מקראי קודש

אודות בית

פרק ד: הלכות הסדר: קדש

הלכות הסדר: קדש


א. יערוך יפה את שלחנו, יפרוס עליו מפה נאה, יסדר את קערת הסדר (כל אחד כמנהגו, כמבואר במקורות) , ויניח על השלחן את הכלים היותר נאים שבביתו. יעשה כן מבעוד יום (אך לא בשבת), כדי שמיד לאחר חזרתו מבית הכנסת יוכל לקדש ולהתחיל את הסדר. ונהגו חלק מהאשכנזים, שאבי המשפחה לובש "קיטל" (חלוק לבן) בעת הסדר.


ב. לפני הקידוש, או לפני אמירת "מה נשתנה", מצוה לחלק לילדים אגוזים ומיני מתיקה, כדי שיראו שלילה זה שונה משאר הלילות, וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". וצריך להשתדל שלא יישנו הילדים עד לאחר אמירת "עבדים היינו" וסיפור גודל התשועה, כיון שעיקר המצוה היא להשיב ולספר לילדים את סיפור יציאת מצרים, והניסים והנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא.


ג. מתחילים את הסדר באמירת הקידוש על היין (כשהמצות מכוסות). מצוה להזדרז ולא להשתהות לפני התחלת הקידוש, על מנת שהילדים ישארו ערים, יוכלו לשאול את ארבע הקושיות ולשמוע את התשובות עליהן (כנזכר בסעיף הקודם). אך אין להקדים ולקדש לפני זמן צאת הכוכבים (ויש להקפיד על כך אף כאשר מנהיגים שעון קיץ). ואם הקדימו וקידשו לפני צאת הכוכבים ולאחר פלג המנחה (היינו שעה ורבע זמנית לפני הלילה), יצאו ידי חובה בדיעבד. ויש חולקים ואומרים שאף בדיעבד לא יצאו ידי חובה, וצריכים לומר שוב את כל הקידוש לאחר צאת הכוכבים. ודעה שלישית סוברת שיצאו ידי חובת קידוש של יום טוב, אך לא יצאו ידי חובת שתיית הכוס הראשונה מארבע הכוסות. ולכן צריכים הם לשתות עוד כוס לאחר צאת הכוכבים.


ד. לפני הקידוש יכוון שעומד הוא לקיים את מצות הקידוש של ליל יום טוב, ואת מצות שתיית ארבע הכוסות, וטוב שיאמר זאת בפיו. יש הנוהגים לומר את כל אחד מהסימנים (קדש ורחץ וכו') קודם עשייתו. ויש הנוהגים לומר את כל הסימנים יחדו לפני הסדר.


ה. אם אפשרי הדבר, לא ימזוג עורך הסדר את כוסו בעצמו, אלא אדם אחר ימזוג לו. יש הנוהגים להוסיף שלוש טיפות מים לכוס הקידוש ולכוס ברכת המזון. ואם אין הכוס נקיה, יש לשוטפה במים מבחוץ, ולהדיחה בידיו מבפנים, לפני שממלאה יין. ויש הנוהגים על פי הקבלה לעשות כן בכל אחת מארבע הכוסות, אף אם היא נקיה (ולצורך זה שמים קערה עם מים סמוך לשלחן הסדר).


ו. צריך שיהא היין כזה שלא שתו ממנו קודם לכן (וראה כאן במקורות). וכן אין לקדש ולזמן על כוס שבורה.


ז. למנהג הספרדים, צריך לכתחילה המקדש, וכן המזמן בברכת המזון, לקבל את כוס היין בשתי ידיו מאדם אחר, ומשיחל לקדש או לברך את ברכת המזון יאחזנה ביד ימין בלבד, ללא תמיכת ידו השמאלית. ונכון שיניח את תחתית הכוס בכף ידו, כשחמש אצבעותיו אוחזות את דפנות הכוס, או שיאחוז גם את תחתית הכוס באצבעותיו. צריך שיגביה את הכוס לפחות טפח (כשמונה או כעשרה ס"מ) מעל השלחן. ובשעת הקידוש וברכת המזון יסתכל על הכוס (ויש מהספרדים האומרים, שטוב שכל המסובים יאחזו את הכוס בעת הקידוש). וגם למנהג האשכנזים יש הידור מצוה לכתחילה שהמקדש והמזמן ינהגו בדברים הללו (אך למנהגם אינו צריך לקבל את הכוס מאדם אחר).


ח. בעת הקידוש נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים לעמוד. ויש מהאשכנזים הנוהגים לשבת במשך הקידוש. למנהג הספרדים מתחילים באמירת פסוק "אלה מועדי" וגו' ופסוק "וידבר משה את מֹעדי ה'" וגו' , ולמנהג כולם אומר ברכת "בורא פרי הגפן" , ממשיך בברכת "אשר בחר בנו" החותמת במילים: "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים" , ומסיים ב"שהחיינו". וכשמברך "שהחיינו", יכוון לפטור גם את מצוות המצה, המרור, ושאר מצוות לילה זה.


ט. כל השומעים יקשיבו לקידוש, ויכוונו לצאת ידי חובה וכן יכוון המקדש להוציאם ידי חובה. השומעים לא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות הקידוש אלא יענו "אמן" בלבד. נשים המברכות את ברכת "שהחיינו" על הדלקת נרות החג, יש אומרים שלא תענינה "אמן" בקידוש לאחר ברכת "שהחיינו" , ויש אומרים שתענינה "אמן" אף על ברכה זו. ואם המקדש אינו מבטא את המילים כראוי , או שאינו יודע לכוון להוציא את האחרים ידי חובתם , רשאי (ויש אומרים שחייב) כל אחד מבני הבית לברך בלחש את ברכות הקידוש כשהוא אוחז את כוסו בידו (ואז לא יענה "אמן" על ברכות המקדש).


י. בתום הקידוש (יושבים) ושותים בהסבה את כוס היין הראשונה מתוך ארבע הכוסות ששותים בלילה זה. לכתחילה יש לשתות רביעית הלוג (היינו שמונים וששה סמ"ק, שהם קצת פחות מחצי כוס בינונית. ויש אומרים מאה וחמישים סמ"ק) יין (או מיץ ענבים, כמבואר כאן במקורות). ובפרט יש להקפיד לשתות שיעור זה בכוס הראשונה. ואם רוצה למזוג את היין (היינו להוסיף לו מים, ראה לעיל בפרקנו סעיף ה', ולקמן סעיף י"ד), ימדוד שיעור זה לאחר המזיגה. ומי ששתה מלוא לוגמיו (שבאדם בינוני שיעורו רוב רביעית, והיינו לפחות מחצית מהשיעורים הנזכרים בתחילת הסעיף, ויש אומרים שצריך הרבה יותר ממחצית, וכמבואר כאן במקורות), יצא בדיעבד ידי חובת שתיית אותה כוס. ומכל מקום כששותה את הכוס השלישית או הרביעית, צריך לשתות שיעור רביעית שלמה באחת מהן.


יא. לכתחילה יש לשתות את רביעית היין, או את רובה, בבת אחת בכל ארבע הכוסות. ואם אינו יכול, ישתה רוב רביעית (כמבואר בסעיף הקודם) בכדי שתיית רביעית (כמבואר במקורות). ואם שתה את רוב הרביעית ביותר מזמן זה, אך בפחות מארבע דקות, ויש אומרים חמש דקות, למנהג האשכנזים אינו צריך לשוב ולשתות, אלא אם כן אירע הדבר בכוס השניה, שאז יחזור לשתותה בלא ברכה. ואם אירע הדבר בכוס הראשונה, וכוונתו בעת הקידוש היתה לשתות יין בין הכוס הראשונה לשניה, ישוב לשתות גם אותה בלא ברכה. ואם שתה שיעור זה באחת משתי הכוסות הראשונות במשך זמן ארוך יותר, אך בפחות משבע דקות, ויש אומרים מתשע דקות, ישוב לשתות כראוי את אותה הכוס בלא ברכה. ואם שתה שיעור זה במשך זמן ארוך יותר, ישוב לשתותה בברכה, מלבד בכוס הראשונה, שאם כיוון בעת הקידוש, וכנ"ל, צריך לחזור ולשתותה כראוי בלא ברכה. ולמנהג הספרדים, אם שתה את רוב הרביעית באחת משתי הכוסות הראשונות ביותר מזמן שתיית רביעית, ישוב לשתותה בלא ברכה. אך אם שתה שיעור זה בפחות מתשע דקות, והיין מזיקו, או שתוספת השתיה תפריע לו בקיום מצוות הסדר, יצא בדיעבד ידי חובה. ומנהגם לגבי שתי הכוסות האחרונות ראה לקמן בפרק ט' סעיף מ', ובפרק י' סעיף ח'.


יב. אין לשתות את ארבע הכוסות מכלי שפיו צר, כדי שאפשר יהיה לשתות את היין בבת אחת (כנזכר בסעיף הקודם). ויש לקחת כוס המכילה לפחות רביעית.


יג. אם הכוס גדולה ומכילה כמה רביעיות, אין חובה לשתות את רובה, אלא דיו שישתה כשיעור הנזכר , אך טוב לחוש לסוברים שצריך לשתות את רוב הכוס, גם כשהיא גדולה. ולכן, מי שאין בכוונתו לשתות הרבה יין, טוב שיקח כוס המכילה רביעית, או מעט יותר. ומכל מקום צריך למלא את כל ארבע הכוסות עד תומן.


יד. למנהג האשכנזים, צריך שישתה מיץ ענבים, או יין שמכיל לפחות שישית יין טבעי. והספרדים יוצאים ידי חובה רק אם רוב היין או מיץ הענבים הינם טבעיים. והיום (בשנת תשנ"ב), אמנם ברוב היינות הקנויים יש תוספת מים, אך כל היינות שיש להם הכשר מטעם הרבנות ראויים לקידוש ולארבע הכוסות אף לספרדים (ולגבי שאר ההכשרים ראה כאן במקורות). ודינים אלה אמורים אף בקידוש בשאר השבתות והמועדים. אך ראה כאן במקורות, שמגדולי הפוסקים בדורנו מחמירים בכך, ובפרט לגבי מיץ ענבים, ולדעתם חלק ניכר ממיצי הענבים הנמכרים כיום ברכתם "שהכל".


טו. מצוה לקחת לארבע כוסות יין או מיץ ענבים שצבעם אדום. אך אם יש יין לבן המשובח מן האדום, עדיף היין הלבן. ויש מהספרדים הסוברים שיש להעדיף במקרה זה את היין הלבן רק אם אינו לבן יותר מדי.


טז. לכתחילה יש לקחת לכוס הראשונה ולשאר הכוסות יין שאינו מבושל (כמבואר במקורות). ומכל מקום יוצאים ידי חובה גם ביין מבושל , ביין שמעורבים בו תבלינים (ובלבד שנשאר בו טעם היין) , וביין צימוקים. ונהגו להעדיף את היין המבושל או את היין עם התבלינים, אם הוא משובח יותר משאר היינות. ויש המעדיפים תמיד את היין המבושל (ויש לקחת יין מבושל בעיקר כשנמצאים במקום שהמסבים לשולחן הסדר או המלצרים הינם גויים או מחללי שבת בפרהסיא).


יז. לכתחילה אין לקחת לארבע כוסות מיץ ענבים משוחזר. ואם אין לו יין או מיץ ענבים אחר, יש אומרים שיקח את מיץ הענבים המשוחזר לשלוש הכוסות האחרונות ויברך עליו את ברכת "שהכל נהיה בדברו" (ויעשה קידוש על המצות, כמבואר לקמן בפרקנו בסעיף הבא) , ויש אומרים שבמקרה זה רשאי לקחתו לכל ארבע הכוסות ולברך עליו "בורא פרי הגפן" (וראה עוד במקורות).


יח. מי שאין לו אף סוג מסוגי היין המבוארים בסעיף ט"ז, יש אומרים שרשאי הוא לקדש ולקחת לכל ארבע הכוסות "חמר מדינה" (והיינו משקאות מסוימים שרגילים רוב האנשים לשתותם, ואפילו שרגילים בכך רק בפסח). ונהגו האשכנזים וחלק מהספרדים להקל כדעה זו. ויש מהספרדים הסוברים שיקדש על המצה, וינהג כמבואר כאן במקורות. ולדעת כולם, מי שאין לו אף "חמר מדינה" , וכן מי שפטור משתיית ארבע הכוסות, כיון ששתיית משקים אלה מזיקה לו (באופן המבואר לקמן בפרקנו סעיף ל"ג) , יקדש על המצה, וכנ"ל.


יט. רשאי אדם לצאת ידי חובת ארבע כוסות בשתיית יין הקדוש בקדושת שביעית, כל עוד לא הגיע זמן ביעור הענבים. ודין יין זה לאחר זמן הביעור, ראה כאן במקורות.


כ. בעת שתיית ארבע הכוסות יש לשבת בהסבה, דרך חרות. והיינו שישען על כרים, כסתות וכדומה, כך שיהיו ראשו וגופו נוטים לצד שמאל. וראוי להזכיר זאת גם לשאר בני הבית, כיון שאין אנו רגילים להסב בשאר ימות השנה. וראה לקמן בפרקנו סעיף כ"ז.


כא. למנהג הספרדים גם הנשים צריכות להסב , ואילו הנשים האשכנזיות לא נהגו להסב.


כב. בן (ולמנהג הספרדים גם בת) היושב בסדר עם אביו צריך להסב , אף אם אביו הוא רבו המובהק. אך תלמיד היושב בסדר עם רבו, אפילו שאינו רבו המובהק , אסור לו להסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות מפורשת להסב, ואז חייב התלמיד להסב ככל אדם. ותלמיד חכם מופלג בדורו דינו כרב מובהק, גם למי שלא למד ממנו דבר.


כג. יש אומרים, שאין דברים אלה אמורים אלא דוקא כשהתלמיד אוכל על אותו שלחן עם רבו. אך אם אוכל על שלחן אחר דינו שונה. ולכן כשאוכל התלמיד על שלחן אחר, טוב שיבקש מרבו רשות להסב בפניו.


כד. מצוה לחנך את הילדים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך (היינו שמבינים את ענין החג, וכמבואר במקורות) להסב כגדולים. וכן מצוה לתת יין או מיץ ענבים לכל ילד שהגיע לגיל חינוך, על מנת שישתה כמלוא לוגמיו (והיינו כנפח חצי פיו) בכל אחת מארבע הכוסות, אך אין זו חובה. וכבר נהגו ישראל לתת כוסיות יין אף לילדים הקטנים יותר מגיל זה.


כה. גם איטר יד ימינו יסב בליל הסדר על צד שמאל, ככל אדם. ואם היסב האיטר על צד ימינו, בדיעבד יצא ידי חובה. ויש מהספרדים הסוברים שאף בדיעבד לא יצא.


כו. אבֵל, הן תוך שנים עשר חודש או תוך שלושים יום לפטירת אביו או אמו, והן תוך שלושים יום לפטירת שאר הקרובים, חייב בהסבה ובשאר המצוות הנוהגות בלילה זה. ונכון שלא יסב על הרבה כרים, כדי שלא ירבה בשררה , ולא ילבש את ה"קיטל" (למנהג האשכנזים) בלילה זה.


כז. כל אדם החייב לשתות את ארבע הכוסות בהסבה, ושתה אחת מהן בלא הסבה לשמאלו כראוי, לא יצא בה ידי חובתו, וישוב לשתותה בהסבה כראוי בלא ברכה. אך אם חוזר לשתות את הכוס השניה בהסבה, יש אומרים שצריך גם לשוב ולברך על שתייתו, אם אינו רגיל לשתות יין במשך סעודתו. ובמקרה שצריך לחזור לשתות בהסבה את הכוס הרביעית, יש אומרים שצריך לברך שוב על שתייתו, ויש אומרים שיחזור לברך רק אם בירך כבר ברכה אחרונה על היין, או שחשב במפורש שלא לשתות עוד יין. ואשה ששתתה בלא הסבה, מעיקר הדין יצאה ידי חובה בדיעבד. כך הוא מנהג הספרדים. ולמנהג האשכנזים, אם הסיח דעתו משתיית אותה כוס (וגם לא נשאר בכוסו שיעור רוב רביעית), לא יחזור לשתות כלל, ורק אם לא היסב בשתיית הכוס השניה יחזור וישתה מבלי לברך. ואם היתה לו כוס גדולה, ולאחר ששתה נשאר בכוסו שיעור רוב רביעית, ועדיין לא הסיח דעתו משתיית אותה הכוס, יחזור אף בשאר הכוסות לשתותן בהסבה ובלא ברכה. ולדעת כולם, טוב שהמברך יכוון בדעתו בעת ברכת הגפן בקידוש, שיוכל לשתות כאוות נפשו בין שתי הכוסות הראשונות, ואז גם למנהג האשכנזים, אם לא היסב בכוס הראשונה ישוב וישתה מבלי לברך.


כח. כאשר חל ליל הסדר בשבת מקדימים לומר בקידוש את פסוקי "ויכֻלו" לפני ברכת הגפן, כבכל שבת. באמצע ברכת "אשר בחר בנו" מזכירים את השבת, ומסיימים אותה במילים: "ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל והזמנים". ואם חל ליל הסדר במוצאי שבת, מוסיפים לומר בקידוש גם את ברכת "מאורי האש" וברכת ההבדלה (בנוסח שונה מהרגיל) לפני ברכת "שהחיינו" (ואז סדר הברכות: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. ראשי תיבות: יקנה"ז) , וחותמים את ברכת ההבדלה במילים: "ברוך... המבדיל בין קֹדש לקֹדש". ובעת אמירת ברכת ההבדלה, יש להפסיק מעט בין המילים "מששת ימי המעשה קדשת", לבין המילים "(ו)הבדלת וקדשת את עמך ישראל".


כט. דין הטועה בסיום ברכת "מקדש ישראל והזמנים" בקידוש, כדין הטועה בה בתפילת העמידה. וכן הדבר אמור לגבי ברכת "מקדש השבת וישראל והזמנים". וראה לעיל פרק ג' סעיפים ג', י' וי"א.


ל. כאשר חל ליל הסדר במוצאי שבת, ושכח המקדש לומר בקידוש את ברכת "המבדיל". אם נזכר בכך לפני שהחל לומר את ההגדה, ימזוג כוס יין נוספת, יאמר את ברכת ההבדלה שהחסיר, וישתה מהכוס לפחות רוב רביעית. אך אם כבר החל באמירת ההגדה, יאמר את ברכת "המבדיל" על הכוס השניה, לאחר ברכת "גאל ישראל". ובכל מקרה, אם שכח לומר בקידוש רק את ברכת "מאורי האש", יאמרנה מיד היכן שנזכר (חוץ מאשר באמצע ברכת "אשר גאלנו"). כך הוא מנהג הספרדים. ולמנהג האשכנזים, גם אם נזכר בכך טרם שהחל באמירת ההגדה, יאמר את ברכת "המבדיל" שהחסיר על הכוס השניה , אלא אם כן התכוון בעת הקידוש לשתות עוד יין בין הכוס הראשונה לשניה, שאז ימזוג עוד כוס ויבדיל עליה (בלא ברכת הגפן), אם עדיין לא החל באמירת ההגדה. ובענין ברכת "מאורי האש" ראה כאן במקורות.


לא. מי ששתה את הכוס השניה (בליל הסדר שחל במוצאי שבת), ולאחר מכן נזכר שלא בירך את ברכות ההבדלה, ימזוג מיד כוס יין, יאמר עליה את ברכות ההבדלה וישתה אותה (וצריך לברך גם ברכת הגפן, אם לפני שנזכר כבר הספיק לשתות מהכוס השניה לפחות רוב רביעית, ובעת שבירך את ברכת הגפן דעתו היתה שלא לשתות עוד מהיין בין הכוס השניה לשלישית). וכן ינהג אם נזכר בכך בעת סעודתו. ואם נזכר בכך לאחר שהחל באכילת האפיקומן, לפני שגמר לאכול ממנו כזית, יפסיק מיד, ימזוג כוס יין, יאמר עליה את ברכות ההבדלה, ישתה אותה, וימשיך לאכול את האפיקומן כהלכה. ואם אכל כזית מן האפיקומן, יש אומרים שיבדיל מיד, וכנ"ל, וטוב שיאכל עוד כזית מן האפיקומן, ויש אומרים שיאמר את ברכות ההבדלה על כוס ברכת המזון. ואם נזכר בכך באמצע ברכת המזון, לדעת כולם יאמר את ברכות ההבדלה על כוס ברכת המזון. נזכר בכך לאחר ששתה את כוס ברכת המזון, יברך ברכות אלה על הכוס הרביעית. ואם נזכר בכך לאחר ששתה את הכוס הרביעית, צריך הוא לברך שוב ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס חמישית, ולומר עליה את ברכות ההבדלה.


לב. חייב כל אדם גדול בישראל (איש מגיל שלוש עשרה שנה ואשה מגיל שתים עשרה שנה) לקיים מצות שתיית ארבע כוסות בלילה זה (וכן חייבות הנשים בשאר המצוות הנוהגות בלילה זה. וראה גם בסעיף כ"א). ואף עני המתפרנס מן הצדקה חייב בשתיית ארבע הכוסות. ולכן צריכים גבאי הצדקה בכל מקום לספק יין ומצות לעניי מקומם. ואם לא עשו כן, יצא העני למלאכתו, או ילוה כסף, ואף ימכור את מלבושיו, על מנת שיוכלו הוא ובני ביתו לקיים את מצות ארבע הכוסות כראוי.


לג. אף מי ששונא לשתות יין , או ששתיית היין גורמת לו צער, כאב ראש וכדומה , צריך לדחוק את עצמו ולשתות את ארבע הכוסות בלילה זה. ורשאי אדם זה לצאת ידי חובה אפילו לכתחילה בשתיית יין צימוקים, יין מבושל, חמר מדינה, ובפרט במיץ ענבים. וכן רשאי הוא להוסיף מים ליין על מנת לדללו, ובלבד שיתקיימו התנאים הנזכרים בסעיף י"ד (וראה לעיל סעי' י"ח). אך אם בשל שתיית ארבע הכוסות (באופנים הנזכרים) יפול למשכב, או יחלה במחלה פנימית בגופו, פטור הוא מלשתות ארבע כוסות, וישתה כפי יכולתו. ויש מהספרדים הפוטרים משתיית ארבע הכוסות רק אם עלול להסתכן בשל כך. ומי שפטור משתיית ארבע הכוסות, עדיף שישתה כוס אחת (את כוס הקידוש) או יותר, כשיעור הקטן הנזכר בסעיף י', מאשר כמה כוסות פחות מהשיעור.


לד. מי ששתה את ארבע הכוסות או את חלקן, ולאחר מכן לא חש בטוב והקיאן, יצא ידי חובת אותן כוסות ששתה. ויש מי שאומר שלא יצא ידי חובת אותן כוסות שהקיא, ואם יכול ישתה אותן שוב.


לה. יש לשתות את כל אחת מארבע הכוסות בזמן הראוי לה בסדר ההגדה (וכמפורט גם בפרקים הבאים). ואם לא נהג כך, אלא הקדים ושתה כוס אחת או יותר קודם זמנה, לא יצא ידי חובת אותה כוס שהקדים לשתותה, וישוב לשתותה כהלכה. ואם למנהגו מברכים על אותה הכוס, יברך שוב על שתייתה.


לו. למנהג הספרדים מותר מעיקר הדין לשתות עוד יין לאחר הקידוש, עד תחילת אכילת האפיקומן (מלבד בעת אמירת ההגדה). ולמנהג האשכנזים מותר הדבר מעיקר הדין רק אם בשעה שבירך "בורא פרי הגפן" היה בדעתו לשתות עוד, או שהיה היין לפניו. ומכל מקום נהגו הם שלא לשתות יין או משקה משכר אחר בין הכוס הראשונה לשניה. וכן ראוי שינהגו הספרדים. אך לדעת כולם מותר לשתות אף בין הכוס הראשונה לשניה, אם יש צורך מיוחד בכך.


לז. אין לברך ברכה אחרונה (ברכת "על הגפן") לאחר שתיית כוס הקידוש.


לח. אין ליטול ידיים לפני הקידוש לצורך הסעודה או אכילת הכרפס. ואם ידיו אינן טהורות (כגון שהיה בשירותים), או אינן נקיות, יטלן בלא כלי, ולא יברך על נטילה זו.


לט. מי שרוצה לקדש ולומר את ההגדה בכמה בתים, כיון שיושביהם אינם יודעים לקדש ולומר את ההגדה, מבוארים דיניו כאן במקורות.


מ. יש מי שאומר, שאדם רעב רשאי אחר הקידוש לאכול פירות, ולמנהג הספרדים אף פחות מ"כביצה" (שיש אומרים שהוא כחמישים וששה סמ"ק, ראה בסוף הספר, בקונטרס השיעורים) מצה עשירה, אך לא ימלא כריסו מהם. ואם אכל מהם לפחות "כזית" (שיש אומרים שהוא כעשרים ושמונה סמ"ק, ראה שם) בכדי "אכילת פרס" (כמבואר בפרק ז' סעיף י"ד), יברך לאחריהם ברכה אחרונה. ויש מי שמתיר לאכול מדברים אלה רק אם אוכל מהם פחות מ"כזית" (ובאשר לעוגיות היין הנמכרות בחנויות כמצה עשירה, יש מהפוסקים המפקפקים בכשרותן לפסח אף לספרדים).


מא. מתחילת הקידוש עד גמר ההלל ראוי לדבר רק דברים של מצווה וקדושה הקשורים לליל הסדר.


מב. דין חיילים היוצאים למארב וכדומה לפני שקיעת החמה, או לפני צאת הכוכבים, והחוזרים מהמארב לאחר חצות הלילה, או לאחר עלות השחר - כיצד ינהגו לגבי כל מצוות ליל הסדר וברכותיהן, ראה כאן במקורות.


הערות

[1]א. מה שכתבנו שיערוך יפה את שלחנו, זאת עפ"י מרן (סי' תע"ב סעי' א' וב'). והטעם, לפי שאמרו חז"ל שבכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים [ב"ח, כה"ח (סק"ט)].


איתא בספר תניא, שכל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם. וכן ראוי שלא יעשה ע"י קטנים [פמ"ג. מ"ב (סס"י תס"ז)]. ויש שלמדו מכאן שהבעל יערוך את שלחן הסדר (ראה ספ"כ ח"ב עמ' ב' הערה 4).


ומה שכתבנו שיפרוס מפה נאה, כ"כ מרן והרמ"א (סי' רס"ב סעי' א'), המ"ב (שם סק"ד) וכה"ח (ס"ק י"ד וכ"ב) גבי שבת. ולפי מש"כ מרן (בסי' תקכ"ט סעי' א'), ה"ה גם ביו"ט. ועוד נראה לצרף כסניף לכך, את מש"כ מרן (בסי' רע"א סעי' ט') גבי שבת. ור' מ"ב (שם סקמ"א). וכיון שהפת (ובליל הסדר היינו המצות) הינה כמו המן, וגם ביו"ט לא ירד המן, וכמש"כ המ"ב (סי' תקכ"ט סק"י), לכן שייך גם ביו"ט לשים מפה תחת המצות שעל השלחן (ושמא בליל הסדר הקערה שבה המצות נחשבת ככיסוי שתחת המצות). וראה עוד בענין טעם זה ברמ"א (סי' רמ"ב סעי' א'), מ"ב (סק"ז), ובה"ל (ד"ה "זכר"). ומ"מ מדין כיסוי הפת יתכן וא"א ללמוד לגבי כיסוי כל השלחן, אלא רק לגבי מקום הפת.


#1


צייר: הר"ר שמואל סויבלמן נ"י


התמונות הינן להמחשה בלבד. וראה בהערה זו שישנן שיטות אחרות בפוסקים מהן הזרוע, החזרת והכרפס.


ובענין סידור הקערה, כתב מרן (בסי' תע"ג סעי' ד'):


מביאין לפני בעל הבית [אבל לפני שאר בני ביתו א"צ להניח כסדר הזה, אלא כולן נוטלין משל בעה"ב. טור. מ"ב (סקי"ז), כה"ח (סקמ"ב), וש"פ, עפ"י פסחים (דף קט"ו ע"ב). וזה אפי' במקומות שיש שלחן קטן לפני כל אחד ואחד. וכ"ש במקומות שכולם יושבין על שלחן א'. מ"ב (סקי"ז). ואף למנהג שכ"א קורא ההגדה לעצמו, א"צ להניח קערה לפני כאו"א. (ספ"כ עמ' פ"ג הערה 27)] קערה שיש בה שלוש מצות [שתים בשביל לחם משנה, כשאר יו"ט, וא' כדי לבוצעה לשתים. חציה כדי לקיים בה מצותאכילת מצה, דלחם עוני קרייה רחמנא, ומה דרכו של עני בפרוסה. וחציה השני בשביל אפיקומן, וכמבואר בסי' תע"ג (סעי' ו'). מ"ב (סקי"ח) וכה"ח (סקמ"ג)]. ומרור וחרוסת [כדי לטבול בו את המרור, כמבואר בסי' תע"ה (סעי' א'). מ"ב (סי' תע"ג סקי"ט) וכה"ח (סקמ"ה)], וכרפס או ירק אחר [וכרפס הוא מין ירק הנקרא כך. מ"ב (שם). וראה עוד מה שכתבנו לקמן בפרק ה' (סעיפים ד', ה')]. והוסיף הרמ"א: וחומץ או מי מלח (וראה מש"כ ע"כ בפרק ה' סעי' ד', י"ג וי"ד). והמשיך מרן שם: ושני תבשילים. אחד זכר לפסח [שהיה נאכל בליל הסדר, בזמן שביהמ"ק היה קיים, כדאי' במשנה פסחים (דף קי"ד ע"א)], ואחד זכר לחגיגה [ויש אומרים זכר למשה ואהרן. כה"ח (סקנ"ה) בשם הרוקח והח"י. אם חל ערב פסח בשבת, י"א דאין צריך לקחת אלא רק תבשיל א', כנגד פסח. דחגיגה אינה באה אז, שאינה דוחה שבת. וי"א דאעפ"כ צריך לעשות שני תבשילים, כמו בשאר שנים, ולא פלוג רבנן בזה, מדאינה אלא לזכר בעלמא, וכן נוהגים. טור, מ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקנ"ד) וש"א], ונהגו בבשר וביצה [כ"כ הכלבו בשם הירו'. והב"ד הב"י, וכה"ח (סקנ"ו). וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר, אחד צלי ואחד מבושל, זכר לפסח וחגיגה, דשפיר דמי. אלא דאף בביצה יצא בזה, דלא גרע ממרק של הבשר, שיוצא בזה לחגיגה. ויש שכתבו, משום דעושים אנו זכר לאבילות על חורבן בית המקדש, שאין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, לכן בחרו ביצה. וי"א משום שביצה קלה היא להתבשל. ב"י, מ"ב (סקכ"ז), שעה"צ (סק"ל) וכה"ח (סקנ"ו). וראה עוד ברמ"א (סי' תע"ו סעי' ב')].


והמשיך מרן (שם): והבשר נהגו שיהיה זרוע [ע"ש הזרוע הנטויה שהראה הקב"ה במצרים. כלבו. ב"י. מ"ב (סקכ"ז), שעה"צ (סק"ל) וכה"ח (סקנ"ו). ושני הפרקים מפרק הארכובה הנמכרת עם הראש, עד כף הירך נקראים זרוע, כמבואר ביו"ד (סי' ס"א סעי' ב'). וראה לקמן בסמוך. ורשאים ליקח איזה פרק מהם שרוצה. כה"ח (סק"ס). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שאם לוקחים את הזרוע מעוף, הרי שיש לקחת את הכנף ולא את ה"פולקע". עכ"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם לוקחים את הזרוע מן העוף, מנהג האשכנזים לקחת לצורך זה את כנף העוף, ולא את ה"פולקע", משום שה"פולקע" הינו הרגל ואינו הזרוע. עכת"ד. וראה בחוברת "דבר יום ביומו" (מנהגי חסידי בעלז) בסדר הקערה, שכתב שיש לקחת את חלק השוק הנקרא "פולקע". עכ"ד. וראיתי בספר קובץ הלכות פסח (באנגלית) להרה"ג אברהם בלומנקרנץ שליט"א (מהדו' תשנ"א, עמ' 1-8), שכתב שהמנהג ליקח דוקא הירך או צואר העוף. ע"כ. וכן אמרו לי שהמנהג בארה"ב. וראה עוד שו"ת חכ"צ (סי' קי"ט). ומי שאין לו זרוע, יקח שאר בשר אף בלא עצם. ובעינן שיהיה מעט בשר על הזרוע, שהוא זכר לבשר ק"פ (מ"ב סקכ"ז וכה"ח סק"ס). והוסיף כה"ח, שנהגו שלא לשבר את עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח. והגר"מ אליהו זצ"ל גילה לאוזני, שמנהגו לשמר זרוע של כבש משנה לשנה בהקפאה של המקרר, ומדי שנה הוא מצמיד לה חתיכת בשר צלויה. והוסיף, שכן עדיף ליקח לשם זרוע דוקא זרוע של כבש. עכת"ד]. ונהגו שהבשר יהיה צלי [ולא מבושל, זכר לק"פ. כלבו. ב"י. מ"ב (סקכ"ח) וכה"ח (סקנ"ו)] על הגחלים [ואף שהפסח היה נצלה לכתחלה בשפוד, מ"מ כיון שאין נצלה אלא בשפוד של רמון שטורח לחזור אחריו, לפיכך די לנו בצלי ע"ג גחלים, שיוצאין מעיקר הדין בצליה ע"ג גחלים גם בק"פ, וכמש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהל' ק"פ ה"י). מ"ב (סקכ"ט), כה"ח (ס"ק נ"ו וס"ב) וש"פ. ומשמע שאם בקל יכול להשיג שפוד של רמון, עדיף לצלות בו טפי. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, דמועיל לצלות הזרוע גם על אש הגז, או בגריל בתנור, ואין בכך שום בעיה. עכת"ד. וראה לקמן (בפ"ט הערה ה') גבי צליית הזרוע ביו"ט עצמו]. והביצה תהיה מבושלת [שהיא זכר לחגיגה שא"צ צלי, וכחכמים דפליגי אבן תימא, בפסחים (דף ע'), מ"ב (סק"ל) וכה"ח (ס"ק נ"ו וס"ו). ובסקס"ד כתב כה"ח, שצריך להזהר ולרחוץ במים צוננים את הביצים ששולקים בפסח בקדירה, בגלל הקמחים הדבוקים בהם. עיי"ש. וכ"כ כבר הבא"ח (ש"ר פר' "צו" סק"ל). וכן זכורני ששמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שהיה מורה ובא לרבים שיש לנקות הביצים לפני פסח מהחמץ הדבוק בהן. ובעת כתיבת הדברים שאלתיו האם זו חומרא או שכ"ה מדינא. וענה לי שזה מדינא. והוסיף הטעם, כיון שיש על הביצים לכלוך כסובין וכדו' שהוא חמץ בעין, וכשישימו את הביצה בסיר לבשלה במים חמים, הסיר יאסר. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בלוח "דבר יום ביומו" (מנהגי החסידים, בעלז), שכתב כעין זאת באזהרותיו לפסח]. והוסיף הרמ"א, דה"ה בביצה צלויה [שהחגיגה באה בין צלי בין מבושל. מ"ב (סקל"א) וכה"ח (סקס"ז). וראה שעה"צ (ס"ק ל"ד ול"ה), ומה שכתבנו לקמן בפרק ו' (הערה ל"ט) בשם הגר"א נבנצל שליט"א], ושכן נוהגין בעירו [לצלות הביצה. דחוששים לסברת הפוס' כבן תימא, דס"ל דוקא צלי. וראה תוס' פסחים (דף קי"ד ע"ב ד"ה "שני", ודף קט"ז ע"א ד"ה "כולו"). והט"ז כתב שהביצה תהיה דוקא מבושלת, לפי שאין אוכלים צלי בליל פסח. אך המש"ז כתב, דלפי"ד הרמ"א מותר לאכול הביצה בלילה זה אפי' כשהיא צלויה. וכ"כ ש"א. ואף הט"ז (בסס"י תע"ו) כתב שאין איסור צלי בביצה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקס"ט)].


בענין מה שכתבנו דבעי שלוש מצות, אמנם הרי"ף בפ' ע"פ כתב שא"צ אלא שתי מצות: א' שפורסה לשתים, ומברך על חציה "המוציא" ו"על אכילת מצה", וחציה השני לאפיקומן. ועוד מצה שלימה לכריכה. והב"ד הטור (בסי' תע"ה), וכתב שכ"כ קצת הגאונים. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ח מהל' חו"מ ה"ו). וכ"כ המ"מ (שם), וכ"כ בביאור הגר"א. אלא שלדעת התוס' והרא"ש שהביא הטור (שם בסי' תע"ה), בעי שלוש מצות. וכ"כ הטור בשם רב עמרם. וכ"כ המרדכי, הרוקח, והכלבו, וכ"כ בדרשות המהרי"ל. ואף שלדעת שנים מתוך שלושת עמודי הוראה, הלא המה הרי"ף והרמב"ם, בעי שתי מצות בלבד, מ"מ כתב מרן בב"י (בסי' תע"ג) שהעולם נוהגים כדעת התוס' והרא"ש. וכ"פ מרן בשו"ע (כאן בסי' תע"ג, בסעי' ד' וו', ובסי' תע"ה סעי' א'), וכ"כ הרמ"א (בסי' תע"ה סעי' ז'). והביא דברים אלה כה"ח (בסי' תע"ג סקמ"ד), והוסיף שכ"פ האחרו', ושכ"כ בתיקונים, בשעה"כ ובפע"ח. וראה מש"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ה הערה ג'). וראה עוד בספר עבודת המקדש, לידידי הרה"ג דוד כהן שליט"א, ר"מ בישיבת עטרת כהנים, מש"כ (בח"ג עמ' רי"ח הערה י"ב) שיש מיוצאי תימן הנוהגים להניח בקערה רק שתי מצות. עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהנוהגים כגר"א אכן לוקחים רק שתי מצות. ואמנם עוד מנהג שנזכר בראשו', והוא שלוקחים לקערה רק שתי מצות, וכאשר ליל הסדר חל בשבת לוקחים שלוש מצות, והמצה הנוספת הינה ללחם משנה. אך לא ידוע לגר"א נבנצל שליט"א אם אכן יש הנוהגים כן למעשה גם בדורנו. עכת"ד.


כתב הרמ"א (בסי' תע"ה ס"ז): נהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון, זכר ללחמי תודה. ע"כ. והוא עפי"ד הטור בשם הרא"ש, שכן נהגו באשכנז ובצרפת. וכתבו ע"כ המ"ב (סקמ"ו) וכה"ח (סקע"ו), שבספר בית מאיר פקפק על המנהג, ובכמה מקומות היום נשתקע המנהג. ע"כ. ועוד כתב שם הרמ"א, שעושים בהן סימן, לידע איזו ראשונה או שניה או שלישית, ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה. ואם שינה לא עיכב. ואופין אותם ג"כ כסדר. עכ"ל. וכ' המ"ב (סקמ"ז), שאין לעשות אותיות להיכרא, שכששוברין אותה הוי מוחק ביו"ט. ע"כ. ואילו כה"ח (בסי' ת"ס סקל"ה) כתב, שאם נעשו במצות צורת אותיות, אין לאסור לשברם בשבת וביו"ט משום מוחק אם הם מהמצה עצמה, יען כי רבו המתירים. והניף ידו שנית (בסי' תע"ג ס"ק קי"ח). וראה עוד בענין זה ברמ"א (סי' ש"מ סעי' ג'), במ"ב (שם ס"ק י"ד-י"ז), בכה"ח (ס"ק ל"א ול"ב), בלוי"ח [(סי' קי"ט) שהיקל בפשטות אף אם האותיות שוקעות או בולטות, ואף אם אינן מגוף הבצק אלא הן מקרם וכדו'. וראה עוד ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ל"ח)], בשו"ת אור לציון (ח"ב), ובשש"כ (פי"א סעי' ז' וח'). ומה שכתבנו בקונ' קדושת השבת (חלק ב' במילואים, פרק ח' ענף 6).


והגר"ז בשו"ע שלו (סי' תע"ה סק"ח) כתב שיש להזהר למהר מאוד בעשייתן. והב"ד כה"ח (סקפ"א), וציין לדברי מרן (בסי' ת"ס ס"ד) שכתב שאין לצייר על המצה ציורים, אך מותר לסרוק במסרק ולנקב המצות כדי שלא תתפחנה. ומ"מ טוב למהר לעשותן שלא ישתהו בהן. ע"כ. וראה בערוה"ש (אותו סי' סעי' י"ח) שכתב שבדורו לא נהגו כלל לעשות כדברי הרמ"א, משום דעי"כ תבוא העיסה לידי שהיה ואינו כדאי. ע"כ.


ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבאמת אין נוהגים בדורנו לעשות כדברי הרמ"א בזה, הן לענין אפיית ג' המצות המיוחדות לקערה מעשרון, והן לענין סימון המצות בקערה. ורק נוהגים להניח את ג' המצות בתוך שקית בד העשויה משלושה כיסים, ובכ"א מניחים מצה אחת, והן כנגד כהן, לוי וישראל. עכת"ד. וראה עוד במע"ר לגר"א (סי' קפ"ח) מש"כ שהגר"א לא היה מקפיד ע"כ, ובכה"ח (סי' תע"ה ס"ק ע"ז-פ"א). ולקמן בפרק ה' (הערה נ"ו).


ובענין מה שכתבנו שנהגו בבשר ובביצה, אמנם בפסחים (דף קי"ד ע"ב) איכא מ"ד סילקא וארוזא, איכא מ"ד דג וביצה שעליו, ואיכא מ"ד שני מיני בשר. ופסק הרמב"ם (בפ"ח מהל' חו"מ) כמ"ד שני מיני בשר. והב"ד מרן בב"י. והטור כתב שיקח שני תבשילים מאיזה מין שירצה, אלא שהוסיף שנהגו בבשר ובביצה, ונהגו ליקח זרוע, רמז לזרוע הנטויה. ע"כ. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקנ"ז), והוסיף שכיון שלקיחת בשר וביצה אינו אלא מתורת מנהג, לכן לעת הצורך יש להקל עפ"י דינא דגמ'.


ובענין מה שכתבנו שלוקחים לקערה זרוע צלויה וביצה מבושלת, אמנם הרשב"ם בפסחים (דף קי"ד) כתב בשם ר"ח דשני מיני בשר, צלי כנגד הפסח, ומבושל כנגד חגיגה. אלא שלדעת התוס' שם בעינן שניהם מבושלים (והב"ד כה"ח סקנ"ז). ועוד בענין הזרוע והביצה ראה בכה"ח (סי' תע"ג סקס"ה), ומה שכתבנו לעיל בפרק ב' (סעיף כ"ז) ולקמן בפרק ט' (סעיף ד').


כתב הח"א שביזוי מצוה הוא לזרוק הזרוע לאחר הפסח. ולכן מצוה ביו"ט בבוקר (ובחו"ל ביו"ט שני בבוקר) לאוכלה. והב"ד המ"ב (סי' תע"ג סקל"ב).


ובענין סידור הקערה, כתב הרמ"א (שם בסי' תע"ג סעי' ד'):


ויסדר הקערה לפניו, בענין שא"צ לעבור על המצוה [ר"ל שלא יצטרך לדלג עליהם, מ"ב (סקכ"ד)]. דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל [פירוש בסמוך לבעל הבית. מ"א. מ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ט)], והחומץ סמוך לו יותר מן המצה. והמצות מן המרור והחרוסת. והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה. עכ"ד. וכתב המ"ב (בסקכ"ו) בשם החק יעקב, שאין להקפיד על בשר וביצה אם יצטרך לדלג עליהם, כיון שאינם מצוה אלא לזכר בעלמא. וגם על המרור והחרוסת אפשר דלא שייך הא דאין מעבירין. והפמ"ג פקפק על הא דהמרור והחרוסת.


ואילו לדעת האריז"ל יש לסדר הקערה כך: את החזרת ישים הקרוב ביותר לבעל הבית, בקו אמצע הקערה. קצת יותר רחוק ממנו, ומימין, יניח את החרוסת. ובאותו מרחק משמאל יניח את הכרפס. ושוב בקו אמצע הקערה, ומעט יותר רחוק מבעל הבית, יניח את המרור. ושוב ירחיק מעט, ויניח את הזרוע מימין. ובאותו מרחק ומשמאל יניח את הביצה. והרחוק ביותר, ובקו האמצע, יניח את שלוש המצות. נמצאו הזרוע והחרוסת בצד הימני של הקערה, כשהחרוסת קרובה יותר, ואילו משמאל מונחים הביצה והכרפס. ובקו אמצע הקערה מונחים המצות, המרור והחזרת. [והסביר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שחזרת זו חסה. ומרור הוא הינדבא (ראה בגמ' פסחים דף ל"ט ע"א - מ.ה.), והוא צמח בעל עלים קטנים, הדומה לצמח הלומבזה. ואם אין הינדבא, לוקחים את העלים של החסה כמרור, כדי שיהיה שינוי מהחזרת שהיא קלח החסה. עכת"ד. וכ"כ בספרו מאמר מרדכי (הל' סדר הקערה). וכ"מ מכה"ח (סי' תע"ג סקנ"ח) שיש נ"מ בין חזרת למרור. וראה כה"ח (סי' תע"ג סקע"ב) שהאריך בביאור דברים אלה. ומ"מ ראה לקמן בפרק ח' (בהערות כ"ה וק"ח), שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל הנ"מ בין מרור לחזרת אמורה רק לגבי סדר הקערה. אך לענין האכילה, הן למרור והן לכורך אוכלים חסה. ע"כ. וראה בחזו"ע ח"א הנד"מ (עמ' תר"ס, תרס"א), שהביא שם דברי הרב יד אהרן בשם האר"י ז"ל, דס"ל שיש נ"מ בין חזרת שלוקחים לכריכה לבין המרור שלוקחים לשם מצות מרור, ומ"מ דחה שם הגר"ע יוסף זצ"ל דעה זו, וכתב דלשניהם יש ליקח דוקא חזרת, כפשט המשנה והגמ' בפסחים (דף ל"ט שם). עיי"ש בחזו"ע, ולקמן (בפרק ח' הערה ק"ח). ובשנתון שנה בשנה - תשמ"ט, היו"ל ע"י היכל שלמה (דיני הסדר) כתוב, שמרור הוא העלים העליונים של החסה, וחזרת הוא העלים הפנימיים. ובחוברת "דבר יום ביומו", מנהגי החסידים (בעלז) בסדר הקערה כתב, שמרור הוא חריין, חלק הראש בלתי מרוסק, ואילו חזרת הוא חריין מרוסק. עיי"ש]. וראה עוד בכה"ח (בסקנ"ח) מש"כ בשם עץ חיים למהרח"ו זצ"ל, ומש"כ שם בשם ש"א. והוסיף שלפי"ז אין להניח את החומץ או מי המלח אלא מחוץ לקערה. ועוד הסביר שם בכה"ח, שמש"כ מהרח"ו ז"ל בע"ח בשם האריז"ל, שיניח את המרור ושאר הסימנים על ג' המצות, הכוונה סמוך לג' המצות, וכמש"כ "ועליו מטה מנשה". עכ"ד. וע"ע בח"א (כלל ק"ל, בסדר ההגדה בקיצור, בסעי' א'). ושמא זו כוונת הטועים שכתב שם.


ולדעת הגר"א (ראה מע"ר סי' קצ"א) מניחים בקערה שתי מצות (ראה ביאור הגר"א סי' תע"ג סקי"א), מרור, חרוסת, זרוע וביצה. ולאחר בציעת המצה והטמנת האפיקומן, נשארות המצה השלמה והמצה הפרוסה, כשהפרוסה למעלה. ומניח הזרוע קרוב לבעה"ב, בצד ימין הקערה, הביצה משמאל, והמצה השלמה מחפה אותם. ויותר רחוק מבעה"ב מניח המרור מימין והחרוסת משמאל.


ונהגו הספרדים לסדר הקערה כדעת האריז"ל (כ"כ בהגדה ש"פ "אורח חיים" לבא"ח, בחזו"ע ח"ב, ובשאר הגדות הספרדים. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל). וכן מנהג האשכנזים המתפללים בנוסח "ספרד" (כ"כ בלוח "דבר יום ביומו", מנהגי ה"חסידים". וכן המנהג פשוט). וראה מש"כ רבינו יעקב מליסא (בעל דרך החיים, שבדר"כ נוטה אחר דעת הרמ"א) בפירושו על ההגדה "מעשה ניסים". וראה עוד ע"כ בסידור אוצר התפילות (ח"ב עמ' 963). ובערוה"ש (סי' תע"ג סעי' י"א) כתב בתחילת דבריו שיש לסדר הקערה כמנהג הרמ"א, אלא שבסו"ד כתב שהמנהג כמש"כ האריז"ל. וגם בהגדה ש"פ עפ"י פסקי החת"ס (נערכה ע"י הרה"ג יהודה פאלאטשאק) הביא רק את מנהג האריז"ל בסידור הקערה. ובהגדה ש"פ "מבית הלוי" (לבית בריסק) הביא העורך את סידור הקערה עפ"י האריז"ל והגר"א ז"ל. ובסידור עולת ראי"ה (ח"ב עמ' רנ"ג סעי' ה') כתב את סדר הקערה כמנהג הרמ"א. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין מנהג האשכנזים ברור בזה, וכ"א עושה כמנהגו. עכת"ד. ונראה לאור האמור שכל הספרדים, ורבים מהאשכנזים, הן מה"חסידים" והן מהפרושים, נוהגים בזה כאריז"ל.


ועוד בדיני הזרוע שבקערה ראה ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ז).


כתב המהרי"ל, דאין ליתן שום מצה על השלחן עד זמן הסעודה. והב"ד המ"ב (סי' תע"ג סקס"ו) וכה"ח (ס"ק קמ"א). והסביר הפמ"ג בא"א, דהיינו חוץ משלוש המצות המונחות בקערה קודם קריאת ההגדה. והב"ד כה"ח (שם). וראה מה שכתבנו לקמן בפרק ה' (הערה נ"ד) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שבעת אמירת ההגדה צריכות כל מצות המצוה של כל בני הבית להיות על השלחן או סמוך לשלחן. עיי"ש. וראה בספ"כ (פרק א' סעי' ב'), מש"כ אי בעי להניח מצות לפני כאו"א.


[2]ב. מה שכתבנו שיניח על השלחן את הכלים הנאים שבביתו, כ"כ מרן (סי' תע"ב סעי' ב'). וכ' שם שיהיו הכלים "נאים כפי כחו". ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בכלים נאים, זכר לחורבן ביהמ"ק [ראה שו"ע (סי' תק"ס ס"ב). ואגב זאת, ע"ע מש"כ שם, שכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיטים שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה התכשיט שלם. וכתב שם המ"ב (סק"ח), שנשים המתקשטות במילוי, מלבד מה שאינן עושות זכר לחורבן, גורמות עוד רעות אחרות. עיי"ש. ואף שאין זה שייך ישירות לעניננו, מ"מ מצאנו לנכון להעיר זאת, כיון שיש אי אלו נשים המרבות בתכשיטים, ונוסף לרעות הנ"ל גם מרוששות את בעליהן, וגורמות להם בשל כך לצאת מלימודם כדי למלא חפצן. ומביאות אותם גם לידי גזל וחמס, וכמש"כ הבה"ל (רס"י תקכ"ט ד"ה "ואל"). וראה מש"כ ע"כ גם בספר בנין עולם (פי"ד)]. ומ"מ בליל פסח מצוה להרבות בכלים נאים, שזהו דרך חרות [מ"ב (סי' תע"ב סק"ו) וכה"ח (סק"י)]. ובלילה זה צריך לנהוג שררה דרך חרות [חזו"ע (ח"ב עמ' קי"ט). וראה לקמן (הערה ע"ד)]. ואמרו על המהרי"ל, שכשהיו בידו כלים המשמשים כמשכונות של הגויים, לא היה משתמש בהם כלל, מלבד בפסח, שהיה נוהג לשימם על שלחן מיוחד לשמוח בראייתם (מ"ב סי' תע"ב סק"ו, כה"ח סק"י). וכ' כה"ח (שם סקי"א), שעל דרך הקבלה טוב לקחת בלילה זה כוסות מכסף. עיי"ש.


כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הגדה של פסח. מהדו' תשל"ט עמ' קע"ז הערה ד'), שאף שבשבת וביו"ט אין לחסר מן השולחן דבר זכר לחורבן, כפי שצריך לנהוג בימי החול (ר' סי' תק"ס ס"ב), מ"מ בליל פסח יש להניח בשלחן מקום פנוי. וטעמו משום דבו ביום חל גם ליל ט"ב. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שבליל הסדר א"צ להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן. והוסיף, שהביצה הינה הזכר לחורבן. ושאלתיו, היש מקום להחמיר ובכ"ז להשאיר מקום פנוי, וענה לי שאין מקום להחמיר בכך. עכת"ד. ונראה שלדעתו זו קולא בכבוד יו"ט. ומ"מ כעבור זמן הודפס שוב ס' חזו"ע, ובסוף הל' שלחן עורך (בסעי' י') חזר בו וכתב שליל פסח דינו לענין זה ככל שאר ימים טובים, ואין להניח מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן. עיי"ש טעמו.


[3]ג. מרן (בסי' תע"ב ס"א) כ' שיהא שלחנו ערוך מבעו"י כדי לאכול מיד כשתחשך. אך הגר"ז והמ"ב (סק"א) כתבו דלאו דוקא לאכול, אלא ר"ל שיוכל להתחיל הסדר מיד כשתחשך, ולכן לא ישתהה. וכ"כ כה"ח (סק"א), והוסיף, דאכילה היינו אכילת הכרפס שאוכלים מיד לאחר הקידוש, וכמש"כ בסי' תע"ג (ס"ו). אף שבחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ז) כתב שזאת ע"מ שיוכל לקדש מיד לאחר צה"כ. מ"מ אנו כתבנו שזאת ע"מ שיוכל להתחיל הסדר לאחר חזרתו מביהכ"נ, כיון שבדר"כ מסתיימת תפילת ערבית לאחר צה"כ, וממילא אינו יכול לקדש מיד לאחר צה"כ. וראה מה שכתבנו בפרקנו (בסעי' ג'). ועוד הביא שם (עמ' קי"ט) הגר"ע יוסף זצ"ל דברי ס' חיים לראש, שצריך להתפלל ערבית בליל פסח אחר צה"כ. וכ' ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל שיש להשיב ע"ד. וראה מש"כ ע"כ בפרק הקודם.


ומה שכתבנו שיערוך זאת מבעו"י רק כשע"פ לא חל בשבת, זאת כדי שלא יכין משבת ליו"ט. וכמבואר לעיל (פ"ב סעי' כ"ג). וכן העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א.


[4]ד. עפ"י מ"ב (סי' תע"ב סקי"ג) וכה"ח (סק"ל). והטעם לזה ראה בשו"ת רבב"א (ח"ה סי' שי"ג).


בהלכות שבסוף סידור "רינת ישראל" כ' שעורך הסדר לובש הקיטל. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שלא רק עורך הסדר נוהג כן, אלא כל בעל בית בעמיו. עכת"ד. ובלוח "דבר יום ביומו" (לוח מנהגי ה"חסידים", עמ' 148) כתב, שהרבנים לובשים הקיטל, והטלית על ראשם, ושאר המסובים אינם לובשים קיטל. ומה שכתבנו שמ"מ אין זה אלא למנהג חלק מהאשכנזים, זאת משום שבדורותינו אין מנהג כל האשכנזים ללבוש קיטל. ואמרו לי ת"ח בשם מו"ר הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל, שכל מקום שכתב הח"ח במ"ב שכך הוא המנהג, הכוונה שכך הוא מנהג תלמידי החכמים. ע"כ. ומ"מ ידוע לי על רב אשכנזי, אחד מגדולי הדור הקודם, זצ"ל, שלא היה לובש קיטל בזמן הסדר (ואף לא בתפילות יוה"כ).


[5]ה. מה שכתבנו בענין האגוזים, כ"פ מרן (בסי' תע"ב סעי' ט"ז). ומה שכתבנו דה"ה לדברי מתיקה, כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ח). ואמנם מרן שם הוסיף דה"ה לקליות, אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שעדיף להשמיט ד"ז מצד חשש חימוץ. ואע"ג שהפוס' כתבו ד"ז, מ"מ למעשה עדיף לא לחלק זאת לילדים ואפי' אם יקנו קליות כשרות לפסח, הרי הן עלולות להחמיץ בבית, אם אינן קלויות לגמרי, ויצטרכו מאוד להזהר בזה, ולכן לדעתו יש להשמיט זאת מההלכה ולציין רק פה במקורות. ושאלתיו, א"כ מדוע נהגו להקל בזה בזמן חז"ל. ואמר לי שהם היו מצליחים ויודעים לשמור על כך שלא יחמיץ. וכן לא מצינו בדורנו אנשים יראי שמים שיאכלו קליות בפסח, מהטעם הנ"ל. אך ודאי שאיננו חולקים על חז"ל בעצם הדין. אולם למעשה נוהגים לתת שוקולד או סוכריות. ומשהערתי שיש מי שכתב שקליות אינן מין דגן כלל, אמר שלכאו' נראה שקליות הוי מה שהתורה קראה קלי והוא כן מין דגן. ואגב זאת הוסיף, שישנם המקשטים את בתיהם בחיטים או בשעורים של בר וזה עלול להחמיץ מהלחות שבאויר. לכן יש למוכרם לגוי בעת מכירת החמץ. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיחלק זאת לפני הסדר, כ"כ הגר"ז, כה"ח (סקצ"ו) וחזו"ע (שם). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שעדיף ליתן לקטנים את הקליות והאגוזים בליל הסדר מיד לאחר הכרפס ולפני "מה נשתנה". והוא מצד שמא יאכלו זאת לפני הקידוש. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שעדיף לחלקם דוקא לאחר הכרפס וקודם אמירת "מה נשתנה", שאז יהיה שינוי לתינוקות וישאלו. אלא שאמר דהוא לאו דוקא מצד החשש שמא יאכלו זאת לפני הקידוש, שהרי בזה אין שינוי מכל השנה, שהרי תמיד אומרים להם לא לאכול לפני הקידוש, אלא כדי להסמיך זאת ל"מה נשתנה". עכת"ד. אמנם יש לדון בדבריהם, מההיא סוגיא דקידוש בליל שבת בביהכ"נ. ר' מ"א (סי' רס"ט ססק"א), שו"ע הגר"ז, מ"ב וערוה"ש (על הסי' הנ"ל) שהקלו ליתן לשתות אף לקטן שהגיע לחינוך. ור' בכה"ח וילקו"י על הסוגיא הזו שלא הקלו לגמרי. וע"ע בשש"כ (ח"ב פנ"ב סי"ח), ומה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה כ"א, ובפרט בענף 4) גבי איסור מיספי לקטן בידים. באיזה גיל, ובאילו איסורים. ומ"מ מי אני שאחלוק על שני הגדולים שהעירו להחמיר בני"ד בנתינת הקליות לפני הקידוש, אע"ג שלכאו' באיסור דרבנן עסקינן.


והטעם שכתבנו, זאת עפי"ד מרן (שם) שכתב, כדי שיראו שינוי וישאלו. וכ' המ"ב (סק"נ), שעי"ז יתעוררו לשים לב לכל השינויים ומנהגי הלילה וישאלו השאלות המבוארות. ע"כ. ואמנם מלשון הגמ' בפסחים (דק"ט, א') משמע שמחלקים להם כדי שלא יישנו, ואז ישאלו, ולא כדי שיראו השינוי דהקליות ואז ישאלו על שינוי זה. אך מ"מ מדברי מרן משמע שישאלו על השינוי דהקליות. ומ"מ מבואר בפוס' שיש לעוררם גם ע"י שאר השינויים, כגון החזרת הקערה, אכילת הכרפס, וכדו'. ור' גם בפסתש"ו (סי' תע"ב סקי"ד). ונלע"ד, שע"י נתינה זו יכוון לצאת י"ח שמחת בניו ברגל, שיש לו לתת להם קליות ואגוזים, וכדאיתא בגמ', ושכ"פ מרן (בסי' תקכ"ט סעי' ב'). וראה מש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סעי' כ"ז). עיי"ש.


ובענין מהם קליות. כתב הרשב"ם (בפסחים דק"ט, א') שהוא חיטים ישנות שקולים אותן (יתכן משום שהחדשות אסורות עדיין משום איסור חדש). והראב"ן כתב שהוא כעין אגוזים הגדלים על עצי ארז, ואינו מלשון קלוי. והב"ד הסה"ע (עמ' ר'). והעיר שם, שיש להזהר מליתן לקטנים לאכול את האגוזים ודברים דומים. דידוע שאינם יודעים לבולעם כראוי, וסכנה יש בדבר. וצדק בדבריו. ומ"מ ד"ז מסוכן רק בקטנים ממש. אך יתכן שבקטן שהגיע לחינוך כבן שש או שבע, יתכן שאין בכך סכנה. וצריך לבדוק זאת.


[6]ו. שכן איתא בגמ' פסחים (דף ק"ח ע"ב וק"ט ע"א) שמחלקים הקליות כדי שלא ישנו אלא ישאלו, וכבהערה הקודמת [מ"ב (שם סק"נ), כה"ח (סקצ"ז)] וראה לעיל בפ"ב (הערה פ"ג).


ומה שכתבנו שישארו ערים לפחות עד לאחר אמירת "עבדים היינו", כ"כ המ"ב וכה"ח (שם). והוסיפו, שצריך לעוררם לכך. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שאע"ג שהמ"ב כתב כן, מ"מ הכוונה לאו דוקא עד "עבדים היינו", אלא העיקר שיספיק לספר לילדים את ניסי ה', והיינו קושי השיעבוד והצרות הרבות שעשו לנו המצרים. וכן להסביר להם את גודל התשועה שעשה לנו ה', את עשר המכות וכדו'. וה"ה שיש לספר לעולים חדשים. ואף אם הם מבינים את לה"ק, ומבינים את פירוש המלים "עבדים היינו" וכו', מ"מ אין זה אומר להם הרבה, ואינם מבינים את גודל התשועה, ואף אינם מבינים מה הכוונה "דם, צפרדע", מה פירוש המושג "מכות" וכו'. לכן יש להסביר לכל הנוכחים, ובפרט לילדים ולעולים חדשים מה קרה במצרים. וזהו עיקר ה"עשה" (של "והגדת"). ולכן גם החת"ס דאג לכך שאחד מתלמידיו יתרגם בכתב לפני החג את ההגדה לגרמנית, כיון שאשתו של החת"ס שלטה בלשון הגרמנית יותר מלה"ק. וא"כ, אע"פ שהמ"ב כתב שהילדים ישארו ערים עד לאחר "עבדים היינו", מ"מ למעשה באמת צריך להסביר כאמור. עכת"ד. וראה הגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' 101 סעי' א').


ומה שכתבנו שזהו עיקר המצוה, כ"כ המ"ב (שם) וכה"ח (סק"ג). עיי"ש.


ומה שכתבנו שיספר סיפור יצי"מ, הוא עפ"י מש"כ "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: עבדים היינו" וגו' [מ"ב (שם) וכה"ח (סקצ"ח)]. והוסיף שם המ"ב, שלא יעשה כמו שעושים כמה אנשים, שלאחר אמירת "מה נשתנה" מניחים לילדים לילך לישון, ואז אין הילדים שומעים שום תשובה על שאלתם.


מי ששכח לומר קידוש בלילה, עליו לקדש ביום. ואומר אז ברכת הגפן וברכת "אשר בחר בנו", כמבואר בסי' רע"א ס"ח [מ"ב (סי' תע"ג סק"ד), כה"ח (סקט"ו) וש"א. וראה חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד הערה י"ז)].


הנשים רשאיות לערוך הסדר לבדן, אם יש ביניהן מישהי הבקיאה לעשות כתקנת חז"ל [חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב). וראה שם (ח"א סי' ט'), וילקו"י (עמ' שפ"ט סעי' ל"ב)]. נשים שברכו "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, אם תברכנה שנית בעת הסדר שעושות לעצמן ראה לקמן בפרקנו (בסעי' ט' ובהערות כ"ח וכ"ט).


[7]ז. וזהו "קדש". יש שכתבו שקידוש זה דיו"ט אינו אלא מדרבנן, ויש שכתבו דהוי מדאורייתא. ראה ברכ"י (סי' רע"א סק"ב) מש"כ בשם המכילתא, בה"ג, הרה"מ וא"ר. וראה בבא"ח (ש"ש פר' בראשית סעי' י"א), ובהגדה שלו בנוסח "לשם יחוד". בשעה"צ (בסי' רע"א סק"ג) בשם השטמ"ק והפמ"ג. בכה"ח (באותו סימן סק"ו, ובסי' תע"ב סקפ"ג, וסי' תע"ג ססק"ה). לוית חן לגר"ע יוסף זצ"ל (סי' י"א עמ' 5), ובשו"ת חזו"ע (פסח ח"א סי' ב'). בהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמוד 43 הערה ו'). ולדעת הגר"מ אליהו זצ"ל, חיוב הקידוש בליל הסדר הינו מדאו'. והוסיף, שהרי אמרו הטעם שאין מברכים על מצות קריאת ההגדה, משום שכבר הזכיר ענין יצי"מ בקידוש. ושכ"מ מלשונו של הרב בא"ח בספרו "לשון חכמים". ע"כ. וראה בהערות של הגר"מ אליהו זצ"ל לספר "ברוך שאמר" (פרק י"א הערה 2), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות סוכה (בפרק י' הערה ה').


אמנם בענין מה שאמר רבנו הג' הר"מ אליהו זצ"ל, שהקידוש בליל זה הינו מדאו' כיוון שמזכיר בו ענין יצי"מ. לכאו' ק"ק ע"כ, דהא ביו"ט הזכיר ענין יצי"מ כבר בתפילת העמידה, שלא כבתפילת העמידה של שבת, דהא בכל תפילות יו"ט אומר בברכה האמצעית "זכר ליציאת מצרים".


ומ"מ איננו מקשים ע"כ דהא מזכיר יצי"מ כבר לפני תפילת העמידה, הן בשבת והן ביו"ט, והיינו כשאומר בסוף ק"ש פס' "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וכן מזכיר יצי"מ בברכת "אמת ואמונה", וא"כ לפי"ז אף בשבת לא יהא הקידוש מדאו' דהא כבר לפני הקידוש הזכיר יצי"מ, דכל זה אינו. דכבר כ' הבה"ל (בסי' רע"א ס"א ד"ה "מיד", בשליש האחרון) דהזכרון של יצי"מ שחייבים להזכיר בכל לילה (והיינו בפס' אחרון של ק"ש, וכדאי' בספ"א דברכות, במימרא דראב"ע עפ"י "התנא" בן זומא), יש רשות להזכירו כל הלילה, אך בקידוש הקפיד הכתוב להזכיר יצי"מ דוקא בקידוש. אמנם יש להעיר ע"כ, דמה לי מתי מזכיר, הרי עפי"ר הזכרת יצי"מ שבערבית ודאי קודמת לקידוש, דהא אסור לאכול לפני ערבית.


ומתוך זה נעיר שלכאו' הקושיה הנ"ל (דהא כבר הזכיר יצי"מ בעמידה ויי"ח מדאו') הינה נכונה. אך מ"מ אילו היינו אומרים שמדרבנן צריך להזכיר יצי"מ על הכוס (דבר שלא מצאתי שכתוב כך) כמו שצריך לקדש על הכוס, אזי לכאו' לדעת חלק מהפוס' לא היה יי"ח מדאו' בהזכרת יצי"מ בתפילת ערבית. דהא נחלקו הפוס' לגבי מצווה שחלקה מדאו' וחכמים הוסיפו לה תוספת (כקידוש ליל שבת שהוא מדאו', ואילו חכמים הוסיפו שצריך לקדש על היין), הרי שאם קיים רק את החלק מדאו', ולא את החלק מדרבנן, די"א שלא יי"ח אף בחלק מדאו' (ר' מנח"ח סי' ל"א). ולפי"ז גם בני"ד לא היה יי"ח מדאו' בזכירת יצי"מ בתפילת ערבית. אלא שכיון שאין חיוב להזכיר יצי"מ דוקא על הכוס, לכן כל פלפול זה אינו שייך.


ועוד בענין אי קידוש זה הינו מדאו' או מדרבנן ר' לקמן (בריש הערה י"ב).


ומה שכתבנו שיכסה המצות, הוא עפ"י השו"ע (סי' רע"א ס"ט). ועיי"ש מ"ב (סקמ"א). וכן אמר לי הגר"א נבנצל זצ"ל לני"ד, שכן צריכים לנהוג הנוהגים להניח את הקערה כבר בזמן הקידוש. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לקמן (בסוף הערה כ"ג).


[8]ח. מה שכתבנו שמצוה להזדרז ולא להשתהות, כ"כ המהרי"ל בדרשותיו לגבי ליל הסדר שחל במוצש"ק, שאז ממהרין בכל מילי כדי לאכול אפיקומן קודם חצות, וגם כדי שלא יישנו התינוקות, כיון שאז מתחילים את הסדר מאוחר. וכ"כ הח"י. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קמ"ח). וכ"כ המ"ב (סי' תע"ב ס"ק א' וג') לגבי ליל הסדר גם בשאר ימי השבוע. ואמנם מרן (שם בס"א) כ' שמצוה למהר לאכול בשביל התינוקות שלא יישנו, אך המ"ב (סק"ג) כ', דר"ל להזדרז לעשות הסדר (וכ"כ כה"ח סק"ג בשם הגר"ז. וזאת מלבד מה שכתבנו לעיל בהערה ה'). עיי"ש בשעה"צ (סק"ב) טעמו של הח"ח בכך. וביבין שמועה לרשב"ץ כ' שממהרים להאכילם כדי שלא יישנו. והמ"ב בשעה"צ (שם) הוסיף, שמ"מ אין להאכיל התינוקות הרבה, דאדרבא, דבשל כך יש לחוש טפי שיישנו. ועיי"ש בשעה"צ עוד הסבר בדברי מרן בשו"ע, ומ"מ הוי קצת דוחק. ואף הוא כ' שם בסו"ד דצ"ע.


ומה שכתבנו שזאת ע"מ שהקטנים ישארו ערים, כ"כ מרן (שם סעי' א') והמ"ב (סק"ג). והוסיף במ"ב (שם), שאם התינוקות ידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה הרי שלא יישנו, וממילא ישאלו "מה נשתנה", ישיב להם, ויקיים מצות "והגדת".


ומה שהדגשנו שזאת כדי שישמעו התינוקות גם את התשובות על השאלות, כ"כ המ"ב (שם ססק"ג וססק"נ). עיי"ש.


אמרו בגמ', שאף הלומד בביהמ"ד יקום וילך לביתו לקיים הסדר [ברייתא פסחים (דף ק"ט ע"א) מהא דר"ע. עיי"ש ברש"י ובתוס'. וכ"פ מרן (בסי' תע"ב ס"א)]. וה"ה לענין תפילה, צריך לזרז עצמו לקרות ק"ש ולהתפלל, ולילך תיכף לביתו (מ"ב שם סק"ב).


[9]ט. כ"כ מרן (בסי' תע"ב ססע"י א'). ואמנם כ' שם "עד שתחשך". אך אנו כתבנו ד"ז גבי צה"כ, דכ"כ הח"א, הבא"ח, המ"ב (סק"ה) בשם חי' מהר"ם חלאווה, כה"ח (סק"ח) וילקו"י [(עמ' 384 סעי' ב') עפ"י חזו"ע (ח"א סי' א'. אמנם לא ברירא לי שהדבר מפורש שם בחזו"ע)] וש"א. וראה במ"ב (סק"א) שכתב שיתחיל הסדר תיכף משתחשך. וראה עוד בשו"ע (סי' תקס"ב סעי' א'), ובחזו"ע (ח"א סי' א', וח"ב עמ' קי"ח).


והיינו דלא תימא דכיון שמצוה למהר, יתחיל הקידוש וההגדה מבעו"י כבשבת ויו"ט שמוסיף בהם מחול על הקודש (כבסי' רס"ז סעי' ב'. ור' כה"ח שם סק"ו שהביא כמה דעות בזה). דלגבי פסח לא אמרינן הכי, כיון שמצה הוקשה לפסח, ופסח אינו נאכל אלא בלילה. והקידוש צ"ל בשעה הראויה למצה. ועוד, דכוס של קידוש הוא א' מד' כוסות, וכמבואר לקמן, וכולהו בתר הגדה, מצה ומרור גרירי [עפ"י הטור, ב"י, מ"ב (סי' תע"ב סק"ד) וכה"ח (סק"ד). עיי"ש עוד בכה"ח מש"כ טעמים נוספים לכך].


י"א שטוב להחמיר ולהתחיל לקדש בליל פסח לאחר זמן צה"כ לשיטת ר"ת [והיינו שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה. ראה בה"ל (סי' רס"א סעי' ב' ד"ה "שהוא") שצה"כ דר"ת הינו שעה וחומש לאחר השקיעה. ועיי"ש שדן אם מחשבים זאת בדקות זמניות. ובסי' תרע"ב (סק"ב) פסק דמחשבים זאת בדקות זמניות. וכ"פ ביבי"א (ח"ב סי' כ"א, ובמילואים שם. עיי"ש)]. אך אם משתתפים בסדר גם ילדים קטנים, אין להחמיר ולהמתין לזמן ר"ת [חזו"ע (ח"ב עמ' קי"ט הערה ב'). וראה גם ילקו"י (עמ' 384 סעי' ג')]. והגר"א נבנצל שליט"א הורה לי, שמי שמחמיר בכל מוצש"ק ונמנע אף ממלאכות דרבנן עד צה"כ לשיטת ר"ת, נראה שצריך להחמיר גם בני"ד ולקדש לאחר צה"כ דר"ת. אך אם הוא מחמיר בכל מוצש"ק רק בעשיית מלאכות מדאו' עד לאחר צה"כ דר"ת, נראה שרשאי הוא לקדש גם בליל הסדר לפני צה"כ דר"ת, ורק כשחל ליל הסדר במוצאי שבת יזהר שהוא לא ידליק בעצמו את הנר לפני צה"כ דר"ת. ואם גם אשתו מקפידה שלא לעשות מלאכה מדאו' במוצש"ק עד צה"כ דר"ת, גם היא לא תדליק הנר של ההבדלה (וכן את נר של יו"ט- מ.ה.), ואז הם יעשו קידוש אף שהנרות עדיין לא דולקים. ובמקרה זה יברכו "בורא מאורי האש" יותר מאוחר. ושלא להלכה, אלא מצד הסברא הוסיף, שנראה שעדיף שיסמכו את ברכת הנר לברכת הכוס השניה (לאשכנזים - מ.ה), ויקדימו ברכת הנר, הן כדי שלא יהיה הפסק בין "בפה"ג" לשתיית היין, והן משום דברכת הנר תדירה יותר מכוס ב'. עכת"ד. וראה עוד לקמן (בפרקנו בסעיף ל' ובהערות שם). ובאשר לשאר השיטות מתי הוא צה"כ, י"א שהוא שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה, י"א שהוא שמונה עשרה דקות לאחר השקיעה, וי"א שהוא כשלושים דקות אחר השקיעה (והכל בדקות זמניות, כנ"ל). ראה שו"ע ורמ"א (סי' רס"א סעי' א' וב'). בנו"כ ובשאר ספרי האחרו'. וראה עוד בשש"כ (פמ"ו הערה מ"ה), ומה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א בספרנו הל' יוה"כ (פ"ב אמצע הערה ט"ז). ואכמ"ל.


יש להעיר, שכ"ז אמור באופן רגיל. אך יש מקרים מיוחדים בהם י"א שמותר לקדש קודם צה"כ ואף קודם השקיעה, וכמבואר לקמן בפרקנו (בסעי' מ"ב, ושם בהערה קמ"ה). ואף הג"ר שריה דבליצקי שליט"א אמר לי, שנשאל ע"י אנשי אחד מבתי-האבות, הניתן להקל ולאפשר לקשישים אלה לקדש קודם השקיעה או צה"כ, והשיב להם שמותר להם לקדש לאחר פלג המנחה, ואפילו קודם השקיעה, ובלבד שאת מאמר רבן גמליאל, ש"כל שלא אמר ג' דברים" וכו', יאמרו לאחר זמן צה"כ, ואפי' המוקדם ביותר, והיינו רבע שעה לאחר השקיעה. ואז ימשיכו לומר משם ואילך ויאכלו מצה ומרור וכו'. וטעמו, משום שרק תה"ד החמיר שדין כל ארבע הכוסות יהיה בלילה ודאי [ראה ב"י (סי' תע"ב), וכה"ח (באותו סימן ס"ק ד' וו') - מ.ה], ולכן באמת בעלמא מחמירים כך. אך בני"ד דהוי כשעה"ד, ניתן לסמוך על שאר הפוס', ולכן יכול לשתות כוס ראשונה קודם הלילה. אך את עיקר ההגדה, וכן מצוות מצה, מרור וכו' יקיים בלילה. עכת"ד. וראה עוד בדברי הגר"א נבנצל שליט"א, לקמן בסוף הערה י"א. ומאידך ר' לקמן בנספחים (נספח ז', ח', ט') שלד' הגר"ש גורן זצ"ל, הגר"ש מן- ההר זצ"ל, והגר"ד ליאור שליט"א, אף בשעה"ד אין להקל ולקיים מצוות הסדר קודם צה"כ. עיי"ש. וראה לקמן בפרקנו (בהערה קמ"ה) עוד פוס' שמחמירים בני"ד קודם צה"כ.


[10]י. עיקר דין זה כתבו כה"ח (סי' תע"ב סק"ו) בשם השו"ג. והוסיף שכ"מ מדרשות מהרי"ל. וכן הסיק כה"ח עצמו שם להלכה. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' א', וח"ב עמ' קי"ח הערה ב') וסמך ע"ד רוא"ח רבים. ואמנם שם כתבו שכ"ה אם קידש מבעו"י, אך אנו הוספנו שזה דוקא לאחר פלג המנחה, עפי"ד מרן (סי' רס"ז סעי' ב'), והרמ"א (בסי' רס"א ס"ב). וע"ע בבה"ל (סי' רס"א ס"ב ד"ה "מפלג"), וברמ"א (שם סעי' א'), ובבה"ל (שם בסעי' א' ד"ה "שעה או ב'"). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לדינא, שהמקדש דוקא מפלג המנחה ואילך יצא בדיעבד י"ח. עכת"ד. וראה בספר הלכות צבא, להרה"ג זכריה בן-שלמה שליט"א (עמ' 5), מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


ומה שכתבנו שפלג המנחה היינו שעה ורביע זמנית קודם הלילה, כ"פ מרן (בסי' רל"ג ס"א). וראה מ"ב (שם סק"ד) שהביא מחלוקת הפוס' אם מחשבים זאת מהשקיעה או מצה"כ. וחזר ע"כ בסי' רס"א במ"ב (סקכ"ה), ובבה"ל (ד"ה "להקדים"), ובסי' רס"ז (סק"ד). ובסי' תרע"ב סק"ג (שפסק שמחשבים זאת מצה"כ) וכה"ח (סק"ט), ובעוד כמה מקומות. ובמקראי קודש הל' חנוכה (פרק ד' הערה כ"ב, ופרק י"א הערה ו') כתבנו, שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל שמחשבים זמן פלג המנחה מזמן צה"כ. עיי"ש. וראה עוד בענין זה בשש"כ (ח"ב פמ"ז הערה קי"א, ועו"ש בהערה באמצע העמוד, על ססע"י כ"ב).


[11]יא. מה שכתבנו שי"א שאף בדיעבד לא יצאו י"ח, כ"כ כה"ח (בסי' תע"ב ס"ק ד' וו'), שכ"מ מתה"ד (סי' קל"ז), וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ח הערה ב') בשם מועדים וזמנים. וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם קידש בליל פסח מבעוד יום לא יצא י"ח אפי' בדיעבד. וטעמו, כיון שאין זה זמן הקידוש. ואף אין שייך פה דין מוסיף מחול על הקודש, כיון שבני"ד תלוי הדבר בזמן אכילת המצה. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה קמ"ה) דעת הגר"א נבנצל שליט"א.


ומה שכתבנו שלדעתם יש לומר שוב את כל הקידוש, כך הורה לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכ"ה לשיטה זו. והוסיף, שלמ"ד זה יצטרכו לחזור ולומר אף את ברכת "שהחיינו". וראה מה שכתבנו בהלכות חנוכה (פרק ח' סעי' כ"א) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שבמקרה דומה, אך בחנוכה, אין לברך שוב את ברכת "שהחיינו". ולכאו' קשה על כך. והגר"מ אליהו זצ"ל יישב לי את הדברים ואמר, שלא הפוס' שאמרו זאת בחנוכה, אמרו זאת בפסח. ואין להקשות מגברא אגברא.


ואת הדעה השלישית כתבנו עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. שהגר"א נבנצל שליט"א הורה לי שלכאו' בני"ד י"ל סב"ל ולא יקדש שוב. ואמנם זה מצד הקידוש, אך מצד הבעיה של ארבע כוסות בזמנן יכול לשתות עוד כוס אחת לאחר צה"כ. ועכ"פ כשחל במוצש"ק לא יאמר שוב ברכת "המבדיל". וכן בכל מקרה אין לומר שוב ברכת "שהחיינו" וברכת הקידוש. וכן צריכים לנהוג חיילים שיוצאים מוקדם לפעילות, ולא יוכלו לעשות את הסדר בזמנו, שיקדשו לאחר פלג המנחה ויאכלו אז גם סעודת יו"ט. ומ"מ אם הוא מקדש קודם צה"כ וממשיך בסדר, וכיוון שלא לשתות עוד בין הכוסות, ודאי שיברך שוב על הכוס שישתה לאחר צה"כ, אף לשיטת הספרדים. וכ"ז דוקא אם התכוון בדוקא שלא לשתות עוד, ולא די שבסתמא לא התכוון לשתות עוד. ובאמת הרבה בני אדם מסתמא שאין בכוונתם לשתות עוד, שהרי קשה להם ממילא לשתות ארבע כוסות. וכן מצינו בגמ' גבי אביי, שתמיד היה בגדר נמלך אי משום שלא היה לו יין או מסיבה אחרת. וכ"כ המ"ב גבי ארצו, שהיין שם היה ביוקר, בשבת ויו"ט השותה יין הריהו בגדר נמלך. ואמנם אצלנו ישנם הרבה אנשים ששותים יין בין הדגים לבשר, הן כדי להפסיק בין הדגים לבשר, והן מצד עונג יו"ט. ואם הוא שותה מהיין בעת שאכל דגים, ונכנסו פירורי דגים לגביע היין, לא ישתה ממנו כשאוכל אח"כ הבשר, אלא ישתה מכוס אחרת. ומ"מ להרבה אנשים קשה לשתות יין נוסף לארבע הכוסות. ומעולם לא שמענו שאנשים שואלים כיצד יש לנהוג בענין הכוס החמישית של היין. ובפרט שכיום אנו רגילים לשתות משקאות אחרים. עכת"ד.


[12]יב. הא דיש לכוון שעומד לקיים מצות קידוש דליל יו"ט ומצות ד' כוסות, כ"כ המ"ב (רס"י תע"ג). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שאם חל בשבת, יש לכוון גם על קידוש שבת די"א שחיובו מדאו'. ואמנם י"א שיוצאים י"ח מדאו' בתפילה. והוסיף, שלדעת הגר"י קאפח זצ"ל אכן יוצאים י"ח מדאו' בתפילה, ולא בקידוש על הכוס. וזה כמ"א ולא כחת"ס והמ"ב [ראה מ"א (סי' רע"א סק"א), מ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"ג) ולעיל (בהערה ז')]. ועוד אמר, שאם ליל הסדר חל במוצש"ק, יש לכוון לצאת גם י"ח הבדלה. עכת"ד.


ומה שכתבנו שטוב לומר זאת בפיו, דכ' שם במ"ב שיש נוהגין לומר זאת בפה, אלא שהוסיף שיש להזהר ולומר זאת לפני הקידוש, כדי שלא יפסיקו בין ברכת בפה"ג לשתיית היין. וראה בכה"ח (סי' תע"ג סק"ג) שכתב נוסח "לשם יחוד" לומר לפני הקידוש. וראה עוד מש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סק"א).


ומה שכתבנו שגם את סימני ההגדה יש לומר בפה. והיינו קודם הקידוש לומר "קדש", וקודם הנטילה הראשונה לומר "ורחץ", וכן הלאה, כ"כ יסוש"ה ופת"ע, והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקל"ב). וכ"כ בהגדה ש"פ מועדים וזמנים, לפני כל סימן שבעה"ב מכריז הסימן. וביסוד ושורש העבודה כתב, שנרמזו בסימנים אלה סודות גדולים ונפלאים, ויסדה הר"ש מפלייזא, מבעלי התוס' (וראה עוד בספר הפרדס לרש"י ובמחזור ויטרי בסדר הפסח). והב"ד בספ"כ (עמ' פ"ח הערה 48). ושם גם כתב המנהג לומר כל הסימנים בתחילת הסדר. ואמנם כתבנו שיש נוהגים בדברים הללו, ולא כמנהג פשוט, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שמנהגם שלא לומר זאת, ושלכן יש לכתוב רק שיש הנוהגים בזה. עכת"ד.


[13]יג. הרמ"א (בסי' תע"ג ס"א) כ' שבעה"ב לא ימזוג לעצמו, רק אחר ימזוג לו, דרך חירות. אך האחרו' [לבוש. מ"ב (סק"א), כה"ח (סקל"א) וש"א] כתבו, דהוא דוקא אם אפשר לו. וראה ערוה"ש (סי' תע"ג ס"ו).


ובאשר למזיגה זו, הנה הרמב"ם (פ"ז מברכות הט"ו) כתב שיתן יין חי לכוס ברהמ"ז, וכשמגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה. ע"כ. וכ"כ מרן בכס"מ בשם הרי"ף. ובהגמי"י שם כתב כן עפ"י הירו'. וכ"פ הגר"ז (סי' קפ"ג ס"ג). עיי"ש הטעם בב"י ובגר"ז. וראה עוד בגר"ז שם, ובכה"ח (סי' קפ"ג ס"ק ו'- ח'). ואמנם לענין ני"ד מדברי הרב כה"ח (סי' תע"ג סקל"א) משמע בהדיא דהכוונה למזיגת המים ליין (וראה בהערה הבאה). וכן הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל, דכוונת דברי הרמ"א אינה אלא למזיגת המים, שאז הוי דרך חירות. עכת"ד. והגיע לידי ספר חידושי דינים מהלכות פסח מירושת"ו, בחלק סדר ומנהגי ליל פסח, להר"ר יצחק דוד בן רבי, עם הגהות הגרי"פ פערלא. וגם שם משמע מדבריו (בסעי' ד') דדין זה קאי אמים. וכ"כ בהסה"ע (עמ' רס"א) בשם שער הכולל. אלא שלעומת זאת הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאין הדברים אמורים אלא למזיגת היין לכוס, ולא המים. וטעמו שהרי בימינו ממילא היינות כבר מזוגים וחלשים וא"צ למוזגם עוד [וראה רמ"א (סי' תע"ב סעי' ט'), ובפרט ברמ"א (סי' רע"ב סעי' ה'), שכ' שהיינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה. וא"כ אפשר להעמיס את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל גם לגבי דורו של הרמ"א ולפרשו דקאי איין. וראה בפרישה (סי' תע"ג סק"א), שהבין שהרמ"א למד דבריו מלשון המשנה בפסחים (דף קי"ד ע"א), ששנינו שם: "מזגו לו". וכ"כ התפא"י (על המשנה שם), וערוה"ש (סי' תע"ג ס"א). ולפי"ז יש לפרש את לשון המשנה דמזיגה היינו מזיגת היין, כגון במשנה (רפ"ח דברכות)]. ועוד אמר לי הגר"ש ישראלי, שאם נאמר שד"ז קאי אמים, יוצא שאת היין מזג בעה"ב בעצמו, וא"כ כבר אין זו דרך חירות. עכת"ד. [ואמר לי ת"ח אחד, שיש אולי לומר, שבזמן חז"ל היתה מזיגת הכוס מלאכה של שרות, וכמו שמצינו שזו א' מג' מלאכות שאשה חייבת לעשות לבעלה, וכדאיתא בכתובות (דף ס"א ע"א). ושם נראה שהכוונה למזיגת היין במים]. וראה בש"ך (יו"ד סי' קצ"ה סקי"ג) מש"כ בשם הרשב"א ובשם הב"י, ובערוה"ש (ביו"ד בסימן הנ"ל סעי' י"ג), שמשמע שסוברים שהמזיגה היינו מזיגת המים ליין. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז) שהביא ד"ז וסתם פירושו, וכן ראה בלוח הלכות ומנהגים "דבר יום ביומו", מנהגי החסידים (בעלז), להרב אליהו שמואל וינד שליט"א, שמשמע מדבריו דהמזיגה קאי איין. והוסיף שדבר זה נוהג בכל ארבע הכוסות. ובספר דרכי טהרה (דיני הרחקה בעת נידתה) הביא הגר"מ אליהו זצ"ל ג"כ את ב' הפירושים בענין המזיגה.


ואף שהרמ"א כ' ד"ז דוקא גבי בעה"ב, מ"מ אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שבאמת נהגו למזוג רק למקדש, אך לדעתו יש להנהיג ד"ז לכל בני הבית, שכ"א ימזוג לחבירו. עכת"ד. וכ"מ מלוח "דבר יום ביומו" הנ"ל, שסתם דבריו בכך. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שד"ז קאי על עורך הסדר, ולא על בעה"ב. עכת"ד. וראה עוד מש"כ בענין זה כה"ח (סי' תע"ג סקל"א).


אשה נידה לא תמזוג הכוס לבעלה. ויש שכתב שאף הבעל לא ימזוג לאשתו בנידתה. וכן הדין גם כששולח לה א' מד' כוסות, ואפי' שלא בפניה [בא"ח. שערי טוהר. סוגה בשושנים. הסה"ע (עמ' רס"א)]. יש שכתב שטוב לחנך הקטנים מגיל שש או שבע שנים למזוג הכוס לבעה"ב. ויש שכתב להמנע מכך, שמא ישפוך היין או ישבור הכוס (הסה"ע שם בשם חיים לראש ושיח יצחק).


[14]יד. עיקר דין זה כתבו כה"ח (בסי' תע"ב סקנ"ט) עפ"י הסוד. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז) שיש לנהוג עד"ה.


וראה מש"כ מרן (בסי' תע"ב סעי' ט'), ש"שיעור הכוס רביעית לאחר שימזגנו". וראה עוד בשו"ע (סי' קפ"ג ס"ב), ובכה"ח (שם סק"ו). ושו"ע (סי' רע"א סעי' ו') וכה"ח (סקנ"ח), ושו"ע (סי' רע"ב סעי' ה') וכה"ח (סקל"א). שו"ת רפ"ע לרי"ח (ח"ב סי' מ"ה). וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) בשם הרדב"ז, שאם היין אינו חזק, כגון יין צימוקים, א"צ למזגו. אלא שהוסיף שם בחזו"ע, דמ"מ צריך למוזגו עד"ה. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיתכן שאין להוסיף מים ליינות שבהשגחת הבד"ץ, כיון שאחוז היין שבהם הינו כזה, שיש חשש שבתוספת מים לא יהא דינם כיין, כיון שהוא על גבול המותר. וזאת אף שאנשי הבד"ץ טוענים שהיין שתחת השגחתם דינו כיין אף לספרדים [והראני הגר"א נבנצל שליט"א חוברת הבד"ץ של העדה החרדית לפסח תש"ן, שכתוב שם שהיינות שתחת השגחתם דינם כיין לדעת הב"י. אך לא מצאתי שכתוב שם שדינם כיין לספרדים. וחששתי שיתכן שהם מכילים די יין לדעת השו"ע (ראה סי' ר"ד סעי' ה', וסי' רע"ב סעי' ה', ולקמן בפרקנו סעי' י"ד ובהערות שם). אך לא לדעת האחרו' הספרדים, דבעי רוב יין, כמבואר לקמן (בסעי' י"ד) ואזי אין מועיל מה שהוסיפו אחוזי יין, דאין די בזה למעשה. ובאמת ששאלתי במחלקת הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית, ואמרו לי שכל היינות שתחת השגחתם שכתוב שהינם כשרים אף לדעת מרן הב"י, פירושו שהינם מכילים רוב של יותר מחמישים אחוז יין. ושכ"ה גם למיץ הענבים שתחת השגחתם. וגם אנשי מחלקת הכשרות של הבד"ץ של אגודת ישראל אמרו לי שכל היינות שתחת השגחתם הינם כשרים אף לספרדים, והם מכילים רוב יין. והוסיפו, שכ"ה לכל המוצרים שתחת השגחתם, שהינם כשרים אף לספרדים, אף מצד בישולי עכו"ם וכדו'. ע"כ]. וכ"ז קאי איין, אך אין חשש להוסיף מים למיץ ענבים אף שהוא תחת השגחת הבד"ץ, כיון שמיץ הענבים הינו מיץ בלבד בלא תוספת מים. עכת"ד הגר"א נבנצל שליט"א. ור' לקמן בפרקנו (בהערה נ"א) מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.


ואמנם בלוח "דבר יום ביומו" (מנהגי בעלז) בדיני "קדש" כתב, שיש לתת את המים לבקבוק היין קודם מילוי הכוס. ע"כ. אך מדברי הבא"ח (ש"ר פר' "צו" סקכ"ח) וש"פ נראה, שמוזגים את היין דוקא כשהוא בכוס. וכן נוהגים רבים.


ומה שכתבנו שמזיגה זו הינה דוקא בכוס ראשונה וכוס שלישית, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שיש למזוג את כוס הקידוש לפי הקבלה, ואת כוס ברכת המזון יש למזוג הן לפי הפשט (ראה סי' קפ"ג ס"ב) והן לפי הקבלה. והוסיף, שכתוב בזוה"ק עה"פ "ויבא לו יין וישת", דרמי ליה מים ביין. ושאלתיו, שהרי הרי"ח בבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ח) כתב ש"ישתה בהסיבה כל ארבע כוסות, וכולן צריכין מזיגה". ולפי"ז אין לחלק בין הכוסות. וענה לי שאינו חולק על הרב בא"ח בזה. אלא שכוונת הרב בא"ח שטוב למזוג כל ארבע הכוסות, ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל אמר מה שיש לעשות מדינא. עכת"ד.


ואמנם, כבר כתבנו בהערה הקודמת, שלד' הרמ"א (בסי' רע"ב ס"ה) א"צ למזוג את היינות שלנו, כיון שטובים הם בלא מזיגה. ע"כ. והיינו ע"ד הפשט. וכן כתבנו שם שכ"ה דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, גם לגבי היינות שלנו היום. ואף לאחר שציינתי שיש מהפוס' שכתבו שעל דרך הסוד יש לנהוג כן גם בימינו, אמר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין היום לדינא חובה כזו. עכת"ד.


[15]טו. הא דבעי שטיפה והדחה, כ"כ כה"ח (סי' תע"ג סק"א) שכ"כ המהרי"ל בדרשותיו, הרוקח, מהרי"א. והב"ד גם הרמ"א בד"מ (בסי' תפ"ו), והח"א. ואמנם כ' הח"א, דאם הכוסות נקיות א"צ שטיפה והדחה בין כוס לכוס, אלא סגי בשטיפת הכוס הא' [ונראה שדבריו מיוסדים עפי"ד מרן (בסי' קפ"ג ס"א)], אלא שכתב ע"כ כה"ח (שם), שעפי"ד הזוה"ק והתיקונים, כוס של ברהמ"ז צריכה שטיפה והדחה אפי' אם היא נקיה (וכ"כ גם בסי' קפ"ג סק"ד). והוסיף בשם סה"מ והתוס' חיים על הח"א, שטוב לשטוף ולהדיח את כל הכוסות. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז), ששוטפין ומדיחין את הכוס, ואם היא נקיה א"צ זאת, אך טוב בכ"ז לשוטפו ולהדיחו עד"ה. ועיי"ש (מש"כ בעמ' קכ"ו הערה א'). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש לשטוף ולהדיח כל כוס מארבע כוסות לפני שממלאה יין. והוסיף, שאין זו חומרא עפ"י הקבלה, אלא יש לעשות כן מדינא, וכמש"נ בברכות (דף נ"א ע"א) שאף היום בעי להקפיד על חי, מלא שטיפה והדחה (וסימנך ארבעה שהם חמש"ה). ולכן יש להקפיד ע"כ בכל ארבע הכוסות. עכת"ד. וראה בשו"ע (סי' קפ"ג סעי' א') שהזכיר מרן ד"ז לגבי כוס של ברכה [וכ"כ בסי' רע"א (סעי' י'), ובסי' רצ"ו (סעי' א'). וראה מ"ב (סי' קפ"ב סקכ"ז), ושעה"צ (סקכ"ד)]. ולכאו' קשה, שהרי כתב מרן בהדיא (בסי' קפ"ג סעי' א'), שאם הכוס נקיה, ואין בה שיורי כוסות [שיורי יין ששרה בו פת. מ"א, מ"ב (סק"ב)], א"צ שטיפה והדחה. ולפי"ז גם בני"ד א"צ שטיפה והדחה, לפחות מכוס שניה ואילך. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, וענה לי שאמנם מנהג העולם לשטוף רק את הכוס הראשונה והשלישית, אך לדעתו צריך לנהוג כן בכל ארבע הכוסות, גם עפ"י הפשט. וטעמו, כיון שהידים האוחזות בכוסות היין הינן מלוכלכות מפירורי מצות וכדו', לכן צריך לרחוץ הכוסות מבחוץ. וממילא אז ירחצו אותן גם מבפנים. עכת"ד. וראה בספר חידושי דינים מהלכות פסח (בחלק סדר ומנהגי ליל פסח מירושת"ו, בסעיף ג'), שכתב שיש לשטוף ולהדיח את הכוסות, וכ' שם (בסעי' ל"ב) שכ"ה מנהג החסידים. אלא שהגרי"פ פערלא בהערותיו שם (הערה ג') כ' שאין המנהג כן. ואף מרן הח"ח כתב במ"ב (סי' תע"ג ס"ק ס"ח) בשם האחרו', שכוס שניה א"צ שטיפה והדחה, שכבר שטפה לקידוש. ע"כ. וראה עוד כה"ח (סי' קפ"ג סק"ד, וסי' תע"ג ס"ק קמ"ב, וסי' תע"ד סק"ב, וסי' תע"ט סק"א).


נמצאנו למדים, שאכן לפי הקבלה צריך לשטוף ולהדיח את הכוסות אף אם הן נקיות, וגם אם שטף את הכוסות לצורך הקידוש. אך לפי הפשט נחלקו הפוס' אם אכן יש לעשות כן. ולכן כל אחד יעשה כמנהגו. וראה עוד לקמן (בפ"ו הערה ל"ד) לענין כוס שניה, ובפרק ט' (הערה נ"ד) לענין כוס ברהמ"ז.


ומה שכתבנו ששמים קערית עם מים סמוך לשלחן, כ"כ כה"ח (סי' תע"ג סק"א) בשם סה"מ ובשם תוס' חיים על הח"א. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שאם נשאר בכוס יין משנת שמיטה, ורוצה להדיח הכוס, למשל בין כוס ראשונה לשניה, יש להזהר שלא לשופכו, אלא יעבירנו לכוס אחרת מהכוס הראשונה שרוצה להדיחה לצורך הכוס השניה. אך אם אין זה יין של שמיטה, הריהו יכול להעבירו לכוס אחרת, או אף לשופכו, וכן הדין לאו דוקא ברוצה לשטוף הכוס כשנשאר בה יין, אלא כ"ה אם שתה יין אדום ולא גמר הכוס, ולכוס הבאה רוצה לשתות יין לבן, ואינו רוצה לערבם, שאם היין הראשון הינו יין שמיטה לא ישפכנו אלא יעבירנו לכוס אחרת. וכל זה אמור גם אם היין נלקח בדמי שביעית. דג"כ יש לו קדושת שביעית. עכת"ד. וראה לקמן (בפרק ו' הערה נ"ב), שאמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, דמ"מ א"צ להקפיד אם נשארו בכוס רק כמה טיפות. עיי"ש. וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ע').


[16]טז. מה שכתבנו שלא ישתו מיין זה קודם לכן, היינו שלא יהיה היין פגום, כ"כ מרן (בסי' קפ"ב סעי' ג'), ומ"ב (סקי"ז), ושו"ע (סי' רע"א סעי' י'), עפ"י הגמ' בפסחים (דף ק"ו ע"א). וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) שצריך להזהר שלכל בני הבית לא תהיה כוס הקידוש וכוס ברהמ"ז פגומה. וראה עוד פרטי דינים בזה בשו"ע (סי' קפ"ב סעי' ג'-ז'), במ"ב ובכה"ח (שם). ומ"מ בשעת הדחק, כשאין יין אחר, מברכין על כוס פגום (שו"ע שם סעי' ז').


ומה שכתבנו שלא יקח כוס שבורה, כ"כ מרן (בסי' קפ"ג סעי' ג') עפי"ד הטור בפירוש הגמ' בברכות שם דבעי חי. והיינו דבעינן חיות הכלי שלא יהא שבור, דכלים שבירתן היא מיתתן. ויש להקפיד אף אם הכוס שבורה בבסיסה או שהיא סדוקה. ומ"מ אין כל זה לעיכובא. וראה מ"ב (שם ס"ק י', י"א), וכה"ח (ס"ק י"ד-י"ז), ולקמן בהערה הבאה.


ובענין מילוי הכוס ביין, ראה לקמן (בסעיף י"ג ובהערה מ"ח).


[17]יז. הא דבעי לאחוז הכוס בתחילה בשתי ידיו, כ"כ מרן (בסי' קפ"ג סעי' ד'), וכ"כ כה"ח (שם), חזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) וש"א, עפ"י הגמ' ברכות (דף נ"א ע"א). והטעם כתב הט"ז, כדי להראות חביבות הכוס עליו, שחושק לקבלה בכל כוחו. והב"ד המ"ב (סי' קפ"ג סקי"ב) והסה"ע (עמ' רנ"ט). ואמנם מדברי הרמב"ם (בפכ"ט משבת ה"ז) משמע שנוטל ביד ימינו [ובאשר לשיטת הרמב"ם ראה במרכבת המשנה, וכן בעינים למשפט לברכות (דף נ"א). ואכמ"ל]. וראה גם בכה"ח (סי' תע"ד סק"ב) שממש"כ בשם הפע"ח משמע בהדיא שא"צ לאחוז הכוס בב' ידיו, אלא ימלאנה ויאחזה בימינו. וכ"מ מדבריו (בסי' קפ"ג סק"כ שם) בשם שעה"מ. ואמנם מדבריו שם (בסי' קפ"ג ס"ק א' וי"ח) נראה שאכן לכתחי' יש להזהר בכל העשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה. ושמא מש"כ בסי' תע"ד לא בא לאפוקי שאר הדברים, אלא כתב רק חלקם. וראה עוד בא"ח (פר' "שלח" סט"ז). והעירוני שצ"ע ע"ד כה"ח, בסי' קפ"ג סקי"ח, שמהזוה"ק משמע דסגי בד' דברים. שהרי הוא עצמו הב"ד הזוה"ק והאריז"ל בסקי"ט וסק"כ דבעי עוד דברים.


ומה שכתבנו שיקבל הכוס מאדם אחר, כ"מ מהזוה"ק (פר' "תרומה"), וכ"כ הזכ"ל, היפ"ל והבא"ח. והב"ד כה"ח (סי' קפ"ג סקי"ט). וכ"כ בילקו"י (ח"ג עמ' רס"ב הערה ד') בשם הזוה"ק. וכן משמע קצת מלשון מרן שכתב ש"מקבלו" בשתי ידיו, ולא כתב שלוקחו בשתי ידיו. ואמנם המאירי בברכות (שם) כתב, "נוטלו בשתי ידיו מן השלחן", ומשמע שא"צ לקבל הכוס מידי אדם אחר, אלא יכול ליטלה בעצמו מהשלחן (והב"ד הסה"ע עמ' רנ"ט בהערה). וכן משמע מדברי הרמב"ם (פכ"ט מהל' שבת ה"ז), שא"צ לזה, וכ"מ משעה"מ (פר' "עקב") שהביא כה"ח (שם בסק"כ), שכתב שאחר אמירת המזמור והפסוקים "תיטול הכוס בימינך". וכ"מ מדברי הפע"ח שהביא כה"ח (בסי' תע"ד סק"ב), שכתב שלאחר שידיחנו יאחזנו בימינו, ולא כתב שיקבלנו מאחר. אלא שבשעה"כ שהביא כה"ח (בסי' רע"א סקנ"ח) עולה בהדיא שיש לקבל הכוס מאחר. ולכן נראה שדעת הרב כה"ח וילקו"י נוטה שיש לקבל הכוס מאדם אחר. וראה עו"ש בכה"ח [(סי' רע"א סקנ"ח). ופשוט שכשאין אחר עמו מלבד אשתו, אם היא בנידתה לא ינהג בדבר זה. דזו חומרא דבאה לידי קולא ומצוה הבאה בעבירה, ושוא"ת עדיף. דמניעת העברה מיד ליד נזכר בראשו' ובשו"ע, והא דיקבלנו מאדם אחר הוי דבר דהוא עפ"י הקבלה, ולא נזכר בגמ' ובראשו'. וראה ברא"ש ובפסקי הרי"ד על הגמ' בברכות (שם), ובזוה"ק (פר' "עקב" דף רע"ג ע"ב) שכתב "ואוקמוה מארי מתניתין... מקבלו בשתי ידיו"].


ומה שכתבנו שמשהחל לברך ברהמ"ז יאחז הכוס ביד ימינו בלבד, ג"ז כתב מרן (בסי' קפ"ג ס"ד) עפ"י הגמ' בברכות (שם), שכשמתחיל לברך נוטלו בימינו, ולא יסייע בשמאל. וכ"כ כה"ח (סי' קפ"ג סקי"ט) בשם הזוה"ק, ובסי' תע"ד (סק"ב) בשם פע"ח, חזו"ע (ח"ב שם), הסה"ע (שם ובעמ' תקס"ט) וש"א. והטעם, כתב הט"ז שמעבירו ליד א' שלא יהא נראה עליו כמשאוי. ודוקא לימין, שהוא העיקר והחשוב. והב"ד המ"ב (סי' קפ"ג סקי"ב) וילקו"י (ח"ג שם). וכה"ח (בסי' קפ"ג שם) כתב בשם הזוה"ק, דדוקא בימין דהא מתמן מתברכא. ונראה שכ"ז שייך גם לקידוש.


ויש להעיר, שהרמ"א (בסי' קפ"ב ססע"י ב') כתב עפי"ד הב"י, שהמדקדקין כשמברכין ביחיד על היין, לא אוחזים הכוס בידם, אלא רק מניחים אותו על השלחן לפניהם. ונכון מנהג זה ע"ד הקבלה. ע"כ. והסביר המ"ב (סקט"ו) שטעמם, דרוצים לצאת אליבא דמ"ד שגם ביחיד המברך טעון כוס, ורק מהזוה"ק (מדרש הנעלם רות) משמע דביחיד א"צ לברך על הכוס, אף שלא כתוב בהדיא שיש להמנע מכך. וראה שעה"צ (סקי"ב). וע"כ מברכים ואין אוחזין בידם, ובזה יוצאים ידי הכל. דאפי' האומרים טעונה כוס, הרי הכוס לפניו על השלחן, ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר לדברי הכל. וא"כ לדעת מרן בב"י, לרמ"א ולמ"ב (סי' קפ"ב סקט"ו, וקפ"ג סק"כ) לפחות כשמברך ביחיד ודאי שאין האחיזה מעכבת. ונראה דה"ה כשמברכים ג', שהרי מדקדקים אלה רצו לצאת אליבא דמ"ד דבעי כוס ממ"נ, ולא איכפת להם אי מברך ביחיד או בג'. וראה בזה בשו"ת אורח משפט (סי' מ"א) שהוכיח שאותם מדקדקים המניחים הכוס לפניהם, יש בזה טעם גם עפ"י הפשט.


ומה שכתבנו שיאחזנה בימין ללא עזרת ידו השמאלית. הנה מרן (שם בסי' קפ"ג) כתב בסתמא שלא יסייע בשמאל. אך הרמ"א הוסיף, דהיינו דוקא שלא תיגע השמאל בכוס. אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה, מותר. והוא מהב"י בשם שב"ל. והסביר המ"ב (בסקי"ג), דהיינו שאם ירצה לאחוז ביד ימינו באמצע הכוס, וביד שמאלו לאחוז את תחתית הכוס, דאסור. אך אם הכוס מונחת בימינו, ונותן השמאל לסמוך את ידו הימנית, שרי לרמ"א.


ובאמת שהט"ז והמ"א כתבו שלדעת הטור יש להחמיר בזה. והוסיף הט"ז שראוי שלא לסמוך על קולא זו (וראה בב"ח שהיקל יותר מהרמ"א בזה, והתיר להחזיק הכוס באמצעה ביד ימין, ולתמוך את תחתית הכוס בשמאל. וכן פירש הב"ח את דברי הב"י בשם שב"ל. עיי"ש). וגם המ"א כתב שיש להחמיר כנגד הרמ"א, מלבד בשעת הצורך. והמ"ב בשעה"צ (סקט"ו) כתב שדינא דהרמ"א רפיא מאוד. וכתב כה"ח שכדברי המ"א כתב גם הא"ר (והוסיף שכ"מ מהזוה"ק), ושכ"כ הגר"ז [וצורך היינו כגון כשהכוס גדולה, או כשצריך להאריך בברהמ"ז, כגון בר"ח טבת שחל בשבת שהוא בחנוכה. או בנישואין (תוס' ברכות דף נ"א ע"א)]. וכן נראית דעת כה"ח בזה. ואמנם נראה שגם לדעת מרן וחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) שסתמו להחמיר בזה, מ"מ אם אי אפשר לו בענין אחר, עדיף שיסמוך ע"ד הרמ"א מאשר יניח הכוס על השלחן. אך בסתמא אין להקל בזה.


ולענין מנהג האשכנזים. הנה המ"ב (שם בסקט"ו) כתב בשם האחרו' דיש להחמיר בזה אם לא לצורך. ומ"מ נראה שמעיקר הדין ס"ל שיש להקל כרמ"א (וראה לקמן אם בכלל כל דין זה לאשכנזים הוי דינא, או רק הידור מצוה).


ומה שכתבנו באופן אחיזת הכוס. כתב השל"ה בשם הקבלה, שנכון להעמיד הכוס על כף ימינו, והאצבעות תהיינה זקופות סביב הכוס. והסוד עפ"י הפס' "ואתן את הכוס על כף פרעה". והב"ד המ"ב (סי' קפ"ג סקט"ו) ועוד אחרו'. אמנם כה"ח (סק"כ) הב"ד מהרח"ו בשעה"מ, שכתב: ואח"כ תיטול הכוס בימינך, ותעמידנו על ה' אצבעותיך הימניים, ממש על גביהם וכו'. ובש"ש על שעה"מ שם גריס: על גובהן. ופי' שיטול הכוס באצבעותיו הזקופות למעלה, ולאפוקי שלא יתן הכוס בכף היד, וגם שלא יהיה ע"ג האצבעות כשהן פשוטות. והוסיף כה"ח, שכ"כ מהרח"ו בשעהכ"ו, עיי"ש. וכתב הבה"ט (סק"ה) שכ"כ בספר נגיד ומצוה (מהרה"ג ר' יעקב חיים צמח זצ"ל, שכידוע אזיל בתר האריז"ל ומהרח"ו). וכ"כ הגר"ז (סי' קפ"ג). ובהסה"ע (עמ' רנ"ט שם) כתב שכ"כ בהגדת מבית לוי (מבריסק), שכן נהג הרב בית הלוי. והוסיף, שבספר צבי לצדיק כתב בשם מקובל א' שכדי לצאת ב' הדעות ראוי ליקח כוס שיש לה רגל, ולהעמיד רגל הכוס על כף ידו, ואת הכוס עצמה יאחוז בחמש אצבעותיו. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש לשים לב לכך שכל חמש אצבעותיו יאחזו את הכוס, ולא יוציא אצבע אחת החוצה. עכת"ד.


כתבו הפוס', שיש לאחוז את כוס ברהמ"ז מתחילת ברהמ"ז ועד סופה, ועד שיברך בפה"ג [כ"כ כה"ח (שם ס"ק י"ט וכ') שכ"מ מדברי הזוה"ק, שעה"מ ועוד. וכ"כ בילקו"י (ח"ג עמ' רס"ב) שכ"מ מהרמ"א (בסי' קפ"ב סס"ב), ושכ"כ בשו"ת שבט הלוי, ובשו"ת רבבות אפרים. עיי"ש בילקו"י].


בערוה"ש (סי' ק"צ ס"ז) כתב להחזיק הכוס עד סוף הברכה הרביעית. בשע"ת (סי' ק"צ סק"ג) כ' בשם החכ"צ להחזיקה עד סיום ברהמ"ז. וכ"כ בכה"ח (סי' ק"צ סקי"ט), וכ"כ בקצות השולחן (סי' מ"ו סקכ"א) ובנפש חיה (לג"ר ראובן מרגליות זצ"ל). ובס' ליקוטי מהרי"ח ובשערי הלכה ומנהג (או"ח סי' ק"ג) כ' שאוחזין הכוס עד סוף ברכת "בונה ירושלים". ובשבט הלוי (סי' ר"ה, על סי' ק"צ) כ' שראוי שיחזיקנה עד שמברך בפה"ג, ובסעודה שלישית בשבת יניחנה אחר ברכה רביעית, כיון שממילא לא שותים הכוס. הב"ד בפסתש"ו (סי' קפ"ג הערה 35. וע"ע שם בכל סק"ט).


ועוד כתבו הפוס', שיש להסיר הכפפות מידיו בעת שאוחז הכוס [מהר"ם. מ"א. מ"ב (ססקט"ו). כה"ח (סקכ"א) וש"א].


בענין איטר, כתב מרן (בסי' קפ"ג ס"ה), שיש מי שאומר שיאחז הכוס בימינו, שהוא שמאל כל אדם. ע"כ. וכתב כה"ח (סקכ"ט) שכתב מרן ד"ז בשם "יש מי שאומר", כיון שבב"י (סי' תרנ"א) כתב מרן בשם בעה"ע דדוקא תפילין שהנחתם בידו הכהה הינה מדאו', יניחם בימין. דאו' בימין, אבל לולב דנטילתו בימין הינה מדרבנן, איטר הריהו ככל אדם. וכן דעת הטור, וכ"פ שם בשו"ע. וכתב כה"ח, שלכן העיקר כמש"כ שם, וכוס של ברכה הינה כלולב, שהריהי ג"כ מדרבנן. ושכ"פ הטור, השו"ע (בסי' תרנ"א) וכ"מ מהזוה"ק. ולכן העיקר לדינא, שאף בני"ד האיטר יקחנה בימין כל אדם, ולא כמש"כ מרן כאן בשם מי שאומר. עכת"ד. ובילקו"י (ח"ג עמ' רס"ב) הסיק, שאם יכול האיטר לנהוג כדברי כה"ח בזה, יעשה כן. אך אם קשה לו הדבר ויתבלבל בברכתו, ינהג כמרן. וראה עוד בא"ח (פר' "שלח" סי"ט). ולגבי מנהג האשכנזים, נראה שהאיטר יקח הכוס בימינו שהיא שמאל כל אדם. שכן הרמ"א בסי' קפ"ג לא העיר ע"ד מרן. וכ"נ מהרמ"א (בסי' תרנ"א ס"ג). וע"ע במקור חיים השלם (לגרח"ד הלוי זצ"ל. ח"ב פרק פ' סי"ג).


ועוד כתב שם המ"ב (בסי' קפ"ג סק"כ) בשם הפמ"ג, שהשולט בשתי ידיו יאחז הכוס בימין כל אדם, וכמו שאמרו גבי לולב, (בסי' תרנ"א). עיי"ש בלבוש (בס"ג).


ובענין אם דינים אלה נוהגים רק לגבי כוס ברהמ"ז, או גם לשאר הכוסות. הנה בגמ' בברכות (שם) אמרו, דעשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון שטיפה והדחה וכו'. ופרש"י: בכוס של ברכה - ברכת המזון. וכ"כ תוס' שם (ד"ה "שמאל"), רשב"ם (בפסחים דף ק"ח ע"ב ד"ה "אמר ר"י") ועוד ראשו'. וכ"פ מרן (בסי' קפ"א סעי' ד') גבי כוס ברהמ"ז.


אלא שהרמב"ם (בפכ"ט מהל' שבת ה"ז) כתב גם גבי כוס דקידוש דבעי רביעית, שטיפה והדחה, כוס מלא, אוחזו בימינו, מגביהו טפח ושלא יסייעו בשמאל. וכתב הרה"מ (שם), שאמנם דברים אלו נא' בגמ' גבי כוס של ברכה, ופרש"י דהוא כוס של ברהמ"ז, אך לרמב"ם הפירוש הוא כוס של קידוש או של ברהמ"ז, וכמש"כ בפ"ז מהל' ברכות. ולא עוד, אלא שלדעת הרמב"ם העיקר הוא בכוס של קידוש. ע"כ. ועיי"ש (בפ"ז הט"ו).


ואמנם מרן פסק כדברי הרמב"ם, וגם גבי כוס של קידוש (בסי' רע"א סעי' י') כתב: וטעון כל מה שטעון כוס של ברהמ"ז. ע"כ. וגם בשו"ע הגר"ז כתב (בסי' רע"א סי"ח) להשוות בזה בין כוס של ברהמ"ז לכוס של קידוש הלילה והיום, ואף גבי כוס הבדלה.


וראיתי בהסה"ע (פמ"ד, עמ' רנ"ט ס"א) שכתב שכל הדברים שנאמרו בכוס של ברהמ"ז צריך להזהר בהם גם בכוס של קידוש ובכל הכוסות שתיקנו עליהן ברכה, וארבע כוסות דליל הסדר בכלל כוסות דברכה הן. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב בהערה א') שכתב, שכיון שחייבו חכמים ד' כוסות בלילה זה לכאו"א, צריך כ"א ליקח כוסו בידו. עיי"ש. אך לא כתב כן לגבי שאר הדברים. וכשדנתי בענינים אלה בפני הגר"ע יוסף זצ"ל, שאלתיו האם צריכים שאר המסובים לאחוז את כוסותיהם בידיהם גם בזמן הקידוש. וענה לי שאכן אם אין בזה טירחה, ואפשרי הדבר, ינהגו כן גם בקידוש. עכת"ד. ולכן כתבנו שי"א שטוב לנהוג כן גם בעת הקידוש. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שכל מש"כ מרן (בסי' קפ"ג ס"ד וסי' רע"א ס"י) אמור רק לגבי כוס דקידוש וכוס דברהמ"ז, אך לא לגבי כוס שניה ורביעית. ושאלתיו, א"כ מהי כוס של ברכה. האם כוס דמילה או של שבע ברכות ג"כ בכלל כוס של ברכה. וענה לי שגם הן כוסות של ברכה, דכל כוס שמברכים עליה ברכה נוספת הינה כוס של ברכה. ושאלתי, א"כ הכא גם כוס שניה ורביעית מברכים עליהן ברכת "אשר גאלנו" ו"יהללוך". וענה לי שאין ברכות אלה שייכות לכוס היין. ואישר לי שכוס של ברכה היא כוס שהברכה שעליה קשורה ליין הזה. והוסיף, שלאור האמור אין דינים אלה אמורים גבי כוס של קידוש שבת בשחרית. עכת"ד [וראה ב"י (סי' תפ"ד ד"ה "וכתב"), בפר"ח (באותו סי') ובבה"ל (סי' תע"ב ס"ח ד"ה "שלא כסדר")]. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שכל הדברים הנזכרים (בסי' קפ"ג ורע"א) שם לא נאמרו אלא גבי כוס ראשונה ושלישית, דברכות אלה דקידוש ודברהמ"ז שייכות לכוס, וכמש"כ השו"ע (שם). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו לכל ארבע הכוסות בליל הסדר יש דין כוס של ברכה, ולא רק לכוס קידוש וברהמ"ז. ומה שהשו"ע הזכיר ד"ז רק בכוס קידוש וזימון, הוא משום דשם קאי אשבת רגילה. והרי גם הגמ' נקטה לשון כוס של ברכה וא"כ כוס של ברכה זו כל כוס של ברכה, וזה כולל גם כוס ב' וד'. ולא היה נראה לו החילוק שכתבנו לעיל בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שרק כוס א' וג' קשורות ליין, כיון שגם את ברהמ"ז אפשר לברך בלא כוס. וגם את הקידוש אפשר לעשות על מצות או חלות, במקרה ואין יין. וכן אפשר לברך את ברכת המילה אף אם אין כוס יין. ומאידך אנו מברכים פעם אחת בשנה את ברכת "גאל ישראל" בהגדה, ואומרים אותה על כוס היין, אם יש יין. וכן היא צמודה לברכת הגפן כמו שתי הברכות על הכוסות א' וג'. וחז"ל תיקנו לשתות בלילה זה ארבע כוסות של ברכה. ולכן למסקנה נראה לגר"א נבנצל שליט"א שגם כוס ב' וד' הינן כוס של ברכה, ודינן בזה ככוס א' וג'. עכת"ד.


וראה עוד לקמן בהמשך מה שכתבנו לגבי מנהג האשכנזים.


ובענין אם דין זה אמור רק למקדש או המזמן, או שאמור לגבי כל המסובים. אמנם מרן (בסי' קפ"ג ס"ד) כתב כן גבי המזמן, אך שם הדין כן בגלל שלו בלבד ישנה כוס של ברכה. ונראה שבני"ד כ"ה אף בשאר המסובים, שהרי גם הם חייבים בשתיית כוס הקידוש, כוס ברהמ"ז ושאר הכוסות. ואם לכל כוס מארבע הכוסות יש דין של כוס של ברכה, א"כ ד"ז אמור לכל המסובים. ואמנם יש מקום לחלק ולומר שהמסובים חייבים בשתיה זו מדין ד' כוסות, אך לא מדין כוס של קידוש או ברהמ"ז. אלא שמ"מ כ"מ מחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב), שכ"א מהמסובים בעי לשטוף הכוס ולהדיחה. וכן דין קבלה בשתי ידיו והעברתה לימין. וכ"כ שם (בהערה א') במפורש שצריכים כל המסובים לאחוז הכוסות בידם בעת ברהמ"ז. ואמנם הביא שם דברי הרב שיורי טהרה שכתב שא"צ לאחוז הכוס אלא רק הגדול שבבית בעת הזימון וברהמ"ז, והיינו כשאר ימות השנה. אך מ"מ לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל צריכים כולם לנהוג כן, וכמו שצריכים כולם להזהר שכוסם לא תהיה פגומה, וכמש"כ התוס' בפסחים. וזאת אע"ג שבשאר ימות השנה, גם אם יש לכל א' מבני הבית כוס של קידוש או ברהמ"ז, מותר שתהיה בידם כוס פגומה, ובלבד שלפני שתייתם ימזגו לכוסם מכוס של ברכה שאינה פגומה. וה"ה לני"ד. שכיון שחייבו חכמים לכאו"א ד' כוסות, הרי צריך כ"א ליקח כוסו בידו. והוסיף שכן מתבאר משו"ת משנת רבי אליעזר. עיי"ש (וכ"כ בילקו"י עמ' 409 ס"א בשם חזו"ע ח"א סי' מ'). וכ"כ בהסה"ע (עמ' תק"ע) בשם ויגד משה. וכשדנתי עם הגר"ע יוסף זצ"ל בענינים אלה, אמר לי שאם אין טירחה בדבר ינהגו גם שאר המסובים בכל דינים אלה של לקיחת הכוס בב' ידיו, העברתה לימין, וכו'. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל בסמוך. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שכל מש"כ מרן (בסי' קפ"ג ס"ד וסי' רע"א ס"י) אמור רק לגבי המקדש והמזמן, אך לא נוהגים להקפיד בזה גם בשאר המסובים. עכת"ד (אך יתכן שלדעתו דין שטיפה והדחה אמור גם לגבי שאר המסובים). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהדינים הנ"ל (מסי' קפ"ג ורע"א) אמורים למקדש ולמזמן בלבד. עכת"ד. וכ"נ מכה"ח [(סי' קפ"ג ססקי"ט) שכתב שדוקא המברך צריך לאחוז הכוס]. וראה עוד מש"כ בהערה י"ג.


ומה שכתבנו שיגביה הכוס טפח, כ"כ מרן (בסי' קפ"ג סעי' ד') עפ"י הגמ' בברכות (דף נ"א ע"א). וסמכוהו אכתוב "כוס ישועות אשא" וגו' (גמ' שם ע"ב). וטעמא, שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו [טור. מ"ב (סקט"ז). כה"ח (סקכ"ג)]. וכתב כה"ח (שם), דלפי"ז אף אם הנותן מגביהו ונותנו למברך, שפיר דמי (ויוצא מדבריו שא"צ להגביה הכוס כל הקידוש או ברהמ"ז, וזה לא כמש"כ בססקי"ט. וצ"ע).


ומה שכתבנו שיגיבהנו לפחות טפח (ולא דוקא טפח, כמש"כ מרן), כך הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל שזו כוונת מרן. וראה בבא"ח (פר' "שלח" סי"ח).


אמנם מרן שם כתב שמגביהו מהקרקע טפח אם הוא יושב ע"ג קרקע, ואם הוא מיסב בשלחן מגביהו מעל השלחן טפח. מ"מ בני"ד כיון שכתב הרמ"א (בסי' תע"ב ס"ב), שאפי' עני שאין לו כרים יסב (כצ"ל עפ"י האחרו') על הספסל, וגם אין היום עני שאין לו שולחן, לכן כתבנו כך. וראה בכה"ח שם (סי' תע"ב סקט"ו).


ובענין אם צריכים כל המסובים להגביה הכוס. כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) להסתפק בזה גבי כוס ברהמ"ז. שאמנם מרן כתב כן גבי כוס של ברכה, ולגבי ליטול הכוס בידו כתב בחזו"ע שם דה"ה לכל המסובים (כנ"ל). אך מ"מ הכא הרי הטעם שיהא נראה לכל המסובים ויסתכלו בו. והרי בליל פסח לכ"א יש כוס משלו. ונשאר בצ"ע [ואמנם הבאנו לעיל דברי הרמ"א (בסי' קפ"ב) שיש המדקדקים כשמברכים ביחיד על היין שלא לאחוז הכוס אלא להניחה על השלחן. ואכן המ"א (באותו סי') הב"ד מהרי"ו שאף יחיד המברך צריך להגביה הכוס, אף שלא שייך הטעם שתיראה הכוס למסובים. והדרישה (שם) כתב שמהטעם הזה א"צ יחיד להגביה הכוס. וראה הסה"ע (עמ' רצ"א)]. וכבר כתבנו לעיל שלדעת הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל כל הדברים האמורים בסעי' זה אמורים רק לגבי המקדש והמזמן, אך אין נוהגים להקפיד בזה גם בשאר המסובים.


ומה שכתבנו בענין ההסתכלות על הכוס, ג"ז כתב מרן (בסי' קפ"ג סעי' ד') עפ"י הגמ' בברכות שם (שנותן עיניו בו). והטעם, כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה (גמ' שם ע"ב. מרן שם). והיינו שלא יסיח דעתו מהברכה [מ"ב (סקי"ז). וראה רש"י ותוס' (שם ע"ב ד"ה "אין")]. וכוונתם לברהמ"ז, כמבואר בתוס' שם (ולא על ברכת בפה"ג). וראה כה"ח (סקכ"ד שם) שהביא טעם מהזוה"ק ליתן עיניו בכוס, וגם הכא בעי ליתן עיניו בכוס בכל שעת הברכה [כ"מ מהמ"ב (סקי"ז). וכ"כ כה"ח (סק"כ) בשם שעה"מ].


ויש להעיר, שמי שאינו צריך ליתן עיניו בכוס, עדיף שיברך ברהמ"ז מתוך סידור וכדו' [ילקו"י (ח"ג עמ' ש"ז). וראה עוד ברמ"א (סי' ק'), במ"ב (סי' צ"ה סק"ה, ובסי' צ"ו סק"ח)], או שיעצום עיניו ויברך [ראה כה"ח (סי' קפ"ד סקמ"ו)].


הא דנתינת עיניו בכוס, היינו בכוס ממש, ולא במה שבתוכו. ולכן הקשו כמה אחרו' (ט"ז, מ"א והגר"א) ע"ד הרמ"א במה שכתב (שם בסי' קפ"ג) שאין ליקח כוס שפיה צרה. וע"כ אם אינו יכול להשיג בקלות כוס רחבה, אין להקפיד בזה [ט"ז. מ"ב (שם סקי"ח) וש"א]. וראה בפרקנו (סעי' י"ב).


מש"כ מרן (שם בסי' קפ"ג) בענין העברת הכוס לאשתו לא שייך בני"ד, שהרי אף אשתו כוסה לפניה.


ולענין אם יוצא י"ח כשלא נהג בכל הדברים הללו: לענין קבלת הכוס בב' ידיו מאדם אחר והעברתה ליד אחת, נראה שאין זה מעכב עפי"ד הרמ"א (בסי' קפ"ב ס"ב), שכתב שהמדקדקים מברכים גם אם הכוס מונחת על השלחן. ואף שכתב הרמ"א כן גבי המברך ביחיד, נראה דכן הדין גם גבי המזמן בשלושה ויותר, שלפחות בדיעבד יצא, וכדלעיל. ואף לספרדים הדין כן, שהרי מקורו בב"י (כדלעיל). ועוד, הרי דין קבלתה דוקא מאחר מקורו רק עפ"י הקבלה. ואדרבא, מהמאירי משמע שא"צ לזה. לכן ודאי שיש להקל בזה.


ואף ענין החזקת הכוס בימין נראה שאינו לעיכובא, שהרי אם לא מחזיק הכוס כלל יוצא י"ח עפי"ד הרמ"א, וכ"ש אם החזיקה בשמאל (אם כי יש לכאו' לדחות ולומר דפה יש ריעותא גדולה יותר, שאוחזה בשמאל שאינה עיקרית וחשובה ונראה כמזלזל בימין. אך מ"מ אין נראה שבני"ד הוי לעיכובא). וממילא עולה שאם תמך את הימין בשמאל שאינו לעיכובא, שהרי סו"ס החזיקה בימין. וראה בב"ח (סי' קפ"ג) שהתיר לכתחי' להחזיק הכוס באמצעה ביד ימין, כשיד שמאל מחזיקה את תחתית הכוס. וכ"ש אם השמאל רק אוחזת ותומכת את יד ימין, ואינה נוגעת בכוס כלל, שזאת התיר אפי' הרמ"א (וכמש"כ הב"ח והמ"ב ס"ק י"ג-ט"ו). ואף שהאחרו' החמירו בזה לכתחי', כנ"ל, מ"מ בדיעבד ודאי דיכול לסמוך על הב"ח. ולגבי אם מחזיק את הכוס ממש בשתי ידיו, שזאת אף הב"ח לא התיר לכתחי', נראה שאף בזה יוצא אם עשה כן. וג"ז עפי"ד הרמ"א (בסי' קפ"ב).


ומדברי הרמ"א (בסי' קפ"ב ס"ב) נראה, שאף אם אינו מגביה הכוס טפח שיצא בדיעבד י"ח של כוס של קידוש ושל ברהמ"ז. שהרי שם לא הגביהו כלל.


ובענין אחיזת הכוס בכף ידו ובאצבעותיו, הרי לא כתב מרן כן בשו"ע, וממילא אין חיוב בזה מדינא. ואף שהאחרו' כתבו כן [המ"ב בשם השל"ה וכה"ח עפי"ד מהרח"ו. וראה עוד במ"ב (סקי"ד) בפירוש הרמ"א] אין זה אלא על דרך הקבלה. וודאי שאינו לעיכובא.


וגם דין נותן עיניו בכוס נראה שאינו לעיכובא, שהרי הטעם כדי שלא יסיח דעתו מברהמ"ז, וכנ"ל (עפ"י הפשט. ואע"פ שכה"ח הביא טעם גם עד"ה. מ"מ מה שעד"ה בלבד ודאי שאינו מעכב). והרי מי שאינו יודע לברך ברהמ"ז בע"פ, או שאינו יודע הקידוש בע"פ, ודאי שצריך לקרוא מהסידור. וא"כ מסתברא ששאר אדם, אף היודע בע"פ, ודאי יצא בדיעבד אם לא נתן עיניו בכוס (וה"ה אם לא נתן עיניו גם בסידור).


וכ"ז לענין אם יש עיכוב בדבר לענין כוס של ברכה. אך יש לזכור דלעצם חיוב הכוס לברהמ"ז יש מחלו', כמבואר בשו"ע (רס"י קפ"ב). ואי לא בירך על הכוס ודאי יצא י"ח ברכת המזון. ופוק חזי מאי עמא דבר בשאר ימות השנה, שבפרט בחול אין מזמנים על הכוס, ואפי' בשלושה וכ"ש בא' [ראה מ"ב (סי' קפ"ב סקט"ז)]. ולענין קידוש, הרי על היין הוי רק מדרבנן. וכבר כתבנו במקו"א שיש מחלו' במי שקיים מצוה דאו', אך בלא הגדרים או התוספות מדרבנן, היצא לפחות מדאו'. והבאנו שם דברי המנ"ח לגבי קידוש הלילה בלא יין, אי יצא. ואף שבני"ד יש חיוב נוסף של ד' כוסות, מ"מ מהאמור לעיל נראה שדינים אלה אינם מצד חיוב ד' כוסות אלא מצד כוס קידוש וברהמ"ז. ולכן אינם שייכים גם לכל המסובים.


ואמנם העיר לי ת"ח א', שמהרמ"א (בסי' קפ"ב ס"ב) אין להוכיח שדברים אלה אינם לעיכובא. כיון שאותם מדקדקים החמירו על עצמם, אך יתכן שדוקא בשל כך סמכו על דעות מקילות שאין זה לעיכובא. אך במקרה של זימון בשלושה יתכן שסברו שיש מעיקר הדין לאחוז הכוס בידו וכו'. מ"מ נראה שיש להוכיח כן ממש"כ המ"ב (סי' קפ"ג סק"כ) שדברים אלה אינם אלא הידור מצוה לכתחי', וכדלקמן. ומעל לכל י"ל שכ"ז אינו כלל לעיכובא, כיון שקבלה בשתי ידיו, אחיזתו בימין, הגבהת טפח ונתינת עיניו בו, אמנם הינם מעשרה דברים שנאמרו בכוס, אך הרי כבר א"ר יוחנן (שם בגמ') שאנו אין לנו אלא ארבעה בלבד (חי מלא, שטיפה והדחה). ואין דברים הללו בכלל הארבעה (עיי"ש בתוס' ובשאר הראשו' על הגמ' בפי' דברי רבי יוחנן). ואף לגבי ארבעה אלה אין זה פשוט שהינם לעיכובא [ראה מש"כ כה"ח (בסי' קפ"ג סקט"ז), ומה שכתבנו בהערה הקודמת, בהמשך הערה זו ולקמן (בהערה מ"ח)].


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שאע"ג שמרן בשו"ע כתב (בסי' קפ"ג ורע"א) דברים אלה, מ"מ אין זה לעיכובא. ולא עוד, אלא אם רואה אדם המקדש או מזמן ואינו נוהג כן, א"א להעיר לו ע"כ. עכת"ד. ולכן כתבנו שכ"ז רק לכתחילה.


ולענין מנהג האשכנזים. אף שמדברי הרמ"א במפה על השו"ע (סי' קפ"ג שם) נראה שמסכים עם דברי מרן לגבי דברים אלה (דמקבלו בב' ידיו, מעבירו לימינו, לא מסייע בשמאל, מגביהו טפח ונותן בו עיניו), וכ"נ דעת שאר האחרו' האשכנזים [הט"ז, המ"א, הגר"ז (סי' קפ"ג סעי' ז'-ט' וסי' רע"א סעי' י"ח) ועוד אחרו'], מ"מ כתב מרן הח"ח במ"ב (בסי' קפ"ג סק"כ) שבביאור הגר"א הסכים דהוא רק להידור מצוה לכתחילה. ע"כ. ובאמת המעיין בביאור הגר"א יראה שהגאון לא כתב בהדיא שזה "הידור מצוה לכתחי'". ורק כתב שם דזה אינו לעיכובא [וראה בספר ברכת אליהו (סי' קפ"ג סק"ז) שכתב שלדעת הגר"א זה למצוה]. ואמנם גם בספר שונה הלכות, לגר"ח קנייבסקי שליט"א (סי' קפ"ג סעי' ח' וי"א) כתב כלשון המ"ב, דכל זה הוי הידור מצוה לכתחי' (וכידוע נמשך ספר זה אחר לשון המ"ב בכל דבר, וכמבואר בהקדמה שם. וראה מה שכתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (בנספחים נספח ט"ז, קונטרס ברכות השחר, פרק כ') בשם הגר"א נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה, בענין חשיבות ספר שונה הלכות, ושאף הגרש"ז אוירבך זצ"ל מעיין בו כשמסתפק בכוונת המ"ב). וכ"כ בהסה"ע (עמ' רנ"ט סעי' א'. ועיי"ש גם בעמ' תקס"ט ס"ח ותק"ע ס"י). ולכאו' צ"ע בדבר. שהרי כמבואר אף האחרו' האשכנזים נמשכו אחר דברי מרן והרמ"א הנ"ל (מלבד הא דיקבל הכוס מאחר, כנ"ל, דהוא רק עפ"י הקבלה ולא הזכירו המ"ב וש"א האשכנזים). ולכאו' לדעתם הוי דין גמור, ולא רק הידור מצוה לכתחי' כדברי המ"ב וסיעתו. ומ"מ שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאכן כל דברי השו"ע (בסי' קפ"ג) בענין זה הינם רק הידור מצוה לכתחי', ואינם חובה גמורה. והוסיף, שלדעתו כן הדין גם לספרדים, שכן משמעות דברי מרן. ועוד אמר, שכל הדברים הנזכרים (בסי' קפ"ג שם) לא נאמרו אלא למקדש על היין ולגבי המזמן בברהמ"ז, אך לא נאמרו לגבי שאר המסובים. עכת"ד. ועוד בענין עד כמה הדברים הללו, וכן ארבעה דברים של חי, מלא וכו' הינם לעיכובא, ראה במאירי ברכות (על הסוגיה), וכן בתוס' וברא"ש (שם). בב"י (סי' קפ"ג), בביאור הגר"א (סי' קפ"ג ס"ז), במעדני יו"ט (סק"צ), בתפארת שמואל ובעינים למשפט בברכות (שם).


[18]יח. כתב הכלבו גבי קידוש ליל שבת, שהיה לנו לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו יוצאים לקראתו. אך לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה, צריך לישב. דאי קאי ויתיב מחזי כחוכא ואיטלולא. והב"ד מרן בב"י (סי' רע"א), והוסיף דנראה לו דמקדש מעומד, דכיון דסמוך לשלחן הוא, שפיר מיקרי במקום סעודה. שהרי לדעת הרמב"ם בחג הסוכות צריך לקדש מעומד. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (בסי' רע"א ס"י). וכ"כ כה"ח (באותו סי' סקס"ב) וש"א ספרדים. ויש שכתבו הטעם, משום שהוא עדות על בריאת שמים וארץ, ועדות בעינן מעומד (מ"ב סי' רע"א סקמ"ה).


אלא שכ"ז קאי אקידוש ליל שבת. אך גבי ליל הסדר כבר כתב המאירי (בפסחים דף ק"ח ע"א): ארבע כוסות כולם צריכין הסבה, הן שתייתם, הן הדברים שהם מסודרים עליהם, ר"ל קידוש וקריאת ההגדה, וקריאת ההלל וברכת המזון. ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח. עכ"ל. ולפי"ז בני"ד יש לומר הקידוש בישיבה. ואף הטעם שמעיד על בריאת העולם לכאו' לא שייך בני"ד, אא"כ חל בשבת. ואף הטעם שכתב הרמ"א בד"מ, שיש עומדים רק בתחילת הקידוש משום ר"ת שם הוי"ה הנרמז בד' תיבות ראשונות של "יום הששי ויכלו השמים", אף מצד זה א"צ בני"ד לעמוד, שהרי כשחל יו"ט א' בחול אין אומרים תיבות אלה. ואכן כתב הרב שכנה"ג שמנהגם לעמוד בקידוש רק כשליל פסח חל בשבת (הב"ד כה"ח סי' תע"ג סק"ה). אלא שמ"מ כבר כתבו האחרו' הספרדים שיש לעמוד בקידוש ליל פסח אף כשחל בחול. שכ"כ בספר פע"ח, וביפ"ל, בכה"ח (סי' תע"ג סק"ה וסי' תע"ד סק"ב. והוסיף שיכוון בברכה זו לפטור גם כוס שניה מד' כוסות), חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג ועמ' קל"ב), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן המנהג. וכתבו פוס' אלה דהוא עפי"ד האריז"ל, ושלא כמאירי. ונראה דהוא ג"כ עפ"י מרן בב"י, שכ"ד הרמב"ם, וכן מיקרי שפיר מקום סעודה.


ובענין מנהג האשכנזים: הרמ"א בהל' שבת (בסי' רע"א סעי' י') כתב, שיכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב. ונוהגים לישב אף בשעה שאומר "ויכלו", ורק כשמתחילין עומדים קצת לכבוד השם הרמוז בר"ת של המילים "יום הששי ויכלו השמים". וכ"כ המ"ב (בסי' תע"ג סק"ג), שאומרים הקידוש מיושב. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שהאשכנזים המתפללים בנוסח אשכנז אכן נוהגים לשבת בעת הקידוש. והמ"ב נהג כמנהג "אשכנז" ולכן כתב כן. והוסיף הגר"ש ישראלי, שמ"מ גם לנוסח זה בקידוש בשבת עומדים בתחילת הקידוש בעת אמירת פסוקי "ויכלו", ומתישבים לפני ברכת הגפן. ואילו האשכנזים המתפללים בנוסח "ספרד" נוהגים לעמוד בכל עת הקידוש. עכת"ד. וכ"כ האדמו"ר זצ"ל מלובביץ' בהוספות בסוף ח"ג בשו"ע הגר"ז (עמ' 112), שמנהגם לעמוד בעת הקידוש. ובשש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' כ"ח) הביא את שלושת המנהגים הללו. והוסיף, שהמנהג שהמקדש ובני ביתו מתישבים לפני ברכת הגפן הוא עדיף מכולהו. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכיון שלמנהג האשכנזים מתחילים את הקידוש בליל הסדר (שחל בחול) מברכת הגפן, הרי שאז יש רק שני מנהגים בלבד: העומדים בכל עת הקידוש, או היושבים בכולו. ובקידוש בשבת ישנם ארבעה מנהגים, יש הנוהגים לישב בכל עת הקידוש. יש המתישבים לאחר אמירת תיבות: "יום הששי, ויכלו השמים", דהוא ר"ת שם הוי"ה ברוך הוא. יש הנוהגים לישב לפני ברכת הגפן. ויש הנוהגים לעמוד בכל עת הקידוש. עכת"ד. וראה עוד ברמ"א (סי' תרמ"ג ס"ב), שכתב שמנהג האשכנזים לשבת בקידוש ליל יו"ט דסוכות. ועיי"ש במ"ב (סק"ד, ובמ"ב סי' רס"ח סס"ק י"ט, ובסי' רע"א סקמ"ו), בשעה"צ (סי' תר"צ סק"א), ובשש"כ (שם הערות קל"ד-קל"ז).


[19]יט. מנהג אמירת פס' "אלה מועדי" כתבו היפ"ל. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סק"ו). ואילו במחזורים כתובים שני הפס' הללו. וכן ראיתי שנוהגים.


ובענין מעלת המצוות שבדיבור ראה בכה"ח (סי' תע"ג סקי"ז).


[20]כ. כ"כ מרן ורמ"א (סי' תע"ד ס"א).


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין הגיית תיבת "הגפן" בברכה זו, שכבר דנו בזה הפוס', וכן דן בזה במאמר בירחון "בית אהרן וישראל". ובעל "עבודת ישראל" כתב (בפירושו לסידור על "ברוך שאמר"), על אותם הנוהגים לומר נוסח "המהולל בפה עמו", בגלל הגימטריה (של תיבת "בפה" שהיא גי' של פ"ז), שאין משגיחין בזה כנגד דקדוק הלשון. ולכן צ"ל "בפי". ומוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, שהרי חז"ל תיקנו לנו את התפילה בלשון צחה.


ועוד אמר הגרא"נ, שאמנם קשה על מנהגם של הספרדים שאומרים "הגֶפֶן " (בסגול), אך אי אפשר לבטל את מנהגם [ראה ע"כ בשו"ת רפ"ע (ח"ב סי' כ"ה), בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ג - קצ"ד, וש"ו), ובילקו"י (מהדו"ק. ח"ג. דיני ברכות. עמ' תצ"ד)]. ובענין "מוריד הגשם" בתפילת העמידה, אמר לי שהבין מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שצריך לומר "הגשם" בסגול תחת הגימל, ולא בקמץ, כיון שתיבה זו הינה באמצע המשפט. ואף שבסידורים זה מודפס בסוף משפט, אין זה כך. וכן מה שהדפיסו "ועל כולם יתברך" וכו' כמשפט חדש, לדעת הגר"א נבנצל שליט"א אין זה קטע חדש. אלא הדפיסו כך בגלל שלפני כן מודפס "על הניסים", ולאחר מכן "וכתוב לחיים טובים", אך באמת זה חלק מהברכה. וכן הדפיסו "ותחזינה עינינו" כפיסקה חדשה, אך אין זה אלא משום שלפני כן הדפיסו "יעלה ויבא". ונראה שאדם גדול א' לא הבין מה שאמרו התוס', ש"נאמן אתה" וכו' נכתב באותיות גדולות, כיון שכל הציבור אומר זאת. ואותו אדם בנה ע"כ הלכות רבות בטעות. אלא באמת כוונת התוס' שהיו מפסיקים שם, והציבור היה אומר פיוט שנקרא "נאמן אתה". אך כותבי הסידורים כתבו פה קטע חדש, והיו רגילים לכתוב תחילת קטע חדש באותיות גדולות, ולכן כתבו בברכות ההפטרה תיבות "נאמן אתה" באותיות גדולות. אך באמת זה המשך הברכה [ראה מס' סופרים (פי"ג הל' י' וי"א). תוס' ברכות (דף מ"ו ע"ב ד"ה "והטוב"), פסחים (דף ק"ד ע"ב ד"ה "חוץ") ובצפנת פענח על הרמב"ם (בהשמטות להלכות גירושין פ"ב הט"ז) - מ.ה.]. וכן מצינו שאמרו פיוטים גם באמצע ברכות "יוצר" וברכת "המעריב ערבים". ואף שהערתי שיש מחלו' גדולה אי שרי לומר הפיוטים באמצע הברכות [ראה שו"ע ורמ"א (סי' ס"ח). וראה עוד מה שכתבנו ע"כ בס"ד באורך במקראי קודש הל' פורים (פרק א' הערה קל"ד)], אמר הגר"א נבנצל שליט"א שמ"מ בארצם של בעלי התוס' כך היה המנהג. ואף שבברכות יוצר זה באמצע התפילה, ואילו בברכות ההפטרה לכאו' היו יכולים להמתין מעט ולומר הפיוט בסוף הברכה האחרונה, בכ"ז היו אומרים הפיוט באמצע הברכה כיון שהוא מענין הברכה. ויתכן שרק הקהל היה אומר הפיוט, אך המפטיר עצמו לא היה אומרו. ועוד מצינו שבתפילת ימים נוראים של האשכנזים (בנוסח ספרד ואשכנז), בחזרת הש"ץ למוסף לאחר "ובכן צדיקים יראו וישמחו" ההמשך הוא "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך" אך כיון שיש ביניהם פיוט "ויאתיו כל לעבדך", לכן את ההמשך, והיינו "ותמלוך אתה" וכו', הדפיסו כקטע חדש בכל תפילות הימים הנוראים. עכת"ד הגר"א נבנצל שליט"א.


[21]כא. עפ"י ברכות (דף מ"ט ע"א). ומרן (בסי' תע"ג סעי' א') כ' בסתמא שמקדש על כוס ראשון. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב) שמברך ברכה זו.


בסידור תכלאל "עץ חיים" כתוב פיוט ארוך בתוך ברכת "אשר קדשנו מכל עם", המדגיש את סגולת ישראל ומעלתם משאר העמים. וראה ע"כ גם בסידור רס"ג, ומש"כ ע"כ הגר"י קאפח זצ"ל. ושמעתי שכן כתוב בהגדות עתיקות כמנהג יהודי סין.


[22]כב. מרן (סי' תע"ג סעי' א'). וכ' המ"ב (סק"א) שמברך קודם השתיה.


בן א"י ששכח לברך "שהחיינו" בליל יו"ט ראשון של פסח יברכה בעת שנזכר, ואפי' באמצע השוק. ורשאי לברכה עד סוף יו"ט אחרון של החג. וכן בשאר יו"ט [כה"ח (סי' תע"ג סק"ט) עפ"י הגמ' בעירובין (דף מ' ע"ב)]. וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סק"א), אלא שציין שם שכן הדין מלבד בעצרת שאין לו תשלומין לכל שבעה אלא עד סוף יו"ט בלבד [עיי"ש שעה"צ (סק"ה) וכה"ח (סקי"א)]. ולדעת הגר"ע יוסף זצ"ל (כפי שכתב בחזו"ע ח"ב עמ' קל"ג), אם נזכר שלא בירך "שהחיינו" טרם שבירך ברכת "גאל ישראל" בסוף ההגדה, יברכנה שם. אך אם נזכר לאחר מכן לא יברכנה עוד, שרק לגבי סוכות אמרו שרשאי לברכה בשוק כל שבעה. עיי"ש (בהערה ט"ז). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שבפסח אין לברך "שהחיינו" לאחר היום הראשון. ולא עוד, אלא שאפי' אם כבר אכל את כזית המצה הראשון, אינו רשאי לברך "שהחיינו" אם שכח לברכה בעת הקידוש. אלא שהסתפק אם רשאי לברכה אפי' אם טרם אכל המצה, וכבר גמר הקידוש. עכת"ד.


ודיני בן חו"ל הנוהג לחוג גם יו"ט שני של גלויות, ושכח לברך בקידוש ברכת "שהחיינו", ראה במ"ב (בסי' תע"ג סק"א), שעה"צ (סק"ג), וכה"ח (ס"ק ט', י' וי"ב).


והטעם שמברכים "שהחיינו", ואין מברכים "הטוב והמטיב", ראה בכה"ח (סי' תע"ג סק"ז). ובשו"ת הלק"ט (ח"א סי' נ"ח) כ', שבמקום "הטוב והמטיב" התקינו התפילות, ובקידוש ברכת "אתה בחרתנו" וכו', ואין לך הטבה גדולה מזו. והב"ד כה"ח (שם).


והטעם שאין מברכים בלילה זה ברכת "שעשה ניסים", לפי שעתיד לאומרו בהגדה (טור. וכ"כ בס' הפרדס לרש"י, והביאו שב"ל. וכ"כ הרוקח והתשב"ץ, והב"ד הגחיד"א במחב"ר). ויש שכתבו הטעם, משם שהיא מצוה הכתובה בתורה. ואין מברכים ברכה זו אלא אמצוה דרבנן, כחנוכה ופורים (דרשות מהרי"ל). ויש שכתבו הטעם, משום דיום ישועה הוא ועדיף מנסים [ר"ע. והב"ד המט"מ, כה"ח (סי' תע"ג סק"ח), וש"א].


מי שאין לו יין בעת הקידוש, מברך זמן (היינו "שהחיינו") בלא כוס [עפ"י פי' ר"ח בעירובין (דף מ' ע"ב). וכ"כ הרי"ף והרא"ש (שם), שלטי הגבורים על הרי"ף, והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקי"ד) וש"א].


[23]כג. בס"ד נראה לענ"ד שכשם שבברכת "שהחיינו" לפני קריאת המגילה (לספרדים בלילה ולאשכנזים ביום) יש לכוון לפטור מברכה זו את כל מצוות היום, כמשלוח מנות וכדו', הרי דה"ה בברכת "שהחיינו" בקידוש דליל הסדר, יש לכוון לפטור מברכה זו את כל מצוות הלילה, כאכילת מצה וכו'. ונדמה לי שראיתי אח"כ שכ"כ במחזור מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל.


ואכן כתבו הפוס', שלכן אין מברכים "שהחיינו" שוב על מצוות המצה [מהר"י מולכו, ברכ"י, כה"ח (סי' תע"ג סק"ו) וחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב). וראה שו"ע (סי' תרמ"ג סעי' א')]. והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שיכוון לפטור בזה את כל מצוות הלילה. והוסיף, שאף מי שבאותה שנה לא אכל חסה, ואוכלה כמרור, יכוון גם על אכילתה, ולא יברך שוב "שהחיינו" לאחר אכילתה. והערתי, שה"ז מחלו' בין האשכנזים אם מברכים "שהחיינו" גם על ירקות, נוסף על מה שמברכים ברכה זו על פירות. ושיש מהאשכנזים שאינם מברכים זאת אלא רק על פירות [כך שמעתי בעבר מהגר"מ אליהו זצ"ל. וראה ברמ"א (סי' רכ"ה סעי' ו'), ובמ"ב (שם סקי"ח) ממש"כ בשם השל"ה ואילך. וראה עוד בבא"ח (ש"ר פר' "ראה" סעי' י"ב), שמברכים "שהחיינו" אף על לפת, חסה וקישואים, מפני שיש זמן קבוע לגדולם ולחידושם - מ.ה.] ואמר לי ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א שמ"מ אם מחבבים את הירק, מנהג כל האשכנזים לברך ע"כ "שהחיינו", ואף על ירקות. ולכן על אבטיח, תות שדה וכדו' מנהג כל האשכנזים לברך "שהחיינו" לפני אכילתם, משום חביבותם. ומ"מ אם ירקות אלה גדלים גם בחממות, ולכן מצויים בכל ימות השנה, אין לברך עליהם "שהחיינו" (כמבואר ברמ"א שם - מ.ה.). ולגבי ני"ד, אף אם חביבה עליו החסה, ובדר"כ מברך עליה "שהחיינו", מ"מ בליל הסדר לא יברך שוב "שהחיינו" לפני אכילתה, דברכת "שהחיינו" בקידוש פוטרתה. וכ"ה אף אם בעת הקידוש החסה טרם היתה על השלחן. ובפרט שלגר"א ממילא שמים הכל על השלחן לאחר הקידוש, והוא עפ"י הסדר במשנה. עכת"ד. ומ"מ בזמננו (בשנת תשע"א) מצויה חסה כל השנה.


[24]כד. חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז). וראה מרן (סי' רי"ג ס"ג). ויש עדות שמנהגן שכ"א מבני המשפחה אומר הקידוש עם המקדש, מלבד פתיחת הברכה וחתימתה [כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ו סי' כ"ח). עיי"ש, שכתב שעדיף שיאמרו גם את פתיחת הברכה וחתימתה, או שישמעו את כל הקידוש מפי המקדש. וכ"כ בהערותיו לספר מנהגי וסדר ליל פסח עם הערות הגרי"פ פערלא].


ספרדי השומע קידוש מאשכנזי בהברה אשכנזית, וכן אשכנזי השומע קידוש מספרדי במבטא ספרדי, לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל יוצאים י"ח כשהם מבינים איש שפת רעהו. ולדעתו מותר לאשכנזי לקדש ולהתפלל בהברה ספרדית, ואין בזה משום "אל תיטוש" [ראה יבי"א (ח"ו סי' י"א סק"ו). יחו"ד (ח"ו סי' י"ט). ילקו"י (ח"ד כרך א' עמ' רמ"ח, רמ"ט)]. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שספרדי השומע בליל שבת וכדו' קידוש מאשכנזי האומרו במבטא אשכנזי, או להיפך, יוצא י"ח קידוש אם מבין את דברי המקדש. עכת"ד. ולפי"ז ה"ה לספרדי ולאשכנזי שרי לצאת י"ח כששומעים הקידוש בהברה תימנית, אם מבינים הברה זו.


[25]כה. כ"כ בני"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז). ופשוט, ככל דין שומע כעונה. ראה מרן (סי' רי"ג סעי' ג').


ועוד כ' בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ג) שהגדול שבבית מברך. ע"כ. ונראה שלאו דוקא, אלא שכך רצוי. ואם רוצה האב למחול לבנו הבקי יותר ממנו בדיני קידוש וערבות, רשאי, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול [קידושין (דף ל"ב ע"א). וראה מש"כ הגחיד"א בברכ"י ליו"ד (סי' ר"מ ס"ק י"ב וי"ג), בשם ספר חסידים, שמש"נ שאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, היינו דוקא בדיני אדם, אך מ"מ חייב ע"כ הבן בדיני שמים].


ובענין אם יכולים כמה בעלי בתים לקדש יחדו, ראה מ"ב (סי' תפ"ח סק"ח).


ראוי לומר ברכות הקידוש בקול, במשיכה ובניגון, וה"ה בכל שאר הברכות יתרגל לאומרן בקול רם, כיון שהקול מעורר הכוונה [של"ה. מ"ב (סי' תרמ"ג ססק"ה)].


[26]כו. כ"כ בתשו' דב"ש (סי' רצ"ה), שושנים לדוד (פ"ח דברכות), הברכ"י (סי' רי"ג סק"ג), המ"ב (סי' קכ"ד סקכ"א), וכ"כ בעניננו בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז. עיי"ש הטעם, ובפרט מש"כ בהערה י"ד, ועמ' קצ"ג).


וכל זה לענין לכתחי'. אך אם בכ"ז ענה א' מהשומעים ואמר "ברוך הוא וברוך שמו", כתב בתשובת דב"ש, שהעונה "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא י"ח אפי' בדיעבד. וכ"כ הגר"ז בשו"ע שלו, וכ"כ הגר"מ פיינשטיין באג"מ (חאו"ח ח"ב סס"י צ"ח), ועוד פוס'. ומאידך כתב בספר חיים לראש, שהמברך יזהיר את אנשי ביתו שיענו בהוב"ש על כל ברכה וברכה. וכ"כ בספר בית הבחירה, וכ"כ עוד פוס', שהשומע ברכה ויוצא בה י"ח, רשאי לכתחילה לענות בהוב"ש. והב"ד בחזו"ע [(הגדה של פסח. דיני קדש. עמ' קכ"ז-ק"ל בהערה י"ד). וראה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ד' סק"ו) מש"כ עוד בזה].


ומאידך בשו"ת מהר"ם שי"ק (סי' נ"א) לימד זכות על הנוהגים לענות בהוב"ש. וכבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות רה"ש (פ"ז הערה ט"ו) את דברי רבה של ירושלים, הג"ר שלום משאש זצ"ל, שהורה לי שאף היוצא ידי חובה בברכת חבירו יענה לכתחילה "ברוך הוא וברוך שמו", ואין זה נחשב הפסק. והניף ידו כבר בשו"ת שמש ומגן (ח"ב סי' ל"ד).


ומ"מ כתב מרן הח"ח במ"ב (סי' קכ"ד סקכ"א), שאמנם לכתחי' אין לענות, אך אם כבר ענה אין להחמיר בזה. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ח בהערה, ובעמ' ש"ב) שיצא י"ח בדיעבד. וכ"פ בשש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' ל"ה), והוסיף, דהוא דוקא אם לא החסיר אפי' מילה אחת מפי המקדש [ראה מרן (בסי' רי"ג סעי' ג'), ובשש"כ (שם הערות קס"ז וקס"ח)]. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאמנם כאשר אין השומע יוצא י"ח בברכת המשמיע, צריך הוא לענות בהוב"ש. אך אם יוצא בברכת המשמיע, לא יענה בהוב"ש. ואם בכ"ז ענה, בדיעבד יצא י"ח (ראה מה שכתבנו בהל' רה"ש שם). ולפי"ז עולה, שכיון שדעת הרבה מן הפוס', בהם גם המ"ב, הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל שאין לענות בהוב"ש לכתחי', אך אם ענה יצא בדיעבד י"ח, נראה שכן יש לנקוט לדינא. וכיון שלדעת כמה פוס' לא יצא י"ח אפי' בדיעבד, ויש שכתבו שיצא רק בדיעבד, לכן כתבנו שאין לעשות כן לכתחי'. וראה במאירי ברכות (דף י"ב ע"א) שכתב שכל שהוא מעין ברכה ושבח של הקב"ה שמברכים לו, אינו הפסק. וראה עוד במ"א (סי' קכ"ד סק"ט), בדגמ"ר (סקכ"ד), במע"ר (מנהגי הגר"א סי' מ"ג), במטה אפרים (סי' תקפ"ה באלף המגן ס"ק ק"ח ובהערות שם), בשד"ח (אסיפת דינים מע' הפסק סק"ט), וביחו"ד (ח"ד עמ' מ"ה), ובילקו"י (ח"ג עמ' ק"ז הערה ה'. ובהל' שבת ח"א, עמ' תקע"ו, בהוספות לסימנים רע"א- רע"ג בהערה ד') ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ז הערה ט"ו) והל' יוה"כ (פ"ה הערה כ').


[27]כז. עפ"י מרן (סי' רט"ו סעי' ב'). וכ"כ חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז וקצ"ג). ויענו מיד אחר שתכלה הברכה מפי המקדש, אך לא לפני שסיימה [ראה שש"כ (פמ"ז הערה ק"ע)].


אם המקדש מכוון להוציא את השומעים י"ח, וגם הם מתכוונים לצאת י"ח, יוצאים אף אם לא ענו "אמן" כלל בסוף הברכה [עפ"י שו"ע ורמ"א (סי' רי"ט ס"ה)].


[28]כח. זו דעת כמה וכמה פוס'. ר' חזו"ע (ח"א סי' י' וח"ב עמ' קל"ב ועמ' קל"ג בהערה). ויבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד סק"י). יחו"ד (ח"א עמ' רפ"ה. ח"ג סי' ל"ד עמ' ק"א-ק"ג). וראה מש"כ בנו בילקו"י (מועדים. הלכות ליל הסדר- קדש, עמ' 389 סעי' ל"ד, ועמ' 448 סעי' ג'). וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' צ"א הערה י"ז), ויבי"א (שם). עיי"ש. וזו דעת עוד הרבה פוס'. ראה בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקכ"א ובהערה 107), ומה שכתבנו לעיל (פ"ב הערה צ'), ובמקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ד'. ופ"ז הערה ו'), והל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ב, ופ"ה סעי' ה'), והלכות סוכה (פ"ט הערה ר"י). וקיצרתי.


[29]כט. זו דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, כמבואר בחזו"ע (פסח. ח"ב הל' ליל הסדר. דיני קדש סל"ג). ור' שם שלמרות שאם בירכו נשים אלה "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, ואח"כ עושות הסדר לבדן, לא תברכנה שוב "שהחיינו", מ"מ אם שומעות קידוש מאדם אחר כן תעננה "אמן" על ברכה זו. וטעמו, הואיל וברכת "שהחיינו" בליל הסדר חלה גם על מצוות מצה, מרור וסיפור יצי"מ. עכת"ד. וזה שלא כמש"כ בחזו"ע (מהדו' תשל"ט, בהל' ליל הסדר, דיני קדש, סוף הערה ט"ו). וכ"כ בילקו"י (מועדים. שם). וטעמו לחלק בין ליל הסדר לבין שאר יו"ט, משום שבליל הסדר פוטרת ברכה זו גם את שאר מצוות הלילה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל כמה פעמים. וטעמו, כיון שכל מה שצריך, אין זה נחשב הפסק. ועוד, משום שברכת "שהחיינו" על הנרות אינה פוטרת את חיוב ברכת "שהחיינו" על מצוות החג כאכילת המצה וכדו'. עכת"ד. וראה בהערותיו על ספר "ברוך שאמר" להג"ר ברוך שרגא שליט"א, וע"ע בפוס' הנזכרים בהערה הקודמת.


[30]ל. בא"ח (ש"ר פר' "אמור" ססע"י ט', ש"ש פר' "בראשית" סעי' ט"ו), וחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ל) עפ"י מש"כ הרי"ח ברפ"ע (ח"ב חאו"ח סי' מ"א). וע"ע שם (ח"א סי' י') מש"כ בענינים אלה.


וראה כה"ח (סי' קס"ז סקע"ח) שכתב בשם הגחיד"א, שמהר"ם נתאכסן פעם אצל בני אדם שהיו מסכסכין תיבותיהם. ולאחר שבירך בעה"ב את ברכת "המוציא" והושיט למהר"ם את הפרוסה, חזר מהר"ם ובירך לעצמו בנחת "המוציא". וכתב ע"כ הגחיד"א בשיו"ב, שד"ז קיימתיו מסברא מקודם. ע"כ. וכ"כ הזכ"ל (עיי"ש בכה"ח שכתב שלדעתו אף אם בעה"ב מדקדק בברכותיו, מ"מ אם האדם השני מכוין יותר בברכותיו, יברך השני לעצמו. והו"ד אם התכוון מלכתחי' שלא לצאת בברכת בעה"ב). והניף כה"ח ידו שנית (שם בס"ק ק"ו), והוסיף, דה"ה לבן אצל אביו, אם יודע שאביו אינו מוציא האותיות כתקנן, שחוזר ומברך על הפת. ע"כ. ולכאו' נראה דה"ה בני"ד גבי קידוש. ואף שאינו אוחז הכוס בידו, אלא סומך על הכוס שבידי המקדש. וראה הערה ל"ב. וחכ"א העיר שבקידוש לכאו' ד"ז אפשרי רק אם מברך באותו זמן עם בעה"ב, או שיש בידו כוס עם רביעית יין. אך לא יוכל לעשות כן על מעט היין שמוזג בעה"ב לכוסו. ומ"מ בליל הסדר לכ"א יש כוס שיש בה רביעית יין לפחות. והנ"מ הינה לשאר השבתות והמועדים. עכת"ד.


ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיתכן לומר שאף אם המקדש אינו מבטא את המילים כראוי, והוא "בולע" את האותיות, ג"כ יוצאים האחרים ידי חובה בכך משום שגם זה סוג של אמירה, והוי כמי שלא דקדק באותיותיה, אך מ"מ לא רצה להכריע כך לדינא. והוסיף, שמספרים על החזו"א ששמע פלוני מברך בהברה אשכנזית, ובמקום לומר "מלך אוהב צדקה ומשפט", נשמע כאומר "מלך אויב צדקה ומשפט", והחזו"א לא ענה אחריו "אמן" (ולגר"א נבנצל שליט"א יש לנהוג כן בין כששומע אדם המברך ברכה כלשהי, ובין כששומע חזרת הש"ץ. ובשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר, שאם שומע ברכה מאדם המתפלל תפילת הלחש כשהוא מרים קולו מעט, אין לענות ע"כ "אמן", דלא תיקנו לענות ע"כ "אמן"). אך מ"מ אין ללמוד מזה לני"ד. ולמעשה, כיון שכתבנו שבמקרה זה רשאי כ"א מבני הבית לברך בעצמו, אין לשנות את נוסח ההלכה כפי שכתבנו. עכת"ד.


[31]לא. עפ"י בא"ח (ש"ר פר' אמור שם), וחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"א הערה ג').


[32]לב. בחזו"ע כ' בסתמא שרשאי לברך בלחש על הכוס שבידו. ובנו בילקו"י (עמ' שפ"ח סעי' כ"ז) כתב, שדין זה אמור לגבי כל ברכות הקידוש. והוסיף, שכן הדין בשאר השבתות וימים טובים. והבא"ח (שם) כתב ד"ז לגבי המוציא את חבירו בברכת הפת. והוסיף, שכ"ה בבן הסומך על שלחן אביו, שיעשה כן אם נצרך לכך. וראה לעיל (הערה ל').


כעבור רבות בשנים לאחר כתיבת הדברים הנ"ל, הסתפקתי האם אכן נכון לכתוב על ב' מיקרים אלה שרק רשאי כ"א מבני הבית לברך בעצמו את ברכות הקידוש. דאם המקדש אינו מבטא כראוי, הרי לפי"ד מרן הגחיד"א זצ"ל (כנ"ל בהערה ל'), הרי ש"צריך" כאו"א לברך לעצמו את הברכות שלא מבטאים אותן כראוי. וכ"ש אם המקדש אינו מכוון להוציא השומעים י"ח.


אלא שבכ"ז יש מקום להשאיר את הנוסח כפי שכתבנו (ש"רשאי"). דגבי מי שאינו מבטא המילים כראוי, הרי שיתכן שיוצא י"ח בידעבד, עכ"פ כדברי הגר"א נבנצל שליט"א (וכנ"ל בהערה ל'). ואילו גבי מי שאינו מכוון להוציא י"ח את השומעים, ג"כ מצינו ע"כ דעות בפוס', די"א שאף שהמברך לא כיוון להוציא את השומעים י"ח, אפ"ה הם יצאו בדיעבד י"ח [שכ"כ בערה"ש (טייב. סי' רי"ג סק"ח) בשם קה"ע בסוכה (פ"ג). ושכ"כ בהגהות מהרב מרנשבורג במס' רה"ש (דכ"ט, א'). הבאנו בס"ד דבריהם במקו"ד הל' פורים (פ"ז הערה ע"א), וכאן בהל' ליל הסדר (פ"ה סוף הערה כ"ד). וע"ע שם בהל' פורים (בפ"ז הערה ע"א) מה שכתבנו בס"ד בשם הגר"ז בשו"ע שלו (בסי' רי"ג ס"ד). עיי"ש חידושים גדולים לקולא בני"ד.


אלא שבאמת לד' רוב ככל הפוס' אין הלכה כן. שהרי כבר כתב מרן בשו"ע (בסי' רי"ג ס"ג) שהן השומע והן המשמיע צריכים להתכוון לצאת ולהוציא י"ח, ואף הוי לעיכובא. והניף ידו שנית גם בסי' רע"ג (סעי' ו'), ובסי' תקפ"ט (סעי' ח'). ולפי"ז בני"ד ישנה חובה על השומעים לברך שוב את הברכות שלא כיוונו להוציאם. ולכן הוספנו בסוגריים שבני"ד י"א שחובה שכל א' מהשומעים יברך לעצמו את ברכות הקידוש [ונראה שבאמת זו ד' מרן השו"ע הנ"ל, עכ"פ לגבי מי שאינו מכוון להוציא השומעים י"ח. וכן מורה גם לשון הג' הבא"ח (בפר' "אמור" ססע"י ט'), שכ': יברך האורח לעצמו על הפרוסה בהצנע. עכ"ל].


[33]לג. חזו"ע (ח"ב עמ' קל"א). עיי"ש הטעם. וראה בבא"ח (ש"ש פר' "בראשית" סעי' ט"ו), שכתב רי"ח בענין מי שהוא כבד שמיעה, שאינו שומע הקידוש בשבת מבעה"ב (ומשמע אפי' בקידוש דליל שבת), או שבעה"ב המקדש זקן ומגמגם בלשונו, דשרי ליתן עיניו בכוס שמקדש עליה בעה"ב, ויאמר בלחש את ברכת הקידוש כולה יחד עם בעה"ב, וכל זה אם אינו יכול לקדש בפ"ע בקול מפאת כמה סיבות הכרחיות. וכתב, שזה לא כמש"כ רע"א בתשובותיו (סי' ז'), שהתיר לומר כך הקידוש, מבלי תחילת הברכה וחתימתה. וראה עוד בשו"ת רפ"ע (ח"ב חאו"ח סי' מ"א), מש"כ שם רי"ח זצ"ל, ומה שכתבנו לקמן פרק ה' (הערות כ"ה - כ"ז, ובפרט בהערה כ"ה).


[34]לד. מרן (סי' תע"ג סעי' א' וב'). ומה שכתבנו שיושבים, ראה לעיל (בהערה י"ח), שיש מהאשכנזים הנוהגים לישב כבר מתחילתו, ובליל הסדר שחל בשבת יש מהם היושבים באמצעו, ולכן כתבנו תיבת יושבים בסוגריים. ומ"מ פשוט שצריך לשתות בישיבה, שהרי חייב להסב, וכדלקמן בפרקנו (סעיף כ').


הטעם מדוע שותים דוקא ארבע כוסות, ראה מש"כ המהר"ל בגבורות ה' (פרק ס'), מ"ב (סי' תע"ב סקמ"ג), כה"ח (סקנ"א) ושו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ס"ז). והטעם מדוע אין מברכים על מצוה זו "אקב"ו לשתות ארבע כוסות" ראה בכה"ח (סי' תע"ב סקנ"ב).


הטעם שבשתיית הכוס הראשונה מד' הכוסות אין בעייה של אין עושין מצוות חבילות חבילות, שהוא גם עושה עליה קידוש, בס"ד י"ל דכיוון שא"א בענין אחר, לכן שרי [ר' שעה"צ (סי' תע"ג סקי"ב). ויש עוד טעמים. ר' בשד"ח בערך "אין עושין מצוות חבילות חבילות". ואכמ"ל].


[35]לה. מרן (בסי' תע"ב סעי' ט') כתב ששיעור הכוס הינו רביעית, וישתה כולו או רובו. והסבירו הפוס' [ראה מ"ב (סק"ל), כה"ח (סק"ס) וחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז), שכ"כ התוס', מהרי"ל, ב"י, וש"פ], שלכתחילה ישתה כולו, ובדיעבד יצא י"ח ברובו. וכתב הט"ז, שבמדינות שהיין ביוקר אפי' לכתחילה סגי ברובו, מלבד כוס רביעית דבעי רביעית שלימה, כדי שיוכל לברך ברכה אחרו' לכו"ע [והב"ד המ"ב וכה"ח (שם), וש"א]. ונראה שלמנהג הספרדים א"צ דוקא בכוס הרביעית, אלא יכול לשתות שיעור רביעית גם בכוס השלישית ולברך "על הגפן" לאחר כוס רביעית, שהרי לא הסיח דעתו מהשתיה, ואינו מברך שוב על כוס רביעית. וכ"פ בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ט). וראה בא"ח (ש"ר פר' "צו" סעיף כ"ט). ואף האשכנזים, למרות שמברכים הם בפה"ג על כוס רביעית, מ"מ אינם מברכים ברכה אחרונה לאחר כוס שלישית, אף כששתו ממנה רביעית, ולכן נראה שגם למנהגם סגי בשתיית רביעית רק בכוס שלישית. וע"ע שם במ"ב ובכה"ח (ס"ק ס"א) מש"כ בענין המשרתים. ונראה דה"ה לשאר בני ביתו. ופשוט. וראה עוד בחזו"ע (עמ' קכ"ו הערה י"ב). וראה לקמן (פרק ט' סעי' מ', ופרק י' סע' ח'). עיי"ש. וראה עוד מה שכתבנו לקמן (בהערה מ"ה) בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


[36]לו. מה שכתבנו שי"א שהוא שמונים וששה סמ"ק, זאת עפ"י שיטת הגרא"ח נאה, כפי שכתב בספרו שיעורי ציון (עמ' ס"ט) בפרטי השיעורים. ודבריו מיוסדים על דברי הרמב"ם בפיה"מ (פ"א דעדויות מ"ב). וראה עוד מש"כ בשיעורי מקוה (עמ' קי"א סעי' ל', בעמ' קפ"א סעי' ב'), בשיעורי תורה [סי' א' סקי"א (עמ' צ"ח), ובסי' ג' סעי' ו', (עמ' קע"ו)], ובטבלת המידות בראש הספר (שכתב שם שהוא שמונים וארבעה סמ"ק. אך בעמ' קודם לכן בסוף ההסכמות כתב שהוא שמונים וששה סמ"ק). וראה שם (עמ' ק"ז).


ובאמת, שכשיטת הרמב"ם פסקו רוב ככל אחרוני הספרדים. מהם הגרי"ח בבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ט), כה"ח (סי' קס"ח סקמ"ו וסי' ק"צ סקט"ז). וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שהולך ומורה לרבים בהוראותיו כשיעורי הגרא"ח נאה. וכן הם פסקיו בספריו, ספר הלכה ח"א וח"ב, ודרכי טהרה. וראה לקמן בסוף הספר בקונטרס שיעור כזית (ח"ו סעי' ג'). וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה), ובחזו"ע (ח"א כרך א' עמ' קפ"ז-קפ"ח, וח"ב עמ' קכ"ז) שיש לשתות כשיעור הקטן (שמונים וששה סמ"ק). וכן שמעתי ממנו, שיש לפסוק בענין השיעורים כשיטת הגרא"ח נאה כפי שכתב בספרו שיעורי תורה. אמנם יש להעיר, שלמרות שהגר"ע יוסף זצ"ל ס"ל, מעיקרא כשיטת הגרא"ח נאה זצ"ל לענין שיעורים, מ"מ בשנותיו האחרונות הדר הוא לכל חסידיו, וס"ל ששיעור רביעית אינו 86 סמ"ק, כמש"כ בספריו המרובים עד אז, אלא שיעור רביעית הוי 81 סמ"ק בלבד. שכ"כ הגרע"י זצ"ל בכ"ד [ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' ק"ב סק"ה), בחזו"ע הל' ברכות (עמ' רנ"ט - ר"ס), ובחזו"ע פסח (הלכות ליל הסדר: דיני קדש סכ"ג דט"ז. ודיני כרפס הערה ה' דמ"ב, ודיני ההלל הערה ח' דקכ"ה). והסביר (ביבי"א ובהל' ברכות, שם) הטעם משום שעתה נודע ששיעורי הדרהם השתנו ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה אפי' באותה מדינה. וכיוון שכן, הרי שלפי הדרהם שהיה מצוי בזמן הרמב"ם ובמקומו, אזי יש לחשבו שהינו פחות משלושה גרם, ולכן רביעית שהינה כ"ז דרהם, הינה 81 סמ"ק (ועיי"ש בחזו"ע הל' ברכות דרנ"ט שכתב שהוא "שיעור שמונים ואחד גרם, ולכל היותר שמונים וששה גרם") ובמקום אחר עסקנו בכך, ואכמ"ל.


ומה שכתבנו שי"א דהוא כמאה וחמישים סמ"ק, זאת עפ"י שיטת הנוב"י בספרו הצל"ח בפסחים (דף קט"ז ע"ב), ושפסק כמותו החזו"א בקונטרס השיעורים (חאו"ח סי' ל"ט), והגרי"י קנייבסקי בשיעורין של תורה (עמ' ס"ה סעי' י"ח. ועיי"ש בסי' ג' וי' שהביא עוד כמה שיטות לגבי שיעור רביעית). ואף בלוח "דבר יום ביומו" (מנהגי החסידים) כ' שהמנהג כשיעור הגדול (מאה וחמישים סמ"ק). ובשש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' ט') כתב, שהמנהג בחו"ל ליקח לקידוש כוס של מאה שלושים ושבע סמ"ק. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלשיטת בריסק שיעור רביעית הוי מאה ושבעים סמ"ק. עכת"ד. ובספר דיני ברכות הנהנין לרה"ג נפתלי הופנר שליט"א (עמ' 532) כתב בשם החת"ס דרביעית הוי ממאה ותשעים סמ"ק עד מאתים ועשרים סמ"ק. ובשם הלבוש כתב דהוי ממאתים ושלושים עד מאתים וארבעים סמ"ק. וראה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סי' ת"ז), ושו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' ר"ה), במ"ב (סי' רע"א סקס"ח ובבה"ל שם ד"ה "של רביעית", ובסי' תע"ב סקכ"ז), וכה"ח (סי' ק"צ סקט"ז, ובסי' תע"ב סקנ"ז). וראה במ"ב (סי' רע"א ססק"ב), שהשווה דין קידוש דיו"ט, אף שחיובו לדעת המ"ב שם הוא מדרבנן, לדין קידוש בשבת. וכבר כתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פרקים ו' וט'), בענין המחלוקת בשיעורים, ובפרט בפ"ו (הערה מ"א). עיי"ש. וראה עוד בענין זה בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ג הערה ה'), ובשו"ת מנחת שלמה, לגרש"ז אוירבך זצ"ל (סי' צ"א סק"ז), לקמן בפרק ז' (שם), ולקמן בקונטרס השיעורים, בסוף ספרנו, מהו שיעור ביצה. ולפי"ז יש לשער שיעור רביעית, דקיי"ל דרביעית הינה כשיעור ביצה ומחצה, דלוג הינו שש ביצים, כמבואר בגמ' בהרבה מקומות. וראה שעה"צ (סי' תפ"ו סק"ה).


ומה שכתבנו בענין מיץ ענבים, ראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ו). וראה במקראי קודש, לרבה של ירושלים ת"ו, הגרצ"פ פראנק זצ"ל (הל' פסח ח"ב סי' ל"ה), שכתב דאף לענין ארבע כוסות בעי יין המשמח, ומיץ ענבים (שם דן לגבי מיץ ענבים מבושל. וכן ד"ז אמור לגבי מיץ ענבים תירוש שלדעת חלק מהפוס' דינו כמבושל) הואיל ואין בו אלכהול אינו משמח. ועוד כ' שם, שהיין המשמח סגולתו משום שהוא משכר. ולכן מיץ ענבים הואיל ואינו משכר, אינו משמח. ובמסקנת דבריו כתב, שלענין מעשה לא גרע מיץ ענבים מיין צימוקים, שנהגו להקל בו בשעת הצורך. אלא שיש ענין להדר לכתחילה ולשתות דוקא יין. עיי"ש. וראה בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ב סעי' י"ז) שכתב, ששתיה עריבה היא דרך חירות. והב"ד הסה"ע (עמ' קי"א הערה 12). והוסיף, שלפי"ז מי שמיץ ענבים ערב לו יותר מיין, מקיים בו דרך חירות. ובספ"כ (ח"ב פ"ג הערה 25) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שהחזו"א שתה מיץ ענבים לארבע כוסות, ובתשובות והנהגות כתב שכן נהג גם הגאון מטשבין. וראה עוד בספר יד הלוי (סי' קנ"ה) שכתב שאין יוצאים י"ח ד' כוסות במיץ ענבים, לפי שצריך יין המשכר. וכ"כ בהגדת קול דודי בשם הגר"מ פיינשטין. והב"ד הסה"ע (שם). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם יש עדיפות ליין על מיץ ענבים בארבע כוסות. ואמר לי שאין שום עדיפות ורק בפורים יש עדיפות ליין, מדין שכרות. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכיון שלדעת הירו' בעי יין היכול לשכר, הרי שלדינא יין עדיף על מיץ ענבים. ובהזדמנות אחרת אמר לי שאף אין יוצאים י"ח שמחת החג במיץ ענבים. עכת"ד. ובענין קידוש בכל שבתות השנה, ראה בשו"ע (סי' רע"ב סעי' ב'), שכתב שמקדשים על יין מגיתו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. וכתב המ"א (בסי' ת"ר סק"א), שמ"מ יין ישן מצוה מן המובחר. ע"כ. והב"ד מחה"ש (בסי' רע"ב סק"ג). והוסיף הא"א, דיין ישן היינו בן ארבעים יום. והב"ד המ"ב (בסי' רע"ב סק"ה) וכה"ח (סקט"ז). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ז וי"ח). ובענין מיץ ענבים עם חומר משמר, ראה במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ה בהערה).


[37]לז. מרן (סי' תע"ב סעי' י', י"א וי"ב).


ומה שכתבנו שיש לשתות רביעית שלמה במיוחד בכוס ראשונה מארבע הכוסות, זאת עפ"י חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז) שפסק כן בשם שנות חיים. ולגבי קידוש לאלתר במקום סעודה בשאר ימות השנה, ראה רמ"א (סי' רע"ג סעי' ג'), במ"ב (שם ס"ק י"ב וי"ד), בה"ל (ד"ה לאלתר), ובכה"ח (סקכ"ט). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שבהגדה ש"פ לרח"ף דן בכך באריכות. והעלה דבעי לשתות רביעית בקידוש. ושאלתיו, אם לדעתו הלכה כגאון רבי חיים פלאג'י בזה. ואמר לי שלדעתו יש להחמיר כרח"ף, ולשתות בקידוש בליל הסדר רביעית שלמה, אך כחומרא. ומדינא סגי בפחות מרביעית, משום שהרח"ף כתב שם שהמשך ההגדה הוי המשך הקידוש. ולכן זה נקרא אותה סעודה, אף אם קריאת ההגדה תמשך שעתיים (נראה דלאו דווקא - מ.ה.). ולכן א"צ מדינא לשתות רביעית שלמה, וודאי א"צ לשתות שתי רביעיות (אחת לקידוש ואחת שיחשב כקידוש במקום סעודה - מ.ה.), אלא שיש ענין להחמיר לשתות רביעית אחת שלמה. עכת"ד. וראה בא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ט, וש"ש פר' "בראשית" סעי' כ"ג). וראה בגיו"ר (כלל ג' סי' כ'), צי"א (חי"ב עמ' 10), ומש"כ הגרצ"פ פראנק במקראי קודש הל' פסח (ח"ב עמ' 136-137, ובהררי קודש שם, וע"ע שם בעמ' 127-128). וראה מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (סי' י"ח סק"י), בענין ההפסק בין הקידוש לסעודה, אם נמשך יותר משיעור כדי עיכול. ועיי"ש שנשאר בצ"ע לענין ברכה אחרונה על שתיית כוס הקידוש, אף שנטה לומר שא"צ לברך. ור' עוד בספר סידור פסח כהלכתו (עמ' 51).


[38]לח. דין המזיגה נזכר בגמ' פסחים (דף ק"ח ע"ב). וכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ט) שצריך למזוג את ד' הכוסות כדי שתהא השתיה עריבה. והכל לפי היין ולפי לדעת השותה. ולא יפחות בארבעתן מרביעית היין חי. ע"כ. ופי' רשב"ם בגמ' שם, שיהא בכל אחד רבע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. ומרן כתב (בסי' תע"ב ס"ט), שהשיעור הנ"ל לאחר שימזגנו. והרמ"א כתב, שהוא דוקא אם רוצה למוזגו. והסביר המ"ב (סקכ"ט), שבזמן הש"ס היתה המצוה לכתחי' לשתות דוקא מזוג, כדי שהשתיה תהא נוחה ועריבה (שעה"צ סקל"ח). אך בזמננו שהיינות חלושים אין חיוב למוזגו אפי' לכתחי'. וראה שו"ת רפ"ע (ח"ב סי' מ"ה), ומש"כ עוד בספרו בא"ח (ש"ש פר' בראשית סעי' כ"ט) שיש למזוג היין, וכתב שם בכמה הפסקות. וכ"כ כה"ח (בסי' קפ"ג סק"ו, ובסי' רע"א סקנ"ח, ובסי' תע"ב סקנ"ט), שלד' האריז"ל אף בדורותינו בעי היין מזיגה. עיי"ש. ומה שכתבנו, שימדוד שיעור זה לאחר המזיגה, כ"כ המ"ב (סקכ"ח) בהבנת מרן (ס"ט). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז). ומ"מ אפי' אם שותה יין חי וחזק צריך דוקא רביעית שלמה, דלא חילקו חז"ל בשיעורים [רשב"ם. ר"ן. ב"י. מ"ב (סי' תע"ב סקכ"ט) וכה"ח (סקס"ב)].


דין מי ששתה יין חזק שצריך למוזגו, ולא מזגו, ראה בכה"ח (סי' תע"ב סקנ"ט).


[39]לט. מה שכתבנו שדוקא אם שתה מלוא לוגמיו יצא בדיעבד י"ח. אמנם מרן (בסי' תע"ב סעי' ט') כתב ד"ז גבי רוב רביעית, וכמבואר לעיל (בהערה ל"ה), אך עפ"י המבואר בבה"ל (שם ד"ה "וישתה") עולה דהיינו מלוא לוגמיו. ולכן כתב שם שבאדם שפיו גדול אין השיעור רוב רביעית, והוא עפ"י השו"ע (בסי' רע"ב) לענין הקידוש בשבת (עיי"ש במ"ב סקי"ג). וכן עפ"י מש"כ שם בבה"ל, דרוב כוס היינו לחומרא. ושלכן קטן שמלאו לו י"ג שנה, אך מלוא לוגמא דידיה הוא פחות מרביעית, צריך דוקא רוב רביעית. והוסיף שכ"כ הר"ן והמהר"ם חלאווה. וכ"פ כה"ח (סי' תע"ב סקס"ג). והוסיף, דמ"מ לא בעינן טפי מרביעית. וראה בשו"ע (בסי' ק"צ סעי' ג', וסי' רע"א סעי' י"ג).


ושיעור מלוא לוגמיו הוא כמלוא פיו, שמעביר אדם את המשקה לצד אחד של פיו, ונראית אותה לחי בולטת. ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג, וסי' תרי"ב סעי' ט'), ומה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ו' סעיף י"א. ובפרט בהערה ל"ח שם), כיצד למדוד שיעור זה בכל אדם ואדם.


ומה שכתבנו שבאדם בינוני י"א דהוי כארבעים וארבעה סמ"ק הוא כיון שלשיטת הגרא"ח נאה רביעית הינה שמונים וששה סמ"ק, וכנ"ל (בהערה ל"ו), הרי שרוב רביעית הינו ארבעים וארבעה סמ"ק. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל לגבי דברים דומים. וכ"כ הגר"ש גורן זצ"ל במשיב מלחמה (ח"ב עמ' שט"ו. ועיי"ש שלא ברור אם כוונתו לשיעור בגרמים או בסמ"ק).


וי"א דבעי לשיטת הגרא"ח נאה לשתות ששים סמ"ק [זו דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי. וכ"כ בחוברות שלו הלכות שבת (חוברת מס' 7 עמ' 7. עיי"ש). והוסיף, שאמנם יש חילוק בין קידוש לארבע כוסות. שבקידוש בעי רוב רביעית, ובארבע כוסות צריך רוב כוס. ומ"מ אף בני"ד (כשלמשל הכוס מכילה רביעית בלבד) רוב כוס היינו ששים סמ"ק. עכת"ד]. והיינו דבעי לשיטתו רוב חשוב.


ואמנם יש דעות אחרות בדבר, והיינו רוב רביעית לשיטת הצל"ח. ומ"מ אין הדבר ברור מהו שיעור זה לשיטתם בני"ד (ולא לענין יוה"כ שמחמירים ומצמצמים השיעור). ראה בה"ל (סי' רע"א ד"ה "של רביעית"), חזו"א (או"ח סי' ל"ט, קונטרס השיעורים, סעי' ט"ז), ובספר זמני ההלכה למעשה. וראה עוד בענינים אלה בשו"ע (סי' ק"צ ס"ג, וסי' רע"א סי"ג) ובבה"ל (שם ד"ה "והוא רובו"), ושו"ע (סי' תרי"ב ס"ט), ומה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ו').


את ניסוח ההלכה כאן כתבנו עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. והעיר, שלכאו' יש סתירה בספר שונה הלכות (בסי' תע"ב סעי' ט"ו) בין תחילת הסעיף (שצריך לכתחילה לשתות את כל הכוס) לסופו (שדי לשתות רוב הכוס). ולכן הסביר שנראה שבריש הסעיף מדובר על כוס המכילה רביעית, אך לא קאי על כוס גדולה. ועוד העיר, שיש שיעור יותר מרביעית. אמנם התוס' אומרים, שאם מלוא לוגמיו הינו יותר מרביעית, א"צ לשתות יותר מרביעית. וממילא אין ד"ז מצוי כ"כ. עכת"ד. וכן כתבנו לעיל בריש הערה זו בשם הרב כה"ח.


ומה שכתבנו שבכוס שלישית או רביעית בעינן דוקא רביעית שלמה, הוא משום דבעי לברך ברכה אחרונה לאחריהן, וכמו שכתבנו בהערה ל"ה. וראה לקמן (בפרק ט' סעי' מ', ובפרק י' סעי' ח'). והיינו אין חיוב זה מצד מצוות ד' הכוסות, אלא מצד הצורך שלא להכנס לספק אי בעי לברך ברכה אחרו'. שהרי השותה רוב רביעית נכנס לספק ברכה אחרו', די"א ששיעורה הינו כבר מכזית, וכמבואר במרן (סי' ק"צ ס"ג).


[40]מ. כתב הרמ"א (בסי' תע"ב סעי' ט') דבעי לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בינתים. ובסעי' ט"ו שם כתב דבעי לשתות רביעית כאחת. וכ"פ בחזו"ע (עמ' קכ"ז). וראה מ"ב (סי' תע"ב סקמ"ח) שהשווה דין שתיה לדין אכילת מצה, ומש"כ בסי' תע"ה (סק"ט). וראה עוד בשש"כ (פמ"ח הערה ס') מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.


ומה שכתבנו דה"ה בשותה רוב רביעית, שישתנה בב"א, כ"כ המ"א, הא"ר, המ"ב (סי' תע"ב סקל"ד) והבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ט). ואמנם לכתחי' בעי לשתות רביעית שלמה, וכמש"כ המ"ב עצמו (בסק"ל) והבא"ח (שם).


ומה שכתבנו שאם אינו יכול, ישתה רוב רביעית בכדי שתיית רביעית, כ"כ המ"ב (סקל"ד). ואמנם כתב ד"ז גבי רוב הכוס, אך לפי"ד מרן (בסעי' ט') ששיעור הכוס רביעית, היינו רוב רביעית. והוסיף המ"ב (שם), דבעי לשתות זאת בכדי שתיית רביעית, כדי לחוש לדעה הראשונה הנז' בסי' תרי"ב (סעי' י'). וראה עוד במ"ב (סי' רע"א סס"ק ס"ח, וסי' ר"י בשעה"צ סקי"א). ושש"כ (שם הערה ס"א). וכ"כ כה"ח (סקס"ח), שלא ישהה מתחילת השתיה ועד סופה יותר משיעור שתיית רביעית. וראה בחזו"ע (ח"א סי' י"ב), שכתב, שלכתחי' בעי לשתות רביעית בב"א [וכפי שכתבנו בריש הערה זו בשם המ"ב (בסקמ"ח), שווה דין אכילת המצה לדין שתיית הרביעית בב"א. וראה ביחו"ד (ח"א סי' י"ז) שפסק שאין חובה לבלוע בב"א]. ובדיעבד אם שהה בשתיית הרביעית יותר משיעור שתיית רביעית, יחזור וישתה. ורק אם היין מזיקו, או שיגרום להפרעת קיום מצוות הסדר, בדיעבד אינו צריך לשוב ולשתות. עכת"ד החזו"ע. ובענין זמן שתיית הרביעית, ראה לעיל (בהערה ל"ו) מה שכתבנו בענין השיטות השונות מהו שיעור רביעית. וראה לקמן (בהערה מ"ג).


ובענין ההפסקות בשתיית שיעור זה, ראה בשעה"צ (סי' ר"י סקי"א) שכתב שאינו שותהו בבת אחת כי אם בשתי פעמים שהוא מידת דרך ארץ, וכמש"כ בסי' ק"ע (סעי' ח'). ע"כ. והיינו ששותה בב"א, ורק מפסיק לרגע פעם אחת. וראה עוד בבא"ח (פר' "צו" שם) שכתב שצריך לשתות רוב הרביעית בב"א, והיינו שתיה אחת, ולא יפסיקנו בשתי שתיות. והוסיף שאם הפסיק כמה הפסקות בשתיה זו יצא בדיעבד ידי חובה, ובלבד שלא ישהה מתחילת השתיה ועד סופה יותר מכדי שתיית רביעית. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאם שתה את היין בשלוש הפסקות או יותר, ואפי' הפסקות קצרות ביותר כהוצאת הכוס מפיו והחזרתה, כבר הוי הפסק, ונחשב שלא שתה בכדי שתיית רביעית וצריך לחזור ולשתות שוב את אותה הכוס. ובהזדמנויות אחרות שוב חזר ואמר לי ששתיית רביעית בכדי שתיית רביעית זה כולל עד שתי הפסקות במשך שתייתו, ולא יותר. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, דשתיה בבת אחת היינו שתי שתיות שביניהן מפסיק פעם אחת בלבד. ואין הכוונה בשו"ע לשלוש שתיות שביניהן שתי הפסקות. עכת"ד. וכן מבואר בשו"ע (סי' ק"ע סעי' ח') ובמ"ב (שם ס"ק כ'-כ"ב). אמנם שם מדובר לענין דרך ארץ, ולא לגבי ברכה אחרו' או לצאת י"ח. ושמא גבי מצוות אין הכרח שהשיעור שווה לשיעורי דרך ארץ. ומצינו בגמ' בשבת (דקי"ז, ב') שרבי זירא בצע הפת בשבת אכולא שירותיה, ולא חייש דמחזי לרעבתנותא. ומבואר שם (בסי' תע"ב ס"ט) שכ"ז אמור גבי כוס שמכילה רביעית, ואם היא גדולה יותר או שהמשקה מתוק השיעור משתנה. ועיי"ש עוד פרטי דינים בזה, וכן בשעה"צ (סי' ר"י סקי"א), ובהערות הגר"א נבנצל שליט"א בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סעי' י"ב). וראה עוד בענין השיעור וההפסקים במ"ב (סי' רע"א סקס"ח) ובבה"ל (שם), ומה שכתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערות ל"ט - מ"ב).


ובענין אם מודדים זמן זה של כדי שתיית רביעית מתחילת השתיה ועד סופה, או שרק קפדינן שלא ישהה זמן זה בין שתיה לשתיה. ראה בא"ח (שם) שכתב דהוי מתחילת השתיה ועד סופה. וראה מרן (בסי' תרי"ב סעי' י'), בבה"ל (שם ד"ה "אם יש"). ובמרן (סי' תרי"ח סעי' ח'), במ"ב (שם ס"ק כ"א), ובילקו"י (ח"ג סי' ר"ז ס"ב, עמ' ת"ע), בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סוף הערה י"ג, ושם בפרק ט' הערה קכ"ב).


והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלדינא יש למדוד שיעור זה מתחילת השתיה ועד סופה. ולענין ברכה אחרונה, אם הפסיק בשתיית הרביעית בשלוש הפסקות או יותר, א"צ לברך ברכה אחרונה, שאין זו שתיה רצופה. וכנ"ל. והוסיף, שהאשכנזים נוהגים שאם הפסיק בין שתיה לשתיה פחות מכדי שתיית רביעית, אז נחשבת השתיה לשתיה רצופה, ואפי' שנמשכה שתייתו ארבע דקות. כי הם דנים במשך השהיות בין שתיה לשתיה, ולא מתחילת זמן השתיה עד סופה. אך הגר"מ אליהו חולק על מנהגם, ולדעתו זמן שתיית רביעית הינו כמה שניות ולא ארבע דקות. והוסיף, שכן הדין בברכה על משקה בשאר ימות השנה. ושאלתיו, האם למ"ד שמודדים שיעור זמן זה במשך השהיות, האם כל השהיות מצטרפות. וענה לי שאכן כל השהיות מצטרפות. עכת"ד.


[41]מא. מה שכתבנו שאם שתה שיעור זה ביותר מהזמן הנ"ל, אך פחות מכדי א"פ, שלמנהג האשכנזים יצא י"ח בכוס שלישית ורביעית, כ"כ המ"א. ואמנם כתב ד"ז לגבי השותה זאת בדיוק בכדי שתיית רביעית. אך המ"ב (סקל"ד) כתב שד"ז אמור אם שתה יותר מכדי שתיית רביעית. וכעין זאת פסק בחזו"ע (ח"א סי' י"ב), שלמנהג האשכנזים, אם שתה בכדי א"פ יצא י"ח בדיעבד. והביא עוד פוס' שכתבו כן.


ומה שכתבנו שכן הדין רק לגבי הכוס השניה, אך לגבי הכוס הראשונה תלוי הדבר אם היתה כוונתו לשתות בין שתי הכוסות, אמנם במ"ב (סי' תע"ב סקל"ד) הביא הח"ח דברי המ"א (סקי"א) שאם שהה בשתיה זו יותר מכדי שתיית רביעית, בשתי הכוסות הראשונות הוי ספיקא ויחזור וישתה. אך בשעה"צ (סקמ"ט) כתב, שלא משכחת האי דינא אלא רק כשהיה בדעתו לשתות בין כוס ראשונה לשניה, דא"צ לברך כשחוזר ושותה את הכוס הראשונה. דאל"כ לא יחזור וישתה דהוי כמוסיף על הכוסות. והוסיף, שכן ביאר במחה"ש. וראה עוד במ"א (סק"ז), מ"ב (סקכ"א) וכה"ח (סקמ"ח).


ויש לציין, שמה שכתבנו בענין כא"פ, היינו מתחילת השתיה עד סופה, ואין הדבר אמור בששהה זמן זה בין שתיה לשתיה. כ"מ מהמ"ב (שם). וראה בה"ל (סס"י תרי"ב ד"ה "אם יש"), ולעומת זאת במ"ב (סי' תרי"ח ס"ק י"ט וכ"א). וכבר הקשו ע"כ האחרו', וראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערה י"ג), שהבאנו מחלוקת הפוס' בזה לענין יוה"כ, ובקונטרס הערות הגר"א נבנצל שליט"א. עיי"ש.


ומה שכתבנו ששיעור כדי א"פ הינו ארבע דקות, זאת עפ"י מש"כ הגרא"ח נאה בספרו שיעורי מקוה (עמ' קפ"ב סעי' ח'), ובקונטרס השיעורין שלו (סקי"ח). וכ"כ כה"ח (סי' ר"י סק"ח), וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' י"ז וח"ב עמ' קנ"ח גבי מצה), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנהוג לכתחילה בענין זמן אכילת כזית מצה, וכדלקמן (בפרקים ז' וח').


ומה שכתבנו שי"א ששיעור א"פ הינו חמש דקות, כ"כ בערוה"ש (סי' ר"ב סעי' ח', ובסי' תרי"ח סעי' י"ד), וכ"כ כה"ח (שם) שמצא בא' ממדידותיו. וכן הורה לי לני"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל. וראה עוד בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' ט"ז וסי' כ"ג), בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' פ"ה), בשו"ת תורת חסד מלובלין (סימן ל"ב), במ"ב (סימן תרי"ח סקכ"א), בכה"ח (שם), בשיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי (עמ' ס"ז סעי' ל'), יחו"ד (שם), שש"כ (שם בהערה ע"א, ובפמ"ח הערה ס"ב, שלענין כוס של קידוש כתב דכא"פ הוא שתי דקות, ולכל היותר ארבע דקות). ומה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערות י"ב וי"ג). וראה מש"כ בערוה"ש (סי' ר"ב סעי' ח'), שזמן כא"פ הינו כשלוש עד ארבע דקות, ואילו כדי שתית רביעית ודאי לא יגיע למחצה ולשליש משיעור זה.


[42]מב. מה שכתבנו שאם שהה ביותר מכדי א"פ דלא יצא י"ח ובעי לשתות שוב, כ"כ המ"א, הפר"ח, המ"ב (שם סקל"ד, וראה גם סקמ"ח), כה"ח (ס"ק ס"ח וצ"ה), וש"א. ואין כאן משום מוסיף על הכוסות, כיון דלכו"ע לא יצא (מ"ב שם).


ומה שכתבנו שיברך שוב, כ"כ בשעה"צ (סקמ"ז), משום דהוי כנמלך. ומ"מ כתבנו שאם דעתו היתה לשתות בין כוס ראשונה לשניה, שלא יברך שוב על שתיית הכוס הראשונה, זאת עפי"ד שעה"צ (סקמ"ט). וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל. אך בשאר הכוסות, רק אם שתה ביותר מכדי שתיית רביעית, אך פחות משיעור כדי א"פ, כתב בשעה"צ (סקמ"ט) שלא יברך שוב. וחכ"א העיר שנראה שהכוונה רק לכוס שלישית ורביעית. דהא על כוס שניה א"צ לברך שהרי שותה בסעודה על סמך הכוס השניה (בפרט לאשכנזים שמברכים על הכוס השניה). עכ"ד.


ומה שכתבנו שי"א שיברך רק אם שתה זאת במשך שבע דקות ויותר, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלענין ברכה נוספת אנו מחשבים שיעור כדי א"פ משך שבע דקות. ע"כ. והדעה השניה, הסוברת שיברך רק אם שתה ביותר מתשע דקות, היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי. והוסיף, שכן הדין למנהג האשכנזים. אך למנהג הספרדים לא יברך שוב על הכוס השניה (ונראה הטעם, משום שלמנהגם אם שתה את הכוס הראשונה, פטר בברכה גם את הכוס השניה, וממילא אם שתה כוס ראשונה ביותר מתשע דקות, פטר בברכה גם את הכוס הבאה ששותה כראוי כדי לצאת י"ח כוס ראשונה - מ.ה.). ובאשר לשאר הכוסות, אמר לי שצ"ע בדבר, ושיתכן שזה תלוי במחלוקת הט"ז והמ"א בהלכות הבדלה. עכת"ד. ויתכן שכוונתו לט"ז (בסי' רצ"ט סק"ד), והמ"א (שם בסק"ו). ועוד בענין ההפסק בשתיית ארבע הכוסות ראה מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סי' י"ח). עיי"ש. ויש להעיר שחכ"א אמר שלכאו' לא מובן הקשר בין הזמן ששתו את הכוס הראשונה לבין הצורך לברך כששותה שוב. דאף אם שתה הכוס הראשונה תוך שבע דק', מ"מ אם שותה שוב כדי לתקן זאת ולשתותה תוך כדי שתיית רביעית וכדו', מ"מ הרי יש לו דין נמלך, ולכאו' צריך גם אז לברך בפה"ג, למנהג האשכנזים. עכ"ד.


[43]מג. בא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ט), חזו"ע (ח"א סי' י"ב וח"ב עמ' קכ"ז, עפ"י מרן), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם שתה ביותר מכדי שתיית רביעית, אפי' בדיעבד לא יצא, דאזלינן לחומרא. והוסיף, שאין בכך חששא דמוסיף על הכוסות, ואפי' בין כוס שלישית לרביעית, עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו בהערה הקודמת, ולקמן (בפרקים ט' וי').


ובענין שיעור היין ששותה בזמן הנ"ל, הבאנו (בהערה מ') דברי הבא"ח (שם), דבעי לשתות את רוב הרביעית בב"א, והיינו שתיה אחת, ולא יפסיקנו בשתי שתיות. ובדיעבד אפי' הפסיק כמה פעמים יצא. ורק לא ישהה מתחילת השתיה ועד סופה יותר מכדי שתיית רביעית. ומ"מ לכתחילה בעי שישתה כל הרביעית, ובדיעבד אם שתה רוב רביעית יצא. עכת"ד. והגר"ע יוסף זצ"ל כ' בחזו"ע ח"א (שם) שאכן לכתחי' יש להזהר ולשתות כל הרביעית בלי שהיה. והניף ידו שנית בחזו"ע ח"ב (שם. והבאנו דבריו בהערה מ"א), אלא שהוסיף, שאם שהה בשתיית הרביעית יותר משיעור שתיית רביעית, אפי' בדיעבד צריך לחזור ולשתות, אא"כ היין מזיקו, או שיגרום להפרעת מצוות הסדר. וסיים, שנכון להזהר לשתות רביעית. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי ששתה זאת שלא בב"א, לא יצא י"ח אותה כוס, ואפי' ששתאה תוך כדי אכילת פרס, אא"כ הוא הוא אנוס (וכדלקמן). ועוד אמר, דלעיכובא הו"ד שישתה רוב רביעית תוך כדי שתיית רביעית. ואין זה לעיכובא שישתה דוקא רביעית שלמה בזמן זה. ובתשובה אחרת אמר לי, שספרדי ששתה רוב רביעית בכדי א"פ, והיין מזיקו או שיפריע לו בקיום מצוות הסדר, יצא ידי חובה בכך וא"צ לשתות שוב. וציין, שלענין זה אנו מחשבים זמן אכילת פרס כתשע דקות, והיינו להקל. עכת"ד.


[44]מד. רמ"א (סי' תע"ב סעי' ט"ו) והוסיף, משום דאל"כ לא יוכל לשתות רביעית כאחת (ראה רמ"א סעי' ט'). וכ' המ"ב (סקמ"ח), שזה כעין מה שמבואר לענין מצה (בסי' תע"ה ס"א). ועוד כתב שם הרמ"א, שבלא"ה אין לוקחין כוס צרה לקידוש ולברהמ"ז (כמבואר בהג"ה סי' רע"א סעי' י', ובסי' רפ"ג סעי' ד'). והטעם, דצריך ליתן עיניו בו (מ"ב סי' תע"ב סקמ"ט. ור' מ"ב סי' רפ"ג סקי"ח). ומש"כ שם (בסקמ"ח) "כדלעיל בסי' קל"ד", צ"ל בס"ק ל"ד. וראה במשיב מלחמה לגר"ש גורן זצ"ל (ח"ב עמ' שי"ד), שכתב שבצבא אפשר להקל (בשעת הצורך) ולקחת כוס עם פיה צרה (וכתב זאת לענין קידוש. ולא הזכיר זאת לענין ארבע כוסות).


ומה שכתבנו דיש ליקח כוסות שכ"א מכילה לפחות רביעית שלמה, הוא משום ששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם צריך לכתחי' שכל כוס תוכל להכיל רביעית, או שדי למשל ליקח ב' כוסות קטנות, שביחד יוכל לשתות רביעית, אם ישתה אותן זו אחר זו. וענה לי, שלכתחי' צריך שכל כוס תכיל רביעית, ושזה דין גם בכוס עצמה. ושאלתיו, בהא דכל כוס צריכה להיות מסוגלת לקבל רביעית, האם זה גם בדיעבד. וענה לי דהוי גם בדיעבד, ולכן אם לא נהג כן ישתה שוב את אותה הכוס. אך לא יקדש שוב (ונראה שגם לא יברך ע"כ שום ברכה, כל עוד לא בירך ברכה אחרונה על היין ששתה בד' כוסות). עכת"ד. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלכתחי' צריך שהכוס תכיל רביעית, אך הוסיף שאין זה מעכב כלל. עכת"ד. וכן מצאתי שכתוב בקונטרס "דבר יום ביומו" (מנהגי בעלז. דיני ההכנות לסדר), שאף לקטן ולקטנה שהגיעו לחינוך מצוה לתת כוס כזו. וכן הורה לי הגר"א נבנצל, שאין ליקח כלל כוס המכילה פחות מרביעית. והוסיף, דצ"ע אם אין זה מעכב אף בדיעבד. ומ"מ פשוט שאם יש לו כוס גדולה, או שתי כוסות קטנות, יקח הכוס הגדולה, וזאת אע"פ שאין לו יין למלא את כולה. עכת"ד.


ובענין כוס שפיה צר, אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש לדון לגבי השותה ד' כוסות ע"י קש, וכמו שרגילים כיום לשתות הרבה אנשים (לא בארבע כוסות). ואמר לי, שלשיטת האומרים דבעי לשתות רביעית בכדי שתיית רביעית אין בזה שאלה (היינו שלא יצא י"ח- מ.ה.). אלא לאומרים דבעי לשתות רביעית בכא"פ יש להסתפק אם יוצא בזה שתיית ארבע כוסות. ואף לגבי יוה"כ יש להסתפק לגבי השותה בקש, אם יתחייב בכך כרת. והספק הינו משום שאמרו בגמ' בסוטה (דף י"ח ע"א) גבי מים המרים, דבעי רבא: השקה בסיב, מהו. בשפופרת, מהו. דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך. תיקו. ע"כ. ושאלתי, דנראה מ"מ שכיום הוי כן דרך שתיה בכך. והסתייג מכך הגר"א נבנצל שליט"א, ואמר שלכן אם ח"ו תהיה בימינו סוטה, לא יתנו לה לשתות בקש את המים המרים. עכת"ד. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, וגם הוא הסתפק אי יוצא י"ח שתיית ארבע כוסות ושאר כוסות של ברכה בשתיה ע"י קש, והיינו אי הוי שתיה כדרכה, לאור הגמ' הנ"ל. עכת"ד. וכן ראיתי שיש מהאחרונים שכתב, שהשותה רביעית משקה דרך קש, אינו מברך ע"כ ברכה אחרונה, דאינו יכול לשתות רביעית בכדי שתית רביעית. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאף לגבי מי ששותה משקה ישירות מבקבוק, יש שאלה אי הוי שתיה כדרכה. ומ"מ לדעתו לדינא מי ששתה הן מכוס דרך קש והן מבקבוק חשיב שתיה, ויוצא בזה י"ח. עכת"ד. וכעבור זמן מצאנו בס"ד בשו"ת תורה לשמה (שמקובל שחיברו הגרי"ח זצ"ל, בעל הבא"ח) שג"כ העלה (בסי' קל"ד), לגבי ד' כוסות שאין לשתותן לכתחי' דרך סיב, אך בדיעבד אם שתאן כך יצא. והוכיח כן מדברי המאירי גבי סוטה. עיי"ש. ומ"מ לא ראיתי מהאוסרים, שאסר מטעם דחשיב שאינו שותה מהכוס אלא מכלי אחר, כמו שהסתפק בזה חכ"א.


[45]מה. עפ"י מרן (סי' תע"ב סעי' ט'), שכתב שאם יש בכוס הרבה רביעיות, שותין ממנה כל כך בני אדם כמנין הרביעיות שבה. וכ' המ"ב (סקל"א), דמלשון זו משמע שמותר הדבר אפי' לכתחי', אע"ג דבעינן לכתחי' כוס מלא ושאינו פגום. אלא הכא כיון שהראשון שתה כוס מלא, כולהו אתיין מכח הראשון, ואפשר דהמחבר עיקר דינא אתא לאשמועינן, דשניהם יוצאים בכוס א'. ע"כ. וכעין זאת כתבו כה"ח (סקס"ד) וחזו"ע [(ח"ב עמ' קכ"ז בהערה). וכתב דאינו פגום, דאזלינן בתר שעת הברכה]. ולא עוד, אלא דבדיעבד סגי אפי' היה לכ"א רק רוב רביעית [מ"ב (סקל"ב) בשם הר"ן והמאמ"ר, וכ"כ כה"ח (סקס"ה)]. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה ל"ט) בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


ומה שכתבנו שישתה השיעור הנזכר, היינו לעיל (בסעיף י'). וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז), שדי שישתה במקרה זה רביעית כשהיא רוב הכוס, ואפי' לכתחי'. עיי"ש (בהערה י"ג). ומ"מ לא בעי לכתחילה לשתות כל הכוס.


וכאשר אדם א' שתה ארבע פעמים מכוס א', צידד הפמ"ג שלא יצא י"ח. והמ"ב בבה"ל (סי' תע"ב ד"ה "על הסדר") העלה שיצא. והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב שם בהערה) כתב, שמ"מ בעי לתקנו ולהוסיף מים בכל פעם כדי שלא יהיה פגום.


[46]מו. מרן (סי' תע"ב סעי' ט') בשם י"א. וכ"פ הב"ח. וראה בכה"ח (סקס"ו) שהביא דעות הפוס' בזה. וסברת הי"א, דאף שבעלמא די ברוב רביעית אפי' מכוס גדולה, הכא בכוסות דפסח חמיר טפי. ולשיטתם, אם לא שתה רוב כוס לא יצא. מ"ב (סקל"ג). והוסיף, שבאמת לדינא קיי"ל כדעה הראשונה שהביא מרן (וראה בהערה הבאה). וכה"ח (שם) כתב, דכיון שבכ"מ שסותם השו"ע לקולא ואח"כ כותב בשם י"א לחומרא, דעתו לחוש להם לכתחילה, לכן לכתחי' יש לחוש לדעת הי"א, ולשתות את כל הכוס או את רובה. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלכתחי' צריך לשתות את כל הכוס, והכוס צריכה להיות לא פחות מרביעית. ואף אם היא יותר מרביעית, יש לכתחי' לשתות את כולה. עכת"ד.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם לכתחי' יש להחמיר כדעת הי"א, ולשתות רוב הכוס. והורה לי שיש לנהוג כן רק כחומרא. עפ"י מש"כ הבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ט). עכת"ד. וראה עוד כה"ח (סקס"ה).


[47]מז. אף שכתב המ"ב (שם) שלדינא לא קיי"ל כדעת הי"א, מ"מ הוסיף שאם אין (כצ"ל. וכן נמצא בכמה מספרי המ"ב) בדעתו לשתות הרבה לא יקח כוס גדול, אלא רק כוס המחזיק רביעית, כדי לחוש לדעת הי"א. וכ"כ כה"ח (סקס"ו), והוסיף שאז יקח כוס המכילה מעט יותר מרביעית. ושכ"ה אם היין ביוקר. ע"כ. ונראה שמש"כ שיקח לכתחי' כוס המכילה מעט יותר מרביעית, היינו כששותה רביעית או רוב ניכר של רביעית, שאז יוצא ששתה רוב כוס. ואולי כוונתו שאף אם ישאר מעט יין בכוס לאחר שתייתו, בכ"ז יוצא ששתה רביעית.


[48]מח. כ"כ בני"ד המאמ"ר, ושלא כב"ח. והב"ד כה"ח (סי' תע"ב ס"ק ס"ז). והוא עפי"ד מרן (בסי' רע"א סעי' י'), שכתב עפ"י הגמ' בברכות (דף נ"א ע"א) שיש לקדש על כוס מלא יין. וכתב המ"ב (שם סקמ"ב), דכוס של קידוש והבדלה הוא בכלל שאר כוסות של ברכה שצריך שיהא מלא. ע"כ. וכ"כ הרמ"א (בסי' קפ"ג ס"ב), שכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו. וכתב המ"ב (סק"ט) שמוזגו כך אף שרגיל להשפך קצת עי"כ לארץ. ויש שאין ממלאין אותו כ"כ מטעם זה, וסוברים שאפ"ה שם מלא עליו. ע"כ. וראה עוד מש"כ כה"ח (בסי' קפ"ג ס"ק י'-י"ג ובסי' רע"א). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעתו יש למלא את הכוס באופן שהיין לא ישפך ממנה, ורק בהבדלה טוב שישפך ממנה היין. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אין למלא את הכוס עד שפתה מהיין, אם גם כך יש בה רביעית יין. וטעמו, משום שאמרו שאין זה שכיח שיהיו ניצוצות (ראה ברכות דף נ"ב ע"ב). והרי אם ממלאה עד שפתה זה כן שכיח שיהיו ניצוצות. עכת"ד.


ומה שכתבנו שכן הדין בכל ארבע הכוסות, ולא רק בכוס הקידוש או ברהמ"ז (כפי שמשמע מדברי המאמ"ר), כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


ועלינו לדעת, שכל ענין מילוי הכוס עד תומה, וקידוש על כוס מלאה, הינו לכתחילה. וכן הדין בכל כוס של מצוה, כמבואר בשו"ע (סי' רע"א סעי' י'), וברמ"א (סי' קפ"ג ססע"י ב'). ומ"מ כתבו האחרונים [מ"ב (סי' קפ"ג סק"ט וסי' רע"א סקמ"ב), וכה"ח (סי' רע"א סק"ע)] שד"ז הוא דוקא לכתחי', ומצוה מן המובחר. ועפי"ד השו"ע (בסי' רע"א סעי' י"א) כתבו, שאין הדבר מעכב אם אינו יכול למלא הכוס, או להעביר לכוס אחרת קטנה יותר, וזאת בתנאי שיהיה בכוס לפחות רביעית יין. וכ"פ במשיב מלחמה (ח"ב עמ' שט"ו), לסמוך ע"ד המ"ב בזה בכוס קידוש בשבת רגילה. וכ"מ מהשו"ע (סי' תע"ב סעי' ט'), בענין כוס ששותין ממנה כמה בני אדם, שהרי מלבד הראשון כולם שותים מכוס שאינה מלאה (אא"כ נסבור כהסבר הראשון במ"ב סקל"א, דכולהו אתו מכח הראשון). וכ"כ שם בבה"ל (ד"ה "על הסדר"). והנ"מ לדינא היא לשתות ארבע כוסות בצבא ממימיה אחת, דלפי"ז בשעת הדחק מותר הדבר. וכפי שכתבנו לעיל, ד"ז שרי אע"פ שפי המימיה הינו צר, אך שיקפיד לשתות בכל פעם רביעית או רובה בשיעור הזמן הראוי. וראה כה"ח (סי' קפ"ג ס"ק י"א-י"ג).


[49]מט. עפ"י הרמ"א (סי' ר"ד סעי' ה'), מ"ב (סי' רע"ב סקט"ז וסי' תע"ב סקכ"ח). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלמנהג האשכנזים סגי שהיין יכיל רק שישית יין טבעי. וזאת אע"פ שהיינות נחלשו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שמיץ הענבים שלנו הינו חלש, ולא די בשישית מיץ ענבים טבעי. ולכן אמר לי הנוסח כפי שכתוב כאן. עכת"ד.


[50]נ. מרן (בסי' ר"ד סעי' ה', ובסי' רע"ב סעי' ה') כתב, שבזמן דורות ראשונים, שהיו היינות חזקים, הותר למזוג היין באופן שרק רבע ממנו היה יין טבעי, והשאר מים. אך אח"כ נחלשו היינות, ומותר למזגם (היינו להוסיף להם מים) רק בשיעור שמוזגים בדר"כ היין באותו מקום. ע"כ. וכתב כה"ח (בסי' ר"ד סקל"ב), שמותר למזוג רק באופן ששיעור המים לא יעלה על שיעור היין, ואל"כ אין שמו יין (עיי"ש גם בסקל"א). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלמנהג הספרדים צריך לכתחילה שיהא היין כולו טבעי וללא תוספות (ראה לקמן הערות נ"ה ונ"ז). ומ"מ אם מזגוהו והוסיפו לו שאר תוספות, דינו כיין רק אם רובו (והיינו יותר מחמישים אחוז) הינו יין טבעי. עכת"ד. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, דהיין ששותים צריך שיהא רובו יין טבעי. עכת"ד. וכן דעת הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, כמבואר במכתבו אלינו (בנספחים בסוף ספרנו, בנספח ה' תשובה ז'). וראה עוד מש"כ בהערה הבאה. וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם הא דבעי שיותר מחמישים אחוז מהיין יהיה יין טבעי, האם זה מעכב גם בדיעבד. וענה לי שלמנהג הספרדים זה גם בדיעבד, דאל"כ אין דינו כיין. ומ"מ אם כבר קידש אפשר להקל ולומר שלא יקדש שוב, אך ודאי שצריך לחזר דוקא אחר יין שרובו יין טבעי. עכת"ד. ונראה דס"ל דאף שיצא בדיעבד י"ח קידוש, מ"מ לא מיקרי קידוש על יין.


והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאכן הספרדים צריכים לכתחי' ליקח לכוס של חובה רק יין המכיל ברובו יין טבעי. אך צ"ע לדעתו אי הוי גם בדיעבד. והיינו האם לא יוצאים בפחות מזה בדיעבד, או שזה רק מצד הספק האם נחלשו היינות. והוסיף, שי"א שהיינות נחלשו רק בצרפת, אך היינות בא"י לא נחלשו. ושכן שמע מחמיו. ושאלתיו, דלכאו' קשה הדבר, שהרי מרן ג"כ כתב בשו"ע (סי' ר"ד ס"ה וסי' רע"ב ס"ה) דבר זה, שהיינות נחלשו, והרי הוא היה כאן בא"י. וענה לי, שהרי התוס' שהיו בצרפת כתבו ד"ז. אך מנין לרבי יוסף קארו זצ"ל שכן היתה המציאות גם פה בא"י. שהרי פה בא"י לא היתה רציפות דורות של כורמים שיכלו להעיד שגם הענבים פה נחלש כוחם. ומ"מ לדינא ודאי שפסק השו"ע אינו זז ממקומו. עכת"ד. ונראה שמרן השו"ע כתב כן בגלל שניסה למזוג היינות וראה שהם חלשים ממה שמזגו בדורות הקודמים ואין להם טעם יין אם מוזגים אותם כבימי חז"ל.


[51]נא. מה שכתבנו בענין ההכשר מטעם הרבנות, כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל (בחודש כסלו תש"נ), שהיום כל היינות שיש להם השגחה מטעם הרבנות כשרים בהחלט גם לספרדים, ללא שום פקפוק. ואישר זאת שוב בשבט תשנ"ב. עכת"ד. ומהגר"ע יוסף זצ"ל שמעתי, שכל היינות של "כרמל מזרחי" כשרים אף לספרדים. ועל שאר היינות אמר שאינו יודע על אחוז היין שבהם, מלבד כמה יינות בהשגחת הבד"ץ של העדה החרדית, שהוא יודע שאינם ראויים לקידוש למנהג הספרדים, ויש לברך עליהם "שהכל" ולא "בפה"ג", כיון שאין בהם רוב יין, אלא רובם מים. וסיפר, שכשהיה רב ראשי ניסה לשדלם שיעשו שהרוב יהיה יין. עכת"ד.


זאת שמעתי ממנו בשיעור לפני כמה שנים. והלום ראיתי מש"כ בספרו חזו"ע (ח"א הנד"מ מהדו' תשנ"א, בהערה עמ' פ'-פ"א), שהתברר לו שהיין של הבד"ץ פעיה"ק ירושת"ו היה מכיל רק שבעה עשר אחוז יין, והשאר הינו תערובת של מים, סוכר, צבע מאכל, חומר משמר ועוד. ויוצאים הם י"ח רק לפי הרמ"א דס"ל דסגי בשישית יין טבעי, והעלימו עיניהם מדעת מרן והאחרו' שביינות שלנו שהם רפויים לא מהני אפי' על חד תלת. וביודעו שהספרדים ובני עדות המזרח סומכים לתומם על חותמת הבד"ץ, בחושבם שזהו היין היותר כשר, ועתה התברר שהמברך על יין זה ברכת בפה"ג, מברך ברכה לבטלה לדעת מרן והאחרו', הכריז הגר"ע יוסף זצ"ל, שאין לברך עליו בפה"ג. ומשפנו אל א' מגדולי הבד"ץ, ענה שכתוב על חותמת הבד"ץ, דהוא "בד"ץ לכל מקהלות האשכנזים", ואין להם אחריות לגבי הספרדים. והגר"ע יוסף זצ"ל תמה על תשובה זו, שהרי לכאו' הם מאשרים את המציאות, ואילו על הבקבוק כתוב הכשר בסתמא, ובזה הם גורמים מכשול לציבור הספרדים. ובפרט שאף מרבני האשכנזים היו רבים שהסכימו כן להלכה, והם הלבוש, והא"ר, הפמ"ג ומחה"ש. ולפי"ז גם האשכנזים חייבים לחוש להוראת הגדולים הללו בספק איסור ברכה לבטלה, וזאת עפ"י שו"ת פני האריה החי. וכבר כתב המאירי ביבמות (דף י"ד ע"ב), שכל ששנים חולקים בהלכה, האחד אוסר והאחד מתיר, אסור למתיר להעלימו מן האוסר, ולתת לו מן האסור לשיטתו. ואפי' הוא סבור שהאוסר טועה בדין. אלא צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו לפי שיטתו. לפיכך כל שאינו מודיעו, מותר לאוסר לסמוך עליו ולהתארח אצלו. ע"כ. ואף שהגרי"י וייס זצ"ל ביקש מהם להוסיף עוד שלושה אחוזים יין, לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל אין בכך כדי לפתור את הבעיה, שהרי היינות שלנו רפויים, ולכן גם אין דרך למוזגם כ"א בטיפות מים בלבד, לצאת י"ח מזיגה, וכמש"כ בשו"ת רפ"ע (ח"ב סי' מ"ה). לכן הודיע הגר"ע יוסף זצ"ל שאין לקדש ולהבדיל אלא על יינות "כרמל מזרחי" שהיין שלהם הוא היין האמיתי. ופעם א' הוזמן הוא לערוך קידושין, ולא היה בנמצא כי אם יין של הבד"ץ, ובירך עליו ברכת "שהכל". וכן עשה מעשה גם הגר"י צדקה (שליט"א) זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" פעיה"ק, ובאותה חתונה בירך גם הוא ברכת "שהכל" על אותו יין בברכות הנישואין. ונעשה רעש מזה. ומאז החלו כמה יקבים לנהוג לפי דעת מרן השו"ע, ועושים יין כדת וכדין. עכת"ד. ואמנם ראה לעיל בפרקנו (בהערה י"ד), שאנשי הבד"ץ של העדה החרדית פעיה"ק ירושת"ו, וכן אנשי הבד"ץ של אגו"י, אמרו לי שכיום (בשלהי תשנ"ב) כל היינות שתחת השגחתם דינם כיין אף לספרדים, שכן הם מכילים יותר ממחצית יין טבעי. ומ"מ דברים אלה עלולים ועשויים להשתנות מזמן לזמן.


והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שלמנהג אותם היהודים יוצאי תימן ההולכים בתר דעת הרמב"ם, אף היינות שהינם תחת השגחת הרבנות אינם ראויים לקידוש. משום שיש בהם תוספות, כגון סוכר, דבש, או מי פרי מתוק. ואע"ג שרובם יין טבעי, מ"מ אין זה יין הראוי להתנסך ע"ג המזבח. עכת"ד. וכמבואר ברמב"ם (פכ"ט משבת הלכה י"ד), והבאנו דבריו לקמן בפרקנו (בהערה נ"ה). עיי"ש גם גבי יין מבושל. וראה עוד מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א, לעיל בפרקנו (בהערה י"ד).


ואולי פה המקום להעיר, שהגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי בעבר, שספרדי השומע קידוש מאשכנזי, המקדש על יין שרובו מים, אך לדעת הרמ"א הנ"ל דינו כיין, גם הספרדי יוצא י"ח קידוש בזה, כיון שלמקדש דינו כיין גמור. עכת"ד. והנה עתה יצא לאור ילקו"י ח"ד (הל' שבת, כרך א' סי' רע"ב סוף הערה ז' עמ' רפ"ב), ואף הוא כתב שם שבני"ד הספרדי יוצא י"ח קידוש. וטעמו כדברי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף שם עוד טעם, שאף בליל שבת אפשר לסמוך על הפוס' הסוברים שאפשר לקדש על חמר מדינה, ויין זה דינו לפחות כחמר מדינה. עיי"ש. וסיים שאף הגר"ע יוסף זצ"ל הסכים עם זאת לדינא. ולכן בחורי ישיבה ספרדים הנמצאים בישיבות אשכנזיות, יוצאים י"ח קידוש אף בקידוש הלילה בשבת וביו"ט, גם אם המקדש הוא אשכנזי ומקדש על יין שרובו מים. וע"ע במש"כ במקראי קודש הל' סוכה (פ"ט הערה ר"י).


כתב מרן (בסי' רע"ב סעי' א'): אין מקדשין על יין שריחו רע, אע"ג דריחו וטעמו כשל יין. ולא על יין מגולה, אפי' בזמן הזה שאין מקפידים על גילוי. ע"כ. וכתב הרמ"א: ואין מקדשים על יין שריחו כשל יין וטעמו כשל חומץ. וכתב ע"כ המ"ב (סק"ד): דבתר טעמא אזלינן, וכחלא דמי. ולכן כתב השו"ע (בסעי' ג') שאם טעמו כיין מקדשין עליו אע"ג דריחו חלא. וטעמיה חלא נקרא כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו, וכמ"ש בסי' ר"ד (ס"ד). וכתבו האחרו', דלחינם העתיק הרמ"א דין זה, דגם בפה"ג אין מברכים על יין כזה, כדאיתא שם, וכ"ש שאין מקדשין. ע"כ. ובענין מש"כ מרן בענין גילוי היין, הרי שכבר נחלקו האחרו' אם שייך גם בזמננו דין גילוי במשקים מצד חשש נחשים. ומ"מ מצד "הקריבהו נא לפחתך" כתבו הפוס' דשייך האי חששא גם בדורותינו. ר' מ"ב (סי' רע"ב סק"ג). ובימי חורפי כתבנו בס"ד קונטרס שלם ע"כ, ובס"ד אח"כ מצאתיו. ואכמ"ל. וראה עוד בדיני הקידוש בכה"ח (סי' תע"ב סקנ"ח, וסי' תע"ג ס"ק קמ"ה), ושאר דיני יין הראוי לקידוש ראה בסי' רע"ב ובנו"כ.


ומה שכתבנו שדינים אלה אמורים גם בקידוש בשאר השבתות והמועדים, ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' י', ובסי' רע"ב סעי' ה') ובנו"כ. ובמ"ב (סי' רע"א ססק"ב), שדינים אלה אמורים גם בקידוש של שבת ויו"ט. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהן דין שטיפת הכוס והדחתה, הן דין אחוז היין הדרוש, והן השוואת מיץ הענבים ליין ושאר הדינים, אמורים הם גם בשאר הקידושים בשבת ויו"ט. עכ"ד. וראה מה שכתבנו עוד בשמו לעיל (באמצע הערה י"ז), בענין מהי כוס של ברכה.


ומה שכתבנו שלדעת כמה מגדולי הפוסקים בדורנו יש להחמיר בענינים אלו, ובפרט במיץ ענבים. שלד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל כל מה שהקלו הפוס' הוא לגבי יין. אך לגבי מיץ ענבים אין לערבב מים אפי' אם ישאר רוב מיץ ענבים. וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל [וזאת הברכה (פי"ב, דיני מיץ ענבים), שכן הורו לו הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל. ומ"מ שרי להוסיף כמה טיפות]. וכן כתבו בשם החזו"א שאף גבי יין יש להחמיר, ושרי להוסיף עד שליש מים ותו לא, כדי לברך בפה"ג. שכ"כ באורחות רבנו (ח"ג עמ' רכ"א). הב"ד בפסתש"ו (סי' ר"ד הערות 33, 30. וסי' רע"ב ס"ח). וע"ע במנח"ש (ח"א סי' ד'), ולעיל בפרקנו (בהערה י"ד, בשם הגר"א נבנצל שליט"א).


[52] נב. טור בשם הירו'. מרן (סי' תע"ב סעי' י"א). וכתב שמצוה לחזור אחר יין זה. ע"כ. ולדעת הרמב"ן יש לפסול יין לבן אפי' בדיעבד [והב"ד מרן (בסי' רע"ב ס"ד) גבי קידוש. והוסיף שהמנהג להקל. וכן הב"ד הרמב"ן גם בשו"ת הרשב"ץ (ח"א סי' פ"ה). כה"ח (סקע"ט), ובחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ד)].


ומה שכתב מרן שיש לחזר אחר יין אדום, כתב כן בסתמא, ולאו דוקא גבי כוס הקידוש. וכ"כ ד"ז בחזו"ע (שם) גבי כוס הקידוש. ונראה דלאו דוקא, אלא אכל ד' כוסות קאי. עיי"ש (בהערה ח').


והטעמים ליין אדום דוקא, ראה במ"ב (סי' תע"ב סקל"ח), כה"ח (סקע"ח) וחזו"ע (שם בהערה).


כתב בשש"כ (ח"ב פמ"ז הערה פ"ט), דיין אדום נקרא רק יין שמטבעו הוא אדום, ולא שהכניסו בו צבע מאכל. ומ"מ אם ערבו יין אדום ביין הלבן ג"כ מהני. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבענין צביעת היין לאדום, יש לחלק בזה: לדעת הרמב"ן יש ליקח יין אדום מצד מצות הקידוש, ובלא זה אין יוצאים י"ח. אך בליל פסח יש ענין מיוחד ביין אדום גם משום זכר למה שפרעה היה רוחץ בדם ילדי ישראל. והנ"מ הינה ביין שלא היה אדום בתחילת ברייתו, ואח"כ צבעוהו באדום. שמקיים בזה זכר למעשהו של פרעה, אך מצד דעת הרמב"ן אין יוצאים בזה י"ח. עכת"ד. ואם מותר לערבם בשבת, ראה דעת המ"ב (בסי' ש"כ סקנ"ו), שהעלה להתיר. עיי"ש. וראה עוד בשו"ת אור לציון ח"ב (עמ' שט"ו סכ"ד), שג"כ כתב להתיר בכעין זאת.


כתבו הפוס', שבמקומות שמצויין עלילות דם ושקרים, נמנעים מליקח יין אדום (ח"י. מ"ב שם וש"א). וראה מש"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ה בהערה).


הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמיץ ענבים "תירוש" הבהיר והכהה, דינם כיין אדום. ושאלתיו, האם טעמו כיון שאין צבעם לבן לגמרי. וענה לי שאכן כך. עכת"ד. וכן ראיתי כתוב בעוד מאחרוני דורנו שליט"א, שכיוון שמיץ ענבים זה הינו צהוב ואינו לבן לגמרי, הרי שדינו כאדום ולא כלבן. ולכאו' יש להוכיח זאת ממש"כ הטור (בסי' רע"ב שמש"כ הרמב"ן שיין לבן פסול לקידוש אפי' בדיעבד, היינו דוקא יין לבן ביותר, וזו גריעותא. הב"ד כה"ח (סי' רע"ב סקכ"ה. ועיי"ש גם בסקכ"ו מש"כ בשם מרן בב"י).


[53]נג. טור. רמ"א (סי' תע"ב סעי' י"א). וכ"פ הלבוש והגר"ז. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש לפסוק בענין זה כרמ"א, ולהעדיף את היין המשובח יותר אע"פ שאינו אדום. עכת"ד.


[54]נד. כ"פ בחזו"ע (שם עמ' קכ"ה). והוסיף, שמ"מ בשעה"ד יצא י"ח גם ביין לבן. וסמך בדבריו על דברי הרשב"ץ (שם), שחשש לדעת הרמב"ן שלא לקדש כלל על יין לבן שאין בו אדמומית, ושלכן אין לצאת בו י"ח ארבע כוסות. ומ"מ לדעת ערה"ש (והב"ד כה"ח סי' תע"ב סקע"ט), לקידוש היום ולהבדלה יוצא בו לכתחי'. וראה שו"ע (סי' רע"ב סעי' ד') ובכה"ח (שם). וראה מה שכתבנו (בהערה נ"ב) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[55]נה. מרן (בסי' רע"ב סעי' ח') כתב בסתמא שמקדשין על יין מבושל ועל יין הקונדיטון (והיינו שמעורבים בו תבלינים, ונקרא קונדיטון בפי חז"ל. ואין הכוונה ליין הקונדיטון המיוצר בדורנו). ובשם י"א כתב שאין מקדשין עליהם. וכתב הרמ"א (שם), שהמנהג לקדש על יין מבושל או יין שיש בו דבש, אפי' יש לו יין אחר, אלא שאינו טוב כמותם. עכ"ד. ואף שבסי' תע"ב (סע' י"ב) כתב מרן רק דעת המתירים, מ"מ כתבו האחרו' [מ"ב (סי' תע"ב סק"מ) וכה"ח (סקפ"א)] ששוה דין ד' כוסות לדין הקידוש לענין זה. ולכן לכתחי' אין ליקח יין מבושל או קונדיטון [ח"י, מ"ב (שם סקל"ט), כה"ח (שם) וש"א]. כ"כ אין ליקח לכתחי' יין שיש בו שאר תערובות (ח"י. כה"ח שם). ולדעת הרמב"ם [(בפכ"ט משבת הי"ד). הב"ד הטור, וכה"ח (סי' רע"ב סקמ"ב)], אפי' אם נתערב דבש או שאור כטיפת חרדל בחבית של יין, אין מקדשין עליו כיוון שפסול יין זה לנסכו ע"ג המזבח [פמ"ג. מ"ב (סי' רע"ב סקכ"א)]. ולאו דוקא דבש קאמר, אלא אף סוכר ושאר תבלינים [פמ"ג ומ"ב (שם)]. וראה לעיל (בהערה נ"א), מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


והטעם שלכתחי' אין ליקח יין מבושל, משום די"א שהשתנה לגריעותא, ולדעתם אין מברכים עליו בפה"ג אלא "שהכל" [ב"י, מ"ב (סי' רע"ב סקי"ט), כה"ח (סקל"ח)].


ועוד בדיני יין מבושל, ומה נחשב יין מבושל, ראה שו"ע יו"ד (סי' קכ"ג ס"ג) ובנו"כ (שם). בבא"ח (ש"ש פר' "בלק" ס"ז), ביחו"ד (ח"ב סי' ל"ה), בשש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' י"ט ובמקורות שם, ובפרט מש"כ בענין יין מפוסטר), ושו"ת מנחת שלמה (סי' כ"ה). ושמעתי בשיעור מהגר"ע יוסף זצ"ל (לענין יין נסך), שאין היין נחשב מבושל לענין יין נסך אא"כ הרתיחוהו במאה מעלות צלסיוס. ומיחו"ד שם משמע שיין מפוסטר דינו כיין מבושל (ואעפ"כ מברכים עליו "בפה"ג"). וראה בילקו"י חלק ד' (הלכות שבת כרך א' עמ' רפ"ו) שכתב שם בהדיא שדין יין מפוסטר כדין יין מבושל. ע"כ. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שלענין נגיעת גוי, נחשב היין כמבושל אם הרתיחוהו כך שהיד סולדת בו. ושיעור זה, הן לעניננו והן לענין בישול בשבת הינו בין חמישים לששים מעלות. ולכן בני"ד סגי בששים מעלות צלסיוס. עכ"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל יין מבושל הינו יין שהתמעט בכמותו וכן נפגם טעמו בשל הבישול. ולדעת הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל, הבישול של יין "כרמל מזרחי" אינו מוציא מחשש יין נסך והם אינם מסכימים עם מה שכתוב על תויות יינות אלה. והוסיף הגר"א נבנצל, שד"ז אמור הן לגבי נגיעת גוי ביין, והן (להבדיל) לגבי נגיעת יהודי חילוני (והיינו מחלל שבת בפרהסיא). וצריך להזהר בזה אף לגבי חלק מעולי רוסיה. שאמנם חלק מהם הינם גויים. אך גם אלה שהינם יהודים, אמנם אנו מנסים לקרבם כמה שיותר, אך מ"מ חלק מהם יינם הינו חשש יין נסך. עכת"ד. וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סי' כ"ה), שאיננו יודע איך אפשר להקל ולסמוך לענין זה על פיסטור שרק ממית את החיידקים לחושבו כמבושל, אע"ג שלא ניכר בו שום שינוי ולא נחסר כלל מהמידה, וגם לא השתנה טעמו וריחו, וכולם קורין אותו יין סתם, וגם יין כזה מצוי מאוד. עיי"ש. וכ"כ בשמו בשש"כ (פמ"ג הערה צ"ה) דאף אם נחסרה קצת כמות היין ע"י בישולו, מ"מ צריך גם שישתנה בטעמו, שלא יהיה כ"כ משובח לשתיה, או ישתנה בריחו ובמראיתו. עכ"ד. וכפי שזכור לי יש מהפוס' שכתבו שצריך שהיין יתבשל כ"כ עד שיהא סמיך כמו דבש. וע"ע בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ב סי' נ"ב, וח"ג סי' ל"א). ובילקו"י (שבת. ח"א סי' רע"ב ס"ט עמ' רפ"ד ובהוספות לכך, בעמ' תק"פ ותקפ"ג).


נשאלה השאלה (ע"י יוצאי גלות צרפת) האם יוצאים לכתחי' י"ח במצוות ד' הכוסות ביין מוגז. והיינו שהוא תוסס, אך לא בגלל שהתקלקל, אלא להיפך – לטיבותא. והסבירו שישנן ב' אפשרויות לייצר יין כזה. אפשרות אחת הינה פשוט שהיין תוסס באופן טבעי (וזה יין יקר יותר). אפשרות שניה הינה שליין טבעי מוסיפים פחמן דו חמצני, והיינו תוספת חיצונית, ועי"כ היין נעשה תוסס. כששותים יינות אלה ישנה הרגשה ששותים יין עם סודה. האם יוצאים י"ח ד' הכוסות בכלל, וכוס הקידוש בפרט ע"י יינות אלה. ונראה בס"ד שביין הראשון לכאו' פשיטא שיוצאים י"ח. ואע"ג שישנה בעיה לקדש על יין שתוסס מחמת קלקולו, כמבואר בשו"ע (סי' רע"ב), מ"מ הכא איפכא הוי, דתסיסתו משווה לו לכאו' חשיבות. ובאשר לסוג השני, גם בזה נראה דשפיר דמי, דהא מכניסים לו רק גזים. ורק אם מכניסים לו ממש אבקת סודה לשתיה לכאו' יכולה להיות בעיה לד' הרמב"ם, וכנ"ל בריש הערה זו. אך גם בזה לא ברור שיאסר היין, דסו"ס קינמון, סוכר ושאר תוספות ממש משנים את טעמו של היין, משא"כ אבקת סודה לשתיה, אלא שאפ"ה לכאו' לד' הרמב"ם יש מקום להחמיר אף בשל תוספת של אבקת הסודה לשתיה, דשמא אסור להוסיף שום דבר ליין המתנסך למזבח.


ועוד חוכך אני בליבי אי לרמב"ם אין ריעותא ליין כשהוא תוסס אפי' באופן טבעי, ואפי' שיש המעדיפים יין כזה על פני יין רגיל, דהאם לרמב"ם שרי לנסך יין תוסס ע"ג המזבח. וצ"ע. אמנם לדעה הראשו' בשו"ע ודאי שמותר לכתחי' יין זה לקידוש ולכל הד' כוסות, בין אם הוא תוסס מחמת עצמו ובין אם תוסס בשל תוספת הפחמן דו חמצני, וכן בשל תוספת כלשהי (אפי' אם יחליטו שרוצים להוסיף לו אבקת סודה לשתיה) אם תוספת זו אינה מקלקלת את היין.


[56]נו. כמבואר בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (בסי' תע"ב סקפ"א) בשם הח"י, שיוצאים י"ח ביין מבושל ובקונדיטון רק בדיעבד. אלא שמהמשך דבריו משמע, שרק אינו מצוה מן המובחר. והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ה) שיוצאים ביין מבושל רק בשעה"ד (וכבר דנו הפוס' אם שעה"ד כדיעבד דמי. ואכמ"ל). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם יוצאים י"ח רק בדיעבד בשתיית מיץ ענבים "תירוש", דהריהו מבושל. וענה לי, שלדינא מותר לצאת י"ח אפילו לכתחילה ביין מבושל. ורק לפוסקים כרמב"ם הדין שונה. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה נ"ט).


[57]נז. הא דבשעה"ד יוצא י"ח ביין שמעורבים בו תבלינים, זאת כמו שכתבנו לעיל (בהערה נ"ה) בשם הפוס' גבי יין קונדיטון, שהריהו יין שמעורבים בו דבש ופלפלין [כמש"כ המ"ב (סי' רע"ב סק"כ, וסי' תע"ב סק"מ), וכה"ח (בסי' תע"ב סקפ"ב) וש"א], וכן כתבנו (שם) בשם הח"י וכה"ח גבי שאר יינות שמעורבים בהם תבלינים. והוסיף המ"ב (בסי' רע"ב שם), שאפי' שעי"כ נשתנה טעמיה וריחיה, י"א דשרי לקדש עליו. עכ"ד.


ומה שכתבנו, דאף שנשתנה טעמו, מ"מ צריך שישאר לו טעם יין, זאת עפ"י מש"כ הרמ"א (סי' רע"ב סעי' א'). וראה מש"כ לעיל (בהערה נ"ה) בשם הרמב"ם. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שיוצאים י"ח אפי' לכתחילה ביין קונדיטון, כמו ביין מבושל. עכת"ד.


אין לערב ביין דבר מר לרפואה, משום דבעי לשתותו דרך הנאתו [כת"ס. חזו"ע. ילקו"י (עמ' שפ"ז סעי' י"ט)].


[58]נח. הא דיוצאין ביין צימוקים, היינו בין ביין צימוקים שנעשה משריית הצימוקים ג' ימים במים [שכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ה). והוסיף, שהוא דוקא בשעה"ד], ובין ביין צימוקים שנעשה מבישול הצימוקים במים, ולאחר מכן סיננם [כ"כ במ"ב (סי' רע"ב סקכ"ב) וחזו"ע (שם)]. וכתב בחזו"ע (שם), דמ"מ עדיף יין שנעשה משריית הצימוקים ג' ימים במים מאשר יין מבושל, או שנעשה מבישול הצימוקים. וראה עוד בכה"ח (סי' תע"ב סקע"ז) שהב"ד כמה פוס' ששתיית ד' כוסות מיין צימוקים אינה לכתחי'. ועוד בדיני איזה יין צימוקים יוצאים י"ח בלילה זה, וכיצד לעשותו, ראה במ"ב (סי' תס"ז סקכ"ז), כה"ח (באותו סימן סקס"ד, ובסי' תע"ב סקע"ז). וכתבו הפוס', שמ"מ מצוה מן המובחר ליקח יין ישן, והיינו שעברו עליו ארבעים יום [מ"א, מ"ב (סי' רע"ב סק"ה), כה"ח (סקט"ז). עיי"ש]. וראה עוד מש"כ הגרצ"פ פראנק במקראי קודש הלכות פסח (ח"ב סי' כ"ט), וכן בשו"ת רבב"א (ח"ה סי' ש"ז).


[59]נט. הא דנהגו להעדיף את היין המבושל או את היין שמעורבים בו תבלינים (והיינו הקונדיטון) אם הוא משובח יותר, כ"כ הרמ"א (בסי' רע"ב סעי' ח') שכן המנהג. וכ"כ המ"ב (שם סקכ"ג, ובסי' תע"ב סקל"ט). וראה קצשו"ע (סי' ע"ז סעי' ו'). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל, הורה לי, שאם יש יין מבושל או קונדיטון שהוא משובח מיין אחר שאינו מבושל, עדיף לקחתו לארבע הכוסות. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיש המעדיפים דוקא יין מבושל, זאת עפ"י שש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' י"ט). וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' רע"ב ס"ק ל"ח - מ"ה).


[60]ס. כ"כ ילקו"י (עמ' שפ"ו סעי' ט"ז), עפ"י יחו"ד (ח"ב סי' ל"ה). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם יש יין אחר עדיף לקחת את היין האחר. וראה שש"כ (ח"ב פנ"ג סעי' ב'), ולקמן (בהערה ס"ב).


[61]סא. תחילה נסביר בס"ד אופן עשיית היין המשוחזר. לוקחים מיץ ענבים טבעי, וע"י אידוי ממעטים אותו עד שנעשה תמצית מרוכזת. לאחר זמן, כשמיועד למכירה. מוסיפים לתמצית זו מים פי ארבע משיעור התמצית, ואז חוזר לו הטעם של מיץ ענבים [עפ"י פסתש"ו (סי' רע"ב סק"ב)].


ומה שכתבנו את דעת האוסרים, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שעל מיץ ענבים משוחזר יש לברך ברכת "שהכל", ובשעה"ד יכול לצאת בו י"ח שלוש הכוסות האחרונות. ואף שבתחילת דבריו נטה לומר שאין יוצאים אפי' בדיעבד במיץ ענבים משוחזר [וראה בחוברות הלכות שבת מאת הגר"מ אליהו זצ"ל (שיעור מס' 8, עמ' ג'), שכתב שם שמיץ ענבים משוחזר ברכתו "שהכל", ואין מקדשין עליו אף אם כתוב עליו שכשר הוא לקידוש. ולמד זאת שם מדברי כה"ח (סי' ר"ב סקט"ז), ומעשה נסים (סי' ז'). עיי"ש. וטעמו, כיון שאין רגילים לתת לאורח לשתות מיץ ענבים משוחזר, ממילא אין דינו כחמר מדינה. אלא לאחר עיון נוסף הורה לי, שכיון שהרמ"א (בסי' תפ"ג) העלה להתיר שתיית ארבע כוסות במעֵד (שהוא חמר מדינה העשוי מתמרים), לכן יש להתיר גם במיץ ענבים משוחזר. והדגיש, שזה דוקא אם אין לו יין או מיץ ענבים אחר. והוסיף, שהדין כן הן לאשכנזים והן לספרדים. ויקדשו במקרה זה על המצה [כמבואר לקמן בפרקנו (בסעי' י"ח, עיי"ש בהערה ס"ו), עפ"י השו"ע (בסי' תפ"ג)], ואילו בשאר שלוש הכוסות האחרונות יצאו במיץ הענבים המשוחזר. והספרדים, שלא כאשכנזים, יברכו במקרה זה רק על הכוס של ברהמ"ז, ויברכו "שהכל", וכנ"ל. ושאלתיו, דלפי"ז יוצא שלא ישתה ארבע כוסות אלא שלוש בלבד. וענה לי דאפ"ה הדין כן, כיון שאין שתיית כוסות אלה אלא לזֶכֶר בלבד. ואמנם בהזדמנות אחרת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש צד לומר שכיון שנחלקו הפוס' בדין מיץ ענבים משוחזר, וספק אם יוצאים בו, לכן יש מקום להמנע מלשתותו ככוס שלישית ורביעית, שהרי אם אינו יוצא בזה י"ח הריהו שותה דבר מתוק לאחר האפיקומן, דבר שיש להמנע ממנו. עכת"ד. וכן הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל יין משוחזר אין דינו כיין, משום שאין לו טעם יין ולא ממשות של יין, ולכן ברכתו "שהכל". והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, שלכן אין לקיים מצוות ארבע הכוסות במיץ ענבים משוחזר, אא"כ יוצא בו י"ח מדין חמר מדינה. ואם אין יין או מיץ ענבים אחר, יקחנו לכל ד' כוסות, ולכוס ראשונה יקחנו מדין ארבע כוסות ולא מדין קידוש. עכת"ד. ואכן כעבור זמן יצא שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ד') וכתב שם לפקפק לגבי הכשר יין משוחזר לקידוש. וכן צידד להחמיר בני"ד בשו"ת ישועת משה (סי' ל'). הב"ד בפסתש"ו (סי' רע"ב סק"ב).


בענין הגיית ברכת "שהכל" אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאף שיש שכתבו לסיים ברכה זו במילה "נהיֶה" (היו"ד בסגול), וטעמם משום שצריך לומר זאת בהווה, כמו "בורא פרי האדמה". אך קשה לו לקבל זאת, מכמה טעמים: א. גם תיבת "נהיה" הינה לשון הווה, וכמו שכתוב: "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא פרק ט' פס' ד'). ב. אין בלה"ק מילה "נהיֶה" (היו"ד בסגול) כיון שההווה של הפועל "היֹה" (היו"ד בחולם), כשהוא בסגול הוא הופך לאות וא"ו, ואם רוצים לומר בסגול, צריכים לומר "נהוֶה (הוא"ו בסגול) בדברו", כמו היה הוה ויהיה. לכן נראה לומר "נהיָה" בקמ"ץ ולא בסגול. עכת"ד. וראה ע"כ במ"א (סי' קס"ז סק"ח, וסי' ר"ד סקי"ד), ובבה"ט ושע"ת (סס"י ר"ד). מע"ר (סי' ע"ו) ועולת ראיה (ח"א עמ' שע"ז וח"ב עמ' תכ"ב).


[62]סב. את דעת המקילים בני"ד כתבו עפי"ד הילקו"י (שם) בשם יחו"ד (שם, וכנ"ל), שהמברך ע"כ בפה"ג יש לו ע"מ לסמוך, ואין מזניחין אותו. ע"כ. ואכן הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שעל מיץ ענבים משוחזר יש לברך ברכת בפה"ג, ומותר לקחתו לד' כוסות, כולל את כוס הקידוש אם אין לו יין אחר. עכת"ד. ובאשר לכך שיש מהפוס' הסוברים שאין דינו כיין, ראה דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל לעיל (בהערה ס'). וע"ע בפסתש"ו (סי' רע"ב סק"ב) מש"כ בשם יסודי ישורון (ח"ג עמ' רי"ט) ושו"ת ארץ צבי (פרומר. סי' נ"ד).


[63]סג. על מש"כ מרן (בסי' תפ"ג ס"א) שמי שאין לו יין מקדש על הפת, כתב הרמ"א (שם) שבמקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה מדבש, שקורין מעד, יכול ליקח אותו משקה לארבע כוסות אם אין לו יין. ע"כ. והוא דעת המהרי"ל. וראה לקמן (בהערה ס"ה).


[64]סד. את הגדרת חמר מדינה כתבנו עפ"י המ"ב (בסי' תפ"ג סקי"א). ושם גם כתב (בשם המ"א, א"ר וש"א, ולא כחק יעקב), שכן הדין במשקה שרגילים לשתותו רק בפסח, אף שאין רגילים לשתותו כל השנה (וראה מ"ב סי' קפ"ב סק"ט ושעה"צ סק"ז). וכן הסיק כה"ח [(באותו סי' סקכ"ב). וראה בשעה"צ (סק"ח) שכתב, שנראה שהכל תלוי לפי שעת הדחק. והב"ד הפמ"ג, שעל משקה תפוחים וכדו' אין כדאי לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס, כ"א על כוס ראשונה וכוס ברהמ"ז].


וי"א שבשעה"ד נחשבים תה, קפה או חלב כחמר מדינה [ראה דעת תורה (או"ח סי' רצ"ו סק"ב). ערוה"ש (סי' רע"ב סעי' י"ד). אג"מ (או"ח ח"ב סי' ע"ה)]. וי"א שאינם נחשבים כחמר מדינה [ראה הלק"ט (ח"א סי' ט'). מנחת שבת (סי' צ"ו סק"ט). ברכ"י (סי' רצ"ו סק"ב). יבי"א (ח"ג סי' י"ט). וכן מ"ב (סי' רע"ב סקכ"ה) לגבי חלב].


יש להסתפק אם מיץ תפוזים טבעי נחשב כחמר מדינה [ראה מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (סי' ל' סק"ב). הסה"ע (עמ' קי"ב הערה 13)]. ומי סודה ושאר משקאות קלים שעיקרם מים אינם נחשבים כחמר מדינה [ראה מ"ב (סי' קפ"ב סק"י וסי' רצ"ו סק"י). וכן בהסה"ע (שם) עיי"ש שכתב בשם הגרח"פ שיינברג שליט"א דגם מי סודה הוי חמר מדינה. ע"כ]. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שחמר מדינה היינו משקה שרגילים להגישו לאורחים. עכ"ד. וראה בחוברת הל' שבת לגר"מ אליהו זצ"ל (שיעור מס' 10 עמ' ו'), שהביא דעת הי"א דבעי משקה משכר. עיי"ש. וראה ע"כ בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ט'). ובצי"א (ח"ח סי' ט"ז) כתב שזו דעה יחידית. וראה עוד ביחו"ד (ח"ב סי' ל"ח) שהסיק, שאין כל משקה שרגילים האנשים לשתותו, נחשב כחמר מדינה. ולכן כתבנו שדוקא במשקים מסוימים הדין כן. ועיי"ש מש"כ בשם האדר"ת עפ"י הרבה גאונים, ובאג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ע"ה). ועיי"ש ביבי"א וביחו"ד מהי דעת הגר"ע יוסף זצ"ל בענין זה. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכשמעיינים ברמב"ם עולה, שכמעט כל המשקים בימינו דינם כדין חמר מדינה, למעט יין, משום שאף א' אינו שותה יין בימי חול בסעודותיו. והרי הרמב"ם כתב שחמר מדינה הוא משקה שדרך בני אדם לשתותו [ראה רמב"ם (פכ"ט משבת הי"ז), שכתב שמדינה שרוב יינה שיכר, הוי חמר מדינה - מ.ה.]. ולא מוזכר בדבריו שצריך שיהא זה דוקא משקה שנותנים לאורח חשוב וכדו'. והרי אנו שותים יין רק בשבתות, יו"ט ופורים, וזאת מפני שחייבים אז לשתותו, או טועמים קצת בשמחות. אך סתם בימים רגילים איננו שותים יין. ומ"מ אנו מקדשים על היין מדין יין ולא מדין חמר מדינה. ולפי הרמב"ם, טמפו, קפה ותה, הינם הרבה יותר חמר מדינה מאשר יין. ואמנם לגר"ע יוסף זצ"ל בעי שהמשקה ישכר (ראה יחו"ד ח"ב סי' ל"ח), אך לפי הרמב"ם א"צ לזה. ובירה לפי"ז ג"כ אינה חמר מדינה, כיון שאין רגילים לשתותה אלא בחתונות וכדו'. וכ"ה בקוניאק, שאינו חמר מדינה. ולכן מי שאין לו יין, ושותה ד' כוסות מחמר מדינה, ספרדי רשאי לשתות טמפו, אא"כ הוא פוסק כגר"ע יוסף זצ"ל דס"ל דבעי משקה משכר. ואשכנזי, כיון שיש חשש קטניות בטמפו (כך היה בעבר- מ.ה.), לא יקחנו, אלא יקח משקה דומה לו שאין בו חשש קטניות. וכ"ה לתה וקפה, שרשאי לשתותם כחמר מדינה. אך כ"ז אינו הוראה למעשה, אלא כך צ"ל לדעת הרמב"ם. ומשהערתי שהגרח"פ שיינברג שליט"א פוסק שגם סודה דינה כחמר מדינה (כנ"ל בהערה זו), אמר הגר"א נבנצל שליט"א שלכאו' סודה דינה כמים. ואמנם מים חשובים והוא עצמו אינו רוצה להכריע כך, אך ראוי הגרח"פ שיינברג לסמוך עליו. ומ"מ אם לוקחים סודה כחמר מדינה, צריך ליקח בשיעור כזה שאין הגזים שבסודה מצטרפים לשיעור וכ"ה לטמפו וכדו'. ואמנם ד"ז דסודה הינו סברא יפה, וכן מצוי הרבה יותר ששותים בסעודה או שמכבדים אורח בסודה מאשר מכבדים אותו ביין. וכ"ה בלימונדה. אך שוב, כ"ז אינו לדינא, אלא אליבא דהרמב"ם. וכעבור זמן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א לדינא, שלדעתו סודה אינה חמר מדינה, כיון שהיא מיא בעלמא. ובענין חָלָב (האותיות ח' ול' בקמ"ץ), לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל אין דינו כחמר מדינה. ופעם א' שאל יהודי משוויץ אם הוא רשאי לשתות חלב במקום יין, כיון שאינו יכול לשתות יין, ואילו חלב מאוד מצוי שם, ובכ"ז אמר לו הגרש"ז שליט"א שאינו רשאי לשתות חלב במקום יין. ונראה לגר"א נבנצל שליט"א שטעמו משום ששותים את החלב יותר מטעמי בריאות מאשר מצורך שתיה גרידא [אך ראה בערוה"ש (סי' רע"ב סי"ד) שיש מתירים להבדיל על חלב בשעה"ד, דהוי חמר מדינה. וראה עוד ביחו"ד (שם) שהביא עוד פוס' דס"ל הכי - מ.ה.] עכת"ד.


[65]סה. את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד הרמ"א (שם), שכתב: ול"נ דלענין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין על שאר משקין, אם הוא חמר מדינה, כמו שנתבאר בסי' ער"ב. ע"כ. וכ' המ"ב (שם סק"י) הטעם, כדי שיוכל לעשות הסדר כסדרו ולקיים מצות ד' כוסות.


ומה שכתבנו שכ"ה מנהג חלק מהספרדים, משום שכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה לעיל בהערה ס"א (ואין להקשות מדוע כתבנו לעיל דלא יקדש לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל על מיץ ענבים משוחזר. כיון שלדעתו אין למיץ זה דין של חמר מדינה). וכעבור זמן שאלתי את הגר"ע יוסף זצ"ל, ואף הוא הורה לי שאם אין יין אחר, מותר בליל הסדר אף לקדש על הכוס הראשונה בחמר מדינה. עכת"ד. ומ"מ מרן (שם בסי' תפ"ג) לא הזכיר דין זה. ונראה דלא ס"ל שיש לקדש על שיכר או שאר חמר מדינה בלילה זה. ואף מדבריו בסי' רע"ב (סעי' ט') משמע דס"ל דעדיף לקדש על הפת. ורק היכא דליכא היכר לקידוש אם מקדש על הפת, יקדש על חמר מדינה, וכדעת הרא"ש. והיינו בשבת שחרית. אך הכא אם מקדש על המצה ומברך גם ברכת "מקדש ישראל והזמנים" ודאי מינכר טובא שמקדש, ולכן משמע מדבריו שבני"ד לא יקדש על השיכר אלא על הפת. ומדלא כתב שישתה את שאר שלוש הכוסות מחמר מדינה, משמע דלא ס"ל הכי. וכן משמע מדבריו שכתב שלאחר ברכת "גאל ישראל" יאכל את המרור והכורך, ולא הזכיר דין כוס שניה כלל.


[66]סו. שכן פסק מרן (בסי' תפ"ג סעי' א' וכדלקמן בסמוך), וכ"כ הרמ"א (שם) בשם י"א. וכתב המ"ב (סק"ט), דהיינו כמו שהסכים הרמ"א (בסי' רע"ב סעי' ט'), דבליל שבת אין לקדש על שאר משקין. ע"כ. וראה בכה"ח (סי' תע"ב סק"פ), שהב"ד הרשב"ץ דס"ל שאין מקדשין על השיכר (אף הכשר לפסח) בליל פסח. עיי"ש. וראה עוד ברמ"א (סי' תס"ז ס"ח) ובמ"ב (שם סקכ"ז), בדיני שיכר הכשר לפסח.


כתב מרן (בסי' תפ"ג סעי' א'):


מי שאין לו יין בליל פסח [והיינו שאין לו כלל. אבל אם יש לו יין, אפילו רק עבור כוס אחת (ולדעת הרמ"א הנ"ל, ה"ה שאר משקים, אם הם חמר מדינה) יקדש עליו, ולא יקדש על הפת, אף אם דרכו בשאר השבתות ויו"ט לקדש על הפת. מ"מ בלילה זה כשתקנו חכמים ד' כוסות, תקנו לקדש על היין ולא על הפת. ואם יש לו שתי כוסות, יקדש על הראשון, ואח"כ יאמר ההגדה בלא כוס. וראה שעה"צ (סק"ג) וכה"ח (סי' תע"ד סק"ח), שהביאו שיש חולקים בדבר, וסוברים שיקח אותן לכוס הקידוש ולכוס אשר אחר ברכת "אשר גאלנו". ומ"מ נראה שהסיקו כמו שכתבנו), וברהמ"ז יברך על הכוס השניה שברשותו (וראה שעה"צ סק"ד), ויצא בזה גם דעת הי"א (בסי' קפ"ב) דס"ל דברהמ"ז טעונה כוס. ואם יש לו שלוש כוסות מקדש על הא', ואומר הגדה על א' וברהמ"ז על א'. וחצי ההלל שאחר ברהמ"ז יאמר בלא כוס. מ"ב (סק"א). חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ו. ועיי"ש בהערה י'). וראה עוד בכה"ח (סי' תע"ב סקצ"ב)]. מקדש על הפת שמברך "המוציא", ובוצע [והיינו כדעת הרי"ף, שא"צ להניח על הסדר כ"א שתי מצות, ולכן בוצע קודם הקידוש, ורק בשעת "המוציא" טוב שיהיו שניהם שלמים, כדי לקיים בזה לחם משנה. וראה בטור (בסי' תע"ה) דמוכח שמ"מ אין זה לעיכובא. אך לאשכנזים, ולשאר הנוהגים לשים בסדר ג' מצות, פורסין המצה האמצעית לשנים בתחילת הסדר, ואת העליונה אין בוצעין עד לאחר ברכת אכילת מצה. בה"ל (רס"י תפ"ג ד"ה "ובוצע"). והוסיף, שכ"מ מביאור הגר"א. וכ"כ כה"ח (ס"ק ח' וט')], ומניח ידיו עליו [שכיון שמקדש עליו, מצוה לאוחזו בידו, כשם שאוחז בכוס שמקדש עליו. ב"י. מ"ב (סק"ג. וכ"כ המ"ב בסי' רע"א סקמ"א, ובסי' רע"ב סקכ"ח), וכה"ח (סי' רע"א ססקנ"ג)] עד שגומר הקידוש (וראה לקמן בהמשך הערה זו מה עושה אז במצות), ומברך "על אכילת מצה" [והמאמ"ר הכריע דברכת הזמן בכלל קידוש היא, וע"כ מברך זמן, ואח"כ "על אכילת מצה". בה"ל (שם ד"ה "עד שגומר")] ואוכל. ואח"כ אוכל שאר ירקות [זהו הכרפס. וטובל במי מלח או בחומץ. וקודם מצה, כנהוג בשאר השנים, א"א לאכול, דהא אסור לטעום קודם קידוש. ולענין ברכה עליהם, תלוי הדבר באם הוא דבר שממשיך תאות המאכל, אין מברך עליהם, דהוא בא בכלל הסעודה. ואם לאו מברך עליהם "בורא פרי האדמה". מ"ב (סק"ד). וראה כה"ח (סקי"ד)], ומסלק השלחן ואומר "מה נשתנה" וכל ההגדה [וה"ה דאומר "הא לחמא עניא" וכו'. מ"ב (סק"ה)] עד "גאל ישראל" [ועיין במ"א שכתב ד"יהללוך" לא יאמר בחתימה, דנתקנה על הכוס דוקא. והעתיק הח"י את דבריו. אבל בפר"ח מסיק, דנראה יותר שיאמרנה, וכמש"כ הד"מ, שאין הכוס מעכב לזה, דהא בביהכ"נ אומרים הלל בלא כוס. וכן הסכימו כמה אחרו'. מ"ב (סק"ה). וראה שעה"צ (סק"ו). ולענין חולה שאינו יכול לאכול כזית, כתב בח"א, דיכול לומר "יהללוך" לכו"ע. בה"ל (שם ד"ה "עד גאל")]. ומברך על המרור ואוכל, [וטובלו בחרוסת. ולענין נטילה שנית כשרוצה לגמור סעודתו, מסיק במאמ"ר דצריך ליטול ידיו מדינא, דהא הפסיק בהגדה והלילא, דומיא דפסקינן דצריך ליטול ידיו לאכילה אע"ג דנטל מתחילה כדין לדבר שטיבולו במשקה. משום דהפסיק באמירת ההגדה, וה"ה הכא. אכן אם כיוון בנטילה ראשונה לגמור סעודתו, ולשמור ידיו שלא לטנפם, מסיק שם שא"צ ליטול שנית. מ"ב (סק"ו)], ואח"כ כורך מצה ומרור ואוכל. עכ"ד מרן (שם). והוסיף הרמ"א וכתב: בלא ברכה [ר"ל שא"צ לברך שנית אע"ג דהפסיק הרבה באמירת ההגדה אחר הברכה הראשונה שבירך על המצה. ואח"כ גומר הסעודה וכל הסדר בלא כוס יין. מ"ב (סק"ז) וראה לקמן (בפרק ז' בהערה קי"ג)]. וראה עוד כה"ח (סי' תפ"ג ס"ק א'-כ"ו).


ובקיצור אופן הקידוש על המצות בליל הסדר: למנהג הלוקחים לקערה ג' מצות, יבצע המצה האמצעית קודם הקידוש (כה"ח סי' תפ"ג סק"ח, וכנ"ל). אח"כ יטול ידיו ויברך ענט"י. הנוהגים לומר פסוקים בתחילת הקידוש (כבסעי' ח') יאמרום, ולאחר מכן יאחוז את שלוש המצות בידו ויברך רק "המוציא". ישמיט את המצה התחתונה מידו, וימשיך את ברכת קידוש היום וברכת "שהחיינו" כשהוא אוחז או מניח ידיו ע"ג שתי המצות העליונות. לאחר מכן יברך על המצה העליונה והאמצעית (הפרוסה), את ברכת "על אכילת מצה", יבצע משתיהן יחד ויאכל כזית מכל אחת מהן. וכשליל הסדר חל בשבת, מיד לאחר ברכת ענט"י יוסיף פסוקי "ויכלו". וכשחל ליל הסדר במוצש"ק, לפני ברכת "שהחיינו" יוסיף את ברכות הנר וההבדלה [עפ"י הגר"ז, המאמ"ר, כה"ח (סי' רע"ב סקנ"ד, וסי' תפ"ג ס"ק ז', ח', י'). וראה עוד לקמן (פרק ז' הערה קי"ג)].


דין מי ששכח לקדש עד לאחר שבירך "המוציא", ונזכר קודם שאכל, ראה ברמ"א (סי' רע"א ס"ה), ובנו"כ.


הגר"א נבנצל שליט"א הורה לי, שאף מי שמקדש על המצה, מ"מ ישתה ד' כוסות מחמר מדינה. עכת"ד. ונראה שכוס ראשונה ישתה מדין ד' כוסות ולא מדין קידוש. ויצא י"ח לדעת המקילים בחמר מדינה. וראה שו"ע (סי' רע"ב ס"ט) ובמ"ב (סקכ"ז), דהרבה מגדולי הראשו' פסקו שאין לקדש בלילה על משקה שאינו יין.


בן חו"ל העושה סדר גם בליל יו"ט שני, ואין לו אלא ד' כוסות מצומצמות (לאחר שהוסיף להם מים בשיעור המותר), יקחן בליל יו"ט ראשון [מ"ב (סי' תע"ב סקמ"א). כה"ח (סקפ"ג) וש"א]. ועוד מדיני בן א"י שיצא לחו"ל, האם יעשה סדר ביו"ט שני ואיך ינהג בכוסות, ראה בספר צידה לדרך (עמ' 179), ושם (בעמ' 357) מש"כ לו הגר"מ אליהו זצ"ל במכתבו אליו, ובמקראי קודש הל' ד' המינים (פי"ג הערה נ"ד).


[67]סז. שכן עולה מדברי מרן והרמ"א (בסי' תפ"ג סעי' א').


[68]סח. חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ו). ואמנם כתב שם ד"ז לגבי מי ששתיית ארבע הכוסות, בכל אופן שיהיה, תזיק לו כמבואר בפרקנו (בסעיף ל"ג). אך ממ"נ, למאן דס"ל שאין לקדש כלל בליל הסדר על חמר מדינה, ממילא ס"ל שיקדש על הפת. ולמאן דמתיר לקדש על חמר מדינה, אם יוזק מהם באופן הנ"ל, גם הוא יתיר לקדש על הפת.


[69]סט. מה שכתבנו אם טרם הגיע זמן הביעור, כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ה). וראה מש"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (ח"ב חאו"ח סי' ס"ח), ובמקראי קודש שלו הל' פסח (ח"ב סס"י ל'), ולעיל (בהערה ט"ו), מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


וכתב בספר השמיטה לגרי"מ טוקצ'ינסקי (עמ' ל"א הערה 4) בשם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, דה"ה דשרי בכל מצוה הטעונה כוס.


[70]ע. בענין יין זה לאחר שהגיע זמן הביעור, נביא בזה דברי "מדריך השמיטה לצרכן" (שיצא ע"י הרבנות הראשית לישראל, ו"מכון התורה והארץ", עמ' 73):


כשמגיע זמן הביעור, יש להוציא את הפירות (ובני"ד היין, כמבואר שם בעמ' 74) מן הבית, ולהפקיר אותם בפני שלושה אנשים.


ורשאי להשאיר בביתו כמות המספיקה לכל אחד מבני הבית לשלוש סעודות (והיינו כמה שרגיל לאכול מאותו פרי בכל ארוחה. וכתבו שם בהערות, שאין הכוונה שיקבע סעודתו רק על פירות אלה. וראה לקמן).


לאחר ההפקר רשאי המפקיר לחזור ולזכות בפירות, אם הנוכחים לא לקחו אותם.


לדעת הרמב"ם (פ"ז דשביעית ה"ג) מצוות הביעור היא לשרוף את הפירות ולבערם מן העולם, אך לא נהגו כדעה זו, ואין לעשות כן מפני שמפסיד פירות שביעית.


ניתן להפקיר את הפירות בפני שלושה חברים, אע"פ שיודע שלא יקחו את הפירות, או להפקירם בחוץ בשעה שאין איש רואה. ויש הסוברים, שאין להשתמש בדרך זו אלא בשעת הדחק, או כאשר זמן הביעור מסופק (וכך ינהגו המהדרין במצוות הביעור לאחר המכירה). ע"כ דברי קונטרס זה.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, לפי שיטת הרמב"ם, דבעי ממש לבער את היין משהגיע זמן הביעור, הנכון דאפ"ה רשאי להשאיר ארבע כוסות (לכל אחד) ולומר שזה נחשב כסעודות שמותר לו להשאיר אחר זמן הביעור, וכנ"ל. וענה לי, שרשאי לעשות כן. ושאלתיו, האם כן הדין אף אם אינו רגיל לשתות יין בסעודה. וענה לי דאפ"ה שרי, דזו סעודתו. שתי כוסות לסעודה ראשונה, ושתי כוסות לסעודה שניה. ועוד שאלתיו, האם לאחר זמן הביעור מותר להפקיר מחוץ לבית יין של שמיטה, אם אין אדם אחר נמצא שם. וממילא אין שם שלושה אנשים בעת שמפקיר היין. וענה לי, שאכן מותר הדבר אך אין לעשות כן לכתחילה אלא בשעת הדחק. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבשנה השמינית זמן ביעור הענבים הינו בערב פסח (ראה מה שכתבנו ע"כ לעיל בפרק ב' הערה פ"ב - מ.ה.), ומ"מ יכול להשאיר יין בכמות שתספיק לו, לבני ביתו ולאורחיו לשלוש סעודות ביו"ט ראשון, וזה כולל ארבע כוסות יין לכל אחד. וודאי שאם ביער כדין, והיינו הפקיר וזכה כדין, יוכל לשתות היין אף בשנה הבאה. ועוד אמר בשם הגראי"ה קוק זצ"ל, שאין להשתמש ביין של שמיטה להטפת היין כשקוראים בהגדה את עשר המכות. ולכן אין לקחת יין זה לכוס שניה. ואם משאיר הוא יין מכוסו הראשונה לשניה, אין לקחתו אף לכוס ראשונה. עכת"ד. והבאנו דברי מרן הגראי"ה קוק כבר לקמן (בפ"ו הערה נ"ב), שכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בס' שבת הארץ (בקונטרס אחרון לפ"ה ה"ג. עמ' רפ"ד), וכ"כ בשמו הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספר השמיטה (עמ' ל"א). וראה עוד בענינים אלה בירושלמי שבת (פ"ח ה"א), בפסחים (פרק ע"פ ה"א) ובשקלים (פ"ג ה"ג), שיוצאין ביין של שביעית, ובתקלין חדתין שם שכתב דמישתעי אחר זמן הביעור. במנח"ש (ח"ג עמ' צ"ה, צ"ז, צ"ט- ק"א) ולקמן (פ"ו סי"ט).


[71]עא. דין ההסבה נזכר במשנה פסחים (דף צ"ט ע"א), וכ"פ הרמב"ם (בפ"ז מהל' חו"מ ה"ח), ומרן והרמ"א (בסי' תע"ב סעי' ב'-ז', בסי' תע"ג סעי' ב', בסי' תע"ה סעי' א', בסי' תע"ז סעי' א', בסי' תע"ט סעי' א' ובסי' ת"פ סעי' א'). ובאמת שבגמ' בפסחים (דף ק"ח ע"א) הסתפקו אלו כוסות צריכות הסבה, האם שתי הראשונות או שתי האחרו'. והסיקו, דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי, אידי ואידי בעו הסבה. והקשו ע"כ הפוס', שה"ז ספיקא דרבנן, וקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. וראה ע"כ בכה"ח (סי' תע"ב סקמ"ו). וראה עוד בכה"ח (סקי"ג) רמז מן התורה לדין הסבה.


אפי' עני שאין לו כרים יסב על הספסל [רמ"א (סי' תע"ב סעי' ב'), עפ"י המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקי"ד), שכ"כ הריטב"א, המרדכי והרמ"א עצמו בד"מ]. וגם כשאין לו ספסל והוא יושב על הארץ צריך להסב לשמאלו [א"א. מ"ב (סק"ח). כה"ח (סקט"ו). חזו"ע (ח"ב עמ' ק"כ)]. וראה עוד בענין ההסבה במרן (סי' רי"ג סעי' א').


ומה שכתבנו דיש לישב דרך חירות, כ"כ מרן (סי' תע"ב סעי' ב'). ושנינו בפסחים (דף קט"ז), שבכל דור ודור חייב אדם להראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מהל' חו"מ ה"ו). ומצוה לנהוג שררה בליל פסח. ויש שכתבו, שבזה יכופר מה שנהג שררה וגאוה כל השנה [אורחות יושר. יפ"ל. כה"ח (סי' תע"ב סקי"ב)]. וראה מש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל באורח משפט (סי' קכ"ח סקכ"ב), שלא יזלזל שום אדם בהסבה, וכדאי הוא שיבין כ"א מישראל כיצד לשמוח בגאולתנו ופדות נפשנו. ע"כ. ולכן יש להכין מבעו"י את מקום מושבו כדי שישב דרך חירות, ולא בצורה שיצטער מחמת שאינו רגיל בכך כל השנה (דבר יום ביומו - בעלז).


והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שכיון שחיוב ההסבה אינו אלא מדרבנן, לכן מי שאכל למשל את כזית המצה ללא הסבה, יצא י"ח מדאו', ורק מדרבנן לא יצא. עכת"ד. ומ"מ זו מחלו' לגבי מקרה שאדם קיים את החלק במצווה שהינו מדאו', אך לא קיים בה את החלק שהינו מדרבנן, אי יי"ח לפחות בחלק מדאו', או שגם בזה לא יי"ח. וכבר כתבנו ע"כ בכמה דוכתי. וראה גבי ני"ד בספר אורחות חיים (סדר ליל פסח סי' ב'), ספר המנהיג (הלכות פסח סי' נ"ד), קרבן נתנאל על הרא"ש (פרק ע"פ סי' כ' אות ר'), פר"ח (לסי' תע"ב ס"ג), ערוה"ש (סי' תע"ב סעי' ג') וש"א.


[72]עב. בענין מה שכתבנו שישען על כרים וכסתות. כ"כ המ"ב (סק"ז). ומ"מ מדברי הרמ"א (בסעיף ב'), נראה דלאו דוקא, וגם הסבה על הספסל שמה הסבה, ולכן כתבנו שיכול להשען גם על שאר דברים. וראה עוד במ"ב (שם) שכתב שיהיה ראשו מוטה על המיטה או על הספסל, וכרים תחת ראשו אצל השלחן. ע"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שא"צ שראשו יהיה על הכרים, אלא דיו שישען לשמאלו על הכרים בזרועו או בידו. ע"כ. וראה הגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' 41 סעי' ב').


ומה שכתבנו שיסב לצד שמאל, זאת ע"פ הגמ' פסחים (דף ק"ח ע"א). ואמרו שם הטעם, שמא יקדים קנה לוושט. ואמנם רש"י פירש שם שטעם זה קאי אפרקדן, אך שאר המפרשים פירשו דקאי על הסבת שמאל. והב"ד כה"ח (בסי' תע"ב סקי"ז), וכתב, שלכן יש להזהר באכילת פרקדן בכל ימות השנה כדי לחוש לדעת רש"י [ואע"ג שממילא אין לשכב לגמרי פרקדן, וכמבואר בגמ' ברכות (די"ג, ב') בשם ריב"ל. וכן נפסק להלכה בשו"ע (אה"ע סי' כ"ג ס"ג). מ"מ הנ"מ הינה גבי נשים שמותר להן הדבר, או גבי זכר ששוכב מוטה קצת לצידו, שבזה שרי, כמבואר שם]. ואע"פ ששאר הפוסקים לא כתבו כן, מ"מ בסכנה חיישינן למיעוטא. ואף מרן (בסי' תע"ב סעי' ג') כתב, שכשמיסב לא יטה על גבו או על פניו [דלא מיקרי דרך חירות. לבוש. מ"ב (סק"ט)], ולא יסב על ימינו [גמ'. דלא שמה הסבה, דצריך לאכול בימינו. ועוד, שמא יקדים קנה לוושט, וכנ"ל, שהוושט בימין, וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו, ויכנס שם המאכל, ויבא לידי סכנה. זאת עפ"י הגמ' ורשב"ם. והב"ד הב"י, הב"ח, מ"ב (סק"י), כה"ח (סקי"ח) וש"א]. וכתב הבה"ל (סי' תע"ב ד"ה "ואין"), ששב"ל (בסי' רי"ח) כתב פירוש שונה משאר המפרשים בענין שמא יקדים קנה לוושט, ולפיכך השתנו אצלו הרבה דינים בענינים אלה.


ומה שכתבנו שיטה ראשו וגופו. אמנם המ"ב (בסי' תע"ב סק"ז) כתב דוקא שראשו מוטה לשמאל, ולא הזכיר דה"ה לגופו. וכתב שהמקור ברש"י. אך אמנם העיר ע"כ בהסה"ע (עמ' רמ"א) שמפי' רש"י בברכות (דף מ"ב ע"א ד"ה "היו"), וכן מרשב"ם (פסחים דף ק"ח ע"א), מהשו"ע (סי' תע"ב ס"ג) וש"פ משמע דבעי גם הסבת הגוף. ואף מהמ"ב עצמו (שם בסק"ז) משמע דבעי גם הסבת הגוף. דאל"כ מנ"מ אם יושב על מיטה וספסל או על כסא, אלא דבעי הסבת הגוף. וכן לפי"ז מה ההו"א לחלק בין איטר לאחר, אם לא דמיסב בגופו על צידו ואינו יכול לאכול על היד שמיסב עליה. א"ו דבעי גם הסבת הגוף. וכ"כ בהסה"ע (שם) בסו"ד שנראה שכוונת המ"ב דלאו דוקא ראשו (אם כי חזר ע"כ פעמיים), אלא דר"ל ראשו ורובו. וכ"נ עיקר להלכה.


הסומך עצמו על ברכי חבירו, הוי הסבה. אך לא יסמוך על ברכי עצמו, דמחזי כדואג [דרשות מהרי"ל, מ"א וש"פ. ולמדו כן מהגמ' פסחים (דף ק"ח ע"א). והב"ד המ"ב (סי' תע"ב סק"ח), כה"ח (סקט"ז), חזו"ע (ח"ב עמ' ק"כ) וש"א]. והוסיף המ"ב (שם), שמ"מ הסומך על ברכי חבירו הוי הסבה ע"פ הדחק. וכה"ח כתב (שם) בשם הפוס', שמ"מ לא יניח ידו לא אפותיא (על המצח) ולא אאוסיא (על שפתיו סמוך לנחיריים). ע"כ. וראה גמ' פסחים (דף קי"ב ע"א), דאיתא התם: ידא אאוסיא, דרגא לפחדא. ידא אפותא, דרגא לשינתא. עיי"ש בפרש"י וברשב"ם.


[73]עג. חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג).


[74]עד. בגמ' פסחים (דף ק"ח ע"א) אמרו שאשה א"צ הסבה. ואם אשה חשובה היא, צריכה הסבה. וכתב בה"ג הטעם, משום דלאו אורח ארעא דאשה למזגא. וכ"כ בשאילתות (פר' "צו"). והרשב"ם כתב הטעם, מפני אימת בעלה. ואכן מרן (בסי' תע"ב סעי' ד') כתב בסתמא שאשה אינה צריכה הסבה אא"כ היא חשובה. ובב"י כתב מרן שאשה חשובה צריכה להסב כיון שדרכה להסב. וכ"כ הב"ח וש"א. והב"ד כה"ח (סקכ"ה). והמ"ב כתב הטעם שאין הנשים צריכות להסב כטעמו של השאילתות. והרמ"א כתב על דברי מרן בשו"ע, שכל הנשים שלנו מיקרי חשובות, אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי הראבי"ה, שכתב שבזמן הזה אין להסב. ע"כ. והיינו מש"כ הראבי"ה שבזה"ז אין אנו צריכים הסבה, שהרי בני חורין אינן מסובים. ואדרבא, ישיבה כדרכן הוי דרך חירות. והב"ד הגמי"י על הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ח), הטור והב"י. וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן. ובהגמי"י כתב שהראבי"ה יחיד בד"ז. והב"ד הב"י, וכתב שלדעת הפוס' לעולם בעי הסבה אפי' בזה"ז. וכ"פ בשו"ע. אלא שהרמ"א בד"מ כתב, שלא ראה בזה"ז נשים מסיבות, ואפשר שנהגו להקל עפי"ד הראבי"ה. והביא דבריהם כה"ח (סקכ"ז). וכ"כ המ"ב (סקי"ג) טעם הרמ"א בזה. ומ"מ מנהג הספרדים פשוט שאף הנשים מסיבות, שכ"כ מרן החבי"ב בספרו פסח מעובין (סי' ק"ע), הבא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' כ"ח), כה"ח (סי' תע"ב סקכ"ח), ילקו"י (עמ' שפ"ה), וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, כדלקמן בהערה הבאה. ומי שלא הסבה, אם יצאה בדיעבד, ראה לקמן בפרקנו סעי' כ"ז.


ויש לציין, שהנ"מ בין טעמו של בה"ג לטעמו של הרשב"ם, דלבה"ג אפי' גרושה ואלמנה א"צ הסבה, ולרשב"ם צריכות הן הסבה. וכ"כ הטור והב"י. והב"ח כתב שגרושה או אלמנה א"צ הסבה, אא"כ היא אשה חשובה. וכ"כ עוד אחרו'. והב"ד כה"ח (סקכ"ד).


מיהי אשה חשובה, ראה כה"ח (סי' תע"ב סקכ"ו) שהביא שיטות הפוס' בכך. ועיי"ש שהסביר דברי הרמ"א בזה, שכיון שבזה"ז אין דרך הבעל להקפיד, הנשים שלנו מיקרי חשובות. וראה ערוה"ש (סי' תע"ב סעי' ו').


[75]עה. כנ"ל (בהערה ע"ד). וכבר כתבו הלבוש, הט"ז והגר"ז, שמנהג בנות האשכנזים שלא להסב. והב"ד כה"ח (סקכ"ח). וכ"מ מהמ"ב (סקי"ג). ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמנהג הנשים האשכנזיות שלא להסב בליל הסדר. והוסיף, שא"צ להחמיר בזה כלל. עכת"ד. וראה בעולת ראי"ה למרן הגראי"ה קוק זצ"ל, שכתב (בח"ב עמ' רנ"ג ס"ד) שהנשים לא נהגו להסב בלילה זה. עכ"ד. וכן יודעני שנוהגות כמה מנשות גדולי הדור האשכנזים.


ואמנם כתב כה"ח (בסי תע"ב סקכ"ח), שגם בקהילות האשכנזים, אשה המחמירה להסב תע"ב. דהא שאינן מסיבות אינו אלא מצד המנהג. אך כיון שהן חשובות, טוב לצאת אליבא דכו"ע. ע"כ. וראה בכה"ח (סקמ"ג), שכתב בשם הט"ז ועוד פוס', שבכל מקום שכתוב שא"צ להסב, יש איסור להסב, כדאי' לענין סוכה, דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ע"כ [ואמר לי ת"ח אחד שק"ק ע"כ, שהרי גם בסוכה לא אמרינן הכי אלא גבי גשמים, שאז נראה שאינו מקבל דברי ריבונו כשממשיך לשבת בסוכה, דהוי ריעותא. אך גבי נשים הפטורות ממצות סוכה, ובכ"ז יושבות בה, לא אמרינן הכי. וכן הכא, אפשר לומר זאת גבי תלמיד המיסב בפני רבו. אך מאי ריעותא איכא אם תסבנה הנשים. עכ"ד. וראה בערוה"ש (סי' תע"ב ס"ח), וכן בסמוך מש"כ בשם העולת שמואל]. וכן הביא שם כה"ח את דברי הבאר שבע שכתב שצריך להתיישב בדבר, שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירים בדברים שאנו פטורים מהם (כגון הכא, גבי הסבה גם בעת הסעודה - מ.ה.), והב"ד גם המ"א. והא"א (בסק"ו) כתב, שאם יש דעות שצריך לעשות הדבר, ומחמיר, אע"ג דלהלכה פטור מכך, מ"מ אינו נקרא הדיוט, אא"כ אין שום דעה כזו. ועדיין צ"ע. ובתשו' עולת שמואל כתב דאינו נקרא הדיוט אא"כ אתי בשל כך לידי קולא. והביא דבריהם כה"ח (שם). וע"ע בכה"ח (סי' ס"ג סק"ה), ולקמן (בפרק ו' הערה כ') מש"כ בשם הרמב"ן. וכן מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות סוכה (פרק דין הפטורים מן הסוכה, הערות ק"ה - ק"ז).


והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שהנשים הספרדיות ודאי שצריכות להסב. ולא זו בלבד, אלא אף הנשים האשכנזיות צריכות להסב. והסביר לגבי הנשים האשכנזיות, שכך עולה מדברי הרמ"א (בסי' תע"ב ס"ד), שכתב שכל הנשים שלנו מיקרי חשובות, וממילא יוצא שאף הן צריכות להסב. ומה שהוסיף הרמ"א שלא נהגו להסב כי סמכו ע"ד הראבי"ה שבזה"ז אין להסב, היינו שרק בדיעבד סומכות הן על הראבי"ה, אך לכתחי' צריכות להסב. עכת"ד.


[76]עו. מרן (סי' תע"ב סעי' ה'). ואף שהבן חייב בכבודו של אביו ובמוראו, וכ"ש אם הוא רבו, מ"מ בעי הסבה, לפי שדרך האב למחול כבודו לבנו [שאילתות, כלבו והרד"א. והב"ד המ"א. וכ"כ הלבוש, דמסתמא האב מוחל לבנו. וכ"כ הפר"ח, דה"ח, מ"ב (סקי"ד) וש"א. והביא דבריהם כה"ח (סקל"ב). וראה מש"כ הב"ח בענין זה]. ואם האב אינו רוצה למחול לבנו, ראה כה"ח (סקל"ג) שהביא בזה מחלוקת הפוס' אם יסב הבן.


ובענין מה שכתבנו שלמנהג הספרדים גם בת צריכה הסבה בפני אביה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ששאלתיו האם כל דיני ההסבה האמורים לבן אצל אביו, אמורים גם לבת (ספרדיה). ואמר לי שאכן כך. עכת"ד (וראה הערה קודמת). ובענין הגיל שבו יחלו הקטנים להסב, ראה לקמן (בהערה פ"ד) בפרקנו.


[77]עז. מרן (סי' תע"ב סעי' ה'). והיינו שלמד הבן רוב חכמתו מאביו [כה"ח (סי' תע"ב סקל"ו), עפ"י יו"ד (סי' רמ"ב סעי' ל'). עיי"ש].


[78]עח. מרן (סי' תע"ב סעי' ה').


[79]עט. מרן שם כתב שא"צ להסב, אך הפוס' כתבו, שבאמת איסורא איכא, דמורא רבו כמורא שמים. ומש"כ מרן בלשון "אינו צריך", משום דבריש הסעי' נקט לשון צריך [ראה ב"ח, ד"מ, פרישה, פר"ח, מ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקל"ד) וחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"א)]. ועוד כתב כה"ח (שם) בשם כמה אחרו', שמשמע בב"י שאם רבו רואהו ושותק הוי כנתינת רשות. ויש שכתבו, שמ"מ גם אז לא יסב לכתחי' בלא נתינת רשות, דילמא יקפיד רבו. ורק אם עבר והיסב ולא א"ל רבו ולא מידי הוי כנתינת רשות. עיי"ש.


[80]פ. הא דתליא ברשות מרבו, כ"כ מרן (שם בסעי' ה'). ומה שכתבנו דוקא רשות מפורשת, כ"כ המ"ב (סקי"ז) עפ"י הח"י. והוסיף בשם הפר"ח, דאז מהני אפי' ברבו מובהק.


ומה שכתבנו שאז חייב התלמיד להסב, כ"כ המ"ב (בסקט"ז). והוסיף בשעה"צ (סק"כ), שכ"מ מהרי"ץ גיאת, שכתב שאע"ג דהסבה הוי מצוה, כבוד רבו נמי מצוה. ומצוה דכבוד התורה עדיפא. וממילא כיון שהרב מחל לו איכא מצוה דהסבה. והוסיף בשעה"צ, שכ"מ ממרן. ע"כ. ומ"מ רבו אינו חייב לתת לו רשות להסב [ט"ז, וגר"ז. והב"ד כה"ח (סקל"ז)]. ואף שכתב כה"ח (סקל"ח) בשם הב"ח, שאם הוא רבו המובהק, אפי' שנתן לו רשות אינו חייב להסב, ורק ברבו שאינו מובהק חייב במקרה זה להסב, מ"מ הביא שם בשם כמה פוס' שחלקו על הב"ח, וכתבו שאף ברבו המובהק חייב להסב אם נתן לו רשות. וכן הסיק כה"ח (שם) בסו"ד. עיי"ש.


[81]פא. וכ"ש גדול הדור, שהריהו כרבו לכל דבר [תה"ד. ד"מ. כה"ח (סקל"ט) וחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"א). וראה יו"ד (סי' רמ"ד סעי' ג')].


כתב מרן (בסי תע"ב סעי' ו'): השמש צריך הסבה. ע"כ. וכתב המ"ב (סקי"ט), אפי' בפני אדונו (רמב"ם פ"ז מהל' חו"מ ה"ח). ואע"ג שהוא תמיד משועבד לו להתעסק בצרכי הבית, מ"מ מחויב הוא להראות חירות בליל פסח, ולאכול כזית מצה וכזית אפיקומן וד' כוסות בהסבה. והוסיף, דה"ה פועל שיש לו תלמיד הלומד אומנות, חייב התלמיד בהסבה [וכן איתא בפסחים (דף ק"ח ע"א). כלבו. רוקח. ב"י. פר"ח. כה"ח (סקל"ה) וש"א. וראה שעה"צ (סקכ"ה) וכה"ח (שם)]. וכן עבדים עבריים חייבים בהסבה עכ"פ בכזית ראשון, כשמש. וכתב המ"ב (בסקכ"ג), דשמש כיון שהוא טרוד דיינינן ליה כדיעבד לגבי כל אדם. ועיי"ש מש"כ בשעה"צ (סקל"ה). ועוד בדיני שמש ועבדים ראה בכה"ח (סי' תע"ב סקמ"ד), וחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ב).


[82]פב. הרמ"א (בסי' תע"ב ס"ה) כתב, שכאשר התלמיד אוכל שלא על השלחן שאוכל רבו, צריך הוא להסב בכל מקרה (והגר"ז כתב, אפי' רבו המובהק וגדול בדורו). ואמנם הפר"ח חלק ע"ד הרמ"א, וס"ל שכל שרואהו רבו אינו יכול להסב משום מוראו.


והטעם שכשהתלמיד בפני רבו דינו שונה אם אוכל על שלחן אחר, כיון שאז אין הסבתו נחשבת כזלזול בכבוד הרב [ד"מ בשם מהרי"ב. מ"ב (סקי"ח)]. ועוד כתב בד"מ (שם) בשם מהרי"ב, דתלמיד אצל רבו אינו צריך להסב, אך רשאי. והשיג עליו הד"מ. והב"ד שעה"צ (סקכ"ב). וראה לעיל מש"כ (בהערה פ') בשם כה"ח (סקל"ח). וכתב עוד (שם) בשעה"צ, דאפשר דמשום זה היקל מהרי"ב גם בסמוך על שלחן אחר. ע"ש. וכ"כ בחזו"ע עמ' קכ"א. ועוד כתב שם, שהיה נראה לחלק. שברבו המובהק, שצריך לעמוד מפניו כמלוא עיניו, לא יסב אפי' בשלחן אחר, כל שרואהו. אך ברבו שאינו מובהק, או בתלמיד חבר, כשאוכל על שלחן אחר רשאי להסב. אך במסקנת דבריו כתב שאף ברבו שאינו מובהק, ואוכל בשלחן אחר, אינו ראוי להסב.


ומה שכתבנו שאין דברים אלה אמורים אלא כשאוכל על שלחן א' עם רבו, אמנם הרמ"א בהג"ה לא הזכיר דהיינו עם רבו, אך כתב כן בד"מ. והב"ד כה"ח (סק"מ).


[83]פג. כ"כ הפמ"ג למסקנה, והב"ד מ"ב (סקי"ח) וכה"ח (סקמ"ב).


[84]פד. כתב הבא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' כ"ח), שיש לשתות בהסבה את ארבע הכוסות, וכן לאכול את ארבע הכזיתות של המצה בהסבה, בין גברים ובין נשים, בין הגדולים ובין הקטנים. עכ"ד. ומרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סעי' כ"ב), שיש לחנך את הקטנים שיש בהם דעת, שיסבו בעת שתיית הכוסות ואכילת הכזית מצה הראשון וכן אכילת האפיקומן. עכ"ד.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מאיזה גיל יש לחנך את הילדים להסב בעת שתית היין. וענה לי, שהן בנים קטנים והן בנות קטנות, יש לחנכם להסב מגיל שמבינים ענין הסדר. והוסיף, שא"צ שיבינו דוקא את ענין יציאת מצרים, אלא סגי שיבינו שעתה הננו בני חורין, ולכן אנו מיסבים דרך חירות. שהרי הם אומרים ב"מה נשתנה" "הלילה הזה כולנו מסובים", וצריכים הם להבין מה שהם אומרים. וכן הדין בהסבת הקטנים בעת אכילת המצה. ובתשובה לשאלתי אמר, שאין קטנים אלה חייבים בהסבה אלא מדין חינוך, וכמש"כ לדידם לגבי שתיית ארבע הכוסות. עכת"ד. וראה עוד בסדור עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג סכ"ג), בשש"כ (מהדו"ק פל"ב) בענין מצות חינוך הקטנים במצוות עשה, בהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' ס"ה סעי' ג'), ובהערה הבאה.


[85]פה. מרן (סי' תע"ב סעי' ט"ו), והוא כת"ק בברייתא פסחים (דף ק"ח ע"ב). ואף שהמהרי"ל בדרשותיו כתב, שמהגמ' משמע דאפי' לא הגיעו לחינוך בעי לתת להם יין. ומגיל חינוך בעי רביעית. והב"ד ח"י, וכה"ח (סי' תע"ב סקצ"א). מ"מ מרן כתב ד"ז גבי תינוקות שהגיעו לחינוך. וכן הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"כ הערה ג') העלה, דלדינא די להחמיר בהגיעו לחינוך, וגם אין זה אלא לשינוי בעלמא, ולכן א"צ רביעית. ואע"פ שהמהרי"ל כ' להחמיר, וכנ"ל, מ"מ הסיק בחזו"ע שם דלמנהג הספרדים א"צ להחמיר בזה. אלא שסיים בסו"ד, דמ"מ טוב ליתן לפני כולם היכא דאפשר [ומש"כ שם בחזו"ע בשם מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בסידורו עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ז סעיף ל'), דס"ל כמהרי"ל דגם קטנים שהגיעו לחינוך ישתו רביעית, באמת צ"ל עמ' רמ"ג. והוא מאזהרות מרן הראי"ה קוק זצ"ל. וראה שם (בעמ' רנ"ג סעי' ג'), מש"כ רבינו הגרצ"י קוק זצ"ל, שתינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכ"א כוסו לפניו. ע"כ].


ובענין מהו גיל חינוך לני"ד, כתב הח"י דהיינו כבן חמש או שש שנים. וכמש"כ בסי' תר"מ (סעי' ב'). והיינו כ"א לפום חורפיה. והגר"ז כתב דהגיעו לחינוך היינו שיודעין מענין קדושת יו"ט, וגם יש בהם דעת להבין מה שמספרים להם באמירת ההגדה. וכ"כ קצשו"ע. והביא דבריהם כה"ח (סי' תע"ב סק"צ). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"כ). ובלוח "דבר יום ביומו" (מנהגי בעלז) כתב בשם עו"ש דגיל זה בני"ד היינו כבן שש או שבע שנים. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שגיל חינוך לבן או לבת, שצריך לתת לפניהם ד' כוסות, היינו משמבינים ענין הסדר. וא"צ שיבינו ענין יצי"מ, אלא סגי שמבינים שאנו כיום בני חורין. והוסיף, שקטנים אלה אינם חייבים בארבע כוסות אלא מדין חינוך. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (עמ' ק"כ שם בהערה), ובהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' 102 הערה ב').


ובענין שיעור השתיה לקטן, כתב שב"ל דהאב ישתה רוב הכוס, ובניו ובני ביתו הקטנים שותין הימנו מעט, אבל א"צ כוס לכ"א. וכ"כ הרד"א בסדר ההגדה. והב"ד הא"ר ומחה"ש. וכתב מחה"ש דקטנים א"צ אפי' רוב רביעית. והמ"ב (בסי' תע"ב סקמ"ז) כתב עפ"י דבריו בבה"ל (בסי' רע"א סעי' י"ג) דקטן א"צ לשתות רוב רביעית, אלא די לו בכמלוא לוגמיו דידיה. וכ"כ כה"ח (בסי' תע"ב סקצ"ד), והוסיף, שלסברת שב"ל אין חילוק בין הגיע לגיל חינוך, בין אם לאו. וסיים, שמ"מ דעת האחרו' כדברי מרן, דבהגיע לחינוך מצוה ליתן לכ"א כוסו לפניו. וראה בסקצ"א שכתב בשם מהרי"ל, שאף בלא הגיע לחינוך מצוה ליתן כוסו לפניו. ובהגיע לחינוך בעי רביעית. עיי"ש. והג"ר אפרים גרינבלט שליט"א, בעהמ"ח שו"ת רבב"א, העיר את תשומת לבי שבספר כתר שם טוב (ח"ג עמ' 68) כתב שמנהג בני ספרד לתת לכל אחד ואחד מהקטנים כוס קטן של יין. וכתב עו"ש לתמוה ע"ד הא"ר, שכתב שאם הקטן הגיע לחינוך יש לתת לו כוס המחזיק רביעית יין. שהרי ברי לו שאם נכוף לקטן כזה לשתות ד' כוסות של יין בשיעור זה חיישינן לסכנת נפשות. עכת"ד (אמנם יש להעיר, שבזמן הג' הא"ר והכש"ט כנראה לא היתה אפשרות להכין וליתן לקטנים ד' כוסות של מיץ ענבים. ושמא כוונת הא"ר שיתנו להם דווקא יין צימוקים). ואמנם ראינו במחה"ש (סס"י תע"ב) שכתב לדייק מדברי הא"ר, שאדרבא בקטן א"צ לשתות אפי' רוב רביעית. וראה עוד בחנוך לנער (פרק כ' ס"ז) שכתב את דברי מחה"ש גבי קטן שכבר הגיע לחינוך. וכ"מ מדברי השו"ע (שם).


ומה שכתבנו דמלוא לוגמיו היינו כנפח חצי פיו, ראה שו"ע (סי' תרי"ב סעי' ט') ובנו"כ (שם). בשיעורי מקוה לגרא"ח נאה (עמ' קפ"א סעי' ה'), ושש"כ (פל"ט סעי' כ'). ומה שכתבנו בספרנו מקראי קודש, הל' יו"כ (פרק ו' סעי' י' וי"א, ובפרט בהערות ל"ב ול"ח).


ולכאו' נראה שאין זו חובה, שכ"מ ממרן סי' תע"ב סעי' ט"ו, וכ"כ הח"י, שאין זה מעכב. וכ"כ המ"ב (סקמ"ו) וכה"ח (סקצ"ג). והטעם, דלהרבה פוס' לא נתקנו ארבע כוסות לקטנים. ראה שעה"צ (ס"ק ס' וס"א), וכה"ח (שם). וראה עוד בחזו"ע (עמ' ק"כ בהערה), שהביא דעת כמה פוס' דהוי חובה, ומ"מ כתב דלרוה"פ אינו מדינא. ע"כ. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלדעתו אם הקטן מסוגל לכך, והיינו שאין היין מזיק לו, זו חובה מצד חינוך. ומ"מ יש לזכור שישנם ילדים שהיין מזיק להם. עכת"ד.


[86]פו. סדה"י. כה"ח (סי' תע"ב סקצ"א). וכ"כ בסדר ומנהגי ליל פסח מירושת"ו, מהרב יצחק דוד בן רבי (עם הגהות הגרי"פ פערלא, סעי' ב'), שנותן גם למי שלא הגיע לחינוך. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"כ), שטוב ליתן לכולם היכא דאפשר.


[87]פז. עיקר ד"ז כתבו תה"ד (בסי' קל"ו), וכ"כ הטור בשם רש"י, והמ"ב (בסי' תע"ב סקי"א) בהבנת הרמ"א (סעי' ג'). ואע"ג שאוכל תמיד בשמאלו, ולטעם דצריך לאכול בידו החזקה, הרי שהיה צריך להסב לימינו, אלא שלטעם השני, שמא יקדים קנה לוושט, צריך להסב לשמאלו. וטעם זה עדיף משום דחמירא סכנתא, ולכן יסב לשמאלו, ויאכל בימינו ככל אדם [ב"י בשם תה"ד ובעל העיטור. רשב"ץ ביבין שמועה. מ"ב (סי' תע"ב סקי"א). כה"ח (ס"ק י"ט וכ"א). וראה כה"ח (סי' ר"ו סק"ל)].


מי ששולט בשתי ידיו פשיטא דמיסב בשמאל [תה"ד שם, והב"ד הב"י. וכ"כ עו"ש והב"ד כה"ח (סק"כ)].


גידם בידו הימנית, או שיש לו בה מום כך שאינו יכול לאכול בה אם יסב על ידו השמאלית, כ' הבה"ל (רס"י תע"ב ד"ה "ואין") שצ"ע כיצד ינהג, ואפשר דבכגון דא לא הצריכוהו חכמים כלל להסב. ונשאר בצ"ע. עיי"ש. ובילקו"י (עמ' 399 סעי' י"ג) כתב בשם חזו"ע (ח"א סי' ט"ו), שאף שלהלכה איטר יד מיסב לשמאלו, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם ביד ימינו, יוכל להסב על צד ימין. ואם לא היסב כלל, אינו מעכב, ויצא י"ח. ע"כ. ומ"מ נראה דלכו"ע אותו גידם, אם אפשר לו, יסב על גופו לשמאלו, כגון תחת בית שחיו, אם יוכל גם לאכול בידו השמאלית דרך חירות. וכה"ח (סקכ"ב) כתב שבכגון דא, ובכגון שיש לו מכה בזרוע שמאל פטור מלהסב, דלא תיקנו אלא דרך חירות ולא דרך צער. והוסיף שבנידון זה ודאי סמכינן אראבי"ה.


[88]פח. מ"ב (סי' תע"ב סקי"א). וכתב הטעם, דימין שלו הוי כשמאל כל אדם [בשם המש"ז. ובשעה"צ (סקי"ג) כתב, שלפי מש"כ הפר"ח אין דין זה ברור]. ואילו כה"ח (בסקכ"ג) כתב, שמדברי הפר"ח משמע שאפי' בדיעבד לא יצא. ע"כ. וראה מש"כ הפר"ח (בסי' תע"ב סק"ג). ובחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ב) העלה להקל לאיטר בדיעבד. והוסיף שכ"פ כה"ח (בסקכ"ג). ע"כ. וראה כה"ח (שם), וחזו"ע (עמ' קכ"ג).


וגידם שהיסב על גבו או על פניו, לא יצא אפי' בדיעבד (מש"ז. כה"ח סקכ"ג). ונראה דגריע טפי מאילו לא היה מיסב כלל. דהכא לא הוי דרך חירות כלל.


[89]פט. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים אם האיטר היסב בימין, אפי' בדיעבד לא יצא. ואף שעשה כן דרך חירות, מ"מ הסתכן בכך. וכיון שהתקנה היתה להסב בשמאל, ולא עשה כתקנה, לא יצא י"ח אפי' בדיעבד. אלא שהוסיף שלמנהג האשכנזים יוצא י"ח עפי"ד הראבי"ה, שאפי' לא היסב כלל יצא. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם כה"ח בדעת הפר"ח.


[90]צ. לב"ח אין להסב, דישיבה כדרכה הו"ל דרך חירות, כראבי"ה. וכתב שכן המנהג. והב"ד הט"ז והמ"א. והוסיף המ"א, דה"ה אבל תוך ל' על שאר קרובים. אלא שבס' פסח מעובין כתב ע"ד הב"ח דאזיל לשיטתו, דפוסק כראבי"ה בזה"ז. אך לדידן דפסקינן דבעי הסבה אף בזה"ז, אם האבל אחר שבעה [כגון שנהג אבלות לפחות שעה א' קודם הרגל, דאז הרגל מבטל גזירת שבעה, וכמש"כ בסי' תקמ"ח (סעי' ז')], כיון שכבר פסקה אבלות שבעה חייב להסב, וכן המנהג. והב"ד הח"י, וכתב דלענין אבל דבריו נכונים, דמנין לנו להחמיר באבלות דקילא ולבטל מצות הסבה. וכ"כ המש"ז, שו"ת דברי מנחם, ישי"ע, מגן האלף, הגר"ז, דה"ח, המ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ט). וכ"כ בסתמא בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ב) שאבל חייב בהסבה.


ומה שכתבנו שכן הדין אף לאבל תוך שלושים לפטירת אביו או אמו, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאבל חייב בכל מצוות ליל הסדר.


ומה שכתבנו שכ"ה באבל תוך שלושים לפטירת שאר קרובים, כ"כ המ"ב (סקי"ג). וכגון שלא נהג שבעה לפני הרגל, אך מ"מ עברה עליו אז לפחות שעה א' של אבלות [מ"ב (שם) ושעה"צ (סקי"ד). וכנ"ל].


ולענין אונן, ראה כה"ח (בסי' תע"ב סקל"א) שהביא כמה דעות, והסיק, דדוקא אם אין רוצה לקוברו בלילה לא חלה עליו אנינות בשבת וביו"ט, ויתחייב אז בכל המצוות. משא"כ אם דעתו לקוברו בלילה (של יו"ט ראשון, וע"י גויים - מ.ה.), אז חלה עליו אנינות, ואסור בכולן. עכת"ד. וכן העלה בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ט בהערה ד'), אלא שהוסיף שם, שכיון שלא יצא הדבר ממחלוקת, לכן אף מי שאין דעתו לקוברו בלילה לא יברך שום ברכה בעצמו אלא ישמע הברכה מאחרים, מדין סב"ל. וכן ההגדה וההלל טוב ונכון (אך אין זו חובה) שישמע מאחרים, ואם רצה לאומרם בעצמו רשאי. וכל זה בליל ראשון. אך בחו"ל בליל שני, דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד. ולענין הסבה, כתב שם בחזו"ע, נראה שיכול האונן (ביו"ט א') להסב כרגיל. כיון שלא קיי"ל כראבי"ה, וכל דבר שצריך הסבה ועשאו בלי הסבה לא יצא י"ח, לכן יש להחמיר ולהסב, וכ"ש אם בפרהסיא לא יסב. ושלא כב"ח שדחוהו האחרונים. עכת"ד. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאם אין דעתו לקבור את מתו בלילה חייב הוא בכל מצוות הלילה, כיון שאז לא חלה עליו אנינות כלל. ולמד זאת מסי' תקמ"ח (סעי' ה'), ומסי' תקכ"ו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאם דעת האונן לקבור את מתו בליל א' ע"י גוי, חלה עליו אנינות, ופטור הוא מהמצוות. אך אם אינו יכול לקוברו בליל א' ע"י גוי, חייב הוא במצוות. וה"ה בחו"ל ביו"ט שני ש"ג לקוברו אפי' ע"י יהודי. עכת"ד. וראה עוד בשו"ע (סי' תקמ"ח סעי' ה'), מ"ב (סקי"ז), כה"ח (סקכ"ג) ושאר נו"כ. ביו"ד (סי' שמ"א סעי' א', וסי' שצ"ח) ובנו"כ. וחזו"ע (ח"ב עמ' ש"ו במילואים על דף קפ"ט).


[91]צא. כן עולה מדברי הפוס' שהביא כה"ח (בסי' תע"ב סקל"א), וכן הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל. ולגבי אונן ראה בהערה הקודמת.


[92]צב. כ"כ המ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ט) בשם הח"י וש"א, שנכון שלא יסב על מיטה כבודה וכלולה, אלא יסב בשינוי קצת, דהיינו על מיטה וכר א' תחת מראשותיו או על ברכי חבירו.


[93]צג. ב"ח, מ"א, א"ר, ח"א, מ"ב (סקי"ד) וש"א. והטעם, שהרי לובש הקיטל שלא תזוח עליו דעתו מן השמחה, ואבל בלא"ה לבו נכנע (מ"א. כה"ח סק"ל). ומ"מ הלובש אין מוחין בידו, שהרי לט"ז ולח"י רשאי ללובשו (מ"ב וכה"ח שם בשם הח"א).


[94]צד. מרן (סי' תע"ב סעי' ז', וסי' ת"פ סעי' א'). ואמנם דעת כמה פוס' שאם שתאן בלא הסבה יצא בדיעבד י"ח [כ"כ הח"י בשם האגודה, וכ"כ הב"ח (בסי' תע"ט), וכ"פ הח"י, הברכ"י וכה"ח (סי' תע"ב סקמ"ו. ועיי"ש בסקמ"ח)]. וכתבו, משום דהוא ספיקא אילו מן הכוסות בעו הסבה, ועוד דהוי מצוה דרבנן וספיקא לקולא. ובפרט שלד' הראבי"ה א"צ בזה"ז להסב כלל (כה"ח שם סקמ"ו). אלא שמ"מ הרבה מן הפוס' פסקו דבעי להסב שוב, מהם רבינו ירוחם, הרא"ש, הפר"ח, השו"ג, המאמ"ר, המ"ב (בסי' ת"פ סק"ח) בדעת מרן, וכ"כ עוד פוס'. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ב וקכ"ג) העלה שהעיקר למנהג הספרדים שחוזר לשתות בהסבה. עיי"ש (בהערה ו'), ובכה"ח (ס"ק מ"ו ומ"ח) שהביא מחלוקת הפוס' בהא.


ובענין מי שהיסב לימינו, כתב בחזו"ע (שם עמ' קכ"ב הערה ה') שאף הוא לא יצא י"ח, שכ"ה לשון הגמ' דהסבת ימין לא שמה הסבה. וכ' שכ"פ המאירי, הרש"ל והפר"ח. וזאת אע"פ שבשו"ת התעוררות תשובה היקל בכך בדיעבד, בצירוף ד' הראבי"ה. עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמי שהיסב לימינו או פרקדן וכדו' לא יצא י"ח וצריך לשתות שוב בהסבה כראוי. עכת"ד.


[95]צה. מה שכתבנו שאין לברך על שתייתו החוזרת כשמיסב כראוי, כ"כ המ"ב (סי' ת"פ סק"ח) בדעת מרן, וכן היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי. ושאלתיו, האם הדין כן גם בכוס שניה, אף אם לא היתה דעתו לשתות מן היין בסעודה. וענה לי דאפ"ה לא יברך.


ובענין השתיה החוזרת בכוס רביעית, כתב מרן (בסי' ת"פ ס"א) דבעי לברך בפה"ג על שתייתו החוזרת, דהסיח דעתו מלשתות עוד. וכן כתב המ"ב (באותו סימן סק"ח). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי תחילה, שגם אם טרם בירך עדיין ברכה אחרונה על הכוס הרביעית, ישוב לשתותה ויברך בפה"ג. וטעמו, כיון שדעתו מתחילה היתה שלא לשתות עוד יין לאחר הכוס הרביעית (כמבואר בשו"ע סי' תפ"א - מ.ה.), לכן הוי היסח הדעת, אף שלא בירך עדיין ברכה אחרו'. ולכן בעי לברך שוב ברכה ראשונה על הכוס החמישית, וזאת בצירוף דעת הרמב"ם שצריך לברך על כל כוס. אלא שכעבור זמן שאלתיו שוב, והורה לי להלכה ולמעשה שתלוי הדבר אם בירך כבר ברכה אחרונה על היין ואז נזכר, שאז צריך לברך שוב בפה"ג. וכן אם חשב בהדיא שלא ישתה עוד מכוס זו. גם אז יברך שוב אע"פ שטרם בירך ברכה אחרונה. אך אם לא חשב כן בהדיא, אנן סהדי שטרם קיים המצוה, כמו אצל האפיקומן, ולא יברך שוב. וזהו לדעתו פירוש דברי מרן שתלוי הדבר אם הסיח דעתו. עכת"ד. ונראה שכן דעתו למסקנה. ודעת הגר"ע יוסף זצ"ל, כפי שכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג הערה ו', ועמ' קנ"ד בהלכות) שלמנהגנו, שאין אנו רגילים לשתות יין בתוך הסעודה, ושכח ושתה כוס שניה ללא הסבה, צריך לשוב ולשתות ולברך שנית, כדין כוס הרביעית. אלא שסיים שם, שבאמת לא יצא דבר זה ממחלוקת. ושם (בעמ' קנ"ד) כתב, שאם אינו רגיל לשתות יין באמצע הסעודה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך על שתייתו החוזרת ברכת בפה"ג. ע"כ. וכשהצעתי דברים אלה לפני הגר"ע יוסף זצ"ל, אמר לי שהעיקר לדינא שיש לחלק בין מי שרגיל לשתות בתוך הסעודה, לבין מי שאינו רגיל בכך. עכת"ד. ולענין כוס רביעית ששתאה בלא הסבה, כתב בחזו"ע (ח"א סי' מ"ט) שאמנם לדעת הגיו"ר אין לברך כשחוזר לשתות את הכוס הרביעית בהסבה, דאתכא דרחמנא סמכינן, אך לדינא יש לברך עליה, וכמו שכתב מרן בשו"ע. ואם רוצה לחשוש לדעת הגיו"ר, יברכנה בהרהור, ויצא י"ח לדעת הרמב"ם והסמ"ג. ואין בזה איסור ברכה לבטלה (ושלא כפרח שושן). וכן עולה מדבריו בחזו"ע בח"ב (עמ' קכ"ג), שכתב להשוות כוס ב' לכוס ד' ולברך עליה. אלא שבח"ב (עמ' ק"צ) כתב שטוב לחוש לאומרים שלעולם לא לברך על כוס רביעית, דסב"ל. וצ"ע. וכעבור זמן כשדנתי לפניו בענין זה, אמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל שהלכה כמשנה אחרונה, והיינו כחלק א' הנד"מ, ולדעתו יש לברך ע"כ שוב, וכנ"ל. עכת"ד. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ב ס"ק מ"ו ומ"ח), ולקמן (בפרק י' הערה כ'). עיי"ש.


[96]צו. חזו"ע (פסח. ח"ב עמ' קכ"ג), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. אמנם הוסיף, שאף שמעיקר הדין אינן חייבות לשוב ולשתות בהסבה, מ"מ כבר נהגו הנשים לשתות שוב בהסבה. ועוד אמר, שכן הדין בהסבה בעת אכילת המצה. עכת"ד. אמנם ק"ק לי על מה שאמר שכן המנהג, שהרי כתבו הפוס' דלא אמרינן מה המנהג בדבר שאינו שכיח. ור' ביבי"א (ח"ה חאו"ח סי' ל"ח סק"ה ושם חיו"ד סי' י"ח סק"ב וח"י חאו"ח סי' נ"ה).


[97]צז. על מש"כ מרן (בסי' תע"ב ס"ז) שכל שצריך לאכול ולשתות בהסבה ולא היסב שצריך לשוב לאכול ולשתות בהסבה, כתב הרמ"א, שי"א שבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסבה. ונראה לי, שאם לא שתה כוס שלישית או רביעית בהסבה אין לחזור ולשתות בהסבה, דיש בה חשש שנראה כמוסיף על הכוסות. ע"כ. וכתב ע"כ המ"ב (סק"כ), דר"ל שבין הכוסות הראשונות דמותר לשתות כמה דבעי, כדמוכח בסי' ת"פ, דבהו לא אמרינן דמוסיף על הכוסות, דאז חמרא מיגרר גריר תאות המאכל, לכן בהן צריך לחזור ולשתות אם לא היסב. דאפי' יהא שתיית רשות נמי שרי. משא"כ אם שכח להסב בכוסות האחרונות, אין לחזור ולשתות, שהרי שתיית הרשות אסור שם, שנראה כמוסיף על הכוסות. וא"כ כיון דלראבי"ה א"צ להסב, ממילא הוא שתיית רשות דאסור בין הכוסות האחרונות. ע"כ. ומ"מ כתב בבה"ל (שם ד"ה "אין") בשם דה"ח, שאם נשאר לו שיעור בכוס, וגם לא הסיח דעתיה משתיית הנותר בכוס, אין בכך משום נראה כמוסיף על הכוסות, ויכול לשתות השאר בהסבה. והבה"ל מדעתו כתב, שאם נשאר עוד יין בכוס, אף שהסיח דעתו משתייתה, מ"מ יתכן שאין בזה משום מוסיף על הכוסות, דאין זה אלא בשותה כוס חדשה. ונשאר בצ"ע. עיי"ש. ולכן כתבנו זאת בסוגריים.


ועוד כ' (שם) הרמ"א, שבשתי הכוסות הראשונות, אם שתאן בלא הסבה, יחזור וישתה בלא ברכה. ע"כ. וכ' ע"כ המ"ב בשם המ"א, שכל זה לעיקר הדין, דרשות בידו לשתות כמה כוסות. אבל למנהג שאין שותים שום כוס, אפי' בין הכוסות הראשונות וכמבואר בסי' תע"ג (ס"ג), הו"ל כנמלך, ואם שותה צריך לברך. ולפי"ז אפי' בין כוס ראשונה לשניה אין כדאי שיחזור וישתה, דכיון שמברך עליו נראה כמוסיף על הכוסות (כמבואר בטור סי' תע"ג בשם הראבי"ה), ולכן לא יחזור וישתה, ויסמוך על הראבי"ה כמו בכוסות האחרונות. ומיהו אם שכח ולא היסב בכוס השניה, יחזור וישתה בהסבה בלי ברכה, דאינו נמלך, שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות א"צ לברך, וסומך על ברכת הכוס השניה. ורק אם אין דעתו בשעת הברכה לשתות בתוך הסעודה, צריך שוב לברך על שתייתו בסעודה (שעה"צ סקל"א). עכ"ד. ומהגר"מ אליהו זצ"ל שמעתי, שאם אדם רגיל לשתות יין בתוך סעודתו, רשאי הוא לשתות יין בסעודה בלא ברכה, כיון שסומך הוא על ברכת הגפן שבירך בקידוש (כך אמר לגבי קידוש בשבתות השנה). והוסיף, שאף אם אינו רגיל בכך בסעודה, מ"מ סגי שיתנה פעם אחת בחייו שברכת הגפן של הקידוש תפטור את שתיית היין בסעודה. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בכה"ח (סקמ"ח). ולקמן (בסוף הערה צ"ט, בדברי הגר"א נבנצל שליט"א. וצ"ע אי יסכים לדברי הגרמ"א זצ"ל בני"ד).


ומה שכתבנו שתלוי הדבר אם נשאר בכוסו שיעור רוב רביעית, זאת עפ"י דה"ח שהביא הבה"ל (בסי' תע"ב ד"ה "אין לו"), ועפ"י המ"ב (סק"ל).


וכבר הבאנו לעיל (בהערה צ"ד) ד' הב"ח שבכל ארבע הכוסות לא יחזור לשתות, ויסמוך ע"ד הראבי"ה. ושכ"כ הח"י, והב"ד הבה"ל (סי' תע"ב ד"ה "ונ"ל") וכה"ח (סקמ"ח). וכתב שם הבה"ל, שמ"מ לאשכנזים אין להם אלא דברי הרמ"א, ובפרט שכמה אחרו' מפקפקים גם על הכרעת הרמ"א בזה, ולדעתם אין לצרף ד' הראבי"ה אפי' בדיעבד. ועכ"פ אין לנו להקל יותר מדעת הרמ"א. וכ"ה דעת המ"א, הא"ר הגר"ז וש"א. עיי"ש בבה"ל.


וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה פ"ט) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי איטר אשכנזי. ושאלתיו, האם בשעת הצורך יכול אשכנזי מעל גיל י"ג שנה, לסמוך על הראבי"ה שא"צ להסב. וענה לי שלכתחילה אין לסמוך ע"כ. ופעם אחרת שמעתי ממנו שספרדי ששתה בלא הסבה ישוב לשתות בלא ברכה (מלבד כוס רביעית, וכדלעיל), ואילו אשכנזי יצא בדיעבד. עכת"ד. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ב ס"ק כ"ז, מ"ז ומ"ח). ומרן הגראי"ה קוק זצ"ל, כתב באורח משפט (סי' קכ"ח סעי' כ"ב) עיצה למי שמסופק אם יצא י"ח ארבע כוסות, וחושש לשתות עוד משום מוסיף על הכוסות, שיברך "שהכל" על חתיכת סוכר, או חתיכת דג קטן או בשר וכיו"ב, וישתה כוס של חמר מדינה, בהסבה. עכת"ד. ונראה דהו"ד גבי כוס ראשו' או שניה, שהרי לאחר כוס שלישית אין לאכול דבר, מכיון שאין לאכול אחר האפיקומן. ואף לגבי כוס שניה מועיל ד"ז דוקא קודם הסעודה. ובסעודה עצמה שאין לברך על בשר ודגים, דהוי מדברים המתלפתים לפת, מועיל ד"ז רק כשמברך על סוכר וכדו', שאינו מתלפת לפת. ועוד, דכל זה מועיל רק למ"ד שיוצאים י"ח ד' כוסות בחמר מדינה.


[98]צח. מסקנת בה"ל (סי' תע"ב ד"ה "אין") עפי"ד דה"ח, וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. ואמנם דבריו קאי אכוס שלישית ורביעית, אך מהטעם שכתב שם עולה דה"ה גם בכוס ראשונה, דלא נראה כמוסיף על הכוסות.


[99]צט. מסקנת המ"ב (סי' תע"ב סס"ק כ"א). והטעם, משום דאינו נראה כמוסיף. ואף שכתבנו לקמן (בסעיף ל"ו) שלמנהג האשכנזים אין לשתות משקה משכר בין כוס ראשונה לשניה, ואף למנהג הספרדים ראוי להזהר בכך (ולכן טוב שגם הם יכוונו זאת) מ"מ יכול לכוון לשתות מיץ ענבים, שהרי אינו משכר כ"כ. ועוד, גם כתבנו שם שבצורך מיוחד שרי, וכמש"כ מרן (בסי' תע"ג סעי' ג'). ועוד נלע"ד, שיכול הוא לקחת יין משובח יותר, ולברך עליו ברכת "הטוב והמטיב", ולשתות עי"כ כוס נוספת בהסבה כראוי. וכמש"כ הטור (ברס"י תע"ג) בשם המהר"ם מרוטנבורג, שיכולים לברך "הטוב והמטיב" בליל פסח, ואין בכך משום חשש מוסיף. דמוסיף היינו רק אם מברך בפה"ג. אמנם לפי"ד הרא"ש שהביא הטור שם, אין מועיל דבר זה. וצ"ע.


הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שאם מכוון אדם זה, הרי עדיף שיכוון להסב, ויסב, מאשר שיכוון לשתות עוד כוסות שאם ישכח להסב יכול לשתות עוד. וכן נראה לו, אע"פ שכתבנו את דברינו עפי"ד המ"ב. עכת"ד. אמנם לפי"ד הגרמ"א זצ"ל (לעיל בהערה צ"ז) דסגי להתנות פעם אחת בחייו, תיתכן מאוד מציאות ששכח להסב אע"ג שכיוון לשתות עוד כוסות נוסף לכוס הקידוש.


ולענין אשה אשכנזיה, כבר כתבנו לעיל (בהערה ע"ה) שאף לכתחי' אין מנהגן להסב.


[100]ק. מרן (סי' תע"ג סעי' א'). כה"ח (סק"ו). חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב), וכן המנהג פשוט. וכתב שם כה"ח, שקודם "ויכלו" יש לומר "מזמור לדוד, ה' רועי" וגו', ולאחר "ויכלו" אומרים פסוקי "אלה מועדי ה'". עכ"ד. ואכן כך הוא מנהג הספרדים. והאשכנזים נוהגים אחרת, כמובא במחזורים. וראה כה"ח (סי' רע"א סקס"ג).


בענין אמירת "שלום עליכם", כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בלוח א"י (בדיני הסדר), שבליל הסדר שחל בשבת אומרים "שלום עליכם". ואילו בהגדה ש"פ מועדים וזמנים, כתוב שאין אומרים זאת בלילה זה גם כשחל בשבת (ונראה שאמרו כן דוקא למנהג האשכנזים). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמנהג הספרדים לומר בליל פסח שחל בשבת "שלום עליכם", "אשת חיל", וכל שאר הדברים שרגילים לומר בכל שבת. והוסיף, שלמרות שהרי"ח ברפ"ע (ראה שם ח"א סוד ישרים סי' י"ג) כתב שלא אומרים זאת, מ"מ אומרים זאת. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שיש מהאשכנזים האומרים "שלום עליכם" בליל הסדר שחל בשבת, ויש מהם שאינם אומרים. וכן מנהגו שלא לומר. עכ"ד. וראה עוד בענין זה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ד' הערה ג').


בענין יחיד הקורא ההגדה ש"פ מתוך הספר לאור הנר, ראה לקמן פרק ו' (הערה ב').


ועוד בענינים אלה ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ג') והלכות סוכה (פרק י"ד הערות כ' וכ"א).


[101]קא. כבמחזורים. וראה מ"ב (סי' תפ"ז סק"ב).


[102]קב. עפ"י גמ' פסחים (דף ק"ג ע"א). מרן (סי' תע"ג סעי' א').


כתב המ"ב (סי' תע"ג סק"ג) שאומרים הבדלה זו מיושב, כמו שאר הקידוש. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שכשם שנוהגים בקידוש בליל יו"ט שחל בחול להתיישב לפני ברכת הגפן (ראה לעיל הערה י"ט), כך נוהגים גם בקידוש ליל יו"ט שחל במוצש"ק. עכת"ד. וראה שש"כ (ח"ב פרק ס' סעי' כ"ב, ופרק ס"ב סעי' י"ז), ומה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה י"ח).


ובאשר למנהג הספרדים, ראה בכה"ח (סי' תע"ג סק"כ), שהביא מחלוקת אם מקדש ומבדיל מיושב או מעומד, והסיק שאומר הבדלה זו מעומד, ככל שאר הקידוש. אף שבשאר מוצאי שבת מבדיל בישיבה. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכאשר חל ליל הסדר במוצאי שבת, נוהגים לעמוד בכל הקידוש, ואף בברכות ההבדלה. והוסיף שכן המנהג בכל ליל יו"ט שחל במוצאי שבת שאומרים יקנה"ז. עכת"ד.


אע"פ שנהגו שאין הנשים שותות מכוס ההבדלה, מ"מ שותות הן מכוס הקידוש וההבדלה שבליל יו"ט שחל במוצש"ק [שש"כ (פרק ס"ב סעי' ט"ז. וראה שם פרק ס' סעי' ל"ח)]. וכ"ש בני"ד שחייבות בארבע כוסות. וע"ע שם (בפרק ס"ב) שכתב שלכתחילה לא תאמר אשה קידוש זה שיש בו גם ברכות ההבדלה [מצד המחלוקת אם נשים רשאיות לברך ברכות ההבדלה. ראה שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ח'). מ"ב (סקל"ד). בה"ל (ד"ה "לא יבדילו"). כה"ח (ס"ק נ"ג-נ"ח). יבי"א (ח"ד סי' כ"ג) ושש"כ (פנ"ח סעי' י"ד וט"ו. ופרק ס"א סעי' כ"ד)]. ומ"מ הנשים הספרדיות רשאיות לעשות הבדלה לעצמן (בכל מוצאי שבת) ולברך גם את ברכות הנר וההבדלה [שו"ע (סי' רצ"ו ס"ח) וש"פ הספרדים]. ורק האשכנזיות נמנעות מכך [ר' ברמ"א (בסי' רצ"ו שם) ובמ"ב ושאר נו"כ].


מה שכתבנו שאומרים את ההבדלה בנוסח שונה מהרגיל, משום שאז יש לומר את נוסח ההבדלה של יו"ט שחל במוצש"ק, ולא כבכל מוצש"ק רגילה. וההבדל הינו הן בגוף ברכת ההבדלה, והן בחתימתה, כמבואר בפסחים (דף ק"ד ע"א), וכ"ה במחזורים. והיינו שמוסיפים: בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת (ולאשכנזים: קדשת). (ו)הבדלת והקדשת (ולאשכנזים: קדשת) את עמך ישראל בקדושתך. ברוך אתה ה', המבדיל בין קודש לקודש. עד כאן. והגר"א נבנצל שליט"א עוררני לציין פה בהלכות שנוסח הבדלה זו שונה מנוסח הבדלה הרגיל, כדי לעורר האנשים שישימו לבם לזה.


למנהג האשכנזים, כשחל יו"ט במוצש"ק, מי שהותר לו לקדש על המצה, רשאי גם להבדיל עליה, אגב הקידוש. ומ"מ אם יש לו יין יקדש ויבדיל עליו, גם אם הלחם (ובני"ד מצה - מ.ה.) חביב עליו מהיין [רמ"א (סי' רצ"ו ס"ב), מ"ב (ס"ק י"ד וט"ו). שש"כ (פס"ב סעי' י"ד. עיי"ש)]. ובפרט אמור הדבר גבי ליל הסדר דבעי יין לכוס ראשונה מד' כוסות. ובאשר למנהג הספרדים, הרי שמרן (בסי' רצ"ו שם) הביא מחלוקת ע"כ. ולפי מה שקיי"ל שי"א וי"א הלכה כדעה בתרא, נראה שאין לו לקדש ולהבדיל על המצה. וכ"כ כה"ח (בסי' רצ"ו סקכ"ז), שיש לפסוק כדעה השניה שהיא סברת התוס' והרא"ש שהביא מרן בב"י, ולא לקדש ולהבדיל על המצה כדעה קמא, שהיא דעת הגאונים. והוסיף שכ"כ המט"י, הכנה"ג, הגחיד"א במחב"ר ועוד אחרו', ושכן המנהג. ולכן למנהג הספרדים יש לקדש במקרה זה על שיכר כשר לפסח או משקה אחר. ובפרט אמור הדבר גבי קידוש בליל הסדר, משום דבעי לשתות ד' כוסות. וראה לעיל בפרקנו (סעיף ט"ז, ובפרט בהערה ס"ט).


הטעם שאין מזכירין יצי"מ בהבדלה כמו בקידוש, ראה חזו"ע (ח"א סי' ב', וח"ב עמ' קל"ה הערה כ'). וראה עוד בענין זה בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ב ד"ה "אפריון"), אי סגי להזכיר בקידוש או בהבדלה, וראה גם בשש"כ (ח"ב פנ"ח הערה י"ח) מש"כ בני"ד.


[103]קג. גמ' פסחים (דף ק"ג ע"א). מרן (סי' תע"ג סעי' א'). מ"ב (סק"ג) וכה"ח (סקי"ח).


כתב בשש"כ (פס"ב סי"ח): בעת שמברך על הנר במוצאי שבת ליו"ט, יחזיק שני נרות סמוכים זה לזה, כדי שיהיו לאבוקה. אבל יש שנוהגים לברך אז על שני נרות יחידים מבלי להסמיכם זה לזה, או אפילו לברך רק על נר יחידי שעל השלחן. ופשוט שאין לכבות אז את נר ההבדלה. וכתב שם (בהערה ל'), שיכול לקחת לשם כך את הנרות שהדליקם כנרות יו"ט. ועוד כתב שם (בהערה ל"ד) בשם מנהג חב"ד, שאין מביטין על הצפורנים בעת הבדלה זו, אלא בעת ברכת הנר מסתכלים על הנרות. ובהערות שם כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, דצ"ע אם מותר להדליק ביו"ט רק בשביל הידור של אבוקה, שהרי למעשה זה רק כדי לברך על אבוקה שמאירה יותר, אבל לא כדי ליהנות מהאור. עכ"ד. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שלדינא מותר להעביר אש ביו"ט ע"מ להדליק אבוקה בליל יו"ט שחל במוצש"ק, משום שיש מצוה בכך. עכת"ד. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי להיתר בזה, וטעמו שזו נקראת הדלקה לצורך, שהרי מצוה בכך. עכת"ד. ועוד כתב שם בשש"כ על מנהג חב"ד שמברכים בלילה זה על נרות ההבדלה כשהם נפרדים, שהטעם שלא יהא נראה ככיבוי בשעת הפרדתם. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדינא אין בעיה בהפרדת הנרות זה מזה, ומותר הדבר. עכת"ד. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי בזה להיתר, ואמר שאין בכך בעיה שנראה ככיבוי. עכת"ד. עיי"ש עוד בשש"כ (בהערות ל'- ל"ג). ומ"מ אין כדאי ליקח לצורך הבדלה זו את נר האבוקה הגדול המשמש בדר"כ להבדלה, כיון דאסור לכבותו. וראה עוד בספר יו"ט שני כהלכתו (פ"ח סעי' ד') בענין חיבור הנרות זה לזה.


אין מברכים על הבשמים בליל יו"ט שחל במוצאי שבת [מ"ב (סי' תע"ג סק"ג), כה"ח (סקי"ח), מ"ב (סי' תצ"א סק"ג), שש"כ (פס"ב סעי' י"ג), וש"פ. ראה הטעם בכה"ח (שם, ובסי' רצ"ז סק"א)].


[104]קד. גמ' פסחים (דף ק"ד ע"א). וכ"כ התוס' (שם ד"ה "בעי"), טור וב"י (סי' תע"ג), מ"ב (סי' רצ"ט סקל"ו) וש"פ.


גבי מי שטעה ואמר בקידוש לילה זה "ברוך... המבדיל בין קודש לחול" במקום "המבדיל בין קודש לקודש", כתב בשש"כ (פרק ס"ב סעי' כ"א):


מי שטעה ואמר בליל יו"ט שחל במוצש"ק "ברוך... המבדיל בין קודש לחול" כהרגלו בכל מוצש"ק, במקום לומר "ברוך... המבדיל בין קודש לקודש", לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהבדיל. ומכל מקום אם לא הסיח דעתו מברכת הגפן, ולא הפסיק בדיבור בדברים שאינם מענין הקידוש וההבדלה, כשחוזר להבדיל אינו חוזר לברך את ברכת הגפן. אך אם הסיח דעתו מברכת הגפן, או שהפסיק בדיבור בדבר שאינו מענין הקידוש וההבדלה, צריך לשוב ולברך את ברכת הגפן, וגם אומר את ברכת "המבדיל בין קודש לקודש", אך אינו חוזר על ברכת הקידוש, וגם לא על ברכת הנר ולא על ברכת "שהחיינו".


ואם טעה רק בסיום הברכה, דהיינו שאמר ברכת "המבדיל" ואמר באמצעה "המבדיל בין קודש לקודש", אך סיים "ברוך... המבדיל בין קודש לחול" (במקום "המבדיל בין קודש לקודש"), ונזכר תוך כדי דיבור מסיום הברכה, וגם לא התחיל ברכה אחרת (את ברכת "שהחיינו"), ולא אמר אפי' מילה אחת, יחזור ויאמר "המבדיל בין קודש לקודש" ויצא בכך ידי חובתו. אך אם החל לתקן זאת לאחר תוך כדי דיבור, או שהחל כבר ברכה אחרת, ואפי' אמר בה רק מילה אחת, חייב לחזור על ברכת "המבדיל". ובאשר לברכת הגפן, אי יברכנה שוב, ר' כאן לעיל.


ואם כבר שתה מהיין ונזכר שטעה בברכת המבדיל, חוזר ולוקח כוס ומבדיל כדין, אך אינו חוזר ומקדש קידוש היום.


ואם הסיח דעתו מהקידוש עם הבדלה זו, או שיצא מהמקום לפני ששתה מהיין, צריך הוא לחזור ולקדש ולהבדיל. אך לא יחזור לברך על הנר ("בורא מאורי האש") ולא את ברכת "שהחיינו".


אם טעה ובקידוש זה שחל במוצש"ק בירך בטעות גם את ברכת הבשמים, ימשיך את הקידוש (עם ההבדלה שבו), ישתה מהיין, ואין ברכת הבשמים והרחתם נחשבות להפסק בין ברכת הגפן לשתיית היין.


עד כאן דברי השש"כ (שם). וע"ע בפסתש"ו (סי' תע"ג סק"ד), ובמקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה י"ב).


בענין בן חו"ל המקדש בליל יו"ט שני, ואומר בקידוש את ברכת ההבדלה בנוסח "המבדיל בין קודש לקודש", אם מוציא בכך י"ח את בן א"י שצריך לומר "המבדיל בין קודש לחול", ראה בשש"כ (ח"ב פרק ס"ב סכ"ב), שנטה לומר שאינו מוציא את בן א"י. ואמנם ממש"כ שם (בהערה נ') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל עולה, שאם חתם "המבדיל בין קודש לקודש" אפשר שמוציא בזה. עיי"ש. וראה עוד בספר יו"ט שני כהלכתו (פרק ח' ס"ו).


[105]קה. כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ד וקצ"ה בהערה) עפי"ד התוס' בפסחים (דף ק"ד ע"א ד"ה "בעי"). והוסיף שם בחזו"ע, שמה שכתוב בכמה מהמחזורים ההפסק באופן אחר, אין נוסחתם נכונה. וראה עוד בב"י ובכה"ח (סי' תע"ג סקי"ט).


ומה שכתבנו הוא"ו בתיבת "והבדלת" בסוגריים, משום שמנהג הספרדים לומר עם האות וא"ו, וכגירסת הרד"א. והב"ד כה"ח (בסי' תע"ג סקי"ט). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ד). ומנהג האשכנזים לומר תיבה זו בלא וא"ו, וכגי' התוס' בפסחים שם. וכ"כ במחזורים נוסח אשכנז.


ועוד מדיני הבדלה בליל יו"ט שחל במוצש"ק ראה בשש"כ (פרק ס"ב).


[106]קו. כך הורו לי הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל. וכ"כ המ"ב (בסי' תפ"ז סק"ב) בענין מי שאמר "מקדש ישראל". ובענין אם לומר שוב ברכת בפה"ג ו"שהחיינו", ועוד פרטי דינים בזה, ראה מ"א (שם סק"ב) וכה"ח (סקי"ז), ובשש"כ (ח"ב פרק מ"ז סעיפים מ"א-מ"ג).


[107]קז. כך כתב המ"ב (סי' תפ"ז סק"ב), וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. שדין הטועה בקידוש בברכת "מקדש השבת ישראל והזמנים" כדין הטועה בכך בתפילת העמידה. והוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל, דהיינו שאם הזכיר שבת בתוך הקידוש, יצא י"ח אף אם לא הזכיר זאת בחתימה. עכ"ד. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר דה"ה בשאר החילוקים (כגון שתיקן תכ"ד - מ.ה.). עכת"ד. ומ"מ ראה לעיל (בפרק ג' סעי' י"א), שאם טעה ולא הזכיר שבת בחתימה (כשליל הסדר חל בשבת), אף אם הזכיר שבת באמצע הברכה, נחלקו הפוס' האשכנזים אם יצא י"ח.


[108]קח. מה שכתבנו ששכח לומר זאת בקידוש, היינו לאחר ששתה את הכוס הראשונה. וכתב כה"ח (סי' תע"ג סקכ"ב), דנראה שאם תיכף לטעימת הכוס נזכר שלא הבדיל, יש להבדיל עליו, ואח"כ ישתה הכוס או רובו. ואם נזכר בעודו שותה, אלא שכבר שתה רביעית או רובו, יש לחזור ולמלאותו ולהבדיל עליו, דכיון שנזכר בעודו שותה, הרי לא סילק עצמו מהיין, וא"צ לברך על כוס זה אפי' לנוהגין לברך על כל כוס וכוס. וא"כ כיון שא"צ ברכה לפניו, ואינו שותהו בהסבה, לא הוי כמוסיף על הכוסות ושרי לכו"ע. ע"כ. וראה עוד מש"כ כה"ח (בסי' תע"ב סקמ"ח).


ומה שכתבנו שכ"ה אם שכח לומר ברכת ההבדלה. מרן (בסי' תע"ג סעי' א') כתב דין זה גבי מי "ששכח להבדיל", ולכאו' היינו רק ברכת ההבדלה. אך המ"ב (שם סק"ה) כתב בהדיא, דהיינו ברכות הנר וההבדלה. ור' עוד לקמן (בהערה קי"א).


ובאשר לעיקר הדין שכתבנו שאם לא החל עדיין בקריאת ההגדה, שימזוג כוס נוספת וישלים הברכה שהחסיר, כ"מ ממרן (שם), וכ"כ המ"ב (סק"ד) בהבנת מרן. והשו"ג (באותו סי' סק"ד) כתב, שאפי' נזכר קודם שהחל ההגדה, יבדיל רק לאחר ההגדה, דלמה ישתה כוס אחר שלא לצורך. דאע"ג דשרי, מ"מ ראוי להזהר בכך, וכמש"כ מרן (בסעי' ג'). הלכך יעשה שתי קדושות על הכוס השניה. והב"ד כה"ח (סקכ"ב). ואמנם מדברי מרן לכאו' לא משמע כן. וכמש"כ המ"ב. מיהו אם נזכר קודם אכילת הכרפס, המצה או המרור, יבדיל קודם שיאכל [שו"ג (שם). חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ג). וראה מש"כ כה"ח (סקכ"ב) ע"ד השו"ג הנ"ל].


ובענין מה שכתבנו שישתה מהכוס הנוספת, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לשתות לפחות בשיעור רוב רביעית, וא"צ רביעית שלמה. עכת"ד.


משמע מדברי כה"ח (סי' תע"ג ססקכ"ב) במסקנת דבריו, שכאשר מבדיל על כוס נוספת שאינה מחשבון ארבע הכוסות, אין להסב בעת השתיה.


בענין קידוש של שאר ימים טובים, כשיו"ט חל במוצש"ק, ושכח בקידוש לומר ברכות הנר וההבדלה, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה י"ב).


[109]קט. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' א') וכהבנת המ"ב (סק"ד) וחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ג). והטעם ראה במ"ב (סק"ד). וראה גם שעה"צ (ס"ק ט' וי'), וכה"ח (סקכ"א).


ומה שכתבנו שלמנהג הספרדים יברך את ברכת "מאורי האש" במקום שנזכר, ולא ימתין עד לשתיית הכוס הבאה, כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' ט"ז). עיי"ש. והניף ידו שנית בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד). ועולה מדבריו, שכן הדין בין אם שכח את שתי ברכות אלה, ובין אם שכח רק את ברכת הנר. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף אם החל כבר את ההגדה, יברך בכל מקרה את ברכת הנר במקום שנזכר, ולא ימתין לאומרה על הכוס השניה. עכת"ד. וכן מסתבר שאין צריך לומר ברכת הנר על הכוס. שכן מצינו בעוד מקרים שאומרה בלא כוס, כגון במ"ב (סי' רצ"ט סק"ג), וכן בליל צום ט"ב שחל במוצאי שבת, וכמבואר בס"ד לקמן (בהערה קי"א). וזאת לכאו' לא כפשט מרן (ברס"י תע"ג) שכ' שיבדיל לאחר ברכת "גאל ישראל". אלא הפוס' הללו הבינו שמרן דיבר רק על ברכת "המבדיל", אך לא על ברכת הנר שאותה מברך במקום שנזכר. ומ"מ נראה בס"ד שאם לא בירך על הנר ונזכר בכך באמצע ברכת "אשר גאלנו", יגמור את ברכת "אשר גאלנו", ורק אח"כ יברך את ברכת הנר (וכ"ש שה"ה לברכת ההבדלה).


ומה שכתבנו שאומר ברכת ההבדלה על כוס ב', אע"פ שאין עושין מצוות חבילות חבילות, הכא דא"א בענין אחר, שרי (גר"ז. שעה"צ סקי"ב). ואמנם המ"ב שם (סק"ה) כתב, שבמקרה זה בעי לברך ברכת בפה"ג קודם ברכות ההבדלה, אלא שהגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלמנהג הספרדים לא יברך בני"ד ברכת הגפן, ויאמר רק את ברכות ההבדלה על הכוס השניה. עכת"ד. והיינו מהטעם שממילא לספרדים אין מברכים בפה"ג על הכוס השניה.


[110]קי. מ"ב (סי' תע"ג סק"ד), שש"כ (פרק ס"ב סעי' כ'. עיי"ש במקורות). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם שכח את ברכות ההבדלה, יברכן על הכוס השניה, לאחר ברכת "גאל ישראל". ולא עוד, אלא שאפי' שכח רק את ברכת הנר, יסמכנה לכוס השניה. ואע"ג שבינתים הוא נהנה מהאור בלא ברכת הנר לית לן בה. ואע"ג שבט"ב שחל במוצש"ק מברכים ברכת הנר מיד במוצ"ש, זה בגלל שלא רוצים לדחות זאת לליל שני. עכת"ד. וכמבואר במרן (סי' רצ"ט ס"ו) ובמ"ב (סי' רצ"ח סק"ג). וראה במדרש שוח"ט (צ"ב), ומס' ע"ז (דף ח' ע"א) בענין גילוי האש ע"י אדה"ר. ומ"מ ק"ק לענ"ד, מדוע שלא יברך מיד את ברכת הנר, שהרי בינתים- כל זמן קריאת ההגדה, יוצא שנהנה מהאור מבלי לברך על הנר. והרי זה הטעם שבמוצ"ש שחל בו ט"ב, מברכים על הנר לפני קריאת איכה. וע"ע בהערה הבאה.


ומה שכתבנו שכ"ה טרם שהחל באמירת ההגדה, היינו לאחר אכילת הכרפס. אך אם עדיין לא אכל אפי' את הכרפס, לד' הגר"ז אוכל הכרפס נמי בלא הבדלה, וימתין להבדיל לאחר ההגדה. ואילו המ"ב בבה"ל (רס"י תע"ג) כתב, שכיון שענין מי שמברך על כוסות נוספות דנחשב כמוסיף על הכוסות, נזכר רק בדברי הראבי"ה, ומדברי הטור (בסי' תע"ב) משמע שלרא"ש לא חיישינן לכך בין ב' הכוסות הראשונות, ולכן אפשר שעדיף שיבדיל לפני אכילת הכרפס, ולא יעבור על איסור גמור של אכילה טרם ההבדלה. ובפרט שיתכן שאף הראבי"ה יודה שההבדלה מוכיחה שכוס זו לא הובאה כדי להוסיף על הכוסות. ונשאר הבה"ל בצ"ע. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, ותחילה אמר לי שאכן יש להסתפק בדבר זה. אלא שלאחר עיון נוסף הורה לי, שבמקרה זה ימתין ולא יאכל את הכרפס אלא לאחר שיבדיל על הכוס השניה. ונמצא שלא הוסיף על הכוסות, כיון שהבדיל על הכוס שלאחר "גאל ישראל", וגם לא אכל טרם שהבדיל. עכת"ד. וראה מש"כ כה"ח (בסי' תע"ג סקכ"ב) ע"ד הגר"ז הנ"ל, ומה שכתבנו לעיל (בהערה ק"ח) בשם כה"ח (סקכ"ב), ולעיל (בהערות צ"ז וצ"ח) לגבי המקרה שנשאר לו בכוסו רוב רביעית. וראה עוד לעיל (בהערה ט') שכתבנו שמברך על הנר לפני הכוס.


[111]קיא. כ"מ מהמ"ב (סי' תע"ג סק"ד). וראה לקמן בפרקנו (סעיף ל"ו). והוספנו שלא יברך בפה"ג, שהרי כשבירך דעתו היתה גם על כוס זו.


ובאשר לברכת הנר. ר' לעיל (בהערה ק"ח) מה שכתבנו בס"ד בשם מרן, בשם המ"ב והגר"מ אליהו זצ"ל. ובאשר למנהג האשכנזים: ר' לעיל (בהערות ק"ח וק"י), שלד' המ"ב (סי' תע"ג סק"ה) והגר"ש ישראלי זצ"ל גם את ברכת הנר יברך לאחר הכוס השניה. ואמנם חכ"א הקשה ע"ד מרן הח"ח בני"ד, דמדוע מי ששכח לברך ברכת הנר, צריך להמתין לשתיית הכוס הבאה, הרי ברכת הנר אינה קשורה כלל לברכת הכוס, כמבואר במ"ב (סי רצ"ח סק"ג וסי' תקנ"ו סק"א). וכן מתבאר כבר בדברי מרן (בסי' תקנ"ו ס"א). ונלע"ד בס"ד שכיוון שהמ"ב בני"ד דיבר ששכח את ברכת הנר וההבדלה (שהשכיחות הינה שאם שכח אזי שכח את שתיהן) לכן כתב שיברך כבר את שתיהן על הכוס הבאה ששותה. אך אה"נ רשאי לברך את ברכת הנר מיד, היכן שנזכר, וא"צ לברכה על הכוס. ואדרבא, רצוי שיברכנה מיד כשנזכר, כמו בט"ב שחל במוצש"ק, שמברכנה לפני קריאת איכה, כדי שלא ליהנות מהאור בלא ברכה. כך בס"ד נלע"ד. אמנם כיוון שלגר"ש ישראלי זצ"ל (בהערה הבאה) אין לעשות כן, לכן לא כתבנו בהלכות לנהוג כדעת אותו חכם, שכ"ה גם לענ"ד. וע"ע לעיל (בהערה ט') מש"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


[112]קיב. המ"ב בשעה"צ (סי' תע"ג סקט"ו), כה"ח (סקכ"ד) וש"א.


[113]קיג. שו"ע הגר"ז (סי' תע"ג סק"ז). שעה"צ (סקט"ו) וש"א. וכתבנו בלשון הגר"ז שם. ואמנם משמע מדברי שעה"צ, שאפי' בסתמא, כשרק לא היתה דעתו לשתות, צריך לברך. וכן משמע מהמ"ב (סק"ה) כדבריו בשעה"צ הנ"ל, שכתב "אא"כ לא היתה דעתו אז לשתות בתוך האכילה". אך יתכן דלא דק בכך. שכן בסי' קע"ד (סק"ח) כתב שנ"ל פשוט, דבמדינותינו, שאין אנו רגילים לשתות יין בתוך הסעודה, אפי' בשבת אינו פוטר אא"כ היה דעתו לזה מתחילה. ולכן כתבנו שצריך לברך דוקא אם דעתו היתה שלא לשתות מהיין בסעודה, ובפרט שבשעה"צ כתב זאת בשם האחרו', ונראה שכוונתו לדברי הגר"ז הנ"ל. וכן הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל, דבעי לברך רק אם התכוון שלא לשתות עוד לאחר הכוס השניה. אך אם רק לא התכוון לשתות עוד, והיינו בסתמא לא חשב לשתות עוד, לא יברך בפה"ג על הכוס הנוספת. וראה לעיל (בהערות צ"ה וצ"ז).


ומה שכתבנו שיברך דוקא אם נזכר לאחר ששתה לפחות רוב רביעית, אעפ"י שטרם שתה את כל הכוס, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שמ"מ אם התכוון מלכתחילה לשתות יותר מרוב רביעית, אזי אפי' ששתה יותר מרוב רביעית, אם נזכר טרם ששתה כמו שחשב לשתות, אלא פחות מכך, לא יברך שוב, ואין לו דין נמלך. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג סוף הערה ו').


[114]קיד. מ"א. מ"ב (סי' תע"ג סק"ה), כה"ח (סקכ"ג), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד) וש"א. ואמנם המ"א כתב שאין לברך על כוס זו. והב"ד המ"ב (שם), והוסיף שאם לא היתה דעתו לשתות גם בעת הסעודה, צריך לברך בפה"ג. וכ"כ כה"ח (סקכ"ג).


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מקום לדון בדין מי שאכל מצה ומרור, אך שכח לומר בקידוש את ברכת ההבדלה האם יצטרך לאכול שוב מצה ומרור לאחר שנזכר בכך ומבדיל. וזאת מדין מצוה הבאה בעבירה. עכת"ד.


[115]קטו. מה שכתבנו שאם נזכר בכך טרם שאכל כזית מן האפיקומן, שיבדיל מיד, הוא פשוט, שהרי אסור לו להמשיך לאכול כלום כל עוד לא הבדיל. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל לקמן בסמוך.


ומה שכתבנו שימשיך לאכול את האפיקומן, וא"צ להתחיל לאוכלו מתחילה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאין שתיית יין ההבדלה מעכבת בני"ד. ומ"מ כ"ז אמור רק אם מתחילת אכילתו הראשונה עד סיום אכילת הכזית לאחר ההבדלה לא תעבורנה יותר מארבע דקות. עכת"ד. ולכן כתבנו שימשיך לאכול האפיקומן כהלכה, והיינו כזית בכדי אכילת פרס.


ומה שכתבנו שאם נזכר לאחר גמר אכילת האפיקומן, שי"א שיבדיל מיד, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל הלכה למעשה. ודן בכך מדין שאין עושים מצוות חבילות חבילות. ואמנם התירו לנהוג כך בדין צירוף קידוש והבדלה, אך לא התירו זאת בהבדלה וברהמ"ז [ראה פסחים (דף ק"ב ע"ב) ומ"ב (סי' רצ"ט סקי"ג)]. ומה שכתבנו שטוב שיאכל שוב כזית אפיקומן, ג"ז הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ודן בכך אם יצטרך לאכול שוב את האפיקומן, או כיון שהפסיק בהבדלה לצורך, יצא בדיעבד. והסיק, שאכן יצא י"ח מעיקר הדין, ורק טוב שמ"מ ישוב לאוכלו. ומה שכתבנו שי"א שבמקרה זה יאמר את ברכות ההבדלה על כוס ברהמ"ז, כ"כ הגר"ז, והב"ד כה"ח (בסי' תע"ג סקכ"ה).


ומה שכתבנו שאם נזכר בכך בעת שבירך ברהמ"ז, שלכו"ע יבדיל על כוס ברהמ"ז, משום שכ"כ המ"ב (שם סק"ה) וכה"ח (סקכ"ה) בשם מחה"ש. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד) כתב ד"ז לגבי מי שסיים את ברהמ"ז. ונראה שלאו דוקא. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאם נזכר בכך בעת שבירך ברהמ"ז, אין לו ברירה ויבדיל על כוס שלישית. ע"כ.


[116]קטז. מ"ב (שם סק"ה), כה"ח (סקכ"ו), וש"א. וכעין זאת כתב בחזו"ע (שם). וגם בני"ד הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהדין כן דוקא אם הספיק לשתות רוב רביעית טרם שנזכר שלא הבדיל (וראה לעיל מש"כ בשמו בסוף הערה קי"ג). ובתשובה לשאלה אחרת הורה לי, שאם כבר בירך על הכוס הרביעית, וטרם ששתה ממנה נזכר שלא בירך את ברכות ההבדלה, יצרף את ברכות ההבדלה לברכת בפה"ג ואז ישתה. עכת"ד.


[117]קיז. גר"ז. מ"ב (שם סק"ה) וכה"ח (סקכ"ו). וכעין זאת כתב בחזו"ע (שם). והטעם, כיון דהסיח דעתו מהשתיה (מ"ב וחזו"ע שם). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם נזכר בכך לאחר ששתה את הכוס הרביעית, ימזוג כוס חמישית, והן למנהג הספרדים והן למנהג האשכנזים צריך בני"ד לברך עליה ברכת בפה"ג. ועוד אמר, שאף אם בקבוק היין עדיין עומד על השלחן בעי לברך בפה"ג על הכוס החמישית כיון שהסיח דעתו ממנו. ואף שבעלמא אם הבקבוק עדיין על השלחן א"צ לברך שוב, כיון שדעתו שאולי ימשיך לשתות, ורק אם בירך ברכה אחרונה צריך לברך שוב. מ"מ הכא דעתו לשתות רק ארבע כוסות, ואף שלא בירך עדיין ברכה אחרונה דעתו שלא לשתות עוד, כיון שאסור לו לשתות עוד, ולכן יברך על הכוס החמישית. עכת"ד. וראה עוד בשש"כ (פס"ב סעי' כ', ובהערות שם).


[118]קיח. משמעות מרן (סי' תע"ב סעי' י"ג, י"ד וט"ו). ומצוה זו כוללת אף מצות שמחת יו"ט [חזו"ע ח"ב (עמ' קי"ז הערה א')].


ומה שכתבנו שחייב בכך דוקא אדם גדול, משום שקטן אינו חייב בכך אלא מדין חינוך, וכמש"כ לעיל בפרקנו (בהערה פ"ה) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כתבו הפוס', שאף מי שאין לו הגדה, ואינו יודע לאומרה בעל-פה, אפ"ה צריך לשתות ארבע כוסות לזכר. ואפשר היכא דאנוס בהגדה, שיצא י"ח ארבע כוסות בכך (אע"פ ששותה אותן בב"א, בלא הפסק בינתים - מ.ה.). ומ"מ לא יברך ברכת בפה"ג אלא על כוס הקידוש וכוס ברהמ"ז. וברכה אחרונה יברך על הכוס הרביעית [מש"ז. כה"ח (סי' תע"ד סק"ו)].


הנשבע בסתמא שלא ישתה יין, חלה השבועה על קידוש, הבדלה וד' כוסות, משום שהם חיובים מדרבנן. ועוד, דהוי שבועה כוללת. אך ספק אם חלה גם על מי צימוקים, ולכן ישאל שאלת חכם [חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד הערה י"ח). עיי"ש. וראה גם בכה"ח (סי' תע"ב ס"ק ע"ו וע"ז)].


ועוד בענין שתיית ארבע כוסות ראה בכה"ח (סי' תע"ג סק"ד).


[119]קיט. מרן (סי' תע"ב סעי' י"ד). כגון מצות מצה, מרור ואמירת ההגדה (מ"ב סקמ"ה). ובאכילת מצה חייבות הן דבר תורה (כה"ח סקפ"ח). ואע"פ דהוי מ"ע שהזמן גרמא, מ"מ חייבות בכך כיון שאף הן היו באותו נס [גמ' פסחים (דף ק"ח ע"ב). מ"ב (סקמ"ד). כה"ח (סקפ"ח)].


ומה שכתבנו שאין בנות האשכנזים נוהגות בהסבה, ראה לעיל בפרקנו (סעי' כ"א). וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' תע"ב ס"ק פ"ח ופ"ט), ובחזו"ע (ח"א סי' כ').


[120]קכ. משנה פסחים (דף צ"ט ע"ב). מרן (סי' תע"ב סעי' י"ג).


מי שאין באפשרותו להשיג גם נר (אחד) להדלקה בלילה זה, וגם משקה לארבע כוסות, יעדיף להשיג נר להדלקה, ויקדש על המצות כדלעיל בפרקנו, משום שלום בית [מ"א. מ"ב (סי' תע"ב סקמ"א), כה"ח (סקפ"ד) וש"א].


[121]קכא. עיקר ד"ז כתבו הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ז), הרשב"ם פסחים (דף צ"ט ע"ב), המרדכי, הר"ן ועוד ראשונים. והב"ד כה"ח (סי' תע"ב סקפ"ו).


דין חלוקת המצות הזכירו הרמ"א (בסי' תכ"ט סעי' א'). וראה שם מ"ב (ס"ק ג'-ו'). ודין חלוקת היין כתבו המ"ב (בסי' תע"ב סקמ"ב). ויחמירו לתת ארבע כוסות לכ"א מבני משפחת העני [מסקנת התוס' בפסחים (דף צ"ט ע"ב). כה"ח (סי' תע"ב סקפ"ו). עיי"ש]. וראה במ"ב (הנ"ל) תוכחה מגולה לאותם בני ישובים שאינם נזהרים במצוה זו.


מי שמשלחין לו יין לארבע כוסות ולקידוש, אינו רשאי לשנות [חו"י. כה"ח (סי' תע"ב סקפ"ה)].


[122]קכב. רשב"ם פסחים (דף צ"ט ע"ב). ב"י. מ"א. מ"ב (סי' תע"ב סקמ"ב) בהבנת מרן.


ואמנם מרן כ' שם כוסות של יין, אך הגר"ז, המ"ב (סקמ"ג) וכה"ח (סקפ"ז) כתבו של יין או חמר מדינה. וראה רמ"א (סס"י תפ"ג).


[123]קכג. מרן (בסי' תע"ב סעי' י').


[124]קכד. מרן שם כ' ד"ז גבי מי שהיין מזיקו. והסבירו הפוס' שכ"ה בחש בראשו [מ"ב (סקל"ה) וכה"ח (סקס"ט), עפ"י הירו' ועפ"י בבלי נדרים (דף מ"ט ע"ב), מההיא דר"י ב"ר אילעאי].


ומה שכתבנו שצריך הוא לדחוק את עצמו בשתיה זו, ג"ז כתב מרן (שם). ואמנם מצינו במצות סוכה, שהמצטער פטור ממנה, מ"מ שאני התם דגלי לן קרא "תשבו" כעין תדורו [ברכ"י. כה"ח (סקע"א)]. ואף שבשאר שבתות וימים טובים יכול אדם לשמוע קידוש מאחר ויצא בזה [ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ד). מ"ב (סק"ע) ושעה"צ (סקע"ד)]. מ"מ הכא חל חיוב השתיה על כל אדם (מ"ב סקל"ו).


דנו הפוס' גבי מי ששונא לשתות יין מצד טעמו, או ששתיית היין מזיקה לו, האם יברך ע"כ ברכת בפה"ג. שכ' בחזו"ע (פסח. ח"ב. הל' ליל פסח. דיני קדש סי"ח), שאפי' מי שהיין מזיקו, או ששונא את היין, חייב לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, "ובברכה כרגיל", וכמו שנתבאר בשו"ת חזון עובדיה סי' ה'. עכ"ל. וכ"כ בילקו"י (מועדים. עמ' שפ"ו סי"ח. ועי"ש גם בסי"ט).


ואמנם האי מילתא לא מילתא פשיטא היא. ראשית, שבשו"ת חזו"ע (ח"א סי' ה') כ' דין זה רק גבי מי שהיין מזיקו אך לא גבי מי ששונא יין. והנ"מ ביניהם הינה ברורה: מי ששונא יין אין לו הנאת גרונו. אך מי שהיין מזיקו יתכן שיש לו הנאת גרונו אלא שאין לו הנאת מעיו.


לגבי מי שהיין מזיקו, ה"ז באמת ספק אי לברך ע"כ. דהא מצינו בשו"ע שאין מברכים על שתיית שמן זית. ור' ע"כ בשד"ח (מע' ברכות. סי' א' סקל"ג). ומ"מ לד' החזו"ע הנ"ל יש לברך ע"כ בפה"ג.


ולגבי מי ששונא לשתות יין והיינו שאין לו בזה הנאת גרונו כלל. הנה כתבו המ"א (סי' ר"ד סק"כ) והמ"ב (סי' ר"ד ססקמ"ח) שאם נפשו קצה במאכל א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"כ (וממילא גם אסור לו לברך ע"כ, דברכות אינן רשות אלא או חובה לברכן או שאסור לברכן). וכעין זאת ראה גם במ"ב (סי' קצ"ז ססקכ"ח. ושמא יש לחלק).


ומ"מ כפי שכתבנו, הרי שלד' הגרע"י זצ"ל גם ע"כ יש לברך בפה"ג. ונמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו'. וע"ע בענינים אלה בס' וזאת הברכה (פי"ב. דין מאכלים ודרכי הזנה שלא חל עליהם דין ברכה. דין הנאת מעיו בלי הנאת גרונו. ודין הנאת החיך בלי הנאת מעיים. מהדו' תשס"ט עמ' 111,113) ובפסתש"ו (סי' ר"ד סקי"ט).


ומ"מ יש לעיין אי ני"ד דומה לגמרי למש"כ הרמ"א (בסי' ר"ד ס"ח) גבי מי שאנסוהו לאכול או לשתות, שאינו מברך ע"כ. דהא סו"ס בני"ד ג"כ חז"ל אנסוהו לשתות הד' כוסות. ואכמ"ל.


ושכרו של הדוחק עצמו לקיים מצות ד' כוסות, ראה בכה"ח (סי' תע"ב ס"ק ע"ב וע"ג).


[125]קכה. לגבי יין מבושל כתב כך בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ה). ולגבי יין צימוקים כ"כ המ"ב (סי' תע"ב סקל"ז), כה"ח (סקע"ד. עיי"ש), וחזו"ע (שם). לגבי חמר מדינה כ"כ המ"ב (שם). ולגבי מיץ ענבים כ"כ בחזו"ע (שם). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שצ"ע גבי חמר מדינה. עכת"ד. וראה לעיל (בסעי' י"ח).


ועוד כ' בחזו"ע (שם בהערה ט') שעדיף יותר ליקח במקרה זה מיץ ענבים (מפשטות דבריו משמע שהכוונה למיץ ענבים טבעי, ולא מיץ מבושל, כנמכר היום. אמנם יש להעיר, שכיוון שפה בארה"ק הבציר הינו בחודשי תמוז- אב, הרי שמיץ ענבים המצוי בניסן הינו מבושל ומפוסטר, ולא טבעי). אם לא, יקח יין צימוקים שנישרו ג' ימים במים. וא"ל, יקח יין מבושל או יין צימוקים שנתבשלו, ע"כ. וראה לעיל בפרקנו (בהערה ל"ו), שהבאנו דעת הפוס' אם יש יתרון ליין על מיץ ענבים. ואחד מגדולי הדור גילה לאוזני, שכיון שקשה עליו שתיית יין רגיל בכוס ראשונה אליבא דריקניא, ובפרט שיש לקרוא לאחר מכן את ההגדה בדעה צלולה, נוהג הוא לשתות כוס ראשונה מיין צימוקים (שאינו חזק כ"כ), ושאר הכוסות שותה יין רגיל. עכ"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שיתכן שיין צימוקים ויין מבושל עדיפים על מיץ ענבים כיון שהם משכרים, ויש בהם שמחה. משא"כ מיץ ענבים שאינו משכר, ובמציאות רואים שאין בו שמחה (ראה לעיל בהערה ל"ו, דעות ע"כ - מ.ה.) ומ"מ מיץ ענבים עדיף על חמר מדינה. עכת"ד.


[126]קכו. מה שכתבנו שרשאי לדללו, הוא עפ"י מש"כ בסי' ער"ב (סעי' ה'). כ"כ המ"א (סי' תע"ב סקי"ב), המ"ב (סקל"ז), כה"ח (סק"ע) וש"א. והוסיף במ"ב (שם), שרשאי לשתות גם חמר מדינה, וכמו שכתבנו בסעי' י"ח בפרקנו.


[127]קכז. מה שכתבנו שאם יפול למשכב, פטור משתיית ארבע הכוסות, כ"כ המ"ב (סי' תע"ב סקל"ה) וכה"ח (סקס"ט). והוא משום דאין בכך דרך חירות. ונראה דס"ל שאף השותה שחש בראשו הוי דרך חירות כל עוד שלא נפל למשכב. וראה כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ח) שכתב כן לגבי אכילת מרור.


ומה שכתבנו שכ"ה אם יחלה במחלה פנימית, כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ו). וראה לעיל (הערה קכ"ד).


[128]קכח. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי שהרופאים אומרים שהיין מזיק לו, אך לא יסתכן בשתייתו, החייב בד' כוסות. וענה לי שחייב. ושאלתיו, האם רק בספק סכנת נפשות יש להקל בכך. וענה לי שאכן כך. ושאלתיו, שהרי המ"ב וכה"ח (כנ"ל בהערה הקודמת) כתבו, שאם יפול למשכב, פטור הוא מארבע הכוסות. וענה לי שחולק הוא על דבריהם. ולדעתו רק אם יכנס לספק פיקו"נ פטור הוא מארבע כוסות. עכת"ד. וראה מקראי קודש לגרצ"פ פראנק, (ח"ב סי' ל"ב ובהררי קודש שם), ובצי"א (חלק י"ד סי' כ"ז) מש"כ בענין זה.


[129]קכט. בתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף הפטור משתיית ד' כוסות יין, יש ענין שיחמיר וישתה כפי יכולתו. ושאלתיו האם עדיף שישתה פחות מארבע כוסות, אך כוסות שלימות כשיעור המינימלי, או שישתה ארבע כוסות, כאשר אין בכל כוס השיעור הנדרש. וענה לי שעדיף שישתה פחות מארבע כוסות, כאשר בכל כוס יש השיעור הנדרש. ובמיוחד עדיף שישתה את כוס הקידוש. עכת"ד. ונראה שהטעם, דעי"כ מקיים הוא לפחות חלק ממצות ארבע הכוסות, והיינו את הכוס ששתה. ובענין אי ארבע כוסות מעכבות זא"ז, והאם יש מצוה שישתה חלק מהכוסות אם אינו יכול לשתות כולן, ראה במקראי קודש לגרצ"פ פראנק (הל' פסח ח"ב סי' ל' סק"ג).


ומה שכתבנו שבני"ד עדיף שיקח השיעור הקטן, והיינו כגרא"ח נאה, כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיקח השיעור המעכב. והוסיף, שעדיף ליקח ב' כוסות בשיעור הקטן, והיינו כשיעור הגרא"ח נאה, מאשר שיקח כוס א' בשיעור הגדול יותר (של החזו"א - מ.ה.). ובפרט שמנהג ירושלים הינו כגרא"ח נאה. ועוד, דחיוב הכוסות הינו מדרבנן. ובמיוחד יש לנהוג כך לאור מכתבו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א (המובא לקמן בנספח ב' בסוף הספר), שהרי שיעור כזית ושיעור רביעית קשורים זה בזה. דרביעית הינה שלושה כזיתים דלוג הוי שש ביצים. ורביעית הלוג הוי ביצה וחצי. עכת"ד. היינו לפי החשבון דלוג הוי שש ביצים. ורביעת הלוג הוי ביצה וחצי, שהוא שלושה זיתים, שכ"א הינו חצי ביצה. אמנם ק"ק ע"כ, דאם "כזית" הינו בגודלו של זית טבעי, ה"ז משום דלא קיי"ל כתוס' שזית הינו כחצי ביצה.


ועוד בענין מי שאינו יכול לשתות הרבה יין, כיצד ינהג, ראה בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' ס"ט).


[130]קל. מה שכתבנו שיש מקילים בזה, כך עולה מדברי הכת"ס בתשובותיו (חאו"ח סס"י צ"ו) שהסיק דלגבי ד' כוסות אזלינן בתר הנאת גרונו. עיי"ש. וכן עולה מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (סי' צ"א סקי"ז). וכ"מ ממקו"ד לגרצ"פ פראנק (ח"ב סי' ל"ד).


ומה שכתבנו שיש מחמירים בזה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכשם שבמצה בעי הנאת גרונו והנאת מעיו, כ"ה בד' כוסות, ולכן אם הקיא צריך לשוב ולשתותן (אם יכול). אך מ"מ לא יברך על שתייתו החוזרת. וציין דהוא עפ"י השד"ח. עכת"ד. וראה עוד בענין זה לקמן (בפ"ז הערה ק"ה). וחכ"א העיר בענין הברכה על שתייתו החוזרת, נראה שתלוי הדבר אם מדובר באשכנזי או בספרדי, ובאיזו כוס, ואי היתה דעתו לשתות עוד. ותלוי אי שותה זאת לאחר גמר הסדר, שאז ודאי שיברך על שתייתו זו.


[131]קלא. מה שכתבנו שיש לשתות את ארבע הכוסות כסדר, זאת עפ"י מרן (בסי' תע"ב סעי' ח'), שכתב שיש לשתות ד' כוסות על הסדר. וכ' המ"ב (סקכ"ד) שפירושו שיאמר ההגדה בינתים. וכה"ח (סקנ"ה) כתב בשם הגר"ז שכן יפסיק בין כוס ב' לג' באכילת מצה ומרור וברהמ"ז, ובין כוס ג' לד' בקריאת ההלל. וגם הנשים בכלל דין זה [וכמו שכתבנו בסעי' ל', שחייבות הן בכל מצוות הלילה. וכ"כ בני"ד הח"א, והב"ד כה"ח (סקנ"ד)]. והטעם שיש לשתותן על הסדר ראה כה"ח (סקנ"ג).


כתב הפמ"ג (בסי' תע"ט), שאם שתה מכוס גדולה ארבע פעמים כסדר, לא יצא, דארבע כוסות בעינן וליכא. והב"ד המ"ב (בסי' תע"ב סקכ"ה), אלא שבבה"ל (סי' תע"ב ד"ה "על הסדר") הקשה ע"ד הפמ"ג, והביא ראיה שאכן יצא י"ח במקרה זה. אך בסו"ד נשאר בצ"ע, אף שמנטיית דבריו משמע שחולק ע"ד הפמ"ג.


ומה שכתבנו שאם לא שתאן כסדר, לא יי"ח אותה הכוס, זאת עפי"ד מרן (שם), שאם שתאן בזה אחר זה, שלא כסדר, לא יצא י"ח. והמ"ב (סקכ"ו) כתב, שצריך לשוב ולשתות עוד ג' כוסות על הסדר. והוסיף, שפשוט דלאו דוקא אם שתאן כולן שלא על הסדר, דה"ה אם שתה כוס רביעית תיכף אחר השלישית, ג"כ לא יצא, דהא כולהו כסדר בעינן. ע"כ. וכ"כ כה"ח (סקנ"ה). ולכן כתבנו שכ"ה אפי' שינה בכוס א'.


ואמנם מדברי מרן אין זה מוכרח שדיבר על מקרה שהקדים. אך ממש"כ המ"ב (שם בסקכ"ו) משמע כך. ונראה לענ"ד דאה"נ, שאם שתאן בב"א לאחר זמנם זהו מעוות שלא יוכל לתקון, שהרי לא יקדש שוב, ולא יברך שוב ברכת "גאל ישראל" או ברכת המזון והלל. אלא ישתה את אותה הכוס, ותו לא מידי. ורק אם אין הדבר כרוך בברכה חוזרת, יוכל לשוב ולקרוא את ההגדה, כדי ששתיית הכוסות תהיה על הסדר. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי ששתה את הכוסות שלא על סדר ההגדה, אלא איחר ושתאן מאוחר יותר, כגון ששתה כוס ראשונה באמצע ההגדה. והורה לי שאינו צריך לחזור ולקרוא את ההגדה מהמקום שהיה צריך לשתות את אותה הכוס, על מנת לשתות כוס זו על הסדר במקומה. וודאי שלא יחזור לברך בשל כך שום ברכה. אלא שותה במקום שנזכר, ודיו. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכל דין זה של שתיית הכוסות על הסדר אמור רק אם הקדים לשתותן. אך אם איחר לשתותן אין לו תקנה. עכת"ד.


ואם שפך את כל הכוסות (או חלקן) לכוס א' ושתאן בב"א, כ"ש שלא יצא י"ח (מ"ב סקכ"ה).


ומה שכתבנו שלא יצא י"ח אותה הכוס, דוקא בה לא יצא, אך מ"מ אם שתה כמה כוסות בב"א עולה לו לכוס א' [רשב"ם. ר"ן. מ"ב (סקכ"ו). כה"ח (סקנ"ו)]. ואף שאם שתאן בזה אחר זה לא יצא י"ח, מ"מ אם לא שתאן זה אחר זה, אך גם לא קרא ההגדה בינתים, נחלקו הפוס' אם יצא י"ח בדיעבד. שמהגמ' משמע שהקפידא שלא ישתה אותן בב"א. אך אם שהה בינתים, אף שלא נהג כדין, והיינו שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס כמו שתקנו חכמים, מ"מ יצא בדיעבד י"ח שתיית ארבע כוסות. לעומת זאת מהמ"א משמע שכאשר לא אמר ההגדה בינתים, אפי' שהה בין כוס לכוס, מיקרי שלא כסדר ולא יצא י"ח. וכעין זאת היא דעת הפר"ח. אלא שדעת מרן בב"י (בסי' תפ"ד) הינה כמשמעות הגמ', שאף אם שהה בעלמא בין כוס לכוס יצא י"ח בדיעבד. וכ"ה דעת המאמ"ר והנה"ש. והביא דברים אלה המ"ב בבה"ל (סי' תע"ב ד"ה "שלא"), וצידד כדברי הב"י. ומ"מ כ' שם בבה"ל בסו"ד, שלפי מה שפסק מרן שגם נשים חייבות בד' כוסות כאנשים, לדעת הפר"ח ודאי שצריכות הן לומר ההגדה או לשומעה מאחרים בין שתיית כוס א' לשניה, דאל"כ לא יצאו י"ח. ואף לדעת הב"י צריכות לנהוג כך, שהרי תקנת חכמים לשתותן על סדר ההגדה, וכל המצוות הנוהגות בלילה זה נוהגות גם בנשים, כמש"כ מרן (בסי' תע"ב סי"ד).


[132]קלב. מ"ב (סי' תע"ב סקכ"ו) וכה"ח (סקנ"ו). והטעם, דהו"ל כנמלך. והגר"מ אליהו זצ"ל הסביר לי, שכוונת כה"ח בזה רק לגבי כוס ראשונה ושלישית. עכת"ד. ולכן כתבנו שתלוי הדבר במנהג. ונראה, שדברים אלה לגבי הספרדים אמורים רק אם איחר את שתיית הכוסות. שהרי אם הקדים ושתה הכוס לפני זמנה, בכוס שניה ורביעית ממילא אינו מברך. וכוס ראשונה שעבר ושתה לפני הקידוש - יוצא שוב בברכת המקדש. וכוס שלישית יצטרך לברך שוב, שהרי לדינא ברהמ"ז פטרה אותו אם הקדים ושתאה לפני ברהמ"ז.


[133]קלג. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תע"ג סעי' ג'). ואמנם כתב שם בסתמא, שאם ירצה לשתות כמה כוסות הרשות בידו, אך המ"ב (סקי"ב) וכה"ח (סקל"ה) כתבו, דהיינו בין כוס ראשונה לשניה, או לאחר כוס שניה, וכ"ש בתוך הסעודה. אך בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה, וכמש"כ בסי' תע"ט.


ומה שכתבנו שרשאי לשתות יין (שתיית רשות, מלבד ארבע הכוסות) רק עד תחילת אכילת הכזית הראשון של האפיקומן, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאמנם מדברי מרן (בסי' תפ"א סעי' א') משמע שרק לאחר ארבע הכוסות אסור לשתות יין (ורק מים מותר) ואילו בין הכוסות עצמן מותר לשתות אף יין. מ"מ אמר, להלכה מחמירים אנו בשני הדברים [נראה שכוונתו גם עפ"י דברי מרן (בסי' תע"ח סעי' א') שאוסר לאכול אחר האפיקומן], ולכן גם לאחר תחילת אכילת האפיקומן אסור לשתות, ולא רק יין, אלא אף שאר משקים. ורק מים מותר (מלבד כוס שלישית ורביעית). עכת"ד. וראה מ"ב (סי' תע"ח סק"ב) וכה"ח (סק"ד).


ומה שכתבנו מלבד בעת אמירת ההגדה, כ"כ המ"ב (סי' תע"ג סק"ד) בהבנת דברי מרן בשם הלבוש והגר"א, עפי"ד הרמב"ן במלחמות. ובבה"ל (שם ד"ה "הרשות") כתב כן גם בשם הר"ן. והוסיף, שמשמע מדברי הרמב"ן, שאפי' רק מזג הכוס והכין עצמו לאמירת ההגדה, ג"כ אסור (דהוי כתחילת ההגדה). ואמנם לדעת הרז"ה (בפרק ע"פ) מותר הדבר בכל גווני. וכן לדעת התוס' בפסחים (דף ק"ג ע"ב ד"ה "רב אשי") מותר הדבר, ורק בהלל ובברכת "אשר גאלנו" אסור להוסיף ולשתות. וכ"כ הגר"ז (בסי' תע"ג סעי' י"א). אך כבר כתבנו שלדעת הלבוש והגר"א יש לאסור זאת בכל עת קריאת ההגדה, כדעת הרמב"ן. והביאו דברים אלה הבה"ל (שם) וכה"ח (סקכ"א). וכן נראית דעת מרן הח"ח במ"ב (סק"ד) ובבה"ל (שם). וסיים שם בבה"ל, שדעת מרן (בסעי' א') כדעת הרמב"ן, ואפי' לענין כוס של מצוה. ע"כ. והיינו שבסעי' ג' כתב מרן את עיקר הדין, שמותר לשתות בין כוס א' לב'. ובסעי' א' שאסר כבר מתחילת ההגדה, החמיר כרמב"ן. וראה עוד שעה"צ (סק"ט) וכה"ח (שם).


[134]קלד. מ"ב (סי' תע"ג סקי"ג), כה"ח (סקל"ו) וש"א. עיי"ש הטעם. והיינו בשעה שבירך על כוס החיוב האחרונה ששתה, וכיוון עד הכוס הבאה.


ועוד כתב שם המ"ב, דה"ה אם היה היין לפניו, דממילא נפטר כל זמן שלא חשב בהדיא שלא לשתות. והוסיף בשעה"צ (סקי"ח), שמש"כ הטור שיכוון לבו שלא יצטרך לברך שנית, ע"כ מיירי שלא היה היין לפניו, וכמש"כ בסי' ר"ו. ואולי כיון דאין רגילות לשתות בין הכוסות, לכן כל זמן שלא חשב בפירוש לשתות הוי כהסיח דעתו. ע"כ.


ומ"מ אנו כתבנו ד"ז מעיקר הדין, שהרי ממילא מנהג האשכנזים שלא לשתות, כדלקמן (בהערה הבאה).


[135]קלה. כ"כ מרן בב"י בשם הכלבו בהסבר המשנה בפסחים, וכ"כ שם בשם הרב רבי יהונתן שראוי להזהר בכך, וכ"פ בשו"ע (סי' תע"ג סעי' ג'). והטעם כתב מרן (שם), כדי שלא ישתכר, וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה. ומה שהתירו לשתות בין כוס ב' לכוס ג', כתבו האחרו' משום דהוא סמוך לאכילה או בתוכה. ראה במ"ב (סקט"ו), שעה"צ (סקי"ט) וכה"ח (סקל"ז).


וממש"כ מרן (שם) הטעם כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר ולקרוא ההגדה, כתבו כמה אחרו' [ח"י, א"ר, מ"ב (סקט"ז) וש"א], שמשמע שדוקא יין או שאר משקים משכרים אסור, אך משקה שאינו משכר שרי לשתות בין הכוסות. והחמ"מ כתב דאפי' משקה שאינו משכר אסור. והב"ד כה"ח (סק"מ. וראה עוד מש"כ בסקמ"א).


ומה שכתבנו דבצורך מיוחד שרי, דכ"כ מרן (שם) דלצורך גדול שרי. וכתב כה"ח (סקל"ט), כגון ששכח ולא הבדיל, ולא נזכר עד ששתה כוס ראשונה, וכגון שבני מעיו כבדים עליו, ורוצה לשתות כדי לגרור תאות המאכל לאכול מצה בתיאבון. וראה כה"ח (סי' תע"ג סקכ"ב). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמדינא מותר לשתות בין כוס ראשונה לשניה משקה משכר [ורק בסו"ד הוסיף, שאם אדם שותה אפי' מים, ישתה פחות מרביעית. עכת"ד. ונראה שאמר זאת כדי לצאת ממחלוקת. וראה לעיל (בהערה קל"ג)].


ומה שכתבנו שכ"ה מנהג האשכנזים, כ"כ הרמ"א בד"מ (סק"ה), וכ"כ המ"ב (בסקי"ד). והב"ד כה"ח (סקל"ח). והיינו שאכן נוהגים הם להקפיד ע"כ, ולא רק ראוי להזהר בכך (וראה בד"מ שם שלא הזכיר להקל בכך בשעת צורך גדול. ומ"מ נראה, שאף למנהג האשכנזים שרי להקל בשעת צורך גדול, שהרי אף לדידם מותר הדבר מעיקר הדין. ורק מצד המנהג החמירו בכך). ואכן הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שמה שכתבנו כאן בשם הפוס' שהמנהג שלא לשתות יין בין כוס א' לב', לכאו' זה סותר מה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה צ"ט) בשם המ"ב, שטוב לכוון בברכת בפה"ג על כוס א' שיוכל לשתות עוד בין שתי כוסות אלה. ואין לומר שאמנם נהגו שלא לשתות, אך מ"מ יש לכוון לכך, שהרי אין לכוון לכתחי' נגד המנהג. אלא יותר נראה לומר שנהגו שלא לשתות שלא לצורך, וכמו שאכן כתבנו בסוף הסעיף. עכת"ד. והיינו שגם לאשכנזים יש להקל בצורך מיוחד.


[136]קלו. מרן (סי' תע"ג סעי' ב', וסי' תע"ד סעי' א'). רמ"א (סי' תע"ד שם), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ה) וש"א. ואפי' ששתה רביעית ויותר [גר"ז. מ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקל"ד)]. והטעם שאין לברך, כיון שסומך על מה שיברך ברהמ"ז (ט"ז, מ"ב וכה"ח שם. עיי"ש בכה"ח). ואף ששוהה הרבה בינתים אין בכך כלום [גר"ז. מ"ב וכה"ח (שם). וראה סי' קע"ד (סעי' ד', ו'). סי' רע"ב (סעי' י'), וסי' תע"ד]. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם זו מחלו' אם לברך ברכה אחרו' אחר כוס ראשו', אך אכן להלכה אין לברך. עכת"ד. וראה בטור (סי' תע"ד) שהב"ד הראבי"ה דס"ל דבעי לברך ברכה אחרונה אחר כוס ראשונה, אחר שלישית ושוב אחר רביעית. והסביר מרן בב"י (שם) שטעמו משום שמפסיק בין כוס לכוס שלא בעניני אכילה ושתיה. ואמנם מדברי שאר הגאונים והראשו' שהביא הטור (שם) עולה שאין לברך ברכה אחרונה אחר כוס ראשונה. עיי"ש. וכ"פ הטור והשו"ע. וכנ"ל. וראה עוד בזה לקמן (בפ"ו הערה י"ז).


ומה שכתבנו דהיינו ברכת "על הגפן", כ"כ הט"ז והמ"ב (שם), ופשוט. וראה עוד בענין זה במנחת שלמה, לגרש"ז אוירבך זצ"ל (סי' י"ח סק"י), ומש"כ לעיל בפרקנו (בהערה ל"ז), ולקמן בפ"ו (סעי' כ"ג).


[137]קלז. רמ"א (סי' תע"ג סעי' א'). וכ' שם שאין ליטול כלל. ור"ל אף לנוהגים כל השנה ליטול ידים לסעודה קודם לקידוש, ולדידהו אין הקידוש נחשב הפסק בין הנטילה לסעודה דהוא מצרכי הסעודה, וכמבואר בסי' רע"א, מ"מ בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש בהגדה, ומסיח דעתו משמירת ידיו, לכו"ע אין לעשות כן. ואפי' ליטול ידיו כדי שלא יצטרך לשוב וליטול אחר הקידוש לאכילת הכרפס, ג"כ אינו נכון לעשות כן [מ"ב (סק"ו). כה"ח (סקכ"ז) וש"א].


וכתבו האחרו', שכן המנהג פשוט שאין נוטלין עד טיבול ראשון [ט"ז. חוק יעקב, כה"ח (סקכ"ח) וש"א. וראה גם כה"ח (סי' רע"א סקע"ט)].


[138]קלח. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (שם). וכתב כן גבי ידים שאינן נקיות. ומה שכתבנו שכ"ה גם לגבי ידים שאינן טהורות, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


וכתב שם הרמ"א שיטול מעט, כדי לחוש לטעם שהביא בד"מ, דאין ליטול ידים קודם הקידוש, דמחזי שסובר שקידוש צריך נטילה, ולכן לא יטול נטילה גמורה [מ"ב (סק"ז). כה"ח (סקכ"ט)]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שבמקרים אלה מותר רק לרחוץ ידים, ואף אם נצרך לנקביו, רשאי לאחר מכן רק לרחוץ ידיו (וכמנהג הספרדים ירחץ ידיו שלוש פעמים לסירוגין), אך לא יטול ידיו עם כלי. כי מה שאסרו בני"ד הוא נטילה עם כלי. עכת"ד. ומ"מ פשוט שבני"ד יש להזהר וליטול ידיו אם אינן טהורות, שהרי עומד הוא לעשות קידוש. וראה שו"ע [סי' ד' סעי' ט"ו, י"ח, י"ט וכ"ב. ועיי"ש גם בסעי' כ"ג ומ"ב (סקס"א)], ובנו"כ. וראה עוד בסי' צ"ב (סעי' ו') ובנו"כ, ובסי' קס"ד (סעי' ב') ובנו"כ. ובפרט יש להזהר שלא ליגע בשוק או בירך ובמקומות המכוסים, וכן שלא לחכך בראש. והנוגע במקומות אלה (וכן מי שעשה אחד מהדברים הנזכרים בסי' ד' שם), ומתפלל, מברך או לומד תורה כשאין ידיו נקיות, פוגם בתפילתו ובלימודו בשל כך. ושמעתי בשם אחד מגדולי הדור הקודם (כמדומני, בשם החזו"א), שעיקר שכחת הלימוד בדורותינו הינה בשל אי נקיות הידים בעת הלימוד. ובשו"ת תשובות והנהגות (סי' ג') כתב שהגאון החזו"א זצ"ל אמר, שמי שאינו נוטל ידיו כשצריך, עובר בלאו דהשמר פן תשכח. אמנם בקונט' הזכרון שבסוף ספר שיח השדה (לגר"ח קנייבסקי שליט"א), לא כתב שזוהי הסיבה העיקרית לשכחה בדורנו. וראה עוד בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סק"ו), ובספר שמירת הגוף והנפש במבוא (סעי' י"ז-י"ט).


ומה שכתבנו שלא יברך על נטילה זו, ג"ז כ' הרמ"א (שם). והיינו אפי' אם יטול נטילה גמורה, לא יברך עליה, דנטילה זו אינה עולה לו לצורך האכילה, והוי ברכה לבטלה [מ"ב (סק"ח). כה"ח (סק"ל)].


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגראי"ה קוק זצ"ל יש הידור ליטול ידים לפני אכילת פירות שביעית, וזה כולל אכילת כרפס ושתיית יין של שביעית. וכמבואר בספר שבת הארץ (ראה בספר זה עמ' קכ"ה, בהערה לפ"ה ה"ז). ואמנם לדעת הגר"א נבנצל שליט"א יש מקום לחלוק על ראיית הגראי"ה קוק זצ"ל, אך מ"מ יש להזכיר זאת. עכת"ד.


[139]קלט. כתב מרן (בסי' תפ"ד סעי' א'):


הרוצה לברך בשנים או בשלושה בתים [שאין בהם מי שיודע לקדש ולומר ההגדה, דאל"ה אין נכון לכתחי' להוציאם. מ"ב (סק"א). שעה"צ (סק"א). עיי"ש. ואין הבדל בכך בין גברים לנשים. (בה"ל ד"ה "מאן")], מברך תחילה בביתו, ואוכל כל מה שצריך [היינו שמקדש ואומר ההגדה כסדר, ואוכל מצה ומרור ואפיקומן עד ברהמ"ז. מ"ב (סק"ב)], ומברך ברכת המזון [ושותה הכוס. ובלא ברהמ"ז אסור לעקור ממקומו למקום אחר, ואפי' דעתו להמשיך ולאכול שם. מ"ב (סק"ג). וראה שעה"צ (סק"ב)], ומברך לכל אחד ואחד בביתו [היינו שמקדש להם ומברך להם גם בפה"ג, ומברך להם ברכת הכרפס, ואומר לפניהם ההגדה, ברכת כוס שניה, ברכת "המוציא" וברכת אכילת מצה ומרור, אע"פ שאינו אוכל עמהם, כיון שחובה לאוכלם. מ"ב (סק"ד)]. ושותים הם את כוס הקידוש וההגדה, ואוכלים ירקות [כרפס ומרור, מ"ב (סק"ה)] ומצה, והמברך אינו אוכל ושותה עמהם [ואף אסור בכך כיון שאכל אפיקומן. מ"ב (סק"ו). וראה שעה"צ (סק"ד)], אלא עוזב אותם לגמור סעודתם, ומברכים הם ברכת המזון [והוא לא יברך עבורם ברכת המזון, כיון שרק מי שאוכל מברך ברכה זו. מ"ב (סק"ז). וראה שעה"צ (סק"ה)]. ואם אינם יודעים לברך ברכת המזון יקריא להם מילה במילה [והם יאמרו אחריו, ואין זו ברכה לבטלה. מ"ב (סק"ח). עיי"ש, ובשעה"צ (סק"ו)], ואם רוצה ילך אז לבתים נוספים ויעשה להם כסדר הנ"ל, ולבסוף ילך לביתו, יגמור ההלל וישתה כוס רביעית [ויעשה כן גם לבתים שהוציאם קודם לכן ידי חובה, (בה"ל ד"ה "ומברכי")]. ואם רוצה להקדים ולעשות הסדר הנ"ל בבתים האחרים, יברך להם, ולא יאכל ולא יטעם דבר [שאסור לטעום לפני הקידוש. מ"ב (סק"ט). עיי"ש], וישוב לביתו ויקדש. ואם ירצה, יאמר בביתו כל ההגדה [עד סופה. מ"ב (סק"י)], ואח"כ ילך לאומרה בבתים האחרים, אך לא יאכל וישתה עמהם (וכנ"ל, משום שאכל כבר האפיקומן). וראה מש"כ כה"ח וש"א על סימן זה. וראה עוד שו"ע (סי' קס"ז סעי' כ'). עיי"ש.


[140]קמ. עיקר דין זה כתבו הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ה), וכן שמעתי ממנו. וכתב שם גבי מצה עשירה, שכ"פ בשו"ת עוגת אליהו, ושלא כרח"ף במל"ח שפקפק ע"כ. עיי"ש (בהערה י"ט). ועוד כתב שם בחזו"ע, דה"ה לגבי אורז. עיי"ש. אך יש לזכור שהיתר אכילת אורז הינו דוקא לספרדים, שהרי מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז בפסח, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תנ"ג סעי' א'), שמנהגם לאסור אכילת אורז וקטניות. וכן כתב שם המ"ב (בסק"ו. עיי"ש הטעמים). ויודע אני שלא כל הספרדים נוהגים היתר באורז בפסח. ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שאף למנהג הספרדים הנוהגים לאכול אורז בפסח, בעינן לבדוק אותו שלוש פעמים בקפדנות. והוסיף, שאם האשה בודקת אותו, מ"מ בפעם השלישית יבדקנו הבעל, וזאת כדי שהאשה תירא שמא הבעל ימצא חיטים וכדו' באורז בבדיקתו השלישית, ועי"כ תקפיד גם היא בבדיקתה. עכת"ד. ומ"מ נראה שאין זה מעיקר הדין. ואגב זאת שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם למנהג האשכנזים יש לאסור גם קטניות שלא היו באירופה בזמן גזירת הקטניות, או שיש לאסור רק את הקטניות שהיו בעת הגזירה. ואף שדעתו היתה נוטה להתיר קטניות שלא היו בזמן הגזירה, מ"מ אמר שפה באה"ק נוהגים להחמיר בכל הקטניות, ולכן אינו רוצה לפסוק להקל בכך. וזאת אעפ"י שבמקומו בחו"ל (ברוסיה) נהגו גם האשכנזים לאכול בוטנים בפסח. עכת"ד. וראה עוד בשד"ח (ח"ז עמ' 170-173 כלל א' וב', ועמ' 430) ובפסתש"ו (סי' תנ"ג הערה 20. עיי"ש שהב"ד עוד פוס', כאג"מ, שכתבו שהמנהג היה להקל באכילת בוטנים בפסח).


ומה שכתבנו שהיתר אכילת מצה עשירה הינו רק לספרדים, זאת עפי"ד הרמ"א (בסי' תס"ב סעי' ד'), שהתיר זאת רק לחולה או לזקן. וראה שם במ"ב (סקי"ט) באלו תנאים מותר הדבר אף לחולה ולזקן. ומ"מ הסיק שם שבמי פירות עם מים אין ללוש לכתחילה אפי' בשעה"ד. וראה עוד שו"ת אג"מ (חאו"ח ח"א עמ' 268), ולעיל פרק א' (הערה כ"ג) ולקמן בפ"ז (סעי' ל"ה).


ומה שכתבנו שיקח רק פחות מכביצה מהמצה העשירה, ג"ז כתב בחזו"ע (שם). ומה שכתבנו שכביצה היינו כחמישים וששה סמ"ק, ראה ע"כ לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית כמה דעות בכך.


ומה שכתבנו שלא ימלא כריסו מהם, הוא משום שצריך לאכול מצה ומרור לתיאבון (חזו"ע שם). וראה שו"ע (סי' תע"א ס"א).


ובענין האכלת ילד קטן לפני הקידוש. לכאו' מפשט דברי מרן (בסי' שמ"ג) עולה שאין להאכיל קטן לפני הקידוש, שכתב שם שאין להאכילו בידים אפי' דברים שאסורים מדברי סופרים. ואמנם הרשב"א והר"ן כתבו שאם הקטן צריך לכך מותר אפי' לספות ליה בידים. אך מרן סתם כדעת הרמב"ם דאפ"ה אסור. ומדברי המ"ב (בסי' שמ"ג סק"ג) שכתב שבמצות ל"ת בין מדאו' בין מדרבנן החינוך הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות, משמע דאף בני"ד אסור לקטן עד גיל י"ג שנה לאכול לפני הקידוש. ואמנם בבה"ל (שם ד"ה "מד"ס") ממה שהביא תשו' רע"א לענין הוצאת חומש וסידור ע"י קטן בשבת, משמע דבשעת הצורך שרי לספות ליה לצורכו (ולא לצורך גדול). עיי"ש. אלא שבס' שש"כ (מהדו' תשמ"ג פנ"ב סי"ח) כתב, שמותר להאכיל ילד קטן לפני הקידוש, בין לפני הקידוש של ליל שבת ובין לפני הקידוש של היום, ודבר זה מותר אף אם אותו קטן הגיע לגיל חינוך, וחייב הוא בקידוש. והטעם להיתר, מפני שבאכילה עצמה אין איסור, והילד הקטן הזה זקוק לאכילה זו. וכן בספר לוי"ח (בסוף הספר, בעמ' רנ"ב בהערה) כתב שמה שהקלו האחרו' לענין הוצאה בשבת ע"י קטן הו"ד לצורך מצוה, וסמכו ע"ד האומרים שאין לנו דין רה"ר בזה"ז. ועוד הוכיח שם שאמירה לקטן הוי כספי ליה בידים. ובילקו"י (ח"ד כרך א' עמ' רנ"ג, רנ"ד) כתב הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, שיש לחנך ילד קטן שהגיע לחינוך (כבן 6-9 שנים) שלא יאכל או ישתה קודם הקידוש. אולם כשיש צורך בדבר, כגון בבוקר קודם תפילת שחרית, או שממתינים הרבה לאיזה אורח שיגיע, מותר לקטן אף שהגיע לחינוך לאכול. ומותר אף להאכילו בידים, ובפרט אם מאריכים בתפילה. אך בנער בריא כבן שתים עשרה שנה, נכון לחנכו אף בזה. ועיי"ש בהערות שחילק בין מקרה שהמאכל אסור מצד עצמו, לבין מאכל המותר מצד עצמו, אלא שהשעה אוסרתו (וכבר הארכנו בס"ד בכך במקראי קודש הל' יוה"כ- מ.ה.). עכת"ד. ולפי"ז בשעת הצורך מותר לתת לקטן לאכול חלב אחר בשר מיד, כל שלא התבשלו יחד, כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, וג"ז אינו אסור מצד עצמו אלא שהשעה אוסרתו. אך מדברי המ"ב הנ"ל עולה שהן אכילה לפני הקידוש והן אכילת חלב אחר בשר, אסור עד גיל י"ג שנה, מעת שמבין כשאומרים לו שזה אסור (וחכ"א אמר שיש מקום לומר שאכילת חלב אחר בשר דמי לאיסור מצד עצמו, דאין זה כאיסור הנובע מצד הזמן כאיסור אכילה בתעניות, שכל אוכל אסור. אלא בני"ד רק חלב ומוצריו הם האסורים. ולענ"ד לא נראה כן). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שקטן מגיל חינוך, אסור לו לאכול לפני הקידוש בליל שבת ובליל פסח. ושאלתיו מהו גיל חינוך לענין זה. וענה לי שתלוי אם מבין הוא שיש מצות קידוש ושאסור לאכול לפני הקידוש. והוא עפ"י המ"א שדן באיסור האכלת הקטן לפני הקידוש (ראה מ"א רס"י רס"ט). ואמנם אם הקטן לוקח בעצמו האוכל ואוכלו זה יותר קל. ועוד שאלתיו, האם מותר לתת לילד קטן חלב אחר בשר, אם לא בושלו יחד, דהוי דרבנן, ולומר לו שעברו שש שעות, אע"פ שבאמת לא עברו שש שעות. וענה לי שמותר לעשות כן רק כשיש צורך כלשהו, ולא סתם. ולכן מותר הדבר למשל כשהילד חולה. ושאלתיו, המותר גם כאשר הוא מפציר מאוד בהוריו שהוא רוצה גלידה חלבית אחר ארוחה בשרית, אעפ"י שטרם עברו שש שעות. וענה לי שאם הוא מפציר מאוד והוריו אינם יכולים לסבול כלל את הפצרותיו, אכן יהיה מותר לומר לו כך ולתת לו את הגלידה. עכת"ד. ועוד בענין ספי ליה בידים לקטן, ר' מה שכתבנו בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א, ובפרט בענף 4).


[141]קמא. כ"כ בחזו"ע (שם בהערה) גבי מצה עשירה. ושאלתי את הגר"ע יוסף זצ"ל, האם גם אם אכל כזית מהאורז או מהפירות צריך לברך בני"ד ברכה אחרונה עליהם. וענה לי הגר"ע יוסף זצ"ל שאכן יברך גם עליהם ברכה אחרונה. עכת"ד. וראה עוד במ"ב (סי' קע"ו סק"ה) ובבה"ל (שם, לגבי מזונות ופירות), וכן בסי' תע"ג סקנ"ג (שזו מחלוקת). וכן בכה"ח (סי' קע"ד סקמ"ז, ובסי' קע"ו סקל"ה, ובסי' תע"ג ס"ק ק"ט וקט"ז). בא"ח (פר' "נשא" סעי' ב', ופר' "צו" סעי' ל"ב). ועוי"ח (פר' "צו" סעי' ז'), ובהגדה ש"פ עם פירושו. וראה בשו"ת מנחת שלמה (סי' י"ח סק"י), ומה שכתבנו במקו"ד הל' רה"ש (פ"ד הערה כ"ד). וראה עוד בהערה הבאה.


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שצ"ע אם כשמברך ברכה אחרו' על מצה עשירה, אם לא יצרף לכך גם את ברכת "על הגפן" על שתיית הכוס הראשונה כששתה בה שיעור רביעית או יותר. ושאלתיו, למנהג הספרדים שבברכת הכוס הראשונה פוטרים גם את כוס היין השניה, מדוע שיברך עתה ברכה אחרו' על הכוס הראשו', הרי יצטרך אז לברך שוב בפה"ג לפני הכוס השניה והוי ברכה שאינה צריכה (ולכאו' אין דין זה אמור רק לספרדים. שהרי האשכנזים, אף שאינם אוכלים כלל מצה עשירה, מ"מ רשאים הם לאכול פירות משבעת המינים, ויוכלו אז לצרף לברכה אחרו' שעל הפירות גם את היין - מ.ה.) וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שאכן צ"ע אם יברך כלל בני"ד אף על המצה העשירה, כיון שאם אדם אכל עוגה ושתה יין, ורוצה לשתות עוד יין כעבור זמן, לא יברך עתה רק על העוגה בלי היין (נראה שכוונתו שלכאו' צריך לברך על הכל בסוף, ולכן לא יברך ע"כ עתה - מ.ה.) ואם שתה פחות מרביעית יין בכוס הראשו', למנהג האשכנזים זו מחלו' אם יברך ע"כ ברכה אחרו' (נראה שר"ל דכ"ה בעלמא, ולא דוקא בני"ד - מ.ה.) ולכן לא יברך בני"ד כלל על המצה העשירה שאכל, דיש ספק אם צריך לברך ע"כ. ובפרט היה מקום לומר שלא יברך על המצה העשירה, ויכוון לפטור את העוגות שאוכל בסוף הסעודה כשהוא שבע, שאז לדעת הב"י יש לברך עליהן. אך באמת א"צ לזה. כיון שאין אוכלים בני"ד עוגות בסוף הסעודה כששבעים, שהרי יש להשאיר מעט תיאבון לאכול את האפיקומן על השובע. ומ"מ היה יכול לכוון לפטור שאר דברים הנאכלים בסעודה ואינם באים מחמת הסעודה, שלדעת הב"י יש לברך עליהם (אילולא אכל מהם קודם לסעודה, כבני"ד - מ.ה.) אך באמת כיון שעובר זמן עיכול בין האכילה שלאחר הקידוש לבין הסעודה, יתכן שזה לא יפטור הדברים הללו בסעודה. ובאמת צ"ע בכל הדברים הללו, ולכן יותר טוב שלא יאכל כלל לאחר הקידוש, מהטעמים הנ"ל. ומשהערתי שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל רשאי מי שרעב, ובפרט בכור שהתענה, לאכול לאחר הקידוש חצי ביצה שלנו כיום, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שלדעתו יאכל מעט פחות מכך. ואז כיון שהביצים התקטנו, הרי שחצי ביצה שלנו כיום הוי כזית, ואם אוכל מעט פחות מכך הוי פחות מכזית, ואינו נכנס לבעיה בענין ברכה אחרו' (נראה שכן גם כוונת הגר"מ אליהו זצ"ל - מ.ה.) ומ"מ בני"ד הסיק הגר"א נבנצל שליט"א שיש ספק אם אכן יש לברך ברכה אחרו' על כזית המצה העשירה, ולכן כדאי להמנע מלאוכלה. עכת"ד. וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שמי שאכל כזית מזונות או כזית פירות משבעת המינים לאחר הקידוש בליל הסדר, יש מחלו' אי בעי לברך ברכה אחרונה ע"כ. שהרי אי הקידוש הוי תחילת הסעודה, א"צ לברך עליהם ברכה אחרו', ואע"ג שיש הרבה זמן עד שיגיע לסעודה עד המצות, אפ"ה הוי סב"ל ולכן לדינא לא יברך בני"ד ברכה אחרונה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאם אכל למשל כזית פירות משבעת המינים לאחר הקידוש, אכן צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה (דיש זמן רב עד הסעודה, וכנ"ל - מ.ה.) אך גם הוא הסתפק אם יצרף לברכה זו את הברכה על היין אף אם הוא אשכנזי שממילא מברך שוב על הכוס השניה את ברכת הגפן, ומ"מ לא אמר לי שלכן יש להמנע מלאכול פירות וכדו' לאחר הקידוש, בגלל בעיה זו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו אין לכלול את ברכת היין בברכה מעין שלוש זו שעל המזונות, משום שעי"כ נראה כמנתק את הקידוש מן הסעודה. ואם יצטרך לברך ברכה מעין ג' על הפירות, יתכן שפוטר בזה את היין, ולכן עדיף שיאכל מהם פחות מכזית. עכת"ד.


[142]קמב. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהן פירות, והן אורז ומצה עשירה (לספרדים - מ.ה.) מותר למי שרעב לאכול אחר הקידוש בליל הסדר, ובלבד שיאכל מהם פחות מכזית. והוסיף, שישנן פה שתי בעיות: א. שלא ירבה באכילה וימלא כריסו מהם. ב. בענין ברכה אחרונה. ולכן יאכל רק פחות מכזית. ועוד אמר, שכן מנהג בגדד, וכן נהג חכם יעקב מוצפי זצ"ל, וכן נוהגים לאכול לאחר הקידוש בליל הסדר חצי ביצה מבושלת. ושאלתיו, האם מי שעבר, ובכ"ז אכל אחר הקידוש יותר מכזית פירות וכדומה, היברך ברכה אחרונה. וענה לי, שאע"ג שכתב רבינו יוסף חיים בבא"ח (פר' "צו" סעי' ל"ב), שמי שאכל כזית מן הכרפס צריך לברך אחריו ברכת בנ"ר, מ"מ בספרו עוי"ח (פר' "צו" סעי' ז') כתב שלא יברך ברכת בנ"ר. וכ"כ בספרי הבא"ח הנדפסים מחדש. וכ"כ בהגדה ש"פ אורח חיים (עם פירוש הרב בא"ח להגדה), שראו את הספר בא"ח עם הגהות כתב ידו של הגרי"ח זצ"ל, שהוסיף שם שאין צריך לברך ע"כ (ראה בהגדש"פ עמ' ל"א, בהערת העורך). וכן יש לפסוק לדינא בעניננו, שא"צ לברך ע"כ ברכה אחרונה (וכידוע הספר עו"יח נכתב בסוף ימיו של הרי"ח, וכדמוכח בהגדה שם בדברי העורך). ושאלתיו, האם כן הדין אף אם אכל כזית מצה עשירה. וענה לי שגם במקרה זה לא יברך. עכת"ד. וא"כ למד הדין בני"ד ממש"כ הרב בא"ח לגבי הכרפס.


[143]קמג. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי עוגיות היין שיש בהן חומר משמר או אלכהול. ואמר לי שהן ספק חמץ גמור. וטעמו שבכל עוגיה שיש בה חומר משמר, הרי שגורם הוא להחמיץ את העיסה מהר יותר [כדין מי פירות שהוסיפו להם מים. וראה מרן (סי' תס"ב סעי' ב' וג') - מ.ה.]. והוסיף, דה"ה אם יש בהן גם אלכהול. ואע"פ שאלכהול הוא תוצר של הענבים (ולכאו' דינו כיין), מ"מ לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל דינו כמים. עכת"ד. והדברים אמורים בשל העובדה שהקמח ממנו עשויות עוגיות אלה הינו "קמח למצה" (כפי שכתוב על האריזות), והיינו רק קמח שלא לתתוהו, אך מסוגל הוא עדיין להחמיץ. אך אין זה קמח מצה, והיינו מצות טחונות שאין באפשרותן עוד להחמיץ. וכן שמעתי בשם עוד א' מגדולי דורנו הספרדים שאוסר אכילת עוגיות יין אלה, בשל העובדה שהיין שממנו הן עשויות הריהו מכיל גם הרבה מים, והוי כמ"פ המעורבים במים שהם מחמיצים אף טפי ממים. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ, שיש מהפוס' שכתבו שאם עירבו בעת עשית היין גם מים, דין מים אלה כיין. ומ"מ לא רצה לחלוק ע"כ לדינא. עכת"ד. ור' מ"ב (סי' תס"ב סק"י) שמה שהקלו ביין שהתערבו בו מים, הוא דווקא כשעירבו המים ביין לפני גמר עשיית היין, שבעודנו תוסס התהפכו ג"כ המים ליין ולכן נחשב הכל ליין. אך אם התערבו המים ביין אחר התסיסה אין לאותו יין דין של מי פירות שאינם מחמיצים. עכ"ד. ולפי"ז יש להבין את דברי הגר"מ אליהו זצ"ל שאוסר העוגיות הנ"ל, שהחומר המשמר והאלכהול הוכנסו אחר התסיסה של היין. ע"כ.


ומה שכתבנו שכ"ה אף לספרדים, זאת משום שלמנהג האשכנזים ממילא אין לאכול בפסח מצה עשירה. כמבואר לעיל בפרק א' (הערה כ"ג) ובפרקנו (בהערה ק"מ), ולקמן בפ"ז (סעי' ל"ה). עיי"ש.


[144]קמד. כתב בספר לב דוד, שלא ידבר שום שיחת חולין משהתחיל הקידוש עד גמר ההלל, כיון שהכל יחוד גמור, ואין להפסיק בינתים. וכ"כ הרח"ף בספר מל"ח. והשל"ה (בדף קמ"ב ע"א) כתב, שראוי לאדם להזהר שלא לדבר בלילה זה שום שיחה משיחת חולין, ויזהיר גם בני ביתו ע"כ. והב"ד כה"ח (בסי' תע"ג ס"ק קל"ג). ומ"מ כתבנו זאת בלשון ראוי, כיון שאין זה מעיקר הדין, אלא שזו מעליותא, דראוי לנהוג כך ולהתקדש בלילה זה. וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' קל"ח סוף הערה א') בשם ספר אשדות הפסגה, שהנכשל בעבירות בחג הקדוש הזה, עושה פגם גדול יותר משאר הימים. וראה פרק ו' (הערה ע"א).


ובענין שיחת חולין, י"ל דמ"מ כל ימות השנה אין לשוח שיחת הילדים וקלות ראש. ראה גמ' יומא (דף י"ט ע"ב) ורש"י (ד"ה "ולא"). ולכן נראה שכוונת הרב לב דוד דאפי' בדברים המותרים כל השנה יש להחמיר בלילה זה. ואכן הגר"א נבנצל שליט"א הורה לי, שד"ז אמור גבי כל שיחה שאינה מענין ליל הסדר. עכת"ד. וכתבנו בהלכות שראוי לדבר רק דברים של מצווה וקדושה, לאפוקי שיחת חולין אף שהיא קשורה לליל הסדר (כגון: הקניידלאך שלכם מזכירים לי את הקניידלאך של אמי, וכדו'). ומאידך, גם כשמדבר בדברי תורה, עדיף לספר בסיפור יציאת מצרים, מאשר לעסוק בהלכות בשר וחלב או בדיני חו"מ.


[145]קמה. לפני שנדון בענין חיילים בליל הסדר, נזכיר לעיין לעיל בפרקנו (בהערות ט', י'), שם הבאנו כמה שיטות מקילות למיקרים של שעה"ד. ועתה לענין החיילים: דנתי רבות עם הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין חיילים היוצאים לפעילות מבצעית, כגון למארב, בלילה זה. מה דינם לגבי מצוות הלילה וברכותיהן, כאשר אינם יכולים לקיים את מצוות ארבע הכוסות, קריאת ההגדה ושאר המצוות, בעת המארב (והיינו לאחר היציאה). וישנם בכך ארבעה מקרים: א. יצאו בין השקיעה לצה"כ ויחזרו אחר חצות ולפני עה"ש. ב. כנ"ל אך יחזרו אחר עה"ש. ג. יצאו בין פלג המנחה לשקיעה ויחזרו אחר חצות ולפני עה"ש. ד. כנ"ל אך יחזרו אחר עה"ש. ולמסקנת הדברים הורה לי, שאם הם חוזרים מהמארב לפני חצות, יקיימו את הסדר כשחוזרים לפני חצות. ואם יחזרו לאחר סוף הלילה (היינו לאחר עמוד השחר, כמבואר בפ"ז), ויוצאים הם בין השקיעה לצאת הכוכבים, יקיימו את מצוות הלילה לאחר השקיעה ולפני צאת הכוכבים.


ואם יוצאים לפני השקיעה, יקיימו את מצוות הלילה לאחר פלג המנחה (והיינו שעה ורבע זמנית לפני הלילה) ולפני השקיעה. ודבר זה כולל אף את הברכות בלילה זה, כולל ברכת "על אכילת מרור" ושאר המצוות והברכות, מלבד אכילת כזית המצה (וכן ראיתי בהערות הגר"מ אליהו זצ"ל לספר הלכות צבא להרה"ג זכריה בן שלמה שליט"א, שהעיר לגבי המקדש לאחר פלג המנחה, שאם רוצה לקדש שוב אחר צה"כ יקדש בלא שו"מ). ולכן לאחר השקיעה יברך "על אכילת מצה" ויאכל את כזית המצה מדאו'. והטעם, משום שבני"ד לגבי שאר מצוות הלילה יש לפסח דין כשל שאר ימים טובים, שיכול לקיים את מצוות הלילה לאחר פלג המנחה, כשמקבל החג מבעו"י. ומה שאמרו להשוות זמן מצוות הלילה לזמן קרבן הפסח, הוא דוקא לגבי מצוות אכילת כזית המצה מדאו'. ולכן יש לאכול כזית זה רק לאחר השקיעה אך א"צ להמתין לצה"כ [ראה בחזו"ע (ח"א כרך א' עמ' י"ב), שהביא דעת רבי יהודה החסיד, דס"ל דמהני תוספת מחול על הקודש גם לענין מצה. ואף המרדכי בתחילה כתב דלאו דוקא יש להמתין "עד שתחשך", אלא תיקון הלשון כך הוא. אך מ"מ נראה מהמשך דבריו שחזר בו מכך. ומ"מ הביא שם הגר"ע יוסף זצ"ל דעת פוס' רבים דס"ל דזמן מצה הוא מצה"כ. ולדעתו, אם אכל המצה בביה"ש ישוב לאוכלה לאחר צה"כ בלא ברכה]. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל אם מ"מ כזית המצה שחיובו מדאו' שווה דינו לדין קרבן הפסח, א"כ אין להתיר לאוכלו אלא רק לאחר צה"כ, ולא לאחר השקיעה. וענה לי, שאמנם עדיף לאוכלו לאחר צה"כ, ולדעתו אין השוואה גמורה בין זמן אכילת ק"פ לכזית מצה. ואכן בפעם אחרת אמר לי, שמה שהישוו את זמן אכילת מצה לזמן קרבן הפסח אינו אלא אסמכתא. אך מ"מ אין לאכול את כזית המצה שחיובו מדאו', לפני השקיעה, משום דכתיב "בערב תאכלו מצות", ולא מדין השוואה לק"פ.


ואם הם חוזרים מהפעילות בלילה (היינו לפני עלות השחר, כדלקמן בפ"ז), אך לאחר חצות. אם יוצאים הם בין השקיעה לבין צאת הכוכבים, יעשו את הסדר כולו בזמן זה שבין השקיעה לצאת הכוכבים, ויברכו כל הברכות, וכנ"ל, מטעם שמא לא יחזרו לפני עה"ש. אך אם ברור שיחזרו אחר חצות, יעשו הסדר אחר חצות.


ואם חוזרים בלילה לאחר חצות, אך יוצאים לפני השקיעה ולאחר פלג המנחה, ינהגו כרצונם: או שיעשו הסדר בברכותיו לאחר פלג המנחה ולפני השקיעה, מלבד כזית המצה, שיאכלוהו לאחר השקיעה, וכנ"ל. או שיעשו זאת לאחר חצות (ולפני עלות השחר, כדלקמן), וגם אז יברכו כל הברכות.


ובאשר לאכילת שאר הכזיתים של המצה, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם יאכלו החיילים את שאר הכזיתים (שחיובם מדרבנן) לפני השקיעה, לא יצאו י"ח באכילתן. ואין אפילו ענין להדר ולאוכלן לפני השקיעה. וכשיאכלו את כזית המצה הראשון, יצאו רק ידי חובת המצוה מדאו', ולא יצאו י"ח מדרבנן. ואם יוכלו לאכול גם את שאר הכזיתים לאחר השקיעה, ה"ז טוב מאוד. והזכיר שהגרי"ב ז'ולטי זצ"ל התיר לאכול ביום י"ד בניסן מצות כשרות לפסח, אלא שחסרונן שלא נאפו לשם מצת מצוה [ראה משנת יעב"ץ (או"ח סי' ט"ז סק"ה), ולעיל (פרק א' סעי' ח')]. אלא שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אין הדין עמו בזה.


ושאלתיו, מדוע לדעתו בני"ד יש להשוות את זמן עשיית הסדר בין פלג המנחה לשקיעה, לזמן עשייתו בין חצות הלילה לעה"ש. הרי אין זה פשוט להתיר את עשיית מצוות הלילה לפני השקיעה. ומ"מ כפי שהסביר לי הגר"מ אליהו זצ"ל עצמו בהבנת מרן (ברס"י תע"ז), מותר מעיקר הדין לאכול את כזית המצה של האפיקומן [וראה מ"ב (שם סק"ו) גבי מרור והלל] גם לאחר חצות. ולדעתו מותר אף לקיים את שאר מצוות הלילה לאחר חצות עם ברכה. וא"כ מדוע אין להעדיף שחיילים אלה יעשו את הסדר לאחר חצות, ולא יקדימו לעשותו בין פלג המנחה לשקיעה. וענה לי, שאמנם מבחינה הלכתית עדיף לקיים מצוות אלה לאחר חצות, מאשר לקיימן בין פלג המנחה לשקיעה, מ"מ מבחינה מבצעית צריך לתת לחיילים את שיקול הדעת בכל מצב ומצב בנידון דידן. כיון שיתכן שבשל התנאים בשטח הם ישימו אל לבם, שיש חשש סביר שפעילותם המבצעית תמשך עד עלות השחר, ולכן הם יעדיפו לקיים את מצוות הלילה בין פלג המנחה לשקיעה.


ועוד שאלתיו, לגבי המקרה שחייל יוכל לאכול את הכרפס בעת המארב וכדו', האם ישאיר זאת ויאכלהו בעת המארב (שהרי שיעור אכילתו קטן מכזית). וענה לי שאפ"ה לא יאכלהו אלא בעת שעושה את הסדר. וזאת כדי שיעשה את מצוות הלילה כסדרן. והוסיף בסו"ד, שכל ההיתרים הללו הינם רק לחיילים בשעת הדחק כזו, שברור להם שאינם יכולים לעשות את הסדר בזמנו. והטעם להיתרים אלה, משום שדינם של חיילים אלה כדין אנוס. וכן הורה כבר בעבר לחיילים הלכה למעשה. אך אין ד"ז אמור לאזרחים בסתמא. עכת"ד. כך היא מסקנת הדברים לאחר שדנתי פעמים רבות עם הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה. ולאחר כתיבת הדברים עבר הגר"מ אליהו זצ"ל על הכתוב בדקדוק רב, ואישר את כל הכתוב פה. ואגב, ראה בבה"ל (סס"י נ"ח ד"ה "קוראה"), שג"כ היקל לאנוס לברך בקום ועשה את ברכות ק"ש גם לאחר ד' שעות, אע"פ שבמ"ב (בסקכ"ו) כתב דאף לאנוס הוי ברכה לבטלה. והטעם שהיקל בבה"ל, כדי שלא להפסיד הברכות, נהגו להקל לאנוס.


והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שלדעתו ודאי שא"א לקיים מ"ע דאו' של אכילת מצה לפני צה"כ, והסתפק לענין קיום מ"ע דרבנן (כגון ארבע כוסות) בין שקיעת החמה לבין צה"כ, וכן אם עדיף לקיים מ"ע דרבנן לפני צה"כ או לאחר חצות (במקרה שחוזרים בלילה לאחר חצות). ובהזדמנות אחרת אמר לי הגר"ש ישראלי, שבע"פ שחל בשבת ודאי שלא שייך הדין שמקדימים ומתפללים ערבית מפלג המנחה ביום י"ד ואח"כ עושים הסדר לפני השקיעה. והסכים עם הטעם שכשע"פ חב"ש הרי שעי"כ הוא מפקיע את קדושת השבת כשעושה הסדר לפני הלילה. עכת"ד. והיינו שיש לחלק בין מש"כ בסי' רצ"ג ס"ג ששם אינו מפקיע את קדושת השבת, לבין ני"ד.


והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין חייל בצבא, או רופא ואחות בבית חולים, שאין להם זמן לעשות את הסדר בלילה, נראה שיעשו קידוש ויאכלו מבעוד יום, כיון שאין זה גרוע מקידוש בשאר שבתות וימים טובים [ראה עוד ע"כ לעיל בפרקנו (בסעיף ג', ובמקורות שם)]. ואמנם דין ארבע כוסות הינו דוקא בלילה [ראה ב"י (סי' תע"ב) וכה"ח (אותו סי' ס"ק ד', ו'), מה שכתבו בשם תה"ד וש"פ - מ.ה.], וזאת אינם יכולים לקיים, אך מ"מ הם אינם פטורים מקידוש וסעודת יו"ט, ומדוע שיפסידו מצות אלה [ראה לעיל בפרקנו (בהערה י"א) מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל ולקמן פרק ז' (הערה ס"ה) - מ.ה.] ואם יוכלו לאחר מכן, אזי יקיימו בלילה מצוות אכילת מצה ומרור ויספרו בסיפור יצי"מ. ושאלתיו, הרי זו מחלו' אם יוצאים י"ח סעודת שבת ויום טוב קודם הלילה, אף לאחר פלג המנחה [ראה שו"ע (סי' רס"ז ס"ב), ומ"ב (סק"ה)]. וענה לי, שאכן אם אפשר, יש לצאת י"ח לדעת כל הפוס', אך היכא דאי אפשר, אזי יש לנהוג כך. וכן היה המנהג בעבר בארץ ישראל בכל שבת, שקודם היו עושים הסעודה, ורק אח"כ הלכו לביהכ"נ להתפלל ערבית. ושאלתיו, האין בכך בעיה של אכילת מצה ביום י"ד בניסן (כמבואר לעיל בפרק א'). וענה לי, שהרי טעם האיסור הוא כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון, והרי בני"ד ממילא לא יוכל לאכול בלילה מצה, א"כ אין לו לנהוג אלא כמו שאמרנו. ואכן באמת אם יוכל לאכול מצה בלילה, ובפרט מצוי שחיילים יכולים לאכול לפחות כזית מצה בלילה (וכן כתב הגר"ש גורן זצ"ל במכתבו, בנספחים בסוף הספר), אזי לא יאכל מצה בסעודה זו שקודם הלילה, אלא רק יאכל מיני מזונות (כשרים לפסח, כגון מצה עשירה לספרדים שבאמת כשרה לפסח - מ.ה.), או לפחות ישתה רביעית יין, כדי שיחשב לו הדבר כקידוש במקום סעודה.


ועוד אמר, שאם חייל יוכל לאכול מצה ומרור רק לאחר חצות ליל ט"ו, לא יברך על מצות אכילתם, עפ"י המ"ב. ואף לגבי אמירת "נשמת", יש ספק אם יוכל חייל זה לאומרה לאחר חצות. ואף שרבים מקילים לאומרה אף לאחר חצות, ובפרט הליטאים מקילים בכך, מ"מ זו מחלו'.


ומה שאמרנו דשרי לאחר הקידוש לאכול המצה מבעו"י, אמר הגר"א נבנצל שליט"א דהו"ד אם בודאי לא יוכל לאכול מצה בלילה. כגון רופא שיודע שעומד הוא לפני עשיית ניתוח דחוף, למשך שמונה שעות, ויסיימו רק לאחר חצות. אך אם יש ספק שאכן יוכל הרופא או החייל לאכול מצה בלילה, אסור לו לאכול מצה בסעודה שעושה מבעו"י. אלא במקרה זה יאכל מצה מבושלת, למקילים בכך (ראה לעיל פרק א' הערה ז'), או לנוהגים לאכול מצה עשירה, יכול לאכול גם אותה. ולא יברך עליהן את ברכת "על אכילת מצה". ואם עולה בידיו לאכול מצת מצוה לאחר צה"כ ולפני חצות, יאכל וצריך לברך עליה "המוציא" וגם "על אכילת מצה" וזאת כיון שבפעם הראשונה אכל מצה רק לפני השקיעה. ואף שהערתי שיש מהראשו' דס"ל שיצא י"ח אף שאכל המצה קודם השקיעה, אלא לאחר פלג המנחה, מ"מ לדברי הגר"א נבנצל שליט"א אין נראה לומר בשל כך סב"ל. וראה עוד ע"כ לקמן בפרק ז' (הערה ס"ה).


ואם יכולים הרופא, האחות או החייל לאכול את המצה והמרור לראשונה בביה"ש, וספק אם יוכלו לאוכלם לאחר מכן, אכן לדעתו יאכלו אותם בביה"ש ויכוונו לצאת בזה י"ח מספק. ואם הדבר לא יפגום בעבודתם הרפואית או הבטחונית, ולא ישתכרו, ישתו גם ארבע כוסות בביה"ש (וסיפר בבדיחותא, ששואלים מדוע נענש השוחט "בחד גדיא". שהרי באמת כל מי שנענש שם היה רשע, אך מה חטא השוחט, הרי הוא עשה מצוה. ועונים, משום ששחט לאחר ארבע כוסות). ואם אכלו המצה והמרור בתחילה בביה"ש, ואח"כ יעלה בידם לאוכלם שוב לאחר צה"כ, יאכלום ללא ברכת המצוות משום ספק.


והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, שחייל, אחות או רופא האוכלים מצה ומרור בביה"ש, קודם צה"כ, לא יברכו ברכות המצוות עליהם, מדין סב"ל. ואמנם היה מקום לומר שיברכו על המרור את ברכת המצוות, משום שספיקא דרבנן לקולא אך בכ"ז מצד סב"ל לא יברכו. ומשהערתי שלכאו' שייך פה לומר הכלל שכתב הגחיד"א, דלא אמרינן סב"ל כאשר הספק הינו על המצוה ולא על הברכה, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שזו מחלו' הרמב"ם והראב"ד בהל' מילה (בפ"ג ה"ו), שלרמב"ם אין מברכים על מילת אנדרוגינוס, שאינו זכר ודאי, ולראב"ד מברכים, מפני שהוא ספק דאו'. ולפי"ז יוצא שגם בני"ד צריך לראב"ד לברך על המצה. אך בכ"ז לגבינו זה ספק ברכות, דספק הלכה כרמב"ם או כראב"ד. וכן מצינו ברמב"ם (פי"א מהל' ברכות הט"ז), שכתב שבכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ובנידון זה הראב"ד לא העיר ע"כ, משום שאפשר לפרש זאת אחרת. אך מ"מ הראב"ד כבר גילה דעתו בהל' מילה. והמ"ב, אף שלא הזכיר כלל זה בהדיא, מ"מ הרי גילה דעתו במש"כ שאם אוכל מצה ומרור אחר חצות, שיאכלם בלא ברכה, שהרי יש ספק אם אכילת מצה נוהגת אחר חצות. וכן גבי מי שעשה מצוה בלא כוונה, כתב המ"ב שיחזור ויעשנה מבלי לברך. וכן גבי הלל ומגילה, אם שהה כדי לגמור את כולה, לאשכנזים אם שהה בשל אונס לא יצא, אך מ"מ ישוב בלא ברכה. ומשציינתי למש"כ המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א), שאדם חלש שקשה לו, רשאי לאכול כזית מרור בשיעור שליש ביצה, ושהגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שהכוונה שגם יברך ע"כ [כמבואר לקמן (בפרק י"א הערה מ"ו) גבי שיעור כזית למרור]. ענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיתכן שהמ"ב נוקט שהעיקר לדינא ששיעור כזית כשליש ביצה, ולפחות במצוות דרבנן. ואין הכרח לומר שהמ"ב ס"ל שלא אומרים סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה, ואין גם ללמוד מפה שהמ"ב הכריע במחלו' הרמב"ם והראב"ד כראב"ד. אף שודאי המ"ב ראה את מחלוקתם והבין שזה שורש המחלו'. וכן בשו"ע ביו"ד (סי' רס"ה סעי' ג') פסק כרמב"ם, שאין מברכים על מילת אנדרוגינוס. ואף שרבי יהודה חולק ע"כ, מ"מ איננו פוסקים כרבי יהודה. ואף הרמ"א אינו חולק על השו"ע בזה. וא"כ גם המ"ב הבין כשו"ע, שאין מחלקים בין אם הספק במצוה או בברכה, אלא בכל אופן אמרינן סב"ל. וכן באר הגולה (שם ביו"ד סק"ח) הביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל, שהיו כידוע תלמידי הראב"ד, וכתב להם שחכמים תיקנו את הברכה, והם אמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב"לא תשא". והביא ראיה מסוכה בשמיני עצרת, דאמרינן: "והילכתא מיתב יתבינן, ברוכי לא מברכינן". ומוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, דהתם אמנם אפשר לומר טעם נוסף, משום דלא אתי לזלזולי ביה. אך מ"מ מצינו שבגולה כן אומרים ברכה, אע"ג שיש חשש לזלזולי, והוא כאשר בליל שני של פסח מברכים על ספירת העומר. וכן בליל שמיני ש"פ בחו"ל. ובני"ד זה התירוץ הטוב ביותר על השגות הראב"ד הוא תשובת הרמב"ם עצמו. וראה עוד בטור (יו"ד סי' רס"ה) שכתב שר"י חולק על הרמב"ם, וסובר שמברכים על מילת אנדרוגינוס, אך מטעם אחר, והוא שאנדרוגינוס הינו מילת ודאי, לרבי יהודה בגמ', ולא מילת ספק. וכן הב"י הביא תשו' הרמב"ם לחכמי לוניל, שהגדול שבהם היה רבינו יונתן מלוניל. והראב"ד היה גדול מעט בשנים מהרמב"ם, כך שלאחר פטירת הראב"ד שלחו תלמידיו, חכמי לוניל, שאלות לרמב"ם. וכתבו לו בכבוד גדול, שלא כהשגות רבם על הרמב"ם. ואף הרמב"ם השיב להם בכבוד גדול [וראה עוד בענין ספק ברכות כשהספק במצוה ולא בברכה, לקמן בפרק י' (הערות ע"ו, ק"ג וק"ט) ולקמן בפרק י"א (הערה נ"ב ובעיקר בהערה ס"ג) ומה שכתבנו בס"ד בשאר ספרי מקראי קודש- מ.ה.).


ונשוב לני"ד. אם החייל, הרופא או האחות אכלו את המצה והמרור לאחר פלג המנחה ולפני השקיעה, והזדמן להם לאכול שוב מצה ומרור לאחר צה"כ, נראה לגר"א נבנצל שליט"א שיאכלו שוב ויברכו ברכת המצוות על המצה והמרור. ואף שיש שיטה הסוברת שיוצאים י"ח לאחר פלג המנחה ולפני השקיעה, ומ"מ אין זה להלכה. ואם אכלו המצה והמרור בתחילה בביה"ש, ואח"כ יעלה בידם לאוכלם שוב לאחר צה"כ, יאכלום ללא ברכת המצוות, משום ספק.


ועוד אמר הגר"א נבנצל, שאם לרופא, האחות או החייל, יש זמן מצומצם לסדר בלילה, עדיף שיקיימו אז מצוות מצה מאשר אמירת ברכת השיר שהיא רק מדרבנן. עכת"ד.


ואת דעת הגר"ש גורן זצ"ל מי שהיה הרב הראשי לצה"ל ואח"כ הרב הראשי לישראל, ודעת הגר"ש מן~ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית-וגן פעיה"ק ירושת"ו, וכן דעת הגר"ד ליאור שליט"א, רבה של חברון ת"ו וראש ישיבת ההסדר בקרית ארבע, ראה במכתבים המובאים בנספחים שבסוף הספר. וראה עוד בזה בחזו"ע (פסח. ח"א עמ' שנ"ב ושנ"ג), בספר נשמת אברהם. (סי' תע"ז סק"א). וספר הלכות צבא לרה"ג זכריה בן שלמה שליט"א (בשער המועדים. דיני ליל הסדר. פרק שעה"ד בליל הסדר, סק"ה מהדו' תשמ"ח. עמ' 271-273).