נספח טז: קונטרס צירוף כמה הלכתות (=הלכות למשה מסיני) במציאות אחת.
וזה תוכן ענפי הקונטרס:
ענף 1: הקדמה לדין צירוף כמה הלכות למשה מסיני, במציאות אחת.
ענף 2: צירוף לבוד אחד וגוד אסיק, כששניהם בדופן.
ענף 3: צירוף כמה לבודים, כשכולם בדופן, לדין גוד אסיק - דעת המתירים, ובירור דעת מרן בני"ד.
ענף 4: צירוף כמה לבודים, כשכולם בדופן, לדין גוד אסיק – דעת האוסרים, והמסקנה.
ענף 5: צירוף גוד אסיק ולבוד בדופן עם עוד לבוד בסכך.
ענף 6: צירוף לבוד לדופן עקומה, כשהלבוד בדופן.
ענף 7: צירוף דופן עקומה (הכוללת סכך פסול הסמוך למחיצת הסוכה), ולאחריה בסכך יש אויר לבוד.
ענף 8: צירוף אויר לבוד בסכך, הצמוד לדופן הסוכה, ואחריו כלפי פנים יש דופן עקומה.
ענף 9: צירוף דין דופן עקומה לדין גוד אסיק.
ענף 10: עוד בענין צירופים של כמה הלכות למשה מסיני, במקרים השונים.
ענף 11: המסקנות לגבי האפשרויות השונות של צירופי כמה הלכות למשה מסיני.
ענף 1: הקדמה לדין צירוף כמה הלכות למשה מסיני, במציאות אחת.
הנה בני"ד נכנסנו בס"ד לדין הצירופים של כמה הלכות למשה מסיני. כפי שראינו לעיל בגוף הקונטרס (בפרק ג'), הרי שדין "לבוד" (היינו אויר ברוחב פחות מג' טפחים – שזה נחשב כדופן סתומה) הינו הלל"מ, וכן דין גוד אסיק (כנ"ל בגוף הקונטרס בפרק ג' בהערות ע"ג וע"ד). השאלה הינה האם מותר לגבי אותה מציאות לצרף כמה הלכות למשה מסיני כדי להקל ולהכשיר הסוכה.
באמת סוגיה זו סבוכה היא. לאחר עיון בענין זה בשכלי הדל, בס"ד נחל לדון בענין, ותחילה נביא את דברי חז"ל ע"כ.
איתא בגמ' סוכה (דט"ז,ב'): אמר רב חסדא אמר אבימי: מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן. היכי עביד: תלי לה באמצע פחות משלושה למטה ופחות משלושה למעלה, וכל פחות משלושה כלבוד דמי [ופרש"י: דהמחצלת (דרוחבה ארבעה ומשהו) אורכה כאורך הדופן. ושהיא מתרת בסוכה – אם תולה אותה באויר בפחות משלושה סמוך לסכך ופחות משלושה לקרקע, וכגון שאין הסוכה גבוהה אלא עשרה מצומצמין. עכ"ל]. ואמרו ע"כ בגמ' דקמ"ל דאמרינן תרי לבוד.
ועוד איתא בגמ' (שם): מחצלת שבעה [טפחים] ומשהו מתרת בסוכה משום דופן. והעמידו בגמ' דמישתעי בסוכה גדולה [ופרש"י: הגבוהה הרבה שאין יכול לומר בה שני לבודין. הלכך בעי מחצלת שבעה ומשהו ומעמידה בפחות משלושה סמוך לסכך (ועיי"ש בתוד"ה "כי" שישנן גירסאות שונות ברש"י כאן. והשו"ע בסי' תר"ל ס"ט פסק כגי' התוס' ברש"י), דהויא לה מחיצה עשרה, ותו לא איכפת לן אם תלויה היא. וקמ"ל דמשלשלין מלמעלה למטה כרבי יוסי. עכ"ל (ולגיר' תוס' ברש"י דנו להתיר דין לבוד ודין גוא"ס באותה מחיצה)].
ועוד שנינו במשנה (דט"ז,א'): המשלשל דפנות מלמעלה למטה: אם גבוה מן הארץ שלושה טפחים – פסולה. מלמטה למעלה: אם גבוה עשרה טפחים – כשרה [ופרש"י: שהתחיל לארוג מלמטה סמוך לקרקע ומגביה ועולה. כיון שהגביה עשרה כשרה, ואע"פ שלא הגיע לסכך. ע"כ]. רבי יוסי אומר: כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים. ע"כ.
עד כאן בענין הדפנות. ובענין הסכך שנינו במשנה (די"ז,א'):
הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה. בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה. ע"כ. ואע"ג דבמשניות אלה לא נזכרו צירופים של כמה הלכתות (היינו הלכות למשה מסיני), אלא רק דין לבוד או דוע"ק (=דופן עקומה) בסכך (ולכן הבאנום לאחר הברייתות), מ"מ כיון שבשל סמיכות הברייתות הנ"ל למשנה זו, יש שלמדו לצרף דין לבוד בדופן או גוא"ס לדין לבוד בסכך (הב"ח בסי' תר"ל סוד"ה "היו דפנותיה" בהבנת הטור), לכן הבאנו גם משנה זו.
וזאת עלינו לדעת, שיש מהפוס', ראשו' ואחרו', שכתבו בהדיא להתיר צירוף של כמה הלכתות רק בחלק מההלכתות (והיינו לא התייחסו לכלל ההלכתות להתיר), ויש שאסרו זאת בהדיא רק בחלק מההלכתות. ויש שדנו מדברי הפוס' הללו, שתמיד הם דנים להיתר צירוף כמה הלל"מ, או לאיסור, אע"ג שהם לא דיברו בהדיא אלא רק על חלק מההלל"מ, מ"מ כיון שגילו דעתם בחלק מההלל"מ, הרי שלדעתם אפשר להשליך זאת לגבי כל ההלל"מ (שכ"כ באנ"ת ח"ה עמ' רע"א ואילך, וח"ז עמ' רמ"ב ואילך בהבנת הרבה פוס'). והיינו שיש מהפוס' שלמדו שאותם המתירים דעתם תמיד לצרף כמה הלכתות, ואותם האוסרים אוסרים זאת תמיד. אך כיון שאין הכללה זו מוסכמת לכו"ע, ויש הרוצים לומר שאותם שהתירו, מה שהתירו התירו, ומה שלא התירו לא התירו. וכן לגבי האוסרים. שיטה שלישית (ד' רע"א בשו"ת מהדו"ק סי' י"ב) סוברת עפ"י הסתכלות של מכלול המיקרים, שיש מהראשו' שגילו דעתם בחלק מהמיקרים, אך באמת דעתם כן גם בעוד מיקרים, אך לא בכולם. ויש מהאחרונים (שיטה רביעית, והיא ד' החזו"א) הסובר מדנפשיה, שיש מיקרים מיוחדים שבהם אין מצרפים כמה הלל"מ, אך בשאר המיקרים אין סיבה שלא לצרפן. לכן אנו בס"ד פרטנו את הדברים אחד לאחד. הבאנו את דברי המתירים רק לגבי מה שהתירו, וכן את דברי האוסרים. ובנוסף לכך צייננו שיש המכלילים את דברי המתירים והאוסרים גם לגבי שאר הדברים שלא גילו דעתם.
וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
תחילה נדון גבי צירוף דין לבוד לדין גוד אסיק:
בס"ד יש לדון גבי דין זה מצד כמה מיקרים: 1) לבוד וגוד אסיק, כששניהם בדופן הסוכה. 2) כשישנם שני לבודים או יותר, וזאת בצירוף גוא"ס. 3) כשהלבוד הינו בסכך והגוא"ס כמובן בדופן. 4) כשבדופן יש לבוד א' או יותר וגם גוא"ס, ונוסף לכך יש לבוד גם בסכך.
ענף 2: דין צירוף לבוד אחד וגוד אסיק, כששניהם בדופן:
בס"ד נראה שיש לחלק בין המקרה הפשוט שהלבוד והגוא"ס שניהם ממש באותה דופן ובקו ישר (כדין המחצלת בת ז"ט, וכנ"ל), לבין מקרה של נעץ ד' קונדסין בגג הבית (ברייתא בד"ד,ב', וכנ"ל בפ"ג הערה פ"א), שבזה להלכה לא אמרינן לבוד וגוא"ס. והיינו דל"א לבוד מקצה הגג אל הקונדסין, ובקונדסין עצמן גוא"ס [הריטב"א בחידושיו לברייתא דקונדסין. מ"ב (סי' תר"ל סקל"א). וכ' במ"ב שכ"מ מהט"ז. ובאמת כל דין הקונדסין והבנת המקרה שנוי במחלו' כבר בגמ' (בד"ד,ב') ובראשו'. ר' ב"י (סי' תר"ל סעי' ו' ד"ה "נעץ ארבעה") ולעיל (בגוף הקונטרס בפ"ג הערה פ"א)]. ואח"כ ראיתי שבהררי קודש (במקראי קודש, סוכות, ח"א סי' ז' הערה 3) כתב החילוק בין המיקרים, דגבי קונדסין אין המחיצות נראות כלל, דדיינינן שם לענין סוכה על הגג, ואינן נראות, משא"כ בני"ד שהדפנות נראות לעומדים בסוכה, בזה אמרינן לבוד וגוא"ס. הב"ד בפסתש"ו (סי' תר"ל הערה 45).
ולגבי לבוד וגוא"ס כששניהם באותה דופן ובקו ישר:
דעת המתירים:
שכ"כ רבינו דוד ברבי לוי מנרבונה בס' המכתם (בסוכה דט"ז, ב'), וכ"כ המאירי בסוכה (דט"ז, ב' ד"ה "מחצלת"). עיי"ש שכתבו גבי מחצלת בת ז"ט דמהני לסוכה גבוהה י"ג טפחים ויותר. וכ"כ בעה"ע [(עשרת הדברות שער ג'). הב"ד באנ"ת (ח"ה עמ' רע"ב הערה 68)]. וכ"פ הטור (סי' תר"ל), מרן בשו"ע (סי' תר"ל ס"ט), הט"ז (סי' תרל"ב ססק"א) והמ"ב (סי' תר"ל סקמ"ג). וכ"נ להתיר בני"ד גם מדברי הב"ח (סי' תר"ל ד"ה "ומ"ש או אפי' אין בהם"), וכן היה נראה לי שעולה מדברי החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז), שכ' וז"ל: נראה דאין לדמות ההלכות זל"ז, ואפשר דדופן עקומה לא שייך אם אין הדפנות מגיעות לה, אבל בשאר דוכתי שפיר אמרינן ב' הלכתות. עכ"ל. ולפי"ז חוץ מצירוף דוע"ק עם לבוד בדופן או עם גוא"ס לכאו' יש לצרף בכל המקרים ב' הלכתות. אמנם מששבנו שוב לעיין בני"ד, הסתפקתי האם באמת לחזו"א תמיד מצרפים ב' הלכתות (מלבד בענין דוע"ק עם לבוד בדופן או עם גוא"ס). דממש"כ (באו"ח סי' ע"ז ססק"ד) לכאו' משמע שאין הדבר כן. דכ' שכאשר יש רק ג' דפנות לסוכה, אין מועיל שב' הדפנות השלמות תהיינה ע"י לבוד, אלא רק כשנעשות ע"י לבוד באופן של שתי יחד עם ערב. והמשיך, שאם הקנים נתונים ערב (היינו במאוזן) נראה דלא מהני עומד ד' במקום א' אלא בסוכה גבוהה י'. אם בגבוהה יותר מי"ט נראה דלא מהני מחצלת ד"ט גבוהה מן הארץ פחות מג' ולמעלה ממנה קנה כל שהו בפחות מג', דאכתי אינה אלא מחיצה של ערב. עכת"ד. ולכאו' עולה מדברים אלה שאמנם תרי לבודים מצרפינן, אך ב' לבודים עם גוא"ס לא מצרפינן, דהוא בסוכה גבוהה מי"ט לא מהני מחצלת ד"ט ומשהו גבוהה פחות מג"ט ושמעליה יש קנה גבוה ממנה פחות מג"ט דזה מועיל רק בסוכה הגבוהה י"ט ותו לא. וצ"ע בכ"ז, דשמא מה שמחמיר החזו"א אינו מצד צירופי הלכתות אלא מצד דיני הדפנות, בשל חומרות דרבנן בהגדרת דופן. וכעין מש"כ המ"א להחמיר שבלבוד של שתי לבד או של ערב לבד בעי דוקא ד' דפנות.
ומ"מ נראה כבר להקל גם מד' הר"ן (ד"ח,ב' בדפי הרי"ף), גבי דברי הגמ' על מחצלת של קנים, שכתב שאם הסכך גבוה יותר מי"ג טפחים עד כ' אמה, שעושה מחצלת של ז"ט ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לקרקע. ואע"פ שהסכך גבוה מהמחצלת לא איכפת לן כיון דאיכא מחיצה י'. עכת"ד. ולכאו' כוונתו להתיר מצד לבוד למטה וגוא"ס למעלה). ועוד גבי דעת הר"ן ראה לקמן בסמוך.
דעת האוסרים:
אמנם לא מצאתי אף פוסק שכ' במפורש לאסור בני"ד, זולת מש"כ בבירור הלכה לסוכה (דט"ז, א'), שמדברי הריטב"א הנ"ל, שבדין הקונדסין אסר צירוף לבוד בגג וגוא"ס, שלמדו הם מדבריו שדעתו תמיד לאסור צירוף לבוד לגוא"ס. ומ"מ עיי"ש בבירור הלכה שכתבו שאפשר שיש לחלק בין שני סוגי גוד אסיק, אך לא פירטו מנ"מ בין שני הסוגים. אלא שמדברי הג' רע"א בתשובותיו (מהדו"ק סי' י"ב) נראה שבני"ד דעת הר"ן לאסור. זאת משום שהגרע"א כתב שדעת הר"ן הינה דהיכא דאי אפשר לדון על (הלכתא) אחד אלא מכח אידך... זהו לא אמרינן הלכה אחת מכח הלכה אחרת. והכי נמי באין דפנות מגיעות לסכך, דלא שייך לדון דוע"ק כיון שיש כאן אויר, אא"כ תדין תחילה גוד אסיק ומגיעות לסכך, ואזי שייך לדין דוע"ק, זהו לא אמרינן (שמצרפים ב' הלל"מ). אבל אם כל א' וא' שייך לדון לעצמו, אמרינן ביה כמה הלכתות. עכל"ק.
ועיי"ש עוד שתמה ע"ד מרן בב"י (סי' תר"ל ס"ט) גבי היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלושה בסמוך לארץ כשרה, אפי' הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדם. ואפי' אין מכוון ממש, רק שיהיה בתוך ג' כנגדו וכו'. והב"י כתב על הדין הראשון, דאפי' גבוה הגג הרבה, דהוא מסוגיה דסוכה (דט"ז,ב') דמחצלת ז"ט ומשהו. ועל הדין השני, שאפי' אינו מכוון ממש, כתב מרן שמקורו במתני' סוכה (די"ז, א') גבי הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג"ט, פסולה (ופרש"י לא בגובהה אלא במשכה, והיינו ברוחב הסכך). וכ' ע"כ הגרע"א, שבאמת כל חד וחד דין באנפי נפשיה, והטור והב"י הרכיבו שניהם, ולפי הר"ן אינו כן, דהא א"א להתחיל דין לבוד עד שנדון תחילה גוא"ס, וזה לא אמרינן לר"ן הנ"ל [ועיי"ש בהערות המהדיר שליט"א, שהעיר שבאמת אפש"ל מטעם אחר, שלר"ן יש לאסור בענין גוא"ס, משום שכ' הר"ן (בסוכה ד"ד,ב', ובדפי הרי"ף ד"ב,א') גבי נעץ קונדסין, דהלכתא דגוד אסיק נאמרה רק גבי שבת ולא גבי סוכה. וע"ע שם מש"כ המהדיר ע"כ]. ומ"מ למדנו מדברי הגרע"א שלד' הר"ן אין מצרפים תרי הלכתות כשא' אינה יכולה להתקיים בלא חברתה [וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דס"ז) שלד' הר"ן לא אמרינן תרי הלכתא בדופן עצמו (אף שדובר שם על לבוד ודוע"ק)]. ובס"ד נלע"ד דלכאו' ה"ה בני"ד, שלר"ן יש לאסור צירוף של לבוד וגוא"ס באותה דופן, הן מצד דא"א לומר גוא"ס אם אין דופן בת י"ט. וזו הרי איננה בלא הלבוד, ואולי גם מצד מש"כ הר"ן הנ"ל דגוא"ס אינו אלא לענין שבת ולא גבי סוכה. ומ"מ לפי"ז צ"ע מדברי הר"ן הנ"ל (ד"ח,ב' מדפי הרי"ף ד"ה "מחצלת"), שמשמע דס"ל להתיר כשהדופן בת י"ט והסכך גבוה יותר. ולא זכיתי להבין. וחכ"א אמר דשמא כוונת הר"ן שאין גוא"ס בסוכה, שזה מדובר לענין עשיית מחיצה ע"י גוא"ס, וכגון עשיית סוכה ע"י קונדסין שבראש הגג, שאין דפנות כלל אלא רק ע"י דין של גוא"ס. שבזה ל"א גוא"ס. אך בענין הצורך שהדפנות תגענה לסכך (כשכבר יש דפנות ממשיות בגובה י"ט), יתכן שבזה לר"ן יש דין גוא"ס (או שאז לדעתו אפי' א"צ גוא"ס, דהסוכה כשרה בלא"ה).
עוד יש להעיר, שהרי"ף (עכ"פ על הגמ' בדף ט"ז וי"ז) לא הזכיר דין מחצלת בת ז"ט. ולכאו' לא ס"ל דין צירוף של לבוד למטה וגוא"ס למעלה. גם הרמב"ם (בפ"ד מסוכה ה"ד) לא כתב בהדיא דשרי צירוף זה (למרות שניתן לדחוק זאת אולי בדבריו. אך מדברי הראשו' בשמו נראה שלא הבינו שהתיר צירוף זה. ואדרבה, חכ"א (הרה"ג שמרלר מצאנז) אמר לי שניתן לדייק ברמב"ם שם שאין לצרף גוא"ס אפי' ללבוד אחד, מדכתב דין היתר גוא"ס דווקא כש"הדפנות דבוקות לארץ". ולא חש להוסיף דה"ה כשרחוקות מהארץ פחות מג"ט. עכ"ד. ולכאו' דברי אותו חכם נכונים). גם הרא"ש לא ראיתי שהביא דין זה. וא"כ מרן בשו"ע (סי' תר"ל ס"ט) שהביא ד"ז, לכאו' סמך ע"ד הטור שהיקל בכך [ואגב, הגרע"א בתשובותיו (קמא. סי' י"ב ד"ה "ותמוה") התפלא מדוע מרן בב"י הביא רק דברי הטור שמיקל ולא את דברי הר"ן שמחמיר בהא].
ובענין ד' הגרע"י שליט"א. הנה בחזו"ע (סוכות. דיני הסכך הערה ל"ב. דס"ז) הביא מחלו' הראשו' והאחרו' גבי צירוף דוע"ק לגוא"ס או ללבוד. ובתוך דבריו הב"ד הגרע"א הנ"ל, שכתב דלר"ן לא אמרינן תרי הלכתא בדופן עצמו – לבוד ודוע"ק. ואילו הגר"ע יוסף שליט"א הסיק בחזו"ע שם להקל ולצרף דוע"ק ללבוד מטעם ס"ס: שמא הלכה כטור שמצרפים דוע"ק לגוא"ס, ושמא אף הר"ן מודה שמצרפינן דוע"ק ללבוד בדופן. עכת"ד. ומדבריו עולה שעכ"פ חושש הוא לר"ן ולא פסק בהדיא כטור. אמנם ברור שאינו פוסק בהדיא כגרע"א, שהרי לגרע"א (בהבנת הר"ן) אין לצרף בדופן גוא"ס ללבוד בתחתית הדופן, שהרי ללא הלבוד ל"א גוא"ס שהרי אין דופן בת י"ט. וא"כ צ"ע מה דעתו בני"ד. ומ"מ מצויה בידי הסכמת הגר"ע יוסף לכשרות סוכה מאחת החברות לייצור סוכות בארץ, וסוכה זו עשויה משלד ממתכת, שבג' דפנות ישנן רצועות לבוד עד גובה י"ט, ומעליהן אויר עד הסכך. כמו כן ישנן יריעות בדפנות,. וכתוב בהסכמה שם שסוכה העשויה מיריעות לבד אינה כשרה, והיינו שכתבו את הצד להחמיר, ושלכן צריך לעשות הדפנות באופן של לבוד. אך לא כתוב שם כלל ועיקר בענין הצד להתיר הסוכה, ואין התייחסות אם יש להקל בדין לבוד עד גובה י"ט בלבד ואח"כ גוא"ס עד הסכך (אף שנראה שהגרע"י שליט"א ידע שזאת כוונת המייצרים).
בס"ד למעשה נראה שגבי דופן העשויה מלבוד א' וגוא"ס (בקו ישר באותה דופן) יש להקל בזה מעיקר הדין. ואע"ג שנראה שהר"ן (בדף ב', א בדפי הרי"ף) מחמיר בזה לדינא (ושלא כדבריו שם בד"ח, ב', וכנ"ל בסמוך), מ"מ כיון שמרן (בסי' תר"ל ס"ט) פסק בזה להתיר בשופי, ואף הרמ"א לא העיר בזה דבר, וגם המ"ב (ס"ק מ"ב ומ"ג) פסק להתיר עפי"ד הריטב"א, לכן אזלינן בזה לקולא.
ענף 3: דין צירוף כמה לבודים, כשכולם בדופן, לדין גוד אסיק – דעת המתירים.
הנה אע"ג שהסקנו שבלבוד א' וגוא"ס יש להקל, מ"מ לכאו' יש מקום לחלק ולומר שמה שהתירו התירו, אך בתרי לבודים או יותר שמא אין להקל (כבציורים שבסוף הספר, ). ושמא יש גם לדון בני"ד אי יש לחלק בין מציאות שעד י"ט יש רק חוטים וחבלים בצורה של ערב, לבין מציאות של מחצלת בת ד"ט ושני משהויים, כנ"ל (בענף 1) עפ"י הברייתא מדט"ז,ב'.
דעת המתירים:
נראה שאותם הפוס' שיכשירו סוכה שיש לה כמה לבודים בדופן, בצירוף גוא"ס, ובצירוף עוד לבוד במשך הסכך (היינו לרוחב הסכך ולא בגובה הדפנות), לכאו' כל שכן שיתירו בני"ד. והרי כבר מצינו כמה וכמה פוס' שהתירו במקרה ההוא (היינו בצירוף עוד לבוד בסכך), וכמו שפסק למשל מרן בשו"ע (סי' תר"ל ס"ט), וכדלקמן בסמוך. אלא שבאמת אין הכרח בכך, וכמו שנדון בס"ד בד' מרן לקמן בסמוך. ואמנם לא מצאתי פוס' שכתבו בהדיא להתיר בני"ד, אך מ"מ יש להזכיר את ד' הגאון פנ"י לסוכה (דט"ז,ב'), שכ': צירוף של ב' לבודים, א' למעלה וא' למטה, הוא עצמו חידוש. והוסיף: "שהכא, שכל הלבודים בענין אחד, לא שייך לחלק בין חד לתרי, ואפי' טובא, כיון שדרך מחיצה בכך לעשות מחיצה של קנים או של חבלים בשיירא". משא"כ במחצלת, דלבוד למטה הוא משום דכל פחות מג' כארעא סמיכתא דמי. ולבוד שלמעלה הוא מענין אחר של גוד אסיק או חבוט רמי. ומשו"ה ס"ד דלא אמרינן לבוד למעלה ולמטה. עכ"ד (ועיין בערול"נ דט"ז,ב' שחולק ע"ד הפנ"י הללו). וא"כ מד' הפנ"י לכאו' נראה שאותם שיתירו בלבוד וגוא"ס יתירו גם בני"ד.
ויש להוסיף, שמדברי החזו"א הנ"ל (בענף 2) היה נראה תחילה דשרי לצרף בני"ד לבוד וגוא"ס, דכתב דשרי לצרף ב' הלכתות, חוץ מדוע"ק במקרים מסוימים (וע"ע שם שכ' החזו"א שכאשר אין לצרף ב' הלכתות הרי שאין נ"מ בין לבוד ולבוד לבין לבוד וחבוט רמי). אלא שמשעייננו שוב בדבריו ראינו שאין להוכיח מדבריו להקל, אלא אדרבא משמע שלדעתו אין לצרף ב' לבודים עם גוא"ס. ועיי"ש שמ"מ צריך עוד לעיין בדבריו.
אף שהגרע"י שליט"א לא גילה דעתו בהדיא גבי ני"ד (עכ"פ לא מצאתי בספרי יבי"א, יחו"ד וחזו"ע – סוכות), מ"מ מהא שנתן הסכמה לייצור סוכות שדפנותיהן עשויות מרצועות לבוד (שמסתבר שהן עד גובה י"ט ומעליהן גוא"ס), נראה דס"ל להקל בני"ד. וצ"ע (דשמא ס"ל שיעשו לבוד עד גובה הסכך. שכך היתה נראית הסוכה כפי שהציגו לו לצורך נתינת הסכמתו. כפי שראיתי בצילום בעת שהציגו לו את הסוכה לנצח שנתן לה את הסכמתו והכשיר אותה. ואגב, ר' בחזו"ע (סוכות דס"ז, ב' סוד"ה "משנה") שהיקל לצרף לדוע"ק רק לבוד א' ולא יותר. משום ס"ס. וחשש לר"ן שמחמיר בצירוף ב' לבודים לדוע"ק. ולכאו' יש מקום להשוות, שיאסור גם גוא"ס בצירוף ב' לבודים. אך יש לדחות זאת, הן משום דשמא יש לחלק לדעתו בין דוע"ק לגוא"ס, והן משום שזה רק דיוק מדבריו ואינו מפורש כלל. לכן אין ללמוד משם את דעתו גבי צירוף ב' לבודים לגוא"ס. והדעת נוטה לומר שדעתו להקל בני"ד.
ובאשר לד' מרן בשו"ע. באמת דעתו לא ברורה לי בזה. שעפ"י הגמ' הנ"ל (בענף 1, והיא בסוכה דט"ז,ב') והטור (בסי' תר"ל), כתב מרן (בסי' תר"ל ס"ט) וז"ל: היו דפנותיה גבוהים ז' ומשהו, והעמידם בפחות מג' סמוך לארץ – כשרה. אפילו הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדן. ואפילו לא מכוון ממש רק שהוא בתוך ג' כנגדו, כשרה. עכ"ל. והיינו מבואר במרן דשרי בתרי לבודים וגוא"ס. אלא שיש להעיר שהלבוד השני אינו בדופן עצמה אלא בסכך. ושמא יש לחלק בין אם תרי הלבודים הינם בדופן או שרק א' מהם בדופן, וכדלקמן בסמוך.
ובהמשך דברי מרן שם באותו סעיף כתב וז"ל: ואם (הדופן) אינו גבוה אלא י' טפחים, אפילו אין בדופן אלא ד' (טפחים) ושני משהויין, כשרה, שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום. עכ"ל. ולכאו' משמע דס"ל דלא אמרינן תרי לבוד וגוא"ס, אלא רק תרי לבוד בלא גוד אסיק, או שאמרינן גוא"ס עם רק חד לבוד. דאלת"ה מדוע הגביל מרן את גובה הסוכה דוקא לי"ט, הול"ל שכ"ה אף בסוכה גבוהה עד כ' אמה, שיעמיד הדופן בת ד"ט ושני משהויין בגובה פחות מג"ט למטה, ומעליה בגובה פחות מג"ט ישים מוט או חבל באופן של ערב (בשכיבה), כך שהדופן עם ב' הלבודים יהיו בגובה י"ט, ומעליהם הוי גוא"ס עד הסכך. ומדלא קאמר הכי קמ"ל דלא ס"ל הכי, אלא ס"ל דלא מצרפינן תרי לבוד וגוא"ס. ויותר מזה מצינו בהדיא בראשו' דס"ל שאסור הדבר. שכ"כ בעל המכתם, וכ"כ רבינו המאירי, כמובא לקמן בסמוך בדעת האוסרים בני"ד. ואמנם ברור ופשוט שמרן לא יסתור את עצמו באותו סעיף עצמו, אך מ"מ לא זכיתי להבין דעתו בני"ד, ואת"ל שמיקל בכך, מדוע בסיפא של הסעיף הגביל את גובה הסוכה לי"ט (וכמה ת"ח מובהקים ניסו לתרץ ד"ז אך אין דבריהם מיושבים בלבי). ושמא יש לחלק בין תרי לבוד בדופן, שזאת אוסר מרן, לבין תרי לבוד שא' מהם בסכך (כבדופן בת ז"ט). אך ג"ז לא כ"כ מובן. ושאלתי בענין זה את הג"ר אברהם יצחק אולמן שליט"א, דלכאו' הוי סתירה בדברי מרן בשו"ע, וזה הרי לא מסתבר שתהיה סתירה, בפרט באותו סעיף. ואמר לי הגרא"י אולמן שמסתבר שגבי סוכה בגובה יותר מי' טפחים ג"כ מועיל דין גוד אסיק. ושאלתי כיצד. הרי יצטרכו לעשות לבוד למטה, דופן ד"ט ושני משהויין, לבוד, ואז למתוח חוט בגובה י"ט, ואז לומר גוד אסיק. והרי מרן לא כתב זאת, אלא מרן כתב דין דופן בת ד"ט ושני משהויין דוקא גבי י"ט, ולא הוסיף דמהני גם גוא"ס. ויותר מזאת, הרי מצינו במכתם ובמאירי שכתבו שאם הסוכה גבוהה י"א טפחים אין די בדופן בת ד"ט ושני לבודים, אלא בעי דופן בת ה"ט ושני משהויין ושני לבודים. ואם גובה הסוכה י"ב טפחים בעי דופן בת ו' טפחים ושני משהויין ושני לבודים. וא"כ לא הסתפקו בדופן בת ד"ט ושבקצה הלבוד שמעליה ימתחו חבל בגובה י"ט מהארץ, ומעליו יאמרו לבוד. וענה לי הגרא"י אולמן שבכל זאת מסתבר שמהני לבוד למטה, דופן בת ד"ט ושני משהויין, אח"כ לבוד שמעליו מתוח חבל, ואז אמרינן גוד אסיק עד לגובה הסכך. ומ"מ אמר שלמרות שכן מסתבר, בכל זאת לענין הלכה למעשה צריך לעיין עוד בכך. עכת"ד. ודעת עוד רבנים בהבנת דברי השו"ע הנ"ל ראה בס"ד לקמן.
וא"כ כמעט לא מצאנו פוסקים רוא"ח שכתבו בהדיא להתיר לעשות בדופן כמה לבודים וגוא"ס, מלבד מה שמסתבר שכן ד' הגר"ע יוסף שליט"א (מהא דנתן הסכמתו לייצור סוכות באופן שכזה).
ענף 4: צירוף כמה לבודים בדופן לדין גוד אסיק – דעת האוסרים, והמסקנה.
כתב רבי דוד ב"ר לוי מנרבונה בספר המכתם (על סוכה דט"ז,ב' ד"ה "תלי ליה"), גבי סוכה בת י"ט, דדי במחצלת ד"ט ויותר, שתולה אותה פחות מג"ט מהארץ ופחות מג"ט מלמעלה והוי לבוד למעלה ולבוד למטה והסכך בגובה י"ט וכשרה. אבל בסוכה גבוה י"א טפחים צריכא מחצלת של חמש ומשהו, ואם היא גבוהה י"ב טפחים צריכא מחצלת ו' טפחים ומשהו. ואם היא גבוהה י"ג טפחים צריכא מחצלת ז' טפחים ומשהו. אבל כשיש למחצלת ז' ומשהו תו לא צריך, אפי' היתה גבוהה עד עשרים אמה, משום דתולה אותה פחות משלושה למטה סמוך לארץ ונמצא שגבוהה עשרה, ואמרינן גוד אסיק, כדאמרינן (בדט"ז,א') במשלשל דפנות מלמטה למעלה, אם היא גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, כשרה. ולאותן פוסקין שכתבנו שמכשירין מחיצה תלויה בסוכה, אם יש למחצלת ז' טפחים ומשהו תולה אותה פחות משלושה למטה וכו'. עכ"ל. והיינו שבעל המכתם ס"ל דלא מהני לצרף לבוד למטה ולבוד למעלה ובאמצע דופן בת ד"ט ושני משהויים, ואז למתוח חבל בגובה י"ט ולומר שמעליו יש גוד אסיק. אלא מדהצריך דופן בת ה"ט ומשהו לצורך הקמת מחיצה בת י"א טפחים, ודופן בת ו' טפחים ומשהו לצורך הקמת מחיצה בת י"ב טפחים, משמע בהדיא דלא ס"ל לצרף באותה דופן ב' לבודים וגוא"ס.
ממש כעין זאת מצינו שכתב גם רבינו המאירי (בסוכה דט"ז,ב' ד"ה "מחצלת ארבעה"). ואף את"ל שראשו' אלה ס"ל כמהרש"א בהבנת התוס' (לדט"ז,ב') שחוטי ערב לא מהני לדופן סוכה אלא בעי דופן חשובה שהיא לפחות ברוחב ד"ט, מ"מ מדהצריכו לעיתים דופן בת ה', ו' או ז' טפחים, משמע דלא ס"ל דמהני תרי לבוד וגוא"ס. ועוד אולי יש לצרף את ד' המהרש"א בהסבר התוס' (בדט"ז,ב') שתרי לבוד אמרינן רק במחצלת. ועוד בס"ד נלע"ד שגם מדברי רש"י בסוכה (דט"ז,ב' ד"ה "מתרת בסוכה", וד"ה "מחצלת שבעה", וד"ה "בסוכה גדולה") יש לכאו' להבין שאין לצרף כמה לבודים לגוא"ס, אלא לכל היותר רק לבוד א' לגוא"ס.
גם מדברי הגר"ע איגר בהסברו את הר"ן הנ"ל (כנ"ל בענף 2) שאין מצרפים תרי הלכתות כשא' אינה יכולה להתקיים בלא חברתה, נראה שלדעת הר"ן (ולאו דוקא לד' הגרע"א) אין להתיר בני"ד.
בס"ד נמצאנו למדים שכנראה ד' הגר"ע יוסף שליט"א להקל בזה. ומאידך דעת כמה ראשו' (הר"ן, המכתם והמאירי) לאסור בני"ד, וכמו שפירש הג"ר עקיבא איגר בתשובותיו (קמא סי' י"ב) את דברי הר"ן. ולכאו' יש לצרף גם את ד' מרן (בסי' תר"ל ס"ט) לאסור בני"ד. שאמנם לא כתב כן במפורש, אך מדכתב שרק לסוכה בגובה י"ט מהני תרי לבודים, ולא הוסיף שניתן לצרף לכך גם דין גוא"ס (כמו שכתב בריש אותו סעיף גבי לבוד א'), משמע שאף הוא ס"ל להחמיר בני"ד. וכן אולי יש לצרף לני"ד את דעת האוסרים לעשות לבוד באופן של ערב ע"י חבלים (ד' המהרש"א בדעת התוס' בסוכה דט"ז,ב'. אך שם מדובר כשכל הדופן נעשית רק ע"י חבלים, ולא שחלק מהדופן הינה יריעה. וצ"ע). וכן את דעת האוסרים לצרף לבוד א' בדופן לדין גוא"ס (כנ"ל בענף 2). וכן אולי יש לצרף את ד' החזו"א (כנ"ל בענף 2). וכן יש לצרף לני"ד את דעת הסוברים שאין לצרף ב' הלכתות אף כשאינן תלויות זב"ז [וכנ"ל. וראה אנ"ת (ח"ה ערך גוד אסיק עמ' רע"ב הערה 73)].
וא"כ נראה בס"ד למסקנה להחמיר בני"ד ולא להתיר צירוף של כמה לבודים בדופן לדין גוד אסיק, אף אם הסכך מכוון ממש כנגד הדופן.
אלא שתוך כדי דיבור עלינו להוסיף: כבר כתב הגאון הגדול מוהר"ר יעקב יושע זצוקללה"ה בעל ס' פני יהושע, שמנהגי ישראל היו חביבים עליו, וחתר בספריו ליישב המנהג על מכונו, וכה אמר: "על כל זה לא מנעתי את עצמי מלכתוב כדי לקיים מנהגן של ישראל, שתורה היא דעבדי כקולא דתרוויהו". עכל"ק [הובא בהקדמת מהדיר ס' פנ"י לש"ס, הרה"ג ארז סלע שליט"א (בעמ' ז' בהקדמה לח"א)]. וא"כ מה נענה אנן בתריה. ולמרות שבני"ד נראה שד' הראשו' להחמיר בזה, וכן משמע מדברי מרן בשו"ע, מ"מ כיון שכבר רבו הבונים סוכות העשויות באופן של כמה רצועות (ובמקרה היותר טוב מוטות מתכת, וכדלעיל בגוף הקונטרס בפ"ג סעיפים ל"ו-ל"ט), וסוכות כאלה פזורות בכל הארץ לאלפים ואולי לרבבות (חוץ מפעיה"ק ירושת"ו, וכפי שאמרו לי גם בבני ברק, שרוב הסוכות דפנותיהן עשויות מעץ, הן בשל הצד ההלכתי, והן מצד המציאות, שלעיתים קר מאוד בירושלים בימי הסוכות, ובפרט בסוכות שחל במוצאי שנה מעוברת - שאז חג סוכות נכנס לתוך החורף, ולכן רובא דעלמא עושים סוכות מדפנות עץ). וכיון שכן, מצוה ליישב את מנהגם של ישראל [ור' ברמב"ן פסחים (ד"ז,א' ד"ה "והוי יודע") שמנהג ישראל תורה הוא. וכ"כ עוד כמה ראשו'. אמנם מש"כ בתוס' במנחות (ד"כ, ב' ד"ה "נפסל") דמנהג אבותינו תורה היא, זה לא שייך לני"ד. שהרי אין זה מנהג אבותינו להקים סוכות העשויות ע"י לבוד. דדבר זה התחדש רק בדורנו אנו. ועוד נזכיר שאמנם הרמב"ם, הרבה לחשב את חשבון שנות השמיטה לפי חשבונו (ר' רפ"י משמיטה ויובל ובפרט בה"ד), אך לבסוף דחה את כל חשבון שנות השמיטה שהיא לדעתו, וכ' שלמעשה אין לנהוג לפי חשבונו בשל מסורת כל הגאונים שהינה אחרת מחשבונו, וששנת השמיטה ידועה הוא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכ' בסו"ד: ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים. וסיים וכתב כלל גדול בענין שמיטה בפרט, ובכל חלקי התורה בכלל, וז"ל: שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להתלות. עכ"ל הזהב. (ואכן כיום, אף אותם הנוהגים בכל הנהגותיהם כרמב"ם, וגם הנוהגים בכל הנהגותיהם כגר"א, מ"מ בענין חישוב שנות השמיטה, לענין שמור ונעבד, שמיטת כספים וכו', נוהגים הם ששנת השמיטה חלה כמו המנין שמונים כל ישראל). ולפי"ז גם בני"ד היינו צריכים לחזור בנו מדעתנו לאסור צרוף כמה לבודים לגוא"ס, דכמעט אפשר לומר שהמנהג להקל בזה. אלא דאין הדבר נכון. דהרי עשיית וייצור של "סוכות לנצח" באופן שכזה אינו אלא חידוש של דורנו, ואין בזה לא מסורת ולא קבלה שקיבלנו מדורות קודמים דשרי לצרף כמה לבודים לגוא"ס. וממילא דברי רבינו הרמב"ם לא שייכים לני"ד].
לכן נאמר שהמקילים סומכים ע"ד הפוס' שהתירו צירוף ב' לבודים וגוא"ס. ועוד יש לצרף תרי הלכתות אלה ולקיים בני"ד את מנהגם של ישראל בשל כך שסוכות אלה עשויות לא רק מרצועות או מוטות בצורת ערב, אלא גם מיריעות בד, שגם בזה ישנם מתירים אף שנעות ונדות הן ברוח, וכדלעיל בגוף הקונטרס (בפרק ג' סעיפים ל"ג ול"ו-ל"ט).
אמנם יש להעיר, שאותם הבונים סוכות שדפנותיהן עשויות בצורת ערב עד גובה י"ט, ואח"כ ממשיכה הדופן מדין גוא"ס, שחשוב הדבר שיעשו את הערב ע"י מוטות ולא ע"י חוטים או חבלים. שכפי שראיתי במו עיני, במשך ימי החג, בשל השענות האנשים על הדפנות וכדומה, הרי שרצועות הערב יוצאות מהווים בהן הן עוברות, ואז הן נופלות מעט מטה (שהרי הן לא מושחלות בתוך לולאות אלא מונחות על ווים בלבד), כך שלא נשאר כאן דין לבוד אף לפי שיעורי החזו"א. ויוצא שאדם אכל וישן בסוכה כזו שאין לה דין לבוד כלל, וזאת מבלי משים לב. משא"כ כשהערב עשוי ע"י מוטות מתכת לכאו' אין את החשש הנ"ל.
ובאשר למה שחתרנו להקל בני"ד. אנא אל יקשה עלי הקורא הנכבד מדוע בני"ד כתבנו להקל כדי לקיים המנהג, אף שהדבר נוגע לאיסורי דאו'. ולא רק לאיסורי דאו', אלא לביטול מצוות עשה דאו', שכל רגע ורגע שאדם אוכל בסוכה פסולה אכילה המחייבת סוכה, וכל רגע שאדם ישן בסוכה פסולה, לכאו' הינו מבטל מ"ע דאו', אף כשישן רק שינת ארעי. וכבר כתב מרנא ורבנא הגר"א זיע"א [כמובא בספר אבן שלמה (פ"ה סעי' ט') עיי"ש] שביטול מ"ע חמיר טפי מהעובר על ל"ת. משום דביטול מ"ע הוי כל רגע ורגע, כגון ביטול מצוות מילה, מזוזה וכדו'. משא"כ העובר על ל"ת, שרק כשמבשל הוא בו"ח יחד וכדו' עובר הוא על האיסור. ומאידך ברוב קטנותנו נטינו קו להחמיר ולומר שאין להוסיף בתפילות המועדים כשחלים בשבת, את תיבות "או"א רצה נא במנוחתנו", למרות שרובא דעלמא כן אומרים תיבות אלה בתפילה [כמובא בס"ד בקונטרס מקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח י"א. ובפרט בסוף ענף 9)]. אלא שראשית י"ל בס"ד, שלגבי האשכנזים אכן הסקנו שאמנם הנמנע מלומר תוספת תיבות אלה יש לו ע"מ לסמוך, אך כיון שנהגו הם להוסיף תיבות אלה כבר מקדמת דנא, הרי שקשה לבטל את מנהגם בזה. ורק לגבי הספרדים כתבנו שם שלדידם ודאי עדיף לחזור למנהג הקדום שאין לומר משפט זה (בפרט שהגר"ע יוסף שליט"א במילואים ליבי"א ח"א כתב שמעיקר הדין אין צריך לומר תוספת זו. עיי"ש). ובס"ד עוי"ל, דהתם אין הדבר תלוי במחלוקת כיצד יש לפסוק, אלא בעיקר תלוי הדבר מהו הנוסח האמיתי ומהי הגירסה הנכונה והמדויקת יותר, כפי שהיתה בימי הקדמונים. וכפי שבס"ד הוכחנו שם, הרי שלמרות שכיום ברוב המחזורים כתוב לומר תיבות אלה ביו"ט שחל בשבת, מ"מ באמת עד זמן סוף הראשו' לא היה מי שאמר כן. ורק מזמן מהרי"א מטירנא השתרבבו תיבות אלה למחזורי האשכנזים. ואילו למחזורי הספרדים הוכנסו תיבות אלה רק לפני כמאה שנה ומעט יותר. כך שודאי לפחות לדידם אין לומר תיבות אלה. ולכן אין הדברים דומים, שפסיקת הלכות לחוד ונוסחאות תפילה לחוד, ולכן יש לחלק בין המקרים. כך בס"ד נלע"ד.
קנצי למילין, שגבי סוכה העשויה באופן של כמה לבודים, ומעל י"ט יש דין גוד אסיק, המקילים בזה יש להם ע"מ לסמוך, ובפרט כשבדופן ישנן גם יריעות בד וכדומה. וה' יצילנו משגיאות.
והנה לאחר גמר כתיבת קונטרס זה בענין צירופי ההלכתות, שלחנו מכתב לכמה רבנים, כשאחת השאלות הנה המותר לצרף שני לבודים בדופן עד גובה י"ט ולאחר מכן גוא"ס עד הסכך, בפרט לפי"ד מרן בסי' תר"ל סעי' ט' שנראה שאוסר כן. ר' ע"כ בנספחים.
אמנם יש להוסיף, שבתשובת הגר"א נבנצל שליט"א אלינו, כ' הגרא"נ שליט"א וז"ל: בנוגע לצירוף, לא הבנתי מה בין צירוף גוד עם לבוד אחד או עם ב' לבודים. עכ"ל. ושאלתיו בעל פה מדוע לדעתו אין לחלק בין לבוד א', לבין ב' לבודים, לגבי צירופם עם גוד אסיק. הרי לכאו' פשט דברי מרן בשו"ע (סי' תר"ל ס"ט) הינו לחלק בזה. ותחילה אמר לי הגר"א נבנצל שבאמת לא מתירים לעשות הדופן כשהיא רק ד"ט ושני משהויים, ויש לבוד למטה מהדופן, ועוד לבוד למעלה, ולאחר מכן לצרף גוא"ס עד לסכך. זאת לא אומרים. והוסיף, שלא רק זאת, אלא אף אין להתיר אם הדופן הינה בת ז' טפחים ומתחילה מהארץ, ולאחר מכן מעל הדופן יש לבוד, ומעליו גוד אסיק. ושאלתיו, אם כן יוצא שאין להתיר את הסוכות הנמכרות כיום (סוכות ירושלים או סוכות נחלים), שהרי שם ישנם רק חוטים או מוטות שהמרחק ביניהם פחות פחות מג"ט, וכך עד גובה י"ט בלבד. לאחר מכן אומרים גוד אסיק עד הסכך וכך מכשירין את הדופן. ולפי דברי הגרא"נ הנ"ל יש לאסור זאת, שהרי אף אם יש דופן ז"ט ומשהו המתחלת מהקרקע, לא אמרינן לבוד וגוא"ס. א"כ כ"ש בנידון זה שעד גובה י"ט יש רק חבלים או מוטות, אפי' בלא דופן ז"ט. וענה לי הגרא"נ שליט"א שאת הסוכות הללו יש להכשיר בשל היריעות המצורפות לחבלים ולמוטות.
והמשכתי לשאול את הגר"א נבנצל, שהרי נזכרת בפוסקים האפשרות הידועה שהולכי דרכים ומטיילים נעזרים בה, והיא להעמיד ד' מוטות בד' פינות סוכה. ולאחר מכן מותחים חבלים סביב סביב הסוכה, כשאין בין חבל א' למשנהו ג"ט, אלא יש דין לבוד. וכן עושים עד גובה י' טפחים בלבד. ולאחר מכן סומכים על דין גוד אסיק עד הסכך. וכל זה אף ללא יריעות בדפנות. והרי פה ישנם צירופים של כמה לבודים עד גובה י"ט, אח"כ גוא"ס, ולפי דבריו הנ"ל אין להכשיר סוכה כזו. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שההסבר הוא כך: מה שהשו"ע בסי' תר"ל סעי' ט', בחציו השני של הסעיף, כתב להגביל את גובה הסוכה עד י' טפחים, הכוונה היא שמשך הסכך אינו מגיע עד להמשך הדופן. והיינו שאין להתיר צירוף של לבוד למטה סמוך לארץ, אח"כ דופן ד"ט ושני משהויים, שוב לבוד, ואח"כ גוד אסיק עד לגובה הסכך. ואח"כ הסכך אינו מגיע עד המשך הדופן, אלא הוא מורחק כלפי פנים הסוכה פחות מג"ט. והיינו שגם אם תהיה דופן של ז"ט ומשהו מהקרקע, אין להתיר לעשות לבוד מעליה, ואח"כ גוד אסיק עד לגובה הסכך, ואז לומר לבוד במשך הסכך. זאת אין להתיר. ומה שהתיר השו"ע בריש הסעיף זה כשהדופן בת ז' הטפחים ומשהו הינה מורחקת מהארץ פחות מג"ט באופן של לבוד, ומעליה אמרינן גוד אסיק ולאחר מכן יש עוד לבוד במשך הסכך. אך אין לצרף אפי' לבוד א' עם גוא"ס, כשבמשך הסכך יש עוד לבוד. וכל זה בגלל הלבוד שבסכך. אך אם הסכך נמשך עד המשך הדופן, אזי ניתן לעשות כפי שאמרנו שעושים אנשים מסוימים, שהם מותחים חבלים או שמים מוטות באופן של לבוד זה מזה עד גובה י' טפחים בלבד, ומעל זאת אמרינן גוד אסיק, כיון שהסכך מגיע עד המשך הדופן למעלה. והיינו מה שהשו"ע הגביל בחציו השני של הסעיף, שגובה הסוכה יהיה עד גובה י"ט בלבד, זה בגלל שהסכך אינו מכוון כנגד הדופן אלא בעי לומר לבוד גם בסכך, כבחציו הראשון של הסעיף. עכת"ד הגר"א נבנצל שליט"א.
ואמנם אני כשלעצמי לא ברירא לי הדבר טובא, כיון שפשט דברי בעל המכתם וכן המאירי לכאו' אמורים בסתמא, ולאו דוקא כשהסכך אינו מכוון כנגד הדופן אלא מורחק פנימה. דלכאו' דבריהם אמורים גם כשהסכך מגיע עד כנגד הדופן, שגם אז אין להתיר לעשות לבוד עד גובה י"ט (אפי' ע"י מחצלת בת ד"ט ושני משהויים), ומעל הלבוד העליון לומר גוד אסיק עד הסכך, כנראה למעיין בדבריהם. ושמא לגרא"נ ס"ל שד' מרן בשו"ע אינה כדברי ס' המכתם והמאירי הנ"ל. עד כאן הדיון בדברי הגר"א נבנצל שליט"א.
ולפי"ז יוצא שיש להקל ולהתיר עשיית דופן שבתחתיתה יש לבוד, אח"כ מחצלת וכדו' בת ד"ט ושני משהויים, ושוב לומר לבוד למעלה, ואח"כ גוא"ס עד הסכך, והסוכה כשרה, ובתנאי שהסכך מכוון ממש כנגד הדופן ולא מורחק פנימה לכיוון אמצע הסוכה. וכ"נ להקל מדברי ארבעת הרבנים הגאונים במכתביהם לעיל בנספחים (הלא המה הגרז"נ גולדברג שליט"א, הג"ר אשר וייס שליט"א, הגר"ד ליאור שליט"א והגר"א נבנצל שליט"א). ואף שלא זכיתי כל כך להבין מדוע הקלו, מ"מ בטלה דעתי.
ענף 5: דין צירוף גוד אסיק ולבוד אחד בדופן עם עוד לבוד בסכך:
בני"ד מצטרף עוד צד נוסף להחמיר יותר מהמקרים הקודמים, והוא בשל העובדה שהן הדופן למעלה אינה מגיעה עד לגובה הסכך אלא רק ע"י גוד אסיק, והן בשל כך שהסכך מוכנס פנימה לסוכה ואינו מגיע להמשך קו הדופן (אמנם יש בני"ד צד להקל, כיון שבדופן פה יש רק לבוד אחד ולא כמה לבודים. כי אם ישנם כמה לבודים בדופן, עד גובה י"ט, אח"כ גוד אסיק עד גובה הסכך, וגם בסכך יש לבוד אחד, ע"כ לקמן בציורים, ). וגם גבי נידון זה נחלקו הפוס', כדלקמן.
דעת המתירים:
כ"כ המאירי בסוכה (דט"ז, ב' ד"ה "הרחיק"), שכל שלא הרחיקן שלושה מן הצד כשרה, בין שהמחיצה שלימה... בין שהיא עשרה מן הארץ אלא שהסכך גבוה הרבה. ע"כ. והניף ידו שנית (שם), ולאחר שהב"ד החולקים ואוסרים (והוא ספר המכתם), כדלקמן בסמוך, כ' וז"ל: ואין זה נראה, כיון שכל בתוך שלושה (טפחים) כיוון הוא (היינו דחשיב שהדופן מכוונת כנגד הסכך), והרי התרנו לבוד ודופן עקומה אף מכמה רוחות, וכן כל שבגוד אסיק מצד אחד ותורת לבוד מצד אחר כשר בלא שום פקפוק. עכ"ל. אמנם המאירי לא כתב בהדיא דבריו גם גבי הא שיש גם לבוד בדופן נוסף ללבוד בסכך, אך מ"מ כ"פ בהדיא הטור (סי' תר"ל). והסביר מרן בב"י (ד"ה "ומ"ש אפי' הגג גבוה הרבה") דהוא עפ"י הבריתא בגמ' (דט"ז,ב') גבי מחצלת שבעה ומשהו, ואוקמינן בגמ' שם בסוכה גדולה, והיינו גבוהה הרבה. ותנן התם (דט"ז,א') המשלשל דפנות מלמטה למעלה, שאם גבוהה מהארץ פחות מג"ט כשרה. והסביר מרן בב"י (ד"ה "ומ"ש ובלבד שיהא מכוון") שהטור צירף לכך הדין שבמשנה בדף שלאחר מכן (די"ז,א') גבי הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה. ופרש"י: הרחיק את הסיכוך מן הדפנות – לאו בגובהה קאמר אלא במשכה (היינו לאורך הסכך הסמוך לדופן). פסולה – דאויר פוסל בשלושה אפי' מן הצד. עכ"ד מרן בב"י. וכן הבין הב"ח (סי' תר"ל ד"ה "ומ"ש ובלבד שיהא מכוון"), את היתרו של הטור. ור' לקמן בסמוך (בדעת האוסרים) את דעתו של הב"ח בזה.
ואף מרן בשו"ע (סי' תר"ל ס"ט) פסק להקל בני"ד, וז"ל: היו דפנותיה גבוהים ז' ומשהו, והעמידם בפחות מג' סמוך לארץ – כשרה. אפי' הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדן. ואפי' אינו מכוון ממש, רק שהוא בתוך ג' כנגדו – כשרה. עכ"ל. ואמנם כבר כתבנו לעיל (בענף 3) שד' מרן לא ברירא לן טובא בענינים אלה, משום שמהסיפא של אותו סעיף משמע בהדיא שאינו מתיר אף צירוף של תרי לבודים בדופן וגוא"ס, וא"כ צריך להבין מדוע היקל בני"ד (בפרט לטעם דהגר"ע איגר בדעת הר"ן שכשהלכתא א' תלויה בשניה אין מצרפין אותן, אז גם בני"ד הרי שייך כלל זה. אלא שאין להקשות מגברא אגברא, דמי יימר לן שאף מרן ס"ל כגרע"א בזה).
גם המ"ב (סי' תר"ל סקמ"ד) היקל בני"ד, שכ"נ מדבריו כפי שפירש את דברי מרן בשו"ע שם ולא העיר על דבריו [וע"ע בדבריו בסקל"א. ולא קשה על דברינו. דהתם החמיר דוקא גבי קונדסים, שכפי שאמרנו לעיל (בריש ענף 2) דינם שונה מני"ד. עיי"ש הטעם]. וכ"פ להקל בני"ד בחזו"ע (סוכות דף י"ב סעי' ו') עפי"ד הטור והשו"ע הנ"ל. וע"ע בשו"ת שבט"ה (ח"ט סס"י קל"ח, גבי צירוף גוא"ס). וכ"נ מדברי החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז) דשפיר אמרינן תרי הלכתות מלבד צירוף של דוע"ק לגוא"ס או ללבוד בדופן, וכנ"ל.
ועוד חוכך אני בעניי, שאף שמקובל לחשוב שד' הגר"ע איגר הינה שיש לחלק בין המקרים, ושבעלמא אין סוכה כשרה ע"י ב' הלכתות אא"כ אין אחת תלויה בשניה, שאז יש לצרפן. מ"מ נלע"ד שבאמת אין זו ד' הגרע"א, אלא זו רק הבנתו והסברו את ד' הר"ן. אך הוא בעצמו לא ס"ל הכי, אלא ס"ל שאין הלכה כר"ן, אלא הלכה כטור וכשו"ע שכן מצרפים תרי הלכתות. וחיילי מהא דכ' בתשובותיו שם (ד"ה "וביותר תמוה") שתמוה לו מדוע המ"א (רס"י תרל"ב) "העתיק לשון הר"ן, והא לכאורה אינו להלכתא, כפי שפסק השו"ע (סי' תר"ל ס"ט), ושם (בסי' תר"ל) לא הערה (ר"ל העיר) המג"א כלום". עכ"ל. ומשמע בהדיא, דאף שקודם לכן הסביר הגרע"א בחריפותו את דעת הר"ן ושיטתו, ואף בהמשך אותה תשובה מביא הוא "ראיה ברורה להר"ן", מ"מ מדבריו המצוטטים פה מבואר שהוא עצמו לא ס"ל הכי, אלא ס"ל כד' מרן שפסק כטור. והמעיין בהגהות רע"א על השו"ע (רס"י תרל"ב) יחזו פנימו שהדברים נכונים ביתר שאת (שכתב שם וז"ל: דהא נראה לענין דינא דלא קיי"ל כהר"ן בזה. דהא הטור והשו"ע לעיל סי' תר"ל ס"ט, וכו'. עיי"ש שכתב שלמרן מצרפים ב' הלכתות אף כשא' תלויה בשניה. וא"כ לגר"ע איגר יש להכשיר הסוכה אם הדופן עשויה באופן של לבוד למטה, גוא"ס למעלה, וסמוך אליהם בסכך יש אויר פחות מג"ט, מדין לבוד, וכמו שפסק מרן בשו"ע. ונראה מכ"ז שבכלל לדעתו תמיד יש לצרף ב' הלכתות, גם אם א' תלויה בשניה. ואע"ג שבתשובתו הגביל ההיתר רק אם אין א' תלויה בשניה, מ"מ כתב זאת דוקא אליבא דהר"ן, אך הוא עצמו ס"ל להקל בזה תמיד.
דעת האוסרים:
כתב בס' המכתם (דט"ז,א', גבי המשנה דהרחיק את הסכוך מן הדפנות), דהיינו שהיה הדופן גבוה עד כנגד הסכוך, אלא שהסכוך כנוס לפנים ונשאר אויר משפת הסכוך עד הדופן ג' טפחים, פסולה, דאויר מן הצד נמי פוסל בשלושה, ומפני זה כ' הרמב"ם ז"ל (פ"ד מסוכה ה"ד) גבי המשלשל דפנות ממטה למעלה, אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה, אע"פ שהסכך גבוה מהן הרבה, ובלבד שיהיו מכוונות כנגד שפת הסכוך (עכ"ד הרמב"ם), אפשר לומר שדעתו (של הרמב"ם) שאם לא היו מכוונות כנגד שפת הסכוך, אפי' לא היו רחוקות מכנגדו אלא פחות מג' טפחים, פסולה, משום דהשתא צריך בה תרתי: גוד אסיק ולבוד, וכיון דאין שם דופן משכנגד שפת הגג, אין לנו לומר בה לבוד. עכ"ל בעל ס' המכתם. נמצאנו למדים שבעל המכתם ס"ל שאף אם הדופן הממשית מגיעה לגובה י"ט ללא שום לבוד, מ"מ כיון שאין הדופן מגיעה עד הסכך אלא בעי גוא"ס, ואילו מהסכך עד המשך הדופן יש פחות מג"ט, מ"מ כתב שלד' הרמב"ם אין מצרפים בזה לבוד וגוא"ס והסוכה פסולה. וכ"ש בני"ד שאין דופן ממשית עד גובה י"ט [אמנם המאירי (בדט"ז,א' סוד"ה "הרחיק את הסיכוך") הב"ד רבינו בעל המכתם וחלק עליו, וכנ"ל].
גם מדברי הב"ח (סי' תר"ל סוד"ה "היו דפנותיה") משמע שמחמיר בני"ד. שלאחר שהאריך לדון כיצד למד הטור את דבריו להקל בני"ד, והסיק דהוא משום סמיכות המשנה ד"המשלשל דפנות" (בדט"ז,א') אל המשנה ד"הרחיק את הסיכוך" [(בדי"ז,א'). ור' גם בק"נ (פ"א דסוכה סי' ל"א סק"ט שכתב כן בהסבר דברי הרי"ף והרא"ש], מ"מ למעשה הב"ח רק ציין לעיין בדבריו בסי' תרל"ב (גבי צירוף דוע"ק ללבוד). ואמנם בסי' תרל"ב כ' הב"ח בהדיא להחמיר כד' הר"ן דלא אמרינן דוע"ק באויר כל עיקר, לא באויר דמשך ולא באויר דגובה, כיון שיצא מתורת לבוד. ע"כ (והיינו שאין דין דוע"ק מצטרף עם אויר שרוחבו יותר מג"ט, בין אם האויר במשך הסכך, ובין אם האויר בגובה הדופן). וא"כ אף שהב"ח גבי צירוף גוא"ס ולבוד בסכך (בסי' תר"ל) לא כתב בהדיא לאסור, מ"מ משמע שמחמיר כדעתו גבי דוע"ק ולבוד (בפרט לפי מש"כ שם הב"ח: "מכיון שיצא מתורת לבוד". ומשמע שאם לא יצא מתורת לבוד ה"ז כשרה). אך לא ברירא לן טובא ד"ז, ומ"מ מדברי הגר"ע איגר בתשובות (קמא, סי' י"ב), שכתב בדעת הר"ן, שאין מצרפין ב' הלכתות כשאי אפשר לדון על הלכתא אחת אלא מכח השניה. וכעין זאת כתב גם בחידושיו על השו"ע בסי' תרל"ב. ולפי"ז יוצא שגם בני"ד יש לאסור לר"ן צירוף גוא"ס והלבוד שבסכך (וכן אולי גם בשל כך שגוא"ס תלוי בגובה י"ט, וזה אינו אילולא הלבוד הסמוך לקרקע). וא"כ לד' הגרע"א בהבנת הר"ן יש לאסור גם בני"ד (אף שלכאו' היה מקום לחלק ולומר שדין דוע"ק הריהי תלויה בדופן, משא"כ לבוד בסכך אינו תלוי דוקא בגוא"ס אך מ"מ למעשה נראה שהר"ן יאסור). וכן ניתן לצרף לד' האוסרים בני"ד את ד' אותם הסוברים שתמיד אין מצרפים תרי הלכתות [שכן נראה מדברי רבינו המאירי (סוכה דט"ז) בהבנתו את ספר המכתם, שכ' שלדעתו "תרתי לא אמרינן" (אמנם יש מקרים שבעל המכתם כן מתיר תרי הלכתות, כגון מחיצה ז"ט ומשהו, וגוא"ס למעלה). ודעה זו נזכרה גם באנ"ת (ח"ה ערך גוד אסיק עמ' רע"ב הערה 73), וכן רמז לה הגר"ע איגר בתשובותיו (קמא. סי' י"ב ד"ה "ונ"ל ביאור"), שלכאו' זה פשט דברי הר"ן, אף שלמעשה דוחה זאת הגרע"א שם. וכן הזכיר דעה זו המהדיר של שו"ת רע"א (מהדו' הרה"ג ר' שלמה אריאלי שליט"א, בהגהותיו על סי' י"ב סק"ג).
בס"ד למסקנה נראה שבאמת זו מחלו' ראשו'. שלד' הר"ן (עכ"פ בהבנת הגר"ע איגר) ובעל המכתם יש לאסור בני"ד, ואילו לד' המאירי והטור יש להכשיר הסוכה. וגם האחרו' דנו בזה להקל ולהחמיר. אלא שכיון שסוף סוף מרן בשו"ע פסק להקל בזה בסכינא חריפא, כד' הטור (אף שלא ברור טעמו שהיקל בזה, ואילו לגבי מקרה דומה רואים שדעתו לנקוט לחומרא), וגם הרמ"א לא העיר ע"כ דבר, ונראה שגם ד' מרן הח"ח במ"ב (סי' תר"ל ס"ק מ"ב, מ"ג ומ"ד) להקל בזה. לכן נראה בס"ד שלמעשה יש לנקוט בזה לקולא, ואם בדופן הסוכה יש לבוד למטה, מעליה דופן ז"ט ומשהו, ומעליהן אויר עד לגובה הסכך (מדין גוד אסיק), וסמוך אליהם בסכך יש אויר באופן לבוד, הרי שהסוכה כשרה.
אמנם יש להעיר, שבערוה"ש (או"ח סי' תר"ל סעי' ל') הביא דין זה להקל, ויחד עמו הביא דין מחצלת בת ד"ט ושני משהויים, ולאחר מכן הוסיף שזהו כשאין לו מחיצה אחרת. אבל כשיש לו, יש לעשות מחיצות כהוגן. עכ"ד. ומשמע מדבריו שכל דין זה אינו לכתחי' אלא רק בשעה"ד. ושמא כוונתו בכך רק גבי מחצלת בת ד"ט ושני משהויים. וצ"ע.
בס"ד נמצאנו למדים עד כה, שבדיני לבוד וגוד אסיק העלנו להתיר הן בדין לבוד אחד בדופן בצירוף גוד אסיק (בענף 2). וכן צידדנו להתיר כשישנם כמה לבודים בדופן ומצטרף אליהם גוד אסיק (ענפים 3,4). וכן כשיש בדופן לבוד למטה, דופן ז"ט שמעליה גוד אסיק, וסמוך אליהם בסכך יש אויר מדין לבוד (ענף 6). שבכל אלה העלנו להתיר או מדינא, או לפחות כדי לדון לכף זכות את המנהג בדורנו (ואח"כ קיבלנו את מכתבי הרבנים הגאונים דלעיל בנספחים שהקלו לפחות בחלק מהמיקרים).
ענף 6: דין צירוף לבוד לדופן עקומה.
לאחר שבס"ד בררנו דיני צירוף הלבודים וגוד אסיק, הגענו לדיני צירוף היתר דופן עקומה עם היתר לבוד וצירוף היתר דופן עקומה עם היתר גוד אסיק. ונתחיל בס"ד בדין צירוף לבוד ודופן עקומה.
הנה דין זה מתחלק לכמה מציאויות: 1) כשהלבוד בדופן וישנה דופן עקומה כמובן בסכך. 2) כשהלבוד הינו בסכך אך צמוד לדופן, ולאחריו יש דין דוע"ק (והיינו כשסמוך לדופן הסוכה יש אויר בסכך פחות מג"ט, ולאחריו יש סכך פסול באורך של פחות מד' אמות). 3) כשסמוך לדופן יש דין דוע"ק, ולאחריו יש דין לבוד.
דין צירוף לבוד לדופן עקומה, כשהלבוד בדופן סמוך לסכך:
דעת המתירים:
הנה מדברי המאירי (סוכה דט"ז ד"ה "הרחיק את הסיכוך") יש אולי מקום להבין שיתיר גם בני"ד, מדכתב שם וז"ל: כל שלא הרחיקן שלושה מן הצד (היינו בסכך), כשרה. ואין בזה חילוק בין שהמחיצה שלימה ומגעת עד לסיכוך, בין שהיא עשרה מן הארץ ולמעלה עשרה, אלא שהסכך גבוה הרבה. עכ"ל. והיינו מיקל כשאין חיבור בין הדופן לבין הסכך (אלא שמה שהיקל בהדיא הוא רק בלבוד בסכך וגוא"ס, אך לא בלבוד בדופן ודוע"ק). ואמנם מדברי הטור (בסי' תרל"ב) נראה יותר שמיקל בני"ד, מדהתיר שם צירוף של גוא"ס ודוע"ק, וא"כ כ"ש שיתיר לבוד בדופן בצירוף דוע"ק. שהרי בלבוד מקילים טפי, משום שהוא הפסק קטן יותר מגוא"ס. וגם דלבוד חשיב כסתום [ראה למשל מ"ב (סי' תר"ל סקכ"ד) ובה"ל (באותו סעיף ד"ה "כי המחיצות")]. וכן מתבאר מדברי המ"ב (סי' תרל"ב סק"ד), שלבוד קיל מגוא"ס. וכן יש מהפוס' שהבינו שהר"ן אסר צירוף דוע"ק עם גוא"ס, אך התיר צירוף דוע"ק עם לבוד בדופן.
וכדברי הטור הקלו גם הט"ז (סי' תרל"ב סק"א) והא"ר (סק"ב). הב"ד המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ז). וא"כ נראה שגם ד' הט"ז והא"ר להקל בני"ד, דהא אפי' בגוא"ס ודוע"ק התירו.
והיו מהאחרו' שהתירו בהדיא גבי ני"ד. שכ"כ בביכוי"ע (סי' תרל"ב סק"ב). וכן עולה מדברי רע"א שכן דעתו שלו [כמש"כ לעיל (בענף 5) עפ"י תשובתו בשו"ת, ועפי"ד בהגהות לשו"ע (סי' תרל"ב)]. והפמ"ג בא"א (סי' תרל"ב סק"א) כתב כן בדרך אפשר, ולא פסק להתיר בסכינא חריפא. והחרה החזיק אחריו גם מרן הח"ח במ"ב (סי' תרל"ב סק"ד), ולאחר שהביא מחלו' גבי צירוף של דוע"ק עם גוא"ס, הסיק ד"אפשר היכי דמן הדפנות עד הסכך הוא פחות מג"ט, לכו"ע יש להקל דאמרינן לבוד ודופן עקומה". עכ"ל. ומשמע דלא ברירא ליה טובא דשרי, אף שנוטה להקל (ובענין דעת המ"ב למעשה ראה לקמן בסמוך). וכ"כ בסה"ס [(פ"ט סכ"ז). עיי"ש שהעיר שלכאו' אי"ז כד' הגרע"א בתשובותיו (מהדו"ק סי' י"ב), וכנ"ל בענפים הקודמים. והיינו שאין מצרפים תרי הלכתות כשא' מהן נצרכת לשניה, וכנ"ל]. וכ"פ בחזו"ע (סוכות. עמ' ס"ז). ובאנ"ת (ח"ז עמ' רמ"ד הערה 59) כ' שכ"מ מהב"ח (סי' תרל"ב) שכ' בטעם הר"ן כיון שיצא מתורת לבוד. ע"כ. ולכאו' אי"ז לכו"ע, וכדלקמן בסמוך.
ובענין ד' מרן הח"ח בני"ד, הרי שלא ברירא לי הדבר כלל וכלל. כפי שכתבנו לעיל בסמוך, הרי שהוא הב"ד הפמ"ג דאפשר דלכו"ע שרי לבוד בדופן ודוע"ק. ומשמע שאכן נוטה הוא להקל בזה, אך לא פסק כן בסכינא חריפא. וממש"כ בשעה"צ (שם סק"ח): "וכן הסכים בביכוי"ע להקל" משמע שכבר מדברי הפמ"ג יש להקל למעשה. אלא שדא עקא, מדברי המ"ב בסי' תרל"ג (סק"כ) מבואר לכאו' שאין לצרף כלל דין לבוד בדופן לדין דוע"ק. ואמנם אפשר לדחוק בדבריו שכוונתו שאין להתיר זאת ע"י גוא"ס, אך ע"י לבוד אולי יהא מותר, מ"מ הוי דוחק ואין זה פשט דבריו. ולכן נראה שבסי' תרל"ג פסק לאסור. ואף שבסי' תרל"ב לכאו' הוי עיקר הדיון, וא"כ סוגיא בדוכתא עדיפא ואולי ניתן להקל, מ"מ כיון שגם שם לא פסק כן בהדיא להקל, לכן צ"ע דעתו למעשה.
דעת האוסרים:
בראש המחמירים בני"ד עומד רבינו ניסים. שכ' (דף ב' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "בנה") וז"ל:...על כרחך כשהדפנות מגיעות לסכך עסקינן. אבל אם אין הדפנות מגיעות לסכך, לא אמרינן דופן עקומה. עכ"ל. ומבואר בדבריו להחמיר בני"ד. וכן הבינו הפוס' את דבריו. ובין אם נבין את דבריו כפשוטם, שבסתמא אין לצרף ב' הלכתות, ובין אם נבינם כגרע"א בתשובות (מהדו"ק סי' י"ב), שאין הדברים כפשוטם, אלא שהסביר שלר"ן רק כאשר הלכתא א' תלויה בשניה, אין מצרפים תרי הלכתות. מ"מ לפי"ז בני"ד הר"ן יאסור, דהא אם אין דין לבוד בדופן הרי שאין הדופן מגיעה לסכך וממילא לא אמרינן דוע"ק (ומש"כ המ"ב בסי' תרל"ב ססק"ד דלכו"ע שרי לבוד ודוע"ק, הרי כ' כן רק בלשון "אפשר").
גם מדברי המכתם על המשנה בסוכה (דט"ז,א', ד"ה "הרחיק את הסכוך") קצת נראה שיאסור בני"ד. דכתב שם שאם הדפנות לא מגיעות לגובה הסכך, וגם הדפנות לא מכוונות לשפת הסיכוך כיון שהסכך מוכנס פנימה ואינו מגיע להמשך הדופן, דבעי למימר תרתי: גוא"ס ולבוד, הרי שהסוכה פסולה. ולפי"ז גם בני"ד יאסור, דגם בני"ד בעינן תרתי: לבוד ודוע"ק. וכבר כתבנו לעיל בשם המאירי (בסוכה דט"ז) שהביא את דברי המכתם (שלא נקב בשמו. אך כך מסבירים את דבריו כל המפרשים) דאינו מיקל היכא דבעי תרתי הלכתות. ואף את"ל דלאו דוקא (והיינו כגרע"א בהבנת הר"ן, וכנ"ל), מ"מ בני"ד הרי אין הדופן העקומה יכולה לשמש כך כי אין לה התחלה בדופן המאונכת אלא חלל אויר לבוד בלבד (ורואים מד' המכתם שלבוד אינו חשוב כדופן ממשית, דהא אינו מצרף גוא"ס ללבוד. ולא חשיב רק כגוא"ס).
גם מהאחרו' יש שאסרו בני"ד. שכן נראה מד' הרב ישועות יעקב (סי' תרל"ב סק"ב) שהחמיר בני"ד. וכ"כ הרש"ש (בחי' לסוכה ד"ד,א' ד"ה "אם יש"). הב"ד באנ"ת (ח"ז עמ' רמ"ד הערה 58) ובחזו"ע (סוכות. עמ' ס"ז בהערה). אמנם יש לעיין אי הרש"ש דיבר על לבוד בדופן או לבוד בסכך. ומ"מ אנו עוסקים בלבוד בדופן. ואף החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז) אסר בני"ד, דכ': נראה דאין לדמות ההלכות זל"ז. ואפשר דדופן עקומה לא שייכת אם אין הדפנות מגיעות לה או שאין הסכך מגיע לה. אבל בשאר דוכתי אמרינן ב' הלכתות. ע"כ. וכן יש לצרף לני"ד גם את דעות האוסרים תמיד לצרף ב' הלכתות (הלא המה המאירי בד' המכתם, ועוד, כנ"ל בקונטרס זה בענף 4 ועוד). ומ"מ מדברי הב"ח לא ניתן ללמוד גבי ני"ד. משום דכ' הב"ח (בסי' תרל"ב סוד"ה "ומ"ש ומן הצד"), שלענין הלכה יש להחמיר כד' הר"ן דלא אמרינן דוע"ק באויר כל עיקר, לא באויר דמשך ולא באויר דגובה, כיון שיצא מתורת לבוד. עכ"ל. הב"ד כה"ח (סי' תרל"ב סק"ז). והיינו דאסרו דוע"ק דוקא כשהדופן איננה מגיעה לסכך אפי' ע"י לבוד. והיינו שהאויר שם יותר מג"ט. אך לא כ' גבי ני"ד.
וע"ע בענין זה בחמד משה (סי' תרל"ב סק"א), באור שמח (פ"ה מסוכה הי"ד), בביכוי"ע (בתוספת ביכורים, סי' תרל"ב), במנחת פיתים (סוף חיו"ד, דנ"ה,א'), בשו"ת אול"צ (ח"א סי' מ"ג) ובאנצי' תלמודית (ח"ז עמ' רמ"ד הערות 58-59).
נמצאנו למדים שבמחלו' דני"ד נחלקו הרוא"ח, וקשה להכריע בדבר, כיון שזו מחלו' כמעט שקולה. שהרי המתירים הם הטור (ואולי גם המאירי), הט"ז, הא"ר, רע"א, הביכוי"ע, וכן נטה להקל גם הפמ"ג, וכ"פ בחזו"ע. ולעומתם החמירו הר"ן, המכתם, הב"ח, הישוי"ע, הרש"ש, החזו"א ועוד. ודעת מרן השו"ע ודעת המ"ב לא ברורות בזה. ולכאו' י"ל בכה"ג שהמיקל יש לו על מה לסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אלא שבשל דברי הפמ"ג, המ"ב (סי' תרל"א סקל"ד) וכה"ח (סקנ"ו) נראה שהעיקר לדינא שיש להחמיר בני"ד, וכדלעיל בגוף הספר (פ"ג סעיף מ"ו), דהא בני"ד עסקינן בדברים דאו'. ולכן ילך לסוכה אחרת או יתקן את סוכתו. ואם לאו, אזי יאכל ויישן שם, אך לא יברך את ברכת "לישב בסוכה". כך בס"ד נלע"ד שהעיקר לדינא (אם כי בכ"ז יש להוסיף שהמיקל לישב בסוכה זו יש לו ע"מ לסמוך, אך מ"מ לא יברך ע"כ). אמנם יש להתיישב עוד בדבר ולצדד להקל אם הדופן העקומה עשויה מסכך הפסול רק מדרבנן. וכן נראה בס"ד למעשה, משום שבזה אף הפמ"ג הנ"ל נוטה יותר להקל, שאם אין לו סוכה אחרת יוצא הוא בסוכה כזו י"ח. ורק הסתפק קצת אי רשאי גם לברך שם ברכת "לישב בסוכה".
ענף 7: דין צירוף דופן עקומה הסמוכה למחיצת הסוכה, ולאחריה בסכך יש אויר לבוד.
הנה דין צירוף דוע"ק ולבוד כששניהם בסכך, גם הוא מתחלק לכמה מציאויות. אנו נדון תחילה במקרה שהדוע"ק סמוכה לדופן הסוכה ולאחר הדוע"ק (שהיא הרי עשויה מסכך פסול ולא מחלל אויר) בא לבוד (שהינו חלל אויר). ואח"כ בס"ד נדון, כאשר הלבוד סמוך לדופן הסוכה, ולאחריו, יותר פנימה, יש דופן עקומה (היינו סכך פסול).
בענין דין דופן עקומה הסמוכה למחיצת הסוכה, ולאחריה, כלפי פנים הסוכה, יש לבוד:
דעת המתירים:
כתב הר"ן (בסוכה די"ח,א', והוא בד"ט,א' בדפי הרי"ף) "דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כי הדדי". ועפ"י דבריו אלה, וגם עפ"י דבריו בריש המסכת (בדף ב',א' מדפי הרי"ף), כ' הגרע"א [בתשובות (קמא. סי' י"ב) ובהגהות השו"ע (רס"י תרל"ב)] שאין כוונת הר"ן שלעולם אין הסוכה מתכשרת ע"י ב' הלכתות יחד, לבוד ודוע"ק, אלא לר"ן הכלל הוא שאם אפשר לדון על כאו"א מההלכתות בפנ"ע שפיר מצרפים ב' הלכתות. ואם אפשר לדון על הלכתא א' רק מכח הלכתא אחרת, בזה אין מצרפים ב' הלכתות. וכנ"ל. ועפי"ז כ' הגרע"א (שם בתשו') בדעת הר"ן, שאם הדוע"ק צמודה לדופן הסוכה, ואח"כ בא הלבוד, מצרפים ומכשירים. עיי"ש. והיינו אע"ג דבצירוף שתיהן הוי יותר מד"א (עיי"ש בתשו' הגרע"א שהוא עצמו לא ס"ל כר"ן בענינים אלה, אלא הוא מיקל יותר בענין הצירופים, כד' הטור ודעימיה). ומ"מ לאו כו"ע ס"ל כגרע"א בפירושו את דברי הר"ן. דיש שהבינו את דברי הר"ן כפשוטם, דלא מצרפינן ב' הלכתות לעולם. ובס"ד נראה שגם הטור (שחלק ע"ד הר"ן), יקל בני"ד.
גם הביכוי"ע (סי' תרל"ב סק"י) כתב להתיר בני"ד (הב"ד בסה"ס עמ' ר"ס סקכ"ו). וכ"נ מדברי שו"ת אול"צ (ח"א סי' מ"ג) וס' חזו"ע (סוכה. דס"ז) שהביאו דברי הגרע"א הנ"ל, ומשמע שהסכימו עמו. וכבר כתבנו לעיל שכמה פוס', מהם המ"ב (סי' תרל"ב סק"ד), צידדו להקל ולצרף לבוד בדופן ודוע"ק (כגון הפמ"ג והביכוי"ע), אך לא דנו ממש גבי ני"ד, שהלבוד בסכך. וצ"ע אי יש לחלק בין המקרה הנ"ל לבין ני"ד, ולכאו' אין לחלק. ויש להתיישב בדבר.
דעת האוסרים:
כבר כתבנו לעיל שיש מהפוס' דס"ל דבעלמא אין לצרף תרי הלכתות [שכ"נ מד' המאירי לסוכה (דט"ז,ב') בהבנתו את ס' המכתם. וע"ע לעיל (בענפים הקודמים)]. וכ"נ לענ"ד שפסק בני"ד גם מחה"ש [(סי' תרל"ב סק"ב). עיי"ש היטב שכ' בסו"ד שהדוע"ק צריכא ללבוד והלבוד צריך לדוע"ק. "ומה לי אם צריך לומר תחילה לבוד ואח"כ דוע"ק או להיפך". עיי"ש. והיה נראה לי שזה שלא כמש"כ בשמו באנ"ת (ח"ז עמ' רמ"ג בהערה 57). ושמא טועה אני, כיון שמחה"ש כ' שם בסו"ד שכ"ז רק למ"ד אין לבוד באמצע. ועוד יתכן שמש"כ במחה"ש שלדידן נ"מ להיכא שהסכך הפסול רחוק מהדופן פחות מג"ט שא"א דוע"ק, שמא אין זה מטעם איסור צירוף ב' הלכתות אלא דומיא דדברי הגרע"א. וצ"ע]. וע"ע בדברי החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז). וצ"ע אם באמת הוא מחמיר גם בני"ד. שמצד א' כתב שם החזו"א שמהגמ' מוכח דאמרינן ב' הלכתות אף במקום שא"א לדון על אחד אלא מכח אידך, ושלא כגרע"א בהבנת הר"ן. וא"כ לכאו' הוא מיקל בני"ד. אלא שבהמשך דבריו כ' דאפשר דדופן עקומה לא שייך אם אין הסכך מגיע לה. ע"כ. והיינו שהסכך ממש צריך להגיע לדוע"ק. אלא שצ"ע אי כוונתו כמו בני"ד, דשמא כוונתו רק כשיש לבוד בדופן ואח"כ דוע"ק, או שבסכך יש לבוד סמוך לדופן ויותר פנימה יש דוע"ק. ומ"מ גם בזה לא ברור שדעתו לאסור זאת בסכינא חריפא.
נמצאנו למדים שגם בני"ד הוי מחלו' כמעט שקולה [בפרט אם נאמר שמרן לא ס"ל להחמיר כמ"ד שלעולם אין מצרפים ב' הלכתות (עפ"י דבריו בסי' תר"ל ס"ט, שנראה שעכ"פ במקרים מסוימים יש להקל. ומ"מ לא כתב בהדיא לאסור בני"ד)]. ואע"פ שגם בני"ד בס"ד הדעת נוטה קצת יותר להקל [בעיקר בשל הסבר הגרע"א את ד' הר"ן. אלא שמ"מ נראה שלאו כו"ע הסבירו את הר"ן כך, וכגון הב"ח (בסי' תר"ל ותרל"ב)]. מ"מ בשל דברי הפמ"ג בא"א, ושכ"פ המ"ב (סי' תרל"א סקל"ד) וכה"ח (סקנ"ו), שכל מקום שיש מחלו' הפוס' בהלכות סוכה, אם הוא דבר מדאו' אזלינן לחומרא, ולכן ילך לסוכה אחרת (או שיתקן את סוכתו שתהא כהלכתה). ואם אין לו סוכה אחרת יאכל ויישן שם, אך לא יברך שם כלל ברכת "לישב בסוכה". עכ"ד. וכיון שנראה שבני"ד עסקינן בדאו', לכן יש מקום לאסור ולנקוט למעשה כדברי הפמ"ג. אמנם בס"ד נראה שמ"מ המיקל בני"ד ודאי שיש לו ע"מ לסמוך, דנראה שבזה רבו המתירים על האוסרים [ושמא הפמ"ג דיבר על מחלו' שקולה. וכבר כתבנו במקו"א שנראה בס"ד שפוסק גדול יכול להכריע לקולא אף נגד דברי הפמ"ג הללו. דנראה שדברי הפמ"ג הללו נאמרו במקום שאין לפוסק הכרע. אך מי שהוא פוסק ולא מכריע, והינו גברא רבא, לכאו' יכול להקל אף בדאו', וכמו שמצינו בכל התורה כולה בכלל, ובדיני סוכה בפרט, ואף בני"ד, כגון הביכור"י, האול"צ וחזו"ע הנ"ל בסמוך. אך אני אינני אפי' גברא זוטא, ואין לי אלא ההכרע של הג' הפמ"ג. אלא שמ"מ נראה שדברי הפמ"ג אמורים כשהמחלו' שקולה. אך אם רוב הראשו' פסקו להקל הדאו', או שמחלוקתם שקולה, ורוב האחרו' פסקו להקל, אף בדאו', נראה שאף לפמ"ג יש להקל. וכ"נ שהוא בני'ד. וכעבור זמן שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א כיצד יש להבין את דברי הפמ"ג הללו. ותשובתו מובאת בס"ד לעיל בגוף הקונטרס (בפרק ה' הערה ק"א). עיי"ש. ומ"מ לאור כל הנ"ל נראה בס"ד שבני"ד אף שלכתחי' יש להחמיר, מ"מ המיקל יש לו ע"מ לסמוך. ומ"מ ודאי יש להקל אם הדופן העקומה עשויה מסכך הפסול רק מדרבנן. וכן נראה בס"ד למעשה, משום שבזה אף הפמ"ג הנ"ל נוטה יותר להקל, שאם אין לו סוכה אחרת יוצא הוא בסוכה כזו י"ח. ורק הסתפק קצת אי רשאי גם לברך שם ברכת "לישב בסוכה". וע"ע בענין זה באנ"ת (ח"ז עמ' רמ"ב וריש עמ' רמ"ד).
ענף 8: דין צירוף חלל לבוד בסכך, צמוד לדופן, ואחריו כלפי פנים הסוכה יש דופן עקומה:
דעת המתירים:
אותם ראשו' שהקלו בצירופים שונים של ב' הלכתות או יותר (כמאירי, הטור וכדו'), לא ראיתי שהקלו בני"ד, ולא מצאתי בדבריהם רמז כלשהו דשרי להקל בני"ד. אמנם מכך אין להוכיח שאכן דעתם לאסור. וכן לא ראיתי גם באחרו' שכתבו בהדיא להתיר בני"ד. אמנם מדברי הג"ר אשר וייס שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א במכתביהם המובאים כאן בנספחים (נספח ג' וד') משמע שדעתם להתיר בני"ד, אף שלא כתבו כן במפורש.
דעת האוסרים:
האוסרים תמיד לצרף ב' הלכתות, נראה שיאסרו גם בני"ד. כמו כן נלע"ד בס"ד, שאותם שאסרו לצרף דוע"ק ולבוד כשהסכך הפסול של הדופן העקומה צמוד לדופן ולאחריו הלבוד, יאסרו גם בני"ד. ואכן נראה שכ"כ לאסור בני"ד הב"ח (סי' תרל"ב סוד"ה "ומ"ש ומן הצד"), וכ"כ מחה"ש (סי' תרל"ב סק"ב), וכ"נ מד' החזו"א (סי' ע"ז ססק"ז, ממש"כ גבי דוע"ק). ואף הגרע"א, למרות שאליבא דהר"ן היקל במקרה ההפוך (שהדוע"ק סמוכה לדופן הסוכה והלבוד פנימה למרכז הסוכה), מ"מ כתב [בתשובות (מהדו"ק סי' י"ב) ובהגהותיו לשו"ע (רס"י תרל"ב)] שלגבי ני"ד הר"ן אכן אוסר. שהרי הר"ן כ' (סוכה ד"ט,א' מדפי הרי"ף) "דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כי הדדי". ועפ"י הסבר הגרע"א (שם) אכן יש לאסור בני"ד כיון שהלכתא אחת תלויה בשניה. והיינו דין דוע"ק בני"ד תלוי בדין לבוד, שאם לא נאמר לבוד הרי שהדוע"ק מתחילה מאמצע הסכך, וזה ודאי לא אמרינן. ועוד יתכן שבני"ד גם החזו"ע (שם) והאול"צ (שם) יסכימו להחמיר.
בס"ד נלע"ד לסיכום שלענין לבוד הצמוד לדופן הסוכה, ולאחריו כלפי פנים הסוכה יש סכך פסול כדין דופן עקומה, נראה בס"ד שאין הכרע ברור מהי דעת רוה"פ בכך. ולכן חזרנו לדין של הפמ"ג (בסס"י תרל"א), שכאשר אין הכרע בפוס', והדבר הינו בדאו', הרי שאזלינן לחומרא, ולפסול הסוכה (והיינו כשאין הכשר סוכה מלבד דופן זו. ולכן אם יש שלוש דפנות אחרות כשרות, וסכך בשיעור הראוי נמצא במקום אחר בסוכה, ואם אין הסוכה נפסלת בשל פרוץ מרובה או שאר ההלכות, אזי הסוכה כשרה. כך בס"ד נלע"ד).
ענף 9: צירוף דין דופן עקומה לדין גוד אסיק:
בני"ד רבו הפוס' שעסקו בסוגיה זו, ואף בין המתירים ישנן דעות שונות בטעם ההיתר, וכן בדעת האוסרים, וכדלקמן בס"ד:
ראשית נביא בס"ד את שורש המחלו' גבי ני"ד, כפי שהבינוה הראשו':
ע"ד הטור (בסי' תרל"ב) דאמרינן שדופן עקומה מצטרפת לדין גוד אסיק, דאמרינן שהדופן עולה עד למעלה ואז נאמר דוע"ק, כתב מרן בב"י (סי' תרל"ב ד"ה "ומ"ש רבינו דאמרינן"), שנראה שרבינו בעל הטורים למד כן מדברי רש"י על המשנה (די"ז,א') גבי הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג"ט, פסולה. ופרש"י שם מאי דופן עקומה, ואח"כ הוסיף שאין פירושה שרואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך הפסול ומגיע לסכך כשר, ומוציא את הפסול מן הסוכה, דאם כן גבי אויר נמי נימא הכי. עכ"ל רש"י. וכ' מרן בב"י, שנראה מדבריו שאע"ג שהסכך גבוה מן הדפנות כמה אמרינן דוע"ק להכשיר, וזאת ממש"כ רש"י "דאם כן גבי אויר נמי נימא הכי". והסביר מרן, שממה שאמר רש"י שאם היינו מפרשים את דין דוע"ק כפירוש השני, היתה הו"א שנאמר דוע"ק גם במשך, זה יתכן רק אם אומרים דוע"ק כבר באויר שבדופן (היינו גוא"ס). כי אם אין דין דוע"ק באויר שבגובה (היינו גוא"ס) לא היתה הו"א שנאמר דין דוע"ק במשך, דכ"ש הוא שאז לא נאמר דין דוע"ק. ומפה הסיק מרן, שאכן יש דין דוע"ק אף כאשר יש חלל אויר בדופן, והיינו יש צירוף גוא"ס לדוע"ק, וזהו מקורו של הטור. וע"ע שם בב"י (בד"ה "אבל הר"ן") שהביא גם את טעמו של הר"ן שאוסר צירוף של דוע"ק וגוא"ס, שאם אין הדפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דוע"ק.
אמנם היו שחלקו ע"ד מרן בהבנת הטור. שהב"ח (בסי' תרל"ב ד"ה "ומ"ש ומן הצד") הרבה להקשות ע"ד מרן בזה, וכ' שמה שכתב הטור להתיר צירוף גוא"ס לדין דוע"ק, הוא משום סמיכות המשניות בפ"ק דסוכה. דתחילה תנן (בדט"ז,א') דין המשלשל דפנות מלמטה למעלה, שאם הדופן גבוהה עשרה טפחים והגג גבוה ממנה הרבה, כשרה. ואח"כ שנינו (בדי"ז,א') דין דוע"ק. ומשמע שמצטרפים לומר תחילה גוא"ס, ונוסף לכך באותו מקרה גם דין דוע"ק. וע"ע בחידושי הגהות על הטור (סי' תרל"ב סק"ג בשם המהרל"ח) שג"כ הקשה על דברי מרן בהבנת מקור הטור, וכ' שאדרבא מדברי רש"י איפכא איכא למשמע. וע"ע בשד"ח (ח"י, במכתב לחזקיהו על מס' סוכה ד"ד,א'). ועתה בס"ד נביא דברי הפוס' בסוגייתנו, המתירים והאוסרים, ונראה לאן נוטה דעת רוה"פ.
דעת המתירים:
נחלקו דעות הפוס' המתירים מדוע יש להקל בני"ד. שהר"ן בסוכה (ד"ד,א') כ' שתלוי הדבר במחלו' בפירושה של דופן עקומה. שאם נאמר שהסכך הפסול נעשה כדופן, כל שאין שם חיבור סכך זה לדופן, אין אומרים דופן עקומה, שהפסק האויר מצד עצמו פוסל, ואין לומר במקרה זה דוע"ק כיון שאינו נמשך ממש עם הדופן. ואם נאמר שהדופן התקרבה עד הסכך הכשר, הרי שגם כאן אנו אומרים דוע"ק, והיא התקרבה עד לסכך הכשר, ושוב אנו אומרים גוא"ס, כאילו עמדה כאן הדופן. והיינו לפירוש השני בהגדרת דוע"ק כן מצרפים גוא"ס לדוע"ק. אלא שהוסיף הר"ן שכיון דס"ל כפירוש הראשון, שהסכך נהפך לדופן, הרי שיש לפסול הסוכה כשאין הדפנות מגיעות לסכך.
אלא שבאמת פוס' אחרים כן הקלו בני"ד. שהטור (סי' תרל"ב) כ' שאומרים דוע"ק אף כשהדפנות אינן מגיעות לסכך, כיון שרואים את הדופן כאילו היא עולה למעלה מדין גוא"ס, ושוב אומרים דוע"ק. והסביר מרן בב"י (שם ע"ד הטור) עפ"י רש"י, שאין הפסק אויר פוסל אלא בגג הסוכה ולא בדופן, שהרי אומרים בה גוא"ס.
גם הט"ז (ברס"י תרל"ב) פסק להקל בני"ד כד' הטור, וכ"פ הא"ר (שם סק"ב), וכ"כ בשמם המ"ב (סי' תרל"ב סק"ד), כה"ח (סק"ז), ובאנ"ת (ח"ה עמ' רע"ב-רע"ג בערך גוד אסיק, וח"ז עמ' רמ"ג ערך דוע"ק). וע"ע בשו"ת רע"א (סי' י"ב ד"ה "וביותר", שכתב שדברי הר"ן אינם להלכתא, ומשמע שפוסק כטור שלדוע"ק א"צ חיבור לדופן ממשית). וע"ע באול"צ (ח"א סי' מ"ג. ומשמע שמיקל).
דעת האוסרים:
כפי שכתבנו לעיל בסמוך (בדעת המתירים), הרי מדברי הר"ן מתבאר שדעתו להחמיר ולאסור בני"ד. שכ"כ הר"ן לאסור (בד"ב,א' בדפי הרי"ף ד"ה "בנה", שאם אין הדפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דוע"ק. וכ"כ בד"ט,א' שם, ובעוד כמה דוכתי). וכ"כ בשמו הגרע"א (בתשובות סי' י"ב ובהגהות לשו"ע רס"י תרל"ב). ואע"ג שיש הסוברים שגבי לבוד בדופן ודוע"ק מתיר הר"ן, מ"מ גבי גוא"ס ודוע"ק לכו"ע הוא מחמיר, דהא לא ניתן לפרשו אחרת [וראה אנ"ת (ח"ז עמ' רמ"ג הערות 58-59)]. גם הב"ח (סי' תרל"ב ד"ה "ומ"ש ומן הצד") פסק להחמיר כר"ן (עיי"ש שהחמיר אף גבי דוע"ק ולבוד, וא"כ כ"ש דוע"ק וגוא"ס). וכ"פ המ"א (סי' תרל"ב סק"א), והישועות יעקב (סי' תרל"ב סק"א). וכ"פ להחמיר בשו"ת פנים מאירות (סי' ס"א). הב"ד בה"ל (סי' תרל"ב ד"ה "הכותל").
הגאון השד"ח (ח"י. במכתב לחזקיהו על מס' סוכה דף ד' ע"א) דקדק מדברי רש"י (ד"ה "פחות מד"א"). שגם דעת רש"י להחמיר בני"ד, וכדברי הר"ן שהביא מרן בב"י (סי' תרל"ב). אמנם יש להעיר, שמרן בב"י דוקא הוכיח מדברי רש"י כדברי הטור שחולק ע"ד הר"ן, וכנ"ל (בריש ענף זה). והרב כה"ח (סי' תרל"ב סק"ז) כתב שכדברי הר"ן פסק גם הריטב"א (בחידושיו לסוכה ד"ד ד"ה "היתה גבוהה"). וע"ע בחידושי הגהות על הטור (בסי' תרל"ב סק"ג), בשם מהרל"ח, גבי ני"ד.
גם מדברי הגר"ע איגר בתשובותיו (מהדו"ק סי' י"ב) ובהגהותיו על השו"ע (סי' תרל"ב) עולה שהר"ן אוסר בני"ד. ואע"ג שהסביר את דברי הר"ן, שאינו אוסר משום הכלל שבעלמא אין מצרפים תרי הלכתות, אלא משום שלר"ן אין מצרפים ב' הלכתות רק כשא' תלויה בשניה. מ"מ כיון שבני"ד הרי באמת הלכתא א' תלויה בשניה (שאין דוע"ק אם אין גוא"ס, דאל"כ מאי דוע"ק הרי אין דופן כלל במחיצה העומדת, כך שאין הדופן יכולה להתארך לסכך), לכן לר"ן יש לאסור בני"ד.
והמאמ"ר (סי' תרל"ב סק"ב) כתב, שמרן בשו"ע לא הזכיר כלום מזה, ונראה שדעתו להחמיר, דמסתמיות דבריו מוכח טפי לאיסור מלהיתר. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תרל"ב סק"ז). אמנם לא כ"כ זכיתי להבין דבריו.
והנה גם מדברי מרן הח"ח לכאו' נראה שדעתו נוטה לאסור בני"ד. שבסי' תרל"ב (סק"ד) הב"ד האוסרים והמתירים, ולבסוף כתב דאפשר שיש להקל רק גבי לבוד ודוע"ק, אך מ"מ לא רצה להקל ואף לא לצדד להקל גבי גוא"ס ודוע"ק. אף אין מבואר זאת בהדיא. ואכן בדבריו בסי' תרל"ג (סק"כ) מבואר בהדיא שאוסר גוא"ס ודוע"ק. נמצאנו למדים שדעתו לאסור לגמרי בני"ד. וע"ע בדבריו בבה"ל (רס"י תרל"ב ד"ה "הכותל").
וכן נראה מדברי הרב כה"ח (סי' תרל"ב סק"ז) שדעתו לאסור בני"ד (מדהביא להקת פוס' רוא"ח שמחמירים בזה, וגם הביאם בסוף דבריו, שכתב "אבל הר"ן" וכו' החמירו).
וכן מדברי החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז) נראה שדעתו נוטה להחמיר בני"ד, מדכתב שם שנראה שאין לדמות ההלכתות זל"ז, ואפשר דדופן עקומה לא שייך אם אין הדפנות מגיעות לה. ע"כ.
וכ"נ קצת מדברי החזו"ע (סוכות, דס"ז) שנוטה להחמיר בני"ד (מדהיקל מצד ס"ס: ספק הלכה כר"ן או כטור. ואת"ל כר"ן, שמא הוא מודה שבלבוד ודוע"ק ש"ד. וא"כ כשמדובר בגוא"ס ודוע"ק אין ס"ס זה, ולכן אולי לא יקל הגר"ע יוסף בניד"ז). וכ"כ להחמיר בסה"ס (פ"ט סכ"ו), שיש לחשוש לד' הפוסלים. וכ"נ מדבריו במילואים (לפ"ז סקכ"ד) שדעתו להחמיר. וכן נראה שיש לצרף לני"ד ד' הפוס' שלעולם אין מצרפים תרי הלכתות זל"ז, וכנ"ל בענפים הקודמים.
בס"ד נמצאנו למדים שרוב מכריע של הפוס' פסקו להחמיר בני"ד, וא"כ נלע"ד דהעיקר להלכה לאסור צירוף של גוד אסיק ודופן עקומה.
ענף 10: עוד בענין צירופים של כמה הלכות למשה מסיני, במקרים השונים.
כיון שהארכנו עד כאן בענין צירופים של כמה הלכתות, נביא מעתה בקיצור רק את המקורות לצירופים נוספים של כמה הלכתות. ומ"מ עלינו לזכור כמה עקרונות כלליים השייכים לרוב ככל המקרים:
א. י"א שלעולם אין מצרפים תרי הלכתות [המאירי בסוכה (דט"ז) בהבנתו את ס' המכתם על הסוגיה. וכן יש שפירשו את דברי הר"ן שאסר צירוף של דוע"ק עם גוא"ס או עם לבוד בדופן. וכן במקרים נוספים. וזה שלא כהבנת הגר"ע איגר, וכדבסמוך].
ב. לד' הגר"ע איגר בתשובות (קמא, סי' י"ב) ובהגהות על השו"ע (רס"י תרל"ב), דעת הר"ן היא שכאשר הלל"מ אחת תלויה בהלכתא אחרת, אין מצרפים ב' הלכתות אלה. ולכן לדעתו למשל אם אין הדופן מגיעה עד גובה הסכך אין להקל אז בדין דוע"ק, דלא אמרינן גם גוא"ס וגם דוע"ק. כי אילולא היתר דגוא"ס לא היינו יכולים לומר דוע"ק. אך אם אין הלכתא אחת תלויה בחברתה, אזי לגרע"א בהבנת הר"ן כן מצרפים תרי הלכתות.
ג. החזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז) לאחר שהאריך לדון בדיני הצירופים, כתב שנראה שאין לדמות ההלכות זו לזו, ואפשר דדופן עקומה לא שייך אם אין הדפנות מגיעות לה או שאין הסכך מגיע לה, אבל בשאר דוכתי שפיר אמרינן ב' הלכתות. עכת"ד.
ד. בענין צירוף שתי הלכתות להחמיר, ר' במחה"ש (סי' תרל"ב סק"ב).
ועתה בס"ד נביא את המקורות למקרים הנוספים השונים:
א. דופן עקומה שבחלקה העליון (המשך הסכך) יש חלל אויר לבוד – ר' סה"ס (עמ' ר"ס-רס"א ססקכ"ו) בשם הביכוי"ע (סי' תרל"ב סק"ב) שמיקל, דמחשבינן כאילו שני חלקי הסכך הפסול של הדוע"ק מקורבים זל"ז ואמרינן דוע"ק כיון דבסה"כ ליכא ד' אמות סכך פסול.
ב. בענין צירוף סכך פסול עם אויר, ראה מרן (סי' תרל"ב סעי' ג'), מ"ב (ס"ק י"ז וי"ח), בה"ל (שם ס"ג ד"ה "הלכך"), כה"ח (ס"ק כ"ג-כ"ה). וע"ע בסה"ס (מיל' לפ"ט סקל"ח) חקרי הלכות בארבעה עשר מיקרים של צירוף סכך פסול עם חלל אויר. וע"ע לעיל בגוף הקונטרס (פרק ה' הערה פ"א).
ג. ועוד בענין צירוף סכך פסול וחלל אויר: סכך פסול פוסל הסוכה בד"ט כשהוא באמצעה. ואם באמצע הסוכה יש סכך פסול שני טפחים ועוד סכך פסול שני טפחים ואויר פחות מג"ט ביניהם, הסתפקו הפוס' אי לבוד זה מחבר ומצרף את שני הסככים הפסולים הללו לשיעור סכך פסול הפוסל הסוכה. ר' שו"ע (סי' תרל"ב ס"ד), מ"ב (ס"ק י"ט וכ'), שעה"צ (סקט"ז), כה"ח (ס"ק כ"ו-כ"ח). וע"ע לעיל בגוף הקונטרס (פרק ה' הערה ס"ז).
ד. צירוף לבוד וחבוט רמי – ר' מ"א (סי' תרל"ב ססק"ב), מחה"ש (סק"ב), תשו' רע"א (סי' י"ב), מ"ב (סי' תרל"ב סק"ה), שעה"צ (סק"י), חזו"א (או"ח סי' ע"ז סק"ז עפ"י המהרש"א בעירובין), סה"ס (פ"ט עמ' פ' סעי' כ"ט. ובמיל' לפ"ט עמ' ש"א סקכ"ב), ובחזו"ע (סוכה. עמ' ע"ג הערה ל"ז).
ה. צירוף דופן עקומה וחבוט רמי – ר' בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ס"א) שלד' הר"ן לא אמרינן דוע"ק וחבוט רמי. וע"ע במ"א (סי' תרל"ב סק"ב), בשד"ח [(אס"ד. מע' סוכה סי' ב' סקט"ז). עיי"ש שהב"ד סי' יקהיל משה בשם הרב בני דוד (פאלקון. ד"ט) שאף למקילים שכשאין הדפנות מגיעות לסכך אמרינן דוע"ק, מ"מ אין מצרפים דוע"ק וחבוט רמי, וצריך שימשיך את הסכך עד הכותל כדי שלא יהא דין חבוט רמי. ע"כ]. וסה"ס (עמ' רס"א, במיל' לפ"ז סקכ"ז). וע"ע לעיל בגוף הקונטרס (פ"ה סוף הערה ס"ו, ופ"ו הערה ע"ו).
ענף 11: המסקנות לגבי האפשרויות השונות של צירופי כמה הלכות למשה מסיני.
כפי שכתבנו לעיל (בענף 1) ישנן שיטות שונות בראשו' ובאחרו' לגבי צירוף כמה הלכתות (=הלכות למשה מסיני) לגבי מציאות אחת. יש מהפוס' שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו זאת, ויש שהתירו רק במקרים מסוימים, וכנ"ל בקונטרס זה. עתה נביא את מה שבס"ד הסקנו לגבי המקרים השונים.
דין צירוף לבוד אחד וגוד אסיק, כששניהם בדופן (ענף 2):
לגבי המקרה של ד' קונדסין בגג הבית (והיינו שהקונדסין אינם עומדים על שפת הבית בד' פינותיו אלא מורחקים משפת הגג פחות מג"ט. וא"כ יש פה דין לבוד, והיינו המרחק המאוזן שבין הקונדסין לבין שפת הגג. ועוד יש פה גוא"ס מגובה הגג עד הסכך) מסקנת הפוס' שאין מצרפים אותם, ואם עשה כך הסוכה פסולה.
כאשר הלבוד והגוד אסיק שניהם באותה דופן ובקו ישר:
בס"ד הסקנו להתיר לעשות כן לכתחי', עפי"ד מרן בשו"ע והמ"ב שכתבו בהדיא להתיר (וזאת למרות שנראה שד' הר"ן להחמיר בכך).
דין צירוף כמה לבודים, כשכולם בדופן, לדין גוד אסיק (ענפים 3-4):
הנה בני"ד נחלקו הראשו' והאחרו', ודעת מרן לא ברורה בזה כלל. מצד עיקר הדין היה נראה לנו להחמיר ולאסור עשיית סוכה באופן שכזה. אלא שבשל העובדה שהמנהג הנפוץ כיום להקל בזה (כאשר יש בדפנות הסוכה גם יריעות), ובשל דברי הפנ"י שיש להתאמץ ליישב את מנהגי ישראל, חיזרנו אחר צדדים נוספים להקל והעלינו שלמעשה המקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו (והיינו ע"ד החזו"א). אמנם זאת בתוספת המציאות של יריעות המשמשות ג"כ כדפנות, ועיי"ש שהערנו (בענף 4) שחשוב שיעשו את אופן הלבוד בדופן דוקא ע"י מוטות ולא ע"י חוטים או חבלים, כיון שלעיתים אנשים נשענים על הדופן, ואז החוטים או החבלים יוצאים בקלות מהווים בהם הם נתונים ואין בזה שום דין לבוד, ואפי' לא בשיעורי החזו"א, כיון שהחבלים נופלים הרבה מאוד והמרחק ביניהם גדול משלושה טפחים.
צירוף גוד אסיק ולבוד אחד בדופן עם עוד לבוד בסכך (ענף 5):
גם בני"ד נחלקו הראשו' אי שרי, וכן דנו בזה גם האחרו' להקל ולהחמיר. מ"מ ד' מרן בשו"ע וכן המ"ב להקל בזה (ואף הרמ"א לא העיר ע"ד מרן בשו"ע), לכן יש להקל בזה, ומותר לכתחי' לעשות את דופן הסוכה באופן של לבוד למטה, מעליה דופן ז"ט ומשהו, מעליהם אויר עד גובה הסכך (גוד אסיק), וסמוך אליהם בסכך שוב אויר (מדין לבוד במֶשֶך).
צירוף לבוד בדופן (סמוך לסכך) ודופן עקומה (ענף 6):
בנידוננו ישנה מחלו' שקולה בראשו' ובאחרו' אי להתיר זאת. דעת מרן בשו"ע וד' המ"ב לא ברורות בזה (אם כי יש מקום לומר שהמ"ב נוטה להקל קצת). ואף שתחילה חשבנו להכריע שהמיקל יש לו על מה לסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה, מ"מ בשל דברי הפמ"ג, המ"ב והרב כה"ח, שבדאו' יש להחמיר, נקטנו בס"ד למסקנה שיש להחמיר, כיון דבדאו' עסקינן. לכן יתקן את סוכתו כראוי או ילך לסוכה אחרת. ואם אין באפשרותו לעשות כן, אזי יאכל ויישן בסוכה זו, אך לא יברך את ברכת "לישב בסוכה" (ומ"מ הוספנו שהמיקל בזה יש לו ע"מ לסמוך אך מ"מ לא יברך ע"כ). ועוד הוספנו בס"ד, שאם הדופן העקומה עשויה מסכך שפסול רק מדרבנן, הרי שאף לפמ"ג וסיעתו הנ"ל יש להקל ולשבת בסוכה זו, ורק יש להסתפק עדיין אם לברך בסוכה זו את ברכת "לישב בסוכה".
צירוף דופן עקומה הסמוכה למחיצת הסוכה, ולאחריה בסכך יש אויר לבוד (ענף 7. וע"ע בסוף ענף 10):
גם בנידוננו ישנה מחלו' כמעט שקולה בראשו' ובאחרו' אי להתיר זאת. ואף שתחילה נטינו קצת להקל גם בני"ד, מ"מ בשל דברי הפמ"ג, המ"ב והרב כה"ח, שבכה"ג יש להחמיר כיון דהוי מחלו' בדאו', לכן נקטנו להחמיר. ובעי לתקן את סוכתו או שילך לסוכה אחרת. ואם אין לו סוכה אחרת, יאכל ויישן שם אך לא יברך שם את ברכת "לישב בסוכה". אמנם בס"ד הוספנו, שאם הדופן העקומה עשויה מסכך שפסול רק מדרבנן, הרי שאף לפמ"ג וסיעתו הנ"ל יש להקל ולשבת בסוכה זו, ורק יש להסתפק עדיין אם לברך בסוכה זו את ברכת "לישב בסוכה".
צירוף חלל לבוד בסכך, צמוד לדופן, ואחריו כלפי פנים הסוכה יש דופן עקומה (ענף 8):
בני"ד ראינו בס"ד שאין הדבר מוכרע בבירור מהי ד' רוה"פ, ומשום ספק הכרענו להחמיר. עפי"ד הפמ"ג (משום דהוי דאו'), וכ"ז כשאין הכשר סוכה מבלי דופן זו. ולכן אם יש שלוש דפנות אחרות כשרות, וסכך בשיעור הראוי נמצא במקום אחר בסוכה, ואם אין הסוכה נפסלת בשל פרוץ מרובה או שאר ההלכות, אזי הסוכה כשרה. כך בס"ד נלע"ד.
צירוף דין דופן עקומה לדין גוד אסיק (ענף 9):
גם בני"ד העלינו בס"ד שרוב מכריע של הפוס' פסקו להחמיר, ולכן לענ"ד יש לנקוט להלכה לאסור צירוף של גוד אסיק ודופן עקומה.
עוד מיקרים של צירופים (ענף 10):
דופן עקומה הצמודה לדופן הסכך, כשבאמצע הדופן העקומה יש חלל אויר לבוד, יש מי שמיקל בכך (הביכורי יעקב. וטעמו, דמחשבינן כאילו ב' חלקי הסכך הפסול של הדוע"ק מקורבים זל"ז, ואמרינן דוע"ק כי בסה"כ ליכא ד"א סכך פסול).
וראה שם (בענף 10) עוד מקורות לצירופים נוספים של הלכתות.
בס"ד תם ונשלם קונטרס צירופי ההלכתות.