נספח ד': קביעת יום הודיה לאחר מלחמת ששת הימים

הג"ר שריה דבליצקי זצ"ל

בני-ברק. תשכ"ח

המודפס פה הינו חלק מהמאמר השלם שהודפס בספר הלכות יום העצמאות ויום ירושלים (עמ' ס"א–ס"ה).

מנהג ישראל מדור דור לקבוע יום שמחה והודיה על הצלתם ופדות נפשם מההמנים שבכל דור ודור שעמדו עליהם לכלותם, וכמו כן אחר ההצלה מאיזה מאורע שבא משמים שלא בידי אדם שהיה עלול לקפח נפשות. אחר קדמם את פני הרע מקדם בתשובה תפלה וצדקה.

דבר זה, חוץ מאשר השכל מחייבו, שורשו פתוח כבר בדברי חז"ל אשר ברוח קדשם מיד הקב"ה עליהם השכיל, קבעו כבר ברכות, כברכת הגומל וברכת שעשה נס במקום הזה, בגדריהם ופרטיהם. וכמו כן מצינו אף חיוב לעשות יום טוב כשנענו על צרת הגשמים, וסדר מיוחד של ברכות ואמירת הלל הגדול, והדבר בא בפירוט בגמרא תענית ובראשונית ובטושו"ע.

כל זה כמובן בא להמחיש ולקבוע בלבנו את עיקר אמונתנו הקדושה, ויסוד כל התורה כולה, שהכל הוא בהשגחה פרטית מלמעלה יתב"ש, ושאין אדם נוקף אצבעו מעצמו, וכדברי הרמב"ן (בסוף פרשת בא), שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ביחיד בין ברבים וכו'.

ועל יסוד זה נקבעו כאמור תמיד בקהילות ישראל ימי שמחה והודיה על הנסים שקרו בהן, והם נקבעו על ידי הגאונים שהיו בקהילות ההם בכל דור ודור. כמובן שסדרו של יום כזה לא היה אחיד. היו שהוסיפו מזמורים כהלל הגדול או הלל המצרי, תפלת נשמת, שיר היחוד או מזמורים אחרים. אך הצד השווה שבכולם היה שנאסרו בהספד ותענית, והשמטת התחנון, וכמו כן בקיום סעודת מצוה באותו יום.

בפוסקים האחרונים נמצאים דיונים בקשר לפרטי הדינים של יום כזה, ואין כאן המקום לפרטם ולעמוד עליהם. נזכיר רק את דברי רבנו האבן עזרא על הפסוק "וביום שמחתכם" (במדבר, פרק י' פס' י') שכתב: ששבתם מארץ אויב או ניצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי פורים וכו'. ונזכיר גם את דברי החת"ס, בשו"ת (אורח חיים סי' ר"ח), שכתב: 'אבל לעשות שום זכר קצת, ולכל הפחות לאסור בהספד ותענית, הוא דאורייתא'. ועוד כתב (בסי' קס"ג): 'דמצוה נמי עבדי לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס'. ועוד כתב (בסי' קצ"א): "מיהו נראה דהיינו דוקא ממיתה לחיים"! ימי שמחה והודיה אלו נקראו בשם המושאל פורים, בצירוף שם הקהילה שבה קרה הנס, או בצירוף שם הצורר שהובס ונחל מפלה.

ידועים לנו כיום כיותר משמונים ימי פורים כאלה, שקויימו בקרב קהילות ישראל!

ימי החרדה שעברו עלינו אשתקד (בשנת תשכ"ז, במלחמת ששת הימים), הנסים הגדולים והישועה הגדולה שבאה לנו, שניצלנו ממות בטוח, לחיים, בעקבות התפילות והתחנונים, סליחות ותהלים ותעניות שקויימו בארץ וברחבי העולם יומם ולילה, מחייבים בהחלט קביעת יום הודיה ושמחה בכל שנה ושנה לזכר ניסי הקב"ה ונפלאותיו, וכפי מנהג ישראל זה מדור דור. אם נבדוק את כל הנסים שבעקבותם קיימו ימי הפורים האלה לא נפריז אם נקבע, שבערך הנסים שקרו לנו, הרי הנסים ההם הם באמת כ'משחק פורים' לעומתם, ואעפי"כ נקבעו לזכרם ימי הודיה ושמחה. דוגמה אחת מני רבות, פורים פרנקפורט נקבע אחרי שהיה חשש שפורעים יערכו פוגרום ביהודי המקום ביום מסויים. כיוון שעבר היום והפוגרום לא נערך, קבעו את יום הפורים. ומתעוררת השאלה, היש איזו השוואה בין המאורע ההוא, למאורעות והנסים שקרו לנו, אחרי שצוררנו איימו בגלוי קבל כל העולם כולו ועל גלי האתר, בהשמדה טוטאלית עד היהודי האחרון, ובסוף הובסו תוך כמה ימים אחרי הכנות שערכו אולי כעשרים שנה ליום זה שקיוו לו.

לתומנו חשבנו שבקביעת יום פורים כזה יהיו כל רבנינו וגדולינו מהקצה עד הקצה תמימי דעה ומעש, כי הגזירה היתה על כולם וכולם היו באותו נס. ולא משנה לאיזה חוג הם שייכים. לכן מה גדולה התמיהה שאף אשתקד, בשנה הראשונה סמוך לנסים והנפלאות, לא מצאו הרבה רבנים שום צורך להורות לקהל הרחב על סדר מיוחד של הודיה ושמחה, שקיומו בשנה הראשונה הוא לכל הדיעות חיוב יותר גדול מאשר בשנים הבאות וחוץ מהוראות הרבנות הראשית שהורתה תיכף לאחר הישועה, לקרא את ההלל, שחיובו על כל פנים בשנה הראשונה, הוא דין גמור מקבלת הנביאים, לא פורסמה שום הוראה מרבנים אחרים, לקהל הרחב. למרבה הצער והתמהון יש גם לקבוע כי מספר לא מבוטל של בתי כנסיות נשאר אשתקד ללא מלה אחת של תודה וזמרה וללא הוספה אף קטנטנה בסדר התפלה, עקב שתיקת רבנים מסויימים, כאילו לא להם נגע כל הדבר. ומה קרה למעשה, רק הרבנות הראשית פירסמה והודיעה על קביעת יום הודיה על פרטי הדברים שינהגו בו, כפי דעת הרבנים הראשיים. ומשאר הגדולים שליט"א השוכנים בארצנו הקדושה לא יצאה שום הוראה והנהגה בענין זה, אדרבה פורסמו מודעות מכמה וכמה גדולים ורבנים מה לא לעשות ומה לא לומר. אבל שום דבר חיובי לא פורסם מהם. לא נשמע קולם של מועצת גדולי התורה, ראשי הישיבות, ועד הרבנים של אגוד"י ובית דין הצדק של העדה החרדית, שכאמור כולם בלי יוצא מן הכלל היו באותו הנס. כולם היו מיועדים ח"ו להשמדה טוטאלית באכזריות כדוגמת כבשני אושוויץ ומיידאנק.

הדבר גורם רק לאבסורד. כמעט מזעזע, יותר מאשר מצחיק, שמידת חרדיותו ויראת השמים של אדם שתמיד נקבעה בעיני ההמון על ידי ריבוי תפילות, ברכות, ואמירת תהילים, נמדדה אשתקד ובשנה זו על ידי אלה שרואים הכל בראי עקום, באופן הפוך ממש. אלה שמשום מה לא הביעו שבח ותודה לבורא ית"ש אף במלה אחת, הם הם החרדים ביותר. ואלה שהודו כן נצרכים לבדיקה.

מה גדול הכאב שמדברים על הפחת רוח אמונה והתעוררות דתית עקב נסי ששת הימים, בקרב חוגים רחבים שהתרחקו מאמונת אומן, ולא מרגישים אלה המתנגדים בלי כל סיבה הגיונית או נשארו אדישים לקביעת יום הודיה, שעל ידי זה הם מדכאים, ואף אם שלא במתכוין, כל רגש של התפעלות מהנסים שקרו לנו, וגורמים בזה את ההיפך מהפחת רוח אמונה והתעוררות דתית.

כמו כן גדולה התמיהה אודות שתי מודעות שנתפרסמו לפני כשבועיים בהמודיע מרבני חוץ לארץ, שטרחו להביע את דעתם לדרי קודש שעל גופם קרה הנס, כי אסור לבדות מנהגים וחגים חדשים מטעמים הלכותיים. איך אפשר לקרוא למנהג ישראל בכל דור ודור בשם בדיית חג ומנהג חדשים. האם נעלמו מהם כל ימי הפורים שהונהגו בקהילות ואשר ספרי המנהגים וספרי התולדות מלאים מהם. לזכותם יאמר שאותה יד נעלמה שטרחה לקבץ חתימותינם מד' כנפות הארץ השתדלה להטעותם, כאילו יש בדעת מי שהוא לקבוע כאן חג חדש באיסור ל"ט מלאכות עם או בלי היתר של אוכל נפש והוצאה מרשות לרשות, בשעה שדבר זה לא עלה על לב אף אחד. הרבנות הראשית רק קבעה את היום הזה על יסוד של ימי הפורים של הקהילות הידועים לנו ובדוגמתן. וגם קריאת ההלל בכל שנה באותו יום יש בו יסוד גדול בהלכה שלא כאן המקום לדבר על זה.

למעשה, לשנים הבאות, נחוצה כעת הידברות בין כל החוגים התורניים בארצנו הקדושה, בכדי להגיע לקביעה אחידה של צורת היום ותאריכו.

כפי הצעתנו צריך יום זה להתבטא, באי אמירת תחנון כפי שהיה נהוג בכל הקהילות ביום כזה, ואמירת הלל שלם בלי ברכה אחר התפלה ממש לשם שינוי והיכר. איסור הספד ותענית, וקביעת סעודת מצוה באותו יום, אין בזה שום פגיעה בדיני הספירה. אין מן הצורך להתיר תספורת וגילוח לאלה שנוהגים איסור גם מל"ג בעומר. סעודת מצוה מותרת בימי הספירה, גם איסור שירה וזמרה לא מצאנו בפוסקים. ואין מן הצורך להתיר ריקודים שנאסרו בימי הספירה לפי הפוסקים האחרונים גם במסיבות של תנאים וכדומה. ובצורה זו אנו יוצאים ידי הכל מבלי לפגוע בשום מנהג ובלי כל חשש איסור.

ההידברות בין כל החוגים שהיו באותו נס, היא הכרחית בענין זה, ומאידך ההשתקה והדיכוי של כל צליל הבעת שבח ותודה היא בגדר משגה חמור מאד.