[1]א. משנה שביעית (פ"ח מ"ח): "אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית, ואם הביא יאכל כנגדן". תורת כהנים (בהר פרק א, ו): "לאכלה - ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה". וגמ' בכורות יב ע"ב: "בהמת שביעית פטורה מן הבכורה... לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה".

[2]ב. בתוספתא (מנחות פ"ח ה"ל. בשקלים פ"א ה"ז ובמעילה פ"א הי"ד) נאמר: "נסכים בכל מקום לא יביא אלא מן החולין. מכאן אמרו: אין מביאין מנחות ונסכים מנחת בהמה ולחמה של תודה.... ומפירות שביעית. ואם הביא הרי אלו פסולין". מאחר שלחמי תודה נאכלים ואין הקטרה מהם, מוכח שאיסור ההבאה מן השביעית אינו רק משום "לאכלה ולא לשריפה" אלא מטעם נוסף. ועוד, שטעם זה אינו מסביר לכאורה מדוע הקרבן פסול גם בדיעבד. לפיכך נאמרו במפרשים טעמים נוספים: א. משום שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ופירות שביעית הם כקודש לענין זה [תוס' יו"ט (שביעית פ"ח מ"ח); ובדא"מ (שמו"י ו, י, בה"ל ד"ה "ואין מביאין"), כתב שטעם זה לא שייך בפירות שביעית, שגדרם כחולין]. ב. משום שהוא כפורע חובו מדמי שביעית, וזהו איסור סחורה [מקדש דוד (קדשים. לג, ג)]. ג. מדין "ממשקה ישראל", שדבר האסור באכילה לישראל אינו ראוי לקרבן, וספיחי השביעית אסורים לפחות מדרבנן [מקדש דוד (שם), וחסדי דוד על התוספתא בשקלים הנ"ל]. ד. משום שעלול להביא את פירות השביעית לידי פסול [אבן האזל (הל' איסו"מ פ"ה ה"ט)].

[3]ג. משנה מנחות (פ"ח מ"א). רמב"ם (איסורי מזבח פ"ו הט"ו).

[4]ד. משנה שביעית (פ"ח מ"ח); רמב"ם [שמו"י (פ"ו ה"י. הל' בכורות פ"ה ה"ט)], ומרכבת המשנה (שם); וראה הטעמים לעיל (הערה ב).

[5]ה. משנה מנחות (פ"ח מ"א); רמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ו הט"ו, הל' תמידין ומוספין פ"ז הל' ה, ח; ופ"ח ה"ב). בגמ' במנחות (פד ע"א) נאמרו שני טעמים לאיסור להביא את העומר מן התבואה של שנה שעברה: לדעת ר' יוחנן ורב חסדא הטעם הוא שהעומר צריך להיות "כרמל", כלומר, תבואה רכה, לא רק בשעת קצירתה אלא גם בשעת הקרבתה, ותבואת השנה שעברה תתייבש ותתקשה עד השנה הבאה. ולדעת ר' אלעזר הטעם הוא שהעומר צריך להיות "ראשית קצירכם", שבשעת הבאת העומר הוא יהיה ראשית הקציר, והרי כבר נשלם הקציר של השנה השישית. למסקנת הגמ' הלימוד הוא מכך שהעומר נקרא "מנחת ביכורים" (ויקרא ב, יד), כלומר, הראשון להקרבה מתבואת שנה זו, והרי כבר הקריבו מתבואת השנה השישית; ודעת ר' יוחנן, ואולי גם ר' אלעזר (עיין תוס' ד"ה "אלמא"), נשארה ב"תיובתא". ייתכן שיש נ"מ בין הטעמים כאשר העומר משנה שעברה נשמר בהקפאה וכעת הוא "כרמל" (שלפי ר' יוחנן הרי זה כשר ולפי המסקנה הינו פסול), או כאשר מסיבה כלשהי טרם הקריבו מאומה מתבואת השנה השישית (כגון שהמזבח נבנה לראשונה בט"ז בניסן, כפי שמתארת הגמ' בסוכה דמ"א, א'), ואם כן העומר מהשישית יהיה "מנחת ביכורים" (וכשר לפי מסקנת הגמרא).

יש להעיר ע"ד תוס' בבכורות (יב, ב ד"ה "הכא"), שכתבו: "אי אפשר לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית דבעינן כרמל", וזה כדעת ר' יוחנן שנדחתה. אולי כוונתם שגם לפי המסקנה צודק ר' יוחנן שזהו טעם נכון שלא להביא עומר מאשתקד, אלא שאפילו אם יימצא כרמל משנה שעברה הרי זה פסול משום שאינו ביכורים וראשית קציר, ותוס' נקטו הטעם הפשוט יותר.

לדעת הרמב"ם (הל' תרו"מ פ"ח ה"ב) שתי הלחם כשרים בדיעבד גם מן הישן. לדעה זו, יש אומרים שאיסורי השביעית לא הותרו לצורך הבאה מן החדש [מנ"ח (מצווה שב סק"ב); ולפי דרכו הוכיח מהמשנה שהחדש מעכב], ויש אומרים שהדרשה בגמ' מ"לדורותיכם" מובנה שיש להביא את העומר ושתי הלחם כדינם לכתחילה בכל שנה (חידושי הגרי"ז, מנחות שם).

[6]ו. מנחות (דפ"ד, א'). בגמ' שם (ד"ה, ב') ישנו דיון על היתר אכילת העומר לפי דעת רבי עקיבא הסובר שאיסור הספיחין מדאורייתא. אך על פי דעת חכמים שהספיחים מדרבנן הכל מודים שהעומר ושתי הלחם נאכלים [חזו"א שביעית (סי' כ"ב, ג)]. הירושלמי בשקלים (פ"ד ה"א) מסופק האם במקרה הצורך מותר אפילו לזרוע בשביעית לצורך קיום מצוות העומר, והמאירי שם פסק שבלית ברירה הדבר מותר, אבל הרמב"ם השמיט דין זה.

[7]ז. משנה שקלים (פ"ד מ"א), לדעת חכמים, וכן פסק הרמב"ם (הל' שקלים פ"ד ה"ה). לפי הסברה שפירות שביעית שנשמרו אסורים באכילה, יש אומרים שהשומרים לא מנעו מאנשים ליטול מן הספיחים אלא רק הודיעו להם שספיחים אלו נחוצים לקרבן העומר ושתי הלחם (תוס' מנחות דפ"ד, א' ד"ה "שומרי", באחד מתירוציהם).

[8]ח. רש"י (שמות כג, יט), עה"פ "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך", כותב: "אף השביעית חייבת בביכורים". אך לא ברור מה מקורו. ויש שכתבו שזו ט"ס (רא"ם וגור אריה, ובמהדו' 'תורת חיים' העירו שבכמה כת"י משפט זה ברש"י חסר). וראה 'תורה שלמה' (משפטים אות רס). הצד לחייב בשביעית הוא, שאמנם הפרי הוא הפקר אבל הקרקע עדיין שייכת לבעליה, והיא "האדמה אשר נתת לי". וא"כ כאשר הבעלים זכה בפירות, כגון שלקט כדי ג' סעודות, לא גרע ממי שקנה פירות תלושים ואח"כ קנה את הקרקע, שחייב [רמב"ם (ביכורים פ"ב הי"ד)], מאחר שכעת הקרקע והפירות שלו, והוא הדין בני"ד [הערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל (גיטין דמ"ז, ב')]. מאידך, יש מקום לומר שאיסור החרישה והזריעה מקליש גם את בעלות האדם על הקרקע, ואינה "אדמתך" [אוה"ח (דברים כו, ב)]. וביאור דבריו ראה בציץ אליעזר (ח"ו סי' ל, עי"ש באריכות ראיות לכאן ולכאן מהגמ' והרמב"ם). וראה גם שו"ת חבל נחלתו (ח"ז סי' לט). ב'מדרש תנאים' על פרשת הביכורים (דברים כו, יא) נאמר במפורש שהשביעית פטורה מביכורים, ומטעם אחר: "אתה והלוי והגר - להוציא פירות שביעית והיובל, שהן פטורין מן המעשרות" (ציין לו ב'תורה שלמה' שם). כלומר, וכשם שפטורים מהמעשרות כך פטורים מהביכורים. בטעם הדבר יש לומר, שהחובה להביא את "ראשית פרי האדמה" קיימת כאשר האדם זכאי לאכול את כל פרי אדמתו, ורק את ראשיתו יביא למקדש, ואת התרו"מ יתן לכהן ולוי ועני. אבל כאשר הוא מוגבל באכילת פרי אדמתו, ואין לו רשות ללקוט אלא מעט למזונו, ואינו שלו לעניין חיובו בתרו"מ, גם לא ציוותה התורה שעל מעט זה יעלה למקדש להביא ביכורים (ואע"פ שבעלמא לא חילקה התורה בין מעט למרובה, מ"מ כאשר התורה אוסרת על לקיטה מרובה הדבר תמוה לכאורה לחייב ביכורים על לקיטה מועטת). ועוד, שהביכורים הם אחד מכ"ד מתנות הכהונה, וציוותה התורה בהם גם לתועלת ופרנסת הכהנים. ובשנת השמיטה, שבה הכהן וישראל שווים בזכותם בפירות, אין צורך בביכורים.

[9]ט. כדאיתא בדברים (כו, יג): "ואמרת לפני ה'". וכן שנינו במשנה מע"ש (פ"ה מ"ו): "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור". ושם (במשנה י'): "במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין". דעת הרמב"ם (הל' מע"ש פי"א ה"ד וה"ו) שדין זה אינו אלא לכתחילה, וניתן להתוודות בכל מקום וגם שלא בפני הבית. ואילו הראב"ד (שם ה"ד) חולק, שאינו אלא בבית המקדש.

[10]י. משנה מע"ש (פ"ה מט"ו). ולשון הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה) היא: "כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר 'עשיתי' והוא לא עשה".

[11]יא. במס' סוטה (דמ"ז, ב') נאמר שמאחר שמדין תורה המעשר הראשון ניתן ללויים, ועזרא קנס את הלויים שהמעשר יינתן לכהנים, נמצא שהוא לא ניתן כהלכתו. דעת הרמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"ד) שקנס זה היה זמני, ולמעשה יש לתת ללויים, ולכן גם כתב (הל' מע"ש פי"א הי"ג) שביטול הווידוי היה זמני. ודעת התוס' בקידושין (דכ"ז, א' ד"ה "נתון", ועוד) שהקנס התמיד בכל ימי בית שני. למעשה כתב החזו"א (דמאי סי' ב סק"ג) "לענין וידוי הדבר תלוי במנהג, שאם נותנין ללויים מתודין, ובזמן המשנה היו נמצאים נותנין גם לכהנים, אבל עכשיו הכל נותנין ללוים ואפשר להתודות". מבחינה זו של קיום מצוות מעשר ראשון. אך כמובן דרושים לכך תנאים נוספים, כגון שתתקיים הפרשת חלה ונתינתה לכהן בטהרה, עי"ש (בסק"ו). וראה עוד לעיל (בפרק כ"א).

[12]יב. פרטי דין זה התבארו ברמב"ם (הל' חגיגה פ"ג), והדימוי למעמד הר סיני (שם הל' ו). וראה עוד מה שבס"ד כתבנו כאן (לקמן בפרק כ"ו). וראה עוד לעיל (בפרק כ"א).