[1]א. כל סעיף זה הינו עפ"י המשנה במגילה (דכ"ט ע"א), הרמב"ם (פי"ג מתפילה ה"כ), שו"ע (או"ח סי' תרפ"ה) ומ"ב (סימן תרפ"ה סק"א).

ומה שכתבנו שחז"ל תיקנו קריאת ד' פרשיות הללו, כ"כ המ"ב (שם). ואע"ג שקריאת פר' זכור הינה מדאו', וי"א שגם פר' פרה, וכדלקמן בפרקנו (בהערה כ"ט), מ"מ ראה מ"א רס"י תרפ"ה (הב"ד המ"ב סקט"ז, וכה"ח ס"ק כ"ח ול'), שכתב דאע"ג שעיקר החיוב הינו מדאו', מ"מ הא דצריך לקרוא זאת דוקא בשבת זו הוא מדרבנן, הואיל ושכיחי רבים בביהכ"נ וסמוך לפורים. עיי"ש. וראה במ"ב שם ובשעה"צ שם סק"ו שחלק אמנם על מש"כ המ"א דעדיף לבוא לקהמ"ג ואז לשמוע פר' "ויבא עמלק", מאשר לבוא ולשמוע קריאת פר' "זכור", אם אינו יכול לשמוע שניהם. אך על עצם הדין שכתב המ"א דעיתוי זכירת מחית עמלק אינו דוקא בשבת זו מדאו', על כך לא חלק המ"ב שם. וזה מתאים למש"כ המ"ב בסק"א.

ומה שכתבנו שקורין ד' פרשיות אלה בנוסף לקה"ת הרגילה בשבת, כן מבואר ברמב"ם (פי"ג מתפילה הכ"ב) ובמרן (סי' תרפ"ה סעי' א'-ד').

[2]ב. שנינו בריש מסכת שקלים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". ע"כ. ושאלו שם בירו': ולמה באחד באדר. וענו: כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק: תרומת הלשכה כתחילתה. דכתיב: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ותני עלה: ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. ע"כ. ועיי"ש עוד בדברי רבי טבי בשם רבי יאשיה בשם כהנא, ובדברי רבי יונה שלמד מגז"ש "חדשי" "חדשי" שאין מונין אלא מניסן. וע"ע שם בפי' ריבב"ן.

וכן שאלו בתלמוד דידן (מס' מגילה דף כ"ט ע"ב): מנין שבאחד באדר משמיעין על השקלים. וענו: א"ר טבי א"ר יאשיה: דאמר קרא "זאת עולת חודש בחודשו", אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש. ע"כ. ופרש"י שם: יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידים ומוספים מתרומה חדשה, וזהו ניסן. ע"כ.

ולפי זה למדנו שבאחד באדר היו מכריזים בתי הדין בכל ערי ישראל שכל אדם גדול מישראל ישקול את מחצית השקל לבית המקדש, כדי שיקנו ממעות אלה את הקרבנות המוקרבים החל מראש חודש ניסן.

ועוד אמרו שם בירו': מהו משמיעין על השקלים. רב הונא אמר: מכריזין, כמו שנאמר: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים". ע"כ. וראה מה שפרש"י במגילה דף כ"ט ע"א דמשמיעין היינו בהכרזת בית דין.

כך היה נוהג ענין השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.

אך לאחר חורבן בית המקדש, שאין לנו לא עולות ולא שלמים, לא מנחות ולא נסכים, תקנו חכמים לקרוא את פרשת הבאת השקלים הכתובה בתורה, ועי"כ אנו משלמים פרים שפתינו. וע"כ שנינו בבבלי במס' מגילה (דף כ"ט ע"א): ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, וכו'.

ואמרו שם בגמ' (שם ע"ב): מאי פרשת שקלים: רב אמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במדבר פרק כ"ח). ושמואל אמר: "כי תשא" (שמות פרק ל'). והקשתה שם הגמ' על שתי הדעות, וכיון דתניא כוותיה דשמואל נפסקה הלכה כוותיה.

ונוסף לטעם זה, אמרו חז"ל עוד טעם לקריאת פר' שקלים: אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים, וכו' (גמ' מס' מגילה דף י"ג ע"ב). ור' עוד בירו' (פ"ק דמגילה ה"ה, ופ"ג שם ה"ד), במס' סופרים (פרק כ"א הל' ד', ובהגהות הגר"א והגרי"ב שם). ובשו"ג (סימן תרפ"ה סק"א), בשם תקון יששכר (דף ע"ב ע"ב). ובספר ילקו"י (מועדים עמ' 256). וכדברים הללו פסקו הטור ומרן בשו"ע (סימן תרפ"ה סעיף א'): ראש חודש אדר הסמוך לניסן שחל להיות שבת קורין פרשת שקלים שהיא "כי תשא", וכו'. ור' במ"ב (שם סק"ב) וכה"ח (סק"ג).

ומה שכתבנו שקורין פר' זו בשבת הקודמת לר"ח אדר או בר"ח עצמו אם הוא חל בשבת, כך שנינו שם במס' מגילה (דף כ"ט ע"א): ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת. ועוד אמרו שם בגמ' (דף ל' ע"א): ר"ח אדר שחל להיות בערב שבת - רב אמר מקדימין ושמואל אמר מאחרין. ואיפסיקא הלכתא כרב. וכדברים הללו פסק מרן בסימן תרפ"ה סעיפים א' וה'.

ומה שכתבנו שמדובר באדר הסמוך לניסן, כך מוכח בהדיא מהגמ' שהבאנו לעיל, וכן מוכח מהמשך הגמ' שם בבבלי ובירו'. וכ"פ מרן (שם בסימן תרפ"ה סעיף א' ובסעיף ה'), וכ"כ המ"ב (שם סק"ב) וכה"ח (סק"א). ור' עוד מש"כ הריבב"ן בענין זה (שם בריש מס' שקלים).

[3]ג. מה שכתבנו שבשבת השניה קורין פר' זכור, כך איתא במשנה במגילה (דף כ"ט ע"א): "בשניה (היינו בשבת השניה) קורין פרשת זכור". וכתב שם רש"י בד"ה "ומפסיקין": שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מתפילה ה"כ) ומרן (סי' תרפ"ה ס"ב).

ומה שכתבנו שקורין פר' זו כדי לזכור מעשה עמלק, שכן כתוב שם: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" וגו'.

ומה שכתבנו שקורין אותה בשבת שלפני פורים, כך משמע בהדיא מהגמ' שם (דף ל' ע"א), ממחלוקת רב ושמואל לגבי פורים שחל להיות בע"ש, דרב אמר מקדימין את פר' זכור, ושמואל אמר מאחרין. ואיפסיקא הלכתא כוותיה דרב (ועיי"ש בגמ' לגבי פורים שחל בשבת עצמה, מחלוקת רב הונא ורב נחמן אם אף בכך חולקים רב ושמואל, או דאז לכו"ע מקדימים). וטעמא דרב הוא כי היכי דלא תיקדום עשיה של מחיית עמלק לזכירת מחייתו, וכדכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (ר' במ"ב סימן תרפ"ה סק"א).

והטעם שקורין זאת דווקא לפני פורים הוא כדי לסומכה למעשה המן שהיה מזרע עמלק (מ"ב שם).

[4]ד. מה שכתבנו שבשבת השלישית קורין פר' פרה, כך איתא במשנה במגילה (דף כ"ט ע"א): "בשלישית (היינו בשבת השלישית קוראים פרשת) פרה אדומה". ואמרו שם בגמ' (דף ל' ע"א): תנו רבנן: איזו היא שבת שלישית - כל שסמוכה לפורים מאחריה. ע"כ. ופרש"י בד"ה "איזו היא שבת שלישית" - שקורין בו פרשה שלישית. ע"כ. וכיוון שפר' החודש הינה הסמוכה לר"ח ניסן, כדלקמן בהערה ה', הרי שפר' פרה קודמת היא בקריאתה בשבוע לפר' החודש. וכ"פ הרמב"ם (בפי"ג מתפילה הל' כ' וכ"א), ומרן (בסי' תרפ"ה ס"ג).

ועוד אמרו בירו' (פ"ג דמגילה הל' ה'): א"ר לוי בשם רבי חמא בר חנינא: בדין הוא שתקדים פר' החודש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובשני בו נשרפה פרה. ולמה פרה קודמת, מפני שהיא טהרתן של ישראל. ע"כ. וכעין זאת כתבו רש"י במס' מגילה (דף כ"ט). באו"ז (ח"ב סימן שפ"ט), מחזור ויטרי (סימן ר"מ), ושב"ל (סימן קצ"ג). והעיר נכון הרה"ג יצחק יוסף בספרו ילקו"י - מועדים (עמ' 266) שאמנם הלבוש (סימן תרפ"ה ס"ס א') כתב ששריפת הפרה במדבר היתה סמוך לניסן, כדי להזות בה מיד אחר הקמת המשכן, כדי שיהיו ישראל טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו. וכעין זאת כתב גם המ"ב (סימן תרפ"ה סק"א), אך באמת שדבריהם קשים עפ"י דברי הירוש' הנזכר, ושכ"כ רש"י בהדיא במס' גיטין (דף ס' ע"ב): לפי שביום המחרת (להקמת המשכן) נשרפה הפרה. ע"כ. וכן עמד על קושיה זו בספר משחא דרבותא (ח"ג סימן תרפ"ה) שהשיג על דברי הלבוש הנ"ל. ור' עוד בספר האורה לרש"י (סימן ס"ו).

ומכל מקום הוסיף המ"ב (שם), שאנו קוראים פרשה זו כדי להתפלל לפני ה' יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה.

[5]ה. מה שכתבנו שפרשה רביעית הינה פר' החודש, כך שנינו במגילה שם (דף כ"ט ע"א): "ברביעית (היינו בשבת הרביעית) קוראים פרשת החודש הזה לכם". ופרש"י: ששם פרשת הפסח. ע"כ. וכן איתא שם בברייתא (בגמ' דף ל' ע"א): ברביעית - "החדש הזה". ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מתפילה שם) ומרן (בסי' תרפ"ה ס"ד).

ובענין קדימת פר' פרה לפר' החודש, ראה בהערה הקודמת שהקדימו פרשת פרה מפני שהיא טהרתן של ישראל. והסמיכו את פר' החודש לר"ח ניסן, כדי לקדש את חודש ניסן, דכתיב בתורה: "החדש הזה לכם ראש חדשים" וכדאיתא במדרש, שאמר לו הקב"ה למשה: "כזה ראה וקדש". אך אין זה עיקר קידוש החודש, שהרי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הבי"ד (מ"ב שם סק"א). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שהטעם של קריאת פר' החודש הינו כיון שמזכירים שם את הל' קרבן הפסח, ולא משום שמזכירים בה את ענין ר"ח. והוסיף, שזה כדפרש"י במגילה (דכ"ט ע"א ד"ה "פרה") שקורין פר' פרה "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה". והיינו כדי להקריב ק"פ.

[6]ו. מה שכתבנו שכשחל ר"ח אדר באמצע השבוע, מוציאים בשבת שלפניו שני ס"ת, כ"כ מרן (בסימן תרפ"ה סעיף ה'). וכתב ע"כ כה"ח (בסימן תרפ"ה ס"ק ב' וכ"ו) בשם היפ"ל דהיינו יום ב' דר"ח אדר, שהוא אחד באדר הסמוך לניסן. וכמש"כ לעיל (בהערה ב') בשם המשנה במס' מגילה. וכיון שהימים שר"ח אדר יכול לחול בהם הינם רק יום שבת, שני בשבת, רביעי בשבת וששי בשבת, וכמש"כ מרן (בסעיף ו'), הרי שלעולם לא יחול א' דר"ח אדר ביום שבת, דא"כ הרי יחול ב' דר"ח ביום א', וזה לא יתכן. ור' עוד לעיל (סוף הערה ב') ולקמן (תחילת הערה ח'). ומה שכתבנו שמדובר בר"ח אדר הסמוך לניסן - ר' לעיל (סוף הערה ב'). וכן מה שכתבנו שאפי' אם חל ר"ח בע"ש נהגינן הכי, ג"ז ר' שם.

ומה שכתבנו שבסה"ת הראשון קוראים לפחות שבעה עולים, כדין כל שבת שקוראים בה בשני ספרי תורה, כאשר המפטיר קורא בספר התורה השני. וכעין זאת כתב מרן (בסימן תכ"ה סעיף א'), שבס"ת הראשון קורין ז' עולים בסדר היום, ובס"ת השני קורא המפטיר. וכ"כ הרמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'), שאין המפטיר ממנין הקרואים. ואמנם מרן (בסימן רפ"ב סעיף ו') כתב דקיי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה. ור' בענין זה מחלוקת בגמרא מס' מגילה (דף כ"ג ע"א). אך ממש"כ שם (בסעיף ד') מתבאר שאף לדעת מרן לכתחילה יש להעלות לס"ת הראשון ז' עולים חוץ מהמפטיר. ומש"כ שהמפטיר מצטרף למנין שבעה זה דוקא בשעה"ד, כמו שמדובר שם שטעו ועלו רק ששה לסה"ת הראשון, וכעין הדין שכתבנו ראה גם במ"ב (סימן רפ"ב סקי"ט, וסימן תרפ"ד סק"ה).

ובאמת שלפי דברי הפר"ח (בסימן תרפ"ד סעיף ג'), שכתב: "וה"ה אם רצו לקרות חמישה (עולים בס"ת הראשון בר"ח טבת שחל בשבת), כל שקראו שבעה (עולים) בין השלושה ספרים שפיר דמי", משמע שהוא פסק אף לכתחילה את דברי מרן, שמפטיר עולה למנין שבעה. וכ"כ שם המ"ב בשמו, בשעה"צ (סימן תרפ"ד סק"ט). ולכן כתבנו תחילה שי"א שדי להעלות ששה עולים בלבד לסה"ת הראשון. ואף שלא ראיתי שנהגו כן, אלא לעולם כשקוראים בשני ספרי תורה, לסה"ת הראשון עולים שבעה עולים לפחות, ובשני קורא המפטיר מענינו של יום. וכן הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלכתחילה יש להעלות שבעה עולים לסה"ת הראשון, ומה שפסק מרן שמפטיר מצטרף למנין שבעה זה רק בדיעבד. עכת"ד. ומ"מ כתבנו בלשון זו שמעיקר הדין די להעלות ששה עולים, והוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. ור' עוד מה שכתבנו בענין זה לקמן (בסוף הערה ח').

ובענין מה שכתבנו שאם השלימו בקריאת ספר התורה הראשון את מנין ז' העולים שמניחים את ספר התורה ואומרים חצי קדיש, כתב כה"ח (בסימן קמ"ז ס"ק מ"ד ומ"ה): הריב"ש כתב בתשובה, שיש מנהגים חלוקים בענין אמירת הקדיש ביום שקוראים בשנים או בשלושה ספרי תורה. למנהג הספרדים ביום שקוראים בשני ספרי תורה, יש לומר קדיש אחד בין קה"ת בספר התורה הראשון לקריאה בספר התורה השני. וקדיש שני אומרים לאחר גמר הקריאה בספר התורה השני. וביום ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, שקוראים בשלושה ספרי תורה אין אומרים קדיש אחר הקריאה בספר התורה הראשון כיון שלא קראו בו אלא ששה עולים בלבד, ולא השלימו עדיין את מנין שבעת העולים שהם חובת היום. ורק לאחר קריאת העולה השביעי בספר התורה השני יש לומר חצי קדיש. וכן לאחר קריאת המפטיר בספר התורה השלישי, יש לומר שוב חצי קדיש. וכ"כ רי"ו, וכ"כ הרד"א בשם גאון. וביום אחרון של סוכות (ר"ל בשמחת תורה), שמוציאים שלושה ספרי תורה, אע"פ שעולים לספר התורה הראשון יותר משבעה קוראים, אין אומרים קדיש עד לאחר גמר הקריאה בספר התורה השני, וזאת כדי שלא לחלק בין הימים שקוראים בהם בשלושה ספרי תורה בין זה לזה. ועוד, כדי שלא להפסיק בין גמר התורה בספר דברים לתחילתה בספר בראשית, שלא ליתן פתחון פה לשטן שיאמר שסיימו לקרוא בתורה ואינם חפצים בה עוד, ח"ו. כ"כ הב"י (סוף סימן רפ"ב), וכ"כ ספר אמת ליעקב בדין שנים פשוטות ומעוברות (סקי"ד), וכ"כ מרן הגחיד"א בספרו לד"א (סימן יו"ד סקי"ד). ועיי"ש עוד באמ"ל ובלד"א מה שכתבו בענין קה"ת בחוה"מ של פסח, בר"ח טבת שחל בימי החול, במנחת שבת ובמנחת ימי התענית. וכל זה למנהג הספרדים.

ומנהג האשכנזים הוא שביום שמוציאים בו שני ספרי תורה אומרים קדיש רק אחר הקריאה בספר התורה הראשון, וכמש"כ המג"א (בסימן קמ"ז סקי"ב), דמניחים את שני הספרים על התיבה כדי שתחול אמירת הקדיש על שניהם. ועוד כתב שם המג"א, שנראה שביום שקוראים בו בשלושה ספרי תורה, שיש להניח את כל שלושת הספרים על התיבה בעת אמירת הקדיש, כדי לומר קדיש על שלושתם, אך לא נהגו כן. עכת"ד. וכתב כה"ח (שם) שמשמע מדבריו שאכן ביום שקוראים בו בשלושה ספרי תורה מניחים את הספר השני והשלישי על התיבה, ואומרים קדיש אחר הקריאה בספר השני כאשר אף הספר השלישי מונח עמו על התיבה. והא"א (בסימן קמ"ז סקי"ב) כתב, שכאשר קוראים בשלושה ספרים אומרים קדיש אחר הקריאה בספר התורה השני, אף שהספר הראשון אינו מונח על התיבה. וכ"כ דה"ח (שם סק"ב), שע"א (שער יו"ד סקי"ב), הקצש"ע (סימן מ"ט סעיף א'), וראה עוד מ"ב (סי' תרפ"ה סקי"ג). ובלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שהמנהג לא להניח סה"ת הראשון על הבימה בעת הקדיש. ושאמנם בביהמ"ד של הגר"ש סלנט ובעוד במ"ד מניחין גם סה"ת הראשון על הבימה. וכמו שהיה נראה למ"א בסס"י קמ"ז. וראה עוד בספר זר התורה (עמ' י"ד) שכתב המנהג להניח גם סה"ת הראשון על הבימה אף כשקורין בג' ספרים, עפ"י ערוה"ש (סי' קמ"ז ס"ד), סידור עבודת תפילה, וכן הריעב"ץ בדיני שמחת תורה. וע"ע לקמן (הערות ט', י').

וכל זה הוא למנהג האשכנזים, כאשר מנהג הספרדים הוא לומר שני קדישים. אך בשאר הזמנים, כגון בחוה"מ פסח, או ר"ח טבת שחל בחול וכדו', כאשר קוראים בשני ספרים, או בקה"ת במנחת שבת וכדו', מנהגיהם שוים. וכ"כ שע"א (שם ס"ק יו"ד וס"ק י"א), דה"ח (שם סק"א), חיי"א (כלל ל"א סעיף ל"ה), קצש"ע (סימן כ"ג סעיף כ"ו). עכת"ד של הרב כה"ח (שם).

ור' עוד בעניננו מש"כ הב"י (בסוף סימן רפ"ב) שהאריך עוד בענינים אלה, ומש"כ הבה"ט (בסימן תכ"ה סק"א) בשם המנהגים, כה"ח (סימן תרפ"ד סקי"ט) בשם הלבוש והמש"ז (סימן רפ"ב סק"ד). ושכ"כ המ"ב (בסימן תרפ"ה סק"ה) בני"ד.

ומה שכתבנו שאומרים את הקדיש כשסה"ת השני מונח על הבימה, כ"כ הרמ"א בד"מ (סי' רפ"ב), וכ"כ האחרונים האשכנזים, ביניהם השע"א (שער י' סעי' י"ב), וכן המ"ב בכמה מקומות [כגון בסימן קמ"ז (סקכ"ז) ובסימן תרפ"ה (ס"ק ו', ט', י"ב וי"ג), וזאת כדי שהקדיש יחול גם על סה"ת השני]. וכ"נ מדברי כה"ח הנ"ל (סי' קמ"ז). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמנהג הספרדים הוא שאף בעת הקריאה בסה"ת הראשון כל ספרי התורה מונחים על הבימה. עכת"ד. וראה עוד דבריו בהערה ט'.

[7]ז. מה שכתבנו שהמפטיר קורא בספר התורה השני את פרשת שקלים, למדנו זאת מדברי אביי במס' מגילה (דף כ"ט ע"ב ודף ל' ע"א), וכ"פ הרמב"ם (בפי"ג מהל' תפילה הל' כ"ב), וכן כתב בהדיא הרמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'), וכעין זאת פסק מרן (בסימן תכ"ה סעיף א').

ומה שכתבנו שלמנהג הספרדים אומר שוב חצי קדיש, כ"כ הכס"מ (בפי"ג מהל' תפילה הל' ט"ו). ור' עוד מה שכתבנו לעיל (בסוף הערה ו').

ומה שכתבנו בענין ההפטרה, זאת עפ"י הברייתא במס' מגילה (דף כ"ט ע"ב), מרן (סימן תרפ"ה סעיף א'), רמ"א (סימן תכ"ה סעיף א'), מ"ב (סימן תרפ"ה סק"ג) וכה"ח (ס"ק י"א וי"ב). וטעם קריאת הפטרה זו הוא כפי שכתבנו, שהיא עוסקת בענין נתינת השקלים בימי יהוידע הכהן, וכפי שנא' שם: "כסף נפשות ערכו". וכ"כ המ"ב (סימן תרפ"ה סק"ג) וכה"ח (סקי"ב).

[8]ח. דין קריאת התורה בר"ח שחל בשבת כתבו הרמב"ם (בפרק י"ג מהל' תפילה הל' כ"ג). ולמד דין זה מדברי רבי יצחק נפחא בענין ר"ח אדר שחל להיות בשבת (ר' מגילה דף כ"ט ע"ב), וכן כתב דין זה הראבי"ה בהל' מגילה (סי' תקצ"ה, עמ' שכ"ז) בשם הירוש'. וסיים שם דהכי נהגינן. וכ"כ במחזור ויטרי (עמ' רכ"א), וכ"כ האו"ז (ח"ב סי' שפ"ט), וכ"כ המאירי (על מס' מגילה דף כ"ט), ועוד פוסקים. וכ"פ מרן בשו"ע (סימן תרפ"ה סעיף א') לענין ר"ח אדר שחל בשבת. ומה שכתבנו שמדובר דוקא באדר הסמוך לניסן, ראה לעיל (סוף הערה ב').

מה שכתבנו שבסה"ת הראשון קוראים ששה עולים את פר' השבוע, למדנו דין זה מדברי אביי שם במגילה (דף ל' ע"א). דאמר אביי: קראו שיתא מ"ואתה תצוה" עד "ועשית", וחד תני וקראי מ"כי תשא" עד "ועשית". וכ"פ הרמב"ם (בפי"ג מהל' תפילה הל' כ"ב). וכ"פ מרן בשו"ע (סימן תרפ"ד סעיף ג'). וכ"כ בני"ד המ"ב (סי' תרפ"ה סק"ד).

ואמנם לפי"ד אביי, וכמש"כ הרמב"ם, צריך לקרוא דוקא מפר' "ואתה תצוה" או מפר' "כי תשא", אך כבר כתב הר"ן דלדידן השתא לא מיתרמי בההוא עידנא לא פר' "ואתה תצוה" ולא פר' "כי תשא", והב"ד הכס"מ שם.

ומה שכתבנו שקוראים ששה עולים. אמנם תחילה כתבנו שקוראים "לפחות" ששה עולים, ולמדנו דין זה מדברי הפר"ח, והוב"ד בכה"ח (סימן תרפ"ד סקי"ז), וכ"כ המ"ב (שם סק"ט), וכ"כ בני"ד המ"ב (סי' תרפ"ה סק"ד). אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר שיש לכתוב "ששה עולים" (ולא "לפחות"), משום שיש מקפידים להעלות דוקא ששה עולים ולא יותר. ע"כ. ומה שכתבנו שמעיקר הדין די להעלות אפי' חמישה עולים בלבד, זאת כיון שממילא עולה עוד קורא נוסף לפרשת מוסף של ר"ח, ועוד קורא לפר' שקלים, ובסה"כ יהיו שבעה עולים, שכל אחד מהם קורא קריאה חדשה. וכמו שפסק מרן (בסימן רפ"ב סעיף ו'), דקיי"ל מפטיר עולה למנין שבעה (ור' שם במרן שהיקל בשעה"ד אף היכא שהמפטיר חוזר על קריאת קודמו. ור' בבה"ל מש"כ שם). ור' מה שכתבנו לעיל (בהערה ו') בשם הפר"ח. והב"ד המ"ב בשעה"צ (סימן תרפ"ד סק"ט), וכ"פ במ"ב (שם סק"ט), וכ"פ הרב כה"ח (שם סקי"ז). ור' עוד מש"כ במ"ב (סימן רפ"ב סקי"ט). ומ"מ לא ראיתי שנהגו כן. וכן דעת מרן (בסי' תרפ"ד ס"ג), שקורין ששה בסה"ת הראשון. וכן כתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות חנוכה (פר' י"ג הערה ל"ו). ומ"מ כתבנו שכן הוא מעיקר הדין, עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א.

[9]ט. מה שכתבנו שבספר התורה השני קורא עולה נוסף פר' מוסף של ר"ח, כ"כ מרן (בסימן תרפ"ה סעיף א'. וכעין זאת כתב מרן גם בסימן תכ"ה סעיף א', ובסימן תרפ"ד סעיף ג'). וראה מש"כ הבה"ט (סימן רפ"ב סק"י) בשם הלבוש.

והא דמקדמינן את קריאת מוסף דר"ח לקריאת פר' שקלים, נראה משום דתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. ומ"מ אם טעו והחלו לקרוא בספר התורה השני את פר' שקלים, כתבנו לקמן שיגמרו את קריאתם, ובספר התורה השלישי יקראו למפטיר את פר' מוסף של ר"ח. ונראה שהטעם לכך שאמנם תדיר קודם, אך כבר למדנו במנחות דף מ"ט ע"ב לגבי תמידין ומוספין דהא דתדיר קודם היינו למצוה בעלמא. ולכן כשיש מצוה אחרת העומדת כנגדה לעיתים אין מקדימים את התדיר, וכן מצינו בהרבה ענינים.

ובענין מה שכתבנו שמתחיל מתיבות "וביום השבת", כתבו התוס' והרא"ש בפרק "הקורא את המגילה" שאין מוציאין בשבת ספר תורה שני כדי לקרוא בו את פרשת מוסף של שבת כיון שאין בפר' מוסף של שבת אלא שני פסוקים בלבד, והרי תקנו חכמים שהקורא בתורה לא יקרא פחות משלושה פסוקים, וכדאיתא בגמ' מס' מגילה (דף כ"א), וכן פסק מרן (בסימן קל"ז סעיף ב'). וטעם זה של התוס' והרא"ש כתבו גם המרדכי והר"ן בפרק "בני העיר", וכ"פ מרן בשו"ע (סימן רפ"ג סעיף א').

והנה לפי זה אם חל ר"ח בשבת לא שייך עוד טעם זה, כיון שפסוקי קרבן מוסף של שבת וקרבן מוסף של ר"ח הינם סמוכים זל"ז, ומנינם עולה על שלושה פסוקים. ולכן פסק מרן (בסימן תכ"ה סעיף א') שר"ח שחל בשבת מתחילים לקרוא בספר התורה השני את המפטיר מתיבות "וביום השבת" וממשיך "ובראשי חדשיכם", וכעין זאת כתב הלבוש והב"ד כה"ח (סימן תכ"ה סק"ח), וכ"פ מרן (בסימן תרפ"ד סעיף ג'), וכ"כ כה"ח (שם סקי"ט), וכ"כ בני"ד המ"ב (סימן תרפ"ה סק"ה) בשם הלבוש [ואגב, ר' מש"כ הפר"ח (בסימן תרפ"ד סעיף א') דהא דבשבת אין קוראים פר' מוסף דשבת, אין הטעם כנ"ל, אלא כתב בשם הר"ן שהטעם משום שקרבנות שבת אינם באים לכפר אלא לרצון. עיי"ש. וכעין דברים אלה כתב הטור (בסימן רפ"ג), עיי"ש. ור' מש"כ (שם) מרן בב"י].

ומה שכתבנו בענין הקדיש, ר' בענין זה לעיל (סוף הערה ו') בפרקנו. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי בני"ד, שאכן למנהג הספרדים אם עלו לסה"ת הראשון שבעה עולים או יותר, יש לומר ג"פ קדיש: אחר קה"ת בסה"ת הראשון, אחר השני ואחר השלישי. ומנהג הספרדים שממילא כל ספרי התורה הינם על הבימה בעת הקריאה, כך שא"צ להביאם לבימה בעת אמירת הקדיש. ואם אין מקום על הבימה לכל שלושת הספרים, וחלקם אינם על הבימה, א"צ להביאם לבימה בעת אמירת הקדיש. ואמנם מנהג האשכנזים שבעת הקריאה רק סה"ת שקורין בו מונח על הבימה, ואת שאר הספרים מחזיקים ביד. וטעמם, כדי לחלוק כבוד לאותו ספר תורה שקורין בו באותה העת. ומ"מ הם אומרים קדיש אחד עבור הקריאה בכל שלושת הספרים. עכת"ד. ומה שהוספנו שיש מהאשכנזים שאינם מניחים אז את סה"ת הראשון, הוא עפ"י המבואר לעיל (בהערה ו'. עיי"ש). וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש להזכיר זאת בהלכות במפורש.

[10]י. מה שכתבנו שבספר התורה השלישי קורא המפטיר את פר' שקלים, ר' משנה וגמרא מגילה (דף כ"ט ול'). ור' מה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ב'). וכ"פ מרן (בסימן תרפ"ה סעיף א'). ובענין מנהג הספרדים לומר קדיש אחר קריאת המפטיר, ר' מה שכתבנו לעיל (בהערה ו') בשם הב"י (בסי' רפ"ב) ובשם ש"א.

ומה שכתבנו שמנהג הספרדים להוסיף את הפסוק הראשון והאחרון של הפטרת שבת ור"ח, ר' מש"כ מרן (סימן קמ"ד סעיף ב', ובסימן תכ"ה סעיפים א' וב'). וברמ"א (שם סעיף ב'), וכה"ח (סימן תכ"ה ס"ק י"א וכ"ב). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכן המנהג פשוט. ור' מש"כ לקמן (בהערה קט"ו) עוד בענין זה.

[11]יא. מ"ב (סימן תרפ"ה סק"ה), כה"ח (סקי"ד). והגר"א נבנצל שליט"א העיר שצ"ע כיצד לנהוג אם יש בבית הכנסת רק ספר נביא אחר, והוא הנביא שהיו צריכים לקרוא בו אילולא טעותם, ואין את ספר הנביא שצריכים לקרוא בו עתה בשל טעותם. עכת"ד.

[12]יב. כ"כ כה"ח (סימן תרפ"ה סק"ד) לגבי פרשת שקלים. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי דה"ה בארבע הפרשיות. עכת"ד.

ומה שכתבנו שיברכו על הקריאה החוזרת, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו משום שהקריאה הראשונה כמאן דליתא דמי, כיון שחכמים תקנו לקוראה בשבת מסוימת, ורק עתה כשהם קוראים אותה בשבת זו הם מקיימים המצוה כתיקונה. עכת"ד. והבנתי מהגר"א נבנצל שאף דעתו כן.

[13]יג. מ"ב (סימן תרפ"ה סק"ב), כה"ח (סק"ח וסק"ט). ומה שכתבנו שמנהג האשכנזים לומר קדיש לאחר שהוציאו את סה"ת הנוסף, כ"כ המ"ב (שם). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן מנהג האשכנזים. אך מנהג הספרדים לומר קדיש במקרה זה רק אחר קריאת המפטיר. והוסיף, שאף אם נזכרו בכך אחר אמירת הקדיש של המפטיר הראשון, יאמרו קדיש נוסף אחר קריאת המפטיר השני, אע"פ שיוצא שיאמרו שלושה קדישים. ור' מה שהוסיף כה"ח (שם בסק"ח) בענין זה, ולקמן (בסוף הערה י"ד).

[14]יד. מ"ב (שם), כה"ח (סק"ז). ור' מש"כ שם בכה"ח בשם שע"א (שער ח' סקצ"ב), שכאשר קוראים לעולה הנוסף יאמר סתם "יעמוד פלוני בן פלוני", ולא יאמר "מפטיר". ודין זה שייך בעיקר לאשכנזים, כיון שהספרדים רובם ממילא אינם קוראים כך לעולה שיעלה לקה"ת (מלבד יוצאי מרוקו ואלג'יריה). והוסיף עוד כה"ח שם בשם השע"א, שמגביהים את הס"ת אחר אמירת הקדיש ולפני קריאת ההפטרה. ואף דין זה שייך דוקא לאשכנזים, כיון שלמנהג הספרדים מגביהים את ספר התורה כשמוציאים אותו מארון הקודש בהגיעו אל הבימה קודם הקריאה. והמ"ב לא הזכיר ענין ההגבהה כלל. ובענין קריאת המפטיר השני ר' עוד מש"כ בשו"ת יבי"א (ח"א סימן ט' סעיף י'). ור' עוד בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 269), שהביא דעת האומרים שאם טעו וקראו בשבת שקלים את הפטרת השבוע, ורק לאחר שגמרו לברך אף את הברכות שלאחר קריאת ההפטרה נזכרו שטעו ושלא קראו את הפטרת פרשת שקלים, שיש על הקורא את הפטרת פר' שקלים לשוב ולברך על קריאת ההפטרה תחילה וסוף. ומ"מ אף הוא הסיק לדינא שמדין סב"ל, כיון שיש מחלוקת בדבר, שוא"ת עדיף ולא יברך כלל על הקריאה הנוספת של הפטרת פר' שקלים. עיי"ש בהערה מ"א שהאריך בכך. ועיי"ש עוד (בעמ' 265 סעיף י"ח) שהעלה כן לדינא אף בפר' פרה, ושם בהערה (כ"ח).

ומה שכתבנו שהמפטיר יאמר קדיש, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ובתשובה לשאלתי אמר שה"ה אף אם המפטיר הראשון אמר קדיש אחר קריאתו, כך שיוצא שיאמרו שלושה קדישים (לספרדים). ואמר שדין זה נוהג הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים. עכת"ד. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאין לומר קדיש בין הקריאה להפטרה, והוא לפי"ד רע"א שאין להפסיק בין המפטיר לנביא. עכת"ד.

[15]טו. כן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו הוא משום שעדיין תקנת הקריאה קיימת ולכן שרי עדיין לברך על קריאה זו.

[16]טז. כ"כ כה"ח (שם סק"ה) בענין פר' שקלים.

ומה שכתבנו שיברכו על קריאה זו - כ"כ בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 267 סעיף כ"ג) בשם הגיו"ר (כלל א' סימן ל"ה ול"ו), ובשם פרח שושן (כלל א' סימן ח'), ובשם שערי אפרים (שער ח' סעיף צ"ב) ועוד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעה זו הדין כן בכל ארבע הפרשיות. ור' עוד ביבי"א (ח"ד חאו"ח סימן י"ז ס"ק ה', ו'), שהביא דעת עיקרי הד"ט ועוד פוסקים שעיקר תיקון קה"ת הינו לשחרית ולא לזמן המנחה, ואין לקה"ת דשחרית תשלומים משהגיע זמן מנחה. וראה עוד בשו"ת עשה לך רב (ח"ז שאלה מ"א).

ודעת האומרים שיקראו שוב אך לא יברכו על קריאה זו שלאחר הכנסת סה"ת לארון הקודש, אע"פ שעדיין לא הגיע זמן מנחה, היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי. ואמר לי שהדין כן אף בשאר השבתות של ארבע פרשיות, כולל שבת זכור ופרה. וטעמו הוא משום שתקנת חכמים היתה לקרוא פרשיות אלה דוקא לאחר קה"ת ולפני מוסף. ואם קורא אותן לאחר מכן אין זה מעיקר תקנת חכמים. ומ"מ, הוסיף, אם נזכרו קודם צה"כ, יקראו משנזכרו אך ללא ברכה (וכדלקמן בהערה י"ז). עכת"ד.

[17]יז. את הדעה הראשונה כתב מרן הגחיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן כ"ז), וכ"כ בשמו כה"ח (שם סק"ה), ילקו"י - מועדים (עמ' 268 סעיף כ"ד, ובהערה ל"ח שם). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעה זו ה"ה אף בכל ד' הפרשיות. וטעם האוסרים, כפי שכתבו, הינו משום שהתקנה לקריאת פרשות אלה הינה דוקא בשחרית, אך משהגיע זמן המנחה עבר זמנו ובטל קרבנו.

ואת הדעה השניה כתב בספר ילקו"י (שם ובהערה ל"ז) בענין פרשת שקלים, וסתם דבריו בענין הברכה. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן הדין בכל שאר השבתות של ארבע הפרשיות, שאם נזכרו לפני צה"כ של מוצ"ש יוציאו ספר תורה ויקראו את אותה הפרשה של ארבע הפרשיות שלא קראוה לפני מוסף. אך מ"מ, הוסיף, לא יברכו על קריאה זו אלא רק אם קוראים אותה בזמנה, והיינו לפני הכנסת סה"ת לארון הקודש. והדגיש שד"ז אמור דווקא גבי הכנסת הספר לארה"ק ולא גבי התחלת מוסף כיוון שס"ת לא מוציאים שוב, ואם צריך להוציא, כבני"ד, לא יברכו על הקריאה. וכ"ז אמור אף לגבי פרשת זכור. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעה הסוברת שיש לקרוא זאת במנחה, יש גם לברך על הקריאה. ומ"מ רק כשקוראים עד השקיעה יברכו על קריאתם, ואח"כ לא יברכו. עכת"ד.

ואמנם ישנה דעה שלישית בני"ד, והיא שרשאים לברך על קריאה זו. שכ"כ הגיו"ר (כלל א' סימן מ"ט), שאף כשאין תקנת חכמים לקרוא בתורה רשאין הציבור להוציא ס"ת לקרוא בברכה תחילה וסוף. והוסיף שהלואי יקראו ישראל כל יום בתורה בציבור. ומה שלא תקנו לקרוא כל יום בתפילה, זה משום טורח ציבור. אך כבר חלק עליו הברכ"י [(סס"י קל"ה). ולפי"ז טעם הגחיד"א ביוסף אומץ אינו טעם זה]. וכן חלק ע"ד הגיוו"ר בענין זה גם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (סימן ט"ז). ובספר מנחת אהרן (דף קנ"ג ע"ב), בשו"ת זרע אמת (סי' פ"ו), ובשו"ת גורן דוד (סי' נ'). וראה עוד ע"כ בשו"ת מהר"י דאנציג (חאו"ח סי' מ"ז), שו"ת פתחי שערים (סי' י"ט), ושו"ת יחו"ד (ח"א סי' ע"ט), ומה שכתבנו בס"ד בספר מקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"ב הערה כ"ז).

ואמנם כעבור זמן הראוני מש"כ המ"ב (בסי' קל"ה סק"ה) בשם הדגמ"ר, שציבור שלא קראו קה"ת בשבת שחרית, יקראוה בשבת במנחה, ויעלו ז' גברי לכל הפרשה, דכל יום השבת הוא זמן הקריאה. ויקראוה לפני תפילת מנחה. ולפי"ז גם בני"ד למנהג האשכנזים רשאים לקרוא כל א' מד' פרשיות עד הערב, ובברכה. ואמנם אין זה מצד טעמא דהגיו"ר, דלפי דבריו רשאים לקרוא קריאה זו תמיד, ואף בשאר ימות השבוע. אלא טעמא דהדגמ"ר דכל יום השבת זמן קריאה הוא. וכנ"ל. ולכאו' תלוי הדבר בגירסה ברמב"ם (ר"פ י"ב מהל' תפילה) אי גרסינן שמשה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני וחמישי "בשחרית", או דלא גרסינן תיבת בשחרית. וראה בכס"מ שם. ואמנם היו שחלקו ע"ד הדגמ"ר הנ"ל, שכ"כ הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"א וח"ב סי' ט"ז) שאין להשלים הקריאה במנחה של שבת. שהרי האו"ז, האגודה, מהרי"ו והרמ"א כתבו שאם לא קראו הפרשה יקראוה בשבת הבאה, ולא חילקו אם יכול לקוראה במנחה של שבת או לא. והטעם, דתקנת משה היתה בשחרית. וראה עוד ע"כ באורך בשו"ת יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' י"ז) ובילקו"י (ח"ב עמ' י"ט - כ"א) שהביאו דעות הפוס' לכאן ולכאן. ושאלתי את הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, ואמר לי שאכן בני"ד את הפרשה שהחסירו יקראו בתפילת מנחה, כיון שהתקנה הינה לקוראה במשך כל היום, ואף יברכו על קריאתם זו (בנוסף לקריאת התורה של מנחה). ומ"מ יברכו רק כשקוראים עד השקיעה, ולא עד צה"כ, מדין סב"ל. עכת"ד.

ואמנם כל מה שדנו פוס' אלה הינו לגבי קה"ת של פרשת השבוע בכל שבת ושבת. ושאלתי את הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, הניתן ללמוד מד' המ"ב שפסק להלכה את דברי הדגמ"ר, שגם בני"ד יודה דרשאים לקרוא כל א' מד' פרשיות אלה במנחה, אם לא קראו פרשה זו בשחרית. וענה לי שאכן במקרה זה רשאים הם לקרוא את קריאת הפרשה מארבע הפרשיות גם בזמן המנחה, שהרי זה חלק מהתקנה לקרוא פרשה זו במשך כל אותה השבת. וכן יברכו על קריאה זו עד השקיעה. ולאחר השקיעה לא יברכו, מדין סב"ל. עכת"ד. ור' עוד בענין זה בספר זכור לאברהם מערכת ס"ת (דף ע"ה ע"א), ובספר מעייני הישועה (דף כ"ח ע"ד), ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סימן ס"ח).

[18]יח. ראה מ"ב (סימן תרפ"ה סק"ב), שעה"צ (סק"ג), כה"ח (סק"י וסקכ"ב). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שבכל ארבע הפרשיות, אם עד צה"כ לא קראו את הפרשה הנקראת באותה שבת, לא יקראוה עוד בשבת הבאה או לאחר מכן, מלבד שבת זכור, וכדלקמן (בסעיף כ"ה).

[19]יט. ראה מ"ב (סי' תרפ"ה סק"ב) שכתב בשם חידושי רע"א ושערי אפרים שאין לכך תשלומין. וראה בספר ילקו"י (מועדים, עמ' 268 סעי' כ"ד) שהביא מחלו' הפוס' בזה.

[20]כ. את מנהג האשכנזים כתבנו עפ"י הכרעת המ"ב שם. אע"ג שבילקו"י (שם) כתב בשם שו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' של"ה) ושו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סי' ס"ח) שיש לקריאת שבת שקלים תשלומין.

ואת מנהג הספרדים כתבנו עפ"י מש"כ בילקו"י (שם). ואע"ג שכתב שם לדינא דשוא"ת עדיף, מ"מ הביא שם דעת כמה פוס' ספרדים הסוברים שיש לזה תשלומין. וכיון שמידי מחלו' לא יצאנו, הרי שאף ספרדים שרוצים להשלים קריאה זו בשבת שלאחר מכן, נראה שרשאים לעשות כן. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאין לזה תשלומין לשבת הבאה. ע"כ. ונראה שאכן ספרדים הבאים לימלך עדיף לומר להם להשלים זאת בלא ברכות, דסב"ל.

ואגב נראה, שאם שבת שקלים ושבת זכור צמודות זו לזו, לדעת האומרים שיש לזה תשלומין לשבת הבאה, יקראו פר' שקלים בין קה"ת לפרשת השבוע ובין קה"ת לפר' זכור, כך שהמפטיר יקרא את הפטרת פר' זכור. וכדלקמן בפרקנו לגבי שאר השבתות.

[21]כא. ילקו"י (שם סעיף כ"ה ובהערה מ"א, ועיי"ש גם בהערה ל"ו).

הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שצ"ע אם בשל טעותם יצטרכו לדלג מנביא לנביא, אזי כשקורא ההפטרה ממגילת קלף ולא בספר תנ"ך מודפס, הרשאי לעבור מנביא לנביא אחר, שהרי אין מדלגים מנביא לנביא אחר. ועוד אמר, שמה שכתבנו שאם נזכרו באמצע הקריאה, שאין לברך ברכה אחרו' על הקריאה הראשו' ואין לברך ברכה ראשו' על הקריאה השניה, הוא אפי' אם כבר קראו בקריאת ההפטרה הראשונה עשרה פס' או יותר. עכת"ד.

[22]כב. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ב'). כה"ח (שם סקט"ז).

[23]כג. עפ"י דברי הרמ"א (סימן רפ"ב סעיף ד') שכתב שנוהגים שאין המפטיר ביו"ט ממנין הקרואים. וכעין זאת כתב מרן (בסימן תכ"ה סעיף א') לענין ר"ח. וכ"כ המ"ב (בסימן תרפ"ד סק"ה). ולפי מש"כ בשעה"צ (סימן תרפ"ד סק"ט) משמע דהכא שרי להעלות ששה עולים בלבד, וכמש"כ מרן (בסימן רפ"ב סעיף ו') דקיי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה (ור' גמ' מגילה דף כ"ג), ומ"מ לא נהגו כן. ונראה שאם יעלו ששה עולים בלבד לקריאת פרשת השבוע לא יאמרו קדיש אלא רק לאחר קריאת המפטיר שהוא העולה השביעי המשלים את מנין העולים לחובת היום, וכמו שהבאנו לעיל (בהערה ז') בשם תשו' הריב"ש.

[24]כה. מ"ב (סימן קמ"ז סקכ"ז, וסי' תרפ"ה סק"ו). וע"ע ב"י (סס"י רפ"ב) ולעיל (הערה ו').

[25]כו. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ב'). ור' מה שכתבנו לעיל (בהערה ג').

[26]כז. ר' ב"י (שם), וכה"ח (סימן תרפ"ד סקי"ט). ור' לעיל (הערה ו').

[27]כח. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ב'). ובענין חילוקי המנהגים ר' במ"ב (סימן תרפ"ה סק"ח) וכה"ח (סקי"ז וסקי"ח). ובענין זמן קריאת הפטרה זו, ר' בבה"ט (סימן תרפ"ח סק"ז), ובמ"ב (באותו סימן סקט"ז).

את מנהג הספרדים כתבנו עפ"י מה שהורה לנו הגר"מ אליהו זצ"ל שכן הוא המנהג, וכ"כ בחומשים ובסידור רינת ישראל בטבלת ההפטרות. וזה כדעת הלבוש, ולא כמו שכתבו הרמב"ם (פי"ג מהל' תפילה הל' כ'), הטור ומרן שם בסעיף ב'. ות"ח אחד העיר לי שיתכן שאף דעת מרן והרמב"ם כמנהג הספרדים, אלא שהם ציטטו את לשון הגמרא במס' מגילה. אך נראה לענ"ד שמלשון המ"ב וכה"ח הנ"ל לא משמע כך, אלא שאכן זו מחלוקת. ואת מנהג האשכנזים כתבתי עפ"י מש"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, וכן עפ"י מש"כ בחומשים ובטבלת ההפטרות בסידור רינת ישראל.

[28]כט. דעת הסוברים שחיובה מדאו' הוא משום שכתוב בתורה (דברים פרק כ"ה פס' י"ז): "זכור את אשר עשה לך עמלק" וגו'. ושנינו במשנה מס' מגילה (דף י"ז ע"ב): "הקורא את המגילה... על פה... לא יצא." ואמרו שם בגמ' (דף י"ח ע"א): מנלן שקראה על פה לא יצא, אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא: והימים האלה נזכרים. וכתיב התם: כתוב זאת זכרון בספר. מה להלן בספר, אף כאן בספר, וממאי דהאי זכירה קריאה היא, דילמא עיון בעלמא... דכתיב זכור. יכול בלב... הא מה אני מקיים "זכור" - בפה. ע"כ. וכתב רבינו חננאל (שם): ופרישנא זכור בפה מה שכתוב בספר. ע"כ. והיינו דהאי זכור הינו דוקא באמירה מתוך הספר (מ"ב סקי"ד, כה"ח סקל"ג וש"פ). ור' עוד בב"י (סימן תרפ"ה), ובשו"ע (סימן קמ"ו סעיף ב') שכתב בסתמא שקריאת פר' זכור הינה חיוב מדאו', ובסימן תרפ"ה (סעיף ז') הביא זאת בשם "יש אומרים". ומ"מ לדעת הרבה ראשונים ואחרונים, ביניהם הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, פר' זכור חיובה מדאו'. ור' עוד מ"א (רס"י תרפ"ה), מ"ב (סימן תרפ"ה ס"ק י"ד), שעה"צ (ס"ק ה', ו'). כה"ח (ס"ק כ"ח, ול"ג), מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (סימן ה', ו', ז' ועיי"ש גם בהררי קודש), יחו"ד (ח"א סימן פ"ד וח"ג סימן מ"ג. ואמנם הביא שם דעת הרבה ראשונים, אך לא מכולם משמע בהדיא שיש חיוב מדאו' לקרוא פרשה זו כל שנה, ובפרט במנין), במכתב הגר"ש גורן (שליט"א) זצ"ל המובא בנספחים בסוף ספר זה, ובספר מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ו, קס"ז).

והטעם שאין מברכים על מ"ע דמחיית זכר עמלק הוא כיון שאין מברכים על השחתה, ואפי' אהשחתה דאומות העולם. מדקחזינן דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה [יפ"ל (ח"ג סעיף ל'). כה"ח (סימן תרפ"ה סקכ"ט)]. ור' עוד במקראי קודש לגרצ"פ פראנק מש"כ בענין זה.

יש מהפוס' שכתב שבכל פעם שישנה שנה מעוברת, צריך בקריאת פר' "כי תצא" בשנה הקודמת לה, לכוון לצאת י"ח מצוות זכירת מחיית עמלק כיוון שזמן שכחה הינו י"ב חודש, ובשל השנה המעוברת עוברים י"ג חודש בין פר' "זכור" אחת לשניה [מהר"ם שי"ק על תרי"ג מצוות (מצווה תר"ה) עפ"י המנהג של החת"ס עצמו]. אך יש חולקים וסוברים שאין לחשוש לכך [שו"ת דברי יואל (או"ח סי' ל"ג). מועו"ז (ח"ב סי' קס"ו) בשם הגר"י וועלץ זצ"ל. וכן מבואר כבר בשו"ת חת"ס (אעה"ז סי' קי"ט)]. וטעמם, דחוקי הטבע משתנים לפי התורה ובשנה מעוברת שיעור השכחה הוא שלושה עשר חודש. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרפ"ה סק"ח, ובהערות 29-30). וקצ"ע על מה שעולה מדבריו, שבשו"ת מהר"ם שי"ק החמיר עפ"י שו"ת חת"ס. אלא זה רק עפ"י הנהגתו האישית של החת"ס לחומרא.

הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שלעיתים עובר זמן רב יותר משנה בין קריאת פר' זכור בשנה א' לשנה שניה. ואין הדבר אמור רק כשהשנה מעוברת, אלא שלעיתים שבת פר' "זכור" חלה בח' באדר ולעיתים בי"ג בו. עכת"ד.

[29]ל. ספר לקט היושר (תלמיד תה"ד). וכ"כ מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ו), וכ"כ בילקו"י - מועדים (עמ' 258 סעיף ג').

[30]לא. הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שמעיקר הדין שרי לקרוא אף את פרשת זכור בס"ת משוח, ואף לברך לכתחילה על קריאה זו. ובתשובה לשאלתי הוסיף שטוב להחמיר בכך, אך הדגיש שזה כחומרא ואינו מעיקר הדין. עכת"ד. וזכורני שהגר"מ אליהו בשנה מסוימת שינה ממנהגו בשאר השבתות, ולא התפלל בבית הכנסת שהיה רגיל להתפלל בו, אלא הלך בשבת זכור להתפלל בבית כנסת שהיה בו ספר תורה שאינו משוח. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר שאין לסתום בזה כדעת המתירים, כיון שיש המחמירים בזה ומקפידים לקרוא בס"ת שאינו משוח, ולכן יש לציין זאת בהלכות. עכת"ד.

[31]לב. מה שכתבנו בענין הקורא והשומעים, כ"כ המ"ב (סימן תרפ"ה סקי"ד), כה"ח (סקל"ג), ספר ילקו"י - מועדים (עמ' 258 סעיף ג'. ועיי"ש בהערה ח'). והרב בא"ח נתן רמז למה שעונים הספרדים בעת הזימון וכדו': "ברשות שמים", ואמר דרך רמז דתיבת "שמים" הינה ר"ת של: שומע משמיע יחדו מכוונים. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש לציין בהלכות שגם העולה צריך לכוון להוציא הקהל בברכותיו, ולא רק הקורא. עכת"ד. ובענין זה שאדם יכול להוציא את חבירו בברכתו, ר' מש"כ מרן (בסימן קצ"ג סעיף א', ובסימן רי"ג סעיף ג'), ובנו"כ (שם).

[32]לג. כה"ח (שם סקל"ג). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שזו חובה לכוון שע"י קריאה זו יוצא ידי חובת מ"ע דאו', והוסיף שזה לעיכובא. ועוד אמר, שמ"מ אין חובה לומר בפיו שהוא מתכוון לצאת י"ח מ"ע דאו', וכ"ש שאין זו חובה לומר "לשם יחוד" קודם הקריאה, אך מ"מ חובה לכוון בלבו. והא דאינו חייב לומר זאת בפיו אלא סגי לכוון בלבו, למד זאת ממה ששנינו במשנה קמא פ"ב דברכות לגבי ק"ש ש"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא", וה"ה לני"ד שאינו חמור מק"ש. עכת"ד. ור' בשו"ע (סימן ס' סעיף ד'), במ"ב (שם סקי"א), ובבה"ל (שם ד"ה "וכן הלכה"). ור' עוד במ"ב (שם סק"י, ובסימן תרפ"ה סקט"ו), שכתב מרן הח"ח שאף במצוה דרבנן ג"כ צריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה. וראה לקמן (פ"ז הערה ע"א).

ובאשר למקרה שהקורא בתורה לא כיוון להוציא את הציבור ידי חובת שמיעת או קריאת פרשת זכור. הנה בס"ד יש לדון בזה גבי כמה אפשרויות:

1) כשהקורא בתורה לא כיוון להוציא את הציבור י"ח מצוות קריאת פרשת זכור, אך הם כן התכוונו לצאת.

2) כנ"ל, כשכיוון, אך לא כיוון להוציאם י"ח המצווה מדאורייתא.

3) כשהשומע לא התכוון לצאת י"ח מצוות שמיעת פר' זכור, אך הקורא כן כיוון להוציא.

4) כשהשומע כן התכוון לצאת, אלא שלא התכוון לצאת י"ח מדאו'.

5) כשעולה לתורה לא כיוון להוציא את הציבור י"ח הברכות על הקריאה (כדעת הט"ז).;

מחמת קוצר הזמן, אציין רק דברים מעטים גבי שאלות אלה (כתבתי זאת לפני שקיבלתי את מכתבו של הגר"ד ליאור שליט"א שבנספחים, נספח כ"ח):

עיקר דין הכוונה בעשיית המצוות נזכר בטור וב"י, בשו"ע והנו"כ (בסי' ס' ס"ד).

וכ' מרן שם בשו"ע: י"א שאין מצוות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה. עכ"ל. וא"כ להלכה עשיית המצוות צריכה כוונה [ועיי"ש במ"ב (סק"ז) איזו כוונה צריך].

ונחלקו האחרו' אי ד"ז הוא דוקא גבי מצוות דאו' או גם במצוות דרבנן [ר' מ"ב (סק"י). ועיי"ש מש"כ בשם הח"א אי יש לחלק בין מצוות שהמעשה מוכיח שעושה כן לשם מצווה, לבין שאר המצוות].

אלא שבנידוננו עסקינן שמישהו אחר מוציאו, וזאת ע"י דיבור.

ראה גבי ני"ד בשו"ע (סי' תר"צ סי"ד), ובמ"ב (שם סקמ"ח), וכאן (בפ"ז הערה ע"א ופי"ב הערה מ').

ולגבי בדיעבד. אם המשמיע (קורא המגילה או הקורא בתורה) כיוון להוציא אך השומע לא התכוון לצאת, או שהשומע התכוון לצאת אך המשמיע לא התכוון להוציאו, כ' בחזו"ע (שבת ח"ב דקמ"ה, דין קידוש במקום סעודה, הערה ח'), שלפי"ד מרן (בסי' רע"ג ס"ו) לא יצא י"ח בכה"ג. וכתב שכ"ה אף במצוות דרבנן, ואפי' למ"ד שבמצוות דרבנן לא בעי כוונה, משום דהכא אינו עושה המצווה בעצמו אלא רק שומעה מאחרים לכן לא יצא י"ח. עיי"ש. וכן מבואר עיקר ד"ז שהשומע לא יצא אם המשמיע לא כיוון להוציאו, אף במצוות דרבנן, במ"ב (סי' רע"ג סק"ל. דנראה שכוונתו אף לקידוש היום). וע"ע ע"כ לקמן (בפי"ב אמצע הערה מ') שיש חולקים.

ומ"מ שאלתנו הינה גם גבי הא שהשומע או המשמיע התכוונו להוציא או לצאת, אלא שא' מהם התכוון סתם למצווה בעלמא, ולא התכוון להוציא או לצאת י"ח מצווה מדאו' (וכ"ש אם התכוונו רק למצווה דרבנן ולא לדאו', אלא שזה קצת רחוק מהמציאות. דאם הם כאלה ת"ח שיודעים לחלק בין מצוות דאו' לדרבנן, ממילא יש להניח שיודעים הם שיש להתכוון שקריאת פר' זכור הינה לרוה"פ מדאו').

וע"ע במ"ב (סי' ס' סק"י) אם גם במקרה שלא יצא י"ח מחמת חסרון הכוונה, שמ"מ כשחוזר לקיים המצווה (ובני"ד כשחוזר לקרוא המגילה), שאין לברך שוב על קיום המצווה בשנית (אלא אם כן שומע קריאת המגילה ממי שטרם יצא י"ח ומברכנה לעצמו).

וע"ע בפסתש"ו (סי' ק"ד הערה 101).

ויש להאריך בדברים אלה, אך מה שהלב חושק הפנאי עושק. וראה בנספחים (נספח כ"ח) מה פסק הגר"ד ליאור שליט"א גבי ני"ד.

ובענין אי צריך לכוון לצאת י"ח אף בברכות התורה של הקורא את פר' זכור, ר' לקמן בסוף הערה מ"ט.

[33]לד. ילקו"י - מועדים (עמ' 258 סעיף ד'), והוסיף שם שאף שליח הציבור הקורא בתורה יאמר לציבור המתפללים שהוא מכוון להוציאם י"ח. והגר"מ אליהו (שליט"א) זצ"ל הורה לי שזו חובה שהרב או אחד מראשי הקהל יעורר את הציבור לכך ויזכיר להם לכוון זאת. עכת"ד. וכן רואה אני שנוהג הוא לעשות בבית הכנסת שבו הוא מתפלל.

[34]לה. כה"ח (בסימן תרפ"ה ס"ק ל"ג) כתב שמנהג חסידי ביהכ"נ בית-אל פעיה"ק ירושת"ו ההולכים עפ"י דברי האר"י ז"ל לומר "לשם יחוד" קודם קריאת פר' זכור. ואף כתב שם נוסח "לשם יחוד" לכל אחת מארבע פרשיות אלה. והרוצה לאומרם יקחנו משם. ומ"מ בספר ילקו"י (עמ' 258 ס"ד) כתב שאין זו חובה, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכמש"כ לעיל (בהערה ל"ג). וראה עוד בשו"ע (סי' ס' ס"ד), מ"ב ובה"ל (שם), כה"ח (ס"ק י' וי"א, ובסי' תע"ה סקנ"ט). חזו"ע (ח"א סי' כ"ט וח"ב עמ' קנ"ט), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה כ"ב).

[35]לו. את הדעה הראשונה שמעתי מהגר"ע יוסף, וכ"כ ביחו"ד (ח"ג סימן נ"ג) בשם הפר"ח (בסימן ס"ז סעיף א'), ובשם שו"ת משיב דבר (חאו"ח סימן מ"ז). ואח"כ שאלתי את הגר"מ אליהו ואף הוא הורה לי הלכה למעשה שיש חובה על אנשי הקהל לשתוק ולשמוע את קריאת העולה לתורה, ושלא יקראו זאת בפיהם מתוך החומשים המודפסים.

ודעת החולקים היא דעת המנחת אלעזר (ח"ב סימן א') המצדד שכ"א מאנשי הקהל יקרא בפיו, וכ"כ הג"ר עמרם אבורביע בספרו נתיבי עם. ואח"כ ראיתי גם בסידור מנחת אלעזר (מהדו' פרידמן, ארה"ב, עמ' תשל"ו) שכתב וז"ל: אותם שאין אומרים הזכירות בכל יום, "מוטב" שיאמרו פר' זכור עם הבעל קורא בפה, כי יש דעות שהזכירה צריכה להיות בפה דוקא, או שיכוונו לצאת בעת קריאת הפרשה (שמו"ת) ממחיית עמלק. עכ"ל. ומשמע שאינו מדינא אלא רק טוב לנהוג כן.

ור' עוד בספר מועדים וזמנים בהל' ד' פרשיות מש"כ בענין זה.

[36]לז. ילקו"י - מועדים (עמ' 259 סעיף ה') בשם שו"ת בן ימין (דף ע"ז), ושכן פסק גם מהר"א פלאג'י בתשובה המובאת בשו"ת זה שם. ור' עוד מש"כ המ"ב (סימן תקפ"ז סקט"ז, ובסימן תרפ"ט סקי"ח, וכן בסימן צ"ח סק"ג, ובסימן קכ"ד סקכ"ח) ובכה"ח (סימן תקפ"ט סק"ה). ור' עוד מה שכתבנו בספר מקראי קודש הל' ראש השנה (פרק ז' הערה י"ז).

[37]לח. כ"כ בספר ילקו"י (עמ' 259 סעיף ז') בשם יבי"א [(ח"ד סס"י ג') עיי"ש (בסקכ"א) שדן האם דין שומע כעונה שייך גם כאשר השומע אינו מבין פירוש הדברים. וכן בדין המהרהר ברכה כשאינו מבינה. וע"ע ביבי"א (ח"א סי' י"ב)]. וכן הורה לי להקל בכך הגר"מ אליהו זצ"ל. ולשאלתי מדוע אין זו חובה להבין את הקריאה, הרי המצוה היא לזכור את מצוות מחיית עמלק, ואם אינו מבין את הקריאה ודאי שאינו יכול לזכור מצוה זו, ענה שיש להקל בכך לפי מש"כ בספר ברכת אברהם [והב"ד כמה אחרונים, ומהם כה"ח (בסימן קצ"ג סק"ה)], שיחיד יכול להוציא את הרבים ידי חובה אף אם אינם מבינים, כגון ש"ץ המוציא רבים בזימון שלושה או עשרה. ורק ביחיד המוציא יחיד חייב השומע להבין את הדברים. עכת"ד. ואמנם ק"ק לי ע"כ, שהרי מסקנת כה"ח (שם) שאין לסמוך ע"ד הברכת אברהם אלא כדי שלא יתבטלו מהברכה לגמרי, שאז סומכים ע"ד רש"י, ר"י מקורביל, הכלבו ורי"ו שמתירים, כדלקמן [ואמנם אין להקשות דפר' זכור חיובה מדאו' ולכן אין להקל בזה, משום שהמ"ב (בסי' קצ"ג סק"ה) סמך ע"ד הראשו' הנ"ל אף לגבי ברהמ"ז שאף היא חיובה מדאו' וכן בקידוש שהוא דאו' כמבואר שם]. ועיי"ש עוד בכה"ח, שמדברי מרן בב"י ובשו"ע נראה שאינו סובר להקל. ועוד יש להקשות ע"כ, שהרי הבה"ל (סי' קצ"ג ד"ה "אינו") כתב שהב"ח והלבוש אינם סוברים כדעת הברכת אברהם בזה. וכן נראית דעת המ"ב (בסי' קכ"ד סק"ב). ואף לגבי קריה"מ לא תמיד יוצאים י"ח אם שומעים קריאתה מבלי להבינה, כמבואר במרן (סי' תר"צ סעי' ח', ט'). וראה עוד תוס' ברכות (דף מ"ה ע"ב ד"ה "שאני", שכתבו שנשים אינן יוצאות בברכת הזימון של האנשים משום שאינן מבינות כלל את לה"ק, משא"כ בבור שמבין לה"ק ויודע קצת, ש"ד דיוצא. ולגבי השומע קהמ"ג דיצא אע"ג דאינו מבין כלל, שאני התם משום דהוא פירסומי ניסא בעלמא. עיי"ש). ומ"מ נראה שדעת פוס' רבים להקל בזה כרש"י. וכן ראה במ"ב (סימן תרפ"ה סקט"ז וסימן תר"צ סקכ"ו).

[38]לט. כ"כ בספר מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ה). ועיי"ש שכתב בתחילת מסקנתו ש"נראה דבקריאת פרשת זכור... לא מהני כשאינו מבין". אך בסוף דבריו כתב ש"השומע נראה להחמיר שיבין... וראוי להזהיר ע"ז אי ישמעו, ואם לא ישמעו סומכין על שיטת רש"י שהפוסקים סמכו עליו גם בדאו' בנשים שלא למדו". ונראה שלמסקנת דבריו בדיעבד יצא י"ח אם לא הבין הקריאה. ועיי"ש עוד בדין אם יצאו י"ח כשהקורא אינו מבין והשומעים מבינים. ובס"ד נלע"ד שבקורא יש צד להחמיר יותר מהשומעים אם אינו מבין, כיון דסו"ס גם מוציא אחרים. ומאידך כיון שהוא קורא ממש בפיו יתכן שיצא אף כשאינו מבין.

[39]מ. כן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף זצ"ל. והגר"מ אליהו הוסיף שהדין כן הן אם ספר התורה אינו כנוסח עדתו, והן אם המבטא אינו כנוסח עדתו. ע"כ. ואמר לי הג"ר שלום משאש שליט"א, רבה של ירושלים ת"ו, שמצד שינוי המבטא אין בכך כלל בעיה אם ספרדי שומע קריאת פר' זכור אצל אשכנזים ולהיפך. ולדעתו הבעיה הינה רק מצד ההבדלים בין ספרי התורה. ומ"מ, הדגיש, בדיעבד ודאי שיצא. עכת"ד. ודעת הגר"ע יוסף היא, שבאמת אשכנזי המדבר ומתפלל במבטא ספרדי יכול לשמוע אף לכתחילה את קריאת פרשת זכור במבטא ספרדי. וכמ"ש ביבי"א (ח"ו חאו"ח סימן י"א סעיפים ו', ז'). וביחו"ד (ח"ו סימן י"ט). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שאשכנזי המדבר ומתפלל כל השנה במבטא ספרדי א"צ לשמוע קריאת פר' זכור בהברה אשכנזית. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת צרור החיים (דף ל"ז), ובשו"ת בית רידב"ז (סס"י כ"ז) מש"כ בענין מבטא הספרדים, ובשו"ת רפ"ע (ח"ב חאו"ח סימן כ"ה), שו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן א'), בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן ג'), ובשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סימן כ"ג).

ומה שכתבנו שיש הבדלי נוסחאות בין ספרי התורה, הכוונה לתיבת "דכה" (דברים פרק כ"ג פס' ב'), שהספרדים כותבים אותה כשהיא מסתיימת באות ה"א, והאשכנזים מסיימים את כתיבתה באות אל"ף (וכיום רבים מהאשכנזים כותבים אותה באות ה"א, אמנם התימנים כותבים אותה באל"ף). ואף בענין כתיבת צורת האותיות יש נ"מ בין ספרי התורה של האשכנזים לבין אלו של הספרדים (ר' שו"ע או"ח סי' ל"ב ובנו"כ). ואכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שתחילה פסק החזו"א שאין לאשכנזים לעלות לתורה בקריאה בס"ת של הספרדים, בשל צורת האותיות. אך משהראה הגר"ע יוסף לחזו"א שכבר פסקו גדולי האשכנזים להיתר בזה בהדיא, חזר בו החזו"א בזה. עכת"ד. וראה ביחו"ד (ח"ב סי' ג' וח"ו סי' נ"ו).

[40]מא. כך הורה לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל. והוסיף שאינם צריכים כלל לכתת רגליהם מהישיבה בה הם לומדים לבית כנסת אחר. ובתשובה לשאלתי בענין הנוסחאות השונות בספרי התורה אמר, שאין בכך בעיה כיון שא"א לומר שספרי התורה הכתובים בנוסחה מסויימת הינם פסולים. וכן הורה להתיר לגבי הקריאה במבטא שונה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שגם לדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל יוצאים י"ח בכל קריאה בס"ת הכתוב בנוסחה האחרת, והיינו בכתב הב"י, האריז"ל או כתב אחר. וכן כשהקורא קורא בהגיה של נוסח עדה אחרת. והדבר אמור הן לאשכנזי אצל ספרדים והן להיפך. והוסיף הגר"א נבנצל, דמסתמא דה"ה גם לפר' "זכור". עכת"ד.

ואח"כ ראיתי [במ"ב – דירשו (סי' תר"צ הערה 44)] שגם לד' החזו"א והגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל יוצא י"ח כל ההברות בשמיעת קריאת התורה, וכ"כ הגר"י קנייבסקי זצ"ל שגבי קריה"ת אשכנזי יוצא י"ח בדיעבד גם בקריאה בהברה ספרדית, וכן ספרדי בקריאה בהברה אשכנזית. וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סי' ה', וח"ד סי' כ"ג) לענין קריה"ת, שכל ההברות נחשבות ללשון הקודש (עיי"ש שבין השאר הוכיח כן מאמירת האשה בעת חליצתה, דהא מהני בכל היגוי והברה בלה"ק). וע"ע לקמן (בפ"ז הערה ס"ג).

[41]מב. כך שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. ומהגר"ע יוסף זצ"ל שמעתי, שבשאר ימות השנה אין להקפיד כלל בכך שלא יעלה ספרדי לקה"ת בס"ת הכתוב בכתב ובנוסחה של האשכנזים, וכן להיפך. ושכן מעשים שבכל יום, שכולם עולים לקרות בתורה הן בס"ת ספרדי והן בס"ת אשכנזי. ואח"כ מצאתי שכ"כ ביבי"א (ח"ו סימן י"א סק"ו).

הגר"א נבנצל העיר, שלדעת החזו"א יש להקפיד שלפחות הקריאה בשם ה' תהיה דוקא בהברה אשכנזית. ויתכן שגם לדעת השרידי אש והגרי"א הרצוג יש להקפיד בזה. אך לא ברור שלדעתם הוי לעיכובא. עכת"ד. וראה שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ה'), שו"ת הגרי"א הרצוג (חאו"ח סי' א'), שו"ת אגרות משה (חלק או"ח חלק ג' וד') ותחומין (ח"ג עמ' 388. עיי"ש שהגרצ"י קוק זצ"ל פקפק על המתפללים בהברה ספרדית ומבטאים ש"ש בהברה אשכנזית).

שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל הניתן לקרוא פר' זכור באופן שהעולה הראשון יברך הברכות הראשו' ויקראו למשל בס"ת אשכנזי ובמבטא וטעמים כאשכנזים, ולאחר גמר קריאתו, לפני שיברך הברכה האחרונה יביאו ס"ת ספרדי ויקראו בו פר' זכור במבטא וטעמים כספרדים, ואח"כ יעשו כן בס"ת, מבטא וטעמים של יהודי תימן. או שלפחות יחליפו את המבטא והטעמים בקריאות מבלי להחליף את ספרי התורה. וענה לי הגר"מ אליהו שאכן אם יעשו כך, ואף יחליפו את ספרי התורה לפי קריאת העולה, דהיינו שהעולה הראשון יקרא בס"ת ובטעמים בנוסח עדתו, ואח"כ יעלה אחר ויקרא בס"ת אחר כפי נוסחאות עדתו ובנוסח טעמי המקרא של עדתו, וכן יעלה אדם שלישי וכו', ויחזור הראשון לברך ברכה אחרונה, הרי שזה טוב מאוד. ושאלתי האם אכן רצוי לעשות כן, כולל החלפת ספרי התורה. וענה לי שזה רצוי אם ישנם באותו המקום מתפללים מעדות שונות, כך שכל אחד יצא כפי נוסח וספר התורה של עדתו, וכגון כשישנם גם בחורי ישיבה ספרדים בישיבה של אשכנזים. ומ"מ אם ראש הישיבה מתנגד לכך לא יעשו כן, אלא לאחר מכן ילכו למקום אחר ויקראו שם כפי מנהג עדתם. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאת ספרי התורה אין להחליף במקרה זה כיון שאז תהיה בעיה האם לברך שוב הברכה שלפני הקריאה. ואם לא מחליפים את ספרי התורה ורק יקראו שוב במבטא וטעמים שונים אין בכך בעיה מעיקר הדין, ומ"מ נראה שדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל לא היתה נוחה שיעשו כן משום שהתקנה היתה שיקרא רק אדם א' כמפטיר ולא כמה בני אדם. עכת"ד.

וכאן המקום להביא בס"ד מש"כ בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' ה'): "...מוכרחין לומר שכל ההברות של כל העדות כשרין לדינא, דקריאת חליצה הא נקרא בלשון הקודש דוקא... ונמצא שנצטרך ללמד את האשה שתוכל לקרוא בכל ההברות, דאם לא כן נמצא שחליצות של הספרדים פסולות לדידן, וחליצות שלנו פסול לספרדים! שלא מצינו דבר כזה! ולכן משמע ששתי ההברות כשרים, שלכן אף שהאשה אינה יודעת אלא הברה אשכנזית או רק הברה ספרדית - כשרה החליצה... ומה שנחשב שתי ההברות כל אחת מהן לשון הקדש... הוא מטעם שאם יש קהל גדול שקוראין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה - נחשב זה ג"כ לה"ק, אף שהוא שינוי מהברה שדברו אבותינו ושניתנה התורה".

[42]מג. כך כתב המ"ב (סימן תרפ"ה ס"ק י"ח), וכן המנהג היום אצל הקוראים במבטא אשכנזי. ובענין האם להקדים קריאת תיבה זו בניקוד צירה או סגול, וכן האם יש לחזור על כל הפסוק מתחילתו או שדי לחזור רק על חלק מהתיבות, ראה מש"כ בספר מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ז בהערה) שצידד שקריאה בצירה היא הנכונה. ולכן יש לקרוא בפעם השניה דוקא בצירה, כי הבתרא תמיד הוא התיקון והעיקר. ועדיף טפי לקרוא כל הפסוק בצירה, ואח"כ לשוב ולקוראו בסגול ואז אין לחוש שהבתרא בסגול, דמקודם גומרים הכל כדין ורק אח"כ חוזרים מספק (וע"ע לקמן פ"ז הערה צ'. ונראה שאין זה חילוקי דעות אי חוזר על כל הפס' או רק על התיבות הנצרכות, דהא דחוזר על כל הפסוק הוא מעליותא בלבד). ועתה הגיע לידי בס"ד מאמרו של הרב מרדכי ברויאר שליט"א (פורסם במגדים חלק י' - שבט תש"נ, והודפס שוב ע"י מכון הרב הרצוג להכשרת מורים שע"י ישיבת הר עציון). ובמאמרו הנ"ל מוכיח שצ"ל הזיין דזכר בצירה ולא בסגול. אמנם יש שהעירוני שכבוד הרב הנ"ל אינו רב פוסק הלכה, אם כי הינו מומחה בחכמת המסורה. ויש להביא את דבריו לגדולי הדור לשם הכרעה לכלל ישראל. ובמקו"א הארכנו בכגון דא. ואכ"מ. וראה עוד בענינים אלה בדברי הג"ר משולם ראטה, בשורת אליהו (סי' ה'), וכן לקמן (בהערה הבאה, ובפ"ז הערה צ').

[43]מד. הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שהספרדים אינם מקפידים ע"כ, אלא קוראים תיבה זו פעם אחת בלבד. עכת"ד. והיינו כיון דלדידם אין נ"מ בהגייה אם הניקוד בצירה או סגול. ונראה לענ"ד דה"ה באשכנזים שממילא קוראים בכל השנה ואף בשבת זו בהברה ספרדית, שאינם צריכים לדקדק בתיבה זו בזמן שבשאר התיבות אינם מדקדקים כלל, וכוונת הפוסקים בזה היתה למי שמקפיד בכך גם בקריאת שאר התיבות. וכן מתבאר מדברי הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל לעיל (בהערה מ'). ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם גם לספרדים יש ספק לגבי ניקוד תיבת "זכר", אזי גם להם יש הבדל בהגית תיבה זו, כיון שיש נ"מ בין צירה לסגול, שא' מהן תנועה גדולה והשניה קטנה. ע"כ. אך כפי שכתבנו, כבר אמר לי הגר"מ אליהו שאין הספרדים מקפידים ע"כ. ועוד ת"ח ספרדים אמרו לי כן. ואף יהודי תימן אינם חוזרים על תיבה זו, אלא קוראים אותה בצירה, עפ"י מסורתם מדורי דורות, כפי שאמר לי רב תימני. והרב מרדכי ברויאר שליט"א במאמר הנ"ל בהערה הקודמת כתב גם הוא שהספרדים ויוצאי תימן אינם קוראים כלל תיבת "זכר" ב"פ אלא פ"א בלבד בצירה. ועיי"ש הוכחות בענין חשיבות המסורת, והוסיף שהמסורת של היהודים יוצאי תימן הינה המדויקת ביותר.

[44]מה. בענין חיוב הנשים ראה מש"כ כה"ח (סימן תרפ"ה סק"ל), ומש"כ ביחו"ד (ח"א סימן פ"ד). ובתשובה לשאלתי, הורו לי הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל שאין חובת קריאת פר' זכור מוטלת על הנשים. הגר"מ אליהו הוסיף שלכן הדבר תלוי ברצונן בלבד. והגר"ש ישראלי אמר שאכן רצוי שהן תבואנה לביהכ"נ לשמוע קריאה זו, אך מ"מ מעיקר הדין אין חובה זו מוטלת עליהן כיון שזו מחלוקת. עכת"ד. ונראה לענ"ד שמחלוקת זו תלויה בשני דברים: א. האם נשים חייבות בעצם זכירת מצוות מחיית עמלק. שהרי עיקר מצוות הזכירה אינו אלא כדי לבוא לידי מעשה של מחיית עמלק, והרי נשים לאו בנות מלחמה הן. וכ"כ ספר החינוך (מצוה תר"ג), ועוד פוסקים (עיי"ש ביחו"ד). ב. אף למ"ד שנשים חייבות בזכירה זו - האם הן חייבות לקרוא זאת דוקא בשבת זו, שהרי זו מ"ע שהזג"ר, ונשים פטורות מכך [ואמנם י"א שאף הקריאה דוקא בשבת זו היא מדאו'. ואף אם נאמר שהיא מדרבנן, נחלקו הפוס' בזה אם נשים חייבות במ"ע שהזג"ר שחיובן מדרבנן. שלדעת התוס' בברכות (ד"כ ע"ב) נשים פטורות ממ"ע שהזג"ר אף בדרבנן, והוכיחו כן מדין הלל דהוא דרבנן ונשים פטורות, כמתני' דסוכה (דל"ח ע"א). וכ"כ גם התוס' במגילה (דכ"ד ע"א), והוכיחו כן מהא דנשים חייבות בנ"ח, במגילה וד' כוסות רק משום שאף הן היו באותו הנס. ואמנם לדעת רש"י, הא דנשים פטורות ממ"ע שהזג"ר, לא שייך במצוות דרבנן. וכ"ד ר"ת בספר הישר (סי' ע' סק"ד). והגחיד"א במחב"ר (סי' רצ"א) כתב שכ"ד האורחות חיים. ודחה ראית התוס' מהלל, כיון שהוא מדברי קבלה. ורע"א בתשובותיו (סי' י"ז) כתב בפשטות שנשים פטורות ממ"ע שהזג"ר אף בדרבנן. וכ"כ גם הרב לימודי ה' (בלימוד נ"ט). וע"ע בזה בשד"ח (ח"ד מע' מם כלל קל"ה), ובחזו"ע (ח"א סי' י', מהדו"ב עמ' קנ"ז ואילך). וע"ע שם בשד"ח (בד"ה "דע") חקירה בדעת רש"י בהא. ועי"ש (בד"ה וכל זה) אי יש לחלק בין מצוה דרבנן שהיא בקום ועשה לבין איסור דרבנן שהוא בשוא"ת. וכן חקר שם (בכלל קל"ו) אם רשאיות להחמיר על עצמן ולקיים המצוה שהזג"ר, ולברך ע"כ. ואם יש נ"מ בין מצוה שהיא חובת גברא לאינה חובת גברא. ואכמ"ל בזה]. וכעבור זמן הראוני מש"כ בספר מרחשת (אייגיש. ח"א סי' כ"ב סק"ח) בהבנת הרמב"ם שנשים חייבות במלחמת עמלק ככל שאר מלחמות חובה שכלה יוצאת מחופתה, ולא מדין כיבוש א"י. ולכן הן חייבות גם במצות קריאת פרשת זכור ובקריהמ"ג כאנשים. ע"כ. ועוד בענין חיוב קה"ת לנשים במשך כל השנה, ר' מש"כ המ"ב (בסימן רפ"ב סקי"ב).

ומה שכתבנו שנכון שנשים היכולות תבואנה לביהכ"נ לשמוע קריאה זו ותשאנה ברכה מאת ה', כ"כ ביחו"ד (ח"א סימן פ"ד). והוסיף בילקו"י - מועדים (עמ' 261 סעיף י'), שהמקילות יש להן על מה שיסמוכו.

[45]מו. מה שכתבנו שיש מתירים, כן עולה מדברי מרן (ביו"ד סי' רי"ד), המ"ב (סי' ת"ע סק"ט), כה"ח (סי' ת"ע ס"ק י' וכ"ה, סי' תק"נ סק"ב, וסי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' מ"א בשם כמה פוס'), וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו, משום שהרוצה להפסיק את מנהגה באופן ארעי ולא לצמיתות א"צ להתיר את נדרה (אף שיש מגדולי הפוס' שמחמירים גם בזה שצריכה התרה, כבסמוך). אך אם רוצה להפסיקו לגמרי צריכה התרה. ודבר זה שמעתי ממנו לגבי ענינים שונים. ועוד שמעתי ממנו, שדין זה נוהג אף בנדרים מדאו'. ע"כ. וראה במ"ב (בסימן תקפ"א סקי"ט), ובשעה"צ (שם סקל"ג). ביבי"א (ח"ב חאו"ח סימן ל' ס"ק ה', ו'). ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש רה"ש (פ"ב הערה ג' ופ"י סעי' ד') והל' ג' תעניות (פ"א הערה י"ז).

ומה שכתבנו שתעשה גם פתח, שבאמת מעיקר הדין די בפתח או בחרטה (שו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' א', ד'), אלא שכיום נוהגים להתיר ע"י פתח וחרטה ביחד, כמבואר בחכמת אדם (סי' ק' ס"ה), ובבא"ח (פר' ראה סכ"ט). וראה בשו"ע (יו"ד סי' ר"ג ס"ג) בענין נדרי הקדש שלא ישאל עליהם כי אם מדוחק.

ובענין התרת הנדר ע"י בעלה, ראה בשו"ע (יו"ד סי' רל"ד סעי' נ"ו), שהבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, ובלבד שמצא שלשה מקובצים, אבל הוא לא יקבצם. ע"כ. וכתב הש"ך שם (בסקע"א), דהוא לא יקבצם, שמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם. והוסיף בשם העט"ז, דלפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר, יעשה. ע"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שהאשה צריכה למנות את בעלה כשליח להתרת נדריה, וצריך הוא לפרט את הנדר לפני המתירים. והוסיף, שאין לבעל לכנס במיוחד לצורך התרה זו שלושה אנשים שישמשו כבי"ד, אלא אם כבר ישבו כבי"ד רשאי הוא להתיר את נדריה, וכנ"ל.

ומה שכתבנו שיש מחמירים שתתיר נדרה אף כשרוצה לא לשמוע קריאת זכור רק באותה שנה או לתקופת שנים מסוימת, הוא עפי"ד הש"ך ביו"ד (סי' רי"ד סק"ב) והפר"ח (סי' ת"ע), שעולה מדבריהם שאף אם אירע אונס או חולי לאשה שמקיימת מ"ע שהזג"ר, צריכה התרה. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ט), בשעה"צ (סקל"ג) וביבי"א (ח"ב סי' ל' סק"ה. ועיי"ש בסק"ו). ומשמע מהמ"ב שם שצידד להחמיר בזה אא"כ הוי שעה"ד ואין מי שיתיר לה הנדר. ומשמע שאם אינו שעה"ד בעי התרה. וע"ע ביבי"א (שם) שאע"פ שנטה קו להקל בזה, מ"מ כ' שלרווחא דמילתא יכוון עליה בעלה בהתרת נדרים דערה"ש. וע"ע בח"א (כלל קל"ב סכ"ח). וע"ע במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"א הערה י"ז).

ובענין אם התרת הנדרים שעושים בערה"ש ועיו"כ מהני לני"ד, ראה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סס"י ל'), ומה שכתבנו במקראי קודש הל' ראש השנה (פ"ב הערה ג' ופרק י' סעי' ד'). עיי"ש ובהל' ג' תעניות (שם) כמה פרטי דינים בענינים אלה.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מקומות שנהגו לקרוא שוב פר' "זכור" לנשים שלא באו לביהכ"נ בשחרית. והוסיף, שלגירסתנו ברא"ש (י"ג אחרת) שצריך דוקא עשרה, הרי גם הכא צריך שיקראו דוקא בעשרה, והיינו גברים. וכן ראה שנהגו לקרוא כך במנחה. והגרי"ב ז'ולטי זצ"ל חש לדעת התורת רפאל. עכת"ד.

[46]מז. הנה בענין עלית קטן לארבע פרשיות בכלל, ולפרשת זכור (ופרה) בפרט, רבו הדעות עד למאוד. ואנו ניסינו בס"ד לרכזן לשלוש שיטות עיקריות, ולהעלות שיטה אחת שתהא מסקנה אליבא דהלכתא.

ראשית יש לדעת, שבגלל שתי סיבות, חמורה קריאת פרשת זכור משאר קריאות המפטיר שבכל שבת: א. המפטיר את פר' זכור קורא פרשה שלא קראוה קודמיו. ולכן הקהל יוצא י"ח קריאה זו דוקא בקריאתו. ב. קריאת פר' זכור הינה לדעת הרבה פוסקים מ"ע דאורייתא. ולכן החמירו בה, כפי שנראה לקמן.

דעת ה"יש אומרים" הראשון שכתבנו הינה דעת ר"ת, והב"ד להלכה רבינו אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג (הל' חנוכה סי' ק"נ). וכ"כ בשמו התשב"ץ בתשובותיו (ח"א סימן קל"א), והסכים עמו להלכה. וכ"כ בשמו הריב"ש בתשובותיו (סימן ל"ה וסימן שכ"ו), והעלה אף הוא להחמיר, וכ"כ רבינו שלמה בן הרשב"ץ, וכ"כ בשו"ת יכין ובועז, והב"ד ביחו"ד ח"א סימן פ"ה, עיי"ש. וכן נראית דעת ה"יש חולקים" שהביא הרמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'). וכתב שם המ"ב (סקכ"ד), שלדעתם אין להתיר לקטן להפטיר כל הני פרשיות שהמפטיר קורא פרשה שלא קראוה קודם לכן (ואמנם אפשר שיש לחלק ולומר שהם דיברו שהקטן הוא גם הקורא, אך משעה"צ סקכ"ז לא משמע כן). וכ"כ הרש"ל שהביאוהו הב"ח וכה"ח (בסימן תרפ"ה סקל"א), שקטן לא יפטיר בפרשת זכור, ואפילו שהוא יודע למי מברכים. וכ"כ הכנה"ג (בסימן רפ"ב בהגב"י), והב"ד כה"ח (בסימן רפ"ב סס"ק מ'), וכ"כ עולת התמיד (בסימן רפ"ב סק"ד), ערך השלחן (סימן תרפ"ה סק"א), מהר"ח פאלג'י בספר חיים (סימן מ"א). וכדעה זו כתב גם רע"א בחידושיו בשם הפרח שושן, והביאו המ"ב (סימן רפ"ב סקכ"ג) ובבה"ל (שם ד"ה "או"), שקטן לא יקרא כלל בארבע הפרשיות. ור' עוד בתשובות המהרי"ל (סי' קס"ז) מש"כ בענין זה.

[47]מח. מה שכתבנו שלקטן היודע למי מברכים אין גיל קבוע אלא כ"א כפי הבנתו, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאין שיעור מוגדר לדבר זה. ועוד אמר, דסגי בכך שיודע שמברכים לה' (ואין צריך הבנה עמוקה יותר). וראה ביבי"א (ח"ב סימן י"ג סקי"א) שהאריך הרחיב למעניתו בכך, והעלה שלענין ענית אמן אחר ברכת הקטן יש להקל אם הוא כבן שש או שבע שנים ויודע למי מברכים. ומיהו כתב להחמיר בכך לענין צירופו לזימון בשם, וזאת אע"פ שיודע למי מברכים. עיי"ש. ואמנם, אף אם קטן זה יודע למי מברכים, אין די בכך. שהרי פסקו מרן והרמ"א (הן בסימן קל"ה סעיף ד', והן בסימן קל"ט סעיף ב'), שאף אם הציבור צריכים לעולה זה שאינו יודע לקרות, כגון שהוא כהן או לוי, ואין שם אחר זולתו, מ"מ בעינן שידע לקרוא את הכתוב מן הכתב אם יעזור לו הש"ץ הקורא בתורה, ויקריא לו מילה במילה. ואם אף זאת אינו יודע - לא יעלה. ודין זה פסק להלכה בני"ד המ"ב בבה"ל (בסימן רפ"ב ד"ה "או"), והוסיף דנהי דבגדול לא נהגו לדקדק בכך, מ"מ אין לנו להקל בכך לקטן, דמדוע לנו "לגבב כל הקולות להדדי". ובמ"ב (שם) כתב בשם המג"א, שאף בשאר המקרים שקטן עולה למפטיר, היינו דוקא אם קטן זה יודע לחתוך האותיות בטוב.

ומה שכתבנו שי"א שאין להעלות קטן זה אף כאשר הש"ץ הקורא הינו גדול, זו דעת הרש"ל שהביאו כה"ח (סימן תרפ"ה סקל"א), וכן נראית דעת היש מחמירים במ"ב (סימן רפ"ב סקכ"ג) עפ"י מש"כ בשעה"צ (סקכ"ז), וכנ"ל. אך ראה מש"כ הפמ"ג (במש"ז סימן רפ"ב סק"ג). ור' מש"כ המ"ב (שם ס"ק כ"ד). ומה שכתבנו לעיל (בהערה מ"ז).

[48]מט. כך נראה שדעת מרן בשאר השבתות במשך כל השנה כולה, לפי מש"כ בשו"ע (בסימן רפ"ב סעיף ג' ובסימן רפ"ד סעיף ד'). והמ"ב (בסימן רפ"ב סקי"ג) כתב שיש להחמיר בכך שלא יקרא הקטן עצמו מסה"ת את כל הפרשה (שעה"צ שם), אלא הוא יברך והגדול יקרא. ועוד כתב, דכל זה היינו בשלא הביא ב' שערות, ומ"מ משהגיע לגיל י"ג שנה חזקתו שהביא ב"ש לענין זה. ולכאו' נראה שאין הדברים נכונים לגבי פרשת זכור שהרי קיי"ל כרוה"פ דקה"ת בשבת הינה מדרבנן [לאפוקי מש"כ הריטב"א בחידושיו למגילה (דף י"ז ע"א) שחיובה מדאו', ושכ"כ התשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סימן קס"ג), ושכ"כ הב"ח (סימן תרפ"ה) ועוד כמה פוסקים]. ולכן כתב המ"ב דלענין זה הוי חזקה. אך לני"ד דקה"ת בפר' זכור לרוה"פ הינה מדאו', בהא לא סמכינן אחזקה, אלא צריכים אנו לבודקו שהביא ב"ש. ור' ברמ"א (סימן נ"ה סעיף ה'), בפמ"ג (שם סק"ז) ובמ"ב (סקל"א), וכן במרן (סימן נ"ה סעיף ט') ובמ"ב (ס"ק ל"ט, מ', מ"א). במג"א (סימן קצ"ט סק"ח), במ"ב (שם סקכ"ז), ובאבן העזר (סימן קס"ט סעיף יו"ד). וכן שמעתי כלל זה מהגר"ע יוסף זצ"ל לענין חליצת נער שמלאו לו כעת י"ג שנה ולגבי שאר מצוות דאו'.

ומ"מ למסקנת הדברים בשאר שבתות השנה, נראה מדברי המ"ב (בסימן רפ"ב סקי"ג), שבשעה"ד, כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה משום כך, שיש להקל שהקטן שיודע למי מברכין אף יהיה המקרא את כל הפרשה גם אם לא הביא קטן זה ב' שערות, וסמך על דברי דה"ח שהיקל בכך בשעה"ד, וציין שם שאף הפמ"ג הסתפק בכך לענין שעה"ד. וראה לקמן (בהערה נ"ב) מה שאמר לי בענין זה הגר"מ אליהו זצ"ל.

ומ"מ לעניננו, כבר כתב הרמ"א בפשטות (בסימן רפ"ב סעיף ד'): וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין (ר"ל אף בשבתות שאין המפטיר חוזר על הקריאה של הקודמים לו אלא קורא פרשה חדשה הנוספת) או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים. ע"כ. ונראה שדבריו דוקא בקטן היודע למי מברכים, וכמש"כ מרן (שם בסעיף ג'), וכן בקטן היודע לקרוא מן הספר, וכמש"כ הרמ"א עצמו (בסימן קל"ה סעיף ד'). אך אם הקטן צעיר מגיל זה, לא יקרא בעצמו מסה"ת. והט"ז (בסימן תרפ"ה סק"ב) כתב: ולעניות דעתי נראה דבקטן שאין יודע למי מברכין אין יוצאים ידי הברכה על ידו, ואין יוצאים ידי קריאה בלא ברכה. ע"כ אין להקרות למפטיר לקטן שאינו יודע למי מברכין. ע"כ. ולכאו' תימה היא, דהרי קיי"ל שאין הברכות מעכבות אפי' במצוה דאו' כתקיעת שופר, ציצית וכדו'. שהרי פה המצוה יכולה להתקיים בלא ברכה (ולא דמי לברהמ"ז וכדו' שהמצוה היא הברכה עצמה. ואף לא נראה לחלק לענין זה בין מצוה המתקיימת ע"י מעשה לבין המתקיימת ע"י דיבור). ומדוע כתב הט"ז הטעם שאין יוצאים י"ח קריאה ללא הברכה [ואח"כ ראינו שכבר המש"ז (בסי' תרפ"ה) הקשה כן. ולמסקנה נראה שנשאר בצ"ע. וראה בספר "כי שרית" (ספר זכרון לר' מנחם ישראל גנץ ז"ל, עמ' 125) במאמרו של הג"ר מרדכי שטרנברג שליט"א, שדן שם כיצד מברך שליח על מצות אחר. וחקר האם תקנו חכמים שישבח האדם את קונו בכל עת שמקיים מצוה ממצוותיו, וא"כ מלבד שחייב במצוה חייב עוד חיוב והוא לברך ולשבח ע"כ. או שבעצם הברכה נתקנה כדי להשלים את המצוה, שע"י הברכה נעשית המצוה מתוך שבח לה' ומתוך כוונה לשם ה'. לפי הדרך הראשו' הברכה שייכת לקיום המצוה, ולפי הדרך השניה שהברכה הינה מעין "לשם יחוד" הנותן צביון יותר שלם למצוה, אין הברכה שייכת לקיום המצוה (היינו ליוצא י"ח בה) אלא למעשה המצוה (היינו לעושה אותה בפועל בשביל האחר). והסיק שם שבאמת הברכה נתקנה על מעשה המצוה, כדי שיעשה המעשה מתוך ברכה, ולא כשבח השייך לקיום המצוה. עכת"ד. ולפי"ז בני"ד יש חסרון במצוה, כשהקטן מברך]. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעתו אין הלכה כט"ז הנ"ל, וא"צ לצאת י"ח הברכות של קה"ת בפרשת זכור מהקורא. והוסיף שלכן גם יש לענות "ברוך הוא וברוך שמו" כששומע ברכות אלה, אע"ג שבעלמא כששומעים ברכות שיוצאים בהן י"ח אסור לדעתו לענות בהן בהוב"ש. עכת"ד.

וכששאלתי את הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל בענין קטן, סבר אמנם תחילה לומר שלא יעלו קטן כלל, אע"פ שגדול קורא בתורה לציבור ומכוון להוציאם י"ח, ולא חילק בין קטן היודע למי מברכים או לאו. וטעמו היה שהחכמים תקנו את קריאת פרשת זכור לקוראה עם ברכות, וכיון שלא יצאו י"ח בברכותיו של הקטן, לא קיימו המצוה כתקנתה. ונראה שזה גם טעמו של הט"ז בשאינו יודע למי מברכים. ומ"מ בעיון נוסף הורה לי הגר"ש ישראלי הלכה למעשה שאמנם לכתחילה אין להעלות קטן למפטיר בפר' זכור, וזאת אע"פ שגדול הוא הקורא מהספר בקול רם ומוציא את הציבור י"ח המצוה, כיון שאין היום רגילות להעלות קטנים לתורה. והוסיף, שאם כבר העלו את הקטן לתורה יברך את ברכות התורה, אך אדם גדול יקרא מספר התורה בקול את המפטיר דזכור, ויכוון להוציא בקריאתו את הציבור י"ח, ויצאו הציבור י"ח בקריאתו. אך שוב - אין זה לכתחילה, כיון שמעיקר הדין העולה הוא המוציא את כולם י"ח הקריאה, והבעל-קורא רק מקריא לו. ומ"מ, סיכם הגר"ש ישראלי, אין הברכות מעכבות. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר שאין להתיר לקטן לקרוא בעצמו בתורה בפר' זכור כיון שחיובה מדאו' וקטן אינו יכול להוציאם בקריאתו, אלא צריך שגדול יקרא את הפרשה, והקטן רק יברך. ואם הקטן אינו יודע למי מברכים, אין להעלותו לתורה בכל ימות השנה. עכת"ד.

וכעין דברי הט"ז כתב גם הגרח"ד הלוי זצ"ל, רבה של ת"א-יפו ת"ו בספרו עשה לך רב (ח"ז סימן מ"א) שהברכות הינן לעיכובא בקריאת פר' זכור. ואף עשה מעשה, ובעת חוליו הביאו לו ס"ת וקרא בו בברכות. ור' עוד בענין זה מש"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, בספרו מקראי קודש (סימנים א' וב'), ובספרו הר צבי.

[49]נ. זו דעת הב"ח, וכ"כ בשמו הט"ז, וכה"ח (סימן תרפ"ה סקל"א). והגר"א נבנצל שליט"א חזר והעיר גם פה, שלא יתכן להתיר לקטן להוציאם במצוה דאו' גם אם יודע למי מברכים. ואם אינו יודע זאת, אין להעלותו לתורה כלל. עכת"ד.

[50]נא. מה שכתבנו למסקנה שלכתחילה אין להעלות קטן מבן י"ג שנה, זאת כדי לחוש לכתחילה לדעת הראשונים והאחרונים שכתבו שאין להעלות כלל קטן לקריאת פר' זכור, ואע"פ שיודע למי מברכים. וכן מהטעם שממילא היום אין רגילות להעלות קטנים לתורה במשך כל ימי השנה (כמבואר במ"ב סי' רפ"ב סקי"ב), וודאי שאין להקל בכך דוקא בקריאת פרשה זו, שכפי שכבר כתבנו אין המפטיר קורא מה שקראו קודמיו, אלא קורא פרשה חדשה נוספת, כך שהציבור יוצאים י"ח בקריאתו בלבד, ובפרט שקריאה זו לרוה"פ חיובה מדאו'. ואע"פ שהרמ"א (בסי' רפ"ב ס"ד) פסק להקל בזה מדינא, מ"מ ראה במ"ב (שם סקכ"ג) שהביא בסו"ד דעת המחמירים. ונראה שדעתו להחמיר בזה לכתחי'. ובפרט שאם אין הש"ץ בעצמו קורא בתורה, שיש להחמיר בזה שלא להעלות הקטן (וכמש"כ בשעה"צ סקכ"ז). וכן מדבריו בבה"ל (שם ד"ה "או") נראה קצת שדעתו לכתחי' להחמיר בזה, מדהביא בסו"ד דעת הפרח שושן שהחמיר בזה בכל גווני. ולפחות החמיר בכך אם אין הקטן יודע לקרות מילה במילה עם הש"ץ (והיינו שאין הקטן קורא בעצמו, אלא רק מברך והגדול קורא). ואף הברכ"י (בסימן רפ"ד סק"ב) כתב שכלתחילה אין להעלות קטן לקריאת פר' זכור, והב"ד כה"ח בסימן רפ"ב סק"מ. וכבר כתבנו לעיל בהערה מ"ט שכן דעת הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, שלכתחילה אין לעלות קטן לקריאה זו, וכן אמר את הטעם שממילא אין בימינו רגילות להעלות קטנים לתורה אפי' בשאר ימות השנה.

ומה שכתבנו שאם כבר עלה הקטן שיברך את ברה"ת והגדול יקרא הפרשה, כ"כ הגחיד"א בברכ"י שם (והב"ד כה"ח שם), שבדיעבד אם עלה לא ירד. והיינו כדעת הרמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'), לפי הבנת המ"ב (ס"ק כ"ג), וכשעה"צ (שם סקכ"ז), ושכ"כ מרן הח"ח גם בבה"ל (שם) למסקנה. וכדברים אלה כתב גם ביחו"ד ח"א סימן פ"ה. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, וכמש"כ לעיל (בהערה נ'). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמעיקר הדין לדעת מרן (נראה שהכוונה לסימן רפ"ד סעיף ד' או לסימן רפ"ב סעיף ג', שלא חילק בין שבת רגילה לשבת זכור) קטן רשאי לעלות לתורה בברכה ולהוציא את השומעים י"ח, אלא שכבר נהגו ישראל שאין קטן עולה לתורה בפרשת זכור, ולכן לכתחילה לא יעלה קטן למפטיר. אך בדיעבד אם כבר עלה, לא יקרא הקטן בתורה בפרשת זכור כדי להוציא את הגדולים י"ח בקריאתו, אלא רק יעלה ויברך הברכות, וגדול יקרא את הפרשה ויכוון להוציא את הציבור י"ח בקריאה זו. והוסיף, שדין זה אמור דוקא בקטן היודע למי מברכים. ובתשובה לשאלתי אמר עוד שאין הלכה כט"ז שהברכות מעכבות במצוה זו. ועוד שאלתיו, דא"כ יוצא דפסקינן שלא כשום דעה מהדעות שהזכרנו לעיל, שהרי לדעת הב"ח והט"ז קטן היודע למי מברכים רשאי אף לקרוא בעצמו, ולדעת רש"ל אף אם הגדול קורא הפרשה אין להעלות קטן אף שיודע למי מברכים. וענה לי שנראה לפסוק כמו שאמרנו מצד הסברא, שאמנם קטן לא מוציא את הגדולים י"ח בקריאתו כיון שבני"ד החיוב הוא לשמוע את הקריאה מס"ת, וכמש"כ בגמ' מגילה (והבאנוה לעיל), אך מ"מ כפי שאמרנו אין הברכות מעכבות, ולכן אף אם הקטן מברך, מ"מ כיון שאינו קורא, יוצאים הקהל י"ח בכך. נמצא שדברינו עולים לדינא בקנה אחד עם דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל. ובאמת שמן הראוי היה לאסור אף בדיעבד אם קטן זה אינו יודע לחתך האותיות, ואינו יכול לקרוא מילה במילה מסה"ת כשהש"ץ מקריאו, כפי שכתבנו לעיל בשם הבה"ל בסימן רפ"ב ד"ה "או", שכתב שאין כדאי להקל בכך. ואף דעת מרן היא להחמיר בכך, וכפי שכתב (בסימן קל"ט סעיף ג') שסומא לא יעלה לתורה "לפי שאסור לקרוא אפילו אות אחת שלא מן הכתב" (וכ"כ מרן בב"י סימן קמ"א בדעת כמה פוס'). וזאת נוסף למה שכתב להחמיר בכך (שם בסעיף ב', ובסימן קל"ה סעיף ד'), ושכ"כ הרמ"א (שם בסימן קל"ה). והזכרנו דבריהם לעיל. אולם המעיין בדברים יראה שאין פשוט הדבר שדין זה לעיכובא. דאמנם לדעת מרן בשו"ע (בסימן קל"ה סעיף ד', ובסימן קל"ט סעיף ב') לא סגי בכך שיכול הוא לקרוא עם ש"ץ מילה במילה מתוך הכתב, אם יש אחר שיכול לעלות במקומו, וכמש"כ בהדיא המ"ב (בסימן קל"ט סק"ד), אך כבר היקל בכך הרמ"א (שם בסימן קל"ה) בשם האבודרהם וכתב דסגי בכך. והגדיל יותר (בסימן קל"ט סעיף ג') והיקל לקרוא אף לכתחילה לסומא (ומשמע אף היכן שניתן לקרוא לאחר), וזאת אע"פ שהוא ודאי אינו יכול לקרוא מן הכתב. ובאמת שכבר קדמו לרמ"א להקל בכך אף הרא"ש בתשובותיו (והובא בב"י), ושכ"כ הטור (בסימן קמ"א), והב"ד המ"ב (סימן קל"ט סק"ד). והוסיף שם המ"ב (סקי"ב) דטעם ההיתר של הרמ"א להעלות סומא הוא משום שממילא אנו נוהגים שהש"ץ קורא מתוך הכתב, ושוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה. והוסיף שם המ"ב (סקי"ג) שכבר כתבו האחרונים שנהגו להקל כמהרי"ל. ואמנם הד"מ כתב שלא נראה לו להקל בין בסומא ובין בעם הארץ אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ, והב"ד המ"ב בשעה"צ (סימן קל"ט סק"ו), והוסיף שמ"מ מפני שנהגו העולם להקל בכך כתבו הרמ"א. אלא שבפרשת זכור שחיובה מדאו', ובפר' פרה שי"א שחיובה מדאו' נכון להזהר בכך. ועוד כתב שם, דלמרות שהמג"א (בסק"א) כתב בשם המ"ב להקל בעלית עם הארץ לענין פרשיות אלו, מ"מ ודאי דנכון להחמיר. וכ"כ במ"ב (שם סקי"ג ) שמ"מ לפרשת זכור ולפרשת פרה נכון שלא לקרות למי שאינו יודע לקרוא מילה במילה עם הש"ץ, וכן לסומא.

אך למרות זאת לא כתבנו למסקנה דין זה לעיכובא, כיון שלדעת האשכנזים היוצאים ביד רמ"א ודאי שניתן להקל בכך, הן לפי דברי המהרי"ל הנ"ל, והן לפי דברי הרמ"א בשו"ע והמ"ב (בסימן קל"ט). שהרי אף שכתב שם המ"ב שלענין פר' זכור ופר' פרה יש להחמיר בכך, מ"מ הוסיף שכ"ז הוא "לכתחילה", והיינו בדיעבד אינו מעכב. ואף למנהג הספרדים ההולכים בשיטת מרן, הרי אף מרן עצמו שהחמיר בשו"ע (ולא כמש"כ בב"י בשיטת הרא"ש הנ"ל) כתב (בסימן קל"ט סעיף ב') שאם אין שם אחר זולתו ואינו יודע לומר מילה במילה עם הש"ץ -"לא יעלה", והיינו לשון לכתחילה. ומשמע שאף לדעת מרן אם עלה מ"מ לא ירד. ולפי"ז עולה דלכו"ע אין דבר זה מעכב אם כבר עלה. והרי אף אנו בני"ד כתבנו ממילא שאין להעלות לכתחילה קטן, וזאת אע"פ שיודע לקרוא עם הש"ץ מילה במילה ויודע לחתך האותיות כראוי. אלא שכתבנו להקל בכך בדיעבד, שאם עלה לא ירד. ולפי האמור הרי שא"צ עוד את התנאי שידע לקרות עם הש"ץ, שהרי אף מדברי הפוסקים הנ"ל נראה להקל בכך. ושו"ר שאף הגר"ע יוסף, שכדרכו בקודש אינו זז מדברי מרן ימין ושמאל (פרט בעניני סב"ל, כפי שהורה לי בעבר), כתב אף הוא ביחו"ד הנ"ל דין זה, ולא הוסיף שכ"ז בתנאי שקטן זה יודע לחתך האותיות כראוי ויודע לקרוא מילה במילה עם הש"ץ. וודאי שעדיף טפי שידע זאת, אך מ"מ נראה שלדעתו אם כבר עלה הקטן לתורה אין זה לעיכובא. ושמא הטעם לכך הוא משום שממילא רוב קטנים בימינו יודעים, ברוך השם, לקרוא כראוי, ואע"פ שכתב הס"ת שונה במקצת מהכתב המקובל מ"מ אין השוני ביניהם רב. וסמך הגר"ע יוסף ע"כ שמסתמא כל נער יוכל לקרוא מן הכתב מילה במילה עם הקורא, ולכן לא ראה צורך להוסיף תנאי זה [ואמנם בבה"ל (סימן רפ"ב ד"ה "או") כתב, שבימיהם של התנאים והאמוראים היו רגילים יותר בכתב של הס"ת, אך נראה שאף בימינו, שהקטנים לומדים לקרוא הן בתלמודי תורה והן בבתי הספר, הרי שהקריאה בלשון הקודש שגורה בפיהם כבר מגיל צעיר, ואינם מתקשים אף בקריאה מתוך הס"ת]. ור' עוד בענין קטן העולה למפטיר, בשו"ת צי"א (ח"ז סימן א'). ובענין קטן העולה לתורה בארבע פרשיות ראה עוד בספר מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (הל' פורים סי' א').

[51]נב. הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שנער שמלאו לו י"ג שנה ויום א' א"צ בדיקה אם הביא ב"ש, ורשאי להוציא את הציבור י"ח בקריאת פרשת זכור, אע"פ שהוא המברך והוא הקורא, ואין גדול נוסף עומד וקורא בסמוך לו. וטעמו הוא, שדיינו שהחמרנו על קטן, שמפשט דברי מרן משמע, שרשאי להוציאם בכל השנה ואף בפר' זכור. לכן לא נגבב עוד חומרות. עכת"ד.

ודעת המצריכים בדיקה, היא דעת המחמירים הנזכרת ברמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'), וכמש"כ המ"ב שם משום דהיא דאו'. ובסימן נ"ה כתב המ"ב דבדאו' לא סמכינן אחזקה בב"ש (ר' מש"כ שם בס"ק ל"א ומ'). ומ"מ לא כתבנו בהלכות בפשטות שמנהג האשכנזים להחמיר בזה, משום שמדברי הרמ"א (בסי' רפ"ב) נראה שדעת הרמ"א להקל. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלדעתו ודאי שצריך לבודקו, שה"ז דאו', ואין מובן מדוע לא להצריכו בדיקה. והוסיף, שבני"ד די שיהא הנער בן י"ח שנים, או שיהא בר מצוה, אך שיתמלא זקנו העליון. ואם אכן רואים קצת זיפים על כל שטח הפנים, דיו. עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו לעיל בהערה מ"ט, ובמקורות שנזכרו שם.

ובענין הגדרת "הביא שתי שערות", ראה במ"ב (סי' נ"ה סקכ"ה).

[52]נג. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ז'). וראה מש"כ המ"ב (סקט"ז), וילקו"י - מועדים (עמ' 259 סעיף ח', ובהערה י"ב).

[53]נד. כך נלע"ד. ובפרט אמור הדבר לחיילים שאינם רשאים לעזוב את בסיסם לשבת שלמה.

ומה שכתבנו שזאת בתנאי שלא יעברו את תחום שבת, ה"ז משום דאל"כ הוי מצוה הבאה בעבירה. ואם החיילים נמצאים במקום המחייב נשיאת נשק בכל יציאה מהמחנה, מותר להם ללכת עם נשקם כדי לשמוע קריאה זו, בתנאי שהשטח מאוכלס בערבים או באוכלוסיה עוינת אחרת, כך שעצם הליכת החיילים בשטח ונוכחותם בו, מחזקת את ההאחזות והשלטון הישראלי באזור. כך הורה לי הגר"מ אליהו הלכה למעשה, לגבי הליכת חיילים מבסיסם לישוב סמוך כדי להתפלל במנין ולשמוע קה"ת בשבת רגילה בכל השנה, וודאי שהדברים אמורים אף לגבי שבת זו. ומ"מ, הוסיף, אף לצורך זה אין לעבור בהליכתם את תחום שבת, והיינו תוך אלפים אמה, ולא תוך י"ב מיל. ומה שהתרנו, ה"ז מותר אף כשאין עירוב בין הבסיס לבין הישוב. עכת"ד. וראה לקמן (בנספחים א', ג', ה', ו') עוד דעות בענין זה.

וראה עוד במ"ב (סי' תקפ"ו ס"ק פ"ג ופ"ד), צדדים לאסור בני"ד. ועיי"ש (בס"ק פ"ז) כמה צדדים להתיר: 1) תחומין יותר מי"ב מיל ה"ז מחלו' אי הוי איסור דאו' או דרבנן. ראה גם לקמן (בנספח ג' תשובה שניה). 2) בני"ד אינו איסור הנאה, דמצוות לאו להנות נתנו. אך צ"ע אי גבי הליכה לשמוע קריאת פר' זכור ג"כ שייך טעם זה. ודי בזה.

ובענין טלטול נשק בשבת מצד מוקצה ר' במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' קמ"ג, שרובה ואקדח דינם ככלי שמלאכתו להיתר), ובמשיב מלחמה (גורן. חלק א').

[54]נה. מ"ב (סימן תרפ"ה סקי"ז. ועיי"ש גם בסקי"ד). כה"ח (סקל"ה). וכ"כ בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 259 סעיף ח', ועיי"ש בהערה י"ב).

[55]נו. כה"ח שם, ילקו"י בהערה שם.

[56]נז. כך הורה לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, שאף הקורא את פרשת זכור ביחיד מס"ת כשר יצא י"ח. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהקריאה במנין ודאי שאינה מדאו'. ואף מצד חסרון הברכות אין בכך פגם לעצם קיום המצוה מדאו'. עכת"ד (ונראה דס"ל שאף מי שאינו מקיים את התוספת דרבנן למצוה מדאו', יצא מ"מ מדאו' י"ח המצוה, וכדלקמן). ובספר ילקו"י - מועדים (עמ' 263 סעיף י"ב) כתב: "ונכון שעכ"פ (שהיחיד) יקרא בשבת זכור פרשת זכור בחומש". ושם (בעמ' 259 בהערה י"ב) דן אם יוצא י"ח בכך, ותלה זאת במחלוקת האם כשמדאו' סגי לעשות המצוה באופן קל, וחז"ל הוסיפו בה חומרא, מי שלא עשה כתקנת חכמים האם נחשב שקיים המצוה לפחות מדאו', או שחכמים עקרו לגמרי את קיום המצוה מדאו' אם לא עשה כתקנת חז"ל. וה"ה הכא - שאולי נאמר שהחיוב לקרוא במנין הוא מדרבנן. וביבי"א (ח"א סימן ט"ו ס"ק ב' בהערה שם) דן בכך, והסיק דהוי כאילו לא עשה המצוה כלל. עיי"ש. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בענין מעין זאת במקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ז' הערה קט"ו).

[57]נח. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאנשים שקראו את פרשת זכור בלא מנין חייבים לקוראה שוב, ואע"פ שקראו בס"ת כשר. וטעמו, דקריאה במנין בשבת זו היא לעיכובא, דכך הוא לדעתו פשט הגמ', שכך תקנו חכמים. והוסיף, שמה שכתבו הפוסקים לקוראה מס"ת אפי' כשאין מנין, הוי רק מ"היות טוב", אך באמת אין יוצאים י"ח בכך. עכת"ד.

[58]נט. כה"ח (שם סקל"ה), ילקו"י - מועדים (עמ' 262 סעיף י"ב, ובהערה י"ט).

[59]ס. כך משמע מילקו"י שם, וכן הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל. ור' לעיל הערה נ"ח. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי שהקורא מהחומש לא יצא י"ח. עכת"ד. ור' מש"כ עוד לקמן בסעיף כ"ה.

[60]סא. סעיף זה הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל (מלבד האמונה "בתורתו", וכדלקמן בהערה זו), ואף קרא את הדברים מן הכתב ואישר את נכונותו. והוסיף, שלכתחילה טוב שיאמרו לפני עלייתם לתורה שהם חוזרים בתשובה. ומ"מ אף בלא כן רשאים לצרפם למנין. וטעמו, שאם הם מאמינים בה' ובאו מרצונם לשמוע קריאה זו הרי שדינם כחוזרים בתשובה שודאי מצטרפים למנין, ואז שרי לקרוא ולברך אם אף תשעה מאנשי המנין אינם שומרים בדר"כ את המצוות. אך אם באו בכפיה, או אף אם באו מרצונם רק כדי לעשות טובה לחבריהם שומרי המצוות, אינם מצטרפים כלל. ועוד אמר, שצריך להחמיר בכך כמו כל שאר קריאות התורה במשך השנה, שהרי אף שם העולים מברכים על הקריאה בתורה, ואם נאמר שאין אנשים אלה מצטרפים למנין כדי לברך על הקריאה הרי שהעולה לתורה ומברך על קריאתו בכל ימות השנה אין דינו קל יותר ממי שלא קיים מצות קריאת פרשת זכור כתיקונה. ומ"מ, הוסיף, לא יתנו לכתחילה לאחד המצטרפים לקרוא את פרשת זכור, אך בדיעבד אם העלוהו לתורה וקרא פרשה זו יצאו כולם י"ח.

והטעם לכך שבצבא בעינן לפחות ששה - שבעה אנשים שומרי מצוות דרך קבע, משום שאם יש ספק אם המצטרפים באו מרצונם או לאו, בעינן שיהיו לפחות ששה-שבעה שומרי מצוות. ולגבי חיילים מסתפק הגר"מ אליהו אם אכן המצטרפין למנין זה באו ממש מרצונם לשמוע קריאת התורה, או שבאו כדי לגמול חסד עם חבריהם, משום שבצבא ישנה הדדיות יתר. עכת"ד. ומשמע מדבריו, שאם אכן ברור לנו הדבר שבאו מרצונם לשמוע הקריאה, אף בצבא רשאים לקרוא את פרשת זכור בברכותיה כשרוב אנשי המנין אינם בדר"כ שומרי תורה ומצוות. ובמהדו' ראשונה אמנם כתבנו שלענין הצבא די ש"רוב המנין יהיה מורכב מהחיילים הדתיים", אך עתה שינינו וכתבנו שדי בששה או שבעה דתיים. שהרי אם ישנם חמישה עשר מתפללים א"צ שיהיו שמונה דתיים, שהרי אם ישנם ששה או שבעה דתיים ואח"כ הצטרפו עוד רבים שאינם שומרי תורה, ודאי דמהני.

והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שלכאו' יש להקל בזה רק אם החיילים המצטרפים הינם "מאמינים בה' ובתורה". והיינו שמאמינים בכל התורה. ולא די שמאמינים רק בה', אך אומרים שהתורה משה לא קיבלה אלא אמרה מעצמו, או שמרדכי כתב את מגילת אסתר מעצמו. והיינו שמאמין שיש גם ציווי לקרוא את פר' זכור, ואפי' לאו דוקא בשבת זו, שה"ז מחלו' הפוס'. עכת"ד. ונראה שאף הגר"מ אליהו מסכים לכל זה, אלא שכלל זאת באמונה בה'. ומ"מ ראינו צורך להוסיף זאת בהלכות.

וראה גם בדברי הגר"א שפירא זצ"ל (במכתבו בריש ספר אור יצחק ח"א) שנטה אף יותר להקל בזה, וכתב שלכאו' יש לעורר שכאשר פונים אל מי שאינו שומר שבת, שיצטרף למנין, והוא מעונין ורוצה להתפלל במנין, שיש לצרפו למנין, כיון דחזינן שרצונו להתפלל, ובמנין דוקא, ואין לסרב לו, אלא חובה להתפלל עמו במנין. וגם בדבר לצרפו למנין בסתמא, יש ע"מ לסמוך. והביא שם כמה צדדים להקל בזה, והוסיף דבפרט בדורנו יש להקל בזה דעי"כ נוכל לקרב לבם לאמונה חזקה ולתורה. עיי"ש.

ודעת הגרש"ז אוירבך, הגר"ש גורן, והגר"ש מן-ההר זצ"ל והגר"ד ליאור שליט"א ראה במנח"ש (ח"ב מהדו"ק סי' ד' עמ' י"ז סק"י), ולקמן בנספחים נספח ג',ה',ו' וט' (סעיף ה'). וראה עוד ברפ"ע (ח"ב סי' י"א וח"ג סי' י"ב, בענין צירוף מח"ש למנין), שו"ת הגרי"א הרצוג (חאו"ח סי' ע"ג וע"ד, שדן גם הוא בזה לענין חיילים במשלט), בילקו"י (ח"א עמ' צ"ג ס"ט) ובנועם (כרך י"ח עמ' ר').

ובענין מיהו ראוי להצטרף למנין ראה שו"ע (סימן נ"ה סעיפים ד', ה' ט', י', י"א, וי"ב), ובמ"ב (שם ס"ק כ"ד, מ"ו ומ"ז).

[61]סב. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיוצאים הם ידי חובה בכך, ואף יברכו על קריאתם זו. ור' עוד מרן (סימן קמ"ב סעיף ב', סימן קמ"ג סעיף ה'), ורמ"א (סימן קמ"ג סעיף ב').

[62]סג. ר' מרן (סימן קמ"ב סעי' א', ב'). ורמ"א (סימן קמ"ב סעיף א'), בה"ט (סימן קמ"ב סק"ב), וכה"ח (סק"ב). ור' עוד בגמ' (מס' ב"ב דף כ"א ע"ב ובמפרשים שם), בענין יואב.

[63]סד. ר' מ"ב (סימן תרפ"ה סקט"ז, ועיי"ש עוד בסקי"ד) ובספר ילקו"י מועדים (עמ' 262 סעיף י"ב ובהערה י"ח שם), וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל.

ובענין עניית "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות העולה לתורה כשיוצאים י"ח בקריאתו, ראה לקמן [פ"ט סעי' ד(1) ובהערה ט"ז], שלרוה"פ אין לענות זאת. ור' לעיל בהערה מ"ט דעת הגר"מ אליהו זצ"ל.

[64]סה. מג"א, והב"ד המ"ב (סימן תרפ"ה סקט"ז), וכן הורה לי הלכה למעשה הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאכן עדיף לצאת י"ח מצוה זו בקה"ת בפורים מאשר בפר' "כי תצא", כיון שתקנו לקרות ענין זה כמה שיותר סמוך לזמן מחיית עמלק בפורים. ונראה לענ"ד, שהרוצה להחמיר במקרה זה, יכוון לצאת י"ח הן בקה"ת בפורים והן בקריאת פר' "כי תצא", כיון שבכל קריאה יש מעלה המיוחדת לה, וכנ"ל.

[65]סו. את עיקר דין ההשלמה לציבור בפר' כי תצא כתב ספר ילקו"י - מועדים (עמ' 263 סעיף י"ב. ועיי"ש בהערה מ"ב). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל (ור' בילקו"י שם בהערה שמשמע מדברי כמה פוסקים שאין לקריאת פרשת זכור תשלומים כלל. אלא משעברו יב"ח מהקריאה האחרונה של פרשת זכור הו"ל כשוכח ואינו זוכר את מצות מחיית עמלק. ומ"מ נראה שאין זה לדינא. עיי"ש). ור' עוד ביחו"ד (ח"ג סימן נ"ה).

ומה שכתבנו שיכולים לקוראה עד צה"כ, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ולדעתו אין לברך על קריאה זו. וכנ"ל בהערה ט"ז, י"ז וי"ח. ומה שכתבנו שי"א שיוצאים י"ח בקריאת פר' "ויבא עמלק", ר' לעיל בהערה ס"ה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו אף לגבי ציבור שלם שלא יצא י"ח מצוה זו. והוסיף שכך עדיף מאשר לקרוא זאת בפר' "כי תצא". וכמ"ש לעיל בהערה ס"ה. עיי"ש טעמו.

[66]סז. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואף הגר"א נבנצל שליט"א הסכים לזה, אלא שהוסיף גם הטעם שאין בקריאתם ג' פס', בגלל חסרון פס' א'. ואמנם לדעת הגר"מ פינשטיין יתכן שאין טעם זה נכון לני"ד, משום דס"ל שכל פס' ארוך יתכן שדינו כשני פסוקים, וכמבואר באג"מ (חלק או"ח חלק א' סי' ל"ה וחלק ד' סי' מ'). והנ"מ הינה האם יש לברך שוב על הקריאה. עכת"ד. וראה עוד לקמן הערה צ"ח.

[67]סח. ובענין ס"ת שנמצאה בו טעות, אם יחזור לברך תחילה וסוף, והאם יחזור לקרוא ומהיכן, ראה בשו"ע (או"ח סי' קמ"ג, ויו"ד סי' רע"ט, ובנו"כ שם).

[68]סט. מ"ב (סימן תרפ"ה סקט"ז) בשם תה"ד, וכן נראה שזו דעת המ"ב עצמו. וכ"כ כה"ח (סקכ"ח) בשם הסמ"ק, ובסקל"ד בשם עו"ש ובשם כר"ש. וכן נראה שזו אף דעתו.

[69]ע. מג"א. והב"ד במ"ב (סימן תרפ"ה סקט"ז). ור' עוד כה"ח (סקכ"ח).

[70]עא. על ענין המנהג לומר פיוט זה כתב כתבו כמה אחרונים, ביניהם ספר בתי כנסיות, הגר"ע יוסף ביחו"ד ועוד. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וכן עינינו רואות שהמנהג היום. וספר ילקו"י - מועדים (עמ' 263 הערה י"ג) כתב שחיברו ויסדו רבי יהודה הלוי, ושמו רמוז בראשי הבתים.

[71]עב. כ"כ בספר בתי כנסיות (סימן קכ"ד) שכן הנהיגו לאומרו במקומו. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן מנהג יהודי בבל לאומרו לפני קה"ת, והטעם משום דהוי כעין הכנה לדאו'.

[72]עג. כך כתוב בסדורים. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש הנוהגים לאומרו לאחר קה"ת. והוסיף, שטעמם הוא שאם יאמרוהו לפני קריאת פרשה זו יבואו לומר שיצאו כבר י"ח מצות זכירת מחיית עמלק [למרות שאין זה כך, שהרי זכירה זו צריכה להיות מתוך קריאה בס"ת, וכמש"כ לעיל בשם הגמ' במגילה (דף י"ח ע"א)]. ור' מש"כ הגרצ"פ בספרו מקראי קודש (סימן ז') בדעת הרמב"ן.

[73]עד. כך הבנתי מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין קפידא בדבר.

[74]עה. כ"כ בספר בתי כנסיות שם, שכיון דאכשור דרי נתבטל המנהג לאומרו בתוך "נשמת כל חי", והנהיגו לאומרו אחר חזרת הש"ץ. וכן כתב ביחו"ד (ח"ב סימן ז') דאינו מנהג נכון, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ולפיכך יש לבטל מנהג זה בהסכמת ראשי הקהל, ולהנהיג לאמרו לאחר קדיש תתקבל. וכתב זאת אף בשם הג"ר יוסף משאש זצ"ל. וכ"כ בספר ילקו"י שם. ואילו הג"ר שלום משאש שליט"א, רבה של ירושלים ת"ו, מקיים המנהגים לומר פיוטים ב"נשמת" (כנדפס בהסכמתו למחזור "נר יצחק" לראש השנה). וראה בסידור תפילת החודש ששם מובא המנהג לומר "מי כמוך" בתוך "נשמת", לאחר התיבות "כל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך". וראה עוד מה שכתבנו בספר מקראי קודש הל' רה"ש (פרק ה' הערה ט"ו).

[75]עו. מרן (סימן תרפ"ט סעיף ג').

[76]עז. כמש"כ המ"ב (בסימן תרפ"ד סק"ה). ועפ"י מש"כ הפר"ח שם, והב"ד בשעה"צ (שם סק"ט). ואמנם תחילה כתבנו זאת בשם יש אומרים, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר שיש לכתוב זאת "מעיקר הדין", ולא כי"א, וכנ"ל (בהערה ו').

[77]עח. ראה לעיל (הערה ו'). ור' עוד מ"ב (סימן קמ"ז סקכ"ז וסימן תרפ"ה סק"ט).

[78]עט. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ג'). ור' גם כה"ח (ס"ק י"ט, כ'). ור' עוד מה שכתבנו לעיל (הערה ד').

[79]פ. ר' כה"ח (סימן תרפ"ד סקי"ט), ומה שכתבנו לעיל (באות ו').

[80]פא. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ג'). ואת חילוקי המנהגים כתבתי עפ"י סידור רינת ישראל (בלוחות קה"ת שבסופו). וכן כתוב בעוד מקומות.

[81]פב. מרן (בסימן קמ"ו סעיף ב', וראה מש"כ במ"ב וכה"ח שם), והניף ידו שנית (בסימן תרפ"ה סעיף ז'), אך שם כתב זאת בשם יש אומרים. ור' מש"כ המ"ב (סקט"ו) וכה"ח (סקכ"ח). ור' עוד בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 264 סעיף ט"ז, ובהערות כ"ג, כ"ד, כ"ה).

[82]פג. ר' מש"כ בספר ילקו"י שם "שיש להחמיר (בקריאת פרשת פרה) כדעת האומרים שהיא מן התורה". אך הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שאין חובה להחמיר בקריאת פרשת פרה את כל החומרות שמחמירים בהן בקריאת פרשת זכור, אך מ"מ טוב להחמיר בהן. ובתשובה לשאלתי הוסיף, שאמנם רוה"פ פסקו שקריאת פרשת פרה הינה מדרבנן, אך טוב לחוש לסוברים שחיוב קריאתה הינו מדאו'. עכת"ד.

ומה שכתבנו שנשים אינן חייבות לשמוע קריאת פרשת פרה, כך הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמרות שבפר' זכור נהגו הנשים לשמוע את הקריאה בתורה, אע"פ שמעיקר הדין אינן חייבות בכך, מ"מ בפרשת פרה אין מנהגן לשמוע קריאה זו. עכת"ד. ואילו הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מקום לומר שהנשים חייבות בקה"ת בפר' פרה יותר מהקריאה בפר' זכור, משום שבפר' זכור יש להקל להן משום דאינן בנות מלחמה. אך פר' פרה עוסקת בטהרתן של ישראל לשם קה"פ, והרי גם הנשים חייבות בקה"פ. עכת"ד.

[83]פד. מרן (סימן קל"ז סעיף ה'), ור' כה"ח (ס"ק כ"ו, כ"ט).

[84]פה. מה שכתבנו שהברכה האחרונה היא הקובעת אם ישובו ויקראו הפרשה - ר' במ"ב (סימן קל"ז סקי"ז) מש"כ בשם הרבה אחרונים (ובשעה"צ ס"ק כ"ד השני), וראה עוד כה"ח (שם סקכ"ח) שהביא הרבה אחרונים דס"ל הכי. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, האם בני"ד יש לומר שדי אם החל לברך ואמר תיבות "ברוך אתה ה'", דאפ"ה ישובו ויקראו הפרשה, או שאם אמר רק תיבות אלה ישלים ויאמר "למדני חוקיך", ואז ימשיך בקריאתו מבלי לברך שוב ברכה ראשו', אלא רק בסוף הקריאה יברך ברכה אחרו'. ועי"כ נמנע מלברך שתי ברכות נוספות (ראשו' ואחרו' על הקריאה החוזרת). וענו לי, שאכן ימשיך תיבות "למדני חוקיך", ע"מ לא לברך ב' ברכות נוספות. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל, שלאחר שיאמר "למדני חוקיך", ימשיכו בקריאת הפרשה, ואח"כ יברך ברכה אחרונה, ולא יהא כמי שדיבר באמצע הקריאה. עכ"ל (תשובה אלינו בכתב ידו).

ומה שכתבנו שיקראו שוב את הפרשה מתחילה, כ"כ מרן שם. ומה שכתבנו שאם עדיין לא בירך שימשיך לקרוא ויברך בסוף - כ"כ המ"ב שם.

[85]פו. מה שכתבנו שהגלילה היא הקובעת לענין הברכה והקריאה מתחילה, כך פשט מרן (סימן קל"ז סעיף ה'). ומה שכתבנו שהגלילה הכוונה גלילה על מנת להכניס את ספר התורה לארון הקודש, כך כתב כה"ח בהבנת הט"ז. ומה שכתבנו לחלק בין המקרים שמברך רק בסוף לבין המקרים שמברך תחילה וסוף, זה עפ"ד הט"ז (בסימן קל"ז ס"ק ד', ה'). עיי"ש.

[86]פז. יסוד הדברים הינם דברי הט"ז הנ"ל. אלא שאת פירוש דברי הט"ז שגלילה הכוונה להכנסת ספר התורה לארה"ק, כ"כ המ"ב (בשעה"צ סקכ"ה), ושלא כהבנת כה"ח הנ"ל.

אך באמת שדברי המ"ב בזה צע"ק. שהמעיין בפמ"ג (במש"ז סק"ד) יראה דשם מבואר דבעי לברך שוב ברכה ראשונה רק אם "גלל הס"ת לגמרי (היינו להניח בארון הקודש)". עכ"ל. והיינו גלל ע"מ להניח הס"ת בארה"ק, ולא שכבר הניחו שם. ורק בא לאפוקי את הגלילה שלאחר הקריאה ולפני הברכה האחרונה כמ"ש מרן (בסימן קל"ט ס"ד). ומ"מ הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שניתן ליישב זאת.

וכתבנו שכן הדין לחלק מהספרדים, משום שכך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לדינא, ולא כמסקנת כה"ח (בסימן קל"ז ס"ק כ"ח ול"א). והוסיף שם בכה"ח, שכ"ש אם אמרו קדיש אחר קריאת ספר התורה השני (בפעם הראשונה כמובן), וק"ו בן בנו של ק"ו שאם כבר קראו ההפטרה, שיש לברך על הקריאה החדשה תחילה וסוף, ושלא כמש"כ בילקו"י הנ"ל. ולמרות שהיה נראה לפסוק למסקנה כדברי כה"ח, משום שכן פשט דברי מרן, שכתב שאם גלל צריך לברך תחילה וסוף. דאין לומר ש"גלל" פירושו שהכניסו לארה"ק, אלא גלל היינו גלילה ממש, ולא כהבנת שעה"צ בדברי הט"ז. והא דלא כתבנו שגולל היינו שגוללו מעט קודם שמברך ברכה אחרונה, זה משום שכך הבין כה"ח את דברי מרן. ואמנם כה"ח הביא ראיה לכך מדברי הב"י בשם הכלבו, שכתב "וגלל הס"ת וישב במקומו".

אך באמת שנראה שאין הוכחתו מוכרחת. שכן ניתן לפרש זאת, שגלל את סה"ת ע"מ לסוגרו ולברך ברכה אחרונה, ואח"כ לשבת במקומו. וכמש"כ מרן (בסימן קל"ט סעיף ד') ש"לאחר שגלל, חוזר ומברך" (ברכה אחרונה). ומ"מ לדינא נראה לפסוק כדברי כה"ח בדבריו אלה, לפחות מדין סב"ל, דאל"כ יצטרך לברך תחילה וסוף אף אם גלל את סה"ת ע"מ לברך ברכה אחרונה בלבד, אע"פ שלא גללו ע"מ להצניעו. והא דאין הברכה קובעת אלא הגלילה, משום שכ"כ מרן. אך שוב, כיון שהגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לדינא כדעה זו, כתבנו אותה לדינא. וטעמו לכך הוא הן מדין סב"ל, שרק אם כבר הכניסו את סה"ת לארה"ק יש לברך גם ברכה ראשונה, ואל"כ לא יברכו אלא רק ברכה אחרונה, והן מצד הסברא, כפי שאמר לי, שרק אם הכניסו את סה"ת לארה"ק זה נחשב לדעתו כהיסח הדעת של הציבור מקריאה זו. ולא תלה כלל את טעמו בהבנת המ"ב את דברי הט"ז והמש"ז הנ"ל.

ואמנם יש להעיר, שמדברי הפר"ח (סי' קל"ז סק"ה) משמע שא"צ להתחיל את קריאת הפרשה מתחילתה, אלא די להמשיך את הקריאה ממקום שפסק. וכן הבין מדבריו כה"ח (סקל"א). אך מ"מ אנו כתבנו שיתחיל הפרשה מתחילתה, משום שכך הוא פשט דברי מרן. וכן היא מסקנת כה"ח שם. והוסיף דליכא טירחא דציבורא בכך, וכמ"ש היפ"ל. וכן נראית דעת המ"ב (שם סקי"ח).

[87]צג. כ"כ בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 265 סעיף י"ח) בשם מחזור ויטרי (עמ' ר"ד) ובשם סידור רש"י (סימן שכ"ב). וכן משמע בהדיא הכרעת המ"ב (שם סקי"ח) שכתב שאף אם דילג פסוק אחד שהוא מחובת היום, דהיינו לאחר תיבות "ולגר הגר בתוכם" שצריך לחזור. וממש"כ שם (בסקי"א) משמע שלדעת הא"ר צריך לברך אף כאן. ור' לקמן סעיף ל"ד.

[88]צד. כ"כ ערוה"ש (סימן קל"ז סק"ז). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שאם טעו וסיימו את קה"ת בפרשת פרה בתיבות "מים חיים אל כלי" והכניסו את ספר התורה לארון, שדי בכך. וודאי שאין לברך על קריאה חוזרת. עכת"ד.

[89]צה. ילקו"י - מועדים (עמ' 265 בהערה כ"ז) בשם ספר שלמי ציבור (דף רמ"ז ע"ד) שאפי' דילג פס' א' מפרשת פרה ובירך ברכה אחרונה צריך לחזור ולקרוא מתחילת הפרשה בברכות.

[90]צו. מג"א (סימן קל"ז סקי"א). והב"ד הבה"ט. וכתב זאת בסתמא, ולא חילק בין פסוקים שהם מעיקר חובת היום אם לאו. ור' עוד מ"ב (שם סקי"ח) וכה"ח (סקכ"ז).

[91]צז. מ"ב (שם סקי"ח) בשם הא"ר, ונראה שזו אף דעת המ"ב עצמו (ממש"כ בסקי"ח, וכן ממש"כ בסקי"א ובשעה"צ סקכ"ז). ומה שכתבנו שהפסוקים שהם מעיקר חובת היום הינם לאחר הפס' "ולגר הגר בתוכם", כ"כ המ"ב שם.

[92]צח. את ההלכה למנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב הנ"ל בהערה צ"ז. ואת ההלכה לספרדים כתבנו עפ"י מה שהורה לי הגר"מ אליהו, שא"צ לחזור על קריאה זו בפרשת פרה אע"פ שדילגו פסוק שהוא מהפסוקים שהינם מעיקר חובת היום. והוסיף, שיצאו י"ח עי"כ שהזכירו את עיקר הרעיון של הפרשה. וכל זה אמור לפרשת פרה. אך בפרשת זכור אפי' אם דילג פסוק אחד ה"ז מעכב וצריכים לקרוא שוב פרשה זו. וכמו שכתבנו בסעיף כ"ז. עכת"ד. ובספר ילקו"י לא גילה דעתו בהדיא בני"ד.

[93]צט. כה"ח (סימן תרפ"ה סקכ"ג) בשם דעת השו"ג.

[94]ק. כה"ח שם בשם בני ישיבתו של הרב שו"ג, ובשם עוד פוסקים. והטעם שמה שקרא שלא בזמנה כמאן דליתא. וכן הורה לי הלכה למעשה הגר"מ אליהו מהטעם הנ"ל, והוסיף שצריכים לברך על הקריאה החוזרת. ועוד אמר, שלדעתו הדין כן אף בכל ארבע הפרשיות מהטעם הנ"ל. עכת"ד. ור' לעיל הערה י"ב.

[95]קא. דעת הסוברים שאין לכך תשלומין היא דעת המ"ב (סי' תרפ"ה סק"ב), וכ"כ כה"ח (סימן תרפ"ה ס"ק י', כ"ב). ור' עוד ביחו"ד (ח"ג סימן נ"ב). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל. שאין לה תשלומים בשבת הבאה. עכת"ד. ועיי"ש ביחו"ד שהביא דעת הפוס' שיש לזה תשלומין. וכ"פ בילקו"י (עמ' 271 סכ"ו).

[96]קב. את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב הנ"ל. ואת מנהג הספרדים עפי"ד כה"ח, הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, שנחלקו בד"ז. וע"ע בילקו"י (מועדים, עמ' 271 סעי' כ"ו).

[97]קג. מרן (סימן תרפ"ה סעיף ד'). ור' מה שכתבנו לעיל (בהערה ה'). ור' עוד כה"ח (שם סקל"ב).

[98]קד. מה שכתבנו בענין קריאת פרשת השבוע בסה"ת הראשון, כ"כ מרן שם. ומה שכתבנו בענין הקדישים, כ"כ המ"ב (סימן תרפ"ה סקי"ב). ור' עוד מש"כ לעיל בהערה ו'. וכן כתבנו שם בענין הנחת ספר התורה על הבימה בעת אמירת הקדיש. והגר"א נבנצל שליט"א העיר שיש לכתוב שמעיקר הדין די בששה עולים (ולא בלשון יש אומרים). כנ"ל (בהערה ו').

[99]קה. מרן שם. ור' כה"ח (שם סקכ"ד). וציון הפסוקים מקורו מהמ"ב (שם סקי"ג), ומלוח הקריאות בסידור רינת ישראל.

[100]קו. כנ"ל בהערה ו', עיי"ש.

[101]קז. את מנהג הספרדים כתבנו עפ"י דברי מרן (שם בסעיף ד'), כה"ח (סקכ"ה) בשם הכלבו, לוח הקריאות וההפטרות בסידור רינת ישראל ובתנ"ך קורן בסופו. ואת מנהג האשכנזים כתבנו עפ"י סידור רינת ישראל ותנ"ך קורן כנ"ל. ועל אלו קורבנות מדובר שם, ר' בפירוש דעת מקרא שם שהביא דעות שונות בענין זה. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שנוסף לקרבנות שהיו מקריבים בר"ח ניסן, עוסקת הפרשה גם בקרבנות חג הפסח. עכת"ד.

כתבו הפוס', שאם חל ר"ח בשבת, לא יזכיר המפטיר את ר"ח בברכות ההפטרה [ב"י (סי' רפ"ד). ילקו"י (מועדים עמ' 267 סעי' כ'). ועיי"ש בהערה. ור' עוד שו"ע (סי' רפ"ד ס"ב) ובכה"ח (שם). ובכה"ח (סי' תכ"ה סק"ז)].

[102]קח. מ"ב (סימן תרפ"ה סקי"ג), כה"ח (סקכ"ה). ור' עוד בילקו"י - מועדים (עמ' 266 סעיף י"ט ובהערות שם).

[103]קט. כה"ח וילקו"י (שם). ור' לעיל (הערה ו').

ומה שכתבנו די"א ששרי להעלות רק חמישה עולים, ר' גם בשעה"צ (סימן תרפ"ד סק"ט), ולעיל (בהערה ו'). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם מעיקר הדין די בחמישה עולים לסה"ת הראשון, אך יש מקפידים להעלות אליו דוקא ששה עולים, כדי שיהא ניכר שסה"ת השני הינו מן המנין. עכת"ד.

[104]קי. מ"ב, כה"ח וילקו"י (שם).

[105]קיא. מ"ב וילקו"י (שם). ור' עוד לעיל (בהערה ו'). ובענין הנחת ספרי התורה על הבימה, ראה לעיל (בהערה ט').

[106]קיב. מ"ב (שם).

[107]קיג. כה"ח (סימן תרפ"ד סקי"ט), ילקו"י (שם), ור' לעיל (בהערה ו').

[108]קיד. מ"ב (שם סקי"ג). ילקו"י (שם הערה כ"ט).

[109]קטו. ר' מש"כ מרן (סימן קמ"ד סעיף ב' ובסימן תכ"ה סעיף ב'), ומש"כ הרמ"א שם על דברי מרן בענין מנהג האשכנזים, ומש"כ לעיל בהערה י'. ושכ"כ בלוח הקריאות בסידור רינת ישראל. וכן הורה לי הלכה למעשה הגר"מ אליהו זצ"ל. ואמר שכן מנהג הספרדים, ואע"פ שמרן לא כתב כל זאת במפורש. והוסיף שהדין כן בכל שבתות השנה כשחל ער"ח או ר"ח בשבת מיוחדת שקוראים בה הפטרה שאינה הפטרת שבת ור"ח. עכת"ד. ומ"מ ר"ח ניסן לעולם הינו יום אחד (אא"כ נשוב לקדש את החודשים בס"ד עפ"י עדים). ולכן חל הוא או בשבת או ביום א', אך לא יחול הוא בשניהם (הערת הגר"א נבנצל שליט"א).

[110]קטז. מ"ב (סימן תרפ"ה סק"ה), כה"ח (סקט"ו), ספר ילקו"י - מועדים (עמ' 267 סעיף כ"א ובהערה שם). והגם שבספר השומר אמת (סימן כ"ז) חלק ע"כ וכתב שיפסיק קריאתו לאחר קריאת ג' פס', ויחזרו לסדר הקריאה הנכון, מ"מ לדינא נראה שאין לעשות כמותו, וכמש"כ הרה"ג יצחק יוסף בספר ילקו"י בהערה שם, דאין מעבירין על המצוות עדיף מטעמא דתדיר. וכעין זאת ראה מש"כ הרמ"א (בסימן תרפ"ד סעיף ג'), בט"ז (שם), ובמ"ב (סקי"ז), בבה"ל (ד"ה "ואם"), בכה"ח (ס"ק כ"ו), ברפ"ע (לג"ר יוסף חיים, ח"א ס"ד), ומה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הלכות חנוכה (פרק י"ג סעיף י"ב ובהערות שם). ונראה שמ"מ בני"ד שטעו, ולכן קוראים הם את הפטרת "השמים כסאי", מ"מ למנהג הספרדים יקראו פס' ראשון ופס' אחרון של הפטרת פרשת החודש (מההפטרה שהיו צריכים לקרוא). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שמסברא אפשר לומר שיכולים הם לקרוא את ההפטרה של פר' החודש, כיון שעוסקת היא בענין הקרבנות של ראש חודש, שזה גם ענין הקריאה בתורה. עכת"ד. והיינו קריה"ת של המפטיר.

[111]קיז. מ"ב (סי' קמ"ז סקכ"ז), וכה"ח (סי' קמ"ז סקמ"ה וסי' תרפ"ד ס"ק י"ז וי"ט). וראה מש"ז (סי' רפ"ב סק"ד).

ומה שכתבנו שלמנהגם אין נ"מ אם עלו לסה"ת הראשון ששה קרואים או יותר, הוא עפ"י הרמ"א (בסי' רפ"ב ס"ד) והמ"ב (סקכ"ו).

[112]קיח. ר' מרן (בב"י סימן רפ"ב), וכן משמע מתשו' הריב"ש (שהבאנו לעיל בהערה ו'). וכ"כ כה"ח (סימן קמ"ז סקמ"ד, וסי' תרפ"ד ס"ק י"ט. ועיי"ש בסקי"ז). ור' ביבי"א (ח"ד חאו"ח סימן כ"ב) ויחו"ד (ח"א סי' ע"ו). וכ"כ בילקו"י - מועדים (עמ' 266 סעיף י"ט בני"ד, ור' עו"ש בעמ' 246 סעיף ו'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי כל שבת שקוראים בכמה ספרי תורה, כשלספר התורה הראשון עלו לפחות שבעה עולים, שמנהג הספרדים לומר קדיש אף לאחר הקריאה בסה"ת הראשון, והוסיף שהאשכנזים לא נוהגים כן. עכת"ד. וראה עוד בדבריו לעיל בהערה ט'. ובענין שאר המועדים ראה לעיל בהערה ו' בשם כה"ח (סי' קמ"ז סקמ"ד).

[113]קכ. מ"ב (סימן תרפ"ה ססק"ב). ור' שכתב שם שמהב"י משמע שא"צ לחזור. אך מדברי המ"ב בשם הד"מ והא"ר משמע דמסיק שצריך לחזור. וכ"כ כה"ח (סק"ו). ילקו"י - מועדים (עמ' 267 סעיף כ"ב). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, והוסיף שכיון שקראו תחילה שלא כתקנת חכמים, הרי שהקריאה הראשונה כמאן דליתא, ולכן יברכו שוב על הקריאות בחודש אדר ב'.

[114]קכא. ילקו"י - מועדים (עמ' 271 סעיף כ"ז). ור' עוד רמ"א (סימן רפ"ב סעיף ד'), מ"ב (שם ס"ק כ"ג, כ"ד), ובה"ל (שם ד"ה "או"), שהסיק שאין כדאי להעלות קטן למפטיר זה אם אינו יודע לקרוא מילה במילה עם הש"ץ. ובסו"ד הב"ד הפרח שושן שמשמע מדבריו שקטן לא יקרא כלל מפטיר בד' פרשיות.

[115]קכב. ילקו"י (שם הערה מ"ו) בשם הט"ז והגר"ז, כתב דבעי שידע הקטן למי מברכים (כמבואר לעיל הערה מ"ח). והמאמ"ר כתב דבעי שהגיע לגיל חינוך, והיינו כבן שש שנים. וראה בהערה הקודמת שכתבנו בשם המ"ב שצריך גם שידע לקרוא בסה"ת עם הקורא. ולא הסתפק בכך שידע למי מברכים.

[116]קכג. מרן ורמ"א (סימן תכ"ח סעיף ב'), ומרן (סימן תרפ"ה סעיף ו').

[117]קכד. מרן (שם סעיף ג' וסעיף ו'), עפי"ד הרי"ף והרא"ש במגילה. ור' ספר ילקו"י (עמ' 256 הערה ה', ועמ' 263 סעיף ט"ו). ובמקרה זה מקדימין את קריאת פרשת זכור לשבת שלפני פורים [מרן (סימן תרפ"ה סעיף ה') עפ"י הגמ' במגילה (דף ל'), וכרב].

[118]קכה. מרן (שם סעיף ו').

[119]קכו. מרן (שם).

[120]קכז. מרן (שם. ור' עוד בסימן תכ"ח סעיפים א' ב', ובמ"ב בה"ל וכה"ח שם).

[121]קכח. ירו' (פ"ג דמגילה ה"ה. עיי"ש). רמב"ם (פי"ג מהל' תפילה הל' כ"א). ור' עוד בילקו"י - מועדים (עמ' 267 הערה ל"א).

[122]קכט. מ"ב (סימן תרפ"ה סקי"ח), כה"ח (סקל"ו).

[123]קל. ענין אמירת צ"צ כתבו המ"ב וכה"ח שם. ומה שהוספנו שא"א זאת אם חלה שבת בר"ח, בער"ח או בערב פורים דפרזים, הוא עפי"ד מרן (בסימן רצ"ב סעיף ב'). ור' עוד בספר הרוקח (סימן ר"מ).

[124]קלא. מ"ב (שם סקי"ח). ואמנם כתב זאת בסתמא גבי כל שבתות אלה, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר, דבשבתות שקלים והחודש ממילא אין אומרים "אב הרחמים" כי תמיד הן "שבת מברכין" או שבת החודש. ולכן כ"ז אמור רק גבי פר' זכור ופרה. עכת"ד. ומ"מ הספרדים אינם אומרים כלל "אב הרחמים".

[125]קלב. כ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, וכ"כ בכמה סידורים נוסח אשכנז וספרד (אשכנזי), וכן עינינו רואות שכן המנהג היום. וראה בקונטרס "גדול שימושה", מנהג הגרצ"י קוק זצ"ל בענין זה.

[126]קלג. המ"ב (סימן תרפ"ה סק"ב) כתב בשם הפמ"ג שתיקנו לומר יוצרות בשחרית ובמוסף בד' פרשיות הללו, מלבד במוסף של פר' זכור ופר' פרה. ואילו הגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב בלוח א"י, שברוב בתי המדרש אין אומרים זאת במוסף, אף בפר' שקלים ובפר' החודש. וכתב כן עפ"י הגר"א (ואמרו לי שכן מנהג אשכנז. אמנם לא מצאתי מקור לכך בדברי הגר"א). ואמנם בסוף לוח א"י (בחילוקי המנהגים בין נוסח ספרד לאשכנז) כתוב שאומרים יוצרות בשחרית לפני קדושה, ובמוסף בין הברכות. והיינו לנוסח ספרד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש הנוהגים לומר פיוטים במוסף גם בפר' זכור. וכן היו מיהודי גרמניה שנהגו כן. עכת"ד.

[127]קלד. כך אמר לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל. וכדוגמא לקהילות שאין ממשיכות במנהג זה אמר לי שכן היה המנהג בכפר הרואה בזמן שהתגורר שם. עכת"ד. ועוד אחד מגדולי הדור אמר לי שרבים נוהגים כיום פה בא"י שלא לומר יוצרות כלל. והטעם משום שקשה להבינם. ולכן אמרינן בזה דת"ת עדיף. ואף שאר העם נמנע מלאומרם מטעם זה. עכת"ד. וכן ראיתי בתי כנסת רבים שאינם אומרים יוצרות. אף שראיתי גם כאלה שכן נוהגים לאומרם. ור' עוד מש"כ בשו"ת משיב דבר (סימן י"ג). ומ"מ הספרדים אינם אומרים כלל יוצרות.

ומה שכתבנו בהלכות דוקא בלשון "פיוטים" ולא "יוצרות", הוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א, משום דיוצרות שייך דוקא לתפילת שחרית, שבה אומרים "יוצר המאורות". ואע"פ שאומרים זאת בברכות ק"ש, אפ"ה קורין כך גם לפיוטים שבתפילת העמידה בשחרית, וכמו שקוראים לתפילת העמידה בלילה תפילת מעריב, למרות שברכת "המעריב ערבים" הינה בברכות ק"ש. אך מ"מ הפיוטים שאינם בשחרית אינם נקראים יוצרות, ולכן יש לכתוב בלשון "פיוטים". עכת"ד.

וכיון דעסקינן בענין הוספת הפיוטים והיוצרות בתוך סדר התפילה, נביא את דברי רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו על ספר קהלת (בפרק ה' פס' א'), עה"פ "אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים... על כן יהיו דבריך מעטים".

כתב שם: ... על כן יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכיפורים מתפלל תפילה קצרה ויוצא. אמר אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר... גם חייב האדם להודות ולשבח לאלקיו בכל רגע כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע שיחיינו ויתענג בהרגשו' רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם הושם לו זמן שיתפלל בו והם עתים ידועים... על כן חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושן, ולא יסמוך על המחבר... כי אין אדם אשר לא יחטא או המעתיקים חטאו. וכלל אומר: יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מ"כ ארבעה דברים קשים: הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים... ולמה לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו והנה תפילתו שהתפלל מודע' וכל יודע לשון הקודש יבין אותה ואין זה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל... והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים... וכן כל תפילה לחול ולקודש שתקנו הראשונים אין בה חידות ומשלים... ענה אחד מחכמי הדור ואמר כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל" (מתייחס לא' מהפיוטים שהביא לעיל). השיבותיו כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז... (אך מצאנו בתפילת יוצר: "אל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זהרי חמה", וכו' - מ.ה.). והדבר השני שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש. וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד. ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות. והלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש, ולמה נתפלל "בלשון מדי ופרס" ואדום וישמעאל [ונלע"ד שאין זה קשה. שהרי י"א שר"א הקליר אינו אלא התנא רבי אלעזר בנו של רשב"י. וכמ"ש התוס' בחגיגה (דף י"ג ע"א ד"ה "ורגלי"). ובפסיקתא קרי עליה: מכל אבקת רוכל - תנא, קרא קרובץ ופייטן. וכן אמרו במדרש חזית, וכ"כ בויקרא רבה (פ"ל), וברא"ש מס' ברכות (פ"ה סימן כ"א), והרשב"א בתשובה (הביאו הב"י) והב"ח (סימן ס"ה). ולפי"ז מדוע לשונו הינה לשון התלמוד, שהרי בזמנם היו מדברים בלשון ארמית, ולכן גם היו מעמידים מתורגמן לתרגם את קה"ת לארמית, וכדאיתא בברכות (דף ח'), ובסוטה (דף ל"ט). ור"א כשיסד את פיוטיו רצה שיבינו העם את פירוש תפילותיו ולכן כתבם בשפת העם באותו דור. ועוד י"ל, שר"א כשיסד את פיוטיו לא התכוין כלל להכניסם לנוסח התפילה, אלא כוונתו היתה לחבר שירות ותשבחות לה' יתברך, ורק לאחר כמה דורות ראו צורך להכניסם לתוך סדר התפילה. ואח"כ ראיתי שכ"כ הב"ח (בסימן ס"ח). ועוד ראיתי שבספר תשובה מאהבה לר"א פלעקליש (סימן א') האריך הרחיב למעניתו בתשובתו לתלמידו על דבריו אלה של הראב"ע. ובתשובתו אליו בא לברר מיהו ר"א הקליר. והביא שם כעשרים דעות בענין זה, כאשר כמה מהן סוברות שר"א הקליר היה תנא, אמורא, או גאון. ולפי דעות אלה ברור הדבר שאין שום דופי במה שכתב את פיוטיו בלשון הגמרא, שהרי זו היתה השפה המדוברת בדורות אלה. ור' עוד בהקדמה למחזור רעדלהיים, ובספר קינות עם פירוש "קול ברמה" מה שכתב בענין זה]. והמשיך רבינו אברהם אבן עזרא: והדבר השלישי אפילו המילות שהן בלשון הקודש יש בהן טעויות גדולות .... יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כלנו ומחומר קורצו הקדמונים כמונו ואוזן מלים תבחן... ואחרים אמרו רחמנא לבא בעי. א"כ למה נצטרך לדבר כי הוא יודע תעלומות לב... והדבר הרביעי שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות וחכמינו אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. א"כ אין להתפלל אלא על דרך הפשט ולא על דרך שיש לו סוד או הוא על דרך משל או הוא כענין שאין הלכה כמותו או שיתפרש לענינים רבים... ע"כ דברי הראב"ע (ונלע"ד, שלפי מה שאמרנו לעיל שר"א כתב פיוטיו בלא כוונה להכניסם לסדר התפילה, אף כאן לא קשה מידי. ואולי קשה על אלה שקבעוהו בסדר התפילה). ומסיים שם רבינו אברהם אבן עזרא דבריו: ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעיות הפייטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם (בפיוטים) כי אם התפילה הקבועה, ויהיו דברינו מעטים ולא נענש בדין. ע"כ דבריו. ונמצאנו למדים, שאין דעתו של רבינו אברהם אבן עזרא נוחה מהתפילות שאין פשטן מובן לכל אדם. ורגילים אנו להתפלל את היוצרות והפיוטים בימי הסליחות, וכן בתפילות ראש השנה, יום כיפור (כגון בסדר העבודה בתפילה נוסח אשכנז), בקרוב"ץ בפורים, באקדמות בשבועות וכן בקינות בתשעה באב, למרות שאין פשט התפילות הללו מובן לכל אדם.

ובאמת שאין הרב רבינו אברהם אבן עזרא יחיד בדעתו זו. שכ"כ גם רבינו יעקב בעל הטורים בטור (או"ח סימן ס"ח) בענין זה, וזו לשונו: בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ (ר"ת: "קול רינה וישועה באהלי צדיקים" - ב"י), ראוי היה שלא להפסיק. והרמ"ה נשאל על זה והשיב כך: ראינו שאסור להפסיק. והרי בפר' שנינו בברכות (דף י"א): במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. ועוד שנינו (שם דף מ'): כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק, אמת הוגד לכם. ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרוב"ץ, אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן, ולהתפלל עם הציבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות, לא הוגד לכם האמת. על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וזו היא סיבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרוב"ץ, כיון שהתחיל ש"ץ ב"יוצר אור" אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ומברך אחריה "אמת ויציב", אך איני גומרה מיד, רק עד "העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו", ומשם ואילך אני שותק... ואני סומך גאולה לתפילה. ע"כ. (וממשיך הטור:) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' ק"ש): ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם. ע"כ לשון הטור. ומסיים שם: ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה (את הקרוב"ץ) למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי. גם פירוש ר"ת (כדלקמן) שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל. ע"כ. וכתב מרן בב"י על דברים אלה: "דבריו ברורים הם". והניף ידיו שנית (בסס"י קי"ב) וכתב שם: וכבר נתבאר בסימן ס"ח שהמנהג הנכון שלא לומר קרוב"ץ. עכ"ל. א"כ נראה מדברי הטור שאף דעתו נחרצת בני"ד, ואף הזכיר כמה ראשונים שלדעתם אין לומר הקרוב"ץ בתוך סדר התפילה. וכן נראית דעת מרן בב"י. והסיבות שיש להמנע מכך הן: א. במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. ב. משנה ממטבע שטבעו חכמים. ג. אמירת הקרוב"ץ גורמת לאנשים להפסיק באמצע התפילה ולדבר שיחה בטלה בדברי הבאי.

אך באמת שיש להליץ על מנהגם זה של ישראל, ממש"כ שם בטור עצמו, וזו לשונו: אמנם, נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם, כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו (וכמו שכתבנו לעיל. ור' בב"ח פה שהאריך בענין גדולתם). וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא. לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות. וגם ר"ת דחק לפרש ההיא ד"במקום שאמרו לקצר" וכו', כדי לקיים המנהג. ע"כ לשון הטור. (ולמרות שהב"י מסתייג מדברים אלה וכותב שכן היה המנהג בזמן הטור, "אבל בזמן הזה אין נוהגין כן" (לומר קרוב"ץ) - הרי שכפי שכבר כתבנו לעיל אף בזמננו יש שנוהגים להוסיף בתפילות קרוב"ץ ופיוטים).

וא"כ רואים אנו שכבר גדולי עולם כר"ת והראב"ד העמידו מנהג זה על מכונו. ואף שכתב הטור שר"ת נדחק לפרש את ההיא משנה כדי לקיים המנהג, כבר כתב ע"כ הב"ח (בריש הסימן שם): ומי הגיד דפר"ת הוא דחוק. אני אומר שהוא מרווח ומקובל בלי גמגום. ועוד: הלא בתוספתא (פ"ק) מפורש כדברי ר"ת. וכן הרמב"ם שכתב שאין רשאי לפחות ולא להוסיף כתב להך תוספתא (בפ"א מהל' ק"ש). עכ"ל הב"ח. והוסיף, שנראה מדברי הטור ש"כיון דאיכא גדולים דאמרי אסור להפסיק, אע"ג דאיכא נמי גדולים דאמרי דמותר להפסיק ראוי היה בפלוגתא דרבוותא שלא להפסיק, כיון דאם לא מפסיקין ליכא איסורא לדברי הכל, ואם מפסיקין איכא איסורא למקצת גדולים... ולא להשיג על דברי הרמ"ה באתי, אלא ליישב מנהג כל האשכנזים באתי, והוא שהם תופסים עיקר פר"ת שהשיב הרבה תשובות על פרש"י בהא דתנן מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך... ופירש ר"ת דה"ק: מקום שאמרו לקצר כגון ברכת המצוות, אינו רשאי להאריך, דאם יאריך יצטרך לחתום... וזה אסור... דמקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. ועל זה וכיוצא בו אמרו חכמים: כל המשנה וכו' לא יצא י"ח. אבל ברכה שמסיים בה בברוך ואינו משנה בה כלום אלא שמוסיף בה דברים באמצע מותר לגמרי". עיי"ש בב"ח.

והמשיך עוד הב"ח (שם) להליץ על המנהג, והקשה: תימה, דכיון דאמר דגדולי עולם תיקנו, וגם הראב"ד ור"ת הסכימו שאין בו איסור, היאך כתב אח"כ: ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה וכו', הרי אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומי לנו גדול כהראב"ד ור"ת, וכ"ש ר"א הקליר דהוא ר"א בר"ש בר יוחאי וכו' (עיי"ש שהאריך בשבחיו)... וא"כ מי יבא אחריו לבטל מה שתיקן ויסד לכל ישראל ונהגו אחריו. וא"כ לא היה רבינו רשאי לומר טוב ויפה לבטלה וכו'.

ולכן תירץ הב"ח: ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאף ר"א הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם, שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה. אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטלה ובדברי הבאי, אף ר"א הקליר ודאי מסכים לבטלה... אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה. ואחד היה בזמננו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו. וכ"כ שב"ל וז"ל: אבל ר"ע, ורב כהן צדק, ורב פלטוי גאון, והרב רבינו יונה, ורבינו קלונימוס, ורבינו יוסף טוב עלם, ור"ש הגדול, ורבינו סעדיה גאון וכל גאוני לותיר כתבו כולם שיש לומר פיוטים. וכ"כ בהגהת אשר"י מא"ז (בפ"ק דברכות), וז"ל: וכבר נחלקו בהם רבינו יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר, ומצוה מן המובחר וכו'. ע"כ לשון רבינו הגדול, הב"ח.

ולענין מש"כ הטור, שפירוש ר"ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני אביו הרא"ש ז"ל (ושהב"י כתב שלא מצא כן בכתבי הרא"ש), כתב הב"ח: תימה, הלא הרא"ש (בס"פ "אין עומדים") כתב על הך דרב יהודה: לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, דר"ת ור"ח פירשו דוקא צרכי היחיד, אבל צרכי רבים שרי... ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות. וכן ר"א הקליר שהיה מא"י מקרית ספר ובימיו היו מקדשין עפ"י הראיה וכו' והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות, עכ"ל. (וממשיך הב"ח:) מדהפליג בשבחו אלמא משמע דר"ל דראוי לסמוך עליו לומר צרכי ציבור בג' ראשונות... אדרבא, הרא"ש מחזיק ביד המנהג... ולכן נראה דאפי' אמר כן הרא"ש דלא ישר בעיניו פי' ר"ת, מ"מ על עיקר הדין לא נחלק. ועוד, ודאי דחזר בו בפסקיו שהם אחרונים, והחזיק המנהג לומר קרוב"ץ.

ובאמת שאף הטור הביא חילוק זה דר"ת (בסימן קי"ב), וכתב בהדיא שלדברי רבי חנינא שרי לשאול אף בג' ראשונות בצרכי ציבור, וסיים שם: "ועל כן נהגו לומר קרוב"ץ בשלש ראשונות".

וגם מדברי הקדוש האר"י ז"ל נראה להביא סמך וחיזוק למנהגם של ישראל לומר כמה מן הפיוטים אף באמצע ברכות יוצר. שכבר כתב מהרח"ו זצ"ל בשם רבו (האריז"ל בשעה"כ דף נ' ע"ג) וז"ל: בענין הפזמונים והפיוטים שתקנו האחרונים, דע לך, כי מורי ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשות מאלו שסדרו האחרונים, כגון רבי שלמה בן גבירול וכיוצא, לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאמרו, וטועים בסדר דיבורם בלי ידיעה כלל, ובפרט פזמון "יגדל אלקים חי", וכן וידוי "אשמנו באומר ובפועל" וכו', וכן ביוה"כ לא היה אומר וידוי של רבינו נסים ורבי ש"ט בן אדריטל, ורבי יצחק בן ישראל שתקנו כל אחד וידוי... ולא היה אומר אותם כלל. אבל היה אומר התפילות והבקשות והפזמונים שתקנו הראשונים כמו תפילת ר"ע ע"ה, ותפילת ר"א בן ערך ותפילת רבי נחוניה בן הקנה ע"ה. וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר"א הקליר, הלא המה במחזור האשכנזים. לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם ע"פ חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו. ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים וכל דבריהם היו מסודרים עפ"י האמת. ושמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסידר קרוב"ץ, במחזור האשכנזים הוא ר"א ב"ר שמעון כנזכר במדרש ע"פ "מכל אבקת רוכל" זה ר"א ב"ר שמעון דהוה קראי ותנאי ופייטן וקרוב"ץ, אבל אני לא שמעתי מורי ז"ל. עכ"ד. והב"ד כה"ח (בסימן ס"ח סק"א).

ומי לנו גדול בדורות אלה בעניני נסתרות יותר מהאר"י ז"ל, ומעיד עליו גדול תלמידיו, מהרח"ו ז"ל, שהיה אומר פיוטים אלה באמצע ברכות יוצר. ואף שלא היה אומר כל פיוט, אלא היה בודק כל פיוט לגופו, ולכן היתה לו הסתייגות מה מחלק מהפיוטים, מ"מ את פיוטי ר"א הקליר, שכ"כ יצא עליהם קצפו של רבינו אברהם אבן עזרא, היה אומרם, ואף נתן טעם לדבריו. ונראה עוד להליץ על המנהג (מצד קושיותיו של רבינו אברהם אבן עזרא), שודאי האומרים אותם לומדים את פירושם קודם אמירתם, וכמש"כ הט"ז (בסימן ק' סק"א), שבתפילה שצריך להבין בפירוש הדברים, בפרט בפיוטים שחמור פירושם אם לא בנתינת דעה רבה עליהם, ודאי שצריך להסדיר תחילה את התפילה ולא מהני לו שהסידור לפניו בעת תפילתו. וכ"כ שם הסו"ב (סק"א), הא"ר (ססק"א), מש"ז (סק"א), שו"ע הגר"ז (סעיף א') ומחה"ש, והב"ד המ"ב (שם סק"ג) וכה"ח (סק"ד) [ואמנם שם עיקר הדיון הוא, האם צריך להסדיר התפילה קודם שמתפלל, כדי שתהיה שגורה בפיו. ור' ע"כ מחלוקת מרן ורמ"א (בסימן ק'). שלמרן, כפי שכתב בשו"ע, תפילות המועדים ור"ח צריך להסדירן קודם התפלה, וכפי שביאר בב"י, יש לעשות זאת אף אם מתפלל כשהסדור לפניו. והרמ"א שם במפה מיקל כשמתפלל מתוך הסידור. והרשב"ש בתשובותיו היקל בכך בשם אביו, והעמיד את הצורך להסדיר תפילתו קודם זמן התפילה רק כאשר כל התפילה הינה מחודשת. והב"ד השע"ת (שם סק"ב)]. וכתב עוד בשע"ת (סימן תקפ"ד ססק"ב), דכל מי שאפשר לו הדבר צריך להקדיש זמן ללמוד את פירוש הפיוטים שמתפלל. ור' כה"ח (שם סקי"ג). ור' עוד מש"כ רשכבה"ג הרי"ח הטוב בספרו "עוד יוסף חי" (פר' "יתרו" סק"ט). ור' מה שכתבנו במקראי קודש הל' ראש השנה (פרק ב' הערה ה'). ולכן מצוה גדולה עשו אותם מפרשי התפילות, הפיוטים והקינות אשר העמידו דברים על מכונם, ואפשרו לכל אדם להבין את פשט התפילות על בוריים, כדי שלא תהיינה תפילותינו כצפצוף הזרזיר.

ומ"מ העולה מהאמור, דאכן זו פלוגתא דרבוותא. ואף שנראה שהטור (בסימן ס"ח) הסתייג מדבר זה שהרי תקף שם את המנהג. אך בסימן קי"ב בא להליץ עליו מכח דברי רבי חנינא. וכן סמכו ידיהם על כך גדולי עולם רבים, כפי שהזכירום הטור והב"ח. מאידך נראה שדעת מרן בב"י נוטה שלא לקיים המנהג (שבזמנו כבר בוטל, לדעתו, וכפי שכתב בסימן ס"ח). ואכן בשולחנו הטהור, (בסימן קי"ב סעיף ב') פסק בסכינא חריפא: "אין לומר פיוטים ולא קרוב"ץ בתפילה" (וכעין זאת כתב גם בסימן ס"ח). אך הרמ"א (בשני המקומות) חלק ע"כ, וכתב: "ויש מתירים הואיל וצרכי רבים הם. וכן נוהגים בכל מקום לאומרם". וכן פסקו הרדב"ז בתשובותיו, וכן בשו"ת חוות יאיר, במ"ב (סימן קי"ב סק"ג) ועוד אחרו' אשכנזים. ור' עוד מש"כ מרן והרמ"א (בסימן צ' סעיף יו"ד). ומש"כ המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק י"ב) שדחה דברי הראב"ע ז"ל, וראה עוד מש"כ הנצי"ב בשו"ת משיב דבר, על מנהגם בוולוז'ין.

ולכן נראה, שעל הספרדים להמנע מלומר פיוטים וקרוב"ץ באמצע התפילה, הן בפסוקי דזמרה שלאחר "ברוך שאמר", הן בברכות ק"ש, והן בחזרת הש"ץ (כמש"כ בשו"ע בסי' ס"ח ס"א, ובכה"ח סק"ד, ובשו"ע סי' קי"ב ס"ב וכה"ח סק"ד). ואף אותם ספרדים שכבר נהגו בחוץ לארץ לומר פיוטים וקרוב"ץ בפסד"ז, בברכות ק"ש או בחזרת הש"ץ, טוב שישנו ממנהגם ויפסיקו לאומרם, הן משום שכך פסק מרן בשו"ע, הן כדי שלא להכניס ראשם במחלוקת זו, והן משום שהנמנע מלאומרם לכו"ע לא עביד איסורא, והאומרם הריהו עושה איסור להני רבוותא דמחמירים בכך, וכמש"כ הב"ח. ומ"מ אין לגרום בשל כך למחלוקת, אלא המוכיחים יעשו זאת בשפה ברורה ובנעימה, כי היכי דליקבלו. וכמו שכתב הגר"ע יוסף זצ"ל (ביחו"ד ח"ב סימן נ'). ואם קשה עליהם הדבר, לפחות את אותם הפיוטים הנאמרים באמצע חזרת הש"ץ ושאינם מעיקר נוסח התפילה, טוב יותר שאדם אחר העומד סמוך לחזן יאמרם בקול רם, בשירה ובזמרה, ויוכלו הקהל להצטרף ולומר עמו, כך שהש"ץ לא יפסיק מתפילתו (וכמש"כ כה"ח בסי' קי"ב שם). אך את שאר הפיוטים שבפסוקי דזמרה ובברכות ק"ש יאמרו אחר חזרת הש"ץ [ראה כה"ח (סי' ס"ח וקי"ב שם), שכתב שיש נוהגים לאומרם קודם "ברוך שאמר"]. וכן ראיתי שיש הנוהגים פה בעיקו"ת ירושת"ו. והאמת והשלום אהבו. ומ"מ הנוהגים לומר הפיוטים בין ב"ש לישתבח (דוקא במקום זה), יש להם ע"מ שיסמוכו [כנ"ל בהערה ע"ה בשם הגר"ש משאש זצ"ל בהסכמתו למחזור "נר יצחק", לימים נוראים. וכ"כ הגרש"מ זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א או"ח סי' מ"א. וח"ג או"ח סי' כ"ז, סי' נ"ט סק"א, סי' ס"ג סק"ז, סי' פ"א, וסי' פ"ה ס"ק א', ח', ט', י"ב וי"ג. וח"ד שבכת"י חאו"ח סי' י"ח ס"ק ו', ח', וסי' פ"ה סק"ב). הב"ד בס' ילקוט שמש (ח"א חאו"ח סי' כ' עמ' ל"ב)]. וע"ע בספרנו מקראי קודש הל' רה"ש (פ"ה הערה ט"ו).

והאשכנזים, כיון שיוצאים הם ביד רמ"א, אותם הנוהגים לומר הפיוטים בתפילה ימשיכו במנהגם, כיון שכבר פסק הרמ"א להיתר. והנח להם לישראל.

[128]קלה. בה"ט ושע"ת (סס"י תרפ"ה). מ"ב (סקי"ח), כה"ח (סקל"ז), עיי"ש בענין חילוקי המנהגים. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהאשכנזים נוהגים מהם להתענות בשנה פשוטה עד פר' "משפטים" (ועד בכלל), ובשנה מעוברת גם בפר' תרומה ותצוה (עפ"י השע"ת שם סק"ב). ושכן נוהגים המקובלים הספרדים בביכ"נ בית-אל, והאשכנזים בביכ"נ שער השמים, שאומרים סליחות ומתענים. עכת"ד.

[129]קלו. ר' מרן (סימן תקע"א סעיף ב'), במ"ב (שם סק"ג) ובבה"ל, וכן בהקדמת ספר מעלות התורה. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל (ביבי"א ח"ב סימן כ"ח ס"ק י"ב).