[1]א. עפ"י משנה תענית (דכ"ו,ב'), גמ' שם (דכ"ח,ב'), גמ' רה"ש (די"ח,ב'), רמב"ם (פ"ה מהל' תענית ה"ב), ומ"ב (סי' תקמ"ט סק"ב). ואמנם כתבנו כן בלשון המקורות הנ"ל, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר דצ"ע, דנראה דישראל נהגו בהם מעצמם. עכ"ל. ור' מ"ב (סי' תק"נ סק"א) וכן לקמן בהערה ה'.

בענין צום י"ז בתמוז, כתבנו דהוא צום הרביעי, משום שהוא בחודש הרביעי מניסן. וכן גבי שאר התעניות.

ומה שכתבנו שפסקו ביום זה להקריב את קרבן התמיד בבית המקדש הראשון, משום שכ"כ הרמב"ם (שם). ור' בירו' (תענית פ"ד ה"ה) בדברי רבי לוי דמשמע שהיה זה בימי "מלכות הרשעה הזאת" (ונראה דהכוונה לאדום. וא"כ היה זה בבית שני. וצ"ע).

ובענין הסיבה לביטול התמיד, ר' בערכין (דף י"א וי"ב) דהוא משום שלא היו להם כבשים. אך רש"י בתענית (דכ"ו,ב') כ' שהמלכות גזרה גזירה שלא יקריבו עוד. ור' בס' כתר המלך (לג"ר כתריאל אהרן סאפאטקין, על הרמב"ם שם) שעמד ע"כ ונשאר בצ"ע על רש"י.

ובענין אי החומות שהובקעו בי"ז בתמוז היו בחורבן בית ראשון או בבית שני, הרי שבבבלי תענית (דכ"ח,ב') מבואר שכן היה בבית שני, ואילו בבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז. אך בירו' בתענית (פ"ד שם) אמרו שמ"ש שהובקעה החומה בט' בתמוז, הוא משום שקלקול חשבונות היה שם, שמרוב צרות טעו בחשבון. הב"ד תוס' ברה"ש (שם). וכן העיר הגר"א נבנצל שליט"א שי"א שהובקעו החומות גם בבית ראשון. והוסיף ותיקן, שלא נפלה העיר ביד אויב, אלא שביום זה התחיל כיבוש העיר ביד אויב. עכ"ל. ומ"מ אנו כתבנו כדברי הרמב"ם. וע"ע מרן (סי' תקמ"ט ס"ב).

ובענין צו"ג ראה תוספ' (פ"ו דסוטה), ספרי (פר' "ואתחנן" עה"פ "שמע ישראל"), ירו' (פ"ד דתענית ה"ה), מרן (סי' תקמ"ט סעי' א'), מ"ב (שם סק"א), כה"ח (ס"ק א' וב'), ורמ"א (סימן תר"ב).

ובענין אם נהרג גדליה בן אחיקם דוקא ביום ג' בתשרי, או שנהרג ביום רה"ש ונדחה הצום לג' בתשרי, ראה בב"י (סי' תקמ"ט), בה"ט (באותו סימן סק"א), שע"ת (סק"א), המ"ב בבה"ל (ד"ה "חייבים"), כה"ח (סק"ה), וילקו"י (עמ' 528). וראה עוד בפי' הרד"ק לספר ירמיהו (פר' מ"א פס' א') ולספר זכריה (פרק ז' פס' ה'), ובפי' הראב"ע לזכריה (פר' ח' פס' י"ח).

בענין המצור שהחל בעשרה בטבת, ראה במלכים ב' (פרק כ"ה פס' א'), ירמיהו (פרק ל"ט פס' א'-ב' ופרק נ"ב פס' ד'-ה'), תוס' בב"ב (דכ"ח,ב' ד"ה "ודילמא"), רש"ש על פתיחתא דאיכה רבה (פרשה ל' סקל"ט ברש"ש) ובמהרז"ו שם (פרשה כ"ה). וע"ע איכה רבה (פרשה א' סי' מ'), שוח"ט על תהילים (תחילת מזמור י') ופסיקתא רבתי (פרשה כ"ו).

ובענין צום החמישי, הוא תשעה באב, היה בו החורבן הגדול, שנחרבו בו ביהמ"ק הראשון וביהמ"ק השני. וביום זה כבר נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ. וכן נלכדה בו העיר הגדולה ביתר שהיו בה אלפים ורבבי רבבות מישראל ונפלו כולם בידי הגויים ונהרגו כולם, והיתה זו צרה גדולה לישראל כמו חורבן ביהמ"ק. וביום זה המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את היכל ביהמ"ק ואת סביביו, לקיים מה שנאמר "ציון שדה תחרש" (כמבואר במקורות בריש ההערה).

[2]ב. עפ"י הרמב"ם (פ"ה מתענית ה"א). וע"ע מחה"ש (רס"י תקמ"ט).

[3]ג. מ"ב (סי' תקמ"ט סק"א) עפ"י אחרונים. כה"ח (סק"ב).

כתב השל"ה (דף ר' ע"ב) שביום התענית יש להזהר מכעס (האסור ממילא כל השנה). ואם יש לו מו"מ יעשהו באמונה ובנחת ביותר. והב"ד הא"ר, המ"ב (סי' תקס"ח סק"נ), כה"ח (סי' תקמ"ט סקי"א). ונראה שיש להזהר בכך בפרט ביום התענית, משום דכאשר אדם רעב נוטה הוא לכעוס ביתר קלות.

כתב ביסוש"ה, שביום התענית ימעט בשיחה בכל מה דאפשר, כדי שלא יבוא למלא פיו שחוק. הב"ד פסתש"ו (רס"י תקמ"ט). ובס' נהורא השלם כ', שחיוב גדול לקונן, לאונן ולהצטער מאוד על כל המאורעות שארעו בימי תעניות אלה, דיש מזה כביכול צער גדול לבורא יתברך. ועוד כתבו (בס' סדר היום), דממילא לא תהיה תעניתו כמצוות אנשים מלומדה, וישוב אל ה' בכל לבו. וכתבו התוס' (ריש פ"ג דמגילה) שנהגו לתת צדקה במנחה דתעניות (הב"ד פסתש"ו שם). וע"ע רש"י ברכות (ד"ו,ב') גבי אגרא דתעניתא צדקתא, וברש"י סנהדרין (דל"ה,א' ד"ה "כל"), ובמ"ב (סי' תקס"ו סקי"ב).

[4]ד. מ"ב (שם) עפ"י ח"א. וע"ע במ"ב (רס"י תק"נ) שגם בזמן שאין מצויות גזירות הגויים יש להתענות תעניות אלה, שכבר רצו וקיבלו עליהם כלל ישראל מדור דור להתענות ואסור לפרוץ גדר. וראה עוד בהערה הבאה.

[5]ה. מרן (סי' תק"נ סעי' א'), וראה עוד מש"כ (בסי' תקנ"ד סעי' ה',ו'). וכבר כתב הגר"מ אליהו שליט"א (בהקדמתו לספר "התענית בהלכה") שזו סתירה בדברי מרן, שבסי' תק"נ משמע דאף מעוברות, מניקות, יולדות וחולים חייבים. וכפי שהבין הרמ"א שם שחלק על דבריו. והגר"א בביאורו (רס"י תק"נ) פירש דמש"כ מרן "הכל חייבין" ר"ל דלא תלוי הדבר אם רצו רוב ישראל, אלא שכבר קיבלוהו עליהם. והא דכתב מרן ד"הכל חייבים להתענות" בתענית זו, אע"ג דמדינא דגמ' ברה"ש (דף י"ח) תלוי הדבר ברצון ישראל, דהא בזה"ז אין מצוי גזירות עכו"ם על ישראל, מ"מ כתבו הפוסקים שכבר רצו וקבלו עליהם כלל ישראל מדור דור ואסור לפרוץ גדר (מ"א. מ"ב סי' תק"נ סק"א וכה"ח סק"ג). וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה ה') בשם הגר"מ אליהו שליט"א, שאף בימינו ד' תעניות חיובן מד"ק, ושכן משמע מדברי הרמב"ם והטור. עכת"ד. עיי"ש. ואי ד"ק כד"ת או כד"ס עיי"ש במקו"ד פורים, ובספרנו קדושת השבת (ח"א הערות י"ד וי"ז, ונספח ט' שאלה ב').

כתב הפמ"ג במש"ז (סס"י תרי"ב) שאסור ליגע במאכלים שלא לצורך בתעניות אלה, אע"ג שהן רק מדרבנן. והוסיף דהוי כמו חמץ בפסח. וכמו שחמץ נוקשה דאיסורו מדרבנן ואסור ליגע בו, כך ד' צומות שאיסורם מדרבנן אסור ליגע באוכלין. הב"ד בדע"ת (סי' תקמ"ט). אלא שבאמת המ"ב (סי' תרי"ב סקל"ב) כ' שהטעם שאסרו בפסח משום שמא יבוא לאוכלו, משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם החמץ. משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר מאכל ושתיה. ועוד, דאימת יום הדין עליו. ע"כ. ולפי הטעם הראשון דהמ"ב הרי שבג' תעניות יש להקל בזה, משום שגם בהם בדילים מכל דבר מאכל. ורק לפי הטעם השני יש לאסור גם בג' צומות. ומ"מ המ"ב לא הביא דין זה דהפמ"ג להלכה. וגם לא ראיתי שנוהגים להחמיר כיום בזה. וחכ"א העיר שנראה שאין להחמיר בזה במיקרים הבאים: 1) לצורך האנשים המותרים לאכול, שמותר להם ולמשמשיהם לגעת באוכל, וכגון לצורך קטנים, חולים, זקנים, יולדות, מניקות וכדו'. 2) לכבוד שבת, וכגון שהתענית חלה בע"ש, או אפי' ביום ה', ועושים הקניות והבישולים באותו יום. וה"ה בתענית אסתר כשרוצים לבשל לצורך סעודת פורים. והמחמיר בזה יוצא שכרו בהפסדו. עכ"ד. ונראים הדברים. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: וגם בשאר הימים מותר להכין מאכלים לאחר הצום. עכ"ל. והיינו לצורך הכנת האוכל שיאכלוהו לאחר הצום, ר' כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק מ"ד ומ"ו) ולקמן במקו"ד הל' ט"ב (פ"ו ס"ט).

כתב בילקו"י (עמ' תק"ל) שבעלי קיוסקים ומסעדות צריכים להמנע מלספק מצרכי מזון בתענית, אא"כ ידוע שהקונה פטור מהתענית. הב"ד פסתש"ו (סי' תקמ"ט סק"א). וחכ"א העיר שמשמע מזה שבעל מכולת א"צ לדקדק, דמסתבר שהוא משום דאיכא למיתלי בהיתרא שיאכל בערב. ומ"מ צ"ע אי ברור שהוא קונה זאת לאכול מיד בתענית, וכגון שקונה בבוקר לחמניה ושוקו, שאז לכאו' בעל המכולת דינו כבעל קיוסק. ועוד יש לעיין אי שרי לשאול האדם ע"כ מצד כבוד הבריות, שמתבייש לומר שהוא חולה. ויל"ע אי ניתן להקל ולתלות בהיתרא, כגון שהוא יתן לבנו הקטן, או שהוא חולה או שישתה במוצאי התענית. ובפרט למקילים במכירה למי שאינו מברך. ויל"ע אי אין חילול ש"ש ח"ו בכך שבתי אוכל (לא מכולות) פתוחים בתענית. עכ"ד.

[6]ו. מרן (סי' תקנ"ד ס"ה). רמ"א (סי' תק"נ סעי' א'). והוסיף שאפי' אינן מצטערות הרבה אינן חייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר. ע"כ. והיינו למנהג האשכנזים. ור' ילקו"י (עמ' 531 סעי' ז').

והטעם שאינן חייבות מעיקר הדין, דבשעה שקבלו עליהן להתענות הקלו להן לכתחילה. חיי"א. מ"ב (סי' תק"נ סק"ב), כה"ח (סק"ד). וראה מש"כ בספר בית הלל (יו"ד סי' רס"ה), במ"ב (סי' תקנ"ד סק"ד) וכה"ח (סקל"ט).

[7]ז. מ"ב (סי' תק"נ סק"ג), כה"ח (סק"ה) בשם מו"ק ותוס' חיים על החיי"א. וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' ל"ה), ומש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט ס"ו), והל' פורים (פ"ג הערה ז').

[8]ח. כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי כל מעוברת בג' התעניות. וטעמו, משום שכך נראה לו ליישב את דברי מרן בסי' תק"נ (סעי' א') ממש"כ בסי' תקנ"ד (סעי' ה') שמעוברות ומניקות פטורות מן התענית. שמש"כ מרן לפוטרן מהתענית, זה דוקא במצטערות, אך אם אינן מצטערות חייבות הן להתענות. עכת"ד. וראה במ"ב (סי' תרפ"ו סק"ד) בהקדמת הגר"מ אליהו שליט"א לספר "התענית בהלכה", ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הלכות פורים (פ"ג הערה ח') לגבי תענית אסתר.

[9]ט. מ"ב (סי' תק"נ סק"ג), כה"ח (סק"ה) בשם מו"ק ותוס' חיים. ור' ילקו"י (עמ' 278 סעי' ג').

[10]י. מה שכתבנו שאסור לה להתענות, כ"כ כה"ח (סי' תק"נ סק"ח) בשם מט"י וחיי"א.

ומה שכתבנו שתאכל אם מצטערת היא מאוד, אף שלא עברו מ' יום מתחילת הריונה, כ"כ המ"ב (סי' תק"נ סק"ג), וכה"ח (סק"ה) בשם מו"ק ותוס' חיים. וכן משמע מילקו"י (שם). וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי להיתר במעוברת תוך מ' יום המצטערת מאוד. והוסיף, שדינה כדין חולה שאיב"ס, דלא איכפת לן אם אינה מרגישה טוב בשל העובר שבמעיה או בגלל כל סיבה אחרת. עכת"ד. והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שמעוברת בתחילת הריונה, אף שלא עברו ארבעים יום מתחילת ההריון ולא הוכר עדיין עוברה, אלא שבבדיקות רפואיות נמצא שהיא מעוברת, דינה כדין כל שאר המעוברות. ולכן אפי' אם אינה מצטערת כשאר המצטערים הפטורים מן התענית, אפ"ה פטורה היא מהתענית. עכת"ד. ועוד בענין אמינות בדיקות אולטרה - סאונד, דם, שתן וכדו', כדי לדעת אם האשה בהריון, ר' בקדושת השבת (ח"א סוף הערה ה'), ומקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה כ"ג). וראה לעיל בהערה ט'. וראה מש"כ מרן הח"ח בשעה"צ (סי' תק"נ סק"ב) בשם המור וקציעה: "בראשית ימי עיבורה העובר חלוש ביותר, ועינוי או סיגוף קל מפסידו בודאי ומסכן גם המעוברת. לפיכך המיקל נשכר בלי ספק". ע"כ.

כתב בשו"ת הרמ"ץ (סי' ל"ט ס"ק י' וי"ג), שמש"כ הרמ"א דבג' צומות עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להן להתענות אף למה שנהגו להתענות, אין הכוונה לומר שצריכה להתענות עד שתרגיש צער, אלא ר"ל שתשער מקודם היא עצמה או ע"י אחרים את תכונת בריאתם, ואם משערינן שתצטער, מותרת לאכול מיד. ע"כ. הב"ד השד"ח (אס"ד. מערכת ביהמ"צ סי' א' סק"י).

[11]יא. מ"ב (סי' תק"נ סק"ג וסק"ה), וכה"ח (סק"ה) בשם המו"ק ותוס' חיים. וראה בשעה"צ הנ"ל.

[12]יב. כ"כ בילקו"י (עמ' 531 סעי' ז'). וראה בשעה"צ (שם סק"ב וסק"ג).

[13]יג. מה שכתבנו שי"א שכל המעוברות והמניקות פטורות מלהתענות בג' תעניות אלה,כ"כ לדינא מרן (בסי' תקנ"ד ס"ה). אמנם יש שראו בדבריו אלה סתירה למה שסתם בסי' תק"נ ש"הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו". ראה באחרו', ומה שכתבנו לעיל בהערות ה' וח', ולקמן בהערה זו.

בב"י (רס"י תקנ"ד ד"ה "וגרסינן") כתב בשם רי"ו בשם הגאונים שמעוברת אסורה להתענות זולתי בט"ב ויוה"כ משום צער הוולד. ע"כ. ובד"מ (סי' תקנ"ד סק"ג) הוסיף שמשמע מרי"ו שאסורות להתענות "אפילו אינן מצטערות... ואין המנהג כדבריו. ועיין לקמן סי' תקע"ח (בב"י) דמעוברות ומניקות שמחמירות ומתענות עושים איסור בדבר". עכ"ל.

וכ"כ הרמ"א (בשו"ע ברס"י תק"נ) שמעוברות ומניקות אינן מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר. אך כבר כתבו כמה אחרו' שבדורות הללו הנשים חלושות וכל המעוברות והמניקות פטורות לגמרי מלהתענות אף אם אינן מצטערות. ר' בסידור יעב"ץ (שהן "פטורות אפי' אינן מצטערות"), במקור חיים לבעל החוו"י, באורחות חיים (ספינקא. סי' תק"נ סק"ד) בשם ס' יפה ללב בשם שו"ת בשמים ראש (סי' צ"א. אמנם לגבי ספר בשמים ראש ישנם רבים המפקפקים על כשרותו. וכמו שכתבנו בכמה דוכתי שי"א שמקורו אינו כשר. וע"ע בהערת הגר"א נבנצל שליט"א לקמן בסוף הערה ט"ו), ובשם שו"ת תשובה מאהבה. הב"ד בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"א).

ועוד כ' בפסתש"ו, שכל האמור לעיל להקל הוא לאחר ארבעים ימי הריונה הראשונים. וראה מה שכתבנו לעיל בהערה י' וכן לקמן בסמוך.

הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל כ' בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"י) שבזמננו מעוברת אסורה להתענות אפי' בתשעה באב, ואין כאן דין שיעורים (ר"ל שלא תאכל בשיעורים כמו ביוה"כ) כי במקום סכנה לא גזרו חז"ל, כמו שנפסק בשו"ע (סי' תקנ"ד ס"ו), דבמקום חולי לא גזרו רבנן. עכ"ד. ואף שיודעני שיש מפוסקי דורנו שלא קיבלו את דבריו (עכ"פ לענין ט"ב), מ"מ ודאי שלענין ג' תעניות ניתן וראוי לסמוך על דבריו.

ויותר מזה מצינו, שכמה מגדולי הדורות הקלו שכל הנשים, אף אותן שאינן מעוברות ואינן מניקות כלל, אם הן בגיל שראויות הן ללדת, שלא יצומו כלל בצום גדליה, בעשרה בטבת, בי"ז בתמוז ובתענית אסתר, משום שבדורות הללו נחלשו הגופות. שכ"כ בספר דרך צדיקים בשם כ"ק מוהרנ"ד משידלובצא זיע"א שציוה לדרוש ברבים שאשה שעדיין ראויה לילד לא תתענה כי אם ביוה"כ לבדו. ובספר פסקי תשובה כתב ששמע בשם הגה"ק מקוצק זיע"א שבאשה יש להקל בתענית משום שצריכה כוח להוליד בנים. ובשו"ת צבי תפארת (לבעל הדרכי תשובה ממונקאטש, סי' מ"ח) כתב ששמע ממורו הגה"ק משינאווא זצללה"ה שאמר לו "שהוא מקובל מצדיקי דורות הקודמים זצללה"ה שכל אשה שעומדת עוד בימים שיכולה לילד, ובימים אלו הם חלושי מזג, על כן אף שהם בריאים ושלימים, מ"מ נכון יותר שלא תתענה רק תפדה". ע"כ. הביא דבריהם בפסקי תשובות (סי' תק"נ סק"א בהערה 5), והוסיף שכיון שמשמעות השו"ע והפוסקים אינו כן, אין להקל בלא שאלת מורה הוראה.

ומיהו הם דיברו על אשה שאינה מעוברת ואינה מניקה. אך מעוברת ומניקה וודאי וודאי שיכולה לסמוך על הפוס' המחמירים בפיקו"נ ומתירים (ומצריכים) למעוברות ומניקות לאכול, ואפי' בתוך ארבעים היום הראשונים להריונה (דאז העובר חלוש ביותר ועינוי או סיגוף קל מפסידו בודאי ומסכן גם את המעוברת, וכמש"כ בשעה"צ סק"ב, וכמובא לעיל הערה י').

וע"ע חזו"ע (פורים, פ"ג הערות ד'-ו'), ובפרט מש"כ בשם שש"א, שבמקום שנהגו להתענות מעוברות ומניקות, הוא מנהג גרוע ויש לבטלו. שיש לתלות שנהגו כן בטעות וא"צ התרה לבטלו. ואם יחמירו על עצמן איסורא עבדו. עי"ש.

ואף שיודע אני שיש שיקומו ויחלקו על דברינו, ויאמרו שמשמעות האחרו' להחמיר בזה ולהקל דוקא למצטערות, מ"מ פשט דברי מרן (בסי' תקנ"ד) שמעוברות ומניקות יאכלו בתעניות אלה (ומה שיש פוס' שרואים סתירה בדבריו שם לדבריו בסי' תק"נ, באמת לא ידעתי מדוע לעשות אוקימתא ומזה לעשות סתירה. שהרי בסי' תק"נ לא כתב מרן במפורש שאף מעוברות ומניקות בכלל החייבים בתעניות אלה, אלא רק כתב שאין לפרוץ גדר, וכולם חייבים בתענית, אך הכוונה חוץ מאותם שיבוארו לקמן. וכי מרן לא קרא את חיבורו לפני הדפסתו וראה שבעוד ארבעה סימנים דבריו סותרים למש"כ בסי' תק"נ, אלא ודאי זו כוונתו, שהכל חייבים חוץ מהפטורים שיבוארו לקמן. כך בס"ד נלע"ד. וכן עולה מדברי הגר"א בביאורו לרס"י תק"נ, שאין זו סתירה בדברי מרן. עיי"ש). וכן כתב הרמ"א שהן פטורות מעיקר הדין, וכן מבואר בדברי הגרי"י פישר זצ"ל.

וכיון שכך, הרי כל מעוברת המחמירה בפיקו"נ ואוכלת ושותה בתעניות אלה תשא ברכה מאת ה', ותאכל ותשתה לשם שמים (שממילא מחויב בכך כל יהודי, כמבואר בשו"ע סי' רל"א), וכן הנהגתי אני הקטן בביתי [ומוכן אני להיענש על שהקלתי באכילה בתעניות אלה שאיסורן ודאי אינו מדאו' (שהרי במקורן הינן מדברי קבלה. ויש מחלו' אם ד"ק כד"ת או כד"ס, וכדלעיל בהערה ה'. ור' במ"ב סי' תקנ"ד סק"ט שפסק שאף ט"ב הינו מדרבנן. ובפרט שכשקבעו תעניות אלה היה זה בתנאי שבזמן שאין מצויות גזירות הגויים על ישראל, תלוי הדבר ברצון ישראל, וכמש"כ בגמ' רה"ש די"ח, בפוס' ובמ"ב בסי' תק"נ סק"א), ולא להיענש על שהקלתי בפיקו"נ שעובר אחד או תינוק קטן ימות בשל תעניתה של אמו]. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א המסכים הוא למסקנתנו פה, וקרא את הדברים וכתב שמסכים. עכ"ד.

מה שכתבנו שמעוברות ומניקות לא תתעננה כלל, היינו שתאכלנה כבר מיד בבוקר. שכן משמעות הפוס' המקילים, וכ"כ בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"א. עיי"ש בהערה 2). וראה בהל"ח (לגרמ"א שליט"א. פכ"ד סל"ח).

ועוד מדיני תענית נשים בת"צ ר' בספר נפש הרב (לרה"ג צבי שכטר, על הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. עמ' רס"א-רס"ב).

ומה שכתבנו דקיי"ל שספק נפשות להקל, כ"כ בגמ' שבת (דקכ"ט,א'), בשו"ע (או"ח סימן שכ"ט סעי' ב',ג' ובסימן תרי"ח ס"ח). וראה מש"כ מרן ביו"ד (סימן רס"ג סעיף א'), שצריך להזהר מאוד... שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל... ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. עכ"ל. וכן משמע לעניננו מדברי שעה"צ שם. וכבר כתב הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קל"ב): מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פיקוח נפש. ע"כ. וע"ע בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ב',ג' ובפרט בהערות ח',ט').

[14]יד. מה שכתבנו שדין יולדת הינו עד ל' יום מהלידה או ההפלה, כך הורו לי בעבר הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א, לגבי יולדת שאינה מניקה. ולמדו זאת ממש"כ מרן (בסי' תקנ"ד סעי' ו') לגבי ט' באב, ש"חיה כל ל' יום... א"צ אומד". והוסיף הגר"מ אליהו שליט"א, דאע"ג דלגבי יו"כ אמרינן שכבר לאחר ז' ימים הוי כשאר כל אדם, מ"מ בג' תעניות, עד ל' יום מהלידה פטורה היא מהתענית. עכת"ד (וראה עוד גבי דעתו לקמן בסמוך בהערה זו, שלכאו' חזר בו מכך). ור' במ"ב (סי' תקנ"ד סק"ט) שגם הוא כתב כך, אך גבי ט"ב דחמיר טפי (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ב. עכ"ל). ואף שהרמ"א הוסיף שם על דברי מרן וכתב שהמנהג להתענות כל זמן שאין להן צער גדול שהיה לחוש לסכנה, מ"מ אף הוא הוסיף שהמיקל לא הפסיד. ור' עוד בהגמי"י (ריש פ"ה מהל' תעניות) מש"כ בשם ר"ת, וכן במ"ב (סי' תרפ"ו סק"ד) ובכה"ח (סקי"ט) מש"כ בשם הב"ח ועו"ש, ומה שכתבנו בספרנו מקו"ד הל' חנוכה (פ"ג הערה ט"ז).

וכעבור זמן שאלנו גם את הגאון רי"ש אלישיב שליט"א, לגבי תעניות צום גדליה, עשרה בטבת, וי"ז בתמוז. אשה שאינה מניקה, עד מתי יש לה דין יולדת שפטורה היא מלהתענות בתעניות אלה. הזכרנו שיש פוס' שיש לה דין יולדת במשך שלושים יום הראשונים מהלידה, וי"א שתוך עשרים וארבעה חודשים מהלידה. או שיש לנקוט כמשך זמן אחר. וענה הגריש"א שליט"א שבשלושים יום הראשונים מהלידה יש לה דין יולדת, ואח"כ היא כמו כל אשה אחרת. והדגיש הגריש"א שמדובר ביולדת שאינה מניקה. עכת"ד. וע"ע בשו"ת אב"נ (סי' תק"מ) שגם מדבריו משמע כן.

ומה שכתבנו שי"א שדינה כיולדת במשך כ"ד חודש מהלידה, כ"כ המהרש"ם בדעת תורה (סי' תק"נ) עפ"י המבואר בגמ' ובשו"ע (יו"ד סס"י קפ"ט) שאיבריה של היולדת מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש. ומצא כן גם בס' כנסת יחזקאל. והוסיף, שאף לפוסקים כרמ"א (ושכן סתימת המ"ב) דלכתחי' מתענות אם אינן חלושות, מ"מ אם התינוק מצטער שאין לו די לינוק יש להקל, ואין לחוש למנהג בזה. עכת"ד. הב"ד בפשתש"ו (רס"י תק"נ). וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' ל"ה). וגם הוא למד זאת מהגמ' בנידה (ד"ט,א') דיולדת איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש (ור' רש"י שם ד"ה "דיה שעתה"). ולמרות שהגמ' שם דברה על נשים שדיין שעתן (לענין טהרות), הגר"ע יוסף שליט"א ס"ל דה"ה להכא. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, ואמר לי שלדעתו אין לתלות את ענין התענית בההיא גמ' דנידה, דלא שייכא להכא (היינו דזה דוקא לגבי טהרות). עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי בעבר שאם פסקה להניק בפועל אין להקל לה כל כ"ד חודש בשל גמ' זו. עכת"ד (וראה עוד בסמוך לגבי דעתו כיום). וגם הגר"א נבנצל שליט"א כתב שאינו נראה לענ"ד. עכ"ל. וראה בשו"ת אבן ישראל (פישר, ח"ט סי' ס"ב סק"ח) שהסתפק גבי דין מניקה עד שנתיים. ובנדחה ודאי יש להקל. ע"כ. וע"ע בחזו"ע הלכות פורים (פ"ג ס"ב ובהערה ו') שכתב הגרע"י שליט"א שם שאם אינה חלשה אז תחמיר. ורק אם היא חלשה פטורה מהתענית כל כ"ד חודש. וע"ע ביבי"א (ח"י סי' ל"ט, ובמילואים שם עמ' תק"ג), ובספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה י"ז). ואגב, ר' מש"כ הרד"ל בחידושיו (שם) בענין החילוק בין יולדת למינקת.

וכעת בשנת תשס"ח (בחודש טבת), שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, ששמעתי שכעת אינו פוסק כבעבר גבי נשים בשלוש תעניות – י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת, אלא שעתה הוא סובר שאע"פ שהאשה אינה מעוברת ואינה מניקה, אך אם היא תוך עשרים וארבעה חודשים לאחר לידה, אז איננה צריכה לצום בשלוש תעניות אלה משום שנחלשו הגופות. וענה הגר"מ אליהו שליט"א שאכן זה נכון, אך מותרות הן באכילה ושתיה "לפי מה שהאשה מרגישה". והיה נראה שמסכים הוא גם לטעם משום שנחלשו הגופות (וכמדומה שאף נענע בראשו להסכמה. ובכל אופן הוא אמר לי בעצמו טעם זה גבי מעוברות בט' באב. ור' דבריו ע"כ לקמן במקראי קודש הל' תשעה באב פ"ה הערה ז'). ושאלתיו, בכדי להקל בזה האם אין צריך שהיא תהיה מצטערת, או מצטערת מאוד (כמו שכתבו הפוס' גבי מעוברות). וענה לי הגר"מ אליהו שליט"א "שהכל לפי מה שהיא מרגישה". עכת"ד.

והגרי"י פישר זצ"ל לא כתב בהדיא דעתו אי מינקת מיקרי דוקא כשמניקה בפועל, או עד שנתיים אחר הלידה מיקרי מניקה. ומ"מ כתב שכשהצום נדחה בודאי יש להקל עד כ"ד חודש. ועיי"ש באבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"ח). ועוד כתב שם (בסק"ז), שכל אשה "שהיא צריכה לטפל בילדים קטנים, בודאי פטורה מג' תעניות" עכ"ל. אך לא שמעתי שעוד פוס' ס"ל הכי.

ומה שכתבנו שבכל זה ה"ה גבי מפלת, כ"כ ביחו"ד (שם). וע"ע בא"א מבוטשאטש (מהדו' תנינא סי' תק"נ). וכ"כ כמה פוס' להשוות דין מפלת ליולדת לענין יוה"כ. שכ"כ השד"ח בשם כמה פוס'. וכ"כ הבה"ל (בסי' תרי"ז ד"ה "יולדת"), כה"ח (סי' תרי"ז סקי"ח), שש"כ (פל"ט סט"ז). וע"ע כה"ח (סי' ש"ל סק"ב), ומה שכתבנו בענינים אלה בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערות כ"ז ונ"ה). שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א מהו גדר של מפלת שמקילים לה כדין יולדת בשלוש התעניות (צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז), וכן בתשעה באב. האם צריך שיהיה ריקום איברים לנפל. ותחילה ענה הגריש"א שליט"א שצריך שתהיה מעוברת לפחות ארבעים יום. ושאלנו אותו על מקרה שאשה שהיתה מעוברת יותר מארבעים יום הפילה את עוברה וראו רק שליה אך לא ראו צורת עובר בתוכה. וענה הגריש"א שזה כלום, וזה כמו שהפילה חתיכת בשר. ובכלל אם הפילה לפני ארבעים יום של הריון זה כמו מיא בעלמא. ושאלנו, אך המקרה היה לאחר ארבעים ימי הריון אלא שהעובר לא התפתח. וענה הגריש"א שגם אח"כ זה כלום ואינה כמפלת אם אין ניכר העובר, שרואים צורה של עובר. ושאלנו לסיכום, האם כן הדין לגבי ג' תעניות וט"ב לפוטרה מדין יולדת. וענה הגריש"א שלענין ג' תעניות וט"ב דינה כמפלת רק אם ניכרת צורת עובר. עכת"ד. ומ"מ לא היה ברור לנו אם צריך שתהיה ממש צורה של ידים ורגלים.

ושאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א מהו הגדר של מפלת לענין ג' תעניות. האם דינה כמפלת דוקא לאחר ארבעים יום של עיבור או יותר, או שתלוי הדבר בעובר, שיש לו ריקום איברים, או שכלו שערו וצפורניו וכדו'. וענה לי הגרמ"א שליט"א שתלוי הדבר בריקום האיברים של העובר, שאם נרקמו איבריו ורואים בו גידים ועצמות הריהי כמפלת. והעיר רופא אחד שנכח במקום, שבדר"כ ריקום האיברים הינו כארבעים עד חמישים יום מתחילת העיבור. ולא הסכים לכך הגרמ"א, ואמר שזה דוקא אם ההריון תקין, אך באשה מפלת הרי שיתכן מאוד שההריון לא התפתח כתיקונו, ואז אף לאחר ארבעים עד חמישים יום עדיין אין ריקום איברים. ושאלתי האם כן הדין גם לענין חיוב קבורה. שדוקא אם נרקמו איבריו חייבים לקבור העובר. וענה הגרמ"א שאכן כך, ואז יש להביאו לחברה קדישא, והם כבר מטפלים בו וקוברים אותו. אך שלא יקברנו אדם אחר בחצרו וכדו', כיון שהוא מטמא ככל טומאת מת. וכמו שאומרת המשנה גבי בתי עכו"ם שהיו קוברים נפליהם בבתיהם (ראה אהלות פי"ח משנה ז', ורש"י פסחים ד"ט,א' - מ.ה.). עכת"ד.

[15]טו. מה שכתבנו שי"א שמינקת פטורה מהתענית דוקא אם היא מצטערת מאוד, שכ"כ הרמ"א (סי' תק"נ ס"א, "שמצטערות הרבה"). אלא שהוסיף הרמ"א שבאמת מעיקר הדין אפי' אינן מצטערות פטורות הן מלהתענות אלא שנהגו להחמיר. ע"כ. והמ"ב (סק"ד) כ' שאם הן חלושות נראה דאין להן להחמיר. ע"כ.

ומה שכתבנו שיש מי שאומר שפטורה מהתענית רק אם חלבה עלול להפסק, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ולשאלתי, כיצד יכולה היא לדעת מראש אם יפסק חלבה בשל התענית, אמר לי הגר"מ אליהו שיכולה היא לדעת זאת, כגון שקרה המקרה שהתאחרה סעודתה בכמה שעות ובשל כך הרגישה שנתמעט חלבה, הרי שאם תתענה יום שלם עלול להפסיק חלבה לגמרי, ולכן לא תתענה. והוסיף הגר"מ אליהו שאם בכ"ז אין האשה מכירה בעצמה שהפסקת האכילה תגרום לה לאי יכולת להמשיך בהנקה, תשאל בענין זה את אמה או סבתה (ר"ל נשים הבקיאות בדבר ומכירות את טבע הנשים באותה משפחה - מ.ה.). ועוד אמר, שבמקרה ואשה זו מותרת לאכול, עדיף שרק תשתה. אך אם יודעת בעצמה שאין השתיה מספקת לכך, רשאית היא אף לאכול. ושאלתיו, האם דין היתר האכילה למניקה זו שייך אף בימינו, כאשר ישנם תחליפים שונים לחלב אם. וענה לי הגר"מ אליהו, דאפ"ה מותר, וכנ"ל. עכת"ד. וראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה נ"ז) מש"כ בשמו בענין זה. ועיי"ש שזו מחלו' גדולה בין הפוס' אי יש להקל למניקות בתעניות במקרה שיש חשש שהחלב יפסק, כיון שבדורות אלה יש תחליפים לחלב אם, או שכיון שמבחינה בריאותית ישנם יתרונות לחלב אם טבעי, בפרט משום שזה מחסן את התינוק, לכן אין להחמיר למניקות אע"פ שיש תחליפים לחלב האם הטבעי. עיי"ש במקו"ד. ומסתבר שהפוס' שהקלו גבי יוה"כ כ"ש שיקלו בני"ד.

וע"ע במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה י"ח) שלגבי תעא"ס (דקילא טפי) הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א דכל זמן שהאשה מינקה בפועל אפי' לאחר כ"ד חודש, יש להקל לה כדין מינקת. עיי"ש.

ומה שכתבנו שי"א שכל המניקות שמניקות בפועל, פטורות לגמרי מתעניות אלה, כ"כ מרן (בסי' תקנ"ד ס"ה), וכן עולה מדברי הרמ"א (ברס"י תק"נ) שכן הוא מעיקר הדין. והמ"ב שם הוסיף שאם הן חלושות אין להחמיר. ע"כ. וכבר כתבנו לעיל בהערה י"ג שד' עוד כמה פוס' שאף באינן מצטערות פטורות הן מהתענית, מהם המקור חיים (לבעל החוו"י), האורחות חיים (ספינקא) בשם היפ"ל בשם שו"ת בשמים ראש (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: כידוע ספר זה חשוד כמזויף ע"י מרשיעי ברית. עכ"ל. וכבר כתבנו ע"כ בכמה דוכתי), ובשם שו"ת תשובה מאהבה. וכ"כ הריעב"ץ בסידורו. וע"ע במקראי קדש הל' פורים (פ"ג הערה י"ח) שגם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי (גבי תעא"ס) שכל זמן שהאשה מניקה פטורה היא מהתענית. עכת"ד.

ומה שכתבנו שי"א שכ"ה כל כ"ד חודש מהלידה, הוא עפ"י המבואר בהערה הקודמת.

בענין יולדת המניקה חלקית (שתינוקה יונק וגם אוכל תחליפי חלב אם, כמטרנה, ראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה נ"ז), בדברי הגר"א נבנצל שליט"א וש"פ. והמקילים התם ביוה"כ, נראה שכ"ש שיקלו בני"ד.

[16]טז. שכ"פ מרן (בסי' תקנ"ד), וכ"כ הרמ"א (ברס"י תק"נ) שכן הוא מעיקר הדין. וכ"כ עוד אחרו', כדלעיל בהערה הקודמת. ובפרט שנראה שזו הדעה האמצעית, דהא יש מקילים כל כ"ד חודש, ויש המקילים אף לכל אשה הראויה לילד, אף כשאינה מעוברת ומניקה כלל, וכנ"ל בהערה י"ג (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: צע"ג לענ"ד). ומ"מ לא רצינו להקל בני"ד לגמרי, והיינו כדעה הרביעית, וכמו שהקלנו גבי מעוברת. משום דבמעוברת הסכנה גדולה טפי, וכן משום שהגאון רי"ש אלישיב שליט"א לא רצה להקל גבי יולדת דפטורה כ"ד חודש.

[17]יז. עיקר דין זה כתב הח"א (כלל קל"ג סעי' ו'). והב"ד המ"ב (סי' תק"נ סק"ד), וכה"ח (סק"ז). וראה עוד מש"כ מרן (בסי' תקנ"ד סעי' ו'), ובכה"ח (סי' תק"נ סק"ב). וגדר חולה שאין בו סכנה ר' בשש"כ (פל"ג בתחילתו).

והמשנ"ב (שם בסק"ד) הוסיף שאסור לחולה זה להחמיר ע"ע. וכ"כ בשמו כה"ח (שם סק"ז).

ובענין אם צריך חולה זה לעשות התרת נדרים, הרי זו מחלו' הפוס'. שמדברי הש"ך ביו"ד (סי' רי"ד סק"ב) והפר"ח (סי' ת"ע) עולה שצריך התרה. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ט), ומשמע מדבריו שמצדד להחמיר בזה אא"כ הוי שעה"ד (עיי"ש גם בשעה"צ סקל"ג). וכ"מ מהבה"ל (סי' תקנ"ט ס"ח ד"ה "ונדחה"). אמנם מדברי מרן (ביו"ד סי' רי"ד), המ"ב (סי' ת"ע סק"ט) כה"ח (סי' ת"ע ס"ק י' וכ"ה, סי' תק"נ סק"ב ועוד) עולה שא"צ התרה. ור' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"א הערה מ"ו) שהארכנו בזה. וע"ע ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל' ס"ק ה'-ח') ויחו"ד (ח"א סי' מ"א), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ג' הערה מ"ז ופרק י' ס"ד) וכאן בהל' ט"ב.

כתבו הפוס' שחולה זה פטור אף מתענית שעות, ולכן רשאי הוא לאכול כבר מיד בבוקר [שו"ת אב"נ (או"ח סי' תק"מ). מועו"ז (סי' של"ה) ששמע כן מהגרי"ז בשם אביו הגר"ח מבריסק זצ"ל. וכ"כ באורחות רבינו (סק"ג בשם שו"ת הרמ"ץ), הל"ח (פכ"ד סל"ז) וילקו"י (מועדים. עמ' 532). וע"ע בבית הלל (יו"ד סי' רס"ה), שערי תשובה (סי' תקנ"ד סק"ז) ופסתש"ו (סי' תק"נ סק"ב וסי' תקנ"ד סק"ט). וע"ע בהל"ח (פכ"ד סל"ח)].

ועוד כתבו הפוס' שחולה זה פטור מאכילה לשיעורין [שו"ת שערי דעה (ח"ב סי' רנ"ב), הל"ח (פכ"ד סל"ז), ילקו"י (עמ' 532)]. ואמנם מצינו שי"א שגבי ט"ב יש דין אכילה בשיעורים לפטורים מהתענית [ר' בה"ל (סי' תקנ"ד ס"ה ד"ה "דבמקום") וכה"ח (סקל"ה) בשם פתחי עולם. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ט) בשם עוד פוס'. והגר"א נבנצל שליט"א כתב: הגרש"ז אוירבך זללה"ה הורה שמינקת המרגישה טוב ושותה רק מפני החלב תשתה בט"ב לשיעורים. עכ"ל]. אלא שאף גבי ט"ב כבר רבו החולקים וסוברים שאין דין אכילה בשיעורים בתעניות, מלבד ביוה"כ. שכ"כ הגחיד"א במחב"ר, המזבח אדמה, וש"א. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקל"א. ועיי"ש סקל"ה). שו"ת מהר"ם שיק, שו"ת אב"נ, ערוה"ש, שבט"ה (ח"ד סי' נ"ו), תוה"י, הגרי"י פישר זצ"ל באבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"י) ועוד פוס'. וע"ע לקמן (בהערה כ"ג) ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ט), וא"כ כ"ש בני"ד דג' תעניות דקיל טפי.

י"א דנכון שהפטורים מהתענית יאכלו בצנעה מחשש חשד או שיבואו אחרים להקל בזה [שערי אפרים ושו"ת מנחת אלעזר. הב"ד בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"ב)]. אמנם נראה שאין זה לדינא אלא רק כחומרא, דלא מצינו כן בגמ' או בפוס' הקדמונים. ואין לנו לגזור גזירות חדשות, וכמש"כ הרא"ש (פ"ב דשבת סקט"ו). אלא שהגר"א נבנצל שליט"א העיר: ע' תענית ד"י,ב'. עכ"ל. ועיי"ש שמי ששכח ואכל ושתה בתענית אל יתראה בפני הציבור. ופרש"י: שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו. ע"כ.

ועוד יש שכתבו, שהפטורים מהתענית טוב שיפדו התענית במעות לצדקה (מט"א סי' תר"ב סכ"ג).

בענין לקיחת תרופות ראה לקמן (פ"ג סעי' ז').

[18]יח. כ"כ בבה"ל (סי' תק"נ) ד"ה "מיהו" בשם הגאון מהר"ז עמריך ז"ל, וסיים, דהכל לפי ראות העיניים. ור' מש"כ הרמ"א (סי' תרפ"ו סעי' ב'), כה"ח (שם סקכ"ב), וילקו"י (עמ' 278 סעי' ה'). והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שאין להקל בתעניות אלה לכואבי עיניים, אא"כ כאבם גדול עד כדי שיהא להם דין של חולה שאיב"ס. עכת"ד.

[19]יט. כה"ח (סי' תק"נ סק"ו), וילקו"י (עמ' 532). ולמדו זאת ממש"כ בתשו' הגאונים "שערי תשובה" (סי' שכ"ה), ובספר רוח חיים (למהר"ח פלאג'י, סי' תק"ז סק"א). וראה בהל"ח (פכ"ו ס"ב) שכתב גבי ט"ב שמי שמרגיש בעצמו חולשה ויודע שהוא חולה, א"צ שדוקא הרופא יאמר לו לאכול, ומכ"ש אם הוא חלוש מטבעו. עיי"ש.

ובכדי לשבר את האוזן ולתת דוגמא של חולה שאין בו סכנה שהוא תשוש כח, נזכיר פה את מה ששאלתי הלכה למעשה את הגר"א נבנצל שליט"א (בליל י' בטבת תשע"ב), גבי מי שהרופא אמר שיש לו שפעת (אף שלא היה לו חום, אך זאת לא נאמר לגרא"נ שליט"א), ויש לו חולשה גדולה. הוא הולך לתפילות בבית הכנסת הסמוך לביתו במרחק של כשתי דקות הליכה, אך את כל התפילה, כולל את תפילת העמידה, הוא מתפלל בישיבה, בשל חולשתו. כמו כן הוא מרגיש קצת סחרחורת. האם אדם כזה צריך לצום בתענית עשרה בטבת. וענה הגר"א נבנצל שליט"א: חס וחלילה. ודאי שלא יצום. עכת"ד. ואף לא ראה צורך לנמק את הדין, שכן היה פשוט לו.

[20]כ. כ"כ כה"ח (סי' תק"נ סק"ו), והוסיף שזקן בא בימים שהוא חלוש, אין לו להתענות כלל, ואפי' ביו"כ מאכילים אותו. ולמד זאת ממש"כ בשו"ת "שערי תשובה" שם. וכ"פ בני"ד בילקו"י (עמ' 532. ועיי"ש בהערה 25).

[21]כא. מה שכתבנו דבעינן חוו"ד של הרופא שהתענית תזיק לחולה, כ"כ כה"ח (סי' תק"נ סק"ו). ונראה פשוט שאם אין ניתן לשאול רופא, לא יסתכן אלא יאכל, ו"לב יודע מרת נפשו". וה' בוחן ליבות. ור' במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ח') מתי אמרינן דהוי ספק סכנה להחשיבה כסכנת נפשות.

[22]כב. כ"כ הפמ"ג בשם הא"ר. וכ"כ המ"ב (סי' תק"נ סק"ה ובבה"ל ד"ה "הכל"), וכה"ח (סק"א, ובסי' תקנ"ד סקכ"ג).

[23]כג. כ"כ המט"י, וכ"כ הח"א, המ"ב (סי' תק"נ סק"ה), כה"ח (סק"ט) וילקו"י (עמ' 530 סעיף ו'. ועיי"ש בהערה 13). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א, שרק בתענית דיוה"כ בעינן לחנכם להתענות כמה שעות ביום. עכת"ד. וזה לא כמש"כ ער"ה ובית הלל דבעינן לחנך את הקטנים בתענית שעות, והב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקכ"ג), ואף בספר חנוך לנער (פכ"א הערה ט') כתב בשם החקרי לב דבעי לחנכם לתענית שעות. ראה במסכת סופרים (פי"ח ה"ה), ובמחזור ויטרי [(עמ' 713) שמנהג טוב היה בירושלים, לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן י"א עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים. ואח"כ היה סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לחזקו ולברכו ולהתפלל עליו כדי שיזכה לתורה ולמעשים טובים (ומקרבו לפני) כל מי שהיה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים ולבם לשמיים. עיי"ש]. וראה עוד באורחות חיים (ספינקא, הל' בין המיצרים וט"ב), וספר ליקוטי מהרי"ח, וכן במקור חיים השלם (ח"ד פרק ר"ז סעי' ה'), ומה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה כ"ו).

[24]כד. הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "הכל") וכה"ח (באותו סימן סק"א) בשם הפמ"ג כתבו שאף אם לא הביאו קטנים אלה ב' שערות, חייבים הם להתענות. וע"ע במ"ב (סי' תרט"ז סקי"ג) שכ' בשם המ"א שבשאר התעניות (מלבד יוה"כ) שאינן אלא מדרבנן א"צ להתענות אא"כ יש לו ב' שערות. וכ"כ הא"ר שם. ולכאו' זה סותר למ"ב בסי' תק"נ. ויש שכתבו שכוונת המ"ב שמעיקר הדין פטורים אך מצד המנהג יתענו, כי באמת לשון הפמ"ג היא שנוהגים ולא שחייבים [ר' שבט"ה (ח"ו סי' קכ"ב) ופסתש"ו (סי' תק"נ סק"ה)]. וע"ע בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה כ"ו). ומ"מ למעשה בן י"ג שלא הביא ב' שערות צריך לפחות מצד המנהג להתענות.

כשהתענית חלה בשבת ונדחית ליום א', והבן או הבת נעשו בני מצוות ביום א', נחלקו הפוס' אם חייבים הם להתענות. די"א שחייבים בתענית כי כשקבעו הנביאים להתענות תעניות אלה הם קבעו שמעיקר הדין כשיחולו בשבת יקבע הצום ביום א' ואינו מתורת תשלומים [שו"ת דברי מלכיאל, שו"ת צפנת פענח, שו"ת שבט"ה, שו"ת להורות נתן ועוד]. וי"א שפטורים מתענית, דאינו אלא השלמה למה שהיה כשהיו קטנים (שו"ת אב"נ, שו"ת מהרש"ם ועוד). ויש שהכריעו שיש להקל בזה רק בנערים ונערות חלושי כח (שערים המצויינים בהלכה, צי"א, הגר"ש דבליצקי שליט"א). הב"ד בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"ד). וחכ"א העיר שיש לעיין, שגם אם נאמר שזה תשלומין, מ"מ אולי יתחייבו מדין שלא לפרוש מן הציבור. ע"כ. וע"ע נט"ג (הל' ביהמ'"צ, פ"ו הערה ז') ולקמן בספר זה, דיני ט"ב (פ"ו סוף הערה פ').

[25]כה. כ"כ המ"א והח"א, והב"ד המ"ב (סי' תק"נ סק"ה).

כתב הרמ"ע בתשובותיו (סי' קי"א), שיש להאכיל ביום התענית אפי' קטני קטנים לחם ומים בלבד. וכ"כ הא"א (בסי' תקמ"ט סק"ז). וכ"כ המ"ב עפ"י המ"א והח"א שראוי לחנכם שיאכלו רק כדי קיום הגוף, לחם ומים או שאר מאכל פשוט, כדי שיתאבלו עם הציבור. ע"כ. ויש שכתבו גבי ילדים שהמנהג שאין מונעים מהם את מאכליהם שהם רגילים בהם, ורק ממתקים ושאר עינוגים אין לתת להם [הגחיד"א בברכ"י (סי' תקמ"ט סק"א). וכ"פ בדע"ת, וכה"ח (סי' תקמ"ט סק"ח, וסי' תק"נ סק"ט) וראה בפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 11)]. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה כ"ג) בשם מחזור ויטרי גבי מנהג ירושלים לקטנים בתעניות. ובאמת שהמ"א העמיד דברי הרמ"ע דוקא בקטנים שיש להם דעת להתאבל. וכ"כ הח"א, והב"ד המ"ב (שם בסי' תק"נ), וכה"ח (באותו סימן סק"ט). וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א (לגבי תענית אסתר. ולפי"ז כ"ש בני"ד, דחמיר טפי, שקטן שמבין ענין התענית, שיאכל רק כדי קיום הגוף). ולכן כתבנו שד"ז אמור דוקא בקטנים המבינים את ענין התענית. וראה עוד מה שכתבנו במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה כ"ז).

יש מי שכתב שמ"מ אם הקטן לקח הממתקים מעצמו א"צ לסלקם ממנו (שו"ת באר משה. הב"ד בפסתש"ו שם הערה 12). וקשה על דבריו. שהרי ממ"נ: אם כל דין זה להמנע מתענוגים אינו מדינא אלא שרק "ראוי" לנהוג כן, אזי מקמ"ל, אף גדול שפטור מהתענית אין חובה למונעו מכך וכ"ש שאין לסלקם ממנו. וכן מורה לשון מרן (בסי' תקנ"ד ס"ה) והמ"ב (סי' תק"ז סק"ה) שאין זה מדינא אלא רק "ראוי" לנהוג כן. ואם זה ממש אסור מדינא לכל הפטורים מהתעניות, הרי שאף אם קטן זה לקח הממתק מעצמו חייב אביו לסלקו ממנו ולהפרישו מכך אף שזה רק איסור דרבנן, וכמש"כ הט"ז, המ"א, המ"ב (סי' שמ"ג סק"ג וסי' שס"ב סקמ"ד) וש"א [הבאנו בס"ד דבריהם בספרנו קדושת השבת (הערה כ"א ענף 4)]. ויותר מכך, די"א שאף אחרים מצווים להפריש קטן אף העושה לדעת עצמו, ואף באיסורי דרבנן. שכ"כ הרמ"א (בסי' שמ"ג) עפי"ד התוס' בשבת (דקכ"ב), וכ"כ כבר רי"ו, הב"ח בדעת הרמב"ם, הרא"ם בד' בה"ג והרמב"ם, ועוד פוס'. הב"ד בקדוש"ה (שם ענף 5). וא"כ דברי שו"ת באר משה הנ"ל אינם מחוורים, ולא ברור מה חידש בזה. ואמרו לי ת"ח שישנם עוד כמה דברים קשים בשו"ת זה. ואכמ"ל.

[26]כו. כ"כ מרן (סי' תקנ"ד ס"ה) גבי מעוברות ומניקות, וכ"כ המ"ב (סי' תק"נ סק"ה) וכה"ח (סק"ו). וראה עוד בס' עם כלביא (ח"א עמ' 168) ובהערה הקודמת.

[27]כז. מה שכתבנו לענין החתן, כ"כ המג"א (סי' תקנ"ט סקי"א) בשם מהר"ש הלוי, וכ"כ הגר"א בביאורו (סס"י תרפ"ו), וכ"כ בשו"ת ב"ד (סי' תע"ו), והביא דבריו כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ט). וראה מש"כ המ"ב (סי' תקס"ח ס"ק י"ז וי"ח). ובשעה"צ (סי' תרפ"ו סקט"ז) כתב מרן הח"ח דלא קיי"ל כגר"א, ואף מהר"ש הלוי לא קאי אלא בתענית דחויה. עיי"ש. וראה עוד ביבי"א (ח"א סי' ל"ג וסי' ל"ד ס"ק י"א ואילך, ובח"ה סי' מ'), וביחו"ד (ח"ב סי' ע"ח), ומש"כ בנו בילקו"י (עמ' 532 הערה 27), ובפסתש"ו (סי' תקמ"ט סק"ב).

ומה שכתבנו שכן הדין אף לכלה, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל.

[28]כח. שכ"כ בבאור הגר"א (סי' תרפ"ו ס"ק ח' ד"ה "ואם חל") וז"ל: דבעל ברית מותר אף בשאר תענית אף שאינן נידחים חוץ מת"ב כמ"ש בתענית די"ב,א' ועירובין דמ"א,א' וכ"פ באג"ט (או"ח סי' תכ"ז). וע"ע בשעה"צ (סי' תרפ"ו שם), בכה"ח (סי' תקמ"ט סק"י), ביבי"א, ביחו"ד ובילקו"י (שם).

[29]כט. כ"כ המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ו) בשם המ"א וש"א. ומש"כ הב"י, והב"ד הרמ"א (בסי' תקנ"ט סעי' ח'), שהם אבי הבן, הסנדק והמוהל, נראה שאין מחלוקת בכך, אלא לא הזכירו את האם משום דממילא פטורה היא בדר"כ מן התענית מדין יולדת, אף שנראה שגם הם יודו שהיא בכלל בעלי הברית. או שהטעם שאף האם פטורה הוא משום שגם לה הוא יו"ט. ואף שאינה מצווה בדבר כאבי הבן, מ"מ אף הסנדק והמוהל אינם מצווים בכך. אלא דכשם שיו"ט שלהם הוא, ה"ה לדידה. ואין לחלק ולומר שמ"מ הם שייכים במצוה זו, דגברי אינון, משא"כ האם. דמ"מ גם היא יכולה למול, כביו"ד (רס"י רס"ד. ועיי"ש ברמ"א ובש"ך). וראה עוד כה"ח (סי' תקנ"ט סקע"א).

[30]ל. מה שכתבנו לענין החתן והכלה, כ"כ הריטב"א בסוף תענית והביאו דבריו האחרונים. ראה בה"ל (סי' תקמ"ט ד"ה "חייבים"), כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ט, סי' תק"נ סקכ"א וסי' תקנ"ט ס"ק ס"ח). וראה עוד ביבי"א (ח"ב סי' ל' ס"ק ה'-ח'), ומה שכתבנו במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה כ"ח וכ"ט). וכתב המ"ב (בסי' תק"נ סקי"ב), דהדין כן בין ביום הנישואין ובין בשאר ז' ימי המשתה.

ומה שכתבנו לענין בעלי הברית, כ"כ כה"ח (סי' תקמ"ט ס"ק ה' וי'). ומ"מ היולדת פטורה ל' יום או כ"ד חודש, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כדלעיל בסעיף ד'. ואם היא מניקה ג"כ דינה בסעיף הנ"ל.

[31]לא. כך מסקנת הבה"ל (שם), והמ"ב (בסי' תק"נ סקי"ב, ובסי' תקנ"ט סקל"ה). וכ"כ כה"ח (בסי' תקנ"ט ס"ק

ס"ח). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א. וכ"כ בפסתש"ו (שם), שזו מסקנת רוה"פ. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אא"כ בתענית נדחית. עכ"ל. היינו ששם יש להקל.

כשחל יום ל"א של לידת בן בכור בשבת, שצריך לעשות הפדיון ביום ראשון, מתי יעשו הסעודה. ר' מ"ב (סי' תקס"ח סק"כ) ובשעה"צ (סקכ"ג), ופסתש"ו (סי' תקס"ח סק"ה).

בענין ג' צומות כשאינם נדחים, מתי יעשו הברית, ר' בס' אוצר הברית (ויסברג. ח"ג עמ' רכ"ח).

[32]לב. מרן (סי' תק"נ סעי' ג'). והטעם שהתענית נדחית לזמן מאוחר יותר ואינה מוקדמת (כתענית אסתר), משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. ראה משנה מגילה (דף ד') ובפרש"י (שם), רמב"ם (פ"ה מהל' תענית), בב"י בשם המ"מ, מ"ב (סי' תק"נ סק"ט) וכה"ח (סקט"ז).

ודינים פרטיים לגבי המיקרים השונים של התענית הדחויה, והיינו ביום ראשון, ראה לגבי הדינים השונים במקומם (כגון גבי קטן וקטנה שהגיעו למצוות ביום ראשון, ראה לעיל בדין התענית לקטנים וכן בשאר המיקרים).

ומ"מ גבי אותה שבת עצמה, לענין אכילה נראה ברור שאין לצמצם כלל במאכלי אותה שבת, דהא אף גבי ט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' כתב מרן (בסי' תקנ"ב ס"י) שאפי' בסעודה המפסקת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפי' כסעודת שלמה בעת מלכותו. ע"כ. וכ"ש בני"ד.

ואם שרי להמשיך בסעודה זו כהרגלו בכל שבת, אף לאחר השקיעה וצה"כ, לכאו' יש לדון בזה הן מצד שזה כבר ליל התענית, והן מצד שלא ירגיש התענית. לגבי הטעם האחרון, כבר כתבנו לקמן בסעי' י"ז שנוהגים להקל בזה. ומצד מה שעושה סעודה גדולה עם בשר ויין בליל התענית יש באמת לדון בזה (ומ"מ אף גבי י"ז בתמוז אין בזה בעיה מצד ג' השבועות, דהא איסור בשר ויין חל מדינא רק מר"ח אב). ואכן מצאנו שכ' בסדר היום (ענייני ביהמ"צ) שאנשי מעשה נוהגים שלא לאכול בשר ויין בליל תענית. הב"ד בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"ח וסי' תקס"ד הערה 7) וכ' שהרגיל בבשר ויין בכל סעודת מלוה מלכה שרי אף במוצ"ש שחל בו תענית. ע"כ. ומ"מ ברור שאף לשאר אינשי אין בזה איסור.

ולגבי תשמיש המיטה בליל שבת זו. אמנם גבי ט"ב דחוי נחלקו מרן והרמ"א (סי' תקנ"ד סי"ט) אי שרי תשה"מ בשבת זו. שמרן (עפי"ד הרא"ש והרמב"ן) כ' דשרי, והרמ"א (עפי"ד הטור בשם ר"י, האגור והמנהגים) כתב שיש אוסרים ושכן נוהגים [אמנם יש להעיר שלכאו' קצ"ע כיצד כתבו שיש נוהגים לאסור זאת, ה"ז דבר שבצנעה, וזכורני שראיתי בפוס' שדברים שבצנעה אין אנו יודעים כיצד המנהג. ואינני זוכר היכן כתבו זאת. ומ"מ כתבו פוס' רבים שאין לומר מנהג בדבר שאינו שכיח. שכ"כ השד"ח בכמה דוכתי, וכ"כ ביחו"ד (ח"ד סי' י"ח). ולכאו' אותו טעם הוי בדברים שבצנעה]. לעומת זאת מצינו שכתבו הפוס' מנהג אף גבי דברים שבצנעה, וכגון מש"כ הגר"ע יוסף שליט"א בלוי"ח (סי' פ') שגם מצד המנהג נהגו פה בירושלים ת"ו לרחוץ כל הגוף בצונן בשבת (עיי"ש שהביא כן בשם כמה פוס'. אמנם הם דיברו על רחיצה או טבילה בנהר או במקוה). וע"ע בשו"ת רפ"ע (ח"ד חאו"ח סי' י"ב) וכה"ח (סי' שכ"ו ס"ק כ"ח ול"ב). עיי"ש. ולעומת זאת שמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א, שאף שמעיקר הדין שרי, מ"מ נהגו שלא לרחוץ כל הגוף בשבת בצונן. עכת"ד. ור' בשד"ח (בכללים, מערכת מ"ם כלל ל"ז ד"ה "ואם יש מחלו'", ד"ה "ואם מסופקים" וד"ה "עוד יש". ובכלל רט"ז). אלא שאח"כ מצאנו שאין קשה ע"ד הרמ"א הנ"ל. דכתב בד"מ (סי' תקנ"ד) בשם מוהר"ר אברהם מפרג ששמש ביהכ"נ מכריז שדברים שבצנעה נוהגים בשבת זו. עכ"ד. אמנם חכ"א העיר, דצ"ע ע"כ, דהכרזה זו היא עצמה בפרהסיא והוי זלזול בשבת. ומ"מ גבי ני"ד כבר לא קשה כיצד מורנו הרמ"א קבע מנהג בדברים שבצנעה].

אך כ"ז הו"ד גבי ט"ב. אך גבי ג' התעניות כשחלים בשבת ונידחים לאחר השבת, כתב האשל אברהם (בוטשאטש) שלגבי שאר צומות כשנדחו, לכו"ע אין נוהגת בשבת אבלות שבצנעה כלל. ואף לכתחי' אין חשש להמתין בדברים שבצנעה לשבת זו, ואין להחמיר כי הוא נגד כבוד השבת. הב"ד פסתש"ו (סי' תק"נ סק"ט).

[33]לג. כ"כ המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ה), ובשעה"צ (שם סקל"ד). וכ"כ כה"ח (סי' תקנ"ט ס"ק ס"ח) בשם תשו' בית יהודה, ופ"ת (סי' תק"נ). וכ"כ הישועות יעקב (סי' תקנ"ט), שו"ת אב"נ (או"ח סי' תכ"ז), ויבי"א (ח"א סי' ל"ד וח"ה סי' מ'). הב"ד גם בפסתש"ו (סי' תקמ"ט הערה 10).

ומה שכתבנו שכן הדין אף בכלה, ראה לעיל (בהערה כ"ז).

[34]לד. כ"כ מרן (בסי' תקנ"ט סעי' ט') לגבי ט' באב. וכ"ש לני"ד. וראה עוד בפסתש"ו (סי' תקנ"ט סק"ט).

ואי יש להקל (לדעה זו) דוקא בברית מילה בזמנה (ביום השמיני) או אף בדחויה (שנתאחרו מחמת מחלת התינוק וכדו'), ר' שע"ת (סי' תקנ"ט ססק"ז), וכה"ח (באותו סימן סקס"ט) שהביאו דעת כמה פוס' שמחמירים. ור' בפסתש"ו (שם הערות 75,76) שכתב שזו מחלו' הפוס'. וע"ע בשש"כ (פס"ב הערה קט"ז). ומ"מ לא יאחרו וידחו הברית בשל כך (שו"ת חשב האפוד. פסתש"ו שם הערה 54). וראה עוד מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו שליט"א במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה ל"ג).

ומה שכתבנו שכ"ה גבי כל ג' בעלי הברית. אמנם מרן (סי' תקנ"ט ס"ט) כתב להקל גבי "בעל ברית". ור' בב"י מש"כ ע"כ. ובשו"ת שאלת יעב"ץ כ' שהב"י לא הכריע בזה, ולכן אין לסמוך להתיר אלא רק לאבי הבן. ע"כ. וכן דנו בזה עוד אחרו' [ר' שע"ת (ס"ק ו',ז') שהאריך בזה]. אלא שהרמ"א (שם ס"ח) כ' שכ"ה גבי אבי הבן, המוהל והסנדק. וכ"כ המ"א, המ"ב (סקל"ה) וש"א. וכ"כ ביבי"א (ח"א סי' ל"ד).

[35]לה. מ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ח), כה"ח (סקע"ב). וראה פסתש"ו (סי' תקנ"ט הערות 78-79). ועיי"ש (בהערה 82) שהביא עוד דעות להקל אף בט"ב דחוי. ולכאו' כ"ש לג' תעניות (אע"ג שיש צד לדחות ק"ו זה מהא שבט"ב התענית מתחילה מהערב כך שלא יכלו לעשות הפדיון בערב. משא"כ בג' תעניות שיכלו לפדותו בליל התענית. ומ"מ נראה דלא חשיב כפדה"ב שלא בזמנו. וזאת לא כמו שר"ל חכ"א דלכן חשיב כפדיון שלא בזמנו כי אפשר היה לפדותו בלילה). והוסיף בפסתש"ו (שם הערה 77), דה"ה דשרי לאמו של התינוק, וכדין אמו במילה. עכ"ד. ומ"מ נראה שלענין פדיון שכמעט תמיד מתקיים ביום השלושים או השלושים ואחד, הרי שאמו פטורה מהתענית מדין מינקת או יולדת. וע"ע במ"ב (סי' תקנ"ט ס"ק ל"ב ול"ו).

ומה שכתבנו שכ"ה דוקא אם הפדיון מתקיים בזמנו, והיינו שיום הל"א דלידת התינוק חל ביום א'. אך אם חל יום ל"א בשבת והפדיון נדחה ליום א' אין להקל בכל זה. שכ"כ המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ח). וע"ע במ"ב (סי' תקס"ח סק"כ), ובפסתש"ו (סי' תקס"ח סק"ה).

[36]לו. כ"כ הכנה"ג בהגב"י, שהמנהג הוא להשלים היום בתענית אף בג' תעניות ואף אם התענית דחויה. והב"ד המ"א (סי' תקנ"ט סקי"א) וכה"ח (סקע"ד). וכ"כ השו"ג (בסס"י תקנ"ט) שכן המנהג בשלוניקי. וכ"כ הרח"ף ברו"ח (סק"ג) שכן המנהג באיזמיר. מיהו, כבר כתב השכנה"ג בהגה"ט דיר"ש ישלים תעניתו כמנהג קושטא, ואפי' בג' תעניות דחויות. ומשמע מדבריו שאין זה מנהג כל בני הספרדים, אלא יש שאינם נוהגים כך, ורק הרוצה להחמיר יחמיר. וכן הסיק כה"ח (שם בסקע"ד), דנהרא נהרא ופשטיה. וגם הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שלדינא יש לאסור בני"ד לגבי צו"ג, י' בטבת, י"ז בתמוז, וכ"ש לגבי ט"ב. ואמר, שאף שלדעת מרן מותר להם לאכול (ראה סימן תקנ"ט סעי' ט'), מ"מ אין אנו פוסקים כמותו. ועוד אמר, שהדין כן הן לחתן, הן לשלושת בעלי הברית והן לאבי הבן והכהן הפודה. וכן יודעני שלפני מספר שנים היה הגר"מ אליהו סנדק בברית מילה בתשעה באב שנדחה, ולא טעם מאומה לא בברית ולא לאחריה. וכששאלתיו האם נהג כן מדינא או כחומרא, אמר לי שכן יש לנהוג מדינא, ושכן הדין אף בג' תעניות. ומ"מ הוא לא העיר דבר לאבי הבן שאכל לאחר המילה. וכששאלתיו שכיון שכן הדין, מדוע הוא לא אמר לאבי הבן דבר, ענה לי שיש לאבי הבן על מי לסמוך. עכת"ד. אמנם ק"ק לי מדוע מחמיר הגרמ"א שליט"א, הרי דרכו לא לזוז (כמעט) מדברי הגרי"ח בעל הבא"ח. והרי כתוב שם (פר' שופטים סי"ז) שזו אמנם מחלו' הפוס', אך המנהג להקל ולא להשלים התענית. עיי"ש. ושמא ס"ל לגרמ"א שדוקא בבגדד היה המנהג להקל, משא"כ פה בארה"ק.

וכעבור זמן מצאנו עוד פוס' שמחמירים בהא:

גבי חתן וכלה בז' ימי המשתה, כ' בשו"ת שבט"ה (ח"ו סי' ע') דסוגיא דעלמא כמ"א בשם הרדב"ז והבה"ל שמתענים ומשלימים אף בנדחה. ומ"מ ביום החופה אף המ"א מודה שאינו משלים בנדחה. ויום החופה היינו אם החופה מבעו"י, מיד אחר החופה אוכל ושותה (דממילא מנהג האשכנזים שהחתן מתענה ביום החופה). ואם החופה בלילה, יום המחרת הוא יום חופתו שהוא יום ראשון לשמחתו. ר' שעה"צ (סי' תקל"ט סקל"ד). הב"ד פסתש"ו (סי' תקמ"ט הערה 12), והגר"מ הלברשטאם שליט"א מורה שיש מקום יותר לחלושי כח שלא יתענו כלל, ובפרט לכלה (הב"ד פסתש"ו שם הערה 13).

וגבי ג' בעלי הברית, כתבו להחמיר גם עיקרי הד"ט (הב"ד כה"ח סי' תקמ"ט סק"י. עיי"ש שכ' בשם הזכור לאברהם שאוסר אף בתעא"ס מוקדמת). וכ"כ בס' ט"ב שחל בשבת (פ"ח הערה מ"ח) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכן הורה החזו"א גבי צו"ג, וכ"כ בשו"ת דברי ישראל (לגר"י ועלץ, סי' ק"נ) שהמנהג להחמיר אף בתעא"ס מוקדמת. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 71. ועיי"ש גם בהערה 72, שכתב בשם ס' ט"ב שחל ביום א', לגר"ש דבליצקי שליט"א, דה"ה גבי רחיצה ונעילת הסנדל. אך בני"ד נראה ששייך רק דין רחיצה למחמירים).

ויש מקילים בת"צ דחויה רק לאבי הבן [שו"ת שאילת יעב"ץ, הב"ד שע"ת. וכ"כ המט"א (סי' תר"ב), הב"ד פסתש"ו (שם הערה 73)].

וגבי פדיון הבן, כ' בפסתש"ו (סי' תקנ"ט סק"י, ובהערה 80) שהנוהגים בברית מילה בט"ב שנדחה להתענות כל היום, ה"ה לענין פדיון הבן, שמתענים כדין פדיון הבן בט"ב שאינו דחוי (שאסורים באכילה ושתיה, רחיצה ונעילת הסנדל). אך כ"ז כתב דוקא גבי ט"ב. ועיי"ש (בהערה 82) עוד פוס' דס"ל להחמיר בט"ב דחוי.

[37]לז. דין החתן כתב המ"ב (בסי' תק"נ סקי"ב), ובשעה"צ (סי' תקנ"ט ס"ק ל"ד ול"ט).

וכתב המ"א (סקי"א) בשם הכנה"ג בהגב"י דהא דשרינן, דוקא ביום הנישואין. מיהו ממש"כ בתשו' בית יהודה (חי"ד סי' ל"א) משמע שבכל ז' ימי החופה שרי. וכן פסקו המ"ב בשעה"צ (שם ס"ק ל"ד), וכה"ח (סי' תקנ"ט ס"ק ס"ח). ושלא כמשמעות המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ה) והבה"ל (שם ד"ה "ונדחה").

דין בעלי הברית כתבו מרן (בסי' תקנ"ט סעי' ט') לגבי ט"ב, והפוסקים הישוו ד"ז אף לגבי שאר ג' תעניות (מ"ב סי' תקנ"ט סקל"ה). וכן מסקנת המ"ב ושעה"צ (סי' תקנ"ט סקל"ט) בשם הא"ר והח"א, וכ"כ הדגמ"ר, בשו"ת השיב משה, בישועות יעקב, קיצש"ע (סי' קכ"ה ס"ח), אג"מ (ח"ד סי' ס"ט סק"ד), הגר"ש דבליצקי שליט"א בס' ט"ב שחל ביום א' (סעי' נ"ט, שבירושלים וא"י לא קיים מנהג להחמיר ולצום. ועיי"ש בהערה קי"ג), ובאוצר הברית (ח"א עמ' ק"צ). הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 74). עיי"ש שכתב שבשד"ח ובס' ט"ב שחב"ש (פ"ח הערה כ"ב) הזכירו עוד פוס' שכתבו שהמנהג להקל. וע"ע בשד"ח (מערכת ביהמ"צ אס"ד פאה"ש סי' ב' סק"ח) גבי ב' מוהלים, שא' פרע וא' מל בט"ב נדחה, מי הפטור מהתענית.

ודין אבי הבן והכהן בפדיון הבן כתבו הא"ר, החיי"א, קיצור שו"ע, מ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ח) וכה"ח (ס"ק ע"ב). וכ"כ בפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 80) שהמנהג להקל (גבי ט"ב נדחה. וכ"ש בני"ד). גם מדברי הגר"א נבנצל שליט"א שהעיר בהערה ל"א שאמנם חייבים כל אלה להתענות "אא"כ בתענית נדחית", משמע דס"ל שבני"ד מקילים.

ואם צריכים התרה כדי שיהיו רשאים לאכול, ראה לעיל (בהערה י"ז) שזו מחלו'.

[38]לח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תקנ"ט סעי' ט') לגבי ט"ב. וראה במ"ב (באותו סימן סקל"ה) ובכה"ח (סקע"ד), שהפוסקים הישוו דין זה מט"ב לשאר ג' תעניות. ור' בשע"ת (סי' תקנ"ט אמצע סק"ז) שכ' צד להקל, שבשאר תעניות שאינן ט"ב אין קפידא לחכות אחר חצות, ויכולים לאכול מיד אחר עשיית המצוה. אלא שהוסיף שמלשון המהרי"ל שהביא הא"ר משמע שצריך עכ"פ להתענות עד חצות.

[39]לט. גבי חתן, כ"כ המ"ב (סי' תק"נ סקי"ב וסי' תקנ"ט סקל"ה).

וגבי בעלי הברית: מרן (בסי' תקנ"ט שם) כ' גבי בעלי הברית שיתפללו מנחה בעוד היום גדול ולא ישלימו תעניתם. ומשמע מדבריו דמתפללים מנחה גדולה. וכן הסכימו להלכה הרבה אחרו' (חמ"מ, א"ר, שע"ת, ח"א, המ"ב סקל"ז וש"א). אמנם המ"א (סקי"ג) כ' בשם הג"א שכ"ה רק מי"א שעות, והוא מנחה קטנה, ושכן נראה לו להחמיר, אך כבר הקשה עליו הדגמ"ר שם, והאחרו' פסקו כשו"ע, כנ"ל.

בענין זמן עשיית ברית המילה. גבי ט"ב כ' מרן (סי' תקנ"ט ס"ז) שמלים אחר שגומרים הקינות, ויש ממתינים עד אחר חצות. וכ' הרמ"א שהמנהג כסברא ראשונה. ע"כ. ובס' ט"ב שחל ביום א' (לגר"ש דבליצקי שליט"א) כ' שבזמננו גם האשכנזים נוהגים להמתין ולמול לאחר חצות (הב"ד בפסתש"ו סי' תקנ"ט הערה 56). ומ"מ אף לנוהגים כסברא הראשונה, אין אוכלים לפני גמר תפילת מנחה [שכן עולה מדברי מרן (שם בס"ט). וכ"כ כמה אחרו', מהם שבט"ה (ח"ז סי' ע"ז), וס' ט"ב שחל ביום א' (לגרש"ד, סעי' נ"ח). הב"ד פסתש"ו (שם הערה 55)]. ומדברי המ"ב (סי' תק"נ סקי"ב וסי' תקנ"ט סקל"ה) נראה שכ"ה גם בג' תעניות. אמנם בשובע שמחות (פ"ג ס"ז) כתב שמלים בבוקר כבכל יום, ורק דוחים את הסעודה. הב"ד בס' אוצר הברית (ח"ג עמ' רכ"ח). ואמנם הוא דיבר על תענית שאינה דחויה, אך מדבריו נראה דה"ה בתענית דחויה.

ובענין פדיון הבן, כן עולה מדברי המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ח) שכתב להשוות דין פדיון לדין הברית, וכ"כ בס' ט"ב שחל ביום א' (הערה קל"ז) ובפסתש"ו (סי' תקנ"ט סק"י).

בענין אמירת "עננו" לבעלי השמחה הנ"ל, ר' לקמן (בפרק ב' סעיף ו'). וכ' בפסתש"ו דמ"מ בתשעה באב לכו"ע אומרים "נחם" בשמו"ע (סי' תקנ"ט הערה 64). ולענין אמירת "נחם" בברהמ"ז ר' לקמן בהערה מ'.

[40]מ. מה שכתבנו שיאכלו רק לאחר תפילת מנחה, כך מבואר בפוס' שהזכרנו בהערה הקודמת.

גבי חתן שמתחתן ביום התענית כ' המ"ב שהחתן בני"ד, כשהתענית דחויה, שותה הכוס בחופה (מ"ב סי' תק"נ סקי"ב).

כתבו הפוס' גבי בעלי הברית והפדיון בתשעה באב מתי יעשו את ההבדלה בט"ב דחוי (דשם אסור לעשות הבדלה במוצ"ש לכל אדם). ומאידך בט"ב לא שייך לשאת אשה. מ"מ נביא את דברי הפוס' גבי ט"ב, ומזה נלמוד גבי חתן, בעלי הברית והפדיון, ששכחו או נאנסו ולא עשו הבדלה בליל התענית שחל בצאת השבת.

לגבי חתן בג' תעניות, עליו להבדיל קודם ששותה מהיין, כדין כל אכילה ושתיה (ומתי יבדיל, ר' לקמן בסמוך). וכן מבואר במ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ז) גבי בעלי הברית. ואם חלה התענית בתוך ז' ימי המשתה שלו, יעשה הבדלה אחר תפילת מנחה ואז יאכל.

ובענין בעלי הברית. המ"ב (בסי' תקנ"ט סקל"ז) כ' גבי ט"ב שיבדילו קודם שיאכלו, אמנם יש לדון גבי כוס היין של בפה"ג שלפני ברכת "אשר קידש". יש שכתבו שלפני המילה אין לבעלי הברית להבדיל, שמא תארע בינתים איזו קלקלה שלא יוכלו לקיים המילה היום ונמצא שביטלו התענית לחינם (שע"ת סי' תקנ"ט ססק"ז). ועפי"ז יש שכתבו שבעלי הברית לא יעשו הבדלה קודם הברית, אלא יתנו לשתות הכוס של הברית ליולדת אם התינוק (אשר כבר עשתה או שמעה הבדלה קודם לכן, דמותרת היא לאכול מדין יולדת), או שיתנוה לקטן שהגיע לגיל חינוך דברכות [פסתש"ו (סי' תקנ"ט ס"ק ח' וט'). אמנם מש"כ זאת בשם השש"כ (פס"ב הערה קי"ז), המעיין בשש"כ יראה שאין הכרח שכן דעתו, אלא כתב זאת בדרך "אם נאמר כן"]. ויש מי שדן אי שרי להבדיל על כוס דברכת "אשר קידש", והעלה שלא יעשה כן, דאין עושין מצות חבילות חבילות (שד"ח אס"ד מע' ביהמ"צ פאה"ש סי' ב' סק"א). הב"ד פסתש"ו (שם הערה 63). אמנם כ' הגר"ש דבליצקי שליט"א (בס' ט"ב שחל ביום א' סעי' ס"א) שאפשר שאחד מבעלי הברית יבדיל מיד אחר הברית, לפני ברכת "אשר קידש", וישתה מהיין, ויכוון להוציא את שני בעלי הברית האחרים. וא' משני בעלי הברית האחרים יברך בפה"ג ו"אשר קידש" ויוכל לשתות מהכוס שבירך עליה "אשר קידש". עכת"ד. ונלע"ד בס"ד שזו הדרך הטובה ביותר.

ויש להעיר שהגרי"י פישר כ' גם הוא שצריך בט"ב להבדיל לפני המילה כדי שיוכלו לשתות כוס המילה, והיינו אבי הבן, הסנדק או המוהל, ואף שבעל הברית (היינו אבי הבן) אסור לו לשתות לפני הברית, מ"מ יתנו לסנדק או למוהל, או לקטן המתענה חצי יום שהוא חייב בהבדלה, או אפי' לקטן שאינו מתענה. עכת"ד. ולא זכיתי להבין מנ"מ בין אבי הבן שאסור לו לשתות לפני הברית (דשמא תארע קלקלה ולא ימולו), לבין הסנדק והמוהל שלדעתו מותרים. הרי גם הם מותרים בשתיה רק מכח המילה, ואם תארע תקלה הרי גם להם אסור יהיה לאכול. וצ"ע. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א: אבי הבן אינו אוכל גם ביום חול לפני קיום המצוה. עכ"ל.

ובענין פדיון הבן בט"ב. גם בני"ד אמנם אפשר לעשות ההבדלה מיד לאחר הפדיון ואז יאכלו (פסתש"ו סי' תקנ"ט הערה 79), מ"מ כ' בס' פדיון הבן כהלכתו (פ"ט הערה 60) שלמרות ד' השע"ת שבברית אין לאכול לפניה שמא תארע תקלה, מ"מ בפדה"ב אפשר דממש לפני הפדיון שרי להבדיל כדי שיוכלו ליטול ידיהם לסעודה לפני הפדיון, וכדרך שרגילים לעשות כל השנה. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א: נוהגים שרק הכהן נוטל ידיו קודם הפדיון, כדי לברך על הפת קודם היין. עכ"ל.

יש מי שכתב שבעלי הברית האוכלים בהיתר בט"ב (ולכאו' ה"ה בשאר תעניות שהותרו להם) יאכלו בצנעה, שלא יראום בני אדם שאינם יודעים שהינם בעלי ברית (ס' ט"ב שחל ביום א'. פסתש"ו שם הערה 69). ולפי"ז ה"ה גבי חתן, כלה ואבי הבן והכהן בפדיון. ומ"מ המ"ב ושאר הפוס' לא כתבו זאת.

בענין אם רשאים הם לאכול ולהרבות בסעודה זו כבסעודות מצוה שבשאר ימים. אמנם המ"ב (בסי' תקנ"ט סקל"ו) כתב גבי ט"ב שנדחה שלא ירבו בסעודה כבשאר הימים, אך כבר הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל לענין ג' תעניות, שרשאים בעלי השמחה הנ"ל לעשות סעודה גדולה. וטעמו, דאין אבלות תעניות אלה שווה לאבילות דט"ב. עכת"ד. וגם הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שאף שלדעתו אסור לבעלי השמחה הנ"ל לאכול ביום התענית (כדלעיל בהערה ל"ו), מ"מ לדעת המתירים שרי לאכול בשופי, ולהרבות בסעודה כבשאר הימים. עכת"ד.

בענין אמירת "נחם" בתשעה באב בברהמ"ז, זו מחלו' הפוס' אי בעלי השמחה הנזכרים יאמרוהו בברהמ"ז. ר' פסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ט, וסי' תקנ"ט הערה 65).

ובענין עלייתם לתורה, ר' לקמן (פ"ב סעי' י"ג. ואמנם הפוס' שדנו שם בזה דיברו גבי מי שאוכל מצד בריאותו. וצ"ע אי שייך ד"ז גם גבי הפטורים בשל שמחתם, כשלושת בעלי הברית, בעלי פדיון הבן וחתן. דהא חתן הוא כמלך ולכאו' צריך להעלותו לתורה. אך מצד קה"ת שבאה בשל התענית, אין להעלותו. וצ"ע).

[41]מא. כ"כ כה"ח (סי' תקנ"ט ס"ק ס"ח) גבי חתן בג' תעניות שנדחו. וכ"כ בבא"ח (פר' שופטים סי"ז). וכ"כ ביבי"א (ח"א סי' ל"ד) וביחו"ד (ח"ג סי' ל"ז). ואף לגבי בעלי הברית כתב שם הגר"ע יוסף שליט"א שהדין כן. ומה שכתבנו בענין פדיון הבן, כ"כ כה"ח (שם ס"ק ע"ב) לגבי ט"ב. ונראה דכ"ש לגבי ג' תעניות, דקיל טפי.

ובענין אם רשאים הם להחמיר על עצמם, ראה ביבי"א (ח"א סי' ל"ד סקי"ב), וביחו"ד (ח"ב סי' ע"ח). ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה ל"ג).

[42]מב. כנ"ל (בהערה ל"ו) בשם כמה פוס' ספרדים, מהם הכנה"ג (עיי"ש מש"כ בשמו), השו"ג, הרח"ף, וכה"ח. ושכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שאין לבעלי השמחה הנ"ל לאכול אף בג' תעניות דחויות. ולדעתו יש לנהוג כן אף פה בארה"ק. עכת"ד.

[43]מג. כ"כ שע"ת (סי' תקנ"ט סק"ז) והמ"ב (סקל"ו) גבי ט"ב. וראה בא"ר (סי' תקנ"ט סקכ"ה), חיי"א (כלל קל"ו סעי' ז'), קיצור שו"ע (סי' קכ"ו סק"ח) ובכה"ח (סקע"ג). ואמנם הרמ"א (בסי' תרפ"ו סעי' ב') היקל בכך והעלה להיתר בתענית אסתר שאינה בזמנה, אך אפ"ה הט"ז והא"ר חלקו עליו שם בד"ז. והב"ד המ"ב (שם סק"ז). ולכן נראה שבני"ד יש להחמיר כבט' באב, ובפרט שכן משמע מדברי הפוסקים כמ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ה) והגר"ע יוסף שליט"א (ביחו"ד שם) שהקלו רק לבעלי השמחה, "דיו"ט שלהם הוא", הא לשאר הקרואים אסור לאכול ביום התענית, אלא יעשו את סעודת המצוה בליל מוצאי התענית, וכמו שכתבנו בתחילה. ולאחר מכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, והורה לי לדינא שרק בעלי השמחה הנ"ל (ג' בעלי הברית, חתן, אבי הבן הנפדה והכהן הפודה) רשאים לאכול, אך שאר הקרואים אינם רשאים לאכול כלל ביום התענית. עכ"ד. וראה שעה"צ (סי' תרפ"ו סקי"ג).

[44]מד. כ' הגרע"א בחידושיו בשם תשו' שבות יעקב, שאף חולה קצת, וכן מעוברת שיש לה מיחוש קצת מותרים לאכול בט"ב שנדחה ליום א'. הב"ד הבה"ל (סי' תקנ"ט ס"ט ד"ה "ואינו") וכה"ח (סי' תקנ"ט סקע"ה). וא"כ כ"ש גבי ג' תעניות דיש להקל להם (אף למ"ד שאין להקל לכל מעוברת).

והגרי"י פישר זצ"ל כ', שאף שיש להסתפק אי למינקת יש דין מינקת בג' תעניות דוקא בעת שמניקה או עד שנתיים אחר הלידה, בצום נדחה ודאי שיש להקל (שעד שנתיים מיקרי מניקה). ור' בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"ח). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אינו נלע"ד. עכ"ל (והיינו דאין להקל עד שנתיים).

בתשובה לשאלתי היש נ"מ בין ג' תעניות שנדחו לבין ג' תעניות בזמנן לענין מעוברות, מניקות, חולים וכדו', ענה לי הגר"מ אליהו שליט"א שאין נ"מ לדינא, מלבד במקרים מסוימים שבהם מצרפים את המציאות שהתענית נדחתה כדי להקל. אך עקרונית דינם בזה כדינם בזה. עכת"ד.

[45]מה. כך נראית מסקנת הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "אין"), ומסקנת כה"ח (באותו סימן סק"ד), וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ושאלתיו, שהרי לגבי תענית אסתר אמר לי שאין להשלימה מהטעם שיש יום קבוע לתענית זו, אך בשאר תעניות הזכיר הכתוב רק את ציון החודש, וכמש"נ "צום הרביעי וצום החמישי" וגו', והיינו שבהם אין יום קבוע לתענית, ולכן יכול להשלימה בשאר הימים באותו חודש [ראה בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה כ"ה). והגר"א נבנצל שליט"א העיר לגבי מה שכתבנו שבשאר תעניות הזכיר הכתוב רק את ציון החודש, שזה חוץ מעשרה בטבת. עי' יחזקאל פכ"ד (פס' א'). בשם הגרי"ז זצ"ל. עכ"ל]. וענה לי הגר"מ אליהו, שבאמת לדינא אכן אין להשלים את תענית אסתר. ומה שאמר בעבר לגבי שאר תעניות, היינו דוקא למ"ד שיש להשלימן. אך לדעתו באמת אף בשאר תעניות א"צ להשלים. עכת"ד.

ועוד בענין פריעת התענית ליום אחר (לבעלי ברית בסעודת מצוה), ר' שו"ת חוט השני (סי' כ"ה), ויבי"א (ח"א חאו"ח סי' כ"ה סק"י).

[46]מו. כ"כ הא"ר בשם מי"ט. והב"ד הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "אין") וכה"ח (סק"ד). ור' מש"כ הב"ח (בסי' תרפ"ו) והמ"ב (באותו סימן סק"ה).

[47]מז. שכן מסקנת מרן הח"ח בבה"ל, וכן דעת כה"ח והגר"מ אליהו שליט"א, כנ"ל (בהערה מ"ה). וראה עוד מש"כ כה"ח (בסי' תרפ"ו סעי' ב').

[48]מח. עיקר דין זה כתבו המ"ב (סי' תקמ"ט סק"ג וסי' תקס"ח סק"ח), כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ו וסק"ז, ובסי' תקס"ח סקכ"ב), וילקו"י (עמ' 535 סעיף י"ז). וע"ע מ"א (סי' תקס"ח סק"ד), מאמ"ר (סי' תקס"ח סק"א) וא"א (סק"ד). הב"ד כה"ח (סי' תקמ"ט שם).

מה שכתבנו שלא ימשיך לאכול, כן הדין אפי' כבר אכל הרבה (מ"ב סי' תקס"ח סק"א).

ור' באבן ישראל (על המ"ב סי' תקמ"ט סק"ג) שהקשה גבי מי שטעה ואכל, מה שייך שישלים התענית אם כבר אכל. והאריך בזה והסיק שבד' צומות איכא תרתי: דין וחלות שם תענית, וגם איסור אכילה. ולכן אף שביטל שם תענית באכילתו, מ"מ איסור אכילה קיים. וצ"ע דלפי"ז מי שאחזו בולמוס או הריח מאכל ונשתנו פניו גם בד' תעניות אחר שהאכילו אותו אסור עוד להאכילו, ואמאי לא כתבו כן הפוס'. ובאמת היה נראה דלירו' (דס"ל שמשלים תעניתו) הוא משום דלשיטתו מתענין לשעות גם באכל מקודם, משום דמקבל התענית מקבל ע"ע תרתי: תענית יום ותענית שעות. עיי"ש שהאריך בזה.

כתב בשו"ת תה"ד דמי ששכח ואכל בי"ז בתמוז יותר מכזית (ר' לקמן פ"ב ס"ו, שיש סוברים כותבת) א"צ לפרוע יום אחר תחתיו, דדוקא יום זה חובה ולא אחר, וא"א לתקן אשר עיוות אם לא שכוונתו לכפרה על עוותתו ושגגתו. עכ"ד. הב"ד כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ז). ור' עוד בהערה הבאה. ומ"מ עולה מדבריו שאף שאכל שיעור א"צ מדינא להתענות יום אחר. וע"ע במ"א (סי' תקס"ח סק"ד), בשו"ג (סי' תקמ"ט), בשד"ח (ח"ה אס"ד מע' ביהמ"צ סי' ב' סקכ"ג) וביבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"ד סק"ח ואילך).

ומי שאכל באחת משלוש התעניות במזיד ובמשך היום שב בתשובה, לא ימשיך לאכול באותו יום [ב"ח. מג"א. מ"ב (סי' תקס"ח סק"א). כה"ח (סק"ה) וש"א]. ויתענה בימים שני, חמישי ושני שלאחר התענית (כה"ח סי' תקמ"ט סק"ז). ויש לדון אם חל יוה"כ בא' מימי שני וחמישי אלה, האם תענית יוה"כ עולה לו לתעניות אלה. שלפי מש"כ מרן בסי' תקס"ח (סעי' י"א) לכאו' נראה שתענית יוה"כ עולה לו. שכ' שם שהנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה - עולים לו. ע"כ. אך לכאו' יש לדחות זאת, משום דהתם הוא קיבל עליו בסתמא לצום מס' ימים ולא ימים מסוימים. משא"כ בני"ד שהוא צריך לצום נוסף לכל התעניות שעם ישראל צם, עוד יום א'. ועוד יש לדחות קצת משום שמהר"ם פרובנציאל חולק ע"ד מרן וס"ל שאין עולים לו מן המנין (הב"ד כה"ח שם ס"ק ק"ז). ואולי יש מקום ללמוד גבי ני"ד ממש"כ מרן בסי' רפ"ח (סעי' ד') שהמתענה תענית חלום בשבת צריך להתענות ביום א', וכ' המ"ב (סק"ח) שאם ביום א' הוא תענית חובה כגון י"ז בתמוז או אפי' תענית יחיד שנהג בו חובה, כיום א' דסליחות, אינו עולה לו, כיון שאף אם לא היה מתענה בשבת היה מתענה יום זה. אמנם המ"ב (שם) הביא שיש חולקים וס"ל שאף אם יש תענית חובה ביום א' ה"ז עולה לו ויכוון לכך. והסיק שם שמי שקשה לו להתענות שוב יסמוך על המקילים. ע"כ. וכן הסיק כה"ח (באותו סי' סקכ"ד). וא"כ גם בני"ד נראה שד"ז שנוי במחלו' הנ"ל. ואמנם בני"ד יש לכאו' מקום להחמיר יותר, משום שביטל מצות תענית שקיבלוה כל ישראל, משא"כ התם שהתענית שחייב בה הינה רק כפרה על חטא יחיד - שהתענה בשבת (ואף שיש לומר ק"ו הפוך, מ"מ נלע"ד שיש יותר יש צד לומר ק"ו זה). ומ"מ למסקנה נראה בס"ד שהמיקל בזה ולצרף את תענית יוה"כ, יש לו ע"מ לסמוך.

אגב הנ"ל נביא עוד ב' ענינים: יש מי שכתב שמי ששיהק וגיהק ועלה ביום התענית המאכל (שלא נתעכל עדיין) ממעיו לפיו, אין לבלוע המאכל אלא לפולטו. שכ"כ הא"א מבוטשאטש (סי' תקס"ז ד"ה "עוד מצאתי") בהבנת הב"ח. הב"ד פסתש"ו (סי' תקס"ז הערה 8).

מי שבגלל שמתענה בצו"ג יצטרך לאכול ביוה"כ, כיצד ינהג, ראה בשו"ת צי"א (ח"י סי' כ"ה פי"ד).

[49]מט. את הדעה המחמירה כתבו המהרי"ל בדרשותיו (הל' תענית) ושכנה"ג (הגה"ט סי' תקמ"ט). הב"ד המ"ב (סי' תקס"ח סק"ח) וכה"ח (סקכ"ב). וראה בכה"ח (סי' תקמ"ט סק"ז) מש"כ בשם הזכ"ל על דברי המהרי"ל הנ"ל. ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שאם שכח אדם שאותו יום הינו יום תענית ואכל, ובמשך היום נזכר, צריך הוא להתענות מרגע שנזכר בכך, ונוסף ע"כ צריך הוא להתענות אף ביום אחר. ושאלתיו, האם החיוב להתענות ביום אחר הינו מדינא או כחומרא. וענה לי שחיוב זה הינו כחומרא, לכפר על מה שאכל. ומ"מ, הוסיף, דין זה אמור רק למי ששכח ולא החל להתענות כלל. אך אם החל להתענות, ורק במשך היום שכח ואכל, אינו צריך להתענות יום נוסף (ראה כעין זאת בכה"ח סי' תקמ"ט סק"ז בשם הזכ"ל). ובתשובה לשאלתי אמר עוד, שאין נ"מ בענינים אלה אם אכל פחות או יותר מכזית, וכן שתה פחות או יותר ממלוא לוגמיו. עכ"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ: צ"ב לענ"ד. וגם על מה שאמר הגרמ"א שתלוי ד"ז בשיעור כזית, כתב הגרא"נ שהוא בככותבת. עכ"ד. נלע"ד בס"ד להסביר דברי הגרמ"א שליט"א, שמעיקר הדין א"צ לצום יום נוסף. ומ"ש לצום זה רק כקנס. ויש לקנוס רק כשלא החל כלל התענית. ועוד, גבי שיעור כזית, ראה בכה"ח (סי' תקמ"ט סק"ז), שהשיעור בכזית. וראה לקמן (פ"ב סעיף ו').

ומה שכתבנו שמ"מ מעיקר הדין הלכה כדעה ראשו', משום שכ"כ רוה"פ. ונראה שמי שאין התענית גורמת לו ביטול תורה, טוב שיתענה לכפרה, כדברי המהרי"ל. וראה עוד בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ג סי"ב).

[50]נ. את הדעה הראשונה פסקו שו"ת הלק"ט (ח"א סי' רנ"ב), שו"ת נחפה בכסף (ח"א סי' ו'), שו"ת משפטי צדק (סי' מ"ה. וכ"פ אחיו, מהר"ר שבתי גארמיזאן). הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (רס"י תקס"ח). וכ"פ בשו"ת אגורה באהלך (סי' י"ד) ובשע"ת (רס"י תקס"ח), וכ"פ הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ב חיו"ד סי' ה'), בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' מ"א), ובילקו"י (מועדים, עמ' 88 ס"ב ועמ' 536 סי"ח).

וטעם הפוסקים כן, משום דסמכינן (בתעניות נדר) על הסוברים שחצי שיעור באיסור נדר הוא מדרבנן (היינו כשנדר להתענות, ולא ת"צ), או דקל יותר מאיסור ל"ת של ברכה לבטלה [והיינו לסוברים שאיסור ברכה לבטלה הינו מדאו'. כרמב"ם (פ"א דברכות) והשו"ע (סי' רט"ו ס"ד) וסיעתם. ושלא כתוס' ברה"ש (דל"ג,א') דס"ל שהוא מדרבנן. ור' ע"כ בשד"ח (אס"ד, מע' בשר וחלב סקי"ב), ובשו"ת שלו מכתב לחזקיהו (סי' ה'), ביבי"א (שם), ובספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ז ופ"ח הערה מ"ו). ועל מה שכתבנו שלרמב"ם איסור ברכה לבטלה הינו מדאו', העיר הגר"א נבנצל שליט"א: י"א בדעת הרמב"ם דדוקא ברכה שהיא שקר היא אסו' מה"ת, כגון זר המברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, אבל כשמברך שהכל נהי' בדברו או בורא פרי העץ וכיו"ב הוא אמת. עכ"ל]. וי"א הטעם (בתעניות ציבור) משום שאיסור אכילה בתעניות אלה הינו מדרבנן, וקיל מאיסור ברכה לבטלה שהוא מדאו'. ויבוא איסור דאו' וידחה איסור דרבנן.

ואת הדעה השניה פסקו הזכ"ל (סי' תקס"ח ס"ט) ערה"ש (טייב. סי' תקס"ח ס"ב), תוס' חיים על הח"א, המט"י, וכ"נ ד' כה"ח (סי' תקס"ח סקט"ז). וכ"פ המהרש"ם בדע"ת, שו"ת שבט סופר (או"ח סי' כ"ה) והגר"מ אליהו שליט"א בספר הל"ח (פכ"ד סמ"ה. וע"ע לקמן בסמוך). ואמר לי הגרמ"א, שאם לא סיים את הברכה אלא אמר רק "ברוך אתה ה'", ימשיך "למדני חוקיך". עכת"ד.

וטעם הפוס' כן, משום דס"ל שאיסור ברכה לבטלה הינו מדרבנן כתוס' הנ"ל, ואיסור התענית דוחה אותו (ר' פסתש"ו סי' תקס"ח סק"ב). ואם איסור התענית הינו מדרבנן, או שהוא מד"ק, ר' לעיל, ואכמ"ל.

ומה שכתבנו שגם הגר"מ אליהו שליט"א פסק כדעה השניה, משום שכ"כ בהל"ח (שם), והוסיף שכן נוהגים. וטעמו שלא יאכל, כיון שאין להרבות עליו איסורים, שדי לו במה שבירך ברכה לבטלה ולא יוסיף לעבור איסור דרבנן במזיד. עכת"ד.

ולכאו' יש להעיר ע"כ ב' הערות: א. הטעם שלא יאכל אינו משם שלא יוסיף עוד איסורים, דהא אין איסור בתענית לברך אלא לאכול. ולכן אם יאכל לא עשה איסור ברכה לבטלה (כי עי"כ תיקן את מה שבירך, ולא דמי למברך והתברר לו שאין לו אוכל). וממילא אינו "מרבה" איסורים אלא עושה רק איסור א' דאכילה. ב. לכאו' יש לדון בכ"ז אי בעי לעשות איסור קל כדי שלא יעבור על איסור חמור יותר. וכבר הארכנו בס"ד בזה בקדושת השבת (ח"ב, בכמה דוכתי). ואכמ"ל.

לדעה זו השניה שלא יאכל המאכל, צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על מה שבירך ברכה לבטלה, עפ"י השו"ע (סי' ר"ו ס"ו). ולפי"ד הרמב"ם (פי"ב משבועות הי"א) שכיון שבכלל היראה מהקדוש ברוך הוא היא שלא יזכירו שמו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד: אמר: "ה'", אומר "ברוך הוא לעולם ועד", או "גדול הוא ומהולל מאוד" וכיוצ"ב, כדי שלא יהא לבטלה. עכ"ד.

וע"ע ברמ"א (סי' רע"א ס"ה), בשד"ח (בכללים, מערכת אלף סעי' ש"ע. ובאס"ד מערכת ביהמ"צ סי' ה' סק"ה. בשיורי הפאה שם סי' א' סק"ד. במערכת ברכות סי' א' סק"ה. בפאת השדה מע' ברכות סי' ט' ד"ה "עוד כתב"). ובשו"ת שלו מכתב לחזקיהו (סי' ה'). בספר התענית בהלכה (דיין. ח"א פ"ב הערות 114,115. ובהערה בסוף הספר). ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סי"ח) והל' ליל הסדר (פ"ז הערה ק"ח).

כתב בס' תשובות והנהגות (ח"א סי' שכ"ט), שאע"ג (שלדעה זו) שיאמר "בשכמל"ו" ואינו אוכל, מ"מ נכון שעכ"פ יכניס מעט מאכל לפיו ולא יבלע, אלא מיד יפלוט היטב. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקס"ח הערה 14. עיי"ש מה שהקשה על דבריו). אמנם אני כשלעצמי קצת מפקפק ע"כ. דממ"נ: אם יכניס לפיו לפני שאמר בשכמל"ו ואח"כ פולט, ורק אח"כ יאמר הנוסח הנ"ל, הרי דהוי הפסק בין הברכה לבשכמל"ו. והרי הרמב"ם הנ"ל כתב שימהר מיד וישבח לקב"ה. ואם הוא מקדים אמירת בשכמל"ו, ובכל אופן, גם לאחר פליטת האוכל, ישאר מעט טעם בפיו ויבלענו, הרי יוצא שבלע כשאמירת בשכמל"ו הינה הפסק בין הברכה לאכילה. וגם אם לא ישאר שום טעם בפיו, וסומך על הפוס' שגם כשפולט הכל אין זו ברכה לבטלה, מ"מ אמירת בשכמל"ו הינה הפסק (ר' סי' קס"ז ס"ו). לכן נלע"ד שלמ"ד שאין לבלוע כלל מהמאכל, לא יבלע כלל ולא יטעם כלל.

[51]נא. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תק"נ סעי' ב'), ובמ"ב (שם סק"ז). וכ"כ מרן (סי' תקס"ד ס"א).

כתב הר"ן (על הרי"ף, פ"ק דרה"ש) שכל הארבע צומות ת"צ הן ונביאים גזרו אותם. וכל חומרי תענית עליהם. מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשה"מ כתשעה באב. אלא האידנא כיון שנהגו להתענות בהם ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד. אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות. אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תק"נ ד"ה "ומ"ש ומיהו כולם").

ומה שכתבנו שכן הדין מעה"ש, כ"כ מרן (בסי' תקס"ד שם). אלא שיש להוסיף שבאמת אף גבי כל השנה כתב המ"ב (סי' פ"ט סקכ"ז) עפ"י הרמ"א (סי' תרנ"ב, גבי לולב) שאין להתחיל לאכול כבר חצי שעה לפני עה"ש. וכ"ה דוקא בכביצה פת, הא פחות מכך שרי. וי"א שאף כביצה מזונות אסור [ר' פסתש"ו (סי' תקס"ד הערה 1)]. ומ"מ אם החל קודם לכן, שרי עד עה"ש. וכן פירות ושתיה שאינה משכרת שרי (ר' מ"ב ופסתש"ו שם הערות 2,3).

ובענין חישוב זמן עה"ש ראה בספר "מעשה נסים" לג"ר נסים כצ'ורי זצ"ל, במ"ב (סי' פ"ט סק"ב) ובבה"ל (שם), בכה"ח (באותו סימן סק"ד), בספר "בין השמשות" לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל, בילקו"י (עמ' 282 סעי' א'), ובשאר ספרי הרוא"ח. ומה שכתבנו במקראי קודש הל' פורים (פ"ד הערה ד'), בהל' יוה"כ (פי"ב הערה ט"ז, ובקונטרס ברה"ש פי"ז), בהל' חנוכה (פ"ד הערות י"א ול'), והל' ליל הסדר (בנספחים נספח ח').

ולגבי חישוב זמן עה"ש למי שאין לו רב מובהק (שישמע ממנו את הזמן כפי דעתו), ר' במקראי קודש הל' יוה"כ (קונט' ברה"ש פרקים י"ז וכ"ג).

[52]נב. חישוב זמן צה"כ ראה בב"י (בסי' רל"ה), בב"ח ובשו"ע (סעי' א'), במ"ב (ס"ק א',ב',ד') ובשעה"צ (ג'), ובכה"ח (שם). בב"י (בסי' רס"א), בב"ח, בשו"ע (סעי' ב') ובדברי המ"ב, בה"ל שעה"צ וכה"ח (שם). בב"י (בסי' רצ"ג), בב"ח ובשו"ע (סעי' ב'), במ"ב (ס"ק ג'-ז'), בבה"ל ובכה"ח (שם). וראה עוד בספר "מעשה נסים" ובספר "בין השמשות" הנ"ל. והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שיש לחשב את זמני עה"ש, הנץ החמה, השקיעה וצה"כ, כמש"כ בספר מעשה נסים הנ"ל. והוסיף, שכן הוא מנהג ירושלים ת"ו. עכת"ד.

[53]נג. עפ"י ברייתא תענית דף י"ב, וכרבי שם. מרן (סי' תק"נ סעי' ב', ובסי' תקס"ד סעי' א'). וכתב הא"ר בשם השל"ה (דף קצ"ט) שבעל נפש יתענה כבר מתחילת הלילה. וכ"כ הנו"ש. והב"ד המ"ב בשעה"צ (סי' תק"נ סק"ט), וכה"ח (סי' תק"נ סקי"ד). וראה מה שכתבנו לקמן (בהערה ס"ד).

[54]נד. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תקס"ד ס"א) עפ"י לישנא בתרא דרבא בתענית (דף י"ב), וכ"כ הטור בשם אביו הרא"ש, ומה שכתבנו שרשאי לעשות כן אפי' אם גמר סעודתו מכבר, כ"כ המ"ב (בסי' תקס"ד סק"א) בהבנת מרן, עפ"י הב"י וש"פ.

[55]נה. מרן (שם).

[56]נו. כ"כ מרן בב"י (סי' תקס"ד) בשם הרמב"ם, הרי"ף והראב"ד. והוסיף דהכי נקטינן, וכ"כ באה"ג (בסי' תקס"ד), המ"ב (שם סק"ג), וכה"ח (סימן תקס"ד סק"ב) בשם המ"א, מאמ"ר, הגר"א, בגדי ישע וחיי"א. ועיי"ש בכה"ח שזו מחלו' עקרונית, שלמרן די אם ישן כדי לאוסרו באכילה כשאינו מתנה, וי"א שנאסר רק אם ישן לאחר גמר האוכל.

ומ"מ נאסר בשינה אף שאינה שינת קבע (שכ"מ ממה שהרמ"א בסי' תקס"ד חולק ע"ד מרן).

לענין דרגות השינה מצינו שיש ג' דרגות: 1) מתנמנם, והיינו נים ולא נים, תיר ולא תיר, וזה לכו"ע חשיב שינת ארעי, כמבואר בגמ' תענית (די"ב,ב'), ובזה שרי לאכול בלא תנאי, כמבואר בב"י (סי' תקס"ד) ובמ"ב (סק"ב). 2) ישן שינת קבע אך שלא על המיטה, שבזה לד' מרן בב"י (סי' תקס"ד) חשיב שינת קבע, ולרי"ו עדיין חשיב שינת ארעי. וכ"כ הגאון שד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' א' ד"י) הב"ד בחזו"ע (תעניות די"ב הערה ז'). 3) שינת קבע על מיטתו, דזה לכו"ע (גם לרי"ו) הוי שינת קבע. כמבואר כ"ז בט"ז (סי' תקס"ד סק"א), במש"ז, מאמ"ר וכה"ח (סק"ה). וצ"ע בדברי באר הגולה (סימן תקס"ד) שמשמע בהדיא מדבריו שדין מתנמנם כדין ישן בתוך סעודתו. וכן הבין אותו המ"ב בשעה"צ (שם סק"ב). ובפרט שבאה"ג ציין שמקור דבריו הוא הב"י.

[57]נז. עיקר ד"ז כתבו הר"ן בתענית (די"ב,א') בשם הירו'. שאם התנה, אפי' גמר וישן ה"ז אוכל. וכיון דבתר דעתיה אזלינן, פשיטא דישן בתוך סעודתו לא הוי הפסק. ע"כ. וכ"ה בתוס' שם. אמנם הרמב"ם כשהביא איסור אכילה זה (בפ"א מתענית ה"ח), לא הזכיר כלל ד"ז דתנאי דהירו'. ולכאו' נראה שלא ס"ל האי היתרא דתנאי. וי"א שאין הכרח שזו דעתו (ר' ילקו"י שאר"י ח"ב סי' פ"ט הערה ל"ד).

ומרן בב"י כתב דכדאים כל הני רבוותא שכתבו הירו' הזה לסמוך עליהם להקל בדרבנן. ע"כ. וכ"פ בשו"ע (סי' תקס"ד ס"א) והב"ח ושאר אחרו'.

ובענין אי מהני תנאי במחשבה או רק בדיבור. שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, ואמר לי שיכול להתנות באמירה וסגי אפי' במחשבה. עכת"ד (כך כתבנו במהדו"ק. ועכשיו מצאנו שכ"כ גם בהל"ח פכ"ד סמ"ו). וראה מש"כ מרן (בסי' תקס"ב סעי' ו' ובסי' תקס"ג ס"א), ולקמן (בהערה נ"ט).

מה שכתבנו שיתנה לפני השינה, כך פשט הגמ' והפוס', השו"ע (סי' תקס"ד), המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ז). ואפי' שכבר לילה וכבר גמר סעודתו יכול להתנות, דכל זמן שמותר לאכול מותר להתנות (הלבוש. מ"ב וכה"ח שם) וזאת אע"ג שיש שרצו לומר שאם גמר סעודתו אע"ג שלא ישן כלל כבר אסור לו לאכול אא"כ התנה בתוך סעודתו או שרגיל הוא לאכול שוב לפני שהולך לישון [ר' מחה"ש (סק"ב) ופסתש"ו (סק"ג ובהערה 16)]. מ"מ למעשה כל עוד לא ישן שרי לאכול בלא תנאי כלל (שכ"ד מרן בב"י ובשו"ע וכ"ד רוה"פ).

שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, ממתי מותר להתנות ע"מ שיהיה מותר לאכול לאחר השינה, האם מהשקיעה של ליל התענית, או רק מצאת הכוכבים. וענה לי הגרא"נ שליט"א שכבר מחצות היום של ערב התענית (היינו מחצות היום שלפני ליל התענית) מותר להתנות שיהיה מותר לו לאכול גם לאחר שיישן. ושאלתי מדוע, הרי טרם החל ליל התענית, ולכאו' זמן זה לא שייך עדיין לתענית. וענה הגרא"נ שכיוון שבתענית יחיד ניתן לקבל את התענית ליום המחרת כבר מחצות היום [ראה שו"ע (סי' תקס"ב ס"ו) ומ"ב (סקכ"ז) שבדיעבד ניתן לקבל התענית מזמן מנחה גדולה], לכן גם בנידון שלנו זה מועיל כבר מחצות היום. עכת"ד. ושמא הכוונה מזמן מנחה גדולה, שהוא שש וחצי שעות זמניות.

ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ממתי נחשב הדבר שאדם ישן, כך שאם לא עשה תנאי אסור לו לאכול. האם מדובר על שינה לאחר שקיעת החמה, או דוקא שינה שלאחר צאת הכוכבים. וענה לי הגרא"נ שליט"א שרק אם ישן לאחר צאת הכוכבים זה נחשב שישן באופן שאם לא עשה תנאי לפני השינה נאסר עליו לאכול. עכת"ד.

בס"ד נביא עוד פרטי דינים בענין התנאי לאכילה:

מי שלא התנה אסור לו לאכול כלל קודם עה"ש, ואפי' טעימה בעלמא אסור (פמ"ג, א"א סי' תקס"ד סק"ג. פסתש"ו שם הערה 11).

יש מהאחרו' שכתבו שאם לא התנה והוא צמא יש להקל לשתות. שכ"כ כה"ח (שם סק"י) בשם שלחן שלמה ותוס' חיים על הח"א. אמנם נראה שד"ז הו"ד לאשכנזים ההולכים בתר דברי הרמ"א שמדינא אינו מצריך תנאי לשתיה. אך מפשט דברי מרן (בסי' תקס"ד) נראה שאין להקל כלל בזה (וכ"ש אם אזלינן בתר ד' המקובלים כדלקמן בהערה ס"ד). ובפרט שנראה ששני הפוס' שהביא כה"ח שמקילים בזה הינם אשכנזים (וא"כ צ"ע מדוע כתבו כן, הרי לדידם ממילא א"צ תנאי לשתיה ואפי' לכתחי'). ולא מצאתי מהפוס' הספרדים שכתב להקל בזה [אמנם מצאנו שגבי תעניות אלה אין מחמירים באכילה ובשתיה מצד החומרא הכתובה לקמן בהערה ס"ד, כמבואר למשל בהל"ח (לגר"מ אליהו שליט"א. פכ"ד סמ"ז) ובשאר"י (ח"ב עמ' רצ"א-רצ"ב). אך גבי ני"ד לא מצאתי שהספרדים הקלו בזה]. ומ"מ נראה שבאמת יש לדון בזה לגבי ספרדי שיודע שלא שתה מספיק לפני שהלך לישון, ולא התנה, ויודע הוא שבמצב כזה לא יוכל להשלים את הצום מבלי לשתות, האם רשאי הוא להקל בזה כשני הפוס' הללו ובעצם ע"ד הרמ"א, למרות שזה נגד דברי מרן. והיינו לסמוך ע"ד הרמ"א לא רק בדיעבד אלא לכתחי' בשעה"ד (ור' לקמן בסמוך שכשעבר ואכל בלא תנאי, שמ"מ דינו כמתענה).

ואחר זמן הראוני שהגר"ע יוסף זצ"ל דן בכך, וכתב בחזו"ע (תעניות. דיני ד' תעניות. הערה ז' די"א - י"ב) שנראה דמי ששכח להתנות, ואחר שישן הרגיש צימאון, שהשותה במקרה זה יש לו על מה לסמוך, ובפרט אם רגיל הוא לשתות לצמאו כל לילה, וכמש"כ המג"א והמקו"ח והא"ר ושאר אחרונים. וכיוצ"ב כתב הרמ"א בסי' תקפ"א ס"ב שהמתענים ביום ערב ר"ה נוהגים לאכול קודם עה"ש, ויכולים לאכול בלא תנאי, מאחר שכן נהגו. עכ"ד. היינו סומך הוא בעיקר ע"כ שרגיל אותו אדם לשתות לצמאו בכל לילה.

עוד יש שכתבו, שאם התנה לאכילה שרי אף לשתות (כה"ח שם סק"י בשם אותם פוס').

אם התנה רק לשתיה מותר לו לשתות אך אסור לו לאכול (תוס' חיים על הח"א כלל קל"ב סקי"ח, ופסתש"ו שם הערה 10).

גבי רחיצת הפה לפני עה"ש בליל התענית לאחר שישן, כ' בפסתש"ו (שם הערה 11) דשרי אם רגיל בכך, דלא גרע משתיה ממש המותרת כשרגיל אם לא התנה. ע"כ. ומ"מ נלע"ד דהוא דוקא לאשכנזים, כיון שהם מקילים בשתיה כשרגיל בכך, וכדלקמן (בהערה ס"ב). אך לספרדים שמחמירים בזה אין ללמוד מזה להקל. אמנם מצד הסברא בס"ד נלע"ד דשרי, וכ"ש מהא דלקמן (פרק ג' סעי' ה').

מי שעבר על הדין ואכל בליל התענית לאחר שישן, למרות שלא התנה ע"כ, מ"מ לדינא דינו כמי שמתענה, לענין "עננו", עליה לתורה ונשיאת כפיים, אף שעבר על ההלכה [שו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' ק"פ). פסתש"ו (שם הערה 14)].

וכאן אתי המקום להזכיר את אשר אירע לי בליל י"ז תמוז תש"ע. לאחר ארוחת הערב בישיבה לקחתי עמי "בורקס" אחד, על דעת לאכלו יותר מאוחר בלילה, להקל על הצום. שמתי אותו לצדי על הספסל בביהמ"ד ולמדתי. במשך הלימוד ראיתי שהעייפות גוברת עלי מאד, אמרתי ברכת "המפיל", ואולי גם פס' ראשון דק"ש, הורדתי את ראשי על הסטנדר, וכך ישנתי כעשרים דק' או חצי שעה. משהתעוררתי הסתפקתי אם מותר לי לאכול את המאכל הנ"ל. שמצד אחד כתבו הפוס' (כנ"ל בהערה נ"ו) שאפילו שינה שלא על המיטה אוסרת את המשך האכילה. אך מצד שני יש מקום לומר שמה שלקחתי את המאכל עמי על דעת לאכלו, לכאו' אין לך תנאי טוב מזה, שזה מראה שדעתי עוד לאכול (לפחות את אותו מאכל). ועשיתי מה שעשיתי. לאחר כמה ימים שאלתי ע"כ את הגרא"י אולמן שליט"א (חבר הבד"ץ העדה החרדית פעיה"ק), ואמר לי שמותר היה לי לאכול, כיוון שמה שלקחתי את המאכל זה נחשב כתנאי, שגיליתי את דעתי שאני מתכוון לאכול עוד. עכת"ד. והיינו שאף שיש לדון גבי מחשבה בעלמא להמשיך לאכול עוד לאחר השינה, מ"מ פה הוי מעשה וגילוי מילתא, דלכאו' עדיף טפי מאמירה. ושמא יש לתלות זאת במחלו' מרן (בב"י סי' תקס"ד) וכמה פוס' (כבמ"ב סי' תקס"ד סק"ג), שלד' מרן אפי' אם נרדם באמצע הסעודה, שניכר שדעתו להמשיך לאכול, בכ"ז אסור לו להמשיך לאכול. ולחולקים ע"ד מרן ומקילים, הרי כיוון דניכר שדעתו עוד להמשיך לאכול, רשאי להמשיך לאכול.

עוד בענין תנאי לצורך שתיה, ר' לקמן (בהערה ס"ב).

[58]נח. ואז יוכל לאכול אף לאחר שישן, דעדיין לא קיבל עליו התענית. מ"ב (שם סק"ד).

[59]נט. רמ"א (סי' תקס"ד סעי' א').

ובענין אי למנהג האשכנזים מהני תנאי גם בלב או דוקא באמירה. הנה בדבר זה מצינו ב' סוגי תנאים: תנאי במחשבה שאינו מקבל התענית (כבני"ד), ותנאי שמקבל תענית.

גבי תנאי שמקבל תענית, כ' הרמ"א (בסי' תקנ"ג ס"א ובסי' תר"ח ס"ג) דקבלה בלב לא הוי קבלה. ואילו הב"ח והגר"א כתבו דבלב הוי קבלה. הב"ד המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ב) ופסק כן (בסי' תקס"ג ס"ק ב' וג') דהוי קבלה. אמנם בשעה"צ (סי' תקס"ג סק"ד) הביא זאת כמחלו', וכתב דהסוברים דהוי קבלה ס"ל כר"ת דהרהור כדיבור דמי. ומ"מ למעשה נראה שלרמ"א לא הוי קבלה, ולמ"ב הוי קבלה.

ויש לדון אי מהני תנאי במחשבה גם למקרה שמתנה שאינו מקבל התענית בני"ד. דהא בני"ד בפשטות אסור לו לאכול משום שישן וגם גמר לאכול, והוא רוצה להוציא עצמו מחזקת האיסור ע"י תנאי שהתנה מקודם. ולכן אפי' לפוס' שמקילים שבקבלת תענית תנאי בלב הוי תנאי, יתכן שבני"ד יחמירו ויודו דלא הוי תנאי. ומאידך אולי י"ל דמה שהרמ"א סבר דלא הוי תנאי, הוא דוקא גבי יוה"כ וט"ב דחמורים טפי מג' תעניות. אך גבי ג' תעניות יתכן שיקל דמהני התנאי. ומ"מ הן איסור אכילה לאחר שגמר לאכול, והן לאחר שישן, שניהם נזכרו בגמ' בתענית (די"ב,א').

ולאור כ"ז לא זכיתי לדעת אי למנהג האשכנזים מהני תנאי במחשבה כדי שיוכל לאכול שוב לאחר שגמר סעודתו וישן.

כתב בפסתש"ו (סי' תקס"ד הערה 5) שאף מי שאוכל בהיתר ע"י תנאי, ולמרות דברי המקובלים והמ"ב (סי' פ"ט סקכ"ח) שלא לאכול אחר השינה, הוא אוכל מחמת חלישת גופו (עפ"י המ"ב שם), מ"מ יאמר ברכת התורה קודם אכילתו. וטעמו, משום שהמ"ב כ' (שם בסקכ"ב) שלפני שתייתו יאמר פרשת "שמע ישראל" כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ. וק"ק לי ע"כ, דלכאו' לא דמי כלל להתם. דהתם מישתעי בקם אחר עה"ש ביום רגיל, שכבר חל עליו חיוב ק"ש דשחרית. ולכן כ' שם המ"ב שקודם יקרא ק"ש, הן מצד שזו מצוה דאו' ויש חשש שישתה באסיפת חברים ויעבור זמן ק"ש (כדמוכח בסוף סקכ"ב). והן מצד שיוצא שעוסק בצרכיו קודם שיתפלל (עפי"ד הרשב"א המובא במ"ב שם). אמנם בני"ד לכאו' לא שייכים ב' הטעמים הללו, דהא טרם הגיע זמן ק"ש ותפילה, דבאוכל קודם עה"ש עסקינן (דאל"כ הרי כבר החל זמן התענית). ובפרט שהמ"ב שם לא חייב לומר ק"ש אלא רק כתב ד"טוב" לקרוא ק"ש.

אמנם מצד אחר טוב שיאמר ברה"ת, ובפרט לת"ח, דאי אפשר לת"ח לעמוד בלא ד"ת (ולכן כתבו שלא יעמוד במקום הטינופת שלא לצורך). ולד' הגר"א אף הרהור בד"ת אסור ללא ברה"ת, וכמו שהארכנו בזה במקראי קודש הל' יוה"כ (בקונטרס ברכות השחר). ועיי"ש אם חוזר לישון וישן שוב שינת קבע קודם עה"ש, אי בעי לברך שוב ברה"ת כשקם שנית משנתו. ואכמ"ל.

[60]ס. כנ"ל (בהערה נ"ו). וכ"כ הב"י, והמ"ב (שם סק"ג). וראה עוד בענין הגדרת שינת קבע (עכ"פ לענין ברכות השחר וברה"ת) בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (בקונטר' ברה"ש ריש פכ"ג).

[61]סא. כ"כ הטור בהבנת הרי"ף, וכ"כ הב"ח בהבנת הרי"ף, והוסיף שכן הסכימו רוב הגאונים. וכ"כ הט"ז, הא"ר בשם ריא"ז, ער"ה, המ"ב (שם סק"ג), שעה"צ (סק"ג), וכה"ח (סק"ב). ומ"מ כתבו הפוסקים, שאף למנהג האשכנזים, המחמיר בכך קדוש יאמר לו [(כ"כ הב"ח. עיי"ש. וכ"כ א"ר, בגדי ישע, מחה"ש ומ"ב (שם סק"ג)].

[62]סב. כתב הרמ"א בשם כמה ראשונים (הג"מ, הג"א, הטור והמרדכי) די"א שבשתיה א"צ תנאי דמסתמא דעתו של אדם לשתות אחר השינה, והוי כאילו התנה. וכתב המ"ב (שם סק"ה) בשם הטור שהטעם לכך הוא משום דדרך אדם להיות צמא אחר שינתו.

ולגבי איזה משקה שרי. מדברי הרמ"א משמע דכל משקה שרי, אך הכלבו בשם הרי"ף כתב דדוקא מים שרי. הב"ד מרן בב"י וכה"ח (סי' תקס"ד סק"ח).

ואמנם מרן בספרו הב"י חלק ע"כ, וכתב דנראה לפסוק כדברי האומרים דבעינן תנאי, ואף הב"ח כתב דראוי להחמיר ולהתנות אף בשתיה, משום דרבים חולקים על סברא זו, וגם הלבוש כתב שנהגו להתנות. והב"ד כה"ח (שם בסק"ט). והמ"ב (שם סק"ו) כתב בשם האחרונים (הא"ר, ושכן משמע מהגר"א) דלכתחילה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה, כדעת השו"ע, אא"כ רגיל לשתות לאחר השינה. ולכן כתבנו שלמנהג האשכנזים מעיקר הדין א"צ תנאי לשתיה, אך לכתחילה ראוי להתנות אף לכך.

יש להוסיף, שגבי מש"כ המ"ב להקל לשתות בלא תנאי אם רגיל לשתות לאחר השינה, כתב ע"כ בפסתש"ו (סי' תקס"ד הערה 12) שאם רגיל לשתות רק כשקם בבוקר, בני"ד שרי רק אם לא יחזור כבר לישון. ורק אם רגיל לשתות ולחזור לישון, שרי בני"ד כשחוזר לישון. ע"כ. אמנם לענ"ד נראה בס"ד שבליל התענית - לאשכנזים - שרי בכל אופן לשתות, ואפי' כשרגיל לשתות רק כשקם בבוקר, רשאי לשתות בני"ד קודם עה"ש גם אם חוזר לישון, וזאת כדי שלא יהא צמא בתענית. ואין לעשות חילוקים ולהחמיר במקום שעלולה לצאת מזה קולא שיאלץ לשתות בתענית (וידוע שחוסר שתיה קשה מחוסר אכילה).

מש"כ המ"ב שאף בלא תנאי שרי לשתות וא"צ להחמיר כשו"ע אם רגיל לשתות לאחר השינה, כ' הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ד סמ"ז) שהספרדים מחמירים בזה.

[63]סג. מה שכתבנו שהרגיל לאכול בערב וישן לפני אכילתו רשאי לאכול אף בלא תנאי, כ"כ הריטב"א בתענית (די"ב, א'), וכדלקמן בסמוך, וכ"כ המ"ב בשעה"צ (סי' תקס"ד סק"ג). וטעמו שכיון שדרכו בכך לא סילק ידיו מהאכילה ע"י השינה. והב"ד כה"ח (סק"ג).

ומה שכתבנו שהיתר זה אמור רק אם ישן לפני סעודת הערב, אך אם ישן לאחר סעודת הערב אין להקל בכך, ג"ז מבואר בפוס' הנ"ל. ואם נרדם בעת סעודתו, ר' הדין בהערה הקודמת.

יש להעיר, שבשו"ת משיב הלכה (ח"ב סי' קצ"א) כ' שהרגיל לישון בתחילת הלילה איזה שעות, ואח"כ עומד ואוכל, חשיב כאילו התנה לאכול אחר השינה [הב"ד בחזו"ע (תעניות. די"ב סוף הערה ז')]. ואכן כך כתבנו במהדורות הקודמות. ועתה (במהדו' תשע"א), אחר עיון יותר מדוקדק בס"ד בדברי הריטב"א (שהוא מקור דין זה) ושעה"צ, שינינו הדין, שכ"ה לכל מי שרגיל לאכול ארוחת ערב. וז"ל הריטב"א (תענית די"ב ,א'): ואין הדעת נותנת ששינה שקודם אכילה תאסרנו מאכילה, דהא ודאי שמשום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה. ע"כ.

יש לדון אי דין זה שייך גם לספרדים. שהרי מקורו במ"ב בשעה"צ. ואע"ג שהרב כה"ח הביאו, הריהו מביאו כמלקט [שכן שאלתי בעבר את הגר"ע יוסף שליט"א אם יש לראות את ספר כה"ח כמלקט או כפוסק. וענה לי הגרע"י שליט"א שיש לראותו כמלקט ולא כפוסק. עכת"ד. ור' מה שכתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (נספח ט' ענף 9, ונספח י"א ענף 4) ובעוד מספרינו. ואכמ"ל]. וזו נ"מ לני"ד, האם גם הפוס' הספרדים קיבלו קולא זו.

דלכאו' י"ל שמפשט דברי מרן בב"י ובשו"ע, דאם כבר ישן בלילה לא מהני אפי' להתנות, וכ"ש שלא לאכול בלא תנאי. ולכאו' לא איכפת לן מה דעתו כשהולך לישון. אלא שממש"כ הרמ"א (בסי' תקס"ד) בשם כמה ראשו' גבי שתיה, שמסתמא שדעתו של אדם לשתות אחר השינה, משמע דתליא הדבר בדעת האדם. וא"כ גם בני"ד ודאי דעתו לאכול לאחר השינה. אלא שאף אחד מהראשו' שהרמ"א נסמך עליהם אינו ספרדי. ועוד, שכבר כתבנו לעיל (בהערה ס"ב) בשם הגר"מ אליהו שליט"א בס' הל"ח שהספרדים לא קיבלו קולא זו דשתיה אף כשרגיל לשתות לאחר השינה, וא"כ לא מהני מה שדעת האדם לפני השינה לעשות לאחר השינה. ואע"ג שכתבנו לעיל שתנאי במחשבה מועיל, לכאו' יש לחלק בין תנאי, שמתנה ממש שיוכל לאכול או לשתות לאחר השינה, ואפי' שעושה כן רק במחשבה, לבין מה שאדם חושב בעלמא שכוונתו לאכול לאחר השינה. וכעין חילוק זה מצינו במ"א (סי' תקס"ב סקי"א) בא"ר (סק"ד), בח"א ומ"ב (סק"ל) שיש נ"מ בין אם קיבל אדם בלבו להתענות לבין אם היה רק בדעתו להתענות דאז לא מיקרי קבלה (הב"ד כה"ח סי' תקס"ב סקמ"ז).

אלא שממש"כ בשעה"צ (סי' תקס"ד סק"ג) שעיקר ד"ז (דשרי לאכול אחר השינה אם רגיל לישון לפני האוכל) מוכח מהר"ן בשם הרי"ף וכן מחידושי הריטב"א, לכאו' משמע שאף הספרדים ס"ל הכי (דראשו' אלה ספרדים היו). אלא שראה בכה"ח (סק"ג) שיש מחלו' הב"י והב"ח כיצד לפרש בכלל את דעת הרי"ף. ולפי הב"י ס"ל לרי"ף שדי שישן וכבר נאסר באכילה, ואפי' בתוך סעודתו. והיינו שאפי' שהיה רק באמצע הסעודה, למרות שכוונתו להמשיך לאכול לא מהני זה, ואסור באכילה. וא"כ לא מתחשבים שדעתו בסתמא היתה להמשיך לאכול. ואם גבי ישן באמצע סעודתו אמרינן הכי, לכאו' כ"ש אם ישן קודם הסעודה, דלא מינכר כלל שדעתו לאכול עוד, שבזה אין להתיר לו לאכול אף ברגיל בכך.

לאור כ"ז, כיון שדעת מרן לאסור להמשיך לאכול אפי' אם ישן באמצע הסעודה, הרי נראה שיאסור אם ישן קודם הסעודה (ולמרות שלכאו' אפ"ל ק"ו הפוך: שאם ישן בתוך הסעודה הרי יתכן שכיון שכבר אכל א"צ לאכול עוד, משא"כ אם עדיין לא אכל כלל. אך באמת נראה שלמרן אין לומר כן, ואם הא דישן בתוך הסעודה אסור לאכול, אע"ג דמסתמא דעתו להמשיך לאכול, דגילה דעתו שחפץ באכילה זו, אזי גם אם ישן לפני האכילה אסור הוא להמשיך לאכול. ולכן כתבנו ד"ז רק לאשכנזים).

מי שלא עשה תנאי והלך לישון, והתעורר לפני עה"ש, ומסתבר לו שלא יוכל לצום עד סוף הצום אם לא יאכל או ישתה עתה לפני עה"ש, צ"ע כיצד ינהג. דשמא עתה ינהג כשו"ע וימנע מאכילה ושתיה, ואם אח"כ בצום יצטרך לאכול, דינו כאנוס ויאכל.

[64]סד. כתוב בזוה"ק (פר' ויקהל דרט"ו,ב'), שמי שישן בלילה, ולאחר שניעור משנתו אכל לפני התפילה, הינו כמנחש ומעונן (עיי"ש דברים חריפים על כך). וכ"כ בזו"ח (דק"י,א') ובע"ח (שער מ"ט פ"ד). הביאו דבריו האחרו' (כדלקמן), וכתבו שאין הבדל בין אם התעורר לפני חצות או לאחר חצות. שכ"כ י"א בהגב"י בשם מהרח"ו, וכ"כ המ"א (סי' פ"ט סקי"ד), הא"ר (סקי"א) בשם ס' טוב הארץ, הגחיד"א בברכ"י, החס"ל ועוד אחרו'. וכן פסקו להלכה המ"ב (סי' פ"ט סקכ"ח. עיי"ש שכתב שאמנם מדינא מותר לאכול ולשתות, ומ"מ נכון לכתחי' להזהר בזה אם אינו מוכרח), כה"ח (סי' פ"ט ס"ק כ"ח, ל' ומ"ג. וסי' תקס"ד ס"ק ז'-ט'. וסי' תקפ"א ס"ק ס"ט), הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ד, הל' ג' תעניות, סמ"ז) וש"א. וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' י"ב וח"ה סי' כ"ב), בילקו"י (מועדים הל' ערה"ש עמ' כ' ס"ג) ובשאר"י (ח"ב סס"י פ"ט, עמ' רצ"א הערה ל"ד). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: במג"א ובמ"ב משמע קצת דאין זה אלא מחצות הלילה. וכן בשונה הלכות. עכ"ל. וכל דין זה הוא דוקא אם ישן שינת קבע (הפוס' הנ"ל).

יש שכתבו שאפי' עפ"י הזוה"ק שרי לשתות, והאיסור הוא רק באכילה [ר' פמ"ג (סי' פ"ט), מ"ב וכה"ח (שם). עיי"ש בכה"ח דעות בזה].

ומ"מ כתבנו שאם נהג כדין ועשה תנאי, ויודע שאם לא יאכל לאחר שניעור משנתו ולפני עה"ש, לא יוכל לצום ויש חשש סביר שיצטרך לאכול בזמן התענית, לא יחמיר בזה, זאת עפי"ד הגרמ"א שליט"א בהל"ח (שם), שכתב שאם חושש שאם יחמיר בזה לא יוכל לצום, לא יחמיר גם באכילה טרם עה"ש. וכעין זאת כ' בשאר"י (ח"ב עמ' רצ"ב). וחילם מהא דהביאו הפוס' (הברכ"י, המ"ב, וכה"ח שם וש"א) שמהרח"ו עצמו כשחלש לבו אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו, ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאוותו.

וע"ע בענינים אלה בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ל"ד), בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' נ"ב), ובפסתש"ו (סי' תקס"ד הערה 4), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (בנספחים נספח י').

[65]סה. כנ"ל (בהערה נ"ג).

כתבו הפוסקים, שאדם המסוגל לכך ראוי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה שלפני או שלאחר התענית [כה"ח (סי' תקס"ד סקי"ב) בשם הרש"ל. וראה גם מ"ב (סי' של"ד ס"ק ע"ט, וסי' תקנ"ח סק"ה)].

ועוד כתבו, שבלילה הקודם לתענית לא יאכל דבר מתוק אם טעמו נשאר בפה וכשיבלע הרוק יבלע גם המתיקות [כה"ח (שם סקי"א) בשם ס"ח וכנה"ג בהגה"ט].

[66]סו. כ"כ כה"ח (סי' תקמ"ט סקי"א וסי' תקס"ד סק"ד) בשם הא"ר, בגדי ישע, קשל"ה ונו"ש. וכ"כ הבה"ט (סי' תקס"ח סקכ"ב) בשם החס"ל. וכתבו שהטעם דאם אוכל הרי שלא תועיל התענית שהרי אותו מותר שאוכל ישמר לו ביום התענית.

[67]סז. דעת הפוסקים החולקים ומתירים זאת היא דעת הא"א (בוטשאטש. תנינא) וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א כפי שהורו לי. והוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל שאין בכך שום איסור (וראה מרן בסי' תקנ"ב ס"ו לגבי ט"ב), וציין שמנהג יוצאי גרמניה לקום משנתם בליל התענית לפני עה"ש ע"מ לאכול לפני תחילת התענית. עכת"ד.

ומה שכתבנו שכן המנהג להקל, משום שאכן יש שנהגו בישיבות להכין כריכים ולאוכלם בשעה מאוחרת טרם עלייתם על יצועם. וכן נראה לומר עוד צד להקל, מהא דשרי לאכול לפני תחילת צום יו"כ וט"ב, ולא אמרו שיכנס אדם לתענית כשהוא רעב. ובעיו"כ יש אפי' מצוה לאכול, אע"פ שלמדו חז"ל שיש לענות את הנפש מערב עד ערב. ולפי זה הוי עינוי אע"פ שהוא שבע מהסעודה המפסקת, אלא כיון שיש עליו איסור אכילה, ויודע הוא דהאוכל בכרת, נחשב הוא כמעונה. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקס"ד הערה 8).

ועוד אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאין לאסור על אדם לבלוע לפני תחילת כל תענית שהיא, ואפי' בעיו"כ, גלולות הגורמות לאדם שירגיש הרגשה של שובע למשך כמה שעות. עכת"ד. וכ"כ בהל"ח (פמ"ד סעי' כ', גבי יוה"כ). ולפי"ז עולה, שא"צ שירגיש האדם רעב כבר בתחילת התענית, אלא די שאינו אוכל מתחילת זמן התענית עד סופה. וה"ה בני"ד. ונראה שיש להוכיח כן מהא דהתירו למי שעשה תנאי, שיאכל לאחר שקם משנתו. וע"ע בכעין זאת בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' ל"ב סק"ז - גבי תעניות בע"ש).

[68]סח. למרות שהגר"י ידיד ס"ל שפטורים הם מהתענית, מ"מ כבר דחאו הגר"ע יוסף שליט"א בשתי ידים, בשו"ת יבי"א (ח"ב סי' כ"ח ס"ק ז'-י"ב) וכ"כ בילקו"י (מועדים, הל' ארבע תעניות עמ' תקכ"ט ס"ג). עיי"ש.

[69]סט. בענין חיילים, כתב הגר"ש מן ההר זצ"ל בספר דיני צבא ומלחמה (עמ' 189 ס"ק 314) שחייל בריא הנמצא בבסיס או בשדה באימונים, חייב לצום, ובהתאם לפקודות מטכ"ל הינו משוחרר מאימונים באותו יום. חייל הנמצא בפעילות בטחונית והצום עלול לפגוע בכושרו המיבצעי (או פרח טיס גם בזמן אימוניו – מחוץ לט"ב), פטורים מלהתענות ואסור להם להחמיר על עצמם. ברם יאכלו רק כמה שנחוץ, לא יאכלו אכילה של תענוג ולא ירבו באכילה שלא לצורך. ע"כ. וע"ע בס' הלכות חגים (לגרמ"א שליט"א. פרק כ"ו ס"ח) הלכות צבא (בן שלמה. מהדו' תשס"א פס"ח סעי' כ"ב). כחיצים ביד גיבור (רונצקי. ח"א עמ' 104. ח"ב עמ' 81-82). קשרי מלחמה (קרים. ח"א עמ' 133. 155-161. וח"ב עמ' 151,226), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה ק"י ובנספחים ב',ג').

בענין אנשי רפואה ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קי"א). עיי"ש מה שהקלו גבי יוה"כ (שמצד א' איסורו כרת, ומאידך הצום יותר ארוך מג' תעניות).