מקראי קודש

אודות בית

פרק א: דיני ערב פסח (יום י"ד בניסן)

א. ליל הסדר הינו ליל שימורים המוקדש לה'. בלילה זה מסובים יחדו אבות ובנים, איש איש למשפחותיו, כל בית ישראל, ומספרים בנפלאות הבורא שעשה עמנו בעת יציאת מצרים. מהללים ומשבחים אנו אותו על כל הניסים והטובות שגמל לנו עת נגלה לעין כל בזרועו הנטויה, בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.


רבות הן ההכנות הנצרכות לחג הפסח בכלל, ולליל הסדר בפרט. בפרקנו נעסוק בהלכות השייכות לזמן שמעלות השחר של ערב פסח (היינו יום י"ד בניסן), והן כוללות בעיקר כמה איסורי אכילה בערב פסח, דיני תענית בכורות, ודיני ערב פסח שחל בשבת.


איסורי האכילה בערב פסח:


ב. בערב פסח ישנם כמה סוגי איסורי אכילה: מתחילת היום אסור לאכול מצה הכשרה לפסח. מתחילת השעה החמישית (זמנית) של היום אין לאכול חמץ, ומותר לאכול מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן הכשרים לפסח, וכן פירות, ירקות, בשר, דגים וכדומה. ומתחילת השעה העשירית (זמנית) אין לאכול אף מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן (וראה סעיף י"ז), ומותר לאכול רק פירות, ירקות, בשר וכדומה, באופן שלא ישבע מהם. וכמבואר כל זה בסעיפים הבאים.


ג. מעלות השחר של ערב פסח, ובמשך כל היום, אין לאכול מצה שאפשר לצאת בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר (כמבואר בפרק ז' סעיפים ל"ב-ל"ה). וכן אין לאכול אז מצה שהיא נפוחה באמצעה, או שהתקפלה ונדבקה כך שלא נאפתה באותו מקום כראוי.


ד. איסור אכילת מצה בערב פסח כולל אף מצה שפוררוה ולשו אותה במעט יין, שמן או שאר מי פירות, כל עוד יש לה צורת מצה. וכן הדין בין אם שבו ואפו אותה לאחר מכן, ובין אם אוכלה כך. וראה עוד בסעיף הבא.


ה. ואם במקרה הנ"ל אין צורת המצה ניכרת (כגון עוגת לֶקך העשויה מקמח מצה), יש אוסרים לאכול אף זאת בערב פסח, ויש מתירים לאכול זאת עד תחילת השעה העשירית (וברור שבשעת איסור אכילת חמץ מותר אף לדעתם לאכול רק מקמח מצה הכשר לפסח ולא מקמח מצה חמץ).


ו. עד תחילת השעה העשירית של היום מותר לאכול כופתאות מבושלות, וכן מצה המבושלת בשלימותה או בחתיכות בכל גודל שהוא. ויש מהספרדים הסוברים שלפני הבישול יש לחתוך את המצות באופן שכל חתיכה תהיה פחות מעשרים ושמונה גרם. וראה עוד בסעיף ט"ז ובסוף סעיף י"ז.


ז. אם שרו חתיכות מצה בתוך תבשיל ב"כלי שני" (היינו שהעבירו את התבשיל מהכלי שעמד על גבי האש לכלי שני אחר שלא עמד על האש), אף שהתבשיל היה רותח, אין לאכול מצות אלה בערב פסח.


ח. מותר בערב פסח עד השעה העשירית לאכול מצה מטוגנת בשלימותה או בחתיכות, וכן פירורי מצה מטוגנים. ויש מהספרדים המתירים לאכול אז מצה מטוגנת רק כשהיא כתושה. ועוד נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בערב פסח מצת חמץ, לפני זמן איסור אכילת חמץ. ומכל מקום לדעת חלק מהפוסקים מותר לפחות בשעת הדחק לאכול בערב פסח עד תחילת השעה העשירית מצה הכשרה לפסח, שחסרונה הינו רק שלא נאפתה לשם מצת מצוה (כמבואר לקמן בפרק ז' סעיף ל"א).


ט. ילד או ילדה קטנים שאינם מבינים את ענין סיפור יציאת מצרים רשאים לאכול במשך כל יום י"ד בניסן מצה הכשרה לפסח.


י. יש אומרים שבבתי חולים ובשאר מוסדות ציבור, שקשה לשמור בהם על הכשרות בפסח אם לא יוציאו את כל החמץ לפני ערב פסח, יש להתיר לאכול שם בערב פסח מצה כשרה לפסח שאינה שמורה משעת קצירה. וטוב גם לדעתם להחמיר ולבשל את המצות במרק וכדומה, או לטגנן בשמן, כדי שישתנה טעמן.


יא. אותם הנמצאים (עדיין) בגלות, יש מהם הנוהגים להחמיר ולמעט קצת באכילת מצה ביום טוב ראשון של פסח ביום, על מנת שיוכלו לאכול בתיאבון את המצות בליל יום טוב שני של גלויות. ויש הסוברים שמצווה להחמיר בכך רק מזמן מנחה קטנה (שהוא בערך בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים, לפי שעון קיץ). ויש מי שמפקפק אף בכך.


יב. יש הנוהגים שלא לאכול מרור בערב פסח, כדי שיאכלוהו בתיאבון בליל הסדר.


איסור אכילת חמץ לאחר סוף שעה רביעית של היום.


יג. כפי שכבר כתבנו, אין לאכול שום מאכל חמץ או שיש בו תערובת של חמץ, לאחר סוף השעה הרביעית (זמנית) בערב פסח בבוקר (הזמן המדויק מתפרסם לציבור מידי שנה. והוא בערך בין שמונה וחצי לבין כמה דקות לפני תשע בבוקר, לפי שעון חורף). ומצוה לצחצח שיניים לפני זמן זה.


איסור ההנאה מהחמץ והחובה לבערו.


יד. לאחר סוף השעה החמישית (זמנית) בערב פסח אסור אף ליהנות מן החמץ לכל סוגיו (וגם זמן זה מתפרסם לציבור מידי שנה. והוא בערך בין השעה תשע וארבעים לבין השעה עשר ורבע בבוקר). ועד אז יש לסיים לנקות ולהוציא את כל החמץ מרשותו (מהבית, החצר, חדר המדרגות, המכונית וכדומה) וראה קצת פרטי הלכות על כך כאן במקורות.


טו. לפני זמן איסור ההנאה מן החמץ יש לבער את החמץ שנשאר, ולבטל בלבו את כל החמץ שישנו ברשותו ואינו מוצאהו. ואת נוסח ביטול החמץ יש לומר בשפה המובנת לו. וישנם כמה אופנים לביעור. ונהגו ישראל לשרוף לגמרי את החמץ עד שיהפך לפחם.


איסורי האכילה מהשעה העשירית של ערב פסח.


טז. עד תחילת השעה העשירית של היום (בשעות זמניות. והוא מעט לאחר השעה שתים וחצי בצהרים) מותר לאכול מצה עשירה, אם טעם מי הפירות מורגש בה (ומצה עשירה הינה כל דבר מאפה העשוי מקמח הכשר לפסח, שלשוהו עם מי פירות, כיין, מיץ וכדומה, אך ללא מים כלל). וכן מותר לאכול תבשילים העשויים מקמח כשר לפסח שבושלו או טוגנו עם מי פירות בלבד. ויש מהאשכנזים הנוהגים שלא לאכול אף מאכל העשוי מקמח שלשוהו עם מי פירות, כבר מזמן איסור אכילת חמץ (כנ"ל), ומקילים בכך רק בשעת הדחק, כגון לחולה או לזקן הצריכים זאת (וכשעשוי מקמח הכשר לפסח). ומכל מקום אף למנהגם מותר לכל אדם לאכול מאכלים העשויים מקמח העשוי ממצה טחונה הכשרה לפסח, שנילוש עם מי פירות. ויש מחמירים אף בכך, כמבואר לעיל בסעיף ה'.


יז. כיון שיש לאכול בליל הסדר את המצות בתיאבון, לכן אין לאכול בערב פסח מתחילת השעה העשירית (כנ"ל בהערה הקודמת) אפילו מעט מצה עשירה או מאכל אחר העשוי מחמשת מיני דגן. ויש מהספרדים המתירים בשעת הצורך לאכול מצה עשירה גם לאחר השעה העשירית, ובלבד שיאכל ממנה פחות מעשרים ושמונה גרם, ויש מהם המתירים עד חמישים וחמישה גרם. ומכל מקום למנהג כולם מותר אז לאכול מעט פירות, ירקות, בשר, דגים או ביצים וכדומה, באופן שלא ישבע מאד מהם.


יח. לאחר תחילת השעה העשירית בערב פסח אסור גם לשתות יין או מיץ ענבים בשיעור שבין רוב "רביעית" (היינו ארבעים וארבעה סמ"ק, ויש אומרים שבעים וששה סמ"ק) לבין שיעור כפול מכך, כיון ששיעור זה משביע. ולא ישתה גם בכמות מרובה מאוד, כדי שלא ישתכר. אך מותר לשתות יין ומיץ ענבים שלא בכמות הנ"ל. ומי שיודע שישבע אף משיעורים אלה, יאכל או ישתה בשיעור שלא ישבע ממנו. ויש מהפוסקים האוסרים לגמרי שתיית יין ומיץ ענבים מתחילת השעה העשירית.


יט. הרוצה לקבוע סעודה על מצה עשירה או שאר דברים המותרים לפני השעה העשירית (באופן שנוטל ידיו ומברך "על נטילת ידים" ו"המוציא"), ויודע שלא יסיים את סעודתו עד השעה הנ"ל, לא יתחיל לאכול. ומי שהחל בזמן ההיתר ובדעתו אכן היה לסיים לפני השעה העשירית, אלא שבתוך הסעודה נמלך בדעתו להמשיכה, רשאי מעיקר הדין להמשיך ולאוכלה עד מעט לפני השקיעה. ואם רצונו להמשיך ולאוכלה גם לאחר מכן, ראה דינו כאן במקורות.


כ. מי שהחל בזמן האיסור לאכול מצה עשירה ושאר הדברים האסורים, צריך להפסיק לאוכלם.


כא. מי שהוא איסטניס, באופן שהאכילה בערב פסח תגרום לו שלא יוכל לאכול בליל הסדר את המצה בתיאבון, לא יאכל כלל בערב פסח. ואם ערב פסח חל בשבת, יאכל את סעודותיו בשיעור החיוב בלבד. ויש מי שאומר, שבזמן הזה מלבד הבכורים אין לאף אדם להתענות בערב פסח. ולדעת כולם מי שאכילה בתחילת היום בערב פסח לא תמנע ממנו לאכול את המצה והמרור כראוי, אך אם יאכל משעה מסויימת במשך היום ימנע מלקיים את מצוות הסדר כדין, ימנע מלאכול מאותה שעה ואילך.


כב. מי שישן בערב פסח אחר הצהרים וחלם חלום לא טוב שמתענים עליו, לא יתענה עד חצות הלילה כדי לבטל את חלומו, אלא יתענה רק עד צאת הכוכבים.


דיני תענית בכורות


כג. בערב פסח צריכים הבכורים להתענות, זכר לנס שניצלו בכורי ישראל ממכת הבכורות במצרים.


כד. יש אומרים שגם הנשים הבכורות צריכות להתענות בתענית זו, אך אין המנהג כן.


כה. אם הבן הבכור במשפחה גדול משלושים יום אך עדיין אינו בר מצוה, יתענה אביו במקומו. ואם גם האב בכור, כך שממילא הוא מתענה, יש אומרים שתתענה האֵם במקום הילד. ואם האֵם ילדה תינוק אחר בתוך שלושים הימים שקודם לכן, או שהיא מצטערת מן התענית, ובפרט כשהיא מעוברת או מניקה, אינה צריכה להתענות עבור בנה (ואם צריכה במקרים אלו לעשות התרת נדרים, ראה כאן במקורות). ויש מי שאומר, שבכל מקרה שאבי הבן או אמו צריכים להתענות עבור בנם הבכור, יש להקל להם שישתתפו בסעודת מצוה (כדלקמן), ויפטרו מן התענית. וראה לקמן בסעיפים ל' ול"ד.


כו. כאשר ערב פסח חל בשבת, מתענים הבכורים ביום חמישי שלפני החג. ויש אומרים שבמקרה זה אין האב צריך להתענות עבור בנו הבכור.


כז. בכור שיש לו כאב ראש או כאב עינים, והתענית גורמת לו צער רב, פטור מן התענית. וכן בכור שבשל התענית לא יוכל לאכול בליל הסדר את המצה והמרור כתיקונם, וכן לשתות את ארבע הכוסות כראוי, מוטב שיתן צדקה ולא יתענה, כדי שיקיים את מצוות הלילה כדין. ובמקרים אלה עדיף שלא יאכל פת, אלא רק בשר, פירות, ירקות וכדומה. וראה לקמן בסעיף ל'.


כח. אם ערב פסח חל בתוך שבעת ימי חופתו של הבכור, פטור הוא מן התענית. ואם לא קשה לו, טוב שישתתף בסעודת מצוה (כדלקמן).


כט. בתפילת מנחה צריכים הבכורים שמתענים לומר "עננו". ואם ישנם באותו מנין לפחות עשרה בכורים המתענים, ושליח הציבור הינו אחד מהם, יאמר בחזרת הש"ץ "עננו" בברכת "שומע תפילה". אך למעשה רצוי ששליח הציבור לא יהיה אחד מהמתענים, כדי שלא יצטרכו לומר "עננו" בחזרת הש"ץ בחודש ניסן.


ל. נהגו בכורים רבים להקל ולאכול בערב פסח בסעודת מצוה, כגון בסעודת ברית מילה, פדיון הבן או סיום מסכת. ואפילו אם מסיים המסכת אינו בכור, נהגו הבכורים לשמוע ממנו את סיום המסכת, ולסעוד עמו. וכן יכול ילד שאינו בר מצוה להצטרף אליהם, ולפטור בכך את הוריו מלהתענות עבורו (וראה סעיף ל"ה). ויש אומרים שאין להקל ולאכול כלל בסעודות סיום מסכת.


לא. יש מקילים לבכורים לאכול בסעודת סיום לימוד ספר אחד מהזוהר הקדוש, אף אם המסיים לא הבין את עומק הסודות שבו , או בסעודת סיום סדר אחד שלם של משניות עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא (וקצת מפירוש קיצור תיו"ט). ויש מקילים אף אם סיים רק מסכת אחת של משניות באופן הנ"ל.


לב. וכן יש מקילים לפטור את הבכורים מהתענית אם משתתפים הם בסיום לימוד אחת מהמסכתות הקטנות, כגון מסכת כלה, אבות דרבי נתן, מסכת סופרים וכדומה, אם למדה עם פירושיה. ויש מקילים אף בסיום לימוד אחד מספרי התנ"ך אם למדוהו במשך זמן בעיון בחבורה יחדו, ואירע שסיימו את למודם בערב פסח, או אדם שלמד אפילו לבדו את אחד מספרי התנ"ך עם אחד המדרשים על כל הספר (כגון שיר השירים עם מדרש רבה עליו).


לג. יש אומרים שגם לימוד הרי"ף על מסכת שלמה נחשב כסיום מסכת כדי לפטור את הבכורים מתענית. ויש אומרים שכן הדין לסיום לימוד הלכות שבת, אבלות וכדומה, אם למדן מהטור והבית יוסף, ולאחר מכן מהשלחן ערוך ונושאי כליו.


לד. בכור הרוצה להפטר מן התענית בערב פסח צריך להיות נוכח בעצמו גם בעת סיום המסכת וגם בעת הסעודה, ואינו נפטר מן התענית אם השתתף רק בסעודה ולא היה עמהם בסיום הלימוד (ויש מקילים לבכור שהיה בסיום הלימוד, אף על פי שלא אכל עמהם בסעודה שלאחר הסיום). ומכל מקום ודאי שאין זה מספיק שאדם אחר שהיה בסיום יביא לבכור לביתו מהמאכלים שבסעודת הסיום. ויש מי שאומר, שאם הבכור הינו ילד קטן שאינו הולך עדיין לבית הכנסת, די בכך אם יביאו לו לביתו ממאכלים אלה ויאכלם.


לה. אין הבכורים יכולים להפטר מן התענית בסעודת סיום מסכת וכדומה, אם המסיים לא הבין את מה שלמד. וכן הבכורים צריכים להבין את מה שהמסיים קורא בסיום לימודו. ויש מקילים אם הבכורים שהצטרפו אינם מבינים את סיום הלימוד.


לו. כאשר משתתף הבכור בסעודת מצוה כסיום מסכת וכדומה, יש אומרים שדי שיאכל שם מעט, ויש אומרים שצריך הוא לאכול שם מזונות או פירות משבעת המינים לפחות בשיעור "כזית" (ראה שיעורו לקמן בפרק ז' סעיף י"ג), או לשתות לפחות "רביעית" (שלדעתם הינה שמונים וששה סמ"ק) יין או מיץ ענבים. ואחרים אומרים שצריך לאכול לפחות שיעור "ככותבת", או לשתות שיעור "מלוא לוגמיו" (לגבי שיעורם ראה כאן במקורות). וראה לעיל סעיף ל"ד.


לז. נחלקו הפוסקים אם מותר למהר או להאיט את קצב לימוד המסכת וכדומה, על מנת לסיימה בערב פסח, ולפטור את הבכורים מן התענית בסיום הלימוד. ונהגו להקל בכך. וכן נחלקו אם נפטרים הם כאשר זמן מה לפני פסח סיים כמעט לגמרי ללמוד את המסכת, והשאיר את הסיום דוקא לערב פסח.


לח. בכור שלא מצא בערב פסח סעודת מצוה, והחל להתענות, ולאחר זמן הגיע למקום סיום מסכת או לסעודת ברית מילה וכדומה, רשאי לאכול שם ולהפטר לגמרי מן התענית.


לט. בכור שהוא אבל בתוך שנים עשר חודשים לפטירת אביו או אמו, או תוך שלושים יום לפטירת שאר קרוביו (שחייב באבלות עליהם), יש מתירים לו להשתתף בסעודת סיום מסכת ולהפטר מתענית הבכורות, ויש אוסרים. ואם הוא אבל בתוך שלושים יום לפטירת אביו או אמו, או תוך שבעת הימים אף לפטירת שאר קרוביו, לדעת כולם אינו רשאי להקל בכך וצריך להתענות. ואם הוא חלש וקשה לו להתענות, באופן שאם יתענה יתקשה לקיים את מצוות הסדר כראוי, יתן צדקה לפדיון התענית ויהיה רשאי לאכול. וראה לעיל בסעיף כ"ז. ויש מי שמתיר לאבל בכור, אפי' תוך שבעת ימים ראשונים לפטירת אביו ואמו, ללכת לבית הכנסת על מנת להשתתף בסעודת סיום מסכת ולהפטר מן התענית.


מ. בכור ששכח להתענות בערב פסח, ונזכר בכך בגמר התענית, אינו צריך להתענות במקום זאת ביום אחר. ואם נזכר בכך במשך יום התענית לפני סיומה, יש אומרים שצריך להתחיל להתענות מעת שנזכר. וכשחל ערב פסח בשבת ושכח להתענות ביום חמישי, ונזכר בכך בגמר התענית, יש אומרים שיתענה ביום ששי, ויש אומרים שאינו צריך להתענות עוד כלל. ואם נזכר בכך לפני גמר התענית, יתענה מעת שנזכר.


מדיני ערב פסח שחל בשבת:


מא. כאשר ערב פסח חל בשבת, מעיקר הדין יש לבער באותה השנה את החמץ עד כניסת שבת (ביום י"ג בניסן), אך טוב לסיים לבערו ביום ששי כבר עד סוף השעה החמישית (ולגבי ביטול החמץ ראה לקמן). ואת החמץ שעתידים עוד לאוכלו (עד סוף זמן אכילת חמץ בשבת, כדלקמן) ישאירו במקום מוצנע.


מב. יש לסיים את אכילת החמץ בשבת זו עד סוף השעה הרביעית בבוקר (כבכל שאר השנים). ולכן משכימים ומתפללים מוקדם תפילת שחרית ומוסף, וכן אין מאריכים בתפילה, וזאת כדי לסיים עד אז את אכילת החמץ בסעודה השניה (ואם הסעודה נמשכת גם בזמן איסור אכילת חמץ, האם יברך על התבשילים שממשיך לאוכלם בסעודה זו, וכן דין מי שקם מאוחר סמוך לסוף זמן אכילת חמץ, ראה כאן במקורות. ויש לנקות את הבית מן החמץ שנשאר, ולומר את נוסח ביטול החמץ בשבת זו עד סוף השעה החמישית (כבכל ערב פסח) ואם נשאר הרבה חמץ, יזרקהו לאסלה בשירותים או שיפוררהו לחתיכות הקטנות משיעור "כזית" (כגודל קופסת גפרורים בינונית) ויזרקהו לפח האשפה הכללי שמחוץ לביתו..


מג. כאשר ערב פסח חל בשבת, נוהגים האשכנזים מזמן המנחה (היינו חצי שעה לאחר חצות היום), לאכול לצורך סעודה שלישית כופתאות הכשרות לפסח, מצה מפוררת שטיגנו אותה, או מצה המבושלת בכלי ראשון (כנ"ל בסעיף ו'), ויש מהם האוכלים גם מצה עשירה (כבסעיף ט"ז). ולמנהג הספרדים מותר לאכול נוסף לדברים אלה אף מצה עשירה. ודברים אלה אמורים אם אוכל סעודה שלישית עד תחילת השעה העשירית של היום (כמבואר בסעיפים ט"ז וי"ז). אך אם אוכלה לאחר מכן, או שאין באפשרותו לאכול את המאכלים הנ"ל, יקיימנה רק באכילת בשר ודגים, או אף בפירות וכדומה, ולא ירבה באכילה מהם (כנ"ל בסעיף י"ז). ויש מהספרדים המתירים לאכול אז אף מעט מצה עשירה, כמבואר לעיל בסעיף י"ז.


מד. למנהג האשכנזים, טוב גם שיתפלל מוקדם תפילת שחרית, יאכל לצורך סעודה שניה מעט יותר מ"כביצה" פת (ואם אינו יכול, יאכל לפחות "כזית", אך אז יטול ידיו בלי ברכה. ושעור "כזית" ו"כביצה" ראה במקורות), ויברך ברכת המזון. לאחר הפסקה מסוימת (כחצי שעה) אוכלים שוב פת (בשיעור הנ"ל) לצורך סעודה שלישית, באופן שמספיקים לסיים לאכול ולנקות את כל החמץ כנזכר לעיל (בסעיף מ"ב). והספרדים נוהגים לאכול סעודה שלישית רק לאחר זמן המנחה (ויש מהם המחמירים, שאף אם אכלה לאחר זמן המנחה, מכל מקום כל עוד אכלה לפני שהתפלל מנחה, לא יצא ידי חובה).


מה. האוכלים חמץ בסעודות שבת זו לא יבשלו תבשילי חמץ שדרכם להדבק בכלים. ויש להזהר שלא לערות תבשיל או מים חמים שהיד סולדת בהם, מכלי שרוצה להשתמש בו בפסח לתוך כלי חמץ.


מו. האוכלים חמץ בשבת זו (עד סוף השעה הרביעית), ינערו לאחר הסעודה את המפה והבגדים מפירורי החמץ לפח האשפה, ויצניעו את המפה וכלי החמץ במקום מיוחד (וטוב לאכול בכלים ובמפה חד-פעמיים ולזורקם). אם נשארו חתיכות חמץ הגדולות מ"כזית" (כמבואר בפרק ז' סעיף י"ג) יפוררו אותן כך שלא תשאר אף חתיכה בשיעור "כזית". כמו כן יטאטאו את הרצפה (באופן המותר בשבת), ינקו את הפה מכל שאריות החמץ (ורצוי מאד לצחצח שיניים, באופן המבואר במקורות), ולאחר מכן יבטלו את החמץ (עד סוף השעה החמישית).


מז. יש מהספרדים האומרים, שמי שרוצה לסיים לגמרי את נקיון הבית מהחמץ לפני שבת, ולא להשאיר אז שום חמץ בבית, יבער לפני שבת את החמץ ויבטלנו. ואז יוכל לאכול במשך כל השבת בכלים הכשרים לפסח. את סעודת ליל שבת יקיים במצות שלימות רגילות (הכשרות לפסח). ואת הסעודה השניה והשלישית יקיים במצות מטוגנות או מבושלות (כמבואר בהערות) באופן שספגו היטב את טעם התבשיל (ראה לעיל סעיף י"ז), ויברך עליהן "המוציא" וברכת המזון. ואף האשכנזים רשאים להקל בכך במקומות שעלולות להיות תקלות אם לא יוציאו משם את החמץ לפני שבת, כגון בצבא, בבתי חולים ובבתי מלון.


מח. עוד מדיני ערב פסח שחל בשבת ראה כאן במקורות, ובפרקים הבאים (כל ענין במקומו).


הערות

[1]א. הפתיחה עפ"י הקדמת ספר ספ"כ. ויש להעיר, שמצד "ליל שימורים" הרי שלילה זה "כולו" לה'. אך מצד המצוות, נראה בס"ד שגם בלילה שייך דין "חציו לה' וחציו לכם". שהרי גם בלילה זה חובה לאכול סעודת יו"ט, וע"י "מוציא" ו"מצה", ו"שלחן עורך" מקיים מצווה זו. וא"כ גם בלילה יש דין של "לכם".


ובענין ההכנות לחג. כבר האריכו בספרים שמלבד נקיון הבית מהחמץ יש לנקות גם את נפשותינו מן החמץ, דהוא היצה"ר. וכתב בספר אור המאיר (דרוש לפסח ד"ה "מי"), שאפי' יעשה אדם כל ההכנות לפסח, וישמור המצה ממשהו חמץ, אינו זוכה להשרות בקרבו טהרה וקדושה עליונה, עד שיבער מפנימיות הלב חשש חימוץ יצה"ר. ובספר בית אהרון (לערב פסח) כתב: כיצד מבערין חימוץ היצר. אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. בנר מצוה ותורה אור יבדוק חימוץ היצר עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו מלבו, היינו שיכוון לבו לשמים. ואין ביעור חמץ אלא שריפה, בהתלהבות ובדביקות בה' יבער חימוץ היצר שבלבו. ועוד כתבו, שכאשר אדם טורח בעשיית המצה ומקפיד שלא תחמיץ, יזהר שלא יכשל בכעס והרמת קול איש על רעהו כדי לזרזו [הסה"ע (פרק כ"ד סעי' ו') עפי"ד הרמב"ם]. וכשיכין אדם את הסדר ביראה ובאהבה, יזכה גם להתעלות בסדר ליל פסח במעלות העליונות, ויקיים את מצוות הלילה בקדושה ובטהרה [הגדת חודש האביב. הסה"ע (שם ס"ג). עיי"ש (בכל הפרק)]. וראה כה"ח (סי' תל"ד סקמ"ג) מש"כ בנוסח שאומר אחר ביטול החמץ. וראה עוד ברבב"א (ח"ה סי' ש"ח).


ואולי פה המקום להעיר שני דברים: א.על הנשים המנקות את הבית לפסח לזכור שאין שום חיוב לנקות את הבית מאבק אלא מחמץ, ואבק אינו חמץ (מלבד אבק לשון הרע, אבק ריבית, אבק שוחד, אבק שביעית וכדומה). וכבר שמעתי מגדולי דורנו, שעלולה אשה להקדיש את זמנה ומרצה לנקיון מאבק במקומות שאין חשש חמץ כלל, ובסופו של דבר לא נותר לה זמן וכח לנקות כראוי במקומות שבהם יש חמץ כל ימות השנה. ב. בענין העסקת הילדים בנקיון הבית. אכן יש לחנכם למצוה זו שישראל זהירים בה עד מאוד, ולתת להם לעזור בנקיון, אך עם זאת אין להופכם לקרבן פסח. ואף בימים אלה שכולם טרודים בנקיון יש לזכור גם אותם, ולהקדיש להם תשומת לב. נתינת אחריות לילד על נקיון במקום מסוים (אם מסוגל הוא בכך), נותנת לו הרגשת סיפוק.


וכעבור זמן מצאנו את דבריו הנפלאים של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, והובאו בספר מסילות חיים בחינוך (עמ' 63-68), ונביא בס"ד מתמצית דבריו: קיים קשר הדוק בין חינוך הבנים לבין חג הפסח. חג הפסח, וביחוד ליל הסדר, הינו חג החינוך. לילה זה הינו לילה שבו מעבירים אנו לילדינו את כל יסודות האמונה שקיבלנו ביצי"מ. בלילה זה מגיעים אנו לשלחן הסדר לאחר כל ההכנות הקשות, ואז יושבים ההורים יותר במנוחת הנפש, ודעתם פנויה יותר לילדים. ואף שפעמים רבות מסיבים לשלחן גם בני משפחה אחרים, מ"מ שומה עלינו להקדיש לילדים את עיקר תשומת הלב.


אלא שהחינוך אינו מתחיל בליל הסדר. גם בימים הקשים שלפניו מוטלת עלינו משימת החינוך. יש לדעת במה להעסיק את הילדים בזמן זה, ואין להפנותם לרחוב. כל דבר שאינו מטופל ומבוקר הינו החמצה. אמנם חשוב לתת לילדים בחופש גם מנוחה, ומאידך לדאוג לכך שלא יתנתקו לגמרי מלימוד התורה, אך כשהם עוזרים, עלינו לדרוש מהם דברים מוגדרים, שלא יכבידו עליהם. עדיף להטיל על ילד מספר משימות קטנות מאשר משימה אחת גדולה. ומשהשלים הילד את תפקידו, עלינו לשבחו על כך, כיון שזה מדרבנו ומעודדו לקראת המשימות הנוספות. וגם אם לא עשה את הדברים בצורה מוצלחת כל כך, אל לנו להתרגז. יש לשמור על רוח טובה. רוגז ממרמר את הילדים, ואף נותן להם הרגשה של "לא יוצלחים".


לעיתים, הימים הקודמים לחג הינם ימי "מתח". אחד האתגרים החשובים ביותר בימים אלה הינו דוקא שלא לכעוס. הכעס הינו חטא נורא. וכמו שהאריכו בזה חז"ל, שהכועס הריהו כאילו עובד ע"ז, וכל מיני גהינם שולטים בו. לכן דוקא בימים אלה יש להזהר ממידה רעה זו. השלווה והשקט יקרים יותר מכל חפץ שילד שבר בבית. ובפרט שהכעס אינו משיג את המטרה הדרושה. ועיצה טובה ומועילה לכך הינה, שאם אדם נוטה לכעוס, שֶיַשהה, ולו קמעא, את הרוגז. ואז ה"עידנא דריתחא" ישכך ויחלוף.


עלינו אם כן לתכנן היטב את הימים הללו בענין חינוך הילדים. ולא רק בימים אלה, אלא אף בשאר ימי לחץ העבודה העלולים להביא לכעס. וכמו שאמרו חז"ל במס' שבת, שבערב שבת (היינו יום ששי) לפני כניסת השבת, צריך אדם לשאול את בני ביתו: "עשרתן? ערבתן? הדליקו את הנר". והדגישו חז"ל שיעשה זאת דוקא בניחותא, כדי שיקבלו ממנו. וזה כלל גדול, וכמובן שהדוגמא האישית של ההורים במקרים אלה הינה הדבר החשוב ביותר. עכת"ד הגר"ח פרידלנדר זצ"ל.


אגב שהזכרנו את ענין הנקיון לפסח, נביא פסק הלכה מעניין ששמענו מהגר"א נבנצל שליט"א. ששאלתי את הגרא"נ שליט"א האם מותר לנקות כלי בית ותנורי הסקה במגבוני נייר רטובים, שכתוב באריזתם שיש בהם ויטמין אִי (חיריק תחת האלף). וענה הגר"א נבנצל שלט"א שאולי יש בזה חשש חמץ, אך הוא פסול מאכילת כלב. ולכן נראה שלמעשה מותר הדבר. ושאלתי האם מותר ע"י ניירות לחים אלה לנקות גם את ארונות המטבח ואת המקרר ששמים בהם אוכל לפסח. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שגם זה מותר מהטעם הנ"ל, שזה לא ראוי לאכילת כלב. ושאלתיו, האם לדעתו מותר בפסח להשתמש בסבון או בשמפו שאינם כשרים לפסח. וענה הגר"א נבנצל שלדעתו זה אסור. ואע"פ שגם הם אינם ראויים למאכל כלב, מ"מ בזה אין להקל, אלא אסור הדבר מטעם שסיכה כשתיה. עכת"ד.


[2]ב. דיני איסור אכילת מצה כשרה לפסח מבוארים בירו', ברמב"ם (פ"ו מחו"מ הי"ב) וברמ"א (סי' תע"א ס"ב).


איסור אכילת חמץ לאחר שעה ד' כתבו מרן [(בסי' תמ"ג סעי' א'). וכתב (שם ובסי' תמ"ה) גם דיני איסור הנאה, כמבואר לקמן בפרקנו].


איסור אכילת מצה עשירה לאחר שעה תשיעית כתבו מרן (בסי' תע"א סעי' א' וב'). וראה לקמן (בסעי' ט"ז) שהאשכנזים נוהגים איסור באכילת מצה עשירה כבר מזמן איסור אכילת חמץ.


בענין סעודת הבראה לאבל בע"פ ראה בב"י יו"ד (סי' שע"ח), בבה"ט, במ"ב ובשעה"צ (סס"י תע"א).


[3]ג. עיקר ד"ז איתא בירו' (ר"פ ע"פ), דכל האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. וכ"כ הרה"מ, הטור והב"י [ויש גורסים ברמב"ם ש"מכים אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו". ראה תורה שלמה (פר' "בא" במילואים סי' ל"א), והסה"ע (עמ' ע"ג הערה 2). וראה בתוס' רי"ד על פסחים (דף צ"ט ע"ב) שלא קיבל את דברי הירו', וס"ל להתיר אכילת מצה בע"פ]. וכ"פ לאיסור הרמ"א (סי' תע"א סעי' ב'), וש"א (כדלקמן).


טעמי האיסור: א. כדי שיהא היכר לאכילתה בערב [רמב"ם (פ"ו הי"ב). מ"ב (סי' תע"א סקי"א). כה"ח (סקי"ח)]. ב. כשם שקה"פ אסור באכילה בע"פ, ומצה הוקשה לקה"פ, כ"ה במצה [רוקח. הסה"ע (שם הערה 4). ועיי"ש אם יש איסור בל תוסיף באכילת מצה בע"פ. ובספר בית יהודה כתב שקודם זמן קיום המצוה לא שייך איסור בל תוסיף]. ג. כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון [מאירי פסחים (דף י"ג ע"א). תפא"י. הסה"ע]. ד. יש שכתבו רמז לזה עפ"י הפס' "בערב תאכלו מצות", בערב ולא ביום [בה"ג. רי"ץ גיאת. וראה הסה"ע (עמ' ע"ד)].


נחלקו הראשונים ממתי חל איסור זה. שלדעת כמה פוס' בהבנת הרמב"ן איסורו מתחילת ליל י"ד, ולדעת הרב המגיד בהבנת הרמב"ם איסורו מעלות השחר, ולדעת רבינו זרחיה הלוי, הרא"ש ועוד ראשו' איסורו דוקא מזמן איסור חמץ, והיינו משש שעות ומעלה [ראה ב"י (סי' תע"א). כה"ח (סקכ"ב). יחו"ד (ח"א סי' צ"א ס"ט). חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ג בהערה). הסה"ע (עמ' ע"ז ס"ט)]. והרמ"א כתב שאסורין כל היום. וכתבו המ"ב (סקי"ב), חזו"א (שם) ועוד אחרו', שאיסורו מעה"ש. וכ"מ מכה"ח (שם. וראה גם בסי' תמ"ד סק"י). וראה באג"מ (או"ח סי' קנ"ה) דאף דספיקא דרבנן לקולא, מ"מ כיון שמהירו' משמע לאסור כל היום, נקטינן הכי.


יש שכתבו לאסור אכילת מצה כבר מהלילה [ראה שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ר"ס), אורחות חיים (דיני חו"מ סעי' קי"ד) ועוד ראשו'. וכ"מ מהמ"א. וכ"פ הגרי"ח ברפ"ע (ח"ג סי' כ"ז). וכן כתב שראוי להחמיר באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קנ"ה). הב"ד כה"ח וחזו"ע (שם), והסה"ע (עמ' ע"ו)]. מ"מ לדינא האיסור הו"ד מעה"ש, כנ"ל [עפ"י הרמ"א, המ"ב, כה"ח, יחו"ד, חזו"ע והסה"ע (שם). וראה עוד באורך וברוחב ביחו"ד (ח"ו סי' כ"ז)].


יש נוהגים להמנע מאכילת מצה כבר מר"ח ניסן [כ"כ המ"ב וכה"ח (שם) וש"א. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א [וראה לקמן בסמוך בשם האג"מ]. ויש מהאשכנזים הנוהגים להחמיר בזה שלושים יום קודם הפסח [כך קיבלתי ממשפחת חותני, שהם כעשרה דורות פעיה"ק ירושת"ו. אך יתכן שנהגו כן כבר בארץ מוצאם, גרמניה. וכך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכן נוהגים מיוצאי גרמניה. עכת"ד. וכעבור זמן הראוני שכ"כ הגר"י חזן זצ"ל בהקדמת הגדת "כה לחי", שכן מקובל אצל אבותיהם שלא לטעום ממצת הפסח עד הפסח. ע"כ. וכ"כ בספר רפואה שלמה (ליקוטי מאמרים מהאדמו"ר זצ"ל מליובאביץ'), וכ"כ הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אג"מ (ח"א חאו"ח סי' קנ"ה). וכתב שם, שלאחד הטעמים מדוע אסרו זאת כל היום, היה בעצם שייך לאסור עוד משלושים יום קודם, לרבנן, ומשתי שבתות לרשב"ג. אך לא רצו חכמים להטריח כ"כ על הציבור, לכן שייך שיחידים יחמירו על עצמם גם משלושים יום לרבנן. ומכיון שאינו מדינא החמירו רק שתי שבתות כלרשב"ג. וסיים, דיש יחידים שמחמירים גם בזה לנהוג איסור במצה כל שלושים יום קודם. עכת"ד].


בענין איסור אכילת מצה בע"פ שני. בירו' הנ"ל לא נזכר איסור זה בקשר לפ"ש. וכן עולה להיתר מהטעמים הנ"ל, מלבד הטעם שמצה הוקשה לפסח, ואסור לאכול קה"פ בע"פ (ראה הסה"ע עמ' פ').


כתב המש"ז (סי' תע"א סק"א) שאף פחות משיעור כזית אין לאכול מהמצה בע"פ (עיי"ש אם לוקה מכת מרדות על אכילת חצי כזית מצה). ובמקו"ד להגרצ"פ פרנק זצ"ל (ח"ב סי' כ"ה) בהררי בקודש כתב להתיר פחות מכזית, שהרי אין יוצאין בו בלילה (הב"ד הסה"ע עמ' פ"ו. עיי"ש).


הנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, יש מתירים להם לאכול בע"פ מצה העשויה מקטניות (פמ"ג בא"א סי' תמ"ד) ויש אוסרים [ח"י (סי' תע"א). קונטרס פסח מעובין. והב"ד שש"כ (פנ"ו הערה נ"ד), והסה"ע (עמ' פ"ד)]. ולענין איסור אכילת קטניות בע"פ, ראה לקמן (סוף הערה כ"ה).


מי שאכל בליל הסדר עצמו מצה, והתכוון שלא לצאת בה י"ח מצות אכילת מצה, האם יש איסור בכך (מדין אוכל מצה קודם שיוצא י"ח המצוה), ראה הסה"ע (עמ' ע"ז-ע"ט).


לגבי טלטול מצה בע"פ שחל בשבת (שהרי אסור לאוכלה אז), ראה כה"ח (סי' תע"א סקכ"ד), ולקמן (בפרק ב'). כתב הרמ"א (סי' תע"א ס"ב) שיש מחמירין שלא לפורר או לשבר המצות בע"פ, כדי שלא יבואו לאכול מהן. ואין לחוש לזה. ע"כ. וטעם המחמירים כמו דחייש רבי יהודה לענין חמץ, וכדרבנן שחששו לענין חדש (מהרי"ל). ומ"מ התם הוא באיסור דאו' והכא דרבנן, לכן לא חיישינן לזה. ועוד, דלא רגיל במצה כל השנה, לא חיישינן שיבוא לאכול ממנו [ח"י. גר"ז (סי"ג). מ"ב (סקי"ז). כה"ח (סקל"א)]. וראה עוד פרטי דינים בענין איסור אכילת מצה בע"פ, בהסה"ע (פרק ז').


[4]ד. מצה נפוחה היינו שנחלק עובי המצה באמצע, והחלק העליון עלה למעלה, או שלא נחלקה כלל אלא שתפח גוף המצה באמצעיתו ועלה, כמו בלחם חמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה באמצעיתו (מ"ב סי' תס"א סקל"ג). ומצה כפולה היינו שהתקפלה באופן שאין האש שולטת במקום הכפל (רמ"א סי' תס"א ס"ה). ואם לא נדבק הכפל לגמרי, אלא רק סמוכים בלי דיבוק, עולה מדברי המהרי"ל דאין לחוש לזה (הב"ד הרמ"א בד"מ). ואם במקרה זה לא קרמו פניה דלמטה דינה מ"מ כחמץ לענין אכילה בפסח [ב"ח. מ"א (סקי"א). ח"י וש"א].


ואף שמחמירין לאסור בפסח את כל המצה הנפוחה מחשש שהחמיצה [רמ"א (סי' תס"א ס"ה). מ"ב (סקל"ד)], וכ"ה במצה כפולה (רמ"א שם), מ"מ כתבו האחרו' שאסור לאוכלן מעה"ש בע"פ, שהרי מעיקר הדין מצה היא [מ"א. מ"ב (סי' תע"א סקי"ב). כה"ח (סק"כ) וש"א. ובספר האלף לך שלמה (סי' ת') התיר לאוכלה בע"פ והב"ד הסה"ע (עמ' פ"ג)].


מלשון הרמ"א (בסי' תס"א ס"ה) משמע שמצה כפולה היא דוקא כשנתכפלה בתנור. ואמנם החזו"א החמיר שלא לאכול מצה כפולה בפסח, אף אם הכפל היה מחמת הגלגול, ואפי' נדבק יפה (דינים והנהגות החזו"א, פי"ז סי"א). ועוד בעניני מצה כפולה ונפוחה ראה ברמ"א (סס"י תס"א), מ"ב (ס"ק כ"ה-ל"ד), כה"ח (ס"ק ס"ו-צ"א), ספר מצות מצוה (עמ' רכ"ח-רמ"א), והסה"ע (עמ' קנ"ג).


[5]ה. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (סי' תע"א ססע"י ב') עפ"י מהרי"ו. והוסיף, משום שאינה נקראת מצה עשירה ולכן אסור לאוכלה בע"פ וראה לקמן (בהערה כ"ג), דיש מהאשכנזים המחמירים אף במצה עשירה, (כדלקמן בהערה כ"ג). והיינו שלא נתבטל ממנה שם מצה עי"כ. אך מ"מ אין כדאי לצאת בה בלילה י"ח מצת מצוה [עפ"י המבואר במ"ב (סי' קס"ח סקנ"ט), שאף כשבני"ד אפוי, מ"מ אין נכון לאוכלו כ"א בתוך הסעודה. וכן כדי לחוש למ"ד שגם זה בכלל מצה עשירה. כ"כ המ"ב (סי' תע"א סק"כ). כה"ח (סקל"ז) וש"א בשם מהרי"ל ומהרי"ו]. והיינו דאזלינן לחומרא בזה הן לענין ע"פ והן לענין מצת מצוה (כה"ח שם).


ואם לא לשו פירורי מצה אלה פשיטא דאסור, דיוצא בזה בליל הסדר [מ"ב (שם סקי"ח). כה"ח (סקכ"א)].


ובענין מה שכתבנו שכ"ה בכל מ"פ. אמנם הרמ"א שם כתב ביין ושמן, אך פשוט דה"ה בכל מ"פ. וכ"כ חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה) ובהסה"ע (עמ' פ"ד ס"ז). וראה שו"ע [(סי' קס"ח ס"ז). מ"ב (סקל"ג) וכה"ח (שם)].


ומ"מ אם שמו קצת פירורי מצה במאכל ואינם נראים בעין, ויש בו מעט מאוד מטעם המצה שרי. ולכן מותר לאכול דגים שבישלו אותם עם מעט פירורי מצה [א"ר. כה"ח (סקכ"א)].


ומה שכתבנו שאיסור זה הו"ד כשיש לה עדיין צורת מצה, כ"כ בשעה"צ (סי' תע"א סקט"ז), כה"ח (סקל"ג) וש"א. והוא עפ"י מרן [(בסי' קס"ח סעי' י') ועיי"ש גם כה"ח (ס"ק פ"ד ופ"ה)].


ומה שכתבנו שכ"ה אם אפאה או אכלה כך, כ"כ מהרי"ל, המ"ב (סקי"ט), כה"ח (סקל"ג) וש"פ.


בספר שש"כ (ח"ב פנ"ו הערה נ') כתב לחלק בני"ד בין אם לש עם הרבה יין ושמן וכדו', או במעט. שאם במעט הרי שלא נתבטל ממנה שם מצה, משא"כ בהרבה. והוכיח כן משעה"צ הנ"ל שציין למ"ב (בסי' קס"ח סקנ"ט), ששם חילק בזה וכתב שאם נילוש בהרבה דבש ושומן יש לו דין פת הבב"כ לברך במ"מ. ורק אם קובע סעודתו עליו מברך "המוציא" וברהמ"ז. והוא עפי"ד הרמ"א [(בסי' קס"ח ס"ז) וראה כה"ח (שם סקפ"ד)].


וראה בשש"כ שם שנשאר בצ"ע מדוע האחרו' לא כתבו עיצה זו לקבוע ע"כ סעודה ולברך "המוציא" וברהמ"ז בסעודה שלישית בע"פ שחל בשבת.


ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שאכן הדין כדברי השש"כ, שאם עירב עם הרבה מ"פ שרי לאוכלו בע"פ, עפ"י המ"ב (בסי' קס"ח) הנ"ל. עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שלמנהג הספרדים מותר בע"פ לאכול פירורי מצה שלשו אותם עם מ"פ, בין אם אפו זאת לאחר מכן, ובין אם אוכל תערובת זו כמות שהיא. אך מותר הדבר רק אם המצה הינה כתושה. עכת"ד. וכן כתבנו למנהג הספרדים. ועוד בענין באיזו מצה יוצאים י"ח מצת מצוה, כך שאסור לאוכלה בע"פ, ראה לקמן (בפרק ז' סעי' ל"ב-ל"ה).


[6]ו. דעת האוסרים הינה דעת הגראי"ה קוק זצ"ל בעולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג סכ"ב), שכתב לאסור אכילת עוגת טורט בע"פ, כיון שהיא אפויה. וכ"כ לאיסור הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה), שהואיל ונאפית אין עליה שוב תורת מצה עשירה. והוסיף שכ"כ הגר"ע אבורביע זצ"ל בנתיבי עם. והוא עפ"י הרמ"א (בסי' תע"א ס"ב). וראה עוד בספ"כ (ח"א פט"ו סי"ד ובהערה שם) שהחמיר ג"כ בזה.


ומה שכתבנו שיש מתירים הדבר הוא כיון שאין לעוגה תוריתא דנהמא. כ"כ הסה"ע [(עמ' פ"ד ס"ז) עפ"י שעה"צ (שם סקט"ז), וכנ"ל בהערה הקודמת]. ואכן כך נראה משעה"צ (שם) וכה"ח (סקל"ג). וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל בהערה הקודמת, שאם המצה כתושה שרי. וראה עוד בשו"ת אז נדברו (ח"ד סי' מ"ג), וספר ע"פ שחב"ש (פכ"א ס"ה). ולכאו' צ"ע ע"ד האוסרים, מטעם זה. ואין לומר שהאוסרים דיברו על חתיכות מצה גדולות שניכר שהן מצה, שהרי דיברו במפורש על קמח מצה. ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שטעם האוסרים כיון שגם בזה הוי תואר מצה משום שנאפתה, ואפי' שעירב בה מ"פ. עכת"ד. ונראה שכוונתו משום דהוי דבר אפוי העשוי ממצה אפויה. וראה עוד בזה בספר עם כלביא (עמ' 141).


ומה שכתבנו שאף לדעתם שרי רק עד סוף שעה תשיעית, הוא עפ"י מש"כ לקמן (בסעי' ט"ו וט"ז).


ומה שכתבנו שלאחר זמן איסור חמץ כ"ה דוקא מקמח מצה כשרה לפסח, כך כתבנו עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. ופשוט. ולפני כן שרי לדעתם אף בקמח מצת חמץ, ובפרט שיש מתירים לאכול מצת חמץ בע"פ עד סוף שעה רביעית, כמבואר בהערה י"א. ועוד אמר לי הגר"א נבנצל, שאדרבא, אם נשאר לו קמח מצה שאינו כשר לפסח, עדיף שימכרנו במכירת החמץ, ואם הוא מחמיר ואינו מוכר החמץ, ישרפנו בזמנו, או שיבשלו ויאכלו לפני סוף ארבע שעות. אך לא יאכלנו ללא בישול וכדו', משום שאין וודאות שהמצות שלנו הנקראות "חמץ" הינן באמת חמץ, ואז יוצא שמיקל ואוכל קמח מצה כשרה בערב פסח. עכת"ד.


ומה שכתבנו בענין זמן היתר האכילה, ראה גם לקמן בהערות (שם), ושלדעת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל שרי בכמות מועטה אף לאחר שעה עשירית.


[7]ז. הא דלמנהג הספרדים מותר לאכול בע"פ מצה מבושלת, כ"כ כה"ח (סי' תמ"ד סקי"ט וסי' תע"א סקל"ד), והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ז-רע"ט, וח"ג סי' כ"ו) ובחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה, ובהערות בעמ' קס"ט), וביבי"א (ח"ו סי' ל"ט). וראה עוד ברפ"ע (ח"ג חאו"ח סי' כ"ז).


ומה שכתבנו שאף למנהג האשכנזים מותר הדבר. כ"כ המהרי"ל לגבי מצה מפוררת ומבושלת. וכ"כ המ"א [(בסי' תע"א סק"ח). וטעמו משום דהוי מעשה קדירה ונימוח. וראה (בס"ס תמ"ד) שכתב בשם המהרי"ל שבע"פ שחב"ש היה ראוי לאכול מצה מבושלת, אך לא ראה נוהגין כן]. וכ"כ הח"י, הא"ר, הח"א ועוד אחרו' (הב"ד כה"ח סי' תע"א סקל"ד). וכ"פ בשש"כ (פנ"ו סי"ב). ולגבי מצה שלימה, כ"כ הח"א, הגר"ז ורע"א. והב"ד בשעה"צ (סי' תמ"ד סק"א ובסי' תע"א סקי"ט). וכ"פ במ"ב (סי' תע"א סק"כ), ושש"כ (שם). והטעם, משום דלא יוצא בה י"ח, דבעינן טעם מצה. ומה שכתבנו דה"ה לגבי כופתאות (קניידלאך), ג"ז כתבו דה"ח, הח"א והמ"ב (סי' תמ"ד סק"ח וסי' תע"א סק"כ). וכ"פ בשש"כ (שם).


ואמנם הגר"א בביאורו (סי' תמ"ד ס"א) צידד דלדעת הרמב"ם אסור לאכול מצה מבושלת בע"פ אפי' קודם שעה עשירית, והב"ד שעה"צ (סי' תמ"ד שם) וכתב שמשמע שדעתו נוטה לשיטה זו. וכ"פ להחמיר הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' שכ"ב), וכ"כ מהר"י יוזפא בספר יוסף אומץ. הב"ד ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ח). ונראה ששורש המחלו' הינו בטעם האיסור, כמבואר לעיל (בהערה ג'). אך כיון שהמ"ב הכריע להקל בזה, לכן כתבנו להיתר אף לאשכנזים. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאע"פ שמדינא מותר הדבר, אך מצד המנהג יש מהאשכנזים המחמירים שלא לאכול כלל בע"פ מאכלים מקמח מצה, אפי' כשרה לפסח. וכמובן שמשעת איסור אכילת חמץ מדינא אין אוכלים מאכלים מקמח מצת חמץ. ושאלתיו, האם מנהג המחמירים כולל אף מאכלים מקמח רגיל כשר לפסח, שלא לתתוהו. וענה לי, שמנהג משפחתו היה לאכול בע"פ רק עוגיות מתפו"א, שקדים, קוקוס, וכדו', עכת"ד. וראה עוד לקמן (בהערותיו להערה ס"ד בפרקנו). אך גם הוא לא אמר כן לדינא, ונראה שמודה שהעיקר כמש"כ המ"ב. וראה לקמן (פ"ד הערה קמ"ה).


בישול זה הינו בכ"ר [מ"ב (סי' תע"א סק"כ). יחו"ד (ח"א עמ' רע"ט). שש"כ (פנ"ו הערה מ"ח). וראה כה"ח (סי' קס"ח סקע"ט), ויחו"ד (ח"ג סי' כ"ו)]. ודוקא אם היתה היס"ב [עפ"י כה"ח (סי' קס"ח ססקע"ט) בשם הא"ח. ופשוט]. ואפי' שהורד הסיר מהאש ואח"כ שמו בו המצה, ש"ד כל זמן שהיס"ב [יחו"ד (שם). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכ"ר שהורד מהאש והיס"ב דינו ככ"ר גמור, והמצה שבו נחשבת כמבושלת. עכת"ד. וכ"מ מהמ"ב (סי' קס"ח סקנ"ב, וסי' תס"א סק"כ), וכה"ח (סי' קס"ח שם)].


כבר כתבנו בס"ד לקמן בפרקנו (בהערה ס"ב), שאם ע"פ חל בשבת, ורוצה לאכול מצה מבושלת אך לא בישל אותה לפני שבת, לדעת פוס' רבים אין לבשל אותה בשבת, דהוי בישול אחר אפיה. ר' בשו"ע וברמ"א (סי' שי"ח סעי' ה'), ובנו"כ שם.


אם עירו מכ"ר שהיס"ב ע"ג המצה נראה שאסור לאוכלה בע"פ [ראה מ"ב (סי' קס"ח סקנ"ב) וכה"ח (סקע"ט) שזו מחלו' אם הוי כמבושל]. ואם שרו המצה בכ"ש, ראה לקמן (בסעיף הבא).


הרב בי"ד (סי' רמ"ז ורמ"ח) כתב לאסור אכילת מצה מבושלת בע"פ, אא"כ התבשלה קודם יום י"ד בניסן, כיון שחל עליה שם איסור, אולם כבר דחוהו האחרו' [הגחיד"א בספרו יוסף אומץ. מהר"י מולכו בשו"ג. כה"ח (סי' תע"א סקל"ד). חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה וק"ע), ויחו"ד (ח"א עמ' רע"ח) ויבי"א (ח"ו סי' ל"ט). עיי"ש שהביא הרבה פוס' דס"ל להקל בזה. וכ"מ מסתימת המ"ב מדלא חילק בזה. ואמנם הרב כה"ח כתב בסו"ד דאם אפשר יש להחמיר ולבשלה קודם יום י"ד].


ומה שכתבנו דשרי רק עד תחילת שעה עשירית, כ"כ המ"ב (סי' תע"א סק"כ). והוא מפני שהם מחמשת מיני דגן (שעה"צ שם). וראה לקמן (בהערה כ"ד).


ומה שכתבנו שכ"ה בחתיכות בכל גודל שהוא, והיינו אף אם חתיכות המצה גדולות מכזית, כ"כ המ"ב (שם סק"כ) ושעה"צ (סקי"ט). וכן עולה מיחו"ד (ח"א עמ' רע"ט) שכתב שיאכל (בע"פ שחב"ש) את המצה כשהוציאה בשלמותה מהסיר.


ולענין הברכה על מצה מבושלת, וראה בשו"ע (סי' קס"ח סעי' י') פרטי דינים בזה. דיש נ"מ אם נשאר עליה תואר מצה, ואם יש כזית בכל חתיכה (ושיעור כזית ראה לקמן פ"ז סעי' י"ג). ועיי"ש במ"ב ובכה"ח. ובכה"ח (סי' תמ"ד סקי"ט) כתב שעל מצה מבושלת מברכים במ"מ כל זמן שאין בכל פירור כזית. ואם יש בכל פירור כזית דינו כפת. וביחו"ד (ח"א עמ' רע"ט וח"ג סי' כ"ו) כתב שמצה מבושלת דינה כפת לכל דבר, ומברך "המוציא" וברהמ"ז. ועל כופתאות (קניידלאך) מבושלות או מטוגנות מברך במ"מ ו"על המחיה", ואפי' אכל מהן הרבה [מ"ב (סי' קס"ח סס"ק נ"ט), וכה"ח (ס"ק פ"ד ופ"ה). ושש"כ (פנ"ו סי"ב)]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שמי שאוכל בערב פסח מצה מטוגנת או מבושלת, מברך עליה ברכת "במ"מ", אפי' אם היא מצה הכשרה לפסח. ומה שלדעתו מברכים בפסח על מצה הכשרה לפסח את ברכת "המוציא", הו"ד מליל הסדר בלבד. עכת"ד. וראה ע"כ גם בפרקים הבאים. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' תע"א ס"ק ל"ד ול"ה).


ואולי פה המקום להעיר, שיש מחלו' בין הפוס', אי מה שאמרו שהקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין שמברך ברהמ"ז, אי די באכילת ג' או ד' ביצים, או שיש לזה שיעור אחר. ראה בבא"ח (פר' "פנחס" סי"ט) שכתב השיעור ע"ב דרהם (שהוא כמאתים ושלושים גר'). ובספר ילקו"י (ח"ג עמ' ק"ל) הב"ד אביו, הגר"ע יוסף זצ"ל, דאין זה לכו"ע, וכבר כתב במ"ב (סי' קס"ח סקכ"ד) דיש כמה אחרו', ומהם הגר"א, דס"ל שיש לברך ברהמ"ז רק אם אכל פת הבב"כ בשיעור סעודה שהיא של ערב או של בוקר, וכמש"כ הב"י בשם שב"ל, וכ"ה באשכול, וכן נוטה דעת מרן השו"ע. ולכן טוב לחוש לדעת המחמירים ולא לאכול ד' ביצים. ע"כ. ובקצות השלחן הב"ד הגר"ז, דבאוכל ד' עד ו' ביצים ולא שבע, מברך במ"מ ו"על המחיה". ומשש ועד כ"א ביצים ולא שבע הוי ספק ומברך על לחם. עיי"ש בילקו"י שהסיק דלכן אמרינן סב"ל, ולא יברך ע"כ (ברהמ"ז), אא"כ שבע. ואמנם שם (בעמ' קל"ג) כתב דהאוכל 230 גר' מפת הבב"כ, שקבע סעודתו על כך מברך ברהמ"ז. ולא כתב דהו"ד ששבע מכך.


ועוד ישנה מחלו' בין הפוס', אי הקובע סעודתו על פת הבב"כ, ואכל מהם ד' כביצים. האם בעינן שיאכל את כולם בכא"פ (וכן דעת כה"ח), או די שיאכל כזית א' מהם בכא"פ והשאר מהארבע כביצים יאכלנו אפי' לאט לאט. ראה ע"כ בילקו"י (ח"ג עמ' ק"ל וקל"ג). ופסק שם שדי שיאכל כזית א' בכא"פ והשאר רשאי לאוכלו לאט.


ובענין האוכל מיני מזונות, האם צריך לאכול בכא"פ דווקא כזית מחלק הקמח שבעיסה, ר' לקמן (פרק ז' סוף הערה ל"ז).


ובענין אי שיעור קביעת סעודה ע"י מזונות יכול להיות גם ע"י צירוף ירקות ושאר מאכלים, או דבעי דוקא מזונות, ראה לקמן (בפ"ז הערה ל"ז).


ויש להעיר, שכ"ז אמור למקילים באכילת מצה שרויה (ראה ע"כ לקמן בפרק ז' סעיף ל"ג). ואף למחמירים בפסח בשרויה, יש מקילים בזה בע"פ [שערים המצוינים בהלכה (סי' קט"ו סק"ז), וכמו שהקילו באחרון של פסח, וכ"ש בני"ד אף שיש מקום לומר כ"ש להיפך]. ואמנם יש נוהגים להחמיר בזה אף בע"פ [ספ"כ (פרק ט"ו הערה 32). והב"ד הסה"ע (עמ' פ"ד). ועיי"ש שהכלים ששרו בהם מצה, יש מהם המחמירים לאוסרם עד השנה הבאה, ויש מקילים להשתמש מיד]. ועוד בענין אכילת מצה מבושלת בע"פ ראה ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ז-רע"ט ובהערות, וח"ג סי' כ"ו), ביבי"א (ח"ו סי' ל"ט), בחזו"ע (עמ' צ"ה וקס"ט), בשש"כ (פ"נ סי"ב), בספר ע"פ שחב"ש, ובש"א.


[8]ח. כ"כ כה"ח (סי' תע"א סקל"ה) גבי שיעור כזית. ואמנם לא כתב מתי לפוררן, אך ממש"כ בסי' קס"ח (סקע"ח) בשם הא"א והגר"ז עולה דהו"ד קודם הבישול. ומ"מ נראה ממש"כ בסי' תע"א, דאם לא חתכן אין זה מעכב ושרי לאוכלן אפי' בנתבשלו גדולות מכזית. וראה עוד בכה"ח (סי' קס"ח ס"ק פ"א ופ"ד).


ולגבי שיעור כזית, לדעת הרב כה"ח שיעורו כעשרים ושמונה גרם, כמבואר בכה"ח [(סי' תפ"ו ס"ק א' וג'). והו"ד במשקל, כמבואר בדבריו (שם ובסי' קס"ח סקמ"ו). ואע"ג דהכא אי מחשבים במשקל הוי קולא, כי די לפוררן לחתיכות גדולות מאוד (בערך של מצה אחת שלימה), מ"מ כך דעתו של הרב כה"ח].


ומה שכתבנו לעיין בססע"י י"ז, הוא בענין הספרדים המתירים לאכול מצה מבושלת אף לאחר שעה עשירית.


[9]ט. כ"כ שעה"צ (סי' תע"א סק"כ). וכ"מ מהמ"ב (בסי' קס"ח סקנ"ב) ומיחו"ד (ח"א עמ' רע"ט). ואמנם מהמ"ב שם קצת נראה, שאם נתלבנו המים בכלי השני, שיש מקום להקל בזה, וראה בשעה"צ (בסי' תס"א סקל"ה) שכתב שאם שרו המצה במרק, הסתפק הא"ר אפי' בצונן גמור אם יוצא בה י"ח בליל ט"ו. אך נראה לענ"ד שכיון שיתכן שיוצא בו, אין לאוכלה בע"פ, וכנ"ל בהערות הקודמות שמחמירים בכמה דברים מכאן ומכאן.


בענין מצקת שהכניסוה לתוך כלי ראשון, יש מקום לענ"ד להקל בזה כאן כיון שעסקינן באיסור דרבנן, ולכן יש לדונה ככ"ר. ומ"מ אין רגילות לשרות חתיכות מצה בתוך מצקת.


[10]י. בשו"ע הגר"ז (סי' תע"א ס"ט) כתב להתיר מצה מטוגנת בע"פ. וכ"כ הח"א (כלל קכ"ט סי"ג). והפמ"ג (בא"א סי' תע"א סק"ח) הסתפק בזה, דשמא יוצאים בה י"ח בליל פסח. והביאו דבריהם שעה"צ (סי' תע"א סק"כ) וכה"ח (סקל"ו) וסתמו דעתם בזה. אלא שבמ"ב (סי' רצ"א סקכ"ה) נטה קו להתיר, וכ"מ מדבריו [(בסי' קס"ח סקנ"ט), שהישווה דין טיגון לבישול. אך עיי"ש בשעה"צ (סקנ"ב)]. וכ"פ להיתר הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה בהערה כ"ו) וביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' י', וח"ג סי' כ"ו), וביבי"א (ח"ו סי' ל"ט). והוסיף, שאין ספקו של הא"א מוציא מידי ודאי של המתירים. ואמנם עתה עיינתי בדרך החיים לגאון מליסא, וכתב שם (בסי' ק"כ) שתבשיל מקמח מצה מותר לאכול, וה"ה מצה עשירה ג"כ מותר, אבל אם הוא מטוגן בכלי אסור. ונראה מדבריו שכ"ש שמצה שלימה מטוגנת אסור. וכ"כ גם בסידורו דה"ח (בדיני ע"פ), וז"ל: אבל דבר שהוא מטוגן בכלי כגון קעזליך אסור לאכול. ע"כ. והוא אף קודם שעה עשירית, כדמוכח שם. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאם המצה המטוגנת שלימה, והיינו שרואים ממש חתיכות של מצה, אסור לאוכלה בערב פסח. אך אם היא כתושה, והיינו מגורדת, מותר לאוכלה אז. עכת"ד.


ולענין הלכה. כיון שמרן המ"ב סתם (בסי' רצ"א) להיתר, נראה שכן הדין למנהג האשכנזים. ואמנם המ"ב שם התיר דוקא במיני טיגון שעושין ממצה כתושה שטיגנוה, אך שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בני"ד, ואמר לי שכיון שהפוס' הישוו דין מצה מטוגנת שלימה לכתושה שטיגנוה, הרי שלכן נראה שלדעת המ"ב גם מצה שלימה מטוגנת מותר לאכול בע"פ עד שעה עשירית. אף שבמקום אחר הביא המ"ב מחלוקת ע"כ. עכת"ד. ונראה שאף למנהג חלק מהספרדים יש להתיר אכילת מצה מטוגנת בע"פ, בין שלימה ובין כתושה. שכן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל. ואמנם לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל מותר הדבר רק במצה כתושה, וכנ"ל.


וכ"ז קאי אמצה שלימה. אך בענין התרמזליך (כופתאות שטוחות מקמח מצה המטוגנות), הח"א מתיר, ואילו מהר"י מליסא בדה"ח אוסר (כנ"ל) והב"ד שעה"צ (סי' תמ"ד סק"א). ונראה דה"ה מחלוקתם לגבי בומאלוס [סופגנין שעושין בפסח ממצה כתושה, מעורבין בביצים ומטוגנין בשמן, ואוכלין אותן טבולים בדבש. כה"ח (סי' קס"ח סקפ"ה). ויש שקורין אותו זאלביה. כה"ח (שם סקקכ"ב)].


ובענין הברכה. על מצה שלימה מטוגנת מברך "המוציא" וברהמ"ז [עפ"י שו"ע (סי' קס"ח סעי' י'), המ"א, וכה"ח (סי' קס"ח סקפ"ו). וכ"כ לענין מצה מטוגנת לני"ד ביחו"ד (ח"ג סי' כ"ו). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שעל מצה מטוגנת, בין שלימה ובין כתושה, יש לברך בע"פ ברכת "בורא מיני מזונות". עכת"ד].


ולענין התרמזליך. מדברי המ"א (בסי' קס"ח סקכ"ח) נראה שברכתם "המוציא". אלא שהרבה אחרו' חלקו ע"ד וכתבו שברכתם מזונות, אף שיש בכ"א מהן יותר מכזית, ואפי' אם אכל מהן הרבה [ראה מ"ב (סי' קס"ח סקנ"ט) וכה"ח (סקפ"ד) שהביאו הרבה אחרו' שכתבו כך]. ובענין הבומאלוס (זאלביה). מדברי כה"ח (בסי' קס"ח סקפ"ה) בשם האחרו' עולה שברכתו במ"מ ו"על המחיה". אלא שהביא (בס"ק קכ"ב) מחלו' האחרו' בזה. שי"א שברכתו "שהכל", דהדבש עיקר. וי"א שברכתו מזונות. ולדעת כמה פוס' אם קובע סעודתו עלייהו יברך על הפת תחילה "המוציא", לצאת מן הספק. עיי"ש שהאריך בזה. ועיי"ש עוד (בס"ק ק"ט) שהב"ד הרח"ף ברו"ח שיר"ש יאכל זאת תמיד לאחר הפת, ויקדים לברך ענט"י ו"המוציא". והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי (לאחר שראה מאכל זה), שיש לברך על הבומאלוס במ"מ ו"על המחיה". עכת"ד. ולגבי מה הדין אם קובע סעודתו ע"כ (וי"א דהיינו שאוכל יותר מג' או ד' ביצים. כבמ"ב סי' קס"ח סקכ"ד), ראה לקמן (בפרק ט' סוף הערה ח'). וצ"ע אי בני"ד חמיר טפי משום שתחילתו היתה מצה שדינה "המוציא". ומ"מ מדברי השו"ע (סי' קס"ח ס"י) והמ"ב (סקנ"ז) מתבאר שכיוון שבכל חתיכה קטנה של מצה יש פחות מכזית הרי שלעולם, גם כשקובע ע"כ סעודה, ברכתן במ"מ ו"על המחיה". אמנם לא שמעתי מהגרמ"א זצ"ל שיש להקל בזה כנ"ל.


מהו שיעור זמן הטיגון, ראה כה"ח (סי' קס"ח ס"ק קכ"ט).


ועוד בענינים אלה ראה כה"ח (סי' קס"ח ס"ק פ"ד וקי"ג).


[11]יא. לפי מה שכתבנו לעיל (בהערה ג') בטעם איסור אכילת מצה בע"פ, שי"א שהוא כדי שיהא היכר לאכילתה בערב, וי"א כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון, הרי שגם הכא יש לאסור, שהרי טעמה של מצת חמץ ומראה שווה לזה של מצה כשרה. אך למ"ד שהטעם משום שמצה הוקשה לפסח, וכשם שקה"פ אסור באכילה בי"ד ה"ה במצה, הרי יש להתיר אכילת מצת חמץ, שזו ודאי שלא הוקשה לפסח. וכ"ה למ"ד שהטעם משום שנא' "בערב תאכלו מצות" ולא ביום, שג"ז אמור דוקא במצה כשרה. ראה ע"כ במקו"ד לגרצ"פ פראנק (ח"ב סי' כ"ה), רבבות אפרים (סי' קכ"ט סקל"ה), ספ"כ (פט"ו הערה 29) והסה"ע (עמ' פ"ג פרק ח' ס"א). ועיי"ש שכתב דהוא משום מראית עין, כיון ששווה במראה לזו הכשרה. והרי הכא הוא איסור דרבנן. וראה ברמ"א (יו"ד סי' פ"ז סעי' ג'), ובש"ך (שם סק"ו), אי שייך איסור מראית עין באיסורים דרבנן. ואכמ"ל.


[12]יב. ג"ז לכאו' תלוי בטעמי האיסור הנ"ל (בהערה ג'). ובשו"ת הריב"ש (סי' ת"ב) כתב שדברי הירו' שאסור לאכול מצה בע"פ הם גם במצה שאינה שמורה משעת קצירה, ואפי' אפה מצה מקמח מן השוק, שיוצא בה בדיעבד בליל ט"ו, אסור לאוכלה בע"פ, כי כל מה שיוצא בו י"ח בלילה אסור לאוכלו ביום י"ד. וכדבריו כתבו גם המאירי (פסחים דף צ"ט ע"ב) פסקי הרי"ד, ספר המנוחה לרבינו מנוח על הרמב"ם (פ"ו מחו"מ). ואמנם המהרש"א (בפסחים דף ק"ז ע"ב) כתב שדוקא מצה עשירה שאין טעמא כטעם מצה, מותר לאוכלה בע"פ, אבל מצה הנעשית ע"י גוי, אע"פ שאינו יוצא בה י"ח, אסור לאוכלה בע"פ, וראה עוד בתשב"ץ (ח"ג סי' ר"ס). והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ג עמ' פ"ד וח"ו עמ' קמ"ד) ובחזו"ע (ח"א עמ' תשפ"ט) סמך ע"ד המאירי וסיעתו, והסיק שיש להקל בזה כשיש צורך ושעת הדחק בדבר. וכתב שבודאי אילו ראה המהרש"א את דברי הראשו' הנ"ל שהתירו בצקות של גויים, לא היה חולק עליהם. וכן העלה להתיר הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל, מי שהיה רבה של ירושלים ת"ו, בספרו משנת יעב"ץ (חלק מועדים סי' ט"ז סק"ה). אלא שהגר"י וייס זצ"ל במנחת יצחק ועוד אחרו' נטו לאסור, כמבואר בהסה"ע (עמ' פ"ה פרק ח' סעי' ט'-י"א. עיי"ש). וכן הורה לי לאיסור בזה הגר"מ אליהו זצ"ל (הב"ד לקמן פ"ד הערה קמ"ה). וראה עוד ביחו"ד וחזו"ע (שם).


ומה שכתבנו שאף לד' המתירים יש להקל בה רק עד תחילת השעה העשירית, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, משום דאינו עדיף ממצה מטוגנת. ויש ב' בעיות בכך: א. אכילה לשובע. ולכן גם למקילים בני"ד יש לאסור אחר שעה תשיעית. ב. איסור אכילת מצה בע"פ, שבזה לדעתו יש להחמיר גם במצה שלא נעשתה לשמה אפי' לפני שעה עשירית (ולדעתו אסור גם לטבול מצה במים חמים ולאוכלה כך בע"פ). עכת"ד.


[13]יג. עיקר ד"ז כתבו תה"ד (סי' קכ"ה) והרמ"א (בסי' תע"א ס"ב). וכ"כ המ"ב, כה"ח, עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג), חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה) וש"א. אך אם הבן מבין ענין סיפור יצי"מ אין להאכילו מצה, דדרשינן "והגדת לבנך... בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ואם מילא הבן כריסו במצה לא שייך לומר "בעבור זה", שאינו חידוש לקטן [תה"ד (שם). מ"ב (סי' תע"א סקי"ג). כה"ח (סקכ"ה)]. ואין חילוק בענין זה בין קטן לקטנה [מ"א. מ"ב וכה"ח (שם), וש"א].


ובענין הגיל שבו מבין ענין סיפור יצי"מ, ראה לקמן (בפרק ד' הערות פ"ד ופ"ה. ובפ"ו הערה ג').


ומה שכתבנו שכ"ה דוקא במצה הכשרה לפסח, כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. ופשוט.


ומה שכתבנו שכ"ה בכל יום י"ד, כ"כ הגר"ז, מ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ו). והוסיף הגר"ז, דאפי' בלילה קודם הקידוש שרי להאכילו מצה (כה"ח שם). וראה ילקו"י (ח"ד סי' רע"א עמ' רנ"ג), ולקמן (פ"ד הערה ק"מ). וראה עוד בענין זה בהסה"ע (דף ע"ו ס"ו).


[14]יד. יחו"ד (ח"ג סי' כ"ו). עיי"ש. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכ"ה בפרט בע"פ שחב"ש. עכת"ד.


[15]טו. הנה דין זה רבו פארותיו. אך כיוון שהזמן דוחק, בס"ד נקצר.


ישנן כמה מציאויות בד"ז: דין אכילה בעיו"ט שחל בחול. אכילה בשבת שהיא גם עיו"ט. אכילה בחו"ל ביו"ט ראשון (שיוצא שאוכל בעיו"ט שני). ועוד בס"ד יש לדון ממתי בעיו"ט חל איסור אכילה זה. ואי כל ד"ז הינו איסור מעיקה"ד או רק מצוה.


דין אכילה בכל ערב שבת (היינו ביום ו') נזכר בגמ' פסחים (ד"ק, א'). ונפסק להלכה כרבי יוסי. וכ"פ הרמב"ם (פרק ל' משבת) ובשו"ע (סי' רמ"ט ס"ב).


גבי אכילה בכל ערב יו"ט כ' הרמב"ם (פ"ו מיו"ט הט"ז): וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכבוד. ע"כ. ר' רמב"ם (פ"ל משבת ופ"ו מיו"ט). וכ"פ הרמ"א (סי' תקכ"ט ס"א): ואסור לאכול ממנחה ולמעלה בערב יו"ט כמו בשבת. עכ"ל. ולא פירש מאיזו מנחה חל דין זה, ממנחה גדולה או קטנה. ומשמע דבאיסורא מישתעינן ולא במצוה בלבד.


גבי אכילת סעודה שלישית (ושאר אכילות) בשבת שהיא גם עיו"ט. כ' מהרי"ל (בהל' יו"ט), שיאכל בסעודה זו מעט פת, והיינו מן מנחה קטנה ולמעלה. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (סי' תקכ"ט שם),שאם ערב יו"ט חל בשבת, יכול לקיים סעודה שלישית, ויאכל מעט פת לכבוד יו"ט. עכ"ד. אמנם המ"א (סי' תקכ"ט סק"ב) כ' בהבנת המהרי"ל בני"ד, דאזיל לשיטתיה דס"ל שאסור לאכול בע"ש ועיו"ט ממנחה גדולה ולמעלה, וסעודה שלישית אסור לאכול קודם מנחה גדולה, ולכן כ' דיכול לאכול אחר מנחה. והוסיף המ"א, דמ"מ אנן קיי"ל דמותר לאכול עד מנחה קטנה, כמש"כ בסי' רמ"ט, ולכן יעשה סעודה ג' קודם מנחה קטנה. ואם שכח לעשותה קודם יעשנה אח"כ. עכת"ד המ"א. וא"כ הבין מהמהרי"ל ומהרמ"א שהאיסור הינו כבר ממנחה גדולה.


אלא שהא"ר (סי' תקכ"ט סק"ב) והגר"א (עיי"ש שהאריך בביאורו ע"כ) הקשו ע"ד המ"א הללו, שהרי במהרי"ל מפורש דמישתעי כששכח לאכול סעודה ג' עד מנחה קטנה, שע"כ כ' המהרי"ל שיאכל מעט פת. וא"כ כל דין זה, בין למהרי"ל ובין לרמ"א, מדובר במנחה קטנה. הא קודם לכן הרשות לאכול כמו שירצה. הב"ד בשעה"צ (סי' תקכ"ט סק"ח).


בס"ד נמצאנו למדים שבשבת שהיא עיו"ט, הן למהרי"ל ולרמ"א והן למ"א עצמו, איסור האכילה המרובה הינו למעשה רק מזמן מנחה קטנה שהיא מתשע וחצי שעות זמניות של היום [ור' בה"ל (סי' תקכ"ט ס"א ד"ה "ממנחה")].


מהו שיעור "מעט פת", ר' בשעה"צ (סי' תקכ"ט סק"י) שכ' בשם מחה"ש (סק"ב) שהוא יותר מכביצה פת, שהוא שיעור סעודה ג', כמבואר בסי' רצ"א (ס"א). והוסיף בשעה"צ שם שאכן באמת יכול לאכול יותר (היינו לא רק מעט יותר מכביצה אלא יותר מכך), אך שלא יהיה כשיעור קביעות סעודה כרגילותו בחול.


וגבי אכילה בחו"ל ביו"ט ראשון אחה"צ, כשצריך לאכול בליל יו"ט שני של גלויות. כ' המ"א (סי' תקכ"ט סק"א) שכמו שאסור לאכול מזמן מנחה בעיו"ט, ה"ה אסור ביו"ט ראשון מפני שהוא ערב יו"ט שני. ע"כ. ומבואר מדבריו שם (בסק"ב) שכ"ה ממנחה קטנה. הב"ד הבה"ל (סי' תקכ"ט ס"א ד"ה "בערב יו"ט"), וכ' בשמו שיש למנוע מלקבוע סעודה בעיו"ט מתשע שעות ולמעלה. אלא שמרן הח"ח בבה"ל שם פקפק ע"כ, וכ' שלדעתו אין דין זה ברור, משום שבאמת יו"ט ראשון הינו העיקר, דאנן בקיאין בקביעא דירחא. ואע"ג שבודאי שומרים גם את הל' יו"ט שני ונמנעים מלעשות מלאכה ושבותין, היינו לענין עצם יו"ט שכבר בא. אך להחמיר ביו"ט ראשון מלאכול בו בעת שתאב לאכול, כגון בחג השבועות שהיום גדול, ונעשהו ליו"ט ראשון ספק חול בגלל שהוא עיוט"ב, וכדי שיאכל בלילה לתיאבון, מנין לנו זאת. עכת"ד.


וכן בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' נ"ג) פקפק ע"כ, וכ' שנראה לו דבר פשוט דרשאי ומחויב לאכול ביו"ט ראשון אף שהוא עיו"ט שני, כיוון שמצוות שמחת יו"ט היא מצוות עשה מה"ת, וחייב להיות שמח וטוב לב במועד, ואכילה ושתיה הוא בכלל מצוות שמחה, וזה עיקר שמחתו של יו"ט, ולא דחינן מצווה בשעתה. עכת"ד.


אלא דא עקא. שכ"ז מדובר גבי עיו"ט בסתמא. אך גבי ערב פסח נראה שיש מהפוס' שהחמירו יותר. שכ' הרמ"א (בסי' תע"א ס"ב) וז"ל: ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח כדי לאכול מרור לתאבון (בשם רבינו ירוחם). וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכול בליל שני לתיאבון. וכן נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון, מהאי טעמא. עכ"ל הרמ"א שם. וכ' ע"כ המ"ב (בסקט"ז): ומן המנחה ולמעלה מן הדין צריך להזהר בכל יום טוב ראשון מפני שהוא ערב יו"ט שני, כמו שכתב המ"א בסי' תקכ"ט סק"א. עכ"ל.


נמצאנו למדים מדברי המ"ב הללו כמה דברים: 1) המנהג שכ' הרמ"א אין זה מדינא, אלא רק מצד המנהג. 2) בכל עיו"ט "מן הדין צריך להזהר" מזמן מנחה [ומסתמא דהכוונה למנחה קטנה, וכמש"כ במ"ב (סי' תקכ"ט סק"ה וו'). והיינו בני"ד מתשע שעות ולמעלה, וכמש"כ בהל' שבת (בסי' רמ"ט ס"ב)].


ומ"מ ק"ק לי הקטן ע"כ: 1) מדוע פסק מרן המ"ב בסי' תע"א כמ"א, שיש להמנע מאכילה כבר מזמן מנחה קטנה, ואילו בסי' תקכ"ט כ' בבה"ל לפקפק ע"ד המ"א, וכ' שאין דין זה ברור (ובאמת נלע"ד בס"ד שדברי הבה"ל מאוד מסתברים. ונראה שכן עיקר להלכה. והסכימו לכך כמה ת"ח). ומשמע מדבריו שאינו מקבל לגמרי את ד' המ"א. 2) במ"ב בסי' תקכ"ט (סק"ה) כתב ע"ד הרמ"א (ש"אסור לאכול ממנחה ולמעלה"), ש"האי לישנא לאו דוקא, דגם בע"ש אינו אסור, אלא מצוה להמנע מלקבוע סעודה מתשע שעות ולמעלה". וא"כ מפורש בדבריו שכל זה כלל אינו איסור מדינא אלא רק בגדר "מצוה" [והנפק"מ ביניהם ברורה. דמצווה אינה חובה גמורה. וכגון שזו מצווה ללכת כל היום לבתי אבות ולשמח זקנים גלמודים. אך אין זו חובה. ור' למשל במ"ב (סי' רי"ט רסק"ח)]. ואילו בסי' תע"א כ' המ"ב שמן המנחה "מן הדין צריך להזהר בכל יו"ט ראשון שהוא ערב יו"ט שני".


כבר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שם לבו לסתירה שבקושיה הראשונה דלעיל. וכ' באג"מ (חאו"ח ח"ג סי' ס"ח) דקושיית הבה"ל (בסי' תקכ"ט) היא דוקא כשהחיוב להמנע מאכילה הוא מפני כבוד היו"ט השני, דאז יש להקשות דכיוון שיודעים אנו שמחר הוא חול (משום דבקיאינן בקביעא דירחא), למה נחמיר ביוט"א מפני כבוד יוט"ב. אך כשהחיוב להמנע מאכילה אינו מפני כבוד יו"ט גרידא, אלא כגון חיוב אכילת מצה שיש כביכול ביוט"ב, אז אף הבה"ל יודה למ"א דיש להמנע ביוט"א מאכילת מצה. עכת"ד.


אמנם אני כשלעצמי עדיין לא ברירא לי טובא יישוב הסתירה בדברי המ"ב הללו. דראשית הקושיה השניה הנ"ל, או הוי חיוב גמור מדינא או שאינו איסור אלא "רק" מצוה, קושיה זו עדיין במקומה עומדת. ואין לתרץ שבע"פ זה איסור מעיקר הדין ובשאר ערב יו"ט זו רק מצווה בעלמא, שהרי בסי' תע"א כ' המ"ב שדבר זה שייך "מן הדין... בכל יו"ט ראשון מפני שהוא ערב יו"ט שני". וגם גבי הקושיה הראשונה עדיין צריך להתיישב בדבר, דלכאו' הו"ל למרן הח"ח לפרש דבריו ולומר החילוק בין ע"פ לבין ערבי שאר ימים טובים. וכ' מה שכתבנו בס"ד במקראי- קודש הל' ג' תעניות (פ"ב אמצע הערה ט"ו), שזו מחלו' כשיש סתירה בדברי פוסק מהאחרונים, האם אכן יש להשתדל וליישב את דברי אותו פוסק, או שיש לומר שאכן זו סתירה בדבריו, וא"צ לעשות אוקימתות בדברי האחרונים, מהטעם שאם אחד האחרו' מתכוון לדבר מסוים הוא כותבו במפורש. ואם לא כתבו במפורש הרי שזו סתירה בדבריו. וכעין זאת מצינו כבר בכמה ראשו' שכתבו כן גבי דברי האמוראים [ר' למשל ברשב"ם בפסחים (דק"א, ב' ד"ה "שינוי מקום") ובתוס' בביצה (דכ"ה, א' ד"ה "כאן")]. הב"ד ביד מלאכי (כללי א' סקנ"ג) וחלק על כלל זה. ואכן נלע"ד בס"ד שפשוט הוא שגבי התנאים, האמוראים, הסבוראים הגאונים והראשו' לא שייך כלל זה שהם טעו, וודאי וודאי שבס"ד צריך לעשות אוקימתות בדבריהם כדי ליישב הסתירות. דראשונים כמלאכים כפשוטו. וגם גבי הפוסקים האחרו' לבי מגמגם מאוד, ומסתפינא מאוד לומר ש"הם טעו". ועכ"פ רואים אנו תמיד שכל האחרו' מנסים ליישב סתירות בדברי אחרונים בדורות שלפניהם. ובפרט גבי ספר המשנה ברורה, שמשמיא קא זכו ליה שיתקבל כל כך בכל ישראל [וכאן עמי המקום לספר את אשר אמר לי הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל, שהייתי נוהג במשך כמה חודשים ללכת בקביעות לשיעוריו בערבי שבתות בישיבת "פורת יוסף" פעיה"ק. ופעם אחת כששוחחתי עמו, אמר לי כך: המ"ב עשה שלושה דברים: 1) הסביר היטב את דברי השו"ע והרמ"א. 2) בבה"ל הביא את מחלוקות הראשו' והאחרו' לגבי שורש הדין. 3) קיבץ מדברי הפוס' עוד מיקרים שהשו"ע והרמ"א לא דנו בהם. ו"אנו, הספרדים, לא זכינו שיהיה לנו ספר כמו המשנה ברורה". עכת"ד. והיינו שלגרב"צ אבא שאול זצ"ל היה ברור שלמרות גדלותו של מרן הח"ח וערכו הרב של ספר המ"ב, אפ"ה אין פסקיו מחייבים את הספרדים. ומ"מ צא וראה מאן גברא רבא דקמסהיד עליה דהמ"ב. ולמפורסמות א"צ ראיה].


בס"ד נשוב לני"ד. א"כ יש שיאמרו שהסתירה בני"ד בדברי המ"ב אכן קיימת ועומדת, ולפי"ז לא ברור מהי אכן דעתו גבי ערב פסח. ושמא בני"ד י"ל שסוגיה בדוכתא (של דיני ע"פ) עדיפא. מ"מ אף את"ל בני"ד שסוגיה בדוכתא עדיפא, מ"מ נראה בס"ד הן מדברי המ"ב בסי' תע"א והן מסי' תקכ"ט (סק"ה), שאיסור האכילה ביו"ט ראשון שהוא ערב יוט"ב אינו מדינא (משום שבסי' תקכ"ט כתב בהדיא שאינו מדינא. ואף בסי' תע"א כ' רק שמדינא "צריך להזהר" ותו לא מידי). ואיסור זה הינו רק מזמן מנחה קטנה.


ומ"מ כתבנו גם את הדעה השלישית, היא דעת שו"ת התעוררות תשובה, כנ"ל, שבאמת א"צ להחמיר כלל, דמ"מ ישנה מצוה מה"ת של שמחה ביו"ט, ואין זהירות של חשש שביעה בליל יו"ט ב' מבטלת את המצווה העכשווית של שמחת יו"ט. והיינו מהטעמים שכ' שם עולה שכ"ה גם גבי ע"פ. כך בס"ד, וכעת עמד קנה במקומו.


כאשר חל יו"ט א' בשבת, י"א ששוא"ת עדיף לענין סעודה שלישית, דהוי כע"פ משום ספיקא דיו"ט שני ש"ג. ומ"מ יאכל איזה פרי מעט כדי שיעור לברכה ולא הרבה, משום אכילת מצה לתיאבון בליל יו"ט שני [אגרות הרמ"ז. כה"ח (שם סקכ"ט)]. ומ"מ מי שאינו מבטל אף פעם לעשות סעודה שלישית עם פת, רשאי, ויאכל מעט מצה, וכן יקדים עצמו בכך [שע"ת. כה"ח (שם). וראה עוד שו"ע (סי' תמ"ד ס"א), ורמ"א (סי' תקכ"ט ס"א). ובמ"ב (ססק"ח)].


ומדברי כה"ח הנ"ל משמע שגם הספרדים מקפידים בזה. וכן עולה מדבריו בסי' תקכ"ט (סקי"ד). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שגם הספרדים נוהגים בחו"ל כדברי הרמ"א, ואינם מרבים ביו"ט ראשון ביום באכילת מצה ומרור, ע"מ שיוכלו לאכול בתיאבון בליל יו"ט שני. וכ"כ הבא"ח (ראה שם ש"ר פר' "צו" ססע"י כ"ז). עכת"ד.


[16]טז. כ"כ הרמ"א (בסי' תע"א סעי' ב'). ואמנם הרמ"א כתב הטעם הנזכר, אך מרן בב"י כתב שאין טעם למנהג זה, והספרדים לא נהגו כן. וכ"כ העו"ש והמ"ב (סי' תע"א סקט"ו). והוסיף העו"ש, דטוב הוא שלא יאכל המרור לתיאבון. ומ"מ כתב דאין לשנותו באשר הוא מנהג קדמונים. וכ"כ הא"ר שיש שנהגו בזה. והב"ד כה"ח (סי' תע"א סקכ"ז וסי' תע"ג סקצ"ה) והסה"ע [(עמ' פ"א סט"ו ועמ' צ' ס"ז). והוסיף שרוב העולם לא נהגו בזה. אך הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאמנם אין וודאות אם גם היום יש מנהג כזה, מ"מ כיון שהרמ"א כתב כך יש לכתוב כן בהלכות]. ואכן ראה כה"ח (שם בסי' תע"א) שהסביר שאכילתו לתיאבון היינו משום חיבוב מצוה, דעיקר מצותו מדאו'.


ובענין מנהג הספרדים, יש מהם שאינם נוהגים בזה, וכמש"כ מרן בב"י כנ"ל, וכ"כ בילקו"י (עמ' 405 סי"ד. והוסיף שכמו כן אינם נמנעים מלאכול החרוסת). אך ראה בבא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' כ"ז, ושם בדיני ע"פ שחב"ש ס"ג) שכתב שהמנהג שלא לאכול חזרת בע"פ. ואף ביו"ט ראשון ביום אין אוכלים בחו"ל חזרת מהטעם הנ"ל.


[17]יז. עיקר ד"ז כתבוהו מרן והרמ"א (בסי' תמ"ג סעי' א'), עפ"י המשנה בפסחים (דף י"א ע"ב), וכרבי יהודה. ואמנם מדאו' אין איסור זה אלא מחצות יום י"ד, אך חכמים הקדימוהו ב' שעות, דחיישינן שביום המעונן שאין השמש זורחת יטעו בב' שעות, אבל שעה ד' זמן סעודה הוא לכל, ולא אתי למיטעי [גמ' פסחים (דף י"ב ע"ב). מ"א. מ"ב (סק"ג). כה"ח (סק"ו) וש"פ].


ומה שכתבנו שכ"ה בכל חמץ, והיינו אף בחמץ נוקשה שהוא חמץ מדרבנן, וכ"ש בתערובת חמץ מדאו', כ"כ הח"י, המ"ב (סי' תמ"ג סק"ג), כה"ח (ס"ק ד' וז') ועוד אחרו'. והוסיפו, שאמנם הנוב"י בתשובותיו מיקל באכילת חמץ נוקשה בשעה חמישית. אך נראה שרוב האחרו' לא ס"ל הכי. ואכן הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין הלכה בני"ד כנוב"י, אלא אחר סוף שעה רביעית אסור לאכול כל חמץ שהוא, ואין נוהגים להקל בזה. עכת"ד.


ומה שכתבנו שד"ז נוהג מסוף השעה הרביעית. הנה נחלקו הפוס' אי מחשבינן לצורך זה את היום מעה"ש עד צה"כ או מהנץ עד השקיעה. והמ"ב (סק"ח) הסיק דלכתחי' טוב להחמיר כמ"ד דמחשבים מעה"ש. וכה"ח (סקכ"א) כתב ג"כ להחמיר מעה"ש, והוסיף שכן המנהג משום חומרא דחמץ (היינו אע"ג דהוא אסור רק מדרבנן). וכ"כ בלוח א"י. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלענין סוף זמן אכילת חמץ בע"פ, לענין ביעורו, ולענין שעה עשירית, יש לחשב את היום מעלות השחר עד רבע שעה אחר השקיעה (ר"ל דאז הוי צה"כ). ושאלתיו, מדוע בקונטרס הל' ע"פ שחל בשבת, כתב שיש הפרשי זמנים בין הספרדים והאשכנזים בענינים אלה (עיי"ש סעי' כ"א וכ"ו, שכתב שלאשכנזים יש לאחר כעשרים דקות בזמנים אלה), הרי להלכה פוסקים שמחשבים מעה"ש ובשעות זמניות. וענה לי, שד"ז נובע מהמחלו' כיצד לחשב את זמן עה"ש. שלספרדים אזלינן כשיטת הב"י, והאשכנזים הולכים לפי מש"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבני"ד יש לחשב זמנים אלה של סוף שעה רביעית, חמישית וכו' רק לפי המ"א, ולא לפי הגר"א (שסובר שיש לחשב לפי הנץ החמה - מ.ה.). ואמר לי שאף א"צ לכתוב את הזמנים לפי שתי השיטות הנ"ל, כיון שצריך בענין זה לתת הוראה חד משמעית. ולא יתכן לפרסם שני זמנים לכך בצבא או בבתי מלון, כיון שזה יבלבל את הציבור. ועוד, משום שבפסח מחמירים, אע"ג שהוא איסור דרבנן [והוסיף דמ"מ אין לדייק מכך שיש להקל לגבי זמן ק"ש דשחרית. משום שיש יותר סברא להחמיר בזמן ק"ש, דהוא מדאו' (וחכ"א העיר שלכס"מ ספ"א מהל' ק"ש, הא דסוף זמן ק"ש עד סוף ג' שעות הוא רק אסמכתא- מ.ה). ואע"ג שיש אומרים שהגר"א הכריע בכך לקולא באופן חד משמעי, והביא ראיות מוצקות, מ"מ כבר פסק הגרי"י קנייבסקי זצ"ל דלדידן הוי ספק דאו', ולחומרא. ולא כמו שלמשל לענין יציאת השבת, שמנהג רוב ישראל בא"י לסמוך על הגר"א, ולא חוששים לר"ת. והוסיף, שמי שמורה להחמיר לגבי זמן ר"ת במוצש"ק, קצת תמוה שיורה להקל בכך לצורך נסיעה לשיעור תורה במוצש"ק. וזאת משום חומרא דשבת. ומשהערתי, שלכאו' יש מקום להקל אף בענין שבת בדבר ששנוי במחלו' לצורך לימוד תורה, וכגון בטלטול ספרי קודש בעירוב שלנו כיום. אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, ששמע שכאשר בא אברך להבחן בעניני עירובין אצל א' מגדולי דורנו (כמדומני שאמר שהיה זה הגרש"ז אוירבך זצ"ל), שאלו הרב אם הוא מטלטל בשבת. ומשענה שכן מנהגו להקל, אמר לו הרב שאין לו מה להבחן. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, דמ"מ יש מחלו' בין הגרש"ז אוירבך זצ"ל לגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי העירוב שלנו כיום. שלגרי"ש אלישיב זצ"ל העירוב שלנו אינו מועיל, משום שהשכירות אינה תופסת דאי אפשר לשכור מהגויים. שהרי סומכים ע"כ ששוכרים משר הבטחון. אלא שאם ינסה שר הבטחון לשכן גדוד של חיילים ברובע המכונה "המוסלמי", מיד יהיו רבים שיקומו נגדו. ולדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, יש לשר הבטחון מ"מ סמכות להשכיר שכירות גרועה, והיינו שתתיר לשומרי המצוות לטלטל. וע"כ לא יערערו. עכת"ד. וראה כתר ראש (סי' פ"ח), שהגר"א הסתפק בעצם דין זה]. וראה עוד בכה"ח (סי' רל"ג סק"ז), בספר עדות לישראל (בהוצ' עזרת תורה. בחלק עיקרי הדינים ומנהגי ביהכנ"ס. מאת הג"ר יוסף אליהו הנקין זצ"ל. עמ' 135. אי רשאים להקל ולאכול חמץ עד ד' שעות זמניות מהנץ), ולקמן בפרקנו (בהערה י"ט).


הנה גבי זמנים אלה של סוף זמן אכילת חמץ וסוף זמן ביעור חמץ ישנן כמה שיטות כיצד לחשבן. וישנן בזה ג' שיטות עיקריות: שיטה א' הינה השיטה העיקרית של האשכנזים. שיטה שניה הינה השיטה המאוחרת יותר, והיא של חלק מהספרדים, ושיטה שלישית הינה שיטה נוספת של הספרדים, שהיא המוקדמת מבין כל השיטות (ואכן שאלו כיצד זה יתכן שישנה שיטה לספרדים שהזמן הינו מוקדם מהזמן של האשכנזים. הרי עה"ש של האשכנזים לכאו' הינו המוקדם ביותר מכל השיטות. ועתה הדברים יוסברו בס"ד):


השיטה הראשונה (הזמן האמצעי): הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספרו "בין השמשות" (עמוד צז-צ"ח) מביא שתי שיטות לחישוב. הראשונה, והיא שיטת הגר"א, שמחשבים את היום מהנץ החמה עד שקיעתה. והשניה, שמחשבים מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים (כמ"ש הגר"א בסימן רס"א), והוא צה"כ של ר"ת, כאשר ההפרש בין עה"ש להנץ החמה שווה להפרש בין שקיעת החמה לצה"כ, והוא שעה ומחצה ביום בינוני, וביום שאינו בינוני מחשבים על פי זוית השמש תחת האופק. ופסק הגרימ"ט שם: "ואף שפשטא דמלתא היא כדעה הראשונה, בכ"ז רבים וגדולים נוהגים מימים ימימה גם פה באר"י להחמיר כשיטת המ"א בסוף זמן ק"ש ותפילה, ובאכילת ושריפת חמץ ע"פ". עכ"ל. וא"כ השיטה העיקרית לאשכנזים הינה כמ"א, וזו השיטה המחמירה מבין שתי השיטות של האשכנזים בני"ד.


השיטה השניה (הזמן המוקדם ביותר): לדעת הגרי"ח זצ"ל בבא"ח, מחשבים מזמן עלות השחר עד צה"כ של הגאונים, שהוא עשרים ושבע דקות אחר השקיעה (שנה ראשונה, פר' "ויקהל" סעיפים ד', ח', ט'). הבא"ח מביא גם את הדעה לחישוב מהנץ החמה לשקיעתה, אולם פוסק כדעה הראשונה. וכעין זה פסק בספר מעשה ניסים. ובענין שיעור הזמן מעה"ש עד הנץ החמה, דעת הבא"ח לא ברורה לנו בהדיא, אך נראה שהוא שבעים ושתים דקות [כן נראה ממה שכתב שם בסעי' ט' ששיעור שלשת רבעי מיל הוא שלש עשרה וחצי דקות, ויוצא ששיעור מיל הוא שמנה עשרה דקות. וההפרש בין עה"ש לנץ הינו ד' מילים, כמבואר בפסחים דף צד. אמנם דעת הרמב"ם היא שישנם ה' מילים מעה"ש עד הנץ, כמבואר בפ"ה מהלכות קרבן פסח (ה"ח)]. אמנם המעשה ניסים כתב בהדיא דהוא תשעים דקות ביום בינוני, וביום שאינו בינוני על פי שעות זמניות (מעשה נסים עמ' קנו, שכן הוא מנהג בגדד). וע"ע בכף החיים (סימן פ"ט אות ד').


השיטה שלישית (הזמן המאוחר ביותר):


לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל, למרות שאיסור אכילת חמץ משעה רביעית הינו מדרבנן, אפ"ה מחשבים אותו כמ"א, והיינו מזמן עה"ש עד צה"כ של ר"ת [ר' למשל בחזו"ע (פסח. הל' בדיקת חמץ. דנ"ט סי"א). ובילקו"י (הל' ק"ש, סי' נ"ח הערה ג')]. אולם הפרש הזמן בין עה"ש להנץ ובין השקיעה לצה"כ הוא שבעים ושתים דקות ביום בינוני, וביום שאינו בינוני החישוב הינו על פי שעות זמניות [ר' למשל בילקו"י (הל' ברכות השחר, סי מ"ו סי"א וסי' נ"ח ס"ג). וכ"כ בלוח השנה של ישיבת "אור החיים", שהתייעצו עם הגרע"י זצ"ל ונתן הסכמה מלאה לכל הזמנים הכתובים בלוח זה].


לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל מחשבים מזמן עה"ש עד צה"כ של הגאונים שהוא שלש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה. עה"ש הוא תשעים דקות קודם הנץ (כמבואר לעיל בהערה זו).


וראה עוד באורך בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (נספח ט"ז קונט' ברכות השחר פרק י"ז באמצעו).


כל ענין ג' שיטות אלה נכתב בס"ד בהתייעצות עם הרה"ג ינון ויסמן שליט"א.


ומה שכתבנו דהוא בשעות זמניות, הנה גם בזה נחלקו הפוס'. שהרמ"א (שם) כתב שבשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום. וי"א עד ב' שעות קודם חצות. עכ"ל. והסביר המ"ב (ס"ק ז' וט') דלמ"ד הראשון לעולם מחשבינן היום לי"ב שעות, ובימים ארוכים משערים בשעות ארוכות, ולכן אם היום יהיה למשל ט"ו שעות, מותר לאכול עד סוף שעה ה'. ולמ"ד השני כל שעה היינו שעה בינונית, שכ"א א' מכ"ד מעל"ע. וע"כ אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום, והיינו עד סוף השעה העשירית מחצות הלילה. ולכן אם היום ארוך ט"ו שעות, מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה, שהריהו ב' שעות קודם חצות היום. וכן למכירת חמץ הוא עד סוף שעה אחת עשרה מחצות הלילה, שהריהו שעה אחת קודם חצות היום. וראה כה"ח (ס"ק י"ט וכ'). וסיים המ"ב, שכתבו הפוס' שהעיקר כדעה ראשו', ואין לאכול אלא עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ. וכן פסק כה"ח (סקכ"ב). ולוח א"י. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהן לענין אכילת חמץ (שעה ד'), ביעור חמץ (סוף שעה ה') ולענין שעה עשירית, מחשבים הכל בשעות זמניות. עכת"ד.


והזמן המדויק משתנה משנה לשנה, והוא בערך בין שמונה וחצי לבין כמה דקות לפני השעה תשע בבוקר (לפי שעון חורף).


כתב המ"ב (סי' תכ"ט סקי"ג) בשם מהרי"ל, שמשכימין לביהכ"נ בע"פ, כדי לגמור סעודתו קודם ארבע שעות. ואף שכה"ח (באותו סי' סקמ"ב) כתב כן בשמו רק לגבי ע"פ שחב"ש, מ"מ המעיין במהרי"ל (ריש הל' ע"פ) יראה שכתב כן גבי כל ע"פ, ולאו דוקא שחב"ש.


העיר הגר"א נבנצל שליט"א, שיש לקנות מוצרים כשרים לפסח רק כאשר ישנה עליהם השגחה של רב מוּכר. וסיפר לי מקרה שאירע שקנו בשר מחו"ל עם הכשר, אלא שלבסוף התברר שה"רב" נותן ההכשר הינו רב רפורמי. עכת"ד.


[18]יח. בענין צחצוח השיניים ונקיונן, כ"כ הבא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' ח'. והביא שם מעשה באחד שדקדק מאוד בעשיית המצה ואפייתה בכשרות, וחלם בליל פסח שאכל בליל הסדר חמץ. ויקץ ויחלום שנית שבאו ואמרו לו שפירור קטן מהחמץ שאכל בבוקרו של ע"פ נשאר בין שיניו והתערב עם המצה שאכל בליל הסדר. ולכן צריך להזהר בזה). וכ"כ כה"ח (סי' תמ"ד סקל"ב), ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ח'), ובלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, דיני ע"פ). והוסיף בלוח דבר יום ביומו, שיש נוהגים שמי שיש לו סתימות בשיניים, או שיניים תותבות שאי אפשר להסירן, שאחרי ניקוי הפה והשיניים היטב, "להכניס לפה מים הכי רותחים שרגיל לשתות, וישטוף את הסתימות או את השיניים התותבות, כדי להגעיל באופן זה את הסתימות ואת השיניים התותבות". עכ"ל. ולא שמעתי ולא ראיתי שנוהגים כן. ובמחילה מכבוד תורתו של בעהמ"ח לוח דבר יום ביומו, שגדלותו בתורה אינה מוטלת בספק, ואני ודאי שאין בכוחי לערער על דבריו, אך נראה שזו חומרא, שהרי חומר הסתימות הינו כזה שאינו בולע. ואמנם סברא זו לא מצאנו אלא בכלי זכוכית, וגם זה אינו אלא לחלק מהפוס'. ובפרט האשכנזים לא קיבלו היתר זה בזכוכית (כמבואר בשו"ע וברמ"א סימן תנ"א סעי' כ"ו), אך כבר הזכיר הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ו) צד היתר זה אף גבי שיניים תותבות. וטעמו, דאם החומר מהן הן עשויות היה בולע חומרי אוכל, הרי היו השיניים התותבות מתעפשות. וה"ה בני"ד. ועוד, דאפי' אם חומר זה בולע, הרי ודאי אין עיקר שימוש הסתימות והשיניים התותבות בדבר שהוא "הכי רותח שרגיל לשתות". ואמנם הרמ"א (בסי' תנ"א סעיפים ו' וכ"ה) פסק דחיישינן גם למיעוט תשמישו (והכא שתיית משקה של חמץ חם מאוד ודאי הינו מיעוט תשמיש), וכן אפשר קצת להבין מדברי מרן (בסי' תנ"א סעי' כ'), מ"מ להלכה פסק מרן דאזלינן מעיקר הדין לפי רוב תשמישו (כמבואר שם בשו"ע סעיפים ו' וכ"ה). ואף הרמ"א כתב שבדיעבד אפשר לסמוך על מ"ד דאזלינן בתר רוב תשמישו (שם סעי' ו'). והכא ודאי הוי כדיעבד (וליתר דיוק כשעת הדחק. ועיין באחרו' אי שעה"ד הוי כדיעבד אם לאו. ואכ"מ). שהרי אם מצריכים ממש להגעילו, וכמש"כ הרמ"א שם (בסעי' ו' וכ"ה) שיש לעשות לכתחי', מי יוכל להכניס לפיו מים רותחים כדי להגעיל הסתימות. הרי אין זה עולה על הדעת, והרי אין הגעלה אלא ברותחים. וא"כ ממילא פקע פה דין הגעלה, וסומכים על הפוס' המקילים ופוסקים דאזלינן בתר רוב תשמיש. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שגם אם יכניס לפיו "מים הכי רותחים שיכול" אין זה נחשב כהגעלה, כיון שאינו רותח. עכת"ד. והיה נראה לי שאין דעתו כדעת הרב "דבר יום ביומו" [וחכ"א העיר שישנם עוד כמה צדדים להקל בהכשר הסתימות לפסח: 1) יש מהפוס' שכתבו שהגדרת יס"ב הינה דרגת חום שאין אדם יכול לשתותו. ולפי"ז אין בלוע בפיו חמץ בחום שיס"ב. 2) אף אם בכל אופן בלע באופן חד פעמי משקה שיס"ב, הרי שגם אם בלעו בעירוי מכ"ר, הכל שלכל היותר אסר את השיניים רק כדי קליפה. 3) אם שתה חמץ חם לפני יותר מיממה הרי שהבליעה הינה נטל"פ שאיסורו רק מדרבנן. 4) לא תמיד ישנה רגילות לשתות משקה חם שהינו חמץ. דבר זה מצוי במרק חם שעשוי מאבקת מרק שיש בה קמח, או דייסת סולת או קווקר. ורק בדברים מעין אלה ישנה בעיה בני"ד. ולזה ניתן לצרף את שיטת הרי"ף, הרמב"ם, הר"ן והרשב"א, דכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישו. ושכ"פ מרן (בסי' תנ"א ס"ו). ובני"ד רוב התשמיש ודאי הינו בצונן, שעכ"פ אין היס"ב. עכת"ד]. וראה עוד בחזו"ע (חלק הגדה ש"פ הל' בדיקת חמץ סעי' ח' ובהערות מ"ה ומ"ו), ובהגדש"פ מועדים וזמנים (עמ' 12). ואכמ"ל.


ובענין שיניים תותבות. כתב שם (בלוח דבר יום ביומו) שלכתחי' יגעילם ברותחים, ולא יאכל בהם חמץ מעת לעת קודם ההגעלה. אך הוסיף, שאם עלולים להתקלקל, ישרה אותם במים ג' מעל"ע, ובכל יום יחליף המים. ואם א"א לו בכך, ישרה אותם לפחות יום א' במים. ואם אינו יכול שלא להיות עם השיניים, לא יאכל לפחות ג' ימים חמץ גמור כשהוא חם, וי"א שיערה עליהם מים רותחים. עכת"ד. וראה ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ו) וביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' כ"ד) שהעלה להתיר שיניים תותבות בניקוי ושטיפה, ולהדיחם במים חמים של כלי שני, ואינם צריכים הגעלה כלל. ושכ"פ כמה אחרו'. והוסיף, שכן בשאר ימות השנה אין מי שיחמיר להגעיל את השיניים התותבות בין מאכלי בשר וחלב. וכתב מעשה בא' שלא נתקררה דעתו בהיתר הנ"ל, הואיל וחכ"א פסק לו להגעילם ברותחים, ולכן הלך והגעילם ברותחים ונשתרבבו שיניו, ונשאר כל ימי הפסח בלי שיניים (וקשה כך לאכול מצת המצוה), עד שהתקינו לו שיניים אחרות. וסיים, שזהו פריה של חומרא נפרזה, חסרת טעם, דלה ורזה. ודי בזה למבין. עכ"ל. וראה בשו"ת צי"א (ח"ט סי' כ"ה), שכתב ששינים תותבות נפרדות לבשר או לחלב, וכן לפסח, ד"ז שייך למהדרין. וראה עוד ע"כ בספר הגעלת כלים לפסח (פרק י"ג סעי' תל"ה) שהביא כמה שיטות בהא: יש מהדרים להכין שיניים תותבות המיוחדות לפסח. י"א להגעילן בכ"ר. י"א להכשירן במילוי ועירוי ג' ימים. י"א להכשירם בעירוי מכ"ר או להכשירם בכ"ש. וי"א שדי לנקותן היטב. ויש שהוסיפו, שנוסף להכשרן אין לאכול בהן חמץ חם יממה קודם הפסח. עיי"ש. וכן ראה לקמן (בהערה ס"ח).


ושאר דיני איסור אכילה ראה בשו"ע (סי' תמ"ג) ובנו"כ.


[19]יט. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תמ"ג סעי' א'). ואמנם איסור הנאה מדאו' הינו רק מחצות היום, וכדמוכח בגמ' פסחים (דף כ"א), ושכ"פ הרמב"ם (פ"א מחו"מ ה"ט), הרה"מ, הרא"ש, ומרן (שם). ומ"מ חכמים אסרוהו בהנאה כבר מתחילת שש, משום דרובא טעו בין שש לשבע [רש"י פסחים (דף י"א ע"ב). כה"ח (סי' תמ"ג סקי"ב)].


ומה שכתבנו שג"ז בשעות זמניות, כ"כ המ"ב (סי' תמ"ג סק"ט, גבי מכירת חמץ), כה"ח (סקכ"ב) וש"פ. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל גם לגבי ני"ד, כדלעיל (בהערה י"ז). וע"ע שם (בהערה י"ז) אי מחשבים זאת מעה"ש או מהנץ החמה. ועיי"ש מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כתבו האחרו', שמי ששכח ולא מכר את חמצו, אם הוא הפסד מרובה, יש לו לסמוך על מ"ד שמחשבים בשעות בינוניות (חלק כ"ד מעל"ע) ולא בשעות זמניות, וימכרנו עד שעה קודם חצות [מ"א. מ"ב (סי' תמ"ג סק"ט). ועיי"ש שעה"צ (סקי"ב). וכ"כ כה"ח (סקכ"ב) וש"א. ועיי"ש בכה"ח שלא כתב דהו"ד בהפ"מ]. ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל היקל בזה יותר, וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' ל"ח הערה מ"ג) שבהפ"מ יש לסמוך על מ"ד שבדרבנן שרינן אפי' יש ס"ס להחמיר וכדמוכח בתשו' הרמב"ם, ושכ"פ בשו"ע (סי' רמ"ח ס"ב). ולכן יש להקל בהפ"מ ולחשב זאת מזמן הנץ החמה, מלבד זאת שמחשב בשעות בינוניות. וזאת בגלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל. עיי"ש. וע"ע בענין זה בס' מכירת חמץ כהלכתו (שטרן. פ"ג סעי' י"ב וי"ג).


ומה שכתבנו שכ"ה בחמץ לכל סוגיו, בין חמץ נוקשה ובין תערובת חמץ, כ"כ המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ז).


מי ששכח למכור החמץ ונזכר בתחילת שעה ששית, מועילה המכירה (שו"ת שואל ומשיב). וכ"כ הפמ"ג, דמותר החמץ לאחר הפסח. ובתשו' בנין עולם כתב שמ"מ למוכר עצמו יש להחמיר (והב"ד כה"ח סי' תמ"ג סקט"ו). וע"ע בעניין זה בס' מכירת חמץ כהלכתו (אגב, צריך לומר: מכירת חמץ כהלכתה, שהרי ההלכה קאי על המכירה שהיא נקבה), ועיי"ש בפ"ג סי"ג, שכתב שאם עבר ומכר החמץ לאחר זמן האיסור, שי"א שאין המכירה חלה כל עיקר ועובר עליו בבל יראה, והחמץ נאסר לאחר הפסח [ר' מקור חיים (סי' ת"מ סק"ה), שו"ת חת"ס (או"ח סי' קי"ד), ובפסקי החת"ס (מכירת חמץ סק"ב) ובשביבי אש (סי' ז')]. ויש מקילים בדבר, והרבה פרטי דינים יש בדבר [ס' מכירת חמץ כהלכתו (שם) בשם הנוב"י (תנינא, או"ח סי' ס"ג), פמ"ג (או"ח סי' תמ"ג סק"י), מנח"ח (מצווה י"א). וע"ע בשביבי אש (שם בשם הרי"ץ גיאת, דהמכירה והמתנה חלים מיד)]. ועיין בפוס' הללו גבי מכירה ע"י משיכה והכנסה לרשותו, ובין בקנין כסף, חליפין וכדו'.


מי שיש לו חמץ במקום א', והאדם עצמו נמצא במקום אחר. אם החמץ נמצא במקום שכבר החלה השעה השישית, והיינו שבאותו מקום כבר אין למכור את החמץ, אך האדם נמצא במקום שעדיין ניתן למכור את החמץ. נחלקו הפוס' אי אזלינן בתר מקום האדם או בתר מקום החמץ. שבשו"ת עונג יו"ט (סי' ל"ו) כ' דאזלינן בתר המקום שהחמץ מונח שם [הב"ד כה"ח (סי' תמ"ג סקי"ז) ועוד פוס']. וכ"פ עוד פוס'. אך ד' רוה"פ היא דמעיקר הדין נקבע האיסור לפי מקומו של בעל החמץ, ולכן צריך למכור את החמץ קודם זמן האיסור במקום שהותו. ר' על מחלו' זו בשו"ת האלף לך שלמה (סי' ר"ו), שו"ת לבושי מרדכי (תנינא, או"ח סי' מ"ז), שו"ת ארץ צבי (סי' פ"ג), מקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. פסח ח"א סי' נ"ה), שו"ת מנחי"צ (ח"ז סי' כ"ה), שו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' צ"ד וצ"ה) ועוד הרבה פוסקים. הב"ד בס' מכירת חמץ כהלכתו (פ"ג הערה ט"ז עמ' כב). והוסיף, שאף שלוחו של בעל החמץ (כשהשליח נמצא במקום החמץ) אינו יכול למכור החמץ, ואפילו מדין זכיה, דזכיה נמי מטעם שליחות, וכל מידי דאיהו לא מצי עביד, שלוחו נמי לא מצי עביד. ועוד כ' שם, שצריך להשכיר את רשותו עד אחר יו"ט אחרון של פסח. עכת"ד. ובעניין נוסח שטר מכירת החמץ ר' במקראי קודש (לגאון הרצ"פ פראנק זצ"ל. פסח ח"א סי' ס"ט) ובשאר ספרי האחרו'.


ועוד בכעין ני"ד, ראה מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"ב במיל' לפ"א ענף 12) דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל גבי מי שיש לו אתר אינטרנט, שלד' הגריש"א זצ"ל יש לסוגרו במשך השבת, שדן שם האם מחשבינן את השבת לענין זה לפי מקום בעל האתר או לפי מקום האתר. ועוד עיי"ש גבי מי שיש לו חנות במקום אחד ואילו הוא נמצא במקום אחר, האם רשאי לפתוח את חנותו במוצאי שבת לפי מקום החנות או לפי מקום בעל החנות. עיי"ש שלדעת הגריש"א אזלינן בתר מקום בעל האתר ובעל החנות. ואכמ"ל.


ועוד יש לציין, שאדם שנמצא במקום אחד, למשל בארץ הקודש, וחמצו נמצא במקום מערבי יותר, כגון במערב אירופה או באמריקה, ובמשך החג נוסע הוא למקום מערבי יותר ממקומו הראשון שבו מכר את החמץ (כגון שנסע במשך החג מישראל לאמריקה). צריך הוא לדאוג שהרב שעושה את הקנין במוצאי החג כדי לקנות את החמץ בחזרה, יעשה כן ויקנה עבורו את החמץ מהגוי רק כשיצא החג לגמרי גם במקום שבו נמצא האדם במוצאי החג (היינו מאוחר יותר מצאת החג במדינת ישראל). וכ"ז למ"ד שאזלינן בתר מקום האדם [ר' הל"ח (לגרמ"א זצ"ל פ"ז סי"ד)]. והחוששים גם למ"ד דאזלינן בתר מקום החמץ, ודאי שחייבים לנהוג כנ"ל אף אם האדם לא נסע כלל ממקומו הראשון (כגון מישראל) אך יש לו חמץ במקום מערבי יותר (כגון באמריקה).


נשאלה שאלה מיהודי מאוסטרליה: הוא "נשוי" לאשה גויה, רח"ל, ושואל המותר לו למכור לה את החמץ שלו. הם בעלי רפתות רבות של בקר, ויש שם הרבה חמץ. המותר לו למכור לה. ושאלתי את הגרא"ז וייס שליט"א מה לענות ליהודי זה. ותחילה ענה הגראז"ו מה שענה, אך לאחר מכן אמר כך: לא שייך למכור את החמץ לאשה זו. זה חוכא ואיטלולא. ראשית יש להסביר לו שהעבירה של נישואים עם גויה הינה חמורה לאין ערוך מאשר העבירה אם ישאר חמץ ברשותו [והעירני חכ"א שליט"א הטעם לכך, מפני שהבועל גויה הריהו מוציא את עצמו ואת זרעו מכלל ישראל. וכידוע, אברהם אבינו מוציא אפילו את פושעי ישראל מפתחה של גהינם, חוץ מאשר "ישראל שבא על גויה דמשכה ערלתו, ולא מבשקר ליה" (גמ' עירובין די"ט, א'). וכן קנאים פוגעים בו (גמ' ע"ז דל"ו, ב' ועוד). וכן משום שזו עבירה שחוזרת על עצמה פעמים רבות (כמש"כ הר"ן על הרי"ף ביומא ד"ד, ב' בענין נבילה לחולה. עכ"ד]. ומכל מקום יש לומר לו שלמעשה ימכור את החמץ לגוי אחר ולא לאשה זו שהוא קורא לה אשתו. ושאלתי, מדוע שלא ימכור לה, האם בגלל שלפי החוק רכושם הינו משותף, ובגלל שדינא דמלכותא דינא, לכן לא מועיל שזה יעבור לרשותה. וענה הגרא"ז וייס שליט"א שאין זה כך. כיוון שלא ברור שמכירת החמץ חייבת להיות מעוגנת לפי החוק. ושאלתי, אם למשל חברה גדולה (כגון חברת "אוסם") מוכרת את החמץ שלה ששוויו מליונים, האם לא ברור שלפי החוק כל חמץ זה שייך לגוי והוא יכול באמצע הפסח להוציאו ממחסני החברה ולקחתו. וענה הגראז"ו שליט"א שלא ברור שהוא יכול לקחתו. לכן בנידוננו לא ברור שיש לאסור את מכירת החמץ לאשתו הגויה בגלל הטעם של החוק. אלא פשוט מכירת חמץ לאשתו זו חוכא ואיטלולא. ועוד הוסיף הגראז"ו, שגם מבחינה השקפתית אין לומר לו שימכור החמץ לאשתו. ולכן למעשה יש לומר לו שימכור את החמץ לגוי אחר. הוא ודאי ימצא גוי אחר. עכת"ד. כך אמר הגראז"ו, למרות שלכאורה אם היינו אומרים לו שימכור לאשתו היה צד לומר שזה חיזוק להסברתנו לו שהיא גויה ואינה יכולה להיות אשתו. מ"מ כך אמר הגראז"ו שליט"א.


ומה שכתבנו שעד זמן זה יש להוציא את כל החמץ מרשותו, הוא עפי"ד מרן (בסי' תל"ד ס"ג) ומ"ב (סקי"ב) ושעה"צ (שם), ומרן (סי' תמ"ג סעי' א' וב') ומ"ב (שם), ומרן (סי' תמ"ה ס"ג).


ומה שכתבנו שיש להוציא החמץ אף מחדר המדרגות, כ"כ בלוח דבר יום ביומו. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. ובתשובה לשאלתי אמר, שאם ישנם בחדר המדרגות שכנים שאינם שומרי תורה ומצוות, יש לבקש מהם שלא להכניס חמץ בפסח לחדר המדרגות, כיון שזו גם רשותנו. ואם יכניסו חמץ, אין טעם לבדיקה בליל י"ד. עכת"ד. ושאר פרטי דינים בענין זה ראה בשו"ע (סי' תמ"ג), ובנו"כ.


כתבו הפוס', שלפני זמן ביעור חמץ יש לנער את הבגדים שלבש כשאכל לאחרונה [קונטרס דיני ע"פ שחל בשבת, לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ג). לוח דבר יום ביומו. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל, שרצוי להחליף חולצה. ועיי"ש (סעי' כ'). וראה בבא"ח (פר' "צו" דיני ע"פ שחב"ש סעי' ד'), שכתב שאכן יש להחליף החולצה שאכל בה בסעודת ליל שבת ויומו, שמא נדבקו בה פירורי חמץ].


ועוד כתבו, שיש לטאטא את הבית לפני זמן ביעור חמץ [מ"ב (סי' תמ"ד סקט"ו), וכה"ח (ס"ק ל"ב ומ"ב)]. אך היום כולם ממילא שוטפים את הרצפה, ומה שהם כתבו הוא בעיקר לדיני ע"פ שחב"ש שאז יש לטאטא מן הפירורים של סעודת הלילה והיום.


ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ו) כתב גבי ע"פ שחל בשבת, שלפני זמן איסור ההנאה מהחמץ יזרוק לפח האשפה את פירורי הלחם שנשארו. והוסיף, שאם נשארו חתיכות שלימות מהלחם יפוררן שלא יהא בכל אחת מהן כזית שלם. ע"כ. ומ"מ יזרקם דרך כבוד (ראה שו"ע סי' ק"פ ס"ג, ובמ"ב סי' קע"א סק"ט).


ובלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז) כתב להזהר בע"פ שלא לזרוק החמץ לפח האשפה שלו או שאינו שלו אך עומד ברשותו, כיון שעובר עי"כ ב"בל יראה" ו"בל ימצא". וסיים, שמי שיש לו חמץ בעגלת האשפה השייכת לו ינקהו, או יפגמהו ע"י נפט וכדומה. ונראה שמעיקר הדין יש לעשות כן רק אם יש שם חתיכת חמץ בשיעור כזית, וכדלעיל. וראה עוד במ"ב (סי' תמ"ב סקל"ג). ואכמ"ל.


ובקונטרס הל' ע"פ שחב"ש כתב הגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ז), שטוב שהאדם יאמר, שאין הוא רוצה שפח האשפה שלו או המשותף גם לו, יזכה בחמץ שמכניסים בתוכו. ונראה שכוונתו שלאחר שניקהו בע"פ, לא יזכה בחמץ שישימו שם בפסח. וראה ע"כ בבא"ח (שם ס"ג).


והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאין נוהגים לשים בפח האשפה שבתוך הבית אפי' פירורי חמץ הקטנים מכזית, אם הם נשארים שם עד לאחר זמן ביעור החמץ. ואע"פ שהוא מבטל את החמץ, וכבר יצא מאיסור דאו', וגם החתיכות חמץ קטנות מכזית, ולא גזרו ע"כ, מ"מ אין נוהגים להשאירם בפח אשפה שבבית. ולענין פח אשפה שבחוץ, שם אכן שמים חתיכות חמץ הקטנות מכזית, אף שישארו שם לאחר סוף זמן הביעור, ואין חוששים שמא יבוא אדם ויקח ויאכלם. אך מ"מ אין לזורקם לרחוב סתם כך, שלא לתוך פח אשפה, מחשש שמא יקחו אותם ויאכלום. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהוא מסתפק לגבי מה שכתבו הפוס' לזרוק את החמץ לרחוב. ולכאו' ד"ז שייך בחו"ל, כיון שהרחוב אינו שלנו. אך כאן בא"י שהרחוב הינו של עם ישראל מנין שמותר לעשות כן, ה"ז ממש "בכל גבולך". שהרי כל עם ישראל הינו שותף לכך (והעיר שיתכן שהוא עצמו אינו שותף, כיון שהינו לוי. והיינו שאין להם חלק ונחלה בישראל). לכן יש מקום לדון אם מועילה פה עיצה זו של זריקת החמץ לרחוב, וזאת אפי' באופן שלא יבוא יהודי ויקחנו מהרחוב ויאכלנו בפסח. ולגבי זריקת החמץ לפח האשפה שברחוב, יתכן שזה בלבד אינו מספיק, אך מ"מ זה מוכיח שהביטול הינו בלב שלם. ועכ"פ זה צריך להועיל אם שופכים עליו נפט, אקונומיקה וכדו'. ולכן אם נשארו חתיכות חמץ שכ"א גדולה מכזית ורוצה לזורקן לפח האשפה המרכזי שברחוב, בעצם מדאו' היה מספיק ביטול. אלא שחז"ל חששו שמא אינו מבטל בלב שלם. ואם זורק החמץ לפח האשפה מסתמא שביטל בלב שלם ולא חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה, כיון שגלי דעתיה שלא חס עליה. ומ"מ לא רצה לפסוק כן הלכה למעשה, אלא רק אמר שהבד"ץ אומרים שיש לשפוך על החמץ נפט. והוסיף, שניתן לשפוך אמה או חומר מפגל אחר ואין בזה בעיה מדין קנית רשות האדם (פח האשפה) את החמץ, משום שהוא מגלה דעתו שאינו רוצה לקנות זאת, וחצרו של אדם אינה קונה לו בעל כרחו, ובביטול בעלמא סגי. ואפי' לאותם הסוברים שלדעת הרמב"ם אין מועיל ביטול לחמץ דאו', מהטעם שכיון שאינו זורקו זו סתירה לביטול. מ"מ בני"ד כיון שהוא כן זורקו למקום מאוס, הוי חיזוק לביטול. עכת"ד.


[20]כ. הא דיש לסיים ביעור החמץ וביטולו עד סוף שעה חמישית, כ"כ מרן והרמ"א (בסי' תל"ד ס"ב), המ"א (שם), מ"ב (סקי"ב), כה"ח (ס"ק ל"ח-מ') וש"א. וכ"כ מרן (בסי' תמ"ד סעי' ח'). וכתבו שאחר זמן ההנאה לא מועיל הביטול. עיי"ש.


מצה כפולה, אע"ג דבע"פ לא אסרינן כל המצה אלא אותו מקום שנכפל, מ"מ אסור בהנאה ובעי שריפה [ב"ח בשם מהרש"ל. כה"ח (סי' תמ"ג סקי"ח)].


ומה שכתבנו שיש לבער את החמץ שנשאר, היינו שיכול קודם לכן גם למוכרו או ליתנו לגוי, ואפי' בכמות שלא יגמור לאוכלו עד הפסח, וכן ליתן לבהמה, חיה, ועוף לאוכלו, וישגיח עליהם שלא יצניעו ממנו, כמבואר כ"ז במרן (סי' תמ"ג סעי' א' וב'). ובענין הפקר כל החמץ קודם הפסח, יש מי שהתיר להפקירו (מבלי לבערו), ולחזור ולזכות בו אחר הפסח. וכתב הרדב"ז שאין לסמוך ע"כ, שאין נראה דרך להפקר זה, ועוד שאין מפקירין לגמרי וכ"ש ששום א' מהפוסקים שאנו רגילים לסמוך עליהם לא כתב היתר זה. והב"ד כה"ח (סי' תל"ד סקכ"ה). וראה עוד ע"כ בחזו"א (ח"ב עמ' מ"ה-נ"ב). ואכמ"ל.


ובענין אי שרי לקיים חמץ שנפסל מאכילת כלב, כתב בשו"ע (סי' תמ"ב ס"ט), שחמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, וכו', מותר לקיימו בפסח. עכ"ל. ואם נפסל מאכילת כלב רק לאחר זמן איסורו, חייב לבערו (מ"ב סקל"ט וסק"מ). ואם נפסל מאכילת כלב קודם זמן האיסור, מותר לקיימו וכן מותר בהנאה, אך באכילה אסור (מ"ב סקמ"ג. עיי"ש). וראה עוד בספר הגע"כ (במבוא סק"ו ובפ"ג הערה כ"ה ופי"ג הערה קע"ח).


ומה שכתבנו שיש לבטל בלבו את החמץ, כך עולה מדברי השו"ע והרמ"א (סי' תל"ד ס"ב), המ"ב (סק"ט) וש"פ. וכן הדגיש לי הגר"א נבנצל שליט"א, שצריך גם להתכוון לבטלו, ולא די שיאמר את נוסח הביטול, אך בלבו יחשוב שאינו רוצה שאדם אחר יקח את חמצו. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיש להבין את הנוסח הביטול, כ"כ הרמ"א (בסי' תל"ד סעי' ב'). והטעם, שהביטול הריהו מתורת הפקר, ואם אינו מבין, מאי מהני [מ"ב (סק"ט). כה"ח (סקל"א). עיי"ש עוד טעם].


ואם אמר בלשון שאינו מבין. אם יודע הוא לפחות את ענין הביטול, שיודע שמפקיר חמצו, יצא בדיעבד. אבל אם אינו מבין כלל, וסובר שאומר איזו תחינה או בקשה, אפי' בדיעבד לא יצא. ולכן יש לפרש זאת למי שאומרו [מ"ב (שם). כה"ח (סקל"ג)]. וראה עוד בענין זה במ"ב (שם ובסק"י). וכה"ח (ס"ק ל"ב-ל"ו).


[21]כא. כתב מרן (בסי' תמ"ה סעי' א') כמה אופנים לביעור: א. לשורפו לגמרי עד שיהפך לפחמים [עפ"י הגר"ז. מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ג)]. ב. ניתן לפוררו לפרורים קטנים מאד, באופן שאי אפשר עוד ליהנות מהם, ולפזרם ברוח [עפ"י מ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ד) וש"א]. ג. ניתן לפוררו ולזורקו לים או לנהר [עפ"י מ"ב (ס"ק ג' וה'), כה"ח (סק"ה) וש"פ]. וישנה עוד אפשרות שכתבו האחרו': לזורקו לבית הכסא אפ' שאינו מפורר [עפ"י מ"ב (סק"ה) וכה"ח (סק"ז). וכ"כ המ"ב (בסי' תמ"ד סקכ"א)].


והטעם לכל אופנים אלה, משום דכתיב "תשביתו שאור מבתיכם", ואמרו בגמ': בכל דבר שאתה יכול להשביתו (מ"ב סק"ג).


ומה שכתבנו שנהגו לבערו ע"י שריפה, כ"כ הרמ"א (בסי' תמ"ה ס"א). והטעם, דחוששין לדעת הפוס' שפסקו כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומנהג זה אינו דוקא גבי ע"פ, אלא כ"ש אם מצא חמץ לאחר שעה ששית או בפסח גופא, דנהגו לשורפו דוקא, חוץ מיו"ט בעצמו שכופה עליו כלי ומכסהו, ושורפו רק בחוה"מ (מ"ב סי' תמ"ה סק"ו).


י"א שבזמן ביעור החמץ אין לשפוך נפט על החמץ אלא מסביבו, כדי שלא יפסל החמץ מאכילת כלב קודם שישרפנו, דאז לא מקיים מצות שריפת החמץ (לוח דבר יום ביומו). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמעיקר הדין אכן מותר לשפוך נפט על החמץ, אך טוב יותר לא לשפוך זאת, כדי שהביעור יהיה ע"י שריפה. ויש לשרוף זאת לגמרי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהאשכנזים מקפידים לשרוף לפחות כזית, מלבד מה שמבערים הם את שאר החמץ בדרכים אחרות. כגון בפיגול. והטעם ששורפים, כדי לצאת ידי שיטת הסוברים דבעי שריפה (והיינו רבי יהודה, במשנה פסחים דף כ"א - מ.ה.) ומשהערתי שכ"כ הרמ"א, שהמנהג לשרוף החמץ, אך לא כתב כזית, אמר לי הגר"א נבנצל שמ"מ די בכזית דעי"כ מקיים מצוות שריפה. ועוד אמר אגב זאת, בשם ד"ר יוסף פבר נר"ו, שיש להזהר ולא לשרוף דברים העלולים להתפוצץ כגון בקבוקי שמן וכדו'. עכת"ד. ונראה, שאף אם רק שפך נפט על כל החמץ ופגמו, מה שבירך בלילה "על ביעור חמץ" אינו ברכה לבטלה, דסוף סוף איבדו. וראה שד"ח (ח"ג מע' כ' כלל קמ"ב) אי כל העומד להשרף כשרוף דמי.


ומה שכתבנו שישרוף החמץ עד שיהפך לפחם, כ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' תמ"ה סעי' ד'), המ"ב (באותו סי' סק"א) כה"ח (סק"ג) וש"פ. והוסיף בשו"ע הגר"ז, שאם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור. ע"כ. והיינו שאם נפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור די בכך. ואם עבר זמן הביעור, בעי לשורפו עד שנעשה פחם. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. ואף שהמ"ב (שם) לא כתב חילוק זה, מ"מ פשוט שזו כוונתו, וכמש"כ השו"ע (בסי' תמ"ב סעי' ט'), והמ"ב (באותו סימן סקל"ט), עיי"ש.


ועוד מהלכות בדיקת וביעור חמץ ראה בשו"ע הל' פסח, ובעיקר בסי' תמ"ה, ובנו"כ.


[22]כב. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"א סעי' ב'), עפ"י המשנה בפסחים (דף צ"ט ע"ב). והטעם דשרי לאכול אז מצה עשירה, משום שאין יוצאין בה י"ח בליל ט"ו, וכמש"כ בשו"ע (בסי' תס"ב), דקרא כתיב לחם עוני, וזו היא מצה עשירה [תוס' פסחים (דף ל"ה ע"ב וצ"ט ע"ב), סמ"ג, סמ"ק, מ"ב (סי' תע"א סק"י). חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה) וש"פ].


ומה שכתבנו שכ"ה מתחילת שעה עשירית, אמנם מרן כתב (בסעי' א') בסתמא שאסור לאכול מצה עשירה משעה עשירית, אך (בסעי' ב') כתב שקודם שעה עשירית מותר, ומזה עולה דהיינו מתחילתה. וכ"כ העו"ש, המ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ג) וש"א.


ומה שכתבנו שהוא בשעות זמניות, כ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש בפסחים (דף צ"ט ע"ב), המ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ג) ועוד פוס'. וראה לעיל (בהערות י"ז וי"ט). ועיי"ש שמחשבים את היום מעה"ש עד צה"כ. וכ"כ בני"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה), דהוא ג' שעות זמניות קודם צה"כ. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבני"ד מחשבים בשעות זמניות. עכת"ד. ומ"מ נראה בס"ד דאם היינו הולכים לפי זמן המ"א ומחשבים היום מעה"ש עד צה"כ דר"ת ה"ז קולא. אך לשיטת הגר"מ אליהו זצ"ל דמחשבין צה"כ כרבע שעה אחר השקיעה, ה"ז חומרא בני"ד טפי משיטת הגר"א, משום ששעה עשירית תהיה מוקדמת יותר. וראה לקמן (פרק ז' הערה ס"ה).


ומה שכתבנו שהוא מעט לאחר השעה שתים וחצי בצהרים, כ"כ ביחו"ד (ח"א עמ' ר"פ). ובקונטרס דיני ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ט) כתב שהוא לפני השעה שלוש.


לדעת הר"ן דין איסור אכילת מצה עשירה בע"פ הינו מזמן מנחה גדולה, והיינו משש ולמעלה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל. וכ"כ הרמ"א (בדיני ערב סוכות, סי' תרל"ט ס"ג). אך מ"מ מרן כאן פסק דהו"ד משעה עשרית, וכן דחו את דברי הר"ן גם הפר"ח והגר"א בהל' סוכה [ראה מ"ב (סי' תרל"ט סקכ"ז). ושעה"צ (סי' תע"א סק"א)]. והטעם שהרמ"א לא חלק ע"ד כאן בדיני פסח, ראה בכה"ח (סי' תע"א סק"ה).


ולגבי מהי מצה עשירה. י"א שאפי' שלש אותה במים, כיון שעירב בה קצת מי פירות שניכר טעמם, הרי שאין יוצאים בה י"ח מצה בלילה ושרי לאוכלה בע"פ [ראה תוס' פסחים (דף צ"ט ע"ב ד"ה "לא יאכל") מש"כ בשם ר"ת. וכ"פ המ"א, הח"י, הפר"ח ועוד אחרו']. אומנם יש להעיר שאם לש את הבצק עם מים ומי פירות, הרי שזה ממהר להחמיץ וכמש"כ מרן (בסי' תס"ב ס"ב). וכדלקמן. וי"א דמותר לאכול בע"פ דוקא מצה שנילושה במ"פ בלבד. אך אם נילושה גם עם מים יוצאים בה י"ח בלילה בשעה"ד, ולכן אסור לאוכלה בע"פ (ב"ח. המהר"ל בגבורות ה'). ויש מי שאומר, שכיון שבירו' מסיק שיוצאים בדיעבד במצה שנילושה במ"פ עם מים, נקטינן להחמיר בזה, ואסור לאוכלה בע"פ, אך גם בליל פסח לא יצא בה י"ח מצה (הג"ר יצחק טייב, בערך השלחן סי' תע"א סק"ב). הביאו דבריהם המ"ב בשעה"צ (סי' תע"א סקי"א. והוסיף שכדעה קמא כתבו עוד כמה ראשו'. עיי"ש), כה"ח (סקט"ז), והסה"ע (עמ' פ"ו סי"ג. ועיי"ש, ובעמ' ס"א סעי' כ', שלדעת החת"ס בזה"ז יוצאים י"ח בליל פסח אף במצה עשירה, דמצות לחם עוני נאמרה רק בזמן שמקריבים קה"פ).


והמ"ב (בסי' תע"א סק"י) כתב בדעת מרן כמ"א וסיעתו, דאפי' אם עירב הקמח עם מים, כיון שעירב גם מ"פ שנותנים בעיסה טעם ה"ז מותר לאוכלו בע"פ. וכה"ח (בסי' תס"ב סקי"ג) כתב שהלכה כמ"א לענין הא דאין יוצאין בה י"ח בליל פסח. אך בסי' תע"א (שם) נראה שדעתו כהג"ד יצחק טייב, שאע"פ דאינו יי"ח בזה, מ"מ יש להחמיר ולאוסרה באכילה בע"פ. וכיון שלמנהג האשכנזים ממילא אין לאכול מצה עשירה בערב פסח, הרי שכתבנו בהלכות את הדין כמשמעות דברי כה"ח, ולהחמיר. וכ"נ מדברי הגר"ע יוסף בחזו"ע (עמ' צ"ד).


ואמנם נראה לכאו', שכ"ז אמור דוקא קודם איסור אכילת חמץ, אך לאחר זמן איסור אכילת חמץ מותר לאכול מצה עשירה רק אם נילושה במ"פ בלא מים כלל. דאל"כ חיישינן שהחמיצה (ר' שו"ע סי' תס"ב ס"ב, ובנו"כ שם. ועיי"ש אם כבר עבר ועשה כן). וכן נראה מדברי המ"ב (סי' תמ"ד סק"ו), שכתב שבע"פ שחל בשבת שרי לאכול בסעודה שלישית מצה עשירה, והיינו שנילושה במ"פ לבד, והיינו כדברינו. והוא משום דקאי בזמן איסור אכילת חמץ. ומש"כ (בסי' תע"א סק"י) דשרי לאכול בע"פ מצה עשירה אף שעירב בה גם מים, נראה דהו"ד קודם זמן איסור אכילת חמץ (אך ק"ק ע"כ, שהרי מרן שם דיבר עד שעה עשירית). ומ"מ אין נ"מ למעשה, מכיון שכבר כתבנו שאף מתחילת היום להלכה שרי רק במצה עשירה שלא נילושה כלל במים, אלא רק במ"פ. וראה עוד בשו"ע (סי' תס"ב סעי' ב'). ואכמ"ל.


ומה שכתבנו שיקח רק קמח הכשר לפסח, כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ד). והיינו שלא יהיה לתות במים והחמיץ. ראה שו"ע (סי' תנ"ג ס"ד) ונו"כ (שם), ולקמן (בפרק ז' הערה ע"ו)]. ומ"מ גם קמח זה עלול להחמיץ. וההבדל בינו לבין קמח מצה, שקמח מצה עשוי ממצות שנטחנו, ולכן אינו יכול עוד להחמיץ. משא"כ בקמח כשר לפסח דאינו אלא קמח שלא החמיץ עד אז, אך עלול הוא להחמיץ אם ילושו אותו במים.


ובענין מהם מ"פ. כתב הרמב"ם (פ"ה מחו"מ ה"ב, ופ"ו ה"ה) שהם למשל יין, חלב, דבש ושמן זית, מי תפוחים, מי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקים. וכ"כ השו"ע (סי' תס"ב סעי' ד') המ"ב (סי' תס"ב סק"א), כה"ח (סי' תמ"ד סק"י) חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ד) וש"פ. וראה כה"ח (סי' תס"ב סקל"ח).


ומה שכתבנו שכ"ה אם טעם מי הפירות מורגש במצה, כ"כ בני"ד המ"ב (סי' תע"א סק"י) בשם הח"י, החמ"מ ועוד אחרו'. וראה חזו"א (או"ח סי' קכ"ב סקי"א), ושש"כ (פנ"ו הערה ס').


ומה שכתבנו דה"ה דשרי לאכול תבשילים העשויים מקמח מחמשת מיני דגן שנילוש במ"פ, הוא עפ"י המבואר לקמן (בהערה כ"ד) עפ"י המ"ב (סי' תע"א סק"ג), שעה"צ (סק"ד) וכה"ח (סק"ח). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהיתר מצה עשירה בע"פ כולל כל מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שנילוש במ"פ. עכת"ד. ונראה דבזה א"צ שיהיה טעם מי הפירות מורגש, דממילא אין יוצאים בכך י"ח מצת מצוה.


ולגבי מנהג האשכנזים ראה בהערה הבאה.


עיסה שנילושה במ"פ ברכתה ונט"י עליה, ר' במנח"ש (ח"א עמ' ש"ע).


[23]כג. ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים יש מחמירים שלא לאכול כלל בפסח מצה עשירה, זאת משום שיש מחלוקת ראשו' באשר לעצם היתר אכילת מצה עשירה בפסח. ולכן חוששים לכתחי' לסברת הפוס' דאף מי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצין וממהרין. וגם חוששים שמא נתערב בהם מעט מים, שאז לכו"ע מחמיץ [דרשות מהרי"ל. הגר"א. מ"ב (סי' תס"ב סקט"ו). כה"ח (סק"מ) וש"א. וראה עוד כה"ח (סקי"ד)]. וכן משום דלא ליתי לאחלופי וליכול מיניה גם בלילה הראשון במצה של מצוה [לבוש. כה"ח (שם)]. ומחלוקת ראשו' זו, האם מ"פ לבד מחמיצים, כתבה מרן בב"י (סי' תס"ב). וראה ע"כ גם בכה"ח (סק"א) שהביא גם דברי האחרו' בזה. ולכן פסק הרמ"א (בסי' תס"ב סעי' ד'), שבמדינות אלו (מדינות אשכנז), אין נוהגין ללוש במ"פ. ואפי' לקטוף המצות (היינו למשוח את פני המצות במ"פ, שהוא דבר מועט. מ"ב סקט"ז) אין נוהגין, רק לאחר אפייתן בעודן חמין. ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה. עכ"ל. וכתבו האחרו', שלפי המנהג, אפי' כבר לשה ואפאה מיד אין לאוכלה בפסח, אלא ישהנו עד לאחר פסח [גר"ז. ח"א. מ"ב (שם סקי"ז). כה"ח (סקמ"ג)]. ואף לחולה וזקן יאפום מיד לחוש לדעת הסוברים שאף מ"פ מחמיצין. ודוקא במי פירות לחודייהו. אבל במי פירות עם מים אין ללוש לכתחי' אפי' בשעה"ד [מ"ב (סקי"ט). כה"ח (ס"ק מ"ז ומ"ח)]. ועיי"ש בשעה"צ (סימן תס"ב סקכ"ו) האם גם קיטוף במ"פ עם מים שהוא דבר מועט דינו כלישה במ"פ עם מים].


ואמנם כ"ז קאי גבי פסח עצמו. ולגבי ע"פ, כתב הרמ"א (בסי' תמ"ד ס"א) שאין לאכול מצה עשירה אף אז, ולכן אין לאכול בסעודה שלישית בע"פ שחב"ש אלא פירות או בשר ודגים, אך לא מצה עשירה. ואילו מדבריו בסי' תע"א (ססע"י ב') עולה שמותר לאכול מצה עשירה בע"פ. וכבר עמדו האחרו' על סתירה זו [ראה שו"ת שו"מ (מהדו"ק ח"א סי' קע"ה), ושו"ת חלקת יואב (או"ח סי' ט"ז בסוף ההערה שבשולי הדף). הב"ד שש"כ (ח"ב פנ"ו הערה מ"ט)]. וגם הגאון הגדול הנוב"י בתשובותיו (מהדו"ק סי' כ"א) עמד ע"כ, וכתב שאלמלא שכבר הורה ראש המורים שהוא הרמ"א לאסור אפי' בע"פ, היה הוא מתיר מצה עשירה כל היום בע"פ, ועכ"פ הוא מורה שעד חצות היום מותר אפי' לרמ"א לאכול מצה עשירה. ובסו"ד הוסיף, שבודאי עד חצות מותר, והמורה להתיר כל היום לא הפסיד, באם הוא לצורך קצת, אפי' אינו צורך חולה וזקן. ע"כ. ולפי"ז דברי הרמ"א (בסי' תמ"ד) קאי דוקא אזמן סעודה ג' דהוא אחר חצות, ומש"כ להתיר (בסי' תע"א) הו"ד קודם חצות.


והח"י, אף שלא כתב בהדיא גבי סתירה זו בדברי הרמ"א, מ"מ כתב (בסי' תמ"ד סק"א) דאפשר שכונת הרמ"א שכתב להחמיר בזה בע"פ, דהוא משום דלא אטרחוהו ללוש מצה עשירה לסעודה שלישית זו, אך אם יש לו מצה עשירה מותר לאוכלה בסעודה ג' בע"פ, ואין בזה משום מבטל מנהג. אלא שהוסיף בסו"ד, שהמהרי"ל ובהגהות הסמ"ק כתבו שאין לאכול מצה עשירה בע"פ, דחיישינן שמא נתערב בו מעט מים והחמיץ. ואף שיש תקנה בשימור, מ"מ חיישינן דלא לעבוד שימור כיון דהוא מ"פ ולא אסיק אדעתיה למיחש שנתערב בו מעט מים. ואחר זה נמשך הרמ"א. עכת"ד. ומשמע מדבריו שדברי הרמ"א במקומם עומדים לאסור [ושלא כמש"כ בדבריו שש"כ (שם), והסה"ע (פ"ח סי"ג)]. ובפרט לפי מש"כ בתחילת דבריו להסביר את דברי הרמ"א להקל, רק בלשון "אפשר". וכן שסיים את דבריו בצד האיסור. וראה עוד מש"כ הח"י (בסי' תע"א סק"י).


ומרן הח"ח כתב גבי ני"ד בשעה"צ (בסי' תמ"ג סק"ט הראשון) להתיר לאכול מצה עשירה בע"פ אף בצהרים (ולא פירט אי דוקא קודם חצות, כנוב"י, או אף לאחר מכן. ומשמע מפשטות לשונו דכל היום שרי). אך (בסי' תע"א סק"י) כתב במ"ב שהמנהג שלא לאכול מצה עשירה בע"פ אף לצורך סעודה ג'. והניף ידו שנית בשעה"צ (באותו סימן סקכ"ו), שהמנהג שלא לאכול מצה עשירה כלל בע"פ (וכבר עמד ע"כ בשש"כ שם, וכדלקמן). ובערוה"ש (סי' תמ"ד ס"ה) כתב ע"ד הרמ"א (בסי' תמ"ד), שנראה שאין הכוונה שאסור לאכול מצה עשירה בע"פ, דאין שום טעם בזה. אלא הכוונה שהמנהג שאין אוכלים זאת משום שממילא אין מכינים זאת לפסח, ורק עבור ע"פ אין דרך בני אדם לטרוח על מאכל קטן כזה (והוא כעין דברי הח"י בתחילת דבריו).


ובשש"כ (פנ"ו שם) כתב לחלק, שדוקא קמח (כשר לפסח) שנילוש במ"פ אסור בע"פ, דחוששין לחימוץ הן משום שממהר להחמיץ, או שמא נתערב בהם מים. ומה שהתיר הרמ"א (בסי' תע"א) הוא במצה כשרה שנתפוררה ולשו אותה בהרבה מ"פ. אך אם לא נתערבו בה הרבה מ"פ אסור לאוכלה בע"פ, דלא נתבטל ממנה שם מצה (עפי"ד שם בהערה ס'). עכת"ד. ואמנם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמעיקר הדין אין להמנע מאכילת מצה עשירה בע"פ אלא רק מהשעה העשירית. ואף משהערתי שלדעת הנוב"י יש להמנע מכך כבר מחצות, אמר שאין הדין כן. עכת"ד. וראה עוד לקמן (בהערה נ"ג בפרקנו).


ולאור האמור נראה בס"ד שאין המנהג ברור אצל האשכנזים בענין זה, שיש אומרים בכה וי"א בכה, אף שמעיקר הדין יתכן שכו"ע מודים דשרי. ולכן כתבנו שיש מהם המחמירים בזה מצד המנהג, ואין הכרע בזה [ושלא כמש"כ ידידי הרב בעל הסה"ע (בפרק ח' סעי' י"ג), שהאוסרים אכילת מצה עשירה בפסח, אוסרים זאת גם בע"פ]. ואמנם כל זה אמור מדין אכילת מצה עשירה בע"פ. אך מצד זה אין חשש לאכול מקמח מצה טחונה, שהריהי לא יכולה עוד להחמיץ. אך מדין אכילת מצה שיוצאים בה י"ח בליל ט"ו, נחלקו הפוס' אף לגבי מאכל העשוי ממצה כשרה טחונה, אם מותר לאוכלה ביום י"ד, וכנ"ל (בסעי' ה'. וראה גם בסעיף ד'). ולכן כתבנו שיש מהאשכנזים המחמירים אף בזה.


ומה שכתבנו שרק האשכנזים נהגו איסור במצה עשירה בע"פ, אך הספרדים נוהגים להתיר זאת, כך עולה מדברי מרן (בסי' תמ"ד סעי' א', ברס"י תס"ב, וסי' תע"א סעי' ב'). וכ"כ כה"ח (בסי' תמ"ד סקט"ו ובסי' תס"ב סקמ"א), שבספרד נוהגים לאכול מצה עשירה אפי' בפסח עצמו [ועיי"ש שכתב שגם בספרד יש נוהגין להחמיר, ואפשר שהוא מהחששות הנזכרים שם (בסי' תס"ב). וראה עוד מש"כ (בסי' תע"א סקכ"ג) בשם הרח"ף במל"ח, שמי שנוהג להחמיר, לא יאכל אפי' מצה עשירה בע"פ מזמן איסור חמץ. ומ"מ כ"ז מצד חומרא]. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ג-צ"ה, עיי"ש בהערה כ"ד), וביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ט'. ועיי"ש בסוף הערה ט'), שהמנהג היום פשוט אצל הספרדים להקל בזה. וראה לקמן (בפרק ד' סעיף מ'), שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש לפקפק בכשרותן לפסח של העוגיות הנמכרות היום כמצה עשירה הכשרה לפסח. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שהרב כנה"ג כתב להחמיר גם לספרדים באכילת כל מצה עשירה בפסח, מליל הסדר ואילך. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף שמדינא מותר הדבר, מ"מ נוהגים להחמיר בזה. וכן יש להורות ברבים. עכת"ד.


ומה שכתבנו שאף לאותם האשכנזים המחמירים בזה, אין האיסור נוהג אלא בקמח שעלול להחמיץ, אך שרי בקמח של מצה טחונה, הוא כיון שלא שייכים שני טעמי האיסור שכתב המ"ב (בסי' תס"ב, שמא הלכה כמ"ד שגם מ"פ מחמיצין. ושמא נתערבו בהם מעט מים), וכדמוכח במ"ב (סי' תמ"ד סק"ח) ושעה"צ שם (סק"א), וכ"פ בשש"כ (פנ"ו הערה נ"ט). ולכן אין מצד החימוץ נ"מ בין ספרדים לאשכנזים, אלא הכל כמבואר לעיל (בסעיפים ד'-ח'). ובענין המחמירים בשרויה בע"פ, ראה לעיל (בסוף הערה ז' בפרקנו).


והנ"מ בין קמח כשר לפסח לבין קמח מצה כשר לפסח ראה בהערה הקודמת.


[24]כד. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"א סעי' א') עפ"י המשנה בפסחים (דף צ"ט ע"ב), והגמ' שם (דף ק"ז ע"ב) ואמנם מרן כתב שאסור אז לאכול "פת", אך פירשוהו האחרו' שהכוונה למצה עשירה. שהרי חמץ אסור משעה רביעית, ומצה הכשרה ללילה אסורה כל היום [מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"א), עפ"י מרן (בסעי' ב')].


הרשב"ץ ביבין שמועה כתב, שאף כל היום לא ימלא כריסו ממצה עשירה (הב"ד חזו"ע ח"ב עמ' צ"ה). וראה לעיל (בהערה כ"ב), שיש מחמירים ואוסרים אכילת מצה עשירה כבר מחצות היום.


והטעם שכתבנו, כ"כ מרן (שם). והוא עפי"ד רש"י ורשב"ם (במשנה שם), שכתבו שהוא הידור מצוה. וי"א שהטעם כדי שלא יאכל בלילה המצה אכילה גסה, שאינה בכלל אכילה ואין יוצאים בה י"ח (ר"ן. וכן מבואר בגמ' פסחים דף ק"ז ע"ב. וראה רשב"ם שם). וי"א הטעם כדי שיאכל בלילה הרבה מצות, שיש מצוה להרבות באכילת מצות גם אחר שאכל את מצות החיוב (אב"נ עפ"י המהר"ל). והביא דבריהם הסה"ע (עמ' פ"ח).


אופן חישוב שעה עשירית ראה לעיל (בהערה כ"ב).


ומה שכתבנו שכ"ה בכל מאכל העשוי מחמשת מיני דגן. אמנם הרא"ש התיר לאכול אף לאחר שעה עשירית תבשילים העשויים מחמשת מיני דגן שבושלו עם מ"פ. אך מדברי הרי"ף והרשב"ם עולה לאסור זאת לאחר שעה עשירית, וכ"מ מהרמב"ם. והב"ד הטור (בסי' תע"א) והב"י. וטעם האוסרים, דכיון שה' מינים אלה משביעים, כיצד יאכל לתיאבון המצה בלילה. וכ"כ לאיסור גם הב"ח, העו"ש ועוד אחרו'. ואמנם הח"י כתב להתיר אף לאחר שעה עשירית, וכ"כ הגר"ז דמותר לאכול תבשיל העשוי מה' מינים שנתבשלו במ"פ לנוהגים היתר במ"פ. אך המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ח) נטו קו לאסור (ובשעה"צ תמה על הח"י שכתב שדעת רוה"פ להתיר).


ומה שכתבנו שאין להתיר אפי' בשיעור מועט, כ"כ המש"ז, פת"ת וכה"ח (סק"ב). וכ"מ מסתימת המ"ב (שם). וראה לקמן (בסוף סעיף זה) שיש מהספרדים המקילים בשיעור מועט אף לאחר שעה עשירית.


ומה שכתבנו שיש מהספרדים המתירים בשעה"צ לאכול מצה עשירה אף לאחר שעה עשירית, כ"כ לגבי שיעור כביצה בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה בהערה כ"ח, וכתב שהוא במקום צורך גדול), וביחו"ד (ח"א עמ' ר"פ-רפ"א בהערה, גבי מי שלא הספיק לאכול סעודה ג' קודם לכן). עיי"ש טעמו. וראה בכה"ח (סי' תע"א ס"ק ח' ול"ה שכתב להקל בזה בשם כמה פוס'. וראה גם כה"ח סי' תמ"ד סקי"ז מש"כ בשם הפר"ח). וכן מצאתי כתוב בקונטרס הל' ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל (בסעיף כ"ט). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלדעתו שרי רק מצה טחונה או מצה עשירה. אך אין להתיר אז אכילת מצה שלימה מבושלת או מטוגנת. ומותר לאכול מצה מפוררת עד שיעור כזית. ואם הפירורים נדבקים זל"ז ע"י סוכר, ביצה וכדו', וניכרת בפירורים צורת מצה, ה"ז חוזר לקדמותו ונחשב הכל ככזית מצה ואסור. ויש לזכור שלדעת הרמ"א אפי' שלשו קמח טחון (ר"ל ולא פירורי מצה), ג"ז אסור. ואמנם הספרדים מקילים בזה, אך מ"מ אין להקל יותר ממה שאמרנו. וכ"ה ביום חול, נחשב הדבר שאוכל כזית אם הפירורים נדבקים ע"י ביצה וכדו'. ולכן גם בני"ד צריך שזה לא יראה כמצה. ואם הרוב הינו טחון, ויש קצת פירורים שניכר שהם של מצה, שרי. וכ"ז במצה טחונה. וכפי שאמרנו גם מצה עשירה שרי. ותחילה אמר דמותר לאכול כן עד שיעור כביצה (וכ"כ בקונטרס הנ"ל, שם). אך שאלתיו, מדוע א"כ מרן (ברס"י תע"א) לא חילק זאת וכתב שמה שאסור לאכול מצה עשירה לאחר שעה עשירית הו"ד ביותר מכביצה [וראה עוד בכה"ח (שם בסק"ב) שהב"ד המש"ז והפת"ת שאוסרים בהדיא אפי' פחות מכזית]. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמדברי רש"י בפסחים (דף ק"ז ע"ב ד"ה "אבל") ורשב"ם (ד"ה "תרגימא") עולה שאכן אסור לאכול פת משעה עשירית, מדפירשו שמטבל דוקא את המיני תרגימא, ולא מטבל פת במיני תרגימא. ומהרמב"ם (ספ"ו מחו"מ) אין הוכחה שזה אסור. מדכתב הרמב"ם שלא ימלא כריסו מפירות וירקות, משמע ביותר מכזית שרי. אך אפשר לדייק שמ"מ מצה עשירה שרי בפחות מכזית. והרי"ף כתב שם על הגמ' וז"ל: אמר רב אסי: אבל מטבל הוא במיני תרגימא. פירוש מטבל - מטפל. כלומר מעביר פתו במיני תרגימא, כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן. עכ"ל. מדברים אלה עולה דשרי לאכול פת אף אחר שעה עשירית. ובא לאפוקי משיטת רש"י ורשב"ם. ומ"מ לא ימלא כריסו מהפת, והיינו מהמצה העשירה הכשרה לפסח, אך רשאי לאכול ממנה עד כזית. ושאלתיו, האין להתיר בני"ד עד כביצה. וענה לי שמותר רק עד כזית [וזה לא כגר"ע יוסף זצ"ל. וראה בקונטרס הל' ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ט) דמשמע קצת שמתיר עד כביצה]. וכן מותר לאכול קציצת בשר שבתוכה יש גם קמח. ולאחר דבריו עיין הגר"מ אליהו זצ"ל בשעה"צ (סי' תע"א סק"ד), שכתב שם שהדעה שסוברת שאין לאכול אחר שעה עשירית שום מידי דמידגן היא דוקא דעת הרי"ף הנ"ל. והעיר שם המ"ב שעל מש"כ הרי"ף "מעביר פתו" כבר התייחס לכך במאמ"ר. והיינו שהבנת המאמ"ר והמ"ב שאף לדעת הרי"ף אין לאכול כלל מידי דמידגן. מ"מ אמר הגר"מ אליהו זצ"ל בסוף דבריו שלדינא שרי לאכול מצה עשירה וכדו' עד כזית גם לאחר שעה עשירית. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה ס"ה).


דין סעודת ברית מילה ופדיון הבן בע"פ, וזמנה, ראה בכה"ח (סי' תע"א סק"ו).


[25]כה. מה שכתבנו גבי פירות וירקות, כ"כ מרן (בסי' תע"א סעי' א'). ואמנם הרמ"א (שם בסעי' ב') כתב שיש מחמירין שלא לאכול בע"פ פירות, כדי לאכול החרוסת לתיאבון, וראה בקיצוש"ע (סי' קי"ג ס"ה) שהתיר אכילת פירות בע"פ רק לעת הצורך. אך באמת שהרמ"א (שם) כתב בסו"ד שאין לחוש למנהג שהזכיר. וכ"כ האחרו', ונתנו טעם שהרי אין מצוה באכילת החרוסת בלילה אלא היא באה לבטל הארס. ועוד, שהרי אין לאכול ממנה בלילה הרבה, אלא צריכין לצפותה מעל המרור שלא תבטל טעמו [לבוש. גר"ז. כה"ח (סק"ל). וראה עוד טעמים בהסה"ע (עמ' צ')]. וכ"כ לעיל בשם הילקו"י, שאף הספרדים אינם נוהגים להמנע בע"פ מאכילת החרוסת. וכן נראה עיקר לדינא, וכמש"כ מרן, הרמ"א ורוב ככל האחרו'.


אף שהמ"א כתב עפי"ד התוס', דירק מבושל משביע אפי' במעט, מ"מ הח"י, המ"ב (סק"ד), כה"ח (סק"ט) וש"א כתבו להקל בזה בין בחי ובין במבושל. והוסיף בשעה"צ (סק"ה) שכן המנהג לאכול בע"פ תפו"א (מבושלים. ומשמע דס"ל למרן הח"ח, שתפו"א אינם קיטניות, ושלא כמו מי שכתב שגם הם בכלל קיטניות. או דס"ל לח"ח שמותר לאכול קיטניות בערב פסח).


ומה שכתבנו גבי בשר, דגים וביצים, כ"כ המ"א, המ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ז) וש"א.


ומה שכתבנו שלא ישבע ממאכלים אלה, ראה בשש"כ (פמ"ב הערה קי"ד) שכתב דהיינו שיאכל פחות מסעודה רגילה.


בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה) התיר לאכול לאחר שעה עשירית גם תבשיל ואורז, ובלבד שלא ימלא כריסו מהם (והיינו למנהג המתירים אכילת אורז בפסח).


בענין מנהג האשכנזים המחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, נחלקו האחרו' אי המנהג להחמיר גם בע"פ. שלדעת הא"א מותר הדבר, והח"י אוסר (שש"כ פנ"ו הערה נ"ד. וראה לעיל בפרקנו הערה ג'). והספרדים ברובם המכריע (מלבד יוצאי מרוקו) מקילים ומתירים אכילת קטניות בפסח, וכ"ש בע"פ [וכמש"כ הפר"ח, הגחיד"א, רפ"ע, חזו"ע (ח"ב עמ' נ"ד) וש"א]. וכתב כה"ח (סי' תע"א ססק"ח) דאפשר שבתבשיל של קטניות אפשר להקל לאוכלו (לספרדים) אף לאחר שעה עשירית, כיון שאינו משביע כשל ה' מינים.


[26]כו. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"א סעי' א'). וכתב שם גם הטעמים שכתבנו.


ובענין מה שכתבנו גבי שיעור מועט. אמנם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא כתבו ד"ז. והטור כתב להתיר שתיית יין בין מעט בין הרבה. אך האחרו' כתבו שהעיקר כמש"כ מרן בשו"ע [הב"ח, הח"י, הפר"ח ועוד. הב"ד כה"ח (סקי"א). וראה בב"י, בב"ח ובט"ז מש"כ ע"ד הטור. וראה עוד בבה"ל (רס"י תע"א), ובהסה"ע (עמ' צ"א סי"ג)].


ומה שכתבנו שהאיסור בשיעור שבין רוב רביעית לבין שיעור כפול מזה, כ"כ המ"ב (ס"ק ו' וז') וכה"ח (ס"ק י"ב וי"ד) בהבנת מרן, דמסתברא דבפחות מכוס או עכ"פ מרוב כוס לא סעיד, ושתי כוסות של רביעית או רובן יש לחשוב להרבה (עיי"ש בשעה"צ סק"ז). ואת שיעורי הרביעית כתבנו עפ"י שיטות הגרא"ח נאה והחזו"א, שלדעתם רביעית הוי שמונים וששה סמ"ק, או מאה וחמישים סמ"ק (או מעט פחות). ואף שהכא שיעור החזו"א יוצא לקולא בענין השיעור הקטן של רוב הג"דעית, שעד שבעים וששה סמ"ק שרי לשתות, והחזו"א כתב בקונטרס השיעורין (בסס"ק ט"ו. ראה ע"כ לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית) שמידותיו אינן אמורות להקל אלא להחמיר, מ"מ כתב כן דוקא לדברים דאו', והכא הוי קולא בדרבנן. והסכים עם זאת הגר"א נבנצל שליט"א, שניתן לכתוב פה גם שיעור רוב רביעית לחזו"א אף דהוי קולא, משום דהוי מדרבנן. ומ"מ הוסיף, שיש לכתוב הכא רק רוב מצומצם, וכפי שכתבנו, ואין לכתוב רוב חשוב, עכת"ד. והמ"ב, לאחר שכתב דברים אלה גבי שיעור רוב רביעית וכו', ציין (בשעה"צ) לדבריו בבה"ל. ושם, לאחר ששטח את שיטות הפוס' בהא, הב"ד הרי"ץ גיאת שהסיק שיש לנקוט בני"ד כ"א כדעתיה, בין בשתיה ובין בתענית. ולכן כתב שם הבה"ל בסו"ד שכן מסתברא, שהכל תלוי לפי טבע האדם מה שהוא מרגיש בנפשו, אם הדבר גורר לבו לתאוות המאכל או להיפך. עכת"ד. ולפי"ז לא שייך לתת שיעורים הן לאכילת ירקות וכדו' והן לשתיית יין. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאכן לדינא יש לפסוק שהכל לפי טבע האדם. עכת"ד. וראה בבה"ל שם במסקנתו, שנראה שדחה לגמרי את ענין השיעורים, בין להקל בין להחמיר, מדכתב "שתלוי הכל לפי טבע אותו האדם". ואמנם היה נראה לכאו' שלמנהג הספרדים יש ללכת רק לפי ענין השיעורים, וכמש"כ מרן בשו"ע ופירשוהו האחרו'. ואילו לאשכנזים תלוי הדבר בטבע האדם, הן לחומרא והן לקולא. אך כבר אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהשיעורים האמורים בשו"ע אמורים למנהג כולם. ואמנם גם מש"כ הבה"ל בשם הרי"ץ גיאת שהכל תלוי לפי טבע האדם, הוא ג"כ למנהג כולם, ולא רק לאשכנזים, שהרי נזכר ד"ז בגמ' גבי רב ששת. ואף הרי"ץ גיאת היה ספרדי. ומ"מ כל זה הוא רק לחומרא. ואין לומר דהוי גם לקולא, דא"כ כל אדם יאמר שמש"כ בשו"ע אינו משביע אותו ויתיר לעצמו לאכול יותר מכך. אלא הב"י כתב ההלכה בשו"ע, ולא פירט לגבי מקרים שאף זה משביע. ומי שיודע בעצמו שאף שיעורים אלה ישביעוהו, ימנע אף מאכילת ושתיית שיעורים אלה. עכת"ד. וכן כתבנו בהלכות.


ומה שכתבנו שמ"מ לא ישתה יין בשיעור רב מאוד, שלא ישתכר, כ"כ המ"ב (סק"ח), כה"ח (סקט"ו) ועוד אחרו'. והוסיפו שגם ישבע ויקלקל תאות המאכל בשל כך.


יש להעיר, שאמנם מפשט דברי מרן משמע שאיסור שתיית היין נוהג משעה עשירית. וכ"כ החוק יוסף (סק"א). אך המהרי"ל כתב דהוא כבר מחצות (הב"ד הסה"ע עמ' צ"א).


ולגבי שאר משקים. בשעה"צ (סק"ט) וכה"ח (סקי"ג) כתבו שיש להזהר שלא לשתות הרבה יי"ש, שודאי ישתכר, וגם אין ברור אי שייך גם בו הא דטובא מיגרר גריר. ע"כ. ולגבי מיץ ענבים, כתב הסה"ע (שם) בשם הגרש"י ויסמן שדינו כיין. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שמסתבר שדינו כיין, הן לענין שיעור מועט דמיסעד סעיד, והן לגבי שיעור רב דמיגרר גריר. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמיץ ענבים דינו בני"ד כיין (אך ראה דעתו עוד לקמן). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו מיץ ענבים הינו משביע, אך אינו משכר. ולכן משתיית יין עלול להיות כאב ראש, אך משתיית מיץ ענבים עלול להיות כאב בטן. וכן גם אין בו התכונה שאם שותה ממנו הרבה הוי מיגרר גריר. ואגב זאת הוסיף, שישנה הוכחה שיין הינו משביע. שאמרו בגמ' שרשאי אדם להשקות פועליו יין, כדי שלא יאכלו ענבים הרבה. והרי יין הינו יותר יקר מענבים. אלא שבמעט יין יצאו פועליו שבעים, ועי"כ לא יאכלו הרבה ענבים. עכת"ד. וראה עוד ע"כ מה שכתבנו לקמן (בפרק ד' הערה ל"ו) בשם הגרצ"פ פראנק וש"פ. ואכמ"ל. ולגבי שאר המשקים, כתב הגר"ז להתיר בני"ד שתיית שאר כל המשקים (הב"ד כה"ח סקי"ג).


ומה שכתבנו שיש מהספרדים ומהאשכנזים המחמירים ואוסרים שתיית יין ומיץ ענבים משעה עשירית, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבזמן הזה יין בין בכמות רבה ובין בכמות מועטת אסור לשתות לאחר שעה עשירית, כיון שהוא משביע את האנשים, וכ"ה למיץ ענבים. וא"א לומר שזה תלוי בכל אדם ואדם, אם הוא מרגיש שזה משביע אותו, כיון שאדם לעיתים מרגיש שזה משביע ולעיתים אינו מרגיש כך. עכת"ד. וכ"כ הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שיש להמנע משתיית יין בכל שיעור, בין רב בין מעט, דאין כל אדם יודע מה נקרא מעט ומה נקרא הרבה (הב"ד הסה"ע עמ' צ"א).


[27]כז. מ"א, מ"ב (סי' תע"א סק"ט), כה"ח (סק"ד) וש"א. והאחרו' [מ"ב (סקכ"א), כה"ח (סקל"ט) וש"א] כתבו ע"ד השו"ע (בסעי' ג'), בענין מי שהחל לאכול קודם שעה עשירית ונמשכה סעודתו עד הלילה, דהו"ד למנהג הספרדים. אך לשיטת הרמ"א (בסי' תמ"ד) שאין לאכול מצה עשירה כלל בע"פ, לא שייך כל עיקר דינא דהשו"ע, שהרי לא אכל פת מתחילה ולא שייך לומר התחיל בסעודה. אך כיון שגם למנהג האשכנזים מותר לאכול כופתאות מבושלות, מצות מבושלות, אפויות או מטוגנות [ראה מ"ב (סי' תמ"ד סק"ח, וסי' תע"א סק"כ), וכמבואר בפרקנו (סעיפים ד'-ח')], היה נראה לענ"ד שבאמת דינים אלה שייכים גם לאשכנזים, ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שבגלל שהמ"ב פסק שמותר לאכול מצה מבושלת, לכן דין זה שייך גם לאשכנזים. שכך מסתבר. עכת"ד. ולכן כתבנו ד"ז בסתמא גם לאשכנזים.


ומה שכתבנו שד"ז אמור גבי הקובע סעודה ומברך "המוציא", כ"כ המאמ"ר, כה"ח (סקל"ח), וכן מוכח מהמ"ב (סקכ"א, שכתב שאינו מברך שוב "המוציא").


ולגבי שתיית יין, שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל האם שייך דין זה גם גבי שתיית יין (שנאסרה לאחר שעה עשירית). כיון שלענין קידוש במקום סעודה בשבת דעת הגאונים דסגי בשתיית רביעית יין (וראה מ"ב סי' רע"ג סקכ"ה, שכתב דהו"ד בשעה"ד). וא"כ אולי נאמר דה"ה הכא הוי קביעות סעודה. ואמר לי שבני"ד אין זה אמור לגבי יין, אע"פ שגם ביין אמרינן שזה נחשב קידוש במקום סעודה. עכת"ד. ואח"כ ראיתי שכדבריו פסק כבר מרן (בסי' רצ"ט סעי' א'), ששתיית יין לא נחשבת כקביעת סעודה לענין זה.


[28]כח. מה שכתבנו שאם החל בזמן ההיתר רשאי להמשיך עד השקיעה, כ"כ הא"א, המ"ב (שם סקכ"א), וכה"ח (סק"ד. עיי"ש שכתב שאף שמעיקר הדין מותר הדבר, מ"מ משום שמצוה לאכול מצה בתיאבון, יש להחמיר ולהפסיק מבעו"י). וכן מוכח מדברי מרן (שם בסעיף ג'). וגם הכא מדובר בקבע סעודתו, כדלעיל בהערה הקודמת.


ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו שכ"ה עד השקיעה, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי שבאמת הכוונה לזמן מועט קודם השקיעה, והוא משום תוספת יו"ט. וא"צ להחמיר בזה כשיטת היראים, אלא פחות מכך, כגון חמש דקות [ראה יבי"א (ח"ה סי' כ"א סק"ב) מש"כ בשם ר"א מלונדריש, ושלשטמ"ק תוספת שבת הוי כחצי שעה. וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פ"ז ס"ו) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, דנר חנוכה שכבה בעש"ק שרי לשוב ולהדליקו אם יש לפחות עוד עשר דקות לפני השקיעה. ואף הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר לי שבדוחק אפשר להקל ולחזור ולהדליק עד עשר דק' לפני השקיעה. ע"כ. והגר"ש דבליצקי שליט"א אמר לי, שאם יש פחות מעשרים דקות עד השקיעה, אין לשוב ולהדליק. עכת"ד - מ.ה.] והמשיך הגר"א נבנצל שליט"א, שאמנם לשיטת היראים היה צריך להחמיר יותר, שאם מהלך מיל הוי 18 דקות היו צריכים להחמיר שלוש עשרה וחצי דקות לפני השקיעה, ואם מהלך מיל הוי 24 דקות היו צריכים להחמיר כ-18 דקות. ואף שהמ"ב חשש לדעת היראים (ראה מ"ב סי' רס"א סקכ"ג - מ.ה.), מ"מ זו חומרא. ועוד אמר, שישנה שיטה בפוס' שצריך לקבל את השבת שעתים לפני השקיעה, דכך היא תוספת שבת. וכן היו שנהגו בהונגריה עפ"י כמה פוס' שפסקו כן מדינא. והוא עפ"י הירו' במס' שביעית, שתוספת שביעית הינה כתוספת שבת. והרי תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני הינה אחד חלקי שתים עשרה של השנה הששית. ומ"מ אנו לא נוהגים כן. והא דבשו"ע כתב שאין תוספת שבת יותר משעה ורביע. אומר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם נוקטים שתוספת שבת הוי שעתים, אזי זה לא לפי השקיעה כפי מנהגנו, אלא זה לפי השקיעה לשיטת רבינו תם. ואז זה בתוך השעה ורביע שקודם השקיעה כמנהגנו. וידוע לגר"א נבנצל, שפלוני היה צריך לעשות מלאכה בעש"ק בין הזמן של שיטת היראים לבין השקיעה, והגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר לו ש"אין נוהגים לחשוש לשיטת היראים". ומ"מ תוספת יו"ט להרבה פוס' הוי מדאו'. ואם ליל ט"ו חל בשבת, אזי יפסיק לאכול מעט קודם השקיעה מצד תוספת שבת. עכת"ד (בענין שיטת היראים גבי עש"ק ראה לקמן בנספח י"א - מ.ה.).


ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, לאור מש"כ המ"ב (בסי' תע"א סק"ט) שאם יודע שתמשך סעודתו בתוך שעה עשירית, לא יתחיל סעודתו אפי' קודם תשיעית, כיצד תתכן מציאות שאם החל בהיתר מותר הוא לאכול עד ביה"ש (וכמש"כ המ"ב בסקכ"א). האם הכוונה שחשב שיגמור עד סוף תשיעית. וענה לי שאכן מדובר שחשב שיגמור עד סוף תשיעית, ולבסוף נמשכה סעודתו יותר מכך, כיון שנמלך בתוך הסעודה והחליט להמשיכה. ובמקרה כזה אין אומרים לו שיפסיק סעודתו משהחלה שעה עשירית, אלא רשאי להמשיכה כיון שהחל בהיתר. עכת"ד.


ובענין מי שרוצה להמשיך סעודתו (שהחל בהיתר) אף לאחר השקיעה, כתב מרן (בסי' תע"א סעי' ג') שדינו כמו בשבתות ושאר ימים טובים, שנתבאר בסי' רע"א (ס"ו). ע"כ. ועיי"ש (גם בסעי' ד'). ונחלקו שם הפוס' אי בעי לברך ברהמ"ז קודם הקידוש, ואי בעי לחזור ולברך "המוציא" אחר הקידוש. וכתב המ"ב (בסי' תע"א סקכ"א). שאף שהתחיל בזמן ההיתר מ"מ אינו מותר לאכול אלא עד ביה"ש, ואח"כ צריך להמתין שיהיה לילה ודאי, כמש"כ בסי' תע"ב, ופורס מפה על השלחן ומקדש. וכ"ה אף אם החל באיסור, דסגי בפריסת מפה וקידוש (שעה"צ). ולפי מסקנת הפוס' אם שתה יין מתחילה בתוך הסעודה א"צ לחזור ולברך ברכת היין רק קידוש לבד, ואח"כ אומר הגדה כנהוג. וכשמגיע לאכילה יברך רק "על אכילת מצה" ולא "המוציא" כיון שהוא בתוך הסעודה. ולפי מנהג האשכנזים שמברכים על כל כוס וכוס, דכל כוס מצוה בפ"ע, צריך לברך על כל כוס וכוס (ואף על הכוס הראשו'), ולא מיפטר במה שבירך מתחילה על היין בסעודה. עכת"ד. וראה כה"ח (בסי' רע"א שם).


[29]כט. א"א. מ"ב (סי' תע"א סק"ב). כה"ח (סק"ד).


[30]ל. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' ת"ע סעי' ג') עפ"י פסחים (דף ק"ח ע"א) והתוס' שם (ד"ה "רב ששת". עיי"ש ב' תירוצים. והנ"מ אי הוה מקבל תענית ממש. הב"ד כה"ח סקל"ג). וכן כתוב במס' סופרים (פכ"א ה"ג). וכן נהגו חכמים הראשו' (כמבואר בגמ' שם), וכן נוהגים אנשי מעשה (סידור יעב"ץ, דיני ע"פ. הסה"ע פ"ט ס"ה).


ומה שכתבנו את הגדרת איסטניס, כ"כ המ"ב (סקי"א).


בענין הנ"מ בזה בין ע"פ לערב סוכות, ראה צל"ח (פסחים דף ק"ח ע"א) והסה"ע (פרק ט' שם).


ומה שכתבנו גבי ע"פ שחב"ש, כ"כ המ"ב (סקי"א), כה"ח (סקל"ד) ועוד אחרו'. והטעם, דאם לא יתענה ולא יאכל אח"כ לתיאבון, אפ"ה מקיים מצות מצה אלא שאינו מן המובחר, ואין כדאי בשביל זה לדחות לגמרי סעודות שבת (שעה"צ סקי"ח).


יש מי שכתב טעם לתענית בע"פ, זכר לכתיבת הספרים שכתב המן ביום י"ג בניסן, ולתענית שהתענו ביום י"ד בניסן (ראה סידור יעב"ץ שם. הסה"ע שם הערה 11).


עוד פרטי דינים בזה ראה בכה"ח (סקל"ה).


[31]לא. אורחות יושר. כה"ח (סקל"ו). והטעם, שבזה"ז ירדה חולשה לעולם, ואף שנראה לו שיכול להתענות, מ"מ אינו יכול לעשות בלילה הסדר כמשפטו. עיי"ש. ולפי"ז לכאו' עדיף שגם הבכורים ישתתפו בסעודת סיום. וצ"ע.


[32]לב. עפ"י הרמ"א (סי' תע"א ס"א), המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סק"י).


[33]לג. שע"ת (סי' רפ"ח), מ"ב (סקי"ג), כה"ח (סקמ"א בשם כמה פוס'), וחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ז). וזאת אע"פ שבעלמא כתב הרמ"א (סי' רפ"ח ס"ד) שמי שישן שינת הצהרים בשבת וחלם לו חלום רע, יתענה מחצי היום עד חצי הלילה (לכאו' כוונתו שיתענה י"ב שעות זמניות), ואז יבדיל, מ"מ יש מקילים (מעדני יו"ט בשם מהר"ש) שיתענה עד הלילה, וכתב המ"ב שם שיש לסמוך ע"ד כשיו"ט במוצש"ק, ע"כ. וכה"ח כתב שכ"ה בני"ד כיון שזמן מצות מצה, ד' כוסות ועוד מצוות לכתחי' עד חצות. ויש מהן אף לעיכובא, (כמבואר בפרקים הבאים בס"ד), ואין לבטל אף מצוה מפני החלומות. ע"כ. ועיי"ש (גם בסקמ"ב). ויש קצת מקום גם לצרף הטעם שיש להקדים הקידוש בשביל התינוקות שלא ישנו. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל לגבי ני"ד, האם יתענה עד השקיעה או עד צה"כ, ובפרט שיש ענין להקדים את הקידוש. וענה לי שיתענה עד צה"כ, דבעי שיהיה לילה ודאי. עכת"ד. וכן מסתבר, דהא בעינן שכוס דקידוש שהיא כוס א' מד' כוסות ישתה אותה לאחר צה"כ. ור' לקמן (פ"ד הערה ט').


וכ"ז גבי אם ישן אחר חצות היום בע"פ. אך אם ישן קודם לכן, מדברי הבה"ל (בסי' רפ"ח ס"ד ד"ה "וי"א") עולה שא"צ להתענות אלא י"ב שעות בלבד. ונראה מדבריו דאזלינן משעת היקיצה [וראה בבה"ל (שם) שהשיג ע"ד הבה"ט, שכתב שאם אירע חלום רע בצהרים ביום חול, שאין שייך בו תענית כלל, ובבה"ל הקשה, דא"כ כ"ש בשבת שיש להקל. ועוד, שלא ידע מנין לו זאת. וראה בכה"ח (שם בסק"מ) שהביא כמה פוס' דס"ל הכי, מהם גם הגחיד"א במחב"ר. עיי"ש].


אף שהפוס' כתבו ד"ז גבי מי שחלם חלום רע, מ"מ העיר הגר"א נבנצל שליט"א שיש לכתוב הכא דקאי בחלום "לא טוב", מצד לשון נקיה. עכת"ד. והעיר חכ"א, דהא מצינו בגמ' כמה וכמה פעמים שאמרו את הביטוי "חלום רע". ובפרט שיש שעלולים להבין שיש להתענות גם על חלום לא טוב, אע"פ שאינו רע. עכ"ד. לכן הוספנו את המילים: שמתענים עליו.


וראה עוד בענינים אלו מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הלכות סוכה (פרק י', דיני הלילה הראשון).


[34]לד. מקור ד"ז הינו במס' סופרים (פכ"א ה"ג), שאמרו שם: אין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב פסח. עכ"ל. וגם בירו' (ר"פ ע"פ) ישנן כמה נוסחאות אי הבכורים מתענין בע"פ. וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ו הערה ל"ג) שלפי הנוסחא שלנו מסקנת הירו' שא"צ להתענות. אולם הרבה ראשו' לא כתבו כן. והביא שם דברי הרב צרור החיים, שכתב בשם הירו' דרבי יונה היה בכור ואכל בע"פ, כלומר שאין זהו חובה אלא כרצון איש ואיש [עיי"ש בחזו"ע, וביבי"א (ח"א סי' ה'), וכה"ח (סקט"ו), ובספר תעב"כ (פרק א')].


בשו"ת פאר יצחק (פכ"ה סק"ד) כתב, שי"ג במסכת סופרים ש"הבכורות מתענגים" בע"פ (הב"ד בספר תענית בכורים). וקצ"ע, דהרי שם אמרו שאין מתענים בניסן אלא הבכורות (כנ"ל), ומה שייך לכאן עונג לבכורות. ובאמת שאח"כ ראיתי שגם הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד סי' מ"ב סק"א) הביא דברי שו"ת פאר יצחק הנ"ל, ודחאו בשתי ידיו מהטעם הנ"ל. והוסיף שאף מהראשו' לא משמע כן. ושכ"כ בשו"ת מנח"י (ח"ב סי' צ"ג). וראה בספר נימוקי או"ח שהביא דעת מי שהגיה את דברי השו"ע וגרס "מתענגים" במקום מתענים. וגם הוא דחה דבריו (הב"ד הסה"ע עמ' צ"ו).


ובענין מדוע סמכינן בני"ד אמס' סופרים ולא על תל"ד שהתעלם מענין זה, וגם לפי גירסתנו שאף לירו' למסקנה א"צ להתענות בתענית זו, ראה שד"ח כללי הפוס' (סי' ב' ס"ק ג' וה'), שו"ת מים חיים להגר"י משאש (סי' קע"ט), וביבי"א (ח"ד שם). ואכמ"ל.


ומ"מ ענין תעב"כ בע"פ כתב גם הטור (בסי' ת"ע) בשם מסכת סופרים, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' ת"ע סעי' א') וש"א.


והטעם שכתבנו, כ"כ הטור, מ"ב (סי' ת"ע סק"א) וכה"ח (סק"א). וראה עוד בספר תעב"כ (פ"ב).


הטעם שתענית זו הינה ביום י"ד אף שהבכורות במצרים מתו בליל ט"ו, הוא משום דאין מתענים ביו"ט (ברכ"י. כה"ח סק"ל).


והטעם מדוע הבכורים מתענים ואינם קובעים יום שמחה והודאה על מה שניצלו, י"א משום שגם בימי יצי"מ צמו הבכורים משום שחששו לקיטרוג, אף שהבטיחם ה' שיפסח על בתי בנ"י, ולזכר אותו הצום קבעו צום לדורות (חת"ס פע"פ, זכרון יהודה. הסה"ע עמ' צ"ו). ויש עוד טעמים (עיי"ש בהסה"ע).


כתב הכלבו שיש בכורות הנוהגים לפדות עצמם בע"פ כמו שהקב"ה פדאן במצרים [הב"ד הד"מ, האורחות חיים, עט"ז. כה"ח (סקל"ב)]. וי"א שבכור היכול יפדה עצמו בחמישה סלעים (חיים לראש. הסה"ע שם). ואין נוהגין כן (הסה"ע). ומ"מ המתענה א"צ פדיון (פת"ע. כה"ח שם).


ובאשר לדיני התענית עצמן:


בכור המתענה הוא בין בכור מאב בין בכור מאם [מרן (סי' ת"ע שם)]. והטעם, שמכת בכורות היתה בכולם, כדאי' במדרש [טור בשם הראבי"ה. מ"ב (סק"ב). כה"ח (סק"ב)]. ועוד, דממ"נ הוי בכור לנחלה או לפדיון פטר רחם (ח"י. כה"ח שם).


בכור יוצא דופן, והיינו הנולד בניתוח קיסרי, החק יעקב (בסי' ת"ע סק"ב) הסתפק אי צריך הוא להתענות. וכ' כה"ח (סי' ת"ע סק"ג) שמספק אינו צריך להתענות. ע"כ. מאידך הגרש"ז אוירבך זצ"ל דעתו שחייב הוא להתענות תענית בכורות [כמובא בס' נשמת אברהם (יו"ד סי' ש"ה סק"ה) בשם הדברי שאול]. ולד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל יפטור עצמו בסעודת מצווה [הסה"ע. מ"ב – דירשו (סי' ת"ע הערה 2)].


גר צדק שהוא בכור לאביו הגוי, לד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל הריהו פטור [ס' אשרי האיש]. וי"א בשמו שישתתף בסעודת מצווה [הסה"ע]. ובשבט"ה (ח"ח סי' קי"ז) כ' שמשמעות הפוס' שהוא פטור, אך יש טעם לתעניתו [הב"ד מ"ב – דירשו (שם)].


עוד פרטי דינים מיהם הבכורים הצריכים להתענות, כגון הבא אחר הנפלים (ל"ע) וכדו', ראה במ"ב (סי' ת"ע סק"ב), כה"ח (ס"ק ב'-ז', וט"ז), ובספר תעב"כ (פרק ה').


תענית זו הינה עד צה"כ, דהוי כת"צ [מהרי"ל. מ"ב (סק"ב). כה"ח (סק"ח) וש"פ]. וי"א שאין להתענות אחר חצות, דהוא זמן קה"פ. ולכן לדעתו יש להקל בזה למי שאינו בריא וחזק והתענית עלולה להזיק לו או לבטלו ממצוות הלילה, שא"צ להשלים התענית. ועוד, דהמתענים ומשלימים אוכלים אחר הקידוש מרק או קפה, ויוצא שכרם בהפסדם דמבטלים מצות אכילת מצה לתיאבון. ולכן לדעתו אין להחמיר בדבר שאין לו עיקר בתל"ד, ויש לחוש למניעת מצוות שהן מה"ת (שו"ת עולת שמואל. כה"ח שם).


בענין אם רשאים הבכורים לאכול מיני תרגימא, ראה לקמן (בהערה ל"ט). ודיני אבל בכור, ראה לקמן (בסעי' ל"ח ובהערות שם).


[35]לה. הא די"א שהנשים הבכורות צריכות להתענות, כ"כ מרן (בסי' ת"ע סעי' א'), והוא מדברי האגודה שהביא בב"י. והטעם, דמכת בכורות היתה גם עליהן, וראיה לזה מבתיה בת פרעה [אגודה. מהרי"ל. הגר"א. מ"ב (סק"ג). כה"ח (סקט"ז). חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ו). וכתבו דהוא כמש"כ בשמות רבה שאף הבכורות הנקבות היו מתות חוץ מבתיה בת פרעה שנמצא לה פרקליט טוב, הוא משה. עיי"ש בחזו"ע שהביא מדרשים חלוקים בהא].


ומה שכתבנו שלא נהגו כן, כ"כ המהרי"ל, וכ"כ הרמ"א (ע"ד מרן שם). והטעם, דהתורה לא נתנה קדושת בכורות לנקבה [גר"א. מ"ב (סק"ד). כה"ח (סקי"ח. עיי"ש)].


ולענין דינא. למנהג האשכנזים כבר כתב הח"י דבמדינותיהם כבר נתפשט המנהג כמש"כ הרמ"א שאין הנקבות מתענות. וכ"כ הגר"ז (הב"ד כה"ח סקי"ז). ובאשר למנהג הספרדים. הרב כנה"ג בספרו פסח מעובין כתב שבמדינתו (טורקיה) המנהג שגם הנקבות מתענות. וכ"כ השו"ג (שהיה בשלוניקי). וכ"כ הזכ"ל. אך הגחיד"א (בשמחת הרגל דמ"ב, ובמחב"ר) כתב שהעיקר כרמ"א ושכן המנהג. וכ"כ הרי"ח הטוב בבא"ח, וכ"נ מסקנת כה"ח (סי' ת"ע סקי"ז), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע [(ח"ב עמ' צ"ו צ"ז. וכן בעמ' ש', במילואים. עיי"ש). והוסיף דכך הוא המנהג בפרט היום שהכל סומכים על סיום מסכת וכדו', ואשה בעזרה מנין. ע"כ. וצ"ע על טעמו, שהרי הן יכולות לשבת ולשמוע בעזרת נשים. ועוד צ"ע. שמחזו"ע עולה שאינן צריכות כלל להשתדל ולהשתתף בסיום מסכת וכדו'. ואילו ביחו"ד (ח"ג סי' כ"ה) כתב במסקנת דבריו, שהבכורות הנקבות תשתתפנה בסעודת מצוה אם יכולות בקל ואין בזה טרחה יתירה, ונכון וראוי לעשות כן. והיינו שרצוי הדבר שתשתדלנה בזה, ואינן מותרות לגמרי בזה אלא רק דחויות. וכ"כ בילקו"י (עמ' 371 ס"ב). וכשהייתי אצל הגר"ע יוסף זצ"ל ודנתי לפניו בזה, אמר לי שבאמת נכון וראוי שתשתתפנה גם הבכורות הנקבות בסעודת מצוה. אך למעשה מסתמא שכולן עסוקות ואין להן זמן לכך כיון שזה ע"פ, ולכן זה לא כ"כ למעשה. עכת"ד. וראה עוד ביבי"א (ח"ד סי' מ"ב סק"ג) שכתב, שמה שלוקחין לנקבות לביתן שיירי מאכל ומשקה מסעודת המצוה אינו אלא דרך חיבוב מצוה בעלמא]. וא"כ מבואר שהן למנהג האשכזים והן לספרדים המנהג כיום שאין הבכורות הנקבות מתענות. וראה עוד כה"ח (סקל"ו) מש"כ בשם האורחות יושר.


ובמקומות שהמנהג שאף הבכורות הנקבות מתענות, אפ"ה מעוברות, מניקות וחיות (שהן תוך ל' יום ללידתן) פטורות מהתענית [עפ"י השו"ע (סי' תקנ"ד סעי' ה', ו'). המ"ב (סי' ת"ע סק"ט), כה"ח (ס"ק ט"ו וכ"א), חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ו, צ"ז), וכדלקמן (בסעי' כ"ד)]. ויש מי שאומר שאשה תוך עשרים וארבעה חודשים ראשונים ללידתה דינה כמניקה לענין זה, ופטורה מן התענית [הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם). וראה מה שכתבנו ע"כ בקונטרס מקראי קודש הלכות שלוש תעניות (פרק א' סעי' ד', ובמקורות שם)].


מעוברת, חיה או מניקה שאוכלות בע"פ בשל מצבן, אינן צריכות התרת נדרים [שו"ג עפ"י הרמ"א (סי' תקס"ח סעי' ב'). כה"ח (סי' ת"ע סקט"ו). ועיי"ש במ"ב (ס"ק י"ז-כ')]. וראה עוד לקמן (בהערה ל"ו בפרקנו).


[36]לו. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (בסי' ת"ע ס"ב).


מה שכתבנו שלכתחי' על האב להתענות, ולא האם, כ"כ הרמ"א (שם). והוא אע"פ שאין האם בכורה (פר"ח. כה"ח סקכ"ז). ויש מי שאומר שאכן גם האם יכולה להתענות עבור הבן (א"א. כה"ח סקכ"ח).


אם האב מתענה עבור בכור מאשתו הראשונה שמתה, עולה תענית האב לשני בכוריו, וא"צ האם (האשה השניה) להתענות עבור בנה (ח"י. כה"ח סקכ"ו וש"א). ואם לאביו יש צער, והאם הינה בכורה וממילא מתענה בשביל עצמה, שכך מנהגה, אכן א"צ האב להתענות, ותענית האם עולה ג"כ לבנה (ח"י. כה"ח שם). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכיון שהן אביו והן אמו הינם בכורים, והוא עצמו ג"כ בכור, לכן סבו היה עושה סיום בע"פ במקומו. עכת"ד. ואחד מגדולי הדור שליט"א סיפר לי, שכשהיה בנו הבכור קטן, היה אותו גדול עצמו לומד את מסכת תמיד, ומסיימה בע"פ כדי להפטר מן התענית. והדגיש שהיה לומד דוקא אותה, ונחשבת היא כמסכת גמרא, ולא כמשנה. עכת"ד.


אם האב הינו אבל וצריך להתענות עבור בנו, ראה לקמן (סעי' ל"ח).


ומה שכתבנו שכ"ה דוקא אם הבן הבכור גדול משלושים יום, אמנם נחלקו האחרו' בד"ז. מ"מ כן העלה להקל רע"א (בשם ק"נ), המ"ב (סק"י), כה"ח (סקכ"ט. עיי"ש דהו"ד במקום צער). חזו"ע (ח"ב עמ' ק'. עיי"ש) ועוד אחרו' רבים [וראה ביבי"א (ח"א סי' כ"ז סקי"א) שמשמע מדבריו שמ"מ ישתדלו בני"ד כשהבן קטן מל' יום, להשתתף בסעודת סיום. וראה בכה"ח (סק"ל), שאליבא דהמחמירים בני"ד יש מחלו' אם צריך האב להתענות במקרה שבנו הבכור נולד לאחר חצות של ליל י"ד בניסן].


שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם במקרה שהבן טוען שהוא יכול בעצמו להתענות, העדיף שאכן הוא יתענה, או בכ"ז יתענו אביו או אמו. וענה לי שלא יתענה הבן, כיון שמ"מ הוא עלול להיות חלש בליל הסדר בשל התענית. עכת"ד. וראה לקמן (סוף הערה מ"ב ובהערה נ"א).


ומה שכתבנו שאם גם האב בכור, שי"א שהאם תתענה במקום בנה, כ"כ הרמ"א (בסי' ת"ע ס"ב). והטעם, דתענית האב עולה לעצמו (מ"ב סק"ח). ואמנם המהרי"ל והמט"מ ס"ל שתענית האב הבכור עולה גם עבור בנו, ואין האם צריכה להתענות [הב"ד המ"ב (סק"ט), כה"ח (סקכ"ד) וחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ט)]. אך ממה שכתבו האחרו' דמותר הדבר רק במקרים מסוימים, משמע דס"ל כרמ"א (וכ"כ בהדיא בחזו"ע שם).


ומה שכתבנו שבני"ד פטורה האם כאשר הינה חיה תוך ל' יום, כ"כ הא"ר, המ"ב (סק"ט), כה"ח (סקכ"ד) וש"א. וכתבנו דמדובר שילדה תינוק אחר, כיון דאם היא תוך ל' לאותו בן הריהי פטורה ממילא, וכדלעיל. ונראה לענ"ד, דאם התענית הוקדמה, ויוצא דהוא תוך ל' ללידה, אך יום י"ד הינו לאחר מכן, בכ"ז פטורה היא מן התענית, כיון דסו"ס אינה יכולה להתענות ביום שנקבע באותה שנה כיום תענית. וראה עוד בענין חיה תוך ל', בשו"ע (סי' תקנ"ד סעי' ו').


ומה שכתבנו שכ"ה אם היא מצטערת, כ"כ המ"א, המ"ב וכה"ח (שם), וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ט הערה מ"ג) וש"א. והוסיפו, דכ"ש אם היא מעוברת או מניקה ומצטערת מהתענית.


ובכל המקרים הללו פטורה האם מן התענית לא רק אם הבעל הינו בכור, שאפשר לסמוך על מ"ד שתעניתו עולה גם לבנו, אלא הדין כן גם אם אין לה בעל שיתענה עבור בנה (מ"ב סק"ט). והטעם שמקילים בכ"ז, משום שהוא רק מנהג זכר לנס, וזכרון א' עולה לכאן ולכאן (ח"י. כה"ח סקכ"ד).


ובענין התרת נדרים. כתבו האחרו' שאם התענו האב או האם לפחות פ"א עבור בנם, הוי נדר ובעי התרה בשאלה וחרטה, עפ"י מש"נ בפ"ק דשקלים, דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק [מ"א בשם הגהות סמ"ק. ח"י. מ"ב (סי' ת"ע סק"ט). כה"ח (סקכ"ה) ועוד אחרו']. ובענין אי בעי התרה גם כשאינו חושב לעשות כן לצמיתות (ובני"ד עד שיגדל בנו הבכור ויהיה בר מצוות), אלא רק בשל חולי, או להבדיל עיבור, לידה, סעודת מילה וכדו', ראה מחלו' אי בעי התרה, במ"ב (סי' תקפ"א סקי"ט) ושעה"צ (סקל"ג). בכה"ח (סי' ת"ע שם, סי' תק"נ סק"ב, סי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). וראה עוד ברמ"א (סי' תקס"ח ס"ב), ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל' ס"ק ה', ו'), ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס מקראי קודש הל' ראש השנה (פרק י' הערה ד') בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. ולמסקנה נראה שלדעת המ"ב במקרה שדעת האדם שלא להתענות רק באופן מוגבל, מדבריו בשעה"צ (בסי' תקפ"א) עולה שבמקום הדחק יש להקל, כשאינו מוצא מי שיתיר לו. אך לכתחי' משמע דבעי התרה, וכמש"כ הש"ך ביו"ד, וכ"מ מסתימת דבריו (בסי' ת"ע) דבעי התרה, מדלא חילק בהא. ולדעת הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל כל שאין דעת האדם לבטל נדרו לצמיתות, אלא רק באופן זמני א"צ התרה. וע"ע מה שכתבנו בענינים אלה במקראי קודש הל' ראש השנה (שם), ובהלכות תשעה באב (פ"ה הערה נ"ט). ואכמ"ל.


ועוד בענינים אלה ראה ספר תעב"כ (פ"ו).


[37]לז. חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ט) עפ"י אורחות יושר (הנ"ל בהערה ל"א), ושכ"כ להקל עוד כמה אחרו'. עיי"ש.


[38]לח. הנה בשו"ת מהרי"ל כתב בני"ד שמתענין ביום ה', ולא אמרינן הואיל ונדחה, ידחה. ושכ"פ הרוקח. וכ"כ בתה"ד ובשו"ת רי"ו. אך האגור כתב בשם אביו, דהואיל ואינו אלא מנהג, כיון דנדחה, ידחה [והב"ד בב"י, במ"ב (ס"ק ו', ז'). כה"ח (ס"ק כ' וכ"ב), וחזו"ע (ח"ב עמ' ק')].


ומרן בשו"ע (בסי' ת"ע סעי' ב') הביא ב' הדעות בני"ד, די"א דמתענים ביום ה', וי"א שאין מתענים כלל, וכתב הרמ"א שיש לנהוג כסברא הראשו'. ע"כ. ולכאו' דעת מרן שא"צ להתענות כלל, עפ"י מה שקיי"ל שכשמביא ב' דעות בשם י"א הלכה כי"א בתרא [ראה בשו"ג (סי' ת"ע סק"ד), כללי הפוסקים ביד מלאכי, בשד"ח, ביבי"א (ח"ו חחו"מ סי' ב') ובש"א. וכמו שכתבנו כאן בספרנו בכ"ד, ואכמ"ל]. מ"מ כתבו האחרו' שהמנהג בזה כמש"כ מרן בדעה הראשו' [כ"כ הלבוש, הכנה"ג, השו"ג, שו"ת שדה הארץ, בבא"ח, בספר נתיבי עם וש"א. ראה כה"ח (סקכ"ג). ובחזו"ע (שם עמ' ק"א)].


והטעם שאין מקדימים התענית ליום ו', מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה [כה"ח (סי' ת"ע סק"כ). עיי"ש עוד טעמים. וראה מ"ב (סק"ו), וחזו"ע (ח"ב עמ' ש') שכתבו עוד טעמים]. ואמנם היו שאמרו שבני"ד יתענו ביום ו' [מהר"ם פרובנציאל בשם רבינו מנחם לבית מאיר. פר"ח. פרי האדמה. הב"ד הברכ"י, וכה"ח וחזו"ע (שם, ובמילואים בעמ' ש')]. אך האחרו' דחו דבריהם [ראה מ"ב (סק"ו), כה"ח וחזו"ע (שם). עיי"ש]. ואפי' כשלא התענו הבכורים ביום ה', כגון שהיו בסעודת מצוה, אינם צריכים להתענות ביום ו'. דכיון שי"א שא"צ להתענות כלל, מקילים בזה (כה"ח שם).


ובענין כיצד ינהגו במקרה זה הבכורים בבדיקת חמץ, שצריכים לבדוק במוצאי התענית. אם קשה להם לבדוק מבלי לאכול דבר, ובפרט כשיש הרבה חדרים לבדוק, כיון שאין לאכול קודם הבדיקה, כתבו הפוס' שבני"ד יטעמו מעט קודם הבדיקה, או יצוו לאחר לבדוק במקומם [ראה מ"ב (סי' ת"ע סק"ו). שעה"צ (סקי"א). כה"ח (סקי"א). וקונטרס דיני ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל. ועיין בפוס' הנ"ל מהו השיעור שרשאים לטעום].


כאשר ע"פ חל בעש"ק, מתענים באותו יום [מהרי"ל. שכנה"ג. פר"ח. מ"ב (סק"ה). כה"ח (סקי"ט). חזו"ע (ח"ב עמ' ק"א) וש"א].


ומה שכתבנו שיש מקילים כשע"פ חל בשבת, הוא עפ"י מה שכתבנו שכיון שמרן הביא כדעה שניה את מ"ד שבני"ד א"צ להתענות כלל, הרי שדעתו כן. ולכן כתב ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ג) שמרן פסק כדעה האחרונה להקל (וצירף לזה שבאמת תענית בכורות אינה מעיקר הדין, שהירו' לדעת הרבה ראשו' חולק על מס' סופרים). ובחזו"ע (ח"ב עמ' ק"א) כתב ש"המקיל כדעת מרן במקום הצורך, יש לו על מה שיסמוך" (עיי"ש שהב"ד תה"ד שדחה ההוכחה שאין להתענות מההיא דרבי. מדחלקו בירו' אי טעמיה דרבי כשהיה מתענה משום שהיה איסטניס או שהיה בכור. שהרי היו יכולים לראות אם התענה ביום ה' כשע"פ חבש"ב. ומדלא ראו זאת, משמע שכלל לא היו מתענים באותה שנה. אלא דחה זאת תה"ד, דע"פ שחב"ש אינו שכיח כ"כ, ולכן התעלמה הלכה מבני בתירא אי ק"פ דוחה שבת. וממילא לא יכלו ללמוד מההיא דרבי, ובפרט דהוי מילתא דיחידאי ונשתכח יותר הדבר). ולכן כתב בחזו"ע וביחו"ד (שם) להקל בני"ד כשמתענה האב עבור בנו (ולא עבור עצמו, שאינו בכור). וכ"כ בשו"ת דברי מנחם גבי אב המתענה עבור בנו, שהמיקל בזה לא הפסיד [הב"ד פת"ת, כה"ח (סקכ"ג) וחזו"ע ויחו"ד (שם)].


וביחו"ד (שם) כתב להקל בני"ד גם לבכורות נקבות. שאע"פ שמרן סתם להחמיר בזה, מ"מ בני"ד יש להקל להן ואינן צריכות כלל ללכת לסעודת מצוה (אע"פ שלמעשה הן לא נהגו להתענות כלל, וכמו שכתבנו בהערה ל"ה). וביבי"א (ח"א סי' כ"ז סקי"א) כתב להקל כשע"פ חבש"ב גם לאב או אם שבנם הבכור הינו קטן מל' יום (ולמעשה כבר כתבנו שלדעתו יש להקל אף אם הבן גדול מל' יום). והוסיף משום דבני"ד הוי תקנתא לתקנתא, ויש להקל בכל עילה שהיא.


ולמעשה, כיון שרוה"פ לא כתבו להקל בזה לגמרי, ואף בשו"ת דברי מנחם, כה"ח והגר"ע יוסף זצ"ל כתבו להקל רק במקרים מיוחדים (וג"ז בלשון ש"לא הפסיד" ו"יש לו ע"מ שיסמוך") הרי נראה שאין להקל לגמרי, אלא רק במה שכתבו במפורש. ורק אם רואה המורה שהשעה צרכת להקל, יקל במקרים אחרים, כמשמעות לשון מרן.


וראה עוד בענין זה באורח משפט למרן הגראי"ה קוק זצ"ל (סי' פ"ג), בשו"ת אג"מ (ח"ד חאו"ח סי' ס"ט סק"ד), בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ס"ח), ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' קי"ג סקמ"ה), ומה שכתבנו בקונטרס מקראי קודש הל' פורים (פ"ג סעי' ח').


[39]לט. מה שכתבנו שבכור שחש בראשו ובעיניו, פטור מלהתענות, כ"כ המ"ב (סי' ת"ע סק"ב), כה"ח (סקט"ו), והגר"ע יוסף זצ"ל (בחזו"ע ח"ב עמ' צ"ז הערה ל"ו, ויבי"א ח"א סי' ה'). והטעם, שכ"ז הינו מצד המנהג שנהגו, ובמקום חולי וצער לא נהגו.


ומה שהוספנו שהוא כשהתענית גורמת לו מאוד צער, הוא עפ"י שעה"צ (שם סק"ה) שציין לרמ"א (סי' תרפ"ו ס"ב, ועיי"ש במ"ב סק"ד).


וראה עוד בזה מה שכתבנו בקונטרס מקראי קודש הל' פורים (פרק ג', ובפרט בסעי' ד' וה').


ומה שכתבנו שכן יש לפטור מי שלא יוכל לקיים את מצוות הסדר כראוי בגלל התענית, כ"כ המ"ב (סי' ת"ע שם), כה"ח (ס"ק ח' ול"ו. ועיי"ש גם סקל"ב). והטעם, משום שאין להחמיר בדבר שאין לו עיקר בתלמוד שלנו, ולבסוף ימנע ממצוות שחיובן מדאו' (כה"ח שם).


נשאלה שאלה גבי בכור שהלך לישון בליל תענית הבכורות (שכשיאור היום יתענו הבכורות), ולא עשה תנאי שיוכל לאכול ולשתות עד עה"ש (והאשכנזים מקילים גבי שתיה ומחמירים רק באכילה), וכמש"כ הפוס' [ראה שו"ע (סי' תקס"ד ס"א). וראה פרטי דינים ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"א סעי' ט"ז וי"ז)]. המותר לבכור כזה לאכול ולשתות עד עה"ש גם לאחר שהתעורר משנתו ולא עשה תנאי. דאם נחמיר ונאסור עליו זאת הרי שיצטרך להתענות עד שתיית כוס ראשונה (בקידוש), ולא יאכל סעודה עד "שלחן עורך" בליל הסדר. ואמנם גבי תענית רגילה, כג' התעניות (צום גדליה, י' בטבת וי"ז בתמוז) לא הקלו הפוס' בכה"ג, אך הכא נראה שיש יותר מקום להקל, דהא תענית בכורות אין לה מקור בתלמוד. ולמעשה בני"ד השאלה הינה האם עדיף שיאכל וישתה לפני עה"ש (דבר שהפוס' לא הקלו בכה"ג גבי ג' התעניות) בשביל שיוכל להתענות בערב פסח כל היום, או שיתחיל התענית כבר משעה שהתעורר (ואפי' שיישן שלא על מיטה, אלא הוריד ראשו על השולחן, וכמש"כ המ"ב בסי' תקס"ד סק"ג). ושמא תלוי הדבר במחלו' הפוס' גבי אדם חלוש, שאם יצום בצום גדליה לא יוכל לצום בצום יוה"כ. והיינו שעומדות לפניו ב' תעניות, כבני"ד (הצום בלילה והצום ביום ע"פ). ולמעשה נראה בס"ד שגבי ני"ד, כיוון שתענית הבכורות אינה מהתעניות החמורות, לכן בכה"ג יאכל וישתה בלילה עד עה"ש, ויתענה במשך היום בע"פ, כיוון דהוי ב' חומרות (אף ששתיהן נפסקו להלכה): איסור אכילה לפני עה"ש, ועצם תענית ע"פ לבכורות. ואף שיש להקשות ע"כ, שיתחיל התענית כבר מהלילה, ואז יצום כמה שיוכל במשך היום, דהא אי"ז תענית חמורה. מ"מ חוששני מאותם מחמירים שיחמירו ויתחילו התענית כבר מהלילה, יצומו במשך היום, ואז בליל הסדר לא יהיה להם סדר וישוב הדעת כלל.


ומה שכתבנו שבמקרה זה מוטב שיתן צדקה, הוא עפ"י הכלבו (שהב"ד הד"מ וכה"ח סקל"ב) וחזו"ע (ח"ב עמ' ש', במילואים על עמ' צ"ט שכתב כן גבי אבל. ולכאורה ה"ה לשאר אדם). וראה עוד ברמ"א (סי' תקס"ח סעי' ב').


ומה שכתבנו שבמקרים אלה שחש בראשו או בעיניו, וכן אם לא יוכל לקיים מצוות הסדר כראוי, שעדיף שיאכל רק בשר, פירות, או גבינה וכיו"ב, כ"כ המ"ב שם, שעה"צ (סק"ו) וכה"ח (סקי"ד). ואמנם כתבו שם שיאכל מיני תרגימא, וכתב השו"ג די"א שהוא בשר או גבינה, וי"א מיני קיטנית, וי"א פירות [הב"ד כה"ח (ססקי"ד). וראה רש"י פסחים (דף ק"ז ע"ב)]. והטעם שעדיף שיאכל מיני תרגימא כיון שלרבינו יחיאל שהביא המרדכי יוצא גם בזה י"ח תענית [הב"ד מרן בב"י (סי' ת"ע), ושעה"צ (סק"ו). וכתב בב"י שם שלא נהגו כן. ובספר תעב"כ (פרק ד' סעי' א') כתב שבשו"ת מהר"ש הלוי חלק על הבנת הב"י במרדכי, וכתב שהיתר זה דאכילת מיני תרגימא קאי לכל אדם סמוך למנחה]. וראה עוד מה שכתבנו לעיל (סוף הערה ל"ד) בשם עולת שמואל.


[40]מ. יבי"א (ח"א סי' כ"ה). והוסיף שאף הבכורים רשאים להשתתף בסעודת חתן וחלה בתוך שבעת ימי המשתה. וראה ח"א (כלל קנ"ה ס"ג), קיצוש"ע (סי' קמ"א), מ"ב (בסי' קל"א סקכ"ג), וכן בשעה"צ (סי' תרפ"ו סקט"ז), כה"ח (סי' תקמ"ט סק"י, סי' תק"נ סקכ"ב, סי' תרפ"ו ס"ק ט"ז וכ"ח. ובני"ד בסי' ת"ע ס"ק י"ב וי"ג), ומה שכתבנו בקונטרס מקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה כ"ח).


אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שנראה שימים אלה הנם ימי שמחה ורגל בשבילו, וכ"ש אם אוכל חתן זה עם אשתו ומשמחה ה"ז סעודת מצוה. כיון שכל שבעת הימים הוי רגל להם, והוא כמו שחל יו"ט בע"פ שהסעודות בו הינן סעודות מצוה. ומ"מ בסו"ד אמר לכתוב זאת כצ"ע. ועוד אמר שיש לעיין אם יכולים להצטרף לסעודותיו בכורים אחרים המשמחים אותו, ויפטרו מן התענית. עכת"ד.


ובעלי ברית ממילא פטורים הם מהתענית, שהרי הם אוכלים בסעודת המילה. וראה מ"ב (סק"י, שהתיר בזה אף לנוהגים להחמיר ולהתענות בדר"כ, אלא שהוסיף שיפרעו התענית אחר הפסח).


[41]מא. כ"כ המ"ב (סי' ת"ע ססק"ב), כה"ח (סק"ט) וש"א. עיי"ש. והטעם שרצוי שלא לומר "עננו" בחזרת הש"ץ, דלדעת עו"ת, המ"א, ועוד פוס' אין נכון להזכיר ת"צ בחזרת התפילה בחודש ניסן (מ"ב וכה"ח שם). ובלוח א"י כתב לדינא שאין אומרים כלל "עננו" בחזרה אלא רק בתפילת הלחש. ע"כ. ונראה שאפשר גם שלא יתאספו עשרה בכורים לאותו מנין, אך א"א תמיד לייעץ זאת. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שצ"ע מדוע בכלל יש מקום לומר "עננו", שהרי אין זו תענית ציבור אלא דין בכורות אלה כדין עשרה יחידים המתענים. ושאלתיו, דלכאו' הוי כדין מש"כ בשו"ע (סי' תקס"ו סעי' ב'), וא"כ יש לומר "עננו". וענה לי ששם (בסי' תקס"ו) מדובר על ת"צ. דתענית בה"ב הוי ת"צ. ואף שהיום אומרים רק סליחות, במקומות שנוהגים לאומרם, מ"מ עיקר התקנה היתה גם להתענות. וזו ת"צ. וכן מש"כ בשו"ע שגוזרים על הציבור על כל צרות שלא תבואנה, הוא ג"כ ת"צ. וכמו שקבעו הרבנות והבד"ץ תעניות בשל עצירת גשמים, או בשל רדיפות על יהודים. וכן בימי השואה. ולרמב"ם זו מצות עשה להתענות כשצריך. וכן למשל כשקהילת מגנצא ראתה שהצלבנים (ימח שמם וזכרם) מתקרבים, גזרו שם ת"צ. והיינו שת"צ הוי אפי' אם קהילה מסוימת גזרו ת"צ, וא"צ שכל ישראל יצומו בשביל שתחשב ת"צ. ותענית בכורות איננה ת"צ, דכל בכור צם בגלל שהוא עצמו בכור, ולא בגלל שחבירו בכור. ואפי' אם בכל ירושלים לא יהיה שום בכור מלבד בכור אחד, הריהו צריך להתענות. דכל בכור צם בגלל שה' הציל אותו בעצמו, בעוברו במצרים. "בעבור זה עשה ה' לי". לעומת זאת בקהילת מגנצא גזרו תענית, אם גזרו, בגלל שהאויבים התקרבו לקהילת מגנצא לפרוע בהם. והיינו שת"צ זו התכנסות של יהודים להתעורר בתשובה, וכמו שאמרה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים" וגו'. ואפי' שהתכנסות זו הינה התכנסות במקום מסוים, ולא של כל עם ישראל. וכן למשל אם אנשי ביכ"נ "בית-א-ל" או "שער השמים" מתענים תענית שובבי"ם, ה"ז ציבור שכולו מאוחד להתענות תענית זו. אך אם יהיה בית כנסת שכל מתפלליו תמיד הינם בכורים, יתכן שבכ"ז אין זו תענית ציבור כיון שכ"א הינו בכור בפ"ע, ואין בכורתו של חבירו משפיעה על בכורתו שלו עצמו. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בספר תעב"כ (פרק ז').


ולענין "עננו" בשחרית ראה בשו"ע (סי' תקס"ה סעי' ג'), ובנו"כ.


[42]מב. בספר בתי כנסיות כתב שמנהג העולם להקל לבכורים לאכול בסעודת נישואין. וכ"כ הרח"ף בחיים לראש.


ומה שכתבנו שיש להקל גם בהשתתפות בסעודת ברית מילה, כ"כ הר"ש הלוי, הכנה"ג, עו"ש, הח"א (כלל קכ"ט), בתשו' חוט השני (אלא שהוא התיר רק לבעלי הברית, וכתב שיתענו יום אחר או יתיר הנדר). וכן העלה להיתר ביבי"א (ח"א סי' כ"ה), ועוד אחרו'. והבא"ח (פר' "צו" סכ"ה) כתב שאין מוחים במקילים בכך. וראה עוד ע"כ בכה"ח (סי' ת"ע ס"ק י', י"א וי"ג), ובספר תענית בכורות (פרק ח'). וביבי"א (ח"א סי' כ"ז ס"ק ו', ז') התיר אף אם הברית לא התקיימה בזמנה.


ומה שכתבנו שכ"ה בסעודת פדיון הבן. אמנם בחו"י כתב דאפשר דלא מיקרי סעודת מצוה, וכ"כ בספר בתי כנסיות עפי"ד הרב ברכות המים. וכ"כ בשמו הרח"ף בספרו חיים לראש. וכ"פ הבא"ח (פר' "צו" סכ"ה). אך ראה בכה"ח (סקי"א) שהוכיח להיתר מהשו"ע (יו"ד סי' ש"ה סעי' י', ושכ"מ מאו"ח סי' רמ"ט ססע"י ב'). וכבר קדמו בהיתר זה הח"א (כלל קכ"ט סי"ב) וכתב שכן המנהג בקהילת וילנא. וכן נראה קצת מהמ"ב (סי' ת"ע סק"י, וסי' תקס"ח סקט"ז) שיש להקל בזה לדעת המקילים בסעודות מצוה. וכ"כ ביבי"א (ח"א סי' כ"ז סק"ג). ועיי"ש שהתיר בזה אף כשהפדיון אינו מתקיים בזמנו, אלא לאחר ל' יום. וראה עוד ע"כ ברמ"א (סי' רמ"ט ס"ב, ובסי' תקנ"א ס"י), ובספר תעב"כ (פרק ט').


כתב ביבי"א (ח"א סי' כ"ז סק"ח) שמותר לבכורות להשתתף בסעודת בר מצוה אם חל יום הבר מצוה בע"פ (ופשוט שהולכים בזה לפי התאריך העברי. ואף בשאר דברים י"א שיש איסור דאו' לנקוב בתאריך לועזי. ואכמ"ל). אך אם נער הבר-מצוה נולד בתאריך אחר, ורק כיוונו את סעודת הבר-מצוה לע"פ, אין הבכורים רשאים להשתתף בה ולהפטר מן התענית בזה.


ומה שכתבנו שנהגו להקל גם ע"י השתתפות בסעודת סיום מסכת, כ"כ בשו"ת חו"י, בשו"ת ערוגת הבושם, ובשו"ת מקור חיים. וכן נהג למעשה הגאון שואל ומשיב, כפי שכתב בספרו יוסף דעת (על יו"ד סי' שצ"ט), שהיה רגיל לסיים מסכת בע"פ ולאכול, כי התענית קשה מאוד ובפרט בעיו"ט והטורח רב, והואיל ואין תענית זו אלא מכח מנהג, וכבר נהגו להקל בזה, הנח להם לישראל. וכ"כ להקל בזה בערוה"ש (סי' ת"ע), הרח"ף בחיים לראש (דף י"ד) והגרי"ח (ברפ"ע ח"ד סי' ל"ה, ובבא"ח פר' "צו" סעי' כ"ה). הביא דבריהם בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ז). וכ"כ המ"ב (סי' ת"ע סק"י), שיש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה, וכן נוהגים היום במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת. עכת"ד. וכ"כ בלוח א"י שהמנהג להקל, וכ"כ כה"ח (סק"י), והגר"ע יוסף זצ"ל (בחזו"ע ח"ב עמ' צ"ז וצ"ט, יבי"א חלק א' חאו"ח סי' כ"ה-כ"ז), וכן רואה אני מדי שנה שהגר"מ אליהו זצ"ל מסיים בכל ערב פסח מסכת גמרא, וכל הבכורים מצטרפים ללימוד, ולאחר מכן עושים סעודה. ושאלתיו האם נכון המנהג לסיים מסכת ולפטור את הבכורות מתענית, או שהוא עושה זאת רק כדי למנוע אכילה בלא סעודה. ואמר לי שהיום נכון מנהג זה, מהטעם שירדה חולשה לעולם. ועוד, שכתבו האחרו' שכיון שתענית זו הינה מכח המנהג, הרי שעל דעת כן קיבלו אותה, שיוכלו להפטר ע"י סעודות מצוה. ואף שבתחילה כתבו הפוס' נגד הקולא שנפטרים ע"י הסיום, אך מהטעמים הנ"ל היום מקילים בזה. עכת"ד.


ואכן הטעם העיקרי שכתבו הפוס' להקל ולפטור את הבכורים ע"י השתתפות בסעודות מצוה, הינו משום שבדורות אלה ירדה חולשה לעולם, וקשה לערוך את הסדר כמצוותו לאחר יום שלם של תענית, ובפרט בעיו"ט שהטורח רב בהכנות לחג [ראה בערוה"ש (סי' ת"ע סעי' ה'), בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ז-צ"ח) וביבי"א (ח"א סי' כ"ה)]. וכתב בחזו"ע (שם עמ' צ"ט) שהפתרון של השתתפות בסעודת מצוה הוא קל, ומצוי תדיר בהרבה בתי כנסיות המודיעים ע"כ מראש בשבת הגדול. ומצוה גוררת מצוה לשמוע ד"ת, ומהיות טוב אל תקרא רע. וראה עוד בענין סיום מסכת, בספר תעב"כ (פי"א).


ועוד בענין סעודות מצוה ראה בספר תעב"כ (פרק י').


י"א שמי שאין דרכו תמיד לעשות סעודה כשמסיים מסכת, לא יעשה גם בע"פ סיום מסכת כדי לפטור את הבכורות (ויתכן דה"ה שאינו רשאי להשתתף בסעודת סיום מסכת של אחרים) ור' במ"ב (סי' תקנ"א סקע"ג) שנטה להחמיר בכך גבי תשעת הימים. ומ"מ גבי תענית בכורות, לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל אם מסיים תמיד בלא סעודה מחמת עוני ודוחק ולא מתוך קמצנות, ואילו עתה יש באפשרותו לעשות סיום מסכת, רשאי לעשותה גם בע"פ (ראה יבי"א ח"א סי' כ"ו סק"ז). ואמנם נראה שאין זה אמור לדורות אלה, שברוך ה' אין מי שאין בידו לעשות סיום בסעודה של מיני מזונות, תמרים וכיו"ב, וכנהוג בע"פ, וכדלקמן. ולד' הגר"ש ווזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי. ח"א עמ' מ') גבי תענית בכורות נוהגים להקל בני"ד. וחכ"א העיר שבכלל סברת המחמירים בני"ד הינה תמוהה. דמי שאכל שום יאכל שוב שום. דזה שבדר"כ אינו עושה סעודה בסיום מסכת, ה"ז אינו רצוי לנהוג כן. וכי בשל כך זה לא יחשב כסעודת מצווה כשסו"ס עושה את הרצוי. וכ"ש שיוכל להשתתף בסעודה של אדם אחר. עכ"ד.


י"א שאם בסעודת הסיום או ברית המילה וכדו' יש כבר מנין משתתפים, אין לבכורות להצטרף לסעודה. ויש חולקים ומתירים אפ"ה [ראה בא"ח (פר' "צו" סכ"ה). כה"ח (סי' ת"ע סקי"ג). יבי"א (ח"א סי' כ"ז סק"ט)]. והמנהג להקל בזה (וכ"פ ביבי"א שם).


הבכורים האוכלים בסעודות המצוה בע"פ רשאים לאכול אף לאחר סעודה זו במשך כל היום [עפ"י המ"א, והמ"ב (סי' תקס"ח סקי"ח). וכן המנהג. וראה ברפ"ע (ח"ד סי' ל"ה) מש"כ ע"כ. ועוד טעמים להקל בזה ראה במקו"ד לגרצ"פ פראנק זצ"ל (פסח. ח"ב סי' כ"ב עמ' פ"ג), בספר תעב"כ (עמ' רס"ה), ובהסה"ע (עמ' צ"ה). וצ"ע ממה שכתב לחלק בענין זה בין תעב"כ לשאר תעניות]. ולגבי אכילה קודם סעודת המצוה, ראה לקמן (בהערה נ').


לגבי בכור המשתתף בסעודת מצוה בליל י"ד בניסן, אי נפטר מתעניתו, ראה בשו"ת מנח"י (ח"ח סי' מ"ה) שדן בזה.


השתתפות בסעודת מצוה פוטרת הבכורות אף כשע"פ חל בשבת ותעב"כ מוקדמת ליום ה'. ואע"ג שעיקר הטעם להקל בסעודות מצוה הינו כדי שלא יכנס לחג מעונה ויקשה עליו לקיים הסדר כהלכתו, והכא לא שייך טעם זה, מ"מ כיון שעיקרו תענית דחויה, וי"א דפטור לגמרי מלהתענות, אין להחמיר בזה יותר משאר השנים (חזו"ע ח"ב עמ' ק"א).


לגבי קטן המסיים מסכת אי מועיל גם לגדולים, ראה בספר תעב"כ (עמ' רל"ט, ר"מ) שהביא דעות מהאחרו' שמקילים בזה. וראה לעיל (בהערה ל"ו) מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהורה לי שלא יתענה הבן הקטן מבר מצוה כדי שלא יצטרכו הוריו להתענות במקומו, וזאת אף אם רוצה הקטן להתענות. וראה עוד לקמן (בהערה נ"א).


[43]מג. מה שכתבנו גבי גדולים, כ"כ המ"ב (סי' ת"ע סק"י) וכה"ח (סק"י). וכן סגי במסיים ואוכל יחידי (ספר תעב"כ עמ' רע"ד בשם האחרו').


ומה שכתבנו גבי קטן המצטרף לחבורת הלומדים בסיום, הוא עפ"י מה שכתבנו בסוף ההערה הקודמת גבי קטן המסיים בעצמו, שרשאי לפטור אף את הגדולים. וכן הורה לי לדינא בני"ד הגר"מ אליהו זצ"ל, כמבואר לקמן (בהערה נ"א). וחכ"א העיר שלכאו' תלוי ד"ז האם עיקר החיוב על הקטן, ורק משום שאינו יכול לצום צריכים הוריו לצום במקומו, ולפי"ז קטן המשתתף בסעודת הסיום נפטר מעיקרא מחיוב התענית. או שבעצם כיוון שהוא קטן הרי שהחיוב עובר לגמרי להוריו, ולכן לא מהני שהוא ישתתף בסעודת הסיום אלא הוריו צריכים להשתתף בסעודת הסיום. עכת"ד. ומ"מ נראה שלד' הגרמ"א זצ"ל עיקר החיוב הוא על הקטן, ולכן פסק כך, וכדלקמן (שם).


[44]מד. המ"א (רס"י ת"ע) כתב שבמדינתם נהגו הבכורים להחמיר ולא לאכול בסעודת מילה (הב"ד כה"ח סק"י). ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' רס"א), תלמיד הצל"ח, כתב בשם רבו הנוב"י ובשם הגאון המהר"ם פישלס, שמי שעושה סעודת סיום מסכת לבכורות הוא "שלא עפ"י הוראת חכמים". וכ"כ בקונטרס אחרון שבסוף הנוב"י מהדו"ת (דף ו' ע"ב). הב"ד הפת"ת, כה"ח (שם), יבי"א (ח"ד סי' מ"ב סק"ב) וחזו"ע (ח"ב עמ'צ"ז).


והמ"ב (שם סק"י) כתב, שלענין אם רשאים הבכורים לאכול בסעודת מצוה, תלוי הדבר במנהג המקומות. דיש מקומות שהגו להחמיר, ולפי"ז אי רוצה לאכול בסעודת ברית מילה או פדיון הבן צריך התרה, דהמנהג חשיב כמו נדר, מלבד ג' בעלי הברית שא"צ התרה דיו"ט שלהם הוא. ואעפ"כ צריכים לפרוע תענית אחרת אחר הפסח. וכן יכול לאכול שם מי שמתענה בעד בנו הבכור, אף שאיננו מבעלי הברית (שעה"צ שם בשם האחרו'). וכעין זאת כתב כה"ח (סק"י. עיי"ש שהביא דעות הפוס' בהא).


ואף מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בסידורו עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג סק"כ) נטה קו להחמיר בזה. וכן היה מורה ובא בנו הגרצ"י קוק זצ"ל. ומ"מ נראה שבאמת היום רובא דעלמא מקילים בזה, וכמש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א ובחזו"ע, וכ"כ בהסה"ע ועוד אחרו', וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, כנ"ל [וראה בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סי' פ"א) שכתב "שהמנהג להתענות בטל כבר, רק המנהג להשתתף בסיום נהוג עכשיו". עיי"ש].


[45]מה. כ"כ ביבי"א (ח"א סי' כ"ו סק"י), ובחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ח) עפי"ד הגחיד"א במו"ב ובשו"ת חיים שאל, ועפ"י הרח"ף בספרו זכירה לחיים, שכתבו שלימוד ספר הזוהר מרומם מכל לימוד, בשגם לא ידע מאי קאמר, ואפי' יטעה בקריאתו, והוא תיקון לגדול לנשמה. וע"ע שם, שכן אמר האר"י ז"ל לבעל תשובה אחד ללמוד בזוה"ק חמישה דפים בכל יום בשגם לא יבין. ושכ"כ לענין תענית בכורים גם בשו"ת אפרקסתא דעניא ובשו"ת פרחי כהונה. עיי"ש ביבי"א ובחזו"ע. וראה עוד מש"כ מרן הרי"ח הטוב בשו"ת רפ"ע (ח"א סס"י נ"ו) וז"ל: דברי האדרא והזוה"ק אין להם פשט כלל, ובעל המאמר לא כיון לפשט הדברים כלל ועיקר, ויש מקומות שהפשט יהיה חירוף וגידוף... ולפי האמת אין הפשט של דברים אלו אמת. עכ"ל קודשו. ומ"מ כוונתו שם בזה לענין תרגום האדרא והזוה"ק. ואין כוונתו למי שקורא בקריאה בלבד ללא הבנה, אלא לשם מצוות ל"ת לשמה. וכדמוכח שם לגבי הקורא את התורה שבכתב בלע"ז, שאין לו בזה שכר לימוד הסודות הקדושים הטמונים בתורה. יעו"ש.


[46]מו. דעת המתירים להפטר מן התענית רק ע"י לימוד סדר משניות שלם (עם מפרשים), היא דעת בעל שו"ת פני מבין (חאו"ח סי' ק"ג), בעל שו"ת בצל החכמה (תשו' בכת"י. הב"ד ספר תעב"כ עמ' ר"נ), וכ"מ מדברי הגר"ב גיאטלזהאן (הוב"ד באסיפת חכמים, חודש כסלו תרע"א).


ודעת המתירים אף ע"י סיום מסכת א' של משניות, כ"כ בשו"ת פרי השדה (עיי"ש שבח"ב סי' צ"ב אסר, אך בח"ג סי' צ"א העלה שאם הלומד הינו ת"ח והגמ' שגורה קצת אצלו, כשלמד עם המפרשים ועמל בזה, ש"ד אף בלימוד מס' א' של משניות). וכ"כ בשו"ת בית ישראל (ח"א סי' מ"ז), שו"ת אפרקסתא דעניא, שו"ת בנין שלמה, ושו"ת בית אבי [(ח"ב סי' נ"ב). עיי"ש שכתב שמ"מ לא ראינו שנוהגין כן. ובשו"ת בית ישראל (ח"א סי' מ"ז) ג"כ הביא ראיות להתיר, אך כתב בסו"ד שלא ראה מי שעשה כן בע"פ עבור התענית].


וי"א שאין להפטר בכל אופן ע"י לימוד משניות, אלא רק בלימוד מסכת גמ' (שו"ת משיב שלום סי' ר"ל). והביא דברים אלה בספר תעב"כ פרק י"ב (עיי"ש שהביא עוד פוס' לדעות הנ"ל).


ולדעת הגר"ע יוסף זצ"ל, אכן סגי בלימוד מס' משניות אחת עם פי' הרע"ב וקצת מפי' תיו"ט, שכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ז, צ"ח), והניף ידו עוד ביבי"א (ח"א סי' כ"ו). אלא שהוסיף שם (ביבי"א) שבסיום מס' א' "נראה שאין להקל אלא לעצמו, אבל לאחרים לפוטרם מן התענית אין זה כדאי", דבלא"ה יש מחלו' לענין סיום מסכת. ונלוה לזה מחלו' אי מועילה השתתפות בסעודה גם לגבי אחרים (לגבי ברית מילה). וכאן נוסף ע"כ שאינו אלא סיום משניות. ולכן הסיק שבזה "אינו ראוי לפטור אחרים בקול רינה ותודה, המון חוגג". וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' מ'), ובאג"מ (חאו"ח ח"א סי' קנ"ז).


כתבו המקילים, שאף אם לא למד המשנה לפי סדר הפרקים, מ"מ נחשב לו דבר זה לסיום [ספר תעב"כ (שם), הסה"ע (עמ' צ"ד)].


[47]מז. כ"כ בשו"ת פני מבין (סי' ק"ג), נחלה לישראל (סי' ל"א) ושו"ת בית ישראל. הב"ד ספר תעב"כ (פי"ב עמ' רנ"ה). וכ"כ בהסה"ע (עמ' צ"ד) בשם כמה אחרו'. אך הוסיפו הפוס', דהו"ד אם למד ביגיעה ובהבנה, אך לא במרוצה. וכן י"א דהו"ד אם למד זאת ואירע שסיים זאת בע"פ, דרק אז יי"ח במס' קטנה, אף שאין בה לימוד גדול. אך אם אינו סדר לימודו, וגם אינו לימוד גדול, י"א דלא מהני.


והיה נראה לי, שסיום לימוד המסכתות הקצרות מאוד, כמסכת גרים, כותים, עבדים, ספר תורה, תפילין, ציצית או מזוזה, אין זה נחשב כסיום לני"ד להפטר מן התענית, אף אם ילמד אותן עם פירוש. אך הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, דמדאמרו שגם סיום מסכת כלה הוי סיום, לכן סגי גם בסיום מסכתות הקצרות כתפילין, מזוזה וכדו'. עכת"ד. וראה יבי"א (ח"א סי' כ"ו סק"י).


[48]מח. שו"ת בית אבי. שו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' קנ"ז, וחאו"ח ח"ב סי' י"ב). הב"ד בספר תעב"כ (פי"ב עמ' רנ"ו-רנ"ח). ובשו"ת משנה שכיר (סי' קמ"ה) כתב, שהמסיים לימוד ספר א' מספרי התנ"ך, יכול לעשות גם ע"כ סעודת סיום. אך כתב כן בסתמא, ולא גבי ע"פ או תשעת הימים.


[49]מט. מה שכתבנו בענין לימוד הרי"ף, כ"כ בספר תעב"כ (עמ' ר"ס) בשם ספר אבן משה, ושו"ת נשאל דוד. עיי"ש. ומה שכתבנו בענין סיום לימוד הל' שבת, אבלות וכדו'. הנה בספר תעב"כ (עמ' רס"א) כתב כן בשם שו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קס"ו) לגבי סיום מסכת בימים שלפני ט"ב. והתיר כן בשל סיום לימוד הל' שבת. ועוררוני חברי לשאול האם כ"ה גם בני"ד (ובפרט לאותם הלומדים לבחינות לרבנות ונבחנים בימי ניסן ברבנות הראשית). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאותם הלומדים הלכות שבת או אבלות, או איסור והיתר או נידה עם הטור והב"י, וכן עם השו"ע והט"ז והמ"א, או הט"ז והש"ך, יכולים הם לעשות סיום ע"כ בע"פ ולפטור מתענית בכורות, אך זאת רק בדיעבד. והיינו אם אין אפשרת לעשות סיום אחר. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שעדיף שילמדו מסכת בגמרא. אך מ"מ נפטרים מן התענית גם ע"י סיום לימוד הלכות שבת, אבלות, נידה או תערובות, אם למדו זאת עם הטור והב"י, השו"ע והנו"כ. עכת"ד.


[50]נ. מה שכתבנו דבעי להשתתף בעצם סיום הלימוד, והוי לעיכובא, ולא סגי בסעודה לבד. מדברי הרב ברית אבות (סי' י"ג) עולה דהוי לעיכובא, ואינו נפטר מסעודת המצוה עצמה (שם קאי גבי סעודת ברית מילה). ואמנם המהר"ם מבריסק כתב לני"ד שאין זה מעכב, ו"עיקר ההיתר הוא שיאכלו עם המסובים ביחד". אך באמת שדעת הרבה פוס' דבעי שהבכור יבין את מה שלומדים בסיום (וכדלקמן בהערה נ"ב), ולפי"ז מסתבר דצריך הוא להיות נוכח גם בסיום ע"מ שיבין הנלמד [ומש"כ בספר תעב"כ (עמ' רע"ג) שאין הכרח בזה, אלא דאם אין הבכור גמיר וסביר אינו שייך לסיום ולשמחת הסיום, נראה דהוא דוחק. והעיקר כמש"כ ביבי"א שהביא שם]. ואף דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הינה דנוכחות הבכור בלימוד הסיום הוי לעיכובא (וכמש"כ בשמו בספ"כ ח"א עמ' קס"ז). וכפי שכתבנו, גם הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד סי' מ"ב ס"ק ב' וג') העלה שאין להקל כלל למי שלא נוכח בשעת לימוד הסיום (עיי"ש ביבי"א שהביא דעות הפוס' בני"ד, ודחה בטוטו"ד דברי המתירים). וכ"נ מדבריו בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ח). וראה במ"ב [(בסי' ת"ע סק"י). שתחילה אמנם כתב שצריכים הבכורים להצטרף לסעודתו. אך הוסיף שהמנהג שמסיים לפניהם המסכת]. ולכן נראה שהעיקר שיש להחמיר בזה, והוי לעיכובא, וכדעת הפוס' הנ"ל [ולא כמש"כ בהסה"ע (פ"י ס"ז, עמ' צ"ד), שהסתפק בזה בשל דברי המקילים. ונראה שלא קיבל את דחיות הגר"ע יוסף זצ"ל בזה].


ואמנם יש להעיר, שביבי"א שם הוסיף שאם "מסים המסכת עדיין נמצא שם וממשיך אחר הסיום בד"ת ובפרפראות לחכמה מענינא דיומא ומענין הסיום, וגם אלה שלא נכחו בשעת הסיום ממש שומעים אז ד"ת חכמה ודעת ויראת ה', אפשר להעלים עין מהם, ולא למחות בהם ביד חזקה", ובפרט בזה"ז שירדה חולשה לעולם, וקשה לקיים הסדר כמצותו לאחר התענית. ע"כ.


ומה שכתבנו שיש מחלו' אי הסעודה הוי לעיכובא, למי שכבר השתתף בסיום הלימוד, כתב בספר תעב"כ (עמ' ר"ע) דמדברי המ"א נראה דבעי גם להשתתף בסעודה עצמה, ורק עי"כ יפטר מן התענית לכל היום (ושם קאי אברית מילה). וכן כתב להחמיר בשו"ת מהר"ם מבריסק (ח"א סי' קל"ג), וכתב דלא יעלה על הדעת שייפטרו מן התענית אם היו רק בלימוד ואח"כ יאכלו בביתם. וכן היא דעת שו"ת ארץ צבי (סי' ע"ט). אלא שבשו"ת בית אבי (ח"ב סי' ט"ז) העלה להקל בכך, וכ"כ בספ"כ (ח"א שם) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דאפי' לא טעם כלום מהסיום נפטר מן התענית (וראה עוד בזה בספר תעב"כ עמ' ר"ע-רע"ב). ולכן נראה שטוב להחמיר בזה ולהשתתף אף בסעודת הסיום, ושכ"נ דעת מרן הח"ח במ"ב (סי' ת"ע שם), שכן צריך לעשות ושכן המנהג. ואף מי שאצה לו הדרך להכנות לחג ישאר ויסמוך על הדעות המקילות בשיעור האכילה המינימלי הנצרך להפטר מן התענית (וכדלקמן בסעי' ל"ו), ויאכל מעט, ויוכל להפטר מן התענית כראוי (שדי לנו שמקילים להפטר ע"י סעודת סיום). ומ"מ המקילים ואוכלים לאחר שהשתתפו רק בלימוד הסיום, יש להם ע"מ שיסמוכו (ובפרט שתענית זו חיובה לא נזכר בתל"ד). וראה עוד בזה בשו"ת מנח"י (ח"ט סי' מ"ה) ושו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' רצ"ג), ובהסה"ע (שם). וראה עוד בענין זה לקמן (בסוף הערה נ"ו) מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[51]נא. כ"כ בספר נהר מצרים, וכ"כ ביבי"א (ח"ד סי' מ"ב ס"ק ב' וג') ובחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ט) בשם כמה אחרו'. וכ"כ בספר תעב"כ (עמ' רע"ד). ומ"מ כתב הגר"ע יוסף זצ"ל שרק לבכורות נקבות טוב לעשות כן, אם אפשר. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מועיל לקחת אוכל מסעודת סיום בע"פ ולהביאו לילד קטן בכור, ועי"כ להפטר מן התענית. וענה לי שאכן נוהגים להקל בכך. ושאלתי האם עדיף להחמיר בזה. וענה לי שזה מועיל מדין חינוך, שמתחנך שצריך לאכול בסעודת סיום כדי שיוכל אח"כ לאכול. ושאלתי, עד איזה גיל סגי שיביא לו הביתה מהסעודה. וענה לי דהוא עד גיל שיכול לילך לשם כך לביהכ"נ. וכדוגמא שאלתי האם ילד בגיל שמונה שנים כבר ילך לביהכ"נ לשם כך, ועי"כ יפטור את הוריו מלהתענות עבורו. וענה שאכן כך. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה ברמ"א (סי' תקס"ח ס"ב), ולעיל (לענין קטנים, בהערות ל"ו ומ"ב).


[52]נב. הא דהמסיים צריך להבין את מה שלמד, הוא כ"ש ממש"כ הפוס' (כדלקמן) שאף הבכורים המצטרפים לסעודה צריכים להבין. וכן עולה מדברי המ"א (סי' נ'), חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ח), יבי"א (ח"ד סי' מ"ב סק"ב) ועוד פוס' (עיי"ש ביבי"א ובחזו"ע שכתב, שלימוד בלי הבנה, אפי' מסכת שלימה אינו חשוב לימוד כראוי לפטור על ידו מתענית בכורות). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שדי בזה אם המסיים הבין את עיקר הלימוד. ולכן אם לא הבין כל דבר מהמסכת, כגון שישנם כמה מקומות בגמ' שלא הבינם, ג"כ הוי סיום מסכת. שכן מצינו אפי' ברש"י שכתב שיש מקומות שאינו יודע לבארם. עכת"ד.


ומה שכתבנו שאף הבכורים צריכים להבין את מה שמלמד המסיים, כ"כ בספר חיים לראש, בספר נהר מצרים, בבא"ח (פר' "צו" סכ"ה), וכן משמע מתשו' רע"א (הב"ד בספר תעב"כ עמ' רי"ט). ואמנם בשו"ת מים חיים כתב שבמקומו נהגו שהשתתפו "אפילו בכורות דלא גמרי ולא סברי כלל" (והוסיף שהבכורות "נותנים איזה דבר לישיבה". הב"ד בתעב"כ שם). אלא שהגר"ע יוסף זצ"ל העלה להחמיר בזה בחזו"ע (ח"ב שם) וביבי"א (שם). עיי"ש שהאריך הרחיב למעניתו בזה. וראה עוד ביבי"א (ח"א סי' כ"ו ס"ק ט', י'). וכן כתבנו לעיל (בהערה מ"ז) בשם כמה אחרו' לגבי לימוד המסכתות הקטנות. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם הבכורות המצטרפים לסיום אינם מבינים את מה שלומדים הוי לעיכובא, ואינו כלום. אלא צריך שיבינו וישמחו עם המסיים. עכת"ד. ואמנם הגר"ש ישראלי זצ"ל סמך סמיכה בכל כוחו על דעת המתירים, והורה לי שאף אם הבכור אינו מבין את מה שלומדים בסיום המסכת יוצא בזה י"ח ומצטרף אליהם, כיון שהוא עושה יחד עם כולם את הסיום ושמח בשמחתם. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אף אמר לי, שכן מנהג העולם להקל בזה. עכת"ד. ולכן כתבנו שיש מקילים בזה.


[53]נג. מה שכתבנו שי"א דבאכילה כלשהו סגי, ואפי' פחות מכזית, כ"כ בספ"כ (ח"א עמ' קס"ו). והוסיף, דאע"פ שאכילה פחות מכזית איננה סותרת התענית ועדיין נחשב כמתענה, מ"מ כאן כיון שמותר לו לאכול בסעודה, שוב אינו חייב בתענית כלל. כמבואר במ"א (סי' תקס"ח) דבסעודת מצוה מותר לו לאכול גם אח"כ. ועוד, דיסוד ההיתר של סיום הוא בגלל המנהג, "והמנהג הוא לאוכלים אפילו פחות מכזית". ע"כ. וקצ"ע ע"ד. שהרי המ"א כתב שמותר לאכול לאחר הסעודה, אך מנין שהמ"א התיר כן אף אם אכל פחות מכזית. וגם על טענתו השניה צ"ע, וכי בדק וראה ש"המנהג" לאכול פחות מכזית. יש שראו שהמנהג לאכול כזית. והאם קבע מנהגו עפ"י ת"ח. והדברים צ"ע.


ומ"מ כתב שם בספ"כ שא"צ לכך דוקא סעודה בנט"י, אלא די במזונות ופירות. וראוי לעשות דוקא ע"י פירות, כדי שלא להכניס חמץ לביהכ"נ [וכתב ע"כ בספר תעב"כ (עמ' ע"ד), דאינו פשוט. ושיש מקומות שנוהגים לערוך סעודת סיום בפת דוקא, כיאות לשמחה של מצוה. ונהרא ונהרא ופשטיה. ע"כ. אך באמת שנראה שהצדק עם הרב ספ"כ. וראה מש"כ בסמוך].


ומה שכתבנו הדעה השניה דבעי כזית מזונות או רביעית יין, או לפחות כזית פירות משבעת המינים, כך הורו לי הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל ואמר שנוהגים לשתות מיץ ענבים ולא יין. ובאמת שממיני המאכל עדיף ביותר מיני מזונות, ואם לאו אז יקח פירות משבעת המינים. אך פירות אחרים אינם נחשבים כסעודה, ורק אם אין פירות מז' המינים יקח פירות אחרים. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הוסיף, שלמעשה היה צריך לאכול כזית פת או מזונות. אך נהגו לאכול דוקא דברים הכשרים לפסח. וכיון שמזונות הכשרים לפסח הוי מצה עשירה, ואין האשכנזים נוהגים לאכול זאת בערב פסח (מצד המנהג), לכך די בכזית פירות. ויקחו פירות משבעת המינים, כתמרים וכדו' (אך לא הבנתי מדבריו אי ז' המינים הוי לעיכובא או הוי רק למצוה מן המובחר). וכן סגי גם ברביעית יין. עכת"ד. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ח וש') שכתב שדי לטעום כזית פירות וכיו"ב, ואל"כ לא איבדו תעניתם. וכתב בספר תעב"כ (עמ' רס"ח) דהוא כדברי שו"ת ארץ צבי דבעי אכילה המפקיעה התענית. אך לדבריו לשיטת המ"א יש להסתפק בזה, ושמא בפחות מכך די להפקיע התענית.


וכתבנו שיעור רביעית כשיטת הגרא"ח נאה, דכך היא דעת הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, וכ"ד הגר"ע יוסף זצ"ל, כמבואר לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית.


וכבר העירו כמה אחרו', שלכאו' לא די בני"ד במיני תרגימא (וראה לעיל מש"כ עפי"ד השו"ג וכה"ח, שי"א שהוא בשר וגבינה, י"א מיני קטניות, וי"א פירות). שהרי לסברת רבינו יחיאל שהביא המרדכי שמותרים הבכורות באכילת מיני תרגימא, לכאו' לא הועילו כלום במה שאכלו פירות. ויש מי שאומר, שבכ"ז מועיל הדבר כשאוכל רק מיני תרגימא, אם ימשיך לאכול כל היום רק מיני תרגימא, דלרבינו יחיאל הרי ממילא שרי לאכול מיני תרגימא אף בלא סיום מסכתא וכדו', ולחולקים הרי יי"ח בסעודת המצווה באכילת מיני תרגימא [ראה שו"ת מהר"ם מבריסק (ח"א סי' קל"ג), מקו"ד לגרצ"פ פראנק זצ"ל (ח"ב עמ' פ"ב בהררי קודש), ובספר תעב"כ (עמ' רס"ט)].


ודעה נוספת היא עפ"י מש"כ בתשובות והנהגות (ח"ב חאו"ח סי' ר"י. הב"ד הסה"ע פרק י' הערה 16 עמ' צ"ד), שצריך לאכול שיעור ככותבת, או לשתות שיעור מלוא לוגמיו, ובפחות מזה עדיין נחשב כמתענה וצריך להמשיך בעינוי, דלא ביטלו. וראה עוד ע"כ בספר תעב"כ (עמ' רס"ח-ע"ד).


ובענין שיעור ככותבת ומלוא לוגמיו, ראה בגמ' יומא (דף ע"ט ע"ב ודף פ' ע"ב), מרן (סי' תרי"א ס"א, גבי כותבת. ובסי' ק"צ ס"ג, סי' רע"א סי"ג, סי' תרי"ב ס"ט, וסי' תרי"ח ס"ז). וראה עוד מש"כ בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פרק ו' הערות ט', ל"ו ול"ז). וראה במקו"ד הל' יו"כ (שם) שהבאנו מחלו' ראשו' אי הוי מעט פחות מרביעית, או רק רוב רביעית. ושיעור רביעית לפי הגרא"ח נאה זצ"ל הוי שמונים וששה סמ"ק, כמבואר בספריו. ולפי"ז מלוג לוגמיו הוא פחות משיעור זה. ולחזו"א בקונטרס השיעורים שלו (סי' ל"ט סקט"ז) רביעית הוי כמאה וחמשים סמ"ק, הרי דמלוא לוגמיו הוי פחות משיעור זה. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמ"מ אף לחזו"א י"ל שבאדם בינוני בימינו שיעור מלוא לוגמיו הוי כארבעים סמ"ק. עכת"ד. וראה עוד בשיש"ת (עמ' ס"ו) גבי כותבת.


יש שנהגו לאכול בסעודת המצוה לבכורים בע"פ כבד עוף וכן ביצים שנמצאו בבני מעיים של העוף [לוח דבר יום ביומו, מנהגי בעלז, הסה"ע (עמ' צ"ה). עיי"ש].


ומה שכתבנו לעיין בסל"ד, הוא די"א שאפי' לא אכל כלום בסעודה נפטר מן התענית אם היה בעת הלימוד עצמו.


[54]נד. הא"ר (בסי' תקנ"א סקכ"ו) החמיר במי שממהר או מאחר בלימודו כדי לעשות סיום בימים שלפני ט"ב, ע"מ לאכול בשר ולשתות יין. ואילו בשו"ת משנה שכיר (סס"י קמ"ד) כתב להתיר למהר בלימודו או לאחר ע"מ לסיים בתשעת הימים. ולענין ע"פ, כתב בתשו' רע"א (כת"י סי' ל"ד) שדרכו "למחות באותם המכוונים לסיים בכדי לאכול ולהזמין להקרואים". ואף בשו"ת מהרשד"ם (ח"א חאו"ח סי' מ"א) כתב שאסור ללמוד מסכתא כדי לעשות סיום בע"פ להפקיע התענית (עיי"ש שאע"פ שי"א שטוב לעשות הסיום, דאל"כ יש שאוכלים בלא סיום, מ"מ דחה טענתם, דעכ"פ לעתיד יחזרו בתשובה אם יאכלו בלא סיום, משא"כ אם ילמד לשם סיום בע"פ יחשב להם הדבר כהיתר). ואמנם הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שפ"ו) העלה להקל בזה כשלומד מסכת גדולה, אף אם למד כדי להיות לו סיום. משא"כ כשלומד לימוד קצר כגון נביא אחד. וגם בשו"ת מים חיים (או"ח סס"י קע"ט) העלה להקל בזה, וכתב דלא בעינן דוקא לומד כדרכו, אלא אפי' בלומד הרבה יום או יומיים קודם לכן שרי בזה, ואע"ג דהוי כמערים, "הלואי ויהיו כל ההערמות כך שילמוד הרבה, ויסיים מסכתות וספרים", ד"בתר סיומא אזלינן". וכן היקל בזה בשו"ת מנח"י (ח"ב סי' צ"ג), וכ"כ בספר ספ"כ [הביא דבריהם בספר תעב"כ (עמ' רכ"ז, רכ"ח. ועיי"ש עוד בעמ' ר"כ-רכ"ו)].


ואמנם בספר תעב"כ (שם עמ' רכ"ז) כתב, שיש מקום לומר דכל הני שהיקלו, הו"ד כשממהר לסיים שהוא זריז ונשכר, אך יש לעיין במקום שמאחר. אלא שהביא דברי שו"ת פרחי כהונה (חאו"ח סי' י"ג) שכתב, ד"מסתברא דעסקינן שאינו בטל מלימודו אדביני וביני", אלא רק הולך לאט יותר בלימודו. והבין מכך בספר תעב"כ שכוונתו שמעיין יותר בלימודו.


ובשו"ת יבי"א (ח"א סי' כ"ו סק"ו) העלה להקל בזה, והניף ידו שנית בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ח הערה ל"ז). וכן הורו לי להיתר בזה הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיף הגר"ש ישראלי שאף המנהג להקל בזה. עכת"ד. וראה לעיל (בהערה מ"ז) שיש מחמירים בני"ד למי שלומד כך מסכת קטנה.


[55]נה. בענין היכא שסיים לימודו קודם ע"פ, ומשייר פורתא לע"פ לצורך סיום, כתב בשו"ת אריה דבי עילאי (אבני זכרון סקי"א) עפי"ד הא"ר (שם), שאף אי נחמיר כשסיים שלא כדרך לימודו, מ"מ בכה"ג שסיים כדרכו אלא דשייר פורתא לע"פ יש להתיר. וכ"כ בשו"ת מקור חיים (סי' ל"ו).


ואמנם הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (בסי' שי"ז) הזכיר הדברים שכתב בספרו שנות חיים, שדן שם אי בכלל ראוי לדחות סיום לזמן מאוחר. אך לענין לדחות תעב"כ דהוי מדינא, זה לדעתו לא מהני אלא רק סיום בזמנו (והעיר בספר תעב"כ עמ' רכ"ט שבזה חזר ממש"כ בספרו ספר החיים). וראה עוד בערוה"ש (סי' תקנ"א סעי' כ"ח) שמוכח מדבריו דלשייר הסיום חמיר טפי ממי שהוא ממהר או מאחר בלימודו (התם משתעי גבי הימים שקודם ט"ב).


ואמנם יש טוענים שמה שיש שלמדו להקל בזה עפי"ד המהר"ם מינץ (בתשובותיו סי' קי"ז), אין זה אלא דוקא כששייר לשעת הכושר בכדי שתהא באפשרותו לעשות הסעודה כתיקונה, וא"כ הוי לצורך הסעודה והסיום גופא. משא"כ כשכל הדחיה של הסיום אינה אלא להפטר מן התענית, דבזה אין שמחת התורה (ספר תעב"כ עמ' רכ"ט). אלא שבשו"ת מנח"י (ח"ב שם) היקל גם בני"ד ע"פ דברי הריעב"ץ, דהא יש ראיה לשייר מהגמ' במו"ק (דף ט' ע"א, שאמרו שם דעל שלמה המלך היה לשייר בנין האמה שבקצה הגג שעושין כדי שלא ישבו עליו העורבים. וזאת ע"מ לדחות חנוכת ביהמ"ק שלא לערב שמחת חנוכת הבית בשמחת החג). ולכן הסיק דמה שמכוון ליום התענית לא הוי חסרון. ולעומתו כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"א שם) לאסור בזה, והראיה ממו"ק לדעתו אינה ראיה. ולכן הסיק ש"די להקל כשממהר בלימודו או מאחר, אבל להשאיר לאחר זמן ולסיים בע"פ לא מהני". ע"כ.


והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי להיתר בזה עפ"י הגמ' במו"ק הנ"ל. והוסיף, דאע"ג שיש שדחו הוכחה זו, מ"מ נראה שהדין עם המתירים זאת, כנ"ל. והסכים שאפי' סיים מסכת כמה שבועות קודם ע"פ ושייר רק כמה שורות, רשאי לעשות סעודת סיום בע"פ (ואגב זאת הזכיר שא' מחכמי ירושלים, חכם יחזקאל עזרא אל חסיד, לעולם כשהיה מסיים ללמד מסכת כלשהי היה עושה מיד סעודת סיום ללא שהיה). עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שמותר לשייר את הסיום דוקא לע"פ, גם כשהגיע לקראת הסיום לפני כן. והוסיף שכן המנהג. עכת"ד.


והעולה מכל האמור, שאף בנידון זה נחלקו הפוס', ואין הדבר מוסכם. וראה עוד ע"כ בספר תעב"כ (עמ' רכ"ח-ר"ל), שהביא עוד דעות בפוס' ע"כ. ואכמ"ל.


[56]נו. כ"כ בילקו"י (עמ' 374 סט"ז) עפ"י יבי"א (ח"א סי' כ"ה). והוסיף שאח"כ רשאי לאכול ולשתות אף בביתו, ואף א"צ להשלים יום אחר לתעניתו במקום מה שהחל להתענות.


וכבר כתבנו לעיל, שאף אם יודע הבכור שתזדמן לו סעודת סיום מסכת וכדו', מ"מ אין לו לאכול קודם סעודת המצוה [עפ"י המ"א (סי' תקס"ח סק"י), המ"ב (סקי"ח) ועוד אחרו'. ועיי"ש בא"ר. וראה ע"כ באורך וברוחב בספר תעב"כ (ר"פ י"ג, עמ' רס"ב-רס"ה) ואכמ"ל].


שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בענין בכור שהתחיל להתענות בע"פ, ואף לאחר שהשתתף בסיום מסכת וכדומה המשיך את תעניתו ולא אכל שם בסעודה. האם רשאי הוא להתענות רק עד זמן שיוכל להתענות או שיקשה עליו הדבר, ואז יהיה רשאי לאכול. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שרשאי בכור זה להפסיק את תעניתו במשך היום אם מלכתחילה חשב שעל דעת כן הוא מתענה. עכת"ד.


[57]נז. לעצם חיוב האבל בתענית, כתב המש"ז (סי' ת"ע) שמי שיום הראשון לאבלותו (וממילא זה גם היום האחרון, שהרי הרגל מפסיק את השבעה- מ.ה.) חל בע"פ, והוא עצמו בכור או יש לו בן בכור, אם מתענה תמיד יתענה גם עכשו, עפ"י הש"ך (ביו"ד סי' שע"ח) שאם רוצה האבל להתענות ביום ראשון לאבלותו, רשאי. ובפרט בע"פ שאין מברין בו. ע"כ.


ובאשר להשתתפות האבל בסעודת מצוה בע"פ. הנה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קי"ז) כתב שאבל תוך יב"ח על אב ואם רשאי לסעוד בסעודת סיום מסכתא. ושכ"כ האגודה, שבירו' איתא דסעודת מצוה מותר, ולכן התיר זאת גם הראבי"ה. והוסיף מהר"ם מינץ, שכן ראה מרבנן קשישי שהבחורים האבלים אוכלים בעת סיום מסכת. וכ"כ להיתר בספר לקט היושר, וכ"כ בשב"ל (הל' שמחות סי' מ"ז), ובהנהגת המהרש"ל (סי' מ"ו).


והרמ"א ביו"ד (סי' שצ"א ס"ב) כתב, שאבל תוך ל' אסור בכל סעודת המצוה, אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה. ומותר לאכול שם אפי' תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו. ויש אוסרין בסעודת ברית מילה. וסיים: והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו. ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה. ע"כ.


והש"ך (ביו"ד סי' רמ"ו סקכ"ז) הב"ד המהר"ם מינץ הנ"ל, ללא חולק. והדגמ"ר (בסי' שצ"א) הוסיף ע"ד הרמ"א הנזכרים, שלענין סיום מסכת כבר כתב ע"כ הש"ך הנ"ל. והיינו שהבין שהלכה כמהר"ם מינץ. ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו' תליתאי ח"ב סי' פ"ו) ג"כ הבין שכן כוונת הדגמ"ר, אלא שחלק עליו, וכתב דהו"ד לפי תחילת דברי הרמ"א. משא"כ למסקנת הרמ"א שהמנהג להחמיר בכל. ולכן הסיק להלכה להחמיר. וכ"כ כבר הב"ח (יו"ד סי' שצ"א), וכ"כ להחמיר בזה בשו"ת מקום שמואל, ובספר חמודי דניאל. וכן בחכ"א (כלל קס"ו) העיר דצ"ע ע"ד הש"ך, שהרי המנהג כמש"כ הרמ"א. ולעומתם בספר דברי שאול העלה עפי"ד הש"ך הנ"ל להיתר לאבל תוך יב"ח, וכ"פ בספר ליקוטי בית אפרים, בשו"ת מהרא"ש הלפרין ועוד [וראה בהגהות בית לחם יהודה (ביו"ד סי' רמ"ו) שהתיר בני"ד רק למי שלמד בעצמו המסכת, דהוי כמוהל. וכ"כ בספר חמודי דניאל שיש צד להתיר בזה, ונשאר בצ"ע. ע"כ]. וכדברי המתירים פסק גם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הגדש"פ מהדו' תשל"ט ח"ב עמ' ש') לאבל תוך יב"ח על או"א.


ובענין אבל תוך ל' על שאר קרוביו, הנה הב"ח ובליקוטי בית אפרים (שם) העלו להחמיר בזה. אך בחזו"ע (שם) כתב להקל גם בזה. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכדלקמן.


ואבל תוך ל' על או"א, לדעת הב"ח וליקוטי בית אפרים, אסור גם בזה (והוא ק"ו משאר קרוביו). וכן הראני הגר"א נבנצל שליט"א שכן עולה מדברי הגרי"מ טוקצ'נסקי בגשר החיים (ח"א עמ' רל"א סעי' ח' סק"ו). ומדברי החזו"ע שם נראה שאף דעתו להחמיר בזה, מדכתב להקל בתוך ל' דוקא לשאר קרובים. וראה לקמן מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


ואם הוא תוך ז', בין על או"א בין על שאר קרוביו כתבו הפוס' להחמיר בזה (דברי שאול. שו"ת פרי השדה. ברכת הפסח. משיב הלכה. חזו"ע שם ועוד אחרו').


ואי שייך לעשות הסעודה בבית האבל (תוך ה"שבעה"), ג"ז נחלקו האחרו'. שבליקוטי בית אפרים כתב להחמיר בזה, וכ"כ בשו"ת מגדל השן. ואילו בשו"ת דברי שאול, בברכת הפסח ובמשיב הלכה העלו להיתר. וכ"כ עוד כמה אחרו'.


ואמנם בשו"ת פרי השדה כתב לענין אבל שהוא חלש ויתקשה לקיים מצוות הסדר כמשפטן מחמת התענית, שיפדה התענית ויתן לעניים לומדי תורה שילמדו עבור זה ויחשב כאילו למד בעצמו ואז יוכל לאכול בע"פ. וכעין זאת כתב בשו"ת דבר יהושע. וכן העלה בחזו"ע (שם).


ולגני אונן, נראה שצריך הוא לצום בתענית בכורות, ככל שאר התעניות [ר' למשל בפני ברוך (הלכות אנינות סעי' מ"ד), גבי ט"ב]. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שאף אונן צריך להתענות בתענית בכורות אך אם הוא חלש ויתקשה לקיים מצוות הסדר כמשפטן מחמת התענית, שיפדה אותה בצדקה. והיה מעשה בבחור מישיבת "קול תורה" פעיה"ק ירושת"ו שהיה אונן בע"פ, והורו לו לצום. והיינו שמעיקר הדין צריך גם האונן להתענות, כיון שאונן חייב באיסורים, ופה המנהג הוא לאסור אכילה לבכורים בע"פ. עכת"ד. והבאנו כל הדברים הללו בקיצור מספר תעב"כ (עמ' רי"ט, רל"ד-רל"ח). עיי"ש באורך.


לגבי סעודות סיום ביום היארצהייט (לאדם רגיל שאינו בכור), כשחל יום זה בע"פ (ובשאר ימות השנה), נחלקו הפוס' אי שרי, שהש"ך בשם המהרי"ל, והפמ"ג, אוסרים. והבית לחם יהודה והמהר"ם שיק מקילים אם הסיום בזמנו (ואינו נדחה). ור' בגשר החיים (סל"ב) שרבים מקילים אם גמר המסכת באמת באותו יום. הב"ד בס' פני ברוך (פל"ט סל"ג).


ומה שכתבנו שיש מי שמתיר לאבל אפי' תוך שבעת הימים הראשונים ללכת לביהכ"נ ולשמוע סיום מסכת ולהפטר מן התענית, ואפי' שהוא תוך שבעה על אב ואם, כך הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר שד"ז הינו רק לענין תענית בכורות בערב פסח, שעל כך לא גזרו. עכת"ד. וחכ"א הסתפק אי דברי הגרמ"א זצ"ל אמורים גם גבי האשכנזים, שמחמירים טפי מהספרדים גבי יציאה מבית האבל, כמבואר ביו"ד (סי' שצ"ג, בפרט בסעי' א' וג'). אמנם כששאלתי את הגרמ"א זצ"ל ע"כ, לא חילק לי בזה בין ספרדים לאשכנזים. וכעבור זמן יצא לאור ספר חזו"ע הל' אבלות, וכ' שם (בח"ג, בדיני אבלות ברגל, דקט"ז, סעי' י'), שאבל תוך שבעה שהוא בכור, מותר לו להשתתף בע"פ בסעודת סיום מסכת, ולהפטר מתענית בכורות. וטוב שיתרום לצורך סעודת הסיום ולהחזיק בלומדי תורה. עכ"ל. עיי"ש שסמך יתדותיו ע"ד כמה אחרו'.


וראה עוד בענינים אלה בספר גשר החיים (ח"א פרק כ"א עמ' רל"א, סעי' ח' סק"ו).


[58]נח. הא דא"צ להתענות במקום זאת יום אחר, כ"כ בשו"ת זכר שמחה (סי' נ"ב). וטעמו, שדימה תעב"כ לת"צ, שאם אכל בה, כתב המ"א (סי' תקס"ח סק"ד) בשם תה"ד שא"צ להתענות יום אחר, אא"כ כוונתו לכפרה. ולדעתו תעב"כ אינה חמורה כ"כ דבעי כפרה ע"כ (וראה בשו"ע רס"י תקס"ח). ואמנם בשו"ת זכר שמחה כתב כן גבי אב הצריך להתענות עבור בנו, אך כבר כתבו במקו"ד (בהררי בקודש פסח ח"ב עמ' פ"ו) ובספר תעב"כ (עמ' רצ"א) דה"ה למי שהוא עצמו בכור.


ומה שכתבנו שי"א שצריך להשלים התענית ולהמנע מלאכול מעת שנזכר. אמנם בספר יסודי ישורון (ח"ו עמ' מ"א) כתב, שמשו"ת ארץ צבי משמע שא"צ להשלים ולהתענות מעת שנזכר (שכתב שם שבשאר תעניות יש מצוה להתענות ונוסף ע"כ איסור לאכול. ולכן אם אכל אמנם חייב להמנע מלהמשיך לאכול אך פקעה מצוות תענית. משא"כ בתעב"כ יש רק מצוה להתענות). והב"ד בספר תעב"כ (עמ' רצ"ג) וסיים שלא מצא כן מפורש בפוס'. ונראה מדבריו שאינו מכריע כך ממש לדינא, אלא אמר כן כדרך לימוד. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שכה"ח הכריע (בסי' תקס"ח) שצריך להתענות משעה שנזכר. וכיון שאין נ"מ בזה בין דיני תענית שם לתענית בכורות בע"פ, לכן גם הכא צריך להתענות משנזכר. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שיש להתענות מעת שנזכר, כבכל תענית. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות פורים (פרק ג' סעי' י"ב), ובמקראי קודש הלכות ג' תעניות (פרק א' סעי' י"ג).


[59]נט. הא דכשחל ע"פ בשבת (שאז מקדימין ליום ה', כדלעיל סעי' כ"ה), ושכח להתענות ונזכר בגמר התענית, די"א שיתענה ביום ו'. כ"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א (בהגדש"פ רבת פנינים, דיני ע"פ שחב"ש). ולפי"ז מה שמוקדמת התענית ליום ה' אין פירושו שיום ה' נעשה זמן החיוב אלא הינו רק תשלומין ליום שבת. וא"כ אפשר להשלימו גם ביום ו'. ע"כ. וכ"מ קצת מדברי הרמ"א (בסי' תרפ"ו ס"ב), דכשהוקדמה תענית אסתר משבת ליום ה', וחלה מילה ביום ה', האוכלים ביום ה' יתענו ביום ו'. אך כבר היו מהאחרו' שדחו השוואת תעב"כ לתענית אסתר [כמבואר בהררי קודש (שבס' מקראי קודש לגרצ"פ פראנק זצ"ל. ח"ב סי' כ"ג הערה 2 עמ' פ"ו). עיי"ש שלמעשה הסתפק לדינא גבי ני"ד. וע"ע בספר תעב"כ (עמ' רצ"ג ואילך)].


אלא שלכאו' יש להקל בזה מצד אחר. דעצם תעב"כ חיובה אינו אלא מצד המנהג, שבתל"ד לא נזכר ד"ז, ואף בירו' י"א שלא נזכר, ורק במ"ס מקורו. ואם חל ע"פ בשבת, דעת פוס' רבים שא"צ להתענות כלל, וכן צ"ל בדעת מרן השו"ע (אלא שהאחרו' כתבו שמ"מ המנהג להקדים ליום ה'). והיו מהאחרו' שכתבו שלכן בכל טענה שהיא יש להקל בני"ד. ולכן הכא ששכח ואכל, הרי בתענית ציבור קבועה א"צ מדינא להתענות יום אחר, וא"כ כ"ש בני"ד (כעין זאת ר' בהררי קודש שם). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שכיון שתענית בכורות הינה רק מכוח מנהג, אינו צריך להתענות ביום ששי. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שא"צ להתענות ביום ו', וע"כ נא' דעבר זמנו, בטל קרבנו. עכת"ד.


ובענין אם נזכר בכך ביום ה' לפני גמר התענית, אמרו לי הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל שיתענה מעת שנזכר, ושאין לחלק בין זה לבין ע"פ שחל בחול. והוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאף לא תדחה תעניתו ליום ו'. עכת"ד.


ויש להעיר, שלדעת האומרים שאם שכח ואכל צריך להתענות ביום ו', נראה דהו"ד כשאכל לפחות כזית. ראה שו"ע (סי' תקס"ח סעי' א'). וראה עוד כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ז), יבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"ד סק"ח ואילך), ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס הל' ג' תעניות (פרק א' סעי' י"ג).


[60]ס. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תמ"ד).


מה שכתבנו שיש לבער באותה השנה עד כניסת השבת, כ"כ מרן (שם בסעי' א'). ובבה"ל (שם ד"ה "משיירין") כתב שכן הוא מעיקר הדין.


ומה שכתבנו שטוב לבערו קודם לכן, כ"כ המרדכי בשם רש"י, וכ"כ מרן (שם סעיף ב'). וכן מנהג האשכנזים (בה"ל רס"י תמ"ד). והיינו ששורף כל החמץ הנותר שא"צ לו ליום ו' ולא לשבת שחרית, וגם החמץ שנמצא בבדיקה בלילה [מרן (שם ס"א). ח"י. כה"ח (סק"כ)].


והטעם, כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות [מרן (שם ס"ב). ור"ל אחר שעה חמישית].


ואמנם מרן כתב שטוב לבער "קודם חצות", אך מהטעם שכתב עולה דהו"ד עד סוף שעה חמישית, כבשאר השנים. וכ"כ המ"ב (סק"ט), כה"ח (סקכ"ב), יחו"ד (ח"א עמ' רע"ג) וש"פ.


[61]סא. מרן (בסי' תמ"ד ס"א) כתב שמשיירין מזון ב' סעודות. והוא מפני שמדינא אינו חייב לבערו עד סמוך לשבת, וא"כ אינו מניח אלא מזון ב' סעודות לצורך השבת. אך באמת שכבר הרמב"ם כתב בסתמא שמניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. וכ"כ המאמ"ר והבה"ל (רס"י תמ"ד ד"ה "משיירין").


והטעם שמשיירין מזון ב' סעודות בלבד (או מזון שיספיק עד שעה ד' בשבת) כתב מרן (שם) משום דסעודה שלישית זמנה אחר מנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה (דהא אסור לאכול מצה בע"פ. מ"ב סק"ה), ולא בחמץ. ולכן משייר רק לסעודת הלילה והבוקר (כה"ח סק"ו).


ומה שכתבנו שיצניע החמץ שמשאיר, כ"כ בני"ד המהרי"ל בדרשותיו (הב"ד כה"ח סי' תל"ד סק"ג), וכ"כ מרן (בסי' תל"ד ס"א), המ"ב (סי' תמ"ד סק"ג) וכה"ח (סי' תמ"ד סק"ג) וש"פ.


[62]סב.


ענף 1: עיקר דין התפילה והסעודה השניה.


הא דשרי לאכול החמץ לא יאוחר מסוף שעה רביעית בשבת, הוא פשוט, כדלעיל (בסעי' י"ג). וכ"כ החמ"מ וכה"ח (סי' תמ"ד סק"ו).


ומה שכתבנו שמשכימים לתפילת שחרית, כ"כ המ"ב (סי' תכ"ט סקי"ג וסי' תמ"ד סק"ד) וכה"ח (סי' תכ"ט סקמ"ב) בשם המהרי"ל ובשם האחרו', וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' צ"א ס"ז), וכ"כ בקונטרס דיני ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"א).


ומה שכתבנו שאין מאריכים בתפילה ע"מ לסיים סעודה שניה בזמנה לפני תום שעה רביעית, כ"כ בספר חסידים והא"ר לגבי התשבחות. וכ"כ גבי התפילה החמ"מ, המ"ב (סק"ד), כה"ח (סק"ז) וש"א.


כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' צ"א) שבשבת זו מפטירין הפטרת "וערבה לה'". וכ"כ בקונטרס ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ב). ולענין מנהג האשכנזים. בבה"ט (סי' ת"ל סק"א) כתב שאין מפטירין הפטרת "וערבה" אלא כשחל שבת הגדול בע"פ. ואף הגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב בספר א"י (עמ' ס"א) שמנהג האשכנזים להפטיר "וערבה" בשבת הגדול. אמנם לגבי מנהג הגר"א ראה מש"כ במע"ר (סי' קע"ב), ובפעולת שכיר שם. וראה עוד במכתבו של הגר"ש דבליצקי שליט"א אלינו, המובא בנספחים בסוף ספרנו.


ענף 2: כיצד לנהוג כשבאמצע הסעודה השניה הגיע זמן איסור אכילת חמץ- פתיחה.


בענין מה שכתבנו שיש לסיים את אכילת החמץ בסעודה השניה עד סוף השעה הרביעית. בס"ד נראה שמעיקה"ד אין חובה לגמור את כל הסעודה עד זמן זה, אלא חובה לגמור עד זמן זה רק את אכילת החמץ בסעודה. אך לאחר זמן זה שרי להמשיך ולאכול מאכלים שאינם חמץ ואין בהם כלל חמץ, וכמובן בצלחות ובכלים נקיים מחמץ (ועדיף לאכול בכלים חד פעמיים). והיינו יסלק את עצמו לגמרי מאכילת החמץ, ואף יצחצח שיניו באמצע הסעודה, כדי שלא יווצר מצב שיבלע חמץ לאחר סוף זמן אכילתו.


ועוד יש בס"ד לדון לגבי הברכה הראשונה מחדש על אכילת המשך הסעודה. שהרי עתה לכאו' סילק ידיו מהפת בסעודה זו, ובפרט אם גם הוציא את כל הפת מהבית. ולפי"ז יש מקום לומר שלכאו' בעי לברך ברכה ראשונה (ואולי גם ברכה אחרונה) על המאכלים שאוכלם בהמשך הסעודה. ומאידך אם הוא עדיין רעב, והם דברים שבדר"כ נטפלים לפת, לכאו' א"צ לברך עליהם (ותלוי הדבר במחלוקות הראשו', וכדלקמן בסמוך). וכן תלוי אם מדובר בדברים שברכתם "מזונות", כגון דברים העשויים מקמח מצה הכשר לפסח (לנוהגים לאוכלם בערב פסח), לכאו' אם הוא עדיין רעב ואוכלם לשובע, אינו צריך לברך עליהם, שיש מקום לומר שדינם כפת הבבכ"ס שהינם חלק מהסעודה וא"צ לברך עליהם.


ענף 3: הגדרת משיכת ידיו מהפת, המצריכה ברכה על המשך הסעודה.


הנה דין זה רבו פארותיו, ותלוי הוא בהרבה מחלוקות.


נחלקו הראשו' מהו סילוק הידים מהפת המצריך לברך על שאר המאכלים שממשיך לאכול, ובכלל אי נוהג דין זה כיום.


הנה בגמ' ברכות (דמ"א, ב') איתא: אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה: בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם. לאחר הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. עכ"ל הגמ'.


ונחלקו הפוס' אי ד"ז "שלאחר הסעודה" שייך גם בדורות המאוחרים יותר. לד' הטור והלבוש אף בזמננו שייך ד"ז וצריך לברך עליהם. ולד' הב"ח, המ"א והא"ר דין זה שייך דוקא בימי חכמי הגמ', שהיו רגילים לסלק השולחן ומושכים את ידיהם מהפת קודם ברהמ"ז, ולכן מה שהיו מביאים אח"כ היה נראה כסעודה אחרת. אך אנו שאיננו מסלקים השולחן, אע"פ שסיימו לאכול ואין דעתנו לאכול עוד פת, מ"מ כל זמן שלא ברכו ברהמ"ז, כבתוך הסעודה דמיא. ובא"ר כ' שבכלבו וברשב"א ותר"י הזכירו דין סילוק השולחן. והיינו שדוקא בסילוקו חשוב כסיימו הסעודה, ותו לא מידי.


אמנם מהרבה פוס' נראה כד' הטור הנ"ל, מהם הר"ח המובא באו"ז, וכ"ד הערוך, הרמב"ם, תוס' רבנו יהודה, הרא"ש, הגמ"י ועוד הרבה קדמונים, שלא הזכירו הצורך בסילוק השולחן, ומשמע דאף ללא סילוק השולחן חשוב כמשך ידיו מהפת, וצריך לברך על מה שאוכל.


וא"כ זו מחלו' רוא"ח אי בכלל כיום יש דין משך ידיו מהפת כשאין סילוק השולחן.


ומרן בשו"ע (סי' קע"ז ס"ב) כ' וז"ל: ודברים הבאים לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו, וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה, בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה. ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברהמ"ז. עכ"ל. וא"כ נראה בס"ד שלמרן אין דין סילוק ידיו מהסעודה בכה"ג.


אמנם כתבו הפוס' האחרו', שעכשיו שאין מסלקין השולחן אחר הסעודה קודם ברהמ"ז, מ"מ יש אצלנו דין סילוק הפת בסתם כשמברך ברהמ"ז, או ע"י מים אחרונים, או שיטול כוס ברהמ"ז בידו אע"פ שלא נטל ידיו, או שאמר תנו כוס ונברך ברהמ"ז, שאז סילק דעתו לגמרי מלאכול (ואצ"ל אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכול. וי"א דה"ה אם גמר בלבו). ר' למשל בשו"ע הגר"ז (סי' קע"ז ס"ו. וע"ע שם בסעי' ז'). וע"ע בכה"ח (סי' קע"ז סקי"ד) מה שהבין בדעת מרן, ומה שהוסיף ע"כ.


לאור כ"ז לא ברור שאכן הפסקת אכילת הפת בני"ד תחשב כסילוק ידיו המצריך ברכה על מה שממשיך לאכול.


עוד נחלקו הפוס' על אילו מאכלים צריך לברך בני"ד. דמדברי מרן הנ"ל משמע שלאחר שמשך ידיו מהסעודה בעי לברך אכל מילי, ואפי' על דייסה ושאר דברים. ואכן זה כשיטת התוס' והרא"ש וכנראה גם כרמב"ם. אך לד' כמה ראשו' אחרים אין הדבר כן. דלד' הרשב"א בין דייסה, ובין בשר ודגים, אף אם באו לאחר הסעודה א"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, משום שהם עצמם עיקר הסעודה, שבאים להשביע. וישנן עוד דעות בפוס' בכך. ר' כ"ז בבה"ל (סי' קע"ז ס"ב ד"ה "שאין").


עוד נחלקו הפוס' גבי איזו ברכה יש לברך במיקרים השונים, אי מישתעי בברכה ראשונה או אף בברכה אחרונה. ויש שחילקו בכך גבי סוגי המאכלים השונים (ר' שם בבה"ל ד"ה "למשוך ידינו").


לאור כ"ז נראה שני"ד (והיינו הברכה על המשך האכילה בסעודה שניה בע"פ שחל בשבת, לאחר שהגיע זמן סיום אכילת חמץ וסילקו הפת), תלוי בהרבה מחלוקות ואין הדבר מוכרע. ומ"מ לא ראיתי בראשו' ובשו"ע גבי הנידון שלנו ממש, והיינו שמשיכת ידיו מהסעודה אינה בשל רצונו הטבעי של האדם משום שכבר מילא כריסו או שנגמרה לו הפת, אלא משיכת ידיו מהפת הינה בשל אילוצים הלכתיים של סוף זמן אכילת חמץ.


ענף 4: צדדים נוספים לדיון האם בנידוננו צריכים לברך על המשך האכילה.


לאור זאת דננו יחד עם חכמי בית המדרש שיחיו, גבי המקרה דני"ד (שתוך כדי הסעודה השניה של שבת זו הגיע סוף זמן אכילת חמץ. חכמים אלה, נר"ו, לא דנו מצד השו"ע הנ"ל, כי בני"ד הרי לא סילקו את השולחן, וכמש"כ מרן, כנ"ל. אלא הם דנו גבי ני"ד מצדדים אחרים. יש מהם שאמרו שאין לברך על המאכלים שעתה אינם מתלפתים לפת, וזאת מכמה טעמים: 1) מה שבירך על הפת בתחילת הסעודה פוטר את כל הדברים שדרכם להיות נטפלים לפת, וזאת במשך כל הסעודה. 2) הא דלקחו את הפת מהשולחן בשל איסור חמץ, אין זה נחשב כמסיח את דעתו מאכילת שאר המאכלים. וחז"ל קבעו שלמשל שינוי מקום או שלקחו את השולחן, הריהם נחשבים כסילוק ידיו מהסעודה. אך סילוק ידיו מהפת בלבד, כשדעתו עדיין להמשיך לאכול משאר הדברים בסעודה, זה לא מחייב ברכה מחודשת עליהם. ומה שאמרו שצריך לברך על שאר המאכלים כשסילק ידיו מהפת, הכוונה שדעתו לא לאכול יותר, ואפי' לא פת. 3) עוד הוסיפו חכמי ביהמ"ד, שכמדומה שגם המנהג הוא שכשע"פ חל בשבת, ופעמים רבות אין מסיימים הסעודה עד זמן איסור אכילת חמץ, שנוהגים להמשיך לאכול מבלי לברך על המאכלים שממשיכים לאכול. עד כאן תורף דברי חלק מהחכמים שליט"א.


אמנם אני כשלעצמי ק"ק לי על דבריהם. על הטעם הראשון שאמרו יש להשיב, שזו מחלו' הפוס' גבי דבר שהיה טפל והפך להיות עיקר בשל הסתלקות העיקר הקודם, האם עתה יש לברך על מה שהיה קודם טפל והפך להיות עיקר. וכגון גביע של גלידה. שאמנם לגבי הגביע עצמו זו מחלו' גדולה בין הפוסקים מהי ברכתו כשהוא נאכל בפני עצמו, ללא גלידה בתוכו, וזאת בשל המרכיבים שלו: האם ברכתו "מזונות" בגלל קמח החיטה שבו (ראה למשל מרן סי' ר"ח ס"ט), או שברכתו "שהכל" בגלל ריבוי קמח התירס או קמח תפוחי אדמה שממנו הוא עשוי [ר' ע"כ למשל ביבי"א (ח"ז סי' ל"ג סק"ג), ילקו"י (ח"ח מהדו' תשס"ד בתוספות לסי' רי"ב הערה ג' עמ' תשנ"ז)]. ואם אכן מברכים עליו "מזונות" אזי יש מקום לברך עליו גם כשהגלידה בתוכו רק את ברכת במ"מ, בגלל שי"א שאין אין ברכת מין הדגן מתבטלת למין העיקר [ראה למשל מ"ב (סי' רי"ב ססק"א) יבי"א (ח"ז או"ח סי' ל"ג סק"ג) ופסתש"ו (סי' רי"ב סק"ב בכלל ב'). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ב פי"ד סעי' כ') שכ' שעל "קסטה", והיינו שני ביסקוויטים שבתוכם יש גלידה, מברך רק ברכת "בורא מיני מזונות" ופוטר הגלידה, כי המזונות באים לאכילה ואינם בטלים. וכ"פ ביבי"א (ח"ז סי' ל"ג סק"ג). וע"ע מש"כ בשמו בילקו"י (ח"ח מהדו' תשס"ד סי' רי"ב עמ' תש"י ותשנ"ו). ואילו בפסתש"ו (סי' רי"ב ססקי"ד) פסק שיש לברך במקרה זה לחוד על כל דבר, גם על הגלידה ("שהכל") וגם על הגביע, כשברכתו "במ"מ"].


ומ"מ נחלקו הפוס' אי כשהחל לאכול הגלידה עם הגביע ובירך רק על הגלידה, ועתה גמר הגלידה ונשאר רק הגביע, האם עתה צריך לברך על הגביע את ברכתו. והיינו (לשיטתם) בורא מיני מזונות (וזו ד' הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי), או שכיוון שתחילה הגביע היה טפל ונפטר בברכת הגלידה, אזי גם כשהוא נשאר לבדו אין מברכים עליו עוד, כיוון שדינו כטפל מעיקרא [וזו דעת הט"ז (סי' קס"ח סקי"א) הגר"ז (שם, ס"ט) והמ"ב (בסי' קס"ח ססקמ"ו). עיי"ש. וכ"נ ד' הגר"ע יוסף זצ"ל. ור' ביבי"א (ח"ז סי' ל"ג סק"ג), ובילקו"י (ח"ח מהדו' תשס"ד סי' רי"ב עמ' תשנ"ו- תשנ"ז בהערה ד')].


נמצאנו למדים שזו מחלו' אי דבר שהיה טפל והפך להיות עיקר, האם יש לברך עליו עתה, או לאו. וה"ה בני"ד, שכל התבשילים היו טפלים לפת, ועתה הם נעשו עיקר בשל סילוק הפת בזמן איסור אכילת חמץ, שלכאו' זה תלוי במחלו' הנ"ל אי יברך עליהם עתה.


ובאשר לטענה השניה של חכמי ביהמ"ד, שאין לברך בני"ד על התבשילים שנשארו כיוון שדעתו עדיין עליהם, ולא סילק ידיו אלא מהפת ולא מכל הסעודה. בס"ד יש לדון ע"כ מצד הסברא שמה שאמרו בעלמא שמשך ידיו מהפת, הרי דהתם אע"ג שנמלך מלאכול עוד פת, מ"מ אם יביאו לו עוד פת מיוחדת (כגון לחמניה שמפוזר עליה תבלין ריחני, גרעיני חמניות ושאר ירקות), יתכן שבכ"ז יחליט להמשיך ולאוכלה. אך בני"ד הרי משך ידיו לגמרי מהפת בשל איסור חמץ, ואין שום אפשרות שיאכל עוד פת. לכן זה נראה לכאו' חמור טפי מסתם סילוק ידיו מהפת. וא"כ לכאו' יש לדחות גם טענה זו.


ואכן חכ"א הביא ראיה לדחיה זו ממש"כ מרן בב"י ובשו"ע (רס"י קע"ט) גבי מי שאמר "הב לן ונבריך", שאמנם לד' הרא"ש הוי היסח הדעת ואסור הן לאכול והן לשתות, אא"כ יברך עליו תחילה. אך המשיך מרן שם וכ' שלד' רבנו יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידיו מלאכול, ואפי' סילקו השולחן, אפ"ה אם רצה לחזור לאכילתו, אין צריך לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. עכ"ד. ולפי"ז בני"ד לכאו' צריך לברך. והטעם, דהתם רק אמר בדיבורו שמושך הוא את ידיו מהסעודה, ואפ"ה לרא"ש בעי לברך על המאכל. וגם לרבינו יונה והר"ן דס"ל שלא יברך, טעמם משום שאכילה יש לה קבע, שפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה, ומשו"ה אפי' גמר ואפי' סילק השולחן מותר להמשיך לאכול עד שיטול ידיו (כמבואר כ"ז בב"י סי' קע"ט ד"ה "ודעת הר"ן"). אך בס"ד י"ל דאפי' לרבינו יונה והר"ן בני"ד בעי לברך, דהא זמן איסור חמץ גרם לו להפסיק לאכול הפת, וברירא לן שלא יוכל להמשיך ולעשות מסעודה קטנה סעודה גדולה. ולכן מה שממשיך לאכול מהתבשילים הכשרים לפסח לאחר סוף זמן איסור חמץ, לכאו' זו אכילה חדשה שאינה נטפלת לפת.


ענף 5: המשך הנ"ל.


אמנם לכאו' יש להקשות ע"כ מדברי הט"ז שהביא המ"ב (סי' רע"א סקכ"ב), גבי שנים שהיו יושבים ושותים יין בערב שבת, שכ' בשו"ע (שם בסעי' ה') שאם אמרו "בואו ונקדש", אם רוצים להמשיך ולשתות היין צריכים לקדש, ואם אינם רוצים לקדש, אע"פ שאינם רשאים לשתות בלא קידוש, מ"מ אם ממשיכים לשתות צריכים הם לברך שוב על היין. וכ' הט"ז, שאם לא אמרו "בואו ונקדש", אלא שהחשיך, אם רצו לחזור ולשתות אינם צריכים לחזור ולברך. ואע"פ שבאמת אסור להם להמשיך ולשתות מבלי לקדש, מ"מ מצד היסח הדעת אם הם רוצים להמשיך לשתות (באיסור, שהרי לא קידשו), אפ"ה לא יברכו שוב, כיוון שהאיסור לשתות בלא קידוש אינו עושה היסח הדעת.


ולפי"ז נראה לכאו' שגם בני"ד איסור אכילת חמץ בסוף שעה רביעית אינו גורם להיסח הדעת, ולא יצטרכו לברך על התבשילים שממשיכים לאכול.


אלא שלכאו' יש לדחות זאת, והוא משום דהתם דיבר הט"ז גבי אותו מאכל או משקה שעסקו בו לאוכלו או לשתותו. והיינו שאם נשליך זאת לני"ד ה"ז דמי למי שהחל לאכול פת בזמן היתר אכילת חמץ, ואח"כ משהגיע זמן האיסור ג"כ המשיך לאוכלו (רח"ל). דבזה כ' רבינו הט"ז שלא יצטרך, ואף יהיה לו אסור לברך על המשך אכילת הפת שאוכל, וזאת למרות שממשיך לאוכלו באיסור. אך בני"ד הרי עסקינן שאינו רוצה להמשיך לאכול הפת אלא רק שאר התבשילים, וזאת מנין לנו שיאמר הט"ז שאכן א"צ לברך עליהם. דילמא גם הט"ז יודה שכיוון שמשך ידיו מהפת הרי דחשיב שמשך ידיו מכל הסעודה, ולכן צריך לברך. ואף את"ל דלא חשיב כמשך ידיו מכל הסעודה, מ"מ ודאי עתה שאר התבשילים לא נטפלים לפת (שהרי איננה), אלא הם עומדים בפני עצמם, ולכן צריך שוב לברך עליהם (אא"כ נסבור שברכת הפת בתחילת הסעודה פוטרת את כל התבשילים, גם כשאינם נטפלים לפת אלא הם עומדים בפני עצמם בסוף הסעודה).


ולפי כל הנ"ל עולה בינתים בס"ד שאכן מי שעמד בתוך הסעודה השניה בערב פסח שחל בשבת, וטרם סיים סעודתו הגיע סוף זמן שעה רביעית של היום כך שנאסר עליו להמשיך ולאכול חמץ, ובכלל זה הפת. הרי שמעתה, לאחר שמשך ידיו מהפת, צריך הוא לברך על המאכלים שאוכל, על העץ יברך "בפה"ע", על פירות האדמה יברך "בפה"א" וכו'. דמעתה אינם בכלל טפלה לפת.


אלא שבאמת אין הדבר ברור לי טובא, דעדיין מיסתפינא מדין סב"ל, הן מצד הא שכוונתו היתה בתחילת סעודתו גם על המשך המאכל לאחר זמן איסור חמץ, והן מדין הא שדבר שהיה טפל והפך עיקר (בשל הסתלקות העיקר הראשון), דהא י"א שעדיין ממשיך הוא להיות טפל ואין לברך עליו [כנ"ל עפ"י המ"ב (בסי' קס"ח ססקמ"ו). אמנם ממש"כ שם שאינו מברך מהטעם שאין חוששין על גמר האכילה, לפי"ז בני"ד לא יברך. ואע"פ שממש"כ שם שמדובר שאין מברך כי נשאר רק עוד קצת רקיק, לכאו' משמע שאין זה מדובר על כעין ני"ד, מ"מ כיון שעיקר טעמו שם הוא משום שנאכלו ביחד, לכן חשיב לעולם כטפל, הרי דה"ה בני"ד שא"צ לברך על מה שממשיך לאכול בזמן איסור חמץ. ומאידך ר' בילקו"י (ח"ח מהדו' תשס"ד בהשלמות לסי' רי"ב, עמ' תשנ"ז הערה ד') שמשמע שאין מברכים על הדבר שהפך מטפל לעיקר רק משום שהגביע של הגלידה לא נעשה על מנת לאוכלו כך. הא לא"ה כן צריך לברך עליו. וצ"ע ע"כ. דממש"כ ביבי"א (ח"ז או"ח סי' ל"ג סק"ג) מתבאר שלעולם אין מברכים על טפל שהפך לעיקר. וכן מפורש במ"ב הנ"ל].


ועפ"י כ"ז עדיין אין הדבר מוחלט בידינו לחייבו ברכה.


ואם יאמר האומר, כלך לך מזה, וכיוון שלא יצאנו מידי ספק, אמור להם שיאכלו מבלי לברך, ודי בזה. אלא גם ע"כ יש להשיב, שהרי גם זו מחלו' הפוס', אם אמרינן סב"ל רק גבי ברכה אחרו', ושוא"ת עדיף, או דאמרינן סב"ל גם גבי ברכה ראשונה, וכגון שאכל תפוח ולפתע יש ספק בידו אם בירך עליו ברכה ראשו'. שנחלקו הפוס' אי רשאי להמשיך לאכול התפוח, ואמרינן סב"ל אף גבי המשך האכילה לכתחי', או שסב"ל הוי רק גבי הא כשגמר לאכול, אך אינו רשאי להמשיך לאכול כשיש בידו ספק גבי הברכה הראשונה [הבאנו מחלו' זו בס"ד לקמן (בפרק ה' הערה ט'). ור' בשו"ע (סי' קס"ז ס"ט וסי' ר"ט ס"ג) שמשמע מלשון מרן שרשאי להמשיך ולאכול אף לכתחי']. ולפי"ז עולה שלד' הסוברים דאמרינן סב"ל רק בברכה אחרו', הרי שבני"ד אינם רשאים להמשיך את סעודתם מבלי לברך שוב ברכה ראשו'.


לאור כל הנ"ל לא מצאנו את ידינו ואת רגלינו, דמה שננקוט נכנס למחלוקות, הן גבי הברכה, והן גבי היתר המשך האכילה ללא ברכה. אם כי הדעת בס"ד נוטה יותר בינתים שיש לברך על המאכלים שאוכל בזמן איסור חמץ.


ענף 6: דעת ספר פסקי תשובות לגבי סעודה שניה זו - הצעות לפתרון.


והנה אחר כ"ז הראוני את דברי ס' פסתש"ו (סי' קע"ז סק"י וסי' תמ"ד סקי"ג). שכתב שם (בסי' קע"ז), דאפשר כיוון שסילק ידיו מן הפת אין שאר המאכלים נטפלים ונגררים אחר הפת, וחייבים בברכה. והוכיח כן מלשון שו"ע הגר"ז (סי' קע"ז ס"ו) שכ' גבי מי שמשך ידיו מהפת, שכל זמן שלא חזר ונמלך לאכול שוב פת, אלא עדיין ידיו מסולקות מהפת, אין שאר הדברים נפטרים בברכתה, אע"פ שלא סילק דעתו משאר המאכלים. עכת"ד הגר"ז.


אמנם יש להעיר, דיתכן שמה שרצה בפסתש"ו ללמוד מדברי הגר"ז הנ"ל, לכאו' תשובתו בצידו. דמיד לאחר מכן (בסעי' ז') כ' הגר"ז לגבי סעודות גדולות שרגילים למשוך את ידיהם מהפת ולערוך השולחן בפירות ולקבוע שתיה, היה ראוי לברך על המשקים אע"פ שהם באים מחמת הסעודה, וגם ברכה אחרונה על הפירות קודם ברהמ"ז. אלא שלא נהגו כן (עפ"י הלבוש והב"ח שהביא המ"א). והמ"א לימד עליהם זכות, דמה שהצריכו בימי חז"ל לברך שוב, הוא משום שהיה נראה כסעודה אחרת כשאכלו אחר סילוק השולחן. אך כל מה שאוכלים ושותים על השולחן שאכלו עליו הפת, הרי שכ"ז סעודה אחת עם הפת ולכן נפטרים בברכת הפת, אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי. עכ"ד.


ומתבאר מדברי הגר"ז הללו שלכאו' גם לדעתו יש לנהוג כן, שכיוון שממשיכים לאכול על אותו שולחן ממש שאכלו בו הפת, הרי שאע"פ שסילקו דעתם לגמרי מהפת, אפ"ה נפטרים בברכת הפת. וא"כ לכאו' נפלה הוכחתו של בעל הפסתש"ו שצריך לברך ברכה ראשונה על המאכלים שממשיך לאכול מזמן איסור חמץ, אע"פ שרק ממשיך בסעודתו שאכל בראשיתה פת (אא"כ נאמר שבני"ד בעל כורחו הסתלק מהפת).


ומ"מ המשיך בפסתש"ו (שם בסי' קע"ז) וכ', שמצוי הדבר בערב פסח (ובפרט כשחל בשבת) שמתחילים באכילת החמץ לפני זמן איסורו, וממשיכים באכילת שאר התבשילים לאחר זמן איסורו. וה"ז כעקירה גמורה מהפת. ואע"פ שלא סילק דעתו משאר מאכלים ותבשילים, מ"מ לא שייך שהם נגררים אחר ברכת הפת, שכיוון שאין באפשרותו לאכול פת אין לך סילוק גדול מזה [אמנם ר' מה שכתבנו לעיל בשם הט"ז והמ"ב דלא ברור שסילוק בשל איסור חמיר כמו סילוק בשל רצון האדם. ועיי"ש מה שהערנו שיש מקום לדחות הלימוד מהתם להכא. וע"ע בפסתש"ו (כאן הערה 63). ואכמ"ל]. ולפי כ"ז נראה שאכן דעת הפסתש"ו שמעיקר הדין צריך לברך שוב על המאכלים שממשיך לאוכלם, אע"פ שקודם לכן נטפלו לפת.


אלא שלמעשה לא רצה בעל הפסתש"ו לכתוב בהדיא שאכן צריך לברך בני"ד על המאכלים הללו, אלא הציע פתרונות כדי להמנע מהבעיה. לכן כ' שם שימנע ממצב זה ויגמור את כל הסעודה לפני סוף זמן אכילת חמץ, או שיגמור את כל אכילת הפת קודם זמן האיסור, יברך ברהמ"ז, ואז ימשיך לאכול את שאר המאכלים והתבשילים בברכה לפניהם ולאחריהם. עכת"ד.


ועוד כ' בפסתש"ו (בסי' תמ"ד סקי"ג) פתרון נוסף כדי להמנע מבעיה דומה לני"ד (ולא ממש אותו דבר, שהרי אחר סוף זמן אכילת חמץ אינו יכול לשוב למקומו הראשון ולאכול שוב שם חמץ), והוא עפ"י מה שלדבריו נהגו "בזמננו ברוב קהילות ישראל" להכין מערב שבת מקום מסוים בבית או בחצר ששם מקדשים ואוכלים לכל הפחות כביצה פת (ויש שאוכלים שם גם הדגים בצלחות חד פעמיות יחד עם הפת), ולאחר שניקו עצמם (ניעור הבגדים, הדחת הפה וניקוי הזקן מפירורי חמץ), נכנסים לבית וממשיכים שם את הסעודה ואוכלים את מאכלי שבת ללא פת. והנוהגים כן חייבים לאחר סעודתם לחזור למקום ששם קידשו ואכלו הפת, ולשוב ולאכול שם עוד כזית פת, ולברך שם את ברכת המזון. וכ' שאל"כ יש חשש גדול שיצטרכו לברך על כל המאכלים שאוכלים בבית, וכנ"ל [עפ"י שו"ת מנחי"צ (ח"ו סי' מ"ח), דאף דלכתחי' לא יעקור ממקומו ללא ברכה, עפ"י הרמ"א (סי' קע"ח ס"ב), מ"מ איתא שם בבה"ל דלצורך מצווה שרי. ועוד, דלא חיישינן שמא ישכח לחזור למקומו ולברך, כיוון שבע"פ ממהרים לגמור הסעודה ולא חיישינן שמא ישתהה]. ולכן יכוונו בתחילת הסעודה שבדעתם לאכול בב' המקומות. והוסיף, שאם יש חשש שיתפזר החמץ אם יתנו שוב לבני הבית לאכול חמץ די שיחזרו למקומם ורק בעל הבית יאכל שוב כזית חמץ, וכולם נטפלים אליו.


ועוד כ' שם בפסתש"ו עיצה נוספת, והיא שלפני נט"י לסעודה יברכו על איזה ירק ברכת "בפה"א", וכן יברכו על משקה ברכת "שהכל", ויקפידו לאכול ולשתות פחות מכשיעור של ברכה אחרונה, ויכוונו לפטור כל מה שברכתו מהברכות הללו ורוצים לאוכלו לאחר משיכת ידיהם מהפת (והוסף שגם בכה"ג יצטרך לחזור למקום הראשון שאכל פת ולברך שם, ורק אינו צריך לאכול שם עוד כזית פת).


וע"ע בפסתש"ו שם שבסו"ד כ' שיש חולקים על כל הנ"ל, וסוברים שא"צ לחזור ולברך במקום שאכל פת [בשם שו"ת חשב האפוד, לפי הסברו של החזו"א (או"ח סי' כ"ז סק"ב) את דברי הרשב"א הנ"ל, שדגים ובשר שהם עיקר הסעודה, ונאכלים כדי לשבוע, נטפלים לפת אף אם כבר משך ידו מהפת].


נמצאנו למדים שבעל הפסתש"ו הציע כמה פתרונות:


פתרון א': לגמור כל הסעודה לפני סוף זמן אכילת חמץ.


פתרון ב': לגמור לפני סוף זמן אכילת חמץ את אכילת כל החמץ, לברך ברהמ"ז, ואז להמשיך לאכול את שאר המאכלים והתבשילים בברכה לפניהם ולאחריהם.


פתרון ג' (שהוא פתרון כדי לא ללכלך את הבית מחמץ בשבת זו. אך אינו מתיימר לפתור את בעית הברכה על המשך הסעודה לאחר זמן איסור חמץ): לקדש ולאכול הפת בחצר או במקום מסוים בבית (מקום שאין אוכלים שם את סעודות החג, אלא מקום צדדי. כך נראה מדבריו). אח"כ ממשיכים לאכול את מאכלי השבת בבית בלא פת, ולפני ברהמ"ז חוזרים למקום אכילתם הראשון, אוכלים שם לפחות עוד כזית פת ומברכים את ברהמ"ז. וי"א שדי שרק בעל הבית יחזור לאכול את הכזית הנוסף לפני ברהמ"ז. ומ"מ צריכים כולם לכוון לפני אכילתם לכוון לעקור את מקומם באמצע הסעודה.


פתרון ד': לאכול ולשתות בברכה ראשונה פחות מכשיעור לאחר הקידוש ולפני הנט"י לסעודה, ולכוון לפטור בכך את כל המאכלים שיאכל בסעודה לאחר גמר אכילת הפת.


ענף 7: דיון בהצעות לפתרון שהציע ספר פסקי תשובות.


בס"ד נדון מעט בדברים אלה:


גבי פתרון א', נראה פשוט שהוא הטוב ביותר. אלא דא עקא, דלעיתים אין המציאות מאפשרת זאת, הן מצד זמן גמר התפילה והן מצד אורך סעודת השבת (בפרט כשבני המשפחה מרובים, כשבאים להתארח כבר בשבת זו לצורך ליל הסדר המשותף). וא"כ פתרון זה מבחינה הלכתית הוא הטוב ביותר, אא"כ פוגע במצוות עונג שבת שהיא מצווה מד"ק (שנחלקו הפוס' אי הוי כד"ת או כד"ס. וכמו שכתבנו בס"ד בכמה דוכתי).


גבי פתרון ב': יש להעיר שלכאו' מכניס עצמו למצב שמברך ברכה שא"צ. דהא אם ימשיך בסעודתו ויאכל התבשילים בתוך הסעודה, לא יצטרך לברך עליהם ברכה אחרונה, דברהמ"ז תפטרם. וגם לא יצטרך לברך עליהם ברכה ראשונה (אא"כ הם דברים שאינם נטפלים לפת). ומ"מ זו מחלו' אי שרי לצורך מצוה (כגון השלמת מאה ברכות בשבת) להכניס עצמו למצב שיברך ברכה שא"צ. ראה למשל בתוס' שבת (דקי"ח, א' ד"ה "במנחה") שאסרו לחלק סעודה שניה בשבת לב' סעודות, בשל איסור ברכה שאינה צריכה. וכעין זאת ר' במ"א (סי' רט"ו סק"ו) שחלק ע"ד השל"ה הק', ואסר המ"א להשאיר בשבת את הפירות לאוכלם לאחר הסעודה כדי להשלים מנין מאה ברכות בשבת. וישנם עוד פוס' רבים שאוסרים לגרום למצב שיצטרך לברך ברכה שא"צ.


ומאידך יש מהפוס' שהתירו לצורך מצווה להכנס למצב שבו יצטרך לברך ברכה שא"צ. ר' למשל בשל"ה, כמובא במ"א הנ"ל, וע"ע במרן (סי' רצ"א ס"ג). וכבר האריך בכך הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' כ"ז סק"ה. וח"י חאו"ח סי' נ"ה סקי"ב ע"ד הרפ"ע ח"ב חאו"ח סי' ל"א) וביחו"ד (ח"ו סי' כ"ו). עיי"ש.


נמצאנו למדים שלפתרון זה ישנה ריעותא [ונחלקו הפוס' אי איסור ברכה שא"צ הינו מדאו' או מדרבנן. ר' למשל ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ט סק"ז וח'. ח"ה חאו"ח סי' כ' סק"ב. וח"ט חאו"ח סי' כ"ג סק"ה)].


גבי פתרון ג': ראשית יש להעיר, שאני ברוב קטנותי בדקתי אצל כמה וכמה ת"ח ובעלי בתים (ספרדים ואשכנזים, חרדים וציונים, ליטאים וחסידים), ולא ראיתי צדיק נעזב שזרעו אוכל לחם בע"פ שחב"ש בחצר (זולת אולי בישובים, כמושבים וכפרים, שבהם הבתים נמוכים וישנם מעט דיירים בחצר). אלא אוכלים את סעודות החמץ של שבת קודש במקום הרגיל, ורק שמים כמה מפות חד פעמיות תחת סעודת החמץ, ואוכלים בכלים חד פעמיים ולאחר מכן מטאטאים ומנקים היטב את המקום שאכלו שם, וזורקים הכל [ר' פסתש"ו (סי' תמ"ד סקי"ח) כיצד לנהוג עם שאריות החמץ]. אך בעיר אין אוכלים בחצר [ויש להעיר, שאחד מחשובי הרבנים פעיה"ק שליט"א אמר לי, שיש נוהגים לאכול את הסעודות עם החמץ במרפסת, או בחדר המדרגות. ושאלתיו, האם גם מקדשים שם ומברכים שם על הפת. ואמר שכן. ושאלתי, שלכאו' יש פה בעיה של עקירת מקום, כשמקדש במקום אחד ומתחיל לאכול שם, מחוץ לבית, ואח"כ ממשיך לאכול את התבשילים בבית. וענה לי שאכן עושים מחיצות בתוך חדר המדרגות וכך פותרים בעיה זו (היינו שזה נחשב כחלק והמשך הדירה- מ.ה.). ושאלתי האם אכן רובן של קהילות ישראל, כלשון פסתש"ו, נוהגים לעשות כן ולחלק את הסעודה ולאוכלה בשני מקומות. וענה לי אותו ת"ח שליט"א שיש כאלה שנוהגים לעשות כך. עכת"ד. והבנתי שגם הוא מסכים שאין זה מנהג "רוב קהילות ישראל"]. וא"כ מש"כ בפסתש"ו שכן "נהוג בזמננו ברוב קהילות ישראל", לא זכיתי להבין מנין זאת.


ולעצם הדין. אמנם דיני עקירת מקום הינם רבים, אך ברור שאין הדבר רצוי לכתחי' לצאת באמצע הסעודה מהבית. ואף את"ל דהוי לצורך מצוה עוברת, הרי היתר זה כתבו הרמ"א (בסי' קע"ח ס"ב) בשם הכלבו. אך לא ראיתי שגם מרן השו"ע פסקו לדינא להקל בזה, ואף היו כמה ראשו' (התוס' והרא"ש) שלא ס"ל הכי (ר' בה"ל סי' קע"ח ס"ב ד"ה "עוברת").


גבי פתרון ד': מש"כ שיאכלו איזה ירק וישתו פחות מכשיעור, ע"מ לפטור בכך אכילת התבשילים ושאר המאכלים שאוכלם לאחר שמשך ידיו מהפת. ראשית יש להעיר שיש חשש גדול שיטעו ויאכלו יותר מהשיעור. דלאו כו"ע בקיאי בשיעורים. ובפרט שרבו כמו רבו המחלוקות בפוס' מהו שיעור חיוב הקטן שבו לא יכנס לחשש חיוב ברכה אחרונה. שלגבי שתית יין נחלקו הפוס' אי שיעור ברכה אחרונה הינו מרביעית או מכזית (מרן סי' ק"צ ס"ג וסי' ר"י ס"א). וגם על שיעורי כזית ורביעית עצמם נחלקו הפוס' מהו שיעורם (כמבואר לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית).


ולכן אם אכן יאכלו יותר מכשיעור, הרי נכנסנו למחלו' הפוס' אם אכן אכילה לפני הסעודה קשורה לסעודה, וממילא היא גם יכולה לפטור מה שאוכל בסעודה, או שאכילה שקודם נט"י אינה קשורה לסעודה, ואין ברהמ"ז פוטרתה, ולכן בעי לברך ברכה אחרונה קודם הנט"י, ואז אפי' שאוכל פחות מכשיעור לפני הנטילה, מ"מ אין זה יכול לפטור מה שיאכל בסעודה אפי' מאותו מין. וזו מחלו' גדולה בפוס'. הן גבי אכילת מזונות, והן גבי פירות ושאר דברים קודם הסעודה [ר' למשל במרן (סי' קע"ד ססע"י ז'), במ"ב (סי' קע"ו סק"ב), בכה"ח (בסי' קס"ו סק"א, וסי' קע"ד ס"ק י"ב, ל"ה, מ"ה ומ"ז), כאן בספרנו (בפרק ז' הערה קי"א), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערות י"ז וכ"ד). עיי"ש שהארכנו בכך, ופה קיצרנו]. וכ"ז הן אם אכל שיעור או אפי' פחות מכשיעור. ולפי"ז גם העיצה הזו שכ' בפסתש"ו אינה לכו"ע, ושנויה במחלו' הפוס'. ומה מהני, יצאנו ממחלו' אחת ונכנסנו למחלו' שניה.


ענף 8: המסקנה כיצד יש לנהוג כשתוך כדי סעודה שניה בשבת חל סוף זמן אכילת חמץ.


לאור כ"ז העלנו בס"ד שמי שאירע שבאמצע סעודתו הגיע זמן איסור אכילת חמץ, יפסיק את אכילת החמץ, ינקה היטב את שיניו [רצוי מאוד לצחצח שיניו, וכמבואר לקמן בפרקנו (בהערה ס"ח)], ויהרהר את הברכות בלבו על כל מאכל שממשיך לאכול, אך לא יברך בפיו [והיינו שיוצא בכך י"ח אליבא דהרמב"ם (פ"א מברכות) והסמ"ג. כמבואר בכה"ח (סי' קפ"ה סק"ה).


ובס"ד הסקנו כך משום שראינו שכל האפשרויות שהועלו לעיל שנויות ממילא במחלו' הפוס' (כולל העיצה שיאכל פחות מכזית לפני הנט"י ויפטור את האוכל שבסעודה לאחר שמשך ידיו מהפת). ובס"ד הסקנו כך בפרט עפ"י מש"כ מרן (בסי' קע"ז ס"ב) שכיום אין דין משיכת ידיו מהפת עד ברהמ"ז ואע"ג שהפוס' כתבו עוד מיקרים של סילוק דעתו מהסעודה (כגון נט"י מים אחרו', שנוטל כוס ברהמ"ז וכדו'), מ"מ לא כתבו בהדיא גבי ני"ד דהוי סילוק ידיו מהפת.


וא"כ לא ברירא לן שבני"ד חשיב כסילוק ידיו מהסעודה. וגם בני"ד לא הוי כדין סעודה גדולה שכתבו כמה אחרו' שיש בהן גם כיום משיכת ידיו מהפת. ובפרט עפ"י המ"ב (סי' רע"א סקכ"ב) בשם הט"ז, שמשיכת ידיו בשל איסור לא חשיב משיכת ידיו. ואע"ג שלעיל כתבנו סברא לדחות זאת בני"ד ולחלק בין המיקרים, מ"מ עצם העיקרון שכ' הט"ז לכאו' שייך לני"ד (אע"ג שאכן מסברא בס"ד נלע"ד שמשיכת ידיו בשל איסור באמת חמירא טפי ממשיכת ידיו בשל סילוקו הממשי של הפת). ואע"ג שמ"מ נכנסנו לבעיה שיוצא שבקום ועשה אוכל הוא כשיש ספק אם צריך הוא לברך על אכילתו [דתלוי במחלו' אי אמרינן סב"ל גם גבי ברכה ראשונה. ומדברי מרן (בסי' ר"ט ס"ד) משמע דאמרינן סב"ל אף בברכה ראשו', ויכול לכתחי' להמשיך לאכול]. מ"מ מדברי מרן הנ"ל משמע שבספק כזה רשאי להמשיך לאכול. ואולי כעיצה טובה כדאי לשים מעט פת או מצה בשקית ניילון בשולחן, שמראה כאילו לא משך ידיו מהפת. אך יזהר מאוד מפירורי חמץ, וכן לבער לחם זה קודם זמן ביעורו. וצ"ע אי מועילה עיצה זו.


לאור כ"ז בס"ד המסקנה בני"ד שיש להמשיך ולאכול את שאר התבשילים גם לאחר זמן איסור חמץ, ואין לברך על אכילתם, אע"ג שאסור לו להמשיך ולאכול פת ושאר חמץ. וכ"ז הן אם ממשיך הוא לאוכלם במקום שקידש ובירך על הפת, ובין בשאר המקומות שבאותו בית (ונראה שכ"ה גם במקרה שקידש ובירך על הפת בחצר, וממשיך לאכול בבית, אם דעתו מלכתחי' היתה לעשות כן, ומ"מ מצד שינוי מקום, כדי שלא יכנס לספק אם לברך שוב על המאכלים, לכן רצוי מאוד לקדש ולברך על הפת באותה דירה שימשיכו לאכול בה את הסעודה גם לאחר זמן איסור אכילת חמץ. כך בס"ד נלע"ד). וה' יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות.


ענף 9: עוד מדיני אכילת סעודה שניה בערב פסח שחל בשבת:


דנו הפוסקים לגבי מי שבערב פסח שחל בשבת קם מאוחר בבוקר, באופן שאין לו זמן גם להתפלל וגם לסעוד את הסעודה השניה של שבת עם פת.


יש אומרים, שאם הוא קם בשעה כזו שיש לו עדיין שהות לומר את הדברים דלהלן, יאמרם: ברכת נטילת ידיים, "אשר יצר", "אלקי, נשמה", ברכות התורה, "ברוך שאמר", פסוק "פותח את ידך" (ויש אומרים את כל "אשרי"), "ישתבח", ברכות ק"ש שלפני ק"ש ולאחריה, כשבאמצע אומר כרגיל גם את קריאת שמע (שלוש פרשיות), ותפילת העמידה של שחרית (בינתים ללא תפילת מוסף). יאמר זאת, יקדש את קידוש היום (ומספיק אפילו רק פסוק אחד שמזכיר בו את שבת, וברכת "בורא פרי הגפן") ישתה מהיין ואז יאכל מהר לפחות שיעור "כביצה" של פת לפני סוף זמן איסור חמץ [עפ"י שו"ת שרגא המאיר (ח"ד סי' ס"ב). הב"ד בקונטרס כי בא מועד (להרה"ג בנימין חותה שליט"א. סי' תמ"ד ס"ד). אמנם שינינו כמה פרטי דינים. ועוד יש להעיר, שי"א (כגון הגר"ע יוסף זצ"ל) שחיוב קידוש הינו דוקא לאחר תפילת מוסף. ולפי"ז אם אין לו שהות גם להתפלל מוסף, צ"ע אי אכן יוצא י"ח סעודה שניה אם יאכל (ללא צורך בקידוש, לשיטתם) לאחר שחרית, כשטרם עשה קידוש (אך זה תמוה. ובפרט לפי"ד המאירי בפסחים דק"ו שהקידוש נקבע לכבוד הסעודה, שתהא הסעודה חשובה כשהיא נקבעת על היין). לכן עדיף שאת הקידוש יעשה לאחר מוסף, וישתה אז לפחות רביעית יין כדי לצאת י"ח קידוש במקום סעודה. או שלשיטה זו לא יוצא כלל י"ח סעודה שניה קודם מוסף. ר' מ"ב (סי' רפ"ו סק"ז), בה"ל (סי' רפ"ט ס"א ד"ה "חובת קידוש". וצ"ע בכ"ז, ועוד חזון למועד].


ואם אין לו שהות גם להתפלל כנ"ל וגם לאכול כנ"ל, לא יאכל לפני התפילה [שו"ת קנין תורה (ח"ג סי' ק"ה), שו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' ק"צ)], אלא יש אומרים שיתפלל כראוי, ולאחר מכן (כיוון שכבר הגיע זמן איסור חמץ) ינהג כמבואר לקמן (בסעיף מ"ג). והיינו שאם הוא אשכנזי, יאכל כופתאות כשרות לפסח, מצה מפוררת שטיגנו אותה או מצה המבושלת בכלי ראשון. ויש המתירים להם לאכול אף מצה עשירה (ר' לעיל סעיף ט"ז). ואם הוא ספרדי, אזי רשאי הוא נוסף לכך (לכו"ע) לאכול גם מצה עשירה שהיא באמת כשרה לפסח [ואם צריך לקבוע סעודה על דברים שברכתם במ"מ כדי לצאת י"ח סעודת שבת, כשאינו אוכל בה פת. ר' מה שכתב לנו הגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו לקונטרס קדושת השב' (במיל' פ"ד ענף 17 בסופו) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וז"ל: הגרשז"א זללה"ה אית ליה בפת הבאה בכיסנין (אפילו פחות משיעור קביעות סעודה) הויא פת לענין יציאה ידי חובת סעודה. עכ"ל. וע"ע בשש"כ (מהדו' תשמ"ט. פנ"ז הערות ל' ול"ב) ובשולחן שלמה (לסי' רפ"ט סק"ד), שכ' בשם הגרשז"א זצ"ל שיש בכך מחלו'. וקצ"ע] ומ"מ בני"ד אין חשש לקבוע סעודה (כמש"כ כה"ח סי' תמ"ד סקי"א), דהכא מדובר על סעודה שניה, ואין חשש שיבוא שבע לליל הסדר. ור' לעיל (בהערה ס"ד)].


יש לדון גבי מי שאין לו את המאכלים הנ"ל, ויש לו רק מצה הכשרה לפסח, אי שרי להכניסה בשבת לתוך כלי ראשון על מנת לקבוע עליה סעודה. דיש לדון בכך מצד איסור בישול אחר אפיה (ר' שו"ע סי' שי"ח ס"ה ובנו"כ. ואכמ"ל). ומ"מ נראה שאינו יוצא כלל י"ח סעודה שניה באכילת בשר, דגים, פירות וירקות דזה מועיל רק גבי סעודה שלישית [ראה שו"ע (סי' רפ"ט ס"א וסי' רצ"א ס"ה) ובנו"כ]. ודיינו שהקלו לקיים סעודה ע"י פת הבאה בכסנין, ללא פת, וכנ"ל.


אמנם כעבור זמן שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מי שהתעורר בע"פ שחל בשבת בבוקר בשעה מאוחרת, באופן שאינו יכול להספיק גם להתפלל וגם לאכול, גם אם יקצר בתפילתו. מה יעשה, וכיצד יקיים את סעודה שניה של שבת. ובמחשבה ראשונה אמר הגראי"א שליט"א שיאכל זאת לפני התפילה. אך שאלנו, שהרי אסור לאכול לפני התפילה, ובוודאי שאסור אז לאכול פת. ועוד שאלנו, שהרי עדיין גם לא התחייב בקידוש, והאם יוצאים י"ח סעודה שניה מבלי לעשות קודם קידוש. ולאחר דיון קצר אמר הגראי"א שליט"א שאכן לא יאכל זאת לפני התפילה. אלא יתפלל, ויפסיד את קיום מצוות סעודה השניה. עכת"ד. יש לדון גבי ני"ד אי בשעת הדחק כזו רשאי אשכנזי לסמוך על הדעות של הפוס' הספרדים (כגר"ע יוסף זצ"ל, כנ"ל בפרקנו בהערה י"ז) המקילים וסוברים שסוף זמן שעה רביעית הינו מאוחר מעט (בכחמש דקות) מהזמן לפי חישוב הפוס' האשכנזים. דה"ז עושה מצוה הבאה בספק עבירה מדרבנן. או אפי' ספרדי, הרשאי לסמוך על השיטות המקילות בני"ד [ר' רמ"א (סי' תמ"ג ססע"י א') ולעיל (בפרקנו בהערה י"ז)].


ושאלנו על כך את הגרא"י אולמן שליט"א, האם במקרה זה רשאי אשכנזי להקל ולנקוט כדעת הספרדים לענין חישוב סוף זמן שעה רביעית, שזה יוצא כמה דקות יותר מאוחר מזמן זה אליבא דהאשכנזים לפי דעת הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל. ולא הסכים הגראי"א להקל בכך. ושאלנו מדוע, דלכאו' יש בזה ק"ו להקל. שהרי מעשים שבכל יום שישנם שמתפללים תפילת שחרית ומברכים את ברכות ק"ש לאחר סוף שעה רביעית אליבא דהמגן אברהם, אלא כשיטת הגר"א. והרי שם המצוה הינה רק מדרבנן, והיינו המצווה לברך את ברכות ק"ש. ובכ"ז ישנם שמברכים זאת בזמן הנ"ל וסומכים על הדעה המקילה למרות שזה חשש איסור דאו'. שהרי לספרדים עפ"י הרמב"ם ברכה לבטלה איסורה מדאו'. וא"כ עושים בקו"ע מצוה מדרבנן כשעי"כ יתכן שעובר על איסור דאו'. ואילו בני"ד זה הפוך: ע"י קיום סעודה שניה בשבת הריהו עושה מצוה שיתכן שהינה מדאו' [ממה שנא' ג"פ "היום". ועוד, ממש"כ "וקראת לשבת עונג", שה"ז כתוב בנביאים, וזו מצוה מד"ק שנחלקו הפוס' אי הוי מדאו' או מדרבנן. ואכמ"ל]. ומאידך אם יקיימה לשיטות מסוימות בפוס' לאחר סוף שעה רביעית (כשלשיטות אחרות הוי עדיין בתוך שעה רביעית), יש ספק אם הוא עובר על איסור שלכל היותר הינו מדרבנן (של אכילת חמץ לאחר שעה רביעית). ולפי"ז כ"ש שיש להקל ולאכול סעודה שניה בזמן זה (במקרה שנאנס, וכנ"ל). ואמר הגראי"א שלגבי המברכים ברכות ק"ש לאחר שעה רביעית יש לומר שהם סומכים על הפוס' המתירים לברכן עד חצות. ושאלנו, שהרי סוף סוף השו"ע, המ"ב ורוה"פ לא הקלו בכך. ובכל אופן לא הסכים הגרא"י אולמן שליט"א להקל בכך בשום אופן, ואמר שכיוון שאיסור חמץ שורשו בכרת, הרי שמחמירים בזה יותר, ולכן אין להקל כלל במקרה זה. והוסיף הגראי"א שליט"א לשם המחשת הדבר שישנם אדמורי"ם המתפללים שחרית ומברכים ברכות ק"ש אפי' אחר חצות היום, אך ברור שאף אחד מהם אינו אוכל אז חמץ. וכ"ש שלא רצה הגראי"א שליט"א להקל (הן לספרדים והן לאשכנזים) לחשב את סוף זמן אכילת חמץ לפי שיטת הגר"א שמונים את ארבע שעות הללו מזמן הנץ החמה, ולא מזמן עלות השחר, ולכן זה יוצא הרבה יותר מאוחר משאר הזמנים. עכת"ד.


בפרט מי שהתעורר בשבת זו מאוחר, ואצה לו השעה להתפלל ולאכול סעודה שניה, צריך להזהר לבער את החמץ בזמנו מביתו ומרשותו.


[63]סג. הא דיש להוציא החמץ מרשותו עד סוף השעה החמישית, הוא פשוט, כבכל שנה, וכמבואר לעיל (בהערה י"ט), עפי"ד מרן והרמ"א (סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ד ס"ח).


ומה שכתבנו שיש גם לבטל החמץ עד סוף שעה חמישית. מרן (בסי' תמ"ד ס"ו) כתב שאע"פ שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, מ"מ צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר השנים. עכ"ל. והיינו עד סוף שעה חמישית, [וכמבואר בסי' תל"ד ס"ג. מ"ב (סי' תמ"ד סקכ"ב)]. והטעם, דלא סגי בביטול שביטל בלילה (או בני"ד בליל י"ג), לפי שחוזר וזוכה בפת ששייר למאכלו ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו [ב"י. מ"ב (סק"י). כה"ח (סקמ"ד)]. והיינו אע"פ שביטל בליל י"ג אחר הבדיקה, טוב לחזור ולבטלו פעם נוספת ביום י"ד בסוף שעה חמישית, כמבואר בשו"ע [(סי' תל"ד ס"ב). וכ"כ כה"ח (סי' תמ"ד סקכ"ד)].


ואף הרמ"א (בסי' תמ"ד ס"ב) כתב שיבטל החמץ בשבת. וכתבו האחרו' (כה"ח סקכ"ג), דאע"ג שכבר כתב כן מרן (בסעי' ו', כנ"ל), מ"מ אתא הרמ"א לאפוקי ולומר שא"צ לבטלו כשמבער החמץ בעש"ק, שהרי זוכה בו, וכנ"ל. אלא יבטלנו רק ביום השבת (מלבד מה שביטל לאחר הבדיקה).


חכמים לא גזרו בני"ד לבער כל החמץ לפני שבת ולא לשייר לשבת כלום אלא רק מצה עשירה. דכיון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל שלוש הסעודות, לא אטרחוהו רבנן [ב"י. כה"ח (סק"ד)], וראה עוד בענין ביטול החמץ בשבת, בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ס"ו).


[64]סד. עיקר ד"ז כתבוהו מרן (בסי' תמ"ד סעי' א'), והרמ"א (בסי' רצ"א סעי' ה'), דסעודה ג' אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה. ע"כ. והטעם, דהא אסור לאכול מצה בע"פ, [כמש"כ בסי' תע"א. מ"ב (סק"ה). כה"ח (סק"ט)].


ומה שכתבנו לגבי זמן סעודה זו, כ"כ מרן (בסי' רצ"א סעי' ב'). וראה עוד לקמן (בהערה ס"ו).


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים אוכלים כופתאות, כ"כ המ"ב (סי' תמ"ד סק"ח). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מהאשכנזים שאינם אוכלים בע"פ כופתאות וכדו' (וכנ"ל בהערותיו לפרקנו בהערה ז'. עיי"ש) וזאת נוסף לאותם המחמירים באכילת מצה שרויה בע"פ. והטעם, משום איסור אכילת מצה בע"פ. ואף שמותר הדבר מעיקר הדין, מ"מ יש שנהגו להחמיר בכך. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל (שם). ומ"מ אף לדעתו לדינא מותר הדבר, וכמש"כ המ"ב. וראה עוד במכתב הגר"ש דבליצקי שליט"א בנספחים בסוף ספרנו, שמנהגו להחמיר באכילת כופתאות בע"פ שחל בחול, ולהקל לאוכלם בע"פ שחב"ש מפני כבוד השבת.


ומה שכתבנו דה"ה למצה מפוררת מטוגנת, כ"כ המ"ב (סי' רצ"א סקכ"ה). וראה שעה"צ (סי' תמ"ד סק"א) ולעיל (סעי' ח').


ומה שכתבנו שמותר גם מצה מבושלת בכ"ר, כ"כ המ"ב (סי' תע"א סק"כ). כמבואר כ"ז לעיל (בהערות ז' וי').


פשוט שמה שכתבנו דיאכל מצה מטוגנת וכו' אינו דוקא, אלא רשאי לצרף לזה ירקות ושאר תבשילים. וכתב כה"ח (סי' תמ"ד סקי"ב), דאם אפשר יש לאכול עם המצה איזה דבר מבושל שיעור כזית, דאמר המגיד למרן ז"ל שבסעודה ג' צ"ל כזית תבשיל. ע"כ. ומ"מ אין פוסקים הלכה עפי"ד המגיד, דלא בשמים היא [וכן הראוני שמרן בב"י (יו"ד סי' קצ"ח) תירץ ב' תירוצים בענין ציפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה, שחוצצת. ואם פירשה רובה, אינה חוצצת. ונראה שהתירוץ הראשון שם הינו כדעת המרדכי. וכ"כ הד"מ שם. ואילו מרן כתב בב"י שהתי' השני הוא הנכון. וכ"כ במגיד מישרים (פר' "ויקהל"), שאמנם הקב"ה שמח גם בתי' הראשון, אך התי' השני הוא המבורר, והיינו עיקר כתי' השני. אך בכ"ז מרן בשו"ע (סי' קצ"ח סכ"א) לכאו' פסק כתי' הראשון להלכה, ושלא כמו שהורה לו המגיד (אמנם יש המסבירים את ד' מרן אחרת. ואכמ"ל). וראה בהגהות והערות בטור הוצאת הטור והשו"ע השלם שכתבו שהוא פלא. לענ"ד אינו פלא כלל. דלא בשמים היא. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פי"ג הערה ה') שהארכנו בכך].


ובענין הברכה על הכופתאות וכו' ראה לעיל (בהערה ז').


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים יש האוכלים מצה עשירה, הוא ע"פ מה שכתבנו לעיל (בהערה כ"ג). ואמנם ראה ביחו"ד (ח"א עמ' רפ"א) שלאחר שהב"ד הנוב"י שמתיר אכילת מצה עשירה בע"פ גם לאשכנזים (וראה לעיל הערה כ"ג), כתב ביחו"ד שאף לדעת ערוה"ש מותר הדבר מעיקר הדין, ורק משום שלא היו טורחים לאפות מצה עשירה רק לצורך סעודה ג', לא היתה מצויה אצלם מצה עשירה. אך פה בא"י שהיא מצויה, שפיר יכולים לצאת בזה, ואף עדיף שיצאו במצה עשירה י"ח סעודה שלישית מאשר בשר, דגים או פירות. עיי"ש.


י"א שעפ"י הזוה"ק אין לעשות סעודה שלישית כאשר ע"פ חל בשבת, ועוסקים בתורה במקום לסעוד [ראה מ"א (סי' תמ"ד סק"ב). ובביאור הגר"א (ד"ה "ובמדינות")]. וטעמו, דכיון שחיובה דוקא בפת וא"א לאכול פת, ממילא אין שייך להשלימה ע"י בשר, דגים, פירות ושאר דברים. ומ"מ אין הלכה כן (שכ"פ מרן בסי' תמ"ד ס"א). ובפרט שכן עשה רשב"י, ומי הוא שידמה לו בעסק התורה שיוכל לדעת לתקן ענין סעודה ג' רק ע"י עסק התורה [מט"א (סי' תקצ"ז) באלף למטה. כה"ח (סי' תמ"ד סקי"ח). שש"כ (פנ"ו סי"ב סק"ד)]. ומ"מ אם יהיו שניהם כאחד טובים (כה"ח שם). אך יש להעיר, שלכאו' אפשר לדעת כמה פוס' לאכול מצה מבושלת כסעודה שלישית לאחר זמן המנחה ולברך עליה ברכת "המוציא". ואף לדעת ש"פ הסוברים שיש לברך עליה במ"מ יכול לכאו' לקבוע עליה סעודה. אך ראה מ"ב (סי' קס"ח סקנ"ז) שלעיתים אף כשקובע סעודה על פירורי פת מברך עליהם במ"מ וברכה מעין שלוש, ולא ברהמ"ז. וע"ע מה שכתבנו לקמן בסמוך בשם המאמ"ר וכה"ח.


ומה שכתבנו שכ"ה למנהג הספרדים, הוא עפ"י המבואר לעיל (בהערות ז' וי'). ולמנהגם מותר לאכול אף מצה עשירה, כמש"כ מרן (בסי' תמ"ד סעי' א').


כתב המאמ"ר, שהאוכל מצה עשירה מברך במ"מ וברכה מעין ג', כבשאר ימות השנה, והב"ד כה"ח (סי' תמ"ד סקי"א), וכתב שלדעת הגחיד"א בברכ"י יטול ידיו ויאכל קצת יותר מביצה ממצה עשירה ויברך ברהמ"ז, ודחה כה"ח דבריו. ואף שהסכים שלדינא אם קובע סעודתו על מצה עשירה בעי לברך "המוציא" וברהמ"ז, מ"מ הוסיף שכיון שבע"פ יש לחוש ולא לאכול שיעור סעודה, ע"מ שיאכל המצה בלילה לתיאבון, ולכן הסיק שיאכל רק שיעור ברכת במ"מ וברכה מעין ג'. עיי"ש. וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' י"ב. עיי"ש באורך בהערה בעמ' רפ"א). ואמנם לכאו' צ"ע ע"כ. מדוע לבטל מצות סעודה שלישית למ"ד דבעי פת דוקא, בשל חומרא שלא לשבוע בשעה שמותר לשבוע, והיינו קודם שעה עשירית. וראה עוד בענינים אלה לעיל (בהערה ס"ב, ענף 9 בסופו).


ומה שכתבנו שכ"ה עד שעה עשירית, הוא עפי"ד מרן (בסי' תמ"ד סעי' א' ובסי' תע"א סעי' א' וב'), המ"ב (סי' תמ"ד ס"ק ז' וח', וסי' תע"א סק"כ), כה"ח (סי' תמ"ד סקי"ג) וש"פ. לגבי שאר עיו"ט שחב"ש, ראה ברמ"א (סי' תקכ"ט סעי' א'), שיאכל בסעודה ג' מעט פת לכבוד יו"ט. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיכול לקיימה כבכל שבת, ואפי' מאוחר אחה"צ, אף שלא יהיה רעב בתחילת הלילה. ובמקרה זה יאכל סעודת ליל יו"ט יותר מאוחר בלילה. עכת"ד [ולדעת הגר"מ אליהו זצ"ל בכל שבתות השנה יש להתחיל לאכול סעודה ג' לפחות כרבע שעה לפני השקיעה, מצד איסור קביעת סעודה סמוך לק"ש דערבית. וכמבואר במרן (סי' רל"ה סעי' ב') ובמ"ב (סי' רצ"ט סק"ג). ויש עוד טעמים לדעתו שיש להחמיר בזה. ומ"מ ראיתי רבים המקילים להתחיל סעודה ג' קודם לשקיעה, ומקפידים לאכול כזית קודם לשקיעה. וראה עוד בילקו"י (שבת. סי' רצ"א סעי' כ' והערה כ"ב) שמיקל, שאף אם אכל פחות מכזית תוך י"ג דקות זמניות לפני צה"כ שרשאי להמשיך לאכול כרצונו. עיי"ש. וכמובן שיש הרבה פוס' שמחמירים יותר בזה. ר' במה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ח). ואכמ"ל]. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בני"ד, שכיון שאינו מרבה באכילה (עפ"י הרמ"א הנ"ל), רשאי לאכול סעודה ג' עד סוף היום. עכת"ד. וראה מש"כ הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"א ס"ח) גבי שאר שבתות השנה, שכל שלא עברו כשלוש עשרה וחצי דקות אחר השקיעה, אפשר בדיעבד להתחיל סעודה שלישית. אך אם התחיל פחות מחמש דקות קודם השקיעה, אין לו לאכול יותר מכביצה. ועיי"ש (בפט"ו סי' ח'). ונראה שדעתו ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שוות בזה, שלדעת שניהם יש לכתחי' להמנע מלהתחיל סעודה שלישית חצי שעה קודם צה"כ. ורק נחלקו מתי נחשב צה"כ לענין זה. עיי"ש (בפט"ו).


ובענין סעודה ביו"ט שחב"ש, ראה לעיל (בהערה ט"ו).


[65]סה. מה שכתבנו שכ"ה אם אוכלה לאחר שעה עשירית, הוא עפ"י הפוס' הנזכרים בהערה הקודמת. ומה שכתבנו שאין באפשרותו לאכול את המאכלים הנ"ל, היינו שאינו אוכל מצה שרויה, וכנ"ל בפרקנו, או שלא הכין מבעו"י את המאכלים הללו. וכ"כ בשש"כ (פנ"ו סעי' י"ב).


ומה שכתבנו שיאכל אז בשר, דגים ופירות, כ"כ הרמ"א (בסי' רצ"א סעי' ה' וסי' תמ"ד סעי' א'), המ"ב (במקומות אלה), וכה"ח (סי' תמ"ד ס"ק ט"ז וי"ז).


נחלקו הפוס' מה עדיף. שהח"י כתב דמשום מצה לתיאבון יותר טוב לקיים במיני פירות שאינו משביע כולי האי. וכ"פ ערוה"ש (סי' תמ"ד ס"ה). והמ"א כתב שעדיף בשר ודגים ממיני פירות, וכמש"כ בסי' רצ"א. וכ"כ עוד כמה אחרו'. והמ"ב (סי' תמ"ד שם) פסק כמ"א. וכה"ח (סקט"ז), לאחר שהביא המחלו' כתב, שגם בפירות שהם משבעת המינים יש בהם עדיפות משום שמברכים עליהם ברכה מעין ג'. ולכן הסיק שהנכון לאכול כזית תבשיל וכזית פירות ממין שבעה. ואם א"א אזי יאכל פירות ממין שבעה, ואם לאו יאכל כל פירות שהם. וכ"כ בקונטרס הל' ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' ל'), שעדיף בשר ודגים, ואם לאו, יאכל פירות, ועדיף מז' מינים.


ומה שכתבנו שלא ירבה מהם, כ"כ המ"ב (סי' תמ"ד סק"ח) עפי"ד מרן (בסי' תע"א ס"א). וכתב הפר"ח, שבין אם מקיים סעודה ג' בפירות ובין במצה עשירה, נכון להזהר שלא יאכל אלא כזית, כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון (הב"ד כה"ח סקי"ז). אמנם ראה בשו"ע (סי' רצ"א ס"א) שכתב ששיעור סעודה ג' הוי לכתחי' בכביצה, והיינו במעט יותר מכביצה (מ"ב שם סק"ב. ועיי"ש שאכן י"א שדי בכזית. והסיק שנכון לכתחי' להחמיר אם אפשר לו). וחכ"א העיר גבי ני"ד, שאם אותו אדם יודע בעצמו שבכל ע"פ, גם כשלא חל בע"ש, שאוכל הוא פירות וירקות יותר מכביצה, ואין זה מונעו מלאכול בלילה מצה לתיאבון, הרי שיכול הוא לאכול כן גם כשע"פ חל בשבת. וק"ו הוא מצד כבוד השבת ועינוגה, שלא יהא רעב. והוסיף, שכתוב בפוס' שצריך לאכול המצה "לתיאבון" אך לא אמרו שצריך לאוכלה "לרעבון". עכת"ד.


בערוה"ש (סי' תמ"ד שם) כתב שיכול לצאת י"ח סעודה ג' ביין. והב"ד שש"כ (שם הערה נ"ח). וכתב שאז ישתה לפחות פעמיים רוב רביעית. וראה לעיל (בהערה כ"ו).


ומה שכתבנו שיש מהספרדים המקילים בזה, והיינו לאכול מצה עשירה גם לאחר שעה עשירית, ראה לעיל (בסעיף י"ז ובהערה כ"ד).


גבי טלטול מצה בע"פ שחב"ש ראה לקמן (בפרק ב' סעי' כ"ב). וכתב ביחו"ד (ח"א עמ' רפ"ב) שמצה רגילה, שאינה שמורה במיוחד לליל הסדר, ולכן מותרת באכילה לקטנים, רשאי לקחתה לצורך לחם משנה.


[66]סו. עיקר ד"ז כתבוהו השה"ג, המרדכי, הכלבו, הב"ח, הגר"א, המ"ב (סי' תמ"ד סק"ח), כה"ח (סק"ח) ועוד פוס'. ואמנם בשש"כ (בפנ"ו הערה ס') כתב לגבי ני"ד דלא ידרוש ברבים להפסיק סעודתם, דאין הכל בקיאין בזה. ומקורו מהמ"ב (סי' רצ"א סקי"ד). אך באמת נראה שאין הנידון דומה לראיה, דהתם משתעי גבי סעודה שניה שנמשכה עד זמן המנחה, שמפסיק הסעודה, ובזה אכן יש לחשוש שאין הכל בקיאים מתי חצות, וקודם חצות הרי אין רשאין להפסיק ושוב להתחיל. אך בני"ד אין חשש כזה. ואדרבא, כולם יודעים שעד סוף זמן אכילת חמץ יש לסיים כל הסעודות. וגם אין לומר שיש חשש שיקלו בזה בשאר שבתות השנה לאכול ב' הסעודות בשחרית. דכבר איכשר דרא, וכולם יודעים דע"פ שחל בשבת שאני. ואף שבדעת תורה (סי' רצ"א) כתב בשם הריטב"א דלא יחלק כלל הסעודה לשנים משום ברכה שא"צ, מ"מ כבר כתבנו לעיל בריש הערה זו שדעת רוב האחרו' להקל בזה, ואף השש"כ שם כתב שיש נוהגים לחלק הסעודה [ומה שהזכיר בשש"כ שם (בהערה ס"א) שכ"כ הגר"א. אמנם יש להעיר שבסו"ד הגר"א כתב שהעיקר כמרדכי והמ"א לחלק הסעודה].


ומה שכתבנו שבכל אחת מהסעודות הנ"ל יש לאכול לכתחי' כביצה פת, ואם אינו יכול יאכל לפחות כזית, זאת עפי"ד מרן (בסי' רצ"א סעי' א') שכתב שבסעודה ג' אף אם הוא שבע יאכל לפחות כביצה. וכ"פ המ"ב (סי' רצ"א סק"ב), כה"ח (סק"ה) וילקו"י (ח"ד עמ' שצ"ט סעי' א'). ומה שכתבנו שיאכל מעט יותר מכביצה, הוא עפי"ד המ"א, שהוכיח (עפ"י סס"י רל"ב) דאכילת כביצה בצמצום הוי כאכילת ארעי. וכ"פ המ"ב, כה"ח וילקו"י (שם), וראה עוד כה"ח (סי' תמ"ד סקי"א). ואכן זכורני שצריך הייתי להתארח בשבת סוכות במקום שיש ספק לגבי כשרות הסוכה. והורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבסעודות שבת שם אוכל פת בשיעור שבין כזית לביצה, חוץ משאר התבשילים, ואז אין בכך חיוב לאכול בסוכה, ומאידך אפשר במקרה כזה לצאת י"ח סעודת שבת. ע"כ.


ומה שכתבנו שאם אוכל פחות מכביצה יטול ידיו בלא ברכה, הוא עפי"ד מרן (בסי' קנ"ח סעי' ב') והנו"כ שם. וראה ע"כ ביתר הרחבה לקמן (בפרק ז' בהערה קי"ב).


ושיעור כזית. יש מהאשכנזים האומרים שהוא כעשרים ושמונה סמ"ק (או גרם), וי"א שהוא כארבעים וחמישה עד חמישים סמ"ק. ושיעור כביצה הינו כפול מהשיעורים הנ"ל (לפי כ"א מהשיטות). ראה ע"כ באורך בקונטרס שיעור כזית שבנספחים בסוף ספרנו.


ומה שכתבנו דבעי לעשות הפסקה בין ב' הסעודות, כ"כ הפוס' שהזכירו ד"ז, דהוא בתנאי שיש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה זמן כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה.


ובענין שיעור ההפסקה דבעי לעשות בין הסעודות. באגרות החזו"א (ח"א סי' קפ"ח) כתב ברשימה שהכין לעצמו, שיש להפסיק ביניהן חצי שעה. ולמדו מכך כמה פוס' שכן יש לנהוג למעשה [שש"כ (פנ"ו הערה ס'), הסה"ע (עמ' פ"ב) ועוד]. ויש מי שדחה זאת, ואמר שכן נהג החזו"א כיון שהתאפשר לו הדבר [ספר ע"פ שחב"ש (עמ' קנ"ט, ק"ס בהערות)]. ואמנם יש שכתבו דדי בהמתנת רבע שעה [דרכי חיים ושלום (עמ' ת"א) בשם דרכי תשובה]. וי"א שדי בהפסקה בד"ת, וי"א דדי בהילוך ד' אמות [ר' שו"ת אל"צ (ח"ג פי"ד ס"א)], וי"א שברהמ"ז הוי הפסק. ויש חולקים ע"כ שברהמ"ז הוי הפסק [ראה מ"ב (סי' רצ"א סקי"ד). ספר ע"פ שחב"ש (שם). שש"כ (ח"ב פנ"ו שם)]. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שבהמתנת חצי שעה ודאי שרי, ואין בזה משום ברכה שא"צ, אך בזמן קצר מזה לא רצה להקל לי. ומ"מ הבנתי שאין זה בדוקא. והסכים עמי שאם יוצא מהבית זמן מה ג"כ הוי הפסק (עפ"י המ"ב סי' רצ"א סקי"ד). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאכן יש להפסיק במשך חצי שעה בין סעודה לסעודה, כדי שלא יהא הדבר כהערמה. עכת"ד. וראה עוד בשו"ע (סי' קע"ח) ובנו"כ, ובילקו"י (שבת כ"א סי' רצ"א סעי' ה', עמ' ת"ה). ואכמ"ל.


לענין נט"י יש לנהוג בסעודה השניה כמו בסעודה הראשונה שעשה קודם לכן, וכנ"ל. ואם יברך שוב ענט"י השניה, ראה לקמן (פרק ז' סעי' ד'), דיתכן שצריך לטמא או ללכלך ידיו לפני הנטילה השניה, או שיסיח דעתו משמירת ידיו בין הסעודה הראשו' לשניה.


ויש להעיר, שלכאו' היה מקום להקל ולומר שבסעודה השניה שעושה בבוקר (עבור סעודה שלישית) אפשר לצאת י"ח גם במיני מזונות, אם קשה לו לאכול שוב פת. כמבואר במרן (סי' רצ"א סעי' ה'). אך לא ראיתי בפוס' שכתבו כך. ונראה שהטעם משום שאם אינו אוכל פת אלא מזונות, וכ"ש פירות וכדו', יכול לעשותה גם בזמנה לכתחי', לאחר שש וחצי שעות. אלא שלפי"ז אם נשארו לו מזונות חמץ, אכן עדיף לאוכלם בבוקר. ומ"מ עוי"ל, דתרי קולי לא מקילינן (גם קודם חצות וגם בלא פת). ומ"מ נראה שמי שאינו יכול לסעוד אחר זמן המנחה אפי' מיני מזונות (כמצה עשירה) ופירות וכדו', עדיף שינהג כן.


ומה שכתבנו שכ"ה רק לאשכנזים. משום שמרן פסק בשו"ע (סי' רצ"א ס"ב) שזמנה של סעודה שלישית הוא משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית. ע"כ. וכ"כ מרן עוד (בסי' תמ"ד סעי' א'). וכתב כה"ח (בסי' רצ"א סקי"ב), שהגם דיש מתירין, אנן קיי"ל כדעת השו"ע והטור דגם בדיעבד לא יצא י"ח, ושכן היא דעת האחרו'. והניף ידו שוב בהל' פסח לגבי ני"ד (סי' תמ"ד סק"ח), וכתב שלפי"ד מרן (בסי' רצ"א) אין מועיל לעשות כמש"כ הפוס' הנ"ל לחלק סעודה ב' לשתים, דלא יצא בזה י"ח. וכ"פ בילקו"י (ח"ד כרך א' עמ' ת"ב ס"ג) דבעי לשוב ולאכול אחר שש שעות ומחצה אם עשאה קודם לכן. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאין הספרדים נוהגים כאשכנזים לאכול שתי סעודות בבוקר מוקדם, כאשר ע"פ חב"ש. עכת"ד. וראה עוד מ"ב (סי' רצ"א סק"ז). אך לכאו' אין ד"ז שייך בני"ד, דאפי' אם החל קודם שעה חמישית לאכול פת בסעודה ואח"כ המשיך עד אחר שש ומחצה באכילת פירות, ירקות וכדו', נראה שלא יצא, דסו"ס לא אכל פת בזמן סעודה שלישית. מיהו אם החל קודם שעה חמישית לאכול פת, ונמשכה סעודתו גם לאחר זמן המנחה, ואכל אז מצה כשרה מבושלת, נראה שיצא. אך לא ראיתי ולא שמעתי ע"כ.


ויש עוד צד לומר שאין לנהוג כן. והוא עפי"ד הרמ"א (בסי' רצ"א סעי' ב' וג') שלכתחי' יש להתפלל מנחה קודם סעודה ג'. אך גם הרמ"א שם היקל בדיעבד, שאם עשאה קודם לכן, יצא (וכ"כ בערוה"ש סי' רפ"ח ס"ב, דאינו לעיכובא). וראה במ"ב (שם סקי"א) שבמקום שקשה לו להקדים התפילה רשאי לאכול קודם התפילה, ובלבד שיאכל קודם זמן מנחה קטנה. עיי"ש. אמנם מדברי כה"ח (סי' רצ"א ס"ק ב' וט"ו) נראה שאף בדיעבד לא יצא, שאין זה זמנה כלל. וכ"כ בהדיא הבא"ח (פר' "חיי שרה" סעי' י"ד) עפי"ד האר"י ז"ל. וראה בשו"ע שמשמע בהדיא מדבריו (בסעי' ב') שזמנה משיגיע זמן מנחה, והיינו מצד הזמן. אך מדבריו (בסעי' ג') מוכח שאין זה מעכב כלל שיתפלל מנחה קודם הסעודה. ואף יש מקרים שלכתחי' רשאי לעשות כן. עיי"ש (ואין לדחוק בדבריו שיתפלל מנחה בין סעודה לסעודה, דא"כ הול"ל הכי). וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"א ס"ז), שיש להקל לכתחי' בכל שבת לאכול סעודה ג' קודם מנחה אם הציבור מתפללים מנחה רק בשקיעה. עיי"ש. ומ"מ לא הזכיר את דעת המקובלים בני"ד. ולא פסק שיתפלל ביחיד, יאכל, ואז ילך לשמוע את קה"ת. וזאת למרות שבמיקרים מיוחדים דעתו להתיר להתפלל ביחיד. ואכמ"ל. ומ"מ דבריו שם אינם כבא"ח וככה"ח הנ"ל. ואמנם הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם הציבור מתפללים בשבת מנחה ממש לפני השקיעה, לפי הפשט יש להקדים אז את הסעודה השלישית ורק לאחריה להתפלל מנחה עם הציבור. ולפי הקבלה יש להתפלל אז מנחה ביחיד ולאחר מכן לאכול את הסעודה השלישית בזמנה. עכת"ד.


ובענין אי בעי לאכול נוסף לב' סעודות אלה עוד סעודה שלישית נוספת לאחר זמן המנחה, או כיון שחילק סעודת שחרית לשתים א"צ לזה עוד. מדברי הב"ח (סי' תנ"ד ד"ה "ומ"ש דסעודה ג' זמנה" וכו') נראה שהמחלק בני"ד סעודת שחרית לשתים א"צ לאכול עוד סעודה אחר המנחה. ובפרט ממש"כ בסו"ד בשם הרוקח, שהרא"ם הורה כן למעשה. והיינו כדי לצאת י"ח בכך. ומדברי המ"א (רס"י תמ"ד) נראה קצת שנוסף לכך בעי לאכול עוד סעודה אחר המנחה בפירות וכדו' (שכתב ש"גם בשחרית" יפסיק סעודתו, ובסק"ב שם כתב שלד' הרמ"א בעי לאכול עוד פירות). ומדברי המ"ב אין לדייק בזה, מדכתב בשם האחרו' ד"טוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית". ואפשר גם להבין שכוונתו שמלבד האפשרות לאכול פירות אחר המנחה, ישנה עוד אפשרות גם לחלק סעודת שחרית. ובספר שש"כ (פנ"ו סי"ב) כתב בהדיא שכ"ז אמור כתוספת בלבד למה שאוכלים סעודה שלישית בפירות. אך פשוט שאין יוצאים בזה לבד. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאכן המחלק סעודת שחרית לשנים, כנ"ל, א"צ עוד כלל לאכול סעודה נוספת אחר המנחה, ויוצאים בזה. והוסיף שכן נוהגין. עכת"ד (ונראה שכוונתו שאחר מנחה אין אוכלים לשם סעודה שלישית, אך אין הכוונה שצמים ולא אוכלים אף פירות מסוף שעה רביעית. אלא אוכלים ביצה, פירות וכדו', וזאת כדי להכנס לחג בישוב הדעת). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו הסעודה הנוספת שאוכלים בשבת זו בשחרית עם פת והסעודה שאוכלים לאחר המנחה עם פירות וכיוצ"ב, שתיהן משום הספק איזו מהן עדיפא: סעודה שלישית עם פת קודם חצות, או בלי פת לאחר חצות. ולכן לא די לאשכנזים לאכול את שתי הסעודות בבוקר, כיון שיש ספק שמא יוצא דוקא בזו שלאחר מנחה. ובכלל ישנה מחלו' מן הקצה אל הקצה בין היראים לבין רבו, רבינו תם. שלדעת היראים חיוב סעודה שלישית בפת הינו מדאו', משום שנא' במן ג"פ "היום". ופירשוהו שאכלוהו ג"פ בשבת. ולדעת ר"ת סעודה שלישית הינה רק מנהג טוב, ואינה חיוב כלל אפי' שלא בפת, משם שנא' בזה "תיתי לי", ואמרו בתוס' בכורות (דף ב' ע"ב ד"ה "שמא") דהוא לשון של דבר שאינו חיוב או איסור גמור [(עיי"ש בתוס' שלא כולם היו נזהרים בשלוש סעודות. וראה עוד שבת דף קי"ח ע"ב - מ.ה.). ועוד נחלקו מן הקצה אל הקצה גם בענין השקיעה וצה"כ (ראה ע"כ בב"י סי' רס"א ד"ה "וזמנו", בבה"ל סי' רס"א סעי' ב', ובדברי הגר"א נבנצל שליט"א לעיל בהערה כ"ח)]. עכת"ד.


[67]סז. מה שכתבנו שלא יבשלו תבשילי חמץ שדרכם להדבק לכלים, כ"כ בתשו' הגאונים שערי תשובה, באורחות חיים ובשב"ל (הב"ד ביחו"ד ח"א עמ' רע"ד), וכ"פ מרן (בסי' תמ"ד ס"ג).


והטעם, כיון שיצטרך להדיחם אחר האכילה משום איסור חמץ, ואסור כיון שא"צ להם שוב באותו היום, כמבואר בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'). מ"ב (סי' תמ"ד סקי"א). כה"ח (סקכ"ו). יחו"ד (ח"א עמ' רע"ד), וש"א. ונראה דשרי לשים לפני שבת בתוך הצלחות תבשילי חמץ הנדבק. ובשבת אוכל מהן, ושוטפם ומשתמש בהן שוב לתבשיל שאינו נדבק. ובפרט יש צד יותר להקל בכוסות, שאותן שרי להדיח (כמבואר בשו"ע שם), דצריך להן תדיר, ובלבד שאין לו ודאות שלא ישתמש בהן עוד (מ"ב סי' שכ"ג סקכ"ט).


ובדיעבד אם בישל מאכלים הנדבקים, כתבו מרן והרמ"א (בסי' תמ"ד סעי' ג', ד') שיקנחם באצבעו (וראה מ"ב סקי"ג). ואם א"א לקנחם ידיחם מעט רק כדי להעביר החמץ (רמ"א שם). ואע"ג שהוא אינו לצורך, שרינן בדיעבד משום איסור חמץ (מ"ב סקי"ד). ומ"מ אם אפשר עדיף להדיחם ע"י עכו"ם (מ"ב שם). ואם בכ"ז שוטפם בעצמו, יש מי שכתב שישטפם באמבטיה, ולא בכיור שבמטבח (ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל, סעי' כ"ד. ונראה טעמו, כיון שכבר הוכשר לפסח הכיור במטבח). וצ"ע מדוע אין ד"ז נחשב לצורך השבת עצמה, כדי שמשעה חמישית לא יהא לו חמץ בביתו. ועוד יש להעיר, שלכאו' יכול לפגום חמץ זה שנדבק, ולשפוך עליו חומר מפגל כאקונומיקה.


כתבו הפוס', שטוב לבשל לשבת זו דברים הכשרים לפסח בכלים הכשרים לפסח [מהרי"ו. מ"ב (סי' תמ"ד סקי"ד). כה"ח (סקכ"ה) וש"פ].


יש מי שאומר שטוב לקנות לשבת זו פיתות או לחמניות קטנות, ועי"כ יוכל לקיים לחם משנה מבלי להשאיר לחם בסוף סעודתו [קונטרס הל' ע"פ שחב"ש (שם סעי' י"ב). ולפיתות יש יתרון שגם אינן מותירות פירורים, ולכן יש נוהגים לאוכלן בליל י"ד וביומו בכל שנה, כשהבית כבר נקי].


ומה שכתבנו שלא לערות רותח מכלי כשר שרוצה להשתמש בו בפסח, לתוך כלי חמץ, כ"כ הא"א, הא"ר, דה"ח, שעה"צ (סי' תמ"ד סק"ד) וכה"ח (סקכ"ה).


וכתב הא"ר שמ"מ שרי אם אין היס"ב, או שיערה מהכלי הראשון לתוך כלי אחר של פסח, וממנו יערה לקערת החמץ. וכ"כ הא"א, חוקת הפסח הקצר, ומרן הגראי"ה קוק זצ"ל באורח משפט (ח"א חאו"ח סי' קכ"ח סקנ"ח). והסכים עם זאת הגר"ש ישראלי זצ"ל, והוסיף דה"ה דשרי לערות לכלי חמץ אם אינו בן יומו, דאז אינו מעביר טעם החמץ. עכת"ד. ואח"כ מצאתי שכ"כ כסברא, ולא לדינא, גם בספר הגע"כ (פ"ג הערה ל"ד), שממ"ש בשו"ת מלמד להועיל, שלאחר הפסח יכול אף לכתחי' לערות תבשיל חם מכלי פסח לכלי חמץ, משום דכלי החמץ כבר פגום, וכן משום דעד פסח הבא כבר יפגם המשהו של חמץ בכלי הפסח. ע"כ. וע"כ כתב בהגע"כ כדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל. אך הוסיף, שיתכן להחמיר שמא ישתמש בכלי הפסח כשהוא ב"י. עיי"ש. וכתבנו ע"כ בס"ד במקו"ד הל' פסח (ח"א פ"ב הערה ע"א. עדיין בכת"י. ה' יעזרנו להוציאו לאור).


ומ"מ מי שעשה בזה שלא כראוי, בדיעבד אין לאסור הכלי [א"א. כה"ח (שם). הגע"כ (פ"ג סי"ט). עיי"ש שיש מחמירים].


יש מי שכתב, שראוי שלא להשתמש בפסח בכלים שעירו מהם לכלי חמץ, מחמת שהידים עסקניות ונוגעות בחמץ שאוכלים, ויש לחוש שמא נשאר על הכלים מעט חמץ [ברכת הפסח. וכ"כ בבגדי ישע לדייק כן מלשון המ"א. הב"ד הגע"כ (פ"ג הערה ל"ה)]. וראה עוד בענינים אלה בספר הגע"כ (פ"ג סעי' י"ח-כ').


[68]סח. מה שכתבנו לנער הפירורים מהמפה לפח האשפה, כ"כ מרן (בסי' תמ"ד ס"ד), במ"ב (סקט"ו) וביחו"ד (ח"א עמ' רע"ה-רע"ו). וה"ה שאת החמץ שנשאר אפשר לתיתו לגוי, כלב או בע"ח אחר שמזונותיו עליו, או לזורקו לבית הכסא [מרן (שם בסעי' ד'). מ"ב (ס"ק ט"ו וכ"א). כה"ח (ס"ק ל"ד ומ"ב), וש"פ]. ובענין נתינה לגוי ראה עדו לקמן (בהערה ע"א).


ומה שכתבנו שינערו הבגדים. הבא"ח (ש"ר פר' "צו", דיני ע"פ שחב"ש, ס"ד) כתב להחליף הכתונת (והיינו החולצה או בגד אחר שלובשו בחלק העליון) מחשש שנדבקו אליו פירורים. והגר"מ אליהו זצ"ל כתב (בקונטרס ע"פ שחב"ש) שינער בגדיו, ושרצוי להחליף החולצה וכן את בגדי הילדים. וראה בבא"ח (פר' "צו", דיני ע"פ שחב"ש ס"ג) שכתב שטוב לאכול בשבת זו את הסעודות בחצר במקום מיוחד. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי חצר או מרפסת. והוסיף שיאכלו במקום מרוצף ע"מ שייקל לטאטאו. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבני"ד אם יש לו עוד חדר בבית ששם הוא סוגר את כל החמץ ומוכרו לגוי, יכול הוא לאכול שם את סעודות שבת זו ולאחר מכן לסוגרו, ואז לא יצטרך לטאטאו, ויוכל גם להשאיר את כל כלי החמץ עם שאריות המאכל שבהם (אמנם צ"ע ע"כ מצד הא דמכירת החמץ נעשתה קודם השבת ואם היא חלה אז, הרי שלכאו' אינו יכול להוסיף למכירה עוד חמץ, וכגון זה שמוסיף עתה באמצע השבת- מ.ה.). ומשהערתי שהבא"ח כתב לאכול סעודות אלה בחצר הבית, ובמקום שיש עירוב, אמר הגר"א נבנצל שנראה שכוונתו שהעופות יאכלו את החמץ, או שמדובר בחצר שאינה מרוצפת ואז פירורי הפת יתערבו עם העפר. אך אצלנו החצרות בדר"כ מרוצפות. עכת"ד.


ובענין חמץ בפח האשפה, ראה לעיל בפרקנו (הערה י"ט).


ומה שכתבנו שיצניעו המפה וכלי החמץ, כ"כ מרן (בסי' תמ"ד ס"ד), שיטמינם מן העין ויצניעם עם כלי החמץ. וכ"כ האחרו'.


ומה שכתבנו שטוב לאכול בכלים ובמפת ניילון חד פעמיים, כ"כ בקונטרס ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (עמ' 6). והוסיף שיקח גם נייר לבן לכסות בו הלחם, במקום המפית הרגילה.


ומה שכתבנו בענין פירורים גדולים מכזית, כ"כ בני"ד ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ו). ובענין לטאטא את הרצפה, כ"כ המ"ב (סי' תמ"ד סקט"ו) וכה"ח (סקל"ב) וש"א.


בענין הטאטוא בשבת, כתב המ"ב (סי' תמ"ד סקט"ו) שיטאטא ע"י גוי, ואם א"א יטאטא בשינוי. ונראה שכ"ז אמור דוקא בקרקע שאינה מרוצפת (ראה בה"ל סי' של"ז סוד"ה "ויש"). אך במרוצפת מותר הדבר. וכן יש עוד צד להקל במטאטאים שלנו היום שהם רכים (ראה בה"ל שם ד"ה "וכן ע"י"), גם בקרקע שאינה מרוצפת. ואכן גם ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ו) כתב ששפיר יכול לטאטא, והיינו ללא שינוי. וראה בשו"ע (סי' של"ז סעי' ב') מחלו' מרן והרמ"א ע"כ. ועיי"ש במ"ב, בכה"ח ובשש"כ (ח"א עמ' רצ"ג).


שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם בערב פסח שחל בשבת מותר לנקות את הילדים, הן את בגדיהם והן את הפה והידיים שלהם, לפני צאת הילדים מהמטבח ולפני שהם נכנסים לחדרי הבית, שמא יתפזרו פירורי חמץ בחדרי הבית, או שאסור הדבר משום דהוי מכין מקדושה חמורה- שבת, לקדושה חמורה פחות- יו"ט. וענה הגר"מ אליהו זצ"ל שמותר הדבר כי זה לא ניכר שעושה כן לשם פסח. ושאלנו, אך הרי בשבת רגילה אין עושים כן, ורק בשבת זו עושים כן, וא"כ זה ניכר שזה לשם חג הפסח. וענה, שיכולים לומר שדווקא בשבת זו האמא מקפידה שלא יפזרו אוכל בבית. וכל זה מותר רק אם אין אומרים בפה שעושים כן לצורך פסח. ומותר הדבר כמו שמותר לישון בשבת על מנת שיהיה לו כוח במוצאי שבת, אם לא אומר בפיו שהולך הוא לישון לצורך מוצאי שבת. עכת"ד. וכעבור זמן שאלתי גם את הגרא"י אולמן שליט"א (חבר הבד"ץ עדה חרדית, פעיה"ק), וגם הוא התיר לי לעשות כן. עכ"ד. אמנם נלע"ד שמותר הדבר פשוט משום שזה לצורך השבת עצמה- שאסור כבר בשבת מסוף שעה חמישית שיהיה חמץ בבית. ואע"ג שזה מדין פסח, מ"מ האיסור חל כבר בשבת. כך בס"ד נלע"ד.


ומה שכתבנו שינקו הפה מכל שאריות החמץ, כ"כ בני"ד כה"ח (סקל"ב) שירחץ פיו וינקה את שיניו, בפרט אם יש בהן חורין וסדקים, דחמץ בפסח במשהו, וראה לעיל (בהערה י"ח).


בענין אופן היתר צחצוח השיניים בשבת, ישנן כמה דעות בכך: לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד סי' כ"ז-ל', ובמילואים שם), מותר לצחצח שיניים בכל שבת גם במשחה שאינה נוזלית ואין בזה לא משום ממרח ולא משום נולד, ולא משום רפואה. אולם כ"ז רק לאלה שהורגלו בכך, ואין ודאי שיוציאו דם מהשיניים או מהחניכיים בעת הצחצוח. אך למי שלא הורגל בכך והוי פסיק רישא בענין הוצאת הדם, אסור לו לצחצח. ועוד הוסיף, שיש להזהר שלא לרחוץ המברשת אחר גמר הצחצוח, וכן שנכון לייחד מברשת מיוחדת לשבת. וכל זה לאדם המצטער אם ימנע מלצחצח שיניו במשחה בשבת. אך מי שיכול להמנע מזה בשבת ולא יגרם לו צער כלל בשבת טוב להחמיר בזה. עכת"ד. ונראה שבני"ד ודאי אין לדעתו להחמיר יותר מכך.


והגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"א סי' קי"ב) כתב להתיר צחצוח שניים בשבת במברשת, אך בלי משחת שיניים. והוסיף, שטוב שלא להרטיב את המברשת, וכן אסור לשוטפה לאחר הצחצוח בשבת. עיי"ש.


ובשש"כ (ח"א פי"ד סל"ד) כתב שנוהגים שלא לצחצח את השיניים, ואפי' בלי משחה. אבל מותר לחצוץ השיניים בקיסם המיוחד לכך או בכל קיסם שאינו מוקצה. וכן בגפרור (דהוי מוקצה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לצורך גופו. ולכן אם אין לו קיסם רשאי לחצוץ בו). אך לא יחדד הגפרור כלל. ומ"מ התיר שם (סל"ו) לשטוף הפה במי פה. ויתן המי פה בתוך מים מבעו"י. ואם לא נתן, יש מתירין לעשות כן גם בשבת. ע"כ. ולפי"ז לדעתו יש בני"ד לנקות השיניים בקיסם, ולשוטפם במי פה.


ובקונטרס ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' כ"ד) כתב שינקה שיניו ע"י קיסם או מברשת שיניים. והוסיף שיזהר שלא יצא דם מהחניכיים וכן ישתמש במשחת שניים נוזלית. ועוד כתב (שם עמ' 6) שבמברשת שיניים שהכינה לפסח מותר להשתמש בה שמוש חד פעמי אחר אכילת חמץ בשבת בבוקר, ואח"כ לשוטפה יפה. "ויתכוון לנקות אותה כדי שיוכל שוב ביום שבת, אם ירצה, להשתמש בה". ולא ישפשף בכח, שלא יבוא לידי שבירת השערות של המברשת או להוצאת דם מהחניכיים. עכ"ד. ובתשובה לשאלתי חזר ואמר שהתנאים להיתר צחצוח שיניים בשבת הינם: שלא יצא דם מהחניכיים ושישתמש במשחה נוזלית, ולא במשחה שמורחים אותה. ואם אינו יכול לקיים ב' תנאים אלה יקנח בקיסם. והוסיף אגב זאת, שצריך לקחת קיסם הכשר לפסח. והקיסמים מפלסטיק מותר להשתמש בהם. אך קיסמים מעץ לא ישתמש בהם כיון שהם משוחים בחומר שיש חשש שאינו כשר לפסח. ואמנם מותר להשתמש בהם בשאר ימות השנה, דניתן לצרף הטעם שחומר זה פגום, ועוד קולות. אך בפסח יש לדעתו להחמיר בזה. וכעבור זמן שאלתיו, בענין מה שכתב בקונטרס הנ"ל, האם מותר לשטוף המברשת ולנקותה. וענה לי שאכן אין לנקותה, דהוי כמכין משבת לחול. והוסיף, שמ"מ אם דעתו שיתכן שישתמש במברשת זו שוב באותה שבת, שרי לשוטפה. ושאלתיו, האין בכך עוד בעיה של סחיטה. שהרי יש ראשו' הסוברים שאף אם אין החומר בולע בעצמו, אלא אפי' בין הסיבים נכנסים המים ג"כ הוי סחיטה (וזו מחלו' הרמב"ם והראב"ד בהל' שבת). ולכן לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש להחמיר בשבת בשימוש אותן ליפות ספוגיות העשויות מחוטי ניילון בלבד, ולא לשטוף בהן כלים בשבת. וענה לי, שמ"מ בני"ד אפשר להקל, כיון שלמברשת יש ידית, ואינו אוחז בחומר הסופג. וכן שזהו דרך שימושו. עכת"ד. וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ה סי' ק"ד) ושו"ת מנח"ש (ח"ב. מהדו"ק עמ' קמ"ז, סי' ל"ה סק"ג). ואכמ"ל.


ובענין שיניים תותבות כתב שם הגר"מ אליהו זצ"ל (בסעי' כ"ה) שינקם וישפוך עליהם מים חמים מכלי שני, ויתכוון לנקות אותם ולא להגעילם. ע"כ. וראה לעיל (בפרקנו בהערה י"ח) מה שכתבנו בס"ד ע"כ.


בס' פסתש"ו (סי' תמ"ד סי"ג) כתב שינקו גם את הזקן מפירורי חמץ. עכ"ד. ואז יש להזהר לעשות זאת בנחת כדי שלא יתלוש שערות הזקן בשבת. וידוע המעשה שהאריז"ל לא היה נוגע כלל בזקנו בשבת, ופעם א' נגע בו ולא הוציא ידו מהזקן עד מוצש"ק.


[69]סט. עיקר דבר זה כתב ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סקי"א). עיי"ש הטעם לכ"ז. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמדינא אכן נראה שד"ז נכון, ואין בזה בעיה הלכתית. והוסיף שמ"מ אין לאכול מצה שאינה מבושלת בליל י"ד בניסן. אלא אם עושין כן, יאכלו בסעודת ליל שבת ג"כ מצות מבושלות וכדו'. אך בסו"ד אמר דאפ"ה אין נוהגים כדברים הללו, אלא אוכלים פת עד זמן ההיתר. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף אשכנזים רשאים להקל בדבר זה במקומות שעלולות להיות תקלות אם לא ינהגו כך. ולכן אפשר להקל בזה בבתי חולים, בבתי מלון ובצבא. אך לסתם אזרחים אין להקל בזה. ואף משהערתי שכתבנו לעיל שמעיקר הדין מותר לאשכנזים לאכול מצה מבושלת או מטוגנת (ראה בפרקנו סעי' ו', ח'). אפ"ה חזר ואמר שבסתמא לאשכנזים אין להקל בזה, מלבד המקרים הנ"ל שבהם עלולות להיות תקלות וישאר החמץ שם אם לא יוציאוהו קודם לכן. ואף בבתי חולים חרדיים עלולות להיות תקלות, כיון שלא תמיד כל החולים וכל העובדים יודעים את ההלכות. ולכן חולה השוהה בבית החולים וצריך לאכול סעודות שבת עם לחם משנה, אף שהוא אשכנזי יקל בכך וינהג כמו שכתבנו בהלכות. וחידש לי הגר"א נבנצל שליט"א שישנה עוד עצה לכך, אלא שלא תמיד היא מעשית. והיא, שבליל שבת יאכל סעודה ראשונה ויברך ברהמ"ז. לאחר חצי שעה יאכל שוב סעודה שניה ויברך ברהמ"ז. ולאחר חצי שעה יאכל סעודה שלישית ויברך ברהמ"ז. וכך יוצא שאכל ג' סעודות בשבת זו עם מצות, שהרי בליל י"ד עדיין שרי לאכול מצות הכשרות לפסח, ולמחרת ביום לא יצטרך לאכול פת או מצות כלל. ובזה יוצא י"ח כל ג' הסעודות, שהרי אין הלכה כרבי חידקא שאמר שצריך לאכול ג' סעודות דוקא ביום. ואף לרבי חידקא דס"ל שצריך לעשות סעודה א' בלילה וג' ביום, הוא מפני שבלילה צריך לקדש, ואין קידוש אלא במקום סעודה, לכן יש לאכול סעודה בלילה. אך את ג' הסעודות של השבת יש לאכול ביום. ואמנם בשבת רגילה לא היינו אומרים לעשות כן, כיון שלכתחי' צריך לאכול סעודה שניה ביום לפני חצות (ראה לקמן פ"ז סוף הערה ע"ב), ושלישית לאחר חצות, אך בשעת הדחק כזו יש להקל בזה, וכמו שמקילים לאכול סעודה שלישית קודם חצות (וכנ"ל בסעי' מ"ד). שהרי בסעודה ג' מקילים כיון שאי אפשר לקיימה בזמנה עם פת, לכן מאותו טעם אפשר להקל בזה גם לגבי סעודה שניה בני"ד, כיון שבצבא ובשאר המקומות הנ"ל א"א לקיים גם סעודה שניה בבוקר בפת או במצה, כיון שאין לו פת, ומצה כשרה אסור לו לאכול. ולכן יאכל בלילה ג' סעודות במצה כשרה. ואמנם לעיתים קשה הדבר לאכול ג' סעודות של מצה בלילה, ובפרט חייל היוצא מיד לשמירה וכדו'. ובמקרים אלה יעשה בבוקר קידוש וישתה כל אחד רביעית יין, כדי שיחשב קידוש במקום סעודה. וכן יאכל שתי סעודות עם בשר או דגים וכדו', אחת בבוקר ואחת לאחר חצות.


ובענין הביטול, נראה שרשאי לבטלו קודם השבת, אך טוב יותר שיבטלנו ביום השבת לפני סוף שעה חמישית. וראה מ"ב (סי' תמ"ד סק"י) וכה"ח (סק"ד).


את סעודת הלילה יקיים במצות שאינן מבושלות [ולפי"ד הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ג סי' י"ב) שכתב שיש לברך עליהן "המוציא" בכל ימות השנה רק כשקבע עליהן סעודתו, יוצא שגם בני"ד הו"ד אם קבע עליהן סעודה. אמנם ממש"כ שם בסס"י כ"ו נראה שבע"פ דין המצה, אפי' מטוגנת ומבושלת, כדין הפת. וא"צ לקבוע סעודתו עליה. והאשכנזים כולם נוהגים לברך עליהן "המוציא" בשאר ימות השנה]. וה"ה דרשאי במבושלות או מטוגנות (יחו"ד שם). אך נראה שעדיף כשאינן מבושלות או מטוגנות.


ומה שכתבנו שתהיינה שלימות, כ"כ בילקו"י (עמ' 377). ונראה שטעמו משום לחם משנה.


ומה שכתבנו שתהיינה מטוגנות או מבושלות, ר' לעיל בפרקנו דשרי בע"פ לאוכלן. וכתב ביחו"ד (שם) דה"ה שנישרו בכ"ר אפי' שהורד מהאש, אך היס"ב. ובילקו"י (שם) כתב בסתמא מבושלות. ונראה שגם לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל שרייתן היא בישולן. וכמבואר כ"ז לעיל (בהערה ז'). ושרי לאוכלן בע"פ גם למנהג האשכנזים.


ומה שכתבנו לעיין בסעי' י"ז. דלדעת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל שרי לאכול מצה מבושלת אף לאחר שעה עשירית, עד כזית או עד כביצה.


בענין הברכה על מצה מטוגנת ר' לעיל (בהערה י'), שי"א שבע"פ יברך במ"מ.


ויש להעיר, שבקונטרס ע"פ שחב"ש לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' ל') כתב שרצוי לאכול בסעודה שלישית מצה טחונה מעורבת עם ביצה שנילושה יחד, ויבשל אותן מבעו"י בתוך החמין, וכך יאכלן עם בשר או עוף. והוסיף שיברך על המצה הטחונה הזו במ"מ ו"על המחיה".


[70]ע. כתב מרן (בסי' תמ"ד ס"ד), שאם נשאר פת אחר סעודת שחרית בשבת זו, יכול ליתנה לגוי [במתנה גמורה. מ"ב (סקט"ז). כה"ח (סקל"ג)] על מנת שלא לצאת בה לרה"ר [והאם רק כך בדוקא שרי, או אפי' אם רק לא אמר לו בהדיא שיוציא לרה"ר מותר, ראה מ"ב (סקי"ז) וכה"ח (סקל"ו). ומ"מ אם יוציאנו לכרמלית לית לן בה ושרי. מ"ב (סקי"ח). וראה כה"ח (סקל"ז)]. והוסיף מרן: שיוציאנו דרך הערמה ודבר מועט (ראה מ"ב ס"ק י"ט וכ').


ועוד כתב מרן שם (בסעיף ה'): אם נשאר חמץ אחר שאכלו, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ומבערו. ע"כ. וראה מש"כ ע"כ המ"ב (סקכ"א), הבאנו דבריו לעיל (ריש הערה ס"ח).


לגבי יו"ט ראשון שחב"ש, אם ימעט באכילתו בשביל יו"ט שני, ראה כה"ח (סי' תע"א סקכ"ט) ולעיל בפרקנו (בהערה ט"ו).


ועוד מדיני ע"פ שחב"ש ראה בשו"ע (סי' תמ"ד) ובנו"כ, ובספר ע"פ שחל בשבת לרה"ג צבי כהן שליט"א, ובפרקים הבאים (עפ"י המפתחות).


וכאן עמי המקום להביא בס"ד את דברי הגרא"י אולמן שליט"א (דוד גיסתי), חבר הבד"ץ העדה החרדית, פעיה"ק, בדיני ע"פ שחל בשבת, ועוד ענינים (כפי שקיבלתי ממנו). ואכן כאן הבאנו רק חלק מהמסקנות ההלכתיות, אך הדברים שקיבלתי ממנו ארוכים ומפורטים הרבה יותר.


קיצור ההלכות


1. ע"פ שחל בשבת מתענים ביום ה'. בכורים האוכלים ביום ה' על בר"מ אין צריכים להתענות בע"ש, וכן אם השתתפו בסיום ביום ה' א"צ להתענות בע"ש.


2. בכור ששכח להתענות ביום ה', ואכל ולא השתתף בסעודת מצוה, צריך להתענות בע"ש.


3. יוצא דופן אינו בכור לנחלה ופדיון הבן, ולענין תענית בכורים, החק יעקב נשאר בצ"ע וכף החיים מיקל וראוי שישתתף בסעודת מצוה. שינוי כתיבת תיבת בכור בפ' בא דבכולהו כתיב מלא וא"ו חוץ מ'בכור אדם' דכ' חסר. רוקו של בכור מרפא כמבואר בשו"ע חו"מ. [וצ"ל דרוקו של יוצא דופן אינו מרפא והוא חידוש].


4. סיום מסכת עדיפא מהשתתפות בברית, דעיקר התענית זכר לנס, וסיום מסכתא שעושים בזה גופא איכא פרסום הנס (ולי הקטן נראה להיפך, דסעודת ברית מילה מצינו כבר אצל אברהם אע"ה. ואילו סעודת סיום מסכת מצינו רק אצל רב יוסף שהיה בזמן האמוראים. ועוד: דברית מילה שייכא ליצי"מ טפי, דהא משה רבנו, אהרן וחור מלו את בנ"י לפני שיצאו ממצרים. משא"כ סיום מסכת - מ.ה.). המנהג להקל להשתתף בסיום גם מי שאין לו שייכות עם לימודו של המסיים, ולא כהערוגת הבושם.


5. השומע סיום מסכתא ולא השתתף בסעודה אין לו היתר לאכול בביתו, דהעיקר הוא השתתפות בסעודה. ואפי' לא שמע הסיום, אלא דמהדרים לשמוע גם הסיום.


6. דעת המהר"ם בריסק דהאוכל מיני תרגימא בסעודת מצוה ולא אכל פת אסור לאכול אח"כ פת בביתו. דעת הבני יששכר לאכול בע"פ דוקא סעודה קבועה של פת ומקיימים בזה מצות תשביתו.


7. בדיקת חמץ בע"פ שחל בשבת בליל י"ג, ומברכין על ביעור חמץ.


8. ביעור החמץ טוב לבער בע"ש קודם חצות. ודנו הפוס' באם צריך לבער קודם תחילת שעה ששית או סגי בתחילת שעה ששית כיון שאין מבטלין בע"ש.


9. מותר לאכול חמץ בע"ש זו אחר זמן ביעור, ושלא כדעת מהרצ"ה ארינשטיין אבד"ק לבוב, וגם המדקדקים במעשיהם יכולים לאכול [ובסעודת מצוה נראה דבודאי יש לאכול].


10. מותר לערב בחמץ או מצה בי"ד שח"ל בשבת כיון שראוי בתחילת השבת אע"ג דאינו ראוי לכל השבת. מותר לאכול פת של ערובי חצרות בליל שבת, רק מהרי"ל נהג להרבות בו מצוה ואכלו לשלש סעודות.


11. אפית מצות מצוה דוקא אחר ו' ומחצה, והברכ"י כ' שטוב הדבר להמתין עד ז' ומחצה כדברי הרוקח ושב"ל.


12. דנו הפוס' האם יש להדר להתפלל מנחה קודם אפית המצות, אפילו לפני זמן מנחה קטנה.


13. יוצאים י"ח מצת מצוה, במצות שנאפו בע"פ בשנה שעברה, מ"מ מסתבר דעדיף לאכול ממצות שנאפו במו"ש שהוא זמן צליית הפסח. גם בע"פ שח"ל בשבת יש להדר לאפות מצות מצוה בע"ש אם א"א במו"ש.


14. בשו"ת הרדב"ז יישב שיטת הפוסקים דס"ל אליבא דרש"י דאפי' בדיעבד א"י במצה שלא נאפה בע"פ, דהתוספתא מיירי במצה שנאפתה בשנה שעברה, ומתני' דחלות תודה מיירי דעשאן להיות מוכנים לאחר הפסח ולא עשה אלא חלק המצה שבה. אבל דעת הרדב"ז דגם רש"י אין כונתו אלא לכתחלה, ונכון להחמיר כדעתו וכן עמא דבר אבל לא לאסור אפי' בדיעבד.


15. יש לומר הלל בשעת האפיית המצות זכר לק"פ שאמרו הלל בזמן שביהמ"ק קיים, אבל בע"ש שאינו זמן ההלל שייך חשש קורא הלל בכל יום ואין לומר הלל.


16. ירק הנלקט בשנה ד' שהגיע לשליש אחר ר"ה של ד', ופירות אילן שחנטו אחר ט"ו בשבט, אינם חייבים בביעור. חלה שהופרשה מקמח שגדל בשנה שלישית או ששית אע"ג דהחיוב חל בשעת גלגול, חייב לבער קודם זמן הביעור, כאשר ביאר מרן בשו"ת מנחת יצחק. ראוי לזכות לכהן תרומה וחלה טמאה ע"י קניין אג"ק ואח"כ לשרפו מטעם ערבות ושליחות, ויש בזה זיכוי של מצוה.


17. מותר להתחיל הסעודה בחדר א', ולאכול כל מאכלי הסעודה שנתבשלו בכלים של פסח בחדר אחר, ולחזור ולאכול כזית בחדר הראשון ולברך בע"פ שח"ל בשבת, דחשיב כדבר מצוה.


18. המקדשים ואוכלים פת על שולחן א' ועוקרים עצמם וגומרים סעודתם בשולחן אחר, ומה שמושכים ידיהם מן הפת הוא כדי שיוכלו לאכול בשר ודגים באין מפריע, אפשר כו"ע מודים דאפשר לסמוך על הרשב"א דס"ל דאפי' אם סלקו השולחן א"צ לברך על בשר ודגים שאינן באין לקינוח סעודה אלא להשביע [ועדיף לחזור ולאכול קצת פת על שולחן הראשון].


19. אם מותר להתחיל אכילת פת קודם זמן איסור אכילה ולהמשיך לאכול מאכלי בשר ודגים בלא ברכה, דעת מרן הראב"ד הגרי"י פישר שליט"א להתיר, ולדברי החשב האפוד צ"ע.


20. פסח שח"ל במוצ"ש אומר יקנה"ז, ואם שינה הסדר יצא, חוץ מאם הקדים הקידוש לברכת היין שדעת שו"ע הרב דלא יצא.


בענין מי ששכח לומר ברכת ההבדלה בקידוש של ליל הסדר שחל במוצ"ש:


21. אם שכח את ברכת ההבדלה ונזכר תיכף לטעימת הכוס, יבדיל ואח"כ ישתה הכוס.


22. אם נזכר בכך אחר שכבר שתה רוב הכוס בעודו שותה, יחזור וימלאהו, וכיון שנזכר בעודו שותה א"צ ברכה, אפי' להנוהגים לברך על כוס ואינו שותהו בהסיבה, לא הוי כמוסיף על הכוסות.


23. נזכר קודם שאכל הירקות של טיבול ראשון, לדעת השו"ע דאין מברכין בפה"ג כ"א על כוס של קידוש ובהמ"ז, וכן להנוהגים כמנהג הטוב שבמג"א שיהי' בדעתו לפני כוס ראשון לשתות בין הכוסות, יבדיל קודם אכילת כרפס. ולרמ"א ולמי שאינו נוהג כמנהג הטוב הנ"ל הריהו צריך לברך. דעת שו"ע הרב שיאכל ירקות קודם הבדלה, ובבה"ל נשאר בצ"ע.


24. נזכר אחר אכילת ירקות קודם אמירת ההגדה, למי שא"צ ברכה יבדיל קודם ההגדה לפי המ"ב, אבל השו"ג ס"ל דימתין עד אחר גאל ישראל.


25. הגדה, באמצע אסור להפסיק בשתי'. כוס שני ששתה באמצע הגדה יצא אף קודם ברכת אשר גאלנו. נזכר (שטעה כנ"ל) לאחר שהתחיל ההגדה, יבדיל אחר גאל ישראל.


26. נזכר מיד לאחר ששתה כוס הב', אפי' כיון בפירוש שלא לשתות עוד, שצריך ברכה, מכ"מ יבדיל קודם אכילת מצה אפי' לדעת השו"ע הרב דלעיל (בס"ק 23).


עוד מעניני קידוש זה:


27. קידוש, לא קידש עד שבירך ברכת המוציא יקדש על הפת ואח"כ יאכל.


הבדלה, נזכר שלא הבדיל עד אחר שבירך המוציא, יאכל תחילה, דאין מבדילין על הפת.


הבדלה, ביו"ט שח"ל במוצ"ש אפשר להבדיל על הפת אגב קידוש, כסברא ראשונה שבשו"ע (סי' רצ"ו ס"ב) שכן הכריע הרמ"א [וכן צריך לגרוס ברמ"א, וכאשר כ' הלבוש. ובדפו"ר קראקא (ש"ל) יש ט"ס]. אם כבר קידש אסור להבדיל על הפת, אפי' אם חל יו"ט במוצ"ש. נשים שאין שותות מכוס ההבדלה יכולות לשתות מכוס יקנה"ז דהעיקר הוא הקידוש.


28. גם כשחל יו"ט במוצ"ש ושכח ולא הבדיל ובירך המוציא, יאכל תחילה ואח"כ יאמר יקנה"ז, וסגי בטעימה. אע"ג דבדרבנן ס"ל אם התחילו אין מפסיקין, בקידוש והבדלה הטעימה בעצמה אסורה, ולא משום שמא ישכח צריך להפסיק. הבדלה, מספקינן אי דאורייתא או דרבנן. פרוסת המוציא סגי בטעימה בעלמא, רק שטוב שיאכל מתחילה כזית.


ברכת המוציא, וכן ברכת אכילת המצה, קאי על שני המצות, וע"כ צריך לאכול מכ"א כזית. ע"כ בשכח להבדיל צריך לאכול תחילה ב' כזיתים ואח"כ יבדיל.


29. שכח בקידוש זה את ההבדלה, אם נזכר לאחר גמר הסעודה, ימתין עד לאחר בהמ"ז שאז יאמר ברכת הנר והבדלה.


30. שכח הבדלה כנ"ל. אם נזכר בתוך ברהמ"ז, מבדיל על כוס בהמ"ז כיון דאי אפשר בענין אחר.


31. נזכר בשעת שתיית כוס בהמ"ז דינו כנזכר בשעת שתיית כוס קידוש, כדלעיל (בס"ק 21).


32. נזכר לאחר ששתה כוס בהמ"ז, יבדיל בשעת שתיית כוס ד'.


33. נזכר לאחר ששתה כוס ד', יבדיל על כוס ה' ויברך עליו בפה"ג [ונראה דיאמר עליו הלל הגדול תחלה. וצ"ע].


34. פסח שחל בשבת ושכח להזכיר של שבת, כל היכא שנזכר יקדש. שהרי כתב הרא"ש דבשתה שלא כתיקון, הוברר הדבר שלא ממנין הי'. ואין לקדש על שאר הכוסות דיחסר לו מד' הכוסות. שכח לקדש ונזכר לאחר שאכל, מקדש וא"צ לחזור ולאכול סעודה, כיון שכבר אכל משתחשך [וצ"ע אם לא נזכר מיד אחרי הסעודה].


עוד מדיני פסח:


35. מצות שנאפו מקמח שנשאר בו המורסן יוצאין בו.


36. ניטל המורסן והחזירן אינה חייבת בחלה אא"כ יש בה שיעור חלה לבד מהמורסן, ואינו יוצא בה ידי חובה אא"כ אכל כזית לבד מן הסובין והמורסן.


37. הנשאר בנפה מותר לערב בקמח, דנשארים מהקמח עצמו.


38. יש לדון אי צריך לכוין במצת מצוה לשם מצות 'בערב תאכלו מצות' או סגי במחשב לשם מצות "ז' ימים תאכלו מצות".


39. פירורים שעבר עליהן הפסח אסורין אפילו בטלו. ראוי לנהוג למכור דבר שיש בו ממשות כדי שעי"ז תחול המכירה גם על פירורין. בזה"ז שנהוג בב"ד לעשות מכירה כללית א"צ זהירות בזה.


עכת"ד הגרא"י אולמן שליט"א.