נספח ח: מכתב הגר"ש מן ההר זצ"ל

(השאלות בתחילת נספח ז')

ב"ה. ירושלים עיה"ק תובב"א.

לכבוד ר' משה הררי שליט"א, שלום וברכה וכל טוב סלה.

הנני מתנצל לפניך על שלא עניתי מיד על מכתבך מג' תשרי, ולא משום שזלזלתי בשאלותיך עשיתי כך, וגם משום שהיה בכונה ממני להתחמק מלענות. היו לי סיבות מסיבות שונות שמנעו ממני מלהתרכז בדברים חשובים אלה, ומשום שחשבתי שבודאי כל הספרים פתוחים לפניך, ופנית אלי רק כיהודה ועוד לקרא.

ברשותך אזכיר לך את ספרנו "דיני צבא ומלחמה", שם כתבנו פרק על ליל הסדר, ובסעיפים 309/308/307/306/305 נתבארו רוב הדברים השייכים לשאלותיך. וראה גם באורח חיים ומשנה ברורה סימנים תפ"ב/תפ"ג/ תפ"ד מהם אפשר להוציא כמעט כל מה ששאלת.

זמני עלות השחר והנץ החמה מי חכם ויבן אלה, נבון וְיֵדָעֵם, ואין לנו דרך אחרת אלא לקבל מה שנכתב בסידור מנחת ירושלים של הרב דבורקס בטבלאות שבסוף הסידור, בעמודית "עמוד השחר הנהוג בדרך כלל בארץ ישראל", ובעמודית "הנץ החמה על פי הגרי"ם טיקוצינסקי". ובאשר לפלג המנחה יש הכרח לקבוע את אורך היום ולחלק אותו לשתים עשרה שעות (אורח חיים סי' רס"ג משנה ברורה ס"ק י"ט). לפיכך הואיל ובגמרא (יומא כח:) נאמר שבחצי היום השמש עומדת מעל ראשו של אדם, מזה מוכח שיש לְחָשֵב את היום לענין חלוקתו לשעות, או כשיטת מגן אברהם מעלות השחר עד צאת הכוכבים לפי רבנו תם או לפי שיטת הלבוש והגר"א מהנץ החמה עד השקיעה, שאם נְחַשֵב את היום כפי שאנו סוברים מעלות השחר עד צאת הכוכבים לפי שיטת הגאונים שאנו נוהגים על פיה, יהיה חצי היום לפני הזמן שהשמש עומד בדיוק מעל ראשנו. על כן בהכרח כל מספר השעות הנקוב בגמרא צריכים אנו לְחַשֵב אותם מזריחת השמש עד שקיעתה מעל האופק כדברי הלבוש והגר"א.

כל מצוות ליל הסדר - אכילת כזית מצה, שתיית ד' כוסות, אמירת ההגדה עם ברכת הגאולה והלל - זמנם רק אחרי צאת הכוכבים, ולכתחילה צריך לקיים אותם לפני חצות הלילה, ואם לא הספיקו עד חצות יקיים את הכל גם אחרי כן, אבל לא יברך "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", ואם מקדש לפני צאת הכוכבים יאמר "שהחיינו" בקידוש, ולא יברך על אכילת המצה (על פי אורח חיים סי' תע"ז ביאור הלכה ומשנה ברורה שם ס"ק ז'. וראה שם בשערי תשובה שהזכיר גם אכילת מרור). אבל ברכת הגאולה נלע"ד שיוכל לברך (ראה בדרכי משה על הטור סי' תפ"ג ס"ק א' שברכת הגאולה נאמרת במקום "שעשה נסים לאבותינו", והלא הנסים זמנם כל הלילה). וכן יוכלו לברך גם אחרי הלל ונשמת. וזה דבר ברור שחיילים שיוצאים בתפקיד חייבים לאכול לפני צאתם כל צרכם, על כן אם יש להם די לאכול לפני צאתם גם בלי שיאכלו מצות, אל יאכלו מצות מבעוד יום, ויקחו אתם מצות לאכילת מצוה בלילה, ואז אל יקדשו מבעוד יום, אלא יקדשו בלילה על המצה, אבל אם לא מספיק להם האוכל לפני שהם יוצאים, יקדשו לפני צאתם ויאכלו גם מצות, וביציאתם יקחו אתם רק מצה בצמצום לקיים מִצְוַת אכילת מצה בלילה. אז יברכו "שהחיינו" בקידוש על החג, ובלילה כשיאכלו כזית מצה יברכו עליה "המוציא" ו"על אכילת מצה" ו"שהחיינו" על המצוה כמו שמברכים "שהחיינו" בבוקר על השופר ועל הלולב, אף על פי שכבר ברכו "שהחיינו" מבערב על החג. (הטעם שאין מברכים "שהחיינו" בליל הסדר על המצה הוא מפני שהמצה מונחת לפנינו על השולחן בעת הקידוש, וברכת "שהחיינו" בקידוש חלה גם על המצה). וזה רק אם הוא מספיק לאכול את המצה לפני חצות לילה. (וראה בסי' תרמ"א שאם לא אכל בליל א' של סוכות בסוכה, ואוכל למחר בסוכה מברך אז שהחיינו על מִצְוַת סוכה, ודכוותה גם באכילת מצה חייב בשהחיינו). אבל אם הוא אוכל מצה רק אחרי חצות לשם מצוה, לא יברך על אכילת מצה ולא שהחיינו.

חייל שיוצא בליל יו"ט חוץ לתחום מותר לו לקחת אתו כל מה שהוא זקוק לאכילה ושתייה, אבל מה שאינו זקוק לו לא לאכילה ולא לשתייה לְשָׂבְעָה, אלא רק לצורך קיום מצוה, ודאי אסור להוציא חוץ לתחום. על כן כזית מצה שהוא יאכל אותו ויוסיף שביעה מותר לו לקחת אתו, וכן מיץ ענבים שאדם נהנה משתייתו גם הנאת שביעה וּרְוָיָה, יכול הוא להוציא אתו, ובליל הסדר יקיים בזה גם מִצְוַת מצה וד' כוסות, ואם אין לו מיץ ענבים יקח אתו כל חמר מדינה אחר. אבל סידור תפילה והגדה לא יוכל לקחת אתו, כמו שאסור להביא שופר מחוץ לתחום בראש השנה לצורך קיום מצוה (אורח חיים סי' תקפ"ו סעיף כ"א ומשנה ברורה ס"ק פ"ד). על כן מי שאינו יודע להתפלל בעל פה, יאמר לפחות קריאת שמע בעל פה, ותפילת החג אם הוא חוזר לפני עלות השחר יוכל להתפלל אז, ואם הוא יוצא אחרי פלג המנחה יוכל מפלג המנחה להתפלל בבסיס, ואם לא יכול היה להתפלל לא לפני יציאתו וגם לא כל הלילה, אינו חייב למחר להשלים ולהתפלל תפילה לשם תשלומים, אבל אם יכול היה להתפלל, אלא שלא היה לו סידור ולא ידע להתפלל בעל פה, חייב להשלים בעת שיוכל, ולמחר יתפלל שחרית שתיים.

עוד צריך להוסיף שכל מי שהוא צריך לצאת ביום טוב ובשבת מחוץ לתחום, אסור לו ללבוש כל בגד שאינו הכרחי. למשל טלית קטן שאדם לובש אותו רק לשם מצוה, ולא כדי להגן עליו מקור או מחום, וכן אם אינו זקוק לשעון לצורך הקלה במילוי התפקיד שלו, הוא חייב להשאיר בבסיס את השעון, וכל שכן אם הוא עונד שרשרת של קישוט וטבעת, אסור להוציא אותם אתו מחוץ לתחום (על פי אורח חיים סי' שצ"ז סעיף ח'-ט').

אם הוא נע רק בתוך התחום יוכל ביום טוב לקחת אתו כל מה שהוא רוצה שהרי אין בזה איסור הוצאה מרשות לרשות, אבל בשבת אסור לקחת אתו כל דבר שאינו נחוץ לו לצורך מילוי תפקידו או לצורך אכילה ושתייה הנחוצים לו כדי לשמור על כושרו הנחוץ לו בעת מילוי תפקידו. ושוב כל מה שהוא רוצה לקחת אתו כדי לקים מצוה אסור להוציא בשבת, לא סידור ולא הגדה, וגם לא מרור למצוה וחרוסת וכרפס.

וזהו המינימום שאדם צריך לומר מן ההגדה: קידוש ליל יום טוב (אם הוא יודע בעל פה), ארבע הקושיות מה נשתנה, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' א-לוקינו משם ביד חזקה, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קֵרְבָנוּ ה' א-לוקינו לעבודתו, אמר ר' גמליאל כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו - פסח מצה ומרור. ופסח על שום מה? מצה על שום מה? מרור על שום מה? לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל לפניו, שני הפרקים הראשונים של הלל (או חלק מזה מה שהוא יודע בעל פה), ברכת הגאולה (ואם אינו יודע כולה, נראה לענ"ד שיאמר רק את ההתחלה: "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", ואם עוד לא התפלל ויודע להתפלל ערבית ולומר "אמת ואמונה" עד "גאל ישראל" יאמר את זה כאן ואולי הוא יוצא בזה ידי חובתו, ואם כבר התפלל לפני תחילת הלילה לפני יציאתו לא יצא בזה ידי חובה, וצריך לומר עוד פעם ברכת הגאולה כאן על הסדר). אחר כך הוא אוכל מצה ומברך ברכת המזון, ואומר אחרי כן כל מה שהוא יודע מהלל ונשמת ומסיים בישתבח. ומשבץ את שתיית הכוסות מיץ ענבים או חמר מדינה כלשהו במקומות הנכונים. הראשון אחרי קידוש, השני אחרי ברכת הגאולה, השלישי אחרי ברכת המזון, הרביעי אחרי ההלל ונשמת וישתבח.

אם אינו יודע בעל פה, הוא אומר מה שהוא יודע. ונראה לענ"ד שאין לומר ברכת הגאולה, אלא אם אומר לפני כן, עבדים היינו, מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, פסח מצה ומרור, ואז אומר ברכת הגאולה, אבל בלי שיאמר משפטים ספורים מן ההגדה לא יאמר "אשר גאלנו", ויוצא ידי חובה במה שאומר בברכות קריאת שמע, אמת ואמונה עד גאל ישראל.

מי שלא אמר כלום בליל הסדר, מפני שעסק בתפקיד שלא השאיר לו אפשרות לומר דבר, ועל כן גם לא קידש בלילה, מסתבר שלמחרת בסעודה ראשונה שאוכל ביום חייב לקדש ולומר את כל ברכת הקידוש של הלילה, כדין מי שלא קידש בליל שבת שאומר בבוקר ברכת הקידוש שלא אמר אותה בערב (סי' רע"א סעיף ח').

נראה לי לפענ"ד שמי שאינו יודע להגיד את כל ההלל, המינימום שהוא צריך להגיד כדי שזה יֵחָשֵב לו שהוא שותה את הכוס על הַסֵדר (ראה או"ח סי' תע"ב משנה ברורה ס"ק כ"ו), הוא "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללוי-ה, הודו וכו'". עוד אני מסופק אם אינו יודע גם את זה, אם יאמר רק "ישתבח וכו'" שמא גם בזה יוצא בדיעבד ידי חובה, ואולי אפילו אם יאמר במקום זה "מזמור לתודה" או "ויברך דוד" עם שירת הים ולא יאמר "נשמת", ואולי אפילו אם יאמר דברים בלועזית שיש בהם משום הודאה להקב"ה על שהוציאנו ממצרים ועל כל הטובות שה' גמלנו וגומלנו תמיד, שמא גם בזה יוצא ידי חובה ומקיים המצוה. ומניין אני אומר זאת, מתוך שלשון הגמרא (פסחים קיח.): "וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, אנן מאי טעמא אמרינן האי?" ולא נאמר שם בגמרא במקום זה: "וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, מאי טעמא תיקנו לומר הלל המצרי?" משמע שהתקנה היא רק להַלֵל להקב"ה, אלא שחז"ל ביררו לנו זה, ולא תיקנו לומר דוקא זה, אלא בחכמתם המליצו לומר הלל זה, מן הטעם שאמרו שם בגמרא. אלא שיש לזה לכאורה סתירה ממה שאמרו (בדף קיז.) שם בגמרא: "והלל זה מי אֲמָרוֹ נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם". משמע לכאורא שהתקנה היתה אמירת הלל דוקא. ועדיין אני אומר, שיש אולי שתי תקנות, אחת התחילתית לומר הלל והודיה לפני הקב"ה, ועל תקנה זאת תקנו תקנה שנייה הלל זה שֶיֵאָמֵר ולכן מי שאינו יודע הלל זה, ויאמר דברי הלל והודיה אחרים, מילא אחרי התקנה הבסיסית התחילתית, והפסיד רק את התקנה השנייה לומר הלל זה. ויש כמה דוגמאות כאלה במצוות אחרות.

והנה מי שיש לו רק מעט יין, אם רק כוס אחת יקדש עליה, ואם יש לו לשתי כוסות יברך ברכת המזון עליה, ואם יש לו גם לכוס שלישית יאמר עליה את ההגדה (סי' תפ"ג משנה ברורה סק"א). משמע מכאן שכל אחת מארבע הכוסות היא מצוה אחת שאפשר לקיים אותה, גם מי שלא יוכל לקיים את כל מִצְוַת ד' כוסות, שלא כמו בציצית וד' פרשיות של תפילין ובארבעה מינים של לולב, שאם יש לו רק שלשה מהם אין בהם מצוה כלל (בלולב ראה סי' תרנ"א סעיף י"ב). ותינח בקידוש, בודאי יש מצוה בכוס של קידוש, שהרי מקדש בכל שבת ויום טוב על כוס יין, וכן בכוס של ברכת המזון שהרי מברכים ברכת המזון על הכוס. אבל היכן מצינו אמירת דברי ההגדה על הכוס ואמירת הלל על הכוס? ובגמרא (קט:) מסקינן וז"ל: "רבינא אמר, ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באנפי נפשה הוא". אבל לפני כן שואלת הגמרא: "לא יפחתו לו מארבעה - היכי מיתקני רבנן מלתא דאתו בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי... אמר ר' נחמן, אמר קרא "ליל שימורים" ליל המשומר ובא מן המזיקים. רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה, רבינא אמר וכו'. הא דקמן שר' נחמן סובר שכל הארבע כוסות מצוה אחת הן, ורבא ורבינא סוברים שכל כוס היא מצוה בפני עצמה. וכן מובא בבית יוסף מחלוקת בזה לכאורא (סי' תפ"ג), וז"ל: כתב בעל העיטור מי שאין לו יין עבר על דרבנן וכו', ולא יסמוך על הפת (בקידוש) שאם קיים כוס אחד, לא קיים הג', כלומר שכיון שהוא מקדש על הפת הרי קיים מצוה הנעשית בכוס אחד אבל מִצְוַת ג' כוסות אחרים לא קיים. ורב יוסף בר רב ורב האי גאון כתבו, מי שאין לו יין וכו' כלומר והם חולקים על כל הנך רבוותא שסוברים דאף בליל פסח מקדש על הפת, ואם כן כשאין לו יין נמצא שלא קיים אפילו מצוה הנעשית בכוס אחד. כתוב בא"ח בשם הרא"ה מי שעושה סדרו על הפת אינו מברך לא גאלנו ולא יהללוך, כי שתיהן ברכה של כוס, עכ"ל. ונראה מדברים אלה, שלדעה הראשונה כל ארבע הכוסות הן מצוות מחולקות, ואם לא אמר קידוש בכוס אלא על הפת, אף על פי שלא קיים מצוה בהידורה כיון שלא אמר אותו על היין, בכל זאת קיים מצוה אחת, וכאילו שתה כוס אחת, אבל "אשר גאלנו" ניתקנה מתחילה רק על היין, ובאין יין אינו יכול לאומרה, והרי זה דומה להבדלה שאין מבדילין על הפת ויוצא ידי חובה ב"אתה חוננתנו", וכן גם בהלל שאומר אותו בלי לברך כשאין לו יין, וברכת המזון בהכרח מברך בלי כוס, ואמנם קיים מצות ברכת המזון, אבל לא קיים מצות "ברכת המזון שעל הכוס" כפי שניתקנה לֵיאָמֵר בליל הסדר. אבל רב יוסף בר רב ורב האי גאון סוברים שכל ארבע הכוסות הן מצוה אחת ואם אין לו יין לקידוש, אף על פי שֶמִדִין יום טוב חייב לקדש על הפת, אבל מדין ד' כוסות לא קיים כלום, ואף כי קיים מִצְוַת קידוש, אבל מִצְוַת שתיית כוס ראשונה לא קיים. והנפקא מינה משתי הדעות יכולה להיות, שאם יביאו לו יין אחר כך, אחרי שכבר קידש על הפת, ואחרי שכבר בירך ברכת המזון בלי כוס, לדברי הדעה הראשונה לא יצטרך לשתות כוס ראשונה וכוס שלישית, אלא יברך "אשר גאלנו" על הכוס ו"ישתבח" על הכוס, ולדעה שנייה יצטרך לשתות כל ארבע כוסות, ונצטרך להתיישב בדעתנו, איך לְשָׁבֵּץ דברים בין כוס לכוס, כדי שתֵּחָשֵב שתייתן על הסדר. ושמא יודו כולם בזה, שמספיק כשהוא שותה אותם ומפסיק בשהייה בין כוס לכוס, שהרי אינו יכול לחזור ולקדש ואינו יכול לברך ברכת המזון עוד הפעם. וראה בביאור הלכה (סימן תע"ב ד"ה שלא כסדר) שנראה דעתו ששהייה בין כוס לכוס מספיקה בדיעבד.

והנה מדבריהם נראה לפי ההסבר שלי, שגם הדעה הראשונה סוברת שבלי כוס אין מברכים לא "אשר גאלנו" ולא "יהללוך" אחרי הלל. אבל דרכי משה שם חולק על זה וסובר שמברכים גם "אשר גאלנו" וגם "יהללוך" גם כשאין לו כוס. וכך נראה גם מלשון המחבר בשולחן ערוך, וז"ל (סי' תפ"ג): מי שאין לו יין בליל פסח... ומסלק את השלחן ואומר "מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל", הא דקמן שאף בלי כוס הוא אומר "אשר גאלנו".

אני מקוה שעניתי בכך על כל מה שנשאלתי. יהי רצון שתזכה להסיק שמעתא אליבא דהלכתא ותהיה בזה מזכה את הרבים. יהי רצון שיהיה לך עזר מן השמים בכל אשר תפנה.

כברכת כל אוהבי ושוחרי תורה ואני בתוכם.

בהוקרה שלמה מן-ההר