[1]א. דין מצות האכילה בעיוה"כ נזכר בגמ' ברכות (דף ח' ע"ב), וכן בפסחים, רה"ש ויומא. דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה". וכי בתשעה מתענין, והלא בעשור מתענין. אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ע"כ. וכ"פ הטוש"ע (רס"י תר"ד). וראה עוד מ"ב (סי' תר"ד סק"א) וכה"ח (סק"א).
וכתב הרא"ש (פ"ח דיומא סי' כ"ב) הטעם שצריך לאכול, כדי שיוכלו להתענות, ולא תזיק התענית (עיי"ש. והב"ד הטור וכה"ח סק"ג). וראה עוד בכה"ח (סק"ב) שכתב בשם שעהכ"ו הטעם עפ"י הסוד, שבכל יום מעשי"ת נתקן בחי' החיצוניות ע"י אכילה ושתיה וברכותיהם, וכיון שביו"כ אסור לאכול הרי שצריך להרבות באכילה ושתיה בעיו"כ כדי לתקן בחי' החיצוניות של אותו יום ושל מחרת. והוסיף כה"ח בשם פע"ח, דעפי"ז צריך לאכול כפי ערך שני ימים (ומ"מ לא ראינו שנוהגים כן - מ.ה.). ועוד כתב שם, שלכן יש לאכול ביום זה לפחות ב' סעודות עם פת. עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שרבינו יונה כתב שלושה טעמים, מדוע אוכלים בעיו"כ: א. מצד יו"ט. ב. מצד שמחת מחילת עוונות. ג. מצד בריאות הגוף, והיינו כדי שיוכל לצום. והנ"מ הינה האם לאכול דברים בריאים או משמחים כגון כוס מים שהינה בריאה, או כוס יין שהינה משמחת, ואמנם בזוהר מפורש שיש ענין לעשות שמחה בעיו"כ. אך לפי"ד רבינו יונה תלוי הדבר בטעמים השונים. עכת"ד.
ואף שבגמ' אמרו שצריך לאכול, ולא הזכירו בהדיא ענין ריבוי האוכל (אלא שכך משמע מהגמ'), מ"מ מרן כתב שם דמצוה לאכול בערב יום הכיפורים, ולהרבות בסעודה. ע"כ. ור' מש"כ מרן בב"י בשם הרא"ש ביומא. ועוד כמה חשובה מצות אכילה בעיוה"כ ראה בטור (סי' תר"ד), שהביא המעשה באותו חייט.
נחלקו הפוס' אי מצוות אכילה בעיוה"כ נוהגת דוקא ביום, או גם בליל תשעה בתשרי. ראה ע"כ ביבי"א (ח"א סי' ל"ז סק"ב). וראה עוד גמ' כתובות (דף ה' ע"א), וכן במ"ב (סי' תר"ד ססק"ב) שכתב להקל במקרים מסויימים באכילת בשר בלילה זה למחמירים בכך ביום רגיל. ומשמע מדבריו שמ"מ קצת מצוה לאכול בלילה מיהא איכא. ומאידך שמעתי סברא, שאם ירבו בסעודה בלילה הרי יתכן שימעטו מהסעודה ביום. אך יש שדחו זאת, שהרי שיעור העיכול הינו כשש שעות, כמו שמצינו גבי הפסק בין אכילת בשר וחלב (עיין יו"ד רס"י פ"ז), וכן גבי אכילת סעודה גדולה בעש"ק ובערב פסח. וא"כ כשאדם ישן בלילה בערך כשש שעות הרי שהתעכל האוכל שאכל בלילה.
הטעם שאין מברכים על מצות אכילה בעיו"כ, שי"א שהריהי לצורך חיזוק גופו שיוכל להתענות, ואפשר שיארע אונס ולא ישלים תעניתו ונמצאת ברכתו לבטלה (הנצי"ב בהעמק שאלה). ועוד, מפני שאין היכר בעשיית המצוה שהיא לשם מצוה (השד"ח. הב"ד ביבי"א ח"א סי' ל"ז ס"ק י"ג וי"ד).
האם מקיים מצות אכילה בעיו"כ (למ"ד שא"צ דוקא פת), למי שמזינים אותו ע"י אינפוזיה. הסתפק בזה בספר תוה"י (פמ"ט הערה י"א). ונראה לענ"ד, שתלוי הדבר מהו טעם מצות אכילה זו. אם הינו משום שמחת מחילת עוונות, לכאו' אינו מקיים מצוה זו בכך. ואם הינו מצד יו"ט, הרי לכאו' יש לאכול לפחות סעודה א' עם פת. ואם הטעם מצד בריאות הגוף, שיוכל אח"כ להתענות, לכאו' נראה שמקיים המצוה. והעיר חכ"א שגם בזה ספק אי מקיים המצוה משום שהמצוה הינה לאכול בתשיעי, ואינפוזיה אינה אכילה.
כבר כתבנו (בס"ד במקראי קודש הלכות ג' תעניות, הערה ס"ז), שלדעת הפוס' מותר לפני כל תענית, וכן לפני יום הכיפורים, לבלוע גלולות הגורמות לאדם שירגיש הרגשה של שובע למשך כמה שעות. כך פסק בשו"ת צי"א (ח"ז סי' ל"ב. עיי"ש שהב"ד עוד פוס' שהתירו זאת, ודחה דברי האוסר שהביא השד"ח), וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף הגר"מ אליהו, שאין הבדל בין סוגי הגלולות לענין זה, וכולם מותרים. ולמרות שכתבו הפוס' שלא יאכל מסטיק לפני תחילת התענית (כדי שלא ירגיש אח"כ את טעמו), מ"מ בני"ד גלולות אלה מותרות. עכת"ד. והגר"ש ישראלי רק הוסיף, דכמו שמותר לאכול בעיו"כ ע"מ שיוכל לצום, כך מותר ליקח בעיוה"כ גלולות אלה. עכת"ד. וראה גם בשו"ת משנה הלכות, לג"ר מנשה קליין שליט"א (ח"ז סי' פ"ב, דף ס"ב).
[2]ב. רע"א בתשובותיו (סי' ט"ז) הסתפק אי נשי נמי בעי להרבות בסעודה ביום זה, וכן הרש"ש בחידושיו לסוכה (דף כ"ח ע"ב) לא הכריע בדבר. אולם בדרשות מהרי"ל כתב שאף הנשים חייבות בכך, וכ"כ הכתב סופר, שו"ת פתחי שערים, כה"ח (סי' תר"ד סק"ה), הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"א סי' ל"ז) וביחו"ד (ח"א סי' נ"ח), וכ"כ עוד אחרו'. והטעם, משום שכשם שנשים איתנהו במצות עינוי ביו"כ, ה"נ איתנהו במצות אכילה בעיו"כ (וע"ע בכה"ח ויבי"א שם).
[3]ג. כ"כ אורחות חיים (הל' ערב יוה"כ סעי' ב', דף ק"ג). והוסיף, שאם עשה מלאכה ביום זה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ונראה שכוונתו שדוקא מאותה מלאכה אינו רואה סימן ברכה. וכדברי או"ח כתב גם כס"א, כה"ח (סי' תר"ד סק"כ) וילקו"י (עמ' ע"ד סעי' א'). וראה עוד מה שכתבנו בענין זה לעיל פרק ב' (הערה צ"ו).
[4]ד. עפ"י הגמ' ברכות (דף ח' ע"ב). וכ"כ המ"א, המ"ב (סי' תר"ד סק"א), כה"ח (סק"ד) וש"א, שיש למעט בלימודו בעיוה"כ כדי לאכול ולשתות. והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שרק מי שלומד תורה בכל עת צריך לקצר בלימודו. כי מי שממילא לומד מעט מדוע שימעט יותר בכך. לכן יש לכתוב דין זה דוקא למי שלומד תורה בכל עת, שחייב למצוא זמן לסעודה. עכת"ד.
[5]ה. רמ"א (סי' תר"ד סעי' א'). ואף שבשו"ת הלק"ט (ח"א סי' כ"ו, עיי"ש) כתב דשרי להתענות בעיו"כ, מ"מ כבר העלו רוב האחרו' לאיסור. וראה בילקו"י (עמ' ע"ג הערה ב').
אם איסור התענית בעיוה"כ הינו מדאו' או מדרבנן, ראה סס"י תק"ע בשו"ע ובנו"כ.
טעם איסור התענית ראה בכה"ח (סי' תר"ד סק"ח), ומה שכתבנו לעיל (בהערה א') בשם הרא"ש.
מי שטעה, והתענה בעיוה"כ, צריך למיתב תענית לתעניתו (שו"ע סי' תקס"ח סעי' ה'). והוא דוקא אם התענה כל היום. וכמ"ש הבה"ט (סי' תר"ד סק"ב). ואם תענית יוה"כ עולה לו כתענית לתעניתו, ראה בבה"ל (סי' תקס"ח ד"ה "או בעיו"כ"), מ"ב (סי' רפ"ח ס"ק ח'), כה"ח (באותו סי' סקכ"ד, ובסי' תר"ד סק"ט).
מי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מימים טובים, מותר לאכול בעיוה"כ אפי' בשחרית (עפ"י הרמ"א סי' תק"ע סעי' א', וכ"כ המ"ב סי' תר"ד סק"ב. וראה מש"כ מרן ביו"ד סי' רט"ו סעי' ד' שכתב לא כך. וראה ברמ"א שם ביו"ד, ובש"ך ס"ק ד' וט'). ומ"מ בליל עיוה"כ אסור באכילת בשר (מ"ב שם). ואם לא נדר בהדיא, אלא שכך מנהגו, שרי אף בלילה (מ"ב שם, וראה שעה"צ סקי"א, וכה"ח ס"ק ט"ו וט"ז).
דין מי שקיבל ע"ע להתענות מספר מסוים של ימים, ואירע בו עיוה"כ, ראה בסי' תק"ע (סעי' א' וב').
[6]ו. רמ"א (סי' תר"ד סעי' א') בשם המהרי"ל. וכתב עוד המהרי"ל, דיעשה הטבת חלום (כה"ח סקי"ב). והטעם לאיסור התענית, דאכילה ביום זה נחשבת כתענית (מ"א, ט"ז, כה"ח סי' תר"ד סקי"א וש"א).
יש שכתבו, שאם חולם החלום מתיירא לנפשו, יתענה עד הסעודה המפסקת, דמעיקר הדין סגי בסעודה א' (מ"א, מט"א, ח"א, מ"ב סי' תר"ד סק"ב וכה"ח סקי"ג). ויש חולקים, ואוסרים לו להתענות אף עד הסעודה המפסקת, כיון דהאכילה במקום תענית (של"ה, א"ר, א"א וכה"ח סי' תר"ד סקי"ג). ועוד כתב המ"ב (שם), שאם אינו מתענה כלל, טוב שיתענה ביום אחר. וכה"ח (סקי"ג) כתב, שיותר נכון לפדות את התענית בממון. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שחלם חלום רע בליל עיוה"כ ורוצה להתענות, רשאי להתענות עד הסעודה המפסקת, אם למרות שיתענה בעיוה"כ יהיה לו כח להתענות גם ביוה"כ עצמו. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בבה"ט (סק"ב), במ"ב שם (סק"ב) ובכה"ח (סקי"ד).
[7]ז. מ"א, גר"ז, מ"ב (סי' תר"ד סק"ב) וכה"ח (סק"י). וראה כה"ח (שם סק"ב), שכתב דעפ"י הסוד צריך לאכול שתי סעודות עם פת. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שלפי הפשט אין חיוב כלל לאכול פת בסעודות עיוה"כ, ולפי הסוד יש חיוב בכך. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדינא אין חובה לאכול פת בעיוה"כ. עכת"ד. וראה בילקו"י (עמ' ע"ד בהערה ב') מש"כ בשם המהרש"ם בדעת תורה, דאין חיוב בעיוה"כ לאכול בשר.
[8]ח. ראה רמ"א (סי' תר"ח סעי' ד'), מ"ב (סקי"ח) ולוח א"י, שהזכירו סעודה זו. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם כה"ח. וכן המנהג פשוט היום לאכול סעודה בשחרית דעיוה"כ. ואמנם כתבנו שנוהגים לסעוד "לפחות" שתי סעודות ביום זה, שכן העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכל המרבה בסעודות בעיוה"כ ה"ז משובח, ולא נוהגים דוקא ב' סעודות, אלא אף יותר. עכת"ד.
[9]ט. עפ"י מרן (סי' תר"ח סעי' א').
[10]י. כה"ח (סי' תר"ד ס"ק ג' ובסי' תר"ח ס"ק כ"ט), ולמד זאת ממעשה דההוא חייט שהביא הטור (בסי' תר"ד).
יש שכתבו, דבעי דוקא דגים גדולים (הריעב"ץ. והב"ד כה"ח שם סק"ג).
יש מהפוסקים שכתבו, שדוקא בשחרית יש לאכול דגים, ולא בשאר היום (כה"ח שם בשם כמה אחרו'. וכ"כ בילקו"י עמ' פ"ו סעי' ב'. וראה תוס' ע"ז דף ה' ע"ב ד"ה "וכדברי"). והטעם, דלא יבוא ביוה"כ לידי טומאת קרי (עפ"י הרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דיומא, כה"ח שם). והטעם שבכל אופן אוכלים זאת בעיוה"כ, משום דדגים הם מהמאכלים הקלים לעיכול (כה"ח סי' תר"ד סק"ו. ואולי כוונתו שלכן אין השפעתם ניכרת בלילה ולכן לא יבוא לידי טומאת קרי).
יש לדעת, שבענין מנהגי המאכלים בעיוה"כ, כתב מרן ש"אין לאכול" דברים מסויימים. אך כה"ח (בסי' תר"ח סקכ"ט) כתב, שכל הדברים הללו אינם אלא ממידת חסידות, והוכיח כן מדברי התוס' במס' ע"ז (דף ה' ע"ב), שנא' שרגילים לאכול דברים הקלים לעיכול, כדגים, והיינו שאין חובה בכך. ע"כ. ומ"מ מלשון ש"א היה נראה לי, שמ"מ צריך כל אדם להמנע מכך, ואין זו חסידות בעלמא. אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין דברי הרב כה"ח, שכל מה שכתבו הפוס' שאין לאכול בעיוה"כ אינו אלא ממידת חסידות, שאכן זה נכון, וא"א לחלוק ע"כ. רק לכהן גדול אסור היה מדינא לאכול דברים מסוימים. אך לשאר בני האדם זה מותר מעיקר הדין. שהרי הגמ', הרמב"ם והרי"ף לא הזכירו דברים אלה. ושאלתיו, הרי סו"ס נפסק ד"ז להלכה (ברמ"א על השו"ע). וענה לי, כיון שבגמ' ד"ז לא נזכר אלא לכהן גדול, והרי"ף והרמב"ם, גם הם לא פסקוהו להלכה לכל אדם, אין זו אלא חסידות. ולכל היותר מנהג טוב, או מנהג ישראל, אך לא דין. ואם רואים יהודי שאוכל בעיוה"כ אחד מהדברים שיש להמנע מאכילתם, יש רק לומר לו שנהגו שלא לאכול זאת. אך אם אין לו דבר אחר לאכול, ודאי שרשאי לאוכלו (וכ"כ שם כה"ח סקכ"ט - מ.ה.). וכן אם שכח ובירך ע"כ, ואין לו אוכל אחר, ודאי שיאכלו, ולא ימנע מלאוכלו ויאמר "ברוך שם כבוד" וכו'.
ושאלתי עוד את הגר"א נבנצל, האם באמת מרן כתב בשו"ע דברים שהינם מידת חסידות. וענה לי, שודאי כך. שהרי מרן היה חסיד שבישראל, והוא כתב בשו"ע הרבה דברים מהזוהר, מהמנהגים וממקומות אחרים. כגון חלק מדיני נט"י. ושאלתי, האם גם מש"כ מרן בסי' רל"א, שכל מעשיו של אדם יהיו לשם שמים, האם ג"ז דמידת חסידות. וענה לי שזו לא מידת חסידות. אלא צריך כל אדם לשאוף לכך. וסיפר לי שישנם אנשים שלפני שהם טועמים דבר מה, הם אומרים: אני טועם כדי שיהא לי כח לעבוד את ה' (ראה מ"ב סי' רל"א סק"ה מש"כ בשם הח"א). אך הוסיף, שחוששנו שלעיתים הם מרמים את עצמם. ובאמת שדברים כאלה כתב הרמב"ם, וזו הלכה ככל הלכות שבת, וכ"א צריך לשאוף לקיים אותה, אך לא כ"א הגיע למדרגה זו, ולא כ"א מצליח לקיים אותה. וכשאדם יגיע לשמים לאחר פטירתו, יבואו אליו בטרוניה מדוע לא קיים זאת, וזה כלול במצוות אהבת ה', יראת ה' ודבקות בה'. ישנן כמה מצוות עשה שאנו לא במדרגה שלהן, אך ישאלו אותנו מדוע לא הגענו למדרגתן. החינוך אומר, שאם אדם אוהב משהו שלא לש"ש, ואוכל אותו לא לצורך חיזוק גופו, שיהיה לו כח לעבוד את ה', אלא שלא לש"ש, הריהו עובר על "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". שאסור שתהיינה אהבות אחרות חוץ מאהבת ה', וזה פשטיה דקרא. ומה שאנו מושבעים על אהבת ישראל, זה חלק מאהבת ה', שה' ציוה לאהוב יהודי, וכן אהבת התורה ואהבת הארץ הן חלק מאהבת ה'. עכת"ד. וצ"ע לפי"ז גבי אהבת אב לבנו. שהרי הקב"ה הטביע בבני האדם טבע כזה. וכן מצינו שהאבות משתעשעים עם התינוקות בשבת (כמש"כ הר"ן בנדרים דל"ז ע"ב). ושמא זה טבע האדם, אך אינו מצווה לאהוב את בנו. וכן מצינו בפסוק "כרחם אב על בנים" ובמדרש גבי יואב שיש לאב רחמים על בנו, אך אינו ציווי. ולכן קרא יעקב אבינו ק"ש כשפגש את יוסף במצרים. וכן דוד המלך בכה על מיתת בנו, היינו על עצם המיתה. וגם הצטער ע"כ שאבד לו בן - מצד טבע האדם. ומ"מ יש חיוב לאהוב את אשתו כגופו, וזה חלק מאהבת ה' שציוונו על כך.
יש שכתבו, שבסעודה המפסקת יטבל פרוסת המוציא בדבש או בסוכר (מט"א סס"י תר"ה, עתים לבינה וילקו"י עמ' פ"ד סעי' א'). ואף הבא"ח (פר' "וילך" סעי' ד') וכה"ח (סי' תר"ח סק"ל) כתבו ד"ז, אלא שהוסיפו שטיבול זה הינו נוסף לטיבול במלח. וראה עוד כה"ח (סי' תקפ"ג סק"ד).
[11]יא. מה שכתבנו בענין אכילת בשר עוף, כ"כ המ"ב (סי' תר"ח סקט"ז), שכן משמע בפמ"ג. וכ"כ כה"ח (סי' תר"ד סק"ו). והוסיף, שהטעם שאוכלים זאת בעיוה"כ, משום דבשר עוף הוי מאכל קל לעיכול. וראה לעיל בפרקנו (סוף הערה ז') שכתבנו, שמ"מ אין חובה באכילת בשר בסעודות עיוה"כ בכלל, ובסעודת שחרית בפרט. ונראה דה"ה גבי אכילת דגים, דהוי מנהג בעלמא ואינו חובה או דין. ומי שאין הדגים נוחים לו לעיכול ודאי שאינו צריך לאוכלם. וממה שכתבנו לעיל (בסוף הערה י"א), שאף הדברים שצריך להמנע מאכילתם יש אומרים שאינו מדינא, ודאי שאף בני"ד יודו שאינו חובה. ופשוט.
[12]יב. מרן (סי' תר"ח סעי' ד'). וכתב כה"ח (סקכ"ט) דאינו מעיקר הדין, אלא זהירות בעלמא. והוסיף, שלכן אם אין לו מה לאכול, רשאי לאכול אף דברים הקשים לעיכול.
יש שכתבו, שלא יאכל בעיוה"כ שורש מתוק וכיוצ"ב, שאז נשאר הטעם המתוק בפיו, וכשבולע רוקו בולע המתיקות (ס"ח. כה"ח סי' תר"ח סקל"ט).
כתבו הפוס' (מ"ב סי' תר"ח סקי"ח וכה"ח סקל"ח) בשם ס"ח, שאדם שאכל בעיוה"כ אכילה גסה, ובליל יום הכיפורים קשה לו, לא יכניס אצבעו בפיו כדי שיקיא, שמא כשיקיא יהא טעם המאכל בפיו, אע"פ שאינו מכוון ליהנות. ע"כ. ונראה דה"ה ביום של יוה"כ, דלעיתים אוכל שלא מתעכל מפריע במעיים ונשארות חתיכות אוכל שלימות שיש להן טעם.
[13]יג. מהרי"ו. של"ה. א"ר. מ"ב (סי' תר"ח סקי"ח) וכה"ח (סקל"ז). והטעם ראה שם בכה"ח. ונראה שאף שכל השנה אין לאכול אכילה גסה, מ"מ יש להקפיד בכך במיוחד בעיוה"כ. ובפרט דאכילה זו הרי שמה אכילת מצוה, והרי אין לאכול אכילת מצוה באכילה גסה, וכמו שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט סעי' א' וי"ח. עיי"ש במקורות) עפ"י הרמ"א (סי' תע"ו ס"א) וש"פ. וכן יש להזהר מלאכול בגסות [כמבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' דעות ה"ב), במרן וברמ"א (סי' ק"ע סעי' ז'-ט', וי"א), ובמ"ב (סי' קנ"ז סק"ד וסי' ק"ע סקי"ז), בכה"ח (סי' קנ"ז סקט"ו) ובש"פ].
[15]טו. כך איתא בגמ' רה"ש (דף ט' ע"א), וביומא (דף פ"א ע"ב). וכ"פ מרן (בסי' תר"ח סעי' א'), ש"אוכלים ומפסיקים קודם בה"ש, שצריך להוסיף מחול על הקודש. ותוספות זה אין לו שיעור, אלא קודם בה"ש... צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה".
והנה, הן הגמ' והן מרן סתמו, ולא כתבו שיעור לתוספת זו. וכן כתבו הרבה ראשונים, שאין זמן מסוים לתוספת זו (כמבואר בב"י סי' תר"ח, כה"ח סק"ד וביבי"א ח"ה סי' כ"א). ואף שי"א שזמן תוספת זו הינו חצי שעה קודם השקיעה (ראה שטמ"ק לביצה דף ל', ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' קפ"ה), מ"מ כתב בילקו"י (עמ' 58 הערה ג'), שרוב הראשונים פסקו כדעה הראשונה, שמדאו' בתוספת כלשהי סגי, וראה מ"ב (סי' רס"א סקכ"ב), דלא סגי בהוספה כלשהי אלא שצריך קצת יותר. והוסיף, ששיעור זה עם ביה"ש יחד עולה כמעט חצי שעה. וראה עוד בענין זה בכה"ח (סק"א) ובהערה הבאה.
תוספת זו אין בה כרת כ"א מ"ע (מ"א רס"י תר"ח, א"ר, פר"ח, א"א, גר"ז, מ"ב סק"א. וראה שעה"צ סק"א. וכ"כ כה"ח סק"ב).
ומה שכתבנו שתוספת זו הינה קודם שקיעת החמה, היינו טרם שנכסית החמה מעינינו, זאת עפי"ד המ"ב (בסי' רס"א ס"ק כ"א וכ"ג), ובה"ל (שם בסעי' ב' ד"ה "י"א שצריך"), והניף ידו שוב (בסי' תקנ"ג סק"ג, ובסי' תר"ח סק"ב). וכ"כ כה"ח (בסי' רס"א סק"א, ובסי' תר"ח סק"ה), ואף שמרן (בסי' רס"א סעי' ב', וראה עוד בסי' תר"ח סעי' א') פסק כשיטת ר"ת, מ"מ פסקו הרבה ראשונים שביה"ש מתחיל משעה שנכסית החמה מעינינו (ראה ב"י סי' רס"א, ובבה"ל שם ד"ה "מתחילת השקיעה"), וכ"פ הגר"א וש"א, וכן המנהג פשוט היום, שאין מי שמיקל בכך, הן לענין כניסת השבת, והן לענין כניסת יוה"כ ושאר המועדים. ואף שדעת הגר"ע יוסף (כפי ששמעתי ממנו, וכתב כן ביבי"א ח"ב סי' כ"א) שרצוי ללכת בשיטת מרן שפסק לענין זה כר"ת, מ"מ ה"ז להחמיר, ולא בזמן שבא הדבר לידי קולא. וכ"כ בהדיא ביבי"א (שם סק"י), שאין להקל בכך. ע"כ. וכיון שהמנהג פשוט כך, הרי שאף המחמירים במוצש"ק כשיטת ר"ת, מ"מ לענין כניסת השבת והמועדים חייבים הם ללכת כגאונים וש"פ, ושלא כר"ת. ואף הבאים מחו"ל ממקומות שנוהגים לילך בשיטת ר"ת, מ"מ בבואם לכאן צריכים הם לילך כחומרי המקום שבאו אליו. וראה יו"ד (סי' רי"ד ס"ב), ויבי"א (ח"ה סי' כ"א).
מי שעשה מלאכה בשני ביה"ש - בביה"ש של כניסת יוה"כ ובביה"ש של יציאתו, אם עשה כן בשוגג חייב חטאת, ואינו נקרא תוספת יוה"כ. וגם ספק כרת יש בו (כה"ח סי' תר"ח סק"ד בשם כמה פוס').
איתא בגמ' (שבת דף קמ"ח וביצה דף ל'): תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלו ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תר"ח סעי' ב'): נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, כדי שלא יבואו לעשות בזדון. ע"כ. עיי"ש ברמ"א ובנו"כ, וכן ביחו"ד (ח"ג סי' ל"ו) ובשאר דברי האחרו', שהאריכו בסוגיית התוכחה. ומ"מ בימינו אף הנשים זהירות בכך, שכ"כ כה"ח (סי' תר"ח סק"י) בשם המאמ"ר, וכ"כ בילקו"י (עמ' פ"ה סעי' א'), וכן עינינו רואות (וראה בחזו"ע ח"ב דף קי"ט בהערה מש"כ בענין זה). ולכן לא הבאנו דינים אלה בפירוט, ומ"מ סוגיה זו דתוכחה צריכה היא לימוד בפני עצמה, כיון שיש לה השלכות מעשיות בחיי היום יום. וראה בכה"ח (שם סק"ט) שהביא דברי השטמ"ק (בביצה דף ל') מש"כ בשם הריטב"א, שבדורות שהשעה נצרכת לכך, ראוי לעשות סייג לתורה, ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו, עד דלא ליעבדו לא בשוגג ולא במזיד. ושכן הוא במדרש ירושלמי. וכ"כ הגחיד"א במחב"ר. והוסיף שם כה"ח בשם תשו' כת"ס, שאין לדיין בדברים הללו אלא מה שעיניו רואות, לפי הזמן והמקום. ע"כ.
[16]טז. המ"ב (בסי' רס"א סקכ"ג) כתב, שיש להפסיק ממלאכה בעש"ק כשליש השעה עד כמחצית השעה לפני השקיעה (וראה שם בסקכ"ב, ובבה"ל ד"ה "איזה"). ובסי' תר"ח (סק"ב) הישווה דין איסור אכילה בכניסת יוה"כ לדין איסור מלאכה בכניסת השבת. וכתבו השו"ג והמ"ב (בסי' רס"א סקכ"ג), דמן הראוי להפסיק בעיוה"כ בעוד השמש בראשי האילנות. ולמד כן מדברי הכלבו. והוסיף, שכן נהגו. והב"ד כה"ח (שם סק"ו). ובלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתב שמנהג העולם להפסיק האכילה מזמן הדלקת הנרות. ע"כ.
ובענין המנהג פה בירושת"ו, כבר כתבו כמה פוס' שנהגו מקדמת דנא לקבל את השבת כארבעים דקות לפני השקיעה, וכמש"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספר א"י (עמ' כ"ו. וכתב שם שכן המנהג בכל העיירות העתיקות בא"י. ואמנם ראה בלוח א"י בדיני שבת תשובה, שמשמע מלשונו שאין זה מנהג כולם). וראה מש"כ בענין זה כה"ח (סי' רנ"ו סק"ה), יבי"א (ח"ב חאו"ח סס"י כ"א, וח"ה חאו"ח סי' כ"א, שלא הסכים עם דברי הגרימ"ט בזה. ולכן מורה היום להלכה שא"צ להקדים את הדלקת הנר בעש"ק אלא כעשרים דק' לפני השקיעה), ובשש"כ (מהדו"ב ח"ב פמ"ו הערה מ"ו מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). עיי"ש. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה ע"ז) גבי הכנסת שבת וחג. וכן במקו"ד הל' חנוכה (פ"ז סעי' ו'). ועוד יש לזכור, שישנן שיטות שונות בפוסקים כיצד לחשב את זמן השקיעה, והאם להתחשב במיקום הגאוגרפי של המקום או בתנאי השטח, כגון הר המסתיר את השמש בשקיעה. ואכמ"ל בכך.
והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהטעם שבירושלים נוהגים לקבל שבת ארבעים דקות לפני השקיעה, זאת כדי שיספיקו להתפלל מנחה ולומר קב"ש לפני השקיעה (עכת"ד הגרשז"א זצ"ל). והוסיף הגר"א נבנצל, שאמנם טעם זה אינו שייך לעיוה"כ, שהרי התפללו מנחה לפני הסעודה המפסקת, וכן א"א קב"ש, אך מ"מ יש לסיים את הסעודה המפסקת זמן מה לפני השקיעה, כדי שיספיק להתפנות לפני התפילה, ויוכל לאחר מכן ליטול ידיו נטילה גמורה כבשאר ימות השנה. כ"כ צריך להחליף הנעלים, ויש הלובשים קיטל ומברכים את הילדים, וצריך להספיק ללכת לבית הכנסת, להתעטף בטלית מבעו"י (ובהזדמנות אחרת אמר, שיתעטף בטלית בברכה לפני השקיעה וגם לפני שמקבל עליו תוספת יוה"כ). ויש הנוהגים להקפיד ולומר גם את "כל נדרי" לפני השקיעה, וכן יש האומרים גם "תפילה זכה" שחיבר הח"א. אף שמנהג אמירת "תפילה זכה" לא התפשט בכל בתי הכנסת, ולא כולם אומרים אותה. לעומת זאת אמירת "כל נדרי" התקבלה על כולם, ואף קוראים לליל יוה"כ ליל "כל נדרי". ובמקום שמקפידים לגמור את אמירת "כל נדרי" לפני השקיעה, צריכים הגבאים לקבוע את זמן אמירת "כל נדרי" מוקדם, באופן שיגמרו לפני השקיעה את אמירת "כל נדרי" בניגון כפי הרגלם. שכן אם מנהגם למשל לנגן את "כל נדרי" בניגון המיוחס לאנוסי ספרד, צריכים להתחיל יותר מוקדם. ויש לחשב גם את זמן הוצאת ספרי התורה וכדו'. והעולה מכל זה, שזמן סיום הסעודה המפסקת לפני השקיעה תלוי בכל אדם באופן אישי לפי זריזותו ותנאיו (מרחק ביתו מביהכ"נ וכדו'). לכן אמר לי הגר"א נבנצל, שיש לסיימה כך שיספיק לגמור את הכנותיו ליום הקדוש, להגיע לביהכ"נ ולהתעטף בטלית לפני אמירת "כל נדרי", ולמנהג חלק מהאשכנזים גם לומר "תפילה זכה", (וכ"כ בהדיא המט"א סי' תר"ח ס"ג - מ.ה.).
ועוד אמר הגר"א נבנצל, שהנשים בירושלים צריכות להדליק נרות בזמן שכתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי, וכמו שמפרסמת הרבנות הראשית, והיינו ארבעים דקות לפני השקיעה. כן הדין בעש"ק וכ"ה בעיוה"כ (ראה יבי"א שם, שחלק ע"כ אף לגבי עש"ק - מ.ה.). אך זמן זה אינו מחייב את הגברים, אלא רק את הנשים שהן המדליקות את הנרות (כמבואר במ"ב סי' רס"א סקכ"א - מ.ה.). ושאלתי, דלפי הטעם הנ"ל שאמר בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, יש במיוחד לגברים להקפיד על זמן זה של ארבעים דקות קודם השקיעה. וענה לי שאין זה כך. אלא האנשים רשאים לעשות מלאכה אף לאחר זמן זה, אא"כ האיש הינו בודד, המדליק את הנרות בעצמו. ואשה שהדליקה הנרות צריכה גם להתחיל הצום של יוה"כ (כמבואר בפ"ב סעי' י"ט - מ.ה.). ובשאר המקומות בא"י צריכות להדליק כעשרים וחמש דקות לפני השקיעה, כמפורסם בלוחות. אך יש לזכור, שמ"מ אם בביהכ"נ נוהגים לסיים את "כל נדרי" לפני השקיעה, אין לסיים את הסעודה המפסקת כעשרים וחמש דקות או ארבעים דקות לפני השקיעה, כיון שלא יספיקו להגיע לביהכ"נ בזמן.
ומ"מ הדגיש הגר"א נבנצל שחולה, זקן, או חייל הנמצא בתנאי שרב, יאכלו וישתו בעיוה"כ עד חמש דקות לפני השקיעה, כדי שיהיה בכוחם להתענות ביוה"כ. אך לא יאחרו יותר מכך, משום שסו"ס תוספת יוה"כ הינה מדאו' (לדעתו, כדעת הרבה ראשו' - מ.ה.). עכת"ד. ולכן כתבנו לדינא שיש לסיימה בזמן שיספיק לגמור ההכנות ליום הקדוש לפני כניסת היום, אך עפי"ד המ"ב הנ"ל טוב שבכל אופן גם אם די לכך זמן קצר קודם השקיעה, יש לסיימה כחצי שעה עד שליש שעה קודם השקיעה.
וע"ע בענינים אלה לקמן (בפרק י"ב הערה ט"ז), ובמה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"ד. בפרט בדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א).
[17]יז. מרן (סי' תר"ח סעי' ג'). וכ"פ בילקו"י (עמ' פ"ה).
[18]יח. כ"כ מהרי"ל. והב"ד המ"ב (סי' תר"ח סקי"ב) וכה"ח (סקכ"ה). והטעם, כיון שנחשב הדבר כאילו קיבל האדם ע"ע את תענית יוה"כ. ולדעת הגר"ע יוסף שליט"א אין לחשוש לכך (כ"כ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקו"י עמ' פ"ה הערה ד', שכ"כ אביו בגליון ספר כה"ח שלו על דברי כה"ח).
[19]יט. מ"א, מ"ב (סי' תר"ח סקי"ב), כה"ח (סקכ"ה) ולוח א"י. וראה גם מ"ב (סי' תקנ"ג סק"ב), ומה שכתבנו בהערה הקודמת בשם הגר"ע יוסף.
[20]כ. עפי"ד מרן (סי' תר"ח סעי' ג'). וכ"כ המ"ב (סקי"ד) וכה"ח סקכ"ז (וראה מש"כ המ"ב בשעה"צ סקי"ט שהאריך הרחיב בחיזוק דבריו). וראה בילקו"י (עמ' פ"ה הערה ד') שכתב שלדעת רה"ג והרז"ה, אפי' קיבל בפירוש, רשאי לחזור ולאכול.
ודין זה אמור דוקא במקבל על עצמו את תענית יוה"כ. אך במקבל ע"ע סתם שלא לאכול עוד, אפי' אכל עד חצות היום, ואז קיבל ע"ע התענית משם ואילך, צריך להשלים נדרו (וראה בלוח א"י, שמשמע קצת מדבריו שאפי' המקבל ע"ע תענית יוה"כ, ואפי' לפני פלג המנחה, נאסר באכילה אם קיבל זאת בפיו). ודין זה נוהג כל ימות השנה (מרן סי' תקס"ב סעי' י"א. מ"ב סי' תר"ח סקי"ד, כה"ח סקכ"ז. עיי"ש). ומ"מ נאסר במקרה זה רק באכילה, ולא ברחיצה ובמלאכה (שעה"צ סק"כ). ונראה שהטעם, משום שקיבל ע"ע תענית בסתם, ולא תענית יוה"כ שהיא כוללת בתוכה שאר דברים. וכן משמע בא"א (סי' תקנ"ג ס"ק ג' וד').
[21]כא. מה שכתבנו שנאסר במלאכה, כ"כ המ"ב (סי' תר"ח סקי"ג) עפ"י המט"א.
מה שכתבנו שנאסר ברחיצה ובסיכה, כ"כ הב"ח (סי' תקנ"ג), המ"א, הט"ז, מ"ב (סי' תר"ח סקי"ג), כה"ח (סקכ"ו) וש"א. ומ"מ כתבנו שגם לדעה זו, אף שאינו נאסר בנעילת הסנדל, מ"מ נאסר בתשה"מ, משום שמה שיש שהתירו בסנדל הוא משום שמגלה דעתו בהדיא שאינו רוצה לקבל על עצמו איסור זה כבר מעתה. אך גבי תשה"מ לא גילה דעתו כלל. והטעם שלא הזכירו ד"ז במפורש, ראה בהערה כ"ב.
[22]כב. כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שהמקבל ע"ע את תענית יוה"כ מבעו"י לאחר פלג המנחה, נאסר בכל העינויים כולל נעילת הסנדל. וטעמו, שכך היא דעת אדם המקבל ע"ע תענית זו. ורק אם פירש שנאסר הוא באכילה אך אינו נאסר בנעילת הסנדל, רשאי להמשיך לנעול נעלי עור. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שפשוט שמי שקיבל בפה את קדושת יוה"כ, קיבל ע"ע גם את כל העינויים. ולפי החולקים על הרמב"ם (הסובר שתוספת יוה"כ הינה רק לגבי העינוי, ולא לגבי איסור מלאכה), אדם זה מקבל ע"ע גם איסור מלאכה. ואם פוסק מסוים כתב שבמקרה זה לא קיבל האדם ע"ע איסור נעילת הסנדל, אין הלכה כמותו. לכן למרות שכתבנו במהדו"ק הלכה זו בשם "יש מי שאומר", נראה שזה פשוט לכו"ע (ומ"מ הסכים עם לשון זו של "יש מי שאומר" כפי שאנו כותבים לעיתים, לומר שידוע לי על פוסק א' שאמר כן, אך יתכן שיש חולקים ע"כ ואני לא שמעתי ע"כ. ור' לעיל פ"ב הערה ע"ט). עכת"ד. אך ראה בט"ז (סי' תקנ"ג ססק"א) שכתב בהדיא שנראה שאיסור נעילת הסנדל לא תלוי בקבלת איסור אכילה, דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה, כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ, הרי כאילו אומר בפירוש שאינו מקבל עליו חומרא זו עדיין. עכ"ל. וכ"פ המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ב, וכ"מ מדבריו בסי' תר"ח ס"ק י"ג וט"ו). וכ"מ מכה"ח (סי' תר"ח סקכ"ו). וראה גם בח"א (כלל קל"ד ס"ח). ולכן כתבנו זאת רק בשם "יש אומרים". ואף מששאלתי שוב את הגר"מ אליהו בני"ד, והזכרתי את דברי הט"ז, המ"ב וכה"ח, חזר על דבריו הראשונים, ואמר שכשם שהאשה צריכה לחלוץ את נעלי העור לפני שמדליקה את הנרות בעיו"כ (כנ"ל בפרק ב' סעי' י"ט), ולא אמרינן שהיא מגלה דעתה שאינה מקבלת את קדושת יוה"כ. ה"ה הכא, לא אמרינן שהיא מגלה דעתה. וכשם ששם היא נאסרת בכל העינויים, כן גם כאן. ומ"מ משם אין ללמוד לגבי מלאכה, כיון ששם היא עושה מלאכה כשמדליקה הנרות, והכא האדם אמר שמקבל ע"ע את התענית. אך לגבי העינויים ניתן ללמוד משם גם לענין נעילת הסנדל. עכת"ד (עיי"ש בפרק ב' שיש מי שמתיר לנעול את הסנדל אף לאחר הדלקת הנרות). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאין להשוות בני"ד את הל' יוה"כ להל' ט"ב. כיון שבט"ב הוא רק מקבל ע"ע את התענית ולכן לא נאסר בנעילת הסנדל. אך ביוה"כ הריהו מדליק את הנר ומקבל ע"ע את יוה"כ וזה חמיר טפי, ולכן נאסר אף בנעילת הסנדל. עכת"ד. וראה עוד שם בפרק ב' (הערה פ"ז), בדין קבלת איסורי יוה"כ ע"י אמירת ברכת "שהחיינו".
ונראה לענ"ד, שהטעם שהפוס' לא הזכירו דין תשה"מ משום דממילא הוי יום, ואסור בתשה"מ (כמבואר במרן סי' ר"מ סי"א. ואף שלת"ח המאפיל בטליתו שרי, וכמש"כ הרמ"א בסי' ר"מ שם, ויש מי שמתיר לכל אדם אם יצרו תוקפו, כמבואר במ"ב שם. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא, ובפרט בעיו"כ, סמוך ליום הדין, שאין דעתו של אדם פנויה לכגון דא).
[23]כג. מ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ז). וצ"ע שבלוח א"י כתב שאם קיבל בפיו אף קודם פלג המנחה, אסור לאכול. ואח"כ מצאתי שכ"כ בהדיא במט"א (סי' תר"ח ס"ו). ומ"מ הלכה כמ"ב. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם קיבל התענית קודם פלג המנחה, ואפי' בפיו, לא הוי קבלה. עכת"ד. ואמנם הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שאם אדם קיבל את התענית בפיו לפני פלג המנחה, חייב הוא להתענות מדין נדר (ראה ע"כ גם לקמן בהערה כ"ה). אך הוסיף, שאם הוא חשב שהוא מתחיל אז להתענות מדין תוספת יוה"כ, הריהו טועה, ואינו צריך להתענות. אך אם חשב שמתחיל להתענות מדין נדר, חייב להתענות. עכת"ד.
[24]כד. רמ"א (סי' תר"ח סעי' ג').
[25]כה. כ"כ הב"ח (סי' תקנ"ג ותר"ח) והגר"א (סי' תקנ"ג ס"א). והב"ד המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ב), וכה"ח (סי' תר"ח סקכ"ח). וכ"פ הח"א (כלל קל"ה ס"ח וכלל קמ"ד סי"ב). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, ונראה מדבריו דהוא דוקא אחר פלג המנחה. וראה עוד במ"ב (סי' תר"ח סקט"ו), וכה"ח (סי' תקנ"ג ס"ק ג' וד').
והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלכאו' יש סתירה בין דברי מרן בסי' תקנ"ג לסי' תר"ח. שבסי' תקנ"ג (ס"א) כתב מרן שמקבל את התענית מבעו"י בתשעה באב רק אם אמר זאת בפיו ממש. אך במחשבה אינו מקבל התענית. והטעם לכך, משום שאין דין תוספת לגבי ט"ב. אך בסי' תר"ח כתב מרן שמקבל את התענית בעיו"כ גם ע"י מחשבה, והטעם הוא משום שיש שם דין תוספת יו"כ. ואמנם הרמ"א כתב שלא כמרן. כך הדין לגבי ט"ב ויו"כ. ואילו לגבי אדם המקבל על עצמו תענית למחר (בימי חול), שם כתב מרן (בסי' תקס"ב סעי' ו') שמקבל עליו התענית גם ע"י מחשבה, ולא רק באמירה בפיו. והטעם, משום שהוא קיבל על עצמו במחשבה בצורה מפורשת שהוא יתענה. ויש להסביר הדבר כך: מי שמקבל על עצמו התענית לפני פלג המנחה, לכאו' אינו צריך להתענות. אך באמת מדין נדר חייב הוא להתענות. ולכן מי שאמר בערב יוה"כ בצהרים לפני פלג המנחה שמעתה מתחיל הוא להתענות, הרי מדין תוספת אינו חייב להתענות. אך מדין נדר אכן צריך הוא להתענות מאותו רגע. וא"כ יש הבדל בין חיוב מדין נדר או מדין תענית. ומש"כ מרן גבי ט"ב, זה מדין חיוב נדר, משום שאמר בפיו. ואילו במקרה שמקבל על עצמו תענית למחר הוא מדין קבלת תענית, שבזה די במחשבה.
והוסיף הגר"מ אליהו, שבאמת בעלמא אמרינן שנדר בלב אינו נדר. וכמש"נ גבי צדקה - "בפיך". ואף גבי צדקה אנו אומרים דהוי נדר דוקא בפה ולא במחשבה. אך הרמ"א בשני מקומות פסק שבצדקה הוי נדר אף במחשבה בלבד. וגם מרן כתב ד"ז כ"סתם" "ויש אומרים". ולכן להלכה האשכנזים פוסקים בצדקה לחומרא, דנדר בלב הוי נדר. ואילו הספרדים פוסקים לקולא, שדוקא נדר בפה הוי נדר. ואמנם הגחיד"א כתב לחלק בין שני סוגי מחשבה: בין מחשבה בפועל (וכגון שרואה את העני ומכניס את ידו לכיסו להוציא עבורו מטבע לצדקה), לבין מחשבה סתם. עכת"ד.
והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלדעתו אם קיבל התענית לפני פלג המנחה לא הוי קבלה כלל, ואפי' קיבל בפיו. ואם קיבל התענית לאחר פלג המנחה, ורק בלבו, הבנתי מדבריו דהוי קבלה ומתחייב בתענית (וכ"ש אם קיבל בפיו). עכת"ד.
ולסיכום, כתבנו שאין הכרע בדבר הן לאשכנזים והן לספרדים.
לאשכנזים: לדעת הרמ"א, שהוא מאורם של האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, אם קיבל בלב לא הוי קבלה (סי' תר"ח ס"ג). אך כבר חלקו עליו רבים וגדולים (כב"ח, הגר"א והח"א. ובפרט עיי"ש בגר"א סי' תקנ"ג ס"א ד"ה "וקבלה"). ואף המ"ב (בסי' תקנ"ג סק"ב וסי' תר"ח סקט"ו) לא הכריע בדבר. וכן כתב בשונה הלכות (סי' תקנ"ג ס"א) שקבלה בלב אינה קבלה אם לא הוציא בשפתיו, ויש מחמירין וכן דעת הגר"א. ע"כ. לכן כתבנו בזה את שתי הדעות.
ולספרדים: הנה דעת מרן לא ברורה בזה. שמדבריו בסי' תקס"ב (ס"ו) משמע דס"ל דקבלה בלב הוי קבלה, ומדבריו בסי' תקנ"ג (ס"א) משמע דדוקא קבלה בפיו הוי קבלה (ויש שחילקו בין עומד לקבל תענית למחר, או שעומד עתה בערב תענית ציבור בסוף הסעודה המפסקת ורק מקדים את תחילת התענית. וראה ביאור הגר"א בסי' תקנ"ג שם). וראה שעה"צ (סי' תקנ"ג סק"ב) שהבין דברי מרן שם דקבלה בפירוש הוי דוקא בפה.
ואמנם מדברי הרב כה"ח (סי' תר"ח סקכ"ח) נראה לכאו' שדעתו להחמיר בזה, דלא דחה את דברי המחמירים. אך מאידך כבר כתבנו בהל' ליל הסדר (פ"ז הערה ל"ח) שדעת כמה פוס' בדורנו שכה"ח נחשב כמלקט ולא כפוסק, ובפרט היכא דלא גילה דעתו בהדיא אלא רק הביא דברי הפוס'. וכפי שכתבנו בס"ד לעיל, הרי שדעת הגר"מ אליהו בהסבר דברי מרן להחמיר בזה אף במחשבה. אך אם נאמר שבאמת יש סתירה בדברי מרן, הרי שיש צד להקל בזה לספרדים, שהרי יש מהפוס' הספרדים שכתבו שכשדעת מרן אינה ברורה לנו, אזלינן הספרדים בתר דברי הרמ"א (מהם ספר משכנות הרועים, שו"ת ויאמר יצחק, שו"ת תוקפו של יוסף, שו"ת משפטים ישרים ועוד פוס'. ראה ע"כ ביחו"ד ח"ה עמ' שט"ז ס"ו. הבאנו דבריו במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ב הערה ע"ד. עיי"ש). ולפי"ז גם בני"ד על הספרדים להקל כרמ"א. אלא שבאמת גם ד"ז שנוי במחלו' הפוס' הספרדים (כמובא ביחו"ד שם). ולכן כתבנו שגם לספרדים אין הכרע בני"ד אם קבלה בלב הוי קבלה. כך נלע"ד בס"ד.
כתבו הפוס', שאם לא קיבל בלבו התענית, אלא רק גמר בדעתו שלא לאכול עוד (כגון שהוא שבע - מ.ה.), אינו כלום, ומותר אפי' באכילה (מ"ב סי' תקנ"ג סק"ב בשם הח"א, ושכ"מ מדברי הגר"א). ומ"מ נכון יותר להתנות בפירוש בפה או בלב שאינו מקבל עליו התענית עד ביה"ש (מ"ב שם בשם המ"א).
[26]כו. מנהג זה כתבוהו המ"ב (סי' תר"ח סקט"ז), וכה"ח (סי' תר"ד סק"ו). ואף שכתבנו שרבים נוהגים כן, מ"מ אין חובה בדבר. וראה מש"כ המ"ב (בסי' רמ"ב סק"א) שבדברים מעין אלה כ"א יעשה כפי מנהגו ועינוגו.
כתבו הפוס', שבסעודה המפסקת אומר "שיר המעלות בשוב ה'" (מט"א. כה"ח סי' תר"ח סק"מ. עיי"ש. וכ"כ בלוח א"י. וראה עוד בכה"ח סקמ"א).
[27]כז. כ"כ כה"ח (סי' תר"ח סקכ"ט וסקל"ב) בשם כמה אחרו', וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, בדיני ומנהגי עיוה"כ, בשם הגאון האדר"ת. והטעם, כפי שכתבו שם דמביא לטומאת קרי, וכדלקמן (בהערה כ"ט).
והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שהדברים שאין לאוכלם בעיוה"כ מחשש קרי (כגון בשר שמן - מ.ה.), מותרים הם לאכילה לנשים, וכן לילדים קטנים עד גיל תשע שנים (והסביר, שילד בגיל זה גופו מתבגר, ויתכן שיש לו, או עלולים להתפתח אצלו גירויים, ולכן יש לחשוש לקרי, וכן יש להרחיקו מבנות. ושאלתיו, האם יש למנוע מילד בגיל תשע לשחק עם בת דודתו. וענה לי שאין לגרום ריחוק במשפחה, ואין לאסור זאת עליו, אך מאידך אין לעודד מצב זה). ומ"מ נראה לאסור זאת לזקן, גם אם אינו מסוגל עוד לראות קרי, וזאת משום דלא פלוג. עכת"ד.
יש שכתבו שנכון שלא לאכול בעיוה"כ מבהמה או עוף שהורה בהם חכם להיתר (כה"ח סקל"א. והיינו שהיתה בעיה בהכשרם). ולפי"ז יש לאכול דוקא בשר "חלק". וממילא ספרדים צריכים להקפיד בכך בכל ימות השנה. וכמש"כ מרן (ביו"ד בסי' ל"ט סעי' י'), שאותם הממעכים הסרכות ביד, ואם נתמעכה תולין להקל אין לנהוג כן, "וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל". וכתב הגאון העצום רבי עבדאללה סומך זצ"ל (רבו של הרב בא"ח) בשו"ת זב"צ, שמנהג בגדד כדעת מרן שאין ממעכין, והמיעוך לא ישמע ולא יזכר כלל ועיקר, ואפי' עבר ומיעך - מטריפין. הב"ד כה"ח (יו"ד סי' ל"ט ס"ק ר"כ), וכתב (בס"ק רכ"א) שגם מנהג הספרדים פה בירושלים ת"ו היה להחמיר, ורק מזמן מלחמת העולם הראשונה שכבשו האנגלים את הארץ התחילו להקל במו"מ (=משמוש ומיעוך) משום שרבו האוכלוסין והיו כמה עדות שנהגו להקל בזה בחו"ל, כגון יהודי פרס, כיון שהגויים לא היו קונים במקומם בשר טריפה. ולכן הספרדים פעיה"ק עושים שני מיני בשר: בשר הניתר ע"י מו"מ כותבים עליו "כשר" (וראה שד"ח בפאת השדה מערכת הכ"ף כלל י"ד, אי לשון כשר הוי בדיעבד או אף לכתחילה). וכשתהיה הריאה נקיה בלא סרכות כותבים עליו "חלק", ר"ל בלא סרכות וכשר אליבא דכו"ע, כדי שיקנו ממנו היראים והנוהגים כפסק מרן. אך דא עקא, שהמון העם אינם יודעים מזה וקונים בשר שאין כתוב עליו "חלק", וצריך להזהיר המוכרים והקונים ע"כ. עכ"ד. וע"ע שם (בס"ק שנ"ט) שכתב בשם הפוס' דברים חריפים על המכשירים סרכות ע"י נפיחה.
ואמנם האשכנזים רוח אחרת עמם. שכתב הרמ"א (ביו"ד סי' ל"ט סי"ג) שיש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק, ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל ואומרים שאינו סירכא אלא ריר בעלמא (שכ"ד מהרי"ו והכלבו. והב"ד מרן בב"י). והוסיף, שאע"פ שהיא קולא גדולה כבר נהגו בזה כל בני מדינות אלו ואין למחות בהם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. עכ"ד. עיי"ש. וכתב כה"ח (שם ס"ק רכ"ב) שמנהג האשכנזים אשר בעיקו"ת ירושת"ו שנוהגים להקל במו"מ, וכמש"כ הרמ"א, אלא שעושים ג"כ שני מיני בשר: בשר הניתר במו"מ כותבים עליו "כשר", וכשתהיה הריאה נקיה בלא סרכות כותבין עליו "גלאט", ר"ל חלק בלא סירכות, כדי שיקנו ממנו החסידים והיראים המחמירים לעשות אליבא דכו"ע. ועיי"ש (בס"ק ש"י) שאף השל"ה החמיר בכך.
ואכן ישנם הבדלים רבים בין פסקי מרן ובין פסקי הרמ"א. שפעמים זה מיקל בענין השחיטה וחבירו מחמיר ופעמים להיפך. וכגון שמרן מחמיר בענין משמוש ומיעוך הריאה (כדלעיל, עפ"י שו"ע יו"ד סי' ל"ט ס"י) והרמ"א מיקל (שם סי"ג). ולעיתים הרמ"א מחמיר בענין הריאה (כגון בסי' ל"ט סעי' ד', שאף בכסדרן צריך בדיקה, ואין אנו בקיאין בבדיקה, וכן שם בסעי' י"ח, ועיי"ש גם בש"ך) ומרן מיקל. ואלה הדוגמאות הינן מהדברים השכיחים יותר, ויש עוד דוגמאות רבות השכיחות פחות.
ולכן צריכים הספרדים ההולכים עפי"ד מרן לאכול דוקא בשר הנקרא "חלק בית יוסף". וכבר קרא ע"כ תגר הגאון הראשל"צ יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חאו"ח סי' ג') שהתרעם על כמה יחידים מהספרדים שאוכלים מבשר שחיטת האשכנזים, שאינם נוהגים כחומרות מרן שקיבלנו הוראותיו. וכבר כתב מרן הגחיד"א (בספר שם הגדולים), שספרדי העושה כקולות הרמ"א ז"ל נגד דברי מרן ז"ל שקיבלנו הוראותיו צריך כפרה ותשובה ע"כ. וצא וראה מש"כ הגראי"ה קוק זצ"ל (בספר אגרות הראיה סי' תרי"א) להזהיר שלא לקנות בשר כשר מאיטליזי הספרדים בשל חלוקי ההוראות והמנהגים שבין חכמי ספרד ואשכנז. וכשם שבכל מקום בחו"ל שהאשכנזים והספרדים גרים יחדו, מחולקים האיטליזים שלהם, ה"ה כאן בארה"ק. וכן נהוג פה בעיה"ק ירושת"ו. והוסיף, שאין בזה דבר ח"ו נגד אחדות האומה ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו, משום "אל תטוש תורת אמך". עיי"ש. ואף שא' מגדולי הספרדים הסכים בדור הקודם לוותר על השחיטה הספרדית, ושהספרדים יקבלו עליהם את מנהגי השחיטה של האשכנזים, כבר יצא ע"כ חוצץ הגרצ"פ פראנק זצ"ל, שהיה דוקא רבה האשכנזי של ירושת"ו, ואמר: אף אם יוותרו רבני הספרדים על מנהגי השחיטה הספרדית, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית, שכל עדה צריכה לשמור על מסורתה ומנהגיה המקובלים מדור ודור (הביא דבריהם ביבי"א ח"ה חיו"ד סי' ג' וח"ו חאו"ח סי' מ"ג וחיו"ד סי' י"ד סק"ו). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף שליט"א כמה וכמה פעמים, וכ"כ ביבי"א (שם) וביחו"ד (ח"ג סי' נ"ו).
ואמנם אמר לי אחד מגדולי השוחטים פעיה"ק ירושת"ו, שבאמת כיום אף מהמחמירים ויראי ה' רשאים הספרדים לאכול בשר "גלאט", ולא רק "חלק ב"י", וכן רשאים האשכנזים לאכול בשר "חלק ב"י", ולא רק "גלאט". וטעמו, שספרדי רשאי לאכול גלאט עפי"ד מרן (ביו"ד סי' ל"ט ס"ב) שריאה שנתעלמה ה"ז מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה (ועיי"ש גם בכה"ח סקכ"ד, ובשו"ע סי' ל"ו ס"ה). וא"כ כ"ש בני"ד שהשוחט בדק הריאה ולא מצא בה ריעותא. והאשכנזים רשאים לאכול בשר "חלק ב"י", לפחות ממה שנשחט פעיה"ק בירושלים ת"ו, משום שמצד המציאות אין חותמים בירושלים על הבשר "חלק ב"י" אלא א"כ הינו כשר אף לדעת הרמ"א כחומרותיו. ואם אין הדבר כן, אין חותמים על הבשר "חלק ב"י" אלא "כשר" בלבד. אך ד"ז הינו נכון רק כפי מה שעושים וחותמים השוחטים היום בירושלים ובשאר המקומות הנוהגים כמותה. עכת"ד. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענינים אלה, ואמר לי שאמנם ספרדי חייב לאכול דוקא בשר "חלק ב"י". ובשר "גלאט" מותר לספרדים רק בדיעבד. ומה שהיקל מרן בריאה שנתעלמה הו"ד כשר בדיעבד. ושאלתיו, מ"מ לכאו' הכא קיל טפי, שבדקו ולא מצאו ריעותא בריאה. ואמר לי שאין זה כך, כיון שבני"ד הריאה לא נתעלמה ואפשר עדיין לבודקה, שהריהי לפנינו. ואף אשכנזי רשאי לאכול רק בדיעבד בשר שהינו "חלק ב"י", משום שהספרדים מקילים בענין עינא דוורדא. ובאמת היה צריך לאסור להם בשר זה, אך כיון שד"ז הינו נדיר, יש להקל גם להם בדיעבד. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שמסכים הוא עם דברי השוחט הנ"ל, שמצד המציאות רשאים האשכנזים לאכול אף לכתחי' בשר "חלק ב"י" שנשחט פעיה"ק ירושת"ו, כיון שאין חותמים על הבשר שהוא "חלק ב"י" אא"כ הוא כשר אף לחומרות הרמ"א. אך אין הדבר כן בשחיטה בשאר המקומות בארץ. עכת"ד.
ואמנם אף הפוס' הספרדים נחלקו בכמה דברים בענין זה. שכתב ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' ג') גבי ספרדי שהוזמן לסעודת מצוה אצל מי שקונה בשר "כשר" שאינו "חלק", והסיק שרשאי הלה לאכול אצל מי שאינו נזהר בזה ואוכל בשר שהינו רק "כשר", ואינו צריך לחקור ולדרוש ולברר אם הבשר הינו "חלק". ובפרט רשאי להקל בזה בסעודת מצוה. עכת"ד. ואילו הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שספרדי המתארח אצל מי שקונה ואוכל בשר "כשר", שאינו "חלק ב"י", חייב לברר אם הבשר המוגש לו הינו "חלק ב"י" אם לאו. וכ"ה אף בחתונות ושאר סעודות מצוה. ואם מתברר לו שהבשר בחתונה וכדו' אינו "חלק ב"י", לא יאכלנו. ואמנם יוצאי מרוקו אינם חייבים לברר אם הבשר המוגש להם הינו דוקא "חלק ב"י", כיון שהם הקלו בכך אף בחו"ל. עכת"ד. וראה לקמן (בנספח ה' שאלה ד') ובשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' נ"ג) שהגר"ש משאש זצ"ל החמיר מאוד בדברים אלה. וע"ע בשו"ת מים חיים משאש (ח"ב סי' קל"ז סק"ד).
ועוד נחלקו בענין זה, גבי בחורי ישיבה ספרדים וכן חיילים ספרדים, שבגלל המסגרת בה הם נמצאים אין להם בשר "חלק בית יוסף" הרשאים להקל בזה ולאכול בשר "כשר". שהגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שאכן רשאים הם להקל בזה כשהם נמצאים במסגרת הישיבה או הצבא. עכת"ד. וראה בשו"ת עשה לך רב, לגרח"ד הלוי זצ"ל (ח"ו סי' נ"א) שמחמיר בזה. ואולי פה המקום להעיר, שאע"פ שיש מקילים לבחורי ישיבה וחיילים ספרדים לאכול בשר "כשר", מ"מ ודאי שלכתחי' צריכים המנהלים האדמיניסטרטיבים (מנהלי המשק) של הישיבות האשכנזיות לספק להם את הבשר שהוא ראוי להם לכתחי' לאכילה, והיינו חלק ב"י. דמדוע שדוקא בישיבות, מוסדות התורה והיראה, שהן חוד החנית של עם ישראל בעבודת ה', יקלו בדברים כה חשובים. וראה עוד בדברים אלה לעיל (פרק ב' סעי' ט' בהערות שם).
[28]כח. כתב הרמ"א (בסי' תר"ח סעי' ד') שאין לאכול מאכלי חלב בעיוה"כ. ומ"מ הוסיף, שבסעודת שחרית נוהגים לאוכלם. וכתב שהטעם שאין לאוכלם, משום שהם מרבים הזרע. אולם כתבו האחרו', עפ"י דברי הרמב"ם (בפ"א מהל' עבודת יוה"כ ה"ו), שהוא דוקא במאכלי חלב חמים (מ"א סי' תר"ח סק"ו, מ"ב ס"ק י"ח, כה"ח סקל"ו ולוח א"י). ואפשר דשרי לשתות תה וקפה חמים המעורבים בחלב (א"א. מ"ב סקי"ח וכה"ח סקל"ו. וראה ילקו"י עמ' פ"ו סעי' ב').
מה שכתבנו שכ"ה רק גבי גברים, אך הנשים מותרות בזה, הוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א, וכמש"כ בהערה הקודמת, ושכן מסתבר.
כתב המ"ב (סקט"ז), שדברים המרבים הזרע, כמאכלי חלב וכדו', היה ראוי להזהר שלא לאוכלם כל היום, אך העולם נוהגים לאוכלם שחרית, וכמש"כ הרמ"א. ע"כ. והטעם שנהגו להקל בכך, משום שהם מאכלים קלים לעיכול (מ"א, הגר"ז וכה"ח סקל"ב). ויש שכתבו שלא לאוכלם בעיוה"כ כל היום (ב"ח. מ"א סק"ה. כה"ח סקל"ב).
[29]כט. מה שכתבנו בענין מאכלים המרבים הזרע, כ"כ המ"ב (סי' תר"ח סקי"ח). והטעם לכל זה, כתבו הפוס' בשם מהרי"ל, דביוה"כ אסור לטבול אפי' לבעל קרי (מ"ב סקי"ז וכה"ח סקל"ה). ובאמת שיש מחלוקת בדבר. שמרן (בסי' תרי"ג סעי' י"א) כתב לאסור לטבול, אך יש שחלקו עליו והתירו לבעל קרי לטבול ביוה"כ, ויש מתירים רק אם רגיל הוא לטבול בשאר ימות השנה (ראה בשו"ת רפ"ע ח"ב סי' ס"א, כה"ח סי' תרי"ג ס"ק נ"ה ונ"ז, ומה שכתבנו לקמן בפרק ז' סעיף כ"א). ועוד ראה במ"ב (שם בסקי"ח) בשם הט"ז, שלכן יש להמנע מאכילת שום וביצים. ע"כ. ובלוח א"י כתב דהוא דוקא בביצים חמות. ושי"א בביצים מתובלות.
כתבו הפוס' להמנע משום צלוי ומבושל (ראה מחב"ר או"ח סי' ר"פ, ומ"ב סי' ר"פ סק"א וילקו"י עמ' פ"ו מש"כ בשם ס"ח והיש"ש. וכתבו שדוקא שומים צלויים מרבים הזרע, אך שומים חיים מבטלים התאוה). ועוד כתבו שדברים מלוחים ממעטים הזרע, וכן קיטניות. ואילו עדשים מבושלים כשאינם מלוחים מרבים הזרע (המ"ב סי' ר"פ שם בשם ס"ח וא"ר).
כתב כה"ח (סי' תר"ח סקכ"ט) שראוי להמנע מכל אותם הדברים שהיה נמנע הכהן הגדול לאוכלם בעיוה"כ. ולכן יש להמנע מאכילת אתרוג, ביצים, בשר שמן ויין ישן. ועוד כתב (שם בס"ק ל"ד), שאין להרבות באכילת פירות שיש להם טעם וריח (והיינו כאתרוג).
ומה שכתבנו בענין מאכלים המחממים את הגוף, כ"כ הרמ"א (סי' תר"ח סעי' ד'). והטעם, שלא יבוא לידי קרי (רמ"א שם). וכתב המ"ב (סקט"ז), דהיינו בשמים וכרכום ויין טוב. וכה"ח (סקל"ב) כתב, כמיני בשמים, ושהמט"א כתב כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. ועוד כתב כה"ח שם (בסקל"ג), שיש אוסרים תמרים, וכ"כ בילקו"י (עמ' פ"ו סעי' ב'). וראה בספר כל הכתוב לחיים (עמ' קס"ה סי"ג) מש"כ העונש למי שהוציא שז"ל בגלל אכילה מרובה וכדו'.
וראה מה שכתבנו בסוף ההערה הקודמת אם דברים אלה נוהגים בכל היום בעיוה"כ, או רק בסעודה המפסקת.
[30]ל. מה שכתבנו בענין מאכלים הגורמים לעליית גרה, כ"כ המ"ב (סקי"ח), כה"ח (סקל"ח) וש"א בשם ס"ח. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמ"מ גם הנשים צריכות להמנע מאכילת מאכלים הגורמים לעלית גירה. והסביר לי שהכוונה להקאות, או אפי' רק לגרימת ליחה. עכת"ד.
[31]לא. כ"כ השש"כ (פרק ל"ט סעיף י"ז), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א. וכן היא דעת הרופאים. וראה לקמן (בפרק ט'), מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א להקל למניקה לשתות בשיעורים. עיי"ש.
[32]לב. כ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה, וכ"כ בשו"ת קרן דוד. והב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ז).
[33]לג. שו"ת כת"ס (סס"י קי"ב). והב"ד כה"ח (סי' תר"ד סק"ה), ויבי"א (שם). וכתב שם, שלא מלאו לבו להקל באכילת עיוה"כ לאותו אדם שהרופאים אסרו עליו להתענות ביוה"כ, ובפרט אם קל לאותו אדם לאכול בעיוה"כ ואין לו צער בזה. ומ"מ באשה כה"ג יש להקל לה, כיון שכל הטעם שמחייבים אותה לאכול בעיוה"כ הינו משום שצריכה היא להתענות למחר. עכת"ד. וראה לעיל בפרקנו (הערה א') עוד טעמים לאכילת עיוה"כ. ולפי שני הטעמים הנוספים שם נראה שגם אשה צריכה לאכול בעיוה"כ. ושמא הכת"ס לא ס"ל הטעמים ההם, ובפרט שלטעם שהוא משום יו"ט לכאו' הוי מ"ע שהזמג"ר.
[34]לד. כ"כ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקו"י (עמ' ע"ד). ואמנם מדברי הגר"ע יוסף ביבי"א (שם) נראה שנוטה מעט אחר דברי הכת"ס, אך מ"מ לא חילק שם בין איש לאשה. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש סברא לומר, שמי שפטור מתענית ביוה"כ צריך יותר לאכול בעיוה"כ, כדי שיחשב לו שהתענה ביוה"כ. עכת"ד. וראה בתוה"י (סוף פ"מ בהערות) שכתב שאף יולדת, אם בשל אכילתה בעיוה"כ תוכל להמנע פ"א מאכילה ביוה"כ, ואפי' מאכילת פחות משיעור, ג"ז דבר גדול. ועוד, יתכן שאם תאכל במשך עיוה"כ תוכל להסתפק במשך כל יוה"כ רק באכילת פחות משיעור. ומ"מ לא הכריע שם אם גם עליה מוטלת מצוה זו.
[35]לה. עפ"י הבא"ח (ש"ר פר' "צו" ס"ח), כה"ח (סי' תמ"ד סקל"ב) ויחו"ד (ח"א סי' צ"א ס"ח). ואף שכתבו כן גבי ערב פסח, מ"מ גם בני"ד איסורו בכרת. וכ"כ בני"ד גבי יוה"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז, דיני עיוה"כ), וכן הסכים לכך הגר"א נבנצל שליט"א. וראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערות י"ח וס"ח. עיי"ש גבי שימוש בקיסמי שיניים שאין להם הכשר).