[1]א. כנ"ל (בפרק א' סעי' ה' ובהערה ט') עפ"י רמב"ם (שמיטה ויובל. פרקים א' וב').
[2]ב. כנ"ל (בפרק א' ס"ז ובהערות י"ב וי"ט). עפ"י הרמב"ם (שם).
[3]ג. כנ"ל (פ"א ס"ג) עפ"י רמב"ם בסה"מ (עשין קל"ד וקל"ה. ולאווין ר"כ-רכ"ג). ר' לעיל (פ"א הערה ז').
[5]ה. כנ"ל (בפ"א סי"ט), עפ"י הפס' "ושבתה הארץ שבת לה'... שבת שבתון יהיה לארץ... שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא פכ"ה).
נחלקו הפוס' גבי מי שעובר רק על איסורים דרבנן בשמיטה, האם עכ"פ נחשב הדבר שעובר על עשה מדאו' של "ושבתה הארץ" [ראה ילקו"י (פ"ד ס"ג)].
דנו הפוס' אי אכן המצווה הינה להשבית את הקרקע (ולאו דווקא מצד שביתת האדם ממעשיו), האם יש ענין לקנות קרקע או לכל הפחות עץ בארץ ישראל, ועי"כ לקיים מצוות השבתת הקרקע בשביעית. בס' ילקו"י (פ"א ס"ל) כ' שיכולים לקיים מצוות התלויות בארץ ע"י שליח, שיקנה לו קרקע וישביתנה בשביעית. ואילו בס' מנחת אשר (סי' כ"א) אמנם לא חלק על עיקר ההיתר, אך כ' שלא ניח"ל בדבר זה. שאמנם מרנא ורבנא הגאון ז"ל קנה בהמה מבכירה ונתן בעצמו לכהן, ובירך ע"כ שהחיינו (מע"ר ס"ק ק"ב), אך לד' הגראז"ו שליט"א במנחת אשר שם לא שמענו מעולם שיש מידת חסידות להכנס לחיוב מצוות שהיא בשוא"ת. ולמה לא יקנה סוסים וחמורים כדי להשביתם בשבת ולקיים מצוות שביתת בהמתו.
וכתב שם שיצא מגידרו בזה, משום שישנם שבעבר היו תומכים בשומרי שביעית, והשתא בחושבם שהם מקיימים מצווה גדולה יותר, הם קונים עץ וחסל. ועוד שאין לנהוג כך, משום שאין לחדש חומרות שלא שיערום אבותינו. עיי"ש.
[6]ו. כנ"ל (בפ"א סי"ט), עפ"י הפס' "לא תזרע... לא תזמֹר... לא תקצור... לא תבצֹר" (ויקרא שם).
[7]ז. כנ"ל (בפ"א הערה צ"ו) עפ"י ילקו"י (עמ' 126-151. עיי"ש שהביא י"ב השלכות לכך). דא"מ (א, א) וש"פ.
[8]ח. כנ"ל (בפ"א הערה ס"ו) עפ"י הרמב"ם (ריש הל' שביעית).
[9]ט. כנ"ל (בפ"א הערה ס"ו).
[10]י. רמב"ם (א', א'). עפ"י הפסוקים בויקרא (כ"ה, א'-ז').
[11]יא. רמב"ם (א', א') עפ"י הפסוקים הנ"ל. וגבי הכרם ה"ז ג"כ מפורש בפס' הנ"ל. וכ"כ הרמב"ם (שם ה"ב).
[12]יב. ראה שבה"א (תו"ש פ"א ה"א סק"ב. פ"ד ה"ל סק"ד). קטי"ש (פ"א הערה 23).
וגבי חיוב קטן במצוות, מאיזה גיל חייב, האם החיוב הוא על האב או על הקטן, ואם אין לו אב האם אמו חייבת בחינוכו, ראה מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ח), ובקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א ענף 3,7). וגבי להפריש את הקטן מאיסורי לאווין, ומי חייב להפרישו מכך (אביו או אחרים או בי"ד), ר' מש"כ בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א).
[13]יג. כנ"ל (פ"א סעי' י"ח) עפ"י דא"מ (א', ב'), מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. נספחים סי' ב' דר"ג) ועוד אחרו'.
[14]יד. ראה לעיל (פ"א הערה ס"ו) עפ"י שבה"א (א', א' הערה 6. ופ"ד הל' ל' סק"ד), דא"מ (א', א'), ס' שה"מ (רימון. עמ' 77. והסיק לאיסור), וש"פ. ונחלקו האחרו' אי כשהיהודי אומר לגוי לעבוד בשדה היהודי, האם הוי איסור מדאו' [כד' המהרש"ל בב"מ (ד"צ, א')], או דהוי איסור דרבנן [כד' מרן הגראי"ה זצ"ל בקו"א (סי' א' סק"א), משום אמירה לגוי, עפ"י שו"ע (חו"מ שלח, י'). הב"ד בקטי"ש (פ"א הערה 25)].
[15]טו. ראה שבה"א (פ"ד הכ"ט הערה 17. ופ"ח ה"ח סק"ג). ילקו"י (פ"א סוף הערה כ"ב). קטי"ש (פ"ד ס"ה). וכ"פ לאיסור החזו"א (סי' כ"ד ד"ה "ראיה עיקרית"), הגרש"ז אוירבך זצ"ל במעדנ"א (סי' ט' סק"א) ומאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פ"ג סט"ז).
[16]טז. ראה שבה"א בתו"ש (פ"ג הי"א סק"ז), ומה שבס"ד נכתוב לקמן (בפרק ט"ו).
[18]יח. פירוט דברים אלה ותולדותיהם נכתוב בס"ד לקמן (בפרק ד').
[19]יט. פשוט. וכ"כ בס' שה"מ (רימון. ריש הלכות המלאכות עמ' 73).
[20]כ. לד' ר"ת שהביא הר"ש בשביעית (פ"ב מ"ו) אסור מדרבנן כשאר התולדות. ואילו הר"ש עצמו כ' דהוי מדאו'. וכ"כ הר"ש סירילאו (דכ"ב, ב'). הב"ד במאמ"ר (פ"ג הערה 4) וש"פ. ולמעשה זו מחלו' אי נטיעה אסורה מדאו' [ר' למשל ברמב"ם (א', ה'), בדא"מ (א, כ"ט), בצה"ל (א', קע"ו). ומה שבס"ד נכתוב בפרק הבא].
[21]כא. עיקר איסור חרישה נזכר בפסוקים דלעיל, ובמשנה שביעית (א', ד'). וג' דעות יש גבי חומרת איסור זה. 1) לד' התוס' במס' ע"ז (ד"נ, ב' סוד"ה "ומשקין") וברה"ש (ד"ט, א' ד"ה "שהרי") חרישה אסורה מדאו'. 2) ד' הקרית ספר (שמו"י פ"א) איסורה מדרבנן. 3) ד' רבנו המאירי במו"ק (ד"ג, א') והרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תק"ס) שתלוי הדבר: חרישה לצורך גידול צמחים אסורה מדאו'. ואילו חרישה כדי שהקרקע לא תופסד אסורה מדרבנן [הב"ד בדא"מ (א, פ"ז) ובמאמ"ר (פ"ג הערה 5) וש"א].
[22]כב. נחלקו האמוראים בגמ' במו"ק (ד"ג, א') אי דווקא ד' המלאכות הנזכרות בפסוקים איסורן מדאו', או שכל המלאכות איסורן מדאו'. אביי ס"ל שאף המלאכות שלא נזכרו בפירוש בפס' איסורן מדאו' (וכן הוא בברייתא בגמ' שם), ורבא ס"ל שרק על המלאכות המפורטות בתורה חייבים מדאו', ואילו שאר המלאכות איסורן רק מדרבנן, וכ"פ הרמב"ם (שמו"י א', ב'-ג'), שלוקה מדאו' רק על הזריעה, הזמירה, הקצירה והבצירה. עכ"ד [עיי"ש ברמב"ם (ובהלכה י'. וכן בפ"ד הל' א' וכ"ב) שבדברי הרמב"ם מתבאר שזמירה ובצירה נחשבות אמנם כתולדות, אך חייב עליהן ולוקה מדאו'. ואילו על שאר התולדות שבעבודת הקרקע, וכן על שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה מדאו', אך מכים אותו מכת מרדות. עיי"ש. ובדברי הריטב"א מתבאר שזמירה ובצירה שהן תולדות בשבת, נחשבות כאבות בשמיטה. ומ"מ גם מדברי הרמב"ם וגם מדברי הריטב"א ד' מלאכות הללו אסורות מהתורה וכל השאר אסורות מדרבנן. ור' מנח"ח (שכ"ז, ג'), ובס' שה"מ (רימון. גבי דיני אבות ותולדות בשביעית. עמ' 80). ואגב, ברמזים שלפני הל' שמיטה לא כתב הרמב"ם במפורש איסור זריעה, אלא כתב "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו". ור' מש"כ ע"כ הגרשז"א זצ"ל במעדנ"א (ד', ז'), בשבה"א בתו"ש (א', ג' סק"א) והרי"צ רימון שליט"א שם].
[23]כג. רמב"ם (א', ג'; ה', י' ועוד). רוב המלאכות האסורות מדרבנן הן תולדות של המלאכות האסורות מדאו'.
ובענין הגדרת ההבדלים בין אבות לתולדות, ראה בשבה"א (פ"א ה"ג סק"א). ואם מכים בימינו מכת מרדות, ר' רמב"ם (א, ג') ובה"ל (שם ד"ה "מכין").
[24]כד. כגון העושה את המלאכה בשינוי. ראה למשל ברמב"ם (ד', כ"ג). ונחלקו הפוס' מהי הגדרת השינוי שצריך כדי שיהפך האיסור מדאו' לדרבנן. וכמה שיטות בדבר, מה נחשב שינוי לני"ד. ראה בשבה"א (פ"א ה"ג סק"א), קטי"ש (פ"י הערה 3), דא"מ בצה"ל (א', י"א), ס' שה"מ (רימון. דיני אבות ותולדות עמ' 80 ואילך) ומה שכתבנו בס"ד לקמן (בסוף פרק ד').
[25]כה. כגון לקמן (בפ"ו. גבי גיזומים בגינות נוי וכדו').
[26]כו. כנ"ל (בפ"א סי"ז).
[27]כז. והיינו כשיושלמו התנאים לשמיטה מדאו', כגון שכל או רוב יושביה יהיו עליה. וכנ"ל (בפ"א שם). והנ"מ תהיה למשל אם נוהג היתר מכירה, או שמצרפים עוד צדדים להקל, כגון חרישה וכדו' בגרמא, או ע"י מכונה (למ"ד שאז אסור רק מדרבנן).
[28]כח. כ"כ האחרו' אליבא מ"ד שאיסור שביעית כיום אינו מדאו', ומאידך גם אינו מידת חסידות. ראה למשל בחזו"א (כ"א, י"ז) שצירף דין תולדות, שאסורות רק מדרבנן - כניכוש, גיזום, זיבול ועידור - לדין שביעית בזה"ז דרבנן, ולכן הוי תרי דרבנן, והתיר במקום פסידא מרובה (שימות כל העץ או שיפסדו כל הפירות) שאפי' בטירחה מרובה שרי [הב"ד בדא"מ (פ"א רס"ק פ"ח). וכ"כ בס' שה"מ (כללי מלאכות דאו', עמ' 81)].
[29]כט. עפ"י הברייתא במס' ע"ז (ד"נ, ב'), ש"זיהום" העץ [לרמב"ם: מריחת שמן שריחו רע על העץ, להברחת התולעים והמזיקים. לר"ש: הדבקת זבל על העץ במקום שנקלף קצת] - מותר. והסבירה הגמ' שזיהום הינו אוקמי אילנא (היינו להעמידו שלא ימות). ואילו "גיזום" (הורדת הענפים היבשים בשביל שהעץ יגדל טוב יותר וישתבח בכך) - אמרה הגמ' שאסור, משום שזה "אברויי" אילנא, והוא משביח את העץ [כך אמנם לומדים את שורש דין לאוקמי ואברויי. אך באשר לעצם דין זיהום העץ, הרי שהגמ' במס' ע"ז (שם) אומרת שישנם שני סוגי זיהום, יש זיהום שהוא לאוקמי והוא אכן מותר, וישנו זיהום שהוא לאברויי והוא אסור. הר"ש הסביר שמש"כ במשנה שביעית (פ"ב מ"ד) שאין מזהמין את הנטיעות, הכוונה לזיהום שנועד לאברויי, ולכן הוא אסור. ואילו הרמב"ם (בפיהמ"ש לשביעית שם ובהל' שמו"י פ"א ה"א) כתב שזיהום אסור אע"פ שהוא לאוקמי, וכנראה דס"ל שהבבלי לא הכריע בכך (כמש"כ הלח"מ שם), ולכן הכריע כירו' ואסר. הב"ד בס' שה"מ (דין מלאכות דרבנן. הדברה והרחקת מזיקים)].
והטעם שהתירו לאוקמי, הסביר הפירוש המיוחס לרש"י במו"ק (ד"ג, א' ד"ה "סתומי") שאילולא המלאכות לצורך אוקמי יהיה הפסד. ואילו הריטב"א הסביר ד"אינו אלא לאוקמי בעלמא... ולא חשיבא עבודה". ורש"י במס' ע"ז (ד"נ, ב ד"ה "אבל") כתב טעם הקרוב לדברי הריטב"א, והסביר שלא מלאכת קרקע נינהו, דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות, ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא. עכ"ד [ר' ס' שה"מ (דיני מלאכות דרבנן. עמ' 126 הערות 4,5)].
ואכן זו הנ"מ בין איסור מלאכות היום השביעי (שבת) לבין השנה השביעית (השמיטה). שבשבת האיסור הינו בטורח האדם במלאכה, וזו תכלית האיסור, משא"כ בשביעית ששם תכלית האיסור הינו בתוצאה - הצמיחה [חזו"א (י"ז, כ"ז). שה"מ (רימון. שם)]. בענין דעת הרמב"ם בני"ד ר' ברמב"ם (פ"א הל' ז', י'), בחזו"א (י"ז, כ') ובשה"מ (שם הערה 5). וע"ע גבי ני"ד בס' קטי"ש (כל פ"ב), בדא"מ (פ"א אמצע סקפ"ח) ובש"פ. וע"ע במקדש דוד (שביעית. סי' מ"ח) כיצד הסביר את שיטת הרמב"ם.
י"א שלא כל אוקמי אילנא שרי, דהיכא דמחזי טפי כעבודה, אסרו [דא"מ (א', ל"ט)].
וע"ע בענינים אלה ברמב"ם (א', ה'), בדא"מ (א, ס"ז), ובשיח"א (א', 132,141,160).
[30]ל. כנ"ל בהערה הקודמת.
[31]לא. ילקו"י (פי"ז הערה ה'), קונט' "סדר השביעית" (להר"ר זעליג שפירא, המובא בסוף דרך אמונה. סקי"ג). דא"מ (פ"א סס"ק פ"ח). והוא מבואר בהרבה פוס' להרבה ענינים, כטיפול בדשא (לקמן בפ"ו) ועוד.
[32]לב. מכיוון שזמני קצר מאוד, לכן בס"ד נזכיר פה רק את המקורות של נושאי דין לאוקמי ולאברויי.
1) האם היתר לאוקמי הינו גם במלאכות האסורות בשמיטה מדאו' - ר' ברמב"ם (א', י') שאסור. וגם בילקו"י (דף שכ"ח) כתב ע"פ רש"י במו"ק (ד"ב, ב') שאסור. וע"ע בשבה"א (פ"א ה"כ) ובתו"ש שם (פ"א ה"ה סקי"ב), בחזו"א (כ"א, י"ז), בקונטרס סדר השמיטה (הנ"ל. סקי"ג) בשם החזו"א (שאסור). דא"מ (פ"א. ססקפ"ח). שה"מ (רימון. שם עמ' 125-126, 130). ומה שמובא בשבה"א (שם סק"ד) בשם ר"ח במס' ע"ז (ד"נ, ב') ועוד פוס' להקל, יש שכתבו שזה דווקא בגיזום שאינו מצמיח כלל [ר' שבה"א (שם הערה 40) ובקטי"ש (ב', א')].
ובאשר אי כיום, ששמיטה הינה מדרבנן, הניתן לעשות מלאכות שעיקרן מדאו'. לד' המהרי"ט (ח"ב סי' נ"ב) דשרי משום הפסד. ואילו מרן הגראי"ה זצ"ל [בשבה"א (קונט"א. ב', ב')] והחזו"א (כ"א, י"ז) החמירו בכך. וע"ע ברמב"ם (א, ח' וי', שמשמע שג"כ מיקל רק במלאכות דרבנן). והגרשז"א במנח"ש (סי' נ"א סק"ח) הסתפק להקל, כי שביעית בזה"ז דרבנן. ולגבי עצם דין שמיטה כיום האם דינה כדרבנן או שיש להחמיר בה משום שעיקרה מדאו', ראה לעיל (פ"א סוף הערה נ"ו).
2) האם יש נ"מ בין היתר לאוקמי להיתר משום הפסד - ר' ס' שה"מ (רימון. שם עמ' 131. עיי"ש שכתב שזו מחלו').
3) האם היתר לאוקמי הינו גם למניעת הפסד הפירות שבעץ, או רק למניעת הפסד העץ עצמו, ראה מה שכתבנו בס"ד (בפרק ו' הערה פ"ה) ששלוש דעות בדבר. וע"ע בשבה"א בתו"ש (א', ה' סקט"ז), בקטי"ש (פ"ב סעי' ג'). בילקו"י [(פ"ז ס"ח. ופי"ב ס"ד). עיי"ש בשם מהרי"ל דיסקין והחזו"א שיש להקל. וכתב שם עפי"ד הרמב"ם (א', ח') שיש להחמיר]. וע"ע בדא"מ (פ"א סקפ"ה) ובבה"ל (פ"א סכ"ב ד"ה "אילן").
4) השרי להקל בהיתר לאוקמי במציאות שהינה ספק לאוקמי וספק לאברויי - ראה דא"מ (א', פ') וצה"ל (ס"ק קנ"ו) ובה"ל (א, כא ד"ה "אין").
5) לעשות איסור דרבנן למניעת נזק משמעותי, שרי [רמב"ם (א', ח'-י'). שבה"א (א', ה'-י')]. ולגבי שיעור הנזק ר' בשבה"א (א', י' סק"ב-1). וע"ע ע"כ בקטי"ש (ב', ב').
6) השרי להקל בהיתר לאוקמי בספק אם יהיה נזק - ראה ילקו"י (פ"ז ס"ח עמ' 329) שמיקל.
7) השרי להקל בהיתר לאוקמי אף כשיהיה רק נזק חלקי - שיתקלקל רק חלק מהאילן או יתקלקלו רק חלק מהפירות. ראה בשבה"א (בקונט"א סי' ב'), בדא"מ (פ"א סקפ"ח. עיי"ש שיש לכאו' סתירה בדבריו). בה"ל (פ"ה ה"י ד"ה "ומפני"). ילקו"י (פ"ז ס"ז עמ' 329. עיי"ש שמיקל).
8) י"א שלא כל אוקמי אילנא שרי. דהיכא דמחזי טפי כעבודה, אסרו [דא"מ (פ"א ס"ק ל"ט ומ"ז). ועיי"ש בבה"ל ד"ה "ולא יאבק")].
9) לאוקמי בסוף שנת השמיטה, אם יכול לעשות הדבר רק בשמינית - דא"מ (פ"א אמצע סקפ"ח). ס' שה"מ (עמ' 127 הערה 8).
וע"ע בענינים אלה של גדרי "לאוקמי" ומתי מקילים בגללו, במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פ"ג סעי' ו' ואילך), בדא"מ (פ"א ס"ק ס"ג ס"ז), בצה"ל (א', נ"ט), ובשיח אמונה (פ"א, 132,317).
[33]לג. רמב"ם (פ"א הל' ד', ו', י"ג, י"ד, ט"ז, י"ח; פ"ב הל' ו'-י"א). וראה בירו' שבת (פ"ז ה"ב) שמנו כחמש עשרה מלאכות בעפר שהן נעשות להניית הקרקע [הב"ד בקטי"ש (פ"א הערה 4)]. וכ"כ במאמ"ר (פ"ח ס"ד). ופעולות אלה אסורות מדרבנן, מפני שהן תולדות חרישה [רמב"ם (שם)]. ואם עושה מלאכות אלה שלא לצורך שתילה וכו' בשנת השמיטה אלא לצורך הצמחה בשנה השמינית, ג"ז אסור, כדלקמן (בסט"ו).
[34]לד. עפ"י הירו' הנ"ל בשבת (ז', ב') וכ"כ במאמ"ר (שם).
ומה שכתבנו גבי ניכוש, היינו שעוקר עשביה מחשש נחשים שבה [כדלקמן (בפרק ו' סעי' כ"א) עפ"י ד' החזו"א].
[35]לה. עיקר ד"ז הוא עפי"ד הרמב"ם (בפ"א הל' ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח, כ' וכ"א. ופ"ב הל' ב', ג', ד', ו', ח'). שבה"א (פ"א הי"ח סק"ה. וה"כ סק"ג-ד). ור' קטי"ש (א, טז).
ומה שכתבנו דשרי דוקא לצורך בנין, ג"ז כתב בקטי"ש (שם).
[36]לו. כנ"ל (בהערה ל"ג). וכ"כ הרמב"ם (ב', י"א). ועיי"ש בשבה"א (סק"ב).
[38]לח. רמב"ם (ב', ז'). שבה"א (פ"א הי"ח הערה 22. ה"כ הערה 35. הכ"א סק"א והערה 5. ובקונט"א סי' ט'). וניתן להקל כאשר מדובר במלאכה הניכרת לאדם המצוי במקום המתמצא בטיבן של פעולות אלה [קטי"ש (פ"א סט"ז ובהערה 31). עיי"ש שהביא כמה שיטות מהו גדר מראית עין שצריך להיות ניכר השינוי בצורת הפעולה].
ועוד כתבו שבגיזומים שיתכן שאיסורם מדאו', הם מותרים רק אם נעשו בשינוי מכללי הגיזום המקצועיים, באופן שאינו הטוב ביותר לעץ [קטי"ש (פ"א סט"ז. ור' גם בפ"י הערה 3).
[39]לט. רמב"ם (פ"א הל' י"ד וט"ז. ופ"ב הי"א). קטי"ש (פ"כ סעי' א' וד').
[40]מ. גבי ה"טראסות", כ"כ החזו"א (כ"ז, ה). ור' גם בשבה"א (פ"ב הי"א סק"א). ואם אינו ממלאן עפר, משמע מהחזו"א שם דשרי במשך כל השמיטה, ואילו הפני משה התיר רק אחר חג השבועות [הב"ד בקטי"ש (פ"כ הערות 8-10)].
ומה שכתבנו גבי יישור הקרקע, כ"כ הרמב"ם (ב', י"א). ועיי"ש בשבה"א (סק"ב). ובקטי"ש (שם הערה 9).
[41]מא. עיקר ד"ז הוא מהמשנה שביעית (פ"ה מ"ו). ירו' (ה', ג'). רמב"ם (ח', א').
[42]מב. הגדרת חשוד לני"ד, ר' שבה"א (פ"ח ה"ב סק"ב).
[43]מג. והטעם, משום לפני עיוור [רמב"ם בפיהמ"ש (במשנה שם)]. ור' בבה"ל (רפ"ח ד"ה "כן אסור") מה שהחזו"א הקשה ע"כ ומה שתירץ (שבמקום דאיכא למיתלי שישתמש בכלים שניתנו לו - שישתמש בהם אולי להיתר - בזה התירו, בגלל חשש שנאה ומריבה, שלעיתים הוא איסור גדול יותר מאיסורי השמיטה. עיי"ש).
[44]מד. וגבי אי איסורים אלה הינם כבר לפני כניסת השמיטה, ר' שבה"א (פ"ח ה"ב סק"ג).
[45]מה. גבי איסור מכירה, כ"כ הרמב"ם (ח', ב').
[46]מו. גבי איסור השאלה, כ"כ בשבה"א (ח', ב' סק"ג).
[47]מז. גבי איסור השכרת הכלים, ר' בתו"ש (ח', ב' הערה 13).
גבי השכרת שדה לגוי שיעבוד בו בשמיטה, ראה בדא"מ בצה"ל (ד, שפ"ג).
גבי השכרת בהמה לגוי שיעשה עמה עבודות חקלאיות, ר' דא"מ (ד, רט"ז).
גבי השכרת שדה וגינה (עם הבית) ליהודי, ר' בה"ל (ח', ב' ד"ה "זה"), ובקונטרס זה מה שבס"ד כתבנו לקמן (פרק ו').
[48]מח. רמב"ם (ח', ב') גבי מחרשה. וה"ה גבי טרקטור, שגם בו אסור לחרוש וחשיב כעשייה בידיים [הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל כמובא בס' התורה והמדינה (ח"ד עמ' קמ"א). וכ"כ החזו"א (סי' כ"ה סקל"ח וסי' כ"ז סק"א). ובדא"מ (א', י"א)]. אמנם זכורני שראיתי שיש מי שמיקל לגבי טרקטור, כיוון שניתן לעשות בו גם מלאכות מותרות בשמיטה, כגון הובלת ציוד בעגלות וכדומה.
[49]מט. קטי"ש (פ"א הערה 34). עפ"י שבה"א (פ"ח ה"א רסק"ט; ה"ח סק"ו).
[51]נא. רמב"ם (ח', י"ד). ועיי"ש בשבה"א (ס"ק א', ב', ז'). קטי"ש (א', י"ח).
[52]נב. עפ"י הרמב"ם (פ"ח ה"י) גבי איסור קניה מע"ה - ועיי"ש (בהי"ד) גבי קניה מהחשוד על השביעית. ועיי"ש בדא"מ (ח', קי"א) שצריך לברר מה טיבו, ואם לא ידוע לנו מה טיבו אסור למסור לו המעות. וגבי איסור נטיעת אילנות בשביעית וקודם וסמוך לה, ר' ברמב"ם (א', י"ב; ג', י"א). ומכאן שאין לקנות אילנות מחשודים על השביעית. וגבי איסור קניית שתילי עצים וירקות וזרעים מהם, ראה קטי"ש (כ', י"ב).
[53]נג. כ"כ בדא"מ (א', נ"ו), בשם הגריש"א זצ"ל. והוסיף, שלא רק שאין לקנותו אם נשתל באיסור, אלא אף לקבלו במתנה אסור, וכדין הנוטע בשביעית באיסור, אפי' נטעו בשוגג, שצריך לעוקרו (כברמב"ם א, י"ב).
[54]נד. שכן מדובר על איסורים חמורים שחלקם אסורים מהתורה. ואכן יש משתלות שיש להם תעודות על כשרות פעילותן מבחינה הלכתית.
[55]נה. עפ"י הרמב"ם (פ"א הי"ב ופ"ג הי"א).