מצווה מהתורה לשחוט את קרבן הפסח ביום י"ד בניסן (שהוא יום לפני ליל הסדר) לאחר חצות היום. וכן מצווה מהתורה לאכול את בשר קרבן הפסח צלוי בליל חמשה עשר בניסן [רמב"ם (הלכות קרבן הפסח פ"א ופ"ח)]. כמה ימים לפני חג הפסח החלו עולי הרגל לעלות לירושלים, שנערכה לקבל את פני המוני עם ישראל, הבאים לקיים את מצוות העלייה לרגל, והקרבת קרבן הפסח ושאר קרבנות החג.
כל אדם מישראל הנמצא בירושלים וסביבותיה חייב לקיים מצווה זו. לשם כך הוא צריך להצטרף לבני חבורה שיש להם כבש או עז. בני חבורה זו היו שולחים נציג לבית המקדש לשם שחיטת הקרבן. ואכן השמחה העצומה האופפת את עולי הרגלים, הגיעה לשיאה בערב פסח, עת שנכנסו נציגי החבורות להקריב את קרבן הפסח תוך כדי שירת ההלל ונגינת הלויים. ובתחילת הלילה היה מתכנס עם ישראל בבתי ירושלים לחבורות חבורות, שם היו עושים את ה"סדר". לפני חצות היו מברכים "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח", ואוכלים את הקרבן.
אכילת הקרבן הביאה אותם לשמחה גדולה, ומשהגיע חצות נהגו ההמונים לעלות לראשי גגות הבתים ולשיר כולם יחד את ההלל. חכמינו ז"ל [בפסחים (דף פ"ה עמוד ב')] מספרים שהשמחה והשירה היו בעוצמה כל כך גדולה עד שגגות הבתים חישבו להבקע.
[שער א] הלכות חודש ניסן
הלכות חג הפסח: פרק א: הלכות חודש ניסן - הימים הקודמים לפסח
הקדמה
א. מיוחד הוא חג הפסח במצוותיו המרובות. הן במצוות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים, כמצות הקרבת קרבן הפסח ומצות העלייה לרגל, והן במצוות השייכות אף לימינו, כמצות אכילת מצה ומרור, מצות סיפור יציאת מצרים, איסור אכילת חמץ והשהייתו, ועוד. ואמנם שיאו של חג הפסח הינו ליל הסדר, שהוא ליל שימורים המוקדש כולו לה'. בלילה זה מסובים יחדיו אבות ובנים, איש איש למשפחותיו, כל בית ישראל, ומספרים בנפלאות הבורא שעשה עמנו בעת יציאת מצרים[תמונה 1]. מהללים ומשבחים אנו אותו על כל הניסים והטובות שגמל לנו עת נגלה לעין כל בזרועו הנטויה, כבעשרת המכות וקריעת ים סוף, וכן על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
רבות הן ההכנות הנצרכות לחג הפסח בכלל, ולליל הסדר בפרט. בפרקנו נעסוק בהלכות שלושים הימים הקודמים לפסח והשייכות לחג הפסח, וכן בדיני חודש ניסן, דיני ברכת האילנות, ודיני “שבת הגדול".
דיני שלושים הימים שלפני פסח
ב. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, ששלושים יום לפני פסח שואלין ודורשין בהלכות הפסח. ולכן למנהג האשכנזים מצוה על כל אחד ואחד להתחיל ללמוד את הלכות הפסח כבר מחג הפורים. והלומדים בבתי הכנסת ובבתי המדרש בקבוצות ובשיעורים חייבים מעיקר הדין לנהוג כך. ולדעת הספרדים כוונת חכמינו ז"ל הינה, שאם באו בשלושים יום אלה שני אנשים לשאול שאלה, יש להקדים ולענות למי ששאל בענין הלכות פסח, שהוא נחשב כ"שואל כענין". ומכל מקום בימי החג עצמו ודאי שצריך ללמוד את הלכות החג.
ג. נהגו ישראל לתת לפני פסח צדקה (הנקראת “מעות חיטים" או “קימחא דפסחא") ולקנות בה מצות ושאר צורכי החג, ולחלקם לעניים. וכל המרבה בנתינת צדקה זו הרי זה משובח.
ד. מי שעזב את ביתו בשלושים הימים שלפני פסח, או קודם לכן, כיצד ינהג בענין בדיקת החמץ וביעורו, ראה כאן במקורות.
הלכות כלליות לחודש ניסן
ה. חודש ניסן כולו הינו חודש שהשמחה שרויה בו. כיון שבראש חודש זה הוקם המשכן, ובשנים עשר הימים הראשונים של חודש זה הקריבו נשיאי ישראל את קרבנותיהם לחנוכת המזבח, בכל יום נשיא שבט אחר, ועשו אותם ימים טובים. יום שלושה עשר בניסן היה יום אסרו-חג, וביום ארבעה-עשר בו חל ערב פסח שהינו יום טוב בפני עצמו, שבו מקריבים את קרבן הפסח לאחר מכן אנו חוגגים את שבעת ימי החג, ולאחריהם את יום אסרו-חג של פסח, כך שממילא רובו של חודש זה הינו ימים טובים. ויש מהפוסקים שכתבו עוד, שכיון שבנין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה גם הוא בחג הפסח, וחנוכת בית המקדש תהא בשבעת ימים שלאחר הפסח, כיון שאין מערבין שמחה בשמחה, הרי שכל חודש זה הינו חודש של שמחה. ולאור כל זאת, נוהגים שלא לעשות בחודש זה כמה דברים של צער שנוהגים לעשותם בשאר ימות השנה, וכפי שנפרט בהמשך.
ו. במשך כל חודש ניסן אין אומרים וידוי ותחנון בתפילה, ובשבתות שבחודש זה אין אומרים את פסוקי “צדקתך צדק" וגו' בתפילת המנחה. למנהג הספרדים אין אומרים בתפלת שחרית של חול את מזמור “למנצח... יענך ה' ביום צרה", ומזמור “תפילה לדוד", ולמנהג האשכנזים אין אומרים “יהי רצון" לאחר קריאת התורה.
ז. למנהג האשכנזים אין מתענים כלל בחודש ניסן, מלבד תענית בכורות בערב פסח, תענית חלום, וכן מתענים בו חתן וכלה ביום חופתם. ולמנהג הספרדים אסור להתענות בחודש זה תענית ציבור. אך מותר להתענות בו תענית בכורות, וכן כל תענית יחיד, מלבד ביום ראש חודש ובימי חג הפסח (ויש אומרים גם ביום שלאחר החג, הנקרא יום “אסרו חג"), שמותר להתענות בהם רק תענית חלום.
ח. אין מספידים בחודש זה את הנפטר, אלא אם כן הינו תלמיד חכם, שהוא נמצא לפניהם לפני קבורתו. למנהג האשכנזים גם אין אומרים “השכבה" לנפטר, ואין אומרים בבית הקברות את הקדיש שלאחר הקבורה. ולמנהגם, וכן למנהג חלק מהספרדים, אין אומרים בחודש זה אף “צידוק הדין". וראה עוד כאן במקורות.
ט. נוהגים להרבות מעט באכילה ושתיה ביום “אסרו חג".
ברכת האילנות
י. הרואה בחודש ניסן עצים המוציאים פרחים , מברך את ברכת האילנות, שהיא: “ברוך אתה ה', א-להינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם. וברכה זו הינה שבח לקדוש ברוך הוא, שמפריח עצים יבשים ומחדש את צמיחת פירותיהם.
יא. יש לברך ברכה זו רק כשרואה עצי פרי (ולא עצי סרק, ודוקא בזמן שהפריחה עדיין עליהם. ויש מהפוסקים האשכנזים הסוברים, שאם בשל כך יפסיד ברכה זו באותה שנה, רשאי לברך גם אם נגמרה הפריחה ויצאו פירות, כל עוד שלא נגמרה גדילתם.
יב. יש לברך ברכה זו כשרואה לפחות שני עצים, אך אין חובה שיהיו העצים משני מינים שונים.
יג. טוב לברך ברכה זו כמה שיותר מוקדם בחודש ניסן. ומותר לברכה אף בלילה. ומי שלא בירכה בחודש ניסן, למנהג האשכנזים רשאי לברכה אף בחודשים הבאים, ולמנהג הספרדים אינו רשאי לברכה לאחר חודש ניסן.
יד. אף מי שראה עצי פרי באופן שיכל לברך ברכה זו על ראייתם, ולא בירך, רשאי לברך כשרואה אותם שוב, ובתנאים הנזכרים לעיל. ומכל מקום מותר לברך ברכה זו רק פעם אחת בשנה.
טו. מותר מעיקר הדין לברך ברכה זו בשבת או ביום טוב, ויש מהספרדים המחמירים בכך.
טז. אף הנשים מברכות את ברכת האילנות, ויש מהספרדים הסוברים שאינן מברכות ברכה זו.
יז. דעת רוב הפוסקים שמותר לברך ברכה זו על עצי ערלה (היינו בתוך שלוש השנים הראשונות לנטיעתם.
יח. רצוי לומר ברכה זו במנין, ולומר לאחריה קדיש דרבנן.
ברכת החמה
יט. כתוב בתורה: “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". משה רבינו וחכמי ישראל בכל הדורות הקדמונים ידעו והבינו בעניני אסטרונומיה ובשאר עניני הטבע והבריאה, הרבה לפני אומות העולם. אך במשך הדורות הדברים נשכחו מאיתנו, כמו שכתב הרמב"ם, שהחכמות הרבות אשר היו באומתנו... אבדו באורך הזמן, בשל שליטת אומות הגויים הסכלים עלינו. וכשפשטו המוסלמים פראי המדבר על מצרים, מצאו שם ספריה עצומה מתקופת היוונים, ובה ספרים שהכילו חומר רב מהעולם העתיק, אך הכל נשרף על ידי המוסלמים. למרות שהרומאים הקדמונים קבעו שהשנה מתחילה בסוף החורף. ועובדי האלילים הנוצרים, כיוון שהינם טועים בדבריהם, החליטו שהשנה מתחילה באמצע החורף, ובדומה לכך גם היממה מתחילה אצלם בשעה שתים עשרה בלילה, אף שאין בכך כל הגיון. בכל אופן אצלנו השנה מתחילה בתשרי, שהוא הזמן שמסתיים הקיץ, ולענינים מסויימים השנה מתחילה בניסן, שהוא סוף החורף. והיממה מתחילה בשקיעה, כאשר מסתיים היום ומתחיל הלילה (כמו שכתוב בתורה, שבתחילה נברא הלילה ולאחר מכן היום). כי אצלנו הזמנים מתאימים לשינויים החלים במציאות. ואכן לפי מסורת חכמינו זכרונם לברכה המאורות נתלו ברקיע בתקופת ניסן ביום רביעי, ובבוקר השמש התחילה לזרוח לפי אופק ירושלים שהיא עיקר הבריאה. השמש מסתובבת במסלולה, וכל עשרים ושמונה שנה היא חוזרת למקום המדויק בו נתלתה במעשה בראשית, ואז חלה תקופת ניסן בתחילת ליל רביעי כפי שהיה בימי בראשית, ולכן מברכים אנו אז את ברכת החמה: “ברוך אתה.. עושה מעשה בראשית".
כ. המרחק ביננו לבין השמש הינו כמאה וחמישים מליון ק"מ. מהירות האור הינה כשלוש מאות אלף ק"מ בשניה. לפי זה יוצא שמהרגע בו קרן האור של השמש מתחילה לזרוח עד שהיא מגיעה אלינו, עוברות כשמונה דקות. וכן הוא המצב בשקיעת החמה. אולם אנו מתחשבים בזריחה ובשקיעה הנראות לעינינו. ואכן לכתחילה יש לברך את ברכת החמה מיד כשנראה לנו הנץ החמה. וראה בסעיף הבא.
כא. לכתחילה יש לברך את ברכת החמה מיד כשרואה אותה לאחר הנץ החמה, ולכל המאוחר עד סוף השעה השלישית מזריחת החמה. ומכל מקום נהגו לברכה לאחר תפילת שחרית, אלא אם כן בשל כך יעבור זמן הברכה. ובשעת הדחק, אם לא בירך עד אז, רשאי לברכה עד חצות היום. ואם לא הספיק עד אז, יברכנה ללא שם שמים.
כב. נחלקו הפוסקים אם נשים תברכנה את ברכת החמה. ולמעשה רצוי שרק תשמענה את הברכה מגבר.
מדיני “שבת הגדול"
כג. השבת הקודמת לחג הפסח נקראת “שבת הגדול", על שם הנס הגדול שעשה ה' לבני ישראל בשבת האחרונה במצרים. שביום זה לקחו ישראל את הכבשים לביתם לצורך שחיטתם לקרבן פסח, ולמרות שהמצרים ראו שישראל עומדים לשחוט לקרבן הפסח את הכבשים, והכבשים היו אלהי מצרים, בכל אופן לא הזיקו המצרים לישראל, וישנם עוד טעמים לכך.
כד. מנהג רוב ישראל להפטיר ב"שבת הגדול" את הפטרת “וערבה לה' ,“ בין כשחלה שבת זו בערב פסח, ובין כשחלה קודם לכן. ויש הנוהגים להפטיר הפטרה זו רק כששבת חלה בערב פסח. אך אם “שבת הגדול" חלה לפני ערב פסח, נוהגים הם להפטיר בהפטרת השבוע. ויש מנהגים נוספים, וכל אחד יעשה כמנהגו
כה. נהגו ישראל להתאסף (ובזמן המגיפה – לפי הוראות משרד הבריאות) בשבת הגדול בבתי הכנסת ובבתי המדרש כדי לשמוע את דרשות הרבנים בעניני הפסח. ובנוסף לדברי אגדה, צריכים הרבנים לדרוש בעיקר בהלכות הפסח המעשיות וההכנות אליו, כגון דיני נקיון הבית מהחמץ, הכשרת המטבח וכליו (הכשר השיש, המיקרוגל, התנור וכדומה) ודיני ליל הסדר, כדי שידעו השומעים את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון. אך אם הדרשה הינה רק בפלפול או בדברי אגדה ופלפול, אין יוצאים בכך ידי חובה.
כו. כאשר שבת זו חלה בערב פסח, מקדימים את הדרשה לשבת הקודמת (ז' בניסן.
כז. למנהג האשכנזים אין אומרים “ויהי נועם" ופסוקי “ואתה קדוש" בערבית של מוצאי “שבת הגדול", כאשר יום טוב ראשון של פסח חל בימי החול. ויש מהם שאינם אומרים זאת אף כשיום טוב ראשון חל בשבת.
[שער ב] ניקוי הבית והכשרתו לפסח
הלכות חג הפסח: פרק ב: ניקוי הבית והכנתו לפסח
הקדמה
א. באהבת ה' את עמו, נתן לנו שלושה רְגָלִים (חגים מרכזיים שעולים בהם לבית המקדש), כדי שנחוג אותם במהלך השנה: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות . שלושת הרגלים הינם ציוני דרך למאורעות הגדולים שארעו לעם ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל, כשחג הפסח הוא הראשון לשלושת הרגלים הללו, והוא גם המציין את השלב הראשון שבהם: הפיכת בני ישראל לעם, ויציאתם ממצרים לארץ ישראל.
ב. בחג הפסח הראשון שחגג עם ישראל, עוד בהיותם במצרים, גילה העם את עומק אמונתו באלוקיו. מכח אמונה זו שואב עם ישראל כח ועוצמה רוחנית לכל הדורות, ומחזיקים באמונתם זו בכל עוז, גם בשעותיהם הקשות. לכן גם התורה, וגם חכמינו הקדושים זכרונם לברכה, מדגישים פעמים רבות בעת עשיית מצוות מסוימות שהינן “זכר ליציאת מצרים". חג הפסח הוא, אפוא, ערש האמונה הישראלית, ומכאן ייחודו כראש וראשון לחגי ישראל.
ג. כדי לדעת כיצד לחוג חג זה, הורו לנו התורה וחכמינו זכרונם לברכה את המצוות הקשורות לחג זה. ועתה בס"ד נפרט את מצוות חג הפסח.
פתיחה להלכות פסח
ד. בזמן שבית המקדש היה קיים, כל אחד מישראל היה מצווה להטהר לקראת חג הפסח ולעלות לירושלים, להקריב את קרבן הפסח בי"ד בניסן, ולאכול מבשרו בליל הסדר. וכעת, שאין לנו בית מקדש ואין קרבנות, הלכות הפסח שנותרו מתחלקות לשלושה נושאים עיקריים: 1) ביעור החמץ: בדיקת החמץ, ביעורו, ואיסור השהייתו ברשותו בזמן החג. 2) איסור אכילת חמץ והנאה ממנו. 3) דיני ליל הסדר – סיפור יציאת מצרים, מצוות אכילת מצה ושאר מצוות הלילה.
ה. כתוב בספרים הקדושים, שמלבד נקיון הבית מהחמץ, יש לנקות גם את נפשותינו מהיצר הרע. והיינו שההכנות הגשמיות לחג כרוכות גם בהכנות רוחניות. ולכן כשאדם מכין את הסדר באהבת ה' וביראתו, זוכה הוא להתעלות בליל הסדר במעלות העליונות, ומקיים הוא את מצוות אותו הלילה בקדושה ובטהרה. ומכל מקום יש לזכור ש"חמץ" הוא בעיקר חמץ כפשוטו.
פתיחה להלכות נקיון הבית מחמץ
ו. על הנשים המנקות את הבית לפסח לזכור, שאין שום חובה לנקות את הבית מאבק אלא מחמץ, ואבק אינו חמץ (חוץ מאבק לשון הרע, אבק ריבית, אבק שוחד, אבק שביעית, אבק עריות וכדומה). ואכן שמעתי מגדולי דורנו, שעלולה אשה להקדיש את זמנה ומרצה לנקיון מאבק במקומות שאין חשש חמץ, ובשל כך לא נותר לה כוח וזמן לנקות כראוי במקומות שבהם יש חמץ כל השנה.
ז. בענין העסקת הילדים בנקיון הבית לפסח. אכן יש לחנכם למצוה זו שישראל זהירים בה עד מאוד, ולתת גם להם לזכות לעזור בנקיון הבית לפסח, אך עם זאת אין להופכם לקרבן הפסח. ואף בימים אלה שכולם טרודים בנקיון יש לזכור גם אותם ולהקדיש להם תשומת לב. נתינת אחריות לילד על נקיון במקום מסוים (אם מסוגל הוא לכך) נותנת לו הרגשת סיפוק, ויש לשבחו על כך, ובפרט שהדבר גורם לדרבנו לעשות משימות נוספות. וגם אם לא עשה זאת בצורה “מוצלחת כל כך" יש לשמור על רוח טובה ולעודדו לגבי ההמשך.
ח. כתב רבנו האריז"ל, שמי שנזהר אפילו מכמות קטנה של חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, אין שולט בו היצר הרע, ומועיל הדבר מאוד לנפשו במשך כל השנה.
ט. ראוי לאדם שיזכור כל השנה את חג הפסח, ולכן יזהר שלא יתפזר בבית חמץ במקומות שיהיה קשה למוצאו לפני פסח . ולכן כדאי להזהר למשל שלא לאכול דבר חמץ בעת שספר פתוח לפניו, כדי שלא יכנסו פירורי חמץ לספר, ויהיה קשה למוצאם ולנקותם לפני פסח (וכדלקמן בפרקנו בסעיף מ"א. ובעיקר כדאי להזהר בכך בשלושים הימים שלפני החג. ולכן בפרט בימים אלה ישגיחו על הילדים שלא יסתובבו בבית עם עוגיות וכדומה, במקומות שקשה יהיה למוצאם.
ניקוי הבית מחמץ – פתיחה
י. לאחר הקדמה זו עלינו להדגיש, שפרקנו עוסק בנקיון הבית לפסח, ואין זה כולל את הכשרת המטבח (כגון השיש, הכיור, המקרר, הארונות, התנור, הסירים וכדומה), שעל כך בס"ד נדבר בפרקים הבאים. אלא פרקנו עוסק בנקיון שאר הבית וחפציו מחמץ.
יא. יש לנקות את הבית (ושאר המקומות שברשותו) מחמץ עוד לפני בדיקת החמץ בליל ארבעה עשר בניסן, ויש אומרים שניקוי זה הינו מצווה בפני עצמה. ולפי זה, הנקיון מחמץ שעם ישראל נוהג לעשות בימים שלפני פסח הינו מצווה חשובה מאוד, והשכר על כך הינו מרובה. ומכל מקום אין נקיון זה תחליף לבדיקת החמץ בליל ארבעה עשר בניסן.
יב. נחלקו הפוסקים לגבי שאלה מאוד עקרונית, והיא מהו שיעור החמץ שיש לדקדק לבודקו, לנקותו, ולהוציאו מרשותו לפני פסח. יש מקילים ואומרים שעל האדם לבדוק ולוודא שאין ברשותו חמץ רק מגודל של “כזית (שגודלו מבואר במקורות. ואחרים מחמירים ואומרים שיש להקפיד שלא יהיה ברשותו חמץ אפילו בשיעור הקטן מכך. ולמעשה נראה בס"ד, שלמרות שישנם פוסקים גדולים ורבים המקילים כדעה הראשונה, וניתן לסמוך עליהם (בפרט שממילא גם מבטלים את החמץ, מכל מקום ישראל קדושים הם, ורבים משתדלים לוודא שאין ברשותם אף חמץ הקטן מ"כזית, ולכן מקפידים לבדוק ולנקות היטב מקומות שיש חשש גדול לחמץ, כגון כיסי הילדים, צעצועים, בספרי הילדים ותיקי הגדולים והקטנים.
יג. אף לדעת הפוסקים המקילים (בסעיף הקודם) וסוברים שאין חובה לבער את החמץ אם הינו קטן משיעור “כזית", בכל אופן יש לבטלו. וכבר נהגו כל ישראל לבטל את כל החמץ בליל י"ד בניסן וביום י"ד בו, ככתוב במחזורים.
היכן צריך לנקות מחמץ
יד. כל מקום שהדרך והרגילות להכניס לשם חמץ – חובה לבודקו שאין בו חמץ. ולא עוד, אלא אף אם אין רגילות להכניס לשם חמץ, אך יש חשש שהגיע לשם חמץ – חובה לבודקו שאין בו חמץ. ובעיקר יש להזהר בכך ולנקות היטב, בבית שיש בו ילדים קטנים. וכל מקום שאין חשש שהגיע לשם חמץ – אין צריך לנקותו ואינו טעון בדיקה מחמץ.
טו. לאור זאת יש לבדוק את כל חדרי הבית שיש חשש שיש בהם חמץ, והיינו מקומות שמאחסנים בהם חמץ, או שאכלו בהם, או שיש חשש שנכנסו לשם עם אוכל לצורך כלשהו.
טז. מהאמור בסעיף הקודם עולה, שנוסף על המטבח ופינת האוכל, יש לנקות גם את חדרי הבית השונים, בכל מקום שיש חשש להמצאות חמץ, כגון כיסי הבגדים, תיקים (של ילדים ושל מבוגרים), ארונות משחקים עם תכולתם, וכדומה. וכן יש לנקות את התא ששמים שם את הכביסה המלוכלכת .
יז. נוסף לבית יש לנקות מחמץ גם את החצר, המחסן והמקלט – כשיש חשש שיש בהם חמץ, וכן את המכונית (כולל המכונית של העבודה, את חדר המדרגות של דירתו, ואת המקום בו הוא עובד. ואם יש חשש לחמץ גם בתא שלו בבית הכנסת, ינקה גם אותו.
נקיון של מקומות מיוחדים בבית
יח. צריך לנקות מחמץ בכל המקומות, אף במקומות צרים. ואם יש מקומות צרים ועמוקים שיש שם חמץ, יסתום אותם בגבס, נייר דבק וכדומה. ומכל מקום אם יש בבית מקום צר שאינו יכול להכניס את ידו לשם כדי לנקותו, כגון בין ארון קיר לבין הקיר, או תחת ארון כבד, וקשה מאוד להוציא משם את החמץ, יש מי שאומר שאין צריך להזיז את הארון כדי לנקות משם את החמץ, אלא מספיק שיבטלנו.
יט. מי שעוזב את ביתו לכל החג, ולכן נועל את ביתו עם כל החמץ שבו, ומוכרו לגוי, או שמסיבה זו הוא רוצה לנעול למשך החג חלק מחדרי הבית או חלק מהארונות. נחלקו הפוסקים אם צריך הוא לנקות ולבדוק בליל י"ד בניסן את אותו מקום שנמצא בו החמץ שמכרוהו. והמנהג להקל בכך (אמנם מן הראוי להשאיר לפחות מקום קטן בבית שלא ימכרו את החמץ שבו לגוי, וזאת כדי לבדוק שם עם ברכה.
כ. דין חמץ של גויים שנמצא ברשות היהודי (כולל דיני עובד זר בבית של יהודי): רבים הם דיני אכילת חמץ על ידי גוי בבית היהודי בפסח, משום שאם הגוי מועסק על ידי היהודי, והיהודי התחייב לתת לגוי את מזונותיו, אסור לאפשר לו להכניס חמץ לבית ולאוכלו שם. ואף אם אינו מועסק על ידי היהודי אלא שהגוי נכנס מעצמו עם החמץ לבית היהודי, אסור ליהודי לאכול באותה עת עם הגוי שאוכל חמץ באותו שולחן, ואסור הדבר אפילו שכל אחד מהם אוכל על מפה נפרדת ואפילו שהיהודי אינו מכיר את הגוי. ואנו נקצר, ובס"ד נביא פה את הדין, כפי שכתוב בספר מאמר מרדכי (לג"ר מרדכי אליהו זצ"ל. הל' המועדים פרק ג' סעיפים כא-כד):
1)מותר בתנאים מסוימים להשכיר חדר לגוי, כדי שהגוי ידור בו בפסח, אף על פי שיודע שהגוי יכניס לתוכו חמץ. ואסור ליהודי לקבל שכר על הכנסת חמצו של הגוי לבית.
2)מי שנזקק לסיוע של עובדים זרים (גוים), יזהירם שלא יכניסו חמץ לביתו. ואם הגוים קונים את החמץ בעצמם ואוכלים אותו רק בחדר המיוחד להם, ולא מכניסים אותו כלל למטבח ולשאר המקומות שבבית – מותר הדבר.
3)מותר לתת כסף לגוי שמועסק אצלו על מנת שיקנה אוכל לעצמו אף שיודע שיקנה בזה חמץ, כיוון שלא אמר לו במפורש שיקנה חמץ. אך אם חנווני או בעל מסעדה גויים נותנים לגוי חמץ בידיעה שהיהודי ישלם להם לאחר מכן על כך – אסור הדבר. וראה עוד כאן במקורות.
עוד מדיני הרחקה מחמץ
כא. אין לאכול בפסח באותו שולחן יחד עם מי שאוכל חמץ באותו זמן. ואפילו אם אוכלים הם במפות-שולחן נפרדות. והדבר אמור למשל לגבי פועלים ושאר מועסקים (שנאלצים לעבוד בחול המועד. ויש אומרים שגם הנוסעים בפסח במטוס או ברכבת צריכים להזהר בכך, למרות שהשולחנות שם נפרדים, אך הם קרובים מאוד זה לזה. ולגבי אכילה כל ימות השנה בסמוך למי שאוכל אוכל לא כשר (כגון במטוסים של חברות תעופה זרות), ראה כאן במקורות.
כב. יש מי שמתיר להשתמש לצורך ניקוי הבית לפסח במגבונים לחים גם אם כתוב על אריזתם שיש בהם ויטמין ִאי (שהוא חומר שבדרך כלל עשוי מחמץ ומותר לדעתו לנקות בהם גם את המקרר ואת ארונות המטבח ששמים בהם אוכל לפסח.
נקיון של כלי הבית השונים
כג. כיצד יש לנהוג עם כלים שבשל החמץ לא משתמשים בהם בפסח, ראה לקמן (בפרק ג' סעיף ז').
ועתה בס"ד נתֵחיל לפרט את אופן נקיון כלי הבית השונים (לפי סדר ה-א"ב):
כד. ארגז הלחם: יש לנקותו היטב ולהצניעו במקום סגור (כבסעיף הקודם) עד לאחר הפסח.
כה. ארונות מטבח: ראה לקמן (פרק ד' .
כו. ארון ספרים: בענין ניקיון הארון עצמו: אם יש חשש שיש שם חמץ – יבדקהו וינקהו.
ובענין ניקיון הספרים עצמם לפסח – ראה לקמן בפרקנו ערך ספרים.
כז. אשפה: כלי אשפה ביתי – ינקהו היטב ויכול להשתמש בו בפסח. וכלי אשפה שעומד בחצר (ומתרוקן על ידי פועלי העיריה), אם הינו ברשותו, מעיקר הדין צריך לנקות גם אותו. אך כיוון שאין הדבר מעשי, לכן כתבו כמה פוסקים שישפוך לתוכו נפט, אקונומיקה וכדומה כדי לפגום את החמץ. אך כיוון שגם זה קשה, אזי לפני ששם את החמץ בפח האשפה, יפוררנו לחתיכות הקטנות משיעור כזית (שמונה עשרה סמ"ק), ויניחם שם לפני סוף זמן ביעור החמץ. לאחר מכן יאמר שאינו רוצה לזכות בחמץ שישימו בפח האשפה במשך החג.
כח. בגדים: בענין בדיקת נקיון הבגדים לפסח ישנם שני דברים עקרוניים שבס"ד יש לברר:
1)האם בגד שכובס לאחר השימוש האחרון בו דינו כבגד נקי מחמץ, למרות שיתכן שהיו בבגד (כגון בכיסים) מאכלי חמץ.
2)כיצד יש לבדוק את כיסי הבגדים והסינורים. ונפרט:
כט. דנו הפוסקים לגבי בגד שכובס לאחר השימוש האחרון בו, האם בכל אופן יש לחשוש שיש בו חמץ, בפרט בכיסים (או בכפלים שבבגד. ולמעשה, לאור כמה נסיונות ובדיקות שערכנו, נוכחנו בס"ד לדעת בצורה חד משמעית, שאין הכיבוס במכונת כביסה (עם מרכך כביסה או בלעדיו) מנקה כלל את כיסי הבגד מהחמץ שבהם, ולכן יש לנקות ולבדוק את הכיסים שאין בהם חמץ, בראיה או במישוש (כדלקמן בסעיף ל"א), ואין להסתפק בכיבוס הבגד בלבד. וגם כשהוצאנו את הכיס החוצה מהבגד נשאר הכיס מלוכלך (בעיקר בגלל שתוך כדי הכביסה הוא נכנס בחזרה.
ל. ובאשר לבדיקת הכיסים מחמץ: ככלל, אף מי שברור לו שלא הכניס חמץ לכיסי בגדיו, חייב הוא לבדוק את הכיסים.
לא. נחלקו הפוסקים לגבי בגד שצריך לבדוק את כיסיו, כיצד הוא אופן הבדיקה. יש אומרים שצריך להפוך את הכיסים ולבדוק בראיה שאין בהם חמץ. ויש אומרים שמספיק לבודקם על ידי מישוש ביד. ואם מוצאים בכיס חמץ, יש לנקותו במברשת וכדומה.
לב. יש לנקות את כיסי הבגדים כבר לפני ליל בדיקת החמץ. ונוסף על כך יש לבודקם גם בליל בדיקת החמץ, ככל שאר הבית. ויש מקילים ואומרים, שאם כבר לפני ליל בדיקת החמץ ניקם וגם בדק אותם כראוי, הרי שאינו צריך שוב לבודקם בליל י"ד בניסן, בהסתמך על הבדיקה שבדק קודם לכן. ומכל מקום, את כיסי הבגדים שלבש לאחר בדיקת החמץ ועד ביעור החמץ, יש לבודקם בעת ביעור החמץ.
לג. כפי שראינו לעיל בפרקנו, הרי שלכתחילה יש לבדוק את הכיסים שאין בהם חמץ אפילו בשיעור קטן (כנ"ל בהערה 25). ובפרט אמור הדבר לגבי הבגדים שעתיד האדם ללובשם בימי חג הפסח. ועוד מדיני בדיקת הכיסים ראה כאן במקורות.
לד. ביצים: כתבו כמה פוסקים, שיש לנקות לפני פסח את הביצים מהמורסן ושאר החמץ הדבוק בהן. אך בדורנו פה במדינת ישראל, בדרך כלל הביצים נקיות. ורק אם רואה שיש לכלוך על הביצים, יש לנקותו.
לה. ברכונים וזמירונים: יש להצניעם במקום סגור היטב עם כלי החמץ, כדי שלא ישתמש בהם בפסח, כיוון שקשה מאוד לנקותם היטב, ורגילים להשתמש בהם בשלחן האוכל. ולכן משתמשים בפסח בברכונים ובזמירונים מיוחדים.
לו. כורסא וספה (לא כסא שבמטבח): יש לנקותם במברשת או בשואב אבק, ולראות שלא נדבק בהם חמץ.
לז. כסא במטבח ובפינת האוכל [וכן כל כסא שיושבים עליו בעת האוכל] נהגו לשפשפם ולנקותם היטב. ורצוי לעשות כן עם מטלית וחומר פוגם (כ"פנטסטיק") או לפחות עם מגבון.
לח. מוצרי החשמל השונים: ראשית, רצוי – ולא חובה – להמנע כל ימות השנה מלגרום ללכלוך במכשירי החשמל באופן שיהיה קשה לנקותם מחמץ לפני פסח. ובאשר לעצם ניקוי מכשירי החשמל לפסח, הרי שאין כלל ברזל בכך, אלא פשוט יש לדאוג שהם יהיו נקיים מחמץ בפסח. ויש להבדיל בין מכשירי חשמל ששמים אותם על שלחן האוכל, שלגביהם יש להקפיד יותר בנקיון, מאשר מכשירים שאין שמים אותם על השולחן. לכן יש לנקות במגבון את כפתורי מקלדת המחשב . כיוון שרגילים לאכול מעליה, וינערנה הפוכה כדי להוציא את פירורי החמץ שבה (והרוצה להחמיר ינקנה עם שואב אבק – אך אין שום חובה לעשות כן). כמו כן יש לבדוק (בעיניים) שאין חמץ הדבוק לַמטען הפלאפון, לסמארטפון (כשרים כמובן), ל ֵאם-פי, למחשב עצמו, לטאבלט וכדומה. ואם יש צורך, ינקה אותם עם מגבון. כמו כן יש להתייחס לכפתורי מכשירי הסטריאו, הרדיו וכדומה, ולראות שהם נקיים, ואם יש צורך ינקה אותם עם מגבון (ואם רוצה להחמיר ינקה את החריצים עם קיסם). כמו כן יש לבדוק את נקיון נרתיק הסמארטפון, הטאבלט וכדומה, וכן לבדוק את תחתית המכשירים החשמליים שמניחים על שולחן האוכל, כרדיו, רמקול נייד וכדומה. בקיצור, יש לבדוק כל דבר שעלול להגיע אליו חמץ, ולנקותו.
טל. מוצרי נקיון, איפור וקוסמטיקה: האם מותר להשאירם בבית בפסח, האם צריך למוכרם עם החמץ, והאם מותר לקנותם לפסח – כשאין להם כשרות לפסח, ראה לקמן בפרק ה' (קניית מוצרים לפסח).
מ. סל קניות ששמו בו חמץ: יש להבדיל בין סוגי הסלים השונים: בעבר היו סלים מחוררים העשויים מבד, מנצרים, או מפלסטיק, וראה דין הכשרם לפסח כאן במקורות. ומכל מקום סלים אלה כמעט ואינם מצויים כיום, אלא עיקר השימוש בסלים הינו בסלים מאל-בד או מפלסטיק דק (כמצוי ברשתות החנויות הגדולות). ולסלים אלה כשהינם מקופלים בכביסה לא מועילה כביסה ע"מ לנקותם מחמץ. ולכן לאחר הכביסה חובה לבדוק את הסל. ואם מכבסים אותם כשהינם פתוחים, מועילה הכביסה לנקותם. ומכל מקום כיום סלים אלה הינם זולים מאוד (כל סל עולה שקלים בודדים), והטוב ביותר לקנות סלים חדשים לפסח.
מא. ספרים: יש להבדיל בין סוגי הספרים השונים: יש ספרים שמשתמשים בהם במשך ימות השנה בעת האכילה (כגון ברכונים, זמירונים לשבת וכדומה, וכנ"ל בפרקנו בסעיף ל"ה. ואולי גם ספרי הילדים שאוכלים בעת הקריאה בהם, נכללים בקבוצה זו). ויש ספרים שיש רק חשש שנמצא בהם חמץ. לגבי הספרים מהסוג הראשון, כיוון שברור שיש בהם חמץ רב, כבר כתבנו לעיל (שם) שיש להצניעם עם כל החמץ שנמכר לגוי, לנועלם בארון (כשהמפתח מוצנע), כך שלא ישתמשו בהם בפסח. ולגבי שאר הספרים (שאין וודאות שיש בהם חמץ), נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג עמהם. יש אומרים שיש לבודקם דף דף ולראות שאין בהם חמץ. ואם לא עושה כן, יכסה את ארון הספרים ביריעת ניילון, אל-בד וכדומה, ויכתוב שיש שם חשש חמץ. ויש המקילים וסוברים שאין חובה לבדוק דף דף, ואף אין צריך לסוגרם כנ"ל, אלא שצריך להזהר בעת שלומד בהם בפסח, שלא יאכל פירורים הנמצאים בהם. ונהגו העם להקל כדעה השניה. ויש המחמירים בכל זאת למתוח חוטים לאורך המדפים, לתזכורת שלא ישתמשו בספרים בפסח.
מב. עגלת קניות: ינקה את השלד שלה במים וסבון ("פנטסטיק" וכדומה). ואם יש לה גם “סל" מפלסטיק, יכבסנו ויבדקהו.
מג. עגלת תינוק, עגלת ילדים וכסא תינוק: ינקה היטב את השלד שלהם במים וסבון ("פנטסטיק" וכדומה), ואת הריפוד יכבסנו, ולאחר מכן יבדקנו.
מד. צעצועים: יש להבדיל בין צעצועים מעץ ופלסטיק (כגון “לגו"), מבד (כמו חיות כפרה, כבשה וכדומה) או מקלפים. ומדובר במשחקים שמתעתדים להשתמש בהם בפסח. צעצועים מעץ ומפלסטיק ומבד: יבדוק שהינם נקיים, וזה כולל פירוק החלקים (כגון הפרדת חלקי ה"לגו" זה מזה), כדי לבדוק שלא יהיה חמץ למשל בבית הקיבול שלהם. (והטוב ביותר הוא להפריד את החלקים, להכניסם לתוך ציפית של כרית, לסוגרה, וכך לכבסם זמן מה במכונת כביסה. ואילו לגבי משחקי קלפים, יש להמנע מלשחק בהם על שולחן האוכל.
מה. קישוטים: כגון, תמונות עם שיבולים טבעיות, איטריות שהדביקו בדבק וצבעו אותן בצבע לקישוט (או למשחק בגן הילדים), וכן צמחי נוי שיש בהם חיטים או שעורים: אם הם צבועים בצבעים באופן כזה שנפסלו ממאכל כלב (ויש מי שמיקל אף אם אין הצביעה פוסלת אותם מאכילת כלב, הרי שמותר להשהותן בבית בפסח, ואין צריך למוכרן עם החמץ. ואם אינם משוחים בשכבת צבע או לכה וכדומה באופן הנ"ל, יש להצניעם ולמוכרם במכירת החמץ.
מו. שטריימל: חובשי השרטיימל יבדקוהו מחמץ, כיוון שכבר קרו מיקרים שנפלו חיטים או שאר דברי חמץ (שהיו בשטריימל כשזרקום בעת שמחת חתן וכלה, או שנפלו בעת ה"טיש" לשטריימל) מהשטריימל לצלחת האוכל בפסח.
מז. שקיות: שקיות מניילון, נייר וכדו' שהשתמשו בהן לחמץ (כגון בקניות), אם רוצה להשאירן בפסח יסתכל שאין בהן חמץ. ורצוי שלא להשתמש בהן לדברי מאכל בפסח.
מח. תיקים: אחד הדברים שהדגישו הפוסקים שיש לנקות הינו נקיון התיקים. ולכן יש לנקות מחמץ את כל התיקים, בין של המבוגרים ובין של הילדים – תיקי בית הספר ותיקי הגן. יוציא את תכולתם וינערם. ואם צריך לנקותם יותר טוב, ינקה אותם במברשת או שיכבסם, ויבדקם לאחר הכיבוס לראות שהינם נקיים.
הלכות חג הפסח: פרק ג: הכשרת הכלים לפסח (כללים)
הקדמה
א. ככל שמתקרבים אנו לפסח, מתרבות ההכנות אליו. בפרקים הבאים בס"ד נעסוק בהלכות הכנת הבית לפסח, ובעיקר בהכשרת המטבח וכליו.
ב. כיון שרבות ומסועפות הן הלכות הכשרת המטבח וכליו, וקצרה היריעה מהשתרע, לכן בפרקנו נכתוב את כללי ההכשרה, והיינו דיני הליבון, ההגעלה וכדומה. ובפרק הבא בס"ד נבאר בפירוט כיצד יש להכשיר את המטבח וכליו (כגון השיש, כירי הגז, התנור וכדומה.
ג. ההלכות בפרקנו עוסקות בענין הכשרת כלי החמץ לפסח, אך אין ללמוד מהן גם לגבי הכשרת כלי מבשר לחלב ולהיפך, או לגבי הכשרת כלי שבושל בו איסור, כיון שלעיתים הלכותיהם שונות.
ד. כדי להתיר שימוש בפסח בכלי שהשתמשו בו לחמץ, יש להכשירו. הכשר הכלי נעשה על ידי נקיונו החיצוני מהחמץ, וכן הפלטת או שריפת החמץ שנבלע בדפנותיו.
ה. הפלטת החמץ מן הכלים צריכה להיות באותו אופן שבו הם בלעו אותו, משום שבאותה הצורה שהכלי בלע את החמץ (כגון שהחמץ היה עם רוטב או בלעדיו. או שנבלע בדרגת חום מסוימת) כך הכלי פולט את החמץ. וזה פירוש המושג “כבולעו - כך פולטו".
כלים שלא ניתן להכשירם או שקשה מאוד לעשות זאת
ו. ישנם כלים שבולעים את החמץ באופן שלא ניתן להוציאו ולהפליטו מהם לגמרי. בין כלים אלה נמנים כלי החרס לסוגיו, כולל כלי החרסינה , חרס מצופה, כלי חימר, קרמיקה, כלי הפורצליין, ולמנהג האשכנזים גם כלי זכוכית (וראה עוד כאן במקורות).לכן אם השתמשו בהם בחמץ חם במשך השנה, אסור להשתמש בהם בפסח, אלא ינקם היטב, ואז יהיה מותר להשאירם ולהשתמש בהם לאחר פסח (כמבואר בסעיף הבא. ונהגו שלא להשתמש כלל בכלים אלה בפסח (חוץ מכלי זכוכית, כדלקמן בפרק ד' סעיף ו'), אף אם השתמשו בהם במשך השנה חמץ קר בלבד, וכמו שמפורט לקמן (בפרק ד').
ז. כלים שלא ניתן להכשירם לפסח, או שצריך להכשירם אך לא רוצים להשתמש בהם בפסח, או שלא רוצים להכשירם, ינהג בהם כך: 1) ישפשפם וינקה אותם מהחמץ שממש ניכר בהם. 2) ישים אותם במקום צנוע שאינו רגיל ללכת לשם בפסח. 3) העדיף ביותר הוא לנעול אותם בחדר מיוחד, ואת המפתח להניח במקום מיוחד, כך שעד שימצאנו יזכר שעתה פסח ולא יפתח את הדלת. 4) אם בכל אופן מניחים כלים אלה בארונות שבמטבח, לא מספיק להדביק בדלתותיהם מדבקה שכתוב עליה “חמץ", אלא יסגרם על ידי נייר דבק חזק, כך שעד שיפתחם יזכר שעתה פסח ולא ישתמש בהם. 5) את כל הדברים הללו יעשו לפני זמן ביעור חמץ (היינו כשעה לפני חצות היום.
כלים שניתן להכשירם, ומשתמשים בהם בפסח – דינים כלליים
ח. ישראל קדושים, נהגו בדורות אלה לקנות כלים חדשים המיוחדים לפסח, וכן עדיף לעשות. ומכל מקום אין ידם של כולם משגת לקנות את כל הכלים, וכן צריכים להכשיר את השיש, הכיור, שלחן האוכל, המקרר וכדומה. לכן עלינו ללמוד את דיני הכשרת הבית לפסח וניקויו.
ט. בעת הכשרת הכלים בליבון, הגעלה וכדומה, יש להזהר מאוד שלא ינזק אדם מהמים הרותחים, מהקיטור, מהאש, מהגז או מהחשמל.
י. מן הראוי שבמקום ליבון הכלים והגעלתם לפסח יהא אדם הבקי בהלכות אלה, כיון שהלכות אלה רבות ומסועפות, ויש בהן הרבה פרטי דינים.
יא. כלי שהשתמשו בו לחמץ חם, ולא הכשירוהו כהלכה, אין לשים בו כלל אוכל חם שיאכלוהו בפסח. ואילו אוכל קר מותר לשים בו רק בתנאים הבאים: שהאוכל לא יהיה חריף ולא יהיה כבוש (היינו שלא יהיה שם אותו אוכל לח במשך יממה או יותר ברציפות. ושלא ישתמש בכלי זה באופן קבוע אלא רק במקרים מיוחדים, ושהכלי יהיה נקי, ואינו מחרס וכדומה (כדלעיל בסעיף ו. וכלי שהשתמשו בו לחמץ קר, ראה דינו לקמן (בסעיפים ל"ה ול"ו).
יב. כפי שאמרנו, לשם הכשרת הכלי יש לנקותו מהחמץ שעל גביו (ובפרט בחריצים ובגומות שבכלי), ולאחר מכן להפליט או לשרוף את החמץ הבלוע בתוכו. וישנן כמה אפשרויות של בליעת החמץ: אם הכלי בלע מהחמץ על-ידי חום, תלוי הדבר אם החמץ התחמם בכלי יחד עם רוטב (כגון כופתאות במרק או ללא רוטב (כגון שיפוד לצלית דבר שיש בו חמץ, או סיר פלא לאפיית עוגות. וכן תלוי אם החמץ נבלע ב"כלי ראשון" (היינו שהחמץ היה בכלי בשעה שעמד על גבי האש. או אף שנתנוהו בכלי לאחר שהורידוהו מהאש, אם הכלי עדיין חם בחום ש"היד סולדת בו", והיינו מעל ארבעים וחמש מעלות צלסיוס, ויש אומרים שיעורים אחרים, וכמבואר במקורות, או שהחמץ נבלע ב"כלי שני" (היינו כלי שלא עמד ישירות על גבי האש, אלא הוא נגע בחמץ חם ש"היד סולדת בו" שהועבר אליו מ"כלי ראשון". וכגון דייסת חמץ שהועברה מכלי שעמד על גבי האש אל צלחת, והכף נגעה בדייסה זו בעודנה חמה בחום שהיד סולדת בו. או שהחמץ נבלע ב"כלי שלישי" (שהחמץ החם ש"היד סולדת בו" הועבר מ"כלי שני" ל"כלי שלישי" ושם נגעה בו כף זו). וכן תלוי אם הכלי המוכשר הוכנס לתבשיל המצוי ב"כלי ראשון" או ל"כלי שני" (כגון מצקת), או שעירו מהם את החמץ עליו. ואם הכלי בלע מהחמץ ללא חום, תלוי הדבר אם היה בו חמץ כבוש (כנ"ל בסעיף הקודם, וכן תלוי אם החמץ חריף או מלוח, או שאינו כך, ובס"ד נפרט זאת בהמשך פרקנו.
יג. למנהג הספרדים, הדבר הקובע את אופן בליעת החמץ בכלי הינו רוב השימוש בכלי (היינו אם בדרך כלל משתמשים בכלי זה לחמץ חם או קר, והאם הינו בדרך כלל משמש כ"כלי ראשון" או כ"כלי שני", וכנ"ל בסעיף הקודם. ואילו למנהג האשכנזים יש להחמיר בכך, ואפילו אם מיעוט השימוש בכלי הינו בליעה חמורה של חמץ (כגון שהכלי שימש ככלי ראשון לחמץ רק במיעוט השימושים בו), יש לראותו כבולע בליעה חמורה, אף שרוב השימוש בו הינו בליעה קלה. ורק בדיעבד מקילים הם כדעה הראשונה. ומכל מקום למנהג כולם, אם במשך היממה שלפני ההכשרה השתמשו בכלי בשימוש הבולע בליעת חמץ חמורה יותר, יש להכשירו לפי השימוש החמור יותר.
יד. כיון שישנן כמה אפשרויות לבליעת החמץ בכלים (כנ"ל בסעיף י"ב), ובהתאם לכך נעשה גם הכשרם (כנ"ל בסעיף ה'), לכן ישנן כמה אפשרויות להכשירם (לפי דרגות חומרתן): א) ליבון חמור. ב) ליבון קל. ג) הגעלה ב"כלי ראשון". ד) עירוי מים חמים מ"כלי ראשון" עם העברת אבן מלובנת או בלעדיה. ה) הגעלה ב"כלי שני". ו) עירוי מים חמים מ"כלי שני". ז) הגעלה ב"כלי שלישי". ח) שריית מים צוננים בכלי במשך שלוש יממות. ט) נקיון הכלי ושטיפתו. י) וישנם חפצים שדי לנקותם אף בנקיון יבש (ללא מים, נפט, או שאר נוזלים.
טו. כלי שהוכשר בהכשר חמור יותר מכפי צורכו, הינו כשר. אך אם הכשירוהו בדרגת הכשר נמוכה יותר מהצורך, יש להכשירו שוב כראוי. ואם אין אפשרות להכשירו שוב כראוי, או שכבר השתמש בכלי, ישאל רב-פוסק כיצד לנהוג.
טז. לכתחילה יש להכשיר את הכלים עד סוף זמן אכילת חמץ (שהוא לפי שעון קיץ במדינת ישראל בערך בין תשע וחצי לבין כמה דקות לפני עשר בבוקר יום י"ד בניסן, כמתפרסם לציבור מידי שנה). ואם לא עשה כן, דינו מבואר במקורות. ומכל מקום ישנה חובה שכל הכלים המיועדים להכשרה ינּוקּו מכל ממשות של חמץ כבר לפני זמן ביעור החמץ בערב פסח. ואם שכח לעשות זאת לפני זמן זה, ינקם ביום חול מיד כשנזכר.
הכשר בליבון
יז. ליבון חמור פירושו חימום הכלי על ידי האש, וללא מגע נוזלים, עד מצב שתרד קליפתו החיצונית, או שאם יכו על הדופן המלובנת מהצד שאינו בא במגע עם האש, יצאו ממנה ניצוצות. ליבון קל פירושו חימום הכלי על ידי האש עד מצב שאם ישימו קש או פשתן על הדופן המלובנת, מהצד שאינו בא במגע עם האש, הוא ישרף.
יח. כלי שעומד על האש ומחממים בו חמץ ללא רוטב (כגון שיפוד לצליה, או תבנית אפיה), הכשרתו הינה על ידי ליבון חמור. וכלי שהכשרו בהגעלה, אך יש עליו חמץ או חלודה שאינם יורדים, יש ללבן את מקום החמץ או החלודה בליבון קל לפני ההגעלה (כדלקמן בסעיף כ"א.
יט. אין ללבן כלי העלול להתקלקל בשל הליבון, ואם עלול הוא להתקלקל רק מעט בשל כך, לדעת רוב הפוסקים מותר ללבנו.
הכשר בהגעלה
כ. הגעלת הכלי פירושה הפלטת החמץ (או חומר אחר) הבלוע בדפנות הכלי, על ידי הכנסתו לכלי גדול יותר העומד על האש והמים שבו רותחים. יכולה להעשות רק על ידי מים, ולא על ידי נוזלים אחרים. וכך מכשירים כלים שבישלו או חיממו בהם חמץ עם מים או רוטב חמים. וכן אם היה בהם חמץ כבוש, חריף או מלוח לח ולא חם (כדלקמן בסעיף ל"ה.
כא. לפני הגעלת הכלי יש לנקותו היטב מכל לכלוך הנראה לעין, ובפרט במקום חיבור הידיות לכלי, בחריצי הסמלים המסחריים וכדומה. אך אין צריך להסיר כתמי חלודה שאין בהם ממשות. ואם אין אפשרות לנקותו היטב מהלכלוך ומהחלודה, יש ללבן את אותם המקומות ליבון קל.
כב. למנהג האשכנזים, אף כשמכשירים לפני זמן איסור אכילת חמץ, יש להקפיד שהכלי שמכשירים אותו בהגעלה או בעירוי מ"כלי ראשון", לא יהיה “בן יומו", והיינו שיגעילוהו רק לאחר עשרים וארבע שעות משהשתמשו בו לאחרונה בחמץ חם. ואם מוכרחים לבשל או לחמם חמץ בכלים אלה ביממה הקודמת להכשר, הרי שבשעת ההגעלה ישימו במים הרותחים אקונומיקה, סבון נוזלי או חומר פוגם אחר, כדי שטעם החמץ הנפלט מהכלי יפגם מהסבון. ולמנהג רוב הספרדים יש להקפיד בדברים אלה רק אם מגעיל כלי לאחר זמן איסור אכילת חמץ. ואם מגעיל יחד כלי בשרי וכלי חלבי, ראה במקורות.
כג. יש להכשיר את הכלי על כל חלקיו. ואם לכלי יש בית קיבול, יש להכניסו למי ההגעלה כשפיו כלפי מעלה. ואם יש כלי גדול שהכשרו בהגעלה, ולא ניתן להכניסו בבת אחת לכלי שמגעילים בו, כשמגעיל לפני השעה החמישית בערב פסח, רשאי להכניס תחילה את צידו האחד לדוד ההגעלה, ולאחר מכן את צידו האחר.
כד. לכתחילה יש להגעיל רק במים נקיים, ולא במים שנעכרו בשל הגעלת כלים מרובים. ויש מקרים בהם מותר ואף צריך להגעיל במים שהוסיפו להם סבון או אקונומיקה וכדומה, כמבואר לעיל (בסעיף כ"ב).
כה. כיון שבעת ההגעלה צריכים המים להיות סביבות כל הכלי כשהם רותחים (כנ"ל בסעיף כ"ג), לכן אסור שכלי אחד יגע בחבירו, ואם רוצה להכניס כמה כלים ביחד לתוך הכלי שמגעילים בו, או לתוך סל הרשת, יש להקפיד שלא להכניס כלים רבים מידי בבת אחת, וכן ינענע היטב את הסל שבו הכלים, כדי שרתיחת המים תגיע לכולם.
כו. מי שהכניס את הכלי למים כשעדיין אינם רותחים, צריך להמתין ולהשהות את הכלי במים עד שירתחו. ולמנהג הספרדים אם מגעיל את הכלי בזמן איסור אכילת חמץ, יש להזהר שלא להכניס כלל את הכלי לסיר ההגעלה לפני שירתחו המים.
כז. המכניס את הכלי למי ההגעלה, לכתחילה לא יוציאנו מיד, ומאידך לא ישהנו שם זמן רב, אלא ישהנו שם זמן מועט (בערך כשתים עד שלוש שניות) ויוציאנו.
כח. כאשר יש להכשיר כלי בהגעלה במים רותחים, צריך שירתחו כל המים שבכלי שמגעילים בתוכו, ויש להזהר בכך במיוחד היכן שממהרים בהגעלה, כגון בהגעלות ציבוריות ובצבא.
כט. דין הגעלה על ידי מים שהתחממו על ידי החשמל (כגון על ידי מזלג חשמלי), בסיר קיטור, בקיטור חי (הכנסת הקיטור למים), או הכשרה על ידי הזרמת הקיטור עצמו על הכלי – ראה כאן במקורות.
ל. מיד לאחר ההגעלה נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים. ואם לא עשה כן בכל אופן מועילה ההגעלה. וכלים העלולים להנזק או להתפוצץ בשל שטיפה זו, כגון כלי פיירקס או דורלקס, אין צריך לשוטפם לאחר ההגעלה.
הכשר בעירוי
לא. כפי שכתבנו לעיל (בסעיף י"ב) כלי שבלע חמץ על ידי עירוי מכלי ראשון הכשרו על ידי עירוי מכלי ראשון. הכשר בעירוי פירושו שפיכת מים רותחים בקילוח רצוף על הכלי שמכשירים אותו. וישנם כמה סוגי עירוי, בהתאם לאופן בליעת החמץ בכלי, ולא נפרטם כאן. ורק נזכיר שאחד מאופני העירוי הינו עירוי מכלי ראשון על גבי אבן או מתכת מלובנים והולכתם על פני השטח שצריך להכשירו, כגון השיש.
לב. במקרים שבהם הכשר הכלי הינו על ידי עירוי מים רותחים והעברת אבן או ברזל מלובנים על פניו, אף אם אין האבן או הברזל מגיעים לכל חלקי הכלי או השיש, כגון לפינותיו, מכל מקום אם מי הרתיחה נוזלים מהאבן או מהברזל למקומות הללו, מועיל הכשר זה.
לג. בעת שמעביר את האבן על פני הכלי יש לשים לב שהיא עדיין חמה ומסוגלת להרתיח את המים שמערים עליה.
הכשר כלי שני, עירוי מכלי שני, ובליעה מכלי שלישי
לד. כפי שכתבנו לעיל בפרקנו (בסעיף י"ב), כלי ששימושו בחמץ היה ככלי שני הכשרו לפחות על ידי כלי שני. ודין כלי שבלע חמץ בעירוי מכלי שני או על ידי כלי שלישי, ראה כאן במקורות.
הכשר הכלי על ידי שריית מים במשך שלוש יממות
לה. כאשר היה מאכל חמץ לח ושאינו חם בכלי ברציפות במשך יממה אחת לפחות (שדינו ככבוש, או שהיה בכלי מאכל חריף או מלוח לח ולא חם של חמץ, אף בזמן קצר מזה, ניתן להכשיר את הכלי גם על-ידי שריה. והיינו שממלאים אותו במים על כל גדותיו, ומשהים אותם בתוכו במשך שלוש יממות, כאשר לאחר כל יממה (ולא פחות) מחליפים את המים במים חדשים .
הכשר בשטיפה או בנקיון
לו. כלי שהשימוש בו היה פחות מיממה רצופה במאכלי חמץ קרים (ולא כבושים, חריפים או מלוחים, ואין משהים בו בצק או שאור), די להכשירו על ידי כך שישפשפנו היטב במים ולאחר מכן ישטפנו. וישנם חפצים, כשטיח או כורסה, שדי לנקותם מהחמץ בניקוי יבש (ללא מים, נפט או שאר נוזלים.
שימוש בכלים שבלעו מתבשיל העשוי מקטניות, ממצה שרויה, או ממצה שאינה שמורה
לז. דין שימוש בפסח בכלים שבלעו מתבשיל העשוי מקטניות, או שבלעו ממצה שרויה, או ממצה שאינה שמורה – למחמירים בדברים אלה, ראה לקמן בפרק ו.
לח. נחלקו הפוסקים כיצד יש להכשיר כלי (כגון סיר) שבעת ייצורו (כגון כשנעשה בחו"ל) מרחו עליו שומן לא כשר. יש אומרים שצריך ללבנו, יש אומרים שהכשרו בהגעלה בכלי ראשון, יש אומרים שירתיח בו מים באופן שיגלשו ממנו, יש אומרים שיש לערות עליו מים מכלי ראשון, יש אומרים שהכשרו בשטיפה, ויש אומרים שאין צריך כלל להכשירו. ולגבי הכשר של מחבת טפלון, ראה כאן במקורות. וראה עוד בסעיף הבא.
טל. כלי שצריך גם להכשירו וגם לטובלו (ככל כלי שיוצר על ידי גויים, שחובה לטובלו במקווה כלים כשר), לכתחילה יש להקדים את הכשרו. ונחלקו הפוסקים לגבי מי שהקדים את טבילתו להכשרו, אם יצא ידי חובה, או שצריך לטובלו שוב לאחר שהכשירו. והמיקל ודאי שיש לו על מה לסמוך.
הלכות חג הפסח: פרק ד: אופן הכשרת הכלים המצויים
א. נקדים תחילה שעדיף שלכל אדם ומשפחה יהיו כלים המיוחדים לפסח, והיינו כלים שלא השתמשו בהם כלל לחמץ, מאשר שיכשיר את כלי החמץ. וכן נוהגים רבים וטובים בדורנו, שאת רוב הכלים הנצרכים לפסח (כולל טוסטר-אובן וכדומה) יש להם כלים המיוחדים לפסח. ומי שבכל אופן משתמש בפסח בכלי החמץ, נביא עבורו את אופן הכשר הכלים לשימוש בפסח.
ב. ארונות מטבח: יש לרוקנם מתכולתם, ולנקות היטב עם סמרטוט וחומר פוגם את כל המדפים והמגירות, ובפרט את המדפים שהיה בהם חמץ (כקמח, שקדי מרק, בסקוויטים וכדומה) ויש להחזיר לארונות רק מאכלים הכשרים לפסח כשהינם נקיים גם מבחוץ, כקופסאות תבלינים וכדומה. ורצוי (ולא חובה) גם לצפות את המדפים בנייר חדש לפני השימוש בהם בפסח.
ג. ברזי המטבח: יש לנקותם היטב עם ליפה וסבון. ויש המצריכים לערות עליהם מים רותחים מכלי שהתחממו בו המים.
ד. גביעים וכוסיות ליין וכדומה: בנושא זה יש לחלק לארבע מציאויות: תלוי אם הם עשויים ממתכת או מזכוכית, ותלוי אם משתמשים בהם למשקאות חמץ חריפים (כוויסקי), או שמשתמשים בהם לשאר המשקאות. עשויים ממתכת: אם משתמשים בהם רק למשקאות כשרים לפסח, ואפילו חריפים, או למשקאות שאינם כשרים לפסח, אך אינם חריפים, מעיקר הדין מספיק לשוטפם היטב בליפה וסבון. ואם השימוש בהם הינו למשקאות חמץ חריפים, אזי לכתחילה יגעילם, אף אם מיעוט השימוש בהם הינו לחמץ חריף. ואם עשויים מזכוכית: למנהג הספרדים, בכל שימוש שהשתמשו בהם לחמץ, מעיקר הדין מספיק לשוטפם היטב בליפה וסבון. ואילו למנהג האשכנזים, אם השתמשו בהם למשקה חמץ שאינו חריף, אינו חם, ואינו כבוש (היינו שהיה בכלי לפחות יממה ברציפות), הכשרם בשטיפה בלבד, וכנ"ל. ואם השתמשו בהם למשקה חמץ חם, חריף או כבוש, הרי שלמנהגם אין אפשרות להכשירם. ובשעת הדחק, כשאין כלים אחרים, הכשרם בהגעלה או בשרייה במים שלושה ימים, באופן המבואר לעיל (בפרק הקודם סעיפים כ"ג ואילך.
ה. דורלקס: דינם ככלי זכוכית, וכושר עמידתם באש שלא יתבקעו אינו בשל סיבי מתכת שיש בהם, אלא בשל תהליך היתוך וסינון גדול יותר משאר כלי הזכוכית. לפיכך ספרדים יכולים להכשירם על ידי שטיפה היטב בליפה וסבון, ואילו למנהג האשכנזים, אם השתמשו בהם באוכל חמץ חם (או חריף או כבוש), לא ניתן להכשירם. ויש המתירים אף לאשכנזים להכשיר את כלי הפיירקס והדורלקס בהגעלה בלבד. ואשכנזי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך. וראה עוד בסעיפים הבאים.
ו. זכוכית: כלי זכוכית שהשתמשו בהם למאכלי חמץ שאינם חמים, אינם חריפים ואינם כבושים (דהיינו שהיו עם רטיבות לפחות במשך יממה רצופה באותו כלי) – הכשרם על ידי שטיפה היטב (ורצוי בליפה וסבון), ואז רשאי להשתמש בהם בפסח אפילו לאוכל חם.
ז. ואילו לגבי כלי זכוכית שהשתמשו בהם למאכלי חמץ חמים, או חריפים, או כבושים, נחלקו הפוסקים מה דינם. למנהג האשכנזים אין אפשרות להכשירם לפסח, ומאידך למנהג הספרדים הדין הפוך לגמרי, ואין צורך כלל להכשירם לפסח, אלא אף אם משתמש בהם באופן קבוע לחמץ חם, מספיק לשוטפם היטב (רצוי בליפה וסבון), ובכך ניתן להשתמש בהם בפסח אף לאוכל חם. וראה עוד כאן במקורות, ובפרק הקודם (סעיף י"ג).
ח. חצובות הגז: ראה – כירי גז.
ט. חרס או חרסינה: כלי חרס שהשתמשו בהם לחמץ חם, בין ככלי ראשון ובין ככלי שני אין מכשירים אותם לפסח.
י. כלי חרס או חרסינה שהשתמשו בהם רק למאכלי חמץ קרים ושאינם חריפים ואינם כבושים (כנ"ל בסעיף ו'), מעיקר הדין הכשרם על ידי שטיפה היטב. ומכל מקום נהגו ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס שהיה בו חמץ בימות השנה, ואפילו חמץ קר. ודבר זה כולל צלוחיות שמגישים בהן בימות השנה עוגיות וכדומה.
יא. כלי חרס המצופים בשכבת זכוכית, או מתכת, או בדיל, דינם ככלי חרס שאין להכשירם לפסח.
יב. טבעות: יש לנקותן היטב, בפרט בחריציהן ובאבן הטובה הקבועה בהן. ורצוי (ולא חובה) להכניסן לזמן קצר לחומר פוגם, כאקונומיקה.
יג. טוסטר אובן: קשה מאוד להכשירו לפסח. והרוצה להכשירו ישאל רב פוסק כיצד לעשות זאת.
יד. טלפון ופלאפון: יש לנקותם היטב, בפרט בחריצים (ומבלי לקלקלם.
טו. כסאות: כסאות שיש חשש שהתלכלכו מחמץ, יש לנקותם.
טז. כסא תינוק: יש לנקותו היטב במים חמים וסבון. נוסף לכך, על המשטח (השולחן הקטן שעליו מניחים את האוכל לתינוק) צריכים האשכנזים לשפוך מים חמים מכלי ראשון, וכן נוהגים גם הספרדים.
יז. כוסות (וספלים): לפי החומר שהן עשויות – הכשרן. כוסות העשויות מדורלקס, זכוכית, חרס, מתכת, פלסטיק וכו' – ראה כל אחד בערכו (דורלקס וכו'), וראה שם הדין אם הן מצופות מחומר אחר.
יח. כיור: מחרסינה: יש לנקותו היטב במים חמים וסבון, לסתום את הסדקים בחומר איטום, ולערות עליו מים חמים מכלי ראשון. ורבים נוהגים לכסותו בכיסוי פלסטיק (שניתן לקנותו בזול בחנויות.
יט. כיור מנירוסטה: יש לנקותו היטב במים חמים וסבון ולערות עליו מים חמים מכלי ראשון. ויש מחמירים לכסות גם כיור זה בכיסוי פלסטיק, וכנ"ל.
כ. כיור – חלקיו: [חור הניקוז] : רצוי לשפוך לתוכו חומר שפוגם את טעם החמץ, כאקונמיקה, ויש לנקות היטב את המסננת שבכיור ואת המשולש שבו, ולערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון. ורצוי לקנותם חדשים לפסח.
כא. כיריים לחימום האוכל: ראשית כל יש להדגיש, שהן לגבי כירי גז, והן לגבי כיריים הפועלות על ידי חשמל, לפני הכשרתן יש לנתק את הכיריים מהגז וכן לנתקן מזרם החשמל – מטעמי בטיחות.
כב. כירי גז: בכירי הגז ישנם כמה חלקים, כשכל אחד מהם בולע את החמץ באופן שונה, ובהתאם לכך יש להכשירו.
החצובות שעליהן מונחים הסירים: יש לנקותן היטב (אפשר עם תרסיס מוריד שומנים) ולהגעילן, או ללבנן ליבון קל. ויש אומרים שינקו אותן היטב ויכסו אותן בנייר כסף עבה, או בפח גדול המכסה את כל הכיריים, ושיש בו חור ליציאת האש, ועל הפח יניחו את הסירים.
המבערים (שמהם יוצאת האש): גם אותם יש לנקות היטב, ודי בכך. ויש אומרים שידליק אותם לזמן מה כדי לשרוף את הלכלוך הדבוק בהם.
המגשים (שתחת המבערים – מיועדים לקבלת האוכל שגולש): יש לנקותם היטב ולשפוך עליהם מים מכלי ראשון.
כפתורי הגז: יש לנקותם היטב עם חומרי ניקוי.
כיסוי כירי הגז: יש לנקותו היטב.
כג. כירי אינדוקציה: אלו כיריים הפועלות ע"י השראה מגנטית, כשהסיר מונח על משטח הזכוכית עם מעט תערובת מתכות. הן נדלקות על ידי לחיצה על כפתורים. למעשה אין המשטח חם, אלא השדה המגנטי מחמם את האוכל שבסיר. כשאין אוכל בסיר הכיריים תכבנה לאחר כחצי דקה. האוכל מחמם את הסיר, והסיר את המשטח. בליעת החמץ בכיריים הינה רק מה שנשפך מהתבשיל על המשטח -(עירוי מכ"ר). ולכאורה היה מספיק לערות מים חמים על המשטח ובכך להכשירו, אלא שהמשטח עשוי מזכוכית מיוחדת (כך שלאשכנזים לא ניתן להכשירו). ולכן יש מהפוסקים שהתייחסו לכך ככלי שלא ניתן להכשירו. אלא שלמעשה יש אומרים שניתן להשתמש בכיריים אלה בפסח כך: ינקו את כל הכיריים בחומרי ניקוי. ובשביל לפלוט את הבלוע במשטח יזלף מעט מים על כל המשטח ועליהם ישים סיר, וכשמשתמשים בכיריים בפסח יעשו חציצה בין המשטח לסיר, כגון שיניחו בין המשטח לסיר מתאם אינדוקציה, או שיניחו ביניהם נייר אפיה, ועליו מעמיד לסירים מעץ וכדומה, ועליהם יניחו את הסיר שבו מתבשל האוכל לפסח. ומכל מקום ישנם מגדולי הפוסקים שאסרו שימוש בפסח בכיריים שכאלה.
כד. כיריים חשמליות רגילות: ראשית כל ינתקן מזרם החשמל. לאחר מכן ינקה אותן היטב עם חומרים שפוגמים את החמץ. וידליקם למשך כרבע שעה, ויש אומרים שאת המשטח שעליו עומדים הסירים יש ללבן ליבון קל, או לערות עליו מים רותחים עם אבן מלובנת (כנ"ל בפרק ג' ל"א-ל"ג).
כה. כיריים קרמיות: כיריים חשמליות לבישול ולחימום אוכל. ישנו משטח בציפוי קרמי שתחתיו חוטי להט המחממים את המשטח שמחמם את הסיר. כתבו הפוסקים שלא ניתן להכשירם. לכן ינקה אותם היטב עם חומרי ניקוי חזקים. לאחר מכן יחמם אותם כרבע שעה, יצפה אותם בנייר כסף עבה, ואז ניתן לבשל עליו.
כו. מברשת שיניים: רצוי לקנות מברשת חדשה לפסח.
כז. מגבות מטבח: יש לכבסן היטב, ורצוי בהרתחה.
כח. מדיח כלים: יש לנקות את המסננת, המגשים והרשתות, ורצוי להחליפם. לאחר הניקוי יש להפעיל את המדיח ללא כלים זמן מה בחום מקסימלי ועם חומר פוגם (כסבון), כשהמסננת, המגשים והרשתות במקומם. אם שמים מסננת או מגשים חדשים, יכניסם למדיח רק לאחר ההפעלה הנ"ל.
כט. מחבת: למנהג הספרדים הכשרה בהגעלה בכלי ראשון. ולמנהג האשכנזים לכתחילה יש ללבן ליבון קל (כגון מעל הגז. אך אם הכשירה בהגעלה, אף למנהגם ודאי שהינה כשרה.
ל. אם במחבת דבוק שומן שלא ניתן להסירו, יש ללבנו ליבון קל. וכתבו הפוסקים שמן הראוי בכלל לקנות מחבת שיהא מיוחד לפסח.
לא. מחבת טפלון: לא ניתן להכשירה.
לב. מטאטא: יש לנקותו היטב, ורצוי לרחוץ את תחתיתו באקונומיקה וכדומה. והטוב ביותר להשתמש במטאטא – בחלקו התחתון – המיוחד לפסח.
לג. מיחם מים חשמלי, או שעומד על הפלטה, וכגון דוד ממתכת: תלוי הדבר אם שמו על מכסהו חמץ (כגון חלות, בורקס או קוגל) אם לאו. אם לא שמו על מכסהו חמץ, מספיק לנקותו היטב, בתשומת לב לניקוי מכסהו, כפתוריו, ותחתיתו – מבחוץ ומבפנים (ואין חובה להסיר את כל האבנית שבתחתיתו. ויש המחמירים להגעילו (כמבואר כאן במקורות. ואם שמו על מכסהו חמץ, יש לנקותו היטב, כנ"ל, ולאחר מכן חובה להגעילו (באופן הנ"ל.
לד. מיישר שיניים (פלטה ליישור שיניים): ראה בערך שיניים.
לה. מיקסר: מן הראוי לא להשתמש בפסח במיקסר שהשתמשו כל השנה. ומי שמוכרח להשתמש בפסח במיקסר שמשתמש בו כל השנה אזי יש לדון לגבי שני חלקיו: את החלק שבו המנוע יש לנקות היטב, ולהעזר במברשת דקה, ורצוי גם לעוטפו בניילון. ואת חלקי המיקסר שבהם טוחנים או מערבים את האוכל, יש לנקות היטב ולשפוך עליהם מים רותחים.
לו. מיקרוגל: יש לנקותו היטב עם סמרטוט וסבון (וניתן להכשירו רק אם מצליחים לנקותו היטב. ואם הניחו חמץ ישירות על הצלחת שהינה מפיירקס, יש להכשיר הצלחת. ובאשר להכשרו מבליעת החמץ: יש מחמירים ואומרים שלכתחילה אין להשתמש בו כלל בפסח, משום שדינו כתנור אפיה (כדלקמן בסעיפים ס"ט ואילך. ולדעת פוסקים אחרים ניתן להכשירו (לאחר נקיונו והחלפת הצלחת, כנ"ל) על ידי כך שירתיחו בו כוס מים שיתאדו. וישנן עוד דעות אחרות בכך.
לז. מנגל כולל הרשת שעליה מניחים את הבשר, כולל השפוד, וכולל המסגרת שעליה עומדת הרשת – הכשר כולם הינו בליבון חמור. ומי שקשה לו להכשירו באופן זה ישאל שאלת רב.
לח. מעמיד לסירים – ראה ערך תחתית לסירים.
טל. מפות שלחן: לכתחילה יש לקנות מפות מיוחדות לפסח. וכן המנהג, שלא להשתמש במפות של החמץ. ואם משום מה אינו יכול לקנות חדשות, ורוצה להשתמש במפות הקיימות, ינהג כך: יכבסן במים חמים (בארבעים או בששים מעלות צלסיוס) ובאבקת כביסה. ואם המפה תתקלקל בשל כך, יכבסנה במים פושרים ובאבקת כביסה, ויפרוס עליה מפת ניילון נקיה.
מ. מפות העשויות מקנים או מרפיה: יכניסן למים עם אקונומיקה וכדומה, ויצניען לאחר הפסח.
מא. מקפיא ומקרר: יש לנתק את זרם החשמל לפני הנקיון. לאחר מכן ינקה אותם היטב עם סמרטוט רטוב
וסבון, ודי בכך. בנקיון יש לשים לב בעיקר למקומות הבאים:
1) בחריצים שבדלת (כגון סמוך לסמל המסחרי של המקרר. 2) בגומי שבדלת ובינו לבין גוף הדלת. 3) בלחצן של
המנורה, ובשאר הלחצנים. 4) יש לנקות היטב את הידיות, כיוון שנוגעים בהן בידים מלוכלכות. 5) יש לפרק ולנקות את הפסים המחזיקים את האוכל שבתאים בצד הפנימי של הדלת. 6) יש להוציא את המדפים והמגירות, לנקותם, ואז גם לנקות את גוף המקרר – מבפנים ומבחוץ. 7) יש לנקות גם את גג המקרר, משום שלעיתים שמים שם אוכל. 8) יש לנקות, עד כמה שניתן, את תחתית המקפיא, בפרט בחריצים שבה.
מב. אם במקפיא יש קרח, יש להפשירו לפני הניקוי.
מג. יש המהדרים, שלאחר נקיון המדפים והמגירות מכסים אותם בנייר או בניילון.
מד. נטלה: יש לנקותה היטב (ורצוי בליפה וסבון), ודי בכך.
מה. נירוסטה: כלי נירוסטה דינם ככלי מתכות. דין שולחן נירוסטה ראה בערך “שולחן".
מו. סתימות בשיניים: ראה בערך שיניים.
מז. סירים: כיום המנהג שקונים סירים מיוחדים לפסח ואין מכשירים אותם. ומי שבכל אופן
נאלץ להכשיר סיר, הרי שדינו כך: ראשית יש לנקות היטב את כל הסיר, עם ברזלית וסבון, ולאחר מכן יש להגעילו בכלי ראשון שעומד על האש. ואם הסיר עם ציפוי, ישאל רב-פוסק כיצד להכשירו (תלוי ממה עשוי הציפוי.
מח. ידיות הסירים: גם את ידיות הסירים יש להכשיר, ולכתחילה יכשירן בהגעלה, כסיר עצמו. ולאשכנזים מספיק לערות עליהן מכלי ראשון. ואם יש בהם ברגים, יש לנקותם היטב, כמבואר במקורות.
מט. כיסוי הסיר: דין הכשר כיסוי הסיר כדין הכשר הסיר עצמו. ואם הניחו על המכסה לחם, בורקס, קוגל או שאר חמץ, ראה דינו לעיל (בערך מיחם מים חשמלי.
נ. סיר המיוחד לבישול ביצים: אם לא השתמש בו לחמץ, רשאי לבשל בו ביצים לפסח לאחר נקיונו בלבד, אך לא יבשל בו מאכל אחר.
נא. סיר לחץ: הכשרו בהגעלה בכלי ראשון. ולפני ההגעלה יפרק אותו לחלקיו וינקה היטב בחריצים ובפינות, כולל הגומי שבשפתו (ורצוי לקחת גומי מיוחד לפסח. ואם יש בסיר פינות והברגות שלא ניתן לנקותן, ישאל רב פוסק כיצד לנהוג.
נב. פורצליין: כלים העשויים ממנו או המצופים בו דינם ככלי חרס, שאין להם הכשר (כנ"ל בסעיף ט.
נג. פותחן קופסאות שימורים/בקבוקים: ינקנו היטב ודיו בכך.
נד. פח (בלעך) שמכסים בו את אש הגז (בשבת וביום טוב): יש לנקותו היטב, ולאחר מכן ללבנו ליבון קל או לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון. ואם מניחים עליו ישירות חלות או שאר מאכלי חמץ, יש ללבנו ליבון חמור.
נה. פיירקס: כלי פיירקס דינם ככלי דורלקס, כדלעיל (בסעיף ה. ולא יכניסם למים צוננים לאחר הכשרתם.
נו. פלטה (לשבת וחג): ינקה אותה היטב (בפרט בתקע, ידליקנה במשך כחצי שעה, או שינקנה ויכסנה בנייר כסף עבה. ולספרדים מספיק לנקותה היטב ולערות עליה מים רותחים מכלי ראשון. ורצוי לקנות פלטה מיוחדת לפסח. ויש מי שאומר שאם שמים ישירות על הפלטה לחימום חלות או שאר מאכלי חמץ, אז לא ניתן להכשירה.
נז. פלסטיק: הכשר כלים העשוים ממנו: נחלקו הפוסקים אם ניתן להכשיר מחמץ לפסח כלי אוכל העשויים מפלסטיק, ניילון וכדומה שהכשרם בהגעלה, הללו אוסרים והללו מתירים. ונראה שרבו המתירים על האוסרים. וראה עוד בסעיף הבא.
נח. אף המתירים לא התירו להכשיר אלא כלי פלסטיק וגומי ללא חריצים, סדקים, שריטות וכדומה. אך אם יש בהם חריצים ושריטות, או שהם מחוררים, אין להכשירם. ומאידך גם בין האוסרים, יש המתירים להכשיר כלי פלסטיק הטעונים הגעלה לא בכלי ראשון אלא בכלי שני.
נט. אם השאיר את החמץ הקר בכלי הפלסטיק יותר מיממה, ניתן להכשירו באופן של מילוי ועירוי שלושה ימים (כנ"ל בפרק ג' סעיף לה. ואם השאיר שם חמץ קר בזמן קצר מזה, ניתן להכשירו על ידי ניקיון בשטיפה בלבד.
ס. פמוטים: אם הפמוטים של שבת נמצאים על השולחן בסעודות שבת, יש לנקותם לפני פסח בעיקר בתחתיתם (וכן את המגש שתחתיהם.
סא. קולט אדים או ארון שמעל כירי הגז: יש לנקותם היטב, ונכון הדבר לכסותם בנייר כסף.
סב. קומקום (רגיל או חשמלי): אם לא מחממים עליו חמץ, יש לנקותו היטב ודיו בכך.
סג. קירות שעלול להדבק בהם חמץ, כגון קיר הסמוך למקום האכילה: נהגו ישראל לנקותם, ואין ללעוג על מנהג זה.
סד. קרמיקה: כלים מקרמיקה דינם ככלי חרס (כנ"ל בסעיפים ט'-י"א.
סה. רשת לכבד ולמנגל: הכשרה בליבון חמור. ואם צלו עליה רק בשר שבוודאות אין בו חמץ כלל, הכשרה בנקיון בלבד.
סו. שולחנות: ישנם כמה סוגי שולחנות, ובהתאם לשימושים בהם כך הוא הכשרם.
סז. שולחן מטבח: יש לנקותו היטב, לערות עליו מים רותחים שהתחממו בכלי ראשון (על הגז או מקומקום חשמלי), ורצוי גם לכסותו בפסח במפה. ואם הוא מתקלקל בשל עירוי המים הרותחים, אזי לאחר נקיונו יערה עליו מים חמים שאינם רותחים, ואז חובה לכסותו בפסח במפה. שולחן סלון: כיוון שאינו מתלכלך מחמץ חם, לכן אין צריך להגעילו, ואפילו לא בעירוי מים רותחים, אלא די לנקותו ולשים עליו בפסח מפה.
שולחן שיש עליו תמיד מפה: יש לנקותו ולכסותו במפה. [ואם ניתן הדבר, יערו גם עליו מים חמים.
שולחן שלשים עליו בצק, או ששמים עליו חמץ חם: יש לנקותו היטב, להמתין יממה ללא שימוש של חמץ חם, ואז לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון תוך כדי העברת אבן מלובנת (המחממת את המים, וכנ"ל בפרק ג' סעיף ל"א-ל"ג) על משטח השולחן. ואם השולחן עלול להתקלקל בשל כך, יערה עליו מים רותחים כנ"ל, אך ללא העברת אבן מלובנת, אלא שאז צריך לשים מפה על השולחן במשך כל ימות החג.
שולחן (או שיש במטבח) מנירוסטה (שולחן עבודה): דינו כשארי השולחנות הנ"ל, שתלוי אם נשפך עליו חמץ חם או לשו עליו בצק, או ששימושו אינו חם.
סח. שיניים: לגבי הכשר השיניים יש לדון לגבי כמה אפשרויות: 1) השיניים הטבעיות. 2) סתימות, וכתרים. 3) “רסן" ו"גשר". 4) שיניים תותבות. ובס"ד נדון לגבי כל אחד ואחד מהם.
השיניים הטיבעיות: יש לנקות את השיניים לפני זמן איסור אכילת חמץ, ורצוי לעשות כן במברשת ומשחה. ואם ערב פסח חל בשבת, יש לצחצחן כפי שמותר לצחצח שיניים בכל שבת, כבתנאים הבאים: 1) יצחצח שיניים רק בתנאי שלא יורד לו דם מהחניכיים בשל הצחצוח. 2) ישתמש במשחת שיניים נוזלית. 3) בגמר הצחצוח לא ישטוף את המברשת. ודברים אלה אמורים לגבי צחצוח שיניים בכל שבתות השנה.
סתימות וכתרים: כיוון שהם בולעים כל השנה טעם חמץ בחום מסוים, לכן יש לנקותם כדין נקיון כל שאר השיניים. כמו כן רצוי לפני זמן איסור חמץ לשטוף את הפה במים חמים בחום שבו רגילים לשתות את המשקים החמים בשאר ימות השנה (וראה כאן במקורות. ויש אומרים להמנע מאכילת חמץ חם שהיד סולדת בו, או חמץ חריף, יממה לפני זמן איסור אכילת חמץ. אך אם אינו חם כל כך, אף לדעתם מותר.
רסן ו"גשר:" אין צריך להוציאם מפיו (את החלקים שבתוך פיו) כדי להכשירם. כשמצחצח את שיניו ינקה גם אותם. וימנע מאכילת חמץ חם או חריף במשך יממה לפני זמן איסור אכילת חמץ.
שיניים תותבות: נחלקו הפוסקים לגבי הכשר שיניים תותבות. יש אומרים שמספיק לנקותן ניקוי יסודי (ובעדינות – שלא יתקלקלו), ודי בכך. ויש אומרים שיש להמנע מלאכול עמהן חמץ חם או חריף במשך יממה לפני זמן איסור אכילת חמץ, ונוסף לכך יש גם לנקותן ולערות עליהן מים חמים מכלי ראשון, ואם יש חשש שיתקלקלו, יערה עליהן מים מכלי שני (למשל בחום של שבעים מעלות), ודי בכך. וישנן עוד דעות אחרות. ודין הכשר השיניים התותבות כשערב פסח (היום שלפני פסח) חל בשבת, ראה כאן במקורות.
סט. שיש: תחילה יש לנקותו היטב עם חומרי ניקוי. אם יש בו סדקים או חורים, יסתמו אותם בגבס וכדומה. כמו כן יש לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון (כקומקום ולאשכנזים רצוי לערות עליו עם העברת אבן או ברזל מלובנים. ונהגו רבים גם לכסות את השיש בנייר כסף (קצת עבה, שלא יקרע במשך החג. ובפרט יש לנהוג כן אם לשים בצק על שיש זה, או שמים עליו סירים חמים.
שיש העשוי מנירוסטה: ראה דינו בסעיף ס"ז.
אריחי החרסינה והקרמיקה שבקיר הסמוך לשיש: יש לנקותם היטב עם חומר פוגם.
ע. תנור אפיה: בענין הכשר התנורים כיום יש לדון לגבי כמה סוגי תנורים: 1) תנור רגיל בעל תא אחד. 2) תנור טורבו או קונבקטומט (שבו מאורר המפזר את החום). 3) תנור פירוליטי (המנקה את עצמו בחום גבוה מאוד). 4) תנור בעל שני תאים. 5) תנור שדפנותיו מצופות אמייל. 6) תנור גדול לחימום סירים ומגשים (שהאוכל אינו מכוסה בשעת חימומו). בס"ד נחל לפרט את דיני הכשר התנורים השכיחים מביניהם.
לפני שנתחיל לדון בעניננו יש להדגיש שלדעת פוסקים רבים אין להכשיר תנור שהשתמשו בו בחמץ, ולהופכו לתנור הכשר לפסח, וזאת משום שקשה מאוד לנקות באופן מוחלט תנור כזה מחמץ, וכן משום שגם קשה להכשירו לפסח. לכן רצוי לקנות לפסח “טוסטר-אובן" וכדומה המיוחד לפסח (דבר שעולה כ- 200-300 ש"ח), ולצאת מחששות של אכילת חמץ בפסח. ולדעת פוסקים אלה ינקו את התנור כפי הניתן, ויסגרוהו (בסרט-הדבקה וכדומה) כדי שלא ישתמשו בו בפסח. אלא שישנם אנשים שמסיבות שונות רוצים להשתמש גם בפסח באותו התנור שמשתמשים בו בשאר ימות השנה (וישנם כמה טעמים להקל בכך, ולשם כך באנו בס"ד לפרט את דיני הכשר התנורים השונים. ותחילה נדגיש שאנו עוסקים רק בתנור שאפו בו חמץ בתוך תבניות, ואילו החמץ בדרך כלל לא נגע ישירות בתחתית התנור או בדפנותיו.
עא. תנור אפיה בעל תא אחד – וללא מאוורר: יש אומרים שתחילה יש לנקותו היטב היטב עם חומר לניקוי תנורים וכדומה, כדי להסיר את כל השומנים, הלכלוכים וחשש חמץ. ויקפיד לנקות גם בפינות, בדלתות התנור [תמונה 62] ובחיבוריהן לתנור.
לאחר מכן יפעיל את התנור בחום הגבוה ביותר במשך שעה או יותר (ורצוי להמתין כיממה בין גמר השימוש בו לחמץ לבין הפעלתו להכשרתו, וראה עוד כאן במקורות. לעומת זאת יש המקילים יותר, וסוברים שכדי להכשירו מספיק להפעילו בחום הגבוה ביותר למשך כשעה, ודי בכך. והמיקל יש לו על מה לסמוך. וראה עוד בסעיפים הבאים.
עב. תבניות האפיה: כדי להכשירן יש ללבנן ליבון חמור (כמבואר לעיל בפרק ג' סעיפים י"ז-י"ט). אך לדעת הרבה פוסקים, כיוון שאם יתבצע הליבון כיאות הן תתקלקלנה, לכן יש לקחת לפסח תבניות אפיה חדשות.
עג. הברזלים והרשתות של התנור: אם שמים עליהם ישירות בצק ושאר דברי חמץ, יש ללבנם ליבון חמור. ואם אין החמץ בא במגע ישיר עמהם, אלא רק דרך תבניות האפיה, יש לנקותם היטב, ללבנם בליבון קל (כנ"ל בפרק ג' סעיפים י"ז-י"ט), ולצפותם בנייר כסף עבה. וגם בכך רצוי לקחת חדשים המיוחדים לפסח. וראה עוד בסעיף הבא.
עד. תנורים המצופים בדפנותיהם בציפוי אמייל: וכן תבניות אפיה המצופות בחומר זה, נחלקו הפוסקים אם בכלל ניתן להכשירם, ואם כן מהו הכשרם. ולמעשה, כיוון שלדעת כמה פוסקים לא ניתן להכשירו, לכן רצוי להמנע מלהשתמש בהם בפסח. אך המיקל להשתמש בתנור זה לאחר נקיונו והדלקתו לכמה שעות, יש לו על מה לסמוך (וראה עוד כאן במקורות. ואת תבניות האפיה יש להכשירן בליבון. אך רצוי לקחת תבניות חדשות.
עה. תנור רגיל בעל שני תאים, ויש דופן כפולה ביניהם, מותר להכשיר לפסח רק את אחד מהתאים לבדו מבלי להכשיר את חבירו, ומכל מקום יש לנקות מחמץ גם את התא השני (מבלי צורך להכשירו), ולסוגרו (כנ"ל בסעיף ס"ו.
עו. תנור טורבו/קונבקטומט (תנור שיש בו מאורר המפזר את החום), כפי המצב ברוב התנורים היום: לאחר שמנקהו היטב ישנן כמה אפשרויות להשתמש בו: אפשרות ראשונה: להסיקו בחום הגבוה ביותר לכמה שעות ואת חלקיו ילבן. אפשרות שניה: ינקה את התנור ויכשירהו כשאר התנורים (בסעיף ס"ז), ובנוסף לכך בזמן השימוש בו לא יפעיל כלל את הטורבו, ויכסהו בנייר כסף. אפשרות שלישית: ינקה את התנור ויכשירהו כשאר התנורים (כנ"ל), ומכל מקום לא ישתמש בו לצורך פסח אלא רק לפני פסח.
עז. תנור עם מערכת לניקוי עצמי: נחלקו הפוסקים לגבי דינו. יש אומרים שניתן להכשירו על ידי הפעלת מערכת זו, ונחשב הדבר כהכשרה בליבון חמור בשל החום הגבוה (כ-450 מעלות. ולדעתם ניתן להכשיר כך גם את התבניות שבתוכו. ויש הסוברים שאין הפעלת מערכת זו מקילה על הכשרו, ודין הכשרו ככל תנור אחר.
עח. תנור שאין אופים ואין מחממים בו חמץ כלל בימות השנה: אינו צריך הכשר מיוחד, אלא ינקוהו ודיו בכך.
עט. בענין הכשרת תנור שמחממים בו אוכל בסירים ומגשים פתוחים (מצוי כתנור גדול במטבחים ציבוריים גדולים) ראה כאן במקורות.
פ. תחתית לסירים: לכתחילה רצוי (ולא חובה) לקנות תחתיות מיוחדות לפסח. ואם משתמש בתחתיות של כל השנה, הרי שהכשרן תלוי מהו החומר ממנו הן עשויות: מעץ, מחרסינה, מקרמיקה, ממתכת, מפלסטיק ומבד. ראה כל אחד בערכו. ומכל מקום אם התחתית עשויה מחתיכות בד קלועות, לא די בכיבוסה, כיוון שיתכן שישנם פירורי חמץ בין החתיכות השזורות.
[שער ג] עוד מההכנות לחג
פרק ה: קניית המוצרים לחג הפסח
א. קניית המוצרים לחג הפסח יש לה חשיבות רבה. מצד אחד צריך לקנות מאכלים טעימים, שישמחו בני המשפחה בסעודותיהם, ויקיימו גם בכך את מצוות שמחת החג. אך לא פחות חשובה מכך הינה שימת הדגש על כשרות המאכלים לפסח. בפרקנו בס"ד נפרט אלו מוצרים כשרים לכל הדעות, אלו מוצרים אסורים לכל הדעות, ואלו מוצרים שנויים במחלוקת הפוסקים. ואילו לגבי מוצרים שכשרותם תלויה במנהגים השונים של בני העדות השונות, בכך נעסוק גם בפרק הבא. וה' יעזרנו למען שמו.
פתיחה
ב. רבות הן השאלות העולות בקשר לכשרותם לפסח של המצרכים השונים. החל ממאכלים (כגון המותר לאכול בפסח בשר הנמצא במקפיא, ושהוכשר לימות השנה אך אין לו הכשר לפסח), וכלה בכשרות לסיגריות (למרות שבאמת לרוב ככל הפוסקים כיום אסור בכלל לעשן), והאם צריך כשרות לפסח לסבון, משחת שיניים, חומרי ניקוי, מוצרי קוסמטיקה ואיפור, וכדומה.
ג. כדי להתמודד עם שאלות אלה, יש לדעת הרבה הלכות הקשורות להלכות פסח, כגון דין תערובת חמץ עם אוכל כשר לפסח, דין חוזר ונעור, דין נותן טעם בן נותן טעם, וכדומה. במסגרת זו לא נפרט את הדברים, והרוצה יעיין פה במקורות.
חלוקת המוצרים השונים לפי דרגות חשש החמץ שבהם
ד. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בסעיף א'), המוצרים מתחלקים לכמה קבוצות, לפי חומרתם ולפי קולתם. בין הדברים שמותר להשאירם בבית בפסח ואף מותר להשתמש בהם, מנויים: מוצרי איפור שפתון ראה בהמשך), אקונומיקה, (בשמים, אבקת כביסה , חומרי ניקוי, נוזל לניקוי עדשות מגע, ועוד. וזאת משום שאינם ראויים למאכל כלב (כמפורט במקורות.
ה. כמו כן ישנם דברים שלדעת כל הפוסקים, אף שאין להם כשרות מיוחדת לפסח, בכל אופן מותר להשאירם בבית ואף להשתמש בהם בפסח, אך יש מהפוסקים הסוברים שרצוי להחמיר -(כחומרא) ולהמנע משימוש בהם בפסח. בין דברים אלה נימנים: סבון (לידים,לגוף, ושמפו לראש,סבון כלים ועוד.
ו. נוסף לכך ישנם דברים שלדעת רוב הפוסקים אינם צריכים כשרות מיוחדת לפסח, אך ישנם פוסקים שכן מחייבים שתהיה להם כשרות לפסח. בין דברים אלה נימנים: משחות שיניים [למבוגרים ולילדים, משחות ידיים [קרם לחות, שפתון לשפתים [אודם, ועוד.
שימוש ברשימות הכשרות לפסח למוצרים השונים
ז. בבמות ספרותיות שונות התפרסמו ומתפרסמות רשימות של מוצרים שיש בהם חמץ או שאין
בהם חמץ. חלק מהרשימות הינן רשימות של מוצרי מזון (למשל אבקות אפיה, שימורי גפילטע- פיש, ליקר, פודינג, פריכיות ועוד מוצרים) שיש בהם חשש של חמץ. וכן רשימות של מוצרים תעשיתיים (ככפפות חד פעמיות שיש בתוכן אבקה. מפות ניילון איכותיות, שבין שכבותיהן יש לעיתים עמילן שהינו חמץ. מגבונים לחים, ועוד. אנו לא מביאים כאן את הדינים הנזכרים ברשימות אלה, כיוון שהניסיון מראה שמציאות החמץ במוצרים אלה לעיתים משתנה מזמן לזמן, כך שלא ניתן לקבוע בצורה ברורה על מוצר מסוים שאין בו חמץ, כיוון שיתכן שבשנה הבאה, ואולי אף השנה, ייצרו אותו ללא חשש חמץ, או מאידך עם תערובת חמץ גמור.
וראה עוד בסעיף הבא.
עוד מדיני מוצרים שאינם כשרים לפסח
ח. למרות האמור בסעיף הקודם, רצוננו להזכיר כמה מוצרים שבוודאות יש בהם חמץ, ואסור לאוכלם, וגם אין להשאירם בבית מבלי למוכרם לגוי. ואמרו לי שלא כולם מודעים לכך. הבורגול. גרנולה. כוסמין (לא כוסמת, שהיא מין קיטנית, שרק האשכנזים וחלק מהספרדים נמנעים מלאוכלה. והסימן לזכור זאת: כוסמת וקיטניות – שתיהן מסתיימות באות תי"ו). שיפון. שיבולת שועל – כולל קוואקר לסוגיו השונים. גלידה עם חתיכות עוגיות. סולת. ויסקי. וודקה (בחלק מהיצרנים) ובירה. וזאת נוסף למוצרים הידועים כחמץ, כוופלים, איטריות, גביעי גלידה וכדומה. השארת מוצרים אלה בבית בפסח (ללא מכירתם במכירת החמץ לגוי) הינה איסור גמור, ולכן חובה למוכרם במכירת החמץ, ורצוי (ולא חובה) לבערם לגמרי בביעור החמץ.
ט. ככלל, אין לאכול בפסח כל מאכל תעשייתי, שייצרוהו במפעל, אם אין עליו חותמת כשרות מיוחדת לפסח מכשרות מוכרת למרות שיש לו כשרות לשאר ימות השנה. ודבר זה כולל אף פירות יבשים, קופסאות שימורים ותבלינים. וראה עוד לקמן (בפרק ו' סעיף ט').
י. בענין שימוש בפסח בדברים הבאים: חלב מבהמה שאוכלת חמץ בפסח (מצוי בחלב עמיד, שיש לו כשרות רק לימות השנה ולא לפסח, חתיכות שלמות של בשר בקר ועוף שיש להם כשרות רק לימות השנה, ולא לפסח (כגון שנשארו בהקפאה ולא אכלו אותם לפני פסח ), שתיית מים המגיעים מהכנרת דרך המוביל הארצי אל הבתים בפסח, מזון לדגים באקווריום ולשאר בעלי החיים הביתיים , מגבונים לחים ללא כשרות לפסח , ועוד - ראה כאן במקורות.
יא. עוד בעניני כשרות המוצרים לפסח, ראה כאן במקורות.
הפרדת המוצרים הכשרים לפסח ממוצרי החמץ – בבית ובחנות
יב. כל המוצרים המיועדים לפסח בבית, צריכים כבר מעת קנייתם להיות שמורים במקומות מיוחדים, כדי שלא יגיע אליהם אבק מהקמח או פירורי חמץ. וכן יש להפרידם משאר המוצרים שבבית. והדברים אמורים בכל בית, ובפרט בבית שיש בו ילדים.
יג. ספקי מוצרי מזון, וכן בעלי המכולות, הצרכניות ורשתות השיווק, חייבים להקפיד על הפרדה מלאה בין המוצרים הכשרים לפסח לבין מוצרי החמץ. לכן יש להניחם במדפים הרחוקים זה מזה, ולסמן בבירור מה כשר ומה חמץ, כדי שלא תבואנה חס וחלילה תקלות גדולות (וכמו שלמשל מכרו פעם שקדי מרק חמץ במדפים הכשרים לפסח, כבהערה 32). וכתבו הפוסקים, שסמוך לפסח יוציאו את כל מוצרי החמץ למחסנים, ולא מספיק להשאירם במדפים כשהינם מכוסים בבד או בנייר. ויצויין שכמה רשתות שיווק גדולות חסמו את האפשרות לרכוש בפסח מוצרי חמץ, על ידי התוכנה של הקופה (שחוסמת את הברקוד של מוצרי החמץ). יישר כוחן!
יד. גם בעת הקנייה על הקונים להזהר בדבר זה. וישנם דברים שאנשים לא מּודעים להם, כגון בהנחת המוצרים הכשרים לפסח על הדלפק הסמוך לקופאי כשיש עליו פירורי חמץ, או שמניחים את הירקות על המאזניים המלוכלכות בחמץ. ויש לשים לב לדברים אלה.
טו. לא רק בעת הקניה יש לבדוק את כשרות המוצרים לפסח, אלא גם בעת נקיון הבית לפסח יש למיין ולהפריד בין המוצרים הכשרים לפסח שנמצאים כבר בבית, שאותם ישימו (לאחר נקיונם החיצוני) בארונות השימושיים הנקיים לפסח, לבין מוצרים שאינם כשרים לפסח (כגון שימורים ומשקאות חריפים), שאם לא מבערים אותם בשריפת החמץ, לפחות יסגרו אותם כראוי, וכנ"ל (בפרק ג' סעיף ז').
עוד מדיני הקניות לפסח, והשימוש בהם
טז. הקונה בשר לחג הפסח, לא יאמר ש"בשר זה הינו לפסח", מפני שנראה הדבר שמקדישו לשם קרבן הפסח. וכן לא יאמר לאדם אחר: "קנה לי בשר לפסח", או: "צלה לי זרוע לפסח". ויש מחמירים שלא לומר כן אף על עופות ודגים. ומכל מקום אם כבר אמרו כן, מותר בדיעבד לאוכלם.
יז. ישנם חסידים ואנשי מעשה שאינם אוכלים בפסח שום מוצרי מזון הנעשים מחוץ לבית, אף המיוצרים במפעל עם הכשר מעולה. והחכם עיניו בראשו, לדעת מתי והיכן ליישם חומרא זו מבלי לפגוע באחרים.
[שער ד] ביעור החמץ
הלכות חג הפסח: פרק ו: מכירת החמץ לגוי לפני פסח
הקדמה
כדי שלא לעבור על איסור השהיית החמץ ברשותנו ובבעלותנו (איסור בל יראה ובל ימצא), לכן מוכרים לפני פסח את החמץ לגוי. וכיוון שלא לפני כל אחד מצוי גוי כדי למכור לו את החמץ, ממנים את הרב כשליח למכור את החמץ לגוי.
א. מזה מאות בשנים נהגו ישראל ללכת לרב הקהילה לפני זמן ביעור חמץ ולהרשותו למכור את חמצם לגוי. ואף שיש שפקפקו על מכירה זו, כבר כתבו פוסקים רבים שמכירה זו מועילה לגמרי, וכן מוזכרת מכירת החמץ בספר השלחן-ערוך, וכן המנהג פשוט.
ב. יש לדעת שכל ענין מכירת חמץ זו אינו חס ושלום דבר צחוק והיתול, אלא הינו דבר רציני ביותר. וכל המזלזל בכך דומה הדבר שהינו עובר בכל רגע על שני איסורים של בל יראה החמץ ברשותו, ובל ימצא ברשותו, וזאת אף אם מכר את חמצו. וכן מבטל הוא מצוות עשה להשבית החמץ שברשותו. ולכן יש להבין שזו מכירה ממשית של החמץ לגוי.
ג. על האדם המוכר את חמצו לדעת, שהינו ממנה את הרב, שהוא ימכור את החמץ לגוי, ולא שהוא מוכר את החמץ לרב. ונהגו רבים שהרב מקנה מטפחת לאדם המוכר את החמץ, והלה מגביה את המטפחת כמו שעושים ב"קנין סודר. אך העיקר הוא לומר לרב שהוא ממנה אותו למכור את חמצו לגוי.
ד. המוכר את החמץ, ימכרנו באופן שהמכירה תחול לפני סוף השעה החמישית של יום י"ד בניסן, שזה בערך (בשעון חורף) בין השעה תשע וארבעים לבין עשר ורבע בבוקר. ומי שהתאחר ולא הספיק למכור את החמץ עד זמן זה, ואם לא תחול המכירה יהיה לו הפסד מרובה, רשאי למוכרו לגוי עד שעה רגילה לפני חצות היום.
ה. מי שמוכר את החמץ ומשאירו ברשותו, צריך להשאירו במקום סגור ומוצנע, שלא יפתחוהו בחג. ועדיף להניח את החמץ במקום שאין חשש שיגיעו אליו בחג.
ו. יש מהפוסקים שכתבו שמי שאין לו חמץ רב, ישתדל לאוכלו עד זמן איסור אכילת חמץ (ולשם כך יש לחשב את כמויות החמץ שקונים בשבועות שלפני פסח) או שיבערנו עד סוף זמן ביעור חמץ. ורק מי שיש לו חמץ רב ייעזר במכירת החמץ. אבל למעשה פוסקים שאף מי שיש לו מעט חמץ, ואינו יכול לגומרו או אינו חפץ לגומרו, ודאי שימכרנו לגוי, כדי שלא ישאר החמץ ברשותו וחשוב מאוד שכל יהודי יחתום על שטר מכירת החמץ לפני פסח, גם כשהוא סבור שניקה את ביתו כליל מהחמץ. אך רצוי – ולא חובה – שלא להשאיר חמץ גמור (כלחם, איטריות, בורקס וכדומה) בבית, אף על פי שמוכרו ונועלו במקום סגור.
ז. במכירת החמץ אין לכלול גם את כלי החמץ במכירה, כיוון שישנם פוסקים רבים הסוברים שאז יצטרך לטבול את הכלים במקווה לאחר הפסח, כיוון שהם חזרו לרשותו של היהודי. אלא ימכור במכירת החמץ רק את החמץ שעל גבי הכלים.
ח. בנין משותף שגרים בו גם אותם (שבינתים) אינם שומרי תורה ומצוות, ואוכלים הם חמץ בפסח בחדר המדרגות, וכן משאירים חמץ במגרש החניה המשותף, במקלט, בפח האשפה וכדומה – יש מי שכתב שיפקיר שומר המצוות את חלקו באותם מקומות בפני שלושה אנשים, ובכל אופן מותר לו להמשיך ולהשתמש במקומות אלה שהפקירם.
ט. רשאית אשה ללכת לרב למכור את החמץ המשותף לה ולבעלה, וזאת אף בלא ידיעת בעלה.
י. כבר כתבנו לעיל (בפרק ה') דין מכירת חמץ למוצרים שונים (כסבונים לא כשרים לפסח), האם צריך למוכרם לגוי, או שמספיק להשאירם בבית במקום מוצנע ומוסתר, כדי שלא ישתמשו בהם אף בלי למוכרם, או שמותר אף להשתמש בהם. ומכל מקום חמץ שנמכר לגוי, חובה לנועלו או לסוגרו היטב בחדר או בארון, כך שלא תהיה גישה אליו, וכנ"ל בפרקים הקודמים.
יא. יש העושים את מכירת החמץ כבר ביום י"ג בניסן, לפני ליל בדיקת חמץ, וזאת כדי שלא יצטרכו לבדוק את החמץ באותם מקומות, אך יש שערערו על הצורך בכך. ואכן מנהג רוב העולם למנות את הרב שימכור את החמץ ביום י"ד בניסן.
יב. מי שהשאיר בביתו חמץ, ובטעות לא מכרו לגוי בחושבו שאינו חמץ, ספק אם חל עליו ביטול החמץ. ולכן ישאל בהקדם רב-פוסק מה עליו לעשות כשנודע לו הדבר.
יג. יש הממנים את הרב שימכור עבורם את החמץ – וזאת דרך הטלפון, או אף דרך האינטרנט (הכשר כמובן. וכן נוהגים לעשות מכירת חמץ – רבני "חב"ד" ועוד רבנים.
יד. מי שמכר גם בקבוקי יין במכירת החמץ לגוי (מחשש שיש בהם חמץ), אך בקבוקי היין נשארו בבית היהודי, יש מי שאומר שהיין לא נאסר, ומותר לשתותו לאחר הפסח. ויש מי שנראה מדבריו שהיין נאסר.
טו. מי שנמצא במדינה אחת וחמצו נמצא במדינה אחרת, כך שיש הבדלי שעות ביניהם מתי חל סוף זמן ההנאה מהחמץ, וכן מתי יוצא חג הפסח נחלקו הפוסקים בדינו. ולכן יש לדאוג שמכירת החמץ תחול לחומרא – גם לפי מקום האדם וגם לפי מקום החמץ. והיינו שלגביו מתחיל זמן האיסור במקום המוקדם מבין השניים, ונגמר במקום המאוחר מבין השניים.
טז. אם בפסח פרצה שריפה במקום שנמצא החמץ שנמכר, יש מי שאומר שמותר ליהודי שמכר את החמץ, להציל את אותו החמץ, וזאת כדי שיוכל לאחר הפסח לקנותו בחזרה.
יז. יהודי שחושב שהוא "נשוי" לגויה, או ההיפך (ברור שבאמת אין זה תופס), יש מי שאומר ששניהם שותפים בבעלות על החמץ, ולכן לא הם ולא יהודי אחר, לא יכולים למכור את חמצם ל"בן הזוג" הגוי, ולכן אם לא מכרוהו לגוי אחר, הרי שלאחר הפסח הוא אסור בהנאה. ומכל מקום דבר ברור הוא, שהאיסור להתחתן עם גוי או עם גויה הינו איסור חמור כפל כפלים, וזו אחת העבירות החמורות ביותר, וקללתו רודפת אחר האדם הן בעולם הזה ואין בעולם הבא.
יח. יש שמחמירים לא לסמוך על מכירת החמץ, ולכן לאחר הפסח לא אוכלים הם חמץ שנמכר לגוי בפסח, אלא אוכלים הם רק חמץ שנאפה לאחר הפסח. ויש המחמירים יותר, ואוכלים הם רק חמץ שנעשה מקמח שנטחן לאחר הפסח (מחשש שמא הקמח היה חמץ, ואין מכירתו מועילה. ומכל מקום דברים אלה הינם חומרא, ומעיקר הדין אין שום חובה להחמיר בכך.
יט. כשחל היום השביעי של פסח ביום ששי בשבוע, אין לאכול בשבת ממוצרי החמץ שנמכרו, ויש מי שמיקל, אך נהגו העם להחמיר בכך. וראה עוד בסעיף הבא.
כ. כשאיסרו חג של פסח חל בשבת, יש מי שמתיר אף לאשכנזים לאכול בו קטניות. ומכל מקום לדעת כמה פוסקים אסור לאשכנזים לבשל ביום שישי זה לכבוד שבת קטניות ושאר הדברים האסורים לאשכנזים בפסח. וראה עוד במקורות.
כא. עוד מדיני מכירת החמץ, ראה כאן במקורות.
הלכות חג הפסח: פרק ז: בדיקת החמץ בליל י"ד בניסן
א. חכמינו זכרונם לברכה תיקנו שבליל י"ד בניסן חייב כל אדם לבדוק מחמץ את ביתו ושאר המקומות שברשותו, וזאת נוסף על מה שמבטל את החמץ.
ב. לא יקוץ ולא יזלזל אדם בבדיקת החמץ לעשותה ביעף, בחפזון וללא תשומת לב הראויה, אלא יתאמץ לעשותה כראוי. "ולפום צערא אגרא" (-לפי הצער כך מקבלים שכר.
זמן הבדיקה
ג. יש לבדוק את החמץ מיד בתחילת הלילה, לאחר צאת הכוכבים.
ד. אף אם בני הבית טרם גמרו לנקות את כל הבית בתחילת הלילה, בכל אופן יתחיל בעל הבית בבדיקה כבר בתחילת זמן הבדיקה, ולא ישתהה בשל כך.
היחס בין הנקיון שעושים לפני בדיקת החמץ, לבין הבדיקה עצמה
ה. כפי שאמרנו, יש לבדוק את החמץ בליל י"ד בניסן. ומכל מקום נהגו ישראל לנקות את הבית ושאר המקומות שברשותו – כבר לפני ליל י"ד בניסן, וכנ"ל בפרקים הקודמים.
ו. נחלקו הפוסקים האם ניתן להקל, ועד כמה ניתן להקל, ולסמוך על הנקיונות שלפני בדיקת החמץ. יש אומרים שחובת הבדיקה בלילה זה – לאחר שכבר ניקו את הבית – הינה לדקדק ולבדוק שניקו היטב את כל המקומות שברשותו, כולל הארונות, המגירות, מאחורי המיטות, ובפרט במטבח (ולדעתם מספיק להעזר בבני הבית שיעמדו לידו בעת הבדיקה, לשואלם ולוודא גם על ידם שאכן כל מקום ומקום נוקה כראוי. ומאידך יש אומרים שאין להקל בכך, ושצריך האדם בעצמו לבדוק ולהסתכל שבכל מקום ומקום ברשותו אין חמץ, ולא לסמוך על הנקיון שנעשה לפני ליל הבדיקה. וישנן עוד דעות אחרות, כמבואר במקורות.
בדיקת חמץ הנעשית לפני ליל י"ד בניסן
ז. מי שנצרך לבדוק את ביתו ושאר המקומות שברשותו – בי"ג בניסן, ודווקא בלילה, ובודקם כראוי, ונזהר שלא יכניסו לשם עוד חמץ, אינו צריך לבודקם שוב בליל י"ד בניסן (ומכל מקום לא יברך על בדיקה זו, וכדלקמן. ונחלקו הפוסקים אם מותר לעשות כן לכתחילה ולהקדים את הבדיקה, אם מתכוון אז לשם בדיקת חמץ. וראה עוד בסעיף הבא.
ח. מי שבדק את בדיקת החמץ בי"ג בניסן, אך ביום, אף שבדק היטב היטב את החמץ – חייב הוא לבדוק שוב את בדיקת החמץ בליל י"ד, אך לא יברך את ברכת הבדיקה.
ט. מי שעוזב את ביתו לפני ליל י"ד בניסן (כגון שנוסע אז לפסח לקרוביו), יבדוק בדיקת חמץ בלילה האחרון לשהייתו בביתו, ואז אינו צריך לשוב ולבודקו בליל י"ד בניסן. וכן הדין לגבי בחורי ישיבה, או בנות בפנימיה, שכיוון שחייבים הם לבדוק את חדרם, יבדקוהו בלילה האחרון לשהייתם בו, ויבדקו בלא ברכה.
י. זה הכלל: כל מי שמסיבה כלשהי בודק בדיקת חמץ לפני ליל י"ד, איננו מברך על בדיקה זו.
מדיני ברכת בדיקת חמץ
יא. לפני בדיקת החמץ יש לברך: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ". ואם בטעות החל לבדוק מבלי לברך, יברך מיד כשנזכר כל עוד לא סיים את הבדיקה.
יב. אסור לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ולכתחילה אסור אפילו להפסיק במעשה בין הברכה לבדיקה. ואם הפסיק במעשה בלבד, או שהפסיק אפילו בדיבור, אך בדיבור הנצרך לבדיקה – לא יחזור לברך. אך אם הפסיק בין הברכה למצווה בדיבור שאינו לצורך הבדיקה, ואפילו במילה אחת, צריך הוא לשוב ולברך.
יג. לכתחילה רצוי שלא לדבר כלל במשך הבדיקה עד תומה בדברים שאינם נצרכים לה. ואם בכל זאת דיבר בדברים אלה לאחר שכבר החל בבדיקה, לא יברך שוב. וראה עוד כאן במקורות.
יד. לאחר גמר בדיקת החמץ יש לבטל את החמץ בלבו ובפיו, כדלקמן בסוף הפרק הבא.
הלכות כלליות לבדיקת החמץ
טו. לגבי מהו שיעור החמץ שיש לחפש (האם משיעור "כזית", או אף משיעור קטן יותר), ראה לעיל (בפרק ב' סעיף י"ב). והאם יש חובה לבדוק מקום (חדר או ארון) שבו נמצא החמץ שמכרוהו, והוא נעול בפסח, ראה לעיל (בפרק ב' סעיף י"ט.
טז. לכתחילה יש להתפלל תפילת ערבית לפני בדיקת החמץ. לפני בדיקת החמץ אסור
לאכול סעודת קבע, אסור להתחיל לעשות מלאכה, ואסור ללכת לישון. ופרטי הלכות רבות בכך.
בדיקת חמץ על ידי גלאי חמץ
יז. ביושבי בבית המדרש עלתה בדעתי בס"ד שאלה: האם מותר להשתמש, או לפחות להעזר לצורך בדיקת הבית מחמץ לפני פסח, בגלאי חשמלי (או לא חשמלי), המגלה ומתריע בצורת הבהוב וצפצוף על מציאות של חמץ במקום הבדיקה. ישנם יתרונות וחסרונות במכשיר זה. היתרונות: קלות הבדיקה. בפרט במקומות ציבוריים כבתי מלון, מחנות צבא, ובתי חולים יכולים להעזר בכך. חסרונות: אנשים יזלזלו במצוות בדיקת החמץ, וגם יש חשש שהמכשיר לא יזהה תמיד את החמץ [כמפורט בספר מקראי קודש, הל' ליל הסדר (נספח י"ח)].
למעשה, לאחר בירורים [אצל בן דודי, שהוא ראש סוכנות החלל הישראלית, ושסרים למרותו מדענים ומהנדסים רבים מהשורה הראשונה במדינת ישראל], התברר שכיום אין עדיין כל כך ידע מספיק לייצר מכשיר כזה. אך יתכן שבעתיד הקרוב יוכלו להמציאו. שאלתי כמה מגדולי דורנו, האם אכן רצוי להמציא מכשיר כזה. ואכן היו דעות שונות על כך: יש מי ששלל קיום מצוות בדיקת חמץ עם מכשיר זה (הג"ר יעקב אריאל שליט"א).
היו שצידדו להקל, לפחות בתנאים מסוימים [הגרז"נ גולדברג זצ"ל, והגר"ד ליאור שליט"א. אך הגר"ד ליאור הוסיף, שאפשר להשתמש במכשיר זה דווקא אם יש יותר משלשה ימים לפני ליל בדיקת חמץ, ואז אותם מקומות שנבדקו ייחשבו כמוחזקים שאין בהם חמץ]. ראה מש"כ בספרו דבר חברון (מועדים. דנ"ד), שסמך ע"ד הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה על השו"ע (תלג,יא). ואילו יש מי שכתב שאם יש צורך במקומות מסוימים לבדיקה כזו, והיא תהיה אמינה ברמה גבוהה, יש מקום לשימוש במכשיר זה “בדיעבד" אך לא לכתחילה [הגר"ש דיכובסקי שליט"א. וראה עוד שם (בנספח כ"ב) מה דעת הג"ר יצחק יוסף שליט"א].
נמצאנו למדים שהדבר נתון למחלוקת, וימים יגידו אם עם ישראל ישתמש במכשיר כזה.
הלכות חג הפסח: פרק ח: ביעור החמץ וביטולו
זמן איסור ההנאה מחמץ
א. לאחר סוף השעה החמישית (זמנית) בערב פסח, אסור להשאיר ברשותנו את החמץ לכל סוגיו (וגם זמן זה מתפרסם לציבור מידי שנה. והוא בערך בין השעה תשע וארבעים לבין עשר ורבע בבוקר, לפי שעון חורף). עד זמן זה יש לסיים לנקות ולהוציא את כל החמץ מרשותנו: מהבית, מהחצר, חדר המדרגות, המכונית, החנות וכדומה [א,יד].
החובה לבער את החמץ או למכרו לגוי עד זמן זה
ב. ישנן שתי אפשרויות כיצד להוציא את החמץ ולבערו מרשותנו: 1) ביעורו. 2) מכירתו לגוי [א.טו. ובהערות כ' וכ"א].
ביעור החמץ
ג. ישנם כמה אופנים כיצד לבער את החמץ: לשורפו לגמרי עד שיהפך לפחמים. או לפוררו לפירורים קטנים מאוד ולפזרם ברוח. או לפוררו לפירורים ולזורקו לים או לנהר. ובדורותינו כתבו הפוסקים אפשרות נוספת, והיא שיחתכו לחתיכות קטנות ויזרקנו לאסלה בחדר השירותים [א, (כא)].
ד. המנהג בדורותינו הינו לשרוף את החמץ עד שיהפך לפחם [שם].
ה. יש השופכים נפט וכדומה על החמץ בעת השריפה, על ידי כך הוא נפגם מאכילת כלב. אך מכל מקום ישאירו לפחות “כזית" 28( סמ"ק) חמץ שישרף ממש על ידי האש [א, (יט-כא)].
ו. הרוצה לבער את החמץ רק על ידי זריקתו לפח, יפוררנו לחתיכות קטנות מאוד, ולא יזרקנו לפח האשפה שבביתו, אלא יזרקנו לפח האשפה המרכזי [א, (יט)].
ביטול החמץ
ז. כמו כן לפני תום השעה החמישית של היום (כנ"ל בסעיף הקודם) צריך גם לבטל את החמץ שנשאר ברשותו ואינו מוצאו. ואת נוסח הביטול יש לומר בשפה המובנת לו [א,טו].
ח. לאחר בדיקת החמץ בלילה אומר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי. דלא חמיתיה ודלא בערתיה, ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא". ופירושו: כל שאור וחמץ שישנו ברשותי שלא ראיתיו ולא ביערתיו, יתבטל, ויהא כעפר הארץ.
ט. ואילו בבוקר, לאחר ביעור החמץ, יאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחמיתיה ודלא חמיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא". ופירושו: כל שאור וכל חמץ שישנו ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ויהיה (הפקר) כעפר הארץ. וחייבים להבין את פירוש הנוסח שאומרים.
[שער ה] הלכות ערב פסח (יום י"ד בניסן - לפני ליל הסדר)
הלכות חג הפסח: פרק ט: איסורי האכילה בערב פסח
ליל הסדר הינו ליל שימורים המוקדש לה'. בלילה זה מסובים יחדיו אבות ובנים, איש איש למשפחותיו, כל בית ישראל, ומספרים בנפלאות הבורא שעשה עמנו בעת יציאת מצרים. מהללים ומשבחים אנו אותו על כל הניסים והטובות שגמל לנו עת נגלה לעין כל בזרועו הנטויה, בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. רבות הן ההכנות הנצרכות לחג הפסח בכלל, ולליל הסדר בפרט. בפרקים הבאים נעסוק בהלכות השייכות לזמן שמעלות השחר של ערב פסח (היינו יום י"ד בניסן), והן כוללות בעיקר את הלכות איסור אכילה בערב פסח, איסור מלאכה בערב פסח, הלכות תענית בכורות, הלכות ערב פסח שחל בשבת, ביעור מעשרות, ועוד.
א. בערב פסח (ביום שלפני ליל הסדר) ישנם כמה איסורי אכילה. תחילה נכתוב אותם בקצרה ואחר כך בס"ד נפרטם.
ב. מעלות השחר אסור לאכול מצה הכשרה לפסח.
מתחילת השעה החמישית של היום (בשעות זמניות. והוא בערך בין שמונה וחצי לבין כמה דקות לפני תשע בבוקר, לפי שעון חורף) אסור לאכול חמץ.
מתחילת השעה העשירית של היום (בשעות זמניות. והוא מעט לאחר השעה שתים וחצי בצהרים, בשעון חורף) אין לאכול מאכלים העשויים ממיני דגן (כגון כופתאות וכדומה), אפילו שהינם כשרים לפסח, אך מותר לאכול פירות, ירקות, בשר, דגים וכדומה, באופן שלא ישבע מהם [א,ב]. ובס"ד נפרט:
אכילת מצה בערב פסח
ג. מעלות השחר של ערב פסח, ובמשך כל היום, עד הסדר, אין לאכול מצה שאפשר לצאת בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר. וכן אין לאכול אז מצה שהיא נפוחה באמצעה או
שהתקפלה באופן שאינה אפויה שם כראוי [א,ג].
ד. כמו כן אין לאכול בערב פסח מצה שפוררוה, כל עוד יש לה צורת מצה. ואם פוררוה באופן שאין לה צורת מצה, כגון קמח מצות שעשו ממנו עוגת לקך, יש מתירים לאוכלה עד תחילת השעה העשירית (כנ"ל), ויש אוסרים לאוכלה אז. וברור שמשעת איסור אכילת חמץ, אף לדעת המתירים, מותר לאכול זאת רק מקמח מצה הכשר לפסח [א,ד,ה].
ה. עד תחילת השעה העשירית של היום (כנ"ל בסעיף ב') מותר לאכול כופתאות מבושלות (מזמן איסור אכילת חמץ מותר רק כופתאות הכשרות לפסח), וכן מצה אם היא בושלה ממש על האש [א,ו].
ו. כמו כן מותר בזמן הנ"ל לאכול מצה מטוגנת [א,ח].
ז. ובאשר למצה שהינה חמץ. יש מתירים לאוכלה עד סוף זמן אכילת חמץ (כנ"ל בסעיף ב'), ויש אוסרים לאוכלה בכל יום זה [א,ח].
אכילת מצה בערב פסח לילדים ובמוסדות ציבור
ח. ילד או ילדה קטנים, שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים (עד גיל חמש שנים או אף קטנים יותר) רשאים לאכול במשך כל יום זה מצה הכשרה לפסח [א,ט; ד הערה פ"ה].
ט. יש אומרים, שבבתי חולים ובשאר מוסדות ציבור, שקשה לשמור בהם על הכשרות בפסח אם לא ינקו אותם מחמץ לפני ערב פסח, יש להתיר לאכול שם בערב פסח מצה כשרה לפסח (שאינה שמורה משעת קצירה, וכדלקמן בפרק כ"ב סעיפים ל' ול"א, ובפרק כ"ז סעיפים ל"א - ל"ה). ורצוי שבמקרים אלה יבשלו או יטגנו את המצות, כדי שישתנה טעמן [א,י].
זמן איסור אכילת חמץ
י. כפי שכתבנו לעיל, אסור לאכול שום מאכל חמץ, או שיש בו תערובת חמץ, לאחר סוף השעה הרביעית בערב פסח בבוקר (הזמן המדויק מתפרסם לציבור מידי שנה. והוא בערך בין שמונה וחצי לבין כמה דקות לפני תשע בבוקר, לפי שעון חורף) [א,יג].
יא. יש לנקות היטב את הפה לפני זמן זה משאריות חמץ, ומן הראוי לצחצח שיניים. ולגבי צחצוח שיניים בשבת ראה לקמן בפרק י"ב סעיף ג' [א,יג].
עוד מדיני איסורי האכילה בערב פסח
יב. עד סוף השעה התשיעית של היום (בשעות זמניות, וזה מעט לאחר השעה שתים וחצי בצהרים, בשעון חורף), מותר לאכול "מצה עשירה" שהינה כשרה לפסח (שפירושה דבר מאפה העשוי מקמח מחמשת מיני דגן הכשר לפסח, שלשו אותו עם מי פירות כיין, מיץ וכדומה, אך ללא מים כלל). וכן מותר עד אז לאכול תבשילים העשויים מקמח כשר לפסח, שבושלו או טוגנו במי פירות בלבד (כשמן) אך ללא מים [א,טז]. וראה עוד בסעיף הבא.
יג. רבים מהאשכנזים נוהגים שלא לאכול מצה עשירה (כנ"ל בסעיף הקודם) כבר מזמן איסור אכילת חמץ (כבסעיף י"א), ומקילים הם בכך רק בשעת הדחק, כגון לחולה או זקן הצריכים זאת. ומכל מקום חלקם מקילים בכך רק אם עשו זאת מקמח מצה טחונה הכשר לפסח [א,טז].
יד. כיוון שיש לאכול בליל הסדר את המצות בתיאבון, לכן אין לאכול ביום שלפני פסח מתחילת השעה העשירית (בערך משתים וחצי בצהרים) אפילו מעט מצה עשירה או מאכל אחר העשוי מחמשת מיני דגן (אפילו שהינו כשר לפסח). ויש מהספרדים המתירים לאכול בזמן זה, אך רק בשעת צורך מיוחדת, עד 28 גרם, או אפילו עד 56 גרם, מצה עשירה [א,יז]. ועוד בעניין מצה עשירה, ראה להלן בפרק כ"ז מסעיף ל"ו והלאה.
טו. גם לאחר השעה הנ"ל מותר לאכול מעט פירות, ירקות, בשר, דגים, ביצים וכדומה, באופן שלא ישבע מאוד מהם [א,יז].
טז. מהשעה הנ"ל עדיף שלא לשתות יין או מיץ ענבים. ויש מהפוסקים האוסרים זאת מכל וכל [א,יח].
יז. כלל זה נקוט בידינו: מי שאכילה מסוימת, אפילו המותרת בערב פסח, תגרום לו שלא יוכל לאכול את המצות והמרור כראוי בליל הסדר, ינהג בחכמה וימנע מאכילה זו [א,כא].
יח. מי שישן ביום זה שלפני החג, וחלם חלום לא טוב כזה שמתענים בגללו "תענית חלום" כדי לבטלו, יתענה רק עד צאת הכוכבים שבכניסת החג, ודי בכך [א,כב].
הלכות חג הפסח: פרק י: איסור עשיית מלאכה בערב פסח
א. בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל עולים לירושלים, ושוחטים את קרבן הפסח ביום י"ד בניסן לאחר חצות היום וכיוון שיום הקרבת קרבנו של אדם הריהו כיום טוב בשבילו, ואסור לו לעשות מלאכה ביום זה, לכן נאסרה עשיית מלאכה על ישראל ביום זה מחצות היום.
ואף בזמן הזה, כשאין לנו לא מזבח ולא בית מקדש, ולצערנו עדיין אין אנו מקריבים את קרבן הפסח במזבח, בכל אופן נשאר איסור עשיית מלאכה בערב פסח מחצות היום ואילך [ב,א]. ואלו הן המלאכות האסורות והמותרות, יבואר בהמשך פרקנו.
ב. כשחל ערב פסח בשבת (היינו שליל הסדר במוצאי שבת), מותר ביום ששי (י"ג בניסן) לעשות מלאכה כפי המותר לעשותה בכל ערב שבת [ב,א].
איזו מלאכה מותרת בערב פסח (שחל בחול) ואיזו אסורה
ג. ראשית נאמר, שאנו לא נפרט כאן את כל דיני המלאכות המותרות והאסורות, כי רבות הן, וברובן אינן מעשיות כיום. אך בס"ד נכתוב את דין המלאכות המצויות כיום.
ד. ישנן מלאכות שמותר לעשותן במשך כל היום בערב פסח. ואכן מותר במשך כל היום לגהץ בגדים, לצחצח נעלים, וכן לעשות את המלאכות שמותר לעשותן בחול המועד [ב,ו,יט].
ה. מותר במשך כל היום לתקן בגד אפילו תיקון אומנותי, אם עושה כן בחינם ולצורך החג [ב,ג].
ו. ישנם דברים שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותם: יש אומרים שמותר לעשות קניות במשך כל היום, ויש אומרים שלאחר חצות היום מותר לעשותן רק לצורך החג. ולגבי גזיזת ציפורנים, לספרדים מותר הדבר במשך כל היום, ואילו האשכנזים מקילים בכך עד חצות. ולהם מותר לאחר חצות לגזוז ציפורנים רק אם שכח או נאנס ולא גזזן לפני חצות [א,טו,יז].
ז. ביום זה (י"ד בניסן) מותר להסתפר רק עד חצות היום, ואילו לאחר חצות מותר להסתפר רק על ידי גוי. אך יש כמה תנאים כדי להתיר תספורת על ידי גוי (גם בשאר ימות השנה), ורצוי להתרחק מכך [ב,יז].
ח. כיבוס בגדים: מותר לכבס את הבגדים רק עד חצות היום, ולאחר מכן אסור לכבס אף אם עושה זאת בחינם ולצורך החג. ובכל אופן מותר להתחיל לכבס במכונת כביסה לפני חצות, אף אם יודע שתמשיך לכבס לאחר חצות, ומותר לאחר מכן לתלות את הבגדים ליבוש. וכן הכיבוס מותר לאותם אנשים שהתירו להם לכבס בחול המועד [ב,ג,(כג)].
הלכות חג הפסח: פרק יא: דיני "תענית בכורות" בערב פסח (יום שלפני החג)
א. בערב פסח צריכים הבכורים להתענות, זכר לנס שבכורי ישראל ניצלו ממכת הבכורות במצרים [א,כג].
מיהם הבכורים שמתענים
ב. כל בן מגיל שלוש עשרה שנה, כיוון שהתחייב במצוות, צריך להתענות בתענית זו. והנשים אינן נוהגות להתענות בתענית זו [א,כד].
ג. אם הבן הבכור במשפחה גדול משלושים יום אך עדיין אינו בר מצווה, יתענה אביו במקומו. ואם גם האב בכור, כך שממילא הוא מתענה, יש אומרים שהאם תתענה במקום הילד. ואם קשה לה להתענות, אינה צריכה להתענות במקום הילד [א,כה]. וראה בסעיף הבא.
ד. אשה שהתענתה לפחות פעם אחת עבור בנה, ודעתה היתה לנהוג כן גם בשנים הבאות (עד שיגדל, ויתענה הוא בעצמו), נחשב הדבר כנדר עבורה, ואם תרצה להפסיק זאת, למנהג האשכנזים צריכה היא לעשות התרת נדרים [א,כה].
תענית הבכורים כשערב פסח בשבת
ה. כאשר ערב פסח חל בשבת (ליל הסדר במוצאי שבת), מתענים הבכורים ביום חמישי שלפני החג. ויש אומרים שבמקרה זה אין צריך להתענות עבור בנו הבכור [א,כו].
אלו בכורים פטורים מהתענית
ו. בכור שיש לו כאב ראש או כאב עיניים, והתענית גורמת לו צער רב, פטור מהתענית. וכן בכור שבשל התענית לא יוכל לאכול את המצה והמרור כתיקונם או לשתות את ארבע הכוסות כראוי, עדיף שיתן צדקה, ולא יתענה. ורצוי שבמיקרים אלה לא יאכל לחם ביום זה [א,כז].
ז. חתן בתוך שבעת ימי חופתו פטור מתענית בכורות [א,כח].
תפילות בכור המתענה
ח. בתפילת מנחה צריכים הבכורים המתענים לומר "עננו" [א,כט].
השתתפות בכור בסעודת מצווה כדי להפטר מהתענית
ט. נהגו בכורים רבים להשתתף ביום התענית בסעודת מצווה ולהפטר מהתענית. ודבר זה שייך רק בתענית בכורות, ולא בשאר התעניות [א,ל].
י. איזוהי סעודת מצווה שבשלה נפטרים הבכורים מהתענית: סעודת ברית מילה, סעודת פדיון הבן, וסעודת סיום מסכת גמרא, פוטרות מן התענית את הבכורים שהשתתפו בהן. ואף אם מסיים המסכת אינו בכור, נהגו הבכורים לשמוע ממנו את הסיום ולסעוד עמו [א,ל].
מה נחשב סיום מסכת כדי להפטר מהתענית
יא. תחילה נקדים, שכידוע חשיבות לימוד התורה של עם ישראל לא תסולא בפז, וממילא כשיהודי, וכל שכן קבוצת יהודים מסיימים ללמוד ספר מסוים, הרי שיש על כך שמחה גדולה בשמים. לכן מובן מדוע גם אנו בארץ שמחים על כך ועושים סעודה לגמרה של תורה. יש מקילים לבכורים להפטר מהתענית אם ישתתפו בסיום של לימוד ספר אחד מהזוהר הקדוש, אף אם המסיים לא הבין את עומק הסודות שבו. וכן השתתפות בסיום סדר שלם של משניות עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל. ויש מקילים לפטור את הבכור עצמו לבדו מהתענית, אם הוא סיים ללמוד מסכת משניות אחת שלמה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא. ויש המפקפקים בהיתר זה [א,לא].
יב. יש מקילים לפטור את הבכורים מהתענית אם משתתפים הם בסיום לימוד אחת המסכתות הקטנות, כגון מסכת כלה, אבות דרבי נתן, מסכת סופרים וכדומה, אם למד אותה עם פירושיה. ויש מקילים אף בסיום לימוד ספר אחד מספרי התנ"ך, אם למדוהו במשך זמן בעיון בחבורה יחדיו, ואירע שסיימו את לימודם בערב פסח. וכן אדם שלמד אפילו לבדו את אחד מספרי התנ"ך עם אחד המדרשים על כל הספר, כגון שיר השירים עם מדרש רבה שעליו [א,לב].
יג. יש אומרים שגם לימוד דברי הרי"ף על מסכת שלימה נחשב כסיום מסכת כדי לפטור את הבכורים מהתענית. ויש אומרים שאף סיום לימוד הלכות שבת, אבלות וכדומה, אם למדן מהטור וספר בית יוסף, ולאחר מכן מהשלחן ערוך ומפרשיו [א,לג].
מי נחשב כמצטרף לסיום המסכת שנפטר מהתענית
יד. בכור הרוצה להפטר מהתענית בערב פסח צריך להיות נוכח בעצמו גם בעת סיום המסכת וגם בעת הסעודה, ואינו נפטר מהתענית אם השתתף רק בסעודה ולא היה עמהם בסיום הלימוד. ונחלקו הפוסקים לגבי מי שהיה רק בעת הסיום אך לא אכל מסעודת הסיום, אם נפטר הוא מהתענית [א,לד].
טו. בכור שלא היה בעת הסיום במקום הסיום, ואדם אחר שהיה בסיום הביא לו מהמאכלים שבסעודת הסיום, ברור הדבר שבכור זה לא נפטר מהתענית. ויש מי שאומר שאם הבכור הינו ילד קטן שאינו הולך עדיין לבית הכנסת, מספיק שיביאו לו לביתו ממאכלים אלה ויאכלם [א,לד].
טז. נחלקו הפוסקים כמה צריך הבכור לאכול בסעודת המצווה (סעודת ברית מילה, סיום מסכת וכדומה) כדי להפטר מהתענית. יש אומרים שמספיק שיאכל שם מעט. ויש אומרים שצריך הוא לאכול מיני מזונות או פירות משבעת המינים בשיעור "כזית" 28( סמ"ק. ויש אומרים במשקל 28 גרם), או שישתה לפחות 86 סמ"ק יין או מיץ ענבים [א,לו].
אופן הלימוד שפוטר מהתענית
יז. אין הבכורים נפטרים מהתענית על ידי השתתפות בסיום מסכת, אם המסיים לא הבין את מה שלמד, או לפחות את עיקר הלימוד (אך אם ישנם רק כמה מקומות בגמרא שלא הבינם, הרי זה מועיל – כפי שאמר לי הג"ר אביגדֹר נבנצל שליט"א. שהרי גם רש"י כתב בכמה מקומות שאינו יודע לבארם). ונחלקו הפוסקים אם גם הבכורים צריכים להבין את מה שאומר המסיים. והמנהג להקל [א,לה(,נב)].
יח. נהגו להקל למהר או להאיט את קצב לימוד המסכת וכדומה, על מנת לסיימה בערב פסח. ומי שזמן מה לפני פסח כמעט סיים את המסכת, אך משהה את הסיום דווקא לערב פסח, נחלקו הפוסקים אם מועיל הדבר כדי לפטור את הבכורים מהתענית [א,לז].
עוד מדיני "תענית הבכורות"
יט. בכור שלא מצא בערב פסח סעודת מצווה והחל להתענות, ובמשך היום הגיע לסעודת מצווה, רשאי אז לאכול שם ולהפטר מהתענית [א,לח].
כ. בכור שהינו אבל. אם הינו אבל בתוך שנים עשר חודש לפטירת אביו או אמו, או תוך שלושים יום לפטירת שאר קרוביו שהינו חייב באבלות עליהם, יש מתירים לו להשתתף בסעודת סיום מסכת ולהפטר מהתענית, ויש אוסרים. ואם הינו אבל תוך שלושים יום לפטירת אביו ואמו, או תוך שבעה ימים לפטירת שאר קרוביו, לדעת רוב הפוסקים אינו רשאי ללכת לסעודת מצווה ולהפטר מהתענית. ואם הוא חלש וקשה לו להתענות, באופן שאם יתענה יתקשה לקיים את מצוות הסדר כראוי, יתן צדקה לפדיון התענית ויהיה רשאי לאכול. וכן אבל תוך שבעה, לדעת רוב הפוסקים אינו רשאי לצאת מביתו לבית הכנסת כדי להשתתף בסעודת סיום מסכת ולהפטר מהתענית. ויש מעט מהפוסקים שהקלו בכך אף לאבל תוך שבעה [א,לט].
כא. בכור אונן צריך להתענות בתענית בכורות ככל שאר הבכורות [א(,נז)].
כב. בכור ששכח להתענות בערב פסח, ונזכר בכך בגמר התענית, אינו צריך להתענות יום אחר במקומו. אך אם נזכר בכך במשך יום התענית, לדעת רוב הפוסקים צריך להתענות מעת שנזכר [א,מ].
הלכות חג הפסח: פרק יב: מדיני ערב פסח שחל בשבת
(ליל הסדר במוצאי שבת)
ביעור החמץ בשנה כזו
א. כאשר ערב פסח חל בשבת, רצוי לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית בבוקר (שהיא בערך בין השעה תשע וארבעים לבין עשר ורבע, בשעון חורף) ביום ששי. וכן מנהג האשכנזים. ומכל מקום אם לא עשה כן חובה לבערו לכל המאוחר עד כניסת שבת. ואת החמץ שעתידים עוד לאוכלו במשך השבת, יש להשאיר במקום מוצנע בבית [א,מא].
אכילת החמץ בסעודת הבוקר ("סעודה שניה") בשבת זו
ב. בשבת זו יש לסיים את אכילת החמץ עד סוף השעה הרביעית בבוקר (שהיא בערך בשעה שמונה וחצי, בשעון חורף), כבכל שאר השנים. ולכן משכימים ומתפללים מוקדם תפילת שחרית ומוסף, וכן אין מאריכים בתפילה, וזאת כדי לסיים עד אז את אכילת החמץ בסעודת הבוקר שהיא הסעודה השניה בשבת.
דברים שיש לעשותם לפני סוף זמן אכילת החמץ בשבת זו
ג. לפני סוף זמן אכילת חמץ (כנ"ל בסעיף הקודם) יש לנקות את הפה היטב משאריות האוכל. ורצוי לצחצח את השיניים. ולגבי אופן צחצוח השיניים בשבת, ראה לעייל (פרק ד' סעיף ס"ח). [א,סח].
ד. כפי שכתבנו לעיל, עד שעה תשע וארבעים בערך (בשעון חורף, וכנ"ל בפרק ב' סעיף ט') יש לגמור לנקות את הבית מהחמץ. [א,מז].
ה. כמו כן יש לזכור לומר את נוסח ביטול החמץ לפני סוף זמן ביעור החמץ, וכנ"ל בפרק ח' [א,מב].
סעודה שלישית בשבת זו שבערב החג
ו. כאשר ערב פסח חל בשבת, נוהגים האשכנזים לאחר השעה שתים עשרה ורבע בשעון חורף (שהוא חצי שעה לאחר חצות היום) לאכול לצורך סעודה שלישית כופתאות כשרות לפסח, או מצה מפוררת שטיגנו אותה, או מצה שבושלה (לפני שבת) בסיר שעומד על האש (כנ"ל בפרק ט' סעיף ה'). ויש מהם האוכלים לצורך סעודה זו מצה עשירה (כנ"ל בפרק ט' סעיף י"ב). ואילו לכל הספרדים מותר לאכול אז אף "מצה עשירה" (שפירושה מבואר לעיל בפרק ט' סעיף י"ב, ולהלן פרק כ"ז מסעיף ל"ו והלאה).
ודברים אלה אמורים אם אוכל "סעודה שלישית" זו (שהיא הסעודה השניה שביום) עד השעה העשירית של היום (שהיא בערך בשעה שתים וחצי בצהרים, בשעון חורף). אך אם אוכל סעודה זו לאחר זמן זה, או שאין באפשרותו לאכול את המאכלים הללו, יקיים מצוות סעודה שלישית כרצונו בבשר, דגים, פירות, ירקות וכדומה, אך לא ירבה מהם, כדי שישאר לו תיאבון ללילה. וראה עוד לעיל בפרק ט' סעיף ט"ו [א,מג].
ז. לאשכנזים ישנה עוד אפשרות כיצד לקיים את הסעודה השלישית בשבת זו: להתפלל מוקדם את תפילות שחרית ומוסף. לקדש ולאכול בזריזות סעודה שניה עם פת (כגון חלה או פיתות) בנפח של ביצה בינונית, ותוספות. לברך ברכת המזון, להמתין כחצי שעה, ושוב ליטול ידיים ולאכול פת בשיעור הנ"ל עד סוף זמן אכילת חמץ. ולאחר מכן ימשיך את סעודתו כרצונו, במאכלים הכשרים לפסח. והספרדים אינם עושים כן, אלא אוכלים סעודה שלישית (כבסעיף הקודם) רק לאחר השעה שתים עשרה ורבע בשעון חורף, וכנ"ל [א,מד]. אין לערוך את השלחן לצורך ליל הסדר, או להכין את שאר צורכי החג לפני צאת השבת [ב,כג].
הלכות חג הפסח: פרק יג: ההכנות לחג
א. מצווה להתרחץ בערב פסח לכבוד החג. וכן מצווה לטבול במקווה טהרה ביום זה [ב,כד]. ואם ערב פסח חל בשבת, יש מקילים לטבול בשבת לצורך יו"ט [פסקי תשובות (תמד, יב)].
ב. מצווה מן המובחר לאפות בערב פסח אחר חצות את המצות שאוכלים אותן לשם מצווה בליל הסדר וכשחל ערב פסח בשבת, אופים אותן ביום ששי לאחר חצות היום (לאחר אחת עשרה וארבעים בערך. בשעון חורף). ויש לזכור להפריש חלה ממצות אלה לפני החג (וביום חול). ובדורנו רוב ישראל נמנעים מאפיה זו, מסיבות הלכתיות [ב,כו].
ג. בערב פסח, או לפני כן, יש לנקות ולבדוק היטב את עלי החסה (הנאכלים כמרור), ואת עלי הסלרי והפיטרוזיליה (לנוהגים לאוכלם – ככרפס), וכן (בחלק מהשנים) יש לעשות ביעור מעשרות בערב פסח, וכמו שבס"ד נבאר בפרקים הבאים.
ד. את הזרוע המיועדת לקערה יש לצלות לפני כניסת החג. ואותם האוכלים אותה בחג, בין בליל הסדר ובין ביום, רשאים לצלות אותה גם לאחר כניסת החג, אך כמובן בכל מקרה אין לצלותה בשבת [ב,כז].
ה. רצוי שהילדים ישנו בערב פסח (יום י"ד) ביום, על מנת שישארו ערים בסדר, יוכלו לשאול את הקושיות, וישמעו את התשובות עליהן. וכן טוב שיעשו המבוגרים, כדי שיוכלו להשאר ערים בלילה זה [ב,כח]. וראה לקמן (פרק י"ז סעיף ד').
ו. אותם המתגלחים כל ימות השנה, מצווה שיתגלחו (כמובן בסוג מכונת גילוח המותרת בשימוש) גם בערב החג. וכן צריך טרם התקדש החג ללבוש בגדי חג, הנאים יותר מבגדי שבת [ב,כט].
הדלקת נרות החג
ז. הנשים מדליקות את הנרות לכבוד החג. יש הנוהגות להדליקם לפני כניסת החג, ויש המדליקות לאחר כניסתו [ב,ל]. וראה לקמן (בסעיף י"א).
ח. כאשר יום טוב הראשון של פסח חל בשבת, יש להדליק את הנרות לפני כניסת השבת. וכאשר יום טוב זה חל ביום ראשון, יש להדליק את הנרות לאחר צאת השבת, ולאחר שהאשה המדליקה אמרה את ברכת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (ללא שם שמים), או שהתפללה תפילת ערבית ואמרה "ותודיענו" וכו' [ב,ל].
ט. מברכים על הדלקת הנרות של יום טוב לפני הדלקתם. ויש מהאשכנזים המברכים לאחר ההדלקה. ואם יום טוב חל בשבת, נוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים לברך את ברכת הדלקת הנר לאחר ההדלקה, ושאר הספרדים מברכים גם אז לפני ההדלקה [ב,לא].
י. יש נשים הנוהגות לברך גם את ברכת "שהחיינו", נוסף לברכת הדלקת הנרות, ויש הנמנעות מכך, וכל אחת תעשה כמנהג משפחתם. ויש לדעת שאשה המברכת גם את ברכת "שהחיינו" מקבלת היא על ידי כך את קדושת החג, ומאותה עת אסורה היא במלאכה [ב,לב].
יא. המדליקה את הנרות לאחר כניסת החג צריכה היא להדליקם מאש שהודלקה לפני כניסת החג, או מאש אחרת שהודלקה ממנה. ואם מדליקה היא את הנרות על ידי גפרור (שהודלק מאש קיימת), עליה להזהר שלא לכבותו בגמר ההדלקה אלא תניחנו בעדינות כדי שיכבה מאליו [ב,לג].
יב. אסור ביום טוב לחמם את נרות השעווה בתחתיתם על מנת להדביקם לפמוטים, אלא יש להכין זאת לפני כניסת החג. ואם שכחו ולא עשו זאת מבעוד יום, לא ישפשפו אותם בתוך הפמוט, אלא יתקעו גפרור וכדומה בין הנר לפמוט, כדי שהנר יעמוד [ב,לג].
יג. אסור בחג להבהב את הפתילה כדי להכינה להדלקה, אלא ידליקנה מיד [ב,לג].
יד. מנהג טוב ללמוד בערב פסח סמוך לתפילת מנחה את סדר הקרבת קרבן הפסח, וכן את האגרת של רבינו שמשון מאוסטרופולי, המסבירה סודות בענין עשרת המכות.
טו. ישנם עוד דברים שיש לעשותם בערב פסח (ביום שלפני ליל הסדר) כשחל ביום חול ולא בשבת: חלק מדברים אלה יש חובה לעשותם וחלקם הינם חומרות או מנהגים:
1) בדיקת המצות שאין בהן מצות כפולות או נפוחות, שהרי אסור לאכול זאת בפסח. 2) צליית הזרוע. 3) צחצוח הנעלים לכבוד החג. 4) פתיחת בקבוקי שתיה, ובעיקר בקבוקי היין ומיץ הענבים, שעל ידי פתיחתם נוצרת טבעת. 5) פתיחת קופסאות שימורים, שקיות אוכל, כגון סוכר וכדומה. 6) פתיחת שקיות המצות. 7) אם צריך – להפריש חלה מהמצות. 8) הכנת הכריות להסבה לכל המסובים. 9) אם צריך – הפרשת תרומות ומעשרות. 10) שטיפת הבקבוקים מבחוץ. 11) אם צריך – עירוב תבשילין ועירוב חצרות. 12) יש המחמירים לשים מסננת מבד בברזים. 13) הנוהגים לשער שיעורי הכזית במשקל (למרות שמעיקר הדין ברור שצריך לשער בנפח), יכולים לשקול המצות לדעת כמה כזיתים יש בהן (במשקל לא חשמלי ניתן לשקול זאת גם בחג). 14) באשר להכנת הנרות, הכנסת הפתילה למצוף או הדבקת הנר לפמוט, ראה לעיל (בסעיפים י"ב וי"ג) ובהלכות ראש השנה (פרק ב' סעיף ט"ז). 15) מי שנקלע למצב שעליו לכבס בגדים לצורך החג, עדיף שיכבסם בערב פסח, ולא בחול המועד [הגר"א נבנצל שליט"א. במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ב הערה כ"ג)]. ומדובר בכיבוס בערב פסח לאחר חצות היום. שהרי לפני חצות הרי זה מותר.
הלכות חג הפסח: פרק יד: בדיקת החסה, הסלרי והפיטרוזיליה – מתולעים
א. תחילה נקדים בס"ד הקדמה קצרה:
כפי שכתבנו בס"ד לעיל בהלכות ט"ו בשבט (בשער ה' – הלכות בדיקת האוכל משרצים, פרק א') איסור אכילת שרצים הינו מהחמורים שבאיסורים.
האוכל שרץ אחד מהשרצים המעופפים (כגון זבובונים שבחסה), הריהו עובר על ששה איסורי לאו שבתורה על כל שרץ. האוכל שרץ אחד משרצי הארץ (כגון תולעת אחת שבתותי שדה, בחסה או בכרוב), הריהו עובר על חמישה איסורי לאו שבתורה.
ואילו האוכל שרץ אחד משרצי המים (כגון תולעת אחת שבקרפיון) עובר על ארבעה איסורי לאו שבתורה [רש"י במסכת מכות (ט"ז,ב'). פר"ח (יו"ד סס"י פ"ד)].
אסור לאכול שרץ אפילו שהינו קטן מאוד, אם ניתן לראותו בעין בלתי מזוינת [ערוה"ש (יו"ד סי' פ"ד סעיף ל"ו)].
האוכל שקצים ורמשים מביא על עצמו נזקים רוחניים ונזקים גשמיים. והנזהר מאכילתם מסייעין אותו מהשמים שלא תבוא תקלה על ידו [רבנו האריז"ל. וכן כתבו פוסקים רבים].
ב. עד כאן דיברנו מענין איסור אכילת שרצים, אך כמובן שצריך להשמר ולהתרחק מכל שאר המאכלים האסורים.
ג. ועתה ניגש לענין ההלכתי – מעשי:
כפי שכתבנו לקמן (בפרק י"ט סעיף ג'), נוהגים הספרדים לקחת את ירק הסלרי לשם אכילת הכרפס. ואילו האשכנזים, יש מהם הלוקחים לכרפס את ירק הפיטרוזיליה. ולגבי המרור, כתבנו (לקמן בפרק כ"ג סעיף ט"ז) שלוקחים את ירק החסה.
ראשית עלינו לדעת שני דברים חשובים: 1) ישנו הבדל עצום בשכיחות מציאותם של חרקים הנמצאים בעלים ירוקים (כחסה ופיטרוזיליה) הגדלים תחת פיקוח של רבנים המאשרים שאין בהם תולעים (ובלשון העם: "ירק גוש קטיף"), לבין עלים ירוקים הגדלים ללא פיקוח כזה.
2) גם בין החברות המגדלות עלים ירוקים תחת השגחות רבניות למיניהן, ישנם הבדלים גדולים באחוזי שכיחות השרצים והחרקים בין החברות, בין השאר בשל הבדל במיומנות של החקלאים המגדלים את התוצרת החקלאית.
ד. באשר לדבר הראשון, נביא את דברי הפוסקים, ונראה את ההבדל בין הצורך בבדיקה של עלים שגדלו תחת השגחה ודרך נקיונם, לבין הבדיקה הנצרכת בעלים וירקות שלא גדלו תחת פיקוח כזה.
ה. ובאשר לדבר השני, הננו מביאים פה את נתוני ארגון "כושרות" (ממוסדות ישיבת "אלון מורה"), לגבי דירוג החברות המשווקות עלים ירוקים, שם הם מונים את רשימת החברות שהינן בעדיפות ראשונה. וכך כתוב באתר של ארגון כושרות (נכון לאדר תשע"ח): ירקות עלים נקיים מחרקים לאחר השרייה במי סבון ושטיפה אחת הם ירקות מהחברות: 1) חסלט. 2) עלי גלאט. 3) הוד והדר. 4) עלים ירוקים. 5) ירוק מן הטבע. 6) שטופים כהלכה. 7) קטיף כהלכה. 8) ירוק למהדרין. שאר החברות המשווקות ירק עלים מפוקח שאין בו תולעים, אך אינו מופיע ברשימת מומלצים זו – הרי שמומלץ להשרותו במי סבון ולשטוף תחת זרם מים, ולחזור על פעולה זו שתי פעמים (בחורף לעשות כן שתי פעמים, ובקיץ שלוש פעמים). עד כאן מאתר "כושרות".
ו. מי שיכול להשיג ירקות עלים שגדלו תחת השגחה טובה למניעת חרקים, יקנה דווקא ירקות עלים אלה, ולא יקנה ירקות עלים שגדלו ללא השגחה [הגר"מ אליהו זצ"ל (ככתוב בחוברת "מן המותר בפיך"). הרה"ג משה ויא שליט"א. וכן דעת כל שאר הפוסקים].
ועתה לבדיקה המעשית לירקות עלים שאוכלים אותם בליל הסדר:
ראשית יש להדגיש מה שכתבנו לעיל (בסעיפים ג' וה') שלמעשה יש שלוש דרגות של חברות: 1) החברות המפוקחות המומלצות ע"י ארגון כושרות שאין בהן חרקים. ואלה החברות שאנו מתייחסים אליהן בסעיף ז'. וכן ראוי לקנות, הן בשל החשש הרחוק שיש בירק שלהן חרקים, והן משום שדרך הניקוי שלהם קצרה יותר. 2) חברות המפוקחות כנ"ל, אך לא הומלצו ע"י ארגון כושרות. ולגביהן יש לנהוג כמו שכתבנו בסעיף ה'. 3) מגדלים של ירקות עלים, ללא פיקוח כלל, שעליהם כתבנו בסעיפים ט',י' וי"א.
עלים ירוקים – חסה, סלרי ופיטרוזיליה – הגדלים תחת השגחה למניעת תולעים [לפי הגר"מ אליהו זצ"ל והרה"ג משה ויא שליט"א]
ז. יש להפריד את העלים מהקלח ולשוטפם תחת זרם מים חזק. וכדי לצאת מכל חשש, יש אומרים שראוי גם אותם לשרות במים עם סבון (כנ"ל) למשך שלוש דקות, ואז לשוטפם היטב [בדיקת המזון כהלכה להרה"ג משה ויא שליט"א (דיני בדיקת חסה, ללא תולעים)].
ח. יש אומרים שכיום ישנן חברות רבות המציעות תוצרת הנקיה מחרקים, אך באמת הן אינן מצליחות לעמוד במה שהציבו לעצמן, ולכן יש בתוצרתן חרקים רבים, חרף ההשגחות השונות שלהן. וממילא מה שהקלו לגבי תוצרת נקיה מחרקים, אין זה אמור לגביהן [חוברת "מן המותר בפיך", מהדו' שלישית, עמ' 9]. ולכן כתבנו לעיל (בסעיף ה') את רשימת החברות המומלצות ע"י ארגון "כושרות".
עלים ירוקים שגדלו ללא השגחה למניעת תולעים וחרקים:
חסה
ט. בשלב ראשון רצוי לשוטפם במים כדי להסיר מהם זבובונים וכדומה וכן רגבי אדמה. וחובה לבדוק שאין בהם מחילות של רימת זבוב המנהרות. אלה שבילים מפותלים בצבע לבן – שקוף, או חום. עלה שיש בו מחילות כאלה, יש לזורקו.
שלב שני: יש להשרותם במים עם דטרגנט (סבון כלים וכדומה) בריכוז רגיל של שטיפת כלים, למשך כשלוש דקות [כשרות המזון בהלכה (ח"א. בדיקת חסה)]. הטעם להשרייה זו הינו משום שישנם חרקים הנצמדים לעלי הירק באמצעות ציפורניים, או שנדבקים לעלה בכנפיהם או ברגליהם. השרייה במי סבון מפרקת את ההדבקה, והשטיפה שלאחריה במים מסירה את החרקים [בדיקת המזון כהלכה (קונטרס מבוא. פרק ז' ס"ק ג')]. יש שנהגו לשרותם במי חומץ או מי מלח (כפית מלח לליטר מים, או חצי כוס חומץ 5% לליטר מים). אך עדיף לשים את העלים במים עם סבון, וכנ"ל, כיון שחומץ בריכוז גבוה הורג את החרקים אך אינו מרפה את אחיזתם בירק, כך שאינם יורדים מהירק בשטיפה, ולכן אינו יעיל למטרה זו [הרה"ג משה ויא שליט"א בספר בדיקת המזון כהלכה (ח"א. אופני הבדיקה. סק"ג. מהדו' תשס"ה עמ' 225)]. וכן חומרי חיטוי ככלור אינם יעילים למטרה זו [בדיקת המזון כהלכה (ח"א פ"ז הערה 3)].
שלב שלישי: יש מהפוסקים [הגר"מ אליהו זצ"ל והרה"ג משה ויא שליט"א] הסוברים שלאחר השריה במי סבון יש לשפשף בעדינות כל עלה משני צידיו בעזרת ליפה מקש או ספוג, או מטלית רכה וכדומה. שלב זה בנקיון הירק נצרך בעיקר בירקות כחסה, בהם ישנם חרקים המחדירים חדק דק לרקמת העלה, ואין החרק יורד בשטיפה אלא רק ע"י נקיון בספוג וכדומה [בדיקת המזון כהלכה. (ח"א. ריש פרק בדיקת הירקות. מהדו' תשס"ה עמ' 69,211)]. ויש אומרים שאין צריך לעשות שלב זה בחסה [הרה"ג רש"ז רווח שליט"א (תולעת שני. ח"ג סעי' ס"ג), וספר כשרות כהלכה (של ארגון כושרות. עמ' 200)].
שלב רביעי: יש לשטוף את העלה על ידי זרם מים חזק [בדיקת המזון כהלכה (ח"א שם ערך חסה), חוברת "מן המותר בפיך" (פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל. ערך חסה)].
שלב חמישי: יש לבדוק במתינות את העלים משני צידיהם כנגד מקור אור. העלה נעשה שקוף והחרקים נראים ככתמים כהים [הגר"מ אליהו זצ"ל (שם) והרה"ג משה ויא שליט"א].
כך לדעת הפוסקים הנ"ל יש לבדוק עלי חסה, אשר אינם מחברה המקפידה על גידול מיוחד ללא חרקים.
כרפס – סלרי בגידול רגיל ללא השגחה למניעת תולעים
[לפי הגר"מ אליהו זצ"ל והרה"ג משה ויא שליט"א]
י. שלב ראשון: תולשים ומפרידים את הקלחים הגדולים, ומסירים מהם את הגבעולים (הענפים) הקטנים שמהם יוצאים עלים קטנים.
שלב שני: הקלחים: יש לשטוף כל קלח תחת זרם מים חזק (ולשיטתם יש לשפשף במברשת). הגבעולים והעלים: מסתכלים אם יש בהם שבילים מפותלים בצבע לבן – שקוף, או כתמים חומים. את העלים הנגועים בכך זורקים, ואילו את שאר העלים משרים במי סבון (להרה"ג משה ויא – משפשפים בספוג טבול במי סבון), ושוטפים בזרם מים חזק (ולגר"מ אליהו – יש לבודקם מול האור שאין בהם חרקים).
פיטרוזיליה – בגידול רגיל ללא השגחה למניעת תולעים
[עפ"י קונטרס "מן המותר בפיך" – פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל]
יא. אופן בדיקת עלי הפיטרוזיליה דומה לבדיקת עלי הסלרי: אם ישנם עלים שנראים בהם שבילים מפותלים בצבע לבן שקוף, או כתמים חומים, זורקים אותם. את שאר העלים משרים במי – סבון שוטפים בזרם מים חזק, ובודקים כמה עלים [לפי הרה"ג משה ויא שליט"א, אין אפשרות לאכול עלי פיטרוזיליה שלמים מגידול רגיל – ללא השגחה שאין בו חרקים אפילו לאחר הניקוי הנ"ל. ולפי הרה"ג שניאור זלמן רווח שליט"א, יש, נוסף להנ"ל, לשפשף כל קבוצה קטנה של עלים בספוג הטבול במי סבון, לשוטפם, ולבדוק כל עלה באור כדי לוודא שאין בהם חרקים].
מי שלא ניקה את החסה, הסלרי או הפיטרוזיליה לפני יום טוב
יב. מי שלא ניקה את החסה, הסלרי או הפיטרוזיליה לפני שבת או יום טוב, אסור להשרותם במי סבון וכדומה כדי להסיר את החרקים, כי החרקים החיים ימותו במים אלה [שש"כ (מהדורה ג'. ג,מ). וכ"כ עוד פוסקים]. ולגבי ירקות עלים שהינם דווקא מחברת "חסלט", יש מי שמתיר להכניסם בשבת וביום טוב לתוך מי סבון, לשוטפם ולאוכלם [הג"ר יהודה עמיחי שליט"א. ראש מכון התורה והארץ].
מי שמתארח ואינו יודע אם ירקות העלים נקיים מחרקים
יג. מי שמתארח בליל הסדר במקום מסוים, ואינו יכול לברר האם ירקות העלים המוגשים לפניו הינם נקיים מחרקים. כיוון שירקות אלה (חסה, סלרי ופיטרוזיליה) יש להם חזקה שהינם נגועים בתולעים, לכן ינהג כך:
לגבי עלי חסה, ישנן שתי אפשרויות: 1) לקחת רק את הקלח המרכזי שממנו יוצאים העלים, לקלף ממנו את הבליטות הקטנות שנותרו משדרות העלים. ורצוי גם לחצות את הקלח כדי לראות שאין בו מחילות, אך אין חובה בכך.
2) אפשרות שניה הינה לקחת רק את שדרות העלים (הגבעול הבהיר המרכזי של העלה). מורידים את החלק הירוק של העלה, ומשפשפים את השדרה תחת זרם מים [הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, כמובא במקראי קודש הלכות ליל הסדר פ"ב,(פב). בדיקת המזון כהלכה (בדיקת חסה)]. לגבי כרפס – סלרי. נראה שאם חושש שהסלרי שהגישו לו אינו נקי מתולעים, הרי שעדיף שיקח פרי אדמה אחר, כגון תפוח אדמה או צנון, כמו האשכנזים שנוהגים כך. ואם אינו יכול לעשות כן, יקח דווקא את הקלח של הסלרי וינקהו במים. וכן יחתוך אותו לרוחבו לראות שאין בו מחילות. ואם יש לו רק פיטרוזיליה, יקח מעט מאוד ממנה (שהרי ממילא צריך לקחת לצורך הכרפס פחות משיעור "כזית"), יראה שאין בגוף העלה הקטן שבילים לבנים (שהינם מחילות של תולעים), ישטוף את העלה, יבדקנו בראיה ויאכלנו. ומכל מקום החכם עיניו בראשו, וידאג מראש לכך שלו ולמשפחתו יהיו ירקות עלים נקיים מתולעים, לליל הסדר.
הלכות חג הפסח: פרק טו: ביעור המעשרות – בערב פסח
הקדמה
א. כתוב בתורה (דברים י"ד,כ"ח): "מקצה שֹלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך". ומפסוק זה למדנו שאם אדם השהה את מעשרותיו של השנים הראשונה והשניה שלאחר השמיטה, הריהו חייב לבערם מביתו בסוף השנה השלישית, יחד עם המעשרות של השנה השלישית מהשמיטה.
ועוד כתוב בתורה (דברים כ"ו,י"ב ואילך): "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלי ִשת שנת המעשר, ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה... ואמרת לפני ה' אלקיך: בערתי הקֹדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר ִצויתני". ומפסוק זה למדנו שזמן ביעור המעשרות הוא לאחר גמר הפרשת המעשרות של השנה השלישית [משנה מעשר שני (ה',ו')].
ב. ביעור המעשרות פירושו שאדם לא ישאיר ברשותו פירות או ירקות שצריך להפריש מהם תרומות או מעשרות, וכן יוציא מרשותו את ההפרשות שכבר הפריש מהם.
ג. שלבי ביעור המעשרות הינם בקצרה:
1) הפרשת תרומות ומעשרות מכל הפירות והירקות שברשותו, שטרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות. והיינו שאומר בפיו שפירות וירקות אלה ואלה הינם מעשר כזה או אחר, כפי הנדרש, וכן הפרשת חלה מדברים החייבים בהפרשת חלה.
3) לחלל את המטבע שחיללו עליו את המעשר השני (כדלקמן).
4) לומר את הוידוי (כדלקמן בסעיף ח').
זמן הביעור
ד. בשנה הרביעית שלאחר שנת השמיטה, וכן בשנת השמיטה עצמה (היינו בשנים שלאחר נתינת מעשר עני), צריך לבער את המעשרות, וכפי שבס"ד יבואר בסעיפים הבאים. ה. לכתחילה יש לבער את המעשרות בערב פסח (או לפני כן). אם לא ביערם עד אז, יבערם ביום האחרון של חול המועד פסח.
אופן ביעור המעשרות
ו. ראשית נזכיר שאת סדר התרומות והמעשרות, כמותן ולמי הם ניתנים, כבר כתבנו בס"ד לעיל בהלכות ט"ו בשבט (בשער המצוות התלויות בארץ, פרק א').
ז. מי שיש ברשותו פירות וירקות שלא הפרישו מהם, יש לעשרם ולבערם כך: תרומה גדולה ותרומת מעשר שחלה עליהן חובת ביעור יש לשורפן, או שישימן בתוך שתי שקיות, זו בתוך זו, ויניחן באשפה. ורצוי שיאמר בפה שהוא מפקירן. מעשר ראשון שברשותו שחלה עליו חובת ביעור יתננו ללוי או ש ַיקנה לו, ולאחר מכן יתן לו בפועל. מעשר שני שחלה עליו חובת ביעור יחלל את הקדושה שבו על מטבע. לאחר מכן יש אומרים שיאבד את צורתה (ולעניות דעתי יש בכך בעיה של השחתת מטבע המדינה), ויש אומרים שיחלל את קדושתה על כמות סוכר ששווה לפחות פרוטה (כ2-3-כפות), ימיסנה בתוך מים חמים, וישפכם במקום שלא ידרכו עליהם ויתבזו.
מעשר עני שברשותו יתננו לעני.
נטע רבעי שברשותו יחלל את קדושתו על מטבע, וינהג כנ"ל לגבי מעשר שני.
נשארה לו הפרשת חלה, ישרפנה. וכן אם נשארו לו מיני מאפה שטרם הפרישו מהם חלה, יפריש מהם את החלה וישרפנה.
וידוי המעשרות
ח. בענין הוידוי: יש לומר את הפסוקים הבאים (דברים כ"ו י"ג – ט"ו): "ואמרת לפני ה' אלוקיך, בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באֹני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול ה' אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבֹתינו ארץ זבת חלב ודבש".
[שער ו] תפילת ערבית בליל הסדר
הלכות חג הפסח: פרק טז: תפילת ערבית בליל הסדר
א. בליל התקדש החג מתפללים בתחילת הלילה תפילת ערבית בנעימה ובקול זמרה [ג,א].
ב. מתפללים תפילת ערבית של חג. וכיוון שתפילות המועדים אינן שגורות בפי כל אדם, לכן יש להתפלל אותן מתוך מחזור.
ג. מי שטעה בתפילת העמידה, ואמר את הברכה הרביעית כתיקונה, אלא שבמקום לסיימה במילים "מקדש ישראל והזמנים" אמר "מקדש השבת", דינו כך: אם טרם החל את ברכת "רצה", וגם לא עברו 2-3 שניות (שהוא זמן שאומרים "שלום עליך מורי") מעת שסיים את הברכה, יתקן מיד את טעותו ויאמר "מקדש ישראל והזמנים", ויצא ידי חובה בכך. ואם כבר עבר זמן זה, או שכבר החל את הברכה הבאה, לא יצא ידי חובה, וצריך הוא לחזור לתחילת הברכה הרביעית (מהמילים "אתה בחרתנו"). כך ינהג אם טרם גמר את "אלקי, נצור". אך אם כבר אמר את פסוק "יהיו לרצון" שבסוף "אלקי, נצור", יחזור לתחילת תפילת העמידה [ג,ג].
ד. לאחר תפילת העמידה נוהגים לומר הלל שלם בברכה. ויש מהאשכנזים ומיוצאי תימן שאומרים את ההלל ללא ברכה [ג,ב].
ה. כשמברכים בתפילת ערבית את הברכה הראשונה של ההלל, רצוי לכוון לפטור בה את אמירת ההלל בעת קריאת ההגדה [ג,ב].
ו. אף מי שבליל הסדר מכל סיבה שהיא אינו מתפלל בבית הכנסת (כגון חולה), ומנהגו לומר בלילה זה בבית הכנסת הלל בברכה, יברך על ההלל במקום שבו הוא נמצא. וכן המתפללים את תפילת ערבית זו מבעוד יום (מפלג המנחה ולפני השקיעה), יאמרו את ההלל בברכה [ג,ו].
תפילת ערבית בליל הסדר שחל בשבת
ז. כשליל הסדר חל בשבת ישנם כמה שינויים בתפילה. יש מהספרדים ומהאשכנזים שמקצרים את קבלת שבת. הספרדים אומרים את מזמור "הודו לה"' לאחר קבלת שבת, ולמנהג כולם אין אומרים בתפילה זו את פרק במה מדליקין [ג,ז].
ח. נוסף לכך ישנם עוד כמה שינויים בתפילה זו (כשיום טוב חל בשבת). בין השאר מזכירים את השבת בברכה האמצעית בתפילת העמידה, ומסיימים אותה במילים: "ברוך... מקדש השבת וישראל והזמנים" [ג,ח].
ט. בשבת זו, לאחר תפילת העמידה ולפני ההלל, אומרים את פסוקי "וי ֻכלו". ויש מהספרדים הנוהגים ששליח הציבור אומר (על פי הקבלה) גם ברכה מעין שבע, ולמנהג כולם אומרים אז את ההלל [ג,ט].
טעויות בתפילת העמידה בליל הסדר שחל בשבת
י. מי שטעה בתפילת העמידה בלילה זה, ואמנם אמר את הברכה הרביעית כתיקונה, והזכיר בה את השבת ואת החג, אלא שבמקום לסיימה במילים "מקדש השבת וישראל והזמנים" אמר "מקדש השבת" בלבד. אם טרם החל את הברכה הבאה, ימשיך לומר "וישראל והזמנים", ואם כבר החל את הברכה הבאה, יצא בדיעבד ידי חובה [ג,י].
יא. ואם במקרה הנ"ל טעה, ובמקום לסיים במילים "מקדש השבת וישראל והזמנים" אמר רק "מקדש ישראל והזמנים". אם יכול לתקן זאת ולומר "מקדש השבת וישראל והזמנים" תוך 2-3 שניות, וגם לא החל עדיין את הברכה הבאה (ברכת "רצה"), יאמר מיד "מקדש השבת וישראל והזמנים", ויצא ידי חובה. ואם לא הספיק לומר תוך זמן זה, או שהחל כבר את הברכה הבאה, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה [ג,יא].
תפילת ערבית בליל הסדר שחל במוצאי שבת
יב. כשליל הסדר חל במוצאי שבת, מוסיפים לומר "ותודיענו" בברכה האמצעית שבתפילת העמידה. ובעת אמירת תוספת זו יש להפסיק מעט בין המילים "מששת ימי המעשה קידשת", לבין המילים "הבדלת וקידשת את עמך ישראל" [ג,יב].
יג. מי ששכח לומר את התוספת של "ותודיענו", יאמרנה כל עוד לא אמר את המילים "ברוך אתה ה"' בסיום ברכה זו. ואם כבר אמר מלים אלה, והזכיר את שם ה', יאמר "ותודיענו" ב"אלקי, נצור", לפני הפסוק "יהיו לרצון". ואם גם שם שכח ולא אמרה, יצא ידי חובה, אך יאמר לפחות "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" כדי להוציא את השבת [ג,יב].
יד. אותן הנשים שאינן מתפללות ערבית, ורוצות להתחיל בהכנות לסדר, תאמרנה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ורשאיות להתחיל בהכנות. וכן ינהג גם איש שרוצה לפני התפילה להתחיל בהכנות לסדר. וכל סעיף זה מדובר רק לאחר זמן צאת השבת.
[שער ז] הלכות הסדר
הלכות חג הפסח: פרק יז: הלכות הסדר – קדש
קדש
א. יערוך יפה את שולחנו, יפרוס עליו מפה נאה, יסדר את קערת הסדר (וישנם בכך כמה מנהגים. וכל אחד יעשה כמנהגו), ויניח על השלחן את הכלים (הכשרים לפסח) היותר נאים שבביתו. יעשה כן מבעוד יום (אך לא בשבת), כדי שמיד לאחר חזרתו מבית הכנסת יוכל לקדש ולהתחיל את הסדר [ד,א].
ב. יש מהאשכנזים הנוהגים ללבוש "קיטל" (חלוק לבן) בליל הסדר [ד,א].
ג. לפני הקידוש, או לפני אמירת "מה נשתנה", מצווה לחלק לילדים אגוזים וממתקים, כדי שיראו שלילה זה שונה משאר הלילות וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". ואם הסעודה ("שלחן עורך") הינה בשרית, יש להזהר מתערובת של בשר וחלב [ד,ב].
ד. צריך להשתדל שהילדים ישארו ערים לפחות עד אמירת "עבדים היינו" וסיפור גודל התשועה, כיוון שעיקר המצווה הינה להשיב לילדים מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ולספר להם את סיפור יציאת מצרים, והניסים והנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא. וכבר כתבנו לעיל (בפרק ו' סעיף ה') שרצוי שהילדים ישנו בערב פסח ביום, על מנת שישארו ערים בסדר [ד,ב].
ה. מתחילים את הסדר באמירת הקידוש על כוס היין (כשהמצות מכוסות). ולמרות שמצווה להזדרז ולא להשתהות לפני התחלת הקידוש, על מנת שהילדים ישאלו את השאלות וישמעו את התשובות עליהן, מכל מקום אין להתחיל לקדש לפני זמן צאת הכוכבים. ויש להקפיד על כך אף כשמנהיגים שעון קיץ [ד,ג].
ו. לגבי מי שקידש בליל הסדר לפני צאת הכוכבים (ואפילו שעשה כן בתוך השעה ורבע הסמוכות ללילה), נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה, ולכן יש להזהר מאוד בכך, ולקדש רק לאחר זמן צאת הכוכבים [ד,ג].
ז. יש הנוהגים לומר בפה את שם הסימן ("קדש", "רחץ" וכו') לפני עשייתו. ויש הנוהגים לומר את שמות כל הסימנים יחדיו לפני הסדר [ד,ד].
ח. לפני הקידוש יכוונו לקיים מצוות קידוש של ליל יום טוב, וכן את מצוות שתיית ארבע הכוסות בלילה זה [ד,ד].
ט. אם ניתן הדבר, לא ימזוג עורך הסדר את כוסו בעצמו, אלא אדם אחר ימזוג לו [ד,ה].
י. אם אין הכוס נקיה, יש לשוטפה במים מבחוץ, ולנקותה מבפנים בידיו תחת מי הברז [ד,ה].
יא. צריך שיהא היין כזה שלא שתו ממנו קודם לכן, וכן אין לקדש ולזמן על כוס שבורה [ד,ו].
יב. למנהג הספרדים, המקדש, וכן המזמן בברכת המזון, יקבלו תחילה את הכוס בשתי הידים, ומשיחלו לקדש או לזמן יאחזוה ביד ימין בלבד ולרוב הפוסקים דבר זה נוהג רק לגבי המקדש והמזמן, אך לא לשאר המסובים [ד,ז]. וראה בסעיף הבא.
יג. למנהג הספרדים, המקדש והמזמן צריכים להגביה את כוס היין לפחות שמונה ס"מ מעל השלחן ובשעת הקידוש וברכת המזון יסתכלו על הכוס. ולמנהג האשכנזים כל הדברים האמורים בשני הסעיפים האחרונים הינם הידור מצווה בלבד, ואין חובה לעשותם [ד,ז].
יד. מי שלא נהג כדברים האמורים בשני הסעיפים האחרונים, בכל אופן יצא ידי חובה [ד(,יז)].
טו. נחלקו הפוסקים באיזו יד איטר יחזיק את כוס היין. ולפי הקבלה צריך להחזיקה בימין.
טז. בעת הקידוש נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים לעמוד. ויש מהאשכנזים הנוהגים לשבת במשך הקידוש [ד,ח].
יז. בסוף הקידוש מוסיפים לומר את ברכת "שהחיינו", ויכוונו בכך לפטור גם את מצוות המצה, המרור, ושאר מצוות לילה זה [ד,ח].
יח. המקדש צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובת הקידוש, וברכת הגפן. וכן השומעים יתכוונו לצאת בברכותיו [ד,ט].
יט. נחלקו הפוסקים לגבי נשים המברכות את ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת נרות החג, האם תעננה "אמן" על ברכת "שהחיינו" שאומר המקדש. ומחלוקת זו הינה בין לספרדים ובין לאשכנזים [ד,ט. ומקראי קודש הלכות ראש השנה. (ד,ד)].
כ. אם המקדש אינו מבטא את המילים כראוי, או שאינו יודע להוציא את השומעים ידי חובתם, יברך כל אחד מבני הבית בלחש את ברכות הקידוש, כשהוא אוחז את כוסו בידו, ואז לא יענה "אמן" על ברכות המקדש [ד,ט].
כא. בתום הקידוש יושבים ושותים את כוס היין הראשונה מארבע הכוסות ששותים בלילה זה, ושותים אותה בהסבה, כדלקמן בסעיף ל"ו [ד,י,כ].
החייבים במצוות שתיית ארבע הכוסות והפטורים ממנה
כב. כל אותם שהגיעו לגיל מצוות, הן האנשים והן הנשים, חייבים בשתיית ארבע הכוסות בלילה זה. ומצווה לחנך גם את הילדים הקטנים לשתות מעט יין או מיץ ענבים בכל כוס מארבעת הכוסות, אך אין זו חובה. וכבר נהגו רבים לתת כוסיות מיץ ענבים אף לילדים הקטנים מאוד [ד,כד].
כג. אף מי ששונא לשתות יין או מיץ ענבים, צריך להתאמץ ולשתות את ארבע הכוסות בלילה זה. וכן הדין למי ששתיית היין או מיץ הענבים גורמת לו צער, כאב ראש וכדומה.
אך אם בשל שתיית ארבע הכוסות יהיה חולה ויצטרך לשכב במיטה, או שתהיה לו מחלה פנימית בגופו, פטור הוא מלשתות את ארבע הכוסות. ובמקרה זה ישתה מיץ ענבים, או יין צימוקים, או יין מבושל, או לפחות את אחד המשקאות המוזכרים לקמן (בפרקנו סעיף כ"ט). ובכל אופן ישתדל לשתות לפחות כוס אחת (את כוס הקידוש) או יותר, בשיעור 44 סמ"ק, ממיץ ענבים [ד,לג].
כד. מי ששתה את ארבע הכוסות או את חלקן, ולאחר מכן לא חש בטוב והקיאן, יצא ידי חובת אותן כוסות ששתה [ד,לד].
איזה יין או מיץ ענבים לקחת לארבע הכוסות
כה. יש לקחת לארבע הכוסות יין או מיץ ענבים שאחוז היין או מיץ הענבים שבהם הינו כדין. באופן כללי לספרדים צריך להיות לפחות 51 אחוז יין טבעי, ולאשכנזים די בשישית יין טבעי. ושונה הדבר לגבי מיצי הענבים. ורבים פרטי הדינים בכך, וקיצרנו.
בדרך כלל כל היינות של היקבים, עם השגחה של הרבנות או בד"ץ כלשהו הינם טובים לאשכנזים. ואילו הספרדים מחמירים יותר בדין זה. ומכל מקום לאשכנזים לגבי מיץ ענבים, ולספרדים לגבי יין ומיץ ענבים, אם הינם בהכשר של הרבנות הראשית, או של בד"ץ ספרדי (בד"ץ "בית יוסף" או של הגאון הרב מחפוד) הינם כשרים וראויים לקידוש, להבדלה ולארבע הכוסות. ולגבי שאר ההכשרים יש לבדוק כל הכשר לגופו (אם יש בהם אחוז מספיק של יין או מיץ ענבים), כיוון שהדברים משתנים מהכשר להכשר ומשנה לשנה, ומסוג יין זה לסוג יין אחר [ד,יד. וראה שם בהערה נ"א, שהגרי"ש אלישיב והגרש"ז אוירבך זצ"ל, מחמירים במיצי הענבים שלנו כיום אף לאשכנזים]. ויוצאי גלות תימן הנוהגים כדעת הרמב"ם ז"ל, נוהגים לקדש רק על יין שאינו מבושל, ושאין בו שום תוספות, כסוכר, קינמון, חומר משמר וכדומה [רמב"ם (פכ"ט משבת הי"ד, ופי"א ממאכ"א ה"ט)]. אך מברכים הם "בורא פרי הגפן" על יין שיש בו תוספות אם אינו מבושל [רמב"ם (פ"ח מברכות ה"ב)].
כו. רצוי לקחת לארבע הכוסות יין או מיץ ענבים שצבעם אדום. אך אם יש יין לבן שהינו משובח מהיין האדום, עדיף לקחת את היין הלבן. ומיץ ענבים הלבן "תירוש" (של "כרמל מזרחי") יש מי שאומר שנחשב כאדום, כיוון שאינו לבן לגמרי [ד,טו,(נב)].
כז. מי שנמצא במקום שישנם מלצרים גויים או שישנם יהודים מחללי שבת בפרהסיא, יקח יין שדינו כמבושל. ובדרך כלל כתוב על הבקבוק אם הינו מבושל [ד,טז. וראה כה"ח (רע"ב, לח – מה) ושש"כ (ח"ב מז,יט). ונעיר, שיש מחלוקת מתי נחשב היין כמבושל, ולא נאריך פה בכך].
כח. לכתחילה אין לקחת לארבע הכוסות מיץ ענבים משוחזר. ואם אין לו יין או מיץ ענבים אחר, יכול לקחתו לשלוש הכוסות האחרונות, ויברך עליו את ברכת "שהכל נהיה בדברו".
ונחלקו הפוסקים אם ניתן לקחתו גם לכוס הראשונה מארבע הכוסות. אך בכל אופן לא יוצאים בו ידי חובת קידוש [ד,יח]. וראה בסעיף הבא.
כט. כשאין שום יין או מיץ ענבים הראויים למצוות ארבע הכוסות, מקילים האשכנזים ומקצת הספרדים לקחת למצוות ארבע הכוסות משקאות מסוימים שרוב בני האדם רגילים לשתותם (יש אומרים שבכלל זה כלולים תה, קפה או מיץ. ויש חולקים). ואין להקל בזה אלא רק בשעת הדחק גדולה מאוד, ובעיקר לספרדים [ד,יח].
ל. מותר לצאת ידי חובת ארבע הכוסות בשתיית יין הקדוש בקדושת שביעית, עד זמן הביעור של שביעית, שאז מפקירים את היבול. ואינו דומה לביעור מעשרות שהוא נתינתם, כנ"ל בפרק ט"ו [ד,יט].
לא. בשעת הדחק ישנם מיקרים שניתן לקדש על המצות, ולא נפרטם כאן [ד,(סו)].
כמות היין לכל כוס מארבע הכוסות
לב. בכל כוס מארבע הכוסות יש לשתות יין או מיץ ענבים לכתחילה בשיעור "רביעית", והיינו שמונים וששה סמ"ק, שהם קצת פחות מחצי כוס בינונית [ויש אומרים שישתה מאה וחמישים סמ"ק. ומכל מקום אם שתה קצת יותר מחצי שיעור זה (היינו לפחות ארבעים וארבעה סמ"ק), יצא ידי חובה בכך. ויש לזכור שבאחת מהכוסות האחרונות – השלישית או הרביעית, חובה לשתות רביעית שלימה, 86 (סמ"ק) כדי לברך ברכה אחרונה [ד,י. ואף לדעת החזו"א מלוא לוגמיו הינו כשיעור הגרא"ח נאה זצ"ל. כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א].
לג. לכתחילה יש לשתות את היין או את מיץ הענבים בשיעורים הנ"ל בבת אחת, בכל ארבע הכוסות בלילה זה. ואם אינו יכול לשתות זאת אזי ישתה לפחות ארבעים וארבעה סמ"ק (שזה שיעור קטן, בערך שתי לגימות) בהפסקה אחת קצרה עד למאוד. ויתאמץ לעשות כן, בגלל שאם לא עשה כן ישנם מיקרים שלא יצא ידי חובת שתיית אותה הכוס [ד,יא; ט,מ; י,ח].
לד. יש לקחת לארבע הכוסות כוס המכילה לפחות שמונים וששה סמ"ק (שזה שיעור "רביעית"). ואת הכוס הראשונה צריך לפני השתיה למלאה עד תומה. ורצוי לעשות כן בכל ארבע הכוסות [ד,יב,יג].
לה. אפילו אם הכוס גדולה מאוד ומכילה שיעור גדול, אין חובה לשתות יותר מהשיעור הנזכר לעיל בסעיף ל"ב [ד,יג].
דין ההסבה
לו. בעת שתיית ארבע הכוסות יש לשבת בהסבה, דרך חירות. והכוונה היא שישען למשל על כרים נוחים. לאשכנזים יש להשען ולהטות גם את הגוף וגם את הראש על גבי הכרים, אך אין הכרח להטותם הרבה עפ"י המ"ב (תעב, ז'. והוצ' דירשו ס"ק 11)]. והספרדים, יש מהם הסוברים שמספיק שיהא גופו נוטה לצד שמאל [כך נראית דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, ויש מהספרדים שלדעתם צריך להטות את הגוף לפחות בזוית של ארבעים וחמש מעלות ולא די בהטיה מועטה בלבד [זו דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל]. וראוי להזכיר זאת גם לשאר בני הבית, כיוון שאין אנו רגילים להסב בשאר ימות השנה [ד,כ]. ודין מי שלא היסב ראה לקמן (בסעיף מ').
לז. כל איש שהגיע לגיל חיוב מצוות, חייב להסב. הדבר אמור גם לגבי הנשים הספרדיות, ואילו הנשים האשכנזיות לא נוהגות להסב [ד,כא].
לח. גם איטר יד ימינו צריך להסב בליל הסדר על צד שמאל, ככל שאר האנשים. ואם האיטר היסב על צד ימין, יש אומרים שלא יצא ידי חובה, אך לדעת רוב הפוסקים יצא ידי חובה [ד,כה].
טל. אבל (שממילא נגמרת האבלות של "שבעה" לפני החג) חייב בהסבה ובשאר המצוות שבלילה זה [ד,כו].
מ. מי ששתה את אחת הכוסות בלא הסבה, ברוב המקרים לא יצא ידי חובת אותה הכוס, וצריך לחזור ולשתותה בהסבה. ופרטי דינים רבים בכך. לכן יש להשתדל מאוד ולשתות את כל הכוסות בהסבה כראוי, וגם לכוון בברכת הגפן שבקידוש שיוכל לשתות עוד עד שתיית הכוס השניה, ואז יוכל לתקן ולשתות שוב בהסבה את הכוס הראשונה או השניה, כפי הצורך, ללא ברכה [ד,כז]. ומכל מקום אשה שלא היסבה, יצאה ידי חובה [ד,כז].
הקידוש של ליל הסדר שחל בשבת או במוצאי שבת
מא. כשליל הסדר חל בשבת יש הנוהגים לומר"שלום עליכם" ו"אשת חיל" ויש הנמנעים מכך. ובקידוש אומרים "וי ֻכלו" ויש המוסיפים גם את פסוקי החג. באמצע הברכה של הקידוש ("אשר בחר בנו") מזכירים את השבת, ומסיימים אותה במילים "ברוך אתה ה', מקדש השבת, ישראל והזמנים". ואם טעה בסיום הברכה, דינו כמי שטעה בברכה הרביעית של תפילת העמידה בלילה זה, וכנ"ל בפרק ט"ז סעיפים י' וי"א [ד,כח,כט].
מב. כשליל הסדר חל במוצאי שבת, מוסיפים לומר בקידוש גם את ברכת "מאורי האש" וברכת ההבדלה (בנוסח שונה מהרגיל) לפני ברכת "שהחיינו" (ואז סדר הברכות: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן – "שהחיינו". והם ראשי תיבות יקנה"ז). וחותמים את ברכת ההבדלה במילים: "ברוך... המבדיל בין קודש לקודש". ובברכת ההבדלה יש להפסיק מעט בין המילים "מששת ימי המעשה קדשת", לבין המילים ("ו)הבדלת וקידשת את עמך ישראל" [ד,כח].
מג. כשליל הסדר חל במוצאי שבת, ושכח המקדש לומר בקידוש את ברכת "המבדיל". למנהג הספרדים, כל עוד לא החל באמירת ההגדה, ימזוג כוס יין נוספת, יברך עליה את ברכת "המבדיל", וישתה ממנה לפחות 44 סמ"ק. והאשכנזים יעשו כן רק אם התכוונו בעת הקידוש לשתות עוד בין הכוס הראשונה לשניה. ובכל אופן אם לא עשה כן, יאמר את ברכת "המבדיל" על הכוס השניה (שלאחר ברכת "גאל ישראל"). ושאר ההלכות הקשורות לכך ראה במקראי קודש (פרק ד' סעיפים ל' ול"א).
עוד מדיני הקידוש ושאר הכוסות בלילה זה
מד. יש לשתות את כל אחת מארבע הכוסות בזמן הראוי לה בסדר ההגדה. ואם לא נהג כך, אלא הקדים ושתה כוס אחת או יותר לפני זמנה, אך שהה בין כוס לכוס ולא שתאן ברציפות, יצא ידי חובת שתיית אותן הכוסות. ויש חולקים וסוברים שישתה את אותה הכוס בזמנה בהגדה, כהלכה [ד,לה].
מה. למנהג הספרדים מותר לשתות כל משקה בין הכוסות עד אכילת האפיקומן, אך אין לשתות יין או משקה משכר אחר בעת קריאת ההגדה. ולמנהג האשכנזים מותר הדבר רק אם בשעה שבירך "בורא פרי הגפן" התכוון לשתות בין הכוסות, או שהיין היה לפניו. ומכל מקום האשכנזים מקילים לשתות יין או משקה משכר אחר בין הכוס הראשונה לשניה רק כשיש צורך מיוחד [ד,לו].
מו. מי שהוא רעב וקשה לו להמתין את כל משך קריאת ההגדה כדי לאכול, יש אומרים שלאחר הקידוש רשאי הוא לאכול פירות, באופן שלא יאכל הרבה מהם כדי שיאכל את המצה בתיאבון. ואם אכל מהם 28 סמ"ק בארבע דקות, נחלקו הפוסקים אם יברך על כך ברכה אחרונה. ויש מתירים לאכול פירות רק בשיעור קטן מהשיעור הנ"ל [ד,מ]. מז. באשר לאכילת מצה עשירה בכמות קטנה במהלך ההגדה, יש להעיר שנחלקו הפוסקים הספרדים אם אכן עוגיות היין הנמכרות בחנויות כמצה עשירה, הינן בכלל כשרות לפסח [שהג"ר עובדיה יוסף זצ"ל מתיר. ואילו הג"ר מרדכי אליהו והג"ר יעקב יוסף זצ"ל אוסרים, כדלקמן (פכ"ז סעיף לח)]. והאשכנזים ממילא אינם אוכלים מצה עשירה בפסח [ד,מ].
מח. דין מי שרוצה לקדש ולומר את ההגדה בכמה מקומות, כדי להוציא ידי חובה כמה אנשים, ראה בספר מקראי קודש (פרק ד' סעיף ל"ט).
ודין חיילים היוצאים לפעילות מבצעית בליל הסדר לפני השקיעה או לפני צאת הכוכבים, והחוזרים מהפעילות לאחר חצות הלילה או לאחר עלות השחר, כיצד ינהגו לגבי מצוות ליל הסדר וברכותיהן, ראה במקראי קודש (פרק ד' סעיף מ"ב).
הלכות חג הפסח: פרק יח: הלכות הסדר - רחץ
א. תיקנו חכמינו זכרונם לברכה, שלפני אכילת הכרפס יש ליטול ידים, משום שמטבלים אותו במשקה. ויש ליטול נטילה זו ככל נטילת ידים ללחם, אך אין מברכים על נטילה זו [ה,א].
הלכות חג הפסח: פרק יט: הלכות הסדר - כרפס
א. ועוד תיקנו חכמינו זכרונם לברכה, שפעמיים בלילה מיוחד זה יש לטבל ירק במשקה ולאוכלו. פעם אחת לפני קריאת ההגדה, ופעם שניה לפני אכילת המרור, כדלקמן בפרק כ"ג סעיף ב' [ה,ד].
ב. לאור זאת, לאחר נטילת הידים (של "רחץ") יקח ירק הנקרא כרפס בשיעור קטן, פחות מ18- סמ"ק (ויש אומרים פחות מ18- גרם), יטבלנו בחומץ או במי מלח, יברך את ברכת "בורא פרי האדמה", ויאכלנו [ה,ד].
ג. הספרדים נוהגים לקחת לצורך טיבול זה את ירק הסלרי. והאשכנזים נוהגים לקחת בדרך כלל תפוח אדמה או צנון [ה,ה].
ד. בעת ברכת "בורא פרי האדמה" על הכרפס, טוב לכוון לפטור גם את המרור הנאכל מאוחר יותר [ה,ח].
ה. אף מי שטעה ואכל יותר מהשיעור הנ"ל (בסעיף ב'), לא יברך לאחריו ברכה אחרונה [ה,ט].
ו. שוב אנו מזכירים לקורא היקר, שאיסור חמור הוא לאכול תולעים, שרצים ורמשים. והאוכלים סלרי או פיטרוזיליה למצוות כרפס, יקנו את ירקות העלים רק מהחברות המושגחות שאין בהם תולעים. ואם אדם נאלץ להתארח בליל הסדר במקום שאינו יודע אם ירקות העלים הינם מהחברות הנ"ל והאם הינם נקיים מתולעים, ינהג כמו שכתבנו בס"ד לעיל בפרק י"ד סעיף י"ג [ה,י].
ז. נהגו לאכול את הכרפס ללא הסבה. והרוצה לאוכלו בהסבה, רשאי לעשות כן [ה,יב].
ח. אין להכין את מי המלח בשבת, גם כאשר ליל הסדר חל בליל שבת. ולכן אם לא הכינו את מי המלח לפני כניסת השבת, יטבלו בחומץ. ואם אין חומץ בנמצא, יכינו את מי המלח בריכוז נמוך ובכמות מועטה הנצרכת לטיבול בלבד [ה,יג].
ט. יש הנוהגים להשאיר בקערה מעט כרפס, עד אחר אכילת המצה והמרור [ה,טו].
הלכות חג הפסח: פרק כ: הלכות הסדר - יחץ
א. יקח את המצה האמצעית משלוש המצות שבקערה ויבצענה בידו לשנים (ולכן דבר זה נקרא "יחץ", משום שחוצה את המצה). את החלק האחד יניח בין שתי המצות השלמות שבקערה, ואת החלק השני יכרוך במפית, ויתננו לאחד המסובים לשומרו לאפיקומן. ויש הנוהגים להחביא את האפיקומן לילדים, כדי שישארו ערים. ואנו נוהגים שלאחר אמירת "הא לחמא עניא" יוצאים כל הילדים מהבית כשיש להם שק, כרית וכדומה על שכמם, ומקלותיהם בידיהם. לאחר שדפקו בדלת אנו שואלים אותם: מי אתם. והם עונים: עם ישראל. ושוב שואלים: מאין באתם. והם עונים: ממצרים. ושואלים: לאן אתם הולכים. והם עונים: לארץ ישראל. ועונים כולם ואומרים: לשנה הבאה בירושלים הבנויה ופותחים הקטנים ואומרים: "מה נשתנה" וכו' [ה,טז].
ב. רצוי לבצוע את המצה האמצעית באופן שהחלק המיועד לאפיקומן יהיה החלק הגדול יותר. ויש הנוהגים על פי הקבלה לבוצעו בצורת האות ו', ואת החלק השני בצורה הדומה לאות ד' וזה בעצם יותר דומה לאות רי"ש [ה, יז].
ג. כאשר שיעור המצה האמצעית קטן מגודל של שני "כזיתים" (היינו פחות מ56- סמ"ק ויש אומרים מ56- גרם), יש אומרים שיש לבוצעה כנ"ל, אף על פי שאין בכל חלק שיעור "כזית". ובכל אופן אין להניח יותר משלוש מצות. ובעת אכילת מצה זו בתחילת הסעודה (ב"המוציא") ובאפיקומן, ישלימו לכל אחד מהמסובים את שיעור ה"כזית" ממצות אחרות שהיו לפניהם. ויש אומרים שבמקרה זה יקחו לצורך המצה האמצעית שתי מצות [ה,יח].
ד. אם יש רק שלוש מצות שהינן "מצות שמורות", ונשברה אחת מהן, יקחוה בתור המצה האמצעית [ה,יט].
ה. כתבו הפוסקים שיש להזהר ולא לכרוך את מצת האפיקומן במפית שכובסה בעמילן העשוי מדגן. וכן יש להזהר במפיות ובמפות השלחן ובשאר הדברים הנוגעים באוכל [ה,כ].
הלכות חג הפסח: פרק כא: הלכות הסדר - מגיד
א. מצוות עשה מן התורה לספר בליל חמישה עשר בניסן על הניסים והנפלאות שעשה ה' לאבותינו כשהיו במצרים וכשיצאו משם. ולכן קוראים אנו את ההגדה בלילה זה [רמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"א). מקראי קודש ו,א].
ב. בשל חשיבות מצוות קריאת ההגדה, שמחזקת היא את האמונה בבורא עולם, לכן יכוון כל אחד בלבו, או יאמר בפיו, שעומד הוא לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים [ו,א].
ג. עיקרה של מצוות ההגדה הינה שהאב יספר לבניו ולבנותיו את סיפור יציאת מצרים, כל ילד כפי הבנתו. ובפרט אמור הדבר בילדיו שטרם הגיעו לגיל בר המצווה, אך מסוגלים להבין דברים אלה. ויסביר להם את ההגדה ביראת ה' טהורה ובלשון רכה [ו,ב].
ד. אף שעיקר המצווה הינה לספר לבניו, מכל מקום מצווה לספר את ההגדה לכל אדם. ואף אם האדם לבדו, יקרא לעצמו את ההגדה [ו,ג].
ה. צריך לקרוא את ההגדה בקול רם, ומתחילתה ועד סופה. ויוסיף לספר גם מדרשי אגדה המושכים את לב שומעיהם, והעוסקים בקושי השעבוד [כבתמונה], ולעומת זאת בניסי יציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח [ו,ד].
ו. כאשר רואים שהילדים הקטנים עלולים להרדם תוך זמן קצר, לפני סיום ההגדה, יש לתת להם לאכול מצה ומרור, ולהשלים את שתיית ארבע הכוסות, על מנת שיספיקו לקיים מצוות אלה, ואילו הגדולים ימשיכו באמירת ההגדה ויאריכו כרצונם. אך אם הילדים יכולים להשאר ערים עד אכילת המצה והמרור, ימשיכו באמירת ההגדה כסדרה, ללא הוספת דברים על הכתוב בה, כדי שיספיקו גם הילדים לקיים את מצוות הסדר כסדרן [ו,ה].
ז. וכן אם רואים הגדולים שאם יאריכו בסיפור יציאת מצרים לא יספיקו לאכול את האפיקומן (ויש האומרים שאף צריך לגמור את ההלל) לפני חצות, אזי לא יוסיפו על הכתוב בהגדה, ויזדרזו לסיימה בזמן [ו,ה].
ח. מי שלא אמר, או לא שמע בלילה זה את הקטעים: "פסח, מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', "מצה זו שאנו אוכלים" וכו', "מרור זה שאנו אוכלים" וכו' עד סופם, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו כראוי, ויש אומרים שלא יצא ידי חובה כלל [ו,ו].
ט. הקורא את ההגדה בהרהור בלבד לא יצא ידי חובה. אך אם שמע את קריאתה מאדם אחר, יצא ידי חובה. ולכן מותר שאחד מהמסובים יקרא את ההגדה, ויכוון להוציא את שאר בני הבית בקריאתו. ויש שנהגו שאחד מהמסובים קורא את ההגדה בקול, ושאר בני הבית קוראים עמו בלחש, וכן רצוי לעשות [ו,ז].
י. גם הנשים חייבות במצוות אמירת ההגדה. ויש אומרים שאשה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה בקריאתה. לכן כשהאשה היא הקוראת את ההגדה, רצוי שהאנשים יקראו עמה בלחש [ו,ח]. וראה לקמן (בסעיף י"ח).
יא. השומעים צריכים להבין את הכתוב בהגדה. ואם אינם מבינים (כגון עולים חדשים), צריך לקוראה בשפה המובנת להם, או להסבירה להם. והקורא או השומע את ההגדה, ואינו מבין לפחות את הפיסקה "פסח מצה ומרור... פסח שהיו... מצה זו... מרור זה"... עד סופה, יש אומרים שאינו יוצא ידי חובה כראוי, ויש אומרים שאינו יוצא ידי חובה כלל [ו,ט].
יב. יש לומר את ההגדה ביראה, ומאידך גם בשמחה ובהתלהבות [ו,י].
יג. אין צריך להסב בעת קריאת ההגדה [ו,י].
יד. אין למהר בקריאת ההגדה, אלא יקראנה בנחת, ולא "יבלע" את המילים. ודורשי רשומות נתנו רמז לדבר: שחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהבולע את המצה יצא ידי חובה, אך לא אמרו כן לגבי "הבולע" את ההגדה [ו,י].
טו. ישנם מקומות בהגדה שמגלים את המצות, או שמכסים אותן. וישנם מקומות בהגדה שמוציאים את הקערה או שמכסים אותה, ולעיתים שמחזירים אותה. ובדברים אלה כל אחד יעשה כמנהג אבותיו, וכמו שכתוב בהגדות [ו,יא,יג].
טז. לפני תחילת אמירת "מה נשתנה" מוזגים את הכוס השניה מארבע הכוסות [ו,יג].
יז. כאשר ישנם ילדים בבית, שואלים הילדים בניגון יפה את ארבע השאלות של "מה נשתנה", והאב יענה להם: "עבדים היינו לפרעה במצרים" וכו'. ואם אין ילדים, או שהם קטנים ואינם מסוגלים עדיין לכך, תשאל זאת האשה או אדם אחר. ואם לאו, יאמר האדם בעצמו את הקושיות של "מה נשתנה" ויענה עליהן [ו,יד].
יח. מותר לאשה לקרוא קטעים בהגדה בנוכחות גברים זרים. אך לשיר מותר לה רק בנוכחות אביה, אחיה, בעלה ובניה, אך לא תשיר בנוכחות גברים אחרים (כחמיה וגיסיה). ובזמן שהאשה אינה טהורה, אסורה היא לשיר אף בפני בעלה, ויש מתירים (הגר"ע יוסף זצ"ל בטהרת הבית). ודברים אלה אמורים בין אם שרה רק אשה אחת לבדה, או שרות כמה נשים יחדיו, או ששרים גברים ונשים יחדיו. איסור שירת אשה בפני גברים, למנהג הספרדים נוהג הדבר בבנות מעל גיל שש שנים. ולמנהג האשכנזים מותר הדבר עד זמן שהן נידות [ו,טו].
יט. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה השואל מוסיף לשאול: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי" (והיינו קרבן הפסח וקרבן החגיגה).
וכעת, כאשר בית המקדש חרב, ואין אנו אוכלים מן הזבחים ומן הפסחים, איננו שואלים שאלה זו, אלא שואלים אנו: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין" [ו,טז].
כ. נוהגים להטיף מכוס היין שש עשרה פעמים: שלוש פעמים בעת אמירת "דם ואש ותמרות עשן", עוד עשר פעמים בעת הזכרת עשר המכות, ועוד שלוש פעמים כשאומרים דצ"ך, עד"ש ובאח"ב. למנהג חלק מהאשכנזים מטיפים באצבע לכלי אחר, ויש מהם שלאחר מכן ממלאים שוב את הכוס. ואילו הספרדים נוהגים להטיף בכל פעם מהכוס עצמה לתוך כלי שבור, או כלי חד פעמי, ולבסוף שופכים את שארית היין שבכוס, שוטפים אותה, וממלאים אותה שוב [ו,יח].
כא. אין להשתמש לצורך השפיכות הללו ביין או במיץ ענבים משנת שמיטה. ואם בכל אופן השתמש בו לצורך זה, יצא בדיעבד ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולשפוך. ואם שפכו מעט יין של שביעית בשפיכות אלה, יכול לשטוף את הכלי שאליו שפך את היין. ואם שפכו הרבה יין, יאסוף אותו ויצניעהו עד שיתקלקל ואז ישפכנו [ו,יט].
כב. לפני שתיית הכוס השניה אומרים את חלקו הראשון של ההלל ללא הברכה הראשונה, ומסיימים בברכת "אשר גאלנו". וחולה שאינו יכול לאכול "כזית" 28( סמ"ק) מצה, ידלג בברכה זו על המילים "לאכול בו מצה ומרור" [ו,כא,כב].
כג. לאחר ברכת "אשר גאלנו" שותים את הכוס השניה בהסבה. האשכנזים מברכים לפניה "בורא פרי הגפן", ואילו הספרדים אינם מברכים עליה כלל [ו,כג]. ודין מי ששתאה שלא בהסבה, ראה לעיל (בפרק י"ז סעיף מ').
כד. כבר כתבנו לעיל (בפרק י"ז סעיף ה') שלכתחילה יש להתחיל את הסדר רק לאחר צאת הכוכבים. ומי שקרא את ההגדה שלפני הסעודה בין השקיעה לצאת הכוכבים, יש אומרים שיקראנה שוב לאחר צאת הכוכבים, אך לא יברך שוב את ברכת "אשר גאלנו". ויש אומרים שאם יש סיבה מיוחדת (כגון שנהוג שעון קיץ והילדים עייפים), שרשאי לכתחילה להקדים ולקרוא את ההגדה מיד לאחר השקיעה, ואז לאחר צאת הכוכבים יזכירו את קושי השעבוד במצרים וגודל התשועה [ו,כז].
כה. לכתחילה יש לגמור לקרוא את ההגדה לפני חצות הלילה. ואם בכל אופן לא הספיקו לגומרה, לפני חצות, ימשיכו לקוראה לאחר חצות, ולדעת רוב הפוסקים רשאים גם אז לברך את ברכת "אשר גאלנו" [ו,כח].
כו. סומא חייב בכל מצוות הסדר, כאכילת מצה, שתיית הכוסות, ברכת המזון וכדומה, וכן במצוות קריאת ההגדה, לקוראה או לשומעה [ו,ל].
הלכות חג הפסח: פרק כב: הלכות הסדר - רחצה, מוציא מצה
רחצה
א. לפני אכילת המצה יש ליטול ידיים, ולברך: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים". ואף שכבר נטל ידיו לפני אכילת הכרפס, צריך ליטול ידיו שוב [ז,א].
ב. דיני נטילת ידיים זו כדיני נטילת הידיים לסעודה בשאר ימות השנה [ז,ב].
ג. מי שנטל את ידיו לכרפס, והקפיד עד הסעודה שלא לגעת כלל בדברים המצריכים נטילת ידיים. למנהג האשכנזים יטול ידיו שוב לפני אכילת המצה בלא ברכה. וכן מנהג חלק מהספרדים. ולמנהג שאר הספרדים יש לברך על הנטילה לסעודה גם אם בירך על הנטילה לכרפס, ואף אם ידיו לא נטמאו בין שתי הנטילות. ולמנהג כולם, אם לא נזהר עד הסעודה מלגעת בדברים המטמאים את הידיים, יטול את ידיו לפני הסעודה בברכה [ז,ד].
ד. אם המסובים רבים, יש אומרים שאין להמתין עד שכולם יטלו ידיהם לצורך אכילת המצות, אלא יניחו שלוש מצות לכל משפחה או לכל קבוצת אנשים כדי שיברכו על המצות בעצמם. ויש אומרים שאין להניח לפניהם מצות בלבד ללא קערה שלמה, אלא יניחו לפניהם גם קערה שלמה [ז,ו].
מוציא ומצה
ה. חייב כל אדם מישראל שהגיע למצוות, הן איש והן אשה, לאכול מצות בליל הסדר [ז,ז].
ו. מן התורה יש לאכול בליל הסדר "כזית" אחד (ששיעורו יבואר לקמן בסעיף י"ד) של מצה שמורה (שפרטיה יבוארו לקמן בסעיף ל'). אך למעשה צריך לאכול לפחות ארבעה "כזיתים": שנים לאחר ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", "כזית" אחד בעת אכילת הכורך, וכזית אחד כאפיקומן [ז,ז].
ז. לפני אכילת ה"כזית" הראשון מהמצות יש לכוון שעומד הוא לקיים מצוות עשה מהתורה של אכילת מצה בלילה זה. ויש האומרים לשם כך "לשם יחוד" לפני נטילת הידיים [ז,ח].
ח. לאחר נטילת הידיים, עורך הסדר או אדם אחר לוקח מהקערה את שלוש המצות כסדר הנחתן, ומברך עליהן את ברכת "המוציא" לאחר מכן מניח את המצה התחתונה מהשלוש, ומברך על שתי המצות העליונות את ברכת "על אכילת מצה", בוצע משתיהן יחדיו, ומחלק מכל מצה שיעור "כזית" לכל אחד מהמסובים [ז,ט].
ט. למנהג הספרדים לפני שמחלק את חתיכות המצה למסובים, יטבול במלח כל חתיכה מהמצות, ומנער את המלח ממנה [ז,ט].
י. צריך המברך לטעום מעט משני ה"כזיתים" שבצע, לפני שימשיך לבצוע ולחלק לשאר המסובים, ויש אומרים שלאחר הברכה יחלק המברך לשאר המסובים לפני שיטעם בעצמו, ולאחר שהחל לאכול מהמצה יאכלו גם הם [ז,י].
יא. כאשר אין בכל אחת מהמצות כדי שיעור "כזית" לכל אחד מהמסובים, יקבל כל אחד מהם מעט מכל אחת משתי המצות, וישלים לשני "כזיתים" ממצה אחרת שהיתה לפניהם בעת קריאת ההגדה [ז,יא]. ויש מי שאומר שיקבל מעט מכל מצה וישלים שיעור "כזית" רק לאחת ממצות אלה [הליכות שלמה (ט,מ)].
יב. יש לאכול משני ה"כזיתים" הנ"ל בבת אחת, מעט מזה ומזה, ולאוכלם בזריזות ובזהירות (לא להחנק), כך שיאכל כל "כזית" לכתחילה במשך לא יותר מארבע דקות (-שיעור "אכילת פרס"). ואם אינו יכול להספיק תוך שיעור זמן זה, יאכלנו תוך חמש דקות, ויש מקילים עד שבע דקות [ז,יב,טו].
יג. מי שאכל את אחד ה"כזיתים" ביותר משבע דקות, יחזור לאכול את אותו "כזית" כראוי (חוץ מה"כזית" של הכורך, שאינו צריך לחזור ולאוכלו). ורצוי לנהוג כן אף אם אכלו תוך חמש דקות.
ומאידך מי שאכל "כזית" מצה אחד בלבד במשך שיעורי הזמן הנ"ל, ואינו מסוגל לאכול עוד מצות, יצא בדיעבד ידי חובה [ז,יב].
יד. נחלקו הפוסקים מהו שיעור "כזית". שתי הדעות הרווחות הינן: כעשרים ותשעה סמ"ק, ויש אומרים עשרים ותשעה גרם. שיעורים אלה במצות מכונה המקובלות כיום: שליש מצה, או מצה שלמה ולגבי מצות יד אי אפשר לקבוע שיעור אחיד, כיוון שתלוי הדבר בכל מצה ומצה בעוביה ובשטחה [ז,יג]. וראה עוד בסעיף הבא.
טו. לדעת הפוסקים שיש למדוד את שיעור ה"כזית" בנפח, אם יש חלל ניכר בעובי המצה הוא אינו מצטרף לשיעור ה"כזית" אלא צריך למעוך את המצה כדי למדוד את שיעורה. אך אם אין חלל ניכר במצה אלא שהיא רכה כספוג, נחלקו הפוסקים אם צריך למועכה [ז,לו].
טז. אם יש חלק שרוף לגמרי במצה, אינו מצטרף לשיעור "כזית" [ז,לז].
יז. מי שקשה לו לאכול את השיעורים הנ"ל, כגון חולה או זקן, מספיק שיאכל מצה בשיעור תשעה עשר סמ"ק (או תשעה עשר גרם) לכל "כזית". ובמקרה זה יש אומרים שלא יברך את ברכת "על אכילת מצה", אלא ישמענה מאחרים [ז,יג].
יח. לאחר שבלע מעט מן המצות, רצוי שישבר מעט בידיו את שאר המצה שרוצה לאכול, ואז יכניסנה לפיו לאוכלה [ז,טז].
יט. אין לדבר בעת אכילת שני ה"כזיתים" הראשונים. ובמיוחד אסור הדיבור בין סיום הברכות על המצה, לבין תחילת האכילה [ז,יז]. וראה עוד בסעיף הבא.
כ. מי שדיבר בין הברכות על המצה לבין תחילת האכילה. אם דיבר דברים שאינם קשורים לאכילת המצה, צריך לחזור ולברך את ברכות "המוציא" ו"על אכילת מצה". ומכל מקום למנהג הספרדים לא יחזור לברך את הברכות אם הספיק לפחות ללעוס מעט את המצות, אף שטרם בלע מטעמן. ולמנהג האשכנזים לא יחזור לברכן אם כבר בלע מעט מטעם המצה. ולמנהג כולם אם כבר הספיק לבלוע מעט מהמצה עצמה, או שדיבר רק דברים הקשורים לאכילת המצה, ודאי שאינו חוזר לברך את הברכות הנ"ל [ז,יז].
כא. בעת ברכת "על אכילת מצה" יש לכוון לפטור גם את אכילת מצת הכורך, ורצוי לכוון לפטור את מצת האפיקומן. לאור זאת לכתחילה אין לדבר דברים שאינם קשורים לאכילת המרור או ה"כורך", עד גמר אכילת הכורך. ואם בכל אופן דיבר ביניהם, לא יחזור לברך את ברכות "המוציא" ו"על אכילת מצה" [ז,יח].
אופן אכילת מצת המצווה
כב. אותם החייבים בהסבה (כנ"ל בפרק י"ז סעיף ל"ז ואילך) יסבו גם בעת אכילת שני ה"כזיתים" הראשונים של המצות [ז,יט].
כג. מי שלפחות את אחד משני ה"כזיתים" לא אכל בהסבה, ונזכר בכך לפני שבירך את ברכת המזון, צריך לתקן זאת ולאכול בהסבה את כל הכזיתים שלא אכלם בהסבה. ואם לאחר שבירך את ברכת המזון, נזכר שלא אכל אף "כזית" בהסבה, ישוב לאכול בהסבה לפחות עוד כזית אחד, ויברך על כך רק את ברכת "המוציא", ללא ברכת "על אכילת מצה", ויברך שוב את ברכת המזון. אך אם אכל לפחות "כזית" אחד בהסבה, ובירך כבר את ברכת המזון, יצא בדיעבד ידי חובה [ז,יט].
כד. צריך להרגיש את טעם המצה. לכן מי שאכל את המצה עם דבר נוסף והתערב טעמו עמה (כגון שמרח עליה ממרח כלשהו, או שאכל עמה תבשיל וכדומה), תלוי הדבר בכך: אם לא הרגיש כלל את טעם המצה, לא יצא ידי חובה, ויחזור לברך את ברכת "על אכילת מצה" ויאכלנה כראוי. ואם כשלעס את המצה עם מאכל אחר הרגיש את טעם המצה, ואפילו במעט, אינו חייב לשוב ולאוכלה, אך רצוי שיעשה כן, ומבלי לברך שוב [ז,כא].
כה. מי שמכיר בחובת אכילת מצה בלילה זה, וזוכר שהוא ליל הסדר, אך בעת אכילת המצה לא התכוון לצאת ידי חובת המצווה (וגם לא התכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה בכך), יצא בדיעבד ידי חובה. ויש מגדולי הפוסקים שמחמירים בכך, וסוברים שאם לא התכוון ממש לצאת ידי חובה, לא יצא. ולכן רצוי לשוב ולאכול לפחות עוד "כזית" (28 סמ"ק) מצה לשם מצווה [ז,כג].
זמן אכילת מצת המצווה
כו. יש לאכול את מצות המצווה רק לאחר צאת הכוכבים [ז,כד].
כז. מי שאכל את כל מצות המצווה לפני צאת הכוכבים, ולא אכל עוד מצות לשם מצווה לאחר צאת הכוכבים, אזי תלוי הדבר בכך: אם אכל אותן בבין השמשות (בין השקיעה לבין צאת הכוכבים), יחזור לאכול לאחר צאת הכוכבים מצות כשיעור הנצרך (כדי להשלים לארבעה "כזיתים" לאחר צאת הכוכבים) מבלי לברך. אך אם אכלן לפני השקיעה (אפילו לאחר פלג המנחה) יחזור לאכול את המצות לאחר צאת הכוכבים, ויברך שוב את ברכת "על אכילת מצה" [ז,כד].
כח. יש להזהר ולסיים עד חצות את אכילת כל המצות שאוכלים בלילה זה (וחצות הינו בערך בשעה אחת עשרה וחצי עד עשרים דקות לפני השעה שתים עשרה לפי שעוננו. ולא כמו שאומרים בחדשות ברדיו בשעה שתים עשרה, כיוון שזה זמן חצות לפי הגויים אבל לא לפי היהדות. ובכל אופן כשנוהג שעון קיץ יש להוסיף שעה). ואם לא אכל את המצות עד חצות, יאכלן עד עלות השחר, אך לאחר חצות לא יברך את ברכת "על אכילת מצה". ואם לא אכלן עד עלות השחר, הפסיד את המצוה החשובה הזו באותה השנה [ז,כה].
כט. יש אומרים שהאוכל מצות בליל הסדר יותר משיעור החיוב הריהו מקיים מצווה בכך, ויש אומרים שכן הוא אף אם אוכל מצות במשך כל ימי החג [ז,כח].
דין "מצה שמורה" – שהחיטים נשמרו מהחמצה
ל. כתוב בתורה (שמות פרק י"ב פס' י"ז): "ושמרתם את המצות", והיינו שצריך לשמור את החיטים המיועדות למצות המצווה, שלא יחמיצו. וישנן כמה דעות בפוסקים ממתי צריך לשמור על החיטים שלא תחמצנה. ולכן רצוי לקחת לקיום המצווה מצות מקמח השמור כבר משעת הקצירה (ועל אריזת מצות אלה כתוב: "מצה שמורה"). ואם לאו, אזי יקנה מצות רגילות הכשרות לפסח [ז,כט]. וראה עוד על כך לקמן (בפרק כ"ז סעיפים ל"א-ל"ה).
עשיית המצה לשם "מצת מצווה"
לא. דין שימור המצות (כנ"ל בסעיף הקודם) מתבטא גם בכך שצריך לעשות את המצות "לשם מצת מצווה". לכן לפני עשיית המצות יש לומר שעושה אותן "לשם מצות מצווה" הנאכלות בליל הסדר למצווה, ומטעם זה (שלעשיית המצות, צריך כוונה לשמה של אדם גדול ובר דעת), ומעוד טעמים, כתבו פוסקים רבים, שיש לקחת לשם מצות המצווה דווקא מצות הנעשות בידי אדם, והן נקראות "מצות יד" ויש סוברים שעדיף לקחת למצות המצווה דווקא מצות שנעשו במכונה, והן נקראות "מצות מכונה" [ז,לא. וראה שם בהערות ע"ח – פ' את טעמי הדעות השונות בכך].
עוד מדיני כשרות המצה
לב. מותר לטבל את מצת החובה במים צוננים למשך זמן קצר, על מנת להרטיבה שתתרכך מעט ויספיק לאוכלה במשך הזמן הראוי, כנ"ל בסעיף י"ב [ז,לב].
לג. יש מהאשכנזים המחמירים שלא לאכול בכל ימי הפסח מצה שנשרתה במים או בשאר המשקים (כמיץ, מרק וכדומה) והיא נקראת "מצה שרויה". וכמה טעמים לכך (וכגון שמא המצה לא נאפתה כראוי, ובעת השריה יחמיץ הקמח שבתוכה) [ז,לג], וכדלקמן (בפרק כ"ז סעיפים כ"ז-ל').
לד. אין יוצאים ידי חובת מצוות אכילת מצה ב"מצה עשירה" (והיינו שהעיסה נילושה במי פירות, כגון מיץ, וכנ"ל, וכדלקמן בפרק כ"ז סעיף ל"ו-מ"א). ולמנהג האשכנזים אין לאכול כלל בפסח מצה כזו, אלא רק בשעת הדחק, כגון זקן או חולה שאינם יכולים לאכול מצה רגילה [ז,לה].
לה. צריך שמצת המצווה תהיה שייכת לאוכל אותה, ולכן טוב לשלם את התשלום על המצות למוכר לפני פסח, ולא להסתפק בהתחייבות שישלם לו על המצות לאחר החג הראשון. וכן יש הנוהגים, שכשהם מתארחים בליל הסדר אצל אחרים, הריהם מגביהים את מצות המצווה של המארח כדי לזכות בהן, ואינם מסתפקים בקבלת רשות מבעל הבית לאוכלן [ז,לח]. וראה עוד בסעיפים הבאים.
לו. בשל הצורך שמצת המצווה תהיה בבעלות האוכל אותה, דנו הפוסקים מהם אופני הקניה שניתן לרכוש את מצת המצווה [וראה גם כאן בהמשך הסעיף:]
קנית מצות–המצווה בצ'ק: לדעת רוב הפוסקים מועילה קניית המצות על ידי צ'ק. אך אין הדבר מוסכם על דעת כל הפוסקים. קניית מצות–המצווה בצ'ק דחוי (שתאריך פרעונו לאחר ליל הסדר): כיוון שהדבר נתון למחלוקת שקולה בפוסקים, ורבים הם האוסרים, לכן לכתחילה יש להמנע מלקנות את המצות בצ'ק דחוי, אך בשעת הדחק (כשאין לו אפשרות אחרת לקנות מצות) או לפחות בדיעבד (כשכבר קנו אותן בצ'ק דחוי) יש להקל בכך. קניית מצות–המצווה בכרטיס אשראי: ישנם מהפוסקים המקילים בכך, אך אין הדבר מוסכם לכל הפוסקים, ולכן רצוי להמנע מכך.
וזאת יש לדעת: ברגע שאדם הכניס את המצות לרשותו (למכוניתו או לביתו) הרי הן קנויות לו (בקנין חצר). ולכן אף אם אדם קנה את המצות בצ'ק דחוי או בכרטיס אשראי, הרי שהמצות קנויות לו מרגע שהכניסם למכוניתו או לביתו. קניית מצות מצווה בכספי מעשר כספים: לדעת רוב הפוסקים אין לקנות מצות, ואפילו מצות מצווה, מכספי מעשר כספים. ורק אם אין לו אפשרות אחרת לקנותן, יש מקום להקל. ואסור לקחת מכספי מעשר כספים אפילו כדי להוסיף על התשלום של מצות כשרות ולקנות מצות מהודרות. ואפילו מי שלפני שהחל לנהוג ולהפריש כספי מעשר כספים אמר שהוא נותן זאת "בלי נדר", אין זה פשוט שמותר לו לקנות בכספי מעשר את המצות. ראה עוד על דברים אלה במקראי קודש [פסח. (פרק ז' הערה צ"ז)].
עוד מדיני החייבים לאכול מצה בליל הסדר
לז. מי שאכל את שיעורי המצה כראוי, אך מחמת שלא חש בטוב, הקיאם. יש אומרים שיצא ידי חובה באכילתו, ויש אומרים שאם הוא משער שנשאר לפחות "כזית" מצה במעיו יצא ידי חובה. ואם לאו, יחזור לאכול (אם הוא מסוגל) עוד "כזית מצה" ללא ברכה [ז,מא].
לח. ילד או ילדה קטנים היכולים לאכול מצה, יש לחנכם לאכול לפחות "כזית" אחד 28( סמ"ק) של מצה, אם מסוגלים הם לכך. ואם יכולים יאכלו גם את שאר ה"כזיתים" כפי יכולתם. ואם מסוגלים הם לאכול שיעור "כזית" תוך 4 דקות או 5 דקות, או לפחות תוך 7 דקות, יברכו בעצמם את ברכת "על אכילת מצה", ואם לאו ישמעוה מאדם גדול שמברכה לעצמו [ז,לט].
טל. ילד או ילדה קטנים המבינים את ענין ליל הסדר, מצווה לחנכם שגם יסבו בעת אכילת המצה. ויש לזכור שבנות אשכנזיות פטורות מהסבה [ז,לט].
מ. חולה או זקן שקשה להם לאכול את המצות כמות שהן ללא תוספת דבר אחר, רשאים לכתחילה לאכול את המצה כשהיא מפוררת לפירורים דקים. ואם אין הדבר מועיל להם, רשאים לכתחילה לאוכלה לאחר שרייתה במים (כנ"ל בסעיף ל"ג). ואם גם כך אינם יכולים לאוכלה, רשאים לטבלה מעט אף בשאר המשקים. ואם גם זה אינו מספיק להם, מותר להם גם לשרות את המצה בשאר המשקים, ובכל האפשרויות הללו רשאים זקן וחולה זה גם לברך את ברכת "על אכילת מצה" [ז,מ].
מא. מי שקשה לו לאכול מצות, כגון זקן או חולה, ישתדל מאוד לאכול לפחות 28 סמ"ק של מצה תוך 4 דקות, או 5 דקות, או לפחות תוך 7 דקות, ואז רשאי לברך גם את ברכת "על אכילת מצה". ואם אינו יכול לנהוג כן, אז שיאכל 28 סמ"ק בשיעורי זמן גדולים יותר, או שיאכל לפחות 19 סמ"ק מצה, אך במקרים אלה כבר לא יברך את ברכת "על אכילת מצה", אלא רק את ברכת "המוציא" [ז,מב].
מצות לחולי צליאק
מב. באשר לדין חולי צליאק באכילת מצה בליל הסדר. כידוע אנשים אלה רגישים מאוד לאכילת מוצרים המכילים גלוטן. בעיקרון חומר זה נמצא בכל חמשת מיני הדגן. וע"כ נשאלות כמה שאלות: א. כיצד יקיימו את המצוות מהתורה ומדרבנן לאכול ארבע "כזיתים" של מצה בליל הסדר. ב. האם יש הבדל בין סוגי הדגן השונים. ג. האם יברכו על קיום מצווה זו, שהרי אין מברכים על אכילה המזיקה לגוף. ד. האם תלוי הדבר ברמת הנזק לחולה. ישנן שתי שיטות בדעת הרופאים לגבי גודל הנזק שעלול להיות לחולי צליאק בשל אכילת מצות רגילות בליל הסדר. יש אומרים שאין חשש סכנה או נזק ממשי באכילת "כזית" אחד ממצה רגילה. ויש אומרים שאפילו פירורים מועטים מהוים נזק עבורם.
וכתבו הפוסקים שאם לחולה זה יש חשש לנזק בלתי הפיך או סכנה באכילת כזית מצה מחיטים, או שיחלה כתוצאה מכך, פטור חולה הצליאק מאכילת מצה. אך אם יש רק חשש לצער כלשהו, הרי שהוא חייב לאכול כזית מצה. ובאשר למקרה שחולה הצליאק מוכן לסבול או אף להסתכן ולאכול מהמצות, משמע מהפוסקים שאם יש חשש סכנה הרי שאינו מקיים כלל מצווה באכילה זו, וברור שגם אינו יכול לברך את ברכת "על אכילת מצה". ואם אין חשש שיגיע לסכנה בשל אכילה זו, יכול הוא לאכול כזית מצה ואף לברך על כך.
מה שנקרא כיום שיבולת שועל, לפי רוב הפוסקים הריהו אותו המין של שיבולת שועל שהיה בימי חז"ל. וכיוון ששיבולת שועל הינה ממין השעורה, שהיא מחמיצה יותר מהר מחיטה, לכן ישנה סיבה להמנע מאפיית מצות משיבולת שועל. וכתבו הפוסקים, שרק חולים שמוכרחים לאכול דווקא ממצות אלה אכן רשאים לאכול מהן. אך שאר האנשים עדיף שימנעו מאכילת מצות אלה, ויאכלו מצות רגילות מחיטה.
נחלקו הפוסקים אם מותר (וצריך) בכלל לברך על מצות ללא גלוטן. יש אומרים שניתן לברך על כך את ברכת המצוות ("על אכילת מצה"). יש אומרים שניתן לברך רק על מצות העשויות משיבולת שועל, ואילו על מצות העשויות מכוסמין (שניטל מהן הגלוטן) אין לברך ברכה זו. אך דעת כמה פוס' שאין לברך ברכת "על אכילת מצה" על מצות העשויות מכוסמין או משיבולת שועל. ולכן רצוי לשמוע מאחרים את ברכת "על אכילת מצה". ומכל מקום חולה צליאק הרוצה לברך על מצות העשויות משיבולת שועל רשאי לברך עליהן.
ובענין חולה צליאק שסובל גם אם אוכל מצות נטולות גלוטן. אם אכילה זו עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לחולה, או לסכנה, הרי שפטור הוא מאכילת מצות, ואסור לו לברך עליהן את ברכת "על אכילת מצה". אך אם בשל אכילה זו יש לו רק צער, חייב הוא לאוכלן, ויכול לברך על כך את ברכת המצוות. ובכל מקרה נראה שיברך את ברכת "המוציא" על כך [כל זה עפ"י מקראי קודש, הלכות ליל הסדר, נספח י"ז – דין חולי צליאק באכילת מצה].
וה' ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו, ויזכו לקיים את מצוות אכילת מצה, ושאר המצוות, כהלכתן.
הלכות חג הפסח: פרק כג: הלכות הסדר - מרור וכורך
מרור
א. מצווה מן התורה לאכול בליל ט"ו בניסן (ליל הסדר) את קרבן הפסח יחד עם מצה ומרור, שנאמר (שמות פרק י"ב פס' ח'): "צלי אש ומצות, על מרֹרים יאכֻלהו". ועתה שלדאבון לבנו בית המקדש חרב, ובטלו הקרבנות, אוכלים אנו בלילה זה את המרור בלא קרבן הפסח. וכשיבנה בס"ד המקדש שוב במהרה בימינו, יחזור הדין לקדמותו [ח,א].
ב. יש לאכול את המרור לאחר שאכל כבר את שני ה"כזיתים" הראשונים של המצה (כנ"ל בפרק הקודם). לשם כך יקח מרור בשיעור 28 סמ"ק (ויש מהאשכנזים המקילים שדי ב-19 סמ"ק), ויטבל את כולו או מקצתו בחרוסת [ח,ב,טז].
ג. לאחר הטיבול בחרוסת ינער את החרוסת מהמרור (ומי שאוהב לאכול חרוסת, יכול לאוכלה לאחר הכורך כאוות נפשו). יברך את ברכת "על אכילת מרור" ויאכלהו [ח,ג].
ד. יש להרגיש את טעם המרור. לכן לא יאכלהו עם מצה או מאכל אחר, ולא ישתה עמו דבר, באופן שיבטל את טעמו. ואם עשה כן ולא הרגיש את טעמו, לא יצא ידי חובה, ויאכלנו שוב בלא ברכה [ח,ד].
ה. אין להסב בעת אכילת המרור [ח,ה].
ו. אין לדבר בין ברכת "על אכילת מרור" לבין אכילתו. ודין זה שווה לאיסור הדיבור בין ברכת אכילת המצה לבין אכילתה [כנ"ל (בפרק כ"ב סעיפים י"ט, כ'). בספר ח,ו].
ז. בעת שמברך את ברכת "על אכילת מרור", יכוון לפטור גם את המרור (החסה) שאוכל ב"כורך". ולכן יש להשתדל שלא לדבר בין ברכת המרור לבין אכילת ה"כורך" [ח,ז].
ח. ישנם כמה ירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת אכילת מרור. ונהגו פה בארץ ישראל לקחת לצורך זה את החסה, וכן עדיף לעשות. ויש מהאשכנזים הנוהגים לקחת לצורך זה את החריין [ח,ט].
ט. רצוי לשים את המרור במקרר, כדי שהעלים לא יכמשו [ח,יג].
י. כשחל ליל הסדר בשבת, יש לרסק את החריין לפני שבת, כיוון שאסור לרסקו בשבת [ח,טו].
יא. יש לאכול את שיעור "כזית" המרור (כנ"ל בסעיף ב') תוך 4 דקות או 5 דקות. ולכל היותר יאכלהו תוך 7 דקות. ואם אוכלו ביותר מ7- דקות, לא יברך את ברכת "על אכילת מרור", אלא ישמע את הברכה מאדם אחר. אך רצוי מאוד להתאמץ ולאוכלו בשיעורי הגודל והזמן הנ"ל [ח,יח,יט].
זמן אכילת המרור
יב. יש לאכול את המרור רק לאחר צאת הכוכבים. ואם הקדים ואכל לפני צאת הכוכבים אך לאחר השקיעה, יחזור לאוכלו לאחר צאת הכוכבים, אך לא יברך שוב על אכילתו. ואם אכלו לפני השקיעה, יחזור לאוכלו לאחר צאת הכוכבים, ואף יברך שוב את ברכת על אכילת מרור [ח,כ].
יג. זמן אכילת מרור הינו עד חצות הלילה (בערך בשעה אחת עשרה וחצי עד אחת עשרה וארבעים דקות. וזאת בשעון חורף). ואם אוכלו לאחר חצות, יאכלנו בלא ברכת "על אכילת מרור". ואם לא אכלו עד עלות השחר אינו יכול לקיים עוד את המצווה, והפסיד את מצווה חשובה זו באותה השנה [ח,כא].
מי חייב במצוות מרור
יד. אף הנשים חייבות במצוות מרור בלילה זה [ח,כב].
טו. יש לחנך את הילדים והילדות הקטנים, לאכול "כזית" מרור במשך הזמנים הנ"ל (בפרק הקודם סעיף מ"א ובפרקנו סעיף י"א), אם מסוגלים הם לכך. ואם לאו, יאכלו מהמרור כפי יכולתם. וכאשר אינם יכולים לאכול "כזית" במשך 4 דקות או 5 דקות, ולכל היותר תוך 7 דקות, ישמעו את הברכה מאדם גדול, ולא יברכוה בעצמם. ומשהגיעו לגיל מצוות חייבים הם לאכול את המרור כמבוגרים [ח,כג].
בדיקת המרור מתולעים
טז. כפי שכתבנו לעיל (בפרק י"ד בתחילתו), חובה לנקות את העלים הירוקים מתולעים. וכיוון שרבים הם הלוקחים את ירק החסה לשם מצוות מרור, הרי שכתבנו שם כיצד יש לבודקה שאין בה חרקים. ראה שם (בסעיף ז') את אופן הנקיון והבדיקה לגבי חסה הגדלה תחת פיקוח קפדני שאין בה חרקים. ולגבי חסה הגדלה ע"י מגדלים וחברות שאין עליהם פיקוח מספיק קפדני, אופן בדיקתה ראה שם (בסעיף ה'). ולגבי חסה הגדלה ללא פיקוח שאין בה תולעים, ראה שם (בסעיף ט'). ועוד ראה שם (בפרק י"ד סעיף י"ב) כיצד יש לנהוג בחג כשלא ניקו את החסה לפני החג. וכן ראה שם (בסעיף י"ג) כיצד ינהג המתארח במקום שאינו יודע האם ניקו וכיצד ניקו מתולעים את החסה המוגשת לו בחג.
החרוסת
יז. יש להשתדל לעשות את החרוסת ממיני פירות שנמשלה להם כנסת ישראל, כגון תפוחים, אגוזים, רימונים ושקדים. ימעך את הפירות, יערבם עם מעט יין אדום, וטוב להוסיף בחרוסת תבלינים כקינמון, זנגביל וכדומה. ויעשה את החרוסת סמיכה, זכר לטיט שהיה סמיך [ח,כז].
יח. יש להשתדל לעשות את החרוסת לפני כניסת החג. ואם לא עשאה אז, רשאי לעשותה בליל החג עצמו. אך אם צריך לטחון את התבלינים בחג, יטחנם בשינוי. וכאשר ליל הסדר חל בליל שבת, יעשה את החרוסת לפני שבת. וכשחל ליל הסדר במוצאי שבת, יעשנה ביום ששי. ואם לא עשאה ביום ששי יעשנה לאחר יציאת השבת. ובכל מקרה שמכין את החרוסת בחג עצמו, יש לעשותה רק בכמות הדרושה לאותו היום [ח,כח].
יט. הדבר ברור ופשוט, שלצורך עשיית החרוסת בשום פנים ואופן אין לטחון את הפירות והתבלינים במכשיר חשמלי, כבלנדר, אם עושה אותה בחג.
כ. מי שטעה ולא אכל את המרור לבדו אלא אכלו כרוך עם המצה כ"כורך", יחזור לאוכלו לבדו כראוי, אך לא יברך "על אכילת מרור" [ח,לא].
כא. מי שאכל את המרור מבלי לטבלו בחרוסת, ישוב לכתחילה לאכול בלא ברכה עוד "כזית" מרור לאחר שטיבלו כראוי [ח,לב].
כורך
כב. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הלל הזקן כורך בליל הסדר את המצה עם המרור, ואוכלם יחדיו, כדי לקיים את הפסוק: "על מצות ומרֹרים יאכ ֻלהו" (במדבר פרק ט' פס' י"א). וזכר למנהגו של הלל נוהגים גם אנו כיום לאוכלם כרוכים יחדיו בליל הסדר, וזה הנקרא "כורך" [ח,לד].
כג. לאחר אכילת המרור יקח עורך הסדר, או אדם אחר את המצה התחתונה משלוש המצות שהיו בקערה, ויחלק ממנה לפחות "כזית" (28 סמ"ק. ויש אומרים 28 גרם) לכל אחד מהמסובים. וכן יחלק לכל אחד מהם "כזית" מהמרור, כורכים את המצה והמרור ואוכלים אותם מבלי לברך [ח,לה,לו,מג].
כד. הספרדים וחלק מהאשכנזים נוהגים לטבל את ה"כורך" בחרוסת, ומכל מקום מי שאכל את ה"כורך" ללא טיבול, ודאי שיצא ידי חובה [ח,לו,לט].
כה. כשאין במצה השלישית שבקערה כדי שיעור "כזית" לכל אחד מהמסובים, יקבל כל אחד מעט ממצה זו, וישלים לשיעור "כזית" ממצה אחרת שהיתה לפניהם [ח,לז].
כו. יש נוהגים לכרוך את המרור סביב המצה. יש נוהגים להניח את המרור עטוף בשני חלקי המצה. ויש המניחים את המרור על גבי המצה. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו [לח,ח]
כז. לכתחילה יש לאכול את ה"כורך" בהסבה. ואם לא היסב, יצא ידי חובה [ח,מ].
כח. צריך לאכול את שני ה"כזיתים" של הכורך תוך 4 דקות, או 5 דקות, ולפחות תוך 7 דקות. ואם אכלם במשך זמן גדול יותר, יצא ידי חובה [ח,מב,מד].
כט. מי שקשה לו מאוד לאכול במצוות כורך את שיעורי המצה והמרור הנ"ל, ולאוכלם במשך הזמן הנ"ל, יכול להקל ולאכול שיעורים קטנים מ"כזית", או לאכול אותם במשך זמן רב יותר. אך לכתחילה אדם בריא לא יקל בכך [ח,מה].
ל. תחילת זמן אכילת הכורך וסופו, כזמן אכילת המרור, וכנ"ל בסעיפים י"ב וי"ג [ח,מו].
הלכות חג הפסח: פרק כד: הלכות הסדר - שלחן עורך, צפּון וברך
שלחן עורך
א. לאחר אכילת הכורך יאכל את הסעודה בשמחה ובנחת, דרך שררה וחירות, ויאכל מאכלים הערבים לחיכו. ומכל מקום לא ירבה בשתיית יין, כדי שלא ישתכר, וגם לא ירבה מאוד באכילה, כדי שיאכל את האפיקומן בתיאבון [ט,א].
ב. מנהג ישראל שלא לאכול בשר צלוי בלילה זה, ומכל מקום יוצאי תימן, כורדיסטאן והעיר ַח ֵלּב נוהגים לאכול אף צלי בלילה זה [ט,ב].
ג. מצווה להזמין לסעודת החג אורחים עניים או עולים חדשים, ולשמחם. וראוי ללמוד בסעודה זו את הלכות קרבן הפסח או משניות מסכת פסחים. אך אם רואה שהמסובים עייפים ועלולים להרדם, לא יתעכב [ט,יא].
ד. יש להשתדל מאוד שלא להרדם בסעודה זו, ויאזור חלציו לשם כך. וכבר כתבנו לעיל (בפרק ו' סעיף ה') שרצוי מאוד ללכת לישון לפני החג כדי שיהא ער בליל הסדר [ט,יב].
צפּון
ה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל אוכלים את קרבן הפסח בליל הסדר בסוף הסעודה. ובימינו, שאין לנו קרבן פסח, חייב כל איש ואשה לאכול לאחר סיום הסעודה "כזית" אחד ממצת האפיקומן (שבצעו אותה ב"יחץ"), זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בזמן בית המקדש [ט,יג].
ו. גם ממצת האפיקומן יש לאכול "כזית" 28( סמ"ק, ויש אומרים 28 גרם) במשך 4 דקות, או 5 דקות, ולפחות תוך 7 דקות [ט,יד].
ז. אם אין במצת האפיקומן מספיק כדי לתת לכל אחד מהמסובים "כזית" אחד שלם, יקח כל אחד מעט ממצת האפיקומן וישלים לשיעור "כזית" ממצה אחרת שהיתה לפניהם [ט,טו].
ח. יש לאכול את האפיקומן לבדו ללא תוספת מאכל נוסף [ט,טז].
ט. יש לאכול את האפיקומן בהסבה. ואם אכלו בלא הסבה ישוב לאוכלו בהסבה אם לא קשה לו הדבר, כל עוד לא החל לברך את ברכת המזון, [ט,יז].
י. יש לאכול את האפיקומן כשהוא שבע, אך לא שבע מאוד באופן שהוא ַקץ באכילתו [ט,יח].
יא. כיוון שצריך שטעם האפיקומן ישאר בפיו, לכן מי שכשאכל את האפיקומן היתה כוונתו לאכול לאחריו מאכל אחר, וכך אכן נהג, לא יצא ידי חובת מצוות האפיקומן, וישוב לאוכלו כראוי [ט,יח].
יב. יש לסיים את אכילת האפיקומן לפני חצות (בערך בין אחת עשרה וחצי לבין אחת עשרה וארבעים דקות, בשעון חורף. ובשעון קיץ יוסיף שעה). ואם לא הספיק, יאכלנו אף לאחר חצות [ט,יט].
יג. לכתחילה יש לאכול את האפיקומן בחדר אחד ואף בשלחן אחד, ולא לעבור ממקום למקום. ואם עבר ממקום למקום יצא בדיעבד ידי חובה [ט,כ].
יד. אם אבדה מצת האפיקומן, יאכלו המסובים את האפיקומן ממצה שמורה אחרת [ט,כג].
טו. כפי שאמרנו (בסעיף י"א) לאחר אכילת האפיקומן אין לאכול דבר, כדי שישאר טעם האפיקומן בפיו . כמו כן לאחר אכילתו אסור גם לשתות יין ושאר משקאות משכרים (חוץ מהכוס השלישית והרביעית). וכן אין לשתות משקאות שטעמם חזק, אף אם אינם משכרים. אך מותר לשתות מים, או משקאות קלים שאינם מרוכזים, כך שאינם מעבירים את טעם המצה [ט,כו].
ברך
טז. לאחר שסיימו את אכילת האפיקומן מוזגים את הכוס השלישית ומברכים את ברכת המזון בישיבה, אך לא בהסבה [ט,כח].
יז. נהגו שבליל הסדר בעל הבית הוא המזמן [ט,כט].
יח. יש אומרים שכל המסובים צריכים לאחוז את הכוס השלישית במשך כל ברכת המזון, ולא רק המזמן צריך לאוחזה כך [ט,ל].
יט. בעת שמברכים את ברכת המזון אין להתעסק בשום דבר נוסף. ודבר זה כולל גם את סידור הצלחות בשלחן וכדומה, ודברים אלה אמורים לגבי כל ימות השנה, ולגבי כל הברכות [ט,לא] וכנ"ל בהלכות ט"ו בשבט (שער ג, פרק ג סעיף יג).
כ. בברכת המזון בליל הסדר (ובשאר ימי הפסח) יש להוסיף "יעלה ויבֹא" בסוף הברכה השלישית. ואם ליל הסדר חל בשבת מקדימים ואומרים גם "רצה והחליצנו" [ט,לב].
כא. מי ששכח בליל הסדר לומר בברכת המזון את "יעלה ויבֹא" לא יצא ידי חובה. ואם נזכר בכך תוך כדי אמירת ברכת המזון, ישנם הרבה פרטי דינים בכך מתי צריך הוא לחזור לתחילת ברכת המזון [ט,לג]. ראה על כך במקראי קודש - הלכות ליל הסדר (פרק ט).
כב. מי שבליל הסדר שחל בשבת שכח לומר "יעלה ויבֹא" או "רצה והחליצנו" או את שניהם, לא יצא ידי חובה. וגם בזה ישנם הרבה פרטי דינים מתי צריך הוא לחזור לתחילת ברכת המזון [ט,לד,לה].
כג. אשה שטעתה בברכת המזון בליל הסדר, ולא אמרה "יעלה ויבֹא" או "רצה והחליצנו", דינה כדין איש שטעה בכך [ט,לח. ורק לדעת הרב כף – החיים אין הדבר מעכב].
כד. שאר דיני מי שטעה בברכת המזון בליל הסדר בין שחל בחול ובין בשבת, אם נזכר בטעותו באמצע ברכת המזון, או שהוא מסופק אם טעה או שאמר כפי הצורך, ראה בספר השלחן ערוך (סימן קפ"ח) ובמפרשיו, וכן בספר מקראי קודש הלכות ליל הסדר (פרק ט' סעיפים ל"ג – ל"ז).
כה. לאחר ברכת המזון מברכים את ברכת הגפן ושותים בהסבה את הכוס השלישית. ולמנהג הספרדים יש לכוון בברכה זו לפטור גם את הכוס הרביעית [ט,לט].
כו. שיעור הכוס השלישית ומשך זמן שתייתה, חיוב ההסבה בה ודין מי שלא היסב בה, מבוארים לעיל (בפרק י"ז דיני "קדש").
כז. גם הנשים חייבות בשתיית הכוס השלישית [ט,מב].
כח. אין מברכים ברכה אחרונה לאחר שתיית הכוס השלישית [ט,מג].
כט. דין איסור שתיה בין הכוס השלישית לכוס הרביעית, כדין איסור שתיה לאחר האפיקומן, כנ"ל (בסעיף ט"ו). ויש מי שמיקל לשתות קפה בין הכוס השלישית לרביעית, כדי להשאר ער ולקרוא את ההלל [ט,מד].
הלכות חג הפסח: פרק כה: הלכות הסדר - הלל ונרצה
הלל
א. לאחר ששתו את הכוס השלישית מוזגים את הכוס הרביעית, וממשיכים לומר את ההלל דרך חירות [י,א].
ב. נוסף לכוס הרביעית, נוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים למזוג עוד כוס הנקראת "כוסו של אליהו הנביא", לרמוז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו ה' ממצרים, כך יגאלנו שוב, וישלח לנו את אליהו הנביא לבשרנו על כך [י,ב].
ג. לפני תחילת ההלל נוהגים לומר את פסוקי "שפוך חמתך אל הגויים" וגו', "שפוך עליהם זעמך" וכו'. והאשכנזים נוהגים לומר זאת כשהדלת פתוחה, כדי לזכור שלילה זה הינו ליל שימורים, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח [י,ג].
ד. לאחר מכן אומרים את ההלל (כבהגדות של פסח), ואומרים אותו בנועם ובשמחה, ולא יקראנו כשהוא מתנמנם [י,ו].
ה. לאחר ההלל שותים את הכוס הרביעית, כשהאשכנזים מברכים לפניה את ברכת "הגפן", ולאחריה מברכים כולם ברכה מעין שלוש ("על הגפן ועל פרי גפנה"), ופוטרים בכך גם את הכוס השלישית. ומי שלא שתה בכוס השלישית לפחות שיעור "רביעית" (שהוא 86 סמ"ק) בזמן של 2-3 שניות, ישתה זאת בכוס הרביעית. ואם לא עשה כן, לא יברך ברכה אחרונה על היין [י,ז,ח].
ו. שיעור הכוס הרביעית, זמן שתייתה, ושאר דיניה הרי הם כדיני שאר הכוסות.
ז. יש לשתות גם את הכוס הרביעית בהסבה [י,ט].
ח. לכתחילה יש לסיים את ההלל עם ברכתו עד חצות (כמה דקות לאחר השעה אחת עשרה וחצי. וכשנהוג שעון קיץ יש להוסיף שעה). ומי שלא סיים עד חצות, יקרא את ההלל בברכה וישתה את הכוס הרביעית אף לאחר חצות [י,י].
ט. גם הנשים חייבות באמירת ההלל ובשתיית הכוס הרביעית כאנשים [י,יב].
י. דין איסור שתיה לאחר הכוס הרביעית כדין איסור השתיה בין הכוס השלישית לרביעית (כנ"ל בפרק כ"ד סעיף כ"ט). אלא שלאחר הכוס הרביעית, למנהג כולם אין לשתות "חמר מדינה" (והיינו משקאות שרוב בני האדם רגילים לשתותם, כנ"ל בפרק י"ז סעיף כ"ט). ויש מתירים לשתות קפה (אפילו עם סוכר) ושאר משקים שאינם משכרים, אם שותה אותם על מנת שיוכל ללמוד את הלכות הפסח וסיפור יציאת מצרים [י,יג].
נרצה
יא. לאחר הברכה האחרונה על הכוס הרביעית נוהגים לומר פיוטים, כ"חד גדיא", "אחד מי יודע", ועוד. ורבים נוהגים לומר גם את שיר השירים [י,טז].
הלכות חג הפסח: פרק כו: שאר דיני לילה זה
שאר דיני הלילה
יב. חייב אדם לעסוק בלילה זה בהלכות הפסח וסיפור יציאת מצרים, ולספר על הניסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו. ויעשה כן עד שירדם [י,יז].
יג. קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים הספרדים לומר את כל קריאת שמע על המיטה בשלמותה. ואילו האשכנזים אומרים בלילה זה רק את ברכת "המפיל" (בשם ומלכות) ואת הפרשה הראשונה של קריאת שמע. ולמנהג כולם, אם קרא את קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים, יש לקרוא את שלוש הפרשיות של קריאת שמע לפני חצות, או אף לפני הסעודה, ויכוון לצאת בכך ידי חובת קריאת שמע של ערבית [י,יח].
[שער ח] עוד מדיני החג עצמו
הלכות חג הפסח: פרק כז: מנהגים וחומרות בפסח
(קטניות, מצה שרויה, מצה שמורה ומצה עשירה)
פתיחה
א. רבות הן החומרות ורבים המנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו לנהוג בחג הפסח, בעיקר בשל האיסור החמור של אכילת חמץ בחג זה, שעונשו עונש "כרת". חלק מהאיסורים התקבלו על כלל ישראל, חלקם התקבל על ידי חלק מעדות ישראל, וחלקם התקבל על קבוצות שונות ואינו תלוי דווקא באיזו עדה מדובר [ומדובר למשל על המנעות מאכילת קטניות, ממצה שנרטבה ("מצה שרויה") ומצה שאינה "שמורה" (משעת קצירה, וכדלקמן בפרקנו. מכל מקום עם ישראל קיבל זאת באהבה, ואין הדבר פוגם בשמחת החג, בפרט שעל פי רוב מצאו תחליפים ראויים למאכלים שנמנעים מאכילתם. וכפי שבס"ד נפרט בפרקנו.
המנהג להמנע מאכילת הקטניות בפסח
ב. לפני למעלה משבע מאות שנה החלו לקבל על עצמן קהילות יהודי אשכנז, וכן התקבל הדבר בחלק מקהילות הספרדים, שלא לאכול קטניות בפסח. וישנם כמה טעמים לחומרא זו. וכן ישנם גדרים מתי חלה חומרא זו, ועל מי הינה חלה, וכפי שבס"ד נבאר.
מהן הקטניות
ג. כתב הרמב"ם (בהלכות כלאים, שקטניות הן כל הזרעים הנאכלים לבני אדם, חוץ מהתבואה. ולענין איסור הקטניות בפסח, ישנם כמה יוצאים מן הכלל, הן לקולא, והן לחומרא, כפי שבס"ד נבאר בהמשך פרקנו.
מיני הקטניות שיש מקילים לגביהן – כללים
ד. יש אומרים שמיני הקטניות שלא היו בזמן ובמקום שהתחדשה חומרא זו, אינן בכלל גזירת איסור אכילת הקטניות. ויש אוסרים אף מיני קטניות אלה, ונראה שכן המנהג להחמיר.
ה. איסור אכילת הקטניות כולל בין אם הן שלמות ובין אם מרוסקות וטחונות. ויש אומרים שאם הקטניות הינן בתרמיליהן, כאפונה ושעועית ירוקה, נחשבות הן כירק ואינו בכלל גזירת איסור הקטניות. אך רוב הפוסקים חולקים על כך וסוברים שדינן כקטניות. וכן המנהג להחמיר.
ו. יש מקילים וסוברים, שאם הקטניות לא באו במגע עם מים, מותר לאוכלן, (שהרי אפילו גרעיני דגן כחיטה, שעורה וכו', שלא היו במגע עם מים, מותר לאכלם. ויש מי שאומר, שלפי זה אם יש וודאות שגרעיני התירס לא נרטבו במים, מותר לקלותם ולעשות מהם "פופקורן. ולא נהגו כלל להקל בכך.
ז. קטניות שהן חלק מפרי (כגון גרעיני אבטיח), מותר לאוכלן לפחות כשהן בתוך הפרי, וזאת אף לנמנעים מאכילת קטניות.
מיני הקטניות שיש מקילים לגביהן – דינים פרטיים
ח. ישנם מיני צמחים שנוהגים להחשיב אותם כקטניות. יש צמחים שיש מחלוקת אם יש להחשיבם כקטניות, וישנם צמחים שהתקבל המנהג להקל ולאוכלם בפסח, וכפי שבס"ד נבאר.
ט. לפני שנפרט את סוגי הקטניות, חובה עלינו להדגיש דבר אחד: ישנן קטניות רבות הנאכלות כמות שהן – שאז יש לדון אם צמח זה דינו כקטנית ואסור הוא בעיקר לאשכנזים (כגון שעועית, גרעיני חמניות, אפונה וכדומה). אך ישנן קטניות הנאכלות לאחר עיבוד בבית חרושת, כגון סויה ("שבבי סויה"), ליפתית (בשוקולד) או אפילו תירס ובוטנים (שמייצרים מהם חטיפי "במבה" מתירס או בוטנים). ומוצרים אלה חייבים כשרות לפסח גם לספרדים שאוכלים קטניות בפסח. וזאת משום שפעמים שבבית החרושת מוסיפים למוצר התעשייתי (כגון ל"במבה") חומרי גלם שונים (כגון עמילנים מחיטה) שהינם חמץ גמור, ולכן גם אם יש להם כשרות לימות השנה הרגילים, בכל אופן גם לאוכלי הקטניות אין לאוכלם בפסח אם אין להם כשרות מיוחדת לפסח (ואז כתוב על אריזת המוצר "כשר לפסח – לאוכלי קטניות". וכעין זאת כבר כתבנו לעיל (בפרק ה' סעיף ט').
י. עוד יש להוסיף, שישנן קטניות, כגון בוטנים או גרעינים, שנוסף לקלייתם גם מדביקים עליהם מלח, כדי להטעימן. וכדי להדביק את המלח, מערבים בו קמח שלעיתים הינו חמץ, כך שהמוצר הינו חמץ ממש, ואסור הוא גם למקילים לאכול קטניות.
יא. ואלו הם הצמחים שהנוהגים להמנע מאכילת קטניות נמנעים מלאוכלם: אפונה, בוטנים (מצד המנהג כיום, גרעיני חמניות (גרעינים שחורים, חרדל (אף עם כשרות לפסח דינו כקטניות, ואם אין לו כשרות לפסח יש בו חששות של חמץ גמור, כוסמת (לא כוסמין שהוא חמץ גמור, ואף על הספרדים לשורפו, או לפחות לכוללו במכירת החמץ לגוי, כרכום, תירס, שומשום, שעועית ועוד.
יב. ואלו הם הצמחים שישנה מחלוקת אם הנמנעים מאכילת קטניות בפסח, צריכים להמנע מהם: ליפתית, סויה, קינואה, קנולה ועוד (בפרט שתלוי הדבר במחלוקות הנזכרות לעיל בסעיפים הקודמים.
יג. כפי שכתבנו לעיל, ישנם גם גידולים שהיה צד לומר שאסורים הם באכילה מדין קטניות, אך בכל אופן התקבל היתרם בכל ישראל, וביניהם נמנים תפוחי האדמה (בשל הדמיון בין קמח תפוחי האדמה לקמח מדגן.
שמנים העשויים מקטניות
יד. גם לגבי סוגי השמנים השונים העשויים מקטניות ישנן דעות שונות בפוסקים. ישנם שמנים השנויים במחלוקת אם מותרים הם לנמנעים מאכילת קטניות. ישנם שמנים האסורים להם, וישנם שמנים המותרים להם, כדלקמן.
טו. ראשית נזכיר שישנם כמה כללים השנויים במחלוקת מיהם הצמחים הנכללים בגזירת הקטניות, וכנ"ל בתחילת פרקנו. וממילא יש לכך השלכות מאלו שמנים ימנעו אותם הנמנעים מקטניות בפסח.
טז. אלו השמנים השנויים במחלוקת אם הנמנעים מקטניות ימנעו גם מהם: שמן בוטנים (אינו מצוי כל כך, שמן שומשומין, שמן סויה, שמן כותנה, שמן קנולה ושמן מגרעיני חמניות. ואלו השמנים שמקובל להקל בהם: שמן זית, שמן דקלים, שמן אגוזים ועוד.
כלים שבישלו בהם קטניות – בישול בהם תבשילים אחרים
יז. יש מהפוסקים שכתבו לייחד כלים מיוחדים כדי לבשל בהם את הקטניות כשמותר הדבר בשעת הצורך, אך לרוב הפוסקים אין צריך לייחד כלים לכך. ומכל מקום דנו הפוסקים האם מותר לבשל אוכל עבור הנמנעים מאכילת קטניות, בכלי שכבר בישלו בו קודם לכן קטניות (כבסעיף י"ט).
יח. הדבר ברור שאין צריך לייחד כיריים לבישול קטניות בפסח, ואף אם יגלוש מתבשיל הקטניות על חצובת הגז אין חשש בכך, ומספיק לנקותה, ודי בכך. ומכל מקום צריך להזהר שלא יתיז מתבשיל הקטניות לשאר התבשילים.
יט. דנו הפוסקים אם מותר לבשל תבשילים אחרים בכלי שבישלו בו קודם לכן קטניות (כיוון שממילא לא מייחדים כלים לבישול קטניות, וכנ"ל). ולמעשה, אם בישלו בכלי תבשיל שלפחות רובו קטניות בתוך היממה הקודמת, לכתחילה אין לבשל בכלי זה אוכל אחר למי שנמנע מקטניות. ואם בכל אופן בישלוהו, לדעת רוב הפוסקים מותר האוכל גם למי שנמנע מאכילת קטניות (וממילא מובן, שאורח אשכנזי המתארח אצל ספרדי, אינו צריך לשאול אם בישלו את התבשיל בסיר שבושל בו קודם לכן תבשיל שלפחות רובו קטניות. ואם עברה יותר מיממה מעת שבישלו בכלי קטניות, לדעת רוב הפוסקים מותר לכתחילה לבשל בכלי זה אוכל אֵחר לנמנע מקטניות. וגם במקרה זה מותר לו לאכול אוכל זה.
המארח בביתו את מי שנמנע מאכילת קטניות
כ. אדם המיקל בדבר מסוים (בהתאם להלכה), המארח בביתו את מי שמחמיר בדבר (כגון שנמנע מאכילת קטניות) לא יאכילנו דבר האסור לאורח (כגון קטניות.
בני עדות שונות שהתחתנו – כיצד ינהגו
כא. נחלקו הפוסקים כיצד תנהג אשה מעדה אחת (המקילה או המחמירה בדבר מסוים) שהתחתנה עם בן עדה אחרת (שמנהגו שונה ממנהג משפחת האשה). והדבר נוגע גם לענין אכילת קטניות בפסח. לכן לגבי אשכנזיה שהתחתנה עם ספרדי – יש אומרים שתנהג כבעלה, ורצוי שלשם כך תעשה התרת נדרים. דעה שניה אומרת שתנהג כבעלה, ואינה צריכה כלל לעשות התרת נדרים. ודעה שלישית אומרת שאינה חייבת כלל לנהוג כבעלה לאחר החתונה, אך לשם אחדות המשפחה וחינוך הילדים רצוי שתנהג כבעלה, אך אז צריכה היא לעשות התרת נדרים. וראה עוד כאן במקורות.
כב. עוד מדיני אשה ספרדיה שמנהג הוריה לאכול קטניות בפסח, שהתחתנה עם מי שנוהג איסור בדבר, וכן להיפך, ראה כאן במקורות.
דין ילד קטן ודין חולה לגבי אכילת קטניות
כג. לגבי ילדים: תינוקות הנצרכים לאכול דייסה העשויה דווקא מקטניות, מותר להאכילם דייסה זו. ואף ילד הגדול מכך, עד גיל חינוך (כבן שש-שבע שנים), הרוצה מאוד לאכול מאכל מקטניות, יש להניח לו לאוכלו. ומגיל זה, עד גיל בר-מצווה (ובת – עד גיל בת- מצוה), ימנעו מלאכול מאכלי קטניות. ובשעת צורך ישאלו שאלת חכם.
כד. חולה שיש בו סכנה, ודאי שרשאי לאכול מאכלי קטניות לצורכו. ואף חולה שאין בו סכנה רשאי לאוכלם אם צריך הוא מאוד לכך ויש המקלים בכך (כדלקמן כח,ט). וחולה במחלה כרונית המוגבל בשל כך במאכלו, יתייעץ עם רב-פוסק האם ומתי מותר לו לאכול מאכלי קטניות.
האם צריך למכור את הקטניות במכירת חמץ, דין תערובת קטניות עם שאר מאכלים, ועוד
כה. אף אותם שאינם אוכלים קטניות בפסח, אינם צריכים לבער אותם או למוכרם במכירת החמץ, וזאת אף אם נרטבו במים, אלא רשאים להשאירם בבית באופן שיזהרו לא לאוכלם.
ודין אכילת קטניות בשמיני של פסח שחל בשבת, ראה לעיל (בפרק ו' סעיף כ').
כו. דין קטניות שהתערבו בתוך מאכל לפני פסח או בחג עצמו (כגון שמן קטניות שהינו חלק ממרכיבי המעדנים החלביים למיניהם), ועוד בעניני הקטניות, ראה כאן במקורות.
דין "מצה שרויה" (געבראקט) בפסח
כז. יש מהאשכנזים (בעיקר ה"חסידים") המחמירים בכל ימי הפסח שלא לאכול "מצה שרויה, והיינו מצה שנשרתה במים או בשאר המשקים המחמיצים, או שנרטבה מהם.
ודבר זה כולל שלא לאכול "קניידלאך" שיש בהם קמח מצה, עוגות שנעשו מקמח מצה, ועוד מאכלים רבים.
כח. מעיקר הדין ברור שמותר לאכול "מצה שרויה" בפסח. אך מי שמנהג אבותיו להחמיר בכך צריך גם הוא להמשיך להמנע מכך. ואם רוצה להפסיק לנהוג כך, יעשה התרת נדרים, אך אין להפסיק מנהג זה אלא רק במקום צורך מיוחד. ואם אין מנהג אבותיו להחמיר בכך, אלא שהוא עצמו נהג להחמיר בכך, ראה דינו במקורות.
כט. נחלקו הפוסקים אם המחמירים בכך צריכים גם להמנע מהשימוש בכלים שהיתה בהם "מצה שרויה" עד פסח הבא, או שמותר להם להשתמש בהם מיד.
ל. ועוד נחלקו הפוסקים לגבי המחמירים ונמנעים מאכילת "מצה שרויה", האם בכל אופן מותרים בכך בערב פסח עד כניסת החג.
דין "מצה שמורה" בפסח
לא. מהי "מצה שמורה", מהן הדעות השונות בענין עשייתה וכדומה, ראה על כך לעיל (פרק כ"ב סעיפים ל' ול"א. ופה נדון על כך מצדדים אחרים.
לב. תחילה יש להזכיר שחומרא זו של אכילת מצה שמורה לדעת חלק מהפוסקים הקדמונים הינה חיוב גמור. מי שאוכל בפסח רק "מצה שמורה" (משעת קצירה) ותבשילים שעשויים רק ממנה, רשאי לאכול תבשילים אלה אף אם התבשלו בכלים שבישלו בהם קודם לכן אוכל ממצה כשרה לפסח שאינה שמורה.
לג. נחלקו הפוסקים לגבי דינו של מי שמקפיד לאכול רק מצה שמורה (משעת קצירה), ורוצה להפסיק להקפיד על כך. יש אומרים שאינו רשאי להקל בכך ולהפסיק את מנהגו (אם גר הוא במקומות שיורד גשם לאחר קציר החיטים. יש אומרים שרשאי הוא להפסיק להחמיר בכך, אך יעשה על כך התרת נדרים. ויש אומרים שרשאי הוא להפסיק להחמיר בכך אף מבלי לעשות התרת נדרים. והעיקר להלכה כדעה האמצעית. ומכל מקום מי שרוצה להחמיר בכך, יאמר לפני כן שעושה כן "בלי נדר".
לד. מדברי כמה פוסקים מתבאר, שאף מי שמקפיד לאכול דווקא מצה שמורה, רשאי מעיקר הדין לאכול תבשיל העשוי ממצה שמורה (כגון "קניידלאך" – כופתאות מקמח מצה), שהתבשל יחד באותו סיר עם אוכל אחר העשוי מקמח מצה הכשרה לפסח, אך אינה שמורה משעת קצירה.
לה. עוד מדיני "מצה שמורה" בפסח, ראה כאן במקורות.
דין מצה עשירה
לו. מצה עשירה הינה עשויה מבצק שנעשה מקמח כשר לפסח (שהחיטים והקמח לא נרטבו במים לפני לישת העיסה, ולשו את הקמח במיצי פירות, או בביצים, או בחלב, או ביין. אך אם התערבו בעיסה גם מים, ואפילו בשיעור מועט ביותר, הרי שאסור כלל לאוכלה בפסח.
לז. למנהג האשכנזים אין לאכול כלל בפסח "מצה עשירה", ומתירים הם את אכילתה רק לזקן או לחולה הנצרכים לכך, וגם זאת בתנאי שיאפה מיד את הבצק לאחר שלשוהו, וכן שבמי הפירות הללו אין כלל תוספת מים וספק אם החלב שלנו דינו כמי פירות.
לח. אף לגבי הספרדים, שהם מקילים באכילת מצה עשירה בפסח, נחלקו הפוסקים הספרדים בדורנו לגבי העוגיות (-מצה עשירה) הנאפות במפעלי התעשיה השונים, אם הן כשרות לפסח. יש המכשירים אותן, ויש אומרים שאין לאוכלן בפסח כלל ועיקר, הן משום שקשה מאוד להשגיח שלא תגיע אליהם טיפת מים, והן משום שמכניסים לבצק חומרי התפחה, חומר משמר, אלכהול וכדומה, באופן שהבצק מחמיץ. ולכן כתבו הפוסקים שירא שמים לא יאכל מצות עשירות אלה .
טל. הדבר ברור, שחוץ מאותם המחמירים ונמנעים ממצה שרויה ומצה עשירה, הרי שלשאר העם מותר לאכול בפסח עוגה, עוגיות ושאר רקיקים (כגון "חמזלך" – "בומאלוס") אם הם נעשו מקמח העשוי ממצה טחונה. וצריך להבדיל מאוד בין עוגות אלה הנעשות ממצות טחונות הכשרות לפסח, לבין עוגות הנעשות מקמח שאינו עשוי ממצות הכשרות לפסח.
מ. האשכנזים, בשל מנהגם שלא לאכול "מצה עשירה" בפסח, צריכים להחמיר ולא להשתמש בפסח בכלים שעשו בהם "מצה עשירה, או שבישלו אותה בהם לאחר האפיה.
מא. עוד מדיני "מצה עשירה" ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש (פרק ד' סעיף מ').
ב. כיום ניתן לבדוק ברשימות של קופות החולים, וכן דרך האינטרנט (הכשר כמובן) וכדומה, אלו הן התרופות הכשרות ולהשתמש דווקא בהן. ואם התרופה הנצרכת אינה כלולה ברשימת התרופות הכשרות, בדרך כלל ישנה תרופה אחרת חילופית שהינה כשרה לפסח ומתאימה לחולה.
ג. הדבר ברור כשמש בצהרים שאסור לאדם להכנס לחשש סכנה כלשהי בשל מניעת לקיחת התרופות בפסח. ואם בשל חוסר תרופה כשרה לפסח הוא מונע עצמו למשל מנטילת תרופות קבועות, עליו להיוועץ עם רופא עד כמה מותר לו להמנע מהם.
חולה שיש בו סכנה ושאין בו סכנה
ד. חולה שיש בו סכנה הנצרך דווקא לתרופה עשויה מחמץ, יחפש בהתייעצות עם רופאו עוד לפני החג תרופה חילופית הכשרה לפסח המתאימה לו. ואם לא מצא תרופה כזו, ברור הדבר שעליו להשתמש בתרופה הרגילה ואל לו להחמיר בדבר. ומכל מקום יניחנה במקום מוצנע שלא ישתמשו בה אחרים.
ה. בענין חולה שאין בו סכנה הנצרך דוקא לתרופה העשויה מחמץ, ואין תרופה חילופית הכשרה לפסח. תחילה יש להקדים הקדמה קצרה, שתלוי באיזה אופן לוקחים את התרופה. האם בצורת נוזל טעים [כגון סירופ;], או בצורת טבליות למציצה (שכל תכולתן טעימה), או בצורת טבליות (כדורים רגילים) שעל פי רוב הינם עשויים מחומר לא טעים, ולשם כך מצפים אותם בחומר טעים שלעיתים עשוי מחמץ. ולכן לעיתים אומרים שבפסח יכניסם לכמוסות (קפסולות) או שהתרופה עצמה כבר נמכרת בתוך כמוסה. נוסף לכך ישנה אפשרות להתרפא על ידי זריקות, פתילות, טיפות (עיניים ואף) ומשחות.
ו. בענין תרופות שבתוכן יש חומר לא טעים והינן מצופות בחומר יותר טעים (וכן רוב הטבליות), ואין להן כשרות לפסח, כתבו הפוסקים שיכניסנה לתוך קפסולה ריקה שהיא עצמה כשרה לפסח (לא כל הקפסולות כשרות לפסח) וכך יקחנה. ואם לא ניתן הדבר, ישאל רב פוסק כיצד לנהוג.
פתילות, משחות, ויטמינים וכדומה
ז. מותר להשתמש בזריקות, פתילות, טיפות עיניים וטיפות אף, ללא צורך בהכשר מיוחד לפסח. ויש מתירים להשתמש אף במשחות רפואיות ללא צורך בכשרות. ולגבי הצורך בכשרות לשפתון ראה לעיל (פרק ה' סעיף ו' ).
ח. יש להקפיד שלא להשתמש בויטמינים שאין להם כשרות לפסח. והרוצה להשתמש בהם ישאל רב פוסק כיצד לנהוג.
קיטניות לחולה שאין בו סכנה
ט. יש מקילים לחולה שאין בו סכנה, הצריך לאכול קטניות, שרשאי הוא לאוכלן, אף אם מנהגו בהיותו בריא להחמיר בכך. ויש המתירים זאת רק אם צריך הוא מאוד לכך (כדלעיל כז,ד). ובמקרים כאלו יש אומרים שישתמשו בכלים המיוחדים לכך. והאם מותר לילדים קטנים לאכול קטניות, ראה לעיל (בפרק כ"ז סעיף כ"ג).
שימושים שונים של תרופות מחמץ
י. לגבי לקיחת תרופות שאינן כשרות לפסח, כגון תרופות לצורך מניעת הריון, משככי כאבים (למי שאינו חולה אלא יש לו רק מיחושים), הפרעות קשב וכדומה, יש לשאול רופא, ולאחר מכן רב פוסק.
שמירת התרופות מחמץ במקום סגור
יא. את התרופות שאינן כשרות לפסח יש לסגור במקום מיוחד בבית, שלא ישתמשו בהן בלא היתר.
יב. עוד לגבי הלכות תרופות בפסח ראה כאן במקורות.
[שער ט] דין חמץ ששהה בפסח באיסור
הלכות חג הפסח: פרק כט: דין חמץ ששהה בפסח באיסור, ומעשה בכיכר לחם בסיביר
א. חמץ שהיה ברשות יהודי בפסח באיסור (כגון שלא מכרוהו לגוי לפני פסח) אסור לאוכלו, ואסור ליהנות ממנו לאחר הפסח.
מעשה בכיכר לחם שהתקבל בערב פסח לאחר חצות
ב. הגיע לידי סיפור מעשה אמיתי (מנכדו של בעל המעשה, ידידי הרה"ג אליעזר טוויק שליט"א), כפי שהיה בימי מלחמת העולם השניה (בשנת תש"א. אנו מביאים סיפור זה כדי להתחזק, וללמוד על דקדוק ההלכה של יהודים אפילו באיסורי דרבנן, גם כשהיו במצבים קשים מאוד. מדובר על יהודים מכפרים בגליציה שברחו מאימת הנאצים ימח שמם, אל מעבר לגבול הרוסי. יהודים אלה הוגלו על ידי הסובייטים אל מחנה עבודה בערבות סיביר, ושם הועסקו בכריתת עצים וגרירתם אל הנהר. משכורתם היתה תלושי מזון, בהתאם לתפוקת העבודה של כל אחד ואחד. השלג הראשון בסיביר מתחיל לרדת כבר בתשרי, והטמפרטורות בחורף יורדות לעתים עד ארבעים מעלות מתחת לאפס. למרות זאת, אולצו האסירים להגיע אל היער מדי יום – מלבד בימים קרים במיוחד – והיו צריכים להשאר בפעילות מתמדת כדי לא לקפוא. איזה יום היה נחשב קר במיוחד, היה מבחן לכך: לוקחים דלי של מים רותחים וזורקים אותו החוצה. אם המים הופכים לקרח עוד לפני שהם פגעו באדמה – הם לא נדרשו לצאת לעבוד באותו יום. כך שרדו מֵעכל וצביה בק את החורף הראשון שלהם בסיביר. והנה הלך וקרב חג הפסח, חג האביב והחירות של עם ישראל. אך במקום אביב וחירות הרגישו היהודים שהם טועמים את טעם העבדות המצרית העתיקה, נתינים של ממשל רודני. במרחק של יבשת אחת מהם היתה ארץ מולדתם. כמה ימים לפני החג הגיעה אשה אל צביה וביקשה ממנה לחם. האשה הייתה חיוורת וחלשה, וצביה חשה שהיא רואה את המוות על פניה. היא נתנה לה כיכר לחם, והאשה הבטיחה להשיב את תמורתו. צביה הניחה שזה יהיה בכל זאת בגדר של צדקה. אך בערב פסח, רגעים אחדים לפני השקיעה, הופיעה האשה המסכנה בחדרם של מעכל וצביה והחזירה להם... כיכר של לחם! כעת עמד מעכל כנגד בעיה דחופה: מה לעשות בלחם? ההלכה אומרת שכבר מבעוד יום אין לאכול לחם העשוי מחמץ, ואסור להחזיקו ברשות היהודי כבר מלפני החג וכן במהלך כל ימי החג. והנה עומד מולו כיכר הלחם, דבר שלא אמור להיות ברשותו כעת, אך עם זאת – דבר שיהיה כמעט פשע לוותר עליו. בסיביר כיכר של לחם היתה כמו זהב! מעכל יצא החוצה, וזרק את הלחם על גג הצריף, מתוך כוונה ששם הוא ישקע בשלג ויקפא, וישמר עד לאחר החג. הוא חשב שבכך הוא מפקיר את הלחם. אם מישהו יבחין בלחם בימים הבאים ויקחנו – שיאכלו. אך אם לא, מעכל יוכל לקחתו לאחר החג. ימי החג חלפו. במוצאי היום האחרון של פסח הם התאספו יחד לתפילת ערבית, וכשזו נגמרה אמר מעכל: "חברים, אני יכול לתת לכם לחם". כולם תמהו: איך יש למעכל לחם כל-כך מהר לאחר החג? הוא סיפר להם על הלחם שעל הגג. הכול טוב ויפה; אך מספר אנשים מהמניין, שהיו תלמידי חכמים, היססו: יש לבדוק עוד את הנושא. הם יצאו החוצה ומעכל הראה להם את הלחם, אלא שמיד התגלתה הבעיה: כשמעכל זרק את הלחם, הוא נחת על שיפוע הגג הפונה לכיוון ההפוך מהרחוב הראשי של המחנה. הוא נפל בצד המוביל אל היער. הלחם לא יכול היה להראות מהדרך הראשית של המחנה. אם הלחם היה גלוי בצד של פנים המחנה, זה היה אומר שהוא הופקר. אך בהתחשב במקום שבו נח, הרחק מעיני אדם, יתכן שאין הדבר נחשב שמעכל הפקיר את הלחם, ובמקרה כזה האיסור תקף! ומצד שני – זו היתה סיביר: אנשים כאן גוועים ברעב. וכך התכנס לו בית הדין כדי לפסוק. לא היו להם, ליהודים, גמרות או ספרי הלכה כלשהם, אך רבים מהם בילו את כל חייהם כשהם שקועים בעולמה של הלכה, וידעו לצטט תקדימים מהזיכרון. בית הדין ישב במשך כמה שעות לתוך הלילה. בסופו של דבר ניתן פסק הדין: מכיוון שהיה ספק אם הלחם יצא מרשותו של מעכל או לא, היה צורך להניח שהוא נשאר שלו. ומכיוון שכך, היה האיסור תקף. לא מעכל ולא אף יהודי בריא אחר יאכל או יהנה מכיכר הלחם [וחכ"א שליט"א העיר: כנראה שסמכו על דברי השו"ע (תמח, ב). וע"ע במ"ב (סקכ"ה). ועוד הרי עסקינן באיסור דרבנן – חמץ שעבר עליו הפסח (רמב"ם הל' חמומ"צ א, ד). ומאידך בפסח היה זה איסור דאו'. ור' ע"כ בש"ך (יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס סקי"ט), ובפמ"ג (בפתיחה לסי' תמ"ב). וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"ח סי' רע"ד) גבי מקום שנהגו להטמין חמץ בבור ללא מכירתו. ואכמ"ל]. מצד שני, לפי ההלכה הצלת חיים גוברת על כל איסור אחר, חוץ מאיסור עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שם שמים ברבים. מכיוון שכך, פסק בית הדין שהלחם מותר באכילה ליהודים שחייהם ינצלו בזכותו. וכך התבצעה ההחלטה: הלחם נבצע לעשר חתיכות, והן ניתנו לאנשים שהיו הזקוקים לו ביותר מבחינת קיומם. מעכל לא היה בין מקבלי הלחם, ונוסף לכך גם לא היה רשאי לדעת מיהם עשרת ה"זוכים", וזהותם הוסתרה ממנו, כדי שלא ֵיחשב שנהנה מהלחם. עד כאן הסיפור. מפה נעיר כמה צדדים המובילים לפתרון הבעיה ההלכתית:
1) האם הלחם לא נאסר כבר אצל השכנה (שספק אם הינה יהודיה) שהחזירה אותו בערב פסח אחר חצות?
2) מה היה צריך לעשות בלחם, כשהגיע לביתם בערב פסח אחר חצות.
3) האם אדם יכול להפקיר חמץ בינו לבין עצמו בלי שרואים אותו בשעת ההפקרה.
4) האם זריקת הלחם לגג שלא נראה לעוברים ושבים נחשבת הפקר.
5) האם (לא רק לעניין חמץ) ספק הפקר נחשב כנמצא בבעלות המפקיר.
6) אילו ההפקר היה חל, האם היה די בכך בכדי להתיר הנאה מהחמץ אחר הפסח.
7) איזו דרגת חולי מתירה אכילת חמץ שעבר עליו הפסח.
8) האם גם טובת הנאה כזו של ידיעה למי ניתן החמץ, אסורה למי שהחמץ היה אצלו בפסח. את התשובות לשאלות הללו אנו משאירים לתלמידי חכמים הקוראים את הספר, אך יש לזכור שברוך ה' השאלה הנידונה אינה מעשית כיום.
ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא
יקבץ את נדחינו מארבע כנפות הארץ, ונזכה כולנו לחוג את חג החירות
יחד פה בירושלים עיר קודשנו,
ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים,
במהרה בימינו. אמן!
חג כשר ושמח!
&הערות:
[1] 1. עלינו להעיר תחילה, שבס"ד לפני שנים רבות כתבנו את הלכות הזמן הקודם לפסח, כולל הנושאים הכלולים בפרק זה, וכן את דיני הגעלת כלים, וזאת במשך כשנתיים, כך שמצויים אצלנו הדברים באריכות גדולה ובפירוט. אך כאן המסגרת הינה מצומצמת, ולכן בס"ד קיצרנו מאוד בכך.
[2] 2. בברייתא בפסחים (ו, א) ובבכורות (נח, א) אמרו: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, רשב"ג אומר: שתי שבתות. ואילו במס' ר"ה (ז, א), ובסנהדרין (יב, ב), במס' ע"ז ובמגילה גרסו "שואלין" בלא תיבת "דורשין". ופסקו הפוסקים כת"ק, ששואלין בהל' הפסח שלושים יום לפני פסח [טור ושו"ע (תכט, א) וש"פ]. ואמרו הטעם בגמ', שמשה רבינו ע"ה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, והיינו שלושים יום לפני החג. אמנם נחלקו הפוס' מה פירוש מאמר זה, כבהערות הבאות.
[3] 3. הא דבעי ממש להתחיל ללמוד הל' הפסח שלושים יום לפני החג, זו דעת רש"י, תוס', הרוקח, הטור, ועוד ראשונים [הב"ד הבה"ל (רס"י תכט ד"ה "שואלין"), ור' ביבי"א (ח"ב כב, ח) שהבין את חלק מהראשונים אחרת מהבה"ל]. וכ"פ בבה"ל (שם). והחוק יעקב כ' שהחיוב ללמוד הל' פסח קודם הפסח הינו רק במקום אסיפת החכמים, והיינו בביהמ"ד. ונראה מד' ערוה"ש (תכט, ו) שפסק כח"י. ומה שכתבנו שיש להתחיל ללמוד זאת כבר מפורים, ר' בחזו"ע (בתחילת הל' פסח. סעיף א') שזו מחלו' אי משתעינן בפורים דפרזים או דמוקפים. ולגבי שאר החגים, אם צריך ללמוד את הלכותיהם ג"כ שלושים יום לפני החג, ראה במ"ב (תכט, א) וכה"ח (תכט, ב).
[4] 4. ר"ן ורשב"א במגילה (כט, ב). ועל מש"כ מרן בשו"ע (תכט, א) "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום", פירשו כמה אחרו' ספרדים שאין כוונתו שחובה ללמוד וללמד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג, אלא שכוונתו שאם באו שנים לשאול שאלה יש להקדים ולענות למי ששואל בעניני הפסח [עפ"י הר"ן במגילה (ב, ב) ובפסחים (ב, ב) בעמדת דברי התוספ' בסנהדרין (ז, ה). הב"ד בב"י. וכ"כ ביבי"א (ב, כב). והוסיפו במ"ב-איש מצליח (שם) שכן עמא דבר].
[6] 6. מנהג זה מנהג קדום הוא כבר מזמן הגמרא. וכ"פ בירושלמי (פ"ק דבב"ב). וכ"פ הרמ"א (תכט, א), שכנה"ג, מ"ב (סק"ג ואילך), כה"ח (סק"ז ואילך) וש"פ. והטעם שתקנו תקנה זו דווקא בפסח יותר משאר הרגלים, מפני שהוא זמן החירות, ויושבין ומסובין בבתיהם בשמחה, ואין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים [שעה"צ (תכט, י)]. והטעם הפשוט, שההוצאות בפסח גדולות יותר משאר החגים, דחמץ אינו רשאי לאכול, ואם לא יתנו לו מצות לכל החג ישאר רעב [שעה"צ (שם) בשם המטה יהודה]. ואף שעיקר התקנה היתה לתת לעניים דווקא חיטים, מ"מ כיום נותנים להם מצרכים המוכנים לאכילה, כמצות, יין וכדו'. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכיום נותנים לעניים גם את צרכי החג. ויש שדווקא מעדיפים לקבל מעות ולא מוצרים מוכנים, כך שיוכלו לקנות מה שליבם חפץ ובכשרות המקובלת עליהם. ובפרט שהמוצרים כיום מצויים, ולא כמו שהיה בזמן רבנו החפץ חיים. ועוד אמר, שישנם מקומות כיום שמוכרים את מצרכי החג במכירה מוזלת למשפחות נצרכות. ומאידך אמר שכיום אי אפשר לכפות על העם ליתן מעות חיטים, כי אין כח כיום לכפות על האנשים לקיים גם את שאר המצוות. עכת"ד.
[9] 9. סוף פרשת "נשא". ועפ"י הגמ' בשבת (פז, ב) שר"ח ניסן נטל עשר עטרות, והיה ראשון לקרבנות הנשיאים. ומש"כ בב"י שלאחר יום זה הקריבו הנשיאים את קורבנותיהם, כבר העיר ע"כ הב"ח. ראה חזו"ע (פסח ח"ב עמ' א).
[10] 10. מס' סופרים (פכ"א ה"ב), שכל נשיא היה עושה יו"ט ביום שהקריב.
[11] 11. ספר המנהגים, שכנה"ג, כה"ח (תכט, כא) וחזו"ע (שם).
[17] 17. שו"ע (רצב, ב ותכט, ב), מ"ב (רצב, ז ותכט, ח). וכן המנהג [חזו"ע (פסח ח"ב ד"ו)].
[18] 18. כה"ח (קלא, לז ותכט, מ), חזו"ע (שם ד"ה). וכ"ד הגר"מ אליהו זצ"ל. והטעם, דאין להזכיר יום צרה בימי ניסן שהם ימי גאולה ושמחה לישראל (חזו"ע שם). והאשכנזים אומרים מזמור למנצח אף ביום שאין אומרים תחנון [כה"ח (סי' קלא ותכט שם)].
[19] 19. מ"ב (תכט, ח) וכה"ח (תכט, כד) בשם אחרו'. ומ"מ אומרים הם "א-ל ארך אפים" לפני קה"ת.
[20] 20. עפ"י מס' סופרים (פכ"א הל' א-ג), שאין מתענים בניסן חוץ מהבכורות בע"פ ועוד כמה מקרים מיוחדים. ומ"מ כ"ז גבי יחיד, אך להתענות בציבור אסור בכל ניסן [ור' בב"י (סי' תכט) ובמל"מ (כלי המקדש ו, י) שכתבו שהש"ס שלנו חולק ע"ד מ"ס שאין להתענות בניסן. הב"ד בחזו"ע (שם ד"ד)]. והרמ"א (תכט, ב) כ' שאין מתענים כלל מלבד תענית חלום. וכתבו הפוס', שמי שהתענה תענית חלום בניסן, א"צ לישב תענית לתעניתו [מ"ב (תכט, יא). עיי"ש פרטי דינים ע"ז]. ויש להעיר שתענית חלום אינה תענית חובה, אלא אם נפשו עגומה והוא רוצה לבטל החלום, יתענה תענית זו. ועוד כתבו הפוס', שלמנהג האשכנזים גם חתן וכלה מתענים ביום חופתם כשחל בניסן, ורק נחלקו גבי תעניתם ביום ר"ח ניסן, די"א שיתענו בו, דממילא הוא יום תענית צדיקים (שו"ע תקפ, א וב'), וי"א שלא יתענו בו [ר' כה"ח (תקפ, ל"ד)]. והמ"ב (תכט, יא) פסק שמתענים (וכן ביום חתונתי בר"ח ניסן אחה"צ, אשתי האשכנזיה התענתה, ואני כספרדי לא התעניתי). וכן מתענים בניסן תענית בכורות בע"פ (כ"מ משתיקת הרמ"א בסי' ת"ע. וכפי שבס"ד כתבנו ע"כ בחוברת הקודמת על פסח). ויש לדעת שכל איסור תענית בחודש ניסן הוא רק מצד המנהג [מ"ב (תכט, יא)].
[21] 21. שו"ע (תכט, ב). וכ' שדווקא תענית ציבור לא מתענים, וכתב בב"י שמ"מ תענית יחיד מתענים. וכ"כ האחרו' [מ"ב (תכט, ט), כה"ח (סקכ"ז)]. ולגבי תענית בכורות, ראה שו"ע (סי' ת"ע). ולגבי יום ר"ח ניסן, בשו"ע (תקפ, א' וב') כתב דשרי להתענות בו, אך בב"י תמה ע"כ, וכ' שלא ראה מי שמתענה בימים שנזכרו באותו סימן. וכ"כ למעשה המאמ"ר, בחזו"ע (ח"ב עמ' ד') ובעוד אחרו'. וכתב בחזו"ע דה"ה גבי תענית על אב ואם. ואילו גבי תענית בז' ימי החג, כתב הרמ"א (תקכט, ב) שדין יו"ט כבשבת. וגבי חוה"מ, כ"כ בשו"ע (תקמז, א, ותקעב, ב). וגבי תענית באסרו חג, ראה במ"ב (תקמז, כו), וחזו"ע (פסח, ח"ב ד"ד הערה ח'). והספרדים לא מתענים ביום חתונתם [יבי"א (ח"ג חאה"ע סי' ט'). וע"ע בשד"ח (מערכת חתן וכלה פנ"ד) ודרכי טהרה (לגר"מ אליהו זצ"ל, פרק י')]. וע"ע כה"ח (תכט, כח).
[23] 23. גר"ז (תכט, ח), כה"ח (תכט, כ"ה ול"ג), עפ"י השו"ע (יו"ד תא, ה), ועפ"י הב"י והשו"ע (תקמז, ב). ובענין אי יש כיום דין ת"ח לענין להספידו בימים שאסור להספיד. העיר לי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א שלכאו' יש סתירה בדברי המ"ב ע"כ. שלעיתים המ"ב (תכ, א; תרצו, ט) כתב להיתר, ומשמע שאף לת"ח בזמננו יש להקל (דלא כמ"א בתקמז, ח). ובמקו"א (תקמח, יב וכ"ו) כ' בהדיא שאין דין ת"ח בזמננו. ויתכן דס"ל כא"ר שיש לחלק בין חוה"מ שחיוב השמחה בו מדאו', שבזה קיי"ל כמ"א שאין דין ת"ח בזמננו, משא"כ חנוכה, פורים ור"ח, שנאמר שיש דין ת"ח בזמננו לענין הספד. וא"כ ה"ה גבי חודש ניסן דקיל טפי. עכת"ד.
[24] 24. מ"ב (תכט, ח). והספרדים נוהגים לומר כן [שכנה"ג, כה"ח (סקכ"ד)].
[26] 26. לגבי מנהג האשכנזים, כ"כ הרמ"א (תכט, ב) והגר"ז, הח"א ועוד [הב"ד כה"ח (תכט, לא)]. וכתבו כמה פוס' הכלל, דצידוק הדין, “צדקתך צדק" (בשבת) ו"רחום וחנון" (היינו נפ"א), דינם שווה, כשלא אומרים זה אז א"א זה [מ"ב (תכט, ח), כה"ח (סקכ"ד) ועוד פוס']. ובאמת זו מחלו' ראשו', כמבואר בטור ובב"י (סי' ת"כ) גבי ר"ח. טעם הסוברים לאומרו, משום שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, והסוברים שלא לאומרו, משום שמרגיל להספד [מ"ב (תכ, ב' וג')]. וגבי ר"ח, בשו"ע (סי' ת"כ) כתב לומר צד"ה, והרמ"א חלק ע"כ. ומחלו' זו שנויה גם לגבי חוה"מ ויו"ט שני ש"ג [ראה שו"ע (יו"ד תא, ו)]. וכה"ח (תכט, ז) כתב להשוות מחלו' זו דר"ח לגבי חודש ניסן. וא"כ זו מחלו' בין האשכנזים לספרדים. אלא שהרב כנה"ג כתב שא"א צד"ה בניסן [הב"ד כה"ח (תכט, לא)], וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שא"א צידוק הדין בחודש ניסן, ואפילו לא על ת"ח. עכ"ד. וא"כ גם מבין הספרדים י"א שלא לאומרו. וע"ע ברמ"א (תרפג, א) ובילקו"י (ח"ז, אבלות עמ' פ' סעי' י').
[27] 27. גבי עליה לקבר בחודש ניסן, יש נוהגים שלא ללכת להתפלל על הקברים בחודש ניסן, משום שהם ימי שמחה ואין אומרים בהם תחנון. לכן אם יש לו יום זכרון בחודש זה, הולכים לשם בערב ר"ח ניסן. ואם לא הלך בער"ח, רשאי לילך גם בחודש עצמו, אך לא יאמר שם התחינות [שו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' קמ"ד), ובנטעי גבריאל (פסח ח"א דנ"ד)]. ולגבי הקמת מצבה: רצוי שלא להעמידה בחודש זה [מנחי"צ (ג, נב)]. ויש מתירים, בפרט כשאין מספידים שם [שו"ת קנין תורה (ב, קכב). הב"ד נט"ג (שם דנ"ה)].
[28] 28. עפ"י הגמ' בסוכה (מה, ב) עפ"י הפירוש השני ברש"י שם. וכ"כ הרמ"א (תכט, ב). והיינו שכ"ה גבי כל ג' הרגלים. וכ' בב"י (סי' תצ"ד) בשם האגור, שבירו' (פ"ק דע"ז) קורין ליום איסרו חג “בריה דמועדא" [הב"ד כה"ח (תצד, מז)], ונחלקו הפוס' אי שרי להתענות ביום איסרו חג. ר' כה"ח (תכט, מ"ה ותצד מ"ו ומ"ז). וקיצרנו.
[29] 29. עיקר ד"ז מגמ' ברכות (מג, ב). וכ"פ הרמב"ם (ברכות י, יג), השו"ע (רכו, א) וש"פ. וכתבו, דהוא דווקא אם העצים הוציאו פרחים.
[30] 30. ובאשר לנוסח הברכה, בגמ' הנוסח “להתנאות בהן בני אדם" (ויש גרסאות אחרות בגמ'). ובשו"ע (רכו, א) הנוסח “להנות בהם בני אדם", וכ"כ האחרו', וכ"כ בסידורים. וכתבו הפוס' שיש לברך ברכה זו בכוונה גדולה, והמברך כך עליו נאמר: “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' " [א"ר, כה"ח (תכט, ו)]. ונהגו שכל אחד מברך ברכה זו לעצמו, ולא שאדם אחד מוציא ידי חובה את האחרים [חזו"ע (פסח ח"ב הערה ז')].
[33] 33. ד"ז שנוי במחלו' ראשונים. שי"א שאם נגמרה פריחתם וגדלו בהם פירות, לא יברך עוד [האשכול, טור (סי' רכ"ו)]. וי"א שאם לא בירך עד שגדלו הפירות, אפ"ה יברך [מרדכי, הגמ"י, הרד"א, האגודה, ועוד ראשו'. הביא חלקם בב"י, וכ' שדברי הטור הנ"ל דברי טעם הם, אך מאידך הדגיש את דברי החולקים על הטור]. ובשו"ע (רכו, א) פסק שאם איחר מלברך עד שגדלו הפירות, לא יברך עוד. וכ"פ מרן הגחיד"א בברכ"י, המאמ"ר, כה"ח (רכו, ט), חזו"ע ועוד אחרו'. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם חלק מהאילן עדיין בפריחתו ובחלקו כבר יצאו פירות, אפשר לברך עליו, דמברך על החלק שעדיין יש בו פרחים, עכת"ד.
[34] 34. כ"כ הא"ר, וכ"מ מהגר"א [שעה"צ (רכו, ב) וכה"ח (שם) בשם פוס']. וכל זה כל עוד לא נגמרה גדילתם [הא"א. וכ"מ מהלבוש והח"א. הב"ד המ"ב, כה"ח וחזו"ע שם].
[35] 35. בשו"ת הלכות קטנות כ', שאין לברך אלא על ריבוי אילנות. ומרן הגחיד"א כ' בס' מו"ב שהמדקדקים מקפידים שיהיו ב' אילנות. וכן מלשון הגמ' בברכות שם שאמרו “אילני" משמע שצריך ב' אילנות. וכ' בחזו"ע (ח"ב ד"י) שלכאו' י"ל דדי באילן א', משום שהברכה הינה על כללות הבריאה, מ"מ האחרו' נקטו כדברי הלק"ט. ואף שהגרא"ח נאה כ' שיכול לברך אף על ראיית אילן א', ודברי הלק"ט הינם רק לכתחי', מ"מ כ' הגרע"י זצ"ל שם שהגרא"ח לא ראה את דברי האחרו' שכתבו כן לעיכובא, וסב"ל. עכ"ד. וא"כ זו ד' רוה"פ. וע"ע בהגדש"פ אורח חיים (לבא"ח, עמ' 7 סעי' ט') וכה"ח (רכו, ב). אמנם העירוני שהגרע"י זצ"ל חזר בו בחזו"ע הל' ברכות (דתנ"ח) וס"ל שניתן לברך ברכה זו אף על אילן אחד. ומ"מ נראה שלד' רוה"פ בעי דווקא לפחות ב' אילנות וסב"ל.
[37] 37. חזו"ע (פסח, ח"ב דט"ז). והוסיף שאין להשהות הברכה כדי לברכה בציבור. וכ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בס' מחב"ר גבי ברכת החמה, עפ"י הגמ' ברה"ש (לב, ב), דהידור דזריזין מקדימין דחי להידור דברוב עם [הב"ד כה"ח (רכט, יד)]. ובענין אם מותר לברך את ברכת האילנות כבר בחודש אדר, ראה בהערה הבאה שזו מחלוקת.
[38] 38. הא דמברכים בלילה הוא פשוט, אם רואה הפריחה. ולגבי החודש, מדברי כמה ראשו' מתבאר שאין דין ברכה זו דווקא בחודש ניסן, אלא כל זמן שרואה הפרחים באותה השנה בפעם הראשונה רשאי לברכה [האשכול. הריטב"א. צידה לדרך. וכ"מ מהרוקח]. וכ"כ כמה אחרו' [א"ר. מחה"ש ועוד. הב"ד בחזו"ע (פסח. ח"ב דט"ז)]. וכ"פ המ"ב (רכו, א), והוסיף דאורחא דמילתא נקט שאז הדרך בארצות החמות ללבלב האילנות. ע"כ. וכן עיקר לאשכנזים.
[39] 39. כ' מרן הגחיד"א בס' ברכ"י ובס' מו"ב, שעל דרך הסוד ברכה זו שייכת רק בימי ניסן. וכ"כ הא"א מבוטשאטש, משום סב"ל. וכ"כ הגר"ח פלאג'י במל"ח, השד"ח ועוד אחרו'. וכ"פ הג' הבא"ח בהגדש"פ שלו. וכ"כ הרב כה"ח (רכו, א), וכתב שכ"כ הפוס' בשם רבנו האריז"ל, ושכן המנהג. ואם התאחר לאחר ניסן יברך בלי שם ומלכות. וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם). וכן ינהגו הספרדים למעשה, שרק בחודש ניסן רשאי לברכה בשם ומלכות. אמנם אח"כ הראוני שהגרע"י זצ"ל ס"ל ביחו"ד (ח"א סי' א') ובחזו"ע (פסח. דכ"ה) שרשאי לברך ברכה זו אף בחודש אייר, אם לא נזדמן לו לברכה קודם לכן. וא"כ לבי מגמגם בדבר, שהרי להקת פוסקים ספרדים אחרו' ס"ל שלא יברכנה אז. שכן דעת מרן הגחיד"א, הגר"ח פלאג'י, השד"ח, הבא"ח, וכה"ח. ואי משום מש"כ ביחו"ד שיש לברכה משום שזו “ברכה יקרה" ושלא יפסידנה, י"ל דהא רבנו הגרע"י זצ"ל עצמו תקף את רבנו הגרי"ח זצ"ל בבא"ח שכתב לברך את הברכה האחרו' של קריאת המגילה כשיש ספק בכך, מטעם זה. וא"כ אי"ז טעם מספיק כדי לברך ברכות. ואילולא מיסתפינא הייתי אומר שבני"ד לא יברכנה אחר ניסן, דסב"ל. ואין להאריך.
[40] 40. כ"כ הב"ח והפרישה [ולמד כן מברכת “שהחיינו". אמנם גבי ברכת “שהחיינו" זו מחלו'. ראה שו"ע ורמ"א (רכה, ג)]. וכ"כ המאמ"ר, המ"ב (רכו, ה. והוסיף שכ"מ מסתימת השו"ע), כה"ח (רכו, י), חזו"ע ועוד פוס'.
[41] 41. כ"כ המרדכי, הגמ"י ועוד ראשו'. ושלא כראבי"ה. וכ"פ בשו"ע (רכו, א). ואפי' על אילנות אחרים לא יברך באותה השנה [מ"ב (רכו, ג). שעה"צ (סק"א). חזו"ע (שם) ועוד פוס'].
[42] 42. יש מהפוס' הספרדים שכתבו כמה טעמים שלא לברך את ברכת האילנות בשבת. יש שכתבו לאסור זאת מהטעם שמא יטלטל האילנות בשבת, או יקח הפרחים בידו בשבת להריחם, או שמא יתלשם [הגר"ח פלאג'י במל"ח. הב"ד כה"ח (רכו, ד)]. וי"א שלדברי המקובלים הוא מברר בעת הברכה את ניצוצות הקדושה מהצומח, ויש בכך חשש של איסור בורר בשבת [כה"ח (שם). וכ"כ כבר הגרי"ח בהגדש"פ, וכ"כ בס' נתיבי עם]. אלא שהגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (פסח ח"ב דט"ו) וביחו"ד (ח"א סי' ב) כתב להתיר זאת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע (שלו, י). ובפרט שא"צ להחזיק האילן בעת הברכה ואף א"צ להתקרב אליו. וגם איסור בורר אין כאן דלא מצינו איסור זה בדבר רוחני. ועוד, שאף הג' הרח"ף שכתב לאסור בספרו מל"ח, חזר בו מכך בשו"ת לב חיים ובספר זכירה לחיים. ועוד, שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וגם אין לערב דברי קבלה עם הלכה [וראה כעין זה בשו"ת חת"ס (ח"א סי' נ"א) שכתב דברים חריפים ע"כ. ומה שאין מקדשין הלבנה בשבת, הרי שנוסף לטעמים ע"פ הקבלה, יש לכך גם טעם בפשט. ר' שעה"צ (תכו, יב)]. ולכן הסיק הגרע"י זצ"ל שמעיקר הדין שרי לברך את ברכת האילנות בשבת. וכ"מ מהמ"ב (בסי' רכ"ו - דיני ברכת האילנות) שלא הזהיר דבר בענין איסור זה. אמנם יש להוסיף שבשנת תשנ"ב ראיתי את אחד מגדולי הדור האשכנזים (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל) שנמנע מלברך ברכה זו בר"ח ניסן שחל בשבת, ואמר לי שנמנע מכך בשל המחלו' הנ"ל, אף שבשל כך לא יהיה מהזריזין במצוה זו. מ"מ מאידך אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמנהג האשכנזים כן לברך ברכה זו בשבת. עכת"ד. ושמעתי שיש מיהודי מרוקו ותוניסיה הנוהגים לברך ברכה זו דווקא בשבת חוה"מ כדי לברכה ברוב עם. וכן במושבים רבים נוהגים לברכה בשבת הראשונה שבחודש ניסן, שאז אין העם ממהר למלאכתו, ויכולים לברך ברכה זו בנחת, בשלווה ובשמחה, ולא בחיפזון.
[43] 43. כנ"ל בהערה הקודמת בשם הג' הבא"ח בהגדש"פ. הרב כה"ח. הרב נתיבי עם ועוד.
[44] 44. כ"כ החזו"ע (פסח ח"ב ד"ז) עפי"ד הטורי אבן במגילה, דמיקרי מ"ע שהזמן גרמא רק כשהמצווה אינה נוהגת בכל זמן בשל עצם המצווה. אך אם מצד המציאות לא ניתן לקיימה, כגון מצוות ביכורים, שמחנוכה ואילך אין פירות בשדה, אינה חשובה כמ"ע שהזמן גרמא. (אמנם הרב משנת רבי בנימין חלק ע"ד הטו"א הללו). וכ' בחזו"ע דה"ה גבי ברכת האילנות, שכ"כ כמה פוס' גבי ברכת החמה וברכת הלבנה לנשים. [וראה במ"א רס"י תכ"ו, במ"ב, בבה"ל ובכה"ח, שכתבו שנשים לא תברכנה את ברכת הלבנה. וגם לגבי ברכת החמה יש המפקפקים אם נשים תברכנה עליה. ר' כה"ח (רכט, ח) בשם החת"ס. וכ"כ עוד פוס']. גם בשו"ת יין הטוב (סי' מ"ד) הב"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל שלפי"ד הטו"א הנ"ל נשים תברכנה את ברכת האילנות. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש מקום לסברא שברכת האילנות אין לה זמן קבוע אלא תלוי הדבר בפריחת העצים. עכת"ד.
[45] 45. כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (חגים. עמ' 33 סי"ז), שבשל המחלו' אם זו מ"ע שהזמן גרמא, לכן הנשים הספרדיות לא תברכנה [וזאת עפי"ד הבא"ח (ש"ר. עקב סי"ט) גבי ברכת החמה], והאשכנזיות תברכנה (עפי"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל בהר צבי).
[46] 46. הג"ר עקיבא איגר זצ"ל (בחידושיו על או"ח. סי' רכ"ו) הסתפק בדין זה, וצידד שכיוון שאסור בהנאה הרי שאין לברך עליו. ורק בספק ערלה בחו"ל ס"ל שיברך. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל, וכ"כ כה"ח (רכו, יא). אך אחרו' רבים חלקו ע"כ וכתבו שיש לברך את ברכת האילנות על אילנות ערלה. ולא דמי לאילנות כלאים שניטעו נגד רצון ה', משא"כ אילנות ערלה. כ"כ הגרי"ח בעל הבא"ח בשו"ת רפ"ע, וכ"כ בשו"ת דובב מישרים, ובשו"ת ישכיל עבדי ועוד אחרו'. הב"ד בחזו"ע (ח"ב די"ד בהערה). עיי"ש שדחה דברי כה"ח להחמיר בני"ד, ולכן כ' שלד' רוב האחרו' יש להקל. ובפרט שאף גבי עצי כלאים יש שהתירו לברך ברכה זו, וא"כ כ"ש בני"ד. עכ"ד. והמ"ב לא גילה דעתו בהדיא בני"ד, אך מדבריו בבה"ל (רכה, ג ד"ה “או על") קצת ניתן ללמוד להקל בני"ד, מדכתב דשרי לברך בשבת ברכת “שהחיינו" אף על פרי המחובר לאילן, אע"פ שאינו יכול להנות ממנו ולתולשו, אלא דארי הוא דרביע עליה. אמנם יש מקום לחלק בין התם לני"ד. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי דשרי לברך ברכת האילנות על עצי ערלה. עכת"ד. וכן נראה העיקר להלכה. ועוד כתבו הפוס' שאסור לברך ברכת האילנות על עצי אשרה, והיינו עצים המשמשים חס ושלום לעבודה זרה [מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול. חזו"ע (דט"ו) ועוד פוס'. וגדר עץ אשרה ראה בשו"ע (יו"ד קמב, ט)].
[47] 47. כ"כ הג"ר חיים פלאג'י זצ"ל במל"ח, וכ"כ בס' לשון חכמים, כה"ח (רכו, ז' וח') וחזו"ע (פסח ח"ב ד"ח וט'). והגדיל בכך מרן הגחיד"א זצ"ל בספרו מורה באצבע (ז, קצט. עיי"ש). והוסיפו שיש בזה תיקון גדול לנשמות המתגלגלות בדומם ובצומח. ומ"מ בס"ד כתבנו לעיל בשם כמה פוס' שהזריזין מקדימים לברכה, ואין להשהותה כדי לברכה בציבור. ומ"מ גם כשמברכים אותה בציבור, נהגו שכל אחד מברכה בעצמו, ולא שאחד מברכה עבור כולם (שלא כשו"ג). וכן ראיתי שנהגו בנוכחות גדולי הדור. ומ"מ יש נוהגים להוסיף ולומר מזמורי תהילים ובקשות לפני הברכה ואחריה [כה"ח (רכו, ח) וחזו"ע (שם). עיי"ש בכה"ח סדר הבקשות].
[50] 50. בראשות החליף הארור עומר בן אל חטאב, ימח שמו וזכרו, שאמר: “אם מה שכתוב בספרים סותר את הקוראן – דינו להשרף. ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן – הוא מיותר וראוי להשרף". הביא זאת הגאון הצדיק הרב דב ליאור שליט"א בספר דבר חברון (מועדים עמ' קי"ג). ומענין מה שופטי “בית המשפט העליון" של מדינת ישראל יאמרו אם רב בדורנו יפסוק כך לגבי מה שסותר את התנ"ך או את הש"ס.
[51] 51. הגר"ד ליאור שליט"א. דבר חברון (מועדים. דף י"ז).
[52] 52. ראה קול יהודה על הכוזרי (מאמר ב' סעיף כ').
[56] 56. המהרי"ל דיסקין והחזו"א [הב"ד במ"ב-דירשו (רכט, ג)] וכן בחזו"ע (ברכות דף תפ"ה) כתבו שתברכנה (עיי"ש בחזו"ע שהביא מחלו' ע"כ). ואילו הבא"ח (סוף פרשת עקב) והמנחי"צ (ח"ח סי' ט"ו) כתבו שלא תברכנה. וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל. ואילו החת"ס בשו"ת (או"ח סי' נ"ו) כתב שמקובל שלא תברכנה. וכ"נ ד' הגר"ד ליאור בדבר חברון (מועדים. דקי"ט). נמצאנו למדים שהדבר שנוי במחלו' גדולה אף גבי הנשים האשכנזיות, הנוהגות לברך על מ"ע שהזמן גרמא.
[57] 57. כך הסיקו הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם) והגר"ד ליאור שליט"א (שם). וכתב בחזו"ע שם, שכששומעות את הברכה מהגברים, תעמודנה בצד נפרד מהגברים.
[58] 58. הטעם שכתבנו נזכר בטור (סי' ת"ל) ובשו"ע. וכ"כ במדרש: פסח שיצאו ממצרים חל באותה שנה ביום ה' בשבוע. ונצטוו ישראל ליקח בעשירי לחודש, שהיה ביום שבת, שה לבית אבות לצורך קה"פ, וקשרו את השה לכרעי המיטה. וכשראו זאת בכורי מצרים ושאלום לפשר הדבר, הסבירו להם ישראל שכן נצטוו לעשות פסח לה' שעתיד להרוג את כל בכורי מצרים, וצריכים הם לתת מדמו על ב' המזוזות והמשקוף לבל ינגפם המשחית. מששמעו זאת המצרים היו שיניהם קהות, ולא יכלו לגעת לרעה בישראל. מיד הלכו בכורי מצרים אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את בנ"י, לבל ינגפו בגללם. אך פרעה סירב לכך, ולכן נלחמו בכורי מצרים במסרבים לשלח את ישראל. וע"כ נא': “למכה מצרים בבכוריהם" [מדרש שוח"ט. זוה"ק. תוס' מס' שבת (פז, ב). ב"י. מ"ב וכה"ח (רס"י ת"ל)]. וכשראו זאת המצרים רצו להלחם בישראל ולהשמידם. אלא שה' ברוב רחמיו הגן עליהם והחלה את מצרים בתחלואים רבים וביסורים גדולים, עד שנסוגו אחור. וכך ניצולו ישראל מזעמם. ולכן נקראת שבת זו שבת הגדול, שניצולו ישראל מאבדן ח"ו [מחזור ויטרי ועוד הרבה ראשונים. כה"ח וחזו"ע (שם). עיי"ש בב"י ובכה"ח מדוע יחסו את הנס דוקא לשבת]. ועוד טעמים שנקראת שבת זו שבת גדול: שמתקבצים אנשי הכפרים לקהילות גדולות בערים כדי לשמוע הלכות גדולות [ב"ח, כה"ח (תכט, ג)]. ויש שכתבו הטעם, לפי שהרב הגדול בעיר דורש בשבת זו, היינו שבת של הגדול [חזו"ע (ח"ב עמ' י"ח) בשם המפרשים]. וכן מצינו שנהגו המהרי"ל והגרי"ח וכה"ח (בסי' תכ"ט סק"ג). ויש שכתבו, משום שמאריכים בדרשה בהל' ביעור חמץ ואפיית המצות, והגעלה וסדר ליל פסח, ונראה בעיני העם שהיום גדול וארוך יותר משאר הימים [שב"ל וחזו"ע (שם)]. ואחרים כתבו משום שמפטירין בשבת זו “וערבה לה' ", שמוזכר בה הפסוק “יום ה' הגדול". וישנם עוד טעמים.
[59] 59. שכ"כ בס' הפרדס לרש"י, ובא"ז. וכ"כ הגרי"ש נתנזון זצ"ל בעל השואל ומשיב. וכ"כ בספר מאורי אור (והוסיף שמש"כ הלבוש כדעה השניה הוא דווקא למנהג מדינתו - פולין. אך בשאר המדינות מפטירין “וערבה" בכל שבת הגדול). וכן כתבו לגבי המנהג פה בארה"ק, הגר"א הלוי מפראג בס' תבלין למצוה שכן המנהג ברוב ככל בתי הכנסת פעיה"ק. וכ"כ הגרימ"ט זצ"ל בס' ארץ ישראל. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. כל זה לגבי מנהג האשכנזים. ולגבי הספרדים, כ"כ בס' זכ"ל, וכן עולה מדברי רבנו הגחיד"א זצ"ל בספריו על ההפטרות. וכ"כ הגרע"י זצ"ל [בחזו"ע (ח"ב די"ח) ביחו"ד וביבי"א, וסיים שבמקומות שהמנהג אחרת, ילכו אחר המנהג]. וכן כה"ח (תפח, ס"ה) רק הביא המחלו' בלי הכרעה.
[60] 60. את המנהג שמפטירין “וערבה" רק כשע"פ חב"ש, כ' הבה"ט, וכן הלבוש הזכיר מנהג זה, וכ' הטעם, לפי שכתוב בהפטרה זו הפס': “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר", דקאי אביעור מעשר, שנעשה בע"פ, כמבואר במשנה מעשר שני [אמנם י"א שביעור מעשר נעשה בעיו"ט האחרון של החג, כגון בספרי (ר"פ “כי תבוא"), וברמב"ם (מעשר שני יא ,ז)]. וכ"כ בס' ארץ חיים (סיתהון) בשם ס' השומר אמת שכן המנהג פה בארה"ק. וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (מנהג חסידי בעלז, והעיר שיש נוהגים תמיד להפטיר “וערבה".) אמנם ישנם עוד שני מנהגים: י"א שלעולם אין מפטירים “וערבה" [הגר"י פלאג'י זצ"ל ביפ"ל]. וי"א שמפטירין “וערבה" רק כששבת הגדול אינה בע"פ. אך כששבת זו חלה בע"פ דוקא אז אין מפטירין “וערבה" [הגר"א במע"ר (סי' קע"ו). ור' בפעולת שכיר (שם)].
[61] 61. כ"כ בס' הפרדס הגדול לרש"י. ובשב"ל (שנקראת שבת זו שבת הגדול משום שמתקבצים לקהילות גדולות לשמוע הלכות גדולות, ומשום שמאריכים בדרשה זו), וכן נהג המהרי"ל, וכ"כ הב"ח, המ"א, המ"ב (תח, ב ותכט, ב), כה"ח (תכט, ג ותל, ד), חזו"ע (פסח. ח"ב די"ח) וש"פ.
[62] 62. מה שכתבנו שהעיקר לדרוש בעניני הלכה, כ"כ המ"ב, כה"ח וחזו"ע (שם). וכ' ביפ"ל, שצריך הרב להוכיחם ולהזהירם על חשיבות ביעור השאור והמידות המקולקלות (הב"ד כה"ח תל, ד). ומ"מ יש להוסיף לדרשה גם דברי אגדה, למשוך לב העם [ר' סוטה (מ, א) וסנהדרין (לח, ב), כה"ח, חזו"ע (שם) ויבי"א (ב, יח)]. ואם דורש רק בעניני פלפול ודרשות, אין יוצאים בכך י"ח [מ"ב (תכט, ב)]. וע"ע בענין זה בב"ח (סי' ר"צ, שמשמע שהעיקר הוא ההלכות ולא דברי אגדה), ושכ"מ בילקוט (ריש “ויקהל") עיי"ש מה שאמר הקדוש ברוך הוא למרע"ה לדרוש בהלכות. וכ"מ מהגמ' סוטה (מ, א) בעובדא דרבי אבהו ורבי חייא בר אבא. ע"כ. ואכמ"ל.
[63] 63. מהרי"ל, א"ר, מ"ב (תכט, ב), כה"ח (תכט, ד), חזו"ע (שם) וש"פ. והטעם, שאם ידרשו רק בשבת שחלה בע"פ, לא יספיקו לקיים את דרשת הרב.
[70] 5. והיינו מצוות עשה דתשביתו (שמות יב, טו), ולאו דבל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט). וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט) ובשו"ע (סי' תמ"ג). איסור השבתה חל מחצות בערב פסח (פסחים ד"ד, ב). ולגבי איסור ב"י וב"י נחלקו הראשו' ממתי הוא חל. ור' בשעה"צ (תמג, ב) שלרוב הראשו' הוא חל רק מליל ט"ו, ולא קודם לכן.
[71] 6. איסור אכילה היינו לאו ד"לא יאכל חמץ" [שמות (יג, ג). רמב"ם (חמץ ומצה א, ב)]. ואיסור הנאה מהחמץ נלמד בגמ' פסחים (כא, ב). עיי"ש מחלו' כיצד ללמוד זאת. וכן נחלקו בזה רש"י (בגמ' שם) והרמב"ם (חו"מ א, ב. וע"ע בהל' מאכ"א פ"ח, ובלח"מ הל' חו"מ שם). ובשו"ע (תמג, א) ג"כ כתב שאיסורו מסוף שעה חמישית ביום י"ד בניסן.
[75] 10. את הרישא כתבנו עפ"י הגדת חודש האביב [הב"ד בסדר הערוך (שם פ"ג. עיי"ש בכל הפרק), ועפ"י מקראי קודש (שם)]. ואת הסיפא, שחמץ הוא חמץ כפשוטו, כן היה מדריך הגרשז"א זצ"ל את מחנכי התשב"ר, שאת הילדים אין לחנך את המשמעות העמוקה של החמץ, אלא כפשוטו – שהכוונה פשוט לחמץ [הליכות שלמה (פ"ה הערה 7)].
[76] 11. ראה שערי תשובה לרבנו יונה (שער ג', קל"ז-קל"ט).
[81] 16. כ"כ הרמ"ז (בפר' “כי תצא") בשם רבנו האריז"ל [הב"ד בהגע"כ (במיל' למבוא שם. עיי"ש)].
[82] 17. ס' משנת חסידים. הב"ד בהגע"כ (במילואים למבוא, ספ"א).
[83] 18. מאמ"ר (אליהו. עמ' 34 ס"א). וכ' שיזהר שלא יתפזר חמץ בבית, כבר ממוצאי פסח.
[84] 19. מאמ"ר (שם). וסיפר הגרמ"א זצ"ל (בעל פה), שפעם אחת אמר דבר זה בשיעור, ואחד האברכים ששמע זאת צחק על כך, ואכל בעת לומדו בספר הטור. וכעבור זמן כשלמד בספר זה בפסח, תוך כדי עיונו שלח את אצבעו, הרים פירור וכמעט הכניסו לפיו, וברגע האחרון עצרוהו מהשמים ולא אכלו. עכת"ד וכדלקמן בהערה 97 [וע"ע בריא"ז המובא בשלטי גיבורים (פסחים די"ד, א' מדפי הרי"ף), בח"א (כלל קיט ס"ו), ובהליכות שלמה (באורחות הלכה פ"ה ס"ק ,33 מה שהתפלא הגרשז"א זצ"ל ע"כ)]. ומ"מ מכאן אנו למדים שאין לזלזל בדברי חכמים, אף אם הם נראים לכאורה תמוהים. וראה עוד בספרנו מקראי-קודש הל' סוכה בקונטרס שלם שבסופו (נספח כ"א), עוד כמה סיפורים דומים על הגר"מ אליהו זצ"ל.
[86] 21. דגבי שאר המקומות בבית – חוץ מהמטבח, החשש שיהיה שם חמץ הינו מעט פחות, ובכל זאת חובה לנקות גם אותם, בכל מקום שיש חשש למציאות של חמץ, ולכן אין להתרשל לנקות גם שם.
[87] 22. הא דיש לנקות את הבית עוד לפני ליל י"ד, כ"כ הרמ"א (תלג, יא), והמ"ב (סקמ"ו). והא די"א שזו מצוה בפני עצמה, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספרו מאמ"ר (ו, א), עפי"ד הרמב"ם (חו"מ ב, ג) והבא"ח (ש"ר “צו" ס"א. ע"ש). והיינו שאלה ב' מצוות שונות מדרבנן, ניקוי הבית מחמץ לפני ליל י"ד, והבדיקה בליל י"ד עצמו. וראה בספר משאת המלך [להג"ר יהושע זעליג דיסקין זצ"ל. בהגדש"פ שלו (בענין בדיקת חמץ, ד"ו), ובחלק מועדים (פסח. סי' ס"ט-ע'). ובספרו על הרמב"ם (שהוא ח"א. סי' קל"ו-קל"ז) שדן גבי ב' מצוות אלה. עיי"ש]. ואמנם לא ברירא לי הקטן אי אכן דברי רבנו הבא"ח נלמדים מד' הרמב"ם, דהא הרמב"ם לא כתב שיש להוציא החמץ מגבולו כבר לפני ליל י"ד. אלא שדבר זה כתבו רבנו הרמ"א (תלג, יא) עפי"ד המרדכי. ורק בס' מאמ"ר חיבר את דברי הבא"ח לרמב"ם.
[88] 23. שכן מטו בשם הגה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ובשם עוד גדולים וקדושים, שאמרו שמה שנוהגים אחינו בני ישראל לנקות לפני פסח לצורך פסח את הבית, הרי שמכל שפשוף כזה בפני עצמו שמשפשפים [כבתמונה 12] נברא מלאך אחד שהוא מליץ טוב על עם ישראל [ס' הגע"כ (פי"ג הערה קע"ד) בשם ס' מנחת שבת (סי' ק"י ססקע"ב)]. וכעין זאת כ' בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז הערה י'). וכבר כתבו הפוס' שהמון העם אכן טורחים רבות בניקוי הבית, רוחצים, מנקרים ומחפשים היטב בכל חדרי הבית, עוד לפני ליל בדיקת חמץ. שכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר בשם מהר"י שפירא זצ"ל בשיטתו לפסחים [(בסוף הספר, סי' י"ב). הב"ד בחזו"ע (פסח. בדיקת חמץ. הערה ז')].
[89] 24. שהרי זו תקנת חז"ל, שבכל אופן יש לבדוק את ביתו ושאר הדברים שברשותו (כל הבתים השייכים לו, החצרות, החנות וכדו') בליל י"ד בניסן, כמבואר במשנה ריש פסחים (ד"ב, א). וכ"פ הראב"ן, הטור והשו"ע (תלג, יא), שאף המנקה את ביתו לפני ליל י"ד בניסן, ומכוון בנקיון זה לבדוק את החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, למרות זאת צריך הוא לבדוק שוב את ביתו בליל י"ד בניסן. עכ"ד. וכ' ע"כ הרמ"א (באותו סעיף), שנוסף ע"כ צריך לנקות את ביתו לפני הבדיקה בליל י"ד בניסן. וע"ע במ"ב (תלג, א) ולקמן (בפרק ט' סעיף ו').
[90] 25. כ"נ מד' הרי"ף (די"ג, ב') והרמב"ם (חו"מ ב, טו) ובאו"ש (להלכה ט"ו). וכ"כ בשו"ע הגר"ז (תמ"ו, א' בקו"א סק"א) בשם התוס' בפסחים (דמ"ה, א' ד"ה “כאן"), הרא"ש בפסחים (ג, ב), הר"ן, הטור, בעל תה"ד (סי' קס"ד). ושהרמב"ן במלחמות (יד, א) כתב שכ"ד רוב הראשו' ז"ל. עכת"ד הגר"ז. וכ"נ מד' השו"ע (תמב, ז' וי"א), ומשעה"צ (תנט, מח) וכ"כ בחזו"ע (פסח. בדיקת חמץ הערה ה'). וע"ע לקמן (בהערה 27 גבי ד' המ"ב). וע"ע גבי ד' השו"ע גם בפר"ח (תמב, ז ד"ה “וא"ת" וד"ה “ולענין"), בחכ"צ (סי' פ"ו), במ"א (תמב, יב), בשו"ע הגר"ז (סי' תמ"ב קו"א סקי"ז), ושעה"צ (תמב, סא). ומ"מ גם לדעת המקילים שא"צ לבער כשהחמץ פחות מכזית, בכל אופן צריך לבטלו [שו"ע (תמב, ח). מ"ב (תמב, לז)]. וכן אם יש כזית, אפי' שביטל חייב גם לבערו [מ"ב (תלא, ב)]. ואגב, ישנם מיקרים שיש לטרוח כדי לבער החמץ דווקא משיעור כביצה [ר' שו"ע (תמד, ז), מ"ב (שם סקל"ג), שעה"צ (סק"ל), בה"ל (תמד, א ד"ה “זקוק"), ומ"ב-דירשו (תמד, 40)].
[91] 26. כיוון שעסקינן בשיעור הקטן של ה"כזית" – לחומרא, הרי שי"ל ששיעור זה הינו כ18- סמ"ק. וי"א שהוא כשיעור זית רגיל בזמננו. ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקראי-קודש הל' ליל הסדר [בקונטרס שיעור כזית (נספח ט"ו), ובגוף הספר (פרק ה' הערה ט'). ובמכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א (שם בנספח ב') שלחזו"א מעיקר הדין הלכה כגר"ח מוולוז'ין זצ"ל] ושמפורש בס' שערי רחמים, מתלמיד הגר"ח מוולוז'ין, שהוא כשיעור כזית רגיל בזמננו. כמבואר בס' שיעורין של תורה (סי' י"א עמ' ע"א), בס' שיעורי מקוה (עמ' ד' בהקדמה), ובספר מידות ושיעורי תורה (באניש. עמ' ל"ה ורע"ט). וא"כ השיעור הקטן לחומרא של כזית הינו בין שיעור כזית בינוני של זמננו, לבין כ18- סמ"ק. ומ"מ יש לזכור שהנידון דידן הינו מדרבנן, אם גם מבטל החמץ. ורק אם נאמר שהעיקר לדינא הינו כמ"ד זית כפשוטו – אז צריך להחמיר בכך.
[92] 27. ד' המחמירים נובעת מכמה טעמים: י"א שאף את"ל שמעיקה"ד האיסור הינו מכזית, מ"מ קיי"ל שחצי שיעור אסור מה"ת [זו דעת החזו"א (או"ח קטז, יא-יד) ועוד פוס']. י"א שהטעם משום שמא ימצא מעט חמץ זה ויאכלנו [ראה ט"ז (תמב, ה) שלדעתו אי החמץ במקום שלא ידרסוהו ולכן ישאר ראוי לאכילה, ה"ז אסור אף פחות מכזית מחשש שמא יאכלנו. ור' במ"ב-עוז והדר (סי' תמ"ב ציון צ"ג)]. וכד' המחמירים כ' גם המ"א (תמב, יב) בשם המ"מ, הרמ"ך והכס"מ. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (תמב, כח) גבי בצק שאינו דבוק בעריבה, שאף פחות מכזית צריך לבערו. וכ"כ כבר הרדב"ז (ח"א סי' קל"ה). וכ"נ גם דעת הגר"א במע"ר (סי' קע"ד), החיי"א [(קיט, ו) וכתב שאע"פ שאין עוברים על פירורים בב"י וב"י, מ"מ יבערם שמא יבוא לאוכלם]. וכ"כ המ"ב בס' מחנה ישראל (פל"ד ס"ה, שצריך לבדוק גם אחר פחות מכזית. וצ"ע מדבריו במקומות אחרים), במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58 ס"ב), ושו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קע"ד). וע"ע בדגמ"ר (על המ"א תמב, י). ויש מהפוס' שחילקו בין חמץ בשיעור הקטן מכזית שלגביו יש להחמיר ולבערו, לבין פירורי חמץ, שלגביהם הקלו יותר עפ"י הגמ' בפסחים (ד"ו, ב), דלא חשיבי [ראה למשל אול"צ (ח"ג פ"ז הערה י', בסוף ההערה). והליכות שלמה (פסח. בדבר הלכה פ"ה סק"י). וכתב כן עפי"ד שעה"צ (בתלג, לג) שמשמע שבפירורין ליכא חובת בדיקה, ושכ"ד שו"ע הגר"ז (תמ"ב, כח בקו"א סקי"ח). וראה בחזו"ע (הל' בדיקת חמץ, הערה ה' דל"ה) שיש חולקים ע"כ]. ונחלקו הפוסקים אם לדעה זו החיוב לבער החמץ הינו מדאו' או מדרבנן. לד' החכ"צ והחזו"א הינו מדאו', ולד' שו"ע הגר"ז הינו מדרבנן. וכ' שכ"נ מד' המ"א והחוק יעקב [הב"ד מ"ב- דירשו (תמב, 54)]. ומחמירים אלה סוברים שיש לבער החמץ אף אם הינו פחות מכזית, וזאת אפי' שמבטלו בלבו [כ"מ מהמ"ב (תמב, לג)]. ועוד נחלקו הראשו', אי דווקא בבצק שעלול להדבק ונעשה כאחד הצריכו לבערו, אך פירורין שאינם מתחברים לא חשיבי ובטלי, או שיש להחמיר גם בפירורים [חזו"ע (הל' בדיקת חמץ, הערה ה') כתב שלמאירי פירורין בטלי, ולריא"ז לא בטלי]. ועוד נזכיר בס"ד, שחמץ פחות מכזית שהתערב בשאר מאכלים ואין כנגד החמץ כזית, ד' המ"א (תמז, מב) דאינו עובר בב"י וב"י על התערובת. ונחלקו הפוס' אי מ"מ מותר לאכול התערובת אחר פסח [בה"ל (תמז, יא ד"ה “בין")].
[93] 28. כפי שבס"ד ראינו לעיל (בהערה 25) הרי שגדולים ועצומים (ביניהם השו"ע) ס"ל שיש חיוב לבדוק את הבית מחמץ רק כששיעורו לפחות כזית, וודאי שניתן לסמוך עליהם (לא רק בשעה"ד). ומה שכתבנו שכ"ה בפרט שממילא מבטלים את החמץ, היא משום דעי"כ עסקינן באיסור דרבנן ולא דאו' [כמבואר במ"ב (תלא, ב ותל"ד, ו וט"ו) עפי"ד הגמ' והראשו' (שלתוס' ביטול הוא משום הפקר, ולר"ן בד"א, א מדפי הרי"ף שע"י הביטול אין החמץ ברשותו, ואכמ"ל)].
[94] 29. הא דישראל קדושים הם, כן מפורש בתורה בכ"ד. והא דלכן מחמירים הם בנקיון הבית בחמץ אף בדברים שאינם חובה מעיקה"ד, כ"כ הרא"ש (פסחים פ"ג ס"ב), ובס' יוסף אומץ (מנהגי פפד"מ, הקדמון, לא של מרן הגחיד"א, אות תרצ"ט, שישראל קדושים הם, ומנהגם לגרר חמץ בכל מקום שהוא... ואף שחומרות אלה גדולות הן עד מאוד וכמעט לבלי צורך, מ"מ מנהג יפה הוא לבער החמץ כל מה דאפשר. עכ"ל). וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סס"י קל"ה). וכ"כ בס' ברכה משולשת (ליפשיץ. דמ"ז). וכ"כ בשעה"צ (תמב, נב) ובאול"צ (ח"ג ס"ז הערה י') ועוד פוס' [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה קע"ד וקע"ח)]. וחלק מהפוס' הנ"ל כתבו כן גבי מה שנהגו להחמיר לנקות ולשפשף הקירות והכסאות ולנקותם מהחמץ. ור' בט"ז (תמב, ה) מה שהקשה ע"ד הרא"ש הנ"ל. ומ"מ כתבו פוסקים רבים שאין ללעוג על המחמירים [מ"ב (תמב, כח) ועוד פוס'].
[95] 30. דבמקומות שיש חשש גדול של פירורי חמץ, שם מסתבר בפשטות שיש להקפיד יותר על הבדיקה. ואם מסתבר שימצא שם חמץ בשיעור הגדול מכזית, כגון בכיסי הילדים, בתיקי הגן ובית הספר וכדו' אז חיוב הבדיקה גדול יותר. וראה על ניקוי חפצים אלה, מה שכתבנו בס"ד על כ"א בערכו.
[96] 31. אף הפוס' שפחות מכזית א"צ ביעור, מ"מ ס"ל דבעי ביטול. שכ"כ המ"א (תמב, יב) ומ"ב (סקל"ז). ובאנצי' התלמודית (ערך בעור חמץ, דף ל"ח) כתבו שרוב האחרו' חולקים ע"כ וס"ל שא"צ ביטול כלל, משום שעל פחות מכזית אין עוברים בב"י וב"י. ואילו הסוברים שאפ"ה בעי ביטול, הוא משום שחצי שיעור אסור באכילה מה"ת, וחששו שמא יאכלו [ט"ז (תמב, ה)]. ועוד טעם ,שגזרו על חצי כזית משום כזית [שו"ע הגר"ז (תמב, כח)]. ומ"מ להלכה אם לא ביטל יש לבער אף חצי כזית [שו"ע הגר"ז (תמב, ג וכ"ח; תמו, ג). מ"ב (תמב, לז). עיי"ש במ"ב שלדעתו אין בכלל חולק ע"כ, ולכו"ע בעי ביטול].
[98] 33. שו"ע (תלג, ג). מ"ב (תלא, ד; תלג, יג). חזו"ע (פסח. דל"ה ס"א). ס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דנ"ג). והיינו אפי' שרק ספק שיש שם חמץ [מ"ב-עוז"ו (על המ"ב תלא, ד)].
[99] 34. חזו"ע (פסח. דף ל"ה ס"א). דבר חברון (מועדים. דנ"ג). וש"פ. ואכן כ' הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט השני. פסח. פ"ד סק"א) שבבית שמצויים בו תינוקות יש לבדוק גם את האמבטיה והשירותים, משום שאע"פ שאין המבוגרים מכניסים חמץ למקומות אלה, מ"מ יתכן שהתינוקות הכניסו לשם חמץ [הב"ד במ"ב-דירשו (תלג, 18)]. והכל תלוי במציאות בכל בית ובית.
[102] 37. מה שכתבנו גבי מקומות שמאחסנים בהם חמץ, או שאוכלים בהם, כ"כ המ"ב (תלג, יג) כפשיטא. והיינו בעיקר מישתעי גבי המטבח, פינת האוכל והסלון [וע"ע בהליכות שלמה (פסח. ה, ב)]. ומה שכתבנו שכ"ה גבי מקומות שיש חשש שנכנסו לשם עם אוכל, זאת עפי"ד השו"ע (תלג, ג), מ"ב (שם ס"ק י"ג וי"ד) וש"פ. וראה בהערות המ"ב-עוז"ו ע"ד המ"ב הללו (סקכ"ט), שמתקנת חכמים לבדוק כל מקום שיתכן שיש בו חמץ, והיינו אף במקומות שלא רואים חמץ ושאין רגילים להשתמש בהם לחמץ. והסבירו הפוס' שכ"ה גם גבי מקומות שלעיתים נכנסים לשם באמצע הסעודה (וכגון שבא אליו בעל חוב ומחזיר לו את משכונו שנמצא בחדר המדובר. מ"ב סקי"ד). וכעין זאת כתב במ"ב (תלג, כב וכ"ג). וכ"כ במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58), בס' דבר חברון (ליאור. דף נ"ג-נ"ד), וש"פ. ובשו"ע הגר"ז (תלג, יב וי"ג) כ' שבמקום שרגילים להשתמש בו בחמץ, חיוב הבדיקה בו הינו מדאו' (אם לא ביטל), ואילו במקום שאין רגילים להשתמש בו בחמץ, החיוב לבדוק בו הינו מדרבנן (למרות שלא ביטל). וראה בחזו"ע (פסח. דל"ה) שכתב שאפי' שברור לאדם שמעולם לא אכל שם חמץ, אפ"ה צריך לבדוק שם. ע"כ.
[103] 38. עפ"י הפוס' בהערה הקודמת, ושכ"כ באול"צ (ח"ג ז, ט) ובחזו"ע (פסח. דל"ב, גבי כיסי הילדים ותיקי ביה"ס). ובמאמ"ר (שם). והוסיף במאמ"ר שבנקיון המטבח יש לשים לב בפרט לנקיון הקפלים בגומי של המקרר, ולחלון שבדלת התנור, ע"כ. וזאת כמובן נוסף לנקיון ההכרחי של שאר המקומות שבמטבח, ככירי הגז, השיש, השלחן וכדו'. ומה שכתבנו גבי התא של הכביסה המלוכלכת, כן הוא פשוט, שהרי מכניסים לתוכו סינרים של ילדים קטנים ושאר בגדים מלוכלכים.
[104] 39. בגמ' פסחים (ח, א) מבואר שחצר א"צ בדיקה. וכ"פ בשו"ע (תלג, ט. וכ' הטעם, משום שאם היה שם חמץ הרי שהעורבים ושאר העופות היו אוכלים אותו. והני מילי בספק חמץ, אך ודאי חמץ צריך בדיקה. ע"כ. והטעם דבזה חייב, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי [מ"ב (סקכ"ו). ור' בשו"ע הגר"ז (תלג, כה) דהוי ס"ס, ספק היה חמץ וספק אכלוהו]. אלא שבאמת הרבה אחרו' כתבו שיש לבדוק מחמץ גם את החצר, שכ"כ הכת"ס (בשו"ת ח"א סס"י י"ז), בחזו"ע (הל' בדיקת חמץ, דל"ה ס"א), ובמאמ"ר (דיני בדיקת חמץ, עמ' 58). וראה במ"ב-דירשו (תלג, 21) מה שלמדו מדין חצר לגבי דין מרפסת. ולא זכיתי להבין דבריו. מדוע יש הבדל בין מרפסת מקורה לשאינה מקורה, אם מדובר במרפסת שבקומה שניה ואילך.
[105] 40. מאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58). ואם רוצה להפטר מהבדיקה, אם מתכונן הוא לפנות חלק מתכולת המחסן, או להכנס למחסן לצורך כלשהו במשך החג, לאחר זמן ביעור חמץ, ישנם הרבה פרטי דינים בכך. ר' ע"כ בשו"ע (תלו, א וב'), ובמאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. עמ' 60 סעיף כ"ו). ואם מתכוון הוא למכור לגוי את כל החמץ שבמחסן ולכן נועלו במשך כל החג, מזמן ביעור חמץ, לדעת הרבה פוס' אינו צריך לנקותו ולבודקו כלל מחמץ, כדלקמן בפרקנו (בסעיף י"ט). ומה שכתבנו דה"ה דבעי לנקות גם את המקלט, כ"כ באול"צ (ח"ג ז, יב). והוסיף, שמי שלא נכנס למקלט להניח שם דברים וכדו' פטור מהבדיקה. עיי"ש פרטי דינים בהא.
[106] 41. מאמ"ר (עמ' 58 ס"א, ועמ' 60 סי"ח). דבר חברון [(דנ"ג-נ"ד. עיי"ש). ולא זכיתי להבין דבריו, מדוע חברת האוטובוסים אינה אחראית על החמץ מדין חצר, הרי סו"ס האוטובוס הינו רה"י, וברצונה יכולה החברה למנוע מכל אדם להכנס לאוטובוס, אא"כ מדובר על חברה ציבורית כגון אגד]. וכ"כ גבי חובת בדיקת המכונית גם בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, ט). והוסיף, שמי שבודק רק את רכבו, כגון המתארח אצל אחרים (ושעזב את דירתו בזמן כזה שבדק אך בלי ברכה) ובליל י"ד הוא בודק רק את הרכב, הריהו צריך לברך על בדיקה זו. ויבדוק בו בכל מקום שיש בו חשש חמץ, ולא יסמוך על כך שניקה את הרכב לפני ליל י"ד. עכ"ד.
[107] 42. חזו"ע (בדיקת חמץ, דל"ה ס"א). וראה במ"ב-דירשו (תלג, 16) שכ' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכל א' צריך לבדוק רק את החלק המוביל לדירתו, אך את הקומות שמעליו א"צ לבדוק, שאע"פ שמשלם הוא עבור הנדרש באותן קומות, כגון סיוד ונקיון, ולעיתים אף משתמש בהן, אי"ז משום שיש לו קנין בהם, אלא שזו הסכמה בעלמא של השכנים. עכ"ד. וכעין זאת כתב בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז סי' י"ב). ולא זכיתי להבין זאת, דלכאו' כל שטח חדר המדרגות הינו משותף לכולם, וממילא אם שכן שאינו שומר מצוות וגר בקומה שמעליו, ישים לחמים באמצע פסח במדרגות שמעל דירת הדתי, לכאו' יכול הדתי לתבוע שיוציאו את החמץ משם, דלכל השכנים יש שותפות על כל חדר המדרגות. ומ"מ ברור שבטלה דעתי לדברי שני גדולים אלה.
[108] 43. הליכות שלמה (ה, ד). מאמ"ר (אליהו. הל' בדיקת חמץ. ו, א). וצ"ע מה הכוונה. האם פקיד שומר מצוות שעובד במשרד כשכיר, צריך לנקות ולבדוק את כל המשרד. דלכאו' האחריות הינה על בעל המשרד, כמבואר בשו"ת אול"צ (ז, יד). אלא נראה בס"ד שהכוונה לעצמאי שיש לו חנות או משרד, כך שיש לו בעלות על המקום וממילא חייב בנקיונו מחמץ. או שמדובר בפקיד שעובד כשכיר במשרד גדול, אז צריך שינקה ויבדוק את המשרד הקטן שבו הוא עובד.
[109] 44. הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכו"ש (פסח. דבר הלכה פ"ה סק"ז)].
[112] 47. כ"כ בשו"ע הגר"ז (תלג, י"ט), והגר"נ קרליץ זצ"ל (בחוט השני. פסח. פ"ה סי"א), שא"צ לבדוק במקומות כאלה אף אם יודע שיש שם חמץ, אלא די בביטול החמץ, וזאת אף אם היה נופל לשם דבר יקר היו מזיזים את הארון כדי ליטלו. עכ"ד. ור' שו"ע (תמב, ו) הנ"ל (בהערה 43) גבי חמץ בסדק, שיטיח מעט טיט, ובמ"ב-דירשו (תלג, 25). ומ"מ מש"כ הגרנ"ק זצ"ל שאינו יכול להוציא את החמץ בידו, נראה לענ"ד שהכוונה שגם אינו יכול להוציאו ע"י מקל וכדו', דאל"כ מדוע שלא יוציאנו, ומאי טירחה איכא.
[113] 48. דעת המקילים שבכה"ג א"צ לנקות החמץ ולבודקו, זו ד' תשובת בנין עולם (סי' כ'), וכ"כ בתשו' חת"ס (סי' קל"א), ובס' אשל אברהם (תלג, ג) וכן סתם המ"ב (תלג, כג וכ"ח. וצ"ע מדבריו בסי' תל"ו סקל"ב, וכדלקמן). וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"ז ס"ט ובהערה שם, שאם מוכר לגוי את החמץ בחדר או בארון, א"צ לבודקו). וטעמי המקילים, דע"י המכירה מקיים מצוות תשביתו וביעור [תשו' בנין עולם הנ"ל. ובמ"ב- דירשו (תלו, 19) העירו שק"ק ע"כ מהמ"ב (תמה, י). ושהתוס' והרשב"א הסתפקו בכך, והרא"ש ס"ל שמקיים המצווה גם ע"י המכירה לגוי]. וי"א שמקיים מצוות תשביתו כשבודק ומנקה בשאר חדרי הבית (ר' מ"ב-דירשו שם ס"ק 22). ויש מקילים כשמבאר במכירה שמוכר לו את החדר וכל החמץ הנמצא בו, והיינו כולל החמץ שבחורין והסדקים (האשל אברהם הנ"ל). הב"ד המ"ב והסיק שלכן אין למחות ביד המקילים. ומ"מ המוכר חמצו כבר ביום י"ג עדיף טפי. עכ"ד. וכ"פ גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכו"ש (פסח. ה, ג)], שמקום שמוכרים או משכירים לגוי, המנהג הוא שאין בודקים אותו בליל י"ד, ואף א"צ למכור את החמץ בי"ג. עיי"ש. ומאידך ד' המחמירים זו ד' המקור חיים (בביאורים סק"ד) והחיי"א (קיט, יח) שאפ"ה צריך לבודקן, דלעת עתה חדרים לא נמכרו והם ברשות הישראל. ואף אם נמכרו מ"מ הגוי טרם החזיק בהם והמפתח עדיין ברשות הישראל [הב"ד המ"ב (תלו, לב)]. ומטעם זה החמיר גם הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ו, כד). והוסיף כמ"ב, שאם מוכר החמץ כבר ביום י"ג, ש"ד. ודוקא כשהשכיר לגוי גם את כל החדר, נוסף למכירת החמץ. אך אם מוכר רק החמץ – חייב לבדוק החדר. וכ' שמ"מ ישייר חדר אחד בדירתו (או במקום שאליו הולך) כדי לקיים מצוות בדיקת חמץ (ונדמה לי שבזמנו פסק לי הגרמ"א זצ"ל, שדי לשייר את השטח הקטן שבכניסה לדירה ע"מ לבודקו, וא"צ חדר שלם. שכן עשינו כשאשתי היתה בהריון, ובשל סכנה לעובר לא רצינו שהיא תטרח לנקות את כל הבית לפסח). ונסיים הערה זו בדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (כפי שקיבלנו מנכדו, הרה"ג מרדכי טנדלר שליט"א, והדפסנו בס"ד בספרנו מקראי-קודש הל' ליל הסדר, בריש נספח י"ב). שנשאל האם מותר לנהוג כהרבה אברכים שהולכים לפסח לבית הוריהם או חותנם, ומוכרים את כל דירתם לפסח לגוי על מנת להפטר מהנקיון ובדיקת חמץ. וענה הגרמ"פ זצ"ל: אין זה מנהג בני ישיבה אלא מנהג עצלנים. הנהגה זו מתנגדת למנהג ולהשקפת התורה. אין ענין לבקש עצות כדי להפטר ממצוות! להיפך, ביּורֹופ היו הרבה שהקפידו לקנות חמץ כדי להתחייב בהבערתו! עד כאן לשונו. וכעין זאת כתב גם הגרשז"א זצ"ל [הליכו"ש. שם (ה, 14)]. נמצאנו למדים לגבי עצם חיוב הבדיקה בס"ד בחדר או ארון שמוכרים אותו לגוי בשל החמץ שבו, דעת רוב הפוסקים שאין צריך לבדוק גם אותו מהחמץ. ונראה בס"ד שכן המנהג פשוט להקל בכך. אמנם הוספנו שמן הראוי להשאיר לפחות מקום קטן על מנת לבדוק בו את החמץ עם ברכה, וזאת עפ"י ד' ההליכו"ש הנ"ל.
[114] 49. אם הגוי מועסק ע"י היהודי אסור הדבר, שכ"כ השו"ע (תנ, ו), הגר"ז, שעה"צ (תמ, ל), והגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (ג, כב). וכ' ע"כ ב' טעמים: 1) שלא יחשדוהו שמאכיל את הגוי חמץ. 2) שבשל כך עלולים להתפזר ב' פירורי חמץ בבית. עכ"ד. וכעין זאת מצינו במ"ב (תמ, י). אמנם מעיקה"ד אם גוי נכנס עם חמץ של עצמו לבית היהודי אין חובה להוציאו [ברייתא פסחים (ה, א). שו"ע (תמ, ג)]. ומ"מ אינו רשאי לאכול עמו בו זמנית על השולחן, וכדלקמן.
[115] 50. עיקר דין זה כתב בשו"ע (תמ, ג), מ"ב (תמ, יז) וש"פ. והטעם, דחיישינן שיגיע מעט חמץ ממאכל הגוי למאכל הישראל [מ"ב (תמ, יח)]. ואסור הדבר אף אם כ"א מהם אוכל על מפה נפרדת [מ"א. מ"ב (תמ, יח)]. ואע"פ שגבי זה אוכל בשר וזה חלב רשאים לאכול בב' מפות נפרדות, מ"מ בחמץ מחמירים טפי משום שאיסורו במשהו [מ"א ומ"ב (שם)]. ומ"מ מותר לאכול אחר שהגוי גמר לאכול, ואז היהודי ינקה היטב היטב את השולחן מהחמץ וישטפנו היטב כדי שלא ישארו שם פירורים, וכן יזהר שהגוי יקח את כל שאריות החמץ שאכל [מ"ב (תמ, יח) בשם האחרו']. כך הוא מעיקר הדין. אך נראה בס"ד שהעולם כיום מחמירים טפי בכל ענינים אלה.
[120] 55. מאמ"ר (ג, כב). והטעם, משום שלא יחשדוהו שמאכיל את הגוי חמץ, וכן כדי שלא יתפזרו פירורי החמץ בבית [מ"ב (תנ, יד). שעה"צ (תמ, י). מאמ"ר (שם)]. ואם לא היה מעסיק את הגוי היה מותר לגוי להכנס לבית הישראל, וכנ"ל (בהערה 48) עפ"י השו"ע (תמ, ג).
[124] 59. ראה שו"ע (תנ, ו) ומ"ב (ס"ק י"ז וי"ח) שלגבי חלק מהמיקרים יש מקילים.
[125] 60. שו"ע (תמ, ג). מ"א. מ"ב (סקי"ז). והטעם, דנדיר הדבר שלא יתערב פירור אחד של חמץ במאכל של הישראל [מ"ב (סקי"ח)]. ואם הישראל אוכל לאחר שהגוי גמר לאכול, צריך הישראל לנקות היטב את השולחן ולהדיחו היטב במים, כדי לנקות את כל הפירורים שבו, וכן יוודא שהגוי יקח את כל שאריות החמץ שנשארו [מ"ב (תמ, יח) בשם האחרו']. ואם הגוי אכל בשולחן חמץ חם, כאיטריות, נלענ"ד בס"ד שמלבד הניקיון מחמץ צריך לעיתים אף להכשיר את השולחן, בפרט לחוששים לדין גוש, כמבואר לקמן (בפרק ד' סעיף ס"ו).
[126] 61. שו"ע (ת"מ, ג). מ"ב (סקי"ח). וכתבו האחרו', שאסור הדבר אף אם אינו מכיר את הגוי שאוכל החמץ [הגר"א. מ"ב (סקי"ח) ועוד אחרו']. ועלינו לדעת, שאף שהפוס' כתבו דינים אלה גבי גוי האוכל חמץ אצל ישראל, מ"מ הדין כן גבי כל יהודי שאוכל ליד מי שאוכל חמץ בפסח, ופשוט.
[127] 62. עפ"י מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. ג, כד).
[128] 63. מ"ב-דירשו (תמ, 22) בשם הגר"מ שטרן. וטעמו, משום שהשולחנות קרובים זל"ז מאוד, וגם בזה קיים החשש שפירור של חמץ יעבור למאכלו הכשר של הישראל. ואף שבס' נט"ג (פסח. ח"א פנ"ו ס"ח) פקפק בכך משום דסו"ס עסקינן בשולחנות נפרדים, מ"מ נלענ"ד בס"ד שהצדק עם המחמיר, דזיל בתר טעמא.
[129] 64. דבזה החשש הינו משום אוכל טרף בכל ימות השנה, שיש צדדים להקל בו מחמץ, וכגון שדין תערובתו בששים ולא באלף. ר' ע"כ בשו"ע (יו"ד קנב, א) ובש"ך (פח, ב). ורצוי לשאול ע"כ מורה הוראה הבקי בהלכות אלה.
[130] 65. כן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א. וטעמו, דבכה"ג אינו ראוי למאכל כלב [כמובא בס"ד בספר מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה א')]. וראה עוד בהערה הבאה.
[131] 66. ג"ז הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א (כמובא במקו"ד שם), ומהטעם הנ"ל. ועיי"ש שהמשכנו לשואלו, האם לפי"ז יתיר גם שימוש בסבון או בשמפו שאינם כשרים לפסח. ראה ע"כ לקמן (ה, ה).
[132] 67. כ"כ במאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ו, ד). וכ' שלאחר שינקהו היטב יצניעהו.
[136] 71. מה שכתבנו שיפגום את החמץ ע"י שפיכת אקונומיקה וכד', כ"כ בספר הגע"כ (יג, טז). וכתב שכ"ה גבי כלי אשפה שלו או המשותף לדיירי הבנין, העומד בחצירו או בצידי רשות הרבים. ולא זכיתי להבין מדוע האדם חייב לנקות את פח האשפה שנמצא בצידי רה"ר, הרי אין הפח ברשותו. ושמא אם הפח משויך לבנין מסוים (במה שכותבים עליו את מספר הבית) אז יש לדון אולי כהוי ברשותו. וראה שו"ע חו"מ (ר, ז). ומ"מ יעץ שם בהגע"כ לשפוך לתוכו נפט או אקונומיקה. ור' באול"צ (ח"ג ז, יג) שכ' שחייב האדם לנקות את כל פחי האשפה שברשותו, ואין די במה שיפקיר את החמץ שבתוכם. ע"כ. וראה בתשובות והנהגות (כרך א' סי' רפ"ט) שנראה שהיקל יותר בכך. אך צ"ע אי דבריו נכונים גם לגבי המציאות פה בארץ, שהכל שייך ליהודים. וראה בדברי הגר"א נבנצל שליט"א, כמובא במקראי קודש - הל' ליל הסדר (פ"א הערה יט). ומ"מ מה שכתבנו שיפורר את החמץ לחתיכות הקטנות מכזית, ושיניחו שם לפני זמן ביעור חמץ, זאת עפ"י מה שכתבנו בס"ד בס' מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט) עפ"י שו"ת יחו"ד (ח"א דרע"ו), הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, הגר"א נבנצל שליט"א, ועוד. עיי"ש.
[137] 72. עיקר דין בדיקת הבגדים בכלל, והכיסים בפרט, נזכר בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצג). ומ"מ כתבו הפוס', שמי שיש לו לבדוק רק כיסים (כגון המתארח מלפני ליל י"ד אצל אחרים, ולא הביא עמו דבר חוץ מבגדיו אשר לעורו, וזה דבר נדיר), למרות שעליו לבודקם, לא יברך על בדיקה זו [כ"כ מגן האלף (תלו, ט), בפתחי עולם ועוד (הב"ד בחזו"ע דל"ג. עיי"ש). וכ"כ הגרשז"א זצ"ל בהליכות שלמה (פסח. ה, ה)].
[138] 73. דעת הפוס' שאין הכיבוס מועיל לסלק לגמרי את כל החמץ מהבגד, כ"כ הפמ"ג [(במש"ז סס"י תנ"א), אך כ' כן גבי חמץ שהיה בין נקבי האריגה, והיינו שהיה מחובר היטב לבגד שלא מועילה לו הגעלה]. וכן ד' הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שאמר לי לגבי הכיבוס שלנו היום. והוסיף: שאע"פ שמכונת הכביסה מכבסת היטב עם אבקת כביסה ועושה שהחמץ לא יהיה ראוי למאכל כלב, מ"מ למעשה אין הדבר מועיל לפגום את החמץ, משום שבסוף פעולת הכיבוס ישנו שלב השטיפה, והוא שוטף את הסבון מהחמץ ועושהו שוב ראוי למאכל כלב. עכת"ד (וראה ע"כ בהמשך הערה זו). ומאידך דעת כמה פוס' שהכיבוס כן מועיל במיקרים מסוימים כדי לנקות הבגד או לפחות לפגום את החמץ כך שלא יהיה ראוי למאכל כלב. שכן מתבאר מד' הרא"ש (בסוף מס' ע"ז) גבי חמץ רותח שנפל על בגד, שכ' שם שיגעילו ברותחין בעירוי מכ"ר. עכ"ד. והיינו מהני לחמץ שדבוק לבגד מבחוץ. וכ"נ מד' הגהות אשרי על הרא"ש (סוף מס' ע"ז), שכתב שיתכן שהכיבוס מועיל אפי' בצונן בגלל הכישכוש והעירבוב שעושה בעת הכיבוס. ע"כ [הב"ד בערוה"ש (יו"ד סי' קכ"א)]. וכ"כ בס' יסודי ישורון (ח"ו עמ' קצ"ח), שאם בעת הכיבוס המים רותחין וחומר הכביסה חזק, הרי שהכיבוס מועיל לפסח כהגעלה. ע"כ. וכ"כ כבר בס' דעת קדושים (שסומכים על הכיבוס בנהר, אפי' בצונן, וכ"ש בחמין. וכ"ז גבי הצורך להתיר את קפלי הבגד לנקיון מחמץ). הביא דברים אלה בס' הגע"כ (פי"ג הערה רל"ב). ובשו"ת אול"צ (ח"ג ז, יא, עמ' ע"ט) כ' שכיבוס מועיל לניקוי מחמץ, ולכן אף אם מכניסים חמץ לכיסים, הרי שאם הבגד כובס א"צ בדיקה בליל י"ד כיוון שהחמץ נפגם ואינו ראוי למאכל כלב, בשל אבקת הכביסה. אך מאידך הוסיף שם (בעמ' פ') וכתב, שבגדים שמשתמש בהם בפסח צריך לבודקם אף מפירורי חמץ. וזה מתאים לשיטתו (אף גבי ספרים וכדו', כמבואר שם בתשובה י'), שמצד ב"י וב"י יש לחפש ולבדוק רק חמץ משיעור כזית ויותר. אך דברים שמשתמשים בהם בפסח עצמו יש לבודקם אף מפירורי חמץ, וזאת מחשש שמא יאכלם. ולפי"ז לא ברורה לי דעתו, האם הכיבוס יועיל אף גבי בגדים שמתכונן ללובשם בימי הפסח עצמו, או שכיוון שיש חשש שישארו שם פירורי חמץ בכיסים, בהם צריך בדיקה ממש. וצ"ע. ולאחר כל זאת נוסיף, שבס"ד עשינו בעצמנו ניסיון בדבר זה, וכיבסנו במכונת הכביסה (בכביסה רגילה – בחום של 30-40 מעלות צלסיוס, ולא בהרתחה, עם אבקת כביסה, ללא מרכך, ושוב כיבסנו עם מרכך), ועשינו זאת לבגד כשבכיסו האחד היה ביסקויט שלם, ובכיס אחר היה חמץ קטן יותר – בשיעור חצי ביסקויט. ולאחר כביסה במשך כשעה מצאנו ממש עיסה של ביסקויט. בכיס בו היה ביסקויט שלם היתה עיסה רבה, ובשני עיסה מועטה יותר כבתמונות. אך ברור שאף אחד לא היה מוכן ללבוש בפסח בגד עם כל כך הרבה חמץ. ועוד, שכמה אנשים טעמנו את מה שנשאר, וראינו שלא היה לכך שום טעם רע, אלא פשוט לא היה לזה שום טעם. ולאחר מכן סיפרו לי שבמשפחה אחת החביא ילד אחד חופן שלווה (חיטה תפוחה מתוקה) בכיס מכנסיו, והוריו כיבסו את המכנסים מבלי לבדוק את הכיס, וגם לאחר הכביסה הילד המשיך לאכול את השלווה שכובסה. ואם כן מה שהיו מהפוסקים שהקלו להשאיר בפסח בגד לאחר כיבוסו, זה אולי משום שהם דיברו על כמות חמץ מועטה מאוד שהיתה בכיסי הבגד, או שדיברו על חמץ הדבוק בצד החיצוני של הבגד. או שמא מישהו לא בדק את המציאות כראוי והטעה את הפוסקים הללו. מ"מ נמצאנו למדים שבגד שהיה חמץ בכיסיו, לא ניתן לנקותו מחמץ לפסח ע"י כיבוס רגיל במכונת כביסה. כך בס"ד יצא לנו. ונראה שאין מה להוסיף.
[139] 74. כפי שבס"ד ראינו בהערה הקודמת, הרי שלמעשה אין הבגד נותר נקי מחמץ לאחר הכביסה. עיי"ש.
[140] 75. מ"ב (תלג, מז). וטעמו, דמילתא דלא רמיא עליה כל השנה לזכור אם הכניס לשם חמץ, ולכן לאו אדעתיה. וע"ע באול"צ (ח"ג ז, יא).
[141] 76. זו דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל. והוסיף, שלא מספיק לבודקם במישוש אלא יש לבודקם בראיה (ואפי' ביום). שכ"כ בחוט שני [(סס"י תל"ג). הב"ד במ"ב-דירשו (סס"י תנ"א)].
[142] 77. זו ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד במ"ב-דירשו (תלג, 39)], וכ"כ במ"ב-איש מצליח (סס"י תל"ג, ס"ק 6), ושניהם לא פירשו האם די במישוש מחוץ לכיס או דווקא בתוכו. וזו גם ד' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ [(ח"ג ז, יא ד"פ). והוא פירש שהכוונה למישוש מחוץ לכיס. ולשיטתו שיש לחפש רק חמץ הגדול מכזית].
[143] 78. עפ"י הרמ"א (תלג, יא) גבי כל הבית, והיינו כולל הבגדים והכיסים שבתוכם. וכ"כ במאמ"ר (ו, א) וש"פ.
[144] 79. מ"ב (תלג, מז), מאמ"ר (ו, יח) וש"פ. וכן עולה מדברי הפוס' הנזכרים לקמן (בהערה 80) שהקלו שבעת בדיקת החמץ א"צ לבדוק את כיסי הבגדים שלובש. ומשמע בהדיא שאת כיסי שאר הבגדים שלא ילבשם עד ביעור החמץ למחרת בבוקר – אותם כן צריך לבדוק. ומ"מ כתבו כמה פוס', שכשבודק החמץ שבכיס הבגדים בבדיקה דליל י"ד בניסן – אין צריך לבודקם לאור הנר, אלא יבדקם לאור החשמל [הגרי"ש אלישיב, בעל שבט"ה, והגרנ"ק זצ"ל בחוט שני (הב"ד במ"ב-דירשו תלג, 39)].
[146] 81. כ"כ החוק יעקב (תלג, כז), שו"ע הגר"ז (תלג, מב), מקו"ח (תלג, טז), המ"ב (תלג, מז בשם אחרו'), חזו"ע (הל' בדיקת חמץ, דל"ג. עיי"ש שכ"כ עוד הרבה אחרו'). הליכו"ש (פסח פ"ה הערות 10,29). מ"ב-עוז"ו (סס"י תל"ג ס"ק 6) וש"פ. והטעם, משום שכשאכל לאחר שגמר לבדוק את חמצו, שמא שוב התלכלכו ידיו, וחוזר ונותן ידיו לתוך כיסו ונשאר שם מהחמץ [הפוס' הנ"ל. ועיי"ש עוד בחזו"ע (דל"ג)].
[147] 82. כנ"ל בפרקנו (בסעיף י"ב). ובפרט שיש להזהר בכך לא רק מצד ב"י וב"י, אלא מצד שמא יאכל בפסח אפי' כמות קטנה של חמץ, וכמו שחילק והחמיר בכך בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, יא).
[148] 83. פה עימי בס"ד לומר דברים ששמעתי כמה וכמה פעמים מהגר"מ אליהו זצ"ל (אך כיוון שאינם נמצאים בכתובים שיצאו לאור, לכן הננו כותבים כן רק במקורות). כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בהערה 73) לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל, אין כיבוס הבגד גורם לו לצאת מחשש החמץ שבו, כיוון שהשטיפה בגמר הכיבוס גורמת לסבון הכביסה לצאת ממוצר החמץ שבו, ושב הוא להיות ראוי למאכל כלב. אך מאידך היקל הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לנו כמה פעמים, שבעת בדיקת החמץ בליל י"ד, מספיק לבדוק רק כיסים של שלושה בגדים שאין בהם חמץ, ואז ישנה חזקה שהבגדים שם נקיים מחמץ. אך אינני זוכר אם הדבר מקנה חזקה על כל הבגדים שבמדף, או אפילו על כל הבגדים שבאותו ארון. וזו קולא גדולה (והייתי נעזר בה בעת הצורך). יצויין, שזה באמת מתאים לשיטת הגרמ"א זצ"ל, בעוד כמה דברים, אף הנוגעים לאיסורים שיש להם שורש מדאוריתא [ובני"ד, אם מבטל החמץ, ה"ז מצד ב"י וב"י איסור דרבנן. שהרי מדאו' סגי בביטול, כדאי' בגמ' פסחים (ד"ד, ב). ר' שו"ע (סי' תל"א ותל"ד)]. שכן דעתו לגבי בדיקה מידגמית של מאכלים מסוימים, שדי לקחת מדגם של שלושה דברים מהתבשיל ולבודקן שאין בהן תולעים, ואם אין בהן תולעים רשאי לאכול את שאר התבשיל [ראה חוברת שלו “מן המותר בפיך" לגבי בדיקת המזון מתולעים לגבי תות שדה, ולגבי בצל ירוק. עיי"ש בכללים שבריש החוברת (בסעיף קטן ה') שכשמספיקה “בדיקת מדגם" הכוונה לבדוק שלושה מאכלים. ואם שלושתם נמצאו נקיים נוצרה חזקת נקיות, ואת השאר די לבדוק בבדיקה רופפת. וכידוע איסור תולעים עיקרו מדאו']. נמצאנו למדים שמצד אחד היקל הגרמ"א זצ"ל גבי בדיקת ג' כיסים, ומאידך החמיר שאין הכיבוס מפקיע את הבגד מחשש חמץ. ושוב – הקולא של בדיקה מידגמית של שלושה כיסים אינה מודפסת בשמו באף מקום, ואולי צ"ע אם היקל בכך גם לרבים. ודי בזה.
[149] 84. שכ"כ הג' הבן איש חי (ש"ר, “צו" סק"ל) לגבי המציאות בדורו, שצריך לרחוץ את הביצים לפני שמבשלים אותן, כיוון שהמוכרים מניחים את הביצים עם הקמחים, ונדבק על קליפתן קמח. ע"כ. וכ"כ בשמו גם הרב כה"ח (תעג, סד), וכ"כ בס' ויגד משה (הספר נכתב בארה"ב בשנת תשל"ב; ג, ח), והוסיף שגם במציאות שלהם יש להזהר בזה, כיוון שלול התרנגולים אינו נקי מחמץ, וגם המוכרים אינם מניחים את הביצים במקום הנקי מחמץ. ועוד הביא שם ד' האשל אברהם (מבוטשאטש. בסי' תמ"ז) שנוהגים בפסח שלא להשתמש לבישול מאכלים בסיר שבישלו בו כל השנה ביצים בקליפתן, זולת ביצים שכן רשאים לבשל בסיר זה. ע"כ. וא"כ אף גבי המציאות של זמנו כתב ששייך דין זה של נקיון הביצים. הביא דבריהם בס' הגע"כ (פי"ג הערה רצ"ח). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנקות לפני פסח את הביצים אף בדורנו מהחמץ הדבוק בהן. ושאלתיו האם דבר זה הינו חומרא או שכך צריך לעשות מעיקר הדין. וענה לי שכך יש לעשות מדינא. עכת"ד [כמובא בס"ד במקראי קודש, הלכות ליל הסדר (פ"ד אמצע הערה א')]. ולאור כ"ז עולה שכן היה צריך לנהוג גם בדורנו, שהרי לעיתים הביצים מלוכלכות במורסן שהיה בלול. וראה עוד בהגע"כ (שם) מש"כ בשם כמה פוס' גבי הסוחרים שהיו מדיחים את הביצים במים ובחומר מסוים כדי לנקותן מהפסולת שעליהן. וע"ע בהערה הבאה.
[150] 85. כ"כ הגרמ"א זצ"ל לאחר כמה שנים בספרו מאמ"ר (ג, יא). והוסיף, שבעבר היתה בעיה בכשרות לפסח של חותמת הדיו שעל הביצים, וכיום הביצים שמוחתמות בדיו כשר לפסח, מסומנות בכוכבית.
[152] 87. יש לנקותם היטב במברשת או בשואב אבק, כיוון שלעיתים אוכלים בעת הישיבה עליהן והן מתלכלכות בחמץ שנדבק עליהן. ויש לראות שאכן הן נקיות.
[153] 88. שכ"כ הטור בשם הראב"ן, שנהגו לגרר -(לשפשף) את הכסאות שנגע בהן חמץ, ושיש להם על מה לסמוך. וכ"כ בשו"ע (תמב, ו). והסבירו האחרו', דהיינו שאין ללעוג על מנהג זה שהוא מנהג שטות. ולכן כתבנו שכ"ה גבי הכסאות שבמטבח ובפינת האוכל, והיינו שבהם יש חשש שנדבק עליהם אוכל, למשל כשאדם מזיז אותם כשידיו מלוכלכות. וכן פעמים רבות המושב שבכסא מלוכלך משאריות אוכל, והדבר מצוי מאוד. וראה עוד לעיל בפרקנו (בהערה 27) גבי דברים שנהגו להחמיר ולנקותם יותר מהדרוש כפי עיקר הדין, ואחד מהם הוא הכסאות והספסלים.
[154] 89. כל סעיף זה נכתב בעזרת ת"ח המבינים בענינים אלה. ופתיחת הסעיף הינה עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (ג, א).
[155] 90. כנ"ל, נכתב בהתייעצות עם ת"ח המבינים בענינים אלה. וראה בספר מאמר מרדכי (מועדים. ה, קי) שכתב הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנקות את שפופרת הטלפון, בפרט בחורים ובסדקים, מבלי לקלקלה, ע"כ.
[156] 91. לגבי סל מחורר העשוי מבד או מנצרים, כתבו הפוס' שיש לנקותו כפי היכולת ולהצניעו עם כלי החמץ. ראה ברמ"א (תמב, יא; תנא, יח). מ"ב (תמב, נא; תנא, קג). הגע"כ (י"ג, שלט ושמ"א).
[157] 92. לגבי סל מפלסטיק נראה שמכונת הכביסה אמורה לנקותו לגמרי אך רצוי בכל אופן לבודקו בראיה.
[158] 93. בס"ד עשינו כמה נסיונות ושמנו ביסקויט בתוך סל אלבד כשהוא מקופל ומגולגל (כמו שמכניסים למכונת כביסה כשרוצים לחסוך מקום), ולאחר כביסה רגילה (עם אבקת כביסה, במשך כשעה בחום של כשלושים עד ארבעים מעלות) נשארה עיסה של בצק וכמה חתיכות בינוניות (בגודל של כסנטימטר) של ביסקויט. וכפי שהעידו כמה אנשים שטעמו זאת, הרי שלא היה לכך שום טעם רע, אלא פשוט לא היה לכך טעם (ואחד הטועמים אמר שאפילו נשארה בכך מעט מתיקות). ועשינו נסיון שני וכיבסנו סל כזה עם אבקת כביסה ומרכך. וגם לכך היו אותן תוצאות, וזאת בשל שלב השטיפה של מכונת הכביסה, ששוטף את כל הסבון שהיה בבגדים ובסל. נמצאנו למדים בס"ד, שפעולת הכיבוס אינה מנקה וגם אינה פוגמת את החמץ שבסלים כשהינם מקופלים. ומ"מ לא ברור לי אם מועילה כביסה לסל כשהוא פתוח. שמא בכ"ז ישאר בו חמץ.
[159] 94. כנ"ל (בסעיף ל"ה), גבי ברכונים וזמירונים. וכתבו באול"צ (ח"ג ז, י) ובמאמ"ר (ו, ה) להזהר בכך גבי מחזורים שיש בהם תפילות וברכת המזון לשלוש המועדים, שמשתמשים בהם בשאר המועדים ומברכים עמהם ברהמ"ז, כך שהינם עלולים להתלכלך בחמץ, ויפול לאוכל בפסח. ולכן כתבו שינקום היטב, ושעדיף להשתמש בפסח במחזורים המיועדים רק לפסח. וכ"כ במע"ר (מהדו' תרנ"ו ס"ק קע"ד), ומשמע ממנו שצריך לנקות את כל הספרים. וע"ע בהגע"כ (פי"ג הערה של"ד).
[160] 95. שכ"כ במעשה רב (מנהגי הגר"א. בס"ק קע"ח מתבאר שכ"ה גבי כל הספרים שמשתמש בהם בסעודה. ואילו ממע"ר מהדו' תרנ"ו ס"ק קע"ד משמע שכ"ה גבי כל הספרים). וכ"כ בס' ישועות חכמה [(על הקיצוש"ע. הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה של"ד). וכ' שכ"מ גם משו"ת נוב"י (מהדו"ת אה"ע סי' קל"ד)]. וכ"כ החזו"א (או"ח סי' קט"ז ס"ק י"ג וי"ח) ובאגרותיו (ח"ב סי' קנ"ד). וכ"כ במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ו, כח). ונחלקו הפוס' אי בעי לבדוק גם את הספרים בליל י"ד ע"י נר. שבאול"צ (ח"ג שם) כ' שא"צ נר, ואילו במע"ר (ס"ק קע"ח הנ"ל) כתב דבעי ע"י נר. עיי"ש. ומ"מ בס"ד נלענ"ד שכ"ז מדובר גבי מי שיש לו רק מעט ספרים, דאל"כ הרי יצטרך לבדוק דף דף לאור הנר, ויגמר הלילה בלא שגמר בדיקתו. וגם שלא ע"י נר הרי בדיקת דף דף, מתארכת הבדיקה שעות רבות. לכן בס"ד נלענ"ד שלרוצה לנקוט כדעה זו, יבדוק מעט ספרים שיספיקו לו למשך החג, ואת השאר יסגור, כבהערה הבאה. עוד כתבו הפוס', שיש להזהר מלהביא ספרים לשולחן האוכל במשך כל ימות השנה, מחשש שיכנסו אליהם פירורי חמץ [אול"צ (ח"ג שם). מאמ"ר (ו, כח). ור' בהליכו"ש (באורחות הלכה ה, 33), שכתב שלא להביא לשולחן האוכל ספרים, שמא יעברו מהם תולעים לאוכל. עיי"ש. אמנם לענ"ד יש מקום לשקול זאת, דהמתמידים לומדים מספר גם בעת האכילה, ונזהרים גם מחמץ שלא יכנס לספרים וגם מתולעים שלא יכנסו לאוכל]. ומתוך כך נוסיף, שבהלכות כאן כתבנו לדון גבי ספרים שיש בהם חמץ או חשש חמץ, ורצינו לכתוב גם הדין גבי ספרים שברור לאדם שאין בהם חמץ, שלכאו' אותם א"צ לבדוק. אלא שלפי האמור לעיל בפרקנו (בסעיף ל') נראה שיתכן שאין להקל בכך מהטעם האמור שם (בהערה 73) עפ"י המ"ב (תלג, מז). ומ"מ מדברי הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (מועדים דף נ"ג לגבי ארונות ספרים) מתבאר שאכן א"צ לבודקם.
[161] 96. כ"כ בספר החזו"א ובאיגרותיו (שם), דאם לא בודק כנ"ל, אזי שיעשה מחיצה לפני הספרים. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שם), שאם לא נזהר מחמץ בספרים, ואף אינו בודק דף דף, אזי שיכסה את הספרים בניילון ויכתוב שיש שם חשש חמץ. עכת"ד. ונציין, שלחזו"א, מי שקשה לו לבדוק חמץ בגודל פירורים, שימכרנו ויעמיד בינו לבין החמץ מחיצה בת י"ט. דלענין חיוב מחיצה שחייבו חז"ל לעשותה, אין נ"מ בין פירורים לבין גלוסקא יפה [חזו"א (או"ח קטז, יח)].
[162] 97. שכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, י). והוסיף, שמ"מ יש חובת בדיקה כללית בין הספרים, למצוא אי יש שיעור כזית חמץ. ואם מביאים בפסח ספר לשולחן, חובה לבודקו [ר' אול"צ (ח"א סי' ל"ב, וח"ג שם)]. וכ"ד הגרשז"א זצ"ל, וכמש"כ בהליכו"ש (פסח ה, ו) שאין חובה לבדוק הספרים גם אם לא נזהר כל ימות השנה שלא יכנסו פירורים לספרים. וכ"ה אף אם עלולים להיות בספרים פירורים (ור' עוד לקמן בהמשך הערה זו). וכ"כ בחזו"ע (הלכות בדיקת חמץ, סק"ד), שהמנהג הפשוט שאין בודקים ספרים. ויתכן שיש לצרף לדעת המקילים את מש"כ בס' יסודי ישורון (ח"ו דף שמ"ב), שנראה מד' הזר"א (ח"א סי' מ"ח) שכשיש ספק אם נפלו פירורים למקום מסוים, אין חיוב לחפש אחריהם. עכ"ד. וטעם המקילים: כי אין חובת בדיקה וביעור על פירורים פחות מכזית (אול"צ שם) ופירורין לא חשיבי, דמפקר להו [גמ' פסחים (ו, ב). חזו"ע (שם)]. וכן הסביר הגרשז"א זצ"ל, דהפירורין ספק אם הם נמצאים, והם מאיסי ובדילי מיניה אינשי. והיינו שמצד ב"י וב"י אין מקפידים עליהם, ומצד חשש שמא יאכלם הינם מאוסים, וכן לא אוכלים פירורים מחשש תולעים בספרים [הליכו"ש. (אורחות הלכה. ה, 33)]. ויש להעיר שני דברים בדעת הגרשז"א להקל שא"צ לבדוק הספרים. ראשית, שכל זה לפי הבנתו שבמציאות אין אנשים מסוגלים כלל לאכול פירורי חמץ שנמצאים בספר, תוך כדי לימודם בו, וזאת מחשש תולעים. הלא"ה יתכן שאם היה יודע שאנשים כן אוכלים פירורי חמץ שבספרים, יתכן והיה מחמיר בכך. וזה קשור להערתנו השניה: באחד משיעוריו אמר הגר"מ אליהו זצ"ל את מה שכתבנו פה בשמו, שאם רוצים להשתמש בספר בפסח, יש לנקותו דף דף. ואחד מהנוכחים לעג ע"כ, ואמר שזו חומרא יתירה. הגרמ"א זצ"ל שתק. כעבור זמן הגיע חג הפסח, ואותו אדם תוך כדי לימודו, שלח אצבעו ואכל פירור שהיה דבוק בספר, וכמעט שבלעו, לולא ה' שהיה בעזרו. הלך אותו ברנש אל הגרמ"א זצ"ל והודה בטעותו (כנ"ל בהערה 19). וא"כ דבר שאינו נדיר הוא שתוך כדי עיון בלימוד עלולים שלא לשים לב ולאכול פירורים שבספרים, והגרשז"א זצ"ל לרוב חסידותו לא העלה בדעתו שתיתכן מציאות כזו. עוד נוסיף, שבתשובה לשאלתי (בשנת תשנ"ו) אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי ספרים שהשתמשו בהם כל השנה, ורוצה להשתמש בהם בפסח, שאין צריך לבדוק דף דף שאין בהם חמץ. ושאלתי, שיש אומרים שהפירורים מצטרפים לכזית. וענה לי שאין חשש שיצטרפו, וגם אין זה שכיח שיש פירורים בספרים. עכת"ד. ואמר לי בנו הרה"ג אברהם אלישיב זצ"ל שמנהג הגריש"א שלא לסגור כלל את הספרים בפסח בכיסוי וכדומה, אלא הוא משתמש באופן רגיל בספרים לפסח. ואמנם כשהוא שם ספר על השולחן, הוא מניחו על נייר או מגבת וכדו', ולא ישירות על השולחן. עכת"ד.
[163] 98. פוק חזי מאי עמא דבר, שאין העולם נוהגים לבדוק ספר ספר, דף דף. וכמש"כ הגרשז"א, הגרע"י והגרב"צ אבא שאול – כולם נ"ע וזיע"א.
[164] 99. שכן ראיתי שנוהג הגר"א נבנצל שליט"א, שאינו מכסה את כל הספרים שבביתו בניילון או באל-בד, אלא מותח חוטים לאורך המדפים, כך שאם ירצו להוציא ספר שלא נבדק מחמץ, יזכרו שפסח היום, ולא יקחוהו. ואף כששאלתיו מדוע אינו מכסה לגמרי את כל הספרים, ענה לי שדי בכך, מהטעם הנ"ל. ע"כ.
[170] 105. כ"כ בהליכו"ש (פ"ד באורחות הלכה ס"ק 59) גבי איטריות שדיבקו וצבעו אותן, שאם דיבקו אותן בחוזקה כך שאינן עלולת ליפול, וגם נפסל מאכילת כלב ע"י הצבע, שרי להשהותן.
[171] 106. כ"כ באול"צ (ח"ג ח, ז). וטעמו עפ"י מה שפסק בשו"ע (תמב, ט) שחמץ שייחדו אותו לישיבה (ולשאר מטרות שאינן של אכילה), וגם טח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח. ולמד מכאן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, דה"ה גבי צמחי נוי שיש בהם חיטים או שעורים, דכיוון שלפני זמן איסורם ייחד אותם לשימוש שאינו של אכילה, וגם עשה בהם מעשה כעין טיחה בטיט, הרי שמותר לקיימם בפסח אפי' אם ראוי למאכל כלב. ורק אם נשארו כמות שהם (ללא צביעה או משיחת לכה או בחומר משמר, וכמש"כ שם), יש לחוש שהחמיצו, ואם ראויים למאכל כלב אסור להשהותם (דיוק זה של ההיתר כשמתקיימים ב' תנאים אלה: ייחדו לדבר שאינו אכילה ומריחת צבע או לכה עליו, לא כתבוהו שאר הפוס'. ומ"מ דיוק זה מתאים לשיטת רבנו הגרב"צ זצ"ל, כפי שהכרתיו כשלמדתי אצלו בישיבת “פורת יוסף", שהיתה לו זצ"ל חריפות מיוחדת להעמיק בדברים ולדמות מילתא למילתא).
[172] 107. הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (שם) והגרב"צ א"ש זצ"ל באול"צ (שם). ורק אם מכרו במכירת חמץ שרי להשאירו בביתו במקום מוצנע (אול"צ שם). ויש לציין, שהגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ג, יג) כתב גבי תמונות עם שיבולים או מגש עם חמץ העשוי לנוי, שיצניעם לפני פסח במקום שלא יגיע אליהם (עפי"ד המ"א תנא, ב). ומשמע מדבריו דלא ס"ל החילוק אי הם צבועים בצבע או מרוחים בלכה, ויתכן דס"ל שבכה"ג עדיין אינם נפסלים מאכילת כלב. וצ"ע. וכיוון שלא ברורה לי דעתו לכן לא כתבנוהו בהלכות. מ"מ יש להוסיף שנחלקו הפוס' אי שרי להשהות בפסח ברשותו חיטים מורעלות המשמשות כרעל עכברים. שלד' הג' השד"ח והגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, טו) אסור להשהותן, כיוון שכעת רוצה בקיומן, למרות שבסופו של דבר רוצה הוא בביעורן ע"י העכברים. ומאידך יש המתירים לקיימן [אול"צ (ח"ג ח, ח) עפ"י השו"ע (תמב, ט) גבי המייחד חמץ לשימוש אחר אם עשה בו מעשה טיחה, כנ"ל גבי קישוטים צבועים. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני (ז, ג) מטעם שלא ניתן לקלף את כל הרעל מגרעיני החיטים ולכן עדיין אינם ראויים למאכל].
[173] 108. ראה על כך בלוח דבר בעיתו (תשע"ח, עמ' ,999 ובהערה 160), ספר חג המצות (לרב יצחק מאיר ברכיה ליברמן. עמ' תי"ח), ספר נתיבות הכשרות (בד"ץ מחזיקי הדת, עמ' ר'), ספר הגדה של פסח אביהם של ישראל (לגר"מ אליהו זצ"ל. עמ' 10), והגדש"פ דברי יואל (עמ' נ"ג).
[174] 109. לפחות לחוש למ"ד שחמץ אסור אפי' פחות מכזית [כנ"ל בפרקנו בסעיף י"ב. וראה גם בשו"ע (תלג, ג)]. ובפרט אם חושב להשתמש בהן בפסח לאוכל, שלא יאכל אפי' פירור.
[177] 1. ראה מה שבס"ד כתבנו בספר מקראי קודש הלכות ליל הסדר (פרק א' הערה א'), שכבר האריכו הספרים הקדושים וכתבו, שמלבד נקיון הבית מחמץ, יש לנקות גם את נפשותינו מן החמץ, והיינו מהיצר הרע. ועוד בס"ד כתבנו שם בענין חינוך הילדים בעזרה לקראת החג.
[178] 2. כ"כ השל"ה בריש פסחים ובספרו עמק ברכה, שדיני פסח רבים הם, ולכן על האדם להשגיח על נקיון ביתו מהחמץ, ובפרט על הכשר המטבח וכליו.
[179] 3. דלעיתים הכשר כלים לפסח חמיר טפי, די"א שמיקרי איסורא בלע (ראה שו"ע תנא, ד), ולכן מחמירים בו יותר מבו"ח דהוי היתרא בלע (ואי יש לתלות דין נ"ט בר נ"ט בדין היתרא בלע או איסורא בלע, ר' בה"ל תנב, א' ד"ה שאין). ולעיתים דין הכשר כלים לפסח קיל טפי משאר ההכשרים (כגון כלי שבלע איסור), די"א שחמץ שנוצר עד השעה החמישית בערב פסח חשוב כהיתרא בלע (שבזמן מסוים היה מותר ואח"כ נאסר. וכמו בשר קודשים שאח"כ נעשה נותר). ר' גמ' ע"ז (עו, א) ותוס' חולין (ח, א) בשם ר"ת, ועוד. וע"ע במ"ב (תנא, כח) וחזו"ע (פסח ח"ב, מהדו' תשל"ט ד"ע). וקיצרנו.
[180] 4. הצורך בנקיון הכלי לפני הכשרו מבואר בסיפרי, ברא"ש, בשו"ע (תנא, ג) ובש"פ. ויש לדון אי הנקיון חשוב כחלק מהכשר הכלי, ובמקו"א הארכנו בכך. ור' לקמן בפרקנו האם כשמכשיר בליבון ג"כ בעי לנקות הכלי. ובאשר להכשר הכלי ע"י שריפת החמץ, כן מצינו הכשר ע"י ליבון, כדאיתא בס' במדבר (לא, כא-כג), דכתיב: “כל דבר אשר יבֹא באש תעבירו באש". וגם הפלטת האיסור ע"י הגעלה נלמד מהמשך הפס' (שם:) “וכל אשר לא יבֹא באש תעבירו במים" [וישנם פירושים ולימודים אחרים מפסוקים אלה לגבי הכשר הכלים. ובקונטרס הארוך שבס"ד כתבנו הארכנו בכך].
[181] 5. עיקר ד"ז איתא במשנה ע"ז (עה, ב), ובגמ' פסחים (ל, ב) ושו"ע (יו"ד קכא, א). וכ"כ גבי פסח גם הרי"ף והרא"ש בפסחים (שם), ובשו"ע (או"ח תנא, ד' וה'), המ"ב (סקל"ה), כה"ח (סקע"ח) וש"פ. והיינו שהבולע בלח (כמרק בסיר) פולט בלח (בהגעלה וכדו'), והבולע ביבש (כגון שיפוד) פולט ביבש (אש, ולא בהגעלה). ובאשר להכשר באותה דרגת החום שהכלי בלע, נחלקו הפוס' אי כלי שבלע בחום שהיס"ב אף שאינו רותח, האם הכשרו דווקא ברותח או שדי להכשירו באותה דרגת חום שבלע. וישנן עוד דעות אחרות בכך. וע"ע לקמן (בהערה 54). ועוד חקירות בענין איסור חמץ, כגון האם גידרו של הבלוע בכלי הוא כטעם בלבד, או דחשיב כאיסור בעין. דין ביטול החמץ, דאיסורו אפי' במשהו, והטעם לכך. וכן דין חמץ נוקשה וביטולו. וכן דין כדי קליפה ונטילה בחמץ. וכן דין איסור משהו בער"פ, דין חוזר וניעור בחמץ, ועוד נושאים, בס"ד כתבנו ע"כ בספרנו על פסח (ח"א. כת"י. פ"ב הערה ה', ענפים 1-6) ואכמ"ל.
[182] 6. גמ' פסחים (ל, ב), מחלו' רב ושמואל. שרב אמר שכלי חרס שבלוע בהם, ישברו, ושמואל אמר שלא ישברם אלא ישהה אותם לאחר הפסח. והלכה כשמואל [שו"ע (תנא, א)], משום שאין אסור ב"י וב"י -(בל יראה ובל ימצא) בחמץ הבלוע בכלים [ראב"ן. מ"א (תנא, ה). מ"ב (סק"ה)]. וא"כ לא ניתן להכשיר כלי חרס [הגמ' הנ"ל והשו"ע (תנא, א וכ"ב). ולא רק קדירות -(סירים) מחרס אין להכשירם לפסח, אלא ה"ה גם קערות שהינן כ"ש [ח"י. מקו"ח. מ"ב בשעה"צ (תנא, א) וכה"ח (סק"א)].
[183] 7. מה שכתבנו שכ"ה בכלי חרס מצופים, כ"כ בס' הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן שליט"א, פי"ג סעי' צ').
[184] 8. עפ"י ספר הגעלת כלים (פי"ג הערות א, ג, וסעיף ד').
[186] 10. כ"כ בס' נחפה בכסף, מרן הגחיד"א במחב"ר (תנא, י), הפר"ח, שו"ת קול מבשר (ח"א סי' פ') ועוד פוס'. וזאת שלא כמש"כ מרן החביב בכנה"ג (בהגה"ט קכא, כו), ובשכנה"ג (הגב"י תנא, ל), שהמנהג להקל בזה (אם כי הוא לעצמו היה מחמיר בכך). ומ"מ רוה"פ כתבו להחמיר בכך. וע"ע בספר הגעלת כלים (לרה"ג ר"צ כהן שליט"א, פי"ג הערה שנ"א) וכאן בפרק הבא.
[187] 11. רמ"א (תנא, כו). והטעם, דתחילת בריית הזכוכית הינה מהחול, ולכן הריהו ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם [ב"י (סי' תנ"א). מ"ב (ס"ק קנ"ד). כה"ח (ס"ק ש"א) וש"פ]. כתב הגר"א נבנצל שליט"א, ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאין להקל בכלי דורלקס אף בשעה"ד, אלא הכשרם לא פחות מעירוי מכ"ר. ואילו כלי פיירקס אי אפשר להכשיר כלל, שהרי אי אפשר ללבנם. וכן לא נכון להשתמש בכלי דורלקס חלבי (כגון כוס ששותים בה קפה עם חלב), לסעודה בשרית (כגון לשים בה מרק עוף), וכן להיפך [ביצחק יקרא (סס"י תנ"א)].
[188] 12. מה שכתבנו שאין החמץ נפלט “לגמרי", הוא מפני שאין כלי חרס יוצא מידי דופיו לעולם. י"א שאינם גומרים לפלוט את כל החמץ, אלא ממשיכים הם לפלוט גם לאחר ההגעלה הראשונה [תוס' חולין (ח, ב) ועוד ראשו']. וי"א שבליעתו מסתבכת בו טובא ואינה יוצאת ע"י הגעלה [ס' יד יהודה. דרכ"ת (יו"ד קכא, כד)]. ועוד: כ' הגר"א נבנצל שליט"א שחוששים לחומרא גם בכלי אמייל, בקליט (בידיות), גומי (בסיר לחץ) ופלסטיק, שמא דינם ככלי חרס ולכן לדעתו אין מועילה להם הגעלה [ביצחק יקרא (על רס"י תנ"א)]. אמנם אין הדברים מוסכמים לכו"ע, וכדלקמן (בפרק ד', כל כלי בערכו).
[190] 14. מעיקה"ד שרי להשתמש בהם אי השתמשו בהם רק בצונן [שו"ת הרא"ש. טוש"ע ורמ"א (תנא, כא). וע"ע בב"י ובשו"ע (תנ"א שם וביו"ד קלו, טו גבי יי"נ)]. אלא שמצד המנהג מחמירים שלא להשתמש כלל בכלי חרס שהשתמשו בהם לחמץ, ואפי' חמץ קר, ואפי' רוצה להשתמש בהם רק לשימוש קר [הרי"ף (פסחים פ"ב) ושה"ג (שם). הרא"ש (פ"ב דפסחים), הכלבו, השו"ע (תנא, כב). וכ"כ המ"א (תנא, מג). הח"י. הח"א (כלל קכ"ה). הגר"ז. המ"ב (תנא, קלג), כה"ח (תנא, כז ורס"ו)].
[195] 19. ספר הגע"כ (פי"א סל"ה), מדין “ונשמרתם מאֹד לנפׂשתיכם" (דברים ד, טו). ול"א בזה ששומר מצווה לא ידע דבר רע, משום שהכשר הכלי זה רק הכשר מצוה. וזו א' הסיבות שגם אין מברכים על הגעלה. וע"ע לקמן (הערה 70).
[196] 20. ספר חסידים (סי' תשל"א). המ"א (תנב, ט). הפמ"ג (א"א תנב, ט) בשם המהרש"ם בחולין. וכ"כ מרן הגחיד"א במו"ב (ז, קצב), שו"ע הגר"ז (תנב, ל), הקיצוש"ע (קטז, יז), הדרכ"ת (יו"ד קכא, כט. וכ' דהוי מעיקה"ד ולא ממידת חסידות). המ"ב (תנב, ח), כה"ח (תנב, כה), הגר"מ אליהו זצ"ל (בסוף קונט' הכשרת כלים). חזו"ע (פסח ח"ב עמ' פ"ב) וש"פ. ואי סומכין על נשים בהא, ר' בשד"ח (אס"ד מע' ה' סי' ט"ז) שכתב לא לסמוך עליהן. וכ"כ להחמיר בס' תבו"ש (סי' י"א). ומאידך ראה בח"י (תנא, ז, שכתב להקל בכך מכמה טעמים שהיו שייכים למקומו), וכן נטה להקל ביסודי ישרון (ח"ו דקכ"ח) במיקרים ובתנאים מסוימים. הב"ד בהגע"כ (פ"ח הערות ב' וו').
[197] 21. רמ"א (תנא, א). וכ"כ גבי כל כלי הצריך ליבון או הגעלה. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי דה"ה לגבי כל כלי הצריך הכשר כלשהו (כשבלע חמץ חם). עכת"ד. והטעם, דהחמץ שנבלע בכלי נפלט בבישול, ומתערב עם האוכל של פסח, ואינו בטל אפי' באלף, כדין כל חמץ שאינו בטל. ובס"ד יש להזכיר פה את מש"כ בס"ד לקמן (בסי"ג) שזו מחלו' בין האשכנזים לספרדים אי אזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי (כספרדים, והיינו להקל) או דאזלינן לחומרא אפי' בתר מיעוט תשמישו, והיינו אפי' רק פעם א'. עיי"ש. יש מהפוס' שכתבו שיש להחמיר ולהמנע מלהשתמש בכלי שלא הוכשר כדבעי, כבר בע"פ מזמן איסור אכילת חמץ [יראים (סי' נ"ב). רבי שמואל מפלייש. הב"ד באו"ז (פסחים סי' רנ"ו) וחזו"ע (פסח ח"ב דס"ט). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל].
[198] 22. גבי הנחת אוכל קר בכלי כזה, נחלקו הפוס' בד"ז. שהרא"ש (ע"ז פ"ה סי' ל"ו) כ' דשרי להשתמש בצונן בכלי הטעון לבון או הגעלה. וכ"כ גם המ"מ, הטור (יו"ד קכא גבי טבילת כלי גויים) ובשו"ת מהרלב"ח. ואילו הרוקח, המרדכי, הרא"ה ובס' או"ה כתבו לאסור [הב"ד בהגע"כ (פ"א הערה ד')]. וכ"פ לאיסור גם הרמ"א (תנ"א ססע"י א'), המ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקכ"ז) ועוד פוס'. וטעמם, שמא יבוא להשתמש בהם בפסח באוכל חם. ואוכל קר בני"ד הוי שאין היס"ב [הגע"כ (א, ו)]. ומה שכתבנו שלא ישהה בו אוכל חריף, הוא עפ"י המ"ב (תנא, קכ"ד). וע"ע רמ"א (יו"ד קכא, ה), בש"ך (יו"ד סי' ס"ט סקפ"ח, עיי"ש שיש מליחה לכלים), ובס' הגע"כ (א, ח; ה, לא).
[200] 24. ט"ז (תנא, ג), הפר"ח, הח"י, מ"ב (תנא, טז. וע"ע תנ, כז), כה"ח (תנ, סג ותנא, כז וכח) ועוד הרבה אחרו'. וע"ע בשו"ע (יו"ד קכא, א), ברמ"א (קכא, ה) ובד"מ שם. והטעם דהתירו דווקא באופן ארעי, דשמא אתי להשתמש בו בחמין (מ"ב תנא, טו וש"פ). ומהו שימוש ארעי: כ' הרמ"א (י"ד קכא, ה), כגון שהוא בבית של גוי, ולכן הישראל רוצה לבשל דווקא בכלים של עצמו. ובס' הגע"כ (א, ו) כ' כגון שהוא בדרך, או שמתארח אצל מי שאינו נזהר מחמץ בפסח. או אף בביתו, כשאין לו כלי אחר. עכ"ד.
[202] 26. משום שאם הינו מחרס או משאר החומרים המצוינים כאן (בסעי' ו'), הרי שלא נהגו להשתמש בהם בפסח אם השתמשו בהם לחמץ קודם פסח, וכמש"כ בשו"ע (תנא, כב) ובאחרו' [מ"א. מ"ב (תנא, קלג). כה"ח (תנא, רס"ו) וש"פ. ואע"ג שהם דיברו על כלי חרס, מ"מ כ' הפמ"ג (ביו"ד בשפ"ד סי' צ"א סק"ג) שכ"ה לכל כלי אחר שלא ניתן להכשירו לפסח. וע"ע בכה"ח (תנא, כז) ובס' הגע"כ (פ"א ס"י)].
[206] 30. עפ"י שו"ע (תנא, ג. וע"ע בסי' שי"ח ס"ט), בשש"כ (א, ב) והגע"כ (ה, יג). ואם בדעתו היה להוציא האוכל מהכלי לפני שיגיע לחום דיס"ב, ואכן הוציאו אז, לא חשיב כבלע [שו"ע (שיח, יד וי"ז). וביו"ד (קה, ב). ובמ"ב (שיח, ק"ד)].
[207] 31. מה שכתבנו שכ"ה אף שהורידוהו מהאש, כ"כ בשו"ע (תנא, ג. ובהל' שבת שיח, ט). וגבי שבת ר' בשש"כ (פ"א הערה ז'). וכן הדין דוקא כשהיס"ב, כ"כ בשו"ע (שיח, ט ובתנא, ג. וביו"ד קה, ב). מ"ב (שיח, סג וס"ד. ותנא, כ), כה"ח (תנא, מג) וש"פ. והכוונה שבמקום המגע של החמץ עם הכלי היה חום שיס"ב.
[208] 32. עיקר ד"ז בגמ' שבת (מ, ב). דאמר רב יהודה אמר שמואל שהשיעור היינו יס"ב. והיכי דמי. אמר רחבא, כל שכריסו של תינוק נכווית. ע"כ. ומצינו כמה דעות בפוס' ע"ז. י"א שיש לשער בבדיקת אצבע, כפשט הגמ' [דרישה (או"ח שיח, ה) ותבו"ש בחידושיו לחולין (דק"ג, ב') שכן מנהג העולם. וע"ע בתורת יקותיאל (סס"י צ"ד), בדרכי תשובה (קה, נא), וביבי"א (ח"ג או"ח כד, ד-ז)]. וגם בפירוש דעה זו ישנן כמה דעות [ר' דרכ"ת, בתבו"ש, ביבי"א (שם) ובס' הגע"כ (פ"א הערה י"ב)]. וי"א שהשיעור דווקא שכריסו של תינוק נכווית [רמב"ם (שבת כב, ד). טוש"ע (שיח, יד). ב"י (יו"ד סי' ק"ה) ועוד פוס'. ראה מנוח"א (ח"ב פ"י ס"ו)]. וי"א שכל עוד שאדם נמנע מחמת החום לאכול או לשתות זאת, הוי חום שיס"ב [דרישה (או"ח סי' שי"ח). בא"ח (ש"ש “בא" ס"ה). כה"ח (שיח, קמג) ולוי"ח (סי' מ"ח). הב"ד במנוח"א והגע"כ (שם)]. ולגבי שיעור יד סולדת במעלות צלסיוס: יש אומרים שהוא 40 מעלות צלסיוס [מצודת דוד על קיצוש"ע (סס"י ע"ב). בס' תולדות זאב (שבת ח"ב דק"ח). שו"ת אול"צ (ח"ב פ"ל סי"ב. ודחה ד' הגרשז"א זצ"ל שאינו פחות מ45- מעלות)]. י"א שהוא 43 מעלות [אג"מ (או"ח ח"ד סי' ע"ד. שהם 110 מעלות פרנהיי"ט)]. י"א שהוא 45 מעלות [הגרשז"א זצ"ל ב"נועם" (ח"ו דשט"ו). ובמנח"ש (ח"א מהדו"ק צ"א, ח). י"א שהוא 48 מעלות [הגרח"ז גרוסברג בשם הגרצ"פ פראנק זצ"ל]. י"א שהוא 52 מעלות [כ"כ בהמעיין (כרך י"ג, ניסן תשל"ג) ובמוש"ת (פי"ט ס"ג) בשם הגר"א קוטלר והגרצ"פ פראנק זצ"ל. וצ"ע מהכתוב כנ"ל בשמו]. י"א שהוא כ60- מעלות [ר' מנוח"א (ח"ב פ"י הערה 24). וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכמו שאמר לנו לענין הגעלת כלים, ולענין שבת ויין נסך. וכמובא במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה נה)]. י"א שלחומרא הוא יותר מ70- מעלות [כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ בחיו"ד (ח"ב סי' נ"ב) שלחומרא הוא כ79- מעלות. ואילו אח"כ כתב באו"ח ח"ד (סי' ע"ד) שלחומרא הוא 71 מעלות. ובס"ד נראה שכן לדעתו עיקר, כמשנה אחרונה]. וי"א שלחומרא הוא 79 מעלות [שש"כ (פ"א הערה טו) ואול"צ (ח"ב פ"ל סי"ב. וכתב עפי"ד הבא"ח שלחומרא הוא 80 מעלות)]. ראה כ"ז בפת"ת (יו"ד קה, ז), בדרכ"ת (יו"ד קה, נה). בשד"ח (ח"ג מע' יו"ד כלל ל"ט). מ"ב (שיח, פט). כה"ח (שיח, קמג). באנ"ת (כרך כ"א ערך יד סולדת ס"ק א' וג'). יבי"א (ח"ג חאו"ח סי' כ"ד ס"ק ד-ז). שש"כ (ח"א פ"א ס"א ובהערה ג'). ובס' הגע"כ (פ"א הערה י"ב). לעיתים השיעור הקטן הינו חומרא, כגון שהחמץ התחמם בכלי בשיעור זה ואז נחשב כחמץ חם. ולעיתים השיעור הגדול הוא חומרא, וכגון כאשר יש להגעיל הכלי בחום שהיס"ב.
[210] 34. את הגדרת בליעת החמץ החם בעודנו נמצא בכלי שני, כתבנו עפי"ד המ"א (תנא, ג), המ"ב (תנא, יא ולז), כה"ח (תנא, יח ופ"ד). והוא עפי"ד השו"ע (ביו"ד קה, ב) בשם י"א, וע"ע בשש"כ (פ"א ס"ב), ובס' הגע"כ (ה, לט). וכ"ז כשהחמץ היה חם בחום שיס"ב [עפי"ד השו"ע והרמ"א (שיח, ה) והרמ"א (או"ח תמז, ג), שש"כ (א, נט), הגע"כ (ה, לט ונ"א). וע"ע ברמ"א (יו"ד סח, י) ובש"ך (יו"ד קה, ה)]. ואם החמץ לא היה חם בחום שיס"ב, דינו כחמץ קר. ואגב, נזכיר פה דין “גוש", והיינו אוכל שהתחמם בכ"ר בחום שיס"ב, ואח"כ הועבר לכלי שני. שלמנהג האשכנזים דין הבליעה הינו לכתחילה ככ"ר, משום שהחום אצור בתוכו [ר' מ"ב (שיח, מה וקי"ח; תמז, כד; ותנא, קיד) וכ"כ גבי שבת בשש"כ (א, נח)]. ואילו הספרדים מקילים בדין גוש אף לכתחי'. שכן הורה לי הגר"ע יוסף זצ"ל, שדבר גוש אינו מבשל, ואין דינו ככ"ר לענין הגעלה בפסח. ולכן גם א"צ להגעיל בכ"ר את הכלי שהיה בו גוש חמץ חם. ואמר לי שאף אין מקום וצורך להחמיר בכך. עכת"ד. וכ"נ מדבריו בליקוטי קול סיני (עמ' 263). וע"ע בילקו"י הל' שבת (סי' שי"ח סעי' נ"ב). וכ"נ להקל מדברי האול"צ (ח"ב עמ' רל"ט). וכן ממש"כ בשמו בס' יהודה יעלה. ואף הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, הורה לי שאין הספרדים מחמירים כלל בגוש, ואין דינו ככ"ר. עכת"ד. וע"ע במנוחת אהבה (ח"ב פ"י סכ"ב) שכ' שמעיקה"ד יש להקל בזה. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש להחמיר בדין גוש כחומרא ולא מדינא. וע"ע בכה"ח (יו"ד סי' צ"ד וסי' ק"ה) שהחמיר בכך. אך אין כן ד' רוה"פ הספרדים. ומ"מ במקום הפמ"ר מקילים בכך אף למחמירים בדין גוש [ראה א"א (או"ח תנא, לח) וכה"ח (יו"ד צד, עב וע"ג; ק"ה, מג)]. ואכמ"ל.
[215] 39. הדין שמאכל חריף נבלע בכלי אע"פ שהינו קר, נזכר בש"ך (יו"ד רס"י ק"ה) בשם האו"ה, וכ"פ שם עוד אחרו'. וכ"כ במ"ב (תנא, קכד) ובס' הגע"כ (ה, לא. עיי"ש בהערה נ"ד שהביא הרבה פוס' דס"ל הכי). וע"ע במ"ב (תמז, נד). והחריף מבליע בכלי במשך זמן משישימו את הכלי עם האוכל על האש ויתחיל התבשיל לרתוח [ראה שו"ע (יו"ד קה, א), ובס' הגע"כ (פ"ה הערה נ"ד). עיי"ש. וקיצרנו]. ומאידך כתבו כמה פוס' שאין דין כבוש בכלים. ר' חקרי לב (יו"ד ח"א סי' ע"ז) ויבי"א (ח"ב חיו"ד סי' ו' סק"ז). וע"ע בשו"ע וברמ"א (יו"ד קה, א) גבי כבוש באוכל ולא בכלים. ובענין כבוש בכלים גבי פסח, ר' יבי"א (ח"ח או"ח סי' מ"ג ססק"ח). ודין מאכל מלוח ולח כשר, ששמוהו בכלי חמץ, ראה שו"ע (תמז, ה ותנא, י), במ"א (תנא, כ), בהגע"כ (פ"א הערה ט"ז, פ"ב סכ"ה, פ"ה הערה מ"ג, פי"א הערה ס', ופי"ג הערות קנ"ד וקנ"ה). ונחלקו הפוס' גם בזה לגבי משך הזמן שאז מבליע [ר' הגע"כ (פ"ב הערה ס"ג)]. ועוד גבי מלוח כרותח ר' במ"א (תנא, כ) ובשש"כ (פ"א הערה א').
[216] 40. כ"פ רבנו הרי"ף, הרמב"ם (חמץ ומצה ה, כד), הרשב"א בתשובותיו ועוד הרבה ראשו'. וכ"כ בב"י בד' הטור. וכ"פ בשו"ע (תנא, ו וכ"ה), בחזו"ע (פסח ח"ב דע"ז), במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל, פ"ה ס"ט ו') ועוד הרבה פוס' רוא"ח. ובספר הל' פסח (בכת"י) בס"ד הארכנו בכך. אמנם יש להזכיר שיש מהספרדים המחמירים בפסח את כל חומרות האשכנזים. שכ"כ בס' זכור לאברהם, “דאנחנו מחמירין בפסח ככל חומרות האשכנזים". וכ"כ כה"ח בנ"ד, “דגם בספרד יש נוהגין להחמיר בפסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהג"ה" [ר' כה"ח (תמז, עו ורכ"ח; תסז, קיז; תנא, רצז; תנב, כח. וכ"כ גבי ני"ד בתנא, ק)]. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בקונט' הכשרת כלים שלו במהדו"ק, ש"בפסח מחמירים הספרדים בכל חומרות האשכנזים. ובמהדורה שניה כתב שם (בעמ' 3) שהדינים שם נכונים הן לספרדים והן לאשכנזים, “כי בפסח מחמירים בכל החומרות". ואילו בס' הל' חגים (שנדפס מאוחר יותר) קצת משמע שאינו מחמיר בפסח כאשכנזים אלא במיקרים מסוימים (כגון בהכשר כלי זכוכית). ומ"מ הן בדברי כה"ח (תנא, ק) והן בדברי הגרמ"א זצ"ל (בקונט' הנ"ל מהדו"ב עמ' 7) מבואר שמעיקה"ד אזלינן בתר רוב תשמיש הכלי, ורק מצד המנהג מחמירים בכך. ואף הספרדים שכתבו שנהגו להחמיר ולילך בתר מיעוט תשמישו לחומרא, כתבו שבשעה"ד אזלינן לקולא בתר רוב תשמישו [כה"ח (למשל בתנא, קו, קח ועוד), והגרמ"א זצ"ל בקונט' הנ"ל, ובמאמ"ר (ה, י)]. ומ"מ ד' הרבה פוס' ספרדים להתנגד לחומרות אלה, ולהורות כעיקה"ד וכפסק השו"ע [חזו"ע (פסח ח"ב דס"ג. וכ"כ הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו (במכתבו אלינו, המובא בספר מקראי קודש פסח, נספח ו')]. ועוד נזכיר, שהפוס' דנו כיצד מקילים לילך כרוב תשמיש. דאם השתמשו בכלי תחילה באופן המצריך הכשר בליבון (ר' למשל מ"ב תנא, לט) כיצד יתכן שאם השתמש אח"כ בשימוש קל יותר המצריך רק הגעלה - כיצד מועילה ההגעלה להכשירו מהבליעה החמורה שבלע קודם. ואכמ"ל.
[218] 42. כ"כ במעשה הגאונים, במעשה רוקח (ד"ו סי' ז'), בהעמק שאלה בהבנת השאילתות ("מטות" שאילתא קל"ז), וזו גם ד' רש"י [ס' הפרדס (סי' קכ"ד), במחזור ויטרי, בספר האורה, ובסידור רש"י]. ועוד הרבה ראשו'. כ"כ גם הב"ח (יו"ד סי' צ"ה) ועוד פוס'. וכ"פ הרמ"א (או"ח תנא, ו וכ"ה) והמ"ב (תנא, מח. וכ"מ מסקמ"ז). וע"ע בכה"ח (תנא, קז).
[219] 43. כן עולה מדברי הרמ"א (תנא, ו) וכ"כ הא"ר, הח"י, המקו"ח, הגר"ז (רק לענין כלי שאב"י. ר' תנא, לא), וכ"כ המ"ב (תנא, מז וקמ"ט) וש"א. והאחרו' דנו האם הרמ"א היקל בדיעבד רק גבי כלי שתיה משום שרוב שימושם בצונן, או אף בכלים שרוב שימושם בעירוי מכ"ר ומיעוטם בכ"ר עצמו, דאפ"ה בדיעבד סגי בעירוי. ר' מ"ב (תנא, מז, קי"ד וקמ"ט) ושעה"צ (סק"נ). וקיצרנו.
[220] 44. כ"כ הרשב"א בתשובותיו (ח"א תשו' שע"ב ותתי"ז), שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ו), הח"י, המ"ב (תנא, מו), כה"ח (תנא, ק ור"צ), החזו"א (קיט, טו; קכב, ג), חזו"ע (פסח ח"ב דע"ז), הגע"כ (פ"ד הערה י"ג) ועוד הרבה אחרו', ובפרט פוס' ספרדים ההולכים בתר מרן ומקילים עפ"י רוב תשמיש. ואמנם מרן בשו"ע לא כתב ד"ז, מ"מ כ"כ כה"ח (שם) דהוא מעיקה"ד, וכ"כ בחזו"ע (שם), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר שגם השו"ע מודה בזה [ולכא' ק"ק ע"כ, דהא מרן החמיר בכך רק במגעיל משעה חמישית ואילך, אך לא לפני כן].
[227] 51. גבי כלי שבלע בכלי שלישי, היו מהפוס' שהחמירו לגבי שאר האיסורים אם היס"ב [ר' פר"ח (יו"ד ס"ח, יח) וחת"ס (בתשובותיו חיו"ד סי' צ"ה)]. אך מד' המ"ב בשעה"צ (תנא, י) משמע דס"ל (גבי פסח) שאינו מבליע ואינו מפליט. וכ"פ הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל (כפי שהם אמרו לי). ומדברי הפוס' מתבאר שכלי שבלע בעירוי מכלי שני, יש לצדד דלא מהני הגעלה בכלי שלישי (ובס' הל' פסח בכת"י הארכנו בכך).
[231] 55. כ"כ בס' או"ה (כלל נ"ח סי' ל"ה), וכן עולה מדברי המרדכי, הסמ"ק, הרמ"א (תנא, ד, גבי דברים שמחמירים ללבנם), הפר"ח, הח"י (תנא, י), כה"ח (סקפ"ג), הגע"כ (פ"ה הערה ל') וש"פ. והטעם, דהכשר חמור ודאי מוציא הבליעה [הגע"כ (פ"ד הערה ד')] או שהוא שורף החמץ הבלוע, כבליבון [ט"ז (יו"ד קכא, ז), הגע"כ (במבוא פ"ד ד"ל) וש"פ, רוא"ח].
[232] 56. או"ה וח"י (שם). וכ"מ מהשו"ע (תנא, ה) גבי הכשר כלי שבלע בעירוי מכ"ר, דלא מהני הגעלה בכ"ש. וכ"כ המ"ב (תנא, כז) וכה"ח (ס"ק ס"ה ופ"ג) וש"פ. והטעם, דבכה"ג לא יפלט כל החמץ, ואולי אח"כ הוא יפלט בבישול תבשילי פסח [הגע"כ (שם) בשם האו"ה והח"י]. ולעיתים מועיל הכשר קל בדיעבד, כגון בדבר שרוב תשמישו הינו בבליעה קלה, דאף המחמירים דאזלינן בתר מיעוט תשמיש מודים שבדיעבד כשר. ובס"ד יש אצלנו אריכות בנושא זה (בספר בכת"י) גבי דין כלי שצריך להכשירו בליבון חמור, והכשירוהו בליבון קל או בהגעלה, או שהכשרו בליבון קל והכשירוהו בהגעלה. או שהכשרו בהגעלה בכ"ר, בעירוי מכ"ר, בהגעלה בכ"ש וכו', והכשירוהו בהכשר קל טפי. ולעיתים מקילים בדיעבד אם כבר בישלו בכלי זה אוכל כשר לפסח (כגון אם היו צריכים ללבן לחומרא בשל חריצים וכדו', או שהיו צריכים להכשירו בעירוי מכ"ר והגעילוהו בכ"ר שהיס"ב ואינו רותח, או במקום הפס"מ). ואכמ"ל.
[233] 57. כפי שראינו בהערה הקודמת, ישנם מיקרים שמקילים בדיעבד כשהכשירו בהכשר קל יותר. אך איננו מפרטים זאת דאין זה כ"כ שכיח, ורק בספר (שבס"ד יודפס בעתיד) כתבנו זאת.
[234] 58. שו"ע (תנב, א). מ"ב (סק"ב). כה"ח (סק"ה) וש"א. והטעם להכשיר דווקא עד שעה חמישית, כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומם או לא. וכן אם מגעיל כלים שבליעתם מועטת עם כלים שבליעתם מרובה, וכן אם משהה את הכלים ביורה יותר מידי זמן, או שאינו משהה אותם די זמן אלא מוציאם מיד, וכן שלא יצטרך להזהר שלא ינוחו המים מרתיחתם (ר' מ"ב תנב, ה וו'). וכן שלא יצטרך להזהר להכניס הכלי רק לאחר שרתחו המים, ושלא יצטרך להגעיל הסיר הגדול שמגעילים בו, לפני הגעלת הכלים ולאחריה. ולרמ"א (תנב, א) גם א"צ אז לדקדק שבמים יש נפח פי ששים מהכלי שמגעיל, ועוד כהנה וכהנה טעמים לכך. ונעיר, שאמנם הרמ"א (שם) כתב שרק כשמגעיל לאחר חצות היום בע"פ יש להזהר בדברים הנ"ל, אך יש מאחרו' שכתבו שכבר לאחר שעה ד' צריך להזהר בזה [מקו"ח. מ"ב (תנב, יג). כה"ח (סקל"א)]. ויש להעיר, שלגבי חלק מסוגי ההכשרות הנ"ל אין זה מעיקר הדין להחמיר בכל הדברים הנ"ל אם מכשיר לאחר שעה חמישית. אלא שבס"ד נראה, שאף אלה שמותרים לאחר זמן זה, מ"מ לאור דברי המהרי"ל והכנה"ג דחיישינן שישתמש בהם קודם הכשרם (הב"ד כה"ח תנא, ס"ג), נראה שטוב לנהוג כן בכל ההכשרות. ונוסיף, שיש שכתבו להגעיל לפחות שלושה ימים קודם פסח [מהרי"ל בשם מהרא"ק. מ"א (סי' תנ"ב), בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין") וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, דיני הגע"כ) ועוד פוס' רבים]. ויש מגעילים כבר בר"ח [ר' בפוס' הנ"ל. ומ"מ זו באמת חומרא גדולה].
[236] 60. אם מגעיל בין סוף זמן אכילת חמץ לבין חצות היום (סוף שעה ד' לסוף שעה ו') צריך להזהר שהכלי שמגעילים בתוכו והכלים שמגעילים אותם לא יהיו בני יומם. או שמי ההגעלה יהיו פי ששים מנפח כל דפנות הכלים שמגעילים אותם. ואם מגעיל לאחר חצות היום עד כניסת החג, י"א שדינו כהגעלה בשעות חמישית וששית, וי"א שצריך להזהר בשמונה תנאים שלא נפרטם כאן. וכן לא נפרט כאן דין ליבון ושאר ההכשרים לאחר שעה רביעית בפרט, ודין הכשרת הכלים בערב יו"ט וביו"ט עצמו – בכלל. וזה כולל הכשרה ביו"ט עצמו ובימי חוה"מ. ומ"מ רק נציין גבי הכשר כלים בחוה"מ, שלמנהג האשכנזים אסור להגעיל כלים בחוה"מ פסח להכשירם לפסח (רמ"א תנב, א) אך לחילופין שרי ללבנם ליבון קל שמועיל במקום הגעלה (רמ"א תנב, ד). ואילו לספרדים שרי להכשיר בהגעלה בחוה"מ [ר' שו"ע (תמז, י דנטל"פ שרי בפסח אף באכילה), וכה"ח (תנב, כח)]. ומ"מ בשבת חוה"מ, וכן כשיו"ט חל בשבת, אין להכשיר כלים כלל ואפי' לא בהכשר דמילוי ועירוי ג' ימים [הגע"כ (ז, יא) וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והטעם, דחשיב מתקן מנא. ע"כ. אך ר' בשו"ע (או"ח תקט, ה) שיש אופנים שמותר להכשיר כלים ביו"ט]. ומ"מ אם מילא הכלי בע"ש, נחשב יום השבת כא' מימי ההכשר, ורק להחליף המים או למלאותם אסור [הגע"כ (יג, סו)]. ומ"מ שרי להכשיר בשטיפה והדחה בצונן בשבת [הגע"כ (יג סעי' כ"א וס"ו). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל].
[237] 61. למרות שיש מקום להכשיר באופנים מסוימים גם לאחר שעה רביעית, מ"מ חובה לנקות החמץ קודם זמן ביעור חמץ, דמה איכפת לן אי האדם חושב לבערו אח"כ מהעולם, הרי כעת – לאחר זמן ביעור חמץ, ממשות החמץ עדיין הינה על הכלי.
[238] 62. דאם עסקינן בחוה"מ הרי צריך לבערו מהעולם מיד לכשיוכל.
[239] 63. הא דליבון הינו חימום הכלי ללא נוזלים, כן מבואר ברמב"ם (מאכ"א יז, ג), ברוקח ועוד ראשו'. וכ"כ המ"ב (תנא, כז), כה"ח (סקנ"ח) וש"א. וכבולעו כן פולטו [מ"א. גר"ז. כה"ח (סקנ"ט). הגע"כ (פ"ה הערה א')]. ובגמ' ע"ז (עו, א) מבואר דהו"ד שתרד קליפתו החיצונית. וכ"כ במדרש רבי תנחומא ("חוקת" סי' ב'), באשכול, ברמב"ם (שם) ובעוד הרבה ראשו'. הב"ד בב"י (סי' תנ"א) ובהגע"כ (פ"ה הערה ב'). וכ"כ הח"י, המ"ב (תנא, כט), כה"ח (סקס"ז) וש"א (ואף שבטור ובשו"ע לא הזכירו זאת, מ"מ בב"י ובאחרו' נפסק ד"ז). וראה בספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"א הערה 4) מדוע כיום אין יוצאים ניצוצות. וע"ע בהערה הבאה.
[240] 64. ירו' סוף מס' ע"ז. וכ"כ הרא"ש [שם בגמ', ובשו"ת (כלל י"ד סק"א)] ועוד הרבה ראשו' [הב"ד בהגע"כ (פ"ה הערה ג')], וכ"פ בשו"ע (תנא, ד) והאחרו'. והטעם דמהני, שבכך ודאי נשרף כל האיסור הבלוע [גר"ז. כה"ח (סקס"ח)]. וכתב האשכול, עד שתשיר קליפתן או עד שיהו ניצוצות ניתזין, חד שיעורא הוא. וכ"כ המש"ז (סס"י תנ"ב) ועוד פוס' [הב"ד בהגע"כ (שם)]. וע"ע לעיל (בהערה 45). ומה שכתבנו שיכו בדופן מהצד שאינו בא במגע עם האש, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בקונטרס הכשרת כלים שלו (עמ' 4. ובספר מאמ"ר לא כתב ע"כ). וראה לקמן (בהערה הבאה) שכ"ה גבי ליבון קל. ועוד דנו הפוס' אי בעי ללבן את הכלי דווקא בצידו הפנימי (היכן שנמצא האוכל) או דשרי ללבנו אף מצידו החיצון (ר' ע"כ בספרנו על הגע"כ, שבס"ד יצא לאור בעתיד, הערה כ"ג ענף 2). והגרשז"א זצ"ל חושש לדעה שצריך ללבנו בצידו הפנימי [הליכו"ש (פ"ג הערות א' וד')]. אמנם יש להעיר, שי"א שכיום אף בליבון חמור אין יוצאים ניצוצות, בשל דחיסת המתכת בעת ייצורה [ספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"א הערה 4)]. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (עמאר. ח"ט חיו"ד סי' ו').
[241] 65. גבי הא דבעי שישרף הקש מהחום, כ"כ הסמ"ג ועוד ראשו', כמובא בב"י (סי' תנא), וכ"כ הרמ"א (תנא, ד), החמ"מ ועוד אחרו' [הב"ד בהגע"כ (פ"ה הערה ל"א)]. וכ' הגר"ז (תנא, טז) שכן נהגו. וגבי פשתן כ"כ האו"ה ועוד ראשו', מרן בב"י (בסי' תנ"א בשם תה"ד), הכנה"ג והגר"ז. ויש מהפוס' שכתבו דאף הנחת חוט מועילה, אם נשרף [ראה פר"ח (תנא, ה) ובהגע"כ (פ"ה הערות ל"ב ול"ג). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל בקונט' הכשרת כלים הנ"ל (ובס' מאמ"ר לא הזכיר זאת)]. ויש שכתבו שניתן לשים שם נוצה [הגהות אשרי בשם הגמ"י. הב"ד הגע"כ (שם הערה ג')]. וגבי מאיזה צד יש ללבן ליבון קל (למחמירים שבליבון חמור ילבנו בצידו הפנימי). מדברי הרמ"א (תנא, ד וי"א) קצת משמע דבעי ללבן בצידו הפנימי של הסיר (הצד שנמצא בו האוכל). וכן נראה מד' באר הגולה והמ"ב (סקל"א). ואילו הדרכ"ת (יו"ד קכא, מז) בשם שו"ת יד יוסף כ', שאף לסוברים שצריך ללבן בצידו הפנימי שבו נבלע החמץ, מודים שבליבון קל מהני אף ליבון מבחוץ [הגע"כ (פ"ה הערה ד')]. ומ"מ ככלל א"צ ללבן את כל הכלי בפעם אחת אם לא ניתן ללבנו כך, אלא רשאי ללבן חלקו ואח"כ את חלקו השני [מאירי. כלבו. טור (יו"ד סי' קכ"א). כנה"ג. כה"ח (תנא, סב). הגע"כ (ה, ד). וכ"מ מהשו"ע (תנא, יא)].
[242] 66. בס"ד נקדים תחילה את שורש השינוי בין שני סוגי הליבון, חמור וקל. דאיתא בסוף מס' ע"ז (עו, א), דשיפודין ואסכלאות שצלו בהם קודשים, ולאחר זמן היתר האכילה (שכבר הפכו לאיסור נותר) רוצה להכשיר השיפודין הללו, שדי להם בהגעלה. ואע"ג שבליעתם הפכה לאיסור, מ"מ חשיב כהיתר כיוון שבעת הבליעה הם היו היתר. ורק אם דבר היה איסור בעת שנבלע בכלי, חשיב איסורא בלע. ונחלקו הפוס', ראו"ח, אי חמץ חשיב איסורא או היתרא בלע. י"א דדמי לנותר, שלפני זמן איסור חמץ היה האוכל היתר, ורק בפסח נעשה איסור. ולכן אם מכשירו לפני פסח לא חל עליו איסור חמץ. ולפי"ז כל הכלים שהשתמשו בהם באש, אם מכשירם כבר לפני פסח, די בהגעלתם. וי"א דחמץ הוי איסורא בלע, ולא דמי לנותר, דנותר לפני שעבר זמן היתר אכילתו לא היה עליו ֵשם נותר כלל. משא"כ חמץ שכבר בעת שימושו לחמץ לפני פסח היה ֵשם של חמץ על הבליעה, ובפסח מתברר למפרע דאיסורא בלע, ולכן צריך ליבון [כ"כ הרמב"ן. ויש עוד טעמים לכך. ר' באורחות חיים הראשון בשם רבינו משולם, ובמאירי בע"ז (עו, ב), ובריטב"א בע"ז (שם) ובמהרי"ל. ואכמ"ל]. הסוברים דהוי היתרא בלע הינם התוס' (בע"ז שם), ר"ת בתוס' פסחים, הראב"ד ועוד ראשו' רבים. והסוברים דחשיב איסורא בלע הינם הרמב"ן, הרשב"א והמאירי. ונחלקו הראשו' מהי דעת הרי"ף והרמב"ם. ובב"י כ' מרן בשם מהרי"ו שד' רוה"פ להחמיר. וכן בשו"ע (תנא, ד) פסק שחמץ חשיב כאיסורא בלע. וכ"כ הרמ"א (תנא, ד) שכן המנהג. אלא שמדברי השו"ע והרמ"א במקום אחר (בתנב, א) עולה דס"ל דהיתרא בלע. וכבר עמדו האחרו' על מה שנראה כסתירה בדבריהם [ראה בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין"), מ"ב (תנא, כח) כה"ח (תנא, לט וס'. ותנב, ד), שו"ת אול"צ (ח"ב בהקדמה ענף א' סק"ב גבי חו"נ), בחזו"ע (פסח ח"ב הל' הגע"כ הערה ב') ובס' הגע"כ (במבוא סק"ז). ואכמ"ל]. ומ"מ כתבו פוס' רבים, דלעיתים היכא שישנם עוד צדדים להקל, מצרפים אותם ונקטינן כמ"ד דחמץ חשיב כהיתרא בלע [ר' למשל מ"ב (תנא, יט וכח), כה"ח (סק"ס), הגע"כ (שם)]. ומ"מ כלים ששימושם באש ללא רוטב, אף אם מורח עליהם מעט שמן או שומן, הכשרם בליבון חמור, ואין רטיבות מועטה זו מצילה שהאש לא תשלוט בה לגמרי [מ"ב (תנא, כז). שעה"צ (סקל"א)]. וכלי שבלע חמץ באופן ישיר ע"י אש, טעון ליבון חמור אף אם רוצה לבשל בו רק תבשיל לח [תוס' בחולין ועוד ראשו'. שו"ע (יו"ד קכא, ה) ועוד פוס']. כלי שעשו בו מאכל חמץ בצלי קידר, יש ללבנו [פמ"ג (א"א תנא, י) ובמש"ז (סקט"ז)]. כלי שספק אם השתמשו בו לחמץ בשימוש כזה שמצריך הכשר בליבון או בהגעלה, לכתחילה יש ללבנו [ראה הגע"כ (ד, טו; ה, י)].
[243] 67. תוס' ע"ז (עו, ב ד"ה “אמר"), טור (או"ח סי' תנ"א) ועוד ראשו'. שו"ע (תנא, ג), רמ"א (תנא, ד וה'), מ"ב (תנא, כד, לג ומב-מד), כה"ח (ס"ק מ"ט, נ"א וע"ג) וש"פ. והוא עפ"י הספרי, עה"פ “אך את הזהב ואת הכסף", שההגעלה מועילה להפליט הבלוע רק כשיש שם זהב בלבד, ללא חלודה. דאל"כ יתכן שיש חמץ תחת החלודה שאינו נפלט [ר' רא"ש (פ"ב דפסחים). מ"ב (תנא, כב). הגע"כ (ריש פ"ו)]. ויש עוד טעמים [ר' הגע"כ (שם הערה ב')]. ומ"מ בכה"ג די בליבון קל [או"ה. רמ"א (תנא, ד). מ"ב (תנא, כד, ל"ג וע"ו)]. וכל זה מישתעי גבי חלודה שיש בה ממשות, וכדלקמן (בהערה 72). ויש ללבן ליבון זה לפני ההגעלה. ואם לא עשה כן לפני ההגעלה יעשה זאת לאחריה [מ"ב (תנא, כה). כה"ח (סקנ"ג)].
[244] 68. שורש דין זה בגמ' פסחים (ל, ב) גבי הכשר כלי חרס בליבון. וכ"כ רבינו שמואל, כמובא באו"ז (ע"ז דע"ה סי' רצ"ד) בביאור הגמ' גבי סכינים. וכ"כ הרמ"א (יו"ד קכא, ז). ור' עוד בהערה הבאה.
[245] 69. שכ"כ מגן האלף (או"ח תנא, ג). ס' תבוש"מ (סי' ס'). פמ"ג [(סס"י תנ"ב), דלהפסד מועט לא חיישינן שלא ילבנו היטב]. וכ"פ בשו"ת אמרי יושר (ב, קמד). הגע"כ (ה, ו ובהערות שם).
[246] 70. הא דהגעלה פירושה הוצאת הבליעה מדפנות הכלי, והיינו לפלוט, כ"כ בתרגום יונתן עה"פ (באיוב כא, י) “שורו עבר ולא יגעיל", וכ"כ רש"י בפסחים (מד, ב), הרא"ה בבד"ה, המנהיג, הכלבו ועוד ראשו'. וכ"כ בתפא"י (זבחים פי"א משנה ז'. ועיי"ש בתוס' יו"ט בשם הרמב"ם). וכ"כ הרמ"א (תנא, ג). ומה שכתבנו שההגעלה צריכה להיות ע"י מים ולא ע"י נוזלים אחרים, כ"כ הרמב"ן, הריטב"א (בחולין דף קי"ח) ועוד הרבה ראשונים. וכ"כ הרמ"א (או"ח תנב, ה), ערה"ש (טייב. סי' קכא), הח"א (קכא, כט) ועוד הרבה אחרו'. אמנם יש מהראשו' והאחרו' שהתירו להגעיל אף בשאר משקים (הסמ"ג, הפר"ח ועוד), אך מ"מ פסקו רוב הפוס' לאסור. וראה מש"כ בב"י שם. והטעם, משום ששאר המשקים טבעם להיבלע בכלי ולא להפליט את הבלוע (הפוס' המחמירים הנ"ל). וראה לקמן בפרקנו שיש מיקרים שמותר ואף צריך לשים סבון וכדו' בתוך מי ההגעלה כדי לפוגמם. והא דמי ההגעלה צריכים להיות רותחים, כך מבואר בגמ' פסחים (ל, ב), וכ"כ רב נטרונאי גאון, הרי"ץ גיאת, הרא"ש והטור (או"ח סי' תנ"ב) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, ג ותנב, א), הרמ"א (תנב, א), הט"ז, הפר"ח, המ"ב (תנא, כ ותנ"ב ו-ח) וש"א. הב"ד בב"י (סי' תנב) והגע"כ (ה, יג; י, ט). והטעם, דאין הגעלה מועילה אא"כ המים רותחים, ולא סגי בכך שיס"ב (הפוס' הנ"ל). טבע המים הינו שתחילה הם מבעבעים רק למעלה ואח"כ מבעבעים כולם וצריך שהכלי הראשון (הכלי שבתוכו מגעילים) יעמוד על האש בשעת ההגעלה [הרמב"ן (בסוף מס' ע"ז), הר"ן, הריטב"א בשבת ובפסחים, וכ"כ הטור (יו"ד סי קכ"א). שלא כד' הי"א בטור שם דמהני הגעלה אף בסיר שהסירוהו מהאש]. ולכתחי' בעי' להכניס הכלי רק לאחר שרתחו כל המים [מועדים וזמנים (ד, רפא). הגע"כ (שם)]. כלי הטעון הגעלה בכ"ר ברותחין, והגעילו במים שאינם רותחים צריך לשוב ולהגעילו [תה"ד. מרן בב"י ובשו"ע (תנב, א) וברמ"א שם. ועיי"ש במ"ב (ס"ק ו' וח')], ואע"פ שהיתה היס"ב [מ"ב (סק"ז)]. ואגב, שיעור רתיחת המים במעלות צלסיוס משתנה בין מקום גבוה לבין מקום נמוך. כגון בין תל אביב לירושלים[וגבי טמפ' הרתיחה ראה ד' הגרשז"א זצ"ל בס' מעגלי אליהו (דף מ"ד), הגע"כ (פי"ג הערה ש"א) וספ"כ (דף ב')]. ואם כבר בישל בכלי זה בפסח, הא"א (תנב, ג) הסתפק אי לאסור התבשיל (ר' מ"ב תנב, ח), והאחרו' כתבו שאם הכלי אב"י משהשתמשו בו לחמץ, לד' השו"ע שרי [עפי"ד השו"ע (בסי' תמז ס"י)]. ואף האשכנזים למעשה מקילים בכלי שאב"י [ראה מ"ב (תנב, ח), ובהגע"כ (י, יג)]. ודנו הפוס' גבי אשה, ילד הקטן מגיל מצוות, ולהבדיל גוי, האם רשאים להגעיל, והאם נאמנים לומר שהכלי הוגעל כדין. ובפרט בענין הגע"כ שהוא דבר שיש בו טירחה, ובפרט לפי מש"כ שנשים עצלניות [ר' ברא"ש (פסחים א, ג), במאירי בע"ז (עו, ב), בתוס' פסחים (ד, ב ד"ה “הימנוהו"), ברמ"א (יו"ד קכז, ג) בש"ך (ביו"ד פד, לה; קכז, כט ול'), במ"ב (תלז, טז), בס' הגע"כ (ריש פ"ח) ובש"פ. בספר מקראי קודש -בכת"י- פסח ח"א, פרק הגע"כ (הערה כח ענף 2 ואילך)]. ומאידך ראה בערוה"ש (יו"ד סי' פ"ד ספ"א). נפסק להלכה כדבר פשוט שאין מברכים על מצוות הגע"כ [או"ה המיוחס לרבינו יונה. אורחות חיים לר"א מלוניל וש"פ רוא"ח. הגע"כ (פי"א ריש הערה ס"ו). ושאני הגעלה מטבילת כלים, שהיא מ"ע, ואילו הגע"כ הוי מצוות ל"ת. ויש להאריך בכך [ככתוב בספרנו פסח ח"א הנ"ל (שם בענפים 4-5 )].
[247] 71. ברייתא ע"ז (עה, ב). רי"ף ורא"ש (פסחים פרק כל שעה). שו"ע (תנא, ה) וש"פ. י"א שדי אם חיממו בכלי חמץ בחום שיס"ב, אף שלא רתח, אפ"ה צריך להגעיל ברותחין ממש [ראה רבינו יונה באו"ה (נח, מ) בשם הסמ"ק. מ"ב (תנב, ח). ס' הגע"כ (ה, כה)]. ומה שכתבנו שגם כלי שהיה בו חמץ כבוש יש להכשירו בהגעלה בכלי ראשון, הוא עפ"י השו"ע (תנא, כא). וע"ע במ"ב (תמז, מג) ולעיל (בהערה 39). ומה שכתבנו שכן הדין לכלי שהיה בו חמץ חריף, הוא עפ"י השו"ע (כנ"ל) והרמ"א (יו"ד קה, א, גבי ציר), והמ"ב (תנא, קכד) והגע"כ (ה, לא). והיינו שהחמץ החריף שהיה בכלי משך זמן שיתנו הכלי עם האוכל על האש ויתחיל לרתוח [שו"ע (יו"ד קה, א)]. ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי כלי שהיה בו חמץ מלוח, הוא עפ"י השו"ע (תמז, ה ותנא, י), המ"א (תנא, כ), הגע"כ (פ"א הערה ט"ז. פ"ב סכ"ה. פ"ה הערה מ"ג, ועוד) וש"פ. וזאת אם שהה החמץ המלוח במשך זמן שיתנו כלי עם אוכל על האש ושיתחיל לרתוח. וי"א דוקא כ"ד שעות [ראה מ"ב (תמז, מב)].
[248] 72. כנ"ל (בהערה 66) עפ"י הספרי, רש"י בויקרא (י, יט), העיטור, הרא"ש ועוד ראשו'. וכ"כ מרן בב"י (סי' תנ"א), הט"ז, חזו"ע (פסח ח"ב דע"ד) וש"פ. ואילו הרמב"ן בס' במדבר (פרק ל"א) למד דין הסרת חלודה מהפס' “תעבירו במים", והיינו שיעבירם במים וישפשפם יפה עד שתסור החלודה. וכ"פ מרן (תנא, ג) שיש לשפשף החלודה. וכ"כ המ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקמ"ז) וש"פ. והפוס' כתבו כן גבי כל לכלוך, הן של חמץ והן של שאר דברים [שו"ע (סי' תנ"א ססע"י י"ג). ועיי"ש ברמ"א ובמ"ב (ס"ק צ"ז-צ"ט)]. י"א שא"צ להסיר החלודה שבצידו החיצוני של הכלי [מהר"ש. בה"ט (תנא, כב). ור' רמ"א (תנא, ה) ומ"ב (סקכ"ב)]. ומ"מ בעי לנקות היטב את ידיות הכלי, ואם אינו יכול לנקותם אין הגעלתם מכשירה הכלי [מ"ב (תנא, מד ופ"ח). כה"ח (סקצ"ח) והגע"כ (פ"ו הערה ד')]. וה"ה לחריצים שסביב הידיות במקום חיבורן [ערוה"ש (תנא, כו) ועוד פוס']. וכן ינקה גם את שאר החריצים שבכלי [שו"ע (תנא, ג וי"ג). ור' בה"ל (תנא, יג ד"ה “מאחר") שיש שהבינו כן גם מדברי הרמ"א]. וכן יש לנקות גם סמלים הבולטים מגוף הכלי [חמ"מ. מחה"ש. בה"ל (שם סי"ג). כה"ח (ס"ק קס"ה-קס"ו)].
[249] 73. כ"כ בחידושי דינים מרבני ירושלים הקדמונים (כתובים בסוף ס' חיים וחסד). הט"ז. מ"ב (תנא, כב), כה"ח (סקמ"ח). הגע"כ (פ"ו הערה ו'). חזו"ע (פסח ח"ב דע"ד) וש"פ. והטעם שחלודה כזו אינה מעכבת, דאין לחוש שהיא מכסה ממשות איסור, וכן אינה מפריעה לפליטת החמץ [הגע"כ (שם הערה ו')].
[251] 75. כ"כ רבינו פרץ (בהגהותיו על הסמ"ק), בב"י (סי' תנ"ב), בב"ח (יו"ד סי' קכ"א). וכ"כ הרמ"א (באו"ח תנב, ב וביו"ד קכא, ב), הח"י, הפמ"ג, הגר"ז, המ"ב (תנב, יג, כ' ועוד), הגע"כ (ו, י; י, ח) ועוד פוס'. והטעם, דמעיקה"ד אין להגעיל כלי שבלע איסור, או בלע חמץ ומגעילו לאחר זמן איסורו, אם הכלי ב"י ואין במים כמות פי ששים מנפח הכלי, כיוון שאז הוא בולע מהמים את האיסור שנפלט. וכ"ז למ"ד שחמץ חשיב איסורא בלע. ומ"מ כיוון דחיישינן שיגעיל כלי ב"י ולאו אדעתיה אם יש במים ששים כנגדו, לכן נהגו שלא להגעיל כלל כלי ב"י, ואפי' מגעילו לבדו ואפי' שיש במים פי ששים כנגדו. ואילו בכלי שאב"י התורה לא אסרתו, דטעמו פגום, משום שהבליעה שבו התייבשה והוי כעפרא, ואף אם הכלי יבלענה הרי שאין בפליטה כדי ליתן טעם (הרא"ה. והוי ג' נ"ט: האיסור לכלי. ב. הכלי למים. ג. המים לכלי. וי"א טעמים אחרים]. ומ"מ חכמים אסרו לבשל אף בכלי שאב"י, שמא ישתמש בכלי ב"י [טוש"ע (יו"ד קכב, ב) וש"פ]. ויש עוד טעמים אחרים [ר' הגע"כ (במבוא סק"ב)]. וכ"ז למ"ד דחמץ חשיב היתרא בלע. אך למ"ד דחמץ חשיב איסורא בלע (ר' שו"ע תנא, ד) צריך להזהר שהכלי יהיה אב"י או שיהא במים כנגדו אף כשמגעיל בזמן היתר חמץ [בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין")]. כתבו הפוס' שיש להזהר שהכלים המוגעלים לא יהיו בני יומם, בפרט בהגעלות ציבוריות [ר' בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין"). מ"ב (סקי"ג) והגע"כ (ו, יג)]. המכשיר כלי בליבון חמור א"צ להקפיד שהכלי לא יהיה ב"י [סמ"ק. ד"מ (יו"ד קכא, טו). הגע"כ (ו, טו) וש"פ]. ולגבי הכשרה בליבון קל, נחלקו הפוס' אי צריך להקפיד ע"כ [בהגע"כ (ו, טו) היקל, ובספ"כ (ח"א דכ"ה) החמיר].
[252] 76. נחלקו הראשו' מהו גדר כלי “שאינו בן יומו". י"א דהיינו כלי שעבר עליו הלילה ללא בישול [רש"י במס' ע"ז (עו, א). ר"ת בתוס' ע"ז (שם) ועוד ראשו']. והטעם, שדוקא הלילה גורם להפגת הטעם [ש"ך (יו"ד קג, יא)]. וזו מחלו' מהו לילה לענין זה [ר' שפ"ד וחכ"א (נה, ד)]. ואילו לראשו' אחרים הכוונה שעבר עליו זמן מעת לעת [ר"י בתוס' ע"ז (עו, א ד"ה “בת יומא"). וכ"כ התוס' שם בשם רבנו ברוך בספר התרומה. וכ"כ הרשב"א (ואין הכוונה לרבנו שלמה בן אדרת, אלא לרבנו שמשון ב"ר אברהם, בעל תוס' שאנץ, וכמש"כ בשם הגדולים), ועוד ראשו']. ומרן בשו"ע (יו"ד קג, ה וקכב, א) פסק שאב"י היינו דווקא שעבר עליו מעל"ע. וכ"כ הרמ"א בס' תורת חטאת (כלל נט, ג) [ור' יבי"א (ח"ז חיו"ד ו, ב; ח"י חיו"ד נח, יב) שעשה צירופים להקל]. ונחלקו הפוס' אי מחשבים מעל"ע לאחר גמר השימוש בכלי, או לאחר ששיפשפוהו וניקוהו [שמד' המהרי"ל והמ"א (תנב, ט) נראה דמחשבינן משעת השפשוף והניקוי, ומד' הכלבו, האגור, הפרנס והח"י (תנב, יד) משמע דמחשבינן כבר משעת גמר השימוש. הב"ד בהגע"כ (פ"ו הערה ל')]. ומד' המ"ב לא ברורה הכרעתו [ראה מ"ב (תנא, נא ותנב, יט וכ') ושעה"צ (תנב, כה). ויש אולי לחלק בין שולחנות לכלי אוכל]. ובספרנו בכת"י בס"ד הארכנו בכך. ומ"מ מדברי השו"ע (יו"ד קג, ז וקכב, ד, חוץ מבו"ח) והרמ"א (יו"ד קג, ז) מבואר דמחשבינן מעת שגמר להשתמש בהם, ולא מעת שניקה את הכלי. ועוד נחלקו הפוס' אי מחשבינן מעל"ע בסוף זמן השימוש בחמץ, או גמר השימוש בבישול כלשהו. שמדברי השו"ע (יו"ד קג, ז וקכב, ד) מבואר דמחשבינן מעל"ע כבר מזמן בישול האיסור עצמו, ולכן אף אם בישל אח"כ מים או שאר תבשיל שאינו ממין האיסור, אין מונין מעל"ע מזמן בישול ההיתר, אלא כבר מזמן בישול האיסור. וכ"כ הרמ"א במפה (יו"ד קג, ז). וכ"כ להקל המ"ב (תנא, נא ותנב, יט), דמחשבינן מעת בישול החמץ או שאר איסור, וכ"כ בשעה"צ (תנב, כה). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח ח"ב. הל' הגע"כ ס"א), והגר"מ אליהו זצ"ל (בקונטרס הגע"כ שלו, עמ' 9). ואת דעת המחמירים לחשב מעל"ע מגמר שימוש כלשהו בכלי, אפי' בישול של מים, כתב הש"ך (יו"ד צד, כב וקג, יח). וכ"כ בס' הגע"כ (פ"ו סוף הערה כ"ז, ופ"ט ס"א). עכ"ד. ומ"מ נראה להלכה שלמנהג הספרדים יש להקל ולחשב זמן מעל"ע מזמן שיגמרו להשתמש בו בחמץ חם, וכ"ד רוה"פ האשכנזים, ובס"ד כ"נ עיקר להלכה.
[253] 77. באמת בנידון כנידוננו, שרוצים לבשל חמץ תוך פחות מעל"ע לפני זמן הכשרת הכלי, לכתחי' יש להגעיל במים שכמותם גדולה פי ששים מנפח דפנות כל הכלים שמגעילים אותם. ויש מקילים דבעי' פי ששים מדפנות כל כלי בודד שמגעילים. שכ"כ כמה ראשו' גבי הכשרת כלי איסור [תוס' בחולין (קח, ב ד"ה “שנפל"), הסמ"ג, הרשב"א בתוה"ב ובתשובותיו, הרא"ש, הטור (יו"ד סי' קכ"א) ועוד ראשו'. הב"ד בהגע"כ (פ"י הערה י"א)]. וכ"ז גבי שאר איסורים, אך לגבי חמץ תלוי הדבר אי חמץ חשיב היתרא או איסורא בלע. ומ"מ למ"ד דחמץ חשיב היתרא בלע, מחמירים מצד המנהג שלא להגעיל אף קודם זמן איסור חמץ כלי ב"י אם אין במים ששים כנגדו. ורק אם מגעיל אחר זמן זה בעי מעיקה"ד להזהר בכך. ואילו למ"ד דחמץ חשיב איסורא בלע, הרי שמעיקה"ד בעי להזהר בדברים הללו אף כשמגעיל קודם שעה חמישית בע"פ. וכמו שבס"ד כתבנו לעיל. ומ"מ כיוון שקשה הדבר, לכן בס"ד כתבנו בהלכות את הפתרון של פגימת מי ההגעלה בסבון, אקונומיקה ושאר חומרים מפגלים. שורש הדבר כתבו מרן בשו"ע (יו"ד צה, ד) בענין קערות בשריות שדבוק בהן שומן והוכנסו ליורה חלבית במים חמים, שנראה לו שאם שמו אפר במים לפני ששמו בהם הקערות, מותרות הקערות, דע"י האפר הוא נטל"פ. עכת"ד. ואמנם היו מהאחרו' שחלקו ע"כ (עפי"ד האורחות חיים מלוניל), משום שדין מים אלה כשאר משקים, שאין מגעילים בהם. [שכ"כ המ"א (תנב, י), החוק יעקב, החוק יוסף, המקו"ח, ועוד]. אך מ"מ הרבה אחרו' נטו להקל כמרן, מהם הפר"ח (במקום הפס"מ), החכ"צ, שו"ת צ"צ, הפר"ת, שו"ת בי"ד, מרן הגחיד"א בשיו"ב, וכ"כ הזב"צ, ועוד אחרו' [הב"ד כה"ח (יו"ד צה, נו) ובהגע"כ (ו, יד)]. ולמעשה גבי ני"ד בפסח, המ"ב (תנב, כו) החמיר בזה לכתחי', אך היקל בזה בדיעבד. והוסיף בשם הפמ"ג, שאם הוא קודם פסח יגעילנו שוב. ואם הגיע פסח מותר להשתמש לכתחי' בכלי שהוגעל במים אלה. ואף שגם הרמ"א החמיר בזה לכתחי', מ"מ כיוון שהרבה אחרו' אשכנזים הקלו בזה, לכתחי', מהם, החכ"צ, הצ"צ, ערוה"ש (יו"ד צה, כד כפי שהבינו כה"ח), החזו"א (למשל באו"ח קכב, ו. וביו"ד כג, א, ובעוד מקומות), יסודי ישורון, הגר"ש ישראלי זצ"ל (כפי שהורה לי), הגרש"ז אוירבך זצ"ל (כפי שהביאו בהגע"כ פ"ו סי"ד), לכן הקלנו בזה, עכ"פ בשעה"ד, לאשכנזים [ור' מש"כ הנתיבות בחוו"ד (סי' צ"ה סקכ"א) שיש להקל בכך רק בהפמ"ר]. והספרדים ודאי מקילים בכך. שכ"פ מרן (ביו"ד שם), וכ"כ בעל אור החיים הקדוש בפר"ת, וכ"כ בשו"ת בי"ד, הכנה"ג, מרן הגחיד"א בשיו"ב, וכה"ח (ביו"ד צה, נו). ויש להוסיף שיש מהפוס' שכתבו דאע"ג שאין מי אפר פוגמים, מ"מ סבון וכדו' כן פוגמים [ראה ט"ז (יו"ד סי' צה), פת"ת (יו"ד צה, ז), דרכ"ת (יו"ד צה, פד) והגע"כ (פ"ו הערה ל"ח)]. ויש לשים סבון בכמות שטעמו יהיה ניכר במים [בא"ח ("בחוקותי" סי"ב) גבי סבון במים שמתבשלות בו ביצים, שישמו בהם סבון שמא באחת מהן יש דם ותאסור את כולן], או בכמות שהמים יפסלו משתיית אדם [חזו"א (שם)]. והגר"מ אליהו זצ"ל כ' שטוב לנהוג בהגעלה בכל ימות השנה לשים סבון במי ההגעלה [בקונטרס הכשרת כלים לו, בדיני ההגעלה].
[254] 78. עפ"י מרן בשו"ע (תנב, א וב'), המ"ב (שם סקי"ח) בהסבר השו"ע, ובה"ל (שם ד"ה “שאין"). וכנ"ל.
[256] 80. ד"ז הינו פשוט, דכבולעו כן פולטו, ואם יכשיר רק את חלקו וישתמש אח"כ בכולו, הרי החלק שלא הוגעל יפלוט אח"כ החמץ לתבשיל. וכ' בהגע"כ (פי"א הערה א') שאע"פ שנחלקו הפוס' אי די בהכשרת חלק מהכלי, מ"מ מדובר שהכלי בלע רק בחלקו ולא בכולו. וגם גבי התם, הרי מרן בשו"ע (יו"ד קכא, ו') פסק כדעת המחמירים. ואף המקילים – מקילים רק בדיעבד (ובכלל אם זה כלי מתכת הרי קיי"ל שחם מקצתו חם כולו). אך אם השתמש בכל הכלי פשוט שצריך להכשיר את כולו בליבון, הגעלה וכדו'. ושכ"כ כמה ראשו', מהם המהר"ח או"ז בשם אביו האו"ז. וכ"כ הרב רבי ברוך בר רבי יצחק מריגנשבורג ועוד ראשו'. ואם הכשיר רק חלק מהכלי והשתמש דווקא בחלק זה, ר' מ"א (תנא, כב).
[257] 81. כך יש לנהוג, משום שאם יכניסנו כשפיו כלפי מטה, המים לא יכנסו לתוכו. שכ"כ גבי טבילת כלים הרמב"ם (מקוואות ג, יב), הטור, מרן בב"י ובשו"ע (יו"ד רב, ו), הט"ז (יו"ד רו, ו) וש"פ. וכ"כ גבי הגע"כ בס' הגע"כ (יא, כ) ועוד פוס'. וגם אם מכניסו כשפיו למעלה והוא ממש באופן ישר, כשאינו נוטה, אפ"ה יכנסו המים לתוכו כשיכניס את כולו למים [הגע"כ (שם)]. ומ"מ בס"ד נלע"ד שעדיף להכניסו כשפיו כלפי מעלה אך הוא נוטה מעט על צידו, וכך המים נכנסים מיד.
[258] 82. כ"כ הרוקח, הריטב"א, הטור (בסי' תנ"א), בשו"ע (תנא, יא). ונראה שאף רבנו הרמ"א מסכים לכך [וכ"כ בס' הגע"כ (פי"א הערה כ"ז)]. וכ"פ הלבוש, הגר"ז וכה"ח (תנא, קמב). ואמנם יש מהראשו' שכתבו שאין להכשיר בהגעלה באופן זה, דאינו יכול לדקדק כחוט השערה שהמים יגיעו לכל מקום [או"ה (כלל נ"ח) בשם רבינו יואל ועוד ראשו']. וי"א הטעם משום שיש להזהר מלהגעיל את אותו מקום פעמיים, דכשמכניס שנית ואין לו עוד מה לפלוט, יבלע ממי ההגעלה שיש בהם חמץ [שיטת רש"י (בספר האורה, הפרדס ומחזור ויטרי). וכ"כ הרוקח ועוד ראשו', וכ"כ הט"ז, הגר"ז, המ"ב (תנב, כג) ובשעה"צ (סקכ"ח)]. ומ"מ חזינן דלאו כ"ע מתירים זאת. ואף הרמ"א (תנא, ט) היקל בזה רק קודם שעה חמישית בע"פ -(זמן היתר אכילת חמץ). וכן הבה"ל (תנב, א ד"ה “צריך") הב"ד הט"ז ומשמע שמחמיר כמותו. וסיים שם דשרי אם מגעיל כלי שאב"י או שיש ששים כנגדו במים, דאז לא חיישינן שיגעיל פעמיים את אותו מקום, דהוי נטל"פ. לאור כ"ז, ולאחר עיון בפוס', בס"ד הסקנו דבני"ד יש להקל כשמגעיל קודם שעה חמישית (ר' שו"ע תנא, ט ותנב, א).
[259] 83. ראשית יש להזכיר שנחלקו הפוס', רוא"ח, אי שרי להגעיל בשאר משקים חוץ ממים. שהרמב"ן [בחי' לחולין (קח, ב)], הרשב"א, הרא"ה ועוד ראשו' החמירו בכך, משום שטבע שאר המשקים להבלע ולא להפליט הבלוע, או לא להפליט כולו. ויש שהקלו בכך. שכ"כ הסמ"ג (בהל' חמץ) ועוד ראשו'. והשו"ע לא גילה דעתו לא בב"י (שהביא זאת כמחלו') ולא בשו"ע. ונחלקו האחרו' מהי דעתו. ומ"מ האשכנזים מחמירים בכך (כרמ"א בתנב, ה). ובענין מים שנעכרו מרוב הגעלות, אע"ג שמותר להגעיל באותם מים כלים רבים, כ' רבנו הרמב"ן (בחידושיו לחולין קח, ב ד"ה “כגון") שצריך להזהר שלא להגעיל יותר מידי כלים באותה יורה שמא תרבה פליטת הכלים ואותו שומן רבה על המים ומתיש כוחם להוציא הפליטה. ע"כ. וכ"כ הרא"ה, הריטב"א ועוד ראשו'. וכ"פ הרמ"א (תנב, ה), הלבוש, הכנה"ג, המ"ב (תנא, כז וכ"ח) ועוד אחרו'. וכתבו שד"ז אמור אף אם הגעיל כלים שאב"י [עי"ש. מ"ב (סקס"ח). כה"ח (סקס"א) והגע"כ]. וממתי המים נאסרים. כתבו הפוס', כשנשתנתה צורת המים ונעשו כציר [ר"ן בד"מ. הרמ"א בשו"ע. כה"ח (סקנ"ט)]. ואם עבר והגעיל במים כאלה, נחלקו האחרו' אי מהני בדיעבד [ראה שעה"צ (תנא, לד) וכה"ח (סק"ס)]. ולמעשה אם כבר הגעיל רצוי לשוב ולהגעילו אם הוא קודם פסח (והמ"ב נוטה להחמיר). אך אינו מעכב. ואם כבר בישלו בזה, אף קודם פסח, מותר התבשיל [ראה שו"ת חת"ס (או"ח סי' ק"ח), מ"ב (סקס"ז). ערוה"ש (תנב, יט)].
[260] 84. הא דמי ההגעלה צריכים להיות סביב כל הכלי ולהגעיל את כל חלקיו, ה"ז מבואר לעיל (בסעיף כ"ג). ומה שכתבנו שהכלים לא יגעו זה בזה, ושלכן לא יכניסו הרבה כלים ליורת -(סיר) ההגעלה, כ"כ הרוקח (סי' רנ"ב). ואע"ג שלגבי טבילה מהני כה"ג, מ"מ שאני טבילה, אך לא מהני גבי רתיחה דהגעלה. ע"כ. וכ"כ גם המרדכי ועוד ראשו', וכ"כ השו"ע והרמ"א (תנב, ג), הלבוש, המ"ב (תנב, כא וכ"ב), כה"ח (סקמ"ז ומ"ח) הגע"כ (פי"א הערה מ"ג) וש"א. והטעם, דבמקום נגיעת הכלים זב"ז לא עולה רתיחת המים (הפוס' הנ"ל).
[261] 85. מה שכתבנו שכ"ה כשמכניס כמה כלים ע"י סל, כ"כ הרוקח (שם), הלבוש, המ"ב (סקכ"א), כה"ח (סקמ"ז) וש"פ. ויקפיד שיהא הסל נקי מחמץ. ומה שכתבנו שלא יכניס הרבה כלים יחדיו, כ"כ בס' הגע"כ (יא, כא). ומה שכתבנו דשרי להגעיל בתוך סל, ג"ז כ' בס' הגע"כ (שם), וכן הורו לי לדינא הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיפו שמותר הדבר בתנאי שהכלים, כגון כוסות, לא יהיו מוכנסים זה בזה. והיינו שצריך ב' תנאים כשמגעיל יחד כמה כלים: 1) שלא יהיו הכלים רבים מידי. 2) שינענעם היטב כדי שהרתיחה תכנס ביניהם. ועוד כתבו הפוס', שמותר לקשור כמה כלים ביחד ע"י חוט ארוך ולהכניסם יחד לסיר ההגעלה [או"ה. מהרי"ל. חיי"א. קיצוש"ע. הגע"כ (פי"א הערה מ"ו)]. ויקשרם באופן שהכלים לא יגעו זב"ז (כנ"ל), וכן לא יהדק את החוט לכלים כדי שהמים יכנסו בין החוט לכלי [הגע"כ (שם)]. ורצוי שירים את החוט בתנועות חדות, כדי שיכנסו המים בין החוט לכלי (בס"ד כן נלע"ד).
[262] 86. נחלקו הראשו' גבי ד"ז. שלד' רבינו מנוח (הל' חו"מ ה, כו) צריך להשמר שתהיה היורה -(סיר ההגעלה) רותחת בעת הכנסת הכלים לתוכה, ואם נתנם לתוכה לפני שרתחו המים הרי שהכלי בולע הרבה ממי ההגעלה ואינו פולט אח"כ את כל מה שבלע. ע"כ. ומדברי ראשו' אחרים משמע שאם הכניס הכלי ליורה לפני הרתיחה, הרי שאם משאירו ביורה עד עת הרתיחה ש"ד [ראה כלבו (הל' חו"מ סי' מ"ח), ורמב"ם (חו"מ ה, כג; והל' מאכ"א יז, ד). והסבירו הפוס' את טעם המחמירים בכך רק לכתחי', שכיוון שהכלים בולעים מהמים שביורה כי היס"ב, הרי שאע"פ שלאחר מכן תיפלט גם בליעה זו, מ"מ לכתחי' לא כדאי להוסיף בה בליעת חמץ [ב"י (סי' תנ"ט). מ"ב (תנט, ט). כה"ח (סק"כ)]. והשו"ע (תנב, א) כתב שאם מגעיל לאחר זמן איסור אכילת חמץ -(לאחר שעה חמישית זמנית ביום י"ד בניסן) אכן אין להכניס את הכלים למי ההגעלה לפני שירתחו. ע"כ. אלא שהרבה אחרו' כתבו שדברי מרן הינם חומרא. שכ"כ הא"ר, דמ"מ בתה"ד ובאגור מבואר שמותר הדבר. וכ"כ מחה"ש דהוי חומרא. וכן מתבאר מד' הח"ח [בשעה"צ (תנב, ח) ובה"ל (תנב, א ד"ה “כדי")]. וא"כ לספרדים צריך להקפיד ע"כ מעיקר הדין משעה חמישית ואילך. ואילו לאשכנזים אי"ז חובה, ומ"מ כחומראיש לנהוג כן אף לפני השעה החמישית.
[263] 87. בענין הא דאין להוציא הכלי מיד. למרות שכמה פוס' [הראבי"ה בפסחים (סי' תס"ד), והמרדכי בשמו, הצידה לדרך והטור] כתבו שהעולם נוהגים להכניס הכלים ליורה ולהוציאם מיד. וכ"כ כמה אחרו' [הפר"ח (תנב, ו), הזכ"ל (אלקלעי. רס"י תנ"א), חוקת הפסח ועוד אחרו']. מ"מ כבר כתבו כמה פוס', רוא"ח, שיש להשהות הכלי במי הרתיחה זמן מה. שכ"כ הרמב"ם (הלכ' חו"מ ה, כג וכ"ד), הרמב"ן (פסחים פ"ב), שיניחם “עד שיפלטו". וי"א עד שיפלטו יפה [רש"י, כמובא בס' האורה וס' הפרדס. תוס' חולין (דף ק"ח) בשם רשב"א. הגמ"י ועוד ראשו']. ויש עוד דעה שלישית – שיראה באומד יפה שפלט [רשב"א. ר"ן. מאירי ועוד]. וכ"כ כמה אחרו', מהם הח"י (תנב, ה) בהסבר דברי מרן בשו"ע (תנב, א), וכ"כ המ"ב (סק"ד) שצריך להקפיד ע"כ (ור' שעה"צ שם שכ' דהוא רק טוב לכתחי'). וכ"כ כה"ח (סק"ב וי"ד בשם כמה רוא"ח). וע"ע שו"ע הגר"ז (תנב, ד), בא"ח (ש"א פר' “צו" סי"ב) ובספרו עוי"ח ("צו" ס"ב). והיינו שישאירנו שם כשתים עד שלוש שניות (הגר"ש ישראלי זצ"ל, כפי שהורה לי). ומאידך אין להשהות הכלי במי ההגעלה יותר מידי. שכ"כ הרוקח (סי' ר"נ ורס"א), הראבי"ה, הטור (סי' תנ"א) בשמו, ועוד הרבה ראשו'. מרן בשו"ע (תנב, א), המ"א (תנב, ו), הט"ז, המ"ב (תנב, ד וי"ג), ובשעה"צ (סקכ"ח), הגע"כ (יא, לא) וש"א. והטעם, כדי שלא יחזרו הכלים ויבלעו את מה שפלטו. ואע"ג שמדברי השו"ע [תנ"ב, א. והמ"ב (סק"ד)] נראה שכל ד"ז הינו דווקא כשמגעיל לאחר שעה רביעית בע"פ, מ"מ כבר כתבו כמה אחרו' שאף כשמגעיל קודם שעה ה' נהגו להחמיר לכתחי' בכך [כ"כ מחה"ש וכה"ח (תנב, יב)]. ומ"מ אם בדיעבד השהה הכלי למשך זמן רב ביורה, רשאי להשתמש בו [הגהות בסוף או"ה. הב"ד בהגע"כ (פי"א הערה ס"ג)]. ומ"מ אם מגעיל בתוך הפסח יש להחמיר בכה"ג, דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא [ר' הערות אבן ישראל על המ"ב (תנא, יב)].
[264] 88. לבוש (הב"ד כה"ח רס"י תנ"ב), ספר מועדים וזמנים (ד, רפא). הגע"כ (פ"י הערה ט"ז). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וישנן ב' אפשרויות להכשל בכך: 1) המים רותחים רק במקום א', וכגון ששמו אבן מלובנת בצידם האחד. 2) המים רותחים על פני הכלי למעלה, אך לא כל המים בדרגת רתיחה (ראה לעיל בהערה 69). ויש לשים לב לכך.
[265] 89. ישנם אופנים שונים כיצד לחמם את המים שבהם מגעילים את הכלים שבלעו חמץ (או איסור אחר) כשהחמץ התבשל בתוכם בכלי שעל גבי האש (כלי ראשון). ניתן לחממם כשהמים הינם בסיר שעל גבי האש, או במקביל על גבי גחלים. אך יש לדון אם מועיל לחמם את מי ההגעלה על ידי חשמל, או בתוך סיר שדפנותיו מתחממות על ידי קיטור. וכן יש לדון אם ניתן להכשיר כלי זה על ידי קיטור חי (הכנסת הקיטור למים וחימומם כך) או על ידי הכנסת חומר כימי למים הגורם להם להתחמם ולבעבע. וכן על ידי הזרמת הקיטור עצמו על הכלי. וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת. שורש דין זה הינו במחלו' הראשו' עפ"י מה שנחלקו בגמ' בשבת (דל"ט, א) אי חמי טבריה הינם תולדות האש, דחלפי אפיתחא דגיהנם, או שדינם רק כתולדות חמה, אך אין דינם ממש כתולדות האור. וכתבו כמה ראשו' שאין להגעיל בחמי טבריה. ונחלקו הראשו' מדוע אין להגעיל בהם. לריטב"א בפסחים (מא, א) אין להגעיל בהם משום שאף את"ל שהם חמי האור, מ"מ בעי' כבולעו כן פולטו, ואינם חמים מספיק להפליט הבליעה. ואילו לאורחות חיים אין מגעילין בהם דלאו תולדות האור נינהו. ופסק בשו"ע (תנב, ה) כאורחות חיים (לר"א מלוניל) שאין מגעילים בחמי טבריה משום דאינו תולדות האור, וכבולעו כן פולטו. מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור. עפי"ז דנו הפוסקים לגבי הגעלת כלים על ידי מים רותחים שחימומם נעשה על ידי חשמל, כגון ע"י מזלג חשמלי או סיר חשמלי, שדפנותיו ותחתיתו מתחממים ע"י חוטי להט חשמלי. נראה שלדעת פוסקים רבים מותר להכשיר את כלי החמץ במים שרתחו ע"י חשמל. שכ"כ בס' אשל אברהם (ניימרק. מועד ח"ב דרע"ט). וכ"פ להקל בשו"ת פאת שדך (סי' ע"ז, וטעמו משום שהשו"ע פסק כאו"ח, דהעיקר שיהיה תולדות האור. ולדעתו חשמל חשיב תולדות האור). וכ"פ למעשה להקל להגעיל כלים לפסח כשהמים מתחממים ע"י חוט להט חשמלי, וזאת אף אם הכלי בלע חמץ בכלי ראשון – בספר חזו"ע (פסח. הלכות הגעלת כלים, הערה ה'), וכן בשו"ת יסודי ישורון (ח"ו עמ' קל"ז וקצ"ב). הב"ד בס' הגע"כ (פ"י הערה כ"ז). וכ"פ להקל גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל [הב"ד בשבות יצחק (ח"ו דפ"ו-פ"ז)]. וטעמם, שמהשו"ע הנ"ל מתבאר שאילו חמי טבריה היו תולדות האור ש"ד להגעיל בהן. וכיוון שלדעתם חוט להט חשמלי חשיב אש, ואין מחלקים בין אש לאש, לכן ש"ד להגעיל ע"י גחלת של מתכת שהתחממה ע"י חשמל. אלא שיש מהפוסקים שפקפקו אם אכן ניתן להכשיר כלי שבלע חמץ, אם מי ההגעלה התחממו בסיר שדפנותיו התחממו על ידי כח החשמל. זו דעת ספר פסקי תשובה (פיוטרקובסקי. יו"ד סימן קע"א), וכתב שם שלדעת הריטב"א בפסחים (מא, א) אין מגעילים במים שהוחמו ע"י חמי טבריה, אף למ"ד דחשיבי כחמי האור, מ"מ אין מגעילין בהם משום דבעינן כבולעו כן פולטו, וא"כ ה"ה גבי חום חשמלי, שאין מגעילים בו. ואילו לד' האורחות חיים שאין מגעילין בחמי טבריה משום שאינם תולדות האור, הרי שגם בחום חשמלי לא ברור דשרי להגעיל, כי מה שאמרו לענין שבת שחום של חוט להט חשמלי נחשב אש, ה"ז לחומרא, אך מי אמר שגם לקולא נחשבהו כאש. עכ"ד. וכ"כ לפקפק להגעיל כלים לפסח ע"י זרם החשמל, גם בס' נפש חיה (תנא, ג), ונשאר בצ"ע (הב"ד ביסודי ישורון, שם). אמנם גם אני כשלעצמי, אילולא דברי הגדולים הנ"ל שהתירו, לבי מגמגם בדבר להחמיר. ראשית כל יש לדון אי אזלינן בני"ד בתר הדרך או בתר התוצאה. ושמא תלוי הדבר במחלו' הריטב"א והאורחות חיים הנ"ל. והיינו האם הדבר הקובע הוא מה גורם לחום המים (שיהיו תולדות האור), או שהקובע זו התוצאה – שתהא מציאות של כבכ"פ [אגב, ברור שבסופו של דבר צריכה להיות תוצאה של פליטת החמץ, אך השאלה הינה כשהתוצאה הינה שווה מבחינת הטמפרטורה, האם זה מחייב שגם הפליטה תהיה גמורה בגלל שאופן חימום המים הינו שונה. וכעין זאת כבר מפורש גם בשו"ת צפנת פענח (רע"ג, ג) שדן גבי הגעלת כלים במים שחוממו ע"י חשמל, מצד שיש חילוק בין אש לאש, ולכן הסתפק גבי הגעלה ע"י חום חשמלי. ומ"מ מדברי הריטב"א הנ"ל יש מקום להבין שתלה את ההיתר בדרך חימום המים. ונחלקו גדולי החכמים בבית מדרשנו האם נכון הדבר שכוונת הריטב"א שגם דרך החימום משפיעה על ההגעלה]. ולפי"ז אם נאמר שהתוצאה היא הקובעת, הרי שסו"ס גם זרם החשמל – חוט הלהט – גורם לרתיחת המים ולבועות. אך אם נאמר שהקפידא הינה גם על הדרך – אופן הרתחת המים (בריטב"א הנ"ל – דבעינן שיהיה ממש תולדות האור), הרי שיש צדדים להחמיר בני"ד. דהא מצינו ארבע שיטות מתי נחשב דבר כאש: 1) כשיש חום. 2) כשיש זוהר – אור. 3) כשיש כליון החומר. 4) כשישנה שלהבת [ראה מש"כ בס"ד בספרנו קדושת השבת (ח"א הערה ט' ענף 3. וע"ע שם הערה כ"ה ענף ,4 ובהערה כ"ט ענף 5. וח"ב במיל' פ"ב סוף ענף 4)]. ולכאו' בחוט להט חשמלי שדולק אין כליון החומר, שהריהו מחזיק מעמד כמה שנים, וה"ז מחלו' האם התנאי להחשיב פעולה כהבערה הוא שתהיה גם מציאות של כילוי החומר [ר' שו"ת אבני נזר (או"ח ח"א סי' רל"ח סק"ח), ושו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א)]. וא"כ לא ברירא לן שגם לקולא הדלקת חוט להט חשמלי חשיבא ממש כאש [ואמנם כבר כתב הגאון הרשז"א זצ"ל (הובא בהליכות שלמה. פסח. פ"ג באורחות הלכה. פ"ג הערה ז'), שמה שנקטינן שחשמל הינו אש, זה דווקא גבי מתכת שהתחממה על ידו, שדינה כגחלת של מתכת, ודינה כאש. אך זרם החשמל עצמו ודאי אין דינו כאש. עכת"ד. מ"מ יתכן דס"ל שאין כילוי החומר תנאי להחשיב דבר כאש, ולכן החשיב את החשמל כאש. וצ"ע]. וכן מצינו שבשו"ת צפנת פענח (סי' רע"ג סק"ג) כתב בעזרת החונן לאדם דעת. שורש דין זה הינו במחלו' הראשו' עפ"י מה שנחלקו בגמ' בשבת (דל"ט, א) אי חמי טבריה הינם תולדות האש, דחלפי אפיתחא דגיהנם, או שדינם רק כתולדות חמה, אך אין דינם ממש כתולדות האור. וכתבו כמה ראשו' שאין להגעיל בחמי טבריה. ונחלקו הראשו' מדוע אין להגעיל בהם. לריטב"א בפסחים (מא, א) אין להגעיל בהם משום שאף את"ל שהם חמי האור, מ"מ בעי' כבולעו כן פולטו, ואינם חמים מספיק להפליט הבליעה. ואילו לאורחות חיים אין מגעילין בהם דלאו תולדות האור נינהו. ופסק בשו"ע (תנב, ה) כאורחות חיים (לר"א מלוניל) שאין מגעילים בחמי טבריה משום דאינו תולדות האור, וכבולעו כן פולטו. מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור. עפי"ז דנו הפוסקים לגבי הגעלת כלים על ידי מים רותחים שחימומם נעשה על ידי חשמל, כגון ע"י מזלג חשמלי או סיר חשמלי, שדפנותיו ותחתיתו מתחממים ע"י חוטי להט חשמלי. נראה שלדעת פוסקים רבים מותר להכשיר את כלי החמץ במים שרתחו ע"י חשמל. שכ"כ בס' אשל אברהם (ניימרק. מועד ח"ב דרע"ט). וכ"פ להקל בשו"ת פאת שדך (סי' ע"ז, וטעמו משום שהשו"ע פסק כאו"ח, דהעיקר שיהיה תולדות האור. ולדעתו חשמל חשיב תולדות האור). וכ"פ למעשה להקל להגעיל כלים לפסח כשהמים מתחממים ע"י חוט להט חשמלי, וזאת אף אם הכלי בלע חמץ בכלי ראשון – בספר חזו"ע (פסח. הלכות הגעלת כלים, הערה ה'), וכן בשו"ת יסודי ישורון (ח"ו עמ' קל"ז וקצ"ב). הב"ד בס' הגע"כ (פ"י הערה כ"ז). וכ"פ להקל גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל [הב"ד בשבות יצחק (ח"ו דפ"ו-פ"ז)]. וטעמם, שמהשו"ע הנ"ל מתבאר שאילו חמי טבריה היו תולדות האור ש"ד להגעיל בהן. וכיוון שלדעתם חוט להט חשמלי חשיב אש, ואין מחלקים בין אש לאש, לכן ש"ד להגעיל ע"י גחלת של מתכת שהתחממה ע"י חשמל. אלא שיש מהפוסקים שפקפקו אם אכן ניתן להכשיר כלי שבלע חמץ, אם מי ההגעלה התחממו בסיר שדפנותיו התחממו על ידי כח החשמל. זו דעת ספר פסקי תשובה (פיוטרקובסקי. יו"ד סימן קע"א), וכתב שם שלדעת הריטב"א בפסחים (מא, א) אין מגעילים במים שהוחמו ע"י חמי טבריה, אף למ"ד דחשיבי כחמי האור, מ"מ אין מגעילין בהם משום דבעינן כבולעו כן פולטו, וא"כ ה"ה גבי חום חשמלי, שאין מגעילים בו. ואילו לד' האורחות חיים שאין מגעילין בחמי טבריה משום שאינם תולדות האור, הרי שגם בחום חשמלי לא ברור דשרי להגעיל, כי מה שאמרו לענין שבת שחום של חוט להט חשמלי נחשב אש, ה"ז לחומרא, אך מי אמר שגם לקולא נחשבהו כאש. עכ"ד. וכ"כ לפקפק להגעיל כלים לפסח ע"י זרם החשמל, גם בס' נפש חיה (תנא, ג), ונשאר בצ"ע (הב"ד ביסודי ישורון, שם). אמנם גם אני כשלעצמי, אילולא דברי הגדולים הנ"ל שהתירו, לבי מגמגם בדבר להחמיר. ראשית כל יש לדון אי אזלינן בני"ד בתר הדרך או בתר התוצאה. ושמא תלוי הדבר במחלו' הריטב"א והאורחות חיים הנ"ל. והיינו האם הדבר הקובע הוא מה גורם לחום המים (שיהיו תולדות האור), או שהקובע זו התוצאה – שתהא מציאות של כבכ"פ [אגב, ברור שבסופו של דבר צריכה להיות תוצאה של פליטת החמץ, אך השאלה הינה כשהתוצאה הינה שווה מבחינת הטמפרטורה, האם זה מחייב שגם הפליטה תהיה גמורה בגלל שאופן חימום המים הינו שונה. וכעין זאת כבר מפורש גם בשו"ת צפנת פענח (רע"ג, ג) שדן גבי הגעלת כלים במים שחוממו ע"י חשמל, מצד שיש חילוק בין אש לאש, ולכן הסתפק גבי הגעלה ע"י חום חשמלי. ומ"מ מדברי הריטב"א הנ"ל יש מקום להבין שתלה את ההיתר בדרך חימום המים. ונחלקו גדולי החכמים בבית מדרשנו האם נכון הדבר שכוונת הריטב"א שגם דרך החימום משפיעה על ההגעלה]. ולפי"ז אם נאמר שהתוצאה היא הקובעת, הרי שסו"ס גם זרם החשמל – חוט הלהט – גורם לרתיחת המים ולבועות. אך אם נאמר שהקפידא הינה גם על הדרך – אופן הרתחת המים (בריטב"א הנ"ל – דבעינן שיהיה ממש תולדות האור), הרי שיש צדדים להחמיר בני"ד. דהא מצינו ארבע שיטות מתי נחשב דבר כאש: 1) כשיש חום. 2) כשיש זוהר – אור. 3) כשיש כליון החומר. 4) כשישנה שלהבת [ראה מש"כ בס"ד בספרנו קדושת השבת (ח"א הערה ט' ענף 3. וע"ע שם הערה כ"ה ענף ,4 ובהערה כ"ט ענף 5. וח"ב במיל' פ"ב סוף ענף 4)]. ולכאו' בחוט להט חשמלי שדולק אין כליון החומר, שהריהו מחזיק מעמד כמה שנים, וה"ז מחלו' האם התנאי להחשיב פעולה כהבערה הוא שתהיה גם מציאות של כילוי החומר [ר' שו"ת אבני נזר (או"ח ח"א סי' רל"ח סק"ח), ושו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א)]. וא"כ לא ברירא לן שגם לקולא הדלקת חוט להט חשמלי חשיבא ממש כאש [ואמנם כבר כתב הגאון הרשז"א זצ"ל (הובא בהליכות שלמה. פסח. פ"ג באורחות הלכה. פ"ג הערה ז'), שמה שנקטינן שחשמל הינו אש, זה דווקא גבי מתכת שהתחממה על ידו, שדינה כגחלת של מתכת, ודינה כאש. אך זרם החשמל עצמו ודאי אין דינו כאש. עכת"ד. מ"מ יתכן דס"ל שאין כילוי החומר תנאי להחשיב דבר כאש, ולכן החשיב את החשמל כאש. וצ"ע]. וכן מצינו שבשו"ת צפנת פענח (סי' רע"ג סק"ג) כתב עצמו על הכלי שצריכים להגעילו – כתבו הפוסקים שאינה נחשבת כהגעלה [הגע"כ (פ"י ס"כ) בשם פוסקים רבים, דלא ברור שמפליט, והרי בעינן כבכ"פ]. והגעלה על ידי קיטור חי (שמכניסים את הקיטור לתוך מי ההגעלה) – נחלקו הפוסקים אם הינה מועילה לחמם המים כדי להכשיר כלי שבלע מכלי ראשון. טעם האוסרים, דסוף סוף הדפנות אינן על האש והן מקררות את המים, ולא חשיב ככלי ראשון. וטעם המתירים, דסוף סוף מי ההגעלה רותחים, ומה לי אם המים רתחו באופן זה או אחר [הגע"כ (פ"י סי"ח) בשם פוס']. ולגבי חימום מי ההגעלה ע"י הכנסת חומר כימי למים כדי שיבעבעו. לא ראיתי בפוסקים ע"כ. ובס"ד נראה לענ"ד פשוט דלא מהני לחממם באופן שכזה. הן משום דלא חשיב חמי האור, לא מיניה ולא מקצתיה. וכן משום שהדפנות מקררות המים. וכן משום שאף את"ל שהמים יבעבעו, אך ספק אם ירתחו. ודי בזה.
[266] 90. את המנהג לשטוף הכלי במים קרים לאחר ההגעלה, כ"כ בתשו' הגאונים שע"ת (סי' ר"פ) בשם רב נטרונאי גאון. הרי"ץ גיאת בס' מאה שערים בשם רה"ג. וכ"כ כמה פוס' בשם רש"י (מחז"ו, סידור רש"י, ספר האורה, ס' הפרדס והראבי"ה). וכ"כ הטור (סי' תנ"ב בשם רש"י). וכ"כ הרמב"ם (חו"מ ה, כ"ד וכ"ו). התוס' (ע"ז עו, א ד"ה “מכאן"), הרא"ש, הטור ועוד הרבה ראשו'. וכ"פ בשו"ע (או"ח תנב, ז וביו"ד קכא, א). וכ"כ האחרו' [בא"ח. מ"ב (תנב, לד). הגע"כ (יב, א) וש"פ. אמנם יש מהפוס' שכתבו שא"צ לשטיפה זו לאחר הכשר הכלי [הראבי"ה, הריטב"א (פסחים דף ל') ועוד ראשו']. מ"מ נראה בס"ד שד' רוב הראשונים שכן המנהג. וכ"כ בשו"ע. ונאמרו כמה טעמים לשטיפה זו [ר' הגע"כ (פי"ב ס"א)]. ומה שכתבנו שבדיעבד מועילה ההגעלה אף ללא שטיפת הכלי, כ"כ האו"ה, הח"י, הפר"ח, המ"ב (תנב, לד), כה"ח (סקע"ה), הגע"כ (יב, ב) ועוד אחרו'. וכ"מ מהשו"ע שכ' זאת רק כמנהג. והטעם שמקילים בדיעבד, דסמכינן אפוס' התמהים על שטיפה זו [או"ה]. וישנם עוד טעמים [ר' מ"ב והגע"כ (שם)].
[267] 91. כ"כ בחזו"ע (פסח ח"ב דע"ט). והטעם, דכיוון שבדיעבד מועילה ההגעלה בלא שטיפה, לכן סמכינן ע"כ בשעה"ד. ויש להאריך בכך.
[268] 92. דין הכשר ע"י עירוי כתבוהו הרי"ף (פסחים פ"ב), התוס' (שבת מב, ב ד"ה “אבל"), הרמב"ם (חו"מ ה, כד, בהבנת המ"א תנא, ג), הריטב"א, הטור (או"ח תנ"א ויו"ד קכ"א) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, ה וו'), המ"ב (תנא, מ), כה"ח (סקפ"ח) וש"א. וע"ע בביאה"ג (או"ח תנא, לג). וישנם כמה סוגי עירויים, ותלוי הדבר באופן הבליעה. ומ"מ גבי עירוי מכ"ר, נחלקו הראשו' מהו שיעור הבליעה של עירוי מכ"ר. י"א שדינו ככ"ר ממש [תוס' בזבחים (צה, ב ד"ה “עירה") בשם ר"ת. המאירי בשבת (דמ"ב) ובע"ז (דע"ו) ועוד]. וזאת משום שהעירוי מחובר לרותחין שבכ"ר. וי"א שאין דין העירוי ככ"ר, ואינו מבשל כלל או שהוא מבשל (וה"ה מפליט) רק כ"ק [רשב"א (בתוה"ב ב"ד ש"ד), הריטב"א, הרא"ש (בשבת ג, טז), הטור (באו"ח תנא וביו"ד קכא), השו"ע (באו"ח תנא, ה וביו"ד סח, י), המ"ב (תנא, מא) ועוד פוס'. והטעם, דתתאה גבר, שאין דפנות הכלי המוגעל (התחתון) חמות. וכן משום שהמים (או התבשיל החמץ ששופכים לכלי) מצטננים בזמן העירוי. וא"כ לד' השו"ע, המ"ב, ורוה"פ עירוי מכ"ר אינו מכשיר מחמץ כלי שבלע חמץ ככ"ר [ואף מהסוברים דעירוי מכ"ר חשוב ככ"ר, יש שהחמירו שלא יכשירו כך כלי שבלע ככ"ר. שכ"כ הריטב"א, הר"ן, הרא"ה ועוד]. ויש מהפוס' שחילקו בין עירוי מכ"ר שעומד ע"ג האש, לבין אם הורד מהאש [הרמ"א בתו"ח (כלל כג ס"ד) בשם הר"ן, ועוד]. ועוד דנו הפוס' גבי עירוי מים הבאים מדוד חשמל (בוילר) המחממם, הנחשב כעירוי מכ"ר, ובפרט כאשר זרם החשמל לבוילר מנותק [ר' מנחי"צ (ד, מו; ה, פא; ז, נו), קובץ המעין (תמוז תשל"ו, מאמר מאת הרה"ג ישראל רוזן זצ"ל). וחבל שמוסתר שמו של הרה"ג ישראל רוזן זצ"ל. הגע"כ (פ"ה הערה ע"ג). ובס"ד נראה שמחמירים בכך, ולא מגעילים כך כלי שבלע בעירוי מכ"ר שע"ג האש.
[269] 93. הא דבעי קילוח רצוף בין הכלי שמערה ממנו לבין הכלי המוגעל, ושלא יפסיק הקילוח, כ"כ המהרי"ל (בדרשותיו, בדיני הגעלה), שיזהר לשפוך המים בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך המים ע"י זריקה באויר. דבכה"ג שאין קילוח הניצוק מחובר אל הכ"ר, לא חשיב עירוי. וכ"כ הרמ"א (בד"מ או"ח תנב, ה. ובשו"ע יו"ד סח, י וצב, ז), המ"א, המ"ב (תנא, מא ותנב, כ). ומ"מ כ' בשו"ע הגר"ז (תנא, ל) שאם מגעיל ע"י עירוי ע"ג אבן מלובנת, (כדלקמן בהערה 94), א"צ מדינא להזהר שלא יפסק הקילוח, כיוון שהאבן מרתיחה את המים כחום כ"ר, ורק כחומרא טוב להזהר גם בכך. ע"כ. ודי לערות המים על הכלי רק פעם א' [הח"י. העו"ש. הפמ"ג. כה"ח (תנא, צב), הגע"כ (פ"ה הערה ע') ועוד אחרו'. ושלא כלבוש (בתנא, ה) והמהרש"ם שכתבו דבעי ג"פ]. וגבי הבליעה והפליטה ע" עירוי מכ"ר, ראה לעיל. עוד נזכיר בס"ד ב' דברים גבי עירוי מכ"ר. א:' י"א שיש להכשיר את הכלי שעירו ממנו [ראה ט"ז (או"ח סס"י תנ"ב). הגע"כ (פ"ג הערה כ"ח) שהביא כמה פוס' דס"ל הכי. וראה שעה"צ (תמד, ד)]. ב:' כשמערים מים מכ"ר ע"ג משטח כדי להכשירו (כגון שיש או שלחן), י"א שרצוי לייבש את המשטח לפני העירוי, כדי שהרטיבות שע"ג המשטח לא תקרר את מי העירוי [מ"ב (תנא, נ ותנב, כ). אול"צ (ח"ג פ"י סי"א). הגע"כ (י, י; יג, תמ)]. וע"ע בהערה הבאה גבי הצורך בקילוח רצוף כשמכשיר ע"י אבן מלובנת, ודין בליעה בקילוח שנפסק.
[270] 94. ישנם כמה סוגי עירוי (מצד בליעת החמץ). דתלוי הדבר מהיכן מערה. יש עירוי מכ"ר העומד על האש (כגון עירוי ממיחם שע"ג האש, ע"י פתיחת הברז). יש עירוי מכ"ר שהורד מהאש (כגון עירוי דיסת חמץ מסיר שהורד מהאש). יש עירוי מכ"ש (כגון שעירו מרק עם כופתאות או דיסה לתוך קערה מרכזית, ומקערה זו עירו לצלחות). ויתכן גם עירוי מכלי שלישי. ובאשר לעירוי מים רותחים על אבן מלובנת, והולכתה כך על הכלי או המשטח שצריך להגעילו (שבאופן זה המים שמתקררים בעת העירוי במגעם עם האויר, מתחממים שוב במגעם עם האבן או הברזל הרותחים, ויכולים להכשיר למשל את השיש טוב יותר, בחום גבוה). דין זה הוזכר ברוקח, במרדכי, בהגמ"י ועוד ראשו', וכ"פ בשו"ע (תנא, טז ובתנב, ו, אך לא לגבי עירוי מכ"ר, עיי"ש), והרמ"א (תנא, ו). אמנם יש שחלקו ע"כ, וסברו שעירוי מכ"ר ע"ג אבן מלובנת דינו כעירוי רגיל, ורק במיקרים מיוחדים מקילים בו יותר [הב"ח (בסי' תנ"ב) והפר"ח והא"ר. והט"ז דחה דברי חמיו הב"ח]. ולמעשה, הספרדים יכולים להקל בזה (עפי"ד השו"ע הנ"ל), וע"י עירוי ע"ג אבן או ברזל מלובנים מכשירים כלי שאפי' רוב שימושו היה ככלי ראשון. ואילו האשכנזים מחמירים בדבר [עפ"י המ"ב (תנא, נא)], וס וברים שבעירוי עם אבן אין להכשיר כלים שרוב תשמישם ככ"ר, ורק כלים שרוב תשמישם ככ"ש ניתן להכשיר כך. ואף כלים שרוב תשמישם בחמץ הינו רק ע"י עירוי מכ"ר, אין להכשירם בעירוי עם אבן, אלא רק כשידוע שהכלי אב"י מתשמיש בכ"ר [ראה גם מ"ב (תנא, מו) ובה"ל (תנא, טז ד"ה “דכל")]. ומ"מ יש מגדולי האשכנזים הסובר שעירוי מקומקום חשמלי (שהורד מבסיסו, אך סלילי המתכת שבתוכו עדיין רותחים) עדיף מעירוי ע"ג אבן מלובנת, דנחשב כעירוי מכ"ר שע"ג האש [הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (פסח. בדבר הלכה. ג, יח)].
[271] 95. שכן עולה מהאו"ה (כלל נ"ח הל' ע) ומהדרישה (רס"י תנ"ב). וכ"כ הט"ז, המ"ב (תנא, נג), כה"ח (ס"ק קי"ד) והגע"כ (פי"א הערה ל"ח, ופי"ג סעי' מ"א). והדגיש שכ"ה דווקא כשהמים מגיעים לכל חלקי הכלי כשהם רותחים מחמת האבן.
[272] 96. שו"ת מהר"י וייל (סי' קצ"ג). הב"ד הגע"כ (יג, תמב). ומ"מ בס"ד מסתבר שצריך שגם המים שמערים על האבן יהיו כבר חמים בתחילת שפיכתם.
[273] 97. את הגדרת כלי שני ראה לעיל בפרקנו (סי"ב ובהערה 33). ודין בליעתו ופליטתו שנוי במחלו' הגאונים והראשונים אי הינו מבליע ומפליט, ראה לעיל (בהערה 49), ועפ"י הב"י (יו"ד סי' ס"ח), השו"ע (או"ח תנא, ה ויו"ד קה, ב) והרמ"א (או"ח תמז, ג וביו"ד סי' צ"ה). המ"ב (תנא, יא, ל"ז ול"ח), שעה"צ (סק"י) וכה"ח (תנא, יט, כ' ופ"ד).
[274] 98. את הגדרת כלי שבלע בעירוי מכ"ש, או שבלע חמץ ככלי שלישי, ראה לעיל (בסעיף י"ב). לגבי הכשר כלי שבלע בעירוי מכ"ש, ישנן לפחות חמש דעות בפוס:' א. עירוי מכ"ש אוסר הכלי (רשב"א). ב. דינו ככ"ש (בית יהודה). ג. כשנפסק הקילוח דינו ככלי שלישי אף כשיס"ב (שבט הלוי). ד. י"א שאפשר שיש להחמיר בעירוי מכלי שני בחמץ (מ"א. וכעין זאת בגר"ז). ה. עירוי מכ"ש אינו אוסר כלל (ערה"ש. כה"ח תנא, יח). וד"ז שנוי במחלו' הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים אי הינו מבליע ומפליט. ולמנהג הספרדים יש קצת לצדד יותר להקל [עפי"ד השו"ע (ביו"ד סי' קה), וערה"ש (טייב), כה"ח והגרמ"א זצ"ל]. ומ"מ בדיעבד, אף למנהג האשכנזים יש להקל בכלי שבלע בעירוי מכלי שני, גם בכלי ב"י [שעה"צ (תנא, י). חזו"א (או"ח קכב, ג). הגע"כ (ה, נא)]. ולגבי כלי שלישי את הגדרתו ראה לעיל (סעיף י"ב), וע"ע בחזו"א (או"ח קכב, ג). ולגבי הכשרו, ר' מ"ב בשעה"צ (תנא, י), ובהגע"כ (פ"ה סוף הערה צ'). ובס"ד נלענ"ד שלא כמסקנתו, אלא שהמ"ב ס"ל שבכלי שלישי שרי בכל אופן. ורק כחומרא יש להכשיר כלי שלישי, אף שהיס"ב. וכ"ש שזו רק חומרא להצריך להכשיר מה שבלע רק בעירוי מכלי שלישי.
[275] 99. גבי כלי חרס, כ"כ בשו"ע (או"ח תנא, כא). וגבי כלי זכוכית כ"כ שו"ע הגר"ז (תנא, עג), המ"ב (תנא, קנ"ו). ור' בהגע"כ (פ"ה הערה מ"ג ופי"ג הערות מ"ז וק"ח). וע"ע במ"ב (תנא, עח) ולעיל בפרקנו בכ"ד.
[276] 100. מ"ב (תנא, קכד). וכ"ה אף בחמץ חריף או מלוח שהיה פחות מעל"ע בכלי, דבעי הכשר [שו"ע (יו"ד קה, ב)]. וע"ע במ"ב (תנא, קיז גבי כל ב"י).
[278] 102. שו"ע (יו"ד סי' קלה). מ"ב (תנא, קיח). ומ"מ יוצא שהכשר זה הינו מועיל יותר מג' ימים. הן משום שאי אפשר לצמצם ולדייק כ"כ זמן של כ"ד שעות, ולכן ימדוד מעט יותר [חכ"א (כלל פ"א). וראה שו"ת הרא"ש (יט, ו)]. והן בגלל הזמן הדרוש להחלפת המים [ראה ב"י (יו"ד סי' קל"ה)].
[279] 103. עיקר ד"ז כתבוהו האשכול, הטור (או"ח תס"ז ויו"ד קכ"א) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (או"ח תנא, כב וכ"ה, וביו"ד קכא, א). וכ"פ האחרו'. והסבירו הפוס' מהו תשמיש צונן, היינו שהיה בו חמץ יבש, ושלא יהיה חריף או כבוש [מ"ב (תנא, קכד), כה"ח (ס"ק רנ"ה) וש"א]. וכן לא מלוח (כנ"ל בסעי' הקודם). וכן שלא יהיה לכלי דין בית שאור או בית חרוסת (שהשהו בו בצק או שאור) כבמ"ב (תנא, קכו וקכז). ולמנהג האשכנזים המחמירים אף במיעוט תשמיש חמור של חמץ, יש להקל בני"ד שדי בשטיפה בלבד, רק אם לא השתמשו בכלי זה לחמץ חם, חריף, כבוש או מלוח. וצריך לשפשפו היטב במים [דכ"כ הראב"ד, הרמב"ן, הטור, השו"ע ( יו"ד קכא, א), המ"ב (תנא, מט), ועוד רוא"ח]. ולאחר מכן ישטפנו [אורחות חיים, טוש"ע (יו"ד קכא, א), מ"ב (תנא, מט) וש"פ]. ונחלקו הראשו' לגבי הכשר זה (דשיפשוף ושטיפה), האם רשאי לאחר מכן להשתמש בכלי בפסח גם לאוכל חם (כשר לפסח). ודעת רוב הפוסקים להקל ולהתיר אף בשימוש חם [העיטור, המרדכי, הרא"ש, שו"ע (תנא, כב), המ"ב (ס"ק קכ"ה) ועוד רוא"ח. שלא כגירסת הרי"ף בפסחים (ל, ב) והצידה לדרך. וגם הרא"ש (בפסחים פ"ב סי' ט') כ' שיש הגורסים דשרי רק בצונן אך לא בחמין. ע"כ. אך רו ה"פ הקלו בכך בהדיא]. וכ' בס' הגע"כ (ה, נד), שכלי שהשתמשו בו רק לצונן, והיה נקי, אך לא ניקוהו במיוחד לפסח, והלכו בפסח והשתמשו בו למאכל כשר לפסח, המאכל לא נאסר בדיעבד.
[280] 104. מדין נקיון הבית מחמץ. וראה ע"כ לעיל (בפרק ב' סעיף ל"ו) אי מהני לנקותם ע"י שואב אבק.
[285] 109. כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שדי לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון, ואפי' שהורד מהאש, משום שהכלי הזה רק מרוח בשמן. עכת"ד. וראה בספר מעגלי אליהו (מהדו"ק דמ"ג- מ"ד) במכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל להרה"ג המפורסם אליהו ויספיש שליט"א, וציין להגהות רע"א (תנא, ד).
[287] 111. כך הורה לי הג"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל. וטעמו, משום שהכלי בלע שומן זה בחום גדול כל כך, שאינו יכול להפלט בבישול רגיל, ורק בכבשן ניתן להגיע לחום כזה, והרי קיי"ל שכבולעו כן פולטו (וחכ"א שליט"א העיר ע"כ, שהרי מצינו בפוס', שדבר שנבלע בחום של ליבון, יוצא כל פעם מעט מעט בבישול, ולכן אין די בהגעלה. שכ"כ המרדכי ועוד ראשו'. וא"כ ה"ה בני"ד, שבכל בישול עלול לצאת מעט מהאיסור. ע"כ. וצ"ע). וכטעם נוסף אמר הגר"א שפירא זצ"ל, שחומר זה הינו חומר פגום. ולכן אע"פ שיש פוס' שכתבו שיש להגעיל כלי כזה, בכל אופן למעשה א"צ להכשירו. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת צי"א (חי"ב סי' נ"ה) שא"צ להגעיל כלל. עיי"ש. וכ"פ בשו"ת מנחי"צ (ח"ב סי' ק"י). וכ"כ ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' י').
[288] 112. הג"ר משה יהודה לייב לנדא זצ"ל (אב"ד דבני ברק) הורה לי, שסיר המיוצר בארץ או בחו"ל, והוא מצופה בשכבת שומן שאינו כשר, הכשרו לדעתו בהגעלה. אך מחבת המצופה בחומר טפלון, יש להכשירה בליבון קל, “מדין טלאי" (כנראה שרואה את ציפוי הטפלון כטלאי על הכלי. ור' שו"ע תנא, יג – מ. ה).. וכיוון שמחבת הטפלון יתקלקל בליבון כזה, הרי שלמעשה לא ניתן להכשירו. עכת"ד.
[289] 113. זו מחלו' גדולה בראשו'. ד' הסוברים שיש להקדים הכשרת הכלי לפני הגעלתו, זו ד' מחזור ויטרי (הל' פסח ס"ל), הגהות הסמ"ק (סי' קצ"ט) בשם יש מי שאומר, הטור בשם הרשב"א, ועוד. ד' הסוברים שאף לכתחי' יכול קודם להטביל הכלי, זו דעת ר"י (הב"ד הסמ"ג), וכ"פ התוס' (ע"ז עה, ב ד"ה “מגעילן"), וכ"מ מהרא"ש (ע"ז פ"ה סי' ל"ו), ומהטור (יו"ד סי' קכ"א). וקיצרנו.
[290] 114. ד' הסוברים שהקדמת ההכשר לטבילה הינה לעיכובא, זו ד' מחזור ויטרי, הרשב"ם, הגהות הסמ"ק בשם יש מי שאומר (הנ"ל). וכ"ד הרמב"ן, הרא"ה, הר"ן, המאירי (במס' ע"ז דע"ה), המנהיג, האורחות חיים ועוד ראשו' [הב"ד הב"י (יו"ד רס"י קכ"א)]. וטעמם, דאם לא מקדים ההכשר הוי כטובל ושרץ בידו, דאם צריך עדיין הכשר כיצד יכנס ע"י הטבילה לקדושת ישראל. ודייקו זאת ממש"כ בפס' “תעבירו באש", ורק אח"כ כתוב “וטהר". ואילו דעת הסוברים שאין זה לעיכובא אם קודם טבל ואח"כ הכשיר, ולכן אם הקדים הטבילה להגעלה או לליבון, בדיעבד ש"ד, זו ד' האשכול, הראב"ד (בס' תמים דעים סי' ק"ז). וי"א שכ"ד הרשב"א [ר' ע"כ בב"י (שם)]. ובשו"ע (יו"ד קכא, א) כ' שקודם יש להכשיר הכלי ורק אח"כ לטובלו. ומ"מ אם הטבילן ואח"כ הגעילן, מותרים, וי"א שצריך לחזור ולהטבילן. עכ"ד (והרמ"א לא העיר ע"כ). והיינו כתב בסתם שצריך לכתחי' להקדים ההכשר לטבילה, אך בדיעבד מותרים. וא"כ העיקר להלכה שבדיעבד שפיר דמי [ר' מ"ב (תריב, לא), יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב) שהלכה כסתם. ור' מ"ב (שם) שהפר"ח והגר"א לא פסקו שם כדברי מרן בסתם. ואכמ"ל]. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבני"ד בדיעבד יצא י"ח אם הקדים הטבילה להכשר. עכת"ד. וקיצרנו.
[291] 115. שהרי בשו"ע (שם) כתב בסתם את ד' המקילים, ורק בשם י"א כתב את ד' המחמירים. וא"כ כן העיקר להלכה.
[292] 1. עפ"י הגמ' בפסחים (ל, ב), מהא דלרב אשי היו סכינים מיוחדים לפסח. וכ"כ המהרי"ל, והט"ז (או"ח תנא, ה). וגבי שאר הכלים בכלל (ולאו דוקא סכינים), כ"כ בספר תבואות שמש (ד, א. ואף שהביא שם ראיה שאין להחמיר, מ"מ כתב למסקנה שבדברים שהם תוספת קדושה ראוי להחמיר). וכ"כ בשו"ת ירושת פליטה (סס"י כ'), בס' ילקוט מעם לועז (פר' “בא", סוף דיני הגעלה), בספר יסוד ושורש העבודה (הל' הגעלת כלים), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י הערה י"ב). ונאמרו כמה טעמים לכך: קשה מאוד לנקות את הכלים בסדקים ובחריצים הקטנים שיש בהם חמץ. ועוד, דבפסח החמירו משום דלא בדילי אינשי מהחמץ כל השנה. ועוד, משום חומרת חמץ שהוא בכרת. ועוד, שעי"כ שיש לאדם כלים המיוחדים לפסח חוסך הוא הרבה מכשולות. ובפרט שמשמע מהפוסקים שרצוי שייחד אדם כלים מיוחדים לפסח. עכ"ד. ומ"מ ברור שכ"ז לא קאי על השיש, המקרר, שולחנות, כסאות וכדו', שחוץ מיחידי סגולה שיש להם מטבח מיוחד לפסח (כפי שראיתי במו עיני אצל הגר"מ אליהו זצ"ל), אין שאר אינשי נוהגים כך. וראה עוד לעיל (בפרק ג' הערה 17).
[293] 2. וכנ"ל בפרק הקודם (סעיף ח'). ועושים כן הן מצד הכשרות, והן בשל חוסר הזמן לנקות ולהכשיר הכל לפסח (שהרי רבים עובדים עד י"ג בניסן). וכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י הערה יב), שאשריהם ישראל שכיום הכל קונים כלים חדשים מיוחדים לפסח. וראה שו"ע (תנא, כ), מ"ב (ס"ק קי"ג) ושעה"צ (ס"ק קמ"א).
[294] 3. בשו"ע (תנא, כ), ובמ"ב (ס"ק קי"ג) כתבו שיש לערות על המדפים מים רותחין. אך בארונות המטבח שלנו אין נשפך בתוכם חמץ חם, ולכן כתבו האחרו' שא"צ אלא לנקותם ותו לא. שכ"כ במאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. פ"ה סצ"ה). בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ג סקל"ד) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בהגע"כ (יג, יד), ובספר הכשרת המטבח וכליו (לרה"ג מנחם שימל. פ"ג סכ"ג). ומ"מ ברור שלארונות המוכשרים יש להחזיר רק מוצרים כשרים, כשהינם נקיים גם באריזותיהם מבחוץ, שהרי כל השנה נוגעים בהם עם ידים מלוכלכות מאוכל.
[296] 5. רמ"א (תנא, כז). מ"ב (ס"ק קס"א). כה"ח (ס"ק שי"ד). ספר הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן. יג, קכד). מאמ"ר (ה, צו). הכה"מ (שימל. ג, ז).
[297] 6. מאמ"ר, הגע"כ והכה"מ הנ"ל (שם). ויש שכתבו שאף יפתח את הברז על מנת שיצאו ממנו מים חמים [הגע"כ והכה"מ (שם). וטעמם עפ"י שעה"צ (תמד, ד). ולענ"ד זו חומרא, דישנם כמה טעמים שלא להצריך זאת. וע"ע בהערות איש מצליח על שעה"צ הנ"ל].
[298] 7. שו"ע (תנא, ו' וכ"ה). ובפרט יש לנקות את הקפל שבפיית הגביע [ס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ז, נ)].
[299] 8. עפ"י הרמ"א (תנא, ו), וכ"כ במאמ"ר (מועדים. ה, צז). וע"ע בשו"ע (תנא,כב). ובדיעבד די שהכשירום בשפשופם ביד היטב במים ולאחר מכן לשוטפם [רמ"א (תנא, ו) מ"ב (שם סקמ"ט)]. ס' הגע"כ (פ"ה סל"א. פי"ג סעיף קכ"ג).
[300] 9. רמ"א (תנא, ו וכ"ה). ס' הגע"כ (שם). וכ"ה אף לספרדים [ר' הערות איש מצליח (לשו"ע תנא, ו הערה 1), שדווקא לענין אופן ההכשר – ליבון, הגעלה וכדו' – אזלינן בתר רוב תשמישו. אך לענין עצם חיוב ההכשר אזלינן אף לשו"ע אף בתר מיעוט תשמישו. ולכן דבר שרוב תשמישו במאכלים כשרים לפסח, אך מיעוט תשמישו לחמץ, כוויסקי, צריך להכשירו. וא"כ בני"ד אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים. שכ"כ הסבר זה החזו"א (או"ח, סי' קי"ט סקט"ו סוד"ה “להאמור"), הילקו"י (פסח כרך ב' – מהדו' תשע"ז, סי' תנ"א ס"ב דש"מ), וש"פ]. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (ח"ט חיו"ד ו, ח עמ' קצג, קצד) ובפרט עיי"ש מש"כ בשם הבא"ח (פר' “צו") וברפ"ע (ח"ג או"ח סי' כח) ובפעולת צדיק (ח"א סי' קע"ב).
[301] 10. שו"ע (תנא, כו. ועיי"ש גם בסכ"ה). ולא זכיתי להבין מש"כ בס' הגע"כ (פי"ג ססע"י ע"א), שהחמיר בכך לספרדים בכוסיות שהשהו בהן יי"ש דבעי שריה ג' ימים. ובאמת כבר הקלו בכך הגר"ע יוסף זצ"ל [ביחו"ד (ח"א סי' ו') ובחזו"ע (פסח דקנ"ב)] דסגי בשטיפה והדחה, אף למשתמש בכלים אלה לחריף וכבוש. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"י סי"ב). וראה עוד לקמן מש"כ בס"ד גבי כלי זכוכית. ועיי"ש שיש מהספרדים המחמירים בכך כאשכנזים. ומ"מ אנו כותבים את עיקר הדין, כשו"ע.
[303] 12. ח"א. מ"ב (תנא, קנו). וראה עוד לקמן מש"כ בס"ד בדיני כלי זכוכית.
[304] 13. כ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב ד"ה “ואף בכלי זכוכית"), שאף שיש שרצו לאוסרם, שחששו שיש בהם תערובת מתכת, מ"מ כבר התברר אצל מומחים שאין כלים אלה שונים משאר כלי הזכוכית, וכוח עמידתם באש הינו משום שעברו תהליך סינון וזיכוך גדול יותר. והוסיף, שאף אם יתברר שקיימת תערובת כלשהי של מתכת בכלים אלה, אפ"ה אין לאוסרם. עכ"ד. וכעין זאת כתב גם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (פסח. מהדו' תשס"ג דף קנ"ה). ואע"ג שכ' ביבי"א (ח"ב או"ח סי' מ"א) שאם נכון הדבר שיש בהם ברזל, גם הנוהגים כב"י יצטרכו להגעילו, מ"מ כתב זאת על דרך האפשר, ומה גם שחזו"ע הנ"ל יצא לאור כמה עשרות שנים לאחר יבי"א חלק ב'. ומשנה אחרונה עיקר. וזה שלא כמש"כ בשו"ת צי"א (ח"ח סי' ר"א) שיש שחששו שמעורב בהם גם חרס, ולכן כתבו שלא יכשירום, וכבר דחאם בשו"ת תבו"ש (סי' נ"ג), וכ' שמ"מ אזלינן בתר הרוב, ואין לחוש אם יש בהם גם חרס [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערות שנ"ג ושנ"ז)]. וע"ע במאמ"ר (אליהו. מועדים, ה, נב) שג"כ היטעוהו במציאות (שכתב שם שלכלי הפיירקס והדורלקס הוסיפו חומרים שונים בעת עשייתם. ואם כוונתו להוספת סיבי מתכת, הרי שלכל היותר יצטרכו הספרדים רק להגעילם כדין הכשרת כלי מתכת).
[305] 14. כ"כ הרבה פוס', שלד' מרן בשו"ע (תנא, כה וכ"ו) שכלי זכוכית אינם בולעים וממילא א"צ הכשר, שכ"ה אף אם בישל בחמין דלא בלעי. שכ"כ בס' יד יהודה (לנדא. הל' מליחה). וכ"מ מהפמ"ג (מש"ז תנא, ל), וכ"כ הגרע"י זצ"ל [ביבי"א (ח"ד חאו"ח מא, י). בחזו"ע (הל' הגעלה סעי' י). וביחו"ד (א, ו)]. וכתב כן אף גבי כלי פיירקס ודורלקס, שדי להם בשטיפה והדחה. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב. והוסיף שטוב שלא להשתמש בהם על האש בפסח, והיינו כחומרא). וכ"כ בס' הגע"כ (יג, שעה) אליבא דהשו"ע וכן בהערות איש מצליח (תנא, כו הערה 2). אמנם יש להוסיף, שיש מהפוס' המחמירים אף לספרדים כרמ"א גבי כלי זכוכית, וכדלקמן (בהערה 23). ונוסף ע"כ יש המחמירים לספרדים גבי שימוש בפיירקס ודורלקס יותר משאר כלי זכוכית. משום דסוברים דבכה"ג בעי הגעלה. שכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת, ובשו"ת מהר"ם שיק. בשו"ת ישכיל עבדי. בשו"ת צי"א ובספר סידור פסח כהלכתו (פ"ט הערה כ"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אולם הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' הגע"כ) דחה דבריהם [הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג הערה שנ"ז) ובספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"ז סכ"ו)]. ובס"ד נראה שכן העיקר לדינא להקל בכך לספרדים שא"צ הכשרה כלל.
[306] 15. עפ"י המבואר לעיל (בהערה 13) שכלי דורלקס דינם ככלי זכוכית, הרי שלפי"ד הרמ"א (תנא, כו) אין להם הכשר. וכ"כ בשו"ת שבט"ה (חיו"ד ח"א סי' מ"ג ד"ס), וכ"כ בהגע"כ (יג, שעה) עפ"י מנהג האשכנזים. וכל זה גם אם השתמשו בהם לחמץ חריף או כבוש, שהרי דין חריף כרותח וכבוש כמבושל, וכנ"ל בפרק הקודם. ורק אם השתמשו בהם בצונן ורק חושש שהשתמשו בהם בחמין ניתן להכשירו בהגעלה [הגע"כ (שם) עפ"י שבט"ה (שם)].
[307] 16. שכ"כ להקל לאשכנזים שדי בהגעלה, בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סי' ו', בענין פיירקס לבישול ולטיגון, וזאת כיוון שרוב הראשו' ס"ל כשו"ע גבי זכוכית, שא"צ הכשר כלל. וגם מש"כ הרמ"א להחמיר, הו"ד בכלי שתיה, שדמיהם מועטים). וכ"כ בצי"א (ט, כו) בשם הגאון הרצ"פ פראנק זצ"ל (וכ"כ בשמו גם ביבי"א ח"ד חאו"ח סי' מא). וכ"כ בס' דעת חיים (צימרמן), ובשערים המצוינים בהלכה (קטז, יא. וטעמו, שכיוון שמש"כ הרמ"א לא להכשיר כלי זכוכית הוא משום דחייס עלייהו דילמא פקעי, וה"ז לא שייך בכלי פיירקס). וכ"כ להקל בצי"א (ח, כא; ט, כו), והגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד מא, י), ביחו"ד (א, מו) ובחזו"ע (פסח. דקנ"ז ס"י. וכ' שם שהאשכנזים יגעילום ג"פ ודי בכך). ויותר מזה מצינו בהערות הגר"א נבנצל שליט"א “ביצחק יקרא" על המ"ב (תנא, קנו), שכ' בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאין להקל בכלי דורלקס ולא להכשירם כלל, שהרי משתמשים בהם בחמין, ולכן לד' הרמ"א צריך להגעילם בעירוי מכלי ראשון. עכ"ד. ומ"מ יש שבכ"ז לא הסכימו להקל ולהכשיר כלי פיירקס או דורלקס [הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (הב"ד בס' הלכות פסח להגר"ש אייצר). שו"ת ירושת פליטה (למהר"ם מבריסק זצ"ל, הי"ד. שכיוון שלא הובאה קולא בזה בפוס' אין לזוז מהמנהג, אא"כ בשעה"ד דכדיעבד דמי). הב"ד בס' הכה"מ (שימל. ז, כו) וכ"ד הרב שבט"ה (שם)]. ולכן לא כתבנו להקל בזה בשופי.
[308] 17. שו"ע (תנא, כו. וראה גם סכ"ה). מ"ב (שם ס"ק קמ"ז) וש"פ. מאידך ראה בשו"ת ירושת פליטה, למהר"ם מבריסק זצ"ל (סי' כ', עמ' 50) דנתפשט המנהג בכל בתי האשכנזים שלפסח לא משתמשים בזכוכית שהשתמשו בה חמץ, אע"פ שלא השתמשו בה בחמץ חם או כבוש. ע"כ [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה לח דשי"ב)].
[309] 18. בענין הכשר כלי זכוכית ישנן שלוש שיטות עיקריות בראשונים: א. השיטה המחמירה ביותר סוברת שדין כלי זכוכית ככלי חרס, משום שהם דומים להם (שעשויים מעפר ומים שנשרפו בכבשן), ואף כלי זכוכית עשויים מחול אלא שמתיכין אותו, ולכן הבליעה נאחזת בהם חזק ואינה נפלטת בהגעלה [זו שיטת רבינו יחיאל מפאריש (הב"ד המרדכי בפסחים, סי' תקע"ד ועוד ראשונים)]. וראה בשעה"צ (תנא, קצו). ב. השיטה האמצעית סוברת שכלי זכוכית דינם ככלי מתכות, שאכן בולעים הם את החמץ אך רק בליעה מועטת, משום שהינם חלקים, ולכן הגעלה מועילה לפולטו [זו שיטת רבינו שמואל מפלייש (בפיוט “אלקי הרוחות"), שב"ל (סי' ר"ז), הרא"ה ועוד ראשו']. ג. השיטה המקילה ביותר סוברת שכלי זכוכית אינם צריכים כלל הכשר לפסח, משום שאינם בולעים, כי הם חלקים מאוד (שבזמן עשייתם ניתך החול הדק ונעשה נוזלי, ואח"כ הוא מתייבש ונעשה חלק) וכיוון שכך הם עדיפים על כלי מתכות, ודי להכשירם בשטיפה בלבד, כדי לנקות את ממשות האיסור, אם נדבק בהם [וזו שיטת ר"ת (בתוס' ע"ז לג, ב סוד"ה “קוניא", ובכתובות ק"ז, ב סוד"ה “הני"), הראבי"ה (בפסחים סי' תס"ד) ועוד ראשו']. ולמעשה פסק בשו"ע (תנא, כו) שכלי זכוכית אינם בולעים כלל את החמץ, ודי להם בשטיפה (כראבי"ה), ואילו הרמ"א כתב (שם) שמנהג האשכנזים שאף הגעלה לא מועילה להכשיר כלי זכוכית (כרבינו יחיאל מפאריש). לאור כל זאת מבוארת מחלו' האשכנזים והספרדים בני"ד גבי חמץ חם.
[310] 19. גבי כלים שהשתמשו בהם לחמץ חריף, כתבנו לעיל (בפרק הקודם סעי' י"א וי"ב ובהערות 22,39 ). בעיקר עפ"י הש"ך (יו"ד קה, א), בשם האו"ה, וכן בשם אחרונים. וכ"כ מ"ב (תמב, א; תמז, צ; תנא, קכז. וע"ע בס"ק קי"ח). בס' הגע"כ (פ"ב הערות ו' ול"א ובעוד דוכתי). עיי"ש. וגבי בדיעבד, כשהשתמשו בפסח בכלי זכוכית שבלע חמץ חריף, אם לא הכשירוהו כלל, או שהכשירוהו בטעות בהגעלה או בעירוי ג' ימים, ר' מ"ב (תנ"א סס"ק קנ"ה), בס' הגע"כ (פי"ג הערה ס"א) ובס' הכה"מ (שימל. ז, כא). וגבי בדיעבד, כשהשתמשו בו בחמץ כבוש, ואח"כ השתמשו בו למאכל כשר לפסח, ראה מ"ב (תנא, תקמה) ושעה"צ (ס"ק קצז).
[311] 20. גבי חמץ כבוש כתבנו בס"ד לעיל (בפרק הקודם סעי' י"א וי"ב ובהערות 23,38 ) עפ"י השו"ע וש"פ.
[312] 21. כנ"ל (בהערה 18) עפ"י הרמ"א (תנא, כו) וש"א אשכנזים. וגבי הטעם ראה ג"כ לעיל, עפ"י המ"ב (תנא, קכד) וש"פ. וגבי היתר בדיעבד, ר' בהגע"כ (יג, ס) כמה מיקרים שניתן להקל.
[313] 22. כנ"ל (בהערה 18) עפ"י השו"ע (תנא, כו), חזו"ע (פסח. הל' הגעלת כלים דקנ"ב ס"י), אול"צ (ח"ג פ"י סי"ב. עיי"ש בסוף התשובה מש"כ לד' הספרדים המחמירים, גבי הכשר בקבוקי ויסקי). וש"א ספרדים. ור' במ"ב (תנא, קנב) שכ"ז אף אם משתמש בכלי לחמץ אפי' באופן קבוע.
[314] 23. אמנם כתבנו את מנהג הספרדים עפ"י השו"ע, אך יש מהספרדים המחמירים כרמ"א בדברים אלה. ראה מה שבס"ד כתבנו בפרק הקודם (בהערה 7). ונוסיף, שהגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח. מהדו' תשס"ג הל' הגעלת כלים דקנ"ז סעי' י') הזכיר שיש מהספרדים שנהגו בחו"ל להחמיר בכלי זכוכית. וכ' ע"כ, שאם ירצו להקל פה בא"י כד' השו"ע ולהשתמש בהם בלא שום הכשר, יוכלו להקל כמנהג א"י אפי' בלא התרה [וציין ליבי"א (ח"ג חיו"ד יא, ה) ולהליכות עולם (ח"א פר' “צו" ע"ד הג' הבא"ח סי"ד). וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' ו'). וראה בחזו"ע פסח מהדו' תשל"ט (דע"ט ס"ח) שכתב גבי ני"ד שנכון שיעשו התרת נדרים על מנהגם הקודם כדי שיוכלו להקל כמנהג א"י. והדר הוא לכל חסידיו]. ועוד נזכיר מש"כ באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב ד"ה “ואף שמנהג") שיש מהספרדים המחמירים בכלי זכוכית כד' הרמ"א (כד' שכנה"ג בהגב"י תנא, כט). ושמנהג בגדד להכשיר כלי זכוכית במילוי ועירוי ג"פ [כמבואר בשו"ת רפ"ע (או"ח ח"ג סי' כ"ט), והבא"ח (ש"ר “צו" סי"ד)]. אלא שהוסיף רבנו הגרב"צ א"ש זצ"ל, ששמע מרבותיו שמה שהחמירו בבגדד בכלי זכוכית, הוא משום שחששו כמו שמצינו בכמה דברים שירדו מאיכותם במהלך הדורות, ושמא כן כלי זכוכית, שבולעים כעת משהו. אלא שכתב הגרב"צ שנראה שלענין עיבוד הכלים הם דווקא נשתנו לטובה. ואדרבא, כלי זכוכית השתנו למעליותא, ואין לחוש בכלי זכוכית. עכ"ד. וע"ע בספר הגע"כ (פי"ג הערה ל"ט). ודי בזה.
[318] 27. רי"ף. שו"ע (תנא, כב). אול"צ (ח"ג פ"י תשו' א'). והיינו אף בשימוש של אוכל קר [מ"א. מ"ב (ס"ק קל"ג) וש"א]. ולגבי שימוש ארעי בפסח באוכל צונן, ר' מ"ב – דירשו (תנא, 119) שזו מחלו'.
[319] 28. אול"צ (שם ד"ה “ועכ"פ"). ור' בהגע"כ (פי"ג סצ"ב). והוסיף שם באול"צ, שמ"מ אין צריך להכניס לפני פסח את הכלים הללו למקום נעול, כשאר כלי החמץ שצריך לסוגרם (כבשו"ע תנא, א).
[320] 29. בגמ' [בפסחים (ל', ב). וכן בע"ז (לג, ב) וכתובות (קז, ב)] אמרו שכלי קוניא בולעים ואסורים. ונחלקו הפוס' מהם כלי קוניא. י"א שהם כלי חרס מצופים בעופרת [שאילתות (שאילתא קלז). רי"ף (סוף מס' ע"ז). רש"י בפסחים ובכתובות (שם). רמב"ם (חמומ"צ ה, כה ועוד) וש"פ]. וי"א שהם כלי חרס מצופים בזכוכית [הערוך (ערך “קוניא"), ר"ת בתוס' כתובות (קז, ב' ד"ה “הני") ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, כג) והמ"ב (סקל"ט)]. ויש דעה שלישית שמיזגה את שתי הלשונות, ופירשו שהכוונה לכלי חרס המצופים בעופרת שקורין גלוזירט [תפא"י (בפיהמ"ש סוף מס' ע"ז), ועוד]. ומ"מ הפוס' פסקו לאיסור בני"ד את כל ג' האפשרויות [שו"ע ורמ"א (תנא, כג). הגע"כ (יג, צ, ועיי"ש גם בסעי' י"ח וצ"ה)].
[321] 30. בענין נקיונה, כ"כ במאמ"ר (אליהו. מועדים. ה, קט) ובס' הגע"כ (יג, קג). וכתב עוד במאמ"ר (שם), שאם האשה לשה הבצק כשהטבעת בידה, אזי חייבת להגעילה (עיי"ש עוד שהחמיר גבי טבעת עם אבן). וגם בס' הגע"כ (שם הערה קט"ו), הזכיר דין ההגעלה לטבעת. ומאידך בשו"ת אול"צ (ח"ג י, טז) כ' שבטבעות אין חשש חמץ. ואנו נקטנו דרך האמצע. ומ"מ כתבנו שרצוי להכניסה לכלי עם אקונומיקה וכדו', עפ"י המנהג בבית הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכות שלמה. פסח (פרק ג' הערה 51)].
[322] 31. אמרו לי מורי הוראה שלא ניתן להכשירו, וזאת משום שלא ניתן לנקותו כראוי. ולא מצאתי מי שמיקל בדבר. אמנם ראיתי שבספר “הכשרות" (להרה"ג יצחק יעקב פוקס שליט"א. כג, טו) כתב שטוסטר אובן שהשתמשו בו למאכלי איסור, מותר להשתמש בו למאכלים כשרים אם המאכל סגור הרמטית בשתי עטיפות, ושישתמש בו בתבניות כשרות או חד פעמיות. עכ"ד. ואף שחכ"א אמר לי שיש לנקותו היטב היטב עם חומר פוגם, לאחר מכן להמתין יממה שלמה, ואז לחממו כשעה על חום גבוה, להחליף התבניות לתבניות כשרות לפסח, ואז ניתן להשתמש בו בפסח. מ"מ שאר הפוסקים לא הסכימו לכך, בשל הקושי הרב לנקותו לגמרי מהחמץ. וכיוון שממילא מחירו מאוד זול יחסית, לכן נהגו רבים רבים לקנות טוסטר-אובן מיוחד כשר לפסח.
[323] 32. מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. פרק ה' סעי' ק"י).
[325] 34. מאמ"ר (אליהו. ה, קז). ס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ג, כב). ויש לדקדק מאוד בנקיונו, כולל במקום חיבור החלקים שבו. ויש המפרקים אותו לצורך הניקוי. ובמיוחד יש לנקות את המשטח המשמש כשולחן לתינוק.
[326] 35. כדין שלחן (פלסטיק וכדומה) שמניחים עליו לעיתים חמץ חם שהיס"ב, כגון חתיכת פשטידת איטריות חמה, שאז האשכנזים חייבים לערות עליו מים חמים מכלי ראשון (קומקום וכדומה) אף אם מיעוט שימושו כך, וגם הספרדים ינהגו כן לגבי שולחן זה [שהרי גם השו"ע (תנא, ו וכ"ה) שמיקל להכשיר רק עפ"י רוב שימושו של הכלי, ובני"ד לכאו' היה מספיק לנקותו ודיו, מ"מ גבי שולחנות כתב בשו"ע (תנא, כ) שרגילים להכשירם בעירוי מכלי ראשון, למרות שרק “לפעמים" נשפך עליהם מרק חמץ וכדומה. וא"כ גם הספרדים רגילים לשפוך על המגש הקטן הזה (המשמש כשלחן לתינוק) מים רותחים מכלי ראשון]. וע"ע הגע"כ (יג, קכ"ה וקפ"ט).
[330] 39. חזו"ע (פסח. דקנ"א ס"ח. וכתב שרצוי לערות עליו כך שלוש פעמים). מאמ"ר (שם. וכתב לייבשו לפני העירוי. והיינו כנ"ל בפ"ג הערה ,93 עפ"י המ"ב בתנא, נ ובתנב, כ וש"פ), בספר הגע"כ (יג, קכד. ומשמע מדבריו שהישווהו לדין שולחנות, שמעיקה"ד הו"ל להגעילו, ולמעשה צריך עירוי מכ"ר, והאשכנזים יערו עליו עם אבן מלובנת. אך בס"ד נלענ"ד שקשה הדבר מבחינה מציאותית), ובשו"ת אול"צ (שם. כחומרא). עיי"ש באול"צ שכתב שמעיקה"ד א"צ הכשר כלל, אלא די לנקותו היטב, ואז אף מותר להניח בו כלים בפסח (ולא פירט אם זה כולל שרייתם במים חמים). ומאידך בספר הכשר המטבח וכליו (שימל. ג, א) כתב שלא ניתן להכשיר כיור כזה. ואנו נקטנו דרך האמצע.
[331] 40. חזו"ע (שם. כחומרא. לכסותו בנייר כסף). מאמ"ר (כחומרא. ואם רגיל לשרות בכיור כלי חמץ במים חמים – חייב לכסותו בכיסוי זה). אול"צ (שם. כחומרא). הגע"כ (יג, קכה, קכו).
[333] 42. מאמ"ר (שם). הכה"מ (שימל. ג, ב). וכ"מ מחזו"ע (שם) ומהגע"כ (יג, שג). ור' בהכה"מ שם שהחמיר מאוד בכך.
[334] 43. עפ"י הגע"כ (יג, קכה וקכ"ו) והכה"מ (שימל. ג, ג). וזאת כדי שהכלים שבכיור לא יגעו בכיור. והוסיף בהגע"כ (עפ"י מדריך הכשרות של העד"ה), שאע"פ שעברה יותר מיממה מהשימוש בחמץ, הרי אין החמץ נפגם בשהיה זו אלא רק הבלוע אך לא חמץ בעין. עכ"ד. ובס"ד נלענ"ד שזה חשש רחוק מאוד. הן בגלל שב"ה עפי"ר אין סתימות בכיורים. ובפרט שאף אם יש חמץ בעין בצנרת, הריהו כבר פגום מאוד ואף כלב לא יאכלנו. ומ"מ כתבנו זאת כחומרא.
[345] 54. באול"צ (ח"ג י, ג) כ' שהמבערים אינם צריכים הכשר כלל. ובס' הכה"מ (ה, א) כ' שכיוון שכל דבר שנמצא עליהם מיד נשרף, והפחם הדבוק בהם אינו חמץ, לכן מדינא א"צ הכשר.
[346] 55. הגע"כ (יג, קלב) עפ"י יסודי ישורון (ח"ו דקס"א. וכ' שלפני כן יגעילם). וכ"כ בס' הכה"מ (שימל. ה, א. שכן יעשה לכתחי'). ועוד נזכיר שבחזו"ע (שם) כ' שהכשרם ע"י הגעלה. וכ"כ יסודי ישורון (כנ"ל).
[347] 56. פשוט. שהרי נשפך עליהם אוכל חמץ כל השנה. וכ"כ במאמ"ר (ה, עח) והכה"מ (ה, ה). וינקם היטב עם חומר חזק ("פנטסטיק" וכדומה).
[348] 57. הגע"כ (יג, קלב). דכבולעו כן פולטו. וכ' דאף את"ל שעירוי מכ"ר שמתחמם ממש על האש שונה מעירוי מכלי שאינו עומד על האש, מ"מ בני"ד כשגולש התבשיל מהסיר הרי שעפי"ר נפסק הקילוח. עכ"ד. ויש שכתבו שהמנהג לכסותו בנייר כסף [אול"צ (שם. כשרגילים להניח עליו סכו"ם). מאמ"ר (ה, עח). מ"ב-דירשו (תנא, 34 בשם הגריש"א זצ"ל, שכן ראוי לעשות), הכשרת המטבח וכליו (שימל. ה, ה)].
[349] 58. מאמ"ר (שם). הכה"מ (ה, י) וש"פ, עפ"י הרמ"א (תנא, כז) גבי ברזי החביות, שהרי נוגעים בהם כל השנה בידים מלוכלכות מחמץ (ר' מ"ב תנא, קסה). ויש שכתבו שרצוי לכסותם בנייר כסף [מאמ"ר (שם). הכה"מ (ה, י). והטעם, דיש בהם הרבה חריצים (הכה"מ שם)]. ויש שכתבו לערות עליהם מים רותחים [מאמ"ר והגע"כ (שם)].
[350] 59. ככל שאר חלקי הגז. ובמאמ"ר (ה, עח) כתב שיערה עליו מים רותחים.
[352] 61. כדין שאר הכלים שרוצים להשתמש בהם בפסח. ובפרט שעל המשטח יש חמץ שגלש מהסירים כשהוא חם.
[353] 62.כדי לפלוט את הבלוע במשטח, אם אכן בלוע שם חמץ. וראה מאמר הרה"ג מדאר שליט"א במחקרי ארץ (ח"ג סי' י"ח).
[354] 63. כך אמר לי הרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א. דעי"כ אין מגע בין הסיר עם התבשיל הכשר לפסח, לבין משטח הכיריים. ומאידך ההשראה המגנטית עוברת עד הסיר, דרך נייר האפיה ומשטח העץ, ומחממת את התבשיל. עכת"ד.
[355] 64. כ"כ בס' מאמ"ר (אליהו. ה, עח). וכ"כ בהליכו"ש (פסח. ג, ג דמ"ד, שאין ההיסק מועיל להכשירו, בשל הזכוכית שעל גבי הכיריים החשמליות. ע"כ).
[356] 65. את ניתוק זרם החשמל כתבנו לעיל (בסכ"א). ואת ניקוי הכיריים כתב בספר דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דס"ו בדיני כיריים חשמליות), וכנ"ל (בהערה ,60 ועוד).
[359] 68 הטעם שלא ניתן להכשירם, כתב בס' הכה"מ (ה, ז) שהוא משום שהמשטח עשוי מפורצליין (חרסינה-קרמיקה) שיש לחוש שדינו כחרס ולא ניתן להכשירם. ואף אם נדון את הציפוי שהסירים מונחים עליו, כזכוכית, מ"מ כיוון שהוא בולע בתדירות מהאוכל הגולש מהסירים, והבליעה הינה ע"י האור, לכן צריך ליבון חמור, והיסק הכיריים אינו כליבון חמור (עפ"י הליכות שלמה פ"ג ס"ג). ואף אם נדון שבמקום שנמצא תחתיו חוט הלהט, התבשיל נשרף מיד, מ"מ רוב הבליעה נעשית בשטח שאין תחתיו חוט להט. עכת"ד ספר הכה"מ.
[360] 69. כדין כל הכלים שרוצים להשתמש בהם בפסח. וכ"כ בהכה"מ (שם).
[361] 70. הכה"מ (שם). ומ"מ א"צ שעה שלמה, שהרי תוך כמה דקות המשטח לוהט.
[362] 71. הכה"מ (שם). וכן אמר לי הרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א, שיכסה המשטח בנייר כסף. עכ"ד.
[364] 73. הגע"כ (יג, קפג). הכה"מ (ז, נז. וכ' שראוי לעיין שלא נדבקו בה פירורי חמץ). ומה שכתבנו שרצוי בהרתחה, זאת משום דלעיתים נדבק למגבת גוש חמץ שאינו יורד בכביסה. ואע"פ שחמץ זה נפגם בכביסה ע"י סבון הכביסה, מ"מ אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל (גבי פירורי חמץ, כחתיכות ביסקויטים, בכיסי הילדים), שבשטיפה האחרונה שבמכונת הכביסה יוצא הסבון מהחמץ ושב החמץ להיות ראוי למאכל כלב. עכת"ד. ולכן עדיף לכבס בהרתחה, כך שיש יותר סיכוי שהחמץ הנוקשה הזה ירד.
[365] 74. מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. ה, צ). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י דקכ"ה, ב, שהיקל שדי בנקיונו, ושראוי להחליף הסלסלות בחדשות. אלא שנשאר על כ"ז בצ"ע). ובס' הכשרת המטבח וכליו (ג, ד ובדרס"ו שהחמיר מאוד בכך), ובס' הגע"כ (יג, רכה-רכח. עיי"ש שהוסיף, שאם בצידו הפנימי של המדיח יש חלקים מצופים פורצליין, לא ניתן להכשירו). וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 49).
[368] 77. רמ"א (שם). ור' במ"ב (סקס"ז) אי מדינא לאשכנזים די בהגעלה או בעי ליבון.
[369] 78. עפ"י הרמ"א (תנא, ד וה'). הגע"כ (ו, ד; יג, רב). ואילו בשו"ת אול"צ (ח"ג י, ח) כתב שצריך להצניעו לאחר הפסח ולא להשתמש בו בפסח.
[370] 79. במאמ"ר (ה, מה), כתב שבכלל מן הראוי לקנות מחבת מיוחדת לפסח. וכ"כ בהגע"כ (יג, רב) ועוד פוס', שכיוון שקשה לנקות המחבת, לכן מן הראוי לקנות מחבת מיוחדת לפסח.
[371] 80. כ"כ ביסודי ישורון (ח"ו עמ' קנ"ב וקנ"ג), בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סי' קע"ו). הגרי"ש אלישיב זצ"ל [סידור פסח כהלכתו (פ"ח הערה 53)]. מאמ"ר (אליהו. ה, מ). הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א במנחת אשר על הגדה ש"פ. הגע"כ (יג, רג). וכ"כ בילקו"י (פסח. מהדו' חדשה-אדר תשע"ז. עיי"ש מש"כ גבי הפסד מרובה). והטעם, דצריכה הכשר בליבון כי בלעה ביבש, ללא רוטב. ואילו ללבנה א"א, דתתקלקל עי"כ [הפוס' הנ"ל].
[372] 81. ס' הגעלת כלים (יג, ריב), שיש לנקותו ולרוחצו היטב מהפירורים החמץ שבו. ובפרט אמורים הדברים לאותם שלא נמנעים מלאכול בפסח אוכל שנפל על הרצפה [שהמהרי"ל (בהלכות הגעלה) כתב שמחמירים בכך].
[373] 82. הגע"כ (שם). דעי"כ פוגם טעם החמץ. אך גם אז יש לנקותו ולא רק לטובלו בחומר זה.
[375] 84. הא דסגי בנקיון, ומעיקר הדין א"צ להגעילו, כ"כ בס' מעדני שמואל [(קטז, נ). הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג)], באול"צ (ח"ג, פ"י ס"ה. דאין לחוש שנפלו פירורים, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן). וכ"כ בס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דף ס"ו). והיינו שאף פעם לא שמו חמץ על גבי המיחם. אך אם שמו לפחות פעם אחת חמץ על גביו, נחשב הדבר כאילו תמיד שמו עליו חמץ [אול"צ (ח"ג פ"י הערה ה' באמצעה)].
[376] 85. משום שהם מתלכלכים מאוד. שפעמים שנוגעים בכפתורים בידים מלוכלכות. וראה ברמ"א (תנא, כז) ובמ"ב (שם ס"ק קס"א).
[377] 86. מבחוץ – משום שלעיתים מניחים את המיחם על מקום מלוכלך. מבפנים – לחוש לפוסקים שחוששים שנכנס לשם חמץ, וכדלקמן בהערה הבאה. ובס"ד נראה שאין נ"מ אם ישנן ספירלות לחימום בתחתיתו.
[378] 87. בני"ד יש לדון גבי ב' דברים: א. לגבי האבנית שמצטברת בתחתית הדוד מבפנים, האם יש לחוש שיש פירורי חמץ בינה לבין תחתית הדוד. ב. האם האבנית עצמה מהווה חציצה בין המים לתחתית הדוד. לגבי הדבר הראשון, דעת הרבה פוס' שאין לחשוש שיש פירורי חמץ תחת האבנית [אול"צ (ח"ג פ"י סוף הערה ה'). הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה-מועדים. ג, י. דכבר נפגם טעמו). הגע"כ (פי"ג הערה שפ"ה) בשם הגרשז"א ובעל שבט"ה זצ"ל. וכ' שאין לחוש שהאבנית מכסה חמץ, דיש לתלות שנפגם טעמו]. וגבי הדבר השני. אמנם בס' ברכה משולשת (הב"ד בהגע"כ שם) כ' שא"א להגעיל הקומקום (וה"ה הדוד) בגלל אבנית זו, מ"מ לד' רוה"פ אין אבנית זו מהווה חציצה להגעלה [ס' תבו"ש (סי' ע"ג) בשם הג' האדר"ת זצ"ל (והטעם, דהמים נכנסים דרך האבנית עד הדוד). הב"ד בהגע"כ (שם), וכ' שכ"ד גם הגרשז"א זצ"ל, הגרי"י וייס זצ"ל (בעל מנחי"צ) ובעל שבט"ה. וכ"כ גם בהליכו"ש (ג, יב בשם הגרשז"א זצ"ל). ומ"מ ניתן להמיס אבנית זו ע"י שפיכת מלח לימון מיד לאחר ההרתחה [הגע"כ (שם)].
[379] 88. יש מהפוס' שכתבו שבכה"ג יש להגעיל הדוד כחומרא [ערוה"ש (תנב, ה). ס' הגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג) בשם הגר"י וייס זצ"ל, ויש מהפוס' שנראה מדבריהם שאכן צריך להגעיל כלי זה [כ"מ מהליכו"ש (פסח ג, יב בשם הגרשז"א זצ"ל). וראה במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 49 סמ"ח, שיש להגעיל את ברז הדוד ומכסהו, לצפות את הכיסוי בנייר כסף, ולנקות את האבנית שבתחתית הדוד)].
[380] 89. בעיקרון הדרך להגעיל הינה להכניסו לתוך סיר גדול שמימיו רותחים. אך כתבו הפוס', שכיוון שעסקינן במיחם גדול יחסית, ובפרט שהינו חשמלי ויתקלקל בהגעלה כזו, לכן ימלאהו מים עד שפתו וירתיחם. ואם ניתן הדבר, לאחר רתיחת המים יכניס אליהם ברזל או אבן מלובנים כדי שהמים יגלשו [הגע"כ (יג, תב)].
[381] 90. כנ"ל (בהערות 83-85). וכמובן שמדובר בדוד שניתן לשים אוכל על מכסהו. וכ' באול"צ (שם), שאם שמו את החמץ על צלחת, ואותה שמו ע"ג מכסה הדוד, אין צריך הגעלה, משום שאין כלי בולע מכלי בלא רוטב [עפ"י הרמ"א (ביו"ד צב, ח). וע"ע בפמ"ג (בא"א תנא, יב) ובמ"ב (תנא, לד)].
[382] 91. אול"צ (ח"ג י, ה). עי"ש שהסביר דלא מהני להגעיל רק את המכסה, משום שע"י הזיעה של המים שבדוד מתערב טעם החמץ שע"ג המכסה – בכל הדוד [עפ"י השו"ע (או"ח תנא, יד. ויו"ד צב, ח'). פמ"ג (יו"ד שם במש"ז סקכ"ח), ומ"ב (תנא, פג). וע"ע ברמ"א (יו"ד צב, ז)]. וראה בספר דבר חברון (מועדים. דף ס"ו), שכ' להגעיל רק את המכסה, אך בלי מקור לכך. ויש להעיר דשמא יש לחלק בין אם המכסה ממתכת או מפלסטיק. דאם הינו ממתכת אזי דינו כהכשר כלי מתכת. ואם הינו מפלסטיק קשיח אזי דינו ככלי פלסטיק (ראה ערך פלסטיק), אך יש צד להקל כי בני"ד הפלסטיק עמיד במים חמים.
[383] 92. שכ"כ הפוס' שדנו גבי הכשרו [הגע"כ (יג, רכג). אול"צ (ח"ג י, ט)]. וכן הסיק לדינא בשו"ת אול"צ (שם), והוסיף שלכן יצניעו עם כלי החמץ שלא משתמשים בהם בחג, עד לאחר החג. וטעמו, משום שבעת פעולתו חודר קמח לגוף המכשיר, ויש חשש שלכשישתמשו בו בפסח יפול הקמח על האוכל. ולכן לדעתו גם לא מועיל להחליף את חלקיו העליונים. עכ"ד. וע"ע בשו"ע (תמב, יא) ובה"ל (תנא, יז ד"ה “צריכים").
[387] 96. שכ"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [כמש"כ בשמו בס' הלכות פסח (פט"ז הערה קנ"ו). הב"ד מ"ב-דירשו (תנא, 73)]. וכ"כ בס' מאמ"ר (מועדים. ה, עז), בס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א, דס"ו) וש"פ. ואמרו לי שיש מכשירי מיקרוגל שקשה מאוד לנקותם, בפרט אלה שלא מקפידים לנקותם לאחר כל שימוש במשך השנה.
[388] 97. בדבר חברון (שם) כתב שיש להחליף הצלחת. אלא שיש להעיר שכיוון שהיא עשויה מפיירקס הרי שהספרדים מקילים יותר בכך. ר' ע"כ לקמן בערך פיירקס.
[389] 98. הג"ר יוסף אליהו הנקין זצ"ל [בקובץ הדרום. הב"ד בהגע"כ (יג, תעב)] והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שם).
[390] 99 כ"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שם. ובמ"ב-דירשו שם). ס' דבר חברון (דס"ו). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (שם. ור' בהערה הבאה שהוסיף עוד תנאים), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י סוף הערה י"א, אך נשאר בצ"ע). וטעמם, דזיעה זו של התאדות המים מפליטה את הזיעה של החמץ הבלועה בדפנות. לעומת זאת בשו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' פ"ח) לא הסכים לכך, וס"ל שזיעה זו של אידוי המים לא מפליטה את החמץ הבלוע בדפנות – לתוך מים (כמו בהגעלה, עירוי וכדו'). וכ"ד הגריש"א זצ"ל שאין מועיל הכשר זה לפסח [שבוי"צ (ח"ו, דיני מיקרוגל. ה, ד)].
[391] 100. לד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שבוי"צ ומ"ב-דירשו שם) יש לכסות את דפנות המיקרוגל (כולל הדלת) בכיסוי קבוע שאינו מעביר פליטות. עכ"ד. ולד' הגר"מ אליהו זצ"ל (במאמ"ר שם) לכתחי' אין להכשיר מיקרוגל מחמץ לשימוש בפסח. ובשעת הדחק מותר הדבר בארבעה תנאים: 1) ניקיונו, כנ"ל. 2) להמתין יממה בין גמר השימוש בו לבין הכשרתו. 3) להרתיח בו מים, וכנ"ל. 4) כשמשתמשים בו בפסח ישימו את האוכל רק בכלים סגורים. והוסיף, שאם יש במיקרוגל עוד גוף חימום רגיל (נוסף לחימום ע"י הגלים האלקטרונים), לא ניתן להכשיר את המיקרוגל. עכ"ד.
[392] 101. עפ"י המשנה במס' ע"ז (עה, ב). שו"ע (תנא, ד) וש"פ. והיינו רשת שהשתמשו בה לחמץ במשך השנה (אפילו במנגל ביתי) – הכשרה בליבון חמור. ואם רוצה לשים רשת חדשה לפסח על גבי מנגל ישן, הרי שהכשרו מחמץ לפסח ג"כ בליבון חמור (כנ"ל). ואם מדובר במנגל ציבורי, שהשתמשו בו גם לאוכל טרף – הרי גם כן הכשרו בליבון חמור – כדין הכשר כלי שבלע מאכל איסור בצליה. ולכן במקרים אלה יש לקנות שיפוד, רשת וכן מסגרת של המנגל – מיוחדים לפסח.
[393] 102. מי שרוצה להקל ולהכשיר את חלקי המנגל רק בליבון קל (כנ"ל בפרק ג') ולכסותם בנייר כסף עבה – ישאל רב פוסק כיצד לנהוג. שהרי כל דבר כזה תלוי באופן הבליעה של החמץ ומבנה המנגל. וכן ישאל רב פוסק הניתן להכשירו ע"י הסקתו לחום הגדול ביותר כפי שהסיקוהו עם החמץ (מדין כבכ"פ).
[394] 103. כך מתבאר מדברי הפוסקים הנ"ל (בסעיף א' בפרקנו). וכל שכן כשמדובר במפות שלחן, שממש מניחים עליהן את האוכל.
[395] 104. כ"כ בחזו"ע (דיני הגע"כ סי"ב). ובמאמ"ר (אליהו. מועדים. ה, סג), כתב שלכתחילה יכבס המפות ברותחין. וע"ע בס' הכה"מ (שימל. ז, נז), בס' הגע"כ (יג, רנח-רס"ג. עיי"ש שפירט הכשר לכל סוגי המפות. אך חלק מהמפות שכתב כבר לא בשימוש היום), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י סוף תשו' י'). ומ"מ הכשר זה מועיל לשעוונית רק אם אין בה סדקים [חזו"ע (שם)]. וראה מש"כ במ"ב-דירשו (תנא, 87) בשם הגרמ"פ זצ"ל.
[401] 110. הגרי"ש אלישיב זצ"ל [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תנא, 96). והוסיף שינקו במברשת]. מאמ"ר (שם). הכה"מ (שימל. שם). ואם לא הצליחו לנקותם לגמרי, ישפוך שם אקונומיקה וכדו' (מאמ"ר שם).
[402] 111. היינו בכל המקומות שנוגעים בהם עם ידים מלוכלכות, כבמ"ב (תנא, קס"א).
[403] 112. מאמ"ר (שם) עפ"י המ"ב הנ"ל. והוסיף שיש גם לערות על הידיות מים חמים, אך שאר הפוס' לא כתבו כן.
[404] 113. ובפרט אם שמים בתאים אלה גריסים וכדו'. ופעם (בשל הריונה של אישתי) היינו בפסח בדירה של אחרים, ומצאתי בפסי הפלסטיק שבתאי הדלת הרבה מאוד גריסים ושאר חמץ, כיוון שבעל הבית לא חשב שצריך לפרק זאת ולנקותם.
[405] 114. אול"צ (ח"ג י, י) והגריש"א (אשרי האיש ח"ג נג, לג). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא 96). וגם אם באותם מדפים לא היה חמץ אלא רק ירקות וכדו', אם מעליהם היה חמץ, יש לנקותם.
[408] 117. הגע"כ (יג, ערה) והכה"מ (שימל. ג, כד), וזאת עפי"ד המהרי"ל (הל' הגעלה, לענין תיבות וארונות שא"א לנקותם כראוי). וכ"כ לגבי ארונות גם המ"א (תנא, לח), חוק יוסף (תנא, מו) ועוד הרבה אחרו'. ומאידך, ר' בחוק יעקב (תנא, נה) וערוה"ש (תנא, מא) שהדגישו שזו חומרא (לכסות השולחנות).
[409] 118. הגע"כ (יג, ש). הכה"מ (ז, נו). ורצוי לנקותה בליפה וסבון, כי לפעמים שמים אותה בכיור ושוטפים מעליה כלים עם חמץ.
[416] 125. ראה רמ"א (תנא, ה), מ"ב (ס"ק כ"ג ומ"ד). וכ"כ מאמ"ר (ה, נא) והגע"כ (פי"א ס"ח וט'. ופי"ג סעי' שט"ז). וכ' בהגע"כ (יא, ז) שאם יש לכלוך שלא ניתן לנקותו, ומפאת חומר הידית לא ניתן גם ללבן, אין לכלי הכשר.
[419] 128. הגע"כ (יג, שכ) עפ"י הא"א (מבוטשאטש. סי' תמ"ז ותנ"ב), וספר ויגד משה (ג, ח). ועיי"ש בהגע"כ גבי נקיון הביצים לפני פסח מהמורסן הדבוק בהם. וכן כתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק ד' אמצע הערה א'). וגבי שאר ימות השנה, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שרצוי מאוד לשים מעט סבון בסיר כשמבשלים בו ביצים, שמא תהיה בו ביצה עם דם ותאסור את שאר הביצים. עכת"ד. וזה לשיטתו שלא כל הביצים בימינו הינן ספנא מארעא. ומ"מ כשאמרתי זאת לגר"א נבנצל שליט"א שיבח זאת.
[420] 129. שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' נ"ה). חזו"ע (הגעלת כלים דף קל"ו). הגע"כ (יג, שכט, בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). מאמ"ר (אליהו. ה, מא). וע"ע הליכו"ש (פרק ג' סעיף ה'. עיי"ש) וספר שלמי מועד (דף של"ז).
[421] 130. הפוס' הנ"ל. והדגישו שיש לנקות את כל חלקיו כולל הגומי והשסתום. וכתבו במאמ"ר ובהגע"כ (שם) שרצוי להחליף לגומי מיוחד לפסח.
[429] 138. הגע"כ (יג, נא). חזו"ע (פסח. דיני הגעלת כלים, דקנ"ב-קנ"ה). אול"צ (ח"ג י, יב. וכתב שאף לספרדים רצוי שלא להשתמש בהם בפסח ככ"ר על האש). הכה"מ (שימל. ז, כו). וכ"כ בהערות איש מצליח (על שו"ע תנא, כו הערה 2).
[432] 141. הגע"כ [(שם). וכ' שי"א להדליקה לכמה שעות, אך הוא עצמו כ' דדי בזמן מועט בחום רגיל, כי בתוספת זמן אין תועלת. ואילו במאמ"ר (ה, פא) כ' שידליקנה לשעתיים. והגר"ד ליאור כתב בס' דבר חברון (לגבי הכשר כיריים), שידליקם בחום הגבוה ביותר, ומספיק לכמה דקות].
[433] 142. אול"צ (שם). הגע"כ (שם). חוט שני [(פסח. פ"י ס"ז). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 31)]. ואילו בס' מאמ"ר (שם) כ' שיש גם לנקות את הפלטה הזו, גם לערות מים רותחים מכ"ר, גם להדליקה למשך שעתיים, ולאחר מכן גם לכסותה בנייר כסף. אך לא ראיתי בשאר הפוס' שכתבו כך.
[437] 146. זו ד' הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ב סי' צ"ב), הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהגדה של פסח (עם פסקיו), הגר"ש ווזנר זצ"ל (בקובץ מבית לוי) ובשו"ת קנין תורה (ח"ב סי' נ"ג). הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג הערה רע"ב) ובס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ז, כה). וטעמם, דלא נזכר בקדמונים אופן הכשר של חומרי הפלסטיק והגומי, ואין ידוע אם נפלטת כל הבליעה ע"י ההגעלה. ויש שאסרו גם מטעם דילמא חייס עלייהו. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ב סי' נ"ג).
[438] 147. שו"ת שרידי אש (ב, קס), חלקת יעקב (ב, קסג. עיי"ש שהביא באורך הסבר על מהות חומרי הפלסטיק, הניילון וכדומה). שו"ת שאלי ציון (ב, כג). צי"א (ד, ו), חזו"ע (פסח. הל' הגע"כ דקנא, ט), מאמ"ר (אליהו. ה, פו), אול"צ (ח"ג י ,יג. והוסיף שאם הכלי מפלסטיק עדין שעלול להתקלקל בהגעלה – ינקהו ויצניעו לאחר הפסח, ללא שימוש בפסח). שו"ת חשב האפוד (א, קיז). והטעם, דדינם שווה לכלי אבן וכלי גללים שמועילה להם הגעלה (כבשו"ע תנא, ח). וע"ע יסודי ישורון (ח"ו עמ' קע"ו). ויש שהקלו, שאם חושש להגעילם בכ"ר שעומד על האש, יגעילם בכ"ר שאינו עומד על האש [שו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' יג), שו"ת שאלי ציון (שם) וצי"א (שם, עפ"י שו"ע הגר"ז תנא, יד), הב"ד בהגע"כ (יג, שא). וכ"מ מחזו"ע (שם הערה ל"ט)]. ובתשובה לשאלתי אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בשנת תשנ"ה) שכלי חמץ מפלסטיק שהשתמשו בו לחמץ קר, מותר להשתמש בו גם בפסח (ולא אמר לי אם מותר אז גם בשימוש חם). ושאלתיו לגבי כלי חמץ מפלסטיק שהשתמשו בהם בחמץ חם, וכגון ששפכו קניידלאך מהסיר לצלחת מפלסטיק (זו הדוגמא שאמרנו), הניתן להכשירם לפסח. וענה לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש“לא כדאי" להכשירם ולהשתמש בהם באוכל חם בפסח. ובדיעבד אם הכשירום, אזי כבולעו כן פולטו (היינו ע"י הגעלה או עירוי וכדו' – מ. ה). מותר לאכול את האוכל הכשר לפסח שהיה בכלי הפלסטיק, ובתנאי שהכלי אינו בן יומו, וזה נטל"פ. וגם בעניין הלכתחילה – הדגיש שאין זה אסור מדינא אלא רק “לא כדאי" להכשירו. עכת"ד.
[445] 154. במשך השנה עולים לשם אדים מתבשילי החמץ, ויש שחששו שהאדים מתבשיל הפסח יעלו לשם, ומהזיעה תיטופנה טיפות לתבשילי הפסח, לכן כתבו שינקם [מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ה, עט ופ'). הכה"מ (שימל. ה, ט)].
[446] 155. במאמ"ר (שם) כ' שאם הקולט או הארון מגיעים לחום שיס"ב (42 מעלות) שיש להחמיר מאוד בכך. ואילו בס' הכה"מ (שם) כ' שינקם, ושראוי לכתחילה לכסותו.
[447] 156. ספר דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. דס"ו). וכ"כ בהגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג) בשם ס' מעדני שמואל. וע"ע שם בהגע"כ (בסעיפים ת"א ות"ב).
[448] 157. ראב"ן, ושיש לזה סמך מהירו'. שו"ע (תמב, ו). מ"ב (סקכ"ח). הגע"כ (יג, קעד).
[449] 158. אול"צ (ח"ג פ"י ס"א). וכתב שלא מועיל להם הכשר.
[451] 160. כדלקמן (בסוף פרקנו. סעיף ע"ז), גבי תנור שאין אופים בו חמץ כלל. ואילו אם צלו על רשת זו דבר שספק אם יש בו חמץ, ראה דינו במ"ב (תנא, כז), בהגע"כ (יג, תנד-תנו) ובחזו"ע (שם ס"א).
[452] 161. מרן בשו"ע (תנא, כ) כתב שרגילים להכשיר את השלחנות בעירוי רותחים, כיוון שלעיתים נשפך עליהם מרק (חמץ) חם מהסירים. והמ"ב (ס"ק קי"ד) כ' שלכתחי' יש לערות עליהם רותחים מכ"ר עם אבן או ברזל מלובנים. ובדיעבד סגי בלא אבן מלובנת. אולם האחרו' הקלו בזה יותר, בפרט בשולחנות שלנו, שאין מניחים עליהם סירים חמים [ר' למשל באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י')] וכמו שבס"ד נכתוב לקמן. אמנם ישנן דעות שונות מעט בענינים אלה, ואנו בס"ד נלך בדרך האמצע [וכמש"כ הר"ן בפסחים (ד"ח, ב מדפי הרי"ף, גבי הכשר סכינים), דפעמים הטילו חכמים “הכשר בינוני שהוא צריך לתשמיש אמצעי". וראה בהליכו"ש (פסח פ"ג הערה 49) מה שהעיר ע"כ].
[453] 162 עפ"י השו"ע הנ"ל, המ"ב (תנא, קטו), חזו"ע (הגע"כ דקנ"ט סי"ב), מאמ"ר (אליהו. ה, ס). וכ"מ מדברי הגריש"א זצ"ל באשרי האיש [(ח"ג נג, מ). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא,96 )]. ור' באול"צ (שם) שהיקל בכל זה, ובפרט לספרדים דאזלינן בתר רוב תשמישו, והשולחנות רוב תשמישן אינו ברותחין. וזו רק חומרא לגבי השולחנות, שנהגו לערות עליהם רותחין. וכתב (גם לאשכנזים) שמ"מ כ"ז דווקא בשולחנות מעץ שהיו רגילים לשים עליהם סירים חמים. אך בשולחנות עם כיסוי פורמיקה או פוליטורה, שאין רגילים לשים עליהם סירים חמים, אינם צריכים הכשר – חוץ מנקיונם. ומ"מ נהגו לכסותם בפסח במפה. עכ"ד.
[455] 164. עפ"י הגריש"א זצ"ל (שם), חזו"ע (שם. וכ' שדי בנקיונם). מאמ"ר (ה, סב). הכה"מ (ג, יד-טו). ובשל חשש שנשפך חמץ חם על מפה מבד ועבר לשלחן, הוספנו שרצוי לערות גם על שולחן זה מים חמים.
[467] 176. ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל [בהליכו"ש (פסח. ג, ז, שנכון לעשות כן). שלמי מועד (פרק ע"ב דשל"ו)]. וכתבו הפוס' כמה טעמים להקל ולהחמיר גבי ני"ד. להקל: משום שהאוכל הבלוע בשיניים מתעפש (שלמי מועד שם דשל"ה), וכן משום שבעלמא אין אוכלים ושותים דברי חמץ בחום שהיס"ב [שבט"ה (ח"א סי' קמ"ח)]. ועוד טעמים [ראה למשל מ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וטעמים להחמיר: למשל, שיש מיקרים שאנשים אוכלים חמץ בחום שהיס"ב, או ששותים בטעות משקה בחום כזה [ר' הליכו"ש (פסח. דבר הלכה סק"י) ושלמי מועד (שם דשל"ד). אך יש להעיר שאז הוי מיעוט תשמישו, שרק האשכנזים מחמירים בכך].
[468] 177. הגרשז"א זצ"ל נהג להכשיר את שיניו התותבות בחום של שבעים מעלות. כי יותר מחום זה אין אדם אוכל ושותה [ראה הליכו"ש (ג, ה). ושלמי מועד (פע"ב דשל"ג)]. אך ברור שלגבי ני"ד א"צ לשטוף הפה בחום זה.
[469] 178. כ"כ מנחת אלעזר וכן בהגדש"פ מועדים וזמנים [הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג סעי' תל"ד השני)]. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ה, קח, מלבד גבי סתימות שא"צ לכך). ור' בהליכו"ש (ג, ז, שאם לא אכל חמץ חם או חריף מעל"ע קודם פסח, יתכן שמותר לאכול בפסח מאכל חם או חריף).
[473] 182. כ"כ בשו"ת בית יצחק, שאין השיניים בולעות ממאכלים רותחים, ולכן די בהדחת הפה (והוסיף שמ"מ אם ניתן הדבר יסירו וידיחו במים רותחים). וכ"ד החזו"א [הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וכתבו שלכן מותר בפסח לאכול אוכל חם וחריף כחריין. ע"כ. וכ"כ באול"צ (ח"ג י, טו), במאמ"ר (ה, קא. וכתב שינקה אותן במתינות כיממה לפני פסח) ובחזו"ע (פסח. דקמ"ה סעי' ה'). וכן אמר לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל בתשובה לשאלתי (לצורך כתיבת ספר על הגעלת כלים), שמעיקר הדין מספיק לנקות לפסח את השיניים התותבות. ושאר הדברים, עירוי מים חמים על השיניים הללו וכו', הינו כבר הידור. עכת"ד.
[474] 183. גרשז"א זצ"ל [שלמי מועד (פסח. פרק ע"ב. דשל"ג)]. גריי"ק זצ"ל [מובא בארחות רבנו ובמ"ב-דירשו (תנא, 35). וכ' שימנעו מאכילת ושתיית דברים רותחים מיממה לפני סוף זמן אכילת חמץ עד לאחר הפסח. אלא שבלא"ה אין רגילים לשתות משקה חם כ"כ שהוא חמץ].
[475] 184. באשר לניקויין, כ"כ הגרשז"א זצ"ל [שלמי מועד (שם דשל"ג)]. ובאשר להכשרן ע"י עירוי מכ"ר, כ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מ"ג סקי"ב) אם ניתן להגעילן כך. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצ"ז). וכ"כ בשו"ת שבט"ה [הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וכ"כ להחמיר גם בחזו"ע [(פסח. דקמ"א ס"ה). וכ' שמעיקה"ד א"צ להכשירן אלא יש לנקותן. ודי בזה].
[477] 186. ראה בס' הגע"כ (יג, תלה). חזו"ע (פסח. דקמ"ה-קמ"ז). מ"ב-דירשו (תנא, 35) שהביאו הרבה דעות גבי ני"ד.
[478] 187. יש אומרים שיכשירם ביום שישי, וישתדל לא לאכול חמץ חם ביותר או חריף בליל שבת וביום שבת בבוקר. ולאחר שגמר לאכול חמץ ביום שבת בבוקר ינקה את השיניים התותבות וישפוך עליהן מים חמים מכלי שני, ויתכוון לנקותן ולא להגעילן [מאמ"ר (י, נו)]. וי"א שיש לדון להתיר בשבת זו להגעיל את השיניים התותבות לפני זמן איסור חמץ [גרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ח, יח)].
[479] 188. כנ"ל (בפרק ג' סעיף כא, ובפרקנו בהערה 158 ובעוד דוכתי). וכ"כ גבי שיש גם במאמ"ר (ה, סט).
[480] 189. מאמ"ר (שם). ובס' הכה"מ (שימל. ג, י) כ' שישרוף את הלכלוך שבסדקים ע"י ספירט, או שיפגום את החמץ ע"י אקונומיקה וכדו'.
[481] 190. ראשית נזכיר שיש מהפוס' שכתבו שראוי להמנע משימוש בחמץ חם במשך יממה לפני ההכשרה [הכה"מ (ג, י. וכתב שאם השתמש אז בחמץ חם ינקה את השיש בחומר חריף לפגום את הטעם הבלוע)]. שנית: כתבו הפוס' שיש ליבש את השיש לפני העירוי להכשרתו [אול"צ (ח"ג י, יא). הכה"מ (ג, י)]. שלישית: יש מהפוסקים שחילקו בין סוגי השיש השונים לגבי הכשרם. עקרונית ישנם כמה סוגי שיש המחולקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת: שיש חברון (אבן גיר ממחצבות באזור חברון) ושיש גרניט (מחצב של אבן הגרניט). אלה סוגי שיש טבעיים. קבוצה ב:' שיש מאבן קיסר (מיוצר מקוורץ -גביש- טחון. מכיל חומרי צבע וחומר הדבקה פולימרי-פלסטי), ושיש יצוק – אלה סוגי שיש מלאכותיים המכילים אבני שיש קטנות מעורבות בשאר חומרים. יש מהפוס' שכתבו שהסוג הראשון הכשרו כהכשר כלי אבן. ונזכור, שלגבי הכשר כלי אבן ישנן ג' דעות: י"א שדינו ככלי חרס, שלא ניתן להכשירו. י"א שמועילה לו הגעלה ככלי מתכות. וי"א שאינו בולע כלל ודי לו בשטיפה. להלכה נפסק בשו"ע (תנא, ח) שהכשרו בהגעלה. וכן הדין לספרדים. ואילו לאשכנזים שחוששים גם למיעוט תשמיש, הכשרו בעירוי על גבי אבן או ברזל מלובנים [מ"ב (תנא, קי"ד), וכנ"ל (פ"ג סכ"א)]. אך אם מניחים על שיש זה סירים חמים או שלשים עליו, לדעת פוס' אלה הכשרו בעירוי על גבי אבן [הכה"מ (ג, י). הגע"כ (יג, תלח)]. ואילו לגבי הסוג השני של השיש (מאבן קיסר או שיש יצוק), לדעת פוס' אלה הכשרם חמור יותר, וזו מחלו' אי דינם ככלי אבן (שדינם כנ"ל) או ככלי חרס, שאין לו הכשר [ר' הכה"מ (פ"ג הערה 18)]. למעשה פסקו פוס' אלה שהכשר סוגי שיש אלה הוא ניקוי וכיסוי בנייר כסף, ויש לפני כן גם לערות מים רותחים [מאמ"ר (ה, עא). הכה"מ (ג, יב)]. אך למעשה רוב הפוסקים לא פסקו כנ"ל, ולא חילקו בין סוגי השיש, אלא פסקו דין אחיד לכל סוגי השיש, שתחילה יש לנקותו [אול"צ (ח"ג י, יא). מאמ"ר (ה, סט). ס' דבר חברון (מועדים. דס"ו)] ואח"כ יש להכשירו בעירוי מכ"ר [הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (שם, שאם השיש בלי חריצים די בעירוי. והוסיף שאם אין שמים על השיש דברים חמים, הכשרו בניקוי יסודי בלבד). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח. דק"ס סי"ב, שדי להכשיר השיש בעירוי). ובילקו"י (פסח. ח"ב דת"ו. נתן כמה טעמים להקל בכך גבי כיור מחרסינה, וה"ה גבי ני"ד: רוב תשמישו בצונן. תשמישו בשאר ימות השנה הינו בזמן שהחמץ מותר, ולרוה"פ הוי היתרא בלע. ועוד נצרף ד' הי"א שדין עירוי ככ"ש. ועוד, שרגילים להשתמש בו בסבון ובשאר חומרים פוגמים. עכ"ד. עיי"ש). וכ"ד הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (פסח. ג, ט, דנ"א-נ"ב, שנהגו להכשיר השיש בעירוי מקומקום חשמלי, ונהגו גם לצפות השיש בנייר כסף. וכ"ז לא מעיקה"ד. ועיי"ש בדבר הלכה סקי"ח, שעירוי מקומקום חשמלי עדיף טפי מעירוי ע"ג אבן מלובנת. עיי"ש. וצ"ע אי נכון הדבר לקומקומים חשמליים בדורנו, שגוף החימום נמצא בתחתית הקומקום ומכוסה כולו). וכ"ד הגרב"צ אבא שאול באול"צ (ח"ג פ"י סי"א. שמעיקה"ד השיש בכלל א"צ הכשר. אלא שנהגו להכשירו בעירוי מכ"ר. והאשכנזים יכשירוהו בעירוי ע"ג אבן מלובנת. והדגיש שיש לייבש את השיש לפני העירוי). נמצאנו למדים שד' כמה וכמה פוס' שדי להכשיר השיש בעירוי מכ"ר, מהם הגרש"ז אוירבך, הגר"ע יוסף, הגרב"צ אבא שאול, הגר"מ אליהו זצ"ל, ויבלטו"א הגר"ד ליאור שליט"א.
[483] 192. כ"כ במאמ"ר (ה, סט), ובהליכו"ש (שם, שכן המנהג, ולא מעיקה"ד). וכ"כ באול"צ (שם, אם העירוי מקלקל השיש), הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (שם, גבי אם קשה לערות השיש) והכה"מ (פרק ג' סעיף י'). וכ"ז עפ"י המ"ב (תנא, קטו). וכתבנו שישים נייר כסף קצת עבה, כדי שלא יקרע עד סוף החג, וזאת עפ"י אול"צ (שם) ומאמ"ר (שם).
[484] 193. כנ"ל בסעיף הקודם. וכ"כ גבי שיש במאמ"ר (שם), בהכה"מ (שם). אך נראה שלרוה"פ אין זו חובה.
[485] 194. הכה"מ (ג, יג והערה 19). וכתב שם שיש מחמירים לכסותם בנייר כסף עד גובה שהסירים והמאכלים עלולים לגעת באריחי החרסינה. ע"כ. ונראה בס"ד שזו חומרא גדולה.
[486] 195. שו"ת אול"צ (ח"ג י, ב). הגע"כ (יג, תסד). מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים ה, עג. עיי"ש שכ' שאין להכשיר תנור לפסח אלא בשעת הדחק, וגם זה רק לאחר שישאל חכם לגבי אופן הכשרתו). הליכו"ש (פסח. פ"י אורחות הלכה, הערה 8. עיי"ש שמי שיכול, שיקנה תנור מיוחד לפסח). והכה"מ (שימל. ריש פ"ד דרי"ח, ודרכ"א ס"ג. עיי"ש שלכתחי' ראוי שיהיה תנור מיוחד לפסח).
[487] 196. משום שלעיתים נשפך בצק חמץ על התחתית או על הדפנות, לכן מעיקה"ד היה צריך להכשיר את דפנותיו בליבון חמור, וזה דבר שלא ניתן לעשותו, ובדפנות הדלת מתאסף חמץ בעין. וגם יש לדון על אופן ההכשרה של הזכוכית בדופן התנור [מאמ"ר (ה, עג). וע"ע באול"צ ובס' הכה"מ (שם)].
[491] 200. כתבו כמה מהאחרונים שישנם כמה צדדים להקל בני"ד: א. יש לצרף בני"ד את מ"ד דחמץ היתרא בלע [ור' מ"ב (תנא, לב) דבהפס"מ ומניעת שמחת יו"ט ואינו ב"י יש לסמוך על הפוס' דחמץ היתרא בלע ודי בהגעלה או בליבון קל. וע"ע בשעה"צ (ס"ק ל"ז וק') דרק בהפס"מ יש להקל]. וא"כ בני"ד די בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו, אע"פ שאין ניצוצות ניתזים ממנו. ב. אין כאן בליעה מגוף החמץ דהחמץ מונח בתבניות, ואין בתנור אלא זיעה בעלמא. ג. התנור אינו בן יומו, וכ"ז גזירה מדרבנן אטו בן יומו. ד. בני"ד א"א בענין אחר, והו"ל כדיעבד. ה. הליבון לפלוט החמץ הינו כדרך שהיתה בליעתו, והו"ל כבכ"פ [ר' יחו"ד (ח"ב סי' ס"ג), ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' קיט דצ"ט)]. ו. אף אם נשפך קצת בצק לתחתית התנור, אם אזלינן בתר רוב תשמישו אזי רוב תשמישו הינו באפיית בצק שבתוך התבניות, והוי הכשר רק מזיעה. ז. אם נשפך מעט בצק על תחתית התנור הריהו נשרף מיד [הביאו טעמים אלה בחזו"ע (פסח. הל' הגע"כ הערה ה' דקל"ב) וס' הכה"מ (פ"ד דרי"ט-ר"כ)].
[493] 202. אול"צ (ח"ג י, ב דקט"ז, א'. וכ' לנקות בפרט בדלת ובזכוכית הדלת). חזו"ע (שם). הגע"כ (יג, תסד). הכה"מ (פ"ד דר"כ. והדגיש שינקה גם את הדלתות וחיבוריהן לגוף התנור).
[494] 203. כ"כ בחזו"ע (שם) בשם כמה פוס'. וכתב שיסיקנו שעה או יותר. וכ"כ בהגע"כ (יג, תסד) בשם כמה פוס' שדי בחימום גדול אף שאין בו תורת ליבון ממש. וכ"כ בהכה"מ (פ"ד דרי"ט). והוסיף בס' הגע"כ (פי"ג הערה תל"ד), שאם רוצה להשתמש בתנור מיד לאחר הפעלתו לשם הכשרתו, וכנ"ל, בכל אופן צריך להמתין שהתנור יצטנן ורק לאחר מכן יסיקנו לשם שימוש בו לאפיה וכדו'. ע"כ. וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ואם מכסה") שג"כ הזכיר דין הפעלת התנור לשעה.
[495] 204. שכ"כ להקפיד ע"כ בחזו"ע (שם) ובהגע"כ (שם). ובס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"ד דרכ"ה הערה 4) כ' שבאמת א"צ להמתין מעל"ע אחר ניקוי התנור ולפני הליבון, משום שהליבון שורף את הבלוע. ויש מחמירים להמתין מעל"ע ביניהם לחוש לדברי הפמ"ג (מש"ז תנב, ד) דליבון קל רק מפליט את הבלוע ואינו שורפו. וכ' בס' הכה"מ הנ"ל שמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה, דאף את"ל דליבון קל רק מפליט הבלוע, הרי מיד לאחר שנפלט נשרף טעם החמץ ע"י הליבון. ע"כ. ולכן כתבנו שרצוי להמתין זמן מעל"ע אך אין חובה בכך.
[496] 205. כמה פוס' הזכירו דין ציפוי דפנות התנור בנייר כסף או שיכניס האוכל לתוך ארגז פח שיכסה הדפנות מכל צדדי התנור. חלקם כתבו כן כחומרא, לעשות כן לאחר הכשרת התנור, וחלקם כתבו שיש לנקותו ולעשות כן לאחר נקיונו, ושזה מתיר את שימושו. שבאול"צ (ח"ג י, ב) כתב שכיוון שלא ניתן להכשיר תנור, הרי שיש לנקותו, ואם רוצים להשתמש בו יכניסו האוכל לארגז מפח, או שיכסה את כל דפנות התנור ברדיד אלומיניום -(נייר כסף), וכך יוכל להשתמש בתנור. ומאידך, יש שכתבו שנוסף לאופן ההכשר הנ"ל (נקיון והסקתו בחום הגבוה ביותר) יכניסו האוכל לארגז פח, או שיצפו את התנור בנייר כסף [שכ"כ בהגע"כ (יג, תסד), במ"ב-דירשו (תנא 125 ד"ה “מכסה"), ובס' הכה"מ (דרכ"א ס"ג. ועיי"ש בדרכ"ג הערה ,9 מש"כ גבי כיסוי דלת התנור העשויה מזכוכית)].
[497] 206. שכ"כ בהליכו"ש (פסח ג, ב. ובדבר הלכה סק"ד) עפ"י מנח"ש (תנינא סי' נ"א). וטעמו, משום שבני"ד בבליעה של זיעה עסקינן וא"צ ליבון אלא הגעלה. ולכן סגי בהיסק התנור. אלא שמאידך בשו"ת אול"צ (ח"ג שם דקט"ו ד"ה “ויש שרצו לומר") דחה אפשרות הכשרה זו לתנור, וכ' שא"ל בני"ד דכבכ"פ, משום שכבכ"פ הו"ד גבי צורת תשמישו (בליעה באור, או בכ"ר, בכ"ש וכד'), אך לא חילקו בין חום גבוה לחום נמוך ולכן אפי' אם בלע בחום נמוך א"א להכשירו ע"י חום מעט יותר גבוה אלא יש להכשירו בליבון חמור. וא"כ ה"ה בני"ד.
[498] 207. כנ"ל בהערה הקודמת בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
[499] 208. עפ"י מ"א ומ"ב (תנא, סה) וש"א. הליכו"ש (לגרשז"א זצ"ל. דבר הלכה ג, ב). אול"צ (ח"ג י, ב). חזו"ע (דקל"ב ס"א). מאמ"ר (ה, עו). הגע"כ (יג, תס"ה). הערות איש מצליח (על המ"ב הנ"ל ס"ק 2). ס' הכה"מ (פ"ד דרכ"ב ס"ה). וכתבו שכ"ה אף אם מושחין תבניות אלה בשמן או בחמאה לפני הנחת הבצק בהן [פר"ח. פמ"ג. ח"א. מ"ב (שם) וש"פ].
[500] 209. שכ"כ באול"צ (ח"ג שם), בהגע"כ (יג, תסה). הכה"מ (שם). וע"ע בחזו"ע, במאמ"ר ובהליכו"ש (שם), שנראה מדבריהם שכן ניתן להכשיר התבניות גם כיום בליבון חמור (אמנם בחזו"ע שם כתב לגבי סירי אפיה שכיוון שא"א ללבנם שמא יפקעו בחום האש, לכן יש לקנות חדשים).
[501] 210 שכ"כ המ"ב (תנא, סה) בשם האחרו' גבי האגנות, שצריכין ליבון. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (דס"ו), דבעי ליבון אם שמו עליהם ישירות את החמץ. וכ"נ מד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (דבר הלכה. ג, ב) שהחמיר דבעי ליבון חמור גבי תבניות משום שהבצק עליהם. וא"כ ה"ה גבי רשת שהבצק עליה. וכ"מ מחזו"ע (דקל"ב, גבי אגנות) ומהגע"כ (יג, תס"ה), ומשאר הפוס' שכתבו כן גבי התבניות שבהן החמץ.
[502] 211. כ"כ בהכה"מ (שימל. פ"ד דרכ"ב ס"ו) שיש לנקות ברזלים אלה היטב, ללבנם ליבון קל ולצפותם בנייר כסף עבה. וככלל כתב שם, שראוי שיקנה חדשים שיהיו מיועדים רק לפסח. וכל זה אף כשמדובר שתבניות האפיה עליהם, ואין הבצק נוגע בהן.
[504] 213. נחלקו הפוס' מהו דין כלי אמייל, שהוא כלי מתכת מצופה בחומר האמייל, האם חומר זה דינו כחרס אם לאו. וישנן כמה שיטות בדבר: א. יש אומרים שלא ניתן להכשירו אף בליבון, כשאר כלי חרס. ב. י"א שאין להכשירו בהגעלה, וכיוון דחיישינן שמא יחוס עליו שלא יפקע, לכן אין להכשירו גם לא בליבון. ג. י"א דשרי להכשירו בליבון קל (מחמת הספק). ד. י"א דשרי להכשיר הכלי בהגעלה, כיוון שגוף הכלי הינו ממתכת, וציפוי האמייל הינו דק מאוד – פחות מכ"ק, ובכל פעם שישתמש בו יהיה יותר מששים נגד בליעת אותו ציפוי. ה. י"א דהכשרו ע"י הגעלה ג"פ. ו. י"א שיגעילנו תחילה במים ואפר (או סבון) פ"א, ורק אח"כ יגעילנו ג"פ, וזהו הכשרו [ר' ע"כ בס' הגע"כ (פי"ג סעי' ז'), בחזו"ע (פסח. דקנ"ז. ופסק דשרי בהגעלה, ורצוי להגעילו ג"פ). וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ולענין" וד"ה “ואסור") ובש"פ].
[505] 214. שו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' קפ"ג). מאמ"ר (ה, עו). ור' בהערה הקודמת שיש שהחמירו שלא להגעילו הן מצד הא דדינו כחרס, והן מחמת ספק דלמא פקעי. וכיוון שבתנור עסקינן, ולא שייך להגעילו, הרי שלמקילים יש להכשירו ע"י ליבון.
[506] 215. מה שרצוי להמנע משימוש בו הוא בשל ד' המחמירים. וכיוון שלא ניתן להגעילו, ואם בעינן ליבון חמור, הרי שיש מהפוס' הסוברים שאין הסקת התנור בחום הגבוה ביותר נחשבת כליבון [אול"צ ועוד פוס']. אלא שבכ"ז יש מהפוס' שהקלו להכשיר אף תנור המצופה אמייל. שלד' הגרמ"פ זצ"ל ניתן להכשירם בליבון. ויש מתירים להכשירם ע"י הסקתם למשך כמה שעות [הגר"א קוטלר והגרח"פ שיינברג זצ"ל. הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ולענין הכשרת")].
[507] 216. לד' הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל שמחמירים גבי הכשר תנור כזה, ניתן להשתמש בתנור עי"כ שידליקנו בחום הגבוה ביותר למשך שעה, לפני פסח, ואז ישים את האוכל בתנור כשהוא מכוסה בנייר כסף עבה, או שיצפה את דפנות התנור, ודי בזה [הב"ד מ"ב-דירשו (שם ד"ה “ואם מכסה")].
[508] 217. כנ"ל (בהערה 207), שיש מקילים להכשיר כלי אמייל בהגעלה, וי"א דווקא בליבון, א"כ ה"ה בני"ד. ומ"מ כיוון שאין הדבר כרוך בהפסד כספי גדול, לכן רצוי לחוש לד' המחמירים ואוסרים את הכשרתן אף בליבון, ולכן רצוי לקנות תבניות חדשות.
[509] 218. כ"כ בספר הגע"כ (יג, תס"ד ות"ע) עפ"י ס' ברכת הפסח (סי' ו' בפתחא זוטא). עיי"ש שהדגישו שיהא הכותל החוצץ מטויח בטיח, כדי שלא יפעפע השומן מדופן לדופן. אך בני"ד גבי תנורים דידן בס"ד נראה שא"צ לכך, דממילא דפנות התנור כפולות וגם יש בידוד ביניהן. ומ"מ גם גבי תנורים דידן פסק הגריש"א זצ"ל דשרי להכשיר רק תנור א' בלי השני, משום דאין עוברת הבליעה מדופן לדופן [אשרי האיש (ח"ג דשמ"ח). הכה"מ (פ"ד הערה 9)]. ופה המקום איתי לומר את אשר הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל גבי שימוש בתנור שיש לו שני תאים, א' בשרי וא' חלבי, ורוצה להשתמש למשל בתא הבשרי לבשר בעת שבתא החלבי אופה מאכל חלבי. ומדובר שרוצה לאפות בשני התאים באותה עת. וכ"מ מדבריו בס' מאמ"ר – מועדים. פכ"ג סכ"ט) וענה לי הגרמ"א זצ"ל שבעת שאופה למשל מאכל חלבי בתא התחתון, יניח את ידו על הדופן התחתית של התא העליון ויראה אם חומה הינו חום שהיד סולדת בו. אם הינו חם כך הרי שאסור לאפות בתא העליון מאכל בשרי באותה עת. וכן להיפך. ובאשר לאפית בשר או חלב בתנור שיש לו רק תא אחד, התיר הגרמ"א זצ"ל לאפות בשר או חלב, זה אחר זה, באותו תא, אם מתקיימים ארבעה תנאים: א. להמתין 24 שעות בין גמר האפיה הראשונה לתחילת האפיה השניה. ב. לנקות היטב את כל פנים התנור, כולל הדלת. ג. להחליף לתבניות המתאימות – חלבי או בשרי. ד. לחמם את התנור עד שיגיע לחום הגבוה ביותר, וישאר כך לפחות למשך דקה אחת. ואח"כ ראיתי שכ"כ במאמ"ר (מועדים. הל' שבועות. פכ"ג סכ"ח וכ"ט). וע"ע באול"צ (ח"ג פ"י הערה ב') ויבי"א (ח"ה יו"ד סי' ז'). וישנן עוד דעות ע"כ. ואכמ"ל.
[511] 220 ראשית נקדים מעט בתיאור תנור זה: הנה לגבי תנור רגיל נחלקו הפוס' אי ניתן להכשירו ע"י חימומו בחום הגבוה ביותר, דכבכ"פ, או שיש להכשירו באופן חמור יותר. אלא שבתנורי הטורבו ישנו מאוורר גדול בגב התנור, ובמשך הזמן הוא מתלכלך מאוד בשאריות חמץ דביקות, ואם מפרקים מאוורר זה ממקומו רואים שהוא מטונף, משום שאף החימום הרב של הפעלת התנור אינו משפיע עליו. בספר הגעלת כלים (יג, תעו) דן גבי תנור קונבקטומט (שהיה לפני עשרות שנים רבות), ואילו בספר חוקת הפסח (להג"ר אלחנן פרץ שליט"א, די"א) דן גבי תנור טורבו (שיתכן שהינם דומים מבחינת ההכשר). בס' הגע"כ (שם) כ' שהכשר תנור זה הינו כך: ניקוי יסודי. ילבן את החלקים שניתן ללבן ואת החריצים. מה שלא ניתן ללבן אך ניתן לפרק, יש לפרק להגעיל. לאחר מכן יסיק את התנור בחום הגבוה ביותר לכמה שעות.
[512] 221. בס' חוקת הפסח כ' הג"ר אלחנן פרץ שליט"א שכך יש להכשיר תנור טורבו, כפי שכתבנו בהלכות. וטעמיו: 1) באויר הנכנס אין חום של יס"ב. וא"כ אין חיבור והעברת טעם. 2) נטל"פ וריח של חמץ, צירוף שניהם אינו איסור. 3) ישנו מרחק בין המאוורר לאוכל, וישנו כיסוי של רשת עליו. 4) בצק מרוח שעובר עליו זמן רב אינו נותן טעם בפסח. עכת"ד.
[513] 222. כ"כ להקל הגרמ"פ זצ"ל [מובא בס' הלכות פסח (פט"ז הערה קל"ו). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “אכן תנור")]. וכ"כ בס' הכה"מ (ד, ז). וכ' הטעם, דהכשר זה הינו כליבון חמור, ולכן אף את תבניות התנור ניתן להכשיר בשעה שמפעיל את התנור בתוכנית ניקוי זו. ע"כ. והיינו שהקלו משום שבאופן ניקוי זה של התנור נשרף כל מה שבתנור בשל החום החזק מאוד, וחשיב כליבון חמור שניצוצות יוצאים ממנו, דמה שנותר לאחר פעולת הכשר זו הינו רק לנקות את האפר (ואין עושים כן אלא לעיתים רחוקות, כדי לא לקלקל את התנור).
[515] 224. מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. ה, עג). ולא כ' טעם לאיסור.
[516] 225. כ"כ בס' הכה"מ (שימל. דרכ"א ס"ד). ובס"ד, יש להעיר, שמש"כ שם שאם השתמשו בו רק לצליית בשר דינו כשימוש שאינו של חמץ. אך באמת יש להזהר מכך, משום שישנם היום סוגי בשר שיש בהם חמץ, כגון שניצל מצופה בגרגרי חמץ, נקנקיות וקציצות בשר המכילות חמץ, וכדו'.
[517] 226. ראה ס' הגע"כ (יג, תעג), הליכו"ש (לגרשז"א זצ"ל. פסח ג, יג) ומאמ"ר (ה, עד. וכתב שם שצריך להתייעץ ע"כ עם רב מומחה שידריכם כיצד להכשירו, כי לכל תנור יש הכשר משלו).
[518] 227. אמנם תחתית לסירים העשויה מחתיכות בד קלוע או מסרטי רפיה לכאו' היה מועיל כיבוס כדי להכשירם לפסח, אך יתכן שעדיין ימצאו בתוכה גרגרי חמץ שהשטיפה שלאחר הכיבוס עשתה אותם ראויים למאכל כלב. ואמנם זה חשש קצת רחוק, אך כיוון שקניית תחתית חדשה אינה כרוכה בתשלום רב, לכן רצוי לקנות תחתיות לסירים חדשות המיוחדות לפסח. כך בס"ד נלענ"ד. וע"ע גבי תחתית סירים בהגע"כ (יג, פט).*
[519] 1 מצוות שמחת יום טוב הינה מצווה מדאו', והיא כתובה בתורה בכמה מקומות, למשל כמו שכתוב "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) ועוד פסוקים. וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תקכ"ט). וכמו שכתבנו בס"ד בכך כאן בהל' יו"ט (פרק ד').
[520] 2. מלבד הלכות הכשרות הרבות הנוהגות כל השנה (שמרביתן כתובות בשו"ע יו"ד), הרי שנוספות להן הלכות רבות הקשורות לכשרות המאכלים בפסח, כבשו"ע (או"ח סי' תמ"ז, תנ"ג-תס"ז ותס"ט) ובש"פ.
[521] 3. עפ"י השו"ע הנ"ל, וכמבואר בס"ד בהמשך פרקנו.
[522] 4. כפי השאלות שנשאלות רבות בדורנו, וכמו שמעידים המוצי"ם. ודין חתיכות בשר שאין להן הכשר מיוחד גם לפסח, אלא רק לימות השנה, ר' לקמן בפרקנו (בהערה 27). דין סיגריות ראה לקמן (בהערה 31). ודין מוצרי ניקיון וקוסמטיקה ראה לקמן (בסעיפים ד, ה, ו).
[523] 5. לפני שנתחיל בס"ד לכתוב הערות אלה (הערות 5-7) רצוני להדגיש שאיני תלמיד חכם, ואין לי יד ורגל בכל ענינים אלה של איסור והיתר, ומה שעשינו פה זו רק העתקה בעלמא כדי לזכות את הרבים, וה' יהיה בעזרנו. וזה החילנו בס"ד: לגבי שאר האיסורים שבתורה (ולא לגבי חמץ בפסח), אם נתערב דבר של איסור בדבר היתר, כששניהם לחים (כגון רוטב של בשר האסור באכילה, ברוטב של דבר היתר), וכן איסור שנתערב בהיתר ע"י בישול (כגון בשר שנפל לתבשיל היתר רותח), הרי שנפלט טעם האיסור ונותן בהיתר טעם כעיקר. הרי שאם מדובר מין בשאינו מינו (שטעם האיסור שונה בטעמו מטעם ההיתר) – נאסרה כל התערובת. ושיערו חז"ל שאם בהיתר יש פי ששים מהאיסור, הרי שבטל טעם האיסור בתערובת והכל מותר [ר' שו"ע (יו"ד סי' צ"ח). ולד' השו"ע (שם ס"א) ניתן לסמוך על טעימת גוי שמעיד שאין טעם איסור באוכל, אף אם אין פי ששים בהיתר]. ואם טעם האיסור שווה לטעם ההיתר (היינו מין במינו) מדאו' בטל האיסור ברוב היתר, אך מדרבנן גם בזה בטל האיסור רק בשישים [ראה גמ' זבחים (עט, א) וחולין (כז, א). ב"י (יו"ד סי' צ"ח). רמ"א (סי' צ"ח), ש"ך (צח, ו), ערוה"ש (יו"ד צח, כח-לג)],חוץ מאיסורי ע"ז שמין במינו נאסר במשהו. וכל זה כשהתערב לח בלח, וכן איסור גוש שנפל לתבשיל היתר שיש בו רוטב, נאסר כל ההיתר כשאין בו פי ששים מהאיסור. אך איסור חם שנגע בהיתר חם בלי רוטב, נאסר ההיתר רק כדי נטילה [ראה שו"ע (יו"ד סי' ק"ה). ושיעור כדי נטילה הוא בעובי רוחב אצבע אגודל]. ואם אחד מהם קר, כתב הרמ"א שבליעת האיסור הינה רק כדי קליפה בהיתר [רמ"א (יו"ד, ק, ג). והט"ז (שם סק"ה) חולק גבי כשהאיסור חם]. ואם אחד מהם, האיסור או ההיתר, הינו שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר גם ללא רוטב, והכל נאסר [גמ' חולין (צו, ב). והרמ"א (יו"ד קה, ה) ס"ל שאין אנו בקיאים מהו כחוש ומהו שמן, ונאסר כל המאכל עד ששים]. ולגבי תערובת שלא ע"י נתינת טעם, והיינו שני דברים שאינם חמים וגם אינם נבללים זב"ז, אלא כל אחד עומד בפנ"ע (כחתיכת נבלה שהתערבה בכמה חתיכות כשרות). מדאו' בתערובת יבש ביבש בטל האיסור ברוב (בין במינו בין שלא במינו), אך חכמינו ז"ל גזרו שגם בתערובות יבש ביבש כשנתערב מין בשאינו מינו, שיתבטל רק בששים, דחששו שמא יבשלם יחד ויתן האיסור טעם בהיתר ואז תאסר כל התערובת מה"ת כדין תערובת בלח [כל זה בקיצור עפ"י מ"ב-עוז"ו (בהקדמה לסי' תמ"ז). ומ"מ אין כל הדברים הללו מוסכמים לכו"ע]. ומ"מ מדאו' דין חמץ כשאר האיסורים שנתערבו, שאוסרין תערובתן רק אם נותן טעם בתערובות והיינו בששים. אלא שמדרבנן החמירו בו שאפילו כלשהו חמץ אוסר כל התערובת [גמ' פסחים (ל, א). שו"ע (תמז, א)]. והטעם, משום שאיסור אכילת חמץ הינו בכרת, וגם אין אינשי בדלים ממנו כל השנה (לאפוקי חֶלֶב ודם שגם הם בכרת, אך בדילי מיניה כולי שתא). וי"א שהחמירו בו משום דהוי דבר שיש לו מתירין – לאחר הפסח [מ"ב (תמז, א), עפ"י שו"ע (תמז, יא)]. ומ"מ היכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל, סמכינן אשאילתות (פר' "צו" שאילתא פ') דחמץ בפסח שווה לשאר האיסורים שבטל בששים [מ"ב (תמז, ב)]. וראה עוד פרטי דינים ע"כ בשו"ע (תמז, א וב') ובנו"כ שם, בספר דבר חברון (מועדים. דף ס') ולקמן בהערה הבאה.
[524] 6. כתבו הראשו' [תוס' בע"ז (סו, ב ד"ה "רבא"), הרא"ש וש"פ] שחמץ שנתערב באוכל כשר לפסח, וקרה הדבר ביום י"ד בניסן מחצות היום עד הלילה או קודם לכן, אינו אוסר במשהו (כדין חמץ בפסח) אלא דינו כשאר איסורים [שו"ע (תמז, ב)]. והיינו דלח בלח מתבטל בששים, ואילו יבש ביבש מתבטל חד בתרי [מ"ב (תמז, טז)]. ומ"מ אם החמץ התערב באוכל הכשר לפסח, והיה העירוב לפני פסח, והתבטל כדינו [היינו תערובת לח בלח בששים, ובתערובת יבש ביבש ברוב], נחלקו הראשו' מה דין התערובת משנכנס הפסח. י"א שהביטול שהתבטל החמץ קודם הפסח מועיל רק לאוכלו קודם הפסח (ר' מ"ב תמז, ל), אך כשנכנס הפסח החמץ חוזר וניעור, והיינו איסורו מתעורר, ולכן הוא אוסר את התערובת אפי' במשהו, כדין חמץ בתוך הפסח [כ"נ מד' הרמב"ם (חמץ ומצה ד, יב), והמ"מ בשם הרבה גאונים. והרי"ץ גיאת, ומהרי"ו בשם הרשב"א בתשובות (ח"א סי' תפ"ה). וכ"כ בשו"ע (תמז, ד) בשם ויש חולקים]. מאידך י"א שכיוון שהחמץ התבטל קודם פסח, הרי שאינו חוזר וניעור, ולכן התערובת מותרת באכילה בפסח [תה"ד (סי' קי"ד). הגמ"י (דפוס קושטא. הל' חמומ"צ א, ח). וכ"כ הטור בשם רש"י (ספר האורה ח"ב סי' ל"ג) ובעה"ע (ח"ב דקכ"ה). וכ"כ בשו"ע (תמז, ד) בסתם. ור' בשו"ת אול"צ (ח"א בהקדמה, גבי מה שנראה שמרן בשו"ע לכא' סותר דבריו בכ"ד. ועיי"ש שיישב זאת דמרן אינו פוסק אלא מכריע. עיי"ש)]. ומ"מ כ"ז בין לח בלח ובין יבש ביבש [ר' בה"ל (תמז, ד ד"ה "ונתבטל") שלד' הראשו' דחוזר וניעור הוא בין תערובת לח בלח ובין תערובת יבש ביבש. ובביאור הגר"א כתב דביבש ביבש לכו"ע חו"נ]. וע"ע פרטי דינים גבי דין חו"נ בשו"ע (תמז, ג' וד' ובעוד דוכתי), ברמ"א ובנו"כ שם, בס' דבר חברון (ליאור. חלק מועדים. דצ"ה). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ג סי' ג' סוף הערה ס"ג) שרבים מהספרדים נזהרים אף בעניני נטל"פ, נ"ט בר נ"ט, חו"נ וכדו', עפ"י כה"ח (תמז, עו). ואכמ"ל.
[525] 7. דנו הפוס' גבי מאכלים שהתבשלו לפני פסח בכלי חמץ, דלכאו' בלעו מאכלים אלה טעם חמץ מהכלי. אלא שישנם כמה טעמים להתיר אוכל זה בפסח: 1) קיי"ל שהתורה לא אסרה אלא בליעה מקדירה בת יומא (מס' ע"ז עה, ב). היינו שקדירה שבלעה איסור, ואח"כ בישלו בה תבשיל כשר, היא אוסרת תבשיל זה רק אם הוא בושל בה בתוך מעל"ע -(מעת לעת, והיינו תוך יממה) מזמן שהתבשל בה האיסור. אך אם היא שהתה מעל"ע מאז שהצטננה מבישול האיסור, מדאו' אינה אוסרת תבשיל שהתבשל בה, משום שטעם האיסור שנבלע בה נחשב נותן טעם לפגם. ואכן נפסק להלכה (ביו"ד קכב, ז) שסתם כלי הריהו בחזקת שאינו בן יומו, כל עוד שלא ידוע שנשתמשו בו היום לאיסור [דהוי ס"ס: ספק אם השתמשו בו היום. ואף את"ל שהשתמשו בו היום, שמא השתמשו בו בדבר שאינו משביח את התבשיל אלא פוגמו. ור' ברמ"א (תמז, י) ובמ"ב (סקנ"ח) אי מקילים מצד שהכלי אב"י – גבי פסח]. ולפי"ז יש להתיר מאכלים שהתבשלו לפני פסח בכלי חמץ, שהרי הכלי בחזקת אינו ב"י ונותן טעם לפגם לפני פסח מותר (כבסי' תמ"ז ס"ב). 2) קיי"ל שנ"ט בר נ"ט (נותן טעם בר נותן טעם) דהיתרא שרי. היינו מאכל פרווה, כאורז, שנתבשל בכלי בשרי בן יומו נקי, מותר לאכול אורז זה עם מאכלי חלב (כי הבשר נתן רק טעם בכלי, והכלי נתן טעם במאכל הפרווה). אמנם יש ראשו' שמחמירים וסוברים שאם הכלי והמאכל הפרווה היו רותחים, אסור לאכול מאכל זה עם חלב. וכ"פ הרמ"א (יו"ד צה, ב) להחמיר לכתחי'. אך בדיעבד אם עירבו מאכל זה עם חלב גם לרמ"א אין לאסור המאכל. ומ"מ כל זה מדובר גבי היתרא בלע, שהמאכל עדיין לא בא לכלל איסור (שהמאכל הפרווה הנ"ל קיבל טעם מהקדירה הבשרית עדיין הוא היתר), בזה אמרינן נ"ט בר נ"ט לקולא (כי הטעם נקלש כ"כ באופן שלא חל עליו איסור חדש). אך אם במאכל נבלע טעם של איסור ממש, כגון דגים שהתבשלו בקדירה שבלוע בה איסור (כגון בשר טרף), ואח"כ נתנו דגים אלה טעם במאכל אחר או שאח"כ נתבשלו בקדירה אחרת של היתר, ואח"כ בישלו בקדירה השניה מאכל אחר (וכן אפילו מאה פעמים קדירה אחר קדירה) כל המאכלים אסורים, דכיוון שכבר יש איסור, הרי שלא פקע שם האיסור אפי' שהוא נקלש ביותר [ר"ן חולין (מא, א). ור' פמ"ג (יו"ד בשפתי דעת צד, כב) ובערוה"ש (יו"ד צה, ב). ויש ע"כ מחלו' ראשו'. ר' שו"ע ורמ"א (יו"ד צב, ד)]. ולפי"ז יש להקל ולהתיר מאכלים שנתבשלו בכלי חמץ לפני פסח משני הטעמים הנ"ל: 1) דסתם כלי אב"י. 2) קודם פסח שם היתר על החמץ, וא"כ טעם החמץ הבלוע במאכל הריהו טעם שני של היתר (נ"ט בר נ"ט דהיתרא). ואכן כ"פ השו"ע להיתרא [ר' שו"ע (יו"ד צה, א) וב"י (סי' תנ"ב), גבי הגעלה לפני שעה חמישית בכלי ב"י, דס"ל דחמץ אז חשיב כהיתרא בלע. ומאידך ר' שו"ע (תנא, ד) גבי שיפודים ואיסכלאות, שמשמע שחמץ חשיב כאיסורא בלע]. ואילו הרמ"א (בתמז, ה) מחמיר גבי פסח, ואע"ג דקיי"ל דסתם כלים אינם ב"י, מ"מ בפסח החמירו. וכ"כ הרבה אחרו' ההולכים בשיטת הרמ"א. וכל זה גבי כלים ב"י, אך בכלים שאב"י לד' הרמ"א המאכל מותר אם בישלוהו לפני פסח. דאע"ג דס"ל שנטל"פ אסור בפסח (ברמ"א תמז, י), מ"מ לפני פסח מותר (רמ"א תמז, ב). וכ"כ במ"ב (תמז, נח). והיינו שאף בנתבשל בע"פ אחר חצות לדעת הרמ"א (שם) שרי. וראה במ"ב-עוז"ו (תמז, עב) עיי"ש [כל זה עפ"י אול"צ (ח"ג ח, יג) ומ"ב-עוז והדר (בהקדמה לתמז, ג)]. וע"ע בענינים אלה בכה"ח (תמז, עו וקנ"ד), באול"צ (ח"ג שם), ביבי"א (ח"ב סי' ר"ג) וש"פ. ויש לדעת שיש מהספרדים המחמירים בענינים אלה כאשכנזים [ר' כה"ח (תמז, נט וע"ו) ואול"צ (שם בסס"י י"ג)]. ומ"מ מחמירים דווקא באכילה, אך יכולים להשהותו בביתם [ר' הערות איש מצליח (לשו"ע תמז, ד הערה 5)]. ואכמ"ל.
[526] 8. עפ"י שו"ת אול"צ (ח"ג ח, ו), שכתב שמותר השימוש בהם אף לי"א שסיכה כשתיה, מ"מ הכא אינה נחשבת כשתיה לענין שנאסר משום "אחשביה". וכ"כ במ"ב-דירשו (תמב, 42) בהבנתם את ד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (פסח ד, יא). ומ"מ ראה בהליכו"ש (פ"ד הערה טז) שכל מה שיש בו חשש שראוי למאכל כלב, יש למוכרו לגוי. וראה עוד בשו"ת שונה הלכות (חי"א סי' שמ"ח) שנהגו למכור מוצרי איפור. וכתב שם בשם שו"ת שו"מ שאכן מעיקה"ד שרי להשתמש בהם.
[527] 9. אול"צ (שם). דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דף ס"ד וצ"א). והטעם, משום שאינה ראויה למאכל כלב [עפ"י השו"ע (תמב, ט) ומ"ב (סקמ"ג)].
[528] 10. אול"צ ודבח"ב (שם), מהטעם הנ"ל. אמנם אח"כ הראוני שהג"ר שמואל אליעזר שטרן שליט"א ס"ל שיש בהם חשש חמץ ויש למכרם.
[529] 11. עפ"י אול"צ (גבי חומרי ניקוי) ודבח"ב (שם), מהטעם הנ"ל, שאינו ראוי למאכל כלב, ולכן מותרת בשימוש. ובמ"ב-דירשו (תמב, 63) כתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאף שמעיקה"ד שרי, מ"מ כשמכבס בפסח עצמו (באופן המותר) יש להחמיר ולהשתמש דווקא באבקת כביסה שיש לה כשרות לפסח.
[531] 13. מ"ב-דירשו (תמב, 42) בהבנתם את האול"צ והליכו"ש הנ"ל. עיי"ש הטעם. ואח"כ ראיתי שמשום חומרא דחמץ ס"ל לגריש"א זצ"ל שאין ראוי להשתמש בכך בפסח בלי כשרות לפסח. כדלקמן (בהערה 15).
[532] 14. מקור דין מאכל שנפסל ממאכל כלב, שיש להקל בכך מטעם זה, הינו מהברייתא בפסחים (מה, ב) גבי פת שהתעפשה ונפסלה מאכילת אדם, אך הכלב יכול לאוכלה, נחלקו התנאים אם היא מטמאה טומאת אוכלין. ומ"מ אמרו שם שנשרפת בפסח ודייק מכך הרי"ף שרק אם הפת נפסלה גם ממאכל כלב, בזה אינה צריכה שריפה. ודנו הפוס' לגבי מאכל שאינו ראוי למאכל כלב, איזו הנאה מותרת ממנו. ודנו הפוסקים על כך מצד שלושה מישורים: האם מותרת רק הנאה (1) שאין הגוף עצמו נהנה ממנה (כגון חומרי ניקוי לכלים ולרצפה). האם מותרת גם הנאה (2) שהגוף נהנה ממנה (כגון סבון לגוף, שמפו וכדומה). והאם מותר אף (3) לאכול מאכל זה (כגון תרופות שיש בהן עמילן חמץ). לגבי הנאה שאין הגוף נהנה ממנה (כגון חומרי ניקוי למיניהם, משחות נעלים, דבק נוזלי וכדו:') מדברי הגמ' בפסחים (כא, ב) מבואר שמותר ליהנות בפסח מחמץ שנפסל ממאכל כלב [ובתנאי שנפסל לפני זמן איסור חמץ, וכמש"כ הר"ן בפסחים (ד"ה, ב' מדפי הרי"ף ד"ה "חרכו"), המ"ב (תמב, ט) וש"פ]. וכדברי הגמ' הללו כתבו גם התוס' (פסחים שם ד"ה "חרכו") והשו"ע (תמב, ט), שמותר לקיים חמץ כזה, והיינו שמותר אף בהנאה (מ"ב תמב, מג). ולפי"ז כל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב (כחומרי ניקוי וכדו', כנ"ל) מותר ליהנות מהם בפסח גם אם נעשו מחמץ (אלא אם כן יש צד נוסף לאסור בהנאת הגוף עצמו, מדין סיכה כשתיה, וכדלקמן). ובענין המותר לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב: נחלקו הראשונים אם מותר בפסח לאכול מאכל שנפסל ממאכל כלב. הר"ן (בפסחים שם) ס"ל שאם החמץ נפסל לפני זמן איסורו, מותר לאוכלו, משום שאין דינו כאוכל אלא כעפרא דארעא. ואילו הרא"ש (פ"ב דפסחים סי' א') ס"ל שמ"מ אסור הוא באכילה כיוון דאיהו קאכיל ליה, והיינו שמחשיבו כדבר חשוב. ומ"מ לדעתו האיסור הינו מדרבנן. עכ"ד. והפוס' פסקו כרא"ש [שו"ע (תמב, ט) ט"ז ומ"ב (תמב, מג)]. וראה מש"כ ע"כ באול"צ (ח"ג ח, ו). ועוד דנו הפוס' אי מחמירים בדין אחשביה (כרא"ש הנ"ל) רק אם כוונת האדם ממש לאכול החמץ, או אפי' אם יש רק חשש שיבלענו, מבלי כוונה לכך. מדברי פסקי התוס' (בע"ז פ"ב סי' ס"א) ניתן להבין שאסור הדבר אף אם אין כוונה מיוחדת לכך. ואילו מדברי תה"ד (סי' קכ"ט) מבואר שהאיסור הינו רק כשממש מתכוון לאכול את האיסור (הם דנו לגבי השם בפיו את הקולמוס, ואגב זאת טועם מהדיו שבקולמוס, כשהדיו עשוי גם מיין נסך). והשו"ע (תמב, י) פסק להקל כתה"ד, שכיוון שאין בכוונתו לאכול את האיסור, אינו בגדר "אחשביה". לאור זאת יוצא שיש להקל בשימוש בפסח במשחת שיניים, מי פה ושפתון, ללא כשרות לפסח. וכן בכלים חד פעמיים העשויים מקרטון שמעורב בו עמילן חמץ, ומניחים על הצלחות הללו מאכלים חמים [אך אין בזה קביעת הלכה, כי הפוס' דנו ע"כ גם מצדדים נוספים]. ובאשר להנאה של שימוש חיצוני של גוף האדם -(שהוא השלב האמצעי משלושת השלבים הנ"ל:) בגמ' (ביומא עו, ב ובשבת פו, א) למדו שסיכה כשתיה. והיינו שביוה"כ כשאסור לשתות ולאכול, אסור גם לסוך ולמרוח שמנים וכדו' על הגוף. ונחלקו הראשו' אם סיכה אינה כשתיה ולכן איסור הסיכה שייך רק לדברים שיש בהם גם איסור הנאה, שאיסור ההנאה מהם כולל גם איסור סיכה. ולפי"ז הכלל שסיכה כשתיה נאמר רק גבי יוה"כ. או שסיכה כשתיה הוא כלל גמור, ולכן הינו שייך גם באיסורים שאסורים רק באכילה ושתיה, שאמנם הם מותרים בהנאה, אך שייך בהם גם איסור סיכה. ר"ת (בתוס' נידה לב, א ד"ה "וכשמן") פסק לקולא, שאיסור סיכה הוא רק ביוה"כ, וכן בדברים האסורים בהנאה אסור לסוך בהם, כגון שור הנסקל. לכן מותר לסוך את הגוף בשומן של בע"ח טמא שאינו אסור בהנאה. מאידך הגר"א בביאורו (או"ח שכו, י ד"ה "או בשאר חלב") הב"ד כמה ראשו' (ס' התרומה, המרדכי ועוד) שסוברים שסיכה כשתיה אף בשאר האיסורים, אפי' שאינם אסורים בהנאה. מדברי הרמ"א (באו"ח כו, י) משמע שביום חול מותר לסוך בדברים שמותרים בהנאה. וע"ע בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). באול"צ (ח"ו ח, ג), ובדבר חברון (מועדים. דצ"א). ובבה"ל (סי' שכ"ו, י ד"ה בשאר) כתב שמנהג העולם להקל כר"ת. ועוד נחלקו האחרו' בדעת המחמירים, האם אמרינן סיכה כשתיה בשאר האיסורים רק כשטעם הדבר אינו פגום, או אף כשטעמו פגום. הפר"ח (יו"ד קיז, ד) כ' שגם לדברי האוסרים סיכה כשתיה בשאר האיסורים זה דווקא כשהדבר אינו פגום, אך אם טעמו פגום מותר הדבר אף לשיטתם. וכ"פ בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). וע"ע בחזו"א (דמאי ד, יג). ומאידך יש אוסרים אף כשטעם הדבר פגום [ר' שבט"ה (ח"ב סי' מ"ח) שכתב כן עפ"י נקוהכ"ס סי' קי"ז ועוד פוס']. וא"כ זו מחלו' האם כשהאיסור נפסל ממאכל כלב יש לאסור מדין סיכה כשתיה (וזו הנ"מ אם להקל בפסח בשימוש בשמפו וכדו'). כל הדברים הללו הינם תקציר ממאמרו של הרה"ג מרדכי וולנוב שליט"א (ר"מ בישיבת אלון מורה) בס' כשרות כהלכה (הוצ' ארגון כושרות. ח"א). וע"ע בענינים אלה בב"י (יו"ד סי' פ"ד בבדק הבית. וכן שם בסי' קי"ז), בשו"ת אול"צ (שם), בהליכו"ש (פ"ד הערה 63) ובס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' 217 ואילך). ולאחר כל זאת מחובתנו להזכיר שזו מחלו' הפוס' אי בימינו ניתן לאמוד אם דבר מסוים ראוי למאכל כלב, אם לאו. שממה שמובא בהליכו"ש (פסח פ"ד הערה 63) נראה שלד' הגרשז"א זצ"ל ניתן לאמוד זאת גם בכלבים של ימינו. ואילו לדעת שו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז סוף הערה כ"ב) ש"גדר נפסל מאכילת כלב אינו נמדד לפי כלבים המצויים כיום שמגדלים בבתים והם מפונקים באוכל, אלא בכלב מדברי ששהה ג' ימים בלא אכילה [וציין לגמ' שבת (דקנ"ה, ב'). עיי"ש שהאכילה שוהה במעי הכלב ג' ימים]. ורק אם נפסל מאכילה לכלב כזה חשיב אינו ראוי". עכ"ל האול"צ. והדברים מדברים בעד עצמם. ומחובתי להוסיף, שכפי שזכורני, גם דעת הג"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל היתה שהכלבים בדורנו הינם מפונקים ואי אפשר לאמוד איתם אי דבר ראוי למאכל כלב. עכ"ד.וע"ע בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' פ"ג ד"ה "המורם").
[533] 15. דעת המקילים זו ד' האול"צ (ח"ג ח, ו), שכתב שאין הסבונים ראויים למאכל כלב. וכ"כ בהליכו"ש (פסח ד, יא), וטעמו משום שבסבון יש דברים חריפים שאינם ראויים למאכל כלב. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (מועדים. דף ס"ד וצ"א). והוסיפו שא"צ להחמיר בכך מטעם סיכה כשתיה, אלא שמותר הדבר. וראה בס' אשרי האיש (ח"ג פנ"ח סקט"ו) שכ' בשם הגריש"א זצ"ל שאף שמעיקה"ד אין איסור להשתמש בסבון וכדו', מ"מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם בלי הכשר לפסח [הב"ד במ"ב- דירשו (תמב, 42). עיי"ש שכ' שכ"ה גבי קרם לחות, איפור, תמיסה לעדשות מגע וכדו']. ופה איתי להעיר דבר חשוב, לגבי שימוש בסבון ובשמפו שאין להם כשרות לפסח. הנה בספר מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה א') כתבנו (כפי הנראה מהקלטה) בשם הגר"א נבנצל שליט"א שמותר להשתמש במגבונים לחים שיש בהם ויטמיןE (אִי) שיש בהם חשש חמץ. אך מאידך לדעתו אסור להשתמש בסבון או בשמפו שאינם כשרים לפסח, ואע"פ שאינם ראויים למאכל כלב, מ"מ אסור הדבר מטעם שסיכה כשתיה. עד כאן. ומששמע זאת הגרא"נ שליט"א אמר מיד: כן. "הרב -(הגרשז"א) אסר". ושאלתי, שבספר הליכות שלמה (הל' פסח פ"ד סי"א) כתוב בשם הגרשז"א זצ"ל שמותר להשהות ולהשתמש בפסח בסבון רחצה שיש בו תערובת חמץ עם דברים חריפים. ומבואר שם הטעם בשם הגרשז"א זצ"ל, שהוא משום שאינו ראוי למאכל כלב. עד כאן. ואם כן איני יודע מה לכתוב בהלכות פסח, בשם הגרשז"א זצ"ל. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאכתוב כמו שכתוב שם בהליכות שלמה. ושאלתיו האם לכתוב שזה מותר כיוון שזה לא ראוי למאכל כלב. וענה לי הגרא"נ, שכן. ושבתי ושאלתי שוב את הגרא"נ מדוע לכתוב שזה מותר, ולא לסמוך על השמועה ממנו שזה אסור; וענה לי הגרא"נ שליט"א, שיתכן שהרב -(הגרשז"א זצ"ל) חזר בו (ממה שאמר לגרא"נ שליט"א). עכת"ד. ומ"מ לא ברירא לי טובא מדוע לבטל את דברי הגרשז"א לגרא"נ ולא לבטל את מש"כ בס' הליכו"ש בשם ספר מאור השבת. דמנין שזה יותר מאוחר מזה. ומ"מ בטלה דעתי לדברי הגרא"נ שליט"א. וכ"כ בשו"ת דבר חברון (או"ח סי' תע"ז) להקל בני"ד. וע"ע בענין זה ביחו"ד (ח"ד סי' מ"ג). ומאידך יש כמה פוס' שצידדו להחמיר גבי ני"ד. ר' אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ב, שמיקל במקום צער), בשבט הלוי (ח"ב סי' מ"ח, שמ"מ לא הכריע בהדיא לאיסור), ובשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' שמ"ח, שמתבאר מדבריו שמותר בני"ד, אך נהגו להחמיר). וע"ע בתשובות והנהגות (ח"ה סי' קכ"ז סק"ח).
[534] 16. כנ"ל בהערה הקודמת גבי סבון ושמפו. אלא שבני"ד יש להוסיף שהגר"נ קרליץ זצ"ל ס"ל שלגבי ניקוי כלי אכילה נזהרים לא להשתמש בדברים אלה שאין להם הכשר לפסח [בחוט שני (פסח פ"ז). הב"ד במ"ב-דירשו (תמב, 42)]. ומ"מ נראה שד' רוה"פ להקל בזה.
[535] 17. לגבי אבקת כביסה ושאר חומרי ניקוי לבית, שאכן מעיקה"ד שרי להשתמש בהם בפסח בלא כשרות מיוחדת לפסח, ראה לעיל (בהערות 11,12) שיש מי שמחמיר להשתמש בימי הפסח עצמם, אך גם לדידו אין זה מעיקה"ד.
[536] 18. דעת המקילים שאין צריך כשרות מיוחדת לפסח למשחות שיניים (ולגבי כשרות כללית לכל ימות השנה יש דיון נפרד. לכן מדובר שלשאר ימות השנה כבר יש למשחה כשרות), זו דעת האול"צ (ח"ג ח, ו), וטעמו, משום שאינה ראויה למאכל כלב, וגם אין חשש שיבלענה. ואף אם יבלענה הרי אינו מתכוון לאכילתה. ע"כ. וכ"כ בדבר חברון (ליאור. דצ"א), מטעם שאינו ראוי למאכל כלב. ואף אם יש לה טעם טוב, הרי לא מתכוון לבולעה ואין בזה אחשביה. ואף אם הילד הקטן מתכוון לבולעה, מ"מ אין לו דעת להחשיבה. וכ"כ הג"ר יעקב יוסף זצ"ל בס' בעיתה אחישנה (סי' תמ"ב ס"י), וטעמו משום שלא אוכלים אותה אלא פולטה. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל, מטעם דלא מתכוון לאוכלה [הביא דבריו במ"ב-דירשו (תמב, 63)]. ומאידך ד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) שמשחת שיניים צריכה הכשר לפסח. ובס' בעיתה אחישנה (שם) כתב שמשחת שיניים של ילדים צריכה כשרות לפסח, כי טעמה טוב. ע"כ. וא"כ לד' רוה"פ משחת שיניים אינה צריכה כשרות מיוחדת לפסח (אך אין זה אומר שאין צריך כשרות כללית לשאר ימות השנה). ומכל מקום רבים מחמירים ומקפידים לגבי משחת שיניים – שתהא כשרה לפסח, בעיקר משום שטעמה נכנס לפה. ראה למשל בדברי השואל בשו"ת מהר"ם איררה (למו"ז הג"ר משה איררה זצ"ל. סי' ט"ז). וכ"כ הגר"מ מאזוז שליט"א בשם הגר"ע יוסף זצ"ל בקונטרס אור תורה (ניסן תשנ"ג עמ' תקל"ג).
[537] 19. כ"כ במ"ב-דירשו (תמב, 42) בשם האול"צ והליכו"ש (שם). ואף שהם לא כתבו כן במפורש, מ"מ כן עולה מדבריהם. וכתב שכ"ה אף למ"ד סיכה כשתיה (כמו שאכן כתבו הפוס' הללו). ובאמת שכן עולה גם מדברי הפוס' שהקלו בדבר שלא ראוי למאכל כלב (לעיל בהערה 14), למרות דין סיכה כשתיה. וכן עולה מדברי הפוס' שהקלו (לעיל בהערה 15) גבי שימוש בסבון. ומ"מ לד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) אין להשתמש בפסח בקרם ידים אם אין לו הכשר לפסח. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמעיקה"ד אין איסור להשתמש בדברים אלה, מ"מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם [הב"ד במ"ב- דירשו (תמב, 42)]. נמצאנו למדים שאף בני"ד ד' רוה"פ להקל בזה, עכ"פ מעיקה"ד. וע"ע בשו"ת שונה הלכות (חי"א סי' שמ"ח).
[538] 20. ד' המקילים שמותר בפסח להשתמש בשפתון אף בלא כשרות מיוחדת לפסח (ולא דיברו על כשרות לשאר ימות השנה), זו דעת האול"צ (ח"ג ח, ו) והדבר חברון (ליאור. דף ס"ד וצ"א). וטעמם, משום שאינו ראוי למאכל כלב. וכ' באול"צ שם, שמותר הדבר אע"פ שלעיתים חלק ממנו נבלע עם האוכל, מ"מ כיוון שאין מכוונים לאכילה, שרי. ולכן אין צריך להתאמץ ולחפש שפתון דווקא עם הכשר לפסח. עכ"ד. וגם בני"ד ד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) לאסור שימוש בשפתון ללא כשרות לפסח. וד' הגריש"א זצ"ל שמעיקרהדין מותר השימוש בשפתון שאין לו כשרות לפסח, אך אין ראוי להשתמש בו ללא כשרות לפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תמב, 42)].
[539] 21. כמו שמובאות רשימות כאלה ע"י חוברות שנתיות של הבדצי"ם השונים. וכן בספר כשרות כהלכה (הוצאת מכון "כושרות" באלון מורה. ח"א עמ' ,223-227 עיי"ש שכתב כן גבי הכפפות וכן מפות הניילון).
[540] 22. וכמש"כ הרב מרדכי וולנוב שליט"א בס' כשרות כהלכה (שם עמ' 226), שבעבר כתב כמה מאמרים על שימוש במוצרים שאין להם כשרות לפסח, ובשנת תשע"ו כתב מאמר חדש נוסף בגלל שינויים במציאות, והוסיף שכל המאמרים שכתב בעבר, כולם בטלים ומבוטלים ביחס למאמרו האחרון שהוא הנכון. עכ"ד. והדברים נכונים ואמיתיים, שהרי בשל המציאות המשתנה גם פסק ההלכה משתנה [ר' בדברי הגר"א על הש"ס, על הגמ' בסנהדרין (ד"ז, ב'), ובאגרות החזו"א (ח"א סי' ל"א), על חובת הפוסק לדעת את המציאות לאשורה. הבאנו זאת במקראי קודש, הל' סוכה (פ"ו הערה פ"ה)]. ודי בזה.
[541] 23. שהרי כל המוצרים האלה הינם מחמשת מיני דגן, והינם חמץ גמור או שיש בהם חשש חמץ. למשל קוואקר, שהינו משיבולת שועל, ומשתמשים במים כדי לרכך את הגרגיר לפני רידודו [ספר כשרות כהלכה (ח"א עמ' 233). וראה במ"ב-דירשו (תנג,3) לגבי מה שנקרא "קווקר", האם הינו באמת השיבולת שועל]. וכן את הסולת מרטיבים בזמן הייצור. וראה רמב"ם (הל' חמומ"צ ה, ז), ושו"ע (תנג, ה) ובמ"ב (תנג, כו וכ"ז).
[542] 24. הדברים פשוטים, משום שכיום בעידן התעשיה, גם דברים שנראים פשוטים וטבעיים, יש בהם מרכיבים המצריכים כשרות (כגון התפוחים, שנראים טבעיים, אך באמת בבתי האריזה הם משוחים בחומר המייפה אותם ומבריקם). וכל שכן במוצרים המצריכים עיבוד, שבהם יכולה מאוד להיות מציאות של חמץ.
[543] 25. לגבי פירות יבשים: כדי לספוג את הלחות מהפרי, יש שמשתמשים בעמילן, ויש המוסיפים תמציות, וכל זה עם חשש חמץ. כמו כן בפירות יבשים מסוכרים ישנן תמציות נוספות שגם בהן יש חשש חמץ [כמבואר כל זה בספר כשרות כהלכה (ח"א עמ' 233)]. וכבר עמדו על הצורך בכשרות לפירות יבשים, הרמ"א (תסז, ח. עיי"ש שהחמיר), וכן המ"ב (תסז, לג עיי"ש, וגם בסק"כ גבי הצורך לברר את המציאות אצל היצרנים). וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לגבי צורך בכשרות לפסח עבור פירות יבשים, בשל החשש שמייבשים אותם בתנורים שאינם כשרים לפסח [מ"ב-דירשו (תסז, 37)]. ושומא עלינו להעיר גבי תאנים מיובשות, שגם לגביהן יש חובה לקחתן כשיש עליהן כשרות לפסח [כמבואר במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ח הערה פ'). ועיי"ש האם החומר הלבן הדבוק לתאנים הינו סוכר המופרש מהן או שהינו קמח]. ואמר לי חכ"א שאין כשרות לפסח לתאנים המיובאות מחו"ל בשל חשש קיטניות על פס הייצור. עכ"ד. ועוד, רוב קופסאות השימורים מכילות מלח לימון ותמציות טעם, שיש בהם חשש חמץ (כגון בתמציות הטעם, שיש בהן אלכהול המופק לעיתים מחמץ). בחלק מהקופסאות יש חומץ העלול להיות מיוצר מחמץ, וכמבואר לקמן בפרקנו (בהערה 31). וכן התבלינים – בחלקם מעורבת חיטה, באקראי או בכוונה. וכן יש תבלינים שאף שאינם קטניות, מכל מקום מעורבות בהם קיטניות (האסורות לאשכנזים). ראה ע"כ במאמ"ר (עמ' 35 ס"ו), אול"צ (ח"ג פ"ח דק"ה), דבר חברון (ליאור.דס"ד). כשרות כהלכה (ח"א עמ' 235). ומה שכתבנו שצריכה להיות כשרות לפסח מטעם כשרות מוכרת, כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א בשל מעשה נורא שהיה, וכמו שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה י"ז).
[544] 26. ראה אול"צ (ח"ג ח, יד). דבר חברון (דף ס'), וש"א. ועיי"ש גם לגבי מוצרים שאינם חלב בלבד, כגון "מעדנים" למיניהם, או אולי אפילו חלב עמיד, שיש בהם תוספות.
[545] 27. ראה אול"צ (ח"ג ח, יב). וכן ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאין לאכול בפסח בשר ודגים ללא כשרות לפסח, שיש לוודא שהכלים שחותכים ומולחים אותם כשרים לפסח [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תסז, 37)]. וראה בצי"א (ח"כ נא, ב) שכתב שמי שיש לו בשר או דגים מוקפאים שמעורבים בחמץ, אין בזה בל תשחית לזורקם ולא למוכרם. ומאידך המיקל למוכרם ג"כ אינו עובר על איסור. עכ"ד. ואגב, הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמי שזורק אוכל בגלל שהוא מחמיר שלא לאוכלו, אין זה נחשב כ"בל תשחית". עכת"ד.
[546] 28. ראה אול"צ (ח"ג ח, ט דצ"ה), חזו"ע (פסח. דף ק"ד). דבר חברון (בשו"ת חאו"ח סי' תפ"א. ובחלק מועדים דצ"א). ויצויין שבימינו רוב הישובים במדינת ישראל מקבלים מים מהתפלה, ורק הישובים הסמוכים לכנרת מקבלים מים מהכנרת.
[547] 29. ברוב סוגי המזון לבעלי חיים יש חמץ גמור [ספר כשרות כהלכה (הוצ' מכון "כושרות". ח"א עמ' 231)]. ומ"מ כ' בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ה) לגבי השארת מזון לדגים ולשאר בעלי חיים בבית בפסח, שאם מתקיימים התנאים הבאים: המזון אינו ראוי לאכילת אדם -[לשיטתו שבתערובת חמץ די שלא יהיה ראוי למאכל אדם, ואין צריך שלא יהיה ראוי למאכל כלב, עפ"י השו"ע (תמב, ד) כנ"ל בהערה 14], וגם אין החמץ בעין -(בפני עצמו) אלא הוא מעורב עם שאר המזון לבעלי חיים, וגם התערב כך כבר לפני פסח – אזי כשמתקיימים תנאים אלה מותר להשהות מזון זה בפסח ואף להאכילו לבעלי החיים שברשותו. עכ"ד. ומאידך בשו"ת דבר חברון (חאו"ח סי' תפ"ג) כתב שחובה לשנות את המזון לבעלי החיים (שברשותו) בפסח, ולתת להם מוצרים שאינם חמץ.
[548] 30. בספר מקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה א') כתבנו בס"ד לגבי מגבונים לחים, שכתוב באריזתם שיש בהם ויטמין ִאי ),E( שאמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאולי יש בזה חשש חמץ, אך כיוון שהוא פסול מאכילת כלב, לכן נראה שלמעשה מותר לנקות לפסח את כלי הבית במגבונים אלה. ואף את ארונות המטבח והמקרר מותר לנקות איתם, מהטעם הנ"ל. עכת"ד.
[549] 31. לגבי אלכוהול שאין לו הכשר לפסח (או שהינו אחד מהמרכיבים של מוצר המזון שאין לו כשרות לפסח), יש מהפוסקים שכתבו שאסור להשתמש בהם בפסח. והטעם, משום שלעיתים הוא נעשה מחמץ וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ,35 ט) והוסיף, שאע"פ שיש שלב שבו אינו ראוי למאכל כלב, בכ"ז בשעה שמשתמשים בו למאכל יש לו דין "אחשביה" ואז הוא ראוי למאכל משובח של אדם, ולכן אסור להשתמש בו. ע"כ. וכ"כ בס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' ,235 גבי שמרים יבשים ותמציות טעם, שהינם חמץ. ע"כ. וע"ע לעיל (בהערות 8,14) שנראה שהפוס' שהקלו התם, דלא אמרינן בכה"ג "אחשביה", גם גבי אלכוהול (עכ"פ לשימוש חיצוני) יתירו. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' שמ"ח). ולגבי חומצת לימון – גם לגביה ישנה מחלוקת אם הינה כשרה לפסח. שלד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר דין חומצת לימון כדין האלכהול דלעיל, שאסור להשתמש בה בפסח אם אין לה הכשר מיוחד לפסח, דלעיתים היא נעשית מחמץ. וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ד) פסק שחומצת לימון העשויה מעמילן חיטה, אם היא מעורבת במוצרי אוכל, אסור להשתמש בהם בפסח. ואע"פ שבשלב מסוים בתהליך הייצור נותנים בה סיד ואינה ראויה לאכילת כלב, מ"מ בסוף התהליך הריהי ראוי לאכילה ואסור להשתמש בה כיוון שלא נפסלה מעצמה אלא מחמת הסיד המעורב בה, ואפשר לתקנו. ועיי"ש עוד טעמים לאסור. ומ"מ אם חומצת הלימון עשויה מעמילן תפו"א הריהי מותרת בפסח. ומאידך ד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ב סי' סב) שחומצת לימון, אע"פ שנעשתה מעמילן חיטה, אין לאוסרה בשימוש בפסח. ולגבי עישון סיגריות בפסח, אם אין להן כשרות לפסח. ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות ליל הסדר (פ"ט הערה נ"ג) שבס"ד הארכנו בגודל איסור עישון סיגריות בכלל, ולאו דווקא בפסח. וע"ע במ"ב (תס"ז, ל"ג). ומ"מ רק מצד איסור חמץ בפסח, ר' בשו"ת מלמד להועיל (הופמן. ח"א סי' פ"ו), בחזו"ע (פסח. דקי"ט), בספר בעיתה אחישנה (לגר"י יוסף זצ"ל. דף רס"א). במ"ב-דירשו (סי' תמ"ב סוף הערה ,42 וסי' תס"ז הערה 38. עיי"ש שבסיגריות שבדורנו מעורבים מיני חמץ שונים). ובאשר לכשרות התבלינים לפסח, ראה לעיל (בפרקנו בהערה 25).
[550] 32 בשנים האחרונות ארעו תקלות גדולות וקטנות בשל מוצרי חמץ שנמכרו בטעות כאילו הם מוצרים הכשרים לפסח. תקלות שהן בסדר גודל קטן יותר הן תקלות שיכולות להיות בחנות של רשת שיווק, במכולת וכדומה. שהוציאו מהמדף את כל שקיות שקדי המרק, אך בטעות השאירו שקית אחת או שתים, והכניסו למדף שקיות של שקדי מרק כשרות לפסח, כשיש כיתוב על המדף שהמוצר כשר לפסח, וכך קרה שאנשים קנו והשתמשו בפסח בשקדי מרק שהינם חמץ גמור [תמונה 78], ויותר מזה כבר קרה, שבחבילה של חטיפי שוקולד שבכל ימות השנה הוופל שבתוכו הינו חמץ גמור, הרי שבבית החרושת סימנו "כשר לפסח" על האריזה הגדולה המכילה כעשרה פריטים או יותר של המוצר, בו בזמן שבאמת היו שם פריטים של חמץ (ובאמת כיום עטיפת חטיפי השוקולד שכשרים לפסח שונה מזו של החמץ). ומדובר על דברים שקרו בפועל בשנים האחרונות [והדבר גם התפרסם בכלי התקשורת. אמנם מי שעיניו בראשו, יכול להמנע מתקלות כאלה אם יבדוק ברשימת הרכיבים של כל אריזה בודדת שאין בה חיטה וכדומה, או שאכן היא כשרה לפסח. וראוי להקדיש זמן לכך]. לאור זאת, יצאה מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל בפעילות למנוע תקלות חמורות כאלה ע"י שינוי בצורת המוצרים הכשרים לפסח, כגון ייצור שקדי מרק בצורת טבעות (במקום ריבועים שעשויים אלה שקדי מרק – חמץ שמחמץ). וכן ייצור עוגות אפויות (שבדר"כ הן בתבנית בצורת מלבן מאורך) בגובה נמוך יותר, וגם יותר רחבות. כך שאנשים ישימו לב מיד אם המוצר הינו כשר לפסח או שהינו חמץ. והדבר מבוסס ע"ד הרי"ף, הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות) והרשב"א (בתוה"ב), שאף שאסור ללוש פת בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר (ברייתא בפסחים ד"ל), מ"מ אם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שהינה חלבית ושלא יאכלו עימה בשר, ה"ז שרי. וכ"פ בשו"ע (יו"ד צז, א). ראה ע"כ באתר האינטרנט של הרבנות הראשית לישראל [לקישור זה:https://did.li/FQNfT] ולאחר שכתבנו זאת ראינו בס"ד את דברי החת"ס בשו"ת (או"ח ח"א סי' קכ"א) גבי אפיית מצות מקמח קטניות, שהיקל לעשות כן בשנות רעבון, אלא שהוסיף שראוי לאפותן עבות, כדי שלא יטעו ויבואו לצאת בהן י"ח מצת מצווה. ע"כ. והיינו דמועיל שינוי חיצוני כדי להבדיל בין סוגי הכשר שונים. וכן ראינו את ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל [בהליכו"ש (פסח. פ"ד דבר הלכה סקכ"ח, והערה 108)], שיש לדון גבי ההיתר לעשות עוגות (אולי אפילו בבית) מקמח מצה או קמח תפוחי אדמה, דהא מיחלפי לאנשים בעוגות הנאפות מקמח חמץ. ולכן הידר לעצמו בדבר זה, אך לא בתורת הלכה (משמע שנמנע מלאוכלו, וכחומרא). והתבטא גבי עוגות כשל"פ הדומות לעוגות חמץ: היתכן שבדבר זה שעשו קדמונינו משמרת למשמרת והרחיקו לאסור כל מה שיש לחוש שדומה קמחו לקמח חמץ (והיינו קטניות), נתחכם אנו ונגיש לשולחן דברי מאפה הדומים לחמץ גמור. עכ"ד. נמצאנו למדים שגם לגרשז"א היה מאוד לא נוח שאופים עוגות לפסח שמראיהן דומה לעוגות החמציות שבכל השנה. ולכאו' ה"ה גבי שאר המוצרים הכשרים לפסח. וראה כעין זאת בשו"ת חת"ס [(חאו"ח ח"א סי' קכ"א), גבי אפיית מצות מקיטניות יבשות, בצורה שונה ממצות כשרות ממיני דגן].
[556] 38. מה שכתבנו שיש להוציא את כל מוצרי החמץ למחסנים, ולא די לכסותם בנייר וכדו', כ"כ בס' מאמ"ר (שם). וכמו שבבית לא מספיק לכסות בנייר את שקדי המרק ושאר מוצרי החמץ. ואדרבא, במקום ציבורי הסיכוי לטעות חמור יותר.
[563] 45. כ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י בשם כמה ראשו'. וכ"כ העו"ש, הש"ך, הט"ז, החוק יעקב ועוד הרבה אחרו'. וזה שלא כב"ח, המ"א והפר"ח שמחמירים אף בדיעבד. הב"ד המ"ב (תסט, א). והטעם שמקילים, משום שהכל יודעים שאמר כך משום שכן דרך לשון בני אדם [ערוה"ש (תסט, א)]. ור' בשו"ע הגר"ז (תסט, ב) גבי איסור הנאה.
[564] 46. שו"ת אול"צ (פ"ח הערה ט"ו). וכן שמעתי שנהגו בבית הגר"א שפירא זצ"ל, שהיו מחמירים ונמנעים מלאכול בפסח ברבים מהמוצרים התעשייתים.
[565] 47. פשוט. וכבר אירע מקרה שבבית הגרש"ז אוירבך זצ"ל ביקר בפסח אחד מתלמידיו, והגרשז"א זצ"ל כיבדו בכוס יין. התלמיד מיהר לסרב, ואמר שמנהג בית אביו שלא לאכול בפסח בבית של אחרים. והגרשז"א העיר, הרי אליבא דאמת גם בביתך אינכם מכינים יין בעצמכם אלא קונים יין בחנות כמוני. וא"כ אין הבדל בין היין שבביתכם ליין שבביתי. אף אם בבית אביך נהגו לדקדק על עצמם גם בכגון דא, על האדם לכלכל צעדיו בתבונה ובדרך ארץ ולא לדחות הכיבוד בצורה כזו. ובפרט תלמיד לפני רבו לא יעלה על הדעת שינהג כך. עכת"ד. והיינו למרות ענוותנותו העצומה (כפי שמעידים אלפים רבים ממכיריו, ואני הקטן ביניהם), הרגיש חובה להעיר לברנש הלז, שלא יעשה שטות זו גם אצל רבנים אחרים. ודרך ארץ קדמה לתורה. ובפרט כשזה נוגע לבזיון ת"ח מיחידי ומגדולי הדור האמיתיים. ולגבי חומרות ראה במסילת ישרים (פרק כ').
[566] 1 ענין מכירת החמץ לגוי לפני פסח, וקניתו ממנו לאחר הפסח, נזכר כבר בדברי התנאים [תוספ' פסחים (ב, ו)], גבי ישראל וגוי הנוסעים בספינה, וחמץ ביד ישראל, ה"ז מוכרו לגוי ונותנו במתנה, ולאחר הפסח חוזר ולוקחו ממנו, ובלבד שלפני פסח נותנו לו במתנה גמורה. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (הל' חמומ"צ ד, ו). אמנם אי"ז כמעשה מכירת החמץ שאנו מוכרים כיום לגוי את החמץ שבבית הפרטי. ור' ע"כ בס' המועדים בהלכה (לגרש"י זווין זצ"ל) על השתלשלות מכירת החמץ במשך הדורות, שבשל השינויים במציאות השתנה אופי המכירה. וכ"כ בס' משפט המכירה (שער א' פרק א' בדעת משפט). וע"ע בספר דבר חברון (דנ"ו) ובאול"צ (ח"ג ט, א).
[567] 2. יש מהגאונים שפקפקו על אופן מכירת החמץ, כפי שנעשה כיום, וס"ל שהתירו רק כשהגוי מושך החמץ ואין בכך הערמה, והישראל אינו רגיל לעשות כן בשאר השנים, אלא שקורה הדבר כמאורע [תשו' רב עמרם גאון. הובאה בתשובות גאוני מזרח ומערב (סי' ק"י). וכ"כ בשמו הרבה מהראשו', דשרי בתנאי שאינו רגיל לעשות כן כל השנים. ר' ריטב"א בפסחים (כא, א), והוסיף שכן הוא בירו' בפסחים. וכ"כ המאירי בפסחים (ו, א), והנימו"י בפסחים (ו, א) ובעוד ראשו'. הב"ד בס' משפט המכירה (להרה"ג עובדיה יוסף טולידאנו שליט"א. שער א' פ"א בדעת משפט סק"א)]. וכן פקפקו על מכירת החמץ כפי שנעשית כיום, גם הבכור שור (בפסחים כא, א) ומהחה"ש (תמח, ד) וכן נהג להחמיר בכך מרנא הגר"א (ככתוב במע"ר סי' קפ"א, ובדפו"י קע"ז) ולכן החזו"א החמיר שלא למכור חמץ בעין (דינים והנהגות פי"ז). וגם ד' הגרשז"א זצ"ל שיר"ש יחמיר שלא למכור חמץ בעין, אך הוסיף שאין להורות כן לרבים [הליכו"ש (פסח. פ"ו דבר הלכה סקי"ג)].
[568] 3. כ' הגאון החת"ס בתשובותיו (או"ח סי' קי"ג) שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל לסמוך על מכירת חמץ לגוי, וכל המפקפק בכך ראוי לגערה. וכעין זאת כ' בשו"ת התעוררות תשובה (סי' רכ"א) שאין להרהר על מכירה זו כלל, וכ"פ בשו"ע (תמח, ג). וכ"כ בשד"ח (מע' חמומ"צ סי' ט' סק"ו), וכ"כ באול"צ (ח"ג ח, א; ט, א) ובדבח"ב (מועדים. דנ"ו). אמנם יש להעיר, שמה שכתבו שכן נהגו להקל בכל תפוצות ישראל, כבר כ' ע"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (מועדים. דנ"ו). שמנהג היהודים בתימן היה שלא למכור חמץ כלל, משום דאורח חייהם לא הצריך מכירת חמץ, וגם אצל הספרדים כמעט שלא מכרו חמץ. אלא רק אותם עשירים שהיה להם חמץ רב [אול"צ (ח"ג פ"ט הערה א') עפ"י השד"ח]. ובס"ד עוד יש להעיר, שבעלי חנויות ובעלי מפעלי מזון שאוכלים בעצמם חמץ בפסח, אע"פ שיש להם תעודה שמכרו את החמץ, ה"ז מחלו' לגבי מה שמכרו את חמצם – האם זה מועיל [ר' מ"ב-דירשו (תמח, 44)].
[569] 4. מרן הג' הראי"ה בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סק"י).
[570] 5. כן מבואר בהרבה פוס', למשל בשו"ת אול"צ (ח"ג ט, ב), בס' משפט המכירה (שער א' כל פרק א') וש"פ.
[571] 6. מעיקר הדין באמת אין צריך לעשות קנין במינוי השליחות למכירת החמץ, ודי באמירה בעל פה שממנה אותו לשליח למכירת החמץ. שכן מתבאר ברמב"ם (הל' מכירה ה, יא-יג), וכ"פ בשו"ע (חו"מ קפב, א), וכ"כ הרבה אחרו' [ראה אול"צ (ח"ג ט, ב), מ"ב-דירשו (תמח, 47 – שכן נהג החזו"א, לעשות מכירת החמץ בלא עשיית קנין על מינוי השליחות). משפט המכירה (טולידנו. ש"א פ"א ס"ב) בשם פוס']. אלא שלמעשה נהגו שהרב כן מקנה מטפחת (כ"קנין סּודר") למוכר החמץ. וכן נהג כבר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל לעשות קנין סודר לחיזוק המכירה (עפ"י הרמב"ם הנ"ל בהלכות מכירה). וכן המנהג הרווח [מ"ב-דירשו (תמח, 47) בשם קובץ מבית לוי. וס' משפט המכירה (שער א' פ"א בעט יוסף סק"ב)].
[572] 7. כנ"ל, עפ"י הרמב"ם (בהל' מכירה שם) והשו"ע (חו"מ קפב, א). וכן עפ"י האול"צ והחזו"א. וגם א"צ לתת לגוי את המפתח לחדר או למחסן שבו החמץ, משום שהמכירה נעשית ע"י מורשה. והמ"ב (תמח, יב) כתב שדי שיאמר הישראל לגוי, שבכל זמן שירצה יוכל לקחת המפתחות ממקום פלוני ולהכנס וליטול חמצו. וע"ע במשפט המכירה (ש"א פ"א בדעת משפט סק"ג. עיי"ש).
[573] 8. מקראי קודש (פ"א הערה י"ט). ועיי"ש שאם מכר זאת רק בתוך השעה האחרונה שלפני חצות, נחלקו הפוסקים אם מכירה חמץ זו מועילה.
[575] 10. כ"כ הרבה פוס', כדי לחוש למערערים על המכירה. שכ"כ האול"צ (ח"ג ט, א). דבח"ב (מועדים. דנ"ו. והוסיף, שמי שמצבו הכלכלי דחוק, שימכור. ומי שיש לו רק מעט חמץ, עדיף שיבער. ובמצב הכלכלי היום, לדעתו הפסד גדול נחשב לאדם פרטי הפסד בשווי כמה מאות ש"ח. עכ"ד). וכ"כ הגרנ"ק בחוט שני (פסח. פ"ט סק"א) וש"פ. אמנם לבי מפקפק מעט ע"כ. משום שבשנות נישואי הראשונות היינו מנקים את ביתנו כדבעי (ואף היינו מנקים מסמר מסמר מחמץ). כך שלא נשאר זכר לחמץ בבית. אך שנה אחת לצערנו מצאנו אחר פסח קופסת גפילטע-פיש סגורה, שהיא תערובת חמץ, של דגים עם דגן, כי לא העלנו על דעתנו שיש בה חמץ. ומאז, נוסף לנקיון הבית, אנו גם עושים מכירת חמץ, כדי שלא להכשל בכך, ח"ו. ובכלל בכל בית יש תרופות, תכשירי קוסמטיקה ושאר דברים שלא תמיד ברור שהם פסולים מאכילת כלב. לכן כתבנו שחשוב מאוד שכל אחד יחתום על שטר מכירת החמץ, כדי שלא ייכשל חלילה באיסור חמור של בל יראה ובל ימצא, ואפילו בשוגג.
[582] 17. מ"ב (תלד, יח; תמח, יד). וכ' שם שיכולה לבטל החמץ אף כשעושה כן ללא ידיעת בעלה. וכ"כ המהרש"ם בתשו' (ח"ו סי' קכב) ובספר משפט המכירה (שער א' פ"ב ס"ב). ובאשר למכירת החמץ עבור מישהו אחר שלא ציווהו למכור, ר' בתשו' פנים מאירות (ח"ב סס"י נ"ב) דשרי, דאם בעל החמץ לא היה בביתו ובא אדם אחר ומכר עבורו את חמצו הוי כשלוחו, הואיל וזכות הוא לו, והועיל במכירתו. ע"כ. וכ"כ הרבה אחרו'. הב"ד בס' משה"מ (טולידנו. ש"א פ"ב בעט יוסף סק"א). עיי"ש שבעלמא אי"ז מוסכם אכו"ע, מ"מ אחמץ יתכן שזה לכו"ע. והוסיף, שאף אם בעל החמץ גילה דעתו דלא ניח"ל במכירה, אפ"ה הועילה ההרשאה ומכירתו מכירה. ע"כ. וצ"ע בטעמו של הדבר. וע"ע ברמ"א (יו"ד שכח, ג).
[583] 18. למשל שלד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל שתרופות ומוצרי קוסמטיקה, או מאכלים שאין עליהם השגחה לפסח, שצריך למוכרם לגוי [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תמח, 79). וע"ע בס' משפט המכירה (שער ב' פ"ד סק"י)].
[584] 19. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בפרק ב' סעיף י"ט), נחלקו הפוס' אי יש חובת בדיקה בליל י"ד במקום שמכרוהו לגוי ביום י"ד, ולד' המקור חיים (תלו, ד) אכן יש חובה לבודקו. וכדי להפטר מחובת בדיקה במקומות אלה, יש המוכרים חמצם כבר ביום י"ג ניסן, שאז ממילא החמץ בליל י"ד אינו שלו. ראה בס' משפט המכירה (ש"ב פ"ג ס"ו). וע"ע במ"ב (תלו, לב), בהליכו"ש (פסח. ה, ו, ובהערה 14), ובמ"ב-דירשו (תלו, 24).
[585] 20. הטעמים להתנגד למכירה זו הינם: כיוון שעושה פעולות כדי להפטר מהמצווה (עפ"י הגמ' בברכות דל"ה, ב'). וכן משום שאין מועילה ההערמה במכירת חמץ אלא בדרבנן, והיינו אחר שביטל החמץ, אך אם מוכר החמץ ביום י"ג הרי טרם ביטל את החמץ [הב"ד במשפט המכירה (שם)]. וי"א שדבר שממילא נמכר לגוי, ואפי' ביום י"ד, אין צריך לבודקו בליל בדיקת חמץ [הגרשז"א זצ"ל, הבאנו דבריו לעיל (פ"ב סי"ט)].
[586] 21. משפט המכירה (ש"ב פ"ג ס"א). וכן המנהג פשוט.
[588] 23. שכ"כ להתיר זאת בס' יסודי ישורון (ח"ו דרצ"ט). ישכיל עבדי (או"ח ח"ו סי' יז). ס' נפש חיה. שו"ת רבבות אפרים. שו"ת תפארת צבי ועוד [הב"ד בס' דרך האתרים (להרה"ג אברהם מימון הלוי שליט"א. פ"ד הערה ג')]. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"ט הערה ב'). וכ"ד הגרי"ש אלישיב והגרנ"ק זצ"ל, לגבי מי שאינו יכול לבוא בעצמו ולמנות את הרב כשלוחו [הב"ד במ"ב-דירשו (תמח, 47)].
[590] 25. האול"צ (ח"ג ט, ח) מתיר כיוון שהגוי לא נגע ביין ואינו מנסכו. וכתב שם, שמדברי הגרצ"פ פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קי"א) עולה לאסור. עיי"ש באול"צ, ובס' משפט המכירה (שער ב' פ"ד סקנ"ו). ויש מי שרצה להתיר בני"ד עפי"ד השו"ע (יו"ד קלא, א).
[591] 26. י"א דאזלינן בתר מקום החמץ. שכ"כ בשו"ת עונג יו"ט (או"ח סי' ל"ו), בס' האלף לך שלמה (או"ח סי' ר"ו), ועוד פוס'. וי"א דאזלינן בתר מקום הגברא. שכ"כ בשו"ת חסד לאברהם (תאומים. מהדו"ק או"ח סי' ל"ה), בשו"ת אבני זכרון (ח"ב סי' א' סק"ז) ועוד פוס'. הב"ד בס' משפט המכירה (ש"ב פ"ג סה). וכן דנו בכך להחמיר הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ז, יג) ובדבח"ב (מועדים. דנ"ז). וע"ע מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט).
[592] 27. הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ד, יד). וטעמו, משום שעתה אין הנאתו אלא מעצם קיום החמץ, ואילו ההנאה בפועל תהיה רק בעת ההיתר. ע"כ. ולענ"ד זה קצת חידוש, משום שעתה הוא נהנה שתהיה באפשרותו לקנות את חמצו לאחר הפסח. וצ"ע אי דבר זה חשיב הנאה.
[593] 28. אג"מ (או"ח ח"ה סי' כ'). וטעמו, משום שלשניהם ישנה אחריות שווה על נכסיהם המשותפים. ע"כ. וע"ע בס' משפט המכירה (שער ב' פ"א, בעט יוסף סק"ה). ואכן הגר"מ אליהו זצ"ל ג"כ סיפר לנו שהוא נשאל שאלה זו לפני פסח מיהודי מאוסטרליה ה"נשוי" לגויה, ושיש לו הרבה רפתות, כשהאוכל לפרות הינו חמץ, היכול הוא למכור את החמץ ל"אשתו" הגויה. ואינני זוכר מה היתה התשובה. ומ"מ ראה מה שבס"ד כתבנו במקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט) בשם הגרא"ז וייס שליט"א, שהסיק שהיהודי ימכור את חמצו לגוי אחר ולא ל"אשתו" הגויה. עיי"ש טעמו. עכת"ד.
[596] 31. פסתש"ו (שם 44,46). וכן הקלו בכך גם החזו"א והגרי"י קנייבסקי זצ"ל [הב"ד מ"ב-דירשו (תמח, 34)]. ומ"מ על המחמירים לדעת שבדברי המאפה שנאפים אז, הקמח שבהם הינו מתולע יותר מקמח רגיל, כיוון שבכל הצינורות שבהם עובר הקמח נשאר קמח במשך שבוע שלם – בכל ימי החג, ודי שישנה תולעת אחת הריהי משריצה בשבוע זה תולעים רבות.
[601] 36. פסתש"ו (תקכז, 72-74) בשם כמה פוס'. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה (חלב ב-ג סס"י י"ז) שמשמע מדבריו שהיכן ששכיחים ספרדים (המקילים באכילת קטניות) קיל טפי.
[602] 37. דין חמץ שקנוהו (כגון מהחנווני) לאחר שכבר מכרו את מכירת החמץ, ר' במ"ב-דירשו (תמח, 47). ודין שליחת שליח כדי למנות את הרב שימכור החמץ, ר' במ"ב-דירשו (תמח, 47).
[603] 1. משנה ריש פסחים (ב, א). והטעם, י"א כדי שלא יעבור בשל החמץ על ב"י וב"י [רש"י בפסחים (שם ד"ה "בודקין")]. וי"א כדי שלא יבוא לאכול את החמץ בפסח כשימצאהו בביתו [תוס' (שם ד"ה "אור"). עיי"ש מה שהקשו על פרש"י, ור' בחידושי רבינו דוד ובר"ן מה שתירצו על פרש"י]. ויש מי שאומר [ר"ן על הרי"ף (בריש המסכת)], שמדאו' די או בביטול או בבדיקה, וחכמים תיקנו שיעשה את שניהם, משום שבבדיקה לבד לא סגי, דשמא לא ימצא גלוסקא אחת ויעבור עליה בב"י וב"י. ובביטול לבד לא סגי שמא ימצאה במועד ויבוא לאוכלה [וע"ע במ"ב (תלא, ב) ובהקדמת מ"ב-עוז"ו (לסי' תלא)].
[604] 2. בגמ' (בריש פסחים) שאלו מדוע לא תיקנו לבדוק למחרת, ביום י"ד בשעה ששית (והכוונה בשעת האיסור שהוא קודם שעה ששית. חת"ס), או אפי' בבוקרו של יום י"ד. ותירצו שבתחילת ליל י"ד בני אדם מצויים בבתיהם, ולכן תיקנו לבדוק אז. ועוד, שאור הנר יפה יותר בלילה מאשר ביום (ובירו' אמרו שביום אפי' בחדר חשוך, אין אור הנר מאיר כבלילה). ועוד אמרו בירו' (פ"א ה"א) דרשו כן מהתורה שיש לבדוק בלילה, מדכתיב "ושמרתם את היום הזה" – עשה שיהיו היום והלילה שמורים מחמץ [וכעין זה גם במכילתא דרשב"י. ור' בהקדמת מ"ב-עוז"ו (שם)].
[605] 3. גבי היכן צריך לבדוק מחמץ, ר' לעיל (פ"ב סעי' י"ד-י"ז). עיי"ש. וע"ע בשו"ע (תלא, א ותלג, ג) ובנו"כ שם.
[609] 7. מ"ב (תלא, א) וש"א. וכתבו דהוא כשיש עדיין מעט אור יום [ראב"ד (בתמים דעים). וכך פירש את לשון "אור לארבעה עשר" שבמשנה. ור' מ"ב-עוז"ו על המ"ב הנ"ל. ומ"מ בדיעבד אם בדק החמץ אחר השקיעה ולפני צה"כ יצא י"ח במה שהספיק לבדוק אז. ומ"מ נכון שימשיך לבדוק אז גם לאחר צה"כ [חזו"ע (פסח. הל' בדיקת חמץ ס"א)]. והנוהגים בענין זמני הלילה כר"ת לכל דבר, יתחילו הבדיקה רק לאחר צה"כ דר"ת [הליכו"ש (ה, י)].
[612] 10. כ"כ במחב"ר (תלג, ו) בשם מהר"י שפירא בשיטתו לפסחים (שרוב המוני העם מקילים ומעבירים הבדיקה, ויש להם על מה לסמוך כי ניקו קודם היטב. עכ"ד. וזו גם דעת הגרשז"א בהליכו"ש (פסח. פ"ה הערות 7,3 ).
[613] 11. הליכו"ש (שם). וכתבו שם, שבמשך כל זמן הבדיקה היו בני הבית ניצבים סמוך לגרשז"א להשיב בפרטות על שאלותיו על כל המקומות, ארונות ומגירות, אחורי המיטות וכדו', אם נבדקו ונוקו כראוי. וכן היה שואל על כיסי הבגדים וילקוטי הילדים וכו' אם נוקו ונבדקו כדין. ואמר שאין לסמוך על הודעה כללית מצד בני הבית שכל הבית נוקה היטב, כיוון שמפני ריבוי המקומות והכלים וכו' עלולים לשכוח לנקות חפצים מסוימים, ולכן יש לברר הכל בפרטות. עכ"ד. ועוד כתב שם (בהערה 3), שהגרשז"א זצ"ל היה ניגש על כל ארון ומגירה, וכן בפינות החדרים ותחת הארונות והמיטות. ואף בימי הזקנה התכופף ונסמך לארץ לבדוק בכל זויות הבית. ואכן פעם א' בעודו כפוף לארץ אחזה אש הנר בשערות זקנו וליחכה בהם, ומאז נסתייע באחרים בבדיקת המקומות הנמוכים (ואגב, לאחר מכן לא הסכים לקצץ אף בקצוות זקנו כדי להטיב את מראה הדרת פניו, וניכר היה הדבר תקופה ממושכת). עכ"ד. וציין לדברים אלה במ"ב-דירשו (תלג, 38). והוסיפו שכ"ד הגריש"א זצ"ל.
[614] 12. זו דעת המהר"ח אלפנדרי זצ"ל במקראי קודש שלו (דף ק"נ), שרק אם בדק בליל י"ג עם נר יכול לסמוך ולבדוק מועט. וכמש"כ בשו"ע (תלג, יא). וכ"כ מהר"י עייאש במט"י. וכ"מ מהרשב"ץ בשם מהר"י מיגאש. וכ"כ במע"ר [הב"ד בחזו"ע (דל"ג)]. וכ"ד הגרנ"ק זצ"ל. וכ' שאף בזמננו שמנקים את כל הבית היטב אין די לברר אם ניקו הבית כראוי, אלא יש להסתכל ולבדוק בכל המקומות שאין חמץ [חוט שני. מ"ב-דירשו (תלג, 38)].
[615] 13. י"א לנהוג כך: רהיטים וארונות שיש טירחה להוציאם ולהחזירם למקומם בליל בדיקת חמץ, וכן ארונות ומגירות שמכינים אותם לפסח ומכסים אותם בנייר ומניחים בהם כלי פסח, וכמעט בלתי אפשרי לפרקם בליל י"ד ולהוציא תכולתם כדי לבודקם לאור הנר, אזי לאחר שגמר לנקותם ולבודקם בימים שלפני פסח, לפני שמניח הניירות והכלים של פסח בארונות, יבדקם בלילה (שניקו אותם) לאור הנר בלי ברכה, או ביום במרפסת (אכסדרא) או כנגד חלון פתוח (שיכנס האור). ויכול לסמוך על אשתו ובני ביתו הגדולים בבדיקה זו, ושוב לא יהיה לו עוד חיוב לבדוק מקומות אלה בליל י"ד [פסתש"ו (תלג, ח)]. וי"א שמן הראוי להשאיר מקום מסוים בבית שלא לנקותו היטב, כדי שיהיה חיוב בדיקה באותו מקום בליל י"ד אף מעיקר הדין לכל הדעות [קובץ מבית לוי. פסתש"ו (שם). וכעין זאת כתב באול"צ (ח"ג ז, טו) עפ"י המ"א וכדעת תה"ד. וכ"פ הגר"ז (תלג, ז). וכ"כ במ"ב-איש מצליח (סס"י תנ"ג ס"ק 6)]. וישנן עוד דעות בכך: י"א שיש לסמוך ע"כ – לפחות לענין בדיקת הכיסים [חזו"ע (פסח. דף ל"ג), שאם ניקו הבית היטב, אזי בבדיקת חמץ א"צ לבדוק שוב הכיסים. וזאת בשם כמה פוס']. וי"א שאם בדק הבית לפני יותר משלושה ימים, ולא נכנס חמץ לאותם חדרים, אזי הוחזק מקום זה שאין בו חמץ [גר"ש קלוגר. הליכו"ש (פ"ה הערה 4). וכ"פ הגרד"ל שליט"א בדבח"ב (דנ"ד. וכתב שלגבי המטבח אין זה מעשי שלא יכנסו אליו שלושה ימים)]. ומ"מ לגרשז"א אין דבר זה מועיל, דחיישינן שמא נשאר מעט חמץ, ולכן צריך לכל הפחות לשאול על אותו מקום בפרטות אם נוקה היטב.
[616] 14. מ"ב (תלג, א). ועיי"ש מה שהסביר את השו"ע (תלג, יא) שלכאו' משמע להיפך. והוסיף, שכיוון שזו רק דעת רוה"פ ולא כולם, לכן אם רוצה להחמיר, יבדוק שוב בליל י"ד ובלי ברכה.
[617] 15. רמ"א (תלו, א) ושעה"צ (שם סק"ד). ונראה שכן גם דעת הספרדים.
[618] 16. ר' שעה"צ (תלג, ה) שד' רוה"פ (מהם הגר"א) להתיר כן לכתחי'. וטעם האוסר, כיוון שבשל כך מפסיד הברכה, וכמו שאמרו שערום לא יתרום כיוון שאינו יכול לברך (עפ"י משנה תרומות א, ו). ומ"מ כתבו האחרו' שיכול להשאיר רק חדר אחד ללא בדיקה ורק אותו יבדוק בליל י"ד עם ברכה כך שלא יפסיד הברכה [אול"צ (פ"ז הערה ט"ו)].
[619] 17. מ"ב (תלג, א) עפ"י האחרו'. וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ,61 כב). והטעם, משום שבבודק ביום אין הנר מאיר יפה [מ"ב (תלג, א' ומ"ה). עיי"ש].
[620] 18. מ"ב (שם). לחוש לפוס' דס"ל שיצא בכה"ג אף שבדק ביום. וזו מחלו' ראשו' [הרז"ה בס' המאור ס"ל שבדיקת יום י"ג מהני, ואילו הראב"ד, הרשב"א והר"ן ס"ל דלא מהני. והמ"מ ס"ל כרז"ה שבדיעבד יצא. ר' ב"י (סי' תל"ג) ומ"ב-עוז"ו (תל"ג ציון ד')].
[622] 20. הליכו"ש (פ"ה בהערה 89), והוסיף שזאת אף שיהא בליל י"ד באותה העיר.
[623] 21. הליכו"ש (פ"ה סי"ז, ס"ק כ"ח וכ"ט ובהערות שם). וכ"ז אע"פ שבבין הזמנים לא ישהו שם. עיי"ש. ואם בחדרם בפנימיה כמה בחורים, מוטל על כל א' וא' מהם לבדוק. ואם יצאו מחדרם יותר מל' יום קודם פסח, אינם חייבים בבדיקה [הליכו"ש (פ"ה הערה 90) עפ"י שו"ע (תלה, א)]. ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי בנות הדרות בפנימיה, ג"ז כ' בהליכו"ש (שם הערה 87)].
[624] 22. הליכו"ש (פ"ה סקכ"ט) עפ"י הרמ"א (תלו, א) והמ"ב (סק"ג). ואע"פ שבבה"ל (שם ד"ה "לא יברך") פקפק בזה ונשאר בצ"ע, מ"מ המנהג הוא שאין מברכין (הליכו"ש שם).
[626] 24. גמ' פסחים (ז, א). שו"ע (תלב, א). והטעם שאין מברכים ע"כ "שהחיינו", ר' במ"ב-דירשו (תל, 1). וראה מש"כ ע"כ באול"צ (ח"ג ז, ד – שיברך על פרי חדש לפני הבדיקה. עכ"ד. ומ"מ אין המנהג כן).
[627] 25. רמ"א (תלב, א). והטעם, דכל זמן שלא סיים הבדיקה חשיב כעובר לעשייתן. ואם כבר סיים הבדיקה, י"א שיברך למחרת בשעת הביעור [מ"ב (תלב, ד. עיי"ש הטעם. ועיי"ש שי"א שאם סיים הבדיקה כבר לא יברך שוב. והסיק שהמברך יש לו על מה לסמוך ואין מוחין בידו]. ולספרדים לא יברך עוד על ביעור החמץ, דסב"ל [הערות מ"ב איש מצליח על המ"ב הנ"ל בשם תפילה למשה. וכ' כה"ח (תלב, יב) שהרוצה לברך יחזור וישתמש בחדר א' בחמץ, ויבדקנו שוב בברכה].
[630] 28. שכ"פ באול"צ (שם). אמנם בדברי מורנו פאר הדור הגרצ"פ פראנק זצ"ל שהביאם שם מבואר שאם עשה הפסק במעשה, וכגון שהפעיל מכונת כביסה – רק לחץ על הכפתור בין הברכה לבדיקה – צריך לברך שוב אף שלא דיבר כלל. וע"ע במ"ב (רלט, ג). וא"כ נתון הדבר למחלו', ונראה בס"ד די"ל סב"ל.
[632] 30. עיקר ד"ז כתבו המ"ב (תלב, ה). ומה שכתבנו שהפסק נחשב אפי' אם דיבר רק מילה אחת, כ"כ במ"ב-דירשו (תלב, 7) עפ"י המ"ב (קס"ז, לו) ובה"ל (כה, ט ד"ה "ואם"). לגבי דברים דומים. וע"ע בבה"ל (סי' כ"ה) שהביא ד' החיי"א שהסתפק בזה. וע"ע בשו"ת רפ"ע (ח"ג סי' מ"ב), ובפמ"ג (יו"ד במש"ז סי' י"ט סק"ד, שמזכיר הצד לנקוט בני"ד שהפסק הוי דווקא בדיבור של ד' מילים). וע"ע בדברי שלום (או"ח ח"א סי' מ"ו).
[633] 31. שו"ע (תלב, א) עפ"י הטור בשם הרא"ש. ומ"מ בדברים שהם לצורך הבדיקה אף לכתחי' יכול לדבר, שאין זה נחשב הפסק [מ"ב (תלב, ו)]. ומ"מ אם במשך הבדיקה עשה צרכיו, אכן יברך "אשר יצר" [ד' הגריש"א והגר"ש ווזנר זצ"ל. מ"ב-דירשו (תלב, 8)].
[635] 33. כ' בהליכו"ש (פסח. ה, 73), שהגרשז"א במשך הבדיקה היה שואל את בני ביתו אם נבדקו ונוקו מקומות מסוימים בבית. ולא עוד, אלא שפסק לפלוני, שאם קיבל שיחת טלפון במשך הבדיקה, ויש לחשוש שהוא דבר נחוץ, רשאי לענות, ואם יראה שיכול לדחותה, יאמר: "אני באמצע בדיקת חמץ". ואין זה נחשב כדבר שאינו לצורך הבדיקה כיוון שעי"כ אינו מסיח הדעת מהבדיקה. וכל זה דווקא אם כבר החל בבדיקה. אם אם טרם החל בבדיקה, לא התיר לעשות כן.
[636] 34. עיי"ש שיש להשתדל לבער החמץ אף בשיעור הפחות מכזית, ושזו מחלו' אי יש לנקות ולבדוק מקום שבו סגור החמץ שמכרוהו לגוי, ושהמנהג להקל בכך.
[637] 35. מ"ב (תלא, ח). ויש מיקרים מיוחדים שמותר להקדים את בדיקת החמץ לתפילת ערבית.
[641] 39. כן נראה מהמ"ב (רלה, יז) גבי ק"ש. אמנם התם הוי דאו' והכא דרבנן, מ"מ כ"מ גם מהא דדנו הפוס' גבי מי שהגיע מהדרך עייף וחושש שאם יבדוק מיד מבלי לישון לא יוכל לבדוק כראוי מרוב עייפות. שיש שהתירו לו לישון מעט שנת ארעי, ויזהיר את אחד מבני ביתו שיעירנו לאחר חצי שעה. וכל זה בתחילת הלילה, אך אם הגיע לאחר שעתיים או שלוש שעות מתחילת הלילה, בזמן שבני אדם כבר רגילים לישון, אין זה מועיל לומר לאחד מאנשי ביתו שיעירנו [חזו"ע (הל' בדיקת חמץ הערה י"ח)]. וא"כ אסור אף ללכת לישון לפני בדיקה החמץ.
[642] 1 הא דחמץ ענשו בכרת הוא עפ"י המבואר בפס' "כי כל אֹכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב, טו). וכן כתיב: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" (שמות יב, יט). וכ"פ הרמב"ם [הל' חמומ"צ א, ז]. ודוגמא לכך שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים, שבשאר איסורים הריהם בטלים בששים [גמ' חולין (צח, א)]. ואילו חמץ בפסח, בין במינו ובין מין בשאינו מינו אפי' כשיש פי אלף כשר כנגדו, אינו מתבטל ("אפי' באלף לא בטיל"), כמבואר בפסחים (ל, א). וזה כשיטת רש"י (בפסחים דכ"ט, ב' ד"ה "שלא במינו") והרא"ש (בע"ז פ"ה סי' ל') שתערובת חמץ אוסרת אפי' במשהו – משום שהאוכלו חייב כרת, וכן לא בדילי מיניה כל שתא. ולרמב"ם (מאכא"ס טו, ט) הטעם שחמץ אינו בטל אפי' באלף, הינו משום שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין. ואף לר"ת שחמץ בטל בששים, ככל שאר איסורי התורה (ר' תוס' פסחים ד"ל, א' ד"ה "אמר רבא"), מ"מ גם הוא לא עשה מעשה להקל בכך.
[643] 2. למשל שחמץ אינו בטל אפי' באלף, כנ"ל בהערה הקודמת.
[645] 4. המנהג להמנע מאכילת קטניות מבואר בס"ד לקמן (בסעי' ב'). וכל האשכנזים וחלק מהספרדים נמנעים מכך. וכן אכילת מצה "שמורה" -(דווקא משעת קצירה, ושלא די שתהיה שמורה ממגע עם מים רק משעת טחינה או משעת אפיה. ר' שו"ע תנג, ד) נוהגת בכל המחנות, ספרדים, תימנים ואשכנזים, ללא חלוקה לגוון או לעדה, לדתיים או לחרדים. ובפרט שהיא עפי"ד הרי"ף (בפסחים די"ב, א) והרמב"ם (הל' חמומ"צ ה, ט). והמנעות ממצה "שרויה" נוהגת בעיקר אצל תלמידי הבעש"ט ("החסידים"), ולא אצל הספרדים ושאר האשכנזים.
[646] 5. כגון שימוש בקמח תפוחי אדמה במקום קמח מצה (שבעת הלישה נאסר – למחמירים ב"שרויה"). וכגון שימוש בשמן אגוזים, בשמן דקלים וכדומה, במקום בשמנים שיש מחלוקת אם הינם עשויים מקטניות (כגון שמן קנולה, שמן סויה וכדומה). ופוק חזי כמה סוגי עוגות, עוגיות, שוקולד, ושאר ממתקים, ואפילו שקדי מרק, מייצרים בתי החרושת בדורנו, ובוודאי שמקיימים בזה מצוות שמחה בחג.
[647] 6. עיקר הנהגה זו להמנע בפסח מאכילת קטניות כבר נזכרה בראשונים, שנהגו מימי החכמים הקדמונים שלא לאכול הקטניות בפסח. ולא שחששו מחימוץ, שהרי לא טעו בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו שאין הקטניות באות לידי חימוץ, אלא משום גזירה. שכ"כ בהגהות רבנו פרץ לסמ"ק (סי' רכב). הובא בשמו באורחות חיים (הראשון. סי' נה), ובכלבו (ז, ב). ובמרדכי פסחים (סי' תקפ"ח), בהגהות מימוניות (ברמב"ם דפוס קושטא. סי' רס"ט). הב"ד הב"י (סי' תנ"ג). וע"ע ע"כ באנצי' תלמו' (כרך ט"ז ערך חמץ סק"י), בחזו"ע (פסח. דפ"ג), ס' דבר חברון (מועדים. דס"ז) ובש"פ. ויש מהראשו' שנראה מדבריו שאין זו רק גזירה בעלמא, אלא איסור יש בכך [ר' למשל ריטב"א בפסחים (דל"ה, א), שכ' שאין בכך איסור כרת דאין בא לידי חימוץ גמור, אלא לידי נוקשה והוי איסור דרבנן. ע"כ]. יש מהפוס' שדיברו בחריפות על המקילים בכך. שהמהרי"ל (הל' מאכלות אסורות בפסח) כ' דהוא איסור גמור מדרבנן, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ומרן הגחיד"א בסוף ס' וועד לחכמים כתב, שהמיקל בזה הוא בכלל פורץ גדר. וכ"כ הרבה מאוד מגדולי האשכנזים להגן על מנהג זה להחמיר בקטניות [ר' שערי תשובה (סי' תנ"ג), באורחות חיים, בס' המועדים בהלכה (דרנ"ו ואילך), באנ"ת (ערך חמץ, שם) ובחזו"ע (דפ"ג ואילך). וקיצרנו]. ומ"מ היו מהאשכנזים שהתנגדו לחומרא זו, מהם הריעב"ץ במו"ק [וראה גם בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' תקמ"ז)] בשם הג' אביו החכ"צ [ומש"כ בס' בשמים ראש (סי' שמ"ח) עוד על המנהג, שמקורו מהקראים הרשעים, כבר דחוהו האחרו' בשתי ידיים, ולא קיבלו דברי ספר זה, שאינו מרבנו הרא"ש. והרי גם החת"ס קרא על ספר בשמים ראש – כזבי הרא"ש. ראה יבי"א (ח"ב חיו"ד כד, ד ואילך). וא"כ מזה אין ראיה לסתור המנהג]. ובהגמ"י [דפוס קושטא. הל' חמומ"צ ה, א) ג"כ כ' בשם מהרי"ו שהתנגד למנהג. וטעם המתנגדים, בעיקר שבשל המנעות מאכילת קטניות יאכלו אוכל שיש בו קמח ובאים לידי חשש חימוץ. וע"ע בפר"ח (תנג, א) שדן כיצד גזרינן גזירות חדשות אחר חתימת התלמוד (דהא הרא"ש בשבת כ' שלאחר חתימת התלמוד לא גזרינן גזירות מדעתנו). ע"ע ע"כ במ"ב-עוז"ו (תנ"ג ציון ה' וו').
[649] 8. בשו"ע (תנג, א) מבואר שבפשטות מעיקה"ד שרי להקל בכך, ומתבאר מדבריו שכן גם המנהג (מדלא העיר שנהגו להחמיר). וכ"כ פוסקי הספרדים. אמנם יש מהספרדים שנהגו להחמיר בכך. יש הנמנעים מכל הקטניות. יש הנמנעים דווקא מקטניות יבשות, אך קטניות טריות כן אוכלים. ויש האוסרים את כל הקטניות ואוכלים רק אורז. יש שנהגו לאסור את כל הקטניות היבשות והתירו דווקא קלויות. יש הנוהגים לאכול את כל הקטניות ונמנעים דווקא מאורז (וכן מנהגנו – יוצאי גלות שלוניקי). ראה ע"כ בכה"ח (תנג, י), מאמ"ר (מועדים. ד, ז). חזו"ע (פסח. דפ"ב ס"ב. ועיי"ש בדפ"ג שהביא הרבה פוס' ספרדים שכתבו שמ"מ נהגו להחמיר ולא לאכול אורז בפסח), ובאול"צ (ח"ג ח, טו דף ק"ה). ובאשר לספרדי שנהג חומרא ולא אכל אורז או שנמנע מאכילת כל הקטניות (בשל מנהג המקום שבא ממנו, או בשל מנהג אבותיו וכדו') ורוצה להפסיק ממנהגו (כגון שהתחתן ורוצה להפסיק ממנהג זה, או מסיבת מחלה וכדו'), יש פוסקים שכתבו שרשאי הוא לעשות התרת נדרים ולחדול ממנהגו זה, ולאכול קטניות, ויש חולקים ואוסרים [ראה במחב"ר (בקו"א תסז, א) ובברכ"י (תנג, ט), חזו"ע (פסח. דפ"ה הערה ה') ואול"צ (ח"ג ח, טו ד"ה "ואולם" וד"ה "ואף") עפ"י שו"ע (יו"ד ריד, א). הפר"ח (תצו, א). רפ"ע (ח"ג סי' ל'). וע"ע שו"ת לב חיים (ב, צד)].
[650] 9. נחלקו האחרו' לגבי דעת המחמירים בקטניות, אי מותר לאפות מצות מקטניות, שיאכלנה שלא לשם מצת מצווה. בדעת תורה התיר, דלא אסרו בקטניות מה שמותר בה' מיני דגן. ואילו בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק א, קעה) ובכה"ח (תנג, יח) אסרו, שמא יטעו לאפות מהם למצות מצווה [הב"ד במ"ב-עוז"ו (תנג, ד). ראה שם מה שכתבו שהשאלה נידונה שישמור המצות היטב מחימוץ].
[651] 10. טעם א:' שלעיתים מיני הקטניות מעורבים עם תבואה, וקשה לבוררם היטב [טור (סי' תנג)]. ומטעם זה יש מהספרדים הנמנעים מאכילת אורז. טעם ב:' לעיתים טוחנים את האורז ושאר הקטניות לקמח, ואף אופים מהם לחם, ויש הדיוטות ועמי ארצות שאינם מבחינים ומבדילים בין הקמחים והלחמים, ובסופו של דבר יאפו ח"ו פת של דגן ללא זהירות מהחמצה [מרדכי (פסחים סי' תקפ"ח). מ"ב (תנג, ו)]. טעם ג:' שיש מקומות שבשנים שאינן מבורכות, שמיני החיטים משתנות לרעה ונראות כמיני זרעונים, ולכן אסרו את כל סוגי הזרעונים [רבנו מנוח (הל' חמומ"צ ה, א). בה"ל (רס"י תנ"ג). עיי"ש ברבנו מנוח שכתב עוד כמה טעמים (והבה"ל כ' שהם קלושים)].
[653] 12. והוסיף הרמב"ם שם, כגון הפול, העדשים, הדוחן והאורז. ור' לקמן (בהערה 38).
[654] 13. כגון המקילים לגבי קטניות שלא היו בזמן הגזירה [אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ג). דבח"ב (ליאור. מועדים ד"צ ס"ד)], וכן המקילים בקטניות העטופות בתרמיליהן, וכדלקמן בפרקנו.
[655] 14. כגון חרדל [רמ"א (תסד, א)], דאע"ג שאינו קטניות, מ"מ נוהגים בו איסור משום שעושים ממנו כרי [מ"ב-עוז"ו (תסד, ה)]
[656] 15 כ"כ בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' קנ"ז), החלקת יעקב, שרידי אש, אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ג). הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 6). וכ"כ בדבח"ב (לגר"ד ליאור שליט"א. ד"צ ס"ד). וכ"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל [כפי שאמר לי גבי היתר אכילת הבוטנים. ר' מקראי קודש-ליל הסדר (פ"ד הערה ק"מ)].
[657] 16. שכ"מ מד' הפוס' שדנו אי מותר לאכול בוטנים, דהא הטעמים לגזירת קטניות לא שייכי בהו (שאין רגילות לעשות מהם קמח ומיני קדירה. וגם לא קשה לבוררם ממיני תבואה שהתערבו בהם). ולפי"ז משמע שבאיסור זה כלולים גם מינים שלא היו בזמן הגזירה [מ"ב-דירשו (תנג, 6)]. וכ"נ מד' המ"ב (תנג, ד) שכ' לאסור גם תירס -(חיטה תורקית). וא"כ כלולים באיסור זה גם מינים שלא היו בזמן הגזירה.
[658] 17. שהרי נהגו להחמיר ולהמנע בדורנו מאכילת בוטנים ותירס. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל (כנ"ל). ומ"מ הגר"ד ליאור שליט"א מיקל מטעם זה לגבי הרבה קטניות.
[661] 20. דבח"ב (ליאור. דס"ו, וד"צ ס"ה). וטעמו, משום שקיטנית בשרביטה (תרמיל) נחשבת ירק ולא קיטנית, ומותר לאוכלה (עיי"ש על המנהג שכתב. ור' בהערה הבאה). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ד, ו), שבירושלים ת"ו נהגו האשכנזים לאכול קטניות ירוקות וטריות.
[662] 21. ששאר הפוס' לא הזכירו קולא זו, ואדרבא, יש שכתבו בהדיא להחמיר ולאסור אף בתנאים אלה. שכ"כ הא"א בגליון השו"ע (סי' תנ"ג), בברכ"י (שם סק"ב) לאסור אף קטניות ירוקות. ושכ"כ כמה פוס' לאסור אף קטניות הנמצאות עדיין בתוך תרמיליהן [שו"ת מוהר"ב (ח"ב סי' נ'), ס' דברי סופרים (סי' ק"ח) ועוד]. וכתבו הפוס' שיש לאסור אף את התרמילים עצמם של הקטניות [חלקת יעקב (ח"ב סי' ע"א)]. הב"ד בכתב עת "צוהר". ור' בהליכו"ש (ד, בדבר הלכה סקכ"ו) שהגרשז"א זצ"ל הסתפק גבי שעועית בשרביטה, אי דינה כקטניות. ועוד קשה לי על דעה זו, דכפי שאמרנו לעיל, הרי המ"ב (תנג, ד) ס"ל שתירס הינו קיטנית. והרי גם תירס מכוסה בקלחים ולכאו' דינו כירק. ומ"מ אסרוהו כקטניות.
[663] 22. ד' המקילים זו ד' שו"ע הגר"ז (תנא, ה), וכ"כ בדעת תורה (כנ"ל בהערה 9), וכ"כ בהערות הרר"י בקודש (על מקראי קודש לגרצ"פ פראנק זצ"ל. מהגר"י כהן זצ"ל. פסח. ח"ב סי' ס' סק"ב, ובהערה ,2 שכן משמע מהסמ"ק). הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, 10). וכ"כ בדבח"ב (ליאור. מועדים. דס"ו). ומ"מ הגרצ"פ פראנק זצ"ל הסתפק אי בכלל ניתן להקל מטעם זה.
[664] 23. כ"כ הפוס' הנ"ל, דכ"ש הוא ממיני דגן, שנהגו איסור רק באופנים שסוגי הדגן אסורים. והוסיף בדבח"ב (שם), שהרי אפי' גרגרי החיטה שלא נגעו במים אינם יכולים להחמיץ, ומותרים. והראיה, שהרי בזמן הגמ' (ר' גמ' פסחים דק"ט, א') אכלו קליות של חיטים בפסח. ולכן מותר לאכול קטנית יבשה כמות שהיא. עכ"ד.
[665] 24. הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (שם). והיינו אף לאשכנזים.
[666] 25. דהגרצ"פ פראנק זצ"ל בכלל הסתפק לגבי שורש היתר זה, וכנ"ל (בהערה 22). וגם שאר הפוס' לא הזכירו קולא זו. וכן כל גופי הכשרות נוהגים לסמן גידולים אלה ככשרים רק לאוכלי קטניות. וע"ע בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שע"ג).
[667] 26. זו ד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ד, טז ובסקכ"ז). והיינו כגון גרעיני אבטיח. ונראה דה"ה גרעיני דלעת. וכ"ז משום דאינו נחשב כקטניות. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל, אלא שסייג זאת שהו"ד כשאינו מפריד את הגרעינים מהפרי ומתעסק עימם, וכגון שמייבשם, שאז אין דינם כחלק מהפרי ואסור לאוכלם [הב"ד במ"ב- דירשו (תנג, 9)]. ומ"מ מסתימת דברי הגרשז"א זצ"ל משמע דלא שמיעא ליה לחלק בזה.
[668] 27. כתירס, כוסמת, אפונה (עכ"פ ללא תרמיל), וחרדל, והיינו מצד ההלכה. ויש מצד המנהג, כבוטנים או גרעיני חמניות, וכדלקמן (בסעיף י"א).
[670] 29. כתפוחי אדמה, למרות שהיה צד להחמיר לגביהם, שקמח תפו"א דומה מעט לקמח דגן, ואף היה מי שרצה לאסור אכילת תפו"א בפסח (ר' לקמן בסעיף י"ג).
[671] 30. כל הדברים הללו בס"ד פשוטים. ואמרו לי דכמעט כל מוצרי "טבעול" (חוץ למשל משניצל תירס ללא גלוטן) הינם תערובת חמץ גמור שאיסורה מדאו'. והנ"מ, אם כתוב שהמוצר כשר רק לאוכלי קטניות, שאם זה בגלל מרכיב במוצר שהינו נתון למחלו' אם דינו כקטניות אם לאו, הרי שאשכנזי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך (שהרי אין זה נוגע לאיסורי חמץ). אך אם כלל לא כתוב שזה כשר לפסח, יתכן שבאמת אין זה כשר לפסח. ואחר שכתבנו כל זאת מצאנו בס"ד שכן אמר בהדיא הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאוכלים ומשקים מעובדים, שאפי' אם לא ידוע שיש להם מרכיבים של חמץ, אין לאכול מהם בפסח אא"כ יש להם כשרות לפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תסז, 37)]. ומה שהזכרנו את חטיפי מאכל ה"במבה", הרי שהגר"ד ליאור שליט"א כתב לחלק ביניהם – שאם כתוב עליהם שהינם כשרים לאוכלי קטניות, הרי שיש לחלק בין אם הינם עשויים מתירס, שאכן אסורים הם לנמנעים מאכילת קטניות. ואילו אם הם עשויים מבוטנים, הרי שלדעתו [בס' דבח"ב (מועדים. דס"ז)] הינם מותרים לכולם (והיינו רק לאותם פוס' הסוברים שבוטנים אינם בכלל קטניות). ואף שבס"ד כתבנו לקמן (בהערה 33) שבוטנים נחשבים כיום כקטניות, אין זה אלא בגלל שכך מקובל כיום (עכ"פ פה בארה"ק), אך באמת שלפני חצי דור (בזמן הגרמ"פ והגר"ש ישראלי זצ"ל), רבים מהאשכנזים אכלו בוטנים (ללא מלח הדבוק עליהם, כבסעיף הבא).
[672] 31. שכן הדבר היה ידוע עוד לפני עשרות שנים (עוד בהיותי ילד, שכספרדים היינו אוכלים בוטנים בפסח, אך בוטנים ללא מלח, מהסיבה הנ"ל). וכ"כ הרה"ג מרדכי וולנוב שליט"א בס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' 232. בדיני פיצוחים). ואח"כ מצאתי שכן אמר הגריש"א זצ"ל, שבפיצוחים ישנם ב' חששות: חשש שקולים אותם בתנור שאינו כשר לפסח, וחשש שמדבקים את המלח ע"י קמח חמץ. עכ"ד. [הב"ד במ"ב-דירשו (תס"ז, 37)]. אמנם יש לבדוק אם הדבר נכון גם כיום. כי אמרו לי שכיום מדבקים את המלח באופן שיהיה מותר גם לחולי צליאק לאכול את הבוטנים.
[673] 32. שכן מתבאר מס' דבח"ב (מועדים. דצ"ה ס"ה – גבי אפונים ללא תרמיל) וממאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ד, ו).
[674] 33 באמת אין הדבר מוסכם כלל להחמיר באכילת בוטנים בפסח. שכבר כתבו כמה וכמה פוס' שאין לאסור אכילת בוטנים בפסח, אף לנמנעים מאכילת קטניות. שכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (סי' ר"ז) להתיר ולהקל בכך. וכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' נ'). וכ"כ בשו"ת אג"מ [(או"ח ח"ג סי' ס"ג). עיי"ש שכ' שלדעתו החומרא לאסור קטניות אינה להמנע מאכילת כל דבר שיתערב בו מיני דגן או שעושים ממנו קמח, שהרי הרמ"א (תנג, א) כתב שמותר לאכול עניס (ש ֶבת) למרות שעלולים להתערב בו דגנים. וכן אין לך דבר שרגילות לעשות ממנו קמח כמו תפו"א, ובכל המקומות נוהגים לאוכלו. אלא ישנם טעמים אחרים לכך (עיי"ש שמנה אותם. ולכן היקל גבי בוטנים, וזאת עפי"ד החוק יעקב שכתב שאין להוסיף חומרות בקטניות על מה שלא נהגו. ולגבי בוטנים כתב שבמקומות שכבר נהגו להחמיר, שלא יקלו בכך. עכ"ד. וקיצרתי)]. גם בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א סי' ז') כ' להקל בבוטנים. וכן הגרב"צ פלמן בקונט' ימי הפסח (דקס"ב) כתב שהמנהג ברוסיה היה להקל ולאוכלם. וגם הגר"י אברמסקי זצ"ל (בעהמ"ח "חזון יחזקאל" על התוספתא) נהג לתת לאורחיו בוטנים בפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, אמצע ס"ק 6)]. וכן בס"ד כתבנו אנו במקראי קודש (פ"ד הערה ק"מ) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל שכן היה המנהג ברוסיה. עיי"ש. ומאידך, אמר לי הגרש"י זצ"ל שהמנהג פה בארה"ק כיום להחמיר בזה (אף שהוא עצמו בכינוסים בביתו בליל שביעי של פסח – ליל "שירת הים", היה מגיש בוטנים לאורחים). גם בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' פ"ח) כ' שהמנהג בירשת"ו שלא לאכול בוטנים בפסח. וכ"כ הגרצ"פ במקראי קודש, וכ"כ בחלקת יעקב [הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, 6)]. וע"ע במקראי קודש (פראנק. ח"ב סי' ס').
[678] 37. רמ"א (תסז, ח). אול"צ (פ"ח הערה ט"ו). ואמרו לי שכיום יש מוצרים של תבלין הכרכום שיש להם השגחה טובה לפסח, אך מ"מ בשו"ת אור לציון (שהינו בן דורנו. ולמדתי אצלו בישיבת פורת יוסף) כ' שהמנהג לא להשתמש בו. ובאמת צריך להבין מדוע, שהרי מהמ"ב (תסז, לג) משמע שהטעם אינו משום שהינו קיטנית, אלא משום שיש בו תערובת חמץ. ולפי"ז אם אין בו תערובת חמץ אז מותר לאוכלו. מ"מ בשל דברי שו"ת אול"צ כתבנו זאת כספק. ולכן אם קונה זאת בהשגחה מהודרת, נראה פשוט שמותר לאוכלו.