מקראי קודש

אודות בית

פרק יא: אופן נטילת ארבעת המינים והברכות עליהם

פתיחה.


א. בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת) נוטלים את ארבעת המינים. לפני הנטילה מברכים עליהם את ברכתם ולאחריה מנענעים אותם, ושוב נוטלים ומנענעים אותם בעת אמירת ההלל, וכן אוחזים בהם (מבלי לנענעם) בעת ההקפות כשאומרים את ההושענות. ובס"ד יפורטו הדברים לקמן.


הברכות על נטילת ארבעת המינים.


ב. בכל ימי החג, לפני שנוטלים את ארבעת המינים יש לברך את ברכת "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". וביום הראשון של החג יברך לאחריה גם את ברכת "שהחיינו" ואז יטלם.


ג. את ברכת "שהחיינו" על נטילת ארבעת המינים מברכים רק ביום טוב הראשון, ואף בארצות הגלות מברכים אותה רק ביום טוב הראשון. ומכל מקום כאשר היום טוב הראשון של החג חל בשבת, מברכים אותה כולם ביום השני של החג לפני נטילת הלולב. וראה עוד לקמן (בסעיף ט').


ד. הן הברכות על הנטילה והן הנטילה עצמה צריכות להיות בעמידה, ואם עשה את אחת מהן או את שתיהן בישיבה, יצא בדיעבד ידי חובה. וראה עוד כאן במקורות.


ה. יש לברך את ברכת הלולב בכל יום מימי החג. ויברכנה רק פעם אחת ביום, אף אם נוטלו כמה פעמים באותו היום.


ו. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים שנשים מברכות על נטילת ארבעת המינים, הרי שהן מברכות גם את ברכת "שהחיינו" בפעם הראשונה שנוטלות אותם באותה שנה, כאנשים. ולדעת אותם הספרדים הסוברים שאין הנשים מברכות על נטילת ארבעת המינים, הרי שאינן מברכות גם את ברכת "שהחיינו".


ז. מי שמסופק אם נטל את ארבעת המינים באותו יום, או שמסופק אם נטלם כדין. אם קרה הדבר ביום טוב הראשון של החג, חייב ליטלם (שוב) כדין. ואם קרה הדבר בימי חול המועד גם כן ראוי שיטלם כדין. ובכל המיקרים הללו לא יברך כלל על נטילה זו.


דיני טעויות בברכה.


ח. מי שטעה והקדים את ברכת "שהחיינו" לברכת "על נטילת לולב", יצא בדיעבד ידי חובה. ולגבי מי שלפני שבירך את ברכת "על נטילת לולב" החל לברך את ברכת "שהחיינו", ונזכר בטעותו באמצע הברכה, ראה דינו במקורות.


ט. מי שמסיבה כלשהי לא בירך את ברכת "שהחיינו" על הנטילה ביום הראשון של החג, בין אם נטלם ולא בירך אותה, ובין אם לא נטלם, יברכנה בעת שנוטלם למחרת. ואם גם אז לא בירכה, יברכנה מיד בפעם הבאה כשנוטלם, ואפילו ביום השביעי של החג.


עוד מדיני הברכות על נטילת ארבעת המינים.


י. מי שלא היו לו ארבעת המינים לפני ההלל, וקיבלם רק לאחר שהחל לומר את ההלל, או שנטלם לפני ההלל, אך שכח אז לברך עליהם, יברך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" לפני גמר הנענועים שבהלל, ויברכן בין הפרקים של ההלל, והיינו בין המזמורים, כמבואר במקורות. ואם לא בירך עליהם עד סוף הנענועים שבהלל, ראה דינו לקמן (בסעיף מ"ג).


יא. מי שלא היו לו ארבעת המינים כשרים, והביאו לו אותם רק בימי חול המועד (ואפילו רק ביום השביעי), יטול אותם מיד לכשיוכל (בשעות היום) ויברך את ברכת "על נטילת לולב" ו"שהחיינו".


יב. כפי שבס"ד כתבנו ונכתוב בפרקנו, ישנם מיקרים שכאשר אדם צריך ליטול בשנית את ארבעת המינים, הרי שצריך הוא גם לברך שוב את הברכות (כולל ברכת "שהחיינו"), וישנם מיקרים שצריך ליטול שוב אך ללא ברכה. ויש לשים לב לכך.


יג. עוד בעניני ברכות נטילת ארבעת המינים ראה לעיל (בפרק ז' סעיפים ג' ואילך), לגבי הברכות כשאשה היא הנוטלת אותם וכן (בסעיף י"ז שם) לגבי כשהנוטל הינו טומטום או אנדרוגינוס. וראה לעיל (בפרק ו'), לגבי הברכות כשנוטל ביום טוב שני של גלויות ארבעת המינים הפסולים ביום טוב הראשון. וראה עוד שם, לגבי מקרה שנוטל ביום טוב הראשון בשעת הדחק ארבעת המינים פסולים. וראה לעיל (בפרק ז' בהערה כ"ו) לגבי ברכה על נטילת ארבעת המינים ביום טוב הראשון, כשאשתקד הקנה אותם לקטן. וראה לקמן (בפרקנו בסעיפים נ"ב ונ"ג) לגבי הברכות, כשחלק מארבעת המינים הינם חסרים במספרם, או פסולים או הפוכים .


דיני נטילת ארבעת המינים.


יד. כפי שכתבנו בתחילת פרקנו, חובה ליטול בימי החג את ארבעת המינים. ויש ליטול אותם בשלושה פרקי זמן: מיד לאחר הברכה, באמירת ההלל ובעת אמירת ההושענות, וכמפורט בהמשך פרקנו.


אופן אחיזת ארבעת המינים (באיזו יד אוחזם).


טו. מצוות נטילת ארבעת המינים הינה שיטול את הלולב, ההדסים והערבות בידו הימנית, ואילו את האתרוג בידו השמאלית.


טז. אופן נטילה זו אמור הן ביום הראשון והן בשאר הימים. וכן הוא אמור בפרט בנטילה שלאחר הברכה, אך גם בנטילות שבהלל ובהקפות. ומכל מקום רבים מהאשכנזים נוהגים שבעת ההקפות הם אוחזים גם את האתרוג ביד ימין, כדי שיוכלו לאחוז את המחזור ביד שמאל.


יז. בין אדם רגיל ובין איטר, אם החליף ונטל את האתרוג בימינו ואת שאר המינים בשמאלו, יצא ידי חובה בנטילתו, ומכל מקום טוב ורצוי שיחזור ליטלם שוב כראוי, אך בלי ברכה.


יח. נחלקו הפוסקים לגבי מי שנטל את כל ארבעת המינים בידו האחת, אם יצא ידי חובה. ולכן אם עשה כן בנטילתו הראשונה (שלאחר הברכה) ביום טוב הראשון, צריך לחזור וליטלם כראוי. ואם עשה כן בשאר הנטילות, טוב ורצוי שיחזור ליטלם כראוי. ובכל אופן כשחוזר ליטלם שנית כראוי, לא יברך על הנטילה החוזרת.


יט. למנהג הספרדים איטר (שמאלי) נוטל את ארבעת המינים כשאר כל אדם (שרק האתרוג ביד שמאל). ולמנהג האשכנזים צריך הוא ליטול את הלולב, ההדסים והערבות בידו השמאלית ואת האתרוג בידו הימנית. ועוד מדיני איטר, וכן מי ששולט בשתי ידיו בשווה, מי שידו קטועה, וכדומה, ראה כאן במקורות.


אופן סידור ארבעת המינים בעת הנטילה.


כ. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ט' סעיף ט') מנהג רוב האשכנזים שבעת הנטילה כל ההדסים הינם מימין ללולב וכל הערבות משמאלו, ואילו למנהג הספרדים ושאר האשכנזים בעת הנטילה ישנו הדס אחד מימין ללולב וצמוד לו, ומימינו ערבה אחת. ואילו ההדס השני משמאל ללולב וצמוד לו, ומשמאלו ערבה אחת. ואת ההדס השלישי ישים מול פני הנוטל מלפני הלולב, כשהוא נוטה מעט ימינה.


כא. בעת נטילת ארבעת המינים צריך שתהא שדרתו של הלולב כלפי האדם הנוטלו. ואם לא עשה כן אלא נטלו כששדרתו כלפי חוץ, יטול שוב כששדרת הלולב כלפי פניו, אך מבלי לברך שוב.


כב. כשנוטל את ארבעת המינים, הן לאחר הברכה והן בנענועים ובהקפות, יש להקפיד שלא להפריד בין האתרוג לבין שלושת המינים האחרים, אלא יצמיד את האתרוג לשאר המינים במקום אחיזתם.


כג. בעת הנטילה יש לאחוז לכתחילה את כל שלושת המינים (הלולב, ההדסים והערבות) יחדיו בידו, ולא לאחוז את הלולב מעל מקום אגידת ההדסים והערבות, או מתחתם.


כמה היא חובת ההגבהה.


כד. ישנן דעות שונות בפוסקים מהו שיעור ההגבהה ההכרחי הדרוש לקיום מצוות נטילת ארבעת המינים. ולמעשה יש להגביהם לפחות בגובה של שלושה טפחים (שהם כעשרים וארבעה ס"מ. ויש אומרים שהם כשלושים ס"מ). ואם אינו יכול לנהוג כן, אזי יגביהם לפחות טפח (כשמונה ס"מ. ויש אומרים שהם כעשרה ס"מ), ואם לאו, אזי יגביה לפחות הגבהה כלשהי. וכן יש לנהוג בכל ימי החג.


במה דברים אמורים, בהגבהה שמיד לאחר הברכה. אך בהגבהה שבהלל ניתן להקל יותר, ובזה די בהגבהה כלשהי (אך בגלל הנענועים ממילא יוצא שגם שם מגביה כשיעור הגדול הנ"ל). וכן מי שהגביה את ארבעת המינים בשיעור קטן כלשהו, ואינו יכול ליטול שוב כראוי, יצא בדיעבד ידי חובה.


ועוד מדיני הגבהת ארבעת המינים ראה כאן במקורות.


נטילת ארבעת המינים ללא חציצה בינם לבין היד האוחזת אותם.


כה. כשנוטל את ארבעת המינים יש לאוחזם לכתחילה ישירות בידיו, ללא שום חציצה. ומכל מקום ישנם מיקרים שאין הדבר נחשב כחציצה ויוצא לכתחילה ידי חובה בנטילתם, ישנם מיקרים שרק בדיעבד יוצא ידי חובה בנטילתם (בשל החציצה), ואם יכול יטלם שוב כראוי אך בלי ברכה. וישנם מיקרים שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובה בנטילתם, וחייב ליטלם שוב. וכמבואר כל זה בס"ד בסעיפים הבאים.


כו. ישנם שני סוגי חציצות עיקריים שבגללם אין הנוטל יכול לאוחזם ישירות בידו: סוג אחד הינו שהדבר החוצץ עוטף את ארבעת המינים או את חלקם (והוא החמור יותר), וסוג שני הינו שהדבר החוצץ עוטף את ידו של הנוטלם.


נטילת ארבעת המינים כשהדבר החוצץ עוטף דווקא אותם.


כז. לגבי הסוג הראשון של החציצה (שהדבר החוצץ עוטף את ארבעת המינים או את חלקם), כתבו הפוסקים שהנוטלם כך לא יצא ידי חובה, וחייב הוא לחזור וליטלם אך ללא ברכה (וראה עוד במקורות). אך אם הדבר החוצץ עשוי לשם כבוד ולנוי לארבעת המינים, מותר אף לכתחילה ליטלם באופן שכזה.


כח. לאור זאת אין ליטול את האתרוג, הלולב וכדומה כשהינם עטופים במגבת, בניילון (כשאינו לנוי), בעטיפת האתרוג, ואפילו לא בכלי מכסף. ואם נוטלם באופן זה, חייב לחזור וליטלם, כבסעיף הקודם.


כט. למרות שיש מהפוסקים שחששו אף לחציצת המים שעל ארבעת המינים (כגון לולב, הדסים וערבות שהיו עטופים במגבת רטובה, או שהוציאום מכלי עם מים), מכל מקום פוסקים רבים הקלו בכך. והמחמירים בכך ורוצים לנגבם, יזהרו שלא יתלשו מעלי ההדסים בשל הניגוב.


ל. יש מי מהפוסקים הסובר שנרתיקי הניילון של הלולב עשויים לשמירה ולנוי, ולכן לדעתו אותם האוחזים לפני הברכה את המינים באופן שהלולב נתון בנרתיק ניילון והאתרוג מונח בקופסתו (כגון בעת הליכתם לבית הכנסת), צריכים הם לכוון לפני לקיחתם כך, שהם מתכוונים בפירוש שלא לצאת בכך ידי חובת המצווה, אלא רק לאחר הברכה. אך פוסקים אחרים לא החמירו בכך.


נטילת ארבעת המינים כשהדבר החוצץ עוטף דווקא את ידו.


לא. כפי שכתבנו לעיל, ישנו דין נוסף, והוא שאין ליטול את ארבעת המינים כשידו עטופה בדבר מה, ככפפות וכדומה. ולגבי מקרה זה יש הבדל אם כל ידו עטופה בדבר החוצץ (ככפפות), חלקה של היד, או רק מיעוטה (כגון טבעות), וכדלקמן.


לב. מי שנטל את ארבעת המינים כשכל ידו עטופה בדבר מה החוצץ בינה לבין ארבעת המינים, לדעת רוב הפוסקים לא יצא ידי חובה, וחייב ליטלם שוב כראוי אך בלי ברכה וראה בסעיף הבא.


לג. לאור האמור בסעיף הקודם, לכתחילה אין ליטול את ארבעת המינים כשעל ידו כפפה, תחבושת גדולה וכדומה, אלא יסירם לפני הנטילה. ואם כבר נטל כך את ארבעת המינים צריך הוא להסירם וליטלם שוב בלא ברכה. ואם זו שעת הדחק ואינו יכול להסירם, וכגון שעל ידו יש גבס או תחבושת שעל פי הוראת רופא אין להורידם, יטלם אך בלא ברכה (וראה עוד כאן במקורות).


לד. מי שנטל את ארבעת המינים כאשר דבר חוצץ נמצא על חלק מידו , ואפילו על מיעוטה, נחלקו הפוסקים אם נחשב הדבר כחציצה ולא יצא ידי חובה, ועליו ליטול שוב את ארבעת המינים, או שבכל אופן יצא ידי חובה. ומכל מקום אף המקילים בדבר סוברים שלכתחילה יסיר את הדבר החוצץ מידו לפני הנטילה. ולכן מי שבכל אופן נוטל את ארבעת המינים כשיש חציצה על ידו (כגון שאינו יכול להסירם), יטלם ללא ברכה, ולכשיוכל יטלם שוב ללא הדברים החוצצים שבידו, וללא ברכה. וראה עוד בסעיפים ל"ה ול"ו.


לה. לאור האמור בסעיף הקודם, לכתחילה אין ליטול את ארבעת המינים כשעל היד ישנה טבעת, רטיה (פלסטר) וכדומה, החוצצות בין ידו לארבעת המינים. ואם כבר נטלם כך, צריך להסיר את החציצה, וליטול שוב בלא ברכה. ובכל מקרה שאינו יכול להסירם, והחציצה הינה על חלק מידו, (כגון שהטבעת מהודקת חזק לאצבעו), יטול כך את ארבעת המינים, אך ללא ברכה. ודע, שיש מגדולי דורנו הסוברים שאף יברך על נטילה שכזו, אם מטעמים רפואיים אינו יכול להסיר החציצה.


לו. במקרה הנ"ל, שהחציצה הינה רק על מיעוט ידו, יש מקילים שרשאי אף לכתחילה ליטול את ארבעת המינים כשאוחזם רק בחלק ידו שאין בו הדבר החוצץ. ומכל מקום, כשבידו האחת ישנה חציצה הפוסלת את הנטילה, יעביר את ארבעת המינים בין שתי ידיו, כמבואר במקורות. וראה שם גם כיצד ינהג איטר במקרה כזה.


נטילת ארבעת המינים דרך גדילתם.


לז. יש ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם, והיינו ששורשיהם (הצד המחובר לאילן) למטה וראשיהם למעלה. ולכן יש ליטול את האתרוג כשהעוקץ (מקום חיבורו לעץ) למטה, והפיטם למעלה, כי כך הוא גדל על העץ בתחילת גידולו, ורק לאחר זמן הוא מתהפך בשל כובדו.


לח. מי שנטל את ארבעת המינים או חלק מהמינים (אך מין שלם) כשהינם הפוכים (שלא כדרך גדילתו, וכנ"ל), לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד, וצריך ליטלם שוב כראוי. ואם יברך שוב על הנטילה החוזרת, ואיזו ברכה יברך, ראה לקמן (בסעיף נ"ב).


לט. כיוון שחובה ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם (כנ"ל בפרקנו בסעיף ל"ז), לכן יש אומרים שאף בנענועים, כשצריך לנענעם כלפי מטה, יש להקפיד לאחוז אותם כששורשם כלפי מטה וראשיהם כלפי מעלה, ולשם כך מנמיכים את הידים, כדי שארבעת המינים ישארו עומדים כלפי מעלה. ויש אומרים שבעת הנענוע כלפי מטה יש להטות את ראשי ארבעת המינים כלפי מטה. ומכל מקום המנהג הרווח כיום הינו כדעה הראשונה.


מ. מי שנטל לפחות את אחד מהמינים באופן מאוזן (היינו שלא כדרך גדילתו, אלא כשהוא "שוכב"), לא יצא ידי חובתו, וצריך ליטלם שוב. ואם בירך על הנטילה הראשונה, לא יברך על הנטילה השניה.


הצורך שהנטילה תהא מיד לאחר הברכה.


מא. חובה להקדים את ברכות הנטילה לפני הנטילה עצמה, וצריכה הנטילה להיות סמוכה לברכות.


מב. כדי שתהיינה הברכות לפני הנטילה, וגם סמוכות לה, יש לקחת תחילה את ארבעת המינים בידיו באופן שאינו יוצא ידי חובה בלקיחה זו, לאחר מכן יברך, ואז יאחזם בידיו באופן הראוי ויטלם כדין. וכתבו הפוסקים כמה אפשרויות ללקיחתם מבלי לצאת בכך ידי חובה לפני הברכה


האפשרות הראשונה והנפוצה ביותר הינה שיאחוז בידו הימנית כראוי את הלולב, ההדסים והערבות, ואילו בידו השמאלית יקח את האתרוג כשהוא הפוך (והיינו שהעוקץ שהוא מקום חיבורו לעץ הינו כלפי מעלה), כך שאינו יוצא ידי חובה בכך. ואז יברך את הברכות הראויות, ולאחר מכן יהפוך את האתרוג כשהעוקץ כלפי מטה, וינענע את ארבעת המינים כדין.


אפשרות נוספת שכתבו הפוסקים הינה שיקח את ארבעת המינים באופן שיוצאים בו ידי חובת הנטילה, אך לפני כן יתכוון במפורש שלא לצאת בכך ידי חובת המצווה עד לאחר הברכות. ואז יברך את כל הברכות הראויות וינענע את ארבעת המינים כדין.


וישנה עוד אפשרות שלישית והיא שיאחז בידו את הלולב, ההדסים והערבות, ובינתים לא יקח את האתרוג כלל, יברך את הברכות הראויות, ואז יקח את האתרוג ויטול את כל ארבעת המינים כדין.


וכפי שכתבנו, נהגו בדורנו רוב ישראל לעשות את האפשרות הראשונה הנ"ל (והיינו בהפיכת האתרוג).


מג. מי שבטעות נטל את ארבעת המינים לפני הברכה, יצא בדיעבד ידי חובת הנטילה. ומכל מקום אם עדיין לא גמר לקיים את מצוות הנטילה, צריך הוא לתקן זאת, ולברך את הברכה מיד כשנזכר בכך, ויברכנה לכל המאוחר עד גמר הנענועים של ההלל (וראה עוד במקורות). ולאחר מכן לא יברך עוד, והפסיד את הברכה לאותו יום.


הנטילה – הלכות כלליות.


מד. נחלקו הפוסקים האם להקדים את לקיחת הלולב, ההדסים והערבות, או את לקיחת האתרוג. וכבר נהגו שבכל המיקרים של לקיחת ארבעת המינים (לפני ההלל, בהלל ובהושענות) מקדימים לקחת את הלולב, ההדסים והערבות, ולאחר מכן לוקחים את האתרוג. וכן נוהגים שהנותן את ארבעת המינים לחבירו, יקדים לתת לו את הלולב ומיניו, ואז חבירו יברך, ולאחר מכן יתן לו גם את האתרוג.


מה. עוד מדיני מי שלא נוטל את כל ארבעת המינים בבת אחת, וכגון במקרה שדיבר בין נטילת מין אחד לשני, ראה כאן במקורות.


מו. נהגו רבים לומר "לשם יחוד" לפני הברכה על נטילת ארבעת המינים, ויש נוהגים לומר אז תפילה קצרה.


מז. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ח' סעיף י"ז), נחלקו הפוסקים אם מותר לקיים מצוות בכלל, ואת מצוות נטילת ארבעת המינים בפרט, במקום מטונף (כגון פעיל צדיק שנחבש על ידי רשעים בבית כלא בתא המטונף מצואה, בשל פעילותו לחיזוק ההתיישבות היהודית ביהודה, בנימין והשומרון). יש מתירים ליטול במקרה כזה את ארבעת המינים, ויש אוסרים. ואף לדעת המתירים יטול אותם בלא ברכה. וראה עוד במקורות שבסעיף הבא.


מח. עוד בענין נטילת ארבעת המינים במקום שיש בו ריח רע, ראה לעיל (בפרק ח' הערה ל"א).


מט. אף אבל (בשנת האבלות על אביו ואמו, ומי שחלים עליו דיני אבלות של שלושים יום לפטירת שאר קרוביו) צריך ליטול את ארבעת המינים ולנענעם בברכה ובהלל כשאר האנשים. ורק לגבי ההקפות נחלקו הפוסקים האם כשאומר האבל את ההושענות גם יקיף את התיבה, או שיאמר את ההושענות במקומו. ומאידך מי שדינו כאונן אינו מקיף את התיבה ואינו אומר את ההושענות כלל. וראה עוד בענינים אלה לעיל (בפרק ז' סעי' ט"ו ובהערה ל"ט).


דיני ארבעת המינים שחלקם חסרים במספרם, פסולים או הפוכים.


נ. ארבעת המינים הללו מעכבים זה את זה. פירוש הדבר שאפילו אם חסר לו רק מין אחד מהם (כגון שאין לו כלל הדסים), אין יוצאים ידי חובה על ידי שאר המינים. ולכן במקרה זה יטול את שאר המינים הנמצאים עמו, אך יזהר שלא יתכוון לצאת ידי חובה בכך, ולא יברך עליהם.


נא. מן הראוי לבדוק את ארבעת המינים לפני נטילתם אם אכן הינם כשרים וראויים לנטילה, וכגון שלא יהיו חלק מההדסים והערבות יבשים, או שנשרו עליהם, או שהשתנה מראהו של האתרוג.


נב. מי שבירך על ארבעת המינים, ולאחר הברכה ראה שבעת הנטילה היה מין אחד שלם (כגון שתי ערבות) או יותר, כשהוא פסול, חסר או הפוך, באופן שלא יצא ידי חובת הנטילה באופן שכזה, אזי תלוי הדבר בכך:


למנהג האשכנזים, אם ההדסים או הערבות החסרים או הכשרים היו בקרבתו בעת הברכה, והיינו שהינם באותו בית, כך שלא היה צריך לעשות הפסקה כדי לקחתם, ישלים את החסרים ויטלם (ועדיף שיטול שוב יחדיו את כל ארבעת המינים), אך יברך רק את הברכה השייכת לאותו מין שהיה חסר (כמבואר במקורות). ואם קרה הדבר ביום טוב הראשון, יברך שוב גם את ברכת "שהחיינו".


ואם לא היו בקרבתו (וכנ"ל) הערבות או ההדסים החסרים, ורק לאחר זמן הביאו לו אותם, הרי שחייב הוא ליטול שוב את כל ארבעת המינים, ולברך שוב את ברכת "על נטילת לולב", כיוון שלא יצא ידי חובה בנטילה הקודמת. ואם קרה הדבר ביום טוב הראשון, יברך שוב גם את ברכת "שהחיינו". וראה עוד בסעיף הבא מה נחשב שלא היו לו הדסים או ערבות.


כך הדין למנהג האשכנזים.


ולמנהג הספרדים, במקרה שראה לאחר הברכה שבעת הנטילה לא היו לו כלל הדסים או ערבות, או שהיו פסולים או הפוכים, באופן שלא יצא ידי חובת הנטילה, אזי ישלים את הערבות או ההדסים החסרים או הכשרים, ויהפוך כדבעי את ההפוכים, ובכל אופן יטלם ללא ברכה. ורק אם היה מין אחד חסר או פסול או הפוך, וגם הפסיק בדיבור שלא שייך לנטילה, בין הנטילה הראשונה לבין הנטילה השניה (המתוקנת), ישלים את החסרים ויברך רק את הברכה השייכת לאותו מין שהיה חסר, פסול או הפוך (כמבואר במקורות). וראה עוד בסעיף הבא מה נחשב שלא היו לו הדסים או ערבות.


נג. נחלקו הפוסקים (גם לגבי האמור בסעיף הקודם) לגבי מקרה שהיו חסרים לו רק חלק מההדסים או מהערבות, או שהיו חלקם פסולים או הפוכים. האם נחשב הדבר כאילו אינם לגמרי. ולכן מי שחסרים לו חלק מההדסים או מהערבות (כגון שהיו לו רק שני הדסים או ערבה אחת), או שהיו חלקם פסולים או הפוכים, ואין לו אפשרות לתקן הדבר, יטלם בלי ברכה. ולכשיוכל יתקן הדבר ויטול כראוי, אך אם טעה ובירך על הנטילה הראשונה לא יברך שוב על הנטילה השניה.


דין תוספת בארבעת המינים.


נד. כפי שכתבנו לעיל (בפרק א' סעיף ב') יש ליטול לולב אחד, אתרוג אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. ואכן אין ליטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אך מותר להוסיף וליטול יותר משלושה הדסים ושתי ערבות. והמדקדקים אינם מוסיפים על המספר הנ"ל, אלא נוטלים רק שלושה הדסים ושתי ערבות, חוץ מבשעת הצורך. וראה עוד כאן במקורות.


נה. מי שאין לו את כל ארבעת המינים לא יוסיף מין אחר במקום החסר, אלא ינהג כאמור לעיל (בסעיף נ')..


נו. אף מי שיש לו את כל ארבעת המינים לא יוסיף עוד מין אחר על המינים הנצרכים.


עדיפות ההידור - באלו מיקרים


נז. ישנן דעות שונות בפוסקים לגבי מי שכבר אוחז בידו ארבעת המינים כשרים, ולפני הברכה הביאו לו מהודרים, על איזה מהם יברך. וכן אם ביום טוב הראשון יש לו ארבעת המינים כשרים משלו, ויכול הוא לקבל מאדם אחר במתנה על מנת להחזיר אחרים מהודרים, על איזה יברך. וכן מי שלאחר שבירך על ארבעת המינים עומד הוא ליטול בהלל ארבעת המינים כשרים, אך עומדים להביא לו לאחר כשעה אחרים מהודרים, האם ימתין כדי לומר את ההלל עם המהודרים. וכן דנו הפוסקים לגבי מי שבאפשרותו ליטול אתרוג מהודר, אך מאידך יש ספק אם הוא בכלל כשר, ועוד יש לו אתרוג אחר שאינו מהודר אך הוא ודאי כשר, איזה מהם יטול בראשונה ויברך עליו.


נח. עוד מדיני אופן נטילת ארבעת המינים וברכותיהם, ראה כאן במקורות.


הערות

[1]א. הא דבכל יום מימי החג נוטלים את ארבעת המינים, הוא עפ"י המשנה בסוכה (דמ"א, א'), שלפני החורבן היו נוטלין הדמ"י במקדש כל שבעת הימים, ובשאר המקומות נוטלין רק יום אחד [וראה בתו"כ עה"פ "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" (ויקרא פרק כ"ג פס' מ')]. ומשחרב ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה, זכר למקדש. עיי"ש במשנה, וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א). וכמבואר כל זה בס"ד לעיל (בפרק א' סעי' ד' ופרק ח' סעי' א' וי"ג ופרק י"ג סעי' א').


והא דנוטלים הדמ"י דווקא ביום ולא בלילה, ג"ז מבואר לעיל (בפ"ח ס"ב).


[2]ב. הא דאין נוטלים את ארבעת המינים בשבת, מבואר לעיל (בפרק ח' סעי' י"ג), עפ"י מסקנת הגמ' בסוכה (דמ"ב, ב' ודמ"ד, א'), ושכ"פ מרן (סי' תרנ"ח ס"ב).


[3]ג. הא דנוטלים דוקא ד' מינים הוא עפ"י הכתוב בויקרא (פרק כ"ג פס' מ') שיש ליקח לנטילה אתרוג, לולב, הדס וערבה. וכן מבואר במשנה סוכה (דף ל"ד, ב'), ברמב"ם (הל' לולב פ"ז הל' א'-ד') ובשו"ע (סי' תרמ"ה - תרמ"ח) ובש"פ. וכנ"ל (בריש פ"א).


והא דחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול הד' מינים, כתבו התוס' בסוכה (דמ"א, ב' ד"ה "ולקחתם") ע"ד הגמ' שם שתהא לקיחה לכל א' וא', מהטעם מדלא כתיב "ולקחת" בלשון יחיד אלא "ולקחתם", משמע שתהא לקיחה לכאו"א. ע"כ. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י דשל"א הערה ד') והוסיף שכיוצ"ב איתא במנחות (דס"ה, ב') גבי ספירת העומר, דכתיב "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכאו"א. וכתבו התוס', שלגבי יובל כתוב "וספרת לך שבע שבתות שנים" שהיא מצווה על בי"ד בלבד, שהיו סופרים ומברכים כמו שכל ישראל מברכים על ספיה"ע. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א ס"א), שמצוות דמ"י שיטול כאו"א הדמ"י. ע"כ. וראה ע"כ לעיל (בפרק י' סעיף א).


אי נוטלים הדמ"י לכתחי' לפני התפילה או דווקא לפני ההלל, ר' לעיל (בפרק זמן הנטילה), עפ"י הפוס' (בין השאר הפוס' המובאים בסא"ה, ח"ב במיל' סק"א).


אי הנטילה והנענועים הינם מדאו' או מדרבנן, ראה בגמ' (הוצאת מתיבתא. בילקוט ביאורים, ס"ק י' וי"א), ובסא"ה (ח"ב לאחר המילואים, דתע"ב).


[4]ד. הא דמברכים על נטילת ד' המינים לפני הנטילה, כ"כ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א וסי' תרנ"א ס"ה), וכדלקמן בפרקנו (בסעי' ב').


והא דמנענעים את ד' המינים הוא עפ"י המבואר בשו"ע (סי' תרנ"א סעי' ח'-י"א), וכדלקמן (בס"ד בפרק הבא).


[5]ה. כבשו"ע (סי' תרנ"א סעי' ח'-י"א), וכדלקמן בדיני הנענועים (בפרקנו ובפרק הבא).


[6]ו. כבשו"ע (סי' תרס"ד ס"ג. וע"ע בסי' תר"ס ס"ב ובסי' תרס"ד ססעי' א'). וכ"כ הרמ"א (בס' תרס"ב ס"ב ובסי' תרס"ד ס"ז), ובמ"ב (סי' תר"ס סק"ז ובסי' תרס"ד סקכ"ה).


[7]ז. הא דמברכים על מצוות נטי' הדמ"י, כן מסקנת הגמ' בסוכה (דמ"ו, א') וכרב יהודה, וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א ובסי' תרנ"א ס"ה). וע"ע לקמן (בהערה מ').


והא דמברכים דווקא קודם הנטי', ג"ז כ' מרן (בסי' תרנ"א ס"ה), וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג).


והטעם, כדי שיברך עובר לעשייתן [מרן (בסי' תרנ"א שם). ור' ע"כ בריטב"א פסחים (ד"ז, ב')].


[8]ח. עיקר ד"ז הוא בגמ' סוכה (דמ"ו, א') וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א וסי' תרנ"א ס"ה).


ובענין נוסח ברכה זו:


1) בענין אמירת תיבת "וציוונו". אע"ג שברוב ימי החג מצוות נטי' ד' המינים אינה מדאו' אלא רק מדרבנן (חוץ מיו"ט ראשון) אפ"ה אומרים "וציוונו" (שמשמעותו שה' בעצמו ציווה ולא רק חכמים), משום דכתיב (בדברים בפרק י"ז פס' י"א): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" וגו'. וה"ה גבי ברכת נר חנוכה ומגילה [רש"י סוכה (דמ"ו, א') עיי"ש ובגמ' שם גבי נ"ח. מ"ב (סי' תרס"ב סק"א) וכה"ח (סק"א)].


2) ובענין הא דמברכים "על נטילת" ולא "על לקיחת" כלשון הפס' "ולקחתם לכם", נאמרו ע"כ כמה טעמים: הרשב"א כ' (בשו"ת ח"א סי' קנ"ז), לפי שאין מקפידים בלשון כל שאנו שומרים הענין... וכן בתפילין ובשופר ובכל המצוות, אין הקפדה (אלא) על שמירת הענין ולא בלשון. עכ"ד [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' לדיני נטי' הלולב סק"ז דתכ"ג) ובחזו"ע (הל' ד' המינים, הערה י"ג דשמ"ט). והעיר בחזו"ע, דלכאו' עדיפא מיניה היה לו לרשב"א לומר, עפ"י מש"כ הרשב"א בעצמו בחידושיו לברכות (דל"ח, ב') דה"ט דאמרינן "המוציא לחם מן הארץ" ולא אמרינן "מוציא", כדי שלא לומר ברציפות ב' אותיות שוות ("מלך העולם, מוציא"), דאז מדבק המ"מין ועלולה להבלע א' מהן. וכ"כ התוס' בברכות (דל"ח, רע"ב). ולפי"ז הו"ל לרשב"א לומר דה"ה לני"ד, דאם היו מברכים "על לקיחת לולב" היו מדבקין ב' למ"דין. וממילא מיושב גם מה שאומרים "על נטילת לולב" ולא אומרים "כפות תמרים" כלשון הכתוב, דאז היו מדבקין ב' אותיות הת"ו והיתה עלולה להבלע א' מהן. עכ"ד בחזו"ע. אמנם לפי"ז ק"ק לי הקטן, מדוע תיקנו לומר "המוציא לחם מן הארץ" שגם בזה מדבקין ב' המ"מין, דהול"ל "המוציא פת מן הארץ" וכדו']. ובס' המנהיג כ' דנקטו לשון "נטילת לולב" להודיע שחייב ליטלן כדרך גדילתן, דלשון לקיחה היא הקנאה במשמע, ולשון נטילה הינה נשיאה (היינו הרמה). ע"כ. והאבודרהם כ' דלשון נטילה הינה לשון חכמים במקום לקיחה. ועוד, משום שהוא מעלה ומוריד הדמ"י בנענועים, כדכתיב "וינטלם וינשאם כל ימי עולם", ולכן אומר הברכה בנוסח נטילה שהוא לשון הרמה. ע"כ [ור' כעין זאת בספר חסידים (סי' נ"ח), בר"ן חולין (פ' כל הבשר, בד"ה "מפני מה אמרו", בטור (רס"י רס"ב), ובב"י (רס"י ד')]. ובס' האמרכל כ' הטעם כעין דברי הרשב"א דלעיל, שלא ידבק את ב' הלמ"דין [הב"ד בא"ר (סי' תרמ"ד סק"ב)]. והלבוש (סי' תרנ"א ס"ז) כ' הטעם לנוסח "על נטילת", משום דלשון "לקיחת לולב" יש במשמעותו לשון קנין, ולפי"ז אע"פ שאינו אוחזו בידו אלא שקנהו ע"י א' הקנינים היה די בכך (והיינו כעין דברי המנהיג הנ"ל). אלא שממה שנא' "ולקחתם" דבעי לקיחה תמה, מזה לומדים דבעי להגביהו ולאוחזו בידו. עכ"ד. הביאו דבריהם כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ד), בחזו"ע (שם דשמ"ט וש"נ) וסא"ה (שם דף שנ"א ותכ"ג). וע"ע בכה"ח (שם) הטעם עד"ה.


3) ובענין הא דמזכירים בברכה דוקא הלולב ולא את שאר ג' המינים, אמרו בגמ' סוכה (דל"ז, ב') הואיל דמינו גבוה מכולם. ע"כ. והיינו דחשוב הוא וכולן נקראים על שמו. רש"י בגמ' שם פי' שעץ התמר גבוה משאר האילנות של ג' המינים. ואילו הרוקח פירש שהלולב הוא גבוה בתוך האגודה. או לפי שהתומר הוא מלך על כל אילני המאכל. והמט"מ (סי' תתקל"א) כ' משום שהלולב הוא העיקר ושאר המינים טפלים לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. עיי"ש שהביא עוד טעם לכך. וע"ע בכה"ח (סי' תרמ"ד סק"ד) עוד טעם (בהסבר דברי הגמ' הנ"ל) עד"ה. ובהגהות הלבוש כ' הטעם דאין מברכים על ד' המינים אלא ברכה א', משום דמצווה אחת היא, שהרי מעכבין זא"ז, ואין מברכים על כל חלק של מצווה ברכה א'. ע"כ. הביאו דבריהם כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ד וסי' תרנ"א סקנ"א) וסא"ה (שם דתכ"ג סק"ו).


4) והטעם שמזכירים בברכה את הלולב, ולא אומרים בלשון הכתוב "על נטילת כפות תמרים". הנה בתשובת הרשב"א (ח"א סי' קנ"ז) מבואר שאין מקפידין על הלשון, אלא די במה שאנו שומרים הענין, וכנ"ל. ואילו בס' חיים וברכה (סי' שכ"ו) הוסיף בשם הראב"ע בספר המורה (לא ידוע לי על ספר כזה שחיברו הראב"ע וגם בס' שם הגדולים לא כתוב ע"כ דבר. ואולי הכוונה לס' יסוד מורא לראב"ע), שאין מברכים בלשון "כפות תמרים", דהואיל ופירשוהו רבנן שהוא לולב, לכן נקטו לשונם המורגל בפיהם כמו נטילת ידים. ע"כ. וי"א כדי שלא יהא בנוסח הברכה ב' אותיות שוות מדובקות זו לזו, פן תבלע אחת מהן [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ז) וחזו"ע (הל' דמ"י דשמ"ט בהערה י"ג)]. וע"ע ע"כ לקמן בפירקנו (בהערה קי"ז) גבי הנוטל את הדמ"י כ"א לחוד, זה אחר זה.


5) הטעם דאין מברכין בנוסח "ליטול לולב" באות למ"ד, כמו "להתעטף בציצית", "להניח תפילין" וכדו', הוא לפי שכבר החל בנטילה מעט אלא שטרם גמרה [לבוש, כה"ח (סי' תרנ"א סקנ"ג. וע"ע בסי' תל"ב סק"ד)].


[9]ט. כ"כ הרא"ש (פ"ד בסוכה סי' ב') מהא דרב כהנא דמסדר להו אכסא דקידושא, וה"נ מברכינן ליה בשעת הנטילה. הב"ד בב"י (סי' תרנ"א). וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א ובסי' תרנ"א ס"ה), המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג) וש"פ.


ובענין מדוע מברך שוב "שהחיינו" הרי כבר בליל יו"ט הראשון בירך ברכה זו בקידוש, ופטר בכך גם את מצוות הישיבה בסוכה, וא"כ מדוע שלא יפטור בברכת "שהחיינו" בקידוש גם את מצוות ד' המינים. אלא הטעם הוא משום שאת מצוות סוכה הוא פוטר כי הוא יושב בה בשעה שמברך "שהחיינו", ואה"נ אם לא קידש בליל יו"ט הראשון בסוכה צריך לשוב ולברכה בקידוש דיו"ט ביום כשיושב בסוכה (ובאמת זו מחלו'), ה"נ גבי לולב שלא היה בידו בזמן הקידוש, לכן צריך לברך שוב "שהחיינו" בשעת הנטילה, דברכת "שהחיינו" של קדושת היום אינה פוטרת את מצוות נטילת הלולב [לבוש. מ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג) וכה"ח (סי' תרמ"ד סק"ו)]. וי"א דהטעם שברכת "שהחיינו" של הלילה אינה פוטרת "שהחיינו" דמצוות לולב, משום שמצוות הדמ"י אינה נוהגת בלילה, ולאו משום דהדמ"י אינם לפניו [ר' כה"ח (סי' תרמ"א סק"ט)].


[10]י. הא דיש לברך "שהחיינו" דוקא בעת הנטילה ולא בשעת עשייתו [היינו אגידתו (שעה"צ סי' תרס"ב סק"ב)], כ"כ הרא"ש דהאידנא לא נוהגים לברך "שהחיינו" בשעת העשיה אלא בשעת הנטילה [הב"ד מרן בב"י, וכ"כ כה"ח (סי' תרנ"א סקס"ה)]. ומ"מ אם בירך "שהחיינו" בשעת העשיה (היינו האגידה) לא יברכנה שוב בשעת הנטילה, כיוון שכך הוא דינא דגמ' (סוכה דמ"ו, א'), ולכן פשוט הוא שנפטר כבר בברכה זו. אלא שרק מצד המנהג מברכים ברכה זו בשעת הנטילה [שו"ג. שעה"צ (סי' תרנ"א סקל"ו) כה"ח (סי' תרנ"א סקס"ו)]. וע"ע ע"כ לעיל (בפרק ט', דיני האגידה).


בעבר היו מהאשכנזים שנהגו שלאחר ברכת "ענט"י לולב" היו מנענעים, ורק אח"כ היו מברכים "שהחיינו" [הב"ד הלבוש. המ"א (סי' תרמ"ד), הח"א, כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ה) ועוד פוס']. אלא שלמעשה המנהג הפשוט אף אצל האשכנזים, לברך את שתי הברכות קודם הנטילה, וגם דעת הפוס' היא שיש להקדימה לפני עשיית מצוות הנטילה [האורחות חיים (הראשון), מרן (בסי' תרנ"א ס"ה), הלבוש, המ"א, המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג), כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ה) וש"פ. וכן המנהג פשוט].


ובענין אי בעי להוסיף ולברך גם את ברכות התורה לפני שנוטל את הדמ"י, ובפרט אותם הנוטלים הדמ"י לפני התפילה. הנה הביכור"י (סי' תרמ"ד סק"א) לאחר שהב"ד רבינו האריז"ל לברך על הדמ"י קודם התפילה, הוסיף שזאת בתנאי שיהא זה אחר הנץ, ועוד, שיברך את ברכת התורה קודם הנטילה. עכ"ד. אמנם רבים הקשו על דבריו מדוע בעי הכא ברה"ת.


ולכאו' היה מקום לומר דס"ל לג' ביכור"י כגר"א ז"ל, שאף המהרהר בד"ת חייב לברך את ברה"ת, ומסתמא כשמקיים את מצוות נטי' הדמ"י מהרהר בדיני המצווה (וזאת שלא כמו שפסק מרן בסי' מ"ז ס"ד, דהמהרהר בד"ת אינו צריך לברך ברכה"ת). אך הקשו הפוס', שהרי במפורש כ' המ"ב (בסי' מ"ז סק"ז) דלכו"ע (ומשמע אף לד' הגר"א) מותר לעשות מצווה לפני ברה"ת, משום דאע"פ שבשעת מעשה המצווה הוא מהרהר בדיני המצווה ופרטיה, אפ"ה מותר לעשותה קודם ברה"ת, דכל שאינו מתכוון לשם לימוד א"צ ברכה. וכ"כ בס' עמק ברכה (די"ד). ואכן האחרו' פלפלו בדבר, ומ"מ נראה שלמסקנת רוה"פ מעיקר הדין א"צ לברך ברכת התורה, ובפרט בימי חוה"מ דהוי מצווה מדרבנן. ורק י"א שבשל אמירת "לשם יחוד" קודם המצווה (לנוהגים לאומרו) שמסיימים בו בפס' "ויהי נועם", לפוס' אלה נראה שרצוי לברך ברכת התורה קודם הנטילה אם כי בס"ד נלע"ד שגם זה אינו חובה, שהרי לא אומר זאת דרך לימוד תורה אלא דרך תפילה. דמה שייך לומר זאת דרך לימוד לפני שנוטל הדמ"י. ר' ע"כ בחזו"ע (דיני ד' המינים, סוף הערה כ"א דשע"ב) ובפסתש"ו (סי' מ"ז סק"ז, ובסי' תרנ"ב סק"א).


[11]יא. הטור ומרן בשו"ע (סי' תרס"ב ס"ב) כתבו שאין מברכים "שהחיינו" על ד' המינים ביום השני של החג אלא רק בראשון.


[12]יב. הנה הטור (בסי' תרס"ב) הביא מחלו' ראשו' אי מברכים "שהחיינו" ביו"ט שני ש"ג בארצות הגלות. וכ' שאביו הרא"ש ז"ל (פ"ד דסוכה סי' ב') הסיק שאין מברכים אלא רק ביו"ט א', והיינו כד' רבי שלמה ב"ר שמשון ור"י, ושכן נוהגים באשכנז, וכן פסק גם מרן בשו"ע (סי' תרס"ב ס"ב). וכבר כתבו כך קודם לכן גם הר"ן והגמ"י. וכ"כ המ"א, המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג וסי' תרס"ב סק"ג) כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ח) וש"א.


והטעם שאף בחו"ל אין מברכים זמן ביו"ט השני, למרות שגבי תקיעת שופר מברכים שם "שהחיינו" ביו"ט ב' אע"ג שכבר בירכו ביוט"א, דגבי סוכות אף את"ל שיו"ט א' באמת היה חול ורק יו"ט שני הוא החג האמיתי מצד עיבור הלבנה, מ"מ גבי ני"ד הרי אף אם בירך זמן קודם לחג, בשעת עשיית (היינו אגידת) ד' המינים הרי כבר יי"ח ברכה זו ולכן ממילא בני"ד כבר יי"ח הברכה ביו"ט הא', ממ"נ – בין אם יוט"א הוא החג האמיתי ובין אם יוט"ב הוא החג האמיתי. משא"כ בשופר דרה"ש דמברכים זמן בשני הימים (כמש"כ הרמ"א סי' ת"ר) משום דהתם אם היו"ט האמיתי הוא ביו"ט הב' הרי שמה שבירך זמן ביוט"א אינו מוציאו י"ח ברכת הזמן על התקיעה של יוט"ב [ר"ן. טור. הגמ"י. ט"ז (סי' תרס"ב). מ"א (סי' תרמ"ד). מ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג וסי' תרס"ב סק"ב. וע"ע בשעה"צ סי' תרמ"ד סק"ו), כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ח, סי' תרס"ב ססק"ב) וש"פ].


[13]יג. כ"כ הטור ומרן (בסי' תרס"ב ס"ב).


והטעם, משום שזו הפעם הראשונה שנוטל הדמ"י, כיוון שלא נטלו ביו"ט הראשון [לבוש. מ"ב (סי' תרס"ב סק"ג). כה"ח (סק"ג) וש"א].


מי שעבר ונטל הדמ"י ביו"ט הראשון שחל בשבת וגם בירך "שהחיינו" על הנטילה, דנו הפוס' אי יברך שוב "שהחיינו" ביום השני של החג (והיינו שאז כו"ע מברכים "שהחיינו" על הנטילה, שזו להם הנטילה הראשונה באותה השנה). ולכאו' שורש הספק הינו האם מה שבירך "ענט"י לולב" ו"שהחיינו" הינן ברכות לבטלה, דחכמים גזרו שלא ליטול הלולב בשבת, וממילא צריך הוא בני"ד לברך למחרת שוב "שהחיינו", או דילמא מכיוון שמדאו' צריכים ליטול הדמ"י ביו"ט א' אף כשחב"ש, הרי שיצא מדאו' ואין ברכותיו ביו"ט הא' לבטלה, ולכן לא יברך שוב ביום השני של החג.


ואכן נחלקו הפוס' בד"ז.


יש מהפוס' שכתבו בהדיא, או שעולה מדבריהם, דבמקרה זה צריך הוא לברך שוב ברכת "שהחיינו" ביום השני של החג. שהחלקת יואב בקונט' קבא דקשייתא (סי' צ"ט) כ' שחז"ל עקרו לגמרי מצוות שופר ולולב כשחל בשבת, ואף בדיעבד לא יצא י"ח. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סס"י רכ"ב). גם בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סי' שפ"ד סק"ב) כ' שאם תקע בשופר ברה"ש שחל בשבת ובירך "שהחיינו" הוי ברכה לבטלה כיוון שעבר על הלאו ד"לא תסור", ולא קיים המצווה, וממילא חייב לברך שוב ביום השני שהחיינו. עכ"ד. הביא דבריהם בחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י הערה י' דשל"ח), וכ' שלפי"ז גם בני"ד גבי לולב הדין כן.


ובס' טהרת המים (מע' כ' סקי"ב) תלה ד"ז במחלו' התוס' והר"ן. שלתוס' בסוכה (ד"ג, א') כל שעבר על גזירת חכמים לא יצא אף מדאו', ולפי"ז צריך לברך שוב "שהחיינו" ביום השני. ואילו לפי"ד הר"ן בסוכה (שם) אכן מדאו' יצא י"ח (ורק מדרבנן לא יי"ח). וכ"ד הריטב"א. ולפי"ז לא יברך שוב "שהחיינו". וא"כ מצינו כמה פוס' דס"ל שבכה"ג אף בדיעבד לא יי"ח, ועולה מדבריהם שצריך הוא לשוב ולברך ברכת "שהחיינו".


אלא שמאידך מצינו הרבה פוס' דס"ל שבני"ד לא יברך שוב "שהחיינו", וזאת מטעמים שונים.


שהג' רבי ישראל מאיר מזרחי זצ"ל בשו"ת פרי הארץ (ח"ב חאו"ח סי' י') האריך בכך והסיק דמה שעשה עשוי, וכבר יצא י"ח בברכת הזמן (היינו "שהחיינו") ואין לו לברך שוב זמן ביום השני. ואם בירך ביום השני עבר על לאו ד"לא תשא". עכ"ד. גם הג' רע"א בדרוש וחידוש (מערכה ח') כ' בפשיטות שאם עבר ותקע בשופר ברה"ש שחל בשבת, אף שעבר על איסור שבות דרבנן מ"מ מה שעשה עשוי וקיים המצווה בדיעבד. עכ"ד. וכיוצ"ב כ' בשו"ת אב"נ (סי' תקי"ד סק"ח) גבי מקרא מגילה בפורים שחל בשבת, שאע"פ שעבר על גזירת חכמים, בדיעבד מצווה מיהא עבד.


וכפי שראינו לעיל בסמוך, הרי שהיו כמה ראשו' דס"ל שבכה"ג יצא מיהא מדאו', ורק מדרבנן לא יצא. וממילא אסור לו לברך שוב "שהחיינו" ביום השני, דיש צד שכבר יי"ח.


ובאמת שזו מחלו' גדולה ועצומה, אם אדם קיים המצווה מדאו', וקיים רק את החלק שהינו מדאו', אך לא את הצד שמדרבנן שבה. ויש לכך כמה פנים:


1) כבני"ד, שקיים המצווה מדאו', והיינו עשה את כל המעשה הדרוש, אך מ"מ חכמים הפקיעו את המצווה, מצד הזמן וכדו' (והיינו נטי' לולב בסוכות, או תקיעת שופר ברה"ש, או קריהמ"ג בפורים כשחלו בשבת). וע"כ ראה מה שכתבנו במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה נ"ו), ומקראי קודש הל' פורים (פט"ו סעי' ד' וי"ט).


2) כשחכמים הוסיפו עוד מעשה מדרבנן למצווה שעיקרה מדאו'. וכגון ברכה רביעית שהתווספה לג' הברכות הראשונות מדאו' בברהמ"ז, או עשיית קידוש בליל שבת, שעיקרו מדאו' ללא כוס, וחכמים הוסיפו שיקדש על היין.


3) פן נוסף השייך קצת לני"ד הוא כאשר אדם צריך לקיים מצווה מדאו', אך אינו זוכר אם כבר קיימה. וניחא די"ל שיקיימה שוב, אך את חלק הדרבנן שבקיום המצווה, והיינו הברכה עליה, בזה כתבו הפוס' שלא יברך ע"כ [מ"ב (סי' ס"ז סק"א). אמנם מרן כ' שם שגבי ק"ש אף יברך לפניה ולאחריה. ועיי"ש באחרו']. ובזה יש שחילקו אם הספק הינו האם אותו גברא הינו בכלל בר חיוב (כגון טומטום או אנדרוגינוס), או שאותו גברא ודאי הינו בר חיוב, אך הספק הוא אם כבר קיים המצווה. ר' מ"ב סי' ס"ז (שם) שהביא מחלו' זו, והסיק עפ"י כמה רוא"ח שבכל כה"ג לא יברכו. אך מ"מ ד"ז קצת שונה מני"ד. כי בני"ד ודאי עשה את מעשה המצווה והברכה ורק ספק אי יצא י"ח, ולכן יש צד לומר שיצא י"ח בברכה, ועתה נאמר לו שבשוא"ת לא יברכנה שוב. אמנם יש צד לומר לו שכן יברכנה שוב, שהרי אם אכן לא יצא י"ח ביו"ט הראשון הרי שחייב הוא לברכה ביום השני של החג. ומ"מ בס"ד נראה שבכה"ג שוא"ת עדיף, ובפרט בשל חומרת איסור ברכה לבטלה.


ומ"מ גבי ענין המקיים רק את החלק מדאו' ללא החלק שהינו מדרבנן, ראה במ"ב [(סי' ס"ז סק"ד). ועיי"ש שכ' שאם יודע בוודאות שקרא פס' ראשון או פרשה ראשו' של ק"ש (והיינו שיי"ח מדאו', לכל א' מהשיטות שזה הוא החיוב מדאו'), הרי שמ"מ צריך הוא להשלים ולקרוא את כל ג' הפרשיות, אך מטעם שכך מלכתחי' היתה התקנה גבי ק"ש. ומדלא כ' משום שאם לא מקיים החלק מהמצווה שהינו מדרבנן, אזי אפי' את החלק מדאו' לא יי"ח, לכאו' משמע דס"ל דאילולא התקנה הנ"ל אזי כן היה יי"ח מדאו'. אך מ"מ נראה שקשה לדקדק מדקדוק כזה מהי ד' מרן הח"ח בנידון זה]. וע"ע בחזו"ע (שבת ח"ב דע"ז, שכתב שם שאם קידש בליל שבת בלא יין, שלא יצא י"ח. ולפי"ז הצד שהינו מדרבנן מעכב המצווה מדאו'). וע"ע בכה"ח (סי' ס"ז סק"א ד"ה "ואם יודע" וד"ה "ואם ברי". עיי"ש שהב"ד פוס' רבים וכתב שד' רוה"פ להחמיר), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה נ"ו), ובהל' ליל הסדר (פ"ז הערה קט"ו ופ"ט הערה ס"ז) ובהל' סוכה (פ"ב הערות א', וכ"ד ענפים 8, 1), ובמקורות המצוינים שם. עיי"ש שהארכנו בכך, ודננו אי חלק המצווה שהינו מדרבנן הוא בא להוסיף על הדאו' (כקידוש על היין בליל שב"ק) או בא לסייג, לדחות או לבטל המצווה.


ומ"מ מצינו עוד את דברי הג' שש"א (בסי' תרמ"א), שלאחר שהב"ד הג' פרי הארץ הנ"ל, כ' דלדידו לא ס"ל שיצא בנטי' של היו"ט הא' שחל בשבת, דהוי מצווה הבאה בעבירה. אלא שלמעשה הסכים גם השש"א שלא יברך שוב "שהחיינו" ביום השני, דלא גרע מבירך על הלולב בחול בשעת עשייתו, דמה"ט לא מברך זמן על הלולב ביום השני, אע"פ שהוא ספק אי יוט"א הינו קודש או חול, וממילא לא גרע מבירך בשעת עשיית הלולב. עכת"ד [הב"ד כה"ח (סי' תרמ"א סקי"ד) וחזו"ע (הל' ד' המינים, סוף הערה ט')].


לאור כל הנ"ל בס"ד נמצאנו למדים שלד' רוה"פ מי שעבר ונטל את ד' המינים ביו"ט הראשון שחל בשבת, אזי כשנוטלם שוב ביום השני של החג, לא יברך שוב את ברכת "שהחיינו". ואם רוצה הוא מאוד לברך שוב "שהחיינו", אזי שישמענה מאדם אחר שממילא מברכה לעצמו.


[14]יד. הנה גבי ני"ד יש לדון גבי ב' דברים: העמידה בברכה והעמידה בנטילה.


גבי העמידה בברכה. כ"כ בד"מ בשם הכלבו ומהרי"ו בדרשותיו, דבעי לברך מעומד. וכ"כ בשב"ל (סי' שס"ו) ובס' התניא (סי' פ"ה) בשם תשובת הגאונים [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סקס"ב) וחזו"ע (דיני ד' המינים דתט"ז הערה מ"ב)]. וכ"פ המהרי"ל, רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק (סי' קמ"ה) והרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ה), מרן הגחיד"א במחב"ר, הג' היפ"ל, המ"ב (סקכ"ז. שכ"מ מדבריו), כה"ח וחזו"ע (שם). וכ"כ עוד רוא"ח. וע"ע בכה"ח (סי' ח' סק"ב וסי' תקפ"ה סק"א).


והא דבעי גם ליטול בעמידה, כ"כ בשב"ל (שם), המ"א, הא"ר (סי' תרמ"ד סק"ד), הח"א, המ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ז), כה"ח (שם סקס"ג) וחזו"ע (דיני הדמ"י סל"ח דתט"ז).


ונאמרו כמה טעמים לענין עמידה זו. יש שכתבו משום דבעומר כתיב "מהחל חרמש בקמה", ודרשו אל תקרי בקמה אלא בקומה, שיעמוד מלא קומתו בעת שסופר העומר [כס"מ (בהל' תמידין ומוספין ספ"ז) בשם הרי"ץ גיאת. מהר"י קורקוס (בהל' תמידין ומוספין שם) בשם הרא"ש בסוף פסחים. וכ' שלא ידע היכן ברייתא זו שנויה]. ויש שלמדו ד"ז מהא, שכל מקום שנאמר בו "לכם" צריך להיות מעומד. והרי גם גבי נטי' הדמ"י נא' "ולקחתם לכם" [הרדב"ז על הרמב"ם (בהל' תמידין ומוספין. שם). מהר"י קורקוס (שם). שב"ל (סי שס"ו) בשם מדרש לקח טוב. וכ"כ בפסיקתא זוטרתי (פר' "לך לך" ופר' "אמור"). וכ"כ הטור (בסי' תקפ"ה), הגמ"י בשם הסמ"ק והב"י (סי' תקפ"ה)]. וכ' הכס"מ בהל' תמידין ומוספין בשם הר"י גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא [הב"ד כה"ח (בסי' תפ"ט סקט"ו, בסי' תקפ"ה סק"א ובסי' תרנ"א סקס"ב) וחזו"ע (הל' דמ"י סל"ח)].


ויש שכתבו הטעם דבעי לעמוד דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דהתם הוי בעמידה והיינו דגם גבי הדמ"י כתיב "ולקחתם לכם" [שב"ל. כה"ח (סי' תרנ"א סקס"ב)].


וע"ע בשב"ל (שם) עוד טעמים.


כתבו הפוס' שבמיקרים דבעי לעמוד הרי שאין לסמוך על שום דבר באופן שאם ינטל אותו דבר יפול הנסמך [מהרי"ל. ד"מ. מ"ב (סי' תקפ"ה סק"ב) וכה"ח (סי' תקפ"ה סק"ד) ועוד הרבה אחרו'. עיי"ש. ואף שכתבו זאת גבי תוקע, הרי דה"ה בני"ד דבעי עמידה].


ועוד בענינים אלה ר' בהגהות הסמ"ק (סי' קמ"ה) מש"כ בשם הרמב"ם, ובמש"כ בס' הליקוטים (פרנקל) על הלכה זו.


[15]טו. כ"כ הרמב"ם (בפ"ז מתמידין ומוספין הכ"ג). וכ"כ המ"א, הפר"ח, הא"ר, הברכ"י, השע"ת, הגר"ז, הח"א, המט"א, המ"ב (סי' תקפ"ה שם. וסי' תרנ"א סקכ"ז), כה"ח (סי' תפ"ט סקט"ז וסי' תקפ"ה סק"ה וסי' תרנ"א סקס"ג). חזו"ע (דיני הדמ"י סל"ח) וש"פ. וכן מצינו בכמה מצוות, כגון גבי עיטוף הציצית (ר' כה"ח סי' ח' סק"ה), תקיעת שופר [מ"ב (סי' תקפ"ה סק"ב), כה"ח (סי' תקפ"ה סק"ה), ומקראי קודש הל' רה"ש (פ"ז הערה א')], ספירת העומר [כה"ח (סי' תפ"ט סקט"ז)], וע"ע במקראי קודש הל' פורים (פ"ז ס"ג ובהערה י').


ויש שכתבו הטעם להקל בדיעבד בני"ד, דהא י"א דילפינן את עיקר דין העמידה מדין העמידה דעומר, ובעומר גופא יצא (כה"ח סי' תקפ"ה סק"ה).


[16]טז. גבי חולה הנוטל ד' המינים, נראה בס"ד שאם אין בכוחו לעמוד בשעת הנטילה, הריהו רשאי ליטלם בישיבה. ויותר מכך, אם אינו יכול ליטלם אף בישיבה, יטלם אפילו בשכיבה. וחילא דידי מצד דברי הפוס' (גבי דברים דומים) ומצד הסברא הפשוטה. מצד הסברא, דהא אם בדיעבד יצא י"ח בישיבה, וכנ"ל, הרי כיוון שי"א ששעה"ד כדיעבד דמי, ממילא יכול אף ליטלם לכתחי' בשעה"ד בישיבה. ומצד דברי הפוס' נלמד ד"ז ע"פ מש"כ הפוס' לגבי חולה בתפילת העמידה. שכ' הרמב"ם (בפ"ה מתפילה ה"ב) שחולה מתפלל אפי' שוכב על צידו, והוא שיכול לכוון את דעתו (ועיי"ש בכס"מ). וכ"פ מרן בשו"ע (סי' צ"ד ס"ו), בס' אשי ישראל (פכ"ג ס"ה) וש"פ. ועיי"ש בשע"ת (בסי' צ"ד ס"ח) שעדיף לעמוד ולסמוך עצמו מאשר לישב. אלא שאם אינו יכול לכוון כך עדיף שישב ויכוון (ומ"מ גבי ני"ד לא שייך דין "יכול לכוון", אלא רק גבי אמירת ש"ש, שלכן כתבו הפוס' שאין מנענעים בעת אמירתו). וע"ע בס' אש"י (שם בהערה כ"ב), שאם ראש החולה מורם קצת ע"י כריות כך שכתפיו מורמות מהמיטה, או שראש המיטה מורמת, לא חשיב פרקדן.


ומ"מ יש קצת דמדומי ראיה ללמוד גבי ני"ד, ממש"כ הפוס' גבי חולים, שרשאים לישב אף לכתחי' בין הקפה להקפה בהקפות שבשמחת תורה אף שספרי התורה עדיין לא הוכנסו בחזרה לארון הקודש, כמבואר בחזו"ע (סוכות. הל' שמיע"צ, דף תס"ו סוף הערה י"ב) עפי"ד כמה פוס'.


ועוד נזכיר כאן את ד' הגר"מ פיינשטיין זצ"ל המובאים בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' פורים (בנספחים נספח י"ב, בהערותיו על סי' תר"צ), שכתבנו בשמו כך:


גבי בית חולים שנמצא שם אחד מהחולים שהינו בעל קורא מפורסם של מגילת אסתר. הרי שפסק הגרמ"פ זצ"ל כך: אם עדיין לא הציעו לחולה זה לקרוא המגילה בביהח"ל, אזי עדיף להשיג בעל קורא שיכול לעמוד. אבל אם כבר הציעו לו יש לחוש שלא להחליש דעתו. ויניחוהו, דמאחר שזה ציבור של חולים כלפיהם אין זה נחשב כאי כבוד לציבור שהקורא יושב בעת הקריאה. עכת"ד.


וא"כ מדברי הגרמ"פ זצ"ל נראה שהיקל בשעת הדחק אף לכתחי'. ולפי"ז גם בנידוננו יש להקל שהחולה יטול הדמ"י בישיבה ואפי' בשכיבה. ואדרבא בני"ד קיל טפי שהריהו אינו מוציא בכך אחרים י"ח. ובכלל נלע"ד שפשוט להקל בני"ד, דאם לא נתיר לו ליטלם בישיבה או בשכיבה לא יטלם כלל. וז"פ. וראה מש"כ מרן בכס"מ (שם) בשם הרי"ץ גיאת, שד"ז הינו קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא. וכ"כ בחזו"ע (בהל' דמ"י סל"ח) שכל ד"ז הינו אסמכתא בעלמא, וממילא יוצא שניתן להקל בכך בשעת הצורך (אף שברור שדברי קבלה מפי רבותינו אין שיעור לחשיבותם ולקדושתם, אלא רק ר"ל הרי"ץ גיאת שד"ז דעמידה אינו מדאו'). וא"כ המחמיר בכך הוי חומרא דאתי לידי קולא.


ואחר שכתבנו כל זאת ראינו שגם בס' נשמת אברהם (או"ח סי' תרנ"א רסק"ד) כ' שחולה שאינו יכול ליטול את הדמ"י בעמידה אזי יטלם בישיבה. ואם גם זאת אינו יכול, אז יטלם בשכיבה. עכת"ד. אמנם יש להעיר שלמד כן מד' המ"ב בסקכ"ז, אך המ"ב שם דיבר על מציאות של בדיעבד ולא של חולה שהינה מציאות שעושה כן לכתחי' בשעה"ד. וה"ז מחלו' אי שעה"ד כדיעבד דמי. ואכמ"ל.


[17]יז. הנה נחלקו בגמ' בסוכה (דמ"ו, א') אי לולב מברכים עליו כל יום מז' הימים או רק ביום הראשון. ופסקו הפוס' כמ"ד שכל ז' ימים בעי ברכה. שכ"כ מרן בב"י, וכ"פ בשו"ע (סי' תרס"ב ס"א), וכ"פ האחרו'.


ואע"ג שבששת הימים האחרונים הנטי' אינה מדאו', וא"כ כיצד מברכינן "וציוונו", כ' שם רש"י (בדמ"ו, א' ד"ה "ה"ג ואנן נמי"), דבלולב אע"ג דבששת הימים הוא מדרבנן, אפ"ה מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן. ע"כ. ואמרו שם בגמ' דמברכינן אנר חנוכה "וציוונו", דציוונו בלא תסור [הב"ד המ"ב (סי' תרס"ב סק"א) וכה"ח (שם סק"א)].וכנ"ל כל זה (בהערה ח').


[18]יח. כ"כ מהרי"ו, וכ"כ הרמ"א (סי' תרנ"א ס"ה). והיינו אף שנוטלם כמה פעמים ביום להידור מצווה, כמנהג אנשי ירושלים, כדאי' בסוכה [(דמ"א, ב'). שכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ח) וכה"ח (סקס"ד)].


[19]יט. הא דהנשים פטורות מעיקר הדין ממצוות נטילת ד' המינים, כך כתבנו בס"ד לעיל (בפרק ז' – דין החייבים והפטורים ממצוות הדמ"י,סעי' ג'), עפ"י המשנה בקידושין (דכ"ט, א') שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא, וכ"פ מרן בשו"ע בכמה דוכתי (באו"ח סי' י"ז ס"ב, בסי' תקפ"ט ס"ג, בסי' תר"מ ס"א, ועוד), וכ"פ הרוא"ח.


ומ"מ כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ז בהערה ו'), יש מהראשו' דס"ל שאם הנשים רוצות, רשאיות הן לברך על קיום מצוות אלה (למרות שנוסח הברכה הינו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", והרי הן לא הצטוו ע"כ). ור' למשל בעטרת צבי (בסי' יז סק"ה) ע"ד הרמ"א שנשים רשאיות לברך על מ"ע שהזמג"ר שכתב כמה טעמים מדוע הנשים רשאיות לברך ע"כ. וע"ע במ"ב (שם סק"ד). ומ"מ אינן יכולות להוציא את הגברים י"ח שהרי אינן מצוות, וכדאי' בגמ' בברכות (ד"כ, ב') (אך ממילא זה לא שייך גבי הדמ"י, שהרי במצווה זו אין אדם יכול להוציא את חבירו, אפי' זכר אחד להוציא זכר אחר).


ומ"מ למעשה הן האשכנזיות והן הספרדיות, כל אותן שמברכות על נטי' הדמ"י את ברכת הלולב מברכות הן גם את ברכת "שהחיינו" (ונראה לי שכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל). ואדרבא, מסברא י"ל שק"ו הוא: שאם את ברכת ענט"י לולב הן מברכות, שכתוב בה "אשר קידשנו במצוותיו", וספק אם הן נצטוו, הרי ברכת "שהחיינו" שאין בנוסחתה ריעותא, ק"ו שתברכנה. וכן מבואר מד' רבינו מנוח (בפ"ד מלולב הי"ט) שכ' שאף נשים שאינן מברכות על נטי' ד' המינים, מ"מ "שהחיינו" יש להן לברך. ע"כ [הב"ד ביבי"א (ח"ד סי' נ') ובפסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"ג)], וכדלקמן בהערה הבאה. וא"כ נשים המברכות את ברכת המצוות כ"ש שתברכנה ברכת "שהחיינו". וע"ע בס' הליכות ביתה (אוירבך, במבוא סקכ"א עמ' 65), ובהערה הבאה.


וא"כ כפי שכתבנו, המנהג פשוט שאותן שבעת הנטילה מברכות ענט"י לולב הריהן מברכות גם ברכת "שהחיינו", הן האשכנזיות והן הספרדיות.


[20]כ. הנה בהערה הקודמת הבאנו את ד' רבינו מנוח (בפ"ד מלולב) שאף הנשים שאינן מברכות על נטי' הלולב, מ"מ ברכת "שהחיינו" יש להן לברך. ע"כ.


ובאמת תלוי הדבר מהי הסיבה שאינן מברכות את ברכת ענט"י לולב. האם הטעם הוא משום שאינה יכולה לומר "וציוונו", שהרי היא אינה מצווה, דהא זו מ"ע שהזג"ר שנשים פטורות ממנה, או שאינה מברכת "אקב"ו על נטילת לולב" משום שאינה שייכת למצווה זו.


כטעם הראשון (מצד "וציוונו") כ' מרן בב"י (סי' תקפ"ט) בדעת הרמב"ם. וכ"כ הגר"א (בסי' תקפ"ט), וכ"כ הרה"מ (בפ"ו מסוכה הי"ג) בדעת הרמב"ם. וכ"מ מהגמ"י (פ"ג מציצית סק"מ), וכ"כ בתוס' בעירובין (דצ"ו, א' ד"ה "דילמא"). וכ"כ המ"ב (סי' י"ז סק"ד ובסי' תקפ"ט סק"י) בד' הרמב"ם והשו"ע.


ולפי"ז נראה לכאורה שרשאיות הנשים לברך על מ"ע שהזג"ר אם אין בה טופס ברכה של "אקב"ו", וזה כולל ברכת "שהחיינו". וכ"כ למשל הצל"ח בברכות (דכ"ו, א'), דאף לד' הרמב"ם והשו"ע נשים רשאיות להתפלל מוסף כיוון דלא אמרינן שם "וציוונו". ויש עוד להאריך בכך [ר' בס' הליכות ביתה, במבוא עמ' 66)].


אלא שא"א להתעלם שמ"מ ברכת "שהחיינו" קאי על קיום המצווה, והרי אשה זו פטורה מהמצווה, וכנ"ל (בטעם השני לפוטרן מברכת הלולב).


ואכן בפשטות כתבו הפוס' שהנשים שאינן מברכות על מ"ע שהזג"ר, הרי שגם את ברכת "שהחיינו" לא תברכנה, אף אם בכ"ז הן מקיימות המצווה. שכ"כ הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ד סי' נ'), ביחו"ד (ח"א סי' ס"ח וס"ט), ובחזו"ע (סוכות, דקמ"ט, דשל"ט – ש"מ בהערה י', ובדתכ"ה). וכ"כ בילקו"י (דיני ד' המינים דקס"ו). וכ"כ בס' הליכות ביתה (במבוא, עמ' 66) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וז"ל: בוודאי ברכת "שהחיינו" על מצוות שופר, לולב וסוכה וכדו' שייכת לסוג של זמן, אע"ג שהברכה עצמה תדירה ונוהגת בכל זמן, ופשוט הדבר שהנוהגות כדעת השו"ע אין מברכות גם "שהחיינו". עכ"ד. וע"ע בס' הליכות שלמה (דיני סוכות, עמ' ר"ל) ובס' שלמי מועד (עמ' קכ"ה).


אמנם לאחר כ"ז יש להוסיף, שעל אף דעתו הנחרצת של הגר"ע יוסף זצ"ל שהנשים הספרדיות לא תברכנה על נטילת הלולב את ברכת הלולב ואת ברכת "שהחיינו", מ"מ הוסיף בילקו"י (מועדים. הל' ד' המינים סעי' י"א דקס"ו) עפ"י יבי"א (ח"ו חאו"ח דק"מ) שאף שלכתחי' הנשים הספרדיות לא יברכו את ברכת הלולב ו"שהחיינו", מ"מ נשים ספרדיות הנוהגות לברך רק את ברכת "שהחיינו" על נטילת הלולב ושאר מצוות עשה שהזמן גרמן, אין למחות בידן, ובפרט אם הן רגילות לברך על מצוות אלה (את ברכת המצוות) שכדאי להפיס דעתן ולומר להן שתברכנה רק את ברכת "שהחיינו", אף שהדגיש בסו"ד שלכתחי' לא תברכנה אף את ברכת "שהחיינו" (אמנם אני כשלעצמי לא מצאתי כן ביבי"א ח"ו שם, כפי שמצוין שם. וגם לא ביבי"א ח"א וח"ד, ביחו"ד ובחזו"ע שם. ושמא הרהמ"ח ילקו"י דקדק כן מדברי הג' אביו הגדול, זצ"ל).


בענין אי אמרינן סב"ל גבי ברכת "שהחיינו", ר' מש"כ בשם הגרשז"א זצ"ל בס' הליכות ביתה (במבוא) וביבי"א (ח"א סי' מ' סקי"ב. עיי"ש שי"א של"א סב"ל בברכת "שהחיינו". ובח"ד סי' נ' ס"ק ב' – ה', בפרט בדף רי"ד. ובח"ו חאו"ח סי' מ"ב סק"ג דק"מ), וביחו"ד (ח"א סס"י ס"ט).


[21]כא. הנה בני"ד עלינו לדון גבי ד' דברים: (1) אי חייב ליטול את ד' המינים כשהספק התגלה ביו"ט הראשון (שחיוב הנטילה בו הינו מדאו'). (2) כנ"ל, כשהספק התגלה בימי חוה"מ (שחיוב הנטילה בו הינו מדרבנן). (3-4) אי כשחוזר ונוטל הדמ"י גם יברך את ברכת "ענט"י לולב" (ו"שהחיינו") או לאו. ונחל בס"ד לדון ראשון ראשון.


עוד נוסיף, שאין לזלזל במציאות האמורה בסעיף זה (שאדם מסופק אם נטל את הדמ"י). דיודעני על מציאות של אדם שהיה חולה מאוד ומטושטש, וכששאלוהו אם נטל את הדמ"י, לא זכר אם נטלם. ועוד יש להוסיף מקרה כה"ג, שיודע הוא שנטל את הדמ"י אך אינו יודע אם היו כשרים בשעה שנטלם.


הא דמי שמסופק אי נטל את ד' המינים ביו"ט הראשון, שחייב הוא ליטלם עתה כדין, הוא עפי"ד המ"א (סי' תרנ"ב) בשם הר"ן. וכ"כ המ"ב (סי' ס"ז סק"א) וכה"ח (סי' ס"ז רסק"א) בשם הפוס'. וע"ע בחזו"ע (סוכות. הל' הושענא רבה, סוף הערה ח', דתמ"ח).


ונראה בס"ד דה"ה אם ברי לו שנטלם, אך מסופק אם נטלם כדין (בין אם הספק הוא שמא מין אחד שלם או יותר מאחד הינו פסול, או שמא לא יצא י"ח באופן הנטילה וכדו'). דהרי ממ"נ יתכן שלא קיים המצווה כראוי, ודינו כלא קיימה כלל. וכן יתכן ספק שרק כעבור זמן לאחר הנטילה מצאו שאחד המינים או יותר היה פסול, ולא ידוע אם נפסל קודם הנטילה או לאחריה. דמחד היתה להם חזקת כשרים, ורק השתא נפסלו, ומאידך אולי יש חזקה לגברא שטרם יצא י"ח. ור' כעין זאת בגמ' כתובות (דע"ה,ב'), ובנידה (ד"ב,ב'), ובתוס' נידה (שם), ובמחה"ש (סי' תס"ז סקי"ח), ובקובץ שיעורים בכתובות (סי' ר"ס). ואכמ"ל.


ובאשר למי שהסתפק בימי חוה"מ אי כבר נטל באותו יום, האם חובה עליו ליטול את ד' המינים באותו יום, או שפטור הוא מכך. ואף את"ל שפטור הוא מעיקר הדין, האם בכל אופן לכתחי' יש להחמיר ולהצריכו ליטול, או שכלל א"צ ליטול. הרי שנחלקו הפוס' בהא.


דעת המחמירים שבכל אופן לכתחי' יש להחמיר וליטול היא דעת המ"א (רס"י תרנ"ב על דברי הר"ן שהביא שם). וכן עולה מדברי הרא"ם בתוס' הסמ"ג (הל' מגילה), שכ' שבספק אחד דרבנן לכתחי' יש להחמיר, ורק בדיעבד אזלינן לקולא. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (פארדו. סי' י"ז דל"ב ע"ד), שברירא ליה שטעמו של המ"א הוא שאע"פ שמצד הדין פטור, דהוי ספיקא דרבנן, מ"מ יש ליטלו לכתחי' כד' הרא"ם, וזה בכל שאר ימי החג [וע"ע לקמן בסמוך שלד' רבינו המאירי שהטעם לחייב הינו משום חזקת חיוב].


לעומתם יש שכתבו שספיקא דרבנן לקולא אף לכתחי'. שכ"כ הפר"ח (בכללי ספק ספיקא) לחלוק ע"ד הרא"מ הנ"ל, וס"ל שספיקא דרבנן לקולא אף לכתחי'. עכ"ד. והקשה בחזו"ע ע"ד המ"א מדברי המ"א עצמו (בסי' תקפ"ה סק"ג) שכ' גבי מי שהסתפק אי שמע תקיעת שופר ברה"ש או אם נטל לולב ביו"ט ראשון דסוכות, שתוקע ונוטל ואינו מברך, וביו"ט השני א"צ לתקוע. וכ' כן בשם הריב"ש [ור' בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' מ"ו) שהעיר על מה שלכאו' נראה כסתירה בד' המ"א, וכ' שלא נמצא כן בדברי הריב"ש. עכ"ד, ומ"מ המ"א ציטט את ד' הכנה"ג בהגה"ט (ס' תקפ"ה), שביו"ט שני אינו חוזר לתקוע בספק אי שמע התקיעה, או ספק נטל הלולב. ואם רוצה לתקוע או ליטול, א"צ לחזור ולברך. ושכ"כ הריב"ש בתשו' סי' רכא. והוסיף דעיי"ש סי' ת"ח)], הב"ד בחזו"ע (סוכות. הל' הו"ר סוף הערה ח', דתמ"ח). וע"ע בכללי הפוס' [למשל בס' ארעא דרבנן (מערכת האות ס'. ס"ק תנ"ה. וע"ע שם בס"ק תמ"ח ותנ"ח)] אי ספק דרבנן לקולא הוי לכתחי' או רק בדיעבד. ואכמ"ל.


בס"ד נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו', אי כשהסתפק בימי חוה"מ אם נטל את ד' המינים, או אם נטלם כדין (כגון ספק אי אחד המינים או יותר היה פסול) הרי שראוי, ויותר מכך, ליטול שוב הדמ"י.


ובאשר לברכה על הנטילה הזו שיוצא בה מהספק. גם בזה נחלקו הפוס'.


שבחידושי רבי דוד עראמה (בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג) כ' בשם תשו' הרמב"ם לחכמי לוניל, שבספק נטל לולב צריך לחזור וליטלו "ולברך עליו". ע"כ [אמנם לכאורה ק"ק ע"כ, שהרי בשו"ת הרמב"ם (סי' של"ג) כתוב במפורש, וז"ל: וכל מצווה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה או אם אין אנו חייבים בה, לא תיקנו חכמים לה ברכה. עכ"ל. וצ"ע]. וגם רבינו המאירי כ' בבית הבחירה למס' שבת, שבספק נטל לולב ספק לא נטל, נוטל ומברך משום חזקת חיוב. ושכ"ד גדולי המחברים (הרמב"ם). וכ' כן דוקא גבי דבר שעיקר חיובו מה"ת. ופירש שם דהוא דווקא גבי יו"ט הראשון של החג. והניף ידו שנית גם בחידושיו לברכות (דכ"א, א'). וכ"ד הכנה"ג (בהגה"ט סי' תקפ"ה. וע"ע שם בהגב"י סי' ס"ז), הפר"ח (סי' ס"ז) ועוד פוס'.


אלא שמאידך מצינו כמה וכמה פוס' דס"ל שאף במצווה שעיקרה מדאו', אם מסופק אם עשאה, יעשנה שוב אך בלא ברכה. שכן מתבאר מתשו' הרשב"א (סי' ש"כ), שכ' דהא דבמסופק אי קרא ק"ש חייב שיקראנה שוב [כגמ' בברכות (דכ"א) וכרבי אליעזר. ושכ"פ הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע (רס"י ס"ז)] זה דין מיוחד לק"ש, דמעיקרא כך היתה התקנה, דכל שהוא חייב לקרותה, חייב הוא לקרותה עם ברכותיה. הא בשאר מצוות דאו' כשמסופק בהן יעשה אותן אך בלא ברכה. ע"כ.


נוסף ע"כ כתבו עוד פוס' שאף כשעסקינן במצווה דאו', אם הסתפק אם עשאה הרי שצריך לעשותה בלא ברכה. שכ"כ הרה"מ (בפ"ו מסוכה הי"ג), וכ"כ הריב"ש (בסי' ת"ח. וע"ע שם בסי' רכ"א), דספק אם נטל הלולב ביו"ט א' לא יברך. וכ"כ המ"ב (סי' ס"ז סק"א וסי' תקפ"ה סק"ה), כה"ח (סי' ס"ז סק"א) ועוד פוס'. וכן מתבאר מד' הגר"ע יוסף זצ"ל בכמה דוכתי [יבי"א (מהדו' תשע"ה ח"ט חאו"ח סי' פ' הערה 3 בתוספות). חזו"ע הל' ימים נוראים (דקס"ט. הל' שופר סעי' ל"ד). וע"ע מש"כ בהל' ברכות (דיני ספק וטעות בברהמ"ז. סעי' ב' עמ' ר"כ – רכ"ד). עיי"ש שהביא עוד פוס' דס"ל הכי].


וגם גבי מצוות דרבנן, כשמסופק אם עשאן וחוזר ועושה אותן, בס"ד נראה שלד' הפוס' אין לברך על קיום מצווה זו, דהא כו"ע מודו דמעיקה"ד אינו חייב לחזור ולעשותה. וא"כ כיצד יאמר "וציוונו", הרי אינו חייב לעשותה (עכ"פ כשאין חזקת חיוב, וכנ"ל).


נמצאנו למדים שהן משום שד' רוה"פ שאין לברך בכה"ג, והן מצד סב"ל, הרי מי שמסופק אם עשה מצווה, ואפי' מצווה מדאו', וכ"ש במצווה דרבנן, הרי שלמרות שחייב לעשותה כדי לצאת מידי ספק (בדאו'), מ"מ לא יברך על עשייתה זו.


אלא שעלינו להוסיף שכשעסקתי בסוגיה זו היה נלע"ד שלד' הרדב"ז (בשו"ת סי' רכ"ט) שכ' שאם הספק הוא במצווה ולא בברכה, בזה ל"א סב"ל. וחשבתי לתומי שא"כ בני"ד ג"כ ס"ל לרדב"ז שיברך כשמסופק הוא אם קיים מצוות נטי' הדמ"י, דהא הספק הינו אי חייב לקיים המצווה אם לאו (ובפרט אם הספק נובע בשל פקפוק בכשרות הדמ"י שנטל).


אלא שהאיר את עיני ידידי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א, שאף לד' הג' הרדב"ז לא תמיד אמרינן שאם הספק הינו במצווה ולא בברכה, שאז יברך ול"א סב"ל. דהספק שהרדב"ז דיבר עליו הוא דווקא כשיש מחלו' בפוס' גבי המצווה, שבזה הרדב"ז אמר שיש לברך (ואכן הרדב"ז בדבריו שם הוכיח את דעתו מהא שמברכינן על הנחת תפילין דרש"י, למרות שלד' ר"ת תפילין אלו הינן פסולות. והיינו שהספק הינו בשל מחלו' הפוס'). אך אם הספק הינו מצד המציאות, בזה אף הרדב"ז יודה שכן אומרים סב"ל. ושכ"כ כבר הג"ר רחמים חי חוויתה זצ"ל בשו"ת שמחת כהן (בסוף הכרך. בחידושיו לאו"ח סי' ס"ז).


לאור זאת אף בני"ד, למרות שהספק הינו במצווה ולא בברכה, גם הרדב"ז יודה דאמרינן סב"ל ואין לברך כשעושה המצווה כדי לצאת מהספק. ובאמת נראה שיש לחלק חילוק כלשהו בדברי הרדב"ז, דהא הגרע"י זצ"ל היה פוסק בעלמא כחילוק הרדב"ז הנ"ל, ואילו גבי החוזר לקיים מצווה בשל ספק אם קיימה כראוי או אם קיימה בכלל, בזה אף הגרע"י זצ"ל מודה שלא יברך כשחוזר ועושה אותה, כנ"ל בסמוך [בשם יבי"א וחזו"ע הל' ימים נוראים והל' ברכות]. ואע"ג שבשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' מה) כתב שבספק אי נטל לולב, חייב לברך כיוון דמד"ת היה מחויב לעשות המצווה, ואוקמינן על חזקה. עכ"ד. מ"מ נראה מד' הפוס' שאין הלכה כך.


בזה נחתינן ובזה מסקינן, שבין יו"ט ראשון ובין בשאר ימי החג, אם הסתפק אם נטל בכלל את ארבעת המינים, ובין אם הסתפק אם נטל ד' מינים כשרים כדין, מ"מ כשחוזר ומקיים המצווה, לא יברך כשעושה אותה שוב, לא את ברכת "על נטילת לולב" ולא את ברכת "שהחיינו". וכעת עמד קנה במקומו.


ובשולי הסוגיה נעיר, שלא ברורה לי כ"כ ד' מרנא ורבנא הגר"א אי יברך בכה"ג. ר' דבריו בביאורו לסי' ס"ז (הב"ד המ"ב רס"י ס"ז) שלא יברך, ומאידך בביאורו לסי' תפ"ט (ס"ו. ד"ה "אינו חוזר"). ואכמ"ל.


ובענין מי שלא נטל הדמ"י עד השקיעה, ויכול ליטלם רק בביה"ש, ר' בחזו"ע (הל' הו"ר. הערה ח' עמ' תמ"ה ואילך), ולעיל (בפרק ח' סעי' ח').


[22]כב. אע"ג שכתבנו לעיל (בסעי' ב' בפרקנו) שלכתחי' יש לברך "שהחיינו" לאחר ברכת הלולב, מ"מ הרי קיי"ל שמעיקר הדין היה ראוי לברך "שהחיינו" כבר בשעת האגידה [גמ' סוכה (דמ"ו, א'). רי"ו. מ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ט) וכה"ח (סקס"ו)]. ואמנם מצד המנהג נהגו לברכה אחר ברכת הלולב ולפני הנטילה [וכמש"כ מרן (סי' תרנ"א ס"ו) והמ"ב (שם סקכ"ט)], אך בס"ד נראה מי שבירכה קודם ברכת הלולב שיצא י"ח, דהא לא חרג מעיקה"ד, וגם לא מצינו בפוס' דהוי לעיכובא [ובכלל גבי ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, הרי ממילא זו מחלו' גדולה בפוס' איזו ברכה יקדים, ברכת הפרי או ברכת "שהחיינו". ראה ע"כ במקראי קודש הל' רה"ש. ואכמ"ל]


ולכאורה יש מקום להתפלפל ולהשוות ני"ד לדין הקדמת ברכת "שהחיינו" לברכת הנהנין [וכמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ט הערה קפ"ט)], דגבי ברכות הנהנין מעיקה"ד היה צריך לברך "שהחיינו" כבר משרואה הפרי, וכמש"כ בש"ס (עירובין ד"מ, ב') עפ"י רש"י (שם), ובפוס' [בשו"ע (סי' רכ"ה ס"ג). וע"ע בחזו"ע (ברכות. דף קל"א ותל"ז – תל"ט)]. וכן בני"ד מעיקה"ד היה צריך לברך "שהחיינו" כבר בעת האגידה. וגבי ברכות הנהנין הרי נחלקו הפוס' ונחלקו המנהגים איזו ברכה להקדים. ומ"מ יש מקום לחלק, דגבי ברכת "שהחיינו" על נטילת הלולב לא מצינו שיש נוהגים לברכה קודם ברכת הלולב. אף שגבי ברכות הנהנין יש המקדימים "שהחיינו" לברכת הנהנין. ומ"מ כ"ז הוא גבי לכתחי', אך גבי בדיעבד ודאי שיצא י"ח. כך בס"ד נלע"ד.


[23]כג. לגבי מי שטעה ולפני שהחל לברך "על נטילת לולב" החל לברך את ברכת "שהחיינו", למרות שלכתחי' בעי להקדים את ברכת "על נטילת לולב" (כנ"ל בסעי' ב').


כפי שראינו (כאן בהלכות), אם הקדים את ברכת "שהחיינו" לברכת "על נטילת לולב", הרי שבדיעבד יצא י"ח, דהא מעיקר הדין באמת היה צריך להקדים את "שהחיינו" ל"ענט"י לולב" (שהיה צריך לברך "שהחיינו" בעת האגידה).


מ"מ בס"ד יש לדון גבי מי שבטעות החל להקדים ולברך את ברכת "שהחיינו" לפני ברכת "על נטילת לולב", אך נזכר בטעותו באמצע הברכה. האם ימשיך ויסיים את ברכת "שהחיינו", או שלמרות שבעת שהזכיר ש"ש חשב לחתום בברכת "שהחיינו", מ"מ משעמד על טעותו עדיף שיסיים בברכת הלולב. ועוד בס"ד יש לדון גבי מי שהחל הברכה על דעת לסיימה בברכת "שהחיינו", וכן חשב בעת שהזכיר ש"ש, אך משנזכר בטעותו סיים את הברכה בברכת הלולב. האם עתה יתחיל שוב לברך מחדש ויסיים בברכת "שהחיינו".


וזה החלי בעזרתו יתברך ויתעלה.


איתא בגמ' בברכות (די"ב, א'): פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה, וקסבר דשיכרא הוא, ופתח ומברך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא, יצא. דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. אלא היכא דקא נקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא (היינו כשאמר שו"מ היה בדעתו לסיים בפה"ג, וכשהגיע ל"מלך העולם" נזכר שהוא שיכר וסיים שהכל. רש"י), מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן (כיוון שעיקר הברכה נאמרה ע"ד שהוא יין ה"ז כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שיכר. רש"י), או בתר חתימה אזלינן (שהעיקר הוא סיום הברכה ואז היתה דעתו על השיכר. רש"י). ולא איפשיטא הבעיא בגמ'.


ולכן נחלקו הראשונים בזה. שהרמב"ם (בפ"ח מברכות הי"א) פסק גבי מי שטעה בברכה וסיים שלא כראוי, אם בעת שהזכיר שם ומלכות שהן עיקר הברכה התכוון לברכה הראויה, יצא י"ח וא"צ לחזור ולברך, וזאת אע"פ שבחתימה חתם בטעות סיום שאינו נכון.


אמנם ראשונים אחרים פסקו שבכה"ג לא יצא י"ח דהא סו"ס חתם שלא כראוי, ואפי' אם כשהזכיר ש"ש ומלכות חשב לחתום כראוי. שכ"ד רש"י (בגמ' שם), הרי"ף, הראב"ד (בהשגות על בעל המאור ד"ה ופי' ההלכה), התוס' (שם ד"ה "לא"), הרא"ש (פ"א סי' י"ד. עיי"ש שדחה את פי' רש"י וכ' שנראה כגירסת הרי"ף, שחתם בפה"ג, ומיד תיקן וחתם ב"שהכל", וזה הספק בגמ'), הרשב"א והרבה גאונים [הב"ד הב"ח (ברס"י כ"ט)].


ואכן מרן בשו"ע (סי' ר"ט ס"א) הביא את ב' הדעות, וכ' תחילה את ד' הרמב"ם בסתם, שאם טעה בחתימה אין מחזירין אותו, מפני שבשעה שהזכיר שו"מ שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ואח"כ כ' את דעת החולקים (בשם י"א), שאם בעת הזכרת שו"מ בברכה חשב לברך ברכה שאינה ראויה, ותוך כדי הברכה הבחין בטעותו וסיים כראוי, שיצא י"ח. אך לדעתם אם בחתימת הברכה הוציא מפיו ברכה שאינה נכונה, לא יצא ומחזירין אותו [כמש"כ המ"ב (סי' ר"ט סק"א). וראה בילקו"י (סי' ר"ט הערה א' ד"ה "ומרן") שכ' שגם הרמב"ם מודה לרש"י שיצא. עכ"ד. וזה שלא כהבנת רוב האחרו' בדעת הרמב"ם].


גם האחרו' נחלקו לענין הלכה מה הדין בני"ד.


דעת הפוס' כי"א בשו"ע (רש"י וסיעתו): הנה המ"א (בסק"ב) אחר שכ' שלרמב"ם אם בעת שהזכיר שו"מ חשב על ברכה אחרת (כגון שלקח שיכר וסבר דהוא יין, וכשהזכיר ש"ש דעתו היתה לברך בפה"ג וכשראה שהוא שיכר סיים "שהכל") הרי שלא יצא. ומ"מ פסק המ"א שהעיקר כד' רש"י המובא בשו"ע כדעה השניה, שיצא. וכ"כ כבר הט"ז (בסק"א). וכ"כ הא"א, שבכה"ג יצא. וכ"כ הסו"ב והא"ר. וכ"כ מרן הח"ח במ"ב (בסי' ר"ט סק"א) בשם האחרו' שכן יש להורות. ולפי הפוס' הללו אין הדבר תלוי אלא באמירת פיו, כיצד חתם הברכה. ולכן אם בעת שאמר ש"ש חשב לחתום כראוי אלא שלבסוף חתם שלא כראוי, הרי שצריך הוא לשוב ולברך כראוי.


אמנם מאידך ישנם כמה וכמה פוס' דס"ל דאמרינן סב"ל וחוששים לב' השיטות. ולפי"ז בין אם כשהזכיר ש"ש חשב לברך את נוסח הברכה הנכונה, ובין אם כשהזכיר ש"ש חשב לברך נוסח מוטעה אלא שמיד נזכר וסיים כראוי – בשני המיקרים הללו לא יחזור לברך את נוסח הברכה הנכונה. וכדעה זו כתבו הג' עולת התמיד (הב"ד כה"ח סי' ר"ט סק"ג). וכן מתבאר מד' הג' בא"ח (סוף פר' בלק, סי"א), כה"ח (סי' ר"ט ססק"א, שכ' שיברך כראוי אך רק בליבו). וכן מתבאר מד' הילקו"י (הל' ברכות, סי' ר"ט סעי' א' וב', שפסק בשני המיקרים שלא יחזור לברך. ועיי"ש בהערה א' דף תק"ט שכ' שאמרינן בני"ד סב"ל גם גבי דעת הרמב"ם. והוסיף שהרמב"ם מודה לרש"י). וכ"כ הגר"מ לוי זצ"ל בס' ברכת ה' (ח"א פ"ה ס"ג).


ויותר מזה. יש מהפוס' שכתבו, שאע"פ שמרן כתב ד"ז בלשון סתם וי"א, מ"מ אף מרן עצמו חושש בני"ד לב' הדעות מצד סב"ל. שכ"כ הנה"ש (הב"ד כה"ח סק"ג), וכ"כ הנחלת צבי (סי' ר"ט סק"ג), וכ"נ ד' הרב כה"ח (סי' ר"ט ססק"ג). וכ"כ בהערות איש מצליח על המ"ב (סי' ר"ט הערה 7). וכן אמר לי ידידי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א, שאכן כן נראה, משום שמרן בב"י פירש את דברי הטור שחושש הוא לב' הדעות, למרות שגם הטור כ' כן בשם סתם וי"א. וא"כ אע"ג שבשו"ע כ' בלשון סתם וי"א, מ"מ נראה שאף כן דעת מרן בעצמו. עכ"ד. וע"ע בס' ברכת ה' (ח"א פ"ה הערה 30).


עוד יש להוסיף, שלמרות שהאשכנזים ככללא פוס' כד' הי"א, וכמש"כ בהדיא המ"ב (סק"א), מ"מ יש מגדולי הפוס' האשכנזים שחששו אף לד' הרמב"ם. שכ"כ הח"א (כלל ה' סי"ד), וכ"כ הקיצוש"ע (סי' ו' ס"א). וע"ע במ"ב (סי' מ"ו סק"כ).


וע"ע גבי כל ענין זה ביבי"א (ח"ד סי' ג').


נמצאנו למדים שכל דין זה שנוי במחלוקות רבות, דיש פוסקים שמעיקר הדין הלכה רק כדעה הראשונה הנזכרת בשו"ע (שי"א שזו ד' הרמב"ם, שאינו מסכים עם הדעה השניה). וחלק מהפוס' ס"ל רק כדעה השניה בשו"ע, ומאידך הרבה פוס' הקלו כב' הדעות בשו"ע שבכל אופן שעשה, לא יחזור לברך.


ונשוב בס"ד עתה לני"ד. לגבי השאלה הראשונה, בענין מי שלפני שהחל לברך "על נטילת לולב" החל לברך "שהחיינו", ונזכר בטעותו באמצע הברכה, לאחר שהזכיר ש"ש (והיינו שאמר "בא"ה אלקינו"). בס"ד נלע"ד שימשיך ויסיים בברכת "שהחיינו" ולאחר מכן יברך את ברכת "על נטילת לולב". וזאת כדי לחשוש לד' הרמב"ם הנ"ל. ובפרט שבני"ד מעיקר הדין היה צריך באמת להקדים את ברכת "שהחיינו" לברכת הלולב (כשאגד הג' מינים).


ובאשר לשאלה השניה. אם החל לברך על דעת לסיים בברכת "שהחיינו", ואכן כך חשב כשהזכיר ש"ש, אך תוך כדי הברכה נזכר שנהגו להקדים את ברכת הלולב, ואכן סיים בברכת הלולב. האם עתה יתחיל שוב לברך מחדש ויברך את ברכת "שהחיינו".


בס"ד היה נראה לענ"ד שגם בני"ד לא יברך עוד בקו"ע את ברכת "שהחיינו", שהרי לרמב"ם יוצא י"ח בשל כוונתו בעת שאמר ש"ש. אך מדברי המ"ב (סי' מ"ו ססק"כ) גבי מי שבשעה שאמר "בא"ה אמה"ע" חשב לסיים "פוקח עיוורים", אך סיים "מלביש ערומים", ותוך כדי דיבור המשיך ואמר "פוקח עיוורים", כ' המ"ב שי"א שיצא י"ח ברכת "פוקח עיוורים", ויש מסתפקים בזה. ולפי"ז גם בני"ד אין הכרע בדבר, ולכאו' שוא"ת ולא ימשיך לברך מחדש את ברכת "שהחיינו". ואכמ"ל.




[24]כד. בס' לקט יושר (סוף עמ' קמ"ט) כ' מהרא"י לחכ"א, ששאלת אודות מי שלא היה לו לולב ואתרוג ביו"ט א', ונזדמנו לידיו בחוה"מ, וכתבת דלא דמי למש"כ הטור (בסי' תרע"ו) בשם הרא"ש שאם לא בירך זמן ביום ראשון של חנוכה מברך בלילות שאחריו דשאני הכא שעבר יו"ט א' שהוא דאו'. כ' מהרא"י שאינו רואה כלל לחלק בזה, דמה בכך הרי מ"מ נשארה המצוה מדרבנן השקולה לנר חנוכה, שיש לה שורש במקדש, וזכר למקדש תקנוה חכמים, ובמקדש כל הימים הוו מדאו'. עכת"ד (הב"ד בחזו"ע דיני הו"ר הערה נ"א דתל"ו). וכ"פ הלבוש, הא"ר, המ"ב (סי' תרס"ב סק"ג), כה"ח (סי' תרס"ב סק"ג) חזו"ע (שם) וש"א.


[25]כה. כ"כ הלבוש, המ"א, שעה"צ (סי' תרס"ב סק"ד במסקנה), כה"ח (סי' תרס"ב שם) וש"פ. וזה שלא כמש"ז, שכ' שמהשו"ע משמע שלא יברך בכה"ג. וכבר דחוהו המ"ב בשעה"צ (סי' תרס"ב סק"ד). עיי"ש טעם החילוק בין ני"ד לאוכל. וכ"כ במ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג), וכה"ח (שם ובסי' תרמ"ד סק"ז). וע"ע לקמן (בהערה קי"ג).


[26]כו. מ"ב (סי' תרס"ב ססק"ג), כה"ח (סק"ג). חזו"ע (שם).


[27]כז. כ"מ ממהרא"י הנ"ל (בהערה כ"ד), וכ"כ המ"ב (סי' תרס"ב ססק"ג), ובשעה"צ (סק"ד) בשם הפוס'.


ומה שכתבנו שכל זה שיכול לברכה לאחר היו"ט הא' הוא כשמברך דווקא בשעת נטילה [לבוש. מ"א. ח"א. א"א (עיי"ש מש"כ בטעם דבר זה). מ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג), כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ז) וש"א].


[28]כח. כ"מ מד' מהרא"י הנ"ל. וכ"כ כנה"ג. א"ר. מש"ז. מ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ט וסי' תרס"ב ססק"ג). שעה"צ (סי' תרס"ב סק"ד). כה"ח (סי' תרס"ב סק"ג). חזו"ע (חנוכה. דמ"ט ואילך).


ואם נזכר ביום השביעי, יברך עד סוף ההלל. ובהלל יברכנה אפי' באמצע ההלל, אך בין פרק לפרק [רמ"א (סי' תרנ"א ססע"י ח'), וכדלקמן בפרקנו].


ואם יכול לברכה לאחר ההלל עד סוף ההושענות, ר' לקמן בפרקנו.


[29]כט. עיקר ד"ז דמי שלא היו לו ד' המינים קודם ההלל והביאום לו רק משהחל ההלל, שיברך עליהם באמצע ההלל (בין פרק לפרק), כ"כ הח"א (כלל קמ"ח סי"ב). וכ"כ בס' מאורי אור ("עוד למועד" דס"ו סע"א) שיברך על הלולב בין הפרקים, וכמו שמותר להפסיק מפני היראה ומפני הכבוד (אמנם עיי"ש בחלק בן נון, דקמ"ו, ב' שלכאו' משמע שאין כן הדין בהלל). וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ז ובסי' תרנ"א ססקמ"א), ובחזו"ע (סוכות. דשפ"א סוף הערה כ"ה ד"ה "אם").


וכל זה כעין מש"כ הרא"ש בתשו' (כלל ד' סס"י א') גבי מי ששכח ללבוש ציצית ולהניח תפילין, שיכול להפסיק בין הפרקים של ק"ש ולהניחם ויברך עליהם. ע"כ. הב"ד מרן הב"י בבדק הבית (סי' ס"ו), וכ"פ בשו"ע (סי' ס"ו ס"ב).


בס"ד יש להעיר, שהפוס' דיברו גבי ני"ד אם הביאו לו הדמ"י "אחר שבירך" את ברכת ההלל (חזו"ע שם), או כשהביאו לו הדמ"י כשהיה באמצע ההלל. אך בס"ד נלע"ד דה"ה אם הביאום לו אף לאחר שרק החל לברך על ההלל, דדי אם אמר תיבות "ברוך אתה ה'" בכוונה להמשיך ולומר את ברכת ההלל, הרי שימשיך את הברכה בברכת ההלל, ולא ימשיך לברך על הלולב (או ברכת "שהחיינו"), דלכתחי' יש לחשוש לד' הרמב"ם שהביא מרן (ברס"י ר"ט ס"א), שאם בעת שהזכיר את שם ה' שהוא עיקר הברכה חשב לברך ברכה מסוימת הרי שזה העיקר. והתם הרי מדובר שטעה טעות ממשית וחתם שלא כדבעי, ובכ"ז פסק הרמב"ם (והביאו מרן בסתם) שזה העיקר ויצא י"ח. וא"כ כ"ש בני"ד, שהרי אין פה ברכה לבטלה אלא רק טעות בסדר הברכות. וראה לעיל בפרקנו (בהערה כ"ג) שהסקנו שבשל סב"ל, אם החל הברכה ואמר "בא"ה אלוקינו", שימשיך לומר את הברכה שחשב לברכה בעת שהזכיר ש"ש, כדי לחשוש לד' הרמב"ם, כל עוד אין טעות בברכתו שממשיך בה.


ובענין מי שהביאו לו את ד' המינים מיד אחר שסיים את ברכת ההלל או תוך כדי שבירכה (וה"ה אם נזכר אז שטרם בירך על הלולב, וכדלקמן בהערה הבאה), הרי שעליו להמשיך ולומר את הפרק הראשון של ההלל, ולא יסמיך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" לברכת ההלל, וזאת כדי שיהא לברכת ההלל על מה לחול. שהרי אומר הוא תיבות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לגמור (או "לקרוא") את ההלל". וא"כ צריך הוא לומר לפחות חלק מההלל מיד אחר סיום הברכה. כך היה בס"ד נלע"ד. ואח"כ ראיתי שברוך ה' זכיתי לכוון לדעת כמה פוס' בזה, מהם ס' מאורי אור [(חלק עוד למועד, דס"ו סע"א). הב"ד בחזו"ע (הל' הדמ"י סוף הערה כ"ה)]. וכ"כ האורחות חיים ספינקא (סי' תרנ"א סקט"ו), שאם לאחר שסיים את ברכת ההלל, קודם שהחל לומר ההלל, נזכר שטרם בירך על הלולב, הרי שעליו לומר תחילה פרק ראשון מההלל ואח"כ יברך על הלולב [הב"ד מ"ב - דירשו (סי' תרמ"ד סק"ז הערה 7)].


עד כאן דננו גבי ברכת הלולב. ובס"ד נראה לענ"ד שכ"ה גם גבי ברכת "שהחיינו". שאם אכן בירך ברכת "על נטילת לולב" ונטלו כדין, לאחר מכן בירך את ברכת ההלל, ולפני שהחל באמירת ההלל (בתיבות "הללוי-ה הללו עבדי ה'") נזכר שטרם בירך "שהחיינו", הרי שעליו לסיים את הפרק הראשון (כדין מי ששכח ברכת הלולב) ורק אז יברך "שהחיינו".


ותמיהה גדולה תמהתי על מה שראיתי שכתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שבנידון כזה ששכח ברכת "שהחיינו" ונזכר מיד לאחר שגמר ברכת ההלל, שיברך "שהחיינו" מיד לאחר ברכת ההלל, טרם שהחל לומר ההלל [שכ"כ במ"ב – דירשו (סי' תרמ"ד סק"ז בסוף הערה 7) בשם הגריש"א זצ"ל]. דלא נראה שהדברים הללו יצאו מפי הגאון האמיתי הגריש"א זצ"ל. דהרי בעלמא יש להתחיל את ההלל מיד לאחר הברכה, וכמו שכתב האורחות חיים (ספינקא) הנ"ל גבי ברכת הלולב, דלכאו' ברכת ההלל הינה ברכת המצוות (בתיבות "אקב"ו") ויש לסמוך אליה את עשיית המצווה. ומה לי אם מפסיק בין ברכת ההלל להלל בהפסק של ברכת הלולב או בהפסק של ברכת "שהחיינו" [ואין לומר שברכת "שהחיינו" שייכת יותר להלל. דלא שמענו שמברכים "שהחיינו" על ההלל. שכן מבואר בפ' הר"ד אבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם סי' כה). שאן לברך "שהחיינו" על ההלל, דלא מצאנו ברכת הזמן בפחות משלושים יום, והרי לעיתים החודשים חסרים. והוסיף המ"א (בסי' תכ"ב) שאף על הלל בר"ח מלא אין מברכים זמן, דהא אז ביום הל' אומרים שוב הלל ויוצא שגם במקרה זה לא עברו שלושים יום ללא הלל. אלא שבאמת מאידך כ' הפר"ח (או"ח סי' תנ"ב) שלו עצמו א"צ לטעמיה דהרד"א. אלא דכיוון שהלל דר"ח הוי מנהגא לכן אין מברכים עליו זמן. אלא לדעתו צריך לטעמיה דהרד"א רק גבי ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל. עכת"ד. ומ"מ מכל הני אשלי רברבי עולה שאין מברכים "שהחיינו" על ההלל. וא"כ לא זכיתי להבין מדוע שיברך "שהחיינו" מיד כשסיים לברך את ברכת ההלל, ולא ימתין מלברכה עד אחר שיקרא לפחות פרק ראשון של ההלל]. לכן בס"ד נלע"ד שאין לסמוך על שמועה זו (מבלי לפגוע ח"ו בכבודו של הכותב אותה), ולכן אם לאחר ברכת ההלל נזכר שטרם בירך ברכת "שהחיינו" על ד' המינים, הרי שיקרא פרק ראשון דההלל ורק אח"כ יברך "שהחיינו על הדמ"י.


ואגב זאת אזכיר פה את הנהגתו של הגר"מ אליהו זצ"ל, שכשהיה עורך חופה היה מקפיד להנחות את אנשי הקהל, לפני שמתחילים לברך את הברכה השביעית של ברכות הנישואין, בענין מה שנוהגים שאנשי הקהל קוטעים את המברך מיד לאחר תיבות "בא"ה אמ"ה" ומתחילים לומר במנגינה את תיבות "אשר ברא ששון ושמחה" וכו', הרי שהיה הגרמ"א מזהיר שקודם המברך ימשיך את תיבות אלה (כדי שיהא המשך לברכה, ולא יהא הפסק בין תיבות "מלך העולם" לתיבות "אשר ברא", ורק לאחר שאמר זאת המברך היה מסמן לקהל שיכולים הם לומר במנגינה תיבות אלה. וזאת מהטעם הנ"ל. ולכאו' דמי קצת לני"ד (אם כי יש נ"מ, דבני"ד עסקינן בהפסק בין הברכה למצוות ההלל, והתם מישתעי בהפסק בין תיבות הברכה עצמה). אך אינני יודע אם עשה זאת כחומרא או שסבר שיש לעשות כן מדינא.


[30]ל. כ"כ בחזו"ע (סוכות. הל' ד' המינים סוף הערה כ"ה דשפ"א), ולמד כן מד' הרא"ש בתשו' הנ"ל ומס' מאורי אור הנ"ל. וכ"כ באש"י (פפויפר) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א (בתשובותיו בסוף הספר. תשו' שפ"א). הב"ד במ"ב - דירשו (סי' תרמ"ז סק"ז).


[31]לא. מה שכתבנו גבי ברכת הלולב, כ"כ הפוס' הנ"ל. וראה מש"כ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א) גבי הפסק בין הפרקים בהלל. וע"ע בשו"ע (סי' ס"ו ס"ב).


ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי ברכת "שהחיינו", כ"כ הא"א (בוטשאטש. מהדו"ת סי' תרנ"א ס"א), שיכול לברכה בין הפרקים. וכן הורה הגרשז"א זצ"ל [כמובא בהליכות שלמה (תפילה פט"ז ס"ח)]. והוסיף (שם בדבר הלכה סק"י), שאף אם כבר נענע את הלולב קודם ההלל, יכול לברך "שהחיינו" באמצע ההלל, כיוון שגם הנענועים שבאמצע ההלל הם מעיקר המצווה. עכת"ד [וזה לכאו' שלא כמש"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' עב). עיי"ש]. ולגבי לברך ברכת "שהחיינו" כשנזכר מיד בתום הברכה על ההלל ולפני שהחל לומר ההלל, ראה לעיל (בהערה כ"ט).


ולגבי הברכה על הלולב כשהוא באמצע הפרק בהלל. ר' מש"כ הח"א בנשמ"א (כלל קמ"ח סק"ג), שתחילה הסתפק אי שרי לברכה אף באמצע הפרק, אך לבסוף הסיק שאסור. וכן מדברי המ"ב, החזו"ע וש"א שדנו בכך מתבאר דשרי רק בבין הפרקים.


ומה שכתבנו שיברך בין מזמור למזמור שבהלל, כ"כ הח"א (בכלל קמ"ח סי"ב), המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ז), חזו"ע (שם) וש"א.


והדגישו הפוס', שאין הכוונה למה שנראה בסידורים כפרק חדש [דבאמת מדפיסי הסידורים לא סידרו כל פרק בדיבור המתחיל חדש. אלא לעיתים הם חילקו בסדר ההדפסה פרק אחד לכמה חלקים וזאת להקל על המתפללים. ולכן למשל את פרקים קט"ו וקט"ז הם חילקו לשני חלקים כדי להקל על המתפללים בר"ח ובששת ימים אחרונים של פסח, שבהם מדלגים על תחילת פרקים אלה, וכן מה שהחזן והקהל כופלים פסוקים מסוימים הרי שהמדפיסים הדפיסום כפולים. והיינו שמדפיסים לפי סדר האמירה ולא לפי הכתוב בתהילים]. ובאמת אסור לסמוך על כך ולהפסיק בדיבור בין קטע אחד לחבירו אלא רק בין פרק לפרק כפי הנדפס בספר תהילים. וכן הדגישו זאת גם הא"ר (רס"י תפ"ח) והמ"ב (בסי' תפ"ח סק"ה), שכתבו את תחילת הפרקים דבר דבור על אופניו, כך: תחילה מזמור "הללוי-ה הללו עבדי ה'" (תהילים פרק קי"ג), אח"כ המזמור הבא, "בצאת ישראל ממצרים" וגו'. "לא לנו ה'" וגו' (בסידורים מזמור זה מחולק לכמה פיסקאות). מזמור "אהבתי כי ישמע ה' את קולי" וגו' (גם מזמור זה מחולק בסידורים לכמה פיסקאות). מזמור "הללו את ה' כל גוים" וגו', ומזמור "מן המיצר" וגו'. והוסיף שהרד"ק כתב שמזמור "מן המיצר" אינו תחילת המזמור, אלא המזמור מתחיל במילים: "הודו לה' כי טוב". עכת"ד. ואכן בחלוקת הפרקים כפי המודפס בימינו, הפרקים מתחילים בפסוקים: "הללו את ה' כל גוים" וגו' ולאחר מכן "הודו לה' כי טוב" וגו', והיינו כדברי הא"ר. ומ"מ נראה בס"ד שהטוב ביותר לסמוך על כתבי יד עתיקים מהימנים כגון כתר ארם צובא.


[32]לב. עיי"ש (בהערה קי"א) שי"א שיברך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" אף עד סוף ההקפות, וי"א שבתנאים מסוימים אף יותר מכך. עיי"ש.


[33]לג. שכ"כ בס' לקט יושר (סוף עמ' קמ"ט גבי ברכת "שהחיינו"). וכ' הטעם דאף בשאר ימי החג שרי (וצריך) לברכה, דעדיין נשארה המצווה דרבנן, אע"פ שאינה מדאו' כיו"ט ראשון. ועוד, דאף בימי חוה"מ הוי תקנת חכמים זכר למקדש, ויש לה שורש במקדש. עכ"ד. ועפי"ז כ' בחזו"ע (הל' ד' המינים סמ"ז), שקהל שלא השיגו דמ"י ביו"ט הא' של החג, והגיע אליהם בחוה"מ, הרי שצריכים הם לברך "על נטילת לולב" ו"שהחיינו" בחוה"מ.


ומ"מ רשאי ליטלם ולברך על הנטילה רק עד סוף היום, והיינו עד השקיעה. ובס"ד נלע"ד שלאחר השקיעה יטול אף בזמן בין השמשות, אך ללא ברכה. ואם קרה הדבר בערב שבת, או ביום השביעי של החג, לא יטלם לאחר השקיעה. ור' ע"כ לעיל (בפרק ח' סעיף ט').


עוד יש להוסיף בס"ד, שאם תחילה היו לו רק חלק מד' המינים, שאז ממילא לא בירך על נטילתם את ברכות הלולב ו"שהחיינו", הרי עתה משהביאו לו את המינים החסרים צריך הוא ליטול את כולם כדין ואף לברך את ברכות הנטילה.


ולגבי מקרה שתחילה היו לו רק חלק מהד' מינים, או שהיו לו את כולם אך חלקם היו פסולים מדינא, ובטעות בירך על נטילתם, האם יברך שוב לאחר שישלימו לו את כל ד' המינים והביאו לו כשרים לנטילה, ראה לקמן בפרקנו (בסעי' נ"ב ונ"ג).


[34]לד. כגון מי שבירך על ד' המינים, ולאחר הברכה ראה שלא היו באגודה הדסים או ערבות, או שהיה לפחות מין אחד כולו פסול או הפוך, שאז צריך הוא לברך שוב את ברכת נטילת הלולב (וביו"ט הראשון גם את ברכת שהחיינו), או שיברך על נטילת המין שהיה חסר או הפוך, כמבואר במ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו), ולקמן בפרקנו (סעיפים ל"ח ונ"ב).


[35]לה. כגון מי שנטל את כל ד' המינים בידו האחת, שנחלקו הפוס' אי יצא י"ח [ר' מ"ב (סי' תרנ"א סקט"ו)], ולכן כתבו שיש להחמיר בשל תורה וליטול שוב כראוי (כשהאתרוג בשמאל) אך ללא ברכה.


ונראה שככלל י"ל שאם צריך ליטול שוב מדינא, שמעיקר הדין לא יצא י"ח לכו"ע. הרי שיש גם לברך שוב על הנטילה (כולל ברכת "שהחיינו"). ואם נוטל שוב אך כחומרא, או שיש מחלו' אי בעי ליטול שוב (ותלוי מהו גדר מחלו' לענין זה), הרי שאז יש ליטול שוב אך בלי ברכה. ויש לדון האם ומתי יש לחלק בין ברכת הלולב לברכת "שהחיינו".


[36]לו. גבי הברכות על נטילת הדמ"י ע"י אשה, טומטום ואנדרוגינוס, ר' לעיל (בפ"ז סעי' ג', ה' וי"ז) עפ"י מרן (סי' י"ז סעיף ב'), וגבי טומטום ואנדרוגינוס גם ביבי"א (ח"א דף קל"ג, ב').


גבי הברכות על נטי' הדמ"י כשנוטלם ביו"ט שני של גלויות, באופן שהינם פסולים לנטילה ביו"ט ראשון, ראה לעיל (בפרק ו' סעיף י"א) עפ"י השו"ע (סי' תרמ"ט ססע"י ה'), בה"ל (שם ד"ה "פסולי") ושאר נו"כ.


לגבי הברכות על נטילת הדמ"י ביו"ט ראשון כשנוטל דמ"י פסולים, ראה לעיל (בפרק ו', סעיף י'), עפ"י השו"ע והרמ"א (למשל סי' תרמ"ט סעי' ו') והנו"כ, וחזו"ע (הל' ד' המינים הערה ל"ט, בפרט בעמ' ת"ג - ת"ה).


ולגבי ברכות על נטי' הדמ"י ביו"ט ראשון כשאשתקד הקנה אותם לקטן ראה לעיל (בפרק ו' בהערות), עפ"י המ"ב (סי' תרנ"ח סקכ"ה), השד"ח, ספר ארבעת המינים (וייספיש), וס' הקטן והלכותיו (ח"ב פרק כ"ט סט"ו, בדף קכ"ב).


ולגבי הברכות על נטילת הדמ"י כשחלקם חסרים (במספרם), או פסולים או הפוכים, ראה לקמן בפרקנו (בסעיפים נ"ב ונ"ג).


[37]לז. כנ"ל בריש פרקנו (הערות א' וג').


לגבי טעם הנענועים בכלל, וגבי הצורך לנענע בשעת הברכה וההלל בפרט, כתב בלבוש (סי' תרנ"א ס"ה) וז"ל:


מן התורה בלקיחת הגבהה בעלמא סגי וכו' דכתיב "ולקחתם" שכיון שהגביהן יצא, אבל חז"ל אמרו: צריכין לנענע. ואסמכוה אקרא דכתיב: "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", כלומר, ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאים כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביוהכ"פ. והכוונה לפי שביוהכ"פ באין לדין ישראל ועכו"ם, ואין יודעים מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי ונותן השופט מקל או דבר אחר לסימן שהוא יצא זכאי וישמח בו. והנענוע הוא הרינון, הלכך ינענע מיד בשעת הברכה. וכן בשעת קריאת הלל שהוא השיר והשבח להקב"ה על ניסיו ונפלאותיו אשר עשה עמנו ירנן ג"כ בעצי היער, וכו'. עכ"ל. הב"ד בסא"ה (דף תנ"ב – תנ"ג, רסקל"ט).


כתב רבנו מנוח בספר המנוחה, שאין לנענע את ד' המינים ברפיון ידים ובדרך עצלות ויאוש, אלא בכח ובזריזות, ובדרך שכתוב "כל עצמותי תאמרנה" [הב"ד בס' חיים וברכה (סי' רי"ב) ובסא"ה (ח"ב במיל' לדיני הנטילה, ס"ק ל"ח. ועיי"ש בח"ב פ"ז סט"ז)].


[38]לח. אמנם במשנה בסוכה (דל"ז, ב') כשדנו היכן מנענעים, הזכירו רק את הנענועים שבהלל, אך מ"מ כתבו הגאונים והראשו' שמנענעים גם מיד אחר הברכה שעל הלולב. שכ"כ הריטב"א בסוכה (דל"ז, ב'), שמה ששאלו בגמ' זה גבי הנענועים שבהלל. אך הנענועים שבשעת הברכה פשיטא דיש לנענע, שזהו עיקר מצוותו. והוכיח כן גם מדברי רב אחא בר יעקב שהיה אומר בשעת הנענועים גירא בעיניה דשטנא. ובע"כ בשעת הברכה מיירי, דאי בשעת ההלל כיצד היה מפסיק בדיבור. עכ"ד. וכ"כ התוס' בסוכה (דל"ז, ב' סוד"ה "בהודו"). וכ"כ בשב"ל (סי' שס"ז) בשם רב שר שלום. וכ"כ בעה"ע (דצ"ב ע"ד) בשם רב האי גאון, והוסיף שמברכים על עיקר הנטילה, והנענועים מדרבנן דומיא דביעור חמץ. ע"כ. וכ"כ עוד פוס' גבי החיוב של הנענועים מיד לאחר הברכה. שכ"כ בס' האשכול (אלבק. ח"ב עמ' 104) עפ"י בעלי הלכות גדולות ופסוקות, וכן בשם רב פלטוי ורב מתתיה. וכ"כ רבי אשר בר חיים בס' הפרדס (שער ט' פי"א דקל"ט). וכ"ה בתיקו"ז (די"ח סע"ב). וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ד ס"א ובסי' תרנ"א סעי' ה' וח') וש"פ.


אמנם חלק מהפוס' הנ"ל לא כתבו שהעיקר הוא דווקא בנענועים שלאחר הברכה, אלא רק כתבו על עיקר החיוב לנענע מיד אחר הברכה.


ואכן דנו הפוס' היכן היא עיקר מצוות הנענועים. שרבנו המאירי כתב בסוכה (דל"ז, ב' בד"ה "אמר רבי עקיבא") שכיוון שהנענוע שבקריאת ההלל אינו אלא מנהג, לכן נהגו עכשיו להקל בהם ולסמוך על הנענועים שעושים בשעת הברכה. וכ"ש שהדבר אמור במקומות שהלולבים ומיניהם אינם מצויים בריווח. ע"כ. וכיוצ"ב כ' הראבי"ה (בסוכה סי' תרפ"ג, דשפ"ח), וז"ל: ונראה בעיני שאלו הנענועים בשעת הברכה הם. אבל הנענוע שהוזכר במשנה לנענע בהלל, נענוע בעלמא הוא, ומפרש בירו' שהוא כדי לנענע כוחו של קטגור. פירוש שלא תהיה יתד תקועה במקום נאמן. עכ"ד. וכ"נ מדברי הריטב"א הנ"ל.


עוד נזכיר שכעין דעה זו כ' הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ט). שכ' שמשיגביה ארבעה מינין אלו... יצא. ומצווה כהלכתה שיגביה אגודה... ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב ג' פעמים בכל רוח ורוח. והיכן מוליך ומביא – בשעת קריאת ההלל. עכ"ל.


נמצאנו למדים שס"ל לרבנו הרמב"ם שמעיקר הדין די בהגבהה (שממילא באה מיד אחר הברכה). אמנם כדי לצאת המצווה כהלכתה ינענע בהולכה והבאה, ומעלה ומוריד, וכל זה בהלל דווקא. ועולה מדבריו דס"ל שהעיקר מעיקר הדין שלאחר הברכה די בהגבהה וא"צ לנענע בהולכה והגבהה ובהעלאה והורדה. וזאת עושה רק בהלל. ולכאו' די בזה, ובהקפות א"צ לנענע כלל. אלא שמ"מ שמעתי שמנהג יוצאי תימן שמנענעים את הדמ"י בין לאחר הברכה ובין בהלל, ורק בהושענות אין מנענעים, והיינו כמנהג כל שאר העדות (אם כי שמעתי שבהושענות הם מנענעים נענוע אחר ולא לכל ששת הצדדים). וכן מבואר בספר עריכת השולחן (קורח. סי' תרנ"א סעי' י'). ואע"פ שלפני כמאה שנה היה רב אחד שנהג שלאחר הברכה היה רק מגביה, ללא נענועים, מ"מ כיום אין נוהגים כן. כך שמעתי מת"ח אחד מיוצאי גלות תימן.


ומאידך כ' הגמ"י (פ"ז מלולב סק"ה) בשם הרשב"ם, שעיקר מצוות הנענוע היא הנענוע בשעת ההלל. ע"כ. ועוד הביא בהגמ"י (שם בסק"ס) את ד' הראבי"ה הנ"ל, אך הוסיף: "אבל רבינו שמחה" וכו'. ומשמע שרבינו שמחה חולק ע"ד הראבי"ה [הב"ד בחזו"ע (הל' הדמ"י תחילת וסוף הערה ט"ז)]. וא"כ זו מחלו' ראשו' האם עיקר מצוות הנענועים הינה בעת הברכה או בהלל.


ומרן (בסי' תרנ"ב ס"א) כתב שעיקר מצוות נטילת הד' מינים בשעת ההלל, ופירט (בסי' תרנ"א ס"ח), שמנענעים לפני ההלל והיכן בהלל, וכמבואר לעיל (בפי"ח הערה כ"ב),ולקמן (בפרק י"ב). וראה עוד לעיל בפרק ח' (בהערות כ"ו – כ"ט) שיש נ"מ להלכה מהו עיקר זמן נטי' הדמ"י.


בענין מש"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל במקראי קודש (סוכות ח"ב סי' ט"ז) שנכון להזהר שלא להפסיק בדיבור שאינו נצרך, בין ברכת הלולב עד סוף ההלל, ראה לקמן (בפי"ב הערה ע"ב).


כתבו המקובלים, שבנענועים שבשעת הברכה נתקנת בחינת החיצוניות. ובנענועים שבשעת ההלל נתקנת בחינת הפנימיות [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סקנ"א)].


[39]לט. שנינו במשנה סוכה (דל"ז, ב'): והיכן היו מנענעים ב"הודו לה'" תחילה וסוף, וב"אנא ה' הושיעה נא" דברי ב"ה. וב"ש אומרין אף ב"אנא ה' הצליחה נא", וכו'. ועפי"ז כתבו הפוס' שיש לנענע בהלל שבתפילה. וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"י), מרן (בסי' תרנ"א סעי' ח' – י"א), וכ"כ האחרו'.


[40]מ. עיקר מנהג אמירת ההושענות בהקפות דווקא עם ארבעת המינים נזכר בילקו"ש (תהילים סס"י תש"ג). דכתיב: ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'". ותנן בסוכה (דמ"ה, א'), שבכל יום היו מקיפים את המזבח. ואמרו בילקו"ש שם: וכיצד סדר ההקפה: כל ישראל, קטנים וגדולים, נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בשמאלית, ומקיפים הקפה אחת. ואותו היום (בהו"ר) שבע פעמים. ניחא בזמן שיש מזבח, אבל בזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפים אותו דוגמת המזבח. ע"כ [הב"ד בסא"ה (ח"ב רפ"ב) ובחזו"ע (הלכות ד' המינים, ריש הערה כ"ו) וכ"כ הרה"ג יואל קטן שליט"א, שילקו"ש המיוחס לרבי שמעון הדרשן זצ"ל מפרנקפורט, שכנראה ליקט גם ממקורות ירושלמיים. עכ"ד].


וכן מצינו בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' ל"א), דאיתא התם: רמז להקפת הס"ת בלולב והדס מהכא: "אסרו" חג בעבותים, והיינו לשון הקפה, כמש"נ "אוסרי לגפן עירֹה" ומתרגמינן "יסחר" ישראל לקרתיה (לשון סחור סחור). "בעבותים" היינו ענף עץ עבות. עכ"ד.


וכ"כ כמה ראשו', מהם הראבי"ה בסוכה (סי' תרצ"ב וסס"י תרצ"ט) שהביא את דברי הילקו"ש בשם הירו'. וכ"כ הרוקח (סי' רכ"א), וכ"כ בשב"ל (סי' שס"ט) והאו"ז (ח"ב סי' שט"ו). ויש להעיר, שכבר כתב הג' מהר"ץ חיות בס' אמרי בינה (סי' ב'), שהראשו' היו רגילים לכנות מה שנזכר במדרשים ובפסיקתות אשר נתחברו בא"י, בשם "ירושלמי", ולא דקדקו לפרש באיזה מדרש נזכר הדבר. והביא כמה דוגמאות לכך [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י שם)].


וכעין זאת מצינו ברמב"ם (פ"ז מלולב הכ"ג) שכ' שכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. עכ"ד (אמנם לא כ' בהדיא שמקיפים עם הדמ"י. אך קצת משמע כן מדבריו).


וכן מפורש הדבר בדברי מרן (בסי' תרס"ד ס"ג. וכ"מ מדבריו בסי' תר"ס ס"ב), וכ"כ הרמ"א (בסי' תר"ס ס"ב ובסי' תרס"ד ס"ז), ובמ"ב (סי' תר"ס סק"ז ובסי' תרס"ד סקכ"ה) וכן המנהג פשוט.


ואגב דמישתעינן בהכי, נזכיר מה שהקשה מרנא ורבנא הגאון (בהגהותיו לרס"י תר"ס) על מש"כ הילקוט הנ"ל, שכל ישראל היו נוטלים לולביהם ומקיפים המזבח. וקשה, דהא בביהמ"ק לא היתה הקפה אלא בכהנים, שהרי אין זר נכנס בין האולם והמזבח. ע"כ. ור' בחזו"ע (הל' דמ"י שם בעמ' שפ"א) שהב"ד הרוא"ח שדנו בכך. ואכ"מ.


בענין מתי מקיפים ואומרים ההושענות, אי מיד לאחר ההלל או אחר מוסף, ראה בחזו"ע (שם דשפ"ג ואילך).


ובענין מי שאין לו את כל ד' המינים, האם יקיף, או עכ"פ יקיף רק בהו"ר. ר' בשו"ע (סי' תר"ס ס"ב), בכה"ח (סי' תרס"ב סקי"ג וי"ד) ובחזו"ע (שם עמ' שפ"ו ואילך).


בענין התיקון הנעשה בהקפות, ר' בשעהכ"ו שעד"ה בהקפת התיבה נמשך אור מקיף לבחי' המלכות שבאותו היום. וביום הו"ר, ממשיכים ז' מקיפים לבחי' המל' [שעהכ"ו. סידור הרש"ש. כה"ח (סי' תרנ"א ססקנ"א)].


[41]מא. איתא בסוכה (דל"ז, ב'): אמר רבה: לולב בימין ואתרוג בשמאל. מ"ט. הני (לולב הדס וערבה) תלתא מצוות והאי (אתרוג) חדא מצווה. ע"כ. וכן מצינו בילקו"ש (כנ"ל בהערה מ'). וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א ס"ב).


והטעם כנ"ל בשם הגמ'. וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א רסקט"ו), כה"ח (סקל"ב) וש"פ.


כתבו האחרו', שאפי' אם כבר בירך על הדמ"י ואח"כ נוטלם בשנית, כגון בשעת אמירת ההושענות, צריך ליטול האגודה בימין והאתרוג בשמאל [מ"א. גר"ז. מ"ב (שם סקט"ו). כה"ח (סקל"ב)].


[42]מב. כנ"ל (בהערה הקודמת) עפ"י הגמ' בסוכה, הילקו"ש, והפוס'.


אם נוטל את ד' המינים זה אחר זה (כבשו"ע והרמ"א בסי' תרנ"א סי"ב) אזי יטול גם את האתרוג ביד ימין [ס' אמרכל בשם ס' העיתים. א"ר. א"א. שע"ת וכה"ח (סי' תרנ"א סקל"ו)].


כ' בס' העקידה (פר' "אמור", שער ששים ושבעה) שהאתרוג מכוון כנגד הלב שהוא בשמאל כעין הנחת תפילין (של יד), ולכן ראוי שיקפידו על הידורו ושלמותו וטוב מראהו. עיי"ש וקיצרתי [הב"ד סא"ה (ח"ב במיל' סק"ט)].


[43]מג. מדלא חילקו הפוס' בין היו"ט הראשון לשאר הימים.


[44]מד. מ"א. גר"ז. מ"ב (סי' תרנ"א סקט"ו) וכה"ח (סי' תרנ"א סקל"ב), וכנ"ל (בהערה מ"א).


[45]מה. ראשית יש להזכיר שנחלקו הפוס' לגבי מי שנטל את כל הדמ"י בידו האחת, אי יי"ח, וכדלקמן (בסעי' י"ט).


ומ"מ יש שחילקו בין הנטילה העיקרית [זו שלאחר הברכה, ואולי גם זו שבהלל. ר' לעיל (בהערה ל"ח) מחלו' ע"כ. ומ"מ נראה שודאי צריך ליטול כדין קודם כל בנטילה שלאחר הברכה. דהרי קיום המצווה צ"ל סמוך ומיד לאחר הברכה. ומה שנחלקו שם זה לגבי החשיבות, אך נראה בס"ד שלכו"ע הנטילה הסמוכה לברכה צ"ל כדין. וז"פ], לבין שאר הנטילות, ובפרט הנטי' שבהקפות. וי"א דה"ה לכל הנטילות, כולל אלה שבהקפות.


לכאו' אותם הפוס' שהקלו לאוחזם ביד אחת ג"כ יקלו בני"ד גבי אחיזתם בעת ההקפות. אלא שיש מקום לסייג זאת, דהא חלק מהפוס' הללו הקלו רק בדיעבד, ומנין שיקלו גם גבי ההקפות לאוחזם ביד אחת, דהא זה אפי' אינו שעה"ד (ואף את"ל שזו שעה"ד, הרי זו מחלו' אי שעה"ד כדיעבד דמי או חמירא טפי. ואכמ"ל).


ומ"מ למעשה נחלקו הפוס' גבי ני"ד. ד' המקילים הינה ד' הג' גיוו"ר בגן המלך (סי' קל"ח), שכ' שמהגמ' בסוכה (כנ"ל בהערה מ"א) משמע שאם יכול לאחוז גם את האתרוג בימינו עדיף טפי, שיעשה כל המצווה בכללה בימין. והוסיף, שלכן אנו נוהגים בהקפות שאוחזים הלולב והאתרוג בימין, וסידור ההושענות בשמאל. ע"כ. ומשמע שלדעתו זו עדיפות וחומרא ליטול את כל הדמ"י רק ביד ימין. ושכן היה מנהגם. וכ"כ להקל בהושענות גם הגרי"י פישר זצ"ל באבן ישראל (ח"ט עמ' קכ"ו). ויותר מזה כ' בס' לקט הקציר (סי' ל"ג סקכ"ד), שראה את מרן הגחיד"א זצ"ל בליוורנו שהיה אוחז את כל הדמ"י בידו הימנית מתחילת ההלל עד סוף התפילה. ע"כ ד' המקילים (גבי ההקפות. וכפי שאמרנו זו מחלו' גדולה אי גבי שאר הנטילות יש להקפיד ע"כ).


לעומת זאת ד' כמה פוס' להחמיר ולאחוז הלולב בימין והאתרוג בשמאל אף בזמן ההקפות. והוא עפ"י מדרש אגדה שהובא בילקוט תהילים (סס"י תש"ג). וכ"כ האורחות חיים [הראשון (בהל' לולב. הב"ד מרן בב"י (סי' תרנ"א)] בשם רבנו שלמה, שאם נטלן בידו הא' לא יצא י"ח (אמנם האו"ח שם בסקכ"ג כתב מדיליה שיצא). גם המ"א (סי' תרנ"א סק"ו) כתב כך, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (בסי' תרנ"א סי"ג). ולכאו' יש לכך רמז בביאור הגר"א (סי' תר"ס סק"א). גם הג' הרי"ח הטוב בבא"ח ("האזינו" סקי"ד) כ' שצריך ליטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל גם בהקפות שמקיפים בלולב. והוסיף, שיש בני אדם הטועים ואוחזים הלולב והאתרוג ביד אחת, ואת הסידור שאומרים בו ההושענות מחזיקים ביד השניה, וזה אינו נכון. אלא גם בהקפות יאחז הלולב בימין והאתרוג בשמאל. ע"כ. גם בס' חיים וברכה (ס"ק קפ"ו) כ', שעפי"ד המ"א והגר"ז שכתבו שיש ליטול לולב בימין והאתרוג בשמאל אף בשאר הנטילות, נוסף לנטילה שלאחר הברכה, הרי לפי"ז יש לתמוה מדוע אין העולם נזהרים בכך בהקפות. ושמא בגלל שצריך להחזיק הסידור בעת ההקפות לכן נוהגים כן, דמעיקר הדין יש להקפיד ע"כ דווקא בנענועים שבשעת הברכה. ומ"מ כ' שהמדקדקים במצוות יקפידו ע"כ. עכ"ד. וכ"כ במועדים וזמנים (שטרנבוך. ח"ב סי' קכ"א) שכן נוהגים אנשי מעשה (עיי"ש שכ' שגם בעת אמירת ההלל יש להזהר ולא לסייע ביד ימין להחזיק האתרוג).


הביאו דברים אלה בסא"ה (ח"ב במיל' סקנ"א), בחזו"ע (הל' דמ"י. ריש הערה כ"ז. ואף הוא נטה להקל וכתב שרק "טוב" להחמיר בכך גם בעת ההקפות. והוסיף שאם אינו יכול להקיף באופן זה, רשאי להחזיק את כל הדמ"י ביד ימין ואת הסידור בשמאלו), ובפסתש"ו (סי' תרנ"א סק"ו).


ועוד יש להזכיר את דברי הילקו"ש (הנ"ל בהערה מ') שמפרש שאף בעת ההקפות היו מקפידים שהאתרוג יהיה בשמאל [ושמא מהתם אין ראיה, דשמא בזמנם לא היו לכולם מחזורים כפי שיש היום. ואף דאיתא בשבת (דקט"ו, ב') שכותבי ברכות (היינו כותבים מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון תפילת י"ח ושאר ברכות) הינם כשורפי תורה (שהרי אין מצילים אותם מהשריפה בשבת), וא"כ היו סידורים בימיהם אע"ג שטרם הומצא הדפוס. מ"מ מסתבר שהיה זה רק למיעוט האנשים, דהא היו כאלה רק מעטים ולא רבים כפי שיש היום בגלל הדפוס. כך בס"ד נלע"ד].


נמצאנו למדים שזו מחלו' אי יש לדקדק שגם בעת ההקפות יהיה האתרוג בשמאל, או שמא בשל הצורך באחיזת המחזור לכן יש מקום להקל שגם האתרוג יהיה בימין על מנת שיוכל להחזיק המחזור בשמאל.


ומ"מ נראה שרוב ככל הספרדים כיום מחזיקים בעת ההקפות את האתרוג בשמאל, ואת הסידור שמים על זרועות הידים. וכן נוהגים חלק מהאשכנזים. אך רבים מהאשכנזים מחזיקים בימין את כל הדמ"י, ואת המחזור מחזיקים בשמאלם.


ופה המקום להעיר בס"ד, שראיתי מי שהיה לו מחזור קטן בכריכה רכה, ותקע אותו בתוך שלושת המינים, ואחז בשמאלו את האתרוג. וכן נהג הן בנענועים שבהלל והן בהקפות. וכשהיה מנענע את ג' המינים, היה תוך כדי כך מנענע גם את המחזור. וממש היה זה בזיון למחזור. דניחא את ג' המינים זו מצווה לנענע. אך מה אשם המחזור שגם אותו מנענעים מעלה ומטה ומכסכסים אותו עם ג' המינים. ועוד שעלול הוא תוך כדי הנענועים גם ליפול לרצפה. לכן בס"ד נלע"ד שבשום אופן אין לעשות כן, דמקום המחזור הוא ביד ולא בין ג' המינים.


[46]מו. הנה בד"ז נחלקו רוא"ח גבי כשהחליף את הדמ"י בידיו, ונטל האתרוג בימינו והלולב עם ההדסים והערבות בשמאלו, אי יצא י"ח. ודנו בזה הן גבי איטר והן גבי אדם רגיל.


דעת המחמירים בני"ד הינה ד' רבינו חננאל, שכ' שבכה"ג לא יצא. והסביר את דברי אביי בסוכה (דמ"ב, א') שאם הפכו, שלא יי"ח, דהכוונה שנטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין. (ור' עוד לקמן בסמוך גבי דעת הר"ח). וכן מוכח להחמיר מתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' ע') ובס' המנהיג (סי' ל"ד).


אלא שכבר רבו הפוס' המקילים בני"ד. שמדברי הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ט) מבואר שיצא י"ח אם היפך. וכ"כ באורחות חיים (דקט"ו ריש עמוד ד'). וכ"כ הד"מ בשם הכלבו. וכ"כ הריטב"א בסוכה (דמ"ב, א'), שלאחר שהב"ד האוסרים כ' ע"כ דליתא, ושאין זה מעכב בדיעבד. ומ"ש אביי שאם הפכו לא יצא הכוונה שהפכו מלמעלה למטה, דאין יוצאים בו אלא דרך גדילתו. ע"כ. וכ"כ הראבי"ה בסוכה (סי' תרצ"ח). וכ"כ בשב"ל (סי שס"ה). וכ"כ המהר"ם מרוטנבורג בשו"ת (ד"פ סי' י"ב), וכ"כ בשו"ת הרשב"א (סי' אלף וק"כ), ובס' המכתם (סוכה דל"ז, ב' בד"ה "לולב") ובמאירי בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "כשבא ליטול"). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סקכ"ז ד"ה "אם") וכה"ח (סי' תרנ"א סקל"ט).


נוסף לחבל נביאים להקת ראשו' זו, גם רבים מהאחרו' כתבו להקל בני"ד. שהרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ג) כ' שאם היפך יצא. ואע"ג שהזכיר זאת לאחר שדן גבי איטר, מ"מ כתבו האחרו' שדעתו להקל בני"ד גם גבי מי שאינו איטר [שכ"כ המ"א (סי' תרנ"א סק"ט) והא"ר (סקי"ב), המ"ב (סקי"ט) וכה"ח סקל"ט)].


וכן כתבו לדינא עוד אחרו' רבים, מהם הט"ז (סק"ד), הא"ר (שם בשם כמה פוס'), מרנא ורבנא הגר"א (בביאורו לרמ"א שם), מרן הגחיד"א במחב"ר, מהר"י מולכו בשו"ג, המאמ"ר, הח"א, המ"ב (סי' תרנ"א סקי"ט), כה"ח (שם סקל"ט) וחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה כ"ז).


עוד יש להעיר, שיש מהפוס' שכתבו שאף הר"ח מודה שבדיעבד יצא, אלא שכוונתו שהמחליף הדמ"י בידיו בכוונה כנגד המנהג, ונוטל האתרוג בימין והלולב בשמאל, מראה לנו שכוונתו שלא לצאת י"ח. שכ"כ בחי' החת"ס (לסוכה דמ"ב, א'). וכ"כ בשו"ת הר צבי (או"ח סי' ק"ז). וע"ע בשו"ת דובר מישרים (ח"א סי' מ"ט סק"ב) ובס' ברכת שמעון (מועדים. דק"א). הב"ד בחזו"ע (שם).


נמצאנו למדים שד' רוב מכריע של הפוס' מקילים בני"ד.


אמנם המ"א (שם) הביא את דברי רבינו חננאל והסיק שלכן טוב לחזור וליטלו בלא ברכה. וכ' ע"כ הא"ר שאין לחוש לכך כנגד כל הפוס' דס"ל שיצא, ושהמ"א לא ראה אותם. וראה עוד ע"כ בהערה הבאה.


ומ"מ הא דהמחליף את הדמ"י בין ידיו שיצא י"ח, אמור אף גבי איטר. שכ"כ הרמ"א (שם) והמ"ב (סי' תרנ"א רסקי"ט).


עוד יש להעיר, שמרן בשו"ע לא גילה דעתו גבי ני"ד. ולכאו' לדעתו יש יותר מקום להחמיר, דהא מרן ס"ל שאיטר צריך ליטול הדמ"י ככל אדם (לולב בימין), וכדלקמן בסמוך (בסעי' כ'). וא"כ לכאו' למרן יש יותר חשיבות שהלולב יהא דווקא בימין. ושמא יחמיר בזה גבי כל אדם, ואולי אף גבי איטר. אלא שמ"מ י"ל שאף למרן יש מקום לומר שיסבור שיצא, דהא מרן ידע שיש מהראשו' דס"ל שאם היפך יצא, וכ"ש גבי איטר (שיש הסוברים שלכתחי' יטול הלולב בשמאל). ומ"מ כפי שראינו גם מגדולי הספרדים פסקו שעכ"פ בדיעבד אם היפך יצא [מרן הגחיד"א, המאמ"ר, השו"ג, וכ"נ ד' כה"ח (בססקל"ט). וכ"פ בחזו"ע (שם)].


[47]מז. שכ"כ המ"א (שם), המ"ב (ססקי"ט) ובשעה"צ (שם סקכ"ג. עיי"ש שבשל ד' המ"א החמיר שיעשה כן לכתחי', אך בשל ד' הא"ר כ' שיעשה כן רק מהיות טוב), וכ"נ ד' כה"ח (ססקל"ט). ומ"מ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע נראה דלא חש להא.


[48]מח. הנה בני"ד נחלקו הראשו' והאחרו'.


דעת המקילים: הנה מדברי הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ט) מתבאר שאם נטל את ד' המינים בין ביד ימין ובין בשמאל, יצא י"ח [כן מבואר שם בהדיא. וכ"כ בדעת הרמב"ם גם האו"ש (פ"ג דסוכה סק"ח) וכה"ח (סי' תרנ"א סקל"ג)]. וכן הגר"י טייב בערה"ש (סי' תרנ"א סק"ט) כ' להוכיח מד' התוס', הרא"ש והטור, שאם נטלן בידו האחת, יצא [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה כ"ז)]. אמנם שאר הפוס' לא כתבו כן בשם ראשו' אלה. ומ"מ גם הא"ר (סי' תרנ"א סק"י) כ' בשם ס' האמרכל שיצא בני"ד.


אלא שמאידך יש מהראשו' שהחמירו בכך. שהנה מרן בב"י (סי' תרנ"א) הב"ד האורחות חיים דס"ל שבכה"ג לא יצא [ובחזו"ע (שם בהערה כ"ז) כ' שהאו"ח (בסקכ"ג) חזר בו. ומאידך הג' זרע אמת (ח"ג סי' ע"ה) כתב להחמיר עפי"ד האורחות חיים. וכ"כ המט"י להחמיר כאורחות חיים. הב"ד במ"ב (סי' תרנ"א סקט"ו), בכה"ח ובחזו"ע (שם). וע"ע בס' כפות תמרים (בסוכה דל"ט, א' בתוד"ה "עובר") מש"כ ע"ד האו"ח]. ואף הד"מ (בסי' תרנ"א) כתב בשם הכלבו שלא יצא.


גם האחרו' נחלקו בהא. שהט"ז (בסי' תרנ"א סקי"ד) כ' להקל בני"ד (וע"ע לקמן גבי דעת הט"ז). וכן הג' גיוו"ר (בגן המלך סי' קל"ח) כ' שמהגמ' בסוכה (דל"ז, ב') משמע שאם יכול לאחוז כל הדמ"י בימינו עדיף טפי, שיעשה כל המצווה בכללה בימין. ולכן נהגו הם כך בהקפות, לאחוז את כולם בימין ואת סידור ההושענות בשמאל. ע"כ. בספר לקט הקציר (סי' ל"ג סקכ"ד) שכן נהג מרן הגחיד"א. וכ"כ בשו"ת ירים משה (סי' ט"ו סק"ד) להקל בני"ד. וכ"כ עוד אחרו', מהם החמ"מ (רס"י תרנ"א), ס' מועדי ה' (דפ"ו, א' בדעת מרן), וכ"כ באבן ישראל (ח"ט דקכ"ו, גבי ההקפות, שאם נטלם כולם ביד א' כדי להחזיק הסידור בידו השניה, ש"ד). אמנם חלק מהפוס' הללו (כגיוו"ר, לקט הקציר ואבן ישראל) כתבו כן דווקא גבי ההקפות, ולכאו' אין ללמוד מדבריהם שיצא י"ח אם עשה כן מהברכה ואילך.


אך ישנם מהאחרו' שהחמירו בהא. שכפי שכתבנו ד' המטה יהודה (סי' תרנ"א בסעי' י"א) להחמיר בכך. וכ"כ הגאון הבא"ח ("האזינו" סקי"ד), שהאוחזים את כל הדמ"י ביד אחת טועים הם, והדגיש שאף בהקפות יש לאוחזם בב' ידיו כשהאתרוג בשמאל. ור' עוד בהערה הבאה.


[49]מט. הנה המ"ב (סי' תרנ"א סקט"ו), לאחר שהביא מחלו' זו, העלה בסו"ד שלכן לענין הלכה יש להחמיר בשל תורה, וצריך לחזור וליטלו בלא ברכה [ועיי"ש בשעה"צ (סקט"ז) שכ' שאמנם מדברי הט"ז נראה שיש להקל דוקא אם האתרוג אינו אגוד עמהם, הא אם הוא אגוד עמהם אינו יוצא, אך גם בזה פקפק המ"ב. ומ"מ ממילא אין זה מצוי שיאגדו האתרוג עם ג' המינים. ומסקנת המ"ב הינה כנ"ל].


ואילו כה"ח, לאחר שהביא מחלו' פוס' זו העלה (שם בסקל"ג) שיש לחזור וליטול אותם כתיקונם, ומשום סב"ל לא יברך על הנטי' החוזרת. ומשמע שפוסק כן להחמיר וליטול שוב גם גבי חוה"מ, שהוא דרבנן. ומאידך ר' בחזו"ע (שם בהל' דמ"י סכ"ד) שכתב שכאשר אי אפשר ליקח הדמ"י בשתי ידים, רשאי אף לכתחי' ליקח את כולם ביד א', כגון בזמן ההקפות.


לכן למסקנה כתבנו שגבי יו"ט ראשון שהנטילה מדאו' אכן צריך (כלשון המ"ב) לחזור וליטלם כראוי בב' ידיו, כדי לצאת מהספק במצווה דאו'. ואילו גבי חוה"מ שהנטילה מדרבנן, והוי מחלו' בדרבנן, בזה הקלנו (שלא ככה"ח), וכתבנו שטוב ורצוי שיטלם שוב היכא דיכול (אע"ג שהמ"ב לא כתב בהדיא שצריך לזה, מ"מ נראה שגם הוא יסכים למסקנתנו).


[50]נ. שכן הסיקו המ"ב וכה"ח (שם).


[51]נא. איטר היינו שרוב כוחו ביד שמאלו [רש"י במנחות (דל"ז, א' ד"ה "ימין של")].


נחלקו הראשו' האם איטר יטול את ד' המינים בידיו ככל אדם (לולב בימין ואתרוג בשמאל), או שיחליף אותם בידיו. ושורש המחלו' הינה האם אזלינן בזה אחר ימין ושמאל של כל העולם, או בתר ימין ושמאל דידיה.


שלד' בעה"ע (בהל' תפילין, דנ"ט), איטר בני"ד הוא ככל אדם. ונוטל הלולב בימין של כל אדם. ושאני תפילין דהוי דאו', דבעינן יד כהה. ע"כ. והב"ד הטור (סי' תרנ"א) וש"פ.


ומאידך כתבו כמה ראשו' שאיטר יטול ההיפך משאר בני אדם. והיינו שיטול הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו. שכ"כ הראבי"ה (הל' לולב סי' תרצ"ד) והמהר"ם מרוטנבורג [(סי' י"ב). הוזכר גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף וק"כ)]. וכ"כ הרא"ש (בסוכה פ"ג סי' כ"ה). וכ"כ בשב"ל (סי' שס"ה), רי"ו ומהרי"ו (סי' קצ"א).


וטעם המחלו' כנ"ל. שהסוברים ששאני דין איטר בלולב מדינו בתפילין, משום דתפילין מדאו' בעי להניחן ביד הכהה של האדם, לכן מניחם בימין דעלמא שהיא יד כהה שלו (וזו ד' בעה"ע הנ"ל). ואילו ד' הרא"ש וסיעתו, דאזלינן בתר דידיה כמו בתפילין [הב"ד הב"י (סי' תרנ"א), הלבוש, הגר"א בביאורו, המ"ב (סי' תרנ"א סקי"ח), כה"ח (סקל"ז), חזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה י"ד) וש"פ].


ומרן (בסי' תרנ"א ס"ג) פסק כבעה"ע. והרמ"א (שם) פסק כרא"ש וסיעתו. ומדוע מרן בני"ד אזיל בתר בעה"ע ולא כרא"ש [שכבר האריכו הפוס' בתוקף גדולתו של הרא"ש. ר' בחזו"ע (הל' דמ"י, שם)], כ' בחזו"ע (שם) שכיוון שהמחלו' הינה רק בדין לכתחי', דבדיעבד אם עשה כדעה זו או זו יצא י"ח, לכן כדי שלא יבואו לידי טעות הישווה דין איטר לכל אדם. עכ"ד. ונראה שכוונתו שלא יטעו אינשי רגילים ויראו את האיטר נוטל הלולב בשמאלו ויחשבו שכן צריך לנהוג (ובפרט אם האיטר הינו המרא דאתרא או ת"ח חשוב שיש חשש שילמדו ממנו. ואח"כ ראיתי שכ"כ הגרשז"א זצ"ל, וכדלקמן בהערה הבאה).


ולמעשה בס"ד הסקנו שהספרדים ינהגו כד' מרן, שהאיטר נוטל ככל אדם.


ואע"ג שהמאמ"ר (שהיה כידוע ספרדי) פסק כרמ"א, שכ' שכן עיקר וכן ראוי להורות, מ"מ הוסיף שהעולם [היינו הספרדים, שהם אלה שראה אותם המאמ"ר בבית הכנסת שלו, וכמבואר בכה"ח (ס"ק ל"ח)], נוהגים כד' מרן ז"ל ופשיטא שאין למחות בידם. עכ"ד. מ"מ פשוט שהעיקר כמש"כ מרן בשו"ע, וכ"פ בחזו"ע (שם בהערה י"ד). וכן המנהג כיום אצל כל הספרדים שיודעים לפחות קצת הלכות. ועפי"ר נוהגים כל הספרדים להקפיד ע"כ אף בהקפות שבהושענות.


ומ"מ אם איטר ספרדי החליף ונטל את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו, וכן איטר אשכנזי שהחליף ונטל כשאר כל אדם, יצאו בדיעבד ידי חובה (כדלעיל בסעי' י"ח). ועוד בענין איטר ר' במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה י"ז).


[52]נב. שכ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ג) שכן נהגו וכן עיקר, והוא עפי"ד הראשו' והאחרו' הנ"ל בהערה הקודמת. ועיי"ש הטעם של דעה זו.


ואם טעה והחליף איטר זה, יצא בדיעבד, כנ"ל (בסעי' י"ח) עפ"י המ"ב (סקי"ט).


ומ"מ חובה עלינו להזכיר כמה דברים:


אשכנזים ההולכים עפ"י הקבלה, טוב שינהגו בני"ד כד' מרן השו"ע. דכ' כה"ח (בסי' קפ"ג סקכ"ט וסי' ר"ו סק"ל), שעפ"י הזוה"ק והמקובלים אין הבדל בין איטר לאדם רגיל, אלא איטר ינהג כשאר האנשים. ורק לענין תפילין שכתוב שיש להניחם על היד הכהה (החלשה), רק בזה ינהג האיטר להיפך ויניחם על יד ימין שהיא היד החלשה שלו.


ועפי"ז נהג הגרי"י קנייבסקי זצ"ל (שהיה איטר) שנים רבות ליטול הלולב והאתרוג כשאר אדם, משום שכן היא ד' המקובלים [אורחות רבנו (ח"ב עמ' רפ"ט). פסתש"ו (סי' תרנ"א הערה 43)]. ושמעתי מתלמידי חכמים שישנם עוד איטרים רבים שנוטלים כשאר כל אדם, כקבלה, ולא כרמ"א.


כתב הגרשז"א זצ"ל שרב בית כנסת שהוא איטר, אף אם בביתו נוהג הוא כד' הרמ"א ונוטל הלולב בשמאל כל אדם, מ"מ בנענועים שבהלל וכן בהקפות, יטול את הלולב בימין כל אדם, כשאר הציבור. והטעם, שבכל דבר שנעשה בפני הרבים המתבוננים במעשיו יש לנהוג כרובא דעלמא, מפני כבוד הציבור [הב"ד בהליכות שלמה (סוכות. פי"א סט"ז). ונראה הכוונה שלא ילמדו ממעשיו בטעות גם גבי מי שאינו איטר].


ש"ץ איטר, יש מי שכתב שיטול הלולב בימין העולם (כד' השו"ע) שכיוון שהוא ש"ץ הריהו נגרר אחר הציבור וצריך לסמוך על שיטת מרן [נטעי גבריאל (פנ"א סק"ו) בשם ס' עץ השדה. הב"ד במ"ב - דירשו (סי' תרנ"א הערה 31)].


[53]נג. עתה נביא בס"ד עוד כמה דינים פרטיים בענין איטר ומי שיש לו מוגבלויות שונות בידיו, כיצד ובאיזו יד יטול את ד' המינים.


1) דין השולט בשתי ידיו באופן חלקי, הנחשב כאיטר [וההבדל הינו רק לאשכנזים כי ממילא לספרדים איטר נוטל את ד' המינים כשאר כל אדם].


אם שולט בהן בשווה הריהו נוטל לכו"ע הלולב בימין והאתרוג בשמאל, ככל אדם [כלבו. רמ"א (סי' תרנ"א ס"ג). לבוש]. והיינו כשעושה כל המלאכות בשתי ידיו בשווה.


אם קל לו יותר לעשות המלאכות בשמאל, אף שיכול לעשות אותם גם בימין, זה לא מיקרי שולט בב' ידיו אלא חשיב כאיטר [מ"ב (סק"כ) עפי"ד השע"ת].


אף מי שאינו עושה את כל מלאכתו בשמאל אלא רק את רוב מלאכתו, ומיעוטה עושה בימין נחשב כאיטר [רא"ש (הל' תפילין סי' י"ח) בשם בעל התרומה. הב"ד המ"ב (סי' כ"ז סקכ"ג)].


אם עושה את כל המלאכות בשמאל אך כותב בימין, יקח הלולב בשמאל והאתרוג בימין [כ"נ מד' הרא"ש. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב. שע"ת (סי' תרנ"א סק"ה). כה"ח (סק"מ)].


אם לגבי שאר המלאכות הוא שולט בשתי ידיו בשווה, אף שיותר קל לו לעשותן בשמאל, ומ"מ כותב הוא בימין יקח הלולב בימין שכותב בה, כיוון שעכ"פ יכול הוא לעשות את כל המלאכות ביד ימין שכותב בה [שע"ת (שם). כה"ח (ססקמ"ב). והמ"ב לא הזכיר ד"ז].


מי שלא נולד איטר אלא הרגיל את עצמו לעשות כן, נחלקו הראשו' אם דינו כאיטר או לא [ר' במרדכי (הל' תפילין), בד"מ (הארוך. סי' כ"ז סק"ו), במ"א (סק"ט), במ"ב (סקכ"ב, שפסק כד"מ שדינו כאיטר), ובבה"ל (שם ד"ה "ואיטר")].


מי שלקתה יד ימינו ולכן משתמש בשמאלו, כ' בדגמ"ר דלכו"ע חשיב כאיטר. ור' בה"ל (שם בסי' כ"ז). ומ"מ כפי שכתבנו לעיל, כ"ז הוא דווקא לאשכנזים ההולכים בתר ד' הרמ"א שאיטר יטול הלולב בשמאל והאתרוג בימינו. אך לספרדים ההולכים בתר ד' מרן בשו"ע אין נ"מ בין איטר לאדם רגיל.


כ' כה"ח (בסי' תרנ"א סקל"ח ומ'), שאף איטר הנוטל כד' הרמ"א או כד' מרן, טוב שיטול את ד' המינים פעם א' כד' מרן ופעם אחת כד' הרמ"א, לצאת לכו"ע. עכ"ד. ונראה שכוונתו שכן יעשה בכל יום, או לפחות ביו"ט הראשון דהוי מדאו'.


וע"ע בענין זה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה י"ז).


2) דין מי שיש לו מוגבלויות ליטול את ד' המינים בשל קטיעת חלק מידיו (רחמנא ליצלן).


מי שאין לו ידים כלל, אלא מהמרפק ולמעלה, יטול את ד' המינים בזרועותיו (והיינו מהמרפק ולמעלה), לולב מימין ואתרוג משמאל [שו"ע (סי' תרנ"א ס"ד). עפ"י הסבר המ"ב (ס"ק כ"א וכ"ב)]. ומשמע מהפוס' שאף יברך על נטילה זו, דג"ז חשיב לקיחה.


ואם רק יד אחת חסרה לו (והיינו שיש לו זרוע – מהמרפק ולמעלה), וידו השניה שלימה, יטול הלולב בידו השלימה, ואת האתרוג בזרוע שכנגדו.


ואם יש לו רק יד א', וביד השניה אין לו אפי' זרוע (היינו שידו קטועה אף מהמרפק ולמעלה) יטול את שניהם בידו השלימה, זה אחר זה. תחילה הלולב ומיניו, ואח"כ האתרוג [מ"ב (שם סקכ"ג)].


ור' עוד דעות בענין זה בכה"ח (ס"ק מ"ג ומ"ד). וקיצרנו בפירוט הדברים.


[54]נד. כנ"ל (בפרק ט' סעי' ט' ובהערה כ"ז). עפ"י המ"ב (סי' תרנ"א סקי"ב) וש"פ.


[55]נה. כנ"ל (בפרק ט' סעי' ט' ובהערות כ"ה וכ"ו).


[56]נו. כ' הרב אבן שועיב בדרשותיו שצריך ליטול פנים בפנים, והיינו פני הלולב (הכוונה הצד ההפוך משדרת הלולב, שהיא כחוט השדרה החלק האחורי של הגוף) כלפי פני הנוטל, ושדרת הלולב צריכה להיות כלפי חוץ. ע"כ. והא"ר (בסי' תר"נ) כ' דהעיקר כדברי האבן שועיב משום דאיכא כמה רבוותא דסברי כוותיה. וכ"כ הר"ד אבודרהם (דע"ט) בשם רב סעדיה גאון. וכן כתוב בסידור הרס"ג (עמ' רל"ו). וכ"כ האורחות חיים (דיני לולב. ססקכ"ג) בשם הראב"ד.


אלא שלעומת זאת כ' מהר"י צמח (שהינו מקור מוסמך מאד לדברי רבנו האריז"ל) בשם מהרח"ו בשם רבנו האריז"ל, שיש ליקח את שדרת הלולב כנגד פני הנוטל, כי צד ימין שלו הינו לימינך והשמאלי לשמאלך [כ"כ מהר"י צמח בפע"ח (שער כ"ט סוף פ"א), וכן בספרו נגיד וּמְצַוֵה. וכ"כ המ"א (סי' תרנ"א סק"ד). הרדב"ז (ח"א סי' ק"ע. והוסיף שכן מנהגו)].


גם הרב המקובל בעל תולעת יעקב כ' שפני הלולב, והיינו שדרתו, צ"ל כנגד פני הנוטל. והטעם, עפ"י סוד הפס' "וראית את אחורי ופני לא יראו". ע"כ. הב"ד השל"ה הקדוש, והוסיף שמאחר שהרב תולעת יעקב היה רב גדול בחכמת הקבלה וכל דבריו עפ"י הזוהר לכן ראוי לנהוג כוותיה. ע"כ. וכן כ' הרדב"ז (שם) ליטול אחורי הלולב (היינו שדרתו) כנגד פני הנוטל, שכן ראוי עפ"י סוד המצווה, וכן נמצא בספרי הקבלה, וכ"כ השה"ל בשם המדרש. וכן ראוי לעשות גם לפי הפשט. וכן ראה שנוהגים המקובלים הראשונים. ע"כ. וכ"כ הפמ"ג במש"ז (בסי' תר"נ) שהעולם נוהגים כתולעת יעקב. וכ"כ הפמ"ג (בסי' תר"נ), וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (רס"י תרנ"א), וכ"כ המ"ב (בסי' תר"נ סק"ח ובסי' תרנ"א סקמ"ז), הרב בא"ח (פר' האזינו סי"ג), כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק י"ד וט"ו), וחזו"ע (הל' ד' המינים סט"ו ובהערה י"ז). והדגישו הפוס' הללו שכן המנהג.


וראה עוד גבי ני"ד לעיל (בפרק ט' סעיף י' ובהערה כ"ח).


[57]נז. הא דיטלנו שוב הוא כדי לצאת דעת רוה"פ דס"ל כאריז"ל. ומי לנו גדול בקבלה כמותו. ובפרט שכן המנהג פשוט כיום כאריז"ל, הן אשכנזים והן ספרדים. ומ"מ לא יברך בנטילתו החוזרת, דהא מגדולי הקדמונים (גאונים וראשו') כתבו ליטול כשהשדרה דוקא כלפי חוץ. ולשיטתם ודאי יצא י"ח.


ופה בס"ד נראה לנו להוסיף, שכן מצינו מחלוקות רבות בין הפוס' הקדמונים, גאונים וראשו' לבין רבנו האריז"ל. וזכורני שלילה אחד עסקתי שעות רבות לברר את שורשי מנהגי האשכנזים בענין מסוים, ונברתי וחפרתי בספרי המנהגים של ראשוני אשכנז: בספרי המנהגים של מהר"ם מרוטנבורג, של המהרי"ל, וכן בספרי הכלבו והאגור, מהר"י טירנא ושאר הראשונים, כדי לתהות על שורש המנהג. ולאחר כל השעות הרבות הללו שהגענו בס"ד למסקנה, הפנתי את מבטי אל ספרי רבנו האריז"ל, וחשבתי לעצמי: כמה שונה הרוח הנושבת מספרי ראשונים אלה מרוחו של רבנו האריז"ל, שדבריו מיוסדים ע"ד אליהו הנביא זכור לטוב, שהיה נגלה אליו ומלמדו את סודות התורה. ומאידך ראשוני אשכנז שאבו את דבריהם ממנהגים קדמונים מאוד שכבר היו מזמן הגאונים. וברור שאלו ואלו דברי אלקים חיים.


וכן הדין בנידוננו. הרי רס"ג סבר שלא כרבינו האריז"ל. וכן סבר כך גם רבי יהושע אבן שועיב שהיה קדמון (חי בספרד במאה הראשונה של האלף הששי. היה תלמיד הרשב"א, חברו של הריטב"א, ורבו של רבי מנחם בן זרח. חיבר ספר דרשות הכולל בין השאר עניני הלכה וקבלה). וכ"ד האבודרהם וכו'. ומ"מ האריז"ל סלל דרך מחודשת עפ"י הקבלה, ובדברים רבים נהגו כמותו (בפרט הספרדים וה"חסידים" האשכנזים). ומשו"ה כותבים אנו שיש לנהוג כרבינו האריז"ל, בדברים שכבר נהגו כמותו. ודי בזה.


[58]נח. כבר המהרי"ל הזכיר הצורך בחיבור האתרוג ללולב ומיניו, והב"ד הט"ז (בסי' תרס"ד סק"ה), הא"ר (סק"ל), הביכור"י (סקל"ט), הח"א (כלל קמ"ח ס"ז) וסא"ה (שם במיל').


וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשעהכ"ו (בדרוש א' ודרוש ה' לסוכות) שכן צריך להיות עד"ה, וז"ל: גם צריך שלא תפריד כלל את האתרוג מן הלולב, אלא שתי ידיו סמוכות זו לזו ומתדבקין יחד הלולב והאתרוג. עכ"ל. וכ"כ בפע"ח (למקובל מהר"י צמח. שער כ"ט פ"ג).


וכדבריהם כתבו עוד הרבה אחרו', שבעת הנטילה שלאחר הברכה, ובהלל ובהקפות, יש לחבר האתרוג ללולב. שכ"כ כבר מרן בשו"ע (סי' תרנ"א סי"א), הגרש"ז (בפסקי הסידור ובהוספות לשו"ע), הבא"ח ("האזינו" סי"ד), המ"ב (שם סקמ"ח), כה"ח (רסקמ"ח), סא"ה (ח"ב פ"ז ס"י ובמיל' לח"ב סקי"ז), ובחזו"ע (הל' דמ"י סי"ד ובהערה י"ד) וש"א.


ופה בס"ד יש להעיר הערה חשובה.


הרבה פוס' כתבו מקור ד"ז מהמקובל הרב רבי מנחם מרקנ"ט (המכונה רקנאטי). ואני הקטן לא זכיתי להבינם.


שכ' מרן בב"י (סי' תרנ"א) וז"ל: אם צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענוע ולנענע שניהם יחד, או אם אינו מנענע אלא אגודת הלולב לבד, ויד שמאלו שהאתרוג בה תהא עומדת במקומה בלי נענוע. דבר זה לא נתבאר בגמרא ולא בדברי הפוסקים, אבל ה"ר מנחם מרקנ"ט כתב בפרשת אמור (ד"ה ולקחתם): צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידה מן הבנין. וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הרב ר' יצחק. ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה"א אחרונה מן השלוש אותיות הראשונות. ואמרתי לו מה זה עשית, והשיב כך נוהגים במקומינו. ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה, ואין מבין. למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע (אלא) רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו. ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה (פר' אמור ל"ט). אמרו שם: פרי עץ הדר (ויקרא פרק כ"ג פס' מ') זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים צו ו, דה"א טז כז) הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים פרק צ"ו פס' ו', ובדה"א פרק ט"ז פס' כ"ז) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (זכריה א' ח') והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות. תראה שכל המינים האלו רומזים בשם יתברך עכ"ל.


וא"כ מדברי רבנו הרקנאטי ז"ל ניתן ללמוד ב' דברים: א. בפתיחת דבריו מבואר שצריך לסמוך את האתרוג עם הלולב ומיניו. ב. מסיפור המעשה עולה שיש לנענע גם את האתרוג, אף שמהסיפור עצמו אין הכרח ללמוד שיש להצמידם זל"ז. אך ממה שראה שח"ו הרחיק אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, זמ"ז, משמע שעצם מה שלא נענע גם האתרוג, גורם ח"ו להפרדת אותיות ש"ש. וגם רבנו המהרי"ל, כפי שכתוב בס' המנהגים שלו, הקפיד ע"כ. שכתוב שם (במנהגים. סדר תפילות חג הסוכות, סק"ז) וז"ל: ולא פירד יד ימינו שבה הלולב, מיד שמאל שבה האתרוג [וכ"כ בשמו בד"מ (סי' תרנ"א)]. וכן באומרו ההושענות לא פירד את הלולב מהאתרוג. עכ"ל. וגם הט"ז (בסי' תרס"ד סק"ה) והא"ר (בסי' תרנ"ג סק"ל) הביאו את ד' רבנו המהרי"ל הללו [אע"ג שמדברי הט"ז נלע"ד שאין הכרח כ"כ ללמוד לגבי ני"ד, דעסק שם גבי ההושענות. אך ממה שציטט את דברי המהרי"ל כן ניתן ללמוד גבי ני"ד].


ואגב אעיר, אני הקטן, שבחזו"ע (הל' דמ"י, הערה י"ד ד"ה "ומה") הביא רק את סיפור המעשה מהרב רקנאטי ז"ל, בלי המשפט הפותח בענין הצורך לסמוך האתרוג ללולב ומיניו. וכתב הגרע"י זצ"ל שמכך ניתן ללמוד על הצורך לסומכם זל"ז. אך לענ"ד מהסיפור הנ"ל אין הכרח ללמוד זאת אלא רק את הצורך לנענע גם את האתרוג. וכנ"ל. וצע"ק. ועוד סיים שם בחזו"ע דבריו בשם הב"י, וז"ל: הנך רואה שכל ארבעת המינים רומזים להשי"ת ואין להפרידם. עכ"ל. וגם זה לא זכיתי להבין. הרי מרן בב"י כלל לא כתב תיבות "ואין להפרידם". ומי אני הקטן שאעיר הערות שכאלה. אך באמת ק"ק ע"כ.


ואגב, המקור לכל דין זה הינו באמת מרבינו הרקנאטי. כי המהרי"ל נולד בשנת ק"כ, ואילו הרקנאטי נולד בשנת ה"א י' ונפטר בשנת ה"א ע', כך שהוא קדם למהרי"ל. וצ"ע על מש"כ בשער ס' הרקנאטי, שהוא הודפס בחיי מחברו בשנת שנ"ה. דא"כ כיצד מרן (שנפטר בשנת של"ה) ציטט מס' הרקנאטי.


הטעמים שכתבו הפוס' לחיבור האתרוג לאגודה:


טעם א': כפי שראינו לעיל בדברי הרב רקנאטי, הטעם כיוון שהדמ"י רומזים לד' אותיות שמותיו יתברך, ושאין להפרידם זמ"ז.


טעם ב: כ' מרנא ורבנא הגר"א בביאורו (סי' תרנ"א סקל"ב) שהדמ"י רומזים כנגד כל ישראל, ד' סוגי אנשים: האתרוג מרמז על הצדיקים שיש להם גם תורה וגם מצוות ומעשים טובים. ולכן הם כאתרוג שיש לו גם טעם וגם ריח. הלולב מרמז על אלו שיש להם רק טעם [ונלע"ד בס"ד שהכוונה שהעץ שממנו לוקחים לולבים, פירותיו מתוקים – התמרים. ויש להם טעם אך אין להם ריח]. וכן גבי ההדסים והערבות. וכ' הגר"א שצריכים להיות כולם באגודה א', לפיכך יש לחברם כאחד בשעת הנטילה והנענועים [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' רסקי"ז)]. והעירוני שמקור דבר זה הינו במדרש ויקרא רבה (וילנא. פר' "אמור" פרשה ל', י"ב). ובס"ד נלע"ד שלכן האתרוג אינו צריך להיות עם ג' המינים האחרים, ואפי' אסור (מבחינה הלכתית) שיהא אגוד עמהם, כיוון שאסור לצדיקים להתחבר חיבור גדול לרשעים (וכמש"כ בפרקי אבות: אל תתחבר לרשע), כדי שלא ילמדו ממעשיהם (אף שאין כוונתו ח"ו לומר שאותם שיש להם מעשים טובים בלי תורה, שהינם ח"ו רשעים). מ"מ הצדיקים כן צריכים להתקרב לרשעים ולהשפיע עליהם לטובה, ולכן האתרוג צ"ל מחובר לג' המינים, אך לא יהא אגוד עמהם ממש. וזה הטעם שאותו חסיד היה מרחיק את האות ה"א האחרונה, שהוא היה יותר מידי פרוש ולא התחבר לכלל, וזו היתה טעותו (שלא הוריד את השפע למלכות שהיא ה"א אחרונה).


האם חיבור האתרוג לאגודה הינו חובה מעיקר הדין או למצווה:


כ' הב"ח שחיבור האתרוג ללולב הינו למצווה מן המובחר, אבל מדינא א"צ לסומכן יחד. ע"כ. וכ"כ עוד אחרו' [השכנה"ג (בהגב"י סי' תרנ"א סקי"ג), הא"ר (סעי' כ"ט) וכה"ח (ס"ק ק"ז)]. ומ"מ המזלזל בזה עתיד ליתן את הדין [של"ה בשם תולעת יעקב. הב"ד בסא"ה (ח"ב. במיל' לדיני נטילת הלולב ססקי"ז)].


[59]נט. עתה נותר לנו לדון גבי כמה פרטי דינים בני"ד: מתי יש להקפיד על חיבור האתרוג לג' המינים: האם רק בעת הברכה, או בהלל, או בהקפות בעת אמירת הושענות, או בכמה מזמנים אלה. וכן כיצד והיכן יש לחבר את האתרוג לג' המינים. עוד, האם צריך לחבר את האתרוג לג' המינים, או שצריך לחברו דווקא ללולב ללא חציצת ההדסים והערבות.


בענין מתי יש להקפיד על חיבור האתרוג לג' המינים:


הא דבעי לחברם בשעת הברכה (היינו כשנוטל מיד אחריה), כ"כ בס' צרור החיים (תלמיד הרשב"א) ששמע שד' הרמב"ן שיש לחברם בשעת הברכה. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרנ"א סי"א), שיש לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענועים. ועיי"ש (בסעי' ח') שכ' שיש לנענע בשעה שמברך וגם בהלל. וא"כ לד' מרן יש לחברם ולהצמידם הן בברכה והן בהלל. וכ"כ הרבה אחרו' [מהם הרב זקן אהרן, עיקרי הד"ט, פתחי תשובה, הג' הרח"ף ברו"ח. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ה)].


הא דבעי לחברם בעת הנענועים, ג"ז כ' מרן (שם). ואע"ג שבס' צרור החיים הנ"ל כ' בשם הרמב"ן דאין לחברם אלא בשעת הברכה ולא בשעת הנענועים, כבר כ' בשו"ת זקן אהרן (סי' כ"ב ד"ה "ובחפשי") שחלילה ליחס להרמב"ן סברא זו נגד כל חכמי הקבלה האמיתית. ועוד דהר"ם רקנאטי שהולך בשיטת הרמב"ן לא הזכיר שהרמב"ן ס"ל שאין לחברם בזמן הנענועים. ע"כ [הב"ד בכה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ה) ובחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה י"ד)]. וכ"כ הרב עיקרי הד"ט, הפת"ת, הג' הרח"ף ברו"ח, כה"ח (שם) וחזו"ע (שם).


והא דבעי לחברם גם בעת אמירת ההושענות בהקפות, כן נהג המהרי"ל [וכמו שכתבנו בשמו לעיל (בהערה נ"ח), וכמש"כ בשמו הט"ז ועיי"ש בהערה נ"ח שהדברים יותר ברורים במנהגי המהרי"ל עצמו], וכ"כ הא"ר, הביכור"י, הח"א (כלל קמ"ח ס"ז), כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ח) וחזו"ע (שם). וכיוון שכדעה זו כתבו הן פוס' אשכנזים והן ספרדים, הרי שכן הדין הן לגבי אותם שבהקפות אוחזים את ד' המינים בשתי ידיהם, והן לגבי אותם שאוחזים אותם רק ביד אחת.


ועפי"ז כתבנו שיש לחבר את האתרוג לג' המינים הן בברכה והן בהלל, וכמש"כ מרן. והוספנו שיעשה כן גם בעת אמירת ההושענות, שכ"כ בס' המהרי"ל שהוא אחד המקורות הקדומים ביותר להלכה זו.


ובענין האם יש להצמיד את האתרוג לכל ג' המינים או רק ללולב.


בס' אורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"א סקכ"ז) כ' בשם מהר"י פלאג'י בס' יפה ללב בשם ס' צרור החיים בשם הרשב"א, שיש לחבר את האתרוג אל פני הלולב, שלא יהיה הפסק במקום החיבור ע"י עלי ההדסים והערבות. וכעין זאת כ' בס' יוסף אומץ (יוזפא. סי' תתרמ"ב) שיהיה הלולב מגולה מהערבה מצד א' באופן שיוכל לקרב האתרוג לצד ההוא בשעת נטילה, ואז יהיו כל הדמ"י סמוכים יחד ממש. עכ"ל. ושיטה נוספת כ' בס' דרכי חיים ושלום (ס"ק תשע"ה) שמועיל החיבור גם ע"י נגיעת האתרוג בעלה אחד של ההדסים והערבות.


אלא שלאחר כ"ז יש להביא את ד' מהרח"ו ז"ל בשעהכ"ו (בדרושי סוכות דרוש א') בשם רבנו האריז"ל, וז"ל: צריך שלא להפריד כלל את האתרוג מן הלולב, אלא ב' ידיו סמוכות זו לזו, ומתדבקין יחד הלולב והאתרוג. עכ"ל. ולכאו' נשמע שאכן יש לחבר את האתרוג דווקא ללולב. אך מ"מ ממש"כ שם בשעהכ"ו (בדרוש ה') ש"חיבור האתרוג עם הלולב הוא בסיומא במקום אחיזתו למטה", מבואר שצריך שיהא האתרוג מחובר דוקא במקום האגידה, שהרי בו אוחזים את ג' המינים, וא"כ לפי"ז אין שום קפידא לחבר את האתרוג ללולב גם במקום שההדסים והערבות נמצאים וחוצצים, שהרי כל ג' המינים הינם חלק א', ואין בהם חשש חציצה בין האתרוג ללולב. וכ"ש שיש להקל בכך עפי"ד המקילים לחבר האתרוג לקוישיקלאך, כדלקמן בסמוך.


ואכן המנהג פשוט שמחברים את האתרוג ללולב במקום האחיזה של האגד (כמש"כ בס"ד לקמן בסמוך), ולא חוששים לחציצה בין האתרוג ללולב ע"י ההדסים והערבות. כן ראיתי שנוהגים כמה מגדולי הדור, כגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל (ומה שהרב הגדול יפ"ל כ' שיש להקפיד ע"כ, יש להעיר שכנראה לא שמיעא ליה את דברי רבנו האריז"ל. וכן אמר לי בעבר הגר"מ אליהו זצ"ל, שהגאון בעל המחבר ספר יפ"ל הגר"י פלאג'י זצ"ל, לא היה מקובל כמו אביו, הגר"ח פלאג'י זצ"ל. עכת"ד).


ואגב זאת נוסיף, שכ' הרדב"ז (בס' טעמי המצוות שלו, סי' קי"ח) שמנהגו שאפי' אצבעותיו לא יפרידו בין הלולב לאתרוג [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ו)].


בענין באיזה מקום באתרוג ובלולב הם צריכים להיות נושקים זה לזה.


כ' בשעהכ"ו (בדרושי סוכות, דרוש ה') וז"ל: חיבור האתרוג עם הלולב הוא בסיומא במקום אחיזתו (של הלולב) למטה. עכ"ל [הב"ד בבא"ח ("האזינו" סי"ד), ובפסקי הסידור של הגר"ז מלאדי, ובסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ז. והסביר דהיינו בסוף הלולב בקצהו התחתון)]. וכן ראיתי את גדולי הדור שנוהגים כך, וכן המנהג פשוט.


ובהוספות לשו"ע הגר"ז כ' שמנהגם לחבר את האתרוג ללולב דווקא בשליש העליון של האתרוג, ואוחזים את האתרוג קצת באלכסון [הב"ד בסא"ה (שם)]. אמנם לא ראיתי אם חסידי חב"ד אכן נוהגים כן.


דין חציצה בחיבור האתרוג ללולב.


כ' בס' טעמי המנהגים ומקורי הדינים (ס"ק תשצ"ב), שהכיסים הקלועים שתחובים בהם ההדסים והערבות אינם מפסיקים את החיבור בין האתרוג לג' המינים, שהרי כל שלנאותו אינו חוצץ. ע"כ [וכבר כתבנו ע"כ בס"ד לעיל (בפרק ט' דין אגידת הדמ"י סעיף ה')]. והוסיף שם בשם המהר"ש מבעלז זצ"ל, שאדרבה יש הידור בהפסק זה. שהרי מקור הדין לחבר את האתרוג (כמובא בב"י) הינו מהמהר"ם רקנאטי, שד' המינים הינם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה יתברך, וכשם שבשם הוי"ה צ"ל ריווח בין האותיות שלא תיגענה זב"ז, כך בדמ"י צ"ל ריווח משהו ביניהם, וזה ע"י הכיסים הקלועים. עכת"ד. ואנכי לא זכיתי להבין כלל את הדמיון. ראשית, האם דמיון הדמ"י לאותיות השם ברוך הוא הינו דמיון גמור. והרי אנו לא מחפשים גם דמיון בטעמים, נקודות ותגים של השם הנכבד, לבין הדמ"י. ועוד זאת, א"כ נאמר שצ"ל גם הפסק דבר בין ההדסים לערבות, כעין הכיסים הקלועים החוצצים בין האתרוג ללולב. והרי לאותם ששמים הדס וערבה מימין, והדס וערבה משמאל (כרבנו האריז"ל) אין הפרש בין כל ההדסים לבין כל הערבות, וכן נוהגים עכ"פ חלק מהחסידים. ומעולם לא שמענו שיש חובה להפריד בין ההדסים לערבות. ולא זכיתי להבינו כלל.


ונכון שגדולי הדור האשכנזים נוטלים ומנענעים כשיש חציצה בין האתרוג לבין ג' המינים, אך להביא אסמכתא מד' הג' רקנאטי לכך שאין זה נחשב חציצה, לא זכיתי להבין. ובכלל כל דין הנטילה ע"י קוישיקלאך אינו ברור לי מדוע נוהגים כן לכתחי', ובפרט שמדברי הגר"א בביאורו (לסי' תרנ"א ססע"י א') ע"ד הרמ"א שיש להשפיל ההדס והערבה תוך האיגוד, כ' הגר"א, דאע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר חשיב לקיחה, מ"מ לכתחי' במקום דאפשר לא עבדינן. והב"ד המ"ב (שם סקי"ג). וע"ע בסא"ה (ח"ב פ"ו סעי' י"ט וכ').


כתבו הפוס' שיזהר בשני הימים הטובים הראשונים (בחו"ל. ובארה"ק רק ביו"ט הא') שלא לדחוק את האתרוג אל הלולב, משום שבקלות מוליד את ריח האתרוג בלולב ובערבות (וזה אסור לד' הרמ"א והמ"א, אף שאינו מכוון להוליד ריחא) אלא יש לחברו אל הלולב בנגיעה בלבד. ע"כ [סא"ה (ח"ב במיל' לדיני נטילת לולב, ס"ק ס"ד)]. אמנם קצת צ"ע בד"ז. שהרי דין מוליד ריחא הינו רק מדרבנן, כמבואר בגמ' בביצה (דכ"ג, א') וא"כ עסקינן בפס"ר דלא איכפת ליה בדרבנן, שפוס' רבים מקילים בכה"ג. וע"ע תוס' בשבת (דק"ג, א') מש"כ בשם הערוך. ואכמ"ל.


[60]ס. שכ"כ המהרי"ל, הרמ"א (סי' תרנ"א ססע"י א'), הגר"א (ע"ד הרמ"א שם) והמ"ב (סי' תרנ"א סקי"ג) שכן יש לנהוג לכתחי'.


אמנם יש להוסיף פה, שלמרות שכתבו הפוס' הנ"ל שלכתחי' יש ליטול דווקא את כל ג' המינים יחדיו בידו [וע"ע בשו"ע (סי' תרנ"א סעי' י"ב)], וחלקם (הגר"א, הגר"ז והמ"ב שם) כתבו שאף אם לא אחז ממש את כל ג' המינים בידו (אלא למשל אחז את הלולב בלבד ועמו הוגבהו גם ההדסים והערבות), בכל אופן בדיעבד יצא י"ח, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. אלא שמ"מ שומה עלינו להביא את ד' שו"ת בנין שלמה והשד"ח גבי ני"ד. שכתב בשו"ת בנין שלמה (סי' מח) לדון שלא יצא, לפיכך מסיק שיש ליזהר לאחוז את כל שלשת המינים בידו. ועיין עוד בשדי חמד (בכללים, מע' ל', כלל קמ"א אות ס"ט), שהיה מצטער מאד בראותו שאין המון העם זהירים בזה, ומסתמך על ה"בנין שלמה" שמצדד לומר שלא יצא. עיי"ש. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ד דף תכ"ט), וכתב: תמהני על שני הגדולים האלה, שלא ראו דברי הגר"א בביאורו לסי' תרנ"א ס"ק ח', בביאור דברי הרמ"א שם ס"א בשם מהרי"ל: "וישפיל ההדס והערבה בתוך אגד הלולב, כדי שיטול כל ג' מינים בידו בשעת ברכה". וע"ז כתב הגר"א: "ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר הוי לקיחה, כמש"ש בגמ' דל"ז, א', מ"מ לכתחי' במקום דאפשר לא עבדינן" עכ"ל. הרי שדעת הגר"א מפורשת, שגם כשאינו אוחז ההדסים והערבות בתוך ידו יצא יד חובתו, רק לכתחילה אם אפשר יש לאחוז את שלשת המינים בידו בשעת הנטילה. הב"ד המ"ב (שם ס"ק י"ג).


נמצאנו למדים, שאע"ג שמעיקר הדין יצא אף אם אחז את כל ג' המינים רק ע"י הלולב, מ"מ יש המפקפקים בכך, ולכן לכתחילה יש להזהר מאוד שלא לעשות כן, אלא דווקא לאחוז את כל ג' המינים יחדיו. וע"ע לעיל (בפרק ט' הערה ל"ג).


[61]סא. לפני שנתחיל בס"ד לברר מהו שיעור ההגבהה הנצרך לצאת י"ח מצוות נטילת הדמ"י, נזכיר שבפרק הקודם (בהערה כ"ה ענף 3) דננו מהו שיעור ההגבהה הנצרך לשם קנין הגבהה בעלמא (ולאו דוקא גבי דמ"י). ועוד בס"ד דננו שם (בהערה כ"ה ענף 4) גבי הקונה את ד' המינים (במתנה או במתנה ע"מ להחזיר) ורוצה מיד ליטול אותם, הבעי לעשות ב' הגבהות: הראשונה לשם קנין, והשניה לצורך מצוות נטי' הדמ"י, או שדי בהגבהה אחת.


ומה שאנו בס"ד דנים בסעיף שלנו הוא רק גבי שיעור ההגבהה ההכרחי כדי לצאת י"ח מצוות נטילת ד' המינים, הן ביו"ט הראשון (שחיובו מדאו'), והן בשאר הימים (שחיובם מדרבנן).


תחילה יש להדגיש שני דברים: כאשר אין ד' המינים שייכים לנוטל אותם, אזי מצטרפות לדיון מהו שיעור חיוב הנטילה, עוד שתי מחלוקות: 1) נוסף להגבהה לשם קיום מצוות נטילת הדמ"י, האם מצטרף חיוב הגבהה נוספת לשם קנייתם (כנ"ל, בפרק הקודם הערה כ"ה ענף 4). 2) אם נאמר שאכן צריך לעשות הגבהה נוספת לשם קנית הדמ"י, מהו שיעור ההגבהה הדרוש. האם די בהגבהת טפח (כתוס') או דבעי הגבהת ג"ט (כרש"י). ר' ע"כ בשד"ח (אסיפת דינים, במערכת ד' המינים סי' ג' סק"ד, ובכללים מע' ל' כלל קמ"א סקנ"ח). בכל מקרה, בין לאומרים שלשם קיום מצוות נטילת הדמ"י די רק לאחוז את הדמ"י בידו, ובין לאומרים שדי בהגבהה כלשהי, ודאי שלשם הקנין בעי להגביה ג"ט או לפחות טפח. ולכאו' רק לגבי האומרים שלשם קיום מצוות הנטילה בעי הגבהת טפח או ג"ט, רק לדידם שייכת המחלו' האם נוסף להגבהה לשם נטילת הדמ"י יש להוסיף ולהגביה גם לצורך הקנין (היינו האם ע"י ההגבהה לשם נטילת הדמ"י יכול לצאת גם י"ח הצורך של ההגבהה לקנין או שצריך לעשות הגבהה יותר ארוכה או ב' הגבהות לצורך הקנין והנטילה). ובקיצור, השאלה הינה כפולה: 1) כמה צריך להגביה (לשם נטילה ולשם קנין). 2) האם אפשר ששתי ההגבהות תחפופנה, או שצריך שכל הגבהה תיעשה בנפרד.


מדברי הפוס' מתבאר שההגבהה האמורה פה הכוונה מרגע אחיזתו בדמ"י, עד היכן מגביהם, ואין הכוונה כמה הינם גבוהים מהרצפה או מהשולחן.


ובאשר לשאלה השניה, הניתן ששתי ההגבהות תחפופנה, והיינו שבהגבהה אחת יצא גם ידי קניית הדמ"י, וגם יצא י"ח מצוות הנטילה כתיקנה. ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק י' הערה כ"ה ענף 4).


וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:


שנינו במשנה בסוכה (דמ"א, ב'): רבי יוסי אומר: יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות. ע"כ. ופרש"י: ברשות מצווה, שהיה טרוד במצווה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת. וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן. ע"כ, ועל זה איתא בגמ': לא שנו (דפטור) אלא שלא יצא בו (חובת הנטילה קודם שהוציאו. רש"י). אבל יצא בו – חייב. ושאלה הגמ': הא מדאגבהיה נפק ביה (היכי דמי לא יצא בו, הא לא הוציאו אא"כ הגביהו, ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה. רש"י). עיי"ש בתירוץ.


ומזה למדו הפוס' שמעיקר הדין לכאו' די בהגבהת ד' המינים כדי לצאת י"ח המצווה.


אלא שבאמת אין הדברים פשוטים. שיש שמקילים אף יותר, שאף הגבהה כלשהי א"צ לשם קיום המצווה אלא די באחיזה (והסבירו דמש"כ "אגבהיה", לאו דוקא), וי"א דהגבהה היינו הגבהה ממש, בשיעור כלשהו, או של טפח או ג"ט. ובס"ד נבאר הדברים:


דעת האומרים שדי באחיזה, וא"צ אפי' הגבהה כלשהי:


לגבי מי שחבירו תחב לו לולב בידו אך הוא עצמו לא עשה פעולת לקיחה כלל. הנה הביכור"י (סי' תרנ"ב סק"י בתוספת ביכורים שם) מצדד לומר שלא יצא י"ח בכך. אך ד' הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' מ') שיצא י"ח, הואיל ואוחז בכוחו. שמכיוון שבשעה שהנותן נותן בידו של המקבל, הרי שהמקבל מסייע בפתיחת ידו, ואח"כ סוגרה ואוחז בלולב בכוח, א"כ עשה מעשה ושפיר יצא י"ח). אך אם אינו אוחז בכוחו אלא ידו משמשת כמעשה כלי בעלמא, אף הוא מודה שלא יצא [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ב)]. וכ"נ מד' שו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ו), וכן כתבו כמה וכמה אחרו'. שכ"כ הרש"ש בחידושיו לסוכה (דמ"ב, א'), שמשעה שנטלו בידו להגביהו, אף שטרם עקרו, יצא י"ח. ע"כ (עיי"ש שציין לביאור הגר"א סי' תרנ"א סקט"ו). וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ע"ד, שדי שיאחזם בידו רגע א'). וכן ד' הגר"מ הורוביץ זצ"ל (בתשובתו שנדפסה בשו"ת דברי מרדכי, סי' ס"ד). וכ"כ הג' הנוב"י בצל"ח לשבת (דף קל"א, גבי האוחז לולב בעודו מחובר לקרקע שיצא). וכ"נ מד' ס' עץ השדה (סי' תרנ"א סקי"ט), וכ"כ בהדיא הג' החזו"א (או"ח סי' קמ"ט סק"ב. שגבי דמ"י אחיזה שפיר מיקרי לקיחה. ע"כ). וכן הגרשז"א הסתפק בזה (ר' הליכות שלמה פי"א – דיני סוכות, בדבר הלכה סקל"א), ודעתו נוטה שיצא י"ח משעה שממשמש ואוחז בלולב קודם שיגביהנו. הביאו דבריהם בחזו"ע (דיני הדמ"י הערה כ' דשס"ז ד"ה "מלשון", ושם בהערה מ"ה דת"כ ואילך) ובסא"ה (ח"ב במיל' סק"ב, דתט"ז ואילך, וססקי"ד דת"ל).


עוד נוסיף שהפמ"ג (בא"א סס"י תרנ"ג) הסתפק גבי ני"ד. וע"ע מש"כ הגר"י פערלא בהערותיו לרס"ג (ח"ג במיל', סי' ה' עמ' רל"ז).


בס"ד יש להעיר, שלפי דעה זו שדי באחיזת הדמ"י, הרי שיש לאחוז בידיו דווקא בכל הדמ"י. דמה שיש מהפוס' שהקלו שדי לאחוז הלולב לבדו ועי"כ מגביה גם ההדסים והערבות, מצד שנטילה ע"י דבר אחר שמה נטילה, זה דווקא כשנוטלם ממש. אך הכא שהוא רק אוחזם בידו לכאו' לא חשיבא האחיזה בלולב לבדו כנטילת ההדסים והערבות ע"י דבר אחר, דהרי ההדסים והערבות כלל אינם אחוזים בידו. כך בס"ד נלע"ד.


לעומת הנ"ל, יש מהפוס' שהחמירו יותר, וס"ל שלא די באחיזה בעלמא, אלא בעי נטילה ממש, ונראה שזו ד' רוה"פ. והבינו פוס' אלה שכן פשט הגמ' הנ"ל בסוכה, דמדאגבהיה נפק ביה. שכ"ד הגאון הצדיק רבי ישראל מסלנט זצ"ל [כמובא בשמו בשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ח), גבי מי שנטל הדמ"י קודם עה"ש והמשיך להחזיקם עד אחר עה"ש, ואמר שלא יי"ח, דבעי נטילה ממש, ובעת הנטילה עדיין לא הגיע זמן החיוב. וכ"כ בשמו בקובץ פליטת סופרים, ובשו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז)]. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב [(או"ח סי' י"ב). הב"ד בחזו"ע (דיני הדמ"י דף תכ"א)].


ובאמת זו ד' הרבה מאוד פוס', והיינו כל הפוס' דס"ל דבעי להגביה לפחות טפח, או לפחות ג"ט וכדלקמן. וע"ע בדברי המ"א (סי' תרנ"א סקכ"ב) וכה"ח (ס"ק ק"ט).


ופה הגענו למחלו' הפוס', הסוברים שאמנם מצוות הנטילה הינה להגביה ממש את ד' המינים, אך נחלקו מהו שיעור ההגבהה. י"א דדי בהגבהה כלשהי. י"א דבעי להגביה לפחות טפח. וי"א דבעי להגביה לפחות ג' טפחים.


דעת הסוברים דדי בהגבהה כלשהי: כן נראה מדברי השלטי גיבורים (סוכה פ"ג) בשם הריא"ז. וכ"נ מדברי הלבוש. אלא שהוסיף שמה"ת בהגבהה בעלמא סגי, דכתיב "ולקחתם", וכיוון שהגביהן יצא. אבל חז"ל אמרו שצריכין לנענע ואסמכוה אקרא, דכתיב "אז ירננו עצי היער". וגו', כלומר אז ירננו בעצי היער. ע"כ [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סק"פ). וסא"ה (ח"ב במיל' ססק"ב, עמ' ת"ח, ורסקל"ט דתנ"ב)].


וכדעה זו כתוב גם בהשלמות לשו"ע הגר"ז (לסי' תרנ"א ס"ח), וכ"כ בס' חיים וברכה (ס"ק קפ"ט ד"ה "והנה". ועיי"ש בהגהת המו"ל). וכ"כ בס' עמק ברכה (דיני לולב סקכ"א). וכ"מ משו"ת חלקת יואב (חאה"ע סי' י"ג), ומהמ"ב (סי' תרנ"א סקמ"ט, והיינו מעיקר הדין), וכ"מ מכה"ח (סי' תרנ"ב סק"י). וע"ע במ"א (סי' תרנ"א סקכ"ב) ובכה"ח (ס"ק פ' וק"ט).


אלא שיש מהפוס' שכתבו שיעור מוגדר לחיוב ההגבהה, טפח או ג"ט.


י"א דבעי להגביה לפחות טפח:


בענין שיעור ההגבהה לצורך קנין, כבר כתבנו לעיל שזו מחלו' ראשו', דלרש"י בעי ג"ט, ולר"ת די בטפח. ומרן בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"ב) הביא את ב' הדעות (וכ' את ד' רש"י בשם י"א ואת ד' ר"ת בשם וי"א). ולפי כללי הפסיקה משמע שמיקל כר"ת דדי בטפח. וגבי ני"ד כ' בס' כפות תמרים (לסוכה דל"ט, א') שאכן בעי להגביה הדמ"י בטפח או בג"ט. וע"ע בס' חיים וברכה (סי' קפ"ט) שהב"ד כמה אחרו' שדנו בהא והביא דעות שונות, אך לא מצאתי מי שכתב בהדיא שדי בטפח, חוץ מהג' כפות תמרים הנ"ל.


דעת הסוברים דבעי להגביה לפחות ג"ט:


זו ד' הגר"ע איגר בחידושיו לסוכה (דמ"ב, א'), שכדי לצאת י"ח נטי' הדמ"י בעינן הגבהת ג"ט, דבפחות מכך י"ל לבוד [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ז דשצ"ו)]. וכפי שכתבנו לעיל בסמוך, גם בס' כפות תמרים הביא דעה זו, והב"ד בסא"ה (פ"ו סכ"ג), וכ' שכדי לצאת מכל חשש יש להגביה את ד' המינים לפחות ג' טפחים [וכ' שם שהם 30 ס"מ. אך כידוע מנהג ירושלים ת"ו אף לאשכנזים הוא כגרא"ח נאה זצ"ל דג"ט הוי כעשרים וארבעה ס"מ ותו לא מידי. וכן מנהג הספרדים בכל אתר ואתר. וכבר הארכנו בכך במקראי קודש הל' סוכה והל' ליל הסדר. קחנו משם].


בס"ד למסקנה העולה מהאמור:


הנה ראינו שרבים מגדולי האחרונים סוברים שדי באחיזה בארבעת המינים בידיו, ויוצא בזה י"ח מצוות הנטילה ד"ולקחתם לכם". ומ"מ בפחות מכך, דאדם אחר שם לו את הדמ"י בידו, בזה, דעת רוב ככל הפוס' שלא מקיים את מצוות הנטילה. ולמעשה רוה"פ מצריכים להגביה ממש את הדמ"י ושלא די באחיזתם. ורק נחלקו מהו שיעור ההגבהה הנצרך. לכן בס"ד נלע"ד שלכתחי' יש להגביה את ארבעת המינים לפחות ג' טפחים לחוש לדעת המחמירים, משום דבדאו' עסקינן (עכ"פ ביו"ט הראשון. ולגבי חוה"מ ר' בהערה הבאה בס"ק 4). ואם מסיבה כלשהי אינו יכול להגביהם כך, די שיגביה טפח, ואם לאו אזי יגביה לפחות הגבהה כלשהי. ובדיעבד מי שנטלם והגביהם בשיעור כלשהו, ואינו יכול לתקן וליטול שוב כראוי יצא י"ח אף בכך. ולגבי שעה"ד גדולה כגון חולה, ר' לקמן בסמוך.


[62]סב. לאחר כל האמור בהערה הקודמת, שומה עלינו להוסיף בס"ד עוד כמה דברים:


1) כמעט כל הדעות הנ"ל הן דעות של רבותינו האחרו', והיינו חוץ מדברי המהר"ם מינץ, וכן השלטי גיבורים בשם הריא"ז. ואני תולה את הקולר בעצמי, שלא מצאתי בדברי הראשו' דברים מפורשים גבי שיעור ההגבהה. ואח"כ ראיתי שגם בס' חיים וברכה (סי' קפ"ט) כ' שלא נמצא ד"ז בגמ' ובקדמונים.


2) בס"ד נראה, שכל מה שדנו הפוס' הנ"ל הוא לגבי הנטילה הראשונה שלאחר הברכה. אך גבי הנענועים שבהלל לכאו' יש מקום להקל, דהרי חיובם הינו מדרבנן [וכמש"כ הלבוש הנ"ל, והוא עפ"י המדרש המובא ברא"ש (פ"ג בסוכה סי' כ"ו)]. אך גם גבי שאר הנענועים יש מקום להחמיר, משום דכל דתקון כעין דאו' תקון. וכן משום שי"א שעיקר מצוות הנענועים הינה בהלל (כדלעיל בפרקנו בהערה ל"ז). וכיוון שמנענע מסתמא שעי"כ גם מגביה. ובפרט שלאשכנזים בעי גם לכסכס, וקשה מאוד לכסכס כשמנענעים שיעור קטן כמו טפח. ומ"מ למעשה כיוון שפוס' רבים וחשובים ס"ל שדי בהגבהה כלשהי, לכן נראה שגבי הנטילות שבהלל, אמנם טוב אם יגביה ג"ט או עכ"פ טפח, אך מעיקר הדין סגי בהגבהה כלשהי.


3) עלינו לזכור את מש"כ רבנו הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ט), שמשיגביה ד' מינין אלו... יצא. ומצווה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין... ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלושה פעמים בכל רוח ורוח. עכ"ל. והיינו שדין הגבהה לחוד ודין נענועים לחוד.


4) תחילה חשבתי, אני הקטן, להקל בני"ד, ולומר שרק גבי הנטילה ביו"ט הראשון שחיובה מדאו', יש להתחשב בדעות המחמירות ולנהוג כמותן, משום ספיקא דאו', ואילו בשאר ימי החג ניתן להקל בני"ד כדעות המקילות. אך במחשבה שניה נראה בס"ד שאין זה נכון, וצריך להחמיר עכ"פ בנטילה שלאחר הברכה אף בשאר ימי החג. דלא תמיד אמרינן ספק דרבנן לקולא. דמצינו הרבה פעמים שמחמירים אף בספקות דרבנן, וכגון דלא מצינו מי שיאכל בביה"ש של כניסת ט"ב או יציאת ט"ב, וכן בביה"ש דיציאת שאר התעניות כצום גדליה, אע"ג שכיום חיובן של כל תעניות אלה הינו מדרבנן. וכן אין עושין מלאכות מדרבנן בביה"ש של כניסת השבת [חוץ ממיקרים מיוחדים, כמבואר בשו"ע ובנו"כ (סי' שמ"ב). ואף במיקרים מיוחדים אלה יש מלאכות מסוימות שאין מקילין בהן, כמבואר במ"ב (שם סק"א)]. וכן לעיתים מחמירים בספקות דרבנן אף כשהספק אינו במציאות אלא ספק בהלכה. וע"ע בספרי כללי הפסיקה [כגון בס' יד מלאכי (בכללי הדינים, כללי הסמ"ך, ס"ק תע"ז ות"פ) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש (הל' סוכה. פ"ג הערה ק"כ) דאשכחן כמה ספיקי דרבנן דאזלינן בהו לחומרא. וכל מקרה לגופו. עיי"ש]. והסכים עמי חכם גדול אחד דלא ברירא לן להקל בימי חוה"מ ולנהוג כדעות המקילות. עכ"ד. לכן נראה שאכן מסקנותינו הנ"ל, הן גבי הנטילה שלאחר הברכה, והן לגבי הנטילות שבהלל, אמורים דברים אלה הן גבי היו"ט הראשון והן גבי שאר ימי החג. ולכן יש להחמיר בנטילה שלאחר הברכה ולהגביה ג' טפחים, או לפחות טפח, וזאת בכל שאר הימים. וא"ת מאי שנא הנטילה הראשונה בכל ימי חוה"מ שהחמרנו בה, לבין הנטילות שבהלל ביו"ט הראשון, שהקלנו בהן, הרי כולן מדרבנן. בס"ד י"ל שהחמרנו בנטילה הראשונה בכל ימי החג, משום דאם בזה לא יצא י"ח הרי שנוסף לביטול המצווה אף בירך ברכה לבטלה, שלד' הרמב"ם והרבה פוס', בפרט ספרדים, הוי איסור דאו'. משא"כ לגבי הנטילות שבהלל, שהרי כבר קיים המצוות בנטילה שלאחר הברכה [ואגב דבר זה אעיר, שתמהתי, מדוע גבי זמן ק"ש של שחרית נוהגים רבים להחמיר כזמן הראשון (כמ"א) משום שק"ש דאו', ואילו גבי זמן ברכות ק"ש רבים נוהגים להקל כזמן השני (כגר"א והגר"ז). הרי מצד חשש ברכה לבטלה צריך להקפיד גבי ברכות ק"ש כזמן הראשון לא פחות מהזמן גבי ק"ש. אמנם בזה יש מסבירים שישנן דעות דשרי לומר ברכות ק"ש אף יותר מאוחר, ומצרפים דעות אלה להלכה. ועוד אולי יש מקום לומר, עפ"י מש"כ כמה פוס' (כגון שו"ת ארץ צבי פרומר. סס"י פ"ו), דאף למ"ד שספק דאו' לחומרא הוא מה"ת, זה דווקא בספק במציאות. אך בספק פלוגתא דרבוותא לכו"ע מה"ת יכול לעשות כדברי המיקל. ומה שאמרו שבשל תורה הלך אחר המחמיר זה רק מדרבנן. ולכן יש להקל, דהא י"א שברכה לבטלה אסורה רק מדרבנן. וצ"ע ואכמ"ל].


5) גבי חולה שקשה לו להגביה, נראה בס"ד שיש להקל לו דבהגבהה כלשהי סגי (וכן נהגתי אני בעצמי כשהייתי חולה מאוד ובקושי החזקתי את ד' המינים, ולכן הגבהתי אותם בשיעור מועט מאוד). ובשעה"ד גדולה יסמוך על הפוס' שדי באחיזת ידו, ומסתבר שאף יברך.


ועוד בענין שיעור הגבהת ד' המינים, ראה בצפנת פענח על הרמב"ם [(פ"ז מלולב ה"ט), אי בעינן הגבהה כמו הגבהה לצורך קנין], בשד"ח (באסיפת דינים מערכת ד' המינים סי' ג' סק"ד. ובכללים מערכת למ"ד סי' קמ"א סקנ"ח), ובגמ' הוצ' מתיבתא (לסוכה דמ"ב, א', גבי "מדאגבהיה נפק ביה"), ובש"פ.


[63]סג. עתה נביא בס"ד עוד כמה דינים פרטיים גבי הגבהת ד' המינים:


1) כ' הג"ר חיים פלאג'י זצ"ל בס' מל"ח (סי' כ"ג ס"ק קמ"ז) להזהיר מאוד לבטל המנהג שהשמש נוטל הלולב ליתן לכל א' וא' לברך עליו ואינו שומטו מידו ליתנו בידי המברך, אלא מחזיק השמש הלולב בידו יחד עם המברך. וכ' שם שבאופן זה אין המברך יוצא ידי חובה וגם מברך ברכה לבטלה. אלא צריך השמש לשמוט הלולב מידו לגמרי ולמסור כולו לידי המברך [הב"ד בסא"ה ח"ב במיל' ססקי"ד)]. ואיני יודע אם דין זה מוסכם לכו"ע.


2) כתבו הפוס', שכשכל הלולב ומיניו בתוך ידיו, ואינם בולטים מידיו מהצד כלל, אף שבולט מהם למעלה, קונה לד' רוה"פ מדין קנין יד וא"צ הגבהת ג"ט, שהרי ידו לא גרעה מחצירו [סא"ה (שם ססק"ב) בשם ס' חיים וברכה (סי' קפ"ט בהגהת המו"ל), שו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז), ס' גט מקושר (סי' כ"ג סס"ק רכ"ג) ושד"ח]. ור' ע"כ לעיל בפרק הקודם (הערה כ"ה ענף 5).


3) בענין הנוטל את הדמ"י כשאוחזם כשהינם מחוברים לקרקע. כ' הצל"ח (בשבת דקל"א, א' ד"ה "אמרתי") שיוצא י"ח "ולקחתם". והפמ"ג (א"א סס"י תרנ"ג) הסתפק גבי דמ"י הגדלים בעציץ. ור' בחזו"ע (הל' דמ"י, סוף הערה כ"א, דף שס"ז – שס"ט). ולגבי איסור חציצה כשאוחז הדמ"י בעציץ, ר' בכה"ח (סי' תרע"ו סקע"ו) ובסעיפים הבאים. ומ"מ דברים אלה אינם מצויים.


4) כשאינו עוקר הלולב ומגביהו מהקרקע אלא מקבלו מידי חבירו באויר, כ' בסא"ה (ח"ב במיל' ססק"ב דתי"ח) שא"צ להגביה ג"ט שהרי כבר מוגבה ועומד. והוסיף שיש שדנו להקל בעקירת הדמ"י מהשולחן שהיו מונחים עליו, שדינו כמונח באויר ולא על הארץ, ולכן א"צ הגבהת ג"ט. עכ"ד.


[64]סד. עיקר דין זה מובא בסוכה (דל"ז, א'): א"ל רבה להנהו מגדלי הושענא (אוגדי לולבים. רש"י): כי גדליתהו הושענא, שיורי ביה בית יד (מתחת האגד של הלולב ומיניו שלא יקחנו במקום אגדו, דקסבר אין האגד מן המצווה. רש"י), כי היכי דלא להוי חציצה (בין ידו לבין הלולב במקום האגד, דקיי"ל שאין האגד מן התורה, וכשהאגד חוצץ אין זו לקיחה תמה. עפ"י רש"י). רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ. ע"כ. וכ"כ מרן בב"י (סי' תרנ"א) בשם האגודה (בפסחים סי' נ"ה), שדבר החוצץ בין הלולב לבין היד, הוי חציצה [עיי"ש מש"כ גבי חציצת התפילין (בחוה"מ) והטבעות, וכדלקמן בס"ד].


ועוד בעניני חציצה דני"ד ר' בס' "ולקחתם לכם" (להרה"ג אלעזר זאב רז שליט"א). ואגב, כתבו הפוס' שאף את כוס הקידוש יש לאחוז ישירות בידיו, ולכן אם לבש כפפות, יסיר הכפפות [מהר"ם. מ"א. א"ר. מ"ב (סי' קפ"ג ססקט"ו), כה"ח (סקכ"א) וש"א. הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה י"ז)].


[65]סה. מה שכתבנו שיש מיקרים שבהם אין הדבר נחשב כחציצה ויוצאים אז לכתחי' י"ח נטילת הדמ"י, זה מבואר למשל לקמן (בסעיף כ"ז), כשהדבר החוצץ עשוי לשם כבוד ולנוי לדמ"י, כרבא (בהערה הקודמת).


ומה שכתבנו שיש מיקרים שבהם לכתחי' הדבר אכן חוצץ, אך בדיעבד יוצאים בזה י"ח, הוא כמו שמבואר למשל לקמן (בסעיף ל"ד) כשהחציצה הינה על גבי מיעוט ידו של הנוטל.


ומה שכתבנו שיש מיקרים שבהם החציצה גורמת לכך שאף בדיעבד לא יוצאים י"ח בנטילה, הוא כמש"כ בס"ד לקמן בסמוך (בסעי' כ"ז) כשהדבר החוצץ עוטף את הדמ"י, או למשל (בסעיף ל"ב) כשהדבר החוצץ עוטף את כל ידו של נוטל הדמ"י. וכמבואר בס"ד כ"ז לקמן. ועיי"ש אי אכן בעי לברך שוב על הנטילה החוזרת.


[66]סו. כדלקמן (בסעיפים כ"ז – ל') עפי"ד מרן (בסי' תרנ"א ס"ז), הרמ"א והנו"כ שם. ור' לקמן (בהערה ס"ח) מדוע מחמירים יותר כשהחציצה הינה על הדמ"י.


[67]סז. כדלקמן (בסעיפים ל"א – ל"ו), וג"ז עפ"י הפוס' הנ"ל.


[68]סח. דעת האוסרים הינה ד' מרן בב"י (סי' תרנ"א) ובשו"ע (שם ס"ז) עפי"ד הר"ן ועוד ראשו'.


וכתבו הפוס', שאף לר"ן שבמקרה שכרך סודר ע"ג ידו, שלדעתו יצא, מ"מ בני"ד שכרך הסודר על הדמ"י, אף לר"ן לא יצא [מ"א. מ"ב (סי' תרנ"א סקל"ג) וכה"ח (סקע"ד)]. וא"כ מש"כ בשו"ע שרק י"א שלא יצא, ומשמע שי"א שיצא אין זה אלא גבי כרך סודר על ידו. אך אם כרכו על הדמ"י, לכו"ע לא יצא [הפוס' הנ"ל. וק"ק לענ"ד, דלכאו' מפשט ד' מרן שם עולה שבין אם כרכו על הדמ"י ובין אם כרכו על ידו, ה"ז מחלו', די"א שלא יצא וי"א שיצא. דאל"כ הו"ל למרן למימר: ואם כרך עליו – על הלולב- סודר ונטלו, לא יצא. ואם כרך סודר על ידו ונטלו, י"א דלא יצא. כך היה צריך מרן לכתוב לדעתם. אלא שבאמת לכאו' כוונת מרן שאף כשכרך הסודר על הלולב י"א דלא יצא, ולא לכו"ע. אך באמת לא ידוע לי מי שמתיר כשהחציצה הינה על הדמ"י. ומ"מ לומר שדברי מרן שכתב רק שי"א שלא יצא הולכים רק גבי חציצה על ידו, ג"ז קשה להולמו, דא"כ הרישא של המשפט (כשהסודר ע"ג הלולב) קשה להולמו, דלפי"ז כתב המקרה ולא כתב הדין. וצ"ע בכ"ז].


ונאמרו שני טעמים לאסור בני"ד. י"א משום דהוי חציצה בין הנוטל לבין הדמ"י [ ב"י. כה"ח (סי' תרנ"א סקע"ב)]. וי"א משום שעי"כ אינה לקיחה תמה [שכ"כ הר"ן. הב"ד המ"א, המ"ב (סקל"ב) וכה"ח (סקע"ד). וכ"כ הריטב"א (בסוכה דל"ז, א'), דאנן לית לן קרא לפסול חציצה גבי לולב, ולא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כגון גבי טבילה או תפילין. אלא טעמא משום דלא הוי לקיחה תמה, הילכך כל שהוא לנאותו בטל לגבי הלולב וכאילו נוטל אותו ממש, וכל שהוא טפל בידו בטל, כאילו ידו נוגעת ממש בלולב. וכתב כ"ז בשם רבינו הגדול (הרמב"ן). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ג)].


הטעם שמחמירים יותר כשהחציצה הינה ע"ג הדמ"י, מאשר כשהינה ע"ג יד הנוטל את הדמ"י, נראה עפי"ד המ"א (סי' תרנ"א סקי"ח) שכל שאין היד מכוסה הרי שבטל הדבר החוצץ לגבי היד, משא"כ באגד הלולב. והיינו שהדבר טפל ליד וכאילו היד אוחזת בלולב.


[69]סט. כן עולה מדברי מרן (בסי' תרנ"א ס"ז) עפי"ד הראשו' הנ"ל. וכ"כ המ"ב (ססקל"ג) וש"א.


[70]ע. כ' הח"א (כלל קמ"ח ס"י), שאם כרך על הדמ"י סודר ונטלו, יחזור ויטלנו בלא ברכה. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סקע"ה) וכ' דזה קאי על מש"כ בשו"ע די"א שלא יצא. אך על מש"כ מרן בסתמא שלא יצא, והיינו לכו"ע, משמע שבזה חוזר ונוטל בברכה. והיינו אם אינו עשוי לנאותו וגם לא חזר ונטלו מיד אלא לאחר שעשה היסח הדעת. עכ"ד. והיינו אם שם הלולב בבית יד או בתוך כלי שאינו לנוי. ומ"מ בדברי שאר הפוס' לא ראיתי מי שכתב בהדיא שיטול שוב בברכה. וכן מדברי המ"ב (ססקל"ד) עולה, שאף אם כרך סודר על הלולב שלדעתו (עפי"ד המ"א) בזה ודאי לא יצא, בכל זאת יחזור ויטלנו ללא ברכה. ומ"מ צ"ע מדוע על מיקרים שלכו"ע חשיב חציצה ואינו יוצא י"ח, כגון הא דכרך סודר על הלולב, מדוע לא יברך על הנטילה החוזרת.


[71]עא. עיקר ד"ז הוא עפי"ד הגמ' סוכה (דל"ז, א'): דא"ל רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא : כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא, שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תהוי חציצה. ורבא אמר דכל לנאותו אינו חוצץ. ע"כ. וכן הוא בגמ' בסוכה (דמ"ב, א').


וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א ס"ז), שאם עשה ללולב בית יד ונתן בו הלולב ש"ד, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד. אבל אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו, לא יצא. עכ"ל.


ומזה מבואר, שאם נטלו ע"י סודר כשהסודר עשוי לנאותו, שפיר דמי ויצא [ב"י. כה"ח (סקע"ב)]. אך כשכורך סודר מסתמא אינו כדי לנאותו, אא"כ ידעינן שהוא לנאותו [שעה"צ (סק"מ)].


גבי דברי מרן (בסעי' ז') שאם עשה בית יד ונתן בו הלולב דשפיר דמי אם הינו דרך כבוד, כ' המ"א (סי' תרנ"א סקי"ד) שכל שהלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר, לא הוי חציצה, כיוון שאינו אוחז הלולב בידו. ואילו הא"ר (סק"כ) כתב להתיר בבית יד אף שהוא תוך ידו, ולא הוי חציצה כל שהוא לנאותו. ע"כ. וכ"כ הפרישה, דכ"ש כשהוא תוך ידו דמותר אם הוא דרך נוי וכבוד, דאז הוא דרך לקיחה טפי מכשהוא חוץ לידו [הב"ד המ"ב (סי' תרנ"א סק"ל) וכה"ח (סקס"ח)]. והיינו שנחלקו האחרו' אי שרי בכה"ג דדרך נוי וכבוד דווקא כשאוחז הבית יד במקום שאין בו לולב (ד' המ"א), או דשרי אף כשאוחז הבית יד במקום שיש בו לולב (ד' הא"ר והפרישה).


כתבו הפוס', שהכיסים הקלועים מעלי הלולב שמשימים בהם את ההדסים והערבות, אין בהם חשש חציצה כלל, משום שכל לנאותו או מין במינו אינו חוצץ [השלמות השו"ע הגר"ז (לסי' תרנ"א ס"ט), ושו"ת בנין שלמה (סי' מ"ח)].


[72]עב. כנ"ל בסעיף הקודם (בפרט בהערות ס"ח – ע'), עפ"י השו"ע (סי' תרנ"א ס"ז) וש"פ.


ולכן כ' הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ד, דף תי"ט) שהנושא את הדמ"י כשהינם עטופים במגבת, אף לדעתו אין לחשוש שיוצא י"ח כשמביאם לביהכ"נ באופן כזה (אע"ג שעטיפה זו עשויה לכאו' לשם שמירה), שלא כמש"כ שם לגבי הבאתם לביהכ"נ בתוך נרתיק הנילון, וכדלקמן (בסעי' ל').


ומה שכתבנו שכ"ה גבי נטילת הדמ"י ע"י ניילון, ה"ז משום דהוי חציצה כי נילון אינו ממין הדמ"י, ומדובר בכה"ג שאינו לנוי (ולגבי נרתיקי הנילון המיוצרים לנשיאת הדמ"י, ר' לקמן בסעי' ל').


ובענין עטיפת האתרוג. אם הינה מפלסטיק, או מתכת, קרטון וכדו', הרי שדינה כחציצה אסורה, כנילון וכדו'. ובזה כתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סי' ס"ו) גבי אתרוגים העטופים בסיבי פשתן (שזו היתה אחת הדרכים לעוטפם, וגם כיום ישנה לעיתים מציאות כזו), שיש להזהר שלא ישאר קצת מצמר הפשתן הזה על האתרוג בעת הנטילה, דנראה כמוסיף מין חמישי, אע"פ שאינו מכוון להוסיף. לכן יסירנו לפני הברכה. ע"כ. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל', בהוספות והערות שלאחר המילואים, דתע"ב). והוסיף בעל סא"ה, שאם נשאר מצמר הפשתן על האתרוג במקום אחיזת היד, פשוט שיש בזה משום חציצה. עכ"ד. ואני הקטן נלע"ד שאין בזה שום חשש מעיקר הדין, דזה מעט מזעיר [וע"ע בפסתש"ו (סי' תרנ"א סי"א הערה 56). ולפלא שכתב בשם השו"ת הנ"ל דהוא דווקא מדין חציצה, כאילו זו עיקר הסיבה לאסור, ורק במקו' הזכיר שיש גם בעיה של מוסיף על המינים. הרי כל התשובה שם בשו"ת התעוררות תשובה עוסקת בדין בל תוסיף].


ומה שכתבנו שכן הדין גם גבי כלי כסף. הנה מרן (בסי' תרנ"א ס"ז) כ' דה"ה גבי הנוטל הלולב בכלי ונטלו כך, דלא יצא. וכתבו האחרו', דה"ה אף בכלי כסף [חמ"מ (סי' תרנ"א סק"ד), מ"ב (סקל"א), כה"ח (סק"ע) וש"א].


והטעם, משום דלא הוי דרך כבוד כשנטל הלולב בכלי ולא שמה לקיחה [הפוס' הנ"ל. וערוה"ש (סי' תרנ"א סי"ט)]. דלכאו' הוי דרך כבוד דהוי כלי כסף, אך מ"מ כיוון דהוי לקיחה ע"י דבר אחר, לכן אף בכלי מכסף אינו יוצא י"ח דהוי דרך בזיון [שעה"צ (סקל"ט)]. וראה עוד בהמשך הערה זו.


ועוד כתבו הפוס', שאינו יוצא י"ח בכל אופן שלוקחו בכלי, בין כשאוחזו בדופן הכלי, או מחזיקו ע"י הנחת ידו תחת שוליו (היינו נושאו ע"י הגבהתו מתחתיתו), או אוחז בידית הכלי [ב"י בשם התוס'. מ"א. א"ר. מ"ב (סקל"א) וכה"ח (סקע"א) בשם פוס'. ומש"כ בערוה"ש (סי' תרנ"א סי"ט) שע"י בית יד ש"ד, נראה שאין הכוונה שאוחז הכלי ע"י בית יד, אלא שאוחז הדמ"י ע"י בית יד]. והטעם שאינו יי"ח כשאוחזו בדפנות הכלי, משום חציצה או משום דאינו לקיחה תמה [שעה"צ (סקל"ח) וכה"ח (סקע"א) בשם פוס']. ואינו יי"ח כשאוחזו תחת שוליו, משום דהוי לקיחה ע"י דבר אחר דרך ביזיון ולא דרך כבוד [שעה"צ (סקל"ט) וכה"ח (שם) בשם פוס'].


מי שתופס את הדמ"י ע"י עציץ, בין נקוב ובין שאינו נקוב, בין שאוחז בעציץ עצמו ובין כשאוחז בדמ"י עצמם ומגביהן כשהם בעציץ, האם יוצא י"ח בנטילה באופן שכזה, ר' בשד"ח (מערכת ד' המינים סי' ג' סק"ה), ובכה"ח (סקע"ו) ובחזו"ע (דיני דמ"י, סוף הערה כ' עמ' שס"ז ואילך).


ובכלל אי יוצאים י"ח ע"י נטילת דמ"י שגדלו בתוך עציץ שאינו נקוב, דנו בזה הפוס'. ר' בכה"ח (סי' תרמ"ט סק"מ).


בענין נטילת הדמ"י כשנתונים בכלי העשוי מכסף, שכתבו הפוס' דאינו יי"ח בזה כיוון שאין זו לקיחה דרך כבוד. כ' בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ד דתכ"ט) דלפי"ז מה שנהוג לשים את האתרוג בקופסה של כסף וכדו' לנוי המצווה, הרי שכשלוקח את האתרוג לביהכ"נ בקופסה זו, א"צ לכוון שבלקיחה זו אינו יוצא י"ח המצווה, אף כשהאתרוג מונח בתוך הקופסה בעמידה כדרך גדילתו, ואף כשאינו עטוף בצמר פשתן, וגם אוחז את האתרוג בשמאלו, דבכ"ז אינו יוצא י"ח וממילא א"צ לכוון שאינו יוצא י"ח בכך, ולאחר שנהג כך יוכל ליטלו כראוי בביהכ"נ ואף לברך על נטילתו. והוסיף שזה לא כמש"כ בס' מועו"ז (סי' קכ"ו) שלדעתו כן צריך לכוון בלקיחה זו שאינו יי"ח בכך. עכת"ד.


ובאמת אין הדברים פשוטים, דהפוס' הקדמונים לא אסרו בהדיא ליטול ע"י כלי נאה. דרש"י בסוכה (דמ"ב, א') כ' לאסור כשלקחו "בקערה". והרמב"ם בהל' לולב (פ"ז הי"א) כ' שמדובר בעציץ או בקדירה. ומשמע מדבריהם שבכלי נאה של זהב או כסף העשוי לנוי ש"ד לצאת י"ח בנטילת הדמ"י בהם, דה"ז לקיחה דרך כבוד [כ"כ בסא"ה (שם סקי"ד)].


ועוד, דהרי הפוס' כתבו שבנטילה ע"י כלי, עצם הנטילה באופן זה אינה דרך כבוד אלא דרך בזיון, וכנ"ל. ובכה"ג שאוחז האתרוג בכלי כסף מהודר כשהאתרוג עומד דרך גדילתו, לכאו' ש"ד.


ועוד, דכתבו הפוס' שכלי מיועד לשמירה ולנוי ולא להשתמש וללקיחה בה, הרי שנטילה בכלי זה אינה דרך לקיחה [ערוה"ש (שם). סא"ה (ח"ב במיל' סקי"ד)]. והוסיף בסא"ה שם חיזוק לכך, שאדרבה, בעת הלקיחה מוציאים האתרוג מהקופסה, וא"כ אין זו דרך לקיחה. וכ' דלפי"ז אם ישים את בדי ההדסים והערבות בתוך כיסים של כסף וזהב דוגמת הכיסים הקלועים מעלי הלולב, כך שמיוחדים הם לשם לקיחה, ה"ז לקיחה דרך כבוד ויוצא בכך י"ח (סא"ה שם).


ולפי כל זה יוצא שאכן המגביה את האתרוג בכלי הכסף המהודר והמיוחד לו לשם נוי וכבוד, יש מקום לומר שיוצא בזה י"ח. וא"כ אם האתרוג מונח באופן שבעת הנשיאה הינו כדרך גידולו, אכן יש מקום להצריך את האדם הנושא לכוון שאינו יוצא עיי"כ י"ח.וצ"ע. וראה לקמן (בסעיף ל' ובהערה ע"ח).


[73]עג. כנ"ל (בהערות ס"ח וס"ט) עפי"ד מרן (בסי' תרנ"א ס"ז), מ"ב (ס"ק ל"א ול"ג) כה"ח (ס"ק ע"ד וע"ה) וש"פ. ומ"מ לא יברך על הנטילה החוזרת, וכנ"ל (בהערות ס"ח וס"ט).


[74]עד. הנה בדין זה האריכו הפוס', ובס"ד נביא את תמצית הדברים.


כ' המשל"מ (בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ב), דמה ששנינו: ירד וטבל, עלה ונסתפג, הוא לפי שהמים שעליו חוצצים בין בשרו לבגדי כהונה, דלא גרע מרוח. דבעי רבא (בזבחים די"ט, א'), נכנסה רוח בבגדו מהו. על בשרו בעינן וליכא, או דילמא דרך לבישה בכך. ע"כ. ויש מהפוס' שכתבו דה"ה לני"ד, דהמים הינם חציצה בין יד הנוטל לבין הדמ"י. ובמיוחד שכיח הדבר לאותם המכניסים את ג' המינים לתוך אגרטל עם מים שלא יכמושו. וכן שייך דבר זה גבי אותם העוטפים את ג' המינים במגבת רטובה (ויש המכניסים אותם עם המגבת לתוך נרתיק הנילון, וכל זה ע"מ שלא יכמושו). ובאמת שקלו וטרו הפוס' גבי חציצה ע"י דבר לח, והדברים מתחלקים לשני מישורים: 1) האם בעלמא מים אכן חוצצים. 2) האם גבי דמ"י מים חוצצים.


לגבי חציצה בעלמא האם מים חוצצים, נחלקו בזה הפוס'. יש שדנו להחמיר מהגמ' דזבחים הנ"ל, שלכאו' יש להחמיר גם בני"ד. ויש שדחו זאת מההיא גמ' דזבחים (דכ"ד, ב') דקיי"ל שלא יהא דבר חוצץ בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה. ובגמ' בפסחים (דס"ה, ב') הסבירו שאין הדם שבעזרה חשוב חציצה משום שהינו לח. ולפי"ז גם בני"ד יש להקל. אלא שיש שדחו זאת ואמרו דהא דדם לח אינו חוצץ הוא דווקא משום שאין דרך בני אדם להקפיד על לח, אך אם מקפיד אזי אף לח חוצץ. ולכן אם עלה מן הרחצה ולא נסתפג הרי שהמים חוצצים בין בשרו לבגדי כהונה, דמסתמא מקפיד ע"כ. ובס' ברכ"י (או"ח סי' כ"ז) הסביר דשאני בגדי כהונה דכתוב בהו "ולבש על בשרו", ולכן בעינן שיהיו על בשרו ממש, ולא מדין חציצה. ואכן עוד האריכו הפוס' בענין זה. ר' ע"כ בחזו"ע (הל' ד' המינים, סוף הערה מ"ג, עמ' תי"ח – תי"ט). ובסא"ה (ח"ב במיל' ססקי"ג דתכ"ח).


ובאשר לחציצת המים גבי נטילת הדמ"י. הנה נראה שהפוס' הנ"ל הסוברים שיש דין חציצה בעלמא ע"י מים, לכאו' הם יסברו שגם בני"ד המים חשיבי כחציצה. ובאמת בס' אורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"א סקי"ט) כ' שאכן ראוי לכתחי' לנגב את הדמ"י ואת הידים מהמים שעליהם, כדי לחשוש לד' המשל"מ, הואיל ואין בזה לא טורח ולא חיסרון כיס.


אמנם לאחר כל זאת עדיין היה לי הקטן ק"ק להבין את ד' הג' המשל"מ הנ"ל. שהרי הג' הנ"ל כ' שם (בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ב), שמה ששנינו שהכהן עלה ונסתפג אחר שטבל ה"ז כדי שהמים שעליו לא יחצצו בין בשרו לבגדי הכהונה. ולפי"ז הם היו צריכים גם בשבת וביו"ט לסחוט את כל גופם כולל שערות ראשיהם. והרי הן לכהן גדול והן לכהן הדיוט מותר לעבוד בביהמ"ק כשאורך שערו ארוך באופן שלא עברו שלושים יום מהתספורת [כמבואר בסנהדרין (דכ"ב, ב') וברמב"ם (בפ"א מביאת מקדש הל' י' וי"א). והנ"מ בין כה"ג להדיוט הוא רק שכה"ג חייב כל פחות מל' יום לגלח שער ראשו כי הוא נמצא תמיד במקדש, משא"כ כהן הדיוט שרק בעת עבודתו אסור לו להיות עם שיער פרוע, והיינו שלא גילחו ל' יום [כמבואר ברמב"ם (שם)]. ולפי"ז היה לי קשה, כיצד הכהנים בכלל, וכה"ג בפרט, הסתפגו בשויו"ט, וביוה"כ, הא לכאו' ה"ז סחיטה [שכהן גדול טובל ביוה"כ חמש טבילות (רמב"ם בהל' עבודת יוה"כ שם). וזאת נוסף על מה שכל כהן הדיוט חייב לטבול אחר שעשה צרכיו הגדולים טרם עבודתו]. ולכאו' מה שהתנגבו בשויו"ט, וביוה"כ, הוי איסור סחיטה.


ובס"ד חשבתי דכיוון דקיי"ל שסחיטת שיער אסורה רק מדרבנן, הרי שכיוון שאין שבות במקדש לכן הותר להם הדבר, ובפרט דהוי לצורך העבודה, שלא תהא חציצה בין בשרם לבגדיהם. ואין ללמוד מפה דשרי סחיטת שיער בשבת.


ושאלתי זאת גם את החתנים שלי, ואלו חלק מתשובותיהם:


הרה"ג שאול אלעזר שנלר שליט"א אמר, שאף לד' המשל"מ רק ממשות מים חוצצת, וא"כ די להסתפג בעדינות כדי שלא תהיה שום ממשות מים שתחשב כחציצה. עכ"ד. אך היה קשה לי ע"כ, שהרי ממש"נ בזבחים (די"ט, א') שאף רוח חשיבא כחציצה, משמע שכל רטיבות חשיבא חציצה.


הרה"ג נדב אליהו סמואלס שליט"א אמר, דשמא הכה"ג הסתפר בערב יוה"כ כך שביוה"כ היה שערו קצוץ לגמרי. וכן הסתפג בשינוי כך דהוי שבות דשבות לצורך מצווה. עכ"ד. וגם ע"כ ק"ק לי. כיוון ששבות הותרה במקדש, הרי שלכאו' א"צ דיהא שבות דשבות, וסגי רק בשבות א'. ומה שאמר שהסתפר בעיוה"כ ה"ז פותר את הבעיה מצד כה"ג ביוה"כ, אך מה נאמר גבי כה"ג ושאר הכהנים בכל שבת. דאין לומר שכולם הסתפרו כל ערב שבת, דהא מותר להם להסתפר כל ל' יום, ומסתמא שכך נהגו. ועוד קשה, דאף אם הסתפרו, אך מ"מ היו צריכים להשאיר מעט שיער במקום פאת הראש, וכן במקום הזקן, ובעוד מקומות.


והרה"ג ישראל כוכב שליט"א כתב שני תירוצים בניד"ד: תירוץ ראשון: יש מקורות (גמרא, ראשונים וב"י ביור"ד קצ"ט) שנראה מהם שמותר בשבת לסחוט שיער ממים (כפי שכתוב באורחות שבת פרק י"ג, הערות פה ופט) ולפי זה אין שאלה בני"ד ומותר לסחוט. תירוץ שני: יש מקורות שנראה מהם שזהו איסור דרבנן. (כפי שכתבו שם, וביארו את טעם האיסור בהערה פד) אמנם במקדש יש לומר שלא גזרו שבותים. עוד נזכיר, שבאנציקלופדיה התלמודית (ערך חציצה עמ' קכה), כתוב שיש מחלוקת אחרונים אם צריך הכהן לנגב את המים מבשרו. ועיי"ש שיש דעה שאינם חוצצים. עכת"ד הרב ישראל כוכב שליט"א.


[75]עה. לפי הפוס' הנזכרים בהערה הקודמת הסוברים שבעלמא מים אינם חוצצים (חוץ מבגדי כהונה דהתם יש לימוד מיוחד מהקרא שיש להחמיר בהם), לכאו' גם בני"ד יסברו שאין המים שעל גבי הדמ"י נחשבים כחציצה. ואכן הג' השד"ח (כללים מע' ל' כלל קמ"א סקל"ב) כ' בשם ספר שערי רחמים שאין להחמיר בזה, שמא יבוא להשיר את עלי ההדסים ע"י הניגוב [הב"ד בסא"ה (שם)].


גם הגרע"י זצ"ל, לאחר שדן בארוכה גבי ני"ד, העלה שיוצא לדינא שהמים שעל הלולב (ושאר המינים) אינם חוצצים. והוסיף שכ"ש לריטב"א (בסוכה דל"ז, א') בשם הרמב"ן, דאין כלל פסול חציצה גבי לולב (ומה שהחמירו שלא יטול הדמ"י ע"י כריכת בד זה משום לקיחה תמה, וכנ"ל בפרקנו בהערות הקודמות). ועוד נראה בס"ד שאין להחמיר בני"ד משום שאינו מקפיד על מים מועטים אלה.


[76]עו. זאת עפי"ד הג' השד"ח בשם ס' שערי רחמים, המובאים בהערה הקודמת.


[77]עז. כפי שכתבנו לעיל (בסעיף כ"ח) הרי שמרן כ' (בסי' תרנ"א ס"ז) שאם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהיה דרך כבוד. אבל אם נתן הלולב בכלי ונטלו, לא יצא. ואם כרך עליו סודר ונטלו, או שכרך סודר על ידו ונטלו, י"א שלא יצא עכ"ל.


והביכור"י (בסי' תרנ"א סקכ"ז) הביא את דברי הב"ח והט"ז שכתבו שכל שאוחז בדופני הכלי, ויש לו תועלת שעי"כ יכול לתפוס הלולב ומיניו בנקל יותר מבידו, לא מיקרי חציצה ומותר. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (הל' ד' המינים, סעי' מ' ובהערה מ"ד דף תי"ט) וכ' וז"ל: ולכאו' אפשר שגם בתפיסת הנילון עם הלולב שבתוכו י"ל שיצא. לכן הנכון שלפני שיטול את הלולב ומיניו בכליהם, יכוון בהדיא שלא לצאת בהם י"ח עד לפני ההלל, שאז יטלם בידו עם האתרוג ויצא בהם י"ח אליבא דכו"ע. עכ"ל. ולכן הסיק שם בהלכות (בסעי' מ') שהבאים לביהכ"נ עם הלולב כשהוא נתון בנרתיק של נילון והאתרוג בקופסתו, "צריכים לכוון קודם לקיחתם שהם מתכוונים בפירוש שלא לצאת בהם ידי חובת המצווה, אלא עד לאחר חזרת הש"ץ של שחרית קודם ההלל".


ואמנם הוסיף שם בחזו"ע (בהערה מ"ד) שכיוון שמרן כ' שאין יוצאים י"ח בנטילת הדמ"י כשהם עטופים בבית יד, וממילא ה"ה כשהם עטופים במגבת (כנ"ל בסעי' כ"ח), לכן כ' בחזו"ע שהמביאים את הלולב לביהכ"נ כשהוא כרוך במטלית רטובה אינם צריכים לכוון כנ"ל כיוון שממילא באופן זה אינו יוצא י"ח [ועיי"ש (בעמ' ת"כ) שהוסיף, שאם נושא הלולב ביו"ט במטלית רטובה לביהכ"נ, לא גזרינן בזה שמא יסחוט, שכיוון שאינו מקפיד עליה ודווקא חפץ שתישאר ברטיבותה בשביל הלולב ומיניו, לכן שפיר דמי. עכ"ד. והיינו שהיקל מדין איסור סחיטה ודישה ביו"ט. ולכאו' הצדדים להקל בכך הינם משום שא"צ למים, וא"כ הוי משאצל"ג, ואולי גם נחשב שהסחיטה נעשית כלאחר יד. וגם הוי פס"ר דממש לא ניח"ל. וגבי הא ראה במ"ב (בסי' שי"ד סקי"א). וע"ע גבי סחיטת מגבת ובגד בשו"ע (סי' שי"ט ס"י וסי' ש"כ סט"ו), מ"ב וכה"ח על אתר. בפרט כה"ח (סי' שי"ט סקפ"ו. וסי' ש"כ ס"ק פ"א, פ"ד ופ"ו). ושו"ע (סי' ש"ב סי"ב) ובנו"כ שם. ומ"ב (סי' ר"ס ס"א). ושש"כ (פ"ס סכ"ז) ובש"פ. ואכמ"ל].


[78]עח. יש להעיר על הדין הנ"ל שהוא לכאו' צירוף של כמה צדדים להחמיר:


1) י"א שאין כלל דין חציצה בין יד האדם לבין הדמ"י [הריטב"א בסוכה (דל"ז, א') בשם הרמב"ן. הב"ד בחזו"ע שם בדף תי"ח ותי"ט)]. ואף שלא נפסק כך להלכה בשו"ע ובש"פ, מ"מ גברא רבא (הרמב"ן) אמר הכי, ולכן יש לחשוש שיוצא י"ח באחיזה זו למרות שהוא נושא את הלולב ע"י כלי ואינו אוחז בו ממש (אך בחזו"ע שם לא הזכיר בהדיא שזה הצד להחמיר).


2) בסתמא סתם יהודי אינו מכוון לצאת י"ח מצוות נטילת ד' המינים עי"כ שהוא לוקחם לביהכ"נ בנרתיקם. ואמנם מרן (בסי' ס' ס"ד) הביא בדעה קמא שי"א שאין מצוות צריכות כוונה, וא"כ לכאו' בני"ד יוצא י"ח בנטילתם בנרתיקם אף שלא התכוון לצאת בכך. אך באמת אי"ז כך, משום שבדעה בתרא מרן כ' בשם י"א שמצוות צריכות כוונה, וסיים דבריו שכך הלכה. וא"כ בני"ד שבסתמא אין מכוונים לצאת י"ח, הרי שאין החשש שהזכיר רבנו החזו"ע זצ"ל הנ"ל, דממילא לא יי"ח בכך.


ואף אם תקשה, שהרי המ"א בשם הרדב"ז כתב שעכ"פ במצוות דרבנן א"צ כוונה (הב"ד המ"ב בסי' ס' רסק"י), ולפי"ז יש לחוש בני"ד לזה עכ"פ בימי חוה"מ, שבהם מצוות הנטי' הינה מדרבנן. מ"מ כ' המ"ב (שם) שמכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"כ, וכ"מ מביאור הגר"א, שאין נ"מ בין מצווה דאו' לדרבנן, ואף במצווה דרבנן בעי כוונה. ועוד נראה עפי"ד המ"ב (בסי' ס' רסק"ט) שאם אדם טרוד לשם מטרה אחרת, הרי שאינו יי"ח המצווה אף למ"ד שמצוות א"צ כוונה. וע"ע שם בבה"ל [(בסעי' ג' בבה"ל ד"ה "וי"א") גבי מי שקראוהו לעלות לתורה ונוטל טלית הקהל, שמסתמא אינו מכוון בזה לצאת י"ח מצוות ציצית. וע"ע במנח"ש (ח"א סי' א')].


ועוד. אף לפי"ד הח"א (שהביא המ"ב שם בססק"י) דהיכא דמוכח שעשיית המצווה היתה כדי לצאת י"ח אע"פ שלא כיוון בפירוש, מ"מ הרי הוסיף שם דבמקום שיש לתלות שהעשיה הראשונה לא היתה לשם מצווה, בזה מצרכינן ליה לחזור ולעשות המצווה משום שלא יצא בזה כלל י"ח. וא"כ ה"ה לענינינו.


ולאחר זמן ראינו בס"ד מש"כ בס' שב"ל (סי' שס"ו) וז"ל: ונהגו לברך פעם א', אפי' ביו"ט ראשון בשעת ההלל, ואותה מתכוונין לשום מצווה, וקודם לכך לחיבוב מצווה. והא דאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה, במתכוון לצאת או כשמוציאו לצאת. אבל גמר בלבו [לחבבו] ולנוטלו לא יצא, דאי לא תימא הכי המטלטלו ממקום למקום הכי נמי דנפיק. עכ"ל. וכ"כ שם בשם ספר הדיברות, ובעהמ"ח שב"ל הסכים עמו.


ולפי כל זה נראה בס"ד שזה צד חשוב, שבני"ד אין לחוש שהנוטל את ד' המינים בתוך נרתיקם כדי לקחתם לביהכ"נ יוצא בכך י"ח, ועכ"פ לא יוכל לברך על נטילתם בביהכ"נ. אלא אע"פ שנושאם כך לביהכ"נ אין לחשוש שיצא בזה י"ח. כך בס"ד נלע"ד.


3) עוד יש להעיר, שלעיתים קרובות ההולך עם ד' המינים לביהכ"נ לוקחם בצורה מאונכת (שהינם "שוכבים" ואינם דרך גידולם). והרי קיי"ל (כדלקמן בהערה צ"ט וק') שהנוטל את ד' המינים באופן שכזה לא יצא י"ח. ואף הגרע"י זצ"ל בעצמו פסק כן בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"א, דשמ"א בד"ה "בשו"ת") שאתרוג ושאר דמ"י שנוטלם לרוחבם לא יצא י"ח. וא"כ לית חששא בהא (ואולי הנ"מ הינה מאיזו זוית של הטיה כלפי מעלה יש חשש שכבר יי"ח בנשיאתו את הדמ"י כך).


4) עוד יש להעיר שמדברי הגרע"י זצ"ל שם נראה דלא ברור הדבר לגמרי לאיסור. שאמנם בהלכות (בסעי' מ') כתב בהדיא "שצריך לכוון" כן בפירוש קודם לקיחתם לביהכ"נ. אך במקורות שם כתב כן בלשון "נכון", שכידוע אין זו לשון חיוב מעיקר הדין.


עוד נוסיף, שלא מצינו באף פוסק דין זה להחמיר בני"ד. והיינו דלא שמיעא ליה ולא ס"ל הכי.


5) אגב זאת נעיר, שהגרע"י זצ"ל בעצמו כ' בחזו"ע הל' חנוכה (בפרק מצוות הדלקת נרות חנוכה. ריש הערה כ"ב דמ"ט) לכאו' דברים הפוכים ממש"כ בני"ד. שהביא שם את דברי ס' ברכת הבית (שער נ"ד סק"מ) שהקהל השומעים בבית הכנסת את ברכת "שהחיינו" בליל א' דחנוכה מפי הש"ץ, הואיל וי"א שמצוות א"צ כוונה, ובפרט מצוות דרבנן (כנ"ל בהערה זו), לכן צריך שיכוונו שלא לצאת י"ח, כדי שיוכלו לברך "שהחיינו" בביתם. עכ"ד. והעיר ע"כ הגרע"י זצ"ל שבאמת אין צריך לכוון זאת בפירוש, כי סתמא דמילתא כיוון שדעת כ"א לברך (את כל הברכות, כולל ברכת "שהחיינו") ולהדליק בביתו, הוי כאילו התכוונו בפירוש שלא לצאת בשמיעתם מהש"ץ. והוכיח כן מדברי תלמידי רבינו יונה (ספ"ק דברכות) בשם רבנו שמואל, דאע"ג דמצוות א"צ כוונה, היינו דוקא כשהוא עושה המצווה בסתם. אבל אם נתכוונו שלא לצאת אזי אינו יוצא. ומטעם זה נהגו העולם שאע"פ ששמעו הבדלה במוצש"ק מהש"ץ בביהכ"נ הם ונשיהם ובני ביתם, בכל אופן חוזרים ומבדילים על הכוס בביתם, ואין ברכתם לבטלה, משום שכיוון שבשעה ששמעו הבדלה בביהכ"נ היתה כוונתם להבדיל בביתם, הרי שנתכוונו שלא לצאת י"ח מהש"ץ. עכ"ד. וכעין זאת כ' הר"ן ברה"ש (דכ"ח, ב') גבי מה שמברכים על ספירת העומר לאחר ששמעו את ברכת הש"ץ, וזאת משום דדעתם לברך ולספור אח"כ [כמבואר בחזו"ע הל' יו"ט (עמ' ר"ל-רל"א)]. ויש עוד לדון אי שייך להשוות ני"ד לדין האמור לקמן (בהערה ק"ז) גבי כוונה שלא לצאת י"ח נטילת האתרוג כשאינו הפוך.


ולכאו' דברי הגאון הנ"ל סותרים זא"ז מדבריו בהל' ד' המינים, לדבריו בהל' חנוכה והל' ספירת העומר (גבי חנוכה הבדלה וספיה"ע). ויותר מחריפים הדברים ממש"כ בחזו"ע הל' חנוכה (בפר' מצוות הדלקת נרות חנוכה בסעי' ט"ז), שאמנם ש"ץ שהדליק נ"ח בלילה הראשון בבית הכנסת ובירך את כל שלושת הברכות, הרי כשחוזר הוא להדליק נ"ח בביתו יחזור לברך שוב את כל ג' הברכות כדי להוציא את בני ביתו י"ח. אך אם הוא גר לבדו בביתו, אזי כשידליק בביתו יברך רק את ברכת "להדליק נר חנוכה", ולא יברך שוב את ברכות "שעשה ניסים" ו"שהחיינו". ולכאו' זה סותר את דבריו גבי הבדלה וספיה"ע הנ"ל.


ואמנם קשה לי קצת לעיין בדברים (אני אחרי ניתוח), אך מ"מ אמר לי הרה"ג שלמה הירש שליט"א, שנראה לחלק בין המיקרים באופן דהיכא שאותו אדם עצמו עשה את המצווה או הברכה, שבזה הוא יוצא י"ח, או עכ"פ יש חשש שיצא י"ח. ולכן אם הוא המברך את ברכת "שהחיינו" [וי"א אף "שעשה ניסים". ר' בחזו"ע הל' חנוכה (שם דנ"ד ואילך)], או שהוא המבדיל בביהכ"נ, או שהוא נוטל הדמ"י להביאם לביהכ"נ להלל, בזה יוצא הוא י"ח. אך אם הוא רק שמע מהש"ץ את ההבדלה במוצש"ק, וה"ה כששמע מהש"ץ ברכת ספירת העומר, בזה לא יצא י"ח ואין צריך כלל לכוון לא לצאת י"ח בברכתם, דמסתמא כוונתו לברך ולקיים אח"כ בעצמו את המצווה. עכת"ד. ומ"מ עדיין צריך לעיין אי הדברים מתאימים לדברי רבינו יונה הנ"ל בסמוך. וכן צריך לעיין בדבריו בחזו"ע הל' חנוכה (בפרט בעמ' נ"ד-נ"ו. ועיי"ש שהביא כמה מחלוקות גבי הנידון הנ"ל של הברכות דחנוכה. ובפרט אי הא דזמן אומרו אפי' בשוק קאי גם אחנוכה. ואכמ"ל].


6) עוד נוסיף צד להקל בני"ד, דהא מש"כ מרן שאין הדבר נחשב חציצה ה"ז דווקא כשעשוי לנוי. אך הרי הכא נרתיק הנילון אינו עשוי כדי לייפות את הלולב אלא מיועד הוא לשמור על הלולב שלא יפסל (כגון בתיומת) ושלא יתייבש. וזה לכאו' חשוב חציצה. ומעולם לא ראינו מי שנוטל כך את ד' המינים, דמסתמא דעת כל אדם דחשיב חציצה ולא נאה לנוטלם כך.


ונוסיף, שאף פוסק מהדורות הקודמים (גבי נטילת האתרוג בקופסתו), לא חשש להאי חששא, ובפרט שלכאו' יש בזה חשש ברכה לבטלה (דהא אם כבר יי"ח בלקיחתם לביהכ"נ, אזי יש מקום לומר שלא יברך עוד את ברכת נטילת הלולב וכן את ברכת "שהחיינו"), ובכ"ז לא חששו להא [אע"ג שבאמת יכול וצריך הוא לברך את ברכת הלולב ו"שהחיינו" כל עוד לא גמר את הנענועים, וי"א עד שגמר את ההקפות עם ההושענות, וכמבואר בפרקנו (בסעיפים י' ומ"ג)].


עוד נוסיף, שאמנם גבי הליכה לביהכ"נ עם האתרוג בתוך קופסתו המהודרת, זו מחלו' אם אכן יש חשש שיוצא י"ח בנטילתו באופן שכזה. שכבר כתבו החמ"מ (סי' תרנ"א סק"ד) והמ"ב (שם סקל"א) שאף אם לוקח האתרוג בכלי של כסף לא שמה לקיחה לפי שאינה דרך כבוד. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ד), והוסיף שלפי"ז מה שנהוג לשים האתרוג בקופסא של כסף לנוי המצווה, הרי שא"צ לכוון שלא לצאת י"ח בלקיחת הקופסא שהאתרוג בתוכה, אפי' אם האתרוג מונח בעמידה דרך גדילתו. ואפי' שאינו עטוף בצמר פשתן, ואף שאוחז את הלולב בידו הימנית. וזה שלא כמש"כ בס' מועו"ז (ח"א סי' כ"ו) שצריך לכוון שלא לצאת בלקיחה זו [ועיי"ש בסא"ה שדן מדוע לקיחת האתרוג בכלי של כסף לא חשיבא לקיחה דרך כבוד. והבאנו דבריו במקו"א בפרקנו].


ולא די בזה, אלא שלאחר זמן חזינו ראינו שגם ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל להקל בני"ד (אמנם קולתו היא גם חומרתו, וכדלקמן). שכ' בס' אשרי האיש (ח"ג פל"ב סעיפים ו' וז') שההולך לביהכ"נ עם הדמ"י בתוך הנרתיק שפיר מיקרי הנרתיק דרך בזיון לענין שלא יוצא י"ח נטי' הדמ"י בנשיאתו, דהוא נועד רק להחזיק את הדמ"י. ורק אם החזיקם בכלי מהודר הוי דרך כבוד ולא חשיב הפסק.


נמצאנו למדים שד' הגריש"א זצ"ל להקל בני"ד (ושלא כד' הגרע"י זצ"ל), שהנושא את הלולב, ההדסים והערבות בתוך מנשא הניילון שלהם, לא חשיב כנשיאה דרך כבוד, ואינו צריך לכוון שאינו יוצא י"ח המצווה בנשיאתם כך [ומה שכתבנו שקולתו של הגריש"א זצ"ל היא חומרתו, היינו שלדעתו קיום המצווה בכל עת, כאנשי ירושלים שנשאו הדמ"י במשך כל היום, הוא דווקא כשנושאים הלולב שלא בתוך נרתיקו, והאתרוג שלא בתוך קופסתו]. אמנם גבי נשיאת האתרוג ד' הגריש"א שאם נושאו בקופסא מהודרת ש"ד לצאת בכך י"ח. ואע"ג שהאתרוג אינו עומד בקופסא דרך גידולו אלא שוכב, מ"מ דעת הגריש"א שכיוון שיש פוס' דס"ל שרק כשהאתרוג מהופך אין יוצאים בזה י"ח (כנ"ל בפרקנו בסעי' ל"ח), הרי שכדי לקיים ההידור של נשיאת הדמ"י כל היום, בזה נחשב שמהדר הוא, שנושאו כל היום (והיינו לאחר שבירך עליו ונטלו כראוי עכ"פ מיד לאחר הברכה, וכ"ש אם נטלו עומד כדין בהלל ובהושענות).


וע"ע שם בס' אשרי האיש מש"כ כמה דברים נוספים בשם הגריש"א זצ"ל [וצ"ע אי הדברים מוסכמים על כל הפוס'. כגון מש"כ שם שענין חביבות המצווה הוא דווקא כשנוטלם בב"א, ולא זא"ז. הרי מעיקה"ד יוצאים י"ח בנטילה שכזו אף כשנוטל כך מיד לאחר הברכה, וכמש"כ בשו"ע (סי' תרנ"א סי"ב). וא"כ כ"ש כשנושאו כך לשם הידור מצווה. וצ"ע].


קנצי למילין, דכיוון שגברא רבא (היינו הגרע"י זצ"ל) חזי לחששא בהא, הרי שהרוצה להחמיר יחמיר לעצמו, אך המקילים בזה יש להם על מה לסמוך, ורשאים הם ליטול את ד' המינים בביהכ"נ בברכה אף שלא כיוונו בהדיא שלא לצאת י"ח בנטילתם כך בדרכם לביהכ"נ. וכן המנהג פשוט להקל בזה, והנח להם לישראל.


[79]עט. כפי שכתבנו בהערות הקודמות, עיקר דין חציצה בדמ"י הינו מהגמ' בסוכה (דל"ז, א'). וכ' מרן בב"י (סי' תרנ"א), שמצא כתוב (בסוף שו"ת מהר"י וייל) בשם ס' האגודה (בפסחים סי' נ"ה) שדבר החוצץ בין הלולב לבין היד הוי חציצה. ולכן מסירים התפילין (בחו"ל, היכא שמניחין אותן בחוה"מ) מן היד, והנשים מסירות טבעותיהן, אבל נ"ל דמשו"ה א"צ להסירן, דשאני הכא דכריך ידיה כולה בשיראי. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א ס"ז), שאם כרך סודר על ידו ונטלו, י"א שלא יצא. ע"כ. וכ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז), שנהגו להחמיר ולהסיר התפילין והטבעות מידם. אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן. עכ"ל. וע"ע לקמן (בהערה פ"א), אי הוי פסול לכו"ע.


[80]פ. דין חציצה אפי' במקצת היד הזכירו הב"ח והגר"א בביאורו (סי' תרנ"א), ועוד פוס', כדלקמן (בהערה פ"ה ואילך).


דין חציצה בחלק מידו (כגון ברוב ידו), הזכיר הערול"נ (סי' תרנ"א סק"ל), ועוד פוס', כדלקמן.


דין חציצה בכל ידו הזכירו הרמ"א (הנ"ל), שאם חוצץ בכל ידו הרי שמעיקה"ד לא יצא. וע"ע על כל הדברים הללו בהערות הבאות.


ויש להדגיש שדין חציצה בין ידו לד' המינים היינו כשהחציצה הינה בכף ידו, והיינו במקום שאוחז את ד' המינים, כדלקמן בסעיף ל"ו).


[81]פא. כפי שכתבנו לעיל (בהערה ס"ח) דין זה שנוי במחלו' הפוס'. שלד' הר"ן אף בכרך כל ידו בסודר וכדו' יצא י"ח, משום דבטל לגבי היד [הב"ד המ"ב (סי' תרנ"א סקל"ג) וכה"ח (סקע"ד) וש"א]. וא"כ לדעתו יש להקל בני"ד. וכ"נ ד' רש"י [בסוכה (דמ"ב, א' בד"ה "דרך כבוד"). הב"ד בשעה"צ (סקמ"א)], וכ"כ הריטב"א (בסוכה דל"ז, א') בשם הרמב"ן, שאין חציצה פוסלת בלולב (ומה שאסר ליטול הדמ"י כשהם עצמם עטופים בדבר החוצץ הוא משום שאין זו לקיחה תמה).


אלא שמאידך ד' רוב ככל הפוס' להחמיר ולאסור בני"ד. שכן מתבאר מדברי האגודה (הנ"ל בהערה ע"ט), שכ' להקל מעיקר הדין בטבעות ותפילין בגלל שאינם על כל היד. וכן מתבאר בדברי הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז), שאם החציצה הינה על כל ידו לא יצא י"ח נטילה. ובאמת שכן נראית גם ד' מרן (בסי' תרנ"א ס"ז). ואע"ג שכ' זאת בשם י"א, ה"ז בשל ד' הר"ן הנ"ל שמיקל בכך. אך באמת קיי"ל שכשמרן כותב הלכה בשם י"א או יש מי שאומר, ואינו מביא דעה חולקת, הרי שכן דעתו להלכה [ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז אמצע הערה ק"ח). עיי"ש באורך]. ואף המ"ב בשעה"צ (סקמ"ד) כתב שלד' מרן אין הלכה כר"ן. וכ"נ שפסקו להלכה גם הח"א, המ"ב (ססקל"ג), כה"ח (רס"ק ע"ה) וש"א. וכן דעת כל הפוס' שהחמירו בני"ד כשלובש כפפות ושאר חציצות, כבסעיף הבא.


כמו כן ברור שיש לצרף לני"ד את ד' הפוס' לגבי מי שיש חציצה בחלק מידו, שאף בזה לא יצא י"ח וכדלקמן. א"כ כ"ש גבי גבי ני"ד שהחציצה הינה על כל כף ידו, שלדעתם אינו יי"ח.


ומה שכתבנו שחייב ליטול שוב ללא חציצה, אך מ"מ לא יברך על הנטילה החוזרת, כ"כ הח"א, המ"ב (שם ססקל"ג) וכה"ח (סקע"ה).


[82]פב. מה שכתבנו גבי כפפות (ובלשון הפוסקים: בתי ידים), כ"כ הח"א (כלל קמ"ח סעי' י'), המ"ב (סי' תרנ"א סקל"ג), כה"ח (סקע"ג), והגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י סעי' ל"ט דתי"ז). והוסיף בחזו"ע שם בהערה מ"ג דתי"ח) דהלובש כפפות, כיון שאינו עושה כן לכבוד הלולב ומיניו אלא להנאת עצמו, הו"ל כההיא עובדא דפסחים (דנ"ז, א') ביששכר איש כפר ברקאי, דהווה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה, וצווחה עליו העזרה שהוא מכבד עצמו ומחלל קודשי שמים. ופרש"י שם שחציצה פוסלת בקודשים, וכ' בחזו"ע דה"ה גבי נטי' הדמ"י. והיינו הן משום חציצה והן משום שמבזה המצווה.


ואע"ג דבני"ד לא הוי ממש קודשים, מ"מ הפוס' ראו זאת כביזוי מצווה. ואל תקשה ע"כ, דלכאו' לא מצינו שיהא אסור להדליק נרות שבת או נרות חנוכה כשכפפות על ידיו, ומדוע להחמיר הכא. ובס"ד י"ל שהתשובה הינה שגבי הדלקת נר שבת ונר חנוכה לא מצינו דין חציצה, משום ששם עיקר המצווה היא התוצאה, וכיצד עושים את המצווה אינו העיקר. ורק היכא שיש דין חציצה (כגון רגלי הכהנים בעזרה) שם יש להקפיד בכך. ואע"ג שלכאו' דין חציצה שונה מדין בזיון המצווה, דזה לחוד וזה לחוד, מ"מ מההיא גמ' בפסחים דיששכר איש כפר ברקאי נראה שיש תלות מסוימת ביניהם: דהגמ' דיברה בגנותו בגלל שחילל את הקודשים, לעומת כבוד עצמו. ורש"י הדגיש שמדובר בחציצה גבי קודשים. מ"מ מדברי הגמ' בסוכה (דמ"ב, א') גבי לולב שהוציאו בכלי, מוכח שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה רק כשהוא דרך כבוד, אך בדרך בזיון לא. וע"ע תוס' סוכה (דל"ז, ב' ד"ה "דבעינא") גבי הקשר בין החציצה לבין בזיון המצווה. ומ"מ בני"ד נוסף לדין חציצה ודרך כבוד, שייך גם דין לקיחה תמה. וקיצרתי [איני מרגיש טוב. ואגב, בס"ד נלע"ד שחכמים גינו את יששכר איש כפר ברקאי, דשמא כפר זה היה מאוכלס באנשים הזריזים במצוות, וכדרך אותם שהיו מחכים במקדש לתחילת זמן השחיטה, וכשהגיע זמן זה הרואה היה אומר "ברקאי", (משנה פ"ג מ"א ביומא) והיינו שהתחיל האור להבריק (רמב"ם בפיהמ"ש שם). ז"א שחיכו מתי תגיע מצווה זו לידיהם ומיד יקיימוה. ודמי הדבר לוותיקין שהיו זריזים להתפלל מוקדם. ואילו יששכר זה לא למד מאנשי מקומו דבעי להיות זריז במצוות אלא היה עצל ביותר, וחושב על תענוגותיו וכבודו, ולכן היתה עליו קפידא גדולה בשמים, ויצתה הבת קול ואמרה את מה שאמרה. כך בס"ד נלע"ד].


ומה שכתבנו שיש להסיר תחבושת שעל ידו, כ"כ הבא"ח (פר' "האזינו" סי"ג), שיסירנה משום חציצה [וכ' דה"ה גבי תפילין. ואם בכ"ז נוטל הדמ"י עמם, יטול בלא ברכה]. וע"ע לקמן (בסעי' ל"ד) גבי תחבושת המכסה רק חלק מהיד.


אמנם יש לציין שיש מהפוס' שהחמירו יותר מכך, ואסרו ליטול הדמ"י אף כשאין החציצה על כל ידו, אלא אפי' שהינה רק על חלק מידו [כגון הגאון הערול"נ (בסי' תרנ"א סק"ל) שתלה הדבר אי החציצה הינה על רוב ידו], או אף על מיעוט ידו, וס"ל שאין ליטול הדמ"י באופן כזה, ואם נטל כך עליו (לפחות לכתחי') ליטול שוב כראוי. וכמבואר בסעיף הבא. וא"כ כ"ש שיחמירו בני"ד. ואף המקילים התם יתכן שיחמירו בני"ד משום דהוי חציצה גמורה, וגם (בכפפות) יש צד נוסף להחמיר משום דחשיב כביזוי מצווה.


[83]פג. כ"כ הח"א (שם), המ"ב (שם ססקל"ג), כה"ח (רסקע"ה) וש"פ. ומה שנוטל הוא כיוון דלשאר פוס' לא יצא, לכן חייב ליטול שוב. אך מ"מ יטול בלא ברכה משום דעת הר"ן דס"ל דיצא משום שבטל לגבי היד וסב"ל [מ"א. מ"ב וכה"ח (שם)].


[84]פד. כפי שכתבנו לעיל, כתב בעל האגודה (בפסחים סי' נ"ה) שמעיקר הדין א"צ להסיר התפילין והטבעות משום שמש"נ שדבר החוצץ בין היד ללולב (ולשאר הדמ"י) הוי חציצה זה רק כשכרך את כל ידו בבד. וכ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז), שמדינא יש לחוש רק כשכל היד מכוסה. ע"כ.


ולפי"ז לכאו' ברור שאם כל היד מכוסה בגבס או תחבושת ה"ז חציצה מעיקר הדין, וודאי שאין לברך על נטילה זו (ונראה שמדובר שאינו יכול ליטול את כל הדמ"י ביד אחת, אלא קאי ששתי ידיו כך). וכן מתבאר בדברי המ"א (סי' תרנ"א סקי"ח) בתירוצו על קושית הב"ח (כדלקמן בהערה פ"ה), דלאגודה אם בכל ידו יש חציצה לא יצא י"ח (ור' בט"ז סק"ז שתמה מנין לאגודה ד"ז).


ואמנם יש מפוסקי דורנו שהקלו בכה"ג במיקרים מסוימים. שכפי שכתוב בס' אשרי האיש (ח"ג, דיני ד' המינים דרכ"א ס"ה), שאם יש גבס על היד, ולא ניתן להורידו מסיבה רפואית הרי הוא בטל ליד ויכול ליטול עמו הלולב בברכה. ע"כ. ומקורו הוא מקונטרס הליכות והנהגות (תשרי, עמ' 32). אלא שאין קונטרס זה מצוי בידי, ולא זכיתי להבין טעמו, מדוע הוא בטל ליד, הרי מדובר שהוא מכסה את כל היד. ואף שבכלל דין בטל ליד לא ברירא לי טובא, מ"מ מצינו שהמ"א הנ"ל כתב כן דוקא גבי חציצה מועטת כטבעות, אך שם היה טעמו דווקא משום שהטבעת חוצצת במיעוט היד, אך כשהחציצה הינה על כל היד הרי כ' המ"א דלא מהני וחשיב כחציצה המעכבת מעיקה"ד. ואמנם הוסיפו שם בשם הגריש"א זצ"ל שלכתחי' יסיר אף הטבעת, ואם נטל עם הטבעת יטול שוב בלא ברכה, והיינו שלא היקל גבי גבס אלא משום שלא ניתן להסירו. אך מ"מ לא כ"כ זכיתי להבין מה לי גבס מה לי תחבושת, הרי אף שעתה לא ניתן להסיר הגבס מ"מ לאחר זמן מה הרי כן יסירנו, ומדוע שיחשב כבטל ליד. וחכ"א שליט"א אמר, שכנראה משום שעתה הוא רוצה בגבס, ולמרות שהוא ברוב ידו מ"מ אינו מקפיד על כך, ואדרבא, רוצה הוא וניחא לו בכך. ועוד, שאינו דרך בזיון, וגם קשה להורידו, וגם מבחינה בריאותית לא טוב להורידו, לכן מקילים בכך. עכ"ד. ומ"מ עדיין לא פשוט לי להבין מנ"מ בין גבס לתחבושת, הרי חוץ מענין הקושי להורידם מידו, לכאו' אין ביניהם דבר.


אמנם לא אכחד שבפסתש"ו (סי' תרנ"א סקי"א ובהערה 54) כתב בשם הגרשז"א זצ"ל ש"אם כל ידו מכוסה בתחבושת או בגבס, אם באפשרותו להסירה, ואינו מסירה יטול הלולב בלא ברכה. ואם הרופאים אומרים שמבחינה רפואית אין לו להסירה, בטל לגבי היד ויכול ליטול הלולב בברכה". עכ"ל. ולכאו' מהכא נראה שגם ד' הגרשז"א זצ"ל שאם יש לו גבס בידו הרי שיכול הוא ליטול בברכה. אלא שדא עקא, מקור דבריו של הפסתש"ו, כפי שמצוין במקורותיו, הוא מספר נשמת אברהם (בסי' תרנ"א). והמעיין שם (בסק"ה) יראה שדברי הגרשז"א זצ"ל נאמרו רק גבי פלסטר, והיינו דווקא במקום שהחציצה הינה במיעוט ידו. ואדרבא, בהמשך דבריו כותב שם בס' נשמ"א שאם יש גבס בידו, כיוון שמ"מ יכול הוא ליטול הלולב ע"י אצבעותיו, לכן יש להסתפק אי יברך על הנטילה (עיי"ש איזה פתרון כתב שם למציאות כזו, וכדלקמן בהערה צ'). ומבואר מדבריו שאם החציצה הינה על כל ידו, וכגון תחבושת העוטפת גם את אצבעותיו, הרי שלא יברך על הנטילה, שהרי כל הפוס' חילקו בין חציצה על מיעוט ידו לבין חציצה על כל ידו. וזה פשוט. וא"כ אין דין גבס כדין פלסטר. וה"ה שלד' הגרשז"א אם לא עשה כפיתרון שכתב שם, ג"כ לא יברך על הנטילה. ומכל זה נמצאנו למדים שאין דברי בעל הפסתש"ו בשם הגרשז"א זצ"ל, מחוורים להלכה. וע"ע בהערה צ' שגם גבי הנטילה ע"י אצבעותיו לא דק בדברי הגרשז"א זצ"ל].


עוד נזכיר פה את דעת כמה מגדולי הפוס' דס"ל שאף כשהחציצה הינה במיעוט ידו הרי שמעיקר הדין אינו יוצא י"ח. עיי"ש במ"ב (סי' תרנ"א סקל"ו) שכן ד' הב"ח, הט"ז והגר"א. ועיי"ש במ"ב שהתחשב בדעתם וכתב שלכן אם נטל כשבידו טבעת, הרי שצריך הוא ליטול שוב אלא שלא יברך. וא"כ כ"ש בכה"ג שהגבס על כל ידו [וחכ"א שליט"א העיר, שאכן מצד גודל שטח החציצה זה באמת ק"ו, אך מאידך יש מקום לומר הפוך: שגבי טבעת אם לא מורידה לפני הנטילה ה"ז נראה קצת זלזול במצווה, שאינו רוצה להדבק בה כראוי. ואילו בגבס אין נראה כזלזול שאינו מורידו. עכ"ד. וצ"ע].


בזה נחתינן ובזה מסקינן, שאם יש לו גבס בידו, שנוטל הוא הדמ"י רק בקצות אצבעותיו או שיש לו תחבושת על כל ידו, כך שנוטל הוא דרך ידו, הרי שנוטל הוא הדמ"י בלא ברכה [ומ"מ המברך יש לו ע"מ לסמוך, היינו על דברי הגריש"א זצ"ל. ולא דננו פה גבי האפשרות שיטול את הדמ"י זה אחר זה בידו השניה הבריאה].


[85]פה. הנה גבי ני"ד יש לחלק בין אם החציצה הינה על רוב ידו או מיעוטה. וכן האם החציצה הינה בין מקום אחיזת הדמ"י לבין יד האדם (וע"כ ראה לקמן בס"ד בסעי' ל"ו). וכן יש לחלק האם הפוס' שהחמירו בכך, החמירו מעיקר הדין או כחומרא.


דעת הפוס' דס"ל דחשיב חציצה האסורה אף כשהחציצה הינה במיעוט ידו היא דעת הב"ח (סי' תרנ"א ד"ה "כתב בתשובת מהר"י וייל"), דס"ל שמעיקר הדין חשיב חציצה. שהקשה הב"ח ע"ד האגודה דס"ל שאין איסור חציצה אלא היכא דכרך אכוליה ידיה, דהא בסוגיא דאגד לולב (בסוכה דל"ז, א'), לא שרי רבא אלא משום דהא אגד הלולב לנאותו ומשו"ה אינו חוצץ, ומזה שמעינן דכל שאינו לנאותו וגם אינו ממינו כההיא דתפילין וציצית וטבעות, אע"ג דמקצתן בלא חציצה, יש בו איסור חציצה, דלא בעינן דלהוי כולו בחציצה. עכת"ד. וכ"כ להחמיר גם הט"ז (סק"ז. הב"ד הא"ר סקי"ט). וכ"ה ד' הגר"א בביאורו (ד"ה "ונהגו"). וכ"כ הערול"נ (סי' תרנ"א סק"ל. וכ' דהוא דווקא כשהחציצה הינה ברוב הנאחז בידו, וכדלקמן בהערה צ'). וכ"נ ד' הג' כפות תמרים (לסוכה דל"ז, א'). וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כמבואר בספר אשרי האיש [(ח"ג פל"ב הערה קי"ח). עיי"ש מה שכ' שגדר החציצה הינה לפחות מה שנחשב כחציצה לענין נט"י. וראה ע"כ (בסי' קס"א)].


וטעם המחמירים, משום דאף בחלק מהיד חשיב חציצה [הב"ח וש"פ הנ"ל. מ"ב (סקל"ו)].


וכפי שכתבנו, יש שהחמירו דוקא כשהחציצה הינה על רוב ידו, ויש שהחמירו אף כשהחציצה הינה על מיעוט ידו.


דעת המחמירים אף כשהחציצה הינה על מיעוט ידו, זו ד' הב"ח הנ"ל. שכפי המבואר בסו"ד חשיב חציצה אף במיעוטו, ואפי' ברצועות התפילין וטבעות שבידו. וכ"נ מד' הגר"א בביאורו (שם). וע"ע ברמ"א (ס"ז) ובבא"ח ("האזינו" סי"ג).


ובאמת מצינו שיותר מכך החמיר בשו"ת פני אריה (סי' נ') שכתב דהא דאמרינן מיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, הוא דווקא לענין חציצה בטבילה, שכך באה הקבלה הלל"מ דבעינן רובו המקפיד. אבל בשאר הדברים שחציצה פוסלת בהם, בזה חוצצים בכל דהו, ואפי' אם אינו מקפיד, כדמוכח בזבחים (די"ט, א') גבי בגדי כהונה. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ג סוף עמ' תי"ז). וציין שמאידך בשו"ת קנאת סופרים לגר"ש קלוגר (סי' ל"ה) הישווה דין טבילה לבגדי כהונה].


ומאידך יש שהחמירו דוקא כשהחציצה הינה על רוב ידו האוחזת בלולב. שכ"כ בערול"נ (סי' תרנ"א סק"ל), שי"ל שהדבר תלוי ברוב. שכל שיש חציצה ברוב הנאחז בידו הוי חציצה. ועי"כ תי' את קושית הב"ח, די"ל דמה שאמרו דאגד הלולב הוי חציצה הוא משום דמסתמא רוב היד מכוסה, משא"כ טבעת ורצועות תפילין. והסביר שלפי"ז מתיישבים גם דברי האגודה. עכ"ד. אמנם לענ"ד שאמנם ניסה כך ליישב את ד' האגודה, אך מ"מ אין דברי הערול"נ מתאימים לגמרי לד' האגודה. דהאגודה והרמ"א אסרו רק כשהחציצה הינה בכל ידו ואילו בעל הערול"נ אסר אף כשהחציצה ברוב ידו האוחזת בלולב.


וכאן הגענו למקילים הסוברים שרק כשהחציצה בכל ידו לא יצא י"ח. שלפי המבואר לעיל זו ד' האגודה (בפסחים סי' נ"ה), שרק היכא דכריך שיראי אכולה ידיה הוי חציצה ולא יי"ח. וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז). וכ"פ כמה גדולים כלבוש, המ"א (סקי"ח. עיי"ש שתירץ את קושית הב"ח שהאגודה החמיר דוקא כשהחציצה בכל ידו, אך כשאין כל היד מכוסה ה"ז בטל לגבי היד, ורק באגד של לולב החמירו). וכ"פ להקל גם המט"י (הב"ד כה"ח סי' תרנ"א סקע"ט). וע"ע בכפות תמרים (לסוכה דל"ז, א' ד"ה "כתבו עוד") שכ' שיכול ליטול הלולב במקצת היד שאין בה דבר החוצץ.


וא"כ טעם המקילים כשאין החציצה על כל ידו הוא משום שבחציצה חלקית בטל הדבר לגבי ידו.


עוד נזכיר כאן את דעת עיקרי הד"ט (או"ח סי' ל"ג סקכ"ה) בשם ס' סמא דחיי (סי' ט"ו), שאם אין התחבושת על כל פס ידו אלא רק על מקום הפצע, אינה חציצה [הב"ד בס' חיים וברכה (סי' צ"ו) ובסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ג). עיי"ש שהקשה מנ"מ בין זה לטבעת. ולכן כ' דשמא אי"ז אלא לימוד זכות, ויטול הלולב במקום שאין תחבושת, אבל לכתחי' יש להזהר בזה. או שמא הקלו בתחבושת דקשה להסירה משא"כ בטבעת].


ומה שכתבנו שאף לד' המקילים מ"מ לכתחי' יש להסיר את הדבר החוצץ מידו לפני הנטילה, אף אם החציצה הינה רק על מיעוט ידו, כטבעת, כ"כ הרמ"א (שם בסעי' ז') שנהגו להחמיר בכך, והוא עפ"י המהרי"ל. וכ"כ המ"א (סקי"ז), הא"ר, הח"א, המ"ב (סקל"ו), הבא"ח (פר' "האזינו" סי"ג), כה"ח (סקע"ח), חזו"ע (הל' ד' המינים סעי' ל"ט ובהערה מ"ג). וכ"כ בס' אשרי האיש [(ח"ג פל"ב סעי' ה'), פסקי הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכ' שם שיש להסיר כל דבר החוצץ לפחות כמו בדיני חציצה לנטילת ידים].


בס"ד נזכיר פה את מש"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז) עפי"ד המהרי"ל שנהגו להסיר התפילין לפני נטי' הדמ"י. ור' ע"כ במ"ב (סקל"ה) וכה"ח (ס"ק ע"ז וע"ח). וממילא כיום פה בארה"ק אין נוהגים כלל להניח תפילין בחוה"מ.


וראה במועו"ז (סי' קכ"ו) שכתב שלפני נטילת ד' המינים יש להסיר כל לכלוך שיש בו ממש, בין מהידים ובין מהמינים, משום חציצה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' דתכ"ח סקי"ג)].


[86]פו. מה שכתבנו שאם מוכרח הוא ליטול הדמ"י כשיש חציצה על חלק מידו, אזי שיטלם ללא ברכה, זאת משום שמידי מחלו' לא יצאנו, דהא י"א שאף חציצה מועטת מעכבת דחשיבא חציצה, וכנ"ל בהערה הקודמת, וממילא סב"ל. ומ"מ ראה עוד לקמן (בהערה פ"ט). ולא התייחסנו פה לאפשרות שיטול את כל הדמ"י בידו השניה.


ומה שכתבנו שאם כבר נטל את ד' המינים עם חציצה מועטה בידו, הרי שלכשיוכל להסיר החציצה שעליו ליטלם שוב ללא חציצה, כ"כ הא"ר (שם), שבדיעבד יחזור ויטול בלא ברכה. וכ"כ הח"א, הבא"ח (שם), המ"ב (סקל"ו) וכה"ח (שם סקע"ט). וכ"כ בס' אשרי האיש (ח"ג פל"ב ס"ה. וכ' שיטול שוב בלא ברכה). ואכן יש להבין גבי מש"כ הפוס' בני"ד שיטול שוב בלא ברכה, האם הכוונה שבירך כשנטל בראשונה (עם החציצה) ולכן עתה לא יברך שוב. או שמא אף אם בראשונה נטל בלא ברכה (כגון שחשש לד' הפוס' דס"ל דהוי חציצה אף במיעוט היד) הרי שעתה לאחר שהסיר החציצה (כגון טבעת), יטול שוב ובברכה. ונראה שכיוון שממילא כל ד"ז תלוי בפלוגתא דרבוותא, לכן יש לחשוש לד' הפוס' שמעיקר הדין יצא י"ח אם נטל כשבחלק מידו ישנה חציצה, וממילא יצא י"ח בנטילתו הראשונה. ולכן כשנוטל שוב יטול ללא הדברים החוצצים אך ללא ברכה, דסב"ל.


[87]פז. כפי שראינו בהערות הקודמות (הערות פ"ה ופ"ו), נחלקו הפוס' אי חציצה על חלק מידו חשיבא חציצה או לא. ולכן כתבו הפוס' שלכתחי' יסיר החציצה אף כשהיא על חלק מידו, ואפי' אם היא על מיעוט ידו, כטבעת. ואם כבר נטל כך, יסיר החציצה ויטול שוב בלא ברכה.


ואכן גבי הסרת הטבעת (לא של אחשוורוש. ואגב, סוכות ופורים שניהם חלים בט"ו בחודש. ובשניהם מוזכרת הסרת טבעת, וכן בפרשת "מקץ" הסיר פרעה את טבעתו). כ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ז) שנהגו להסיר הטבעות, עפי"ד האגודה. וכן נהג מהרי"ל. וכ"כ המ"א, שלכתחי' יסירו הטבעות קודם הנטילה. וכ"כ הח"א, המ"ב (סקל"ו), כה"ח (סקע"ח), חזו"ע (הל' דמ"י סל"ט דתי"ז), הגרשז"א זצ"ל כמובא בהליכו"ש (מועדים. ח"א פי"א סט"ו), הגריש"א זצ"ל [כמובא באשרי האיש (ח"ג פל"ב ס"ה)] וש"פ.


וכן גבי רטיה (פלסטר) כתבו כמה מאחרוני דורנו שיש לכתחי' להסירה. שכ"כ בחזו"ע (הל' דמ"י סל"ט דתי"ז), וכ"כ בהליכו"ש (פסקי הגרשז"א זצ"ל. מועדים ח"א פי"א סט"ו) ואשרי האיש (פסקי הגריש"א זצ"ל. ח"ג פל"ב ס"ה). וראה עוד מה שכתבנו בס"ד לעיל (סוף הערה פ"ה) בשם ס' סמא דחיי, גבי תחבושת חלקית שעל ידו.


ואגב, לא זכיתי להבין את מש"כ בס' הליכו"ש שם. שבדבר הלכה שם בריש סקכ"ה כתב שטבעת אינה חוצצת (אם ניתן לאחוז בלולב בלא חלק זה). ואילו בסקכ"ו כתוב שכיוון שטבעת באה לייפות את היד אינה בטלה לה וחשיבא חציצה. וי"ל. וצ"ע.


[88]פח. כמבואר לעיל (בהערה פ"ו) עפי"ד הא"ר, הח"א, הבא"ח, המ"ב (סקל"ו) וכה"ח (סקע"ט). וכ"כ גבי כל דבר החוצץ, כטבעת או תחבושת, בס' אשרי האיש (ח"ג שם).


[89]פט. מה שכתבנו שיטול בלא ברכה, אע"פ שהחציצה הינה רק על חלק מידו, הוא משום שמבואר לעיל (בהערות פ"ה ופ"ו), שלדעת פוסקים גדולים רבים (כב"ח, הט"ז והגר"א) אף חציצה על מיעוט ידו חשיבא חציצה, וכ"ש אם החציצה הינה על חלק גדול יותר מידו, וממילא שכ"ה אם היא על רוב ידו. וכיוון שכך הרי שי"ל סב"ל, ולכן אם אינו יכול להסיר חציצה זו אזי יטול הדמ"י בלא ברכה. כך בס"ד נלע"ד.


אלא שאין הדבר פשוט. ישנם מגדולי דורנו שסוברים שאף בכה"ג יברך על נטילה זו. שזו ד' הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע. שכ' שם (הל' הדמ"י סעי' ל"ט) וז"ל: אם היתה על ידו מכה (היינו פצע) והוצרך להניח עליה פלסטר, במקום שאוחז בו את הלולב, "וקשה עליו מאוד" להסיר הפלסטר, יש להקל ליטול הלולב כך בברכה. עכ"ל. ומדבריו במקורות שם (הערה מ"ג) מתבאר טעמו, דהרי המ"א (בסקי"ח) כ' לתרץ את קושית הב"ח הנ"ל על האגודה (בהערה פ"ה) שכל שאין חציצה בכל ידו, ה"ז מותר ולא חשיב חציצה. ורק כשהחציצה הינה בד' המינים אז יש לאסור כשהחציצה הינה במיעוט. וכ' הגרע"י זצ"ל שמזה ניתן ללמוד שמי שיש לו פלסטר או תחבושת על ידו ואינו יכול להסירה, אז יטול הלולב בברכה, כיוון שהפלסטר והתחבושת בטלים לגבי היד (אמנם הוסיף שם שאם יכול, יטול הלולב בראשי אצבעותיו, היכא שאין חציצה של הפלסטר והתחבושת).


גם מדברי הגריש"א זצ"ל נראה שאם יש חציצה שמסיבה רפואית לא ניתן להורידה, הרי החציצה בטלה ליד, ויכול ליטול בברכה. שכפי שכתבנו לעיל (בהערה פ"ד) מובא בשמו בס' אשרי האיש (ח"ג פל"ב ס"ה) שאם יש גבס על היד ולא ניתן להורידו מסיבה רפואית, יכול ליטול הדמ"י בברכה (כל זה בשם קונטרס הליכות והנהגות. תשרי. עמ' 32). ומאידך הוסיף שם שאם יש בידו תחבושת בעלמא, יש להסירה לפני הנטילה (בשם קונטרס "לקנות חכמה", חלק ארבעת המינים עמ' 14). ולפי כ"ז נראה שאם גבי גבס שהוא עוטף את כל כף היד, ס"ל לגריש"א זצ"ל שיברך על הנטילה עם הגבס, לכאו' כ"ש שאם הדבר החוצץ הינו על מיעוט היד, כפלסטר וכדו', ולא ניתן להסירו מטעמי בריאות, שיסבור הגריש"א שיש לברך על הנטילה (וראה לעיל בהערה פ"ד שכתבנו עפ"י סברא זו שאין ללמוד מד' הגרשז"א שיש לברך עם פלסטר, שגם כשגבס על כל ידו יסבור שיש לברך. והיינו הך).


ומ"מ נראה שהגריש"א זצ"ל היקל רק גבי חציצות שמטעמי רפואה לא ניתן להסירן.


ונראה שגבי ני"ד גם ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל דומה לד' הגריש"א זצ"ל. שבס' נשמת אברהם (חאו"ח סי' תרנ"א סק"ה)כתב בשמו, שכל מה שכתבו כמה אחרו' שמדינא יש הקפדה של חציצה אף כשהחציצה הינה על מיעוט ידו (היינו ד' הב"ח, הט"ז והגר"א), לד' הגרשז"א אין זה אלא כשהוא יכול להסיר החציצה, כפלסטר. אולם אם אינו יכול להסיר החציצה אזי יטול בברכה כי הפלסטר בטל לגבי היד. ואין הדבר דומה לטבעת שבאה ליפות את היד ואינה בטלה לה ולכן מהווה חציצה לגבי הלולב. עכ"ד. אמנם אני כשלעצמי קצת קשה לי על דבריו. דנכון שדבר שהינו צורך רפואי יש יותר מקום לומר שהוא בטל לגבי היד, אך מאידך יש מקום לומר שאין נ"מ בין תחבושת לטבעת, דהא שתיהן מהודקות חזק על היד, ואדרבא, לעיתים טבעת יותר מהודקת על האצבע מאשר תחבושת.


וא"כ שלושה מגדולי הדור הקלו לפחות במקרה שהחציצה הינה על חלק מידו, ולא ניתן להסירה בשל צורך רפואי. וממילא המברך במקרה זה על הנטילה, ודאי שיש לו על מה לסמוך. אך כיוון שלא מצאתי עוד מגדולי דורנו שפסקו להקל בכה"ג, כאג"מ, המנחי"צ, הצי"א, הגר"מ אליהו זצ"ל, האול"צ ועוד גדולים, לכן לא רצינו לכתוב רק את דעת המקילים לברך בסתמא.


עוד נראה שיש לצרף לני"ד צד להקל ולברך, משום דעת רש"י והריטב"א שאין דין חציצה בנטילת ד' המינים (וכנ"ל בהערות הקודמות) אף כשהחציצה הינה על כל ידו. וכן שסומכים על הפוס' שאין להחמיר כשהחציצה הינה רק על על חלק מידו. אך מ"מ כיוון שמידי מחלו' לא יצאנו בכל המיקרים הללו, לכן מסתפינא להקל לגמרי בהא. ויודעני שיש שיאמרו מדוע לא הקלנו לגמרי לברך בני"ד, הא שלושה גדולי דור עצומים הקלו בזה. מ"מ חוששני מכל אותם פוסקים קדמונים שכתבו בהדיא להחמיר אף בחציצה במיעוט ידו, ולא חילקו בין אם קשה לו להוציא החציצה ובין אם לאו. וה' יצילני משגיאות.


יש מי שכתב לימוד זכות על אותם הנוטלים את הדמ"י כשחציצה מועטה בידם, משום שהם נוטלים את הדמ"י כשאינם נוגעים בחציצה, אלא מחזיקים את הדמ"י בראשי אצבעותיהם [ס' כפות תמרים (לסוכה דל"ז, א') וכנ"ל בהערות הקודמות]. אמנם יש שאינם מסכימים עם כך, כמבואר בס"ד בסעיף הבא.


וע"ע בענין זה בס' חיים וברכה (סי' צ"ו), בס' הליכות שלמה (מועדים ח"א פי"א סט"ו), ופסתש"ו (סי' תרנ"א הערה 53).


[90]צ. ראשית יש להדגיש, שנלע"ד בס"ד שכל הפתרון הזה של נטילה ע"י אצבעותיו, הינו רק אם אינו יכול להסיר החציצה. דאם יכול להסירה מדוע להכנס למחלוקת.


הא דיש להקל לאחוז הדמ"י בראשי אצבעותיו אם החציצה הינה בחלק מידו והוא אוחז הדמ"י שלא במקום החציצה, כ"כ המהר"ם בן חביב בס' כפות תמרים (סוכה דל"ז, א'), שכ' ליישב את קושית הב"ח הנ"ל ע"ד האגודה (ושכ"פ הרמ"א), וכ' שכוונת הרמ"א שיכול ליטול הלולב במקצת היד במקום שאין בה דבר חוצץ. והוכיח כן מהמשנה בעירובין (דק"ג, ב') ומהגמ' שם, שאם הכהן לקה באצבעו יכרוך עליה גמי ויאחז את כלי השרת במקום בידו שאין בו הגמי. והכא נמי יטול הלולב במקצת ראשי אצבעותיו במקום שאין בהם חציצה. עכ"ד.


ויש עוד פוס' שכתבו להקל בכה"ג. שכ"כ הערול"נ (בסי' תרנ"א סק"ל), אך הוא הגביל זאת, וכ' שהדבר תלוי ברוב, שכל שיש חציצה ברוב החלק הנאחז בידו הוי חציצה [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ג דתי"ז)].


כמו כן יתכן שזו כוונת ס' סמא דחיי (סי' ט"ו) שהבאנו לעיל (בסוף הערה פ"ה), שכ' שאם אין תחבושת על כל פס ידו אלא רק על מקום הפצע בלבד, אין זו חציצה. ע"כ. וכ"נ מדברי ערוה"ש (סי' תרנ"א ס"כ) שכ' שכיוון שא"צ להחזיק בכל אורכו של הלולב, ואפי' אם יאחז האתרוג רק בפיטמתו הוה נטילה, לכן אם רק מקצת מהיד מגולה הרי אוחז בו מקצתו. עכ"ד. וכ"נ מחזו"ע (שם הערה מ"ג דף תי"ח) שכ' שמדברי המ"א נראה שמי שיש לו פלסטר או תחבושת שיטול הלולב בברכה, ואם בכל זאת יכול הרי שיטול את הלולב בראשי אצבעותיו כשהפלסטר לא מגיע לשם. ע"כ.


ובאשר להגדרת החזקת הלולב באצבעותיו, כ' הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל בספרו נפש חיה (לסי' תרנ"א), שצריך להחזיק הלולב והאתרוג בכל אצבעותיו, ולא סגי שיחזיק בשתי אצבעותיו וכדו' כתלוי באויר, דעפ"י הגמ' במו"ק (דכ"ב, ב') אין אחיזה בפחות מטפח [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"א הערה 55)]. אמנם מדברי שאר הפוס' אין הכרח לומר כן, וכגון מש"כ בחזו"ע (שם) ש"יטול הלולב בראשי אצבעותיו".


ומ"מ יש מהפוס' שנראה מדבריהם דלא מהני אחיזה באצבעותיו או בחלק מידו שאין בו חציצה. שכ"נ מד' שו"ת פני אריה (סי' נ'), וכנ"ל. וכ"נ מדברי הרבה פוס' שהחמירו בחציצה במיעוט ידו, שלא כתבו שמ"מ אם אוחז בחלק ידו שאין בו חציצה ש"ד. ושמא גם לד' הרמ"א לא מהני ליטול בחלק מידו שאין בו חציצה, דאל"כ במקום להוריד את הטבעות הול"ל שיטלו הדמ"י באצבעותיהם, ותו לא מידי. אך בזה צ"ע.


עוד נזכיר פה את ד' הגרשז"א זצ"ל, כמובא בנשמת אברהם (חאו"ח סי' תרנ"א סק"ה), שכ' שאכן הגרשז"א זצ"ל הסתפק גבי מי שידו עטופה בגבס כך שיכול להרים את המינים רק באצבעותיו, אי יוצא בזה י"ח. ולבסוף אמר לו שאכן יכול אדם זה לברך על הלולב, אך צריך הוא ליטלם בכל שלושת האופנים הבאים: 1) יטול את כל ד' המינים בידו הבריאה. 2) את ג' המינים או את האתרוג יטול בידו הבריאה, ואת השאר באצבעות ידו הפצועה. 3) יטול את הדמ"י זה אחר זה בידו הבריאה (נראה שכוונתו תחילה את כל ג' המינים ואח"כ את האתרוג, או חילופיהן – מ.ה.), ולא יפסיק מהברכה עד גמר כל הנטילה. עכת"ד.


וע"ע בני"ד בשד"ח (באספת דינים, מע' דמ"י סי' ג' סקי"ח) ושבט"ה (ח"ד חאו"ח סי' ס"ג).


[91]צא. הנה דין זה מורכב הוא. ראשית יש לבדוק בס"ד מה דין המחליף את ד' המינים בין שתי ידיו, ונוטל את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו. וכן יש לבדוק מה דין הנוטל את כל הדמ"י בידו האחת. ולאחר מכן יש להשוות את הדינים הנ"ל לדין החציצה ולראות מה עדיף.


גבי המחליף את ד' המינים בין ידיו (כשהלולב בשמאלו, וכנ"ל), בס"ד ראינו לעיל (בהערה מ"ו) שזו אמנם מחלו' הפוס', אך לדעת רובם המכריע של הפוס' יצא במקרה זה י"ח. ובכל זאת יש מהפוס' שכתבו שיחזור ליטול שוב כראוי אך בלי ברכה. ואם עסקינן בני"ד באופן שבשל החציצה לא יצא י"ח, הרי שנראה שעדיף שיחליף את הדמ"י בין ידיו (וכגון שאינו יכול לאחוז את הלולב עם ההדסים והערבות בימין מפאת כובדם. ואילו את האתרוג הקטן יכול הוא ליטול בימין).


ולגבי הנוטל את כל ד' המינים ביד אחת, ראינו לעיל (בהערה מ"ח בפרקנו) שזו אכן מחלו' גדולה בפוס' הן בראשו' והן באחרו', אי אכן יוצא י"ח בכך. ולכן בס"ד נטינו קו להחמיר בזה ביו"ט הראשון, ושלא מעיקר הדין להחמיר כן אף בחוה"מ. וממילא יוצא שאם אין אפשרות אחרת, כגון שיכול ליטול את הדמ"י רק כשהחציצה הינה באופן שהנטילה הינה פסולה מעיקר הדין, בזה נראה בס"ד שאכן יטול הכל רק בידו השניה שאין בה חציצה המעכבת את הנטילה. אך אם החציצה הינה רק בחלק מידו, אזי נראה שעדיף שיטול שלוש פעמים: פעם ראשונה, כששלושת המינים בידו הימנית, בין שהיא בריאה ומגולה ובין אם היא מכוסה בחלקה שאז יטול את ג' המינים ע"י אצבעותיו. ואילו את האתרוג יטול בידו השמאלית (ואם בה ישנה החציצה, אזי יטלנו ע"י אצבעותיו המגולות). וכן הדין גם לגבי איטר ספרדי. ואיטר אשכנזי יטול הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו, כבסעיף י"ט. וע"י נטילה זו יצא י"ח לפוס' שניתן ליטול הדמ"י ע"י אצבעותיו (כשהן מגולות). ובפעם השניה יטול את ג' המינים בידו המגולה, שאין בה חציצה, ושוב יניחם ויטול את האתרוג באותה יד מגולה. וע"י נטילה זו יצא י"ח לפי הפוסקים הסוברים שאין ליטול כלל ביד שיש בה חציצה. ובפעם השלישית יטול את כל ארבעת המינים יחדיו ביד שאין בה חציצה, ושוב יוצא י"ח לד' הפוס' שאין ליטול כלל ביד שיש בה חציצה, וגם נוטל הוא את ד' המינים באותו זמן יחדיו (אע"פ שמעיקר הדין שרי ליטלם בזה אחר זה, כמבואר בשו"ע סי' תרנ"א סעי' י"ב). ואכן לאחר שכתבנו זאת נזכרנו שכבר כתב זאת רבנו הגאון רש"ז אוירבך זצ"ל (כמובא בנשמת אברהם ח"א סי' תרנ"א סק"ה): שיטול אל כל הדמ"י בידו הבריאה (היינו המגולה). ופעם שניה יטול האחד (הלולב ומיניו או האתרוג) בידו הבריאה והמגולה, ואת השני (האתרוג או הלולב ומיניו) באצבעות המגולות של ידו החבושה. ופעם שלישית יטול בידו הבריאה (המגולה) את הלולב ומיניו, יניחם, ולאחר מכן יטול האתרוג. והוסיף שלא יפסיק (בדיבור) משעת הברכה עד גמר כל הנטילות [הב"ד גם בס' הליכו"ש (סקכ"ה דף רכ"ה). וע"ע בפסתש"ו (סי' תרנ"א סקי"א ד"ה "ועפי"ז" ובהערה 55 שם). ולפלא שכתב בשם הגרשז"א זצ"ל ש"אם ראשי אצבעותיו מגולים בכל ענין רשאי לברך". עיי"ש שלא הזכיר כלל שהגרשז"א הסתפק בדבר, ונתן העיצה לעשות את ג' אופני הנטילות הנ"ל בכדי שיוכל לברך. נשגב מבינתי הדלה].


[92]צב. ראשית נדגיש שכתבנו את עיקרי הדברים השייכים לני"ד כבר לעיל (בפרק ט', דיני אגידת ארבעת המינים, בסעיף י"ט, ובהערות ל' – ל"ב).


עיקר ד"ז הוא מהגמ' בסוכה (דמ"ה, ב'): א"ר חזקיה משום רשב"י: כל המצוות כולן אין אדם יוצא י"ח בהם אלא דרך גדילתן, שנאמר: "עצי שיטים עומדים", שעומדים דרך גדילתם. ע"כ. וכ"פ מרן (סי' תרנ"א ס"ב) וש"פ. וכ"כ רבנו האריז"ל כמובא בשעה"כ (דק"ג ע"ג) ובפע"ח (שער כ"ט ספ"ג). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סקמ"ז)].


והטעם, כנ"ל, עפ"י הגמ', שלמדו זאת מהפס' "עצי שיטים עומדים". וכ"כ המ"ב (סקט"ז), כה"ח (סקל"ד) וש"פ.


לגבי אילו מינים מתוך ד' המינים שייך דין זה שיש ליטלם דרך גדילתם, ראה לקמן (בהערה צ"ד).


דנו כמה פוס' גבי ד' המינים שגדלו בצד א' של כדור הארץ, הניתן ליטלם כרגיל בחציו השני של כדור הארץ, ששם לכאו' אינו דרך גדילתו, שהריהו נוטל עתה הפוך ממה שגדל ולפי"ז צריך ליטלם הפוכים. וכ' ע"כ הביכור"י (סי' תרנ"א סקי"ג) שהסתפק בכך, שמצד א' הרי רגלי האנשים במערב הינן כנגד רגלי האנשים שבמזרח. ורגלי האנשים בצפון כדור הארץ הינן כנגד רגלי האנשים שבדרומו. ומה שאינם נופלים הוא בגלל כח המשיכה של כדור הארץ. וא"כ המינים שגדלו במקום אחד הינם הפוכים מדרך גדילתם במקום אחר. או שכיוון שנוטל הדמ"י כשהם עומדים סמוך לארץ למטה, זה מיקרי דרך גדילתם. והסיק דהכי מסתבר, דחשיב דרך גדילתו. וע"ע ע"כ בשד"ח (בכללים מערכת ל' כלל קמ"א סקל"ג), בס' חיים וברכה (הל' אתרוג ולולב סקמ"ד). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקט"ז), ובחזו"ע (דיני ד' המינים, הערה י"א דשמ"א. וכ' שכן עיקר כד' הביכור"י שיטול כרגיל).


[93]צג. גמ' סוכה (דמ"ה, ב'). מרן (סי' תרנ"א ס"ב) וש"פ רוא"ח, וכנ"ל בהערה הקודמת , וע"ע לעיל (בפרק ט' – דיני אגידת הדמ"י, בהערה ל"א) מה שבס"ד כתבנו שם.


[94]צד. תחילה יש לדון בס"ד אם בכלל דין דרך גדילתם שייך גם באתרוג. הנה מפשט הגמ' הנ"ל (בהערה צ"ב) שאמרה שדין דרך גדילתם שייך בכל המצוות, הרי שד"ז שייך גם גבי האתרוג. אלא שמדברי רש"י על הגמ' (בדמ"ה, א') שכתב ש"כל המצוות" היינו כגון קרשי המשכן, ולולב, הדס וערבה, והשמיט את האתרוג, רצה בשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ח) לדייק מכך שהאתרוג א"צ ליטלו דרך גדילתו, לפי שהאתרוג כשהוא באילן הריהו תלוי ראשו למטה ועוקצו למעלה. אלא שהוסיף שמדברי הרמב"ם (פ"ז מלולב הל' ו' וט') מוכח שבכל המינים בעי ליטלם דרך גדילתם. עכ"ד. ואכן גם בירו' (בברכות פ"ה סוף הלכה ב') כתוב בהדיא שארבעת המינים שבלולב ניטלין דרך גידוליהן. וגם האו"ז (סי' שט"ו דס"ט) הביא את דברי רשב"י הנ"ל (בריש הערה צ"ב) וכ' שדין דרך גדילתן הינו בכל המצוות, כולל אתרוג. וכן רבנו המאירי (בסוכה דמ"ה, ב') כתב דין זה גם גבי האתרוג. וכ"כ בה"ג [הובא באוצר הגאונים לסוכה (דס"ז סי' קע"ב)]. וכ"כ הרוקח, שב"ל, והמנהיג [הביא דברים אלה בחזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה י"א)].


ואע"פ שמרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"ב) הזכיר דין דרך גדילתם רק גבי ג' המינים שבלולב, נראה שלאו דוקא נקיט ליה הכי. ומ"מ הרבה אחרו' כתבו שד"ז שייך גם באתרוג. מהם המ"א, הגר"ז, הח"א, המ"ב (סקי"ז), כה"ח (ס"ק ל"ד ול"ה) ועוד אחרו' (וכדלקמן בסמוך גבי ההסבר מהי דרך גדילתו של האתרוג, וכדלקמן בהערה צ"ה, גבי הא שההופכו לא יצא י"ח).


ובאשר למה שכתבנו שיש ליטול את האתרוג כשהעוקץ (שהוא מקום חיבורו לעץ) הינו למטה, והפיטם (היינו פיטמתו) למעלה, זאת כתבו הרבה פוס'. וחלקם הוסיפו הטעם, משום שכך הוא דרך גידולו על העץ, ורק משגדל ונעשה כבד הוא מתהפך. כ"כ כבר הרי"ץ גיאת [הב"ד המ"א (סי' תרנ"א סק"ז)]. וכ"כ התשב"ץ קטן (סי' קנ"ד), האבודרהם והכלבו. וכ"כ הרב המנהיג (הל' אתרוג סי' כ"ה), שאותם פתאים שלוקחים האתרוג כשחוטמו למטה ועוקצו למעלה, ובודים מליבם שהוא כדרך שהוא תלוי באילן, אינם יוצאים ידי חובתם, דבתחילת גדילתו חוטמו של האתרוג למעלה ועוקצו למטה, ולבסוף מתוך כובדו נהפך מה שלמעלה למטה. עכת"ד [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקט"ז) ובחזו"ע (הל' דמ"י. ריש הערה י"א)]. וכ"כ הרבה אחרו', מהם המ"א (סק"ז), הגר"ז, הח"א, מרן הגחיד"א במחב"ר (בקונט' אחרון, סי' תרנ"א ססק"א), וכ"כ המ"ב (סקי"ז), כה"ח (סקל"ה), חזו"ע (שם) וש"פ.


[95]צה.


ענף 1: הקדמה – על איזה מיקרים יש לדון בענייננו.


הנה בנידון דידן יש לדון גבי כמה מיקרים: 1) כאשר כל הדמ"י ניטלים כשהינם הפוכים (בס"ד לקמן בהערה זו). 2) כנ"ל, כשרק מין אחד, או שנים או שלושה מינים הפוכים, אך לא כל הדמ"י (גם זה בהערה זו). 3) כאשר מתוך שלושת ההדסים רק הדס א' או שנים הפוכים. וכן אם מתוך שתי ערבות רק ערבה א' הפוכה. והוא הדין אם הפוכים שני הדסים מתוך ארבעה, ושתי ערבות מתוך שלוש, שהרי מותר להוסיף על מספר ההדסים והערבות (לקמן בהערה קמ"ז). 4) כאשר ישנם יותר מג' הדסים וב' ערבות, וההפוכים הם כמספר העודפים (גם זה שם). 5) ובכל המיקרים הללו, כאשר הוא כבר נטל בברכה כשהדבר עדיין היה צריך תיקון, האם לאחר שהפך ותיקנם להיות כדין, היברך שוב (לקמן בסעיפים נ"ד ונ"ה). 6) איזו ברכה יברך כשנמצאו כמה הפוכים ולא היו מספיק עומדים כראוי (כגון שהאתרוג היה הפוך, וכן לא היו די הדסים וב' ערבות עומדים ישרים כדין). (כדלקמן בסעיפים נ"ב ונ"ג). 7) בכל המיקרים הנ"ל כשנטל בברכה כשלא היו ארבעה מינים במספר הראוי עומדים כדין, והיה זה ביו"ט הראשון ובירך גם "שהחיינו", האם לאחר שתיקן הדבר יברך שוב "שהחיינו" על הנטילה הראויה המחודשת (כדלקמן בסעיפים נ"ב ונ"ג).


וא"כ דין כל הדמ"י הפוכים ודין מין אחד הפוך נמצא בהערה זו. ואם יברך שוב ואיזו ברכה יברך, ה"ז מבואר לקמן (בסעיף נ"ד). ודין מי שרק חלק ממין אחד הפוך, והאם יברך ומה יברך, לקמן (בהערות קמ"ט וק"נ).


ענף 2: דין מי שנטל את כל ארבעת המינים כשהינם הפוכים.


עיקר ד"ז שלא יצא י"ח אם נטל את כל ארבעת המינים כשהינם הפוכים, מתבאר בגמ' בסוכה (דמ"ה, ב') המובאת לעיל (בריש הערה צ"ב). דאמר חזקיה משמיה דרב ירמיה משמיה דרשב"י, שאם מקיים המצווה שלא כדרך גדילתן, לא יצא י"ח. וכן מתבאר גם בגמ' בסוכה (דמ"ב, א') דמדאגבהיה הפוך לא יצא י"ח. וכ"פ הראשו' (כנ"ל בהערה הקודמת) והאחרונים [כגון הט"ז, הפמ"ג, הגר"ז, הח"א, הא"ר בשם המנהיג (כנ"ל גבי אתרוג), המ"ב (סי' תרנ"א סקט"ז), כה"ח (ס"ק ל"ד ול"ה), חזו"ע (הל' דמ"י סי"ב) וש"פ].


ובענין אי יברך שוב גם את ברכת "שהחיינו". הנה נראה לכאו' שדעת כל האחרו' שאם נטל את כל הדמ"י הפוכים, צריך הוא לברך שוב את ברכת "שהחיינו", שכן מתבאר מדברי הח"א (כלל קמ"ח ס"ד) הא"ר (סי' תרנ"א סקל"ה) וסא"ה (ח"ב פ"ה סי"ב). שהם כתבו שיברך שוב אף אם רק מין אחד היה הפוך. וא"כ כ"ש שיסברו שיש לברך שוב "שהחיינו" אם כל הדמ"י היו הפוכים בעת הנטילה הראשונה. ואמנם בס' חיים וברכה (סי' מ"ב) כ' שיש לברך שוב "שהחיינו" על הנטילה החדשה רק כשהתברר שא' המינים חסר לגמרי. אך אם אחד המינים לא היה חסר אלא היה רק הפוך, אעפ"י שצריך הוא לברך על נטילת אותו המין (כל מין כברכתו, כדלקמן בהערה זו) בכל אופן לא יברך שוב "שהחיינו". ולכאו' צריך בכה"ג לומר סב"ל ולא יברך שוב "שהחיינו", אך מ"מ אנו זוכרים שהגאון כה"ח, אף שדרכו פעמים רבות לפסוק שיש להמנע מלברך בשל סב"ל, מ"מ ס"ל שבכה"ג שרק פוסק אחד כתב שלא לברך, בזה לא אמרינן סב"ל. ונראה שעוד פוס' רבים מסכימים שאם רק פוסק א' כתב שלא לברך, בכל אופן פסקינן שיברך. ולפי"ז בכה"ג אכן יש לברך גם את ברכת "שהחיינו" אם היה מין א' מהדמ"י הפוך.


ומ"מ יש להעיר, שהג' חיים וברכה דיבר כשרק חלק מהמינים היו הפוכים. אך יתכן שאם כולם היו הפוכים אכן גם הוא היה מודה שיברך שוב "שהחיינו".


וא"כ למעשה אם כל המינים היו הפוכים בעת הנטילה, אע"פ שבירך "שהחיינו" בראשונה, כשנוטל שוב באופן הנכון צריך הוא לחזור ולברך גם את ברכת "ענט"י לולב" וגם "שהחיינו".


ובענין מי שנטל בברכה את ד' המינים באופן שרק א' מהמינים היה הפוך, אך כל מין זה היה הפוך. כפי שכתבו הפוס' הרי שגם במקרה כזה לא יצא י"ח אפי' בדיעבד, שהנה מצינו כבר שמרן בב"י (בסי' תרנ"א) הב"ד ס' או"ח, שא' מהראשו', הר"ר משולם, נטל לולב ביו"ט ראשון ובירך "על נטי' לולב" ו"שהחיינו", ולאחר מכן הסתכל בו ולא מצא בו ערבה. והניח הערבה בלולב וחזר ונטל ג"כ שוב את שאר המינים, ובירך על "נטילת ערבה" ו"שהחיינו" בשל נטילת הערבה. ונהי דא"צ ליטול אלא את הערבה בלבד, מ"מ מצווה מן המובחר בעי למיעבד, ליטול את כל הדמ"י בבת אחת. וכן מצינו מכת"י הראב"ד ז"ל. עכת"ד. וכיוון שראינו לעיל שהפוס' הישוו דין מין אחד חסר למין אחד הפוך, הרי דה"ה לגבי ני"ד.


ואע"ג שמצינו כמה אחרו' שחלקו על רבנו משולם בענין הברכה [כמ"א (סקכ"ה), המאמ"ר, מרן הגחיד"א במחב"ר ובס' יוסף אומץ, כמובא בכה"ח (ס"ק קכ"ג). וע"ע במ"ב (סקנ"ו) ובשעה"צ (על המ"ב שם) ולקמן בסעיף נ"ד]. והיינו שי"א שיברך על המין שהיה הפוך רק אם לא היה בקרבתו בשעת הברכה. וי"א שיברך רק אם שח בין הנטילה הראשונה לשניה. ומאידך מצינו כמה אחרו' דס"ל שיברך כמו שעשה רבנו משולם. מ"מ לכו"ע ודאי שצריך ליטול שוב את המין שהיה חסר או שהיה הפוך. והטעם משום שהרי אם כל הדמ"י היו הפוכים, לא יצא י"ח (כנ"ל בהערה זו). והא קיי"ל שכל הדמ"י מעכבים זא"ז, והיינו שאם חסר רק מין א' לא יצא י"ח [מרן (סי' תרנ"א סי"ב)], וא"כ ה"ה אם מין אחד היה הפוך. וכ"כ בהדיא גבי ני"ד המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו) עפ"י הא"ר והפרישה, וכ"כ בסא"ה (ח"ב פ"ו ס"ז) עפ"י המ"ב (בסקט"ז) שדן גבי מי שנטל את כל הדמ"י הפוכים. וכיוון שלכתחי' יש ליטול כל הדמ"י יחדיו, לכן לדעת כולם עדיף שיטול שוב ביחד את כל הדמ"י [כ"כ הפוס']. וראה עוד ע"כ לקמן (בהערות קמ"ז וקמ"ח).


נמצאנו למדים שאם נטל חלק מד' המינים, ולאחר שבירך ונטלם מצא שמין אחד מהם (והיינו כל ההדסים, או כל הערבות, וכדו') היו הפוכים, הרי שחייב הוא ליטלו, ויש מיקרים שחייב הוא לשוב וליטול את כל הדמ"י, ויש מיקרים שחייב הוא ליטול רק את המין שהיה הפוך, אך גם בזה טוב שיטול שוב את כל הדמ"י [כמבואר בסעיפים נ"ה ונ"ו. והיינו אם היה הפסק בין ברכת הלולב הראשונה לבין הנטילה השניה. ר' שעה"צ (סקע"א) וכה"ח (ס"ק קכ"ג וקכ"ד)].


יש להוסיף, שלעיתים הא שהדמ"י או חלקם הפוכים, דלא נחשבים כחלק ממצוות הנטילה, לעיתים יוצא שזו קולא. וכגון שאגדו במין חמישי שאינו מהדמ"י אך הוא הפוך. שבמקרה זה אין זה נחשב כמוסיף על המינים, וכשר [ר' שעה"צ (סי' תרנ"א סקי"ט)] עפ"י תוס' סוכה (דל"א ב').


[96]צו. עיי"ש שי"א שיברך רק על אותו מין שהיה חסר או שהיה הפוך, וביו"ט הראשון יברך גם "שהחיינו", ואם המין החסר היה רחוק והיה הפסק בין הנטילה הראשונה לשניה אזי צריך לברך שוב "על נטי' לולב" וליטול שוב את כל הדמ"י (אך גבי מין הפוך מסתבר שזה לא שייך למקרה זה, דאם הם הפוכים הרי שודאי הם נמצאים לפניו). וכן דעת האשכנזים. ויש סוברים שהדין לא תלוי אם המין החסר או ההפוך היה בקרבתו, אלא תלוי הדבר אם דיבר שלא מענין הנטילה בין הנטילה הראשונה לשניה (וכן דעת הספרדים). עיי"ש עוד פרטי דינים בזה. וכמבואר כל זה בעיקר במ"ב וכה"ח על סי' תרנ"א סוף סעי' י"ב.


[97]צז. והיינו שגם בעת הנענוע כלפי מטה נשארים הלולב ושאר כל המינים בעומדם כלפי מעלה, שראשם למעלה ושורשם למטה (כולל האתרוג), אלא שאין מניפים אותם לא כלפי הצדדים ולא כלפי מעלה, אלא מנמיכים אותם למטה.


מקור ד"ז הינו בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רנ"ז) שכתב שכן מנהגו, וכ"כ המהרי"ל. וכ"כ הרבה מקובלים, מהם מהרח"ו ז"ל בשם רבנו האריז"ל בשעהכ"ו (דף ק"ג ע"ג), וכ"כ מהר"י צמח בפע"ח (שער כ"ט פ"ג). וכ"כ מהר"י צמח ז"ל בס' נגיד ומצווה (דל"א). וכ"כ גם הפשטנים, מהם הרמ"א (בסי' תרנ"א ססע"י ט') שיש המדקדקים לעשות כן. וכ"כ ב"י (סי' תרנ"א) בשם אביו ועוד. וכ"כ הט"ז, וכ"כ בדה"ח, והג' הח"א שכן הוא נכון [הב"ד המ"ב (בסקמ"ו)]. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (סי' ס"ב), בשו"ת חינוך בית יהודה (סי' כ"ב). וכ"כ כה"ח (סקמ"ז), ובחזו"ע (הל' ד' המינים דשמ"א הערה י"א ד"ה "ודע". עיי"ש שהב"ד רוב פוס' אלה, ובסעי' י"ג פסק כמותם).


וכתבו פוס' אלה הטעם, שאם לא יעשה כן אלא יטה את ראש הלולב וראש שאר המינים כלפי מטה, שמא לא יצא י"ח, דשמא אז אינו דרך גדילתן. ולא דמי לשאר הנענועים שבהם אינו מטה אלא לצדדים ולא הופך ממש, משא"כ בזה שאם יהפוך הרי שראשו כלפי מטה ואז יתכן שאינו יוצא כלל י"ח [הרדב"ז, המ"ב (סקמ"ה) וש"פ הנ"ל]. ויש שכתבו הטעם משום שכשמהפך ראשן למטה הוי דרך בזיון (זקן אהרן הנ"ל).


ונראה שלמקובלים אין זה רק מטעם החשש הנ"ל אלא פשוט שכן צריך לעשות עפ"י הקבלה. וע"ע בעיקרי הד"ט (סי' ל"ג) ובכה"ח (ס"ק ק').


חכ"א שליט"א העיר, שמה שכתבו הפוס' הנ"ל שאם היטה אותם כשראשם כלפי מטה שלא יצא י"ח, הכוונה שלא יצא י"ח באותו נענוע לקיים את מצוות נטילת הדמ"י כראוי עם הנענועים. אך באמת מעיקר הדין ברור שיצא י"ח נטילת הדמ"י, שהרי את הנענועים הקודמים עשה כדין וכראוי.


[98]צח. דעה זו הזכיר מרן בב"י (סי' תרנ"א). וכ"כ הרמ"א במפה (שם ס"ט), שכשמנענע למטה הופכו למטה ומיקרי דרך גדילתו. ולאחר שהביא הדעה החולקת הוסיף הרמ"א שהמנהג כסברא זו שהופכים ראשי הדמ"י כלפי מטה, ושכן נראה לו עיקר. ע"כ. ונראה שכן היא גם דעת מרנא הגר"א ז"ל. שבכתבי הגה"צ רבי יוסף זונדל מסלנט כתוב שכן נהג הגר"א ז"ל, שהיה מהפך את ראש הלולב למטה. וכ"כ בס' כתר ראש (מנהגי הגר"ח מוולוז'ין. ס"ק ק"י) בשם הגר"ח ז"ל [הב"ד בסא"ה (ח"ב פ"ו הערה 14. ושם בהוספות שלאחר המילואים לח"ב, עמ' תע"ב)].


והטעם כ' הרמ"א, דהואיל שמחזיק הוא את הדמ"י בידו, לכן מיקרי דרך גדילתן (עפ"י הב"י). והיינו שידו הוי כקרקע, וא"כ שורשי הדמ"י שהינם מחוברים לידו חשיבי כדרך גדילתן. והמ"ב (רסקמ"ה) כ' טעם אחר, דהואיל והנטילה שנטל אותן מתחילה בידו היה דרך גדילתו, שוב אין מקפידין על הנענועין שגם הם יהיו דרך גדילתן. ע"כ. ואע"פ שנראה לכאו' שהמ"ב בא להסביר את הטעם שכ' הרמ"א, בס"ד נלע"ד שזה טעם אחר ושונה. ואכן בס"ד מצאתי שגם בהערות איש מצליח על המ"ב (במ"ב על אתר) כתבו שפירוש זה אינו פשט דברי הרמ"א.


ועוד יש להעיר על הטעם שכ' המ"ב, שבסא"ה (סוף ח"א, בהוספות והערות שלאחר המילואים, בדברים מפי השמועה בשם החזו"א זצ"ל, סק"א) כ' גבי אתרוג שלא היתה לו חזקה שאינו מורכב, לא הוה ניח"ל לחזו"א שיקחוהו אפי' לנענועים בלבד. ע"כ. וא"כ הקפיד שגם בנענועים יהיו הדברים לכתחי' כמו בעת הברכה. אך נראה שמ"מ אי"ז מדינא, או שהג' החזו"א חשש שאח"כ יקחו אתרוג זה גם לעיקר הנטילה, לאחר הברכה, ויאמרו כשר הוא.


[99]צט. שכ"נ דעת המ"ב (בסקמ"ו), שעל מש"כ הרמ"א שנראה לו עיקר כמ"ד שישפיל ראש הלולב כלפי מטה, כ' המ"ב את דעת הט"ז, דה"ח והח"א שיותר טוב לנהוג כדעה השניה, שרק משפיל ידיו כלפי מטה אך ראש הלולב ושאר הדמ"י נשארים כלפי מעלה. וכן הבין מדבריו כבר כה"ח (בס"ק ק'). וכ"נ מד' המ"ב (בסקמ"ה). וכ"נ מדברי כה"ח עצמו (שם בס"ק מ"ז וק'). וכן אמרו לי כמה ת"ח אשכנזים שכן המנהג הן למתפללים נוסח ספרד והן למתפללים נוסח אשכנז (ומסתבר שהמתפללים בנוסח הגר"א נוהגים כמותו, ומ"מ לא ראיתי זאת, וכן בלוח א"י לא מצאתי כלל שדן בזה). וכן ראיתי בהרבה בתי כנסת ספרדים. ואף מנהג יוצאי תימן נראה שרובם נוהגים כד' הסוברים שלא להפוך ראש הלולב למטה. ומ"מ יש מהם הנוהגים להטות את ראש הלולב כלפי מטה [שלחן ערוך המקוצר (רצאבי. ח"ג סי' קי"ח סעי' ה')].


[100]ק. הנה בנידון דידן נחלקו הפוס', רוא"ח. דעת המחמירים הינה ד' הרוקח (הל' סוכות סי' ר"כ), שכ' שכשנוטל האתרוג (לפני הברכה) יהפוך זנבו למעלה. או מן הצד, ואחר שיברך יקח האתרוג דרך גדילתו. ע"כ. ומבואר שכשהוא נוטה הצידה לא יצא י"ח בכך. וכ"מ מהתוס' בסוכה (דל"א, ב' ד"ה "הואיל"). וכ"כ במט"מ (סי' תתקכ"ז), וכ"כ בתועפות ראם על היראים (סי' תכ"ב סק"ל) עפי"ד הרוקח הנ"ל. ואע"פ שבשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ח) הסתפק בזה, מ"מ בתועפות ראם הנ"ל פשט ספיקו. וכ"כ להחמיר בא"ר (סי' תרנ"א סקט"ז) ובפמ"ג (בא"א סקכ"ה). וכ"כ הביכור"י (סי' תרנ"א סקי"ב), והוכיח כן מפרש"י על התורה לפס' "עצי שטים עומדים" (שמות פכ"ו פס' ט"ו). וכ"נ גם ד' מרן המ"ב (בסי' תרנ"א ססקט"ז). ועיי"ש בשעה"צ (סקי"ט) שהביא הוכחה להחמיר מהתוס' הנ"ל בסוכה. וכ"פ בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"א דשמ"א).


וע"ע בס' אשרי האיש (ח"ג פל"ב עמ' 325 סעי' ז') שכ' לגבי נשיאת האתרוג כשהוא בקופסתו, והינו שוכב, דכיוון שי"א באחרו' שאם בעת המצווה יטול כך ה"ז אינו מעכב המצווה, אא"כ הופכו לגמרי, ולא כששוכב, לכן ד' הגריש"א זצ"ל שאם הולך עמו כך לביהכ"נ, עכ"פ לענין חיבוב המצווה לילך לביהכ"נ עם כל הדמ"י בידו (נראה שהכוונה לאחר שנטלם בברכה בסוכתו), ה"ז חשוב כנוטלו בידו. ומ"מ לגבי יציאה י"ח המצווה מעיקר הדין לא פסק הגריש"א שם אי יוצא י"ח, ומאידך לא פסק שחייב ליטול שוב כראוי ועם ברכה.


ומאידך במחה"ש (סי' תרנ"א סקכ"א) כ' לבאר את ד' הרמ"א בד"מ, שבנוטה לצדדים ה"ז דרך גדילתו, משום שלפעמים גם באילן נוטים הענפים כך [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' רסקט"ז)]. אך לא מצאתי עוד פוס' שפסקו להקל בכך. ומ"מ יש להעיר, שלפי טעמיה דמחה"ש, הרי יתכן שחלק מהמחמירים יודו להקל כשהדמ"י או חלקם מאוזנים אך נוטים מעט למעלה, דהא לעיתים בשל הרוח מתכופפים הענפים מעט כלפי מטה. ועוי"ל בס"ד, שעפ"י טעם זה יתכן והד"מ יקל יותר ויתיר אף אם הדמ"י מאוזנים אך נוטים עוד יותר כלפי מטה, דהא לעיתים בשל הרוח הענפים ממש מתכופפים כלפי מטה. וצ"ע.


לאור הנ"ל בס"ד נמצאנו למדים שלד' רוב ככל הפוס' מי שנטל את ארבעת המינים או את חלקם כשהם מאוזנים ("שוכבים") לא יצא י"ח המצווה, ולכן חייב הוא ליטול שוב את אותו המין כשהוא מאונך (ור' לקמן בסעי' נ"ה ונ"ו שיש מיקרים שחייב הוא ליטול שוב את כל ארבעת המינים). וחייב הוא לעשות כן אף בימי חוה"מ [אע"פ שמצוות הנטילה אז הינה רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא, מ"מ כיוון שלד' רוה"פ לא יצא י"ח, לכן ישוב ויטלם אף בחוה"מ. ועוד, דאע"ג שלכאו' הוי ספק דרבנן, מ"מ כיוון דבקלות יכול לתקן הדבר וליטול שוב, לכן יעשה כן ויצא י"ח כדבעי. וכמש"כ הפוס' בכה"ג על ספקות דרבנן. ואכמ"ל].


ולענין הברכה נראה שאם בירך בפעם הראשונה כשנטלם מאוזנים, אזי כשנוטל שוב הדמ"י כראוי, כשאינם מאוזנים אלא עומדים דרך גדילתם, הרי שיטול שוב אך בלי ברכה, מחשש שמא כבר יצא י"ח בנטילה הראשונה. ואע"ג שכשיש רק פוסק א' בלבד שאומר לא לברך בדר"כ לא אמרינן אז סב"ל, מ"מ בני"ד חוששני לפסוק שיברך שוב, בפרט שאין הוכחה גמורה מהש"ס שלא יצא בזה י"ח. כך בס"ד נלע"ד, וה' יצילנו משגיאות.


ואם לא בירך על הנטילה הראשונה לכאו' צריך הוא לברך על הנטילה השניה, דהא אף אם נטל כדין בפעם הראשונה אך בלא ברכה, רשאי וצריך הוא ליטול כראוי עם ברכה כל עוד לא סיים את הנענועים שבהלל, כדלקמן (בסעיף מ"ג).


[101]קא. עיקר ד"ז הוא מהגמ' בסוכה (דל"ט, א'). דאמרו שם: א"ר יהודה אמר שמואל: כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן... והאי עובר לישנא דאקדומי הוא. ע"כ [והגמ' הביאה ג' הוכחות לכך: רב נחמן בר יצחק למד זאת מדכתיב "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי". אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם" (גבי יעקב). ואיבעית אימא מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". ונלע"ד שכ"א טעמו עמו מדוע הביא דווקא את הוכחתו. רנב"י רצה להביא פס' שמפורש שם שעקף והקדימו, ולא סתם שעבר לפניו. אביי העדיף להביא הוכחה מוקדמת יותר, דווקא פס' מהמקרא. והאיבעית אימא העדיף להביא פסוק שה' בראש. כך בס"ד נלע"ד. ועוד יש לדון מדוע רב אשי ורבינא סידרו את סדר הלימוד פה דווקא בסדר זה. ודי בזה].


ואכן גם גבי נטי' הדמ"י כתבו כן. שהתוס' בסוכה (שם ד"ה "עובר לעשייתן") כתבו שמטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו. דאם יברך אחר שנטלו הרי קיי"ל (בסוכה דמ"ב, א') דמדאגבהיה נפק ביה. ומ"מ הדגישו התוס' שלא מסתבר שיברך על הדמ"י בעודן בכלי שלהם, דצריך שהמצווה תהיה מזומנת בידו לעשותה. וכ"כ הרא"ש (פ"ג בסוכה סי' ל"ג).


וכ"כ להקדים את הברכה לנטילה גם הטור (סי' תרנ"א), מרן בב"י ובשו"ע (סי' תרנ"ה ס"ה), המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג וסי' תרנ"א סקכ"ד), כה"ח (סי' תרמ"ד סק"ה, וסי' תרנ"א סקנ"ד) וש"פ רוא"ח.


וכתבו הראשו' הטעם שנקטו לשון "עובר לעשייתן" ולא "קודם לעשייתן", דלשון "עובר" היינו שתיכף ומיד לאחר הברכה יעשה המצווה, אך "קודם" אפשר שישהה מעט בין הברכה לעשיית המצווה [הר"ן בחי' למגילה (דכ"א, ב'), המאירי במגילה (שם) והתשב"ץ בשו"ת (ח"ב סי' רע"ז). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י, ריש הערה י"ג)]. וממילא מבואר שלא די להקדים הברכה למצווה אלא יש להסמיך המצווה לברכה . וכ"כ התוס' והרא"ש שם, וכ"כ כל הפוס' שדנו כיצד להסמיך את הנטילה מיד לברכה, וכדלקמן בסעיף הבא).


כיוון שיש להקדים את הברכות למצוות הנטילה, כ' בס' אמרי בניה (או"ח, דיני יו"ט סי' כ"א), שהנוטל לולב (או שאר מד' המינים) מחבירו ביו"ט הראשון במתנה ע"מ להחזיר, עליו להזהר שלא להקדים הברכה לפני שקונה הלולב, אלא יברך בין הקניה לנטילה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססק"ד)]. וכבר כתבנו ע"כ בפרק על הקנינים כיצד מגביה לשם קנין ולשם מצוות הנטילה. עיי"ש.


גם את ברכת "שהחיינו" יש להקדים לפני הנטילה [מרן (סי' תרמ"ד ס"א וסי' תרנ"ה ס"ה). מ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג) וש"פ].


ובאשר לסמיכות של נטילת הדמ"י לברכת "שהחיינו".


כפי שכתבנו, פשוט וברור הוא שלפני נטילת הדמ"י חייבים לברך את ברכת "על נטילת לולב" ו"שהחיינו". אמנם יש שבעבר נהגו אחרת. שבביכור"י (סי' תרמ"ד סק"ב) כתב שבס' המנהגים כתוב שינענע ואח"כ יברך "שהחיינו". וכן נוהגים בפוזנא. והא"ר ניסה ליישב מנהג פוזנא שיברך "שהחיינו" בשעת הנענוע. ובמחזורים דפוס רעדלהיים כתוב שיברך ענט"י לולב ואח"כ נוטל האתרוג ומחברו ללולב ומברך "שהחיינו". וכ' הביכור"י שזה ודאי לכו"ע נגד הדין, דהא משנטל אפי' לא חיברו כבר יצא י"ח הנטילה. עכת"ד הביכור"י. וכעין זה ראה בהוספות לשו"ע הגר"ז, ובא"א (מבוטשאטש. סי' תרנ"א ס"ה). הביא דבריהם בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ח).


ועוד כ' בביכור"י (סי' תרס"ב סק"א) שביו"ט שני של גלויות צריך לברך וליטול דוקא את אותו לולב שנטל ביו"ט הראשון, כדי שלא להכנס לספק ברכת "שהחיינו". עכ"ד [ור' מה שהסיק לפי זה, בס' מועד לכל חי (סי' כ"ג ס"ק קס"ב). הב"ד בסא"ה (שם)]. ואני הקטן לא זכיתי להבין את דברי הג' הביכור"י. דכלום מברכים "שהחיינו" על האתרוג או הלולב המסוים הזה. הרי מברכים על עצם המצווה. ואת המצווה אפשר לעשות בכל דמ"י אחרים. ועוד, מי שאגד דמ"י ובירך "שהחיינו" על האגידה, ולבסוף נוטל דמ"י אחרים, הרי ודאי שלא יברך שוב "שהחיינו". דמסתימת כל הפוס' מבואר שלא יברך כלל את ברכת "שהחיינו" על הדמ"י באותה שנה [ראה שו"ע (סי' תרנ"א ס"ו) ומ"ב (סקכ"ט)], ולפי"ד הביכור"י יכל לפתור הבעיה עי"כ שיברך "שהחיינו" על האגידה, ושוב יברך "שהחיינו" על הנטילה ביו"ט הראשון על דמ"י אחרים. ומדלא כתבו הפוס' כן משמע בהדיא דלא ס"ל כביכור"י. ואדרבא, כתבו כמה מהראשו' שעדיף לאגוד ע"י אדם אחר כדי שלא יתחייב לומר "שהחיינו" באגידה ואז לא יוכל לברך שוב "שהחיינו" על הנטילה ביו"ט הראשון [שכ"כ הרשב"א בחידושיו לסוכה (דמ"ו, א'), ושכן גם ד' הרמב"ן. הב"ד בסא"ה (במיל' לח"א סק"ח דש"ז)]. ולפי"ד הביכור"י לא צריך לכ"ז. אלא שיברך "שהחיינו" באגידה (ואין זו ברכה לבטלה, כיוון שבעת שמברך אותה ה"ז ברכה ראויה), ושוב יברך על הנטילה ביו"ט ראשון כשנוטל לולב אחר. ועוד ניתן לכאו' להקשות על דברי הגאון הנ"ל. דלפי דבריו צריך להקפיד לתקוע ביו"ט שני דרה"ש באותו שופר שתקע בו ביו"ט הא'. וכן בחנוכה יצטרכו להדליק בלילה השני באותו כלי שמן שהדליק בלילה הראשון. וכן הספרדים יצטרכו ביום פורים לקרוא את המגילה שקראו בליל פורים (שהם מברכים "שהחיינו" על קריאת המגילה רק בלילה. ולא שמעתי מעולם על הצורך להקפיד בדברים אלה. ולכן לא זכיתי להבין את ד' הגאון הגדול הביכור"י.


[102]קב. עיקר ד"ז שלפני הברכות אין ליקח את ד' המינים באופן שיוצא י"ח מצוות נטילתם, הוא מבואר בהערה הקודמת עפ"י הגמ' בסוכה (דל"ט, א'), התוס' (שם ד"ה "עובר לעשייתן") הרא"ש (שם), מרן (סי' תרנ"א ס"ה) וש"פ.


ועוד כתבנו שם את דברי התוס' הנ"ל, שלא יברך על הדמ"י בעודן בכלי שלהם, דצריך שתהא המצווה סמוכה לברכה ומזומנת בידו לעשותה [וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ד) וש"פ].


[103]קג. מרן (סי' תרנ"א סעי' ה'). מ"ב (סקכ"ד) וש"פ רוא"ח הנ"ל (בהערה ק"א).


על מש"כ מרן שיברך קודם שיטול הלולב או שיהפוך האתרוג כ' מרנא הגר"א ז"ל בביאורו (לסי' תרנ"א ס"ה) וז"ל: אבל א"צ לזה, כמש"כ בפ"א דפסחים (עיי"ש ד"ז, ב' - מ.ה.), דמה שמברך אחר שהן בידו ויצא בהן, ואין לברך קודם שלקחן, כמ"ש בפ"ג דמנחות (עיי"ש דל"ה, ב' – מ.ה) מאימתי מברך וכו' (גבי תפילין – מ.ה.). עכ"ל. הב"ד בשעה"צ (סק"ל). ומבואר בדבריו שא"צ כלל לנסות את כל האפשרויות כדי שלא יתחיל מעשה כעין מעשה המצווה קודם הברכה. והמשיך הגר"א שם והתייחס לאפשרות שהביאו התוס' (בסוכה דל"ט, א' ד"ה "עובר") והרא"ש (פ"ג בסוכה סקל"ג) שיברך כשהאתרוג מהופך, וכ' ע"כ וז"ל: וגם ההיפוך אינו מועיל, כיוון שמברך על הלולב והן מצויות לפניו, אין מעכבין זא"ז, כמש"ל סי"ב (היינו שכיוון שכל הדמ"י לפניו, הרי יוצא י"ח כשמברך עליהם ונוטלם זה אחר זה, וכמש"כ בשו"ע סעי' י"ב – מ.ה.). וכיוון דאמר בגמ' דמברך בלולב אחר שיצא, ולא אשכח צד היכי עבדינן אנן. עכ"ל. ולכן הסיק רבנא הגר"א ז"ל, שלמרות שמעיקה"ד א"צ לכל זה, מ"מ כ' בסו"ד, וז"ל: ועל צד היותר טוב יכוון שלא לצאת בו (בנטי' הדמ"י קודם הברכה – מ.ה). ואף למ"ד מצוות א"צ כוונה, כמש"כ התוס' שם ל"ט, א' (בסוכה, ד"ה "עובר", כנ"ל בהערה ק"א – מ.ה.), וע' בר"ן שם. עכ"ל. ובאמת זו מחלו' ראשו' אי שרי לברך אחר שכבר החל במצווה, כל עוד לא סיימה. ובס"ד נביא בקיצור דין זה.


הנה הטור (בסי' תרנ"א ס"ד) כ' וז"ל: והרמב"ם ז"ל כתב שיברך קודם שיטלנו בידו. ולא נראה לר"י. וי"א כיוון שלא נענעו ועדיין יש לו לתופסו בידו, אע"פ שאינו מעכב, קרינן ביה שפיר קודם לעשייתו. וטוב לעשות כאחד מן הדרכים שכתבתי. עכ"ל.


ולגבי ד' הרמב"ם הסביר מרן בב"י שנראה שהוא ממש"כ הרמב"ם בפ"ז (מלולב ה"ו), שכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולם סמוכים לו, ואח"כ נוטל האגודה הזאת בימינו. ע"כ [אמנם לי הקטן לא כ"כ ברורה ד' הרמב"ם. שמצד א' אכן נראה מדבריו בהלכות לולב שניתן לברך דוקא קודם התחלת המצווה. אלא שמצינו שלרמב"ם (פי"א מברכות ה"ג) יש לברך דווקא קודם שהתחיל במצווה. ואם עשה המצווה ולא בירך עליה, תלוי אי עדיין עשייתה קיימת (כלבישת הטלית והתפילין, וישיבת הסוכה) יכול לברך אחר שהחל במצווה, כיוון שעדיין מתקיימת המצווה (שם ה"ה). ואם המצווה כבר עברה (כגון שגמר לשחוט, גמר לכסות הדם, וגמר להפריש תרו"מ) אינו חוזר אחר עשייתה (שם ה"ו), חוץ מטבילת הגר (שם ה"ז). וכ"פ הרמב"ם (בספ"ג מהל' אישות הכ"ג) שלא יברך אחר הקידושין. וע"ע ברמב"ם (שם בהל' ברכות פי"א הט"ו), שכ' שאם נטל את הלולב מברך "על נטילת לולב", שכיוון שהגביהו יצא ידי חובתו (ועיי"ש ברבינו מנוח שכתב, דהא עדיין לא נענע והוא שיירי מצוה. ע"כ. וע"ע ע"כ לקמן בסעיף מ"ג). והוסיף הרמב"ם שם, שמ"מ אם בירך קודם שיטול, צריך לברך בנוסח "ליטול את הלולב" (והיינו שמשנה בנוסח הברכה).


ולכאו' קשה, דהרי לעיל (בהל' ו') כ' הרמב"ם שאין לברך לאחר העשייה, ומדוע הכא כתב שיכול לאחר שנטל לברך "על נטילת לולב". ור' ע"כ בס' חידושי בן אריה (סי' ז' סקי"א), ובשאג"א (סי' כ"ו ד"ה "יודע"), ובס' מרומי שדה (סוף פסחים). ואכמ"ל].


ומ"מ מרן בב"י (בסי' תרנ"א) הביא עוד את דברי הר"ן (בסוכה ד"כ, ב' ד"ה "ומדפרכינן") שהסיק דאע"ג דמדאגבהיה נפק ביה, מ"מ עדיין יש כאן שיורי מצווה שצריך לנענעו, הלכך, שפיר מיקרי עובר לעשייתן. דלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצווה כולה קודם שיברך עליה. עכ"ד.


ומדאתינן להכי נביא בס"ד דעה יותר קיצונית. שבס"ד מצאנו שכ' הפר"ח (ביו"ד סי' י"ט סק"ג), שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, וזה היינו לכתחי'. אבל בדיעבד שעשה (כל) המצווה ולא בירך עליה קודם עשייתה, יכול לברך אחר עשיית המצווה. ומיהו לצאת ידי ספק, כתב שטוב וישר הוא להביא עצמו לידי חיוב ברכה אחרת, ויכוון לפטור אותה (היינו את אותה הברכה) שהוא מסופק בה. עכת"ד. אמנם הפר"ח עצמו באו"ח (רס"י תל"ב) פסק ההיפך מזה. הב"ד ביד מלאכי (כללי הדינים, כללי הכ"ף, ס"ק ר"צ) ותמה על דבריו ביו"ד. וכן הג' שכנה"ג חלק ע"ד הפר"ח ביו"ד. ואכן לא קיי"ל הכי, אלא קיי"ל כדברי רבנו הרמ"א (בסי' תל"ב ס"א), שאם התחיל לבדוק החמץ מבלי לברך ע"כ, יכול לברך כל זמן שלא סיים הבדיקה. ע"כ (ועיי"ש במ"ב סק"ד). ואכן בד' הרמב"ם (בפי"א מברכות ה"ה וה"ו) ג"כ מפורש שלא כפר"ח. אמנם אח"כ מצאתי שגם ד' הג"א (שקדם לפר"ח) הינה שבכל המצוות, אם לא בירך עובר לעשייתן יכול לברך אחר עשייתן אפי' לכתחי' (הב"ד כה"ח סי' תקפ"ה סקל"ט). אמנם ברור שלד' מרן ורוה"פ אין הלכה כן. וקיי"ל כרוה"פ, ובפרט דסב"ל. וע"ע בענין זה בגמ' ברכות (דנ"א, א'), ובפרט ברשב"א שם (ד"נ, ב') בשם הראב"ד. וכן ברא"ש בברכות (פ"ז סי' ל"ג). וכן לקמן (בסעי' מ"ג, ובפרט בהערה קי"ב).


[104]קד. כ"כ התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "עובר"), הרא"ש (בסוכה פ"ג סקל"ג) והב"י (סי' תרנ"א על הטור ס"ה). וכמה מדרכי נטילה אלה פסק גם מרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"ה), וכדלקמן.


[105]קה. כ"כ התוס' והרא"ש הנ"ל, וכ"פ הטור ומרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"ה). המ"ב (רסקכ"ה), כה"ח (סקנ"ז) וש"פ.


והטעם, משום שעי"כ שהופך את א' מהמינים הרי עדיין אינו יוצא י"ח המצווה, דהא ד' המינים מעכבים זה את זה, ואם חסר מין א' לא יצא י"ח [כמש"כ בשו"ע (שם סי"ב)]. ואם הם הפוכים לא יצא י"ח אותו מין הפוך [כמש"כ בגמ' סוכה (דמ"ב, א'), וכדלעיל (בסעי' ל"ח)].


אמנם יש שהקשו על דרך זו. שכ' הב"ח (בסי' תרנ"א) שהרי קיי"ל שאם נטלן זה אחר זה יצא, אם כולם נמצאים לפניו (וכ"פ בשו"ע סי' תרנ"א סי"ב). ואם כן הרי אע"פ שהאתרוג (או מין אחר) הינו הפוך ואינו יוצא בו י"ח, מ"מ בשאר המינים שאינם הפוכים הרי יוצא בהם י"ח, ולפי"ז יוצא שמברך אחר שכבר החל בקיום המצווה, וא"כ אין הברכה עוברת לעשייתן אלא רק באתרוג. עכת"ד. וכן הקשה ע"כ הגר"א, וכנ"ל (בהערה ק"ג).


ומ"מ כ' הב"ח בסו"ד, שנראה שכדי לצאת מידי ספק יהפוך את שניהם (והינו את כל הדמ"י). ושכ"כ בתשב"ץ בשם מהר"ם, וכ"כ הרוקח (סי' כ'), "וכך ראוי לנהוג". הב"ד הא"ר (בסקט"ז), והוסיף שכ"מ גם מהרז"א והמט"מ שיש להפוך שניהם (הלולב והאתרוג. והיינו את כל הדמ"י). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ד) וכ' שאכן יש מהמהדרים במצוות הנוהגים להפוך את שניהם.


ובאשר לעצם קושיית הב"ח (באמת שקושיה זו ניקרה במוחי אני הקטן, עוד זמן רב לפני שראיתי שכבר הב"ח ומרנא הגר"א הקשו זאת). הנה כשעסקנו בכך בדיבוק חברים, הי"ו, אמר חכ"א שליט"א, שלכאו' י"ל שכיוון שהנוטל את ד' המינים הופך את האתרוג, הריהו מגלה דעתו שאינו רוצה לצאת י"ח המצווה טרם הברכה. וא"כ כוונתו שאינו יוצא י"ח לא רק גבי האתרוג אלא גם גבי כל הדמ"י. עכ"ד. ולכאו' יש להעמיד תירוץ זה אף למ"ד שמצוות אינן צריכות כוונה. דאף את"ל שאינן צריכות כוונה, יש מקום לומר שאינו יוצא י"ח אף בג' המינים שכבר נטל, דה"ז דבר המתגלה עפ"י מעשהו. כך בס"ד נלע"ד. וחילא דידי מדברי הח"א (בכלל ס"ח והב"ד מרן המ"ב בסס"י ס' סק"י), דהיכא דמוכח לפי הענין שעשייתו את המצווה הינה כדי לצאת י"ח המצווה, הריהו יוצא י"ח אע"פ שלא כיוון בפירוש לצאת י"ח. וכגון שקורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר התפילה, או שאכל מצה (בהסבה), או שתקע ברה"ש בשופר או נטל לולב, הרי שאם יש לתלות שעשיית הדבר היתה לשם מצווה, יצא. עיי"ש. ולפי"ז לכאו' ה"ה להיפך, וכגון בני"ד. שאם מוכח ממעשהו, שעושה בכוונה מעשה להראות שאינו רוצה לצאת בכך י"ח המצווה, הרי שלא יצא י"ח. ודמי למאן דעומד וצווח ככרוכיא שאינו רוצה לצאת י"ח המצווה, שחוץ מהגאון הגדול, הרא"ה ז"ל (תלמיד הרמב"ן ובן דורו של הרשב"א, בעהמח"ס בדק הבית) הרי שכל שאר הפוס' ס"ל שבכה"ג לא יצא י"ח (בס"ד כדלקמן בהערה ק"ז). ולפי"ז בס"ד מתורצת קושית הג' הב"ח, דע"י הפיכת האתרוג הריהו מגלה דעתו שאינו רוצה לצאת י"ח נטילת כל הדמ"י.


ועוד דנו חכמי בית המדרש הי"ו, לתרץ את קושית הב"ח, עפי"ד רבינו יונה בברכות (דמ"ד, ב' מדפי הרי"ף, סוד"ה "כי שמע"), שכ', וא"ת כיצד יכול לברך "וציוונו על נטי' ידיים" אחר שנטל, י"ל שכיוון שיכול לומר הברכה קודם גמר עשיית המצווה, דהיינו בשעת הניגוב, עובר לעשייתו הוי. והוסיף, דהכי אמרינן גבי לולב, דמדאגבהיה נפיק ביה, ואפ"ה נוטל ומברך אחר שנטלו. דכל זמן שלא נענע אותו ולא גמר המצווה כראוי, עובר לעשייתה קרינא ביה. עכת"ד. וכעין זאת כ' גם רבינו מנוח (בפי"א מברכות הט"ו), ומרן בכס"מ (פ"ז מלולב ה"ט). ונלע"ד בס"ד, שאם נרחיב את הדרך של תירוץ זה, יש מקום לומר שרשאי לברך אף לאחר גמר הנענועים, כשממשיך ללכת עם הדמ"י כל היום כמנהג אנשי ירושלים בעבר. ור' ע"כ לקמן (בהערה קי"א).


ומ"מ אני הקטן, העומד כננס לפני ענק, לא זכיתי כ"כ להבין את דברי רבינו הגדול רבינו יונה. דאם ילפינן לולב מנטי', לכאו' לא דמי הא להא. ראשית, הא י"א שבלולב סגי בהגבהה כלשהי, וא"צ אפי' טפח או ג"ט (כנ"ל בסעי' כ"ד). ולפי"ז הרי כבר גמר לקיים המצווה בהגבהה זו, וכיצד הוא מברך. ואף את"ל שרבינו יונה ס"ל דבעי הגבהת ג"ט או לפחות טפח, בכ"ז יש מקום לחלק ולומר דבנט"י איכא למימר שמברך אחר הנטילה משום דשמא ידיו מלוכלכות או טמאות באופן דלא שפיר להזכיר ש"ש באופן כזה. משא"כ בלולב שיכול לברך קודם קיום מצוות הנטילה. ואם בכל אופן נקטינן שטעם הברכה אז הוא משום שטרם גמר המצווה, הרי ודאי שאי"ז לכתחי', דלכתחי' ודאי עדיף לברך קודם שהחל המצווה (ראה למשל בשו"ע וברמ"א רס"י תל"ב). ומ"מ מצינו שרבינו יונה, אחד מגדולי הראשו', ס"ל שכל זמן שלא סיים המצווה רשאי לברך על המצווה. והיינו כתוס', הרא"ש הנ"ל וסיעתם.


ומ"מ חוץ מקושיית הב"ח והגר"א הנ"ל ישנן עוד קושיות שכתבו הפוס' על פתרון זה (של נטילת האתרוג הפוך בעת הברכה).


ואלה הקושיות:


1) יש מי שכתב שהפיכת האתרוג בעת הברכה אין זה נוי למצווה אלא זלזול במצווה [כלבו. הב"ד הא"ר (סי' תרנ"א סקט"ז) ובסא"ה (ח"ב במיל' סק"ד)].


2) יש שכתב שע"י היפוך האתרוג עלולים לעשות בו נקבים [חיי אדם (כלל קמ"ח סעי' י'). הב"ד בסא"ה שם]. אמנם לענ"ד זה קצת קשה מצד המציאות דראינו רבים ההופכים ולא שמענו על מעטים שניקבו.


3) יש שכתב שיש מהמון העם הטועים בזה ואינם יודעים כיצד להפוך האתרוג, ומה נקרא דרך גדילתו. ובשל כך לפני הברכה אוחזים האתרוג כדרך גדילתו, ולאחר הברכה מיד הופכים אותו, ויוצא שלאחר הברכה אינו נוטלו כדרך גדילתו [ס' עץ השדה. וכעין זאת כתבו עוד אחרו'. עיי"ש בסא"ה]. אמנם ק"ק לי ע"כ, דאם אזלינן בדרך זו, אזי אין לדבר סוף, ונחשוש שעמי הארצות בכלל לא יטלו את הדמ"י כיוון שאינם מבינים כלל מהי דרך גדילתו של האתרוג.


[106]קו. התוס', הרא"ש, הטור, השו"ע (סי' תרנ"א ס"ה), מ"ב (סקכ"ה), כה"ח (סקנ"ז), וש"פ, כנ"ל בהערה הקודמת. ולפי האמור בהערה הקודמת עדיף שיתכוון בהדיא שרק לאחר הברכות יוצא הוא י"ח בכל הדמ"י, ובזה יוצא הוא מחששות מסוימים. וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז. להרה"ג אליהו וינד שליט"א. הל' נטילת הדמ"י). ומ"מ לשיטת רבינו יונה ודעימיה, אף אם יוצא י"ח נטילת ג' המינים (מלבד האתרוג), א"צ לכוון זאת, דהא טרם סיים המצווה ויכול עדיין לברך הברכות.


[107]קז. מקור דין זה:


גם אפשרות זו כתבו התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "עובר"), הרא"ש (פ"ג בסוכה סקל"ג), הטור והב"י (סי' תרנ"א), הגר"א בביאורו (סי' תרנ"א סקט"ו) ובמע"ר (סי' רי"ז. וכ' שם שלא יהפוך קודם הברכה, אלא רק שיכוון שלא לצאת קודם הברכה. ע"כ), וכ"כ הח"א (כלל קמ"ח סעי' י'), המ"ב (סקכ"ה), וכה"ח (סקנ"ז). וכ' סא"ה (בח"ב בפ"ה הערה 6, ובמיל' סק"ד) שכן נהג גם החזו"א זצ"ל. והרבה אחרונים.


דנו הפוס' אי פתרון זה מהני אף למ"ד שמצוות א"צ כוונה. דאת"ל שמצוות א"צ כוונה, הרי שלכאו' יצא י"ח בנטילת כל הדמ"י לפני הברכה למרות שבאמת אינו מתכוון לצאת י"ח המצווה בכך.


ראשית יש לומר שה"ז מחלו' גדולה בראשו' אי מצוות צריכות כוונה. ויש שחילקו בנידון זה בין מצוות דאו' לדרבנן. ר' ע"כ למשל בב"י ובשו"ע (סס"י ס' ס"ד), במ"ב וכה"ח (על השו"ע שם) ובש"פ. ואכמ"ל. וא"כ לפי מ"ד שמצוות אכן צריכות כוונה יוצא שבני"ד כיוון שבעלמא מתכוון לצאת י"ח הנטילה רק לאחר הברכה, הרי שוודאי חשיב עובר לעשייתן מה שמברך אחר שכבר לקח את הדמ"י בידו, שהרי לא התכוון עדיין לצאת י"ח המצווה. וא"כ צריך לברר רק למ"ד שמצוות א"צ כוונה, כיצד חשיב בני"ד עובר לעשייתן. ולמ"ד שא"צ כוונה אף במצוות דאו', יש לדון בני"ד הן לגבי היו"ט הראשון (שחיוב הנטילה בו הינו מדאו') וכ"ש לגבי שאר ימי החג (שחיוב הנטילה בהם הינו מדרבנן), שכ"ש שלא יצטרך בהם כוונה. ולמ"ד שבמצוות מדאו' בעינן כוונה ובמצוות דרבנן א"צ כוונה (כב"ח. ור' למשל כה"ח סי' תע"ה סקנ"ח), הרי שהדיון בני"ד צ"ל רק גבי ימי חוה"מ.


אלא שבאמת יש לתרץ עפ"י מש"כ רוב הראשו' והאחרו' שאף למ"ד שמצוות א"צ כוונה, מ"מ בכה"ג שמתכוון ממש שלא לצאת י"ח המצווה, הרי שבאמת לא יצא י"ח. וא"כ ה"ה בני"ד, שאם נוטל הוא את כל הדמ"י לפני הברכה ומתכוון בהדיא שלא לצאת בלקיחתם אלא רק לאחר הברכה, הרי שבאמת לא יצא י"ח בלקיחה זו, ומה שאוחז בהם לאחר הברכה ה"ז נחשב כעובר לעשייתן שלאחר הברכה.


ואמנם ד"ז שנוי במחלו'. שלד' הרא"ה. [בכתובות (דצ"ד, ב') הב"ד מרן בב"י (סס"י תקפ"ט) בשם הרב אוהל מועד (הל' ק"ש ד"כ, א')] שאפי' צווח ואומר שאינו רוצה לצאת י"ח המצווה, בכל זאת יצא. אלא שבאמת לד' הרבה ראשו' אם מתכוון האדם לא לצאת י"ח המצווה, אכן לא יצא בה י"ח. שכ"ד הרא"ש בפסקיו (פ"ג דסוכה סי' ל"ג), המאירי (סוכה דמ"ב, א') האו"ז (ח"ב סי' שי"ג), שב"ל (סי' שס"ו), הרשב"ץ (בפסקיו לברכות דמ"ב, ב' ולרה"ש דכ"ח, ב'). וכ"כ תלמידי רבינו יונה (ספ"ק דברכות, די"ב, ב') והר"ן (ברה"ש דכ"ח, ב') בשם רבינו שמואל [הב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקנ"ט). ובחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ג). עיי"ש מה שהאריך להשיג על הב"ח שכ' שאף הרשב"א ס"ל כרא"ה שבכה"ג יצא י"ח. וכ' שם ע"ד הב"ח דלא כן הוא, אלא אף הרשב"א ס"ל שבכה"ג לא יצא, וכמפורש בהדיא בב"י (סי' תפ"ט) בשם תשו' הרשב"א (סי' תנ"ח). וא"כ רק הרא"ה ס"ל שיצא. עיי"ש בחזו"ע שהב"ד עוד כמה אחרו' דס"ל שלרשב"א לא יצא בכה"ג. עיי"ש].


נמצאנו למדים שאף בני"ד אי מתכוון האדם הלוקח את ג' המינים שלא לצאת י"ח עד לאחר הברכה, אכן לד' הרבה מאוד ראשו' [חוץ אולי מהרא"ה ז"ל (שלא ברור שכך דעתו, מדכתב שם בחידושיו לכתובות שהדבר "צריך עיון ובדיקת שמועות") ואולי עוד ראשו'], לא יצא י"ח, ובכך מתורצת קושית הב"ח שיוצא שיצא י"ח קודם הברכה לגבי ג' המינים. דהרי אם מתכוון שלא לצאת י"ח אכן לא יצא י"ח אף גבי ג' המינים שנטלם קודם הברכה [ואגב, גם הרא"ה בכתובות שם סיים דבריו וז"ל: "וזה צריך עיון ובדיקת שמועות". והיינו לא ברירא ליה שבפשטות כך הלכה].


ואכן כ"כ בהדיא כמה ראשו' ואחרו' גם גבי ני"ד. שכ"כ כמה מהראשו' הנ"ל (כתוס' והרא"ש הנ"ל), וכ"כ האחרונים, כגון הגר"א (בביאורו בסי' תרנ"א שם), המאמ"ר (סי' תרנ"א סק"ט) המ"ב בשעה"צ (סקכ"ט), כה"ח (סקנ"ט), חזו"ע (שם) ועוד אחרו' (כמבואר בחזו"ע שם). ואע"ג שהיו מהאחרו' שהחמירו (לגבי ני"ד הוי חומרא) בזה (כמבואר בחזו"ע שם), מ"מ בס"ד נראה שלרוה"פ יש להקל גבי ני"ד בכך.


ועוד בענין כוונה במצוות ר' למשל במנח"ש (ח"א סי' א'), מקראי קודש הל' רה"ש (פ"י סעיף ז') ושאר פוסקים. ואכמ"ל.


ובאשר לד' הפוס' החולקים וסברי שאין לנקוט כדעה זו.


הנה מדברי הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ו) נראה שלא ס"ל כלל כפתרון זה. שכ' הרמב"ם שיברך על הדמ"י קודם שיטול אותם בידיו. והיינו לא ס"ל שיטלם אך יכוון שאינו יוצא י"ח בכך. ונראה שכן הבין הטור (בסי' תרנ"א) בד' הרמב"ם. וכ"כ עוד פוס' בדעת הרמב"ם. ור' בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ג דשמ"ח) שכ' שמדברי הרמב"ם אין הכרע כלל. ובין השאר סמך יסודותיו ע"ד הג' הרח"ף בכה"ח (מע' מ' סקמ"ג דכ"ג, א') דכל היכא שהרמב"ם לא גילה דעתו אמרינן שוודאי דעתו כד' רוה"פ. ע"כ. אמנם לענ"ד א"א לומר כן כאשר מדברי הרמב"ם קצת מוכח דלא ס"ל כדעה זו, כמו שכתבנו, מדכתב שבדווקא יש לברך קודם הנטילה. ולא דמי למיקרים שהרמב"ם לא גילה דעתו כלל. דהא בני"ד משמע מדבריו להיפך. אמנם יש להעיר שמדברי הרמב"ם (פי"א מברכות ריש הט"ו) נראה שיש מקום להבין שד' הרמב"ם שיכול לברך אחר שהגביה הלולב. עיי"ש.


נוסף לכך גם הב"ח התנגד לפתרון הלכתי זה, ואף הוסיף שלרמב"ם לא נראית דרך זו. וכ' הב"ח שלרשב"א ולרא"ה אפי' צווח ואומר שאינו רוצה לצאת י"ח, ה"ז יוצא י"ח בעל כרחו (וכפי שכתבנו לעיל, לד' החזו"ע עפ"י הב"י בסי' תפ"ט בשם תשו' הרשב"א אי"ז כך).


וכן נראה שזו גם ד' עוד פוס' גדולים, כמ"א (סי' תרנ"א סקי"ב), שכ' שאין לעשות כן לכתחי', וכ"כ הפמ"ג (במש"ז סי' תרנ"א סק"ה) והביכור"י (סי' תרנ"א סקכ"א). וסמכו יתדותם ע"ד הב"ח הנ"ל. וכ"כ הגר"י קאפח זצ"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ז מלולב עמ' תקע"ח).


נמצאנו למדים שאף שראשו' רבים ס"ל שהעומד וצווח שבפעולה שהינו עושה אינו רוצה לצאת בה י"ח המצווה, אפ"ה יוצא בזה י"ח, מ"מ ישנם החולקים ע"כ, וסומכים ע"ד החולקים (או החולק) ע"כ. ובפרט שמצינו כמה מגדולי האחרו' שאין דרך זו מועילה לצורך הא דבעי להיות עובר לעשייתן. והיינו שיש מהפוס' דס"ל שאין לעשות כן לכתחי', ויש מהפוס' שממש אסרו לברך אחר שנטל כך.


ובאשר לד' מרן. הנה מרן בשו"ע לא הזכיר כלל דרך זו לנטי' הדמ"י. ולענ"ד אין לתלות זאת בטעמים שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פרק ה' הערות כ"ח וע"ג) בהבנת דברי הג"ר גבריאל איספרנסה זצ"ל, שלעיתים מרן כותב דין מחודש בב"י ומשמיטו בשו"ע מפני ג' טעמים: 1) אע"פ שהדין הוא דין מוסכם מ"מ הוא במציאות רחוקה. 2) הדין הוא דין פשוט ולכן השמיטו. 3) הדין כבר נלמד מעיקר הדין שכתב בשו"ע. ע"כ. והנה הרואה יראה שאף טעם לא שייך בני"ד. ובפרט שאת שאר הדרכים לפתרון הבעיה בני"ד כן כתב בשו"ע, ואילו את דרך זו לא הזכיר אפי' ברמז.


ואכן האחרו' דנו בשאלה מדוע מרן לא הזכיר בשו"ע דרך זו, וכתבו כמה טעמים לכך:


1) כ' הט"ז (סי' תרנ"א סק"ה) שדרך זו לכוון בליבו שאינו יוצא י"ח, הרי שעלול אדם לשכוח מלכוון זאת, הואיל וא"צ לעשות איזה דבר שיזכירו, משא"כ בב' הדרכים האחרות שעושה שינוי מעשה, ואין אדם שוכחו. [ובס"ד יש לדון על הקשר בין טעם זה, לבין שיטת הפוס' שמי שנטל בלא ברכה, רשאי לברך בדיעבד עד סוף הנענועים, שגם אז חשיב כעובר לעשייתן. וכדלקמן בסעיף מ"ג. ואכמ"ל.


2) יש שכתב שאי אפשר למסור שיעשו הרבים דרך זו כי לא כולי עלמא יודעים גדרי הכוונה שלא לצאת י"ח המצווה. אך מי שבאמת יודע לכוון אכן יכול לנהוג כך לכתחי', ומש"כ בשו"ע הוא רק דברים השווים לכל נפש [מטה יהודה (סי' תרנ"א סק"ה)].


3) יש שכתב שמרן לא כתב דרך זו בשו"ע משום שיש לחשוש לד' כמה פוס' הסוברים שגם אם מכוון שלא לצאת, בכל זאת יוצא ידי חובתו, ובפרט בשאר ימי החג (חוץ מיו"ט הראשון) שחיובם מדרבנן [מחה"ש על המ"א (סי' תרנ"א סקי"ב)].


4) יש שכתב לדון שבדרך זו אינו יוצא י"ח המצווה, גם אם מכוון לצאת י"ח רק אחר הברכה, כיוון שצריך לעשות דווקא מעשה לקיחה. והרי בשעה שלקח התכוון שלא לצאת בו, ובשעה שמכוון לצאת בו אינו עושה מעשה לקיחה, ולכן כתב שיטול האתרוג רק לאחר הברכה [שו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז)].


הביאו דברים אלה כה"ח (סי' תרנ"א סקנ"ח), סא"ה (ח"ב במיל' ססק"ד) וחזו"ע (הערה י"ג דשמ"ט).


והנ"מ בין הטעמים הינה למשל, שלטעם השלישי והרביעי (ואולי גם הראשון) יש חסרון עצמי בדרך זו. ואילו לטעם השני מי שיודע בדעתו שהוא חזק ואמיץ לכוון כראוי, אכן יכול הוא לנהוג כדעה זו.


כתבו הפוס' עוד השלכות מדעה זו, והיא שכשאדם מקבל ביו"ט הא' את לולבו של חבירו, שטוב להדר לקנות תחילה בהגבהה, ויכוון שלא לצאת בלקיחה זו, ויניחנו. ואח"כ יטול פעם שניה ע"מ לצאת בו [סא"ה (ח"ב פ"ו סכ"ד עפ"י השד"ח, ולוח א"י בשם הערת הגר"ח ברלין)].


ומ"מ כפי שראינו ישנם פוס' רבים הכותבים שזו הדרך המובחרת, מהם הגר"א ודעימיה.


[108]קח. גם את מקור דין זה כתבו התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "עובר"), הרא"ש (פ"ג מסוכה סקל"ג), הטור והשו"ע (סי' תרנ"א ס"ה), מ"ב (סקכ"ד) וש"פ רוא"ח.


טעם הסוברים כן, שמשום דג"ז חשיב עובר לעשייתן, משום דאע"ג שאם כולן לפניו רשאי לצאת י"ח כשנוטלן בזה אחר זה (כמש"כ השו"ע סי' תרנ"א סי"ב), מ"מ כל כמה שאינו נוטל האתרוג, לא קיים המצווה כלל, דמצווה אחת היא, ולכן לא קיים עדיין המצווה, ומה שנוטל את האתרוג אחר הברכה ה"ז חשוב כעובר לעשייתן [התוס' והרא"ש שם. מ"ב (סקכ"ד), שעה"צ (סקכ"ח), וש"פ].


דעת החולקים על פתרון זה. הנה הב"ח (הנ"ל בהערות ק"ה וק"ו) הקשה גם על דרך זו, דהרי מה שאינו נוטל האתרוג (או מין אחר מהדמ"י) אין זה מהני לדין עובר לעשייתן, שהרי עכ"פ יצא י"ח במה שנטל את ג' המינים האחרים, ורק י"ח נטילת האתרוג לא יצא. וכבר יש שתירצו תירוצים שונים (וכגון שמ"מ לא גמר עדיין לקיים את כל מצוות הנטילה, שהרי לא יצא י"ח נטילת האתרוג, וממילא יכול עדיין לברך את ברכות "על נטילת לולב" ו"שהחיינו"). וכמבואר כ"ז לעיל (בהערות ק"ה וק"ו).


הנה הג' הריעב"ץ (בסידורו) כתב לגבי ברכת "שהחיינו", שיברכנה אחר שיטול גם את האתרוג ויחברו ללולב. אלא שכבר חלקו ע"כ הביכור"י (סי' תרמ"ד סק"ב) ובחזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה כ"ה דשע"ז). וכן המנהג פשוט כיום שאין עושים כדברי הגריעב"ץ זצ"ל.


ובאשר לפסק ההלכה למעשה:


כתבו כמה פוס' שיש לנהוג למעשה כדעה זו. ראשית הרי מרן (בסי' תרנ"א ס"ה) פסק למעשה (גם) כדעה זו. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (פרידבורג. סי' נ"ז) שזו הדרך הנכונה בנטילת הדמ"י. ואף הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י, בסעי' י"ג דשמ"ז, ובסעי' כ"ג דף שע"ז) הזכיר רק דרך זו להלכה. ומשמע שסמך ידיו דווקא על דרך זו. וכ"כ שיש לנהוג כן במחזור קול יעקב (לגר"מ אליהו זצ"ל. דיני הדמ"י), וכדלקמן בהערה הבאה.


[109]קט. הנה לפי מה שכתוב בספרי הפוס' נראה לכאו' שהמנהג לא ברור. דיש אומרים בכה ויש אומרים בכה. וכנראה שנובע הדבר מהבדלי המקומות ומהבדלי הדורות.


שבס' חיים וברכה (שהיה לפני כמאה שנה. שם בסי' רל"א), כ' שמנהג רוב העולם להפוך את האתרוג בשעת הברכה [הב"ד בסא"ה (ח"ב פ"ה הערה 4)].


י"א שהמנהג שבעת הברכה ישאיר האתרוג לפניו, ויטלנו רק לאחר הברכה. שכ"כ בפסקי הסידור לאדמו"ר הגר"ז מלאדי. וכ"כ בס' דרכי חיים ושלום [(סי' תשע"ה). הביא דבריהם בסא"ה (ח"ב במיל' ססק"ד)]. וכ"כ כה"ח (סי' תרנ"א ססקנ"ט. עיי"ש שכ' שכן מנהג העולם משום שזו ד' רוב האחרונים). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור קול יעקב (הל' נטילת לולב). וכן מנהג מקצת היהודים יוצאי תימן [שלחן ערוך המקוצר (רצאבי. ח"ג סי' קי"ח סעי' ב' ובהערה ח'). ועריכת השלחן (קורח. סי' תרנ"א ס"ח), שכתבו שכן מנהג מקצת השאמים שנהגו עפ"י השו"ע שלא ליטול עד לאחר הברכה. וע"ע לקמן בסמוך].


י"א שהמנהג שיטול את כל הדמ"י כבר לפני הברכה, ויתכוון שאינו יוצא י"ח עד לאחר הברכה. שכ"כ בסא"ה (פ"ה הערה 6) שכן נהג החזו"א. ומסתבר שאם כך הרי שכן נוהגים ההולכים בתר פסקי החזו"א. וכן מסתבר שנוהגים ההולכים בתר פסקי מרנא הגר"א זצ"ל.


אמנם יש להזכיר עוד מנהג אחר, והוא מנהג רוב היהודים יוצאי תימן, והוא שמחזיקים את כל הדמ"י בידיהם כשהאתרוג עומד כדרך גדילתו, וכל זה עוד לפני הברכה, ואינם מכוונים כלל שלא לצאת י"ח קודם הברכה, כפשט הגמ' והרמב"ם [ס' שלחן ערוך המקוצר וס' עריכת שלחן הנ"ל (שם)]. וראה כעין זאת בריטב"א והר"ן (בסוכה דמ"ב, א' ד"ה "אמר אביי") דא"צ להפוך האתרוג כיוון שעדיין צריך לנענע הוי שיירי מצווה. וכ"כ בס' המכתם (לסוכה דמ"ב, א') והמאירי (לסוכה דמ"ב, א'), וכ"כ האורחות חיים (הלכות לולב סקכ"א). הב"ד בחזו"ע (שם. דש"נ, אמצע הערה י"ג).


לפי כ"ז נראה שלפי מש"כ בספרים אין מנהג ברור למעשה. אמנם נראה שאכן כיום פה בארה"ק מנהג רוב העולם (עכ"פ לאשכנזים ולספרדים) שלפני הברכה נוטלים את הלולב, ההדסים והערבות כדרך גדילתם ביד ימין, ואילו את האתרוג מחזיקים הפוך, ורק לאחר הברכות ("על נטילת לולב" ו"שהחיינו") הופכים את האתרוג שיהא כדרך גדילתו. וכ"כ בלוח א"י (דיני נטילת הדמ"י. עיי"ש מש"כ גבי עמי ארצות). וכן אמרו לי כמה תלמידי חכמים, הן ספרדים והן אשכנזים (חסידים, ליטאים וירושלמים). אמנם ישנם מנהגים אחרים של קבוצות מסוימות בעם (כגון מעט מהספרדים, מהם יוצאי ג'רבה, שבשעת הברכה מניחים את האתרוג על השלחן, או אשכנזים הנוהגים כגר"א וכדו'). ואכמ"ל.


ובשולי הדברים נעיר, שלכאו' כדי לצאת ידי קושית הב"ח היה עדיף להפוך את כל הדמ"י, אך באמת שזה תמוה. וא"כ היה עדיף לנהוג כדברי הרמב"ם [(בפ"ז ה"ו). והב"ד הטור (בסי' תרנ"א סעי' ה')], והיינו להניח את כל הדמ"י לפניו מבלי לאוחזם (ולא להניחם בכלי, לצאת י"ח התוס' בדל"ט, א'), ומיד אחר הברכה ליטלם, אלא שלתוס' אין לברך קודם שנוטל הלולב (מ"ב רס"ק כ"ד). ועוד בס"ד נעיר, דהשיטה ליטלם ולכוון שאינו יי"ח עדיין, מועילה היא אף לאנשים שיש להם עצבנות. שאף אם לפתע פתאום תבוא לו מחשבה שיוצא הוא י"ח בכך, הרי שבכ"ז יכול הוא עדיין לברך על הדמ"י כל עוד שלא סיים את הנענועים שבהלל (כבסעיף מ"ג), אע"ג שלכתחי' אין לעשות כן.


[110]קי. הנה לשם פסיקת ההלכה בני"ד הרינו צריכים בס"ד לברר תחילה כמה דברים: 1) מנין שאם גמר לקיים את כל המצווה ולא בירך, שבדיעבד יצא י"ח (לקמן בהערה זו). 2)מהו גדר גמר הנטילה שעד אז יכול לתקן ולברך על המצווה (בהערה קי"א). 3) אם נזכר בטעותו רק באמצע ההלל, כיצד יברך אז ענט"י לולב (ביו"ט הא' גם "שהחיינו"). הרי לכאו' זה הפסק בדיבור בתוך ההלל (ובפרט דבהלל שלם עסקינן, שחומרת הדיבור בו יותר גדולה (בהערה קי"א). 4) אם מותר לברך באמצע ההלל בין הפרקים, מהו מיקום בין הפרקים שבהלל (בהערה קי"א). 5) אם נזכר בטעותו לאחר גמר הנענועים שבהלל, וטרם גמר ההלל, הרשאי אז לברך (בהערה קי"א). 6) אם גמר את ההלל ואז נזכר בטעותו, היכול אז לברך על הלולב כל עוד לא גמר את הנטילות שבהקפות (בהערה קי"ב). ובס"ד יבוארו הדברים בהערות אלה.


וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.


הא שמי שבטעות גמר לקיים את כל מצוות נטילת ד' המינים ללא ברכה, שיצא בדיעבד י"ח המצווה, הוא משום שברכות אינן מעכבות, וכבר כתבו כלל זה האגודה (הל' מגילה פ"ב, על הגמ' במגילה די"ח, א'). וכ"כ מרן בב"י (יו"ד סי' כ"ח ס"ג ד"ה "ומש"כ אבל אין לברך עליהם") בשם הרא"ש (בחולין פ"ו סי' א') בשם רבינו יונה [(ברכות די"ב, ב' ד"ה "והיכא שצריך"). אך כתב כן גבי מצווה שעושין מספק, שלא יברך משום שברכות אינן מעכבות. לכן טוב שיעשה המצווה ולא יברך, שלא יעבור על "לא תשא"]. וכ"כ הלבוש (באו"ח סי' קנ"ב סק"א), הט"ז (באו"ח סי' שס"ח סק"ד, ובסי' תקכ"ז סקי"א), והחלקת מחוקק (סי' נ"ה סקי"ב). וכ"כ בגליון הש"ס בברכות (די"ב, א'). וכ"כ שאר הפוס', שאם עשה המצווה בלא ברכה, שבדיעבד יצא י"ח המצווה (ולא הבאנו את דברי הפוס' שכתבו כן גבי ברכות ק"ש, דבזה דעת הרבה מאוד פוס' שברכות ק"ש אינן קשורות למצוות ק"ש, ולכן אין מברכין אותן בנוסח "אקב"ו").


אמנם לא אכחש ולא אסתיר מהקורא את דברי מהרי"ק (בשורש קצ"ה), שיש איסור על עשיית מצווה בלא ברכה [הב"ד מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בס' משפט כהן (הל' תרו"מ סי' ל"ט). אמנם עיי"ש במשפט כהן שכתב דהוא דווקא במצוות שאינן חיוביות, וכגון מי שמניח תפילין במשך כל היום. דאל"כ הרי ברור שצריך לקיים המצווה אף בלא ברכה, כגון אכילת מצה בליל פסח. וכן הוב"ד בספרו של מו"ז הג"ר משה איררה זצ"ל (חלק ליקוטים וחידושים, סי' קל"ד)]. וכ"כ שלא לעשות מצווה בלא ברכה גם התבואות שור (ביו"ד סי' י"ט סקי"ז). אמנם בעלמא קיי"ל כרוה"פ שיעשה המצווה בלא ברכה. ואכמ"ל. ומ"מ אנו עוסקים במקרה שכבר קיים המצווה, ולא כשטרם קיים המצווה ומסיבה כלשהי לא יוכל לברך על המצווה, אי בכל אופן יקיים המצווה.


וא"כ כיוון שברכות אינן מעכבות, הרי שגם במיקרים שבהם לא יוכל לברך עוד את ברכות הנטילה (הן ברכת "אקב"ו על נטילת לולב" והן ברכת "שהחיינו"), מ"מ ידי חובת המצווה יצא [אם כי מקובל אחד אמר לי שלפי הקבלה העושה מצווה בלא ברכה אינו יוצא י"ח המצווה בשלימות. שמבואר בס' עץ חיים, שאע"פ שללא הברכה אמנם נעשו הבירורים של הלבושים שנפלו מנשמת אדה"ר בחטאו, מ"מ עדיין חסרים הבירורים שנעשים ע"י הברכה לתיקון של שבירת הכלים. ר' בעץ חיים (ח"ב דף קי"ג) ובנהר שלום (דף כ"ג). וכתבנו זאת ליודעי ח"ן. ואני אין לי יד ורגל בכ"ז].


ומ"מ צ"ע אי מי שקיים המצווה בלא הברכה, האם נחשב הדבר שקיים במצווה רק החלק במצווה שהוא מדאו', אך את החלק שהינו מדרבנן, והיינו הברכה, לא קיים. שבזה יש מחלו' אי לפחות יי"ח החלק מדאו', או אף את החלק מדאו' לא קיים. מ"מ כיוון שקיי"ל שברכות אינן מעכבות, הרי בס"ד נראה שבני"ד יי"ח מדאו' ומדרבנן, ורק הפסיד הברכה. ולכן א"צ כלל לשוב לעשות המצווה. ואמנם יש מהפוס' שכתבו שאין לעשות מצווה כשאינו יכול גם לברך עליה, אך אכמ"ל.


אחר כל זאת נציין לעיין לעיל (בהערה ק"ג) מה שכתבנו בשם הגר"א זצ"ל.


[111]קיא. הא דרשאי (וגם צריך) לברך את הברכה כל עוד לא סיים את מצוות נטילת ד' המינים, הוא מבואר ברבינו יונה (בברכות דמ"ד, ב' מדפי הרי"ף, סוד"ה "כי שמע"), ברבינו מנוח (פי"א מברכות הט"ו), בכס"מ (פ"ז מלולב ה"ט) ובשאר הראשו'. וכ"נ מדברי הרמב"ם (בפי"א מברכות ה"ה) שכתב כן גבי שאר המצוות, שרשאי לברך עליהן כל עוד לא סיימן. וכן מבואר בתשו' הרא"ש [כלל ד' (סס"י א'). הב"ד מרן הב"י בבדק הבית (סי' ס"ו), וכ"פ בשו"ע (סי' ס"ו ס"ב) גבי שכח ללבוש ציצית או תפילין]. וע"ע לקמן בסמוך ד' הסוברים שיברך עד סוף הנענועים.


וכ"כ הרבה אחרו' הן גבי שאר המצוות (כרמ"א רס"י תל"ב), והן גבי ני"ד, שאם טרם סיים את מצוות הנטילה, ועדיין לא בירך, שיברך אפילו אחר הלקיחה. שכ"כ המ"א (סי' תרנ"א סקי"א), הפמ"ג (בא"א סקי"א), הלב"ש, הח"א (כלל קמ"ח סעי' י"א וי"ב), המ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ו. וכ"מ מסקכ"ד), כה"ח (ס"ק ס' וס"א), יבי"א (ח"ח חיו"ד סי' כ"ז ובמיל' שם. ח"י חאו"ח סי' כ"א סק"ג וחיו"ד סי' ל') וש"פ.


וע"ע ע"כ לעיל בפרקנו (בסעי' י' ובפרט בהערה ל').


כתבו הפוס', שלמרות שמעיקר הדין יוצא בנטילה שלאחר הברכה [ור' לעיל בפרקנו (בסעיף כ"ד) מהו השיעור ההכרחי כדי שיקיים את מצוות נטילת הדמ"י. עיי"ש כמה שיטות בדבר], מ"מ המצווה נמשכת גם בזמן הנענועים, ולכן יכול לברך על הלולב ו"שהחיינו" גם לאחר הנטילה הראשונה (שלפני הברכה). ואכן ישנן כמה דעות בפוס' מהו זמן סיום קיום המצווה לענין שעד אז רשאי הוא גם לברך על המצווה:


1) י"א שרשאי לברך כל עוד לא גמר הנענועים (חלק כתבו במפורש דהיינו עד סוף ההלל וחלקם לא פירשו זאת). שכ"כ במחזור ויטרי (דף תל"ו), בהגמ"י (פ"ז מלולב ה"ו) בשם הרשב"ם, הראבי"ה, האו"ז, המרדכי, שב"ל, הרז"ה (בפסחים ד"ז, ב'). וכ"כ הריטב"א והר"ן (בסוכה דמ"ב, א' ד"ה "אמר אביי") דאע"ג דאגבהיה ונפק ביה, מ"מ שפיר מצי לברך עליה בתר הכי, כיוון שצריך עוד לנענע שהוא שיירי מצווה. ע"כ. וכ"כ עוד כמה ראשו' [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ג דש"נ ד"ה "ואם שכח לברך")].


וכדעה זו כתבו גם כמה מהאחרו'. חלקם כתבו שרשאי לברך על הלולב גם בזמן אמירת ההלל, וחלקם כתבו שרשאי לברכה רק עד סוף הנענועים שבהלל. וזו באמת הנ"מ בין דברינו בהערה זו, לבין מה שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בהערות ל' ול"א). ששם עסקנו רק אם רשאי לברך כל עוד לא גמר הנענועים שבהלל. ואילו הכא עסקינן אי רשאי לברך גם לאחר שגמר הנענועים שבהלל. וממילא עסקנו שם גם בשאלה אי רשאי לברך בתוך הלל, ומתי יברך בהלל.


בכל אופן כתבו כמה אחרו' שיברך את ברכות הלולב לפחות עד סוף הנענועים שבהלל. שכ"כ בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שנ"א. וכתב דהוא דווקא עד סוף הנענועים שבהלל, שעד אז הינה עיקר המצווה, ולאחר מכן תו לא מיקרי עוסק במצווה). וכ"נ מדברי שו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' ע"ט) בתחילת דבריו (וכדלקמן) וכ"נ מדברי הפוס' שהובאו לעיל (בהערות ל' ול"א), שיכול לברך לפחות עד סוף הנענועים שבהלל.


2) יש אומרים שרשאי לברך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" עד סוף ההקפות. שכ"כ הג' בעל הערול"נ (סי' תרנ"א סק"כ), שאף אם גמר ההלל והנענועים ואח"כ נזכר שלא בירך על הלולב, כיוון שמנהגנו לעשות ההקפה ולומר הושענא עם הלולב, אף שהוא מנהג בעלמא יכול לברך על הלולב ונחשב עדיין כעובר לעשייתן. עכת"ד. וכ"כ גם בספרו ביכור"י (סי' תרנ"א סק"כ). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה י"ג, דשנ"א) ופסק כמותו. אמנם הדגיש שם שלאחר גמר ההקפות וההושענות שוב אינו רשאי לברך על הלולב, וכדלקמן בסמוך.


אמנם ק"ק לי ע"ד הגרע"י בחזו"ע שם. דכתב שם שלמרות שיש דעות שרשאי לברך את ברכות הלולב אף לאחר גמר ההושענות, מ"מ לא פסקינן הכי משום סב"ל. ולפי"ז ק"ק מדוע היקל לברך לאחר הנענועים שבהלל, כל עוד לא סיים ההקפות, הרי יש מתירים לברך זאת רק עד גמר הנענועים שבהלל ותו לא. והרי סב"ל.


ומ"מ נראה שגם דעת שו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' ע"ט) במסקנתו כן. שכ' שאם אומר הוא את ההושענות ועושה ההקפות מיד לאחר ההלל אז אין היסח מהדמ"י, ורשאי לברך על הלולב עד גמר ההקפות [הב"ד בחזו"ע (שם)].


ומ"מ הג' הח"א (כלל קמ"ח סקי"א) הסתפק אי שרי לברך ברכות הלולב בהקפות, משום שההקפות אינן אלא זכר להקפות שבמקדש [הב"ד כה"ח (סק"ס)].


3) יש אומרים שיכול לברך על הלולב כל עוד אוחז הדמ"י בידו, אף שכבר גמר הנענועים (וההקפות). כ"נ קצת מדברי שו"ת משנה הלכות הנ"ל. ומ"מ המ"ב בשעה"צ (סקל"ב) כ' שמדברי הפמ"ג נראה שאין להקל בכך. ור' בח"א (שם) שתלה הדבר אם הסיר הד"מ מידו לאחר גמר מצוותו. אך התם בא להחמיר שלא לברך אחר ההלל. ושמא יקל הח"א היכא שסומכים ההקפות להלל. וצ"ע. ומ"מ מדברי שעה"צ (סקל"ב) נראה קצת שלד' הגר"א רשאי לברך אף שכבר אינו אוחזן בידו, אם עכ"פ מברך סמוך לגמר הנטילה (כן הבנתי אני הקטן מדברי שעה"צ. וצ"ע). ומדברי ערוה"ש (סי' תרנ"א סי"ג) נראה, שאם שכח לברך יברך בעודם בידו, שכל זמן שהם בידו מיקרי המשך מצווה (וקצת דמי לדברי הרז"ה דלעיל שכתב דהוי שיירי מצווה עד סוף ההלל).


4) יש אומרים שאם שכח לברך על נטילת הלולב בעת הנטילה, רשאי לברך את ברכותיו במשך כל היום (ומסתבר שרק עד השקיעה, דלאחר מכן הוי סב"ל). שכן מתבאר מד' שב"ל (סי' שס"ו), שלאחר שכ' דאף שכבר הגביהו ה"ז מברך עליו ומנענע, סיים דמסתברא כיוון שמצוות לולב כל היום, אע"ג דאגבהיה מברך על נטילת לולב. ע"כ. וכ"כ הריבב"ן, שלענין ברכה, אע"פ שהגביהו כדרכו, יכול לברך, שחיבוב מצווה הוא, ואפי' כל היום כולו בידו, עוסק במצווה הוא. הב"ד בחזו"ע (שם דשנ"ג), והוסיף שכן מתבאר גם מדברי התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "עבר". עיי"ש בסוף התוס') עפ"י מנהג אנשי ירושלים, דהואיל דיש בדבר מצוה מן המובחר לכן חשיב כעובר לעשייתן. וע"ע בס' אשרי האיש (פסקי הגריש"א זצ"ל. ח"ג פל"ב סעי' ז').


בס"ד נמצאנו למדים שישנן כמה וכמה שיטות בדבר, שחלקן מבוססות אף על דברי הראשו'. ומ"מ נראה שהדעה הרווחת הינה שרשאי לברך עד סוף הנענועים שבהלל, שזה עיקר מצוות נטילת הדמ"י. ואע"ג שמעיקר הדין יצא בהגבהה הראשונה שצריכה להיות סמוכה לברכה (וכדלעיל בסעי' כ"ד), מ"מ גם הנטילה בנענועים שבהלל חשיבא כחלק ממשי ממצוות הנטילה. כך בס"ד נלע"ד.


וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק ח' הערה צ"א) עד מתי ניתן לברך על מצווה שכבר עשאה.


בענין מי שרק באמצע ההלל נזכר שלא בירך עדיין את ברכות הלולב (כולל "שהחיינו").


כפי שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בריש הערה כ"ט), הרי שכתבו הפוס' שאם מסיבה כלשהי יכול הוא לברך על הדמ"י רק לאחר שהחל באמירת ההלל (התם מישתעי שהגיעו אליו הדמ"י באמצע ההלל) אזי יכול הוא לברך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" בתוך ההלל, ואין בזה בעיה של דיבור בתוך ההלל, אע"ג שבהלל שלם עסקינן, שהפסק הדיבור בו חמיר טפי מהפסק בחצי הלל (עכ"פ לספרדים, שבאמירת חצי הלל לא מברכים כלל, פרט לחלק מהספרדים שמברכים על אמירת חצי הלל בר"ח). וכ"ז עפי"ד הח"א, המ"ב (סי' תרמ"ד סק"ז וסי' תרנ"א ססקמ"א), חזו"ע (דיני הדמ"י סוף הערה כ"ה) וש"פ.


וע"ע שם (בהערה כ"ט) הדין גבי מי שכבר החל לברך על ההלל, ואז נזכר שטרם בירך על הלולב.


ומ"מ מי שכבר גמר את ההלל, אך טרם בירך את ברכת הלולב, וממש לפני שהחל לברך את הברכה האחרונה על ההלל ("בא"ה מלך מהולל בתשבחות") נזכר שטרם בירך על הלולב. בס"ד נלע"ד שקודם יברך את ברכת ההלל ורק לאחר מכן יש לו על מי לסמוך אם יברך על הלולב. ושתי סיבות לדבר. ראשית, עליו להסמיך את הברכה האחרונה של ההלל לסוף ההלל. וכמו שיש להסמיך את סיום ברכת "ישתבח" לסוף פסד"ז. ושנית, הרי ממילא הוא כבר הפסיד את האפשרות לברך על הלולב לפני סוף הנענועים שבהלל, שהריהו כבר עומד בסוף ההלל, וא"כ לד' הפוס' שניתן לברך על הלולב עד סוף הנענועים שבהלל, הרי שכבר הפסיד ברכה זו. ועתה יכול הוא לסמוך רק על הפוס' דס"ל שרשאי לברכה עד סוף ההקפות, וא"כ אין נ"מ אם יברכנה לפני הברכה האחרונה של ההלל או לאחריה.


ומכל זה יוצא שאף אם טרם התחיל את הברכה האחרונה של ההלל, אלא רק סיים את הנענועים שבהלל, ואז נזכר שטרם בירך על הלולב, הרי שעליו לסיים את ההלל, ורק אז יכול הוא לסמוך על הפוס' שרשאי לברכה עד סוף הקפות, ולכן יברכנה לאחר הברכה האחרונה של ההלל וממש לפני שמתחיל ההקפות [ונראה שאם למנהגו קודם קורין בתורה ואח"כ אומרים ההושענות ומקיפים הבמה, הרי שיברכנה לאחר קריאת התורה וקודם ההקפות, וזאת כדי להסמיך את הברכה ללקיחת הדמ"י שבהקפות (וכ"ז למ"ד שרשאי לברכה גם לאחר הנענועים שבהלל)].


ובאשר למי שנזכר בכך באמצע ההלל קודם גמר הנענועים, ר' לעיל בפרקנו (בהערה ל"א) שיכול לברך את ברכות הלולב ו"שהחיינו" רק בין הפרקים [עפ"י המ"ב (סי' תרנ"א ססקמ"א), כה"ח (סק"ס) וש"פ]. ועיי"ש (בסוף הערה ל"א) מה פירוש בין הפרקים, וה"ה לני"ד.


[112]קיב. עפ"י המבואר בס"ד בהערה הקודמת נראה שאכן לצאת מחשש ברכה לבטלה אין לברך הברכות לאחר גמר הנענועים שבהלל. מ"מ נראה בס"ד שמי ששכח ולא בירך את הברכות עד סוף הנענועים, הרי שיש לו על מה לסמוך אם יברכן עד סוף ההקפות. הלא המה הג' בעל הערוך לנר, הגרע"י זצ"ל בחזו"ע, ושו"ת משנה הלכות. אך יותר מזה אין להקל. ובפרט לפי"ד הרמב"ם (בפי"א מברכות ה"ג) שיש לברך ברכת המצוות דווקא קודם שהתחיל במצווה. וכנ"ל בהערה ק"ג. עיי"ש מה שבס"ד כתבנו שם, שלכאו' ישנה סתירה בדברי הרמב"ם ע"כ. כך בס"ד נלע"ד. וה' יצילנו משגיאות (הן מלהקל והן מלהחמיר. הן מברכות לבטלה והן מביטול ברכות כשצריך לברכן. ומ"מ ברכות אינן מעכבות המצווה, וכנ"ל בהערה ק"י).


ואגב דברים אלה נציין לדברי הגרע"י זצ"ל בכגון דא. ר' ביבי"א, אי רשאי לברך על המצווה תוך כדי דיבור מגמר המצווה [ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ט"ז סק"ה, וח"י חאו"ח סי' כ"א סק"ד)]. ובענין ברכה על המצווה לאחר גמר המצוה, ר' ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' כ"ד ס"ק ג'-ו'. וח"י חאו"ח סי' כ"א סק"ד). ודי בזה.


[113]קיג. מה שכתבנו שלאחר גמר הנטילה לא יברך עוד את ברכות הלולב ו"שהחיינו", כך מתבאר מהאמור לעיל (בהערה קי"א) עפי"ד הראשו' והאחרונים. ועיי"ש שלד' הרבה מגדולי הפוס' רשאי לברך רק עד סוף הנענועים שבהלל, ובשעת הדחק יש מקום לסמוך ע"ד הפוס' שיברכנה כל עוד שלא סיים לקיחת הדמ"י שבהקפות, וכ"נ גם מד' המ"ב (אמצע סקכ"ד) וש"פ שכתבו שאין לברך אחר שיצא י"ח המצווה וכנ"ל.


ובאשר לברכת "שהחיינו", עד מתי רשאי לברכה, ואי נטל הדמ"י ולא בירכה ביו"ט הראשון, אי רשאי לברכה ביום השני של החג או בשאר ימי החג.


מדברי הפוס' נראה שכל עוד רשאי הוא לברך את ברכת הלולב, הרי שרשאי הוא לברך גם את ברכת "שהחיינו". והיינו אם טרם סיים את מצוות נטילת הדמ"י באותו יום. ר' למשל במ"ב (סי' תרמ"ד סק"ג). וע"ע בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה י"ג, דשנ"א) שכתב בשם הישי"ע (סי' תרנ"א סק"ו) , שאם כבר אינו יכול לברך את ברכת המצוות, הרי דה"ה שגם אינו רשאי לברך את ברכת "שהחיינו" (באותו יום).


ובאשר למי שבשל שכחה או שלא היו לו דמ"י, לא בירך את ברכת "שהחיינו" על נטי' הדמ"י. הנה בשעה"צ (סי' תרס"ב סק"ד) הביא מחלו' אחרו' אי נטל ביו"ט הראשון ולא בירך "שהחיינו" האם רשאי לברכה ביום השני. והמ"ב בשעה"צ שם דחה את ראייתו של הפמ"ג שאינו רשאי לברכה עוד מהיום השני ואילך, וכ' שגם הלבוש וגם המ"א בסי' תרמ"ד פסקו שבכה"ג רשאי לברכה ביום השני (עיי"ש בשעה"צ שנשאר בצ"ע). ואכן המ"ב בשני מקומות אחרים פסק גבי ני"ד שכן יברכנה, ואפי' ביום השביעי. שכ"כ המ"ב בסי' תרמ"ד (סק"ג) ובסי' תרנ"א (ססקכ"ט). אמנם הדגיש שרשאי לברכה דווקא בשעת מצוות נטילת הלולב. עיי"ש ונראה שהכוונה כל עוד רשאי הוא לברך גם את ברכת "על נטילת לולב". וע"ע גבי כל זה לעיל (בהערה כ"ה).


וגבי מי שלא נטל הדמ"י ביו"ט הראשון, עד מתי רשאי הוא לברך "שהחיינו", ראה לעיל בפרקנו (בהערה כ"ד).


וגבי חנוכה ר' במ"ב (סי' תרע"ו סק"ד), אך שם הדין שונה מהכא כי טעמיו שונים.


לאחר כל זאת יש להדגיש שמי שקיים את המצווה, אף שלא בירך עליה, יוצא י"ח המצווה. ואמנם אין המצווה שלימה ללא הברכה, כמבואר בפוס' הפשטנים והמקובלים, מ"מ להלכה למעשה יצא י"ח [ור' בספרו של מו"ז הג"ר משה איררה זצ"ל (בליקוטים וחידושים, סי' קל"ד) שלד' המהרי"ק (שורש קצ"ה) יש איסור לעשות מצווה בלא הברכה שעליה. וע"ע בשו"ת משפט כהן (הל' תרו"מ סי' ל"ט) למרן הגראי"ה קוק זצ"ל. ומ"מ אי"ז ממש כנידוננו, שמדובר שבדיעבד כבר קיים המצווה בלא ברכה].


[114]קיד. נחלקו הפוס' האם לצורך נטילת ד' המינים יש להקדים את לקיחת אגודת הלולב, ההדסים והערבות, או להקדים לקיחת האתרוג. ולדבר זה יש השלכות אף לגבי הנחתם לאחר קיום מצוות הנטילה, וכן אופן העברת הדמ"י מאדם א' לחבירו ע"מ שיטול חבירו. ומ"מ בס"ד נלע"ד שכל זה הוא דווקא לכתחי', אך וודאי שאין הדבר מעכב.


דעת הסוברים שיש להקדים לקיחת האתרוג, היא דעת הרב אבן שועייב (בדרשה ליו"ט ראשון דסוכות). שכ' בשמו המט"מ (סי' תתקכ"ח): ושמעתי שיש לאדם להקדים נטילת האתרוג בשמאל, ואח"כ לולב בימין. ע"כ. והב"ד הרבה אחרו' [השל"ה (דרמ"ה), המ"א (סי' תרנ"א סק"ח. וע"ע לקמן בשמו). כה"ח (סקנ"ו), סא"ה (ח"ב פ"ה ססק"ב דשנ"ב. בפ"ו ססקכ"ג דשס"א, ובמיל' סקכ"ג), וחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ג דשמ"ט)]. וכן הביא מחלו' ע"כ בשו"ת זר"א (ח"א סי' צ"ה).


והטעם לדעה זו כ' בדרשות אבן שועייב, כמו שהקדים הכתוב "פרי עץ הדר", וכמו שאמרו בתפילין "והיו לטוטפות בין עיניך" שמניח תפילין של יד תחילה ואח"כ של ראש, לפי שמוקדם בפס'. וממילא כל זמן שיהיו הטוטפות בין עיניך וכו'. וכן כל זמן שהלולב בימין יהיו שניהם שווים. עכ"ל. והיינו שכמו בתפילין, ה"ה באתרוג ולולב שיש להקדים האתרוג ללולב דהא האתרוג מוקדם בתורה: "פרי עץ הדר", ואח"כ "כפות תמרים", ותמיד כשהלולב בידו הימנית צריך שיהא האתרוג בשמאלית [הב"ד מט"מ. ובהרחבה במחה"ש ע"ד המ"א. סא"ה וחזו"ע (שם)].


ודעת הסוברים שיש להקדים את לקיחת הלולב, ההדסים והערבות לפני האתרוג, זו ד' שו"ת זרע אמת (ח"א סי' צ"ה). שלאחר שהביא מחלו' אחרו' בהא כ' שהמקדים ליטול האתרוג אין מזניחין אותו, דיש לו על מה לסמוך. ואדרבא, יש פנים לומר דעדיף להקדים הלולב דהכי רהטי דברי הש"ס, התוס', הרא"ש והטור, וכן פשט השו"ע. הב"ד כה"ח, סא"ה וחזו"ע (שם). והוסיף כה"ח שבאמת כן גם ד' כל האחרו' שפסקו שיש ליטול הלולב ומיניו, לברך את ברכות הלולב ורק אח"כ ליטול האתרוג. דמבואר בדבריהם דסברי שיש להקדים הלולב לאתרוג. וא"כ ס"ל כדעה זו גם הלבוש, הט"ז, המאמ"ר, הח"א והמ"ב (סקכ"ד). וזאת נוסף למרן הגחיד"א ולכה"ח. וגם הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם) כ' שהעיקר כזר"א, שיש להקדים לקיחת הלולב לאתרוג. וע"ע בח"א (כלל קמ"ח ס"י) שתמה ע"ד המ"א בשם השל"ה, ונשאר בצ"ע.


ובאמת גם לי הקטן קצת קשה על מ"ד שיש להקדים לקיחת האתרוג ללולב. דהא טעמם הוא דילפינן מסדר הדברים האמורים בפס', כתפילין. אך את הלימוד גבי תפילין הרי למדו חז"ל, ואילו לנו לכאו' אין כח לדרוש פסוקים ולפסוק הלכות עפ"י סדר הפסוקים. וחילא דידי ממש"כ השד"ח, (אס"ד, יוה"כ סי' א' סק"ה) בשם יד מלאכי (בכללי התלמוד, כלל קמ"ד), שכ': "מי שם פה לדרוש דרשות מדעתנו". ויותר מכך כ' בשד"ח ש"דרשות אין לנו לעשות בעצמנו, אפי' לגאונים הראשונים". עכת"ד. עיי"ש בשם הרא"ם (בפרשת "מטות") ומוהרי"ק. ולפי"ז נראה שאף לראשו' אין כח לדרוש דרשות מפסוקים, וכ"ש לאחרו'. דרק חז"ל היה בכוחם לעשות כן, מפני שגם ידעו את פנימיות הכוונה בפסוקים. ולכן לא זכיתי להבין כיצד דרשו הפוס' דרשות בני"ד מהפסוקים.


אמנם לאחר כל זאת ראיתי שבאמת כבר כתב הרא"ש (בפ"ג בסוכה סס"י י"ד) וז"ל: ומסתבר שמגביה הלולב תחילה שמזכירים אותו בברכה. עכ"ל. ולפי"ז יש לתמוה מדוע כל הפוס' דלעיל לא הביאו את דברי הרא"ש הללו להוכיח שיש ליקח לצורך הנטילה דווקא את הלולב בתחילה [וראה בדגמ"ר מש"כ על המ"א]. ואע"ג שהרא"ש לא דיבר על נטילה בעלמא אלא דווקא כשנוטל את הדמ"י זא"ז, בכל אופן מטעמיה דהרא"ש – דמזכירין את הלולב בברכה, נראה דה"ה כשנוטל את הלולב עם ההדסים והערבות, שגם אז יקדים הלולב לאתרוג. לכן בס"ד נלע"ד שאכן יש לצרף את ד' הרא"ש לפוס' דס"ל שיש להקדים את לקיחת הלולב לאתרוג לצורך הנטילה.


ונאמרו כמה טעמים להקדים לקיחת הלולב לאתרוג. י"א שמקדימים הלולב כיוון שמזכירים אותו בברכה [הרא"ש (פ"ג בסוכה (סס"י י"ד), וכנ"ל]. י"א משום שע"י לקיחת הלולב חשיב כמקיים ג' מצוות [שו"ת זר"א (שם). הב"ד בחזו"ע (שם דשמ"ט)]. ועוד טעם שיקדים הלולב לאתרוג, משום שכן עולה מפשטות דברי התוס' (בסוכה דל"ט, א' ד"ה "עובר") הרא"ש (פ"ג דסוכה סי' ל"ג), הטור (סי' תרנ"א) והשו"ע (סי' תרנ"א ס"ה) שסדר הנטילה הינו לקיחת הלולב, הברכות ולקיחת האתרוג. וא"כ אף לדבריהם יש להקדים הלולב לאתרוג [שכ"כ מרן הגחיד"א בשם הזר"א. הב"ד כה"ח (שם סקנ"ו)].


אמנם לטעם זה האחרון, שמדייקים אנו מדברי הפוס' כיצד לעשות את סדר הנטילה עם הברכות, ומכך לומדים מה מקדימים בלקיחה לצורך הנטילה, מזה יוצא לענ"ד דבר קצת קשה. דהא המ"א (בסקי"א) כ' שיש להקדים את נטילת הלולב ומיניו לפני הברכות, ורק אח"כ ליקח האתרוג, והיינו כד' הזר"א ודעימיה. ומאידך גבי ני"ד כ' המ"א (בסק"ח) כד' הרב אבן שועייב, שיקדים האתרוג ללולב. וצע"ק [אח"כ אמרו לי שכן הקשה כבר הפמ"ג (בא"א סי' תרנ"א סקי"א) ברוך ה' שכיוונתי].


גבי מסקנת הדברים ר' בס"ד בהערה הבאה.


[115]קטו. הנה עפ"י המבואר בהערה הקודמת נראה שלד' רוה"פ יש להקדים את לקיחת הלולב לפני האתרוג לצורך קיום מצוות הנטילה. ובפרט בשל ב' טעמים. שאם נלמד מד' הפוס' שכתבו שסדר הנטילה הינו לקיחת הלולב, הברכות ואח"כ יציאה י"ח גם באתרוג, הרי שלפנינו להקת ראשו' דס"ל הכי גם בני"ד, הלא המה התוס', הרא"ש והטור. וכ"כ כבר הרמב"ם ושכן עולה גם מדברי מרן בשו"ע. וכ"ז למ"ד שיש ליקח האתרוג רק לאחר הברכות (כנ"ל בסעי' מ"ב ובהערה ק"ח). ויתכן דה"ה גם למ"ד (שם. ובהערה ק"ו) שבעת הברכות יאחוז את האתרוג הפוך מדרך גידולו (אך זאת אולי יש לדחות, דשמא ס"ל שיקח תחילה את האתרוג כשהוא הפוך, אח"כ יקח את הלולב ומיניו, יברך ואז יהפוך את האתרוג. אך זה ק"ק להולמו בדברי הפוס' שכתבו לעשות באופן זה לצורך שהברכה תהיה עובר לעשייתן. וראה בא"א שם). ועוד טעם שיש לענ"ד להכריע שיקדים לקיחת הלולב לאתרוג, משום שהרא"ש כ' בהדיא לעשות כן, מהטעם שמזכירין אותו בברכה, וכנ"ל.


ואכן כתבו הרבה פוס' שלמעשה המנהג הוא להקדים ולקחת הלולב לפני האתרוג. שכ"כ הגר"ז מלאדי בסידורו (בפסקי הסידור), וכ"כ בס' דרכי חיים ושלום [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססק"ג)]. וכ"כ כה"ח (סי' תרנ"א ססקנ"ו) שכן הוא מנהג העולם. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' הדמ"י דשמ"ט שם) שכן עיקר, להקדים לקיחת הלולב.


ובענין מנהג יוצאי תימן, הנה בס' שלחן ערוך המקוצר (רצאבי. ח"ג סי' קי"ח סעי' א') הביא את ב' הדעות שבפוס', ומ"מ אמרו לי שלמעשה מנהגם פשוט ליטול הלולב תחילה, כפשט לשון הרמב"ם והשו"ע.


נמצאנו למדים שבפשטות המנהג כיום להקדים את לקיחת הלולב ומיניו ורק אח"כ לוקחים האתרוג. ודי בזה.


וע"ע בדגמ"ר (או"ח סי' תרנ"א על סעי' ה').


[116]קטז. כיוון שבס"ד הסקנו שהמנהג הרווח הינו שמקדימים ליקח את ג' המינים, ורק לאחר מכן לוקחים את האתרוג (כמש"כ בשו"ת זר"א, ובאמת נראה שזו כבר דעת הרא"ש), לכן בס"ד נכתוב אליבא דשיטה זו.


כ' כה"ח (סי' תרנ"א ססקנ"ו), שכיוון שיש ליטול הלולב תחילה, וכן המנהג, לכן כשנותן הדמ"י לחבירו יתן לחבירו הלולב תחילה, ולאחר שהלה יברך יתן לו האתרוג. ע"כ.


כתבו הפוס' שלשיטת הרב אבן שועייב כשרוצה ליתן הדמ"י לחבירו, הרי צריך שהנותן יסלק את הלולב תחילה, ואילו המקבל צריך ליקח את האתרוג תחילה. לכן הנותן יניח הלולב על השלחן או ע"ג הקרקע, אח"כ יניח שם גם האתרוג, ואז המקבל יטול משם את האתרוג ורק אח"כ יטול הלולב [מחה"ש בהסבר המ"א (סק"ח). הב"ד כה"ח (סקנ"ו) ובסא"ה (ח"ב פ"ו סקכ"ג, ובמיל' שם דתי"ט סק"ג). והעיר דה"ה שלאחר שהנותן הניח הלולב על השלחן, יכול הוא ליתן האתרוג ישירות לידי המקבל. ופשוט]. וכן ניתן להעביר מידי הנותן למקבל דרך אדם אחר באופן הנ"ל.


עוד כ' המ"א (שם בסקי"ב) דרך חדשה שיכול לצאת בה י"ח ב' הדעות: שיקח הלולב מחבירו בשמאל תחילה, אח"כ יטול גם האתרוג בשמאלו, לאחר מכן יעביר הלולב לימין, ונמצא יוצא ידי שניהם. עכ"ד. עיי"ש במחה"ש.


אמנם בעל הצל"ח השיג בדגמ"ר ע"ד המ"א גבי ב' הדברים: הן לענין הנטילה והן לענין הסילוק, וכ' שמדברי הרמב"ם, התוס', הרא"ש והטור משמע שיש ליטול הלולב תחילה. וכן לענין הסילוק אין ללמוד מתפילין כי בתפילין יש דין מיוחד, שכל זמן שהם בין עיניך יהיו שנים, היינו גם של יד, מדכתיב "והיו" לשון רבים. עכ"ד.


ומ"מ כפי שכתבנו, נראה שהמנהג הוא ליקח הלולב ומיניו ראשונה, וכן כשמעביר לחבירו ימסור לידי המקבל את הלולב ומיניו תחילה.


[117]קיז.


ענף 1: פתיחה לדין שארבעת המינים מעכבים זה את זה.


תנן במנחות (דכ"ז, א'): ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה. ע"כ. ובגמ' (שם) אמר רב חנן בר רבא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין. וכ"כ הרי"ף (בסוכה די"ז, א'), וסיים, דאע"ג דנטל כל חד וחד מהמינים לחודיה נפיק ידי חובתיה, דקיי"ל (בסוכה ד"ל, ב') לולב א"צ אגד. וכ' שם הרא"ש (בפ' לולב הגזול סי' י"ד) שכ"כ בה"ג (הל' לולב דל"ד ע"ד). ולא נהירא לר"ת, דכיוון דכולם מצווה אחת לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה. והגיה הספרים.


ובאמת עוד הרבה ראשו' פסקו כרי"ף. שכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ו), שאם נטלן אחד אחד יצא. וכ"כ הר"ן ועוד ראשו'. הב"ד מרן בב"י (סי' תרנ"א סי"ב). וכ"פ בשו"ע (סי' תרנ"א סי"ב): ארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה... ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד יצא. עכ"ל. והוסיף הרמ"א: ובלבד שיהיו כולם לפניו. עכ"ל.


ענף 2: ארבע השיטות בראשונים בנידון זה:


השיטה הראשונה: השיטה המחמירה ביותר הינה שיטת ר"ת. שכיוון שכל הדמ"י הינם מצווה אחת, לא מסתבר שיועיל ליטלם זה אחר זה. והגיה בספרים: לא שנו דמעכבין זה את זה בשל הצורך בלקיחה תמה אלא שאין לו. אבל כשיש לו ה"ז לקיחה תמה אע"פ שלא אגדם באגודה אחת. עכת"ד. וא"כ לד' ר"ת, צריך ליטלם בבת אחת, ומה שהקלו הוא רק שלא צריך לאוגדם.


מכאן נמנה את שאר השיטות בראשונים, שכולן מקילות וסוברות דשרי ליטלם זה אחר זה, ושלא כר"ת.


השיטה השניה: השיטה השניה המקילה יותר הינה ד' הרא"ש (בפ' לולב הגזול סי' י"ד) דס"ל דכיוון "שמונחין כל ארבעתן לפניו" שמברך ונוטלן זה אחר זה. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"א סי"ב) שכ': ובלבד שיהיו כולם לפניו (ומה שציין שם מי שמציין המקורות של הרמ"א, שזו ד' הרמב"ם, לענ"ד אי"ז נכון, אלא זו ד' הרא"ש).


השיטה השלישית: השיטה השלישית המקילה יותר הינה ד' הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ו), שכ' שאם נטלן אחד אחד יצא (והיינו כדברי הרי"ף), אך הוסיף: והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו. אבל אם לא היה לו אלא מין אחד, או שחסרו מין אחד, לא יטול עד שימצא השאר. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א סי"ב), שצריך לפחות שיהיו "מצויים אצלו". והמאמ"ר (הב"ד כה"ח בס"ק קי"ז) הסביר שהכוונה "שמצויים ברשותו".


השיטה הרביעית: השיטה הרביעית והמקילה ביותר מכל שאר השיטות הינה ד' הרמב"ן, "שאע"פ שלא היו ברשותו ביחד, כל שנטל כולם, יצא. דכי אמרינן דאין לו מעכבין היינו לומר שכל שלא נטל את כולם, אפי' באחד מהם לא יצא. אבל כל שבאו לידו אפי' בזה אחר זה, יצא. ואעפ"כ אין ראוי לברך על הלולב אא"כ הוא יודע בבירור שיבואו לידו כולם. שאפי' שאין מברכין אלא על הלולב, אפ"ה כיוון דאמרינן שאם לא יבואו כולן לידו לא יצא, שמא לא יבואו לידו והוי ליה ברכה לבטלה". עכ"ל.


הביאו את ארבע שיטות אלה בב"י (סי' תרנ"א בטור שירת דבורה סעי' י"ב – א', ד"ה "ואלו הארבעה"), וכ"כ במ"ב (סי' תרנ"א ס"ק נ"ג – נ"ה), שעה"צ (ס"ק ס"ו וס"ז) וכה"ח (על אתר בסעי' י"ב).


ענף 3: דין הברכה וטעם הדין כשנוטל זה אחר זה.


לגבי הברכה כשנוטל זא"ז, כ' האורחות חיים (הל' לולב סי' י"ט) בשם הראב"ד שאז מברך על כל א' לעצמו מאחר שאינן אגודים ביחד, שתהא ברכת הלולב פוטרתן. עכ"ל. והוסיף שלענין מעשה נראה לו שיברך על הלולב לבד כדברי הרמב"ם. ע"כ. הב"ד מרן בב"י (שם). ובשו"ע כתב הרמ"א: יטול הלולב תחילה ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים, ואם שח ביניהם צריך לברך על כל אחד ואחד בפני עצמו. ע"כ.


והטעם שמקילים דשרי לנוטלן אחד אחד הוא כנ"ל, דמה שאוגדים את ג' המינים יחד הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכובא, וכבשו"ע (סי' תרנ"א ס"א). והכא אשמעינן רבותא טפי, דאפי' אם הלקיחה אינה בבת אחת אלא זא"ז ג"כ יצא י"ח [הפוס' הנ"ל, רוא"ח. הב"ד המ"ב (סקנ"ב) וכה"ח (ס"ק קי"ח)].


ומ"מ פשוט שלכתחי' יש ליטול כל הדמ"י יחד, ולהידור מצווה יטלם כשהם מאוגדים (עפ"י השו"ע רס"י תרנ"א).


ענף 4: בירור המציאות שהמינים צריכים להיות ברשותו ובקרבתו.


כפי שראינו, אף בד' המקילים (שלא כד' רבינו תם שמחמיר בכל ענין זה) ישנן שתי שיטות מתי להקל. ד' הרמב"ם ומרן שמקילים שדי שהדמ"י יהיו "מצויים אצלו". וכ' המאמ"ר (הב"ד כה"ח ס"ק קי"ז) דהיינו "מצויים ברשותו". והמ"ב (בסקנ"ו) כתב שמצויים בביתו (אך השאלה היכן הוא בירך, בביהכ"נ או בבית. ובס"ד נראה שהכוונה שנוטל בביתו וגם שאר המינים החסרים הינם בביתו, מדכתב דמצויים בביתו "באופן שאינו צריך להפסיק בינתיים". אך אם הוא נוטלם בביהכ"נ והדמ"י הינם בביתו לכאו' ודאי חשיב הפסק. והסכים עם זאת חכ"א שליט"א. ונראה לענ"ד בס"ד שכן הבין בס' שונה הלכות (סי' תרנ"א סעי' ל' ול"א). אמנם עיי"ש (בסעי' ל'), שלגבי נטילה לכתחי' באופן שכזה, כתב שאם הדמ"י היו "בביתו" יצא רק בדיעבד. וכ"כ לגבי מי שכבר נטלם (בסל"א), כמ"ב.


ואמנם הרמב"ם ומרן לא כתבו הטעם, אך הר"ן (בדף י"ז, א' בד"ה "ואע"ג") כ' הטעם של דעה זו, שאם לא מצויים אצלו יש לחוש שבסוף לא יטול את כל הדמ"י ונמצאת ברכתו לבטלה, דהא לא יצא י"ח. וכדעה זו פוסקים הספרדים.


ואילו מדברי הרא"ש שם נראה דבעי שיהיו ממש לפניו. ואכן כתב הרמ"א (שם) "שיהיו כולם לפניו". והמ"א (סקכ"ד) הסביר שהכוונה שיהיו סמוכים לו שלא יצטרך להפסיק ביניהם. והסביר הא"א דהיינו משום הפסק ברכה (הב"ד כה"ח ס"ק קי"ז). ולפי"ז נראה שהכוונה שיהיו ממש לפניו. אך המ"ב (בסקנ"ו) כ' שדי שהדמ"י החסרים יהיו בביתו. עיי"ש. ולכאו' היקל בזה כדברי המאמ"ר הנ"ל, ושמא בגלל סב"ל, שלא יברך היכא שאין הכרח בדבר. ומ"מ לפי"ז יוצא שאין נ"מ בין הספרדים והאשכנזים לענין זה, ולשניהם אם הד"מ החסרים הינם באותו בית נחשב הדבר שהינם לפניו ואין זה הפסק בין הנטילה הא' לשניה.


ומ"מ מכ"ז עולה שלפי הטעם מה נחשב הפסק, כתבו הפוס' עד כמה צריכים להיות הדמ"י סמוכים לנוטל שמברך. וראה עוד בענינים אלה במ"ב (עוז והדר סי' תרנ"א ס"ק קס"ט על המ"ב סקנ"ג).


ענף 5: כמה פרטי דינים לנוטל את המינים זה אחר זה.


ועתה נביא בס"ד עוד כמה פרטי דינים גבי מי שנוטל את ד' המינים כל אחד לחוד.


כשנוטל הדמ"י זה אחר זה, יטול גם את האתרוג בימין [א"ר (סי' תרנ"א סק"ח) בשם ס' העיתים. כה"ח (ס"ק ל"ו וקי"ט). סא"ה (ח"ב במיל' סקט"ו)].


נחלקו הפוס' גבי מי שלא נטל מין שלם בידו בבת אחת, אלא נטל למשל כל הדס לחוד, או כל ערבה לחוד זו אחר זו. שלד' רבינו מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל לא יצא י"ח [חידושי רבינו מאיר שמחה על הש"ס (מכת"י), לסוכה (פ"ג סק"ט). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' שם)]. ומאידך כ' החזו"א (מועד סי' קמ"ט רסק"א) שלד' בה"ג שד' מינין יכול ליטלן בזה אחר זה, גם ג' הדסים וב' ערבות יכול ליטלן בזה אחר זה (ר"ל שנוטל הדס א' ואח"כ הדס שני ואח"כ הדס שלישי). מיהו אין נטילת הדס א' ג"פ עולה לג' הדסים, וכן בערבה. עכ"ל. והיינו שחולק ע"ד הג"ר מאיר שמחה זצ"ל. ולכאו' יש להחמיר בכך עכ"פ בנטילות שמדאו'.


עוד כתבו הפוס', שאם נטל ב' ערבות בשתי ידיו, יש להספק אם יצא [רבינו מאיר שמחה (שם)].


יש שכתבו, שביו"ט הראשון דבעינן שהדמ"י יהיו קנויים לו, הרי דבעינן שיהיו קנויים לו כל הדמ"י כבר בשעה שמתחיל ליטלם. דאם לא גמר לקנותם ה"ז כאילו אין כולם לפניו ולא ברשותו, ולא יצא [כ"כ מסברא בסא"ה (ח"ב שם), ובמ"ב עוז והדר (סי' תרנ"א, בציונים והערות על המ"ב סקנ"ג)]. ולענ"ד אין הכרח לומר כן. ובפרט למ"ד שצריך שיהיו מצויים אצלו, אע"פ שאינם לפניו. שהרי טעמם הוא משום שיש לחוש שבסוף לא יטול את כל הדמ"י. אך הכא הריהם לפניו ורק צריך שיקנה אותם בקנין כלשהו. ואם מי שנותן לו את הדמ"י כבר הרשה לו ליטלם והוא רק צריך לקנותם בהגבהה וכדו', הרי שלכאו' אין מניעה שתגרום לו לא ליטלם. וא"כ יכול הוא להגביה את הלולב לצורך קניינו ואח"כ להגביהו לצורך מצוות הנטילה, ושוב יגביה את האתרוג לשם קנין ואח"כ יגביהו לצורך הנטילה, וכן יעשה בהדסים ובערבות. ולכאו' אין ריעותא בכך שהגביה הלולב לפני שקנה את שאר ג' המינים, ובפרט אם הם מונחים לפניו. וצ"ע למעשה [ובפרט שלא ברור לי הקטן גבי פסול זה, כשנוטלם זה אחר זה כשאינם לפניו (ולשו"ע אינם ברשותו), אי פסול זה הינו מדאו' או רק מדרבנן. והנ"מ הינה גבי ספק, וכגון המחלו' דלעיל בין הג"ר מאיר שמחה לג' החזו"א. וצ"ע].


ענף 6: דיבור בין נטילת מין אחד לחבירו.


כתב הרמ"א (כנ"ל), שאם סח בין נטילת מין אחד לחבירו, שצריך לברך על כל אחד בפני עצמו, ומקורו בהגמ"י (פ"ז ברמב"ם סק"ז).


והטעם דדיבור בכה"ג חשיב הפסק ובעי לברך שוב על המינים שטרם נטל, והוא משום דבעינן לקיחה תמה וליכא [בה"ל (שם סעי' י"ב ד"ה "ואם שח". ואגב, הרמ"א כ' "ואם סח")].


ואכן כ' שם הבה"ל, דאע"ג שלא פסקינן כרבינו תם שחובה ליטול את כולם יחד, מ"מ אם נטלם זא"ז יצא ובתנאי שלא יהא הפסק דיבור ביניהם. ואם הפסיק בדברים שאינם מענין נטילת הדמ"י או הברכה עליהם [בה"ל (שם) וכה"ח (ס"ק ק"כ)] צריך לברך על הנטילה הבאה. עכ"ד.


אמנם יש להדגיש שאין דברים אלה מוסכמים על כל הפוס'. שכ' הג' המ"א (בסקכ"ה) דלדידן דקיי"ל בסי' תקצ"ב דאינו מברך, משום דחדא מצווה היא, א"כ ה"נ אינו חוזר ומברך דהא חדא מצווה היא, כדאיתא במנחות. עכ"ד. וכ"כ הרבה אחרו'. שכ"כ בהלק"ט, מרן הגחיד"א בברכ"י (אף שהביא מחלו' ע"כ, כ' שכיוון דסב"ל לכן לא יברך. ע"כ). וכ"כ מהר"י טייב בערה"ש (בסי' תרנ"א סק"י), ואף הביא שם ד' כמה רבוותא שלא יברך. וכ"כ המאמ"ר. הביא דבריהם כה"ח (בסי' תרנ"א ס"ק קכ"ב) ופסק כמותם. וכ"כ בהערות איש מצליח (על המ"ב סקנ"ו). וא"כ נראה שגדולי הפוס' הספרדים סברו שעכ"פ בעלמא, אם נטל הדמ"י זה אחר זה וסח ביניהם, אף שטרם נטל את כולם, לא יחזור ויברך.


אמנם לי הקטן ק"ק על ההשוואה בין דין התקיעות לבין ני"ד. דאמנם כ' הרמ"א בסי' תקצ"ב סעי' ג' שאם סח בין התקיעות אפי' בדברים בטלים, שא"צ לחזור ולברך. והוא עפי"ד הטור. אלא דשאני התם דהוא מפני שיתכן שכבר יצא י"ח מעיקה"ד כיוון ששמע כבר ג' פעמים תשר"ת, והא י"א שבזה כבר יצא מעיקה"ד, ורק בשל הספק צריך לשמוע גם תש"ת ותר"ת [ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ז' הערה י"ז)]. משא"כ הכא שכל עוד לא נטל את כל הדמ"י בשלמותם (כגון ב' ערבות וכדו') הרי מעיקר הדין לא יצא כלל, ולכן אם סח בין נטילת הלולב לשאר הדמ"י, או אפי' נטל כבר את כולם חוץ מא' המינים, הרי לא יצא י"ח כלל, דהדמ"י מעכבין זא"ז (כמש"כ מרן הכא בסעי' י"ב). ולכאו' דמי למש"כ הפוס' למי שסח בין התקיעה לשברים או בין השברים לתרועה, שבזה ודאי לא יצא (למשל כ"כ במ"ב סי' תקצ"ב ססקי"ג), ואפי' שסח בדברים מעניני התקיעה. ולכאו' ה"ה בני"ד, שאם סח לפני שגמר ליטול את כל הדמ"י, שלא יצא י"ח, ולכן חשיב הפסק בין הברכה לגמר הנטילה, עכ"פ אם סח שלא מענין הברכה והנטילה. וצ"ע למעשה (לספרדים. דהאשכנזים ינהגו כד' המ"ב).


ענף 7: לסוברים שצריך לברך אם סח ביניהם, איזו ברכה צריך לברך.


לרמ"א מברך על כל מין ומין בפני עצמו. והבה"ל (שם) כ' מדנפשיה דהא אם שח (לעיתים אנו כותבין תיבה זו בשי"ן ולעיתים בסמ"ך. שהרמ"א כתב בסמ"ך והבה"ל בשי"ן. ואנו כתבנו כלשונם במקום שהזכרנום) ביניהם גם על הלולב לא יצא י"ח. וא"כ צריך לברך שוב ברכת "על נטילת לולב" ויפטור את כל שאר המינים בכך. עיי"ש. ובאמת שלא כ"כ זכיתי להבין את מורנו ורבנו מרן הח"ח. דמדוע לא יצא י"ח על הלולב. אמנם הדמ"י מעכבין זא"ז, אך הרי לא פסקינן כר"ת אלא כשאר הפוס' שהגבילו את הצורך ליטלם יחדיו רק באופנים מסוימים. וא"כ גם בני"ד אמנם לא יצא י"ח בשאר המינים שטרם נטלם קודם השיחה, אך מ"מ י"ח נטילת הלולב יש מקום לומר שכבר יצא [וחכ"א אמר דשמא הח"ח ס"ל שאם סח ביניהם זה מפקיע את היכולת לצאת י"ח בכל מין בפנ"ע, כדין מי שאינם לפניו וכדו'. עכ"ד. ולכאו' זה חידוש].


ומ"מ אם נאמר בני"ד סב"ל, הרי שלכאו' אין הכרע בדבר. שמצד א' עדיף שיברך ברכה אחת בלבד (על הלולב) ויפטור את שאר המינים. אך מצד שני אם אכן יצא י"ח הלולב הרי שלא שייך שיברך עליו ויפטור השאר, שהרי אין זו הברכה המתאימה, וכיצד יברכנה, ומ"מ למעשה בס"ד נלע"ד שכיוון שבעל הגמ"י סתם דבריו ולא פירש אי יברך על כל מין ומין או שדי שיברך על מין א' ויפטור את כולם, הרי שלא ניתן ללמוד בני"ד מדבריו. וכיוון שהרמ"א פסק שיש לברך על כל מין ומין, הכי קיי"ל, ובפרט שהמ"ב בעצמו נשאר ע"כ בצ"ע (בשעה"צ סס"ק ע"א). ועוד, שנראה שהאחרו' ג"כ פסקו כך, ורק דנו מהי הברכה שיש לברך על כל מין.


ומכאן הגענו לדיון מה מברכים על כל מין.


הנה גבי ערבה, כתבו הפוס' שאי יצא י"ח הלולב ובעי לצאת י"ח נטילת ערבה, עליו לברך "בא"ה אמ"ה אקב"ו על נטילת ערבה" [מ"ב (רס"ק נ"ו). כה"ח (ס"ק קכ"א) וש"פ].


על נטילת האתרוג לכאו' צריך לברך "בא"ה... על נטילת אתרוג" [ט"ז וכה"ח (שם). ובמ"ב לא פירש, אך כך נראה מדבריו. אמנם ראה מה שנכתוב בסמוך גבי ההדס, ולכן יתכן שלמ"ב יברך "על נטילת פרי עץ הדר". אלא שלאחר מכן ראיתי שכבר הלבוש כתב שעל אתרוג מברך "על נטילת אתרוג", ומסתמא שזו גם כוונת המ"ב].


ובאשר לברכה על נטילת ההדס. הנה המ"ב (רס"ק נ"ו) כ' שיש לברך על נטילתו "על נטילת עץ עבות". ואילו הט"ז וכה"ח (בס"ק קכ"א) כתבו שיברך עליו "על נטילת הדס". וכ"כ גם הבה"ט. וצריך להבין מדוע המ"ב לא כתב גם הוא שיברך "על נטילת הדס". ולכאו' יש לסייע לט"ז ולכה"ח ממש"כ הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' קנ"ז) שהטעם שאין מברכין "על לקיחת לולב", כלשון הכתוב, משום שאין מקפידין בלשון כל שאנו שומרים הענין. ולכן אין מברכים "על נטילת כפות תמרים". וכן בתפילין ובשופר ובכל המצוות. עכת"ד. וכן בספר חיים וברכה (סי' שכ"ו) כ' בשם הראב"ע בספר המורא, שאין מברכים בלשון כפות תמרים, "דהואיל ופירשוהו רבנן (שהוא לולב) נקטי לשונם המורגל בפיהם". ע"כ [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ז)]. ולפי"ז גם בני"ד די להזכיר הדס, כט"ז וכה"ח.


ואח"כ ראינו בס"ד שבס' שיח יהודה (מועדים- סוכות. רפפורט. עמ' 40, בענין גדר החיסרון דהדס שוטה) דן בזה בטוטו"ד, והזכיר את ד' הט"ז שמברכינן "על נטילת הדס". והסביר עפי"ד הגמ' בסוכה (די"ב, א') שביארו את הפס' בנחמיה שהדס היינו הדס שוטה לסוכה, ואילו עץ עבות היינו ללולב. וא"כ כיוון שהדס סתמא כולל גם הדס שוטה, לכן בחר המ"ב שיברך דווקא בנוסח "על נטילת עץ עבות". והוסיף שכ"ז אי דנים מצד הגדרת המין הנקרא הדס, אך לא מצד כשרותו. עכת"ד [וע"ע בספר ברכת המצוות כתיקנן (להרה"ג מנחם מנדל שווימר. עמ' רי"ח סקי"א)].


ולפי כ"ז יוצא בס"ד שאשכנזי לכתחי' יברך על ההדס את ברכת "על נטילת עץ עבות" (או "על נטילת ענף עץ עבות"). ואם בירך "על נטילת הדס" גם בזה יצא י"ח (כט"ז והבה"ט). ואילו הספרדים יברכו "על נטילת הדס" (ככה"ח).


אמנם עלי להעיר דבר אחד. והוא שחכם חשוב אחד שליט"א תקף אותי מדוע אנו פוסקים פה שינהג לכתחי' כמרן המ"ב, שהרי המ"ב פסק פה מדנפשיה, ושלא כט"ז. ולד' חכם זה אין האשכנזים מחויבים "לכל חידוש עצמאי של המ"ב, גם אלה שבדר"כ הולכים אחר הכרעותיו". והוכיח חכם זה דבריו מדברי הג' החוו"י בשו"ת (סי' קס"ה) שסייג את הכרעות הש"ך כנגד הסמ"ע. עיי"ש. ולדברי חכם זה שליט"א גם הח"ח חידש דבר בני"ד מדנפשיה, דבר שלא חשו לו מגדולי האחרונים, וא"כ אין לחייב האשכנזים לפסוק כמותו. עכת"ד אותו חכם.


ואני הקטן אין דעתי נוחה מדברים אלה. שאמנם גם אנו (לעיתים רחוקות) לא פוסקים כדברי מרן הח"ח, אך באופן כללי כבר קיבלוהו גדולי הדורות האחרונים האשכנזים עליהם כפוסק האחרון, דרוח אלהין קדישין מנשבת מדבריו, וכבר הכתירוהו כמי שהינו רוח אפינו, משיח ה'. וממילא משמיא קא זכו ליה שיתקבלו דבריו והוא גברא דמריה סייעי שיזכה לכוון לאמיתה של תורה. וראה מש"כ עליו החזו"א, שהוא המשך שלשלת הקבלה ממרע"ה, דרך רבי עקיבא ושאר מעבירי התורה שבע"פ. ולכן אף אם חידש דבר מה, מ"מ אם אין קושיה חזקה נגד חידושו, בס"ד נקבל דבריו, וכל אשר יאמר נעשה. ואין להאריך.


ענף 8: עוד בעניני הברכות כשסח בינתים:


המברך על המינים זה אחר זה, ובשל הפסק צריך הוא לברך על חלק מהמינים, צריך הוא לכלול את כל המינים שהחסיר בברכה אחת [שעה"צ (ס"ק ע"א)]. ואע"ג שבבה"ל (ד"ה "ואם סח") ובשעה"צ (סקע"א) חכך בזה שיטול כולם עם הלולב ויברך שוב "ענט"י לולב", מ"מ בשעה"צ שם נשאר ע"כ בצ"ע למעשה, וא"כ כיוון שממילא כורך את כל שאר המינים בברכה אחת ואינו מוסיף ברכות בשל כך, לכן נראה שעדיף שיברך בברכה א' שמפרט בה את כל אותם המינים שנוטל. וכ"פ בשונה"ל (סי' תרנ"א סעי' ל"א. עיי"ש).


המברך על המינים זה אחר זה, ובשל הפסק צריך הוא לברך על חלק מהמינים, הרי שאם נוטלם ביו"ט הראשון, צריך הוא לברך על אותו המין גם "שהחיינו" [מ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו). כה"ח (ס"ק קכ"ג) וש"פ].


גבי המקרה הנ"ל, כתבו הפוס' שלאחר שנטל את המין (או המינים) שהחסיר בנטילה הראשונה, טוב שיקח שוב את כל הדמ"י ויטלם יחד [מ"ב (רס"ק נ"ו). כה"ח (ס"ק קכ"ג) וש"פ. והוא כדי לצאת י"ח גם אליבא דר"ת. והיינו אם יש באפשרותו לעשות כן. וע"ע בשעה"צ (סקע"א)].


[118]קיח. הנה בכל סידורי הספרדים כתובים נוסחאות לאמירת "לשם יחוד". חלקם (מחזור תפילת ישרים, ומחזור קול יעקב, לגרמ"א זצ"ל) כתבו את נוסח הגרי"ח זצ"ל בעל הבא"ח, בספרו לשון חכמים (ח"א סי' ל"ב) כשנוסח זה הינו מיוסד על נוסח ה"לשם יחוד" שכ' רבנו הרש"ש זצ"ל בסידורו [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סקמ"ה)]. וחלקם (ההולכים בתר פסקי הגר"ע יוסף זצ"ל) כתבו נוסח קצר (במחזור קול יעקב הנ"ל הביא גם את הנוסח הקצר). אמנם יש לציין שבמחזור ישן (שהודפס לפני יותר ממאה שנה) מסלוניקי לא כתוב שום "לשם יחוד" ושום בקשה לפני נטילת הדמ"י. ומאידך, במחזור אשכנזי ישן נושן, מחזור רדלהיים המדויק המצוי אצלי, כתוב נוסח בקשה "יהי רצון" לפני נטילת הדמ"י, וכ"כ בחלק ממחזורי אשכנז גם כיום (וראה בהערה קי"ט).


ואגב זאת נציין, שבחלק ממחזורי הספרדים הביאו נוסח "לשם יחוד" לתיקון נטילת ד' המינים כשיו"ט ראשון חל בשבת (עפ"י הכתוב בס' לשון חכמים, לגרי"ח זצ"ל, ח"א סי' ל"ג).


והטעם לכל זה, כתב כה"ח (בסי' תע"ה סקנ"ט), שכיון שלדעת כמה פוס' מצוות צריכות כוונה, ובפרט מצוות התלויות באמירה (והבאנו דבריהם במקראי קודש הל' ליל הסדר, פ"ז בהערה ס"ג), הרי שצריך האדם ליתן דעתו בכל דבר מצוה שעושה, שהוא עושה כדי לקיים מצוות בוראו, כדי לצאת אליבא דכו"ע ולקיים המצווה בשלמות. ואפי' במצוות דרבנן יכוון לקיים מצות השי"ת שציוונו לשמוע בקול דברי חכמים וכמ"ש "ככל אשר יורוך". וע"כ תיקנו לומר "לשם יחוד" וכו' קודם כל מצוה, כדי לקיים המצוה בשלימות, במחשבה ודיבור ומעשה, וכו'. עיי"ש. וראה עוד בשו"ע (סי' ס' סעי' ד'), מ"ב ובה"ל שם, ובפרט בכה"ח (ס"ק י' וי"א). עיי"ש.


ובפרט יש לזכור את מש"כ הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה (סי' ע"ג), שיסוד אמירת "לשם יחוד" הוא עפ"י קבלת האריז"ל בשער רוח הקודש. וכ"כ לומר "לשם יחוד" גם בס' יסוד ושורש העבודה (שער האיתון פרק י"ד).


אלא ששומה עלינו להזכיר את דברי כמה מגדולי הפוס' שנטו קו והתנגדו לאמירת "לשם יחוד" וכו'. וראשון להם הוא הג' הנוב"י שכ' בשו"ת (קמא. חיו"ד סי' צ"ג) בתשובתו לרב השואל, על נוסח "לשם יחוד" אשר חדשים מקרוב באו לאומרו ונדפס בסידורים, עד שאתה שואלני נוסח אמירתו, יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו, כי הדורות אשר לפני זמנינו, לא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו, אך היו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות ע"פ התורה וים התלמוד והפוסקים, והם הם עשו פרי למעלה, וגדול מעל שמים חסדם, עליהם נאמר תומת ישרים תנחם. לא כן בדורינו זה שעזבו מקור מים חיים שני התלמודים שלנו לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברום לבבם וכל אחד אומר אנכי הרואה, ולי נפתחו שערי שמים, אלו הם מחריבי הדור, ועל הדור היתום הזה אני קורא ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו'. והרבה היה לי לדבר בזה, אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וה' ירחם עלינו. עכ"ל הנוב"י. והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' כ"ט, וח"ב עמ' קנ"ט) כתב, שא"צ לומר "לשם יחוד", אלא רק כחסידות בלבד. ועוד כתב שם בשם הנוב"י (הנ"ל) ושו"ת פני מבין, שכ"ה בפרט במצוות שמברך עליהן, כיון שהברכה גורמת ממילא להתעוררות המחשבה. והוסיף, שאין הדברים אמורים דווקא במצוות אכילת מצה שהיא פעם א' בשנה. אלא ה"ה גם בשאר מצוות שרגיל לברך עליהן בכל יום. עיי"ש טעמו. ובפרט מש"כ שם בשם חידושי הריטב"א לפסחים (ד"ז, ב') שהברכה היא כוונת המצווה. עכ"ד. ומ"מ מי שחושב שיכוון יותר בשל אמירת "לשם יחוד", טוב שיאמרו. עכת"ד. ויש להעיר, שאם אכן לפי הסוד חובה לומר "לשם יחוד", לכאו' יש מקום לומר זאת, שהרי כתב המ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב), שכל דין שלא הוזכר בהיפוך בש"ס ופוס', יש לילך אחר הקבלה. אלא שכתב עו"ש, שאם לא הוזכר בגמ' ובפוס', אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כך. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה) שהאריך בדין זה ונטה מאוד אחר דעת הזוה"ק והמקובלים. ומ"מ צ"ע אם אכן גם לפי הקבלה זו חובה גמורה.


וע"ע בענינים אלה במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ז הערה ב'). ובהל' סוכה (פ"א סוף הערה י"ז ופ"ד הערה א'). ואכמ"ל.


נמצאנו למדים שיש הנוהגים בענין זה לומר זאת ויש שאינם נוהגים. וכ"א יעשה כמנהגו.


[119]קיט. כ"כ בחלק ממחזורי האשכנזים (גם במחזורים נוסח "אשכנז" ו"ספרד") שבדורנו, וכן מצאתי שכתוב במחזורים המדויקים, מחזור רדלהיים, נוסח "יהי רצון" לפני נטילת הדמ"י. וכ"כ בסא"ה (ח"ב פ"ו בסופו בעמ' שס"ב, בסדר נטילת הלולב בקצרה).


[120]קכ. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק על מקום הנטילה, סעיף י"ז הערה ק"ל ענף 2), דעת המקילים לקיים מצווה במקום מטונף, וכגון במקום שיש בו ריח רע שיש לו עיקר, היא ד' הפמ"ג, וכ"נ ד' הגרח"ף בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קע"ג). וע"ע בבה"ל (סי' תקפ"ח ס"ב ריש ד"ה "שמע"). וכ"ד הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ז חיו"ד סי' כ"ט), בחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י סכ"ו), ובשאר דוכתי.


[121]קכא. ד' האוסרים לקיים מצווה במקום מטונף אף בשעה"ד, כמבואר לעיל (בפרק ח' הערה ק"ל ענף 3), היא ד' מרן הגחיד"א בס' טוב עין (סי' י"ח סקל"ז) עפי"ד הזוה"ק (פר' "תרומה"), וכ"ד המט"א ועוד פוס'.


וטעמי האוסרים (כנ"ל בפח' בענף 4), משום שכדי לקיים מצווה (עכ"פ מצווה דאו') בעי כוונה לצאת י"ח המצווה שציוונו הבורא יתברך שמו, וזה גופא חשיב כד"ת. ועוד, משום שלשם קיום המצווה צריך לחשוב על פרטי קיומה, כיצד לקיימה, וזה חשוב כהרהור בד"ת במקום מטונף, ועוד, דעצם המצווה צריכה להיעשות במקום נקי וטהור.


וע"ע שם (בענף 5) שנחלקו הפוס' אי לד' האוסרים אף בדיעבד לא יצא י"ח.


[122]קכב. שכ"ד הפמ"ג, המ"ב, יבי"א וש"פ, וכנ"ל (שם בהערה ל' בענף 6).


וע"ע שם (לעיל בפ"ח בענפים 7,8) שיש מצוות שלכו"ע שרי לקיים במקום מטונף, ושיש חילוק בין מקום מטונף לבין מקום שאינו נקי (כגון החדר האמצעי שבבית המרחץ, שבו חלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים).


בענין הרהור הברכה בלבו במקום מטונף, ר' ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' י"א וסי' כ"ז סק"א).


וע"ע בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ז' סעי' ט' והערה י"א) ובהל' ליל הסדר (פ"ז הערה ט"ו).


[123]קכג. עיי"ש (לעיל בפ"ח בהערה ל"א) גבי הרהור בכוונת המצווה ובפרטי המצווה במקום שיש ריח רע דהפחה, ביזוי המצווה כשעושה אותה במקום כזה, והאם יש לחלק אם הריח הרע בא מאותו אדם עצמו או מאחרים. ובפשטות דין זה קיל טפי מקיום מצווה במקום מטונף. עיי"ש. וע"ע בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פרק ז' סעיפים ל"ב ואילך) בדין ריח רע הבא ממקור של ביוב או מרפת בקר או לול של תרנגולות. וקיצרנו.


[124]קכד. עיקר דין זה דאבל צריך ליטול את ארבעת המינים בחג הסוכות, כתבנוהו בס"ד לעיל (בפרק ז' סעי' ט"ו ובהערה ל"ט שם). וכן מתבאר מדברי כל הפוס'. דממ"נ, אם נקבר המת קודם הרגל, הרי יו"ט ראשון ביטל ממנו גזירת שבעה. ואם קבר את מתו בתוך הרגל, הרי חוץ מזמן אנינותו, הרי מיד לאחר הקבורה (ולמעשה מיד כשנמסר המת לכתפים, והיינו אנשי חברה קדישא), אין דיני אבלות חלים עליו [ראה שו"ע (יו"ד סי' שמ"א ס"ג) ולקמן בהערה הבאה] עד לאחר גמר הרגל. ומה שדנו הפוס' הוא דווקא גבי ההקפות, שבהם יש שאסרו כיוון שבהם יש שמחה, דכתיב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", והכוונה בשעת ההקפה [גר"א. מ"ב (סי' תר"ס סק"ט) כה"ח (סי' תר"ס סקט"ז) וש"פ].


ואגב זאת נזכיר את דברי הרמב"ם (פ"י מהל' אבל הל' ג' וד') שאין אבלות ברגל כלל. ור' בס' גשר החיים (ח"ב פי"ז סעי' ה' סק"ד).


ומה שכתבנו שכל דינים אלה הינם גבי שנת האבלות (הראשונה) לאביו ולאמו, וכן למי שחלים עליו דיני אבלות של שלושים יום (ולא שבעלמא הוא תוך שלושים יום לפטירת שאר קרוביו), הוא משום שדיני ל' יום במיקרים אלה משתנים בכל מקרה ומקרה, כיוון שימי רה"ש, יוה"כ ויו"ט ראשון של החג מפקיעים גזירת שבעה ושלושים אע"ג שטרם עברו שלושים יום ממש מהקבורה. ובפרטי דין זה ר' בשו"ע (יו"ד סי' שצ"ט).


[125]קכה. הנה ני"ד למעשה אינו שייך כל כך לפרקנו העוסק בדיני הברכה והנענועים שלאחריה, מ"מ נביא בס"ד בקיצור דיני האבל בסדר ההקפות.


ובאמת ני"ד תלוי בכמה דברים. ראשית תלוי אי האבלות נובעת מהא שקבר את מתו בחוה"מ, או שקברו לפני המועד. ועוד תלוי אם הינו תוך י"ב חודש לאביו ואמו, או שהוא תוך שלושים לשאר קרובים. ועוד יש לדון האם הלכה כפוס' שמחלקים בין הקפות דיו"ט והו"ר לבין ההקפות דשאר ימי חוה"מ. ועוד יש לדון אי פלגינן בין אם עושה ההקפות עם שאר הציבור לבין אם מקיף לבדו לפני ההקפות של הציבור או אחריהן. וכל זה מלבד דיני אונן, שעליהן בס"ד נדון בהערה הבאה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.


דין מי שקבר את מתו בחוה"מ (שיצא מאנינותו אך לא יושב שבעה עד סוף הרגל) אי מקיף בהושענות בימי החג. וישנן כמה שיטות בכך:


שכ' מרן בב"י (סי' תר"ס) בשם הכלבו (סי' קי"ד הל' אבל דפ"ו, א'), שמנהג נרבונא שאם בא לו אבל בחג הסוכות אינו מקיף בלולב. ע"כ. וכ' ע"כ מרן שם שאין הדברים מובנים, דלמה יפסידו מצוות ההקפה עם הלולב. והוסיף שכן נהגו שגם האבל מקיף. ע"כ. ולכאו' יש להוסיף עוד טעם להקל, משום דהוי אבלות בפרהסיא (ושמא תלוי הדבר במציאות, אי ניכר הדבר).


וכן נחלקו הפוס' האחרו' גבי נידון זה.


ד' הפוס' שצריך הוא להקיף עם הדמ"י באמירת ההושענות היא דעת המהריק"ש בהגהותיו . וכ"כ הביכור"י (סי' תר"ס סק"ט), וכ"כ בס' שיורי טהרה, ובשלחן גבוה, כה"ח (סי' תר"ס סקי"ז. וכ' שכן ראוי לנהוג עפ"י הקבלה). וכ"כ עוד הרבה אחרו' [כמובא בחזו"ע – אבלות (ח"ג, דיני אבלות בחוה"מ, עמ' קל"ד – קל"ה הערה ד'), וחזו"ע – סוכות (הל' דמ"י הערה ל' דשפ"ח – שפ"ט). עיי"ש שגם הוא פסק דבעי אבל זה להקיף בהושענות, וכתב שכן צריכים לדעתו לנהוג גם האשכנזים). עיי"ש שהביא הרבה פוס' ספרדים ואשכנזים המצריכים בני"ד להקיף. וע"ע בס' פני ברוך (סי' כ"ט סעי' ז' דף שי"א – שי"ב ובהערה י"ד) שהביא מחלו' הפוס' בהא]. וע"ע בגשר החיים [(ח"ב עמ' קנ"ז. עיי"ש מה שתמה ע"ד הרמ"א, ומש"כ בחזו"ע סוכות ואבלות (עמ' קל"ה) ליישב קושייתו].


כ' בחזו"ע (אבלות ח"ג דקל"ו) שאדם זה אף יברך ברכת "שהחיינו" אם יו"ט ראשון חל בשבת והוא נוטל הדמ"י ביום א' דחוה"מ.


ולעומת זאת כתבו הרבה פוס' כדברי הכלבו והרמ"א, שבמקרה זה לא יקיף בימי המועד. שכ"כ מרנא הגר"א, הלבוש, הפמ"ג (במש"ז סי' תר"ס סק"ב), הביכור"י (סק"ט), בס' תורה תמימה (ויקרא פרק כ"ג על פס' מ' ס"ק קמ"ח), שכנה"ג, הגרח"ף במל"ח (סי' כ"ג ס"ק קכ"ג), ועוד פוס' [הב"ד בחזו"ע הל' אבלות והל' סוכות (שם) ובפנ"ב (שם)].


וישנה שיטה שלישית בכך, והיא שאדם זה יקיף רק ביו"ט וביום הושענא רבה, ואילו בשאר ימי חוה"מ לא יקיף. שכ"כ בשו"ת באר שרים (ח"ב סי' ע'), ובסידור הג' ריעב"ץ [הב"ד כה"ח (סי' תר"ס סקי"ח), חזו"ע (סוכות, דשפ"ט הערה ל') ובפנב"ר (פכ"ט הערה ט"ו)].


דין אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו, או תוך שלושים יום על פטירת שאר קרובים שחייב להתאבל עליהם.


גם בד"ז נחלקו הפוס'. דעת הפוס' שלא יקיף עם הדמ"י בעת אמירת ההושענות הינה ד' הרמ"א (בסי' תר"ס), וכ"כ הלבוש, הפמ"ג, הגר"א ועוד הרבה פוס' [הב"ד בחזו"ע – אבלות (ח"ג. דיני אבלות בחוה"מ הערה ד' דקל"ד ואילך), והל' סוכות (הל' הדמ"י הערה ל' דשפ"ח ואילך)]. והטעם כנ"ל, דההקפות במזבח היו מצד שמחה, והאבל אינו בשמחה [גר"א. לבוש. מ"ב (סק"ט). כה"ח (סקט"ז) וש"פ].


וד' הפוס' שכן יקיף הינה ד' מרן בב"י (סי' תר"ס), וכ"כ המהריק"ש בהגהותיו, וכ"כ בס' שיירי טהרה, שו"ת דברי מלכיאל, כה"ח (שם סקט"ז), ועוד אחרו' [הב"ד בחזו"ע (הל' אבלות והל' סוכות שם), ובס' פנב"ר (שם)]. וכ"פ בחזו"ע (שם) ובס' צרור החיים (פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל. תשובה 181). וכ"נ מד' הגרימ"ט זצ"ל בגשה"ח (ח"ב עמ' קנ"ז)].


יש מהפוס' שעשו כמה חילוקים בד"ז:


יש שסברו שאבל תוך יב"ח על אב ואם, או תוך ל' יום על שאר קרוביו, יקיף רק ביו"ט של החג וביום הו"ר, אך בשאר ימי החג לא יקיף. שכ"כ בשו"ת באר שרים וכ"כ הג' הריעב"ץ [הב"ד בחזו"ע סוכות (דשפ"ט הערה ל') ובכה"ח (שם סקי"ח)]. ואכן גבי ההקפות של אבל תוך יב"ח, אי יקיף ביום הושענא רבה, נחלקו האחרו' ע"כ [ר' בחזו"ע אבלות (ח"ג דקל"ה), והל' סוכות (הל' דמ"י הערה ל' דשפ"ט)].


גבי אבל תוך ל' לשאר קרוביו. יש שחילקו בינו לבין אבל תוך יב"ח על אב ואם. ולכן יש מי שכתב שאם מת המת לפני החג, רשאי אבל זה להקיף בהושענות [דגמ"ר. ודייק כן מל' הרמ"א שכתב ד"ז רק גבי אבל תוך יב"ח. הב"ד בס' פנב"ר (סי' כ"ט הערה י"ד). אך באמת כל שאר הפוס' הבינו שהרמ"א החמיר בזה גם גבי אבל תוך ל' לש"ק].


ועוד יש מי שהיקל לאבל תוך ל' לשאר קרובים אם מת לו מתו בימי החג [ביכור"י (שם סק"ט). והטעם, כיוון שטרם החל אבלותו. וכמו בדין שינוי מקום, שאם מת לו מת ברגל אינו משנה מקומו. הב"ד בפנב"ר (שם סוף הערה י"ד). וע"ע בכה"ח (סקי"ט) שהביא מחלו' ע"כ].


גבי שנה מעוברת, כ' הפמ"ג (במש"ז סי' תר"ס סק"ב) שאבל תוך שנה ראשונה לאביו ולאמו הרי שפסקה עבורו האבלות לגמרי לאחר יב"ח אף קודם היא"צ, ומקיף [הב"ד כה"ח (שם סק"כ) ופנב"ר (שם הערה ט"ז)]. וע"ע בשו"ע יו"ד (סי' שצ"א ס"ב) ובט"ז (שם סק"א).


גבי דעת הפוס' דס"ל שאדם זה לא יקיף בימי הרגל, כתבו הפוס' כמה עצות והערות:


כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בגשה"ח (ח"ב פי"ז סעי' ה' סק"ד), שמי שמת לו מת ברגל, אף לד' הרמ"א שמחמיר בני"ד, יש להקל אם יעשה ההקפה לבדו, והיינו שיקיף לפני כולם או לאחר שכולם גמרו להקיף [הב"ד בפנב"ר (פכ"ט הערה ט"ו)].


י"א שכיוון שאינו מקיף, אזי יתן את הדמ"י שלו למי שאין לו דמ"י כדי שלפחות השני יקיף [א"ר. כה"ח (סי' תר"ס סקכ"א). פנב"ר (פכ"ט הערה י"ז)].


י"א שבמקרה זה יחזיק הלה את ספר התורה שבבימה שמקיפים סביבו [פנב"ר (פכ"ט הערה י"ח)].


י"א שאף לד' הרמ"א הנ"ל שסובר שמי שאירע לו אבל בחג אינו מקיף בהושענות, מ"מ אם האבל הוא הרב שהוא המרא דאתרא, כיוון שבדר"כ הוא צועד בראש הקהל המקיפים עם הדמ"י, לכן לא ימנע מלהקיף כדרכו משום דהוי אבלות בפרהסיא. שכ"כ בערוה"ש (סס"י תר"ס) ובשו"ת חמדת שאול. וע"ע במנחי"צ (ח"ו סי' ס"ב) ובאג"מ (חיו"ד ח"ב סי' ס"א ססקי"א). הב"ד בחזו"ע (אבלות ח"ג, דיני אבלות בחוה"מ ססק"ד דקל"ו).


ואגב זאת נזכיר שדנו הפוס' גבי השתתפות אבל תוך יב"ח לאו"א או תוך ל' יום לשאר קרובים, הרשאי להשתתף בריקודים של שמחת בית השואבה בסוכות, ובפרט אם יש מוזיקה בריקודים. ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פי"ג הערה ו'), ובדברי הגרא"ז וייס שליט"א, שם, וז"ל: יש מקום להקל לאבל לרקוד בשמחת בית השואבה, משום שמחת המועד, וגם מחשש שנראה כאבלות בפרהסיא. וזה מדובר אף כשיש מוזיקה בריקודים. עכ"ל המדוייקת. והוסיף שעקרונית הדיון פה הוא עצם הריקוד, ולאו דווקא עם מוזיקה או בלעדיה. עכת"ד. עיי"ש.


[126]קכו. כ' מרן (או"ח סי' תקמ"ח ס"ה) שמי שמת לו מת ביו"ט ואינו רוצה לקוברו בו ביום, אין עליו דין אנינות אא"כ צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה, אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך. עכ"ל (ועיי"ש דין אונן ביו"ט שני של גלויות).


ולגבי אנינות בחוה"מ כ' מרן (שם): אע"פ שאין אבלות נוהגת במועד, מ"מ אנינות כן נוהגת בו. שאם מת לו מת בחוה"מ, אסור בדברים שאונן אסור בהם. עכת"ד.


וה"ה גבי מצוות נטי' הדמ"י בחוה"מ, שאונן פטור ממנה, דאיתא בירו' (ריש פ' "מי שמתו") שאונן פטור ממצוות נטי' לולב, ומוקי לה בחוה"מ. וכ' המהר"ם מרוטנבורג (הל' שמחות סי' ס"ה), שמכאן למדנו שאנינות נוהגת בחוה"מ [הב"ד בחזו"ע (אבלות. ח"א. דיני אונן סוף הערה כ"ה דקע"ו)].


אמנם גבי אם מסרוהו לכַּתַפִים (היינו אנשי חברה קדישא) שיטפלו בנפטר, כ' מרן: מקום שנוהגים שיש כתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצורכי הקבורה ימסרוהו להם, והם יקברוהו, כשמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם. עכ"ד. וכ"כ בחזו"ע (אבלות ח"א שם), שאם נמסר המת לידי החברה קדישא יטול האונן ארבעת המינים בברכה.


אמנם לא זכיתי להבין מש"כ בס' צרור החיים (פסקים בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, במהדו' ראשונה תשו' 4, ובמהדו' תשע"ד תשובה ו'), גבי הדין כשהצבא מטפל בכל עניני הקבורה, האם גם אז לכל המשפחה דין אונן. ובפרט מה שהוסיף שם בשם הרמ"א האם להקל אם מסרו לחברא קדישא.


ולא זכיתי להבין את ד"ק הן מצד פסק מרן, והן מש"כ בשם הרמ"א.


[127]קכז. עיקר ד"ז תנן במנחות (דכ"ז, א'). וכ"פ הרי"ף (בסוכה די"ז, א'), הרא"ש (פ"ג בסוכה סי' י"ד), ומרן (בסי' תרנ"א סעי' י"ב). והטעם, דמעכבין זא"ז אמרו שם בגמ' מדכתיב "ולקחתם", דבעי לקיחה תמה. ופרש"י, דבעי ארבעתן כאחד. עכ"ל. וכ"כ הלבוש, המ"ב (סק"נ), כה"ח (ס"ק ק"י) וש"פ.


[128]קכח. מרן (שם).


[129]קכט. כ"כ הרא"ש (בפ"ג בסוכה סי' י"ד) בשם הראב"ד, וכ"כ בשמו הב"י (סי' תרנ"ב סי"ב ד"ה "וכתב הרא"ש"), וכ"כ מרן (שם). והטעם שנוטלן לזכר בעלמא, כדי שלא תשתכח תורת נטילת הלולב [הרא"ש שם בשם הראב"ד (בתשובה סי' ו'). ב"י. לבו"ש. כה"ח (ס"ק קי"ד) וש"פ].


אי ד"ז שמעכבין המינין זא"ז הינו גם גבי שאר ימים. הנה מרן בב"י כ' בשם הג"א והמרדכי דהוא דווקא ביו"ט ראשון, אך ביו"ט שני אין מעכבין. אך הוסיף בב"י שאין ד' הפוס' כן. וכ"פ הרמ"א במפה (בסעי' י"ב), שכ"ה בין ביו"ט א' ובין בשאר הימים. וכ"פ הב"ח וש"פ [הב"ד בכה"ח (ס"ק קי"א) וסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ח)].


ואם דין זה שיטול לזכר בעלמא שייך רק לש"ץ או גם לקהל, נחלקו האחרו' בהא. שהרש"ל בתשו' (סי' ח') כ' שהורה לש"ץ לעשות כן, ליטול ולנענע קודם ההלל ובהלל, אבל אחרים לא יטלו, דחיישינן שיבואו בשנה הבאה ליטול ואף לברך. והב"ד במ"א. אך הא"ר חלק וכ' שכ"ה גם גבי אנשי הקהל, וטעמיה דאדרבא, אם לא יטלו, אזי יבואו לידי מכשול שבשנה הבאה יסמכו נמי על הש"ץ ולא יטלו בעצמם. ע"כ. וכתבו האחרו' שכ"מ מפשט דברי מרן והרמ"א, שאין בזה חילוק בין הש"ץ לשאר אינשי, וגם כל אנשי הקהל יטלו ורק לא יברכו. וכ"פ כא"ר גם הגר"א, הפמ"ג בא"א, המ"ב (סקנ"א) ובשעה"צ (סקס"ד), כה"ח (ס"ק קט"ז) וש"א.


[130]קל. מה שכתבנו שיזהר שלא יכוון לצאת י"ח בכך, כן מפורש בספרי (פר' "ראה" פיסקה פ"ב עיי"ש). וכ"פ הט"ז (סקי"ז), בה"ל (סי"ב ריש ד"ה "אבל"), כה"ח (רס"ק קט"ו) וש"פ.


והטעם, דאל"כ יש בזה משום בל תגרע (הפוס' הנ"ל).


וכתבו האחרו' שאע"פ שכ' הט"ז (שם) שאף מי שכבר יצא י"ח נטי' הדמ"י ועתה נוטלם משום חיבוב מצווה, גם אז יזהר ליקח כל הדמ"י, לא יפחות ולא יוסיף, כדי שלא יעבור על בל תוסיף או בל תגרע, הרי שהאחרו' חלקו עליו בזה, כיוון שממילא כבר יצא י"ח המצווה [א"ר. מט"י. נה"ש. חמ"מ. בה"ל וכה"ח (שם)].


ומה שכתבנו שכאשר הוא נוטל את חלק מהדמ"י לזכר בעלמא, שלא יברך ע"כ, ג"ז כתב מרן (שם בסעי' י"ב), וש"פ. ואע"ג שהמהרי"ק (בשורש מ"א) הב"ד בעל ההשלמה, שאם חסר לו א' מהמינים יברך על השאר, מ"מ כבר המהרי"ק שם חלק ע"ד, וכן בשו"ת חכ"צ (סי' קס"א) דחה בעל ההשלמה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ח)].


והטעם, משום שאין מברכין על חלק ממצווה, וכשאינם כולם הריהי מצווה חסרה. ולא דמי לאתרוג חסר שמכשירין אותו בשאר הימים דהתם עיקר המצווה דד' מינין הינה מצווה שלימה, אבל הכא עיקר המצווה שהיא ד' מינין הינה חסרה [לבוש. כה"ח (ס"ק קי"ב)].


כתבו הפוס' שאף אם יודע בבירור שכעבור זמן יביאו לו את שאר המינים החסרים, אפ"ה לא יברך על אותם שכעת הינם לפניו, כיוון שמ"מ אינם מצויים אצלו בשעת הברכה [כ"נ ד' השו"ע שפסק כרמב"ם. ושלא כרמב"ן שהביא בב"י שמיקל בכך. וכ"כ המ"ב (סק"נ), שעה"צ (סקס"ג) וכה"ח (ס"ק קי"ג)].


ולא כ"כ זכיתי להבין הדברים, הרי סו"ס למרן א"צ שיהיו ממש מצויים לפניו, כרמ"א, אלא די שיהיו מצויים אצלו, והיינו אפי' שיביאו לו, וכמו שבס"ד כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה קי"ז בענף 2 ועוד).


[131]קלא. כדי שלא להגיע למצב שבו לאחר הברכה מצא שחסר לו מין שלם או חלק ממין מסוים (כגון שחסרים לו חלק מההדסים או הערבות, לכן חשוב מאוד שלפני הברכה יבדוק שלא חסר לו דבר. ובפרט עלול להגיע למצב בו חלק מההדסים יהיו פסולים, כגון שנשרו חלק מהעלים (או שאינם כשרים לכתחילה), וכן הערבות, או שהשתנה מראהו של האתרוג באופן שנפסל בכך, לכן מהראוי שיבדקם לפני הברכה כדי שלא יכנס למצב של בדיעבד, כגון האמור לקמן (בסעיפים נ"ב ונ"ג) עפי"ד המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו), וכה"ח (ס"ק קכ"ג, בשם הב"י).


ומ"מ לא כתבנו שחובה לבודקם, דאם שמרם היטב לכאו' יש חזקה שלא יפסלו, לפחות בימים הראשונים. אלא ששוב חככתי בהא, מד' מרן בסי' ח' (ס"ט) שכ' שיש לבדוק חוטי הציצית כל יום בשחרית קודם שיברך. וכ' שם המ"ב (סקכ"ב) בשם האחרו' ב' טעמים לדבר: א. דלא סמכינן אחזקה במקום שיכולים לבררו. ב. ועוד, דחזקה גרועה היא משום שחוטי הציצית עלולים להפסק. ולפי הטעם הראשון אכן צריך לבדוק הדמ"י לפני הברכה אם כשרים הם, דהא יכול לברר ולבדוק את כשרות הדמ"י (ולכאו' אין זה כל כך קשה. דהא די לראות שרוב עלי ההדסים והערבות לא נשרו, עד שיעור כשרותם. וכן להביט על הלולב והאתרוג שלא נפסלו. וצ"ע). ואכן צ"ע אי בני"ד שייך הטעם השני שכ' המ"ב, דכתב גבי חוטי הציצית דהוי חזקה גרועה כיוון שהחוטין עשויין ליפסק. ושמא גם באתרוג יש חשש כזה, וכן בהדסים ובערבות. ובפרט אם נתן אותם לאחרים כדי שיטלו אותם. אמנם ר' בתשובת הרא"ש (כלל ב' סי' ט') שכתב שהציצית אינה נפסלת בנקל, שאף אם יפסל חוט אחד או שנים עדיין היא כשרה (אמנם זה תלוי במציאות – מ.ה.) ולפי"ז אף בדמ"י גם אם אין שכיח כ"כ שיפסלו, בכ"ז צריך לבודקן. אלא שמאידך כבר מבואר ברא"ש בפסקיו (סוף הל' ציצית) שזו רק חומרא לבדוק הציציות שבטלית לפני התפילה.


ואף מש"כ המ"ב בסו"ד שם, שאם לאחר התפילה בדק הציציות שבטלית ושמה בכיס שלה, שא"צ לבודקה למחרת, גם בזה צ"ע אי מהני לני"ד, אם נתן הדמ"י שיטלו אותם אחרים. ובפרט שאשתו ושאר בנותיו נוטלות אותם כשחזר מביהכ"נ (גם אם לבניו הרי יש דמ"י משלהם). ומ"מ ראה ברמ"א (סי' י"ג ס"ב) שמוקמינן לטלית אחזקתה שהיא מצויצת כהלכתה. וראה ע"כ בתשו' הרא"ש הנ"ל. וקיצרנו.


וע"ע בענין ציצית ביחו"ד (ח"ו סי' א').


לאור כ"ז נראה שאכן יש מקום להצריך בדיקה (לפחות בדיקה מהירה) של הדמ"י לפני שמברך עליהם, אך כיוון שאף פוסק, ראשון או אחרון, לא כתב לחייב הבדיקה בני"ד, לכן לא רצינו לחדש דין שלא הזכירוהו הפוס', ומ"מ כתבנו שמן הראוי לעשות כן.


[132]קלב. עיקר ד"ז כתבו האורחות חיים. שכ': מעשה ברבנו משולם שנטל ביו"ט ראשון את הדמ"י ובירך "על נטי' לולב" ו"שהחיינו", ואח"כ הסתכל בו ולא מצא ערבה. והלך והניח הערבה באגודה וחזר ונטל כל הדמ"י ובירך "על נטילת ערבה", וכן "שהחיינו" בשל הערבה. והוסיף האו"ח שכן מצינו בכת"י הראב"ד ז"ל. עכ"ד. הב"ד מרן בב"י, והמ"א (סי' תרנ"א סקכ"ה). ודנו בד"ז דה"ח, הא"ר, הפרישה, המ"ב (ס"ק נ"ו), כה"ח (ס"ק קכ"ג), חזו"ע (הל' דמ"י דש"ל) וש"א.


אלא שהמ"א כ' דהאו"ח והראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל שצריך לברך על כאו"א מהמינים בפנ"ע, אך לדידן א"צ לברך על כל א' אא"כ סח בינתים. ור' עוד ע"כ בהערות הבאות שבסעי' זה.


בס"ד יש להעיר, שמה שכתבנו שכן הדין אם כבר בירך על הדמ"י ורק אח"כ ראה שיש ריעותא בנטילה, יש לדון האם כוונת הפוס' הינה שלא אמר רק את תיבות "ברוך אתה ה'", שבזה יש מקום לומר שימשיך "למדני חוקיך", כיוון שאין לברך לכתחילה כשיש בעיה לקיים המצוה. ורק אם אמר כבר תיבת "אלקינו", שאז לא יוכל לתקן כנ"ל, בזה נכנסנו לדיון בנידוננו כיצד לנהוג. דלכאו' אם כבר אמר תיבה זו עליו להמשיך ולסיים הברכה, ואז ידאג להשלים את הפסול והחסר, או שמא כוונתם שאם תוך כדי הברכה מצא שאחד המינים הינו פסול, חסר או הפוך, הרי שמיד יפסיק את הברכה, יתקן הדבר, וימשיך את הברכה ממקום שפסק. ואולי תלוי הדבר במחלו' הראשונים המובאת בשו"ע (סי' ר"ט ס"א). אלא שיש מקום לחלק בין המקרים, וצ"ע. ומ"מ נלע"ד בס"ד, שאם טרם סיים הברכה ויכול הוא לתקן מיד את הדרוש תיקון, יתקן מיד ורק ימשיך הברכה ממקום שפסק.


[133]קלג. בסעיף זה עסקינן שהיה חסר מין שלם, וכגון שהיו חסרים כל ההדסים או כל הערבות וכדומה. ובסעיף הבא עסקינן שהיה חסר רק חלק מאחד המינים או משני מינים וכדו'. ואם יש פחות מג' הדסים, אי חשיב שחסר רק חלק ממין ההדסים או דחשיב שלא חסר כלל בשעה"ד כזו, ר' לקמן בהערה (קמ"ז).


מה שכתבנו שכ"ה גבי מין א' או יותר שהוא חסר, כ"כ האורחות חיים הנ"ל (בהערה הקודמת) .וכ"כ המ"ב (שם), כה"ח (שם) שונה"ל (סי' תרנ"א סל"א), וש"א. ולולב ואתרוג ודאי שמים לב שהינם חסרים, ואכן המקרה הנ"ל שהיה עם רבינו משולם היה עם ערבות.


ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי מצא מין א' או יותר שהוא פסול, כן כתב מרן הגחיד"א בס' יוסף אומץ (סי' ב'), המ"ב (שם סקנ"ו), כה"ח (ס"ק קכ"ג) שונה"ל (שם) וש"פ. ובזה יתכן שקרה הדבר אף באתרוג ולולב.


ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי מצא מין א' שהוא הפוך, כ"כ הפרישה, הא"ר, הח"א, המ"ב (שם), כה"ח (ס"ק קכ"ד), שונה"ל (שם) וש"פ. ור' לעיל (בסעיף ל"ח ובפרט בהערה צ"ה).


[134]קלד. מהפוס' הנ"ל מתבאר שכל דין זה הינו דווקא כשלא יצא י"ח בנטילתו הראשונה. אך לא דיברו גבי מקרה שיש מחלו' אם יצא י"ח. ובס"ד נראה שאם יש מחלו' אם יצא י"ח (כגון שיש מחלו' אם מין א' פסול אם לאו), הרי שיחזור ליטול כדין את הדמ"י, או לפחות את אותו המין, אך יעשה כן מבלי לברך שוב, מדין סב"ל. ואם יכול, יטול שוב יחדיו את כל הדמ"י, לצאת י"ח לד' ר"ת דס"ל שאין ליטול את הדמ"י אלא את כולם יחד בבת אחת.


[135]קלה. כ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו). וכאן אנו דנים גבי מקרה שנמצאו חסרים, פסולים או הפוכים. אך הפוכים יכול הוא מיד להופכם ודיו. אך אם היו חסרים או פסולים, בזה נכנסנו לגדרים כיצד מתקן הוא הדבר מבלי לברך שוב, וכבהערה הבאה.


[136]קלו. מה שכתבנו שהמין החסר היה בקרבתו, ראה לעיל (בהערה קי"ז), שהבננו בס"ד שלרא"ש ולרמ"א הכוונה שיהיו ממש לפניו או סמוכים לו. ונראה שהכוונה שבהינף יד יכול להשיג את הדמ"י שצריך להשלימם. ואילו לפוס' הספרדים הכוונה שיהיו מצויים ברשותו, והיינו באותו בית. ולמעשה גם המ"ב כתב כן לגבי מציאות של בדיעבד, כשכבר נטלם ואז ראה שיש ריעותא כנ"ל (שמא בגלל סב"ל, שלא יברך היכא שיש דעות דחשיב "לפניו"), ולכן בס"ד הסקנו שהן לספרדים והן לאשכנזים, אם הדמ"י החסרים או הכשרים נמצאים באותו בית, חשיב "כלפניו" וכ"רשותו", ובכה"ג יזדרז להשלים ולתקן את הצריך, אך לא יברך על הנטילה החוזרת.


ומה שכתבנו שעדיף שיטול שוב את כל הדמ"י יחדיו, הוא כדי לצאת גם לדעת ר"ת הסובר שאין ליטלם אחד אחד אלא בעינן ליטלם יחד, וכנ"ל (בהערה קי"ז).


[137]קלז. בענין אם בכלל צריך לברך: כתב המ"ב (סקנ"ו) שיש לברך ע"כ. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה קי"ז) שלד' הרבה אחרו', וביניהם המ"א (בסקכ"ה) אין לחזור ולברך כשנוטל בפעם הנוספת אע"ג שהיה הפסק, משום דהכל חדא מצווה היא. ומ"מ אנו כתבנו לדינא בהלכות כדברי מרן הח"ח במ"ב. וכ"פ כבר בני"ד גם בס' שונה"ל (סי' תרנ"א סל"א). וע"ע שם (בהערה קי"ז) מה שהערנו בקטנותנו על קושית המ"א בני"ד. ואכן אנו כתבנו למסקנה כפסק מרן המ"ב (שם בסקנ"ו) ובשעה"צ (ס"ק ע"ד וע"ה. עיי"ש) גבי כל הדמ"י.


ובאשר לנוסח הברכה שיברך אם צריך ליטול רק עוד מין א' או יותר.עיי"ש (בהערה קי"ז) שבס"ד הסקנו כך:


כשנוטל רק ערבה, יברך: "ברוך אתה ה', אמ"ה, אקב"ו על נטילת ערבה" [מ"ב (סי' תרנ"א רסקנ"ו). כה"ח (ס"ק קכ"א) וש"פ].


כשנוטל רק אתרוג, יברך: "ברוך אתה ה' אמ"ה, אקב"ו על נטילת אתרוג" [לבוש. ט"ז. כה"ח (שם)].


כשנוטל רק הדס לאשכנזים יברך: "ברוך אתה ה', אמ"ה אקב"ו על נטילת עץ עבות" [או "על נטילת ענף עץ עבות" (כמ"ב שם)]. ואף אם בירך "על נטילת הדס", יצא י"ח (כט"ז והבה"ט). ואילו לספרדים יברך "ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על נטילת הדס" (ככה"ח שם).


ועוד כתבנו שם (בהערה קי"ז) שאם מברך על שני מינים או יותר, יכלול את כולם בברכה אחת. והיינו שיאמר: "ברוך אתה ה', אמ"ה, אקב"ו על נטילת אתרוג, הדס וערבה", לפי הסדר הכתוב בפס' (בויקרא פרק כ"ג פס' מ'). ואם צריך לברך רק על ב' מינים ישמיט מהנוסח הנ"ל את המין שא"צ לברך עליו.


[138]קלח. ב"י (סי' תרנ"א) בשם האו"ח מההוא מעשה דרבינו משולם (כנ"ל בהערה קל"ב). וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו), כה"ח (ס"ק קכ"ג) וש"פ. וכן כתבנו בס"ד לעיל (בהערה צ"ה).


[139]קלט. עפ"י הפוס' הנ"ל בהערות הקודמות (הערות קל"ה – קל"ז). ובפרט המ"ב (סקנ"ו) ושעה"צ (ס"ק ע"א ע"ד וע"ה). וכ"כ בשונה"ל (בסי' תרנ"א סל"א).


ומ"מ בני"ד לא יברך את הברכה הפרטית על כל אחד מהמינים החסרים, אלא יברך את ברכת "על נטי' לולב", דהא לא יצא כלל בנטילה הקודמת, ואף על הלולב לא יצא י"ח (מ"ב ושעה"צ שם וש"פ).


[140]קמ. מ"ב (ססקנ"ו), סא"ה, שונה"ל (שם) וש"פ. וכנ"ל (בהערה צ"ה).


[141]קמא. עיקר ד"ז כתבו כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק קי"ז וקכ"ג). וכן הבינו מדבריו בהערות איש מצליח (על המ"ב סקנ"ו, בסוף הספר). ולגבי פירוט הדברים ראה בהערות הבאות.


[142]קמב. שוב בס"ד יש להדגיש דאנן מישתעינן שכל המין היה חסר לו. כל ההדסים, כל הערבות וכדו'. דלגבי אי רק חלק מהמין היה חסר לו, בזה בס"ד דננו לקמן (בסעי' הבא).


ומה שכתבנו בהלכות דמישתעינן גבי הדסים או ערבות, הרי זה לאו דוקא. אלא ה"ה לולב ואתרוג. אך גביהם אין זה שכיח שלא ישים לבו שהינם חסרים. אך כן יתכן שאף גביהם לא שם לב בעת הברכה שא' מהם פסול, ובפרט לאתרוג שהינו הפוך (כגון שלא ידע או ששכח שדרך גדילת האתרוג הוא שהעוקץ למטה והפיטמה למעלה).


[143]קמג. כנ"ל (בהערה קל"ג), בעיקר עפ"י המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו) וכה"ח (ס"ק קכ"ג וקכ"ד).


[144]קמד. כך פסקו מרן הגחיד"א, בס' יוסף אומץ (סי' ב') ובמחב"ר. וכ"כ המאמ"ר (סקי"ח). וכן הסיק כה"ח (שם). ור' בהערה הבאה שזו השיטה הממוצעת.


[145]קמה. הנה גבי הנידון בסעיף זה ישנן ג' שיטות עיקריות, כשהספרדים נקטו את ב' השיטות המחמירות (שלא לברך):


1) השיטה הסוברת שיש לברך על כל א' מהמינים החסרים הינה כשאפי' חסר (או הפוך או פסול) רק א' מהמינים. ואפי' שלא סח ביניהם. וזו מסקנת המ"ב (בסקנ"ו).


2) השיטה האמצעית הינה שיש לברך על כל א' מהמינים החסרים (או הפוך או פסול) הינה שיטת מרן הגחיד"א, המאמ"ר (כרמי) וכה"ח (כנ"ל בהערה הקודמת). והם סוברים שיש לברך רק כשיש ב' ריעותות: יש חוסר באחד המינים, וגם סח בין הנטילה הראשונה לבין הנטילה השניה (למרות שריעותא זו בפני עצמה אינה מצריכה לברך שוב כנ"ל בהערה קי"ז, וכמסקנת כה"ח בס"ק קכ"ב). ומברך משום שבא לתקן את הנטילה הראשונה. וכ"פ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י דף של"א סוף הערה ג'), שכ' שנראה לו שאם סח בינתים (בין הנטי' הראשו' לשניה) ואחד המינים חסר לגמרי, אזי יברך על אותו המין החסר לגמרי. עכ"ד.


3) השיטה השלישית הינה שיטת ס' איש מצליח (בהערות על המ"ב סקנ"ו), שאף כשישנן ב' הריעותות הנ"ל אין לברך. וטעמם, דאע"ג דאיכא בני"ד תרתי לריעותא: גם סח בין הנטילה הראשונה שבירך עליה וגם שהיה חסר מין אחד, מ"מ אין לברך אף כשמתקיימות ב' ריעותות אלה מהטעמים הבאים: 1) ממש"כ הר"ן בשם הרמב"ן משמע שאף אם הפסיק וסח בין ב' הנטילות, שלא יברך. וכ"כ הריטב"א בשם רבותיו (והיינו הרמב"ן הנ"ל). וכ"כ מרן הגחיד"א בעצמו בברכ"י (סי' תרנ"א סק"ט). וכ"כ בערה"ש (טייב. סק"י). וא"כ בענין זה הוי פלוגתא דרבוותא, וסב"ל. ואע"ג שיש פה ב' ספקות לברך: שמא הלכה כרמ"א שמברך כשסח בינתים. ושמא כשמצטרפת הריעותא שמצא שמין א' חסר אזי כן יברך, וא"כ הוי ספק ספיקא לברך, מ"מ כבר פשטה הוראה שאין לברך אפי' כשיש ס"ס לברך. ובפרט לפי מש"כ בס' יכין ובועז (ח"א סי' קכ"ג) נראה שאין לברך בשום אופן. ועוד ספק שלישי, דהא יש ספק מה יברך על המין הנוסף. ולכן הסיקו שאף כשסח בין ב' הנטילות, וגם מצא שבראשונה נטל כשחסר מין א', אזי לא יברך כשנוטל בשנית.


אמנם יש לציין שהמ"ב בבה"ל התייחס לדבר זה, וכ' לגבי הספק הראשון, שלד' הרמב"ן לא יברך אף כשסח בין ב' הנטילות, מ"מ כ' בהגמ"י בשם רבנו שמחה שאם סח בין שתי הנטילות חוזר ומברך. ובאשר לד' הרמב"ן, כ' שם וז"ל: וידוע דדעת הרמב"ן נדחה לדינא מחמת דעת הרמב"ם והרא"ש דלא סברי הכי. וכן סתם המחבר דלא כוותיה. עכ"ל.


אלא שע"כ העירו בהערות איש מצליח (שם ס"ק 3), שהרב ז"ל (היינו הח"ח במ"ב ובבה"ל) אזיל לשיטתיה דפוסק עפ"י רוב הפוס' גם בעניני ברכות, אבל אנן (היינו הספרדים) בדידן חיישינן טובא בברכות ואפי' נגד מרן, כמש"כ החיד"א בברכ"י (סי' ז' אות ג'), ואפילו נגד הרוב, כמש"כ כה"ח (בסי' י"ח, סק"ז). עכ"ד.


בס"ד למסקנה בני"ד, אע"פ שלכאו' הצדק עם הרבנים הגאונים שכתבו את הערות איש מצליח, דאכן לספרדים קיי"ל שאין מברכים כשיש ספק ספיקא לברך [כמש"כ הרבה אחרו' ספרדים. ואכמ"ל], מ"מ כיוון שבני"ד גדולי הפוס' הספרדים פסקו שכאשר ישנן ב' ריעותות הנ"ל (שמצא שמין א' שלם חסר וגם שסח בין נטילה א' לשניה), ובפרט שאחד מהם הינו הג' כה"ח שדרכו במאות ואלפי מיקרים לפסוק סב"ל, אך בני"ד פסק (בס"ק קכ"ג וקכ"ד) עפ"י מרן הגחיד"א והמאמ"ר שכאשר ישנן ב' הריעותות הנ"ל כן יברך על המין החסר, לכן הכי קיי"ל לדינא. ולכן אם מצא שאחד המינים כולו היה חסר, וגם דיבר בין שתי הנטילות, יחזור ויברך על המין החסר. וכ"פ לדינא בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ג'), וכן בס"ד נראה עיקר לענ"ד.


ויש להעיר כמה דברים:


1) מש"כ באיש מצליח שיש ספק שלישי מהי הברכה על כל מין ומין ולכן אין לברך בני"ד, לכאו' אין זה מדויק, דהא הפוס' כן פסקו מה יש לברך על כל מין, וכנ"ל (בסוף הערה קי"ז). עיי"ש.


2) כיוון שבהערות איש מצליח הביאו רק ג' ספקות אלה, לכאו' יש לשאול מדוע לא הביאו כספק גם את ד' ר"ת דס"ל שכלל אינו יוצא אם לא נוטל את כל הדמ"י בבת אחת. וא"כ גילו דעתם שלא כל דעה מצטרפת כדי לומר סב"ל ולא לברך.


3) כל מה שהזכרנו בני"ד שהפסיק בדיבור בין הנטילה הראשונה (שלא היתה כדין) לבין הנטילה השניה, מדובר שדיבר בדברים שאינם שייכים לנטילה זו, וכמו שכתבנו בס"ד לעיל גבי ני"ד עפי"ד הבה"ל (סי' תרנ"א סי"ב ד"ה "ואם") וכה"ח (ס"ק ק"כ) לפי"ד השו"ע (ס"ק קס"ז סעי' ו') וש"פ. וכ"כ המ"ב (גבי בדיקת חמץ, בסי' תל"ב סק"ה).


[146]קמו. נוסח הברכה על כל מין ומין מבואר בס"ד לעיל (בהערות קי"ז וקל"ז).


לכאו' במקרה שמברך על המין שהיה חסר (או הפוך או פסול), צריך אף לספרדים לברך שוב גם את ברכת "שהחיינו" על אותו מין, וכמש"כ מרן בב"י בשם האורחות חיים וכ"כ המ"ב (סקנ"ו) וכה"ח (ס"ק קכ"ג). ואע"ג שלא ראיתי ששאר האחרו' הספרדים כתבו כן, מ"מ ממה שמרן בב"י לא העיר ע"ד האו"ח בזה מסתבר דהכי ס"ל למרן, וכן כה"ח וש"א הספרדים לא חלקו ע"כ. וא"כ הכי הוא לדינא, והיכן שצריך לברך על המין הנוסף יברך גם ברכת "שהחיינו".


[147]קמז. ענף1: הקדמה.


נחלקו התנאים במשנה כמה הדסים וכמה ערבות יש ליטול לכתחילה למצוות ארבעת המינים. ועפי"ז נחלקו על כך הפוס', ראשו' ואחרו' בכמה מחלוקות: 1) כמה הדסים וערבות יש ליטול לכתחילה. 2) כמה מהם ניתן ליטול בשעת הדחק. 3) כשנוטל בשעה"ד פחות מהשיעור שהינו לכתחי', האם יברך על נטילה זו. 4) אם נטל בשעה"ד פחות מהשיעור הרצוי לכתחי' ואח"כ השלים את החסר, או את הפסול או ההפוך, האם יברך על הנטילה החוזרת שהינה כשרה לכו"ע. וה' יעזרנו למען שמו לבאר את הדברים:


שנינו במשנה בסוכה (דל"ד, ב'): תנן. רבי ישמעאל אומר: שלושה הדסים, ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד. אפילו שנים (הדסים) קטומים ואחד שאינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלושתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת. עד כאן לשון המשנה.


בענין אי נקטם הדס א' או יותר לא נעסוק כאן. אנו נעסוק כאן בס"ד רק גבי מנין ההדסים והערבות.


בענין מנין ההדסים והערבות:


ראשית יש להדגיש דמה שאנו עוסקים גבי חיסרון של הדס א' או ערבה אחת, הרי דה"ה אם הם הפוכים או פסולים, דפסולים ודאי דחשיבי כאילו אינם. ואילו לגבי הפוכים כבר כתבנו בס"ד לעיל (בהערות צ"ה וקל"ג) שכל שהוא הפוך דינו שהוא פסול [וכמש"כ למשל בסא"ה (ח"ב פ"ה סי"ב, ובמיל' ססקט"ו)] וכאילו אינו. לכן בכל סעיף זה אנו משווים דין פסול והפוך לדין חסר.


ולגבי הדס או ערבה שחסרים:


מרן בב"י (רס"י תרנ"א) אחר שהב"ד המשנה הנ"ל כתב שהרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ז) פסק כרבי ישמעאל דבעי שלושה הדסים. והרה"מ שם כ' שכ"ד כל הגאונים, משום דר"ט נמי כרבי ישמעאל ס"ל במנינא. אבל הרמב"ן [בהשגותיו על הראב"ד (להל' לולב סי' ז'), וכן בפירושו עה"ת בויקרא (פכ"ג פס' מ')] כ' שהלכה כר"ע מחבירו, ולכן במנין פסקינן כר"ע דסגי בחד הדס וחד ערבה [וכ"כ בשמו הריטב"א בסוכה (דל"ד, ב')]. עכת"ד מרן בב"י [ואגב, הרמב"ן ס"ל דר"ט רק בא לומר דקטום כשר ולא הכניס עצמו במחלו' המנין. ומה שנקט שלושתן הוא מפני דקאי ע"ד רבי ישמעאל דאמר שלושה, נקיט נמי איהו שלושה. ואף אם נימא דר"ט דווקא קאמר, ובעי שלושה, הא אמרו בגמ' דרבי ישמעאל חזר בו. וא"כ ר"ט יחידאה לעומתם ואין הלכה כמותו].


וכאן הגענו לדיון גבי ההדסים והערבות, כשהינם חסרים, הפוכים או פסולים (שדינם שווה, וכנ"ל).


ענף 2: דין הערבות.


המתירים לכתחי' ליטול הדמ"י כשחסרה ערבה אחת: לא מצאתי בהדיא בפוסקים האחרונים שיש מי שמתיר לכתחי' ליטול דמ"י כשבהם רק ערבה אחת ולברך ע"כ [אמנם מרן הגחיד"א ביוסף אומץ (סי' ב') והיפ"ל (ח"ב ס"ק ב') כתבו שיש כמה פוס' שכתבו שיצא י"ח בערבה אחת. ונראה שכוונתו לרמב"ן וסיעתו שפסקו כרבי עקיבא. הב"ד כה"ח (סק"ה)].


לעומת זאת מבואר ברוב ככל הפוס' שאין לברך על הנטילה כשיש בה רק ערבה אחת, והיינו שלא יוצא י"ח בנטילה זו (ולא רק בגלל סב"ל). שכן מבואר בכל הפוס' שכתבו שבדיעבד לא יי"ח בכך (כדלקמן בסמוך). שכ"כ הכנה"ג, וכ"כ בשו"ת בית דוד (סי' תנ"ה), המ"ב (סי' תרנ"א סק"ב), הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (מועדים. פנ"ב סעי' צ"ד) ועוד פוס'.


הדין בדיעבד אם נטל רק ערבה אחת:


כפי שכתבנו לעיל בסמוך, הרמב"ן פסק כר"ע שדי בערבה אחת. אך לא מצאתי מהאחרו' שכתבו לדינא שודאי יצא י"ח, אלא רק נחלקו אי יברך על הנטילה הבאה כשתיקן את הדבר. ולדעת הפוס' דבעי לברך שוב, הרי שודאי לא יצא י"ח אף בדיעבד.


דעת הפוס' שכשנוטל בשנית, לאחר שתיקן הדבר (היינו הוסיף עוד ערבה כשהיתה חסרה, הפך כראוי את הערבה ההפוכה, או החליף בערבה כשרה את הערבה הפסולה), צריך הוא לברך על הנטילה השניה: שכ"כ בתשו' בית דוד [הב"ד כה"ח (סק"ה) ובחזו"ע (דיני הדמ"י. הערה ג'. דף ש"ל)]. המ"ב (בסק"ב. ולכאו' לא רק בדעת מרן אלא אף בדעת הרמ"א שהיקל כן גבי הדס), וכ"מ מד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים.שם).


והטעם, משום ד"ערבי נחל" כתיב, תרתי משמע (בי"ד שם).


וד' הפוס' שיתקן הדבר אך לא יברך בשנית: זו ד' הרמב"ן (כדלעיל), וכ"כ מרן הגחיד"א בס' יוסף אומץ (שם) ובברכ"י (סי' תרנ"א סק"ט, שלא כמש"כ בסק"ב בשם הבי"ד). וכ"כ ביפ"ל (ח"ב ס"ב). וכ"ש שאין לברך לד' המ"א (בסי' תרנ"א) ועוד פוס', דס"ל שאף כשחסר מין שלם מהדמ"י לא יברך על הנטילה החוזרת. ושכ"ד שו"ת יכין ובועז (סי' קכ"ג). וכ"כ בני"ד בס' חיים וברכה (סי' רמ"ז). וע"ע בר"ן בסוכה (דל"ד, א') ובאו"ז (סס"י ש"ח), גבי הא דהלכה כר"ע, ובמהרי"ל (סי' קי"ח, דבפלוגתא דרבוותא אין לברך), בכה"ח (סי' תרנ"א סק"ה) ובחזו"ע (הל' דמ"י הערה ג').


ענף 3: המסקנה לגבי הערבות.


לאור זאת בס"ד נראה שלכתחי' וודאי אין לברך על הדמ"י אם חסרה לפחות ערבה אחת, או שהיא פסולה או הפוכה. וכן בדיעבד אם כבר נטלם באופן שכזה, ובירך על הנטילה הזו, כשחוזר ונוטל שוב וודאי שלא יברך שוב, לא ברכת הלולב ולא "שהחיינו", ואף לא ברכת אותו מין שהיה חסר וכדו' (דהא י"א שיצא י"ח בכך). אמנם אם כשנטל בפעם הראשו' (באופן שחסר חלק מאחד המינים או חלק מכמה מינים) לא בירך על הנטילה, ולאחר שתיקן הדבר נוטל שוב את אותו המין או את כל הדמ"י, לכאו' אכן יברך על הנטילה השניה, דלא גרע ממי שנטל את כל הדמ"י בכשרותם אך לא בירך ע"כ מחמת שכחה וכדו', שלד' רוה"פ יכול הוא לברך עליהם עד סוף הנענועים שבהלל (וי"א אף עד סוף ההקפות), וכנ"ל (בסעי' מ"ג) עפ"י המ"ב (סי' תרנ"א סקכ"ו). וא"כ ה"ה בני"ד, שיכול הוא לברך על הדמ"י לפחות עד הנענוע האחרון שבהלל. כך בס"ד נלע"ד. וראה כעין זאת בביק"ר [על שעה"צ (סי' תרמ"ט סקס"ח), ועל בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א, ד"ה "ומיהו")]. וא"כ ה"ה בני"ד.


ענף 4: דין ההדסים, היברך כשיש רק הדס אחד או שנים.


ראשית יש להדגיש שוב, שבדיון שלנו לא התייחסנו לדין כשרות ההדס הקטום, והיינו האם יש נ"מ בין הדס קטום לבין הדס שאינו קטום, וזאת משתי סיבות: 1) הדס קטום, והיינו שנקטם ראש העץ שבו (רמ"א סי' תרמ"ו ס"י), אינו מצוי כל כך היום בשווקי מכירת הדמ"י. 2) בס"ד דננו ע"כ לעיל בפרק ג' העוסק בכשרות ההדסים.


הדין לכתחילה: דעת המחמירים שאין יוצאים י"ח בנטילת הדמ"י כשחסרים בהם הדס א' או שנים:


זו ד' הרבה גאונים, הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ז), הטור והשו"ע (סי' תרנ"א ס"א). וכ"פ הרבה אחרו' (כדלקמן גבי הא דאף בדיעבד לא יצא י"ח), ככה"ח (סק"ח) כבהערות איש מצליח (בסי' תרנ"א ס"א הערה 4) ועוד פוס', שפסקו כדברי רבי ישמעאל במשנה הנ"ל [ור' במאמ"ר (סי' תרנ"א סק"א) שתמה, הא אמרינן בגמ' דרבי ישמעאל חזר בו והודה דסגי בחד. ותירץ דפוס' אלה ילמדו פשט אחר בגמ'. ע"כ. וכן דנו הפוס' אי ר"ט מסכים עם ר"י או שרק דן גבי קטום, אך גבי המנין מסכים לר"ע. ואכמ"ל].


ומאידך יש שהקלו לפחות בשעה"ד ליטול את הדמ"י כשחסר בהם הדס א' או ב'. שכ"כ מרן בב"י (בסי' תרמ"ו) בשם האו"ח. וכ"כ הרמב"ן (הב"ד בב"י רס"י תרנ"א). וכ"כ הרמ"א בד"מ (סי' תרמ"ו סק"ב), ובמפה (ברס"י תרנ"א), שבשעה"ד דליכא הדס כשר סגי ליה בחד דלא קטום. עכ"ל. והסביר במ"ב (סק"ה) דשעה"ד בני"ד היינו כשאינו משיג ליקח ג' הדסים מאחרים. אבל אם משיג מאחרים יקח מאחרים. ובביכור"י מצדד קצת להקל בזה (לכאו' משמע שאף כשיכול ליקח מאחרים). וע"ע בשעה"צ (סק"ד) וכדלקמן.


והמ"א (בסק"א. הב"ד המ"ב סק"ו) כתב בשם הרמב"ן (כנ"ל בענף 1) שיוצא אפי' בחד וקטום, ושראוי הרמב"ן לסמוך עליו בשעה"ד. ואילו המ"ב (בסק"ו) כ' שבזה ודאי לא יברך (דתרי לריעותא: חד וקטום).


ולדעת המקילים שיטול הדמ"י אפי' כשיש רק הדס א', האם יברך על נטילה זו: בתשו' דבר שמואל כ' שבכה"ג לא יברך על נטי' הדמ"י (הב"ד המ"ב סק"ו). וכ"נ מדברי כה"ח (סק"ח), וכ"כ באיש מצליח (בהערות 4,6). ואילו הפמ"ג כ' שכן יברך (ואפי' בקטום. שעה"צ סק"ה). וכ"נ לכאו' מד' המ"א (ור' שעה"צ ססק"ה). וכ"כ הרב ישועת יעקב (רק כשאינו קטום. כ"מ משעה"צ סק"ה).


ולמעשה מסקנת המ"ב אי רשאי לכתחי' ליטול הדמ"י כשהדס א' או ב' חסרים ויכול לצאת בזה י"ח: כשנוטל רק הדס א' או ב', ולא זו בלבד אלא שגם אין אפילו הדס א' שאינו קטום (אלא יש הדס א' או ב' וכולם קטומים), יטול הדמ"י בלי ברכה. ואם עושה כן בחוה"מ, אזי צ"ע אי יברך ע"כ (ולכאו' צריך לומר ספק ברכות להקל. אך למעשה ר' ע"כ לעיל, בפרק ו', בדיני חוה"מ – מ.ה.). ומ"מ כשנוטל הדס א' שאינו קטום ונוטלו ביו"ט ראשון, הביא מרן הח"ח במ"ב מחלו' האחרו' הנ"ל (שלדב"ש לא יברך, ולפמ"ג ולישעַת יעקב כן יברך) ולא הכריע בהא. ואע"ג שיש מקום להבין מדברי המ"ב (בסק"ו) שכן יברך, ממש"כ בסו"ד "אכן מהפמ"ג וכו' משמע שיוכל לברך", מ"מ בס"ד נלע"ד שאין לדייק כל כך מכאן שלדעתו יש לברך, וסב"ל. ובפרט שדחה את ד' הפמ"ג שהבין מהמ"א שאם יש א' וקטום, שלד' המ"א כן יברך. וכ' שמדיוק כזה אין ללמוד לברך בקו"ע. וא"כ כ"ש בנידוננו שהמ"ב אפי' לא כתב שראויים הפמ"ג והישועת יעקב לסמוך עליהם לברך בכה"ג. ואף שחיפשתי בפוס' בני זמננו כיצד הכריעו בדברי המ"ב הללו (בשונה הלכות, בסא"ה, במ"ב הוצ' - עוז והדר ודירשו), לא מצאתי מי שהכריע בהא. וא"כ בס"ד לענ"ד סב"ל, ולא יברך. וכן הדין לאשכנזים.


והספרדים ודאי שלכתחי' לא יברכו ע"כ. שכ"פ להחמיר מרן (ברס"י תרנ"א). וכ"פ עוד הרבה אחרו' ספרדים (כדלקמן גבי הדין בדיעבד), מהם כה"ח (סק"ח) ובהערות איש מצליח (על המ"ב שם, בהערות 4,6).


ענף 5: דין ההדסים, כשנטל רק הדס אחד, האם בדיעבד יצא ידי חובה,


ולדעת המחמירים האם יברך כשנוטל שוב עם שלושה הדסים.


הנה גם בזה נחלקו הפוס'. דעת המקילים: ברור שהפוס' שהקלו לכתחי' ליטול הדמ"י באופן שחסר א' או ב' מההדסים (וכן אם הם פסולים), ואפי' רק בשעה"ד, הרי הם סוברים שגם יצא י"ח בדיעבד. ומ"מ נוסף לפוס' הללו כתבו עוד כמה פוס' להקל בני"ד, מהם האו"ז (ח"ב סי' ש"ח) שכ' בשם רבינו אליעזר בר נתן דאי עביד נמי הדס א' ולא קטום, כר"ע, כשר. והוסיף שכ"ד גם מורו הראבי"ה. עכ"ד. וכפי שהזכרנו, האורחות חיים (סקי"ב דקי"ד ע"ג) כ' שהריטב"א כתב בשם רבו הרא"ה דנקטינן להלכה כר"ע, ומכשרינן אפי' בחד ולא קטום, ורק להידור מצווה בעינן ג' שלמים. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ג'. ראה לקמן בסמוך את דעתו ע"כ).


וכאן הגענו לפוס' הסוברים שאפי' בדיעבד לא יצא י"ח אם נטל פחות מג' הדסים.


כ"נ מפרש"י (בסוכה דל"ד, א') שכ' "ענף" – חד, "עץ" – חד, "עבות" – הא תלתא. עכ"ד. וכ"כ בהדיא הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ז) דבעי דווקא ג' הדסים. וכ' הרה"מ שם שכ"ד כל הגאונים לפסוק כרבי ישמעאל דבעי שלושה בדווקא. ע"כ. וכ"נ גם דעת הב"ח, שהעיר ע"ד הרמב"ן שדעת כל שאר המחברים כדעת הטור דבעינן ג' הדסים בדווקא. וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סק"ד) בדעת מרן בשו"ע שם, והוסיף בדעת מרן, שכן הדין אפי' שלושתם קטומים. ע"כ. ור' לעיל בפ"ג בסופו דין הדס קטום). וכ"כ הכנה"ג בתשובותיו (או"ח סי' מ"ז) שאם נטל פחות מג' הדסים יחזור ויטול עם ג' הדסים (אך הוסיף שלא יברך בשל ד' הרמב"ן והאו"ח). וכ"נ ד' מרן הגחיד"א (בברכ"י סי' תרנ"א סק"ט) דבעי ליטול שוב (בלי ברכה). וכ"נ גם ד' כה"ח (סק"ח) במסקנתו דמיהא בעי ליטול שוב הדמ"י (בלי ברכה). וכ"נ ד' הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י דש"ל), הן בהלכות (סעי' ה', שכ' דבעי ג' הדסים ושהדמ"י מעכבין זא"ז דהכל מצווה אחת). והן במקורות (הערה ג', שלאחר שהב"ד הריטב"א כ', דאף דלכתחי' נקטינן כסברת הגאונים והרמב"ם דבעינן ג' הדסים, מ"מ בדיעבד מיהא סמכינן ארמב"ן וסיעתו וכשיחזור ליטול לולב עם ג' הדסים יטלנו בלא ברכה. עכ"ד. ומשמע שבכל אופן בעי ליטול שוב הלולב כראוי. ורק כשלא ניתן יש לסמוך ע"ד הרמב"ן). וכ"נ קצת מד' הערות איש מצליח (ע"ד הרמ"א ברס"י תרנ"א וע"ד המ"ב סק"ו) אף שלא כתבו כן במפורש. וכ"כ בהדיא רבנו הגרמ"א זצ"ל בס' מאמ"ר (פנ"ב סעי' צ"ד), שאם נטל פחות מג' הדסים לא יצא כלל י"ח.


ענף 6: כשנוטל שוב את ארבעת המינים, האם יברך שוב.


ולד' פוס' אלה שהחמירו בני"ד, האם כשחוזר ונוטל שוב הדמ"י עם ג' הדסים, היחזור לברך על הנטילה החוזרת המתוקנת.


הנה מדברי כמעט כל הפוס' המחמירים בני"ד מבואר, הן במפורש והן שלא במפורש, שאין לברך על הנטילה החוזרת, דחוששין לד' הרמב"ן וסיעתו. דרק שו"ת בית דוד (סי' תנ"ה) שכתב כן גבי ערבה אחת, ומדברי הגרמ"א זצ"ל בס' מאמ"ר הנ"ל יש מקום אולי להבין שיברך על הנטילה החוזרת (ומ"מ מהמקורות שהביא שם כלל לא מבואר שאפי' כשנוטל רק ענף א' לא יצא). ולעומת זאת מהרבה מאוד פוס' מבואר שלא לברך שוב. שכ"כ בהדיא הכנה"ג בתשו' הנ"ל, ובפרט שהביא את דברי המהרי"ל (בסי' קי"ח) דבפלוגתא דרבוותא נקטינן שאין לברך. וא"כ ה"ה אחר שכבר נטל הדמ"י כשיש רק הדס א' (או ב') דחיישינן שמא כבר יצא י"ח (כד' הרמב"ן) ולכן לא יברך שוב. וכן עולה מדברי המ"א הנ"ל, שכ' שאפי' אם מצא מין א' שלם חסר, שלא יברך על הנטילה החוזרת, וא"כ כ"ש בני"ד. וכן מתבאר בדברי מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"א סק"ט) ובשו"ת יוסף אומץ (סי' ב'). וכ"כ בס' חיים וברכה (סי' רמ"ז) ובשו"ת יפ"ל (ח"ב סי' תרנ"א סק"ב). וכ"כ בחזו"ע (שם הערה ג').


ענף 7: המסקנה לגבי ההדסים.


לאור כ"ז עולה בס"ד שאם לכתחי' נוטל הוא את הדמ"י כשהדס א' או שנים הינם חסרים, או פסולים (ואם הם רק הפוכים הרי שיכול הוא להופכם כראוי ודיו), הרי שלמעשה לאשכנזים אם נוטל הדס או שנים כשהינם קטומים, לא יברך. ואם נוטל הדס א' (או ב') ואינו קטום, אזי זה ספק אם לברך ע"כ אפי' ביו"ט הראשון. וכן ספק אי יברך על הדס אחד וקטום אם נוטלו בחוה"מ. ונלע"ד בס"ד שמצד הספק לא יברך בכל המיקרים הללו, וכנ"ל.


אמנם אם נוטל הדס א' או ב' ואינם קטומים, אשכנזי המברך ע"כ נראה שיש לו על מה לסמוך (היינו על הפמ"ג וס' ישעַת יעקב. אך המ"ב לא הכריע בהדיא להקל כמותם), אך נראה בס"ד שלכתחי' לא יברך ע"כ. ורק בחוה"מ יכול לברך ע"כ (כמש"כ המ"ב בססק"ה. עיי"ש). ואילו לספרדים יטול זאת בלי ברכה, דהא מרן פסק דבעי דווקא ג' הדסים ולא פחות. ולכן בשעה"ד כשלא ניתן כלל לשאול או להשיג מחבירו, יטול בלא ברכה, דסב"ל. נמצאנו למדים שבשל ספקות, אם נוטל הדס אחד או שנים, בין קטומים ובין שאינם קטומים יטלם בלי ברכה בין לספרדים ובין לאשכנזים.


ולגבי בדיעבד: אם נטל אדם זה את הדמ"י כשהדס א' או שנים הינם פסולים או חסרים או הפוכים, ובירך על הנטילה הראשונה (לספרדים ודאי בטעות), הרי שבין למנהג האשכנזים ובין למנהג הספרדים, לא יברך על הנטילה החוזרת, שהרי יתכן שכבר יצא בנטילה הראשונה, ואף בירך ע"כ, ולכן סב"ל. וכ"פ בחזו"ע (שם בהערה ג'). אך אם בנטילה הראשונה לא בירך, לכאו' צריך הוא לברך בנטילה השניה כל עוד לא סיים את הנענועים שבהלל (וי"א אף עד סוף ההקפות), וכנ"ל (בסוף ענף 3), עפ"י המבואר לעיל (בסעיף מ"ג), גבי מי ששכח לברך על הנטילה הכשרה.


ועתה נעיר עוד כמה דברים:


1) בענין ברכת "שהחיינו" ראה לעיל (בהערה צ"ה) שבס"ד העלנו שאם מברך הוא על מין אחד או יותר כשנוטלו שנית, הרי שצריך הוא לברך על נטילתו גם את ברכת "שהחיינו". אך נלע"ד שכיוון שבני"ד מדובר שחסר רק חלק ממין ההדסים או הערבות, כיוון שהעלנו שאין לברך על הנטילה הנוספת לא את ברכת הלולב ולא את ברכת אותו המין החסר, ממילא גם אין מברכים "שהחיינו".


2) עד עתה דננו כשמתוך ג' הדסים היו רק א' או ב'. וכשמתוך ב' ערבות היתה רק אחת. ובס"ד נלע"ד דה"ה כשהיו פסולים או הפוכים ב' הדסים מתוך ארבעה, או ב' ערבות מתוך שלוש. והעיקר שלא היו ג' הדסים וב' ערבות. ולגבי הדס א' פסול או הפוך מתוך ארבעה הדסים, או ערבה אחת הפוכה מתוך שלוש, ר' ע"כ לעיל (בפ"ט הערה ל"ב) מה שפסק לנו הגרא"ז וייס שליט"א.


כך העלנו את הדברים בעזרת נותן התורה, והנותן ליעף כח.


[148]קמח. ראשית יש להדגיש, שמה שמדובר שאחד מהמינים הינו הפוך, הרי שאם יכול להופכו מיד וליטול שוב ודאי שצריך לעשות כן, ולתקן את הדבר. ועתה לענין ההלכה: כפי שהעלנו בס"ד בהערה הקודמת (בענפים 3,6), הרי שלענין הערבות, אם היתה רק ערבה אחת הדין כך:


אם חסרה לפחות ערבה אחת, או שהיא פסולה או הפוכה, ובכל אופן נוטל הדמ"י [עכ"פ לזכר בעלמא. כמש"כ מרן (בסי' תרנ"א סי"ב)], לא יברך על נטילה זו. ואם בדיעבד כבר נטלם באופן שכזה, ובירך על נטילתו זו, הרי כשחוזר ונוטל שוב כראוי ודאי שלא יברך כלל: לא את ברכת הלולב, לא ברכת "שהחיינו", ואף לא את ברכת אותו מין שהיה חסר פסול או הפוך.


אמנם אם בפעם הראשונה כשנטל את הדמ"י כשבהם ערבה אחת פסולה, הפוכה או חסרה, לא בירך על הנטילה, אזי כשנוטל שוב באופן הראוי הרי שנראה בס"ד שאכן יברך על הנטילה השניה, דלא גרע ממי שנטל את כל הדמ"י בכשרותם ולא בירך ע"כ, שלד' רוה"פ יכול הוא לברך עליהם עד סוף הנענועים שבהלל (וי"א עד סוף ההקפות), וכנ"ל (בסעיף מ"ג).


עד כאן בס"ד לענין הערבות (עפ"י ההערה הקודמת ענפים 2-3).


ולענין ההדסים:


אם נוטל הוא את הדמ"י כשבהם רק הדס א' או שנים, והיינו שחסר בהם הדס א' או ב', או שא' או ב' מהם פסולים או הפוכים (ואם רואה שהם הפוכים ברור שצריך הוא להופכם טרם שיטול הדמ"י), הרי שלמעשה לאשכנזים אם נוטל הוא הדס א' או שנים כשהינם קטומים, לא יברך על הנטילה הזו. ואם נוטל רק הדס א' או שנים ואינם קטומים, הרי זה ספק אי רשאי לברך על נטילה זו ביו"ט הראשון. ולכן לכתחי' לא יברך (אך המברך יש לו על מה לסמוך. ובפרט שפשט דברי הרמ"א בסי' תרנ"א ס"א שרשאי גם לברך ע"כ). ואם נוטל בחוה"מ הדס א' או שנים, אזי גם בזה יש ספק, ולא יברך על נטילה זו (דהמ"ב נשאר ע"כ בצ"ע, וסב"ל. ולא דמי לדין הנוטל א' שאינו קטום, דהתם הרמ"א פשט להתיר. ואף באחרו' זו מחלו'. אך בני"ד אין זו מחלו', אלא שהמ"ב שקל אם להקל בגלל דמישתעי בחוה"מ, דנקטם כשר לרוה"פ. אך למעשה נשאר בצ"ע. כך בס"ד נלע"ד).


ובאשר לספרדים. כל עוד אינו נוטל ג' הדסים, לא יברך כלל על נטילתם.


ולגבי בדיעבד, אם אדם נטל את הדמ"י כשהדס א' או שנים הינם פסולים, חסרים או הפוכים, ובירך על הנטילה הראשונה, בין לספרדים ובין לאשכנזים לא יברך על הנטילה החוזרת. אך אם לא בירך על הנטילה הראשונה, נראה בס"ד שכל עוד לא סיים את הנענועים שבהלל (וי"א שכן הדין כל עוד לא סיים את ההקפות) הרי שצריך הוא לברך על הנטילה השניה את ברכת "על נטילת לולב". ואם מדובר ביו"ט הראשון צריך הוא גם להוסיף ולברך את ברכת "שהחיינו".


אם צריך להחליף את א' ההדסים או הערבות בשל פסול, או להופכם או להוסיף את החסר, ראה לעיל (בפרק ט' הערה ל"ב) שיש לצרפם בזהירות אל האגודה ע"י התרתה. ועיי"ש אם קורה הדבר ביו"ט, כיצד ינהג עם הקשר החדש שנדרש לעשות באגודה.


[149]קמט. משנה סוכה (דל"ד, ב'). רמב"ם (פ"ז מלולב ה"ז). שו"ע (סי' תרנ"א ס"א). וכנ"ל (בפרק א' ס"ב, ובפרקנו בריש הערה קמ"ז).


וכן הוא על דרך הסוד. שכן כתבו בהקדמת התיקו"ז, ובזוה"ק (פר' פנחס דרנ"ו, א'), בשעהכ"ו (דק"ה,ג'), בס' מגיד מישרים (למרן ז"ל. פר' "אמור") ובכה"ח (סי' תרנ"א סק"א).


ולמדו זאת בגמ' בסוכה (שם), מהא דתניא: רבי ישמעאל אומר: פרי עץ הדר – אחד. כפת תמרים – אחד (מדלא כתיב "כפות". רש"י). ענף עץ עבות – שלושה. ערבי נחל – שנים. עכ"ל.


הנוטל ג' מינים בלבד, אי עובר על בל תגרע, ר' בטו"א (רה"ש. בקונטרס אבני מילואים, דכ"ח) שהסתפק בדבר, וכתב לחלק בין אם מתקיימת המצווה בכך שאז עובר על בל תגרע, לבין דמ"י שממילא המצווה לא מתקיימת, שבזה יתכן ולא עובר. ע"כ.


[150]קנ. כתב הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ז) וז"ל: ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה – מוסיף, ונוי מצווה הוא. אבל שאר המינין אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע, פסל. עכ"ל. ומשמע שרק הדסים שרי להוסיף.


והראב"ד כ' שם בהשגות וז"ל: לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת וגירוע. עכ"ל. ולמד כן ממה שמצינו דלרבי יהודה דאין אוגדין את הלולב אלא במינו, אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד לא חשיב כמוסיף, וכ"ש לרבנן דרבי יהודה. עכ"ד.


וכן כ' רבינו הכס"מ (על הרמב"ם שם) בשם רבינו ירוחם בשם תשו' הרמ"ה ז"ל, דגבי לולב ואתרוג אכן אסור לכתחי' לאוסופי, ואם הוסיף לא פסל. ואילו גבי הדס וערבה אפי' לכתחי' נמי שרי. עכת"ד. וע"ע שם בב"י, ובפרט מש"כ בשם הרא"ש (פרק לולב הגזול סי' י"ד) בשם חכמי פרובינציא, שהקשו על הרמב"ם "וחזר בו והכשיר הכל". ומשמע שהכשיר ליטול לא רק יותר מב' ערבות, אלא אף יותר מלולב א' ואתרוג אחד. אך ד"ז ספק הוא אצלי. אמנם כן משמע גם מדברי הראב"ד בהשגה הנ"ל, דשרי להוסיף אף בלולב ואתרוג וכן הבין בס' חג האסיף (ויספיש. סי' נ"א סק"ג עמ' קצ"א ד"ה "דעת הרמב"ם"). וע"ע בערול"נ (סוכה דל"א, ב' ד"ה "וכ"ש").


נמצאנו למדים שגבי הדס לכו"ע שרי להוסיף, אך גבי תוספת ליותר מלולב א' או אתרוג א' ה"ז מחלו' [זו גם מסקנת כה"ח (סי' תרנ"א סס"ק קכ"ט)]. ומ"מ מרן פסק (בסי' תרנ"א סט"ו) וז"ל: לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד. עכ"ל. ולא פירש אי פוסל בדיעבד.


וכשמוסיף יותר מלולב א' או אתרוג א', אי עובר בבל תוסיף, ר' ע"כ בב"י (סי' תרנ"א), במנח"ח (מצווה שכ"ד), בביכור"י (סס"י תרנ"א), במ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ט, שזו מחלו'. והביא זאת כטעם שני מדוע לא ליטול ב' אתרוגים או ב' לולבים, וזאת נוסף ללימוד מהפס' דבעי מכ"א מהם רק א'), כה"ח (סס"ק קכ"ט), ובס' חג האסיף (להרה"ג אליהו ויספיש שליט"א, סי' נ"א דקצ"א), בס' שבלי לקט (להרה"ג צבי זשרקובסקי. מהדו' תשס"ח, מצווה תנ"ד דרט"ו), ובס' רווחא שמעתתא (להרה"ג שמואל אליעזר רולניק. עמ' י"ד). וע"ע לקמן (בהערה קס"א ס"ק 9). ואכמ"ל.


[151]קנא. כפי שבס"ד כתבנו בהערה הקודמת, הרי שלכאו' לכו"ע שרי להוסיף בנטילה יותר מג' הדסים. שכ"כ הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ז), והסכימו עמו הראב"ד, מרן בכס"מ (שם), וש"פ, רוא"ח, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרנ"א סט"ו).


אלא שגבי הוספת ערבות כ' הרמב"ם שם, שחוץ מהדס אין להוסיף בשאר המינים על מנינם ואין גורעין מהן. ואם הוסיף או גרע, פסל. ע"כ. וכפי שכתבנו בהערה הקודמת, כבר השיג עליו הראב"ד שם.


אלא שבאמת נראה מדברי הרבה פוס' שהרמב"ם עצמו חזר בו מהא. שמרן בכס"מ הב"ד רבנו מנוח שיש שהגיהו בספרי הרמב"ם דשרי להוסיף לא רק בהדס אלא גם בערבה (ועיי"ש שדחה זאת). ועוד כ' שם מרן בכס"מ דעה שמש"כ "ערבי נחל" הכוונה דווקא שאין לגרוע משנים אך אם הוסיף לא פסל. ושכ"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ם דשרי להוסיף על הערבות. ובפרט שכתב רבינו ירוחם בשם תשו' הרמ"ה ז"ל, שלמרות שהיה מורה לאיסור להוסיף ערבות, כד' הרמב"ם, מ"מ אח"כ העיד לו אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשו' הרמב"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה להכשיר הוספת ערבות. וכ' הרמ"ה שכן הדעת נוטה, דמש"כ "ערבי" ליכא למשמע מיניה דטפי משנים פסול, ואפי' מאה שרי, כדדרשינן גבי עדים (במכות ד"ח, ב'). ועוד דהא בהדיא אמרינן בגמ' (סוכה דל"א, ב') דאפי' הוסיף במינין ואגדן בהדייהו לא פסול. עכת"ד. ועוד, כ' שם מרן בכס"מ כמכה בפטיש, שכבר כתב במפורש רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובותיו [(מקיצי נרדמים, סי' קי"ג). וע"ע בספרו ברכת אברהם (סי' ל"א)] שכתב הרמב"ם לשואלין: תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו, ותיקן הספר שלו בידו כך: ואם הוסיף או גרע - לא פסל. ע"כ. והוסיף ששמע מפי הרמב"ם עצמו ראיה חזקה להאי סברא מהגמ' בסנהדרין (דפ"ח, ב'). עכ"ד ר"א בן הרמב"ם. וגם הרא"ש (בסוכה פ"ג סי' י"ד) כ' שאיפכא מסתברא מדברי הגירסא ברמב"ם (כפי שהיתה בתחילה), דאדרבא טפי מסתבר להוסיף בערבות מהדסים, דכתיב "ערבי". והזכיר גם הוא את דברי חכמי פרובינציא שהרמב"ם חזר בו. עכת"ד רבינו בכס"מ.


גם הרה"מ כ' שיש מהגאונים שהתיר תוספת בערבות כמו בהדס.


ולמעשה כבר פסק מרן בשו"ע (שם סט"ו) ש"ערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה". וכ"נ מדבריו (בסי' תרס"ד ס"ז). וכ"פ האחרו' [הב"ח. הלבוש. המ"ב (סקכ"ט), כה"ח (ס"ק קל"א), חזו"ע (הל' דמ"י ס"ז) וש"פ].


והטעם להקל בהא, כמש"כ הפוס' דלעיל, דמש"נ "ערבי נחל" לאו דווקא שנים, אלא שנים או יותר. ואדרבא טפי יש להקל בערבות מבהדסים.


יש להעיר שמרן בב"י (סי' תרס"ד) הב"ד פוס' שגם בערבה איכא בל תוסיף [הב"ד השכנה"ג וכה"ח (שם)].


עוד נוסיף, שהפרישה (ברס"י תרנ"א) כ' שבערבות לא יוסיף על ב', דהוא כנגד הרשעים. ע"כ. וקצ"ע ע"כ. דהא ישנם מדרשים שכל הדמ"י נמשלו לקב"ה. ויש מדרשים שהערבות נמשלו לאותם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אך אינם רשעים בדווקא. ויש לעיין בדבר.


[152]קנב. כ"כ מרן בב"י ובשו"ע (סי' תרנ"א סט"ו), וכ"כ הד"מ (סקט"ו) בשם המנהגים. והוסיף מור"ם בד"מ שכן נראה משום דאיכא מ"ד דאית בהו משום בל תוסיף. ע"כ. והיינו כמש"כ בב"י (סי' תרס"ד), שאף בערבה יש איסור ב"ת. וכ"כ השכנה"ג וכה"ח (סי' תרנ"א ס"ק קל"א). וכ' הלבוש דיש בו סוד במספר זה ע"פ הקבלה דהוא כנגד ז' ספירות. הב"ד כה"ח (ס"ק קל"ד) וכ' שכן הוא גם עפי"ד רבינו האריז"ל בשעהכ"ו ובעוד דוכתי (ר' כה"ח שם סק"א). וכ"כ הרדב"ז (ח"א סי' ק"ע) שהמקובלים הראשונים לא היו קושרים אלא ג' הדסים וב' ערבות ולא יותר, וכן הוא נוהג אחריהם (הב"ד כה"ח שם). וכל זה הוא למרות שהרמב"ם פסק בסופו של דבר דשרי מעיקה"ד ליקח יותר מג' הדסים וב' ערבות, וכנ"ל בהערה הקודמת [בה"ל (סי' תרנ"א סט"ו ד"ה "והמדקדקים")].


ומה שכתבנו שבשעת הצורך אף המדקדקים יוסיפו על השיעור הנ"ל, הוא עפי"ד הבה"ל (שם), שכ' שפשוט דהיכי שיש לו קצת ספק על איזה בד של הדס או ערבה, או שרואה שהעלים שלהם רכים מאוד ועלולים מאוד ליפול, הרי שבאופן זה פשוט שיוכל להוסיף כמה שירצה "ואין למדקדק לדקדק בזה". עכ"ד. ומ"מ נראה לי שיש מהמדקדקים שמנעו מהוספת ערבות מהטעם שכ' הפרישה דלעיל.


[153]קנג. בענין הוספת עוד הדס שוטה אחד או יותר לנטילה, נביא בס"ד את דברי הפוס' בזה בקיצור:


1) מרן בשו"ע (בסי' תרנ"א סט"ו) כ' שיש מי שפוסל (בה"ג סי' ט"ו), ויש מתירין [רב נטרונאי גאון (בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' שי"ט) ורב פלטוי גאון]. וע"ע בשו"ע (סי' תרס"ד ס"ז) ובחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה ו').


2) מהו הדס שוטה ר' בב"י ובשו"ע (סי' תרמ"ו ס"ג) ובנו"כ.


3) טעם המתירים ר' במ"ב (רס"ק ס') וכה"ח (ס"ק קל"ב).


4) טעם האוסרים ר' במ"ב וכה"ח (שם).


5) מסקנת הדין: ממרן (שם) משמע דשרי להוסיף הדס שוטה לאגודה. דהא י"א וי"א הלכה כי"א בתרא. וע"ע במ"ב (שם סס"ק ס') מש"כ עיצה בזה. ומשמע דס"ל שלכתחי' מן הראוי להחמיר בזה.


6) אי בכה"ג עבר על בל תוסיף, ר' כה"ח (ס"ק קל"ג).


7) יוצאי גלות תימן נוהגים להוסיף עוד הדסים רבים נוסף על ג' ההדסים שבאגד, כנראה עפי"ד הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ז) שאם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה – מוסיף, ונויי מצווה הוא. עכ"ל. ר' ע"כ בפירוש הגר"י קאפח לרמב"ם (בפ"ז מלולב ססקי"ט), ובשו"ע המקוצר (רצאבי. סי' קי"ז סעי' ט"ו), ובספר עריכת השולחן (קורח. סי' תרנ"א סעי' ד'). ומנהג יוצאי תימן כיום, שאוגדים את הדמ"י [ובזה יש להם ב' מנהגים: יש אוגדים כמנהג רבנו האריז"ל (הדס מימין הלולב, הדס משמאל והדס באמצע, והערבות א' מימין להדס הימני וא' משמאל להדס השמאלי), וזה מנהג הבלאדים. ואילו הנוהגים כמנהג השאמים שמים את כל ההדסים מימין, וכל הערבות משמאל], ולאחר האגידה הנ"ל מקיפים הם את כל זה עם הרבה הדסים, אף בהדסים שוטים. ושוב קושרים את האגודה השניה. כל זה אמר לי ת"ח מיוצאי תימן.


[154]קנד. עיקר ד"ז הוא מהברייתא בסוכה (דל"א, א') וז"ל: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג, לא יביא לא רימון ולא פריש ולא דבר אחר. ע"כ. ואמרו ע"כ בגמ' (שם בע"ב): פשיטא. מהו דתימא לייתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א סי"ג), שאם חסר לו א' מהמינים לא יקח מין אחר במקומו. עכ"ל. והסבירו הפוס' הטעם כבגמ' הנ"ל, דילמא אתי למיטעי בשאר השנים, משא"כ בחסר מין אחד ליכא למיטעי שהכל יודעים שצריך דמ"י [רא"ש. מ"א (סקכ"ו). מ"ב (סקנ"ז). כה"ח (ס"ק קכ"ה) וש"פ].


[155]קנה. גם ד"ז מקורו בברייתא בסוכה (דל"א, א'), כבהערה הקודמת.


מצינו בראשו' שיש בני"ד ג' מחלוקות: 1) האם מש"נ בברייתא שיש בכך איסור בל תוסיף, האם זה מדאו' או מדרבנן. 2) אם אכן יש בזה איסור בל תוסיף מדאו', האם בשל כך לא יצא י"ח המצווה או שרק עבר על לאו דבל תוסיף אך בכ"ז קיים המצווה. 3) האם יש נ"מ בין אם הוסיף מין חמישי, לבין אם הוסיף בדמ"י עצמם יותר מלולב א' וכדו'. ר' בענינים אלה במ"ב [הוצ' עוז והדר על השו"ע (סי' תרנ"א סי"ד)], ומה שבס"ד כתבנו בהערות הקודמות (מהערה נ' ואילך).


ונשוב בס"ד לני"ד. כ' הטור (בסי' תרנ"א) שלא יוסיף מין אחר (על ארבעת המינים), אפילו אם לא יאגדנו עמהם, אם יאחזנו בידו עמהם. אך הוסיף שהוא דווקא אם עשה כן לשם מצוות לולב, אז איכא בל תוסיף. עכ"ד. והקשה ע"כ מרן בב"י, דהא אסיקנא (במס' רה"ש דכ"ח, ב') דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. והסביר בד"מ (סקי"ד) דר"ל דאפי' לא כיוון לשם מצוות לולב איכא ביה בל תוסיף. עיי"ש, ובמש"כ בחידושי הגהות (סק"ג) בשם המהרל"ח.


ומ"מ מרן פסק בשו"ע (סי' תרנ"א סי"ד) כדבריו בב"י, וז"ל: לא יוסיף מין אחר על ד' המינים משום בל תוסיף. עכ"ל. ולא התנה זאת אם מכוון הוא למצווה אם לאו.


ומ"מ האחרו' דנו בקושיות הב"י, והביאו עוד שיטות בראשו' גבי ני"ד. ראה ע"כ במ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ח וסי' תרס"ד סקכ"ב), בה"ל (סי' תרנ"א סוד"ה "משום"), כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק קכ"ו), וחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י הערה ה' דף של"א).


ולמסקנה ישנן שלוש שיטות בני"ד:


1) דעת השו"ע, שאפי' לא נטל הדמ"י לשם מצווה, עובר על בל תוסיף.


2) דעת רי"ו, שאינו עובר על בל תוסיף, עד שיכוון לשם מצווה.


3) דעת הר"ן והרה"מ, שרק לכתחי' לא יטול כך, משום דנראה כמוסיף.


ומ"מ השו"ע פסק כנ"ל, והרמ"א לא העיר ע"כ. וכ"פ בחזו"ע (שם ס"ו ובהערה שם. עיי"ש שהסיק שבני"ד עובר על בל תוסיף מספק). ונראה קצת שזו גם מסקנת המ"ב (סקנ"ח).


עתה נעיר עוד כמה הערות גבי ני"ד:


1) כ' הא"א (סי' תרנ"א סקכ"ח), דבאותן ספקות אי עבר על בל תוסיף, י"ל דיחזור ויטול כדינו בלי ברכה, דכל המוסיף גורע ופסול [הב"ד כה"ח (ס"ק קל"ג)].


2) האם שייך דין בל תוסיף בני"ד לנשים: ר' כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק קכ"ז), יבי"א (ח"א דף ק"ב, א'). סא"ה (ח"ב במיל' סקכ"ז דף תמ"א).


3) הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהא נראה לח, אין בזה משום בל תוסיף [שבות יעקב (ח"ב סי' כ"ח). ויש מי שמפקפק בזה [א"ר. הביא דבריהם בה"ל (סס"י תרנ"א ד"ה "משום")].


[156]קנו. כ' השבו"י (ח"א סי' ל"ז וח"ב סי' ל'), שמי שלקח בידו אתרוג לברך עליו ומיד אח"כ הביאו לו אתרוג יותר יפה, אינו מחויב להניח את הראשון ולברך על השני היותר יפה. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת יד אליהו (סי' ע"ב). ואילו בתשו' החכ"צ (סי' מ"ה) חלק ע"כ, וכ' שהדבר ברור, דבין באתרוג ובין בנרות חנוכה, ובכל מצוות שבעולם מברך על היפה והמהודר ויוצא בו י"ח אף שבא באחרונה. ע"כ [הב"ד כה"ח (סי' תרמ"ח סק"ח)].


ואם כבר החל לברך על הדמ"י (אף שטרם סיים הברכה), אין להניח את האתרוג הראשון, אע"פ שתוך כדי הברכה הביאו לו אתרוג (או מין אחר מהדמ"י) יפה יותר [שע"ת (סי' תרמ"ג סק"א). כה"ח (סי' תרמ"ח סק"ח)].


[157]קנז. כ' השע"ת (סי' תרמ"ג סק"א), שמי שיש לו ביו"ט הראשון אתרוג פחות יפה אך הוא שלו, והוא כבר לקח אותו בידו לברך עליו, ובתוך כך בא אליו חבירו ורוצה ליתן לו אתרוג יותר מהודר, וזאת במתנה על מנת להחזיר, בכל זאת עדיף טפי שיקיים המצווה בשלו ממש. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תרמ"ח סק"ח), וכ' ע"כ שנראה לו שביו"ט הראשון יותר טוב לברך על הדמ"י של עצמו אע"פ שלא לקחם עדיין בידו לברך עליהם, מאשר ליקח משל אחרים בשל הידורם, וזאת אם אין חשש פסול בשלו. והטעם, דניח"ל לאיניש למיעבד מצווה בממוניה. ועוד, משום שמא בעל האתרוג אינו נותן לו במתנה גמורה בכל לבו. והוסיף, שאח"כ מצא שכ"כ כבר המבי"ט (ח"ג סי' מ"ט), והב"ד הא"ר (סי' תרמ"ט סקי"ח). וע"ע כעין זאת בכה"ח (סי' תנ"ד סקט"ל, וסי' תרמ"ח סקפ"ז). ומשמע שהרב כה"ח הבין מד' השע"ת הנ"ל, שאם טרם לקח בידו האתרוג הפחות מהודר שהוא שלו, עדיף ליקח את המהודר אפי' שאינו שלו ויקבלנו במתנה ע"מ להחזיר.


[158]קנח. כ' בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ד) גבי מי שבהלל הביאו לו אתרוג כשר עפ"י הדין לצאת בו י"ח המצווה, ואילו הוא רוצה להמתין שעה או שתים ע"מ שיביאו לו אתרוג יותר מהודר ונאה. ודן בזה מצד זריזין מקדימים עפי"ד כמה פוס' [תה"ד (סי' ל"ה), המ"א (סי' כ"ה) ועוד]. דשיהוי מצווה לא משהינן. ומ"מ כתב דכל שעושה המצווה באותו יום חשיב כעושה מיד. והסיק שם שאם כוונתו לעשות מצווה מן המובחר מותר לשהות אפי' זמן מרובה, כל שוודאי לו שיבוא לידי מצווה מן המובחר, דזה ג"כ זריז ועומד, ומחשבתו הטובה מצטרפת למעשה, ולכן גבי הדמ"י כ' שאם יודע בוודאי שיביאו לו אתרוג יותר מהודר יש להמתין בשביל מצווה מן המובחר. הב"ד השע"ת (סי' תרנ"א סק"ח). וכ' בשע"ת שהעתיק זאת כדי להתלמד למקום אחר. ונראה שכוונתו למקרה שהביא מיד בהמשך (בשם החכ"צ) גבי חבוש בבית האסורים שהבטיחוהו שיצא רק פעם א' בשנה להתפלל במנין, דמסיים שמצווה שיכול לעשותה היום שלא מן המובחר (כגון שיתפלל במנין ביום חול), ולמחר יכול לעשותה מן המובחר (כגון להתפלל במנין ברה"ש, שישמע גם התקיעות, או ביוה"כ), טוב להמתין למחר ואין בזה משום אין מעבירין על המצוות. עכת"ד. ומ"מ לענ"ד יש לזכור שזו מחלו' גדולה בין הפוס' כיצד ינהג אסיר זה. דהא הרדב"ז (בח"א סי' י"ג) כ' שלא יחמיץ המצווה ויתפלל תיכף בעשרה [וכמש"כ הבה"ט (סי' צ' סקי"א). וציינו בשע"ת (שם)].


את דברי השבו"י והחכ"צ הנ"ל הביאו השע"ת (שם), כה"ח (סי' תרנ"א סקפ"ד) וסא"ה (ח"ב במיל' רסקי"א).


ומ"מ כפי שכתבנו, נראה מדברי הרדב"ז (שם) שבכגון דא אין להחמיץ המצווה, אע"פ שיכול לעשותה לאחר זמן באופן יותר מובחר ומהודר (ועיי"ש בבה"ט בסי' צ' שיש שהקשו ע"ד הרדב"ז, וכבר תירצו אחרים את קושיותיהם). ולא רק זאת, אלא שבשו"ת חסד לאברהם (תאומים. מהדו"ת סי' ע"ז) יצא להשיג ע"ד השבות יעקב והחכ"צ, ולדעתו יש להקדים המצווה ולקיימה עכשיו מיד ולא להמתין כלל אף בשביל לעשותה מן המובחר. וכ' להוכיח שם שגם במצווה אחת חל הכלל דאין מעבירין על המצוות, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ע"כ [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"א). וע"ע בשד"ח (בכללים מערכת למ"ד כלל קמ"א סק"ו)].


ובענין מי שיש לו כעת אתרוג מהודר, אך יוכל לעשות בו רק הנטילה בלי הנענועים, או שימתין ויהיה לו אח"כ אתרוג כשר שאינו מהודר ויוכל לברך עליו וגם לעשות הנענועים, כבר כתבנו ע"כ לעיל בפרקנו (שכמה אחרו' כתבו שימתין ויעשה המצווה כתיקונה, והיינו שיברך על הכשר וינענע כראוי, כמבואר בסא"ה שם).


ואגב הדיון בדחיית המצווה כדי לעשותה כתיקונה, נזכיר שדנו הפוס' גבי דחיית עבירה (כשיש היתר לעשותה), שאם יעשנה עתה היא תהיה פחות חמורה מאשר אם ידחנה ואז היא עלולה להיות יותר חמורה. ר' ע"כ מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"ב במילואים פ"ט בענף 1) עפי"ד הג' הנצי"ב בהעמק דבר על ס' במדבר (פרק י"ז פס' י"א – י"ב) ובהרחב דבר שם (ס"ק א'), ובה"ל (סי' שד"מ ס"א. ד"ה "מצומצמת" גבי איש צבא). עיי"ש. וע"ע בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' ס"ט) שחלק ע"ד הג' הנצי"ב זצ"ל.


[159]קנט. הנה מובא בספרים [כגון בשו"ת נפש חיה (בסופו, בהוספות הגר"א סילבר), בס' אישים ושיטות (זווין. עמ' 62), במקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. סוכות ח"ב רס"י ט') בסא"ה (ח"א במיל' ס"ק ק"ז דף רצ"ה) ובספר מאורי המועדים (בדיני סוכות דרע"ט)] בשם הגר"ח מבריסק בענין מי שיש לפניו ב' אתרוגים, א' מהם מהודר אבל הוא ספק מורכב, והב' ודאי בלתי מורכב אבל אינו מהודר, איזה מהם יטול ראשון. ואמר הגר"ח דיטול ויברך על המהודר קודם. דאם יטול תחילה את אותו שהינו כשר ודאי אך אינו מורכב נמצא שכבר יצא י"ח המצוה ותו לא שייך לקיים ההידור באתרוג המהודר, דכל מצות הידור היא רק בשעת קיום עיקר המצוה, עכ"ד. ור' מש"כ כעין זאת גם אביו, הגרי"ד זצ"ל בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) גבי מי שנטל כבר דמ"י כשרים ואח"כ הזדמנו לו דמ"י מהודרים, האם ראוי שיטול גם אותם. וגם הוא נוטה לומר שאין בזה מצווה. עיי"ש. ומ"מ ע"ד הגר"ח הנ"ל כבר הקשה הגר"א סילבר (בהגהותיו לשו"ת נפש חיה, הוצאה שניה. ניו יורק תש"ן, או"ח סי' א') מדברי רש"י בעירובין (ד"נ, א' ד"ה "והרי"), שכתב דבאופן שיש לפניו ב' קרבנות, א' ספק אם טעון סמיכה ותנופה והב' חייב בודאי,דלא יברך על הספק תחילה ואח"כ יסמוך ויניף את הודאי משום דשמא הראשון אינו טעון ברכה והוי ברכה לבטלה, עיי"ש. ומבואר דאין מועיל מה שסומך אח"כ על הודאי, דסמיכת הספק הוי הפסק בין הברכה להמצוה, וא"כ הה"נ בנדו"ד שאין לברך על האתרוג הספק מורכב כיון דנטילתו הוי הפסק בין הברכה לנטילת הודאי והוי ברכה לבטלה. וכתב הגר"א סילבר שם שהרצה את הדברים לפני הגאון הרוגוצ'ובי והסכים עמו בזה. אמנם הגר"ח מבריסק אמר דאין מקום כלל לקושיא זו, דהרי קיי"ל דנטלן בזה אח"ז יצא, ומבואר דהברכה חלה על כל נטילת מין בפנ"ע, וא"כ אפי' אם נמצא באמת דאתרוג זה המהודר אינו כשר, מ"מ חלה הברכה על שאר המינין ואין כאן ברכה לבטלה. ופשוט. עכת"ד. וע"ע ע"כ בשו"ת צי"א (ח"ו סי' ל"ט), ובמועו"ז (סי' קי"ח).


אמנם לענ"ד, אני הקטן, קשה לי קצת ע"ד הגאון הגדול הגר"ח זצ"ל מבריסק, כמה דברים:


1) מנין שכל מצוות ההידור היא רק בשעת קיום עיקר המצווה. הרי קיום המצווה נמשך עד סוף הנענועים שבהלל, וי"א אפי' עד סוף ההקפות, א"כ יכול לקיים אז את מצוות ההידור. ולענ"ד בס"ד נראה שהנענועים שבהלל אינם רק שיירי מצווה, אלא זה חלק ממשי מהמצווה. וצ"ע.


2) ועוד בענין הכלל שקבע הגר"ח זצ"ל, שאחר שכבר יצא י"ח המצווה, תו לא שייך לקיים ההידור באתרוג מהודר. לכאו' ד' פוס' רבים אינה כך. דהא מגדולי דורנו היו הולכים בימי חוה"מ לכותל המערבי, לקיים (לפי חלק מהשיטות – אליבא דהרמב"ם), את מצוות נטילת הדמ"י מדאו', אע"פ שבתפילת שחרית כבר נטלו אותם ויצאו י"ח מדרבנן. והם עשו כן אע"ג שהיו פוס' שאמרו שאין מעלה בכך. וא"כ הרבה מגדולי דורנו לא ס"ל כגר"ח בזה. ושמא יש לחלק, דהגר"ח דיבר על ההידור במצווה דרבנן, אחר שקיים את המצווה ללא הידור, וגבי נטילת הדמ"י בעיר המקודשת, לדעת חלק מהפוס' הוי חיוב דאו'. וצ"ע.


3) אם אכן כ"כ חשוב להסמיך את המצווה לברכה, אז מדוע יש להכנס לחשש הפסק בין הברכה לנטילת האתרוג שודאי כשר, וזאת ע"י נטילה של אתרוג שהינו ספק כשר, שהריהו מתכוון לצאת גם בו י"ח (על תנאי).


4) מה שתירץ רבנו הגר"ח זצ"ל דקיי"ל שאם נטלן זה אחר זה יצא, ה"ז רק בדיעבד, אך לכתחי' יש לחוש לד' ר"ת (הנ"ל בהערה קי"ז) דס"ל דאין ליטול הדמ"י זה אחר זה אלא יש ליטול את כולם בבת אחת. שכ"כ הרבה אחרו'. אמנם זאת יש לדחות ולומר שמה שאני רוצה להחמיר ולחוש לד' ר"ת (אף שלא נפסקה הלכה כמותו), אזי הגר"ח יטען לעומת זאת שעדיף להחמיר שהאתרוג יהיה מהודר, מאשר לחוש לד' ר"ת. וצ"ע (וזה מעין מה שהקשה ע"כ הגר"א סילבר זצ"ל, כדלעיל).


5) אף הבה"ל (סי' תרנ"א סי"ב ד"ה "ואם שח") הסביר (את ד' הגמ"י) דאע"ג שאין סוברים כד' ר"ת דבעינן שיקחם כולם בידו בב"א, דאל"ה לא מיקרי לקיחה תמה, מ"מ עכ"פ בעינן שיהיו בזה אחר זה בלא הפסק בינתים, דאל"ה ס"ל דזה בודאי לא מיקרי לקיחה תמה. ולכאו' אי"ז כדעת הגר"ח מבריסק.וי"ל.


6) אחר שכתבנו כל זאת ראינו שכבר דנו גדולי הדורות בחידושיהם של הגרי"ד ובנו הגר"ח מבריסק (וכנראה שכן סבר גם הגרי"ז מבריסק, בנו של הגר"ח זצ"ל, וכדלקמן). שנוסף על הערות הגר"א סילבר זצ"ל, הנ"ל, דנו בכך עוד אחרו' [מהם הגרצ"פ פראנק זצ"ל שדן בחידוש הגר"ח (במקראי קודש לסוכות, שם), וכן דן בכך בשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' ל"ח), בשו"ת שאלת יעב"ץ (ז'ולטי. בענין חנוכה), בשו"ת צי"א (ח"ו סי' ל"ט), בחזו"ע (הל' סוכות. הל' אתרוג הערה ב' עמ' רמ"ד), ובמועו"ז (ח"ב סי' קי"ח). מקורות אלה קיבלתי מידידי הרה"ג יוסף צבי רימון שליט"א].


7) גם במנחת אשר (להג"ר אשר זעליג וייס שליט"א), על ספר שמות (סי' כ"ה. בעיקר בס"ק ג' - ה') כ' שאמנם אינו חולק לגמרי על היסוד של הגר"ח מבריסק לגבי האתרוג, אך דן בכך ומחלק בדין זה, וגם מקשה ע"כ ומיישב. ועוד מביא שם שלכאו' הלבוש והמהר"ל חולקים על היסוד של הגר"ח וסוברים שגם לאחר שקיים את עיקר המצווה עדיין יכול לקיים את ההידור. וע"ע במנחת אשר על חנוכה (סי' ה'), שכתב לדחות את דברי הגרי"ז שרצה לבאר את מחלו' הרמב"ם והרמ"א מי מדליק את נרות ההידור, לפי היסוד הזה של אביו וסבו. עיי"ש.


8) לאחר כל זאת יש להדגיש שאף אם מצאנו שדברי הגר"ח לא מתאימים לדברי פוסק זה או אחר, ה"ז לכל היותר מחלו' (אחרונים כמובן). ועוד בענין זה ראה במ"ב - דירשו (סי' תרמ"ח הערה 118). ודי בזה.


[160]קס. בס"ד נביא פה עוד כמה מדיני נטילת הדמ"י וברכותיהם:


1) מי שבירך את ברכת "על נטילת לולב", או אף את ברכת "שהחיינו", ולפני שנטל את הדמ"י שמע אז שהש"ץ גמר לברך את ברכת "לגמור את ההלל", לא יענה על כך "אמן" דהוי הפסק בין הברכה לנטילת הלולב [כצ"ל. חזו"ע (סוכות. הל' דמ"י סכ"ג דשע"ז)].


2) גבי מי שנוטל כמה אתרוגים זה אחר זה, מספק שמא אחד מהם אינו כשר או מהודר. דן הגר"ש דבליצקי שליט"א אי רשאי לענות "אמן" בין נטילת אתרוג א' לחבירו. וכ' שבאמת אסור להפסיק בדיבור עד שגומר ליטול את כולם, שמא באלה שנטל כבר עדיין לא קיים את המצווה [והיינו רק כשיש חשש שאינם כשרים. ור' ע"כ במ"ב (סי' ס"א סקט"ו) – מ.ה]. ואם בין נטילת אתרוג א' לשני שמע שאדם אחר מברך ברכות על נטילת לולב או "שהחיינו", האם מותר לו לענות "אמן" על ברכות אלה. ופסק הגרש"ד שליט"א שם שמותר (והיינו צריך –מ.ה.) לענות "אמן" על ברכות אלה. וטעמיה, דהוי ספק ספיקא: שמא הלכה כפוס' המתירים לענות "אמן" ששמע מחבירו בין הברכה לקיום המצווה של השומע. וספק שמא כבר יצא י"ח בנטילת האתרוג הראשון. אך בשומע אז ברכה אחרת, דאין בזה ס"ס להתיר, לכאו' לא יענה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל', בהוספות והערות שלאחר המילואים, במכתב הגרש"ד שליט"א שם). עיי"ש באורך]. ולענ"ד יש עוד לדון בדבריו, דהא קיי"ל דלא אמרינן ספק ספיקא לברך בקו"ע. ואע"ג שפה אינו מברך אלא עונה "אמן", מ"מ מכניס הוא עצמו למציאות שמא אין לברכתו על מה לחול, דשמא לא יי"ח עדיין בנטילת האתרוג. וא"כ יוצא שבירך ברכה לבטלה בשל ההפסק. ולכן לי הקטן לא ברירא שהלכה כמש"כ הגאון הגדול הנ"ל.


3) חולה האוחז את הדמ"י אך אין בכוחו להגביהם, ואדם אחר מרים את ידיו, האם החולה יצא בכך י"ח מצוות הנטילה. ר' לעיל בפרקנו (בסעי' כ"ד, ובפרט במקורות שם) שזו מחלו' גדולה בפוס' מהו שיעור ההגבהה ההכרחי של נטי' הדמ"י כדי לצאת י"ח. והמקילים ביותר סוברים שדי באחיזתם בידיו כדי לצאת י"ח המצווה. ונזכיר, שבס' עץ השדה (להגר"א פוסק זצ"ל. סי' תרנ"א סקי"ט) כ' שאם החולה ציווה לבריא להניח לו את הדמ"י בידיו, ומשהניחם בידיו קמץ החולה את אצבעותיו לאוחזם אחיזה כלשהי מבלי להזיז את ידו, יצא, אף כשחבירו מסייע לו, ואפי' כשהמסייע אינו בני חיוב במצווה, וכגון אשה או גוי.


ואם החולה אוחז בידיו את הדמ"י ואילו הבריא מרים את יד החולה (כגון שהחולה משותק) הרי שהחולה יצא בכך י"ח ואילו הבריא לא יוצא בכך י"ח [ס' עץ השדה (שם). הב"ד בשו"ת צי"א (חט"ו סי' ל"ב) ובס' נשמת אברהם (סי' תרנ"א הערה ד'). וזה שלא כמו שכ' בשמו בסא"ה (ח"ב במיל' ססקי"ד)]. חכ"א שליט"א העיר, שלמ"ד שכדי לצאת י"ח המצווה בעי הגבהה ממש, לכאו' מיירי שהבריא מגביה את יד החולה בשליחות החולה.


4) כבר כתבנו לעיל בפרקנו, שאם השמש לוקח את הלולב ליתנו לכל א' וא' מהקהל לברך עליו, ואין השמש שומט הלולב מידו אלא ממשיך לאוחזו יחד עם המברך, כ' הג' הרח"ף זצ"ל בס' מל"ח (סי' כ"ג ס"ק קמ"ז) שהמברך לא יצא בכך י"ח וגם מברך ברכה לבטלה, אלא השמש צריך לעזוב את הלולב לגמרי ולמסור כולו לידי המברך [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקי"ד)].


5) מי שהברירה בידו, לקיים מצוות נטי' הדמ"י או מצווה אחרת, כיצד ינהג:


כשהברירה הינה או לקיים מצוות סוכה או מצוות נטי' הדמ"י, ואינו יכול לקיים את שתיהן, י"א שיעשה איזו מהן שירצה, והבחירה בידו [מט"א (סי' תרכ"ה סכ"ב)]. וי"א שמצוות סוכה קודמת לפי שהיא קודמת בזמן, שמתחילה היא כבר מהלילה [שד"ח (בכללים מע' ל' כלל קמ"א סקנ"ז) בשם הפמ"ג ועוד כמה אחרונים. ועיי"ש בשד"ח שכ' בשם הגר"ש קלוגר זצ"ל שיקיים דווקא את מצוות לולב. והשד"ח הקשה ע"ד ולא הסכים עמו].


כשהברירה ליטול הדמ"י בתפילה ביחיד, או שיתפלל במנין שאין שם דמ"י. כתבו הפוס' שבכה"ג יתפלל במקום שיש בו דמ"י אע"ג שאין שם מנין [הגר"י עמדין בסידורו].


כשאין בידו אלא חמישה סלעים, וצריך לפדות את בנו הבכור, ומאידך צריך הוא לקנות את הדמ"י. כתב המ"א (סי' תרנ"ו סק"ח) שיקנה דווקא אתרוג ושאר הד"מ לפי שזו מצווה עוברת ואילו מצוות פדיון הבן הינה מצווה שאינה עוברת. וכתב כן עפ"י הגמ' בקידושין (דכ"ט, ב'). אמנם כ' המ"ב בבה"ל (סס"י תרנ"ו ד"ה "אפילו") בשם הביכור"י, שאם יכול לצאת י"ח בדמ"י של חבירו, פדיון הבן קודם, אע"פ שמצווה לקנות בעצמו את הדמ"י שלו.


הביא דברים אלה בסא"ה (ח"ב במיל' סקי"ב).


6) מי שבעת הברכה והנטילה אחז את האתרוג רק בעוקצו, ולא נגע כלל בגוף האתרוג, יצא י"ח, דלא גרע מאם כרכו בדבר אחר. ומכ"ש כשהעוקץ הינו בגוף האתרוג. אמנם לכתחי' אין לעשות כן שמא ינתק העוקץ קודם שיצא בו י"ח. ועוד, משום שעי"כ אי אפשר לעשות הנענועים כדין [שו"ת פני אריה (סי' י"א). שע"ת . כה"ח (סי' תרנ"א סקס"ט). סא"ה (שם סקי"ד)]. ומ"מ ברור שאינו יוצא י"ח בכך אלא כשנוטלו דרך גדילתו, כשעוקצו למטה ופטמתו למעלה [תוספת ביכורים להביכור"י (בסי' תרנ"א שם). סא"ה (שם)].


7) מי שנטל האתרוג על כתפו, האם יצא י"ח באופן נטילה זה. כ' הגריעב"ץ [במו"ק (סי' תרמ"ח), ובהגהותיו לסוכה (דל"ו, ב')] שאם האתרוג הינו כל כך גדול וכבד עד שלא ניתן להחזיקו בידיו כלל, אין יוצאים בו דרך משאו על הכתף, דלקיחה דרך כבוד בעינן ואין דרך לקיחה בכך, וגרע מנוטלו בכלי שלא יצא. ולדעתו ר"ע לא נשא אתרוגו הגדול על כתפו אלא בדרכו לביה"כ שהיה כבד מלנושאו בידיו כל הדרך, אך כשקיים מצוות נטילה אחזו רבי עקיבא דווקא בידיו [הב"ד בס' חיים וברכה, ובסא"ה (ח"א במילואים לדיני אתרוג סקי"ז)]. ואגב, בס"ד יש להעיר, שרואים שבתקופה זו דרבי עקיבא היו עדיין פירות א"י גדולים מאוד וטרם התקטנו מפאת גלות עם ישראל מארצו [ראה בכתובות (דקי"א, א' – קי"ב, א'), ירו' פאה (פ"ז ה"ג), ובמדבר רבה (פרשה כ"ג,ז')]. ובס"ד כיום, בדור הגאולה, הארץ חוזרת ונותנת פירותיה לעם ישראל השב לארצו.


8) מי שיש לפניו אתרוג מהודר, אך לא יוכל ליטלו אלא רק לנטילה שלאחר הברכה ללא הנענועים. אך אם ימתין יוכל להשיג אתרוג א' כשר ולא מהודר ואף לעשות בו הנענועים. כתבו הפוס' שעדיף לעשות המצווה כתיקנה, והיינו גם הנטילה וגם הנענועים אע"פ שהאתרוג (או מין אחר מהדמ"י) לא יהיה מהודר [שד"ח (כללים מערכת ל' כלל קמ"א סק"ו) בשם כמה אחרו']. אמנם ק"ק לי הקטן, מדוע שלא יברך וינענע תחילה עם המהודר, ואילו אח"כ ינענע ויקיף עם הכשר. ושמא מדובר במציאות שלא ניתן לעשות כן.


9) מי שנטל בידו האחת שני אתרוגים או שני לולבים, וכיוון לצאת י"ח בשניהם, נחלקו בזה האחרו'. יש מי שאומר שלא יצא בזה י"ח [שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ער"ה). וע"ע בתוס' סוטה (די"ח, א' סוד"ה "כתבה") שמשמע מדבריו שלא יצא. וכן כתב בשמו ובמנח"ח (מצווה שכ"ד)]. וי"א שיחזור ויטול כדינו בלא ברכה [ביכור"י (סי' תרנ"א סקמ"ז) בשם הפמ"ג)]. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקי"ד). ובס"ד נלע"ד שודאי לכתחי' אין ליטלם יחדיו אלא יטלם אחד אחר השני. וצ"ע אי מהני ליטלם יחד, ולכוון שיוצא י"ח באיזה מהם שהינו יותר כשר או מהודר. (דבשל כך נכנס הוא לכאו' למחלו' אי מהני תנאי במצוות דאו'. ואכמ"ל). ויש מהפוס' שדנו בני"ד מצד בל תוסיף. ר' ע"כ ברמב"ם (פ"ז מלולב ה"ז), בכס"מ שם (בפרט בגירסת ר"א בן הרמב"ם), במנח"ח (מצווה שכ"ד), בספר חג האסיף (להרה"ג אליהו ויספיש שליט"א, סי' נ"א), בס' שבלי לקט (להרה"ג צבי זשרקובסקי שליט"א. על ס' החינוך, מצווה תנ"ד דרט"ו), ולעיל בפרקנו (בהערה ק"נ).


10) שנים שאוחזים בלולב אחד, הרי ששניהם לא יצאו י"ח, אא"כ אחד מהם אוחזו בחוזק והשני ברפיון שאלמלא אחז בו הראשון היה הלולב נופל מידו של השני, אזי יצא בו הראשון ולא השני [הגרש"ק זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (סי' שע"ב). סא"ה (שם ססקי"ד)]. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ד הערה ס"ד ס"ק 10).


11) יש להזהר בעת הנענועים שלא יגע ראש הלולב בכותל [סא"ה (ח"ב פ"ז ס"ח) בשם תלמידי האריז"ל: פע"ח (שער כ"ט פ"ג). ושכ"כ ביסוד ושורש העבודה ובסידור הג' הריעב"ץ].