[1]א. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' ו'), עפ"י הגמ' בפסחים (דקט"ו, ב'). ואמנם יש מהפוס' שכתבו, שאם אוכל מהכרפס פחות מכזית ספק אם צריך נטילה. שכן הרשב"ץ בספרו יבין שמועה כתב בשם הרמב"ם דבעינן כזית כרפס, וכתב הרשב"ץ דכן מסתבר, דכיון דצריך נטילה, בודאי כזית בעינן. והב"ד המט"י, והבה"ל (סי' תע"ג ס"ו ד"ה "פחות"). וראה במ"ב (סי' קנ"ח סק"כ), שכתב דנ"ל שאם אוכל פחות מכזית דבר שטיבולו במשקה, פשוט שאין להחמיר בזה כלל. ובבה"ל (הנ"ל) הסביר כוונתו שא"צ נטילה כלל (ולא שא"צ להחמיר בזה בכל דיני הנטילה כמו לפת). אלא שבסו"ד הסיק שם דצ"ע לדינא (ונראה שספקו של המ"ב הינו על חיוב הנטילה כמו שכתב בפתח דבריו. ואף שלפי"ז דבריו צריכים היו להיות מצוינים על מש"כ מרן ש"נוטל ידיו". מ"מ אין דבריו עומדים על שיעור אכילת הכרפס, למרות שהב"ד הרמב"ם והרשב"ץ ע"כ). ואמנם בסי' קנ"ח (בהערה על סק"כ), כתב המ"ב שמהטור (בסי' תע"ג ותפ"ו) לא משמע כדבריו במ"ב, אלא שאכן צריך נט"י אף אם אוכל פחות מכזית דבר שטיבולו במשקה, וסיים שם שבטלה דעתו מפני דעתו הרחבה של הטור. אך מ"מ בבה"ל (סי' תע"ג) כתב, שלאחר שכתב הערה זו מצא סיוע לדבריו מדברי הרשב"ץ הנזכרים לעיל, ולכן למסקנה נשאר בצ"ע לדינא. והעיר לי ת"ח א', שאף שהבה"ל נשאר בצ"ע, מ"מ דעתו דבעי נטילה כדי שישאלו התינוקות על השינוי, עפ"י מש"כ בשעה"צ (סקס"ט, כדלקמן). וראה בבא"ח (פר' "תזריע" - "טהרות" סעיף י"ז) שכתב, שאפי' אוכל פחות מכזית מהדברים שטיבולם במשקה חייב ליטול ידיו. והביא ראיה לזה מאכילת הכרפס פחות מכזית שבכ"ז נוטלים ידים. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאכן אוכלים פחות מכזית מן הכרפס, ומ"מ בעינן נט"י לפני אכילתו. עכת"ד.
יש מהפוס' שכתבו, שאפי' אותם שאינם נוהגים בכל השנה ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה, מ"מ בלילה זה יטלו ידיהם, כדי שהתינוקות ישאלו על השינוי (שעה"צ סי' תע"ג סקס"ט). וכתב הח"י, דהא דנוטלין בלילה זה, הוא כאחד משאר שינויים שעושין בלילה זה, כדי שישאלו. והב"ד כה"ח (סקק"ד).
כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ו הערה א'), שנכון לעשות נטילה זו בבית ולא בחצר, כדי שלא יצטרך לצאת מביתו מעת הקידוש ושתיית הכוס הראשונה עד סוף הסעודה (ובפרט למנהג הספרדים שברכת הגפן בקידוש פוטרת לדידם גם את הכוס השניה). והוסיף, שגם הנט"י שלפני הסעודה יעשנה בתוך ביתו. ומיהו מחדר לחדר, ורואה מקומו הראשון ש"ד. ומי שמוכרח לצאת החוצה (לאו דוקא לנט"י), יניח מקצת חברים ויצא. וכן לנט"י יצאו זה אחר זה. עיי"ש. וראה מש"כ רבה של ירושת"ו, הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו מקראי קודש הלכות פסח (ח"ב סי' ל"ט), אם אכן צריכים כל המסובים ליטול ידיהם, או שרק בעה"ב המטבל עבור כולם צריך נטילה. עיי"ש. ועוד מענין נט"י זו ראה בכה"ח (סי' תע"ג סקס"ח).
[2]ב. מה שכתבנו שיש ליטול ידים לכרפס שהוא משום דין נט"י כל השנה לפני אכילת כל דבר הרטוב מז' מיני משקים, כ"כ הפוס' [כנ"ל בהערה הקודמת, כרשב"ץ, (מ"ב סי' תע"ג סקנ"א) וש"פ].
ובענין נט"י לדבר שטיבולו במשקה, כתב מרן (בסי' קנ"ח סעי' ד'): אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין, שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים), ולא נתנגב, ואפי' אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה. והוסיף הרמ"א (והוא מהב"י), דאפי' אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפ"ה יטול בלא ברכה. וכתב המ"ב שם (בסק"כ) בשם הפמ"ג, דנט"י זו צריכה כל דיני נט"י כמו לפת. ע"כ. והיינו נט"י עם כלי שאינו פגום, כח גברא, רביעית וכדו' (וראה בהערה הבאה).
וטעם נט"י זו, דאמרו בגמ' פסחים (דקט"ו, א'): אמר רבי אלעזר, אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה צריך נט"י. ע"כ. ופרש"י ורשב"ם ז"ל (שם), דצריך נט"י משום המשקין. שהידים שניות, וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחילה. ע"כ. ועיי"ש בתוס' (ד"ה "כל"). והב"ד הב"י, הט"ז (בסי' קנ"ח סק"ד) וש"פ. והיינו, דאף שידיו של האוכל אינן אלא שניות לטומאה, דסתם ידים שניות לטומאה, מ"מ כשנוגע בפרי, בירק, בבשר, או בדבר אחר הרטוב, הרי שחכמים גזרו שהמשקים שעליהם הופכים להיות ראשון לטומאה, וממילא הם מטמאים האוכל להיות שני לטומאה, וכיון דקיי"ל דבחולין יש שני לטומאה, הרי שהאוכל נטמא. ולכן בעי ליטול ידיו כדי שלא תהיינה שניות לטומאה [מ"א (סי' קנ"ח סק"ו). מ"ב (סקי"א), כה"ח (ס"ק י"ג וכ"ד)]. ומ"מ אם הפירות או הירקות יבשים, הרי שהידים שהן שניות לטומאה היו הופכות את הפרי או הירק לשלישי. אך כיון שאין שני עושה שלישי בחולין הרי שהפרי או הירק אינו נטמא כלל (מ"ב שם).
ומה שכתבנו שכ"ה בכל דבר מאכל שטיבולו במשקה, ראה במ"ב (שם ובסקכ"ו) שכתב דה"ה לגבי בשר ועוגת לעקך. וראה בכה"ח (סקל"ט), דה"ה בפת הבאה בכיסנין. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שדין דבר שטיבולו במשקה הינו הן בפירות, ירקות, בשר, ופת הבאה בכסנין, והן בשאר כל הדברים. עכת"ד. וראה עוד במ"ב (שם סקי"ח) בענין המטבל צנון וכדו' במלח שמוצאו מן המים (ונראה דה"ה למלח המופק מהים, כגון מהים התיכון, ים סוף או מים המלח).
כתב הט"ז (סי' תע"ג סק"ו), שמכאן (חיוב נט"י לכרפס) תוכחה מגולה לאותם שאינם נזהרים בכל ימות השנה ליטול ידיהם לצורך דבר שטיבולו במשקה. דמה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. עיי"ש. ואמנם הרש"ל (בחולין, פרק כל הבשר סי' י"ח) והל"ח (באותו פרק סי' מ"א) האריכו בזה, וכתבו דרובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה. ובכל כי הא איכא למיסמך אמנהגא. ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין, ובלבד שלא יברך. ועוד כתב הל"ח, דמה שהעולם נוהגים שלא ליטול, הרי שיש להם ע"מ שיסמוכו, דהתוס' סוברים כן. והב"ד שכנה"ג, המ"א, כה"ח (סי' קנ"ח סקכ"ה ובסי' תע"ג ס"ק ק"ד), וכן בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ו הערה ב'). וכתב שם (בסי' תע"ג) כה"ח, שכוונת הל"ח לדברי המהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור (בסי' תע"ג). ובחזו"ע כתב, שבאמת רוה"פ חולקים בזה ע"ד התוס', ואין לסמוך ע"כ.
והנה שכנה"ג כתב, שבמקומות הללו כולם זהירים ליטול ידיהם, אך מ"מ אין מברכים על נט"י זו, כפסק מרן בשו"ע. עכ"ד. וכ"כ מהר"ם פאפירש בספר אור צדיקים, דצריך להזהר בנט"י לדבר שטיבולו במשקה. וכ"כ השל"ה (בשער האותיות דף פ"א ע"ב בהערה). ואמנם הח"א (בהלכות הסדר, כלל ק"ל סעי' ד') כתב, שלאחר שקידש יטול ידיו, דמדינא כל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י. ואע"ג דבזה"ז אין נוהגין כן, מלבד מי שנוהג פרישות, מ"מ בליל פסח נוהגין ליטול כדין נטילה בלא ברכה, כדי לעשות היכר לתינוקות כדי שישאלו. עכ"ד. אלא שהרב מטה יוסף (הלא הוא מהר"י הלוי נזיר, שכפי הנראה היה ספרדי ר' שה"ג). כבר קרא תגר ע"כ, וכתב שהמיקל הוא מן המתמיהין, והריהו מכלל המזלזל בנט"י דנעקר מן העולם וחייב נידוי. וע"כ ירא שמים יחוש לעצמו ויזהר בדבר, ואל יחוש למנהג המקילים. והב"ד י"א, כה"ח (סי' קנ"ח סקכ"ה), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ו הערה ב') ועוד אחרו'.
והמ"ב (בסי' קנ"ח סק"כ) בתחילת דבריו הזכיר דעת מקצת מהראשו' [מהם המהר"ם מרוטנבורג ובעה"ע. הב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקק"ו)] דסברי דלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה, משא"כ עכשו שכולנו טמאי מתים. ולאחר שהביא דברי הל"ח שאין העולם נוהגין ליטול נט"י זו, מ"מ המשיך וכתב שהרבה אחרונים החמירו מאוד בדבר, וכתבו דהעיקר כרוה"פ דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז. והב"ד הגר"א שהחמיר מאוד בדבר, ואף הצריך לברך על נטילה זו. וסיים שם המ"ב דבריו והעלה, דאף שהעולם אינם נוהגים לברך על נטילה זו, מ"מ אין להם לאכול בלא נטילה. עכת"ד.
ואף הרב כה"ח (בסי' קנ"ח סקכ"ה) כתב דבעי ליטול ידיו לדבר שטיבולו במשקה, והחמיר מאוד בכך, וכדלקמן (בהמשך הערה זו). וראה עוד מש"כ בסי' תע"ג (ס"ק ק"ד וק"ו).
והגר"ע יוסף זצ"ל (בחזו"ע ח"ב שם), לאחר שהב"ד המט"י הנ"ל כתב, שכיון שכ"ה דעת מרן והאחרו', בודאי דהכי נקטינן. וכתב שם בשם האורחות חיים ועוד כמה רוא"ח, רמז לדבר ממש"נ "ושבולת שטפתני", דתיבת "שטפתני" הינה ר"ת: "שמע", טיבולו במשקה, פת, תפילה, נטילת ידים (דשחרית). דכל אלה צריכים נטילה (וראה שו"ע סי' ד' סעי' י"ח). עיי"ש.
ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי נט"י לדבר שטיבולו במשקה בכל השנה, שאכן צריך ליטול ידים, אך אין זו חובה. ושאלתיו, מנ"מ בין כך וכך. וענה לי שאכן צריך ליטול, אך אין להעיר ולגעור במי שאינו נוטל [וראה בילקו"י (ח"ג עמ' פ"ג ססק"ג), דלשון "צריך" אינו אלא לכתחי'. וראה עוד בשו"ע (סי' נ"א סעי' ד')]. ובהזדמנות אחרת שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שאכן הגחיד"א כתב, דמנט"י לכרפס בליל הסדר ישנה תוכחה מגולה למקילים בנט"י לדבר שטיבולו במשקה בכל ימות השנה (וכט"ז דלעיל - מ.ה.). ואף לאחר שהערנו שהתוס' מקילים בזה, אפ"ה אמר שיש להחמיר בזה בכל ימות השנה. ואמר שלכן מנהגו שלא לאכול את גרגרי החומוס שנוהגים האשכנזים לחלק בשלום זכר, אא"כ הוא מנגבם. דאם מנגבים אותם א"צ ליטול ידיו, אע"ג שנגע בהם כשהיו רטובים בעת שניגבם. ומשהזכירו את מש"כ הרב שכנה"ג שיש להקל בהא אם הדבר מבושל וגם אוכלים אותו עם כלי ככף או מזלג, נראה היה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל שאף דעתו להקל בזה (וראה לקמן בסוף הערה ל"ו, מה שכתבנו בשמו - מ.ה.). והזכיר את דברי הרב בא"ח גבי המטבלים עוגיה בתוך כוס תה. עכת"ד. וראה בא"ח (ש"ר פר' "תזריע" - טהרות סעי' י"ט). וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שיש להקפיד וליטול ידים לדבר שטיבולו במשקה. והוסיף שכן גם המנהג. ושאלתיו, שהרי יש מהפוס' שכתבו שאין המנהג להקפיד ע"כ. ושב וענה לי שלפי הדין יש להקפיד ע"כ, ושכל יודע הלכה מקפיד ע"כ. ורק אותם שאינם יודעים הלכה זו אינם מקפידים ע"כ. ועוד אמר, שלגבי שאר ימות השנה הוא מייעץ לייבש את הפרי קודם אכילתו, ואז לא יצטרכו ליטול ידים. אך כמובן שאין הדבר אמור לליל הסדר. עכת"ד.
ולכן כתבנו בדין זה, שצריך ליטול ידים קודם טיבול ידיו לפירות, משום שבלשון זו (ד"צריך") נקט מרן בשו"ע (סי' קנ"ח), ושכ"כ המ"ב (שם סק"כ) שאין להקל לאכול בלי נטילה. וכ"ד הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, וכנ"ל. ומ"מ הוספנו שיש מהאשכנזים הנוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו לפני אכילת הכרפס, דכך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. והוסיף, שכיון שלוקחים בידיהם ואוכלים פחות מכביצה ואף פחות מכזית, ודאי שיש מקום להקל בזה. ולכן למשל בצבא, שקשה שכולם יצאו באמצע הסדר ליטול ידים, יש מקום להקל בכך מהטעם הנ"ל. ועוד, שהרי התוס' מקילים בענין נט"י לדבר שטיבולו במשקה, ושלא כגר"א שהחמיר בכך ואף בירך על נטילת ידים זו. ומ"מ אין כל האשכנזים נוהגים להקל בזה, שרק עורך הסדר יטול ידיו בני"ד, אלא רק חלקם נהגו כך. ובאמת רבים המקילים בנט"י לפירות בכל ימות השנה, וסומכים ע"ד התוס' והל"ח, והב"ד המ"א. והראני מש"כ הח"א בקונטרס מצבת משה (נדפס בסוף ספר חכמת אדם, בהלכות אבלות), והוא מצבת זכרון לבנו הקדוש שנפטר בקציו"ש, הרה"ג משה זצ"ל. וכתב שם הח"א שראה פעם את בנו שלא אכל דבר שטיבולו במשקה בלא נט"י, והמתין על מים, והוא היה חלש. והגאון הח"א גער בו, ואמר לו שהוא יוהרא (עיי"ש שהשיב לו בנו: א"כ מדוע נכתב ד"ז בשו"ע). ע"כ. ואמר ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א, שמשמע שאף גברא רבא כח"א לא היה נוטל ידיו לפירות. וציין שזאת אע"פ שהח"א היה מחותן עם הגר"א שהחמיר בדברים אלה. ומשהזכרתי את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל הנזכרים לעיל, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שנראה שהח"א לא סבר כך. ואף שהיו פוס' (הט"ז הנ"ל) שכתבו שמכאן תוכחה מגולה דבעי ליטול ידיו כל השנה לדבר שטיבולו במשקה, מ"מ הרי לא כל הפוס' כתבו כן, ומשמע דלא ס"ל הכי. ובפרט אפשר להקל בזה במקרים מיוחדים, כגון במקרה שחותנו יקפיד עליו, והיינו משום שלום בית. ואף גבי מים אחרו' יש מקילים, אף שהגר"א החמיר מאוד בזה. וסיפר הגר"א נבנצל שליט"א, ששמע שמורו ורבו הגאון הרב יונה מרצבך זצ"ל, היה פעם בסעודה של ת"ח, וכולם נטלו מים אחרונים והוא לא נטל. והסביר זאת בכך שבמקומו, באשכנז, לא נהגו ליטול מים אחרו', והוא אינו רוצה לשנות מהמנהג. אך לדעת הגר"א נבנצל שליט"א פה בא"י אין כל כך מקום להקל בזה, ויתכן שהמעשה עם הג"ר יונה מרצבך זצ"ל היה בחו"ל, כיון שמה שהקלו התוס' במים אחרו' הוא משום שאין מלח סדומית מצוי בינינו. אך באמת פה בארץ מצוי בינינו מלח סדומית. עכת"ד. וראה עוד מה שהעיר לקמן (בפ"ט הערה נ"ד). כך העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א בערך בשנת תשנ"ב. אך העירוני שכיום (בשנים תשע"א- תשע"ב) רוב ככל המלח בארץ הינו מים סוף, ובעבר הקרוב היה מהמפעלים בעתלית, אך לא מים המלח. ובענין הגדרת מלח סדומית ראה במאמרו של הרב אורי בן-נון שליט"א (שהיה מנכ"ל מפעלי ים המלח) בשנתון תחומין.
[3]ג. כה"ח (בסי' קנ"ח סקי"ג, ובסי' תע"ג סקק"ו), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ו). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שדין נט"י לכרפס הינו כדין נט"י לסעודת פת לכל פרטיה ודקדוקיה. ולכן יש להקפיד על נטילה בכלי, כח גברא, רביעית, כלי שאינו פגום, וכל שאר הדברים. עכת"ד. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה הקודמת) בשם המ"ב (בסי' קנ"ח) שהב"ד הפמ"ג לענין נט"י בכל ימות השנה לדבר שטיבולו במשקה, ומש"כ בשם הח"א והגר"מ אליהו זצ"ל. וראה עוד בשעה"צ (סי' קנ"ח סקכ"ב).
[4]ד. כתב הטור, שלדעת מהר"ם מרוטנבורג ובעל העיטור, דס"ל דהאידנא א"צ נט"י לדבר שטיבולו במשקה, ה"ה דא"צ לברך על נטילה זו. ולד' הגאונים והרב שמעיה בשם רש"י צריך לברך. וכתב מרן בב"י, דכיון דפלוגתא היא טוב שלא לברך, וכ"פ בשו"ע (סי' קנ"ח סעי' ד', ובסי' תע"ג סעי' ו'). וכ"פ הרמ"א בד"מ וכ"פ ש"א. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקק"ו). והוסיף, דהגם דדעת הלבוש והגר"א לברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה (והב"ד גם המ"ב בשעה"צ סי' תע"ג סק"ע), מ"מ מדין סב"ל לא מברכינן [וראה כה"ח (סי' י"ח סק"ז) שכתב, דאפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן אמרינן סב"ל]. ואמנם כתב הלבוש שכבר נתפשט המנהג לברך ע"כ, וקיי"ל דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל, מ"מ כבר כתבו הרבה מרבני אשכנז שאין לברך, וא"כ אין מנהגם פשוט בכ"מ לברך ע"כ. ועוי"ל, שבני"ד דיש לאכול פחות מכזית כרפס, ודאי שאין לברך ע"כ. כ"כ כה"ח (שם). והמ"ב בשעה"צ (שם) כתב, שאף שהגר"א כתב גם לגבי כרפס דבעי לברך, מ"מ נראה דדבריו קאי דוקא באוכל כזית, ואעיקר הדין דטיבול משקה. אך באוכל פחות מכזית אף הגר"א יודה דאין לברך [ראה מ"ב (סי' קנ"ח סק"י) שכ"ה לגר"א אף גבי פת]. וכ"פ למעשה בני"ד במ"ב (סי' תע"ג סקנ"ב). וראה עוד במ"ב (סי' קנ"ח סק"כ) מש"כ בזה.
יש להעיר ששמעתי שהיהודים יוצאי תימן ההולכים בתר פסקי הרמב"ם (כמנהג הבאלדי) אוכלים לפחות כזית מהכרפס ונוטלים ידיהם בברכה (כדלעיל בהערה א' בשם הרשב"ץ עפי"ד הרמב"ם).
[5]ה. חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ו). והטעם, דתיכף לנטילה ברכה. ע"כ. ואע"ג שכתבנו זאת בשם "יש מי שאומר", מסתבר שכו"ע יודו בזה ש"טוב" שלא לדבר ביניהם.
ובענין מי שדיבר בין הנט"י לכרפס, לבין אכילתו, האם נחשב הדבר כהפסק וצריך ליטול שוב את ידיו. ראה במ"ב (סי' קס"ו סק"ו), שאף לסעודה בפת אם שח בין נטי' לאכילה והפסיק בדיבור א"צ ליטול שוב אם לא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו. וכן הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי גבי ני"ד בכרפס, שא"צ ליטול שוב את ידיו, שהרי לא הסיח דעתו מידיו, והזכיר שגם אין מברכים על נטילה זו. עכת"ד. וכעין זאת הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין ד"ז לעיכובא. וכשם שמי שדיבר בין נט"י לפת לבין אכילתו, שבדיעבד א"צ לשוב וליטול ידים, כ"ה בני"ד. עכת"ד.
[6]ו. עפי"ד מרן בב"י (כנ"ל), ושכ"כ הגר"ז, החק יוסף וכה"ח (סי' תע"ה ס"ק א' וג').
[7]ז. כתבו הפוס' [ר' טור (סי' תע"ג), ומ"ב (סקכ"א)] עפ"י המשנה והגמ' (פסחים דקט"ז, א'), דענין טיבול הירק במשקה בלילה זה הוא מתקנת חכמים, כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין הירקות בטיבול, אף שאין דרך לאוכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה. משום שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר: "כי ישאלך בנך ... ואמרת לבנך עבדים היינו" וגו'. עכ"ד. והב"ח נתן טעם נוסף לטיבול הכרפס לפני הסעודה, שהוא כדרך בני חורין שמטבילים קודם הסעודה להמשיך תאות המאכל [וראה במשנה בפסחים (דקי"ד, א'), ומש"כ רש"י (ד"ה "מטבל") רשב"ם ותוס' (ד"ה "עד") שם. ואף שכתבו זאת שם גבי המרור, שהוא נאכל אחר המצה, מ"מ נראה שאפשר ללמוד זאת מהתם להכא]. והתוס' (בפסחים דקט"ו) הביאו דברי רבינו יוסף טוב עלם (שהיה מגדולי הראשונים בצרפת), דהטעם הוא כדי לפטור את המרור מברכה (וכתב המהר"ל, דהיינו שלכן בחרו דוקא בירק ולא בפירות).
בענין מה שכתבנו שיש לטבל את הירק בלילה, דנו הפוס' גבי מי שהוסיף מחול על הקודש, והקדים ואכל הכרפס מבעוד יום. וכ' כה"ח (סי' תע"ב סק"ו) שמדברי המהרי"ל משמע שלא יצא, ואילו השו"ג (סי' תע"ב וסי' תפ"ו) ס"ל דלגבי אכילת הירקות בלילה זה, יצא י"ח אף מבעוד יום, והוכיח כן מדברי כמה ראשו' והטור. אמנם כה"ח (שם) הסיק שם בסו"ד שהמטבל את הירקות מבעו"י יחזור לטבלם ולאוכלם אחר צה"כ, ודלא כהשו"ג. וכן הסיק בחזו"ע (ח"א כרך א' סי' א' עמ' י"ז). ומ"מ כשחוזר לאוכלם לא יברך שוב על כך.
[8]ח. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' ו').
ומה שכתבנו שיקח פחות מכזית, כ"כ הטור עפי"ד אביו הרא"ש (פ' ע"פ), שכתב שכיון שאין מזכירין עליהם אכילה א"צ כזית. וכ"כ בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' נ"ב), וכ"כ הגמ"י, דכיון שאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות, בכל דהו סגי. ובתשו' מהרי"ל (סי' כ"ה) כתב, דכיון דאיכא פלוגתא אי צריך לומר אחריו בנ"ר, ע"כ נהג לאכול ממנו פחות מכזית, לאפוקי נפשיה מפלוגתא. והב"ד מרן בב"י. והמחלוקת היא דלדעת ר"י מברך אחר הטיבול הראשון ברכת בנ"ר, ולרשב"ם א"צ לברך, וכמש"כ הטור והב"י. ואמנם כמה מן הראשונים כתבו שצריך לאכול כזית, מהם הרמב"ם (פי"ח מהל' חו"מ ה"ב) וכ"כ המרדכי, וכ"כ רש"י בסידורו ובספר האורה, וכ"כ במחזור ויטרי, והראב"ן, הראבי"ה, האמרכל והאורחות חיים (וראה במגן האלף שהביא ראיה לדבריהם), אלא שהטור והשו"ע פסקו בזה כדעת הרא"ש שלא יאכל אלא פחות מכזית.
והב"ח כתב, דהרוצה לצאת י"ח כל הגאונים יאכל בטיבול ראשון כזית שלם ויברך אחריו בנ"ר, ואח"כ יברך שוב בפה"א על המרור. וכתב ע"כ הח"י, דעדיין לא יצא לדעת הסמ"ג, דאין לברך על המרור כיון שלא בא להנות ממנו. ולכן הסיק שם שהעיקר כהסכמת רוה"פ שאין לברך כלל ברכה אחרו'. וכ"כ הגר"ז שאין לאכול מהירקות כזית שלם, כדי לחוש למ"ד דבכזית צריך לברך בנ"ר. וכפי שכתבנו, כ"פ גם מרן, והסביר המ"ב (סקנ"ג) דהוא כדי לצאת מהספק לגבי הברכה האחרונה, ורק אם אוכל פחות מכזית אין בו חיוב ברכה אחרונה כלל לכו"ע. והגם שבבה"ל שם (ד"ה "פחות מכזית") הסתפק אם אכן צריך נט"י (בשאר ימות השנה) אם אוכל דבר שטיבולו במשקה, בשיעור פחות מכזית. והוסיף בשם הרשב"ץ, שלדעת הרמב"ם אכן בעי כזית, ושכן הסכים עמו הרשב"ץ, דכיון שאפי' בפת מסתברא ליה שא"צ נטילה בפחות מכזית, דלא גזרו בכה"ג משום סרך תרומה, כמו כן בפירות שטיבולם במשקה. ואכן נשאר שם הבה"ל בצ"ע לדינא. וראה מרן (בסי' קנ"ח סעי' ג'), מש"כ בשם י"א, ומש"כ כה"ח (שם סקכ"ג). וראה עוד מה שכתבנו לעיל (בהערה א'). ומ"מ כבר הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל דנקטינן כפוס' דס"ל דבעי פחות מכזית. ואף שקשה ע"כ מדוע בעי נטילה, מ"מ הכי נהגינן. עכת"ד. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' י"ח, וח"ב עמ' קמ"ג), שאם רצה לאכול כזית מן הכרפס אינו רשאי, כדי שלא להכנס למחלוקת אי צריך לברך לאחריו ברכת בנ"ר. עכת"ד. וראה עוד מש"כ רבה של ירושלים, הגרצ"פ פראנק, בספרו מקראי קודש (סי' מ'), וחזו"ע (ח"א סי' י"ז).
שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם קטנים חייבים באכילת הכרפס. שהרי מצד א' נראה שצריכים הם לאכול זאת, כדי שיהא השינוי ניכר להם וישאלו זאת ב"מה נשתנה". ומאידך יתכן דסגי שיראו את הגדולים מטבלים, ואפ"ה הוי שינוי. וענה לי שמגיל חינוך חייבים גם הקטנים לאכול הכרפס בטיבול, מדין חינוך. עכת"ד.
וחכ"א העיר דממ"ש בשו"ע (סי' קס"ט ס"א וסי' ק"ע ס"ג) גבי שמש, י"ל שגם בני"ד יש ליתן לקטן מהכרפס. ועוד, דגבי קטנים אולי אין להקפיד עליהם שיאכלו בני"ד דווקא פחות מכזית, דהא ממילא זו מחלו' אי בעי לאכול דוקא פחות מכזית. עכת"ד. ולענ"ד בס"ד נראה שכיוון שנפסק להלכה שיש לאכול פחות מכזית הרי שזה חלק ממצוות החינוך למצוות הכרפס.
[9]ט. מה שכתבנו שיש אומרים שטוב שיקח פחות משמונה עשר גרם, אמנם הגרא"ח נאה בספרו שיעורי תורה (סי' ג' סעי' י"ב, עמ' קצ"ב) כתב, שעשרים וחמישה סמ"ק ושש עשיריות הסמ"ק הוי בודאי כזית (ועיי"ש שכתב, דכיון דצריך להוסיף קצת כנגד מה שנשאר דבוק בין השיניים, דאינו מצטרף לשיעור הכזית במצה וכדו', לכן יש לקחת למצת המצוה עשרים ושמונה גרם ושמונה עשיריות הגרם. עיי"ש). אלא שהוסיף, שספק כזית נחשב מארבעה עשר גרם וארבע עשיריות הגרם, מלבד מה שנשאר בין השיניים [ראה מה שכתבנו ע"כ בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סוף הערה ט') ולקמן בקונטרס שיעור כזית] וראה עוד בשיעורי ציון לגרא"ח נאה (עמ' ע'), שכתב השיעור כזית למצה עשרים ושבעה גרם (עיי"ש גם בסעי' י'). וע"ע שם בשיעורי תורה, בפתחי שיעורים (עמ' 38 הערה ט'), וכן בשיעורי תורה (סי' ב' סעי' ד' וה').
ואמנם הגרי"י קנייבסקי בשיעורין של תורה (עמ' ס"ו סי' כ"ו בהערה למטה) כתב, שכזית הינו כחמישים סמ"ק (שהוא כחמישים גר' מים). וראה עו"ש (בסעי' כ"ד). והוא עפ"י שיטת הצל"ח, ושהחרה החזיק אחריו החזו"א בקונטרס השיעורין שלו [ראה חזו"א (חאו"ח סי' ל"ט), שהאריך בקונטרס זה להוכיח אמיתות שיטת הצל"ח. וראה עוד בחזו"א עירובין (סי' ל"ו)]. אלא דהחזו"א עצמו כתב בקונטרס השיעורים שם (בססע"י ט"ו) וז"ל: כל מש"כ אינו אלא להחמיר. אבל במקום ששיעור רבותינו האחרונים ז"ל הוא לקולא בדאוריתא, ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר, וכן ראיתי שהיה המנהג להחמיר בשיעור יוה"כ אם לפי מצב החולה היה מספיק. עכ"ל. וכיון דבני"ד אם היינו אומרים שיש לקחת קצת פחות מחמישים סמ"ק כרפס, הרי חומרתו אתי לידי קולתו, דיכנס לספק ברכה אחרו' על אכילת הכרפס. ואף שברכה זו, ברכת בנ"ר, הריהי מדרבנן, והחזו"א שם לא הגביל דבריו ולא אמר להחמיר כשיטת הגרא"ח נאה גם באיסורי דרבנן, מ"מ אם אכל למעלה מכזית לשיטת הגרא"ח נאה, אף שאכל פחות מחמישים סמ"ק, הריהו נכנס בספק ברכה אחרונה. ויתכן שיש בכך גם מעין גזל דגוזל להקב"ה ולכנסת ישראל (ברכות דל"ה, ב') וחבר הוא לאיש משחית [ברכות (שם). וראה עוד בפני יהושע ברכות רפ"ו (דף ל"ה ד"ה "מנה"מ") שדן אם ברכות (מלבד ברהמ"ז) חיובן מדאו' או מדרבנן. וראה עוד בתוס' ברכות (דף י"ב ע"א ד"ה "לא"), ובגליון הש"ס (שם). ובשו"ע (סי' קס"ז סעי' ט'), ובכה"ח (באותו סימן ס"ק ס"ט וסק"ע). במהרש"א פסחים (דף ק"ב), בשו"ת מנחת שלמה (סי' י"ח סק"ח). ואכמ"ל].
ומ"מ אם נלך בתר הכלל דהחזו"א הנ"ל, נראה שמדינא ניתן לכאו' להקל בני"ד וליקח שיעור כרפס גדול יותר משמונה עשר סמ"ק. וע"ע במה שכתבנו במקראי קודש הלכות סוכה (בנספח י"ז, בקונטרס מידות האורך, ענף 2) שאמנם הגר"ח קנייבסקי שליט"א פירש את דברי החזו"א (ש"במקום ששיעור רבותינו האחרונים ז"ל הוא לקולא בדאורייתא, ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר"), והסביר שדברי החזו"א הינם רק כחומרא ולא מעיקר הדין. אך עיי"ש במקראי קודש שד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכשהדברים באים לידי קולא בדאו' יש לילך מדינא אחר שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל. ואף שהגריש"א זצ"ל לא התייחס באופן ישיר לדברי החזו"א, מ"מ שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א והגרא"י אולמן שליט"א, והם הורו לי שדברי החזו"א הינם לדינא ולא כחומרא בלבד (עיי"ש בהלכות סוכה בפירוט).
וא"כ באמת שכיוון שבני"ד לכאו' לא עסקינן בדאו' (דאף את"ל שברכה לבטלה הינה איסור מדאו', מ"מ הכא הרי לא יבוא לידי ברכה לבטלה, דאף אם יאכל יותר מכזית הרי נאמר לו שלא יברך ברכה אחרונה, חוץ משיטת הפוס' דס"ל שיש לברך ברכה אחרו' כשאוכל יותר מכזית, וכדלקמן בפרקנו בהערה ל"ב), לכן הכא ניתן היה לאכול יותר מי"ח גרם לסוברים כחזו"א. אלא שמצד אחר יש להחמיר הכא ולא להסתפק באכילת כזית שהוא קטן מחמישים סמ"ק. והוא עפ"י מש"כ הגר"ח קנייבסקי בעצמו, ומובא לקמן (בנספח ב') וז"ל: דעת מרן החזו"א זצ"ל שמעיקר הדין הלכה כר"ח מוולוז'ין לענין כזית ולכן הקיל בזה וגם יכול לברך. עכ"ל [וע"ע שם בנספחים (בקונטרס שיעור כזית באמצע חלק ה', בד"ה "ובענין שיעור כזית") מה שכתבנו בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל] ולפי המבואר בשאלה שם הרי שמעיקר הדין שיעור כזית הינו כזית של ימינו. וא"כ ודאי שאף לחזו"א אין ליקח לכרפס שיעור שהוא פחות מחמישים סמ"ק. ואין להאריך.
ואולי פה המקום לציין מה ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, בענין מי שאכל, ושכח אם בירך ברכה ראשונה אם לאו, ורוצה לאכול עוד. שלדעת המהרש"א בפסחים אמרינן סב"ל רק בדיעבד, ולכן אין לו לכתחילה להמשיך ולאכול (וציין הגר"ע יוסף זצ"ל לתוס' ברכות דף י"ב ע"א ד"ה "לא"). ולעומת זאת לדעת הרי"ף אמרינן סב"ל לא רק בדיעבד, ולכן ימשיך לאכול. וכ"פ כמה אחרו' [וראה כה"ח (סי' תע"ד סק"ה) בשם המש"ז]. ומ"מ, סיים הגר"ע יוסף זצ"ל, להלכה טוב שיברך שוב (ברכה ראשונה-מ.ה.) בהרהור הלב [שלדעת הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות ה"ז) והסמ"ג יוצא בכך י"ח. וכמש"כ ביבי"א (ח"ד סי' ב' סקי"ב, ובסי' ג' סקי"ז), ובחזו"ע (ח"א כרך ב' עמ' תתס"ח), וכן שמעתי ממנו לגבי שאר דברים], וימשיך לאכול, ואין בכך חשש ברכה לבטלה (כמבואר ביבי"א שם בסי' ג'). עכת"ד [וראה בילקו"י (ח"ג סי' קע"ב סעי' א' ובהערה א' שם) שמי שהרהר ברכה בלבו על מאכל שהיה בפיו, ורוצה עוד לאכול, יש לו לומר "בשכמל"ו" ולברך שוב הברכה בפיו בטרם ימשיך לאכול. והיינו דמ"מ אין הרהור ברכה בלבו מועיל, ולא חיישינן בזה לברכה שאינה צריכה כשחוזר ומברך בפיו. עיי"ש. ואין להקשות לני"ד, משום שהכא הוא מברך בהרהור רק מהיות טוב, כדי שיוכל לצאת י"ח לפחות לפי הרמב"ם והסמ"ג. אך אין זה אומר שלדינא יוצא בזה י"ח. ואמנם יש לציין, ששמעתי מכמה גדולים, שאף מי שהרהר ברכה בלבו, אינו מועיל שיאמר "בשכמל"ו" ולברכה שוב בפיו, דחיישינן בזה לברכה שאינה צריכה. ואכמ"ל]. ובאמת שכן עולה מדברי מרן (בסי' קס"ז סעי' ט'), שהמסופק אם בירך "המוציא", אם לאו, אינו חוזר ומברך. ע"כ. וכתב ע"כ המ"ב שם (סקמ"ט) שרשאי להמשיך לאכול, דברכת "המוציא" הוי דרבנן, וספיקא לקולא. ע"כ. וראה מ"ב (סי' קפ"ד סקט"ו ובסי' ר"ט סק"י), שלכאו' יש סתירה בדבריו. ונראה לומר, שבסי' קס"ז (סקמ"ט) הספק הוא בברכה ראשו', וכיון שהיא מדרבנן אינו חוזר ומברך שוב. ובסי' קפ"ד (סקט"ו) הספק הוא אם בירך ברהמ"ז, אך אינו מסופק אם בירך "המוציא". וכיון שמדובר שחייב בברהמ"ז שם מדרבנן, לכן אמרינן שמעיקר הדין א"צ לברך ברהמ"ז, אלא חשבינן כאילו גמר סעודתו ובירך עליה. ולכן אם רוצה להחמיר, צריך הוא לברך שוב "המוציא". ובסי' ר"ט (סק"י) מדובר ששבע מהפירות או התבשיל של שבעת המינים. וכיון שלדעת הרבה ראשו' חייב לברך ברכה מעין ג' מדאו', הרי שאנו רואים אותו כאילו עדיין חייב הוא לברכה, ולא נעקר מסעודתו כיון שלא ברך אותה. ולכן כשממשיך הוא לאכול לא יברך שוב ברכה ראשו', אלא ימשיך לאכול על סמך הברכה הראשונה שבירך בתחילה. כן נלע"ד בס"ד. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ד סק"ה, שג"כ כתב שסב"ל הוי גם בברכה ראשונה), ביבי"א (ח"ד סי' ג' שם) וביחו"ד (ח"א עמ' מ"ח בהערה), שהביא שם דעת הפוס' בזה מערכה לקראת מערכה, וכתב שכן דעת מרן (גם בסי' קס"ז ס"ח, וסי' קע"ד ס"ד), והרמ"א (ברס"י קע"ח ובסי' ר"י ס"ב). עיי"ש]. וראה מש"כ הטור, מרן בב"י ובשו"ע (בסי' תפ"ו), והנו"כ (שם), ולקמן (מה שכתבנו בפרק ז' סעיף י"ג, וכן בקונטרס שיעור כזית בנספחים שבסוף ספרנו). ולפי מה שכתבנו שם נראה שבני"ד יש ליקח פחות מ-13.5 סמ"ק מהכרפס. והיינו פחות משליש ביצה עם קליפתה, כאשר מחשבים זאת בשיעורי נפח של 41 סמ"ק לביצה, כשיטה הקטנה ביותר. ראה ע"כ במוש"ת (עמ' רכ"ד, ובפרט בהערה 59, ועמ' רמ"ו). עיי"ש.
אלא שבספר חזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ג) כתב, שנכון לאכול כרפס פחות משמונה עשר גרם [ונראה, דאף לדידו מעיקר הדין שרי יותר משמונה עשר גרם, אלא שנכון להחמיר וליקח רק שיעור י"ח גר'. ועיי"ש (בהערה ה') שהאריך בכך]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלענין אכילת הכרפס יש לחשב שמונה עשר גרם לשיעור כזית (שליש ביצה ששיעורה חמישים וארבעה גר' - מ.ה.). והוסיף שלא יקח יותר משמונה עשר גרם. אך אם לקח בדיוק שמונה עשר גרם, עדיין שפיר הוי. ויש לחשב זאת בגרמים (היינו במשקל). ושאלתיו מדוע יש לחשב זאת בגרמים. שה"ז קולא, דהרי שיעור הכרפס בנפח של שמונה עשר סמ"ק הינו קטן יותר משיעור הכרפס בגר' (חכ"א העיר שכך עכ"פ למנהג הספרדים הנוהגים ליקח ככרפס את הסלרי או הפטרוזיליה. אך למנהג האשכנזים הנוהגים ליקח לשם כך תפוח אדמה יתכן שהמשקל הינו החומרא, משום שהוא שוקע במים, וא"כ הוא כבד יותר מהמים). והרי פה אנו צריכים ללכת לפי השיעור הקטן יותר, כדי שלא יכנס בחשש שאכל כזית לפני "המוציא". וענה לי דאפ"ה מחשבים זאת במשקל ולא בנפח. עכת"ד. וראה לקמן פרק ז' (הערה מ').
אלא שמ"מ ראה לקמן בנספחים (בקונטרס שיעור כזית, נספח י"ב חלק ד') שהסקנו שבאמת מעיקר הדין אזלינן בתר נפח, הן לספרדים, ובוודאי לאשכנזים, ולכן כתבנו בהלכות בסתם ששיעור כזית לני"ד (לחומרא) הינו י"ח סמ"ק, ובשם י"א שהוא י"ח גרם. אך כיוון שלחזו"א יש לכאו' להחמיר וליקח פחות משיעור כזית של ימינו, לכן כתבנו בהלכות לעיין במקורות. אלא שכיוון שלא מצאתי באף פוסק (אף מסיעת החזו"א) שכתב למעשה ליקח שיעור כל כך קטן, לכן לא כתבנו כן בהלכות בהדיא. והרוצה להחמיר בכך אינו מן המתמיהין.
[10]י. אמנם במשנה (פסחים דף קי"ד ע"א) אמרו שלטיבול ראשון בעי ירק, ובמשנה ובגמ' (שם) לא פירשו מהו הירק הנצרך לטיבול הראשון, אך כבר כתבו כמה ראשונים דהוא דוקא הירק הנקרא כרפס. שכתב המהרי"ל שכרפ"ס אותיות ס' פר"ך. וכ' הראב"ן בספר המנהיג, שלכן לוקחים לטיבול זה דוקא הירק הנקרא כרפס. וכ"כ הרד"א, האורחות חיים, הכלבו, וכ"כ מרן (בסי' תע"ג סעי' ו'), המ"ב (סקי"ט), כה"ח (ס"ק מ"ו ומ"ט, עיי"ש), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז הערה א', עיי"ש) וש"פ.
וכ' כה"ח (שם סקמ"ט) בשם שעה"כ, כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן, כמש"כ הפוס' שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה, ואין הענין כן, כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא, וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא כרפס ולא ירק אחר. עכ"ל. וראה לקמן (בריש הערה ט"ז) מה שפרטנו ע"כ.
[11]יא. עיקר ד"ז דטיבול הירק בליל הסדר איתא בגמ' פסחים (דקט"ו, ב'). והטעם ראה לעיל (בהערה ז').
ובענין מה שכתבנו שמטבלו כולו או מקצתו, הנה הד"מ (סי' תע"ג סקט"ז) כתב בשם המרדכי, שיטבול כל הירק בחומץ. אך הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי דסגי לטבל אפי' חלק מהירק, וא"צ לטבל כולו. עכת"ד. וכ"מ מדברי מרן בב"י (סי' קנ"ח ד"ה "בפ' ע"פ"). והוסיף שם מרן, דלפי"ז גם המטביל קצת מהירק בעי נטילה. וכ"פ הרמ"א (בסי' קנ"ח סעי' ד') דאף המטבל ראש הירק או הפרי בלבד, צריך ליטול בלא ברכה. וכתב המ"ב (שם סקכ"א) הטעם, שמא יטבלנו כולו. ע"כ. וכ"כ הפר"ח (בסי' תע"ה) גבי מרור, שאין קפא זה מצוי בינינו, ולכן לא נהגו לשקעו כולו במרור. ואף הרי"ף והרא"ש השמיטו דברי רב פפא שצריך לשקעו כולו בחרוסת. מ"מ בעי נטילה, דילמא משקעי ליה. וראה מ"ב (סי' קס"ג סק"ז). וראה עוד בכה"ח (סי' קנ"ח סקל"ט) מש"כ בשם הנו"ש. שהמטבל ראש פת הבב"כ בקפה וכדו', ונזהר שלא לגעת במשקה, א"צ נט"י דהוי כאוכל בכף. אלא ששם (בסקכ"ג) הביא כה"ח דברי הרבה פוס' שאף האוכל עם כף ואינו נוגע כלל במשקה בעי נטילה, וכדלקמן בפרקנו (בהערה ל"ו). וכ"ש בני"ד. ובפרט שכבר פסקו זאת מרן בב"י והרמ"א במפה שבני"ד בעי נטי' אף אם טובל רק מקצת מהכרפס. ולכן נראה שאף שטובל רק מקצת הכרפס במי המלח וכדו' בעי נטילה, וכנ"ל.
[12]יב. דין הטיבול בחומץ כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' ו'), הרמ"א (באותו סי' סעי' ד'), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט) וש"פ.
ודין הטיבול במי מלח ג"כ כתבו הרמ"א (שם), המ"ב (ס"ק כ"א ונ"ד), כה"ח (ס"ק קי"ב), חזו"ע וש"א. והוסיף המ"ב (שם) עפי"ד מרן בב"י, דה"ה דיכול לטבול ביין, דלא אתי מרן אלא לאפוקי שלא יטבל בחרוסת שהיא לטיבול שני. וכ"כ כה"ח (שם), דה"ה דיכול לטבל בשאר מיני טיבולים שיש עליהם שם משקה. ע"כ. והפר"ח כתב, שאם אין לו אף משקה אחר לטיבול, יטבלנו בחרוסת. וכ"כ הגר"ז. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקנ"א). והוסיף, דמ"ש לטבל אף בשאר מיני טיבולים, היינו שיש עליהם שם משקה שצריך נט"י למטבל בהם.
[13]יג. כ"כ מרן (בסי' תע"ג סעי' ו'). והברכה הינה אחר הטיבול, כדי שלא יהא הפסק בין הברכה לאכילה. כ"מ ממרן (שם, ובסי' תע"ה סעי' א'). ואמנם המ"א (סי' תע"ג סקי"ט) הב"ד המהרי"ל, שכתב לברך קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן (והוסיף דה"ה במרור). אלא שהקשה ע"כ המ"א, דהא הברכה לא קאי אלא אאכילה, דמברך בפה"א. ונשאר בצ"ע. וכ"כ המט"י דאין לנו לעשות אלא כנראה מד' מרן בשו"ע. והב"ד כה"ח (ס"ק קי"א). וראה גם כה"ח (סי' תע"ה סקכ"ד), ומועדים וזמנים (חלק ח' סימן רנ"ח).
ובענין ברכה על ירקות הגדלים בעציץ שאינו נקוב או במדבר ראה כה"ח (סי' תע"ג סקט"ו), ולקמן בפרק ח' (ריש הערה ח').
[14]יד. כתב בשו"ת החת"ס (או"ח סי' קל"ב), דכיון שהמהרי"ל כתב דל"שאר ירקות" שתקנו חז"ל לטבל קודם הסעודה יקח כרפס (וכמש"כ בשמו המ"א), לכן טרח הג"ר נתן אדלר לידע מהו הכרפס, ומצא שהכרפס היינו "אפיא" (ונתן סימן ע"כ שהוא ר"ת: אל פועל ישועות אתה). והוא הנקרא צעללר (והיינו סלרי). וכ"כ מחה"ש (בסי' תע"ג סק"ד), ובשו"ת בית שערים (רס"י רי"ג). והב"ד הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז הערה א'), עיי"ש. וכ"כ עוד אחרו'. וכתב בקיצוש"ע (סי' קי"ח סעי' ב') שטוב יותר לקחת סלרי מפטרוזיליה, דהסלרי יש לו טעם טוב כשהוא חי. ע"כ. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שמנהג הספרדים ליקח לכרפס את ירק הכרפס, שהוא הנקרא סלרי. והוסיף שרצוי שאף האשכנזים ינהגו כן. וכ"ז אמור הן לגבי סלרי מקומי, והן לגבי סלרי אמריקאי. עכת"ד.
יש אומרים שיש לברך על הסלרי ברכת "שהכל" [כ"כ בספר סידור פסח כהלכתו (עמ' ס"ז הערה 8), בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. והרב המחבר שם נתן טעם לדבר, כיון שלרוב אוכלים אותו מבושל, ממילא כשנאכל חי ברכתו "שהכל"]. אלא שבחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט) כתב שברכתו בפה"א. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שסלרי חי ברכתו "בורא פרי האדמה". עכת"ד. וראה בענינים אלה בשו"ע [(סי' ר"ב סעי' י"ב) שכ' שכל הפירות שטובים חיים ומבושלים, בין חיים ובין מבושלים מברך בפה"ע. ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים, אכלם כשהם חיים מברך "שהכל". עכ"ל. וע"ע בשו"ע (בסי' ר"ה ס"א) שכתב שירקות שטובים מבושלים יותר מחיים, כשאוכלם כשהם חיים מברך "שהכל", ולאחר בישולם בפה"א. עכ"ד. ועיי"ש במ"א (סק"ג) שכ' כשהן טובים חיים, אע"פ שהן יותר טובים כשהם מבושלים, מ"מ יברך על החיים בפה"א. ע"כ (ועיין בשעה"צ סק"ב). ובמ"ב (סי' ר"ה סק"ג) כ' שמלשון השו"ע הנ"ל משמע דאף כשהם טובים חיין, כיוון שהם יותר טובים מבושלים, מברך "שהכל". אך הוסיף בשם האחרו', שמ"מ אם דרך רוב בני האדם לאוכלם ג"כ כשהם חיין, מברך בפה"א. עכ"ד. ומשמע מדבריו שאם רוב בני האדם אוכלים גם כשהם חיים, משמע אע"פ שעפי"ר אוכלים מבושל, אפ"ה מברכים בפה"א. וא"כ בדורנו שאוכלים סלטים מסוימים (כגון סלט וולדורף), ואפי' בחתונות, שבהם יש סלרי חי, הרי שברכתו בפה"א למרות שרוב הסלרי נאכל מבושל.
ומ"מ לפי כל הנ"ל לכאו' יוצא שד' הגריש"א זצ"ל כד' השו"ע (בסי' ר"ה ס"א) כנ"ל, וד' הגרמ"א זצ"ל והגרע"י זצ"ל כד' המ"א. וצריך עוד עיון בזה.
[15]טו. מה שכתבנו שיש מהאשכנזים הנוהגים לקחת את הפטרוזיליה לטיבול ראשון, הוא עפ"י המ"א (רס"י תע"ג סק"ד). וכתב שם, שאביו של המהרי"ל היה מסופק אם מותר ליקח הפטרוזיליה, כיון שטובה היא יותר מבושלת מחיה, ולפי"ז אין מברכין עליה בפה"א, כמש"כ בסי' ר"ה (כדלקמן בסמוך). והוסיף המ"א וכתב, שתמה הוא מדוע נהגו במדינותיהם לקחת הפטרוזיליה. אלא לפי מש"כ בשם תר"י שדוקא כשאין הירקות נאכלים כלל כשהם חיים, ברכתם "שהכל" אם אוכלם חיים. אך כשנאכלים הן חיים והן מבושלים, ורק טובים הם יותר כשהם מבושלים, מברך עליהם בפה"א גם כשאוכלם חיים. ולפי"ז א"ש שלוקחים אותם לטיבול זה ומברכים עליהם בפה"א [וראה מרן (בסי' ר"ה ס"א), שכתב שקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל. אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך "שהכל". ע"כ. וכתב המ"ב (שם סק"ג), דמלשון מרן בסיפא משמע, דכרוב וכיוצ"ב, אף כשהם טובים גם חיים, מ"מ כיון שהם טובים יותר כשהם מבושלים, מברך "שהכל". וסיים, דמ"מ אם דרך רוב בני האדם לאוכלם גם כשהם חיים, מברך בפה"א. ע"כ. וראה עו"ש בשעה"צ (סק"ב), ובה"ל (ד"ה "שטובים מבושלים"). ואכמ"ל]. ומ"מ סיים שם המ"א, דחוכך הוא מדוע בחרו בדבר שיש בו מחלוקת, דהו"ל ליקח ירק אחר. וכתב, דאפשר ששאר ירקות אינם מצויים כ"כ בימי הפסח. עכת"ד. ולפי"ז נראה, שפה בארה"ק שב"ה מצויים ירקות אחרים בשפע, יש ליקח ירקות אחרים שאין מחלוקת לגבי ברכתם. ומ"מ בימינו רבים אוכלים את הפטרוזיליה כשהיא חיה, ואדרבא, יתכן שעפי"ר אוכלים אותה כך, שכשהיא חיה היא בריאה יותר. ואגב זאת, האם בעי דוקא שרוב בני האדם דרכם לאוכלה כשהיא חיה, אם לאו, ראה במ"ב ובה"ל (שם). ומ"מ גם הח"י, הקיצוש"ע (סי' קי"ח ס"ב) והח"א (כלל ק"ל סעי' ה') כתבו מנהג זה לטבל בפטרוזיליה, ובהגהות רע"א הביא בשם הירו' (פ"ט דשביעית) דכרפס שגדל על הנהרות הוא פטרוזיליה [וראה רש"י סוכה (דל"ט, ב')]. וראה בערוה"ש (סי' תע"ג סעי' י') שכתב שהאחרו' כתבו ליקח פטרוזיליה, ואין אנו יודעים מה הוא. וראה עוד בב"י (סי' תע"ג ד"ה כתב האגור), ובחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז בהערה) מש"כ בזה. ואכן גם היום יש מהאשכנזים שלוקחים את הפטרוזיליה לצורך הטיבול הראשון.
ומה שכתבנו שיש הנוהגים ליקח תפו"א לטיבול זה, כ"כ בח"א (שם), בסידור בי"ע לגר"י עמדין, בערוה"ש (סי' תע"ג סק"י), בהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' נ"ח) ועוד אחרו'. ויש הנוהגים כן גם היום.
כתב המ"א [(בסי' תע"א סק"ג) בשם התוס' בעירובין (דנ"ה, ב' ד"ה "כל")], דדוקא ירק חי מגרר גריר, אך מבושל משביע בדבר קל. ע"כ. ועפי"ז הקשה בהגדת קול דודי (והב"ד בסידור פסח כהלכתו, עמ' ס"ח הערה 10), דלפי הפוס' שכתבו הטעם לטיבול זה כדי להמשיך תאות המאכל (וכנ"ל בהערה י"ב), צ"ע בדבר, שהרי תפו"א מבושל אינו ממשיך תאות המאכל, אלא אדרבא משביע הוא (וכן ידוע שמרן הח"ח היה אוכל תפו"א מבושלים כדי שימלא בטנו ולא יאריך בסעודה, וכך יוכל ללמוד יותר תורה. וכמש"כ בנו, הרה"ג ר' אריה לייב הכהן, בקיצור תולדות חיי החפץ חיים. ומובא בספר מכתבי החפץ חיים, שערך בנו הנ"ל). ולפי"ז יש לקחת דוקא ירק חי ולא מבושל. והעיר שם בסידור פסח כהלכתו, דעפי"ד הח"י והמ"ב (בסי' תע"א סק"ד), שמותר לאכול מעט ירקות מבושלים בע"פ משעה עשירית ואילך, נראה דמעט ירק מבושל אינו משביע. אך הוסיף, שאף שלוקחים לכרפס פחות מכזית, מ"מ גם אינו גורר תאות המאכל שלשמה בעי כרפס [לפוס' טעם זה. וראה לעיל (הערה ז')]. עכת"ד. וכ"ז לדעת הח"י והמ"ב. אך לדעת המ"א הנזכר, דס"ל שלא לאכול כלל ירקות מבושלים בע"פ משעה עשירית, דמבושל אפי' מעט משביע, כ"ש שאינו גורר תאות המאכל, ואין לקחתו לכרפס לפי הטעם הזה. ונראה שהנוהגים לאכול תפו"א מבושלים סומכים על הטעמים האחרים לאכילת הכרפס, כגון הטעם הנזכר בגמ', שישאלו התינוקות, אך לא ס"ל דטעמו לגרור תאות המאכל. ומ"מ אשכנזים רבים נוהגים ליקח תפו"א ככרפס. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאמנם באשכנז ובליטא נהגו ליקח לכרפס דוקא תפו"א, אך יש להסתפק בכך, בגלל שצריך לאכול דוקא דבר הגורר את התיאבון, להראות שאנו בני חורין, אך תפו"א הינו משביע. עכת"ד. וראה עוד מש"כ המ"א (בסי' תע"ג סק"ד). וחכ"א העיר שבכלל יש עדיפות שהאשכנזים ישנו את מנהגם בני"ד ולא יקחו תפו"א לשם כרפס, דכפי הידוע בזמן הגמ' והראשו' טרם היו תפו"א בא"י ובאירופה. ומסתמא שלא לכך התכוונו רבותינו נ"ע בלקיחת הכרפס. עכת"ד. ולענין נט"י למטבלים התפו"א (עכ"פ לגבי אותם שאוחזים אותו במזלג בעת הטיבול), ראה לקמן (הערה ל"ו).
ומה שכתבנו שיש הנוהגים ליקח צנון לטיבול זה, כ"כ הקיצוש"ע (סי' קי"ח ס"ב). והוסיף, דהוא הכרפס המובחר ביותר. ואף בערוה"ש (סי' תע"ג סעי' י') כתב שמנהגם ליקח צנון. וכ"כ עוד אחרו' [והפתחא זוטא הקשה, דהגר"ש קלוגר בחכמת שלמה כ' דמותר ליקח צנון למרור. ולפי"ז אין לקחתו לכתחי' לכרפס, וכמבואר בפרקנו (בסעי' ו'). אלא שבספרו האלף לך שלמה (סי' ש"כ), כ' הגר"ש קלוגר שהצנון של היום אינו בכלל מרור. ולפי"ז הסתלקה קושית הפתחא זוטא. והביא דבריהם בסידור פסח כהלכתו (עמ' ס"ח הערה 11)]. וכן העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהוא מסתפק גבי לקיחת הצנון לכרפס, כיון שהינו מר יותר מאשר חריף, ויתכן שיוצא בו י"ח מרור, ואז אין לקחתו לכרפס. ואמנם באמת בחו"ל הצנון השחור היה חריף, ועליו כתבו הפוס' שצנון הינו חריף. אך לגבי הצנון שלנו בא"י, שמע הגר"א נבנצל שליט"א בשם הגאון הרב ויסנשטרן זצ"ל, שהיה מו"צ פה בירושלים, שצנון זה אינו חריף. והגר"א נבנצל חושש שהוא אכן מר. ומ"מ אין לו את הסימן שפניו מכסיפין. ולכן צ"ע בזה. עכת"ד. וראה בספר המידות למוהר"ן מברסלב (ענף קישוי סק"א) שכתב, שמעוברת לא תאכל צנון, דמקשה הלידה. ע"כ. וראה בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי (דיני ליל הסדר), שכתב שבא"י מהדרין לקחת לכרפס את הירק הידוע בערבית בשם "כרפס", יחד עם ירק שברכתו בפה"א. ע"כ. וראה מש"כ עוד הגרי"מ טוקצ'ינסקי בקיצור הלכות א"י (מצורף לקיצוש"ע הוצ' מוסד הרב קוק, פרק ט"ו סעי' ה').
[16]טז. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' ד'). וכבר כתבנו לעיל, שאמנם בש"ס לא נזכר דבעי דוקא כרפס (ראה פסחים דף קי"ד וקט"ו), אלא סגי בשאר ירקות, ודין אכילת הכרפס דוקא, כתבוהו האורחות חיים, הראב"ן, הרד"א וש"פ. ומ"מ כיון שמרן פסק כן לדינא נהגו לכתחי' בכרפס. אך כשא"א לו בכרפס יש לילך בתר עיקר הדין, ויקח משאר ירקות. ואמנם כבר כתב מהרח"ו בשעהכ"ו הטעם עפ"י הסוד שיש ליקח דוקא כרפס, וסיים דבריו בזה"ל: ובזה תבין כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן כמש"כ הפוס', שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה. ואין הענין כן, כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא, וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא כרפס ולא ירק אחר. עכ"ל. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקמ"ט) וש"א (ונראה בס"ד שאין הכוונה שרק ישתדל מאוד ליקח את הירק הנקרא כרפס, אך אם לא מצא יקח ירק אחר. אלא משמע מדבריו שאם אין לו כרפס לא מהני שיקח ירק אחר, וכמש"כ בסו"ד שצריך לדקדק ולהזהר ולאכול דווקא כרפס ולא ירק אחר). וכתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז בהערה), דאע"ג שדבריו חיים וקיימים, מ"מ צע"ק כי בש"ס לא נזכר כרפס כלל, רק טיבול בחזרת ושאר ירקות. ע"כ.
ואכן יש מהפוס' שכתבו שיש ליקח לטיבול הראשון דוקא בצל. שכ"כ ביסוד ושורש העבודה (פרק ד'), וכ"כ ערוה"ש (סי' תע"ג סק"י), ובמעדני שמואל (סי' קי"ח סק"ד). וכן ראה בח"א ובסידור בית יעקב לגר"י עמדין, שכתבו דמי שאין לו ירק אחר יקח בצל. ובהוספות הגרמ"מ שניאורסון זצ"ל מלובאביץ' לשו"ע הגר"ז (בסדר ההגדה) כתב, שמנהגם ליקח בצל לטיבול זה. והא"ר כתב בשם המהרי"ל, שלכתחי' לא יקח בצל או שום משום ריחם. והב"ד בסידור פסח כהלכתו [ובענין הברכה על בצל, הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שעל בצל ירוק הנאכל חי מברכים "בורא פרי האדמה". ואילו על בצל יבש, תלוי הדבר אם הוא חריף מאוד שאז ברכתו "שהכל". וזה אמור לגבי הבצלים הקטנים החריפים שהיו בחו"ל. אך על הבצלים היבשים שלנו, שאינם חריפים כ"כ, ברכתם "בורא פרי האדמה". עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שבין על בצל ירוק ובין על בצל יבש יש לברך ברכת "בורא פרי האדמה". ושאלתיו, שהרי מדברי המ"ב (בסי' ר"ה סק"ה) עולה, שיש לברך על הבצלים ברכת "שהכל", כיון שהם חריפים מאוד ואין דרך לאוכלם חיים בלא פת. וענה לי, שד"ז אמור לגבי חו"ל, ששם היו הבצלים חריפים עד מאוד. משא"כ פה באה"ק. עכת"ד. וראה עוד בסידור פסח כהלכתו (עמ' ס"ח הערה 12)].
יש להעיר שישנן עונות רבות בשנה שבבצלים בארץ ישנם טריפסים ושאר בעלי חיים האסורים באכילה, ואז צריך לפתוח את פקעת הבצל גלד גלד ולשטפם תחת מים זורמים. ראה ע"כ בספר בדיקת המזון כהלכה (להרה"ג משה ויא שליט"א, חלק א', ערך בצל וערך בצל ירוק).
ועוד כתבו הפוס', דרשאי לטבל טיבול ראשון גם בירקות כבושים אשר ברכתם בפה"א [א"א (סי' תע"ג סק"ד), וסידור בי"ע לגר"י עמדין]. וכה"ח (בסי' תע"ג סקמ"ז) כתב, שיקח ירק הנאכל בין חי ובין מבושל, וסמך ע"ד מרן (בסי' ר"ה סעי' א') שהבאנו לעיל (בהערה ט"ו). והיינו שלא יקח ירק חי לברך עליו בפה"א אם רובא דעלמא (עפ"י המ"ב שם, וכנ"ל) נהיגי לאוכלו מבושל. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז) כתב בסתמא שאם אין לו כרפס יקח ירק אחר משאר ירקות ויברך עליו בפה"א. ונראה שכוונתם שווה.
ומה שכתבנו שאף כשלוקח משאר ירקות יקח פחות מכזית, כ"כ הפר"ח בענין שאר ירקות לטיבול הראשון, והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקק"י).
[17]יז. מה שכתבנו שיקח ירק שברכתו כברכת המרור, זאת עפי"ד הגמ' פסחים (דקי"ד, ב') דמברך אשאר ירקות בפה"א. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ג סקמ"ז וסי' תע"ה סקמ"א), וחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט), שיש לברך בפה"א והיינו לשיטתם שאף המרור ברכתו בפה"א. והמ"ב (בסי' תע"ג סק"כ) כתב, שיקח ירק מאיזה מין שהוא, אך לכתחי' טוב שיקח מאותו מין שמברכים עליו אותה ברכה שמברכים על המרור, שיפטור המרור.
יש מהפוס' שכתבו, שיש ליקח ירק שאין רגילים לאוכלו קודם הסעודה, כדי שיהא שינוי וישאלו התינוקות "מה נשתנה". ראה בספר ספ"כ (פ"ה הערות 1 ו-2).
ומה שכתבנו שלא יקח מהירקות שיוצאים בהם י"ח מצות המרור, כך נהג רב אחא בריה דרבא לאפוקי נפשיה מפלוגתא [הנזכרת בפסחים (דקט"ו, א'), דאמרו שם: היכא דליכא אלא חסה (מרור) מאי. אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור ב"פ האדמה, ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור, ואכיל. מתקיף לה רב חסדא וכו'. אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסה בלא ברכה. ע"כ]. וכ"פ הלבוש, הפר"ח, הגר"ז, המ"ב (סי' תע"ג סק"כ, וסי' תע"ה סקכ"ה), וכה"ח (סי' תע"ג ס"ק מ"ח וק"י, וסי' תע"ה סקמ"א) וש"פ. וכ"מ בהדיא ממרן (בסי' תע"ה סעי' ב'). והטעם, כמבואר בגמ', שאם יאכל עכשו מהירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור, איך יחזור ויברך עליהם בסעודה ברכת "על אכילת מרור", אחר שכבר מילא כריסו מהם (הפוס' הנ"ל).
[19]יט. עיקר הדין איתא בפסחים (דף קי"ד ע"ב וקט"ו ע"א), וכנ"ל (בהערה י"ז). וכן אמרו שם בגמ' דהלכתא כרב חסדא. וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' ב').
וממש"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' ב'), שבני"ד בטיבול שני יטבלנו בחרוסת, דייקו האחרו' דמשמע שבטיבול ראשון א"צ בחרוסת, אלא בחומץ או במי מלח, וכמש"כ בסי' תע"ג [(ס"ד) כ"כ הלבוש והגר"ז. והב"ד שעה"צ (סי' תע"ה סקכ"ד) וכה"ח (סקמ"ח). עיי"ש]. וכ"מ מהטור (בסי' תפ"ו), שכתב הטיבול בחרוסת דוקא בטיבול שני. מיהו הכלבו כתב שבני"ד אף טיבול ראשון יעשה בחרוסת. וכ"ה דעת הב"ח (בסי' תע"ג), וכ"ה לדעת הסוברים שטיבול ראשון עיקר, וכדלקמן. אלא שכה"ח (שם) הסיק, דכיון דקיי"ל כדעת השו"ע ודעמיה, לכן א"צ חרוסת אלא בטיבול השני. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ג סקנ"א). וחכ"א העיר שלכאו' נידון זה תלוי בטעם החרוסת: דאי חרוסת משום מצווה, לכאו' זה דוקא בטיבול שיוצא בו י"ח מרור, וא"כ תלוי אי טיבול ראשון עיקר או טיבול שני. ואי חרוסת משום קפא, לכאו' תלוי הדבר בשאלה מדוע לא נהגו לטבל בחרוסת כל ימות השנה. ור' לקמן (פ"ח הערה ה').
[20]כ. מרן (סי' תע"ה סעי' ב'). והטעם אמרו בגמ' (פסחים דקט"ו, א'), דא"א לנהוג בזה כמו בשאר ירקות ולאכול בלי ברכת המרור. ואת"ל דיברך "על אכילת מרור" רק לאחר שיאכל כזית מצה, כיצד יעשה כן לאחר שמילא כריסו מהמרור.
ויש לדעת שאכילה זו הינה לשם כרפס, ולא יאכל בטיבול זה לשם המרור, דלכתחי' בעינן מצה ואח"כ מרור, כדכתיב "על מצות ומרורים" וגו', ולכן יכוון לצאת י"ח מרור רק באכילתו שלאחר המצה [מ"ב (סי' תע"ה סקכ"ו), שעה"צ (סקכ"ה), כה"ח (ס"ק מ"ד ומ"ז), וש"פ]. ואף שמפסיק הרבה בין ברכת "על אכילת מרור" להכזית מרור שאוכל אחר המצה, אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה [תוס' פסחים (שם ד"ה "מתקיף"), גר"ז וש"א. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקמ"ג). והיינו שלמרות שעיקר מצות אכילת מרור הינה לאחר אכילת המצה, מ"מ החל במצוה זו כבר בטיבול ראשון. כ"מ בתוס' (שם). עיי"ש שהביאו דוגמא לכך מתקיעות דמעומד שנפטרות בברכה שלפני תקיעות דמיושב]. ויש שכתבו שאין זו ברכה לבטלה, משום דמברך עתה "על אכילת מרור", כדי לאכול המרור שאחר המצה [תוס' (בדף ק"כ ע"א ד"ה "באחרונה"). בעה"ע (דף קל"ו). מ"ב (שם סקכ"ו)]. וראה לקמן (בהערה כ"ג), שבאמת יש חולקים על עיקר דין זה, וסוברים שבני"ד טיבול ראשון עיקר, בשל קושיה זו דמברך עתה על המצוה שבאה לאחר מכן.
ובענין מה שכתבנו שיברך בני"ד על המרור ברכה ראשונה ברכת "בפה"א" או "שהכל", ראה לעיל (סוף הערה ט"ז ותחילת הערה י"ז). והנה מרן (שם) כתב שיברך ברכת "בפה"א", שכן אמרו בגמ' (שם) הן לרב הונא והן לרב חסדא. אלא שבפשטות הם דיברו על סתם ירק הנאכל כמות שהוא חי, שברכתו "בפה"א". ולכן כתב המ"א (סי' תע"ה סק"י) דצ"ע בדבר. שכן למנהג האשכנזים הנוהגים ליקח חריין למרור, כיצד מברכים עליו ברכת "בפה"א", הרי אין ראוי לאוכלו כמות שהוא חי [וראה ע"כ לעיל בפרקנו (הערה ט"ו). וע"ע במ"א (סי' ר"ה וסי' תע"ג)]. והוסיף, שבאמת לדעתו אין לברך כלל על החריין, דאין דרך לאוכלו כלל כמות שהוא, וכמבואר בסי' ר"ב (סעי' ט"ז) גבי פלפלין. והסיק, דלכן בני"ד דאין לו שאר ירקות, לא יברך אלא ברכת "על אכילת מרור" בלבד. עכת"ד.
והח"י (סי' תע"ה סקט"ז) חלק על המ"א בהא, וכתב דכיון דע"י טיבול בחומץ וכה"ג ראוי לאוכלו, יש לברך עליו ברכת "בפה"א". ונתן עוד טעם, דברכת נהנין זו הינה כברכת המצוות, כמבואר בסי' תפ"ד. עכת"ד. וכ"כ החת"ס (בהגהותיו בסי' תע"ג). נלע"ד, שדוקא למ"ד דטיבול שני עיקר, ועליו מברכים ברכת "על אכילת מרור", למ"ד זה ברכת הנהנין של הטיבול הראשון הינה ברכת המצוות של מצות הטיבול הראשון, שמכוון לצאת י"ח מצות טיבול הכרפס בברכת הנהנין הזו. אך למ"ד שטיבול ראשון עיקר, כדעת הרמב"ן וסיעתו, כדלקמן, הרי שיוצא עתה י"ח מצוות מרור ואף מברך על אכילת המרור, אך י"ח מצות כרפס יוצא מאוחר יותר, יוצא שברכת הנהנין הזו אינה ברכת המצוות אלא ברכת הנהנין לבד. וצ"ע.
ואמנם החק יוסף השיב ע"ד הח"י הנז' והסכים לדברי המ"א. וכדעתו כתבו גם הפמ"ג (בא"א סי' תע"ה סק"י) והגר"ז. והב"ד כה"ח (סקמ"ב).
והמ"ב בבה"ל (סי' תע"ה ד"ה "בטיבול") הב"ד המ"א, וכתב דקצת מוקשים הם, דאי אינם ראויים לאכילה, כיצד יוצאים בהם י"ח מרור, דהא בעינן במרור דבר הראוי לאכילה. וכ"ש דהיום שאוכלים אותו מפורר מיקרי שפיר ראוי לאכילה. ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה זה הוי אכילה חשובה, דהא אחשביה רחמנא לאכלו כמות שהוא. וסיים, שע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו, דהיינו "בפה"א". ועכ"פ "שהכל" בודאי צריך לברך עליו, ושכן נוטה דעת הגאון רע"א בחידושיו. עכת"ד. וראה במ"ב (סקכ"ח). והרב כה"ח (בסי' תע"ה סקמ"ב), לאחר שהביא מחלוקת זו, הסיק בסו"ד, דאם הירק נאכל ע"י טיבול, יש לברך עליו "שהכל". ואם הוא מר ביותר אין לברך עליו אלא ברכת "על אכילת מרור" בלבד. ואם נאכל ברווח, יש לברך עליו "בפה"א" ו"על אכילת מרור". וראה עוד כה"ח (בסי' ר"ב סקל"ד), מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (עמ' 170), מועדים וזמנים (ח"ז סי' קס"ב), ומה שכתבנו לקמן (בהערה ל') בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מהי הברכה במקרה ואין לאכילת הכרפס אלא אחד ממיני המרור, וצריך ליקח לשם כך ירק שא"א לאוכלו כמות שהוא חי, כגון חריין. והורה לי, שאם אוכל את החריין כתוש, וללא תערובת ירקות אחרים, כך שהוא מר, או ששורף את הפה, תלוי הדבר אם הוא מזיק לאדם האוכלו, שאז אין לברך עליו כלל. ואם אין אכילתו מזיקה לו, יברך "שהכל". ואם זה מזיק או לא, תלוי הדבר בכל אדם ואדם. ומ"מ האוכל חריין כשהוא כתוש, ומעורב עם ירקות אחרים, כסלק וכדו', יברך "בורא פרי האדמה". ובכל המקרים הללו יש לברך גם ברכת "על אכילת מרור". עכת"ד. וראה לקמן (הערה ל').
[21]כא. כ"מ מהתוס' פסחים (דקט"ו ד"ה "מתקיף"), דא"צ לאכול כזית בטיבול זה. וכ"מ מהגר"ז, ומהמ"ב (סי' תע"ה סקכ"ו). דהרי אינו יוצא י"ח מרור אלא כרפס, וא"צ כזית.
כתבו הפוס', שמי שטעה ואכל כזית או יותר בטיבול זה, לא יברך ברכה אחרו' [ט"ז (סי' תע"ה סק"ח). מש"ז, וכה"ח (סי' תע"ה סקמ"ה)]. וראה בפרקנו (סעי' ט').
מי שאין לו אלא כזית מרור בצמצום, ושאר ירקות ג"כ אין לו. נסתפק במש"ז (סי' תע"ה סק"ח) כיצד ינהג. וכתב שנראה שלא לעשות טיבול ראשון כלל דחיובו משום הדרדקי, ויעשה אחר המצה טיבול במרור, דזה עיקר המצוה. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקמ"ו). וכתב ע"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ע הערה ד'), דלכאו' אם יאכלנו קודם המצה, מקיים מצות מרור, ויש בזה גם היכר לתינוקות. אלא באמת עדיף לאכול קודם המצה ואח"כ המרור. ושכ"פ בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח ח"א סי' קמ"ב), וטעמו דאסור להקדים מרור למצה דאו', אבל טיבול ראשון אינו אלא מדרבנן, ודחינן איסור דרבנן מקמי מצוה דאו' ואיסור דאו', דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". עכת"ד. והקשה ע"כ בחזו"ע (שם), דכיון דהאידנא מרור מדרבנן, מהיכא תיתי שיהיה אסור להקדים המרור מה"ת. וא"כ אין כאן אלא איסור דרבנן. אלא כיון דיש לו יסוד מה"ת, אע"ג דהאידנא מדרבנן, עדיף מהיכרא לתינוקות שאין לו יסוד מה"ת. ולכן נראה שהסכים עם הפמ"ג במסקנתו, ועם מהר"י אסאד. עיי"ש. אמנם חכ"א העיר, שד' היהודה יעלה הינם עפי"ד הג' מהר"ם בנעט. אך לא ברור שם כ"כ שלדעתו יש ממש איסור להקדים המרור למצה, אלא שכן הסדר הרצוי. אלא מהר"י אסאד הוא שהוסיף הנוסח של האיסור. ויתכן שהוא משום הנידון דחצי שיעור ששם. וצ"ע. עכת"ד.
[22]כב. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ה סעי' ב'). והטעם שאינו מברך, דהא יצא י"ח בברכה ראשונה ובברכת "על אכילת מרור" שבירך בטיבול ראשון (מ"ב סקכ"ח). וכבר כתבנו לעיל (בהערה כ'), דלשיטה זו אינו יוצא י"ח מצות מרור בטיבול הראשון אלא בטיבול השני [ראה מ"ב (סקכ"ז)]. ולכן גם צריך לטבל בחרוסת בטיבול השני, ולאכול ממנו כזית כדין מרור בעלמא [כ"מ בתוס' (הנ"ל), וכ"כ המ"ב (שם סקכ"ז) וכה"ח (סקמ"ד)].
אף מי שאכל בטיבול הראשון כזית או יותר מהמרור, מ"מ צריך הוא לחזור ולאכול כזית בטיבול השני, לאחר אכילת המצה, דטיבול שני עיקר (לשיטת התוס', מרן וסיעתם). דאין הטיבול הראשון אלא להתמיה התינוקות, ובאכילה השניה הוא שיוצא י"ח מרור, שכך היא המצוה לכתחי' שלא לצאת י"ח מרור קודם שיוצא י"ח מצה, דכתיב "על מצות ומרורים" וגו' [גר"ז. כה"ח (שם סקמ"ד)]. וראה מש"כ בהערה הבאה.
ומה שכתבנו שלא ידבר בין ברכת המרור לאכילתו אלא מעניני ההגדה, שכ"כ המ"ב (סי' תע"ה סקכ"ו). ואמירת ההגדה אינה חשובה הפסק [בעה"ע. מ"ב (שם) וכה"ח (שם סס"ק מ"ג)].
[23]כג. כפי שכתבנו לעיל, הדעה הראשונה הינה אליבא דשיטת התוס' בפסחים (דף קט"ו וק"כ) הטור (בסי' תע"ג), מרן (בסי' תע"ה ס"ב), הלבוש, הפר"ח ועוד פוס' [וראה בשעה"צ (סקכ"ט) שתמה על הרא"ש שהב"ד הרי"ף שחולק ע"כ, ומאידך במקום אחר העתיק דברי רבינו יונה שהוא מקור דברי הטור שם]. אולם הרמב"ן (במלחמות), הר"ן (בההיא סוגיה בפסחים), הרשב"ץ (בספרו יבין שמועה, במאמר חמץ דף ל"ה) כתבו שטיבול ראשון עיקר. וכ"מ מרש"י ורשב"ם שכתבו שטיבול שני אינו אלא כדי לקיים שני טיבולים [וכמש"כ הפמ"ג והנה"ש. והב"ד שעה"צ (שם)]. וכ"מ מהרי"ף. ולדידהו טפי עדיף בזה לכוון באכילת המרור הראשונה (בני"ד שאוכל מרור בשני הטיבולים) לקיים מצות מרור, כיון שמברך אז "אקב"ו על אכילת מרור". ולשיטתם חייב בטיבול ראשון לאכול כזית מהמרור ולטבלו בחרוסת כדין מרור. ובטיבול השני שאוכל המרור הוא לשם מצות כרפס בעלמא, ואינו מחויב לאכול כזית וגם א"צ לטבול בחרוסת, אלא סגי בטיבול בחומץ או במי מלח, וכמש"כ בסי' תע"ג [מ"ב (סי' תע"ה סקכ"ח). וראה עוד בפמ"ג מש"כ בזה]. ואנו הבאנו את דעת התוס' כדעה העיקרית, משום שכ"פ מרן בשו"ע, וכן נראה שפסקו רוב האחרו' כדעת מרן [שכ"מ מהמ"א, וכ"נ ד' הלבוש, הפר"ח, וכ"כ כה"ח (סי' תע"ה סקמ"ד)]. ואף המ"ב שהביא בדבריו את דעת הרמב"ן וסיעתו, לא הכריע בסו"ד בהא, אלא הביא זאת כדעה שקולה לדעת מרן. וגם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שבדבר זה המנהג כדעת מרן, ולא כדברי הרמב"ן וסיעתו. ע"כ. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בני"ד, שכיון שהמ"ב הזכיר גם דעת הרמב"ן וסיעתו, אין לנו להתעלם מדעה זו. עכת"ד. ולכן צייננו בהלכות שיש גם דעות נוספות.
ודעת הגר"ע יוסף זצ"ל לא היתה ברורה לי בזה. שבחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ב) כתב שבטיבול ראשון יברך עליו ברכת "בפה"א" ו"על אכילת מרור" ויאכל ממנו כזית. ובטיבול שני שלאחר אכילת המצה יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה, דהברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה. עכת"ד. ומתחילת דבריו, שכתב שבראשונה יאכל כזית מהמרור, משמע שיוצא י"ח באכילה הראשונה. דאל"כ הרי צריך לאכול פחות מכזית, וכנ"ל (בהערה כ"א). ומאידך, ממש"כ בסו"ד שבטיבול השני יטבלנו בחרוסת, משמע שיוצא י"ח מרור בטיבול זה [ראה מ"ב (סי' תע"ה סקכ"ח) שכתב, שלמ"ד שיוצא י"ח מרור בטיבול ראשון, הרי בטיבול שני רשאי לטבלו גם בחומץ או מי מלח, ולאו דוקא בחרוסת. ולכאו' אין כן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל]. ועוד, ממש"כ שהברכה הראשונה עולה לו לאכילת מרור שלאחר המצה, משמע דס"ל כמרן, והיינו כדעה הראשו' שכתבנו, שהטיבול השני עיקר. ולכן לפי"ד הכא אין דעתו ברורה לי בזה. ואמנם ראה שם (בעמ' קס"ט), שדן מדוע בעי בני"ד לברך בטיבול ראשון "על אכילת מרור", הרי לכאו' היה עדיף לברכה לפני הטיבול השני, ובטיבול הראשון יקח מרור מבושל, שאין יוצאים בו י"ח. עיי"ש שדחה סברא זו, וכתב דכמו לענין מצה, גם במרור צריך שיהיה המרור שיוצא בו י"ח המצוה, מרור חדש, שלא אכל ממנו כלל, ואפי' שלא אכל ממנו קודם לכן כשהוא מבושל. ומ"מ כתב שם, שהמרור שאוכל לאחר אכילת המצה, "הוא עיקר המצוה". ולפי"ז נראה שלדעתו אכן יוצא י"ח מרור בני"ד בטיבול שני. אך קצת צ"ע מדוע כתב שיאכל כזית שלם מהמרור בטיבול הראשון, הרי לצורך מצות כרפס א"צ כזית, וכמש"כ מרן, וכ"פ הגר"ע יוסף עצמו בחזו"ע (ח"א כרך א' במסקנתו בסי' י"ז). וראה גם בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א הערה ד'). ועוד ראה בהסה"ע (עמ' תקי"ג סעי' ח'), שהביא את דעת מרן כ"יש אומרים" בלבד. ונוסף ע"כ כתב שהלכה כדעת הרמב"ן והר"ן, ושלא כמש"כ מרן בשו"ע. וסמך על מש"כ המ"ב (בסי' תע"ה סקכ"ח), שהב"ד החולקים על מרן. אלא שכפי שכתבנו, המ"ב סתם דבריו ולא הכריע בדבר, ורק כתב שיש הרבה פוס' שחולקים ע"ד מרן. אך הסה"ע (שם) כתב שכן "הכריע" המ"ב שם. ובמחכ"ת הרב המחבר, נראה דלא דק בזה. וכי כשמביאים דעה חולקת מחייב הדבר שכן הלכה. ובפרט שהשו"ע פסק שלא כדעה זו. ואף הרמ"א, מורם של האשכנזים, לא חלק בדבר, ושתיקה כהודאה דמי. ומנין לנו לבטל דברי גדולי עולם אלה, ולהתלות בהררים התלוים בדקדוקי מילים ולומר שכן הלכה. ובפרט שמרן הח"ח, כשדעתו לחלוק ע"ד השו"ע, עושה זאת במילים ברורות ופוסק הלכה בסכינא חריפא, ולא משאיר לקורא לדקדק בדבריו ולהתפתל במילותיו. שהרי אין דרכו ללקט בעומרים כדרכו של הרב כה"ח, שבדר"כ אינו מגלה דעתו להלכה. אלא המ"ב מפרש דעתו, ואינו כותב בשפה רפה. ולכן נראה שדעת מרן הח"ח בני"ד אינה ברורה, וכמו שקרא את דבריו הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין הכרע בדבריו. ורק אין לבטל את דעת הרמב"ן והר"ן. ולכן כתבנו שאמנם ישנם חולקים על דברי השו"ע. ודברי הסה"ע צע"ג (וכעבור זמן, כשדנתי עם ידידי מח"ס הסה"ע, הרה"ג ר' יעקב משה וינגרטן שליט"א, הסכים לדברי).
[24]כד. כתב מרן (בסי' רי"ג ס"א): על כל פירות ושארי דברים חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר, אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה. ומיהו ישיבה מיהא בעי... וה"מ בברכה ראשונה. ע"כ. וכתב הרמ"א (שם): וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה. וה"ה ישיבה לדידן (ב"י בשם הראב"ד). ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו. ע"כ.
וכבר האריך במחלוקת זו הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט-קמ"א). והעלה בסו"ד שנכון יותר שגדול הבית יברך, ויוציא בברכתו את שאר בני הבית. וזאת משום "ברוב עם הדרת מלך". אך מ"מ אם רוצים שאר המסובים לברך כ"א בפ"ע על הכרפס, רשאים לעשות כן, ובפרט באותם דורות שרבים בהם ע"ה שאינם מכוונים להוציא האחרים י"ח. והוסיף, שלכן כ"א יברך לעצמו. ואפי' בקידוש בליל פסח שכ"א כוסו לפניו, רשאי כ"א לברך לעצמו אם אין המקדש מכוון כראוי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שבאמת המנהג השני שכתבנו בהלכות הינו נכון יותר, כיון שלכתחי' עדיף שאחד יוציא את כולם, משום "ברוב עם הדרת מלך". אך אם המברך אינו יודע לכוון, או שהשומעים אינם יודעים להתכוון, או שאינם מבינים את לה"ק, אז יש לנהוג כמנהג הראשון. והטעם שפה עדיף שא' יברך ויוציא את השאר, כיון שבני"ד כולם בלא"ה מסובים למצה ולד' כוסות, לכן מיגו דמהני הסבה לזה, מהני הסבה לענין הברכה עבור כולם. וזאת אע"פ שבדר"כ אין זה כך [וחכ"א העיר שלכאו' יש טעם נוסף שא' מוציא אחרים בני"ד, והוא משום שזה נחשב כברכת המצוות, וכדמוכח מסי' תפ"ד. וכדלעיל (באמצע הערה כ') בשם הח"י. עכת"ד]. ואכן יש הטועים, ובשבת עושים "קידוש" (עם מזונות - מ.ה.), ובסופו א' מהאנשים מברך ברכה אחרונה ומוציא את השאר. וזו טעות, כיון שאין זו קביעות, וזה נכון רק למקרה שמזמנים על הפת. ושאלתיו, שהרי מהמ"ב משמע שלכאו' בימינו יש לנהוג כן, שא' יוציא את כולם, משום שההמון מזלזלים בברכה אחרו', ובפרט בברכה מעין ג', שאין הכל בקיאים בה בע"פ [ראה מ"ב (סי' רי"ג סק"ט)]. וענה לי: שאף המ"ב הרי כתב שטוב יותר שיאמרו עם המברך מילה במילה. וא"כ יוצא שכ"א מברך בעצמו. ומצד ההמון שמזלזלים בעצם הברכה, הרי אין תקנה למי שאינו רוצה לברך כלל. אך הטוב ביותר שכ"א יברך מהסידור, או בע"פ. ורק אם א"א בענין אחר, וכמש"כ המ"ב, אז א' יברך בקול והשאר יברכו עמו, או לפחות ישמעו ויצאו י"ח. וכ"כ בשונה הלכות, שא' יברך והשאר יאמרו עמו מילה במילה, אם אינם יכולים לברך בעצמם. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' רי"ג סקכ"ד), ומה שכתבנו בהלכות רה"ש (פ"ד הערה ט"ו).
ומה שכתבנו דבעי המברך לכוון להוציאם י"ח, זאת עפ"י השו"ע (סי' רי"ג סעי' ב'. סי' תר"צ סעי' י"ד ועוד). וראה לקמן פ"ו (הערה ט"ז).
ומה שכתבנו שיתכוונו גם השומעים לצאת י"ח בברכת המברך, זאת עפ"י מרן (בסי' רי"ג סעי' ג'). והוסיף מרן (שם) שצריכים לשמוע הברכה מתחילתה ועד סופה. וראה כה"ח [(באותו סי' ס"ק כ"ג-כ"ה), ועיי"ש (בסקכ"ה) שהב"ד ערה"ש בשם קה"ע על הירו' (פ"ג דסוכה), דהעונה "אמן" הו"ל כאילו מוציא ברכה מפיו, ואעפ"י שלא כיוון המברך, יצא השומע. עכ"ד. ולא קיי"ל הכי, אלא כדברי מרן (שם) דבעי כוונת משמיע ושומע. עכת"ד הרב כה"ח]. וכן דעת האחרו', וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל ומהגר"ע יוסף, זצ"ל. וכבר נתן בזה סימן הבא"ח, דר"ת "שומע ומשמיע יחדו מכוונים" הוי שמי"ם. וכמו שנהגו הספרדים לומר "ברשות שמים". וכבר הארכנו בזה בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פרק ז' הערה ע"א).
ומה שכתבנו שיענו "אמן", אך לא יענו "ברוך הוא וברוך שמו", ראה כה"ח (סי' רי"ג סק"י), ומה שכתבנו לעיל בפרק ד' (הערה כ"ו), שנחלקו הפוס' ע"כ. עיי"ש.
[25]כה. מה שכתבנו בענין המברך שאינו יודע לכוון כראוי להוציא האחרים, זאת עפ"י חזו"ע (שם), וכמבואר בהערה הקודמת. והוסיף, שכ"ה אם המקדש מגמגם בלשונו. וראה עוד בשו"ת רפ"ע (ח"א סי' י'), ובכה"ח [(סי' קס"ז סקע"ח), עיי"ש שכתב, שפעם א' נתארח מהר"ם אצל בני אדם שהיו מדלגים מלכות בברכת "המוציא", כגון אנשים שמסכסכים תיבותיהם. ולאחר שהושיט בעה"ב למהר"ם את פרוסת המוציא, בירך עליה מהר"ם בנחת. וראה עו"ש מש"כ בשם הברכ"י והד"מ, ומה שהסיק שם כה"ח].
ומ"מ במקום שבעה"ב עלול להפגע כשיראה שהמסובים מברכים לעצמם ואינם סומכים על ברכתו, יברכו הם לעצמם בלחש. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל לגבי בני אדם המתארחים אצל קרובי משפחותיהם, והמקדש אינו יודע לכוון להוציא אחרים י"ח, או שקוטע את המילים ואינו מבטא אותן בשלימותן. וראה לעיל בפרק ד' (הערות ל'-ל"ב) עוד מענינים אלה, וכן בפרקנו בהערה הבאה.
[26]כו. כך נראה עפ"י שו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'). וראה שם מ"ב, בה"ל וכה"ח. וראה עוד מ"א (סי' תקפ"ג סק"ב) ומ"ב (סק"ד), וב"ח (סי' תר"ה) מש"כ בשם התשב"ץ, ויחו"ד ח"א סי' נ"ה (אף שיש לחלק, דהכא עניית "אמן" על ברכת חבירו בעלמא הינה חיוב). ומ"מ אם בירך, והקדים את המברך השני, ואף הספיק לאכול מעט מהכרפס, ורק אז סיים המברך השני את ברכתו, צריך הוא לענות "אמן" על הברכה ששמע. ראה פמ"א (ח"ב סי' ה'), ברכ"י (סי' קס"ז סק"ד), שע"ת (סקי"א) וכה"ח (סקס"א). ואמנם נחלקו הפוס' אי סגי בלעיסת האוכל, או שצריך לטועמו, או בעי ממש לבלוע ממנו מעט. ראה מ"ב (סי' קס"ז ס"ק ל"ה ומ"א), כה"ח (סקמ"ה), ויבי"א (ח"ה סי' ט"ז), ולקמן פרק ז' (סעיף י"ז). וראה עוד בענין זה בשו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'), בכה"ח (שם ס"ק י"ז-כ', ובפרט בסקי"ט), ובשו"ע (סי' כ"ה סעי' י'), מ"ב (סקל"ה) וכה"ח (שם). וכן בהערות הגר"מ אליהו זצ"ל על ספר ברוך שאמר (עמ' 326 על סעי' י"ז).
[27]כז. בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"א הערה ג') כתב שכן הדין בקידוש. והבאנו דבריו לעיל (בהערה כ"ד). ובילקו"י (עמ' 392 סעי' ו') כתב שכ"ה בכל שאר ברכות הסדר. וראה מה שכתבנו לעיל בפרק ד' (הערות ל'-ל"ג). עיי"ש.
[28]כח. כ"כ המהרי"ל, וכ"כ הלבוש, המ"ב (סי' תע"ג סקנ"ה), כה"ח (באותו סי' ס"ק קי"ג), וחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט). וכתב הלבוש (שם), שצריך שיהיה המרור לפניו בשעת הברכה על הכרפס.
והטעם דבעי לכוון זאת, כדי לצאת דעת הרשב"ם ועוד פוס' דס"ל דצריך לברך על המרור, ואינו נחשב כצרכי הסעודה, וכדי לצאת ממחלוקת זו בעי לכוון בברכת הכרפס גם על המרור. ואין להקשות דאמירת ההגדה הוי הפסק, דכבר כתבו האחרו' דלענין זה אין ההגדה נחשבת כהפסק, ומה שמברך על כל כוס (למנהג האשכנזים) הוא משום דכל כוס הוי מצוה בפ"ע, ולא משום חשש הפסק [כ"כ המ"א (סי' תע"ג), ושו"ע הגר"ז (באותו סי' סעי' י"ז, ובסי' תע"ד סעי' א' וב'), ובה"ל (סי' תע"ג ס"ו ד"ה "ואינו"). עיי"ש]. והכרפס והמרור שניהם ענין אחד, כדי להתמיה התינוקות בשני טיבולים בלילה זה [סידור פסח כהלכתו (עמ' ע"ב בהערה)]. ומ"מ נראה בס"ד דמיירי שלא עובר זמן עיכול בין אכילת הכרפס והמרור.
ואמנם הגר"א בביאורו כתב, דמש"כ מרן (בסי' תע"ג ס"ו) דאינו מברך ברכה אחרונה על הכרפס, הוא דוקא לשיטתו (בסי' תע"ד), דמברך ברכה א' על ב' כוסות הראשונות. והטעם, דאמירת ההגדה אינה הפסק ביניהן, ולכן גם אוכל המרור על סמך ברכת הכרפס. אך למנהג האשכנזים שכתב הרמ"א (שם בסי' תע"ד), דמברכים על כל כוס וכוס, דא"א לסמוך אברכת כוס הראשונה דאמירת ההגדה הוי הפסק, אכן צריך לברך ברכה אחרונה אחר אכילת הכרפס (כשאכל לפחות כזית). ע"כ (וראה מש"כ לקמן ע"כ בהערה ל"ב). ולפי"ז אין מברכים ברכה ראשונה על המרור משום דהוי מהדברים הבאים בתוך הסעודה לצורך הסעודה שנפטרים בברכת "המוציא". וראה תוס' פסחים (דקט"ו, א' ד"ה "והדר"), בטור (סי' תע"ג), ובבה"ל (שם, עיי"ש שכתב בסו"ד דלפי"ד המ"א גם כרפס ומרור ב' מצוות נינהו, ולהכי אין אחת פוטרת חברתה. ונשאר בצ"ע). וראה עוד לקמן (בהערה ל') מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל [יש להוסיף שחכ"א העיר, שמי שאוכל חסה כמרור, לכאו' בדורנו א"צ לכוון לפטור את המרור ע"י הכרפס, כיוון שבדורנו חסה נאכלת כל ימות השנה בתוך הסעודה ללא ברכה ראשונה, דהוי דבר הראוי ללפת בו את הפת ונאכל מחמת הסעודה. ומה שהפוס' כתבו לפטור את המרור ע"י ברכת הכרפס, זה משום שבזמנם הירק שנאכל כמרור לא היה ירק שהיו רגילים לאוכלו מחמת הסעודה. ודמי קצת לד' המ"א דלקמן (בהערה ל')].
יש שכתבו, שמי שאכל כזית מהכרפס, ימהר באמירת ההגדה, כדי שלא יעבור זמן שיעור העיכול, שהוא שבעים ושתים דקות, בין אכילת הכרפס לאכילת המצה [סידור פסח כהלכתו (עמ' ע"ג סעי' ח'). וראה מ"ב (סי' קפ"ד סק"כ) ובה"ל (שם)]. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה (סי' י"ח סק"י), בחזו"ע (ח"א סי' י"א), ומש"כ לקמן (בסעי' ט').
ודין מי שלא כיוון בעת ברכת הכרפס לפטור את המרור, או שבירך ברכה אחרונה על הכרפס, אי בעי לברך ברכה ראשונה על המרור, יתבאר בעז"ה לקמן בפרק ח' (בהערה ח', בד"ה "כתבו הפוס'").
[29]כט. ראה שו"ע (סי' קע"ח). מ"ב (שם סקכ"ז, ובהקדמתו לאותו סימן). כה"ח (סקט"ז). הגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' נ"ח). סידור פסח כהלכתו (עמ' ע"ב סעי' ז'). ובהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' נ"ח) כתב, שאף לא ילך מחדר לחדר בין אכילת הכרפס והמרור. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם יש להקפיד שלא לשנות את מקומו בין אכילת הכרפס והמרור, כיון שברכתו על הכרפס פוטרת את אכילת המרור (לדעת כמה פוס', וכנ"ל). וענה לי, שצריך לאכול את המרור באותו חדר שאכל את הכרפס, אך אין קפידא אם ישנה את מקומו באותו חדר עצמו. וכל זה לענין אכילה. אך מותר בין אכילת הכרפס והמרור לצאת מהחדר שאכל את הכרפס, וללכת לחדרים אחרים, כגון ליטול ידים לסעודה, ובלבד שלא יצא מהדירה בזמן זה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שבזמננו הליכה מחדר לחדר נחשבת כאילו דעתו היתה מראש על כך, כיון שהאנשים רגילים ללכת באמצע הסעודה מחדר לחדר. ואמנם בליל הסדר יתכן שאין זה כך, כיון שכולם מסובים סביב השלחן, אך בשאר ימות השנה הליכה מחדר לחדר לא חשיבא שינוי מקום כיון שרגילים ללכת לחדר אחר באמצע הסעודה בשל תינוק בוכה או צלצול הטלפון. וכן הדין לגבי ברכת "שהכל" ושאר הברכות, ולא רק לגבי סעודה על הפת. וכ"ז אמור רק לגבי אותה הדירה. אך מדירה א' לחברתה, אף שהן תחת אותה קורת גג, אין הדין כן, אלא הוי שינוי מקום. ולגבי הפנימיה בישיבה, תלוי הדבר במציאות האם רגילים לעבור מחדר א' לשני בעת שאוכלים בחדר אחד. עכת"ד.
[30]ל. כתב המ"א (סי' תע"ה סק"י), דאע"ג שלכאו' צריך לברך על החריין ברכת "שהכל", מ"מ לוקחים לכרפס ירק שברכתו "בפה"א", משום דברכת "המוציא" פוטרת החריין הנאכל בתוך הסעודה. ועוד כתב טעם אחר, שנ"ל שאין מברכים כלל על החריין, משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא, וזאת עפ"י מש"כ בשו"ע (סי' ר"ב).
ואמנם הח"י, המ"ב בבה"ל (סי' תע"ה ד"ה בטיבול) ועוד אחרונים חלקו על דברי המ"א בטעמו השני. יש מהם שכתבו שאפ"ה בעי לברך על החריין ברכת בפה"א [מהם הח"י (סי' תע"ג סקט"ז), והחת"ס (בהגהותיו בסי' תע"ג)]. ולפי"ז פשוט דיקח לכרפס ירק שברכתו בפה"א. אלא אף אותם שכתבו שעל החריין מברך "שהכל" (ראה בה"ל שם שכן דעתו נוטה), מ"מ לא חלקו על טעמו הראשון של המ"א.
ובאמת יש שכתבו, שלכתחי' בעי' להדר וליקח לכרפס ירק שברכתו "שהכל" [כ"כ בסדר פסח כהלכתו (עמ' ע' הערה 16) בשם הפמ"ג (בא"א סי' תע"ג סק"ט). עיי"ש בא"א מש"כ "א"כ יקח לטיבול ראשון" וכו']. ומ"מ ודאי דיוצא בירק שברכתו "בפה"א", מהטעם הנזכר. ועוד יש שכתבו, דאפי' אם נאמר שעל החריין יש לברך "שהכל", מ"מ כיון שגידולו מן האדמה, אם בירך עליו בפה"א יצא י"ח בדיעבד. ועל כך סמכינן ולוקחים לכרפס אפי' לכתחילה ירק שברכתו בפה"א (הגהות רע"א על המ"א סי' תע"ה סק"י). ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, והסכים שאכן צריך לברך על החריין "שהכל", כיון שאינו נאכל חי כמות שהוא, ואף הסכים בענין הכוונה שבעת ברכת הכרפס לפטור את המרור. ואכן היה נראה לו לתרץ כדברי רע"א הנזכרים. והוסיף, שבאמת מנהג האשכנזים ליקח לכרפס ירק שברכתו "בפה"א". עכת"ד. וכ"כ בסידור פסח כהלכתו (עמ' ע' סעי' ד'). ואת דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה ראה לעיל בפרקנו (בהערה כ').
[31]לא. כתב המהרי"ל (בתשובותיו סי' כ"ה), דכיון דאיכא פלוגתא אי צריך לברך אחר אכילת הכרפס ברכת בנ"ר, ע"כ אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תע"ג). וכתבו הטור והב"י, שהפלוגתא היא דלר"י מברך אחר הטיבול בנ"ר, ולרשב"ם א"צ לברך (והב"ד לעיל בהערה ח').
ואמנם הב"ח כתב, שבאמת מחלוקת זו לענין בנ"ר לא נמצאה במפורש בפוס'. אלא שהטור מפרש זאת מדעתו, דממה שנחלקו רשב"ם ור"י בברכת בפה"א על המרור, דלרשב"ם א"צ לברך "בפה"א", לפי שנפטר בברכת "בפה"א" שבירך על הירקות בטיבול ראשון. ולעומתו ר"י ס"ל דלא נפטר באותה הברכה משום דההגדה והלל הוי הפסק טובא. אלא בגלל שהמרור נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, לכן אין מברך עליו, דברכת הפת פוטרתו. ומתוך מחלוקת זו נמשכת מחלוקת נמי לענין בנ"ר, דלר"י שההגדה הוי הפסק, ממילא צריך לברך בנ"ר אחר טיבול ראשון, דאין ברהמ"ז פוטרת מה שאכל קודם הסעודה והפסיק בין הכרפס לסעודה. ולרשב"ם א"צ לברך בנ"ר, דמאחר דההגדה וההלל לא הוי הפסק כל עיקר, שברכת "בפה"א" דכרפס פוטרת נמי את המרור, א"כ ודאי דברהמ"ז פוטרת גם את טיבול הכרפס. ע"כ תורף דברי הב"ח. וכ"כ הט"ז (סי' תע"ג סק"ח).
ובאמת שנראה שתלוי הדבר בשתי מחלוקות: א. אם אמירת ההגדה הוי הפסק. ואי הוי הפסק ודאי שאין ברהמ"ז פוטרת אכילת הכרפס ואז בעי לברך בנ"ר. ב. אף אם נאמר שאין אמירת ההגדה נחשבת כהפסק, נחלקו הפוס' אם ברהמ"ז פוטרת את האוכל שאכל לפני הסעודה [ובענין זה ראה שו"ע (סי' קע"ו סעי' א'. סי' ר"ח סעי' י"ז), במ"ב (סי' קע"ו סק"ב), בכה"ח (סי' קמ"ז סק"ז, סי' קע"ד ס"ק ל"ה ומ"ח, וסי' קע"ו סק"ב). יחו"ד (ח"א סי' נ"א), ומה שכתבנו בקונטרס הל' רה"ש (פ"ד הערה ו')]. ולכאו' הוי ספק ספיקא, ובעי לברך בנ"ר. אלא שכבר שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל דאפי' כשיש שני ספיקות כני"ד לא אמרינן שיברך, אלא פסקינן דמשום סב"ל לא יברך [ואח"כ מצאתי שכ"כ ביבי"א (ח"א סי' ל"ט עמ' קל"ד, וח"ה סי' מ"ג עמ' קמ"ח, וח"ב חיו"ד סי' ה' עמ' ק"ל). ויחו"ד (ח"ד סי' מ"א, ח"ה עמ' קצ"א, וח"ו עמ' קל"ה)].
ואכן מרן בשו"ע כתב רק שיאכל פחות מכזית מהכרפס, ובהמשך דבריו הוסיף שאינו מברך אחריו. אך לא גילה דעתו בהדיא גבי האוכל כזית. ורק בב"י (בסי' תע"ג ד"ה ומש"כ ולר"י) כתב שאף האוכל כזית מהכרפס לא יברך (וכבר כתבנו במקו"א בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שכ"מ שמרן לא גילה דעתו בשו"ע, אזלינן בתר דעתו בב"י). וכ"פ הרבה אחרו' (מהם המ"א, המט"י, המאמ"ר, הח"י, החק יוסף ועוד) שאף אם אכל כזית מהכרפס לא יברך בנ"ר. ויש מהם שכתבו כן אף בדעת מרן. ואף הגר"ז בשו"ע שלו (בסי' תע"ג סי"ח) כתב, שלענין הלכה יש לחוש לשתי הסברות, ולכן לא יאכל כזית שלם מן הכרפס, שלא יצטרך לברך אחריו בנ"ר לפי סברת הר"י. ואם אירע שאכל כזית לא יברך בנ"ר לחוש לסברא השניה. והוסיף, שאם אירע ובירך בנ"ר, מ"מ לא יברך בפה"א על המרור, משום סב"ל. עכת"ד. והביא דברי פוס' אלה כה"ח (בסי' תע"ג ס"ק ק"ט וקט"ז). וכתב (שם) שכ"ה דעת השו"ע, שאם אירע ואכל כזית לא יברך לאחריו בנ"ר. והוסיף, דהגם שיש פוס' שכתבו שאם אכל כזית מברך לאחריו, מ"מ הא קיי"ל סב"ל אפי' כנגד רוה"פ ואפי' כנגד מרן, וכמש"כ בסי' י"ח (סק"ז). וכ"ש הכא דדעת השו"ע ועוד אחרו' שאין לברך. ומיהו כתב בסו"ד, דהרוצה לצאת ידי ספק יש להרהר הברכה בלבו, ואין חשש בזה משום ברכה לבטלה [וכמו שכתב בהרבה מקומות אחרים (כגון בסי' קפ"ה ס"ק כ"ב ול"ד. וראה שם גם בסק"ה). וזכורני ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שאף שכל הפוס' פסקו שהמהרהר ש"ש בלבו אינו עובר על נשיאת שם ה' לשוא, מ"מ לדעת רבי יהושע שובבו, בעל ס' פרח שושן (שהיה לפני כשלוש מאות שנה אב"ד במצרים), הוי כנושא ש"ש לבטלה. אלא שאמר הגר"ע יוסף זצ"ל, שהאחרו' חלקו עליו בזה. בראשונה הגחיד"א, ואחריו נגררו לפחות עשרים פוס', אשכנזים וספרדים. ולכן פסק הגר"ע יוסף זצ"ל שאין הלכה כרב פרח שושן. עכת"ד. וראה בספר פרח שושן (כלל א' סס"י י"ד), וביבי"א (ח"ד סי' ב', ובפרט בסקי"ב, וכן בסי' ג'). ואכמ"ל].
וכבר קדם לרב כה"ח בזה הרב בא"ח בספרו עוי"ח, וגם הוא העלה שבני"ד אין לברך ברכת בנ"ר (ושלא כמש"כ בספרי בא"ח במהדורות הראשונות, שיש לברך בני"ד). וראה לעיל מה שכתבנו בס"ד בפרק ד' (הערה קמ"ב) ע"כ. וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל.
והמ"ב (בסי' תע"ג סקנ"ו) גם הוא הסביר דברי מרן, שאפי' אכל כזית מהכרפס לא יברך אחריו, לפי שהברכה הראשונה דכרפס קאי גם אמרור. ושלכן ברהמ"ז פוטרת גם הכרפס. וציין שם המ"ב לדברי הגר"א שהביא בבה"ל. ובבה"ל שם (ד"ה "ואינו") כתב בשם הגר"א שההגדה הוי הפסק בין הכרפס לסעודה, ולכן צריך לברך אחר הכרפס ברכה אחרונה, כיון שאינו שייך לסעודה הבאה אח"כ. ומ"מ נשאר שם בבה"ל בצ"ע (וראה בהערה הבאה מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל).
והגר"ע יוסף זצ"ל, אף הוא כתב בחזו"ע (ח"א סי' י"ח, ובח"ב עמ' קמ"ג), שאם טעה ואכל כזית מהכרפס, לא יברך בנ"ר דסב"ל. ע"כ. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ה סקמ"ה).
ובספר ספ"כ (עמ' ע"ג סעי' ח') כתב, שלא יברך אחר טיבול ראשון ברכת בנ"ר אף אם אכל כזית. אלא שהוסיף שם, שאם אכן אכל כזית ימהר קצת באמירת ההגדה כדי שלא יעבור שיעור עיכול, והוא ע"ב דקות מגמר אכילת הכרפס לאכילת המצה (והבאנו דבריו לעיל בפרקנו). ועוד כתב שם, שמי שאכל כזית יוכל לברך ברכת בנ"ר, וקודם שיאכל המרור יקח ירק אחר ויברך עליו בפה"א, ויוציא את המרור מידי ספק בברכה. עכת"ד. וצ"ע בדבריו, אם הברכה על הירק האחר אינה ברכה שאינה צריכה. דמי התיר לו לברך בנ"ר על דעת שאח"כ יברך שוב בפה"א. ובפרט שיש פוס' דס"ל שאין קריאת ההגדה הפסק בין הכרפס לסעודה [כגון שיטת הרשב"ם, המובאת בכה"ח (סי' תע"ג ס"ק ק"ט), שברהמ"ז פוטרת טיבול ראשון מברכה אחרונה. וראה גם בה"ל (סס"י תע"ג)]. וגם אין להקל כאן מהטעם שכתב הרב בא"ח (ש"ר פר' "פנחס" ססע"י ט"ז), שהוא כדי להרבות בברכות ביו"ט. עיי"ש. ואף אם יברך לפני אכילת המרור על דבר שאינו מתלפת לפת, כבננה ואבטיח, עדיין ברכת בנ"ר מה תהא עליה. וצ"ע [ונראה שאכן הדיון פה הוא מה חמיר טפי - אכילת כזית מהכרפס בספק שלא בירך ברכה אחרו' וכזית מהמרור בספק שלא בירך ברכה ראשונה (שלדעת הרבה פוס' א"צ לברך כלל), וזה לדעת רוה"פ ספק בביטול מ"ע מדרבנן. או חשש ברכה שאינה צריכה, דיש הרבה מן הפוסקים דס"ל דהוי לאו דאו'. וראה בהקדמת ספר שיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי שכתב דהוי דרבנן. וראה ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ט) שדחה דברי החזו"א שעליהם הסתמך הגרי"י קנייבסקי. והביא תשו' הרמב"ם, שהביאה גם הברכ"י (סי' מ"ו), שכתב בהדיא שברכה שאינה צריכה הוי דאו'. עיי"ש. וראה עוד בכס"מ (פ"ג ממילה ה"ו), וביבי"א (ח"א סי' ל"ט עמ' קל"ד, וח"ה סי' מ"ג סק"ד), ויחו"ד (ח"ג עמ' קצ"א). וכבר כתבנו ע"כ במקו"א. ואכמ"ל. ובפשטות נראה, שהאחרון חמיר טפי, ולכן עדיף שלא יברך כלל, לא בנ"ר ולא בפה"א. ובפרט שבעניני ברכות קיי"ל סב"ל, ושוא"ת עדיף. ויש עוד לדון בכ"ז מצד הספק אי ברכת המזון פוטרת ירק שאוכל לפני הסעודה, ואפי' ממש סמוך לה. ראה ע"כ במ"ב (סי' קע"ו סק"ב), ומה שכתבנו במקו"ד הלכות רה"ש (פרק רביעי) בענין אכילת הסימנים לפני הסעודה. וכן יש לדון מצד הסברא הנזכ' בפוס', שכל מה שאוכל אחר הקידוש חשיב שייך לסעודה (ראה בא"ח ש"ר פר' "נשא" סעי' ב' וד', ועוי"ח פר' "צו"). ואכמ"ל].
נמצאנו למדים שלדעת רוה"פ, גם מי שאכל כזית בטיבול ראשון, בין אם אכל זאת מהירק הנקרא כרפס ובין אם משאר ירקות, או מהמרור, לא יברך ברכת בנ"ר לאחר טיבול זה. ולכן כתבנו כך.
ומה שכתבנו שד"ז קאי למי שאכל בטעות, אמנם לדעת הרמב"ם ועוד פוס' בעי לאכול כזית מהכרפס (ראה בה"ל תע"ג סעי' ו' ד"ה פחות), אך מ"מ מרן פסק דבעי לאכול פחות מכזית (בסי' תע"ג סעי' ו', וכנ"ל), וכ"כ רוב האחרו'.
[32]לב. כ"פ הגר"א בביאורו, והב"ד הבה"ל (סס"י תע"ג ד"ה "ואינו") שאם אכל כזית מהכרפס צריך לברך לאחריו בנ"ר. וטעמו, שאמירת ההגדה וההלל הינם הפסק בין אכילת הכרפס והמרור. ותלה זאת במחלוקת מרן ורמ"א אי מברך על כל כוס וכוס. ע"כ. ועיי"ש בבה"ל מש"כ בשם המ"א. ונשאר הבה"ל שם בצ"ע בד"ז. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי כדעת הגר"א, שיש לברך ע"כ, ושברהמ"ז לא פוטרת את אכילת הכרפס כיון שקריאת ההגדה הוי הפסק גדול בין אכילת הכרפס לסעודה. ועוד אמר, שכזית לענין זה אנו מחשבים עשרים ושמונה גרם. עכת"ד. ואמנם כן נראית דעת הגר"א בביאורו, אלא שבמע"ר (סי' קצ"א) כתוב בהדיא שאוכל כזית כרפס, ואינו מברך ברכה אחרו'. וכבר עמד ע"כ הרה"ג משה שטרנבוך שליט"א בהגדה ש"פ שלו (עמ' נ"ח), ובמועדים וזמנים (ח"ז סימן קפ"ג). עיי"ש. וע"ע לעיל (בהערה כ"ח).
[33]לג. חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ז), לוח החסידים "דבר יום ביומו" (דיני הכנות הסדר), וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. ואופן הבדיקה ראה לעיל בפרק ב' (הערה פ"ב). וראה עוד בכה"ח יו"ד (סי' פ"ד סק"ק). ובספר סידור פסח כהלכתו (פרק א' סעי' ד', פרק ה' סעי' ג', ופרק ט' סעי' ג'), ובשאר ספרי האחרונים הדנים כיצד להמנע מאכילת שרצים.
וכבר החמירו הפוס' בחיוב בדיקה זו, הן לגבי הכרפס והן לגבי המרור, דהרי אין חיובם אלא מ"ע מדרבנן. ואילו האוכל תולעת אחת עובר על חמישה לאוין, ועל כל שרץ מעופף עובר על ששה לאוין. ועל כל לאו חייב ל"ט מלקות. ונמצא שהפסדו מרובה משכרו, ושוא"ת עדיף. לכן צריך לעמוד על המשמר ולבדוק יפה כל עלה ועלה. וכבר כתב בעל ערוה"ש (יו"ד סי' פ"ד סעי' פ"ב) שצריך לבדוק פעמיים או שלוש כל עלה בנפרד. וידוע המעשה שהביא רבינו יוסף חיים בספרו הבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ז) שחכם אחד נכנס בערב פסח לחצר אחת, וראה את בעלת הבית כשלפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת את עלי החזרת, מביטה בהם במהירות וכלאחר יד, ומניחה אותם בסל אחר. שאל אותו חכם את האשה: כמה שערות יש בראשך. אמרה לו: לא מניתי אותם, ולדעתי גם א"א למנותם. אמר לה: את שערותיך אפשר ואפשר למנות. אך את חיוב המלקות התלוי על צוארך אי אפשר למנות (שהרי על כל תולעת שאוכלים מתחייבים בחמישה לאוין, שעל כל אחד חייבים שלושים ותשע מלקות כנ"ל). אמרה לו: מה אעשה, בני הבית מרובים ורוצים לאכול הרבה חזרת, שערב להם מאכל זה. אמר לה: תשובה זו לא תצילך ביום הדין. על כן שמעי לעצתי. השליכי את העלים, שהרי להם צריך בדיקה מרובה, וקחי את הקלחים בלבד. וכן בכרפס, קחי ממנו רק בשיעור מועט כפי החיוב. והוסיף שם מרן הבא"ח, שכן יעשו כל בני הבית כשהמסובים מרובים והאנשים הבודקים מעטים. וכבר גילה לאוזני אחד מגדולי הדור, שאינו אוכל כל השנה מירקות אלה, ורק בערב פסח בודק הוא בעצמו את הכרפס והמרור. עכת"ד. וראה מה שכתבנו לקמן (בהערה ל"ה).
ומה שכתבנו שבפרט יש להשגיח ע"כ בבתי המלון בהם האוכלים רבים וצריך לבדוק כמות מרובה, כ"כ בסידור פסח כהלכתו (פרק א' סעי' ד'). ונכונים דבריו. וה"ה בבתי חולים, בתי הארחה ובשאר סדרים ציבוריים.
כבר כתבנו לעיל (בפרק ב') בשם לוח החסידים "דבר יום ביומו" (דיני הכנות הסדר), שאם לא בדקו הירק מעיו"ט, יבדקו במתינות ביו"ט עצמו כמה פעמים, ואם מצא תולעים או חרקים, יקח את התולעת או החרק יחד עם מעט מן העלה, שהרי שרצים אלה הינם מוקצה. ואילו לדעת השש"כ (פ"ג סעי' ל"ו), יש להחמיר בזה דוקא בשרצים קטנים. אך בגדולים מותר להוציאם כמות שהם. עיי"ש. וראה לקמן בהמשך ההלכות פה, ובפרט בהערה ל"ה, שכיום שישנם גידולים מיוחדים לסלרי ושאר ירקות עלים, ללא תולעים, שניתן לומר לכאו' שיש חובה ליקח דווקא אותם. וכבר כתבנו שם שהטוב ביותר לקחת ירקות עלים של חברת חסלט, בהשגחת הרה"ג יגאל קמינצקי שליט"א.
ומה שכתבנו שעדיף לקחת לצורך זה את הקלח האמצעי של הירק, כ"כ בחזו"ע (ח"ב שם), וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וכתב בחזו"ע שם (בעמ' קל"ז) הטעם, שאין מצוי כ"כ תולעים בקלח האמצעי. וכתב עוד (בעמ' קל"ח), שקל יותר לבדוק הקלח מהעלין. וכ"כ בחזו"ע ח"א הנד"מ (עמ' תרנ"ז). גבי מרור. עיי"ש.
[34]לד. כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ח הערה א'), שהדבר פשוט, שאע"פ שהכרפס עדיף משאר ירקות, מ"מ היות ומצוי בו תולעים, צריך לעמוד על המשמר ולבודקו יפה. ואם אין בביתו אשת חיל יראת ה' להזהר בבדיקתו כראוי (וראה ע"כ בסמוך) ודאי שאינו כדאי לאכול ממנו ולעבור על חמישה לאוין בכל תולעת, והוא ח"ו מנחת זכרון מזכרת עוון. ולכן הסיק שם שיקח ירק אחר שאין מצוי בו תולעים. עכת"ד. ואמנם דבריו קאי אבעה"ב, אך נראה דה"ה לאורח אצל אחרים.
וכבר כתבנו לעיל (בפרק ב' הערה פ"ב) שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל בזה, שכיון שחזקתם של עלי הכרפס שיש בהם תולעים, לכן במקרה זה שאינו יודע אם בדקום כראוי, לא יאכלם, ורק יאכל הקלח האמצעי שבדר"כ אין בו תולעים, וגם זאת לאחר שיבדקנו. ושאלתיו, האם הדין כן גם בפטרוזיליה. וענה לי, שגם פטרוזיליה לא יאכלנה (במקרה דידן - ככרפס) עד שיבדקנה. והטוב ביותר שיקח לשם כך רק את הקלח האמצעי, יבדקנו ויאכלנו. עכת"ד. וראה לקמן פרק ח' (הערה ע"ב) מש"כ בענין הקלח.
ולאור הדברים הנ"ל כתבנו דיקח ירק אחר, או שיקח רק הקלח האמצעי ויבדקנו. ואף שבחזו"ע (שם) כתב בהערה, שאף אם יזהר לאכול מן הקלח שלו שאין מצוי בו כ"כ תולעים ואפשר לנקותו בנקל, מ"מ לא ימלט כי מי מן המסובים יאכל ממנו לתיאבון, וירום תולעים. ע"כ. ולפי"ז נראה דאין דעתו נוחה אף מאכילת הקלח. מ"מ בהלכות שם (בעמ' קל"ז) גילה דעתו דאכילת הקלח עדיפא טפי. ונראה שמש"כ בהערה היינו הדרכה לבעה"ב, שלא יקח הכרפס לכל בני ביתו, דחיישינן שמא א' מהם לא יבדוק לעצמו הכרפס כדבעי. אך הכא הרי משתעינן באורח, שהוא כאדם פרטי יכול לבדוק לעצמו הכרפס כראוי [וזה עתה נד"מ חזו"ע ח"א, וכתב שם (בעמ' תרנ"ו-תרנ"ז) כדברינו הכא]. וראה עוד לקמן בפרק ח' (סעיפים כ"ד, כ"ה וכ"ו, ובמקורות שם). ומ"מ כתבנו שמהפטרוזיליה יקח את השורש, כי אין לה קלחים. ואילו מהסלרי עדיף שיקח הפקעת, ואם אין לו אזי שיקח את הקלחים. ומ"מ ינקם היטב.
ובענין נאמנות הנשים בבדיקת תולעים, כבר האריכו הפוס' בענין זה. ראה מש"כ מרן בשו"ע יו"ד (סי' פ"ד סעי' י"א), ובנו"כ שם (בפרט בכנה"ג סקס"א, בש"ך סקל"ה ובפר"ח). בב"י (באותו סי' ד"ה "וכתב עוד, אשה" וכו'). ומש"כ הרמ"א בתורת החטאת (כלל מ"ו סי' ט'). ומש"כ שם הג"ר יו"ט הלר (בעל תוס' יו"ט) בתורת האשם. ביש"ש חולין (סי' ק"נ). חכמת אדם (כלל ל"ח סעי' כ"ה). דרכי תשובה ביו"ד (שם ס"ק קנ"ד). ערוה"ש (באותו סימן סעי' פ"א ופ"ד). כה"ח (באותו סי' ס"ק קכ"א וקכ"ג). וראה עוד במאירי פסחים (דף ד' ע"ב, לענין נאמנותן בבדיקת חמץ). והמעיין במקורות הנ"ל יראה שאכן נחלקו הפוס' לענין נאמנות הנשים בבדיקת התולעים במקום שיש טורח בכך. וזכורני שהגר"מ אליהו זצ"ל היה מורה לעיתים להחמיר במקום שיש לבדוק כמות מרובה (כגון במוסד גדול), מהטעם שכתב הרש"ל (דעצלניות הן). עכת"ד. ומ"מ כבר כתב הכרתי, שמוטב לסמוך על בדיקת נשים כשרות, מאשר על בדיקת אנשים הטרודים בעסקיהם. ע"כ. ונראה למסקנה, שבכל מקרה יש לדון לגופו. וכלל זה נקוט בידינו, שלבדיקת תולעים צריכים שני דברים: א. יראת שמים. ב. ראיה טובה. וה' יראה ללבב. וחכ"א הוסיף שגם רצוי מאוד לדעת ולהכיר את סוגי התולעים ומראיהם כפי שהם באותו ירק שבודק. וכן את מקום הסתתרותם. וכמובן שצריך סייעתא דשמיא למצוא את התולעים.
[35]לה. כפי שכתבנו, פשוט וברור הוא שכיום שמצוי הדבר מאוד ירק בגידול מיוחד ללא תולעים, הרי שלכאו' יש חובה לקחת דוקא אותו לאכילה ולא ירק אחר. דהוי מעין לא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא.
אולם יש להדגיש, שלא כל החברות המתיימרות לגדל ירקות ללא תולעים, אכן עומדות הן בציפיות ובתקנים ההלכתיים הקשורים לכך.
כדי לעזור לקורא הנכבד, נביא כאן את ממצאי הרבנות הראשית לישראל כפי שנעשו בבדיקה האחרונה (בחודש ניסן תשע"א) ויש להדגיש שהדברים משתנים מידי פעם בפעם:
אנשי הרבנות הראשית לישראל אמרו לי שהחברה הטובה ביותר הינה חברת חסלט (אך כיוון שזו חברת שיווק, יש לשים לב שהמדובר הוא דווקא ירקות עלים בהשגחת הרה"ג יגאל קמינצקי שליט"א).
החברות מסוג א': ירוק מן הטבע. ברכת קטיף. קטיף בגולן. עלי הבשור. גלאט עלים. חסלט (בהשגחת הרה"ג יגאל קמינצקי שליט"א!). עלי בודק. י. יבולי קטיף. קטיף עלים למהדרין. עלים ירוקים למהדרין (ימיני). משק מן. יק"מ. ירוק בכפר למהדרין. קטיף הארץ למהדרין.
אלה החברות מסוג א'. ולגבי חברות אלה הכלל הוא כזה: ראוי להשרות את הירק במים וסבון. ויש לקיים את ההנחיות הכתובות על השקית.
החברות סוג ב': הכלל לגבי חברות אלה: חייבים להשרות את הירק במים וסבון לפני השימוש.
ואלה החברות סוג ב': ברכת דוד. עלי השרון. יבולי הכפר. קטיף למהדרין.
החברות סוג ג': הכלל לגביהן: חייבים להשרות במים וסבון ולבדוק עלה עלה כנגד השמש.
ואלה החברות סוג ג': מרינה. על פלגי מים. מיטב הירק.
ישנה קבוצה נוספת של חברות שמהן בכלל הוסרה ההשגחה, ואלה הן: עלים ירוקים למהדרין. יבולי מנחת שי. תנובת הארץ. יבולי הנגב. עלה מהודר/עלה עלה.
יצויין שהבדיקות אצל כל החברות הנ"ל נעשו בעיקר לגבי חסה וסלרי. ועוד, שבדיקות אלה לא התייחסו לירקות קפואים או שטופים.
אלה הם הדיווחים של המציאות מהמעבדה הארצית של הרבנות הראשית לישראל.
[36]לו. הנה מרן החבי"ב כתב בספרו שכנה"ג (בהגב"י סי' קנ"ח סעי' ד') דכללא דמילתא, דכל דבר שטיבולו במשקה שבא לאוכלו דרך אכילה, אפי' ע"י כף צריך נטילה. והוסיף, דמ"מ כשהוא אוכל בכף דבר מבושל, מנהגו שלא ליטול ידיו. ואע"ג דכשאוכל ביד את הדבר המבושל מנהגו ליטול ידיו, מ"מ תרי חומרי לא עבדינן. ע"כ. וכן הסכימו עו"ת, הרב בי"ד, המט"י, פרח שושן ועוד כמה אחרו'. והב"ד הבה"ט (סי' קנ"ח סקי"ב), וכה"ח (סקכ"ג). ואמנם הרב בי"ד הוסיף, דכל מה שאמרו דהאוכל דבר שטיבולו במשקה א"צ נט"י אם אוכלו מבושל וע"י כף, הוא דוקא בתבשיל שהדרך לאוכלו ביד. אך דבר שאין הדרך לאוכלו ביד, אלא בכף, כגון חיטים, אורז ושאר קטניות דקות, שמעתי שא"צ נטילה כלל אפי' לא יהא מבושל ואפי' אוכלו ביד. והב"ד הי"א. אלא שכתב שמדברי הרדב"ז נראה, שבין דבר שהדרך לאוכלו בכף, ובין שדרכו להאכל ביד ואוכלו כעת בכף צריך נט"י. ע"כ. והב"ד כה"ח (שם). והמ"ב (בסי' קנ"ח סקכ"ו) כתב בשם האחרו', דמיני תבשיל, כיון שאין הדרך לגעת בהם ביד, אלא נוהגים לאוכלם בכף וכדו', א"צ נט"י. ואפי' אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף, ג"כ א"צ נטילה. וכן נוהגין. אבל מה שהדרך ליגע בו בידיו, אע"ג שאוכל בכלי, לא מהני. עכת"ד.
ולפי האמור נראה, שאכן בעי ליטול ידים אם אוכל ירק חי שטיבולו במשקה שאינו מבושל, ואף האוכלים תפו"א ככרפס יצטרכו ליטול ידיהם. אלא שכבר כתב הרמ"א (בסי' קס"ג סעי' א'), שמי שאין מים מצויים לפניו אלא בריחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה, יאכלם ע"י כף. עכ"ד. ואמנם כמה מהאחרו' (הא"ר והמאמ"ר) הקשו, דמדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הי"ח) משמע דדוקא כריכת מפה על ידיו מועילה, ולא סגי בכף וכדו'. וכמש"כ מרן בב"י. ובפרט שבמפה ידו מכוסה, משא"כ בכף שידו מגולה, וחיישינן טפי דילמא אתי למינגע. מ"מ הלבוש, הל"ח, הגר"ז, דה"ח והחס"ל הסכימו עם דברי הרמ"א בהא, וכתבו דיכול לאכול בכף. והב"ד כה"ח (סי' קס"ג סק"ח. ויש לשים לב, שהרמ"א דיבר דוקא במקרה שאין לו מים לנטילה). ומדברי המ"ב (סי' קס"ג סק"ז) עולה, שבשעה"ד כשאין לו מפה לכסות ידיו, אכן יסמוך על הרמ"א בכך. וכ"כ בהדיא כה"ח (שם). ולפי"ז נראה, שלכתחי' אין מועיל לאכול בכף דבר שטיבולו במשקה, ואפ"ה בעי נטילה. ואף מדברי מרן (בסי' קס"ג סעי' ב'), שכתב שאף האוכל ע"י מזלג (מגריפה בלשונו), צריך נט"י, משמע דה"ה בני"ד כשאוכל הכרפס ע"י מזלג או כף בעי נטילה. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שכיון שיש מחלוקת בין הפוס' אם האוכל ירק צריך נט"י כשאוכלו במזלג וכדו', ואפי' כשאוכלו חי, לכן אין לטבל הכרפס במזלג, כיון שיש לטבל הכרפס דוקא באופן החייב נט"י, וזאת כדי שלא לעקור תקנת חכמים ליטול ידיו לפני הכרפס [וכמש"כ כה"ח (בסי' תע"ג סקנ"א), ובהגדה ש"פ להג"ר משה שטרנבוך שליט"א (עמ' נ"ח. עיי"ש - מ.ה.)]. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבני"ד יש צד להמנע מלטבל ע"י מזלג לא כדי שהתינוקות יראו שינוי, אלא כדי שלא יראה כנוטל ידיו לפירות שהוא מגסי הרוח. עכת"ד. ולמסקנה נראה, שלמנהג הספרדים אין לטבל הכרפס ע"י מזלג וכדו', אלא רק ביד, זאת עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל, וכדלעיל.
ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים מותר לטבל הכרפס ע"י מזלג וכדו', אם אוכל ירק חי שהדרך לאוכלו ביד, זאת עפי"ד המ"ב (בסי' קנ"ח סקכ"ו). וכ"פ הרה"ג משה שטרנבוך שליט"א בהגדה ש"פ מועדים וזמנים עמ' נ"ח [וראה בספ"כ (עמ' ע' סעי' ה'), שכתב בסתמא שמותר לטבל הכרפס במזלג וכדו', ולא חילק בין אם דרכו להאכל במזלג, כגון תפו"א (שכן נוהגים רבים מהאשכנזים, וכמו שכתבנו בפרקנו בהערה ט"ו), או שרגילים לאוכלו ביד. וצ"ע על דבריו. וראה עו"ש בהגדת מועדים וזמנים מש"כ בני"ד].
ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים אם אוכל ירק שהדרך לאוכלו במזלג, שיטבלו ביד, זאת עפ"י מש"כ המ"ב (שם) שבמקרה כזה א"צ ליטול ידיו אם אוכלו במזלג. ולכן, כדי שלא לעקור תקנת חכמים ליטול ידים ב"פ בלילה זה, וכמש"כ מרן בב"י (רס"י תע"ה), ושכ"כ כה"ח (סי' תע"ג סקק"ז), כתבנו שיטבול בידו, כדי שיתחייב בנט"י.
וכיון שאתינן להכא, נראה דיש לדון במה שהקלו כשאוכל בכף אוכל מבושל, אם בעי שהאוכל יהיה מבושל, או שהמשקה יהיה מבושל, או שניהם. ואי אמרינן דשניהם מבושלים, האם הוא דוקא כשהתבשלו יחד (שהרי בעניננו - בטיבול הראשון והשני, בדר"כ מטבלים ירק חי במי מלח שאינם מבושלים. אך האוכלים תפו"א בטיבול ראשון, אוכלים ירק מבושל הטבול בדבר שאינו מבושל). והנה המ"ב (בסי' קנ"ח סקי"ד) כתב בשם דה"ח והאחרונים, שאם אוכל מרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. ודוקא במרקחת המטוגנת בדבש. אך המטוגנת בסוכר, לכו"ע א"צ נטילה. ושם (בסקכ"ה) כתב, שנחלקו האחרו' בדין פירות המבושלים במים אי בעי נט"י, וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף, אם יש משקה טופח עליהן. ובכבושים (כגון מלפפונים וכדו') בודאי שנכון להחמיר ליטול ידים, אם לא שנתנגבו ממים שעליהם. עכ"ד. ועולה מדבריו שמ"מ האוכל בכף, מזלג וכדו', א"צ נט"י אם אוכל פירות וירקות שהתבשלו יחד עם א' משבעה משקין.
ומדברי כה"ח (באותו סי' סקכ"ג), שהב"ד שכנה"ג הנזכרים לעיל, משמע דבעי שהאוכל יהא מבושל, אף שאין המשקה מבושל. ולכאו' קשה, שהרי גזרו על נט"י לדבר שטיבולו בא' משבעה משקין, ומנ"מ אם האוכל מבושל אם לאו. דבשלמא אם נאמר שהמשקה מבושל, ולא אכפת לן אם התבשל עם האוכל או שהתבשל המשקה לבדו, הרי שי"ל שגזרו דוקא על המשקין הללו כמות שהם, ואם כבר התבשלו המשקים, אין עליהם שם משקה כבראשונה, ולכן א"צ נטילה. אך אם התבשל האוכל לבדו, מנ"מ בין חי למבושל, הרי ממילא יהפך לשני לטומאה, שהרי המשקה שעליו הינו ראשון לטומאה [וכמבואר לעיל (בהערה ב'), בטעם נט"י לדבר שטיבולו במשקה, עפ"י מ"ב (סי' קנ"ח סקי"א) וכה"ח (ס"ק י"ג וכ"ד). ות"ח אחד אמר לי, דשמא לא גזרו על מבושל, שהדרך לאוכלו במזלג. כמו שלא גזרו על משקה, שהדרך לשתותו בכוס]. וראה בבה"ט (סי' קנ"ח סקי"ב), שמשמע מדבריו דעל המשקה להיות מבושל, ואז א"צ נט"י אם אוכלו בכף וכדו'. ור' עוד בכה"ח (שם סקל"ט). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מה שאמרו שהאוכל ע"י כף או מזלג וכדו' אוכל שטיבולו במשקה, שא"צ נט"י, האם זה אמור כשהאוכל מבושל, או שהמשקה שטובל בו הינו מבושל, או דוקא כששניהם מבושלים. וענה לי, שד"ז אמור בין אם המשקה הינו מבושל, ובין אם האוכל מבושל. והוסיף, דהיינו שזו קולא, שאף אם קיים אחד מתנאים אלה, שא"צ ליטול ידיו, עכת"ד. וראה בא"ח (ש"ר פר' "תזריע" סעי' י"ח).
[37]לז. כתב הרד"א בסדר ההגדה ש"פ, דצריך להסב אף בעת אכילת הכרפס. וכ"כ המאמ"ר והקיצוש"ע (סי' קי"ט סעי' ג') ועוד פוס'. ואילו שב"ל (דף צ"ב) כתב, שאוכל כרפס בלא הסבה. וכ"כ הצל"ד, המט"מ, ופוס' אחרים. עיין בברכ"י (סי' תע"ג סקי"ד), בכה"ח (ס"ק קי"ד) ובחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"א וקמ"ב הערה ד'), שהביאו דעות הפוס' בכך. ובמ"ב לא מצאתי שהזכיר דין הסבה בכרפס.
ונאמרו כמה טעמים בפוס' לכאן ולכאן. הטעם להסב, שהוא דרך גדולה לטבול קודם אכילה להמשיך תאוות המאכל. וכן ממש"כ הפוס' שבמרור אין להסב, משמע דבכרפס יש להסב. ויש שכתב שאין הפסד בהסבה, דהא כבר כתבו הרמב"ם והפוס' ז"ל דלכתחי' יסב כל הסעודה. ויש שכתבו עוד טעמים [ר' למשל מאמ"ר (סס"י תע"ג)].
והטעם שלא להסב, דממש"כ בשו"ע ובפוס' שבמצה ובד' כוסות בעי הסבה, משמע שבכרפס א"צ הסבה. ויש שכתבו שעד"ה א"צ הסבה [ר' מאמ"ר (שם), וגם בשם מרן הגחיד"א בברכ"י].
[38]לח. כתב הכס"א, שאין נוהגים כדברי הרד"א בהא, ושכן עיקר שאוכלים הכרפס בלא הסבה. וכ"כ הרב בא"ח, והב"ד כה"ח (סי' תע"ג שם). והסיק כה"ח, דלכן נהרא נהרא ופשטיה. ובחזו"ע (שם עמ' קמ"א) כתב, שאכילת הכרפס א"צ הסבה, ומיהו אם רוצה לאוכלו בהסבה רשאי. ואף שהג' הרח"ף בספרו חיים לראש (דף מ"ה) כתב שיאכל חצי כזית בהסבה והשאר שלא בהסבה, לצאת י"ח כולם, מ"מ חלק עליו הגר"ע יוסף זצ"ל שם, וסיים דבריו שהבא להמלך אמרינן דשוא"ת עדיף. עכת"ד. וכ"כ הרה"ג משה שטרנבוך שליט"א בהגדה ש"פ שלו (עמ' נ"ח), שהמנהג שאין מיסבים בעת אכילת הכרפס. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאין הספרדים נוהגים להסב בעת אכילת הכרפס, ומ"מ אין מניעה להסב. והוסיף, שאכן נחלקו בכך הרח"ף והבא"ח, שהרח"ף כתב להסב, והבא"ח כתב שאין המנהג להסב. עכת"ד. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שהאשכנזים אינם נוהגים להסב בעת אכילת הכרפס. ע"כ.
[39]לט. עפ"י מרן (סי' שכ"א סעי' ב'). וכ"כ הט"ז, המ"ב (סי' תע"ג סקכ"א), כה"ח (סק"נ) וש"א. והטעם, משום דדמי לעיבוד העור. שכיון שנותן מי המלח כדי להתקיים, דמי לעיבוד שהמלח מקיימו. ואע"ג דקיי"ל דמדאו' אין עיבוד באוכלים, מ"מ מדרבנן מיהו אסור [מרן (שם) ומ"ב (באותו סי' סק"ט). עיי"ש].
י"א שרשאי בשבת לתת שמן במלח לפני שמערב המלח עם המים, וה"ה לערב שמן במים קודם שמערב בהם המלח [מ"ב (שם סק"י) בשם יש מקילים. והוא מדברי העו"ש ותו"ש]. ויש אוסרים זאת [א"ר, מאמ"ר, הגר"ז, וכה"ח (באותו סי' סק"ט). והפמ"ג בא"א כתב שכ"מ מדברי השו"ע]. וטעם המתירים, דאז אין שמם מי מלח (מ"ב שם). וראה מה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה י"ב). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמותר לעשות מי מלח בשבת באופן זה, והיינו לקחת מלח, להוסיף שמן, ורק לאחר מכן להוסיף המים. והוסיף, שאכן רשאי לטבל הכרפס במי מלח אלה, כיון שיש בהם רק מעט שמן. עכת"ד (וראה לקמן הערה מ"א).
ועוד כתבו הפוס', דה"ה דאסור לתת יין, חומץ או שאר משקים במלח, ולא מים בלבד אסרו (מ"ב שם סק"ח). ועוד פרטי דינים בענין זה ראה שם בשו"ע, במ"ב (ס"ק ט'-י"ב), בבה"ל ובכה"ח (שם).
[40]מ. מה שכתבנו שרשאים לעשות מי מלח בריכוז נמוך, דכ"כ מרן (שם בסי' שכ"א ס"ב), דהוא דוקא אם נתן פחות משני שלישי מלח בתערובת. וזאת עפי"ד אביי בגמ' שבת (דק"ח, ב').
ומה שכתבנו שרשאים לעשות את מי המלח בכמות מועטה, כ"כ מרן (שם), וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקכ"א) וערוה"ש (באותו סי' סעי' י'). והוסיף, דמ"מ כל הצריך לאותה סעודה שרי. ולכן אם לא הכין מבעו"י יעשה בשבת, אך לא הרבה. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאין קפידא לעשות דוקא כמות מועטת, אלא שרי אף בכמות מרובה, ולא כמש"כ מרן בשו"ע. ומ"מ, הדגיש, צריך לעשות זאת בשינוי. ושאלתיו, מה יסוד ההיתר לעשות אף בכמות מרובה. וענה לי, שכיון שעושה בשינוי, וגם עושה כן לצורך יו"ט - ליל הסדר, לכן שרי. עכת"ד. וראה עוד בלוח א"י (דיני ע"פ) שכתב שאם שכח להכין את מי המלח בעש"ק, יעשה בליל הסדר מי מלח מעט, רק כדי שיעור הטיבול, או שיטבול בחומץ.
ומה שכתבנו שכ"ה אם אין לו חומץ, כ"כ המ"ב (בסי' תע"ג שם). ומ"מ להכין מי חומץ בליל הסדר שחל בשבת, והיינו לקחת מי חומץ ולערבם במים, אין שום בעיה בכך. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
כתב המ"ב (בסי' תע"ג סקנ"ד) שרשאי לטבל הכרפס ביין. ומשמע בהדיא מדבריו שאינו בדיעבד, אלא אפי' לכתחי' רשאי לעשות כן. וראה לעיל (בהערה י"ב). אך משום שנהגו בחומץ או במי מלח, לכן כתבנו בלשון שהם עדיפי טפי.
וכתב כה"ח (בסי' תע"ג ס"ק נ"א וקי"ב) בשם הפר"ח, שרשאי לטבל בשאר מיני טיבולים. והסביר כה"ח, דהיינו דוקא משקאות שיש עליהם שם משקה שצריך נט"י לטובל בהם. וכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם יש לטבל הכרפס דוקא באחד משבעת מיני המשקים. וענה לי, שאם מטבל הכרפס באחד משבעת מיני משקים, אינו צריך להוסיף מים (עפ"י מרן סי' קנ"ח סעי' ד' - מ.ה.). ולכן אם מטבל במיץ ענבים או בחומץ של יין, א"צ להוסיף מים [וכן ראה בה"ט (סי' קנ"ח סק"ו) שכתב בשם המטה יוסף, שחומץ יין דינו כיין - מ.ה.]. אך רשאי לטבל הכרפס גם בשאר המשקים, כגון שסחט לימון, אלא שאז צריך להוסיף מים (וראה לקמן בהערה הבאה בענין שיעור המים). והמטבל במי מלח, בלא"ה עירב אותם עם מים. ואגב זאת אמר, שהוא מקפיד לטבל הכרפס בחומץ של יין, אך רק מצד המנהג. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' קנ"ח ס"ק כ"ו-מ"ג, ובפרט בס"ק כ"ו, כ"ט, ל"ב, ל"ג, מ' ומ"א). עיי"ש.
[41]מא. כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט הערה ב'). וטעמו, דמי לימון הוי מי פירות שא"צ נט"י, וכדי שלא לבטל תקנת חכמים ליטול ידיו בלילה זה לדבר שטיבולו במשקה, לכן יערב כאמור. עכת"ד. וראה מש"כ הרמב"ם (בפט"ז מהל' טומאת אוכלין ה"ד), דמי פירות שנתערבו בשאר משקין הולכין אחר הרוב. נתערבו במים כל שהן, הרי הכל משקה, ומתטמא טומאת משקין ומכשיר. ע"כ. ואף הרב ערה"ש פסק כרמב"ם, וכתב דלא כמט"י שפסק כראב"ד (שם בהשגות), דגם אם נתערבו במים הולכים אחר הרוב. ואף הא"ר פסק כרמב"ם, והב"ד כה"ח (בסי' קנ"ח סק"מ), ונראה מסתימת דבריו שגם הוא דעתו כרמב"ם. עיי"ש (וראה גם מש"כ שם בריש אותו ס"ק. וכן שם בסקמ"א). ולפי"ז נראה שדעת הגר"ע יוסף זצ"ל כדעת הראב"ד הנזכר, או שלדעתו לפחות בעי לחוש לדבריו. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלדעתו יש לפסוק בענין זה כרמב"ם, ולכן מתחייב בנט"י אף אם יש מעט מים במי הלימון הללו. עכת"ד.
ובענין המכין מי לימון בשבת, ראה מרן (בסי' ש"כ סעי' ו') שכתב בפשטות שמותר לסחוט לימוניש (היינו לימונים) בשבת. וראה שם במ"ב (סקכ"ב. עיי"ש שפקפק על היתר זה, עפי"ד הח"א), ובבה"ל (ד"ה "לסחוט"). והגר"ע יוסף זצ"ל העלה בספרו לוי"ח (סי' נ"ז), שמותר בשבת לסחוט לימון בכל אופן שהוא, והיינו בין לתוך כלי ריק, בין כשסוחטו לתוך כלי שיש בו משקה, וכ"ש כשסוחטו לתוך אוכל. עיי"ש. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי, שאסור לסחוט בשבת לימון, אלא אם כן סוחטו לתוך אוכל, באופן שהמיץ נבלע כולו בתוך האוכל (הסלאט, הסוכר וכדו'). ויש לזכור, שמחלוקת זו הינה רק לגבי לימון. אך לגבי שאר סוגי הפירות הדין שונה. כמבואר בשו"ע (סי' ש"כ), ובנו"כ (שם). ושאלתיו, האם בני"ד צריך שיהיה בתערובת מי הלימון פחות משני שלישי לימון (ראה בסעיף הקודם לגבי מי מלח). והאם צריך שאכן גם בני"ד תהיה התערובת ברובה מים. וענה לי, שאף בני"ד א"צ שתערובת מי הלימון תהיה ברובה מים. והוסיף, שזה כמובן למ"ד שמתיר לסחוט לימון בשבת שלא לתוך אוכל. עכת"ד. ומ"מ מצד מש"כ בחזו"ע כדי שלא לבטל תקנת חכמים ליטול ידיו בלילה זה לדבר שטיבולו במשקה, לכן נראה שיש לערב המים כנ"ל.
[42]מב. כתב המ"א (בסי' תע"ג סק"ה), דלאחר שאכל הירק (הכרפס) מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה. וכ"כ החוק יוסף ושו"ע הגר"ז. והב"ד כה"ח (באותו סי' סקנ"ב). אלא שהבא"ח (פר' "צו" סעי' ל"ב) כתב, שעד"ה יש להשאיר קצת מהכרפס בקערה אף לאחר האכילה כדי שתשאר הקערה שלמה עד לאחר אכילת המצה והמרור. והב"ד כה"ח (שם), והסכים עמו. והוסיף, דמ"מ יכול להסיר את מי המלח, כיון שאינם מכלל הסדר. ע"כ. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד הערה ו') שטוב לנהוג כן. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמקפידים להשאיר את הכרפס בקערה עד אכילת המצה והמרור, כדי שהקערה תשאר שלמה. ואף שלוקחים את הכרפס מן הקערה כדי לאוכלו בזמנו, מ"מ משאירים ממנו קצת בקערה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאין האשכנזים מקפידים להשאיר מהכרפס בקערה עד אכילת המצה והמרור. עכ"ד. וראה בספר ספ"כ (פרק ה' סעיף ט'), שאף הוא הביא ד"ז.
[43]מג. כ"כ הרא"ש והמרדכי (פ' ע"פ), וכ"כ מהר"ם והראבי"ה. ואף שהסמ"ג והרוקח (סי' רפ"ג) כתבו שבוצע העליונה שהיא הראשונה, משום דאין מעבירין על המצוות, מ"מ לדעת הרא"ש וסיעתו בעי לבצוע האמצעית, כדי שיוכל לברך "המוציא" על המצה העליונה. ולבצוע המצה לשנים לעשותה פרוסה אין בכך מצוה כ"כ, ולכן א"צ לבצוע דוקא הראשונה. ומה שאין בוצעין המצה השלישית, היינו נמי משום דאין מעבירין על המצוות, שהרי המצה שבוצעין צריך לברך עליה "על אכילת מצה", ואח"כ עושין הכריכה באותה שנשארה. ולפיכך במצה הראשונה עושין המצוה הראשונה שהיא ברכת "המוציא", ובשניה עושין המצוה השניה שהיא ברכת "על אכילת מצה", ובשלישית עושין המצוה השלישית שהיא הכריכה. כל זה כתב הב"ח (בסי' תע"ג), והב"ד המ"ב (באותו סי' סקנ"ז) וכה"ח (ס"ק קי"ז). וכ"פ לדינא מרן בשו"ע (בסי' תע"ג סעי' ו'), דבוצע דוקא המצה האמצעית. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד) וכ"כ ש"א, וכן המנהג פשוט.
[44]מד. הא דבעינן שלוש מצות בקערה, כ"כ התוס' והרא"ש. והטעם, דשתי מצות הוי כלחם משנה, ומצה שלישית היא הפרוסה, דהוי כלחם עוני, שעני דרכו בפרוסה ולא בשלמה. וראה עוד בענין זה בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ה הערה ג'), ומש"כ לעיל בפרק ד' (הערה א' ובפרט מש"כ בשם המע"ר).
אף הנוהגים להניח בקערה שתי מצות בלבד, יבצעו את המצה השניה. ואף שבשל כך לא תהיינה שתי מצות כלחם משנה, מ"מ לחם עוני בעינן. כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ה וקמ"ו הערה ג'). עיי"ש.
[45]מה. כ"כ מרן (סי' תע"ג סעי' ו'). והטעם דבוצע המצה, כפי שכתבנו, דאמרו בגמ' דבעינן לחם עוני, ומה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה [וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקנ"ז), כה"ח (סקי"ז) וחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ה בהערה שם)].
והטעם שמקדים בציעת המצה קודם ההגדה, כתב האורחות חיים שהוא כדי לומר עליה "הא לחמא עניא". וי"א, כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מצניעים את הפת, ועדיין לא אכלנו. וי"א, כדי שלא יאכלנה בתוך הסעודה בשוגג, ואז לא תהיה לו מצה משומרת לאפיקומן, ולפיכך מצניעין אותה. עכת"ד. וכ"כ הכלבו [והב"ד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"ט) וחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד הערה א')]. אלא שכבר כתב הר"ן (בפ' ע"פ) בשם רה"ג, דלא איתמר האי דינא (בברכות דל"ט, ב'), שמניח הפרוסה לתוך השלמה ובוצע, אלא בהביאו לפניו הפרוסה. אך אם הביאו לפניו מצות שלמות אין לנו לפורסה לכתחי'. וכתב ע"כ הר"ן, שעכשו נהגו כולם לברך על מצה פרוסה, אלא שמקדים לפורסה קודם ההגדה, כדי שבשעת "המוציא" ימצאנה כשהיא פרוסה. ע"כ. וכ"כ בחי' מהר"ם חלאווה בשם הרמב"ן. והמאירי בפסחים (דקט"ו, ב') הב"ד רה"ג, וכתב שהדברים נראין, אלא שהמנהג לפרוס מנהג בעלמא הוא. והוסיף, שנראה שנהגו בפרוסה כדי שיצניעו חציה תחת המפה, עד שמתוך כך נותנים לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה, זכר לפסח. ע"כ. והרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ ה"ב), אחר שכתב דין הכרפס החל מיד בסדר ההגדה, ולא הזכיר בציעה זו דיחץ אלא לאחר מכן (בהלכה ו'). שכתב שם, שלוקח ב' רקיקים וחולק א' מהם, ומניח פרוס לתוך השלם ומברך "המוציא". ונראה מדבריו שיש לבצוע המצה בין הנטי' ובין ברכת "המוציא" (וכתב בחזו"ע שם, שנראה דפליג על רה"ג בהא). וכתב הב"ח, שלא נהגו עכשו כרמב"ם בהא. וכן חכ"א המכיר את מנהגי היהודים יוצאי תימן אמר לי שאף מהבאלדים (היינו אותם הנוהגים כרמב"ם) יש הנוהגים לבצוע המצה אחר הכרפס. עכ"ד. וראה ברב המגיד שכתב כדברי רה"ג בשם אחרים. וראה עוד בשו"ע המקוצר (רצאבי. ח"ג סי' צ"א ס"ז, ובהערות י"ג וט"ז), וכן בספר הסה"ע (פרק נ"ו הערה 12).
ומ"מ כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם), שמנהגנו שאנו נוהגים לפרוס המצה לפני קריאת ההגדה, מנהג קדום הוא, שכן נזכר בסדר רב עמרם גאון (ח"ב דף ק"ו) שבוצע קודם ההגדה. וע"ע ביבין שמועה לרשב"ץ (דף ל"ה). והוסיף שם בחזו"ע בשם הגר"ע הדאיה זצ"ל, שכתב בישכיל עבדי (ח"ג חלק דעה והשכל סי' ט"ז), שד"ז נוהג גם בזמן שביהמ"ק קיים בין עפ"י הפשט ובין עפ"י הסוד. ושלא כמי שחילק בזה.
מי ששכח ולא בצע קודם קריאת ההגדה, יבצע כשיזכר בכך (חזו"ע ח"ב עמ' קמ"ה בהערה שם).
ומה שכתבנו שיבצענה בידו ולא בסכין, כ"כ הא"א. וכתב הטעם, שכן דרך העני לבצוע בידו. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק ק"כ) וחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ו). והוסיף כה"ח שם עוד טעם מדיליה, דמשום שמברכים עליה "על אכילת מצה", לא יניף עליה ברזל (וק"ק ע"כ: דלפי"ז אין לבצוע בסכין אף את חלות השבת. ובפרט קשה כשגם עושה קידוש על החלות. ובפרט כשמברך על החלות בליל יו"ט ראשון דסוכות. ואע"ג שאין מברכים במקרים אלה את ברכת המצוות שיש בה הזכרת הפת, מ"מ מאן יימר לן שזה מה שקובע אם מניפין ע"כ ברזל. ואע"ג שיש מהפוס' שכתבו שאין לחתוך את חוטי הציצית (כגון חוטים ארוכים מידי של ציצית כשרה) ע"י סכין או מספרים [ר' כה"ח (סי' י"א ס"ק י"ז ול"ט) ובא"ח (לך-לך ס"ד)], מ"מ שמעתי פעמים רבות מהגר"מ אליהו זצ"ל שמעיקר הדין מותר הדבר. ולמרות שבספרו (בספר הלכה ח"א, הלכות ציצית סעי' ק"ג) כתב "שטוב להזהר" לחתוך את חוטי הציצית ע"י שיניו ולא ע"י סכין, מ"מ הרי זו לשון שאינה של איסור גמור. אמנם מדברי שאר הפוס' שהחמירו בכך [עיי"ש בכה"ח בשם קיצור השל"ה, המ"א, המט"מ, כה"ח (פלאג'י) ועוד אחרו'] קצת משמע שהחמירו יותר בהא. ובאשר לעצם השוואת המצות וחלות השבת לתשמישי מצווה, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות סוכה (פרק ח' הערה נ"ז), ואין להאריך. ומ"מ כל הדיון אי שרי לחתוך המצות ע"י סכין, שייך דוקא במצות הרכות של הספרדים, ולא בקשות של האשכנזים).
[46]מו. כ"כ מרן (בסי' תע"ג סעי' ו'). וכתב הטור, שמניח החצויה בין שתי השלימות, כדי שכשיבוא לברך ברכת "המוציא" יפגע בשלימה תחילה, שממנה יש לבצוע "המוציא". וכ"כ הלבוש. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קכ"ה). והמ"ב (סקנ"ח) כתב בשם הגר"א, דמניח כאמצעית דוקא מצה חצויה, כדי ששתי האכילות שאוכל לשם מצה תהיינה במצה חצויה. ע"כ. וראה כה"ח (ס"ק קי"ז) שנתן טעם לדבר על דרך הסוד. וראה עוד מ"ב (סקנ"ז), ומה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה מ"ג).
[47]מז. כתב הטור (בסי' תע"ג), שיקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים, ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן, ונותנין אותה תחת המפה, זכר ל"משארותם צרורות בשמלותם". ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (באותו סימן סעי' ו'). ואמנם הרא"ש והמרדכי כשכתבו ד"ז סתמו דבריהם [הרא"ש (פ' ע"פ סי' ל') כתב "יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן", והמרדכי (בסוף מס' פסחים, בסדר של פסח) כתב "ומניחין חציה לאפיקומן"], אך הרוקח פירש שיתן החצי מצה תחת המפה, זכר למשארותם. והב"ד המ"ב (בסקנ"ט). ולכאו' מדבריהם משמע דבעי לתת את מצת האפיקומן תחת מפת השלחן, שתשאר שם עד עת אכילת האפיקומן. אלא שהרש"ל בתשובותיו כתב, שראוי לכורכה במטפחת, ולהניח בין הכר והכסת, וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיא בתוך המפה וישלשל לאחוריו, וילך כמו ד' אמות, ויאמר: כך היו אבותינו הולכים, משארותם צרורות בשמלותם [והב"ד א"ר וכה"ח (ס"ק קכ"ג)]. והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד וקמ"ה) כתב, שנותן חלק זה לאחד מן המסובים לשומרה לאפיקומן, ונותנים אותה תחת המפה, זכר למ"ש "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". והוסיף, שיש הנוהגים לכורכה במפה ולהניחה על כתפם, זכר ליצי"מ. ע"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאכן פשט דברי מרן הוא דבעי לשים האפיקומן תחת מפת השלחן. וכן נוהג הוא עצמו. אך הוסיף שלאו דוקא צריך לנהוג כך, אלא אכן אפשר להניח האפיקומן עטוף בתוך מפית. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה נ').
והטעם שמצניעים האפיקומן, כפי שכתבנו לעיל, זכר למש"נ "משארותם צרורות בשמלותם". ועוד, שמא יאכל הכל בסעודה, ולא תשאר לו מצה משומרת בסוף הסעודה לאכילת האפיקומן. והטעם שמצניעים לאפיקומן דוקא המצה החצויה, כתב הגר"א, כדי שהאכילות שאוכל לשם מצה תהיינה במצה פרוסה. והביאו דברים אלה המ"ב (סקנ"ח) וכה"ח (ס"ק קכ"א) וחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד הערה א'). והוסיף שם כה"ח עוד טעם, דהואיל ואתעביד במחצית הראשונה של המצה מצוה אחת (אכילת המצה), נעביד במחצית השניה מצוה אחריתי, שהיא זכר לק"פ. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה מ"ו).
[48]מח. כך אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן הוא מנהג האשכנזים. וכן ראיתי שנוהגים רבים בדורנו. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שהמקור לכך הוא ברשב"ם פסחים (דק"ט, א' ד"ה "חוטפין"). ואף שלא נזכר זאת בהדיא שם, מ"מ ממש"כ שם שגוזלין המצה מהתינוקות כדי שלא יישנו, ניתן ללמוד גם מנהג זה. עכת"ד [עיי"ש ברשב"ם שהביא עוד שלושה פירושים לענין חוטפין מצה, ומ"מ כתב לחיזוק פירוש זה את דברי התוספ', דתניא: רבי אליעזר אומר: חוטפין מצה לתינוק כדי שלא ישן. רבי יהודה אומר משמו: אפי' לא אכל אלא חזרת אחת ולא טיבל אלא פרפרת אחת, חוטפין מצה לתינוק כדי שלא ישן. וכתב ע"כ הרשב"ם: והיינו גוזלין. וראה לקמן (בהערה נ') מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה עוד ברמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ג), ובחק יעקב (סי' תע"ב סק"ב)]. והמנהג, שלאחר הסעודה מחפשים הקטנים את האפיקומן, והמוצאו מקבל דבר תמורתו. והטעם לזה, כדי שישארו הקטנים ערים ויוכלו לקיים אף את מצות אכילת האפיקומן. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש נוהגים אצל האשכנזים שהילדים מחביאים את האפיקומן. ואם האב אינו מוצאו, הם מבקשים פרס עבור הגילוי היכן האפיקומן, ועי"כ הם נשארים ערים. ומ"מ גם למנהג שהילדים מחפשים, הם נשארים ערים כדי לחפשו ואינם נרדמים. עכת"ד.
ושמעתי שיהודי תימן ההולכים רק עפ"י הרמב"ם (אותם המכונים דרדעים), אין מחביאים כלל את האפיקומן, לא הגדולים ולא הילדים. וראה רמב"ם מהדו' הגר"י קאפח זצ"ל (פ"ז מחו"מ ה"ה בהערות סק"ט), שעל מש"כ הרמב"ם "וחוטפין מצה זה מיד זה", כתב הגר"י קאפח זצ"ל, שברור שאין הרמב"ם מצוה לנהוג כשוטים או כחמצנים, אלא שרבני תימן פירשו שהכוונה שהמברך פורס, וכ"א מושיט ידו, ממהר ומקבל או לוקח מיד המברך. וכל זה לחיבוב מצוה. עכת"ד. ובספר הליכות תימן (עמ' 22) כתב הגר"י קאפח, שלא היו נוהגים לגנוב האפיקומן, לפי שהגניבה אסורה אפי' לשחוק ולשמחה, ואפי' לדבר מצוה, כגון שחבירו עני ואינו רוצה לקבל צדקה, אסור לגנוב ממנו כדי שישלם לו כפלים או תשלומי ד' וה'. כמבואר בב"מ (דס"א, ב'), וברמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ב). וכעבור זמן מצאנו בס"ד בשו"ת תורה לשמה (סי' קל"ח) שהמחבר (שמקובל שהינו בעל הבא"ח), ראה שיש נוהגים (כמש"כ הגר"י קאפח זצ"ל), שכולם מתקבצים בב"א אל בעה"ב, וכ"א רוצה להיות זריז ולחטוף מצתו ראשונה, משום חיבוב מצוה. עיי"ש שהסיק שכיון שכוונתם לשם שמים, לא יעזבו מנהגם.
[49]מט. כ"כ כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קכ"ג). והוסיף שם, שלאחר שאומר שהולך לירושלים, שואלים אותו: ומה אתה נושא. ועונה: מצה. ולאחר שאומר הקטן "מה נשתנה" מתחיל הגדול ואומר "עבדים היינו" וכו', ונשארת המצה קשורה לכתפו עד שמגיעין לאכילת האפיקומן. ואם נרדם התינוק קודם לכן, לוקחים את המצה כשהיא כרוכה במפית, ומניחים אותה בין הכר לכסת עד שמגיעין לאכילת האפיקומן. ע"כ. ומ"מ יש לומר "מה נשתנה" לאחר מזיגת הכוס השניה וסילוק או כיסוי הקערה, כמבואר לקמן (בפרק ו').
ומה שכתבנו שנושא המצה עטופה על כתפו, בכה"ח (שם) כתב שקושרה על כתפו, ובחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ה בשם המאירי בבית הבחירה) כתב שנושאה על שכמו. והמ"ב (סקנ"ט), קיצר וכתב רק שיש הנותנין אותה על הכתפים, זכר ליצי"מ, וכ"כ כמה אחרו' (ח"י, חוק יוסף, והגר"ז. והב"ד כה"ח שם).
[50]נ. כתב בספר פסח מעובין, דמנהגו ליקח מקל בידו, מנעלו ברגלו, ולומר: "וככה תאכלו אותו. מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ולכן גם נהג שלא להפשיט החגורה בליל פסח עד לאחר האפיקומן. ע"כ. והב"ד הח"י, וכתב שבמדינותיהם לא נהגו כך. וראה עוד מה שכתבנו לעיל (בהערה מ"ז) בשם הרש"ל. והביא דברים אלה כה"ח (שם), וכתב שכ"א יעשה כמנהגו בדברים הללו, דאינם אלא מצד המנהג. וראה עוד בח"י (סי' תע"ב סק"ב), ובחזו"ע (שם). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמנהגו להניח את האפיקומן בסמוך אליו תחת המפה. וחלק ממנו נותן לילדים, וקושרים להם זאת בצוארם, ולאחר מכן מנסים לחטוף המצה מהם, כדי לקיים המצוה. עכת"ד. וראה בח"י (סי' תע"ז ססק"ג), שכתב שהמנהג לשבור חתיכת אפיקומן ולנקבה ולתלותה. והוסיף, שאין בניקוב חשש איסור ביו"ט. ע"כ.
[51]נא. מהרי"ל, רש"ל, ב"ח, בא"ח, מ"ב (סי' תע"ג סקנ"ח), כה"ח (ס"ק קכ"ב), חזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד וקמ"ו), וכ"כ עוד הרבה אחרו'. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואף שהמהרי"ל כתב זאת בסתמא (שיניח החלק הגדול לאפיקומן), מ"מ המ"ב (שם) כתב שרק "טוב" לעשות כן, ומשמע שאין זה דינא אלא מעליותא, ואינו לעיכובא. וכן כתבנו אנו.
[52]נב. עיקר ד"ז כתבו מהרח"ו ז"ל בשעהכ"ו (דפ"ג, ב'). והב"ד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"ז, קי"ח וקכ"ב), חזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ו, עיי"ש בהערה ד'), ועוד אחרו'. ודבר זה מתאפשר בעיקר במצות של הספרדים שהינן רכות.
ומה שכתבנו שנוהגים ליקח החלק הגדול המיועד לאפיקומן ולבוצעו בצורת האות וא"ו, והחלק השני בצורת האות דל"ת. אמנם במקור הדין, בשעהכ"ו, כתב שאותה המצה שצורתה וא"ו יקחנה לאפיקומן, ואילו אותה שצורתה דל"ת יניחנה בין המצות. ראה בברכ"י (סי' ש"ס וסי' תע"ה סק"ז) שסתם דבריו בזה. אך בבא"ח (פר' "צו" סעי' ל"ג) בדפוסים ישנים כתוב ההיפך, שאותה שצורתה דל"ת יניח לאפיקומן. וכן הודפס בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ו בהערה ד'). ואמנם הבא"ח עצמו, בספרו עוי"ח (פר' "צו" סעי' ו') כתב, שמש"כ בספרו בא"ח הינו ט"ס, ושאכן צ"ל שהמצה שצורתה וא"ו הינה לאפיקומן, וזו שצורתה דל"ת יניחנה בין שתי המצות השלימות. עיי"ש. וכנוסח הנכון העתיק לדינא הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע שם בהלכות בראש העמוד (ועמד ע"כ בהוספות ומילואים שבסוף ספר חזו"ע עמ' ד"ש) וכן כתוב היום בנוסח ספרי בא"ח הנד"מ, וכ"כ בכה"ח (שם).
ובענין בציעת המצה בצורות אלה, בציעה ממש. כתב בשעהכ"ו (שם), שיש כוונה אחרת לכוון בשלוש המצות המונחות בקערה [עיי"ש (דפ"ג, ב'). והב"ד כה"ח (שם ס"ק קי"ח)]. והרב בי"ד כתב שיש לצייר צורות אלה על המצות, ולחקוק אותן בעיסה עצמה. והב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תע"ה סק"ז. וע"ע שם בסי' ש"ס ות"ס), ודחה דבריו בשתי ידיים. וכתב, דאין כוונת האר"י ז"ל לצייר האותיות בפועל, כאשר יראה המדקדק בלשון הזהב דמהרח"ו. והוסיף, שכן מצא שכתב גם הגאון המקובל הגדול בדורו מהר"ר יעקב צמח ז"ל. וכתב, שידע בבירור שמהרח"ו ז"ל לא היה מצייר על המצות, ושלא ראה מהחברים שנהגו כן, זולת קצת חברים בעיה"ק ירושת"ו, ואין האמת כן. עכ"ד.
ומדברים אלה, וכן מהגה"ה (בשם א"מ) ע"ד שעהכ"ו (שם), למד כה"ח, שאכן אף מש"נ לבצוע את המצה האמצעית בצורות האותיות דל"ת ווא"ו, אין הכוונה לבציעה ממש, אלא יש רק לכוון זאת במחשבתו. והבוצע ממש בצורת האותיות, מגרעות נתן. אלא שמדברי הבא"ח (פר' "צו" שם) נראה בהדיא שהבין מדברי האר"י ז"ל דבעי ממש לבצוע המצות כך. וכ"מ מדברי עוי"ח (שם). ולפלא שהרב כה"ח, המרבה לצטט ולהביא דברי הבא"ח, לא הזכיר בזה דבר וחצי דבר מרשכבה"ג בדור שלפניו. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ו הערה ד') חלק בזה ע"ד כה"ח. וכתב שמדברי הבא"ח מוכח שאכן יש לבצוע ממש המצות בצורות אלה. והוסיף, שנראה שהבא"ח חילק בין חקיקת האותיות על המצות, שדוקא בזה יש למנוע. אך לחתוך בידו את המצות בצורות וא"ו ודל"ת ש"ד, ומה גם שיתעורר לכוון בזה. ולכן, כתב הגר"ע יוסף, מי שנהג לעשות כן יש לו אילן גדול להתלות עליו, ולא יירא ולא יחת, כי מי לנו גדול מיוסף (היינו רבינו יוסף חיים), ארי במסתרים ושר בית הזוהר. וכמו שכתב עליו בשו"ת מילי דעזרא, שאין בדורנו בקי בקבלה ובדברי האר"י ז"ל כמרן הרי"ח. וסיים, שמכיון שכל עיקר ד"ז אינו אלא עד"ה, ודאי שאפשר לסמוך על הבא"ח בזה. ושכ"פ עוד כמה אחרו'. עכת"ד (ואמנם אין לי יד ורגל בקבלה, אך היה נראה קצת לדקדק ממש"כ כה"ח שם בשם שעהכ"ו, "ועל זו הפרוסה השניה שהיא כנגד אות דל"ת" וכו' - שאכן אין הדברים אמורים אלא בכוונה בלבד. והיינו שאין המצה פרוסה בצורה זו, אלא היא רק כנגד האות דל"ת. אך ממש"כ לפני כן, שהמצה האמצעית נפרסת לשתי פרוסות, "וחציה האחד שצורתה וא"ו מניחין לאפיקומן, וחציה השני שצורתה דל"ת" וכו', משמע בהדיא שאכן יש לבוצען בפועל בצורות הללו).
ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאכן המנהג פשוט לבצוע ממש את המצות בצורות האותיות דל"ת ווא"ו, וזאת עפ"י הקבלה. והוסיף, שעושים כן רק אם זה אפשרי - אם המצה טריה (היינו רכה - מ.ה.). אך אם המצה יבשה והיא תשבר בשל כך, שלא יעשו זאת. עכת"ד. וכ"כ בילקו"י (עמ' 392 סעי' ב'), שמנהג הספרדים היום לחלקן בפועל ממש בצורות הנ"ל. וראה עוד בכה"ח (סי' ש"מ סקל"ב, וסי' ש"ס סקל"ה), ומה שכתבנו לעיל בפרק ד' (סוף הערה ג').
ובענין איסור מוחק או כותב. כתב כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"ח) שאם נעשו בהן צורת האותיות, אין לאסור לשברן בשבת וביו"ט משום מוחק, אם הם מהמצה עצמה, יען כי רבו המתירים. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שצ"ע אם כששובר את המצות ומחלקן בצורת דל"ת ווא"ו, אם אינו נכנס בחשש כותב. ואמנם אינו חייב סקילה בשל כך, אך אם הוא שובר בצורת אותיות ומתכוון לכך, לכאו' נראה שאסור הדבר הן בשבת והן ביו"ט, שהרי אין זה אפילו אוכל נפש. ע"כ. ומ"מ נראה שהפוס' הנ"ל לא חששו לזה. וי"ל. וקיצרתי.
[53]נג. כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ז הערה ה'), שכאשר שיעור המצה האמצעית הינו פחות משני זיתים [דבעי כזית א' לברכת "על אכילת מצה" וכזית א' לאפיקומן, ולדעתו כשלושים גר' הוי כזית, כמבואר שם (בעמ' רס"ב)] יש להסתפק אם כדאי לקחת כמה מצות ולחשבן כאחת, ויבצען לשנים, כדי לקיים מנהגם של ישראל. או שא"צ לעשות כן, ולא יבצע כלל. או שיבצע המצה האמצעית, ואח"כ ישלים עליה לכזית ממצה שמורה אחרת בעת אכילת המצה, ובעת האפיקומן. והסיק בסו"ד, שעדיף לנהוג כאפשרות האחרונה, והיינו שיבצענה, ורק בעת אכילת המצה הפרוסה והאפיקומן יוסיף עליה ממצות אחרות וישלימנה לשיעור. ואמנם נטה קצת לומר שיקח שתי מצות לאמצעיות, אך מ"מ כתב, שכיון שעד"ה אפשר שיש קפידא דוקא בשלוש מצות, לכן יקח רק ג' מצות, ויוסיף ממקו"א. עכת"ד.
[54]נד. כך הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם אין המצה האמצעית מחזיקה לפני בציעתה שני כזיתים (כך שיהיה כזית מצה לברך עליו "על אכילת מצה", ועוד כזית לאפיקומן), אכן יש ליקח כמצה האמצעית שתי מצות, כשכל אחת הינה לפחות כזית, ואז אחת מהן יקח לברכת "על אכילת מצה" ואת השניה לאפיקומן. והוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל, דלא יתכן שהמצה שמברך עליה "על אכילת מצה", או מצת האפיקומן, תהיינה פחות מכזית. עכת"ד. וראה עוד מש"כ בפ"ז (הערה ל"ד). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש נוהגים שכל אחד או כל שני אנשים לוקחים שלוש מצות שלימות לפניהם, וזאת לא רק בגלל הבעיה שאין לכ"א מהמסובים כזית מהמצה האמצעית החצויה, אלא אף משאר המצות אין לכ"א כזית, אם אוכלים זאת ממצות מכונה. ובפרט לסוברים שכל מצת מכונה שיעורה כזית. והוסיף, שכן אפשר ליתן בקערה כמה מצות כמצה העליונה ("כהנים"), כמה מצות כמצה אמצעית ("לויים"), וכמה מצות כמצה תחתונה ("ישראלים"). ולא להוסיף רק מצות כמצה אמצעית. ואז אכן יוכלו כל המסובים לאכול כזית מהמצות שבקערה בלבד, ללא צורך להוסיף להן ממצות אחרות, ובפרט אם אוכלים מצות מכונה. עכת"ד. וראה לקמן (פרק ז' סעיף ו', ובהערה י').
[55]נה. עיקר דין זה כתבו רבינו המהרי"ל, שהוא אבי מנהגי אשכנז (וכן המהר"ם מרוטנברג), והוא נדפס לו בתשובותיו (סי' נ"ח סק"ג). והב"ד האגור (סי' תש"צ) ומרן בב"י (סס"י תע"ה), וכ"פ הרמ"א (סס"י תע"ה) וש"א, לגבי אותם שהיו נוהגים לאפות שלוש מצות מיוחדות לקערה, ונשברה אחת משלוש אלה. ואמנם המהרי"ל כתב כן גבי אם נאבדה א' מן המצות, שבזה כתב שנכון לאפות מצה אחרת, משום אסמכתא דג' מעשרון אחד. ועוד דזימנין דליכא שימור גמור לשאר המצות, וצריכים שימור לשם מצת מצווה. והוסיף, שמ"מ אם נשברה אחת, דן הוא לפני מורו (המהר"ש) שיש ליקח השבורה במקום המצה שחוצים ושוברים אותה, ושלא יאפה מצה אחרת, והודה מורו לדבריו. עכת"ד. אמנם רבינו האגור כשהביא את ד' המהרי"ל, כתב (שם) בריש דבריו שמדובר אם נשברה אחת מן השלוש מצות שעושין לשימורים, או נאבדה, שבזה נכון לאפות אחרת, מהטעמים הנ"ל. ומיד אח"כ המשיך לצטט את דברי המהרי"ל שדן לפני מורו גבי אם נשברה מצה אחת. עיי"ש. ולא כ"כ זכיתי להבין את דברי רבינו הגדול בעל האגור, דא"כ מנ"מ בין הרישא לסיפא, הרי בשניהם מישתעינן כשנשברה, וא"כ מדוע השתנתה ההלכה. שברישא פסק שנכון לאפות אחרת, ובסיפא כתב שלא יאפה. ומ"מ מרן בב"י (סס"י תע"ה) גם הוא כתב כדברי רבינו הגדול בעל האגור (שהיה הספר הראשון ששילב את חכמת הקבלה עם הוראת הפסק. וגם היה הספר הראשון בעולם שיצא לאור עם הסכמות רבנים. וכמבואר בהקדמת הספר במהדורת הג"ר משה הרשלר). ושמא יש לחלק ולומר שהאגור ומרן בב"י כשכתבו שיאפה אחרת היינו כשנשברה ואופה קודם יו"ט. וכשכתב שיקחנה כמצה אמצעית, היינו כשנשברה ביו"ט, ושלא יאפה אז אחרת שלא לצורך גדול. וכ"מ מהערות הגר"מ הרשלר ע"ד המהרי"ל שם. ומ"מ מדברי הרמ"א (בסס"י תע"ה) נראה שהכריע (בשם האגור) שלוקחין את המצה השבורה כמצה האמצעית, ואין אופין אחרת. ומשמע שכ"ה בין אם נשברה ביו"ט ובין אם נשברה קודם לכן. וראה גם בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ז), שכתב זאת בשם הרמ"א, אך סתם דבריו ולא כתב כן דוקא גבי אותם האופים כנ"ל (וראה לקמן).
ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם ד"ז נוהג תמיד. שהרי לכאו' דבר זה אמור רק אם אפו מצות מיוחדות למצות שבקערה, וכמש"כ הרמ"א (שם), והרי הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שבדורנו אין נוהגים מנהג זה [ראה לעיל פ"ד (הערה ג'). וכ"כ בערוה"ש (סי' תע"ה סעי' י"ח), שלא נהגו ד"ז שכתבו הרמ"א]. וענה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, דאה"נ, באמת דין זה אמור רק כשנוהגים לאפות מצות מיוחדות לקערה, וכמש"כ הרמ"א הנ"ל. עכת"ד.
כתבו הפוס', דמש"כ הרמ"א, היינו אפי' אם המצה שנשברה אינה המצה האמצעית. והיינו אפי' שנשברה המצה השלישית, ויצא שמקדים השלישית לשניה [למנהגם של האשכנזים, כפי שכתב הרמ"א שם, שהיו אופים שלוש מצות מיוחדות לקערה, ועושין בהן סימן איזו ראשונה, שניה ושלישית. וכמש"כ לעיל (בפרק ד' הערה ג', עיי"ש)]. מ"מ משום הקדמה למצוה א"צ לאפות אחרת [ב"י בשם האגור. ט"ז. מ"ב (סי' תע"ה סקמ"ח) וכה"ח (סקפ"ב)]. וראה עוד מענינים אלה בכה"ח (סי' תע"ה ס"ק פ"ג, פ"ד ופ"ה).
ומה שהרחבנו ד"ז, וכתבנו שזה אמור אף אם יש רק ג' מצות "שמורות", זאת משום ששאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם ניתן ללמוד מהרמ"א הנ"ל, שכל שיש לו רק ג' מצות "שמורות" ונשברה אחת מהן, שינהג כך ויקחנה כמצה האמצעית. וענה לי שאכן כך. וכיון שד"ז מצוי היום יותר מהמקרה שכתב הרמ"א, לכן כתבנו זאת.
[56]נו. כ"כ הח"א, המ"ב (סי' תע"ג סקנ"ט), כה"ח (ס"ק קכ"ד). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה בהערה הבאה.
[57]נז. כתב המ"א (סי' תמ"ב סק"ד): נ"ל, דמ"מ אסור להציע אותן הבגדים (שכבסו אותם בחלב חיטה - מ.ה. עפ"י מרן שם בס"ג) על השלחן, דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל... וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חיטה. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן (היינו לכבסן - מ.ה.) עם קמח, יש להסירן בשעת האכילה, דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל, וראיה ממ"ש בסס"י תמ"ז. עכ"ל. וכ"כ הא"ר והחוק יוסף. מיהו הח"י כתב שנוהגים ללבוש בגדים אלה בשעת האכילה, ואין קפידא, כי אין דרך לפרור מהם שום דבר. והוסיף, שהמ"א מיירי בענין שמתקנין אותם עם קמח עד שהוא עב קצת, שהדרך לפוררו. ע"כ. וכ"כ הגר"ז והח"א. והב"ד כה"ח (סי' תמ"ב סקל"ב. ועיי"ש עוד סקל"ד). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שיש להקפיד שלא להניח אוכל על מפת שלחן שכובסה בעמילן העשוי מדגן. והוסיף, שאין זו חומרא, אלא מדינא אסור לעשות כן. עכת"ד. וראה עוד בא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' י"א). ומ"מ לא ברור לי שלמעשה כיום באבקות הכביסה (שמכבסים בהן גם את המפות) יש עמילן חיטה. והדבר צריך בירור.