מקראי קודש

אודות בית

פרק א': יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

פתיחה

א. חודש ניסן וימי ספירת העומר, הם הימים שבהם הקדוש ברוך הוא החל את תהליך הגאולה – מיציאת מצרים, המשך בקבלת התורה בהר סיני, וכלה בביאת עם ישראל לארץ ישראל, כיבושה, והורשת הגויים ממנה.

בימינו, ימי שיבת עם ישראל לארצו ולמולדתו, נוספו במהלך ימי ספירת העומר ארבעה ימים השייכים לתהליך הגאולה: שני ימי זיכרון, ושני ימי שמחה. ימי זיכרון הם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. ושני ימי השמחה: יום העצמאות ויום ירושלים. ושניהם קשורים לתהליך הגאולה.

בס"ד נחֵל לדון בעניינו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

עניינו של יום הזיכרון

ב. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקבע ליום ד' באייר. הוא היום שבו נפל כפר עציון, והיה זה הקרב האחרון של "גוש עציון". בקרב דמים זה נהרגו מאה עשרים ושבעה לוחמים, ורק ארבעה לוחמים ניצלו.

בשנת תשי"א קבעה ממשלת ישראל את יום זה כיום הזיכרון לנופלים במלחמת השיחרור, ומאז הוא נקבע כיום הזכרון לכל הנופלים במלחמות ישראל.

מטרת היום

ג. סמיכות יום הזיכרון (לנופלים) ליום העצמאות מדגישה את העובדה שמדינת ישראל קמה ברחמי שמים רבים, ובזכות אלו שנפלו בקרבות הקשים והרבים. זכירת הנופלים מבליטה את הנס העצום של הקמת המדינה – שמדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, אלא זו מתנה שקיבלנו מהקדוש ברוך ושילמנו עליה בדמים רבים, ומתוך כך אנו מעריכים יותר את המתנה הזו.

ד. מטרת יום זה אינה לעורר עצב ודכדוך הנפש, אלא לייקר את הגבורה שנתן ה' ללוחמינו הגיבורים והאמיצים, ולהעלות על נס את מסירות נפשם למען תקומת עם ישראל בארצו. וצריכים אנו ללמוד מהם להתמסר לענין נשגב זה בכל כוחות הנפש והגוף .

מעלת הנופלים

ה. המוסר את נפשו למען עם ישראל וארצו, מעלתו עצומה, ואין לך דבר נעלה יותר מכך. וכבר סיפרו לנו חכמינו הקדושים זיכרונם לברכה, שבתו של אחד ממלכי הרומאים נמצאה הרוגה, והרומאים הטילו את אשמת הריגתה על ישראל, ורצו להעניש את כל ישראל. קמו שני האחים הצדיקים לוליינוס ופפוס, וכדי לפדות את עם ישראל מהגזירה, באו ואמרו שהם הרגוה – בשל כך הרג הקיסר רק אותם (הי"ד), והניח לשאר עם ישראל. ועליהם אמרו חכמינו ז"ל, ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן".

וכן כל הלוחמים שמסרו את נפשם להצלת עם ישראל בדורותינו (כולל אותם שנהרגו במלחמה שאנו נמצאים בה עתה – בשנת תשפ"ד, שאלפים התנדבו ובאו אפילו מחו"ל להלחם במלחמה זו מבלי שיקראו להם) – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן!!!.

ו. מסירות הנפש להצלת עם ישראל אינה מסירות רק למען עם ישראל, אלא הינה בעיקר מסירות נפש למען כבודו של הקדוש ברוך הוא. כיוון שכל הקמים להלחם נגד עם ישראל, הם קמים נגד אלוקיו, וכפי שכבר אמרה אביגיל לדוד המלך: "כי מלחמות ה' אדונִי נלחם". וכן אמרו חכמינו ז"ל: "כל מי שקם כנגד ישראל, כאילו קם כנגד הקדוש ברוך הוא".

ז. ולפני שנסיים על מעלת הנהרגים על קידוש השם, נוסיף עוד דבר אחד מרטיט.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: בזְבול (-בשָמַיִם) ישנו מזבח בנוי, והמלאך מיכאל שהוא השר של ישראל, עומד ומקריב על מזבח זה קרבנות בכל יום ויום. ומה הוא מקריב, אלו קרבנות, וכי כבשים יש בשמים שהוא מקריב. אלא אמרו חכמינו ז"ל: המלאך מיכאל, שהוא השר של ישראל, משמש ככהן גדול בשמים, ומיום שחרב בית המקדש – שיבנה במהרה בימינו, ובטלה עבודת הכהנים, עומד מיכאל ומקריב על המזבח שבשמים את נשמותיהם של הצדיקים, עד שיבנה בית המקדש!!! ויש המסבירים שזו הכוונה שאנו אומרים בתפילה: "ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

ומי הם אותם הצדיקים?

הגמרא מספרת שיוסף, בנו של רבי יהושע, עלה למרום, וכשחזר, אמר ששמע בשמים, שאשרי מי שבא לכאן (בעת פטירתו) ותלמודו בידו (שעסק בתורה, ויודע את מה שלמד). והוסיף ואמר ששמע שאומרים שם: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

נמצאנו למדים, שאותם שנהרגו על קידוש השם במלחמות, בפוגרומים, ובשאר הצרות שהיו לעם ישראל, דווקא נשמותיהן מגיעות לכסא הכבוד, והן הן הקרבנות שהקדוש ברוך הוא רואה אותן במקום הקורבנות הקדושים שהיו מוקרבים בעת שבית המקדש היה קיים. אותם קדושי ישראל – הם "אישי ישראל", שאנו מזכירים בתפילה שלוש פעמים ביום. וזו הכוונה למילים: "השב העבודה לדביר ביתך". אלה הקורבנות הקדושים ביותר!

יהי רצון שבזכותם יבנה בית המקדש במהרה (-"השב העבודה לדביר ביתך"), תחזור השכינה לציון ("ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים"), ונזכה לגאולה השלמה בקרוב, ולהקריב את הקורבנות על המזבח בבית המקדש.

גאולת ישראל – היא היא קידוש השם

ח. כפי שבס"ד כתבנו לקמן (בפרק ג' סעיף ג'), הרי שבנבואת הנביא יחזקאל מפורש, שהמציאות שעם ישראל נמצא בגלות, היא חילול שם שמים גדול ונורא. ומאידך קיבוץ נדחי עם ישראל, הינו קידוש שם שמים עצום לעיני כל הגויים.

ועתה נתחיל לפרט את מנהגי היום.

מנהגי היום

ט. יש המדליקים נר נשמה, ביום זה, לזיכרון ולעילוי נשמת חללי מערכות ישראל.

י. קרובי משפחות החללים, נוהגים לומר קדיש ביום זה לעילוי נשמת יקיריהם. ועצם אמירת הקדיש הינו דבר קדוש ונשגב מאוד מאוד.

יא. יש הנוהגים בתפילת שחרית לומר תפילות לעילוי נשמת הנופלים, כגון תפילות "א-ל מלא רחמים", יזכור או השכבות.

יב. יש העולים לבתי הקברות הצבאיים, לפקוד את קברי הנופלים. וראה עוד בסעיף הבא.

יג. אין להניח זרי פרחים על הקברים, כיוון שזה מנהג של גויים!. ועוד מהנהגות של עליה לקבר, ראה כאן במקורות.

יד. בשעת הצפירה בליל יום הזיכרון וביומו נוהגים לעמוד. ואף שיש המתנגדים לכך, בכל אופן פוסקים רבים הסבירו שאין בכך איסור הלכתי. וראה עוד בסעיף הבא.

טו. אם בשעת הצפירה יש להפסיק מללמוד תורה בבית המדרש או בבית (ובפרט שניתן באותו זמן לומר תהילים וללמוד משניות לעילוי נשמת הנופלים), ראה כאן במקורות.

טז. נהגו שלא לומר תחנון בתפילת מנחה של יום הזיכרון, בשל היותו סמוך ליום העצמאות. וכן המנהג גם כשיום העצמאות הוקדם ליום חמישי, או נדחה ליום שלישי.

הערות


[1]

א. עפ"י ס' הלכה ממקורה (רימון. ימי התקומה. עמ' 139. ריש הל' יום הזיכרון).


[2]

ב. עפ"י ס' הלמ"מ (שם. עמ' 140).


[3]

ג. הלמ"מ (שם).


[4]

ד. הלמ"מ (שם. עמ' 140).


[5]

ה. עפ"י הלמ"מ (שם).


[6]

ו. עפ"י הלמ"מ (שם).


[7]

ז. קונט' אהלי הלכה (מכון התורה והארץ. עמ' 45. ריש פרק יום הזיכרון).


[8]

ח. קונט' אהל"ה (שם).


[9]

ט. תענית (די"ח, ב'). ב"ב (ד"י, ב'), וברש"י (שם).


[10]

י. עיי"ש בגמ' בב"ב, שאמרו שר"ע וחבריו (כנראה הכוונה לעשרת הרוגי מלכות), גם בלי הזכות של הריגתם כהרוגי מלכות יש להם את המעלה שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. וע"ע בס' פלא יועץ (ערך "הצלה").


[11]

יא. כ"כ בס' הזכרון לגר"ח שמואלביץ זצ"ל (עמ' ר"ט). ועיי"ש שכתבו בשמו, שיש להכיר תודה ללא גבול לנופלים, כיוון שהם מסרו את נפשם להצלת עם ישראל.


ובס"ד נזכיר פה סיפור מוכר וידוע על הגרש"ז אוירבך זצ"ל:


פעם ניגש תלמיד מישיבת קול תורה אל רבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ושאל את הרב האם הוא יכול לבטל מלימודו כדי לנסוע לקברי צדיקים בגליל ולהתפלל שם. וענהו הגרשז"א זצ"ל, שעדיף שישאר בישיבה. ושאל התלמיד, האם אין מקום לעיתים לנסוע לקברי צדיקים ולהתפלל. האם כבוד הרב אינו נוסע לעיתים להתפלל על קברי צדיקים. וענהו הגרשז"א זצ"ל: בשביל להתפלל על קברי צדיקים אין צריך לנסוע עד הגליל. כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים, אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש שם שמים. [מובא בספר אורו של עולם (ספר על רבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל. עמ' 380)].


ועוד מסופר על הגרש"ז אוירבך זצ"ל: כשחזר רבנו הגרשז"א זצ"ל מאפיית מצות למצוות הפסח, חלפה המונית שהסיעתו סמוך לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. ביקש הגרשז"א מהנהג שיעצור בצד הדרך, ירד מהרכב, נעמד בצד בית הקברות והתפלל. כשגמר להתפלל חזר למונית, ומשראה שנהג המונית, שהיה רגיל להסיעו (והיה בוגר ישיבת הסדר) תמה שהגרשז"א עושה מעשה כזה, הסביר הגרשז"א לנהג: האם אין הבריות מבקשות להתפלל על קברי צדיקים. הרי גם הקבורים פה הינם צדיקים וקדושים. והוסיף: ובכל אופן אבקש שלא תספר לאיש את מה שראית. עד כאן הסיפור [מובא בספר אורו של עולם (עמ' 379)].


וע"ע בס' אוזר ישראל בגבורה (הירש. עמ' 140), שרבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ויבלחטו"א רבנו הגר"א נבנצל שליט"א, משהגיעו לבית עלמין צבאי, נמנעו מלשבת שם, בשל קדושת המקום [הב"ד באהל"ה (עמ' 46 הערה 4)].


[12]

יב. שמואל א' (פכ"ה פס' כ"ח).


[13]

יג. מכילתא דרבי ישמעאל (פר' בשלח. פרשה ו').


[14]

יד. מובא בזו"ח (פר' "לך לך" דמ"א, א'). באוצר המדרשים (אייזנשטיין. מדרש עשרת הדיברות. עמ' 451). וכן היא גי' הב"ח בחגיגה (די"ב, ב'). הב"ד בס' הלמ"מ (רימון. עמ' 144).


[15]

טו. התוס' במנחות (דק"י, א' ד"ה "מיכאל"). המנהיג (הל' תפילה דף צ"ה), האורחות חיים (ח"א. הל' תפילה). הטור (או"ח סי' ק"כ), ועוד פוס'. הב"ד בס' הלמ"מ (עמ' 144).


[16]

טז. ב"ב (ד"י, ב').


[17]

יז. היינו שחלה ונפטר, וחזר והתעורר לחיים מחדש.


[18]

יח. עפ"י הלמ"מ (עמ' 144).


[19]

יט. כנ"ל (בהערה ט"ו).


[20]

כ. עפ"י כל הנ"ל.


חכ"א שליט"א העיר, שיש לדון גבי הא שחללי צה"ל – אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן, האם בכלל זה גם אותם אזרחים הנהרגים בפיגועים (והוא שאל גם גבי חיילים הנהרגים בתאונות, או ל"ע המתאבדים. ועל זה אינני רוצה לדון כעת. ובפרט גבי חייל שבעת חופשתו נסע לטיול, ונפל מצוק, או נהרג בתאונת דרכים, שלכאו' אי"ז דומה למי שנהרג בתאונה באימונים, כגון שהנגמ"ש שהיה בו, התהפך. ואין זה נושא קונטרס זה שבס"ד אנו עוסקים בו כעת). ומ"מ בס"ד נלע"ד, שמי שנהרג בפיגוע, הרי לפי"ד הפוס' ודאי שדינו כמי שנהרג על קידוש שם שמים. וזאת עפי"ד הרמב"ם ז"ל במאמר קידוש השם (-איגרת השמד). ושכ"פ הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' ווי העמודים (חי"ג עמ' ט"ו), שכתב, שכל יהודי שנהרג בגלל היותו יהודי, והוא מהעם הנבחר שבחר בו הקב"ה, הרי הוא בכלל הקדושים. עכ"ד. וכעין זאת כתב כבר מרן החת"ס בשו"ת (חיו"ד סי' של"ג), והגרא"מ שך בספר מכתבים ומאמרים (ח"ג דכ"ה). ואכמ"ל.


[21]

כא. עפ"י דברי הנביא יחזקאל (פל"ו פס' כ"ג-כ"ד). ושכ"כ בשיחות הגרצי"ה זצ"ל, ובס' איש האמונה, בס' כי עין בעין יראו, ובעו"ס. וכדלקמן (בפ"ג הערה ז').


[22]

כב. עפ"י החלטת מועצת הרה"ר בתשל"ד. הב"ד בס' היוצו"ר (מהדו' תשמ"ה דשפ"ח), ובאהל"ה (עמ' 46 הערה 8).


[23]

כג. עפ"י ס' הלמ"מ (עמ' 145), וסדורי יוהע"צ.


[24]

כד. אף שבגמ' לא נזכר השם קדיש ולא נוסחו, בכל אופן הוא נזכר במדרשי חז"ל שונים, ואמירת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר הינה זכות עצומה לנפטר.


בס"ד הבאנו כבר במקראי קודש הל' סוכה (בנספח כ') את דברי המדרש במסכת כלה רבתי (פרק שני) על חשיבות הקדיש. וכך מסופר במדרש:


מעשה ברבי עקיבא שהתבודד במדבר, וחזר על משנתו. פגש רבי עקיבא באדם ערום ושחור כפחם כשהוא רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ואמר לו אותו אדם שהינו מת, ובכל יום פוקדים עליו מלאכי חבלה לחטוב עצים ושורפים אותו בהם, מפני שעבר על כל המצוות שבתורה. שאלו רבי עקיבא אם יש לו תקנה. ואמר אותו אדם, שאם היה לו בן שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש ו"ברכו", היו פוטרים אותו מהעונש. שאל רבי עקיבא לעירו ולמקומו, הלך ומצא את בנו של אותו אדם כשעודנו ערל ואינו נימול. נטלו רבי עקיבא ומלו, והושיבו לפניו לקבל תורה, ולא היה מקבל ולא מבין את לימודו. ישב עליו רבי עקיבא ארבעים יום בתענית, ויצאה בת קול שנתקבלה תפילתו. לימדו רבי עקיבא תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון, ואמר הבן קדיש בקהל. באותה שעה פטרו את אביו המת מפורענותו. בא המת לרבי עקיבא בחלום ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת דעתי והצלתני מדינה של גהינם. עד כאן דברי המדרש (יש מדרש דומה גם במדרש הנעלם, רות, פרק שני. וכתוב שם שאותו תינוק נעשה תנא וקראו לו רבי נחום הפקולי. וכן מובא מדרש זה בתנא דבי אליהו זוטא, פרק י"ז).


ממדרש זה רואים כמה גדולה מעלתו של אמירת הקדיש, שהוא מסוגל לפטור את הנפטר אפי' מעונש נורא ואיום [ולצערנו, בדורנו, כשחיילים רבים נהרגו במלחמות ה', וצעירים רבים נהרגו בפיגועים רבים (ה' ישמרנו), יוצא עולם הפוך: שהאב צריך לומר קדיש על בנו, במקום שיהא כדרכו של עולם, שהבן יאמר קדיש על אביו (-ברא מזכה אבא). יהי רצון שה' ישמור על כל עם ישראל, ויסיר חרפת עמו, במהרה בימינו. אמן].


כפי שכתבנו, נוסח הקדיש לא נזכר בגמרא, אלא הוא מוזכר לראשונה בדברי הגאונים המובאים במס' סופרים (פ"י ה"ו. ופט"ז הי"ב). וע"ע בשב"ל (הל' תפילה). מ"מ בקדיש ישנם שני משפטים עיקריים: הראשון הינו מיד בפתיחה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (-יתגדֵל ויתקדֵש השם הגדול של הקדוש ברוך הוא). והוא תמצית כל הקדיש. ובמחזור ויטרי כתב, שתחילת נוסח הקדיש, המילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", מבוססת על נבואת הנביא יחזקאל לעתיד לבוא, וכמש"כ (בפרק ל"ח פס' כ"ג): "והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גויים רבים, וידעו כי אני ה' ". והיינו שגאולת ישראל הינה קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא. ומשפט עיקרי שני הינו: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" (ופירושו: יהא שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא, מבורך לעולם ולעולמי עולמים). משפט כעין זה נזכר כבר בספר דניאל (פרק י' פס' כ'), ולאחר מכן בגמ' בברכות (ד"ג, א') ובתרגום ירושלמי בבראשית (פרק מ"ט פס' ב'. עיי"ש), ובגמ' בפסחים (דנ"ו, א'). וע"ע בגמ' בסוטה (דמ"ט, א') ובערוה"ש (או"ח סי' נ"ה ס"א). הב"ד בספר הלמ"מ (רימון. עמ' 147).


[25]

כה. גבי אמירת "אל מלא רחמים", כ"כ בס' הרבנות הראשית (כ"ץ. ח"ב, עמ' 862 הערה 31). וגם זה הינו חלק מהאזכרות שנוהגים לומר לעילוי נשמת הנופלים.


ובאשר למקום אמירתו. כאשר יום הזיכרון חל בימים ב' או ה', אומרים אותו לאחר קריאת התורה. ואם הוא חל בשאר ימי השבוע, אומרים אותו לאחר התפילה [אהל"ה (עמ' 47 הערה 12)].


ואמירת "יזכור" ביוהע"צ נזכרת בתקנות הרבנות הראשית משנת תשי"ד, לאומרה בתפילת שחרית, על חללי השואה, וכן על גיבורי ישראל שנפלו במלחמות ישראל [הב"ד בס' היוצו"ר (רקובר. דשנ"ב. ובמהדו' תשמ"ה דשפ"ו)].


ובאשר להשכבות, כך הוא מנהג הספרדים.


[26]

כו. כן מנהג רבים [אהל"ה (עמ' 47)]. ובבתי העלמין הצבאיים נערכות עצרות זכרון ממלכתיות לנופלים, הי"ד.


[27]

כז. כ"כ הרבה פוס', מהם שו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ס"א). שו"ת בית שערים (יו"ד סי' תכ"ח). שו"ת מלמד להועיל (האשכנזי. סי' ק"ט) בשם הג"ר עזריאל הילדסהיימר, הג' הרש"ר הירש, והג' מהר"ם להמן, כולם זצ"ל. וכ"כ בשו"ת ישכי"ע (ח"ד חיו"ד סי' כ"ה). הב"ד בס' פסקי רבנו (אבינר. עמ' 185). וכ' שם עד כמה רבנו הגרצי"ה זצ"ל הצטער על העושים מנהג זה. וע"ע בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ק"ז), בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סי' כ"ד. עיי"ש שמ"מ יעירו למוסר אוזנם בדרך רכה כי היכי דליקבלו), ובס' עשה לך רב (ח"א סי' מ"ד).


[28]

כח. בס"ד נזכיר פה מעט מהלכות עליה לקברות בבית העלמין [מלוקטים מספר פני ברוך (גולדברג. סימן ל"ז)].


1) יש הנאה לנפטרים כשקרוביהם עולים לקברם להתפלל עליהם ולבקש טובה לנשמתם [פני ברוך (שם ס"א)].


2) יש הנמנעים מלעלות על הקבר בשנה הראשונה לפטירה, אם רוצים להתפלל שם על חולה וכדו'. ורבים נוהגים למעט לעלות לקבר אפי' כדי להתפלל על הנפטר (שם סעי' ב').


3) יש אומרים שנשים לא תכנסנה כלל לבית הקברות [כ"כ מרנא הגר"א באגרת "עלים לתרופה". הב"ד בפנ"ב (שם הערה י'). וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' שנ"ט ס"ב) ובש"ך שם. וכ"כ בחידושי רע"א שם. וכ"כ כבר בזוה"ק (פר' "ויקהל"). הב"ד בב"י, שנשים לא תכנסנה כלל לבית העלמין. וכן דעת המקובלים. וכן היה אומר הגר"מ אליהו זצ"ל. ואכן אשתי מעולם לא עלתה אפילו לקבר אביה ז"ל, שנפטר לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. ומ"מ אדם לא יכול לחייב את אשתו לנהוג כד' המקובלים, עכ"פ בענין זה. ר' מ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה)]. ובכל אופן גם לשאר הדעות, הנשים לא תכנסנה לבית העלמין בימי נידותן. ויש מקילים בימי ליבונן. ולאחר שנטהרו וטבלו, שרי [חיי אדם (כלל ג' סעי' ל"ח. וכלל קל"ח סעי' ה'). פנ"ב (שם סעי' ו') וכ"כ המ"ב (סי' פ"ח סק"ז) בשם החיי"א].


יש מקילים לנשים להכנס לבית העלמין בהקמת המצבה, וביום הזיכרון [פנ"ב (שם ס"ז)].


ולאחר כל זאת, מחובתנו להזכיר, שלמרות שמרן הב"י ביו"ד (סי' שנ"ט) הביא את דברי הזוה"ק, ונראה שפסק להחמיר כמותם. וכ"מ מהשו"ע (באותו סימן). מ"מ מפשט הגמ' בסנהדרין (ד"כ, א') מתבאר שמותר לנשים להכנס לבית הקברות. וכן מתבאר מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל, בחזו"ע (אבלות. ח"א עמ' שי"א סעי' י"ב) שמותר לנשים להכנס לבית הקברות, ובתנאי שיזהרו מאוד שלא יתערבו הנשים והגברים, אלא שהנשים תהיינה רחוקות והולכות לאחר המיטה. ומ"מ עיי"ש בחזו"ע (בעמ' שי"ג) שהיקל לנשים להכנס לבית הקברות אפי' שלא בשעת הלוויה, אלא ביום הזיכרון לנפטר, לקריאת תהילים. והיקל בזה אפי' למעוברות. ומאידך עיי"ש שהב"ד ס' נתיבי עם [מנהגי ירושלים (ביו"ד סי' שנ"ט)], שכתב שנוהגים בירושלים תובב"א שלא לתת לנשים ללכת אחר מיטת הנפטר, ואפי' לעמוד במרפסות ולהסתכל על מיטת הנפטר לא נותנים להן. עכ"ד. עיי"ש שהגרע"י זצ"ל כתב שזו חומרא בעלמא.


וא"כ ישנן גישות שונות לגבי דבר זה.


ומ"מ נראה שכל דברים אלה לא אמורים גבי מערת המכפלה וקבר רחל אמנו, שלשם פשוט שנשים נכנסות. וכן המנהג פשוט. אמנם גבי קברי צדיקים אחרים, אם הם ממש בתוך בית הקברות לכאו' יש לזה דין של בית קברות. ואיני דן בזה כעת.


4) יש שנמנעים (אף גברים) מללכת לבית העלמין, אלא רק לצורך הלווית המת. ובפרט יש להמנע מכך אם הינו טמא קרי, טרם שטבל [מגן אברהם (סי' תקנ"ט סקי"ד) בשם רבנו האריז"ל. פנ"ב (שם סעי' ה')].


5) הנכנס לבית הקברות, כשבא בתוך ד' אמות של הקברים, אם לא ראה קברי ישראל תוך שלושים יום, מברך את ברכת "ברוך אתה... אשר יצר אתכם בדין... ברוך אתה ה', מחיה המתים". וממשיך: אתה גיבור לעולם וכו' עד "להחיות מתים" [שו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעי' י"ב). ועיי"ש במ"ב (סקט"ז) ובפנ"ב (שם הערה ל"ט)].


6) הנכנס לבית העלמין, אם ציציותיו מגולות, יכסה אותן בבגדיו [ר' מ"ב (סי' ס"ג סק"ב וג'). פנ"ב (שם סעי' ל')].


7) אין לעלות על אותו קבר פעמיים באותו יום [צוואת רבי יהודה החסיד (סעי' י"ב). מ"א וש"א. וכ"כ כבר בס' טעמי המצוות בשם מהרח"ו (בפר' "ויחי"). פנ"ב (פל"ז הערה ו')].


8) נוהגים להניח על הקבר אבן או עשב, משום כבוד הנפטר, להראות שהיה על קברו [בה"ט (או"ח סי' רכ"ד סק"ח). פנ"ב (שם סכ"א)]. ויניחנו ביד שמאלו [פוס'].


9) נותר לומר אף סמוך לקבר פרקי תהילים, וכן ללמוד ולדרוש לעילוי נשמתו, ואין בכך חשש של "לועג לרש" [שד"ח (אבלות. ס"ק קט"ו). פנ"ב (שם סכ"ב)].


10) אחר היציאה מבית העלמין נוטלים ידיים [מ"א (או"ח סי' ד') בשם המהרי"ל (סי' כ"ג). והטעם, משום שרוחות רעות מלוות את החוזרין מהקברות. פנ"ב (שם סי"ז)]. ואין מוסרין את הנטלה מזל"ז. וכן נוהגים שלא לנגב את הידיים אחר נטילה זו [פוס'].


ויש עוד הרבה הלכות והנהגות בענינים אלה. וקיצרנו.


וע"ע בס' גשר החיים (ח"א פכ"ט). חזו"ע (אבלות. ח"ג דף ר"י ואילך). צרור החיים (רובין. עמ' 109 ואילך). ובש"א.


[29]

כט. ראה בס' הרה"ר (כ"ץ. ח"ב עמ' 641, 443). ובס' פסקי רבנו (הנהגות ופסקי רבנו הגרצי"ה זצ"ל וזיע"א. עמ' 184). אהל"ה (עמ' 46).


[30]

ל. במדינות רבות נהגו (לפחות בעבר, וכיום פחות) להשמיע צפירה בימי זיכרון.


לאור זאת יש שהתנגדו למנהג זה של הצפירה ביום הזיכרון, משום שהתורה אוסרת הליכה בחוקות הגויים והליכה כדרכיהם. שכן כתוב בתורה (ויקרא פי"ח פס' ג'): כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחֻקֹתיהם לא תלכו".


ועפי"ז דנו הפוס' אי יש איסור בעמידה בשעת הצפירה ביום הזיכרון.


הפוס' המתירים הם: רבנו הגרצי"ה זצ"ל [מובא בתחומין (ח"ג עמ' 388). עיי"ש שכ' ש"זו מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים"]. וכ"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ד סי' ד'). וכ"כ הגר"א שפירא זצ"ל [במכתב שהעתקו מצוי תחת ידי (במכתב לח"כ דב שילנסקי, אלול תשמ"ה. וכתב שעמידת דום בצפירה אינה מנהג יהודי, אך אין בה איסור). וכ"כ להתיר הגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סי' כ"ג). וע"ע באהל"ה (עמ' 46 הערה 9).


וצדדים רבים להתיר ד"ז בני"ד.


מכמה סוגיות עולה, שכאשר נוהגים כמנהגי הגויים לא משום שרוצים להידמות אליהם, אלא מסיבות אחרות, הרי שמותר הדבר [את עיקרי סוגיה זו הבאנו מדברי שו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סי' כ"ד) ומדברי ידידי הרה"ג רי"צ רימון שליט"א, בס' הלמ"מ (עמ' 142-143)]:


@56טעם א' להיתר:@55 הר"ן בסנהדרין (דנ"ב, ב') ובמס' ע"ז (ד"ב, ב' מדפי הרי"ף) כ', שהאיסור לנהוג בחוקות הגויים הו"ד בדברים של הבל ובטלה. אך בדברים שיש בהם טעם, אין איסור לעשותם. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (ביו"ד סי' קע"ח ס"א).


@56טעם ב':@55 המהרי"ק בתשובותיו (סי' פ"ח) כ' שהאיסור ללכת בחוקות הגויים קיים רק בא' משתי הדרכים: 1) אם המעשה נעשה בלי טעם והסבר, ואז מסתבר שהוא נעשה ח"ו לשם ע"ז. 2) מעשה שיש בו משום פריצות. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (שם). אמנם ראה בביאור הגר"א (שם סק"ז) שחולק ע"ד הר"ן, המהרי"ק והרמ"א, וסובר שמותר הדבר רק אם יש פסוק בתורה ובנביא המתיר דבר זה. ור' בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סי' כ"ד) שדן בדברי הגר"א הללו.


@56טעם ג':@55 הב"ח (ביו"ד סי' קע"ח) מסביר שהאיסור הו"ד כמשנסים להידמות לגויים. אך מי שעושה כן כדי להמנע מגנאי, או לצורכי עם ישראל (כגון שיהא מקורב למלכות, עפ"י הגמ' בסוטה דמ"ט, ב'), וכדו', אזי מותר הדבר [ור' בב"י שם, ובקובץ שיעורים לבבא מציעא (סקצ"ח)].


@56טעם ד':@55 לד' כמה ראשונים, איסור ההליכה בחוקות הגויים אינו מתייחס לכל הגויים אלא רק לשבעת העממים [יראים (סי' שי"ג)], או לאומות עובדי אלילים [ספר החינוך (מצווה רס"ב)]. אמנם לד' הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"א) והשו"ע (ביו"ד סי' קע"ח ס"א) האיסור כולל את כל הגויים.


@56טעם ה':@55 י"א שהאיסור הו"ד לנהוג כמעשה הגויים שבאותו מקום ובאותו דור [המנח"ח (מצווה רנ"א סק"א) ובדברי הג"ר דוד פארדו זצ"ל (בספרי דבי רב, פר' "ראה" סי' פ"א)].


ובס"ד מצאנו עוד צדדים שכתבו הפוס' להקל בני"ד – לעמוד בעת הצפירה.


יש שכתבו שמי שאינו עומד בזמן הצפירה (ונמצא ברשות שהרבים רואים אותו), גורם הדבר לחילול ש"ש [תשו' הגר"א שפירא זצ"ל (במכתב שהעתקו בס"ד מצוי בידי. מכתב לח"כ דב שילנסקי. אלול תשמ"ה). וכתב שם בתחילת מכתבו, שעמידת דום איננה מנהג יהודי, אך אין בה איסור. והסביר שאנשים שאינם מבינים, יראו בני אדם בעלי חזות דתית, ויחשבו שאינם מתייחסים כראוי לזכר הנופלים. עכ"ל].


ויש שכתבו, שההמנעות מעמידה בצפירה עלולה לגרום לשנאה ולריחוק בין חלקים שונים בעם [כ"כ בתשובות הגר"א שפירא זצ"ל (הנ"ל). וכ"כ הגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סי' כ"ג)]. ורבנו הגרצי"ה זצ"ל אמר הטעם, שאין לפרוש מהציבור [פסקי רבנו (עמ' 185)].


ובס"ד נביא עוד מדברי הגר"א שפירא זצ"ל ע"כ: נהגו לעמוד דום בעת הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וביום הזיכרון לחללי צה"ל, משום מתן כבוד, והתייחדות עם זכר הנופלים. והוסיף: כך נהגה הרבנות הראשית לישראל בדור האחרון, וכך נוהגת היא כיום. עכ"ל [במכתב למר משה נוקהי. מכסליו תשנ"ג]. ועוד כתב: מה שנהג הציבור לתת כבוד לנפטרים, הוא מנהג המחייב את כל הציבור, ואין לפרוש מן הציבור, ובכך לעורר ח"ו ריב אחים. והוסיף: יש באי העמידה גילוי חוסר רגישות למכאוב של הזולת, ופגיעה באחדות העם ובזכר קורבנותיו [מכתב לד"ר א. איליוביץ. סיוון תשנ"א].


[31]

לא. הנה בני"ד ישנן כמה דעות. ומכל מקום דבר א' ברור, והוא שמי שנמצא בזמן הצפירה במקום שהרבים רואים אותו, צריך הוא לעמוד, מהטעמים שכתבנו בס"ד בסוף ההערה הקודמת. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן מתבאר מדברי הגרצי"ה והגר"א שפירא זצ"ל, ושו"ת באהלה ש"ת הנ"ל. וכן מתבאר מתשובות הגר"ד ליאור והגר"י אריאל שליט"א, כדלקמן בנספחים (נספח ו' תשובה ד', ונספח ח' תשו' ד').


ובאשר לעמידה או ישיבה בבית או בביהמ"ד. הנה מדברי רוב ככל הפוס' עולה שאף הנמצא במקומות אלה צריך לעמוד. שכן מתבאר בדברי רבנו הגרצי"ה וש"א [אף שמתשובות הגר"ש ישראלי זצ"ל אלי, ניתן להבין שאין חובה לקום. וכן מתבאר מתשו' הגרד"ל שליט"א אלינו, כדלקמן בנספחים (נספח ח' תשובה ד')].


ומ"מ נחלקו הפוס' אי עדיף לשתוק, ועי"כ לזכור את זכרם של הנופלים, או שעדיף להתפלל ולומר תהילים, או אף ללמוד תורה לעילוי נשמתם. די"א שיתפלל או יאמר תהילים לעילוי נשמתם [כן מבואר בתשובות הגר"א שפירא זצ"ל הנ"ל שבידי. וכ"כ בשמו ובשם הגר"מ אליהו זצ"ל, בס' הרה"ר (ח"ב עמ' 443). ור' עוד לקמן בסמוך בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל]. וי"א שעדיף לעמוד בשתיקה [כ"נ ד' רבנו הגרצי"ה זצ"ל. וכ"כ באבן ישראל [(ח"ה דקמ"ט). הב"ד באהל"ה (עמ' 47 הערה 11)].


ובס"ד נוסיף: הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי גבי ני"ד, שבחורי ישיבה הלומדים בבית המדרש אינם צריכים להפסיק את הלימוד בעת הצפירה. ומ"מ אם רוצים, יכולים באותה העת ללמוד בעיון בשקט מספר, בלא דיבור. ובאשר לעדיפות בין שתיקה ללימוד, אמר שמי שרוצה לכבד זאת, שיעמוד (כנראה שכוונתו בשתיקה). ומי שרוצה ללמוד, שילמד בעיון. ומ"מ נראה מדבריו שעדיף להמשיך ללמוד. עכת"ד (ונראה לי שיכוון שלומד גם לעילוי נשמת הנופלים. הי"ד). וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א (כדלקמן בנספחים, נספח ח') שמי שלומד בבית או בביהמ"ד, יכול להמשיך בלימודו בשקט ולא חייב לעמוד ולהפסיק מללמוד. עכ"ד. והגר"י אריאל שליט"א כתב לנו (כדלקמן בנספחים, נספח ו'. תשובה ד'), שגם הלומדים, ראוי שלא יפרשו מהציבור, וימשיכו ללמוד בהרהור בעמידה. עכ"ל.


ומה שכתבנו שניתן ללמוד משניות או לומר תהילים בזמן זה, כן מבואר בדברי הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל, הנ"ל.


[32]

לב. כ"כ בס' פסקי רבנו (אבינר. עמ' 187) בשם אחד הרבנים. וכ"כ באהל"ה (עמ' 47 הערה 15) בשם הגר"י אריאל שליט"א ועוד פוס'. ואמנם בשיחות הגרצי"ה (מועדים. ח"ב עמ' 170) צידד לומר תחנון במנחה זו, כיוון שזה יום אבל וזיכרון, אך סיים דבריו שעדיין יש מקום לדון ע"כ. עכ"ד. וכ"כ בדבח"ב (ח"ה דקכ"ז). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש לומר תחנון במנחה זו, משום שיוהע"צ אינו עדיף על פסח שני (י"ד באייר), שאומרים תחנון במנחה שלפניו. עכת"ד.