[1]א. מרן (סי' תקפ"א סעיף ד') בשם הירושלמי (פ"ק דרה"ש ה"ג). וצ"ע מאי שנא מהא דתקנת עזרא בב"ק (דפ"ב,א') שלא לכבס בגדי שבת בע"ש אלא דוקא ביום חמישי בשבת. וכ' המ"א (סי' רמ"ב סק"ג) שכוונת התקנה היתה שלא יכבסו בע"ש כדי שיהיו פנויים לכבוד שבת. עיי"ש. וא"כ מאי שנא עיו"ט מע"ש. ונראה שאין לחלק בזה בין יו"ט לשבת, אע"ג שביו"ט מותר לבשל, שלא כבשבת. ולכן עדיין צ"ע בזה. ומ"מ הגר"א נבנצל שליט"א העיר וז"ל: כשמכבסים במכונת כביסה יתכן שאפשר לכבס גם בע"ש ובעיו"ט. עכ"ל. וכן בחזו"ע (הל' חנוכה הל' ר"ח סעי' א', עמ' רמ"ו) כ' הגרע"י זצ"ל לחלק בין איסור כיבוס ביד לבין כיבוס במכונה, גבי כיבוס בר"ח. ובספרו יחו"ד (ח"ג ס'י י"ח) התיר לכבס בע"ש במכונת כביסה, אע"ג שהמכונה ממשיכה וגומרת לכבס בשבת עצמה, וזאת אף לאשכנזים שרי בשעת הדחק. וע"ע ביבי"א (ח"ז רס"י מ"ח) דמה שיש לכבס לפני החג ולא בחוה"מ, הטעם הוא שלא יכנס לחג בבגדים מטונפים. ומ"מ עדיין צ"ע מדוע עזרא תיקן שלא לכבס בע"ש ולא תיקן כן גם גבי עיו"ט. ושמא באמת בגלל שביו"ט שרי לבשל, לכן בעיו"ט יש יותר זמן לכבס, דאין צורך לבשל בעיו"ט (למרות שעפי"ר רובם מבשלים בעיו"ט, אך אין חובה בכך). ועוי"ל, משום שלפני יו"ט יש יותר בגדים לכבס, דצריך לכבס לעיתים לצורך שמונה ימים. וחכ"א שליט"א הוסיף, שבדורותיהם הם היו הולכים בשבת עם בגדי החול, אלא שבשבת הבגדים היו מכובסים. לכן תיקן עזרא הסופר שיכבסו ביום חמישי, כדי שבוודאי יהיו להם בגדים מכובסים בשבת. אך בגדי יו"ט הרי צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת, לכן אולי היו להם בגדים מיוחדים ליו"ט ובזה לא היה צורך כ"כ לגזור שיכבסום יומיים לפני החג. עכת"ד.

אם הבגדים נקיים אין חובה לכבסם שוב (ידי אהרן. גחיד"א במחב"ר. כה"ח סי' רמ"ב סקכ"א. וכ"מ מלשון הגמ' והפוס', שהעיקר לכבדו בכסות נקיה). והטעם לכיבוס כתב הטור, כיון שאנו בטוחים שה' יתברך יוציא לצדק משפטנו.

[2]ב. מרן (בסי' תקפ"א שם) כתב בענין התספורת. ויש מהספרדים שמקפידים להסתפר עד חצות היום (כה"ח סי' ר"ס סקי"ג וסי' תקפ"א סק"פ עפ"י האריז"ל).

ומה שכתבנו בענין הגילוח, הוא עפי"ד הרמ"א (בסי' תע"א ס"ג). וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ד). ובענין אופן הגילוח המותר, ר' לקמן (בנספח ח' ענף 12).

ובענין גזיזת הצפורניים, כ"כ בירושלמי, וכ"כ הא"ר (סי' תקפ"א סקל"ו), והב"ד כה"ח (סקפ"א).

כתבנו ש"מצווה" לעשות דברים אלה. ואע"פ שמרן בהל' רה"ש (בסי' תקפ"א ס"ד) כתב "מכבסין ומסתפרין", שאין ברור אם זה מצד המנהג, או מצווה או חובה, מ"מ אנו כתבנו כלשון השו"ע בהל' שבת (בסי' ר"ס ס"א). ועיי"ש במ"ב (סק"א) שאין זו חובה, אלא שהמקיימה מקבל שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש. עכ"ד.

[3]ג. גבי עצם עשית התרת הנדרים בערה"ש, כ"כ הש"ך בפירושו על התורה (סוף פר' מטות), וכ"כ הח"א (כלל קל"ח סק"ח), והביא דבריו כה"ח (סי' תקפ"א סקצ"ט). וכ"כ הברכ"י (סקכ"א) והשע"ת, ולמדו זאת מהפס' "לא יחל דברו ככל" (שהוא פסוק העוסק בעניני נדרים) שסופי התיבות שלו הם אלול. וכן המנהג היום אצל האשכנזים ואצל הספרדים. והוסיף כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק י"ב, י"ט וצ"ט), שיש לעשות התרת נדרים ארבעים יום לפני רה"ש וארבעים יום לפני יו"כ, דלפי הזוה"ק מי שנתחייב נידוי או נזיפה בבי"ד של מעלה אין תפילתו נשמעת מ' יום. וכן ראיתי שנוהגים. וראה לעיל (פרק א' הערה נ"ו). ויש נוהגים לעשות התרת נדרים כל ע"ש (כה"ח שם סקי"ב וסקי"ט). ומ"מ גבי ערה"ש אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים עושים בערה"ש התרת נדרים, ומוסיפים קצת גם התרת קללות. אך העיקר זה התרת הנדרים. ובעיוה"כ העיקר זה התרת קללות, ומוסיפים בנוסח בקיצור גם התרת נדרים. ואומרים בעיוה"כ הנוסח כפי מנהג ירושלים הכתוב במחזורים. עכת"ד [ראה מחזור תפילת ישרים, במחזור קול יעקב (לגר"מ אליהו זצ"ל), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ג הערה ט"ו). וכנראה שישנם מנהגים שונים איזה נוסח של התרת נדרים אומרים בערה"ש].

ומה שכתבנו שהספרדים עושים זאת בעשרה הוא משום דחיישינן שמא יש א' שנדר בחלום או שנידוהו בחלום שי"א שצריך עשרה מתירים, כמש"כ בשו"ע (יו"ד סי' ר"י סעיף ב', וסי' של"ד סעיף ל"ה). ומ"מ ודאי כשאי אפשר בעשרה יש לעשות בשלושה (כה"ח סימן תקפ"א סק"כ). ונוסח ההתרה כתוב במחזורים.

ובאמת שישנה מחלוקת ראשונים בענין התרת נדרים שלפני רה"ש ויו"כ, וכן מה שאומרים ב"כל נדרי", אם זה מועיל הן לעבר, שהרי לא פירט הנדר, וכמש"כ מרן ביו"ד (סי' רכ"ח. עיי"ש בסי"ד שמ"מ אם פירט לאחד מן המתירין, סגי). וכן נחלקו לענין העתיד מה שאומרים שכל מה שידור מעתה ואילך אינו נדר, שהרי אם זוכר בשעת נדרו שכבר ביטל זאת בערב רה"ש ויו"כ, אין תנאי זה מועיל, כמו שפסק מרן ביו"ד (סימן רי"א סעיף ב') עפ"י הגמ' בנדרים (דף כ"ג) שגמרינן דלא דרשינן לזה בפירקא. וראה מש"כ הש"ך שם (סק"ד). וכבר כתב מהרי"ו (בסי' ב') שאין לסמוך לכתחי' על התרת נדרים הכללית שעושים בערה"ש או ב"כל נדרי", והכי חזינן לרבנן קשישאי. וכ"פ הרמ"א (בסי' רי"א ס"א) גבי "כל נדרי", דלא סמיכנן להתיר בשל "כל נדרי" בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול. ע"כ. וכן חזינן בפוס' שמצריכים הרבה פעמים התרה על מנהגי מצוה ולא סומכים על התרה דערה"ש או "כל נדרי". אמנם יש מקילים בזה אם עשה מנהג של מצוה בסתמא ולא התכוון לנהוג כן לעולם. ומסבירים הם שדברי מהרי"ו והרמ"א דאין סומכים על התנאי זה דוקא כשנדר בפירוש, ולא במנהגי מצוה [שו"ת שלמת חיים (סי' רל"א). מנח"ש (ח"א סי' צ"א סק"כ). וכ"כ בהל' חג בחג (הל' ימים נוראים, פ"ד הל' ערה"ש הערה 23) בשם הגרא"ז מלצר זצ"ל והגריש"א זצ"ל]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שלכתחילה אין לסמוך על התרת נדרים זו כיון שאינו מפרט הנדר, אך בצירוף סיבות מקילות או בשעת הדחק סומכים על התרה זו. עכת"ד.

ואכן בענין התרת נדרים בערה"ש לנשים יש לדון בכלל כיצד הבעל נעשה שליח להתיר נדרי אשתו או בנותיו. שהרי קיי"ל שהבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, אך אסור לו לקבץ ג' אנשים ע"מ שיתירו לה נדריה אלא רק אם מצאם מקובצים יכול להשאל על נדריה (שו"ע יו"ד סי' רל"ד סנ"ו). ובס"ד מצאתי שיש שכתבו שיש מהדרים להתיר בערה"ש גם נדרי נשותיהם בשליחותן, וזאת עי"כ שבסוף ההתרה שלהם אומרים הם לביה"ד שכבר מכונס שיתירו נדרי אשה פלונית, והם אומרים מותרים לה. אך מנהג שאר הנשים הוא שסומכות הן על "כל נדרי" דעיוה"כ [הל' חג בחג (פ"ד, דיני ערה"ש, ס"ח) עפ"י תשובות והנהגות (ח"א סי' של"ח). וע"ע בארחות רבינו (ח"ב עמ' קע"א)]. ובס"ד נלע"ד שלמרות שנאמרו כמה טעמים להא דלא יקבצם הבעל, מ"מ שמא ניתן להקל עפי"ד הש"ך (שם ס"ק ע"א) שאם אינה חוששת שיתפרסם הדבר ונתנה לו רשות לקבצם ולהתיר, רשאי לעשות כן. ומ"מ יתכן שהעיצה שכתב בהל' חג בחג מתאימה דוקא לאשכנזים שג' מתירים לא', ואז בסוף מבקש הוא שיתירו גם לאשתו. אך הספרדים שנוהגין שעשרה מתירים לכל הקהל אולי לא ניתן לעשות כן. או שיתכן שגם לספרדים מהני אי לפני ההתרה יאמר לאחד או לשלושה מהמתירים שיכוון להתיר גם את נדרי אשתו.

וראיתי שיש ספרדים הנוהגים בערה"ש ובעיו"כ שעומד אחד המייצג את כל הקהל, ולפני התרת הנדרים מבקש הוא מעשרת המתירים שיתירו לכל הקהל, הן לגברים, והן לנשים ולבנות הנמצאות באותה עת בעזרת נשים. ומוסיף ומבקש שיתירו גם לכל הנשים שמינו את בעליהן הנמצאים בקהל, שיתירו גם להן. ואכן בספר מאמר מרדכי (פל"ג ס"ז) כתב הגר"מ אליהו זצ"ל שמושיבים שלושה אנשים או עשרה שיתירו הנדרים, והחזן קורא לפני בית הדין את נוסח בקשת התרת הנדרים בקול רם, ואילו שאר אנשי הקהל קוראים עמו את הנוסח בלחש ואח"כ היושבים מתירים להם. לאחר מכן ישבו שלושה מהקהל בתור בית דין ויתירו לאותם שהתירו קודם לכן. עכת"ד.

ואכן הגר"ע יוסף זצ"ל כתב ביבי"א (ח"א סי' ל') שתמנה האשה את בעלה שליח להתרת נדריה. וכבר הבאנו לעיל שכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א שם). לעומת זאת בנטעי גבריאל (הל' רה"ש) הב"ד הגר"ש ווזנר זצ"ל שכתב "שלא שמענו אצלנו מי שנוהג כך". עכ"ד. ויש שכתבו כן בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שלא נהגו הנשים בזה (ר' קונטרס ועלהו לא יבול, ח"א עמ' ר"ו). וכן אמר לנו א' מגדולי הדור, כדלקמן בסמוך.

והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאין לבעל לעשות לאשתו התרת נדרים אם היא לא מינתה אותו. ומ"מ אם כבר מינתה אותו לכך, א"צ שתאמר לו בפירוש שהיא מרשה לו לכנס לצורך זה שלושה אנשים. עכת"ד. וק"ק לי ע"כ מדברי הש"ך (יו"ד סי' רל"ד סקע"א). ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו ע"כ, דלכאו' מדברי הש"ך משמע דבעי מינוי להתרה ובעי מינוי לקיבוץ האנשים. ואמר לי הגרמ"א זצ"ל שלגבי התרת הנדרים של ערה"ש ועיוה"כ ודאי שאינה צריכה למנותו שיקבץ האנשים להתרה, שהרי התרה זו אינה אלא לשעת הדחק, דאין בה לא פירוט של חרטה ולא פתיחת פתח לנדרים. ואין להקל לכתחי' ולהתיר נדרים באופן של התרה זו. ולכן מקילים בה שגם אין האשה צריכה ממש למנות את בעלה להתיר את נדריה, אלא די שאומרת לו שילך לסליחות ושלאחריהן מתירים הנדרים, זה גילוי דעת בעלמא שהיא רוצה ומבקשת שיתיר נדריה (היינו ממילא גם א"צ להחמיר כד' הש"ך שתמנה אותו שיכנס האנשים להתרה - מ.ה.). וגם כששאלתיו האם כשהבעל עומד עם שאר האנשים לפני המתירים וטרם החלו להתיר, היכול הוא לטלפן לאשתו בפלאפון ולומר לה שתמנה אותו כשליח להתיר את נדריה, אמר הגר"מ אליהו שמועיל לעשות כן ע"י הפלאפון, אך באמת א"צ לכך, וכנ"ל (שדי בגילוי דעת בעלמא שלה). וראה מה שכתבנו לקמן בסמוך בשם הבא"ח.

ובענין האם בהתרת נדרים של ערה"ש מותר שבין המתירים (הדיינים) יהיו שני קרובים, כאב ובנו, או שני אחים וכדו'. הנה מרן (ביו"ד סי' רכ"ח ס"ג) כתב שבכל התרת נדרים מותר להתירם אפילו בקרובים. ע"כ. ובפסתש"ו (סי' תקפ"א סקט"ז) כתב שכ"ה גם לגבי הקירבה בין המתירים עצמם, וכ"ה לגבי הקירבה בין המתיר לאדם שמתירים לו. ע"כ. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמותר שבין המתירים יהיו גם קרובים כאב ובנו וכדו'. עכת"ד. וע"ע בס' הלכות חגים (לגרמ"א. פמ"ד סעי' ז' עמ' 316). וע"ע ביו"ד שם בחידושי רע"א.

ושאלתי את אחד מגדולי הדור האשכנזים (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל) בענין התרת נדרים לנשים בערב רה"ש. ואמר לי שבאמת מעיקר הדין אין חובה לעשות התרת נדרים בערה"ש. אך נוהגים לעשות זאת מצד המנהג. והמנהג הוא דוקא לגברים, אך הנשים אינן נוהגות לעשות (וזאת אע"פ שהערתי שהגמ' אומרת שהנשים פרוצות בנדרים). ולכן גם א"צ שהאשה תמנה את בעלה שליח להתיר גם את נדריה בערה"ש. אך אם היא צדקנית או עצבנית (במצוות), אז שתמנה את בעלה כשליח להתיר גם לה. ולענין העתיד - שכל הנדרים שתידור מכאן ולהבא שיתבטלו ולא יהיו נדרים - לזה בכלל אין צריך שתמנה את בעלה, כי לזה א"צ כלל דיינים, אלא היא יכולה לומר בעצמה בבית דבר זה. וגם לגבי התרה על העבר אפשר לומר שהאשה הרי נודרת על דעת בעלה, ובעלה לא רוצה בכלל שהיא תידור. עכת"ד. ובענין מה שאמר אותו גאון זצ"ל שבעלה לא רוצה בכלל שהיא תידור, ר' בדברי רב פנחס משמיה דרבא בגמ' בנדרים (דע"ג, ב') שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וע"ע בר"ן שם, ובש"פ בענין הצורך בהפרת הבעל.

ושאלתי גם את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין התרת נדרים זו. ושאלתיו האם גם הנשים צריכות לעשות התרת נדרים זו בערה"ש, והאם הן צריכות למנות את הבעל שלהן שליח. וענה לי הגרש"י זצ"ל שאינן צריכות למנות שליח, והן בכלל לא מתירות את הנדרים בערה"ש. והוסיף, שבכלל התרת נדרים זו אינה מעשית כל-כך, בשל ענין הזכירה, אם זוכר בשעת נדרו שביטל את נדריו קודם לכן (וכנ"ל עפ"י השו"ע ביו"ד סי' רי"א ס"ב). ושאלתיו, א"כ מדוע הגברים כן עושים התרת נדרים זו. והוספתי ששמעתי שהגר"ש ישראלי כן סומך על התרת נדרים זו למעשה בשאר ימות השנה (כגון לענין אכילת קטניות בפסח לאשכנזים במיקרים מיוחדים). וענה לי הגר"ש ישראלי שבאמת אם נדריו של האיש מותרים ע"י התרת נדרים זו, אזי גם נדרי אשתו מותרים, כי היא נגררת אחריו, וכגון שרוצים עתה להקל בשרויה בפסח. ומ"מ לדעתו אין כל כך כח להתרת נדרים זו. עכת"ד.

עוד יש להעיר כמה דברים: כתבו כמה מהראשו' גבי מה שיכול אדם להתמנות שליח להתרת נדרים עבור אדם אחר, שזה רק עבור חרטת אשתו ולא גבי אדם אחר. וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רכ"ח סט"ז וסי' רל"ד סנ"ו).

הבעל יכול להיות שליח להתרת נדרי אשתו אם מינתה אותו לכך, וכן אם מתחרטת היא על הנדר (כשפותחים בחרטה). וכ' הרב בן איש חי בשו"ת רפ"ע (ח"ד חאו"ח סי' ל"ד) שגם תאמר זאת לבעלה כשממנה אותו כשליח, שמתחרטת היא על נדריה. ע"כ. ולכאו' הבנת ענין חרטת הנדר מעיקרא הינו לעיכובא.

חלק מנוסח התרת נדרים בערב רה"ש הינו "מסירת מודעה", שכל נדר שידור מעתה ואילך יהיה בטל (עפ"י נדרים דכ"ג,ב'). ומבואר שם שהתנאי מועיל רק אם אינו זוכר את התנאי בשעת הנדר [ור' בערוה"ש (או"ח סי' תרי"ט ס"ג, ויו"ד סי' רי"א ס"י)]. ובאמת את מסירת המודעה יכול אדם לומר לבדו, וא"צ ג' או י' אנשים. ור' בתשובות והנהגות (שטרנבוך. ח"ג סי' ק"ס) שזו תקנה רבתי שראוי לעשותה, שכל אשה שמגיעה לגדלות, תמסור מודעה (אפי' בביתה) לכל חייה. עיי"ש. אמנם יש שחלקו ע"כ וסוברים שא"א למסור מודעה ללא הגבלת זמן.

בחלק מדברים אלה נעזרתי בקונטרס "התרת נדרים בערה"ש" שחיבר ידידי הרה"ג ר' עמיחי כנרתי שליט"א.

בענין התרת נדרים לקטן בן י"ב שנה, ר' דברי משה (הלברשטאם. ח"א דף קע"ט ע"ב).

וע"ע ביבי"א (ח"ב חאו"ח סס"י ל'), בפסתש"ו (סי' תקפ"א סי"ז), לעיל (בפרק א' הערה נ"ו), לקמן (בפרק י' הערה ד'), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ג הערה ט"ו).

[4]ד. ח"א (כלל קל"ח סק"ה), וכה"ח (סימן תקפ"א סקנ"ט, ובסימן תקפ"ב סקכ"ו). וראה שעה"צ (סי' תר"ו סק"ב), ומקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערות ו', ז').

[5]ה. המטה אפרים, וספר יוסף אומץ (למהר"י יוזפא, סי' תתקנ"ט) כתבו שאדם ילמד את התפילה לפני רה"ש. ובאמת שנחלקו בזה מרן והרמ"א (בסימן ק'). שמרן בשו"ע כתב שצריך להסדיר תפילות המועדות קודם שיתפלל כדי שתהיה תפילתו שגורה בפיו, ואילו הרמ"א שם כתב בשם מרן בב"י שהביא את דברי רבינו מנוח, שהמנהג הוא שאם מתפללים מתוך הסידור א"צ להסדיר תפילתו, ורק אם מתפלל בע"פ צריך להסדיר תפילתו. ומפשט דבריהם משמע שלא סגי בקריאה במחשבה בעלמא, אלא צריך לקרוא התפילה בפיו (בלא חתימת הברכות. ראה כה"ח שם סק"ה). ומ"מ בימינו לא ראינו שנהגו בכך, ושמא סומכים עצמם על תשובת הרשב"ש בשם אביו, שקיבל שלא נהגו להסדיר תפילת המועדים לפי שאין להסדיר רק כשהיא תפילה שכולה מחודשת. הב"ד השע"ת שם.

ובענין מה שכתבנו שלא יזכיר שם שמים. אמנם המאמ"ר (סי' ק' סק"ג) כ' שמדברי התוס' בברכות (דכ"ט, א' ד"ה "מפני") משמע שהמסדיר תפילתו לפני התפילה, אומר את כל הברכות כתקנתן, עם סיום הברכות (משמע עם ש"ש). וסייים שצ"ע למעשה. אמנם בפתה"ד (סי' ק' סק"ד) כתב, דכי תקינו רבנן לסדר התפילה קודם התפילה, היינו מבלי שיאמר את כל חותמי הברכות בשם ומלכות. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' ק' סק"ה), ועולה מדבריו שהכריע כפתה"ד, שאין לומר אז הברכות עם הזכרת שם שמים (היינו תיבות "ה' אלוקינו"). ובס"ד כ"נ לענ"ד עיקר. דלא מסתבר שיזכירו ש"ש כשאין חובה לומר הברכות מדין תפילה, דיש בזה חשש של איסור "לא תשא" (שלד' פוס' רבים הוי איסור דאו'). ובפרט שמה שדיברו התוס' בברכות שם (שמהם למד המאמ"ר את דבריו), הרי דיברו גבי ש"ץ שקודם מתפלל הלחש בשביל עצמו, ואח"כ חוזר התפילה כדי להוציא הרבים ידי חובתן. וממש"כ התוס' גבי תפילת הלחש של הש"ץ שאומרה בחתימה עם ש"ש, ולמדו כן מההיא גמ' דרה"ש (דל"ד, ב'). ראשית הרי לא קיי"ל כר"ג (במשנה שם דל"ג, ב' ובברייתא בגמ' שם דל"ד, ב'). אלא קיי"ל כת"ק במשנה שם שכשם שבש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. וכ"פ מרן (בשו"ע סי' קכ"ד, א'), שהש"ץ מוציא רק את מי שאינו יודע להתפלל. וכ"ז רק לפי הפשט. אך לפי הקבלה ודאי שיש חובה עצמית לש"ץ להתפלל בלחש ואח"כ לחזור התפילה בקו"ר, וכמש"כ כה"ח (סי' ק' סק"ב) עפי רבינו האריז"ל, וכמבואר בשעהכ"ו. ולכן לא זכיתי להבין את ד' רבינו המאמ"ר שהיתה לו הו"א ללמוד מהתם לגבי ני"ד, דין המסדר תפילתו לפני המועדות. ומ"מ הג' המאמ"ר שם בעצמו לא החליט בהחלטה גמורה בכך, מדסיים דבריו דצ"ע, "שמא יש לחלק בין שליח ציבור לאחרים". לכן נלע"ד בס"ד שהמסדר תפילתו לפני המועד, בין ש"ץ ובין יחיד, לא יזכיר כלל ש"ש בחתימת הברכה. ועוד נלע"ד בס"ד, שאף את שמות ה' שבתוך הברכות (שאינן בחתימת הברכה אלא בגוף הברכות) עדיף שלא להזכיר. וה' יצילנו משגיאות.

ומה שכתבנו שילמד פירוש התפילות והפיוטים, כ"כ השע"ת (סי' תקפ"ד ססק"ב) וכ"כ המ"ב (סי' ק' סק"ג) בשם הט"ז שמ"מ פיוטים שפירושם קשה, צריך להסדירם תחילה ולא מהני שיקרא מהספר בעת תפילתו. וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ד סקי"ג). וע"ע בספר עוי"ח לגרי"ח זצ"ל (פר' "יתרו" סק"ט).

ומה שכתבנו שילמד גם את בניו, כ"כ מהר"י וויל, והב"ד כה"ח (סימן תקפ"ב סקכ"ו).

וע"ע בענינים אלה במקו"ד הל' פורים (פ"י הערה ג').

[6]ו. רמ"א (סי' תקפ"א סעיף ד'), מ"ב (סקכ"ז), כה"ח (סקצ"ב, וס"ק צ"ה-צ"ח). ועיי"ש עוד טעמים למנהג זה. והוסיפו בשם האר"י ז"ל שאין ללכת לקבר אחד יותר מפעם אחת ביום.

ומה שכתבנו לתת צדקה לפני התחינות, כך נהג רש"ל לפי מש"כ במס' ב"ב (ד"י,א') שר"א היה נותן צדקה לעניים ואח"כ התפלל.

ביבי"א (ח"ד חיו"ד סימן ל"ה סק"ז) כתב שהמנהג ללכת לביה"ק בער"ח אלול וניסן, נוסף להליכתם לביה"ק בימי פקודת השנה. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, והוסיף ואמר שיש שהולכים גם בערב רה"ש. אך אמר שעדיף ללכת בערב יו"כ, ושכן נוהגים המדקדקים. עכת"ד. ובלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) הזכיר המנהג ללכת לביה"ק בערב רה"ש.

יש שכתב שמנהג יהודי שלוניקי היה שלא לילך לבית הקברות בימים שאין אומרים נפ"א. והטעם לדבר, משום שאלה ימי שמחה [שו"ת מים חיים (משאש. ח"ב סי' קל"ב)].

ועוד בענינים אלה ראה באוצרות הגר"א (עמ' 221-225).

[7]ז. כ"כ הריטב"א בתענית (דף ט"ז). ור' גם תוס' ספ"ק דתענית, וכן מחב"ר (סי' תקפ"א סק"ז), כה"ח (ס"ק צ"א), ויבי"א (ח"ד חיו"ד סי' ל"ה אות ו'). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף ואמר שמה שנהגו להתפלל במערת המכפלה, הטעם שהרי אבות העולם גם הם מתפללים עלינו, כדאיתא במדרש, ולכן אין בכך משום לעג לרש. ובענין קבר רחל וקבר רשב"י, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאכן בעבר היו מתפללים רק בחדרים הסמוכים לציון הקבר, אך היום מתפללים במקום הציון עצמו, וסומכים עצמם ע"כ שהקבר נמצא למטה במעמקי האדמה, ולמעלה אלה רק הציונים של הקברים, ולכן אין למקום דין של בית קברות, ומותר לכהנים להכנס להתפלל שם. וכן סבר הגאון המקובל הרב שאול דוויק הכהן זצ"ל, ואע"פ שהיה כהן עשה מעשה בעצמו והתפלל שם. עכת"ד.

וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במכתבו לבעל שו"ת צי"א [כמובא בשו"ת צי"א (חט"ז סי' י"ח סק"ב) גבי קבר רחל. והזכיר שם את המעשה רב של המקובל הג"ר שאול דוויק הכהן זצ"ל. וע"ע בהסכמת הגר"מ אליהו זצ"ל לספרו של גיסי הרה"ג עידוא אלבה שליט"א, "טהרת שדה המכפלה", והזכיר הגרמ"א זצ"ל שם, שכ"כ הוא עצמו בספר הלכה (ח"ב עמ' קי"ב), שמותר לכהנים להכנס למערת המכפלה. ועיי"ש בספר הנ"ל שגם הגר"ד ליאור שליט"א הסכים שמותר לכהנים להכנס למערת המכפלה. ואכמ"ל.

[8]ח. עיקר ד"ז כתבו מרן (סימן תקפ"א סעיף ג').

ומה שכתבנו שכ"ה כבר מהלילה (והיינו גם בסליחות, או לתוקעים בערבית, שימנעו אף בלילה זה), כ"כ המ"א (סי' תקפ"א סקי"ד), כה"ח (סקע"ו) וש"א.

ומה שכתבנו שאין תוקעים בערב רה"ש אפילו כשיום ראשון דרה"ש חל בשבת, כ"כ פת"ע (סי' תקפ"א סקכ"ו), וכ"כ המ"ב (שם סקכ"ד) בשם האחרונים, שכיוון שבתפילת רה"ש אומרים "זכרון תרועה" הוי כמו תקיעה (שעה"צ סקל"ה). וכ"כ כה"ח (סקע"ז).

שני טעמים נאמרו מדוע אין תוקעים בשופר בערב רה"ש: י"א (הלבוש רס"י תקפ"א, הט"ז ועוד אחרו') שהטעם הוא כדי להפסיק בין תקיעות רשות (התקיעות שעד רה"ש), לבין תקיעות חובה. שהתקיעות ברה"ש הינן חובה מדאו'. אבל במנהגים כתב שהטעם הוא כדי לבלבל ולערב השטן (שלא ידע מתי חל רה"ש). והנ"מ ביניהם, שלטעם הראשון אכן מותר לתקוע על מנת ללמוד בערה"ש, כיון שדי שמפסיקים בתקיעות בבהיכ"נ. אך לטעם השני אין לתקוע כלל (ראה מ"א סי' תקפ"א סקי"ד). ובא"ר (סי' תקפ"א סק"ד) כתב בשם האמרכל שמ"מ בחדר סגור שרי להתלמד. וכ"כ הא"א (סקי"ד), הכר"ש, המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (סקע"ו), וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף כה"ח, שאף אם רוצה לנסות השופר אם יכול לתקוע בו, רשאי לתקוע בחדר סגור. ע"כ.

[9]ט. מרן (סימן תקפ"א סעיף ג'), מ"א, א"ר (ס"ק ל"ג), מ"ב (סקכ"ג) וכה"ח (סקע"ג). וכתבו הטעם בשם מהרי"ל, שכיון שתמיד רגילים לסיים הסליחות קודם עה"ש, לכן אפילו שאירע פעם א' שגמרו אחר עה"ש כן נופלים על פניהם. ומ"מ לכאו' ק"ק ע"כ: שהרי לעיל (בס"ק כ"א) כתב המ"ב בשם השע"ת שבזמנם נמשכת אמירת הסליחות עד אחר עה"ש, ואילו פה הביא המ"ב שבדר"כ נגמרת אמירת הסליחות לפני עה"ש. וממ"נ: אם אכן זה נמשך אחר עה"ש הול"ל שאין ליפול על פניהם אפי' בסליחות, ואם גמרו בדר"כ לפני עה"ש יכלו גם לאכול ולא רק לשתות לפני ההליכה לביהכ"נ לתפילת שחרית. ושמא באמת בזמן המהרי"ל היו רגילים לסיים הסליחות לפני עה"ש, ולכן תקנו שיפלו על פניהם תמיד בסליחות בערב רה"ש, ואח"כ השתנו הדורות והיו גומרים הסליחות לאחר עה"ש, וכיון שכבר תקנו ליפול על פניהם בסליחות דערב רה"ש לא זזו ממנהגם, והעמידו דבר על חזקתו. ומ"מ לא ברירא לי מה הדין לאשכנזים גבי נפילת אפים אחר הנץ החמה. האם גם אז יש ליפול אפיים. ובפרט אמור הדבר גבי אשכנזים האומרים סליחות אחר תפילת שחרית (וקורה הדבר בעיקר למאחרים לקום). הרי יוצא שבתפילת שחרית לא נפלו אפיים, ובסליחות לאחר מכן כן יפלו אפיים. האם בגלל שהמ"ב סתם דבריו ורק אמר שמותר ליפול אפיים אחר עה"ש, כוונתו דשרי ליפול אפיים בסליחות אף כשאומרן במשך כל שעות הבוקר בערה"ש.

ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ע"כ. הזכרתי שהמ"ב כתב שנופלים אפיים גם אחר עה"ש, ושבילקו"י כתב שכן הדין רק עד הנץ החמה. ושאלתיו מה הדין לאשכנזים, שהרי המ"ב לא גילה דעתו האם נופלים אפיים גם אחר הנץ החמה. והדגשתי שבפרט אמור ד"ז גבי האומרים סליחות מאוחר, כשבאים לסליחות ולתפילת שחרית בשעות מאוחרות (לא הזכרתי את המציאות של המאחרים לקום, שקודם מתפללים שחרית ורק אח"כ אומרים סליחות, שיוצא שבשחרית לא יפלו אפיים, ואילו בסליחות אולי כן יפלו אפיים). ואמר הגרא"נ שליט"א שצריך ליפול אפיים גם אחר הנץ החמה. עכת"ד. והבנתי מדבריו שכך גם נוהגים האשכנזים למעשה.

ובאשר למנהג הספרדים, כבר כתבנו לעיל בשם הרב ילקוט יוסף (מועדים. הל' ערה"ש עמ' כ"א סעי' ה'), שבסליחות אומרים נפ"א אף לאחר עה"ש, ורק לאחר הנץ החמה אין נופלים על פניהם אפילו בסליחות.

בענין אמירת "למנצח... יענך", כתב בסידור עמודי שמים שאין אומרים מזמור זה כמו בשאר עיו"ט. ואע"ג שבמנהגים משמע שאומרים אותו, האידנא לא נהוג עלמא הכי. אבל כשחל ערה"ש ביום ב' אומרים "א־ל ארך אפיים". ע"כ. ואילו בלבוש כ' שאומרים "למנצח", דכיון שמתענים שייך שפיר לומר "יענך... ביום צרה". וכ"כ המט"א (סי' תקפ"א סעי' מ"ט) והפת"ע. הב"ד כה"ח (סקע"ח). ונראה שמנהג האשכנזים כיום (לפחות פה בא"י) כן לומר מזמור זה. ואילו הספרדים נוהגים שלא לאומרו, ככל שאר ימים שאין נופלים אפיים (כה"ח שם).

[10]י. עיקר ד"ז דערה"ש כתבו מרן (בסי' תקפ"א סעיף ב', וכתב כן מצד מנהג, ולא כדין גמור). ודין התענית בעשרה הימים כתבו הרמ"א שם בשם המרדכי. והוסיף הרמ"א שכן נכון לעשות.

ומה שכתבנו שכ"ה גבי כל איש ואשה מגיל מצוות, כ"כ המ"ב (שם סקט"ז) בהבנת המ"א בשם מהרי"ל.

ומה שכתבנו שהקלו לחולה, כ"כ המ"א (סימן תקפ"א סקי"ב) והמ"ב (סקי"ט).

מעיקר הדין א"צ לקבל תענית זו מבעו"י, משום שהיא עומדת ומקובלת כבר מכח מנהג ישראל [מרן (סי' תקס"ב ס"ב). מ"א. מ"ב (סי' תקס"ב סק"ט)]. וי"א שבכל אופן יקבל עליו תענית זו מבעו"י (ראה ב"ח סי' תקס"ב, וכה"ח באותו סי' ס"ק י"א וי"ד, וסי' תקפ"א סקס"ג).

ולענין אי בעי להשלים תענית זו, והיינו להתענות עד צה"כ. מרן (בסי' תקס"ב ס"ב) כתב שמי שרגיל להתענות בעשי"ת א"צ להשלים התענית עד צה"כ, אלא עד שיצא מביהכ"נ, כיון שאין רגילות לקבלם בתפילה. וכ"כ בהדיא גם הלבוש והמ"א (סי' תקפ"א סק"י) גבי ערה"ש שלא ישלימו, משום שצריכים להוסיף מחול על הקודש. וכ"פ המ"ב (סי' תקס"ב סק"ט). וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ח סקס"ג).

ומ"מ כתב הרמ"א (בסי' תקס"ב ס"ב) שמי שאינו מתענה רק חלק מהימים בעשי"ת בעי לקבל התענית מבעו"י וגם צריך להשלימה, אא"כ התנה בשעת קבלת התענית שלא ישלימנה. ור' עוד פרטי דינים ע"כ במ"ב (סי' תקס"ב ס"ק ט"ו וט"ז).

ובענין עד מתי בעי להתענות תענית זו, ראה מחה"ש (סי' תקפ"א סק"י), ומ"ב (סי' תקס"ב סק"י), די"א עד פלג המנחה, וי"א עד זמן מנחה גדולה. ומ"מ יתפלל קודם לכן מנחה, לפני שאוכל [ושאל חכ"א נר"ו גבי מי שנמצא במקום שאין מנין במנחה גדולה, האם יתפלל אז ביחיד כדי לומר "עננו" לפני שמפסיק להתענות. בס"ד נלע"ד שלא יתפלל ביחיד כדי לומר "עננו", דאין חובה לומר ביום זה "עננו", ומאידך ישנה חובת השתדלות גדולה להתפלל במנין. ובפרט שבני"ד עסקינן בתפילה האחרונה בשנה. אלא שבכה"ג יאכל מחצות או מזמן מנחה גדולה (לפי הדעות בבה"ל שם), ויתפלל מנחה עם הציבור. כך בס"ד נלע"ד]. ובענין אי אומר "עננו", ראה מחה"ש שם, ובה"ל (סי' תקס"ב ס"ב ד"ה "עד שיצא"). וראה עוד כאן בהערה י"א בדברי הגר"מ אליהו זצ"ל.

כתב המ"א, שמי שהיה רגיל להתענות בתענית שהציבור רגיל בה והפסיק מחמת חולי, אפ"ה אינו צריך התרה. אך הש"ך (ביו"ד סי' רי"ד סק"ב) והפר"ח (סי' ת"ע) כתבו שכן צריך התרה. וכתבו הפוס', שבמקום הדחק כשאי אפשר להתיר יש לסמוך על המקילים בלא התרה. ראה שעה"צ (סי' תקפ"א סקל"ג), יבי"א (ח"ב סי' ל' ס"ק ה',ו'. עיי"ש שמעיקר הדין היקל בזה, ולרווחא דמילתא כתב שיכוון עליה בעלה בהתרת נדרים דערה"ש), ומה שכתבנו לקמן (בפרק י' הערה ד'), ובמקו"ד הל' פורים (פ"א הערה מ"ו). עיי"ש.

ואם חלה ברית מילה בתעניות אלה, המוזמנים ע"י בעל הברית רשאים לאכול, ואילו אבי הבן, הסנדק והמוהל, מצוה עליהם לאכול (מ"ב סקי"ט), ומ"מ חובה ליכא (כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ור' כה"ח סי' תקפ"א ס"ק ס"ז).

מי שישן שנת קבע בליל ערב רה"ש (בליל כ"ט אלול) וקם קודם עלות השחר, הספרדים מחמירים עפ"י הזוה"ק שלא לאכול דבר, ואפי' שעשה תנאי לפני השינה שרוצה הוא לאכול לכשיקום, אסור. ומ"מ מתירים הם לשתות (ודין זה אמור בכל ימות השנה ולא דוקא מצד תענית, וכדלקמן בנספח י'). וי"א שעדיף שלא יתענה כלל בתעניות אלה שאינן תעניות חובה, מאשר שיתענה ויאכל אחר השינה [ראה יבי"א (ח"ה סימן כ"ב אות ו'). וכ"כ להחמיר באכילה הבה"ט (סי' תקפ"א סקי"ב), והגחיד"א (במחב"ר סק"ה, וביוסף אומץ סי' י"ז אות ב'), וכ"כ שו"ת לב חיים (ח"א סי' ס"ט), וכה"ח (סי' תקפ"א ס"ק ס"ט)]. ואילו האשכנזים מקילים בכך ומתירים מעיקר הדין אף לאכול בערב רה"ש קודם עה"ש ואפי' בלא תנאי, אלא שבכל אופן שלא מעיקר הדין אלא רק מצד המנהג נהגו לא לאכול אלא רק לשתות [רמ"א (סי' תקפ"א ס"ב), שע"ת (סק"ה), מ"ב (ס"ק כ' וכ"א) וש"א. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבערב רה"ש לפני עה"ש מותר (גם בדורנו - מ.ה.) לאכול ללא תנאי. עכת"ד. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שבין ספרדים ובין אשכנזים המתענים, צריכים היום לעשות תנאי לפני הליכתם לישון, וזאת למרות שהרמ"א בסימן תקפ"א סעיף ב' כתב שאין צריך תנאי. עכת"ד]. ומ"מ ודאי שאסור למתענים לאכול אחר עה"ש (שע"ת ומ"ב שם).

עוד בעניני איסור אכילה ושתיה לפני התענית, לאחר שישן, ראה בב"י ובשו"ע סי' תקס"ד, ובנו"כ שם. ומה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק א' הערות כ"ו-כ"ח), ולקמן (בנספח י'), ובמקראי קודש דיני שלוש תעניות (פרק א' סעיפים ט"ו-י"ז).

[11]יא. הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שיש להקל לבחורי ישיבה אם זה מפריע להם בלימוד התורה (ור' מש"כ מרן בסימן תקע"א סעיף ב'). ורק לשאר העם הורה לי הגר"ש ישראלי שכדאי שיתענו. עכת"ד. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל להקל בכך לגמרי, שבדורנו לא נהגו להתענות בתענית זו כיון שירדה חולשה לעולם. והוסיף שמי שמתענה לא יפרסם זאת (ר' מרן סי' תקס"ה ס"ו, ובא"ח ש"ר ריש פר' נצבים). וכן אמר ששייך בכך להתענות רק חלק מהיום. ובפעם אחרת אמר שהטעם שמקילים שלא להתענות בתענית זו, הוא כדי שאדם יכנס לשנה החדשה כשדעתו מיושבת, יתפלל תפילת ערבית הראשונה כראוי, ולא יהא חלש, רגזן וכעסן בגלל הרעב, דאל"כ יצא שכרו בהפסדו. וזאת אע"פ שכתבו הפוס' שא"צ לקבל ע"ע מבעו"י תענית זו, משום שרובם היו רגילים להתענות תענית זו. מ"מ בימינו מקילים בזה ואין מתענים. ושאלתיו, שהרי מחה"ש והמ"ב כתבו שממילא מתענים תענית זו רק עד מנחה גדולה או עד פלג המנחה, וא"כ מדוע שלא לומר שיתענו עד זמן מנחה גדולה או עד פלג המנחה, ובזה יכולים הם להכנס לשנה החדשה בישוב הדעת (שהרי לכאו' אין זה קשה כל כך). וענה לי שבאמת תלוי הדבר כיצד ישפיע עליו הדבר, דיתכן שגם זה ישפיע עליו לרעה. וא"כ תלוי הדבר בכל אדם ואדם באופן אישי. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. וכעבור זמן שאלנו גם את הגרי"ש אלישיב זצ"ל, האם נוהגים להתענות בערב רה"ש גם בימינו, או שכיום מקילים בזה ואין מתענים. וענה הגריש"א זצ"ל, שתלוי הדבר במנהג המקומות, שיש מקומות שנוהגים להתענות ויש מקומות שאינם נוהגים בכך. ומ"מ אין מנהג כללי להתענות. עכת"ד. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם בדורנו נוהגים להתענות בערה"ש, ומהי ההגדרה לכך: האם "יש מתענים", "רבים מתענים", "רוב הקהל מתענה" וכדו'. ואמר לי הגר"א נבנצל "שיש נוהגים" להתענות בערב רה"ש. ולגבי תענית רק עד חצות היום, אולי יותר אנשים מתענים עד חצות. ומבני הישיבות מתענים יותר אנשים מאשר שאר הציבור. והוסיף שלתענית זו יש מקור בחז"ל, גבי המדרש (ראה מדרש רבי תנחומא פר' "אמור" סקכ"ב. הב"ד הטור בסי' תקפ"א - מ.ה.), שמלך שבא למדינה לגבות המס. תחילה יוצאים לקראתו הגדולים שבהם, וכו'. ולפי"ז עדיף להתענות בעשי"ת, שהריהם יותר קרובים ליוה"כ. אלא שקשה להתענות בכל עשי"ת, ומ"מ מתענים כולם בצום גדליה. עכת"ד.

המתענים עד חצות בערה"ש ומתפללים מנחה, אף אם יש מנין מתענים לא יאמר הש"ץ "אלקינו ואלקי אבותינו" של ברכת כהנים (מ"ב סי' קכ"ט סק"י).

[12]יב. מקור הדין הוא בכלבו, והביאו הרמ"א (סי' תקפ"א סעיף ד'), וכתב שהטעם משום קרי. אך בספר סדר היום כתב שאפי' אינו טמא קרי יש לטבול משום תוספת קדושה וטהרה. וראה עוד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב סעי' י"א).

[13]יג. עפ"י מרן (סי' תר"ו ס"ד). וראה מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה נ"ט).

[14]יד. לדעת האריז"ל יש לטבול בערב שבת וחג רק לאחר תחילת שעה חמישית זמנית, כמש"כ בשער הכוונות (דף ס"ב ע"א), כיון שאז יש כוח לאדם לקבל תוספת קדושת שבת וחג. והב"ד כה"ח (סי' ר"ס סק"ז). והח"א כתב שלא יקדימו לטבול קודם שעה ששית, והב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו). וראה עוד בח"א (כלל ע"ט ס"א, וכלל קמ"ד ס"ז), ומ"ב (סי' תע"א סקכ"ב), כה"ח (סי' תר"ו סקנ"ב וס"ק ק"א), ומה שכתבנו במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה ע"ט בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל), והל' יוה"כ (פ"ב הערות ס' וס"א).

[15]טו. מה שכתבנו שאם אינו יכול לטבול אזי שישפוך על עצמו ט' קבין, כ"כ המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו), וכ"כ כה"ח (סקפ"ה). וראה עוד פרטי דינים בכך בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז). ועיי"ש ששיעור זה לדעת הגרא"ח נאה הינו בערך 12.5 ליטר, ולחזו"א הינו 21.6 ליטר. ואין נ"מ בזה בין מים חמים לצוננים. ודי לעמוד תחת המקלחת שירדו עליו מים בשיעור זה. ואין הדבר תלוי בזמן השפיכה אלא בכמות המים, דתלוי בחוזק הזרם. וראה עוד בענינים אלה באורך מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב). ומ"מ לא כתבנו פה דין נטילת ידיו ארבעים פעם, אם אינו יכול לשפוך ט' קבין על גופו, כיון שמקור דבר זה הינו כנראה מספר חמדת ימים, שאנו בס"ד קיבלנו מרבותינו שאינו טהור. והרוצה יעיין מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז). ומ"מ בס"ד לדעתנו שב ואל תעשה עדיף ואין לעשות נטילות אלה. כך אנו כותבים פה (בשנת תשע"ז) לאחר שהבאנו מחלו' זו במקראי קודש הל' יוה"כ.

[16]טז. הבא"ח (פר' נצבים סק"ג) כתב שגם הנשים והבתולות תטבולנה בערב רה"ש, והחמיר מאוד בכך. והוסיף שיש על הזכרים והנשים לבדוק גופם מחציצה, לסרוק שערותיהם, לגזוז הצפורניים וכו', ורק א"צ להסיר שער בית השחי והערוה. עיי"ש. ומ"מ את עצם דין הטבילה הזכירו גם השל"ה (דף רכ"ח), הא"ר, המט"א וכה"ח (סימן תר"ו סקנ"ח וסימן תקפ"א סקפ"ד). אך הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שבימינו אין הנשים נוהגות לטבול כלל בערב רה"ש בגלל שהמקוואות שלהן סגורים. והוסיף שאף אם יתאפשר להן לטבול, מ"מ לא ניחא להן לטבול ואין צריך שתטבולנה. עכת"ד. ואת דעת הגר"מ פינשטיין זצ"ל בני"ד ראה לקמן בנספחים (נספח ה' סק"ד). וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב סי"ג).

ובענין הכנות אשה לטבילתה מנידתה, כשהטבילה בליל יו"ט א' או ב' של רה"ש, ובפרט אם רה"ש חל ביום ה' וו', או בשבת וביום א', ראה כאן, וכן מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות ט"ב (פ"ו הערה ל"ו).

ועתה בס"ד נביא את עיקרי הדינים לנשים שטובלות בליל א' או ב' דרה"ש, או בליל שבת שלאחר רה"ש. הדברים לקוחים משו"ת חבל נחלתו (לידידי הגר"י אפשטיין שליט"א, ח"ז סי כ"ט):

הדרכות לנשים הטובלות בר"ה או בשבת לאחריו.

הכנות בערב חג (יום רביעי) – לכל הטובלות בחג ובשבת:

חפיפה.

סריקת שיער, כשלאחר הסריקה יש לקשור השיער כדי שלא יווצרו שוב קשרים.

קציצת צפרנים.

רחצה באמבטיה, הדחת בית הסתרים, והסרת חציצות (עור יבש וכד'), עיון שאין חציצות [כ"ז עפ"י שו"ע (יו"ד סי' קצ"ט ס"ו)]. ובענין רחיצה ביום טוב ראה כאן בהמשך.

כשזמן הטבילה ליל יום ראשון של ר"ה:

הכנות קודם יו"ט כמו בערב שבת.

טבילה בליל יו"ט כמו בליל שבת.

זהירות בניגוב מסחיטת שיער.

כשזמן הטבילה ליל יום שני של ר"ה:

הכנות בערב חג (יום רביעי):

כמפורט לעיל.

הכנות בליל יו"ט שני קודם הטבילה – כל ההכנות לאחר צאת הכוכבים [משום שאסור להכין מיו"ט ראשון של ראש השנה ליו"ט שני]:

הסרת איפור במגבונים לחים [לגר"א נבנצל שליט"א ועוד פוסקים, השימוש במגבונים לחים מותר בשבת וביו"ט רק אם אין בהם טופח על מנת להטפיח. דאם לא כן ה"ז אסור משום סחיטה. עכת"ד. ויש חולקים ע"כ. ראה שו"ת מנחת אשר, ושש"כ ח"א מהדו' שלישית].

הסרת חציצות בין השיניים במברשת (אם לא יורד דם). או בקיסם פלסטיק. וראה ב"הדגשות" שבסוף הרשימה.

רחצה בחמין. כל הגוף איבר איבר, והדחת בית הסתרים [וראה בהדגשות שבסוף נידוננו].

[דין מים המחוממים ע"י תנור המחובר לשעון שבת, נראה לגר"י אפשטיין שליט"א שדינם כמים שהוחמו בעיו"ט או שהוחמו ע"י נכרי, ולא כמים שהוחמו ביו"ט (עי' שש"כ פי"ד הערה י"ב) ולכן לרוב הפוסקים מותר לרחוץ בהם כל גופו כאחד (אמבטיה), ולמיעוט הפוסקים, וכך פסקו האשכנזים עפ"י הרמ"א, כמבואר לקמן בסמוך בדברי המשנ"ב, מותר רק אבר אבר ולא כל גופו כאחד.

ועוד כתב שם: כתב מרן בשולחן ערוך (או"ח סי' תקי"א ס"ב): "מותר להחם ביו"ט מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת. אבל במים שהוחמו מעי"ט, מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד... מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור. הגה: ויש אוסרים בכל ענין, וכן נוהגין, (טור והרא"ש)". והיינו שהספרדים בתנאים מסוימים מקילים יותר ברחיצת כל גופו.

וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ח) על דברי הרמ"א: ויש אוסרין בכל ענין – דס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט, ואסרו רחיצה ביו"ט כמו בשבת [ודווקא כל גופו כאחד, אבל אבר אבר לכו"ע מותר לרחוץ]. ואפילו להשתטף באותן חמין אסור לדעה זו... ועיין בא"ר שכתב דרוב הפוסקים ס"ל כדעה ראשונה, אלא שנוהגין לאסור ואין לשנות המנהג".

הג"ר יעקב אריאל שליט"א רב העיר רמת גן פסק באתר האינטרנט: "למעשה הוראה לציבור על אבר אבר מביאה לרחצה כוללת. אם אפשר להתרחץ במים פושרים אין הרחצה במים חמים שוה לכל נפש. וכמו"כ יש חשש לחימום מים ביו"ט שלא לצורך, או ע"י הדלקת בוילר שהיא אסורה לכל הדעות". עכ"ד. ולדעת הגר"י אפשטיין דברי המשנ"ב ברורים שמותר לרחוץ אבר אבר – כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט, ורק כל גופו יחד אסור. ולפחות לגבי אשה קודם טבילה נ"ל להתיר. וכ"פ הגר"מ אליהו זצ"ל. עד כאן].

יש לעשות בדיקה כללית מחציצות, פספוס השיער באצבעות או במסרק חסר שיניים.

זהירות בניגוב מסחיטת שיער.

כשזמן הטבילה ליל שבת תשובה:

הכנות בערב חג (יום רביעי):

כמפורט לעיל.

הכנות ביו"ט שני קודם הטבילה בליל שבת [לצורך זה יש לעשות עירוב תבשילין לפני החג. - מ.ה.]:

הסרת איפור במגבונים לחים [השימוש בהם כנ"ל בשם הגר"א נבנצל שליט"א].

רחצה בחמין כל הגוף איבר איבר [והספרדיות מקילות יותר, כנ"ל בשם השו"ע (בסי' תקי"א) – מ.ה.] ובעיקר לרחוץ את בית הסתרים. ביו"ט שחל בערב שבת תעשה את ההכנות התלויות ברחיצה בערב שבת היינו ביו"ט כיון שהותרה בו רחיצה כמבואר.

[הדלקת נרות שבת]

הכנות בליל שבת קודם הטבילה:

הסרת חציצות בין השיניים במברשת (אם לא יורד דם, כנ"ל, וכדלקמן), או בקיסם פלסטיק [כנ"ל. ובענין צחצוח שיניים בשבת וביו"ט ראה במקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק א' הערה ס"ח) – מ.ה.].

בדיקה כללית מחציצות, פספוס השיער באצבעות, או במסרק חסר שיניים.

זהירות בניגוב מסחיטת שיער.

הדגשות:

1. כל הטובלות בחג או בשבת חייבות לעשות הכנות לטבילה בערב חג מבעוד יום כמפורט (ללא חפיפה אין טבילה). מי שיש לה אמבטיה – בביתה, ומי שאין – במקוה.

2. אסור לעשות הכנות מיו"ט ראשון לשני. ההכנות בליל יו"ט השני של ר"ה מתחילות לאחר צאת הכוכבים.

3. הרחצה בחמין ביו"ט (המוזכרת לעיל) מותנית בכך שרוחצות במים שהוחמו במקוה ע"י שעון שבת או במים אחרים המותרים בשימוש בחג. ולכן נשים שנוח להן לעשות הכנות בביתן (בעיקר לקראת הטבילה בליל שבת) ואין להן בביתן חימום כנ"ל תעשינה את ההכנות במקוה.

4. הכנות ראשונות לטבילה בליל שבת נעשות ביו"ט שני לפני הדלקת נרות שבת.

5. מן הראוי לטבול פעם ראשונה כשהגוף רטוב, ולכן בליל שבת ראוי לטבול פעמיים (או פעם נוספת לטובלות כמה פעמים). כאשר הטבילה הראשונה היא לשם הרטבה ולא לשם טבילה.

6. הוצאת החציצות מהשיניים תיעשה ע"י מברשת שיניים למי שבדר"כ אין יורד לה דם מהחניכיים. למי שיורד לה דם בשל צחצוח השיניים, עליה לנקות בעזרת קיסם פלסטיק דנטלי, או באצבעות. באופן כללי חוט דנטלי הוא לעתים צרה צרורה בטבילות כיון שהוא נקרע ונתקע בין השיניים וקשה להוציאו. וכן קיסם עץ.

7. הדחת בית הסתרים לפני הטבילה חשובה מאד, ויש להקפיד שבכל המקומות שיכולים להצטבר הפרשות, זיעה וכד' להדיח היטב.

8. הפרדת שיער הראש לאחר יום או יומיים צריכה להיעשות בבדיקה אמיתית ללא תלישת שערות, ולכן אם יש מסרק חסר (שן אחת כל ס"מ). והיא יודעת שהוא לא יתלוש שערות לעבור אתו, אם לא אז להפריד השערות ע"י האצבעות.

9. כיון שההכנות נעשות בשלבים צריך שהבדיקה האחרונה מחציצות תהא בנחת, לעבור על כל הגוף ולהיות בטוחה שהכל נבדק לפני טבילה.

10. צריך מאוד להיזהר מסחיטת שערות.

הנחיות לבלניות:

1. יש לדאוג ששעון שבת יחמם מים ביו"ט שני מארבע-חמש אחה"צ ע"מ שנשים שצריכות לטבול בליל שבת תוכלנה להיכנס ולהתכונן (וכן אם צריך לקבוע תור ביניהן, לוח זמנים וכד').

2. בליל שבת ראוי לדאוג שבברזים במקלחות לא יהיו מים חמים, ורק המקוה יחומם.

3. רצוי לתדרך כל אשה שצריכה לטבול — לפני החג, להסביר לה את ההכנות השונות שהיא צריכה לעשות וזמנן, ולברר היכן היא עושה את הכנותיה – לפי יום טבילתה.

עד כאן מדברי שו"ת חבל נחלתו.

[17]יז. דין עירוב תבשילין נזכר בשו"ע (סי' תקכ"ז). והא דמהני רק לעשות מלאכות בעש"ק לצורך השבת, כ"כ מרן (שם סי' תקכ"ז סי"ג).

נוסח עירוב התבשילין כתוב בסידורים, ועיקרו, שמברך ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב". ואח"כ אומר: "בדין עירובא" וכו' [וחובה להבין מה שאומר. ופירוש הדברים בלה"ק הוא: בעירוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל, להטמין ולהדליק נר, לתקן (ולשחוט) ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת (לנו ולכל בני העיר הזאת)].

בס"ד נביא פה כמה מפסקי הגר"א נבנצל שליט"א, כמובא בספרו החדש "ירושלים במועדיה - חג שבועות" (בחלק השו"ת. דיני עירוב תבשילין): 1) שאלה (עמ' קפ"ט שם): מי שטרם עשה עירוב תבשילין והזמן סמוך לכניסת החג, האם יניח ע"ת ויתפלל ביחידות, או יעשה ע"ת ובשל כך יתפלל מנחה עם הציבור אך יסיימנה לאחר השקיעה, או שלא יניח ע"ת וכך יספיק לגמור התפילה לפני השקיעה. תשובה: תפילה אחר השקיעה אסורה בכל גווני. לפי אופק א"י אין להתפלל אחר השקיעה. אמנם אם יספיק לגמור לפני השקיעה, ורק הש"ץ יסיים אחר השקיעה, יניח העירוב, יתפלל במנין, והש"ץ יסיים אחר השקיעה. ובכל אופן לא יפסיד תפילה בשביל הנחת ע"ת, אלא יתפלל מנחה בזמנה ואז לא יכין כלום מיו"ט לשבת. ע"כ (אמנם קצ"ע ע"כ. דלכאו' יכול לומר שקופסת שימורים פלונית שבביתו וכמה ביסקויטים שבמקום פלוני בביתו הינם העירוב, ובזה יהיה מותר לנא לבישולי ולאפויי וכו'. ובפרט יש להקל למי שמטופל בילדים ולא הספיק לבשל הכל. וע"ע ע"כ באול"צ ח"ג פכ"ב תשו' ז').

ואכן הקפדתו של הגרא"נ שליט"א בני"ד שיתפללו תפילת מנחה בזמנה, אף אם זה מונע ממנו דברים אחרים, מתאימה לשיטתו להקפדה על סיום תפילת מנחה (ומסתבר שהדבר נוגע דוקא לתפילת העמידה של מנחה, אך לא לגבי הנפ"א ו"עלינו לשבח" שלאחר העמידה. אך לא שמעתי זאת ממנו. ואח"כ ראיתי שכתב בהערות ביצחק יקרא על המ"ב סי' רל"ג סקי"ד, שצריך לגמור גם את נפ"א עד השקיעה – מ.ה.). ומתוך כך שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם זה נכון מה ששמעתי בשמו, שלדעתו אם אדם החל את תפילת העמידה במנחה לפני השקיעה, ובמשך תפילת העמידה שקעה החמה, הרי שלדעתו צריך להפסיק את תפילת שמונה עשרה באמצע התפילה, ולא לסיימה, כיון שכבר שקעה החמה. וענה לי הגר"א נבנצל תחילה, ש"יכול להיות שצריך להפסיק באמצע שמונה עשרה אם הגיעה השקיעה". מ"מ לא יתחיל העמידה אם רואה שלא יגמור עד השקיעה, אלא יתפלל פעמיים שמו"ע בערבית. ושוב שאלתיו, הרי מצאנו שכתוב בפוס' שכל הברכות של שמו"ע הינן חטיבה א', ולא שייך להתפלל חצי שמו"ע. והיה נראה קצת שאין הדבר ברור לו שצריך להפסיק באמצע שמו"ע. אך לבסוף שוב חזר ואמר ש"יכול להיות" שאכן צריך להפסיק את תפילת שמונה עשרה באמצע. עכת"ד. והבנתי ממנו שעדיין צ"ע בכל זה. ושמא בכ"ז חושש הגרא"נ למ"ד שמספיק להתחיל את תחילת התפילה לפני השקיעה, ולכן לא יפסיקו התפילה באמצעה בשל השקיעה. ומ"מ לדעתו ברור שלכתחילה אין להתחיל תפילת העמידה אם רואה שלא יסיימנה לפני השקיעה. מ"מ לענ"ד דברי הגרא"נ שליט"א כאן הינם חידוש גדול [אמנם יש להעיר, שהג' הרי"ח הטוב בס' בא"ח (ש"ר פר' "ויקהל" סעי' ט') כ' שגם לסברת המתירים בדוחק אין להתפלל אחר ביה"ש, וידוע דשיעור ביה"ש הוא שלושה רבעי מיל שהוא שלושה עשר וחצי דקות אחר שנראית שקיעת החמה. והוסיף, שצריך "שתהיה תפילת מנחה רובה בתוך בין השמשות". ועיי"ש מש"כ בשם מרן הגחיד"א זצ"ל גבי מנהג ירושלים וחברון (אך לכאו' אי"ז אומר לנו דבר, כיוון שלא ידוע מתי קרא שם המגר"ב, היינו המואזין, והיינו בכמה דקות הוא איחר ו"פיספס" לקרוא לתיפלתו אחר השקיעה). ומ"מ לד' הבא"ח די שרוב תפילת העמידה במנחה תסתיים בתוך שלוש עשרה דקות לאחר השקיעה. וזו קולא גדולה, הפוכה מד' הגר"א נבנצל שליט"א, ואכמ"ל. ואגב יש להוסיף, גבי מחלו' הפוס' אי יש לסיים את תפילת העמידה עד סוף זמנה (כגון לסיים את העמידה דשחרית עד סוף שעה רביעית, וכמש"כ מרן הח"ח במ"ב בסי' פ"ט ססק"ה), או שדי להתחיל את תפילת העמידה קודם סוף זמנה. י"א שתלוי הדבר במחלו' בין שני התירוצים שבתוס' במס' ע"ז (ד"ד, ב' ד"ה "רגע"). שלתי' הראשון בעי לסיים את כל התפילה עד סוף זמנה, ולתירוץ השני די שיתחילנה לפני סוף זמנה].

ונביא עוד מדברי הגרא"נ שליט"א מהספר הנ"ל: שאלה (עמ' קצ"א שם): מי שנמצא במלון ומקבל את האוכל מוכן, האם צריך לעשות עירוב תבשילין. תשובה: אם אין בדעתו לאפות ולבשל בעצמו א"צ ע"ת. אך כשבדעתו לאפות ולבשל לעצמו יש דעות אם יוצא י"ח ע"ת בעירוב של בעל המלון כשהוא סמוך על שולחנו. ויש בזה פרטים שונים (וציין לפסתש"ו סי' תקכ"ז סקי"ז). ואם יצטרכו הוא או אשתו להדליק נרות, צריך לערב ע"ת בלי ברכה. ע"כ [אמנם עיי"ש בעמ' קפ"ה, שאפי' שרק מחמם אוכל מיו"ט לשבת, אך באופן שאסור לחממו בשבת, מצריך הדבר ע"ת. וע"ע ע"כ באול"צ (ח"ג פכ"ב תשו' ו'). וכמובן שרבים הם עוד הדברים שאסור לעשותם ללא ע"ת. ואכמ"ל].

שאלה (שם עמ' קצ"ב): הניתן לעשות ע"ת כשהוא נמצא בבית אחר (וכגון שנמצא בביהכ"נ בתפילת מנחה). תשובה: אין לקיחת העירוב בידו מעכבת בדיעבד. וגם יכול לערב כשהוא נמצא בבית אחר. אך אז לא יאמר "בהדין עירובא" אלא: "במאכל המונח במקום פלוני" וכו'. עכ"ד. עיי"ש שפירט.

ונביא בס"ד עוד מדיני עירוב תבשילין: כתב באול"צ (ח"ג פכ"ב תשו' ה'), שבמוסדות כגון בישיבה, צריך בעל המוסד לערב לאותו מקום, מלבד מה שמערב לביתו. ויכול לערב להם אף בעירוב שעושה לעצמו, באופן שיזכה להם חלק בעירוב ע"י אדם אחר. עכ"ד. ונראה לענ"ד בס"ד שאם מסופקים בחורי הישיבה אם נעשה עבורם עירובי תבשילים, יעשה ע"ת אחד הבחורים (עכ"פ אחד מהבחורים הרוצים לעשות דבר מה לצורך השבת, וכגון תורן המטבח) ויכוון שעושה עירוב על האוכל שבמקרר הישיבה, ויזכה זאת לכולם ע"י בחור אחר שיקנה עבור כולם. ואם יש חשש ששני בחורים או יותר יעשו זאת, אז שיעשו ע"ת בלי ברכה. וחכ"א העיר שעדיף שאותו בחור יעשה ע"ת עם ברכה לכולם, חוץ מעבור מי שעושה ע"ת בעצמו לעצמו. ואז גם אם בחור אחר יעשה ע"ת עם ברכה לעצמו, ואפי' גם עבור אחרים, גם ברכתו של השני לא תהיה לבטלה כי סו"ס עשה גם לעצמו ואינו נכלל בע"ת של הראשון. וכמו שרב העיר מברך עבור עצמו וגם עבור מי ששכח לעשות. עכ"ד. ולפי"ז צריך להזהר שכל אחד מהבחורים שעושה לעצמו ולאחרים יזהר לא לכלול בע"ת שלו את מי שיעשה לעצמו. וצ"ע בכ"ז.

שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם הלכה כד' הרב כה"ח, שאם לא צריך להכין דבר מיו"ט לשבת הרי שבאמת אינו צריך לעשות כלל עירוב תבשילין, ורק בשל הצורך להדליק נר של שבת, לכן יעשה העירוב תבשילין אך לא יברך ע"כ כלל (שכ"כ כה"ח בסי' תקכ"ז ס"ק קי"ג בשם המאמ"ר). או שהלכה כגר"מ שטרנבוך שכתב בתשובות והנהגות (סי' קכ"ב) שאף כשאינו צריך כלל ליהנות מהעירוב תבשילין, מ"מ צריך לעשותו ולברך עליו כיון שע"י העירוב הותר לו הבישול ביו"ט לכבוד שבת. והיינו שזו מצוה בפני עצמה לעשות העירוב ולברך ע"כ. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם אין מכינים דבר מיו"ט שחל בעש"ק לשבת, לדעתו אין צריך לעשות עירוב תבשילין כלל. והקשה על המ"ד שבכל אופן צריך לעשות ע"ת, דא"כ מדוע אורח אינו מברך על ע"ת כשמתארח אצל אחרים. עכת"ד. ואכן גם הגרמ"ש מודה במועו"ז שם שאורח פטור מע"ת כשאינו מבשל משל עצמו. ומ"מ לגבי עצם הדלקת נרות שבת מבעוד יום, כבר הביא מרן בשו"ע (סי' תקכ"ז סי"ט) מחלוקת אי בעי לשם כך לעשות ע"ת. ובסתם כתב מרן שאם לא עירב שרי להדליק נש"ק, (והיינו שהדלקת נש"ק אינה צריכה ע"ת), ובשם יש אומרים כתב שאסור להדליק נש"ק ללא ע"ת. ע"כ.

[18]יח. ענין הדלקת הנר לכבוד יו"ט כתבו הראבי"ה (ח"א סי' קצ"ט) בשם הירושלמי (ברכות פרק הרואה). ואמנם הרמב"ם לא הזכיר דין הדלקת נרות דיו"ט, וכתבו הפוס', דנראה דס"ל לרמב"ם שתל"ד פליג אירושלמי ולכן לא פסק להדליק נר של יו"ט [ראה שו"ת יחו"ד (ח"א סי' כ"ז). וילקו"י (עמ' 447 הערה א')]. ומ"מ מרן (בסי' רס"ג ס"ה וסי' תקי"ד סי"א) פסק שיש להדליק נר של יו"ט. וראה עוד לקמן בהערה כ"א.

והא דרשאיות הנשים להדליק אף לאחר כניסת החג, משום דהבערה הותרה ביו"ט, וכמבואר לקמן בהערה כ"ה. ומ"מ אף המדליקות מבעו"י, תזהרנה להדליק רק לאחר פלג המנחה, שהיא שעה ורבע זמנית לפני הלילה (ראה שו"ע סי' רס"ג סעי' ד', ומ"ב ס"ק ט"ו-י"ט. והגר"א נבנצל שליט"א העיר גבי מה שכתבנו שהוא קודם "הלילה", וכתב: "השקיעה". עכ"ל. ר"ל דמחשבים את פלג המנחה לפי השקיעה. אך כבר כתבנו בכמה דוכתי בספרינו שזו מחלוקת גדולה בין הפוסקים אי מחשבים את פלג המנחה לפי השקיעה או לפי צה"כ. ואכמ"ל). וכתב בלוח א"י בשם הגאון האדר"ת זצ"ל, שעדיף להדליק נר יו"ט לפני כניסת החג. וכ"כ בשש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ב'). ואף במשנת יעב"ץ (סי' ל"ד) כתב כן, וטעמו משום כבוד יו"ט. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שעדיף להדליק נר יו"ט לפני כניסת החג. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שעדיף להדליק הנרות לפני כניסת יו"ט, הן כדי לקבל את יו"ט בנרות דולקים, והיינו מצד כבוד יו"ט, והן כדי שלא לעשות מלאכה ביו"ט אם אפשר לעשותה בערב יו"ט. וכל זה אמור אם הנרות ארוכים מספיק כך שידלקו עד הקידוש. אך אם אינם ארוכים דיים שידלקו עד הקידוש, עדיף להדליקם ביו"ט עצמו, ואז ידליקם מאש שכבר דולקת. ודברים אלה אמורים כשיו"ט אינו חל בשבת. עכת"ד. ואמנם בלוח א"י (בסופו. במנהגי האשכנזים ה"חסידים") כתב שהמנהג להדליק נרות דיו"ט לפני הקידוש לאחר כניסת החג. וראה ביחו"ד (ח"א סי' כ"ח), בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקי"ט) ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ה).

ובענין מספר הנרות שנוהגים להדליק ראה בכה"ח (סי' תקי"ד ס"ק ק"ט), ובספר ברוך שאמר (בדיני הדלקת הנר).

ומה שכתבנו בענין ההדלקה ביו"ט שני, הוא משום איסור הכנה מיו"ט א' לב' ברה"ש. ואע"ג דרה"ש דינו כיומא אריכתא, ה"ז לחומרא ולא לקולא, וכמש"כ בגמ' ביצה (דף ג' וד' בענין ביצה שנולדה ביו"ט ראשון של רה"ש). וכ"פ בשו"ע (סי' תק"ג ס"א, סי' תקי"ג ס"ה, וסי' תקט"ו ס"א) וכה"ח (סי' תק"ג סק"י), וכמבואר לקמן (בפי"ג סעי' י"ב). ויש לאסור כן אע"ג שעשו עירובי תבשילין, שהרי עירוב זה אינו מתיר אלא הכנה מעש"ק לשבת, וכנ"ל בהערה הקודמת.

ובענין כמה זמן לאחר השקיעה של מוצאי יו"ט ראשון דרה"ש מותר להדליק נרות דיו"ט שני (וכן להכין ולסדר הבית לצורך יו"ט שני) בלי חשש איסור הכנה מיו"ט א' לב', ר' לקמן (בפרק י"ג הערה י"ג).

[19]יט. מה שכתבנו שאם צריך אור הנרות כבר ביו"ט א', דרשאי להדליקם, הוא משום דאין כאן הכנה, דהרי צריך זאת ליו"ט א'. וכן מבואר להדיא במ"ב (סי' תקי"ד סק"ל), שכשמוסיף נרות להרבות אור בביתו בלילה איכא שמחת יו"ט, ומ"מ ביום ודאי אסור. והניף ידו שנית שם (בסקל"ג), שלא רק בלילה אלא אף סמוך לחשיכה שרי להדליק בביתו שהריהו צריך לו באותה שעה. עכ"ד.

אמנם הוספנו בהלכות שכן הדין דוקא אם נהנה מאור נרות אלה, משום שהפוס' בדורנו כתבו שכיון שיש כיום את אור החשמל הרי שאור הנרות אינו מוסיף אור בבית [ראה שש"כ (פכ"ח סעי' פ'. פמ"ג סעי' ל"ד ובפרט בהערה קע"א, ובהערות הגרשז"א זצ"ל בח"ג ע"כ. ופמ"ד הערה ל"ו). ופסתש"ו (סי' תקי"ד ס"ק י"ב וי"ג ובהערות שם)]. ומ"מ יש להעיר ע"כ שני דברים: ראשית, שהרי גם בזמן החפץ חיים כבר היו מנורות חשמל, ובכ"ז כתב כן שהרי את המ"ב גמר מרן הח"ח זצ"ל לכתוב בשנת תרס"ז (כפי שכתב הוא בעצמו בסיום חלק או"ח) ואילו מנורות החשמל כבר הומצאו והשתמשו בהן כמה עשרות שנים קודם לכן. והראיה לכך, שהרי בשו"ת בית יצחק (לג"ר יצחק שמעלקיס זצ"ל) שיצא לאור בשנת תר"מ, כבר דן מהו איסור השימוש בחשמל בשבת וביו"ט. וידוע שמרן הח"ח התייחס בדיבוריו להמצאת החשמל, ודן על החסרונות והיתרונות שבך (ואכ"מ). וא"כ כבר בזמן הח"ח היה שימוש בנורות חשמל, ואף בזמן כתיבת הספר הקדוש המשנה ברורה. ומסתבר שאת דבריו בסי' תקי"ד (שבו עוסק ני"ד) כבר כתב בזמן שהיו נורות חשמל. ובכ"ז כתב במ"ב שם שיש להקל להדליק בנרות ביו"ט א' אף שיש נורות חשמל בבית. ושמא כשכתב את המ"ב הזה טרם היו נורות החשמל מצויות בכל המקומות, ובפרט בעיירה קטנה כמו ראדין, או שהנורות היו אז חלשות ולא נתנו אור רב, כך שאור הנרות היה בכ"ז מוסיף אור. אמנם חכ"א ערער על מה שכתבנו שבזמן כתיבת המ"ב כבר היה חשמל בראדין. ולדעתו רק בערים הגדולות אולי היה חשמל. ואני טרם מצאתי זקן שהיה בזמן הח"ח בראדין שיכול לומר לי את המציאות אז. וראה מה שכתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פ"ו הערה ס"ד).

דבר שני בס"ד יש להעיר, שגבי הוספת תאורה ע"י נורת חשמל ביו"ט, והיינו ע"י סיבוב כפתור שבמנורה, איזה איסור יש בכך. ר' מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה ז'. ובח"ב במילואים לפרק ח' ענף 27. וע"ע שם במיל' לפ"ה ענף 4). אמנם גבי שבת ישנה גם בעיה של תוספת הבערה. ואכמ"ל.

ומה שכתבנו שבביכ"נ שרי להדליק תמיד (ביום חול) לפני השקיעה, כ"כ הרא"ש (ספ"ב דביצה), שב"ל בשם רבי ישעיה, מרן (סי' תקי"ד ס"ה), הלבוש, המ"ב (סי' תקי"ד ס"ק ל"א ול"ג), בה"ל (שם ד"ה "נר") וש"פ. והטעם משום שנר בביהכ"נ הוא כבוד המקום, שנאמר: "כבדו ה' באורים". וע"ע במשנה פסחים (דנ"ג), שו"ע (סי' תקי"ד ס"ה וסי' תר"י ס"ג), כה"ח (שם סקי"ז), ספרו של מו"ז זצ"ל כתבי מהר"ם איררה זצ"ל (בקונט' החשמל, פרק כ"ו), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה צ"ג).

[20]כ. מה שכתבנו בענין זמן ההדלקה, פשוט הוא, מפני חילול שבת. ורק ביו"ט הותרה הדלקה מנר לנר [ראה שו"ע (סי' תקי"א סעי' א'), מ"ב (סי' תק"ב סק"ד) ופסתש"ו (סי' תקי"ד סקי"ג)].

ומה שכתבנו שכאשר יו"ט ראשון של רה"ש חל בשבת אסורה האשה להדליק את הנרות של יו"ט שני אלא רק לאחר שיצאה השבת, ולאחר שברכה ברכת "ברוך המבדיל", או שאמרה "ותודיענו" בתפילת ערבית (וכן אם שמעה בקידוש ברכת "המבדיל"), זאת עפ"י השו"ע (סי' רצ"ט ס"י). וכ"כ המט"א (סי' תקצ"ט סעי' י'), וכ"כ המ"ב (סי' רצ"ט סקל"ו. עיי"ש בשעה"צ סקמ"ז), וכ"כ השש"כ (ח"ב פמ"ד הערה ז' ופנ"ח סעי' ז'), וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ו). עיי"ש.

בענין נוסח ברכה זו. מרן (בסי' רצ"ט ס"י) כתב גבי מוצ"ש לחול, לומר "ברוך המבדיל בין הקודש ובין החול". והלבוש והגר"ז כתבו שצ"ל "ברוך המבדיל בין קודש לחול". הב"ד כה"ח (שם סקנ"ה).

ונוסח ברכה זו בלא שו"מ, אע"ג שלרי"ף, לרא"ש ולבה"ג בעי הזכרת שו"מ, מ"מ מרן בב"י כ' שסומכים ע"ד רש"י שאומרים בלא שו"מ, דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת ש"ש ח"ו לבטלה. הב"ד כה"ח (שם סקנ"ו).

ביו"ט שחל במוצ"ש חתימת ברכה זו "בין קודש לקודש" (מהרי"ו. מ"א. כה"ח שם סקנ"ח). ואע"ג שיש אומרים לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול... בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת... ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (הא"ר בשם פסקי התוס'), מ"מ כתבו האחרו' שדי לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אף שאמרו משפט זה, מ"מ אין לעשות מלאכה עד שהציבור אמרו "ברכו" (פסקי תוס'. א"ר. כה"ח סי' רצ"ט סקנ"ד).

י"א שלהדליק הנר, להוציא מרל"ר ושאר מלאכה שאינה גמורה א"צ אף לומר הברכה הנ"ל, מ"מ כבר פסק הרמ"א (סי' רצ"ט ס"י) וש"פ שאין להקל בזה בשו"א (ר' כה"ח שם סקס"ג).

וראה עוד בענינים אלה לקמן (פ"ג הערה ל"ט).

[21]כא. הא דבעי לברך על הדלקת נר דיו"ט, אמנם זו מחלוקת ראשונים. שהאורחות חיים (הל' הדלקת נר של יו"ט, סעי' א') כתב שיש לברך על הדלקת נר של שבת, וכן הדין ביו"ט. אלא שהוסיף שי"א שאין לברך על נר של יו"ט, שאין בו שלום ביתו, שהרי כל זמן שרוצה רשאי להדליק. וכ"כ בעלי התוס' בספר מושב זקנים, שאף שנהגו האשכנזים לברך על נר דיו"ט, מ"מ אין מסתבר כן לרבותינו הצרפתים בעלי התוס'. אולם הראבי"ה (ח"א סי' קצ"ט) כתב, שמבואר בירו' שצריך לברך על הדלקת נר של יו"ט. וכ"פ האו"ז, הגמ"י, המרדכי ועוד ראשונים. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' רס"ג סעי' ה', וסי' תקי"ד סעי' י"א), וכ"פ המ"ב (בסי' תקי"ד סקמ"ח), וכן המנהג פשוט הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.

אלא שהרמב"ם, כפי שכתבנו לעיל, לא הזכיר כלל בספרו היד החזקה דין הדלקת נר של יו"ט, ולכן נחלקו יהודי תימן במנהג הדלקה זו. יש מהם המדליקים נר של יו"ט בברכה, וכדברי מרן (כן נוהגים ה"שאמים", שמנהגם ללכת בתר פסקי מרן), ויש מהם המדליקים נרות ביו"ט, אך לא מברכים על הדלקה זו (וטעמם שאף שהרמב"ם לא הזכיר הדלקה זו, מ"מ היה מנהג קדום בתימן להדליק נר ביו"ט. אך כיון שזה רק משום מנהג ולא מדינא, אין מברכים ע"כ). ויש מהם שאינם נוהגים כלל להדליק (כך נוהגים ה"באלדים". מנהגים אלה הזכיר הג"ר קורח בספרו עריכת השלחן, ח"ב, עמ' קע"ח סעי' מ"ז ומ"ח. עיי"ש במקורות. וכן דרשתי וחקרתי, ונוכחתי שעד היום קיימים שלושת המנהגים הנ"ל אצל יוצאי תימן. וראה עוד בסידור "עץ חיים" ובשו"ת פעולת צדיק ח"ג סי' ע"ר, מש"כ המוהרי"ץ בענין זה). ובספר יחו"ד (ח"א סי' כ"ז) כתב, שאף יהודי תימן שעלו לארץ ישראל, ראוי שינהגו כדעת מרן השו"ע וידליקו נר של יו"ט בברכה. עיי"ש. וכ"כ בנו בילקו"י (מועדים. הלכות יו"ט עמ' 448 סעי' ב').

ומה שכתבנו שיש להדליק נרות יו"ט לאחר הברכה. אמנם בשבת יש המברכות קודם ההדלקה, ויש המברכות לאחר ההדלקה [ראה רמ"א (סי' רס"ג סעי' ה'), ומ"ב (ס"ק כ"ו וכ"ז), וכה"ח (סקמ"ג), וכן ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ט"ז וח"ו סי' מ"ח סקי"א), ויחו"ד (ח"ג סס"י מ"ה), ושש"כ (ח"ב פמ"ד ס"ו), ומנוחת אהבה (ח"א פ"ד ס"ה) וילקו"י (ח"ד כ"א סי' רס"ג סל"ג), ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ז), והל' יוה"כ (פ"ב הערה ע"ט). ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאף הנשים הספרדיות תדלקנה בשבת את הנר לפני הברכה, וכדעה השניה שכתב הרמ"א שם. עכ"ד. וכן המנהג היום פשוט, הן אצל האשכנזים (וכמש"כ בשש"כ ח"ב פמ"ג סעי' ל'. עיי"ש בהערה קנ"ד) והן אצל חלק מהספרדים]. מ"מ ביו"ט יש להדליק לאחר הברכה, וכמש"כ בהדיא המ"ב (בסי' רס"ג סקכ"ז). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (עיי"ש), כה"ח (סי' רס"ג סקמ"ג, ובסי' תקי"ד ס"ק ק"י), חזו"ע (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ו), שש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ז'), וילקו"י (מועדים. דיני הדלקת נרות יו"ט עמ' 447 סעי' א'). שהרי הכא לא שיך הטעם שאסורה להדליק לאחר הברכה, שהרי מותרת היא להדליק הנרות מאש שהודלקה מבעו"י קודם שברכה על ההדלקה. ומ"מ הוסיף בשש"כ שם, שהנוהגות אף ביו"ט לברך לאחר ההדלקה, יש להן על מי לסמוך, כיון שהמ"ב (שם בסי' רס"ג) הב"ד המ"א שאף ביו"ט תדלקנה קודם הברכה. אך ממסקנתו שם במ"ב נראה דלא ס"ל הכי. עיי"ש. ומ"מ הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מהאשכנזים הנוהגים לברך אחר הדלקת הנרות גם כשיו"ט חל באמצע השבוע. אך אין כל האשכנזים נוהגים כך. ואכן זו מחלו' באחרונים אם להקדים הברכה להדלקה ביו"ט. ומ"מ בשבת מנהג כל האשכנזים להדליק לפני הברכה. עכת"ד. אך כיון שמהמ"ב בסי' רס"ג נראה שהעיקר כי"א שיש להקדים הברכה להדלקה, וכ"נ מהשש"כ שם, לכן כתבנו זאת כדעה העיקרית. ואף הגר"א נבנצל שליט"א לא אמר בהדיא שאין זה כך, אלא רק הזכיר את מנהג הסוברים אחרת.

ומה שכתבנו שאף כשיו"ט חל בשבת, יש מהספרדיות המברכות לפני ההדלקה, זאת דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, כמבואר ביבי"א וביחו"ד (שם).

ולכאו' היה נראה שהמדליקות לפני כניסת החג ומברכות קודם ההדלקה, תדלקנה אש אחרת לפני הברכה, שכן משמע מדברי השש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ח'), שאשה המדליקה נרות יו"ט לפני השקיעה, מקבלת באותה שעה את החג בהדלקה זו, וכמ"ש גבי נרות שב"ק. וממש"כ הפוס' שבשבת מקבלת היא את השבת בעת הברכה (ושלכן יש המקדימות להדליק קודם הברכה, וכנ"ל), נראה דה"ה לכאן, שצריכה להדליק אש כלשהי לפני הברכה. אלא ששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל על כך, והורה לי שאין האשה צריכה להדליק אש קודם הברכה על הדלקת הנרות בעיו"ט אם מדליקה היא אותם לפני כניסת החג, ורשאית היא להדליק את הגפרור לאחר גמר הברכה (אף שדעתו שבע"ש תדלקנה הנשים את הנרות קודם הברכה, וכנ"ל - מ.ה.). עכת"ד. וראה בשש"כ (פמ"ג סעי' ל' ופמ"ד סעי' ז') שכתב, שבכל אופן צריך מדליק הנרות להדליק את הגפרור קודם הברכה, כדי שלא להפסיק בין הברכה להדלקת הנרות. אלא שיהא עובר לעשייתן. עיי"ש (ראה כעין זאת במ"ב סי' ח' ססק"ב, שלרוב האחרו' בעת הברכה על הט"ג היא צריכה להיות פתוחה בידו, דאם היא עדיין מקופלת הוי עובר דעובר לעשייתן). ומדברי הגר"מ אליהו זצ"ל נראה שאין לחשוש לכך, ואין זה הפסק אלא חלק מהמצוה. ועוי"ל, שבעת הברכה יהא טרוד שלא יכבה הגפרור ושלא יכווה ממנו, ואין דעתו מיושבת בעת הברכה. וראה שו"ע (סי' קפ"ג סעי' י"ב) ומ"ב (סקל"ג), ושו"ע (סי' קצ"א) ומ"ב (ס"ק ה' וו'). וכתב המ"ב שם (סק"ה), שאצ"ל שאין לעסוק בדבר שצריך לשים לבו אליו. עכ"ד. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, והורה לי לדינא, שהמדליקה נרות ביו"ט לפני כניסת החג א"צ כלל להדליק הגפרור לפני הברכה. והוסיף, שאין הדלקת הגפרור נחשבת הפסק בין הברכה להדלקה אלא אפ"ה הוי עובר לעשייתן. עכת"ד.

מי שהדליק נרות יו"ט ושכח לברך עליהם בשעת ההדלקה, מותר לו לברך כ"ז שהנרות דולקים (שש"כ פמ"ד סעי' ו'. ועיי"ש בהערה כ"ד).

ובענין איש המדליק נרות: אף למנהג האשכנזים שהנשים מקדימות ההדלקה לברכה כיון שסוברים שמקבלות שבת בברכה (רמ"א סי' רס"ג ס"י), מ"מ אם האיש הוא המדליק אינו מקבל שבת בהדלקתו את הנרות [מ"ב (סי' רס"ג סקמ"ב). וע"ע במ"ב (סי' תרע"ט סק"א) ושעה"צ (סק"ב), ושש"כ (פמ"ג סכ"ו)]. וזאת אף שי"א שגם איש מקבל שבת בהדלקתו.

וכ"ז גבי שבת. אמנם גבי יו"ט כבר כתבנו לעיל שרבים מהאשכנזים סוברים שאפי' האשה תקדים הברכה להדלקת הנרות דיו"ט. וכ' הא"א (מבוטשאטש. סי' רס"ג ס"ה), שאף למ"א דס"ל שגם ביו"ט תקדים האשה ההדלקה לברכה, מ"מ אם האיש מדליק, מודה המ"א שמקדים הברכה להדלקה. וע"ע בשש"כ (פמ"ג הערה קנ"ג) וא"כ למעשה ביו"ט אין האיש המדליק מקבל קדושת יו"ט, אא"כ פירש שמקבל הוא תוספת יו"ט. ולפי"ז כשהאיש מדליק נר יו"ט יקדים הברכה להדלקה. ור' בה"ל (סי' רס"ג ס"ה ד"ה "אחר") ושש"כ (פמ"ג סעי' ל', ל"ה).

[22]כב. מרן (סי' רס"ג סעי' ה', ובסי' תקי"ד סעי' י"א), וש"פ. וכ"כ במחזורי הספרדים והאשכנזים, וכן המנהג פשוט.

[23]כג. את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב (בסי' רס"ג סקכ"ד, ובסי' תקי"ד סקמ"ח). וכ"כ ש"א. וכן הוא במחזורי האשכנזים. וראה עוד ברמ"א (סי' תר"י סעי' א').

ואת מנהג הספרדים כתבנו עפ"י הנמצא במחזורי הספרדים, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים יש לומר "של שבת ויום טוב". ואף שהרב כה"ח (בסי' רס"ג סקל"ט) כתב כדברי הרמ"א (בסי' תר"י), וכן בסי' תקי"ד (ס"ק ק"י) בשם הח"א, מ"מ אין מנהג הספרדים כך. וראה עוד בכה"ח (בסי' תר"י סק"י).

יש שהיו מברכים בהדלקת נר של רה"ש: "אקב"ו להדליק נר של יום טוב הזכרון", ואין לתוספת תיבת "הזכרון" שום שורש וענף [כה"ח (סי' רס"ג סקמ"א), ויבי"א (ח"ב סי' ט"ז ססקי"ח)].

וכן יש שנהגו לברך על נש"ק להדליק נר "לכבוד" שבת, ועל נר של יו"ט היו מברכים "לכבוד יום טוב" [האו"ז (ח"ב סי' י"א) בשם הירו'. וכן נהג מהרא"י, כמש"כ בלקט יושר (עמ' מ"ט). הב"ד ביבי"א (ח"ב שם)]. ואין המנהג כנוסחאות אלה (כמש"כ בשו"ע ובמחזורים. וכ"מ מיבי"א שם).

דין מי שטעה בברכות אלה, כיצד ינהג, ר' בשש"כ (פמ"ד סעי' ה',ו').

ועוד בענינים אלה ר' מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ט), והל' ליל הסדר (ג"כ פ"ב הערה פ"ט).

[24]כד. בענין מנהג האשכנזים לגבי ברכת "שהחיינו" על הדלקת הנרות, ראה במ"ב (סי' רס"ג סקכ"ג) שכתב בשם השע"ת, ובשם רע"א שכתב בשם השאילת יעב"ץ, שא"צ לברך "שהחיינו" על הדלקת נר של יו"ט, מיהו במקום שנוהגין אין למחות בידן. ואילו בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב שיש לברך "שהחיינו" בעת הדלקת הנר בשני ימי רה"ש. גם הגר"מ פיינשטין זצ"ל כ' באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' כ"א סק"ט) שהמנהג לברך. וכ"כ בשו"ת צי"א (ח"י סי' י"ט). ור' בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקכ"א. וע"ע בסק"כ). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו עדיף המנהג שלא לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, אך מ"מ אין למנוע אשה המברכת זאת אז. ואם אשה ברכה "שהחיינו" בעת ההדלקה, והיא עושה קידוש בעצמה, לא תברך שוב ברכה זו בעת הקידוש. עכת"ד.

ובאשר למנהג הספרדים. דעת הגר"ע יוסף, כפי שכתב ביחו"ד (ח"א סי' צ"א הערות ט"ו וי"ז, וח"ג סי' ל"ד), יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד סק"י), ובחזו"ע (פסח. ח"ב עמ' קל"ב) שהנשים לא תברכנה "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יו"ט, ושהמברכות אין למנהגן זה כל יסוד בהלכה, ומן הראוי שתפסקנה לנהוג כן. עיי"ש שכתב שכן מבואר באו"ז (ח"ב הל' ע"ש סי' י"א) בשם הירו' (ס"פ הרואה), וכ"כ תלמיד מהרא"י בלקט היושר. וכ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ, והגחיד"א בשיו"ב (יו"ד סי' ר' סק"א). ואמנם בשו"ת זר"א (סס"י ל"ג) כ' ע"כ דנהרא נהרא ופשטיה, מ"מ כ' הגרע"י שם שלד' רוב האחרו' מנהג זה בטעות יסודו. שכ"כ בחס"ל (סי' רס"ג ס"ה), פתה"ד (סי' רס"ג סק"ז), והיפ"ל. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שמנהג הנשים האשכנזיות לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יו"ט. והוסיף, שאף הספרדיות מברכות ע"כ, וכמש"כ הבא"ח, ורק אותן נשים שבנות עדתן לא נהגו לברך בחו"ל, הן לא תברכנה. עכת"ד. וכ"כ בספרו הל"ח (פ"י, דין ע"פ שחב"ש, סעי' ע"ו). והוסיף שם (בפכ"ב סק"ה) שאשה שבירכה "שהחיינו" בהדלקת הנר, אם מקדשת אח"כ בעצמה, לא תברך ברכה זו שוב. ואם שומעת הקידוש מאחר יכולה לענות "אמן" על ברכתו. ע"כ. וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, שלכאו' זו סתירה בדבריו. שכפי שכתוב בספרו, אשה שברכה "שהחיינו" על הדלקת נר של יו"ט, ועושה אח"כ קידוש בעצמה, לא תברך שוב "שהחיינו" בקידוש. למרות שאם היא שומעת קידוש מאחר רשאית היא לענות "אמן" על ברכת "שהחיינו" שבירך בקידוש. ואם טעמו להתיר זאת משום שברכת "שהחיינו" שבהדלקה הינה על הדלקת הנרות, ו"שהחיינו" שבקידוש הינה על עיצומו של יום, הרי גם כשמקדשת בעצמה צריכה היא לברך גם "שהחיינו", למרות שכבר ברכה זאת בעת ההדלקה. וענה לי שעד כדי כך שבקום ועשה תברך שוב לא אומרים סברא זו שברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה הינה על ההדלקה, והשניה על עיצומו של יום. אלא אומרים חילוק זה רק כדי שתענה "אמן" על ברכת אחר, ולא שתברך שוב בעצמה. ומ"מ הוסיף שאם יודעת היא בעת ההדלקה שהיא אח"כ צריכה לקדש בעצמה, לא תברך "שהחיינו" בעת ההדלקה, אלא רק בקידוש תברך ברכה זו. עכת"ד. וע"ע לקמן (פ"ד הערה ד'). וראה עוד כה"ח (סי' רס"ג סק"מ, וסי' תקי"ד ס"ק קי"ב), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה צ').

סדר הברכות (למי שמברך גם "שהחיינו") הוא: ברכת "להדליק נר של יו"ט", "שהחיינו", ולאחר מכן מדליק הנר. וכמבואר בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פרק ב' הערה פ"ב). ולגבי ליל יו"ט שני ברה"ש ראה בהמשך.

וכאשר האיש מדליק את נרות יו"ט (ראה מ"ב סי' רס"ב סקי"א) הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלא יברך ברכת "שהחיינו". ושאלתיו, מדוע, הרי הטעם שהאשה מברכת ע"כ הינו משום שהברכה היא על ההדלקה, ולא על הזמן החדש שהגיע (לדעת פוס' מסוימים). ולכאו' ד"ז שייך גם באיש. וענה לי, דאפ"ה איש לא יברך ברכה זו, כיון שלא אמרו במקרה זה לברך ברכת "שהחיינו" בהדלקה אלא רק באשה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאף כאשר האיש מדליק את נרות יו"ט, רשאי הוא לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, ואין בכך נ"מ בין איש לאשה. אך במקרה זה אינו רשאי לשוב ולברך ברכה זו גם בקידוש. ומ"מ עדיף לברך ברכה זו בעת הקידוש, ולא בעת ההדלקה. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה לקמן (בפרק ד' הערה ד').

מה שכתבנו שמי שבירך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות (כמובן לאחר פלג המנחה בלבד), דינו כמי שקיבל על עצמו את החג, ואסור הוא בעשיית מלאכה האסורה ביו"ט, הוא עפי"ד כה"ח (סי' תקי"ד סס"ק קי"ב), שו"ת צי"א (ח"י סי' י"ט), ילקו"י (מועדים, הל' עיו"כ, עמ' 87) ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב סעי' י"ט, ופ"ה הערה כ', בשם הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו זצ"ל, והגר"א נבנצל שליט"א).

ומה שכתבנו שבמקרה זה לא מועיל לעשות תנאי שעדיין אינה מקבלת על עצמה את קדושת יו"ט, ולכן נאסרת היא במלאכה וכן באכילה ושתיה (שרק הקידוש מתיר שוב אכילה ושתיה), הוא עפ"י שו"ת צי"א (ח"י סי' י"ט) שכתב כן בשם פוסקים. וכן הורו לי הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו זצ"ל, והגר"א נבנצל שליט"א (כמובא בשמם במקו"ד הל' יוה"כ פ"ב הערה פ"ז ופ"ה סעי' ה'). וכ"מ מכה"ח (סי' תקי"ד סס"ק קי"ב), וכ"כ בילקו"י (מועדים, דיני ערב יו"כ, עמ' פ"ז סעי' ד'), וכ"כ בפסתש"ו (סי' רס"ג סקי"ז וסי' תקי"ד סקכ"א ובפרט בהערה 104). וע"ע במקו"ד יוה"כ שם (שעפי"ז כתבו כמה פוס' שעל אשה המברכת ברכה זו בעת הדלקת הנר, לחלוץ את נעלי העור לפני כן). וע"ע שם בצי"א (שמנסה ליישב בדוחק אולי להקל בעצם דין זה).

ולפי"ז יש נ"מ בין אם אשה מברכת ברכת "שהחיינו" על הדלקת הנר, שאז אינה יכולה עוד להתנות כנ"ל, לבין אם הדליקה הנרות בלא ברכה זו. אמנם יש להעיר שלא פשיטא להו לפוס' שבהדלקת נר יו"ט מקבלת האשה את קדושת יו"ט (וממילא א"צ לעשות תנאי). ראה בה"ל (סי' תקכ"ז ס"א ד"ה "ספק". ומ"מ הצריך לעשות עירוב תבשילין קודם הדלקת הנר).

והטעם להחמיר שלא מהני תנאי אם ברכה "שהחיינו", משום דברכת "שהחיינו" יש בה משום קדושת עיצומו של יום, ולא שייך להתנות שעדיין יהיה אצלה חול. משא"כ בברכת הדלקת הנר יכולה היא להתנות שלא יחול עדיין עליה היו"ט, כי הברכה היא על ההדלקה ואילו היו"ט יחול עליה רק אח"כ (פסתש"ו שם ושאר הפוס' הנ"ל).

ועפי"ז כתבו הפוס' הנ"ל, שאשה שיודעת שעדיין צריכה היא לעשות מלאכות האסורות ביו"ט או שרוצה היא עוד לאכול (וכמובן טרם נכנס החג), שתדליק ללא ברכת "שהחיינו", ותעשה תנאי לפני ההדלקה שעדיין אינה מקבלת קדושת החג, וכך תוכל לעשות מלאכה ולאכול, ואילו את ברכת "שהחיינו" תשמע בקידוש [פסתש"ו (סי' תקי"ד שם). ולכאו' אם רוצות הן דוקא לברך בעצמן, יכולות הן לברך "שהחיינו" בעצמן בעת הקידוש יחד עם האיש המקדש]. וע"ע בפסתש"ו (סי' רע"א סק"ג) שהביא דעות פוס' המתירים לאשה שהדליקה נרות בע"ש וצמאה מאוד למים, ומצטערת מאוד מכך ואינה יכולה לקדש, שמותר לה לשתות מים עד השקיעה (דע"ת סי' רע"א ס"ד), ויש מתירים אף שתיית שאר משקים וטעימת דבר מה קודם השקיעה [בא"מ (ח"ח סי' ס"ד) בשם ס' פרי יצחק. ושו"ת משנה"ל (ח"ז סי' ל"ז)]. ויש מי שמתיר אף לאחר השקיעה ובביה"ש, עד שיהיה ודאי חשיכה [שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ל"ג וח"ב סי' י"א)]. וראה ע"כ בשו"ע (סי' רע"א ס"ד) ובנו"כ שם.

ועוד בענין אכילה לפני הקידוש, וכן אם קיבל ע"ע שבת מבעוד יום, ראה ביבי"א (ח"ב סי' י"ט סק"א. ח"ג סי' י"ט סק"ו).

יש מהפוס' שכתבו, שהנשים שבכל אופן מברכות "שהחיינו" בעת הדלקת הנר ביו"ט, תזהרנה לברך ברכה זו לאחר הדלקת הנר דאל"כ יש בזה חשש הפסק בין ברכת הנר להדלקה [חזו"ע על הגדש"פ (עמ' קל"ב פסק ט"ו). פסתש"ו (סי' תקי"ד הערה 102) בשם שו"ת פרי השדה ועוד פוס']. וראה בשש"כ (פמ"ד הערה י"ד) שנראה שמפקפק ע"כ. ויש לדון אי יכולות לברך ברכת "שהחיינו" קודם ברכת "להדליק" וההדלקה. ושמא תלוי הדבר במחלו' הספרדים והאשכנזים אי מקדימים ברכת "שהחיינו" על פר"ח לברכת הפרי או שקודם מברך ברכת הפרי. ואכמ"ל.

המברכים "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, מברכים כן אף בליל יו"ט שני, כשם שמברכים זאת בקידוש [כה"ח (סי' ת"ר סק"ו) בשם פוס'].

למ"ד דשרי לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנר ביו"ט, יש מהפוס' שכתבו שביו"ט שני דרה"ש תיקח האשה בגד חדש ותכוון בברכת "שהחיינו" גם על הבגד. או שתיקח פרי חדש ותכוון עליו [א"ר. כה"ח (סי' ת"ר סק"ו) וש"א. וע"ע שם בכה"ח (סק"ז)]. ואף שאם לוקחת פרי לכאו' הוי הפסק גדול (יותר מאשר ההפסק שבקידוש בין ברכה זו לאכילת הפר"ח), שהרי עתה אסורה לאכול ממנו עד לאחר הקידוש וא"כ הוי הפסק מעת שמדליקה נרות יו"ט עד לאחר הקידוש שאז תאכל הפרי, מ"מ כיון שמעיקר הדין א"צ ליקח פר"ח לצורך ברכת "שהחיינו" בליל יו"ט ב' דרה"ש שפיר יכולה לברך (ראה מרן סי' ת"ר שלא חשש להפסק. וכמש"כ בחזו"ע ח"ב עמ' קל"ב). ולמ"ד זה רשאית לברך ברכה זו גם בעת ההדלקה, א"כ גם בלא פרי היתה יכולה לברך זאת עתה, ורק מצרפת היא כוונתה גם על הפרי (וראה בשד"ח חלק א', אי שייך לצרף בברכת "שהחיינו" כוונה על מצוה וגם על פר"ח). ועוד יש לומר שתסתכל אשה זו על הפרי החדש בעת שמברכת "שהחיינו" על הדלקת הנרות, ותסמוך ע"כ שמעיקר הדין יש לברך "שהחיינו" על פר"ח בעת ראיתו. דכך הוא מדינא דגמ' (כמבואר בגמ' עירובין דף מ', ובשו"ע סי' רכ"ה ס"ג), והרי משו"ה האשכנזים גם מקדימים במשך כל השנה את ברכת "שהחיינו" לברכת הנהנין על פר"ח (כמובא במ"ב סי' רכ"ה סקי"א), ואז אין "שהחיינו" הפסק בין ברכת הנהנין לאכילה (כמבואר בשעה"צ שם סקי"ב, עיי"ש). ומטעמים אלה רשאית לברך לפני ההדלקה גם ברכת "שהחיינו", משום שזה חלק מברכות ההדלקה (למ"ד זה). כך היה נראה לענ"ד.

ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בזה, ואמר לי שאמנם הרמ"א כתב ליקח בגד חדש (ראה רמ"א סי' ת"ר ס"ב), אך הבא"ח כתב בפר' "נצבים" (סעי' ז') שא"צ להקפיד ולחזור אחר פר"ח או בגד חדש. ומ"מ אם האשה מברכת "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יוט"ב דרה"ש, יותר טוב שתנהג כך: תברך "שהחיינו", אח"כ תברך "בורא פרי העץ" על הפרי החדש, תאכל ממנו (ותבלע מהפרי לפני שהיא ממשיכה לברך. ולאחר שלא נשאר לה כלום בפה, כך שיכולה היא לברך כשפיה ריק, וכמש"נ "ימלא פי תהלתך" - מ.ה.), ואז תברך ברכת הדלקת הנר, ותדליק. עכת"ד. ומ"מ נראה שיכולה לעשות כן רק אם מדליקה לפני השקיעה שבסוף יו"ט ראשון. דאם מדליקה אח"כ, וכ"ש כשמדליקה אחר צה"כ, אסור לה לאכול את הפרי החדש לפני הקידוש. ואם כל מה שהיא מדליקה קודם השקיעה זה רק כדי להמלט מהבעיה של הקידוש, לכאו' יש חשש שנכנסת היא לבעיה של הכנה מיו"ט א' ליוט"ב. ואם יש אור חשמל בחדר שבו הנרות, הרי לכאו' אינה נהנית מאור הנרות ביוט"א, שהרי יש שם כבר אור חשמל. וא"כ ממ"נ כיצד תאכל הפר"ח. ואכן שאלתי שוב את הגר"מ אליהו ע"כ, ואמר לי שמה שאמר שקודם תברך "בפה"ע" ו"שהחיינו" ותאכל פרי חדש, ורק אח"כ תברך ברכת "להדליק", ד"ז אמור דוקא כשמדליקה בסוף יו"ט ראשון של רה"ש את הנרות של יו"ט שני של רה"ש. ולכן אז מותר לה עדיין לאכול כיון שטרם התחייבה בקידוש. והוסיף, שאין בזה הכנה, מיוט"א ליוט"ב, הן משום שמשתמשים באור נר זה שמדליק מבעו"י, וזאת אע"פ שיש כבר בחדר אור של נורת החשמל [וראה עוד ע"כ בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקי"ג)]. וכן הטעם משום שנהנה ממנו עי"כ שיוכל אח"כ להדליק ממנו נר אחר, למ"ד שמתיר זאת. וזאת אע"פ שיש לו כבר נר נשמה שיכולים להדליק ממנו. עכת"ד. אמנם לענ"ד עדיין ישנה בעיה נוספת אם תאכל דבר לפני שמדליקה את הנר, וזאת בגלל שאם כוונתה בברכת "שהחיינו" לפטור גם את כניסת החג, נוסף לאכילת פרי חדש, הרי שע"י ברכה זו הינה לכאו' מקבלת את קדושת החג, ואז לכאו' אסורה היא עוד באכילה עד אחר הקידוש. וכמו שמצינו שע"י ברכת "שהחיינו" לפני הדלקת הנר בעיוה"כ הריהי נאסרת בכל חמשת העינויים משום שעי"כ קיבלה עליה את קדושת היום אף אם טרם הדליקה הנר, ואז אפי' תנאי ("שאינה מקבלת את קדושת היום") אינו מועיל לה. וכמבואר בפוס' [כ"כ כה"ח (סי' תקי"ד סס"ק קי"ב), צי"א (ח"י סי' י"ט), ילקו"י (מועדים, עמ' פ"ז סעי' ד') ועוד פוס'. ראה במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ז)].

וכל זה אמור טרם שהדליקה הנר. וא"כ בני"ד כיצד תאכל מהפרי החדש. וצ"ע (וכ"ז כתבתי לאחר פטירת הגר"מ אליהו זצ"ל, כך שלא יכולתי לשואלו. זכותו תגן עלינו). ובאמת נראה בס"ד כמו שהציע חכ"א שליט"א, שכיוון שמעיקר הדין ברכת "שהחיינו" הינה בשעת הראיה של הפרי החדש, ולא בשעת האכילה, לכן אם מברכת "שהחיינו" בהדלקה ומכוונת גם לפטור את הפרי החדש, הרי יצאה י"ח שניהם, גם אם תאכל מהפרי בפועל רק אחר הקידוש, וכ"נ בס"ד עיקר.

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאכן אשה המדליקה נרות של יוט"ב דרה"ש, תיקח בגד חדש או פר"ח, וכשמברכת "שהחיינו" תכוון גם עליו. ואין זה הפסק בין הברכה לאכילת הפרי, למרות שיש זמן רב בין הדלקת הנרות לקידוש, וזאת כיון שמעיקר הדין די לראות את הפרי החדש כדי לברך עליו "שהחיינו", וא"צ לאוכלו. עכת"ד. אמנם אח"כ מצאתי שכ' במט"א (סי' תקצ"ט ס"ט) שהמברכת "שהחיינו" על הדלקת הנר בליל יוט"ב דרה"ש, תדליק סמוך לקידוש ממש כדי שתאכל אח"כ את הפרי מיד [עיי"ש באלמ"ט (סק"ה), ובשש"כ (פמ"ד הערה י"ד)]. וראה עוד בענינים אלה ביחו"ד (ח"א עמ' רפ"ג, ח"ג סי' ל"ד), חזו"ע (שם), יבי"א (ח"ד סי' כ"ד סק"י), וילקו"י (מועדים, עמ' שפ"ט סל"ד ותמ"ח ס"ג), בפסתש"ו (סי' תקי"ד סק"כ) ובספר ברוך שאמר (פ"ד סי"ב, ובהערות הגרמ"א זצ"ל ע"כ).

כתבו הפוס', שבין איש ובין אשה המדליקים נר יו"ט ומברכים ע"כ גם ברכת "שהחיינו", אם אח"כ עושים הם קידוש, לא יברכו שוב ברכה זו [כה"ח (סי' תקי"ד ס"ק קי"ב). וכן דעת הגר"א נבנצל שליט"א כבריש הערה זו. וכ"פ שש"כ (פמ"ד ס"ד). ובספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ב הערה צ'. עיי"ש)]. ולכן במקרה כזה עדיף שלא יברכו ברכה זו בהדלקת הנר [מט"א (סי' תקצ"ט ס"א) ועוד פוס'. פסתש"ו (סי' תקי"ד ססקכ"א). מקו"ד (שם. עיי"ש)]. ומ"מ אם צריכים הם לקדש אח"כ ולהוציא גם אחרים י"ח (ואחרים אלה לא ברכו ולא יי"ח בברכת "שהחיינו") יברכו שוב בקידוש "שהחיינו" (שש"כ פמ"ד ס"ד). וכבר כתבנו לקמן (בפ"ד הערה ד') שכתבו כמה פוס', שמי שבירך ברכת "שהחיינו" על ההדלקה, לא יענה "אמן" על ברכת "שהחיינו" כששומע מפי המקדש בקידוש [ראה שש"כ (פמ"ד ס"ד). וע"ע פמ"ז הערה רל"ג). פסתש"ו (סי' תע"ג סק"א. סי' תקי"ד ססקכ"א) וש"א]. ויש אומרים שבכ"ז יענו "אמן". וזאת מצד הסברא שמה שבירכו "שהחיינו" הוא על עצם עיצומו של יום, ולכן יצאו י"ח בברכה זו. שהרי מה שבסוכות מברכים "שהחיינו" שוב על מצות סוכה (ר' רמ"א סי' תרמ"א) וכן על מצות לולב, אע"ג שכבר ברכו זאת בקידוש. וכן בפסח שיש בו מצוות כמצה והגדה. וה"ה גבי "שהחיינו" בחנוכה ובפורים (על קריהמ"ג). מ"מ גבי רה"ש אין מצוה מיוחדת כזו להדליק נר של יו"ט ולכן יש צד יותר לומר שלא יענו "אמן" בקידוש. ומה שמברכים "שהחיינו" בבוקר על השופר ה"ז מדין שופר, ורק בבוקר. וכבר האריכו בזה הפוס' גבי לחזור ולברך "שהחיינו" במיקרים שונים בחגי ישראל. וע"ע לקמן (פ"ד הערה ה', ופ"ז הערה ו'). ואכמ"ל.

[25]כה. הא דאין מדליקין אש ביו"ט, כך כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תק"ב סעי' א'). והטעם ראה במ"ב (שם סק"א). ואי הוי דאו' או דרבנן ראה שם בבה"ל (סוד"ה "אין") ובספרנו קדוש"ה (ח"א הערות כ"ה ול"ד). וכן אסור ביו"ט להדליק גפרורים [כ"כ המ"ב (בסי' תק"ב סק"ד) בשם תשו' כת"ס, שאסור להדליק הצינדהאלץ (והיינו גפרורים), מפני שהוא ממציא דבר חדש. ורק אם יש גחלת בוערת או גחלים עוממות רשאי להדליק מהם. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' כ"ז), וכן שמעתי ממנו. ושלא כדעת הפוס' המתירים לגמרי להדליק גפרורים ביו"ט, וכמבואר שם ביבי"א. וע"ע בשש"כ (פי"ג סעי' ב',ג'), וכאן בנספחים (נספח ד')].

[26]כו. עיקר דין איסור כיבוי אש ביו"ט כתבו מרן בשו"ע (סי' תק"ז סעי' ד', דהתיר רק לצורך או"נ וכ"כ בסי' תקי"ד). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (ח"א הערה כ"ד, בפרט בענפים 4, 7), וכן כאן בנספחים (בסוף נספח ד', בשתי התשובות האחרונות).

ומה שכתבנו גבי כיבוי הגפרור בני"ד, כ"כ שש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ט'). ושם בח"א (פי"ג הערה ל"ח) כתב, שגם כאשר מניחו, יזהר להניחו באופן שלא יכבה מיד. וראה גם לקמן בנספחים (נספח ו').

[27]כז. כ"כ המ"ב (סי' תקי"ד סקי"ח), וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (בהל' רה"ש). וכתבו הטעם, גזירה שמא ימרח, דהיינו שישפשפנו להחליקו והוי תולדה דממחק. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לאסור זאת. ועוד אמר, שלנוהגים להדליק בנרות שמן ובפתילות אין בעיה זו קיימת, דמותר ביו"ט למלא הצלוחית שמן ולשים בה הפתילה הצפה. עכת"ד (וראה בהערה הבאה שמ"מ לדעתו יש להכניס את הפתילה למצוף מבעוד יום). וע"ע לגבי חימום הנרות בחיי"א (כלל צ"ב בנשמ"א סי' א'). ובשש"כ (פי"ג הערה קל"ד). ולגבי להקל למי שמדליק בנרות שמן, ר' בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה). ולגבי הכנסת הפתיל למצוף ביו"ט, ר' בהערה הבאה.

בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה) כתב שיש להכין הנרות מבעו"י מצד שאסור לחרך הפתילה ביו"ט. וכדלקמן (בהערה ל').

[28]כח. כך כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (הל' רה"ש). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שמותר לתקוע את הנר בתנאי שאינו ממחקו בזה. ובפרט יש לחשוש לכך כשהפמוט הינו צר. עכת"ד. ואח"כ ראיתי שכן נטה לאסור בשש"כ (פי"ג סעי' מ"ב), שכתב שיש מקום לאסור לתחוב הנר בכח לתוך הפמוט, כדי שישתחק חלק מהשעוה כשהנר עבה מידי. עיי"ש בהערות שהגרשז"א זצ"ל ס"ל שכיון שזה דרך שימושו ולא ע"י הכנה מוקדמת אין זה בכלל מחתך, וכיון שעושה כן כלאח"י אפשר דיש להקל. עכת"ד. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקי"ד סק"ד).

ובענין הכנסת הפתיל לתוך המצוף ביו"ט, כתב בספר הל' המועדים (פי"ג סי"ח) שאסור להכניס הפתילה לפקק של הפתיל צף ביו"ט, שיש בזה משום איסור תיקון כלי, משום שמבטלה שם ויש בו משום בונה, ודינו כמכשירי או"נ. ואם שכח להכינו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקט"ז). וכן היא דעת הגר"מ אליהו, שהיה מורה להכין את הפתיל צף לפני החג, והיינו להכניס את הפתילה למצוף. ונדמה לי שטעמו היה משום ממחק. ובפסתש"ו (שם) הוסיף וכתב שיש מתירים כיון שהפתיל צף עשוי לשימוש חד פעמי. ומ"מ אף לדעתו לכתחי' נכון להכינו בעיו"ט. ועיי"ש בפסתש"ו שהאריך להוכיח ההיתר משום שאין בנין בכלי העשוי לשימוש חד פעמי. והוסיף שכיון שאיסור עשיית מנא בזה נעשה כן ע"י חיבור הפתילה לפקק, ולא דמי לעשיית הפתילות עצמן ביו"ט, לכן הוי רק כדין חיבור לשעה ושרי. עכ"ד. אמנם אני כשלעצמי קשה לי ע"כ, מדוע חשיב רק כעשיית דבר חד פעמי, הרי ניתן להשתמש באותה פתילה כמה וכמה פעמים, אע"פ שזה קצת קשה. וכ"כ בהדיא בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה), שהמדליק בשמן משתמש ביוט"ב בפתילה של יוט"א. ומ"מ הוסיף שם בפסתש"ו שכ"כ להקל בני"ד בקובץ "מבית לוי" (פסקי הגר"ש ווזנר זצ"ל), מבלי לומר טעם להיתר. ועוד הוסיף שם מש"כ הגרשז"א בהערותיו לשש"כ (פל"ג הערה מ"ג), שעולה מדבריו דשרי לחבר הפתיל לפקק ביו"ט שחל בע"ש, משום שאחד בלי השני לאו כלום (ועיי"ש בפסתש"ו מה שהעיר ע"ד הגרשז"א. ולכאו' הצדק עמו. ואכמ"ל).

נמצאנו למדים שישנם כמה גדולים המתירים הדבר, והיינו מצד בונה. אך באמת ק"ק לי הדבר, מדוע אין לאסור זאת משום ממחק. שהרי הפתיל עצמו מכוסה הוא בשעוה, ועבה היא יותר מהחור שבפקק (דאל"כ הריהו יפול), ולכאו' הוי פס"ר דממרח ואסור משום ממחק. ואפי' שאינו מתכוון, הרי מודה ר"ש בפס"ר. ואי גבי חימום הנרות בתחתיתם אסרו שמא ימרח, א"כ בני"ד דהוי ממש ממרח כ"ש שיש לאסור. וצ"ע.

[29]כט. כ"כ בלוח א"י שם. וראה רמ"א (סי' תקי"ד סעי' ד') מש"כ בשם הב"י, ובמ"ב (סקכ"ט), ובשש"כ (פי"ג סמ"ג, ח"ב פמ"ד סעי' י').

שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין נר שהפתילה שלו עשויה מצמר גפן, ומוכנסת לתוך צינור מתכת הנתמך באופן כלשהו בתוך גביע הזכוכית. כאשר ביו"ט שני של רה"ש רוצה אדם להוציא את הפתילה שהודלקה ביו"ט ראשון ולשים במקומה פתילה חדשה. הבעיה שהפתילה של יוט"א ספוגה בשמן, וע"י הוצאתה מהצינורית שאליה היא מוכנסת הריהו סוחט את השמן שבה. האם מותר לעשות הדבר ביו"ט לצורך הנרות של יוט"ב. וענה לי שמותר הדבר אם הוא יכוון שהוא עושה זאת כדי לסוך את ידיו בשמן שיצא מהפתילה. וגם בגלל שיו"ט קיל טפי משבת. ואע"ג שאמרתי לו שלכאו' זה פס"ר של סוחט, אמר לי שכיון שיו"ט קיל טפי ה"ז מותר. עכת"ד.

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין ניקוי הפמוטים משאריות הנרות הקודמים, המותר לעשות כן ביו"ט אם שופך לתוך הפמוט מים חמים כדי להמיס את שאריות הפרפין שנשארו שם כדי שיהיה מקום לשים שם נרות חדשים, או שאסור הדבר מצד מבשל, שהופך את הפרפין ממוצק לנוזל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ט משבת) גבי מי שמרפה גוף קשה ע" חימום, דחשיב מבשל. וא"כ אסור לעשות כן אלא לצורך אוכל נפש. והסכים הגרמ"א שאכן בגלל דברי הרמב"ם הנ"ל יש בזה בעיה של בישול, וחכך בדעתו מאיזה טעם יש להקל בכך. ושאלתיו האם אפשר להקל בני"ד בגלל שתאורה (היינו הדלקת הנר) חשיבא מעין אוכל נפש. שמצינו שהגרש"ז אוירבך זצ"ל כתב במנח"ש (ח"א סס"י י"ב עמ' ק"י) שתאורה חשיבא אוכל נפש. וענה הגר"מ אליהו שאכן הבעיה פה הינה מצד בישול, אך למעשה אמר שברור שמותר הדבר. והסכים שאפשר להקל מהטעם שאמרנו שזה מעין אוכל נפש. עכת"ד.

ושאלתי גם את הגר"א נבנצל שליט"א בענינים אלה. האם מותר ביו"ט דרה"ש להכין את הפמוט להדלקת נרות, כך שאם יש בו שאריות של נרות פראפין שנמסו ונדבקו בתחתית הפמוט, ורוצה הוא לשים שם נרות חדשים לצורך יו"ט שני (באופן המותר, ללא המסתם בתחתיתם), שישפוך מים חמים על מנת להמיס את הפרפין. ואמר הגרא"נ שליט"א שראשית יש להזהר לא לעשות כן ביו"ט ראשון של רה"ש לצורך יו"ט שני. שהרי אין יוט"א מכין ליוט"ב. אך בכ"ז אם הוא עושה כן ביו"ט לצורך אותו יו"ט "יכול להיות שזה מותר". ושאלתי האין בכך בעיה של מוליד, שהריהו ממיס את הפרפין. ואמר שאין בכך בעיה של מוליד אלא של מבשל (נראה שכוונתו לרמב"ם פ"ט משבת, והמ"ב בהקדמתו לסי' שי"ח, גבי המרפה גוף קשה - מ.ה.). ומ"מ כיון שזה לצורך הדלקת הנרות, לכן למעשה זה מותר. ומ"מ הוסיף שלכתחי' עדיף להכין שתי מערכות פמוטים כשיו"ט הינו יומיים כדי שלא יצטרך לעשות כן ביו"ט. עכת"ד.

ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, אם צריך אדם ביו"ט להוציא את הפתילה העשויה מצמר גפן מתוך צנור מתכת כשהוא נמצא בתוך גביע מזכוכית. כיון שפתילה זו ספוגה בשמן, ואם יוציאנה מתוך צינור המתכת כדי להחליפה יוצא שיסחוט הוא את השמן שבתוכה. האם מותר לעשות כן ביו"ט. ואמר לי הגרא"נ שליט"א שמותר לעשות כן ביו"ט כיון שזה פס"ר דלא איכפת ליה. ושאלתיו, דמ"מ אסור הדבר מדרבנן. ואמר לי שכיון שזה לצורך מצוה לכן זה מותר לכתחי'. ושאלתיו, שיש מי שאמר שיתכוון כשמוציא הפתילה שמשתמש הוא בשמן כדי לסוך את ידיו בשמן שיצא מהפתילה. ואמר הגרא"נ שאין לנהוג כן כיון שאם יתכוון להוציא את השמן כדי לסוך ידיו הרי יהיה זה פס"ר דניחא ליה. ובכלל אם אדם מלכלך ידיו בשמן הריהו הולך אח"כ לשוטפן במים. לכן אין לכוון זאת. עכת"ד.

[30]ל. כ"כ מרן (סי' תקי"ד ס"ט), מ"ב (סקמ"ג), בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה) וש"א. והוא משום איסור תיקון מנא. וראה שו"ע (סי' תקי"ד סעי' ד' וי'), ורמ"א (סי' תק"א סעי' ז'), ומ"ב (סקל"ג). ועוד בדיני נרות יו"ט ראה בטוש"ע (סי' תקי"ד) ובנו"כ, בשש"כ (פי"ג סעי' ל"ג, ל"ח, מ"ב-מ"ד. ובפמ"ד סעי' א'-י"ב), ויבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד), יחו"ד (ח"א סי' כ"ז וכ"ח, ח"ג סי' ל"ד), חזו"ע (פסח ח"ב עמ' קל"ב וקל"ג), בספר ברוך שאמר (הל' יו"ט) ובש"א.

[31]לא. בענין אמירת תיקון חצות בליל ערה"ש (ליל כ"ט אלול) אם אומרים רק תיקון לאה או גם תיקון רחל. בכה"ח (סי' א') היכא דמנה וביאר מתי אומרים רק תיקון לאה ומתי רק תיקון רחל, לא מצאתי שהזכיר את ענין ליל ערה"ש. ומשמע שאומרים גם תיקון לאה וגם תיקון רחל. ולכאו' יש סברא לומר שיאמרו רק תיקון לאה, דהא למחרת לא אומרים תחנון. ומאידך באותו לילה כן אומרים תחנון ווידוי בסליחות. ובפרט שאם יאמר קודם תיקו"ח ואח"כ סליחות, יוצא שבתיקו"ח לא יאמר וידוי כדין ערב יו"ט, ואילו אח"כ בסליחות שקודם הנץ החמה כן יאמר וידוי. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל אם אומרים בליל ערב רה"ש גם תיקון רחל. וענה לי לאחר עיון בדבר, שבלילה זה אומרים רק תיקון לאה, בלי תיקון רחל. ואף כששבתי בפעם אחרת ושאלתיו, דיוצא שבתיקו"ח אומר רק תיקון לאה בלי וידוי בגלל הארת היום של ערה"ש כבר בלילה, ומאידך הרי בסליחות שאומר אחר תיקו"ח יאמר גם וידוי. וחזר הגרמ"א זצ"ל ואמר שהדין כך, ואומרים רק תיקון לאה. בגלל שההשפעה בשמים הנגרמת ע"י אמירת תיקון רחל הינה גדולה, שמצטער בצער השכינה. וצער גדול כזה אין לעשות בלילה של ערה"ש שבו אין אומרים וידוי. משא"כ כשאומרים בסליחות רק וידוי אין בזה צער גדול כל כך, וזאת יש לומר בסליחות בליל ערה"ש. עכת"ד.

אמנם כעבור זמן ראינו שכ' כה"ח (בסי' תקפ"א רסקע"ה) שבערב רה"ש כן נוהגין לומר תיקון רחל. אמנם הוסיף, שאם המולד חל קודם ערה"ש (ומשמע קודם חצות של ליל ערב רה"ש) אזי א"א תיקון רחל, והוא עפי"ד הג' הבא"ח (בפר' "וישלח" סעי' ה') שכן מנהג החסידים פעיה"ק ירושת"ו שא"א תיקון רחל אחר המולד לפני ר"ח, ואע"פ שמתוודים באותו יום (היינו בער"ח רגיל). וכמבואר בכה"ח (סי' א' סקי"א). וכנראה שד' הגר"מ אליהו זצ"ל אינה כד' כה"ח הנ"ל.

[32]לב. לכתחילה ראוי ונכון לפתוח מבעו"י את כל קופסאות השימורים, השקיות הסגורות ע"י דבק, הבקבוקים שיש להם מכסה הברגה מורכב וכדו', אם ברצונו להשתמש בהם ביו"ט. וכן הדברים אמורים לגבי פתיחת בקבוקי היין. ואם לא פתח את הקופסאות, השקיות או הבקבוקים מעיו"ט, ונזכר בכך רק ביו"ט עצמו, ראה דינו בשש"כ (ח"א פ"ט), שיש דיעות שונות בדבר. ומ"מ אם אי אפשר היה לפותחן מעיו"ט מחשש שמא יתקלקל האוכל בתוכן, או שהזדמנו לו אורחים ולא הספיק להכין עבורם, רשאי לפותחן אף ביו"ט עצמו (אם אינו שבת. שש"כ מהדו"ק פ"ו סעי' ב'). ובענין פתיחת פקקי בקבוקי פלסטיק, ר' במאור השבת (ח"א, פניני המאור מכתב ו', בפרט סק"ד. וח"ב מכתב כ"ג. וע"ע בח"ג מכתב ל"ה). ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם לכתחי' ראוי לפתוח מבעו"י את הבקבוקים ממכסה ההברגה המורכב עליהם (כך שלאחר הפתיחה נשארת טבעת מתכת על הבקבוק). אך לדעתו אם לא עשה כן מבעו"י, רשאי לפותחן באופן רגיל אף בשבת, אך ע"י דבר חד, כסכין, ינקב את הפקק ע"מ לקלקלו, אך יזהר לא לקלקל את הציור שעל הפקק. עכת"ד. וכן בילקו"י (שבת כרך ב', סי' שי"ד מהדו"ק סקי"ח) כתב שמעיקר הדין מותר לפתוח פקק של בקבוק בשבת, בין פקק מפח ובין פקק מפלסטיק. והמחמיר תע"ב. ומ"מ מי שפתח קופסה, שקית, בקבוק וכדו' בדרך אסורה (לדעת האוסרים), והתברר לו שעשה שלא כדין, אף לדעתם אין המאכל שבו נאסר באכילה, ומותר לאוכלו בו ביום (שש"כ מהדו"ב פ"ט סכ"ג). וראה עוד ע"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כ"ז סעי' ה', ו'), במנח"ש (ח"א סי' צ"א סקי"ב, ובמהדו"ק עמ' תקנ"א-תקנ"ב, ובחלק ב' עמ' מ"ב-מ"ה), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ב).