[1]א. עפ"י משנה יומא (דף ע"ג ע"ב), גמ' שם (דף ע"ז ע"ב), ומרן (בסי' תרי"א סעי' א', ובסי' תרי"ד סעי' ב').

[2]ב. ואפי' ברגל א' אסור (רמב"ם פ"ג מהל' שביתת העשור. ב"י. לבוש. בה"ל. רס"י תרי"ד ד"ה אסור, עיי"ש. כה"ח באותו סימן סק"ו וש"א).

גם אם גורב גרבים, ואין הנעל נוגעת ברגל, אפ"ה אסור בנעילת נעל עור (ילקו"י עמ' 90 סעי' ז', וש"א. ושלא כתשו' בית דוד סי' של"ב שהתיר בזה).

נעלים המותרות בנעילה ביוה"כ, מותר לצאת בהן ביום זה אפי' לרה"ר ולמקום אחר שאין עירוב (מרן סי' תרי"ד סעיף ב'. והיינו אע"ג שבכל שבתות השנה אסור לצאת במנעלים מסוימים לרה"ר, כיוון שאינם דרך מלבוש, מ"מ ביוה"כ הוי דרך מלבוש, דא"א לנעול מנעל אחר. ראה במ"ב סק"ח, וראה עוד ברמ"א סי' ש"א סעי' ט"ז, ובמ"ב שם ס"ק ס"א). ונעלים האסורות בנעילה ביוה"כ, אסור ללכת בהן אפי' בבית, ואפי' ממיטה למיטה (מ"ב סק"ז בשם הגמ'. והוא מהירו' שהביא הגר"א בביאורו. וכ"כ כה"ח סק"ו בשם הלבוש והגר"ז). וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ז').

ובענין אי שרי לאדם בריא לטלטל ביוה"כ נעלי עור, או שאסורים הם מדין מוקצה, ראה בשש"כ (פל"ט הערה קי"ג). וכתב שיש לחלק בין טלטול אוכלין דשרי משום שראוי לילדים (וראה לעיל בדברי הגר"א נבנצל לגבי טלטול אוכל בבסיס צבאי שאין בו חיילים חולים או ילדים), לבין נעלים של מבוגר. עיי"ש.

ובספר שלמי יהודה (הלשטוק. פ"ד ס"ט) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שנעלי עור ביוה"כ הוי מוקצה מדין כלי שמלאכתו לאיסור. והסביר שאין להתיר מטעם שראויים ליולדת כל שלושים או לחולה, כי אין אדם נועל נעליים של אחר. אבל אינם מוקצים לגמרי כי שייך בהם שימוש לצורך גופם (לכן מותרים לצורך גופו ומקומו). ופשוט שנעלי חולה או יולדת אינם מוקצים. עכת"ד. ועיי"ש בסוף הספר בקונטרס מאת הגרח"פ שיינברג שליט"א שפקפק ע"כ, וכתב דאפשר דאזלינן בזה בתר רוב תשמישו שהוא להיתר. וסמך ע"ד הבה"ל (סי' ש"ח ס"ג ד"ה "קורדום"). עיי"ש.

ובספר שלמי יהונתן (בן צור. ח"ג, בבירורי הלכות, סי' מ') כתב שנעלים ביוה"כ יש לדון לאוסרם ככלי שמלאכתו לאיסור, ומ"מ יש בהם גם מלאכת היתר לצורך עקרב או גשמים שמותר ללובשם, ולכן אין לדונם כמוקצה גמור. ובאמת יש כמה פנים להתיר לטלטלם ככלי היתר. וסיים בצ"ע למעשה. ועיי"ש בלוח המוקצה (בסוף הספר) שכת' שדינם כמלאכתו לאיסור, וי"א להיתר. עכ"ד.

[3]ג. ראה לקמן בפרקנו (סעיף י').

הא דנאסרה נעילת הסנדל, לא נאסרו רק מנעלים, אלא אפי' קב הקיטע אסור (מרן שם סעי' ב'). והיינו רגל תותבת, העשויה כולה או מקצתה מעור (מ"ב סק"ד וכה"ח סק"ט בהבנת מרן).

בתשובת דב"ש כתב, דאפי' בתי שוקים העשויים מעור, אף שאינם נעלים, אסורים ביוה"כ. והב"ד כה"ח (סק"ו).

[4]ד. כך פסקו הרי"ף והרא"ש, והב"ד הר"ן, הב"י וכה"ח (סקי"א). והטעם, דמידי דמגן הוא (כה"ח סק"ז עפ"י הגמ'). והדין כן אף בעור דג ועוף (כה"ח סק"י).

[5]ה. עפ"י הרי"ף והרא"ש, כבהערה הקודמת. וכ"פ מרן בב"י ובשו"ע (בסי' תרי"ד סעי' ב'). והטעם, דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש (מ"ב סק"ה. כה"ח סקט"ו). ויש שכתבו, משום שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף (רמב"ם פ"ג מהל' שביתת העשור. ב"י. כה"ח סקט"ו).

ודבר זה שרי אפי' עשוי המנעל כצורת הרגל ממש, אלא כיוון שאינו של עור שרי (בה"ל סי' תרי"ד ד"ה "או של", וכה"ח סקט"ז). ואמנם הב"ח כתב, שראה מרבותיו שהלכו יחפים, ואפי' איסטניס שהולך בגרבים, לא יצא למקום שאין שם עירוב. וזו היא דעת הרמב"ן, שכתב לאסור לצאת בהם לרשות הרבים (ראה כה"ח סקי"ח). אך הט"ז (סק"א) הרבה להשיב על דברי הב"ח בזה, וסיים דבריו בכך, שכבר העיד הר"ן שנהגו ישראל לילך במינים שאינם עור, והמחמיר יחמיר לעצמו, ולא ידרוש בפרקא שיש להחמיר.

והמ"ב בבה"ל (ד"ה "אפי'") כתב, שהמ"א הב"ד הב"ח בזה שיש לחוש לדעת המחמירים שלא לצאת לרה"ר, שכיוון שאינם מנעל הוי כמשא. וכתב דלפי"ז גם בגרבים יש להחמיר. ומשמע שם דאסר דווקא אם עשוי בצורת מנעל. אך המ"א סיים שנוהגים להקל כר"ן. ולפי"ד הט"ז שרי לצאת בגרבים אף שאינן מנעל, דהוי דרך לבוש. ובאמת שהשע"ת חכך להחמיר משום דאין מרגיש בהם עינוי כלל, אך רוה"פ העלו להקל כדעת הר"ן, וכ"פ כה"ח (סקי"ב, וראה עוד בס"ק י"ז וי"ח), וכ"כ בילקו"י (עמ' צ' סעי' ז'), דדווקא נעלי עור אסורים, אך של גמי, עץ וכדו' מותרים. וכן המנהג פשוט היום, שרואים אנו גדולי עולם הולכים ביוה"כ בנעלי בד וגומי ואף שעשויים הם כצורת הרגל. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, בענין מה שאנו רואים שאף הרבנים הולכים ביוה"כ בנעלים סגורות העשויות מבד או מגומי, האם זה דווקא בנעלים שתחתיתן רכה, כך שההולך בהן מרגיש את קושי הקרקע, או אף כשתחתיתן קשה ואין ההולך מרגיש את קושי הקרקע שרי בכך, כיוון שאין הנעלים עשויות מעור. וענה לי הגר"ש ישראלי, שאף כשתחתיתן קשה, כך שאין מרגישים את קושי הקרקע, שרי ללכת בנעלים כאלה, כיוון שאינן עשויות מעור. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה ז').

ולכרוך בגד קשה סביב רגליו ולצאת בו לרה"ר, יש מתירים, ויש אוסרים, אא"כ לצורך מצוה או מידי הכרחי (כה"ח סקי"ג. עיי"ש).

בענין יציאה במנעלים לרה"ר שאינה מעורבת ביוה"כ, ראה ב"ח (סי' תרי"ד) מ"א (סק"ב), כה"ח (ס"ק י"ב וי"ח), וילקו"י (עמ' צ' הערה י"ח).

וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (ס"ק י"ד, י"ז וי"ח).

[6]ו. כתב מרן בב"י (סי' תרי"ד) שכן היא דעת רש"י. והוסיף שם בב"י, שאף רי"ו כתב שלא ראה שמקילים בנעלי עץ. אך למסקנה הסיק מרן בב"י דמנעל של עץ שרי, ורק של עור אסור, כדעת הרי"ף והרא"ש. וכ"פ בשו"ע (בסי' תרי"ד ס"ב), דמנעל של עץ המחופה עור אסור. והיינו בשל עץ ללא עור שרי. אך הא"ר כתב שיש המחמירים בכך. והב"ד המ"ב (סק"ה). ואף הגר"ז כתב שמי שאפשר לו טוב שיחמיר בכך. ראה ע"כ בכה"ח (ס"ק י' וי"א).

[7]ז. כתב הרז"ה, שיש להחמיר במנעלים העשויים כצורת נעל, דמידי דמגן הוא, כך שההולך בהם אינו מרגיש את קושי הקרקע. והב"ד מרן בב"י (סי' תרי"ד). ואמנם מרן שם העלה כדעת הרי"ף והרא"ש, שרק מנעל של עור אסור. וכ"פ בשו"ע, שכתב שמנעל "של גמי, או של קש או של בגד, או שאר מינים מותר אפילו לצאת בהם לר"ה". ע"כ.

והשע"ת (בסי' תקנ"ד סקי"א) כתב בשם תשו' פנים מאירות (ח"ב סי' כ"ח), שיש להחמיר לצאת בט"ב וביוה"כ במנעל העשוי מלבדים ועשוי כצורת מנעל שלנו, ומגן, ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא. והמחמיר תבוא עליו ברכה. והוסיף, שצריכים להזהר ביוה"כ ובט"ב שלא ללכת בגרבים המחופות עור בתחתיתן, דהוי בכלל מנעל לכו"ע. עיי"ש. והב"ד המ"ב (בסי' תרי"ד סק"ה), והוסיף דלפי"ז גם בשל גומא יש להחמיר. ובשעה"צ שם (סק"ה) הב"ד החת"ס שכתב שנכונים דברי הפ"מ. עיי"ש. ולכן סיים המ"ב (שם), שאף שאין למחות ביד המקילים, אחר שהשו"ע ורוב האחרו' מקילים בזה, מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באינפלאות של בגד כנהוג. אלא שאם צריך לצאת החוצה, נכון יותר שילבש נעלי הלבדים או הגומא, ולא מנעלי עור האסורים מדינא, משא"כ אלו שאינם אסורים אלא כחומרא בלבד. ע"כ. וראה עוד בענין זה במעשה רב החדש, מש"כ בשם הגר"א.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין הליכה בנעלים שאינן מעור, אך תחתיתן קשה, כך שאינו מרגיש את קושי הקרקע, שאכן נחלקו הפוס' בכך. ולכתחי' ראוי להחמיר. וראה מש"כ המ"ב. והרי עצם ההליכה בנעלי התעמלות (נעלים סגורות העשויות מבד וגומי בלבד) הינה קולא. ובענין דעת הגר"א המחמיר בדברים הללו, אמר לי הגר"א נבנצל ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאנו בימינו איסטניסים, ולכן אנו מקילים בכך. ומוסיף הגר"א נבנצל, דלפי"ז איננו מקילים נגד ד' הגר"א, שהרי אף הגר"א מודה להקל לאיסטניס ללכת בנעל סגורה (וראה דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל בהערה ה' - מ.ה.). ומי שיש לו, ורוצה ללכת בקפקפי גומי, הריהו יוצא לפי הגר"א אף אם אינו מחשיב עצמו איסטניס. אך אם תחתית הקפקף עשויה מגומי קשה, אמנם מחמיר הוא בנעילת מנעל סגור, אך מ"מ נכנס הוא לבעיה אחרת שאינו מרגיש את קושי הקרקע. ואם הוא מרגיש את קושי הקרקע אפי' רק במקום שהרצפה מחוספסת, כגון המרצפות ברובע היהודי בעיר העתיקה פה בירושלים, שפיר דמי, ואין זה נחשב כתחתית מנעל העשויה מגומי קשה. ואם עומדות שתי האפשרויות לפניו: ללכת במנעל פתוח שתחתיתו קשה, או במנעל סגור שתחתיתו רכה, צ"ע בדבר. ומ"מ גם הליכה בקפקפים שתחתיתם רכה ה"ז קולא. ואף הליכה בגרבים בעצם זו קולא. אלא מה שאנו מקילים זה בגלל שאנו איסטניסים. והערתי, שאנו לובשים את הגרבים אף מצד צניעות. והמ"ב (סי' ב' סק"א) הרי כתב שיש לגרוב את הגרבים תחת השמיכה, כדי שלא לגלות את רגליו. אך הגר"א נבנצל אמר, שהרי המ"ב שם גם מוסיף שבארצות ערב א"צ לנהוג כן (ששם אין דרכם לכסות רגליהם כלל - מ.ה.). ואמנם בימי חז"ל לא גרבו גרבים, אך הם היו הולכים לבושים בחלוק שהגיע עד לקרקע, כך שלא ראו את בשר רגליהם, ורק מי שלא היה ת"ח היה הולך לבוש בחלוק יותר קצר שראו קצת את רגליו (ראה מ"ב שם - מ.ה.). עכת"ד.

כבר כתבנו לעיל (בהערה ה'), שבדורותינו מנהג העולם להקל בדברים הללו כדעת הר"ן וסיעתו, ועינינו רואות שאף גדולי הדור הולכים ביוה"כ במנעלי בד וגומי סגורים שיש להם צורת מנעל גמורה. ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי כמה פעמים בעבר שאין הלכה כדעת הגר"א בזה. ואף מששאלתיו במה עדיף להחמיר, האם ללכת במנעל סגור שתחתיתו רכה, או במנעל פתוח שתחתיתו קשה. ענה לי שאין נ"מ בכך, ושניהם מותרים, כיון שרק מנעל עור אסור. ואף שיש מחמירים בכך, אין הלכה כן. ולמרות שגם מלשון הרמב"ם משמע שצריך לסבול, ושיכאב לו בהליכתו, מ"מ כיון שמרן בשו"ע לא פסק כך, הרי שמלבד נעלי עור הכל מותר. עכת"ד. ולכן להלכה יש לנקוט שהרוצה להחמיר יחמיר לעצמו, ונכון להחמיר, אך חס מלהורות לאחרים להחמיר בכך מדינא. וכן נראית בפשטות דעת מרן המ"ב. וראה עוד במהרש"ג (ח"ב סי' קי"ג), ובמקור חיים השלם (סי' רי"ז סעי' ה').

[8]ח. מ"ב (סי' תרי"ד סק"ו) וכה"ח (סק"י. וכ"כ בסי' תקנ"ד סקע"ו).

[9]ט. מה שכתבנו שיש מתירים לנועלם ביוה"כ כ"כ מהריק"ש בספרו ערך לחם (סי' תרי"ד). והב"ד פה"א, זכ"ל ומל"ח. וכן הסכים הפר"ח (בסי' תרי"ד), שמותר הדבר משום דלא מיקרי חפוי, דלא הוי אלא רצועה של עור להכניס בו ראש הרגל. וכן הסכים להתיר הברכ"י, וכ"פ היפ"ל (וחלק על דברי ספר שם חדש, דף צ"ו), וכ"כ כה"ח (בסי' תקנ"ד סקע"ה, ובסי' תרי"ד סק"י). וכ"פ בספר ילקו"י (עמ' צ' סעי' ז', עיי"ש בהערה ט"ז). ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שנהגו ללכת ביוה"כ בקבקבי עץ עם רצועת עור. ואע"ג שאין לילך בנעלים שתחתיתם מעץ והם מחופים עור מלמעלה, מ"מ שאני הכא שרצועת העור אינה אלא כדי שהקבקב לא יפול מהרגל. ולכן נהגו להקל. עכת"ד. ואילו הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש לאסור זאת ביוה"כ, בשל רצועת העור המחזיקה את הרגל. ואפי' שרצועה זו צרה. עכת"ד.

ואמנם לא כתבנו שלדעת רוה"פ שרי דבר זה, כיון שלא רק בספר שם חדש והגר"ש ישראלי חלקו ע"כ ואסרו. אלא שיש לצרף לזה גם את דעת כל הני פוס' שאסרו לילך בנעלי עץ אף ללא עור כלל, וכנ"ל בהערה ו' (אף שיתכן שבני"ד תחתית הנעל תהיה מחומר שאינו עץ ותהיה הרצועה מעור, שאז האוסרים אכן מועטים. אך אין זה שכיח שתחתית הקבקבים אינה מעץ).

ועוד הדגשנו שהו"ד ברצועה שאינה רחבה, דאם היא רחבה (אפי' דקה בעוביה) אסור הדבר, שהרי רגלו מחופה בעור, וכנ"ל (בהערה ח').

[10]י. מרן (סי' תרי"ד סעי' ד'). וכן הדין לכל אדם הנמצא במקום כזה (ולא דווקא לאיסטניס. מרן שם). ואפי' הולך לצורכי עצמו, ולאו דווקא לדבר מצווה (מ"ב סקי"א וכה"ח סקכ"ו, וראה שעה"צ סקי"ב).

[11]יא. את דעת האוסרים והמתירים הביאו המ"ב בבה"ל (סי' תרי"ד ד"ה "והוא", ונשאר בצ"ע למעשה), וכה"ח (סקכ"ו).

[12]יב. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (בסי' תרי"ד סעי' ד'), והוא מדברי המהרי"ל.

[13]יג. הרמ"א (שם) כתב דין זה באיסטניס. והמ"ב (סקי"ב) כתב בשם המ"א דהיינו אדם מצונן. ובבה"ל (שם ד"ה "והוא") הב"ד הגר"א שכתב דהוא איש מצונן ומסוכן מחמת צינה (ר"ל שהצינה עלולה להזיק לו - בה"ל שם). וכתב הבה"ל, דלא כלבוש, שכתב שאם מצטער אותו אדם כשאינו נועל הוי איסטניס. ועוד כתב בבה"ל (שם), שאדם שהצינה עלולה להזיק לו, רשאי ללכת במנעלי עור ללא עקב אפי' בלא גשמים. עיי"ש. ומ"מ מי שאינו איסטניס לא ילך במנעלי עור אפי' במקום גשמים (מ"ב סקי"ב ובה"ל שם). וראה בב"ח שכתב שיש להחמיר אף באיסטניס במקום גשמים, אא"כ הולך במנעלים ללא עקב. וראה במ"א (סק"ו) ובכה"ח (סקכ"ח).

ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, ואף הוא הורה לי שיש להקל לאיסטניס. ולא חילק בין מנעל עם או בלי עקב.

[14]יד. כ"כ המ"ב (סקי"ב) מדנפשיה. וראה מש"כ הגר"א בביאורו בשם הרשב"א.

[15]טו. כ"כ הרמ"א (שם בסעי' ד'). וראה לקמן (בהערה כ"ד).

[16]טז. אם יש לו נעלים אחרות המתאימות לכך, הסברא נותנת שאין להקל ללכת במנעלי עור. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, בענין איסטניס שיש לו נעלים אחרות, אך אינן מתאימות להליכה בעת הגשמים, כגון נעלי בד, כך שרגלו תתרטב בעת ההליכה, וענה לי שאכן במקרה זה מותר הוא ללכת בנעלי עור, כי הנעלים שאינן מתאימות להליכה זו יעבירו את הרטיבות לרגלו, וא"כ אינן טובות למטרה זו. עכת"ד. וראה עוד לקמן (בסעי' י').

[17]יז. עיקר ד"ז כתבוהו הט"ז, הא"ר, המט"א, המ"ב (סקי"ב) וכה"ח (סק"ל). והמ"א כתב שאין להקל בכך, ובפרט לאותם הלובשים גרבים, שאין להם צער כ"כ ללכת ברפש ובטיט. ולכן יש למחות בהם אם ידוע שיקבלו. וראה שעה"צ (סקט"ו) וכה"ח (ס"ק כ"ט ול'). ומ"מ רוב האחרו' העלו להקל בכך, והם האחרו' שהזכרנו לעיל, וכן פסק המ"ב (שם סקי"ב). שעה"צ (שם) וכה"ח (שם). ואף הגר"ז (בסי' תרי"ד סעי' ו') כתב שהמנהג להקל.

ומה שכתבנו שד"ז אמור לכל אדם, כ"כ כל הפוס' הנ"ל.

[18]יח. כמו שכתבנו בהערות ט"ז ול'. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לני"ד.

[19]יט. שכן דברי המ"ב (בסקי"ב) קאי על דברי הרמ"א (בסעי' ד'), בהולך לביהכ"נ וחזרה. וכ"כ המ"ב (סקט"ו).

[20]כ. מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ז). וכשמגיע לביהכ"נ יניח את הנעלים במקום מוצנע, או שישלחם לביתו (דרשות מהרי"ל. מ"ב סקט"ו. כה"ח ס"ק ח' ול"ג וש"א. עיי"ש הטעם).

[21]כא. שכנה"ג, מ"ב (סקי"ג), כה"ח (סקכ"ז) וש"א. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. וכתבו הפוס', שאם לא הולך הוא לשירותים, והוא אינו איסטניס, לא ינעול נעלי עור לשמור רגליו מלכלוך, כדי שלא יצטרך להדיחם לבסוף. אלא מוטב שיתלכלך וירחצם, מאשר שנתיר לו נעילת הסנדל [נימו"י (בדף ל"ג ע"א בדפי הרי"ף) ביבמות. והב"ד כה"ח (סקכ"ח). עיי"ש. וראה עוד בט"ז (סק"ב) שכתב ע"ד הנימו"י, שנראה לו דהיינו במקום שאין לכלוך בודאי לרגליו. אך בודאי יתלכלכו רגליו לא חמור מירידת גשמים וינעול מנעליו (כדי שלא יצטרך אח"כ לרוחצם). ונראה שדברי הנימו"י להחמיר הינם דוקא באינו הולך לביהכ"נ, דאל"ה הרי שרי הדבר כדלעיל (בסוף סעי' ה'). ולמ"ד שההולך לדבר מצווה שרי לנעול אם מפונק הוא (כדלעיל בסעי' ד'), הכא אינו מדובר במפונק שהולך לדבר מצווה)].

[22]כב. כדלקמן (בסעי' י').

[23]כג. דה"ח. מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ז).

[24]כד. הא דיחליף המנעלים, כ"כ השל"ה (בדף קצ"ט). והב"ד יד אפרים על המ"א (בסי' תקנ"ד), היפ"ל, המ"ב (בסי' תרי"ד סקי"ג), כה"ח (בסי' תקנ"ד סק"פ, ובסי' תרי"ד ס"ק כ"ז ול"א), בשם כמה אחרו'.

ומה שכתבנו שא"צ להחליף המנעלים, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א.

וראה בשעה"צ (סי' תרי"ד סקי"ח), שכתב שטוב שאיסטניס ההולך בנעלי עור בהיתר, ילך בנעלים ללא סוליה. אך משמע שאין חובה בכך. ומ"מ מי שאינו איסטניס, לא מהני שילך בלא סוליה כדי שיותר לו לילך בנעלי עור. ע"כ. וראה במ"ב (סי' תקנ"ד סקל"ג) וכה"ח (סק"פ) מש"כ לגבי ט"ב.

[25]כה. את דעת הפוס' האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב (הנ"ל). ומה שכתבנו שדעת הפוס' הספרדים שנויה במחלוקת, כיון שכן נחלקו כה"ח והגר"מ אליהו, כבהערה הקודמת. ואמנם במהדו"ק כתבנו שמנהג האשכנזים להחמיר בזה, אך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שלא ראינו אשכנזים הנוהגים כן. ואמנם המ"ב כתב שאפי' במקום שמותר לנעול יראה עכ"פ להחליף המנעלים. אך כיון שלמעשה לא נהגו כך היום, וכן כיון שאין זה נח ללכת כך, לכן יש לכתוב בלשון: "שטוב עכ"פ" להחליף וכו', שזו לשון יותר חלשה מל' המ"ב. ויש לציין, שאם זה גורם לחוכא ואיטלולא שלא יחמיר בכך. עכת"ד. וראה עוד (בהערה כ"ו) מש"כ בשמו.

[26]כו. מ"א, מ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקל"ד) וש"א. ואע"ג דההולך שם בט"ב שרי בכך, מ"מ הכא י"א דהוי דאו' (מ"ב וכה"ח שם).

הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שתמיד כתבו הפוס' דין חוכא ואיטלולא רק לגבי גויים המלעיגים. אך יש לדון לגבי יהודים המלעיגים, שהרי למעשה גם הם חייבים ללכת בלא נעלי עור. והזכרנו ההלכה שכתב הרמ"א (סי' תקנ"ד סי"ז) שבמקום שדרים בין הגויים, לא יחלוץ מנעליו אותו שבא מהדרך, כי אם ברחוב היהודים. והטעם, שברחוב הגויים מלעיגים הם עליו (ראה שם מ"ב ס"ק ל"ב ול"ד - מ.ה.). ואמר ע"כ הגר"א נבנצל, משום דהתם סתם יהודים היו חולצים נעליהם בט"ב. וכמו שכתוב בספר חסידים, מעשה בא' שהיה הולך בלוויות כשהוא יחף, כדי להשתתף בצער האבלים. ורצה הקב"ה להראות שדבר זה רצוי בעיניו יתברך, ונפטר אותו יהודי בט"ב, ואז כל אנשי העיר באו ללוותו כשהם יחפים. מ"מ לענין חוכא ואיטלולא ע"י יהודים יש לדון בכך, באיזה מקרים אנו עלולים להכשיל אותם ומתי לא. והזכרנו את דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שמתיר לתת אוכל לאדם חילוני במקרים מסוימים, כדי שלא להכשילו ולגרום לו לעבור על איסור "לא תשנא" שהוא מדאו'. ואמר הגר"א נבנצל שכך כתב כבר בחזו"א. ולכן אם בשל מעשה מסוים של יהודי שומר תורה ומצוות, עלול הוא להכשיל יהודים אחרים שאינם שומרי תורה ומצוות שילעגו על כך, ובשל מעשהו ישיחו נגד התורה ושומרי המצוות, עדיף שלא לעשות זאת כדי שלא ילעגו. ואה"נ, זה יותר חמור מאשר חוכא ואיטלולא של גויים. כיון שהיהודים חשובים לנו יותר מן הגויים.

ואכן אם יהודי שאינו שומר תו"מ מדבר סרה על התורה ומצוותיה, הריהו חוטא. ולכן איננו צריכים להביאו למצב זה. ומ"מ כל זה מדובר על מקרים כגון להחליף נעל ימין בשל שמאל ולהיפך. ולכן לא יעשה זאת אם ילעגו לו יהודים, כיון שזו חומרא. אך אם השאלה אמורה לגבי עצם לבישת נעלים שאינן מעור ביוה"כ, הרי שאין לנעול נעלי עור, ואפי' ילעיגו עליו. שהרי איננו חייבים לבטל את כל התורה בשל כך. אלא כל מה שהוא מדינא אין אנו צריכים לשנות בגלל שילעגו לנו, אלא נמשיך לנהוג כדרכנו. אך הדברים שהינם חומרות, אין לנו לעשותם בפניהם אם ילעגו לנו, דעי"כ אנו מכשילים אותם. ושאלתי כיצד יש לנהוג בדברים הנתונים במחלוקת הפוס'. כגון שנסמוך ע"ד הרשב"א שאין בשול אחר בישול בלח, שהרי השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') לא פסק כך. וענה לי, שדבר זה שייך לחיוב סקילה, וודאי שלא נסמוך על הדיעה המקילה. אלא רק מה שהפוס' אמרו שהיא חומרא שאינה מדינא, בזה לא נחמיר בפניהם אם ילעגו לנו. עכת"ד. ראה עוד בענין זה ברמ"א (או"ח סי' א' סעי' א'), ובנו"כ שם, ובמסילת ישרים (פרק כ', במשקל החסידות).

[27]כז. המ"ב (סקי"ד) כתב בשם האחרו', שאם נגע בנעליו שלא ע"י בגד צריך ליטול ידיו, ודווקא במקום בידיו שנגע בנעלים. ומשמע מדבריו שלא רק לשם תורה ותפילה אלא אף בעלמא (עיי"ש בשעה"צ סקי"ט ובכה"ח סי' ד' סקפ"ז, שאם נוגע בנעליו ע"י בגד א"צ נטילה). וכה"ח (בסקל"ב, וכן בסי' תקנ"ד סקע"ג) כתב בשם הבא"ח, דה"ה אף בנוגע בנעלים שאינן של עור, דבעי נטילה. ונראה שטעמו משום דאלו המנעלים של אותו יום, דא"א ללכת במנעלים אחרים, וכמש"כ המ"ב (בסק"ח), או שטעמו משום דאין חילוק בין סוגי המנעלים לענין נט"י לנוגע בהם. ראה יבי"א (ח"ה סי' א'). ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאף הנוגע ביוה"כ בנעלים שאינן של עור, אלא של בד, גומי וכדומה, צריך לנקות ידיו כמי שנוגע בנעליו בשאר ימות השנה. אך הוסיף הגר"ש זצ"ל, שבאמת סגי בנקיון ידיו בכל מידי דמנקי, וכגון שישפשף ידיו בבגדיו. עכת"ד. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאכן נראים הדברים שכתבנו בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהנוגע בנעליו ביוה"כ לא יטול ידיו, אלא סגי שישפשף ידיו. והפוסקים שאומרים שכן יש לנהוג כל השנה, טעמם משום שהנעלים מלוכלכות בבוץ. אך אצלנו בתקופת יוה"כ אין הנעלים מלוכלכות בבוץ, אלא הן מלוכלכות באבק, ולכן יש רק לשפשף מצד נקיות בעלמא. ואם נאמר רק מצד הטעם של הבוץ בנעלים, הרי שמי שנגע בחלק העליון של נעלו, והבוץ הינו רק בתחתית המנעל, לא יצטרך לנקות ידיו, אלא אם כן הבוץ עמוק ולכלך גם את החלק העליון. אך אם נאמר גם מצד הטעם של אבק, הרי יצטרך לנקותן אם היה עליהן אבק. עכת"ד. ומ"מ מדברי המ"ב (בסי' תרי"ד סקי"ד) משמע שלפחות לכתחילה בעי נטילה. וכן נראה מדברי מרן (בסי' ד' סי"ח), והמ"ב (שם סקמ"א), ומדברי הגר"מ אליהו שליט"א בספר הלכה (ח"א עמ' י"ד סכ"ז. וכתב דדי בנט"י פ"א בלבד. ושמעתי ממנו שאף הנוגע בגלגל של רכב, בחלקו שבא במגע עם הקרקע, בעי נטילה). וכן עולה מדברי הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ה סי' א' ס"ק ד', ה') דבעי נטילה אם נגע בנעליו. והטעם לזה, הן משום שדורך עם הנעלים על הקרקע, ובדר"כ יש טינוף וזיהום בקרקע. ועוד, משום שרו"ר שורה על הקרקע, שנא' "ארורה האדמה בעבורך" (וכמש"כ המקובלים, שלכן גם אין לשבת על קרקע בתולה בט"ב, אלא יניח דבר מה על הארץ, וכמובא בלוח א"י ובש"א). ועוד טעם, שאם נעלו פ"א נעלים אלה, הרי שכיון שעל הרגלים ישנה רו"ר שאינה נעקרת אפי' בנט"י, לכן רו"ר זו עוברת לנעלים (ראה כה"ח סי' י"ד סקע"ג ויבי"א ח"ה סי' א' סק"ד. וכ"כ בעוי"ח לרב בא"ח, וכתבו, שאע"ג שכשאדם ישן הרו"ר שורה על כל גופו, כשמתעורר עוברת היא רק לכמה מקומות, מהם הרגלים. אך שם היא חזקה ואינה נעקרת אלא בטבילה).

ומה שכתבנו שצריך נט"י רק אם עומד הוא ללמוד תורה או לברך או להתפלל, כך עולה מדברי השו"ע (בסי' ד' סעיפים כ"א וכ"ג), ומהמ"ב (שם בס"ק ל"ט, מ"ט וס"א). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי, שכל הקפידא היא דווקא כשעומד להתפלל, לברך או ללמוד תורה. וראה מש"כ שם (בס"ק נ"ז), דבנקיון צריך ליטול כל ידו, בין גבו ובין תוכו עד הפרק, ובדיעבד די עד סוף קשרי אצבעותיו. ונראה שמש"כ המ"ב (בסי' תרי"ד סקי"ד) שיטול רק במקום שנגע במנעליו, פסק כך משום חומרא דיוה"כ, דבעי למעט ברחיצה. ובפרט שמעיקר הדין די במקרה זה בנקיון בעלמא, וכמש"כ המ"ב (בסי' ד' ס"ק ל"ט ומ"א). וכאמור, לדעת הגר"ש ישראלי סגי בנקיון בעלמא, שישפשף בכל מידי דמנקי.

ואמנם קשה לי, מדוע כתבו המ"ב (סי' תרי"ג סק"ו) וכה"ח (סק"ו) שהנוגע במקומות המכוסים שבגופו צריך ביוה"כ ליטול את כל ידו, ואילו בנוגע בנעליו כתב המ"ב (סי' תרי"ד סקי"ד) שדי ליטול רק את המקום שנגעה ידו בנעל, ולא את כל ידו. מנ"מ ביניהם, הרי לכאו' שניהם בעי נטילה מדין לכלוך (ראה מ"ב סי' ד' סקמ"א). וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שהנוגע במקומות המכוסים שבגופו הריהו מתלכלך מזיעה, שהיא יותר מלוכלכת מטיט שע"ג הנעלים משום שהיא דביקה. ולכן למ"ב יטול את כל ידו. עכת"ד. וראה עוד דברי הגר"מ אליהו בפרק ז' (הערה ל"ח).

[28]כח. עפי"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"א נבנצל שליט"א, הנ"ל (בהערה הקודמת). ומ"מ לא מצאתי בכתובים מי שכתב שא"צ ליטול ידיו אם נגע במנעליו, ושדי בשפשוף בכל מידי דמנקי. ונראה טעמם, דס"ל שהוא רק משום נקיות, ולא משום רו"ר דרגלים או דקרקע.

[29]כט. מרן (בסעי' ב') כתב דהדין כן בסנדל או במנעל. וה"ה לשאר מנעלים, דמידי דמגן הוא. וראה מ"ב (סק"ג), וכה"ח סק"ז (וכתבו שם מנ"מ בלשון הגמ' והפוס' בין מנעל לסנדל, דסנדל הוא של עור קשה, ומנעל הוא מעור רך).

[30]ל. כך אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי הליכה בנעלים במקום רפש וטיט או בעת הגשמים (וכמש"כ בהערות ט"ז וי"ח). וכן אמר הגר"א נבנצל שליט"א לגבי כל המקרים. וכ"כ בתוה"י (פנ"ב הערה ל"ו). וכן הסברא נותנת. דמדוע להקל נגד עיקר הדין אם אין הכרח בכך. וראה בשש"כ (פל"ט הערה קי"ג), שהגרש"ז אוירבך זצ"ל הסתפק בזה אם גם יולדת צריכה להשתדל לכתחי' ליקח נעלים שאינן של עור, או שחכמים הפקיעו אותה מזה לגמרי. ראה לקמן (פ"ט הערה קע"ח).

[31]לא. עיקר דין כרים וכסתות כתבו הרמ"א (בסי' תרי"ד סעי' ב'). ובפשטות ד"ז אמור לכל אדם. ויש שכתבו שהיתר זה דוקא למי שיש לו מכה ברגלו, והצינה קשה לו (כה"ח סק"כ).

אף דשרי לעמוד ע"ג הכו"כ, מ"מ בעת התפילה לא יעמוד עליהם אפי' אינן של עור, דנראה כמתגאה (מ"ב סק"ט וכה"ח סקכ"א), ואפי' אינן גבוהים ג"ט (כה"ח שם. וראה שעה"צ סק"י). ואם הוא מצונן שרי לעמוד על מעט עשבים וכדו' להפסיק בינו לבין הקרקע (מ"ב וכה"ח שם בשם הח"א, וראה שעה"צ סקי"א).

ומה שכתבנו בענין השטיחים, הוא עפי"ד המ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקי"ט), משום דאין בכך הנאה דרך נעילה, ולא אסרו אלא כשהמנעל ברגליו.

[32]לב. כ"כ הרמ"א (שם בסעי' ב'). והרדב"ז (ח"א סי' ק"צ) כתב שאין כאן בית מיחוש כלל, אפי' כשהן קשים. וכ"כ הכנה"ג, המ"א, הפר"ח וש"א. והב"ד המ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקכ"ב). ומ"מ פשוט שאף לדעת הרמ"א יש מקום להחמיר רק בשל עור (כה"ח סקכ"ב וש"א).

[33]לג. כ"כ בילקו"י (עמ' צ' סעי' ז').

[34]לה. משנה יומא (דף ע"ג ע"ב). גמ' (שם דף ע"ז). שו"ע (סי' תרט"ו סעי' א').

[35]לו. כ"כ מרן (בסי' תרט"ו סעי' א'). והמ"ב (באותו סימן סק"ב), כה"ח (סק"ה) וש"א כתבו, דאפי' הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. וכמש"כ ביו"ד (סי' קצ"ו סעי' ו').

[36]לז. מרן (שם סעי' א').

[37]לח. מרן כתב לאסור רק שינה עם אשתו ונגיעה בה. וכתב המט"מ, דה"ה שלא ירבה עמה בדברים. והב"ד המ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ג) וש"א. והמ"א כתב, שמשמע מהמהרי"ל לאסור בכל דיני ההרחקות דנידה. והיינו אלה הכתובים ביו"ד (סי' קצ"ו סעי' ה'). והביאו דבריו להלכה המ"ב (שם סק"א) וכה"ח (סק"ד). והוסיף המ"ב שכן משמע מהגר"א.

[38]לט. כ"כ המהרי"ל, המ"א, הא"ר, המ"ב (סק"א) כה"ח (סק"ב) וש"א. ושלא כט"ז (בסק"א) שכתב שלא נאסר ביום אלא שינה במיטה א', אך נגיעה ביום שרי. וראה בהערה הבאה.

[39]מ. הט"ז (בסק"א) כתב שביום אין איסור נגיעה, והוסיף שכ"מ מהאגודה. והא"ר הקשה עליו, שהמעיין באגודה יראה שאף ביום נאסרה נגיעה. וכ"פ רוה"פ. והב"ד כה"ח (סק"ב). ואף דלא קיי"ל כט"ז, מ"מ יש מהפוס' הספרדים שכתבו שבשעת הצורך יש לסמוך עליו (כ"כ הבא"ח פר' "וילך" סעי' ט"ו, והב"ד כה"ח סק"ב, וכ"פ בילקו"י עמ' צ"ב סעי' ח'). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין מש"כ הפוס' הספרדים בזה, שאין הכוונה שיש צורך גדול כגון שהיא חולה ואין מי שישמש וישרת אותה, שהרי בזה יש מתירים אפי' בנידה גמורה, אף שהב"י חולק עליהם (ראה ב"י יו"ד סי' קצ"ה, ושו"ע שם סעי' ט"ז - מ.ה.). אלא מסתמא כאן מתירים פוס' אלה אף בצורך מועט יותר, כגון שצריכים שניהם יחד לטפל בתינוק. ולכן יש לכתוב שהם מתירים "כשיש צורך מסוים בכך". אך אין לכתוב: "כשיש צורך כלשהו", כיון שזה עלול להשמע כזלזול בהלכה זו, וזו קולא יתירה. עכת"ד.

[40]מא. גמ' יומא (דף פ"ח ע"א), מרן (סי' תרט"ו סעי' ב'). והטעם, שמא לא קיבלו תעניתו, שהקב"ה לא חפץ בעבודתו (מ"ב סק"ג וכה"ח סק"ז). וד"ז אמור בין בליל יוה"כ ובין ביומו (כה"ח סק"ו).

ובענין זה ר' בשו"ת צמח צדק (שער המילואים סי' ס"ב) ובס' קריינא דאיגרתא (ח"א סי' קס"ה – קס"ו) שכתבו שדברים אלה נאמרו רק לגבי אנשים גדולים הרחוקים מאוד מהרהורי עבירה [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרט"ו סק"א) ובמ"ב – דירשו (סי' תרט"ו ס"ק 7)]. ואני הקטן לא זכיתי להבין דבריהם. האם אנו בדור האחרו', יכולים לעשות אוקימתות בדברי חז"ל במקום שהראשונים לא הזכירו חילוקים מעין אלה, וכולם הבינו אותם כפשוטם. האם בדורם של רש"י והרמב"ם, הרא"ש, הטור, ושאר הראשונים כולם היו "עמוסים בתורה וביראה" (כלשון הקריינא דאיגרתא, שרק לאנשים כאלה נאמרו הדברים). האם בדורותיהם כולם היו "אנשים גדולים הרחוקים מאוד מהרהורי עבירה" (כדברי הג' הצ"צ הנ"ל). אלא שבכל דור ישנם צדיקים ובינוניים, ואם הראשונים הללו לא כתבו שדברים אלה נאמרו רק לצדיקים, משמע דס"ל שהדברים אמורים לכל ישראל. כך בס"ד נלע"ד אני הקטן.

[41]מב. גמ' יומא ומרן (שם). והטעם, שוודאי יש לו זכויות רבות שהגנו עליו (מ"ב סק"ד. עיי"ש וראה בחכמת שלמה בסי' תרט"ו, ובמועדים וזמנים ח"א סי' נ"ח). ויתן שבח והודאה לבורא על שנתן לו חיים מן השמים (קרבן נתנאל. מ"ב סק"ד).

[42]מג. גמ' יומא (שם). וראה שם פרש"י. וכ"כ המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקי"ב).

[43]מד. ברכ"י, מ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ח) וש"א. וראה עוד בכה"ח (ס"ק ט' וי'), וביבי"א (ח"ו סי' מ"ד וח"ט רס"י ק"ה). והטעם שאינו בסכנה, משום דהוא עצמו גרם לכך.

[44]מה. המ"ב (בסק"ג) כתב, שאם בא הדבר מחמת הרהור וכדו' גדול עוונו. וכה"ח (בסק"ח) כתב שצריך הוא לשוב בתשובה על חטא זה שבא לידו. והיינו שלא חילק בין אם בא הדבר מחמת ריבוי האכילה, או מחמת הרהור וכדומה.

וחכ"א העיר שלכאו' ברור שיש לחלק בין אם הרהר הרהורים אסורים, שלדעת הרבה פוס' הוי איסור דאו' של "ונשמרת", לבין אם קרה הדבר בשל ריבוי האכילה שאז הוי גרמא באופן שאינו פס"ר לאיסור דאו' (ובאמת ד"ז קיים גם במהרהר, וא"כ במהרהר הוי תרתי לריעותא, וחמיר טפי). ולאור כ"ז מסתבר שהרב כה"ח יודה למ"ב שאם הרהר גדול עוונו מנשוא. ואמנם יש לדון אם הרהר באשתו כשהיא טהורה, שיתכן שבעיו"כ ג"ז הוי בכלל "ונשמרת". עכ"ד אותו חכם. ונלע"ד שהמהרהר באשתו טהורה כל ימות השנה אינו משובח, ואינו מקיים מש"כ בשו"ע (סי' רל"א) שגם תשמיש המיטה יהיה כולו לעבודת בוראו, ואם לאו אינו משובח. ע"כ. ולא עוד, אלא שהוסיף בשו"ע (סי' ר"מ ס"א) שמי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאוותו כדי למלאות תאוותו זו היא עצת היצה"ר ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור, וע"כ אמרו רז"ל שהמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ועוד כתב מרן בשו"ע (שם), שאפי' כשמצוי אצל אשתו (בשעת תשמיש) לא יכוון להנאתו אלא כאדם שפורע חובו מצד מצות עונה ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. ואדרבא המהרהר בדברים אלה קא מגרה יצה"ר בנפשיה (כעין מש"כ מרן בסעי' ד'). ולאור כ"ז בס"ד צ"ע אי הרהור באשתו טהורה אסור מדינא או כחומרא גבי כל השנה. ונראה בס"ד דהוי יותר מחומרא בעלמא, אלא נוטה לאיסור, ובעיו"כ ודאי שאין לעשות כן.

[45]מו. מה שכתבנו שירבה ויוסיף בלימוד תורה יותר מהרגלו, כ"כ המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סקי"א) בשם מדרש תנחומא. דאיתא התם: אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה. אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים. ואם למוד לשנות דף אחד ישנה שני דפים וכו'. עיי"ש. ומתוך כך התורה תטהרנו (שעה"צ סק"ה. עיי"ש דברים נפלאים מאירי עיניים). ופשוט שצריך הוא להרבות בכך מכאן ולהבא, ולא רק לתקופה קצרה. ושכן משמעות המדרש והפוס'.

ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ לקיים, דאל"כ נח לו שלא נברא, וגם לא יהיה בכח התורה להגן עליו (מ"ב סק"ג).

ומה שכתבנו שירבה גם בגמ"ח, כ"כ המ"ב (סק"ג) בשם המדרש. שאם אינו יודע ללמוד תורה יתעסק עכ"פ במידת הצדקה והחסד ויחיה. והוסיף שם בשעה"צ (סק"ה), שאף ת"ח לא יתעסק רק בתורה, אלא גם בחסד, שכל האומר אין לו אלא תורה, אפי' תורה אין לו. אלא ר"ל שעיקר התיקון אינו אלא ע"י התורה. עיי"ש.

[46]מז. וכתב המ"א (בסי' תרי"ד סק"ב), שחולצים נעלים מבעו"י והולכים לביהכ"נ יחפים. עיי"ש. ובדורנו נוהגים ללכת לביהכ"נ מבעו"י לאמירת "כל נדרי" בנעלים המותרות ביוה"כ.