מקראי קודש

אודות בית

פרק יא: דין הפטורים מהסוכה

א. בפרקים הקודמים (ט' וי') דננו לגבי אותם האנשים החייבים בסוכה, באלו מיקרים הינם חייבים במצוות הסוכה, ומתי הם אף מברכים על הישיבה בסוכה. בפרקנו נמשיך בס"ד לדון מתי אדם פטור ממצוה זו (כגון בעת הגשמים), ואלו אנשים פטורים לגמרי ממצוה זו.


דין חיוב הנשים בסוכה:


ב. כל הנשים, הן הקטנות והן הגדולות, פטורות ממצוות סוכה.


ג. אשה הנמצאת בסוכה מקיימת בכך מצוות ישיבה בסוכה, ויש לה שכר על כך כמו מי שאינו מצווה על המצווה ובכל אופן עושה אותה. למנהג האשכנזים, אשה הרוצה לקיים מצוה זו רשאית לקיימה ואף לברך את ברכת "לישב בסוכה" כמו איש (על פי התנאים המבוארים בפרק ט'). ואילו הספרדיות אינן רשאיות לברך ברכה זו בעצמן.


ד. אף למנהג האשכנזים אין איש (שאינו צריך לברך לעצמו את ברכת "לישב בסוכה") יכול לברך ברכה זו עבור האשה, אף אם אינה יודעת או אינה יכולה לברך זאת בעצמה. ומכל מקום למנהג כולם אם האיש צריך בעצמו לברך ברכה זו, יכול הוא להוציא ידי חובה בברכתו גם את האשה.


ה. בענין האם מותרת (וצריכה) האשה לענות "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" הנאמרת בקידוש, ראה בפרק ט' (סעיף ס"ט). ועוד מדיני האשה בסוכה ראה כאן במקורות.


החיוב בסוכה לילדים, גרים ועוד:


ו. מן התורה ילדים שטרם הגיעו לגיל בר מצווה פטורים ממצוות סוכה. אך חכמינו ז"ל חייבו במצוה זו אף ילדים בני חמש או שש שנים, מעת שאינו צריך להיות עם אמו (כמבואר במקורות), כל ילד לפי חריפות שכלו ועצמאותו. ויש מהאשכנזים הסוברים שאם אביו של הילד נמצא בדרך כלל באותה העיר, כך שהילד רגיל להיות עם אביו, יש לחנכו במצוות סוכה כבר מגיל חמש שנים. וראה עוד במקורות.


ז. ילד החייב במצוות סוכה, אסור אף לאדם שאינו אביו ואמו להאכילו מחוץ לסוכה (מאכלים שאדם גדול חייב מעיקר הדין לאוכלם בסוכה).


ח. גר צדק חייב במצוות סוכה כשאר כל האנשים. וכן סומא חייב במצוות סוכה.


ט. טומטום ואנדרוגינוס חייבים במצוות סוכה, אך לענין ברכת "לישב בסוכה" דינם כאשה. ודין עבד ראה כאן במקורות.


דין החולים והמטפלים בהם:


י. הן החולים והן האנשים המשמשים אותם ומטפלים בהם פטורים ממצוות הסוכה.


יא. החולים הפטורים מהסוכה הם בין חולה שיש בו סכנה, ובין חולה שאין בו סכנה. ואף מי שכואבות לו עיניו או כואב לו ראשו, באופן שקשה לו להיות בסוכה, פטור ממצוות הסוכה הוא והמטפלים בו.


יב. יש מי שמחמיר ואומר, שהמטפלים בחולה שאין בו סכנה פטורים ממצוות סוכה רק בעת שהם מטפלים בו. אך בזמן שאינם מטפלים בו, או שיש כמה מטפלים והחולה זקוק באותה העת רק לחלק מהם, אותם שאינם מטפלים בו באותה עת חייבים במצוות סוכה. אך העיקר להלכה להקל בכל המקרים הללו, ולכן המטפלים בחולה פטורים מהסוכה גם בעת שאינו צריך לעזרתם.


יג. דין חולה בליל החג הראשון ראה לקמן (בסעיף ל"ז). ועוד מדיני חולה ראה כאן במקורות.


יד. בענין אנשים זקנים, שאם יאכלו או יישנו בסוכה עלולים הם להצטנן ואולי אף להסתכן, ראה דינם במקורות.


דין מצטער הפטור מן הסוכה:


טו. אדם ששהייתו בסוכה גורמת לו צער, פטור ממצוות הסוכה, וכפי שבס"ד יפורטו הדברים בסעיפים הבאים.


טז. אין אדם יכול להפטר ממצוות סוכה בשל טענה שהדבר מצער אותו, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער ממנו. וראה עוד במקורות.


יז. וכן אין אדם יכול להפטר ממצוות סוכה בשל הצער, ולהיות בביתו, אלא רק אם בביתו לא יהא לו גם כן צער. אך אם גם בביתו יהא לו צער, חייב הוא במצוות סוכה.


יח. אם הצער נגרם לאדם רק בעת השינה בסוכה, פטור הוא מהשינה בה, אך חייב לאכול בה (על פי המבואר בפרק ט'). ואם הצער נגרם רק בעת האכילה, פטור הוא מלאכול בסוכה וחייב לישון בה. ואם הצער הינו הן בעת האכילה והן בעת השינה בסוכה, פטור הוא הן מאכילה והן משינה בה.


צער מחמת קור, חום, רוח, יתושים, ריח רע וכדומה:


יט. דין המצטער הפטור מהסוכה כולל גם צער מחמת הרוח, מחמת זבובים, יתושים ושאר חרקים, וצער מחמת ריח רע. וכן הדבר כולל צער מחמת חום רב, מחמת קור גדול, מחמת גשם או מחמת חושך. וראה לעיל (בפרק ט' סעיפים י"ח וכ"ב) ולקמן בסעיפים הבאים.


כ. צער מחמת הרוח כולל גם מציאות שבשל הרוח נושרים כפיסי עץ ושאר חלקי סכך לתוך מאכלו. שאם הוא איסטניס והדבר מצער אותו, הריהו פטור מהישיבה בסוכה. ואם נושרים הרבה מהם על ראשו או לתוך מאכלו, הרי שכל אדם פטור אז מהישיבה בסוכה. וראה לעיל (פרק ג' סעיף ל"א).


כא. צער מחמת חום ומחמת זבובים, יתושים ושאר חרקים, כולל הן מציאות שהאדם עצמו מצטער מהם, והן אם האוכל מתקלקל בגללם, למרות שהאדם עצמו אינו מצטער מהם.


כב. צער מחמת קור כולל הן מציאות שלאדם עצמו יש צער מהקור, והן מציאות שעומד הוא להתחיל לאכול אוכל עם שומן, ובשל הקור הרב נקרש השומן, שאז פטור הוא מלאכול בסוכה, למרות שלאדם עצמו אין צער מהקור. ובמקרה שאת המאכלים השומניים שנקרשו אוכל בתחילת סעודתו, כיוון שכבר נכנס לאוכלם בביתו, יכול הוא להמשיך ולגמור את כל סעודתו בביתו. אך אם אינו אוכל את המאכלים הקרושים בתחילת סעודתו, עליו להתחיל לאכול את הסעודה בסוכה, ורק משיגיע לאכול את המאכלים שנקרשו, רשאי להכנס לביתו. ומכל מקום כתבו הפוסקים, שאם ניתן הדבר, יחמם מעט מאכלים אלו כדי שלא יהיו קרושים, ואז יוכל לאוכלם בסוכה.


דין ירידת גשמים בסוכה:


כג. אם יורדים גשמים לסוכה, פטורים הן מאכילה ושינה בה, והן משאר הדברים, כמבואר בסעיפים הבאים.


גשמים בעת האוכל:


כד. כמות הגשמים הפוטרת את האדם מאכילה ושתיה בסוכה היא כזו, שאם היו יורדים לתוך תבשיל של פול (שטבעו להתקלקל מהר אף במעט מים), היה התבשיל מתקלקל, הרי שאז פטורים ממצוות הסוכה. והיתר זה אמור אף אם אין שם תבשיל כזה.


כה. כאשר יורדים גשמים בעת האכילה בסוכה, ואין האדם יודע להעריך אם היו מקלקלים את תבשיל הפול הנ"ל, יאמוד בדעתו האם במקרה שגשמים כאלה היו יורדים לתוך ביתו, האם היה יוצא אז מביתו ועובר למקום אחר. ואם אכן היה יוצא מביתו, רשאי הוא לצאת אז גם מסוכתו.


כו. אין האדם פטור מאכילה בסוכה בשל הגשמים, אלא כשהגשמים יורדים עליו וגם על שולחנו. ואם אין הדבר כן, הריהו חייב לאכול בסוכה. ומכל מקום אם הוא איסטניס, ומצטער אף כשהגשם יורד לסוכתו אך לא ישירות עליו ועל שולחנו, יש אומרים שרשאי הוא לצאת מהסוכה ולאכול בביתו.


כז. מי שבימי החג או חול המועד אכל בסוכה, ובמשך סעודתו החלו לרדת גשמים ומשום כך נכנס לביתו והמשיך בסעודתו. אם כעבור זמן, בטרם שסיים את סעודתו פסקו הגשמים, אינו חייב לחזור לסוכה ולגמור שם את סעודתו, אלא יכול לסיימה בביתו. אך אם משנכנס לביתו לא הספיק עדיין להמשיך שם באכילתו ואז פסקו הגשמים, חייב לחזור לסוכה ולהמשיך בה את סעודתו.


כח. וכן מי שבשל הגשמים החל לאכול את סעודתו בביתו, ובמשך סעודתו פסקו הגשמים, אינו חייב להפסיק את סעודתו בביתו ולהמשיכה בסוכה (חוץ מהסעודה הראשונה שבליל החג הראשון) אלא רשאי לסיים את הסעודה בביתו.


גשמים בעת השינה:


כט. מי שישן בלילה בסוכה, ובמשך שנתו החלו לרדת גשמים (באופן שהוא פטור מלישון בסוכה) ומשום כך נכנס לביתו ושכב לישון שם (באופן המבואר במקורות). אם כעבור זמן פסקו הגשמים, אינו חייב לחזור ולישון בסוכה, אלא רשאי הוא להמשיך ולישון בביתו עד עלות השחר (או אף יותר מכך) לאחר שהתעורר משנתו. ודינים אלה אמורים לא רק לגבי מי שהחל לישון בסוכה ולאחר מכן החלו לרדת הגשמים ונכנס לביתו, אלא אף למי שכבר בתחילה הלך לישון בביתו בשל הגשמים ולאחר מכן הם פסקו.


ל. כמות הגשמים הפוטרת את האדם מלישון בסוכה אינה ככמות הפוטרת אותו מלאכול בסוכה (כנ"ל בפרקנו בסעיף כ"ד), אלא אף בגשם מועט יש לאדם צער לישון שם, וכבר אז רשאי הוא לישון בביתו.


לא. מי שישן בביתו בשל הגשמים, אך ישן הוא את שנתו ביום. כתבו כמה פוסקים שאם פסקו הגשמים, ולאחר מכן התעורר משנתו, צריך הוא מיד לחזור לסוכה אם רצונו להמשיך לישון.


לב. עוד מדיני הישן והאוכל בסוכה בעת שירדו גשמים, ראה כאן במקורות.


עוד מדיני ירידת גשמים:


לג. אם ירדו גשמים ולאחר זמן פסקו מלרדת, אך עדיין נוטפים מים מהסכך כך שלא ניתן לאכול בסוכה. אם לחברו יש סוכה שכיסו את הסכך שלה לפני ירידת הגשמים, כך שהסוכה נשארה יבשה ואין נוטפים בה מים, הרי שאם אין טרחה גדולה בדבר (והדבר מתאפשר גם מבחינת בעל הסוכה), עליו ללכת לאכול ולישון בסוכת חברו, כנ"ל בסעיפים ל"ח ומ"ג.


לד. מי שהיה בסוכה והחלו לרדת גשמים (הפוטרים אותו ממצוה זו) אזי כשיוצא מהסוכה יצא בצער ובכניעה, כמו עבד שמזג כוס לאדונו, ואדונו שפך לו אותה על פניו.


דין המצטער בלילה הראשון של החג:


לה. כפי שכתבנו בפרק הקודם, למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים, אף מי שמצטער, וכגון שיורדים גשמים לסוכתו, צריך בלילה הראשון של החג לאכול בסוכה לפחות "כזית" לחם. ואילו לדעת שאר הספרדים, המצטער פטור מישיבת הסוכה ואכילת "כזית" מהלחם אף בלילה הראשון. ומכל מקום למנהג האשכנזים, לכתחילה ימתין כשעה או שעתיים, כיוון שאולי בינתים יפסיק מקור הצער. ואם לא פסק הצער, בכל אופן למנהגם יאכל את "כזית" הלחם בסוכה, אך מבלי לברך את ברכת "לישב בסוכה", וכמבואר כל זה לעיל (בפרק י' סעיף כ"ח).


לו. אף לדעת המחמירים שבליל החג הראשון גם המצטער חייב לאכול "כזית" פת בסוכה, מכל מקום לענין שינה בסוכה מקילים, שאם הוא מצטער לישון בסוכה, הריהו פטור מלישון בסוכה אף בליל החג הראשון.


לז. למרות שחולה פטור ממצוות סוכה (כנ"ל בפרקנו סעיף י'), מכל מקום נחלקו הפוסקים אם חולה שאין בו סכנה חייב לאכול בסוכה "כזית" פת בלילה הראשון של החג (כנ"ל בפרק י' סעיף י"ד ואילך). יש המחייבים אותו באכילה זו, ויש הפוטרים אותו מכך. ומחלוקת זו אמורה הן לגבי הספרדים והן לגבי האשכנזים. ומכל מקום ברור הדבר שחולה שיש בו סכנה פטור מלאכול בסוכה אף בלילה הראשון של החג.


לח. אם כבתה התאורה בסוכה בליל יום טוב הראשון (ובגולה גם ביום טוב שני של גלויות), ואין לו אפשרות להדליק נרות (באופן המותר) בסוכה, וטרם אכל לפחות "כזית" מהלחם, והחושך גורם לו צער להיות בסוכה, עליו ללכת לסוכה אחרת שיש בה תאורה, ולאכול שם לפחות "כזית" מהלחם. ואם אין החושך גורם לו צער רב, ומעדיף הוא לקדש ולאכול "כזית" לחם בסוכתו, נראה בס"ד שיכול הוא לעשות כן בסוכתו, ולהמשיך את הסעודה בביתו. וכיצד ינהגו הוא ובני ביתו בשני מיקרים אלה לגבי הקידוש, ברכת "לישב בסוכה", הברכה על המשך הסעודה בביתו, ברכת המזון וכדומה, ראה כאן במקורות.


עוד מהלכות מצטער הפטור מהסוכה:


לט. מי שמחמת גודל סוכתו יכול לישון בסוכה רק כשידיו ורגליו כפופות, אינו נחשב כמצטער והריהו חייב לישון בה. וכן הדין אם עשה לכתחילה את הסוכה גדולה די הצורך, ומסיבות שונות הצטמצם שטחה כך שיכול לישון בה רק כשידיו ורגליו כפופות, שגם אז חייב לישון בה ואינו נחשב כמצטער. ויש מהפוסקים שכתבו שמי שהוא אדם מעונג, מכיר את עצמו שיהא לו דין מצטער כשישן בסוכה באופן שכזה, הריהו פטור מלישון בסוכה זו (וישתדל למצוא סוכה אחרת המתאימה לו לישון בה).


מ. יש מי שאומר שאף כאשר רוצים לישון בסוכה אך צפוף בה, אין להוציא את השולחן מהסוכה כדי להרחיב את המקום. אך דעת רוב הפוסקים שמותר להוציאו גם במקרה כזה.


מא. יש אומרים שמי שבסוכתו נמצאים אורחים, ואי אפשר לבקש מהם לצאת מהסוכה (כך שלמשל אינו יכול לישון בה), אם אין באפשרותו להיות בסוכה אחרת, דינו כמצטער הפטור מהסוכה.


מב. וכן יש אומרים שמי שמתבייש להכנס לסוכה, כגון שנמצאים שם שונאו או בעל חובו, או שהוא רוצה לאכול בסוכה אך אכילתו משונה וישנם אנשים בסוכה שיראוהו בכך, הריהו פטור מהסוכה.


מג. מי שכבתה לו התאורה בסוכה בשבת, כך שיש לו ממש חושך בסוכה והדבר גורם לו צער, ואילו בביתו יש לו אור, מותר לו לצאת מהסוכה ולאכול היכן שיש אור, ואינו צריך ללכת לאכול בסוכה אחרת. והיתר זה הינו בתנאי שהדבר קורה בשבת (וכנ"ל), וכן בתנאי שהמעבר לסוכה אחרת (שיש בה תאורה) והאכילה שם כרוכות בטירחה גדולה . אך אם אין הדבר כרוך בטירחה גדולה עליו ללכת לסוכה אחרת ולאכול שם. ואם קרה הדבר ביום טוב, ראה לעיל (בסעיף ל"ח).


מד. רק האדם המצטער בשל שהייתו בסוכה, הוא זה שפטור מהסוכה. אך אנשים אחרים המטפלים בו ומשמשים אותו, הם חייבים בסוכה. וראה עוד במקורות.


מה. אין אדם פטור מהסוכה בשל צער של ריח רע, רוח וכדומה, אלא אם הצער בא לו במקרה, והיינו לאחר שבנה שם את הסוכה. אך אסור לעשות לכתחילה את הסוכה במקום שיודע שיהא לו שם צער כדי להפטר ממצוות הסוכה. וראה עוד בסעיף הבא.


מו. נחלקו הפוסקים לגבי מי שעשה לכתחילה את סוכתו במקום שיהיה לו צער בעת האכילה או השתיה או השינה. יש אומרים שמכל מקום יוצא הוא ידי חובה בסוכה זו לפחות בדברים שאינו מצטער בהם (והיינו, שאם למשל יש לו צער לישון בסוכה, בכל אופן יוצא ידי חובה באכילה באותה סוכה). ויש אומרים שאינו יוצא ידי חובה בסוכה זו כלל, ואף בדברים שאינו מצטער בהם. ולכן לכתחילה יש להזהר מאד שלא לעשות סוכה שאינו יכול לאכול או לישון בה. ואם כבר עשה סוכה כזו, ראה דינו במקורות.


מז. הבונים את סוכותיהם בחצרות הבתים המשותפים, כך שבמשך שעות היום יש רעש רב (בעיקר בשל הילדים), וקשה להם אז לישון שם (ורק בלילה ניתן לישון שם), יש מי שאומר שאף לדעת המחמירים בסעיף הקודם, סוכות אלו כשרות.


מח. אין אדם יכול להפטר ממצוות סוכה בטענה שאין מקום בחצירו לבנות סוכה, ואם יבנה סוכה במקום אחר יותר רחוק, יגרום לו הדבר צער בשל הטירחה ללכת אליה. אלא חייב הוא לבנות סוכה במקום כלשהו, כדי שיוכל לקיים מצווה חשובה זו כהלכה.


מט. כתבו כמה פוסקים, שיש מיקרים שמי שפטור ממצוות סוכה ובכל אופן יושב בה, אינו מקבל שכר על כך ואף נקרא הדיוט. והסבירו הפוסקים, שדבר זה אמור רק לגבי דברים מסוימים. ומכל מקום מצאנו בכל הדורות חסידים ואנשי מעשה שהיו יושבים לאכול בסוכה גם בזמן שהיו פטורים מכך, ואפילו בעת ירידת הגשמים, והסבירו את מעשיהם על פי אדני ההלכה הצרופה.


נ. דיני המצטערים לגבי חזרתם מהבית לסוכה אמורים לא רק לגבי מצטער מחמת ירידת גשמים, אלא גם לגבי שאר סוגי המצטערים, כנ"ל בסעיף כ"ז (לגבי מצטער באכילה), בסעיף כ"ט (לגבי מצטער בשינה) ובסעיף ל"ה (לגבי המצטער בליל החג הראשון). ועוד מדיני מצטער הפטור מן הסוכה, ראה כאן במקורות.


דין חתן, ברית מילה וסעודת מצוה בסוכה:


נא. מעיקר הדין החתן במשך שבעת ימי המשתה, ושושביניו (היינו חברים ושאר אנשים הבאים לשמחו), פטורים ממצוות סוכה כשאוכלים עם החתן. ויש המחייבים אותם במצוות סוכה. ולכן ראוי שהחתן ושושביניו יאכלו בסוכה, אך לא יברכו את ברכת "לישב בסוכה", וכן פשט המנהג.


נב. נחלקו הפוסקים אם חתן חייב באכילת "כזית" מהלחם בליל החג הראשון. ולמעשה ראוי להחמיר, שיאכל בסוכה, אך מבלי לברך את ברכת לישב בסוכה.


נג. נחלקו הפוסקים אם יש לעשות את ברית המילה עצמה בסוכה. יש אומרים שאין לעשותה בסוכה, ויש אומרים שאדרבא, נכון מאד לעשותה בסוכה (כמבואר במקורות).


נד. סעודת ברית מילה יש לעשות בסוכה. וכן סעודת פדיון הבן, סעודת בר-מצוה, סעודת אירוסין וסעודת סיום מסכת, יש לעשות בסוכה.


חיוב אבל בסוכה:


נה. אבל חייב במצוות סוכה כשאר האנשים. ואם אונן חייב בסוכה, ראה כאן במקורות.


חיוב שלוחי מצוה בסוכה:


נו. שלוחי מצוה (כגון ההולך להקביל פני רבו) פטורים ממצוות סוכה, בין ביום ובין בלילה. וראה עוד לקמן (בסעיף נ"ח).


נז. נחלקו הפוסקים אם שלוחי מצווה נחשבים רק אותם שכל כוונתם הינה לשם שמים, ואין להם כלל טובת הנאה מכך, או שאף אם יש להם רווח כלשהו משליחותם עדיין נחשבים הם כשלוחי מצווה.


נח. שלוחי מצוה פטורים מהסוכה אם יש טורח בדבר, כגון שצריך לבנות סוכה, או אפילו שכבר ישנה סוכה בנויה אך יש טורח ללכת אליה, או שאין טורח בכך אך קשה לאכול או לישון בה והדבר יפגע בשליחות המצוה שלהם, שבכל המיקרים הללו פטורים הם מהסוכה. אך אם אין טורח בדבר, והדבר לא יפגע בשליחותם, חייבים הם לקיים את מצוות הסוכה.


חיוב חיילים ושוטרים במצוות סוכה:


נט. דין חיילי צה"ל בדרך כלל הינו כשלוחי מצווה, אך לצערנו לעיתים דינם כשלוחי עבירה, וכפי שיבואר בס"ד בסעיפים הבאים. ומכל מקום מוטלת החובה על אנשי הרבנות הצבאית הראשית לבנות סוכות לכל חיילי צה"ל באשר הם שם, לאותם שהינם חייבים במצוות סוכה. וחובה זו מוטלת גם על אנשי הרבנות של המשטרה והשב"ס.


ס. חיילים בבסיס קבע צריכים לבנות סוכה, לאכול ולישון בה. ואם קשה להם לישון בסוכה מפאת הרעש, היתושים, החום וכדומה, והדבר יפגע בתפקודם, פטורים הם מלישון בה. וראה עוד במקורות.


סא. בס"ד הדבר ברור, שחיילים בפעילות מבצעית, כגון בסיור רגלי או ממונע, בעת פריסת מארב וכדומה, פטורים לגמרי ממצוות סוכה, ורשאים לאכול ולישון בכל מקום, כפי צורכם הביטחוני, ולא ינסו להחמיר בדבר.


סב. גם חיילים הנמצאים באימון בשטח (כגון באימון חי"ר, טנקים, נגמ"שים ותותחנים), פטורים בעת האימון ממצוות סוכה. ובאשר לזמן המנוחה (בשטח) שבין תרגיל לתרגיל, הרי שדינם מבואר לעיל (בסעיף נ"ח), שאם יש טורח בדבר, כגון לבנות את הסוכה או ללכת אל סוכה שכבר בנויה במקום רחוק, הריהם פטורים ממצוות הסוכה. וכן פטורים הם משינה ומאכילה בסוכה אם הדבר יפגע לאחר מכן בפעילותם הצבאית.


סג. שוטרים, אנשי מג"ב, יס"מ, ימ"מ וחיילים, העתידים לעשות (ח"ו) פעילות האסורה עפ"י ההלכה, כגון פעילות המחלישה את הקשר בין עם ישראל לארצו, חייבים לישון ולאכול בסוכה, בפרט אם הדבר יפגע לאחר מכן בתיפקודם.


חיוב שומרים, פועלים וכדומה, במצוות סוכה:


סד. שומרי מפעלים או אזורי בניה, היכולים לשמור ממקום אחד, צריכים לבנות סוכה, ולאכול (ולישון) בה, אם אין הדבר מסוכן ואינו פוגע בשמירתם.


סה. המוכרים בחנויות, אף על פי שבשאר ימות השנה רגילים הם לאכול בחנות, מכל מקום צריכים הם לדאוג שתהיה להם סוכה סמוכה לחנותם, ויאכלו בסוכה את ארוחותיהם. וכן פועלים העובדים במפעל, צריכים הם לעשות סוכה ולאכול בה את ארוחותיהם.


חיוב הולכי דרכים במצוות סוכה:


סו. הולכי דרכים ביום פטורים ממצוות סוכה ביום וחייבים בה בלילה. והולכי דרכים בלילה פטורים ממצוות סוכה בלילה וחייבים בה ביום. וישנם פירושים שונים להלכה זו, כמבואר במקורות.


סז. לאור הנ"ל כתבו הפוסקים, שמי שנוסע באוטובוס וכדומה מעיר לעיר (כגון שחוזר בלילה משמחת בית השואבה בישיבתו, לעירו ולביתו), מותר לו להרדם בדרך. וכן מי שטס במטוס כמה שעות, מותר לו לישון ולאכול שם סעודת קבע.


סח. נחלקו הפוסקים לגבי היוצאים לטיולים בחג הסוכות, כשרוצים הם לישון ולאכול סעודות קבע (כנ"ל בפרק ט'), האם חייבים הם לעשות זאת בסוכה, או שפטורים הם ממצוות סוכה בעת הטיול. ומכל מקום יש יותר מקום להקל לאותם המטיילים ביהודה, בבנימין ובשומרון.


שאר הפטורים ממצוות הסוכה:


סט. עוד מדיני הפטורים ממצוות סוכה, ראה כאן במקורות.


ע. אף הפטורים ממצוות הישיבה בסוכה, חייבים במצוות השמחה בחג, שנאמר (דברים פרק ט"ז פס' י"ד-ט"ו): "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". ועיקר מצווה זו הינה לשמח את הגר, היתום והאלמנה, וכן את שאר העניים האומללים, וזוהי שמחת המצווה האמיתית של החג.


הערות

[1]א. מתי חייבים במצוות סוכה ומתי מברכים ע"כ, כ"ז מבואר עפ"י מרן (בסי' תרל"ט) והנו"כ.


[2]ב. בענין מתי פטור ממצוות סוכה, הוא עפ"י מרן (סי' תרל"ט סעי' ה'-ז'). ואלו אנשים פטורים הוא עפ"י מרן (סי' תר"מ כולו).


[3]ג. משנה בסוכה (דכ"ח, א'), מרן (סי' תר"מ ס"א), אלף למטה (סי' תרכ"ה סצ"ח) וש"פ.


והטעם דפטורות, משום דהוי הלל"מ (גמ' סוכה דכ"ח א'). ושאלו בגמ' (שם) מדוע הוצרכה הלכה למ"מ לפוטרן הרי כל מ"ע שהזג"ר נשים פטורות. ותי' אביי דאילולא הלל"מ היינו דנים לחייבן מפני שכתוב "בסוכות תשבו", כעין תדורו. מה דירה איש ואשתו, אף סוכה כן. ורבא תי' דאילולא הלל"מ הינו לומדין לחייבן מדין גז"ש ט"ו ט"ו מפסח, מה בחג המצות האשה חייבת במצות מצה (עפ"י פסחים דמ"ג, ב'), כך הינו מחייבין אותן גם בסוכות, קמ"ל הלל"מ. עיי"ש. וכ"כ המ"ב (סי' תר"מ סק"א).


וכ' בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקמ"ח סי"ט), דאפי' אינן טהורות רשאיות לישב בסוכה. ע"כ. וע"ע שם בחזו"ע (בדף ק"ח).


אשה שנהגה לאכול דווקא בסוכה פת ושאר דברים שהאנשים חייבים לאכול אותם בסוכה, אם נהגה כן פעם אחת, על מנת לעשות כן תמיד, או שנהגה כן לפחות שלוש פעמים, הרי שנחשב הדבר שהוא נדר עבורה, ואם רוצה להפסיק מנהג זה, צריכה היא לעשות התרת נדרים. וראה על כך במקראי קודש הל' ראש השנה (פרק ב' סעי' ג' ופרק י' סעי' ג').


חז"ל אמרו במפורש שאשה (גדולה משתים עשרה שנה) פטורה ממצות סוכה, ומזה נלע"ד שיש ללמוד מק"ו שילדה פחות מגיל מצוות פטורה ממצוות סוכה.


[4]ד. כן מבואר במשנה ובגמ' הנ"ל. וכ"כ בחזו"ע (שם דקמ"ט סי"ט).


[5]ה. א"ר. מ"ב (סי' תר"מ סק"א). חזו"ע (שם דקנ"א) וש"פ. וכ"ז עפ"י שו"ע (סי' י"ז ס"ב) שנשים (אשכנזיות) מברכות גם על מ"ע שהזג"ר, עיי"ש. וע"ע בנט"ג (פס"ו ס"ב). וע"ע לעיל (פ"ט הערה ר"י).


[6]ו. חזו"ע (שם דקמ"ט סי"ט). נט"ג (פס"ו ס"ב). וראה לעיל (פרק ט' סעי' ס"ט והערה ר"י).


[7]ז. מ"א. מ"ב (סי' תר"מ סק"א) וש"א.


[8]ח. שכ"מ מהמ"ב (סי' תר"מ סק"א), ופשוט. וכן עדיף לעשות, עכ"פ לספרדיות.


[9]ט. בענין עניית "אמן" ע"י אשה השומעת ברכת "לישב בסוכה" בקידוש, ראה חזו"ע (שם דקמ"ט-קנ"א סי"ט) וש"פ, כנ"ל (בפ"ט סעי' ס"ט).


ובענין אשה ששכחה לומר "יעלה ויבא" בברהמ"ז בחג בכלל, ובליל יו"ט ראשון בפרט, עיין בפ"י (סעי' ל"ח).


[10]י. משנה בסוכה (דכ"ח, א'). מרן (סי' תר"מ ס"א).


[11]יא. משנה (שם). מרן (שם ס"ב).


ומה שכתבנו שהוא מדרבנן, כן מבואר בגמ' ובשו"ע (סי' תר"מ ס"ה), וכמש"כ שם שהוא מד"ס כדי לחנכו במצוות.


ומה שכתבנו גבי בני ה' או ו' שנים. הנה במשנה נקטו רק "קטן שאינו צריך לאמו". ועיי"ש בגמ' (בעמ' ב') דבי רבי ינאי אמרי דפי' כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. ורשב"ל אמר כל שניעור ואינו אומר "אמא, אמא" (כמסקנת הגמרא. ולא ניעור משנתו). ומרן (שם) כ' שקטן שא"צ לאמו הוא "כבן חמש כבן שש". והגר"א שם כ' שמש"כ בשו"ע "כבן חמש" הוא ט"ס (הב"ד בשעה"צ סק"ג). וע"ע בב"י.


וכתבו הט"ז והמ"א בענין הא דחמש או שש שנים, שכ"א כפום חורפיה. ע"כ. והיינו דאם הקטן חריף שיעורו מבן ה' ולמעלה. ואם אינו חריף ה"ז מבן שש ולמעלה. הב"ד המ"ב (סק"ד) ושעה"צ (סק"ג). והוסיף, שלדעה זו אין נ"מ בין אם אביו נמצא במתא או ליתיה במתא. ע"כ.


[12]יב. ב"ח. א"ר. ביכור"י. בית מאיר ועוד. הב"ד המ"ב (ססק"ד). והטעם בכ"ז הוא משום שהבן רגיל להיות עם אביו ולכן א"צ אז כ"כ לאמו. וכ"ה אף אם הבן אינו חריף [מ"ב (ססק"ד). ויש להעיר, שיש מיקרים שאבי הבן נמצא בעיר, ואפי' מגיע כל יום הביתה, ובכ"ז אינו רואה את בנו אלא משבת לשבת. ונמצא בן זה קשור יותר לאמו. אך אלה מיקרים מיוחדים. והמבין יבין].


ולדעה זו אם אין אביו במתא כל השנה, אע"פ שמגיע הוא לביתו למשך כל חג הסוכות, מ"מ קטן זה מורגל עם אמו, ושיעורו להתחייב בסוכה הינו משש שנים ולמעלה [ביכור"י. שעה"צ (סק"ה)].


ומה שכתבנו שכ"ה לאשכנזים, זאת משום שמרן (שם) לא פסק כן. ואע"ג שהרב כה"ח (סי' תר"מ סק"ט) הביא דעה זו, מ"מ כל הפוס' שהביא שם הינם אשכנזים.


יש להעיר, שהגר"מ אליהו זצ"ל כ' בהל"ח (פנ"א סל"ו), שילד פיקח, שיודע לאכול ולהתלבש לבד, חייבים הוריו לחנכו מגיל חמש שנים שיאכל בסוכה. וילדים רגילים חייבים מגיל שש שנים. ויש מקילים ואומרים שילד חריף חייב מגיל שש, וילד רגיל מגיל שבע. עכ"ד. וכ' כן עפ"י הג' בא"ח ("האזינו" סי"א) מ"ב וכה"ח הנ"ל. ומשמע שתפש את שיטת מרן בהא, ושלא כב"ח ודעימיה. ומ"מ אנו נקטנו דוקא את שיעורי מרן בשו"ע, ותו לא מידי.


[13]יג. אם אין לקטן זה אב, י"א שאמו ובי"ד חייבים לחנכו [מ"ב (סק"ה) בשם פוס'. וע"ע בכה"ח (סי' תר"מ סקי"א). ור' מש"כ בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר גבי חיוב האם במצוות חינוך הקטן. עיי"ש].


י"א שאם הקטן אינו יכול לסבול הצינה והקור כשהוא ישן בלילה הסוכה, אפי' הוא קטן שהגיע לחינוך, פטור מן הסוכה. ושכן המנהג [הליכות שלמה (מועדים דקע"ו) בשם הגרשז"א זצ"ל. הב"ד בחזו"ע (שם דקנ"ב ססע"י כ'). וכ"כ בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 9) עפ"י ערוה"ש (סעי' ב')].


יש לדון גבי קטן שהגדיל ונעשה בר-מצוה במשך חג הסוכות, האם יברך "שהחיינו" בכניסתו הראשונה לקיים מצוות סוכה כבר חיוב כגדול [וכעין זאת לכאו' יש לדון גבי קטן שהגדיל במשך ימי חנוכה, שמדליק נ"ח כגדול. אך יש לחלק, דהתם לכאו' יוצא מעיקר הדין בהדלקת אביו, ועוד יש לדון אי גבי חנוכה הוי מצוה נמשכת מהיום הראשון, וכמו שדנו הפוס' גבי קטן שהגדיל בספירת העומר, אי בהגיעו למצוות יספור "בברכה", דהא יש מ"ד שכל הספירה כולה חטיבה אחת. ואולי גם בחנוכה הדין כן. אף שגבי חנוכה נראה שאין הדבר כך, דהא מי שלא הדליק ביום הראשון מברך על ההדלקה ביום השני, ואף מוסיף לברך "שהחיינו" (בתנאים מסוימים). וכן יש לדון גבי קטן זה בפסח. דהא לשיטת הגאון שיש מצוה לאכול מצות בכל ימי הפסח (ר' למשל מ"ב סי' תרל"ט סקכ"ד), ה"ה בקטן שהגדיל בימי הפסח, אך שם אין מברכים את ברכת המצוות. ומ"מ נראה בס"ד שבני"ד יש מקום טפי לברך "שהחיינו". וצ"ע]. ואח"כ ראינו שבפסתש"ו (שם סק"ב) כתב שנכון שקטן כזה יברך "שהחיינו" על פר"ח ויפטור גם את מצוות סוכה. עיי"ש.


[14]יד. עפי"ד מרן (בסי' תר"מ ס"ה) שקטן שא"צ לאמו חייב בסוכה מד"ס כדי לחנכו במצוות, כתבו האחרו' שאף לאדם שאינו אביו ואמו אסור להאכיל קטן זה מחוץ לסוכה [א"ר (סי' שמ"ג סק"ג). מ"ב (סי' תר"מ סק"ה). שש"כ (פנ"ב סי"ח) חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקנ"ב ס"כ) וש"א]. וכתבו שאסור להאכילו בידים, דהיינו ליתן האוכל לתוך פיו, או לצוותו לאכול מאוכל זה (מ"ב שם). ואם רק מניח האוכל לפניו מבלי לצוותו לאכול מזה אלא הוא אוכל מעצמו, לאדם שאינו אביו ואמו מותר הדבר, אך מ"מ אביו מחוייב מצד מצוות חינוך למונעו מלאכול מחוץ לסוכה (שעה"צ שם סק"ח).


וכל זה אמור לא רק גבי איש, אלא אף אשה, שבעצמה אינה חייבת במצוות סוכה, אפ"ה גם לה אסור להאכיל קטן זה (חזו"ע שם הערה מ"ג).


והסבירו הפוס' הטעם, שהרי אסור להאכיל קטן אפי' איסור דרבנן (ר' שו"ע סי' שמ"ג), וא"כ כ"ש שאסור להאכילו איסור עשה דאו' (א"ר וחזו"ע שם).


הקשו אחרוני זמננו מדוע בני"ד החמיר המ"ב שלא להאכיל קטן מחוץ לסוכה, ואילו לגבי נתינת אוכל לקטן בשבת לפני הקידוש היקל המ"ב עפי"ד המ"א [ר' מ"ב (סי' רס"ט סק"א) וע"ע בשו"ע הגר"ז (סי' רס"ט ס"ג)]. ור' במ"א שם הרבה טעמים להתיר גבי קידוש. בס"ד חשבנו שאולי ניתן לתרץ שגבי סוכה זה איסור דאו', והיינו ביטול מצוות עשה של ישיבה ואכילה בסוכה. משא"כ באכילה לפני הקידוש דשבת. והרה"ג שלמה הירש שליט"א תירץ, שגבי האכלת קטן לפני הקידוש דשבת אין בזה איסור עצמי של האכילה אלא רק מצד כבוד הקידוש. אך בהאכלת קטן מחוץ לסוכה יש בזה איסור עצמי של אכילה מחוץ לסוכה. וחוץ מזה שיש גם לתרץ שהאכלת הקטן מחוץ לסוכה יש ביטול מ"ע דאו', משא"כ בהאכלתו לפני הקידוש שאין זה כרוך בעשה או לאו דאו'. עכת"ד. ואכן נראים בס"ד תירוצים אלה אע"ג שלכאו' ניתן לומר ק"ו הפוך שאיסור האכילה בסוכות אינו אלא במקום מסויים, והיינו מחוץ לסוכה, משא"כ בקידוש דשבת שהאיסור שייך בכל מקום. מ"מ למעשה האיסור דסוכה חמיר טפי.


ועוד בענין ספי ליה לקטן באיסורי דאו' ודרבנן, ע"י אביו, ע"י בי"ד או ע"י אחר, ובאיזה גיל של קטן מדובר, ראה מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א ענפים 1-6, ובפרט בענף 4). עיי"ש בדין ספי ליה בידים, ובדין אפרושי מאיסורא של קטן אוכל נבלות. ואכמ"ל.


וגבי כמות האוכל האסורה. כפי שכתבנו, איסור זה חל רק על דברים שמעיקה"ד חייבים לאוכלם בסוכה. שכ"כ בחזו"ע (שם סעי' כ'), שהאיסור הוא להאכילו יותר מכביצה מהפת, וכשיעור זה מפת הבבכ"ס. אך פירות או תבשיל שרי לכתחי', דלא שייך להחמיר בהם גבי קטן. עכת"ד (ולא כ' טעם לכך. ונראה שהטעם דאע"ג שאסור למיספי לקטן אף איסור דרבנן (ר' מרן סי' שמ"ג ס"א), מ"מ אכילת פירות ותבשיל מחוץ לסוכה אינו אסור אף מדרבנן, אלא יש המחמירים בכך מצד מנהג. ואף מש"כ בחזו"ע להחמיר ביותר מב"כביצה" של פהבבכ"ס הוי חומרא ואינו מעיקה"ד אף לא מדרבנן, אלא ממנהגא, כנ"ל (בפרק ט' סעיף ל"ג גבי האשכנזים וחלק מהספרדים). ואח"כ ראינו שכ"כ בפסתש"ו (סי' תר"מ סק"ב) בשם הישועות חכמה לבעל מסגרת השולחן (סי קל"ה סט"ו), שהאיסור הו"ד בפת או מזונות או תבשיל מחמשת מיני דגן, אך שאר מאכלים ומשקים אין להחמיר עליו שיאכל בסוכה (אף שאינו מברך ע"כ).


ודנו הפוס' אי גבי קטן יש להחמיר ולמונעו מלאכול מחוץ לסוכה אף פחות מכביצה (ואף יברך "לישב בסוכה") כיון שכבר בפחות משיעור זה הוא שבע, ובפחות מכביצה אצלו הוי שיעור חשוב. ובחזו"ע הסיק הגרע"י שליט"א שרק משיעור חיוב של גדול יש לחנך את הקטן, דמכיון שאין מצוות החינוך אלא כדי להרגילו שיעשה כן לכשיגדל, לכן שיעור חיובו הוא כחיוב גדול. והזכיר דברי שו"ת החת"ס (או"ח סי' מ"ט ובליקוטי הערות שם). וע"ע בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 8), שנשאר בצ"ע.


[15]טו. שנא' גבי חיוב בסוכה "כל האזרח בישראל", לרבות הגרים. ור' בחזו"ע (שם דקנ"א ססע"י י"ט ובהערה מ"ב) מדוע דוקא הכא הוצרכו לרבות הגרים אע"פ שבשאר המצוות הם בכלל ישראל.


ובענין סומא. בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' ה' סקט"ו) הב"ד שו"ת בשמים ראש שהסתפק גבי חיוב הסומא בסוכה, ודחה דבריו, וכתב שלא יעלה על הדעת לפוטרו ממצוות סוכה. שאמנם אין הסומא רואה את הסוכה, אך אדם אחר יכול לראותו בה ועי"כ לדעת כי בסוכות הושיב ה' את בני ישראל בצאתם ממצרים [וממילא ידוע שאין לסמוך ע"ד שו"ת בשמים ראש, וכמש"כ בכמה ספרים, וכגון בקריינא דאיגרתא (ח"ג סי' קל"ח), שכ' שאי אפשר לסמוך ע"ד שו"ת בשמים ראש כלל, דהרבה דברים מזויפים הוכנסו אליו ע"י המשכילים הארורים. וכבר כתבנו ע"כ בכמה דוכתי בספרי מקראי קודש וקדושת השבת].


גם בס' סוכת שלם (ברוור. סי' כ"ח סקכ"ב) דן בחיוב הסומא בסוכה, והסיק שהסומא חייב בסוכה אם יכול הוא להגיע אליה בכוחות עצמו או ע"י אחרים. וכן הסיקו בשו"ת משיב שלום (להרה"ג ר' שלום יוסף הלוי. סי' ק') ובשו"ת אמרי ברוך (סי' א') לחייב את הסומא בסוכה [הב"ד בספר הסומא (להרה"ג אריה רודריגז שליט"א. על סי' תר"מ)].


נמצאנו למדים שלד' הפוס' אכן הסומא חייב בסוכה (ורק יש לדון אם אין לו מישהו שיבנה סוכה עבורו, או שיש לו סוכה ואין ביכלתו להגיע אליה, וכגון שאין מי שיביאהו אליה, דאז לכאו' י"ל דאונס רחמנא פטריה).


[16]טז. מרן (סי' תר"מ ס"א), וכ' דחייבים מספק [וכעין זאת כ' מרן בשו"ע (סי' י"ז ס"ב) גבי ציצית, שחייבים מספק, ורק לא יברכו. וכ"כ במ"ב (סי' ל"ח סק"י) שטומטום ואנדרוגינוס חייבים בתפילין מספק, ככל המצוות].


בענין מהו טומטום, כתוב בשו"ע (בסי' י"ז ס"ב) שפי' שלא נודע אם הוא זכר או נקבה (שסתום באותו מקום). ואנדרוגינוס פי' שיש לו זכרות ונקבות [וכן הוא במ"ב (סי' תר"מ סק"ב). ועיי"ש במ"ב (סי' י"ז סק"ח), ששניהם ספק, ובשם המלבי"ם בארה"ח שזה לאפוקי מ"ד שאנדרוגינוס הינו בריה בפנ"ע].


[17]יז. מ"ב (סי' תר"מ סק"ג). והטעם משום דברכה הריהי מדרבנן וספיקא לקולא, כבשו"ע סי' י"ז ס"ב. ומ"מ אם רוצים לברך הרשות בידם, דלא גריעי מאשה (מ"ב סי' תר"מ שם). וכ"ז לאשכנזים. אמנם יש להעיר שלמ"ד שאנדרוגינוס הינו בריה בפנ"ע צ"ע אי רשאי לברך על סוכה. דדוקא גבי נשים ס"ל לר"ת שיכולות למשוך את חיוב המצווה עליהן, אך מנין שכ"ה לאנדרוגינוס אם הינו בריה בפנ"ע [אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר: גם הוא קיבל התורה בסיני. עכ"ל]. ומאידך יתכן שלר"ת גם הם יכולים לברך, שהריהם בכלל כל ישראל. וצ"ע. ועוד צ"ע, מדוע גבי ציצית אסרו על טומטום ואנדרוגינוס לברך [מרן (סי' י"ז ס"ב) ומ"ב (סק"ז). ועיי"ש שאין הכוונה שאינו חייב לברך, אלא שאסור לו לברך], וגבי סוכה התירו לו אם רוצה (מ"ב סי' תר"מ סק"ג). ויכולתי בס"ד לתרץ זאת, אך הרמ"א לכאו' לא יקבל את תרוצי. והוא שגבי ציצית ותפילין יש מקום לאסור זאת עליהם מדינא, כמו שאסרו זאת גבי נשים, וכמש"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל עה"פ "לא יהיה כלי גבר על אשה" (דברים פ' כ"ב פס' ה') וז"ל: לא יהיה גוליין דציצית ותפילין דהינון תיקוני גבר, על איתא. עכ"ל. והיינו שיש ממש איסור לאשה ללבוש ציצית ותפילין. דעי"כ תהא דומה לאיש ותלך לישב בין האנשים, ואין זו אלא לשם ניאוף [רש"י שם עפ"י הגמ' בנזיר (דנ"ט, א')]. וכ"ה אולי גבי טומטום ואנדרוגינוס (העיר חתני שיחי', שגבי אנדרוגינוס אולי אפשר לדחות זאת מהברייתא במס' ביכורים בשלהי המסכת, דאיתא שאנדרוגינוס נושא ואינו נישא. עיי"ש. משא"כ בסוכה שלכאו' אין חשש אם אשה תשב בסוכה. לכן יש צד יותר לאסור ציצית ותפילין על טומטום ואנדרוגינוס (כמו על אשה) יותר מסוכה. ועדיין יש מקום לדחות זאת, ואכמ"ל. ומ"מ הרמב"ם והרמ"א ועוד פוס' לא ס"ל הכי. שהרמב"ם כתב (בפ"ג מציצית ה, ט') שנשים (ועבדים) שרצו להתעטף (בציצית) מתעטפין בלא ברכה. וכן הרמ"א לא ס"ל הכי, מדכתב (בסי' י"ז שם) שמעיקה"ד נשים יכולות ללבוש ציצית ואף לברך עליה, ורק משום יוהרא לא תעשינה כן. ומשמע דלא ס"ל כתרגום יב"ע הנ"ל [ועוד לא חקרתי מהי דעת הקבלה בענין ציצית ותפילין לאשה. רק ידוע לנו בגמ' בעירובין (דף צ"ו) שמש"נ שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, הסביר רבינו האריז"ל שזאת משום שהיתה לה נשמה של גבר, וידעה זאת. ולכן גם הניחה תפילין. ומשו"ה, הסביר רבינו האריז"ל, גם לא היה לה וולד עד יום מותה, כולל יום מותה, כי לא יכלה לילד ילדים (ולכאו' זה שלא כרב חסדא, כמובא בסנהדרין דכ"א, א', שביום מותה היה לה וולד, וכמו שהיה לרחל אמנו). וראה כעין זאת בכה"ח (סי' ל"ח סקי"ט). ומ"מ רבינו הרמ"א ז"ל לא ידע את דברי רבינו האריז"ל, כיון שהיה ממש בתקופתו ועדיין דברי האריז"ל ומהרח"ו ז"ל לא הגיעו לאשכנז. אך את דברי הזוה"ק ידע גם ידע רבינו הרמ"א ז"ל, ואף חיבר רבינו הרמ"א ז"ל פירוש על הזוהר הקדוש [כמובא בספר שם הגדולים (למרן הגחיד"א. מערכת הגדולים. ערך מהר"ם אסרלש). הב"ד במבוא לטור השלם הוצ' שירת דבורה (בדף ז' שם, בהקדמת הרה"ג חיים שלמה רוזנטל שליט"א לספר ד"מ השלם), שהמעתיק הראשון של הד"מ, הרב אליהו ב"ר משה לונץ ז"ל, קיבל בשכר העתקתו זו במתנה מאחיו של הרמ"א, הג' מוה"ר אליעזר (חתן המהרש"ל) את פירוש הרמ"א על הזוה"ק. וכידוע חיבר רבינו הרמ"א ז"ל גם את ספר תורת העולה, שהוא ספר על הקורבנות וטעמיהם, המשלב את תורת הקבלה עם הפילוסופיה האלוקית. אשריהם חכמי אשכנז שלא הניחו פינה וזוית שלא עסקו בה. והארכנו די בכ"ז, ואין להאריך עוד]. וכעת (בשנת תשע"ג) ראינו שכ' הגרי"ח בשו"ת סוד ישרים (שבסוף שו"ת רפ"ע. ח"א סי' י"ב) שעפי"ד האריז"ל יש לחלק בין המניעה לנשים לקיים מצוות ציצית, תפילין וספירת העומר, לבין קיום שאר מ"ע שהזג"ר. וע"ע ביבי"א (ח"א סי' מ"ב סק"ז), ומה שכתבנו בס"ד לקמן (בחלק הבא בס"ד) בפרק י"ז הערה ח' (החייבים והפטורים ממצוות ד' מינים).


בס"ד נשוב לני"ד. ומ"מ נראה שלמנהג הספרדים טומטום ואנדרוגינוס אינם רשאים לברך את ברכת "לישב", שהרי סב"ל, דשמא דינם כאישה, ונשים ספרדיות אינן מברכות ברכה זו, כנ"ל (בהערהו').


[18]יח. עבד פטור מהסוכה (מרן סי' תר"מ ס"א). והיינו עבד כנעני, דהא עבד עברי חייב בכל המצוות. והטעם, דדינו כאשה (מ"ב סק"א). ומי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב בסוכה (מרן שם). ונראה בס"ד שמ"מ לא יברך את ברכת "לישב", דאין כולו חייב במ"ע זו, ולכאו' הברכה נתקנה רק על מי שכל גופו מחוייב בכך (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע לענ"ד. עכ"ל). ולא דמי לקטוע איבר שבכ"ז מברך, דהא התם כל גופו שנשאר חייב במצוה, משא"כ בני"ד שרק חלק מגופו הקיים חייב במצוה זו. ואכמ"ל.


[19]יט. עיקר ד"ז שחולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, כך שנינו במשנה סוכה (דכ"ה, א'), וכ"פ מרן (בסי' תר"מ ס"ג).


וטעם הא דחולים פטורים, משם דכתיב תשבו - כעין תדורו, ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב דוקא בביתו אלא היה הולך למקום שנקל לו לחוליו (רבינו מנוח. מ"ב סק"ו, וש"פ).


וטעם הא דהמשמשים פטורים, לפי שהם עוסקים במצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה (לבוש. מ"ב סק"ז וש"פ). ואגב, מזה משמע, שהחולה עצמו שעוסק ברפואת עצמו ע"י שהולך למקום שטוב לרפואתו, ואף בולע תרופות, יוצא שאינו נפטר מטעם דעוסק במצוה. וזה כדברי הג"ר אשר וייס שליט"א בס' מנחת אשר (לבראשית, רס"י ל"ט). ועיי"ש שהב"ד הבנין שלמה בשם ס' בשמים ראש [שהוא כשלעצמו ספר שהפקפוק עליו רב, דאינו מרבינו הרא"ש, וכמו שכבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות ט' באב (פ"ה הערות י"ט וכ"ה) ובעוד מקומות. ואכמ"ל], שהוא כתב לפטור חולה מהסוכה מטעם שעוסק במצוה. הבאנו דבריו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"ב במילואים, פ"ד ענף 17). עיי"ש מה שדננו בס"ד בענין זה בפני הגר"א וייס שליט"א. ואכמ"ל.


וע"ע בענין חולים בסוכה, בס' נט"ג (פס"ד).


[20]כ. גבי חולה שיב"ס, כך איתא בגמ' בסוכה (דכ"ו), וכ"פ מרן (בסי' תר"מ ס"ג).


גבי חולה שאיב"ס, כך איתא בגמ', וכ"כ המ"ב (סק"ח) עפ"י הגמ'.


[21]כא. גמ'. מרן (שם). מ"ב (שם).


ומה שכתבנו שכ"ה כשקשה להם להיות בסוכה, כ"כ הלבוש והמ"ב (סק"ט). ומ"מ מסתבר שיש להקל להם רק כשבבית יקל מעליהם החולי ויצטערו פחות. והוא עפ"י הרמ"א (סי' תר"מ ססע"י ד') והמ"ב (סקל"א). שכן מסתבר, דאל"כ מדוע שיפטר מהסוכה.


ואם כואבים לו שאר איבריו, ולאו דוקא ראשו או עיניו, נחלקו בזה הפוס'. שהגר"י עייאש זצ"ל בס' לחם יהודה מחמיר (דשאני עיניים והראש שהם איברים חיוניים, אך במיחוש יד ורגל לא מיפטר מסוכה). ואילו רבינו המאירי בסוכה (דכ"ו, א') מיקל, וכ' דה"ה באיבר אחד מאיבריו דפטור. הב"ד בחזו"ע (שם דקנ"ח הערה מ"ח) וצידד להקל כרבינו המאירי, וכ' שאם נוח לו יותר להיות בביתו בשביל לטפל בטיפול מסוים, מותר לו לצאת מחוץ לסוכה. ע"כ.


[22]כב. כן פשוט מהגמ' והשו"ע שם.


[23]כג. שכ"ד האורחות חיים. הב"ד מרן (שם בס"ג) בשם "יש מי שאומר". ומ"מ גבי חולה שיש בו סכנה, אף לדעה זו פטורים המשמשים אותו (מ"ב סקי"א).


[24]כד. שכ"מ ממרן (שם) מדפטר רק בזמן שצריך להם.


[25]כה. השע"ת והמ"ב (סק"י) כתבו כן רק גבי ב' מטפלים והחולה א"צ לשניהם בבת א', הרי שהשני צריך לאכול בסוכה בעת שימושו של הראשון. אך בס"ד נלע"ד דה"ה אם ישנם ג' משמשים וא"צ אלא לב', שבעת שימושם של השנים האחרים, חייב השלישי לאכול ולישון בסוכה.


[26]כו. עפ"י מה שכתבו כותבי כללי הפוס', כשמרן כותב ב' דעות, דעה ראשונה כסתם והשניה בשם "יש מי שאומר", דעתו שהעיקר להלכה כדעה קמא [ר' יד מלאכי (בכללי השו"ע) ובשאר ספרי הכללים והפוס']. וכבר הארכנו בס"ד ע"כ לעיל בפרקים הקודמים. ועיי"ש שלד' כה"ח וסיעתו, במקרה זה יש לכתחי' להחמיר כדעת היש מי שאומר, ושלכן מרן הזכיר דעה זו בשו"ע. ולד' הרמ"ע מפאנו, הגר"ע יוסף וסיעתם מרן הזכיר דעה זו רק לכבוד, אך א"צ להחמיר כמותה. וכנ"ל בפרקים הקודמים.


[27]כז. חולה סיעודי שיש לו משרת קבוע המקבל שכר ע"כ (והיינו מטפל יהודי. שכן צריך להיות לכתחי', היכא שניתן הדבר, ולא משרת גוי שבגינו נכנסים לשאלות הלכתיות רבות, כבעיית ייחוד עם גוי, מטבח כשר, המטבח בפסח שיש בו חמץ של הגוי, וכו'). כיון שאותו משרת בשאר ימות השנה אינו הולך לביתו לאכול ולישון אלא נשאר בבית החולה, נראה שמשרת זה פטור מהסוכה [נשמת אברהם. חזו"ע (שם דקנ"ח סכ"ד והערה נ'). וע"ע בשו"ת זב"צ (ח"ג סי' כ"ג)]. ונראה שכ"ז אמור גם גבי זקן סיעודי. ונראה בס"ד שכ"ז מבוסס ע"ד המ"ב (סי' תר"מ ססקי"ד).


בענין מי שהקיז דם בסוכות, כתבו הרוא"ח שחייב בסוכה [א"ז. הג"א. רמ"א (סי' תר"מ ססע"י ג') וש"פ]. וכתבו האחרו' דהוא דוקא במקיז דם רק כדי לשמור על בריאותו, ואינו מרגיש שום חולי בעצמו, שאז אינו מצטער כלל, ואז אדרבה הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה. אך אם מרגיש בחולי ומה"ט הקיז דם, פטור מהסוכה (מ"ב סקי"ב בשם פוס').


השותה משקה לשלשל, אם מתיירא שתזיק לו הצינה שבסוכה, פטור מהסוכה [מ"א. מ"ב (סקי"ב) וש"א].


[28]כח. שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א בענין חיוב זקנים בשינה בסוכה. אמרנו שישנם זקנים מופלגים שאם הם ישנו בסוכה הרי שהם עלולים להצטנן, האם הם פטורים מלישון בסוכה. ואמר הגרא"י אולמן שבאמצעים של היום נראה שגם הם צריכים לישון בסוכה, כיון שישנם קירות עבים וגם אפשר להביא תנור חימום לסוכה. ואמרתי שבכ"ז נכנסת רוח דרך הסכך, ואפי' דרך סכך לנצח, וכן הקירות אינם עשויים מלבנים, כך שהקור חודר לסוכה. בכל זאת לא רצה כ"כ הגראי"א להקל בזה. ואמרתי שישנם זקנים בני יותר מתשעים שנה שזה עלול לגרום להם להצטננות ארוכה. ויודעני על אחד מגדולי הדור שהיה זקן מאד ושהיה חולה במשך יותר מחודש בגלל שהצטנן. ואמר הגראי"א שליט"א שאם זקן כזה יודע שהוא יצטנן וזה יפגע בבריאותו, אז שיסמוך על דברי הרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ב) שיש שלא היו ישנים בחו"ל בסוכה בגלל הצינה. ושאלתי האם ניתן לומר כך ולהפטר משינה בסוכה עוד לפני שהוא מצטנן. האם לא צריך להקל בכך רק כאשר ידוע שפעם אחת הוא ניזוק מהשינה בסוכה, ובשל כך יוכל להקל ולישון בבית [וכמו שמצינו שלא הקלו לגבי חולים בשבת וביוה"כ בשל סכנה עתידית, כשאין החולה לפנינו. ר' ע"כ למשל מה שכתבנו בס"ד קונט' קדושת השבת (ח"ב במילואים פרק ו' ענף 1. פ"ז ענף 4. פ"ט ענף 2), ובמקראי קודש הלכות יוה"כ (פרק ט')]. וענה הגראי"א שלא צריך להקל בזה רק על סמך הנסיון, אלא מספיק שהוא יודע שהוא יצטנן בשל השינה בסוכה, יכול אותו זקן להקל בכך. ושאלתי, האם במקרים כאלה לא צריך לשאול את הרופא שלו האם שינה בסוכה תזיק לאותו זקן, וכמו ששואלים ביום הכיפורים האם התענית תזיק לאותו חולה, ורק אז מתירים לו לאכול ביוה"כ (אא"כ החולה אומר זאת, ו"לב יודע מרת נפשו". ותלוי אם זה חולה שיב"ס או שאין בו סכנה. ואכמ"ל). וענה הגראי"א שא"צ לשאול רופא. ושאלתי, האם אין להשוות את ני"ד ליוה"כ כי שם מדובר בפשטות על כרת (אם אוכל כשיעור), ופה מדובר על ביטול מצוות עשה. וענה הגראי"א, שגם בלאו הכי א"צ לשאול רופא במקרה זה של הזקן בסוכות. עכת"ד.


נמצאנו למדים שבני"ד תלוי הדבר בכל מקרה לגופו. תלוי בגיל הזקן, רגישותו להצטננות, ומהו מזג האויר בכל מקרה ומקרה.


[29]כט. גמ' סוכה (דכ"ו,א'), מימרא דרבא. וכ"פ מרן (בסי' תר"מ ס"ד). והטעם, דכעין תדורו בעינן, ואף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער [מ"ב (סי' תר"מ סקי"ג) וש"פ. וע"ע בחזו"ע (דף קנ"ב ס"ב)].


ואם הצער הינו לפי אותו אדם עצמו או לפי רוב בני האדם, ר' לקמן בפרקנו (בסעיף ט"ז).


[30]ל. טור. רמ"א (סי' תר"מ ס"ד) וש"פ. והטעם, דבטלה דעתו אצל כל אדם (מ"ב סקכ"ח).


ואמנם הר"ן חלק על עיקר ד"ז, אך הד"מ לא קיבל דבריו. הב"ד בבה"ל (שם ס"ד ד"ה "אלא") והסכים עם הד"מ. וע"ע לעיל (בפרק ב' הערה כ"ח), ובהערה הבאה.


[31]לא. כתבו כמה פוס', שאם אדם מסוים יודע שהוא מאניני הדעת, וכל אניני הדעת מצטערים מדבר זה, הריהו פטור מהסוכה [ט"ז. מ"ב (סקכ"ט. עפ"י המסקנה בשעה"צ סקמ"ג)]. ומ"מ בשו"ע והרמ"א לא כתבו להקל בכך. ושמא יש לצרף לני"ד ד' הר"ן [שהביא בבה"ל (שם ד"ה "אלא בדבר")] שמיקל שהכל הולך לפי צער האדם לחודיה, אף שהד"מ והבה"ל לא הסכימו להקל בכך כר"ן. וע"ע במ"ב (סקכ"ו) מש"כ בשם הנה"ש, ובשעה"צ (סקמ"א).


[32]לב. שכ"כ המרדכי, הרמ"א (סי' תר"מ ססע"י ד') וש"פ. והטעם, דמצטער פטור משום דכעין דירה בעינן, ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בביתו, וה"נ בסוכה (מ"ב סק"ל).


וצ"ע גבי ני"ד אם בביתו יהיה לו צער אחר שאין בסוכתו וכן צ"ע אם יהיה לו בביתו אותו צער אך במידה פחותה. וכגון שבסוכה יש לו כאב אזנים, ואילו בבית יש לו רעש מהילדים. ונראה בס"ד שהכלל בזה הוא, שאם הצער שיש לו כעת בסוכה היה לו בבית, האם היה עובר מביתו למקום אחר, אע"פ שבאותו מקום אחר היה לו את הצער שיש לו כעת בביתו, אזי פטור הוא גם מהסוכה. והיינו שההפרש שיש בין הצער שבסוכה לצער שבביתו הוא גם ההפרש שהיה בין הצער שבביתו לצער במקום אחר, שאז היה הולך לאותו מקום אחר. ור' א"א מבוטשאטש.


[33]לג. א"א. דה"ח. מ"ב (סי' תר"מ ססקט"ז). כה"ח (ססקכ"ז). וכולם בהסבר מרן בב"י בשם רוה"פ, וכן עפי"ד מרן (בסי' תר"מ ס"ד). וע"ע בכה"ח (סקכ"א).


והיה קשה לנו, דלכאו' ני"ד סותר את מש"כ הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ד), שאם עשה את הסוכה במקום שמצטער באכילה, הריהי פסולה אף לשינה, וכן להיפך. ואמר לי חכ"א שמש"כ הרמ"א לאסור את זה בגלל זה ולהיפך, מדובר גבי בניית הסוכה לכתחי', שאם בנאה כשהיא אינה יכולה לשמש לשינה, הריהי פסולה גם לאכילה ולהיפך. ולכן החמיר בזה מאד כיון שתחילת עשיית הסוכה אינה לשם דירה. אך בני"ד עסקינן שהסוכה נעשתה בכשרות, ורק אח"כ נוצר מצב של מצטער, כגון קור וכדו', ולכן אם פסולה רק לשינה, אינה פסולה לאכילה, וכן להיפך. עכת"ד אותו חכם. וניכרים דברי אמת. וכן עולה הן מדברי מרן (בסי' תר"מ ס"ד), והן מדברי הרמ"א שם, שיש לחלק בין אם עשאה לכתחי' במקום שיצטער בו, לבין אם בא לו הצער במקרה.


[34]לד. עפ"י המ"ב (סי' תר"מ סקט"ז), כה"ח (סקכ"ז) וש"פ, וע"ע בכה"ח (סקכ"א). וזו כוונת הפוס' שכתבו שבכולן פטור אף מאכילה, דהיינו שכמו שמצטער בשינה מריח, רוח ובקי (היינו פשפשים, כדאיתא בסוכה דכ"ו, א') פטור משינה, כך המצטער באכילה פטור מאכילה. ודו"ק. וההו"א היתה שהמצטער באכילה לא יהיה פטור מאכילה. קמ"ל.


[35]לה. כ"מ מהפוס' בהערות הנ"ל (ל"ג-ל"ד).


[36]לו. מרן (סי' תר"מ ס"ד).


[37]לז. כ"כ מרן (סי' תר"מ ס"ד) גבי מצטער בשינה, וכ"כ הג"א בשם הירו', וכ"כ הב"י, הב"ח וכה"ח (סי' תרל"ט סקס"ח) גבי מצטער באכילה.


כ' הגר"מ אליהו זצ"ל שמעט יתושים בסוכה אינם פוטרים מישיבה בסוכה, כי גם בבית יש מעט מהם ואין אדם עוזב את ביתו בשל כך (הל"ח פנ"א סעי' נ').


[38]לח. מרן (סי' תר"מ ס"ד) ומ"ב (סי' תר"ל ססק"ד).


ובענין ריח רע בסוכה, ר' לעיל (בפ"ד סעי' ל"ב) עפ"י מרן (סי' תרכ"ט סי"ד) גבי סיכוך בדבר שיש בו ריח רע, ובמ"ב (שם סקל"ח אי סיכך בהם, האם בדיעבד הסוכה כשרה. דתלוי אי הוי ריח רע מאד או לאו). וע"ע לעיל (בפרק ג' סעי' ב') עפי"ד הרמ"א (בסי' תר"ל ס"א) הזכיר דין עשיית הסוכה ע"י דופן שריחה רע. והמ"ב (שם סק"ד) כ' גבי בדיעבד, שתלוי אי הריח רע מאד אם לאו. והמ"ב (בסי' ע"ט סקכ"ג) דן גבי הגדרת ריח רע [הביא כ"ז המ"ב (סי' תר"מ סקי"ז)]. וע"ע לעיל (בפרק ז' סעיפים ל"ב-ל"ט, וכן לקמן בפרקנו בסעי' מ"ה).


[39]לט. ג"ז הזכיר הג"א בשם הירו', וכ"כ הב"י, הב"ח, המ"ב (סי' תרל"ט סקל"א), כה"ח (סי' תרל"ט סקס"ח) וש"פ, גבי חום המקלקל המאכל. והיינו המצטער באכילה. וממילא כ"ה גם גבי מצטער בשינה.


[40]מ. שכן הזכיר ד"ז הרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ב) בשם המרדכי. וכ"כ המ"ב (סי' תרל"ט ס"ק י"ז, כ"ט ול"א), ובבה"ל (סי' תר"מ ס"ד ד"ה "מפני הרוח"). ור' לעיל (בפרק ז' סעי' י"ח וכ"ב, ובמקורות שם).


[41]מא. כמו שנכתוב בס"ד לקמן (בפרקנו סעי' כ"ג-ל"ד ול"ו).


[42]מב. כמו שנכתוב בס"ד לקמן (בפרקנו סעי' ל"ח ומ"ג).


[43]מג. מה שכתבנו לעיין לעיל בפרק ז' (בעיקר בהערות נ"ד, ס"א-ס"ה), עיי"ש דבעי להשתדל לסלק את מקור הצער. ובסעיפים הבאים נבאר בס"ד יותר את ענין הצער במיקרים השונים.


[44]מד. גמ' סוכה (דכ"ט, א'), מ"ב (סי' תרל"ט סקל"ב), שעה"צ (סקס"א), כה"ח (סי' תרל"ט סק"ע) וש"פ.


[45]מה. כ"כ מדנפשיה בשעה"צ (סי' תרל"ט סקס"א), וכ"כ כה"ח (סק"ע).


[46]מו. עיי"ש שלא לסכך בסכך שעליו נושרים תמיד, אך אם נושרים רק בשעת הרוח ש"ד. וזאת עפ"י המ"ב (סי' תרכ"ט ס"ק ט"ל) וכה"ח (סקפ"א).


[47]מז. הג"א בשם הירו' כ', שכשם שמפנים (היינו מתפנים מהסוכה ועוזבים אותה) מפני הגשמים, כך מפנים מפני השרב ומפני היתושים. הב"ד מרן בב"י, הב"ח, המ"ב (סי' תרל"ט סקל"א) וכה"ח (סקס"ח). והסבירו שהכוונה שהמאכל מתקלקל בשל השרב והיתושים.


ומה שכתבנו שכ"ה להקל אף אם האדם עצמו אינו מצטער מהחום ומהחרקים, כ"כ המ"ב (שם). וכ"מ מכה"ח (סי' תרל"ט ססקס"ט, גבי צינה).


ומה שכתבנו שכ"ה להקל אם האדם עצמו מצטער מהחום או מהחרקים, כ"כ מרן (סי' תר"מ ס"ד, גבי חרקים), וכ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ט רס"ק ל"א) ומשעה"צ (סקנ"ט, גבי צינה).


בענין סכך שיש בו זבובים וחרקים, ר' לעיל (פ"ד סל"ג).


[48]מח. הא דצער מהקור פוטר האדם, כ"כ המרדכי, והרמ"א (סי' תר"מ ס"ב). וכ"כ בשעה"צ (סי' תרל"ט סקנ"ט), כה"ח (סקס"ט) וש"פ.


והא דצער מהקור כולל גם מציאות שהאוכל נקרש בשל הקור, כ"כ הב"ח, הלבוש, הט"ז, המ"א, המ"ב (סי' תרל"ט סקל"א), כה"ח (סקס"ח) וש"פ.


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם לאדם עצמו אין צער מהקור (כגון שיושב ליד תנור, או שלבוש כדבעי), ג"ז כ' הב"ח, הלבוש, הט"ז, המ"ב, כה"ח וש"פ הנ"ל.


בס"ד יש להעיר, שנקטו הפוס' הללו דין זה דוקא גבי מאכל עם שומן, משום שאוכל שיש בו שומן הרי השומן נקרש מהר יותר מאשר אוכל רגיל (בשל הרכבו הכימי של השומן הוא נקרש מהר יותר ממים ושאר מאכלים, וכפי שרואים במציאות גבי אוכל עם רוטב שומני). והיינו הפוס' הקלו ופטרוהו מהסוכה אף כשיש צינה שמספיקה להקפיא אוכל עם שומן, למרות שאוכל ללא שומן עדיין אינו קופא ואינו נקרש.


ועוד בענין הגדרת הקור הפוטר מהסוכה ר' לעיל (בפרק ז' סעי' כ"ב ובמקורות שם), ובפרקנו (בהערה ק"ג, בשם הגרא"י אולמן שליט"א).


[49]מט. מחה"ש. מ"ב (סי' תרל"ט סקל"א). כה"ח (סקס"ח) וש"פ. וזה כמש"כ מרן (בסי' תרל"ט ס"ו) גבי מצטער מחמת הגשמים, שכיון שכבר נכנס לביתו, א"צ לחזור לסוכה עד סוף סעודתו.


[50]נ. ביכור"י. שעה"צ (סי' תרל"ט סק"ס). כה"ח (סקס"ט). בס"ד יש להעיר שבמקרה זה שמתחיל לאכול בסוכה וממשיך את סעודתו בביתו, יש לעיתים לברך שוב את ברכות הנהנין מדין עקירת מקום באמצע הסעודה. ותלוי הדבר בהרבה דברים: אם כיוון בתחילת סעודתו לעבור לביתו. וכן אם במעבר זה אינו עובר תחת כיפת השמים, וכדו'. לכן במקרה זה יש לבדוק את ההלכה לכל מקרה ומקרה.


[51]נא. ביכור"י. כה"ח (סקס"ט). וכתבו שאם אפשר, יניח האוכל על קערה שמים חמים בתוכה, ועי"כ אינו פטור מהסוכה.


[52]נב. משנה בסוכה (דכ"ח, ב'). מרן (סי' תרל"ט ס"ה).


[53]נג. משנה סוכה (שם). מרן (שם). ואמנם במשנה לא פירשו דהוי של פול אלא אמרו "משתסרח המקפה". אך בגמ' (שם דכ"ט, א') אמרו משתסרח המקפה של גריסין והיינו גריסים של פול, שהם הגריסים שהיו בזמן הש"ס (כמו גבי כתמים של נידה). ולא כגריסים בזמננו (שהם משעורים). ואכן מרן (שם) כתב דמיירי בתבשיל של פול.


אמנם לא ראיתי בפוס' שדנו ע"כ, אך בס"ד מסתבר דמישתעי בירידת גשמים כזו שהמקפה מסרחת לאו דוקא בזמן קצוב, אלא אף לאורך זמן של ירידת גשמים. וצ"ע. וחכ"א אמר שזה תלוי בזמן שהמאכל מונח על השולחן לאוכלו. דאם הוא מתקלקל לאחר כמה שעות, אזי יכול הוא להשאר בסוכה ולאוכלו תוך שעה. עכ"ד.


[54]נד. רש"י סוכה (דכ"ט, א' ד"ה "מקפה של גריסין"). מ"ב (סי' תרל"ט סקל"ד). שעה"צ (סקס"ב).


[55]נה. סמ"ג. רמ"א (סי' תרל"ט ס"ה). חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקפ"ג סל"ג).


[56]נו. או"ז. הג"א. רמ"א (סי' תרל"ט ס"ה).


[57]נז. כ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ט סקל"ג), כה"ח (סי' תרל"ט סקע"א) וש"פ שהביאו שם.


[58]נח. ביכור"י. מ"ב וכה"ח (שם). חזו"ע (שם דקפ"ה סל"ג). וכ' הביכור"י, שאפשר שאפי' יברך. וכ"כ המ"ב (סקל"ג).


[59]נט. מ"ב וכה"ח (שם). ואם בכל זאת איסטניס זה נשאר בסוכה, לא יברך ברכת "לישב בסוכה" (מ"ב שם). ונראה דכ"ז הוא דוקא למ"ד דלעיל (בהערה ל"א) שאם כל אניני הדעת מצטערים מזה והוא יודע שהוא מאניני הדעת, הריהו פטור מהסוכה (וזו דעת הט"ז והמ"ב שם). ולכן צ"ע אי גם מרן והרמ"א יקלו בני"ד. ומ"מ כתבנו זאת רק בשם י"א. דלא ברירא לן דכו"ע יקלו בכך.


[60]ס. מרן (סי' תרל"ט ס"ו). וכתבנו שכ"ה גבי כל ימי החג וכן חוה"מ. ומ"מ גבי הלילה הראשון נראה שג"כ שייך ד"ז, חוץ מלדעת הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ה) שסובר שבלילה הראשון אף כשיורדים גשמים חובה לאכול בסוכה, ולפי"ז אף אם החל לאכול בסוכה כשלא ירדו גשמים, ובטרם סיים הכזית הראשון, החלו לרדת גשמים, צריך הוא להשאר בסוכה ולגמור הכזית פת. ואם לא נהג כדין ובכל זאת נכנס לביתו (כגון שירדו גשמי זעף שלא היה יכול להשאר בסוכה אף בזמן הקצר של כדי אכילת הכזית, כיון שהיה לו צער גדול בשהיה בסוכה), הרי שצריך הוא לחזור לסוכה ולאכול בה כזית פת. ואף על פי שכשנכנס אכל כבר חלק מהכזית, הרי כשחוזר צריך הוא לאכול עוד כזית בכא"פ (ואם לפני שיצא אכל חלק מהכזית בזמן מסוים, וכשחוזר יכול להשלים הכזית תוך כא"פ מעת שהחל לאכול, א"צ לאכול עוד כזית שלם. הא לא"ה צריך לאכול עוד כזית שלם).


ובענין אי פסקו הגשמים אך עדיין נוטפים מים בסוכתו, ר' לקמן (בסעי' ל"ג).


[61]סא. א"ר. דה"ח. מ"ב (סי' תרל"ט סקל"ח). ור' בה"ל (סי' תרל"ט ס"ו ד"ה "היה אוכל") מחלו' ראשו' אי הקובע זו הישיבה בביתו, או שממש ממשיך לאכול בביתו.


[62]סב. מ"ב (סי' תרל"ט סקל"ז). ובענין הלילה הראשון של החג, ר' לעיל (בפרק י' סעי' כ"ח. ובפרט בהערה ס"ט).


[63]סג. מרן (סי' תרל"ט ס"ז).


[64]סד. בני"ד ישנן כמה מחלוקות. מחלוקת ראשונה הינה לגבי מקרה שנכנס כבר לביתו מפאת הגשמים, אך טרם נשכב לישון בביתו. לד' המ"א כיון שטרם נשכב לישון צריך הוא לחזור לסוכה. ואילו הבגדי ישע והמאמ"ר מסתפקים בזה, דכיון שכבר טרח להכניס את כלי המיטה לביתו, יתכן שלא הטריחוהו להחזירם לסוכה. הב"ד המ"ב (סי' תרל"ט סק"מ). ונראה שאם רק כיסה את סוכתו בכיסוי נגד גשם (מברזנט וכדו'), כך שלא היה צריך להכניס את כלי המיטה, ורק הוא עצמו נכנס לביתו, יתכן שאף הבגדי ישע והמאמ"ר יודו דבעי לחזור לסוכה משפסקו הגשמים.


מחלוקת שניה: אם נכנס לביתו וכבר נשכב במיטתו שבבית, אך שכב עם בגדיו (היינו שקל לו לחזור לסוכתו, וא"צ לפשוט את בגדי השינה וללבוש בגדים אחרים שאינו בוש לחזור עימם לסוכה). לד' הפמ"ג אפי' ששכב עם בגדיו (ולא עם בגדי השינה) הריהו פטור מלחזור לסוכה. ואילו מחה"ש והביכור"י מפקפקים בכך, דשמא רק הקימה ממיטתו (ללא צורך להתלבש) לא חשיבא טירחה (הב"ד בשעה"צ סקע"ו). ובס"ד נראה, שלפוס' המקילים במחלוקת הראשונה הנ"ל (הבגדי ישע והמאמ"ר), כ"ש שבני"ד יקלו. דבני"ד הטירחה גדולה טפי: לקום ממיטתו וגם להחזיר את כלי המיטה לסוכה.


מחלו' שלישית: אם רק פשט את בגדיו אך טרם שכב לישון, לד' הפמ"ג פטור מלחזור לסוכה ואילו הביכור"י הסתפק בכך. הב"ד בשעה"צ (סי' תרל"ט סקע"ז).


בס"ד יש לדון לגבי הכרעה בכל מחלוקות אלה. דמצד א' לכאו' כל אחת מהן היא מחלו' שקולה מבחינת הפוס' החולקים בה. מצד שני לכאו' צריך להחמיר, דאם הוא ישן מחוץ לסוכה בזמן שהוא חייב בסוכה, הריהו מבטל מ"ע מדאו' של ישיבת סוכה. מאידך כיון שבמצטער עסקינן, הרי שמעיקרא הוא פטור מהישיבה בסוכה, דאין בזה תשבו כעין תדורו, ולכן הפוס' נחלקו האם דינו כמצטער אם לאו. וצ"ע אי גם חזי לאיצטרופי בני"ד הסברא שישאר בביתו משום שוא"ת. וגם צ"ע אי כ"א יכול לשער בעצמו, שאם עבורו זה צער כזה שהיה יוצא מביתו למקום אחר, וכדו', כדלעיל בסעיף כ"ה. ועוד חזון למועד. ומ"מ בס"ד נראה שהמיקל במיקרים אלה עפ"י א' הפוס' יש לו ע"מ לסמוך.


ומה שכתבנו בהלכות, שהחלו לרדת גשמים באופן שהוא פטור מהסוכה, הוא כמבואר בס"ד בסעי' הבא.


[65]סה. מרן (סי' תרל"ט ס"ז), שכתב שישן בביתו עד עלות השחר. וכתבו הפוס', שאפי' אם הקיץ במשך הלילה, א"צ לעלות לסוכה בלילה [מ"ב (סקמ"ב) וש"פ].


[66]סו. כ' בחזו"ע (דיני השינה בסוכה. דף ר"ז סוף הערה י"ג), שבזמננו שרוב העולם נוהגים להמשיך לישן אף לאחר עמוד השחר, אפי' אם נתעורר האדם מעצמו אחר עה"ש ועדיין הוא רוצה להמשיך לישן, נראה שאין מטריחין אותו ללכת לישן בסוכה, כיון שעדיין הוא זקוק לשינה, הו"ל כאמצע סעודתו. והוסיף שאחרוני זמננו דנו בזה, ומ"מ העיקר לדינא כנ"ל. עכ"ד. וע"ע ע"כ מש"כ בס"ד לעיל (בפרק ט' הערה ס"ז), גבי המשמש עם אשתו, דשרי להשאר בביתו עד עה"ש או אף יותר מכך. ועיי"ש מה שהערנו ע"כ מדברי מרן בסי' א' (סעי' א'). וע"ע בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 58) בשם ס' סוכה כהלכתה שג"כ דן גבי ני"ד (אך לא הביא הכרעתו).


[67]סז. עיקר ד"ז כתבוהו הטור והרמ"א (סי' תרל"ט ס"ז). והיינו דלא די שעלה עה"ש בכדי לחייבו לחזור לסוכתו, אלא אף צריך שיעור משנתו, והוי קולא.


כתבו הפוס' שאחרים שרואים אותו ממשיך לישון בביתו אף לאחר עה"ש (שלא התעורר עדיין), אינם צריכים להקיצו [מ"ב (סי' תרל"ט סקמ"ג). חזו"ע (דיני השינה בסוכה. דף ר"ה-ר"ו סעי' ז') וש"פ].


ועוד כתבו הפוס', שאף אותו אדם עצמו שבשל הגשמים נכנס לישון בביתו, א"צ למסור לאחרים שיקיצוהו לאחר עה"ש. שכ"כ המ"ב (סי' תרל"ט סקמ"ג) וש"פ. ולפי"ז נראה בס"ד שגם אינו צריך לכוון שעון מעורר, יקיצה בטלפון או בפלאפון וכדו' כדי להתעורר, דהוי כמוסר לאחרים שיקיצוהו. אלא צריך הוא להקיץ בצורה טבעית. וצ"ע. ונראה שמ"מ אנשי מעשה, אם כבר נכנסו לבית בשל הגשמים, יפעילו שעון מעורר, פלאפון וכדו', כדי להתעורר לפני עה"ש, אא"כ יפגע להם הדבר בלימוד תורה או בשמחת הרגל, וכדו'. ומ"מ גם אם לא יפגע להם הדבר בל"ת וכדו', אין חיוב מעיקר הדין לעשות כן.


בענין מהו הגדר של הקיץ מעצמו, ר' בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערות 57,58) שאמנם יש פוס' שהכריעו כפשט מרן והרמ"א, שאם הקיץ לאחר עה"ש די בזה וחייב לחזור לסוכה. ואילו הא"א מבוטשאטש ס"ל דהו"ד כשקם ממש על רגליו, שרק אז בעי לחזור לסוכתו. אך אם רק התעורר ולא ירד ממיטתו ורוצה להמשיך לישון, אינו חייב לחזור לסוכה אף שעלה עה"ש. ובפרט אם ע"י ההליכה לסוכה יהיה קשה לו להרדם שנית, שבזה הריהו מצטער ופטור מהסוכה. ומ"מ אם כבר קם על רגליו, חייב לחזור לסוכה אע"ג שעדיין לא התלבש. עכת"ד. ונראה שאין זה פשט השו"ע והרמ"א, וגם אין זו דעת רוה"פ. ומ"מ הסומך על קולא זו אין גוערין בו (בפרט אם יהא קשה לו להרדם שוב בסוכה), ובפרט בצירוף הפוס' שהקלו להמשיך לישון גם אחר עה"ש כשחסר לו שעות שינה או שדרכו לישון אחר עה"ש. ומ"מ בס"ד נלע"ד פשוט שצריך לקום משנתו (אף בביתו) לפני זמן קריאת שמע, ליטול ידיו [כבשו"ע (סי' ד' סעי' כ"ג) ועי' במ"ב (שם סקס"א, ובסי' ס"ב סק"ח)]. ולברך ברכות התורה ולקרוא ק"ש (ור' שו"ע סי' ס"ג ס"ה). דאף אם בן מלך הוא, הרי גם בני מלכים עומדים לפני סוף שעה שלישית (כמשנה פ"ק דברכות). ומש"נ בגמ' סוכה שרבי אליעזר שיבח העצלנים, פשוט שאין זה גבי עצלנים השוכבים במיטתם ונדבקים למזרון (וכן מבואר בגמ' ורש"י שם). שהרי רבי אליעזר העיד על עצמו שמעולם לא הקדימו אדם בבית המדרש. ואכמ"ל.


[68]סח. ח"א. מ"ב (סי' תרל"ט סקל"ט).


[69]סט. מהרי"ו. רמ"א (סי' תרל"ט ס"ז).


[70]ע. חזו"ע (דיני השינה בסוכה. דף ר"ז סוף הערה י"ג) בשם הגר"י עייאש בס' לחם יהודה (דל"ו ע"ד) והביכור"י (סי' תרל"ט סקל"ז). וקצ"ע ע"ד הפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 59), שלאחר שהביא דברי הביכור"י (שם) שאף הישן ביום אין צריכים להקיצו, הוסיף להקל שאף הישן ביום רשאי להמשיך לישון אם טרם נעמד על רגליו. דמנלן לצרף שתי קולות, שכ"ה גם גבי הישן ביום דרשאי לישון כל עוד לא קם על רגליו, ולכאו' אין זה פשט דברי הביכור"י. ואע"ג שני"ד קיל טפי ממי שלכתחי' הלך לישון מחוץ לסוכה, כיוון שבני"ד תחילת שינתו היתה בהיתר בשל הגשם או אונס אחר, מ"מ בס"ד נלע"ד שלכתחי' אין להקל בשתי הקולות, כמו שהיקל בפסתש"ו.


בס"ד נראה שדין הישן ביום אינו אמור רק אם החל לישון בביתו בשל הגשמים, אלא אף אם החל לישון בסוכה ובשל הגשמים נכנס לישון בביתו, וכנ"ל (בסעיפים כ"ז כ"ח וכ"ט).


[71]עא. גבי הישן בסוכה שבעת ירידת הגשמים כיסוה ע"י גגון, ואח"כ פסקו הגשמים, מתי חובתו להסיר הגגון. כ' המ"ב (סי' תרל"ט סקמ"א) בשם הביכור"י, שנראה שא"צ לטפס על הסכך לפתוח הגג. אך אם יכול לפתוח הגג מתוך הסוכה ע"י חבלים (היינו ללא טירחה בעת שהוא באמצע שנתו), צריך לעמוד ולפתוח הגג, כיון שאין זו אלא רק מעט טירחה ולא מיקרי מצטער. ע"כ.


ואם סגרו הגג מחמת הגשמים ואח"כ פסקו הגשמים והוא באמצע סעודתו בסוכה (תחת הגג), כ' הביכור"י, דאפשר שאף אם הוא באמצע סעודתו צריך הוא לעלות על הסכך ולפתוח כיסוי זה, שאין זה מפסיק את סעודתו, ואין בזה טירחה כל כך כמו מי שצריך ללכת מביתו לסוכה הנזכר בשו"ע בסעי' ו' (גבי מי שבשל הגשמים אוכל בביתו, שאם פסקו הגשמים אין מטריחין אותו לחזור לסוכה). דבני"ד אין טירחה כ"כ (שעה"צ סקע"ח). וא"כ הכל תלוי במידת הטורח, ובפרט כשהוא ישן שבזה מקילים יותר.


[72]עב. מ"ב (סי' תר"מ ססקכ"ג). כה"ח (סקל"ז). ונלע"ד בס"ד, שדין זה אמור גבי כל ז' ימי החג. דאמנם דין נר שכבה (שעל זה קאי דברי המ"ב בריש הס"ק) שייך רק לליל שבת, שאז א"א להדליק נר אחר (לאפוקי מליל יו"ט דשרי להעביר אש מאש). ודין גשמים שייך בדר"כ לכל העולם. ואף אם לפלוני יש גגון שניתן לכסות הסוכה בגשם, הרי ממ"נ בעת הגשם אין חבירו הולך אצלו לאכול, דהרי הסוכה פסולה בשל הגגון. אלא שגבי ני"ד, שמדובר אחר שפסקו הגשמים, בזה שייך לילך אצל סוכת חבירו, שאין נוטפין מים מהסכך. וזה יתכן בכל ז' ימי החג, וכנ"ל.


[73]עג. מהרי"ל. רמ"א (סי' תרל"ט ס"ז).


[74]עד. כ"ז כמו שכתבנו בס"ד כנ"ל בפרק י' (סעי' כ"ח). גבי מנהג האשכנזים כ"כ הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ה גבי צער גשמים, ובסי' תר"מ רסע"י ד' גבי מצטער בעלמא). וכ"כ הגר"א בד' הרמ"א. וכ"כ המ"ב (סי' תרל"ט סקל"ה וסי' תר"מ סקט"ו).


וגבי מנהג הספרדים שכתבנו שכן סוברים חלקם להחמיר בני"ד. שכ"כ מרן הגחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ל"ח) ובברכ"י (הב"ד שע"ת סי' תר"מ סק"ג) שבלילה הראשון אף מצטער ואף כשיורדים גשמים חייבים לאכול כזית פת בסוכה. וכ"כ הרב בית השואבה (דכ"ו, ב' וד"ע, א'), הגר"ח פלאג'י במל"ח (סי' כ' סק"כ), הבא"ח (פרשת "האזינו" סי"ב), השד"ח (מע' סוכה סי' א' סק"ב) והגר"מ אליהו זצ"ל בספר הל"ח (פנ"א סמ"ח). וכמבואר כ"ז שם בפ"ז. נמצאנו למדים שכמה גדולי עולם ספרדים ס"ל להחמיר בני"ד כדברי רבינו הרמ"א זצ"ל.


[75]עה. כנ"ל בפרק י' (סעי' כ"ח) עפ"י המאמ"ר, השו"ג, והגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דף קכ"ב-קכ"ד סעי' ט' ובהערה י"ז).


[76]עו. המ"ב (בסי' תרל"ט סקל"ה) הסיק עפי"ד כמה אחרו' גבי גשמים בלילה הראשון של החג, שראוי להמתין עד חצות לילה (ומעט קודם לכן, כדי להספיק לאכול קודם חצות), או עכ"פ כשעה או שעתיים, שמא יפסקו הגשמים ויאכל בסוכה ללא גשמים. והמ"ב (בסי' תר"מ סקט"ו) כ' להשוות דין גשמים בליל יו"ט א' לדין מצטער אז. ועולה מדבריו שמצטער בלילה זה חייב לאכול כזית בסוכה אך מבלי לברך ע"כ ברכת "לישב". ור' לעיל (בפ"ז הערה רל"ב).


[77]עז. כמ"ב (סי' תרל"ט סקל"ה, וסי' תר"מ סקט"ו שהישווה דין מצטער לגשמים). וכנ"ל (פ"ז הערות רל"א-רל"ד).


[78]עח. שכן מבואר בחי' הריטב"א בסוכה (דכ"ז, א'), שלא מצינו חילוק בימי החג בין הלילה הראשון לשאר ימים אלא לענין אכילה בלבד, שאילו לענין שינה מחוץ לסוכה דינם שווה, ע"כ. והוסיף שם שכ"ז בשם מורו, ושלא כא' מגדולי הדור אשר בצרפת דס"ל שבלילה הראשון אף כשיורדים גשמים חייב לישון בסוכה. ודחה הריטב"א את דברי אותו גדול. הב"ד בחזו"ע (דיני השינה דף ר"ה הערה י"א) ופסק כמותו. עיי"ש שכ"מ מד' רבינו מנוח (פ"ו מסוכה סוף ה"י), ושכ"כ עוד כמה פוס' להקל בזה גבי שינה. וע"ע בס' לקט היושר (ח"א דקמ"ד), ושו"ת שבט"ה (ח"ג סי' ע').


[79]עט. מרן הגחיד"א בס' ברכ"י הסתפק גבי חולה שאיב"ס אם פטור בלילה הראשון. והוסיף שמדברי האורחות חיים והכלבו משמע שחולה אף בלילה הראשון פטור, וזאת שלא כדין מצטער בלילה הראשון שחייב בסוכה. עכת"ד. הב"ד בשע"ת (סי' תר"מ סק"ג), הזכור לאברהם, המנח"ח (מצוה שכ"ה סקי"ג), בכה"ח (סקכ"ו), בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקנ"ה הערה מ"ו) וש"פ. והוסיף בחזו"ע שכ"פ גם הג"ר אברהם ענתבי בס' חכמה ומוסר, ושכ"כ הא"ר שאפשר שחולה פטור בני"ד.


ומאידך ד' כמה פוס' להחמיר בני"ד. שמרן הגחיד"א זצ"ל עצמו כ' בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל"ח סקצ"ב), שבספרו הברכ"י הסתפק לד' הרמ"א שמצטער חייב בלילה הראשון, אם כ"ה אף גבי חולה שאיב"ס. ועתה נראה לו שמד' רבינו מנוח משמע קצת שאפי' חולה שאיב"ס חייב בלילה הראשון וכו'. הב"ד בחזו"ע (שם) וכ' שמ"מ כ"ז הו"ד לד' הרמ"א. אך למרן א"צ לזה, ומצטער (וכ"ש חולה) פטורים. ומ"מ הביא עוד שם את דברי רבינו הגרי"ח זצ"ל בס' בא"ח ("האזינו" סי"ד) שחולה חייב לאכול בסוכה בלילה הראשון. ועיי"ש בחזו"ע שהזכיר עוד דברי פוס' רבים שדנו בני"ד.


נמצאנו למדים שד"ז לא יצא ממחלו' הפוס'. ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך, ואם חולה זה מסוגל לילך לסוכה ולאכול בה כזית בלילה זה, ועושה כן, תע"ב.


בס"ד נביא פה מש"כ הגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' צ"ב), שחייל שהינו חולה שאיב"ס שהיה צריך ללכת הרבה מאד עד לסוכה בלילה הראשון של החג עד שיגיע לסוכה כשרה ע"מ לאכול אז כזית פת, הרי שחייל זה פטור מאכילה בלילה הראשון. וטעמו, דאף מצטער בשל הדרך לסוכה חשיב מצטער ופטור מהסוכה. וזאת עפי"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל בס' מקראי קודש (סוכות. סי' ל"ה). והיינו שיש פה צירוף של כמה קולות: 1) שמצטער פטור בלילה הראשון. 2) שדין חולה שאיב"ס כדין מצטער. 3) שצער ההליכה לסוכה חשיב כצער, אף שבסוכה עצמה לא יהיה לו צער.


ומ"מ משמשי החולה שאין בו סכנה, נראה שצריכים לכתחי' לאכול כזית בסוכה, אם ניתן הדבר מבחינת החולה, דאין אכילת הכזית לוקחת הרבה זמן. ואם החולה צריך אותם כל הזמן סמוך אליו, אז פטורים הם במשך כל הזמן, אע"ג שאין הדבר כרוך בפיקו"נ, דמ"מ הוי כצער לחולה. וחכ"א העיר, שהטעם כנ"ל (בפרקנו בהערה י"ט), שהם פטורים מדין עוסק במצוה. וכמו שלא מצינו שאומרים לעוסק במצוה שיפסיק לעסוק במצוה למשך כמה דקות בשביל מצוה אחרת (ראה למשל בשו"ע סי' ל"ח ובנו"כ שם), אלא במשך כל זמן עיסוקם במצוה פטורים הם ממצווה אחרת. וא"כ ה"ה בני"ד שהמטפל בחולה שאיב"ס פטור לגמרי ממצוות הסוכה, וזאת אף לרמ"א שמחמיר בדין מצטער בלילה הראשון. ויש לו את הפטורים הרגילים לעוסקים במצווה עם כל הכללים הרגילים בכך. עכ"ד.


ועוד יש לדון לגבי חולה שצריך את משמשו רק מצד הרוגע הנפשי שלו. וכעין מה שדנו הפוס' גבי הדלקת הנר בשבת ליולדת עיוורת [ר' ע"כ מה שכתבנו למשל בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה ט' אמצע ענף 2, גבי נסיעה עם יולדת בשבת משום יתובי דעתא. וח"ב במילואים פרק ו' ענפים 3-5). ואכמ"ל].


[80]פ. כנ"ל בהערה הקודמת, שאין מחלו' זו בין ספרדים לאשכנזים, אלא בין אלה ובין לאלה יש מחייבים ויש פוטרים.


[81]פא. דמחלו' הפוס' היתה רק גבי חולה שאיב"ס. וכן פשוט הוא בגמ' ובכל הפוס'. וחכ"א שאל, האם כ"ה לפטור חולה שיב"ס גם אם אין שום סיכון באכילתו בסוכה. דאולי הפוס' לא דנו אלא רק כשיש חשש פיקו"נ בישיבה בסוכה. ובס"ד נלע"ד שכוון שהפוס' לא חילקו בכך, ממילא עולה שכל חולה שיב"ס פטור. דאל"כ נתת דבריך לשיעורים, ויתחילו לחשב האם במקרה זה או אחר יש חשש פיקו"נ, ויבואו להקל במצוות פיקו"נ. וקיי"ל שבפיקו"נ וכן בספק פיקו"נ לא עושים "חכמות"! [אמנם על מה שכתבנו שהפוס' לא חילקו בין סוגי החולים שיב"ס, כ' הגר"א נבנצל שליט"א: הם לא חילקו מפני שאם אין סוכה בישיבתו בסוכה הרי הוא לענין זה כמו שאין בו סכנה. עכ"ל. והיינו שלד' הגרא"נ שליט"א אם אין סיכון לחולה בישיבתו בסוכה דינו לענין זה כחולה שאיב"ס, ואז חוזר דינו למחלו' הפוס' הנזכרת בריש הסעיף, האם חולה שאיב"ס חייב בסוכה].


ואם חולה זה שיש בו סכנה רוצה לאכול בסוכה בליל יו"ט ראשון של חג. בס"ד נראה שתלוי מה יאמרו הרופאים, דשמא אסור לו להחמיר מחשש שיצטנן והדבר יסכנו. ובענין חומרת האיסור לחולה שיב"ס הרוצה להחמיר על עצמו כבר דננו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ט'. ובפרט בהערה ט'). קחנו משם. ודין משמשי חולה שיש בו סכנה, כבר התבאר לעיל שפטורים הם לגמרי ממצוות הסוכה.


[82]פב. כבר כתבנו בס"ד לעיל (בפרק י' סעי' כ"ח) ובפרקנו לעיל סעי' ל"ה), שלאשכנזים ולחלק מהספרדים אף המצטער חייב לאכול לפחות כזית פת בלילה הראשון בסוכה, ואילו לשאר הספרדים אף בלילה הראשון המצטער פטור מהסוכה, ויאכל את סעודת יו"ט בביתו. ומחלו' זו אמורה גם גבי סוכה שכבו נרותיה (היינו התאורה שלה) בליל שבת של סוכות (כדלקמן בפרקנו בסעי' מ"ג).


אמנם בני"ד המציאות שונה. ראשית מדובר על הלילה הראשון של החג, שבו אכילת כזית הפת בסוכה הינה מדאו'. ושנית, בני"ד מישתעינן שאין הצער לכולם, דהא לא בירידת גשמים עסקינן אלא בכיבוי הנר בסוכה בודדה, ורק לאותו אדם יש חושך בסוכתו (אא"כ יש הפסקת חשמל בכל האזור, שאז לכאו' חזרנו לדין הגשמים, אא"כ ישנם אנשים שיש להם תאורה בסוכה ע"י נש"ק או ע"י תאורת חירום, או ע"י הגנרטור השכונתי). ולכן במקרה של חושך רק בסוכתו החמירו יותר הפוס', וכדלקמן [עפ"י חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. סכ"ב דקנ"ה). וע"ע בשעה"צ (רס"ק כ"ז)].


כ' בעל תה"ד (בשו"ת סי' צ"ג, ובפסקים סי' קנ"ח), שמי שכבו לו הנרות בשבת דסוכות, ויש לו נר בביתו, מותר לו לצאת מהסוכה לביתו כדי לאכול במקום הנר וא"צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר. וטעמו, משום שצער הוא לו לאכול בלא נר. עכת"ד. הב"ד מרן בב"י. וכ"כ הרמ"א (סי' תר"מ ס"ד), הלבוש, הגר"ז, המ"ב (ס"ק כ"א-כ"ד) כה"ח (סקל"ד) וש"א.


אלא שכאשר מישתעינן בלילה הראשון, הרי חייב מדאו' לאכול כזית בסוכה. אם ליל יו"ט א' חל בשבת, הרי שאינו יכול להדליק האור בסוכתו [אא"כ ע"י גוי, לד' בעה"ע, וכן הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב). וכבר הארכנו בס"ד בכך בשני חלקי קונטרסי קדושת השבת, בפרטי דברים אלה. קחנו משם)]. ואם חל יו"ט א' בימות החול, לכאו' יכול הוא להעביר אש ע"מ להדליק הנר גם בסוכתו. וא"כ אנו עוסקים באופן שאינו יכול להעביר אש ולהדליק הנרות בסוכתו [ולכאו' יכול הוא להדליק נרות בסוכה ע"י הנרות שדולקים בתוך ביתו. וכבר כתבו הגרע"י שליט"א ביב"א (ח"א סי' ל"ג סקי"ב. וח"ב עמ' צ"ז סק"ב) והגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' ק"י סס"י י"ב) שתאורה ביו"ט חשיבא כאוכל נפש. ואכמ"ל].


ואכן כתב הא"ר (סי' תר"מ סק"ט), שבלילה הראשון אם כבו לו הנרות בסוכתו, חייב לילך לסוכת חבירו, אף שיש טורח בדבר, דלא עדיף ממצטער. ע"כ. וכ"פ המ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקל"ו), חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סכ"ב דקנ"ה) וש"א.


ומה שכתבו שכ"ה בגולה בליל יו"ט שני של גלויות בחג הראשון, שכן מסתבר בס"ד. וכן עולה מדברי המ"ב (סי' תרל"ט אמצע סקל"ו). ועיי"ש בשעה"צ (סקע"א), וע"ע לעיל (פ"ז סעי' ע"ה). ומ"מ נראה שגבי ליל שמיני בחו"ל שיושבים בסוכה (ר' מרן סי' תרס"ו) אין חומרא זו אמורה, ודינו לענין זה כשאר ימי החג, שהרי אין בו חובה מדאו' לאכול כזית מדין גז"ש דט"ו ט"ו, אלא דינו כדין אכילה בשאר ימי החג, שמצטער פטור מהסוכה. ואף יותר מזה, שאולי ליל שמיני בחו"ל, הישיבה בסוכה בו אפי' קלה משאר ימי החג, דאין חיובו בסוכה אלא מצד מ"ש הזהרו במנהג אבותיכם.


בס"ד יש להעיר, דעפ"י מאי דקיי"ל שלא אד"ו ראש, לעולם לא יצא רה"ש בערש"ק, וממילא לא יצא יו"ט שני של גלויות של סוכות בשבת. ולכן תמיד ביוט"ב ש"ג יוכל להעביר אש מאש קיימת ולהדליק נרות בסוכה.


[83]פג. כיוון שהעיקר הוא שיאכל כזית פת בסוכה כשרה, הרי שבס"ד נראה שיכול הוא לאכול בסוכתו שלו אם אין הדבר גורם לו צער. וכמש"כ הח"א (כלל קמ"ז סי"א) גבי מצטער ללכת לסוכת חבירו, שבמצטער כזה יכול אדם לחייב את עצמו ולעשות בשמחה, ולברך (ור' טעמו בשעה"צ סקכ"ז). ע"כ. וא"כ ה"ה בני"ד. ואכן תלוי הדבר בכל מציאות ומציאות: יתכן שיהיה לו מעט אור בסוכה ע"י תאורת הרחוב, או שיהיה לו אור בסוכה ע"י אור הבוקע מחלון ביתו, או אפי' ע"י אור הלבנה (שהרי בט"ו בחודש עסקינן). ואף אם יש לו אור מועט, יתכן שאדם יעדיף לקדש ולאכול "כזית" פת (שהיא שיעור מועט ביותר, והיינו בנפח של קופסת גפרורים ישנה, שהוא כ-28 סמ"ק), וכל זה בסוכתו שלו, ולא לילך ולאכול בסוכת חבירו (בפרט שעי"כ נכנס הוא למציאות שיש לה הרבה השלכות הלכתיות וכדלקמן). ואם רוצה הוא לעשות קידוש יחד עם בני משפחתו, יתכן שגם הם מעדיפים לקדש ולאכול מעט בסוכתם הסמוכה לביתם, ולא לילך לסוכת אחרים. וע"ע בהערה הבאה.


[84]פד. הנה ני"ד מתחלק לכמה מציאויות: ראשית יש לדון הן לגבי מציאות שהולך הוא לסוכת חבירו לאכול את כזית הפת (ואולי גם לקדש שם), והן לגבי מציאות שאוכל את כזית הפת בסוכתו שלו.


ועוד יש לחלק בין המיקרים מתי כבתה התאורה בסוכתו: א. לפני הקידוש. ב. בין הקידוש להתחלת הסעודה עם כזית הפת. ג. לאחר שכבר הספיק לאכול לפחות כזית מהפת.


אם כבתה התאורה לפני הקידוש:


אם הולך הוא לסוכת חברו, הרי שצריך הוא לקדש שם ולאכול לפחות כזית פת. אם מצטער הוא בשל המעבר, לא יברך את ברכת "לישב". ואם אינו מצטער בשל כך, או שהוא אוזר בעוז מותניו ושמח בכך שעובד הוא את בוראו שהצליח לאכול כזית בסוכה, יברך גם את ברכת "לישב" [ח"א. מ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (סקל"ו)]. אם אוכל פחות מכביצה פת יטול ידיו בלי ברכת נט"י, ואם אוכל יותר מכביצה פת יטול ויברך ענט"י [כנ"ל (בפרק ט') עפ"י מרן והנו"כ (סי' קנ"ח סעי' א'-ג')]. אם רוצה, יגמור בסוכת חבירו את סעודתו ויברך שם ברהמ"ז. ואם רוצה לעזוב את סוכת חבירו ולהמשיך לאכול את המשך הסעודה בביתו, הרי שדינו תלוי במחלו' מרן והרמ"א (סי' קע"ח סעי' א'-ב'). שלמרן בעי לברך ברהמ"ז בסוכה ולשוב ולברך בביתו ברכה ראשונה ואחרונה על מה שיאכל. ולרמ"א יכול להמשיך הסעודה ולאכול בביתו, עכ"פ כשדעתו מתחילה היתה להמשיך הסעודה בביתו [ויש מהספרדים שמקילים בזה אף לכתחי' כרמ"א, ר' שו"ת שמש ומגן (ח"ג סי' א' חאו"ח) ושו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' א' ובהסכמות)]. ובמקרה זה בני ביתו הפטורים ממצוות סוכה, יקדשו לעצמם בבית (כמובן ללא ברכת "לישב בסוכה", ויאכלו את סעודתם כבכל יו"ט).


ואם כבתה התאורה לפני הקידוש, אך מעדיף הוא לאכול כזית פת בסוכתו שלו:


במקרה זה יכול הוא לקדש לעצמו ולבני ביתו בסוכה [עפ"י המ"ב (סי' תרל"ט סקל"ו). ולכאו' ספק אם יכול הוא לברך את ברכת "לישב", כיוון שיש לו צער. וא"כ תלוי אם הוא מצטער לקדש ולאכול הכזית בחושך, שאז לא יברך את ברכת "לישב", או שהוא עושה זאת בשמחה, שאז כן יברך (וכנ"ל, עפ"י המ"ב סי' תר"מ סקכ"ב). וכיון דמישתעי בלילה הראשון, כ' המ"ב (סי' תרל"ט סקל"ו) שיברך גם "שהחיינו", דלא גרע ממה שמברכה בחול בעת בניית הסוכה. ועוי"ל, שממילא יש לברך "שהחיינו" על עיצומו של יום. ודין נט"י והברכה עליה הוא, כנ"ל בסמוך. וכ"ה גבי ברהמ"ז על הכזית שאכל בסוכה וברכה ראשונה על מה שיתחיל לאכול בביתו. אמנם בני ביתו שאינם בני חיוב בסוכה (כגון נשים וזאטוטים) יכולים לשמוע ממנו הקידוש בסוכה, ושם רק יאכלו כזית מזונות או ישתו רביעית יין או מיץ ענבים טבעי, כדי שיחשב עבורם קידוש במקום סעודה, ולברך בסוכה ברכה מעין שלוש על היין (ואם רוצים גם הם לאכול לפחות כזית פת בסוכה, הרשות בידם, ואדרבא, תבוא עליהם ברכה ויברכו גם הם ברכת המזון). ולאחר מכן יגשו כולם - אבי המשפחה ושאר האנשים לביתם לאכול את סעודת ליל החג [כ"ז גם עפ"י המ"ב (סי' תרל"ט סקל"ו)].


ואם כבתה התאורה בין הקידוש לתחילת הסעודה:


נראה שבמקרה זה החייבים בסוכה יאכלו בסוכתם כזית פת, ולכאו' רשאים להמשיך את סעודתם בבית. ואותם שאינם חייבים בסוכה יאכלו כזית מזונות, או ישתו לפחות רביעית יין או מיץ ענבים טבעי (על מנת שיחשב להם קידוש במקום סעודה), וימשיכו את סעודתם בביתם. אמנם עדיף שאותם החייבים בסוכה יטלו ידיהם ויאכלו כזית בסוכה (מצד קידוש במקום סעודה), אך עדיף שאת שאר הדברים החייבים בסוכה ימשיכו לאכול באותה סוכה, או במקרה שהחושך מצער אותו הרי שעדיף שילך לאכול זאת בסוכת חבירו (אך אם ממשיך הוא לאכול בסוכת חבירו עליו לכוון לפני ברכת "המוציא" שדעתו להמשיך לאכול במקום אחר. ויש עוד לדון ע"כ). ולענין ברכה אחרונה על מה שכבר אכלו, וברכה ראשונה על מה שיאכלו, יש לנהוג כנ"ל (עפ"י השו"ע ברס"י קע"ח). ומ"מ כיון שהתאורה כבתה אחר שכבר קידש, ממילא יוצא שכבר בירך בקידוש ברכת "לישב". ור' מש"כ הגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו ביצחק יקרא (לסי' רע"ג במ"ב סק"ה).


ואם כבתה התאורה לאחר שכבר הספיק לאכול לפחות "כזית" מהפת: הרי שדינו עתה כדין מצטער בשאר ימי החג, שפטור הוא מהסוכה, ויכול להכנס לביתו ולאכול את שאר הסעודה [שעה"צ (סי' תר"מ סקכ"ו) כה"ח (סקל"ו)].


[85]פה. תה"ד. רמ"א (סי' תר"מ ס"ד). והטעם, דדרך האדם לפעמים לישן כפוף, וראיה מהא דשיעור סוכה ז' טפחים על ז' טפחים, שבודאי אין אדם יכול לישן שם אם לא בכפיפת גופו ואיבריו (מ"ב סי' תר"מ סקכ"ו). ומתוך דברי המ"ב הללו נזכיר מש"כ הרש"ש בסוכה (ד"ג, א'), דקשה, כיצד בשיעור זע"ז טפחים יכילו רובו של אדם. הרי גובה אדם י"ח טפחים, ורובו י' טפחים. והסביר שאין הכוונה שפושט את כל גופו בשווה, אלא ראשו, צוארו וקצת גופו הסמוך לראש יהיה זקוף באלכסון על משענת הכותל או ראש המיטה. וא"כ גם גובה הסוכה מסייע להכיל מקצת גופו. ע"כ. הב"ד בסה"ס (מיל' לפי"ח סק"מ. עמ' ת"ח).


וכל זה דמכופף רגליו הוא דוקא אם אין לאדם עיצה ואפשרות היאך לפשוט רגליו מחוץ לסוכה. אך אם פושט רגליו לחוץ לסוכה, לכו"ע לא מיקרי מצטער בכך וחייב לישון שם [פמ"ג. מ"ב (שם סקכ"ז)].


וע"ע בענין ני"ד מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ב הערה כ"ח).


[86]פו. א"ר. נה"ש. דה"ח. מ"ב (סקכ"ו) וש"א.


[87]פז. נה"ש. מ"ב (סי' תר"מ ססקכ"ו). ואם בני"ד כשבנה הסוכה כשהיא ראויה לשינה ולאכילה, האם עכ"פ יוצא י"ח אכילה, למרות שהוא מעונג ואינו יכול לישן שם, ר' מ"ב (שם ססקכ"ו) שכ' בשם הנה"ש שמ"מ יוצא י"ח אכילה. ועיי"ש בשעה"צ (סקמ"א) דעות הפוס' בענין זה.


ומה שכתבנו שאותו אדם מעונג שקשה לו לישון כך בסוכה, שמ"מ ישתדל למצוא סוכה אחרת המתאימה לו לישון בה, כך כתבנו עפי"ד הפוס' דלעיל גבי מי שכבה נרו בסוכה בשבת, שילך לסוכת חבירו (כנ"ל בסעיף מ"ג), או גבי מציאות שפסקו הגשמים ובסוכתו מטפטפות הטיפות מהסכך, שילך לסוכה אחרת ששמו לה גגון לפני ירידת הגשם כך שהיא יבשה (כנ"ל בסעי' ל"ג). ולכאו' ה"ה בני"ד. וראה עוד ע"כ בפסתש"ו (סי' תר"מ סק"ז), מתי אדם מחויב לילך לסוכת חבירו. ובס"ד נלע"ד שבפרט בני"ד יש עליו חובת ההשתדלות למצוא סוכה אחרת, כיון שמרן והרמ"א כלל לא הקלו בני"ד גבי אדם מעונג.


[88]פח. מ"ב (סי' תר"מ ססקכ"ז) מדנפשיה. וידוע שרבנו הח"ח זצ"ל בעצמו היה מקפיד ע"כ [ר' ע"כ במועו"ז (ח"א סי' פ"ז), בסה"ס (במיל' לפי"ח סקמ"ד)].


[89]פט. ר' פסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ח, ובהערה 24) ובחזו"ע (דיני השינה בסוכה, דקצ"ח הערה ה') שהביאו חבל פוס' שדנו בדברי המ"ב, ורוב ככל הפוס' דחו דברים אלה או שהעמידו דבריו במיקרים מסוימים. ואף שהיו שהקפידו ע"כ [הגר"י קנייבסקי זצ"ל. וכ"כ בשו"ת אז"נ (חי"ד סי' מ"א) שכן ראוי לנהוג כיון שיצא מפומיה דהמ"ב. כמובא בפסתש"ו (שם הערה 26)].


בס"ד רצינו להעיר, שיש סברא להחמיר בני"ד שיהא השולחן תמיד בסוכה. דאיתא בזוה"ק שמה שהכינה האשה השונמית לאלישע הנביא היה: מיטה, שלחן, כסא ומנורה. וזאת משום שאלו ארבעה כלי שכינה. ולכן חוץ מהמיטה צריך שיהא גם שולחן בסוכה. אמנם לפי"ז בעי שיהיו בסוכה גם כסא ומנורה, וזאת לא שמענו שמרן הח"ח הקפיד שיהיו בסוכה. וגם לא שמענו שאסור להוציא בבוקר את המיטה מהסוכה. וכן לא מצאנו במשנה, בגמ' בראשו' ובאחרו' דבעי שיהיו ארבעה דברים אלה תמיד בסוכה, דא"כ היה הח"ח מביא דבריהם כחיזוק לדבריו.


ומה שכתבנו שמותר להוציא השולחן "גם" במקרה זה. אמנם לא תמיד מותר להוציאו, שהרי בעת הסעודה צריך השולחן להיות בסוכה, אך מאידך מצינו בש"ס שהיו מסלקים את השולחן בסוף האכילה, לפני שהיו מביאים מנה אחרונה לקינוח. ומסתמא שגם בזמן סוכות נהגו כך. או שמא בסוכות הקפידו שלא להוציא השולחן כלל מהסוכה. וצ"ע.


[90]צ. שכ"כ בסה"ס (בסופו. בפסקים והערות מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, עמ' תנ"ז סקכ"ט) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וטעמו, דמצטער כזה לא גרע ממצטער מחמת יתושים או מחמת קור, חום וכדו'. ולפיכך "פטורים בשעה זו" מהסוכה ויכולים לאכול או לישון מחוץ לסוכה. עכת"ד. וכ"כ בשמו בפסתש"ו (סי' תר"מ סק"ד).


ומ"מ מתבאר מדבריו שכשיצאו האורחים מהסוכה בעי לחזור לסוכה, ואינו יכול להמשיך לישון בביתו עד עה"ש. וכן אינו יכול לגמור סעודתו בבית, אלא יחזור לסוכה. וצ"ע, דלכאו' מאי שנא מגשמים [ואכן צ"ע גם גבי דין מצטערים מזבובים, יתושים, חום, קור וכדו', האם מי שנכנס לביתו בגינם והלך לישון או לאכול, האם גם הוא פטור ורשאי לישון עד עה"ש וכן לגמור סעודתו, או שכשנגמרה סיבת הצער חייב הוא לחזור מיד לסוכה. ור' מה שנכתוב בס"ד ע"כ לקמן (בהערה ק"ח) בשם הגרא"י אולמן שליט"א].


[91]צא. שכ"כ בשו"ת שערי דעה (ח"ב סי' י"ז) ושו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ט'). והטעם, דבזיונא קשה מצערא דגופא. הב"ד בפסתש"ו (סי' תר"מ ססק"ד).


[92]צב. עיקר ד"ז כ' בתה"ד (סי' צ"ג) והרמ"א (סי' תר"מ ס"ד). ויש להעיר, שאמנם הפוס' דיברו על נר שכבה, אך בימינו מדובר בעיקר על תאורת חשמל. ומ"מ אם יש לו בסוכה אור בשל נרות שבת (ור' לעיל בפרק ט' סעי' י"ד), או מתאורת הרחוב, או מהחלון שבבית, לכאו' אין להקל בני"ד. ושמא תלוי הדבר כמה אור בוקע לסוכה, ולכמה אור זקוקים בני הבית על מנת לאכול (בפרט לראות שלא נכנסו לתוך מאכלם חרקים).


ומה שכתבנו שהדבר גורם לו צער, כ"כ המ"ב (סקכ"א).


[93]צג. רמ"א (שם ס"ד). והטעם כנ"ל, דדרך בני אדם להצטער מזה (מ"ב סקכ"א).


ומה שכתבנו שא"צ לילך לסוכת חבירו, ג"ז כ' הרמ"א (שם בס"ד). והטעם, דהא נמי חשוב צער דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו (מ"ב סי' תר"מ סקכ"ב).


[אמנם מפשט דברי הרמ"א פשוט שיכול הוא להכנס ולאכול בביתו, אך אם נדייק בדבריו שכתב "מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר", אולי משמע קצת שעדיף שישב ממש בפתח הסוכה ויאכל ע"י האור שבוקע מבחוץ. אף שאין זה הפשט הפשוט, שהרי כ' שמותר "לצאת" מהסוכה].


[94]צד. הא דכ"ז אמור דוקא גבי שבת הוא פשוט, משום שאז אינו יכול להדליק האור בסוכה. והא דד"ז קאי דוקא כשיש טירחה גדולה בדבר, ג"ז כתבו תה"ד והרמ"א (שם).


והטעם, משום שסברא זו שלילך לסוכת חבירו יש צער בדבר, לא פסיקא ליה כל כך, ולכן תלה הדבר דוקא באם יש טורח גדול בדבר. דאם אין לו טורח גדול בדבר, צריך לילך לסוכת חבירו שיש בה נר [תה"ד (שם). מ"ב (סקכ"ג)].


[95]צה. תה"ד ומ"ב, כנ"ל בהערה הקודמת.


ובענין אי יברך "לישב בסוכה", ר' מ"ב (סי' תר"מ ססקכ"ב, בשם הא"ר והח"א), ובשעה"צ (סקכ"ז). ואם כבר החל לאכול בסוכתו, הרי ששייך אז הדין של העובר מסוכה לסוכה, כמבואר במ"ב ושאר נו"כ על השו"ע (סי' תרל"ט ס"ח).


[96]צו. מרן (סי' תר"מ רסע"י ד'). מ"ב (רסקי"ד).


[97]צז. כ' המ"ב (סי' תר"מ סקי"ד), שאם אדם המשמש את המצטער (כגון את הזקן הסובל מהקור בסוכה) הינו שכיר אצל המצטער, ומשמשו בכל ימות השנה, וגם אז אינו אוכל ואינו ישן בבית אחר אלא אוכל וישן בבית המצטער, גם בסוכות רשאי לעשות כן ולישן עם המצטער בביתו ולא בסוכה. וכל זה דומיא דדין שומרי גנות ופרדסים המבואר בשו"ע (סי' תר"מ סעי' י'). וזה כמו שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה כ"ז) גבי המשמש חולה סיעודי.


ובאמת לכאו' יש לתמוה על קולא זו, מדוע יהא מותר ליהודי זה לאכול ולישון בבית אותו חולה סיעודי, ובעיקר בבית אותו מצטער. ואע"ג דקיי"ל שמשמשי החולים פטורים מהסוכה, ונחלקו הפוס' גבי משמשי חולה שאיב"ס בעת שאינו נצרך להם. אך מדוע להקל למי שמשמש את המצטער דני"ד, הריהו עושה זאת גם למען שכרו ופרנסתו. ומצד המצטער שרוצה בו כעוזר הרי אין לפטור את עוזר זה מהסוכה, כבריש הסעיף שלנו. ולכן נראה בס"ד שמרן הח"ח הוסיף הטעם להקל בני"ד שעוזר זה הינו כשומרי גנות ופרדסים. והיינו שלמרות שהוא עושה את מלאכתו לפרנסתו, מ"מ כיון שמלאכתו לא מאפשרת לו לקיים מצוות סוכה, הריהו פטור. ומאידך שומר כרי חייב (כבשו"ע שם סעי' י'), כי הוא שומר במקום א' ומלאכתו מאפשרת לו לקיים מצוות סוכה (וכמובן שמדובר שמלאכה זו מותרת בחוה"מ, כמלאכת דבר האבד וכדו'). ולכן גם פועלים בביח"ר ומוכרים בחנויות חייבים, כי מלאכתם מאפשרת להם לקיים מצוות סוכה. ומעל כל זה עומד טעם ההיתר של תשבו כעין תדורו. והיינו שכיון שכל השנה אינו בביתו אלא בבית המצטער שהוא מטפל בו, לכן גם עתה א"צ להיות בביתו שהוא סוכתו, אלא נשאר לטפל במצטער זה שמשכירו לשמשו. ולכן הדגיש המ"ב שבכל השנה אינו אוכל בביתו. וכעין זה במ"ב (סקמ"ו) גבי היושבים בחנויות, וכדלקמן (בסעי' ס"ה).


ומ"מ יוצא לנו בני"ד דין הנובע כבר מדין שומרי גנות ופרדסים. שמצד הדין של תשבו כעין תדורו הפוטר לעיתים ישיבה בסוכה, גם העושים מלאכתם (בחג ובחוה"מ בהיתר) באופן שמלאכתם אינה מאפשרת להם לקיים מצוות סוכה, הריהם פטורים. ואמנם שני ת"ח הסכימו עמנו בדין זה, ועדיין צריך להתיישב בדבר (וחכ"א העיר שאין גדר של "מלאכתו אינה מאפשרת לקיים המצוה", אלא הגדר הוא כעין תדורו. ולכן אם מלאכתו מונעתו מהבית, כך היא מונעתו מהסוכה, ואם אינה מפריעה לו להיות בביתו, הרי כך גם אינו פוטרתו מהסוכה. עכ"ד).


[98]צח. מרן (סי' תר"מ ס"ד).


[99]צט. מרן (סי' תר"מ ס"ד).


כ' המ"א בשם הלבוש, שיש למחות באותם שעושים סוכות ברחובות, שאי אפשר לישון שם מחמת מורא הגנבים שיזיקו לגופו. ולפי מה שפירש היד אפרים את דברי המ"א משמע שהמ"א עצמו מיקל בכך. הב"ד בבה"ל (סי' תר"מ ס"ד ד"ה "דמתיירא"), וכ' שניתן לצרף בני"ד את ד' החכ"צ שחולק על הרמ"א (והיינו דס"ל שסוכה שפסולה לשינה כשרה לאכילה, ולהיפך). ולכן הסיק הבה"ל שהמיקל בענין זה יש לו ע"מ לסמוך, ומ"מ אם ניתן, בודאי טוב יותר שיעשה הסוכה במקום אחר. עכת"ד. ועדיין ק"ק לי מה מהני צירוף ד' החכ"צ, הרי בני"ד אנו רוצים להכשיר את הסוכה הן לשינה והן לאכילה. ודברי החכ"צ אמורים להתיר רק אכילה (כשהצער הוא בשינה), או רק בשינה (כשהצער הוא באכילה). ולא זכיתי להבין את דברי מרן הח"ח (אא"כ נאמר שזה הרע במיעוטו, וכך יוכל לפחות לקיים שינה או אכילה, משא"כ בלא זה לא יוכל לקיים כלל מצוות סוכה. ועדיין צ"ע דהו"ל לפרש כן. וחכ"א הסביר שאכן אנו באנו פה רק להכשיר את האכילה בסוכה זו, כיון שלישון ממילא אינו ישן בסוכה זו בשל פחד הגנבים. לכן אנו רוצים לפחות להכשיר סוכה זו לאכילה. ואם הוא לבסוף גם יישן בסוכה זו, הרי ודאי שטוב הדבר, ואז הסוכה תהיה כשרה לאכילה אף לרמ"א הנ"ל). ומ"מ איננו דנים כאן בדיני מיקום עשיית הסוכה. וראה מה שכתבנו בס"ד ע"כ לעיל (בפרק ז', בפרט בסעיפים ח'-י"ב).


[100]ק. באמת מחלו' זו גדולה היא ורחבה, אך מפאת קוצר הזמן נציין זאת רק בקיצור.


שכ' המרדכי (בפרק הישן, סי' תש"מ) בשם רבי אליעזר ממיץ ביראים (סי' קכ"ג), שאם עושה הסוכה מתחילה במקום שמצטער באכילה ושתיה או בשינה, או שאי אפשר לו לעשות א' מהם בסוכה משום שמתיירא מגנבים או מליסטים כשהוא בסוכה, אינו יוצא י"ח באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שאינו מצטער בהם, משום דלא הוי כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו. עכ"ד. וכ"פ רבינו הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ד).


אמנם החכ"צ (סי' צ"ד) כ' ע"כ שאינו נראה לו כלל, דתשבו כעין תדורו לא על אופן מהות הסוכה קאי, באיזה ענין תהיה עשויה, אלא על אופן הישיבה, ואה"נ שאם עשה סוכה שראויה לאכילה ולא לשינה יוצא בה י"ח אכילה (עיי"ש שתלה זאת במחלו' רבי ורבנן בסוכה ד'ג, א').


ואמנם אחרו' רבים דחו דברי הג' החכ"צ, הן מדברי הראשו' האחרים והן מסברא, ומאידך בנו, הריעב"ץ בעל המו"ק הסכים לדברי אביו, וכ"כ בשו"ת משיבת נפש ועוד אחרו'.


ר' בענין מחלו' זו במ"ב (סי' תר"מ סק"כ), בשעה"צ (ס"ק כ"ב וכ"ה), בכה"ח (סי' תר"מ ס"ק ל' ול"ג. ועיי"ש גם בסקמ"ב), בחזו"ע (דיני השינה בסוכה, דקצ"ז-קצ"ח בהערה ד') ובש"פ. וע"ע מש"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו הגדול מקראי קודש (ח"א סי' כ"ז, ובעמ' קי"ח) בשם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל. ומ"מ מחלו' זו מתבטאת גם בדברי המ"ב (סי' תר"מ סקכ"ו) ושעה"צ (סקמ"א), וכמו שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ב הערה כ"ח). עיי"ש.


בענן החשש מליסטים וגנבים שיבואו לסוכתו, כתב המ"א בשם הרמ"א, דר"ל שיוכלו להזיקו בגופו. ואפי' במקום שאינו מתיירא ביום, אלא רק בלילה מתיירא לישון שם, הדין כן שהסוכה פסולה. ומ"מ אם אינו מתיירא מהיזק הגוף אלא רק מגניבת כליו, הרי יכול להכניסם לביתו ואין הסוכה פסולה (הב"ד המ"ב סקי"ט).


בענין אי בני"ד עסקינן גבי בניית הסוכה לכתחי', או דעסקינן לפסול בדיעבד אף כשנעשתה הסוכה לכתחי' בכשרות, ר' לעיל (בפרקנו בהערה ל"ג).


ומ"מ כתבו האחרו' כמה כללים חשובים גבי ני"ד:


הא דאינו יכול לישון בסוכה, הו"ד שבאותו אזור ליכא צינה, אלא הצער הוא במקום סוכתו מחמת הרוח. כי במקומות הקרים יוצא י"ח אכילה אע"ג שאינו יכול לישון שם, משום שא"א בענין אחר וממילא מיקרי שם כעין תדורו (פמ"ג. מ"ב סק"כ). וגם מיקרי ראוי לשינה אם היו לו כרים וכסתות ושמיכות כראוי (מחה"ש. מ"ב שם). וכ"כ עוד כמה אחרו', דאם אינו יכול לישון בסוכה מפני הצינה או שאינו יכול לישון שם איש וביתו, אפ"ה יוצא י"ח אכילה [שו"ת זר"א. מרן הגחיד"א במחב"ר. שעה"צ (סקכ"ב)]. וע"ע בשעה"צ (סק"כ).


בס"ד יש להוסיף עוד דעה שלישית בני"ד, שאם לכל העולם אין הסוכה ראויה לעשות בה את א' מהדברים - שינה או אכילה, אך לאדם היושב בה היא כן ראויה לכל התשמישים (שאינו קפדן) הרי דבתר דידיה אזלינן וחייב בה בכל [חזו"ע (שם דקצ"ז-קצ"ח) בשם שו"ת הר הכרמל ועוד אחרו']. ונמצא שאותו אדם שאינו קפדן על עצמו ועל הנוחות שלו (ההיפך ממעונג ואיסטניס) מרוויח מצוות, ויוצא אף לרמ"א י"ח הן בשינה והן באכילה.


ומ"מ בכה"ח (ס"ק ל' ול"ג) ובחזו"ע לא הכריעו כלל בענין זה (שבהלכות בחזו"ע לא הזכיר זאת כלל, ובמקורות לא הכריע). לכך נראה שאף לספרדים אין הכרע במחלו' הרמ"א והחכ"צ.


והנה נשאלה השאלה בביהמד"ר, גבי דבר שהינו נפוץ מאוד, ובפרט בערים, והוא בעיית כניסת חתולים לסוכות. דהיכא שבונים הסוכות ע"י דפנות מעץ (כגון פעיה"ק ירושת"ו, וכן בעיר ב"ב) אין כמעט בעיה זו (אא"כ משאירים את הדלת פתוחה). אך כפי שאמרו לי, רובא דאינשי פה בארה"ק בונים סוכות שדפנותיהן עשויות מבד, באופן שחתולים יכולים להכנס לסוכה. ובשל כך, כיוון שרוב ככל האנשים מפחדים לישון במקום שנכנסים אליו חתולים, ולכן ישנם אפי' כמה ת"ח שישנים בסוכה שבנו במרפסת ביתם, מחששם לישון בסוכה שבחצר הבנין. והרי לפי"ד הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ד), שאם בנה הסוכה מתחילה במקום שמצטער בשינה, דינו שאינו יוצא י"ח אפי' בדברים שאינו מצטער בהם, דלא הוי כעין דירה שיכול לעשות שם כל צרכיו. עכת"ד הרמ"א. וא"כ במקומות כאלה, לפי"ד הרמ"א אינם יוצאים י"ח בסוכותיהם שבחצרות, אף י"ח אכילה בסוכה. וא"כ כיצד יוצאים שם י"ח בסעודות שבת וסעודות יו"ט כשכל המשפחה מכונסת בסוכה הגדולה שבחצר, הריהו מפחד לישון שם. ואע"ג שהחכ"צ ובנו במו"ק ועוד אחרו' חלקו ע"ד הרמ"א, מ"מ לד' הרמ"א אינם יוצאים י"ח אכילה בכל הסוכות הללו.


ויותר מכך יש לשאול גבי אותם האוכלים בסוכות הנמצאות בחורשות, שלסוכות אלה בלילה יתכן ונכנסים תנים ושועלים. ומי יעז לישון בסוכה כזו. וכן קשה גבי אותם האוכלים בסוכות של מסעדות ברחובות. וגם להם נכנסים חתולים בלילה. ולאו מילתא זוטרא היא.


ואכן שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א גבי הסוכות שבחצרות שבערים (לא הזכרתי בשאלה את הסוכות של המסעדות והסוכות שבחורשות וביערות). והיה נראה שהגראי"א לא ראה זאת כמציאות שכיחה כ"כ (אע"ג שאמרו לי תושבי השפלה שהדבר מצוי מאוד מאוד), ולכן גם לא חש כ"כ להא. ומשהפצרתי בו שיאמר מדוע יש להקל בכך, שהרי מור"ם במפה פסק כן לאיסורא עפי"ד המרדכי אף בדיעבד, אמר הגראי"א שישימו קרש גבוה בדפנות הסוכה לכל אורכן כדי למנוע את כניסת החתולים. ושאלתיו, האם יש לחייב כן את כל עם ישראל לעשות כן מדינא בשל הבעיה הנ"ל. אמר הגרא"י אולמן שמ"מ ישנם כמה וכמה צירופים להקל בני"ד, חוץ ממה שיש מהפוס' שחלקו ע"ד הרמ"א בזה. ולא פירש אילו צירופים. עכת"ד.


ואכן יתכן שניתן לצרף בני"ד את ד' הפמ"ג (שהב"ד המ"ב סק"כ, דלעיל בסמוך), דהא דאינו יוצא י"ח הוא דוקא כשבאותו אזור ליכא צינה, והצער הוא רק במקום סוכתו, מחמת הרוח. אך במקומות הקרים יי"ח אכילה אע"ג שאינו יכול לישון בסוכה מחמת הקור, משום שא"א בענין אחר, וממילא מיקרי שם כעין תדורו. ושמא ישנם עוד צירופים להקל בני"ד. ומ"מ נראה בס"ד שזה עוד יתרון לבנות הסוכה דווקא ע"י דפנות מעץ. דזו דירה חשובה יותר, והוי ממש כעין תדורו.


[101]קא. מסקנת המ"ב בשעה"צ (ססקכ"ה).


[102]קב. נראה שאם אין לו סוכה אחרת ישב בסוכה זו, ומדברי שעה"צ (ססקכ"ו) משמע שיש לחוש לד' הרמ"א ועכ"פ לא לברך ע"כ ברכת "לישב בסוכה", ממש"כ שהאחרו' כבר יישבו את קושיית החכ"צ, משמע שדברי הרא"מ, המרדכי והרמ"א במקומם עומדים, ועכ"פ מצד סב"ל יש לחוש לדעתם. וכ"נ שנוטה דעת כה"ח (ססקל"ג).


[103]קג. תלמידי חכמים שבשכונתנו (גבעת שאול פעיה"ק ת"ו) שאלו כיצד אנו יוצאים י"ח בסוכות שלנו, הרי בס"ד השכונה התברכה בילדים רבים (כ"י) והרעש בכל שעות היום רב בחצרות, כך שא"א לישון ביום, ובכלל זה בשעות אחה"צ קשה הדבר. ולפי"ז ספק אי יוצאים י"ח אף באכילה בסוכות אלה, עפי"ד הרמ"א הנ"ל (בסעי' ד'). ולכאו' זו שאלה במקומות רבים בארץ, היכן שישנם ילדים רבים והמקום צפוף, כך שהילדים משחקים סמוך לסוכות.


ולכאו' יש מקום להתיר בני"ד עפ"י מש"כ הפוס' גבי סוכה שלא ניתן לישון בה כלל, כגון בשל הצינה, שכתב המ"א (המובא במ"ב סי' תר"מ סקי"ח), שכיון שא"א לעשות שם סוכה הראויה לשינה, הסוכה כשרה, כיון שא"א בענין אחר הוי כעין תדורו באכילה בלבד. עכת"ד. וא"כ ה"ה בני"ד. ובפרט שברוך השם אצלנו ניתן לישון בלילה.


ועוד צד שחשבנו בס"ד להתיר בני"ד הוא עפי"ד הזר"א [(ח"ג סי' מ"א). הב"ד בסה"ס (במיל' לפכ"ה סקי"ד)], שנראה שאינו סובר את החילוק הנ"ל דהמ"א, אך מכשיר את הסוכות שבמקומות הקרים מטעם שאדם שאינו חלש מזג יכול לישון שם. עכת"ד. וא"כ ה"ה בני"ד גבי אנשים שאין הרעש מפריע להם לישון.


וחברי בביהמד"ר אמרו עוד טעם, והוא שכיון שניתן עכ"פ לישון בסוכות אלה בלילה, ולא איברי ליליא אלא לשינתא (אע"ג שלא נאמר שאין לישון גם ביום. ור' שו"ע סי' רל"א, דשרי במיקרים מסוימים לישון אף ביום), לכן סוכות אלה כשרות למרות שבמשך היום קשה לישון בהן.


ועוד אמרו טעם להתיר, דאם מטעם זה לא יבנה הסוכה בחצר ביתו, הרי שלא יוכל לבנותה כלל בכל השכונה. ולבנותה בשכונה אחרת ודאי דהוי צערא טפי (וכנ"ל בשם הגרצפ"פ זצ"ל במקו"ד, והגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה). ועוד, מי יימר לן שבשכונה אחרת ימצא שקט. ולפי"ז כל אנשי העיר יצטרכו לבנות את סוכותיהם ביערות מחוץ לעיר. ואז גם שם יהיה רעש, חוץ מצער המרחק הנ"ל. וא"כ אין לדבר סוף, ופשוט שכיון שזו המציאות הרי שהסוכות כשרות, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת, ואין הקב"ה מביא תקלה לכל ישראל שישבו בסוכות פסולות ויברכו כולם ברכות לבטלה.


ובפרט שיש לצרף לני"ד גם את סברת החכ"צ, שסוכה שפסולה לזה (לשינה) אינה פסולה לזה (לאכילה). אך מ"מ באמת נראה שאף לשינה הסוכות הללו כשרות, וכנ"ל.


וכעבור זמן שאלתי ע"כ את הגרא"י אולמן שליט"א, עפי"ד הרמ"א (סי' תר"מ סעי' ד') שאם עשה מתחילה (הסוכה) במקום שמצטער באכילה או בשתיה או בשינה, או שא"א לעשות לו אחד מהם בסוכה מפני דמתיירא מליסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הוי כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו. עכ"ל. ואף שהמ"ב (סק"כ) הב"ד כמה אחרו' שחלקו על דברי הרמ"א בזה, וכתבו שמ"מ בדיעבד יוצא בה י"ח אכילה (אף שאינו יכול לישן שם), כיון שלאכילה אין מצטער, אפ"ה בשעה"צ (סקכ"ה) הסיק שמ"מ יש ליזהר מאוד בזה, כי כמה אחרו' העתיקו את דברי הרמ"א להלכה, וקושית הח"צ כבר ישבו. עכ"ל. ועפי"ז שאלתי את הגראי"א שליט"א כיצד אנו יוצאים י"ח בסוכות שלנו, הרי הסוכות שלנו אינן בנויות מחוץ לעיר אלא בחצרות הבתים, ובבתים משותפים יש רעש רב כל שעות היום בשל הילדים המשחקים, וכן עוברים ושבים העוברים בחצר. ולכן קשה מאוד לישון בשעות היום, ואפילו בשעות הצהרים ואחר הצהרים. ולפי מסקנת המ"ב שיש להזהר בזה מאוד, הרי יש בעיה בכך שאנו בונים את הסוכות שלנו בחצרות. וענה תחילה הגרא"י אולמן שהבעיה פה הינה בעיה חיצונית אך לא בעיה מצד הסוכה עצמה. כי הרעש בא מבחוץ. ושאלתי שהרי הרמ"א עצמו כתב (בסי' תרל"ט ס"ב) לדון לכף זכות את אותם שאינם ישנים בסוכה, שהוא מחמת הצינה. והרי גם צינה הינה דבר חיצוני, ובכ"ז כ' הרמ"א להקל בשל כך. ולכאו' ה"ה כשהצער נגרם מחמת הרעש, דחשיב כפטור מהסוכה מדין מצטער [אמנם ר' במ"ב (שם סקי"ח) שחילק בין צער מחמת צינה לצער אחר, דכיון שבצער מקור א"א בענין אחר לכן מיקרי "כעין תדורו". וע"ע לקמן בסמוך]. וענה לי הגראי"א שמ"מ בענין הצער אפשר לבקש מהילדים שלא ירעישו סמוך לסוכה. וזה כמו מי שמדליק רדיו בקול רם ומפריע לאנשים בסוכות הסמוכות לישון בסוכה, שאפשר לומר לו שלא ירעיש. ומה שהרמ"א פטר לישון בסוכה מחמת הקור, זה בגלל שלא ניתן להתגבר על הקור. ושאלתי מדוע, הרי יכול להתכסות בהרבה שמיכות. וענה שמה שהרמ"א מיקל זה מדובר בקור גדול, כמו באמריקה, ששם השמיכות לא תעזורנה להמנע מצער הקור. אך בני"ד הרי אפשר למנוע את סיבת הצער [ולכאו' יש אסמכתא לחילוק זה מדברי המ"ב (סי' תר"מ סקי"ח), שלגבי קור כתב שא"א בענין אחר, ואילו גבי רוח כתב דמיקרי ראוי לשינה אם יש לו כרים וכסתות כראוי. וצ"ע אי אכן כוונתו לכך – מ.ה.]. זו סיבה אחת שאין להחשיב את הסוכות שלנו כאינן ראויות אף לאכילה, לדעת הרמ"א. כי בני"ד אפשר לפתור הבעיה החיצונית הזו. וסיבה שניה, אמר הגרא"י אולמן, משום שיכול למנוע את צער הרעש עי"כ שישים אטמים באוזנים. וכיום יש אטמים טובים, ועי"כ נפטר מצער הרעש [ולכאו' גם לזה יש אסמכתא מדברי המ"ב (שם), שכתב שע"י כרים וכסתות כראוי יכול להמנע מהצער. וכ"כ בבה"ל (סי' תר"מ ס"ד ד"ה "מפני"). והיינו ע"י פעולה בתוך הסוכה יכול למנוע את הצער שבא מבחוץ וכעין זאת ראה לעיל (בפרק ט' סעיפים י"ח וכ"ב) – מ.ה.]. ושאלתי, האם נכונה הסברא שאמר חכ"א, שמה שדיברו על צער שינה הוא דוקא בשינה של לילה. דאם אינו יכול לישון בלילה אז חשיב צער שינה. אך אם צער השינה הינו בשינת היום, לא חשיב צער שאינו יוצא י"ח בסוכה זו לרמ"א אף באכילה (למרות שלי עצמי קצת קשה סברא זו, משום שישנם אנשים שרגילים לישן אחה"צ, ומניעת שינה כזו צער היא עבורם, בפרט כשישנים על מנת ללמוד תורה גם בשעות הלילה המאוחרות. וכן רובא דעלמא ישנים בשבת אחה"צ, ומניעת שינת השבת הוי צער לאנשים רבים). וענה הגרא"י אולמן שגם זו סברא נכונה, והסכים עמה. ואמר שלאור שלוש סיבות אלה אכן אנו יוצאים י"ח מצות סוכה באכילה בסוכות שלנו אף לדעת הרמ"א. עכת"ד.


[104]קד. חת"ס. ביכור"י. מ"ב (סי' תר"מ סקכ"ד) ושעה"צ (סק"ל). וטעמם, שהרי גם בשאר ימות השנה רגילים לעיתים לפנות מבית לבית (הפוס' הנ"ל). והוסיף החת"ס, שזה שלא כאותם שמשתבשים שחושבים שאינם חייבים לבנות להם סוכה במקום אחר שאין שם דירתו. ע"כ. הב"ד בשעה"צ (סק"ל). והיינו חושבים שאם אינם יכולים לבנות את סוכתם בחצר סמוך לביתם, הרי פטורים ממצוה זו. וטעות בידם.


[105]קה. הכי איתמר בירו' ברכות (פ"ב) ובשבת (פ"ק). והביאוהו הפוס' בכ"ד. וכ"כ הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ז) המ"ב (ס"ק מ"ד ומ"ה), כה"ח (ס"ק פ"ט-צ"ג) ועוד פוס' גבי סוכה.


ומ"מ כתבנו כן רק בשם "כמה פוס'", משום שסו"ס מרן לא כתב כן בשו"ע גבי ני"ד.


[106]קו. על כלל זה הקשו רוא"ח את הקושיה שעולה מאליה: שהרי עינינו הרואות כמה חומרות כתבו האחרו' שטוב לעשותן, ושהמחמיר בהן תבוא עליו ברכה [ור' עוד כה"ח (סי' קנ"ח סקכ"ה) מש"כ בשם כמה פוס' שאדם צריך תמיד להשתדל להחמיר. ובשם שער הגלגולים (הקדמה כ"ב) כתב שלאחר פטירת האדם מדקדקין עמו בדקדוקי מצות כחוט השערה. עיי"ש מה שהוסיף ע"כ הרב כה"ח דברים חוצבי להבות. ומ"מ יש להעיר על דבריו ב' דברים:


1) כמו שכתב הוא עצמו שם, הרי שתלוי כמה נשמתו של אדם מזוככת, ולפי"ז רוצה היא להחמיר בכך. וא"כ אדם צריך קודם כל לקיים את דברי ההלכה הכתובים בשו"ע, ואח"כ בשלב מאוחר יותר להחמיר, ועדיף להחמיר בדברים שהפוס' נחלקו בהם, שאע"פ שנפסקה הלכה להקל, מ"מ בזה יש יותר מקום להחמיר.


2) גם מי שכבר מחמיר, עדיף ואף צריך שיעשה כן בסתר מוחלט. ר' מש"כ מרן בשו"ע (סי' תקס"ה ס"ו) שמי שמתענה (תענית רשות) ומפרסם תעניתו והשתבח בתעניתו הריהו נענש ע"כ. וע"ע במסילת ישרים (פרק כ'. עיי"ש שיש לשקול היטב שהחומרא אכן תעשה נח"ר לקב"ה. ולכן אם למשל יתלוצצו על עשיית החומרא, יש לשקול אם התועלת מרובה מהנזק). וע"ע במ"ב (שם סקי"ד), ומה שכתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' ט"ב (פי"א הערה ס"א). ואכמ"ל].


ומ"מ כתבו הפוס' כמה הסברים וסייגים לכלל זה, והיינו שישנם מיקרים שמותר ואף רצוי שאדם יחמיר בהם:1) הרמב"ן והריטב"א כתבו (בחידושיהם לקידושין דף ל"א) דאם עושה מצוה שכבר נצטוו בה אחרים, כגון נשים במ"ע שהזג"ר, כיון שמ"מ האנשים מצווים בהן, בכה"ג לא נאמר שהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. הב"ד כה"ח (סי' תרל"ט סקצ"ב).


2) כשיש מחלו' הפוס' והלכה כמיקל, שרי להחמיר ואינו נקרא הדיוט אם החומרא היא זהירות וזריזות אף לסברת המיקל, אז אמרינן שהמחמיר תע"ב. אך אם החומרא לד' המיקל אין בה זהירות וטיבותא, בזה הפטור ועושהו נקרא הדיוט (כה"ח שם מדנפשיה).


3) במצוות שבין אדם לחבירו מותר להחמיר כי נצטוונו בכללות לעשות לפנים משורת הדין. שכ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בעין זוכר, עפ"י הגמ' בב"מ (ד"ל, ב') כדתני רב יוסף (הב"ד כה"ח שם סקצ"ב).


4) הא דנקרא הדיוט ואינו מקבל שכר, הו"ד כשפטור מישיבה בסוכה, ובפרט בגשמים שהם כשפיכת קיתון על פניו, שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבודתו, והוא רוצה לכוף את רבו לעובדו, שאין זו דרך ארץ. אך מי שפטור מהסוכה משום טירחה לחזור לסוכה, כגון שפסקו הגשמים בלילה או באמצע סעודתו, וחוזר הוא אז לסוכה, או שהולך לסוכת חבירו כשאינו יכול להיות בסוכתו, בכל אלה יש לו שכר ואינו נקרא הדיוט. ולא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן שה"ז משובח. ולכן גם הגמ"י שהביא דין זה שהמחמיר נקרא הדיוט, לא כתב אלא רק "כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא", דמשמע שבעת ישיבתו פטור [ביכור"י. בה"ל (סי' תרל"ט ס"ז ד"ה "הדיוטות"). כה"ח (סקצ"א). וע"ע במ"ב (סקמ"ד)].


5) יש שכתבו שהפטור ועושה שאינו מקבל שכר ונקרא הדיוט הו"ד במקום שיש בו צד איסור, והיינו דהוי חומרא דאתי לידי קולא, כמו במצטער ביו"ט דהוי חילול יו"ט. ואפי' בחוה"מ חייב לכבדו. אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר, כמו ר"ג שאמר להעלות את הדלי של מים לסוכה [תשו' עולת שמואל (סי' צ"ח). פת"ת. בה"ל (שם ד"ה "וכל הפטור"). יבי"א (ח"א סי' ל"ט סקי"א. עיי"ש אי איכא איסורא בדבר או עכ"פ אין ראוי לנהוג כן).


[107]קז. כ' המאירי בסוכה (דכ"ב, ב' ד"ה "שומרי"): וכמה פעמים ראיתי באבותי ורבותי שבלילה ראשונה אף בגשמים הרבה היו נותנים כובע של לבד בראשיהם ואוכלים בסוכה. עכ"ל. ובסידור יעב"ץ כ' (גבי לילה ראשון של חג) דמי שאוכל כל הסעודה בשעת הגשמים אין מזניחין אותו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (ח"א סי' קפ"ג). וע"ע בשע"ת (סי' תרל"ט ססק"ו).


וכ"ז גבי הלילה הראשון של החג. אך יש שכתבו כן גם גבי שאר הימים. שכ"כ במשניות עצי עדן (להרה"ק מקומרנא, בסוכה פ"ב). וכ"כ במשמרת שלום (קוידנוב. סי' מ"ג סק"א. עיי"ש באורך). וכ"כ באוצר החיים (מנהגי צאנז, שכן נהג בעל הדברי חיים זצ"ל, שאמר:"אנכי אהיה הדיוט ולא אצא מסוכה"), וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ל"א, שכן מנהגנו מאבותינו ומרבותינו, דור אחר דור, לישב בסוכה בז' ימי החג גם אם יורדים גשמים. ע"כ). וכן בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ל"ה וח"ב סי' ל"ט) לימד זכות באורך על הנוהגים כן. ובשו"ת ארץ צבי (פרומר. ח"א סי' צ"ח) כ' דנהי דחיוב ליכא בעת ירידת הגשמים, אך מ"מ מקיים מצוה. ואם כוונתו לקיום המצוה אינו בגדר הדיוט. עיי"ש. ונלע"ד שלכאו' אין זה פשט דברי ההגמ"י שכ' כן גם גבי אותם המכוונים לשם מצוה. וצ"ע [ואגב, הגאון הגדול בעל שו"ת ארץ צבי כתב עוד דבר מחודש, והוא שמותר לברך ברכות ק"ש דשחרית גם לאחר ארבע שעות עד חצות היום ואכן מעטים הפוס' שהקלו בכך. ואכמ"ל].


ונוסיף, שבשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"ט) ובקיצוש"ע (סי' קל"ה) כתבו שאסור ליהנות מהסוכה בשעה שהוא פטור ממנה. ואילו בשו"ת אב"נ (סי' תס"ז סק"ו) כתב להפריך דבריהם. וכ"כ בס' דעת תורה (סי' תרל"ט). וע"ע בחזו"ע (בדיני נויי סוכה, סעי' ז' דע"ט ואילך), שהאריך לדון כיצד מותר לישב בסוכה בעת ירידת גשמים שיוצא שהוא נהנה מהסוכה ממה שמצילתו עכ"פ מחלק מהגשמים, והרי אסור ליהנות מהסוכה. עיי"ש שהביא דעות הפוס' בזה. עיי"ש שי"א שבשעת הגשמים אין שם סוכה עליה וממילא אינם עוברים אז על איסור הנאה מהסוכה. וע"ע לעיל (בפרק ח' הערה נ"א).


הביא דברים אלו בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערות 61,62). ומ"מ נראה בס"ד שרוב ככל המצדדים להתאמץ ולהשאר בסוכה אף בזמן ירידת הגשם הינם מה"חסידים" (וזה מתאים להם. ואין להאריך).


ומ"מ הדבר פשוט וברור שכל המחמירים לישב לאכול (או לישון) בסוכה בזמן הגשמים כשפטורים מהמצווה שאסור להם בתכלית האיסור לברך אז את ברכת "לישב בסוכה". וכ"כ המ"ב (סי' תרל"ט סקמ"ה). ומש"כ בס' פסתש"ו (שם ססקי"ז) בשם גדול אחד ש"אפשר לומר אחר הבציעה: בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" (עכ"ל), דבר זה לכאו' אינו נכון בתכלית. שכבר רבו כמו רבו הפוס' דס"ל שאין לומר "בריך רחמנא" וכו' דרך ברכה כדי לפטור עצמו, והוי בכלל ברכה לבטלה. שכ"כ הפמ"ג (סי' רי"ט במש"ז סק"ג), דחשיב ברכה שא"צ. וכ"כ הגרע"א בתשובותיו (סי' כ"ה), וכ"כ הבגדי ישע (סי' קפ"ח סקי"א) שבספק ברכה אין לברך אפי' בלשון "בריך רחמנא", שגם בזה יש איסור ברכה לבטלה. וכ"כ בשו"ת פרי אדמה, ובמכתב לחזקיהו, ובס' מעשה רב החדש (בהנהגות הגרא"ל אפשטיין, בעל הפרדס). החת"ס בחידושיו לנדרים (ד"ב,א'), וכ"כ המהר"ם שיק (בחידושיו על ספר המצוות, סי' ס"ט) ששמע מפה קדוש של רבו, בעל החת"ס, שהמברך "בריך רחמנא" על הספק עובר משום "לא תשא". וכ"כ באג"מ (כרך ד' חאו"ח סי' מ"ט), ועיי"ש שהשיג על בעל ערוה"ש שהתיר זאת. וכ"כ להחמיר בס' עץ הדר ועוד אחרו'. הב"ד ביחו"ד (ח"ו סי' ט"ו) ובחזו"ע (סוכות. הלכות אתרוג. דרמ"ה-רמ"ו הערה ג'). ופסק כן להלכה.


נמצאנו למדים שלד' רוב רובם של הפוס' בשופו"א אין לומר ברכת "בריך רחמנא" בני"ד, דדיינו שמתירים (להחמיר) לאכול ולישון בסוכה בעת הגשמים, אך אין לבוא בקו"ע ולברך ברכות שיש חשש גדול של לאו ד"לא תשא" [ור' ע"כ במס' שבועות (דל"ט, א') שכל העולם הזדעזע כשאמר הקב"ה לאו זה ד"לא תשא"]. ומי יהין לעשות דברים כאלה. והדברים פשוטים וברורים שאין דברי הפסתש"ו נכונים, ודי בזה.


[108]קח. שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א, גבי אותם המצטערים להיות בסוכה מחמת זבובים, קור, חום וכדומה, האם דין חזרתם לסוכה שווה לדין המצטער מחמת גשמים שאם הוא הלך כבר לישון, מותר לו לישון עד עלות השחר, ואם החל לאכול, רשאי לגמור את סעודתו ורק אז בעי לחזור לסוכה. ותחילה אמר לי שאין הדבר מציאותי כל כך. משום שבלילה - קר כל הלילה. וגבי חום - חם כל היום. אך הערנו שמ"מ ישנם מיקרים שהצער מפסיק, כגון זבובים שעפו (וכן אורחים שהלכו), וא"כ הצער פסק, והשאלה היא האם אז חייב אותו אדם לחזור לסוכה מיד - באמצע הסעודה או באמצע השינה. והוספתי שלכאו' אין טעם לחלק בזה בין צער של גשם לבין צער אחר. וענה הגרא"י אולמן שאכן מסתבר שדין החזרה לסוכה שווה בכל סוגי המצטערים, הן לגבי האוכל הן לגבי הישן, שאינם צריכים לחזור מיד לסוכה אלא כדין מצטער מחמת גשמים. עכת"ד.


בס"ד נביא בזה עוד כמה הלכות גבי מצטער:


1) דנו הפוס' לגבי סוכה שיש בה אנשים רבים (כגון בסעודת מצווה) וקשה לאכול בה בשל הצפיפות, או שאנשים רבים ישנים בה ולכן קשה לישון בה, האם דינו כמצטער הפטור מהסוכה. ונביא בס"ד המקורות בקיצור: שמדברי הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ד) שכ' גבי מי שאינו יכול לישון בפישוט ידיו ורגליו, לא מיקרי מצטער, וחייב לישון שם, אע"ג דצריך לכפוף ידיו ורגליו (וכנ"ל בפרקנו). ומשמע שמחמיר בכך. וכ"נ מדברי הגר"ז בשולחנו הטהור, שכ' (בסי' תר"מ סי"ד), שאותם האנשים שצר להם בסעודת ברית מילה, לא יאכלו כלל בסעודה זו. ואע"פ שסעודת ברית מילה הינה סעודת מצוה, מ"מ אינה גדולה כ"כ לדחות מצות סוכה שהינה מ"ע מה"ת. עכ"ד.


ומאידך בערוה"ש (סי' תר"מ סט"ו) דן גבי הבאים להשתתף בסעודת ברית מילה ואין להם מקום ישיבה בסוכה ואוכלים חוץ לסוכה, דלדעתו היתר גמור הוא, דכיון שאין להם סוכה הינם כהולכי דרכים. דאין לומר שימתינו עד שיגמרו הקודמים לאכול, דלא מצינו סברא כזו. ומ"מ סיים שהירא את דבר ה' יהדר לאכול בסוכה. ע"כ. הב"ד בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 31). ובאמת ק"ק לי סברת רבינו הגדול בעל ערוה"ש. דמה ענין הולכי דרכים לסועדים בסעודת ברי"מ. הרי הכא הסוכה סמוכה להם, ועוד, דהא אינם הולכים כלל. וגם מש"כ שלא מצינו סברא להמתין לאחרים, לכאו' אין זו סברא קשה כ"כ. דמי שאין לו מקום לאכול בסוכה ודאי צריך להמתין עד שימצא מקום לאכול את סעודת הקבע שלו החייבת בסוכה. והמתנה מועטת לא שמה צער הפוטר מהסוכה [אמנם קושיה זו תירץ חכ"א, שזה כמו שאמרו גבי הולכי דרכים ביום שפטורים הם מהסוכה ביום (מרן סי' תר"מ ס"ח), דאף שחייבים בלילה, לא אמרו להם להמתין מלאכול עד הלילה, אלא ברור הוא שרשאים הם לאכול כאוות נפשם מחוץ לסוכה ביום, משום שמעיקה"ד פטורים הם אז ממצוות סוכה. ומותר להם לאכול אף זמן מועט קודם הלילה, ואינם צריכים להמתין עד שיוכלו לאכול בסוכה. וה"ה בני"ד. עכת"ד אותו חכם. אמנם לענ"ד יש מקום לחלק בין המיקרים. דהתם המציאות גורמת שפטור הוא באותו זמן ממצוות סוכה. משא"כ בני"ד שאינו יכול להכנס ולאכול בסוכה בה נערכת סעודת הברית. אך הריהו יכול לילך ולאכול בסוכה אחרת קרובה. או באמת ימתין שמעט מהאורחים יצאו ואז יכנס במקומם. אך הרי סוכה זו לפניו, וכן סוכות אחרות. משא"כ לעוברי דרכים. כך בס"ד נלע"ד לחלק בין ב' המיקרים]. וגם מה שכ' בפסתש"ו (שם הערה 12) ללמוד מדברי הגרשז"א זצ"ל המובאים בסה"ס (בהערות הגרשז"א זצ"ל שבסוף הספר. סקכ"ט) להקל בני"ד, ג"ז לכאו' אינו מדויק. דהתם מדובר שאורחים מתמהמהים לצאת מהסוכה בשל האירוח, ויתכן שמדובר בכלל שאותו אדם רוצה לישון שם והאורחים מפריעים לו. ואף את"ל שהוא רוצה לאכול, הרי שלא נעים לו לסעוד את סעודתו עם האורחים שאינם אורחים שלו. שכן משמע משם. אך לא ברור הדבר שדוקא בשל הצפיפות אינו יכול להיות בסוכה (למרות שכ' שם שהוא מצטער "מחמת חוסר מקום פנוי בסוכה", מ"מ לא ברור הדבר שזה מדין "צפיפות" שעליו דיברו הרמ"א והגר"ז הנ"ל. ושמא לא דייקתי בדברי. וצ"ע). ומ"מ הפסתש"ו שהביא שם (בהערה 12) את דברי סה"ס בשם הגרשז"א הנ"ל, כ' ש"צע"ג" על פסק זה של הגרשז"א מדברי שו"ע הגר"ז הנ"ל.


נמצאנו למדים שקשה להקל ולהתיר לאכול ולישון מחוץ לסוכה בשל צפיפות. ובפרט אם מדובר שרוצה לאכול בסוכה וממתין שאחרים יגמרו. דהמתנה לאו מילתא היא, ואינה צער כ"כ גדול כדי לפוטרו מהסוכה, וכנ"ל בשם הגר"ז. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספרו הל"ח (פנ"א סנ"א), שמי שצפוף לו בסוכה לא נקרא מצטער הפטור מהסוכה. וחיליה דידיה מהרמ"א הנ"ל (ומה שהיקל גבי סעודת חתן שם בסוכה, הוא כמש"כ שם שמעיקה"ד חתן ושושביניו פטורים. ומ"מ הוסיף שבזמן הזה נהגו לישב בסוכה אף חתן ושושביניו וחבריו, ואף כשצפוף). ולכן כתבנו ד"ז רק במקורות, שלא ילמדו להקל בהא.


2) כתבו כמה פוסקים, שהיושב בסוכה ואוכל בזמן הצינה, ואביו מודאג בגללו ומצטער שמא יצטנן הבן ויחלה, ה"ז בכלל מצטער הפטור מהסוכה, דבענין תשבו כעין תדורו, כי אף מביתו היה יוצא באופן זה [שו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סס"י תכ"ח ועיי"ש גם בח"ב סס"י כ"א). חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקנ"ד הערה מ"ה). הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פנ"א סנ"ג)]. ונראה דלפוס' אלה ה"ה אם אמו דואגת ומצטערת בגלל הבן. ולכאו' יש אסמכתא לכך, ממה שידוע שאמו של האריז"ל הצטערה מאד שהיה טובל בימי החורף הקרים במקווה שהיה במעין סמוך לצפת"ו, והיה רבינו האריז"ל נהיה חולה מכך. ובשל צערה של אמו נמנע מלטבול כחצי שנה. וכעין ני"ד. ומ"מ אין ללמוד מהתם להכא, דהכא כרוך הדבר בביטול מ"ע דאו' כל רגע ורגע בזמן שאוכל וישן מחוץ לסוכה. ומ"מ לא ברור לי כלל שדין זה שאותו בן פטור מהסוכה בשל דאגת הוריו, שזה לכו"ע. וזו סוגיא ארוכה עד כמה הבן צריך לשמוע בקול הוריו בעניני מצוות (כגון שלא לשאת אשה מסוימת, או שהוריו לא מרשים לו לעלות לארץ הקודש). ואכמ"ל.


[109]קט. עיקר ד"ז מגמ' סוכה (דכ"ה, ב') בשם רבי אבא בשם רב. וכ"פ מרן (סי' תר"מ ס"ו), שחתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל ז' ימי המשתה. עכ"ל.


ומה שכתבנו ששושביניו היינו חברים ושאר אינשי הבאים לשמחו, הוא עפ"י מרן (סי' ל"ח ס"ז) והמ"ב (סי' תר"מ סקל"ג).


ומדובר שהחתן התחתן לפני החג [מ"ב (סי' תר"מ ססקל"ב) וש"פ. עיי"ש הטעם וכ"ז עפ"י השו"ע (סי' תקמ"ו)]. ונראה בס"ד דה"ה כשקפץ ונשא ברגל עצמו. ולא ראיתי בפוס' שדיברו ע"כ.


והטעם דפטורים, דבסוכה גופא א"א לעשות החופה, משום צער החתן (רבא בגמ' שם). שהרי המקום פתוח, שאין לסוכה אלא ג' דפנות (מעיקר הדין), והחתן בוש לשחק עם כלתו (רש"י. וע"ע במאירי ובהרה"מ פ"ו ה"ג). ואין שמחה אלא בחופה. וחופה נקרא מקום המוכן לישיבת חתן וכלה (רא"ש). ואין יכולים לאכול בסוכה ולשמוח בחופה, דאין שמחה אלא במקום סעודה [מ"ב (שם סקל"ב). שעה"צ (סק"ז. עיי"ש מש"כ גבי מנהגנו לעשות סוכה בת ד' דפנות)]. וע"ע בגמ' סוכה (דכ"ה, ב'-דכ"ו, א'). וע"ע לעיל (בםרקנו בהערה ק"ח ס"ק 1).


ומ"מ השושבינים כשאוכלים בביתם, חייבים בסוכה (מ"ב ססקל"ג).


[110]קי. רא"ש וש"פ. מ"ב (רסקל"ג). והטעם, דאפשר לאכול בסוכה ולשמוח בחופה (הפוס' הנ"ל).


[111]קיא. מ"ב (שם ססקל"ג) בשם הא"ר ודה"ח. וכתבו ש"ראוי" לחתן ולשושבינים להחמיר. ומה שכתבנו שמ"מ לא יברכו ברכת "לישב", ג"ז כ' המ"ב (שם), ובחזו"ע (שם דקנ"ח סכ"ה). ור' בהל"ח (לגרמ"א זצ"ל. פנ"א סנ"ב) שכ' שכשאין בסוכה מקום לכולם, מעיקה"ד פטורים. אך בזה"ז נהגו לשבת בסוכה גם כשאין מקום לכולם לשבת. וע"ע בפסתש"ו (סי' תר"מ סק"ט).


[112]קיב. חזו"ע (שם דקנ"ח סכ"ה). וכ"מ מהל"ח (שם).


[113]קיג. כ"כ בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 28), שהבנין שלמה מחייב (וכתב דלא גרע ממצטער. ושמא כוונתו דלא עדיף ממצטער), והביכור"י פוטר. ומחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקפ"ב סוף הערה נ"א) משמע שמעיקה"ד שרי, ואם רוצים אז יחמירו לישב בסוכה אך לא יברכו.


[114]קיד. כיון שאם עסקינן מדין מצטער (שהחתן מצטער, כנ"ל בהערה ק"ט בשם רבא), שהבנין שלמה (הנ"ל) חייב, הרי שלד' חלק מהספרדים (הגרע"י שליט"א ועוד פוס') הריהם פטורים מדין מצטער. ומ"מ כבר כתבנו בסעיף הקודם (סעי' נ"א), שאע"פ שמעיקר הדין חתן פטור, מ"מ ראוי שיחמירו הוא ושושביניו. וכ"ש בליל א' שיש בו חיוב מיוחד מדאו' לאכול כזית פת, שבזה יותר ראוי שיחמירו החתן ושושביניו.


ומה שכתבנו שמ"מ לא יברכו את ברכת "לישב בסוכה", כ"כ בחזו"ע (שם דקס"ב סוף הערה נ"א). וכן עולה מהא דנחלקו הפוס' גבי עצם חיובו, דסב"ל.


[115]קטו. כ"כ בס' אוצר הברית (ח"א דקס"ט) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א. והטעם, דחיישינן שמא יפול לכלוך מהסכך על המילה ויסתכן התינוק. הב"ד בחזו"ע (שם דקס"ב סכ"ו) ובפסתש"ו (סי' תר"מ סק"י. ולפלא שהזכיר את דברי החולקים רק במקורות, הלא הוא הג' הרח"ף במל"ח, וכדלקמן בהערה הבאה, שמשמע שמצדד דוקא לעשות בסוכה, ואילו בהלכות סתם לאסור). וראה עוד בהערה הבאה.


[116]קטז. כן עולה מדברי הג' הרח"ף במל"ח (סי' כ' סקל"ו), שכ' ומי יתן והיה לעשות גם הברית מילה עצמה בסוכה, אם היא רחבה, גדולה וחזקה שאין חשש נפילה, ואין הזמן קר שלא יהיה נזק לולד. וסיים: ובלא"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע. עכ"ל. וכ"פ הגרע"י שליט"א בחזו"ע (שם דקס"ב סכ"ו), ש"נכון מאוד" לעשות הברית בסוכה, כשהסוכה רחבת ידים וחזקה, שאין חשש לנפילת קיסמין מן הסכך, ואין צינה מעכבת. עכת"ד.


נמצאנו למדים שכולם חוששים לאותן בעיות, אלא שלגריש"א לכן אין לעשות הברי"מ בסוכה, ולגרע"י אם אין חששות כאלה מבחינת המציאות הרי שניתן ואף נכון מאד למול בסוכה.


יש להעיר, שבפסתש"ו (שם) כ' שבזמננו עושים סכך ממחצלאות ("סכך לנצח"), במקום שאין חשש כלל של נפילת קיסמים והסוכה חזקה, היה נכון לעשות הברי"מ בסוכה עצמה. עכת"ד. ויש להוסיף, שגם בזמנים שהיו משתמשים בסכך טבעי רגיל, היה ניתן לשים סדין תחת לסכך במרחק של פחות מד"ט לסכך (כנ"ל בפ"ו סעי' כ"ד ואילך), כך שהסוכה כשרה ואילו חשש נפילת קיסמין אין. וכל זה דוקא אם שם הסדין תחת הסכך לשם נוי (שאז לד' רש"י ומרן בסי' תרכ"ט רסע"י י"ט) הסוכה כשרה. אך אם שם הסדין להציל מפני העלים הנושרים, לכאו' לדעתם הסוכה פסולה. וא"כ אין מועיל לשים הסדין תחת הסכך אף תוך ד' טפחים. וצ"ע מה הדין אם שם הסדין גם לשם נוי וגם לשם הצלה מפני הנשר. ושמא בגלל שלא עשוהו רק לשם נוי ה"ז פסול. ועוד, דיתכן שתלוי האם העיקר הוא לנוי או כדי להגן מפני הנשר. וצ"ע.


[117]קיז. שו"ת מהרי"ק (שורש קע"ט). רמ"א (סי' תר"מ ס"ו). חזו"ע (דקס"ב סכ"ו).


והטעם, משום שאינה כשמחת חתן שהיא מצוה גדולה, ואילו בסעודת ברי"מ די להם בעשרה [מ"א. מ"ב (סקל"ד). עיי"ש במ"ב בהרחבה. וכן בבה"ל (ד"ה "וסעודת ברית מילה")].


ולגבי סעודת ברית מילה בשמיע"צ (בחו"ל), אם רוצים יכולים לאכול בבית את סעודת ברית המילה [א"ר. דה"ח. מ"ב (סקל"ד)].


לצורך סעודת ברי"מ שרי לבנות סוכה גדולה בחול המועד, אם יש לו רק סוכה קטנה, דניכר דנעשה לצורך המועד ובזה שרי אף בפרהסיא [ביכור"י. בה"ל (שם ד"ה "וסעודת")].


וכן סעודה שאוכלין אצל היולדת, בעי לאכול בסוכה [רמ"א (סי' תר"מ ס"ו)]. והיינו סעודת שבוע הבן [שע"ת (סי' תר"מ סק"ו). ור' סנהדרין (דל"ב, ב')].


[118]קיח. גבי סעודת פדיון הבן, כ"כ הביכור"י והבה"ל (סי' תר"מ ס"ו ד"ה "וסעודת").


גבי סעודת בר מצוה, ג"ז כתבו הפוס' הנ"ל (הביכור"י ובה"ל הנ"ל). וכ"כ פוס' אלה גבי סעודת אירוסין וסעודת סיום מסכת.


[119]קיט. מרן (סי' תר"מ ס"ה). והיינו שמת לו מת בחוה"מ, או שמת קודם הרגל וטרם ישב שבעה, כך שהרגל לא ביטל גזירת שבעה (כך העלנו בס"ד).


והטעם ר' במ"ב (סי' תר"מ סקל"א) ושעה"צ (ס"ק מ"ד-מ"ה). ועיי"ש במ"ב (סקל"א) ושעה"צ (סקמ"ו) שזו מחלו'. אך מ"מ כ"פ מרן הרמ"א, וכ"מ מהמ"ב עצמו. ומשמע שכ"פ רוה"פ, שחייב האבל בסוכה אף אם המת היה חביב עליו כל כך שאינו יכול להסירו מלבו (שלא כתניא). ובחזו"ע (דקנ"ו הערה מ"ז) כ' שאם היה המת חביב עליו ביותר, שהאבל יכנס לסוכה אך לא יברך ברכת "לישב", דסב"ל.


[120]קכ. המ"ב (ססקל"א) כ' שהפ"מ מסתפק גבי אונן בחוה"מ, או אפי' ביו"ט כשרוצה לקבור ע"י גוי ביו"ט ראשון, או ע"י ישראל ביו"ט שני, דאז חלים דיני אנינות, והסתפק אי חייב בסוכה. ובס' ביכור"י מצדד שהוא פטור. עכת"ד. וע"ע שם בשעה"צ (ס"ק מ"ז ומ"ח).


[121]קכא. משנה סוכה (דף כ"ה). מרן (סי' תר"מ ס"ז). והטעם, מפני שטרודים במחשבת המצווה ותיקונה, והוי הכל בכלל עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת [רש"י. ר"ן. מ"ב (סקל"ז)].


ומה שכתבנו שכ"ה בין ביום ובין בלילה, היינו אפי' הולכין רק ביום פטורים גם בלילה [ברייתא. מ"ב (סקל"ז)].


מי שהזמינוהו הוריו לבקרם בסוכות ואין להם סוכה, ואף אין באפשרותו לעשות שם סוכה, ד' הגר"נ קרליץ שליט"א (ב"הלכתא מבי דינא", סוכות עמ' נ"א) שהוא פטור מהסוכה מדין עוסק במצווה. וע"ע בס' חוט השני הלכות כיבוד אב ואם (עמ' רצ"ו). הב"ד במ"ב - דירשו (סי' תר"מ הערה 35).


ומה שכתבנו כדוגמא, דהיינו שהולך להקביל פני רבו, כ"כ רש"י בסוכה (ד"י, ב' ודכ"ה, א') וש"פ. והוסיפו, דה"ה ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיוצ"ב (מ"ב סקל"ה).


[122]קכב. כ"כ בשו"ת הכת"ס (סי' קי"ט), ששלוחי מצוה פטורים מהסוכה דוקא כששליחותו כולה לה', ואין בה הנאה לעצמו. אבל ההולך בשכר ועיקר כוונת השליח להנאתו, לא נפטר השליח עי"כ ממצוות סוכה. עכ"ד. הב"ד הפת"ת והבה"ל (סי' תר"מ ס"ז ד"ה "שלוחי"). ויש להעיר שמהרישא של דבריו נראה שדוקא אם כולה לה' הוי שליח מצוה, הא יש לו גם טובת הנאה ורווח מכך, לא חשיב כשליח מצוה. ואילו מהסיפא משמע שכל שאין עיקר כוונתו להנאתו חשיב כשליח מצוה, אע"ג שיש לו גם הנאה עצמית מהשליחות רק שאינה העיקר, אלא אף שווה בשווה, הנאת עצמו ולשם שמים. ולכאו' הדברים סותרים. וכבר העיר ע"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקס"ד הערה נ"ג).


[123]קכג. מרן (בסי' ל"ח ס"ח) כתב גבי כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכו' פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפילה (ועיי"ש עוד ברמ"א). וכ' ע"כ המ"א (בסק"ח) שאע"פ שמרויחים מזה, פטורים. ומיהו דווקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאם למי שצריך אותם למצוותם. אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר ולהרוויח, לא מיקרי עוסק במצווה. ע"כ. ודייק כן מדברי רש"י בסוכה (דכ"ו, א').


ודנו האחרו' ע"ד המ"א, אי הכונה שרוב כוונתם למצווה, או מחצה למצווה ומחצה לעצמם, וכו'. ר' פמ"ג (בא"א סי' ל"ח סק"ח), בה"ל (סי' ל"ח ס"ח ד"ה "הם ותגריהם"), חזו"ע (שם דקס"ג הערה נ"ג) וש"א [ור' ע"כ בפרט בחזו"ע (שם), שהביא כמה פוס' שחלקו ע"ד המ"א]. וקיצרנו.


[124]קכד. הנה בדין פטור שלוחי מצוה והעוסקים במצוה נחלקו הראשו' בגדר הפטור. וכיון שהלכה זו קצת עמומה (עכ"פ בשו"ע בסי' תר"מ ס"ז ובנו"כ), בס"ד אזרנו חלצנו כדי שיתבאר ד"ז.


נחלקו הראשו' גבי העוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, מתי פטור הוא מהמצוה השניה. לכו"ע אם הוא רק מקיים את המצוה הראשונה ולא ממש עוסק בה, וכגון שהוא כבר מניח תפילין והתפילין כבר מולבשות עליו, וכן הוא כבר מעוטף בטלית, הרי שאז חייב הוא לקיים את שאר המצוות, וכגון לתת צדקה לעני הבא אליו, וכדו'. משא"כ כשהוא עושה את פעולת הנחת התפילין (ובירושלמי נוקטים לשון "לבישה" בתפילין), שאז הוא פטור [מ"ב (סי' ל"ח סקכ"ח) ובה"ל (שם ד"ה "אם צריך")].


אלא שגבי העוסק בפעילות המצוה נחלקו הראשו' מהו גדר הפטור. שלד' התוס' בסוכה (דכ"ה, א' ד'ה "שלוחי"), הרא"ש בסוכה (פ"ב סי' ו') ורבינו ירוחם (נתיב י"ג ח"ג), העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת רק אם אינו יכול לקיים את ב' המצוות. אך אם יכול לקיים את שתיהן באותה שעה, אע"פ שהוא עסוק במצוה א', עליו לקיים כל מצוה אחרת שבאה לידיו [אמנם ר' בתוס' ב"מ (דכ"ט, א' ד"ה "והוי") שמשמע לכאו' שסוברים כד' המקילים דלקמן. וכ"מ לכאו' מהתוס' בסוכה הנ"ל, שהיה לכאו' מקום לומר שסוברים להקל מריש דבריהם. אך מהתוס' בסוכה (ד"י, ב' ד"ה "שלוחי מצוה") מבואר שסוברים להחמיר, מדכתבו: וכגון שהיו מתבטלים מן המצוות אם היו מחזירין אחר סוכה אחרת. ע"כ].


אלא שהר"ן (בסוכה די"א, א' ד"ה "ואיכא") ס"ל שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף אם יכול לקיים שתיהן, אם יש לו טירחה לקיים המצוה האחרת. ורק אם אין לו טירחה לקיים שתיהן, חייב גם לעשות גם את המצוה השניה. וכ"כ הגהות אשרי (על הרא"ש שם) בשם האו"ז (ח"ב סי' רצ"ט). הב"ד הבה"ל (סי' ל"ח ד"ה "אם צריך").


וכן מרן בב"י (סי' ל"ח) והרמ"א בשו"ע (בסי' ל"ח ס"ח) פסקו כר"ן להקל. עפ"י מה שהוכיח הר"ן מהגמ' בסוכה (דכ"ו, א') גבי רב חסדא ורבה בר רב הונא. וכ"פ הבה"ל (בסי' ל"ח שם), וכ"פ בהדיא המ"ב (סי' תר"מ סקל"ח) עפ"י הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ז, שרמז לסי' ל"ח). ואע"פ שמרן, הן בסי' ל"ח ס"ח והן בסי' תר"מ ס"ז לא כתב ד"ז בהדיא, מ"מ לא מסתבר שמרן יקל יותר ויתיר לבטל המצוה השניה אף אם אין טירחה במצוה הראשונה. ואף שהמ"ב (בסי' תר"מ סקל"ו) כ' ע"ד מרן שמיקל ופוטר שליחי מצוה אפי' בשעת חנייתן ואפי' שיש להם סוכה בנויה, מ"מ הכוונה שפטורים רק כשיש להם טירחה כלשהי להיות בסוכה אע"פ שמצאו סוכה בנויה [וכן פירשו המפרשים את המ"ב, במשנה ברורה הוצ' עוז והדר, על המ"ב (בסקל"ו)]. וכ"כ המ"ב בסי' תר"מ סקל"ח (ולא קאי רק אדברי הרמ"א אלא גם אדברי מרן, וכנ"ל), וכן יש לפרש את דברי החזו"ע (בדף קס"ג סעי' כ"ז).


אמנם יש להעיר לאחר כל זה, שמדברי הרה"מ (פ"ו מסוכה ה"ד) נראה לכאו' שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף כשאין טירחה בדבר, ממש"כ שם: בכל גוונא פטורים כל זמן שעוסקים במצווה". וע"ע במ"א (סי' ל"ח סק"ט). ומכל זה נראה שלכאו' הרה"מ מיקל אף יותר מהר"ן. וצ"ע.


נמצאנו למדים, שלהלכה הן לספרדים והן לאשכנזים מקילים שהעוסק במצוה (כשלוחי מצוה) פטור מן המצוה אף אם המצוה השניה מתבטלת לגמרי, ואפי' אם המצוה השניה גדולה מן הראשונה [כבמ"ב (סי' ל"ח סקכ"ט) בשם האו"ז והריטב"א]. וי"א שאפי' אם המצוה הראשונה שעוסק בה הינה מדרבנן, ואילו השניה הינה מדאו' [ר' ע"כ באורך בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דף קס"ג ואילך בהערה נ"ג)]. אך ע"ז יש חולקים [כמבואר בחזו"ע (שם)]. ומ"מ כל זה הוא דוקא אם יש טירחה לעשות המצוה השניה, שדוקא אז פטור מלעשות השניה, וכנ"ל. הא לא"ה חייב לעשות השניה (כר"ן וסיעתו).


בבירור ענין זה נעזרתי בס"ד בחכם אחד, ובמשנה ברורה הוצ' עוז והדר (על סי' ל"ח ותר"מ).


[125]קכה. הא דהטורח מתבטא בבניית הסוכה, וכן דהטורח הוא במרחק ההליכה, כן נראה מהגמ' בסוכה (דכ"ו, א') גבי רב חסדא ורבה בר רב הונא שהלכו לשמוע דרשת הריש גלותא וישנו על שפת הנהר בסורא מחוץ לסוכה (וזו א' ההוכחות של הר"ן הנ"ל, שאם יש טירחה הריהם פטורים מהסוכה). והא דשלוחי מצוה פטורים מסוכה אם הדבר יפגע בשליחותם, כן מתבאר מרש"י בסוכה גבי שלוחי מצוה, וכן מבואר במ"א, במ"ב (סי' ע"א סקי"ג, וסי' תר"מ ססקל"ח), בבה"ל (סי' ל"ח ס"ח ד"ה "אם צריך"), בכה"ח (סי' תר"מ סקס"ד) ובש"פ. וע"ע לקמן (בהערה קכ"ט).


דין שליח מצוה שמחמיר על עצמו ומקיים גם את מצוות סוכה, אי צריך ואי מותר לו לברך את ברכת "לישב בסוכה", ר' בפסתש"ו (סי' תר"מ סקי"א).


[126]קכו. הא דהם בדר"כ שלוחי מצוה הוא פשוט, שעוסקים בעזרת ישראל מיד צר (וצריך טוהר המחנה). והא דלעיתים ח"ו הם שלוחי עבירה, הוא לצערנו בשנים האחרונות, בהם חיילי צה"ל, עפ"י הוראת מנהיגים לא אחראיים שאינם הולכים בדרך התורה, מגרשים יהודים מבתיהם בסיני, ביהודה, בנימין והשומרון, ולעיתים אף עוזרים לערבים ביש"ע בהתנכלויותיהם ליהודים, וכל זה נגד רצון ה', נגד דעת התורה ונגד ההלכה הפשוטה. "ואין להם שום היתר לעשות כן"!!!


ומה שכתבנו שחובה מוטלת על אנשי הרבנות של צה"ל, המשטרה והשב"ס להקים סוכות לאנשיהם, זה פשוט. דידועים המיקרים שהיכן שהקימו סוכה קיימו החיילים והשוטרים מצוה זו, והיכן שלא היו סוכות הרי שישנו ואכלו בתוך בתי אבן. ואף את מצות אכילת הכזית פת בלילה הראשון, שהינה חובה מדאורייתא, אינם יכולים לקיים ללא סוכה. וזה פשוט.


[127]קכז. הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פרק נ"א סעי' מ"א).


[128]קכח. ר"ן. מ"א. מ"ב (סי' תר"מ סקל"ח), כה"ח (סי' תר"מ סקס"ד) וש"פ. וכ"נ מדברי הרמ"א (סי' ל"ח ס"ח), וכנ"ל (בהערות קכ"ד וקכ"ה). וע"ע בהערה הבאה.


[129]קכט. באמת לגבי מגמגם בדבר, שמא מה שהקב"ה היקל, וחכמים הקלו, החמרתי בהערות הקודמות. דהא עפ"י האמור לעיל (בהערות קכ"ד וקכ"ה) קיי"ל ששלוחי מצוה פטורים מעשיית מצוות אחרות אם יש טירחה בעשיית המצוה השניה (כר"ן ודעימיה). ואם אין טירחה בעשיית המצוה הנוספת הם חייבים לעשות המצוה הנוספת. אך גם במקרה שאין טירחה, מ"מ אם יהיו יגעים אח"כ ולא יוכלו לקיים המצוה הראשונה כראוי, גם אז הם פטורים מעשיית המצוה הראשונה. ולפי"ז יש אולי מקום לחלק בין סוגי חיילים בבסיסי קבע: חיילים פקידים וכדו' שפעילותם הצבאית הינה בין השעות שמונה בבוקר עד שעות אחה"צ (חוץ ממה שהם שומרים לפעמים גם זמן מה בלילה), נראה בס"ד שעליהם להכין סוכה לעצמם (במקרה והרבנות הצבאית הראשית לא דאגה לכך) ולישון ולאכול בה, אא"כ בשל רעש וכדו' אינם יכולים לישון בה כראוי ואז יפגע הדבר בפעילותם למחרת, שאז הינם פטורים משינה בסוכה (ומ"מ נראה שחייבים באכילה בה). ואין דינם קל יותר מפועלים בביח"ר ושאר פקידים שחייבים בסוכה (כדלקמן בסעי' ס"ה).


אך חיילים הנמצאים בבסיס קבע כתצפית בגבול (או ב"עיניים של המדינה" בחרמון), ועושים משמרות של שמונה שעות - שמונה שעות וכדו' (שמונה תצפית, אלחוטן וכדו', ושמונה מנוחה), הרי שאם יש טירחה בהקמת הסוכה או בהליכה אליה, הריהם פטורים מעיקר הדין מעשיית הסוכה. ואף אם אין שום טירחה בכך, מ"מ אם טיב השינה בסוכה נפגע בשל השינה בסוכה, הרי ברור שדינם כאותו אדם שחופר קבר למת, שאף כשהוא נח באמצע חפירת הקבר, הריהו פטור מכל המצוות [כמש"כ הר"ן והמ"ב (בסי' ע"א סקי"ג) ובבה"ל (סי' ל"ח ד"ה "אינו צריך"). וזה פשוט. וזכורני שפעם שרתתי בתצפית בגבול מצרים, ועשינו משמרות של שש-שש או שמונה-שמונה, ויצאתי מהמילואים הללו תשוש לחלוטין, בשל הרעש הרב שעשה הגנרטור בתצפית, כך שגם בשעות המנוחה לא היתה מנוחה. וה"ה למי שישן בסוכה ויש לו רעש מבחוץ באופן קבוע (שלא כמקרה שכתבנו לעיל בסעי' מ"ז), והדבר מפריע לו לאחר מכן בקיום המצוה, שהריהו פטור מהשינה (בתנאי שמחוץ לסוכה הוא יכול לישון היטב)]. וכן מתבאר גם מהמ"ב (סי' תר"מ ססקל"ח). ואין דינם כשומר אבידה או כמי שהתפילין כבר מונחות עליו שהוא חייב בכל המצוות (כמ"ב בסי' ל"ח סקכ"ח). כך בס"ד נלע"ד. וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.


ומ"מ נראה שחיילים בבסיס קבע, או בתצפית, חייבים לאכול לפחות כזית פת בליל החג הראשון כשאר האנשים, אא"כ הדבר כרוך בסכנה או בספק סכנה שאז הם פטורים, ואף אסור להם לעשות כן. וכ"ה אם צריך לנסוע ביו"ט למקום שיש בו סוכה, דנראה פשוט שלא יסע לשם כך, דהוי מצוה הבאה בעבירה [ור' במקראי קודש הל' פורים, במכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל אלינו, כמובא בנספחים (נספח א')]. וכ"ש אם יו"ט ראשון דסוכות חל בשבת, שאסור לנסוע ברכב כדי לקיים מצות אכילת כזית פת בלילה הראשון.


[130]קל. כך בס"ד נראה פשוט, שהרי דינם כעוסקים במצוה רבא ממש (כבמרן סי' תר"מ ס"ז). ומדובר הן בסיור רגלי והן ממונע (יבשתי. וק"ו ימי. ואצ"ל אוירי). ולא רק שאינם צריכים לאלתר ולחפש סוכה, אלא שאסור להם לחפש סוכה שכבר בנויה כדי לאכול, כיון שעלולים ח"ו להפגע ע"י מחבלים מכת הישמעאלים. ופשוט שהמחמיר בכך נקרא הדיוט ואין לו שכר ע"כ, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ז) עפ"י הירו' והגמ"י.


דין חיילים בפעילות מבצעית, האם חייבים לאכול כזית פת בלילה הראשון, ראה לקמן (בהערה קל"ט).


וכ"ז מדובר בשטח ישראלי. אך כשנמצאים באזור אויב (כגון האויב המכונה "פלסטיני") פשוט שפטורים ממצוות סוכה.


[131]קלא. שאז דינם כשלוחי מצוה לפחות בשעת הכשר המצוה. וברור הדבר שגם שלא בשעת הקרב אלא אף בשעת אימונים למלחמה דינם לפחות כשלוחי מצוה, שהרי האימונים הינם הכשר מצוה. דאם לא יתאמנו כיצד ילחמו, ואם לא יתאמנו כיצד יוכלו לצאת למארבים ולעשות סיורים. והטורח בערב שבת אוכל בשבת. ומ"מ בשעת האימונים ממש ברור שאינם צריכים לקיים מצוות סוכה משום שגם אינם יכולים לקיים מצוה זו. ולגבי זמן ההפסקה והמנוחה שבין תרגיל לתרגיל ר' בהערות הבאות.


[132]קלב. כנ"ל (בהערות קכ"ד, קכ"ה וקכ"ט).


שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם חיילים חייבים בסוכה. וענה הגר"א נבנצל שהם פטורים כיוון שהם עוסקים במצוה. ושאלתי, האם הכוונה שפטורים מדין שלוחי מצווה. וענה הגר"א נבנצל, שאכן כך (אך יש להדגיש שלא פרטתי את החילוקים בין חיילים באימון או שהם נחים בחדרם שבבסיס קבע וכדו'- מ.ה). והמשכתי לשאול גבי חיילים שבאים לעקור ישובים יהודיים ולהוציא יהודים מבתיהם, האם הם חייבים בסוכה. וענה הגר"א נבנצל שליט"א בדרך בדיחותא, שיש לדון בכך מדין אין איסור חל על איסור. עכת"ד.


ובפעם אחרת שדנתי עם הגר"א נבנצל שליט"א גבי הפטורים מהסוכה, הזכרתי שמדובר על חולים או אולי גם על חיילים. ופרטתי יותר ואמרתי שמדובר למשל על חיילים שנמצאים באימון בשטח. וכגון צוות טנק באימון מחלקה או פלוגה, שעשה את המסלול שלו, ולאחר מכן יש לו מנוחה כשעה או שעתיים, ובינתיים רוצים החיילים לאכול או לישון בצידי הטנק. האם הם חייבים אז לאכול ולישון בסוכה. ואמר הגר"א נבנצל שליט"א, שגם אם לא נאמר שלחיילים אלה יש דין של עוסקים במצווה, בכל אופן יש להם דין של הולכי דרכים. ושאלתיו, מדוע יש להם דין של הולכי דרכים הרי הולכי דרכים אלה אנשים שהולכים כדי להגיע למקום מסוים. ואילו החיילים באימונים אין להם מטרה להגיע למקום מסוים, כי עצם ההליכה שלהם בזמן האימון היא המטרה. ובפרט שהרבה מהפוסקים בדורנו סוברים שלמטיילים אין דין של הולכי דרכים הפטורים מהסוכה. וענה הגרא"נ שליט"א, שהרי חיילים אלה לא הולכים להנאתם, ולכן יש להם דין של הולכי דרכים. משא"כ במטיילים גרידא. ושאלתי, שלכאו' זה חידוש לומר שחיילים אלה הינם הולכי דרכים. כיוון שהולכי דרכים הרי הם הולכים ממקום למקום, עד שהם מגיעים למחוז חפצם, משא"כ חיילים אלה מתאמנים כל היום באותו מקום עד שהם חוזרים לבסיסם בסוף היום. בכל אופן אמר הגרא"נ שיש להם דין של הולכי דרכים משום שאינם עושים כן להנאתם, והבנתי שגם משום שנאלצים הם לעזוב את ביתם בבסיס.


והמשכתי לשאול לגבי מה שאמר הגרא"נ שליט"א בתחילת דבריו, שהזכיר דין עוסק במצווה. ושאלתי, האם לחיילים אלה יש דין של עוסק במצווה. והיינו חיילים שסוף סוף מתאמנים לצורך מלחמה. וענה הגר"א נבנצל שליט"א ש"מסתבר שדינם כעוסקים במצווה". עכת"ד.


[133]קלג. כנ"ל (בהערות קכ"ד, קכ"ה וקכ"ט), עפ"י הר"ן, המ"א, המ"ב (סי' ע"א סקי"ג וסי' תר"מ סקל"ח), בבה"ל (סי' ל"ח ס"ח ד"ה "אם צריך") בכה"ח (סי' תר"מ סקס"ד) ובש"פ.


[134]קלד. שהריהם שלוחי עבירה [הרבה עבירות: חילול ש"ש. סיכון עם ישראל. מסירת ישראל ליד צר (כמו הגירוש הנפשע מגוש קטיף והשומרון). "לא תחנם". ובגירוש מגוש קטיף היה כרוך הדבר גם בהריסת בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים, וכן הוצאת מתי ישראל מקבריהם (אף אותם שנרצחו בגוש קטיף ע"י ישמעלים ארורים) וכו']. והדברים אמורים גם לגבי אותם שבימים אלה הורסים בתים של יהודים ביהודה, שומרון ובנימין בשל הצווים המרושעים של "הקפאת" הבניה היהודית במקומות אלה (שכרוך הדבר גם בחילול ש"ש גדול). והדברים אמורים גם לגבי שוטרים העוסקים במצוות גזל, וכגון הוצאה אל הפועל של בתי המשפט החילוניים, שמוציאים ממון מאדם, לעיתים בניגוד לחוקי התורה. כגון מה שבת יורשת כבן, וכן בהוצאת דמי מזונות מהבעל המגרש, כשזה אינו עפ"י תקנות חכמי ישראל הכשרים. וכדו'.


ושוטרים העתידים לבצע דברים שכאלה, כולל אנשי ימ"מ, יחידות הס"מ וחיילי צה"ל, חייבים הם לאכול ולישון בסוכה, אף אם הדבר יפגע בפעילותם. ושמא מתוך האור המקיף שבסוכה והמאור שבה יחזרו למוטב. וכבר ידוע ומפורסם (בשם מרנא הגר"א) הקשר בין מצוות ישוב א"י למצוות סוכה (שרק ב' מצוות אלה נעשות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם). ועוד ידוע בשם הגאון זצ"ל, שבעתיד עושים לאדם דין וחשבון: דין על העבירות שעשה, וחשבון על המצוות שיכל לקיים בזמן שעשה העבירה. לכן ברור שאין להקל לחיילים ושוטרים אלה כלל ולפוטרם ממצוה דאו' של ישיבה בסוכה, בשביל לעשות עבירות הכרוכות בחילול שם שמים (ולולא מסתפינא הייתי אומר שחייבים הם אף לשתות מים בסוכה).


[135]קלה. כ"כ בהל"ח (לגרמ"א זצ"ל. פנ"א סמ"ד). וכעין זאת כתוב בשעה"צ (סי' תר"מ סקס"ה).


[136]קלו. דאם צריכים הם להיות ניידים כדי שלא יגלו אותם ויגנבו ממקום אחר, הרי שאין להם להיות בסוכה כלל, לא לצורך אכילה וכ"ש שלא לצורך שינה, וכמבואר במ"ב (סי' תר"מ סקמ"ו). וכן מבואר במרן (סי' תר"מ ססע"י י', גבי שומר על הכרי) וברמ"א (שם בסעי' י', גבי עושה יין) ובש"פ. ובני"ד אין להם להיות נייחים אלא ניידים לא רק בשל הפגיעה בשמירתם, אלא גם בשל הסכנה הכרוכה בעמידתם במקום אחד.


[137]קלז. גבי מוכרים בחנויות, כ"כ המ"ב (סי' תר"מ ססקמ"ו), כה"ח (סי' תר"מ סק"פ). הל"ח (לגר"מ אליהו זצ"ל. פנ"א סמ"ו) וש"א.


וגבי פועלים העובדים בבית חרושת, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פנ"א סמ"ז). והוסיף, שעל הפועלים לדרוש מבעל המפעל שיעשה להם סוכה במפעל. ובמקרה ואין להם סוכה ורוצים הם לאכול, יאכלו פחות מכביצה מהלחם, וינהגו כנ"ל (בפרק ט' סעי' ל"א ואילך), עד איזו כמות מותר להם לאכול פת ושאר דברים (עפ"י הל"ח פנ"א סמ"ז). ובאמת שק"ק לי ע"ד מורנו ורבינו, הכ"מ. דלכאו' הם אנוסים, כיון שבעל המפעל אינו בונה להם סוכה. ובאמת צ"ע אי מוטלת עליו החובה לבנות להם סוכה. ומאידך אם אומרים לפועלים אלה שלא יאכלו יותר מכביצה פת, יתכן וזה לא יספיק להם למאכלם, ואף יפגע בכושר עבודתם ונמצא שגוזלים את בעל המפעל. ואין להקשות שזו אשמתו, משום שלא בנה להם סוכה. הן משום שכפי שאמרנו לא ברור הדבר שהוא חייב לבנות להם סוכה. ובפרט שיתכן שבעל המפעל נמצא בחו"ל, ואילו פה מנהל המפעל אינו מסכים לבנות להם סוכה.


וכמובן שהן דין פועלים והן דין המוכרים, אמור לגבי אותם שעובדים בהיתר בחוה"מ. ומ"מ ברור שאותם שעובדים בחוה"מ באיסור, שחייבים הם מכל מקום במצוות סוכה ואינם פטורים מהסוכה בגלל שהם עובדים.


[138]קלח. ברייתא סוכה (דכ"ו, א'). מרן (סי' תר"מ ס"ח). ועל דברי מרן (שם) המצוטטים כאן בהלכה, הוסיף הרמ"א (שם) גבי אותם שחייבים ביום או בלילה, וז"ל: ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה. אבל אם אינם מוצאים סוכה, יוכלו לילך לדרכם אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו (עפ"י הר"ן). ואע"פ שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה. עכ"ל.


והטעם להקל גבי הולכי דרכים, דאמר רחמנא "תשבו כעין תדורו". וידוע שכשאדם דר בביתו בשאר ימות השנה מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו. וה"ה בסוכה (מ"ב סקל"ט).


בענין הנ"מ בין שלוחי מצוה להולכי דרכים. כ' בסה"ס (במיל' לפכ"ו סק"א) ששלוחי מצוה פטורים מהסוכה מדין עוסק במצוה שפטור מהמצוה, והוא דין כללי בכל מצוות התורה. לכן ההולכים לדבר מצוה פטורים בין ביום ובין בלילה, משום שכשנחים וישנים בלילה להנאתן יכולים לעסוק למחר טפי והכל בכלל עוסק במצוה (עפ"י המרדכי בשם הראבי"ה). משא"כ הולכי דרכים לדבר רשות, לצורכי פרנסתם וכדו', הפטור שלהם הינו מדין תשבו כעין תדורו, כעין דירתו וביתו בכל ימות השנה שהולך בדרך ביום וחוזר לביתו בלילה. והוא פטור מיוחד לסוכה, ולכן אם אינם הולכים בדרך בלילה חייבים בסוכה בלילה. ע"כ.


בעבר חשבתי מדוע בימינו מקילים בני"ד להולכי דרכים. הרי בעבר הולכי הדרכים היו הולכים ימים ושבועות ממקום למקום. אך כיום הנסיעה הרצופה אינה לוקחת יותר מיום או יומיים (כגון ברכבת באירופה, או במטוס לאמריקה). ובדר"כ נסיעה רגילה בארץ אורכת לא יותר מחמש-שש שעות. ומדוע להקל בימינו להולכי דרכים. בס"ד י"ל שכיון שחז"ל הבינו שתשבו כעין תדורו כולל את כל המיקרים של הולכי דרכים, לכן הם הקלו אף בנסיעה קצרה בימיהם. וא"כ ה"ה בימינו. דאל"כ מה יהיה הגדר של דרך ארוכה או קצרה לענין זה.


צ"ע אי מותר לאדם לעכב את אכילתו, שלא לאכול בביתו, בידיעה שהולך הוא לאכול בדרך. דאע"ג שמותר לאכול בדרך, השאלה היא כעין השאלה האם שבת הותרה או דחויה. וצ"ע. ומ"מ נראה שמי שכבר נמצא בדרך אין לו להצטער ולעכב את אכילתו עד שיגיע לסוכה כשרה. דזה ודאי שאינו מדין תשבו כעין תדורו. ושמא אותם שמחמירים לישון בסוכה אף בעת הגשמים (כנ"ל בסעיף מ"ט), יחמירו גם הכא. ויש לחלק.


[139]קלט. נחלקו האחרו' בפירוש דברי הברייתא והשו"ע. דעת הלבוש (סי' תר"מ) היא דמ"ש שהולכי דרכים ביום, חייבים בלילה בסוכה, הוא דוקא כשיש סוכה במקום שנמצא שם בלילה, שבזה חייב הוא לאכול ולישון בה. ואילו המ"א חלק ע"ד (בסקט"ו) וכ' שמדברי התוס' והר"ן משמע, שמש"כ בברייתא שחייבים בלילה, היינו שחייבים לבנות סוכה ע"מ לישב בה.


ראה באורך על פירושים אלה במ"ב (סי' תר"מ ס"ק מ'-מ"ג), שעה"צ (ס"ק ס'-ס"ב), בה"ל (ס"ח ד"ה "הולכי דרכים"), חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקס"ו סכ"ח, ובהערה נ"ד).


ומ"מ למעשה פסקו הגר"ז ודה"ח כד' המ"א, ואילו כד' הלבוש פסקו הרבה פוס', כגון הבגדי ישע, הח"א, הגריעב"ץ, וכ"מ מהגר"א, וכ"כ כבר רבינו מנוח. וכ"פ המ"ב (במ"ב, בשעה"צ ובבה"ל שם), וכן הגרע"י שליט"א בחזו"ע (שם בהלכות בסכ"ח, ובמקורות בהערה נ"ד. עיי"ש שהב"ד עוד הרבה פוס' לכאן ולכאן).


ובענין דין הולכי דרכים בליל החג הראשון: הנה ד' הא"ר שהולכי דרכים הפטורים ממצות סוכה, פטורים הם אף מאכילת כזית פת בלילה הראשון. והפמ"ג (בא"א סי' תר"מ סקט"ו) דחה ראייתו. ובשו"ת משנה שכיר (סי' קפ"א) כ' שהולכי דרכים חייבים בלילה הראשון של החג לאכול הכזית פת בסוכה, אך שוב חזר בו והביא ראיה להיפך. הב"ד בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקס"ז-קס"ח), ותלה ד"ז בדין חיוב מצטער באכילת הפת בלילה הראשון. שכיון שפוטרים אותו מדין תשבו כעין תדורו, לכן פטור הוא אף מאכילת הכזית בלילה הראשון. וכ' שכיון שלספרדים קיי"ל כרשב"א והראב"ד שמצטער פטור בלילה הראשון מדין תשבו כעין תדורו, לכן גם הולכי דרכים פטורים לדעתו מאכילת כזית הפת בלילה הראשון. עכת"ד. וא"כ לד' הגרע"י שליט"א תלוי ד"ז בדין חיוב מצטער באכילת פת בלילה הראשון. ולפי"ז לדעתו האשכנזים (ולפי המבואר לעיל בפרק י' סעיף כ"ח הדין כן אף לחלק מהספרדים) שהינם הולכי דרכים, חייבים באכילת הכזית פת בסוכה בלילה הראשון (אע"ג שלא כתב כן בהדיא. אמנם מצינו כמה פוס' אשכנזים שכתבו בהדיא להקל, כא"ר ועוד פוס'). ומ"מ בדברי החזו"ע לא מצאתי מי שפוסק להדיא לחייב הולכי דרכים באכילת כזית הפת בלילה הראשון. ומ"מ אין זה שכיח שישנם עוברי דרכים בליל החג הראשון.


בס"ד נראה שמ"מ ניתן ללמוד מהנ"ל, שכיון ששלוחי מצוה דינם קל יותר מדין הולכי דרכים (כמבואר במרן סי' תר"מ סעיפים ז' וח'), הרי שיש מקום לומר ששלוחי מצוה פטורים אף בלילה הראשון של החג מאכילת כזית פת. וזו נ"מ למשל גבי חיילים. ומ"מ נראה בס"ד שחייל שעושה סיור בלילה הראשון של החג ישתדל לאכול כזית פת בסוכה כשרה (עפ"י המבואר לעיל בפרק י' סעיף י"ד ואילך). וכל זה רק בתנאי שאין הדבר כרוך בסכנה או בספק סכנה. דאל"כ פטור ואף אסור לו לעשות כן. ומ"מ אם לא עשה כן, וחוזר מהסיור לבסיס לפני עלות השחר, ישתדל אז לאכול כזית פת בסוכה כשרה. ואם הוא עייף מאוד ורוצה מאד לישון, כך שקשה לו לעשות כן, המיקל יש לו על מה לסמוך. שהרי יש שפטרו מצטער בלילה הראשון. וגם אם מצטער אינו פטור, הרי י"א שמצות אכילת הפת בליל יו"ט ראשון היא עד חצות בלבד. ומ"מ אם יכול בכל זאת לאזור כגבר חלציו ולאכול כזית פת (שהוא בגודל של קופסת גפרורים כפי שהיתה בעבר. והיינו קצת יותר מקופסת גפרורים כפי שמיוצרת כיום), הרי שיטול ידיו בלי ברכה (אם אוכל פחות מכביצה. ואם אוכל יותר מכביצה, גם יברך על נטילת הידיים), יברך "המוציא", ואם אוכל יותר מכביצה פת (שהוא נפח של שתי קופסאות גפרורים), יברך גם את ברכת "לישב בסוכה" (אף שאת המצווה מדאו' מקיים באכילת כזית בלבד), ולאחר אכילתו יברך את ברכת המזון, וילין בטוב. כך בס"ד נלע"ד, וה' יצילנו משגיאות.


בענין הנ"מ בין עוברי דרכים להולכי דרכים, ר' מש"כ הגרי"ח זצ"ל בעל הבא"ח בספרו בן יהוידע על הגמ' בברכות (ד"ג, א' גבי ההיא דרבי יוסי שנכנס לחורבה) בשם ספר ייטב לב, ש"הולכי דרכים" אלו הצדיקים, שאף כשהם צריכים לילך למקום מסוים הם מבינים שהכל מאת ה', והם מכוונים להעלות הניצוצות שבכל מקום שבדרכם (ע"י לימוד תורה, תפילה וכדו'). ואילו "עוברי דרכים" הם אותם שרק מטרת הליכתם וייעוד נסיעתם חשובה להם, והם אצים רצים לשם. עיי"ש שהסביר עי"כ כמה דברים בחז"ל. ולפי"ז היה מקום לומר שדוקא ל"הולכי דרכים" הקלו שפטורים מהסוכה. אך באמת לא מצינו נ"מ להלכה בני"ד בין שני סוגי אנשים אלה. ועוד, שבעבר היו לי הקטן כמה קושיות מדברים אחרים של חז"ל על קביעה זו. ומ"מ, ודאי שדברי ג"ע הבא"ח במקומם עומדים.


[140]קמ. חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקס"ו סכ"ח), שהנוסע באוטובוס מעיר לעיר ובדרך הוא מתנמנם, שפיר דמי. וע"ע בנט"ג (פנ"ט סכ"ג). ולגבי הנוסעים בטיולים, ראה בסעיף הבא.


[141]קמא. חזו"ע (שם סכ"ג). ואף שהזכיר רק דין היתר לאכילת קבע, נראה פשוט דה"ה לשינה. דהא גבי אוטובוס היקל בשינה, וא'כ כ"ש גבי מטוס. ואגב זאת יש להזכיר את איסור היציאה מארה"ק לגולה (חוץ ממיקרים המותרים עפ"י ההלכה), הן במטוס והן בכל דרך אחרת. הן לכל עם ישראל, ובפרט לכהנים. ולפי"ז בני"ד עסקינן בעיקר בטסים מחו"ל לארה"ק. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: הם הולכים לדבר מצוה. עכ"ל. ונראה שכוונתו שהנוסעים מחו"ל לארה"ק, אינם צריכים להיתר של עוברי דרכים, שהרי הם שלוחי מצווה.


[142]קמב. הנה בני"ד נחלקו הפוס'. חלקם אוסרים וחלקם מתירים. דעת האוסרים הינה דעת הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ג), וכ"כ בשו"ת אז נדברו (חי"א סי' ל"ד). הב"ד בפסתש"ו (סי' תר"מ סקי"ב). וכן ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כמובא בסה"ס (בפסקי והערות הגרשז"א זצ"ל, בסוף הספר דף תנ"ח סק"ל). וטעמו משום שיכול להקדים או לאחר את הטיול לפני החג או לאחריו. [והגר"א נבנצל שליט"א, כשעבר ובדק את הכתוב בקונטרס זה, העיר כאן: אדמו"ר (היינו הגרש"ז אוירבך) זללה"ה סבר שזה אינו פוטר מסוכה, ולא חילק אם אפשר בזמן אחר. עכ"ל. ואכן אח"כ ראינו שכעין זאת כבר כ' הגרא"נ שליט"א בהערות ביק"ר על המ"ב (סי' תר"מ בשו"ע סעי' ח') וז"ל: הורה אדמו"ר זללה"ה דטיול אינו פוטר מסוכה, ואין המטיילים בכלל הולכי דרכים, ואין היתר אפילו לנמנם באוטובוס. והוסיף: אסור לתקן מכונית בחוה"מ לצורך טיול. עכ"ל. ומ"מ נראה מדבריו שלא אסר שינה ונמנום באוטובוס אלא למטיילים בלבד, ולא לכל הנוסעים באוטובוס לצרכים אחרים, כגון נסיעה ללימוד תורה או לעבודה, וחזרה מהם. עיי"ש]. וראה עוד בדברי הגרא"נ שליט"א בהמשך הערה זו. וכעין זאת כתב הגר"א נבנצל שליט"א בביצחק יקרא (לשו"ע סי' צ' סט"ז). וכ"כ הגרע"י שליט"א בחזו"ע (שם דקס"ח, אמצע הערה נ"ד). וטעמו שלא התירו חכמים להפקיע עצמו ממצוות סוכה כהולך דרכים אלא כשיוצא לסחורה שיש בזה הכרח, וגם קצת מצוה. אך לצאת לטיול בעלמא, בזה לא התירו חכמים להפקיע עצמו ממצות סוכה. עכת"ד.


ובאחת הפעמים שדנתי עם הגר"א נבנצל שליט"א גבי מטיילים בדורנו, ושאלתיו האם הם חייבים במצוות סוכה, ענה הגר"א נבנצל שליט"א שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל אכן הם חייבים במצוות סוכה. והוספתי לשאול, האם במקרה זה גם יברכו מטיילים אלה את ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". וענה הגרא"נ שליט"א שנראה לו שהם גם יברכו זאת. ושאלתי מדוע שיברכו, הרי לכאו' מעיקר הדין מטיילים הינם פטורים ממצוות סוכה, ורק בגלל שאסור להם להפקיע עצמם ממצוה זו, לכן החמירו עליהם שיתחייבו בסוכה (וכיצד יאמרו "וציוונו"). וענה הגרא"נ שליט"א שלדעתו הם אינם פטורים מעיקר הדין מהסוכה. ורק אם אדם מוכרח ללכת בדרך לעסקיו או למשהו אחר שמתיר לו ללכת בימי חול המועד, בזה הוא פטור מהסוכה. אך אם אינו מוכרח ללכת, אין דבר שמפקיע ממנו את מצות סוכה. ושאלתי, האם עצם זה שהוא הולך בדרך אינו פוטר אותו ממצוות סוכה. וענה הגר"א נבנצל שליט"א שאינו פטור מהסוכה מסיבה זו. עכת"ד.


ועוד בענין מטיילים, האם חייבים הם לאכול ולישון בסוכה, דנתי ע"כ כמה וכמה פעמים עם הגרא"י אולמן שליט"א. ולמעשה דעתו הינה שמטיילים חייבים לאכול ולישון בסוכה גם בעת הטיול, ואף יברכו על ישיבתם בסוכה את ברכת "לישב בסוכה". ועקרונית הסכים עם הכתוב בספר פסתש"ו (סי' תר"מ סקי"ב). עכת"ד.


אמנם ק"ק ע"ד הגדולים הללו. על מש"כ בסה"ס בשם הגרשז"א זצ"ל קשה לי: מנין שכל אדם יכול להקדים הטיול או לאחרו. הרי ישנם רבים שעובדים עד ערב סוכות, ומיד אחרי החג חוזרים לעבודה, ובפרט אותם שלוקחים את ימי החופש שלהם מהעבודה דוקא לימי חוה"מ כדי לא לעבוד בחוה"מ. וא"כ מנין שאפשר לכפות עליהם לעשות כמה ימי טיול קודם החג או לאחריו. ולא דמי למקיז דם בחג שחייבוהו בסוכה משום שיכל להקיז הדם לפני החג או לאחריו. וגם את דברי הגרע"י שליט"א לא זכיתי להבין. דמנין לנו לחלק שמה שהתירו חכמים להולכי דרכים לאכול ולישון מחוץ לסוכה הו"ד לצורכי פרנסה. הרי לכאו' דבר זה לא נזכר בגמ' ולא בראשונים שהולכי דרכים דוקא "לפרנסה" שרי. דהתירו לכל הולכי דרכים שהולכים "לכל דבר רשות", ותו לא מידי. וגם מש"כ בפסתש"ו (סי' תר"מ סקי"ב) לדייק מדברי המ"ב (סי' תר"מ סקל"ט) שהולכי דרכים הפטורים מסוכה כשהולכים "לאיזה ענין", שפירש הפסתש"ו דהו"ד לפרנסה או לשאר ענין נחוץ. מנלן זאת. אדרבא, ממש"כ שם המ"ב דתשבו כעין תדורו, אמר רחמנא. וידוע כשאדם דר בביתו בשאר ימות השנה אינו נמנע מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו, וכן ה"ה בסוכה (עכ"ד המ"ב שם), הרי ה"ה בסוכות, שאדם לא נמנע בשאר ימות השנה לקחת את כל בני ביתו לטייל ולהנפש. וכי דבר נדיר הוא שאנשים נוסעים עם כל בני משפחתם לנופש. וא"כ מדוע שלא יעשו כן בסוכות.


ובענין האם מותר לכתחי' להכנס למצב של פטור מהשינה בסוכה, ר' לעיל (פ"ז הערה ס"ט). וראה עוד בהערה הבאה.


ובענין ד' המתירים: בסה"ס (במיל' לפכ"ו סק"ב) כ' בשם ספר סוכה כהלכתה (עמ' 128) שאחד מגדולי ההוראה דעתו שגם בנסיעה לשם טיול פטורים ממצוות סוכה מדין הולכי דרכים, ורק הוסיף שמ"מ "אין ראוי" לצאת לטיולים בימי סוכות אם לא תהיה לו סוכה במקום שמטייל, שנמצא שמפקיע עצמו מן המצוה. עכ"ד.


ובשו"ת באהלה של תורה (לגר"י אריאל שליט"א. ח"ב סי" צ"ג), אף שלא כתב כן כהיתר לכתחי', מ"מ כתב ללמד זכות על היוצאים לטיולים בא"י בימי חג הסוכות, וכתב שמצוה ללכת ד' אמות בא"י. ועצם הטיול אינו רק לתענוג אלא גם צורך, ולכן "יש מקום" לצאת מהבית לטיול. והוסיף שמ"מ עדיף למצוא פתרונות כיצד לקיים גם בטיול את מצות סוכה, כגון להקים סוכה בין ב' מכוניות, או לפרוס במקום כלשהו "סכך לנצח" וכדו'. עכת"ד [ואגב זאת נעיר, שהגר"ד ליאור שליט"א כ' בשו"ת דבר חברון (חאו"ח סי' תקפ"ה) שאסור להשתמש בדלתות המכונית לשם דפנות הסוכה, דעי"כ יש אח"כ לדלתות קדושה של דפנות הסוכה. עיי"ש וכבר דנו ע"כ לעיל (בפ"ח סעיף כ"א)].


עוד נוסיף, שהגר"ד ליאור שליט"א כתב במכתבו אלינו, כדלקמן בנספחים (נספח י"א), שדברי חז"ל לפטור הולכי דרכים ממצוות סוכה, אמורים גם גבי ההולכים לדבר רשות. ולכן פסק שם שהיוצאים לטיול פטורים ממצוות סוכה. עיי"ש שכתב כן עפ"י בעל התניא בשו"ע שלו, ועפי"ד המ"ב. ושאלתיו (בע"פ) שהרי בשו"ת דבר חברון (שם) כתב שאסור להשתמש בדלתות המכונית כדפנות לסוכה, וכנ"ל. ומשמע שמחייב הוא את המטיילים במצות סוכה. וענה לי שמש"כ שם הוא לגבי אותם שמחמירים על עצמם לעשות סוכה בטיולים, אך באמת לפי ההלכה פטורים הם ממצוות סוכה. עכת"ד. וע"ע לקמן בסמוך בהערה הבאה (גבי המטיילים ביש"ע).


וע"ע בשו"ת שאלת שלמה (אבינר. מהדו' תשס"ו. ח"א סי' של"ח וח"ב סי' קמ"ט) שכתב בסו"ד (בח"א שם ס"ק 13) וז"ל: ושאלתי את הג"ר אברהם דב אוירבך, אב"ד טבריה, ואמר לי שגם הולכי דרכים לטיול פטורים מסוכה, וכן נוהגים מאז ומקדם, ודברי הגרמ"פ והג"ר עובדיה יוסף הם חידוש שלא שמענו מעולם. ע"כ. ועיי"ש שהוסיף שמ"מ עדיף בחוה"מ ללמוד תורה מאשר לטייל. וכן, שהיכול בטיול להשיג סוכה בלי טורח, חייב לעשות כן. עכת"ד. ומ"מ צע"ק על דברים אלה, האם אכן הגרא"ד אוירבך שליט"א חולק ע"ד אביו הגדול, הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כנ"ל בריש הערה זו.


לאחר הוצאת המהדורה הראשונה, שאלתי גם את הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א גבי פטור מהסוכה לשלוחי מצווה או הולכי דרכים. הזכרתי שישנם מהאחרונים שכתבו שמטיילים שהינם הולכי דרכים לא יכולים להפקיע את עצמם ממצוות סוכה. ולאור זאת שאלתי את הגרא"ז וייס שליט"א האם אכן מטיילים כיום חייבים במצוות סוכה. ונוסף לכך, האם כשהם מטיילים ונכנסים לאכול או לישון בסוכה, האם גם יברכו על כך את ברכת "לישב בסוכה". או שמא זו רק חומרא שהם חייבים בסוכה, ולכן על כל פנים לא יברכו בישיבתם בה את ברכת "לישב בסוכה". וענה הגר"א וייס שליט"א שלדעתו "מעיקר הדין מטייל פטור ממצוות סוכה, אם אין לו סוכה. אך בודאי ישנה מידת חסידות לא להפקיע את עצמו ממצוות סוכה". אבל מעיקר הדין הולכי דרכים פטורים מן הסוכה. אבל זו ודאי מידת חסידות לישב בסוכה, אם במקום שנמצא יש סוכה (כך חזר על דבריו להדגיש זאת). ואם במקרה זה של הולכי דרכים הוא כבר יושב בסוכה, "ודאי שהוא יכול לברך" ברכת "לישב בסוכה". ושאלתי מדוע הוא יכול לברך, הריהו רק מחמיר על עצמו "לישב בסוכה", וא"כ כיצד יאמר "וציוונו לישב בסוכה", הרי אינו חייב בכך. ובתשובתו הזכיר הגר"א וייס, שמצינו כבר את דברי המ"ב בשעה"צ בסי' תע"ה (בס"ק ל"ט) גבי אכילת מצה, שאמנם העוסק במצוה פטור מן המצוה האחרת, ודן שם כשבכל אופן הוא מקיים המצוה השניה, האם יכול הוא לברך על המצוה השניה, בגלל שסוף סוף הוא מקיים המצוה השניה. ואכן הראה לנו הגרא"ו שליט"א את דברי שעה"צ שם, והוסיף, שלמרות שהמ"ב בשעה"צ שם הסתפק בכך ולא הכריע לברך על אכילת המצה, מ"מ לדעת הגר"א וייס "מאוד מסתבר" שלמעשה יברך על אכילת המצה. והסביר, שזה לא כמו גבי אשה שנחלקו הראשונים אם תברך על מצוה שאינה חייבת בה. כיון שהאשה הינה פטורה מהמצוה "בעצם". אך כאשר הפטור הינו "פטור מיקרי", "אין ספק שיכול לברך על כך". ואע"פ שבשעה"צ הסתפק אם ניתן לברך במקרה זה, "לדידי פשיטא לי שיכול לברך". והוסיף הגר"א וייס שליט"א, שעל כגון דא כתב הרמב"ם: "מי שלא יבדיל בין עצם למקרה הריהו כבלתי יודע לדבר" (ראה ספר מילות ההגיון, שער י"א). ושאלתי, האם למסקנה לדעת הגרא"ו יברך את ברכת "לישב" במקרה זה בגלל שיש לחלק בין פטור בגברא, כבמקרה שדן עליו ר"ת גבי פטור אשה, לבין פטור "במקרה" שבאותה מציאות. והסכים הגרא"ו לכך. ומ"מ סיים שלדעתו מעיקר הדין מטיילים אלה הינם פטורים ממצוות סוכה. עכת"ד.


וכעבור זמן ראיתי שבקובץ תשובות (תשו' הגריש"א שליט"א. ח"ב סי' ל"ז) נשאל האם מותר לאדם להכניס את עצמו להיתר של עוברי דרכים ויהיה פטור מהסוכה. וענה הגריש"א שליט"א שבכל פעם שאוכל וישן מקיים מ"ע מה"ת. אבל בודאי עליו להכניס עצמו לחיוב קיום מצות, ולא להפקיע את עצמו מהמצות. והוכיח כן מהגמ' ירו' בקידושין [גבי קניית חפצי קודש. ולכאו' לא כ"כ דמי לני"ד. דאדרבא, שם אמרו: ואם אין לך (סוכה וכדו') אין את חייב באחת מהן. וצ"ע. דהא לפי"ז אם אין לו סוכה, אינו חייב בה. ומנין מכאן שאסור לו לצאת מביתו כהולכי דרכים. לא כ"כ זכיתי להבין]. ועוד הוכיח כן מתוס' פסחים (דקי"ג, ב' ד"ה "ואין"). ומ"מ לא הזכיר בהדיא דין טיולים, אף שכן מתבאר מדבריו. עיי"ש.


ואף שמדברי הגריש"א שליט"א הנ"ל נראה קצת שמחמיר גבי טיולים, מ"מ אין הדברים מפורשים שם. אלא שממקום אחר הראוני שלמעשה הגריש"א שליט"א מיקל בני"ד.


ואלו דבריו [כמובא בקובץ זמן שמחתנו (עמ' כ"א - כ"ג). וכ"ה בס' ישיב משה (עמ' ע"ג) ובנתיבות ההלכה (גליון 13 עמ' 38)]: בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ג) דן אם מותר לצאת לתענוג בעלמא למקום שלא תהיה לו סוכה. ואחרי שכתב לאסור הוסיף בסו"ד וז"ל: וגם בלא זה הא דנענשין על עשה בעידן ריתחא כשמבקש טצדקי למיפטר מהמצווה כדאיתא במנחות דף מ"א. אף באופן שהיה לו הנאה בלבישת בגדים הפטורים מציצית. עכ"ל. ודעת הגריש"א שליט"א שהיציאה לטיול לא דמי לציצית. דהתם כתבו התוס' דענשינן ליה מפני שעושה בתחבולה כדי להפטר, מה שאין כן כשרוצה לצאת לדרך לטיול ואינו נמנע אין זה כזלזול במצווה. ולענין מעשה, מי שהיה לו איזה צורך לצאת לטיול, אי אפשר להחמיר עליו. ומש"כ בהגהות מוהר"א אזולאי על הלבוש בשם ספר בית מועד, שמי שאין דרכו כל השנה ביציאה כרוכלים והחמרים, אסור לו לצאת בחג, דנראה כמתכוון לעבור על המצווה, ולפי"ד לכאו' אין לצאת לטיול, זה אינו, דיוצא לדרך לטיול אינו כמתכוון לעבור על המצווה, כיוון דיוצא להנאתו בחג, וזה הזמן המתאים לטיול, ולא דמי ליוצא לעסקיו ואין דרכו בכך. עכ"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א, כמובא בספר אשרי האיש (ח"ג. מועדים. פרק כ"ו סעי' ל"ה). ובמקורות שם הוסיף בשם הספרים הנ"ל בשמו, שאם יכול להנצל מהצורך הזה לצאת לטיול, טוב הדבר. ועוד: מן הדין היוצא לטיול פטור מן הסוכה, כדין הולכי דרכים, ולכן ראוי שלא לנסוע לטיול למקום שאין בו סוכה מסודרת. ע"כ.


נמצאנו למדים שלדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א מותר (עכ"פ מעיקר הדין) לצאת לטיול לשם תענוג, ופטור הוא אז ממצוות סוכה. ואין זה נחשב כזלזול במצווה. ואם יש לו איזה צורך לצאת לטיול אי אפשר להחמיר עליו.


לאחר כל זאת נביא את מה ששאלתי גם את הגרז"נ גולדברג שליט"א, בענין מה שדנו אחרוני דורנו, האם מטיילים חייבים בסוכה. שיש אומרים שאדם המטייל בסוכות מפקיע מעצמו את מצוות סוכה בידיים, וכיוון שאין לעשות כן הריהו חייב בסוכה. וי"א שלאותם מטיילים יש דין של הולכי דרכים הפטורים מהסוכה. לאור זאת השאלה מהי דעתו גבי חיובם בסוכה. ואם הם פטורים מהסוכה ובכל זאת יושבים בסוכה, הרשאים לברך את ברכת "לישב בסוכה", וכל זה גם עפ"י האמור בסי' ל"ח גבי מוכרי תפילין. וענה הגרז"נ גולדברג שליט"א, שראשית, הולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה, משום שאינם הולכים בלילה. ולגבי מטיילים אלה ביום, מסתבר שאם הם נכנסים לסוכה הרי שכן יכולים הם לברך את ברכת "לישב בסוכה". וגם אם נניח שהם פטורים מהסוכה, בכל זאת אם הזדמנה להם שם סוכה, הרי שזה יותר טוב מדין "אינו מצווה ועושה", כדברי רבינו תם לגבי נשים. בגלל שאם כבר הזדמנה להם סוכה, הרי זה כאילו הזדמן לו בית, שהרי הסוכה הינה כמו בית. ואם אותו אדם היה מוצא בית באמצע הטיול הרי שהיה נכנס אליו לאכול. ועל מקרה דומה ישנם דברי הגאון רבי עקיבא איגר, שכתב לגבי אדם שהולך לסוכת חבירו שדינו כמצטער, כיון שההליכה לסוכה אחרת מחשיבה אותו כמצטער. ואומר ע"כ ר"ע איגר, שמ"מ לאחר שהוא הלך לסוכת חבירו והוא כבר נמצא בה, הוא יכול לברך את ברכת "לישב בסוכה". והטעם, כיון שהצער הוא בהליכה לסוכה השניה, אך מ"מ לאחר שכבר הלך לסוכה השניה ה"ז כבר גדר רגיל של דין "תשבו". שאמנם אם יורד גשם בסוכה, הרי שבשעה שיושב בסוכה הריהו מצטער, אך פה הצער הוא רק בהליכה לסוכת חבירו. שלמשל בשעה שיורד גשם הריהו פטור מהסוכה, אך אם פסק הגשם והוא חוזר לסוכה, יש לו מצוה בכך. ואגב זאת שאלתי גבי מי שהולך לאכול בסוכת חבירו, ואחד הילדים נועץ בו את עיניו ומסתכל עליו בעת שאוכל, האם נחשב כמצטער גם בעת ישיבתו בסוכת חבירו. ואמר הגרזנ"ג שליט"א שזו אכן בעיה של מצטער, כדין יתושים. אך מ"מ כפי שאמרנו, אם הצטער ללכת לסוכת חבירו ובכל אופן הלך אליה, הרי שעכשיו כבר אינו מצטער.


ושאלתי את הגרזנ"ג שליט"א למעשה, האם מטיילים בחג הסוכות חייבים בסוכה או פטורים. וענה הגרז"נ גולדברג שליט"א, שבפשטות כתוב שהם פטורים. ורק בלילה הם חייבים מדין הולכי דרכים ביום, שחייבים בלילה בסוכה [אמנם ק"ק לי, שברמ"א (סי' תר"מ ס"ח) מבואר שאם אינם מוצאים סוכה, פטורים הם גם בלילה מ.ה.]. ושאלתי, א"כ לדינא ביום מטיילים אלה פטורים. וענה הגרזנ"ג שליט"א שיש מהפוסקים, וביניהם חותנו, הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שלמדו מדברי המ"א שסתם הולכי דרכים שאינם צריכים ללכת, אין להם דין של הולכי דרכים הפטורים מהסוכה. אך הוסיף הגרזנ"ג, שמ"מ בפשטות הולכי דרכים פטורים מהסוכה, על כל פנים אם נאמר שהם כן צריכים ללכת לטיול. ומ"מ הם חייבים בסוכה בלילה, אא"כ השתנתה המציאות כיום שמטיילים גם בלילה. ואמר שזאת אינו יודע אם השתנתה המציאות.


ושאלתי שוב האם לדינא מטיילים, כגון בחורים צעירים שעושים טיול בואדי ברמת הגולן, האם הם חייבים לקחת עמם סוכה ולבנותה באמצע הטיול כדי לאכול במשך היום. וענה הגרזנ"ג שללא החידוש של המ"א הנ"ל, היינו אומרים שהם פטורים. וזה בפשטות הדין. והיינו כמו שאין להם בית. והכלל בכל זה הוא "תשבו כעין תדורו". ומה שהם היו עושים בבית הריהם עושים גם בטיול בסוכות. וחזרתי על דבריו הנ"ל ואמרתי, שאם הם היו הולכים לטיול הם לא היו בונים בית. אך אם הם היו מוצאים בית, הרי שהיו נכנסים לאכול בו. והסכים הגרזנ"ג לכך. והוספתי, שלפי"ז אם אין להם סוכה אז אינם צריכים לבנות סוכה, אך אם מצאו סוכה בטיול, הרי שיש צורך שיברכו ע"כ את ברכת "לישב בסוכה". והסכים הגרזנ"ג גם לכך, והוסיף שזה כדברי ר"ע איגר, שאינו חייב ללכת לסוכת חבירו אם הוא מצטער בכך, אך אם כבר הלך, אזי כבר אינו מצטער. עכת"ד.


בס"ד הסקנו לאור כל הנ"ל, שאף לדעת הגרז"נ גולדברג שליט"א מטיילים כיום פטורים מהסוכה, עכ"פ ללא חידושו של המ"א (ראה סי' תר"מ סקט"ו), שמחלק בין אותם שאינם צריכים ללכת בדרכים לבין אותם שצריכים ללכת בדרכים. ואם אינם מטיילים בלילה, חייבים הם בסוכה בלילה. ומ"מ גם אותם שמטיילים ופטורים מהסוכה, אם הם נכנסים לסוכה הרי שצריכים הם לברך את ברכת "לישב בסוכה" [אמנם יש להזכיר שלד' הרמ"א הולכי דרכים ביום פטורים גם בלילה מהסוכה אם אינם מוצאים סוכה בלילה אף לאחר השתדלות למצוא סוכה (עפ"י הסבר המ"ב סקמ"ב בהבנתו את הרמ"א. והוסיף שאפ"ה מותר לצאת מביתו אפי' שהוא יודע שלא ימצא סוכה בדרכו. עיי"ש גם בשעה"צ סקס"ב)].


עוד נלע"ד בס"ד לצרף לני"ד צד להקל, עפ"י מה שכתבנו בקונטרס קדושת השבת (ח"א סוף הערה י"ז) שאמנם הרמ"א (בסס"י רמ"ח) כ' שטיול לא חשיב מצוה. אך לעומת זאת כ' בסי' תט"ו (ס"א) שטיול כן חשיב דבר מצוה לא רק לגבי עירוב אלא אף גבי שבות בביה"ש. וכ"כ המ"ב בבה"ל (סי' שמ"ב ד"ה "מותר") ובשעה"צ (שם סק"ח). עיי"ש מה שכתבנו בס"ד ליישב את דברי הרמ"א. ומ"מ בס"ד נראה שלגבי סוכות טיול כן חשיב מצוה, בפרט לאנשים הצריכים לכך מבחינה נפשית כדי להתרענן (וכמובן שאין מדובר ח"ו בטיול לחו"ל, שזה לדעת הרבה פוס' כרוך בעבירה של יציאה מא"י לחו'ל, ובפרט לכהנים מצד טומאת ארץ העמים. וזאת חוץ ממקרים מיוחדים שהתירו בגמ' ובפוס', כגון ללמוד תורה או לשאת אשה. ואכמ"ל).


[143]קמג. חשבנו בס"ד שיש עוד צד להקל בני"ד גבי אותם שמטיילים דוקא בשטחי יהודה, בנימין והשומרון (וה"ה בשכונות המיושבות ע"י ערבים ביפו, עכו ונצרת. וכן באום אל פחם, סכנין, שפרעם וכדומה, ערים שלצערנו זרים יושבים בהן). דניתן לצדד ולומר שדינם כשלוחי מצוה, מדין כיבוש הארץ (והחולק ע"כ אינו מבין פרק בדיני כיבוש הארץ, או שאינו מכיר את המציאות). דמסתמא המטיילים במקומות אלה נושאים נשק, וברור ופשוט שהדבר מחזק את ישיבתנו בארץ הקודש, מרתיע את אויבינו הישמעאלים, ומונע מהם לתכנן ולהכין חומרי חבלה במקומות מסתור בפרדסים ובמטעים שלהם. ור' בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פרק א' הערה נ"ד), מה שכבר הורה הגר"מ אליהו זצ"ל להתיר מטעם זה גבי הליכת חיילים בשבת מבסיסם לישוב סמוך כדי לשמוע בשבת קריאת התורה ולהתפלל במנין, אף במקום שאין עירוב, אם הוא בתוך אלפיים אמה מהישוב. עיי"ש. וה"ה לני"ד. וכן הסכים להקל ולפטור מסוכה מטיילים בסוכות בפרט ביש"ע, גם הגר"ד ליאור שליט"א, כדלקמן במכתבו בנספחים (נספח י"א).


ומ"מ לא כתבנו בהלכות את הדבר להיתר מוחלט, אף שמסברא באמת נלע"ד בס"ד שיש להקל הלכה למעשה בני"ד.


[144]קמד. בס"ד נביא עוד כמה פרטי דינים גבי חיוב ופטור מישיבה בסוכה:


1) כ' הרמ"א (סי' תר"מ ס"ח): ההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה. ואע"ג שיש להקל, המחמיר תע"ב (ב"י בשם האו"ח). ועיי"ש במ"ב (ס"ק מ"ד ומ"ה).


2) כ' מרן (סי' תר"מ ס"ט): שומרי העיר ביום, פטורים (מהסוכה) ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום. עכ"ל. ועיי"ש במ"ב (סקמ"ו).


3) עוד כ' מרן (שם ס"י): שומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה. שאם יעשה השומר סוכה ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע, ויבוא ויגנוב ממקום אחר. לפיכך אם היה שומר כרי של תבואה, שיכול לשמור כולה ממקום אחד, חייב לעשות סוכה במקום ששומרו. עכ"ל.


4) כ' הרמ"א (בסי' תר"מ ס"י): העושין יין אצל העובד כוכבים בסוכות פטורים בין ביום ובין בלילה (מסוכה), דצריכים לשמור שלא יגעו העובדי כוכבים. ואם הוא בענין שא"צ שימור, חייבים. עכ"ל. ועיי"ש במ"ב (סקמ"ז).


5) כ' הגר"מ אליהו זצ"ל בס' הל"ח (פנ"א סעי' מ"ה): משגיחי כשרות במסעדות וכדו', שצריכים להיות במקום ההשגחה כל היום והלילה, פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. ואם יש זמן שאינם צריכים להיות שם, חייבים הם בסוכה באותה השעה. אמנם אם הם משגיחים במקום שיש בו סוכה, והשגחתם לא תיפגע מישיבתם בסוכה, חייבים במצות סוכה. ע"כ. וסמך ע"ד מרן הנ"ל גבי שומרי גנות ופרדסים. ולכאו' יש מקום ללמוד דין זה גם ממש"כ הרמ"א גבי שומרי היין (בסי' תר"מ סעי' י').


[145]קמה. כ"כ הרמב"ם (פ"ו מיו"ט הל' י"ז וי"ח). שו"ע (סי' תקכ"ט ס"ב וס"ג) ובנו"כ שם. חזו"ע (סוכות. דיני שמיני עצרת. סעי' י' דף תס"ה), וש"פ.


ושמחת יו"ט הינה מה"ת, כמש"כ "ושמחת בחגך". ואי גם שמחת ליל ראשון של יו"ט הינה מדאו' ר' במ"א (סי' תקמ"ו סק"ד), בשאג"א (סי' ס"ח), ובשש"כ (מהדו' תשמ"ז. פנ"ג הערה י"ד). ועוד בענין השמחה במצוות ר' ברמב"ם (פ"ח מלולב הט"ו) ובהרה"מ שם.


[146]קמו. כ"כ הרמב"ם (פ"ו מיו"ט שם), שכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל גם לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, וכו'. עיי"ש מש"כ גבי מי שאינו נוהג כך, שאין זו שמחת החג אלא שמחת כריסו. עכ"ד. וכ"כ האחרו' שיתן תבשיל של יו"ט לעני [מרן הגחיד"א זצ"ל במחב"ר. שע"ת. מל"ח. הב"ד כה"ח (סי' תרכ"ה סקט"ו) והגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פנ"א סעי' ע"א)]. או שיזמין עני לביתו ויאכילהו וישקהו [כה"ח (סי' תרל"ט סק"י). גרמ"א זצ"ל בהל"ח (פנ"א סעי' ע"א)]. וכ"כ בחזו"ע (דיני שמיני עצרת. דף תס"ה, סעי' י'). ודברים אלה מפורשים בזוה"ק גבי כל יו"ט (פר' "יתרו" דפ"ח, ב'). וכן כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים, שיש להעדיף את מצוות מתנות לאביונים ולהרבות בה יותר ממצוות משלוח מנות וסעודת פורים. ובפרט כתבו גבי ני"ד בזוה"ק גבי חג הסוכות (בפר' "אמור". דף ק"ד, א'), דמאן דיתיב בצלא דמהימנותא איבעי ליה למחדי ולקבלא אושפיזין עלאין קדישין, ובעי למחדי למיסכני, דהא חולקא דאינון אושפיזין עילאין דזמין, דמסכני הוא. עכ"ל. ולכן צריך בחג גם לשמוח וגם לשמח את המסכנים.