נספח יז: קונטרס מידות האורך (בפרט לסוכות), לשיטת הגרא"ח נאה ולשיטת ה"חזון איש", במידות שוחקות ועצבות, בדאורייתא ובדרבנן.

ענף 1: פתיחה לדיני השיעורים.

ענף 2-3: פסיקה כשיעורי החזון איש כשהדבר גורם לקולא במצוה דאורייתא.

ענף 4: להקל כשיעורי החזון איש בדבר שהינו מדרבנן אך עיקרו מדאורייתא.

ענף 5: דין מידות שוחקות ועצבות – הקדמה.

ענף 6: בענין ההבדל בין מידות שוחקות לעצבות.

ענף 7: האם יש להחמיר במידות שוחקות ועצבות גם במצוות דרבנן – הדעות המחמירות.

ענף 8: שיטות נוספות בכך, והמסקנה.

ענף 9: שיעורי המידות למעשה של טפח ואמה, במידות בינוניות, שוחקות ועצבות, במצוות דאורייתא ודרבנן, לפי שיטת הגרא"ח נאה זצ"ל.

ענף 10: שיעורי המידות למעשה של טפח ואמה במידות בינוניות, שוחקות ועצבות, במצוות דאורייתא ודרבנן, לפי שיטת החזון איש זצ"ל.

ענף 11: בס"ד מסקנת הדברים.

ענף 1: פתיחה לדיני השיעורים:

תחילה עלינו לקבוע כמה עקרונות הלכתיים, ומתוך כך לקבוע את שיעורי המידות לאורך כל קונטרס זה.

א. הענין הראשון הינו האם כששיעורי החזו"א (שהינם שיעורים גדולים משיעורי הגרא"ח נאה), מביאים לידי קולא במצוות (או איסורים) מדאו', האם גם אז יש להורות לרבים את השיעור לפי הגרא"ח נאה וגם את השיעור לפי החזו"א, או שבמקרה כזה יש להורות רק את השיעור לפי הגראח"נ, ואת השיעור לפי החזו"א יש לכתוב רק במקורות, כדי שההולכים תמיד בתר פסקי החזו"א, יוכלו לנהוג למעשה גם כקולותיו. או שאף הם לא ינקטו כקולותיו כיון שבדאו' עסקינן.

ב. האם ניתן להקל כנ"ל (לפחות להולכים תמיד בתר פסקי החזו"א), כששיעורי החזו"א הינם קולא, אך לא במיקרים של דאו', אלא במיקרים ששורש הדבר הינו מדאו', אך הדבר שאנו דנים עליו הינו מדרבנן. וכגון סוכה בצורת גאם, שמדאו' בדופן השלישית די בטפח, ואילו השאר, והיינו לבוד, התוספת שבדופן מה שיותר על הטפח, וכן צוה"פ – הכל מדרבנן [וכנ"ל בגוף הקונטרס (בפרק ג' סעי' י"ב ובמקורות שם). וראה ביאור הגר"א (סי' תר"ל ס"ג) גבי לבוד] האם כששיעורי החזו"א בזה מביאים לידי קולא, הניתן להקל כמותו. וכגון שהלבוד הינו 25 ס"מ, כך שלגרא"ח נאה כבר אין זה נחשב כלבוד, ולחזו"א עדיין זה לבוד. וה"ה להיפוך: קידוש ליל שבת, שעיקרו מדאו', והחיוב לקדש דוקא על כוס יין הינו מדרבנן. האם שיעור הרביעית בכך הינו לחומרא, כחזו"א, כיון שעיקר הקידוש הינו מדאו', או שניתן להקל בשיעור קטן של רביעית, והיינו כגרא"ח נאה זצ"ל, כי סו"ס החיוב על הכוס הינו מדרבנן.

ג. ענין נוסף שבס"ד יש לדון עליו, הוא גבי מידות עצבות ושוחקות (שזה נושא שונה לגמרי ממחלו' הגרא"ח נאה והחזו"א זצ"ל). והיינו האם יש להחמיר במידות שוחקות ועצבות גם בדברים דרבנן, או כיון שספיקא דרבנן לקולא א"צ להחמיר במקרים כאלה אלא יש לנקוט השיעור הממוצע, לא שוחק ולא עצב, או שאף אפשר אולי להקל כשוחק או כעצב.

ד. מתוך זה נובע עוד דיון, והוא דאת"ל שבמצוות דרבנן יש להקל, וא"צ להחמיר במידות שוחקות או עצבות, מה יהא הדין אם שורש המצוה הינו מדאו', ונספח אליה עוד חלק מהמצוה שהינו מדרבנן, וכנ"ל (בס"ק ב'). וה"ה גבי סוכה בצורת גאם, וכנ"ל. האם במקרה זה יש לחשב את שיעור ז' (או עכ"פ ו') הטפחים של הדופן השלישית במידות שוחקות (היינו לחומרא) כי עיקר שיעורי הסוכה הינם הלל"מ (ואת ג"ט דלבוד יש לחשב במידות עצבות, והיינו ג"ז לחומרא), או כיון שסו"ס תוספת זו הינה רק מדרבנן, לכן נקטינן לקולא, ודי בז"ט (או לפחות בו' טפחים) במידות עצבות. וכן להיפך לגבי הלבוד (היינו האם להחמיר בג' הטפחים במידות עצבות). וכל זה מדובר רק אם במצוות דרבנן א"צ להחמיר במידות שוחקות ועצבות (כיון שאם במצוות ששורשן מדרבנן יש להחמיר, אזי כ"ש בני"ד – ששורשו מדאו', שיש להחמיר). והאם לפחות בשעה"ד ניתן להקל ולילך לפי השיעור האמצעי, היינו המידה הבינונית (ר' ע"כ לקמן בסוף ענף 6 וריש ענף 7).

ה. מהם בס"ד השיעורים למעשה לענין סוכה, בדאו' ובדרבנן, לפי הגרא"ח נאה ולפי החזו"א.

ענף 2: פסיקה כשיעורי החזו"א כשהדבר גורם לקולא במצוות דאורייתא.

בס"ד נחל בענין הראשון, והיינו האם כששיעורי החזו"א הינם קולא בדאו', האם יש לנקוט כמותם כהוראה לרבים.

החזו"א, לאחר שהאריך לדון בעניני המידות בקונטרס השיעורים שלו (או"ח סי' ל"ט), הוסיף לקראת סוף דבריו (שם ססקט"ו) וז"ל: כל מה שכתבנו אינו אלא להחמיר, אבל במקום ששיעור רבותינו האחרונים ז"ל (היינו מידות הנקראות כיום מידות החזו"א – מ.ה.) הוא לקולא בדאוריתא, ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר, וכן ראיתי שהיה המנהג להחמיר בשיעור יוה"כ אם לפי מצב החולה היה מספיק. עכ"ל המדויקת. ולפי"ז יש לדון האם ס"ל שכשבא הדבר לידי קולא בדאו', האם אז חובה להחמיר ולנקוט את השיעורים הקטנים, או שרק כחומרא יש לילך בתר השיעורים הקטנים.

לאחר שעייננו בדברי מחברי דורנו, ראינו שאף אחד מהם לא פסק את שיעור החזו"א לדינא בענין השיעור הגבוה ביותר של סוכה (היינו כ' אמה). אף הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, גיסו של החזו"א וההולך תמיד בשיטתו, לא הזכיר כלל בספרו שיש"ת (עמ' ס"ג וס"ד) דין כ' אמה בסוכה (למרות שאת שאר מידות הסוכה, כאורכה ורוחבה, הזכיר בפרוטרוט). גם בספר הסוכה (ויספיש. פ"ה עמ' כ') לא הזכיר כלל מהו שיעור כ' אמה בשיעורי ס"מ (ועיי"ש בעמ' ת"מ, שלמעשה יש להחמיר בספק של תורה, ולכן שיעור ג"ט הוי 23 ס"מ. וא"כ לא ס"ל את דברי הגרח"ק שליט"א דלקמן דאף כשזה נוגע לקולא בדאו' שרי לילך בתר שיעורי החזו"א). בפסתש"ו (סי' תרל"ג) כתב שכל שיעורי הסוכה הינם לחומרא, הן למעלה והן למטה כיון דבדאו' עסקינן. ולכן כתב ששיעור כ' אמה הוי תשעה מטרים ושלושים ושמונה ס"מ [והיינו כשיעור הקטן של הגראח"נ בשיעו"צ (עמ' ע"ד), והחסיר מאמה רגילה ס"מ וחצי כדי לחשב אמה עצבה. ויש טעם בדבריו]. אמנם בהל' חג בחג (קארפ. פ"ג סט"ו) הביא את ב' הדעות (של הגראח"נ ושל החזו"א זצ"ל), וכ' שיש להחמיר בני"ד, עפי"ד החזו"א בקונטרס השיעורים הנ"ל, שלענין דאו' ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר כשיעור הקטן. ושכ"כ בשיעורין דאו' (שהוא ספר שיש"ת הנ"ל) ובאיפת צדק בסופו בשם החזו"א להחמיר כב' השיטות ולחוש לדעה שטפח הוי שמונה ס"מ, בדברים דאו'. וכ"כ בשיש"ת גבי שיעור חדר החייב במזוזה, שנכון להחמיר כשיעור הקטן. והוסיף בהלחב"ח (פ"ט הערה 2*) שהגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר לו, שדברי החזו"א שראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר בענין דאו' כשיעור הקטן זה רק כחומרא ולא מעיקר הדין. ע"כ.

ואכן כיהודה ועוד לקרא היה נלע"ד תחילה בס"ד שמסתבר כדבריו, דהוי רק כחומרא, ומעיקר הדין ס"ל לחזו"א שהשיעור הגדול הוי גם לדברים הבאים לידי קולא בדאו'. שהרי לשונו הזהב שם כך היא: כל מש"כ אינו אלא להחמיר, אבל במקום ששיעור רבותינו האחרונים ז"ל הוא לקולא בדאורייתא, "ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר". עכ"ל. וכיון שכתב שרק "ראוי" להחמיר, וכ"ז בגדר של יראי הוראה, היה נראה לענ"ד תחילה שאינו מדינא (ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר, פ"ה הערה ט').

אמנם כעבור זמן היה קשה לי הדבר מכמה סיבות. ראשית מדברי כמה גדולים מוכח שאין זו כוונת החזו"א. שהרי בקובץ תשובות של הגרי"ש אלישיב שליט"א (ח"א עמ' ק"ע ד"ה "ובנוגע") מבואר בהדיא לדינא שאף בדברים שהינם באים לידי קולא בדאו' יש לילך אחר שיעורי הגרא"ח נאה. וא"כ פשיטא שלא ס"ל לילך בתר שיעורי החזו"א אם זה בא לידי קולא בדאו' (וע"ע שם בח"ב עמ' ל"ד סי' ל'). ואמנם הגריש"א שליט"א לא התייחס לעצם דברי החזו"א, אך שאלתי את הג"ר אברהם יצחק אולמן שליט"א (חבר הבד"ץ של העדה החרדית פעיה"ק ירושת"ו) בענין דברי החזו"א (בקונטרס השיעורים. או"ח סי' ל"ט ס"ק ט"ו), שלאחר שהביא את השיעורים כפי דעתו, הוסיף, שכאשר הולכים בשיטתו מגיע הדבר לידי קולא בדברים דאו', ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר כשיעור הקטן. והוספתי שכתב בספר הלכות חג בחג (קארפ. פט"ו הערה 2*) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכוונת החזו"א הינה שכחומרא יש לילך לפי השיעור הקטן, אם כשיחשבו לפי שיעורי החזו"א יבוא הדבר לידי קולא. אך באמת מעיקר הדין שרי לילך גם לפי שיעורי החזו"א, וזאת אף אם בא הדבר לידי קולא בדאו'. עכ"ד. ושאלתי, האם אכן זה כך, שכוונת החזו"א הינה שרשאים לחשב כשיעורים שלו אף כשזה בא לידי קולא בדאו'. וכגון שיעור עשרים אמה גובה שפוסל את הסוכה. שלדעתי העניה היה נראה שכוונת החזו"א שאם זה בא לידי קולא בדאו' הרי שצריכים לילך בתר השיעור הקטן, ואין להקל בזה כשיעורי החזו"א שהינם מידות גדולות. ואמר לי הגרא"י אולמן שליט"א שאכן צודק אני, שאין כוונת החזו"א שרשאים לחשב לפי השיעורים שלו אם הדבר בא לידי קולא בדברים דאו'. ושאלתי מדוע. ואמר הגרא"י אולמן שאין זה מסתבר לומר שגם במקרה כזה יחשבו לפי השיעורים הגדולים. עכת"ד.

וכן שאלתי גם את הגר"א נבנצל שליט"א גבי מיקרים שאם משערים את המידות במצווה מסוימת לפי שיעורי החזו"א, יוצא דהוי קולא במצוה מדאו'. והזכרנו למשל את ענין שיעור עשרים אמה לגבי הגובה הגבוה ביותר של הסוכה. שאם נחשב זאת במידות החזו"א הוי קולא, משום שיוצא דשרי לבנות סוכה גבוהה יותר, אשר לפי שיעורי הגרא"ח נאה הריהי פסולה מצד גובהה. והוספנו שהחזו"א הרי כתב שבמקום שהשיעורים לפי שיטתו מביאים לידי קולא בדאו', ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר, ושאלנו האם במיקרים כאלה יש לכתוב בספר הלכה לרבים גם את המידות לפי שיעורי החזו"א, או רק לפי שיטת הגרא"ח נאה. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שבמיקרים כאלה יש לכתוב רק את המידות לפי שיעורי הגרא"ח נאה ולא לפי החזו"א, ולציין שזה בגלל הספק, ושלכן לא כתבנו בהלכות את השיעור לפי החזו"א. עכת"ד.

בס"ד יש להוסיף ולציין, שלשון החזו"א איננה שיראי הוראה יחמירו וכו', אלא שראוי להיות מיראי הוראה. ומשמע שחשש שיקלו וינקטו כשיטתו אם זה מגיע לקולא בדאו'. וא"כ הוא צידד שאכן ינקטו כשיעור הקטן אם זה בא לקולא בדאו'. ואע"ג שאין מדייקים בלשון האחרונים כמו שמדייקים בלשונות הראשו', מ"מ הוי קצת סיוע לדברי הגאונים שאמרו לי שלא לכתוב את שיעורי החזו"א בהלכות כשבא הדבר לידי קולא בדאו'.

ועוד אזכיר כאן ממה ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל (בשיעור בכסליו תשמ"ו), וז"ל: בשיעורים צריך לפסוק כגרא"ח נאה. אם רוצה לעשות חסידות, יעשה כחזו"א. עכ"ל.

ענף 3: עוד בענין הנ"ל.

עוד יש להעיר גבי מש"כ שם בספר הלכות חג בחג (בעמ' מ"ג) בשם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל (עפ"י קריינא דאגרתא, ח"ב סי' קמ"ה) שמעולם בירושת"ו היה המנהג כגראח"נ רק לענין חלה ורביעית ולא לענין אמה ואצבע, והוסיף שכן מוכח מהמכתבים המובאים בריש ס' שיעו"ת. ע"כ. לענ"ד לכאו' אין הדבר מוכרח כלל. שהמעיין שם יראה שהג"ר דוד בהר"ן זצ"ל במכתבו שם לגרא"ח נאה זצ"ל כתב שמסכים הוא לכל הכתוב בס' שיעו"ת ושניתן לסמוך על כל דבריו למעשה. וכ"נ ממכתבי עוד כמה גאונים שם. ואע"ג שרוב הכותבים שם אכן התייחסו דוקא לשיעור הפרשת חלה, מ"מ יש שכתבו כן גם גבי שאר הדברים, ויש שניכר בין השיטין שככללא הסכימו לכל שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל. ובס"ד הבאנו כבר במקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספח י"ב, שהוא קונטרס שיעור כזית, חלק ו' סעי' ב' וג') שלדעת גדולי הספרדים, והיינו הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף שליט"א, המנהג פשוט פה בירושת"ו לילך אחר שיעורי הגרא"ח נאה. ועיי"ש שגם ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שכן אמר לי בשמו הגר"א נבנצל שליט"א. ואח"כ שאלתי את הגרש"ז אוירבך בעצמו ע"כ, ואמר לי בהדיא שהמנהג בירושלים ת"ו הינו כגרא"ח נאה זצ"ל. עכ"ד). וכן דעת עוד פוס' אשכנזים, שהמנהג בירושלים היה מאז ומתמיד כשיעורי הגרא"ח נאה (ולא שהגרא"ח נאה חידש שיעורים אלה, אלא הוא בדק את המנהג וחיזקו ופרסמו). עי"ש. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בכל ספריו, כגון ביבי"א ח"ט, ובחזו"ע הל' סוכה (ד"ט ריש הערה ד'), וכדלקמן בסמוך, שמנהג הספרדים ועדות המזרח בעניני השיעורים כמש"כ הגרא"ח נאה, ולא כחזו"א. וכן כותב הגר"מ אליהו שליט"א בכל ספריו, כשיעורי הגראח"נ.

והנה אח"כ יצאו ספרי הפסקים של הגרי"ש אלישיב שליט"א, ובס' קובץ תשובות (זייבלד. ח"ב עמ' ל"ד סי' ל'. תשובה מתאריך אדר ב' תשס"ג) כ' וז"ל: כבר הודעתי דעתי שהשיעור המקובל, ושכך נהגו ונוהגים הוא השיעור של הר"ח נאה ז"ל, ואף הוא בקונטרס אשר הוציא לאור העיד שהוא כתושב ירושלים ומעורב בעניני העיר, לא שמע שאי פעם הכשירו בירושלים פירצה לפי השיעור של החזו"א זצ"ל (וזה בניגוד למה ששמע החזו"א). עכ"ל המדויקת של הגרי"ש אלישיב שליט"א. וא"כ הדברים מפורשים שבירושלים נהגו ונוהגים עפ"י מידות הגרא"ח נאה זצ"ל. ואם יאמר האומר, דשמא כ"ז הו"ד בדרבנן, אך בדאו' יש לנקוט כד' החזו"א ולהחמיר כמידותיו הגדולות. הנה מצאנו בקובץ תשובות הגריש"א שליט"א (ח"א עמ' ק"ע סי' ק"כ ד"ה "ובנוגע") גבי קדושת בכור, שהביא הגריש"א שליט"א את שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל, וכתב עפ"י ס' שיעורי תורה (סי' ג' אות כ"ה) ששיעור אגודל הוא 2 ס"מ [אמנם צ"ע ממש"כ מיד אח"כ בסמוך ממש עפ"י מש"כ בשיעורי המצוות שרצועה של תפילין שרוחבה צ"ל כשעורה הינו בערך 11 מ"מ. וה"ז כשיעורי החזו"א, כמובא בס' שיש"ת (עמ' ס"ד סק"ח) בקונטרס שיעורי המצוות. ואילו לגראח"נ זצ"ל רוחב רצועת התפילין הינו 10 מ"מ בלבד, כמובא בספרו שיעו"מ (עמ' קפ"ג סקכ"ד). ושמא י"ל שכוונת הגריש"א שם שבאמת אגודל הוי 2 ס"מ, כגרא"ח נאה. ואפי' את"ל לשיטת החזו"א דשעורה הוי 11 מ"מ, מ"מ שליש מזה שהוא שיעור הכרשינה הוי 3.66 מ"מ וזה פחות מ-4 מ"מ שהיה בנידון של השואל. ולכן הבהמה היתה מותרת הן לגראח"נ והן לחזו"א. ומ"מ אין פה הוכחה דהגריש"א ס"ל כחזו"א.

ועוד יש להעיר, ממש"כ בקובץ תשובות הגריש"א (ח"ב עמ' ט"ז סי' ט"ו) לענין ס"ת בחדר השינה דשרי להקל (בתשה"מ) אם ארון הקיר הינו אמה על אמה בגובה ג' אמות, וכתב שם ששיעור אמה הינו 58 ס"מ, וג' אמות הוי 174 ס"מ. וצ"ע בזה, דהא שיעור 58 ס"מ לאמה ה"ז שיעור אמה שוחקת לחזו"א (כמובא בשיש"ת עמ' ס"ג סק"א). ולגראח"נ הוי 49 ס"מ. ושמא כתב כן הגריש"א משום שהשואל גר ברכסים, ושמא הוי אתרא דנהגו כחזו"א. או שרצה להחמיר לו בזה, אך אין זה מעיקרא דדינא. וצ"ע בזה].

נוסף לכך יש להוסיף עוד הרבה פוס', מהם גדולי הדור, שאמרו לי שהמנהג פה עיה"ק ירושת"ו היה מאז ומתמיד כשיטת הגרא"ח נאה. מהם הגר"א שפירא זצ"ל, וכן אמר לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהמנהג בירושלים להלכה ולמעשה הינו כגרא"ח נאה אף לאשכנזים. עכ"ד. וכן אמרו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, הגר"י קוליץ זצ"ל, רבה של ירושלים, הגר"ש מן ההר זצ"ל, ויבלחטו"א הגר"ד ליאור שליט"א [כמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים, קונט' שיעור כזית, ח"ו סק"ב)].

נמצאנו למדים שאף גדולי דורנו האשכנזים שחיו וחיים פה בירושת"ו מעידים שפה בירושלים המנהג כגרא"ח נאה זצ"ל. ומי יוכל לעמוד כנגדם.

ונשוב לני"ד. לאור כל הנ"ל, אנו לא נקטנו כדברי הגאון בעל הלחב"ח (בפ"ג סט"ו) ולא הבאנו את ב' השיטות, של הגראח"נ ושל הגאון החזו"א. אלא כתבנו בקונטרס זה של הלכות סוכות, שיש להחמיר בשיעור הקטן שהרי הספרדים ממילא נוקטים כגרא"ח נאה, וכמו שהארכנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית, ח"ו ס"ק ג'). ואף האשכנזים, חלק מהם ממילא פוסקים כגרא"ח נאה, וכנ"ל בסמוך. ויש עוד גדולים אשכנזים בירושת"ו שפוסקים כגרא"ח נאה בעניני שיעורים, כמבואר בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית, שם). וגם אותם אשכנזים ההולכים בתר ד' החזו"א, מ"מ כיון שגם החזו"א כ' שראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר במיקרים ששיעורם גורם להקל בדברים דאו', וכנ"ל, לכן כתבנו רק את המידות כגרא"ח נאה זצ"ל, וזאת עפ"י הגדולים הנ"ל.

כתב הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (סוכות דף י' הערה ד') וביבי"א (ח"ט סי' ק"ח סק"א עמ' רכ"ז) שלספרדים יש לברך על המצוות הנעשות לפי שיעורי הגראח"נ, וכגון העושה סוכה לפי שיעורי הגראח"נ (וממילא גם ציצית וכו'). והוא כיון שכן היא גם ד' מרן, ובפרט שמחלוקת הגראח"נ והחזו"א היא במצוה ולא בברכה, ובזה לא אמרינן סב"ל [כדעת הרדב"ז ועוד פוס'. ואמנם בדר"כ זו דרכו של הגרע"י שליט"א, לפסוק בזה כרדב"ז, דלא אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה. אך לעיתים הגרע"י לא פוסק ככלל זה. ר' למשל ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' מ"ז, ובמילואים שם עמ' תנ"א). וע"ע חזו"ע סוכות (עמ' ק"א ואילך. ובפרט עמ' ק"ו). וילקו"י - תשובות להשגות, "קול תורה" (קובץ ג' עמ' פ' ואילך). וקונטרס קובץ ילקו"י ברכות (עמ' רט"ו. ובפרט עמ' קי"ט). ומאידך ד' הגר"ש משאש זצ"ל שתמיד אזלינן בתר הרדב"ז, שלא אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה. ר' למשל בשו"ת שמש ומגן (ח"א חאו"ח סי' י"ג. ח"ב חאו"ח סי' י"ט, כ"א, כ"ב, כ"ג, וכ"ה. ח"ג חאו"ח סי' ט"ו ול"ו. וח"ד חאו"ח סי' ל"ב ול"ה)]. והוסיף הגר"ע יוסף שם, שזה שלא כד' האול"צ (ח"ב ד"ח סק"ט) שכ' שבגלל סב"ל יש לברך רק כשהסוכה בשיעור החזו"א [והיינו שהגרע"י מתייחס לדברי האול"צ הללו כאילו הם ממש דברי הגרב"צ א"ש זצ"ל, אמנם ביבי"א (שם בסוף הסימן) פסק בסכינא חריפא שאין לסמוך ע"ד הכתוב בספר אול"צ כאילו הם בודאות דברי הגרב"צ א"ש זצ"ל. וע"ע בספרנו קדוש"ה (ח"ב במיל' פ"ה, ענף 11 ופ"ז ענף 3) וצע"ג]. ואגב, ר' בילקו"י (מועדים, דיני הסכך והדפנות, סעי' ג'), שכ' שיש מחמירים לשער גובה הסוכה כחזו"א, והוא גובה מטר, "ונכון לחוש לדבריהם במצוה של תורה". אך מדברי הגרע"י שליט"א בספריו הנ"ל נראה שיש לנקוט כמעיקר הדין.

ענף 4: להקל כשיעורי החזו"א בדבר שהינו מדרבנן אך עיקרו מדאורייתא.

הנה הסקנו בס"ד בענפים הקודמים עפי"ד פוסקי דורנו, שכאשר שיעורי החזו"א מביאים לידי קולא בדאו' אין להורות כמותם לרבים (ולגבי הנוהגים תמיד כפסקי החזו"א, אי רשאים הם להקל בכך, יש אומרים שמן הראוי שיחמירו בזה וינקטו כשיעורי הגרא"ח נאה, וי"א שאף חייבים הם להחמיר בכך ולנקוט כגראח"נ). ומעתה יש לדון האם בדברים ששורשם מדאו' אך הם עצמם חיובם רק מדרבנן, האם בהם ניתן להורות לרבים דשרי לנקוט כשיעורי החזו"א, כששיעורים אלה מביאים לידי קולא.

כדוגמא לשם המחשת הענין נסביר, כגון סוכה בת ג' דפנות שמדאו' די בדופן השלישית בשיעור טפח, ומדרבנן בעי להוסיף עוד ו' טפחים, המכילים תוספת כלשהי לדופן בעלת הטפח, וכן לבוד וצוה"פ [אמנם לגר"א בביאורו (לסי' תר"ל ס"ג) אף יותר מטפח א' חיובו מדאו']. השאלה היא האם ניתן להקל עפ"י שיעורי החזו"א, ולחשב את הלבוד (שהוא מעט פחות מג"ט) כשיעור זה הגדול. ולכן, כיון שלגרא"ח נאה שיעור ג"ט עצבים (שהרי במקרה זה צריך לשער בטפחים עצבים כיון שאזלינן לחומרא) הינו 23.5 ס"מ (כדלקמן בענף 9), הרי שבני"ד אם הלבוד יהיה למשל 25 ס"מ, הרי שלגרא"ח נאה הסוכה פסולה, ואילו לחזו"א (ששיעור ג"ט לדידו 28.3 ס"מ בטפחים עצבים, כדלקמן בנספח זה ענף 10), הסוכה ודאי כשרה.

באמת בדבר זה ישנם כמה צדדים להחמיר. וכגון האם במצוה שהינה מדרבנן אך שורשה מדאו', שנחלקו הפוס' אי יש להחמיר בה כאילו היא מדאו'. ועוד: כיון שנחלקו הפוס' גבי מצוה שהינה מדרבנן אך היא תוספת ומחוברת למצוה מדאו', אם במקרה זה קיים רק את החלק מדאו' (כגון בדופן שלישית בסוכה שעשאה רק טפח), אי יצא לפחות מדאו', או אפי' מדאו' לא יצא. ובס"ד נפרט.

גבי מצוה שרק שורשה מדאו', דנו הפוס' בהא:

הנה לענין אי בעי להחמיר לכתחי' כשיעורי הצל"ח (שהינם גדולים) או כשיעור המקובל (של המ"א, הפמ"ג וש"א), דן מרן הח"ח ע"כ בג' מקומות. במ"ב סי' רע"א (סקס"ח) כ' גבי שיעור הכוס "דנכון לחוש לדבריהם (של הצל"ח וסיעתו המחמירים) לענין קדוש של לילה". עכ"ל. והיינו בגלל שעיקרו מדאו', אך הקידוש על הכוס הינו מדרבנן, לכן כ' שנכון לחוש לכך. ובבה"ל (שם ד"ה "של רביעית") כתב וז"ל: לענין דאוריתא כגון כזית מצה בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם. וכן לענין קידוש של לילה (שעיקרו הוא דאו'), גם כן נכון לחוש לכתחי' לדברי הצל"ח הנ"ל. עכ"ל. וכ' הגר"א נבנצל שליט"א (בהערות ביצחק יקרא) ע"ד המ"ב (בסקס"ח) שהביא את ד' הצל"ח בשם "ויש מחמירין", וז"ל: הוא רק חומרא בעלמא ולא מדינא, דהרי בקידוש הבוקר דחיובו מדרבנן לא צריך להחמיר. ואי הוי מדינא, לכאורה הרי בעי למיעבד כעין דאוריתא. אלא על כרחך הוי חומרא בעלמא עכ"ל. עיי"ש שנכד המ"ב מעיד שבידו הגביע שעליו קידש סבו, בעל המ"ב, והוא כשיעור הגרא"ח נאה. וגם עפי"ז הסיק הגר"א נבנצל שליט"א שהחומרא כצל"ח היא לא מדינא.

ועוד כ' המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א), שלאחר שהב"ד שע"ת שם שהכריע שיש לחלק לענין השיעורין בין דבר שחיובו מהתורה לדבר שחיובו מדרבנן, כתב המ"ב שנמצא לפי"ז שבזמננו יאכל מצה בשיעור כביצה – שזה כזית בשיעורי הצל"ח, ואילו בענין המרור, וכן אפיקומן וד' כוסות שהם מדרבנן יצא בדיעבד אף אם אכל רק כשליש ביצה (שהיא כזית למ"ד שיש ג' זיתים בביצה, ושלא כצל"ח). עכ"ד. והעיר ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א עפ"י המ"ב בסי' רע"א הנ"ל, שלד' המ"ב אין זה מעיקר הדין אלא רק טוב לנהוג כן. וצ"ל שדבריו כאן (בסי' תפ"ו) שחייב, הוא רק לדעת השע"ת. עכ"ד.

נמצאנו למדים שכל מה שכ' המ"ב "להחמיר" כשיעור הגדול (שיעורי הצל"ח, ששיעורי החזו"א קרובים להם), אי"ז אלא כחומרא בעלמא. אך באמת ס"ל שמעיקר הדין השיעור הנכון הוא השיעור הקטן, כפי שנהוג (עפ"י המ"א, הפמ"ג, החוק יעקב וסיעתם. והיינו כפי שהבין בדעתם הגרא"ח נאה זצ"ל).

אמנם יש להעיר שהגרי"י קנייבסקי זצ"ל כתב בהקדמתו לס' שיש"ת, שיש הסומכים על המנהג בענין הרביעית (שהינה הרי ביצה ומחצה), שכ' המ"ב הנ"ל בבה"ל סי' רע"א דמנהג העולם להקל לשער בביצים דזמננו. והוסיף בשיש"ת, וז"ל: והמ"ב עצמו מחמיר כהצל"ח בנוגע לדאוריי' ורק בקידוש שחרית כתב דאפשר להקל. ע"ש. עכ"ל. והיינו הבין את ד' המ"ב בבה"ל דמעיקר הדין הלכה כצל"ח, ורק בקידוש שבת שחרית "אפשר להקל". והיינו זה שלא כהבנת הגרא"נ הנ"ל. ולכאו' צ"ע ע"ד הגאון הגדול הגריי"ק זצ"ל. דהא המ"ב עצמו (בסי' רע"א סקס"ח) כ' בהדיא שלענין קידוש הלילה "נכון לחוש לדבריהם" של הצל"ח וסיעתו. ולאו מדינא. ואע"ג שבבה"ל (שם) כ' שבדאו' "יש להחמיר כדבריהם", הרי מיד אח"כ המשיך שלענין קידוש הלילה שעיקרו מדאו' "גם כן נכון לחוש לכתחילה לדברי הצל"ח", והיינו הכל אינו מדינא אלא רק לחוש לכך. ומש"כ בשיש"ת שבענין דרבנן "אפשר להקל", דלכאו' זה כנגד עיקר הדין, ג"ז לאו מילתא פסיקתא, דהא כתב שם המ"ב בהדיא שבזה "יש לסמוך על מנהג העולם", וברור שאם זה היה נגד עיקר הדין א"א היה לסמוך ע"כ. וגם המעשה רב של המ"ב שהיה משתמש בקידוש שבת בגביע בשיעור הגרא"ח נאה, מעיד כאלף עדים שכן היה סובר מעיקר הדין. ואין לומר שהיה זה רק גביע לקידוש היום ולא הלילה, דחילוקים ובילוקים כאלה לא שמענו. ואם אכן היה כך הרי שהמסורת של משפחת הח"ח היתה מעידה ע"כ. ועוד, דאם היה לו גביע גדול לקידוש הלילה, מדוע לא היה מקדש בו גם ביום, שותה רק מלוא לוגמיו כעיקר הדין, ומחזיר שאר היין לבקבוק. הרי בליל שבת אין צריך לשתות רוב כוס כמו שמצינו גבי כוסות דליל הסדר. ואף את"ל שאין למדים ממעשה רב, מ"מ הדברים כפי שהם כתובים במ"ב בסי' רע"א מעידים על דעתו של מרן הח"ח. וראה עוד במה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (בנספחים נספח י"ב, בקונטרס שיעור כזית, ובפרט בח"א סק"ב). ואכמ"ל.

ועתה בס"ד נחזור לעניננו. האם יש לנקוט כשיעורי החזו"א כשהם מביאים לידי קולא במצוות שחיובן מדרבנן אך שורשן ועיקרן מדאו'.

הנה עפי"ד הבה"ל (בסי' רע"א סי"ג ד"ה "של") שכ' גבי דבר שחיובו מדרבנן אך עיקרו מדאו', שנכון לחוש לכתחי' לדעת המחמירים בשיעורים. וא"כ גם בני"ד יש להחמיר לכתחי' כשיעורי הגרא"ח נאה. ולס' שיש"ת הנ"ל שהסביר שכך צריך לנהוג מדינא ולילך במקרים כאלה כשיעור המחמיר, הרי יש צד לומר שגם בני"ד מעיקה"ד יש לילך כשיעור המחמיר, וא"כ יוצא שיש לנקוט כשיעורי הגראח"נ. אלא שמאידך י"ל שמה שאמר שם דהוא מעיקה"ד הו"ד כשמדובר בשיעורי הצל"ח, אך בני"ד שהחומרא הינה כגראח"נ אולי לא יפסוק להחמיר (ובפרט אם לדעת בנו הגרח"ק שליט"א יש לנקוט כחזו"א אף כשבא לידי קולא בדאו'). ומ"מ להבנת הגר"א נבנצל שליט"א בדעת המ"ב, לכאו' מסתבר שיש לנקוט בני"ד רק את שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל (אך ראה לקמן בסוף ענף זה את דעתו בני"ד).

עוי"ל טעם שני להחמיר בני"ד כגראח"נ זצ"ל, משום דגבי קידוש דליל שבת כתב המ"ב שנכון לחוש לכתחי' לדעת הצל"ח אע"ג דהמ"ב עצמו לא ס"ל שכן העיקר לדינא (כנ"ל בשם הגר"א נבנצל שליט"א). וא"כ בני"ד שהדעה המחמירה הינה הדעה העיקרית (ד' הגרא"ח נאה), ודאי שיש לחשוש לו לדינא ולפסוק לכתחי' כשיעור הגרא"ח נאה זצ"ל.

כפי שכתבנו לעיל, יש עוד צד להחמיר בני"ד, והוא משום מחלו' הפוס' גבי מצוה שהינה מדאו' ויש לה תוספת מדרבנן (או גדר וסייג מדרבנן). האם מי שקיים רק החלק שהינו מדאו' ללא החלק דרבנן, האם עכ"פ יצא י"ח מדאו', או אף מדאו' לא יצא י"ח. וד"ז מצינו בכמה וכמה דברים. וכגון מי שקידש הקידוש בליל שב"ק בדיבור – שזו החובה לד' רוה"פ מדאו', אך לא קידש על היין, שתוספת הקידוש על היין הינה מדרבנן [ר' למשל מנח"ח (ריש סי' ל"א – מוסך השבת)]. וכן גבי מי שבירך ברהמ"ז אך הסתפק אם בירך גם ברכה רביעית (שהינה מדרבנן), שדנו הפוס' אי יחזור על כל ברהמ"ז, כיון שאפי' ג' ראשונות שחיובן מדאו' לא יצא [ור' על כגון זה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערות מ"ז וס"ז) עפ"י המ"ב (סי' קפ"ד סקי"ג), כה"ח (סקט"ו), ילקו"י (סי' קפ"ד ס"ד, וסי' קפ"ה ס"ה ובהערה ה') ובש"א]. וכן דנו הפוס' אי ישב בסוכה ראשו ורובו, אך שולחנו היה מחוץ לסוכה, שכתבו התוס' (סוכה ד"ג,א') דכיון דלא חש לגזירה דרבנן, דגזרינן שמא ימשך אחר שולחנו, הרי שאפי' מדאו' לא יצא. ושכ"כ הפמ"ג (בפתיחה הכוללת. ח"ג סק"ז). והוסיפו שמ"מ אם עשה באונס יצא י"ח מדאו', כשאי אפשר היה לו בענין אחר. וכ"כ בשו"ת אמרי בינה (או"ח סי' י"ד) ובשו"ת בנין ציון (סס"י ל"ג). ומאידך כמה ראשו' חלקו ע"ד התוס' בסוכה. שכ"כ הריטב"א, שלא קיים המצוה מדרבנן, אך מדאו' יצא י"ח. ושכ"כ הר"ן (פסחים דקט"ז,א') והרשב"ץ (בברכות. די"א,א' ד"ה "והאי דאמר"). וכן מצינו לענין טבילת אשה, שטבלה במקום שלא עלתה לה טבילה מדרבנן, שכ' בשו"ת שואל ומשיב (קמא. ח"ב סי' ק"ו), שאינה טהורה אף מן התורה. ור' במרדכי (פרק במה אשה, סי' שנ"ז-שנ"ח), ובב"י (יו"ד רס"י ר"א). וכעין זאת כ' הש"ך (יו"ד סי' ק"י, כללי ספק ספיקא, סקי"ז בכללים) גבי איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת, שאף שבמציאות שמהתורה מותר משום רוב וכדו', מ"מ אין להקל בספקו, דהוי כדאו'. עיי"ש. וכעין זאת עוד הרבה מקרים שנחלקו בהם הפוס'. וע"ע ביבי"א (ח"א. חאו"ח סי' ט"ו דנ"א בהערה), בספר טהרת הבית (ח"ב עמ' תצ"ב ואילך), בהליכות עולם (ח"ה פר' "שמיני" סק"ב עמ' קמ"ו-קמ"ז), במנח"ש (ח"ב סס"י ע"ד), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה קט"ו). וא"כ יש עוד צד להחמיר בני"ד, כדין שאר הדברים ששורשם מדאו' אך הם עצמם מדרבנן.

חכ"א הוסיף עוד טעם להחמיר בדבר שהינו מדרבנן ושורשו מדאו', וכגון בשיעורי הדופן השלישית בסוכה שעיקרו מדאו' טפח, ואילו מדרבנן בעי ז"ט. וטעמו, משום שלא יתכן שחלק מהדופן שיעורה להחמיר מדאו' וחלק מהדופן להקל כיון שזה מדרבנן. עכ"ד. ולענ"ד אין הכרח לומר כן.

ותחילה חשבתי ללמוד להחמיר בני"ד בדרך לימוד נוספת, והיא משום שאם גבי מידות שוחקות ועצבות הסקנו לקמן (בענף 8) שבמצוות שהינן מדרבנן ועיקרן מדאו' יש להחמיר תמיד גבי שוחקות ועצבות, א"כ כ"ש שיש להחמיר בני"ד, משום שההבדלים בין שיטות הגראח"נ והחזו"א הינם הרבה יותר גדולים מאשר ההבדלים שבין שוחקות ועצבות. אלא שנראה שיש לדחות זאת מכמה טעמים: א. אין נ"מ אם ההבדלים הינם גדולים או קטנים, העיקר זו האמת. ב. גבי שוחקות ועצבות יש צד יותר להחמיר משום דהוי ספק ולכן יש להחמיר (אע"ג שהוא ספק דרבנן, מ"מ כבר דננו בס"ד ע"כ התם מדוע מחמירים אף בדרבנן). ועוד, דהתם יש מקום להחמיר עפ"י גמ' מפורשת בעירובין (ד"ג,ב') והשו"ע (סי' שס"ג סכ"ו), אך בני"ד זו מחלו' פוס', כך שא"א לדחות שיטה א' ולהכריע עפ"י סברות בין הרים גדולים. ורק כשיש טענה חזקה, וכגון שאחרוני דורנו לא הזכירו את שיטת החזו"א כשזה נוגע לקולא בדאו' (כגון שיעור כ' אמה לגובה הסוכה, שלא מצינו אף אחרון, כולל השיש"ת, שפסק כחזו"א לקולא), אז אנו מביאים רק שיטה א'.

ור' בפסתש"ו (סי' תרל"ג ס"א) שקבע שיש לנקוט בכל שיעורי הסוכה לחומרא כיון שהיא דאו'. אך לא דקדק לחלק בין מיקרים שהינם ממש דאו', לבין מיקרים שרק שורשם מדאו' והם עצמם מדרבנן (ולכן לא הזכיר שיעור לבוד בדופן השלישית). וכן לא נחית לדקדק בדברים אלה בספר הסוכה השלם (ויספיש).

לאור כל הנ"ל הסתפקתי כיצד יש לנהוג בני"ד. ולכן שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם במקרים ששורש ועיקר הדבר הינו מדאו', אך יש תוספת שהינה מדרבנן, האם במקרה כזה יש להורות לרבים רק את שיעורי הגרא"ח נאה, אם שיעורי החזו"א מביאים לידי קולא. והסברתי, כגון סוכה בעלת ג' דפנות, שמדאו' בדופן השלישית די בטפח, אך מדרבנן בעי עוד ו"ט (כבשו"ע סי' תר"ל סעי' ב'), כשבהם ישנו לבוד. האם יש להחמיר ולחשב לבוד זה רק בשיעורי הגרא"ח נאה, או שניתן להקל ולהזכיר בספר כהוראה לרבים גם את שיעורי החזו"א, אע"ג שהלבוד בשיעורי החזו"א לעתים הוא גורם לפסול הסוכה לפי הגרא"ח נאה (כגון אם החלל הינו פחות מ-28.3 ס"מ דהוי ג"ט עצבים לחזו"א, אך הינו יותר מ-24.5 ס"מ שהוא ג"ט שוחקים לגרא"ח נאה זצ"ל). וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שבמקרה זה יש להורות לציבור ולהזכיר בהלכות את ב' השיטות: את השיעור לפי הגרא"ח נאה וגם את השיעור לפי החזו"א, ושכל אחד ינהג כמנהגו. ושאלתיו, א"כ מדוע הורה לי שכשהדבר מגיע לקולא בדאו' יש להזכיר רק את שיעורי הגרא"ח נאה, כדי לא להקל בדאו'. וענה לי הגרא"נ שליט"א שכיון שבנידון השאלה סוף סוף זה לא ממש דאו', לכן יש להזכיר בהלכות שבספר את שתי הדעות. עכת"ד.

ובאשר למצוות שחיובן מעיקרא מדרבנן, היה ברור לנו שיש לנקוט את ב' השיטות. ובפרט לאחר ששאלנו את הגר"א נבנצל שליט"א, כנ"ל, הרי מתבאר שיש לנקוט את ב' השיטות ולהורות כן לרבים.

ענף 5: דין מידות שוחקות ועצבות – הקדמה.

הנה עיקר דין מידות שוחקות ועצבות נזכר בגמ' עירובין (ד"ג,ב'): רבא משמיה דר"נ אמר: כל אמות באמה בת ששה (טפחים), אלא הללו שוחקות והללו עצבות. ע"כ. וכתב בערוך (ערך סחק): ששוחקות פירושו שהאצבעות סדוקות מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו. והעצב מדביקן. ע"כ. מובא בעירובין (ד"ג,ב') על הדף. וכעין זאת בפיהמ"ש לרמב"ם (ריש עירובין). והיינו שהולכים לחומרא לעיתים באמה שוחקת ולעיתים בעצבה. וע"ע גמ' חולין (דף נ"ה): כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל. ע"כ. ופרש"י שם דקאי על מרווחות ועצבות (שלא כתוס').

וכתבו הפוס' כמה טעמים מדוע מחמירים בשיעורים: י"א דחז"ל מספקא להו בשיעור אמה שנתנה התורה אי הינה עצבת או שוחקת, לכן אזלינן לחומרא הכא והכא [ר' תוספת שבת (סי' שס"ג סק"נ), חידושי רע"א על השו"ע (או"ח סי' שס"ג סעי' כ"ו). מנח"ח (מצוה שכ"ה)]. וי"א שאין זה ספק במידה עצמה, שהרי המידות שנמסרו למרע"ה מידות מצומצמות הן, והמידה המדויקת היתה ידועה לחז"ל, אלא שהטעם דחיישינן לטעות במדידה, שמא יצמצמו ויפחתו מהמידה [גולות עליות. שו"ת גידולי טהרה (סי' א'). הב"ד במוש"ת (פ"ג ס"ז), והוסיף שכ"מ משו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' ט') ומשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קצ"ט)]. ויש שכתבו דטעם דשוחקות אינו מטעם ספק אלא כך הוא מעיקר הדין, דכ"מ שיש חומרא אמרו חז"ל לשער באמה הגדולה ובמקום שהוא קולא אמרו לשער באמה הקטנה [תוספת שבת (סי' שס"ג סק"נ) בשם חכם אחד בדורו (ודחה שם דבריו). ויש עוד שכתבו טעם זה ודחוהו. הב"ד במוש"ת (פ"ג ס"ח)]. וע"ע בשיעורי תורה (סי' ג' הערה נ"ו) ובאנ"ת (חלק כ' ערך טפח, עמ' תרנ"ח הערות 41-43).

ובענין הנ"מ בין אמה שוחקת ועצבה, כ' הרשב"א (בעבוה"ק הקצר פ"א סי' ג'): וכמה שיעור אמה שוחקת יתרה על העצבה הדחוקה, יראה לי חצי אצבע (הב"ד בב"י או"ח סי' שס"ג וביו"ד רס"י ר"א). וראה טעמו לקמן בסמוך. והיינו הנ"מ בין שוחק לעצב הינה אחד מארבעים ושמונה. וה"ה גבי שיעורי הטפחים. ואף שיש שכתבו שיעורים אחרים (ר' מוש"ת שם), מ"מ שיעור הרשב"א נפסק לדינא בשו"ע (יו"ד סי' ר"א ס"א). וראה ע"כ לקמן בסמוך (בענף הבא).

ישנן כמה שיטות ראשו' האם ומתי מחמירים במידות שוחקות ועצבות:

כ' הרמב"ם (פי"ז משבת הל"ו): האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד. והטפח ארבע אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים. ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות. וזה וזה להחמיר. כיצד. משך מבוי בארבע אמות שוחקות, וגבהו עשרים אמה עצבות. רוחב הפרצה עשר אמות עצבות, וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים. עכ"ל. והיינו שתמיד אזלינן לחומרא. וכ' הרה"מ (שם) שכן גם ד' בעל המאור. ואת דברי הרמב"ם הביאו כה"ח (סי' שס"ג ס"ק קמ"ג), ערוה"ש (סי' שס"ג סעי' ל"ב. עיי"ש מה שהקשה ע"ד הטור והשו"ע) וש"א.

כתבו הפוס' [ראה מאירי בעירובין (ד"ג,ב'), ובערוה"ש (סי' שס"ג שם)], שבעל המאור, הרא"ש, הטור והשו"ע פסקו כהרמב"ם, ואילו הרשב"א והריטב"א פסקו שבכלאים האמות תמיד מרווחות, ובסוכה ובמבוי לעולם הן מצומצמות, מפני שברוב הדינים בכלאים המרווחות הן החומרא, ואילו בסוכה ובמבוי המצומצמות רובן לחומרא. ולא חיישינן אם במקצת דינים דכלאיים תהיה הרווחה לקולא, ובמקצת דיני סוכה ומבוי תהיינה המצומצמות לקולא. ושכ"נ מד' רש"י ריש עירובין (ד"ג,ב' ד"ה "הללו"). וע"ע לקמן בסמוך (גבי שיעורים דרבנן) עוד מדברי הגאון ערוה"ש.

ועוד יש להזכיר בני"ד את דברי המנח"ח (סי' רכ"ה) שעפי"ד הפוס' בסי' תקפ"ו גבי אורך השופר, כתב שדין שוחק ועצב שייך רק באמות (ולא בטפחים). אך בתוס' בפסחים (דל"ט,ב' ד"ה "ערוגה") מתבאר שכ"ה גם בטפחים.

ענף 6: בענין ההבדל בין מידות שוחקות לעצבות:

כתב הרשב"א בעבוה"ק (בית נתיבות, שער א' סו"ס ג') וכמה אמה שוחקת יתירה על העצבה הדחוקה – יראה לי חצי אצבע. עכ"ל [כנ"ל בסוף הענף הקודם, עפ"י מהדו' מוסד הרב קוק זצ"ל. וכ"ה באורחות חיים (הל' שבת סי' רל"ה)]. וכ"כ בשמו הרה"מ (פי"ז משבת הל"ו), מרן בב"י [או"ח (סי' שס"ג סכ"ו סוד"ה "ומ"ש בגבוה מעשרים ורחב מעשר") וביו"ד (רס"י ר"א)], המ"ב (סי' תרל"ג סק"ב) וש"פ. וכתבו הראשו', שהרשב"א הביא סמך לדבריו עפ"י המשנה בכלים (פי"ז מ"ט) [שכ"כ בשמו בהרה"מ (שם), וכן המאירי והר"ן בעירובין (ד"ג,ב'). וכנראה שכוונתם לעבוה"ק הארוך (ספר שאינו בידינו). וכ"כ הראב"ד בס' האשכול (סי' ס"ג סעי' ג'). הב"ד במוש"ת (פ"ג ס"י). ומ"מ ברשב"א שבידינו זה אינו]. והוסיפו הראשו' הללו, שמש"כ הרשב"א שההפרש בין (אמות) שוחקות לעצבות הוא חצי אצבע, שיש לכך ראיה מהגמ' פסחים (דפ"ו,א'), ששתי אמות היו בשושן הבירה (הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה מצויר שם. המאירי שם עפ"י רש"י סוכה ד"ה,ב'), אמה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. אחת היתה יתירה על של משה חצי אצבע, ואחת יתירה על אותה שיתירה על של משה חצי אצבע. ואותה של משה ודאי היתה בינונית. אם כן ההפרש שבין שוחקות ועצבות הוא חצי אצבע. ואותה שהיתה יתירה על של משה חצי אצבע היתה שוחקת בערך אותה של משה. עכ"ל המאירי (שם).

עפי"ז היה נלע"ד תחילה שכל ההפרש בין האמה השוחקת לאמה העצבה הינו אחד מארבעים ושמונה (כי יש ו' טפחים באמה, וכל טפח ד' אגודלים, נמצא באמה עשרים וארבעה אגודלים. וחצי אגודל הינו א' מארבעים ושמונה מאמה). והיינו שאמה בינונית, שהיא ממוצעת בין שוחקת ועצבה, הינה פחותה אחד מתשעים וששה מאמה שוחקת, ויתירה כשיעור הזה מאמה עצבה. ושיעור א' ממ"ח הינו כל ההבדל בין שוחקת לעצבה. כך היה נראה לי פשט הדברים.

אולם עפי"ד האחרו' (שיעו"ת ושאר ספרי הגראח"נ, וכן שיש"ת, מוש"ת וכו') מתבאר שההפרש א' ממ"ח אינו בין שוחקות לעצבות, אלא בין שוחקות לבינוניות, וכן בין הבינוניות לעצבות, וכמו שמתבאר בספריהם, וכן לקמן (בענפים 9-10). והיה הדבר קשה לי מאוד.

ולאחר עיון בדברי הפוס' הסקנו את הדברים הבאים: באמת אין שיעורים בינוניים, אלא רק שוחקים או עצבים. והנ"מ בין שיעור שוחק לשיעור עצב הינה אחד מארבעים ושמונה, וכמש"כ הרשב"א, וכמו שהבינוהו הראשו' והאחרו'. ומה שכתבו הפוס' לעיתים שיש ג' שיעורים, הוא בגלל שהסתפקו בדבר מסוים, וכ"א בשל ספקו הוא.

הגרא"ח נאה הסתפק בספרו שיעו"ת (סי' ג' ריש הערה נ"ט, עמ' ר"נ) האם האגודל שמדד הרמב"ם שהוא 2 ס"מ, ההיה שוחק או עצב. שאם הרמב"ם מדד בשוחק, הרי האמה העצבה הינה 47 ס"מ (כיון ששוחקת הינה 48 ס"מ, דהרי טפח הינו 4 גודלים שהם 8 ס"מ, וששה טפחים הינם 48 ס"מ שהיא האמה השוחקת, ואילו לעצבה יש להפחית אחד ממ"ח, הרי שהעצבה הינה 47 ס"מ). ואם הרמב"ם מדד בעצב, הרי שהאמה השוחקת הינה 49 ס"מ (כיון שלשוחקת יש להוסיף א' ממ"ח, והיינו להוסיף א' לארבעים ושמונה). ולכן כתב הגראח"נ להחמיר. והיינו באמת ישנם רק ב' שיעורים: שוחק ועצב, אך ספק אם אמה בת 48 ס"מ הינה שוחקת או עצבה, ולכן מחמירים כשתי האפשרויות: או שעצב הוי 48 ס"מ וממילא שוחק הוא 49, או ששוחק הינו 48 ס"מ וממילא עצב הוא 47 ס"מ. וכל זמן שמדובר באמה בת ו' טפחים, קורא לה הגראח"נ "אמה בינונית", בין שהיא עצבה ובין שוחקת [וחכ"א הקשה ע"ד הגראח"נ זצ"ל, דיוצא שבאמה שוחקת הוסיפו א' ממ"ח מלגאו, ואילו בעצבה הוסיפו א' ממ"ח מלבר. וי"ל דלא דק כ"כ, דהנ"מ הינה שליש מ"מ. ועוי"ל עפי"ד בשיעו"ת (ריש עמ' רמ"ח) גבי אמה שוחקת שהיא 24.5 אגודלים מצומצמים, ולפי"ז יש לחשב אמה עצבה שהיא בערך 23.5 אגודלים שוחקים, ולא תהיה נ"מ בין מלגאו למלבר].

ולגבי מהו השיעור העיקרי לגראח"נ זצ"ל. הנה מדבריו בשיעו"ת (בסי' ג' עמ' ר"נ בתחילת הערה נ"ט), שכתב שלכאו' הרמב"ם בודאי מדד בשוחק, דהוא עשה מדידתו על רביעית "הנזכרת בכל התורה", מזה נראה שהשיעור העיקרי הינו 48 ס"מ לשוחקות, ו-47 ס"מ לעצבות. אלא שבסוף ההערה שם (בעמ' רנ"ב) הוסיף למסקנה, שמה שהוא כתב בספרו זה במהדו"ק שהעיקר הוא שאמה שוחקת הינה 48 ס"מ, הריהו חוזר בו ולדעתו אין זה מוכרע. ולא עוד, אלא שבהלכות שבראש העמ' שם הדגיש דוקא ההיפך מדבריו במקורות. שכ' שם בהלכות וז"ל: ובמקום חומרא שמשערין באמה שוחקת, חושבין האמה 49 ס"מ, וראוי להחמיר לחשוב האמה הדחוקה 47 ס"מ במקום שהוא חומרא (והוסיף: וכן במקום שהשיעור בטפחים, חושבים טפח שוחק לחומרא וטפח עצב לחומרא) עכ"ל. והיינו שהעיקר הוא השיעור של 48-49 ס"מ, "וראוי" להחמיר גם בשיעור של 47-48 ס"מ, בגלל הספק שמא 48 ס"מ זה השוחק. וכן מתבאר מפורש גם בשאר ספריו שנכתבו מאוחר יותר [שיעו"מ (עמ' קפ"ב סקט"ו) ושיעו"צ (עמ' ע"ב סקכ"א). ששיעו"ת הנ"ל נדפס במהדו"ב בשנת תש"ז, ואילו שיעו"מ בשנת תשי"א ושיעו"צ בשנת תש"ט. וא"כ הינם מאוחרים יותר], והלכה כמשנה אחרונה (ובפרט שגם בשיעו"ת הנ"ל כ' בהלכות שהעיקר הינם השיעורים של 48 ס"מ לעצבות ו-49 לשוחקות).

נמצאנו למדים שבאמת לגראח"נ ישנם מעיקרא רק ב' שיעורים, אך למעשה ישנם שלושה שיעורים. היינו יש שיעור עצב של 47 ס"מ, ושוחק של 49 ס"מ, אך נראה שבשעה"ד כשאי אפשר בענין אחר, ובפרט במצוות דרבנן, יש לקיים המצוה עפ"י השיעור האמצעי שהוא 48 ס"מ, הן גבי שוחק והן גבי עצב. וכ"נ מדבריו הנ"ל בהלכות, שכתב שיש להחמיר או ראוי להחמיר, אך מדינא סגי בשיעור האמצעי. אמנם אז ספק אי רשאי לברך על המצוה (בפרט שאז נכנסנו לדיון אי אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה. וכנ"ל בסוף ענף 3). וחכ"א העיר שמ"מ אף שאסור לכתחי' לגרום להפסד ברכה, וכמש"כ ביו"ד (סי' שכ"ח ס"א) עפ"י המשנה בחלה, ובני"ד יוצא שהוא לכתחי' נכנס למציאות שעושה המצוה בלי הברכה, מ"מ יש לחלק, משום דהתם הוא מפסיד ברכה אף שודאי חייב בה, אך בני"ד הריהו מכניס עצמו למצב שאולי אינו מקיים המצוה כלל. עכת"ד, וצ"ע. וכבר כתבנו לעיל (בגוף הקונטרס, פרק ג' הערה צ"ז) בשם מור זקני בספרו כתבי מהר"ם איררה זצ"ל, שהב"ד כמה פוס' שאכן זו בעיה לקיים מצוה ללא ברכתה. ומ"מ מסתבר שבני"ד לא יעשה ב' קולות דסתרן אהדדי, וכגון שיחשב לבוד בגודל 23.9 ס"מ (במקום 23.4 ס"מ) ואילו י' טפחים יחשב שהם 80 ס"מ, דזה הוא נגד דינא דגמ' דיש לשער בשוחקות ועצבות לחומרא.

ובאשר לשיעורי החזו"א. הנה גם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל כתב כמה שיעורים. שבספרו שיעורין של תורה (עמ' ס"ג) כ' שמקובל מגדולי ההוראה שהאמה היא 13 וורשק שהוא 58 ס"מ פחות שליש הס"מ. ולפי"ז י"ט הינם 96.2 ס"מ (וטפח אחד הוי 9.62 ס"מ). אלא שהסתפק הגריי"ק האם שיעור זה של אמה הינו שוחק או עצב. שכתב (בעמ' ס"ג בהערה) וז"ל: יש לדון שבאותם 13 וורשקס כבר כלול חצי אצבע דשוחקות. ואילו היה מוחלט דדין שוחקות אינו אלא מדרבנן היה אפשר להקל (שהוא - מ.ה.) שיעור 96.2 לעשרה טפחים. ואולם אע"פ שהכי מסתבר שאינו אלא מדרבנן, וכן נטה יותר דעת מרן החזו"א זצללה"ה, מ"מ כיון שאין לזה ראיה ברורה א"א להקל בדאו', וכן הסכים מרן זצללה"ה שקשה להקל בדינים דאו'. עכ"ל. והיינו הסתפק הגריי"ק האם שיעור 9.62 ס"מ לטפח הוי שוחק או עצב. והסיק שלחומרא בעי 9.82, ובדרבנן אפשר שיש להקל בשיעור 9.62 ס"מ לטפח (אמנם באמת הוסיף שם, שאף בדאו' – וכגון מה שדן שם גבי מעקה – מי שא"א לו כלל לעשות גובה מעקה 98.2 ס"מ, יעשה עכ"פ 96.2 ס"מ ולא פחות. ע"כ. וא"כ בשעה"ד אף בדאו' אפשר להקל כשיעור הקטן למרות שיתכן שהוא העצב. והיינו בינתיים יש לשיטת החזו"א שני שיעורים.

אלא שיש להוסיף, שכל הדיון הזה הינו בגלל הספק אי שיעור הטפח של 9.62 ס"מ הינו טפח שוחק או עצב. ולכן כ' בשיש"ת להחמיר עכ"פ בדאו' שמא הטפח שדיברו עליו גדולי ההוראה היה בשיעור עצב, וכיון שהיה מדובר בשיש"ת על מעקה דהוי דאו' לכן החמירו לשער בשיעור שוחק (של 9.82 ס"מ). אך כהמשך לדבריו יש לומר, שאם באמת שיעור 9.62 הינו שיעור שוחק, הרי ששיעור עצב הינו 9.42 ס"מ לטפח (דיש להפחית א' ממ"ח). ולכן כאשר צריך להחמיר ולנקוט בשיעורים עצבים, הרי שיש לחשב הטפח דהוי 9.42 ס"מ.

נמצאנו למדים בס"ד שגם לשיטת החזו"א בשל הספקות ישנם ב' שיעורים שהם שלושה: טפח שבשל ספקות נחשב כשוחק והוא 9.82 ס"מ. טפח שבשל ספקות נחשב כעצב, והוא 9.42 ס"מ. וטפח שלישי בינוני שהוא שיעור אמצעי אך לכתחי' אין משתמשים בו, אא"כ בשעת הדחק כשאי אפשר בענין אחר, שאז נוקטים כשיעור זה אף בדאו' (כבמעקה הנזכר בשיש"ת).

בס"ד לאור כל הנ"ל, הן לגרא"ח נאה והן לחזו"א ישנם באמת רק שני שיעורים: שוחק ועצב. אך בשל ספקות ישנם ג' שיעורים: שוחק, עצב, ומידה בינונית. ומידה בינונית זו רשאים לנהוג לפיה כשלא ניתן לקיים המצוה באופן אחר, ואף במצוות דאו' [כ"כ בהדיא בשיש"ת (עמ' ס"ג סק"א), ומסתבר שכשמדובר כשאי אפשר לו בענין אחר, אזי גם הגראח"נ זצ"ל יודה שיש לנקוט במידות אלה, דיתכן שבזה עדיין מקיים המצוה. ולגבי הברכה על המצוה במקרה זה, יש לדון. ואכ"מ].

ומתוך כל הנ"ל נחזור לשאלתנו הראשונה, מדוע ישנם ג' שיעורים, שהנ"מ בין השוחקת לבינונית הינו א' ממ"ח, וכן בין הבינונית לעצבה יש נ"מ של א' ממ"ח. הרי מד' הרשב"א ושאר הראשו' שהסבירוהו הפער בין השוחק לעצב צ"ל א' ממ"ח. ובני"ד יוצא שיעור כפול. והתשובה הינה שבאמת הן לגראח"נ והן לשיש"ת בהבנת החזו"א ישנו ספק גבי השיעור האמצעי אי הינו שוחק או עצב, ולכן נקטו לחומרא שישנה מידה גדולה יותר שהיא שוחקת וישנה מידה קטנה יותר שהיא עצבה, ושתי מידות אלה הינן לחומרא ואף שנקטינן שהמרחק שבין שוחק לעצב הוא א' ממ"ח, מ"מ בגלל הספק מהו העצב ומהו השוחק לכן נוצר מצב שהמרחק ביניהן הינו א' מכ"ד. כך בס"ד גדולה העלינו בסוגיא זו.

ענף 7: האם יש להחמיר במידות שוחקות ועצבות גם במצוות דרבנן – הדעות המחמירות.

לאחר הקדמה זו הגענו לדיון בני"ד, האם גם במצוות דרבנן מחמירים בשיעורים שוחקים ועצבים.

באמת נראה בס"ד שרוב רובם של הפוס' מחמירים בהא. ונתחיל בזה למנותם:

הנה מדברי הרמב"ם הנ"ל בענף הקודם (ספי"ז מהל' שבת) מתבאר שיש להחמיר אף בדברים דרבנן, מדלא חילק בין דאו' לדרבנן, וגם מדכתב כן גם גבי מבוי, והיינו במצוה דרבנן.

כפי הנראה זו גם ד' הרז"ה במאור, הרא"ש, הטור והשו"ע. שכן מרן פסק בשו"ע (או"ח סי' שס"ג סעי' כ"ו) וז"ל: "הא דמבוי ניתר בלחי או קורה, דוקא כשאינו נמוך פחות מי' טפחים מרווחים, ולא יהא רוחבו יותר מעשר אמות מצומצמות, ושיהא אורכו ד"א מרווחות... ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות" וכו'. והיינו באותו סעי' הזכיר מרן דין מרווחות ומצומצמות, והוא משום חומרא לכאן ולכאן. והרי במבוי שהוא דרבנן עסקינן.

ועוד לפני כן כ' הרשב"ץ בתשובותיו (ח"א סס"י י"ז) וז"ל: ועוד יש ראיה דשוחקת בעינן באמות של מקוה, דבפ"ק דעירובין מוכח שכל שיעורי התורה להחמיר בעיא שיהיו שוחקות ולא עצבות. עכ"ל. ונראה שודאי כוונתו לעירוב דרבנן. והיינו דמישתעי במצוות דרבנן, ואף בזה הוא מחמיר, ולא דוקא בדאו'. הב"ד מרן בב"י (יו"ד רס"י ר"א). וזה שלא כמש"כ במוש"ת (פ"ג הערה 42), שכתב כן בשם הרשב"א. וכתב שדעתו להחמיר רק במצוות דאו' ולא גם במצוות דרבנן. דזה אינו. דהמעיין יראה דמישתעי ברשב"ץ גם במצוות דרבנן.

גם הפמ"ג במש"ז (סי' שס"ג סקי"ד) כ' שבכל הדינים, אף בשל סופרים כאן אזלינן לחומרא, היכא דבעי י"ט בעינן מרווחות, והיכא דפוסל ביותר מעשר אמות וכדומה, מצומצמות נמי פסלי. והוסיף: ועיין בעולת שבת, ונ"ל ביש עוד ספק א' מצטרפין לס"ס. וצ"ע. עכ"ל. וכן מוכח להחמיר בשיעורי דרבנן גם מדברי הרב תוספת שבת [הב"ד הבה"ל (סי' שס"ג סכ"ו ד"ה "מרווחים") ומוש"ת (פ"ג הערה 27). ור' לקמן בסמוך]. וכ"נ מפשטות דברי הבה"ל (סי' שס"ג הנ"ל), וכה"ח (סי' שס"ג ס"ק קמ"ג וקמ"ה), וכן הורה לי לדינא הג"ר אברהם יצחק אולמן שליט"א (חבר הבד"ץ דהעה"ח פעיה"ק ירושת"ו), עפ"י הגמ' בעירובין ד"ג ע"ב. והסביר שמדובר במבוי דהוא דרבנן ולכן יש להחמיר בשוחקות ועצבות גם במצוות דרבנן. עכת"ד.

ובאשר לטעם החומרא בני"ד, דהא הוי דרבנן, ולכאו' הו"ל להקל דקיי"ל ספק דבריהם להקל. שכבר שאלו זאת כמה פוס' [העו"ש (בסי' שס"ג), ערוה"ש (באותו סימן) ועוד]. וענה ע"כ התו"ש (סי' שס"ג סק"נ), דטובא מצינו בכה"ג, וכבר כתב האו"ה בזה, דכל דבר שהראשו' עצמם הסתפקו בזה, מיקרי ספק דחסרון ידיעה ולא מקילינן בזה (וציין לס' מנחת יעקב ולש"ך יו"ד סי' ק"ד סק"ד). הב"ד כה"ח (סי' שס"ג ס"ק קמ"ה), והוסיף שבזה מיושב גם מה שתראה בספרי האחרו', כי לפעמים מחמירים גם בד"ס כשיש פלוגתא, כי כיון שרואים שהראשו' חוששים להחמיר גם אנן גרירן בתרייהו. ע"כ [ויש לציין, שככללא דרכו של הרב כה"ח להחמיר. וכ"כ בכמה דוכתי בסי' קנ"ח סקכ"ה. ובסי' שנ"ח סקט"ז, עפ"י סי' שס"ג סכ"ו). ואכמ"ל].

ועוד בענין הטעמים להחמיר גם בשיעורי מצוות דרבנן, ראה בדברי המש"ז הנ"ל.

גם בעל ערוה"ש (בסי' שס"ג סעי' ל"ג-ל"ד) התייחס לשאלה זו. דבשלמא בכלאים וסוכה אזלינן לחומרא מפני שהם דאו'. אך מדוע (מחמירים) במבוי (שהוא) דרבנן (הרי) הוי ספק דרבנן ולקולא. וזהו פשיטא מה שהולכים כאן כך וכאן כך, שהוא מפני הספק. דאי ס"ד דנאמרה למשה מסיני מרווחות או מצומצמות, לא היתה לנו רשות לילך להיפך אף לחומרא. אלא ודאי דסתמא נאמרה, וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן לקולא. ותירץ שם בערוה"ש, דבאמת אין כאן ספק כלל. ולמשה נאמרה בסיני, שבין במרווחות ובין מצומצמות כשרים בכל מקום. והטעם, שהרי לא ניתנה התורה למלאכי השרת. ומדידות בני האדם א"א להיות כולם שווים. דיש אדם בריא שדוחק אצבעותיו הרבה זל"ז והוי המידה מצומצמת, ויש אדם חלוש שאינו יכול לדחוק כל כך, הוי המידה מרווחת... ובודאי כל אדם צריך למדוד בשלו וכפי הרגלו. ובודאי כשבא האדם למדוד מקום שתהא ביכולתו לילך לשם (בשבת), מודד בריווח לטובתו. ולכן ד' אמות שנתנה התורה לכל אדם שיטלטל שם.. מסתמא ימדוד לו מרווחות... וגם התחום שאדם מודד שיהא ביכולתו לילך, ימדוד מרווחות... אמנם במבוי שהוא הילוך לרבים וא"א להקל לאלו בשביל האחרים, ואדרבא נחמיר לאלו בשביל אלו. ורק הרמב"ם וסיעתו סוברים שיש לדקדק בכל דין בפרטיות. והרשב"ם (אצ"ל רשב"א, ראה מש"כ שם בערוה"ש סי' שס"ג ריש סעי' ל"ג) וסיעתו סוברים שיש לילך בתר רוב הדינים. וכן בסוכה וכלאים שהענין נוגע גם להרבה (אנשים) אחרים... מוכרחים אנו להחמיר על אלו בשביל האחרים שעיקר מידתן כך הוא. ולכן השמיט הרי"ף דין זה לגמרי, משום שמעיקר הדין בין כך ובין כך הוי מדידה יפה, לא חש להביאה כלל. כנלע"ד. עכ"ל רבינו בעל ערוה"ש (וע"ע שם בסעי' ל"ה שכ' גבי מבוי, שאף שמלשון הרמב"ם משמע שיש לילך בכל דין פרטי לחומרא, מ"מ אולי כוונתו על מבואות נפרדים שבהם יש לילך תמיד לחומרא. אך כיון שלד' ערוה"ש שתי המדידות – השוחקת והעצבה, שתיהן אמת להלכה, יתכן שגם במבוי א' אפשר לילך פעמים במצומצמות ופעמים במרווחות. ונשאר בצ"ע). וע"ע בדברים אלה בב"י (סס"י שס"ג) שכ' בשם הרא"ש שהלכה כרבא (גבי המחלו' בגמ' עירובין ד"ג, ב'), והיינו שמחשבינן אמנם באמה בת ששה טפחים, אלא שהללו שוחקות והללו עצבות ולחומרא. דהיינו היכא שהשוחקות הוי חומרא אזלינן בתר שוחקות, וכן להיפך.

יש לציין, שמדברי מרן (בסי' תר"ל ס"ב) שכ' ליקח טפח שוחק, אין ללמוד משם שדעתו להחמיר תמיד בשוחקות ועצבות, משום דהתם בעי השוחק להשלמת הדופן של לבוד לשיעור ד"ט. והיינו שצריך שיהא יותר מטפח כדי שישלים עם הלבוד, שהוא פחות מג"ט, שיהיה שיעור ד"ט. ואין זה מדין מידות שוחקות הרגיל. דהתם צריך שהטפח מצד עצמו יהיה שוחק.

בענין דעת המקילים במצוות דרבנן, שאז אין צריך להחמיר במידות שוחקות ועצבות:

באמת לא ראיתי בפוסקים מפורש להקל בזה, זולת מש"כ במוש"ת (פ"ג סעי' י"א) שכן ד' הדברי חמודות על הרא"ש (בסוף הלכות נידה), גבי שיעור רביעית שהוא מדרבנן. אך לא מצאתי זאת בדברי חמודות. ומ"מ יש לציין את דברי מרן הח"ח בבה"ל (סי' רע"א סי"ג ד"ה "של רביעית"), ומ"ב (סי' תפ"ו סק"א). ובמקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ה הערה ט'). ובפסתש"ו (סי' תר"נ סק"א). אך התם דיברו על שיעורי הצל"ח, הגראח"נ והחזו"א, ולא על מידות שוחוקות ועצבות.

ענף 8: שיטות נוספות בכך, והמסקנה.

כפי שראינו לעיל בדברי ערוה"ש (סי' שס"ג סעי' ל"ב ואילך), הרי שמלבד ד' הרמב"ם שתמיד יש להחמיר, ואף בדרבנן, הרי שישנה שיטת ראשו' אמצעית (הרשב"א והריטב"א), שהיא שתמיד הולכים בתר רוב הדינים של אותה מצוה. והיינו כיון שברוב דיני כלאיים החומרא הינה כשהשיעורים מרווחים (שוחקים), הרי שתמיד בכלאיים מודדים בשיעורים מרווחים אף כשהדבר בא לידי קולא. ואילו בסוכה ובמבוי כיון שברוב דיניהם החומרא הינה בשיעורים המצומצמים (עצבים), לכן בסוכה ובמבוי תמיד מודדים בשיעורים מצומצמים (והבה"ל סי' רע"א סי"ג ד"ה "מרווחים", תמה מדוע לא הזכירו האחרונים שיטת רשב"א זו).

ושיטה נוספת הינה שיטת בעל ערוה"ש עצמו, שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, ובין שיעורים מרווחים (שוחקים) ובין מצומצמים (עצבים) הכל כשרים. והכל הולך בתר שיעורי האדם עצמו. ורק כשזה נוגע לאנשים רבים, כבמבוי, בזה אזלינן לחומרא בשוחקים ועצבים, וכנ"ל בסמוך.

ובענין דעת המ"ב בהא. הנה לענין האם יש לילך בתר השיעורים הגדולים של הצל"ח או בתר השיעורים הקטנים כפי המנהג (כנראה שהכוונה לשיעורי הגרא"ח נאה), הכריע בזה הבה"ל (סי' רע"א סי"ג ד"ה "של רביעית") שלענין דאו' (כקידוש הלילה) יש להחמיר כשיעור הגדול (כצל"ח), ולענין מצוות דרבנן (כקידוש היום בשבת) יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגים כמ"א, הפמ"ג וש"א. וע"ע במ"ב (סי' רע"א סקס"ח, וסי' תפ"ו סק"א), וכנ"ל (בענף 4). וכפי שכתבנו שם, הגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו שם (בשני הסימנים) כ' שמש"כ המ"ב להחמיר בדאו', אין זה מעיקר הדין אלא שרק טוב לנהוג כן. דאי הוי מעיקר הדין הרי שצריך לנהוג כן אף בדרבנן. עיי"ש. והיינו דלא ס"ל שהמ"ב מספקא ליה בזה, ולכן החמיר בדאו' והיקל בדרבנן (וראה בהקדמת ספר שיעורין של תורה, שכתב שהמ"ב בענינים דאו' פסק לדינא כצל"ח. ולא זכיתי להבינו, לפי המבואר בבה"ל. ולכל היותר היה לו לסמוך ע"ד המ"ב בסי' תפ"ו. וצ"ע). ומ"מ כ"ז גבי שיעורי הגרא"ח נאה כנגד השיעור הגדול של הצל"ח. אמנם גבי ני"ד – אי מחשבינן במידות שוחקות או עצבות, כבר הכריע המ"ב (סי' שס"ג סקפ"ט) ובבה"ל (ד"ה "מרווחים") שבענין זה תמיד אזלינן לחומרא, ואע"ג שמדובר במצוות דרבנן. וזאת משום דהוי ספק מחמת חסרון ידיעה. עיי"ש. ומ"מ בענין מחלו' המ"א והצל"ח, כנראה לא ראה בזה מרן הח"ח ספק מחמת חסרון הידיעה אלא קים ליה שמעיקרא ההלכה כמנהג שנהגו כמ"א, ולכן היקל במצוות דרבנן. והיינו כד' הגרא"נ שליט"א הנ"ל.

מסקנה:

בס"ד למסקנה נראה שד' רוה"פ, רוא"ח, דלענין מידות שוחקות ועצבות, אזלינן לחומרא בכל הדברים, הן במצוות דאו' והן במצוות דרבנן. ורק כשיש עוד ספק נוסף, כגון מחלו' הפוס' שלא הוכרעה (וצ"ע אי המחלו' העקרונית בין הגרא"ח נאה לחזו"א גבי השיעורים והמידות, אי נחשבת מחלו' לענין זה. דא"כ הרי תמיד יחשב הדבר כמחלו' שלא הוכרעה ונקל בדברים דרבנן. וצ"ע), יש מקום לצרף זאת במצוות דרבנן ולהקל, שא"צ להחמיר בשוחק ועצב אלא לנקוט כעיקר הדין (ואולי אף להקל בשוחק ועצב לקולא, וצ"ע), וזאת עפי"ד הפמ"ג במש"ז (סי' שס"ג סקי"ד), ושהב"ד גם הבה"ל (סי' שס"ג סכ"ו ד"ה "מרווחים"), וכנ"ל.

וע"ע בענינים אלה במנח"ח (מצוה כ"ד סק"א, ומצוה ל"ו סק"ד) בשו"ת אמרי יושר (סי' פ"ח), בשיעורי תורה (לגראח"נ זצ"ל. סי' ג' הערה נ"ו), ובהליכות עולם (לגרע"י שליט"א. ח"ח פר' "כי תבא" עמ' רפ"ו).

לאור כל הנ"ל עולה גם כן, שכל השאלה גבי מיקרים ששורשם מדאו' והתוספת (תוספת או גדר ומניעה) הינה מדרבנן, האם את שיעורי התוספת יש לחשב במידות שוחקות או עצבות – כל שאלה זו אין לה מקום. דהא אף בדברים ששורשם מדרבנן מחמירים בהם לחשבם לחומרא הן שוחק הן עצב. וא"כ כ"ש כשהדבר שורשו מדאו'. כך בס"ד נלע"ד לאור כל הנ"ל.

ענף 9: שיעורי המידות למעשה של טפח ואמה, במידות בינוניות, שוחקות ועצבות, במצוות דאורייתא ודרבנן לפי שיטת הגרא"ח נאה.

ראשית נקדים בס"ד שלענין מידות שוחקות ועצבות הסקנו לעיל בסמוך עפי"ד רוה"פ רוא"ח, שאין נ"מ בזה בין מצוות דאו' לבין מצוות דרבנן, ובשניהם אזלינן תמיד לחומרא.

ולענין מצוות דאו', אם חובה להחמיר בהן תמיד כשיעור החזו"א (כשזו חומרא), ג"כ הסקנו עפ"י המ"ב (בסי' רע"א וסי' תפ"ו), שאין חובה להחמיר בכך למי שאינו נוהג תמיד כפסקי החזו"א (ובתנאי שלא ילך תמיד כקולות הגרא"ח נאה וכקולות החזו"א בשיעוריהם. למשל לענין אלפיים אמה בשבת ינקוט באמות גדולות, כשיטת החזו"א, ולענין שיעור אורך הסוכה, ציצית, כלאים וכדו' ינקוט כמידות הקטנות, כגרא"ח נאה).

עוד הסקנו לעיל (בענף 2-3), שבמקום שהשיעור הגדול, והיינו שיעורי החזו"א, באים לידי קולא במצוה דאו', אין אנו מורים לרבים את השיעור לפי ד' החזו"א, דבזה הסבירו כמה גדולים את דברי החזו"א, שיש להורות לרבים רק את שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל, כדי לא להקל בדאו'. אך במצוות שהינן מדרבנן ורק עיקרן ושורשן מדאו', בזה יש להזכיר בהלכות גם את שיעורי הגרא"ח נאה וגם את שיעורי החזו"א. וכ"ש שהדבר אמור במצוות שעיקרן מדרבנן.

בס"ד נחל בפירוט שיעורי המידות לפי הגרא"ח נאה זצ"ל ולפי החזו"א זצ"ל, כ"א מהם במידות בינוניות, שוחקות ועצבות. ונזכיר מה שהסקנו לעיל (בענף 6), שלכתחי' אין לנקוט כמידות הבינוניות, כיון שהן ספק עצבות ספק שוחקות. אמנם כשאי אפשר בענין אחר, אז יש לנקוט כשיעור זה אף במצוות דאו' [עפ"י הגריי"ק זצ"ל בשיש"ת (עמ' ס"ג סק"א) גבי מעקה שהוא דאו'. וכן עולה מדברי הגרא"ח נאה בכל ספריו, שיש להחמיר לכתחי' בשוחקות ועצבות. אך מעיקרא, ועכ"פ בשעת הדחק כשאי אפשר בענין אחר, נראה לענ"ד שגם לשיטתו יוצאים י"ח במידות הבינוניות. וה' יצילנו משגיאות].

שיעורי הגרא"ח נאה (עפ"י ספריו שיעורי תורה, שיעורי מקוה ושיעורי ציון):

שיעור אמה:

אמה בינונית: שווה ששה טפחים שהם 48 ס"מ [ספר שיעו"ת (פ"ג סכ"ה, עמ' רמ"ט), שיעו"מ (בהקדמה, ובעמ' קפ"ב סקט"ו). שיעו"צ (עמ' ע"ב)].

אמה שוחקת: 49 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סכ"ה עמ' ר"נ), שיעו"מ (עמ' קפ"ב סקט"ו). שיעו"צ (עמ' ע"ג)].

אמה עצבה: 47 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סכ"ה עמ' ר"נ). עיי"ש שכתב ש"ראוי להחמיר לחשוב האמה הדחוקה 47 ס"מ במקום שהוא חומרא. ומשמע שאינו מעיקר הדין. אלא שבהמשך דבריו באותו סעיף, גבי שיעורי טפח, כתב כך מדינא. וכ"כ בספריו האחרים כדין גמור). וכ"כ בשיעו"מ (עמ' קפ"ב סט"ו) ושיעו"צ (עמ' ע"ג סקכ"א)].

לאור הנ"ל: שיעור ארבע אמות: ארבע אמות בינוניות הינן 1.92 מטר. ארבע אמות שוחקות הינן 1.96 מטר. ארבע אמות עצבות הינן 1.88 מטר.

שיעור עשרים אמות: עשרים אמות בינוניות הינן 9.6 מטר. עשרים אמות עצבות הינן 9.40 מ' [כ"כ גבי שיעורי הסוכה שהן במידות עצבות בשיעו"ת (פ"ג סעי' כ"ה עמ' רנ"ד, וסעי' ל"ט עמ' ער"ה). שיעו"צ (עמ' ע"ד סקל"ג). והוסיף שבסוכה הוא בטפחים עצבים]. עשרים אמה שוחקות הינן 9.8 מטר.

שיעור טפח:

טפח בינוני: 8 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סכ"ה עמ' רמ"ט). שיעו"מ (בהקדמה ובעמ' קפ"ב). שיעו"צ (עמ' ע"ב וע"ג, סקכ"א)].

טפח שוחק: כיון שאמה הוי ששה טפחים, לכן צריך לחלק אמה שוחקת לששה והוי טפח שוחק. לכן הוי ששית מ-49 ס"מ שהם בערך 8.2 ס"מ [עפ"י שיעו"ת (פ"ג סכ"ה עמ' ר"נ). שיעו"מ (עמ' קפ"ב). שיעו"צ (עמ' ע"ג)].

טפח עצב: כנ"ל גבי שוחק, שיש לחלק אמה עצבה לששה, והוי טפח עצב. והוא ששית מ-47 ס"מ ולכן הוא בערך 7.8 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סכ"ה עמ' רנ"ב). שיעו"מ (עמ' קפ"ב). שיעו"צ (עמ' ע"ג). ויש להעיר, שבשיעורי מקוה (בריש הספר, בין מכתבי הרבנים לבין ההקדמה), כ' שטפח שוחק הוי 8 ס"מ. ושמא כוונתו שם למידות בינוניות, והיינו שאינן שוחקות].

לאור הנ"ל: שיעור שלושה טפחים: שלושה טפחים בינוניים הינם 24 ס"מ. שלושה טפחים שוחקים הינם 24.5 ס"מ [עפ"י שיעו"ת (פ"ג סעי' מ"א עמ' רע"ו)]. שלושה טפחים עצבים הינם 23.5 ס"מ.

שיעור ארבעה טפחים: ארבעה טפחים בינוניים הינם 32 ס"מ. ארבעה טפחים שוחקים הינם בערך 32.7 ס"מ [שיעו"ת פ"ג סעי' מ' עמ' רע"ו)]. ארבעה טפחים עצבים הינם בערך 31.3 ס"מ.

שיעור שבעה טפחים: שבעה טפחים בינוניים הינם 56 ס"מ. שבעה טפחים שוחקים הינם בערך 57.2 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סעי' ל"ט עמ' ער"ה). שיעו"צ (עמ' ע"ד סקל"ג)]. שבעה טפחים עצבים הינם בערך 54.8 ס"מ.

שיעור עשרה טפחים: עשרה טפחים בינוניים הינם 80 ס"מ. עשרה טפחים שוחקים הינם בערך 81.7 ס"מ [שיעו"ת (פ"ג סעי' ל"ט עמ' ער"ה). שיעו"צ (עמ' ע"ד סקל"ג)]. עשרה טפחים עצבים הינם בערך 78.3 ס"מ. ובשיעו"ת (סי' ג' סקל"ט עמ' ער"ה) כ' שכדי שלא יהיו י"ט של הסוכה מצומצמים, לכן יחשב אותם כ-81 ס"מ. הב"ד חזו"ע (סוכות. עמ' ט') והסכים לדבריו.

ענף 10: שיעורי המידות של אמה וטפח, במידות בינוניות, שוחקות ועצבות, לפי שיטת החזון־איש, במצוות דאורייתא ודרבנן.

שיעורי החזון־איש (עפ"י ספר שיעורין של תורה, לגרי"י קנייבסקי זצ"ל):

שיעור אמה:

אמה בינונית: 57.7 ס"מ [שיש"ת (עמ' ס"ג, בריש קונטרס שיעורי המצוות, בהערה). וכעין זאת כ' בשמו במוש"ת (פ"ה סכ"ד). אמנם בשאר דוכתי כתב שם בשיש"ת (בס"ק ד', ל"א, ועוד) שהאמה הינה 58 ס"מ. וראה ע"כ לקמן בסמוך].

אמה שוחקת: בספר הנ"ל לא הזכיר במפורש את שיעור האמה השוחקת. אך מ"מ (בעמ' ס"ג בהערה) כתב שלגבי אמות שוחקות קיי"ל כרשב"א דלחומרא בעינן שוחקות שהוא תוספת של חצי אצבע על האמה, כפי שהובא בב"י ריש הלכות מקוואות (וכנ"ל, שזה בב"י יו"ד רס"י ר"א). והיינו שלשוחק תמיד בעי להוסיף עוד חלק א' מארבעים ושמונה, ולעצב יש להפחית א' מארבעים ושמונה מהמידה הבינונית.

לאחר עיון בדברי הגריי"ק זצ"ל בשיש"ת שם, העלינו בס"ד כדברים הבאים:

שיעור אמה בינונית הינו כפי שיעור האמה מעיקר הדין, והוא 57.7 ס"מ. וכמו שכתב שם בהערה. וכ"כ בשמו במוש"ת שם (וכתב 57.6. ונראה שכוונתו ל-57.660, שהרי הגריי"ק כ' שם דהוי 58 פחות שליש הס"מ).

ולפי"ז אמה שוחקת שהינה בתוספת של א' מארבעים ושמונה, שיעורה 58.9 ס"מ (ובמוש"ת שם כ' שהם 58.8 ס"מ)

שיעור אמה עצבה הינו בהפחתת חלק א' מארבעים ושמונה מהשיעור של 57.7 ס"מ, והם 56.5 ס"מ.

בס"ד יש להעיר, שבשיש"ת כשעסק גבי מידות הסוכה, ציין את מידות אורכה ורוחבה, אך לגבי גובהה ציין רק את גובהה הנמוך ביותר (שהוא י"ט), אך לא ציין כלל את גובהה הגבוה ביותר (שהוא כ' אמה). ולכאו' הדבר צריך ביאור. ושמא יש מקום לומר שלא רצה לציין השיעור, דכיון ששיעורי החזו"א הינם גדולים משיעורים אחרים, הרי שבני"ד השיעור הגדול הינו קולא בדאו'. ולכן נמנע מלכתוב שיעור כ' אמה אפי' באמות עצבות (דאל"כ לא מובן מדוע רק את שיעור זה נמנע מלכתוב). וזה מתאים לדברי הגרא"י אולמן והגר"א נבנצל שליט"א, שבמקום ששיעורי החזו"א מביאים לידי קולא בדאו', אין להורות כמותם ברבים. אמנם נראה שלפוס' תמיד כחזו"א (כגר"ח קנייבסקי שליט"א) אין הסבר זה נכון. אך לפי"ז צ"ע מדוע לא הזכיר בשיש"ת שיעור כ' אמה דסוכה. ואמנם גבי שיעור אלפיים אמה דשבת כתב (שם עמ' ס"ד סקי"ב) שהם 1,160 מטר. ולפי"ז יוצא שאף לקולא נקט שאמה הוי 58 ס"מ. אלא יש לדחות זאת ולומר דמשום דהוי דרבנן לכן היקל בכך. ולכן נראה בס"ד לאור הנ"ל שבשיש"ת נמנע מלנקוט שיעור כ' אמה במידות החזו"א, משום שיוצא דהוי קולא בדאו'. ולא מצאנו טעם אחר להעדר הלכה זו מספרו.

ולענין שיעורים אחרים באמות:

שיעור ארבע אמות: ד"א בינוניות: 230.8 ס"מ. ד"א שוחקות: 235.6 ס"מ. ד"א עצבות: 226 ס"מ.

שיעור עשרים אמה: כ"א בינוניות: 11.54 מטר. כ"א שוחקות: 11.78 מטר. כ"א עצבות: 11.30 מטר.

שיעור טפח: טפח בינוני: כיון שאמה בינונית הינה 57.7 ס"מ, והיא כוללת ששה טפחים, הרי שלפי"ז כל טפח בינוני הוי 9.62 ס"מ (ובמוש"ת פ"ה סי"ח כתב דהוי 9.6 ס"מ). ומה שבשיש"ת (עמ' ס"ד ס"ק ו', ז') הזכיר שיעורים גדולים יותר, זה בגלל שנקט לחומרא טפחים שוחקים, וכדלקמן.

טפח שוחק: כיון שטפח בינוני הינו 9.62 ס"מ, הרי למידה שוחקת יש להוסיף עוד חלק א' מארבעים ושמונה, ולכן טפח שוחק הוי 9.82 ס"מ (וכן ניתן לחשב זאת כך: כיון שטפח שוחק הוי ששית מאמה שוחקת, ואמה זו שיעורה 58.9 ס"מ, לכן טפח שוחק הוי 9.82 ס"מ. וראה לקמן בסמוך, שבשיש"ת עיגל כמה פעמים ל-10 ס"מ). יש לציין שבשיש"ת (עמ' ס"ג סק"א) כ' שבדרבנן אפשר שיש להקל ולחשב הטפח בשיעור 9.62 ס"מ.

טפח עצב: כיון שטפח בינוני הינו 9.62 ס"מ, הרי למידה עצבה יש לחסר חלק א' מארבעים ושמונה, ולכן טפח עצב הוי 9.42 ס"מ (וכן ניתן לחשב זאת דהוי ששית מאמה עצבה).

ולענין שיעורים אחרים בטפחים (לשיטת החזו"א):

שיעור שלושה טפחים: לפי הנ"ל ג"ט בינוניים הוי 28.9 ס"מ. ג"ט שוחקים: 29.5 ס"מ. ג"ט עצבים: 28.3 ס"מ. ובשיש"ת (עמ' ס"ג-ס"ד ס"ק ב',ה') כתב גבי הדס וערבה (שאורכם צ"ל ג"ט), ששיעורם הינו 30.0 ס"מ (חצי ס"מ יותר מחשבוננו. וכנראה שעיגל את השיעור, וכן בהמשך, והוסיף שלכל הפחות 29.0 ס"מ (והיינו מעט יותר מהמידה הבינונית).

שיעור ארבעה טפחים: לפי הנ"ל ד"ט בינוניים הוי 38.5 ס"מ. ד"ט שוחקים: 39.3 ס"מ. ד"ט עצבים 37.7 ס"מ. ובשיש"ת (עמ' ס"ד סק"ו) כ' גבי שיעור לולב (שאורכו צ"ל ד"ט) שהוא 40 ס"מ (היינו כחצי ס"מ יותר מחשבוננו. וכנראה שעיגל את השיעור), והוסיף שלכל הפחות הוי 39 ס"מ (והיינו מעט יותר מהמידה הבינונית).

שיעור שבעה טפחים: לפי הנ"ל ז"ט בינוניים הוי 67.3 ס"מ. ז"ט שוחקים: 68.7 ס"מ. ז"ט עצבים: 65.9 ס"מ. ובשיש"ת (עמ' ס"ד סק"ז) גבי שיעור סוכה כ' שלכתחי' יעשנה בגודל 70 ס"מ אורך, ו-70 ס"מ רוחב (כנראה שעיגל המידות, וכנ"ל). ולכל הפחות יעשה את אורכה 69.1 ס"מ וכן את רוחבה. והוסיף שחלילה להקל פחות מזה בדאו'.

שיעור עשרה טפחים: לפי הנ"ל י"ט בינוניים הוי 96.2 ס"מ. י"ט שוחקים: 98.2 ס"מ. י"ט עצבים: 94.2 ס"מ. ובשיש"ת (עמ' ס"ג בהערה, ובעמ' ס"ד סק"ז) כ' גבי שיעור גובה סוכה דהוי 1.0 מטר. ולכל הפחות יהיה 98.2 ס"מ, וחלילה להקל בפחות מזה במצוות עשה דאו'. ואילו במצוות דרבנן אפשר להקל בשיעור 96.2 ס"מ לעשרה טפחים (עיי"ש בהערה שטעמו שיתכן שהתוספת דשוחקות נכללת בכלל שיעור זה. והיינו בשיעור הבינוניות).

ענף 11: בס"ד מסקנת הדברים.

בענין הוראה לרבים עפ"י שיעורי החזו"א כשהדבר מגיע לקולא במצוות ואיסורי דאו', הסקנו בס"ד עפי"ד הגדולים שיש לנקוט רק את שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל, וזאת בהבנתם את דברי החזו"א עצמו בקונטרס השיעורין שלו (או"ח סי' ל"ט סקט"ו), וכנ"ל [כל זה התבאר לעיל (בענפים 2-3)]. ואגב זאת העלנו שמנהג כל הספרדים בארץ הינו כמידות הגרא"ח נאה, וכן מנהג האשכנזים בירושלים תובב"א מקדמת דנא (עפ"י הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שליט"א). וכן מנהג עוד אשכנזים. ואילו אשכנזים אחרים נוקטים תמיד כפסקי החזו"א (כנ"ל בענף 3).

אמנם כל זה לגבי מצוות ואיסורים מדאו'. אך דברים שאמנם הינם מדרבנן אך שורשם מדאו', הסקנו (עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א) שבזה יש להורות לרבים ולהזכיר גם את שיעורי החזו"א אף אם הם מביאים לידי קולא. וכ"ש בדברים ששורשם מדרבנן, שיש להזכיר בהלכות ולהורות לרבים גם את שיעורי החזו"א, למרות שהם מביאים לידי קולא (כל זה מענף 4).

בענין מידות שוחקות ועצבות הבאנו בס"ד את המקורות לכך, כתבנו הטעמים לחלוקה זו והבאנו את מחלו' הראשונים מתי מודדים במידות שוחקות ומתי בעצבות (כל זה בענף 5). כמו כן הוספנו לדון גבי ההפרש שבין המידות השוחקות והעצבות שהוא אחד חלקי ארבעים ושמונה. ולאחר שראינו שפוסקי דורנו כתבו שיעור כפול מזה בין המידות השונות, חקרנו ומצאנו שכיון שיש ספק אם המידות היסודיות שכתבו הרמב"ם והחזו"א הינן שוחקות או עצבות, לכן כתבו הפוסקים שמספק יש להחמיר ולראות את המידות הללו הן כשוחקות והן כעצבות, ולכן נוצר פער כפול ביניהן (כמפורט בס"ד בענף 6).

נוסף לכך דננו גבי מידות שוחקות ועצבות, היש להחמיר בהן גם במצוות דרבנן, והעלינו בס"ד שד' רוב ככל הפוס' להחמיר בזה. ואע"ג דקיי"ל ספק דרבנן לקולא, מ"מ תירצו ע"כ האחרו' כמה תירוצים [כגון, כשרואים שהראשו' עצמם הסתפקו בדבר מסוים, ה"ז מיקרי ספק דחסרון ידיעה ולא מקילינן בזה (התו"ש). ובעל ערוה"ש הסביר שאין זה משום ספק, אלא משום דלא ניתנה התורה למלאכי השרת, והכל הולך בתר שיעורי כל אדם בעצמו]. וכמבואר כל זה לעיל (בענף 7). עוד הבאנו שיטות נוספות בהא, כגון שיטת כמה ראשו' (הרשב"א והריטב"א) שתמיד אזלינן בתר רוב הדינים של אותה מצוה. ולכן למשל בדיני כלאיים, כיון שברובם החומרא הינה כשהשיעורים שוחקים, הרי שתמיד בדיני כלאים מודדים בשיעורים שוחקים אף כשבא הדבר לידי קולא. ומאידך בסוכה ובמבוי כיון שרוב דיניהם החומרא הינה בשיעורים המצומצמים והעצבים, לכן בהם מודדים תמיד בשיעורים מצומצמים. והמ"ב בבה"ל (סי' רע"א סי"ג) אמנם תמה מדוע לא הזכירו האחרו' שיטת ראשו' זו, אך למעשה הוא הסיק (בסי' שס"ג סקפ"ט) שתמיד אזלינן לחומרא בענין שוחקות ועצבות, ואף במצוות דרבנן. וכן העלינו גם אנו בס"ד, שהן במצוות דאו' והן דרבנן יש להחמיר תמיד בענין השוחקות ועצבות, וממילא כ"ה גם במצוות ששורשן מדאו' והן עצמן מדרבנן. אמנם הוספנו שלד' כמה פוס' (המש"ז והבה"ל) כשבמצווה מדרבנן עסקינן, יש להקל ולנקוט כשיעור שהוא עיקר הדין (ולא שוחק או עצב), אם מצטרף לזה עוד ספק נוסף, וכגון מחלו' פוס' שלא הוכרעה (כמבואר כל זה בענף 8).

עוד הסקנו (בענף 9), שאף במצוות דאו' אין חובה להחמיר ולנהוג לפי שיעורי החזו"א, גם כשהמידות לשיטתו הינן חומרא. ורק מי שנוהג תמיד כפסקי החזו"א צריך להחמיר וללכת לפי שיעורי מידותיו (ומסתבר שאף במצוות דרבנן. אא"כ קיבל על עצמו להחמיר כשיעורי החזו"א רק בדברים דאו'). וכ"ש מי שנוהג כפסקי החזו"א כקולותיו, שצריך להחמיר הוא כשמידותיו מביאות לחומרא, וכדלקמן בסמוך. ומ"מ כשמידות החזו"א מביאות לידי קולא בדברים דאו', כבר כתבנו לעיל (עפ"י הרבנים הגאונים שליט"א בהבנת החזו"א) שאז איננו מורים לרבים את מידות החזו"א. אך בדברים דרבנן ששורשם ועיקרם מדאו', וכ"ש בדברים ששורשם מדרבנן, בזה אנו מזכירים את מידות החזו"א אף כשזה בא לידי קולא, כדי שההולכים תמיד בשיטתו יוכלו להקל, כיון שאין זו קולא בדאו' [אך לשאר אינשי אין להקל אז כשיעורי החזו"א, ואולי אף בדרבנן. דיוצא שלעיתים הם נוהגים כקולי הגרא"ח נאה ולעיתים כקולי החזו"א, וזה אסור. כמו שאין לנהוג כקולי ב"ש וכקולי ב"ה). והיינו שנראה בס"ד שהכל תלוי אם אותו אדם ס"ל שעיקר הדין כדעת החזו"א, ולכן תמיד נוהג כשיטת החזו"א, שאדם כזה יכול להקל גם בני"ד כחזו"א, מלבד בדברים שבאים לידי קולא בדאו', שבזה אף החזו"א כ' שראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר. אך שאר אינשי שאינם סוברים מעיקר הדין כחזו"א, להם אין להקל אף בדברים ששיעורי החזו"א הינם קולא בדרבנן. כך בס"ד נלע"ד.

לאחר כל זאת חישבנו בס"ד (בענפים 9,10) את שיעורי המידות (של טפח ואמה) לפי הגרא"ח נאה ולפי החזו"א הן לגבי מצוות דאו' והן לגבי מצוות דרבנן, הן במידות שוחקות והן בעצבות (והן בבינוניות. וכגון למיקרים שניתן להקל בהם ולחשב במידה בינוניות, והיינו לשעת הדחק כשאי אפשר באופן אחר).

והגענו למסקנה שלשיטת הגרא"ח נאה מידת טפח בינוני הינה 8 ס"מ, שוחק 8.2 ס"מ, ועצב 7.8 ס"מ. ומידת אמה בינונית הינה 48 ס"מ, אמה שוחקת 49 ס"מ ואמה עצבה 47 ס"מ. ולשיטת החזו"א מידת טפח בינוני הינה 9.62 ס"מ, טפח שוחק 9.82 ס"מ, וטפח עצב 9.42 ס"מ. מידת אמה בינונית הינה 57.7 ס"מ, אמה שוחקת 58.9 ס"מ ואמה עצבה 56.5 ס"מ. כמו כן הבאנו שם גם את חשבון ד"א, כ' אמה, ג"ט, ד"ט, ז"ט וי"ט לשיטת השונות (שהן מידות הנצרכות לדיני סוכה), ואידך זיל גמור.

וה' יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות.