[1] 1. עלינו להעיר תחילה, שבס"ד לפני שנים רבות כתבנו את הלכות הזמן הקודם לפסח, כולל הנושאים הכלולים בפרק זה, וכן את דיני הגעלת כלים, וזאת במשך כשנתיים, כך שמצויים אצלנו הדברים באריכות גדולה ובפירוט. אך כאן המסגרת הינה מצומצמת, ולכן בס"ד קיצרנו מאוד בכך. 

[2] 2. בברייתא בפסחים (ו, א) ובבכורות (נח, א) אמרו: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, רשב"ג אומר: שתי שבתות. ואילו במס' ר"ה (ז, א), ובסנהדרין (יב, ב), במס' ע"ז ובמגילה גרסו "שואלין" בלא תיבת "דורשין". ופסקו הפוסקים כת"ק, ששואלין בהל' הפסח שלושים יום לפני פסח [טור ושו"ע (תכט, א) וש"פ]. ואמרו הטעם בגמ', שמשה רבינו ע"ה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, והיינו שלושים יום לפני החג. אמנם נחלקו הפוס' מה פירוש מאמר זה, כבהערות הבאות. 

[3] 3. הא דבעי ממש להתחיל ללמוד הל' הפסח שלושים יום לפני החג, זו דעת רש"י, תוס', הרוקח, הטור, ועוד ראשונים [הב"ד הבה"ל (רס"י תכט ד"ה "שואלין"), ור' ביבי"א (ח"ב כב, ח) שהבין את חלק מהראשונים אחרת מהבה"ל]. וכ"פ בבה"ל (שם). והחוק יעקב כ' שהחיוב ללמוד הל' פסח קודם הפסח הינו רק במקום אסיפת החכמים, והיינו בביהמ"ד. ונראה מד' ערוה"ש (תכט, ו) שפסק כח"י. ומה שכתבנו שיש להתחיל ללמוד זאת כבר מפורים, ר' בחזו"ע (בתחילת הל' פסח. סעיף א') שזו מחלו' אי משתעינן בפורים דפרזים או דמוקפים. ולגבי שאר החגים, אם צריך ללמוד את הלכותיהם ג"כ שלושים יום לפני החג, ראה במ"ב (תכט, א) וכה"ח (תכט, ב). 

[4] 4. ר"ן ורשב"א במגילה (כט, ב). ועל מש"כ מרן בשו"ע (תכט, א) "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום", פירשו כמה אחרו' ספרדים שאין כוונתו שחובה ללמוד וללמד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג, אלא שכוונתו שאם באו שנים לשאול שאלה יש להקדים ולענות למי ששואל בעניני הפסח [עפ"י הר"ן במגילה (ב, ב) ובפסחים (ב, ב) בעמדת דברי התוספ' בסנהדרין (ז, ה). הב"ד בב"י. וכ"כ ביבי"א (ב, כב). והוסיפו במ"ב-איש מצליח (שם) שכן עמא דבר]. 

[5] 5. ב"י (תכט), מ"ב (תכט, א-ב), כה"ח (תכט, ד) וש"פ. ושלא כב"ח. 

[6] 6. מנהג זה מנהג קדום הוא כבר מזמן הגמרא. וכ"פ בירושלמי (פ"ק דבב"ב). וכ"פ הרמ"א (תכט, א), שכנה"ג, מ"ב (סק"ג ואילך), כה"ח (סק"ז ואילך) וש"פ. והטעם שתקנו תקנה זו דווקא בפסח יותר משאר הרגלים, מפני שהוא זמן החירות, ויושבין ומסובין בבתיהם בשמחה, ואין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים [שעה"צ (תכט, י)]. והטעם הפשוט, שההוצאות בפסח גדולות יותר משאר החגים, דחמץ אינו רשאי לאכול, ואם לא יתנו לו מצות לכל החג ישאר רעב [שעה"צ (שם) בשם המטה יהודה]. ואף שעיקר התקנה היתה לתת לעניים דווקא חיטים, מ"מ כיום נותנים להם מצרכים המוכנים לאכילה, כמצות, יין וכדו'. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכיום נותנים לעניים גם את צרכי החג. ויש שדווקא מעדיפים לקבל מעות ולא מוצרים מוכנים, כך שיוכלו לקנות מה שליבם חפץ ובכשרות המקובלת עליהם. ובפרט שהמוצרים כיום מצויים, ולא כמו שהיה בזמן רבנו החפץ חיים. ועוד אמר, שישנם מקומות כיום שמוכרים את מצרכי החג במכירה מוזלת למשפחות נצרכות. ומאידך אמר שכיום אי אפשר לכפות על העם ליתן מעות חיטים, כי אין כח כיום לכפות על האנשים לקיים גם את שאר המצוות. עכת"ד.

[7] 7. עפ"י שו"ע (סי' תל"ו כולו). 

[8] 8. שמות (מ, ב). 

[9] 9. סוף פרשת "נשא". ועפ"י הגמ' בשבת (פז, ב) שר"ח ניסן נטל עשר עטרות, והיה ראשון לקרבנות הנשיאים. ומש"כ בב"י שלאחר יום זה הקריבו הנשיאים את קורבנותיהם, כבר העיר ע"כ הב"ח. ראה חזו"ע (פסח ח"ב עמ' א).

[10] 10. מס' סופרים (פכ"א ה"ב), שכל נשיא היה עושה יו"ט ביום שהקריב. 

[11] 11. ספר המנהגים, שכנה"ג, כה"ח (תכט, כא) וחזו"ע (שם). 

[12] 12. פשוט. 

[13] 13. ספר המנהגים. ב"י (תכט), וכ' שלכן אין להתענות בו. וכ"כ המ"ב (תכט, ז) וכה"ח (תכט, כא). 

[14] 14. ס' מעשה רוקח, כה"ח (שם) וחזו"ע (פסח ח"ב עמ' א' וב', הערות ג' וד'). ואף לשיטה זו השמחה הינה רק עד כ"ט בחודש ולא עד ל' בו. 

[15] 15. עפ"י מ"ב (תכט, ז) וחזו"ע (שם). 

[16] 16. מס' סופרים (כא, ב). שו"ע (קלא, ז ותכט, ב). 

[17] 17. שו"ע (רצב, ב ותכט, ב), מ"ב (רצב, ז ותכט, ח). וכן המנהג [חזו"ע (פסח ח"ב ד"ו)]. 

[18] 18. כה"ח (קלא, לז ותכט, מ), חזו"ע (שם ד"ה). וכ"ד הגר"מ אליהו זצ"ל. והטעם, דאין להזכיר יום צרה בימי ניסן שהם ימי גאולה ושמחה לישראל (חזו"ע שם). והאשכנזים אומרים מזמור למנצח אף ביום שאין אומרים תחנון [כה"ח (סי' קלא ותכט שם)]. 

[19] 19. מ"ב (תכט, ח) וכה"ח (תכט, כד) בשם אחרו'. ומ"מ אומרים הם "א-ל ארך אפים" לפני קה"ת. 

[20] 20. עפ"י מס' סופרים (פכ"א הל' א-ג), שאין מתענים בניסן חוץ מהבכורות בע"פ ועוד כמה מקרים מיוחדים. ומ"מ כ"ז גבי יחיד, אך להתענות בציבור אסור בכל ניסן [ור' בב"י (סי' תכט) ובמל"מ (כלי המקדש ו, י) שכתבו שהש"ס שלנו חולק ע"ד מ"ס שאין להתענות בניסן. הב"ד בחזו"ע (שם ד"ד)]. והרמ"א (תכט, ב) כ' שאין מתענים כלל מלבד תענית חלום. וכתבו הפוס', שמי שהתענה תענית חלום בניסן, א"צ לישב תענית לתעניתו [מ"ב (תכט, יא). עיי"ש פרטי דינים ע"ז]. ויש להעיר שתענית חלום אינה תענית חובה, אלא אם נפשו עגומה והוא רוצה לבטל החלום, יתענה תענית זו. ועוד כתבו הפוס', שלמנהג האשכנזים גם חתן וכלה מתענים ביום חופתם כשחל בניסן, ורק נחלקו גבי תעניתם ביום ר"ח ניסן, די"א שיתענו בו, דממילא הוא יום תענית צדיקים (שו"ע תקפ, א וב'), וי"א שלא יתענו בו [ר' כה"ח (תקפ, ל"ד)]. והמ"ב (תכט, יא) פסק שמתענים (וכן ביום חתונתי בר"ח ניסן אחה"צ, אשתי האשכנזיה התענתה, ואני כספרדי לא התעניתי). וכן מתענים בניסן תענית בכורות בע"פ (כ"מ משתיקת הרמ"א בסי' ת"ע. וכפי שבס"ד כתבנו ע"כ בחוברת הקודמת על פסח). ויש לדעת שכל איסור תענית בחודש ניסן הוא רק מצד המנהג [מ"ב (תכט, יא)]. 

[21] 21. שו"ע (תכט, ב). וכ' שדווקא תענית ציבור לא מתענים, וכתב בב"י שמ"מ תענית יחיד מתענים. וכ"כ האחרו' [מ"ב (תכט, ט), כה"ח (סקכ"ז)]. ולגבי תענית בכורות, ראה שו"ע (סי' ת"ע). ולגבי יום ר"ח ניסן, בשו"ע (תקפ, א' וב') כתב דשרי להתענות בו, אך בב"י תמה ע"כ, וכ' שלא ראה מי שמתענה בימים שנזכרו באותו סימן. וכ"כ למעשה המאמ"ר, בחזו"ע (ח"ב עמ' ד') ובעוד אחרו'. וכתב בחזו"ע דה"ה גבי תענית על אב ואם. ואילו גבי תענית בז' ימי החג, כתב הרמ"א (תקכט, ב) שדין יו"ט כבשבת. וגבי חוה"מ, כ"כ בשו"ע (תקמז, א, ותקעב, ב). וגבי תענית באסרו חג, ראה במ"ב (תקמז, כו), וחזו"ע (פסח, ח"ב ד"ד הערה ח'). והספרדים לא מתענים ביום חתונתם [יבי"א (ח"ג חאה"ע סי' ט'). וע"ע בשד"ח (מערכת חתן וכלה פנ"ד) ודרכי טהרה (לגר"מ אליהו זצ"ל, פרק י')]. וע"ע כה"ח (תכט, כח). 

[22] 22. שו"ע (תכט, ב).

[23] 23. גר"ז (תכט, ח), כה"ח (תכט, כ"ה ול"ג), עפ"י השו"ע (יו"ד תא, ה), ועפ"י הב"י והשו"ע (תקמז, ב). ובענין אי יש כיום דין ת"ח לענין להספידו בימים שאסור להספיד. העיר לי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א שלכאו' יש סתירה בדברי המ"ב ע"כ. שלעיתים המ"ב (תכ, א; תרצו, ט) כתב להיתר, ומשמע שאף לת"ח בזמננו יש להקל (דלא כמ"א בתקמז, ח). ובמקו"א (תקמח, יב וכ"ו) כ' בהדיא שאין דין ת"ח בזמננו. ויתכן דס"ל כא"ר שיש לחלק בין חוה"מ שחיוב השמחה בו מדאו', שבזה קיי"ל כמ"א שאין דין ת"ח בזמננו, משא"כ חנוכה, פורים ור"ח, שנאמר שיש דין ת"ח בזמננו לענין הספד. וא"כ ה"ה גבי חודש ניסן דקיל טפי. עכת"ד. 

[24] 24. מ"ב (תכט, ח). והספרדים נוהגים לומר כן [שכנה"ג, כה"ח (סקכ"ד)]. 

[25] 25. לבוש. מ"ב (תכט, ח). והספרדים נוהגים לאומרו [שכנה"ג, כה"ח (תכט, כ"ד ול"ב)].

[26] 26. לגבי מנהג האשכנזים, כ"כ הרמ"א (תכט, ב) והגר"ז, הח"א ועוד [הב"ד כה"ח (תכט, לא)]. וכתבו כמה פוס' הכלל, דצידוק הדין, “צדקתך צדק" (בשבת) ו"רחום וחנון" (היינו נפ"א), דינם שווה, כשלא אומרים זה אז א"א זה [מ"ב (תכט, ח), כה"ח (סקכ"ד) ועוד פוס']. ובאמת זו מחלו' ראשו', כמבואר בטור ובב"י (סי' ת"כ) גבי ר"ח. טעם הסוברים לאומרו, משום שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, והסוברים שלא לאומרו, משום שמרגיל להספד [מ"ב (תכ, ב' וג')]. וגבי ר"ח, בשו"ע (סי' ת"כ) כתב לומר צד"ה, והרמ"א חלק ע"כ. ומחלו' זו שנויה גם לגבי חוה"מ ויו"ט שני ש"ג [ראה שו"ע (יו"ד תא, ו)]. וכה"ח (תכט, ז) כתב להשוות מחלו' זו דר"ח לגבי חודש ניסן. וא"כ זו מחלו' בין האשכנזים לספרדים. אלא שהרב כנה"ג כתב שא"א צד"ה בניסן [הב"ד כה"ח (תכט, לא)], וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שא"א צידוק הדין בחודש ניסן, ואפילו לא על ת"ח. עכ"ד. וא"כ גם מבין הספרדים י"א שלא לאומרו. וע"ע ברמ"א (תרפג, א) ובילקו"י (ח"ז, אבלות עמ' פ' סעי' י'). 

[27] 27. גבי עליה לקבר בחודש ניסן, יש נוהגים שלא ללכת להתפלל על הקברים בחודש ניסן, משום שהם ימי שמחה ואין אומרים בהם תחנון. לכן אם יש לו יום זכרון בחודש זה, הולכים לשם בערב ר"ח ניסן. ואם לא הלך בער"ח, רשאי לילך גם בחודש עצמו, אך לא יאמר שם התחינות [שו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' קמ"ד), ובנטעי גבריאל (פסח ח"א דנ"ד)]. ולגבי הקמת מצבה: רצוי שלא להעמידה בחודש זה [מנחי"צ (ג, נב)]. ויש מתירים, בפרט כשאין מספידים שם [שו"ת קנין תורה (ב, קכב). הב"ד נט"ג (שם דנ"ה)]. 

[28] 28. עפ"י הגמ' בסוכה (מה, ב) עפ"י הפירוש השני ברש"י שם. וכ"כ הרמ"א (תכט, ב). והיינו שכ"ה גבי כל ג' הרגלים. וכ' בב"י (סי' תצ"ד) בשם האגור, שבירו' (פ"ק דע"ז) קורין ליום איסרו חג “בריה דמועדא" [הב"ד כה"ח (תצד, מז)], ונחלקו הפוס' אי שרי להתענות ביום איסרו חג. ר' כה"ח (תכט, מ"ה ותצד מ"ו ומ"ז). וקיצרנו. 

[29] 29. עיקר ד"ז מגמ' ברכות (מג, ב). וכ"פ הרמב"ם (ברכות י, יג), השו"ע (רכו, א) וש"פ. וכתבו, דהוא דווקא אם העצים הוציאו פרחים. 

[30] 30. ובאשר לנוסח הברכה, בגמ' הנוסח “להתנאות בהן בני אדם" (ויש גרסאות אחרות בגמ'). ובשו"ע (רכו, א) הנוסח “להנות בהם בני אדם", וכ"כ האחרו', וכ"כ בסידורים. וכתבו הפוס' שיש לברך ברכה זו בכוונה גדולה, והמברך כך עליו נאמר: “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' " [א"ר, כה"ח (תכט, ו)]. ונהגו שכל אחד מברך ברכה זו לעצמו, ולא שאדם אחד מוציא ידי חובה את האחרים [חזו"ע (פסח ח"ב הערה ז')]. 

[31] 31. כ"כ הרא"ה והשטמ"ק.

[32] 32. שו"ת הלק"ט, מ"ב (רכו, ב), כה"ח (ס"ק ב' וי"א), חזו"ע (ח"ב עמ' ט' סעי' ג'), וש"א. 

[33] 33. ד"ז שנוי במחלו' ראשונים. שי"א שאם נגמרה פריחתם וגדלו בהם פירות, לא יברך עוד [האשכול, טור (סי' רכ"ו)]. וי"א שאם לא בירך עד שגדלו הפירות, אפ"ה יברך [מרדכי, הגמ"י, הרד"א, האגודה, ועוד ראשו'. הביא חלקם בב"י, וכ' שדברי הטור הנ"ל דברי טעם הם, אך מאידך הדגיש את דברי החולקים על הטור]. ובשו"ע (רכו, א) פסק שאם איחר מלברך עד שגדלו הפירות, לא יברך עוד. וכ"פ מרן הגחיד"א בברכ"י, המאמ"ר, כה"ח (רכו, ט), חזו"ע ועוד אחרו'. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם חלק מהאילן עדיין בפריחתו ובחלקו כבר יצאו פירות, אפשר לברך עליו, דמברך על החלק שעדיין יש בו פרחים, עכת"ד.

[34] 34. כ"כ הא"ר, וכ"מ מהגר"א [שעה"צ (רכו, ב) וכה"ח (שם) בשם פוס']. וכל זה כל עוד לא נגמרה גדילתם [הא"א. וכ"מ מהלבוש והח"א. הב"ד המ"ב, כה"ח וחזו"ע שם]. 

[35] 35. בשו"ת הלכות קטנות כ', שאין לברך אלא על ריבוי אילנות. ומרן הגחיד"א כ' בס' מו"ב שהמדקדקים מקפידים שיהיו ב' אילנות. וכן מלשון הגמ' בברכות שם שאמרו “אילני" משמע שצריך ב' אילנות. וכ' בחזו"ע (ח"ב ד"י) שלכאו' י"ל דדי באילן א', משום שהברכה הינה על כללות הבריאה, מ"מ האחרו' נקטו כדברי הלק"ט. ואף שהגרא"ח נאה כ' שיכול לברך אף על ראיית אילן א', ודברי הלק"ט הינם רק לכתחי', מ"מ כ' הגרע"י זצ"ל שם שהגרא"ח לא ראה את דברי האחרו' שכתבו כן לעיכובא, וסב"ל. עכ"ד. וא"כ זו ד' רוה"פ. וע"ע בהגדש"פ אורח חיים (לבא"ח, עמ' 7 סעי' ט') וכה"ח (רכו, ב). אמנם העירוני שהגרע"י זצ"ל חזר בו בחזו"ע הל' ברכות (דתנ"ח) וס"ל שניתן לברך ברכה זו אף על אילן אחד. ומ"מ נראה שלד' רוה"פ בעי דווקא לפחות ב' אילנות וסב"ל. 

[36] 36. כ"כ פתה"ד. הב"ד בחזו"ע (שם). 

[37] 37. חזו"ע (פסח, ח"ב דט"ז). והוסיף שאין להשהות הברכה כדי לברכה בציבור. וכ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בס' מחב"ר גבי ברכת החמה, עפ"י הגמ' ברה"ש (לב, ב), דהידור דזריזין מקדימין דחי להידור דברוב עם [הב"ד כה"ח (רכט, יד)]. ובענין אם מותר לברך את ברכת האילנות כבר בחודש אדר, ראה בהערה הבאה שזו מחלוקת. 

[38] 38. הא דמברכים בלילה הוא פשוט, אם רואה הפריחה. ולגבי החודש, מדברי כמה ראשו' מתבאר שאין דין ברכה זו דווקא בחודש ניסן, אלא כל זמן שרואה הפרחים באותה השנה בפעם הראשונה רשאי לברכה [האשכול. הריטב"א. צידה לדרך. וכ"מ מהרוקח]. וכ"כ כמה אחרו' [א"ר. מחה"ש ועוד. הב"ד בחזו"ע (פסח. ח"ב דט"ז)]. וכ"פ המ"ב (רכו, א), והוסיף דאורחא דמילתא נקט שאז הדרך בארצות החמות ללבלב האילנות. ע"כ. וכן עיקר לאשכנזים. 

[39] 39. כ' מרן הגחיד"א בס' ברכ"י ובס' מו"ב, שעל דרך הסוד ברכה זו שייכת רק בימי ניסן. וכ"כ הא"א מבוטשאטש, משום סב"ל. וכ"כ הגר"ח פלאג'י במל"ח, השד"ח ועוד אחרו'. וכ"פ הג' הבא"ח בהגדש"פ שלו. וכ"כ הרב כה"ח (רכו, א), וכתב שכ"כ הפוס' בשם רבנו האריז"ל, ושכן המנהג. ואם התאחר לאחר ניסן יברך בלי שם ומלכות. וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם). וכן ינהגו הספרדים למעשה, שרק בחודש ניסן רשאי לברכה בשם ומלכות. אמנם אח"כ הראוני שהגרע"י זצ"ל ס"ל ביחו"ד (ח"א סי' א') ובחזו"ע (פסח. דכ"ה) שרשאי לברך ברכה זו אף בחודש אייר, אם לא נזדמן לו לברכה קודם לכן. וא"כ לבי מגמגם בדבר, שהרי להקת פוסקים ספרדים אחרו' ס"ל שלא יברכנה אז. שכן דעת מרן הגחיד"א, הגר"ח פלאג'י, השד"ח, הבא"ח, וכה"ח. ואי משום מש"כ ביחו"ד שיש לברכה משום שזו “ברכה יקרה" ושלא יפסידנה, י"ל דהא רבנו הגרע"י זצ"ל עצמו תקף את רבנו הגרי"ח זצ"ל בבא"ח שכתב לברך את הברכה האחרו' של קריאת המגילה כשיש ספק בכך, מטעם זה. וא"כ אי"ז טעם מספיק כדי לברך ברכות. ואילולא מיסתפינא הייתי אומר שבני"ד לא יברכנה אחר ניסן, דסב"ל. ואין להאריך.

[40] 40. כ"כ הב"ח והפרישה [ולמד כן מברכת “שהחיינו". אמנם גבי ברכת “שהחיינו" זו מחלו'. ראה שו"ע ורמ"א (רכה, ג)]. וכ"כ המאמ"ר, המ"ב (רכו, ה. והוסיף שכ"מ מסתימת השו"ע), כה"ח (רכו, י), חזו"ע ועוד פוס'. 

[41] 41. כ"כ המרדכי, הגמ"י ועוד ראשו'. ושלא כראבי"ה. וכ"פ בשו"ע (רכו, א). ואפי' על אילנות אחרים לא יברך באותה השנה [מ"ב (רכו, ג). שעה"צ (סק"א). חזו"ע (שם) ועוד פוס']. 

[42] 42. יש מהפוס' הספרדים שכתבו כמה טעמים שלא לברך את ברכת האילנות בשבת. יש שכתבו לאסור זאת מהטעם שמא יטלטל האילנות בשבת, או יקח הפרחים בידו בשבת להריחם, או שמא יתלשם [הגר"ח פלאג'י במל"ח. הב"ד כה"ח (רכו, ד)]. וי"א שלדברי המקובלים הוא מברר בעת הברכה את ניצוצות הקדושה מהצומח, ויש בכך חשש של איסור בורר בשבת [כה"ח (שם). וכ"כ כבר הגרי"ח בהגדש"פ, וכ"כ בס' נתיבי עם]. אלא שהגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (פסח ח"ב דט"ו) וביחו"ד (ח"א סי' ב) כתב להתיר זאת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע (שלו, י). ובפרט שא"צ להחזיק האילן בעת הברכה ואף א"צ להתקרב אליו. וגם איסור בורר אין כאן דלא מצינו איסור זה בדבר רוחני. ועוד, שאף הג' הרח"ף שכתב לאסור בספרו מל"ח, חזר בו מכך בשו"ת לב חיים ובספר זכירה לחיים. ועוד, שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וגם אין לערב דברי קבלה עם הלכה [וראה כעין זה בשו"ת חת"ס (ח"א סי' נ"א) שכתב דברים חריפים ע"כ. ומה שאין מקדשין הלבנה בשבת, הרי שנוסף לטעמים ע"פ הקבלה, יש לכך גם טעם בפשט. ר' שעה"צ (תכו, יב)]. ולכן הסיק הגרע"י זצ"ל שמעיקר הדין שרי לברך את ברכת האילנות בשבת. וכ"מ מהמ"ב (בסי' רכ"ו - דיני ברכת האילנות) שלא הזהיר דבר בענין איסור זה. אמנם יש להוסיף שבשנת תשנ"ב ראיתי את אחד מגדולי הדור האשכנזים (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל) שנמנע מלברך ברכה זו בר"ח ניסן שחל בשבת, ואמר לי שנמנע מכך בשל המחלו' הנ"ל, אף שבשל כך לא יהיה מהזריזין במצוה זו. מ"מ מאידך אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמנהג האשכנזים כן לברך ברכה זו בשבת. עכת"ד. ושמעתי שיש מיהודי מרוקו ותוניסיה הנוהגים לברך ברכה זו דווקא בשבת חוה"מ כדי לברכה ברוב עם. וכן במושבים רבים נוהגים לברכה בשבת הראשונה שבחודש ניסן, שאז אין העם ממהר למלאכתו, ויכולים לברך ברכה זו בנחת, בשלווה ובשמחה, ולא בחיפזון. 

[43] 43. כנ"ל בהערה הקודמת בשם הג' הבא"ח בהגדש"פ. הרב כה"ח. הרב נתיבי עם ועוד. 

[44] 44. כ"כ החזו"ע (פסח ח"ב ד"ז) עפי"ד הטורי אבן במגילה, דמיקרי מ"ע שהזמן גרמא רק כשהמצווה אינה נוהגת בכל זמן בשל עצם המצווה. אך אם מצד המציאות לא ניתן לקיימה, כגון מצוות ביכורים, שמחנוכה ואילך אין פירות בשדה, אינה חשובה כמ"ע שהזמן גרמא. (אמנם הרב משנת רבי בנימין חלק ע"ד הטו"א הללו). וכ' בחזו"ע דה"ה גבי ברכת האילנות, שכ"כ כמה פוס' גבי ברכת החמה וברכת הלבנה לנשים. [וראה במ"א רס"י תכ"ו, במ"ב, בבה"ל ובכה"ח, שכתבו שנשים לא תברכנה את ברכת הלבנה. וגם לגבי ברכת החמה יש המפקפקים אם נשים תברכנה עליה. ר' כה"ח (רכט, ח) בשם החת"ס. וכ"כ עוד פוס']. גם בשו"ת יין הטוב (סי' מ"ד) הב"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל שלפי"ד הטו"א הנ"ל נשים תברכנה את ברכת האילנות. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש מקום לסברא שברכת האילנות אין לה זמן קבוע אלא תלוי הדבר בפריחת העצים. עכת"ד. 

[45] 45. כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (חגים. עמ' 33 סי"ז), שבשל המחלו' אם זו מ"ע שהזמן גרמא, לכן הנשים הספרדיות לא תברכנה [וזאת עפי"ד הבא"ח (ש"ר. עקב סי"ט) גבי ברכת החמה], והאשכנזיות תברכנה (עפי"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל בהר צבי). 

[46] 46. הג"ר עקיבא איגר זצ"ל (בחידושיו על או"ח. סי' רכ"ו) הסתפק בדין זה, וצידד שכיוון שאסור בהנאה הרי שאין לברך עליו. ורק בספק ערלה בחו"ל ס"ל שיברך. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל, וכ"כ כה"ח (רכו, יא). אך אחרו' רבים חלקו ע"כ וכתבו שיש לברך את ברכת האילנות על אילנות ערלה. ולא דמי לאילנות כלאים שניטעו נגד רצון ה', משא"כ אילנות ערלה. כ"כ הגרי"ח בעל הבא"ח בשו"ת רפ"ע, וכ"כ בשו"ת דובב מישרים, ובשו"ת ישכיל עבדי ועוד אחרו'. הב"ד בחזו"ע (ח"ב די"ד בהערה). עיי"ש שדחה דברי כה"ח להחמיר בני"ד, ולכן כ' שלד' רוב האחרו' יש להקל. ובפרט שאף גבי עצי כלאים יש שהתירו לברך ברכה זו, וא"כ כ"ש בני"ד. עכ"ד. והמ"ב לא גילה דעתו בהדיא בני"ד, אך מדבריו בבה"ל (רכה, ג ד"ה “או על") קצת ניתן ללמוד להקל בני"ד, מדכתב דשרי לברך בשבת ברכת “שהחיינו" אף על פרי המחובר לאילן, אע"פ שאינו יכול להנות ממנו ולתולשו, אלא דארי הוא דרביע עליה. אמנם יש מקום לחלק בין התם לני"ד. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי דשרי לברך ברכת האילנות על עצי ערלה. עכת"ד. וכן נראה העיקר להלכה. ועוד כתבו הפוס' שאסור לברך ברכת האילנות על עצי אשרה, והיינו עצים המשמשים חס ושלום לעבודה זרה [מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול. חזו"ע (דט"ו) ועוד פוס'. וגדר עץ אשרה ראה בשו"ע (יו"ד קמב, ט)]. 

[47] 47. כ"כ הג"ר חיים פלאג'י זצ"ל במל"ח, וכ"כ בס' לשון חכמים, כה"ח (רכו, ז' וח') וחזו"ע (פסח ח"ב ד"ח וט'). והגדיל בכך מרן הגחיד"א זצ"ל בספרו מורה באצבע (ז, קצט. עיי"ש). והוסיפו שיש בזה תיקון גדול לנשמות המתגלגלות בדומם ובצומח. ומ"מ בס"ד כתבנו לעיל בשם כמה פוס' שהזריזין מקדימים לברכה, ואין להשהותה כדי לברכה בציבור. ומ"מ גם כשמברכים אותה בציבור, נהגו שכל אחד מברכה בעצמו, ולא שאחד מברכה עבור כולם (שלא כשו"ג). וכן ראיתי שנהגו בנוכחות גדולי הדור. ומ"מ יש נוהגים להוסיף ולומר מזמורי תהילים ובקשות לפני הברכה ואחריה [כה"ח (רכו, ח) וחזו"ע (שם). עיי"ש בכה"ח סדר הבקשות]. 

[48] 48. דברים ד, ו. 

[49] 49. מורה הנבוכים (א, עא). 

[50] 50. בראשות החליף הארור עומר בן אל חטאב, ימח שמו וזכרו, שאמר: “אם מה שכתוב בספרים סותר את הקוראן – דינו להשרף. ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן – הוא מיותר וראוי להשרף". הביא זאת הגאון הצדיק הרב דב ליאור שליט"א בספר דבר חברון (מועדים עמ' קי"ג). ומענין מה שופטי “בית המשפט העליון" של מדינת ישראל יאמרו אם רב בדורנו יפסוק כך לגבי מה שסותר את התנ"ך או את הש"ס. 

[51] 51. הגר"ד ליאור שליט"א. דבר חברון (מועדים. דף י"ז). 

[52] 52. ראה קול יהודה על הכוזרי (מאמר ב' סעיף כ'). 

[53] 53. שו"ע (רכט, ב). מ"ב (סק"ו). דבר חברון (מועדים. עמ' קט"ז).

[54] 54. דבר חברון (שם עמ' קטז-קיז). 

[55] 55. מ"ב (רכט, ח). 

[56] 56. המהרי"ל דיסקין והחזו"א [הב"ד במ"ב-דירשו (רכט, ג)] וכן בחזו"ע (ברכות דף תפ"ה) כתבו שתברכנה (עיי"ש בחזו"ע שהביא מחלו' ע"כ). ואילו הבא"ח (סוף פרשת עקב) והמנחי"צ (ח"ח סי' ט"ו) כתבו שלא תברכנה. וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל. ואילו החת"ס בשו"ת (או"ח סי' נ"ו) כתב שמקובל שלא תברכנה. וכ"נ ד' הגר"ד ליאור בדבר חברון (מועדים. דקי"ט). נמצאנו למדים שהדבר שנוי במחלו' גדולה אף גבי הנשים האשכנזיות, הנוהגות לברך על מ"ע שהזמן גרמא. 

[57] 57. כך הסיקו הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם) והגר"ד ליאור שליט"א (שם). וכתב בחזו"ע שם, שכששומעות את הברכה מהגברים, תעמודנה בצד נפרד מהגברים. 

[58] 58. הטעם שכתבנו נזכר בטור (סי' ת"ל) ובשו"ע. וכ"כ במדרש: פסח שיצאו ממצרים חל באותה שנה ביום ה' בשבוע. ונצטוו ישראל ליקח בעשירי לחודש, שהיה ביום שבת, שה לבית אבות לצורך קה"פ, וקשרו את השה לכרעי המיטה. וכשראו זאת בכורי מצרים ושאלום לפשר הדבר, הסבירו להם ישראל שכן נצטוו לעשות פסח לה' שעתיד להרוג את כל בכורי מצרים, וצריכים הם לתת מדמו על ב' המזוזות והמשקוף לבל ינגפם המשחית. מששמעו זאת המצרים היו שיניהם קהות, ולא יכלו לגעת לרעה בישראל. מיד הלכו בכורי מצרים אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את בנ"י, לבל ינגפו בגללם. אך פרעה סירב לכך, ולכן נלחמו בכורי מצרים במסרבים לשלח את ישראל. וע"כ נא': “למכה מצרים בבכוריהם" [מדרש שוח"ט. זוה"ק. תוס' מס' שבת (פז, ב). ב"י. מ"ב וכה"ח (רס"י ת"ל)]. וכשראו זאת המצרים רצו להלחם בישראל ולהשמידם. אלא שה' ברוב רחמיו הגן עליהם והחלה את מצרים בתחלואים רבים וביסורים גדולים, עד שנסוגו אחור. וכך ניצולו ישראל מזעמם. ולכן נקראת שבת זו שבת הגדול, שניצולו ישראל מאבדן ח"ו [מחזור ויטרי ועוד הרבה ראשונים. כה"ח וחזו"ע (שם). עיי"ש בב"י ובכה"ח מדוע יחסו את הנס דוקא לשבת]. ועוד טעמים שנקראת שבת זו שבת גדול: שמתקבצים אנשי הכפרים לקהילות גדולות בערים כדי לשמוע הלכות גדולות [ב"ח, כה"ח (תכט, ג)]. ויש שכתבו הטעם, לפי שהרב הגדול בעיר דורש בשבת זו, היינו שבת של הגדול [חזו"ע (ח"ב עמ' י"ח) בשם המפרשים]. וכן מצינו שנהגו המהרי"ל והגרי"ח וכה"ח (בסי' תכ"ט סק"ג). ויש שכתבו, משום שמאריכים בדרשה בהל' ביעור חמץ ואפיית המצות, והגעלה וסדר ליל פסח, ונראה בעיני העם שהיום גדול וארוך יותר משאר הימים [שב"ל וחזו"ע (שם)]. ואחרים כתבו משום שמפטירין בשבת זו “וערבה לה' ", שמוזכר בה הפסוק “יום ה' הגדול". וישנם עוד טעמים.

[59] 59. שכ"כ בס' הפרדס לרש"י, ובא"ז. וכ"כ הגרי"ש נתנזון זצ"ל בעל השואל ומשיב. וכ"כ בספר מאורי אור (והוסיף שמש"כ הלבוש כדעה השניה הוא דווקא למנהג מדינתו - פולין. אך בשאר המדינות מפטירין “וערבה" בכל שבת הגדול). וכן כתבו לגבי המנהג פה בארה"ק, הגר"א הלוי מפראג בס' תבלין למצוה שכן המנהג ברוב ככל בתי הכנסת פעיה"ק. וכ"כ הגרימ"ט זצ"ל בס' ארץ ישראל. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. כל זה לגבי מנהג האשכנזים. ולגבי הספרדים, כ"כ בס' זכ"ל, וכן עולה מדברי רבנו הגחיד"א זצ"ל בספריו על ההפטרות. וכ"כ הגרע"י זצ"ל [בחזו"ע (ח"ב די"ח) ביחו"ד וביבי"א, וסיים שבמקומות שהמנהג אחרת, ילכו אחר המנהג]. וכן כה"ח (תפח, ס"ה) רק הביא המחלו' בלי הכרעה. 

[60] 60. את המנהג שמפטירין “וערבה" רק כשע"פ חב"ש, כ' הבה"ט, וכן הלבוש הזכיר מנהג זה, וכ' הטעם, לפי שכתוב בהפטרה זו הפס': “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר", דקאי אביעור מעשר, שנעשה בע"פ, כמבואר במשנה מעשר שני [אמנם י"א שביעור מעשר נעשה בעיו"ט האחרון של החג, כגון בספרי (ר"פ “כי תבוא"), וברמב"ם (מעשר שני יא ,ז)]. וכ"כ בס' ארץ חיים (סיתהון) בשם ס' השומר אמת שכן המנהג פה בארה"ק. וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (מנהג חסידי בעלז, והעיר שיש נוהגים תמיד להפטיר “וערבה".) אמנם ישנם עוד שני מנהגים: י"א שלעולם אין מפטירים “וערבה" [הגר"י פלאג'י זצ"ל ביפ"ל]. וי"א שמפטירין “וערבה" רק כששבת הגדול אינה בע"פ. אך כששבת זו חלה בע"פ דוקא אז אין מפטירין “וערבה" [הגר"א במע"ר (סי' קע"ו). ור' בפעולת שכיר (שם)]. 

[61] 61. כ"כ בס' הפרדס הגדול לרש"י. ובשב"ל (שנקראת שבת זו שבת הגדול משום שמתקבצים לקהילות גדולות לשמוע הלכות גדולות, ומשום שמאריכים בדרשה זו), וכן נהג המהרי"ל, וכ"כ הב"ח, המ"א, המ"ב (תח, ב ותכט, ב), כה"ח (תכט, ג ותל, ד), חזו"ע (פסח. ח"ב די"ח) וש"פ. 

[62] 62. מה שכתבנו שהעיקר לדרוש בעניני הלכה, כ"כ המ"ב, כה"ח וחזו"ע (שם). וכ' ביפ"ל, שצריך הרב להוכיחם ולהזהירם על חשיבות ביעור השאור והמידות המקולקלות (הב"ד כה"ח תל, ד). ומ"מ יש להוסיף לדרשה גם דברי אגדה, למשוך לב העם [ר' סוטה (מ, א) וסנהדרין (לח, ב), כה"ח, חזו"ע (שם) ויבי"א (ב, יח)]. ואם דורש רק בעניני פלפול ודרשות, אין יוצאים בכך י"ח [מ"ב (תכט, ב)]. וע"ע בענין זה בב"ח (סי' ר"צ, שמשמע שהעיקר הוא ההלכות ולא דברי אגדה), ושכ"מ בילקוט (ריש “ויקהל") עיי"ש מה שאמר הקדוש ברוך הוא למרע"ה לדרוש בהלכות. וכ"מ מהגמ' סוטה (מ, א) בעובדא דרבי אבהו ורבי חייא בר אבא. ע"כ. ואכמ"ל. 

[63] 63. מהרי"ל, א"ר, מ"ב (תכט, ב), כה"ח (תכט, ד), חזו"ע (שם) וש"פ. והטעם, שאם ידרשו רק בשבת שחלה בע"פ, לא יספיקו לקיים את דרשת הרב. 

[64] 64. רמ"א (סי' רצ"ה). וע"ע מ"ב (שם סק"ג).

[65] 65. ר' מ"ב (רצה, ג) שאע"פ שע"פ חל בחול, אומרים “ויהי נועם" ופסוקי “ואתה קדוש" במוצ"ש. וכ"כ הפמ"ג והשע"ת. ואילו הג' הריעב"ץ והגרי"מ טיקוצ'ינסקי (בלוח א"י, בדיני שבת הגדול) כתבו שבכה"ג א"א אותם, דאסור לעשות מלאכה בע"פ, והרי כתבו הפוס' שאומרים פסוקים אלה רק כשכל השבוע ראוי למלאכה. וכ"פ הגר"ש ישראלי זצ"ל, כגריעב"ץ והגרימ"ט זצ"ל.

[66] 1. עפ"י הקדמת הג"ר ישראל אריאל שליט"א למחזור לחג פסח (בהוצאת “מכון המקדש"), עם קצת שינויים. 

[67] 2. כנ"ל (בהערה 1). 

[68] 3. דלא המדרש עיקר אלא המעשה. וצריך לדעת כיצד לקיים את מצוות החג, כדלקמן (בסעיף ד'). 

[69] 4. ראה רמב"ם הל' קרבן הפסח, ועוד.

[70] 5. והיינו מצוות עשה דתשביתו (שמות יב, טו), ולאו דבל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט). וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט) ובשו"ע (סי' תמ"ג). איסור השבתה חל מחצות בערב פסח (פסחים ד"ד, ב). ולגבי איסור ב"י וב"י נחלקו הראשו' ממתי הוא חל. ור' בשעה"צ (תמג, ב) שלרוב הראשו' הוא חל רק מליל ט"ו, ולא קודם לכן.

[71] 6. איסור אכילה היינו לאו ד"לא יאכל חמץ" [שמות (יג, ג). רמב"ם (חמץ ומצה א, ב)]. ואיסור הנאה מהחמץ נלמד בגמ' פסחים (כא, ב). עיי"ש מחלו' כיצד ללמוד זאת. וכן נחלקו בזה רש"י (בגמ' שם) והרמב"ם (חו"מ א, ב. וע"ע בהל' מאכ"א פ"ח, ובלח"מ הל' חו"מ שם). ובשו"ע (תמג, א) ג"כ כתב שאיסורו מסוף שעה חמישית ביום י"ד בניסן. 

[72] 7. שו"ע (סי' תע"ב – תפ"ו). 

[73] 8. עפ"י ס' אור המאיר (דרוש לפסח) וס' בית אהרן (לערב פסח). הב"ד בספר הסדר הערוך (פכ"ד ס"ו) ובס"ד בספרנו מקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה א'). 

[74] 9. עפ"י הספרים הנ"ל, ועוד ספרים המצוינים שם. 

[75] 10. את הרישא כתבנו עפ"י הגדת חודש האביב [הב"ד בסדר הערוך (שם פ"ג. עיי"ש בכל הפרק), ועפ"י מקראי קודש (שם)]. ואת הסיפא, שחמץ הוא חמץ כפשוטו, כן היה מדריך הגרשז"א זצ"ל את מחנכי התשב"ר, שאת הילדים אין לחנך את המשמעות העמוקה של החמץ, אלא כפשוטו – שהכוונה פשוט לחמץ [הליכות שלמה (פ"ה הערה 7)].

[76] 11. ראה שערי תשובה לרבנו יונה (שער ג', קל"ז-קל"ט). 

[77] 12. מקראי קודש הנ"ל (פ"א הערה א').

[78] 13. מקראי קודש (שם). 

[79] 14. מקראי קודש (שם), גם עפי"ד הגר"ח פרידלנדר זצ"ל (כפי שהובאו בס' מסילות חיים בחינוך, עמ' 63-68).

[80] 15. כפי שהובאו בבה"ט (סי' תמ"ז ססק"א), במאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. פ"ג סעי' ב'), ובס' הגעלת כלים (במבוא ספ"א). וכ"ז עפי"ד הזוה"ק. והכוונה שנזהר אפי' ממה שמעיקה"ד מותר [שו"ת ערוגת הבושם. הב"ד בהגע"כ (שם). ועיי"ש במילואים למבוא שם].

[81] 16. כ"כ הרמ"ז (בפר' “כי תצא") בשם רבנו האריז"ל [הב"ד בהגע"כ (במיל' למבוא שם. עיי"ש)]. 

[82] 17. ס' משנת חסידים. הב"ד בהגע"כ (במילואים למבוא, ספ"א). 

[83] 18. מאמ"ר (אליהו. עמ' 34 ס"א). וכ' שיזהר שלא יתפזר חמץ בבית, כבר ממוצאי פסח. 

[84] 19. מאמ"ר (שם). וסיפר הגרמ"א זצ"ל (בעל פה), שפעם אחת אמר דבר זה בשיעור, ואחד האברכים ששמע זאת צחק על כך, ואכל בעת לומדו בספר הטור. וכעבור זמן כשלמד בספר זה בפסח, תוך כדי עיונו שלח את אצבעו, הרים פירור וכמעט הכניסו לפיו, וברגע האחרון עצרוהו מהשמים ולא אכלו. עכת"ד וכדלקמן בהערה 97 [וע"ע בריא"ז המובא בשלטי גיבורים (פסחים די"ד, א' מדפי הרי"ף), בח"א (כלל קיט ס"ו), ובהליכות שלמה (באורחות הלכה פ"ה ס"ק ,33 מה שהתפלא הגרשז"א זצ"ל ע"כ)]. ומ"מ מכאן אנו למדים שאין לזלזל בדברי חכמים, אף אם הם נראים לכאורה תמוהים. וראה עוד בספרנו מקראי-קודש הל' סוכה בקונטרס שלם שבסופו (נספח כ"א), עוד כמה סיפורים דומים על הגר"מ אליהו זצ"ל. 

[85] 20. מאמ"ר (אליהו. עמ' 58 ס"ו) עפ"י השו"ע (תלו, א).

[86] 21. דגבי שאר המקומות בבית – חוץ מהמטבח, החשש שיהיה שם חמץ הינו מעט פחות, ובכל זאת חובה לנקות גם אותם, בכל מקום שיש חשש למציאות של חמץ, ולכן אין להתרשל לנקות גם שם. 

[87] 22. הא דיש לנקות את הבית עוד לפני ליל י"ד, כ"כ הרמ"א (תלג, יא), והמ"ב (סקמ"ו). והא די"א שזו מצוה בפני עצמה, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספרו מאמ"ר (ו, א), עפי"ד הרמב"ם (חו"מ ב, ג) והבא"ח (ש"ר “צו" ס"א. ע"ש). והיינו שאלה ב' מצוות שונות מדרבנן, ניקוי הבית מחמץ לפני ליל י"ד, והבדיקה בליל י"ד עצמו. וראה בספר משאת המלך [להג"ר יהושע זעליג דיסקין זצ"ל. בהגדש"פ שלו (בענין בדיקת חמץ, ד"ו), ובחלק מועדים (פסח. סי' ס"ט-ע'). ובספרו על הרמב"ם (שהוא ח"א. סי' קל"ו-קל"ז) שדן גבי ב' מצוות אלה. עיי"ש]. ואמנם לא ברירא לי הקטן אי אכן דברי רבנו הבא"ח נלמדים מד' הרמב"ם, דהא הרמב"ם לא כתב שיש להוציא החמץ מגבולו כבר לפני ליל י"ד. אלא שדבר זה כתבו רבנו הרמ"א (תלג, יא) עפי"ד המרדכי. ורק בס' מאמ"ר חיבר את דברי הבא"ח לרמב"ם. 

[88] 23. שכן מטו בשם הגה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ובשם עוד גדולים וקדושים, שאמרו שמה שנוהגים אחינו בני ישראל לנקות לפני פסח לצורך פסח את הבית, הרי שמכל שפשוף כזה בפני עצמו שמשפשפים [כבתמונה 12] נברא מלאך אחד שהוא מליץ טוב על עם ישראל [ס' הגע"כ (פי"ג הערה קע"ד) בשם ס' מנחת שבת (סי' ק"י ססקע"ב)]. וכעין זאת כ' בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז הערה י'). וכבר כתבו הפוס' שהמון העם אכן טורחים רבות בניקוי הבית, רוחצים, מנקרים ומחפשים היטב בכל חדרי הבית, עוד לפני ליל בדיקת חמץ. שכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר בשם מהר"י שפירא זצ"ל בשיטתו לפסחים [(בסוף הספר, סי' י"ב). הב"ד בחזו"ע (פסח. בדיקת חמץ. הערה ז')]. 

[89] 24. שהרי זו תקנת חז"ל, שבכל אופן יש לבדוק את ביתו ושאר הדברים שברשותו (כל הבתים השייכים לו, החצרות, החנות וכדו') בליל י"ד בניסן, כמבואר במשנה ריש פסחים (ד"ב, א). וכ"פ הראב"ן, הטור והשו"ע (תלג, יא), שאף המנקה את ביתו לפני ליל י"ד בניסן, ומכוון בנקיון זה לבדוק את החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, למרות זאת צריך הוא לבדוק שוב את ביתו בליל י"ד בניסן. עכ"ד. וכ' ע"כ הרמ"א (באותו סעיף), שנוסף ע"כ צריך לנקות את ביתו לפני הבדיקה בליל י"ד בניסן. וע"ע במ"ב (תלג, א) ולקמן (בפרק ט' סעיף ו'). 

[90] 25. כ"נ מד' הרי"ף (די"ג, ב') והרמב"ם (חו"מ ב, טו) ובאו"ש (להלכה ט"ו). וכ"כ בשו"ע הגר"ז (תמ"ו, א' בקו"א סק"א) בשם התוס' בפסחים (דמ"ה, א' ד"ה “כאן"), הרא"ש בפסחים (ג, ב), הר"ן, הטור, בעל תה"ד (סי' קס"ד). ושהרמב"ן במלחמות (יד, א) כתב שכ"ד רוב הראשו' ז"ל. עכת"ד הגר"ז. וכ"נ מד' השו"ע (תמב, ז' וי"א), ומשעה"צ (תנט, מח) וכ"כ בחזו"ע (פסח. בדיקת חמץ הערה ה'). וע"ע לקמן (בהערה 27 גבי ד' המ"ב). וע"ע גבי ד' השו"ע גם בפר"ח (תמב, ז ד"ה “וא"ת" וד"ה “ולענין"), בחכ"צ (סי' פ"ו), במ"א (תמב, יב), בשו"ע הגר"ז (סי' תמ"ב קו"א סקי"ז), ושעה"צ (תמב, סא). ומ"מ גם לדעת המקילים שא"צ לבער כשהחמץ פחות מכזית, בכל אופן צריך לבטלו [שו"ע (תמב, ח). מ"ב (תמב, לז)]. וכן אם יש כזית, אפי' שביטל חייב גם לבערו [מ"ב (תלא, ב)]. ואגב, ישנם מיקרים שיש לטרוח כדי לבער החמץ דווקא משיעור כביצה [ר' שו"ע (תמד, ז), מ"ב (שם סקל"ג), שעה"צ (סק"ל), בה"ל (תמד, א ד"ה “זקוק"), ומ"ב-דירשו (תמד, 40)]. 

[91] 26. כיוון שעסקינן בשיעור הקטן של ה"כזית" – לחומרא, הרי שי"ל ששיעור זה הינו כ18- סמ"ק. וי"א שהוא כשיעור זית רגיל בזמננו. ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקראי-קודש הל' ליל הסדר [בקונטרס שיעור כזית (נספח ט"ו), ובגוף הספר (פרק ה' הערה ט'). ובמכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א (שם בנספח ב') שלחזו"א מעיקר הדין הלכה כגר"ח מוולוז'ין זצ"ל] ושמפורש בס' שערי רחמים, מתלמיד הגר"ח מוולוז'ין, שהוא כשיעור כזית רגיל בזמננו. כמבואר בס' שיעורין של תורה (סי' י"א עמ' ע"א), בס' שיעורי מקוה (עמ' ד' בהקדמה), ובספר מידות ושיעורי תורה (באניש. עמ' ל"ה ורע"ט). וא"כ השיעור הקטן לחומרא של כזית הינו בין שיעור כזית בינוני של זמננו, לבין כ18- סמ"ק. ומ"מ יש לזכור שהנידון דידן הינו מדרבנן, אם גם מבטל החמץ. ורק אם נאמר שהעיקר לדינא הינו כמ"ד זית כפשוטו – אז צריך להחמיר בכך. 

[92] 27. ד' המחמירים נובעת מכמה טעמים: י"א שאף את"ל שמעיקה"ד האיסור הינו מכזית, מ"מ קיי"ל שחצי שיעור אסור מה"ת [זו דעת החזו"א (או"ח קטז, יא-יד) ועוד פוס']. י"א שהטעם משום שמא ימצא מעט חמץ זה ויאכלנו [ראה ט"ז (תמב, ה) שלדעתו אי החמץ במקום שלא ידרסוהו ולכן ישאר ראוי לאכילה, ה"ז אסור אף פחות מכזית מחשש שמא יאכלנו. ור' במ"ב-עוז והדר (סי' תמ"ב ציון צ"ג)]. וכד' המחמירים כ' גם המ"א (תמב, יב) בשם המ"מ, הרמ"ך והכס"מ. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (תמב, כח) גבי בצק שאינו דבוק בעריבה, שאף פחות מכזית צריך לבערו. וכ"כ כבר הרדב"ז (ח"א סי' קל"ה). וכ"נ גם דעת הגר"א במע"ר (סי' קע"ד), החיי"א [(קיט, ו) וכתב שאע"פ שאין עוברים על פירורים בב"י וב"י, מ"מ יבערם שמא יבוא לאוכלם]. וכ"כ המ"ב בס' מחנה ישראל (פל"ד ס"ה, שצריך לבדוק גם אחר פחות מכזית. וצ"ע מדבריו במקומות אחרים), במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58 ס"ב), ושו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קע"ד). וע"ע בדגמ"ר (על המ"א תמב, י). ויש מהפוס' שחילקו בין חמץ בשיעור הקטן מכזית שלגביו יש להחמיר ולבערו, לבין פירורי חמץ, שלגביהם הקלו יותר עפ"י הגמ' בפסחים (ד"ו, ב), דלא חשיבי [ראה למשל אול"צ (ח"ג פ"ז הערה י', בסוף ההערה). והליכות שלמה (פסח. בדבר הלכה פ"ה סק"י). וכתב כן עפי"ד שעה"צ (בתלג, לג) שמשמע שבפירורין ליכא חובת בדיקה, ושכ"ד שו"ע הגר"ז (תמ"ב, כח בקו"א סקי"ח). וראה בחזו"ע (הל' בדיקת חמץ, הערה ה' דל"ה) שיש חולקים ע"כ]. ונחלקו הפוסקים אם לדעה זו החיוב לבער החמץ הינו מדאו' או מדרבנן. לד' החכ"צ והחזו"א הינו מדאו', ולד' שו"ע הגר"ז הינו מדרבנן. וכ' שכ"נ מד' המ"א והחוק יעקב [הב"ד מ"ב- דירשו (תמב, 54)]. ומחמירים אלה סוברים שיש לבער החמץ אף אם הינו פחות מכזית, וזאת אפי' שמבטלו בלבו [כ"מ מהמ"ב (תמב, לג)]. ועוד נחלקו הראשו', אי דווקא בבצק שעלול להדבק ונעשה כאחד הצריכו לבערו, אך פירורין שאינם מתחברים לא חשיבי ובטלי, או שיש להחמיר גם בפירורים [חזו"ע (הל' בדיקת חמץ, הערה ה') כתב שלמאירי פירורין בטלי, ולריא"ז לא בטלי]. ועוד נזכיר בס"ד, שחמץ פחות מכזית שהתערב בשאר מאכלים ואין כנגד החמץ כזית, ד' המ"א (תמז, מב) דאינו עובר בב"י וב"י על התערובת. ונחלקו הפוס' אי מ"מ מותר לאכול התערובת אחר פסח [בה"ל (תמז, יא ד"ה “בין")]. 

[93] 28. כפי שבס"ד ראינו לעיל (בהערה 25) הרי שגדולים ועצומים (ביניהם השו"ע) ס"ל שיש חיוב לבדוק את הבית מחמץ רק כששיעורו לפחות כזית, וודאי שניתן לסמוך עליהם (לא רק בשעה"ד). ומה שכתבנו שכ"ה בפרט שממילא מבטלים את החמץ, היא משום דעי"כ עסקינן באיסור דרבנן ולא דאו' [כמבואר במ"ב (תלא, ב ותל"ד, ו וט"ו) עפי"ד הגמ' והראשו' (שלתוס' ביטול הוא משום הפקר, ולר"ן בד"א, א מדפי הרי"ף שע"י הביטול אין החמץ ברשותו, ואכמ"ל)]. 

[94] 29. הא דישראל קדושים הם, כן מפורש בתורה בכ"ד. והא דלכן מחמירים הם בנקיון הבית בחמץ אף בדברים שאינם חובה מעיקה"ד, כ"כ הרא"ש (פסחים פ"ג ס"ב), ובס' יוסף אומץ (מנהגי פפד"מ, הקדמון, לא של מרן הגחיד"א, אות תרצ"ט, שישראל קדושים הם, ומנהגם לגרר חמץ בכל מקום שהוא... ואף שחומרות אלה גדולות הן עד מאוד וכמעט לבלי צורך, מ"מ מנהג יפה הוא לבער החמץ כל מה דאפשר. עכ"ל). וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סס"י קל"ה). וכ"כ בס' ברכה משולשת (ליפשיץ. דמ"ז). וכ"כ בשעה"צ (תמב, נב) ובאול"צ (ח"ג ס"ז הערה י') ועוד פוס' [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה קע"ד וקע"ח)]. וחלק מהפוס' הנ"ל כתבו כן גבי מה שנהגו להחמיר לנקות ולשפשף הקירות והכסאות ולנקותם מהחמץ. ור' בט"ז (תמב, ה) מה שהקשה ע"ד הרא"ש הנ"ל. ומ"מ כתבו פוסקים רבים שאין ללעוג על המחמירים [מ"ב (תמב, כח) ועוד פוס']. 

[95] 30. דבמקומות שיש חשש גדול של פירורי חמץ, שם מסתבר בפשטות שיש להקפיד יותר על הבדיקה. ואם מסתבר שימצא שם חמץ בשיעור הגדול מכזית, כגון בכיסי הילדים, בתיקי הגן ובית הספר וכדו' אז חיוב הבדיקה גדול יותר. וראה על ניקוי חפצים אלה, מה שכתבנו בס"ד על כ"א בערכו. 

[96] 31. אף הפוס' שפחות מכזית א"צ ביעור, מ"מ ס"ל דבעי ביטול. שכ"כ המ"א (תמב, יב) ומ"ב (סקל"ז). ובאנצי' התלמודית (ערך בעור חמץ, דף ל"ח) כתבו שרוב האחרו' חולקים ע"כ וס"ל שא"צ ביטול כלל, משום שעל פחות מכזית אין עוברים בב"י וב"י. ואילו הסוברים שאפ"ה בעי ביטול, הוא משום שחצי שיעור אסור באכילה מה"ת, וחששו שמא יאכלו [ט"ז (תמב, ה)]. ועוד טעם ,שגזרו על חצי כזית משום כזית [שו"ע הגר"ז (תמב, כח)]. ומ"מ להלכה אם לא ביטל יש לבער אף חצי כזית [שו"ע הגר"ז (תמב, ג וכ"ח; תמו, ג). מ"ב (תמב, לז). עיי"ש במ"ב שלדעתו אין בכלל חולק ע"כ, ולכו"ע בעי ביטול]. 

[97] 32. שו"ע (תלא, א). שעה"צ (תלג, לג). 

[98] 33. שו"ע (תלג, ג). מ"ב (תלא, ד; תלג, יג). חזו"ע (פסח. דל"ה ס"א). ס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דנ"ג). והיינו אפי' שרק ספק שיש שם חמץ [מ"ב-עוז"ו (על המ"ב תלא, ד)].

[99] 34. חזו"ע (פסח. דף ל"ה ס"א). דבר חברון (מועדים. דנ"ג). וש"פ. ואכן כ' הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט השני. פסח. פ"ד סק"א) שבבית שמצויים בו תינוקות יש לבדוק גם את האמבטיה והשירותים, משום שאע"פ שאין המבוגרים מכניסים חמץ למקומות אלה, מ"מ יתכן שהתינוקות הכניסו לשם חמץ [הב"ד במ"ב-דירשו (תלג, 18)]. והכל תלוי במציאות בכל בית ובית. 

[100] 35. שו"ע (תלג, ד). דבר חברון (שם). 

[101] 36. שו"ע (תלג, ג). מ"ב (תלג, יד). 

[102] 37. מה שכתבנו גבי מקומות שמאחסנים בהם חמץ, או שאוכלים בהם, כ"כ המ"ב (תלג, יג) כפשיטא. והיינו בעיקר מישתעי גבי המטבח, פינת האוכל והסלון [וע"ע בהליכות שלמה (פסח. ה, ב)]. ומה שכתבנו שכ"ה גבי מקומות שיש חשש שנכנסו לשם עם אוכל, זאת עפי"ד השו"ע (תלג, ג), מ"ב (שם ס"ק י"ג וי"ד) וש"פ. וראה בהערות המ"ב-עוז"ו ע"ד המ"ב הללו (סקכ"ט), שמתקנת חכמים לבדוק כל מקום שיתכן שיש בו חמץ, והיינו אף במקומות שלא רואים חמץ ושאין רגילים להשתמש בהם לחמץ. והסבירו הפוס' שכ"ה גם גבי מקומות שלעיתים נכנסים לשם באמצע הסעודה (וכגון שבא אליו בעל חוב ומחזיר לו את משכונו שנמצא בחדר המדובר. מ"ב סקי"ד). וכעין זאת כתב במ"ב (תלג, כב וכ"ג). וכ"כ במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58), בס' דבר חברון (ליאור. דף נ"ג-נ"ד), וש"פ. ובשו"ע הגר"ז (תלג, יב וי"ג) כ' שבמקום שרגילים להשתמש בו בחמץ, חיוב הבדיקה בו הינו מדאו' (אם לא ביטל), ואילו במקום שאין רגילים להשתמש בו בחמץ, החיוב לבדוק בו הינו מדרבנן (למרות שלא ביטל). וראה בחזו"ע (פסח. דל"ה) שכתב שאפי' שברור לאדם שמעולם לא אכל שם חמץ, אפ"ה צריך לבדוק שם. ע"כ. 

[103] 38. עפ"י הפוס' בהערה הקודמת, ושכ"כ באול"צ (ח"ג ז, ט) ובחזו"ע (פסח. דל"ב, גבי כיסי הילדים ותיקי ביה"ס). ובמאמ"ר (שם). והוסיף במאמ"ר שבנקיון המטבח יש לשים לב בפרט לנקיון הקפלים בגומי של המקרר, ולחלון שבדלת התנור, ע"כ. וזאת כמובן נוסף לנקיון ההכרחי של שאר המקומות שבמטבח, ככירי הגז, השיש, השלחן וכדו'. ומה שכתבנו גבי התא של הכביסה המלוכלכת, כן הוא פשוט, שהרי מכניסים לתוכו סינרים של ילדים קטנים ושאר בגדים מלוכלכים.

[104] 39. בגמ' פסחים (ח, א) מבואר שחצר א"צ בדיקה. וכ"פ בשו"ע (תלג, ט. וכ' הטעם, משום שאם היה שם חמץ הרי שהעורבים ושאר העופות היו אוכלים אותו. והני מילי בספק חמץ, אך ודאי חמץ צריך בדיקה. ע"כ. והטעם דבזה חייב, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי [מ"ב (סקכ"ו). ור' בשו"ע הגר"ז (תלג, כה) דהוי ס"ס, ספק היה חמץ וספק אכלוהו]. אלא שבאמת הרבה אחרו' כתבו שיש לבדוק מחמץ גם את החצר, שכ"כ הכת"ס (בשו"ת ח"א סס"י י"ז), בחזו"ע (הל' בדיקת חמץ, דל"ה ס"א), ובמאמ"ר (דיני בדיקת חמץ, עמ' 58). וראה במ"ב-דירשו (תלג, 21) מה שלמדו מדין חצר לגבי דין מרפסת. ולא זכיתי להבין דבריו. מדוע יש הבדל בין מרפסת מקורה לשאינה מקורה, אם מדובר במרפסת שבקומה שניה ואילך. 

[105] 40. מאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 58). ואם רוצה להפטר מהבדיקה, אם מתכונן הוא לפנות חלק מתכולת המחסן, או להכנס למחסן לצורך כלשהו במשך החג, לאחר זמן ביעור חמץ, ישנם הרבה פרטי דינים בכך. ר' ע"כ בשו"ע (תלו, א וב'), ובמאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. עמ' 60 סעיף כ"ו). ואם מתכוון הוא למכור לגוי את כל החמץ שבמחסן ולכן נועלו במשך כל החג, מזמן ביעור חמץ, לדעת הרבה פוס' אינו צריך לנקותו ולבודקו כלל מחמץ, כדלקמן בפרקנו (בסעיף י"ט). ומה שכתבנו דה"ה דבעי לנקות גם את המקלט, כ"כ באול"צ (ח"ג ז, יב). והוסיף, שמי שלא נכנס למקלט להניח שם דברים וכדו' פטור מהבדיקה. עיי"ש פרטי דינים בהא. 

[106] 41. מאמ"ר (עמ' 58 ס"א, ועמ' 60 סי"ח). דבר חברון [(דנ"ג-נ"ד. עיי"ש). ולא זכיתי להבין דבריו, מדוע חברת האוטובוסים אינה אחראית על החמץ מדין חצר, הרי סו"ס האוטובוס הינו רה"י, וברצונה יכולה החברה למנוע מכל אדם להכנס לאוטובוס, אא"כ מדובר על חברה ציבורית כגון אגד]. וכ"כ גבי חובת בדיקת המכונית גם בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, ט). והוסיף, שמי שבודק רק את רכבו, כגון המתארח אצל אחרים (ושעזב את דירתו בזמן כזה שבדק אך בלי ברכה) ובליל י"ד הוא בודק רק את הרכב, הריהו צריך לברך על בדיקה זו. ויבדוק בו בכל מקום שיש בו חשש חמץ, ולא יסמוך על כך שניקה את הרכב לפני ליל י"ד. עכ"ד. 

[107] 42. חזו"ע (בדיקת חמץ, דל"ה ס"א). וראה במ"ב-דירשו (תלג, 16) שכ' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכל א' צריך לבדוק רק את החלק המוביל לדירתו, אך את הקומות שמעליו א"צ לבדוק, שאע"פ שמשלם הוא עבור הנדרש באותן קומות, כגון סיוד ונקיון, ולעיתים אף משתמש בהן, אי"ז משום שיש לו קנין בהם, אלא שזו הסכמה בעלמא של השכנים. עכ"ד. וכעין זאת כתב בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז סי' י"ב). ולא זכיתי להבין זאת, דלכאו' כל שטח חדר המדרגות הינו משותף לכולם, וממילא אם שכן שאינו שומר מצוות וגר בקומה שמעליו, ישים לחמים באמצע פסח במדרגות שמעל דירת הדתי, לכאו' יכול הדתי לתבוע שיוציאו את החמץ משם, דלכל השכנים יש שותפות על כל חדר המדרגות. ומ"מ ברור שבטלה דעתי לדברי שני גדולים אלה. 

[108] 43. הליכות שלמה (ה, ד). מאמ"ר (אליהו. הל' בדיקת חמץ. ו, א). וצ"ע מה הכוונה. האם פקיד שומר מצוות שעובד במשרד כשכיר, צריך לנקות ולבדוק את כל המשרד. דלכאו' האחריות הינה על בעל המשרד, כמבואר בשו"ת אול"צ (ז, יד). אלא נראה בס"ד שהכוונה לעצמאי שיש לו חנות או משרד, כך שיש לו בעלות על המקום וממילא חייב בנקיונו מחמץ. או שמדובר בפקיד שעובד כשכיר במשרד גדול, אז צריך שינקה ויבדוק את המשרד הקטן שבו הוא עובד. 

[109] 44. הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכו"ש (פסח. דבר הלכה פ"ה סק"ז)]. 

[110] 45. שו"ע (תלג, ד; תמב, ו). מ"ב (תלג, י ומו). 

[111] 46. שו"ע (תמב, ו). מאמ"ר (מועדים. ו, יז). דבר חברון (מועדים. דנ"ב ס"ב) וש"פ. 

[112] 47. כ"כ בשו"ע הגר"ז (תלג, י"ט), והגר"נ קרליץ זצ"ל (בחוט השני. פסח. פ"ה סי"א), שא"צ לבדוק במקומות כאלה אף אם יודע שיש שם חמץ, אלא די בביטול החמץ, וזאת אף אם היה נופל לשם דבר יקר היו מזיזים את הארון כדי ליטלו. עכ"ד. ור' שו"ע (תמב, ו) הנ"ל (בהערה 43) גבי חמץ בסדק, שיטיח מעט טיט, ובמ"ב-דירשו (תלג, 25). ומ"מ מש"כ הגרנ"ק זצ"ל שאינו יכול להוציא את החמץ בידו, נראה לענ"ד שהכוונה שגם אינו יכול להוציאו ע"י מקל וכדו', דאל"כ מדוע שלא יוציאנו, ומאי טירחה איכא. 

[113] 48. דעת המקילים שבכה"ג א"צ לנקות החמץ ולבודקו, זו ד' תשובת בנין עולם (סי' כ'), וכ"כ בתשו' חת"ס (סי' קל"א), ובס' אשל אברהם (תלג, ג) וכן סתם המ"ב (תלג, כג וכ"ח. וצ"ע מדבריו בסי' תל"ו סקל"ב, וכדלקמן). וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"ז ס"ט ובהערה שם, שאם מוכר לגוי את החמץ בחדר או בארון, א"צ לבודקו). וטעמי המקילים, דע"י המכירה מקיים מצוות תשביתו וביעור [תשו' בנין עולם הנ"ל. ובמ"ב- דירשו (תלו, 19) העירו שק"ק ע"כ מהמ"ב (תמה, י). ושהתוס' והרשב"א הסתפקו בכך, והרא"ש ס"ל שמקיים המצווה גם ע"י המכירה לגוי]. וי"א שמקיים מצוות תשביתו כשבודק ומנקה בשאר חדרי הבית (ר' מ"ב-דירשו שם ס"ק 22). ויש מקילים כשמבאר במכירה שמוכר לו את החדר וכל החמץ הנמצא בו, והיינו כולל החמץ שבחורין והסדקים (האשל אברהם הנ"ל). הב"ד המ"ב והסיק שלכן אין למחות ביד המקילים. ומ"מ המוכר חמצו כבר ביום י"ג עדיף טפי. עכ"ד. וכ"פ גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכו"ש (פסח. ה, ג)], שמקום שמוכרים או משכירים לגוי, המנהג הוא שאין בודקים אותו בליל י"ד, ואף א"צ למכור את החמץ בי"ג. עיי"ש. ומאידך ד' המחמירים זו ד' המקור חיים (בביאורים סק"ד) והחיי"א (קיט, יח) שאפ"ה צריך לבודקן, דלעת עתה חדרים לא נמכרו והם ברשות הישראל. ואף אם נמכרו מ"מ הגוי טרם החזיק בהם והמפתח עדיין ברשות הישראל [הב"ד המ"ב (תלו, לב)]. ומטעם זה החמיר גם הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ו, כד). והוסיף כמ"ב, שאם מוכר החמץ כבר ביום י"ג, ש"ד. ודוקא כשהשכיר לגוי גם את כל החדר, נוסף למכירת החמץ. אך אם מוכר רק החמץ – חייב לבדוק החדר. וכ' שמ"מ ישייר חדר אחד בדירתו (או במקום שאליו הולך) כדי לקיים מצוות בדיקת חמץ (ונדמה לי שבזמנו פסק לי הגרמ"א זצ"ל, שדי לשייר את השטח הקטן שבכניסה לדירה ע"מ לבודקו, וא"צ חדר שלם. שכן עשינו כשאשתי היתה בהריון, ובשל סכנה לעובר לא רצינו שהיא תטרח לנקות את כל הבית לפסח). ונסיים הערה זו בדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (כפי שקיבלנו מנכדו, הרה"ג מרדכי טנדלר שליט"א, והדפסנו בס"ד בספרנו מקראי-קודש הל' ליל הסדר, בריש נספח י"ב). שנשאל האם מותר לנהוג כהרבה אברכים שהולכים לפסח לבית הוריהם או חותנם, ומוכרים את כל דירתם לפסח לגוי על מנת להפטר מהנקיון ובדיקת חמץ. וענה הגרמ"פ זצ"ל: אין זה מנהג בני ישיבה אלא מנהג עצלנים. הנהגה זו מתנגדת למנהג ולהשקפת התורה. אין ענין לבקש עצות כדי להפטר ממצוות! להיפך, ביּורֹופ היו הרבה שהקפידו לקנות חמץ כדי להתחייב בהבערתו! עד כאן לשונו. וכעין זאת כתב גם הגרשז"א זצ"ל [הליכו"ש. שם (ה, 14)]. נמצאנו למדים לגבי עצם חיוב הבדיקה בס"ד בחדר או ארון שמוכרים אותו לגוי בשל החמץ שבו, דעת רוב הפוסקים שאין צריך לבדוק גם אותו מהחמץ. ונראה בס"ד שכן המנהג פשוט להקל בכך. אמנם הוספנו שמן הראוי להשאיר לפחות מקום קטן על מנת לבדוק בו את החמץ עם ברכה, וזאת עפ"י ד' ההליכו"ש הנ"ל. 

[114] 49. אם הגוי מועסק ע"י היהודי אסור הדבר, שכ"כ השו"ע (תנ, ו), הגר"ז, שעה"צ (תמ, ל), והגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (ג, כב). וכ' ע"כ ב' טעמים: 1) שלא יחשדוהו שמאכיל את הגוי חמץ. 2) שבשל כך עלולים להתפזר ב' פירורי חמץ בבית. עכ"ד. וכעין זאת מצינו במ"ב (תמ, י). אמנם מעיקה"ד אם גוי נכנס עם חמץ של עצמו לבית היהודי אין חובה להוציאו [ברייתא פסחים (ה, א). שו"ע (תמ, ג)]. ומ"מ אינו רשאי לאכול עמו בו זמנית על השולחן, וכדלקמן. 

[115] 50. עיקר דין זה כתב בשו"ע (תמ, ג), מ"ב (תמ, יז) וש"פ. והטעם, דחיישינן שיגיע מעט חמץ ממאכל הגוי למאכל הישראל [מ"ב (תמ, יח)]. ואסור הדבר אף אם כ"א מהם אוכל על מפה נפרדת [מ"א. מ"ב (תמ, יח)]. ואע"פ שגבי זה אוכל בשר וזה חלב רשאים לאכול בב' מפות נפרדות, מ"מ בחמץ מחמירים טפי משום שאיסורו במשהו [מ"א ומ"ב (שם)]. ומ"מ מותר לאכול אחר שהגוי גמר לאכול, ואז היהודי ינקה היטב היטב את השולחן מהחמץ וישטפנו היטב כדי שלא ישארו שם פירורים, וכן יזהר שהגוי יקח את כל שאריות החמץ שאכל [מ"ב (תמ, יח) בשם האחרו']. כך הוא מעיקר הדין. אך נראה בס"ד שהעולם כיום מחמירים טפי בכל ענינים אלה. 

[116] 51. מ"ב (תמ, יח). 

[117] 52. תנאי השכרת דירה לגוי מבוארים בשו"ע (יו"ד קנא, י). ולגבי גוי העובד אצלו, ראה בשעה"צ (תמ, ל) עפי"ד השו"ע (תמ, ג' ותנ, ו), ועיי"ש אם מדובר שהגוי שוכר חדר בדירת היהודי. 

[118] 53. רמ"א (תנ, ה). מאמ"ר (אליהו. מועדים. ג, כא). 

[119] 54. מ"ב (תנ, יב). מאמ"ר (שם). וראה שו"ע (תמ, א). והטעם, דהישראל נהנה ממציאות החמץ אצלו. 

[120] 55. מאמ"ר (ג, כב). והטעם, משום שלא יחשדוהו שמאכיל את הגוי חמץ, וכן כדי שלא יתפזרו פירורי החמץ בבית [מ"ב (תנ, יד). שעה"צ (תמ, י). מאמ"ר (שם)]. ואם לא היה מעסיק את הגוי היה מותר לגוי להכנס לבית הישראל, וכנ"ל (בהערה 48) עפ"י השו"ע (תמ, ג). 

[121] 56. שו"ע (תנ, ו). מ"ב (סקט"ו). מאמ"ר (ג, כג) וש"פ. והיינו למי שהישראל חייב במזונותיו. 

[122] 57. שו"ע (תנ, ו). מ"ב (סקי"ג וט"ו). מאמ"ר (ג, כג). 

[123] 58. מ"ב (תנ, טז. עיי"ש) ומאמ"ר (שם), עפ"י השו"ע (תנ, ו). 

[124] 59. ראה שו"ע (תנ, ו) ומ"ב (ס"ק י"ז וי"ח) שלגבי חלק מהמיקרים יש מקילים. 

[125] 60. שו"ע (תמ, ג). מ"א. מ"ב (סקי"ז). והטעם, דנדיר הדבר שלא יתערב פירור אחד של חמץ במאכל של הישראל [מ"ב (סקי"ח)]. ואם הישראל אוכל לאחר שהגוי גמר לאכול, צריך הישראל לנקות היטב את השולחן ולהדיחו היטב במים, כדי לנקות את כל הפירורים שבו, וכן יוודא שהגוי יקח את כל שאריות החמץ שנשארו [מ"ב (תמ, יח) בשם האחרו']. ואם הגוי אכל בשולחן חמץ חם, כאיטריות, נלענ"ד בס"ד שמלבד הניקיון מחמץ צריך לעיתים אף להכשיר את השולחן, בפרט לחוששים לדין גוש, כמבואר לקמן (בפרק ד' סעיף ס"ו). 

[126] 61. שו"ע (ת"מ, ג). מ"ב (סקי"ח). וכתבו האחרו', שאסור הדבר אף אם אינו מכיר את הגוי שאוכל החמץ [הגר"א. מ"ב (סקי"ח) ועוד אחרו']. ועלינו לדעת, שאף שהפוס' כתבו דינים אלה גבי גוי האוכל חמץ אצל ישראל, מ"מ הדין כן גבי כל יהודי שאוכל ליד מי שאוכל חמץ בפסח, ופשוט. 

[127] 62. עפ"י מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. ג, כד). 

[128] 63. מ"ב-דירשו (תמ, 22) בשם הגר"מ שטרן. וטעמו, משום שהשולחנות קרובים זל"ז מאוד, וגם בזה קיים החשש שפירור של חמץ יעבור למאכלו הכשר של הישראל. ואף שבס' נט"ג (פסח. ח"א פנ"ו ס"ח) פקפק בכך משום דסו"ס עסקינן בשולחנות נפרדים, מ"מ נלענ"ד בס"ד שהצדק עם המחמיר, דזיל בתר טעמא. 

[129] 64. דבזה החשש הינו משום אוכל טרף בכל ימות השנה, שיש צדדים להקל בו מחמץ, וכגון שדין תערובתו בששים ולא באלף. ר' ע"כ בשו"ע (יו"ד קנב, א) ובש"ך (פח, ב). ורצוי לשאול ע"כ מורה הוראה הבקי בהלכות אלה. 

[130] 65. כן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א. וטעמו, דבכה"ג אינו ראוי למאכל כלב [כמובא בס"ד בספר מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה א')]. וראה עוד בהערה הבאה. 

[131] 66. ג"ז הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א (כמובא במקו"ד שם), ומהטעם הנ"ל. ועיי"ש שהמשכנו לשואלו, האם לפי"ז יתיר גם שימוש בסבון או בשמפו שאינם כשרים לפסח. ראה ע"כ לקמן (ה, ה). 

[132] 67. כ"כ במאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ו, ד). וכ' שלאחר שינקהו היטב יצניעהו. 

[133] 68. כדלקמן (פ"ד ס"ב). 

[134] 69. הגע"כ (יג, טו). והגר"ד ליאור שליט"א כ' בס' דבר חברון (דנ"ג) שבבית שיש בו ילדים קטנים, חובה לבדוק לפחות את המדפים התחתונים בארון הספרים. ע"כ.

[135] 70. הגע"כ (יג, טז). 

[136] 71. מה שכתבנו שיפגום את החמץ ע"י שפיכת אקונומיקה וכד', כ"כ בספר הגע"כ (יג, טז). וכתב שכ"ה גבי כלי אשפה שלו או המשותף לדיירי הבנין, העומד בחצירו או בצידי רשות הרבים. ולא זכיתי להבין מדוע האדם חייב לנקות את פח האשפה שנמצא בצידי רה"ר, הרי אין הפח ברשותו. ושמא אם הפח משויך לבנין מסוים (במה שכותבים עליו את מספר הבית) אז יש לדון אולי כהוי ברשותו. וראה שו"ע חו"מ (ר, ז). ומ"מ יעץ שם בהגע"כ לשפוך לתוכו נפט או אקונומיקה. ור' באול"צ (ח"ג ז, יג) שכ' שחייב האדם לנקות את כל פחי האשפה שברשותו, ואין די במה שיפקיר את החמץ שבתוכם. ע"כ. וראה בתשובות והנהגות (כרך א' סי' רפ"ט) שנראה שהיקל יותר בכך. אך צ"ע אי דבריו נכונים גם לגבי המציאות פה בארץ, שהכל שייך ליהודים. וראה בדברי הגר"א נבנצל שליט"א, כמובא במקראי קודש - הל' ליל הסדר (פ"א הערה יט). ומ"מ מה שכתבנו שיפורר את החמץ לחתיכות הקטנות מכזית, ושיניחו שם לפני זמן ביעור חמץ, זאת עפ"י מה שכתבנו בס"ד בס' מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט) עפ"י שו"ת יחו"ד (ח"א דרע"ו), הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, הגר"א נבנצל שליט"א, ועוד. עיי"ש. 

[137] 72. עיקר דין בדיקת הבגדים בכלל, והכיסים בפרט, נזכר בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצג). ומ"מ כתבו הפוס', שמי שיש לו לבדוק רק כיסים (כגון המתארח מלפני ליל י"ד אצל אחרים, ולא הביא עמו דבר חוץ מבגדיו אשר לעורו, וזה דבר נדיר), למרות שעליו לבודקם, לא יברך על בדיקה זו [כ"כ מגן האלף (תלו, ט), בפתחי עולם ועוד (הב"ד בחזו"ע דל"ג. עיי"ש). וכ"כ הגרשז"א זצ"ל בהליכות שלמה (פסח. ה, ה)].

[138] 73. דעת הפוס' שאין הכיבוס מועיל לסלק לגמרי את כל החמץ מהבגד, כ"כ הפמ"ג [(במש"ז סס"י תנ"א), אך כ' כן גבי חמץ שהיה בין נקבי האריגה, והיינו שהיה מחובר היטב לבגד שלא מועילה לו הגעלה]. וכן ד' הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שאמר לי לגבי הכיבוס שלנו היום. והוסיף: שאע"פ שמכונת הכביסה מכבסת היטב עם אבקת כביסה ועושה שהחמץ לא יהיה ראוי למאכל כלב, מ"מ למעשה אין הדבר מועיל לפגום את החמץ, משום שבסוף פעולת הכיבוס ישנו שלב השטיפה, והוא שוטף את הסבון מהחמץ ועושהו שוב ראוי למאכל כלב. עכת"ד (וראה ע"כ בהמשך הערה זו). ומאידך דעת כמה פוס' שהכיבוס כן מועיל במיקרים מסוימים כדי לנקות הבגד או לפחות לפגום את החמץ כך שלא יהיה ראוי למאכל כלב. שכן מתבאר מד' הרא"ש (בסוף מס' ע"ז) גבי חמץ רותח שנפל על בגד, שכ' שם שיגעילו ברותחין בעירוי מכ"ר. עכ"ד. והיינו מהני לחמץ שדבוק לבגד מבחוץ. וכ"נ מד' הגהות אשרי על הרא"ש (סוף מס' ע"ז), שכתב שיתכן שהכיבוס מועיל אפי' בצונן בגלל הכישכוש והעירבוב שעושה בעת הכיבוס. ע"כ [הב"ד בערוה"ש (יו"ד סי' קכ"א)]. וכ"כ בס' יסודי ישורון (ח"ו עמ' קצ"ח), שאם בעת הכיבוס המים רותחין וחומר הכביסה חזק, הרי שהכיבוס מועיל לפסח כהגעלה. ע"כ. וכ"כ כבר בס' דעת קדושים (שסומכים על הכיבוס בנהר, אפי' בצונן, וכ"ש בחמין. וכ"ז גבי הצורך להתיר את קפלי הבגד לנקיון מחמץ). הביא דברים אלה בס' הגע"כ (פי"ג הערה רל"ב). ובשו"ת אול"צ (ח"ג ז, יא, עמ' ע"ט) כ' שכיבוס מועיל לניקוי מחמץ, ולכן אף אם מכניסים חמץ לכיסים, הרי שאם הבגד כובס א"צ בדיקה בליל י"ד כיוון שהחמץ נפגם ואינו ראוי למאכל כלב, בשל אבקת הכביסה. אך מאידך הוסיף שם (בעמ' פ') וכתב, שבגדים שמשתמש בהם בפסח צריך לבודקם אף מפירורי חמץ. וזה מתאים לשיטתו (אף גבי ספרים וכדו', כמבואר שם בתשובה י'), שמצד ב"י וב"י יש לחפש ולבדוק רק חמץ משיעור כזית ויותר. אך דברים שמשתמשים בהם בפסח עצמו יש לבודקם אף מפירורי חמץ, וזאת מחשש שמא יאכלם. ולפי"ז לא ברורה לי דעתו, האם הכיבוס יועיל אף גבי בגדים שמתכונן ללובשם בימי הפסח עצמו, או שכיוון שיש חשש שישארו שם פירורי חמץ בכיסים, בהם צריך בדיקה ממש. וצ"ע. ולאחר כל זאת נוסיף, שבס"ד עשינו בעצמנו ניסיון בדבר זה, וכיבסנו במכונת הכביסה (בכביסה רגילה – בחום של 30-40 מעלות צלסיוס, ולא בהרתחה, עם אבקת כביסה, ללא מרכך, ושוב כיבסנו עם מרכך), ועשינו זאת לבגד כשבכיסו האחד היה ביסקויט שלם, ובכיס אחר היה חמץ קטן יותר – בשיעור חצי ביסקויט. ולאחר כביסה במשך כשעה מצאנו ממש עיסה של ביסקויט. בכיס בו היה ביסקויט שלם היתה עיסה רבה, ובשני עיסה מועטה יותר כבתמונות. אך ברור שאף אחד לא היה מוכן ללבוש בפסח בגד עם כל כך הרבה חמץ. ועוד, שכמה אנשים טעמנו את מה שנשאר, וראינו שלא היה לכך שום טעם רע, אלא פשוט לא היה לזה שום טעם. ולאחר מכן סיפרו לי שבמשפחה אחת החביא ילד אחד חופן שלווה (חיטה תפוחה מתוקה) בכיס מכנסיו, והוריו כיבסו את המכנסים מבלי לבדוק את הכיס, וגם לאחר הכביסה הילד המשיך לאכול את השלווה שכובסה. ואם כן מה שהיו מהפוסקים שהקלו להשאיר בפסח בגד לאחר כיבוסו, זה אולי משום שהם דיברו על כמות חמץ מועטה מאוד שהיתה בכיסי הבגד, או שדיברו על חמץ הדבוק בצד החיצוני של הבגד. או שמא מישהו לא בדק את המציאות כראוי והטעה את הפוסקים הללו. מ"מ נמצאנו למדים שבגד שהיה חמץ בכיסיו, לא ניתן לנקותו מחמץ לפסח ע"י כיבוס רגיל במכונת כביסה. כך בס"ד יצא לנו. ונראה שאין מה להוסיף. 

[139] 74. כפי שבס"ד ראינו בהערה הקודמת, הרי שלמעשה אין הבגד נותר נקי מחמץ לאחר הכביסה. עיי"ש. 

[140] 75. מ"ב (תלג, מז). וטעמו, דמילתא דלא רמיא עליה כל השנה לזכור אם הכניס לשם חמץ, ולכן לאו אדעתיה. וע"ע באול"צ (ח"ג ז, יא). 

[141] 76. זו דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל. והוסיף, שלא מספיק לבודקם במישוש אלא יש לבודקם בראיה (ואפי' ביום). שכ"כ בחוט שני [(סס"י תל"ג). הב"ד במ"ב-דירשו (סס"י תנ"א)]. 

[142] 77. זו ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד במ"ב-דירשו (תלג, 39)], וכ"כ במ"ב-איש מצליח (סס"י תל"ג, ס"ק 6), ושניהם לא פירשו האם די במישוש מחוץ לכיס או דווקא בתוכו. וזו גם ד' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ [(ח"ג ז, יא ד"פ). והוא פירש שהכוונה למישוש מחוץ לכיס. ולשיטתו שיש לחפש רק חמץ הגדול מכזית]. 

[143] 78. עפ"י הרמ"א (תלג, יא) גבי כל הבית, והיינו כולל הבגדים והכיסים שבתוכם. וכ"כ במאמ"ר (ו, א) וש"פ. 

[144] 79. מ"ב (תלג, מז), מאמ"ר (ו, יח) וש"פ. וכן עולה מדברי הפוס' הנזכרים לקמן (בהערה 80) שהקלו שבעת בדיקת החמץ א"צ לבדוק את כיסי הבגדים שלובש. ומשמע בהדיא שאת כיסי שאר הבגדים שלא ילבשם עד ביעור החמץ למחרת בבוקר – אותם כן צריך לבדוק. ומ"מ כתבו כמה פוס', שכשבודק החמץ שבכיס הבגדים בבדיקה דליל י"ד בניסן – אין צריך לבודקם לאור הנר, אלא יבדקם לאור החשמל [הגרי"ש אלישיב, בעל שבט"ה, והגרנ"ק זצ"ל בחוט שני (הב"ד במ"ב-דירשו תלג, 39)]. 

[145] 80 חזו"ע (ריש הל' בדיקת חמץ, דל"ג). אול"צ (ח"ג ז, יא). 

[146] 81. כ"כ החוק יעקב (תלג, כז), שו"ע הגר"ז (תלג, מב), מקו"ח (תלג, טז), המ"ב (תלג, מז בשם אחרו'), חזו"ע (הל' בדיקת חמץ, דל"ג. עיי"ש שכ"כ עוד הרבה אחרו'). הליכו"ש (פסח פ"ה הערות 10,29). מ"ב-עוז"ו (סס"י תל"ג ס"ק 6) וש"פ. והטעם, משום שכשאכל לאחר שגמר לבדוק את חמצו, שמא שוב התלכלכו ידיו, וחוזר ונותן ידיו לתוך כיסו ונשאר שם מהחמץ [הפוס' הנ"ל. ועיי"ש עוד בחזו"ע (דל"ג)]. 

[147] 82. כנ"ל בפרקנו (בסעיף י"ב). ובפרט שיש להזהר בכך לא רק מצד ב"י וב"י, אלא מצד שמא יאכל בפסח אפי' כמות קטנה של חמץ, וכמו שחילק והחמיר בכך בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, יא). 

[148] 83. פה עימי בס"ד לומר דברים ששמעתי כמה וכמה פעמים מהגר"מ אליהו זצ"ל (אך כיוון שאינם נמצאים בכתובים שיצאו לאור, לכן הננו כותבים כן רק במקורות). כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בהערה 73) לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל, אין כיבוס הבגד גורם לו לצאת מחשש החמץ שבו, כיוון שהשטיפה בגמר הכיבוס גורמת לסבון הכביסה לצאת ממוצר החמץ שבו, ושב הוא להיות ראוי למאכל כלב. אך מאידך היקל הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לנו כמה פעמים, שבעת בדיקת החמץ בליל י"ד, מספיק לבדוק רק כיסים של שלושה בגדים שאין בהם חמץ, ואז ישנה חזקה שהבגדים שם נקיים מחמץ. אך אינני זוכר אם הדבר מקנה חזקה על כל הבגדים שבמדף, או אפילו על כל הבגדים שבאותו ארון. וזו קולא גדולה (והייתי נעזר בה בעת הצורך). יצויין, שזה באמת מתאים לשיטת הגרמ"א זצ"ל, בעוד כמה דברים, אף הנוגעים לאיסורים שיש להם שורש מדאוריתא [ובני"ד, אם מבטל החמץ, ה"ז מצד ב"י וב"י איסור דרבנן. שהרי מדאו' סגי בביטול, כדאי' בגמ' פסחים (ד"ד, ב). ר' שו"ע (סי' תל"א ותל"ד)]. שכן דעתו לגבי בדיקה מידגמית של מאכלים מסוימים, שדי לקחת מדגם של שלושה דברים מהתבשיל ולבודקן שאין בהן תולעים, ואם אין בהן תולעים רשאי לאכול את שאר התבשיל [ראה חוברת שלו “מן המותר בפיך" לגבי בדיקת המזון מתולעים לגבי תות שדה, ולגבי בצל ירוק. עיי"ש בכללים שבריש החוברת (בסעיף קטן ה') שכשמספיקה “בדיקת מדגם" הכוונה לבדוק שלושה מאכלים. ואם שלושתם נמצאו נקיים נוצרה חזקת נקיות, ואת השאר די לבדוק בבדיקה רופפת. וכידוע איסור תולעים עיקרו מדאו']. נמצאנו למדים שמצד אחד היקל הגרמ"א זצ"ל גבי בדיקת ג' כיסים, ומאידך החמיר שאין הכיבוס מפקיע את הבגד מחשש חמץ. ושוב – הקולא של בדיקה מידגמית של שלושה כיסים אינה מודפסת בשמו באף מקום, ואולי צ"ע אם היקל בכך גם לרבים. ודי בזה. 

[149] 84. שכ"כ הג' הבן איש חי (ש"ר, “צו" סק"ל) לגבי המציאות בדורו, שצריך לרחוץ את הביצים לפני שמבשלים אותן, כיוון שהמוכרים מניחים את הביצים עם הקמחים, ונדבק על קליפתן קמח. ע"כ. וכ"כ בשמו גם הרב כה"ח (תעג, סד), וכ"כ בס' ויגד משה (הספר נכתב בארה"ב בשנת תשל"ב; ג, ח), והוסיף שגם במציאות שלהם יש להזהר בזה, כיוון שלול התרנגולים אינו נקי מחמץ, וגם המוכרים אינם מניחים את הביצים במקום הנקי מחמץ. ועוד הביא שם ד' האשל אברהם (מבוטשאטש. בסי' תמ"ז) שנוהגים בפסח שלא להשתמש לבישול מאכלים בסיר שבישלו בו כל השנה ביצים בקליפתן, זולת ביצים שכן רשאים לבשל בסיר זה. ע"כ. וא"כ אף גבי המציאות של זמנו כתב ששייך דין זה של נקיון הביצים. הביא דבריהם בס' הגע"כ (פי"ג הערה רצ"ח). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנקות לפני פסח את הביצים אף בדורנו מהחמץ הדבוק בהן. ושאלתיו האם דבר זה הינו חומרא או שכך צריך לעשות מעיקר הדין. וענה לי שכך יש לעשות מדינא. עכת"ד [כמובא בס"ד במקראי קודש, הלכות ליל הסדר (פ"ד אמצע הערה א')]. ולאור כ"ז עולה שכן היה צריך לנהוג גם בדורנו, שהרי לעיתים הביצים מלוכלכות במורסן שהיה בלול. וראה עוד בהגע"כ (שם) מש"כ בשם כמה פוס' גבי הסוחרים שהיו מדיחים את הביצים במים ובחומר מסוים כדי לנקותן מהפסולת שעליהן. וע"ע בהערה הבאה. 

[150] 85. כ"כ הגרמ"א זצ"ל לאחר כמה שנים בספרו מאמ"ר (ג, יא). והוסיף, שבעבר היתה בעיה בכשרות לפסח של חותמת הדיו שעל הביצים, וכיום הביצים שמוחתמות בדיו כשר לפסח, מסומנות בכוכבית. 

[151] 86. הגע"כ (יג, שמח) עפ"י הרמ"א (תמז, יב, גבי קלפים). 

[152] 87. יש לנקותם היטב במברשת או בשואב אבק, כיוון שלעיתים אוכלים בעת הישיבה עליהן והן מתלכלכות בחמץ שנדבק עליהן. ויש לראות שאכן הן נקיות. 

[153] 88. שכ"כ הטור בשם הראב"ן, שנהגו לגרר -(לשפשף) את הכסאות שנגע בהן חמץ, ושיש להם על מה לסמוך. וכ"כ בשו"ע (תמב, ו). והסבירו האחרו', דהיינו שאין ללעוג על מנהג זה שהוא מנהג שטות. ולכן כתבנו שכ"ה גבי הכסאות שבמטבח ובפינת האוכל, והיינו שבהם יש חשש שנדבק עליהם אוכל, למשל כשאדם מזיז אותם כשידיו מלוכלכות. וכן פעמים רבות המושב שבכסא מלוכלך משאריות אוכל, והדבר מצוי מאוד. וראה עוד לעיל בפרקנו (בהערה 27) גבי דברים שנהגו להחמיר ולנקותם יותר מהדרוש כפי עיקר הדין, ואחד מהם הוא הכסאות והספסלים. 

[154] 89. כל סעיף זה נכתב בעזרת ת"ח המבינים בענינים אלה. ופתיחת הסעיף הינה עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (ג, א).

[155] 90. כנ"ל, נכתב בהתייעצות עם ת"ח המבינים בענינים אלה. וראה בספר מאמר מרדכי (מועדים. ה, קי) שכתב הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנקות את שפופרת הטלפון, בפרט בחורים ובסדקים, מבלי לקלקלה, ע"כ. 

[156] 91. לגבי סל מחורר העשוי מבד או מנצרים, כתבו הפוס' שיש לנקותו כפי היכולת ולהצניעו עם כלי החמץ. ראה ברמ"א (תמב, יא; תנא, יח). מ"ב (תמב, נא; תנא, קג). הגע"כ (י"ג, שלט ושמ"א). 

[157] 92. לגבי סל מפלסטיק נראה שמכונת הכביסה אמורה לנקותו לגמרי אך רצוי בכל אופן לבודקו בראיה. 

[158] 93. בס"ד עשינו כמה נסיונות ושמנו ביסקויט בתוך סל אלבד כשהוא מקופל ומגולגל (כמו שמכניסים למכונת כביסה כשרוצים לחסוך מקום), ולאחר כביסה רגילה (עם אבקת כביסה, במשך כשעה בחום של כשלושים עד ארבעים מעלות) נשארה עיסה של בצק וכמה חתיכות בינוניות (בגודל של כסנטימטר) של ביסקויט. וכפי שהעידו כמה אנשים שטעמו זאת, הרי שלא היה לכך שום טעם רע, אלא פשוט לא היה לכך טעם (ואחד הטועמים אמר שאפילו נשארה בכך מעט מתיקות). ועשינו נסיון שני וכיבסנו סל כזה עם אבקת כביסה ומרכך. וגם לכך היו אותן תוצאות, וזאת בשל שלב השטיפה של מכונת הכביסה, ששוטף את כל הסבון שהיה בבגדים ובסל. נמצאנו למדים בס"ד, שפעולת הכיבוס אינה מנקה וגם אינה פוגמת את החמץ שבסלים כשהינם מקופלים. ומ"מ לא ברור לי אם מועילה כביסה לסל כשהוא פתוח. שמא בכ"ז ישאר בו חמץ. 

[159] 94. כנ"ל (בסעיף ל"ה), גבי ברכונים וזמירונים. וכתבו באול"צ (ח"ג ז, י) ובמאמ"ר (ו, ה) להזהר בכך גבי מחזורים שיש בהם תפילות וברכת המזון לשלוש המועדים, שמשתמשים בהם בשאר המועדים ומברכים עמהם ברהמ"ז, כך שהינם עלולים להתלכלך בחמץ, ויפול לאוכל בפסח. ולכן כתבו שינקום היטב, ושעדיף להשתמש בפסח במחזורים המיועדים רק לפסח. וכ"כ במע"ר (מהדו' תרנ"ו ס"ק קע"ד), ומשמע ממנו שצריך לנקות את כל הספרים. וע"ע בהגע"כ (פי"ג הערה של"ד). 

[160] 95. שכ"כ במעשה רב (מנהגי הגר"א. בס"ק קע"ח מתבאר שכ"ה גבי כל הספרים שמשתמש בהם בסעודה. ואילו ממע"ר מהדו' תרנ"ו ס"ק קע"ד משמע שכ"ה גבי כל הספרים). וכ"כ בס' ישועות חכמה [(על הקיצוש"ע. הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה של"ד). וכ' שכ"מ גם משו"ת נוב"י (מהדו"ת אה"ע סי' קל"ד)]. וכ"כ החזו"א (או"ח סי' קט"ז ס"ק י"ג וי"ח) ובאגרותיו (ח"ב סי' קנ"ד). וכ"כ במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ו, כח). ונחלקו הפוס' אי בעי לבדוק גם את הספרים בליל י"ד ע"י נר. שבאול"צ (ח"ג שם) כ' שא"צ נר, ואילו במע"ר (ס"ק קע"ח הנ"ל) כתב דבעי ע"י נר. עיי"ש. ומ"מ בס"ד נלענ"ד שכ"ז מדובר גבי מי שיש לו רק מעט ספרים, דאל"כ הרי יצטרך לבדוק דף דף לאור הנר, ויגמר הלילה בלא שגמר בדיקתו. וגם שלא ע"י נר הרי בדיקת דף דף, מתארכת הבדיקה שעות רבות. לכן בס"ד נלענ"ד שלרוצה לנקוט כדעה זו, יבדוק מעט ספרים שיספיקו לו למשך החג, ואת השאר יסגור, כבהערה הבאה. עוד כתבו הפוס', שיש להזהר מלהביא ספרים לשולחן האוכל במשך כל ימות השנה, מחשש שיכנסו אליהם פירורי חמץ [אול"צ (ח"ג שם). מאמ"ר (ו, כח). ור' בהליכו"ש (באורחות הלכה ה, 33), שכתב שלא להביא לשולחן האוכל ספרים, שמא יעברו מהם תולעים לאוכל. עיי"ש. אמנם לענ"ד יש מקום לשקול זאת, דהמתמידים לומדים מספר גם בעת האכילה, ונזהרים גם מחמץ שלא יכנס לספרים וגם מתולעים שלא יכנסו לאוכל]. ומתוך כך נוסיף, שבהלכות כאן כתבנו לדון גבי ספרים שיש בהם חמץ או חשש חמץ, ורצינו לכתוב גם הדין גבי ספרים שברור לאדם שאין בהם חמץ, שלכאו' אותם א"צ לבדוק. אלא שלפי האמור לעיל בפרקנו (בסעיף ל') נראה שיתכן שאין להקל בכך מהטעם האמור שם (בהערה 73) עפ"י המ"ב (תלג, מז). ומ"מ מדברי הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (מועדים דף נ"ג לגבי ארונות ספרים) מתבאר שאכן א"צ לבודקם. 

[161] 96. כ"כ בספר החזו"א ובאיגרותיו (שם), דאם לא בודק כנ"ל, אזי שיעשה מחיצה לפני הספרים. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שם), שאם לא נזהר מחמץ בספרים, ואף אינו בודק דף דף, אזי שיכסה את הספרים בניילון ויכתוב שיש שם חשש חמץ. עכת"ד. ונציין, שלחזו"א, מי שקשה לו לבדוק חמץ בגודל פירורים, שימכרנו ויעמיד בינו לבין החמץ מחיצה בת י"ט. דלענין חיוב מחיצה שחייבו חז"ל לעשותה, אין נ"מ בין פירורים לבין גלוסקא יפה [חזו"א (או"ח קטז, יח)]. 

[162] 97. שכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג ז, י). והוסיף, שמ"מ יש חובת בדיקה כללית בין הספרים, למצוא אי יש שיעור כזית חמץ. ואם מביאים בפסח ספר לשולחן, חובה לבודקו [ר' אול"צ (ח"א סי' ל"ב, וח"ג שם)]. וכ"ד הגרשז"א זצ"ל, וכמש"כ בהליכו"ש (פסח ה, ו) שאין חובה לבדוק הספרים גם אם לא נזהר כל ימות השנה שלא יכנסו פירורים לספרים. וכ"ה אף אם עלולים להיות בספרים פירורים (ור' עוד לקמן בהמשך הערה זו). וכ"כ בחזו"ע (הלכות בדיקת חמץ, סק"ד), שהמנהג הפשוט שאין בודקים ספרים. ויתכן שיש לצרף לדעת המקילים את מש"כ בס' יסודי ישורון (ח"ו דף שמ"ב), שנראה מד' הזר"א (ח"א סי' מ"ח) שכשיש ספק אם נפלו פירורים למקום מסוים, אין חיוב לחפש אחריהם. עכ"ד. וטעם המקילים: כי אין חובת בדיקה וביעור על פירורים פחות מכזית (אול"צ שם) ופירורין לא חשיבי, דמפקר להו [גמ' פסחים (ו, ב). חזו"ע (שם)]. וכן הסביר הגרשז"א זצ"ל, דהפירורין ספק אם הם נמצאים, והם מאיסי ובדילי מיניה אינשי. והיינו שמצד ב"י וב"י אין מקפידים עליהם, ומצד חשש שמא יאכלם הינם מאוסים, וכן לא אוכלים פירורים מחשש תולעים בספרים [הליכו"ש. (אורחות הלכה. ה, 33)]. ויש להעיר שני דברים בדעת הגרשז"א להקל שא"צ לבדוק הספרים. ראשית, שכל זה לפי הבנתו שבמציאות אין אנשים מסוגלים כלל לאכול פירורי חמץ שנמצאים בספר, תוך כדי לימודם בו, וזאת מחשש תולעים. הלא"ה יתכן שאם היה יודע שאנשים כן אוכלים פירורי חמץ שבספרים, יתכן והיה מחמיר בכך. וזה קשור להערתנו השניה: באחד משיעוריו אמר הגר"מ אליהו זצ"ל את מה שכתבנו פה בשמו, שאם רוצים להשתמש בספר בפסח, יש לנקותו דף דף. ואחד מהנוכחים לעג ע"כ, ואמר שזו חומרא יתירה. הגרמ"א זצ"ל שתק. כעבור זמן הגיע חג הפסח, ואותו אדם תוך כדי לימודו, שלח אצבעו ואכל פירור שהיה דבוק בספר, וכמעט שבלעו, לולא ה' שהיה בעזרו. הלך אותו ברנש אל הגרמ"א זצ"ל והודה בטעותו (כנ"ל בהערה 19). וא"כ דבר שאינו נדיר הוא שתוך כדי עיון בלימוד עלולים שלא לשים לב ולאכול פירורים שבספרים, והגרשז"א זצ"ל לרוב חסידותו לא העלה בדעתו שתיתכן מציאות כזו. עוד נוסיף, שבתשובה לשאלתי (בשנת תשנ"ו) אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי ספרים שהשתמשו בהם כל השנה, ורוצה להשתמש בהם בפסח, שאין צריך לבדוק דף דף שאין בהם חמץ. ושאלתי, שיש אומרים שהפירורים מצטרפים לכזית. וענה לי שאין חשש שיצטרפו, וגם אין זה שכיח שיש פירורים בספרים. עכת"ד. ואמר לי בנו הרה"ג אברהם אלישיב זצ"ל שמנהג הגריש"א שלא לסגור כלל את הספרים בפסח בכיסוי וכדומה, אלא הוא משתמש באופן רגיל בספרים לפסח. ואמנם כשהוא שם ספר על השולחן, הוא מניחו על נייר או מגבת וכדו', ולא ישירות על השולחן. עכת"ד. 

[163] 98. פוק חזי מאי עמא דבר, שאין העולם נוהגים לבדוק ספר ספר, דף דף. וכמש"כ הגרשז"א, הגרע"י והגרב"צ אבא שאול – כולם נ"ע וזיע"א. 

[164] 99. שכן ראיתי שנוהג הגר"א נבנצל שליט"א, שאינו מכסה את כל הספרים שבביתו בניילון או באל-בד, אלא מותח חוטים לאורך המדפים, כך שאם ירצו להוציא ספר שלא נבדק מחמץ, יזכרו שפסח היום, ולא יקחוהו. ואף כששאלתיו מדוע אינו מכסה לגמרי את כל הספרים, ענה לי שדי בכך, מהטעם הנ"ל. ע"כ. 

[165] 100. משום דלעיתים שמים בעגלה זו מוצרי חמץ. 

[166] 101. הגע"כ (יג, שנא). ואנו הוספנו להתייחס גם לנקיון הריפוד. 

[167] 102. עפ"י הגע"כ (יג, רפח). 

[168] 103. מנסיון, זה מועיל לנקות וללא טירחה רבה. ולאחר מכן יש לייבשם בשמש ולבודקם בראיה. 

[169] 104. רמ"א (תמז, יב). ועיי"ש במ"ב. 

[170] 105. כ"כ בהליכו"ש (פ"ד באורחות הלכה ס"ק 59) גבי איטריות שדיבקו וצבעו אותן, שאם דיבקו אותן בחוזקה כך שאינן עלולת ליפול, וגם נפסל מאכילת כלב ע"י הצבע, שרי להשהותן. 

[171] 106. כ"כ באול"צ (ח"ג ח, ז). וטעמו עפ"י מה שפסק בשו"ע (תמב, ט) שחמץ שייחדו אותו לישיבה (ולשאר מטרות שאינן של אכילה), וגם טח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח. ולמד מכאן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, דה"ה גבי צמחי נוי שיש בהם חיטים או שעורים, דכיוון שלפני זמן איסורם ייחד אותם לשימוש שאינו של אכילה, וגם עשה בהם מעשה כעין טיחה בטיט, הרי שמותר לקיימם בפסח אפי' אם ראוי למאכל כלב. ורק אם נשארו כמות שהם (ללא צביעה או משיחת לכה או בחומר משמר, וכמש"כ שם), יש לחוש שהחמיצו, ואם ראויים למאכל כלב אסור להשהותם (דיוק זה של ההיתר כשמתקיימים ב' תנאים אלה: ייחדו לדבר שאינו אכילה ומריחת צבע או לכה עליו, לא כתבוהו שאר הפוס'. ומ"מ דיוק זה מתאים לשיטת רבנו הגרב"צ זצ"ל, כפי שהכרתיו כשלמדתי אצלו בישיבת “פורת יוסף", שהיתה לו זצ"ל חריפות מיוחדת להעמיק בדברים ולדמות מילתא למילתא). 

[172] 107. הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (שם) והגרב"צ א"ש זצ"ל באול"צ (שם). ורק אם מכרו במכירת חמץ שרי להשאירו בביתו במקום מוצנע (אול"צ שם). ויש לציין, שהגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ג, יג) כתב גבי תמונות עם שיבולים או מגש עם חמץ העשוי לנוי, שיצניעם לפני פסח במקום שלא יגיע אליהם (עפי"ד המ"א תנא, ב). ומשמע מדבריו דלא ס"ל החילוק אי הם צבועים בצבע או מרוחים בלכה, ויתכן דס"ל שבכה"ג עדיין אינם נפסלים מאכילת כלב. וצ"ע. וכיוון שלא ברורה לי דעתו לכן לא כתבנוהו בהלכות. מ"מ יש להוסיף שנחלקו הפוס' אי שרי להשהות בפסח ברשותו חיטים מורעלות המשמשות כרעל עכברים. שלד' הג' השד"ח והגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, טו) אסור להשהותן, כיוון שכעת רוצה בקיומן, למרות שבסופו של דבר רוצה הוא בביעורן ע"י העכברים. ומאידך יש המתירים לקיימן [אול"צ (ח"ג ח, ח) עפ"י השו"ע (תמב, ט) גבי המייחד חמץ לשימוש אחר אם עשה בו מעשה טיחה, כנ"ל גבי קישוטים צבועים. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני (ז, ג) מטעם שלא ניתן לקלף את כל הרעל מגרעיני החיטים ולכן עדיין אינם ראויים למאכל]. 

[173] 108. ראה על כך בלוח דבר בעיתו (תשע"ח, עמ' ,999 ובהערה 160), ספר חג המצות (לרב יצחק מאיר ברכיה ליברמן. עמ' תי"ח), ספר נתיבות הכשרות (בד"ץ מחזיקי הדת, עמ' ר'), ספר הגדה של פסח אביהם של ישראל (לגר"מ אליהו זצ"ל. עמ' 10), והגדש"פ דברי יואל (עמ' נ"ג).

[174] 109. לפחות לחוש למ"ד שחמץ אסור אפי' פחות מכזית [כנ"ל בפרקנו בסעיף י"ב. וראה גם בשו"ע (תלג, ג)]. ובפרט אם חושב להשתמש בהן בפסח לאוכל, שלא יאכל אפי' פירור. 

[175] 110. מאמ"ר (מועדים. ו, א וי"ח). חזו"ע (פסח. ריש הל' בדיקת חמץ, דל"ב). 

[176] 111. כן עולה מדברי המאמ"ר וחזו"ע הנ"ל. 

[177] 1. ראה מה שבס"ד כתבנו בספר מקראי קודש הלכות ליל הסדר (פרק א' הערה א'), שכבר האריכו הספרים הקדושים וכתבו, שמלבד נקיון הבית מחמץ, יש לנקות גם את נפשותינו מן החמץ, והיינו מהיצר הרע. ועוד בס"ד כתבנו שם בענין חינוך הילדים בעזרה לקראת החג. 

[178] 2. כ"כ השל"ה בריש פסחים ובספרו עמק ברכה, שדיני פסח רבים הם, ולכן על האדם להשגיח על נקיון ביתו מהחמץ, ובפרט על הכשר המטבח וכליו. 

[179] 3. דלעיתים הכשר כלים לפסח חמיר טפי, די"א שמיקרי איסורא בלע (ראה שו"ע תנא, ד), ולכן מחמירים בו יותר מבו"ח דהוי היתרא בלע (ואי יש לתלות דין נ"ט בר נ"ט בדין היתרא בלע או איסורא בלע, ר' בה"ל תנב, א' ד"ה שאין). ולעיתים דין הכשר כלים לפסח קיל טפי משאר ההכשרים (כגון כלי שבלע איסור), די"א שחמץ שנוצר עד השעה החמישית בערב פסח חשוב כהיתרא בלע (שבזמן מסוים היה מותר ואח"כ נאסר. וכמו בשר קודשים שאח"כ נעשה נותר). ר' גמ' ע"ז (עו, א) ותוס' חולין (ח, א) בשם ר"ת, ועוד. וע"ע במ"ב (תנא, כח) וחזו"ע (פסח ח"ב, מהדו' תשל"ט ד"ע). וקיצרנו.

[180] 4. הצורך בנקיון הכלי לפני הכשרו מבואר בסיפרי, ברא"ש, בשו"ע (תנא, ג) ובש"פ. ויש לדון אי הנקיון חשוב כחלק מהכשר הכלי, ובמקו"א הארכנו בכך. ור' לקמן בפרקנו האם כשמכשיר בליבון ג"כ בעי לנקות הכלי. ובאשר להכשר הכלי ע"י שריפת החמץ, כן מצינו הכשר ע"י ליבון, כדאיתא בס' במדבר (לא, כא-כג), דכתיב: “כל דבר אשר יבֹא באש תעבירו באש". וגם הפלטת האיסור ע"י הגעלה נלמד מהמשך הפס' (שם:) “וכל אשר לא יבֹא באש תעבירו במים" [וישנם פירושים ולימודים אחרים מפסוקים אלה לגבי הכשר הכלים. ובקונטרס הארוך שבס"ד כתבנו הארכנו בכך]. 

[181] 5. עיקר ד"ז איתא במשנה ע"ז (עה, ב), ובגמ' פסחים (ל, ב) ושו"ע (יו"ד קכא, א). וכ"כ גבי פסח גם הרי"ף והרא"ש בפסחים (שם), ובשו"ע (או"ח תנא, ד' וה'), המ"ב (סקל"ה), כה"ח (סקע"ח) וש"פ. והיינו שהבולע בלח (כמרק בסיר) פולט בלח (בהגעלה וכדו'), והבולע ביבש (כגון שיפוד) פולט ביבש (אש, ולא בהגעלה). ובאשר להכשר באותה דרגת החום שהכלי בלע, נחלקו הפוס' אי כלי שבלע בחום שהיס"ב אף שאינו רותח, האם הכשרו דווקא ברותח או שדי להכשירו באותה דרגת חום שבלע. וישנן עוד דעות אחרות בכך. וע"ע לקמן (בהערה 54). ועוד חקירות בענין איסור חמץ, כגון האם גידרו של הבלוע בכלי הוא כטעם בלבד, או דחשיב כאיסור בעין. דין ביטול החמץ, דאיסורו אפי' במשהו, והטעם לכך. וכן דין חמץ נוקשה וביטולו. וכן דין כדי קליפה ונטילה בחמץ. וכן דין איסור משהו בער"פ, דין חוזר וניעור בחמץ, ועוד נושאים, בס"ד כתבנו ע"כ בספרנו על פסח (ח"א. כת"י. פ"ב הערה ה', ענפים 1-6) ואכמ"ל. 

[182] 6. גמ' פסחים (ל, ב), מחלו' רב ושמואל. שרב אמר שכלי חרס שבלוע בהם, ישברו, ושמואל אמר שלא ישברם אלא ישהה אותם לאחר הפסח. והלכה כשמואל [שו"ע (תנא, א)], משום שאין אסור ב"י וב"י -(בל יראה ובל ימצא) בחמץ הבלוע בכלים [ראב"ן. מ"א (תנא, ה). מ"ב (סק"ה)]. וא"כ לא ניתן להכשיר כלי חרס [הגמ' הנ"ל והשו"ע (תנא, א וכ"ב). ולא רק קדירות -(סירים) מחרס אין להכשירם לפסח, אלא ה"ה גם קערות שהינן כ"ש [ח"י. מקו"ח. מ"ב בשעה"צ (תנא, א) וכה"ח (סק"א)]. 

[183] 7. מה שכתבנו שכ"ה בכלי חרס מצופים, כ"כ בס' הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן שליט"א, פי"ג סעי' צ'). 

[184] 8. עפ"י ספר הגעלת כלים (פי"ג הערות א, ג, וסעיף ד'). 

[185] 9. הגע"כ (פי"ג סעיף תט"ז). 

[186] 10. כ"כ בס' נחפה בכסף, מרן הגחיד"א במחב"ר (תנא, י), הפר"ח, שו"ת קול מבשר (ח"א סי' פ') ועוד פוס'. וזאת שלא כמש"כ מרן החביב בכנה"ג (בהגה"ט קכא, כו), ובשכנה"ג (הגב"י תנא, ל), שהמנהג להקל בזה (אם כי הוא לעצמו היה מחמיר בכך). ומ"מ רוה"פ כתבו להחמיר בכך. וע"ע בספר הגעלת כלים (לרה"ג ר"צ כהן שליט"א, פי"ג הערה שנ"א) וכאן בפרק הבא. 

[187] 11. רמ"א (תנא, כו). והטעם, דתחילת בריית הזכוכית הינה מהחול, ולכן הריהו ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם [ב"י (סי' תנ"א). מ"ב (ס"ק קנ"ד). כה"ח (ס"ק ש"א) וש"פ]. כתב הגר"א נבנצל שליט"א, ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאין להקל בכלי דורלקס אף בשעה"ד, אלא הכשרם לא פחות מעירוי מכ"ר. ואילו כלי פיירקס אי אפשר להכשיר כלל, שהרי אי אפשר ללבנם. וכן לא נכון להשתמש בכלי דורלקס חלבי (כגון כוס ששותים בה קפה עם חלב), לסעודה בשרית (כגון לשים בה מרק עוף), וכן להיפך [ביצחק יקרא (סס"י תנ"א)]. 

[188] 12. מה שכתבנו שאין החמץ נפלט “לגמרי", הוא מפני שאין כלי חרס יוצא מידי דופיו לעולם. י"א שאינם גומרים לפלוט את כל החמץ, אלא ממשיכים הם לפלוט גם לאחר ההגעלה הראשונה [תוס' חולין (ח, ב) ועוד ראשו']. וי"א שבליעתו מסתבכת בו טובא ואינה יוצאת ע"י הגעלה [ס' יד יהודה. דרכ"ת (יו"ד קכא, כד)]. ועוד: כ' הגר"א נבנצל שליט"א שחוששים לחומרא גם בכלי אמייל, בקליט (בידיות), גומי (בסיר לחץ) ופלסטיק, שמא דינם ככלי חרס ולכן לדעתו אין מועילה להם הגעלה [ביצחק יקרא (על רס"י תנ"א)]. אמנם אין הדברים מוסכמים לכו"ע, וכדלקמן (בפרק ד', כל כלי בערכו). 

[189] 13. שו"ע (תנא, א וכ"ו). 

[190] 14. מעיקה"ד שרי להשתמש בהם אי השתמשו בהם רק בצונן [שו"ת הרא"ש. טוש"ע ורמ"א (תנא, כא). וע"ע בב"י ובשו"ע (תנ"א שם וביו"ד קלו, טו גבי יי"נ)]. אלא שמצד המנהג מחמירים שלא להשתמש כלל בכלי חרס שהשתמשו בהם לחמץ, ואפי' חמץ קר, ואפי' רוצה להשתמש בהם רק לשימוש קר [הרי"ף (פסחים פ"ב) ושה"ג (שם). הרא"ש (פ"ב דפסחים), הכלבו, השו"ע (תנא, כב). וכ"כ המ"א (תנא, מג). הח"י. הח"א (כלל קכ"ה). הגר"ז. המ"ב (תנא, קלג), כה"ח (תנא, כז ורס"ו)]. 

[191] 15. עפ"י השו"ע (תנא, א ועוד) וש"פ. מ"ב (סק"ח. כה"ח (ס"ק ב', ד', י"ג). מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ג, טז וי"ז). מ"ב-דירשו (תנא, 7) וש"פ]. 

[192] 16. שכן עינינו רואות. ואיכשר דרא, שקונים לא רק צלחות, סכו"ם וסירים, אלא אפי' טוסטר-אובן וכדו'.

[193] 17. שכ"כ גבי סכינים בגמ' פסחים (ל, ב) ממה שאמר רב אשי לרבינא. וכ"כ המהרי"ל, וכ"כ בפיוט “אלקי הרוחות" (שהיה מהראשונים). וכ"כ הט"ז (תנא, ה) והמ"ב (תנא, יט). וכ"כ גבי שאר הכלים בס' יסוש"ה (הל' הגע"כ). וכ"כ בס' תבואות שמש (סי' ד' סק"א ב-ו), בשו"ת ירושת פליטה, בערוה"ש (תנ, יא), הגר"ש ווזנר זצ"ל בקובץ מבית לוי [הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 4) שעדיף לקנות כלים חדשים ולא להכשיר כלים שהשתמש בהם לחמץ], בס' הגע"כ (להרה"ג צבי כהן. בהקדמה עמ' ,24 ובמבוא סעי' י'). וכן יעץ הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש מקום לקנות כלים חדשים מיוחדים לפסח, משום שאין הכלים יקרים כ"כ [הליכו"ש (פסח. אורחות הלכה. ג, 63)]. ולעיתים יש להשתמש מדינא בכלים חדשים, ולאו דווקא כחומרא [ר' מ"ב (תנא, קא), כה"ח (ס"ק כ"ד ורי"ג)]. וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סס"י קי"ד) ובס' תבו"ש (הנ"ל סי' פ"ב). וראה עוד לקמן (פ"ד הערה 1). 

[194] 18. שהרי אין קונים דברים אלה חדשים לשם פסח. 

[195] 19. ספר הגע"כ (פי"א סל"ה), מדין “ונשמרתם מאֹד לנפׂשתיכם" (דברים ד, טו). ול"א בזה ששומר מצווה לא ידע דבר רע, משום שהכשר הכלי זה רק הכשר מצוה. וזו א' הסיבות שגם אין מברכים על הגעלה. וע"ע לקמן (הערה 70). 

[196] 20. ספר חסידים (סי' תשל"א). המ"א (תנב, ט). הפמ"ג (א"א תנב, ט) בשם המהרש"ם בחולין. וכ"כ מרן הגחיד"א במו"ב (ז, קצב), שו"ע הגר"ז (תנב, ל), הקיצוש"ע (קטז, יז), הדרכ"ת (יו"ד קכא, כט. וכ' דהוי מעיקה"ד ולא ממידת חסידות). המ"ב (תנב, ח), כה"ח (תנב, כה), הגר"מ אליהו זצ"ל (בסוף קונט' הכשרת כלים). חזו"ע (פסח ח"ב עמ' פ"ב) וש"פ. ואי סומכין על נשים בהא, ר' בשד"ח (אס"ד מע' ה' סי' ט"ז) שכתב לא לסמוך עליהן. וכ"כ להחמיר בס' תבו"ש (סי' י"א). ומאידך ראה בח"י (תנא, ז, שכתב להקל בכך מכמה טעמים שהיו שייכים למקומו), וכן נטה להקל ביסודי ישרון (ח"ו דקכ"ח) במיקרים ובתנאים מסוימים. הב"ד בהגע"כ (פ"ח הערות ב' וו'). 

[197] 21. רמ"א (תנא, א). וכ"כ גבי כל כלי הצריך ליבון או הגעלה. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי דה"ה לגבי כל כלי הצריך הכשר כלשהו (כשבלע חמץ חם). עכת"ד. והטעם, דהחמץ שנבלע בכלי נפלט בבישול, ומתערב עם האוכל של פסח, ואינו בטל אפי' באלף, כדין כל חמץ שאינו בטל. ובס"ד יש להזכיר פה את מש"כ בס"ד לקמן (בסי"ג) שזו מחלו' בין האשכנזים לספרדים אי אזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי (כספרדים, והיינו להקל) או דאזלינן לחומרא אפי' בתר מיעוט תשמישו, והיינו אפי' רק פעם א'. עיי"ש. יש מהפוס' שכתבו שיש להחמיר ולהמנע מלהשתמש בכלי שלא הוכשר כדבעי, כבר בע"פ מזמן איסור אכילת חמץ [יראים (סי' נ"ב). רבי שמואל מפלייש. הב"ד באו"ז (פסחים סי' רנ"ו) וחזו"ע (פסח ח"ב דס"ט). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל]. 

[198] 22. גבי הנחת אוכל קר בכלי כזה, נחלקו הפוס' בד"ז. שהרא"ש (ע"ז פ"ה סי' ל"ו) כ' דשרי להשתמש בצונן בכלי הטעון לבון או הגעלה. וכ"כ גם המ"מ, הטור (יו"ד קכא גבי טבילת כלי גויים) ובשו"ת מהרלב"ח. ואילו הרוקח, המרדכי, הרא"ה ובס' או"ה כתבו לאסור [הב"ד בהגע"כ (פ"א הערה ד')]. וכ"פ לאיסור גם הרמ"א (תנ"א ססע"י א'), המ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקכ"ז) ועוד פוס'. וטעמם, שמא יבוא להשתמש בהם בפסח באוכל חם. ואוכל קר בני"ד הוי שאין היס"ב [הגע"כ (א, ו)]. ומה שכתבנו שלא ישהה בו אוכל חריף, הוא עפ"י המ"ב (תנא, קכ"ד). וע"ע רמ"א (יו"ד קכא, ה), בש"ך (יו"ד סי' ס"ט סקפ"ח, עיי"ש שיש מליחה לכלים), ובס' הגע"כ (א, ח; ה, לא). 

[199] 23. מ"ב (תנא, קכט). הגע"כ (א, ח). והטעם, דכבוש מפליט אחר כ"ד שעות. וע"ע בצידה לדרך (מאמר ח' כלל ג'), בשו"ע וברמ"א (או"ח תנא, כא. וביו"ד קה, א וקלה, טו), מ"א (תמז, קטז), במ"ב (תמב, א ובעוד מקומות) והגע"כ (ה, כט ול).

[200] 24. ט"ז (תנא, ג), הפר"ח, הח"י, מ"ב (תנא, טז. וע"ע תנ, כז), כה"ח (תנ, סג ותנא, כז וכח) ועוד הרבה אחרו'. וע"ע בשו"ע (יו"ד קכא, א), ברמ"א (קכא, ה) ובד"מ שם. והטעם דהתירו דווקא באופן ארעי, דשמא אתי להשתמש בו בחמין (מ"ב תנא, טו וש"פ). ומהו שימוש ארעי: כ' הרמ"א (י"ד קכא, ה), כגון שהוא בבית של גוי, ולכן הישראל רוצה לבשל דווקא בכלים של עצמו. ובס' הגע"כ (א, ו) כ' כגון שהוא בדרך, או שמתארח אצל מי שאינו נזהר מחמץ בפסח. או אף בביתו, כשאין לו כלי אחר. עכ"ד. 

[201] 25. ט"ז. מ"ב (תנא, טו וט"ז). כה"ח (ס"ק כז וכ"ח) וש"פ, עפ"י הרמ"א (יו"ד קכא, ה). והיינו דשרי דרך ארעי אם הדיחו תחילה [ב"י (יו"ד סס"י ק"ה). הב"ד הש"ך (יו"ד צא, ג')]. 

[202] 26. משום שאם הינו מחרס או משאר החומרים המצוינים כאן (בסעי' ו'), הרי שלא נהגו להשתמש בהם בפסח אם השתמשו בהם לחמץ קודם פסח, וכמש"כ בשו"ע (תנא, כב) ובאחרו' [מ"א. מ"ב (תנא, קלג). כה"ח (תנא, רס"ו) וש"פ. ואע"ג שהם דיברו על כלי חרס, מ"מ כ' הפמ"ג (ביו"ד בשפ"ד סי' צ"א סק"ג) שכ"ה לכל כלי אחר שלא ניתן להכשירו לפסח. וע"ע בכה"ח (תנא, כז) ובס' הגע"כ (פ"א ס"י)]. 

[203] 27. עפ"י השו"ע (תנא, ה), המ"ב (ס"ק ל"ו-ל"ח), כה"ח (ס"ק נ"ח ונ"ט) וש"פ. 

[204] 28. עפ"י השו"ע (תנא, ד), מ"ב (ס"ק כ"ז) וכה"ח (שם). 

[205] 29. לגבי בליעה בכ"ר, כ"כ בטור (יו"ד סי' קכ"א בשם י"א), בשו"ע (תנא, ה), במ"ב (סקל"ו), כה"ח (ס"ק פ"א ופ"ב), וכדלקמן בפרקנו (בסעי' כ'). 

[206] 30. עפ"י שו"ע (תנא, ג. וע"ע בסי' שי"ח ס"ט), בשש"כ (א, ב) והגע"כ (ה, יג). ואם בדעתו היה להוציא האוכל מהכלי לפני שיגיע לחום דיס"ב, ואכן הוציאו אז, לא חשיב כבלע [שו"ע (שיח, יד וי"ז). וביו"ד (קה, ב). ובמ"ב (שיח, ק"ד)]. 

[207] 31. מה שכתבנו שכ"ה אף שהורידוהו מהאש, כ"כ בשו"ע (תנא, ג. ובהל' שבת שיח, ט). וגבי שבת ר' בשש"כ (פ"א הערה ז'). וכן הדין דוקא כשהיס"ב, כ"כ בשו"ע (שיח, ט ובתנא, ג. וביו"ד קה, ב). מ"ב (שיח, סג וס"ד. ותנא, כ), כה"ח (תנא, מג) וש"פ. והכוונה שבמקום המגע של החמץ עם הכלי היה חום שיס"ב. 

[208] 32. עיקר ד"ז בגמ' שבת (מ, ב). דאמר רב יהודה אמר שמואל שהשיעור היינו יס"ב. והיכי דמי. אמר רחבא, כל שכריסו של תינוק נכווית. ע"כ. ומצינו כמה דעות בפוס' ע"ז. י"א שיש לשער בבדיקת אצבע, כפשט הגמ' [דרישה (או"ח שיח, ה) ותבו"ש בחידושיו לחולין (דק"ג, ב') שכן מנהג העולם. וע"ע בתורת יקותיאל (סס"י צ"ד), בדרכי תשובה (קה, נא), וביבי"א (ח"ג או"ח כד, ד-ז)]. וגם בפירוש דעה זו ישנן כמה דעות [ר' דרכ"ת, בתבו"ש, ביבי"א (שם) ובס' הגע"כ (פ"א הערה י"ב)]. וי"א שהשיעור דווקא שכריסו של תינוק נכווית [רמב"ם (שבת כב, ד). טוש"ע (שיח, יד). ב"י (יו"ד סי' ק"ה) ועוד פוס'. ראה מנוח"א (ח"ב פ"י ס"ו)]. וי"א שכל עוד שאדם נמנע מחמת החום לאכול או לשתות זאת, הוי חום שיס"ב [דרישה (או"ח סי' שי"ח). בא"ח (ש"ש “בא" ס"ה). כה"ח (שיח, קמג) ולוי"ח (סי' מ"ח). הב"ד במנוח"א והגע"כ (שם)]. ולגבי שיעור יד סולדת במעלות צלסיוס: יש אומרים שהוא 40 מעלות צלסיוס [מצודת דוד על קיצוש"ע (סס"י ע"ב). בס' תולדות זאב (שבת ח"ב דק"ח). שו"ת אול"צ (ח"ב פ"ל סי"ב. ודחה ד' הגרשז"א זצ"ל שאינו פחות מ45- מעלות)]. י"א שהוא 43 מעלות [אג"מ (או"ח ח"ד סי' ע"ד. שהם 110 מעלות פרנהיי"ט)]. י"א שהוא 45 מעלות [הגרשז"א זצ"ל ב"נועם" (ח"ו דשט"ו). ובמנח"ש (ח"א מהדו"ק צ"א, ח). י"א שהוא 48 מעלות [הגרח"ז גרוסברג בשם הגרצ"פ פראנק זצ"ל]. י"א שהוא 52 מעלות [כ"כ בהמעיין (כרך י"ג, ניסן תשל"ג) ובמוש"ת (פי"ט ס"ג) בשם הגר"א קוטלר והגרצ"פ פראנק זצ"ל. וצ"ע מהכתוב כנ"ל בשמו]. י"א שהוא כ60- מעלות [ר' מנוח"א (ח"ב פ"י הערה 24). וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכמו שאמר לנו לענין הגעלת כלים, ולענין שבת ויין נסך. וכמובא במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה נה)]. י"א שלחומרא הוא יותר מ70- מעלות [כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ בחיו"ד (ח"ב סי' נ"ב) שלחומרא הוא כ79- מעלות. ואילו אח"כ כתב באו"ח ח"ד (סי' ע"ד) שלחומרא הוא 71 מעלות. ובס"ד נראה שכן לדעתו עיקר, כמשנה אחרונה]. וי"א שלחומרא הוא 79 מעלות [שש"כ (פ"א הערה טו) ואול"צ (ח"ב פ"ל סי"ב. וכתב עפי"ד הבא"ח שלחומרא הוא 80 מעלות)]. ראה כ"ז בפת"ת (יו"ד קה, ז), בדרכ"ת (יו"ד קה, נה). בשד"ח (ח"ג מע' יו"ד כלל ל"ט). מ"ב (שיח, פט). כה"ח (שיח, קמג). באנ"ת (כרך כ"א ערך יד סולדת ס"ק א' וג'). יבי"א (ח"ג חאו"ח סי' כ"ד ס"ק ד-ז). שש"כ (ח"א פ"א ס"א ובהערה ג'). ובס' הגע"כ (פ"א הערה י"ב). לעיתים השיעור הקטן הינו חומרא, כגון שהחמץ התחמם בכלי בשיעור זה ואז נחשב כחמץ חם. ולעיתים השיעור הגדול הוא חומרא, וכגון כאשר יש להגעיל הכלי בחום שהיס"ב. 

[209] 33. עפ"י השו"ע (תנא, ה). מ"ב (ס"ק ל"ז ול"ח) וכה"ח (ס"ק פ"ד- פ"ו). והיינו כפות, כפיות וכדו' [מ"ב וכה"ח (שם)]. 

[210] 34. את הגדרת בליעת החמץ החם בעודנו נמצא בכלי שני, כתבנו עפי"ד המ"א (תנא, ג), המ"ב (תנא, יא ולז), כה"ח (תנא, יח ופ"ד). והוא עפי"ד השו"ע (ביו"ד קה, ב) בשם י"א, וע"ע בשש"כ (פ"א ס"ב), ובס' הגע"כ (ה, לט). וכ"ז כשהחמץ היה חם בחום שיס"ב [עפי"ד השו"ע והרמ"א (שיח, ה) והרמ"א (או"ח תמז, ג), שש"כ (א, נט), הגע"כ (ה, לט ונ"א). וע"ע ברמ"א (יו"ד סח, י) ובש"ך (יו"ד קה, ה)]. ואם החמץ לא היה חם בחום שיס"ב, דינו כחמץ קר. ואגב, נזכיר פה דין “גוש", והיינו אוכל שהתחמם בכ"ר בחום שיס"ב, ואח"כ הועבר לכלי שני. שלמנהג האשכנזים דין הבליעה הינו לכתחילה ככ"ר, משום שהחום אצור בתוכו [ר' מ"ב (שיח, מה וקי"ח; תמז, כד; ותנא, קיד) וכ"כ גבי שבת בשש"כ (א, נח)]. ואילו הספרדים מקילים בדין גוש אף לכתחי'. שכן הורה לי הגר"ע יוסף זצ"ל, שדבר גוש אינו מבשל, ואין דינו ככ"ר לענין הגעלה בפסח. ולכן גם א"צ להגעיל בכ"ר את הכלי שהיה בו גוש חמץ חם. ואמר לי שאף אין מקום וצורך להחמיר בכך. עכת"ד. וכ"נ מדבריו בליקוטי קול סיני (עמ' 263). וע"ע בילקו"י הל' שבת (סי' שי"ח סעי' נ"ב). וכ"נ להקל מדברי האול"צ (ח"ב עמ' רל"ט). וכן ממש"כ בשמו בס' יהודה יעלה. ואף הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, הורה לי שאין הספרדים מחמירים כלל בגוש, ואין דינו ככ"ר. עכת"ד. וע"ע במנוחת אהבה (ח"ב פ"י סכ"ב) שכ' שמעיקה"ד יש להקל בזה. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש להחמיר בדין גוש כחומרא ולא מדינא. וע"ע בכה"ח (יו"ד סי' צ"ד וסי' ק"ה) שהחמיר בכך. אך אין כן ד' רוה"פ הספרדים. ומ"מ במקום הפמ"ר מקילים בכך אף למחמירים בדין גוש [ראה א"א (או"ח תנא, לח) וכה"ח (יו"ד צד, עב וע"ג; ק"ה, מג)]. ואכמ"ל. 

[211] 35. ס' הגע"כ (ה, נב). 

[212] 36. שש"כ (א, ב. ועיי"ש גם בסעי' ס"ג). 

[213] 37. שו"ע (תנא, ה), מ"ב (תנא, מ ומ"א). כה"ח (סקפ"ח) וש"פ. וע"ע במש"ז (יו"ד סס"י ס"ח). ובענין מצקת שהוכנסה לכ"ר, אי דינה ככ"ר או ככ"ש, כ' בשו"ע (תנא, ה) שדין כף שמגיסין בה הסיר, שיש להכשירה בכ"ר. וע"ע בט"ז (יו"ד סס"י צ"ב) וכה"ח (או"ח תנ"א סקפ"א ופ"ז). ודין כלי שצריך להכשירו בכ"ר, ר' במ"ב (תנב, כ) וכה"ח (תנא, פא ופ"ט). וכ"ז גבי פסח. ואילו גבי שבת ראה מ"ב (רנג, פד ושיח, מה ופ"ז), חזו"א (או"ח קכב, ג) ושש"כ (פ"א הערה ק"ל וסעי' מ"ח ונ"ט). 

[214] 38. כנ"ל בסעי' הקודם, עפ"י השו"ע (או"ח תנא, כא וביו"ד קה, א וקלה, טו), מ"ב (תמב, א; תמז, צ; תנא, קכד וקנ"ה. וע"ע בס"ק קי"ח), בהגע"כ (פ"ב הערות ו' ול"א. פ"ג הערה י"ט. פ"ה סכ"ט ובהערה מ"ג. ופי"ג הערה ל"ח). ודין כבוש דווקא אם הוא לח [בה"ל (תמז, ה ד"ה “השרויים")].

[215] 39. הדין שמאכל חריף נבלע בכלי אע"פ שהינו קר, נזכר בש"ך (יו"ד רס"י ק"ה) בשם האו"ה, וכ"פ שם עוד אחרו'. וכ"כ במ"ב (תנא, קכד) ובס' הגע"כ (ה, לא. עיי"ש בהערה נ"ד שהביא הרבה פוס' דס"ל הכי). וע"ע במ"ב (תמז, נד). והחריף מבליע בכלי במשך זמן משישימו את הכלי עם האוכל על האש ויתחיל התבשיל לרתוח [ראה שו"ע (יו"ד קה, א), ובס' הגע"כ (פ"ה הערה נ"ד). עיי"ש. וקיצרנו]. ומאידך כתבו כמה פוס' שאין דין כבוש בכלים. ר' חקרי לב (יו"ד ח"א סי' ע"ז) ויבי"א (ח"ב חיו"ד סי' ו' סק"ז). וע"ע בשו"ע וברמ"א (יו"ד קה, א) גבי כבוש באוכל ולא בכלים. ובענין כבוש בכלים גבי פסח, ר' יבי"א (ח"ח או"ח סי' מ"ג ססק"ח). ודין מאכל מלוח ולח כשר, ששמוהו בכלי חמץ, ראה שו"ע (תמז, ה ותנא, י), במ"א (תנא, כ), בהגע"כ (פ"א הערה ט"ז, פ"ב סכ"ה, פ"ה הערה מ"ג, פי"א הערה ס', ופי"ג הערות קנ"ד וקנ"ה). ונחלקו הפוס' גם בזה לגבי משך הזמן שאז מבליע [ר' הגע"כ (פ"ב הערה ס"ג)]. ועוד גבי מלוח כרותח ר' במ"א (תנא, כ) ובשש"כ (פ"א הערה א'). 

[216] 40. כ"פ רבנו הרי"ף, הרמב"ם (חמץ ומצה ה, כד), הרשב"א בתשובותיו ועוד הרבה ראשו'. וכ"כ בב"י בד' הטור. וכ"פ בשו"ע (תנא, ו וכ"ה), בחזו"ע (פסח ח"ב דע"ז), במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל, פ"ה ס"ט ו') ועוד הרבה פוס' רוא"ח. ובספר הל' פסח (בכת"י) בס"ד הארכנו בכך. אמנם יש להזכיר שיש מהספרדים המחמירים בפסח את כל חומרות האשכנזים. שכ"כ בס' זכור לאברהם, “דאנחנו מחמירין בפסח ככל חומרות האשכנזים". וכ"כ כה"ח בנ"ד, “דגם בספרד יש נוהגין להחמיר בפסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהג"ה" [ר' כה"ח (תמז, עו ורכ"ח; תסז, קיז; תנא, רצז; תנב, כח. וכ"כ גבי ני"ד בתנא, ק)]. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בקונט' הכשרת כלים שלו במהדו"ק, ש"בפסח מחמירים הספרדים בכל חומרות האשכנזים. ובמהדורה שניה כתב שם (בעמ' 3) שהדינים שם נכונים הן לספרדים והן לאשכנזים, “כי בפסח מחמירים בכל החומרות". ואילו בס' הל' חגים (שנדפס מאוחר יותר) קצת משמע שאינו מחמיר בפסח כאשכנזים אלא במיקרים מסוימים (כגון בהכשר כלי זכוכית). ומ"מ הן בדברי כה"ח (תנא, ק) והן בדברי הגרמ"א זצ"ל (בקונט' הנ"ל מהדו"ב עמ' 7) מבואר שמעיקה"ד אזלינן בתר רוב תשמיש הכלי, ורק מצד המנהג מחמירים בכך. ואף הספרדים שכתבו שנהגו להחמיר ולילך בתר מיעוט תשמישו לחומרא, כתבו שבשעה"ד אזלינן לקולא בתר רוב תשמישו [כה"ח (למשל בתנא, קו, קח ועוד), והגרמ"א זצ"ל בקונט' הנ"ל, ובמאמ"ר (ה, י)]. ומ"מ ד' הרבה פוס' ספרדים להתנגד לחומרות אלה, ולהורות כעיקה"ד וכפסק השו"ע [חזו"ע (פסח ח"ב דס"ג. וכ"כ הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו (במכתבו אלינו, המובא בספר מקראי קודש פסח, נספח ו')]. ועוד נזכיר, שהפוס' דנו כיצד מקילים לילך כרוב תשמיש. דאם השתמשו בכלי תחילה באופן המצריך הכשר בליבון (ר' למשל מ"ב תנא, לט) כיצד יתכן שאם השתמש אח"כ בשימוש קל יותר המצריך רק הגעלה - כיצד מועילה ההגעלה להכשירו מהבליעה החמורה שבלע קודם. ואכמ"ל. 

[217] 41. שו"ע (תנא, ו וכה) ונו"כ שם. 

[218] 42. כ"כ במעשה הגאונים, במעשה רוקח (ד"ו סי' ז'), בהעמק שאלה בהבנת השאילתות ("מטות" שאילתא קל"ז), וזו גם ד' רש"י [ס' הפרדס (סי' קכ"ד), במחזור ויטרי, בספר האורה, ובסידור רש"י]. ועוד הרבה ראשו'. כ"כ גם הב"ח (יו"ד סי' צ"ה) ועוד פוס'. וכ"פ הרמ"א (או"ח תנא, ו וכ"ה) והמ"ב (תנא, מח. וכ"מ מסקמ"ז). וע"ע בכה"ח (תנא, קז). 

[219] 43. כן עולה מדברי הרמ"א (תנא, ו) וכ"כ הא"ר, הח"י, המקו"ח, הגר"ז (רק לענין כלי שאב"י. ר' תנא, לא), וכ"כ המ"ב (תנא, מז וקמ"ט) וש"א. והאחרו' דנו האם הרמ"א היקל בדיעבד רק גבי כלי שתיה משום שרוב שימושם בצונן, או אף בכלים שרוב שימושם בעירוי מכ"ר ומיעוטם בכ"ר עצמו, דאפ"ה בדיעבד סגי בעירוי. ר' מ"ב (תנא, מז, קי"ד וקמ"ט) ושעה"צ (סק"נ). וקיצרנו. 

[220] 44. כ"כ הרשב"א בתשובותיו (ח"א תשו' שע"ב ותתי"ז), שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ו), הח"י, המ"ב (תנא, מו), כה"ח (תנא, ק ור"צ), החזו"א (קיט, טו; קכב, ג), חזו"ע (פסח ח"ב דע"ז), הגע"כ (פ"ד הערה י"ג) ועוד הרבה אחרו', ובפרט פוס' ספרדים ההולכים בתר מרן ומקילים עפ"י רוב תשמיש. ואמנם מרן בשו"ע לא כתב ד"ז, מ"מ כ"כ כה"ח (שם) דהוא מעיקה"ד, וכ"כ בחזו"ע (שם), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר שגם השו"ע מודה בזה [ולכא' ק"ק ע"כ, דהא מרן החמיר בכך רק במגעיל משעה חמישית ואילך, אך לא לפני כן]. 

[221] 45. שו"ע (תנא, ד) ובנו"כ. וע"ע לקמן בפרקנו (מסעי' י"ז ואילך). 

[222] 46. רמ"א (תנא, ד). 

[223] 47. שו"ע (תנא, ג, ה ועוד). מ"ב (סקל"ו) וש"פ. וראה לעיל (סי"א). 

[224] 48. שו"ע (תנא, ה, כ' ועוד), הרמ"א (תנא, ו וכ"א), המ"ב (תנא, מ, נ-נג וקי"ד) וש"פ. ודין הבליעה והפליטה ממנו ר' לקמן בסמוך. 

[225] 49. הכשר בכלי שני כ' מרן בב"י (יו"ד סס"י ס"ח), בשו"ע (או"ח תנא, ה ויו"ד קה, ב). הרמ"א (או"ח תמז, ג וביו"ד סי' צ"ה). הכשר מעירוי מכ"ר עדיף טפי מהגעלה בכ"ש [תוס' שבת (לט, א ד"ה “כל", ודמ"ב, ב ד"ה “אבל"). 

[226] 50. מ"א (תמז, ט) ומחה"ש (שם). ערה"ש (למהר"י טייב. או"ח תנא, ה. וביו"ד סח, ו). מ"ב (תנא, קיד). 

[227] 51. גבי כלי שבלע בכלי שלישי, היו מהפוס' שהחמירו לגבי שאר האיסורים אם היס"ב [ר' פר"ח (יו"ד ס"ח, יח) וחת"ס (בתשובותיו חיו"ד סי' צ"ה)]. אך מד' המ"ב בשעה"צ (תנא, י) משמע דס"ל (גבי פסח) שאינו מבליע ואינו מפליט. וכ"פ הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל (כפי שהם אמרו לי). ומדברי הפוס' מתבאר שכלי שבלע בעירוי מכלי שני, יש לצדד דלא מהני הגעלה בכלי שלישי (ובס' הל' פסח בכת"י הארכנו בכך). 

[228] 52. שו"ע (תנא, כא) ובנו"כ שם. מ"ב (תנא, קנ וקנו) ובשעה"צ (שם). בהגע"כ (פי"ג סעי' ס"ג-ע"א) ובש"פ. 

[229] 53. שו"ע (תנא, כה). הרמ"א (שם סכ"א) ועוד. 

[230] 54. כדלקמן בפרקנו (סעיף ל"ו). 

[231] 55. כ"כ בס' או"ה (כלל נ"ח סי' ל"ה), וכן עולה מדברי המרדכי, הסמ"ק, הרמ"א (תנא, ד, גבי דברים שמחמירים ללבנם), הפר"ח, הח"י (תנא, י), כה"ח (סקפ"ג), הגע"כ (פ"ה הערה ל') וש"פ. והטעם, דהכשר חמור ודאי מוציא הבליעה [הגע"כ (פ"ד הערה ד')] או שהוא שורף החמץ הבלוע, כבליבון [ט"ז (יו"ד קכא, ז), הגע"כ (במבוא פ"ד ד"ל) וש"פ, רוא"ח]. 

[232] 56. או"ה וח"י (שם). וכ"מ מהשו"ע (תנא, ה) גבי הכשר כלי שבלע בעירוי מכ"ר, דלא מהני הגעלה בכ"ש. וכ"כ המ"ב (תנא, כז) וכה"ח (ס"ק ס"ה ופ"ג) וש"פ. והטעם, דבכה"ג לא יפלט כל החמץ, ואולי אח"כ הוא יפלט בבישול תבשילי פסח [הגע"כ (שם) בשם האו"ה והח"י]. ולעיתים מועיל הכשר קל בדיעבד, כגון בדבר שרוב תשמישו הינו בבליעה קלה, דאף המחמירים דאזלינן בתר מיעוט תשמיש מודים שבדיעבד כשר. ובס"ד יש אצלנו אריכות בנושא זה (בספר בכת"י) גבי דין כלי שצריך להכשירו בליבון חמור, והכשירוהו בליבון קל או בהגעלה, או שהכשרו בליבון קל והכשירוהו בהגעלה. או שהכשרו בהגעלה בכ"ר, בעירוי מכ"ר, בהגעלה בכ"ש וכו', והכשירוהו בהכשר קל טפי. ולעיתים מקילים בדיעבד אם כבר בישלו בכלי זה אוכל כשר לפסח (כגון אם היו צריכים ללבן לחומרא בשל חריצים וכדו', או שהיו צריכים להכשירו בעירוי מכ"ר והגעילוהו בכ"ר שהיס"ב ואינו רותח, או במקום הפס"מ). ואכמ"ל. 

[233] 57. כפי שראינו בהערה הקודמת, ישנם מיקרים שמקילים בדיעבד כשהכשירו בהכשר קל יותר. אך איננו מפרטים זאת דאין זה כ"כ שכיח, ורק בספר (שבס"ד יודפס בעתיד) כתבנו זאת.

[234] 58. שו"ע (תנב, א). מ"ב (סק"ב). כה"ח (סק"ה) וש"א. והטעם להכשיר דווקא עד שעה חמישית, כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומם או לא. וכן אם מגעיל כלים שבליעתם מועטת עם כלים שבליעתם מרובה, וכן אם משהה את הכלים ביורה יותר מידי זמן, או שאינו משהה אותם די זמן אלא מוציאם מיד, וכן שלא יצטרך להזהר שלא ינוחו המים מרתיחתם (ר' מ"ב תנב, ה וו'). וכן שלא יצטרך להזהר להכניס הכלי רק לאחר שרתחו המים, ושלא יצטרך להגעיל הסיר הגדול שמגעילים בו, לפני הגעלת הכלים ולאחריה. ולרמ"א (תנב, א) גם א"צ אז לדקדק שבמים יש נפח פי ששים מהכלי שמגעיל, ועוד כהנה וכהנה טעמים לכך. ונעיר, שאמנם הרמ"א (שם) כתב שרק כשמגעיל לאחר חצות היום בע"פ יש להזהר בדברים הנ"ל, אך יש מאחרו' שכתבו שכבר לאחר שעה ד' צריך להזהר בזה [מקו"ח. מ"ב (תנב, יג). כה"ח (סקל"א)]. ויש להעיר, שלגבי חלק מסוגי ההכשרות הנ"ל אין זה מעיקר הדין להחמיר בכל הדברים הנ"ל אם מכשיר לאחר שעה חמישית. אלא שבס"ד נראה, שאף אלה שמותרים לאחר זמן זה, מ"מ לאור דברי המהרי"ל והכנה"ג דחיישינן שישתמש בהם קודם הכשרם (הב"ד כה"ח תנא, ס"ג), נראה שטוב לנהוג כן בכל ההכשרות. ונוסיף, שיש שכתבו להגעיל לפחות שלושה ימים קודם פסח [מהרי"ל בשם מהרא"ק. מ"א (סי' תנ"ב), בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין") וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, דיני הגע"כ) ועוד פוס' רבים]. ויש מגעילים כבר בר"ח [ר' בפוס' הנ"ל. ומ"מ זו באמת חומרא גדולה]. 

[235] 59. שכן יוצא לפי חישובי הזמנים פה בארה"ק. 

[236] 60. אם מגעיל בין סוף זמן אכילת חמץ לבין חצות היום (סוף שעה ד' לסוף שעה ו') צריך להזהר שהכלי שמגעילים בתוכו והכלים שמגעילים אותם לא יהיו בני יומם. או שמי ההגעלה יהיו פי ששים מנפח כל דפנות הכלים שמגעילים אותם. ואם מגעיל לאחר חצות היום עד כניסת החג, י"א שדינו כהגעלה בשעות חמישית וששית, וי"א שצריך להזהר בשמונה תנאים שלא נפרטם כאן. וכן לא נפרט כאן דין ליבון ושאר ההכשרים לאחר שעה רביעית בפרט, ודין הכשרת הכלים בערב יו"ט וביו"ט עצמו – בכלל. וזה כולל הכשרה ביו"ט עצמו ובימי חוה"מ. ומ"מ רק נציין גבי הכשר כלים בחוה"מ, שלמנהג האשכנזים אסור להגעיל כלים בחוה"מ פסח להכשירם לפסח (רמ"א תנב, א) אך לחילופין שרי ללבנם ליבון קל שמועיל במקום הגעלה (רמ"א תנב, ד). ואילו לספרדים שרי להכשיר בהגעלה בחוה"מ [ר' שו"ע (תמז, י דנטל"פ שרי בפסח אף באכילה), וכה"ח (תנב, כח)]. ומ"מ בשבת חוה"מ, וכן כשיו"ט חל בשבת, אין להכשיר כלים כלל ואפי' לא בהכשר דמילוי ועירוי ג' ימים [הגע"כ (ז, יא) וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והטעם, דחשיב מתקן מנא. ע"כ. אך ר' בשו"ע (או"ח תקט, ה) שיש אופנים שמותר להכשיר כלים ביו"ט]. ומ"מ אם מילא הכלי בע"ש, נחשב יום השבת כא' מימי ההכשר, ורק להחליף המים או למלאותם אסור [הגע"כ (יג, סו)]. ומ"מ שרי להכשיר בשטיפה והדחה בצונן בשבת [הגע"כ (יג סעי' כ"א וס"ו). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל]. 

[237] 61. למרות שיש מקום להכשיר באופנים מסוימים גם לאחר שעה רביעית, מ"מ חובה לנקות החמץ קודם זמן ביעור חמץ, דמה איכפת לן אי האדם חושב לבערו אח"כ מהעולם, הרי כעת – לאחר זמן ביעור חמץ, ממשות החמץ עדיין הינה על הכלי.

[238] 62. דאם עסקינן בחוה"מ הרי צריך לבערו מהעולם מיד לכשיוכל. 

[239] 63. הא דליבון הינו חימום הכלי ללא נוזלים, כן מבואר ברמב"ם (מאכ"א יז, ג), ברוקח ועוד ראשו'. וכ"כ המ"ב (תנא, כז), כה"ח (סקנ"ח) וש"א. וכבולעו כן פולטו [מ"א. גר"ז. כה"ח (סקנ"ט). הגע"כ (פ"ה הערה א')]. ובגמ' ע"ז (עו, א) מבואר דהו"ד שתרד קליפתו החיצונית. וכ"כ במדרש רבי תנחומא ("חוקת" סי' ב'), באשכול, ברמב"ם (שם) ובעוד הרבה ראשו'. הב"ד בב"י (סי' תנ"א) ובהגע"כ (פ"ה הערה ב'). וכ"כ הח"י, המ"ב (תנא, כט), כה"ח (סקס"ז) וש"א (ואף שבטור ובשו"ע לא הזכירו זאת, מ"מ בב"י ובאחרו' נפסק ד"ז). וראה בספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"א הערה 4) מדוע כיום אין יוצאים ניצוצות. וע"ע בהערה הבאה. 

[240] 64. ירו' סוף מס' ע"ז. וכ"כ הרא"ש [שם בגמ', ובשו"ת (כלל י"ד סק"א)] ועוד הרבה ראשו' [הב"ד בהגע"כ (פ"ה הערה ג')], וכ"פ בשו"ע (תנא, ד) והאחרו'. והטעם דמהני, שבכך ודאי נשרף כל האיסור הבלוע [גר"ז. כה"ח (סקס"ח)]. וכתב האשכול, עד שתשיר קליפתן או עד שיהו ניצוצות ניתזין, חד שיעורא הוא. וכ"כ המש"ז (סס"י תנ"ב) ועוד פוס' [הב"ד בהגע"כ (שם)]. וע"ע לעיל (בהערה 45). ומה שכתבנו שיכו בדופן מהצד שאינו בא במגע עם האש, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בקונטרס הכשרת כלים שלו (עמ' 4. ובספר מאמ"ר לא כתב ע"כ). וראה לקמן (בהערה הבאה) שכ"ה גבי ליבון קל. ועוד דנו הפוס' אי בעי ללבן את הכלי דווקא בצידו הפנימי (היכן שנמצא האוכל) או דשרי ללבנו אף מצידו החיצון (ר' ע"כ בספרנו על הגע"כ, שבס"ד יצא לאור בעתיד, הערה כ"ג ענף 2). והגרשז"א זצ"ל חושש לדעה שצריך ללבנו בצידו הפנימי [הליכו"ש (פ"ג הערות א' וד')]. אמנם יש להעיר, שי"א שכיום אף בליבון חמור אין יוצאים ניצוצות, בשל דחיסת המתכת בעת ייצורה [ספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"א הערה 4)]. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (עמאר. ח"ט חיו"ד סי' ו'). 

[241] 65. גבי הא דבעי שישרף הקש מהחום, כ"כ הסמ"ג ועוד ראשו', כמובא בב"י (סי' תנא), וכ"כ הרמ"א (תנא, ד), החמ"מ ועוד אחרו' [הב"ד בהגע"כ (פ"ה הערה ל"א)]. וכ' הגר"ז (תנא, טז) שכן נהגו. וגבי פשתן כ"כ האו"ה ועוד ראשו', מרן בב"י (בסי' תנ"א בשם תה"ד), הכנה"ג והגר"ז. ויש מהפוס' שכתבו דאף הנחת חוט מועילה, אם נשרף [ראה פר"ח (תנא, ה) ובהגע"כ (פ"ה הערות ל"ב ול"ג). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל בקונט' הכשרת כלים הנ"ל (ובס' מאמ"ר לא הזכיר זאת)]. ויש שכתבו שניתן לשים שם נוצה [הגהות אשרי בשם הגמ"י. הב"ד הגע"כ (שם הערה ג')]. וגבי מאיזה צד יש ללבן ליבון קל (למחמירים שבליבון חמור ילבנו בצידו הפנימי). מדברי הרמ"א (תנא, ד וי"א) קצת משמע דבעי ללבן בצידו הפנימי של הסיר (הצד שנמצא בו האוכל). וכן נראה מד' באר הגולה והמ"ב (סקל"א). ואילו הדרכ"ת (יו"ד קכא, מז) בשם שו"ת יד יוסף כ', שאף לסוברים שצריך ללבן בצידו הפנימי שבו נבלע החמץ, מודים שבליבון קל מהני אף ליבון מבחוץ [הגע"כ (פ"ה הערה ד')]. ומ"מ ככלל א"צ ללבן את כל הכלי בפעם אחת אם לא ניתן ללבנו כך, אלא רשאי ללבן חלקו ואח"כ את חלקו השני [מאירי. כלבו. טור (יו"ד סי' קכ"א). כנה"ג. כה"ח (תנא, סב). הגע"כ (ה, ד). וכ"מ מהשו"ע (תנא, יא)]. 

[242] 66. בס"ד נקדים תחילה את שורש השינוי בין שני סוגי הליבון, חמור וקל. דאיתא בסוף מס' ע"ז (עו, א), דשיפודין ואסכלאות שצלו בהם קודשים, ולאחר זמן היתר האכילה (שכבר הפכו לאיסור נותר) רוצה להכשיר השיפודין הללו, שדי להם בהגעלה. ואע"ג שבליעתם הפכה לאיסור, מ"מ חשיב כהיתר כיוון שבעת הבליעה הם היו היתר. ורק אם דבר היה איסור בעת שנבלע בכלי, חשיב איסורא בלע. ונחלקו הפוס', ראו"ח, אי חמץ חשיב איסורא או היתרא בלע. י"א דדמי לנותר, שלפני זמן איסור חמץ היה האוכל היתר, ורק בפסח נעשה איסור. ולכן אם מכשירו לפני פסח לא חל עליו איסור חמץ. ולפי"ז כל הכלים שהשתמשו בהם באש, אם מכשירם כבר לפני פסח, די בהגעלתם. וי"א דחמץ הוי איסורא בלע, ולא דמי לנותר, דנותר לפני שעבר זמן היתר אכילתו לא היה עליו ֵשם נותר כלל. משא"כ חמץ שכבר בעת שימושו לחמץ לפני פסח היה ֵשם של חמץ על הבליעה, ובפסח מתברר למפרע דאיסורא בלע, ולכן צריך ליבון [כ"כ הרמב"ן. ויש עוד טעמים לכך. ר' באורחות חיים הראשון בשם רבינו משולם, ובמאירי בע"ז (עו, ב), ובריטב"א בע"ז (שם) ובמהרי"ל. ואכמ"ל]. הסוברים דהוי היתרא בלע הינם התוס' (בע"ז שם), ר"ת בתוס' פסחים, הראב"ד ועוד ראשו' רבים. והסוברים דחשיב איסורא בלע הינם הרמב"ן, הרשב"א והמאירי. ונחלקו הראשו' מהי דעת הרי"ף והרמב"ם. ובב"י כ' מרן בשם מהרי"ו שד' רוה"פ להחמיר. וכן בשו"ע (תנא, ד) פסק שחמץ חשיב כאיסורא בלע. וכ"כ הרמ"א (תנא, ד) שכן המנהג. אלא שמדברי השו"ע והרמ"א במקום אחר (בתנב, א) עולה דס"ל דהיתרא בלע. וכבר עמדו האחרו' על מה שנראה כסתירה בדבריהם [ראה בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין"), מ"ב (תנא, כח) כה"ח (תנא, לט וס'. ותנב, ד), שו"ת אול"צ (ח"ב בהקדמה ענף א' סק"ב גבי חו"נ), בחזו"ע (פסח ח"ב הל' הגע"כ הערה ב') ובס' הגע"כ (במבוא סק"ז). ואכמ"ל]. ומ"מ כתבו פוס' רבים, דלעיתים היכא שישנם עוד צדדים להקל, מצרפים אותם ונקטינן כמ"ד דחמץ חשיב כהיתרא בלע [ר' למשל מ"ב (תנא, יט וכח), כה"ח (סק"ס), הגע"כ (שם)]. ומ"מ כלים ששימושם באש ללא רוטב, אף אם מורח עליהם מעט שמן או שומן, הכשרם בליבון חמור, ואין רטיבות מועטה זו מצילה שהאש לא תשלוט בה לגמרי [מ"ב (תנא, כז). שעה"צ (סקל"א)]. וכלי שבלע חמץ באופן ישיר ע"י אש, טעון ליבון חמור אף אם רוצה לבשל בו רק תבשיל לח [תוס' בחולין ועוד ראשו'. שו"ע (יו"ד קכא, ה) ועוד פוס']. כלי שעשו בו מאכל חמץ בצלי קידר, יש ללבנו [פמ"ג (א"א תנא, י) ובמש"ז (סקט"ז)]. כלי שספק אם השתמשו בו לחמץ בשימוש כזה שמצריך הכשר בליבון או בהגעלה, לכתחילה יש ללבנו [ראה הגע"כ (ד, טו; ה, י)]. 

[243] 67. תוס' ע"ז (עו, ב ד"ה “אמר"), טור (או"ח סי' תנ"א) ועוד ראשו'. שו"ע (תנא, ג), רמ"א (תנא, ד וה'), מ"ב (תנא, כד, לג ומב-מד), כה"ח (ס"ק מ"ט, נ"א וע"ג) וש"פ. והוא עפ"י הספרי, עה"פ “אך את הזהב ואת הכסף", שההגעלה מועילה להפליט הבלוע רק כשיש שם זהב בלבד, ללא חלודה. דאל"כ יתכן שיש חמץ תחת החלודה שאינו נפלט [ר' רא"ש (פ"ב דפסחים). מ"ב (תנא, כב). הגע"כ (ריש פ"ו)]. ויש עוד טעמים [ר' הגע"כ (שם הערה ב')]. ומ"מ בכה"ג די בליבון קל [או"ה. רמ"א (תנא, ד). מ"ב (תנא, כד, ל"ג וע"ו)]. וכל זה מישתעי גבי חלודה שיש בה ממשות, וכדלקמן (בהערה 72). ויש ללבן ליבון זה לפני ההגעלה. ואם לא עשה כן לפני ההגעלה יעשה זאת לאחריה [מ"ב (תנא, כה). כה"ח (סקנ"ג)]. 

[244] 68. שורש דין זה בגמ' פסחים (ל, ב) גבי הכשר כלי חרס בליבון. וכ"כ רבינו שמואל, כמובא באו"ז (ע"ז דע"ה סי' רצ"ד) בביאור הגמ' גבי סכינים. וכ"כ הרמ"א (יו"ד קכא, ז). ור' עוד בהערה הבאה. 

[245] 69. שכ"כ מגן האלף (או"ח תנא, ג). ס' תבוש"מ (סי' ס'). פמ"ג [(סס"י תנ"ב), דלהפסד מועט לא חיישינן שלא ילבנו היטב]. וכ"פ בשו"ת אמרי יושר (ב, קמד). הגע"כ (ה, ו ובהערות שם). 

[246] 70. הא דהגעלה פירושה הוצאת הבליעה מדפנות הכלי, והיינו לפלוט, כ"כ בתרגום יונתן עה"פ (באיוב כא, י) “שורו עבר ולא יגעיל", וכ"כ רש"י בפסחים (מד, ב), הרא"ה בבד"ה, המנהיג, הכלבו ועוד ראשו'. וכ"כ בתפא"י (זבחים פי"א משנה ז'. ועיי"ש בתוס' יו"ט בשם הרמב"ם). וכ"כ הרמ"א (תנא, ג). ומה שכתבנו שההגעלה צריכה להיות ע"י מים ולא ע"י נוזלים אחרים, כ"כ הרמב"ן, הריטב"א (בחולין דף קי"ח) ועוד הרבה ראשונים. וכ"כ הרמ"א (או"ח תנב, ה), ערה"ש (טייב. סי' קכא), הח"א (קכא, כט) ועוד הרבה אחרו'. אמנם יש מהראשו' והאחרו' שהתירו להגעיל אף בשאר משקים (הסמ"ג, הפר"ח ועוד), אך מ"מ פסקו רוב הפוס' לאסור. וראה מש"כ בב"י שם. והטעם, משום ששאר המשקים טבעם להיבלע בכלי ולא להפליט את הבלוע (הפוס' המחמירים הנ"ל). וראה לקמן בפרקנו שיש מיקרים שמותר ואף צריך לשים סבון וכדו' בתוך מי ההגעלה כדי לפוגמם. והא דמי ההגעלה צריכים להיות רותחים, כך מבואר בגמ' פסחים (ל, ב), וכ"כ רב נטרונאי גאון, הרי"ץ גיאת, הרא"ש והטור (או"ח סי' תנ"ב) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, ג ותנב, א), הרמ"א (תנב, א), הט"ז, הפר"ח, המ"ב (תנא, כ ותנ"ב ו-ח) וש"א. הב"ד בב"י (סי' תנב) והגע"כ (ה, יג; י, ט). והטעם, דאין הגעלה מועילה אא"כ המים רותחים, ולא סגי בכך שיס"ב (הפוס' הנ"ל). טבע המים הינו שתחילה הם מבעבעים רק למעלה ואח"כ מבעבעים כולם וצריך שהכלי הראשון (הכלי שבתוכו מגעילים) יעמוד על האש בשעת ההגעלה [הרמב"ן (בסוף מס' ע"ז), הר"ן, הריטב"א בשבת ובפסחים, וכ"כ הטור (יו"ד סי קכ"א). שלא כד' הי"א בטור שם דמהני הגעלה אף בסיר שהסירוהו מהאש]. ולכתחי' בעי' להכניס הכלי רק לאחר שרתחו כל המים [מועדים וזמנים (ד, רפא). הגע"כ (שם)]. כלי הטעון הגעלה בכ"ר ברותחין, והגעילו במים שאינם רותחים צריך לשוב ולהגעילו [תה"ד. מרן בב"י ובשו"ע (תנב, א) וברמ"א שם. ועיי"ש במ"ב (ס"ק ו' וח')], ואע"פ שהיתה היס"ב [מ"ב (סק"ז)]. ואגב, שיעור רתיחת המים במעלות צלסיוס משתנה בין מקום גבוה לבין מקום נמוך. כגון בין תל אביב לירושלים[וגבי טמפ' הרתיחה ראה ד' הגרשז"א זצ"ל בס' מעגלי אליהו (דף מ"ד), הגע"כ (פי"ג הערה ש"א) וספ"כ (דף ב')]. ואם כבר בישל בכלי זה בפסח, הא"א (תנב, ג) הסתפק אי לאסור התבשיל (ר' מ"ב תנב, ח), והאחרו' כתבו שאם הכלי אב"י משהשתמשו בו לחמץ, לד' השו"ע שרי [עפי"ד השו"ע (בסי' תמז ס"י)]. ואף האשכנזים למעשה מקילים בכלי שאב"י [ראה מ"ב (תנב, ח), ובהגע"כ (י, יג)]. ודנו הפוס' גבי אשה, ילד הקטן מגיל מצוות, ולהבדיל גוי, האם רשאים להגעיל, והאם נאמנים לומר שהכלי הוגעל כדין. ובפרט בענין הגע"כ שהוא דבר שיש בו טירחה, ובפרט לפי מש"כ שנשים עצלניות [ר' ברא"ש (פסחים א, ג), במאירי בע"ז (עו, ב), בתוס' פסחים (ד, ב ד"ה “הימנוהו"), ברמ"א (יו"ד קכז, ג) בש"ך (ביו"ד פד, לה; קכז, כט ול'), במ"ב (תלז, טז), בס' הגע"כ (ריש פ"ח) ובש"פ. בספר מקראי קודש -בכת"י- פסח ח"א, פרק הגע"כ (הערה כח ענף 2 ואילך)]. ומאידך ראה בערוה"ש (יו"ד סי' פ"ד ספ"א). נפסק להלכה כדבר פשוט שאין מברכים על מצוות הגע"כ [או"ה המיוחס לרבינו יונה. אורחות חיים לר"א מלוניל וש"פ רוא"ח. הגע"כ (פי"א ריש הערה ס"ו). ושאני הגעלה מטבילת כלים, שהיא מ"ע, ואילו הגע"כ הוי מצוות ל"ת. ויש להאריך בכך [ככתוב בספרנו פסח ח"א הנ"ל (שם בענפים 4-5 )].

[247] 71. ברייתא ע"ז (עה, ב). רי"ף ורא"ש (פסחים פרק כל שעה). שו"ע (תנא, ה) וש"פ. י"א שדי אם חיממו בכלי חמץ בחום שיס"ב, אף שלא רתח, אפ"ה צריך להגעיל ברותחין ממש [ראה רבינו יונה באו"ה (נח, מ) בשם הסמ"ק. מ"ב (תנב, ח). ס' הגע"כ (ה, כה)]. ומה שכתבנו שגם כלי שהיה בו חמץ כבוש יש להכשירו בהגעלה בכלי ראשון, הוא עפ"י השו"ע (תנא, כא). וע"ע במ"ב (תמז, מג) ולעיל (בהערה 39). ומה שכתבנו שכן הדין לכלי שהיה בו חמץ חריף, הוא עפ"י השו"ע (כנ"ל) והרמ"א (יו"ד קה, א, גבי ציר), והמ"ב (תנא, קכד) והגע"כ (ה, לא). והיינו שהחמץ החריף שהיה בכלי משך זמן שיתנו הכלי עם האוכל על האש ויתחיל לרתוח [שו"ע (יו"ד קה, א)]. ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי כלי שהיה בו חמץ מלוח, הוא עפ"י השו"ע (תמז, ה ותנא, י), המ"א (תנא, כ), הגע"כ (פ"א הערה ט"ז. פ"ב סכ"ה. פ"ה הערה מ"ג, ועוד) וש"פ. וזאת אם שהה החמץ המלוח במשך זמן שיתנו כלי עם אוכל על האש ושיתחיל לרתוח. וי"א דוקא כ"ד שעות [ראה מ"ב (תמז, מב)]. 

[248] 72. כנ"ל (בהערה 66) עפ"י הספרי, רש"י בויקרא (י, יט), העיטור, הרא"ש ועוד ראשו'. וכ"כ מרן בב"י (סי' תנ"א), הט"ז, חזו"ע (פסח ח"ב דע"ד) וש"פ. ואילו הרמב"ן בס' במדבר (פרק ל"א) למד דין הסרת חלודה מהפס' “תעבירו במים", והיינו שיעבירם במים וישפשפם יפה עד שתסור החלודה. וכ"פ מרן (תנא, ג) שיש לשפשף החלודה. וכ"כ המ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקמ"ז) וש"פ. והפוס' כתבו כן גבי כל לכלוך, הן של חמץ והן של שאר דברים [שו"ע (סי' תנ"א ססע"י י"ג). ועיי"ש ברמ"א ובמ"ב (ס"ק צ"ז-צ"ט)]. י"א שא"צ להסיר החלודה שבצידו החיצוני של הכלי [מהר"ש. בה"ט (תנא, כב). ור' רמ"א (תנא, ה) ומ"ב (סקכ"ב)]. ומ"מ בעי לנקות היטב את ידיות הכלי, ואם אינו יכול לנקותם אין הגעלתם מכשירה הכלי [מ"ב (תנא, מד ופ"ח). כה"ח (סקצ"ח) והגע"כ (פ"ו הערה ד')]. וה"ה לחריצים שסביב הידיות במקום חיבורן [ערוה"ש (תנא, כו) ועוד פוס']. וכן ינקה גם את שאר החריצים שבכלי [שו"ע (תנא, ג וי"ג). ור' בה"ל (תנא, יג ד"ה “מאחר") שיש שהבינו כן גם מדברי הרמ"א]. וכן יש לנקות גם סמלים הבולטים מגוף הכלי [חמ"מ. מחה"ש. בה"ל (שם סי"ג). כה"ח (ס"ק קס"ה-קס"ו)]. 

[249] 73. כ"כ בחידושי דינים מרבני ירושלים הקדמונים (כתובים בסוף ס' חיים וחסד). הט"ז. מ"ב (תנא, כב), כה"ח (סקמ"ח). הגע"כ (פ"ו הערה ו'). חזו"ע (פסח ח"ב דע"ד) וש"פ. והטעם שחלודה כזו אינה מעכבת, דאין לחוש שהיא מכסה ממשות איסור, וכן אינה מפריעה לפליטת החמץ [הגע"כ (שם הערה ו')]. 

[250] 74. תוס' מס' ע"ז (ע"ו, ב ד"ה “אמר"). שו"ת הרשב"א. טור (סי' תנ"א). שו"ע (תנ"א, ג). רמ"א (תנא, ד וה). מ"ב (ס"ק כ"ד, ל"ג, מ"ב-מד). כה"ח (סקמ"ט, נ"א וע"ג), וש"פ. 

[251] 75. כ"כ רבינו פרץ (בהגהותיו על הסמ"ק), בב"י (סי' תנ"ב), בב"ח (יו"ד סי' קכ"א). וכ"כ הרמ"א (באו"ח תנב, ב וביו"ד קכא, ב), הח"י, הפמ"ג, הגר"ז, המ"ב (תנב, יג, כ' ועוד), הגע"כ (ו, י; י, ח) ועוד פוס'. והטעם, דמעיקה"ד אין להגעיל כלי שבלע איסור, או בלע חמץ ומגעילו לאחר זמן איסורו, אם הכלי ב"י ואין במים כמות פי ששים מנפח הכלי, כיוון שאז הוא בולע מהמים את האיסור שנפלט. וכ"ז למ"ד שחמץ חשיב איסורא בלע. ומ"מ כיוון דחיישינן שיגעיל כלי ב"י ולאו אדעתיה אם יש במים ששים כנגדו, לכן נהגו שלא להגעיל כלל כלי ב"י, ואפי' מגעילו לבדו ואפי' שיש במים פי ששים כנגדו. ואילו בכלי שאב"י התורה לא אסרתו, דטעמו פגום, משום שהבליעה שבו התייבשה והוי כעפרא, ואף אם הכלי יבלענה הרי שאין בפליטה כדי ליתן טעם (הרא"ה. והוי ג' נ"ט: האיסור לכלי. ב. הכלי למים. ג. המים לכלי. וי"א טעמים אחרים]. ומ"מ חכמים אסרו לבשל אף בכלי שאב"י, שמא ישתמש בכלי ב"י [טוש"ע (יו"ד קכב, ב) וש"פ]. ויש עוד טעמים אחרים [ר' הגע"כ (במבוא סק"ב)]. וכ"ז למ"ד דחמץ חשיב היתרא בלע. אך למ"ד דחמץ חשיב איסורא בלע (ר' שו"ע תנא, ד) צריך להזהר שהכלי יהיה אב"י או שיהא במים כנגדו אף כשמגעיל בזמן היתר חמץ [בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין")]. כתבו הפוס' שיש להזהר שהכלים המוגעלים לא יהיו בני יומם, בפרט בהגעלות ציבוריות [ר' בה"ל (תנב, א ד"ה “שאין"). מ"ב (סקי"ג) והגע"כ (ו, יג)]. המכשיר כלי בליבון חמור א"צ להקפיד שהכלי לא יהיה ב"י [סמ"ק. ד"מ (יו"ד קכא, טו). הגע"כ (ו, טו) וש"פ]. ולגבי הכשרה בליבון קל, נחלקו הפוס' אי צריך להקפיד ע"כ [בהגע"כ (ו, טו) היקל, ובספ"כ (ח"א דכ"ה) החמיר]. 

[252] 76. נחלקו הראשו' מהו גדר כלי “שאינו בן יומו". י"א דהיינו כלי שעבר עליו הלילה ללא בישול [רש"י במס' ע"ז (עו, א). ר"ת בתוס' ע"ז (שם) ועוד ראשו']. והטעם, שדוקא הלילה גורם להפגת הטעם [ש"ך (יו"ד קג, יא)]. וזו מחלו' מהו לילה לענין זה [ר' שפ"ד וחכ"א (נה, ד)]. ואילו לראשו' אחרים הכוונה שעבר עליו זמן מעת לעת [ר"י בתוס' ע"ז (עו, א ד"ה “בת יומא"). וכ"כ התוס' שם בשם רבנו ברוך בספר התרומה. וכ"כ הרשב"א (ואין הכוונה לרבנו שלמה בן אדרת, אלא לרבנו שמשון ב"ר אברהם, בעל תוס' שאנץ, וכמש"כ בשם הגדולים), ועוד ראשו']. ומרן בשו"ע (יו"ד קג, ה וקכב, א) פסק שאב"י היינו דווקא שעבר עליו מעל"ע. וכ"כ הרמ"א בס' תורת חטאת (כלל נט, ג) [ור' יבי"א (ח"ז חיו"ד ו, ב; ח"י חיו"ד נח, יב) שעשה צירופים להקל]. ונחלקו הפוס' אי מחשבים מעל"ע לאחר גמר השימוש בכלי, או לאחר ששיפשפוהו וניקוהו [שמד' המהרי"ל והמ"א (תנב, ט) נראה דמחשבינן משעת השפשוף והניקוי, ומד' הכלבו, האגור, הפרנס והח"י (תנב, יד) משמע דמחשבינן כבר משעת גמר השימוש. הב"ד בהגע"כ (פ"ו הערה ל')]. ומד' המ"ב לא ברורה הכרעתו [ראה מ"ב (תנא, נא ותנב, יט וכ') ושעה"צ (תנב, כה). ויש אולי לחלק בין שולחנות לכלי אוכל]. ובספרנו בכת"י בס"ד הארכנו בכך. ומ"מ מדברי השו"ע (יו"ד קג, ז וקכב, ד, חוץ מבו"ח) והרמ"א (יו"ד קג, ז) מבואר דמחשבינן מעת שגמר להשתמש בהם, ולא מעת שניקה את הכלי. ועוד נחלקו הפוס' אי מחשבינן מעל"ע בסוף זמן השימוש בחמץ, או גמר השימוש בבישול כלשהו. שמדברי השו"ע (יו"ד קג, ז וקכב, ד) מבואר דמחשבינן מעל"ע כבר מזמן בישול האיסור עצמו, ולכן אף אם בישל אח"כ מים או שאר תבשיל שאינו ממין האיסור, אין מונין מעל"ע מזמן בישול ההיתר, אלא כבר מזמן בישול האיסור. וכ"כ הרמ"א במפה (יו"ד קג, ז). וכ"כ להקל המ"ב (תנא, נא ותנב, יט), דמחשבינן מעת בישול החמץ או שאר איסור, וכ"כ בשעה"צ (תנב, כה). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח ח"ב. הל' הגע"כ ס"א), והגר"מ אליהו זצ"ל (בקונטרס הגע"כ שלו, עמ' 9). ואת דעת המחמירים לחשב מעל"ע מגמר שימוש כלשהו בכלי, אפי' בישול של מים, כתב הש"ך (יו"ד צד, כב וקג, יח). וכ"כ בס' הגע"כ (פ"ו סוף הערה כ"ז, ופ"ט ס"א). עכ"ד. ומ"מ נראה להלכה שלמנהג הספרדים יש להקל ולחשב זמן מעל"ע מזמן שיגמרו להשתמש בו בחמץ חם, וכ"ד רוה"פ האשכנזים, ובס"ד כ"נ עיקר להלכה. 

[253] 77. באמת בנידון כנידוננו, שרוצים לבשל חמץ תוך פחות מעל"ע לפני זמן הכשרת הכלי, לכתחי' יש להגעיל במים שכמותם גדולה פי ששים מנפח דפנות כל הכלים שמגעילים אותם. ויש מקילים דבעי' פי ששים מדפנות כל כלי בודד שמגעילים. שכ"כ כמה ראשו' גבי הכשרת כלי איסור [תוס' בחולין (קח, ב ד"ה “שנפל"), הסמ"ג, הרשב"א בתוה"ב ובתשובותיו, הרא"ש, הטור (יו"ד סי' קכ"א) ועוד ראשו'. הב"ד בהגע"כ (פ"י הערה י"א)]. וכ"ז גבי שאר איסורים, אך לגבי חמץ תלוי הדבר אי חמץ חשיב היתרא או איסורא בלע. ומ"מ למ"ד דחמץ חשיב היתרא בלע, מחמירים מצד המנהג שלא להגעיל אף קודם זמן איסור חמץ כלי ב"י אם אין במים ששים כנגדו. ורק אם מגעיל אחר זמן זה בעי מעיקה"ד להזהר בכך. ואילו למ"ד דחמץ חשיב איסורא בלע, הרי שמעיקה"ד בעי להזהר בדברים הללו אף כשמגעיל קודם שעה חמישית בע"פ. וכמו שבס"ד כתבנו לעיל. ומ"מ כיוון שקשה הדבר, לכן בס"ד כתבנו בהלכות את הפתרון של פגימת מי ההגעלה בסבון, אקונומיקה ושאר חומרים מפגלים. שורש הדבר כתבו מרן בשו"ע (יו"ד צה, ד) בענין קערות בשריות שדבוק בהן שומן והוכנסו ליורה חלבית במים חמים, שנראה לו שאם שמו אפר במים לפני ששמו בהם הקערות, מותרות הקערות, דע"י האפר הוא נטל"פ. עכת"ד. ואמנם היו מהאחרו' שחלקו ע"כ (עפי"ד האורחות חיים מלוניל), משום שדין מים אלה כשאר משקים, שאין מגעילים בהם. [שכ"כ המ"א (תנב, י), החוק יעקב, החוק יוסף, המקו"ח, ועוד]. אך מ"מ הרבה אחרו' נטו להקל כמרן, מהם הפר"ח (במקום הפס"מ), החכ"צ, שו"ת צ"צ, הפר"ת, שו"ת בי"ד, מרן הגחיד"א בשיו"ב, וכ"כ הזב"צ, ועוד אחרו' [הב"ד כה"ח (יו"ד צה, נו) ובהגע"כ (ו, יד)]. ולמעשה גבי ני"ד בפסח, המ"ב (תנב, כו) החמיר בזה לכתחי', אך היקל בזה בדיעבד. והוסיף בשם הפמ"ג, שאם הוא קודם פסח יגעילנו שוב. ואם הגיע פסח מותר להשתמש לכתחי' בכלי שהוגעל במים אלה. ואף שגם הרמ"א החמיר בזה לכתחי', מ"מ כיוון שהרבה אחרו' אשכנזים הקלו בזה, לכתחי', מהם, החכ"צ, הצ"צ, ערוה"ש (יו"ד צה, כד כפי שהבינו כה"ח), החזו"א (למשל באו"ח קכב, ו. וביו"ד כג, א, ובעוד מקומות), יסודי ישורון, הגר"ש ישראלי זצ"ל (כפי שהורה לי), הגרש"ז אוירבך זצ"ל (כפי שהביאו בהגע"כ פ"ו סי"ד), לכן הקלנו בזה, עכ"פ בשעה"ד, לאשכנזים [ור' מש"כ הנתיבות בחוו"ד (סי' צ"ה סקכ"א) שיש להקל בכך רק בהפמ"ר]. והספרדים ודאי מקילים בכך. שכ"פ מרן (ביו"ד שם), וכ"כ בעל אור החיים הקדוש בפר"ת, וכ"כ בשו"ת בי"ד, הכנה"ג, מרן הגחיד"א בשיו"ב, וכה"ח (ביו"ד צה, נו). ויש להוסיף שיש מהפוס' שכתבו דאע"ג שאין מי אפר פוגמים, מ"מ סבון וכדו' כן פוגמים [ראה ט"ז (יו"ד סי' צה), פת"ת (יו"ד צה, ז), דרכ"ת (יו"ד צה, פד) והגע"כ (פ"ו הערה ל"ח)]. ויש לשים סבון בכמות שטעמו יהיה ניכר במים [בא"ח ("בחוקותי" סי"ב) גבי סבון במים שמתבשלות בו ביצים, שישמו בהם סבון שמא באחת מהן יש דם ותאסור את כולן], או בכמות שהמים יפסלו משתיית אדם [חזו"א (שם)]. והגר"מ אליהו זצ"ל כ' שטוב לנהוג בהגעלה בכל ימות השנה לשים סבון במי ההגעלה [בקונטרס הכשרת כלים לו, בדיני ההגעלה]. 

[254] 78. עפ"י מרן בשו"ע (תנב, א וב'), המ"ב (שם סקי"ח) בהסבר השו"ע, ובה"ל (שם ד"ה “שאין"). וכנ"ל. 

[255] 79. ראה שו"ע (תנב, ב), מ"ב (תנב, יג, טז וי"ז). וקצרנו. 

[256] 80. ד"ז הינו פשוט, דכבולעו כן פולטו, ואם יכשיר רק את חלקו וישתמש אח"כ בכולו, הרי החלק שלא הוגעל יפלוט אח"כ החמץ לתבשיל. וכ' בהגע"כ (פי"א הערה א') שאע"פ שנחלקו הפוס' אי די בהכשרת חלק מהכלי, מ"מ מדובר שהכלי בלע רק בחלקו ולא בכולו. וגם גבי התם, הרי מרן בשו"ע (יו"ד קכא, ו') פסק כדעת המחמירים. ואף המקילים – מקילים רק בדיעבד (ובכלל אם זה כלי מתכת הרי קיי"ל שחם מקצתו חם כולו). אך אם השתמש בכל הכלי פשוט שצריך להכשיר את כולו בליבון, הגעלה וכדו'. ושכ"כ כמה ראשו', מהם המהר"ח או"ז בשם אביו האו"ז. וכ"כ הרב רבי ברוך בר רבי יצחק מריגנשבורג ועוד ראשו'. ואם הכשיר רק חלק מהכלי והשתמש דווקא בחלק זה, ר' מ"א (תנא, כב). 

[257] 81. כך יש לנהוג, משום שאם יכניסנו כשפיו כלפי מטה, המים לא יכנסו לתוכו. שכ"כ גבי טבילת כלים הרמב"ם (מקוואות ג, יב), הטור, מרן בב"י ובשו"ע (יו"ד רב, ו), הט"ז (יו"ד רו, ו) וש"פ. וכ"כ גבי הגע"כ בס' הגע"כ (יא, כ) ועוד פוס'. וגם אם מכניסו כשפיו למעלה והוא ממש באופן ישר, כשאינו נוטה, אפ"ה יכנסו המים לתוכו כשיכניס את כולו למים [הגע"כ (שם)]. ומ"מ בס"ד נלע"ד שעדיף להכניסו כשפיו כלפי מעלה אך הוא נוטה מעט על צידו, וכך המים נכנסים מיד.

[258] 82. כ"כ הרוקח, הריטב"א, הטור (בסי' תנ"א), בשו"ע (תנא, יא). ונראה שאף רבנו הרמ"א מסכים לכך [וכ"כ בס' הגע"כ (פי"א הערה כ"ז)]. וכ"פ הלבוש, הגר"ז וכה"ח (תנא, קמב). ואמנם יש מהראשו' שכתבו שאין להכשיר בהגעלה באופן זה, דאינו יכול לדקדק כחוט השערה שהמים יגיעו לכל מקום [או"ה (כלל נ"ח) בשם רבינו יואל ועוד ראשו']. וי"א הטעם משום שיש להזהר מלהגעיל את אותו מקום פעמיים, דכשמכניס שנית ואין לו עוד מה לפלוט, יבלע ממי ההגעלה שיש בהם חמץ [שיטת רש"י (בספר האורה, הפרדס ומחזור ויטרי). וכ"כ הרוקח ועוד ראשו', וכ"כ הט"ז, הגר"ז, המ"ב (תנב, כג) ובשעה"צ (סקכ"ח)]. ומ"מ חזינן דלאו כ"ע מתירים זאת. ואף הרמ"א (תנא, ט) היקל בזה רק קודם שעה חמישית בע"פ -(זמן היתר אכילת חמץ). וכן הבה"ל (תנב, א ד"ה “צריך") הב"ד הט"ז ומשמע שמחמיר כמותו. וסיים שם דשרי אם מגעיל כלי שאב"י או שיש ששים כנגדו במים, דאז לא חיישינן שיגעיל פעמיים את אותו מקום, דהוי נטל"פ. לאור כ"ז, ולאחר עיון בפוס', בס"ד הסקנו דבני"ד יש להקל כשמגעיל קודם שעה חמישית (ר' שו"ע תנא, ט ותנב, א). 

[259] 83. ראשית יש להזכיר שנחלקו הפוס', רוא"ח, אי שרי להגעיל בשאר משקים חוץ ממים. שהרמב"ן [בחי' לחולין (קח, ב)], הרשב"א, הרא"ה ועוד ראשו' החמירו בכך, משום שטבע שאר המשקים להבלע ולא להפליט הבלוע, או לא להפליט כולו. ויש שהקלו בכך. שכ"כ הסמ"ג (בהל' חמץ) ועוד ראשו'. והשו"ע לא גילה דעתו לא בב"י (שהביא זאת כמחלו') ולא בשו"ע. ונחלקו האחרו' מהי דעתו. ומ"מ האשכנזים מחמירים בכך (כרמ"א בתנב, ה). ובענין מים שנעכרו מרוב הגעלות, אע"ג שמותר להגעיל באותם מים כלים רבים, כ' רבנו הרמב"ן (בחידושיו לחולין קח, ב ד"ה “כגון") שצריך להזהר שלא להגעיל יותר מידי כלים באותה יורה שמא תרבה פליטת הכלים ואותו שומן רבה על המים ומתיש כוחם להוציא הפליטה. ע"כ. וכ"כ הרא"ה, הריטב"א ועוד ראשו'. וכ"פ הרמ"א (תנב, ה), הלבוש, הכנה"ג, המ"ב (תנא, כז וכ"ח) ועוד אחרו'. וכתבו שד"ז אמור אף אם הגעיל כלים שאב"י [עי"ש. מ"ב (סקס"ח). כה"ח (סקס"א) והגע"כ]. וממתי המים נאסרים. כתבו הפוס', כשנשתנתה צורת המים ונעשו כציר [ר"ן בד"מ. הרמ"א בשו"ע. כה"ח (סקנ"ט)]. ואם עבר והגעיל במים כאלה, נחלקו האחרו' אי מהני בדיעבד [ראה שעה"צ (תנא, לד) וכה"ח (סק"ס)]. ולמעשה אם כבר הגעיל רצוי לשוב ולהגעילו אם הוא קודם פסח (והמ"ב נוטה להחמיר). אך אינו מעכב. ואם כבר בישלו בזה, אף קודם פסח, מותר התבשיל [ראה שו"ת חת"ס (או"ח סי' ק"ח), מ"ב (סקס"ז). ערוה"ש (תנב, יט)]. 

[260] 84. הא דמי ההגעלה צריכים להיות סביב כל הכלי ולהגעיל את כל חלקיו, ה"ז מבואר לעיל (בסעיף כ"ג). ומה שכתבנו שהכלים לא יגעו זה בזה, ושלכן לא יכניסו הרבה כלים ליורת -(סיר) ההגעלה, כ"כ הרוקח (סי' רנ"ב). ואע"ג שלגבי טבילה מהני כה"ג, מ"מ שאני טבילה, אך לא מהני גבי רתיחה דהגעלה. ע"כ. וכ"כ גם המרדכי ועוד ראשו', וכ"כ השו"ע והרמ"א (תנב, ג), הלבוש, המ"ב (תנב, כא וכ"ב), כה"ח (סקמ"ז ומ"ח) הגע"כ (פי"א הערה מ"ג) וש"א. והטעם, דבמקום נגיעת הכלים זב"ז לא עולה רתיחת המים (הפוס' הנ"ל). 

[261] 85. מה שכתבנו שכ"ה כשמכניס כמה כלים ע"י סל, כ"כ הרוקח (שם), הלבוש, המ"ב (סקכ"א), כה"ח (סקמ"ז) וש"פ. ויקפיד שיהא הסל נקי מחמץ. ומה שכתבנו שלא יכניס הרבה כלים יחדיו, כ"כ בס' הגע"כ (יא, כא). ומה שכתבנו דשרי להגעיל בתוך סל, ג"ז כ' בס' הגע"כ (שם), וכן הורו לי לדינא הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיפו שמותר הדבר בתנאי שהכלים, כגון כוסות, לא יהיו מוכנסים זה בזה. והיינו שצריך ב' תנאים כשמגעיל יחד כמה כלים: 1) שלא יהיו הכלים רבים מידי. 2) שינענעם היטב כדי שהרתיחה תכנס ביניהם. ועוד כתבו הפוס', שמותר לקשור כמה כלים ביחד ע"י חוט ארוך ולהכניסם יחד לסיר ההגעלה [או"ה. מהרי"ל. חיי"א. קיצוש"ע. הגע"כ (פי"א הערה מ"ו)]. ויקשרם באופן שהכלים לא יגעו זב"ז (כנ"ל), וכן לא יהדק את החוט לכלים כדי שהמים יכנסו בין החוט לכלי [הגע"כ (שם)]. ורצוי שירים את החוט בתנועות חדות, כדי שיכנסו המים בין החוט לכלי (בס"ד כן נלע"ד).

[262] 86. נחלקו הראשו' גבי ד"ז. שלד' רבינו מנוח (הל' חו"מ ה, כו) צריך להשמר שתהיה היורה -(סיר ההגעלה) רותחת בעת הכנסת הכלים לתוכה, ואם נתנם לתוכה לפני שרתחו המים הרי שהכלי בולע הרבה ממי ההגעלה ואינו פולט אח"כ את כל מה שבלע. ע"כ. ומדברי ראשו' אחרים משמע שאם הכניס הכלי ליורה לפני הרתיחה, הרי שאם משאירו ביורה עד עת הרתיחה ש"ד [ראה כלבו (הל' חו"מ סי' מ"ח), ורמב"ם (חו"מ ה, כג; והל' מאכ"א יז, ד). והסבירו הפוס' את טעם המחמירים בכך רק לכתחי', שכיוון שהכלים בולעים מהמים שביורה כי היס"ב, הרי שאע"פ שלאחר מכן תיפלט גם בליעה זו, מ"מ לכתחי' לא כדאי להוסיף בה בליעת חמץ [ב"י (סי' תנ"ט). מ"ב (תנט, ט). כה"ח (סק"כ)]. והשו"ע (תנב, א) כתב שאם מגעיל לאחר זמן איסור אכילת חמץ -(לאחר שעה חמישית זמנית ביום י"ד בניסן) אכן אין להכניס את הכלים למי ההגעלה לפני שירתחו. ע"כ. אלא שהרבה אחרו' כתבו שדברי מרן הינם חומרא. שכ"כ הא"ר, דמ"מ בתה"ד ובאגור מבואר שמותר הדבר. וכ"כ מחה"ש דהוי חומרא. וכן מתבאר מד' הח"ח [בשעה"צ (תנב, ח) ובה"ל (תנב, א ד"ה “כדי")]. וא"כ לספרדים צריך להקפיד ע"כ מעיקר הדין משעה חמישית ואילך. ואילו לאשכנזים אי"ז חובה, ומ"מ כחומראיש לנהוג כן אף לפני השעה החמישית. 

[263] 87. בענין הא דאין להוציא הכלי מיד. למרות שכמה פוס' [הראבי"ה בפסחים (סי' תס"ד), והמרדכי בשמו, הצידה לדרך והטור] כתבו שהעולם נוהגים להכניס הכלים ליורה ולהוציאם מיד. וכ"כ כמה אחרו' [הפר"ח (תנב, ו), הזכ"ל (אלקלעי. רס"י תנ"א), חוקת הפסח ועוד אחרו']. מ"מ כבר כתבו כמה פוס', רוא"ח, שיש להשהות הכלי במי הרתיחה זמן מה. שכ"כ הרמב"ם (הלכ' חו"מ ה, כג וכ"ד), הרמב"ן (פסחים פ"ב), שיניחם “עד שיפלטו". וי"א עד שיפלטו יפה [רש"י, כמובא בס' האורה וס' הפרדס. תוס' חולין (דף ק"ח) בשם רשב"א. הגמ"י ועוד ראשו']. ויש עוד דעה שלישית – שיראה באומד יפה שפלט [רשב"א. ר"ן. מאירי ועוד]. וכ"כ כמה אחרו', מהם הח"י (תנב, ה) בהסבר דברי מרן בשו"ע (תנב, א), וכ"כ המ"ב (סק"ד) שצריך להקפיד ע"כ (ור' שעה"צ שם שכ' דהוא רק טוב לכתחי'). וכ"כ כה"ח (סק"ב וי"ד בשם כמה רוא"ח). וע"ע שו"ע הגר"ז (תנב, ד), בא"ח (ש"א פר' “צו" סי"ב) ובספרו עוי"ח ("צו" ס"ב). והיינו שישאירנו שם כשתים עד שלוש שניות (הגר"ש ישראלי זצ"ל, כפי שהורה לי). ומאידך אין להשהות הכלי במי ההגעלה יותר מידי. שכ"כ הרוקח (סי' ר"נ ורס"א), הראבי"ה, הטור (סי' תנ"א) בשמו, ועוד הרבה ראשו'. מרן בשו"ע (תנב, א), המ"א (תנב, ו), הט"ז, המ"ב (תנב, ד וי"ג), ובשעה"צ (סקכ"ח), הגע"כ (יא, לא) וש"א. והטעם, כדי שלא יחזרו הכלים ויבלעו את מה שפלטו. ואע"ג שמדברי השו"ע [תנ"ב, א. והמ"ב (סק"ד)] נראה שכל ד"ז הינו דווקא כשמגעיל לאחר שעה רביעית בע"פ, מ"מ כבר כתבו כמה אחרו' שאף כשמגעיל קודם שעה ה' נהגו להחמיר לכתחי' בכך [כ"כ מחה"ש וכה"ח (תנב, יב)]. ומ"מ אם בדיעבד השהה הכלי למשך זמן רב ביורה, רשאי להשתמש בו [הגהות בסוף או"ה. הב"ד בהגע"כ (פי"א הערה ס"ג)]. ומ"מ אם מגעיל בתוך הפסח יש להחמיר בכה"ג, דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא [ר' הערות אבן ישראל על המ"ב (תנא, יב)]. 

[264] 88. לבוש (הב"ד כה"ח רס"י תנ"ב), ספר מועדים וזמנים (ד, רפא). הגע"כ (פ"י הערה ט"ז). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וישנן ב' אפשרויות להכשל בכך: 1) המים רותחים רק במקום א', וכגון ששמו אבן מלובנת בצידם האחד. 2) המים רותחים על פני הכלי למעלה, אך לא כל המים בדרגת רתיחה (ראה לעיל בהערה 69). ויש לשים לב לכך.

[265] 89. ישנם אופנים שונים כיצד לחמם את המים שבהם מגעילים את הכלים שבלעו חמץ (או איסור אחר) כשהחמץ התבשל בתוכם בכלי שעל גבי האש (כלי ראשון). ניתן לחממם כשהמים הינם בסיר שעל גבי האש, או במקביל על גבי גחלים. אך יש לדון אם מועיל לחמם את מי ההגעלה על ידי חשמל, או בתוך סיר שדפנותיו מתחממות על ידי קיטור. וכן יש לדון אם ניתן להכשיר כלי זה על ידי קיטור חי (הכנסת הקיטור למים וחימומם כך) או על ידי הכנסת חומר כימי למים הגורם להם להתחמם ולבעבע. וכן על ידי הזרמת הקיטור עצמו על הכלי. וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת. שורש דין זה הינו במחלו' הראשו' עפ"י מה שנחלקו בגמ' בשבת (דל"ט, א) אי חמי טבריה הינם תולדות האש, דחלפי אפיתחא דגיהנם, או שדינם רק כתולדות חמה, אך אין דינם ממש כתולדות האור. וכתבו כמה ראשו' שאין להגעיל בחמי טבריה. ונחלקו הראשו' מדוע אין להגעיל בהם. לריטב"א בפסחים (מא, א) אין להגעיל בהם משום שאף את"ל שהם חמי האור, מ"מ בעי' כבולעו כן פולטו, ואינם חמים מספיק להפליט הבליעה. ואילו לאורחות חיים אין מגעילין בהם דלאו תולדות האור נינהו. ופסק בשו"ע (תנב, ה) כאורחות חיים (לר"א מלוניל) שאין מגעילים בחמי טבריה משום דאינו תולדות האור, וכבולעו כן פולטו. מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור. עפי"ז דנו הפוסקים לגבי הגעלת כלים על ידי מים רותחים שחימומם נעשה על ידי חשמל, כגון ע"י מזלג חשמלי או סיר חשמלי, שדפנותיו ותחתיתו מתחממים ע"י חוטי להט חשמלי. נראה שלדעת פוסקים רבים מותר להכשיר את כלי החמץ במים שרתחו ע"י חשמל. שכ"כ בס' אשל אברהם (ניימרק. מועד ח"ב דרע"ט). וכ"פ להקל בשו"ת פאת שדך (סי' ע"ז, וטעמו משום שהשו"ע פסק כאו"ח, דהעיקר שיהיה תולדות האור. ולדעתו חשמל חשיב תולדות האור). וכ"פ למעשה להקל להגעיל כלים לפסח כשהמים מתחממים ע"י חוט להט חשמלי, וזאת אף אם הכלי בלע חמץ בכלי ראשון – בספר חזו"ע (פסח. הלכות הגעלת כלים, הערה ה'), וכן בשו"ת יסודי ישורון (ח"ו עמ' קל"ז וקצ"ב). הב"ד בס' הגע"כ (פ"י הערה כ"ז). וכ"פ להקל גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל [הב"ד בשבות יצחק (ח"ו דפ"ו-פ"ז)]. וטעמם, שמהשו"ע הנ"ל מתבאר שאילו חמי טבריה היו תולדות האור ש"ד להגעיל בהן. וכיוון שלדעתם חוט להט חשמלי חשיב אש, ואין מחלקים בין אש לאש, לכן ש"ד להגעיל ע"י גחלת של מתכת שהתחממה ע"י חשמל. אלא שיש מהפוסקים שפקפקו אם אכן ניתן להכשיר כלי שבלע חמץ, אם מי ההגעלה התחממו בסיר שדפנותיו התחממו על ידי כח החשמל. זו דעת ספר פסקי תשובה (פיוטרקובסקי. יו"ד סימן קע"א), וכתב שם שלדעת הריטב"א בפסחים (מא, א) אין מגעילים במים שהוחמו ע"י חמי טבריה, אף למ"ד דחשיבי כחמי האור, מ"מ אין מגעילין בהם משום דבעינן כבולעו כן פולטו, וא"כ ה"ה גבי חום חשמלי, שאין מגעילים בו. ואילו לד' האורחות חיים שאין מגעילין בחמי טבריה משום שאינם תולדות האור, הרי שגם בחום חשמלי לא ברור דשרי להגעיל, כי מה שאמרו לענין שבת שחום של חוט להט חשמלי נחשב אש, ה"ז לחומרא, אך מי אמר שגם לקולא נחשבהו כאש. עכ"ד. וכ"כ לפקפק להגעיל כלים לפסח ע"י זרם החשמל, גם בס' נפש חיה (תנא, ג), ונשאר בצ"ע (הב"ד ביסודי ישורון, שם). אמנם גם אני כשלעצמי, אילולא דברי הגדולים הנ"ל שהתירו, לבי מגמגם בדבר להחמיר. ראשית כל יש לדון אי אזלינן בני"ד בתר הדרך או בתר התוצאה. ושמא תלוי הדבר במחלו' הריטב"א והאורחות חיים הנ"ל. והיינו האם הדבר הקובע הוא מה גורם לחום המים (שיהיו תולדות האור), או שהקובע זו התוצאה – שתהא מציאות של כבכ"פ [אגב, ברור שבסופו של דבר צריכה להיות תוצאה של פליטת החמץ, אך השאלה הינה כשהתוצאה הינה שווה מבחינת הטמפרטורה, האם זה מחייב שגם הפליטה תהיה גמורה בגלל שאופן חימום המים הינו שונה. וכעין זאת כבר מפורש גם בשו"ת צפנת פענח (רע"ג, ג) שדן גבי הגעלת כלים במים שחוממו ע"י חשמל, מצד שיש חילוק בין אש לאש, ולכן הסתפק גבי הגעלה ע"י חום חשמלי. ומ"מ מדברי הריטב"א הנ"ל יש מקום להבין שתלה את ההיתר בדרך חימום המים. ונחלקו גדולי החכמים בבית מדרשנו האם נכון הדבר שכוונת הריטב"א שגם דרך החימום משפיעה על ההגעלה]. ולפי"ז אם נאמר שהתוצאה היא הקובעת, הרי שסו"ס גם זרם החשמל – חוט הלהט – גורם לרתיחת המים ולבועות. אך אם נאמר שהקפידא הינה גם על הדרך – אופן הרתחת המים (בריטב"א הנ"ל – דבעינן שיהיה ממש תולדות האור), הרי שיש צדדים להחמיר בני"ד. דהא מצינו ארבע שיטות מתי נחשב דבר כאש: 1) כשיש חום. 2) כשיש זוהר – אור. 3) כשיש כליון החומר. 4) כשישנה שלהבת [ראה מש"כ בס"ד בספרנו קדושת השבת (ח"א הערה ט' ענף 3. וע"ע שם הערה כ"ה ענף ,4 ובהערה כ"ט ענף 5. וח"ב במיל' פ"ב סוף ענף 4)]. ולכאו' בחוט להט חשמלי שדולק אין כליון החומר, שהריהו מחזיק מעמד כמה שנים, וה"ז מחלו' האם התנאי להחשיב פעולה כהבערה הוא שתהיה גם מציאות של כילוי החומר [ר' שו"ת אבני נזר (או"ח ח"א סי' רל"ח סק"ח), ושו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א)]. וא"כ לא ברירא לן שגם לקולא הדלקת חוט להט חשמלי חשיבא ממש כאש [ואמנם כבר כתב הגאון הרשז"א זצ"ל (הובא בהליכות שלמה. פסח. פ"ג באורחות הלכה. פ"ג הערה ז'), שמה שנקטינן שחשמל הינו אש, זה דווקא גבי מתכת שהתחממה על ידו, שדינה כגחלת של מתכת, ודינה כאש. אך זרם החשמל עצמו ודאי אין דינו כאש. עכת"ד. מ"מ יתכן דס"ל שאין כילוי החומר תנאי להחשיב דבר כאש, ולכן החשיב את החשמל כאש. וצ"ע]. וכן מצינו שבשו"ת צפנת פענח (סי' רע"ג סק"ג) כתב בעזרת החונן לאדם דעת. שורש דין זה הינו במחלו' הראשו' עפ"י מה שנחלקו בגמ' בשבת (דל"ט, א) אי חמי טבריה הינם תולדות האש, דחלפי אפיתחא דגיהנם, או שדינם רק כתולדות חמה, אך אין דינם ממש כתולדות האור. וכתבו כמה ראשו' שאין להגעיל בחמי טבריה. ונחלקו הראשו' מדוע אין להגעיל בהם. לריטב"א בפסחים (מא, א) אין להגעיל בהם משום שאף את"ל שהם חמי האור, מ"מ בעי' כבולעו כן פולטו, ואינם חמים מספיק להפליט הבליעה. ואילו לאורחות חיים אין מגעילין בהם דלאו תולדות האור נינהו. ופסק בשו"ע (תנב, ה) כאורחות חיים (לר"א מלוניל) שאין מגעילים בחמי טבריה משום דאינו תולדות האור, וכבולעו כן פולטו. מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור. עפי"ז דנו הפוסקים לגבי הגעלת כלים על ידי מים רותחים שחימומם נעשה על ידי חשמל, כגון ע"י מזלג חשמלי או סיר חשמלי, שדפנותיו ותחתיתו מתחממים ע"י חוטי להט חשמלי. נראה שלדעת פוסקים רבים מותר להכשיר את כלי החמץ במים שרתחו ע"י חשמל. שכ"כ בס' אשל אברהם (ניימרק. מועד ח"ב דרע"ט). וכ"פ להקל בשו"ת פאת שדך (סי' ע"ז, וטעמו משום שהשו"ע פסק כאו"ח, דהעיקר שיהיה תולדות האור. ולדעתו חשמל חשיב תולדות האור). וכ"פ למעשה להקל להגעיל כלים לפסח כשהמים מתחממים ע"י חוט להט חשמלי, וזאת אף אם הכלי בלע חמץ בכלי ראשון – בספר חזו"ע (פסח. הלכות הגעלת כלים, הערה ה'), וכן בשו"ת יסודי ישורון (ח"ו עמ' קל"ז וקצ"ב). הב"ד בס' הגע"כ (פ"י הערה כ"ז). וכ"פ להקל גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל [הב"ד בשבות יצחק (ח"ו דפ"ו-פ"ז)]. וטעמם, שמהשו"ע הנ"ל מתבאר שאילו חמי טבריה היו תולדות האור ש"ד להגעיל בהן. וכיוון שלדעתם חוט להט חשמלי חשיב אש, ואין מחלקים בין אש לאש, לכן ש"ד להגעיל ע"י גחלת של מתכת שהתחממה ע"י חשמל. אלא שיש מהפוסקים שפקפקו אם אכן ניתן להכשיר כלי שבלע חמץ, אם מי ההגעלה התחממו בסיר שדפנותיו התחממו על ידי כח החשמל. זו דעת ספר פסקי תשובה (פיוטרקובסקי. יו"ד סימן קע"א), וכתב שם שלדעת הריטב"א בפסחים (מא, א) אין מגעילים במים שהוחמו ע"י חמי טבריה, אף למ"ד דחשיבי כחמי האור, מ"מ אין מגעילין בהם משום דבעינן כבולעו כן פולטו, וא"כ ה"ה גבי חום חשמלי, שאין מגעילים בו. ואילו לד' האורחות חיים שאין מגעילין בחמי טבריה משום שאינם תולדות האור, הרי שגם בחום חשמלי לא ברור דשרי להגעיל, כי מה שאמרו לענין שבת שחום של חוט להט חשמלי נחשב אש, ה"ז לחומרא, אך מי אמר שגם לקולא נחשבהו כאש. עכ"ד. וכ"כ לפקפק להגעיל כלים לפסח ע"י זרם החשמל, גם בס' נפש חיה (תנא, ג), ונשאר בצ"ע (הב"ד ביסודי ישורון, שם). אמנם גם אני כשלעצמי, אילולא דברי הגדולים הנ"ל שהתירו, לבי מגמגם בדבר להחמיר. ראשית כל יש לדון אי אזלינן בני"ד בתר הדרך או בתר התוצאה. ושמא תלוי הדבר במחלו' הריטב"א והאורחות חיים הנ"ל. והיינו האם הדבר הקובע הוא מה גורם לחום המים (שיהיו תולדות האור), או שהקובע זו התוצאה – שתהא מציאות של כבכ"פ [אגב, ברור שבסופו של דבר צריכה להיות תוצאה של פליטת החמץ, אך השאלה הינה כשהתוצאה הינה שווה מבחינת הטמפרטורה, האם זה מחייב שגם הפליטה תהיה גמורה בגלל שאופן חימום המים הינו שונה. וכעין זאת כבר מפורש גם בשו"ת צפנת פענח (רע"ג, ג) שדן גבי הגעלת כלים במים שחוממו ע"י חשמל, מצד שיש חילוק בין אש לאש, ולכן הסתפק גבי הגעלה ע"י חום חשמלי. ומ"מ מדברי הריטב"א הנ"ל יש מקום להבין שתלה את ההיתר בדרך חימום המים. ונחלקו גדולי החכמים בבית מדרשנו האם נכון הדבר שכוונת הריטב"א שגם דרך החימום משפיעה על ההגעלה]. ולפי"ז אם נאמר שהתוצאה היא הקובעת, הרי שסו"ס גם זרם החשמל – חוט הלהט – גורם לרתיחת המים ולבועות. אך אם נאמר שהקפידא הינה גם על הדרך – אופן הרתחת המים (בריטב"א הנ"ל – דבעינן שיהיה ממש תולדות האור), הרי שיש צדדים להחמיר בני"ד. דהא מצינו ארבע שיטות מתי נחשב דבר כאש: 1) כשיש חום. 2) כשיש זוהר – אור. 3) כשיש כליון החומר. 4) כשישנה שלהבת [ראה מש"כ בס"ד בספרנו קדושת השבת (ח"א הערה ט' ענף 3. וע"ע שם הערה כ"ה ענף ,4 ובהערה כ"ט ענף 5. וח"ב במיל' פ"ב סוף ענף 4)]. ולכאו' בחוט להט חשמלי שדולק אין כליון החומר, שהריהו מחזיק מעמד כמה שנים, וה"ז מחלו' האם התנאי להחשיב פעולה כהבערה הוא שתהיה גם מציאות של כילוי החומר [ר' שו"ת אבני נזר (או"ח ח"א סי' רל"ח סק"ח), ושו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א)]. וא"כ לא ברירא לן שגם לקולא הדלקת חוט להט חשמלי חשיבא ממש כאש [ואמנם כבר כתב הגאון הרשז"א זצ"ל (הובא בהליכות שלמה. פסח. פ"ג באורחות הלכה. פ"ג הערה ז'), שמה שנקטינן שחשמל הינו אש, זה דווקא גבי מתכת שהתחממה על ידו, שדינה כגחלת של מתכת, ודינה כאש. אך זרם החשמל עצמו ודאי אין דינו כאש. עכת"ד. מ"מ יתכן דס"ל שאין כילוי החומר תנאי להחשיב דבר כאש, ולכן החשיב את החשמל כאש. וצ"ע]. וכן מצינו שבשו"ת צפנת פענח (סי' רע"ג סק"ג) כתב עצמו על הכלי שצריכים להגעילו – כתבו הפוסקים שאינה נחשבת כהגעלה [הגע"כ (פ"י ס"כ) בשם פוסקים רבים, דלא ברור שמפליט, והרי בעינן כבכ"פ]. והגעלה על ידי קיטור חי (שמכניסים את הקיטור לתוך מי ההגעלה) – נחלקו הפוסקים אם הינה מועילה לחמם המים כדי להכשיר כלי שבלע מכלי ראשון. טעם האוסרים, דסוף סוף הדפנות אינן על האש והן מקררות את המים, ולא חשיב ככלי ראשון. וטעם המתירים, דסוף סוף מי ההגעלה רותחים, ומה לי אם המים רתחו באופן זה או אחר [הגע"כ (פ"י סי"ח) בשם פוס']. ולגבי חימום מי ההגעלה ע"י הכנסת חומר כימי למים כדי שיבעבעו. לא ראיתי בפוסקים ע"כ. ובס"ד נראה לענ"ד פשוט דלא מהני לחממם באופן שכזה. הן משום דלא חשיב חמי האור, לא מיניה ולא מקצתיה. וכן משום שהדפנות מקררות המים. וכן משום שאף את"ל שהמים יבעבעו, אך ספק אם ירתחו. ודי בזה. 

[266] 90. את המנהג לשטוף הכלי במים קרים לאחר ההגעלה, כ"כ בתשו' הגאונים שע"ת (סי' ר"פ) בשם רב נטרונאי גאון. הרי"ץ גיאת בס' מאה שערים בשם רה"ג. וכ"כ כמה פוס' בשם רש"י (מחז"ו, סידור רש"י, ספר האורה, ס' הפרדס והראבי"ה). וכ"כ הטור (סי' תנ"ב בשם רש"י). וכ"כ הרמב"ם (חו"מ ה, כ"ד וכ"ו). התוס' (ע"ז עו, א ד"ה “מכאן"), הרא"ש, הטור ועוד הרבה ראשו'. וכ"פ בשו"ע (או"ח תנב, ז וביו"ד קכא, א). וכ"כ האחרו' [בא"ח. מ"ב (תנב, לד). הגע"כ (יב, א) וש"פ. אמנם יש מהפוס' שכתבו שא"צ לשטיפה זו לאחר הכשר הכלי [הראבי"ה, הריטב"א (פסחים דף ל') ועוד ראשו']. מ"מ נראה בס"ד שד' רוב הראשונים שכן המנהג. וכ"כ בשו"ע. ונאמרו כמה טעמים לשטיפה זו [ר' הגע"כ (פי"ב ס"א)]. ומה שכתבנו שבדיעבד מועילה ההגעלה אף ללא שטיפת הכלי, כ"כ האו"ה, הח"י, הפר"ח, המ"ב (תנב, לד), כה"ח (סקע"ה), הגע"כ (יב, ב) ועוד אחרו'. וכ"מ מהשו"ע שכ' זאת רק כמנהג. והטעם שמקילים בדיעבד, דסמכינן אפוס' התמהים על שטיפה זו [או"ה]. וישנם עוד טעמים [ר' מ"ב והגע"כ (שם)].

[267] 91. כ"כ בחזו"ע (פסח ח"ב דע"ט). והטעם, דכיוון שבדיעבד מועילה ההגעלה בלא שטיפה, לכן סמכינן ע"כ בשעה"ד. ויש להאריך בכך.

[268] 92. דין הכשר ע"י עירוי כתבוהו הרי"ף (פסחים פ"ב), התוס' (שבת מב, ב ד"ה “אבל"), הרמב"ם (חו"מ ה, כד, בהבנת המ"א תנא, ג), הריטב"א, הטור (או"ח תנ"א ויו"ד קכ"א) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, ה וו'), המ"ב (תנא, מ), כה"ח (סקפ"ח) וש"א. וע"ע בביאה"ג (או"ח תנא, לג). וישנם כמה סוגי עירויים, ותלוי הדבר באופן הבליעה. ומ"מ גבי עירוי מכ"ר, נחלקו הראשו' מהו שיעור הבליעה של עירוי מכ"ר. י"א שדינו ככ"ר ממש [תוס' בזבחים (צה, ב ד"ה “עירה") בשם ר"ת. המאירי בשבת (דמ"ב) ובע"ז (דע"ו) ועוד]. וזאת משום שהעירוי מחובר לרותחין שבכ"ר. וי"א שאין דין העירוי ככ"ר, ואינו מבשל כלל או שהוא מבשל (וה"ה מפליט) רק כ"ק [רשב"א (בתוה"ב ב"ד ש"ד), הריטב"א, הרא"ש (בשבת ג, טז), הטור (באו"ח תנא וביו"ד קכא), השו"ע (באו"ח תנא, ה וביו"ד סח, י), המ"ב (תנא, מא) ועוד פוס'. והטעם, דתתאה גבר, שאין דפנות הכלי המוגעל (התחתון) חמות. וכן משום שהמים (או התבשיל החמץ ששופכים לכלי) מצטננים בזמן העירוי. וא"כ לד' השו"ע, המ"ב, ורוה"פ עירוי מכ"ר אינו מכשיר מחמץ כלי שבלע חמץ ככ"ר [ואף מהסוברים דעירוי מכ"ר חשוב ככ"ר, יש שהחמירו שלא יכשירו כך כלי שבלע ככ"ר. שכ"כ הריטב"א, הר"ן, הרא"ה ועוד]. ויש מהפוס' שחילקו בין עירוי מכ"ר שעומד ע"ג האש, לבין אם הורד מהאש [הרמ"א בתו"ח (כלל כג ס"ד) בשם הר"ן, ועוד]. ועוד דנו הפוס' גבי עירוי מים הבאים מדוד חשמל (בוילר) המחממם, הנחשב כעירוי מכ"ר, ובפרט כאשר זרם החשמל לבוילר מנותק [ר' מנחי"צ (ד, מו; ה, פא; ז, נו), קובץ המעין (תמוז תשל"ו, מאמר מאת הרה"ג ישראל רוזן זצ"ל). וחבל שמוסתר שמו של הרה"ג ישראל רוזן זצ"ל. הגע"כ (פ"ה הערה ע"ג). ובס"ד נראה שמחמירים בכך, ולא מגעילים כך כלי שבלע בעירוי מכ"ר שע"ג האש. 

[269] 93. הא דבעי קילוח רצוף בין הכלי שמערה ממנו לבין הכלי המוגעל, ושלא יפסיק הקילוח, כ"כ המהרי"ל (בדרשותיו, בדיני הגעלה), שיזהר לשפוך המים בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך המים ע"י זריקה באויר. דבכה"ג שאין קילוח הניצוק מחובר אל הכ"ר, לא חשיב עירוי. וכ"כ הרמ"א (בד"מ או"ח תנב, ה. ובשו"ע יו"ד סח, י וצב, ז), המ"א, המ"ב (תנא, מא ותנב, כ). ומ"מ כ' בשו"ע הגר"ז (תנא, ל) שאם מגעיל ע"י עירוי ע"ג אבן מלובנת, (כדלקמן בהערה 94), א"צ מדינא להזהר שלא יפסק הקילוח, כיוון שהאבן מרתיחה את המים כחום כ"ר, ורק כחומרא טוב להזהר גם בכך. ע"כ. ודי לערות המים על הכלי רק פעם א' [הח"י. העו"ש. הפמ"ג. כה"ח (תנא, צב), הגע"כ (פ"ה הערה ע') ועוד אחרו'. ושלא כלבוש (בתנא, ה) והמהרש"ם שכתבו דבעי ג"פ]. וגבי הבליעה והפליטה ע" עירוי מכ"ר, ראה לעיל. עוד נזכיר בס"ד ב' דברים גבי עירוי מכ"ר. א:' י"א שיש להכשיר את הכלי שעירו ממנו [ראה ט"ז (או"ח סס"י תנ"ב). הגע"כ (פ"ג הערה כ"ח) שהביא כמה פוס' דס"ל הכי. וראה שעה"צ (תמד, ד)]. ב:' כשמערים מים מכ"ר ע"ג משטח כדי להכשירו (כגון שיש או שלחן), י"א שרצוי לייבש את המשטח לפני העירוי, כדי שהרטיבות שע"ג המשטח לא תקרר את מי העירוי [מ"ב (תנא, נ ותנב, כ). אול"צ (ח"ג פ"י סי"א). הגע"כ (י, י; יג, תמ)]. וע"ע בהערה הבאה גבי הצורך בקילוח רצוף כשמכשיר ע"י אבן מלובנת, ודין בליעה בקילוח שנפסק. 

[270] 94. ישנם כמה סוגי עירוי (מצד בליעת החמץ). דתלוי הדבר מהיכן מערה. יש עירוי מכ"ר העומד על האש (כגון עירוי ממיחם שע"ג האש, ע"י פתיחת הברז). יש עירוי מכ"ר שהורד מהאש (כגון עירוי דיסת חמץ מסיר שהורד מהאש). יש עירוי מכ"ש (כגון שעירו מרק עם כופתאות או דיסה לתוך קערה מרכזית, ומקערה זו עירו לצלחות). ויתכן גם עירוי מכלי שלישי. ובאשר לעירוי מים רותחים על אבן מלובנת, והולכתה כך על הכלי או המשטח שצריך להגעילו (שבאופן זה המים שמתקררים בעת העירוי במגעם עם האויר, מתחממים שוב במגעם עם האבן או הברזל הרותחים, ויכולים להכשיר למשל את השיש טוב יותר, בחום גבוה). דין זה הוזכר ברוקח, במרדכי, בהגמ"י ועוד ראשו', וכ"פ בשו"ע (תנא, טז ובתנב, ו, אך לא לגבי עירוי מכ"ר, עיי"ש), והרמ"א (תנא, ו). אמנם יש שחלקו ע"כ, וסברו שעירוי מכ"ר ע"ג אבן מלובנת דינו כעירוי רגיל, ורק במיקרים מיוחדים מקילים בו יותר [הב"ח (בסי' תנ"ב) והפר"ח והא"ר. והט"ז דחה דברי חמיו הב"ח]. ולמעשה, הספרדים יכולים להקל בזה (עפי"ד השו"ע הנ"ל), וע"י עירוי ע"ג אבן או ברזל מלובנים מכשירים כלי שאפי' רוב שימושו היה ככלי ראשון. ואילו האשכנזים מחמירים בדבר [עפ"י המ"ב (תנא, נא)], וס וברים שבעירוי עם אבן אין להכשיר כלים שרוב תשמישם ככ"ר, ורק כלים שרוב תשמישם ככ"ש ניתן להכשיר כך. ואף כלים שרוב תשמישם בחמץ הינו רק ע"י עירוי מכ"ר, אין להכשירם בעירוי עם אבן, אלא רק כשידוע שהכלי אב"י מתשמיש בכ"ר [ראה גם מ"ב (תנא, מו) ובה"ל (תנא, טז ד"ה “דכל")]. ומ"מ יש מגדולי האשכנזים הסובר שעירוי מקומקום חשמלי (שהורד מבסיסו, אך סלילי המתכת שבתוכו עדיין רותחים) עדיף מעירוי ע"ג אבן מלובנת, דנחשב כעירוי מכ"ר שע"ג האש [הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (פסח. בדבר הלכה. ג, יח)]. 

[271] 95. שכן עולה מהאו"ה (כלל נ"ח הל' ע) ומהדרישה (רס"י תנ"ב). וכ"כ הט"ז, המ"ב (תנא, נג), כה"ח (ס"ק קי"ד) והגע"כ (פי"א הערה ל"ח, ופי"ג סעי' מ"א). והדגיש שכ"ה דווקא כשהמים מגיעים לכל חלקי הכלי כשהם רותחים מחמת האבן. 

[272] 96. שו"ת מהר"י וייל (סי' קצ"ג). הב"ד הגע"כ (יג, תמב). ומ"מ בס"ד מסתבר שצריך שגם המים שמערים על האבן יהיו כבר חמים בתחילת שפיכתם. 

[273] 97. את הגדרת כלי שני ראה לעיל בפרקנו (סי"ב ובהערה 33). ודין בליעתו ופליטתו שנוי במחלו' הגאונים והראשונים אי הינו מבליע ומפליט, ראה לעיל (בהערה 49), ועפ"י הב"י (יו"ד סי' ס"ח), השו"ע (או"ח תנא, ה ויו"ד קה, ב) והרמ"א (או"ח תמז, ג וביו"ד סי' צ"ה). המ"ב (תנא, יא, ל"ז ול"ח), שעה"צ (סק"י) וכה"ח (תנא, יט, כ' ופ"ד). 

[274] 98. את הגדרת כלי שבלע בעירוי מכ"ש, או שבלע חמץ ככלי שלישי, ראה לעיל (בסעיף י"ב). לגבי הכשר כלי שבלע בעירוי מכ"ש, ישנן לפחות חמש דעות בפוס:' א. עירוי מכ"ש אוסר הכלי (רשב"א). ב. דינו ככ"ש (בית יהודה). ג. כשנפסק הקילוח דינו ככלי שלישי אף כשיס"ב (שבט הלוי). ד. י"א שאפשר שיש להחמיר בעירוי מכלי שני בחמץ (מ"א. וכעין זאת בגר"ז). ה. עירוי מכ"ש אינו אוסר כלל (ערה"ש. כה"ח תנא, יח). וד"ז שנוי במחלו' הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים אי הינו מבליע ומפליט. ולמנהג הספרדים יש קצת לצדד יותר להקל [עפי"ד השו"ע (ביו"ד סי' קה), וערה"ש (טייב), כה"ח והגרמ"א זצ"ל]. ומ"מ בדיעבד, אף למנהג האשכנזים יש להקל בכלי שבלע בעירוי מכלי שני, גם בכלי ב"י [שעה"צ (תנא, י). חזו"א (או"ח קכב, ג). הגע"כ (ה, נא)]. ולגבי כלי שלישי את הגדרתו ראה לעיל (סעיף י"ב), וע"ע בחזו"א (או"ח קכב, ג). ולגבי הכשרו, ר' מ"ב בשעה"צ (תנא, י), ובהגע"כ (פ"ה סוף הערה צ'). ובס"ד נלענ"ד שלא כמסקנתו, אלא שהמ"ב ס"ל שבכלי שלישי שרי בכל אופן. ורק כחומרא יש להכשיר כלי שלישי, אף שהיס"ב. וכ"ש שזו רק חומרא להצריך להכשיר מה שבלע רק בעירוי מכלי שלישי. 

[275] 99. גבי כלי חרס, כ"כ בשו"ע (או"ח תנא, כא). וגבי כלי זכוכית כ"כ שו"ע הגר"ז (תנא, עג), המ"ב (תנא, קנ"ו). ור' בהגע"כ (פ"ה הערה מ"ג ופי"ג הערות מ"ז וק"ח). וע"ע במ"ב (תנא, עח) ולעיל בפרקנו בכ"ד. 

[276] 100. מ"ב (תנא, קכד). וכ"ה אף בחמץ חריף או מלוח שהיה פחות מעל"ע בכלי, דבעי הכשר [שו"ע (יו"ד קה, ב)]. וע"ע במ"ב (תנא, קיז גבי כל ב"י). 

[277] 101. עיקר דין מילוי ועירוי ג' ימים כתבוהו הרא"ה בבדה"ב (ב, ד) ועוד ראשו'. הטור (סי' תנ"א), השו"ע (או"ח תנא, כא ויו"ד קלה, יב). המ"ב (תנא, קנו), כה"ח (ס"ק רמ"א), החזו"א (יו"ד נה, ד), הגע"כ (פ"ה הערה נ', ופי"ג הערות מ"ז וק"ח) וש"א. ומה שכתבנו דבעי לשרות ג' ימים, כ"פ בשו"ע (ביו"ד שם) עפ"י הראשו'. וע"ע בכה"ח (תנא, קי) מש"כ עפי"ד הטור (ביו"ד סס"י צ"ג). וע"ע בש"ך (יו"ד קלה, לג) ומ"ב (תנא, קיח). 

[278] 102. שו"ע (יו"ד סי' קלה). מ"ב (תנא, קיח). ומ"מ יוצא שהכשר זה הינו מועיל יותר מג' ימים. הן משום שאי אפשר לצמצם ולדייק כ"כ זמן של כ"ד שעות, ולכן ימדוד מעט יותר [חכ"א (כלל פ"א). וראה שו"ת הרא"ש (יט, ו)]. והן בגלל הזמן הדרוש להחלפת המים [ראה ב"י (יו"ד סי' קל"ה)]. 

[279] 103. עיקר ד"ז כתבוהו האשכול, הטור (או"ח תס"ז ויו"ד קכ"א) ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (או"ח תנא, כב וכ"ה, וביו"ד קכא, א). וכ"פ האחרו'. והסבירו הפוס' מהו תשמיש צונן, היינו שהיה בו חמץ יבש, ושלא יהיה חריף או כבוש [מ"ב (תנא, קכד), כה"ח (ס"ק רנ"ה) וש"א]. וכן לא מלוח (כנ"ל בסעי' הקודם). וכן שלא יהיה לכלי דין בית שאור או בית חרוסת (שהשהו בו בצק או שאור) כבמ"ב (תנא, קכו וקכז). ולמנהג האשכנזים המחמירים אף במיעוט תשמיש חמור של חמץ, יש להקל בני"ד שדי בשטיפה בלבד, רק אם לא השתמשו בכלי זה לחמץ חם, חריף, כבוש או מלוח. וצריך לשפשפו היטב במים [דכ"כ הראב"ד, הרמב"ן, הטור, השו"ע ( יו"ד קכא, א), המ"ב (תנא, מט), ועוד רוא"ח]. ולאחר מכן ישטפנו [אורחות חיים, טוש"ע (יו"ד קכא, א), מ"ב (תנא, מט) וש"פ]. ונחלקו הראשו' לגבי הכשר זה (דשיפשוף ושטיפה), האם רשאי לאחר מכן להשתמש בכלי בפסח גם לאוכל חם (כשר לפסח). ודעת רוב הפוסקים להקל ולהתיר אף בשימוש חם [העיטור, המרדכי, הרא"ש, שו"ע (תנא, כב), המ"ב (ס"ק קכ"ה) ועוד רוא"ח. שלא כגירסת הרי"ף בפסחים (ל, ב) והצידה לדרך. וגם הרא"ש (בפסחים פ"ב סי' ט') כ' שיש הגורסים דשרי רק בצונן אך לא בחמין. ע"כ. אך רו ה"פ הקלו בכך בהדיא]. וכ' בס' הגע"כ (ה, נד), שכלי שהשתמשו בו רק לצונן, והיה נקי, אך לא ניקוהו במיוחד לפסח, והלכו בפסח והשתמשו בו למאכל כשר לפסח, המאכל לא נאסר בדיעבד. 

[280] 104. מדין נקיון הבית מחמץ. וראה ע"כ לעיל (בפרק ב' סעיף ל"ו) אי מהני לנקותם ע"י שואב אבק.

[281] 105. עיי"ש בסעיפים י"ז וי"ט (לגבי קטניות), סעיף כ"ט (לגבי מצה שרויה), סעיף ל"ב (לגבי “מצה שמורה") וסעיף מ' (לגבי “מצה עשירה"). 

[282] 106. כ"מ מדברי הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' צ"ו). וע"ע בש"ך (יו"ד קכא, ח), בפר"ח (שם סק"ח) והגע"כ (פי"ג הערה רי"ג עמ' שע"ב-שע"ג). 

[283] 107. חזו"א (או"ח קיט, יט; יו"ד מ"ד ,ד). שו"ת הר צבי (י"ד סי' ק"י). וכן הורה לי הג"ר משה יהודה לייב לנדא זצ"ל (כדלקמן בהערה 112). וכ"כ בספר הגע"כ (ג, ג; יג הערה רי"ג). ומ"מ צריך לנקות הכליקודם ההגעלה (הגע"כ פ"ג שם). וראה ביבי"א (ח"ו חיו"ד י, ב) וצי"א (חי"ב סי' נ"ה) מש"כ ע"ד החזו"א והר"צ הנ"ל. 

[284] 108. ר' סידור פסח כהלכתו (ח"א ז, ט; ח, לה). 

[285] 109. כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שדי לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון, ואפי' שהורד מהאש, משום שהכלי הזה רק מרוח בשמן. עכת"ד. וראה בספר מעגלי אליהו (מהדו"ק דמ"ג- מ"ד) במכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל להרה"ג המפורסם אליהו ויספיש שליט"א, וציין להגהות רע"א (תנא, ד).

[286] 110. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. 

[287] 111. כך הורה לי הג"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל. וטעמו, משום שהכלי בלע שומן זה בחום גדול כל כך, שאינו יכול להפלט בבישול רגיל, ורק בכבשן ניתן להגיע לחום כזה, והרי קיי"ל שכבולעו כן פולטו (וחכ"א שליט"א העיר ע"כ, שהרי מצינו בפוס', שדבר שנבלע בחום של ליבון, יוצא כל פעם מעט מעט בבישול, ולכן אין די בהגעלה. שכ"כ המרדכי ועוד ראשו'. וא"כ ה"ה בני"ד, שבכל בישול עלול לצאת מעט מהאיסור. ע"כ. וצ"ע). וכטעם נוסף אמר הגר"א שפירא זצ"ל, שחומר זה הינו חומר פגום. ולכן אע"פ שיש פוס' שכתבו שיש להגעיל כלי כזה, בכל אופן למעשה א"צ להכשירו. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת צי"א (חי"ב סי' נ"ה) שא"צ להגעיל כלל. עיי"ש. וכ"פ בשו"ת מנחי"צ (ח"ב סי' ק"י). וכ"כ ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' י'). 

[288] 112. הג"ר משה יהודה לייב לנדא זצ"ל (אב"ד דבני ברק) הורה לי, שסיר המיוצר בארץ או בחו"ל, והוא מצופה בשכבת שומן שאינו כשר, הכשרו לדעתו בהגעלה. אך מחבת המצופה בחומר טפלון, יש להכשירה בליבון קל, “מדין טלאי" (כנראה שרואה את ציפוי הטפלון כטלאי על הכלי. ור' שו"ע תנא, יג – מ. ה).. וכיוון שמחבת הטפלון יתקלקל בליבון כזה, הרי שלמעשה לא ניתן להכשירו. עכת"ד. 

[289] 113. זו מחלו' גדולה בראשו'. ד' הסוברים שיש להקדים הכשרת הכלי לפני הגעלתו, זו ד' מחזור ויטרי (הל' פסח ס"ל), הגהות הסמ"ק (סי' קצ"ט) בשם יש מי שאומר, הטור בשם הרשב"א, ועוד. ד' הסוברים שאף לכתחי' יכול קודם להטביל הכלי, זו דעת ר"י (הב"ד הסמ"ג), וכ"פ התוס' (ע"ז עה, ב ד"ה “מגעילן"), וכ"מ מהרא"ש (ע"ז פ"ה סי' ל"ו), ומהטור (יו"ד סי' קכ"א). וקיצרנו. 

[290] 114. ד' הסוברים שהקדמת ההכשר לטבילה הינה לעיכובא, זו ד' מחזור ויטרי, הרשב"ם, הגהות הסמ"ק בשם יש מי שאומר (הנ"ל). וכ"ד הרמב"ן, הרא"ה, הר"ן, המאירי (במס' ע"ז דע"ה), המנהיג, האורחות חיים ועוד ראשו' [הב"ד הב"י (יו"ד רס"י קכ"א)]. וטעמם, דאם לא מקדים ההכשר הוי כטובל ושרץ בידו, דאם צריך עדיין הכשר כיצד יכנס ע"י הטבילה לקדושת ישראל. ודייקו זאת ממש"כ בפס' “תעבירו באש", ורק אח"כ כתוב “וטהר". ואילו דעת הסוברים שאין זה לעיכובא אם קודם טבל ואח"כ הכשיר, ולכן אם הקדים הטבילה להגעלה או לליבון, בדיעבד ש"ד, זו ד' האשכול, הראב"ד (בס' תמים דעים סי' ק"ז). וי"א שכ"ד הרשב"א [ר' ע"כ בב"י (שם)]. ובשו"ע (יו"ד קכא, א) כ' שקודם יש להכשיר הכלי ורק אח"כ לטובלו. ומ"מ אם הטבילן ואח"כ הגעילן, מותרים, וי"א שצריך לחזור ולהטבילן. עכ"ד (והרמ"א לא העיר ע"כ). והיינו כתב בסתם שצריך לכתחי' להקדים ההכשר לטבילה, אך בדיעבד מותרים. וא"כ העיקר להלכה שבדיעבד שפיר דמי [ר' מ"ב (תריב, לא), יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב) שהלכה כסתם. ור' מ"ב (שם) שהפר"ח והגר"א לא פסקו שם כדברי מרן בסתם. ואכמ"ל]. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבני"ד בדיעבד יצא י"ח אם הקדים הטבילה להכשר. עכת"ד. וקיצרנו. 

[291] 115. שהרי בשו"ע (שם) כתב בסתם את ד' המקילים, ורק בשם י"א כתב את ד' המחמירים. וא"כ כן העיקר להלכה.

[292] 1. עפ"י הגמ' בפסחים (ל, ב), מהא דלרב אשי היו סכינים מיוחדים לפסח. וכ"כ המהרי"ל, והט"ז (או"ח תנא, ה). וגבי שאר הכלים בכלל (ולאו דוקא סכינים), כ"כ בספר תבואות שמש (ד, א. ואף שהביא שם ראיה שאין להחמיר, מ"מ כתב למסקנה שבדברים שהם תוספת קדושה ראוי להחמיר). וכ"כ בשו"ת ירושת פליטה (סס"י כ'), בס' ילקוט מעם לועז (פר' “בא", סוף דיני הגעלה), בספר יסוד ושורש העבודה (הל' הגעלת כלים), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י הערה י"ב). ונאמרו כמה טעמים לכך: קשה מאוד לנקות את הכלים בסדקים ובחריצים הקטנים שיש בהם חמץ. ועוד, דבפסח החמירו משום דלא בדילי אינשי מהחמץ כל השנה. ועוד, משום חומרת חמץ שהוא בכרת. ועוד, שעי"כ שיש לאדם כלים המיוחדים לפסח חוסך הוא הרבה מכשולות. ובפרט שמשמע מהפוסקים שרצוי שייחד אדם כלים מיוחדים לפסח. עכ"ד. ומ"מ ברור שכ"ז לא קאי על השיש, המקרר, שולחנות, כסאות וכדו', שחוץ מיחידי סגולה שיש להם מטבח מיוחד לפסח (כפי שראיתי במו עיני אצל הגר"מ אליהו זצ"ל), אין שאר אינשי נוהגים כך. וראה עוד לעיל (בפרק ג' הערה 17). 

[293] 2. וכנ"ל בפרק הקודם (סעיף ח'). ועושים כן הן מצד הכשרות, והן בשל חוסר הזמן לנקות ולהכשיר הכל לפסח (שהרי רבים עובדים עד י"ג בניסן). וכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י הערה יב), שאשריהם ישראל שכיום הכל קונים כלים חדשים מיוחדים לפסח. וראה שו"ע (תנא, כ), מ"ב (ס"ק קי"ג) ושעה"צ (ס"ק קמ"א).

[294] 3. בשו"ע (תנא, כ), ובמ"ב (ס"ק קי"ג) כתבו שיש לערות על המדפים מים רותחין. אך בארונות המטבח שלנו אין נשפך בתוכם חמץ חם, ולכן כתבו האחרו' שא"צ אלא לנקותם ותו לא. שכ"כ במאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. פ"ה סצ"ה). בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ג סקל"ד) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בהגע"כ (יג, יד), ובספר הכשרת המטבח וכליו (לרה"ג מנחם שימל. פ"ג סכ"ג). ומ"מ ברור שלארונות המוכשרים יש להחזיר רק מוצרים כשרים, כשהינם נקיים גם באריזותיהם מבחוץ, שהרי כל השנה נוגעים בהם עם ידים מלוכלכות מאוכל. 

[295] 4. אשרי האיש, מאמ"ר וספר הכה"מ הנ"ל (שם).

[296] 5. רמ"א (תנא, כז). מ"ב (ס"ק קס"א). כה"ח (ס"ק שי"ד). ספר הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן. יג, קכד). מאמ"ר (ה, צו). הכה"מ (שימל. ג, ז). 

[297] 6. מאמ"ר, הגע"כ והכה"מ הנ"ל (שם). ויש שכתבו שאף יפתח את הברז על מנת שיצאו ממנו מים חמים [הגע"כ והכה"מ (שם). וטעמם עפ"י שעה"צ (תמד, ד). ולענ"ד זו חומרא, דישנם כמה טעמים שלא להצריך זאת. וע"ע בהערות איש מצליח על שעה"צ הנ"ל]. 

[298] 7. שו"ע (תנא, ו' וכ"ה). ובפרט יש לנקות את הקפל שבפיית הגביע [ס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ז, נ)]. 

[299] 8. עפ"י הרמ"א (תנא, ו), וכ"כ במאמ"ר (מועדים. ה, צז). וע"ע בשו"ע (תנא,כב). ובדיעבד די שהכשירום בשפשופם ביד היטב במים ולאחר מכן לשוטפם [רמ"א (תנא, ו) מ"ב (שם סקמ"ט)]. ס' הגע"כ (פ"ה סל"א. פי"ג סעיף קכ"ג). 

[300] 9. רמ"א (תנא, ו וכ"ה). ס' הגע"כ (שם). וכ"ה אף לספרדים [ר' הערות איש מצליח (לשו"ע תנא, ו הערה 1), שדווקא לענין אופן ההכשר – ליבון, הגעלה וכדו' – אזלינן בתר רוב תשמישו. אך לענין עצם חיוב ההכשר אזלינן אף לשו"ע אף בתר מיעוט תשמישו. ולכן דבר שרוב תשמישו במאכלים כשרים לפסח, אך מיעוט תשמישו לחמץ, כוויסקי, צריך להכשירו. וא"כ בני"ד אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים. שכ"כ הסבר זה החזו"א (או"ח, סי' קי"ט סקט"ו סוד"ה “להאמור"), הילקו"י (פסח כרך ב' – מהדו' תשע"ז, סי' תנ"א ס"ב דש"מ), וש"פ]. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (ח"ט חיו"ד ו, ח עמ' קצג, קצד) ובפרט עיי"ש מש"כ בשם הבא"ח (פר' “צו") וברפ"ע (ח"ג או"ח סי' כח) ובפעולת צדיק (ח"א סי' קע"ב). 

[301] 10. שו"ע (תנא, כו. ועיי"ש גם בסכ"ה). ולא זכיתי להבין מש"כ בס' הגע"כ (פי"ג ססע"י ע"א), שהחמיר בכך לספרדים בכוסיות שהשהו בהן יי"ש דבעי שריה ג' ימים. ובאמת כבר הקלו בכך הגר"ע יוסף זצ"ל [ביחו"ד (ח"א סי' ו') ובחזו"ע (פסח דקנ"ב)] דסגי בשטיפה והדחה, אף למשתמש בכלים אלה לחריף וכבוש. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"י סי"ב). וראה עוד לקמן מש"כ בס"ד גבי כלי זכוכית. ועיי"ש שיש מהספרדים המחמירים בכך כאשכנזים. ומ"מ אנו כותבים את עיקר הדין, כשו"ע. 

[302] 11. כשאר כלי זכוכית, וכמש"כ הרמ"א (תנא, כו). הגע"כ (פי"ג סעי' נ"ט ואילך) וש"פ אשכנזים. 

[303] 12. ח"א. מ"ב (תנא, קנו). וראה עוד לקמן מש"כ בס"ד בדיני כלי זכוכית. 

[304] 13. כ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב ד"ה “ואף בכלי זכוכית"), שאף שיש שרצו לאוסרם, שחששו שיש בהם תערובת מתכת, מ"מ כבר התברר אצל מומחים שאין כלים אלה שונים משאר כלי הזכוכית, וכוח עמידתם באש הינו משום שעברו תהליך סינון וזיכוך גדול יותר. והוסיף, שאף אם יתברר שקיימת תערובת כלשהי של מתכת בכלים אלה, אפ"ה אין לאוסרם. עכ"ד. וכעין זאת כתב גם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (פסח. מהדו' תשס"ג דף קנ"ה). ואע"ג שכ' ביבי"א (ח"ב או"ח סי' מ"א) שאם נכון הדבר שיש בהם ברזל, גם הנוהגים כב"י יצטרכו להגעילו, מ"מ כתב זאת על דרך האפשר, ומה גם שחזו"ע הנ"ל יצא לאור כמה עשרות שנים לאחר יבי"א חלק ב'. ומשנה אחרונה עיקר. וזה שלא כמש"כ בשו"ת צי"א (ח"ח סי' ר"א) שיש שחששו שמעורב בהם גם חרס, ולכן כתבו שלא יכשירום, וכבר דחאם בשו"ת תבו"ש (סי' נ"ג), וכ' שמ"מ אזלינן בתר הרוב, ואין לחוש אם יש בהם גם חרס [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערות שנ"ג ושנ"ז)]. וע"ע במאמ"ר (אליהו. מועדים, ה, נב) שג"כ היטעוהו במציאות (שכתב שם שלכלי הפיירקס והדורלקס הוסיפו חומרים שונים בעת עשייתם. ואם כוונתו להוספת סיבי מתכת, הרי שלכל היותר יצטרכו הספרדים רק להגעילם כדין הכשרת כלי מתכת). 

[305] 14. כ"כ הרבה פוס', שלד' מרן בשו"ע (תנא, כה וכ"ו) שכלי זכוכית אינם בולעים וממילא א"צ הכשר, שכ"ה אף אם בישל בחמין דלא בלעי. שכ"כ בס' יד יהודה (לנדא. הל' מליחה). וכ"מ מהפמ"ג (מש"ז תנא, ל), וכ"כ הגרע"י זצ"ל [ביבי"א (ח"ד חאו"ח מא, י). בחזו"ע (הל' הגעלה סעי' י). וביחו"ד (א, ו)]. וכתב כן אף גבי כלי פיירקס ודורלקס, שדי להם בשטיפה והדחה. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב. והוסיף שטוב שלא להשתמש בהם על האש בפסח, והיינו כחומרא). וכ"כ בס' הגע"כ (יג, שעה) אליבא דהשו"ע וכן בהערות איש מצליח (תנא, כו הערה 2). אמנם יש להוסיף, שיש מהפוס' המחמירים אף לספרדים כרמ"א גבי כלי זכוכית, וכדלקמן (בהערה 23). ונוסף ע"כ יש המחמירים לספרדים גבי שימוש בפיירקס ודורלקס יותר משאר כלי זכוכית. משום דסוברים דבכה"ג בעי הגעלה. שכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת, ובשו"ת מהר"ם שיק. בשו"ת ישכיל עבדי. בשו"ת צי"א ובספר סידור פסח כהלכתו (פ"ט הערה כ"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אולם הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' הגע"כ) דחה דבריהם [הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג הערה שנ"ז) ובספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"ז סכ"ו)]. ובס"ד נראה שכן העיקר לדינא להקל בכך לספרדים שא"צ הכשרה כלל. 

[306] 15. עפ"י המבואר לעיל (בהערה 13) שכלי דורלקס דינם ככלי זכוכית, הרי שלפי"ד הרמ"א (תנא, כו) אין להם הכשר. וכ"כ בשו"ת שבט"ה (חיו"ד ח"א סי' מ"ג ד"ס), וכ"כ בהגע"כ (יג, שעה) עפ"י מנהג האשכנזים. וכל זה גם אם השתמשו בהם לחמץ חריף או כבוש, שהרי דין חריף כרותח וכבוש כמבושל, וכנ"ל בפרק הקודם. ורק אם השתמשו בהם בצונן ורק חושש שהשתמשו בהם בחמין ניתן להכשירו בהגעלה [הגע"כ (שם) עפ"י שבט"ה (שם)]. 

[307] 16. שכ"כ להקל לאשכנזים שדי בהגעלה, בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סי' ו', בענין פיירקס לבישול ולטיגון, וזאת כיוון שרוב הראשו' ס"ל כשו"ע גבי זכוכית, שא"צ הכשר כלל. וגם מש"כ הרמ"א להחמיר, הו"ד בכלי שתיה, שדמיהם מועטים). וכ"כ בצי"א (ט, כו) בשם הגאון הרצ"פ פראנק זצ"ל (וכ"כ בשמו גם ביבי"א ח"ד חאו"ח סי' מא). וכ"כ בס' דעת חיים (צימרמן), ובשערים המצוינים בהלכה (קטז, יא. וטעמו, שכיוון שמש"כ הרמ"א לא להכשיר כלי זכוכית הוא משום דחייס עלייהו דילמא פקעי, וה"ז לא שייך בכלי פיירקס). וכ"כ להקל בצי"א (ח, כא; ט, כו), והגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד מא, י), ביחו"ד (א, מו) ובחזו"ע (פסח. דקנ"ז ס"י. וכ' שם שהאשכנזים יגעילום ג"פ ודי בכך). ויותר מזה מצינו בהערות הגר"א נבנצל שליט"א “ביצחק יקרא" על המ"ב (תנא, קנו), שכ' בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאין להקל בכלי דורלקס ולא להכשירם כלל, שהרי משתמשים בהם בחמין, ולכן לד' הרמ"א צריך להגעילם בעירוי מכלי ראשון. עכ"ד. ומ"מ יש שבכ"ז לא הסכימו להקל ולהכשיר כלי פיירקס או דורלקס [הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (הב"ד בס' הלכות פסח להגר"ש אייצר). שו"ת ירושת פליטה (למהר"ם מבריסק זצ"ל, הי"ד. שכיוון שלא הובאה קולא בזה בפוס' אין לזוז מהמנהג, אא"כ בשעה"ד דכדיעבד דמי). הב"ד בס' הכה"מ (שימל. ז, כו) וכ"ד הרב שבט"ה (שם)]. ולכן לא כתבנו להקל בזה בשופי. 

[308] 17. שו"ע (תנא, כו. וראה גם סכ"ה). מ"ב (שם ס"ק קמ"ז) וש"פ. מאידך ראה בשו"ת ירושת פליטה, למהר"ם מבריסק זצ"ל (סי' כ', עמ' 50) דנתפשט המנהג בכל בתי האשכנזים שלפסח לא משתמשים בזכוכית שהשתמשו בה חמץ, אע"פ שלא השתמשו בה בחמץ חם או כבוש. ע"כ [הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה לח דשי"ב)]. 

[309] 18. בענין הכשר כלי זכוכית ישנן שלוש שיטות עיקריות בראשונים: א. השיטה המחמירה ביותר סוברת שדין כלי זכוכית ככלי חרס, משום שהם דומים להם (שעשויים מעפר ומים שנשרפו בכבשן), ואף כלי זכוכית עשויים מחול אלא שמתיכין אותו, ולכן הבליעה נאחזת בהם חזק ואינה נפלטת בהגעלה [זו שיטת רבינו יחיאל מפאריש (הב"ד המרדכי בפסחים, סי' תקע"ד ועוד ראשונים)]. וראה בשעה"צ (תנא, קצו). ב. השיטה האמצעית סוברת שכלי זכוכית דינם ככלי מתכות, שאכן בולעים הם את החמץ אך רק בליעה מועטת, משום שהינם חלקים, ולכן הגעלה מועילה לפולטו [זו שיטת רבינו שמואל מפלייש (בפיוט “אלקי הרוחות"), שב"ל (סי' ר"ז), הרא"ה ועוד ראשו']. ג. השיטה המקילה ביותר סוברת שכלי זכוכית אינם צריכים כלל הכשר לפסח, משום שאינם בולעים, כי הם חלקים מאוד (שבזמן עשייתם ניתך החול הדק ונעשה נוזלי, ואח"כ הוא מתייבש ונעשה חלק) וכיוון שכך הם עדיפים על כלי מתכות, ודי להכשירם בשטיפה בלבד, כדי לנקות את ממשות האיסור, אם נדבק בהם [וזו שיטת ר"ת (בתוס' ע"ז לג, ב סוד"ה “קוניא", ובכתובות ק"ז, ב סוד"ה “הני"), הראבי"ה (בפסחים סי' תס"ד) ועוד ראשו']. ולמעשה פסק בשו"ע (תנא, כו) שכלי זכוכית אינם בולעים כלל את החמץ, ודי להם בשטיפה (כראבי"ה), ואילו הרמ"א כתב (שם) שמנהג האשכנזים שאף הגעלה לא מועילה להכשיר כלי זכוכית (כרבינו יחיאל מפאריש). לאור כל זאת מבוארת מחלו' האשכנזים והספרדים בני"ד גבי חמץ חם.

[310] 19. גבי כלים שהשתמשו בהם לחמץ חריף, כתבנו לעיל (בפרק הקודם סעי' י"א וי"ב ובהערות 22,39 ). בעיקר עפ"י הש"ך (יו"ד קה, א), בשם האו"ה, וכן בשם אחרונים. וכ"כ מ"ב (תמב, א; תמז, צ; תנא, קכז. וע"ע בס"ק קי"ח). בס' הגע"כ (פ"ב הערות ו' ול"א ובעוד דוכתי). עיי"ש. וגבי בדיעבד, כשהשתמשו בפסח בכלי זכוכית שבלע חמץ חריף, אם לא הכשירוהו כלל, או שהכשירוהו בטעות בהגעלה או בעירוי ג' ימים, ר' מ"ב (תנ"א סס"ק קנ"ה), בס' הגע"כ (פי"ג הערה ס"א) ובס' הכה"מ (שימל. ז, כא). וגבי בדיעבד, כשהשתמשו בו בחמץ כבוש, ואח"כ השתמשו בו למאכל כשר לפסח, ראה מ"ב (תנא, תקמה) ושעה"צ (ס"ק קצז).

[311] 20. גבי חמץ כבוש כתבנו בס"ד לעיל (בפרק הקודם סעי' י"א וי"ב ובהערות 23,38 ) עפ"י השו"ע וש"פ.

[312] 21. כנ"ל (בהערה 18) עפ"י הרמ"א (תנא, כו) וש"א אשכנזים. וגבי הטעם ראה ג"כ לעיל, עפ"י המ"ב (תנא, קכד) וש"פ. וגבי היתר בדיעבד, ר' בהגע"כ (יג, ס) כמה מיקרים שניתן להקל.

[313] 22. כנ"ל (בהערה 18) עפ"י השו"ע (תנא, כו), חזו"ע (פסח. הל' הגעלת כלים דקנ"ב ס"י), אול"צ (ח"ג פ"י סי"ב. עיי"ש בסוף התשובה מש"כ לד' הספרדים המחמירים, גבי הכשר בקבוקי ויסקי). וש"א ספרדים. ור' במ"ב (תנא, קנב) שכ"ז אף אם משתמש בכלי לחמץ אפי' באופן קבוע.

[314] 23. אמנם כתבנו את מנהג הספרדים עפ"י השו"ע, אך יש מהספרדים המחמירים כרמ"א בדברים אלה. ראה מה שבס"ד כתבנו בפרק הקודם (בהערה 7). ונוסיף, שהגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח. מהדו' תשס"ג הל' הגעלת כלים דקנ"ז סעי' י') הזכיר שיש מהספרדים שנהגו בחו"ל להחמיר בכלי זכוכית. וכ' ע"כ, שאם ירצו להקל פה בא"י כד' השו"ע ולהשתמש בהם בלא שום הכשר, יוכלו להקל כמנהג א"י אפי' בלא התרה [וציין ליבי"א (ח"ג חיו"ד יא, ה) ולהליכות עולם (ח"א פר' “צו" ע"ד הג' הבא"ח סי"ד). וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' ו'). וראה בחזו"ע פסח מהדו' תשל"ט (דע"ט ס"ח) שכתב גבי ני"ד שנכון שיעשו התרת נדרים על מנהגם הקודם כדי שיוכלו להקל כמנהג א"י. והדר הוא לכל חסידיו]. ועוד נזכיר מש"כ באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י"ב ד"ה “ואף שמנהג") שיש מהספרדים המחמירים בכלי זכוכית כד' הרמ"א (כד' שכנה"ג בהגב"י תנא, כט). ושמנהג בגדד להכשיר כלי זכוכית במילוי ועירוי ג"פ [כמבואר בשו"ת רפ"ע (או"ח ח"ג סי' כ"ט), והבא"ח (ש"ר “צו" סי"ד)]. אלא שהוסיף רבנו הגרב"צ א"ש זצ"ל, ששמע מרבותיו שמה שהחמירו בבגדד בכלי זכוכית, הוא משום שחששו כמו שמצינו בכמה דברים שירדו מאיכותם במהלך הדורות, ושמא כן כלי זכוכית, שבולעים כעת משהו. אלא שכתב הגרב"צ שנראה שלענין עיבוד הכלים הם דווקא נשתנו לטובה. ואדרבא, כלי זכוכית השתנו למעליותא, ואין לחוש בכלי זכוכית. עכ"ד. וע"ע בספר הגע"כ (פי"ג הערה ל"ט). ודי בזה.

[315] 24. שו"ע ורמ"א (תנא, א).

[316] 25. רמ"א (תנא, א). ובאול"צ (ח"ג פ"י תשו' א' ד"ה “עכ"פ") כ' שכ"ה גם לספרדים (למרות שמרן דיבר רק על כ"ר). ושכ"כ כבר גם הבא"ח (ש"ר פר' “צו" סי"ד). וע"ע בהגע"כ (פ"ה הערה פ"ה. פי"ג סעיף צ"א והערה צ"א).

[317] 26. טוש"ע ורמ"א (תנא, כב).

[318] 27. רי"ף. שו"ע (תנא, כב). אול"צ (ח"ג פ"י תשו' א'). והיינו אף בשימוש של אוכל קר [מ"א. מ"ב (ס"ק קל"ג) וש"א]. ולגבי שימוש ארעי בפסח באוכל צונן, ר' מ"ב – דירשו (תנא, 119) שזו מחלו'.

[319] 28. אול"צ (שם ד"ה “ועכ"פ"). ור' בהגע"כ (פי"ג סצ"ב). והוסיף שם באול"צ, שמ"מ אין צריך להכניס לפני פסח את הכלים הללו למקום נעול, כשאר כלי החמץ שצריך לסוגרם (כבשו"ע תנא, א).

[320] 29. בגמ' [בפסחים (ל', ב). וכן בע"ז (לג, ב) וכתובות (קז, ב)] אמרו שכלי קוניא בולעים ואסורים. ונחלקו הפוס' מהם כלי קוניא. י"א שהם כלי חרס מצופים בעופרת [שאילתות (שאילתא קלז). רי"ף (סוף מס' ע"ז). רש"י בפסחים ובכתובות (שם). רמב"ם (חמומ"צ ה, כה ועוד) וש"פ]. וי"א שהם כלי חרס מצופים בזכוכית [הערוך (ערך “קוניא"), ר"ת בתוס' כתובות (קז, ב' ד"ה “הני") ועוד ראשו'. וכ"פ בשו"ע (תנא, כג) והמ"ב (סקל"ט)]. ויש דעה שלישית שמיזגה את שתי הלשונות, ופירשו שהכוונה לכלי חרס המצופים בעופרת שקורין גלוזירט [תפא"י (בפיהמ"ש סוף מס' ע"ז), ועוד]. ומ"מ הפוס' פסקו לאיסור בני"ד את כל ג' האפשרויות [שו"ע ורמ"א (תנא, כג). הגע"כ (יג, צ, ועיי"ש גם בסעי' י"ח וצ"ה)].

[321] 30. בענין נקיונה, כ"כ במאמ"ר (אליהו. מועדים. ה, קט) ובס' הגע"כ (יג, קג). וכתב עוד במאמ"ר (שם), שאם האשה לשה הבצק כשהטבעת בידה, אזי חייבת להגעילה (עיי"ש עוד שהחמיר גבי טבעת עם אבן). וגם בס' הגע"כ (שם הערה קט"ו), הזכיר דין ההגעלה לטבעת. ומאידך בשו"ת אול"צ (ח"ג י, טז) כ' שבטבעות אין חשש חמץ. ואנו נקטנו דרך האמצע. ומ"מ כתבנו שרצוי להכניסה לכלי עם אקונומיקה וכדו', עפ"י המנהג בבית הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הליכות שלמה. פסח (פרק ג' הערה 51)].

[322] 31. אמרו לי מורי הוראה שלא ניתן להכשירו, וזאת משום שלא ניתן לנקותו כראוי. ולא מצאתי מי שמיקל בדבר. אמנם ראיתי שבספר “הכשרות" (להרה"ג יצחק יעקב פוקס שליט"א. כג, טו) כתב שטוסטר אובן שהשתמשו בו למאכלי איסור, מותר להשתמש בו למאכלים כשרים אם המאכל סגור הרמטית בשתי עטיפות, ושישתמש בו בתבניות כשרות או חד פעמיות. עכ"ד. ואף שחכ"א אמר לי שיש לנקותו היטב היטב עם חומר פוגם, לאחר מכן להמתין יממה שלמה, ואז לחממו כשעה על חום גבוה, להחליף התבניות לתבניות כשרות לפסח, ואז ניתן להשתמש בו בפסח. מ"מ שאר הפוסקים לא הסכימו לכך, בשל הקושי הרב לנקותו לגמרי מהחמץ. וכיוון שממילא מחירו מאוד זול יחסית, לכן נהגו רבים רבים לקנות טוסטר-אובן מיוחד כשר לפסח.

[323] 32. מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. פרק ה' סעי' ק"י).

[324] 33. שו"ע (תמב, ו). ור' הגע"כ (פי"ג הערה קע"ד).

[325] 34. מאמ"ר (אליהו. ה, קז). ס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ג, כב). ויש לדקדק מאוד בנקיונו, כולל במקום חיבור החלקים שבו. ויש המפרקים אותו לצורך הניקוי. ובמיוחד יש לנקות את המשטח המשמש כשולחן לתינוק.

[326] 35. כדין שלחן (פלסטיק וכדומה) שמניחים עליו לעיתים חמץ חם שהיס"ב, כגון חתיכת פשטידת איטריות חמה, שאז האשכנזים חייבים לערות עליו מים חמים מכלי ראשון (קומקום וכדומה) אף אם מיעוט שימושו כך, וגם הספרדים ינהגו כן לגבי שולחן זה [שהרי גם השו"ע (תנא, ו וכ"ה) שמיקל להכשיר רק עפ"י רוב שימושו של הכלי, ובני"ד לכאו' היה מספיק לנקותו ודיו, מ"מ גבי שולחנות כתב בשו"ע (תנא, כ) שרגילים להכשירם בעירוי מכלי ראשון, למרות שרק “לפעמים" נשפך עליהם מרק חמץ וכדומה. וא"כ גם הספרדים רגילים לשפוך על המגש הקטן הזה (המשמש כשלחן לתינוק) מים רותחים מכלי ראשון]. וע"ע הגע"כ (יג, קכ"ה וקפ"ט).

[327] 36. דכבולעו כן פולטו.

[328] 37. פשוט, כלפני כל הכשר. וכ"כ במאמ"ר (אליהו. מועדים. ה, סד) ובאול"צ (ח"ג י, יא).

[329] 38. מאמ"ר (שם).

[330] 39. חזו"ע (פסח. דקנ"א ס"ח. וכתב שרצוי לערות עליו כך שלוש פעמים). מאמ"ר (שם. וכתב לייבשו לפני העירוי. והיינו כנ"ל בפ"ג הערה ,93 עפ"י המ"ב בתנא, נ ובתנב, כ וש"פ), בספר הגע"כ (יג, קכד. ומשמע מדבריו שהישווהו לדין שולחנות, שמעיקה"ד הו"ל להגעילו, ולמעשה צריך עירוי מכ"ר, והאשכנזים יערו עליו עם אבן מלובנת. אך בס"ד נלענ"ד שקשה הדבר מבחינה מציאותית), ובשו"ת אול"צ (שם. כחומרא). עיי"ש באול"צ שכתב שמעיקה"ד א"צ הכשר כלל, אלא די לנקותו היטב, ואז אף מותר להניח בו כלים בפסח (ולא פירט אם זה כולל שרייתם במים חמים). ומאידך בספר הכשר המטבח וכליו (שימל. ג, א) כתב שלא ניתן להכשיר כיור כזה. ואנו נקטנו דרך האמצע.

[331] 40. חזו"ע (שם. כחומרא. לכסותו בנייר כסף). מאמ"ר (כחומרא. ואם רגיל לשרות בכיור כלי חמץ במים חמים – חייב לכסותו בכיסוי זה). אול"צ (שם. כחומרא). הגע"כ (יג, קכה, קכו).

[332] 41. כנ"ל (בהערה 37).

[333] 42. מאמ"ר (שם). הכה"מ (שימל. ג, ב). וכ"מ מחזו"ע (שם) ומהגע"כ (יג, שג). ור' בהכה"מ שם שהחמיר מאוד בכך.

[334] 43. עפ"י הגע"כ (יג, קכה וקכ"ו) והכה"מ (שימל. ג, ג). וזאת כדי שהכלים שבכיור לא יגעו בכיור. והוסיף בהגע"כ (עפ"י מדריך הכשרות של העד"ה), שאע"פ שעברה יותר מיממה מהשימוש בחמץ, הרי אין החמץ נפגם בשהיה זו אלא רק הבלוע אך לא חמץ בעין. עכ"ד. ובס"ד נלענ"ד שזה חשש רחוק מאוד. הן בגלל שב"ה עפי"ר אין סתימות בכיורים. ובפרט שאף אם יש חמץ בעין בצנרת, הריהו כבר פגום מאוד ואף כלב לא יאכלנו. ומ"מ כתבנו זאת כחומרא.

[335] 44. הגע"כ (יג, קכז). הכה"מ (שימל. ג, ג).

[336] 45. עפ"י הגע"כ והכה"מ (שם). עיי"ש שהחמירו בכך (שילבן ליבון קל).

[337] 46. עפ"י מאמ"ר (ה, סח) והכה"מ (שם).

[338] 47. מאמ"ר (שם).

[339] 48. הגע"כ (יג, קלב).

[340] 49. את ניקוי החצובות הזכירו כל הפוסקים [אול"צ (ח"ג י, ג). חזו"ע (פסח. דקל"ז ס"ב). הגע"כ (יג, קלב). מאמ"ר (אליהו. ה, עח). הכה"מ (שימל. ה, ב)]. ואת אפשרות ההכשרה ע"י הגעלה כתב בחזו"ע (שם. עיי"ש מש"כ גבי עירוי מכ"ר). וע"ע באג"מ (חאו"ח ח"א סס"י קכ"ד).

[341] 50. עפ"י דין הכשר חצובה שכ' מהר"י וייל (תשו' קצ"ג), והרמ"א (תנא, ד') בשם מהרי"ל. וכ"כ גבי ני"ד במאמ"ר (אליהו. ה, עח), בהגע"כ (יג, פט וקל"ב. ובהערות פ"ה פ"ו וקל"ז), ובהכה"מ (ה, ב).

[342] 51. אג"מ (חאו"ח ח"א סס"י קכ"ד). אול"צ (שם. עיי"ש שהעלה גם את האפשרות שיחליפו בחדשות). מאמ"ר (שם. וכחומרא, נוסף לליבון קל). הכה"מ (שימל. ה, ד. עיי"ש בס"ג הדין בדיעבד). וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 34), ואכמ"ל.

[343] 52. אג"מ (שם). שערים המצוינים בהלכה (קטז, ה). וכ"כ (גבי דברים דומים) כבר המ"א (תנא, מד) בשם מהרי"ל, ושכ"כ החמ"מ, שו"ע הגר"ז, המ"ב (תנא, קלו) ועוד פוס'. הב"ד בהגע"כ (יג, קלג) ופסק כמותם. וכ"כ באול"צ (שם).

[344] 53. חזו"ע (פסח. דקל"ח).

[345] 54. באול"צ (ח"ג י, ג) כ' שהמבערים אינם צריכים הכשר כלל. ובס' הכה"מ (ה, א) כ' שכיוון שכל דבר שנמצא עליהם מיד נשרף, והפחם הדבוק בהם אינו חמץ, לכן מדינא א"צ הכשר.

[346] 55. הגע"כ (יג, קלב) עפ"י יסודי ישורון (ח"ו דקס"א. וכ' שלפני כן יגעילם). וכ"כ בס' הכה"מ (שימל. ה, א. שכן יעשה לכתחי'). ועוד נזכיר שבחזו"ע (שם) כ' שהכשרם ע"י הגעלה. וכ"כ יסודי ישורון (כנ"ל).

[347] 56. פשוט. שהרי נשפך עליהם אוכל חמץ כל השנה. וכ"כ במאמ"ר (ה, עח) והכה"מ (ה, ה). וינקם היטב עם חומר חזק ("פנטסטיק" וכדומה).

[348] 57. הגע"כ (יג, קלב). דכבולעו כן פולטו. וכ' דאף את"ל שעירוי מכ"ר שמתחמם ממש על האש שונה מעירוי מכלי שאינו עומד על האש, מ"מ בני"ד כשגולש התבשיל מהסיר הרי שעפי"ר נפסק הקילוח. עכ"ד. ויש שכתבו שהמנהג לכסותו בנייר כסף [אול"צ (שם. כשרגילים להניח עליו סכו"ם). מאמ"ר (ה, עח). מ"ב-דירשו (תנא, 34 בשם הגריש"א זצ"ל, שכן ראוי לעשות), הכשרת המטבח וכליו (שימל. ה, ה)].

[349] 58. מאמ"ר (שם). הכה"מ (ה, י) וש"פ, עפ"י הרמ"א (תנא, כז) גבי ברזי החביות, שהרי נוגעים בהם כל השנה בידים מלוכלכות מחמץ (ר' מ"ב תנא, קסה). ויש שכתבו שרצוי לכסותם בנייר כסף [מאמ"ר (שם). הכה"מ (ה, י). והטעם, דיש בהם הרבה חריצים (הכה"מ שם)]. ויש שכתבו לערות עליהם מים רותחים [מאמ"ר והגע"כ (שם)].

[350] 59. ככל שאר חלקי הגז. ובמאמ"ר (ה, עח) כתב שיערה עליו מים רותחים.

[351] 60. ספר הכשרת המטבח וכליו (שימל. ה, ח).

[352] 61. כדין שאר הכלים שרוצים להשתמש בהם בפסח. ובפרט שעל המשטח יש חמץ שגלש מהסירים כשהוא חם.

[353] 62.כדי לפלוט את הבלוע במשטח, אם אכן בלוע שם חמץ. וראה מאמר הרה"ג מדאר שליט"א במחקרי ארץ (ח"ג סי' י"ח).

[354] 63. כך אמר לי הרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א. דעי"כ אין מגע בין הסיר עם התבשיל הכשר לפסח, לבין משטח הכיריים. ומאידך ההשראה המגנטית עוברת עד הסיר, דרך נייר האפיה ומשטח העץ, ומחממת את התבשיל. עכת"ד.

[355] 64. כ"כ בס' מאמ"ר (אליהו. ה, עח). וכ"כ בהליכו"ש (פסח. ג, ג דמ"ד, שאין ההיסק מועיל להכשירו, בשל הזכוכית שעל גבי הכיריים החשמליות. ע"כ).

[356] 65. את ניתוק זרם החשמל כתבנו לעיל (בסכ"א). ואת ניקוי הכיריים כתב בספר דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דס"ו בדיני כיריים חשמליות), וכנ"ל (בהערה ,60 ועוד).

[357] 66. ספר דבר חברון (שם). הכה"מ (ה, ו).

[358] 67. הכה"מ (שם) עפ"י שו"ת חלקת יעקב (ח"א סס"י צ"ח). יסודי ישורון (ח"ו דקס"א).

[359] 68 הטעם שלא ניתן להכשירם, כתב בס' הכה"מ (ה, ז) שהוא משום שהמשטח עשוי מפורצליין (חרסינה-קרמיקה) שיש לחוש שדינו כחרס ולא ניתן להכשירם. ואף אם נדון את הציפוי שהסירים מונחים עליו, כזכוכית, מ"מ כיוון שהוא בולע בתדירות מהאוכל הגולש מהסירים, והבליעה הינה ע"י האור, לכן צריך ליבון חמור, והיסק הכיריים אינו כליבון חמור (עפ"י הליכות שלמה פ"ג ס"ג). ואף אם נדון שבמקום שנמצא תחתיו חוט הלהט, התבשיל נשרף מיד, מ"מ רוב הבליעה נעשית בשטח שאין תחתיו חוט להט. עכת"ד ספר הכה"מ.

[360] 69. כדין כל הכלים שרוצים להשתמש בהם בפסח. וכ"כ בהכה"מ (שם).

[361] 70. הכה"מ (שם). ומ"מ א"צ שעה שלמה, שהרי תוך כמה דקות המשטח לוהט.

[362] 71. הכה"מ (שם). וכן אמר לי הרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א, שיכסה המשטח בנייר כסף. עכ"ד.

[363] 72. מאמ"ר (אליהו. ה, קב). וטעמו, משום שמצטברים בתוכה פירורי מזון.

[364] 73. הגע"כ (יג, קפג). הכה"מ (ז, נז. וכ' שראוי לעיין שלא נדבקו בה פירורי חמץ). ומה שכתבנו שרצוי בהרתחה, זאת משום דלעיתים נדבק למגבת גוש חמץ שאינו יורד בכביסה. ואע"פ שחמץ זה נפגם בכביסה ע"י סבון הכביסה, מ"מ אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל (גבי פירורי חמץ, כחתיכות ביסקויטים, בכיסי הילדים), שבשטיפה האחרונה שבמכונת הכביסה יוצא הסבון מהחמץ ושב החמץ להיות ראוי למאכל כלב. עכת"ד. ולכן עדיף לכבס בהרתחה, כך שיש יותר סיכוי שהחמץ הנוקשה הזה ירד.

[365] 74. מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. ה, צ). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י דקכ"ה, ב, שהיקל שדי בנקיונו, ושראוי להחליף הסלסלות בחדשות. אלא שנשאר על כ"ז בצ"ע). ובס' הכשרת המטבח וכליו (ג, ד ובדרס"ו שהחמיר מאוד בכך), ובס' הגע"כ (יג, רכה-רכח. עיי"ש שהוסיף, שאם בצידו הפנימי של המדיח יש חלקים מצופים פורצליין, לא ניתן להכשירו). וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 49).

[366] 75. שו"ע (תנא, יא). אול"צ (ח"ג י, ח). הגע"כ (יג, רב).

[367] 76. רמ"א (תנא, יא). ור' הטעם במ"ב (סקס"ו).

[368] 77. רמ"א (שם). ור' במ"ב (סקס"ז) אי מדינא לאשכנזים די בהגעלה או בעי ליבון.

[369] 78. עפ"י הרמ"א (תנא, ד וה'). הגע"כ (ו, ד; יג, רב). ואילו בשו"ת אול"צ (ח"ג י, ח) כתב שצריך להצניעו לאחר הפסח ולא להשתמש בו בפסח.

[370] 79. במאמ"ר (ה, מה), כתב שבכלל מן הראוי לקנות מחבת מיוחדת לפסח. וכ"כ בהגע"כ (יג, רב) ועוד פוס', שכיוון שקשה לנקות המחבת, לכן מן הראוי לקנות מחבת מיוחדת לפסח.

[371] 80. כ"כ ביסודי ישורון (ח"ו עמ' קנ"ב וקנ"ג), בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סי' קע"ו). הגרי"ש אלישיב זצ"ל [סידור פסח כהלכתו (פ"ח הערה 53)]. מאמ"ר (אליהו. ה, מ). הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א במנחת אשר על הגדה ש"פ. הגע"כ (יג, רג). וכ"כ בילקו"י (פסח. מהדו' חדשה-אדר תשע"ז. עיי"ש מש"כ גבי הפסד מרובה). והטעם, דצריכה הכשר בליבון כי בלעה ביבש, ללא רוטב. ואילו ללבנה א"א, דתתקלקל עי"כ [הפוס' הנ"ל].

[372] 81. ס' הגעלת כלים (יג, ריב), שיש לנקותו ולרוחצו היטב מהפירורים החמץ שבו. ובפרט אמורים הדברים לאותם שלא נמנעים מלאכול בפסח אוכל שנפל על הרצפה [שהמהרי"ל (בהלכות הגעלה) כתב שמחמירים בכך].

[373] 82. הגע"כ (שם). דעי"כ פוגם טעם החמץ. אך גם אז יש לנקותו ולא רק לטובלו בחומר זה.

[374] 83. הגע"כ (שם), אך ברור שאי"ז חובה.

[375] 84. הא דסגי בנקיון, ומעיקר הדין א"צ להגעילו, כ"כ בס' מעדני שמואל [(קטז, נ). הב"ד בהגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג)], באול"צ (ח"ג, פ"י ס"ה. דאין לחוש שנפלו פירורים, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן). וכ"כ בס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דף ס"ו). והיינו שאף פעם לא שמו חמץ על גבי המיחם. אך אם שמו לפחות פעם אחת חמץ על גביו, נחשב הדבר כאילו תמיד שמו עליו חמץ [אול"צ (ח"ג פ"י הערה ה' באמצעה)].

[376] 85. משום שהם מתלכלכים מאוד. שפעמים שנוגעים בכפתורים בידים מלוכלכות. וראה ברמ"א (תנא, כז) ובמ"ב (שם ס"ק קס"א).

[377] 86. מבחוץ – משום שלעיתים מניחים את המיחם על מקום מלוכלך. מבפנים – לחוש לפוסקים שחוששים שנכנס לשם חמץ, וכדלקמן בהערה הבאה. ובס"ד נראה שאין נ"מ אם ישנן ספירלות לחימום בתחתיתו.

[378] 87. בני"ד יש לדון גבי ב' דברים: א. לגבי האבנית שמצטברת בתחתית הדוד מבפנים, האם יש לחוש שיש פירורי חמץ בינה לבין תחתית הדוד. ב. האם האבנית עצמה מהווה חציצה בין המים לתחתית הדוד. לגבי הדבר הראשון, דעת הרבה פוס' שאין לחשוש שיש פירורי חמץ תחת האבנית [אול"צ (ח"ג פ"י סוף הערה ה'). הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה-מועדים. ג, י. דכבר נפגם טעמו). הגע"כ (פי"ג הערה שפ"ה) בשם הגרשז"א ובעל שבט"ה זצ"ל. וכ' שאין לחוש שהאבנית מכסה חמץ, דיש לתלות שנפגם טעמו]. וגבי הדבר השני. אמנם בס' ברכה משולשת (הב"ד בהגע"כ שם) כ' שא"א להגעיל הקומקום (וה"ה הדוד) בגלל אבנית זו, מ"מ לד' רוה"פ אין אבנית זו מהווה חציצה להגעלה [ס' תבו"ש (סי' ע"ג) בשם הג' האדר"ת זצ"ל (והטעם, דהמים נכנסים דרך האבנית עד הדוד). הב"ד בהגע"כ (שם), וכ' שכ"ד גם הגרשז"א זצ"ל, הגרי"י וייס זצ"ל (בעל מנחי"צ) ובעל שבט"ה. וכ"כ גם בהליכו"ש (ג, יב בשם הגרשז"א זצ"ל). ומ"מ ניתן להמיס אבנית זו ע"י שפיכת מלח לימון מיד לאחר ההרתחה [הגע"כ (שם)].

[379] 88. יש מהפוס' שכתבו שבכה"ג יש להגעיל הדוד כחומרא [ערוה"ש (תנב, ה). ס' הגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג) בשם הגר"י וייס זצ"ל, ויש מהפוס' שנראה מדבריהם שאכן צריך להגעיל כלי זה [כ"מ מהליכו"ש (פסח ג, יב בשם הגרשז"א זצ"ל). וראה במאמ"ר (אליהו. מועדים. עמ' 49 סמ"ח, שיש להגעיל את ברז הדוד ומכסהו, לצפות את הכיסוי בנייר כסף, ולנקות את האבנית שבתחתית הדוד)].

[380] 89. בעיקרון הדרך להגעיל הינה להכניסו לתוך סיר גדול שמימיו רותחים. אך כתבו הפוס', שכיוון שעסקינן במיחם גדול יחסית, ובפרט שהינו חשמלי ויתקלקל בהגעלה כזו, לכן ימלאהו מים עד שפתו וירתיחם. ואם ניתן הדבר, לאחר רתיחת המים יכניס אליהם ברזל או אבן מלובנים כדי שהמים יגלשו [הגע"כ (יג, תב)].

[381] 90. כנ"ל (בהערות 83-85). וכמובן שמדובר בדוד שניתן לשים אוכל על מכסהו. וכ' באול"צ (שם), שאם שמו את החמץ על צלחת, ואותה שמו ע"ג מכסה הדוד, אין צריך הגעלה, משום שאין כלי בולע מכלי בלא רוטב [עפ"י הרמ"א (ביו"ד צב, ח). וע"ע בפמ"ג (בא"א תנא, יב) ובמ"ב (תנא, לד)].

[382] 91. אול"צ (ח"ג י, ה). עי"ש שהסביר דלא מהני להגעיל רק את המכסה, משום שע"י הזיעה של המים שבדוד מתערב טעם החמץ שע"ג המכסה – בכל הדוד [עפ"י השו"ע (או"ח תנא, יד. ויו"ד צב, ח'). פמ"ג (יו"ד שם במש"ז סקכ"ח), ומ"ב (תנא, פג). וע"ע ברמ"א (יו"ד צב, ז)]. וראה בספר דבר חברון (מועדים. דף ס"ו), שכ' להגעיל רק את המכסה, אך בלי מקור לכך. ויש להעיר דשמא יש לחלק בין אם המכסה ממתכת או מפלסטיק. דאם הינו ממתכת אזי דינו כהכשר כלי מתכת. ואם הינו מפלסטיק קשיח אזי דינו ככלי פלסטיק (ראה ערך פלסטיק), אך יש צד להקל כי בני"ד הפלסטיק עמיד במים חמים.

[383] 92. שכ"כ הפוס' שדנו גבי הכשרו [הגע"כ (יג, רכג). אול"צ (ח"ג י, ט)]. וכן הסיק לדינא בשו"ת אול"צ (שם), והוסיף שלכן יצניעו עם כלי החמץ שלא משתמשים בהם בחג, עד לאחר החג. וטעמו, משום שבעת פעולתו חודר קמח לגוף המכשיר, ויש חשש שלכשישתמשו בו בפסח יפול הקמח על האוכל. ולכן לדעתו גם לא מועיל להחליף את חלקיו העליונים. עכ"ד. וע"ע בשו"ע (תמב, יא) ובה"ל (תנא, יז ד"ה “צריכים").

[384] 93. מאמ"ר (אליהו. ה, צב). הגע"כ (שם).

[385] 94. כ"כ המאמ"ר (שם) שאם א"א לנקותו, שיכסוהו בנילון. וכ"כ בהגע"כ (שם).

[386] 95. מאמ"ר (שם). וכ' שיש המצריכים הגעלה, ושטוב לחוש לדבריהם.

[387] 96. שכ"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [כמש"כ בשמו בס' הלכות פסח (פט"ז הערה קנ"ו). הב"ד מ"ב-דירשו (תנא, 73)]. וכ"כ בס' מאמ"ר (מועדים. ה, עז), בס' דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א, דס"ו) וש"פ. ואמרו לי שיש מכשירי מיקרוגל שקשה מאוד לנקותם, בפרט אלה שלא מקפידים לנקותם לאחר כל שימוש במשך השנה.

[388] 97. בדבר חברון (שם) כתב שיש להחליף הצלחת. אלא שיש להעיר שכיוון שהיא עשויה מפיירקס הרי שהספרדים מקילים יותר בכך. ר' ע"כ לקמן בערך פיירקס.

[389] 98. הג"ר יוסף אליהו הנקין זצ"ל [בקובץ הדרום. הב"ד בהגע"כ (יג, תעב)] והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שם).

[390] 99 כ"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שם. ובמ"ב-דירשו שם). ס' דבר חברון (דס"ו). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (שם. ור' בהערה הבאה שהוסיף עוד תנאים), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י סוף הערה י"א, אך נשאר בצ"ע). וטעמם, דזיעה זו של התאדות המים מפליטה את הזיעה של החמץ הבלועה בדפנות. לעומת זאת בשו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' פ"ח) לא הסכים לכך, וס"ל שזיעה זו של אידוי המים לא מפליטה את החמץ הבלוע בדפנות – לתוך מים (כמו בהגעלה, עירוי וכדו'). וכ"ד הגריש"א זצ"ל שאין מועיל הכשר זה לפסח [שבוי"צ (ח"ו, דיני מיקרוגל. ה, ד)].

[391] 100. לד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שבוי"צ ומ"ב-דירשו שם) יש לכסות את דפנות המיקרוגל (כולל הדלת) בכיסוי קבוע שאינו מעביר פליטות. עכ"ד. ולד' הגר"מ אליהו זצ"ל (במאמ"ר שם) לכתחי' אין להכשיר מיקרוגל מחמץ לשימוש בפסח. ובשעת הדחק מותר הדבר בארבעה תנאים: 1) ניקיונו, כנ"ל. 2) להמתין יממה בין גמר השימוש בו לבין הכשרתו. 3) להרתיח בו מים, וכנ"ל. 4) כשמשתמשים בו בפסח ישימו את האוכל רק בכלים סגורים. והוסיף, שאם יש במיקרוגל עוד גוף חימום רגיל (נוסף לחימום ע"י הגלים האלקטרונים), לא ניתן להכשיר את המיקרוגל. עכ"ד.

[392] 101. עפ"י המשנה במס' ע"ז (עה, ב). שו"ע (תנא, ד) וש"פ. והיינו רשת שהשתמשו בה לחמץ במשך השנה (אפילו במנגל ביתי) – הכשרה בליבון חמור. ואם רוצה לשים רשת חדשה לפסח על גבי מנגל ישן, הרי שהכשרו מחמץ לפסח ג"כ בליבון חמור (כנ"ל). ואם מדובר במנגל ציבורי, שהשתמשו בו גם לאוכל טרף – הרי גם כן הכשרו בליבון חמור – כדין הכשר כלי שבלע מאכל איסור בצליה. ולכן במקרים אלה יש לקנות שיפוד, רשת וכן מסגרת של המנגל – מיוחדים לפסח.

[393] 102. מי שרוצה להקל ולהכשיר את חלקי המנגל רק בליבון קל (כנ"ל בפרק ג') ולכסותם בנייר כסף עבה – ישאל רב פוסק כיצד לנהוג. שהרי כל דבר כזה תלוי באופן הבליעה של החמץ ומבנה המנגל. וכן ישאל רב פוסק הניתן להכשירו ע"י הסקתו לחום הגדול ביותר כפי שהסיקוהו עם החמץ (מדין כבכ"פ).

[394] 103. כך מתבאר מדברי הפוסקים הנ"ל (בסעיף א' בפרקנו). וכל שכן כשמדובר במפות שלחן, שממש מניחים עליהן את האוכל.

[395] 104. כ"כ בחזו"ע (דיני הגע"כ סי"ב). ובמאמ"ר (אליהו. מועדים. ה, סג), כתב שלכתחילה יכבס המפות ברותחין. וע"ע בס' הכה"מ (שימל. ז, נז), בס' הגע"כ (יג, רנח-רס"ג. עיי"ש שפירט הכשר לכל סוגי המפות. אך חלק מהמפות שכתב כבר לא בשימוש היום), ובשו"ת אול"צ (ח"ג פ"י סוף תשו' י'). ומ"מ הכשר זה מועיל לשעוונית רק אם אין בה סדקים [חזו"ע (שם)]. וראה מש"כ במ"ב-דירשו (תנא, 87) בשם הגרמ"פ זצ"ל.

[396] 105. מאמ"ר (שם).

[397] 106. הגע"כ (יג, רס"א) עפ"י דרכ"ת (יו"ד קכא, סו). וכ' שא"א להכשירן, משום שאין אפשרות להגעילן בכיבוס.

[398] 107. כנ"ל (בסעיפים כ"א ,כ"ד וכדו'). והיינו מבחינה בטיחותית. 

[399] 108. אול"צ (ח"ג פ"י סוף תשו' י') חזו"ע (פסח דקמ"ח) הגע"כ (יג, ער"ה) וש"פ, עפ"י המ"ב (תנא, קיג) ושעה"צ (ס"ק קמ"ג).

[400] 109. מאמ"ר (אליהו. ה, צא). הכה"מ (שימל. ג, כד).

[401] 110. הגרי"ש אלישיב זצ"ל [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תנא, 96). והוסיף שינקו במברשת]. מאמ"ר (שם). הכה"מ (שימל. שם). ואם לא הצליחו לנקותם לגמרי, ישפוך שם אקונומיקה וכדו' (מאמ"ר שם).

[402] 111. היינו בכל המקומות שנוגעים בהם עם ידים מלוכלכות, כבמ"ב (תנא, קס"א).

[403] 112. מאמ"ר (שם) עפ"י המ"ב הנ"ל. והוסיף שיש גם לערות על הידיות מים חמים, אך שאר הפוס' לא כתבו כן.

[404] 113. ובפרט אם שמים בתאים אלה גריסים וכדו'. ופעם (בשל הריונה של אישתי) היינו בפסח בדירה של אחרים, ומצאתי בפסי הפלסטיק שבתאי הדלת הרבה מאוד גריסים ושאר חמץ, כיוון שבעל הבית לא חשב שצריך לפרק זאת ולנקותם.

[405] 114. אול"צ (ח"ג י, י) והגריש"א (אשרי האיש ח"ג נג, לג). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא 96). וגם אם באותם מדפים לא היה חמץ אלא רק ירקות וכדו', אם מעליהם היה חמץ, יש לנקותם.

[406] 115. פשוט.

[407] 116. הגע"כ (יג, ער"ה). מאמ"ר (שם). הכה"מ (שם).

[408] 117. הגע"כ (יג, ערה) והכה"מ (שימל. ג, כד), וזאת עפי"ד המהרי"ל (הל' הגעלה, לענין תיבות וארונות שא"א לנקותם כראוי). וכ"כ לגבי ארונות גם המ"א (תנא, לח), חוק יוסף (תנא, מו) ועוד הרבה אחרו'. ומאידך, ר' בחוק יעקב (תנא, נה) וערוה"ש (תנא, מא) שהדגישו שזו חומרא (לכסות השולחנות).

[409] 118. הגע"כ (יג, ש). הכה"מ (ז, נו). ורצוי לנקותה בליפה וסבון, כי לפעמים שמים אותה בכיור ושוטפים מעליה כלים עם חמץ.

[410] 119. הגע"כ (יג, שג).

[411] 120. כנ"ל בפרקנו (בסעיף א').

[412] 121. עפ"י שו"ע (תנא, ג), וכנ"ל (פרק ג' ס"ד).

[413] 122. שו"ע (תנא, ה). מ"ב (תנא, לה ול"ו).

[414] 123. כגון כלי נחושת מהותך בבדיל [ר' חזו"ע (פסח. הל' הגעלה, דקמ"ב ס"ד)], כלי אמייל [חזו"ע (שם סעי' י"א)] וכדו'.

[415] 124. מחלוקת שו"ע ורמ"א (תנא, יב). ור' מ"ב (ס"ק ס"ט וע'), מאמ"ר (אליהו. ה, נא) והגע"כ (יא, ח).

[416] 125. ראה רמ"א (תנא, ה), מ"ב (ס"ק כ"ג ומ"ד). וכ"כ מאמ"ר (ה, נא) והגע"כ (פי"א ס"ח וט'. ופי"ג סעי' שט"ז). וכ' בהגע"כ (יא, ז) שאם יש לכלוך שלא ניתן לנקותו, ומפאת חומר הידית לא ניתן גם ללבן, אין לכלי הכשר.

[417] 126. שו"ע (תנא, יד וט"ו). רמ"א (יו"ד צג, א). וראה הטעמים בטור (או"ח סי' תנ"א), במ"א (תנא, ל) ובמ"ב (סקפ"ה).

[418] 127. כנ"ל (בהערות 88,89 ).

[419] 128. הגע"כ (יג, שכ) עפ"י הא"א (מבוטשאטש. סי' תמ"ז ותנ"ב), וספר ויגד משה (ג, ח). ועיי"ש בהגע"כ גבי נקיון הביצים לפני פסח מהמורסן הדבוק בהם. וכן כתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק ד' אמצע הערה א'). וגבי שאר ימות השנה, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שרצוי מאוד לשים מעט סבון בסיר כשמבשלים בו ביצים, שמא תהיה בו ביצה עם דם ותאסור את שאר הביצים. עכת"ד. וזה לשיטתו שלא כל הביצים בימינו הינן ספנא מארעא. ומ"מ כשאמרתי זאת לגר"א נבנצל שליט"א שיבח זאת.

[420] 129. שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' נ"ה). חזו"ע (הגעלת כלים דף קל"ו). הגע"כ (יג, שכט, בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). מאמ"ר (אליהו. ה, מא). וע"ע הליכו"ש (פרק ג' סעיף ה'. עיי"ש) וספר שלמי מועד (דף של"ז).

[421] 130. הפוס' הנ"ל. והדגישו שיש לנקות את כל חלקיו כולל הגומי והשסתום. וכתבו במאמ"ר ובהגע"כ (שם) שרצוי להחליף לגומי מיוחד לפסח.

[422] 131. מאמ"ר (שם).

[423] 132. הרדב"ז (ג, תא). פמ"ג (יו"ד בשפ"ד קג, יז). מ"ב (תנ"א, קסג), הגע"כ (יג, שע"ה), אול"צ (ח"ג י, א). חזו"ע (הגעלת כלים. דף קנ"א ס"ח). וזה שלא כשאילת יעב"ץ (א, יז), והמו"ק (סי' תנ"א) שכ' שדינן ככלי זכוכית. ואגב, כתבו כמה פוס' [הפר"ח (תנא, כו), מרן הגחיד"א במחב"ר וכה"ח (תנא, שה)] שלא כל הכלים נקראים בזמננו פורצליין הם באמת מפורצליין, אלא הם כלי חרס. הב"ד בהגעלת כלים (פי"ג הערה שנ"א).

[424] 133. הגע"כ (יג, שסט).

[425] 134. אול"צ (ח"ג י, ד).

[426] 135. מאמ"ר (ה, פב).

[427] 136. הגע"כ (יג, שע, וכדין חצובה), דכבכ"פ. וי"א שלאחר ניקויו יכסנו בנייר כסף עבה [מאמ"ר (שם) ואול"צ (שם. ומשמע מדבריו בהערה שאם ניתן הדבר, יכישרוהו בליבון)].

[428] 137. מאמ"ר (שם), דכבכ"פ. 

[429] 138. הגע"כ (יג, נא). חזו"ע (פסח. דיני הגעלת כלים, דקנ"ב-קנ"ה). אול"צ (ח"ג י, יב. וכתב שאף לספרדים רצוי שלא להשתמש בהם בפסח ככ"ר על האש). הכה"מ (שימל. ז, כו). וכ"כ בהערות איש מצליח (על שו"ע תנא, כו הערה 2). 

[430] 139. חזו"ע (שם) וש"פ. שמא יתפוצצו.

[431] 140. אול"צ (ח"ג י, ד). הגע"כ (יג, שפא). מאמ"ר (ה, פא). 

[432] 141. הגע"כ [(שם). וכ' שי"א להדליקה לכמה שעות, אך הוא עצמו כ' דדי בזמן מועט בחום רגיל, כי בתוספת זמן אין תועלת. ואילו במאמ"ר (ה, פא) כ' שידליקנה לשעתיים. והגר"ד ליאור כתב בס' דבר חברון (לגבי הכשר כיריים), שידליקם בחום הגבוה ביותר, ומספיק לכמה דקות]. 

[433] 142. אול"צ (שם). הגע"כ (שם). חוט שני [(פסח. פ"י ס"ז). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 31)]. ואילו בס' מאמ"ר (שם) כ' שיש גם לנקות את הפלטה הזו, גם לערות מים רותחים מכ"ר, גם להדליקה למשך שעתיים, ולאחר מכן גם לכסותה בנייר כסף. אך לא ראיתי בשאר הפוס' שכתבו כך.

[434] 143. הגע"כ (יג, שפא). חזו"ע (דיני הגע"כ דקל"ח ס"ב).

[435] 144. אול"צ (שם בהערה).

[436] 145. מאמ"ר (ה, פא). וטעמו, כדין תנור שצריכה ליבון.

[437] 146. זו ד' הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ב סי' צ"ב), הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהגדה של פסח (עם פסקיו), הגר"ש ווזנר זצ"ל (בקובץ מבית לוי) ובשו"ת קנין תורה (ח"ב סי' נ"ג). הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג הערה רע"ב) ובס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. ז, כה). וטעמם, דלא נזכר בקדמונים אופן הכשר של חומרי הפלסטיק והגומי, ואין ידוע אם נפלטת כל הבליעה ע"י ההגעלה. ויש שאסרו גם מטעם דילמא חייס עלייהו. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ב סי' נ"ג).

[438] 147. שו"ת שרידי אש (ב, קס), חלקת יעקב (ב, קסג. עיי"ש שהביא באורך הסבר על מהות חומרי הפלסטיק, הניילון וכדומה). שו"ת שאלי ציון (ב, כג). צי"א (ד, ו), חזו"ע (פסח. הל' הגע"כ דקנא, ט), מאמ"ר (אליהו. ה, פו), אול"צ (ח"ג י ,יג. והוסיף שאם הכלי מפלסטיק עדין שעלול להתקלקל בהגעלה – ינקהו ויצניעו לאחר הפסח, ללא שימוש בפסח). שו"ת חשב האפוד (א, קיז). והטעם, דדינם שווה לכלי אבן וכלי גללים שמועילה להם הגעלה (כבשו"ע תנא, ח). וע"ע יסודי ישורון (ח"ו עמ' קע"ו). ויש שהקלו, שאם חושש להגעילם בכ"ר שעומד על האש, יגעילם בכ"ר שאינו עומד על האש [שו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' יג), שו"ת שאלי ציון (שם) וצי"א (שם, עפ"י שו"ע הגר"ז תנא, יד), הב"ד בהגע"כ (יג, שא). וכ"מ מחזו"ע (שם הערה ל"ט)]. ובתשובה לשאלתי אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בשנת תשנ"ה) שכלי חמץ מפלסטיק שהשתמשו בו לחמץ קר, מותר להשתמש בו גם בפסח (ולא אמר לי אם מותר אז גם בשימוש חם). ושאלתיו לגבי כלי חמץ מפלסטיק שהשתמשו בהם בחמץ חם, וכגון ששפכו קניידלאך מהסיר לצלחת מפלסטיק (זו הדוגמא שאמרנו), הניתן להכשירם לפסח. וענה לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש“לא כדאי" להכשירם ולהשתמש בהם באוכל חם בפסח. ובדיעבד אם הכשירום, אזי כבולעו כן פולטו (היינו ע"י הגעלה או עירוי וכדו' – מ. ה). מותר לאכול את האוכל הכשר לפסח שהיה בכלי הפלסטיק, ובתנאי שהכלי אינו בן יומו, וזה נטל"פ. וגם בעניין הלכתחילה – הדגיש שאין זה אסור מדינא אלא רק “לא כדאי" להכשירו. עכת"ד.

[439] 148. כנ"ל בהערות הקודמות.

[440] 149 הגע"כ (יג, שא), מאמ"ר (ה, פו), הכשרת המטבח וכליו (שימל. ז, כח).

[441] 150. מנחי"צ (ג, סז), הגר"ש ווזנר זצ"ל

(שם), הכה"מ (ז, כט).

[442] 151. הגרי"י וייס זצ"ל במנחי"צ (ג, סז) ובמאסף אוצרות ירושלים. הב"ד בהגע"כ (שם).

[443] 152. הגע"כ (שם).

[444] 153. מאמ"ר (ה, קו). הגע"כ (יג, שפג).

[445] 154. במשך השנה עולים לשם אדים מתבשילי החמץ, ויש שחששו שהאדים מתבשיל הפסח יעלו לשם, ומהזיעה תיטופנה טיפות לתבשילי הפסח, לכן כתבו שינקם [מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ה, עט ופ'). הכה"מ (שימל. ה, ט)].

[446] 155. במאמ"ר (שם) כ' שאם הקולט או הארון מגיעים לחום שיס"ב (42 מעלות) שיש להחמיר מאוד בכך. ואילו בס' הכה"מ (שם) כ' שינקם, ושראוי לכתחילה לכסותו.

[447] 156. ספר דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. דס"ו). וכ"כ בהגע"כ (פי"ג הערה שפ"ג) בשם ס' מעדני שמואל. וע"ע שם  בהגע"כ (בסעיפים ת"א ות"ב).

[448] 157. ראב"ן, ושיש לזה סמך מהירו'. שו"ע (תמב, ו). מ"ב (סקכ"ח). הגע"כ (יג, קעד).

[449] 158. אול"צ (ח"ג פ"י ס"א). וכתב שלא מועיל להם הכשר.

[450] 159. שו"ע (תנא, ד). חזו"ע (פסח. דקכ"ו ס"א). הגע"כ (יג, תנד).

[451] 160. כדלקמן (בסוף פרקנו. סעיף ע"ז), גבי תנור שאין אופים בו חמץ כלל. ואילו אם צלו על רשת זו דבר שספק אם יש בו חמץ, ראה דינו במ"ב (תנא, כז), בהגע"כ (יג, תנד-תנו) ובחזו"ע (שם ס"א).

[452] 161. מרן בשו"ע (תנא, כ) כתב שרגילים להכשיר את השלחנות בעירוי רותחים, כיוון שלעיתים נשפך עליהם מרק (חמץ) חם מהסירים. והמ"ב (ס"ק קי"ד) כ' שלכתחי' יש לערות עליהם רותחים מכ"ר עם אבן או ברזל מלובנים. ובדיעבד סגי בלא אבן מלובנת. אולם האחרו' הקלו בזה יותר, בפרט בשולחנות שלנו, שאין מניחים עליהם סירים חמים [ר' למשל באול"צ (ח"ג פ"י תשו' י')] וכמו שבס"ד נכתוב לקמן. אמנם ישנן דעות שונות מעט בענינים אלה, ואנו בס"ד נלך בדרך האמצע [וכמש"כ הר"ן בפסחים (ד"ח, ב מדפי הרי"ף, גבי הכשר סכינים), דפעמים הטילו חכמים “הכשר בינוני שהוא צריך לתשמיש אמצעי". וראה בהליכו"ש (פסח פ"ג הערה 49) מה שהעיר ע"כ].

[453] 162 עפ"י השו"ע הנ"ל, המ"ב (תנא, קטו), חזו"ע (הגע"כ דקנ"ט סי"ב), מאמ"ר (אליהו. ה, ס). וכ"מ מדברי הגריש"א זצ"ל באשרי האיש [(ח"ג נג, מ). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא,96 )]. ור' באול"צ (שם) שהיקל בכל זה, ובפרט לספרדים דאזלינן בתר רוב תשמישו, והשולחנות רוב תשמישן אינו ברותחין. וזו רק חומרא לגבי השולחנות, שנהגו לערות עליהם רותחין. וכתב (גם לאשכנזים) שמ"מ כ"ז דווקא בשולחנות מעץ שהיו רגילים לשים עליהם סירים חמים. אך בשולחנות עם כיסוי פורמיקה או פוליטורה, שאין רגילים לשים עליהם סירים חמים, אינם צריכים הכשר – חוץ מנקיונם. ומ"מ נהגו לכסותם בפסח במפה. עכ"ד.

[454] 163. עפ"י ערוה"ש (יו"ד קכא, ד). וכן מתבאר מהמ"ב (תנא, קיג), ומהגריש"א זצ"ל (שם). וכ"כ במאמ"ר (ה, נט), ובהכה"מ (ג, יט).

[455] 164. עפ"י הגריש"א זצ"ל (שם), חזו"ע (שם. וכ' שדי בנקיונם). מאמ"ר (ה, סב). הכה"מ (ג, יד-טו). ובשל חשש שנשפך חמץ חם על מפה מבד ועבר לשלחן, הוספנו שרצוי לערות גם על שולחן זה מים חמים.

[456] 165. הגע"כ (יג, תלט) עפ"י המהרי"ל, המ"א, מ"ב (תנא, נא ותנב, כ) וש"פ.

[457] 166. הגע"כ (שם) עפ"י הפוס' הנ"ל.

[458] 167. גבי אשכנזים, כ"כ בהגע"כ (יג, תלח. שמעיקה"ד בעי הגעלה, אך כיוון שלא ניתן להגעילו בעי עירוי עם אבן), ועפ"י הרוקח, מהר"י וייל, ח"י, פמ"ג, מ"ב (תנא, קיד) וש"פ. וגבי הספרדים ג"ז עפי"ד מרן בשו"ע (תנא, יז), מאמ"ר (ה, סא) הגע"כ (שם סעי' תמ"ז) וש"פ.

[459] 168. מאמ"ר (שם). ובהגע"כ (שם תלח) כ' דדי במפה, אם השולחן חלק לגמרי ונקי.

[460] 169. בהגע"כ (יג, שג) כ' שדין כלי נירוסטה כדין שאר כלי מתכות. וגבי שולחן נירוסטה כ' שדינו כשאר השולחנות. וע"ע בהכה"מ (ג, י).

[461] 170. בא"ח (ש"ר “צו" ס"ח). כה"ח (תמד, לב). הגע"כ (יג, תלד).

[462] 171. הגע"כ

(שם). מקראי קודש (ליל הסדר. א, יג) וש"פ.

[463] 172. שש"כ (פי"ד הערה ק"ב). יבי"א (ח"ד סי' כ"ז-ל'). מאמ"ר (מועדים. י, נג). מקראי קודש (הל' ליל הסדר. פ"א הערה ס"ח). וביבי"א (שם) הוסיף שנכון לייחד מברשת שיניים מיוחדת לשבת. ומי שיכול בלא צחצוח השיניים, כן עדיף.

[464] 173. שש"כ (פי"ד הערה מ"ט). מאמ"ר (שם). מקראי קודש (שם) וש"פ.

[465] 174. אג"מ (או"ח ח"א סי' קי"ב). שש"כ (פי"ד הערה נ"ב). מאמ"ר (י, נה). מקראי קודש (שם). וכתבו הפוס', שמ"מ אם מצא פירור חמץ במברשת לאחר הצחצוח – שישטפנה [מאמ"ר (י, נה). הגע"כ (יג, תלד. וכתב שאם יכול – יסירנו באופן אחר)].

[466] 175 מאמ"ר (ה, קח).

[467] 176. ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל [בהליכו"ש (פסח. ג, ז, שנכון לעשות כן). שלמי מועד (פרק ע"ב דשל"ו)]. וכתבו הפוס' כמה טעמים להקל ולהחמיר גבי ני"ד. להקל: משום שהאוכל הבלוע בשיניים מתעפש (שלמי מועד שם דשל"ה), וכן משום שבעלמא אין אוכלים ושותים דברי חמץ בחום שהיס"ב [שבט"ה (ח"א סי' קמ"ח)]. ועוד טעמים [ראה למשל מ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וטעמים להחמיר: למשל, שיש מיקרים שאנשים אוכלים חמץ בחום שהיס"ב, או ששותים בטעות משקה בחום כזה [ר' הליכו"ש (פסח. דבר הלכה סק"י) ושלמי מועד (שם דשל"ד). אך יש להעיר שאז הוי מיעוט תשמישו, שרק האשכנזים מחמירים בכך].

[468] 177. הגרשז"א זצ"ל נהג להכשיר את שיניו התותבות בחום של שבעים מעלות. כי יותר מחום זה אין אדם אוכל ושותה [ראה הליכו"ש (ג, ה). ושלמי מועד (פע"ב דשל"ג)]. אך ברור שלגבי ני"ד א"צ לשטוף הפה בחום זה.

[469] 178. כ"כ מנחת אלעזר וכן בהגדש"פ מועדים וזמנים [הב"ד בס' הגע"כ (פי"ג סעי' תל"ד השני)]. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ה, קח, מלבד גבי סתימות שא"צ לכך). ור' בהליכו"ש (ג, ז, שאם לא אכל חמץ חם או חריף מעל"ע קודם פסח, יתכן שמותר לאכול בפסח מאכל חם או חריף).

[470] 179. עפ"י הליכו"ש (ג, ז. ובהערה יג).

[471] 180. כך בס"ד נראה.

[472] 181. כנ"ל (בהערה 172) גבי סתימות.

[473] 182. כ"כ בשו"ת בית יצחק, שאין השיניים בולעות ממאכלים רותחים, ולכן די בהדחת הפה (והוסיף שמ"מ אם ניתן הדבר יסירו וידיחו במים רותחים). וכ"ד החזו"א [הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וכתבו שלכן מותר בפסח לאכול אוכל חם וחריף כחריין. ע"כ. וכ"כ באול"צ (ח"ג י, טו), במאמ"ר (ה, קא. וכתב שינקה אותן במתינות כיממה לפני פסח) ובחזו"ע (פסח. דקמ"ה סעי' ה'). וכן אמר לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל בתשובה לשאלתי (לצורך כתיבת ספר על הגעלת כלים), שמעיקר הדין מספיק לנקות לפסח את השיניים התותבות. ושאר הדברים, עירוי מים חמים על השיניים הללו וכו', הינו כבר הידור. עכת"ד.

[474] 183. גרשז"א זצ"ל [שלמי מועד (פסח. פרק ע"ב. דשל"ג)]. גריי"ק זצ"ל [מובא בארחות רבנו ובמ"ב-דירשו (תנא, 35). וכ' שימנעו מאכילת ושתיית דברים רותחים מיממה לפני סוף זמן אכילת חמץ עד לאחר הפסח. אלא שבלא"ה אין רגילים לשתות משקה חם כ"כ שהוא חמץ].

[475] 184. באשר לניקויין, כ"כ הגרשז"א זצ"ל [שלמי מועד (שם דשל"ג)]. ובאשר להכשרן ע"י עירוי מכ"ר, כ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מ"ג סקי"ב) אם ניתן להגעילן כך. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצ"ז). וכ"כ בשו"ת שבט"ה [הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 35)]. וכ"כ להחמיר גם בחזו"ע [(פסח. דקמ"א ס"ה). וכ' שמעיקה"ד א"צ להכשירן אלא יש לנקותן. ודי בזה].

[476] 185. גרשז"א זצ"ל בשלמי מועד (פסח. דשל"ג). שבט"ה (ח"א סי' קמ"ח). מאמ"ר (ה, קא).

[477] 186. ראה בס' הגע"כ (יג, תלה). חזו"ע (פסח. דקמ"ה-קמ"ז). מ"ב-דירשו (תנא, 35) שהביאו הרבה דעות גבי ני"ד.

[478] 187. יש אומרים שיכשירם ביום שישי, וישתדל לא לאכול חמץ חם ביותר או חריף בליל שבת וביום שבת בבוקר. ולאחר שגמר לאכול חמץ ביום שבת בבוקר ינקה את השיניים התותבות וישפוך עליהן מים חמים מכלי שני, ויתכוון לנקותן ולא להגעילן [מאמ"ר (י, נו)]. וי"א שיש לדון להתיר בשבת זו להגעיל את השיניים התותבות לפני זמן איסור חמץ [גרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ח, יח)].

[479] 188. כנ"ל (בפרק ג' סעיף כא, ובפרקנו בהערה 158 ובעוד דוכתי). וכ"כ גבי שיש גם במאמ"ר (ה, סט).

[480] 189. מאמ"ר (שם). ובס' הכה"מ (שימל. ג, י) כ' שישרוף את הלכלוך שבסדקים ע"י ספירט, או שיפגום את החמץ ע"י אקונומיקה וכדו'.

[481] 190. ראשית נזכיר שיש מהפוס' שכתבו שראוי להמנע משימוש בחמץ חם במשך יממה לפני ההכשרה [הכה"מ (ג, י. וכתב שאם השתמש אז בחמץ חם ינקה את השיש בחומר חריף לפגום את הטעם הבלוע)]. שנית: כתבו הפוס' שיש ליבש את השיש לפני העירוי להכשרתו [אול"צ (ח"ג י, יא). הכה"מ (ג, י)]. שלישית: יש מהפוסקים שחילקו בין סוגי השיש השונים לגבי הכשרם. עקרונית ישנם כמה סוגי שיש המחולקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת: שיש חברון (אבן גיר ממחצבות באזור חברון) ושיש גרניט (מחצב של אבן הגרניט). אלה סוגי שיש טבעיים. קבוצה ב:' שיש מאבן קיסר (מיוצר מקוורץ -גביש- טחון. מכיל חומרי צבע וחומר הדבקה פולימרי-פלסטי), ושיש יצוק – אלה סוגי שיש מלאכותיים המכילים אבני שיש קטנות מעורבות בשאר חומרים. יש מהפוס' שכתבו שהסוג הראשון הכשרו כהכשר כלי אבן. ונזכור, שלגבי הכשר כלי אבן ישנן ג' דעות: י"א שדינו ככלי חרס, שלא ניתן להכשירו. י"א שמועילה לו הגעלה ככלי מתכות. וי"א שאינו בולע כלל ודי לו בשטיפה. להלכה נפסק בשו"ע (תנא, ח) שהכשרו בהגעלה. וכן הדין לספרדים. ואילו לאשכנזים שחוששים גם למיעוט תשמיש, הכשרו בעירוי על גבי אבן או ברזל מלובנים [מ"ב (תנא, קי"ד), וכנ"ל (פ"ג סכ"א)]. אך אם מניחים על שיש זה סירים חמים או שלשים עליו, לדעת פוס' אלה הכשרו בעירוי על גבי אבן [הכה"מ (ג, י). הגע"כ (יג, תלח)]. ואילו לגבי הסוג השני של השיש (מאבן קיסר או שיש יצוק), לדעת פוס' אלה הכשרם חמור יותר, וזו מחלו' אי דינם ככלי אבן (שדינם כנ"ל) או ככלי חרס, שאין לו הכשר [ר' הכה"מ (פ"ג הערה 18)]. למעשה פסקו פוס' אלה שהכשר סוגי שיש אלה הוא ניקוי וכיסוי בנייר כסף, ויש לפני כן גם לערות מים רותחים [מאמ"ר (ה, עא). הכה"מ (ג, יב)]. אך למעשה רוב הפוסקים לא פסקו כנ"ל, ולא חילקו בין סוגי השיש, אלא פסקו דין אחיד לכל סוגי השיש, שתחילה יש לנקותו [אול"צ (ח"ג י, יא). מאמ"ר (ה, סט). ס' דבר חברון (מועדים. דס"ו)] ואח"כ יש להכשירו בעירוי מכ"ר [הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (שם, שאם השיש בלי חריצים די בעירוי. והוסיף שאם אין שמים על השיש דברים חמים, הכשרו בניקוי יסודי בלבד). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (פסח. דק"ס סי"ב, שדי להכשיר השיש בעירוי). ובילקו"י (פסח. ח"ב דת"ו. נתן כמה טעמים להקל בכך גבי כיור מחרסינה, וה"ה גבי ני"ד: רוב תשמישו בצונן. תשמישו בשאר ימות השנה הינו בזמן שהחמץ מותר, ולרוה"פ הוי היתרא בלע. ועוד נצרף ד' הי"א שדין עירוי ככ"ש. ועוד, שרגילים להשתמש בו בסבון ובשאר חומרים פוגמים. עכ"ד. עיי"ש). וכ"ד הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (פסח. ג, ט, דנ"א-נ"ב, שנהגו להכשיר השיש בעירוי מקומקום חשמלי, ונהגו גם לצפות השיש בנייר כסף. וכ"ז לא מעיקה"ד. ועיי"ש בדבר הלכה סקי"ח, שעירוי מקומקום חשמלי עדיף טפי מעירוי ע"ג אבן מלובנת. עיי"ש. וצ"ע אי נכון הדבר לקומקומים חשמליים בדורנו, שגוף החימום נמצא בתחתית הקומקום ומכוסה כולו). וכ"ד הגרב"צ אבא שאול באול"צ (ח"ג פ"י סי"א. שמעיקה"ד השיש בכלל א"צ הכשר. אלא שנהגו להכשירו בעירוי מכ"ר. והאשכנזים יכשירוהו בעירוי ע"ג אבן מלובנת. והדגיש שיש לייבש את השיש לפני העירוי). נמצאנו למדים שד' כמה וכמה פוס' שדי להכשיר השיש בעירוי מכ"ר, מהם הגרש"ז אוירבך, הגר"ע יוסף, הגרב"צ אבא שאול, הגר"מ אליהו זצ"ל, ויבלטו"א הגר"ד ליאור שליט"א.

[482] 191. עפ"י המ"ב (תנא, נא). וכנ"ל (בפ"ג הערה 94). וכ"כ האול"צ (שם), הליכו"ש (בדבר הלכה ג, יח) וש"פ.

[483] 192. כ"כ במאמ"ר (ה, סט), ובהליכו"ש (שם, שכן המנהג, ולא מעיקה"ד). וכ"כ באול"צ (שם, אם העירוי מקלקל השיש), הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (שם, גבי אם קשה לערות השיש) והכה"מ (פרק ג' סעיף י'). וכ"ז עפ"י המ"ב (תנא, קטו). וכתבנו שישים נייר כסף קצת עבה, כדי שלא יקרע עד סוף החג, וזאת עפ"י אול"צ (שם) ומאמ"ר (שם).

[484] 193. כנ"ל בסעיף הקודם. וכ"כ גבי שיש במאמ"ר (שם), בהכה"מ (שם). אך נראה שלרוה"פ אין זו חובה.

[485] 194. הכה"מ (ג, יג והערה 19). וכתב שם שיש מחמירים לכסותם בנייר כסף עד גובה שהסירים והמאכלים עלולים לגעת באריחי החרסינה. ע"כ. ונראה בס"ד שזו חומרא גדולה.

[486] 195. שו"ת אול"צ (ח"ג י, ב). הגע"כ (יג, תסד). מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים ה, עג. עיי"ש שכ' שאין להכשיר תנור לפסח אלא בשעת הדחק, וגם זה רק לאחר שישאל חכם לגבי אופן הכשרתו). הליכו"ש (פסח. פ"י אורחות הלכה, הערה 8. עיי"ש שמי שיכול, שיקנה תנור מיוחד לפסח). והכה"מ (שימל. ריש פ"ד דרי"ח, ודרכ"א ס"ג. עיי"ש שלכתחי' ראוי שיהיה תנור מיוחד לפסח).

[487] 196. משום שלעיתים נשפך בצק חמץ על התחתית או על הדפנות, לכן מעיקה"ד היה צריך להכשיר את דפנותיו בליבון חמור, וזה דבר שלא ניתן לעשותו, ובדפנות הדלת מתאסף חמץ בעין. וגם יש לדון על אופן ההכשרה של הזכוכית בדופן התנור [מאמ"ר (ה, עג). וע"ע באול"צ ובס' הכה"מ (שם)].

[488] 197. אול"צ. מאמ"ר (שם) והכה"מ (דרכ"א הערה 7).

[489] 198. משום שזה פתרון טוב, מועיל וזול יחסית.

[490] 199. אול"צ (ח"ג י, ב). מאמ"ר (ה, עה).

[491] 200. כתבו כמה מהאחרונים שישנם כמה צדדים להקל בני"ד: א. יש לצרף בני"ד את מ"ד דחמץ היתרא בלע [ור' מ"ב (תנא, לב) דבהפס"מ ומניעת שמחת יו"ט ואינו ב"י יש לסמוך על הפוס' דחמץ היתרא בלע ודי בהגעלה או בליבון קל. וע"ע בשעה"צ (ס"ק ל"ז וק') דרק בהפס"מ יש להקל]. וא"כ בני"ד די בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו, אע"פ שאין ניצוצות ניתזים ממנו. ב. אין כאן בליעה מגוף החמץ דהחמץ מונח בתבניות, ואין בתנור אלא זיעה בעלמא. ג. התנור אינו בן יומו, וכ"ז גזירה מדרבנן אטו בן יומו. ד. בני"ד א"א בענין אחר, והו"ל כדיעבד. ה. הליבון לפלוט החמץ הינו כדרך שהיתה בליעתו, והו"ל כבכ"פ [ר' יחו"ד (ח"ב סי' ס"ג), ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' קיט דצ"ט)]. ו. אף אם נשפך קצת בצק לתחתית התנור, אם אזלינן בתר רוב תשמישו אזי רוב תשמישו הינו באפיית בצק שבתוך התבניות, והוי הכשר רק מזיעה. ז. אם נשפך מעט בצק על תחתית התנור הריהו נשרף מיד [הביאו טעמים אלה בחזו"ע (פסח. הל' הגע"כ הערה ה' דקל"ב) וס' הכה"מ (פ"ד דרי"ט-ר"כ)].

[492] 201. כנ"ל בהערה הקודמת בשם הפוס' הנ"ל.

[493] 202. אול"צ (ח"ג י, ב דקט"ז, א'. וכ' לנקות בפרט בדלת ובזכוכית הדלת). חזו"ע (שם). הגע"כ (יג, תסד). הכה"מ (פ"ד דר"כ. והדגיש שינקה גם את הדלתות וחיבוריהן לגוף התנור).

[494] 203. כ"כ בחזו"ע (שם) בשם כמה פוס'. וכתב שיסיקנו שעה או יותר. וכ"כ בהגע"כ (יג, תסד) בשם כמה פוס' שדי בחימום גדול אף שאין בו תורת ליבון ממש. וכ"כ בהכה"מ (פ"ד דרי"ט). והוסיף בס' הגע"כ (פי"ג הערה תל"ד), שאם רוצה להשתמש בתנור מיד לאחר הפעלתו לשם הכשרתו, וכנ"ל, בכל אופן צריך להמתין שהתנור יצטנן ורק לאחר מכן יסיקנו לשם שימוש בו לאפיה וכדו'. ע"כ. וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ואם מכסה") שג"כ הזכיר דין הפעלת התנור לשעה.

[495] 204. שכ"כ להקפיד ע"כ בחזו"ע (שם) ובהגע"כ (שם). ובס' הכשרת המטבח וכליו (שימל. פ"ד דרכ"ה הערה 4) כ' שבאמת א"צ להמתין מעל"ע אחר ניקוי התנור ולפני הליבון, משום שהליבון שורף את הבלוע. ויש מחמירים להמתין מעל"ע ביניהם לחוש לדברי הפמ"ג (מש"ז תנב, ד) דליבון קל רק מפליט את הבלוע ואינו שורפו. וכ' בס' הכה"מ הנ"ל שמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה, דאף את"ל דליבון קל רק מפליט הבלוע, הרי מיד לאחר שנפלט נשרף טעם החמץ ע"י הליבון. ע"כ. ולכן כתבנו שרצוי להמתין זמן מעל"ע אך אין חובה בכך.

[496] 205. כמה פוס' הזכירו דין ציפוי דפנות התנור בנייר כסף או שיכניס האוכל לתוך ארגז פח שיכסה הדפנות מכל צדדי התנור. חלקם כתבו כן כחומרא, לעשות כן לאחר הכשרת התנור, וחלקם כתבו שיש לנקותו ולעשות כן לאחר נקיונו, ושזה מתיר את שימושו. שבאול"צ (ח"ג י, ב) כתב שכיוון שלא ניתן להכשיר תנור, הרי שיש לנקותו, ואם רוצים להשתמש בו יכניסו האוכל לארגז מפח, או שיכסה את כל דפנות התנור ברדיד אלומיניום -(נייר כסף), וכך יוכל להשתמש בתנור. ומאידך, יש שכתבו שנוסף לאופן ההכשר הנ"ל (נקיון והסקתו בחום הגבוה ביותר) יכניסו האוכל לארגז פח, או שיצפו את התנור בנייר כסף [שכ"כ בהגע"כ (יג, תסד), במ"ב-דירשו (תנא 125 ד"ה “מכסה"), ובס' הכה"מ (דרכ"א ס"ג. ועיי"ש בדרכ"ג הערה ,9 מש"כ גבי כיסוי דלת התנור העשויה מזכוכית)].

[497] 206. שכ"כ בהליכו"ש (פסח ג, ב. ובדבר הלכה סק"ד) עפ"י מנח"ש (תנינא סי' נ"א). וטעמו, משום שבני"ד בבליעה של זיעה עסקינן וא"צ ליבון אלא הגעלה. ולכן סגי בהיסק התנור. אלא שמאידך בשו"ת אול"צ (ח"ג שם דקט"ו ד"ה “ויש שרצו לומר") דחה אפשרות הכשרה זו לתנור, וכ' שא"ל בני"ד דכבכ"פ, משום שכבכ"פ הו"ד גבי צורת תשמישו (בליעה באור, או בכ"ר, בכ"ש וכד'), אך לא חילקו בין חום גבוה לחום נמוך ולכן אפי' אם בלע בחום נמוך א"א להכשירו ע"י חום מעט יותר גבוה אלא יש להכשירו בליבון חמור. וא"כ ה"ה בני"ד.

[498] 207. כנ"ל בהערה הקודמת בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

[499] 208. עפ"י מ"א ומ"ב (תנא, סה) וש"א. הליכו"ש (לגרשז"א זצ"ל. דבר הלכה ג, ב). אול"צ (ח"ג י, ב). חזו"ע (דקל"ב ס"א). מאמ"ר (ה, עו). הגע"כ (יג, תס"ה). הערות איש מצליח (על המ"ב הנ"ל ס"ק 2). ס' הכה"מ (פ"ד דרכ"ב ס"ה). וכתבו שכ"ה אף אם מושחין תבניות אלה בשמן או בחמאה לפני הנחת הבצק בהן [פר"ח. פמ"ג. ח"א. מ"ב (שם) וש"פ].

[500] 209. שכ"כ באול"צ (ח"ג שם), בהגע"כ (יג, תסה). הכה"מ (שם). וע"ע בחזו"ע, במאמ"ר ובהליכו"ש (שם), שנראה מדבריהם שכן ניתן להכשיר התבניות גם כיום בליבון חמור (אמנם בחזו"ע שם כתב לגבי סירי אפיה שכיוון שא"א ללבנם שמא יפקעו בחום האש, לכן יש לקנות חדשים).

[501] 210 שכ"כ המ"ב (תנא, סה) בשם האחרו' גבי האגנות, שצריכין ליבון. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבר חברון (דס"ו), דבעי ליבון אם שמו עליהם ישירות את החמץ. וכ"נ מד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (דבר הלכה. ג, ב) שהחמיר דבעי ליבון חמור גבי תבניות משום שהבצק עליהם. וא"כ ה"ה גבי רשת שהבצק עליה. וכ"מ מחזו"ע (דקל"ב, גבי אגנות) ומהגע"כ (יג, תס"ה), ומשאר הפוס' שכתבו כן גבי התבניות שבהן החמץ.

[502] 211. כ"כ בהכה"מ (שימל. פ"ד דרכ"ב ס"ו) שיש לנקות ברזלים אלה היטב, ללבנם ליבון קל ולצפותם בנייר כסף עבה. וככלל כתב שם, שראוי שיקנה חדשים שיהיו מיועדים רק לפסח. וכל זה אף כשמדובר שתבניות האפיה עליהם, ואין הבצק נוגע בהן.

[503] 212. הכה"מ (שם). ונראה בס"ד שכן המנהג.

[504] 213. נחלקו הפוס' מהו דין כלי אמייל, שהוא כלי מתכת מצופה בחומר האמייל, האם חומר זה דינו כחרס אם לאו. וישנן כמה שיטות בדבר: א. יש אומרים שלא ניתן להכשירו אף בליבון, כשאר כלי חרס. ב. י"א שאין להכשירו בהגעלה, וכיוון דחיישינן שמא יחוס עליו שלא יפקע, לכן אין להכשירו גם לא בליבון. ג. י"א דשרי להכשירו בליבון קל (מחמת הספק). ד. י"א דשרי להכשיר הכלי בהגעלה, כיוון שגוף הכלי הינו ממתכת, וציפוי האמייל הינו דק מאוד – פחות מכ"ק, ובכל פעם שישתמש בו יהיה יותר מששים נגד בליעת אותו ציפוי. ה. י"א דהכשרו ע"י הגעלה ג"פ. ו. י"א שיגעילנו תחילה במים ואפר (או סבון) פ"א, ורק אח"כ יגעילנו ג"פ, וזהו הכשרו [ר' ע"כ בס' הגע"כ (פי"ג סעי' ז'), בחזו"ע (פסח. דקנ"ז. ופסק דשרי בהגעלה, ורצוי להגעילו ג"פ). וע"ע במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ולענין" וד"ה “ואסור") ובש"פ].

[505] 214. שו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' קפ"ג). מאמ"ר (ה, עו). ור' בהערה הקודמת שיש שהחמירו שלא להגעילו הן מצד הא דדינו כחרס, והן מחמת ספק דלמא פקעי. וכיוון שבתנור עסקינן, ולא שייך להגעילו, הרי שלמקילים יש להכשירו ע"י ליבון.

[506] 215. מה שרצוי להמנע משימוש בו הוא בשל ד' המחמירים. וכיוון שלא ניתן להגעילו, ואם בעינן ליבון חמור, הרי שיש מהפוס' הסוברים שאין הסקת התנור בחום הגבוה ביותר נחשבת כליבון [אול"צ ועוד פוס']. אלא שבכ"ז יש מהפוס' שהקלו להכשיר אף תנור המצופה אמייל. שלד' הגרמ"פ זצ"ל ניתן להכשירם בליבון. ויש מתירים להכשירם ע"י הסקתם למשך כמה שעות [הגר"א קוטלר והגרח"פ שיינברג זצ"ל. הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “ולענין הכשרת")].

[507] 216. לד' הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל שמחמירים גבי הכשר תנור כזה, ניתן להשתמש בתנור עי"כ שידליקנו בחום הגבוה ביותר למשך שעה, לפני פסח, ואז ישים את האוכל בתנור כשהוא מכוסה בנייר כסף עבה, או שיצפה את דפנות התנור, ודי בזה [הב"ד מ"ב-דירשו (שם ד"ה “ואם מכסה")].

[508] 217. כנ"ל (בהערה 207), שיש מקילים להכשיר כלי אמייל בהגעלה, וי"א דווקא בליבון, א"כ ה"ה בני"ד. ומ"מ כיוון שאין הדבר כרוך בהפסד כספי גדול, לכן רצוי לחוש לד' המחמירים ואוסרים את הכשרתן אף בליבון, ולכן רצוי לקנות תבניות חדשות.

[509] 218. כ"כ בספר הגע"כ (יג, תס"ד ות"ע) עפ"י ס' ברכת הפסח (סי' ו' בפתחא זוטא). עיי"ש שהדגישו שיהא הכותל החוצץ מטויח בטיח, כדי שלא יפעפע השומן מדופן לדופן. אך בני"ד גבי תנורים דידן בס"ד נראה שא"צ לכך, דממילא דפנות התנור כפולות וגם יש בידוד ביניהן. ומ"מ גם גבי תנורים דידן פסק הגריש"א זצ"ל דשרי להכשיר רק תנור א' בלי השני, משום דאין עוברת הבליעה מדופן לדופן [אשרי האיש (ח"ג דשמ"ח). הכה"מ (פ"ד הערה 9)]. ופה המקום איתי לומר את אשר הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל גבי שימוש בתנור שיש לו שני תאים, א' בשרי וא' חלבי, ורוצה להשתמש למשל בתא הבשרי לבשר בעת שבתא החלבי אופה מאכל חלבי. ומדובר שרוצה לאפות בשני התאים באותה עת. וכ"מ מדבריו בס' מאמ"ר – מועדים. פכ"ג סכ"ט) וענה לי הגרמ"א זצ"ל שבעת שאופה למשל מאכל חלבי בתא התחתון, יניח את ידו על הדופן התחתית של התא העליון ויראה אם חומה הינו חום שהיד סולדת בו. אם הינו חם כך הרי שאסור לאפות בתא העליון מאכל בשרי באותה עת. וכן להיפך. ובאשר לאפית בשר או חלב בתנור שיש לו רק תא אחד, התיר הגרמ"א זצ"ל לאפות בשר או חלב, זה אחר זה, באותו תא, אם מתקיימים ארבעה תנאים: א. להמתין 24 שעות בין גמר האפיה הראשונה לתחילת האפיה השניה. ב. לנקות היטב את כל פנים התנור, כולל הדלת. ג. להחליף לתבניות המתאימות – חלבי או בשרי. ד. לחמם את התנור עד שיגיע לחום הגבוה ביותר, וישאר כך לפחות למשך דקה אחת. ואח"כ ראיתי שכ"כ במאמ"ר (מועדים. הל' שבועות. פכ"ג סכ"ח וכ"ט). וע"ע באול"צ (ח"ג פ"י הערה ב') ויבי"א (ח"ה יו"ד סי' ז'). וישנן עוד דעות ע"כ. ואכמ"ל.

[510] 219. כנ"ל (בסעיף ס"ו הערה 192).

[511] 220 ראשית נקדים מעט בתיאור תנור זה: הנה לגבי תנור רגיל נחלקו הפוס' אי ניתן להכשירו ע"י חימומו בחום הגבוה ביותר, דכבכ"פ, או שיש להכשירו באופן חמור יותר. אלא שבתנורי הטורבו ישנו מאוורר גדול בגב התנור, ובמשך הזמן הוא מתלכלך מאוד בשאריות חמץ דביקות, ואם מפרקים מאוורר זה ממקומו רואים שהוא מטונף, משום שאף החימום הרב של הפעלת התנור אינו משפיע עליו. בספר הגעלת כלים (יג, תעו) דן גבי תנור קונבקטומט (שהיה לפני עשרות שנים רבות), ואילו בספר חוקת הפסח (להג"ר אלחנן פרץ שליט"א, די"א) דן גבי תנור טורבו (שיתכן שהינם דומים מבחינת ההכשר). בס' הגע"כ (שם) כ' שהכשר תנור זה הינו כך: ניקוי יסודי. ילבן את החלקים שניתן ללבן ואת החריצים. מה שלא ניתן ללבן אך ניתן לפרק, יש לפרק להגעיל. לאחר מכן יסיק את התנור בחום הגבוה ביותר לכמה שעות.

[512] 221. בס' חוקת הפסח כ' הג"ר אלחנן פרץ שליט"א שכך יש להכשיר תנור טורבו, כפי שכתבנו בהלכות. וטעמיו: 1) באויר הנכנס אין חום של יס"ב. וא"כ אין חיבור והעברת טעם. 2) נטל"פ וריח של חמץ, צירוף שניהם אינו איסור. 3) ישנו מרחק בין המאוורר לאוכל, וישנו כיסוי של רשת עליו. 4) בצק מרוח שעובר עליו זמן רב אינו נותן טעם בפסח. עכת"ד.

[513] 222. כ"כ להקל הגרמ"פ זצ"ל [מובא בס' הלכות פסח (פט"ז הערה קל"ו). הב"ד במ"ב-דירשו (תנא, 125 ד"ה “אכן תנור")]. וכ"כ בס' הכה"מ (ד, ז). וכ' הטעם, דהכשר זה הינו כליבון חמור, ולכן אף את תבניות התנור ניתן להכשיר בשעה שמפעיל את התנור בתוכנית ניקוי זו. ע"כ. והיינו שהקלו משום שבאופן ניקוי זה של התנור נשרף כל מה שבתנור בשל החום החזק מאוד, וחשיב כליבון חמור שניצוצות יוצאים ממנו, דמה שנותר לאחר פעולת הכשר זו הינו רק לנקות את האפר (ואין עושים כן אלא לעיתים רחוקות, כדי לא לקלקל את התנור).

[514] 223. כנ"ל בהערה הקודמת.

[515] 224. מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. מועדים. ה, עג). ולא כ' טעם לאיסור.

[516] 225. כ"כ בס' הכה"מ (שימל. דרכ"א ס"ד). ובס"ד, יש להעיר, שמש"כ שם שאם השתמשו בו רק לצליית בשר דינו כשימוש שאינו של חמץ. אך באמת יש להזהר מכך, משום שישנם היום סוגי בשר שיש בהם חמץ, כגון שניצל מצופה בגרגרי חמץ, נקנקיות וקציצות בשר המכילות חמץ, וכדו'.

[517] 226. ראה ס' הגע"כ (יג, תעג), הליכו"ש (לגרשז"א זצ"ל. פסח ג, יג) ומאמ"ר (ה, עד. וכתב שם שצריך להתייעץ ע"כ עם רב מומחה שידריכם כיצד להכשירו, כי לכל תנור יש הכשר משלו).

[518] 227. אמנם תחתית לסירים העשויה מחתיכות בד קלוע או מסרטי רפיה לכאו' היה מועיל כיבוס כדי להכשירם לפסח, אך יתכן שעדיין ימצאו בתוכה גרגרי חמץ שהשטיפה שלאחר הכיבוס עשתה אותם ראויים למאכל כלב. ואמנם זה חשש קצת רחוק, אך כיוון שקניית תחתית חדשה אינה כרוכה בתשלום רב, לכן רצוי לקנות תחתיות לסירים חדשות המיוחדות לפסח. כך בס"ד נלענ"ד. וע"ע גבי תחתית סירים בהגע"כ (יג, פט).*

[519] 1 מצוות שמחת יום טוב הינה מצווה מדאו', והיא כתובה בתורה בכמה מקומות, למשל כמו שכתוב "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) ועוד פסוקים. וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תקכ"ט). וכמו שכתבנו בס"ד בכך כאן בהל' יו"ט (פרק ד').

[520] 2. מלבד הלכות הכשרות הרבות הנוהגות כל השנה (שמרביתן כתובות בשו"ע יו"ד), הרי שנוספות להן הלכות רבות הקשורות לכשרות המאכלים בפסח, כבשו"ע (או"ח סי' תמ"ז, תנ"ג-תס"ז ותס"ט) ובש"פ.

[521] 3. עפ"י השו"ע הנ"ל, וכמבואר בס"ד בהמשך פרקנו.

[522] 4. כפי השאלות שנשאלות רבות בדורנו, וכמו שמעידים המוצי"ם. ודין חתיכות בשר שאין להן הכשר מיוחד גם לפסח, אלא רק לימות השנה, ר' לקמן בפרקנו (בהערה 27). דין סיגריות ראה לקמן (בהערה 31). ודין מוצרי ניקיון וקוסמטיקה ראה לקמן (בסעיפים ד, ה, ו).

[523] 5. לפני שנתחיל בס"ד לכתוב הערות אלה (הערות 5-7) רצוני להדגיש שאיני תלמיד חכם, ואין לי יד ורגל בכל ענינים אלה של איסור והיתר, ומה שעשינו פה זו רק העתקה בעלמא כדי לזכות את הרבים, וה' יהיה בעזרנו. וזה החילנו בס"ד: לגבי שאר האיסורים שבתורה (ולא לגבי חמץ בפסח), אם נתערב דבר של איסור בדבר היתר, כששניהם לחים (כגון רוטב של בשר האסור באכילה, ברוטב של דבר היתר), וכן איסור שנתערב בהיתר ע"י בישול (כגון בשר שנפל לתבשיל היתר רותח), הרי שנפלט טעם האיסור ונותן בהיתר טעם כעיקר. הרי שאם מדובר מין בשאינו מינו (שטעם האיסור שונה בטעמו מטעם ההיתר) – נאסרה כל התערובת. ושיערו חז"ל שאם בהיתר יש פי ששים מהאיסור, הרי שבטל טעם האיסור בתערובת והכל מותר [ר' שו"ע (יו"ד סי' צ"ח). ולד' השו"ע (שם ס"א) ניתן לסמוך על טעימת גוי שמעיד שאין טעם איסור באוכל, אף אם אין פי ששים בהיתר]. ואם טעם האיסור שווה לטעם ההיתר (היינו מין במינו) מדאו' בטל האיסור ברוב היתר, אך מדרבנן גם בזה בטל האיסור רק בשישים [ראה גמ' זבחים (עט, א) וחולין (כז, א). ב"י (יו"ד סי' צ"ח). רמ"א (סי' צ"ח), ש"ך (צח, ו), ערוה"ש (יו"ד צח, כח-לג)],חוץ מאיסורי ע"ז שמין במינו נאסר במשהו. וכל זה כשהתערב לח בלח, וכן איסור גוש שנפל לתבשיל היתר שיש בו רוטב, נאסר כל ההיתר כשאין בו פי ששים מהאיסור. אך איסור חם שנגע בהיתר חם בלי רוטב, נאסר ההיתר רק כדי נטילה [ראה שו"ע (יו"ד סי' ק"ה). ושיעור כדי נטילה הוא בעובי רוחב אצבע אגודל]. ואם אחד מהם קר, כתב הרמ"א שבליעת האיסור הינה רק כדי קליפה בהיתר [רמ"א (יו"ד, ק, ג). והט"ז (שם סק"ה) חולק גבי כשהאיסור חם]. ואם אחד מהם, האיסור או ההיתר, הינו שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר גם ללא רוטב, והכל נאסר [גמ' חולין (צו, ב). והרמ"א (יו"ד קה, ה) ס"ל שאין אנו בקיאים מהו כחוש ומהו שמן, ונאסר כל המאכל עד ששים]. ולגבי תערובת שלא ע"י נתינת טעם, והיינו שני דברים שאינם חמים וגם אינם נבללים זב"ז, אלא כל אחד עומד בפנ"ע (כחתיכת נבלה שהתערבה בכמה חתיכות כשרות). מדאו' בתערובת יבש ביבש בטל האיסור ברוב (בין במינו בין שלא במינו), אך חכמינו ז"ל גזרו שגם בתערובות יבש ביבש כשנתערב מין בשאינו מינו, שיתבטל רק בששים, דחששו שמא יבשלם יחד ויתן האיסור טעם בהיתר ואז תאסר כל התערובת מה"ת כדין תערובת בלח [כל זה בקיצור עפ"י מ"ב-עוז"ו (בהקדמה לסי' תמ"ז). ומ"מ אין כל הדברים הללו מוסכמים לכו"ע]. ומ"מ מדאו' דין חמץ כשאר האיסורים שנתערבו, שאוסרין תערובתן רק אם נותן טעם בתערובות והיינו בששים. אלא שמדרבנן החמירו בו שאפילו כלשהו חמץ אוסר כל התערובת [גמ' פסחים (ל, א). שו"ע (תמז, א)]. והטעם, משום שאיסור אכילת חמץ הינו בכרת, וגם אין אינשי בדלים ממנו כל השנה (לאפוקי חֶלֶב ודם שגם הם בכרת, אך בדילי מיניה כולי שתא). וי"א שהחמירו בו משום דהוי דבר שיש לו מתירין – לאחר הפסח [מ"ב (תמז, א), עפ"י שו"ע (תמז, יא)]. ומ"מ היכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל, סמכינן אשאילתות (פר' "צו" שאילתא פ') דחמץ בפסח שווה לשאר האיסורים שבטל בששים [מ"ב (תמז, ב)]. וראה עוד פרטי דינים ע"כ בשו"ע (תמז, א וב') ובנו"כ שם, בספר דבר חברון (מועדים. דף ס') ולקמן בהערה הבאה.

[524] 6. כתבו הראשו' [תוס' בע"ז (סו, ב ד"ה "רבא"), הרא"ש וש"פ] שחמץ שנתערב באוכל כשר לפסח, וקרה הדבר ביום י"ד בניסן מחצות היום עד הלילה או קודם לכן, אינו אוסר במשהו (כדין חמץ בפסח) אלא דינו כשאר איסורים [שו"ע (תמז, ב)]. והיינו דלח בלח מתבטל בששים, ואילו יבש ביבש מתבטל חד בתרי [מ"ב (תמז, טז)]. ומ"מ אם החמץ התערב באוכל הכשר לפסח, והיה העירוב לפני פסח, והתבטל כדינו [היינו תערובת לח בלח בששים, ובתערובת יבש ביבש ברוב], נחלקו הראשו' מה דין התערובת משנכנס הפסח. י"א שהביטול שהתבטל החמץ קודם הפסח מועיל רק לאוכלו קודם הפסח (ר' מ"ב תמז, ל), אך כשנכנס הפסח החמץ חוזר וניעור, והיינו איסורו מתעורר, ולכן הוא אוסר את התערובת אפי' במשהו, כדין חמץ בתוך הפסח [כ"נ מד' הרמב"ם (חמץ ומצה ד, יב), והמ"מ בשם הרבה גאונים. והרי"ץ גיאת, ומהרי"ו בשם הרשב"א בתשובות (ח"א סי' תפ"ה). וכ"כ בשו"ע (תמז, ד) בשם ויש חולקים]. מאידך י"א שכיוון שהחמץ התבטל קודם פסח, הרי שאינו חוזר וניעור, ולכן התערובת מותרת באכילה בפסח [תה"ד (סי' קי"ד). הגמ"י (דפוס קושטא. הל' חמומ"צ א, ח). וכ"כ הטור בשם רש"י (ספר האורה ח"ב סי' ל"ג) ובעה"ע (ח"ב דקכ"ה). וכ"כ בשו"ע (תמז, ד) בסתם. ור' בשו"ת אול"צ (ח"א בהקדמה, גבי מה שנראה שמרן בשו"ע לכא' סותר דבריו בכ"ד. ועיי"ש שיישב זאת דמרן אינו פוסק אלא מכריע. עיי"ש)]. ומ"מ כ"ז בין לח בלח ובין יבש ביבש [ר' בה"ל (תמז, ד ד"ה "ונתבטל") שלד' הראשו' דחוזר וניעור הוא בין תערובת לח בלח ובין תערובת יבש ביבש. ובביאור הגר"א כתב דביבש ביבש לכו"ע חו"נ]. וע"ע פרטי דינים גבי דין חו"נ בשו"ע (תמז, ג' וד' ובעוד דוכתי), ברמ"א ובנו"כ שם, בס' דבר חברון (ליאור. חלק מועדים. דצ"ה). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ג סי' ג' סוף הערה ס"ג) שרבים מהספרדים נזהרים אף בעניני נטל"פ, נ"ט בר נ"ט, חו"נ וכדו', עפ"י כה"ח (תמז, עו). ואכמ"ל.

[525] 7. דנו הפוס' גבי מאכלים שהתבשלו לפני פסח בכלי חמץ, דלכאו' בלעו מאכלים אלה טעם חמץ מהכלי. אלא שישנם כמה טעמים להתיר אוכל זה בפסח: 1) קיי"ל שהתורה לא אסרה אלא בליעה מקדירה בת יומא (מס' ע"ז עה, ב). היינו שקדירה שבלעה איסור, ואח"כ בישלו בה תבשיל כשר, היא אוסרת תבשיל זה רק אם הוא בושל בה בתוך מעל"ע -(מעת לעת, והיינו תוך יממה) מזמן שהתבשל בה האיסור. אך אם היא שהתה מעל"ע מאז שהצטננה מבישול האיסור, מדאו' אינה אוסרת תבשיל שהתבשל בה, משום שטעם האיסור שנבלע בה נחשב נותן טעם לפגם. ואכן נפסק להלכה (ביו"ד קכב, ז) שסתם כלי הריהו בחזקת שאינו בן יומו, כל עוד שלא ידוע שנשתמשו בו היום לאיסור [דהוי ס"ס: ספק אם השתמשו בו היום. ואף את"ל שהשתמשו בו היום, שמא השתמשו בו בדבר שאינו משביח את התבשיל אלא פוגמו. ור' ברמ"א (תמז, י) ובמ"ב (סקנ"ח) אי מקילים מצד שהכלי אב"י – גבי פסח]. ולפי"ז יש להתיר מאכלים שהתבשלו לפני פסח בכלי חמץ, שהרי הכלי בחזקת אינו ב"י ונותן טעם לפגם לפני פסח מותר (כבסי' תמ"ז ס"ב). 2) קיי"ל שנ"ט בר נ"ט (נותן טעם בר נותן טעם) דהיתרא שרי. היינו מאכל פרווה, כאורז, שנתבשל בכלי בשרי בן יומו נקי, מותר לאכול אורז זה עם מאכלי חלב (כי הבשר נתן רק טעם בכלי, והכלי נתן טעם במאכל הפרווה). אמנם יש ראשו' שמחמירים וסוברים שאם הכלי והמאכל הפרווה היו רותחים, אסור לאכול מאכל זה עם חלב. וכ"פ הרמ"א (יו"ד צה, ב) להחמיר לכתחי'. אך בדיעבד אם עירבו מאכל זה עם חלב גם לרמ"א אין לאסור המאכל. ומ"מ כל זה מדובר גבי היתרא בלע, שהמאכל עדיין לא בא לכלל איסור (שהמאכל הפרווה הנ"ל קיבל טעם מהקדירה הבשרית עדיין הוא היתר), בזה אמרינן נ"ט בר נ"ט לקולא (כי הטעם נקלש כ"כ באופן שלא חל עליו איסור חדש). אך אם במאכל נבלע טעם של איסור ממש, כגון דגים שהתבשלו בקדירה שבלוע בה איסור (כגון בשר טרף), ואח"כ נתנו דגים אלה טעם במאכל אחר או שאח"כ נתבשלו בקדירה אחרת של היתר, ואח"כ בישלו בקדירה השניה מאכל אחר (וכן אפילו מאה פעמים קדירה אחר קדירה) כל המאכלים אסורים, דכיוון שכבר יש איסור, הרי שלא פקע שם האיסור אפי' שהוא נקלש ביותר [ר"ן חולין (מא, א). ור' פמ"ג (יו"ד בשפתי דעת צד, כב) ובערוה"ש (יו"ד צה, ב). ויש ע"כ מחלו' ראשו'. ר' שו"ע ורמ"א (יו"ד צב, ד)]. ולפי"ז יש להקל ולהתיר מאכלים שנתבשלו בכלי חמץ לפני פסח משני הטעמים הנ"ל: 1) דסתם כלי אב"י. 2) קודם פסח שם היתר על החמץ, וא"כ טעם החמץ הבלוע במאכל הריהו טעם שני של היתר (נ"ט בר נ"ט דהיתרא). ואכן כ"פ השו"ע להיתרא [ר' שו"ע (יו"ד צה, א) וב"י (סי' תנ"ב), גבי הגעלה לפני שעה חמישית בכלי ב"י, דס"ל דחמץ אז חשיב כהיתרא בלע. ומאידך ר' שו"ע (תנא, ד) גבי שיפודים ואיסכלאות, שמשמע שחמץ חשיב כאיסורא בלע]. ואילו הרמ"א (בתמז, ה) מחמיר גבי פסח, ואע"ג דקיי"ל דסתם כלים אינם ב"י, מ"מ בפסח החמירו. וכ"כ הרבה אחרו' ההולכים בשיטת הרמ"א. וכל זה גבי כלים ב"י, אך בכלים שאב"י לד' הרמ"א המאכל מותר אם בישלוהו לפני פסח. דאע"ג דס"ל שנטל"פ אסור בפסח (ברמ"א תמז, י), מ"מ לפני פסח מותר (רמ"א תמז, ב). וכ"כ במ"ב (תמז, נח). והיינו שאף בנתבשל בע"פ אחר חצות לדעת הרמ"א (שם) שרי. וראה במ"ב-עוז"ו (תמז, עב) עיי"ש [כל זה עפ"י אול"צ (ח"ג ח, יג) ומ"ב-עוז והדר (בהקדמה לתמז, ג)]. וע"ע בענינים אלה בכה"ח (תמז, עו וקנ"ד), באול"צ (ח"ג שם), ביבי"א (ח"ב סי' ר"ג) וש"פ. ויש לדעת שיש מהספרדים המחמירים בענינים אלה כאשכנזים [ר' כה"ח (תמז, נט וע"ו) ואול"צ (שם בסס"י י"ג)]. ומ"מ מחמירים דווקא באכילה, אך יכולים להשהותו בביתם [ר' הערות איש מצליח (לשו"ע תמז, ד הערה 5)]. ואכמ"ל.

[526] 8. עפ"י שו"ת אול"צ (ח"ג ח, ו), שכתב שמותר השימוש בהם אף לי"א שסיכה כשתיה, מ"מ הכא אינה נחשבת כשתיה לענין שנאסר משום "אחשביה". וכ"כ במ"ב-דירשו (תמב, 42) בהבנתם את ד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (פסח ד, יא). ומ"מ ראה בהליכו"ש (פ"ד הערה טז) שכל מה שיש בו חשש שראוי למאכל כלב, יש למוכרו לגוי. וראה עוד בשו"ת שונה הלכות (חי"א סי' שמ"ח) שנהגו למכור מוצרי איפור. וכתב שם בשם שו"ת שו"מ שאכן מעיקה"ד שרי להשתמש בהם.

[527] 9. אול"צ (שם). דבר חברון (לגר"ד ליאור שליט"א. מועדים. דף ס"ד וצ"א). והטעם, משום שאינה ראויה למאכל כלב [עפ"י השו"ע (תמב, ט) ומ"ב (סקמ"ג)].

[528] 10. אול"צ ודבח"ב (שם), מהטעם הנ"ל. אמנם אח"כ הראוני שהג"ר שמואל אליעזר שטרן שליט"א ס"ל שיש בהם חשש חמץ ויש למכרם.

[529] 11. עפ"י אול"צ (גבי חומרי ניקוי) ודבח"ב (שם), מהטעם הנ"ל, שאינו ראוי למאכל כלב, ולכן מותרת בשימוש. ובמ"ב-דירשו (תמב, 63) כתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאף שמעיקה"ד שרי, מ"מ כשמכבס בפסח עצמו (באופן המותר) יש להחמיר ולהשתמש דווקא באבקת כביסה שיש לה כשרות לפסח.

[530] 12. כנ"ל בהערה הקודמת.

[531] 13. מ"ב-דירשו (תמב, 42) בהבנתם את האול"צ והליכו"ש הנ"ל. עיי"ש הטעם. ואח"כ ראיתי שמשום חומרא דחמץ ס"ל לגריש"א זצ"ל שאין ראוי להשתמש בכך בפסח בלי כשרות לפסח. כדלקמן (בהערה 15).

[532] 14. מקור דין מאכל שנפסל ממאכל כלב, שיש להקל בכך מטעם זה, הינו מהברייתא בפסחים (מה, ב) גבי פת שהתעפשה ונפסלה מאכילת אדם, אך הכלב יכול לאוכלה, נחלקו התנאים אם היא מטמאה טומאת אוכלין. ומ"מ אמרו שם שנשרפת בפסח ודייק מכך הרי"ף שרק אם הפת נפסלה גם ממאכל כלב, בזה אינה צריכה שריפה. ודנו הפוס' לגבי מאכל שאינו ראוי למאכל כלב, איזו הנאה מותרת ממנו. ודנו הפוסקים על כך מצד שלושה מישורים: האם מותרת רק הנאה (1) שאין הגוף עצמו נהנה ממנה (כגון חומרי ניקוי לכלים ולרצפה). האם מותרת גם הנאה (2) שהגוף נהנה ממנה (כגון סבון לגוף, שמפו וכדומה). והאם מותר אף (3) לאכול מאכל זה (כגון תרופות שיש בהן עמילן חמץ). לגבי הנאה שאין הגוף נהנה ממנה (כגון חומרי ניקוי למיניהם, משחות נעלים, דבק נוזלי וכדו:') מדברי הגמ' בפסחים (כא, ב) מבואר שמותר ליהנות בפסח מחמץ שנפסל ממאכל כלב [ובתנאי שנפסל לפני זמן איסור חמץ, וכמש"כ הר"ן בפסחים (ד"ה, ב' מדפי הרי"ף ד"ה "חרכו"), המ"ב (תמב, ט) וש"פ]. וכדברי הגמ' הללו כתבו גם התוס' (פסחים שם ד"ה "חרכו") והשו"ע (תמב, ט), שמותר לקיים חמץ כזה, והיינו שמותר אף בהנאה (מ"ב תמב, מג). ולפי"ז כל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב (כחומרי ניקוי וכדו', כנ"ל) מותר ליהנות מהם בפסח גם אם נעשו מחמץ (אלא אם כן יש צד נוסף לאסור בהנאת הגוף עצמו, מדין סיכה כשתיה, וכדלקמן). ובענין המותר לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב: נחלקו הראשונים אם מותר בפסח לאכול מאכל שנפסל ממאכל כלב. הר"ן (בפסחים שם) ס"ל שאם החמץ נפסל לפני זמן איסורו, מותר לאוכלו, משום שאין דינו כאוכל אלא כעפרא דארעא. ואילו הרא"ש (פ"ב דפסחים סי' א') ס"ל שמ"מ אסור הוא באכילה כיוון דאיהו קאכיל ליה, והיינו שמחשיבו כדבר חשוב. ומ"מ לדעתו האיסור הינו מדרבנן. עכ"ד. והפוס' פסקו כרא"ש [שו"ע (תמב, ט) ט"ז ומ"ב (תמב, מג)]. וראה מש"כ ע"כ באול"צ (ח"ג ח, ו). ועוד דנו הפוס' אי מחמירים בדין אחשביה (כרא"ש הנ"ל) רק אם כוונת האדם ממש לאכול החמץ, או אפי' אם יש רק חשש שיבלענו, מבלי כוונה לכך. מדברי פסקי התוס' (בע"ז פ"ב סי' ס"א) ניתן להבין שאסור הדבר אף אם אין כוונה מיוחדת לכך. ואילו מדברי תה"ד (סי' קכ"ט) מבואר שהאיסור הינו רק כשממש מתכוון לאכול את האיסור (הם דנו לגבי השם בפיו את הקולמוס, ואגב זאת טועם מהדיו שבקולמוס, כשהדיו עשוי גם מיין נסך). והשו"ע (תמב, י) פסק להקל כתה"ד, שכיוון שאין בכוונתו לאכול את האיסור, אינו בגדר "אחשביה". לאור זאת יוצא שיש להקל בשימוש בפסח במשחת שיניים, מי פה ושפתון, ללא כשרות לפסח. וכן בכלים חד פעמיים העשויים מקרטון שמעורב בו עמילן חמץ, ומניחים על הצלחות הללו מאכלים חמים [אך אין בזה קביעת הלכה, כי הפוס' דנו ע"כ גם מצדדים נוספים]. ובאשר להנאה של שימוש חיצוני של גוף האדם -(שהוא השלב האמצעי משלושת השלבים הנ"ל:) בגמ' (ביומא עו, ב ובשבת פו, א) למדו שסיכה כשתיה. והיינו שביוה"כ כשאסור לשתות ולאכול, אסור גם לסוך ולמרוח שמנים וכדו' על הגוף. ונחלקו הראשו' אם סיכה אינה כשתיה ולכן איסור הסיכה שייך רק לדברים שיש בהם גם איסור הנאה, שאיסור ההנאה מהם כולל גם איסור סיכה. ולפי"ז הכלל שסיכה כשתיה נאמר רק גבי יוה"כ. או שסיכה כשתיה הוא כלל גמור, ולכן הינו שייך גם באיסורים שאסורים רק באכילה ושתיה, שאמנם הם מותרים בהנאה, אך שייך בהם גם איסור סיכה. ר"ת (בתוס' נידה לב, א ד"ה "וכשמן") פסק לקולא, שאיסור סיכה הוא רק ביוה"כ, וכן בדברים האסורים בהנאה אסור לסוך בהם, כגון שור הנסקל. לכן מותר לסוך את הגוף בשומן של בע"ח טמא שאינו אסור בהנאה. מאידך הגר"א בביאורו (או"ח שכו, י ד"ה "או בשאר חלב") הב"ד כמה ראשו' (ס' התרומה, המרדכי ועוד) שסוברים שסיכה כשתיה אף בשאר האיסורים, אפי' שאינם אסורים בהנאה. מדברי הרמ"א (באו"ח כו, י) משמע שביום חול מותר לסוך בדברים שמותרים בהנאה. וע"ע בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). באול"צ (ח"ו ח, ג), ובדבר חברון (מועדים. דצ"א). ובבה"ל (סי' שכ"ו, י ד"ה בשאר) כתב שמנהג העולם להקל כר"ת. ועוד נחלקו האחרו' בדעת המחמירים, האם אמרינן סיכה כשתיה בשאר האיסורים רק כשטעם הדבר אינו פגום, או אף כשטעמו פגום. הפר"ח (יו"ד קיז, ד) כ' שגם לדברי האוסרים סיכה כשתיה בשאר האיסורים זה דווקא כשהדבר אינו פגום, אך אם טעמו פגום מותר הדבר אף לשיטתם. וכ"פ בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). וע"ע בחזו"א (דמאי ד, יג). ומאידך יש אוסרים אף כשטעם הדבר פגום [ר' שבט"ה (ח"ב סי' מ"ח) שכתב כן עפ"י נקוהכ"ס סי' קי"ז ועוד פוס']. וא"כ זו מחלו' האם כשהאיסור נפסל ממאכל כלב יש לאסור מדין סיכה כשתיה (וזו הנ"מ אם להקל בפסח בשימוש בשמפו וכדו'). כל הדברים הללו הינם תקציר ממאמרו של הרה"ג מרדכי וולנוב שליט"א (ר"מ בישיבת אלון מורה) בס' כשרות כהלכה (הוצ' ארגון כושרות. ח"א). וע"ע בענינים אלה בב"י (יו"ד סי' פ"ד בבדק הבית. וכן שם בסי' קי"ז), בשו"ת אול"צ (שם), בהליכו"ש (פ"ד הערה 63) ובס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' 217 ואילך). ולאחר כל זאת מחובתנו להזכיר שזו מחלו' הפוס' אי בימינו ניתן לאמוד אם דבר מסוים ראוי למאכל כלב, אם לאו. שממה שמובא בהליכו"ש (פסח פ"ד הערה 63) נראה שלד' הגרשז"א זצ"ל ניתן לאמוד זאת גם בכלבים של ימינו. ואילו לדעת שו"ת אול"צ (ח"ג פ"ז סוף הערה כ"ב) ש"גדר נפסל מאכילת כלב אינו נמדד לפי כלבים המצויים כיום שמגדלים בבתים והם מפונקים באוכל, אלא בכלב מדברי ששהה ג' ימים בלא אכילה [וציין לגמ' שבת (דקנ"ה, ב'). עיי"ש שהאכילה שוהה במעי הכלב ג' ימים]. ורק אם נפסל מאכילה לכלב כזה חשיב אינו ראוי". עכ"ל האול"צ. והדברים מדברים בעד עצמם. ומחובתי להוסיף, שכפי שזכורני, גם דעת הג"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל היתה שהכלבים בדורנו הינם מפונקים ואי אפשר לאמוד איתם אי דבר ראוי למאכל כלב. עכ"ד.וע"ע בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' פ"ג ד"ה "המורם").

[533] 15. דעת המקילים זו ד' האול"צ (ח"ג ח, ו), שכתב שאין הסבונים ראויים למאכל כלב. וכ"כ בהליכו"ש (פסח ד, יא), וטעמו משום שבסבון יש דברים חריפים שאינם ראויים למאכל כלב. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (מועדים. דף ס"ד וצ"א). והוסיפו שא"צ להחמיר בכך מטעם סיכה כשתיה, אלא שמותר הדבר. וראה בס' אשרי האיש (ח"ג פנ"ח סקט"ו) שכ' בשם הגריש"א זצ"ל שאף שמעיקה"ד אין איסור להשתמש בסבון וכדו', מ"מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם בלי הכשר לפסח [הב"ד במ"ב- דירשו (תמב, 42). עיי"ש שכ' שכ"ה גבי קרם לחות, איפור, תמיסה לעדשות מגע וכדו']. ופה איתי להעיר דבר חשוב, לגבי שימוש בסבון ובשמפו שאין להם כשרות לפסח. הנה בספר מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה א') כתבנו (כפי הנראה מהקלטה) בשם הגר"א נבנצל שליט"א שמותר להשתמש במגבונים לחים שיש בהם ויטמיןE (אִי) שיש בהם חשש חמץ. אך מאידך לדעתו אסור להשתמש בסבון או בשמפו שאינם כשרים לפסח, ואע"פ שאינם ראויים למאכל כלב, מ"מ אסור הדבר מטעם שסיכה כשתיה. עד כאן. ומששמע זאת הגרא"נ שליט"א אמר מיד: כן. "הרב -(הגרשז"א) אסר". ושאלתי, שבספר הליכות שלמה (הל' פסח פ"ד סי"א) כתוב בשם הגרשז"א זצ"ל שמותר להשהות ולהשתמש בפסח בסבון רחצה שיש בו תערובת חמץ עם דברים חריפים. ומבואר שם הטעם בשם הגרשז"א זצ"ל, שהוא משום שאינו ראוי למאכל כלב. עד כאן. ואם כן איני יודע מה לכתוב בהלכות פסח, בשם הגרשז"א זצ"ל. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאכתוב כמו שכתוב שם בהליכות שלמה. ושאלתיו האם לכתוב שזה מותר כיוון שזה לא ראוי למאכל כלב. וענה לי הגרא"נ, שכן. ושבתי ושאלתי שוב את הגרא"נ מדוע לכתוב שזה מותר, ולא לסמוך על השמועה ממנו שזה אסור; וענה לי הגרא"נ שליט"א, שיתכן שהרב -(הגרשז"א זצ"ל) חזר בו (ממה שאמר לגרא"נ שליט"א). עכת"ד. ומ"מ לא ברירא לי טובא מדוע לבטל את דברי הגרשז"א לגרא"נ ולא לבטל את מש"כ בס' הליכו"ש בשם ספר מאור השבת. דמנין שזה יותר מאוחר מזה. ומ"מ בטלה דעתי לדברי הגרא"נ שליט"א. וכ"כ בשו"ת דבר חברון (או"ח סי' תע"ז) להקל בני"ד. וע"ע בענין זה ביחו"ד (ח"ד סי' מ"ג). ומאידך יש כמה פוס' שצידדו להחמיר גבי ני"ד. ר' אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ב, שמיקל במקום צער), בשבט הלוי (ח"ב סי' מ"ח, שמ"מ לא הכריע בהדיא לאיסור), ובשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' שמ"ח, שמתבאר מדבריו שמותר בני"ד, אך נהגו להחמיר). וע"ע בתשובות והנהגות (ח"ה סי' קכ"ז סק"ח).

[534] 16. כנ"ל בהערה הקודמת גבי סבון ושמפו. אלא שבני"ד יש להוסיף שהגר"נ קרליץ זצ"ל ס"ל שלגבי ניקוי כלי אכילה נזהרים לא להשתמש בדברים אלה שאין להם הכשר לפסח [בחוט שני (פסח פ"ז). הב"ד במ"ב-דירשו (תמב, 42)]. ומ"מ נראה שד' רוה"פ להקל בזה.

[535] 17. לגבי אבקת כביסה ושאר חומרי ניקוי לבית, שאכן מעיקה"ד שרי להשתמש בהם בפסח בלא כשרות מיוחדת לפסח, ראה לעיל (בהערות 11,12) שיש מי שמחמיר להשתמש בימי הפסח עצמם, אך גם לדידו אין זה מעיקה"ד.

[536] 18. דעת המקילים שאין צריך כשרות מיוחדת לפסח למשחות שיניים (ולגבי כשרות כללית לכל ימות השנה יש דיון נפרד. לכן מדובר שלשאר ימות השנה כבר יש למשחה כשרות), זו דעת האול"צ (ח"ג ח, ו), וטעמו, משום שאינה ראויה למאכל כלב, וגם אין חשש שיבלענה. ואף אם יבלענה הרי אינו מתכוון לאכילתה. ע"כ. וכ"כ בדבר חברון (ליאור. דצ"א), מטעם שאינו ראוי למאכל כלב. ואף אם יש לה טעם טוב, הרי לא מתכוון לבולעה ואין בזה אחשביה. ואף אם הילד הקטן מתכוון לבולעה, מ"מ אין לו דעת להחשיבה. וכ"כ הג"ר יעקב יוסף זצ"ל בס' בעיתה אחישנה (סי' תמ"ב ס"י), וטעמו משום שלא אוכלים אותה אלא פולטה. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל, מטעם דלא מתכוון לאוכלה [הביא דבריו במ"ב-דירשו (תמב, 63)]. ומאידך ד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) שמשחת שיניים צריכה הכשר לפסח. ובס' בעיתה אחישנה (שם) כתב שמשחת שיניים של ילדים צריכה כשרות לפסח, כי טעמה טוב. ע"כ. וא"כ לד' רוה"פ משחת שיניים אינה צריכה כשרות מיוחדת לפסח (אך אין זה אומר שאין צריך כשרות כללית לשאר ימות השנה). ומכל מקום רבים מחמירים ומקפידים לגבי משחת שיניים – שתהא כשרה לפסח, בעיקר משום שטעמה נכנס לפה. ראה למשל בדברי השואל בשו"ת מהר"ם איררה (למו"ז הג"ר משה איררה זצ"ל. סי' ט"ז). וכ"כ הגר"מ מאזוז שליט"א בשם הגר"ע יוסף זצ"ל בקונטרס אור תורה (ניסן תשנ"ג עמ' תקל"ג).

[537] 19. כ"כ במ"ב-דירשו (תמב, 42) בשם האול"צ והליכו"ש (שם). ואף שהם לא כתבו כן במפורש, מ"מ כן עולה מדבריהם. וכתב שכ"ה אף למ"ד סיכה כשתיה (כמו שאכן כתבו הפוס' הללו). ובאמת שכן עולה גם מדברי הפוס' שהקלו בדבר שלא ראוי למאכל כלב (לעיל בהערה 14), למרות דין סיכה כשתיה. וכן עולה מדברי הפוס' שהקלו (לעיל בהערה 15) גבי שימוש בסבון. ומ"מ לד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) אין להשתמש בפסח בקרם ידים אם אין לו הכשר לפסח. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמעיקה"ד אין איסור להשתמש בדברים אלה, מ"מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם [הב"ד במ"ב- דירשו (תמב, 42)]. נמצאנו למדים שאף בני"ד ד' רוה"פ להקל בזה, עכ"פ מעיקה"ד. וע"ע בשו"ת שונה הלכות (חי"א סי' שמ"ח).

[538] 20. ד' המקילים שמותר בפסח להשתמש בשפתון אף בלא כשרות מיוחדת לפסח (ולא דיברו על כשרות לשאר ימות השנה), זו דעת האול"צ (ח"ג ח, ו) והדבר חברון (ליאור. דף ס"ד וצ"א). וטעמם, משום שאינו ראוי למאכל כלב. וכ' באול"צ שם, שמותר הדבר אע"פ שלעיתים חלק ממנו נבלע עם האוכל, מ"מ כיוון שאין מכוונים לאכילה, שרי. ולכן אין צריך להתאמץ ולחפש שפתון דווקא עם הכשר לפסח. עכ"ד. וגם בני"ד ד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (ג, יב) לאסור שימוש בשפתון ללא כשרות לפסח. וד' הגריש"א זצ"ל שמעיקרהדין מותר השימוש בשפתון שאין לו כשרות לפסח, אך אין ראוי להשתמש בו ללא כשרות לפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תמב, 42)].

[539] 21. כמו שמובאות רשימות כאלה ע"י חוברות שנתיות של הבדצי"ם השונים. וכן בספר כשרות כהלכה (הוצאת מכון "כושרות" באלון מורה. ח"א עמ' ,223-227 עיי"ש שכתב כן גבי הכפפות וכן מפות הניילון).

[540] 22. וכמש"כ הרב מרדכי וולנוב שליט"א בס' כשרות כהלכה (שם עמ' 226), שבעבר כתב כמה מאמרים על שימוש במוצרים שאין להם כשרות לפסח, ובשנת תשע"ו כתב מאמר חדש נוסף בגלל שינויים במציאות, והוסיף שכל המאמרים שכתב בעבר, כולם בטלים ומבוטלים ביחס למאמרו האחרון שהוא הנכון. עכ"ד. והדברים נכונים ואמיתיים, שהרי בשל המציאות המשתנה גם פסק ההלכה משתנה [ר' בדברי הגר"א על הש"ס, על הגמ' בסנהדרין (ד"ז, ב'), ובאגרות החזו"א (ח"א סי' ל"א), על חובת הפוסק לדעת את המציאות לאשורה. הבאנו זאת במקראי קודש, הל' סוכה (פ"ו הערה פ"ה)]. ודי בזה.

[541] 23. שהרי כל המוצרים האלה הינם מחמשת מיני דגן, והינם חמץ גמור או שיש בהם חשש חמץ. למשל קוואקר, שהינו משיבולת שועל, ומשתמשים במים כדי לרכך את הגרגיר לפני רידודו [ספר כשרות כהלכה (ח"א עמ' 233). וראה במ"ב-דירשו (תנג,3) לגבי מה שנקרא "קווקר", האם הינו באמת השיבולת שועל]. וכן את הסולת מרטיבים בזמן הייצור. וראה רמב"ם (הל' חמומ"צ ה, ז), ושו"ע (תנג, ה) ובמ"ב (תנג, כו וכ"ז).

[542] 24. הדברים פשוטים, משום שכיום בעידן התעשיה, גם דברים שנראים פשוטים וטבעיים, יש בהם מרכיבים המצריכים כשרות (כגון התפוחים, שנראים טבעיים, אך באמת בבתי האריזה הם משוחים בחומר המייפה אותם ומבריקם). וכל שכן במוצרים המצריכים עיבוד, שבהם יכולה מאוד להיות מציאות של חמץ.

[543] 25. לגבי פירות יבשים: כדי לספוג את הלחות מהפרי, יש שמשתמשים בעמילן, ויש המוסיפים תמציות, וכל זה עם חשש חמץ. כמו כן בפירות יבשים מסוכרים ישנן תמציות נוספות שגם בהן יש חשש חמץ [כמבואר כל זה בספר כשרות כהלכה (ח"א עמ' 233)]. וכבר עמדו על הצורך בכשרות לפירות יבשים, הרמ"א (תסז, ח. עיי"ש שהחמיר), וכן המ"ב (תסז, לג עיי"ש, וגם בסק"כ גבי הצורך לברר את המציאות אצל היצרנים). וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לגבי צורך בכשרות לפסח עבור פירות יבשים, בשל החשש שמייבשים אותם בתנורים שאינם כשרים לפסח [מ"ב-דירשו (תסז, 37)]. ושומא עלינו להעיר גבי תאנים מיובשות, שגם לגביהן יש חובה לקחתן כשיש עליהן כשרות לפסח [כמבואר במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ח הערה פ'). ועיי"ש האם החומר הלבן הדבוק לתאנים הינו סוכר המופרש מהן או שהינו קמח]. ואמר לי חכ"א שאין כשרות לפסח לתאנים המיובאות מחו"ל בשל חשש קיטניות על פס הייצור. עכ"ד. ועוד, רוב קופסאות השימורים מכילות מלח לימון ותמציות טעם, שיש בהם חשש חמץ (כגון בתמציות הטעם, שיש בהן אלכהול המופק לעיתים מחמץ). בחלק מהקופסאות יש חומץ העלול להיות מיוצר מחמץ, וכמבואר לקמן בפרקנו (בהערה 31). וכן התבלינים – בחלקם מעורבת חיטה, באקראי או בכוונה. וכן יש תבלינים שאף שאינם קטניות, מכל מקום מעורבות בהם קיטניות (האסורות לאשכנזים). ראה ע"כ במאמ"ר (עמ' 35 ס"ו), אול"צ (ח"ג פ"ח דק"ה), דבר חברון (ליאור.דס"ד). כשרות כהלכה (ח"א עמ' 235). ומה שכתבנו שצריכה להיות כשרות לפסח מטעם כשרות מוכרת, כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א בשל מעשה נורא שהיה, וכמו שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה י"ז).

[544] 26. ראה אול"צ (ח"ג ח, יד). דבר חברון (דף ס'), וש"א. ועיי"ש גם לגבי מוצרים שאינם חלב בלבד, כגון "מעדנים" למיניהם, או אולי אפילו חלב עמיד, שיש בהם תוספות.

[545] 27. ראה אול"צ (ח"ג ח, יב). וכן ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאין לאכול בפסח בשר ודגים ללא כשרות לפסח, שיש לוודא שהכלים שחותכים ומולחים אותם כשרים לפסח [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תסז, 37)]. וראה בצי"א (ח"כ נא, ב) שכתב שמי שיש לו בשר או דגים מוקפאים שמעורבים בחמץ, אין בזה בל תשחית לזורקם ולא למוכרם. ומאידך המיקל למוכרם ג"כ אינו עובר על איסור. עכ"ד. ואגב, הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמי שזורק אוכל בגלל שהוא מחמיר שלא לאוכלו, אין זה נחשב כ"בל תשחית". עכת"ד.

[546] 28. ראה אול"צ (ח"ג ח, ט דצ"ה), חזו"ע (פסח. דף ק"ד). דבר חברון (בשו"ת חאו"ח סי' תפ"א. ובחלק מועדים דצ"א). ויצויין שבימינו רוב הישובים במדינת ישראל מקבלים מים מהתפלה, ורק הישובים הסמוכים לכנרת מקבלים מים מהכנרת.

[547] 29. ברוב סוגי המזון לבעלי חיים יש חמץ גמור [ספר כשרות כהלכה (הוצ' מכון "כושרות". ח"א עמ' 231)]. ומ"מ כ' בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ה) לגבי השארת מזון לדגים ולשאר בעלי חיים בבית בפסח, שאם מתקיימים התנאים הבאים: המזון אינו ראוי לאכילת אדם -[לשיטתו שבתערובת חמץ די שלא יהיה ראוי למאכל אדם, ואין צריך שלא יהיה ראוי למאכל כלב, עפ"י השו"ע (תמב, ד) כנ"ל בהערה 14], וגם אין החמץ בעין -(בפני עצמו) אלא הוא מעורב עם שאר המזון לבעלי חיים, וגם התערב כך כבר לפני פסח – אזי כשמתקיימים תנאים אלה מותר להשהות מזון זה בפסח ואף להאכילו לבעלי החיים שברשותו. עכ"ד. ומאידך בשו"ת דבר חברון (חאו"ח סי' תפ"ג) כתב שחובה לשנות את המזון לבעלי החיים (שברשותו) בפסח, ולתת להם מוצרים שאינם חמץ.

[548] 30. בספר מקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה א') כתבנו בס"ד לגבי מגבונים לחים, שכתוב באריזתם שיש בהם ויטמין ִאי ),E( שאמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאולי יש בזה חשש חמץ, אך כיוון שהוא פסול מאכילת כלב, לכן נראה שלמעשה מותר לנקות לפסח את כלי הבית במגבונים אלה. ואף את ארונות המטבח והמקרר מותר לנקות איתם, מהטעם הנ"ל. עכת"ד.

[549] 31. לגבי אלכוהול שאין לו הכשר לפסח (או שהינו אחד מהמרכיבים של מוצר המזון שאין לו כשרות לפסח), יש מהפוסקים שכתבו שאסור להשתמש בהם בפסח. והטעם, משום שלעיתים הוא נעשה מחמץ וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ,35 ט) והוסיף, שאע"פ שיש שלב שבו אינו ראוי למאכל כלב, בכ"ז בשעה שמשתמשים בו למאכל יש לו דין "אחשביה" ואז הוא ראוי למאכל משובח של אדם, ולכן אסור להשתמש בו. ע"כ. וכ"כ בס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' ,235 גבי שמרים יבשים ותמציות טעם, שהינם חמץ. ע"כ. וע"ע לעיל (בהערות 8,14) שנראה שהפוס' שהקלו התם, דלא אמרינן בכה"ג "אחשביה", גם גבי אלכוהול (עכ"פ לשימוש חיצוני) יתירו. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' שמ"ח). ולגבי חומצת לימון – גם לגביה ישנה מחלוקת אם הינה כשרה לפסח. שלד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר דין חומצת לימון כדין האלכהול דלעיל, שאסור להשתמש בה בפסח אם אין לה הכשר מיוחד לפסח, דלעיתים היא נעשית מחמץ. וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ד) פסק שחומצת לימון העשויה מעמילן חיטה, אם היא מעורבת במוצרי אוכל, אסור להשתמש בהם בפסח. ואע"פ שבשלב מסוים בתהליך הייצור נותנים בה סיד ואינה ראויה לאכילת כלב, מ"מ בסוף התהליך הריהי ראוי לאכילה ואסור להשתמש בה כיוון שלא נפסלה מעצמה אלא מחמת הסיד המעורב בה, ואפשר לתקנו. ועיי"ש עוד טעמים לאסור. ומ"מ אם חומצת הלימון עשויה מעמילן תפו"א הריהי מותרת בפסח. ומאידך ד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ב סי' סב) שחומצת לימון, אע"פ שנעשתה מעמילן חיטה, אין לאוסרה בשימוש בפסח. ולגבי עישון סיגריות בפסח, אם אין להן כשרות לפסח. ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות ליל הסדר (פ"ט הערה נ"ג) שבס"ד הארכנו בגודל איסור עישון סיגריות בכלל, ולאו דווקא בפסח. וע"ע במ"ב (תס"ז, ל"ג). ומ"מ רק מצד איסור חמץ בפסח, ר' בשו"ת מלמד להועיל (הופמן. ח"א סי' פ"ו), בחזו"ע (פסח. דקי"ט), בספר בעיתה אחישנה (לגר"י יוסף זצ"ל. דף רס"א). במ"ב-דירשו (סי' תמ"ב סוף הערה ,42 וסי' תס"ז הערה 38. עיי"ש שבסיגריות שבדורנו מעורבים מיני חמץ שונים). ובאשר לכשרות התבלינים לפסח, ראה לעיל (בפרקנו בהערה 25).

[550] 32 בשנים האחרונות ארעו תקלות גדולות וקטנות בשל מוצרי חמץ שנמכרו בטעות כאילו הם מוצרים הכשרים לפסח. תקלות שהן בסדר גודל קטן יותר הן תקלות שיכולות להיות בחנות של רשת שיווק, במכולת וכדומה. שהוציאו מהמדף את כל שקיות שקדי המרק, אך בטעות השאירו שקית אחת או שתים, והכניסו למדף שקיות של שקדי מרק כשרות לפסח, כשיש כיתוב על המדף שהמוצר כשר לפסח, וכך קרה שאנשים קנו והשתמשו בפסח בשקדי מרק שהינם חמץ גמור [תמונה 78], ויותר מזה כבר קרה, שבחבילה של חטיפי שוקולד שבכל ימות השנה הוופל שבתוכו הינו חמץ גמור, הרי שבבית החרושת סימנו "כשר לפסח" על האריזה הגדולה המכילה כעשרה פריטים או יותר של המוצר, בו בזמן שבאמת היו שם פריטים של חמץ (ובאמת כיום עטיפת חטיפי השוקולד שכשרים לפסח שונה מזו של החמץ). ומדובר על דברים שקרו בפועל בשנים האחרונות [והדבר גם התפרסם בכלי התקשורת. אמנם מי שעיניו בראשו, יכול להמנע מתקלות כאלה אם יבדוק ברשימת הרכיבים של כל אריזה בודדת שאין בה חיטה וכדומה, או שאכן היא כשרה לפסח. וראוי להקדיש זמן לכך]. לאור זאת, יצאה מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל בפעילות למנוע תקלות חמורות כאלה ע"י שינוי בצורת המוצרים הכשרים לפסח, כגון ייצור שקדי מרק בצורת טבעות (במקום ריבועים שעשויים אלה שקדי מרק – חמץ שמחמץ). וכן ייצור עוגות אפויות (שבדר"כ הן בתבנית בצורת מלבן מאורך) בגובה נמוך יותר, וגם יותר רחבות. כך שאנשים ישימו לב מיד אם המוצר הינו כשר לפסח או שהינו חמץ. והדבר מבוסס ע"ד הרי"ף, הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות) והרשב"א (בתוה"ב), שאף שאסור ללוש פת בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר (ברייתא בפסחים ד"ל), מ"מ אם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שהינה חלבית ושלא יאכלו עימה בשר, ה"ז שרי. וכ"פ בשו"ע (יו"ד צז, א). ראה ע"כ באתר האינטרנט של הרבנות הראשית לישראל [לקישור זה:https://did.li/FQNfT] ולאחר שכתבנו זאת ראינו בס"ד את דברי החת"ס בשו"ת (או"ח ח"א סי' קכ"א) גבי אפיית מצות מקמח קטניות, שהיקל לעשות כן בשנות רעבון, אלא שהוסיף שראוי לאפותן עבות, כדי שלא יטעו ויבואו לצאת בהן י"ח מצת מצווה. ע"כ. והיינו דמועיל שינוי חיצוני כדי להבדיל בין סוגי הכשר שונים. וכן ראינו את ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל [בהליכו"ש (פסח. פ"ד דבר הלכה סקכ"ח, והערה 108)], שיש לדון גבי ההיתר לעשות עוגות (אולי אפילו בבית) מקמח מצה או קמח תפוחי אדמה, דהא מיחלפי לאנשים בעוגות הנאפות מקמח חמץ. ולכן הידר לעצמו בדבר זה, אך לא בתורת הלכה (משמע שנמנע מלאוכלו, וכחומרא). והתבטא גבי עוגות כשל"פ הדומות לעוגות חמץ: היתכן שבדבר זה שעשו קדמונינו משמרת למשמרת והרחיקו לאסור כל מה שיש לחוש שדומה קמחו לקמח חמץ (והיינו קטניות), נתחכם אנו ונגיש לשולחן דברי מאפה הדומים לחמץ גמור. עכ"ד. נמצאנו למדים שגם לגרשז"א היה מאוד לא נוח שאופים עוגות לפסח שמראיהן דומה לעוגות החמציות שבכל השנה. ולכאו' ה"ה גבי שאר המוצרים הכשרים לפסח. וראה כעין זאת בשו"ת חת"ס [(חאו"ח ח"א סי' קכ"א), גבי אפיית מצות מקיטניות יבשות, בצורה שונה ממצות כשרות ממיני דגן].

[551] 33. חזו"ע (פסח. הל' מצרכי המזון, דפ"א ס"א). מאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. ג, ג).

[552] 34. מאמ"ר וחזו"ע (שם).

[553] 35. מאמ"ר וחזו"ע (שם).

[554] 36. חזו"ע (פסח. הל' מצרכי המזון. דפ"א ס"א, עם המקורות שם). מאמ"ר (ג, ד וה').

[555] 37. מאמ"ר (שם).

[556] 38. מה שכתבנו שיש להוציא את כל מוצרי החמץ למחסנים, ולא די לכסותם בנייר וכדו', כ"כ בס' מאמ"ר (שם). וכמו שבבית לא מספיק לכסות בנייר את שקדי המרק ושאר מוצרי החמץ. ואדרבא, במקום ציבורי הסיכוי לטעות חמור יותר.

[557] 39. עפ"י חזו"ע (פסח. דפ"א ס"א שם).

[558] 40. עפ"י מאמ"ר (ג, ד).

[559] 41. גמ' פסחים (נג, א). שו"ע (תסט, א).

[560] 42. מ"ב (תסט, ג).

[561] 43. מ"ב (תסט, ב).

[562] 44. מ"ב (תסט, ב) בשם המהרי"ל (גבי עוף) והאליה זוטא (לדגים).

[563] 45. כ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י בשם כמה ראשו'. וכ"כ העו"ש, הש"ך, הט"ז, החוק יעקב ועוד הרבה אחרו'. וזה שלא כב"ח, המ"א והפר"ח שמחמירים אף בדיעבד. הב"ד המ"ב (תסט, א). והטעם שמקילים, משום שהכל יודעים שאמר כך משום שכן דרך לשון בני אדם [ערוה"ש (תסט, א)]. ור' בשו"ע הגר"ז (תסט, ב) גבי איסור הנאה.

[564] 46. שו"ת אול"צ (פ"ח הערה ט"ו). וכן שמעתי שנהגו בבית הגר"א שפירא זצ"ל, שהיו מחמירים ונמנעים מלאכול בפסח ברבים מהמוצרים התעשייתים.

[565] 47. פשוט. וכבר אירע מקרה שבבית הגרש"ז אוירבך זצ"ל ביקר בפסח אחד מתלמידיו, והגרשז"א זצ"ל כיבדו בכוס יין. התלמיד מיהר לסרב, ואמר שמנהג בית אביו שלא לאכול בפסח בבית של אחרים. והגרשז"א העיר, הרי אליבא דאמת גם בביתך אינכם מכינים יין בעצמכם אלא קונים יין בחנות כמוני. וא"כ אין הבדל בין היין שבביתכם ליין שבביתי. אף אם בבית אביך נהגו לדקדק על עצמם גם בכגון דא, על האדם לכלכל צעדיו בתבונה ובדרך ארץ ולא לדחות הכיבוד בצורה כזו. ובפרט תלמיד לפני רבו לא יעלה על הדעת שינהג כך. עכת"ד. והיינו למרות ענוותנותו העצומה (כפי שמעידים אלפים רבים ממכיריו, ואני הקטן ביניהם), הרגיש חובה להעיר לברנש הלז, שלא יעשה שטות זו גם אצל רבנים אחרים. ודרך ארץ קדמה לתורה. ובפרט כשזה נוגע לבזיון ת"ח מיחידי ומגדולי הדור האמיתיים. ולגבי חומרות ראה במסילת ישרים (פרק כ').

[566] 1 ענין מכירת החמץ לגוי לפני פסח, וקניתו ממנו לאחר הפסח, נזכר כבר בדברי התנאים [תוספ' פסחים (ב, ו)], גבי ישראל וגוי הנוסעים בספינה, וחמץ ביד ישראל, ה"ז מוכרו לגוי ונותנו במתנה, ולאחר הפסח חוזר ולוקחו ממנו, ובלבד שלפני פסח נותנו לו במתנה גמורה. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (הל' חמומ"צ ד, ו). אמנם אי"ז כמעשה מכירת החמץ שאנו מוכרים כיום לגוי את החמץ שבבית הפרטי. ור' ע"כ בס' המועדים בהלכה (לגרש"י זווין זצ"ל) על השתלשלות מכירת החמץ במשך הדורות, שבשל השינויים במציאות השתנה אופי המכירה. וכ"כ בס' משפט המכירה (שער א' פרק א' בדעת משפט). וע"ע בספר דבר חברון (דנ"ו) ובאול"צ (ח"ג ט, א).

[567] 2. יש מהגאונים שפקפקו על אופן מכירת החמץ, כפי שנעשה כיום, וס"ל שהתירו רק כשהגוי מושך החמץ ואין בכך הערמה, והישראל אינו רגיל לעשות כן בשאר השנים, אלא שקורה הדבר כמאורע [תשו' רב עמרם גאון. הובאה בתשובות גאוני מזרח ומערב (סי' ק"י). וכ"כ בשמו הרבה מהראשו', דשרי בתנאי שאינו רגיל לעשות כן כל השנים. ר' ריטב"א בפסחים (כא, א), והוסיף שכן הוא בירו' בפסחים. וכ"כ המאירי בפסחים (ו, א), והנימו"י בפסחים (ו, א) ובעוד ראשו'. הב"ד בס' משפט המכירה (להרה"ג עובדיה יוסף טולידאנו שליט"א. שער א' פ"א בדעת משפט סק"א)]. וכן פקפקו על מכירת החמץ כפי שנעשית כיום, גם הבכור שור (בפסחים כא, א) ומהחה"ש (תמח, ד) וכן נהג להחמיר בכך מרנא הגר"א (ככתוב במע"ר סי' קפ"א, ובדפו"י קע"ז) ולכן החזו"א החמיר שלא למכור חמץ בעין (דינים והנהגות פי"ז). וגם ד' הגרשז"א זצ"ל שיר"ש יחמיר שלא למכור חמץ בעין, אך הוסיף שאין להורות כן לרבים [הליכו"ש (פסח. פ"ו דבר הלכה סקי"ג)].

[568] 3. כ' הגאון החת"ס בתשובותיו (או"ח סי' קי"ג) שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל לסמוך על מכירת חמץ לגוי, וכל המפקפק בכך ראוי לגערה. וכעין זאת כ' בשו"ת התעוררות תשובה (סי' רכ"א) שאין להרהר על מכירה זו כלל, וכ"פ בשו"ע (תמח, ג). וכ"כ בשד"ח (מע' חמומ"צ סי' ט' סק"ו), וכ"כ באול"צ (ח"ג ח, א; ט, א) ובדבח"ב (מועדים. דנ"ו). אמנם יש להעיר, שמה שכתבו שכן נהגו להקל בכל תפוצות ישראל, כבר כ' ע"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (מועדים. דנ"ו). שמנהג היהודים בתימן היה שלא למכור חמץ כלל, משום דאורח חייהם לא הצריך מכירת חמץ, וגם אצל הספרדים כמעט שלא מכרו חמץ. אלא רק אותם עשירים שהיה להם חמץ רב [אול"צ (ח"ג פ"ט הערה א') עפ"י השד"ח]. ובס"ד עוד יש להעיר, שבעלי חנויות ובעלי מפעלי מזון שאוכלים בעצמם חמץ בפסח, אע"פ שיש להם תעודה שמכרו את החמץ, ה"ז מחלו' לגבי מה שמכרו את חמצם – האם זה מועיל [ר' מ"ב-דירשו (תמח, 44)].

[569] 4. מרן הג' הראי"ה בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סק"י).

[570] 5. כן מבואר בהרבה פוס', למשל בשו"ת אול"צ (ח"ג ט, ב), בס' משפט המכירה (שער א' כל פרק א') וש"פ.

[571] 6. מעיקר הדין באמת אין צריך לעשות קנין במינוי השליחות למכירת החמץ, ודי באמירה בעל פה שממנה אותו לשליח למכירת החמץ. שכן מתבאר ברמב"ם (הל' מכירה ה, יא-יג), וכ"פ בשו"ע (חו"מ קפב, א), וכ"כ הרבה אחרו' [ראה אול"צ (ח"ג ט, ב), מ"ב-דירשו (תמח, 47 – שכן נהג החזו"א, לעשות מכירת החמץ בלא עשיית קנין על מינוי השליחות). משפט המכירה (טולידנו. ש"א פ"א ס"ב) בשם פוס']. אלא שלמעשה נהגו שהרב כן מקנה מטפחת (כ"קנין סּודר") למוכר החמץ. וכן נהג כבר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל לעשות קנין סודר לחיזוק המכירה (עפ"י הרמב"ם הנ"ל בהלכות מכירה). וכן המנהג הרווח [מ"ב-דירשו (תמח, 47) בשם קובץ מבית לוי. וס' משפט המכירה (שער א' פ"א בעט יוסף סק"ב)].

[572] 7. כנ"ל, עפ"י הרמב"ם (בהל' מכירה שם) והשו"ע (חו"מ קפב, א). וכן עפ"י האול"צ והחזו"א. וגם א"צ לתת לגוי את המפתח לחדר או למחסן שבו החמץ, משום שהמכירה נעשית ע"י מורשה. והמ"ב (תמח, יב) כתב שדי שיאמר הישראל לגוי, שבכל זמן שירצה יוכל לקחת המפתחות ממקום פלוני ולהכנס וליטול חמצו. וע"ע במשפט המכירה (ש"א פ"א בדעת משפט סק"ג. עיי"ש).

[573] 8. מקראי קודש (פ"א הערה י"ט). ועיי"ש שאם מכר זאת רק בתוך השעה האחרונה שלפני חצות, נחלקו הפוסקים אם מכירה חמץ זו מועילה.

[574] 9. שו"ע (תמח, ג). מ"ב (סקי"ב) וש"פ.

[575] 10. כ"כ הרבה פוס', כדי לחוש למערערים על המכירה. שכ"כ האול"צ (ח"ג ט, א). דבח"ב (מועדים. דנ"ו. והוסיף, שמי שמצבו הכלכלי דחוק, שימכור. ומי שיש לו רק מעט חמץ, עדיף שיבער. ובמצב הכלכלי היום, לדעתו הפסד גדול נחשב לאדם פרטי הפסד בשווי כמה מאות ש"ח. עכ"ד). וכ"כ הגרנ"ק בחוט שני (פסח. פ"ט סק"א) וש"פ. אמנם לבי מפקפק מעט ע"כ. משום שבשנות נישואי הראשונות היינו מנקים את ביתנו כדבעי (ואף היינו מנקים מסמר מסמר מחמץ). כך שלא נשאר זכר לחמץ בבית. אך שנה אחת לצערנו מצאנו אחר פסח קופסת גפילטע-פיש סגורה, שהיא תערובת חמץ, של דגים עם דגן, כי לא העלנו על דעתנו שיש בה חמץ. ומאז, נוסף לנקיון הבית, אנו גם עושים מכירת חמץ, כדי שלא להכשל בכך, ח"ו. ובכלל בכל בית יש תרופות, תכשירי קוסמטיקה ושאר דברים שלא תמיד ברור שהם פסולים מאכילת כלב. לכן כתבנו שחשוב מאוד שכל אחד יחתום על שטר מכירת החמץ, כדי שלא ייכשל חלילה באיסור חמור של בל יראה ובל ימצא, ואפילו בשוגג.

[576] 11. כ"מ מהפוס' שבהערה הקודמת. והוא פשוט, שהרי מעיקה"ד שרי למכור.

[577] 12. צי"א (חלק כ' סי' נ"א סק"ב). שבט"ה (ח"ט סי' ק"כ). הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (מועדים. דנ"ו). ומ"מ כותבים בשטר מכירת החמץ גם מכירת חמץ גמור [משפט המכירה (ש"ב פ"ד. דרכ"ט בדעת משפט סקמ"ט)].

[578] 13 דבח"ב (ליאור. דנ"ו). אול"צ (ח"ג ט, ז). מאמ"ר (ג, מה). ור' פת"ש (יו"ד קנ, יג) ובא"ח (פר' "צו" ס"ט). והוסיפו הפוס', שגם אין צריך למכור את החמץ שבלוע בדפנות הכלים [דבח"ב (שם ודפ"ט). וכ"ד הגר"מ אליהו זצ"ל וש"פ].

[579] 14. אול"צ ודבח"ב (שם). ובמאמ"ר (שם) כ' שישאיל הכלי לגוי כדי שיהא החמץ בתוך כליו של הקונה.

[580] 15. תשו' והנהגות (א, רפט). פסתש"ו (תמה, ז).

[581] 16. תשו' והנהגות (ח"ב סי' רי"א סקי"א). פסתש"ו (שם).

[582] 17. מ"ב (תלד, יח; תמח, יד). וכ' שם שיכולה לבטל החמץ אף כשעושה כן ללא ידיעת בעלה. וכ"כ המהרש"ם בתשו' (ח"ו סי' קכב) ובספר משפט המכירה (שער א' פ"ב ס"ב). ובאשר למכירת החמץ עבור מישהו אחר שלא ציווהו למכור, ר' בתשו' פנים מאירות (ח"ב סס"י נ"ב) דשרי, דאם בעל החמץ לא היה בביתו ובא אדם אחר ומכר עבורו את חמצו הוי כשלוחו, הואיל וזכות הוא לו, והועיל במכירתו. ע"כ. וכ"כ הרבה אחרו'. הב"ד בס' משה"מ (טולידנו. ש"א פ"ב בעט יוסף סק"א). עיי"ש שבעלמא אי"ז מוסכם אכו"ע, מ"מ אחמץ יתכן שזה לכו"ע. והוסיף, שאף אם בעל החמץ גילה דעתו דלא ניח"ל במכירה, אפ"ה הועילה ההרשאה ומכירתו מכירה. ע"כ. וצ"ע בטעמו של הדבר. וע"ע ברמ"א (יו"ד שכח, ג).

[583] 18. למשל שלד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל שתרופות ומוצרי קוסמטיקה, או מאכלים שאין עליהם השגחה לפסח, שצריך למוכרם לגוי [אשרי האיש. מ"ב-דירשו (תמח, 79). וע"ע בס' משפט המכירה (שער ב' פ"ד סק"י)].

[584] 19. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בפרק ב' סעיף י"ט), נחלקו הפוס' אי יש חובת בדיקה בליל י"ד במקום שמכרוהו לגוי ביום י"ד, ולד' המקור חיים (תלו, ד) אכן יש חובה לבודקו. וכדי להפטר מחובת בדיקה במקומות אלה, יש המוכרים חמצם כבר ביום י"ג ניסן, שאז ממילא החמץ בליל י"ד אינו שלו. ראה בס' משפט המכירה (ש"ב פ"ג ס"ו). וע"ע במ"ב (תלו, לב), בהליכו"ש (פסח. ה, ו, ובהערה 14), ובמ"ב-דירשו (תלו, 24).

[585] 20. הטעמים להתנגד למכירה זו הינם: כיוון שעושה פעולות כדי להפטר מהמצווה (עפ"י הגמ' בברכות דל"ה, ב'). וכן משום שאין מועילה ההערמה במכירת חמץ אלא בדרבנן, והיינו אחר שביטל החמץ, אך אם מוכר החמץ ביום י"ג הרי טרם ביטל את החמץ [הב"ד במשפט המכירה (שם)]. וי"א שדבר שממילא נמכר לגוי, ואפי' ביום י"ד, אין צריך לבודקו בליל בדיקת חמץ [הגרשז"א זצ"ל, הבאנו דבריו לעיל (פ"ב סי"ט)].

[586] 21. משפט המכירה (ש"ב פ"ג ס"א). וכן המנהג פשוט.

[587] 22. הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהליכו"ש (פסח ד, כה). עיי"ש הטעם.

[588] 23. שכ"כ להתיר זאת בס' יסודי ישורון (ח"ו דרצ"ט). ישכיל עבדי (או"ח ח"ו סי' יז). ס' נפש חיה. שו"ת רבבות אפרים. שו"ת תפארת צבי ועוד [הב"ד בס' דרך האתרים (להרה"ג אברהם מימון הלוי שליט"א. פ"ד הערה ג')]. וכ"כ באול"צ (ח"ג פ"ט הערה ב'). וכ"ד הגרי"ש אלישיב והגרנ"ק זצ"ל, לגבי מי שאינו יכול לבוא בעצמו ולמנות את הרב כשלוחו [הב"ד במ"ב-דירשו (תמח, 47)].

[589] 24. ספר דרך האתרים (ח"א פ"ד ס"ג).

[590] 25. האול"צ (ח"ג ט, ח) מתיר כיוון שהגוי לא נגע ביין ואינו מנסכו. וכתב שם, שמדברי הגרצ"פ פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קי"א) עולה לאסור. עיי"ש באול"צ, ובס' משפט המכירה (שער ב' פ"ד סקנ"ו). ויש מי שרצה להתיר בני"ד עפי"ד השו"ע (יו"ד קלא, א).

[591] 26. י"א דאזלינן בתר מקום החמץ. שכ"כ בשו"ת עונג יו"ט (או"ח סי' ל"ו), בס' האלף לך שלמה (או"ח סי' ר"ו), ועוד פוס'. וי"א דאזלינן בתר מקום הגברא. שכ"כ בשו"ת חסד לאברהם (תאומים. מהדו"ק או"ח סי' ל"ה), בשו"ת אבני זכרון (ח"ב סי' א' סק"ז) ועוד פוס'. הב"ד בס' משפט המכירה (ש"ב פ"ג סה). וכן דנו בכך להחמיר הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ז, יג) ובדבח"ב (מועדים. דנ"ז). וע"ע מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט).

[592] 27. הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ד, יד). וטעמו, משום שעתה אין הנאתו אלא מעצם קיום החמץ, ואילו ההנאה בפועל תהיה רק בעת ההיתר. ע"כ. ולענ"ד זה קצת חידוש, משום שעתה הוא נהנה שתהיה באפשרותו לקנות את חמצו לאחר הפסח. וצ"ע אי דבר זה חשיב הנאה.

[593] 28. אג"מ (או"ח ח"ה סי' כ'). וטעמו, משום שלשניהם ישנה אחריות שווה על נכסיהם המשותפים. ע"כ. וע"ע בס' משפט המכירה (שער ב' פ"א, בעט יוסף סק"ה). ואכן הגר"מ אליהו זצ"ל ג"כ סיפר לנו שהוא נשאל שאלה זו לפני פסח מיהודי מאוסטרליה ה"נשוי" לגויה, ושיש לו הרבה רפתות, כשהאוכל לפרות הינו חמץ, היכול הוא למכור את החמץ ל"אשתו" הגויה. ואינני זוכר מה היתה התשובה. ומ"מ ראה מה שבס"ד כתבנו במקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ט) בשם הגרא"ז וייס שליט"א, שהסיק שהיהודי ימכור את חמצו לגוי אחר ולא ל"אשתו" הגויה. עיי"ש טעמו. עכת"ד.

[594] 29. פסקי תשובות (תמח, 42). בשם פוס'.

[595] 30. פסתש"ו (שם ס"ק 43). בשם פוס'.

[596] 31. פסתש"ו (שם 44,46). וכן הקלו בכך גם החזו"א והגרי"י קנייבסקי זצ"ל [הב"ד מ"ב-דירשו (תמח, 34)]. ומ"מ על המחמירים לדעת שבדברי המאפה שנאפים אז, הקמח שבהם הינו מתולע יותר מקמח רגיל, כיוון שבכל הצינורות שבהם עובר הקמח נשאר קמח במשך שבוע שלם – בכל ימי החג, ודי שישנה תולעת אחת הריהי משריצה בשבוע זה תולעים רבות.

[597] 32. אול"צ (ח"ג ט, ד).

[598] 33. הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ב סי' ס"ד) ויבי"א (ח"ט סי' מ"ו).

[599] 34. שכן אמרו לי ת"ח שכן המנהג הרווח.

[600] 35. הגרשז"א זצ"ל. הב"ד בפסתש"ו (תמח, 118).

[601] 36. פסתש"ו (תקכז, 72-74) בשם כמה פוס'. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה (חלב ב-ג סס"י י"ז) שמשמע מדבריו שהיכן ששכיחים ספרדים (המקילים באכילת קטניות) קיל טפי.

[602] 37. דין חמץ שקנוהו (כגון מהחנווני) לאחר שכבר מכרו את מכירת החמץ, ר' במ"ב-דירשו (תמח, 47). ודין שליחת שליח כדי למנות את הרב שימכור החמץ, ר' במ"ב-דירשו (תמח, 47).

[603] 1. משנה ריש פסחים (ב, א). והטעם, י"א כדי שלא יעבור בשל החמץ על ב"י וב"י [רש"י בפסחים (שם ד"ה "בודקין")]. וי"א כדי שלא יבוא לאכול את החמץ בפסח כשימצאהו בביתו [תוס' (שם ד"ה "אור"). עיי"ש מה שהקשו על פרש"י, ור' בחידושי רבינו דוד ובר"ן מה שתירצו על פרש"י]. ויש מי שאומר [ר"ן על הרי"ף (בריש המסכת)], שמדאו' די או בביטול או בבדיקה, וחכמים תיקנו שיעשה את שניהם, משום שבבדיקה לבד לא סגי, דשמא לא ימצא גלוסקא אחת ויעבור עליה בב"י וב"י. ובביטול לבד לא סגי שמא ימצאה במועד ויבוא לאוכלה [וע"ע במ"ב (תלא, ב) ובהקדמת מ"ב-עוז"ו (לסי' תלא)].

[604] 2. בגמ' (בריש פסחים) שאלו מדוע לא תיקנו לבדוק למחרת, ביום י"ד בשעה ששית (והכוונה בשעת האיסור שהוא קודם שעה ששית. חת"ס), או אפי' בבוקרו של יום י"ד. ותירצו שבתחילת ליל י"ד בני אדם מצויים בבתיהם, ולכן תיקנו לבדוק אז. ועוד, שאור הנר יפה יותר בלילה מאשר ביום (ובירו' אמרו שביום אפי' בחדר חשוך, אין אור הנר מאיר כבלילה). ועוד אמרו בירו' (פ"א ה"א) דרשו כן מהתורה שיש לבדוק בלילה, מדכתיב "ושמרתם את היום הזה" – עשה שיהיו היום והלילה שמורים מחמץ [וכעין זה גם במכילתא דרשב"י. ור' בהקדמת מ"ב-עוז"ו (שם)].

[605] 3. גבי היכן צריך לבדוק מחמץ, ר' לעיל (פ"ב סעי' י"ד-י"ז). עיי"ש. וע"ע בשו"ע (תלא, א ותלג, ג) ובנו"כ שם.

[606] 4 מ"ב (תלא, ב).

[607] 5. בא"ח (פר' "צו" ס"ג). מאמ"ר ,40( כ). חזו"ע (פסח דל"ה).

[608] 6. שו"ע (תלב, א).

[609] 7. מ"ב (תלא, א) וש"א. וכתבו דהוא כשיש עדיין מעט אור יום [ראב"ד (בתמים דעים). וכך פירש את לשון "אור לארבעה עשר" שבמשנה. ור' מ"ב-עוז"ו על המ"ב הנ"ל. ומ"מ בדיעבד אם בדק החמץ אחר השקיעה ולפני צה"כ יצא י"ח במה שהספיק לבדוק אז. ומ"מ נכון שימשיך לבדוק אז גם לאחר צה"כ [חזו"ע (פסח. הל' בדיקת חמץ ס"א)]. והנוהגים בענין זמני הלילה כר"ת לכל דבר, יתחילו הבדיקה רק לאחר צה"כ דר"ת [הליכו"ש (ה, י)].

[610] 8. הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (פסח פ"ה הערה 53).

[611] 9. כנ"ל (פ"ב סי"א).

[612] 10. כ"כ במחב"ר (תלג, ו) בשם מהר"י שפירא בשיטתו לפסחים (שרוב המוני העם מקילים ומעבירים הבדיקה, ויש להם על מה לסמוך כי ניקו קודם היטב. עכ"ד. וזו גם דעת הגרשז"א בהליכו"ש (פסח. פ"ה הערות 7,3 ).

[613] 11. הליכו"ש (שם). וכתבו שם, שבמשך כל זמן הבדיקה היו בני הבית ניצבים סמוך לגרשז"א להשיב בפרטות על שאלותיו על כל המקומות, ארונות ומגירות, אחורי המיטות וכדו', אם נבדקו ונוקו כראוי. וכן היה שואל על כיסי הבגדים וילקוטי הילדים וכו' אם נוקו ונבדקו כדין. ואמר שאין לסמוך על הודעה כללית מצד בני הבית שכל הבית נוקה היטב, כיוון שמפני ריבוי המקומות והכלים וכו' עלולים לשכוח לנקות חפצים מסוימים, ולכן יש לברר הכל בפרטות. עכ"ד. ועוד כתב שם (בהערה 3), שהגרשז"א זצ"ל היה ניגש על כל ארון ומגירה, וכן בפינות החדרים ותחת הארונות והמיטות. ואף בימי הזקנה התכופף ונסמך לארץ לבדוק בכל זויות הבית. ואכן פעם א' בעודו כפוף לארץ אחזה אש הנר בשערות זקנו וליחכה בהם, ומאז נסתייע באחרים בבדיקת המקומות הנמוכים (ואגב, לאחר מכן לא הסכים לקצץ אף בקצוות זקנו כדי להטיב את מראה הדרת פניו, וניכר היה הדבר תקופה ממושכת). עכ"ד. וציין לדברים אלה במ"ב-דירשו (תלג, 38). והוסיפו שכ"ד הגריש"א זצ"ל.

[614] 12. זו דעת המהר"ח אלפנדרי זצ"ל במקראי קודש שלו (דף ק"נ), שרק אם בדק בליל י"ג עם נר יכול לסמוך ולבדוק מועט. וכמש"כ בשו"ע (תלג, יא). וכ"כ מהר"י עייאש במט"י. וכ"מ מהרשב"ץ בשם מהר"י מיגאש. וכ"כ במע"ר [הב"ד בחזו"ע (דל"ג)]. וכ"ד הגרנ"ק זצ"ל. וכ' שאף בזמננו שמנקים את כל הבית היטב אין די לברר אם ניקו הבית כראוי, אלא יש להסתכל ולבדוק בכל המקומות שאין חמץ [חוט שני. מ"ב-דירשו (תלג, 38)].

[615] 13. י"א לנהוג כך: רהיטים וארונות שיש טירחה להוציאם ולהחזירם למקומם בליל בדיקת חמץ, וכן ארונות ומגירות שמכינים אותם לפסח ומכסים אותם בנייר ומניחים בהם כלי פסח, וכמעט בלתי אפשרי לפרקם בליל י"ד ולהוציא תכולתם כדי לבודקם לאור הנר, אזי לאחר שגמר לנקותם ולבודקם בימים שלפני פסח, לפני שמניח הניירות והכלים של פסח בארונות, יבדקם בלילה (שניקו אותם) לאור הנר בלי ברכה, או ביום במרפסת (אכסדרא) או כנגד חלון פתוח (שיכנס האור). ויכול לסמוך על אשתו ובני ביתו הגדולים בבדיקה זו, ושוב לא יהיה לו עוד חיוב לבדוק מקומות אלה בליל י"ד [פסתש"ו (תלג, ח)]. וי"א שמן הראוי להשאיר מקום מסוים בבית שלא לנקותו היטב, כדי שיהיה חיוב בדיקה באותו מקום בליל י"ד אף מעיקר הדין לכל הדעות [קובץ מבית לוי. פסתש"ו (שם). וכעין זאת כתב באול"צ (ח"ג ז, טו) עפ"י המ"א וכדעת תה"ד. וכ"פ הגר"ז (תלג, ז). וכ"כ במ"ב-איש מצליח (סס"י תנ"ג ס"ק 6)]. וישנן עוד דעות בכך: י"א שיש לסמוך ע"כ – לפחות לענין בדיקת הכיסים [חזו"ע (פסח. דף ל"ג), שאם ניקו הבית היטב, אזי בבדיקת חמץ א"צ לבדוק שוב הכיסים. וזאת בשם כמה פוס']. וי"א שאם בדק הבית לפני יותר משלושה ימים, ולא נכנס חמץ לאותם חדרים, אזי הוחזק מקום זה שאין בו חמץ [גר"ש קלוגר. הליכו"ש (פ"ה הערה 4). וכ"פ הגרד"ל שליט"א בדבח"ב (דנ"ד. וכתב שלגבי המטבח אין זה מעשי שלא יכנסו אליו שלושה ימים)]. ומ"מ לגרשז"א אין דבר זה מועיל, דחיישינן שמא נשאר מעט חמץ, ולכן צריך לכל הפחות לשאול על אותו מקום בפרטות אם נוקה היטב.

[616] 14. מ"ב (תלג, א). ועיי"ש מה שהסביר את השו"ע (תלג, יא) שלכאו' משמע להיפך. והוסיף, שכיוון שזו רק דעת רוה"פ ולא כולם, לכן אם רוצה להחמיר, יבדוק שוב בליל י"ד ובלי ברכה.

[617] 15. רמ"א (תלו, א) ושעה"צ (שם סק"ד). ונראה שכן גם דעת הספרדים.

[618] 16. ר' שעה"צ (תלג, ה) שד' רוה"פ (מהם הגר"א) להתיר כן לכתחי'. וטעם האוסר, כיוון שבשל כך מפסיד הברכה, וכמו שאמרו שערום לא יתרום כיוון שאינו יכול לברך (עפ"י משנה תרומות א, ו). ומ"מ כתבו האחרו' שיכול להשאיר רק חדר אחד ללא בדיקה ורק אותו יבדוק בליל י"ד עם ברכה כך שלא יפסיד הברכה [אול"צ (פ"ז הערה ט"ו)].

[619] 17. מ"ב (תלג, א) עפ"י האחרו'. וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ,61 כב). והטעם, משום שבבודק ביום אין הנר מאיר יפה [מ"ב (תלג, א' ומ"ה). עיי"ש].

[620] 18. מ"ב (שם). לחוש לפוס' דס"ל שיצא בכה"ג אף שבדק ביום. וזו מחלו' ראשו' [הרז"ה בס' המאור ס"ל שבדיקת יום י"ג מהני, ואילו הראב"ד, הרשב"א והר"ן ס"ל דלא מהני. והמ"מ ס"ל כרז"ה שבדיעבד יצא. ר' ב"י (סי' תל"ג) ומ"ב-עוז"ו (תל"ג ציון ד')].

[621] 19. הליכו"ש (פ"ה סקכ"ט) עפ"י הרמ"א (תלו, א) והמ"ב (סק"ג). ועיי"ש בהליכו"ש (הערה 89).

[622] 20. הליכו"ש (פ"ה בהערה 89), והוסיף שזאת אף שיהא בליל י"ד באותה העיר.

[623] 21. הליכו"ש (פ"ה סי"ז, ס"ק כ"ח וכ"ט ובהערות שם). וכ"ז אע"פ שבבין הזמנים לא ישהו שם. עיי"ש. ואם בחדרם בפנימיה כמה בחורים, מוטל על כל א' וא' מהם לבדוק. ואם יצאו מחדרם יותר מל' יום קודם פסח, אינם חייבים בבדיקה [הליכו"ש (פ"ה הערה 90) עפ"י שו"ע (תלה, א)]. ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי בנות הדרות בפנימיה, ג"ז כ' בהליכו"ש (שם הערה 87)].

[624] 22. הליכו"ש (פ"ה סקכ"ט) עפ"י הרמ"א (תלו, א) והמ"ב (סק"ג). ואע"פ שבבה"ל (שם ד"ה "לא יברך") פקפק בזה ונשאר בצ"ע, מ"מ המנהג הוא שאין מברכין (הליכו"ש שם).

[625] 23. רמ"א (תלו, א). שעה"צ (תלג, ה).

[626] 24. גמ' פסחים (ז, א). שו"ע (תלב, א). והטעם שאין מברכים ע"כ "שהחיינו", ר' במ"ב-דירשו (תל, 1). וראה מש"כ ע"כ באול"צ (ח"ג ז, ד – שיברך על פרי חדש לפני הבדיקה. עכ"ד. ומ"מ אין המנהג כן).

[627] 25. רמ"א (תלב, א). והטעם, דכל זמן שלא סיים הבדיקה חשיב כעובר לעשייתן. ואם כבר סיים הבדיקה, י"א שיברך למחרת בשעת הביעור [מ"ב (תלב, ד. עיי"ש הטעם. ועיי"ש שי"א שאם סיים הבדיקה כבר לא יברך שוב. והסיק שהמברך יש לו על מה לסמוך ואין מוחין בידו]. ולספרדים לא יברך עוד על ביעור החמץ, דסב"ל [הערות מ"ב איש מצליח על המ"ב הנ"ל בשם תפילה למשה. וכ' כה"ח (תלב, יב) שהרוצה לברך יחזור וישתמש בחדר א' בחמץ, ויבדקנו שוב בברכה].

[628] 26. שו"ע (תלב, א).

[629] 27. אול"צ (ח"ג ז, ה). ושכן מתבאר מד' הגרצ"פ פראנק זצ"ל.

[630] 28. שכ"פ באול"צ (שם). אמנם בדברי מורנו פאר הדור הגרצ"פ פראנק זצ"ל שהביאם שם מבואר שאם עשה הפסק במעשה, וכגון שהפעיל מכונת כביסה – רק לחץ על הכפתור בין הברכה לבדיקה – צריך לברך שוב אף שלא דיבר כלל. וע"ע במ"ב (רלט, ג). וא"כ נתון הדבר למחלו', ונראה בס"ד די"ל סב"ל.

[631] 29. מ"ב (תלב, ו).

[632] 30. עיקר ד"ז כתבו המ"ב (תלב, ה). ומה שכתבנו שהפסק נחשב אפי' אם דיבר רק מילה אחת, כ"כ במ"ב-דירשו (תלב, 7) עפ"י המ"ב (קס"ז, לו) ובה"ל (כה, ט ד"ה "ואם"). לגבי דברים דומים. וע"ע בבה"ל (סי' כ"ה) שהביא ד' החיי"א שהסתפק בזה. וע"ע בשו"ת רפ"ע (ח"ג סי' מ"ב), ובפמ"ג (יו"ד במש"ז סי' י"ט סק"ד, שמזכיר הצד לנקוט בני"ד שהפסק הוי דווקא בדיבור של ד' מילים). וע"ע בדברי שלום (או"ח ח"א סי' מ"ו).

[633] 31. שו"ע (תלב, א) עפ"י הטור בשם הרא"ש. ומ"מ בדברים שהם לצורך הבדיקה אף לכתחי' יכול לדבר, שאין זה נחשב הפסק [מ"ב (תלב, ו)]. ומ"מ אם במשך הבדיקה עשה צרכיו, אכן יברך "אשר יצר" [ד' הגריש"א והגר"ש ווזנר זצ"ל. מ"ב-דירשו (תלב, 8)].

[634] 32. מ"ב (תלא, ו).

[635] 33. כ' בהליכו"ש (פסח. ה, 73), שהגרשז"א במשך הבדיקה היה שואל את בני ביתו אם נבדקו ונוקו מקומות מסוימים בבית. ולא עוד, אלא שפסק לפלוני, שאם קיבל שיחת טלפון במשך הבדיקה, ויש לחשוש שהוא דבר נחוץ, רשאי לענות, ואם יראה שיכול לדחותה, יאמר: "אני באמצע בדיקת חמץ". ואין זה נחשב כדבר שאינו לצורך הבדיקה כיוון שעי"כ אינו מסיח הדעת מהבדיקה. וכל זה דווקא אם כבר החל בבדיקה. אם אם טרם החל בבדיקה, לא התיר לעשות כן.

[636] 34. עיי"ש שיש להשתדל לבער החמץ אף בשיעור הפחות מכזית, ושזו מחלו' אי יש לנקות ולבדוק מקום שבו סגור החמץ שמכרוהו לגוי, ושהמנהג להקל בכך.

[637] 35. מ"ב (תלא, ח). ויש מיקרים מיוחדים שמותר להקדים את בדיקת החמץ לתפילת ערבית.

[638] 36. שו"ע (תלא, ב).

[639] 37. עפ"י המ"ב (תלא, ו) שטעימה שרי. עיי"ש (ובה"ל תלא ד"ה "ולא") ובפסתש"ו (תלא, 1) ובמאמ"ר (מועדים עמ' 59 ס"ח) הגדר לכך. 

[640] 38. שו"ע (תלא, ב). והרבה פרטי דינים בכך

[641] 39. כן נראה מהמ"ב (רלה, יז) גבי ק"ש. אמנם התם הוי דאו' והכא דרבנן, מ"מ כ"מ גם מהא דדנו הפוס' גבי מי שהגיע מהדרך עייף וחושש שאם יבדוק מיד מבלי לישון לא יוכל לבדוק כראוי מרוב עייפות. שיש שהתירו לו לישון מעט שנת ארעי, ויזהיר את אחד מבני ביתו שיעירנו לאחר חצי שעה. וכל זה בתחילת הלילה, אך אם הגיע לאחר שעתיים או שלוש שעות מתחילת הלילה, בזמן שבני אדם כבר רגילים לישון, אין זה מועיל לומר לאחד מאנשי ביתו שיעירנו [חזו"ע (הל' בדיקת חמץ הערה י"ח)]. וא"כ אסור אף ללכת לישון לפני בדיקה החמץ.

[642] 1 הא דחמץ ענשו בכרת הוא עפ"י המבואר בפס' "כי כל אֹכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב, טו). וכן כתיב: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" (שמות יב, יט). וכ"פ הרמב"ם [הל' חמומ"צ א, ז]. ודוגמא לכך שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים, שבשאר איסורים הריהם בטלים בששים [גמ' חולין (צח, א)]. ואילו חמץ בפסח, בין במינו ובין מין בשאינו מינו אפי' כשיש פי אלף כשר כנגדו, אינו מתבטל ("אפי' באלף לא בטיל"), כמבואר בפסחים (ל, א). וזה כשיטת רש"י (בפסחים דכ"ט, ב' ד"ה "שלא במינו") והרא"ש (בע"ז פ"ה סי' ל') שתערובת חמץ אוסרת אפי' במשהו – משום שהאוכלו חייב כרת, וכן לא בדילי מיניה כל שתא. ולרמב"ם (מאכא"ס טו, ט) הטעם שחמץ אינו בטל אפי' באלף, הינו משום שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין. ואף לר"ת שחמץ בטל בששים, ככל שאר איסורי התורה (ר' תוס' פסחים ד"ל, א' ד"ה "אמר רבא"), מ"מ גם הוא לא עשה מעשה להקל בכך.

[643] 2. למשל שחמץ אינו בטל אפי' באלף, כנ"ל בהערה הקודמת.

[644] 3. כגון המנעות האשכנזים מאכילת מצה עשירה, כמבואר ברמ"א (תסב, ד). ורוב הספרדים מקילים באכילתה (שו"ע שם). וראה כה"ח (תסב, מא).

[645] 4. המנהג להמנע מאכילת קטניות מבואר בס"ד לקמן (בסעי' ב'). וכל האשכנזים וחלק מהספרדים נמנעים מכך. וכן אכילת מצה "שמורה" -(דווקא משעת קצירה, ושלא די שתהיה שמורה ממגע עם מים רק משעת טחינה או משעת אפיה. ר' שו"ע תנג, ד) נוהגת בכל המחנות, ספרדים, תימנים ואשכנזים, ללא חלוקה לגוון או לעדה, לדתיים או לחרדים. ובפרט שהיא עפי"ד הרי"ף (בפסחים די"ב, א) והרמב"ם (הל' חמומ"צ ה, ט). והמנעות ממצה "שרויה" נוהגת בעיקר אצל תלמידי הבעש"ט ("החסידים"), ולא אצל הספרדים ושאר האשכנזים.

[646] 5. כגון שימוש בקמח תפוחי אדמה במקום קמח מצה (שבעת הלישה נאסר – למחמירים ב"שרויה"). וכגון שימוש בשמן אגוזים, בשמן דקלים וכדומה, במקום בשמנים שיש מחלוקת אם הינם עשויים מקטניות (כגון שמן קנולה, שמן סויה וכדומה). ופוק חזי כמה סוגי עוגות, עוגיות, שוקולד, ושאר ממתקים, ואפילו שקדי מרק, מייצרים בתי החרושת בדורנו, ובוודאי שמקיימים בזה מצוות שמחה בחג.

[647] 6. עיקר הנהגה זו להמנע בפסח מאכילת קטניות כבר נזכרה בראשונים, שנהגו מימי החכמים הקדמונים שלא לאכול הקטניות בפסח. ולא שחששו מחימוץ, שהרי לא טעו בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו שאין הקטניות באות לידי חימוץ, אלא משום גזירה. שכ"כ בהגהות רבנו פרץ לסמ"ק (סי' רכב). הובא בשמו באורחות חיים (הראשון. סי' נה), ובכלבו (ז, ב). ובמרדכי פסחים (סי' תקפ"ח), בהגהות מימוניות (ברמב"ם דפוס קושטא. סי' רס"ט). הב"ד הב"י (סי' תנ"ג). וע"ע ע"כ באנצי' תלמו' (כרך ט"ז ערך חמץ סק"י), בחזו"ע (פסח. דפ"ג), ס' דבר חברון (מועדים. דס"ז) ובש"פ. ויש מהראשו' שנראה מדבריו שאין זו רק גזירה בעלמא, אלא איסור יש בכך [ר' למשל ריטב"א בפסחים (דל"ה, א), שכ' שאין בכך איסור כרת דאין בא לידי חימוץ גמור, אלא לידי נוקשה והוי איסור דרבנן. ע"כ]. יש מהפוס' שדיברו בחריפות על המקילים בכך. שהמהרי"ל (הל' מאכלות אסורות בפסח) כ' דהוא איסור גמור מדרבנן, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ומרן הגחיד"א בסוף ס' וועד לחכמים כתב, שהמיקל בזה הוא בכלל פורץ גדר. וכ"כ הרבה מאוד מגדולי האשכנזים להגן על מנהג זה להחמיר בקטניות [ר' שערי תשובה (סי' תנ"ג), באורחות חיים, בס' המועדים בהלכה (דרנ"ו ואילך), באנ"ת (ערך חמץ, שם) ובחזו"ע (דפ"ג ואילך). וקיצרנו]. ומ"מ היו מהאשכנזים שהתנגדו לחומרא זו, מהם הריעב"ץ במו"ק [וראה גם בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' תקמ"ז)] בשם הג' אביו החכ"צ [ומש"כ בס' בשמים ראש (סי' שמ"ח) עוד על המנהג, שמקורו מהקראים הרשעים, כבר דחוהו האחרו' בשתי ידיים, ולא קיבלו דברי ספר זה, שאינו מרבנו הרא"ש. והרי גם החת"ס קרא על ספר בשמים ראש – כזבי הרא"ש. ראה יבי"א (ח"ב חיו"ד כד, ד ואילך). וא"כ מזה אין ראיה לסתור המנהג]. ובהגמ"י [דפוס קושטא. הל' חמומ"צ ה, א) ג"כ כ' בשם מהרי"ו שהתנגד למנהג. וטעם המתנגדים, בעיקר שבשל המנעות מאכילת קטניות יאכלו אוכל שיש בו קמח ובאים לידי חשש חימוץ. וע"ע בפר"ח (תנג, א) שדן כיצד גזרינן גזירות חדשות אחר חתימת התלמוד (דהא הרא"ש בשבת כ' שלאחר חתימת התלמוד לא גזרינן גזירות מדעתנו). ע"ע ע"כ במ"ב-עוז"ו (תנ"ג ציון ה' וו').

[648] 7. רמ"א (תנג, א). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בס' מקראי קודש (פ"ד הערה ק"מ).

[649] 8. בשו"ע (תנג, א) מבואר שבפשטות מעיקה"ד שרי להקל בכך, ומתבאר מדבריו שכן גם המנהג (מדלא העיר שנהגו להחמיר). וכ"כ פוסקי הספרדים. אמנם יש מהספרדים שנהגו להחמיר בכך. יש הנמנעים מכל הקטניות. יש הנמנעים דווקא מקטניות יבשות, אך קטניות טריות כן אוכלים. ויש האוסרים את כל הקטניות ואוכלים רק אורז. יש שנהגו לאסור את כל הקטניות היבשות והתירו דווקא קלויות. יש הנוהגים לאכול את כל הקטניות ונמנעים דווקא מאורז (וכן מנהגנו – יוצאי גלות שלוניקי). ראה ע"כ בכה"ח (תנג, י), מאמ"ר (מועדים. ד, ז). חזו"ע (פסח. דפ"ב ס"ב. ועיי"ש בדפ"ג שהביא הרבה פוס' ספרדים שכתבו שמ"מ נהגו להחמיר ולא לאכול אורז בפסח), ובאול"צ (ח"ג ח, טו דף ק"ה). ובאשר לספרדי שנהג חומרא ולא אכל אורז או שנמנע מאכילת כל הקטניות (בשל מנהג המקום שבא ממנו, או בשל מנהג אבותיו וכדו') ורוצה להפסיק ממנהגו (כגון שהתחתן ורוצה להפסיק ממנהג זה, או מסיבת מחלה וכדו'), יש פוסקים שכתבו שרשאי הוא לעשות התרת נדרים ולחדול ממנהגו זה, ולאכול קטניות, ויש חולקים ואוסרים [ראה במחב"ר (בקו"א תסז, א) ובברכ"י (תנג, ט), חזו"ע (פסח. דפ"ה הערה ה') ואול"צ (ח"ג ח, טו ד"ה "ואולם" וד"ה "ואף") עפ"י שו"ע (יו"ד ריד, א). הפר"ח (תצו, א). רפ"ע (ח"ג סי' ל'). וע"ע שו"ת לב חיים (ב, צד)].

[650] 9. נחלקו האחרו' לגבי דעת המחמירים בקטניות, אי מותר לאפות מצות מקטניות, שיאכלנה שלא לשם מצת מצווה. בדעת תורה התיר, דלא אסרו בקטניות מה שמותר בה' מיני דגן. ואילו בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק א, קעה) ובכה"ח (תנג, יח) אסרו, שמא יטעו לאפות מהם למצות מצווה [הב"ד במ"ב-עוז"ו (תנג, ד). ראה שם מה שכתבו שהשאלה נידונה שישמור המצות היטב מחימוץ].

[651] 10. טעם א:' שלעיתים מיני הקטניות מעורבים עם תבואה, וקשה לבוררם היטב [טור (סי' תנג)]. ומטעם זה יש מהספרדים הנמנעים מאכילת אורז. טעם ב:' לעיתים טוחנים את האורז ושאר הקטניות לקמח, ואף אופים מהם לחם, ויש הדיוטות ועמי ארצות שאינם מבחינים ומבדילים בין הקמחים והלחמים, ובסופו של דבר יאפו ח"ו פת של דגן ללא זהירות מהחמצה [מרדכי (פסחים סי' תקפ"ח). מ"ב (תנג, ו)]. טעם ג:' שיש מקומות שבשנים שאינן מבורכות, שמיני החיטים משתנות לרעה ונראות כמיני זרעונים, ולכן אסרו את כל סוגי הזרעונים [רבנו מנוח (הל' חמומ"צ ה, א). בה"ל (רס"י תנ"ג). עיי"ש ברבנו מנוח שכתב עוד כמה טעמים (והבה"ל כ' שהם קלושים)].

[652] 11. הלכות כלאים (א, ח).

[653] 12. והוסיף הרמב"ם שם, כגון הפול, העדשים, הדוחן והאורז. ור' לקמן (בהערה 38).

[654] 13. כגון המקילים לגבי קטניות שלא היו בזמן הגזירה [אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ג). דבח"ב (ליאור. מועדים ד"צ ס"ד)], וכן המקילים בקטניות העטופות בתרמיליהן, וכדלקמן בפרקנו.

[655] 14. כגון חרדל [רמ"א (תסד, א)], דאע"ג שאינו קטניות, מ"מ נוהגים בו איסור משום שעושים ממנו כרי [מ"ב-עוז"ו (תסד, ה)]

[656] 15 כ"כ בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' קנ"ז), החלקת יעקב, שרידי אש, אג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ג). הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 6). וכ"כ בדבח"ב (לגר"ד ליאור שליט"א. ד"צ ס"ד). וכ"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל [כפי שאמר לי גבי היתר אכילת הבוטנים. ר' מקראי קודש-ליל הסדר (פ"ד הערה ק"מ)].

[657] 16. שכ"מ מד' הפוס' שדנו אי מותר לאכול בוטנים, דהא הטעמים לגזירת קטניות לא שייכי בהו (שאין רגילות לעשות מהם קמח ומיני קדירה. וגם לא קשה לבוררם ממיני תבואה שהתערבו בהם). ולפי"ז משמע שבאיסור זה כלולים גם מינים שלא היו בזמן הגזירה [מ"ב-דירשו (תנג, 6)]. וכ"נ מד' המ"ב (תנג, ד) שכ' לאסור גם תירס -(חיטה תורקית). וא"כ כלולים באיסור זה גם מינים שלא היו בזמן הגזירה.

[658] 17. שהרי נהגו להחמיר ולהמנע בדורנו מאכילת בוטנים ותירס. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל (כנ"ל). ומ"מ הגר"ד ליאור שליט"א מיקל מטעם זה לגבי הרבה קטניות.

[659] 18. מ"ב (תנג, ו).

[660] 19. מ"ב (שם).

[661] 20. דבח"ב (ליאור. דס"ו, וד"צ ס"ה). וטעמו, משום שקיטנית בשרביטה (תרמיל) נחשבת ירק ולא קיטנית, ומותר לאוכלה (עיי"ש על המנהג שכתב. ור' בהערה הבאה). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ד, ו), שבירושלים ת"ו נהגו האשכנזים לאכול קטניות ירוקות וטריות.

[662] 21. ששאר הפוס' לא הזכירו קולא זו, ואדרבא, יש שכתבו בהדיא להחמיר ולאסור אף בתנאים אלה. שכ"כ הא"א בגליון השו"ע (סי' תנ"ג), בברכ"י (שם סק"ב) לאסור אף קטניות ירוקות. ושכ"כ כמה פוס' לאסור אף קטניות הנמצאות עדיין בתוך תרמיליהן [שו"ת מוהר"ב (ח"ב סי' נ'), ס' דברי סופרים (סי' ק"ח) ועוד]. וכתבו הפוס' שיש לאסור אף את התרמילים עצמם של הקטניות [חלקת יעקב (ח"ב סי' ע"א)]. הב"ד בכתב עת "צוהר". ור' בהליכו"ש (ד, בדבר הלכה סקכ"ו) שהגרשז"א זצ"ל הסתפק גבי שעועית בשרביטה, אי דינה כקטניות. ועוד קשה לי על דעה זו, דכפי שאמרנו לעיל, הרי המ"ב (תנג, ד) ס"ל שתירס הינו קיטנית. והרי גם תירס מכוסה בקלחים ולכאו' דינו כירק. ומ"מ אסרוהו כקטניות.

[663] 22. ד' המקילים זו ד' שו"ע הגר"ז (תנא, ה), וכ"כ בדעת תורה (כנ"ל בהערה 9), וכ"כ בהערות הרר"י בקודש (על מקראי קודש לגרצ"פ פראנק זצ"ל. מהגר"י כהן זצ"ל. פסח. ח"ב סי' ס' סק"ב, ובהערה ,2 שכן משמע מהסמ"ק). הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, 10). וכ"כ בדבח"ב (ליאור. מועדים. דס"ו). ומ"מ הגרצ"פ פראנק זצ"ל הסתפק אי בכלל ניתן להקל מטעם זה.

[664] 23. כ"כ הפוס' הנ"ל, דכ"ש הוא ממיני דגן, שנהגו איסור רק באופנים שסוגי הדגן אסורים. והוסיף בדבח"ב (שם), שהרי אפי' גרגרי החיטה שלא נגעו במים אינם יכולים להחמיץ, ומותרים. והראיה, שהרי בזמן הגמ' (ר' גמ' פסחים דק"ט, א') אכלו קליות של חיטים בפסח. ולכן מותר לאכול קטנית יבשה כמות שהיא. עכ"ד.

[665] 24. הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (שם). והיינו אף לאשכנזים.

[666] 25. דהגרצ"פ פראנק זצ"ל בכלל הסתפק לגבי שורש היתר זה, וכנ"ל (בהערה 22). וגם שאר הפוס' לא הזכירו קולא זו. וכן כל גופי הכשרות נוהגים לסמן גידולים אלה ככשרים רק לאוכלי קטניות. וע"ע בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שע"ג).

[667] 26. זו ד' הגרשז"א זצ"ל בהליכו"ש (ד, טז ובסקכ"ז). והיינו כגון גרעיני אבטיח. ונראה דה"ה גרעיני דלעת. וכ"ז משום דאינו נחשב כקטניות. וכ"ד הגר"נ קרליץ זצ"ל, אלא שסייג זאת שהו"ד כשאינו מפריד את הגרעינים מהפרי ומתעסק עימם, וכגון שמייבשם, שאז אין דינם כחלק מהפרי ואסור לאוכלם [הב"ד במ"ב- דירשו (תנג, 9)]. ומ"מ מסתימת דברי הגרשז"א זצ"ל משמע דלא שמיעא ליה לחלק בזה.

[668] 27. כתירס, כוסמת, אפונה (עכ"פ ללא תרמיל), וחרדל, והיינו מצד ההלכה. ויש מצד המנהג, כבוטנים או גרעיני חמניות, וכדלקמן (בסעיף י"א).

[669] 28. כליפתית, סויה, קנולה ועוד, וכדלקמן (בסעיף י"ב).

[670] 29. כתפוחי אדמה, למרות שהיה צד להחמיר לגביהם, שקמח תפו"א דומה מעט לקמח דגן, ואף היה מי שרצה לאסור אכילת תפו"א בפסח (ר' לקמן בסעיף י"ג).

[671] 30. כל הדברים הללו בס"ד פשוטים. ואמרו לי דכמעט כל מוצרי "טבעול" (חוץ למשל משניצל תירס ללא גלוטן) הינם תערובת חמץ גמור שאיסורה מדאו'. והנ"מ, אם כתוב שהמוצר כשר רק לאוכלי קטניות, שאם זה בגלל מרכיב במוצר שהינו נתון למחלו' אם דינו כקטניות אם לאו, הרי שאשכנזי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך (שהרי אין זה נוגע לאיסורי חמץ). אך אם כלל לא כתוב שזה כשר לפסח, יתכן שבאמת אין זה כשר לפסח. ואחר שכתבנו כל זאת מצאנו בס"ד שכן אמר בהדיא הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאוכלים ומשקים מעובדים, שאפי' אם לא ידוע שיש להם מרכיבים של חמץ, אין לאכול מהם בפסח אא"כ יש להם כשרות לפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תסז, 37)]. ומה שהזכרנו את חטיפי מאכל ה"במבה", הרי שהגר"ד ליאור שליט"א כתב לחלק ביניהם – שאם כתוב עליהם שהינם כשרים לאוכלי קטניות, הרי שיש לחלק בין אם הינם עשויים מתירס, שאכן אסורים הם לנמנעים מאכילת קטניות. ואילו אם הם עשויים מבוטנים, הרי שלדעתו [בס' דבח"ב (מועדים. דס"ז)] הינם מותרים לכולם (והיינו רק לאותם פוס' הסוברים שבוטנים אינם בכלל קטניות). ואף שבס"ד כתבנו לקמן (בהערה 33) שבוטנים נחשבים כיום כקטניות, אין זה אלא בגלל שכך מקובל כיום (עכ"פ פה בארה"ק), אך באמת שלפני חצי דור (בזמן הגרמ"פ והגר"ש ישראלי זצ"ל), רבים מהאשכנזים אכלו בוטנים (ללא מלח הדבוק עליהם, כבסעיף הבא).

[672] 31. שכן הדבר היה ידוע עוד לפני עשרות שנים (עוד בהיותי ילד, שכספרדים היינו אוכלים בוטנים בפסח, אך בוטנים ללא מלח, מהסיבה הנ"ל). וכ"כ הרה"ג מרדכי וולנוב שליט"א בס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' 232. בדיני פיצוחים). ואח"כ מצאתי שכן אמר הגריש"א זצ"ל, שבפיצוחים ישנם ב' חששות: חשש שקולים אותם בתנור שאינו כשר לפסח, וחשש שמדבקים את המלח ע"י קמח חמץ. עכ"ד. [הב"ד במ"ב-דירשו (תס"ז, 37)]. אמנם יש לבדוק אם הדבר נכון גם כיום. כי אמרו לי שכיום מדבקים את המלח באופן שיהיה מותר גם לחולי צליאק לאכול את הבוטנים.

[673] 32. שכן מתבאר מס' דבח"ב (מועדים. דצ"ה ס"ה – גבי אפונים ללא תרמיל) וממאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ד, ו).

[674] 33 באמת אין הדבר מוסכם כלל להחמיר באכילת בוטנים בפסח. שכבר כתבו כמה וכמה פוס' שאין לאסור אכילת בוטנים בפסח, אף לנמנעים מאכילת קטניות. שכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (סי' ר"ז) להתיר ולהקל בכך. וכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' נ'). וכ"כ בשו"ת אג"מ [(או"ח ח"ג סי' ס"ג). עיי"ש שכ' שלדעתו החומרא לאסור קטניות אינה להמנע מאכילת כל דבר שיתערב בו מיני דגן או שעושים ממנו קמח, שהרי הרמ"א (תנג, א) כתב שמותר לאכול עניס (ש ֶבת) למרות שעלולים להתערב בו דגנים. וכן אין לך דבר שרגילות לעשות ממנו קמח כמו תפו"א, ובכל המקומות נוהגים לאוכלו. אלא ישנם טעמים אחרים לכך (עיי"ש שמנה אותם. ולכן היקל גבי בוטנים, וזאת עפי"ד החוק יעקב שכתב שאין להוסיף חומרות בקטניות על מה שלא נהגו. ולגבי בוטנים כתב שבמקומות שכבר נהגו להחמיר, שלא יקלו בכך. עכ"ד. וקיצרתי)]. גם בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א סי' ז') כ' להקל בבוטנים. וכן הגרב"צ פלמן בקונט' ימי הפסח (דקס"ב) כתב שהמנהג ברוסיה היה להקל ולאוכלם. וגם הגר"י אברמסקי זצ"ל (בעהמ"ח "חזון יחזקאל" על התוספתא) נהג לתת לאורחיו בוטנים בפסח [הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, אמצע ס"ק 6)]. וכן בס"ד כתבנו אנו במקראי קודש (פ"ד הערה ק"מ) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל שכן היה המנהג ברוסיה. עיי"ש. ומאידך, אמר לי הגרש"י זצ"ל שהמנהג פה בארה"ק כיום להחמיר בזה (אף שהוא עצמו בכינוסים בביתו בליל שביעי של פסח – ליל "שירת הים", היה מגיש בוטנים לאורחים). גם בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' פ"ח) כ' שהמנהג בירשת"ו שלא לאכול בוטנים בפסח. וכ"כ הגרצ"פ במקראי קודש, וכ"כ בחלקת יעקב [הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, 6)]. וע"ע במקראי קודש (פראנק. ח"ב סי' ס').

[675] 34. מאמ"ר (ד, ו).

[676] 35. רמ"א (תסד, א). עיי"ש במ"ב (ס"ק ה, ו). וכ"כ המאמ"ר (ד, ו).

[677] 36. דבח"ב (ליאור. דס"ו).

[678] 37. רמ"א (תסז, ח). אול"צ (פ"ח הערה ט"ו). ואמרו לי שכיום יש מוצרים של תבלין הכרכום שיש להם השגחה טובה לפסח, אך מ"מ בשו"ת אור לציון (שהינו בן דורנו. ולמדתי אצלו בישיבת פורת יוסף) כ' שהמנהג לא להשתמש בו. ובאמת צריך להבין מדוע, שהרי מהמ"ב (תסז, לג) משמע שהטעם אינו משום שהינו קיטנית, אלא משום שיש בו תערובת חמץ. ולפי"ז אם אין בו תערובת חמץ אז מותר לאוכלו. מ"מ בשל דברי שו"ת אול"צ כתבנו זאת כספק. ולכן אם קונה זאת בהשגחה מהודרת, נראה פשוט שמותר לאוכלו.

[679] 38. לגבי תירס, כ"כ המ"ב (תנג, ד) ודבח"ב (דס"ה הערה 10) ובמאמ"ר (ד, ו). אמנם שוב, כנ"ל, היו שהתירוהו כשלא בא במגע עם מים [שו"ת אורח משפט (סי' קי"א) ודבח"ב (ד"צ הערה 10)]. אך ברור שגם לדידם תירס נחשב כקטניות.

[680] 39. בס' מאמ"ר (ד, ו) כ' שדינו כקטניות ואסור. ולד' מרן הגראי"ה זצ"ל באורח משפט (סי' קי"א) אם לא באו במגע במים אינם חמץ. וכ"נ מד' הגר"ד ליאור בדבח"ב (ד"צ הערה 7). אך ברור שבעצם גם הם מסכימים שהינו קטנית.

[681] 40. אמנם בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' קנ"ז) היקל בכך, משום שבזמן שהתחדשה הגזרה לא היתה השעועית מצויה (עיי"ש שהיקל דווקא לפסח בשנת בצורת, ומשום שצירף עוד טעמים). ויתכן שיקלו בני"ד גם הפוס' המקילים לאכול קטנית כשהיא בשרביטה (בתרמיל), וכנ"ל (בסעי' ה'). אך מ"מ כתבו בהדיא לאסור בני"ד הבה"ט (תנג, א, גבי פאסוליה) והמאמ"ר (ד, ד).

[682] 41. הרמב"ם (בהל' כלאים א, ח) כתב שפול הינו קטנית. אך הגר"ד ליאור שליט"א כ' בדבח"ב (דס"ו) שפול עם תרמילו נחשב כירק ולא כקטנית (עיי"ש).

[683] 42. הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (דצ"א) כ' שאינה בכלל איסור קטניות, משום שאינה נאכלת בפני עצמה. וכל דבר שאינו נאכל בפני עצמו אינו בכלל גזרת קטניות (אך לא מצאתי מקור לכך). ומ"מ לד' פוס' אחרים ליפתית דינה כקטנית גבי ני"ד. ראה שו"ת אבני נזר (סי' שעג ותקל"ב) לגבי צמח ה"רעפס" – הוא צמח הליפתית. ויש ליישב את מה שנראה לכאו' כסתירה בדבריו.

[684] 43. ד' האוסרים הינה ד' המאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ד, ו). וד' המתירים הינה ד' הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב דס"ח ס"ב. וד"צ ס"ד. עיי"ש שכתב שהסויה לא היתה בזמן גזירת הקטניות, שהרי התגלתה רק לפני כמאה שנה ביבשת אמריקה והובאה לאירופה, ולא היתה ידועה כלל בדורות הקודמים וממילא לא כלולה בגזירה. והוסיף, שגם שמן הסויה מיוצר באופן שאינו בא במגע עם מים ולכן הינו כשר, וכדלקמן.

[685] 44. ד' המתירים זו ד' הדבח"ב (דס"ז), משום שלא היתה בזמן הגזרה. עכ"ד. ומ"מ נלענ"ד בס"ד שגם בני"ד יש חשש להוספת מרכיבים שאינם כשרים לפסח, וכמו שבס"ד כתבנו לעיל (בפ"ה הערה 25). ומ"מ לד' המחמירים (כנ"ל בהערה 16) שאינם סוברים הקולא של דבר שלא היה בזמן הגזירה, הרי שי"ל שגם קינואה לכאו' אסור לאוכלה. וכן המנהג לאסור. ומ"מ גם הספרדים המקילים לאכול קטניות, ואוכלים קינואה, עליהם לבדוק היטב היטב את הקינואה מגרעיני דגן.

[686] 45. בס' דבח"ב (ליאור. ד"צ ס"ד) כ' שמותר, כיוון שלא היתה בזמן הגזירה. ולמחמירים (כנ"ל בהערה 16) שלא ס"ל טעם זה, י"ל דאסור. ונעיר, שיש הטוענים שבקנולה מצויה תערובת חיטה יותר מקטניות אחרות.

[687] 46. כנ"ל (בפרקנו בסעיפים ד, ה, ו). ור' במ"ב-דירשו (תנ"ג סס"ק 10) מש"כ בשם שו"ת שרידי אש (סי' נ').

[688] 47. גבי תפו"א עצמו, כ' הנשמת אדם (הל' פסח סי' כ') שבפיורדא נהגו לאסור תפו"א משום שעושים מהם קמח (ורק בשנה שהיה רעב הושיבו בי"ד להתירם). והגרשז"א זצ"ל ס"ל שלמרות שהינם סרך קטניות והיה מקום להחמיר בהם, מ"מ לא התקבלו דברי הנשמ"א כיוון שהם גדולים ולא מיחלפי בחיטים [הליכו"ש (פ"ד סקכ"ח והערה 109). וכתבו, שמ"מ החמיר בכך לעצמו]. וכן באג"מ (או"ח ח"ג סי' ס"ג) כתב שמעולם לא חששו לאסור תפו"א [הב"ד במ"ב-דירשו (תנג, 7)]. וגבי קמח תפו"א, עפ"י המבואר בנשמ"א הנ"ל, הרי שהחמירו גם בקמח תפו"א. אך מדברי שאר הפוס' שכתבו להקל בתפו"א מתבאר שגם גבי קמח תפו"א הקלו. וכן המנהג פשוט להקל ע"י כל גופי הכשרות.

[689] 48. כבסעיף ט"ז.

[690] 49. והיינו שיש שהקלו גבי כמה קטניות שלא היו בזמן הגזירה, או שהינן בתרמיליהן, או שלא נרטבו וכדו'. וכ"כ בשו"ת אב"נ (או"ח סי' תקל"ג) שמותר בפסח להשתמש למאכלים בשמן שנעשה ללא מגע במים (לפני שהפך לשמן), שאז אינו יכול להחמיץ. וכ"כ בס' דבח"ב (דס"ז) עפ"י שו"ת אורח משפט (סי' קי"א). והוסיף שאם הושרו הקטניות קודם לכן במים ה"ז אסור. ואף בספק אם הושרו, אסור.

[691] 50. שכ"כ כמה פוס' להתיר [ר' מ"ב-דירשו (סי' תנ"ג אמצע ס"ק 6)] וטעמם, שלמרות שיש בעיה בבוטנים, מ"מ כיוון שכמה מהטעמים לאסור קטניות לא קיימים בבוטנים, לכן מותר להפיק מהם שמן. ובמקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. פסח. ח"ב סי' ס') כ' להתיר זאת דווקא אם השמן הופק לפני פסח, והבוטנים נבררו היטב מתערובת דגן. וכ"כ בהליכו"ש (פ"ד הערה כח) שיש מתירים (אך לא כתב שגם הוא ס"ל להקל). ומ"מ כיוון שממילא יש נוהגים לאסור את הבוטנים עצמם, לכן לא רצינו לכתוב שלכו"ע שרי, ובפרט שאינו מצוי כיום.

[692] 51. המתירים – מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קי"א), והגר"ד ליאור בס' דבח"ב (דס"ז). והאוסרים – אול"צ (ח"ג פ"ח הערה ט"ו דק"ה) בשם הברכ"י (תמז, יד).

[693] 52. בדבח"ב (דס"ז) היקל בזה הגר"ד ליאור שליט"א, משום שקטנית זו לא היתה בזמן הגזירה, וגם לפני עשיית השמן הרי הסויה לא נגעה במים. ונראה בס"ד שאותם שאינם מקבלים טענות אלה להקל, לא יקלו גם גבי שמן סויה. ואכן מנהג רוב העם שלא להקל בזה. ויש להוסיף, שבשו"ת זכרון יהודה (או"ח סי' קל"ט) כתב ששמע שמנהג ישראל לאסור את השמנים המופקים מכל מיני זרעונים, ולא דווקא מקטניות, משום שקשה מאוד לבררם מתערובת מיני תבואה. עכ"ד. ואמרו לי מביני דבר, שגם כיום יש חששות רבים בהובלת הסויה למפעלי השמן בשל התרטבותה בדרך. מ"מ יש בזה ביטול בששים לפני החג.

[694] 53. הדברי יציב (או"ח סי' קצו) התיר להשתמש במאכלים בשמן כותנה לנוהגים להקל בשמן זית [ראה דגמ"ר (תנג, א)]. ואף הגרצפ"פ זצ"ל כ' במקראי קודש (שם) שמותר להשתמש בו כשנעשה בזהירות ובהכשר. והוסיף שאף הגר"ח סולובייצ'יק התירו. וכן הובא בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [סידור פסח כהלכתו. מ"ב-דירשו (תנג סס"ק 6)]. וכ"כ להקל בדבח"ב (דס"ח). ומאידך בשו"ת מנח"י (ח"ג סי' קל"ח) כ' שלא ברירא ליה ההיתר של שמן כותנה, משום שגם זרע הכותנה נחשב כקטנית ואסור לאכול את שמנו. וד' הגרשז"א [הליכו"ש (פסח. ד, יז)] והגריש"א [קובץ תשובות (ח"ג סי' פ"א)] שנהגו להחמיר בו [הב"ד במ"ב-דירשו (שם)]. והיינו ששניהם לא אסרו זאת אלא רק כחומרא. ולא הזכרנו כאן את הפולמוס הגדול שהיה בעיר בני ברק לפני כמה שנים בין גדולי הפוס' שם בני"ד.

[695] 54. בס' דבח"ב (דס"ח) כ' הגר"ד ליאור שליט"א להקל בכך. אך נראה שמנהג רוב העולם להחמיר, כנ"ל (בהערה 51). וכ"כ בס' כשרות כהלכה (ח"א עמ' 235), שהוא עשוי מליפתית שהיא קיטנית. ומ"מ כתב שזו מחלו' אם שמן זה נחשב כקטניות.

[696] 55. ד' האוסרים הינה עפ"י האמור לעיל (בהערה 34), גבי האוסרים אכילת גרעיני חמניות. וד' המתירים הינה ד' הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבח"ב (דס"ח). וכ' הטעם, שאין משרים את החמניות במים לפני הכבישה.

[697] 56. בעבר היה חשש של חמץ בשמן הזית, כיוון שכתשו את הזיתים במכתשת שכותשים בה גם חמץ, וכיוון שהזית עצמו הינו חריף הרי שהיה קולט גם את טעם החמץ, ולכן היה צריך להזהר ואף להרחיק נרות משמן זית מאוכל כשר לפסח. כ"כ הדגמ"ר והמ"ב (תנג, יא). אמנם במחה"ש כתב שבמקומות שאין כותשים אותו במכתשת של חמץ אין לחוש לכך, אך בדגמ"ר משמע שבכל המקומות נהגו שלא לאכול זמן זית [שעה"צ (שם סק"י)]. ומ"מ נראה בס"ד שבימינו אין מנהג להחמיר בשמן זית, ושכ"כ להקל בדבח"ב (מועדים דס"ח). אך ברור הדבר שכל זה הוא דוקא אם נזהרו בו מחמץ, הן בשעת כתישת הזיתים, והן מבחינת הוספת חומרים מונעי חמצון וכדו'. וממילא מבואר שטוב להחמיר לקנות דווקא שמן של יהודים, גם מצד האפשרות להשגיח עליו יותר טוב [שלא לדבר מצד העסקת גויים – ובפרט אויבים – בארץ הקודש. וכבר בס"ד הארכנו ע"כ במקראי קודש הל' סוכה (פ"ו הערות קפ"ג וקפ"ד), והל' חנוכה (פ"ה הערה ד')].

[698] 57. דבח"ב (דס"ח).

[699] 58. שכן המנהג פשוט להקל, דהא אגוז אינו קטנית. וכן כל הבדצי"ם נותנים כשרות לפסח לשמן אגוזים, הן אגוזי מלך והן אגוזי לוז, ואין מי שמפקפק ע"כ. וע"ע במהרי"ל (הל' מאכלות אסורות בפסח, סק"ח).

[700] 59. גבי שמן חריע, כ"כ בספר דבח"ב (דס"ח). ומ"מ אינו מצוי כמעט.

[701] 60. כ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רמ"א), וכ"כ ביחו"ד (ח"א סס"י ט' – שיש לעשות לכתחי'). וכ"ד הגר"נ קרליץ והגר"ש ווזנר זצ"ל. אך שניהם כתבו כן רק מצד המנהג [הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 12)].

[702] 61. הא דמעיקה"ד א"צ לייחד כלים לבישול הקטניות, כ"כ בס' דבח"ב [(מועדים. דצ"א ס"ח). אמנם הוסיף שם שמ"מ מידת חסידות שלא לאכול מכלים שבישלו בהם קטניות (וכן שם בדס"ז). אך הדגיש שיש להזהר שלא יגרום הדבר לאיבה]. וע"ע ביחו"ד (ח"ה סי' ל"ב, שמ"מ מותר לאשכנזי המתארח אצל ספרדי, לאכול תבשילים שהתבשלו בהם קטניות והינם ב"י).

[703] 62. הגר"ש ווזנר זצ"ל [מ"ב-דירשו (תנג, 12)].

[704] 63. הגר"ש ווזנר זצ"ל (שם).

[705] 64. הגר"ש ווזנר זצ"ל (שם). מ"ב-דירשו (שם. וכתבו שאם בכל אופן ניתז, ויש רוב במאכל הכשר כנגד הקטניות, מותר המאכל באכילה. ע"כ. והיינו כדין תערובת קטניות עם שאר מאכלים, וכמו שבס"ד יבואר לקמן בדין תערובת) וראה בכל עניינים אלו בספר הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן זצ"ל (פ"ג סכ"ו).

[706] 65. מהרלנ"ח. כה"ח (תנג, כז). גריש"א זצ"ל [הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 14)]. ומה שכתבנו שמדובר על תבשיל שלפחות רובו קטניות, כך מתבאר במ"ב (תנג, ט). הא אין רובו קטניות הרי שאין דינו כתבשיל של קטניות לגבי ני"ד. וראה בכל ענינים אלה בס' הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן זצ"ל. פ"ג סכ"ו).

[707] 66. זרע אמת. וכ"כ מהר"י טייב בספרו חוקת הפסח (סי' תנג). כה"ח (תנג, כז). מאמ"ר (מועדים. ד, ט). חזו"ע (פסח. דפ"ו ס"ב) ויחו"ד (ה, לב). גריש"א זצ"ל [הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 14)]. ס' הגע"כ (ג, כו עפ"י המ"ב תנג, ח. עיי"ש מה שהיקל אם בישלו בטעות בכלי זה אף כמה גרגרי קטניות). ובס' דבח"ב (לגר"ד ליאור. דס"ז), כתב שמעיקה"ד שרי לאשכנזי לאכול אוכל זה, אך מצד מנהג חסידות יש להמנע מכך, אם אין הדבר גורם לאיבה. ע"כ. אמנם יש להעיר שלד' המהרלנ"ח (סי' קכ"א) אף אם כבר בישלו בכלי זה, לא יאכל התבשיל אם הכלי ב"י (הב"ד מהר"י טייב בספרו ערה"ש, אך הוא עצמו ס"ל להקל, וכמש"כ בספרו חוקת הפסח, וכנ"ל. וכ"כ כה"ח שם). ומ"מ לד' רוה"פ רשאי הוא לאכול מתבשיל זה. וע"ע ביחו"ד (ח"ה סס"י ל"ב) מה שהעיר ע"ד ס' ספ"כ.

[708] 67. כתבו הפוס', שאשכנזי שבא להתארח אצל ספרדי, אינו צריך לשאול לפני שאוכל הוא מהתבשיל, אם הסיר היה בן יומו מבישול קטניות, דהא ממילא מותר לו לאכול ממה שהתבשל בסיר זה [כ"כ הפר"ח (תצו, כד). וכ"כ הזר"א, והב"ד כה"ח (תנג, כז). וכ"פ בחזו"ע (פסח. דפ"ו הערה ח')]. ויותר מכך: יש שכתבו שאף למחמיר באכילת קטניות, מותר לו לבשל בעצמו לעצמו בכלי זה, כשאינו יודע אם הינו ב"י [מהרלנ"ח. כה"ח (תנג, כז)]. ומה שכתבנו דמישתעינן גבי תבשיל שלפחות רובו קטניות, ר' לעיל (בהערה 65).

[709] 68. ד' המתירים זו ד' שו"ת זר"א, ד' המהרלנ"ח, כה"ח (תנג, כז), חזו"ע (דפ"ו ס"ח), הגע"כ (ג, כו), מ"ב-דירשו (תנג, 14) ועוד. ומאידך, ד' הגרשז"א זצ"ל שאין להקל ולאכול תבשילים כשרים שאין בהם קטניות שבישלו בכלי זה, אא"כ בישלו בכלי רק ספק קטניות, וג"ז רק במקום הפסד גדול [מ"ב-דירשו (תנ"ג, 14)]. ומ"מ לד' רוה"פ ניתן להקל בני"ד, וכנ"ל. ולענין אכילת תבשיל שהתבשלו ממש עמו גם קטניות, ראה לקמן (בהערה 82).

[710] 69. כ"ש מדלעיל (בהערה 65).

[711] 70. מאמ"ר (ד, ה). אול"צ (ח"ג פ"ח הערה ט"ו). והוסיף באול"צ (שם), שמורה צדק ספרדי לא יפסוק לאשכנזים לפי פסקי הספרדים אלא רק כפסקי האשכנזים. וכן להיפך. עכ"ד.

[712] 71. חזו"ע (פסח. דס"ז ס"ג).

[713] 72. הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (דס"ז), וכ"מ מהליכו"ש (ד, כ. וראה עוד לקמן בהערה 73).

[714] 73. זו ד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. ד, ד). וכן הורה לי הגרמ"א זצ"ל. שלאחר נישואי עם אשתי שתחי', שאלנוהו כיצד לנהוג. ואמר לאשתי האשכנזיה שתחי' שאינה חייבת לעבור ולנהוג כמנהגי, אך למען שלום הבית – שבס"ד תהיה אחדות במשפחה, וכן כדי שתחנך את הילדים במנהג אחיד, עדיף שהיא תעשה התרת נדרים. ואשתי הסכימה מיד. ואז צירף אליו הגר"מ אליהו זצ"ל עוד שני אנשים, וישבו כבית דין ועשו לה התרת נדרים, ומאז היא נוהגת ומתפללת כספרדים (למרות שלפני החתונה נהגה מנהגי הגר"א-פרושים, שהיא ממשפחת מרנא ורבנא הגר"א) וע"ע שם במאמ"ר (פל"ב סעיף י'). וצ"ע..

[715] 74. דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי, חייבת לנהוג כמנהג בעלה, בין להקל ובין להחמיר, ואינה צריכה התרת נדרים. ומ"מ רשאי הבעל למחול לה ותמשיך היא לנהוג כבית הוריה. עכ"ד [הליכו"ש (ד, כ. ועיי"ש בהערה 120 שאם כבר החלה אחר הנישואין לנהוג כבית הוריה בהסכמת הבעל, ושוב רוצה לשנות ולנהוג כמותו – צריכה התרה)].

[716] 75. כ' בחזו"ע (פסח. דפ"ח ס"ג), שאשה ספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי, "לא ראוי" שתבשל קטניות בבית בעלה לעצמה ותאכלם שם, אך אם היא בבית הוריה מותר לה לאכול קטניות עמהם, שכיוון שארץ ישראל הינה אתרא דמרן השו"ע, לא אמרינן שקיבלה לגמרי את מנהג האשכנזים. עכ"ד. ובאשר לאשה אשכנזיה הנשואה לספרדי, שנוהגת עדיין איסור באכילת קטניות ואורז, כמנהג אביה, האם רשאית לבשל בפסח קטניות לבעלה הספרדי, נחלקו בכך הפוס'. דעת המקילים הינה ד' הרבה פוס' [חזו"ע (פסח דפ"ו-פ"ז) בשם הגחיד"א במחב"ר, מהר"י אישקפה, מהר"י נג'אר (בס' חגי יהודה), מהר"י טייב בערה"ש (תנג, ד), שו"ת חיים לעולם, שו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שמ"ג)]. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (ד, ד. והוסיף שמותר הדבר אף שהיא עצמה הרי אינה אוכלת מכך. ולענין בישול ביו"ט תשאל שאלת חכם). ומאידך ד' הכנה"ג ושו"ת רפ"ע (ח"ג סי' ל') לאסור לה לבשל ביום טוב של פסח הקטניות לבעלה [הב"ד בחזו"ע ובמאמ"ר (שם)]. ובענין אם מותר לאדם שאסור לו לאכול תבשיל מסוים – לעשותו ביו"ט לצורך מי שמותר לו לאוכלו, ראה מה שבס"ד כתבנו בהלכות יו"ט (פרק י"א סעיף ל"ד).

[717] 76. כ"כ הגר"ד ליאור שליט"א גבי תינוקות, בס' דבח"ב (מועדים. דס"ז) לגבי תינוקות שעיקר מזונם הוא דייסת אורז. וכ"נ מד' הח"א (קכז, ו) שמותר להאכיל קטן קטניות אם צריך לכך מאוד. וע"ע בהערות הבאות.

[718] 77. כך הסיקו במ"ב- דירשו (תנג, 12) עפ"י שו"ת שם אריה (גבי האכלתם פירות יבשים), השד"ח (חמץ ומצה, סי' ו' סק"ו), ובפרט עפי"ד הפמ"ג (א"א שא, לב ול"ה) שבדבר שהינו רק משום גזרה, אין איסור ספיה לקטן. ובמ"ב-דירשו הסיקו שעד גיל חינוך מותר להאכיל את הקטן קטניות אף אם א"צ לכך. ע"כ. ומ"מ הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (שם) כ' שעד גיל חינוך אפשר להקל ולתת לקטן קטניות אם הוא מאוד רוצה בכך. וע"ע במ"ב-דירשו (תנ, 26).

[719] 78. כ"כ בס' דבר חברון (דס"ז), שמה שאפשר להקל הו"ד עד גיל חינוך. ור' במ"ב-דירשו (שם) שכתבו שאם הקטן צריך לכך, מותר לתת לו קטניות עד גיל תשע שנים, או י"ג.

[720] 79. דתלוי במצבו הבריאותי. ובענין האכלת קטן חמץ לצורך בריאותו: האכלתו ע"י גוי, ראה במ"ב (תנ, יח), ובמ"ב-דירשו (תנ, 24-28). ואולי ע"י ישראל, ר' אול"צ (ח"ג פ"ח ס"ג).

[721] 80. היינו אם נצרך לבריאותו. דהא אף ביוה"כ מותר לו לאכול, והתם הוי בכרת. ובני"ד אפי' אינו איסור דרבנן.

[722] 81. ח"א (קכז, ו. ועיי"ש גם בקכו, ז). וע"ע במ"ב-דירשו (תנג, 14). ומ"מ אסור לו לאכול חמץ [שעה"צ (תסו, ו)].

[723] 82. כ"כ בחזו"ע (פסח. דפ"ה הערה ז').

[724] 83. גבי תערובת של קטניות ושאר המאכלים ראה ברמ"א (תנג, א), מ"ב (תנג, ט, שמה שהתירו תערובת קטניות הוא דווקא שהרוב לא מהקטניות). ומ"ב-דירשו (תנג, 14). כתב בשו"ת באר יצחק (ספקטור. סי' י"א), שתערובת קטניות שהתערבה לפני פסח, מותרת לכתחילה. ועפי"ז פסק הגר"ד ליאור שליט"א, שמוצרי חלב (כגון מעדנים) שכתוב עליהם שהינם כשרים "לאוכלי קטניות" – הינם מותרים לכולם [דבר חברון (דס"ח ודצ"א). וכתב שם שכיתוב זה הינו בשל שמן סויה הנמצא במוצר, שהוא השמן הזול ביותר. אך לדעתו שמן סויה הינו מותר בפסח, משום שלא היה בזמן הגזרה. ואף את"ל שדינו כשמן קטניות, מ"מ הריהו התבטל במוצר לפני פסח, ולכן מותר המוצר בפסח. עכ"ד. אמנם לענ"ד ק"ק על כך. דמנין שמה שכתוב שזה דווקא לאוכלי קטניות – זה רק בגלל הסויה. שמא ישנם עוד מרכיבים מקטניות. ומ"מ כך פוסק הגר"ד ליאור שליט"א]. ועוד בעניני הקטניות: האם מותר לאכול קטניות בערב פסח לאחר חצות. יש אוסרים [החוק יעקב ושבט הלוי]. ואילו לד' הגריש"א זצ"ל, אף שמעיקה"ד שרי, מ"מ המנהג שלא לאוכלם כבר מזמן איסור אכילת חמץ, ורק בשעת הצורך יש להתיר [מ"ב-דירשו (תנג, 11). ועיי"ש גבי אכילת מצות מקטניות בזמן זה]. ובענין אכילת אוכל שהתבשלו בו קטניות, ר' בדבח"ב (דס"ז), שמותר הדבר ובתנאי שלא יאכל גם את הקטניות עצמן. ומ"מ מדברי שאר הפוסקים נראה שלא הקלו בכך. וע"ע בעניני תערובת קטניות, במ"ב-דירשו (תנג, 14).

[725] 84. באשר לשורש ענין זה: כ' הראב"ן בפסחים (לט, א) שמצה אפויה מותר לבשלה ולשרותה במים, שכיוון שנאפתה אינה יכולה עוד להחמיץ. ומה שהיו שהחמירו בליל הסדר שלא להרטיב המצות במרק, זה רק משום שרצו להרגיש את טעם המצה בלילה זה, אך לא מחשש שתחמיץ. אלא שהגר"ז (בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד) בשו"ע שלו (בתשובה סוף ח"ה סי' ו') הזכיר חומרא זו, ונתן ב' טעמים לכך: א. כשבמקום אפיית המצות יש אבק בשל הקמח המתפזר באויר, הרי שקמח זה נופל על המצות, וכשמרטיבים אותן הרי שקמח זה מחמיץ. טעם ב:' לעיתים אין המצה נאפית היטב בתוכה, וכשמרטיבים אותה הקמח שבאמצעיתה מחמיץ. עכ"ד. אמנם היו שסתרו את טענות אלה [הריעב"ץ בתשובותיו (שאילת יעב"ץ, ח"ב סי' פ"ה) בשם אביו, החכ"צ] והסיקו שמותר לאכול מצות שנשרו במים. וגם הגר"א היקל בכך (משום שכל ששהה בתנור חם שוב אינו מחמיץ. כמבואר במע"ר ס"ק קפ"ג) וכן החת"ס נהג להקל בכך [מנהגי החת"ס (פ"ו סקכ"ה)]. וע"ע בבה"ט (סי' ת"ס סק"י) ובשע"ת (ת"ס סק"י) שהאריכו בכך. ומ"מ הספרדים לא נהגו כלל להחמיר בכך [ר' יחו"ד (א, כא). חזו"ע (פסח ח"ב דק"ד הערה ס"א) ומקראי קודש (ליל הסדר. פ"ז הערה פ"ט בשם הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שאמר לי)].

[726] 85. שהרי מי פירות, כמיץ טבעי, מי ביצים וכדו' אינם מחמיצים כלל אף קמח שאינו

אפוי כקמח מצה, ורק מ"פ שיש בהם מים, או מים עצמם, מחמיצים, כמבואר בשו"ע (סי' תס"ב), בשע"ת (תס, י) וש"פ.

[727] 86. שכ"כ במאמ"ר (מועדים. ד, יז). והוא פשוט, שהרי בדברים אלה ישנו קמח מצות (שכבר נאפו) הנילוש במים או מ"פ. ובספר מקראי קודש (פ"ז הערה פ"ט) הבאנו כמה דוגמאות למה שהמחמירים באכילת שרויה נזהרים גם בהם: א. שלא יפלו פירורי מצה לתוך צלחת רטובה, ושלא לשים משקים בתוך צלחת עם פירורי מצה. ב. לפני מזיגת כוס ביין (שמעורבים בו מים) יש לבדוק שאין בכוס פירורי מצה. ג. יש מחמירים חומרא מופלגת, שלא לנגב את השפם ואת השפתיים בידיים רטובות, שמא יש בהם פירורי מצה קטנים [הגדת חב"ד (עמ' ל"ז ונ"ו. עיי"ש, שחלק מהדברים הינם חומרות מופלגות). הב"ד בס' הסדר הערוך].

[728] 87. כנ"ל בס"ד (בהערה 83) בשם הראב"ן, ויש לציין שני צדדים להקל בני"ד, אף למחמירים בדין שרויה: א. כתבו הפוס', שאף למחמירים בני"ד יש צד להקל במצות שלנו שהן דקות [אף מצות היד של הספרדים נחשבות דקות לני"ד, וכמש"כ במאמ"ר (ד, יז)]. והוא עפי"ד השע"ת (תס, י) שהחשש הוא רק ברקיקים קצת עבים. ולכן רק במצות של יוצאי תימן, שהן עבות כמו פיתות יש להחמיר בשרויה [הגר"ד ליאור בדבח"ב (דס"ה)]. ב. הטובל את המצה במי פירות (כמרק או חלב) ואוכלה מיד, ודאי שלא עבר שיעור זמן של החמצה, ואם כן אין חשש של איסור בכך [הגר"ד ליאור שליט"א (שם). וע"ע בס' ספ"כ (דף קכ"ד)].

[729] 88. מהפוס' בס"ד מתבאר שלכאו' ישנם ג' סוגי נדרים: א. דבר שהאדם קיבל על עצמו להחמיר בו. ב. דבר שאבותיו לאורך הדורות נהגו להחמיר בו, אך אין זה מנהג כל עדתו (ספרדים, אשכנזים. מרוקאים או פולנים וכדו'). ג. דבר שכל בני עדתו (ספרדים או אשכנזים) נהגו להחמיר בו. ודברים אלה מתבארים מדברי הפוס' אף גבי ני"ד [ר' למשל בהליכו"ש (פסח. ד, יט – לגבי מנהג שנהגו כל בני העיר, המשפחה, או האדם עצמו), ביחו"ד (ח"א סי' כ"א) ובחזו"ע (פסח. ח"ב עמ' ק"ד הערה ס"א), במאמ"ר (מועדים. ד, יד – גבי מי שנהג חומרא בעצמו), בספ"כ (לרה"ג אליהו ויספיש. דקכ"ד) וש"פ]. ומ"מ לעניננו, כך מתבאר בהליכו"ש (פסח. ד, יט).

[730] 89. הליכו"ש (פסח. ד, יט). והסביר (בדבר הלכה סק"ל) שד"ז נוהג במנהג שנהגו בו כל בית אביו או בני עירו וכדו'. והיינו שאין זו חומרא אישית שהחליט הוא להחמיר, וגם לא חומרא של אביו בלבד, אלא זו חומרא של כל הציבור שהוא משתייך אליו, כמבואר שם. ומ"מ הסיק שם שרק במקום צורך חשוב ישנה מנהגו (ע"י התרת נדרים), וזאת לפי ראות עיני המורה. עיי"ש בהליכו"ש (אורחות הלכה ס"ק 114) שמרגלא בפומיה דהגרשז"א זצ"ל: "שאל אביך ויגדך" – ומה יגיד לך: ש"זקניך ויאמרו לך" – שתדבק במסורת אבותיך. ועיי"ש גם בס"ק 115 (על פסקיו בענין חשיבות מסורת אבות) ובס"ק 116 (שאמנם זו מחלו', אך מ"מ אין בניו של אדם חייבים לנהוג גם הם את כל חומרותיו).

[731] 90. מי שהחמיר בזה בחושבו שכן צריך להיות לפי ההלכה, רשאי לבטל את מנהגו בלי התרת נדרים, כיוון שהוא מנהג טעות. ומי שידע שמעיקר הדין אין צריך להחמיר בכך (כגון שידע שמעיקה"ד מותר לשרות מצה בפסח ולאוכלה), ורק נהג כן מצד חומרא, ורצונו לבטל מנהגו, יעשה התרת נדרים ע"כ [עפ"י שו"ע (יו"ד ריד, א) כלישנא קמא (שהביא שם ב' דעות על ב' מיקרים אלה. והרמ"א פסח כלישנא קמא. וכ"נ ד' מרן בשו"ע, עפ"י הכלל שסתם וי"א הלכה כסתם. וכמבואר בס"ד במקראי קודש-ליל הסדר (פ"ז הערה פ"ט)]. וע"ע מאמ"ר (מועדים. ד, יח) וכן בחזו"ע ויחו"ד (שם).

[732] 91. כ"כ בס' הגעלת כלים (פ"ג סכ"ז והערה נ"ה) וכ"כ בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה פ"ט) עפ"י ס' שערים המצוינים בהלכה (סי' קי"ג סק"ז), וטעמו, דלא גרע מסתם כלים שבלעו חמץ אשתקד. ובענין מדוע שרי לשנה הבאה הא טרם עברו י"ב חודש, ר' בהגע"כ (שם), ובהליכו"ש (פ"ד סקל"א ובהערה 117). ובאמת יש אוסרים בכלל להשתמש עוד בכלים אלה [ר' בהגע"כ (שם) ובהסדר הערוך (ח"א דפ"ד)]. ומ"מ אף המחמירים לאסור הכלים, אם טיגנו במחבת מצה בשמן, מבלי להרטיב את המצה במים, ודאי שלא נאסר המחבת דהא שמן אינו מחמיץ, ויכול לאכול אף את המצה עצמה [מקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. פסח ח"ב סי' ט"ו). הגע"כ (ג, כח)].

[733] 92. ג"ז שם בס' הגע"כ (ג, כז) עפ"י ס' שמב"ה. והטעם, שאמנם מחמירים במצה שרויה, אך לא עד כדי לאסור גם הכלים, דבכלים לא החמירו. עיי"ש. וע"ע בהגע"כ (שם) שדן היטב בכך. ומ"מ כתב בס' שמב"ה (קי"ג, ז) שרובא דעלמא משתמשים עכ"פ בכלים אלה בפסח שבשנה הבאה (ואם היתה שנה מעוברת, כך שעברו יב"ח, ודאי שניתן להקל בדבר. עיי"ש בהגע"כ ובהליכו"ש). 

[734] 93. באשר לעצם אכילת מצה בערב פסח, ראה לעיל (בפרק ט'). ובאשר למחלו' בני"ד. בס' שערים המצוינים בהלכה (סי' קטו סק"ז) כ' להקל בכך בע"פ, ואילו בספ"כ (ח"א פט"ו הערה 32) כ' להחמיר בכך [הב"ד בהסדר הערוך (דפ"ד ס"ח), ובמקראי קודש (פ"ז הערה פ"ט)]. 

[735] 94. שו"ע (תנג, ד) עפ"י מחלו' הראשונים ע"כ. 

[736] 95. שכ"פ הרי"ף (בפסחים די"ב, א'), והרמב"ם (הל' חמומ"צ ה, ט), שיש לשמור את הדגן ממגע במים כבר מעת הקצירה. אמנם מרן בשו"ע (תנג, ד) פסק שאי"ז מדינא, אלא טוב לשומרן מעת הקצירה, ולפחות משעת הטחינה (כד' הרא"ש), ובשעה"ד יקח קמח מהשוק (טור בשם גאון).

[737] 96. כה"ח (תנג, ה) וס' הגע"כ (פ"ג הערה ס') בשם הרבה פוס'. 

[738] 97. רבב"א (גרינבלט. או"ח ח"א סי' שי"ג) בשם בעל שו"ת ישכיל עבדי זצ"ל עפי"ד הכנה"ג והשו"ג (שדיברו על דבר דומה). הב"ד בס' הגע"כ (פ"ג הערה ס'). 

[739] 98. שו"ת מהרש"ם (סי' נ"ו סק"ב). הב"ד מ"ב-דירשו (תנג, 34). 

[740] 99. כ"כ מרן הגחיד"א בשם רבו מהר"י נבון בס' נחפה בכסף [הב"ד במ"ב-דירשו (שם)]. והחזו"א (או"ח מט, טו) כתב שאכן ד"ז חשיב כנדר [הב"ד בהגע"כ (שם)].

[741] 100. שכ"נ הפר"ח [הב"ד במ"ב-דירשו (שם)]. 

[742] 101. מד' השע"ת (תנג, ה) שהביא דברי הפוס' הללו, דהוי נדר. וא"כ בעי התרה ומהני התרה. 

[743] 102. השע"ת (שם), שכ' שלכן הנכון שהרוצה להחמיר בזה, יתנה בפירוש שמקבל עליו לנהוג כן רק בפעם זו.

[744] 103. דין דגן ששהה הרבה זמן ולא התבקע, ר' במ"ב-דירשו (תנג, 32). ואם

ספק אם נגע במים, ר' במ"ב-דירשו (תנג, 36). ואי צריך לאכול מצה שמורה כל שבעת ימי החג, ראה במ"ב (תנג, כה) ובש"פ. וע"ע מה שכתבנו בס"ד כאן בהלכות פסח (פרק כ"ב סעי' ל').

[745] 104. עיקר ד"ז תלוי במחלו' האמוראים שבגמ' פסחים (מ, א) אי מי פירות מחמיצים. שלאביי הם מחמיצים ולרבא אינם מחמיצים. ונפסק להלכה כרבא, שאינם מחמיצים. וכעין זאת אמר רבה בר בר חנה בשם ריש לקיש בגמ' שם (לה, א). ומדובר שהחיטים עצמם לא נרטבו לפני לישת העיסה, דאל"כ מה מהני שהם נילושים במ"פ.

[746] 105. גמ' פסחים (שם ושם). שו"ע (תסב, א). מ"ב (תסב, כ). וע"ע בשו"ע (סי' תס"ו) ובנו"כ.

[747] 106. מ"ב (תסב, יא ותסג, ד). ועיי"ש שיש נ"מ בין מעט מים שהתערבו בתירוש [היינו יין שהוא תוך שלושה ימים לדריכתו בגת. ואע"פ שבאמת לענין נסכים נקרא תירוש עד ארבעים יום, מ"מ גבי ני"ד אחר ג' ימים נחשב כיין ואף טיפת מים אוסרתו שדינו כמחמיץ העיסה, כמבואר במ"ב (שם) ושעה"צ (סקי"א)]. וע"ע במ"ב-עוז והדר (בהקדמה לסימן תס"ב). 

[748] 107. רמ"א (תסב, ד). והטעם, משום שלכתחי' חוששים לפוס' שמחמירים וס"ל שאף מ"פ לבד מחמיצים [רש"י בפסחים (לו, א ד"ה "אין לשין") והראב"ד (בהשגות ה, ב) דס"ל שאינו בכרת אך הוי חמץ נוקשה שהוא בלאו]. וגם משום שחוששים שמא נתערב במ"פ מעט מים [מ"ב (תס"ב, טו)]. וע"ע בפיהמ"ש לרמב"ם (כפי שמצוי בידינו כיום) שהרמב"ם חזר בו וכ' שאין חייבים עליה כרת. וכפי שהעיד רבי אברהם בנו (מובא במעשה רוקח. הל' חמומ"צ ה, ב). 

[749] 108. רמ"א (תסב, ד). 

[750] 109. מ"ב (תסב, יט). 

[751] 110. כפי הידוע לי, לחלב שלנו כיום אין מוסיפים מים, אך מאידך אין נזהרים שלא תיפולנה עליו טיפות מים. 

[752] 111. זו ד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' י), ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' מ"ב). חזו"ע (פסח דקי"ח סט"ז). וכן שמעתי ממנו פעמים רבות. אמנם בשנותיו האחרונות מטו בשמו שביקש להסיר את חתימתו ממוצרים אלה. ובכל אופן הרבנות של העיר חולון ממשיכה לתת כשרות למצה עשירה כזו. 

[753] 112. זו ד' הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי ששמעתי ממנו פעמים רבות. וכ"כ בספרו מאמ"ר (מועדים. עמ' 41-42 סי"ד וסט"ו). וכן ד' הג"ר יעקב יוסף זצ"ל, כפי ששמעתי ממנו שדיבר נחרצות ע"כ. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בס' דבח"ב (מועדים. דס"ה). והוסיף, שאף מי שיש לו כבר לפני פסח בבית מוצר כזה, עליו למוכרו לגוי בשל חשש חמץ גמור. ע"כ. וע"ע במקראי קודש (ד, מ). 

[754] 113. מאמ"ר. והגר"ד ליאור שליט"א כתב (שם) שקשה להאמין שבתי החרושת לא מוסיפים מים לבצק, ומשתמשים רק במ"פ או יין אמיתי שעלותם גבוהה מאוד. ע"כ. 

[755] 114. הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שם סט"ו) והגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (שם). והוסיף הגרד"ל, שעפ"י מחקרים ידוע שחומרי ההתפחה השונים מזרזים את תהליך ההחמצה של הבצק אף ללא מים. מאידך, בחזו"ע (שם בהערה מ"א) דחה הטענה שחומרי ההתפחה מחמיצים העיסה, עפי"ד ביחו"ד וביבי"א (שם). וגם במ"ב-איש מצליח (סי' תס"ב עמ' 126 ס"ק 1) כתב שחומרי ההתפחה הכימיים שנותנים בזמננו לעוגיות המצה העשירה הנילושות במ"פ בלבד, אין לאוסרם משום כך. עכ"ד. 

[756] 115. זו דעת הגר"ד ליאור שליט"א, כבהערות הקודמות.

[757] 116. פר"ח ועוד הרבה פוס', שלא ככנה"ג. וכ"כ בחזו"ע (פסח. דקי"ח, יז) ובמאמ"ר (מועדים. עמ' 42 סט"ז).

[758] 117. מאמ"ר (עמ' 42 סט"ז).

[759] 118. הליכו"ש (ד, יח). עיי"ש הטעם (בסכ"ט).

[760] 119. כך בס"ד נראה. שהרי אם חיישינן שמצה עשירה הינה חמץ אז יש להחמיר גם בני"ד. 

[761] 1. נטעי גבריאל (פסח ח"א, פרק נ"ח סעי' א' דף רנ"ד). 

[762] 2. מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל, למועדים וימים, פ"ג סעי' ו' עמ' 34). נט"ג (כח, א). 

[763] 3. מאמ"ר (שם ס"ו). יש להעיר שרשימת התרופות נכונה לתרופות בשנה זו, ומי שיש בביתו תרופות משנים עברו, יתכן ואין הרשימה נוגעת לתרופות אלו. לדוגמא: אדם שיש לו סירופ אקמול לילדים. היו שנים בהם טעם מסויים לא היה כשר לפסח, ולאחר כמה שנים הצליחו להכשיר את הממתיק של הסירופ. כעת ברשימה העדכנית הסירופ יופיע ככשר, אך הסירופ שאצל האדם הוא מלפני שנה או שנתיים נשאר כמות שהוא, ואינו כשר לפסח. 

[764] 4. עיין קובץ בירורים שביבי אש (לגרש"א שטרן שליט"א. סי' ל"א). 

[765] 5. מ"א (תנ, ט). כה"ח (תנ, לז). נט"ג (כח, יא) וש"פ. 

[766] 6. מאמ"ר (ג, ח).

[767] 7. כל זה נכתב בהתייעצות עם רוקח שומר מצוות. וראה בהערה 9. 

[768] 8. מאמ"ר (ג, ז). נט"ג (כח, ב) עיי"ש כמה טעמים, כגון דקיי"ל כרמב"ם (הל' יסוה"ת ה, ח) דרפואה שלא כדרך הנאתן מותרת בפסח. וכן שאין החמץ בעין ואינו ראוי לאכילה. ואע"ג שחמץ שנתעפש קודם זמן איסורו מותר לקיימו, מ"מ אסור באכילה, דכיוון שאוכלו א"כ אחשביה (שו"ע תמב, ט). ומ"מ כתבו האחרו' [דרכ"ת (קכה, כח), חזו"א (או"ח קטז, ח) ועוד] דרפואה לא חשיבא אחשביה [אמנם ר' בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ב) שפקפק ע"ד החזו"א הללו]. והביא שם את ד' הלבושי מרדכי (או"ח ח"א קטז, ח) שהתיר לחולה מיגרנה לקחת כדורים מחמץ, דהו"ל חמץ נוקשה ע"י תערובת, ועוד דהוי שלא כדרך הנאתם. ומה שכתבנו שהקפסולות עצמן, לא כולן כשרות לפסח, כך אמר לי רוקח שומר מצוות אחד, הבקי בדברים אלה.

[769] 9. דלעיתים ניתן לכתוש התרופה ולערבה בדבר מר, וכך לשתותה [שכ"כ באול"צ (ח"ג פ"ח ס"ב)]. אמנם יש לציין שלא כל תרופה מותר לכותשה, כי יש תרופות שמתפרקות בגוף בצורה איטית, וכשכותש אותן נמצא שנוטל את כל החומר הפעיל בבת אחת ויש בזה סכנה, וצריך לבדוק זאת בעלון של התרופה, או לברר אצל הרופא או הרוקח אם מותר לכתוש את התרופה. וכן ניתן לברר זאת בטלפון מספר:03-9376911 ראה עוד שו"ת עמק שאלה (סי' י"ב), שו"ת ערוגת הבושם (סי' צ"ט), בס' שערים המצוינים בהלכה (קיז, י), ובנט"ג (פנ"ח הערה ג').

[770] 10. נט"ג (פסח נח, ד). וטעמו דהו"ל חמץ נוקשה ע"י תערובות ומותר בהנאה, כמש"כ בשו"ע הגר"ז (תמב, כד) דכל שמותר לקיימו מותר גם ליהנות ממנו.

[771] 11. כ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (דס"ד). וכ"כ בספר נט"ג (שם), מהטעם הנ"ל.

[772] 12. עיי"ש בפרק ה' שזו מחלוקת אם צריך כשרות לשפתון.

[773] 13. נט"ג (נח, ג). ובס' כשרות כהלכה (וולנוב. ח"א עמ' 229) כ' שלפי המציאות כיום, בכל סוגי הויטמינים יתכן שיש בהם חמץ גמור.

[774] 14. נט"ג (שם), וטעמו, משום שישנם סוגים רבים של ויטמינים העשויים מחמץ גמור.

[775] 15. נט"ג (נח, יד) עפ"י שו"ת מהר"ם שיק (סי' רמ"א) ושו"ת מלמד להועיל (סי' צ"ה). מאמ"ר (מועדים. ד, ח). והטעם, דדבר שאסור משום מנהג מותר לחולה.

[776] 16. שו"ת מהר"ם שיק (שם). כה"ח (תנג, כז). נט"ג (שם). אמנם ראה לקמן בפרק ה' שיש מקילים בכך.

[777] 17. דתלוי הדבר בכל מציאות ומציאות, ומשתנה הדבר מאדם לאדם, וממצב למצב. ובענין תרופות לא כשרות לפסח לבריא שיש לו כאב ראש, ראה בשו"ת אול"צ (ח"ג ח, ב) שהחמיר בכך.

[778] 18. נט"ג (שם נח, יא) עפ"י ערוה"ש (תנ, יד).

[779] 19. עוד בענין תרופות בפסח ראה בפוסקים הבאים: הליכו"ש (פסח פ"ד ס"ו ואילך). מנח"ש (ח"א סי' י"ז), אול"צ (ח"ג ח, א-ג. עיי"ש שהיקל בענין השהיית התרופות בפסח בבית). ספר דבר חברון (מועדים. דס"ד). חזו"ע (פסח. דק"כ-קכ"ב). מ"ב-דירשו (תמב, ;41-42 תנ, 26-28). פסתש"ו (תמב, א-ה).