מקראי קודש

אודות בית

פרק ב: הלכות ערב יום הכיפורים (יום ט' בתשרי)

א. ביום הכיפורים מכפר הקדוש-ברוך-הוא על עוונותיהם של ישראל. אך אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, אלא אם כן יפייס את חבירו שנפגע ממנו. לכן, בין אם פגע בחבירו בדיבור, כגון שהקניטו או שהעליבו, ובין אם פגע בו במעשה, כגון שהזיק לגופו או לממונו, צריך הוא לספר לו את חטאו (כמבואר בהערות), לבקש ממנו מחילה, ולתקן את אשר קלקל (היינו להשיב את הגניבה או הגזלה וכדומה). ואם לא עשה כן עד ערב יום הכיפורים, יעשה זאת אז.


ב. עדיף שילך הפוגע בעצמו לבקש מחילה מחבירו. ואם קשה לו הדבר, או שיודע שעדיף שאדם אחר יתווך ביניהם, אזי ילך האחר לבקש מחילה בשמו (ואם צריך ללכת לנפגע כשהוא גר במקום מרוחק, וכן אם מועילה בקשת מחילה בטלפון, ראה כאן במקורות).


ג. לא יהא הנפגע אכזרי וימנע מלמחול, אלא אם כן מעכב הוא את המחילה לטובת הפוגע, כדי שלא יתרגל לפגוע בו או לטובה אחרת, וכן אם מכוון הוא לטובת עצמו, שחושש שיוזק אם ימחול לו. ומכל מקום עליו להסיר את השנאה מלבו. ואם הפוגע הוציא שם רע על הנפגע, רשאי הנפגע שלא למחול לו, אך בכל אופן ממידת הענוה טוב שימחל לו אף על כך. ומי שאינו מעביר את השנאה מלבו ביום הכיפורים, אין תפילתו נשמעת. לכן, טוב יעשה כל אדם אם יאמר בערב יום הכיפורים שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו (ויש נוהגים לומר זאת בכל ערב בקריאת שמע על המיטה).


ד. אם הנפגע לא הסכים למחול בפעם הראשונה, ינסה לפייסו עוד שלוש פעמים, כשבכל פעם נוכחים שלושה אנשים נוסף לפוגע ולנפגע. ואם גם אז לא סלח לו, אינו צריך לשוב ולפייסו, אך במעמד עשרה אנשים צריך לומר שביקש ממנו מחילה, על מנת לפרסם שמצידו אין מניעה לחיי רעות ואחוה עם הנפגע, ורוצה הוא לפייסו. ואם פגע ברבו, או במי ששמע ממנו דברי תורה, צריך הפוגע לשוב ולנסות לפייסו אפילו אלף פעמים, עד שיסכים למחול לו.


ה. צריך אדם בערב יום הכיפורים לבקש מחילה במיוחד מאביו ומאמו. ואף אם לא עשה כן מכל סיבה שהיא, יאמרו האב והאם שהם מוחלים לו מחילה גמורה על כל מה שחטא להם וציערם. וכן צריכים לנהוג איש ואשתו, וכן רב ותלמידו.


ו. מי שפגע באדם, ולאחר מכן נפטר הנפגע לפני שהספיק לבקש ממנו מחילה, ילך לקברו בערב יום הכיפורים, ושם במעמד עשרה אנשים יאמר: "חטאתי לאלקי ישראל, ולפלוני זה שחטאתי לו", ויפרט את החטא. והם ישיבו לו שלוש פעמים: "מחול לך".


ז. על פי תקנת קדמונינו, ומדִין חרם, אין להוציא שם רע על המתים. והמבייש את המת, יש אומרים שצריך ללכת אל קברו ולבקש ממנו מחילה, ויש אומרים שאינו צריך ללכת לקברו, אלא מבקש ממנו מחילה לפני האנשים שביישוֹ בפניהם.


ח. נהגו רבים מישראל לעשות "כפרות" בערב יום הכיפורים. יש הלוקחים תרנגול זכר לבן עבור האיש, ותרנגולת נקבה לבנה עבור האשה. אומרים "לשם יחוד" וכו', ולמנהג האשכנזים אומרים גם פסוקי "יושבי חשך וצלמות" וכו'. וכאשר מסובבים את התרנגול או את התרנגולת מעל ראש המתכפר, אומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" וכו'. לאחר מכן שוחטים את התרנגול, ונותנים אותו או את שוויו לעניים. ויש שאינם עושים כפרות על תרנגול, אלא מפרישים לצדקה סכום כסף בשוויו של תרנגול, ואומרים: "כסף זה יהא חליפתי, תמורתי, כפרתי. כסף זה ילך לצדקה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים" וכו'.


ט. במקום שנוהגים לעשות כפרות על תרנגולים, ורבים הם הנצרכים לשחיטת הכפרות, אך השוחטים מועטים, עדיף לשחוט את הכפרות כמה ימים לפני יום הכיפורים, כדי שיוכל השוחט לבדוק היטב ובנחת את הסכין לפני השחיטה ולאחריה, וכפי שמחייבת ההלכה, ולא יבואו לידי חשש איסור אכילת נבילות, כיון שעוון חמור הוא, ויצא שכרם בהפסדם. וכן יש להזהר לשחוט רק אצל שוחט מומחה וירא שמים, הבקי בכל דיני השחיטה ומדקדק בהם.


י. יש שנהגו בערב יום הכיפורים ללכת לבית הקברות, אך יאמרו שם רק תחינות שתיקנו הקדמונים. ויש שנהגו להרבות בצדקה ביום זה. ומנהגים נאים הם.


יא. נהגו ישראל לטבול במקוה טהרה בערב יום הכיפורים, ואין מברכים על טבילה זו. יש אומרים שזמן טבילה זו הינו רק לאחר תחילת השעה החמישית של היום (בשעות זמניות, והיינו בערך משעה תשע וחצי בבוקר), ויש אומרים שהוא רק לאחר תחילת השעה הששית (והיינו בערך משעה עשר וחצי בבוקר). ודעה שלישית סוברת שכל היום כשר לטבילה זו.


יב. יש אומרים שעדיף לטבול לפני תפילת המנחה של ערב יום הכיפורים. ויש אומרים שעדיף לטבול מאוחר יותר, לאחר הסעודה המפסקת, טרם התקדש היום. והמנהג כדעה הראשונה.


יג. יש אומרים, שגם הנשים תטבולנה טבילה זו. ובדורנו כמעט ולא נהגו כן.


יד. גבר שאינו יכול לטבול במעין או במקוה טהרה, ישפוך על גופו תשעה קבין מים (כמפורט במקורות).


טו. כתבו הפוסקים, שאחר תפילת מנחה בערב יום הכיפורים נהגו ללקות שלושים ותשע מלקות, כדי שישימו לבם לשוב בתשובה מעוונותיהם. ובדורנו רוב ישראל אינם נוהגים מנהג זה.


טז. למנהג הספרדים מותר להטמין תבשיל או מים חמים מערב יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, ולמנהג האשכנזים אסור להניח תבשיל או מים חמים על הפלטה מערב יום הכיפורים לצורך מוצאי יום הכיפורים. ויש מהם המתירים זאת אם לא כיסו את הסיר לגמרי מכל צדדיו במגבת או בשמיכה וכדומה, וזאת גם אם הסיר מכוסה במכסהו, ואפילו שלא יאכלו ממנו ביום הכיפורים. ומכל מקום מותר גם לאשכנזים להטמין בערב יום הכיפורים כבכל ערב שבת, אם באותו בית ישנו אדם שמותר לו לאכול ביום הכיפורים, ובדעתו לאכול מתבשיל זה. ואם אין אדם כזה, יש אוסרים להם להטמין אף כשאינו מכסהו מכל צדדיו.


יז. כתוב במשנה: "מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים - מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין". וכבר נהגו רוב ישראל בדורות אלה להדליק נרות בערב יום הכיפורים מבעוד יום, ומברכים על הדלקה זו: "ברוך... אשר קדשנו במצוֹתיו, וצִוָנוּ להדליק נר של יום הכיפורים". יש להשאיר בלילה זה אור בחדר שבו ישנים האדם ואשתו. ואם אין שם אור חשמל, ידליקו את הנרות שם. ויש מי שאומר, שאף כשאין אור בחדרם, רשאים להדליק את הנרות בשאר חדרי הבית.


יח. נהגו שלאחר הדלקת הנר וברכתה, מברכת האשה גם את ברכת "שהחיינו", ורשאית היא לברך ברכה זו מאוחר יותר (אף לאחר צאת הכוכבים). ויש מהספרדים האומרים, שלא תברך האשה ברכה זו בעת הדלקת הנרות, אלא תשמע אותה עם הציבור בבית הכנסת לאחר אמירת "כל נדרי".


יט. אחר שהדליקה האשה את הנרות וברכה עליהם את ברכת "להדליק", חלה עליה קדושת יום הכיפורים, ולכן אסור לה לעשות מלאכה, וחלים עליה חמשת העינויים הקיימים ביום הכיפורים (כמבואר בפרקים הבאים. וראה עוד בסוף סעיף זה). ואם מחמת צורך כלשהו אינה רוצה עדיין לקבל על עצמה את קדושת היום, וטרם נכנס יום הכיפורים, רשאית היא להתנות לפני הדלקת הנרות שאינה מקבלת את קדושת יום הכיפורים עד שיקבלה הציבור עליו, ואז גם לאחר הדלקת הנרות והברכה עליהם אין חלים עליה איסורי יום הכיפורים עד שיקבלה הציבור. ומכל מקום אם מברכת האשה את ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות אין התנאי מועיל לה, ונאסר עליה לעשות מלאכה וכן חלים עליה שאר האיסורים. ובמקרים בהם חלה עליה קדושת יום הכיפורים מיד עם הדלקת הנרות, צריכה האשה לפני הדלקת הנרות להחליף את נעלי העור בנעלים אחרות שמותר לנועלן ביום הכיפורים (כדלקמן בפרק ח'), ויש מתירים לה להמשיך לנעול נעלי עור עד כניסת יום הכיפורים, כל עוד לא ברכה את ברכת "שהחיינו".


כ. כשחל יום הכיפורים בשבת, חייבים להדליק נר בבית כבכל שבת. למנהג הספרדים מברכים: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו, וצִוָנו להדליק נר של שבת ויום הכיפורים", והאשכנזים מסיימים במילים: "של שבת ושל יום הכיפורים".


כא. יש נוהגים להדליק מבעוד יום נר נשמה לעילוי נשמת האב או האם (אם נפטרו). וטוב להדליק נר נוסף לצורך נר ההבדלה שבמוצאי יום הכיפורים, כמבואר לקמן בפרק י"ב סעיף ט'. יש להקדים את הדלקת נרות אלה להדלקת הנרות שמברכים עליהם, ואם לא הקדים להדליקם דינו כמבואר לעיל בסעיף י"ט.


כב. אף בימינו יש המדליקים נרות בבתי הכנסת לפני כניסת יום הכיפורים, למרות שיש שם אור חשמל. ואילו בבתי מדרשות, בסמטאות אפלות או סמוך לחולים, יש להדליק נרות רק אם אין שם אור אחר, ואף אז לא יברכו על הדלקה זו.


כג. לפני לכת האב לתפילת ערבית בבית הכנסת, נהגו שמברך הוא את הבנים והבנות שיהיו עובדי ה' בישרות ובאמת ושיאריכו ימים.


הערות

[1]א. משנה יומא (דף פ"ה ע"ב), מרן (סי' תר"ו סעי' א'), והטעם ראה בכה"ח (באותו סי' סקט"ו). ועיי"ש מה שהביא בשם הפדר"א.




ומה שכתבנו דתלוי הדבר אם ריצהו, היינו דוקא ג"פ, וכדלקמן בסעי' ד' (כה"ח שם סקכ"ב). ואם ניסה לפייסו, אע"פ שלא הצליח בכך, יצא י"ח (כה"ח שם בשם הפר"ח, עיי"ש). יש מי שכתב, שאם לא שב מעבירות שבין אדם לחבירו, אינו מתכפר גם מהעבירות שבין אדם למקום (כה"ח שם סק"ג. עיי"ש. וראה גם מש"כ בסק"ב, ובספר ילקו"י עמ' פ' בהערה ז').




המבקש מחילה מרבים, אינו יוצא י"ח מחילה אם יודע שעשה דבר רע לאיזה יחיד מהם (מ"ב סי' תר"ו סק"ג, כה"ח סקי"ד וש"א).




וראה עוד בענינים אלה בשיחות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (מועדים, ח"א, שיחה על עשי"ת, עמ' 64-65 ענף 6).




[2]ב. מרן (סי' תר"ו סעי' א'). והטעם לכך ראה במ"ב (סק"א). ואמרו חז"ל, דאונאת דברים חמירא טפי מאונאת ממון (כה"ח שם סק"ט. עיי"ש). ואע"פ שמהמ"ב (סי' תר"ז סקי"ג) משמע דאונאת ממון חמירא טפי, דמתוודה לעולם, משא"כ באונאת דברים שיתכן שאפי' ביוה"כ א"צ להתוודות, נראה שיש לחלק, שהכא משתעי לענין מה שיוה"כ מכפר, והתם לענין וידוי. וראה מש"כ ע"כ לקמן בפרק הבא.




[3]ג. כך משמע ממרן (שם). וכ"כ הח"א (כלל קמ"ד סעי' ה') לענין מזיק לממון, וכ"כ כה"ח (שם סק"ז), וכ"פ הגר"ע יוסף שליט"א (ראה בילקו"י עמ' צ"ז הערה ב' בשם תשו' כת"י). וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ו').




[4]ד. מ"ב (סי' תר"ו סק"ג). וכתבו הפוס', שאין הפוגע חייב לספר את פרטי החטא, אם יתבייש הנפגע כשישמעם (מ"ב שם. כה"ח שם ס"ק ו' וח').




ובענין מי שפגע בחבירו ודיבר עליו לשה"ר, כתב מרן הח"ח (בספר הח"ח הל' לה"ר כלל ד' סי"ב), בשם רבינו יונה בשערי תשובה, דאפי' אם חבירו אינו יודע עדיין כלל מזה, הרי שצריך לגלות לו מה שעשה שלא כדין ולבקש ממנו מחילה ע"כ (עיי"ש בבמ"ח שנשאר בצ"ע אם לעת עתה לא הגיע היזק וצער לחבירו ע"י דיבורו, כיצד ינהג). ואמנם ראיתי בספר תנועת המוסר, לרה"ג דב כ"ץ (ח"א עמ' 363) שכתב שם שלדעת הגה"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל, אם אדם חטא ודיבר לה"ר או רכילות על חבירו בצנעא, אין לו רשות בגלל טובתו האישית להדאיב את לב חבירו ולחסד את עצמו על חשבון צערו של הזולת. ולכן לא יגלה לו את מה שסיפר עליו וניבל את שמו. עיי"ש. ושמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א, שמי שדיבר לה"ר על חבירו, ויודע שאם כשיבוא לפייסו ויפרט לו את הדברים יקפיד עליו חבירו וישנאהו, רשאי שלא לספר זאת לחבירו. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, ששמע מרבותיו, שאם הנפגע אינו יודע שפגעו בו, וכשישמע שפגעו בו הוא יקפיד ע"כ, הפוגע יבקש ממנו מחילה רק בלב, ולא יספר לנפגע על כך שפגע בו. ואמנם בענין המחלו' בין רבי ישראל סלנטר לבין הח"ח, אמר לי הגר"א נבנצל שלדעתו אין פה מחלו' כלל. והוכיח מהכתוב ברבינו יונה (שם), שרבינו יונה דיבר רק במקרה שהמספר לה"ר עצמו יפגע. ולכן צריך הוא בכ"ז לילך ולספר לנפגע שדיבר עליו לה"ר וכדו'. והרי"ס דיבר כשהנפגע שדיברו עליו לה"ר, הוא יפגע ויעלב משיוודע לו שדיברו עליו לה"ר. ולכן אין לפרט לו את החטא ולספר לו שפגעו בו, כיון שעי"כ הוא יפגע, ואין לנו רשות לפגוע בו ולצערו, ובפרט בעיו"כ. עכת"ד. ואמנם מדברי המ"א (ברס"י תר"ו) נראה לכאו' סיוע לדברי הגר"א נבנצל, שכתב שם המ"א שנראה לו שאם חברו (היינו הנפגע) מתבייש בזה שיפרטו לו החטא, שהפוגע לא יפרוט אותו. ע"כ. והיינו שאין לספר אם הנעלב יפגע מכך (וכן בספר תנועת המוסר הנ"ל, כתב שהג"ר נפתלי אמסטרדם ישב על מדוכה זו עם הג"ר יצחק בלזר, והראשון מהם הזכיר דברי המ"א הנ"ל. ונראה שראה זאת כחיזוק לדברי הרי"ס. וא"כ גם הוא אולי הבין שדברי הרי"ס עומדים רק כאשר הנעלב יפגע. אך אין הכרח לומר כך). אולם ראה בספר מכתבי החפץ חיים (ח"ב, שהו"ל בנו של הח"ח, ר' אריה לייב, עמ' קי"א) שכתב שכשהח"ח בא לרבי ישראל מסלנט והביא לפניו את ספרו הח"ח, קיבל הרי"ס את הספר לעיין בו. וכששב הח"ח לאחר מכן לרי"ס, אמר לו הרי"ס, שיש לו קושיה על הספר: שכתוב שם שאם חבירו אינו יודע עדין שפגעו בו, צריך לגלות לו שדיברו עליו לה"ר ולבקש ממנו מחילה. והקשה הרי"ס, דהלא כשיספרו לו שפגעו בו יגרם לו צער ומה אשם חבירו אם הוא רוצה לעשות תשובה. וענה לו הח"ח: דין זה לקוח מספר שע"ת לרבינו יונה (הג"ר אברהם אבא קאסאוסקי, אב"ד יאנאווא). ע"כ. ולפי"ז נראה שלדעת הח"ח יש לו לילך ולגלות לו את אשר פגע בו גם אם הנעלב יצטער כשישמע שהעליבוהו ופגעו בו. ואף תלה זאת בספר שע"ת (אף ששם לא מפורש הדבר, וכדברי הגר"א נבנצל). ושמא אין ללמוד הלכות מספר שאינו ספר הלכה. ומששאלתי שוב את הגר"א נבנצל ע"כ, והערתי שממש"כ בנו של הח"ח משמע שאכן זו היתה מחלו' ביניהם, אמר לי הגר"א נבנצל שקשה לו לקבל דברים אלה, שהרי מצד הסברא לא יתכן לומר שהח"ח יפסוק שצריך לספר לנעלב, אם הוא (הנעלב) יפגע מכך. עכת"ד.




וכעבור זמן שאלתי בענין זה גם את הג"ר שלמה וולבה שליט"א בענין דברי הגר"י מסלנט והמ"ב אי יש לבקש מחילה מהנפגע במקרה שהנפגע לא יודע שפגעו בו ובשל בקשת הסליחה הוא יקפיד וגם יצטער. וענה הגר"ש וולבה, שהרי המ"ב פסק דבעי לבקש סליחה. ושאלנו שה"ז מחלו' והגרי"ס פסק לא לבקש, וענה הגר"ש וולבה שמסתבר שהלכה כמ"ב. עכת"ד.




וראה עוד בענין זה במ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ח), ילקו"י (עמ' פ"ז סעי' א'), ולקמן בנספחים בדברי הגר"א שפירא שליט"א.




[5]ה. בענין נוסח בקשת המחילה ראה בכה"ח (סקי"ב) מש"כ בשם האחרו'. וראה עוד בכה"ח (שם סקל"ד). וכן כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' תשובה ה"ט), שאכן לא די בתיקון הדבר, אלא בעי גם בקשת סליחה. ע"כ. והיינו על הצער שנגרם לו מכך. ועוד כתבו הפוס', שאפי' לא ידע הניזק מהגניבה וכדו', צריך לבקש ממנו מחילה (ילקו"י עמ' פ"ז סעי' א' בשם כמה אחרו').




[6]ו. ואינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כן לעולם (רמב"ם פ"א מהל' תשובה ה"א. והב"ד כה"ח שם סק"ז. עיי"ש).




ובענין מה שכתבנו שישיב את הגניבה או הגזלה, הוא עפ"י המ"ב (סי' תר"ו סק"א). וראה בגמ' ב"ק (דצ"ד ע"ב) שהגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהן. והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ועיי"ש דהו"ד בגזילה שאינה קיימת או כשבנאו בבירה. וכ"פ מרן (בחו"מ סי' שס"ו ס"א), גבי גזלן מפורסם שעסקיו בכך ותשובתו קשה. אך אם אינו גזלן מפורסם, או שאפי' גזלן מפורסם והגזילה עדיין קיימת, מקבלים ממנו וחייב להחזיר. ורק אם גזל קורה וכדו' וכבר קבעה בתוך קירות הבית, א"צ להחזיר. ומ"מ אם רוצה הוא לצאת ידי שמים ולהחזיר, מקבלים ממנו. וכן אם לא הגזלן התעורר מעצמו בתשובה, אלא שהנגזל היה צריך לתובעו, מחייבים אותו להחזיר (כמבואר כ"ז ברמ"א בחו"מ שם, וערוה"ש חו"מ רס"י שס"ו. ועיי"ש בש"א).




לא ימתין עד ערב יוה"כ כדי להשיב את הגניבה וכדו', דכל שעה ושעה יש עליו חיוב דעשה להשיב הגזלה (שעה"צ סימן תר"ו סק"ב, עיי"ש).




[7]ז. עפ"י מ"ב (סי' תר"ו סק"א), וכה"ח (סק"י). וראה בהערה הקודמת.




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שעדיף לבקש סליחה כמה שיותר מוקדם. ואם לא פייסו, ישתדל לפייסו לפני רה"ש. אך מ"מ אין לשנות את ההלכה מכפי שכתבנו. עכת"ד. וכן ראה בח"א (כלל קל"ח סעי' ה') שכתב שלא ימתין עד עיוה"כ, אלא יקדים עצמו לבקש מחילה כבר בערה"ש. והב"ד כה"ח (סי' תקפ"א סקנ"ט. ועיי"ש גם סקנ"ח שני טעמים להקדמת דברים מעין אלו לערה"ש). וכן כתבנו בקונט' הל' רה"ש (פ"ב הערה ט"ז).




[8]ח. מהר"י בן חביב. והב"ד שכנה"ג, הב"ח, מט"מ, מ"ב (שם סק"ב), כה"ח (סקי"א) וש"א.




[9]ט. כתב הפר"ח שאין דבריו של מהר"י בן חביב מוכרחים. והמט"א כתב דאם קשה עליו לילך בעצמו או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י אדם אמצעי יתווך האמצעי. והב"ד המ"ב וכה"ח (שם).




כאשר אין הפוגע והנפגע באותה עיר, כתב בילקו"י (עמ' כ"ח סעי' ט'), שיקבל הפוגע ע"ע לפייסו לכשיפגשהו. ובינתים ישלח לו מכתב פיוס. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, שהנפגע גר בעיר רחוקה, וכמעט אין סיכוי שימחל. האם גם אז צריך הפוגע לכתת את רגליו וללכת לנפגע. וענה לי שבניד"ז א"צ ללכת אליו, אלא די שיאמר הפוגע: לכשאפגוש את הנפגע אבקש ממנו מחילה בפני שלושה. וזאת משום שהנפגע רחוק, ונראה שיתרצה למחול לו. והוסיף הגר"מ אליהו, שכן הדין אם אדם חייב כסף לחבירו. אזי אם חבירו בא ותבע את הכסף ממנו, והוא הכחיש ונשבע (לשקר) שאינו חייב לו, הריהו צריך ללכת ולהחזיר לו את הכסף אף אם המלוה נמצא במקום רחוק כמו מָדַי. אך אם הנתבע לא נשבע לו, די שיקבל על עצמו לשלם, ויאמר הלווה: לכשאפגוש את המלווה, אשלם לו.




ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, האם מספיק שהפוגע יטלפן לנפגע (אף כשאינו גר במקום רחוק) ויבקש ממנו מחילה בטלפון, כששלושה אנשים מקשיבים לשיחה. וענה לי שאין זה מספיק, אלא צריך לבקש ממנו מחילה בפניו. ואם אינו יכול לבקש ממנו זאת בפניו, כגון שהוא מתבייש ממנו, רשאי בשעת הדחק לבקש מחילה דרך הטלפון. וזאת אף אם אינו מתבייש "מאוד" ממנו. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (שם סקי"ג), ביחו"ד (ח"ה סי' מ"ד), ובילקו"י (עמ' י"ח הערה ט').




[10]י. גמ' ב"ק (דף צ"ב ע"א). רמ"א (סי' תר"ו סעי' א'). והטעם ראה במ"ב (שם סק"ח), שעה"צ (סק"ח) וכה"ח (סקכ"ח, וראה גם בסקכ"ז). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש לזכור שממילא כל לילה לפני השינה מוחלים לכל מי שפגע בנו. עכת"ד.




וד"ז אמור אף אם עיוות חבירו כנגדו במזיד או במרד (שעה"צ סק"ח. עיי"ש הטעם).




העיר לי ת"ח אחד, שמ"מ גם פה נראה שלא יאריך בסרבנותו. ולמד זאת מההיא גמ' דסוטה (דף מ"ז ע"א) גבי רבי יהושע בן פרחיה דדחה ליה לאותו תלמיד, שר"י. ואמנם נלע"ד שיש לחלק בין המקרים, דנראה ששם בזמן שדחאו גם לא היה בלבו לקבלו כלל, ואף לא לאחר זמן, בגלל קלקולו הגדול של התלמיד. ורק לאחר זמן התרצה לקבלו ע"מ להשיבו בתשובה. מדכתיב בפעם האחרונה שם: "הוה בדעתיה לקיבוליה". ומ"מ לדינא אכן נראה שבכל מקרה אין להאריך בסרבנות.




[11]יא. מה שכתבנו כדי שלא יתרגל לפגוע בו, כ"כ המ"ב (סק"ט) וכה"ח (סק"ל). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף דה"ה אם מכוון הוא לטובה אחרת בשביל הפוגע. וכן כתבו הראשו' גבי המעשה של רב ורבי חנינא, שלא מחל לו כדי שרב ילך לבבל ויהיה שם ראש ישיבה. וזה לא היה כדי שרב לא יתרגל לפגוע בו, אלא לטובה אחרת לרב. עכת"ד. אמנם בס"ד נלע"ד שגבי הא דרבי חנינא ורב, התם הטובה הינה לנפגע - רבי חנינא, כמבואר שם בגמ' (יומא דפ"ז,ב'). אך אין ללמוד מכאן לכל טובה לנפגע דשרי שלא למחול, משום דהתם הוי פיקו"נ לנפגע, וכדפרש"י שם. עיי"ש.




[12]יב. עפ"י רש"י יומא (דף פ"ו). מ"א (סק"ד). מ"ב (סק"י) וכה"ח (סקכ"ט). וראה עוד בט"ז (סק"ב), באור הגר"א על דברי הרמ"א הנ"ל, ובפירוש תורה תמימה פר' "וירא" (פר' כ' פס' י"ז), שדן בדבריהם והעמיד דברי הרמ"א על מכונם. עיי"ש.




[13]יג. מ"ב (שם סק"ט), שעה"צ (סק"י) וכה"ח (סק"ל).




[14]יד. רמ"א (סי' תר"ו סעי' א'). והטעם ראה במ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקל"ב). וראה בכה"ח (סקל"ג) כמה פעמים צריך לבקש מחילה במקרה זה.




[15]טו. כ"כ הרש"ל ביש"ש (פ"ח דב"ק), המ"ב (שם סקי"א), כה"ח (ס"ק ל' ול"ב, עיי"ש). וראה עוד בכה"ח (סקל"א), ובספר חיים שאל (ח"ב סי' י"ג).




[16]טז. כה"ח (סי' תר"ו סקי"ד) בשם כמה אחרו'. עיי"ש. וכעין זאת כתב המ"ב (סק"ח), דכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ירצה למחול, גם לו לא ימחלו, דלמעלה דנין מידה כנגד מידה. וצריך למחול לחבירו אפי' אם עיוות כנגדו במזיד ובמרד, ואז מוחלין לו אפי' על הזדונות, וכמ"ש בגמ': למי נושא עוון, למי שעובר על פשע. ע"כ. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שד"ז שאין תפילתו נשמעת אם אינו מעביר השנאה מלבו, הוא לכו"ע לפי"ד הגמ' הנ"ל עכת"ד. וראה עוד בילקו"י (עמ' פ' הערה ז').




[17]יז. מה שכתבנו גבי עיוה"כ, כ"כ הח"א, רו"ח, כה"ח (שם סקמ"ה) וילקו"י (עמ' פ"א סעי' ח'). וראה עוד בכה"ח (סקמ"ג), ובספר אורי וישעי לגרי"מ חרל"פ זצ"ל (עמ' רע"ד) מש"כ בענין זה.




ומה שכתבנו גבי ק"ש עה"מ, כ"כ בסידורים, וכן אמר לי לציין זאת הגר"א נבנצל שליט"א.




[18]יח. מרן (סי' תר"ו סעי' א'). והטעם שדוקא ג"פ, ראה בכה"ח (סק"כ).




כתבו הפוס', שכל פעם יפייסנו בפיוס אחר (ב"ח, מ"ב סק"ג, כה"ח סקי"ז וש"א).




[19]יט. מרן (שם סעי' א'). ואם בעי ג' אנשים כבר בפעם הראשונה, או שבפעם הראשונה ילך לבדו, ולאחר מכן ילך עוד ג"פ עם ג' אנשים, ראה ברמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ט), בבה"ל (רס"י תר"ו ד"ה "יחזור"), ובכה"ח (סקי"ח). ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם הלשון בסעי' זה נכונה. שהרי מפשט השו"ע (בסי' תר"ו סעי' א') עולה, שבסה"כ סגי בג"פ שיבוא לפייסו. ואנו כתבנו שלאחר הפעם הראשו' יבוא עוד ג"פ. ואמר לי שמה שכתבנו הינו נכון. כי השו"ע דיבר על מקרה שבפעם הראשו' הביא המפייס עמו עוד ג' אנשים. ואילו אנו כתבנו לגבי המקרה שהמפייס בא בגפו בפעם הראשו', ולכן צריך לבוא עוד ג"פ עם ג' אנשים. ושאלתי, האם אין צריך להוסיף בהלכות, שאם בא בפעם הראשו' עם ג' אנשים, שא"צ לבוא אלא עוד ב"פ. וענה לי שא"צ להוסיף זאת, כיון שאין נוהגים לבוא בפעם הראשו' עם עוד אנשים. ואדרבא, לא יהיה נוח למתפייס שבאים עוד אנשים נוספים, כיון שהוא מספר בפניהם את החטא. עכת"ד. וראה בבה"ל (רס"י תר"ו סוד"ה "יחזור") שכתב שמשמע בירו' סוף יומא שמתחילה צריך לילך בעצמו אולי ימחול לו, ואם לאו אזי יוליך עמו אנשים. וכן נראה מלשון הרמב"ם.




כתבו הפוס', דמ"מ בכל הפעמים שרי באותם שלושה אנשים (פר"ח. כה"ח סקי"ז). וראה במ"ב (סק"ד), שממה שכתב שצריך להרבות באנשים, משמע שבכל פעם יהיו אנשים אחרים. אך אין הכרח לדייק כך מדבריו. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמדברי הגמ' ביומא (דפ"ז ע"א), דא"ר חסדא דצריך לפייסו בשלוש שורות של שלשה בני אדם, משמע שלא יבוא בכל פעם עם אותם שלושה אנשים, אלא יביא אנשים אחרים. ומ"מ לדינא לא רצה לחלוק ע"ד הפר"ח. עכת"ד.




הטעם דבעי לפחות ג' אנשים הוא משום שנא' "ישור על אנשים ויאמר חטאתי" וגו', ואין שורה פחותה מג' בני אדם (גמ' יומא דפ"ז ע"א ורש"י שם. כה"ח שם סקי"ט). וכתבנו שדי שיהיו "נוכחים" ג' אנשים מלבדם, וא"צ שדוקא יקחם וילכו אל הנפגע (כדמשמע לכאו' מפשט לשון מרן), דמסתבר דאף אם היו הפוגע והשלושה במקום א' והזדמן הנפגע לשם, שפיר דמי ויכול לפייסו אז.




[20]כ. מרן (שם סעי' א'). ודוקא אם בא לפייסו בריבוי אנשים, וכנ"ל (מ"ב סק"ד). ואף שאינו חייב להמשיך ולפייסו, אם רוצה בכך רשאי לעשות כן, ובלבד שלא יהיה בכך משום בזיון התורה (מ"ב סק"ה, כה"ח סקכ"א וש"א. ושלא כפר"ח שכתב שבכל אופן אינו רשאי).




[21]כא. כ"כ הרמ"א (בסי' תר"ו סעי' א'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שאף הספרדים נוהגים כך. וכתבו הפוס' שיעמידם בשורה לפניו (כה"ח סקכ"ג).




[22]כב. מ"ב (שם סק"ו). וראה כה"ח (סקכ"ד).




[23]כג. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תר"ו סעי' א'). והוא עפ"י ההיא עובדא דרבי חנינא ורב, ביומא (דף פ"ו). וכתב מרן שם ש"צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס", והרמב"ם כתב שילך אפי' אלף פעמים, עד שימחול לו (פ"ב מהל' תשובה ה"ט, והב"ד כה"ח סקכ"ו). ויתכן שכוונת מרן ככוונת הרמב"ם בזה. וראה עוד בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סס"י קל"ה ד"ה "רב").




[24]כד. מ"א, מ"ב (סק"ז), כה"ח (סקכ"ה) וש"א.




[25]כה. בא"ח פר' "וילך" (סעי' ו'). כה"ח (סי' תר"ו סקמ"ד) ויחו"ד (ח"ה סי' מ"ד). וראה עוד כה"ח (שם סקמ"ה).




[26]כז. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תר"ו סעי' ב'), והוא עפ"י מימרא דרבי יוסי בר חנינא ביומא (שם). וכתבו הפוס', דדין זה אמור אף אמוציא שם רע על חבירו (מ"ב סקי"ב וכה"ח סקל"א. וראה עו"ש בכה"ח סקל"ז).




ובענין הקורא לחבירו ממזר, אי בעי לבקש מחילה מאביו, ובפרט אם מת אביו, וכן בדין הקורא לחבירו ממזר בן ממזר, רשע בן רשע, גנב בן גנב וכדו', ראה במ"ב (שם סקי"ג) וכה"ח (סקל"ח). וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (ס"ק מ"א ומ"ז), ובספר ילקו"י (עמ' פ' סעי' ו').




[27]כח. ואם הפוגע רחוק מקברו של הנפטר יותר מג' פרסאות, רשאי לשלוח שליח [שו"ע הגר"ז (סי' תר"ו סעי' ה'), מ"ב (סקי"ד), כה"ח (סק"מ) וש"א. ועיי"ש בפוס', מה יאמר השליח במקרה זה. וראה עוד בילקו"י (עמ' פ"ב סעי' ט')].




כתבו הפוס', דהא דאמרינן שילך לקברו של הנפגע, היינו שילך לשם יחף (מ"ב שם סקי"ד וכה"ח סק"מ), וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ובתשובה לשאלתי אמר, שטעם הדבר משום שהפוגע הריהו כמנודה, ומנודה אסור בנעילת הסנדל. ושאלתיו, שהרי דין נידוי וחרם נאמר על הפוגע במי שמת, ופה הרי משתעי שפגע בחי, שרק לאחר מכן מת. וענה לי, שיש ללמוד דין מי שפגע בחבירו חי ואח"כ מת, מדין הפוגע במת, שהריהו כמנודה. ועוד אמר לי, דהא דאמרינן שילך יחף, אין זה אמור אלא רק בסמוך ממש לקבר (כמה מטרים), וא"צ לילך יחף מביתו או ממקום אחר בדרכו. והוסיף, שדינים אלה נוהגים אף בימינו. עכת"ד. וראה בערוה"ש (או"ח סי' תר"ו סעי' ד'), שמשמע מדבריו שחולץ מנעליו בסמוך ממש לקבר.




[28]כט. רמ"א (סי' תר"ו סעי' ב'). וראה לעיל הערה ז' שעדיף לעשות כן עוד לפני ערב יו"כ.




[29]ל. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תר"ו סעי' ב'). והוא מדברי המרדכי. וסמך לכך מדברי מדרש רבי תנחומא פר' "ואתחנן". והטעם שדוקא עשרה אנשים, ראה בכה"ח (סקל"ט).




ומה שכתבנו שיפרט החטא, כ"כ המ"ב (סקט"ו) וכה"ח (סקמ"ב).




כתבו הפוס', שמי שהיה חייב ממון לחבירו ומת חבירו, יחזירנו ליורשים. ואם אינו מכיר היורשים, יניח הממון בבי"ד, ויתוודה (רמב"ם ספ"ב מהל' תשובה. כה"ח שם סקל"ו).




[30]לא. מהר"י בן חביב. ח"א (כלל קמ"ד סעי' ה'), מ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקמ"ב) וש"א.




[31]לב. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תר"ו סעי' ג'). ובענין החרם, ראה מש"כ כה"ח (ס"ק מ"ו ומ"ח).




[32]לג. כ"כ הרש"ל ביש"ש (פ"ח דב"ק סי' נ'), וכן משמע מדברי הרמ"א (בחו"מ סי' ת"כ סעי' ל"ח). וכ"כ הנו"ש. והב"ד כה"ח (סי' תר"ו סקל"ה).




ובענין מה שכתבנו שמחלוקת זו אמורה לגבי המבייש את המת, ולאו דוקא אם מחרפו, ראה בכה"ח (בסקל"ה) מש"כ בשם הנו"ש, ושם (בסקמ"ט) מש"כ בשם המט"א.




ומ"מ צריך הפוגע לעשות תשובה על שעבר על החרם (מ"ב סקט"ז בשם האחרו').




[33]לד. כ"כ שה"ג פ' הזהב, כנה"ג, מ"א, מ"ב (סי' תר"ו סקי"ד) וש"א. והב"ד כה"ח (שם סקל"ה). ועיי"ש בכה"ח (סקמ"ט) נוסח בקשת החרטה. ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו שא"צ ללכת לקברו, אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו, אך הסביר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שפירוש הדבר שיבקש מחילה לפני האנשים שחרפו בפניהם. וראה בענין זה גם בערוה"ש (סעיף ד'), ובכה"ח (סקמ"ט).




[34]לה. כתב הרשב"א בתשובותיו (סי' שצ"ה) שיש למנוע מנהג עשיית הכפרות. וכ"כ האורחות חיים (הל' ערב יוה"כ סק"א) בשם הרמב"ן, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תר"ה סעי' א'). וטעמם, משום דהוא מדרכי האמורי (ראה ב"י, ומ"ב סי' תר"ה סק"א וכה"ח סק"ד).




אך כתבו כמה גאונים שיש לקיים מנהג זה (ראה בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' צ"ג תשו' לרב נטרונאי גאון, ובתשו' הגאונים שערי תשובה סי' רצ"ט בתשובה לרב ששנא גאון, ובשו"ת הרשב"א בשם רב האי גאון, בטור וברמ"א סי' תר"ה בשם הגאונים, ועוד). וכן כתבו כמה ראשונים בשבח המנהג (ספר הפרדס לרש"י, או"ז, שב"ל, המרדכי, הרא"ש, התשב"ץ הקטן, הטור, ועוד. וראה רש"י שבת דף פ"א ע"ב ד"ה האי פרפיסא, וכ"כ המאירי, שאף שכמה גאונים מנעו מנהג זה, מ"מ רוב הגאונים הזכירו מנהג זה, ועולם כמנהגו נוהג. והב"ד הגר"ע יוסף ביחו"ד ח"א סי' ע"א. וראה עוד בספר האורה לרש"י סי' צ"ה). וכן כתב הרמ"א (בסי' תר"ה סעי' א'), ש"יש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגים בכל מדינות אלו, ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקין". וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשם רבו האריז"ל, בשעהכ"ו (דף ק' ע"א), והב"ד כה"ח (בסי' תר"ה סק"ה). וכן המנהג היום אצל רוב האשכנזים והספרדים, שעושים כפרות, ולא חוששים לדברי האוסרים. וראה מש"כ הח"א (בכלל קמ"ד סעי' ד'), שכבר "נשרש בלב ההמון שכל כפרת יוה"כ תולה בזה (ר"ל בכפרות), וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה א', וסוברים שאין להם כפרה ביוה"כ אם לא בתרנגול". עכ"ד. והב"ד כה"ח (סקי"א). ונראה לדייק מדברי מרן, שאף בזמנו היה המנהג פשוט לעשות הכפרות, ממש"כ "מה שנוהגים לעשות כפרה בעי"כ". והיינו שבסתמא כך היה המנהג.




וטעם המנהג, שיחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו. וע"י תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו, ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג (מ"ב סק"ב). וכתבו הפוס', שמה שעושים לעוף הוי דוגמת ד' מיתות: זורקו - סקילה. שוחטו - הרג. תופסו בצואר - חנק. שורפו - שריפה (שעה"צ סק"ב בשם מהרי"ו, וכ"כ כה"ח סק"י וש"א).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש הקוראים את הפס' מאיכה (פרק ג' פס' א'-ג') על אותם הנוהגים את מנהג הכפרות בעיוה"כ, וחושבים שעי"כ יתכפרו עוונותיהם אף אם לא ישובו בתשובה. וכך דורשים את הפס': "אני הגבר ראה עני, בשבט עברתו" - כך אומר הגבר - התרנגול שמניפים אותו, וסופו שניתן לעניים. "אותי נהג ויֹלך, חשך ולא אור" - אותו מנהיגים ומוליכים בלילה בטרם אור, לכפרות. "אך בי ישֻב יהפך ידו כל היום" - אך אם רק בי ישוב, ולא ישוב בתשובה במעשיו, יכול האדם להפוך ידו כל היום, ולא יתכפרו עוונותיו. עכת"ד.




יש נוהגים לעשות מנהג הכפרות גם בערב רה"ש (ד"מ. כה"ח סק"ב).




[35]לו. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (בסי' תר"ה סעי' א').




צריך לדקדק, שכאשר קונים תרנגולים לכפרות, ומשהים אותם בבית קודם יום שחיטתם, צריך להאכילם קודם שישב הוא לאכול (ילקו"י עמ' 77 סעי' ט' בשם תשו' בכת"י. עיי"ש בהערה כ').




[36]לז. ג"ז כתב הרמ"א (שם).




ומדוע דוקא תרנגול, ראה בכה"ח (שם סק"א). ואם אין תרנגול יקח אווז או בע"ח שאינם ראויים להקרבה ע"ג המזבח. וי"א אפי' דגים (מ"ב ססק"ד. וראה כה"ח סקכ"א).




[37]לח. כ"כ התשב"ץ קטן (בסי' קכ"ה), וכ"כ הרמ"א (שם), האריז"ל בשעהכ"ו (שם), וש"א.




[38]לט. ג"ז כתב הרמ"א (שם). וכ"כ בשעהכ"ו (שם), וכ"כ בספר התניא, במל"ח וש"א. והטעם ראה ברמ"א (שם).




כתבו הפוס', שלא יחזר דוקא אחר תרנגול לבן, דהוא מדרכי האמורי. אלא אם הזדמנו לו כמה תרנגולים יעדיף הלבן (מ"ב סק"ד). ונראה קצת מלשון הרמ"א שדעתו להתיר לחזר אחריהם, מדכתב "ובוחרין בתרנגולים לבנים". אך אין זה מוכרח, דיתכן שכוונתו כמש"כ המ"ב. וראה בכה"ח (סקכ"ד), שיש שהתירו זאת משום דתרנגולים לבנים טובים יותר לאכילה מצד הרפואה. עיי"ש. וכן המנהג פשוט היום שעושים כפרות רק על תרנגולים לבנים. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שאמנם יש הסוברים שלא להקפיד ע"כ שהוא משום דרכי האמורי, אך באמת רובא דעלמא נוהגים בתרנגול לבן. עכת"ד.




[39]מ. אם אין ידם משגת לקחת תרנגול לכל א', יכולים ב' בני אדם לעשות כפרות על תרנגול א' (מ"ב סק"ג). ובמקרה זה רשאים לעשות כפרות לכל המשפחה על תרנגול או תרנגולת א' (ילקו"י עמ' 57 סעי' ה').




[40]מא. ג"ז כתב הרמ"א (שם).




ולענין מעוברת, יש שכתבו דסגי בתרנגול א' ותרנגולת א' (רמ"א שם. והטעם ראה במ"ב סק"ג). ויש שכתבו לקחת שתי תרנגולות ותרנגול א' (מ"ב שם. כה"ח ס"ק ה' וכ"ג).




[41]מב. מה שכתבנו שאומרים "לשם יחוד", כך כתוב במחזורים, וכן הוא המנהג. ופשוט שאין חובה בכך. ומה שכתבנו בענין הפסוקים, מרן שם כתב שאומרים פסוקים בעת הכפרות. ופסוקים אלה כתבם כה"ח (סק"ג). וכן כתוב במחזורים נוסח האשכנזים, וכן מנהגם. והספרדים אינם נוהגים לאומרם. וראה עוד בכה"ח (שם) סדר הדברים ואמירתם.




[42]מג. מ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ג) וש"א. וכן כתוב במחזורים.




ומסובב קודם לעצמו ואח"כ לאשתו ולאחרים (כה"ח סקט"ז, עיי"ש הטעם).




[43]מד. נוסח זה כתבו המ"ב (שם סק"ג). עיי"ש הטעם.




וכשמסובב לזכר אומר: "זה חליפתְךָ, זה תמורתְךָ" וכו'. וכשמסובב לנקבה אומר: "זאת חליפתֶךְ, זאת תמורתֶךְ." וכו', וכן על זו הדרך (כה"ח סקי"ז. וכ"כ במחזורים).




[44]מו. כ"כ הרמ"א (בסי' תר"ה סעי' א').




ובענין זמן השחיטה, כתב המ"ב (שם סק"ב בשם המ"א עפ"י הקבלה) שטוב לשוחטו באשמורת אחר הסליחות, כי אז הרחמים גוברים. והוסיף שיש השוחטים אותם אחר תפילת שחרית. וכעין זאת כתב כה"ח (סק"ה) בשם האריז"ל, שיש לשחוט באשמורת קודם עלות השחר, לאחר הסליחות, שאז הוא עת רצון.




יש שנהגו שבעל התרנגול מברך על כיסוי הדם (כה"ח סקט"ו. עיי"ש. הגחיד"א במחב"ר יו"ד סי' כ"ח סק"ב וילקו"י עמ' פ"ז סעי' י"ב, שכן המנהג בא"י).




כתב הרמ"א (שם), שיש לשחוט את הכפרות לאחר שסובבו על ראשו וסמך ידיו עליו, ומשמע שם שקודם סומך ואח"כ שוחט, וכעין שעושים לקרבן.




ובאמת שנחלקו הפוס' אם לסמוך על התרנגול בעת הכפרות, או שיש למנוע המנהג, ראה מ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקל"ב) טעמי המתירים והאוסרים. ובספר ילקו"י (עמ' פ' סעי' ז') כתב שאין מנהג הספרדים לסמוך. ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שאין לסמוך ידיו על הכפרות. והוסיף, שזו היא כוונת האוסרים את מנהג הכפרות, שאין לסמוך עליהם דומיא דסמיכה בביהמ"ק. עכת"ד. וכן שמעתי על אחד מגדולי דורנו, שעושה כפרות בעיו"כ על תרנגול, אך אינו סומך ידיו עליו כלל אלא מסובבו על ראשו, אומר את נוסח הכפרות ולוקחו לשחיטה.




[45]מז. כ"כ הרמ"א (שם בסי' תר"ה). וראה בספר נהר מצרים (הל' יוה"כ סק"ג) שכתב שנוהגים לתת את העופות עצמם לעניים. ובתשו' הגאונים חמדה גנוזה (סי' צ"ג) כתב שנותנים לעניים את דמי הכפרות. וראה עוד במ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקכ"ז) מש"כ בענין העדיפות - העופות או דמיהן.




כתב עוד הרמ"א שם, שאת בני המעיים של התרנגולים זורקים על הגגות או בחצרות, במקום שעופות השמים יכולים לקחתן משם. והוא מדברי הטור. וכ"כ המ"ב (סק"ט) וכה"ח (ס"ק ל"ג ול"ד). וראה עוד בכה"ח (סקל"ה). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שבדורנו לא נוהגים לשים את המעיים בחצרות או בגגות וכדו'.




בענין שווי דמי העופות ופדיונם ראה במ"ב (סק"ו).




ועוד בענינים אלה ראה במ"ב ובכה"ח ובש"א שהאריכו בדינים אלה. ואף שיש הנוהגים גם היום לעשות את מנהג הכפרות, מ"מ נראה שרבים הם הנוהגים כדעה השניה שכתבנו בסעיף זה, הן בגלל החשש שהזכרנו לקמן בפרקנו (בסעיף ט'), והן בגלל הטרחה המרובה הכרוכה בנקיון העופות לאחר שחיטתן, דבר שלא הורגלו אליו רוב נשות דורנו, ובפרט הצעירות (ראה כה"ח סימן תר"ה סקל"ה). ודור דור ומנהגיו.




[46]מח. הח"א (כלל קמ"ד סעי' ד') כתב שבגלל הדוחק בעת שחיטת העופות, והחשש שמא ישחטו שלא כראוי, עדיף לדעתו לסבב על הראש במעות, "כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ, שאם א"א להם להשיג תרנגול אז מסבבין במעות. שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים. ותחשב להם (לאותם המסבבים במעות), ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה ח"ו. ומכ"ש לפי המנהג הנכון ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן וליתן המעות לעניים". עכ"ד. וכ"פ המ"ב (בסי' תר"ה סק"ב) וכה"ח (סקי"א). וכתבו הפוס' הנזכרים, שיש לסובב את המעות מעל ראש המתכפר. וכן נוהגים גם כיום. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שמ"מ אין זה ממש ככפרות. עכת"ד.




ובענין שווי נתינת הכסף עבור הכפרות, ראה במ"ב (סי' תר"ה סק"ו) שכתב בשם המ"א, שיעריך דמי שיווי הכפרות ששחטן, ויחלק דמי השיווי לעניים. והיינו אם היכולת בידו. והוסיף, שיפדה זאת במעות חולין, ולא במעות מעשר (ר"ל מעשר כספים) שבידו. עכת"ד. והיינו שלכתחילה יש לתת סכום השווה לשווי התרנגול, אך אם אין היכולת בידו לכך יתן כפי שיכול. וכל אחד לפי יכולתו. ונראה שאם כשהחל לתת מעות מעשר כספים אמר שנותן זאת "בלי נדר", רשאי ליקח דמי הכפרות אף ממעות אלה, וכמו שמצינו בענינים דומים אחרים. ראה ביחו"ד (ח"א סי' פ"ז), ועוד.




[47]מט. במחזורים נוסח הספרדים הנוסח הוא: אלו המעות חליפתי, תמורתי, כפרתי. אלו המעות ינתנו לצדקה, ואכנס אני לחיים טובים ולשלום. ע"כ. וכתוב שיאמר זאת ג' פעמים. ואנו כתבנו תיבות "כסף זה" במקום "מעות אלו", שכן יתכן שהנותן יתן לכפרתו שטרי כסף ולאו דוקא מעות. ונראה שמ"מ אין קפידא בדבר. וכשהרציתי הנוסח שכתבנו לפני הגר"מ אליהו שליט"א, לא דקדק בדברים אלו, והסכים עמי. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש לומר הנוסח הרגיל, אלא במקום לומר "זה התרנגול ילך לשחיטה" י"ל "זה הכסף ילך לצדקה".




וגם בסיום הנוסח יש שינויי מנהגים. שלמנהג האשכנזים יש לסיים בתיבות "ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום", ולמנהג הספרדים יש לסיים כמו שכתבנו לעיל. וראה עוד בכה"ח (סי' תר"ה סק"ח). וכל אחד יעשה כמנהגו.




[48]נ. פמ"ג. מ"ב (סי' תר"ה סק"ב). כה"ח (סקי"א) וש"א. וראה עוד בכה"ח (ס"ק י"ג וי"ד).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבשנים האחרונות היתה מצויה פה בירושלים מחלת ריאות אצל העופות. לכן למרות שפעם לא היו בודקים את הריאות של העופות, היום יש ענין לאכול גלאט גם בעופות (והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי בשנים האחרונות שא"צ כלל להקפיד ע"כ בעופות - מ.ה.). ואם רוצים להחמיר בימים אלה, יש להחמיר קודם כל בכפרות עצמן. ומ"מ ד"ז תלוי הן באזורי גידול העופות, והן בתקופות הזמן, שישנן שנים שישנן מחלות, ויש שאינן. עכת"ד. וראה לקמן מש"כ בס"ד בפרק ד' (הערה כ"ז).




[49]נא. כה"ח (שם סקי"ב). ילקו"י (עמ' ע"ז סעי' י'. וראה עו"ש מש"כ בסעי' י"א).




[50]נב. רמ"א (סי' תר"ה סעי' א'). וראה בכה"ח (בסי' תקפ"א ס"ק צ'-צ"ט, ובסי' תר"ה סקל"א). וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה י"ד).




[51]נג. מ"א. מ"ב (סי' תר"ה סק"ז). כה"ח (סק"ל) וש"א. והטעם, משום שאין אומרים תחנון (מ"א והאחרו' הנ"ל).




[52]נד. מנהג נתינת צדקה כתבו הרמ"א (שם). וכתבו הפוס', דשרי ליתן לצדקה זו מפדיון הכפרות (מ"ב סק"ז וכה"ח סקכ"ט. עיי"ש). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש הנוהגים לתת צדקה בעיוה"כ, אך לא מדין כפרות, אלא מדין צדקה גרידא. עכת"ד.




[53]נה. דין טבילה במקוה בעיוה"כ הזכירו מרן (בסי' תר"ו סעי' ד'). וכ"כ הטור. וכ"כ בזוה"ק, והב"ד כה"ח (בסי' תר"ו סק"נ). ואף המ"ב (באותו סי' סקי"ז) כתב שכן המנהג. והוסיף שם בבה"ל (בד"ה "יכול"), שאף מי שאינו טובל לקריו כל השנה, מ"מ בעיו"כ צריך לטבול ולהיות נקי, משום היום הקדוש. עכת"ד. וכפי שכתבנו, כן גם המנהג כיום, שרבים נזהרים לטבול ביום זה. והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שאין לכתוב בני"ד שכן נוהגים רבים ושלמים, אלא עדיף לכתוב שבני"ד כבר "נהגו ישראל". וראה לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, דיני שחרית של עיוה"כ, שכתב "וטובלין במקוה". ושונה הלכות (סי' תר"ו סעי' ו'), שכתב "נוהגין לטבול". והרס"ג ס"ל שאף יש לברך על טבילה זו (ראה הערה נ"ט). ואף שלהלכה אין לברך, מ"מ כבר נהגו ישראל לטבול. עכת"ד. וראה גם במ"ב (סי' תר"ו סקי"ז) שכתב שהמנהג לטבול. וראה עוד ילקו"י - מועדים (עמ' פ"ב ס"א) שכתב ש"מנהג יפה" הוא לטבול. אך אינו מן הדין, אלא חומרא.




כתבו הפוס', שבפרט יזהרו בטבילה זו החזנים ושליחי הציבור [זרע אברהם (סי' ו'). וראה עוד בשו"ת מן השמים (סי' ה')].




[54]נו. וטעם הטבילה, י"א להטהר מטומאת קריו (רמ"א סי' תר"ו סעי' ד'). וי"א משום תשובה (ראה מ"ב סקכ"א וכה"ח סקנ"ו).




י"א שצריך לגזוז הצפרנים, לסרק שיער הראש והזקן ולצחצח השיניים לפני הטבילה, כדי למנוע חציצה (כה"ח סקנ"ח). וראה בשע"ת (סי' פ"ח) שהסתפק אי שייך דין חציצה בבעל קרי. ובילקו"י (עמ' פ"ג סעי' א') כתב בשם יבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"ט ס"ק ד'-ו') שאין דין חציצה בטבילה זו. ושהאריך יותר בכך בתשו' כת"י. עיי"ש בילקו"י (בהערה ב'). ואמנם מדברי המ"ב (בסי' תר"ו סקכ"ו) משמע שבטבילת עיוה"כ שייך דין חציצה, אך בסי' פ"ח בבה"ל (ד"ה "וכן") פסק עפי"ד האשכול שאין חציצה פוסלת בטבילת בע"ק, אך חציצה ברוב גופו משמע דפוסלת. עיי"ש. ואכן ראיתי מגדולי הדור האשכנזים שבאו בעיו"כ לטבול במקוה, ולא סירקו שערם כלל, ולא בדקו גופם מחציצה כדין טבילת נידה, אלא טבלו כבשאר ימות השנה. ולא ראינו מי שמקפיד בכך (דמחלקים בין חציצת רוב או כל הגוף, או מיעוט הגוף ושמקפיד עליה, לבין שאר החציצות). וראה בספר דרכי טהרה לגר"מ אליהו שליט"א (ריש פרק ט"ו) שכתב שדין חציצה נוהג בנידה, בגרים, ולעת"ל בדיני הקודש והמקדש (נראה דכתב דהו"ד לעת"ל, אע"ג דגם היום נוהג ד"ז במקדש גבי כניסת חיילים להר הבית, וכדלקמן בהערה זו, אך מ"מ אין זה שכיח כ"כ - מ.ה.). ולא הזכיר שם דין טבילת עיוה"כ. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, ואמר לי שאע"פ שהבא"ח הזכיר דין חציצה לטבילת זכרים בעיוה"כ, מ"מ הלכה למעשה א"צ להקפיד על חציצה בטבילה זו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שגם בטבילת זכרים בעיוה"כ שייך דין חציצה, שה"ז טבילה חמורה שרס"ג אומר אף לברך עליה. וכמובן שיש להזהר מחציצה רק לכתחילה, שאם יכול להזהר בכך מדוע שלא יקפיד ע"כ. עכת"ד. וראה בפ"ט דמקואות (משנה ב'), ובטור יו"ד (סי' קצ"ח ד"ה "שער שכנגד הלב והזקן"). ומש"כ הב"י על דברי הטור, ומה שהשיב ע"כ הב"ח. עיי"ש.




ובענין אי בעי להטיל מי רגלים (היינו לעשות צרכים קטנים) לפני הטבילה:




שנינו במס' מקואות (פ"ח מ"ד): בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים, כשיטיל את המים, טמא. רבי יוסי אומר: בחולה ובזקן - טמא. בילד ובבריא - טהור. ע"כ. והטעם דת"ק, שמא נשתייר מהקרי בתוך האמה ויוצא כשמטיל מים. ורבי יוסי ס"ל שבילד ובבריא הריהו טהור, משום שיוצא בכח ואינו משתייר (רע"ב שם). ואמרו בגמ' (חולין דכ"ד ע"ב): ילד עד כמה. א"ר אלעא א"ר חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. ע"כ. ופסק הרמב"ם (פ"ה מהל' אבות הטומאה ה"ז) כרבי יוסי, וכמבואר בכס"מ (שם).




ואכן הגאון מהר"י פיק כתב, שאותם חסידים ואנשי מעשה הנוהגים לטבול לקריין בכל ימות השנה, צריכין להזהר בטבילתם (בכל ימות השנה) להטיל מים קודם ירידתם לטבול, דאל"כ יהיו טמאים כשיטילו מים אח"כ. הב"ד באלף למטה (על מטה אפרים סי' תר"ו סט"ו). והמט"א (שם) כתב ד"ז גבי הטובלים בעיו"כ, והוסיף שאין נ"מ בין אם ראה קרי לאונסו או מחמת תשמיש. ולא חילקו בין זקן או חולה לבין בריא. ואת דברי הגר"י פיק הביא להלכה לגבי עיו"כ גם המ"ב בבה"ל (סס"י תר"ו), והוסיף דעכ"פ חולה או זקן "בודאי צריכין ליזהר בזה". וכ"כ כה"ח (סקס"ב). ואמנם הגאון מהרי"ח בספרו בא"ח (ש"ש פר' "וירא" סכ"ה) כתב שאצל רוב בני האדם אינם נפסקים ניצוצות הקרי אלא לאחר שישתין, וע"כ לא יטבול עד שישתין. עכת"ד. ולכאו' נראה שפסק כת"ק ולא כרבי יוסי והרמב"ם. ואמר לי ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א, שלמרות שהרמב"ם פסק כר"י, יתכן שהרב בא"ח החמיר בכך משום דס"ל שאין אנו בקיאים מהו הגדר המדויק של חולה ושל זקן. ואף מששאלתיו, שהרי הגמ' בחולין נתנה גדר ברור מהו בריא לענין זה, וכנ"ל, מ"מ אמר לי שנראה שזו סברת הבא"ח. עכת"ד. ואמר לי ת"ח א', דיתכן שאף הרב בא"ח פסק כרבי יוסי, אלא אפ"ה ס"ל שירדה חולשה לעולם ולכן לכולם יש היום דין של חולה וזקן שמשתייר מהקרי בתוך האמה. וק"ק ע"כ. שהרי בכל אופן יכולים אנחנו לעמוד על רגל א' ולחלוץ ולנעול המנעל, ושמא היום אף שיכולים אנו לעשות כן, אפ"ה משתייר מהקרי בתוך האמה.




ומ"מ למדים אנו, שאף אותם שמוציאים צחצוחי שכבת זרע בהטלת המים, אין זאת אלא בהטלה הראשונה. ולכן טובל לאחר מכן ואינו חושש שאם יטיל מים פעם נוספת יטמא שוב. וראה עוד משנה ריש מס' תמיד. ודו"ק. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שישנו עוד טעם להליכה לשירותים לפני הטבילה, אם צריך לנקביו, והוא משום דאל"כ הוי קצת חציצה כשעוצר את עצמו. ואמנם יתכן שזה אמור בעיקר באשה, שהרי היא צריכה לפני הטבילה להתפנות, אך מ"מ גם באיש אמור ד"ז. עכת"ד.




כתב הרמ"א (שם בסי' תר"ו), שא"צ בטבילה זו אלא פ"א. והמ"ב שם (סקכ"א) כתב שלמ"ד שטבילה זו משום תשובה יש לטבול ג"פ. וכה"ח (סקנ"ד) כתב שי"א לטבול ג"פ וי"א לטבול ט"ל פעמים. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שהטובלים בעיוה"כ יטבלו שש פעמים, כמנין העולים לתורה ביוה"כ. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק פ"ג).




ובענין הוידוי, הרמ"א (שם) כתב שא"צ לומר וידוי בטבילה זו. וכ"כ המ"ב (ס"ק כ' וכ"א), וכן הסיק בשעה"צ (סקכ"ב) דשוא"ת עדיף. עיי"ש. ויש אומרים שנהגו רבים להתוודות (ט"ז. והב"ד שעה"צ סקכ"ב. וכ"כ כה"ח סקנ"ד עפ"י האריז"ל. וראה עוד מש"כ בסקנ"ז). ומ"מ אף הנוהגים להתוודות לא יזכירו שם שמים בעת הוידוי (מש"ז סק"ה. שעה"צ שם. כה"ח סקנ"ז, עיי"ש. וראה עוד במל"ח סי' ט"ז סעי' י"ט, ויבי"א ח"ב חיו"ד סי' י"ד). .




[55]נז. וה"ה במעין. וכתבו הפוס' שמועיל לטבול טבילה זו הן בצונן והן בחמין [ראה בספר יוסף אומץ למהר"י יוזפא (סי' תתקפ"ז), במ"ב (סי' תר"ו סקכ"ד) ובכה"ח (סקס"א)].




[56]נח. וכתב המ"א, דאף למ"ד דטבילה זו משום קרי, אפ"ה צריך לטבול בעיו"כ, גם אם טבל בערב רה"ש ולא ראה עוד קרי. וכ"פ המ"ב (סקכ"א) וכה"ח (סקנ"ו).




בענין אבל, אי שרי לטבול טבילה זו, ראה ברמ"א (סס"י תר"ו), במ"ב שם (ס"ק כ"ג וכ"ז) בשעה"צ (ס"ק כ"ד, כ"ה) ובכה"ח (ס"ק ס"ג-ע').




[57]נט. מרן (סי' תר"ו סעי' ד'). והטעם, דטבילה זו אינה אלא משום מנהג (מ"ב סקי"ט). וכתב בילקו"י (עמ' פ"ב הערה א') דלרס"ג צריך לברך. ומ"מ לא פסקינן הכי. וראה עוד ברא"ש סוף יומא, תוס' פסחים (דף ז'), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה ע"ח).




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שגם היום ישנה טבילה לגברים שצריך לברך עליה, מלבד טבילה לגרים. והיא ברכת טבילה לחייל שצריך לעלות לשמירה בהר הבית (ונראה שיברך רק אם נכנס למקום שהנכנס אליו ודאי חייב בטבילה - מ.ה.). וכן הדין אם צריך החייל לדכא התפרעויות, או לסייר בשטח הר הבית כדי שהשטח לא יהיה הפקר לערבים (הדברים נאמרו כחודש לפני האירוע החמור של זריקת אבנים על המתפללים בכותל המערבי בחוה"מ סוכות. ואכן יש לשים לב להלכות אלה בפרט בתקופתנו. שהרי לבושתנו הישמעאלים מהלכים כיום באופן חופשי במקום קודש הקודשים, כשועלים המהלכים בין חורבות בית המקדש - מ.ה.). וחייל הנמצא שם צריך להזהר שלא ללכת צעד אחד שאינו לצורך, אלא רק היכן שהוא מוכרח ללכת בתוקף תפקידו. ועוד אמר, שהטבילה כדי להכנס להר הבית הינה יותר חמורה מטבילת אשה נידה. ולכן יש להקפיד בכך בדיני חציצה יותר מאשר בדיני נידה. הגמ' אומרת שישנם דברים שלטבילת נידה אינם חוצצים, ולטהרות הם כן חוצצים. וד"ז תלוי במחלוקות ראשונים (ראה נידה דף ס"ז ובראשו' שם. והעירני חכ"א דה"ה שיש להקפיד גם על כשרות המקוה. ויש לברר היטב את כשרותו, דהא יתכן מאוד שלא החמירו בו בכל הדרוש כפי שמחמירים במקוה לנשים - מ.ה.).




ועוד אמר, שהנוב"י (ראה נוב"י ח"א חאו"ח סס"י ל"ה) כתב דבר תמוה, ומסתמא אם היה גר בירושלים, לא היה כותבו. הוא דן במקרה של אשה שזינתה תחת בעלה, בין אם היתה טהורה או טמאה. וכתב שם הנוב"י, שאיסור נידה לא חל על איסור אשת איש, דבזה"ז איסור זה (של נידה - מ.ה.) אינו מוסיף דבר. כיון שבזה"ז בלא"ה כולנו טמאי מתים (ולכן אין כאן הוספה בטומאה - מ.ה.), וכן היא אסורה לכל העולם (מדין א"א - מ.ה.), ולא רק לבעלה. לכן איסור נידה לא חל על איסור א"א. אך אם היה הנוב"י גר בירושלים, היה זוכר שבזה"ז איסור נידה אוסר עליה כניסה להר הבית שהוא כולו מחנה לויה. אמנם למעשה היום אסור גם לאחרים להכנס להר הבית, אך מדין תורה אסורה נידה להכנס להר הבית. עכת"ד. והעיר חכ"א שיש ליישב דברי הנוב"י שאם א"א זו שמשה עם בעלה מאז טבילתה האחרונה ולא טבלה לקרי זה (כפי שבדר"כ אינן טובלות) ואז ראתה דם, וכשזינתה היתה נידה. ואז אין איסור נידותה מוסיף דבר דהא כבר נטמאה קודם לכן בטומאת קרי. וכן יש להצדיק דברי הנוב"י. עכ"ד. ועוד בענין כניסה להר הבית ר' בס' "שלהבתיה" ובספר "למקדשך תוב" לרה"ג שלמה אבינר שליט"א, ובס' "אל הר המור" ובס' "אל גבעת הלבונה" לרה"ג יוסף פלאי שליט"א, ועוד.




[58]ס. כ"כ כה"ח (סי' ר"ס סק"ז בשם האריז"ל, ובסי' תר"ו סקנ"ב). וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ב' הערה ע"ט), ובמקראי קודש הל' רה"ש (בפרק ב') בענין זה.




חכ"א אמר לי, שמי שלא טבל איזה זמן, כך שהוא טמא קרי, עדיף שבעיו"כ יטבול לפני שעה חמישית או ששית כך שיוכל להתפלל כבר תפילת שחרית ולקיים את שאר מצוות היום בטהרה. וזה שלא כמו שכתבו הפוס'. עכת"ד. ובאמת שקצת קשה לי ע"כ, דא"כ שיטבול כבר ביום ז' או ח' בתשרי. אלא שבאמת מצד טומאת קרי עדיף שיקדים הטבילה כמה שיותר, אך מצד טבילה לצורך יו"כ לכאו' לא מהני טבילה לפני הזמן שכתבו הפוס', דהא יכול לטבול אח"כ בזמן הראוי.




ובאמת שיש לדון בס"ד גבי מי שיודע שלא יוכל לטבול בעיו"כ, וכגון חייל. המהני טבילה לצורך יו"כ כבר ביום ז' או ח' בתשרי. והיינו טבילה מוקדמת לאנוס. ונלע"ד שיטבול כמה שיותר סמוך ליו"כ כפי יכולתו, ומן השמים ירחמוהו.




[59]סא. מה שכתבנו שרק לאחר תחילת שעה ששית הוא זמן טבילה זו, כ"כ הח"א, והב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו) וכה"ח (סי' תר"ו סקנ"ב). וראה עוד במקראי קודש (שם).




ומה שכתבנו שכל היום כשר לטבילה זו, זו ד' מרן בשו"ע (סי' תר"ו ס"ד), שיכול לטבול טבילה זו מתי שירצה, ובלבד שיהיה קודם הלילה. עכ"ד. והיא עפי"ד הכלבו והתשבץ בשם הר"ם. ומדברי הגר"א בביאורו (לשו"ע) שם משמע דס"ל הכי.




[60]סב. ט"ז, מ"א, ומ"ב (סי' תר"ו סקי"ח). כה"ח (סקנ"א). עיי"ש הטעם. ומרן (בסי' תר"ו סעי' ד') כתב שיכול לטבול מתי שרוצה, רק שיהיה קודם הלילה.




[61]סג. כ"כ המ"ב וכה"ח (שם) שיש הנוהגים כך. עיי"ש הטעם. והוסיף כה"ח (שם), שיש הנוהגים כשתי השיטות וטובלים ב"פ.




[62]סד. כ"כ המ"ב (שם) שכן המנהג. ואף שבלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שאבל רוחץ וטובל סמוך לשקיעה, מ"מ נראה שכוונתו דוקא לאבל, משום שיוה"כ מפסיק אבלותו (כמש"כ המ"א והמ"ב סקכ"ה), אך בשאר בני אדם אין המנהג כן. וכן משמע שם, שכתב ענין הטבילה לפני דיני תפילת המנחה. וכן ראיתי מגדולי הדור הבאים לטבול בעוד היום גדול, לפני תפילת מנחה. וכן המנהג פשוט.




[63]סה. מט"א (סי' תר"ו סק"ח). מ"ב (סקי"ז). בא"ח פר' "וילך" (סעי' ח') וכה"ח (סקנ"ח). וכתבו שאפי' הבתולות, מכיון שהן בנות מצוה, טובלות. וכן כתב עוד כה"ח (בסי' תקפ"א סקפ"ד).




ועוד בדיני טבילת הנשים ראה במ"ב (שם סקכ"א) וכה"ח (בסי' תר"ו סקנ"ה).




[64]סו. בספר ילקו"י (עמ' פ"ג סעי' א') כתב בשם כמה אחרו' שלא נהגו כן (עיי"ש בהערה ד'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. אלא שהוסיף, שיש מעטות הטובלות גם היום בערב יוה"כ, ובערב רה"ש, אך רוב הנשים אינן טובלות טבילה זו. וטעמן, דלא ניחא להן שיראו אותן הולכות לטבילה. ולכן, אמר, אם יכולות הן ללכת לטבול בלי שיראו אותן, שתטבולנה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שנכון הדבר כפי שכתבנו, שנשים לא תטבולנה בעיוה"כ. ואם ישנן הרוצות לטבול, יש להתיר רק לנשים נשואות הטהורות ממילא לבעליהן, שטבלו קודם לכן. אך אין לרווקות, או לנשואות שאינן טהורות, לטבול. ושאלתי, האם כדי שלא יאמרו שלא רביץ עלייהו איסור נידה החמור, ויבואו להקל באיסור פנויה - ברווקות. וכן באשת איש שהיא בשבעת נקיים שלה, שיבואו להקל ולומר שמדאו' הינה טהורה, ורק מצד תקנת רבי זירא, שהחמירו הנשים על עצמן, הינה טמאה, ויבואו להקל בתשה"מ. והסכים לכך הגר"א נבנצל שליט"א. והוסיף, שמ"מ עדיף שאף הנשואות הטהורות לא תטבולנה. אך סיים שבכ"ז יש הנוהגות לטבול. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שאין לפרט בהלכות שי"א שגם הבתולות תטבולנה, כדי שלא תצא תקלה, וכנ"ל, וזאת אע"פ שהפוס' כתבו זאת. והוסיף, שממילא אין לכתוב שכן הוא רק לנשואות, ג"כ מהטעם הנ"ל, גבי מי שאינה טהורה.




וכתב המ"א (סי' תר"ו), שאשה ששמשה בג' ימים שלפני יו"כ צריכה לכבד את ביתה בחמין, ע"מ שלא תפלוט ש"ז. ודוקא שלא היה סמוך לטבילה או לווסתה, דבאותן שעות רגילות להתעבר, ויש לחוש שתשחית ח"ו זרע ההריון. ע"כ. וכן גם היום נשים מעוברות שיש להן איזה צורך לטבול (כגון שראתה דם תוך הריונה) צריכות להזהר מאוד כשטובלות, דיש בזה קצת סכנה לעובר. ולכן תשאלנה פוסק כיצד עליהן לנהוג בטבילה (כגון שלא לטבול בתוך מים חמים וכדו'). עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה לקמן (בנספח י"ג סק"ו), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב) בענין זה.




[65]סז. עיקר דין זה כתבו הרמ"א בסי' תר"ו סעי' ד' (וראה גם בשו"ע סי' פ"ח סעי' א', שהזכיר דין זה). וכעין זאת כתבו גם המ"ב (בסי' תקפ"א סקכ"ו) וכה"ח סקפ"ה.




בכה"ח (סימן ע"ו סקכ"ב) כתב בשם אמל"י עוד תקנה למי שאינו טובל במקוה. והיינו שיטול את ידיו ארבעים פעם עם כוונה מסוימת. ושב וכתב ע"כ גם בסי' פ"ח (סק"ח). וע"ע בפסתש"ו (סי' פ"ח סק"ד). אמנם יש להעיר ע"כ שכה"ח הביא זאת בשם ספר אמת ליעקב, אך באמת הדברים מועתקים מהספר חמדת ימים שהינו מפוקפק, וכבר יצאו עליו עוררין רבים.




ואכן כבר יצא ע"כ קיצפו של הגאון הגדול, הרב יעקב הלל שליט"א, ראש ישיבת המקובלים "אהבת שלום" פעיה"ק ירושת"ו. ונביא בס"ד קטעים ממאמרו הארוך שכתב ע"כ בקובץ "אליבא דהלכתא" (גליון תמוז תשס"ז) וז"ל שם:




ובענין האם יש לסמוך על התקנה ליטול ידיו ארבעים פעם עם כוונות השמות, שיעלה לו במקום טבילה אם שימש מיטתו או ראה קרי ואינו יכול לטבול, שהביאו בספר אמת ליעקב (בשפת אמת, דף קי"ז אות ו'). הנה כבר כתב בספר אמת ליעקב שם שהעתיק "תיקון" זה מספר חמדת ימים (חלק השבת, דף כ"ג ע"ב), ושם כתב מקום מוצאו "בכתבי הקודש אשר במצרים מצאתי כתוב: קבלתי ממורי ז"ל וכו'", ע"כ.




והנה בגלל לשון זו חשבו כמה גדולים שאכן מקורו טהור מהאר"י ז"ל, שמן הסתם רגיל הרח"ו ז"ל לייחס שמועותיו שקבל מרבו האר"י ז"ל בשם "קבלתי ממורי ז"ל". וכן נראה שהבין הרב אמת ליעקב שכתב: "ומכאן יצא לו לרבינו ז"ל תיקון זה וכו'", ע"כ. וכן הבין בפשיטות מרן הרי"ח הטוב ז"ל בשו"ת רב פעלים (ח"ד סוד ישרים סימן ג') שכתב שתיקון זה שהביאו בספר אמת ליעקב הוא מכתבי הרח"ו ז"ל (ולא הזכיר שנעתק מספר חמדת ימים). והעתיקו דברי האמת ליעקב כלשונם בספר שמן ששון (ח"ג דף צ"ב ע"ב) בענין הטבילה דשחרית דשבת, ובספר כף החיים סופר (סימן ע"ו אות כ"ב).




והנה למעשה לא נזכר תיקון זה בכתבי הרח"ו ז"ל בשום דוכתי, וגם לא בכתבי שאר תלמידי האר"י ז"ל, ולא בדברי ראשוני תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, כמו הר"י צמח ז"ל, ומהר"א אזולאי ז"ל, והרנ"ש ז"ל, ומהר"מ פאפריס ז"ל, והרמ"ז ז"ל. והראשון שהביאו הוא בספר חמ"י הנ"ל. וידוע דעת מרן הרש"ש ז"ל שאין לסמוך על ספר חמ"י מפני שדרכו להביא בדבריו שמועות בלתי מוסכמות (עיין נהר שלום דף ל"ג ע"ג) וז"ל: גם בעיני יפלא איך כבוד תורתכם משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים כגון חמדת ימים ומ"ח וכיוצא שדבריהם מעורבים ומיוסדים על שאר תלמידי הרב ז"ל אשר לא סמך ידו עליהם, ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר"י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה עכ"ל.




ובספר אמת ליעקב שם הביא "תיקון" זה בין תיקונים אחרים שיסודתם בהררי קודש בכתבי האר"י ז"ל ובכתבי מרן הרש"ש ז"ל, והסמיך תיקון הטבילה דסימן ו' ל"תיקון עון חילול שם ה' ועון הקרי מכת"י הרב הקדוש ז"ל". ובספרי תקנת השבים (סימן י"ב) פקפקתי טובא על התיקון הלז, והבאתי דעתם של כמה מגדולי המקובלים שפקפקו בו גם כן, והוכחתי בראיות ברורות שמקורו בכתבי נתן העזתי שר"י נביא השקר של ש"ץ שר"י, עיש"ב באורך.




והנה לבי אומר לי, כי יגיד עליו רעו, אוי לרשע אוי לשכנו, שגם תיקון הטבילה שמקורו "בכתבי הקודש אשר במצרים" הוא מכתבי כת הש"ץ שר"י אשר אחד ממרכזי מבצרם היה במצרים. ו"מו"ר ז"ל" דנקט הוא הוא הנביא השקר שלהם שנהגו הנוהרים אחריו לכנותו בכינויים כעין שנהג הרח"ו ז"ל כלפי רבו הקדוש האר"י ז"ל, להתדמות בו כקוף בפני אדם, ולהטעות הבריות אחרי שקריו וכזביו הגדולים והנוראים.




ואם היה תיקון זה אכן מפי האר"י ז"ל, למה לא הזכירו מהרח"ו ז"ל בכתביו בשום דוכתי, ובפרט בשער המצוות (פרשת כי תצא) ששם הזכיר קפידת רבו ומסירות נפשו לקיים טבילת עזרא למרות שהיה מזיקו כי היה לו חולי השבר, ובמשך שנה לא טבל לקיים מצוות צוואת אמו, ולא נסתלקה ממנו רוח קודשו, ושם היה צריך הרח"ו ז"ל לגלות לן מטמון יקר זה שבאותה שנה שלא יכל לטבול כל גופו היה האר"י ז"ל סומך על "תיקון הטבילה" בנטילת ידים ארבעים פעמים, שגילה ולימד סודו וכוונותיה לתלמידו נאמן ביתו.




והגם שבשל"ה (ענייני תפילה דף פ' ע"ג) הביא ראיה מהגמרא בברכות... אולם כוונה סתמית לשם טהרה שהזכירה השל"ה לחוד... דבכגון אלה אין לנו לסמוך אלא על מה שגילה רבינו האר"י ז"ל. וכל שלא נתברר הדבר שמקורו טהור מכתבי האר"י ז"ל, לאו בר סמכא הוא, ובפרט שהמקור הראשון לכל אותו הסדר הוא מספר חמ"י אשר כבר יצאו עליו עוררים ופקפוקים רבים.




והגם שמועתק סדר תיקון זה בספרי גדולי החסידות... גם כן (עיין בספר בעל שם טוב על התורה... ובספר חסד לאברהם למהר"א אברהם המלאך ז"ל... ובספר צוואת הריב"ש... ובספר שלחן הטהור מקאמרנא)... ולפעמים יחסוהו להאר"י ז"ל, ולפעמים להבעל שם טוב, הרי כל מעיין ישר יראה שהביאו תיקון זה עם סדר הנטילות וכוונות השמות והבקשה אות באות כפי שנדפסו בספר חמ"י, ואם כן לא נוכל לסמוך על תיקון זה לומר שייסדוהו קדושי עליון, כיון שמנוסח הבקשה הרי ניכרת היטב חותמו וטבעו של בעל ספר חמ"י, וללא ספק מספר חמ"י יצא עתק...




והגם שנעתק תיקון זה גם בסידור הרש"ש שבכת"י שסידרו הרב היר"א ז"ל, כבר כתבנו בכמה דוכתי בספרנו שמעתיקי הסידורים הוסיפו בהם הרבה עניינים שאינם כלל על פי האר"י ז"ל, ומעולם לא סמך עליהם מרן הרש"ש ז"ל. ובפרט שבסידורי הרש"ש המקוריים מהעתקות קדומות לא נמצא בהם תיקון זה כלל. ועוד... דמוכח שהעתיקוהו הסופרים לתוך סידורו של מרן ז"ל מתוך ספר אמל"י מלה במלה, באופן שבודאי אינו ממרן הרש"ש ז"ל.




ועל כל פנים אנו ק"ק הספרדים שהורונו רבותינו לא לסמוך בכאלה שהמדובר בסדרים מחודשים על דרך הסוד וכוונות שמות וכו' אלא רק במה שיש לו מקור נאמן ומפורש בדברי האר"י ז"ל, ומרן הרש"ש ז"ל, וזולת זה לא... ודאי אין ראוי לנו לסמוך עליו.




ודוק היטב בדברי מרן הרי"ח הטוב ז"ל בתשובתו ברב פעלים שם, שסמך על תיקון זה להיות שחשב שמקורו מהאר"י ז"ל, וכיון שלא היה ניחא ליה לסמוך על היותו מועתק לראשונה מספר חמ"י, לכן... לייחסו לכתבי הרח"ו ז"ל, ולא הזכיר כלל שמקורו בספר חמ"י, ועוד... לשנות נוסח התפילה בטענה שרצה לסדר נוסח פשוט יותר... אבל המבין יבין כי כוונתו באמיתות היתה לא לסמוך על נוסחאות החמ"י... וכן קבלנו בעל פה מזקני חו"ר בבל, שהטעם שחיבר מרן הרי"ח טוב ז"ל את ספרו "לשון חכמים" שעיקרו הוא נוסחאות לשם יחוד ובקשות שונות לקיום המצוות ולכבוד הימים המקודשים, היה כדי שלא ישתמשו בתפלות ובקשות שייסדם בעל ספר חמ"י אשר בהם כמה לשונות מפוקפקים, מלבד טעמים אחרים שהזכרנו במקומות אחרים בספרנו... ועוד אלך רכיל ואגלה סודו של מרן הרי"ח טוב ז"ל. כי בספרו בן איש חי (פרשת נצבים אות ג') הביא תיקון זה משם ספר אמל"י... ובודאי העתיקו מספר חמ"י עצמו, והעלים פסיעותיו בל להזכיר ולהעלות שם ספר חמ"י על דל שפתיו, ודו"ק.




ורמז מרן ז"ל לשיטתו בעניין ייחסו לספר חמ"י בספרו בן איש חי וז"ל:... ואין לסמוך בדבר זה על ספר חמדת ימים ביום הקדוש הזה שהוא חמדת ימים של כל השנה. עכ"ל.




כך כתב הג"ר יעקב הלל שליט"א, דברים חריפים על "תיקון" זה ומקורו. אמנם שמעתי שאין כולם מסכימים עם הדברים האמורים כאן. אמנם משהראתי את דברי הגר"י הלל הללו לחכם וגאון אחד, העיר הלה כמה דברים וזה תורף דבריו: עם כל כבודו ומעלתו הגדולים של הגר"י הלל שליט"א, בכ"ז אין לשכוח שיצא כנגד הרבה גדולי עולם, וטען שנסתרה דרכם מה', ובענינים אלה מי לנו גדול מגדולי ספרד ואדמו"רי אשכנז. והאם כח מחקרו של הגר"י הלל שליט"א גדול מכחו של רבינו הבא"ח, כאשר מדבריו של הגר"י הלל נראה שיודע הוא שרבינו הבא"ח ידע כל מה שהוא שליט"א יודע, ולכן העיר לי אותו חכם שליט"א, שאם מביאים כך את דברי הגרי"ה שליט"א, ראוי להשיב להם תשובה כהוגן, דלא ליחשב כצורבא מרבנן דשותק. ולכן צריך להביא תשובה לדבריו מפי חכמי אמת גדולים. דהרי סו"ס תקף הגר"י הלל בדבריו גדולי עולם, כהגאונים המקובלים אמל"י, היר"א והגרמ"א. ועוד גדולי עולם אשכנזים, כהבעש"ט, ורבי אברהם המלאך והאדמו"ר מקאמרנא. כולם זצ"ל וזיע"א. עכת"ד אותו גאון, חכם וצדיק, שליט"א.




וכעבור זמן דנתי בענין זה עם ת"ח חשוב אחד שליט"א ששימש שנים רבות את הגרמ"א זצ"ל, ואכן אמר לי שהרי ידוע שדרכו של הגרמ"א זצ"ל היתה כמעט תמיד לפסוק כפסקי הג' הבא"ח. ואכן פעמים רבות רבנים מסוימים היו מקשים על דברי הבא"ח, בטענה שאין להם מקור מפורש בדברי האר"י ז"ל ומהרח"ו ז"ל, ולכן היו מתקיפים פסקים אלה. אמנם הגרמ"א זצ"ל היה אומר בחיוך ובאהבה לגבי רבנים אלו שבמשך השנים ימצאו את הדברים בכתבי האר"י ז"ל, וכמו שמצאם הבא"ח ושאר הגדולים. עכת"ד אותו חכם שליט"א.




ואכן הגר"מ אליהו זצ"ל כתב בהדיא בספרו מאמר מרדכי (זמנים, דיני ערב שבועות. סעי' י"ח, עמ' 161) עפי"ד הבא"ח (פר' ניצבים ס"ג) שמי שאינו יכול לטבול, וגם אינו יכול לשפוך על עצמו תשעה קבין מים, שיעשה את התיקון הנ"ל של מ' פעמים נטילת ידיים. וכתב שם בפרוט את סדר הנטילות. עיי"ש. וכפי ששמעתי, הגרמ"א עצמו זצ"ל היה עושה כן כשהיה באחרית ימיו בבית החולים, ולא היתה באפשרותו לטבול או שישפכו עליו ט' קבין.




ועוד אוסיף ולא אכחד, שדיברתי עם הג"ר מרדכי עטיה שליט"א, ראש ישיבת המקובלים "החיים והשלום" פעיה"ק ירושת"ו בענין ארבעים הנטילות הללו, ואמר לי את הדברים הבאים:




ראשית עלינו לזכור שכבר מורנו ורבנו הג' הבא"ח כתב את ענין ארבעים הנטילות ידים הללו בספריו (בבן איש חי פרשת "ניצבים" אות ג'). וממילא מובן שהג' הבא"ח סמך ידו על נטי' ידים זו. ודי בזה שאין לערער ע"כ. ועוד נוסיף, שהגר"מ עטיה שליט"א שמע פעמים רבות מגאון הקבלה הגדול, הג"ר מרדכי שרעבי זצ"ל וזיע"א על ענין נטילה זו, ושהיה ממליץ על כך מאוד. ולא זו בלבד אלא שאף עשה מעשה בעצמו ונהג כך בדרך קבע כשלא היה ניתן לטבול.




ועוד הוסיף הגר"מ עטיה שליט"א, שכאשר נפטר הגאון הגדול המקובל מו"ר זקנו הג"ר מרדכי עטיה זצ"ל, אז בשעת הטהרה עשה לו הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל נטילות אלה ארבעים פעם, וכמש"כ הג' הבא"ח.




ולסיום אמר לי הגר"מ עטיה, בענין הספר חמדת ימים, ששמע מפיו של זקן המקובלים הג"ר יצחק כדורי זצ"ל שהיה אומר שספר חמדת ימים "הינו קודש קודשים". וכבר כתב זאת הגר"מ עטיה בספרו "עטרת מרדכי" על חנוכה [(עמ' י"ח הערה 13). עיי"ש שכתב וז"ל: "ובענין גודל קדושת הספר חמדת ימים, ראוי ביותר ללמוד בדב"ק של רבנו חיים פלאג"י זיע"א בספרו כל החיים דף טו"ב ע"ב, וכן דברים היקרים והחשובים של הגוב"י שעל נהר שלום דף ל"א ע"ג-ד'. ועל ההשגה שבבית לחם יהודה ח"א דף ע"ט ע"ג, זכיתי לשמוע מפי זקן המקובלים הגאון רבי יצחק כדורי שליט"א, שהעיקר כמ"ש בהגוב"י הנ"ל."]. עכת"ד.




והקראתי לגר"מ עטיה שליט"א את כל הדברים כפי שהינם כתובים פה, ואישר לי לפרסמם.




ומ"מ יש לזכור שכל התנגדותו של הגר"י הלל שליט"א לענין נטילת ארבעים נובעת מכך שלדעתו המקור לכל דין זה הינו מספר חמדת ימים. אך לאותם פוסקים המכשירים את ספר זה, הרי כל הקושיות מתיישבות.




ואני מה אומר ומה אדבר, מרגיש אני, משה הררי, שבאמת נתון אני בין שתי שרשראות הרים, אוי לי מאלה או מאלה. מה אומר ומה אדבר. זה אומר בכה וזה אומר בכה. ואף שתיקה כהודאה תחשב. אם אשתוק למתקיף לכאו' הוא זכר וסימן לדבר שדעתי כדעתו. ואם אשיב לו ה"ז אולי בזיון לת"ח חשוב וגאון שכמותו. לכן הבאתי את הדברים כהוויתם, ועומד אני כננס מן הצד, ומחכה עד שיבוא אליהו זכור לטוב ויכריע בין הניצים ויעשה שלום ביניהם (כמפורש בעדויות), ויגלה האמת כפי שניתנה למשה מפי הגבורה. ואכמ"ל. וראה עוד בהערות הגר"מ אליהו זצ"ל לספר ברוך שאמר (עמ' שכ"ב, מש"כ בנידון זה).




ומה שכתבנו שדין זה של שפיכת ט' קבין אמור למי שאינו יכול לטבול, הרי שהמ"ב (בסי' תר"ו סקכ"ב) כתב שכן הדין למי שמצטער בטבילה (והוא עפ"י מהרי"ו, המ"א ומט"א). וכ"כ כה"ח (בסקנ"ט). וכתב המ"ב (בסי' תקפ"א סקכ"ו) שכן הדין במי שאינו יכול לטבול משום צינה. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי לגבי ני"ד, שאם אינו יכול לטבול במקוה, יכול במקום הטבילה להתרחץ במקלחת מדין ט' קבין. וזה לא לכתחי', כיון שבעצם תיקנו טהרה ע"י ט' קבין רק לחולה. ולמרות שהיום אפשר לכולם להטהר ע"י ט' קבין, זאת כיון שא"צ לטבול. אך בטבילת עיוה"כ, שכבר נהגו לטבול, רק מי שאין לו אפשרות לטבול במקוה, כגון חייל בצבא או חולה, כיון שאינו יכול ללכת למקוה, ינהג כך ויסתפק בטהרה ע"י מקלחת (ראה מ"ב סי' פ"ח סק"ד שכ' בשם הב"י והאחרו' שארבעים סאה מים שאובים כשרים לטבילת בע"ק - מ.ה.). ושאלתי את הגר"א נבנצל, מדוע אמר שתיקנו טהרה ע"י ט' קבין רק לחולה, הרי הרמב"ם (פ"ד מתפילה ה"ו) והמ"ב (סי' פ"ח סק"ד) כתבו שדוקא חולה שראה קרי פטור מכלום. ואם אמר מצד חולה ששימש מיטתו, הרי אין זה אמור דוקא לחולה. וענה לי, שמהגמ' עולה שתיקנו ט"ק רק לחולה. והיינו לפני שביטלו את תקנת עזרא. ואילו הרמב"ם והמ"ב דיברו על הזמן שלאחר שביטלו את תקנת עזרא, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי פטור מטבילה. והוסיף ואמר, שכבר יצא מכשול גדול, שפלוני שאלו, אם גם נידה יכולה להטהר ע"י רחיצה במקלחת. והרי פשוט הדבר לאיסור. ומ"מ טבילת גברים כל השנה הינה הרבה יותר קלה מטבילת עיוה"כ, ויכול להטהר ע"י רחיצה במקלחת. ואף א"צ שמי המקלחת יגיעו לכל גופו, אלא די אם יגיעו המים לראשו ורוב גופו. ויכול להשתמש לשם כך במים חמים או קרים. ואף שאין זה הידור להטהר במקלחת, מ"מ זו דרגה שניה לאחר טבילה במקוה. אך יש להדגיש שזה אמור רק לגבי טבילת גברים, ולא לגבי טבילת נידה לטהרתה, שבזה בשום פנים ואופן אינה נטהרת. ושאלתיו שמשמע מהמ"ב (סי' פ"ח סק"ד) בשם המט"א, שצריך שהמים יגיעו לכל גופו אף בשפיכת ט' קבין (ולא די ברוב גופו), מדכתב שיניח ידיו על לבו, אך לא ידחק אותם בחיבוק הרבה. וענה לי, שהמ"ב כתב לא להדק ידיו, כדי שהמים יוכלו להמשיך ולהשפך על שאר גופו שמתחת ידיו. אך אה"נ סגי שיגיעו המים לראשו ורוב גופו (עיי"ש בלשון המ"ב). והוסיף, שמלבד זאת הרי קשה מאוד שהמים יגיעו לכל חלקי גופו, אם יש לו רק ט' קבין בצמצום. עכת"ד. אמנם ראה בשע"ת (סי' פ"ח סק"א) וכה"ח (סק"ז), שכתב בהדיא שירטיב אף את כפות רגליו וזאת כדי שיגיעו המים לכל גופו. וכ"מ מהרמב"ם (פ"ד מתפילה ה"ו). עיי"ש.




ומה שכתבנו שאם אינו יכול לטבול, ש"ישפוך" על גופו ט' קבין. ראה ברמ"א שכתב שהטלת ט"ק מים "מהני". ולכאו' אין הכרח לומר שהוא חובה גמורה. ועוד, אף שבשונה"ל (סי' תר"ו ס"ו) כתב שאם הוא מצטער בטבילה "יטיל" עליו ט"ק מים, הרי מ"מ כתב הוא עצמו בתחלת אותו סעיף, שכל ענין הטבילה בעיוה"כ הינו רק מצד המנהג, ואינו חובה [ואע"ג שכתבו התוס' במנחות (ד"כ, א) שמנהג אבותינו תורה הוא, מ"מ נראה שבני"ד אין זו חובה גמורה. ומי שלא טבל בעיוה"כ אינו עבריין העובר על דברי תורה או דברי חכמים]. אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלענין ני"ד יש לכתוב "שישפוך" על גופו ט' קבין, והיינו שצריך לעשות כן, ואין זה מעשה טוב בעלמא. וראה עוד בבה"ל (סי' תר"ו ד"ה "יכול") ובא"ח (ש"ר פר' "וילך" ס"ח), שג"כ משמע שצריך להזהר בזה ולא שרק "טוב" להזהר בזה.




[66]סח. גבי שיעור תשעה קבין, כתב הגרא"ח נאה בספר שיעו"ת (עמ' רס"ג סעי' ל') שהוא 12.441 ליטר. ובספר ילקו"י כתב (בחלק א' עמ' קל"ג, ובחלק מועדים עמ' כ"ב סעי' ו', ועמ' כ"ח סעי' א') שהוא בערך שתים עשרה ליטר ושש מאות סמ"ק (והיינו לפי שיעור ביצה של כחמישים ושמונה סמ"ק, וכל קב הינו עשרים וארבע ביצים). ונראה שלחזו"א היינו עשרים ואחד ליטר ושש מאות סמ"ק (לפי חישוב של ביצה בשיעור תשעים ותשע וחצי סמ"ק. ותשעה קבים הינם פי מאתים וששה עשר). ואח"כ מצאתי שכ"כ כבר בספר מוש"ת (סוף פי"ז, עמ' ש'). וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר בסוף קונט' השיעורים. וראה עוד במ"ב (סימן פ"ח סק"ד), וכה"ח (באותו סי' סק"ח, ובסי' תר"ו סק"ס). ועוד כתב שם בילקו"י, דיכול לעשות זאת גם ע"י מקלחת, שיעמוד תחת סילון המים עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשיעור הנ"ל, ואין צריך כח גברא לכך. ע"כ. ובאמת שכן כתבו כבר בספר טהרת המים (סי' ע"ז), בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' כ"א) ועוד כמה אחרו'. והוסיף בספר טהרת המים (שם) שבדק ומצא שבמשך שנים שלושה רגעים יוצאים במקלחת מים בשיעור זה, ותלוי הדבר בגודל שטף המים (הב"ד הרה"ג ר' חיים באניש שליט"א בספר מוש"ת עמ' ש').




ועוד כתב שם בילקו"י בשם מהר"י יוזפא (בספרו יוסף אומץ), שאין נ"מ לענין זה בין מים חמים לצוננים. וכן אמר לי הגר"א נבנצל (כדלעיל). וראה במ"ב (סי' תר"ו סקכ"ד) וכה"ח (סקס"א).




עוד פרטי דינים בענין זה ראה במ"ב (סי' פ"ח ס"ק ד'), בבה"ל (שם), בכה"ח (ס"ק ה' - ח'), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ב (הערה פ').




[67]סט. עיקר דין המלקות כתבוהו מרן והרמ"א (בסי' תר"ז סעי' ו'), וכן מרן (בסי' תר"ו סעי' ד').




ובענין מה שכתבנו שלוקין אחר תפילת המנחה, אמנם מרן בסי' תר"ו (שם) כתב שיכול ללקות מתי שרוצה, רק "שיהיה קודם הלילה". אך בסי' תר"ז (שם) כתב שלוקין "אחר תפילת המנחה". וכן כתבנו.




ומה שכתבנו שלפי הפוסקים כן המנהג, והיינו שכן היה המנהג בזמנם (ולא כבזמננו, וכדלקמן), כך משמע מלשון מרן שם שכתב: "כל הקהל לוקים". והוסיף שם הרמ"א: ונהגו שהנלקה אומר וכו' ונהגו להלקות ברצועה וכו'. וראה מ"ב (סי' תר"ו סקי"ז).




ומה שכתבנו שלוקים ל"ט מלקות, אמנם מרן כתב (בסי' תר"ז שם) שלוקים ארבעים מלקות, אך המ"א כתב שלאו דוקא, אלא באמת לוקים ל"ט מלקות. וכ"כ המ"ב (בסי' תר"ז סקי"ז). והבה"ט (סי' תר"ז סק"ו) וכה"ח (סקמ"א) כתבו שמנהג האריז"ל היה ללקות ארבע מלקות בלבד, כנגד ארבע אותיות שבשם ה'. עכת"ד. ובלוח דבי"ב כתב שמנהג רבני בעלז ג"כ ללקות רק ד' מלקיות (והוסיף שפני האדם הלוקה יהיו לצפון, ויתוודה בלחש). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש נוהגים גם כיום ללקות רק ד' מלקיות.




בעת המלקות אומר הנלקה וידוי, ואילו המלקה אומר ג"פ פס' "והוא רחום", שהם ל"ט תיבות, כנגד ל"ט המלקות (רמ"א סי' תר"ז סעי' ו'). ועוד פרטי דינים בנידון זה ראה ברמ"א (סי' תר"ז שם) ובנו"כ. וקיצרנו, כיון שבדורנו כמעט ולא נהגו בכך, וכדבסמוך.




[68]ע. שכמעט ולא ראינו שלוקים הן לאחר תפילת המנחה והן בכל זמן אחר, לא הציבור (כמש"כ מרן בסי' תר"ז שם) ולא היחיד. ואף שבלוח א"י ובלוח דבי"ב (בעלז) כתבו שנוהגים ללקות, וכן כתב בספר ילקו"י (עמ' ל"ח סעי' ב') שיש נוהגים כן. ושמעתי שכן מנהג יוצאי מרוקו (בטבריה, בית שמש, דימונה ושאר חלקי הארץ), וכן בבית הכנסת נהר-שלום יכב"ץ פה בירושת"ו, של הגה"צ המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, היו נוהגים ללקות (ויתכן שגם היום מחזיקים הם עדיין במנהגם). מ"מ נראה שרובא דעלמא אינם נוהגים כן. ואף הגר"מ אליהו שליט"א, אמר לי שהיום אין נוהגים ללקות אלא מעטים בלבד. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהיום ישנם מעטים הנוהגים ללקות בעיוה"כ. עכת"ד. וראה עוד בענין המלקות מש"כ השד"ח בצוואתו.




[69]עא. כ"כ המרדכי (יומא סי' תשכ"ה) בשם רב נטרונאי גאון (ואגב, צ"ע מש"כ שם ש"אין איסור בדבר", והיינו דמותר הדבר בשופי, ואח"כ הוסיף ש"העושה אין מוחין בידו", משמע דרצוי להמנע מכך). וכ"פ מרן (סי' תר"ט סעי' א'). והטעם כתב בטור, שהוא כמכין מחול לחול. ואע"ג דשהי ביוה"כ ע"ג כירה והטמינו לשמר חומו אין בכך כלום. ואדרבא, נראה יותר טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנת במוצאי יוה"כ. והב"ד במ"ב (באותו סי' סק"א) ובכה"ח (סק"א). וכן הסכימו הפוסקים הספרדים להקל בזה (כה"ח סי' תר"ט סק"ד). וראה עוד בהרי"ץ גיאת (עמ' ס"ה), בחיבור התשובה למאירי (עמ' ת"ה), וכ"פ רב נחשון גאון (ה"ד בעל הדברות דף ק"ח ע"ד). וראה עוד בשבות יהודה (סי' קל"ה סק"א). ובילקו"י (עמ' פ"ו סעי' ב').




[70]עב. כ"כ המרדכי (שם) בשם הראב"ן. וכ"כ הרמ"א (סי' תר"ט סעי' א'). וכתבו הפוס' כמה טעמים לכך: י"א משום עינוי נפש (דה"ח. הב"ד שעה"צ סי' תר"ט סק"ב). י"א משום הכנה (רדב"ז. לבוש. מ"א. שעה"צ סק"א וכה"ח סק"ב). וי"א משום דמחזי כרעבתנותא (דה"ח. שעה"צ ס"ק א' וג'). וי"א הטעם משום הטמנה. שהרי הטמנה בדבר המוסיף הבל אסורה משום גזירה. והיה ראוי לאסור אף בדבר שאינו מוסיף הבל, הא אטו הא, אלא שהתירו משום כבוד השבת, ולכן כתב הרא"ש בשם רב עמרם שאין טומנין את החמין אלא לכבוד שבת. אך הכא אינו לכבוד השבת ולכן יש לאסור (הגר"א בביאורו לסי' תר"ט).




אף למנהג האשכנזים שאוסרים זאת, מ"מ אם עבר והטמין בעיו"כ רשאי לאוכלו במוצאי יו"כ, וא"צ להמתין בכדי שיעשו (מ"ב סק"ב. כה"ח סק"ב).




כתבו הפוס' שדברים אלה אמורים אף גבי יו"כ שחל בשבת (מט"א. כה"ח סק"ג). ואיסור זה שייך אף קודם חצות היום בעיוה"כ (מ"ב סק"ב). וראה עוד בדברים אלה במ"ב (סק"ב), שעה"צ (ס"ק א' וב'), וכה"ח (סק"ה).




[71]עג. כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וטעמו, דלא הוי הטמנה (והוא עפ"י המבואר בשו"ע סי' רנ"ג ססע"י א' ברמ"א, ובמ"ב שם ס"ק מ"ח ומ"ט. וכן בד' מרן סי' רנ"ז ס"ח ומ"ב סק"מ. וכ"כ בשו"ע הגר"ז סס"י רנ"ט בקיצור דיני שהייה והטמנה. בקצוה"ש סי' ע"א סי"ג, ח"א כלל ב' סי' ה', ושש"כ פ"א הערה קצ"ה. עיי"ש - מ.ה.). ועוד אמר לי, שהדין כן אף אם בשעת הטמנת האוכל היה האוכל קר, ואף אינו מבושל כמאב"ד. ושאלוהו, שהרי לפי הטעמים שכתבו הפוס', שלמנהג האשכנזים יש לאסור זאת משום שנראה דביוה"כ מתבשל בתנור לצורך חול, או מהטעם דמחזי כרעבתנותא (מ"ב ושעה"צ רס"י תר"ט. וראה טעמים נוספים בעט"ז ובחכמת שלמה באותו סימן ולעיל). לפי"ז יוצא, שאף אם אין האוכל מכוסה לגמרי יש לאסור הטמנה זו. וענה הגר"ש ישראלי, שמ"מ כיון שמעיקר הדין א"צ כלל לאסור הטמנה בענין זה, וכמש"כ מרן, אך האשכנזים החמירו בכך לענין הטמנה, דיינו במה שהחמירו, והבו דלא להוסיף עליה. עכת"ד.




ואמנם כתבנו שאין הדין כן למנהג כל האשכנזים, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל אסור להטמין מעיוה"כ למוצאי יוה"כ, משום דמחזי כמכין מיוה"כ לחול. ושאלתיו, האם הגרש"ז אוירבך אוסר זאת גם אם אין הסיר מכוסה לגמרי מכל צדדיו במגבת וכדו'. וענה לי שמסתבר שגם בזה יאסור הגרש"ז אוירבך, כיון שגם אז זה מחזי כמכין. ועוד הוסיף, שפעם שאלו את הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אי שרי להכין ע"י שעון שבת את הבוילר של המים החמים, שידלק שעתים לפני צאת השבת, כדי שיהיו מים חמים במוצש"ק. ואסר משום דמחזי כמכין משבת לחול. עכת"ד (נראה שסיפר זאת משום הטעם דמחזי כמכין משבת לחול. אף שאין מקרה זה דומה לני"ד שבו הכל נעשה מבעו"י. וראה סי' שכ"ו סעי' י"א, וסי' רנ"ד ס"ט, ומ"ב סי' תר"ט סק"ב ובשעה"צ סק"א - מ.ה.). וראה עוד בהערה הבאה.




[72]עד. כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאמנם למנהג הספרדים מותר הדבר אף אם אין בבית אדם שמותר לו לאכול ביוה"כ. אך למנהג האשכנזים אסור להניח על הפלטה מעיו"כ בין תבשיל ובין מים חמים, ואפי' שאין הסיר מכוסה, אא"כ ישנו בבית ילד קטן, יולדת או חולה וכדו' שמותר להם לאכול. ושאלתיו האם צריך שאותו אדם ממש יאכל מתבשיל זה, או סגי שדעתו לאכול זאת. והאם יהיה מותר הדבר אף שאין דעתו כלל לאכול מהתבשיל, אלא די שנמצא הוא בבית. וענה לי, שאכן צריך שדעתו תהיה לאכול מתבשיל זה שהונח על הפלטה, אף שבסופו של דבר לא יאכל בפועל מתבשיל זה. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שכאשר מותר הדבר, מותר הוא אם מתקיימים כל תנאי ההטמנה כבכל שבתות השנה. ואז גם אם היה האוכל קר בעיוה"כ ואינו מבושל כמאב"ד, מותר להניחו על הפלטה בעיוה"כ, כבכל שבתות השנה. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם יש בבית אדם שמותר לו לאכול ביוה"כ, וכגון קטן או חולה, אזי לכו"ע שרי להטמין מעיו"כ למוצאי יוה"כ. והדגיש שיש להטמין כפי דיני הטמנה, השהיה והחזרה בשבת. עכת"ד. וראה בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז, הל' עיוה"כ) שכתב שלצורך אדם חלוש שיהא לו אוכל חם מוכן תיכף למוצאי יוה"כ, שרי להטמין מעיו"כ. וראה באלף המגן על המט"א (מש"כ בסי' תר"ט סעי' א').




[73]עה. משנה זו הינה במס' פסחים (דף נ"ג), והביאה מרן (בסי' תר"י סעי' א').




אמרו בגמ' (על המשנה שם): ושני המקומות (הנוהגים להדליק ושאינם נוהגים בכך) לדבר אחד התכוונו: לבטל תשה"מ באותו לילה. כוונת המדליקים היתה להאיר את חדר משכבו, וכיון שאסור לשמש המיטה כנגד האור (כמבואר בשו"ע סי' ר"מ סעי' י"א ובנו"כ שם) הריהו נמנע מתשמיש. וכוונת אותם שאינם מדליקים היתה, שלא יראה את אשתו ויתאווה לה, ויוכל לבוא לידי תשמיש (ראה רש"י על הגמ' שם, וכן בב"י, בט"ז ובמ"א ריש הסימן). וראה עוד בשעה"צ (סק"ב) וכה"ח (סק"א).




ובאמת שנחלקו הראשו' בפירוש משנה זו. שלדעת רבינו פרץ (בתוספותיו) בזמננו שרגילים להדליק נר במקום האכילה, ה"ז כמקום שנהגו להדליק, ויש להדליק בכל חדרי הבית, ואף בחדרים ששוכבים שם. והסביר המהרי"ל הטעם (בהל' ערב יוה"כ) עפ"י סוגייתנו, שאם ידליק רק נר א', ושלא בחדר השינה חיישינן שיראה את אשתו ואתי לידי איסור, ולכן בעי להדליק בכל החדרים. ואמנם הראבי"ה (סי' תקכ"ח) חלק ע"כ, וכתב שלכל הדעות יש להדליק בליל יו"כ נר על שלחנו, כמו בשבת, דיו"כ נקרא "שבת שבתון". והמנהגים השנויים במשנה הינם רק לגבי הדלקת הנר בשאר החדרים. ומדברי המרדכי ביומא (סי' תשכ"ה. הב"ד המ"א סי' תר"י סק"ב), משמע דס"ל כדברי הראבי"ה, ולא ס"ל כמהרי"ל. והטעם שהביא המ"א, משום שאין יצה"ר מצוי אלא לשעתו, ואף שבשאר חדרי הבית יש אור לא חיישינן שיבוא לידי איסור תשמיש, דבחדר זה הולך לשכב לבדו וזו הולכת לשכב לבדה, ולא חיישינן שמא ישכח. ומ"מ הסיק שיש להחמיר.




והרמ"א (בסי' תר"י סעי' א') פסק כרבינו פרץ, דמי שמדליק נר בביתו, חייב להדליק בחדר משכבו, כדי שלא יבוא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה ע"י הנר שבביתו. עכת"ד. והיינו גם במקום שנהגו שלא להדליק בחדר השינה, אלא שרוצה להדליק בחדר אחר, חייב להדליק נר גם בחדר השינה (הגר"ז, מ"ב סק"ד, כה"ח סק"ה. ובמקום שנהגו להדליק, ידליק בחדר משכבו אף אם אשתו נידה. שעה"צ סק"ד. וע"ע במ"ב סק"א ושעה"צ סק"ב). ונראה לפי"ז, שכיון שבדורנו כולם מדליקים בביתם את אור החשמל, ורואים את נשותיהם, הרי שצריכים להדליק את הנר בחדר משכבם, או לפחות להשאיר אור חשמל הבוקע לחדר השינה, באופן שאין לשמש באור זה.




אף שכתבו הפוס' הטעם שמא יבוא לידי איסור תשמיש, מ"מ כתב הט"ז (רס"י תר"י) שלמרות שאסור לו לבוא עליה, אפ"ה מידי הרהור לא יצא ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה. וראה בשעה"צ (סק"ב) מה שהקשו על דבריו האחרו'. וראה עוד פרטי דינים בענין זה בשו"ע (סי' ר"מ סעי' י"א) ובנו"כ (שם). ובספר דרכי טהרה לגר"מ אליהו שליט"א (פרק כ"ב עמ' ר"ג), ומש"כ לקמן בפרקנו (הערה פ"א).




[74]עו. שם במשנה. והיינו שאין מדליקים כלל בכל הבית (מ"ב סק"ב). והטעם ראה בהערה הקודמת.




כתבו הפוסקים, שבמקום שנהגו שלא להדליק, גם אם אשתו נידה, דבלא"ה אסור לו לבוא עליה, מ"מ אף הוא לא ידליק, דמידי הרהור לא יצא, ועלול לבטל מחשבתו הטהורה ביום קדוש זה (מש"ז. מ"ב סק"א. כה"ח סק"ב). וראה עוד במ"ב (סק"ה) וכה"ח (סק"ד וסקי"א).




[75]עז. מה שכתבנו שהמנהג כיום להדליק, כ"כ בילקו"י (עמ' פ"ו סעי' ג'). וכתב שכן פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א אמרו לי שכן המנהג היום, להדליק בערב יוה"כ. עכ"ד (וראה לקמן בהערה ע"ט).




ואמרו בירו' (פ"ד דפסחים ה"ד), שמקום שנהגו להדליק משובח טפי. והב"ד הפר"ח, המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ג).




ובענין מספר הנרות, אמנם מעיקר הדין סגי בנר א', וכן מברכים "וציונו להדליק נר" ולא "נרות". מ"מ נהגו רוב העולם להדליק שני נרות, ויש הנוהגים להדליק ששה נרות (כמנין העולים לספר התורה ביוה"כ). וראה כה"ח (סימן רס"ג סק"ט, וסימן תקי"ד ס"ק ק"ט). וכל אחד יעשה כמנהגו.




[76]עח. כ"כ המהרי"ל בדרשותיו, וכ"כ שכנה"ג, והא"ר בשם מהרי"ו (וכתב שידליק בעוד שהחמה זורחת), והב"ד כה"ח (סי' תר"י סקכ"ד). ומה שאמרו במשנה שמדליקים בלילה ר"ל שהנר יהיה דולק בלילה. ופשוט.




[77]עט. כ"כ מרן (בסי' תר"י סעי' ב') בשם "יש מי שאומר" (וראה סמ"ע חו"מ סי' ט"ז סק"ח. ושו"ע סי' תר"י ס"ב וכה"ח סקי"ב. וצ"ע. ור' מקו"ד פסח פ"ו הערה מ"ג ופ"ז הערה ק"ח). ולא כמש"כ מרן עצמו (בסי' רס"ג סעי' ה'), שהביא רק את דעת הי"א שאין לברך. טעם האומרים שאין לברך, משום שיש מקומות שנהגו שלא להדליק. ואף במקומות שנהגו להדליק, ה"ז מטעם מנהגא, ואמנהגא לא מברכים. וי"א הטעם שאין לברך משום דאינו בא לצורך אכילה (כדלקמן בהערה פ"ט). וטעם האומרים לברך, דאף שביוה"כ אין אכילה ושתיה, ואין שייכת בו מצוות עונג, מ"מ שייכת בו הדלקת הנר משום שלום בית (ראה טור וב"י, באור הגר"א ופר"ח בסי' תר"י. וכן בה"ל בסי' רס"ג ד"ה "ועיין לקמן", מ"ב שם סקכ"ה, וכה"ח שם, ומ"ב סי' תר"י ס"ק ו' וז', שעה"צ סק"ה וכה"ח ס"ק י"ג וי"ד. וכן ביחו"ד ח"ג סימן מ"ה. עיי"ש).




ולמעשה, כתב הרמ"א (בסי' תר"י סעי' ב') שכן המנהג באשכנז לברך על הדלקת נר של יוה"כ, וכן משמע משעה"צ שם סק"ה (שכתב שרק במקום שאין מנהג קבוע בודאי יותר טוב להנהיג שלא לברך, ומשמע שבשאר המקומות שכבר נהגו לברך ימשיכו במנהגם). וכ"כ בלוח א"י לברך על נרות אלה. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמנהג האשכנזים לברך על הדלקת נרות זו ברכת "להדליק", וכנ"ל. עכת"ד. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שהנוהגים כגר"א אינם מברכים ע"כ. עכת"ד. וכן כתוב במע"ר (סי' רי"א). ואמנם בלוח א"י לא הזכיר זאת (אע"פ שעיקר דבריו לפי מנהגי הפרושים, ומזכיר רבות את מנהג הגר"א. ושמא ראה שבזה לא נהגו כגאון, וקיבלו עליהם המנהג דפה בארה"ק לברך על נרות אלה).




ואף למנהג הספרדים יש לברך על הדלקת נרות זו, שכ"כ הבא"ח (פר' "וילך" סעי' ט'), וכ"כ כה"ח (סי' תר"י סקי"ב, עיי"ש, ובסקט"ז), וכ"כ בספר ילקו"י (עמ' פ"ו סעי' ג'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שהמנהג להדליק נר בערב יוה"כ ולברך ברכת "להדליק" על הדלקה זו. ושאלתיו, מדוע יש להדליק נר זה ומדוע יש לברך על הדלקה זו בימינו, הרי ממילא יש אור בבית מאור החשמל, כך שהן מטעם שלא ישמש עם אשתו, והן מצד שלום בית, יוצא י"ח באור החשמל. ובפרט שהדלקה זו הינה מנהג, ואין מברכים על מנהג. וענה לי דאפ"ה יש להדליק ולברך ע"כ, כיון שכך כבר נקבע המנהג, וגם אין אומרים פה סב"ל שהרי א"א סב"ל במקום מנהג. עכת"ד.




ובענין המקומות שאין בהם מנהג קבוע להדליק, כתב המ"ב בשעה"צ (בסי' תר"י סק"ה) שבאותן המדינות יותר טוב שלא יברכו על הדלקה זו. וכ"כ בילקו"י שם שלא יברכו. ושאלתי את הגר"מ אליהו, מה יעשו באותם הישובים החדשים שהוקמו בחסדי ה' זה מכבר ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שכשבאו לשם לא היה מנהג כלל. וענה לי שאפ"ה ידליקו ויברכו על הדלקה זו, כיון שכבר פשט המנהג כך. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שתושבי יהודה ושומרון כן יברכו על ההדלקה, אף שהם הקימו ישובים חדשים (שלא היה מנהג קבוע שם), מ"מ הם נגררים אחר מנהג שאר ערי הארץ שנוהגים שמברכים על ההדלקה. מלבד זאת כל אדם בישובים אלה הגיע מאיזו קהילה, ומנהג אבותיו בידו, כפי שנהגו בני עדתם בחו"ל. ועוד, שהרי הם באו ליהודה ושומרון מישובים בא"י ששם כן נוהגים להדליק, ובישוב חדש צריך ללכת לפי מנהג המקומות שהגיעו משם, כדין אותם נקוטאי (ראה פסחים ר"פ מקום שנהגו. וב"מ דף פ"ג ע"ב - מ.ה.). עכת"ד. ואכן נראה אולי לדייק מדברי שעה"צ הנ"ל שדוקא אם בכל המדינה אין מנהג להדליק, לא יברכו. הא אם המנהג במדינה להדליק, כמו פה בארה"ק, ורק יש מקומות בודדים שלא היה להם מנהג בכך, נגררים הם אחר הרוב ורשאים להדליק בברכה.




ובענין אם הברכה קודמת להדלקה אם לאו, ראה ברמ"א (סי' רס"ג סעי' ה'), בה"ל (שם), ומ"ב (ס"ק כ"ו וכ"ז), כה"ח (באותו סי' סקמ"ג), יבי"א (ח"ב סי' ט"ז, וח"ו סי' מ"ח סקי"א), ביחו"ד (ח"ג סס"י מ"ה), במנוחת אהבה (ח"א פ"ד ס"ה), ובילקו"י (ח"ד כרך א' סי' רס"ג סל"ג). והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שבין בשבת ובין ביוה"כ יש להקדים את הדלקת הנר לברכת ההדלקה. ואילו ביו"ט קודם מברכים ולאחר מכן מדליקים. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ז).




בענין הדלקת נרות של יוה"כ ע"י בחורי ישיבה בפנימיה, לכאו' יש לדון אם דין זה כדין הדלקתם את נרות שבת. דביוה"כ טעם הדלקת הנרות בבית הינו שלא ישמש מיטתו (וכנ"ל בהערה ע"ה), וגבי בחורי ישיבה אין שייך טעם זה. אלא לדידם לכאו' שייך הטעם דהדלקת נר יוה"כ במבואות האפלים. ולפי"ז דין חיוב הדלקתם את נרות יוה"כ תלוי אי כבר יש בחדרם אור חשמל אם לאו, וכנ"ל בהערה הקודמת. ובפרט לפי"ד הריטב"א בסוגיא זו, שטעם ההדלקה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אינה תלויה במנהג, אלא הינה חובה מצד כבודם, ובמבואות האפלים ועל גבי חולים הוא מפני הסכנה. ולפי"ז גם בחורי ישיבה צריכים להדליק בחדרם ובמסדרונות שבפנימיה בשל הסכנה שמא ימעדו. אך אם יש שם כבר אור חשמל לכאו' אינם חייבים בהדלקה זו. ואח"כ ראינו בס"ד שבס' שערי זבולון (ח"ח הל' יוה"כ סי' כ"ו סק"ח) כ' שגם מי שאין לו אשה (כבחורי ישיבה) או שאין אשתו עמו הריהו חייב להדליק, כבשבת ויו"ט, דטעם דשלום בית ושמא ימעדו שייך גם ביוה"כ. וכ' שכן מבואר בשו"ע הגר"ז (סי' תר"י סעי' א'). אמנם הוסיף שלדעות שהובאו בשעה"צ (סי' תר"י סק"ה) שאין מברכים על הדלקת נר יוה"כ משום דהוי רק מנהג, הרי שאין חיוב הדלקת נר יוה"כ כבשאר יו"ט, אלא הוא רק תקנה, ולפי"ז מי שאין לו אשה או שאינה עמו אין הטעם קיים ואינו חייב להדליק [הב"ד במ"ב הוצ' דירשו (סי' תר"י הערה 4)]. ומ"מ לדינא נראה שהוא כמו שכתבנו בס"ד, שבחורי ישיבה ידליקו נר יוה"כ אם אין שם אור חשמל. ואף כשמדליקים לא יברכו ע"כ.




שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין הדלקת נר של יוה"כ, בעיו"כ. לפי הטעם של שמא יראה את אשתו וירצה לשמש עמה, האם הלכה למעשה: א) מי שנמצא במילואים הצריך ג"כ להדליק נר לצורך יו"כ ולברך על הדלקה זו, למרות שאשתו כבר מדליקה בבית בברכה, הרי אין חשש שיראנה וירצה לשמש עמה. או שיש לברך כיון שישנם אולי עוד טעמים לכך, וגם בגלל שכיון שכבר תיקנו להדליק ולברך לכן ידליק גם הוא בברכה. ב) כנ"ל לגבי אלמן, אלמנה, גרוש, גרושה, רווק ורווקה (שאינם סמוכים על שלחן הוריהם), שאין חשש שישמשו. ג) כנ"ל - האם יש נ"מ בכל אלה בין יוה"כ שחל בחול או בשבת - ואז מברכים ממילא על נר שבת ויוסיפו בברכה גם את יוה"כ. והאם גם חייל נשוי במילואים יברך במקרה זה. וענה לי הגר"מ אליהו שליט"א שבכל המיקרים הללו, הן חייל במילואים, והן גרוש, גרושה, רווק ורווקה (שאינם סמוכים על שלחן הוריהם), אלמן ואלמנה, צריכים להדליק נר של יוה"כ בברכה, כי כך תיקנו חז"ל, שיש להדליק, ובברכה. עכת"ד.




[78]פ. נוסח זה כתב שכנה"ג, הגחיד"א במחב"ר, המש"ז, מ"ב (סי' תר"י סק"ז), כה"ח (סקט"ו) וילקו"י (שם). וכן כתוב בסידורים, וכן המנהג כיום. וראה מש"כ מרן (בסי' תר"י סעי' ב'), ובכה"ח (שם).




כתב בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז), שאם בעיוה"כ טעו וברכו על הנר ברכת "להדליק נר של יו"ט", יצאו בדיעבד י"ח. ע"כ. ונלע"ד שיש מקום לומר שאף אם ברכו "להדליק נר של שבת" הדין כן, ויצא י"ח, דהא יוה"כ מיקרי "שבת שבתון". ומ"מ נראה שאם נזכר בכך תכ"ד, ודאי עליו לתקן ולומר מיד תיבות "נר של יום הכיפורים".




[79]פא. מה שכתבנו שיש להשאיר אור בחדר השינה של איש ואשתו, הוא עפ"י המבואר לעיל (בהערה ע"ה). ועפי"ז כתבנו את הדעה הראשונה, שכאשר אין אור אחר בחדר השינה יש להדליק את הנרות שם, והוא עפ"י הרמ"א (בסי' תר"י סעי' א'), הב"ח, מ"ב (ס"ק א' וב') וכה"ח (סק"א). ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם הדליקו אור בבית שלא בחדר השינה, חייבים מדינא להדליק נר גם בחדר השינה, כדי שלא ישמש מיטתו. וכן מבואר גם בשונה הלכות (סי' תר"י סעי' א').




ואגב זאת, כיון שראיתי שהגר"א נבנצל שליט"א מעיין רבות בס' שונה הלכות, שאלתיו מדוע מעיין הוא דוקא בספר זה, ולא במ"ב. וענה לי, כיון שהוא מסכם גם את דברי החזו"א. וגילה לאוזני, שאף הגרש"ז אוירבך זצ"ל מעיין בספר זה כאשר הוא מסתפק בהבנת המ"ב. ומתוך כך שאלתיו, מהי הכרעת ההלכה כאשר החזו"א חולק על דברי המ"ב. וענה לי, שאף שהחזו"א הינו בתראה, וראה את פסקי המ"ב, מ"מ אין לפסוק תמיד כמותו. ואין כלל בדבר זה, אלא שיש לדון בכל מקרה לגופו. אם יש מנהג, אזלינן בתר המנהג. ואם לאו, יש לדון בכל מקרה לפי הסברא הנראית לפוסק. והוסיף, שמ"מ בבני-ברק מסתמא יפסקו כחזו"א.




ועוד שאלתי, כיצד נוהגים כאשר המ"ב כתב המנהג כך, ואילו בלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שהמנהג אחרת. ואמר לי, שבמקרים כאלה יש ללכת לפי לוח א"י, כיון שהוא הפוסק בעניני המנהגים בירושלים, ואילו המ"ב לא ידע את המנהג פה בירושלים. עכת"ד. וראה לקמן בפרק י"ב (הערה כ"ג).




כבר כתבנו לעיל, שאף אם אשתו נידה צריך להדליק בחדר משכבו (מ"ב סק"ה, שעה"צ סק"ד וכה"ח סק"ו. דהיום המנהג הפשוט הוא שיש להדליק).




ואת הדעה השניה, שאף אם אין אור בחדר השינה, רשאים להדליק את הנרות בחדר אחר, הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ושאלתיו, שהרי כל הטעם שנהגו להדליק הנרות בליל יוה"כ הוא שלא ישמש עם אשתו. והרי הכא מדליק הוא נרות בחדר אחר, כך שרואה הוא אותה, וקשה הדבר הן למ"ד שאין להדליק כלל (כדי שלא יתאווה לה), והן למ"ד שמדליק נרות בחדר משכבו (כדי שלא ישמש). וענה לי הגר"מ אליהו, דלא חיישינן שמא ישמש עמה, ולכן אין חובה שיהיה אור בחדר השינה. עכת"ד. ונראה דס"ל כראבי"ה המובא לעיל (בהערה ע"ה). וראה עוד במ"א (סק"ב) ובמ"ב (סק"ה).




[80]פב. דין ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות הזכירו המ"ב בשעה"צ (בסי' תרי"ט סק"ז). וכ"כ כה"ח (בסי' רס"ג סק"מ, בסי' תקי"ד ס"ק קי"ב, בסי' תר"י סק"ז ובסי' תרי"ט סקכ"א). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י שכן המנהג. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי מנהג הספרדים (והוסיף שאין שום בעיה מצד ההלכה שנשים תברכנה אז ברכה זו בעיו"כ). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שכן מנהג האשכנזים. ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו, שאם אין האשה רוצה לברך ברכה זו בעת הדלקת הנרות, רשאית היא לאחר את הברכה, ולברך ברכת "שהחיינו" מאוחר יותר, ואפי' לאחר צה"כ. ומ"מ, הוסיף, עדיף לברך ברכה זו בעת הדלקת הנרות. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שאם הבעל מדליק את הנרות בעיוה"כ, רשאי הוא לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה (ואז לא יברך שוב ברכה זו בבית הכנסת). ומ"מ אין חובה בכך, ויכול הוא לברך ברכה זו אף שלא בשעת ההדלקה, בין לפני השקיעה ובין לאחריה. עכת"ד.




ובענין מתי מברכת האשה ברכה זו (לנוהגות לברכה בעת ההדלקה). לכאו' היה נראה שתברך ברכה זו לאחר שמדליקה את הנר, גם למברכות ברכת "להדליק" קודם ההדלקה, כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת "להדליק" לבין ההדלקה. שהרי אין ברכת "שהחיינו" חלה על הדלקת הנר של יו"כ אלא על עצם קדושת היום. ואע"ג שיש אומרים שאשה יכולה לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנר, ושוב לענות "אמן" על ברכת "שהחיינו" ששומעת בקידוש, ואין עניית ה"אמן" על ברכת "שהחיינו" נחשבת הפסק בין ברכת בפה"ג לבין שתיית היין. והטעם, משום שמצד א' רשאית האשה לפוס' מסוימים לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, ומאידך תיקנו חז"ל לברך ברכת "שהחיינו" בקידוש, ועל כך עונה היא "אמן". וא"כ מה שבירכה בעת ההדלקה היה גם על מצות הדלקת הנר ביו"ט [ראה ע"כ במה שכתבנו במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה כ"ד ובפרט שם בפ"ד הערה ד', בשם הגר"מ אליהו זצ"ל) עיין שם באורך]. מ"מ נראה שבני"ד הוי הפסק כיון שרוה"פ כתבו שברכת "שהחיינו" שמברכת בעת הדלקת הנר הינה על עצם קדושת היום (ראה בכה"ח במקורות הנזכרים לעיל). ועוד יש לזכור, שאף לגבי ברכת "שהחיינו" על אכילת פרי חדש, נחלקו הפוס' אי יש להקדים את ברכת הנהנין או ברכת "שהחיינו". וי"א שיקדים "שהחיינו", אע"ג דהתם שייך טפי לברך ברכה זו מאשר על הדלקת הנר. ומ"מ ממה שראיתי שכתוב במחזורים, נראה שיש לכרוך יחד את שתי הברכות, ברכת "להדליק" וברכת "שהחיינו". ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שהאשה בהדלקת הנר של יו"כ קודם מדליקה, אח"כ מברכת ברכת "להדליק", ולבסוף ברכת "שהחיינו". עכת"ד. ור' בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב) וילקו"י (מועדים עמ' תמ"ח) שהמברכות "שהחיינו" בעת ההדלקה יברכו זאת לאחר שהדליקו לפחות נר אחד.




ומה שכתבנו שי"א שאין לאשה לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, כך כתב במחזור זכור לאברהם (דפוס ליוורנו), וכ"כ הגה"צ ר' אליעזר פאפו בחס"ל (סי' רס"ג ס"ה), וכ"כ ביחו"ד (ח"ג סי' מ"ה). והוסיפו, שתשמענה הנשים ברכה זו בעת שמברכים אותה בבית הכנסת. ע"כ. ולפי"ז יש מקום לומר, שאף לדעתם אם האשה אינה יכולה ללכת לבית הכנסת בליל כיפור, תברך ברכה זו בביתה, שהרי סו"ס צריכה היא לשמוע או לברך ברכה זו. ועוד כתב שם ביחו"ד, שמ"מ אם תרצה האשה לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, לא תברך זאת אלא רק לאחר ההדלקה (אף לשיטתו, שאת ברכת "להדליק נר" יש לברך לפני ההדלקה, כמבואר שם, וכנ"ל בסוף הערה ע"ט). ועיי"ש עוד ביחו"ד (סימן ל"ד), ובשו"ת (צי"א ח"י סי' י"ט).




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאשה שברכה "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות בביתה, לא תברך זאת שוב בבית הכנסת. עכת"ד. וכן כתבנו בפרק ה' (סעי' ה').




[81]פג. עפ"י מרן ורמ"א (סי' רס"ג סעי' י'). וכ"כ כה"ח (בסי' תר"י סק"ט), וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ודין זה נוהג דוקא אם הדליקה לאחר פלג המנחה, כמבואר בסי' רס"ג (סעי' ד') ובסי' רס"ז (סעי' ב').




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאותן נשים ספרדיות הנוהגות מצד עצמן, או מצד מנהג קהילתן, לברך בכל עש"ק על הדלקת הנרות לפני מעשה ההדלקה, אינן מקבלות את קדושת יוה"כ (כולל האיסורים והעינויים) בברכן את ברכת "להדליק". והטעם, משום שכל השנה הן מגלות דעתן שאינן מקבלות קדושת השבת ע"י הברכה (ומ"מ מקבלות הן את קדושת יוה"כ ותחילת התענית ושאר האיסורים מעת פעולת הדלקת הנרות, וכדלעיל, וכן אמר הגר"א נבנצל בדבריו לפרק ד' הערה ט"ז - מ.ה.).




ועוד אמר בענין קבלת קדושת היום מבעו"י, שבמקרה שבכניסת שבת צריכים לעשות מעשה שהינו חילול שבת, כגון חייל בצבא, לא יקבל את השבת בפיו מבעו"י כמש"כ המ"ב לעשות בכל עש"ק, וכן אין לומר "מזמור שיר ליום השבת" ושאר קב"ש, או להתפלל ערבית מבעו"י, כיון שעי"כ מקבל הוא את השבת, ומאותו רגע יוצא שמחלל הוא את השבת. ולא יעשה זאת, כדי שהשבת תכנס מאליה כמה שיותר מאוחר. ואף אם בשל כך יאלץ להתפלל ערבית של שבת מאוחר בלילה, ואפי' לאחר חצות, כיון שרק אז ישוב מפעילותו הצבאית, אפ"ה לא יתפלל לפני היציאה לפעילות. עכת"ד.




[82]פד. ואם האיש מקבל ע"ע קדושת יוה"כ אם הוא המדליק את הנרות, ראה בב"ח (סי' רס"ג), במ"ב (באותו סי' סקמ"ב), בה"ל (שם בסעי' ה') ד"ה "אחר ההדלקה", ובכה"ח (באותו סי' סקס"ד) שהביא מחלוקת ע"כ. ורוה"פ פסקו שמעיקר הדין האיש אינו מקבל ע"ע קדושת היום אם הוא מדליק את הנרות, וא"צ לעשות תנאי. וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א. ומ"מ, הוסיפו כמה אחרונים (מ"ב ועוד) שטוב שגם האיש יתנה.




[83]פה. בא"ח. כה"ח (סי' תר"י סק"ט). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאשה המדליקה נרות בעיוה"כ (לאחר פלג המנחה - מ.ה.), אף אם אינה מברכת ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, כיון שלא עשתה תנאי, כדלקמן בסעיף זה, מקבלת היא על עצמה את קדושת יוה"כ ונאסרת היא בחמשת העינויים. עכת"ד. ואמנם לגבי איסור נעילת הסנדל לאחר הדלקת הנרות נראה שיש מחלוקת בדבר, וכדלקמן בסוף הסעיף.




[84]פו. כדעה השניה הנזכרת במרן (בסי' רס"ג סעי' י'). והוא מדברי הגמ"י והמרדכי. וכן כתב הרמ"א שם על דברי מרן שכן המנהג. וכ"כ המ"א, א"ר, שו"ע הגר"ז, מ"ב (שם סקמ"ד), כה"ח (סקס"ו), וש"א. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי הדלקת הנר דיו"כ. והוסיף הרמ"א שם וכתב, שאף תנאי בלב סגי. והמ"ב שם כתב שאין להתנות כי אם לצורך, מאחר שיש חולקים וסוברים דלא מהני תנאי, כנזכר בדברי מרן (שם). וראה במ"ב (סי' רס"א סקכ"א), בדין המקדים לקבל ע"ע קדושת שבת, ויתכן דה"ה הכא, שאף שאשה זו לא קבלה ע"ע קדושת יוה"כ בהדלקת הנרות, מ"מ צריכה היא להוסיף מחול על הקודש, וכמש"כ מרן (ברס"י תר"ח).




[85]פז. מה שכתבנו שע"י ברכת "שהחיינו" מקבלת האשה ע"ע קדושת יוה"כ, כן עולה מכה"ח (סי' תקי"ד סס"ק קי"ב), וכ"כ בצי"א (ח"י סי' י"ט), ילקו"י (עמ' פ"ז סעי' ד'), וש"א (ראה גם בספר ברוך שאמר, לרה"ג ברוך שרגא שליט"א, פ"ד סעי' י"ג). וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א. והוסיפו, שאם מברכת ברכה זו בעת ההדלקה אין מועיל לה תנאי (ולפי"ז אשה הרוצה לדחות את זמן כניסת יוה"כ לגבי עצמה, תברך או תשמע ברכת "שהחיינו" בביהכ"נ או שתברך זאת מאוחר יותר, ואז חלים עליה איסורי יוה"כ מעט קודם לשקיעה, או בזמן שהציבור בביהכ"נ מקבלים ע"ע את יוה"כ - מ.ה.). ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, דאע"ג שהאיש אינו נאסר במלאכה ובשאר העינויים אם מדליק הוא את הנרות, וכנ"ל, מ"מ אם מברך הוא בעת ההדלקה גם ברכת "שהחיינו", נאסר אף הוא בכל הנ"ל, כמו האשה. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכל אשה המברכת ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, מקבלת היא על עצמה את קדושת יוה"כ, ואף אם עשתה תנאי לפני כן אין זה מועיל. ואין נ"מ בזה אם מברכת היא על הדלקת הנר לפני מעשה ההדלקה או לאחריו. עכת"ד.




ומה שכתבנו שאם האשה מברכת ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, צריכה היא לחלוץ את מנעלי העור לפני הברכה, כ"כ בספר ילקו"י (עמ' פ"ז סעי' ד'), וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף שכן הדין אם הדליקה הנרות ולא עשתה תנאי, אף שלא ברכה "שהחיינו". עכת"ד. וכנ"ל (בהערה פ"ה). אלא שנראה שיש מחלו' בד"ז. שהמט"א (סי' תר"ט ס"ה, ובאלף למטה שם סק"ד) כתב, שאף שהדליקה נרות יוה"כ מותרת היא להמשיך לנעול נעלי העור וללכת עמם לביהכ"נ, משום דמסתמא דעתה ע"כ. והב"ד בשש"כ (פמ"ד סעי' מ"ו), והוסיף די"ל דהו"ד אם לא ברכה "שהחיינו". ואמנם הוסיף שם, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל ד"ז צ"ע, שהרי נעילת הסנדל חמורה מאוד, וכיון שלאחר קב"ש אסורה בכל השבותים האסורים בביה"ש כ"ש שיש להחמיר בנעילת הסנדל. עכת"ד. וא"כ הגרש"ז אוירבך מפקפק בזה. ומדברי הבא"ח, כה"ח וכן הגר"מ אליהו שליט"א עולה בהדיא שיש לאסור זאת. וא"כ מידי מחלוקת לא יצאנו. ויש להדגיש שכ"ז הו"ד אם לא ברכה "שהחיינו". ואילו הגר"ש ישראלי זצ"ל הסתפק בדין המברכת "שהחיינו", ואמר שאכן צ"ע אלו מלאכות אסורות לאחר שמברכת האשה "שהחיינו" טרם כניסת החג. עכת"ד.




בערב יו"כ יש לכל אדם לחלוץ את מנעל ימין תחילה (כשחולץ את נעלי העור) משום שמצוה לחולצן (לוח א"י בשם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל. וראה שו"ת אורח משפט סי' כ"ח).




[86]פח. מרן (סי' תר"י סעי' א'). והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שאם מדליק נר בבית בליל יו"כ, חייב להדליק גם בחדר השינה. עכת"ד. וראה לעיל (ססע"י י"ז).




[87]פט. רמ"א (סי' תר"י סעי' א'). ור' כה"ח (באותו סי' סקי"ב) שכתב בשם סה"מ, שאף ביוה"כ שחל להיות בשבת מדליקים בלא ברכה, הואיל ואינו בא לצורך אכילה. ולכן כתבו כמה אחרו' שאין לברך על נר של יו"כ, משום סב"ל. והוסיף, שכן נראית דעת הגר"א. ומ"מ מנהג העולם בכמה מקומות לברך על נר יו"כ בין כשחל בחול ובין בשבת, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. עכת"ד. ונראה שכן מנהג העולם היום לברך בהדלקת הנר דיוה"כ בין כשחל בחול ובין כשחל בשבת. וכן כתבנו לעיל.




ומה שכתבנו בנוסח הברכה: "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים", כתב הלבוש דהוא דוקא לאותם הנוהגים להדליק אף כשחל יוה"כ בחול. אך במקום שאין נוהגים להדליק ביוה"כ שחל בחול, אין להם להזכיר ענין יוה"כ בברכה זו. והב"ד כה"ח שם סק"י (וכמו שכתבנו בהערה זו בשם סה"מ). וכ"כ המט"א (סי' תרי"ט סעי' ד'). ומ"מ כבר כתבנו שכבר פשט המנהג להדליק ביוה"כ אף כשחל בחול, ולכן כתבנו נוסח זה. וכן כתב בהדיא הרמ"א (בסי' תר"י שם).




ומה שכתבנו שלמנהג הספרדים נוסח הברכה בסיומה הינו "של שבת ויום הכיפורים" (בלא תיבת "ושל"), כ"כ בילקו"י (ח"ד כ"א סי' רס"ג סעי' מ"א). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שכן הוא הנוסח לפי מנהג הספרדים, בלא תיבת "ושל". ע"כ. וכן כתוב במחזורי הספרדים (מחזור זכור לאברהם - ליוורנו, ועוד). ואף שמדברי הרב כה"ח בכמה מקומות (סי' רס"ג סקל"ט, וסי' תקי"ד סקק"י) נראה שיש לומר תיבת "ושל", אין זאת אלא משום שציטט את דברי הרמ"א והח"א שהיו אשכנזים. אך כבר כתבנו במקו"א (מקו"ד הל' ליל הסדר, פ"ז סוף הערה ל"ח), אם יש לראות את דברי כה"ח כפוסק או כמלקט. עיי"ש. ונראה שבני"ד כיון שלא נחית לדון בנוסח הברכה, אין ללמוד בדבריו לנהוג להיפך. ובפרט שאין המנהג כמותו. ועיין עוד בדבריו בסי' תר"י (סק"י), שגרס בדברי הרמ"א בלא תיבת "של". ואמנם כעבור זמן מצאנו בספר חסד לאלפים (לגה"צ רבי אליעזר פאפו זצ"ל, בעהמח"ס פלא יועץ) שכתב (בסי' רס"ג סעי' ה') הנוסח "של שבת ושל יוה"כ". ולפי"ז אף ספרדים שנהגו לברך בנוסח זה יש להם ע"מ שיסמוכו, הלא הוא הגאון החסיד הנ"ל, וימשיכו להחזיק במנהגם. וע"ע בספר יפ"ל לג"ר יצחק פלאג'י (סי' רס"ג ס"ט).




ובענין מנהג האשכנזים, כתבנו כך עפי"ד הרמ"א (סי' תר"י ס"א), הח"א (כלל צ"ה סי"ד), המ"ב (סי' רס"ג סקכ"ד וסי' תקי"ד סקמ"ח), שש"כ (פמ"ד ס"ד) וש"א. וכ"כ במחזורי האשכנזים. וראה עוד בזה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ט) ובמקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה י"ח).




דין איש או אשה שטעו בנוסח ברכת הדלקת נרות של יוה"כ, בין כשחל בחול ובין כשחל בשבת, ראה לקמן בנספחים (נספח י"ז).




[88]צ. רמ"א (סי' תר"י סעי' ד'). והטעם, ראה במ"ב (סקי"ב) וכה"ח (סקכ"ז). וכתב עו"ש המ"ב, שמשמע מלשון הרמ"א שמדליק נר א' עבור שניהם. ובא"ר כתב שידליק נר א' לכל אחד. והב"ד כה"ח (סקכ"ח). וראה בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי שכתב שמדליקים נר נשמה א' עבור ההורים וכל הקרובים. עיי"ש. וראה עוד בספר גשר החיים (עמ' של"ז) בענין זה.




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שרשאי להשתמש בנר הנשמה להדליקו בחדר השינה. ואדרבא, זו מעליותא, כיון שבזה גם מזכה את הנשמה. ואין בכך בעיה של עושה מצוות חבילות חבילות. והוסיף, שמ"מ אין כולם נוהגים להדליק נר נשמה, ולכן יש לכתוב שרק יש נוהגים כן. עכת"ד.




כתב הרמ"א, שנוסף לכך מדליקים עבור כל איש גדול או קטן. וראה מ"ב (ס"ק י' וי"א). וכה"ח (ס"ק כ"ב, כ"ג, כ"ה). ובלוח א"י כתב שכל נשוי מדליק נר עבור עצמו. ואמר לי ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א, שלא ראה שנהגו כן בבית הוריו. אלא נהגו שם להדליק רק נרות כמו בכל שבת, ונוסף ע"כ נר נשמה, שממנו לקחו אש להבדלה במוצאי יוה"כ, שהרי צריך אור ששבת. ויש ענין לקחת את אותו נר כנר נשמה, וגם כנר שממנו יקחו אש להבדלה, וגם להניחו שיהא דוקא בחדר השינה (ובבית שמתפללים בו במנין, אפשר להניחו במקום שמתפללים, כדי שיאיר במקרה של הפסקת חשמל), כדי שתהיינה כמה מצוות באותו נר. עכת"ד. וראה ברמ"א, בנו"כ ובלוח א"י שם עוד פרטי דינים בענינים אלה.




[89]צא. כמבואר בסימן תרכ"ד (סעי' ד') ובנו"כ (שם). ומה שכתבנו שידליק נר אחר, נוסף על נר הנשמה, זאת כיוון שאין לברך על נר שהודלק לצורך עילוי נשמה, כמבואר בשש"כ (מהדו"ב, ח"ב פרק ס"ב סעיף ל"ג). וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם הגר"א נבנצל שליט"א.




[90]צב. לפי האמור לעיל (בסעיף י"ט).




[91]צג. מקור דין זה הינו במשנה פסחים (דנ"ג, ב'), שבין במקום שנהגו להדליק בבית נר בליל יוה"כ, ובין במקום שלא נהגו כן, מ"מ יש להדליק נרות בבתי הכנסת, בתי המדרש, מבואות האפלים ועל גבי החולים. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תר"י סעי' ג') וראה כה"ח (סקי"ז). ומנהג זה הוא מנהג קדמון כבר מימי מרדכי ואסתר [מחב"ר. כה"ח (סקי"ט. וראה עוד מש"כ בס"ק כ"א וכ"ו)]. ואגב, הרמב"ם לא הזכיר ד"ז ביד החזקה. ור' הטעם לכך בהרה"מ (הל' שביתת העשור פ"ג ה"י).




וכתבו הפוסקים, שיש להדליק נרות אלה מבעו"י, כשעדיין החמה זורחת (דרשות מהרי"ל. כה"ח סק"ד).




ועוד כתב מרן (שם בסעי' ד'), שנוהגים להרבות בנרות בית הכנסת. והוא מדברי הרא"ש ביומא, ושכ"כ בנו רבינו יעקב בספרו הטור. ראה הטעם שם, ובמ"ב (סק"ט) וכה"ח (סק"כ). וכ"כ בלוח א"י שכן המנהג (אף שבזמנו היה כבר אור חשמל). וראה עוד דינים בענין זה במ"ב (ס"ק ט' וי"א).




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, האם גם בדורנו, כשממילא מדליקים את אור החשמל בבתי הכנסיות, בתי המדרש וע"ג החולים, היש להדליק נרות במקומות אלה. ואמר לי שבבתי הכנסיות אכן יש להדליק גם נרות, ושכן המנהג. והוסיף שיש להדליק אף בבתי המדרש, אם מתפללים שם בלילה זה. אך בשאר המקומות לא נהגו להדליק אם יש שם אור חשמל. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלמעשה אין להדליק בדורנו נרות בבתי הכנסיות, בתי המדרשות וע"ג החולים. ואף שבעבר היו נוהגים בכך, הרי שכבר אז יצאו עוררין ע"כ מחשש לדליקה. ולכן בדורנו, כאשר משתמשים ממילא באור החשמל, אין להדליק גם נרות. ע"כ.




כתב מרן (שם בסעי' ד') שנוהגים להציע בגדים נאים בביהכ"נ. ונראה שכוונתו לפרוכת ארון הקודש ולפרוכת הבימה. וכן המנהג גם היום. ויש נוהגים להציע פרוכות לבנות כבר מערב רה"ש.




[92]צד. כמבואר בהערה הקודמת. וראה בספר ילקו"י (עמ' 78 סעי' ה'), שמשמע מדבריו שאף היום נוהגים בכך, ואין נ"מ אם יש אור אחר, אם לאו.




[93]צה. מ"ב (סי' תר"י ס"ק ח'), כה"ח (סקי"ח). עיי"ש הטעם. וראה בשעה"צ (שם סק"ו) שנשאר בצ"ע מדוע אין מברכים על הדלקת הנר אצל החולה.




[94]צו. כ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, וכ"כ במחזורים, וכן המנהג. ואע"פ שבלוח א"י כתב בסדר הפוך, נלע"ד שכן עדיף טפי, דהעיקר שיהיו עובדי ה', ואריכות ימים הינה רק אמצעי לעבודתו יתברך. וכבר מצינו גדולי עולם שהאירו את העולם כולו אף שלא האריכו ימים, כאריז"ל, כרמ"א וכרמח"ל.




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש נוהגים שגם האֵם מברכת את הבנים והבנות. עכת"ד.




ועוד מהלכות ערב יום הכיפורים:




יש שכתבו, שאין לעשות מלאכה בערב יוה"כ. ואם עשה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם, לפי שיש לו לעסוק באכילה ושתיה (כ"כ כה"ח בסימן תר"ד סק"כ בשם אורחות חיים הלכות עיוה"כ דף ק"ג ע"ב סעיף ב', וכס"א סי' תר"ד סק"ג). ונראה שכוונתם שלא ירבה במלאכה ביום זה (וכמש"כ בילקו"י עמ' ע"ד סעי' א'), שמא ימשך במלאכתו ולא יספיק לאכול כראוי, ואם בכל זאת הרבה במלאכה, לא יראה ממנה סימן ברכה. וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, ואמר לי שד"ז אמור דוקא אם עושה מלאכה כבשאר הימים, והיינו שהולך לעבוד לפרנסתו כהרגלו. אך אם לאו, לא נאמר עליו דבר זה. עכת"ד. וראה עוד לקמן בפרק ד' (בהערה ג').




ועוד כתב כה"ח שם (סקכ"ב) בשם שו"ע הגר"ז, דאע"ג דמן הדין עיוה"כ מותר בהספד, דאינו יו"ט כלל ואין בו מעלה, אלא שמצוה לאכול בו, מ"מ נוהגין לעשותו יו"ט, ואין מספידין בו אלא חכם בפניו, או ביום שבאה שמועתו שמת, שדינו כאילו הוא בפניו. וכן א"א צידוק הדין אלא על חכם בפניו. עכת"ד. וכתב ע"כ כה"ח, שלדעת הרמ"א (בסי' ת"כ סעי' ב'), א"א צד"ה אפי' לחכם בפניו. עיי"ש בכה"ח (סק"ז). ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א בענין דבריו אלה של כה"ח בשם הגר"ז, שאכן צידוק הדין ודאי שאין אומרים. בענין הספד, צריך לברר המנהג. מ"מ ודאי מספידים ת"ח בפניו. וגם כשמספידים, אין להאריך בהספדים, כיון שמצות היום הינה לאכול. ובמיוחד צריך לזכור שגם אנשי חברא קדישא צריכים לאכול, למרות שהם עסוקים בכמה לויות. עכת"ד.