נספח יג: הצורך שהלולב יהא גבוה טפח מההדסים והערבות
ענף 1: מקור הדין שהלולב צריך להיות גבוה מההדסים והערבות.
ענף 2: האם דין זה של הגבהת הלולב הינו מדאורייתא או מדרבנן.
ענף 3: הטעמים להצריך שהלולב יהא גבוה לפחות יותר מההדסים והערבות.
ענף 4: האם הצורך שהלולב יהא גבוה לפחות טפח מההדסים והערבות הינו לעיכובא.
ענף 5: האם חובה שיהא הלולב גבוה מההדסים והערבות טפח גם במקרה שהינם גדולים מהשיעור ההכרחי.
ענף 6: במקרה הנ"ל, שההדס או הערבה גבוהים ואין הלולב עודף עליהם טפח, ההוי לעיכובא.
ענף 7: עוד פרטי דינים במקרה שההדס או הערבה גבוהים יותר מג' טפחים.
ענף 8: הדין לגבי כמה מיקרים פרטיים בני"ד.
ענף9: עוד כמה הערות בעניינים אלה.
ענף 10: בס"ד מסקנת הדברים.
ענף 1: מקור הדין שהלולב צריך להיות גבוה מההדסים והערבות.
עיקר ד"ז הוא עפ"י הגמ' בסוכה. שבמשנה בסוכה (דכ"ט,ב') אמרו: לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו, כשר. ע"כ. ופרש"י עפי"ד הגמ', דהא דבעי ג"ט בלולב הוא כדי שיהא גבוה הלולב לפחות בגובה ההדס והערבה, וצריך הלולב להיות גבוה יותר מהם כדי שיוכל לנענעו. ע"כ. ואכן אמרו ע"כ בגמ' (דל"ב,ב') דאמנם בעינן ג"ט בשיעורו של לולב, אך בעינן עוד טפח כדי לנענע הלולב.
ונחלקו שם בגמ' אם הטפח הנוסף הוא דווקא בשדרת הלולב או אף העלין נכללים ומצטרפים לשיעור הטפח הנוסף. שלד' רב יהודה בשם שמואל צריך שיהא הלולב יוצא מן ההדס טפח (והיינו כולל עלי הלולב היוצאים מהשדרה ולמעלה). ולדעת רבי פרנך בשם רבי יוחנן צריך ששדרתו של הלולב, ללא עליו, תהיה גבוהה מההדס טפח.
ובאשר להגדרת השדרה שבלולב. כ' רש"י (בנידה דכ"ו,א' ד"ה "שדרו של לולב") ששדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין. ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין מלמעלה. עכ"ל. ובסידור רש"י כתוב (בסי' רע"ג): צד אחד של הלולב עשוי כשדרה של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן. כמו כן הלולב גדל מחיצות ועליו עולין מכאן ומכאן, ואמצעו חלק ועולה כמקל, ואותה שדרה האמצעית צריך שתהא יוצאה למעלה מן ההדס והערבה טפח (היינו לרבי יוחנן), לבד מה שהעלין ארוכין למעלה לאחר שכלתה השדרה, שאין עוד עלים מדובקים ועולים בו. עכ"ד. וכ"כ כבר רש"י בסוכה (דל"ב,ב'). והחזו"א (או"ח ס' קמ"ו סקכ"ג) כ' שלענין שיעור ד' טפחים נראה שממקום שמתאחדין ב' התיומות מנינן. עכ"ל. ובסא"ה (פ"ב הערה 7) הבין שהחזו"א מיקל בני"ד וס"ל שיש לצרף לענין מדידת השיעור גם את החלק היוצא מעל השדרה עד מקום פיצול התיומת. והמעין יראה שאין הכרח כלל שהחזו"א מיקל אלא החזו"א מחלק בין שינוי "צורת הלולב" לענין פסולו לבין שיעור הלולב, אך אינו מיקל משאר הפוס'.
יש לציין שנחלקו הראשו' בביאור מחלו' שמואל ורבי יוחנן. שהריטב"א (בסוכה דכ"ט,ב' ד"ה "נקטם") כ' שברור הוא שעלי הלולב נחשבים כחלק מעצם הלולב, דאל"כ שמואל לא היה משער בהם. אלא שרבי יוחנן סובר שאעפ"י שהם בכלל הלולב, מ"מ יש לשער בגופו של הלולב שהוא השדרה. ואילו הר"ן (שם בסוכה ד"ה "נקטם") כ' ששמואל ורבי יוחנן נחלקו אם העלים הם בכלל הלולב אם לאו. ששמואל ס"ל שהם בכלל הלולב, ולכן לדעתו די שיעלו עלי הלולב טפח מעל ההדס והערבה, ואילו רבי יוחנן ס"ל שלולב הוא השדרה, ולכן צריך לדעתו שדוקא השדרה תעלה טפח מעל ההדס והערבה. ע"כ. וע"ע בריטב"א שם שכ' שהראב"ד (בהל' לולב) נחלק עליו וס"ל שהעלים אינם בכלל הלולב, ודנו לפי"ז בביאור דין "נקטם ראשו" [הביאו דברים אלה בש"ס הוצ' מתיבתא לסוכה (דל"ב,ב')].
ואכן הפוס' פסקו כרבי יוחנן, דבעי שיהא אורך שדרת הלולב טפח יותר מאורך ההדס והערבה. שכ"פ הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ח), שלולב אין פחות מארבעה טפחים, ומדידתו משדרו בלבד ולא מראש העלים. והדס וערבה אין פחות משלושה טפחים. עכ"ל. וכ"פ מרן (בסי' תר"נ ס"א): שיעור הדס וערבה ג' טפחים ושדרו של לולב ד' טפחים, כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. עכ"ל. וכ"פ האחרו' [מ"ב (סי' תר"ן סק"ב)וש"א].
בפשטות עולה מדברי הפוס' דבעי לולב גבוה טפח הן מההדסים והן מהערבות. שכן מבואר בהדיא ברמב"ם (פ"ז מלולב ה"ח). וכ"כ המאירי (בסוכה דכ"ט,ב'). וכן כתב מרן בשו"ע (סי' תר"נ ס"ב). וכן מורים דברי כל שאר הראשו' והאחרו'. אמנם בס' מטה יהודה (סי' תר"נ סק"ב) כתב שהעיכוב הוא רק אם הלולב איננו גבוה משני המינים. אך אם גבוה טפח מא' מהם, כשר, אף שמהמין השני - ההדסים או הערבות - אין הלולב גבוה טפח [הב"ד בש"ס מתיבתא (ביאורים לסוגיין, סק"ב), וכ' דשמא יצא לו ד"ז מל' הגמ' שאמרו "שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח"]. ומ"מ נראה שהלכה כרוה"פ, רוא"ח דבעי טפח יתר הן על ההדסים והן על הערבות.
וכל זה הוא גבי מציאות ששיעור ההדסים והערבות הינו ג"ט, והיינו בשיעורם המצומצם, שבזה בעי ללולב ד"ט. ובאשר למציאות שהם גבוהים יותר, ראה ע"כ לקמן.
ענף 2: האם דין זה של הגבהת הלולב הינו מדאורייתא או מדרבנן.
הנה בגמ' נידה (דכ"ו,א') תניא: רבי אושעיא זעירא דמן חברייא: חמישה שיעורן טפח, וא' מהן שדרה. ועוד אמרו שם: דא"ר פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. ע"כ. ועפי"ז כ' הגאון המבי"ט ז"ל בקרית ספר (בפ"ז מלולב), ששיעורי ד' מינים נראה דהוי דאו', ובכלל שיעורין הל"מ, דטפח שדרו של לולב היוצא מן ההדס דהוי דאו', כדמוכח פרק המפלת (היינו בגמ' נידה שם), ולמעלה אין להן שיעור. עכ"ד. ועיי"ש בגמ' נידה (בעמ' ב') שהמנויים בברייתא הם אלה שהם מה"ת, אלא שלא נתפרש שיעורם. וכעין זאת כ' גם הלבוש (בסי' תר"נ ס"א) ששיעור הלולב הינו הלל"מ [ור' בדברי יציב (או"ח סי' רנ"ה סק"ה) שהקשה דלפי"ז קשה ע"ד הרמב"ם שאין מחלו' בהלל"מ].
ולעומתם בשו"ת בני ציון (סי' ל"ג) דן לומר שהטפח הרביעי דלולב הינו מדרבנן. והוכיח כן ממש"כ בתשו' הרי"ד [(סי' קי"ד). הב"ד בברכ"י (סי' תרמ"ט סק"ה)] שיכול לברך על הלולב אף כשהוא רק בן ג"ט, משום דהטפח הרביעי הינו מדרבנן, דהנענועים הם מדרבנן [אמנם ר' בפמ"ג (בא"א סי' תרנ"א סקכ"ב) שכ' שיתכן שאף אם חיוב הנענוע הוא מדרבנן, מ"מ יתכן שיעכב מצוה שאף מדאו' לא יצא, וכמו שמצינו בכמה דוכתי]. הב"ד בש"ס מתיבתא (בילקוט ביאורים לסוכה דל"ב,ב').
וע"ע בס' חיים וברכה (ס"ק קמ"ב בהגה), בערול"נ לנידה (דכ"ו,א'), בס' עמק ברכה (דיני לולב) ובכתב העת מוריה (שנת תשנ"ט. גליון רס"ב – רס"ד, עמ' קכ"ב, במאמר הרה"ג יצחק מרדכי רובין שליט"א).
נמצאנו למדים שגבי שיעור אורך הלולב, כשההדסים הינם בני ג"ט, שנחלקו הפוס' האם שיעור ד"ט ללולב אז הינו מדאו', או שרק הג"ט הינם מדאו'.
ענף 3: הטעמים להצריך שהלולב יהא גבוה לפחות טפח יותר מההדסים והערבות.
מצינו כמה טעמים להצריך שהלולב יהא גבוה לפחות טפח מההדסים והערבות.
1. טעם א' הוא כדי שיוכל לנענע הלולב. טעם זה נזכר בגמ' סוכה (דל"ב,ב'). שהסבירו את דברי המשנה (בדכ"ט,ב') דלולב בעי ג"ט, ועוד טפח רביעי כדי לנענע בו. וכ"כ רש"י ע"ד המשנה שם (בד"ה "כדי לנענע"). וכ"כ הריטב"א בסוכה (דל"ז,ב') ד"ה "אמר רבא". עיי"ש שהקשה ע"ד הרי"ץ גיאת דס"ל שנענוע הוא הולכה והבאה בלבד), וכ"כ הר"ן (בסוכה שם). וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' תר"ן ס"ב) ועוד פוס' [ולא ברור לי אי הרי"ץ גיאת לא מסכים לטעם זה. ור' במוריה (שם סק"ז) שכ' שאין להוכיח שהרי"ץ גיאת דוחה את הטעם דידן].
2. טעם ב' הוא משום דדרך הלולב להיות ארוך מההדס. שכ"כ רש"י בגמ' סוכה (דל"ב, ב' ד"ה "שיהא לולב"), שיהא הלולב יוצא למעלה מן ההדס, "כשם שהוא גבוה במינו מכולם". עכ"ל. והסביר הריבב"ן (בדל"ז,ב' ד"ה "תלתא") את ד' רש"י, שהאילן של הלולב גבוה מהצמחים של שאר המינים (וראה עוד בסמוך פירושים אחרים לטעמיה דרש"י).
ואכן המהרש"ל הקשה ע"ד רש"י מדוע הוצרך לטעם זה, הרי בגמ' מבואר הטעם כדי שיוכל לנענע. ותירץ שלרש"י היה קשה למה הוצרך שמואל ליתן טעם לשיעור ד"ט דלולב כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ולכן הסביר רש"י את דברי שמואל שהטעם הוא משום שהלולב גבוה במינו מכולם. ועיי"ש במהרש"ל מה שהקשה עוד ע"כ. ובערול"נ (בסוכה דל"ב,ב') תירץ את קושית המהרש"ל שאה"נ לרש"י טעם הטפח הנוסף הוא משום הנענוע (כטעם הראשון הנ"ל), אלא שעדיין היה קשה מדוע דווקא בלולב מתקיים דין הנענוע והוא צ"ל גבוה ולא ההדס והערבה. ולכן פירש"י שדוקא בלולב משום שבמינו גבוה מכולם. עכ"ד. (וצ"ע אי הבין את כוונת "גבוה במינו מכולם" כהבנת הריבב"ן הנ"ל. דלכאו' כוונתו שעצם הלולב עפי"ר ארוך מההדס והערבה). וע"ע מש"כ הערול"נ שם גבי דברי הרמב"ם בפיה"מ.
גם השפ"א (בסוכה דל"ב,ב') דן בקושיה הנ"ל על רש"י (מדוע כ' בדל"ב הטעם שלא נזכר בגמ'), וכ' דרש"י ס"ל כר"ן, שאם ההדס גבוה מג"ט, בעי שהלולב יהא גם אז גבוה טפח ממנו, ולכן כ' רש"י שהוא גבוה במינו, והיינו שלעולם צ"ל גבוה טפח מההדס [וצ"ע אי זה מתאים להבנת הריבב"ן הנ"ל. ואגב לכאו' ק"ק ע"ד השפ"א. דאם אכן רש"י ס"ל שבאמת טעם הטפח הוא משום נענוע, לכאו' טעם זה שייך בין אם ההדס גובהו רק ג"ט ובין אם יותר מכך. ומדוע היה צריך רש"י להוסיף הטעם דבמינו גבוה (כך הקשה הרה"ג רימ"ל רובין שליט"א במאמר הנ"ל. ונראים דבריו)].
ומ"מ אף את"ל שלרש"י באמת אין טעם הטפח הנוסף משום שבמינו גבוה (אף שהשפ"א הבין ברש"י שאכן לרש"י זה הטעם במקרים מסוימים), בכל אופן מצינו כבר ברבינו מנוח (בפ"ז מלולב ה"ח) מפורש טעם זה. שכ' ומסתברא דה"ה אם לא אגדן, דראוי הלולב להיות יוצא מן ההדס ומן הערבה טפח. וטעמו, דהא מצד א' קיי"ל שמעיקה"ד א"צ אגד, ומאידך בעינן שדרו של לולב יוצא מההדס טפח, והטעם שהוא גבוה במינו יותר מכולם. וכי אמרינן בהדס ובערבה דאין להם שיעור למעלה, זה דוקא כשהלולב גדול כל כך שראוי להיות יוצא עליהם טפח (אך סיים בצ"ע). עכ"ד. וא"כ מצינו עכ"פ לפחות קדמון אחד דס"ל טעם זה להלכה.
עוד יש להוסיף, שבליקוטי חבר בן חיים כ', שד' רש"י שהנענוע היינו ההולכה וההבאה ולא כסכוס, ולכן לא צריך טפח לנענוע, ולכן כ' רש"י הטעם משום שבמינו גבוה. והוסיף שהטעם ששיערו דוקא בטפח, משום שמחזיק את הלולב בידו ובשל כך נחסר לו טפח משיעורו. ע"כ.
עוד יש לציין שבס' יצחק ירנן (הגהות לס' מאה שערים לרי"ץ גיאת, שנדפסו בס' שערי שמחה, הל' לולב) הביא טעם לחזק את דברי רבינו מנוח הנ"ל. ומאידך כ' הרה"ג הרימ"ל רובין במאמר הנ"ל (בסק"ז) שמדברי הרי"ץ גיאת (דס"ל שנענוע היינו הולכה והבאה ולא כסכוס) אין להוכיח שטעם הטפח הנוסף אינו מפני הנענוע (ורצה ללמוד כן מדברי המאירי במסכתין דל"ו,ב).
נמצאנו למדים שלמרות שטעם זה לא נזכר בגמ', מ"מ ישנם גדולים ועצומים שהביאוהו להלכה (ואף שהרימ"ל רובין דחה טעם זה מכל וכל, מ"מ לא ברירא לי אני הקטן כלל שבכל דבריו בני"ד הצדק עמו).
ומתוך כל הדיון בטעמיה דרש"י, שומה עלינו להזכיר שישנם פירושים שונים להא דבמינו גבוה מכולם. שמצאתי בס"ד ברבינו המאירי בחידושיו לסוכה (דל"ז,ב') שכ' וז"ל: כשהוא בא ליטול ארבעת המינים אינו מברך אלא על הלולב שהוא עיקר האגד וכולם טפלים לו, הואיל ובמינו גבוה מכולם. אם שהאילן שלו גבוה משאר אילנות, אם שהוא צריך שיהא יוצא מן האגד על כל אותן הנאגדים עמו, ולדעתי אמר שהוא גבוה מכולם בערך המעלה. וזהו לדעתי שאמר במינו, כלומר באותן הנאגדים עמו, שרומזים על איזה חסרון, אם בריח, אם בטעם, אם בשניהם. והלולב שהוא בעל הטעם שרומז על מין החכמים הבלתי שלמים הוא גבוה מן הנרמז באחרים שבאגד. עכ"ל.
נוסף לב' הטעמים הנ"ל ישנם עוד כמה טעמים שנזכרו בפוס', אך ספק אם יש לראותם כטעמים העומדים בפני עצמם:
3. טעם שלישי: בדברי הרב המאירי (בסוכה דל"ו,ב') מבואר שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר, וצריך שתהא נטילתו מפורסמת כך שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת. ואע"פ שההושטה והנענוע אין מעכבין, מ"מ ראוי לכך מיהא בעינן (כ"כ המאירי ליישב קושיית הריטב"א על הרי"ץ גיאת).
4. טעם רביעי: שנראה מדברי הפוס' הוא, שכן יותר יפה ויותר נאה מצווה זו של נטילת לולב. שבדברי המ"א (סי' תרע"ב סק"ג) מבואר שיש הידור מצווה ליקח לולב ארוך. והגרא"ח נאה זצ"ל בשיעו"ת (ח"א סי ג') הב"ד המ"א והוסיף שאין מעלה שיהיה הלולב ארוך מידי, אלא רק בשיעור שנותן לו הידור, שנראה נאה יותר. והוסיף, שגם מש"כ הטו"א (בחגיגה ד"ז,א') גבי ציצית ולולב, שאם הם גדולים יותר משיעור מצוותם אין זה נחשב למצווה גדולה יותר מאילו היו כפי שיעורם, כ' הגראח"נ שכוונת הטו"א הינה שהוא מוסיף בשיעורם יותר ממה שצריך להידור כדי שייראו נאים.
אמנם דברי הגראח"נ אינם אמורים גבי שיעור הוספת טפח בדווקא. אך מ"מ מצינו בס' גור אריה על הרמב"ם (בפ"ז דלולב ה"ח. והוא לג"ר מסעוד ג'רמון זצ"ל מאלג'יריה), שכ' בדעת הרמב"ם שאם הלולב ד' וההדס ג' לא יגביה ההדס למעלה משיפולי הלולב, "דאז לא יהיה ניכר היתרון של טפח העליון של הלולב". ומשמע מדבריו שלרמב"ם צריך תמיד שיהא הטפח מהלולב נראה, והיינו מצד נוי מצווה, ובוודאי לא כדי שיוכל לנענע (כטעם הראשון הנ"ל, עפ"י הגמ'). וכ"נ הדבר דבעי הלולב גבוה טפח מההדסים, כדי שיהא נראה, בפרט לפי מש"כ הפוסקים [הרמב"ם והשו"ע (בסי' תרנ"א סט"ו)] דשרי להוסיף הדסים וערבות כפי מה שרוצה [וראה במאירי (דכ"ט,ב') שהביא מנהגים שונים בדבר. שיש המניחים באגודה ששים ושמונה הדסים, יש המניחים שישים ותשעה, ויש המניחים בה שבעים הדסים]. ואכן יוצאי תימן נוהגים אף פה בארה"ק להוסיף הרבה הדסים לאגודה, ואם לא היה הלולב גבוה טפח לא היה נראה בין כל ההדסים.
לאור הנ"ל עולה שישנם ב' טעמים עיקריים לחיוב הוספת טפח בשיעור הלולב. הטעם הראשון הנזכר בגמ' הוא כדי שיוכל לנענע הלולב. וטעם ב' שנזכר רק בראשונים הוא משום שדרך הלולב להיות ארוך מההדסים והערבות. וישנם עוד ב' טעמים (א', שיהא ראוי לנענוע והושטה הניכרת, וב' משום נוי המצווה). אך כפי שכתבנו, ספק אי טעמים אלה עומדים בפני עצמם.
ענף 4: האם הצורך שהלולב יהא גבוה לפחות טפח מההדסים והערבות הינו לעיכובא.
ועתה הגענו בס"ד לדון האם מי שנטל הדמ"י ואח"כ מצא שאין שדרת הלולב גבוהה טפח מראשי ההדסים והערבות, אלא פחות מכך (ולכאו' יש לדון אי סגי בטפח עצב), או שאפי' אינה גבוהה כלל מהם, האם עכ"פ יצא בדיעבד.
הנה רבינו המאירי (בדל"ז סע"ב) כ' ליישב את קושיית הריטב"א והר"ן על דברי הרי"ץ גיאת הסובר שנענוע הוא הולכה והבאה. שהקשה הריטב"א (בדל"ז,ב' ד"ה "אמר רבא"), דא"כ מדוע הצריכו שיהא הלולב יוצא טפח מההדס כדי לנענע, הרי ראוי להוליכו ולהביאו אף אם הוא גדול או קטן. וכתב רבינו המאירי (שם) וז"ל: ולדעתי אין טענה זו כלום, שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב, שהרי השיעור מעכב הוא. אלא שצורך השיעור, וכו'. עכ"ל. ומשמע מדבריו שלא רק שיעור הג"ט הינו מעכב, אלא אף הטפח הרביעי.
ואכן פוס' רבים כתבו ששיעור הד"ט ללולב והג"ט להדסים וערבות הינו לעיכובא. אלא שיש להעיר, שכיוון שנחלקו התנאים בברייתא בסוכה (דל"ב,ב') באיזה טפחים משערים, וגם בגמ' ובפוס' נחלקו בד"ז (ר' שו"ע סי' תר"ן ס"א), לכן כתבו הפוס' שאמנם בדיעבד לולב שאין בו ד"ט הריהו פסול, אך מ"מ יש לשער באופן שדי שהלולב יהיה בשיעור י"ג גודלין ושליש, וההדס והערבה בעשרה גודלין, ופחות מזה פסול אפי' בדיעבד [כ"פ הגר"ז, וכ"כ המ"ב (סי' תר"ן סק"ח) וכה"ח (סק"ו) בשם האחרונים. והוסיף המ"ב בשם הח"א (כלל קמ"ט סט"ז) שכל הפסולים הכתובים בסימנים הקודמים הוא דווקא בתוך שיעור זה].
נמצאנו למדים ששיעור זה דד"ט ללולב וג"ט להדס הינו לעיכובא, אלא שלכתחי' יש לחשב כשיעור טפח הגדול של טפח, ובדיעבד בשיעור הקטן. אמנם יש להוסיף שבקיצוש"ע (סי' קל"ו ס"א) וכן כה"ח (סק"ו) בשם הגר"ז כתבו להקל לחשב בשיעור הטפח הקטן אף בשעת הדחק, ולא רק בדיעבד (וכבר האריכו בפוס' האם שעה"ד כדיעבד דמי, אם לאו. והיינו האם אפשר להקל ולנהוג לכתחי' בשעה"ד גם מה שהקלו רק בדיעבד, כשכבר נעשה המעשה. ואכמ"ל).
ואע"ג שמרן הגחיד"א הביא בברכ"י (סי' תרמ"ט סק"ה) בשם רבינו ישעיה הראשון (בתשו' כת"י סי' ר"ב) שיכול לברך על לולב שאין בו אלא ג"ט היכא דאין אחר, וכן הביא בשד"ח (בכללים. מע' למ"ד כלל קמ"א סקע"ג) בשם שו"ת חסד לאברהם ובשם שו"ת בנין ציון, דמי שאין לו לולב של ד"ט אלא רק של ג' טפחים, רשאי לדעתם לברך ע"כ [ראה גם כה"ח (סי' תרמ"ט סקצ"ח)]. מ"מ לד' רוה"פ אין להקל אף בדיעבד בלולב פחות מד"ט (וודאי שאין לברך ע"כ). וכן הדין בין ביו"ט ראשון ובין בשאר ימי החג [מ"ב (סי' תר"נ סק"ח) וכה"ח (סק"ו) עפ"י השו"ע (סי' תרמ"ט ס"ה), שכ' שאם הפיסול הוא משום... או שהם חסרים השיעור, בין ביו"ט ראשון בין בשאר הימים פסול. ע"כ].
וא"כ למסקנה לד' רוה"פ שיעור ג"ט להדס וערבה, והטפח הנוסף ללולב הינם לעיכובא, ורק הקלו לחשב זאת בשיעור הקטן של הטפחים. ולכן צריך שהלולב יהא עודף על ההדסים והערבות לפחות כשמונה ס"מ (ולחזו"א כעשרה ס"מ). וכבר כתבנו בכמה דוכתי (ע"פ המבואר בס"ד כאן בהל' סוכות, בנספח י"ז – קונטרס מידות האורך, סוף ענף 8) שאף בדרבנן יש להחמיר גבי מידות שוחקות ועצבות וא"כ גם בשאר הימים בעי להחמיר שיהא הלולב עודף בשיעורים הללו, והוי לעיכובא. ואע"ג שהסקנו שם שבדברים דרבנן (וכגון גבי שאר ימים – לאחר יו"ט ראשון) ניתן להקל כשיש עוד ספק נוסף, וכגון במחלו' הפוס' שלא הוכרעה, ולכאו' היה ניתן להקל בני"ד לצרף את ד' הפוס' שניתן לברך על לולב בעל ג"ט בלבד. אלא שמ"מ נראה שאין לצרף זאת לני"ד משום שרוב רובם של הפוס' מחמירים בהא. ומ"מ למעשה כתבו האחרו' שבדיעבד יוצא כמ"ד שהטפח שהלולב צ"ל גבוה מההדסים והערבות הינו טפח בן ג' גודלין ושליש גודל [ראה בשו"ע סי' תר"נ ג' דעות בהא ומ"מ כ"פ המ"ב (סי' תר"נ סק"ח) עפ"י האחרו']. והוא עפ"י מחלו' הראשו' אליבא דר"ט. שלד' רש"י בסוגיה שם (בדל"ב, ב'), התוס', רבינו יונה והטור די לר"ט בטפח קטן, והיינו של שלושה גודלין ושליש. ולד' הרמב"ן והרא"ה אף ר"ט ס"ל שלענין הטפח העודף של הלולב על ההדס והערבה צריך טפח בינוני בן ד' גודלין. וכתבו האחרו' [הגר"ז. מ"ב (שם סק"ח) כה"ח (סק"ו) וש"א] שבדיעבד, כשברך על אגודה שיש בה רק שיעור זה בטפח העודף של הלולב, יצא י"ח. והוסיפו הגר"ז וכה"ח (שם) דה"ה שניתן להקל גם בשעה"ד. וכיוון שאגודל לגרא"ח נאה הוי שני ס"מ (שיעו"ת ח"א סי' ג' סקכ"ה) הרי שבדיעבד די שיהא הלולב עודף 6.6 ס"מ ולחזו"א שאגודל הוא בערך 2.5 – 2.4 ס"מ [שבמכתב המובא בס' שיעורי מקוה (עמ' ח') כתוב 2.5 ס"מ. ואילו בהקדמה לשיעורין של תורה כ' הגריי"ק זצ"ל שידוע שד' החזו"א שאגודל הוי בערך 2.4 ס"מ. הב"ד במ"ב מהדו' דירשו (לסי' תר"נ הערה 6). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בהל' סוכה בנספחים (נספח י"ז)], לפי"ז יוצא שהשיעור הקטן ביותר למה שהלולב צ"ל עודף על ההדסים והערבות הוי 8.2 ס"מ (=2.5×3.3).
וא"כ בדיעבד יוצאים י"ח אם שיעור הלולב גבוה מההדסים והערבות לפחות 6.6 ס"מ (ולחזו"א צ"ל לפחות 8.2 ס"מ). ויש מהפוס' שכתבו שניתן להקל בשיעור זה אף בשעה"ד, וכנ"ל. וע"ע בפסתש"ו (סי' תר"נ סק"א ד"ה "ועפ"י") ובמ"ב (מהדו' דירשו. סי' תר"נ הערות 6-8). ולא זכיתי להבין את הג' המחבר סא"ה שבדיונו בשיעורי ד' המינים (עמ' קנ"ז) כ' רק את השיעור הגדול, שלגרא"ח נאה הוי 8 ס"מ ולחזו"א הוי 10 ס"מ, ולא זכר שר שבני"ד ניתן להקל, עכ"פ בדיעבד, ואפי' בשעה"ד, בשיעור טפח בן ג' אצבעות ושליש האצבע.
ענף 5: האם חובה שיהא הלולב גבוה מההדסים והערבות טפח גם במקרה שהינם גדולים מהשיעור ההכרחי.
הנה נראה בס"ד שלד' רוב ככל הראשו' שדנו בענין זה יש להחמיר בזה, שאם ההדסים או הערבות גבוהים מג' טפחים, אזי צריך הלולב להיות גם הוא גבוה יותר מד' טפחים, באופן שלמעשה יהא גבוה מהם בשדרתו טפח. שכ"כ בהדיא כמה וכמה ראשו'. שכ"ש הרה"מ (פ"ז מלולב ה"ח ד"ה "ואם אגד") שכ"ד המהרי"ץ גיאת (בהל' לולב דצ"ז) והרמב"ם. וכ"כ השפ"א (בחידושיו לסוכה דל"ב,ב סוד"ה "שיעור") שכ"ד רש"י. וכ"כ הריטב"א והר"ן (בדט"ו,א' ברי"ף ד"ה "אמר") על הגמ' בסוכה (בדל"ב,ב') שכתבו שמלשון שמואל ורבי יוחנן עולה שבכל גווני בעינן שהלולב יצא מההדס טפח, והיינו אף אם ההדס והערבה גבוהים הרבה [את דברי הר"ן הביא מרן בב"י]. וכ"כ רבינו מנוח (בפ"ז מלולב) עפי"ד הרמב"ם. וכ"כ המאירי (בפירוש המשנה בסוכה דכ"ט,ב'), שאם היה שיעור ההדס והערבה כמה, מ"מ צריך שיהא הלולב יוצא עליהם טפח (כדי לנענע). עכ"ד. וכ"כ בשב"ל (סי' קי"ד) בשם תשובת הגאונים, שבכל כה"ג בעי טפח. ע"כ. וכ"כ עוד כמה ראשו' (ר' כה"ח סי' תר"נ סק"ט).
וא"כ זו ד' הרבה ראשו', וכ"פ מרן (בסי' תר"נ ס"ב) שיש מי שאומר שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה כמה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח. עכ"ל. וכתבו האחרו' שמרן כ' בלשון יש מי שאומר משום שבב"י לא הביא אלא את דברי הר"ן [כ"כ גבי ני"ד ערה"ש (טייב. סי' תר"נ). הב"ד כה"ח (סי' תר"נ סק"ט). ובאמת שאף גבי עלמא כתבו הפוס' כלל זה, שאם מרן כ' הלכה בשם יש מי שאומר הוא משום שלא מצא הלכה זו בפוס' אחרים, והכי ס"ל להלכה, אך אין זה מוכרח שכתב בלשון זו משום דאיכא דפליג. שכ"כ הסמ"ע (בחו"מ סי' ט"ז סק"ח), וכ"כ הכנה"ג (שם סי' ל"ה בהגה"ט סק"ז), מרן הגחיד"א זצ"ל בברכ"י (או"ח סי' תרע"ב סק"א ד"ה "אמנם") ובמחב"ר (יו"ד סי' פ"ג סקט"ז), השד"ח (בכללי הפוסקים, סי' י"ג סקכ"ב), ובס' עין יצחק (ח"ג, בכללי השו"ע סעי' ל"ז ובהערה שם)].
וכ"פ גם האחרו', דאם ההדסים והערבות גבוהים מג"ט, אזי צריך הלולב להיות גבוה מד"ט, באופן שהוא גבוה מהם לפחות טפח. שכ"כ ערה"ש (טייב. סי' תר"נ), הגר"ז (סי' תר"נ ס"ב), בית השואבה (סי' תר"נ סק"ד), כה"ח (סי' תר"נ סק"ט), סא"ה (דיני איגוד הלולב, ס"ב סק"ו) ועוד אחרו' (ומה שמרן הח"ח לא התייחס כלל לסעיף זה בשו"ע הוא תימה. ולבי אומר לי שכתב ע"כ וזה בטעות הושמט בדפוס. ומ"מ אין זו אלא השערה בלבד).
בין הטעמים שנכתבו בדברי הפוס' להחמיר בני"ד, הוא מש"כ הריטב"א והר"ן להוכיח מלשון הגמ', שלא נאמר שצריך שיהיה אורך הלולב ארבעה עם השדרה או עם העלים, אלא שיצא מההדס טפח. ומשמע שאף אם ההדס והערבה גבוהים הרבה, מ"מ יש להגביה את הלולב לפחות טפח מעליהם.
אמנם יש מעט מהאחרו' שכתבו להקל בכך. שכ"כ המט"י, שהעיקר להלכה כסתם דעה ראשונה שאין להם שיעור למעלה בכל ענין, ואפי' אם יהיו גבוהים שני המינים על הלולב, אינו מעכב. ע"כ (הב"ד כה"ח שם סק"ט). וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סי' ל"ג), והגדיל וכתב שהרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור והשו"ע חולקים על הר"ן בני"ד, וטעמם שהם מפרשים את המשנה כדבריו, שמדאו' שיעור הלולב הוא ג"ט, ורק מדרבנן שיעורו ד"ט, ושיעור ד' אינו מעכב בדיעבד כיוון שהנענועים הם מדרבנן. עכ"ד. אמנם ד' רוב הראשו' לא ס"ל כבנין ציון בזה, ופירשו למשל את דברי הרמב"ם שלא כשו"ת בנין ציון, וכנ"ל. וגם רוב האחרו' לא הבינו את דברי מרן כדבריו [שכ"כ כה"ח (סי' תר"נ סק"ט), וכ"כ הרה"ג רי"מ רובין לשיט"א במאמרו הנ"ל (בסקי"ח) שרוה"פ ס"ל כר"ן].
נמצאנו למדים שד' רוה"פ שגם אם ההדסים או הערבות גבוהים מד"ט, צריך הלולב להיות גבוה מהם טפח.
ענף 6: במקרה הנ"ל, שההדס או הערבה גבוהים ואין הלולב עודף עליהם טפח, ההוי לעיכובא.
בני"ד נצטרך להחמיר רק אם תצא לנו חומרא בשני רבדים: 1) שבאמת מעיקר הדין ההלכה כמש"כ מרן בסי' תר"ן ס"ב בדעת היש מי שאומר. 2) את"ל שהלכה כדעה זו, האם לדעה זו הוי לעיכובא או רק לכתחילה.
באשר לענין הראשון, ראינו בס"ד בענף הקודם שאכן לד' רוה"פ, רוא"ח, ההלכה הינה שמעיקר הדין בעי הלולב להיות גבוה מההדסים והערבות לפחות טפח, גם כשהם גבוהים מהשיעור ההכרחי של ג"ט.
אלא שעדיין יש לדון האם מש"כ מרן להחמיר בהא, האם אכן הכוונה דהוי אף לעיכובא ופסול בדיעבד אם לא נהג כן. ובפרט שמרן כתב כן בלשון "צריך" (שכתב: צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח. ע"כ.) דלא ברירא דהוי לעיכובא.
ואכן מדברי הפוס' נראה שאין הכרע גמור בדבר, שכ' מרן הב"י בכללי הגמרא שלו: "צריך – לכתחילה משמע. הא בדיעבד שפיר דמי. כ"כ רש"י בברכות" (בדט"ו,א' ד"ה "אלא רבי יהודה"). ע"כ. וכ"כ מרן בכס"מ (ס"פ י"ד מתפילה) דמה שאמור בסוטה (דל"ח,א) שצריך שהחזן המקרא לכהנים שיהיה ישראל, היינו לכתחי' אך לא לעיכובא, כדמוכח מדברי הרמב"ם שכתב שיש להשתדל בכך. וכ"כ עוד מרן בכס"מ (בפ"א מפסולי המוקדשין הכ"ו), וכ"כ הט"ז (סי' ל"ו, וסי' תרכ"ז סק"ה) ועוד הרבה אחרו'.
אמנם יש שחילקו בין המקרים השונים. שבשו"ת כפי אהרן (סי' ס') חילק בין אם לשון צריך קאי אאדם שצריך לעשות כן, דאינו לעיכובא, לבין אם צריך קאי אעשיה או על החפץ שדרוש לעשות לו דבר מסוים, דבזה מעכב אף בדיעבד, כגון המבואר בסי' י"א גבי ג' זיינין דשעטנ"ז ג"ץ. גם הרדב"ז בתשובותיו (ח"ה סי' ב' אלפים נ"ז) ס"ל שאין כלל קבוע בזה אי לשון "צריך" הוי לעיכובא, וכתב שם: וכבר ידעת דאיכא דוכתא דלישנא דצריך הוי לעיכובא, ואיכא דוכתא דלא הוי אלא למצווה מן המובחר ולא לעיכובא. ע"כ.
ומאידך יש מהפוס' שנראה מדבריהם דהוי לעיכובא. שכ"כ הטור (ביו"ד סס"י רע"ד) דלשון צריך הוי לעיכובא (ושאני דין חליצה. אמנם זה שלא כמש"כ הטור עצמו בסי' רי"ט דלשון צריך הוי לכתחילה ולא לעיכובא). וכ"כ מרן בב"י (סי' רי"ט) דהוי לעיכובא. ולכאו' אי"ז כדבריו בשאר דוכתי, וכנ"ל. אמנם נראה שלפחות גבי ד' מרן אכן העיקר שדעתו להקל בדיעבד, וכמש"כ בכללי הגמ' שלו. וצ"ע. וכ"כ כמה אחרו', מהם השו"ג (סי' תר"צ סקל"ד). הביא דברים אלה בס' עין יצחק (ח"ג. כללי מרן. מהדו' תשס"ט דתפ"ג ואילך).
נמצאנו למדים שענין זה אי לישנא ד"צריך" בעלמא הוי לעיכובא לא ברירא כלל, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולעיתים אף נראה שלכאו' ישנה סתירה בזה בדברי אותו פוסק, מהם כמה פוס' גדולים.
ואף גבי ני"ד דלולב לכאו' נחלקו הפוס' אי הוי לעיכובא. שלאחר שראינו שהעיקר להלכה כד' הר"ן וסיעתו שמעיקר הדין בעי הלולב להיות גבוה טפח מההדסים והערבות אף כשהם גבוהים, נחלקו הפוס' אי הוי לעיכובא. שכ' כה"ח (בסי' תר"נ סק"ט) בשם המט"י ע"ד מרן הללו, שמשמע מלשון צריך שהיא לעיכובא, דאם לא היה יוצא טפח יתר עליהם לא יצא י"ח (אמנם עיי"ש שבסו"ד כ' המט"י שבאמת העיקר לדעתו כסתם שהביא מרן בריש הסעיף, שלהבנתו חולק על הר"ן וס"ל שא"צ כלל טפח במקרה שההדסים והערבות גדולים מג"ט). וגם הג' כה"ח, אחר שהביא מחלו' הפוס' אי פסקינן כר"ן, והסיק שד' רוה"פ כר"ן בני"ד דבעי טפח בכל כה"ג, הוסיף דמוכח שאפי' מין א' (ההדסים או הערבות) גבוה (ואין בלולב טפח עודף כנגדו), ה"ז מעכב.
ולעומת זאת כ' בס' החיים והברכה (ס"ק קמ"א) שרק לכתחי' יש לחוש לד' הריטב"א והר"ן, והיינו לא לעיכובא [הב"ד הרה"ג רי"מ רובין שליט"א במאמר הנ"ל, במוריה, בסקי"ח)]. אמנם יש מקום לדחות זאת, דשמא לדבריו אי"ז לעיכובא בגלל שכלל אינו פוסק את ד' הריטב"א והר"ן להלכה אל רק חש לדבריהם. וצ"ע. ומ"מ ברור שכל הפוס' שלא פסקו מדינא את דברי הריטב"א והר"ן, הם ודאי לא יסברו שהדבר הינו לעיכובא (וכגון המט"י).
וא"כ הדבר שנוי במחלו' אי הוי לעיכובא.
וכדי להגיע למסקנת ההלכה בני"ד, לאחר שראינו שהדברים שנויים במחלוקות בכמה רבדים, לכאו' עלינו להקדים ולברר אי הצורך בטפח בנוסף בשדרת הלולב כשההדס וההערבה גדולים מג"ט, אי חיובו מדאו' או מדרבנן. ולכאו' נראה שג"ז שנוי במחלו' הפוס'. דכפי שראינו לעיל (בענף 2) הרי שלד' הגאון המבי"ט ז"ל בקרית ספר (בפ"ז מלולב) שיעורי הדמ"י הינם מדאו', והם בכלל מש"נ ששיעורים הם הלל"מ, והוסיף שגם ענין הטפח העודף בשדרו של לולב הוי דאו'. וכ"כ הלבוש (בסי' תר"נ ס"א). אמנם צ"ע אי מישתעי אף גבי מציאות של הדס או ערבה הגבוהים מג"ט, כבני"ד, או רק גבי מציאות של הדסים וערבות בעלי ג"ט בלבד. ולאחר עיון בדברי הקרית ספר שם נראה בס"ד דמישתעי אף גבי מציאות כבני"ד, אך אין הדבר מוכרח. ומאידך מצינו לעיל (שם) שלד' הג' בנין ציון (בסי' ל"ג) אף כשההדס הינו בן ג"ט, אזי הטפח הרביעי דלולב הינו מדרבנן. וא"כ כ"ש שבני"ד לאו מדאו' הוי. ועוד יש לצרף את הסוברים כמט"י שאם ההדס גבוה טפי מג"ט אין חיוב כלל להוסיף טפח נוסף בלולב, וא"כ פשיטא שאין להכריע שחיוב הטפח הזה הינו מדאו'. דאף דנקטינן שיש לעשותו, מ"מ נראה שאיננו יכולים לחייב לעשותו מדאו'. כך בס"ד נלע"ד. ובכלל יש מחלו' גדולה בראשו' גבי דבר שיש מחלו' אי הוי מדאו' או מדרבנן, האם יש לחייב לעשותו ככל ספק דאו'. ולד' רוב הראשו' יש בכה"ג להחמיר. ואכמ"ל.
מסקנה:
לאור כ"ז נלע"ד בס"ד למסקנה שאכן מי שנטל הד' מינים באופן שההדסים והערבות ארוכים מג' טפחים, ואין שדרת הלולב גבוהה מהם לפחות טפח, שאכן לכתחילה עליו לתקן זאת וליטול שוב את הד' מינים כששדרת הלולב עודפת עליהם לפחות טפח (וכמסקנת כה"ח סק"ט, שכן ד' רוה"פ כלשונו). והדברים הללו אמורים בין אם כל ההדסים או כל הערבות גבוהים שאין הלולב עודף עליהם טפח, או אפי' שרק חלק מההדסים והערבות אין הלולב עודף עליהם לפחות טפח (כדלקמן בסמוך בריש ענף 7), וכדברי כה"ח (בסי' תר"נ ססק"ט) במסקנתו, דהוי לעיכובא מעיקר הדין. ומ"מ נראה לענ"ד פשוט שלא יברך שוב על הנטילה החוזרת.
ואע"ג שהג' המט"י כ' שאף לדעת הר"ן ודעימיה שמחמירים בהא, מ"מ גם לדעתם יש להחמיר רק אם שני המינים (ההדסים והערבות) שווים ללולב או יתרים עליו. אך אם היה רק מין א' גבוה והאחר למטה מהלולב אינו מעכב. עכ"ד (הב"ד כה"ח שם). אלא שבאמת לא זכיתי להבינו: הרי בין לטעם הנזכר בגמ' להקפיד בני"ד כדי שיוכל לנענע, ובין לטעם דרש"י ודעימיה להקפיד בני"ד משום שצריך הלולב להיות ארוך מהם – בשל שני הטעמים הללו יוצא לכאו' שאין להקל אף כשרק ההדסים או רק הערבות גבוהים כך שאין הלולב עודף עליהם טפח. כך בס"ד נלע"ד.
ענף 7: עוד פרטי דינים במקרה שההדס או הערבה גבוהים יותר מג' טפחים.
ועתה לאחר שבס"ד ראינו שיש לנקוט כפוס' שחובה שיהא טפח עודף בלולב על ההדסים והערבות אף כשהם גבוהים יותר מג"ט, יש בס"ד לדון האם בני"ד יש לחשב בטפחים שוחקים או עצבים, הן לגר"ח נאה והן לג' החזו"א. ואכן במקראי קודש הל' סוכות (בח"א בנספחים, נספח י"ז. קונטרס מידות האורך. סוף ענף 8) בס"ד הסקנו שד' רוה"פ, רוא"ח, דלענין מידות שוחקות ועצבות אזלינן לחומרא בכל הדברים, הן במצוות דאו' והן דרבנן. ורק כשיש עוד ספק נוסף, כגון מחלו' הפוס' שלא הוכרעה, יש מקום לצרף זאת במצוות דרבנן ולהקל שא"צ להחמיר בשוחק ועצב אלא לנקוט כעיקר הדין (ואולי אף להקל בשוחק ועצב לקולא. וצ"ע).
ולכאו' יש מקום להקל בני"ד בשל המחלו' האם מה ששדרת הלולב צ"ל גבוהה לפחות טפח מראשי ההדסים והערבות האם ד"ז קאי רק גבי לולב שארכו ד"ט (כבשו"ע סי' תר"נ ס"א), או אף גבי לולב גדול יותר (כבשו"ע סי' תר"נ ס"ב כד' הר"ן). דבזה י"א שא"צ טפח עודף. וא"כ בכה"ג נקל דדי בטפח בינוני, או אפי' עצב. וצ"ע. ומ"מ נציין שלשיטת הגרא"ח נאה טפח שוחק הוי בערך 8.2 ס"מ, טפח בינוני הוא 8.0 ס"מ, ועצב 7.8 ס"מ (כמבואר בקונטרס הנ"ל). ולשיטת החזו"א טפח שוחק הוי 9.82 ס"מ, טפח בינוני 9.62 ס"מ, ועצב 9.42 ס"מ.
אלא שבאמת נראה שבני"ד ממילא קשה לדייק בכה"ג, דאם הוא רואה שגובה שדרת הלולב מעל ההדסים והערבות הינה פחות (למשל לגראח"נ) מ- 8.2 ס"מ אלא הינה רק טפח עצב (היינו 7.8 ס"מ), הריהו יכול מיד למשוך את ההדסים והערבות (בזהירות ובעדינות!!! שלא יתלשו עלים) כמה מילימטרים כלפי מטה ועי"כ יהא גובה השדרה מעליהם כדבעי. ומ"מ יש לזכור את מה שכתבנו לעיל (בענף 4) שבשל מחלו' הראשונים אליבא דר"ט גבי שיעור הטפח שצריך הלולב להיות גבוה מההדסים והערבות, הרי שלפחות בדיעבד די שיהא עודף עליהם 6.6 ס"מ (ולחזו"א 8.2 ס"מ). וזאת עפי"ד המ"ב (סי' תר"נ סק"ח). ועיי"ש (בענף 4) בשם כה"ח שי"א שאף בשעה"ד ניתן להקל בכך (והיינו לכתחילה בשעה"ד).
ועתה נבוא בס"ד לדון גבי כמה מיקרים פרטיים.
אם הערבות היו נמוכות טפח מראש שדרת הלולב כדין, ואילו מההדסים רק הדס א' מהשלושה היה גבוה באופן שאין בלולב טפח עודף כנגדו, נלע"ד בס"ד שלכאו' יש מקום לומר שיצא י"ח בדיעבד, אם קשה לו לתקן הדבר וליטול שוב. וזאת עפי"ד הפוס' שאם נטלו כל הקהל והתברר שלא היו בלולב אלא ב' הדסים, שאמנם צריך לשוב וליטול, אך לא יברכו ע"כ [שכ"כ כמה פוס', מהם הכנה"ג, שו"ת בית דוד, מרן הגחיד"א בברכ"י, השע"ת (רס"י תרנ"א) וכה"ח (סי' תרנ"א סק"ד)]. ולכאו' יש להקל מק"ו. שאם במקרה שאין כלל הדס שלישי כתבו הפוס' שלא יברך שוב, א"כ בני"ד שיש הדס שלישי אך אין הלולב עודף עליו טפח, לכאו' כ"ש שאין לברך שוב. וגם יש מקום להקל ולומר שיצא י"ח. אלא שבאמת יש לדחות זאת מכל וכל, דלא דמי זל"ז. דהתם דיברו מצד ההדס, דלא מעכב הדבר. אך הכא מישתעינן מצד הלולב שיהא גבוה. ומה איכפת ללולב כמה הדסים מקיפים אותו, העיקר שיהא טפח מגולה. (ולגבי המסקנה לדינא ראה לקמן בסמוך).
ואם לקח יותר משתי ערבות, או יותר משלושה הדסים, או יותר משניהם (שמותר הדבר, כמבואר במרן סס"י תרנ"א), ורק העודפים על ב' הערבות וג' ההדסים הינם גבוהים באופן שאין הלולב עודף עליהם טפח לכאו' יש מקום להקל בזה ולומר שכל העודפים כליתא דמי. אלא שבאמת יש לדחות ולהחמיר בשני המיקרים הללו (שיש ג' הדסים וב' ערבות, ורק הדס אחד בולט גבוה למעלה. וכן במקרה שלוקח יותר מג' הדסים וב' ערבות, ורק העודפים בולטים למעלה) וזאת משום שתלוי הדבר בטעם שמחמירים בכל ד"ז של הטפח, וכנ"ל (בסוף ענף 3). שלטעם דבעי טפח "כדי שיוכל לנענע", צ"ע אי בני"ד יש להקל, דיתכן שהחלק שהינם עודפים מפריעים לנענע. אמנם כיוון שמעיקר הדין הנענוע אינו לעיכובא, לכן יש מקום לומר שכשר בכה"ג. וכ"ה גבי הטעם (של רש"י) שצריך הלולב להיות ארוך מהם, גם בזה ספק אי ניתן להקל בני"ד, כי הרי יש מסבירים את ד' רש"י שהלולב צריך "להיות נראה" טפח מההדס והערבה, והא ליתא. לכן נראה בס"ד שגם בשני המקרים הללו צריך להחמיר ולתקן האגודה וליטול שוב, כאילו כל שלושת ההדסים ושתי הערבות אינן כדין. וכ"נ מדברי כה"ח (בססק"ט) עכ"פ גבי מקרה שיש ג' הדסים וב' ערבות. ומ"מ לא יברך על הנטילה החוזרת. ומ"מ אף אם נטל הדמ"י באופן כזה שאפילו כל ההדסים וכל הערבות הינם גבוהים מג' טפחים והם קרובים לראש שדרת הלולב, ואין שדרת הלולב גבוהה מאף אחד מהם לפחות טפח, אכן חובה עליו לתקן זאת ולחזור וליטול שוב הד' מינים אך לא יברך ע"כ. דשמא הלכה כסוברים שאין הלכה כריטב"א והר"ן. כך הדין גבי יו"ט ראשון דהנטילה מדאו'. ונראה שכ"ה אף בשאר ימי החג (ובשעה"ד אולי יש להקל יותר בשאר ימי החג).
ענף 8: הדין לגבי כמה מיקרים פרטיים בני"ד.
ועתה נבוא בס"ד לדון גבי עוד כמה מיקרים השייכים לדין הנ"ל, שאורך הלולב צ"ל יתר טפח מאורך ההדסים והערבות: מקרה 1) מי שנטל הד' מינים יחדיו אך מבלי לאוגדם שיוצא בכך ידי חובה, שהרי אגידה מצווה ואינה חובה, כנ"ל בפרקנו (בסעיף ב'). האם גם בזה צריך טפח עודף ללולב. 2) נטל הד' מינים בזה אחר זה, ולא בבת אחת [כמבואר במרן וברמ"א (סי' תרנ"א סי"ב) עפ"י המשנה והגמ' במנחות (דכ"ז,א') שיוצא גם בכך י"ח, עכ"פ כשכולם לפניו בשעת הברכה], אלא שנטל את הלולב לבדו, ואח"כ את ההדסים לבדם, או שנטל את ההדסים עם הערבות, והלולב לא היה גבוה טפח מהם, האם בכ"ז יי"ח. 3) אם נטלם ביחד, אך אגדם באופן שההדסים והערבות הינם אגודים "גבוהים" בלולב, ואין תחתיתם שווה לתחתית הלולב, אך בשל כך אין שדרת הלולב נראית למעלה עודפת עליהם טפח. האם מצב זה פוסל את הנטילה, כיוון שאין נראה טפח עודף בלולב, או דשרי משום שכל הענין הוא שבמציאות בעי שיהא אורך הלולב גדול מהם טפח, ומצד האמת אכן הכי הוי. 4) אם נטלם יחד, אך אגדם באופן שתחתית ההדסים והערבות נמוכה מתחתית הלולב (והיינו שהאגודה הינה באמצע ההדסים והערבות) ובשל אופן אגידה זה אכן נראה טפח משדרת הלולב למעלה. אך באמת אין הלולב עודף בארכו מהם טפח, כך שאם היה אוגדם כשתחתיתם שווה לא היה טפח מגולה משדרת הלולב.
ועתה נחל לדון בס"ד גבי כל מקרה ומקרה מהמיקרים הנ"ל, עפ"י הטעמים הנזכרים לעיל (בענף 3):
לגבי המקרה הראשון, שנוטל הד' מינים יחדיו אם אוחז הוא את ג' המינים מאותו מקום, אך אין שדרת הלולב עודפת עליהם טפח, לענ"ד לא מהני לקיחה זו, דלא מתקיימים בה הטעמים הנ"ל: אין בו כדי לנענע (טעם 1), הלולב אינו גבוה משאר המינים (2), ואין נטילתו מפורסמת (3), וכן אין מצוותו יותר יפה (4).
וכן מצינו שכבר נקט לדינא רבינו מנוח (בפ"ז מלולב ה"ח). וטעמו דהא מדינא א"צ אגד, ובכ"ז אמרו שצריך טפח עודף בלולב (אמנם סיים דבריו בצ"ע). וכן עולה מהערות יצחק ירנן על ס' מאה שערים לרי"ץ גיאת (נדפסו בספר שערי שמחה בהל' לולב. עמ' קל"ב). ואמנם בס' בירור הלכה (הוצ' מכון הלכה ברורה. סוכה דל"ב,ב') כתבו לדייק מל' הרמב"ם שככלל כל דין הטפח העודף הינו רק כשהג' מינים אגודים, ולפי"ז גם בני"ד א"צ לדין הטפח העודף, אך באמת פלא על הרבנים הגאונים שכתבו זאת, שלא שתו עינם הבדולח ע"ד רבינו מנוח הנ"ל. ומשהערנו להם ע"כ הודו על שגגתם זו. ומ"מ לאחר זמן מצאתי שיש מקילים בני"ד (לפחות במקרה שההדסים והערבות גבוהים מג"ט). שבס' עמק סוכות (הב"ד במתיבתא, בילקוט ביאורים לגמ' דל"ב,ב' בסקי"ב) כ' שאף לד' הר"ן דמצריך טפח עודף בלולב כשההדס ארוך, אפ"ה כשלא אגד כשר הדבר אף אם אין טפח עודף בלולב. ויותר מכך כ' בשו"ת חסד לאברהם (תניינא. או"ח סי' ט"ו), שאם לא אגדו יוצא בלולב אף אם ארכו רק ג"ט. ע"כ. וכ"כ עוד כמה פוס'. נמצאנו למדים שבני"ד הדבר שנוי במחלו'. וכיוון שגם ראינו לעיל (בסוף ענף 6) שלא ברור שכל דין חיוב הוספת הטפח בלולב כשההדסים ארוכים מג"ט הינו מדאו', וזה ספק, לכן בכה"ג שאינו אוגד, שמצטרפת עוד מחלו' אי בעי טפח זה, נראה בס"ד שהמיקל בכך בוודאי שיש לו ע"מ לסמוך [ולכאו' יש מקום לומר דחשוב כספק ספיקא בדאו', שלד' פוס' רבים יש להקל אפי' לכתחי'. וכמבואר בס"ד במקראי קודש הל' סוכה, (בפרק י' סוף הערה כ"ב) עפי"ד הרבה גדולים, מהם הרוקח, הרשב"ץ, הפר"ח, ס' גט מקושר, ס' חוקת הפסח (טייב), חזו"ע (שבת ח"ב. דין קידוש במקום סעודה, דקכ"ז הערה ב'). ומה עוד שבני"ד עסקינן בס"ס שאינו משם א'. ור' ע"כ מש"כ בס"ד בהל' סוכה (בפרק ח' הערה פ"ג ענף 9)]. ומ"מ כיוון שישנם פוסקים חשובים כרבנו מנוח שלא התירו זאת בהדיא, לכן איננו נוקטים שהדבר מותר בשופי, אלא נקטינן בס"ד למסקנה שבמקרה שנוטל הוא את ד' המינים יחדיו, אלא שנוטלם לא אגודים, ומצד המציאות אין הלולב גבוה לפחות טפח מההדסים והערבות, הרי שהמיקל יש לו על מה לסמוך. וצויי"מ ומתורתו יראנו נפלאות.
לגבי המקרה השני, והיינו שנטל את ד' המינים כל א' לחוד, זה אחר זה (שגם בנטילה כזו יוצא י"ח. וכנ"ל עפ"י הגמ' במנחות והשו"ע בסי' תרנ"א סי"ב):
בהסתכלות ראשונה נראה שבני"ד יש יותר מקום להקל, שהרי אינו נוטלם בבת א' אלא אחד אחרי השני, כך שלרואה לא ניכר כלל שאין טפח עודף בלולב מאשר בהדסים ובערבות, וכיוון שלא נוטלם בב"א לכאו' גם אין נ"מ אם הם מונחים לפניו אם לאו, אלא העיקר שאינם נמצאים ביחד בעת הנענועים. ומצד הטעמים הנ"ל: מצד הטעם השלישי לכאו' נראה שיש להקל בני"ד, דהא גם בכה"ג נטילת הלולב מפורסמת ורואים את הנענוע. ואף מצד הטעם הרביעי לכאו' אין לפוסלו, דהא אין נ"מ ביופי אם הלולב ארוך או בינוני כדין, דתמיד הוא יפה. אמנם מצד הטעם הראשון ("כדי לנענע") והטעם השני ("שדרכו להיות גבוה") לבי מגמגם בדבר. דלטעם ד"כדי לנענע" יש צד להקל, דהרי עתה אין ההדסים והערבות צמודים אליו ואינם מפריעים שינענעו ויכסכסו בו. וכן לטעם שדרך הלולב להיות גבוה מההדס – גם בזה יש להסתפק: אם הפירוש הוא שהוא גבוה משאר האילנות, (וכמש"כ הריבב"ן והמאירי) צ"ע אם יש להקפיד בענין הטפח כשממילא לא נוטלו עם ההדסים והערבות (די"ל מה לי אם נוטלו יחד עמם, בכל מקרה הוא צ"ל עודף טפח). ולפירוש (המובא ג"כ במאירי) שהלולב צריך בעת הנטילה להיות גבוה משאר המינים, לכאו' לא שייך דבר זה כשאינו נוטלם יחד. ולטעם שהוא גבוה מכולם במעלה (כמו שפירש המאירי עצמו) הרי גם בני"ד כשנוטלם כ"א לחוד – צריך הלולב להיות עודף עליהם טפח. ואף לטעם הראשון ("שהוא כדי לנענע") יש מקום להחמיר, וכמש"כ בס' יצחק ירנן (הערות לס' מאה שערים לרי"ץ גיאת. עמ' קל"ב) ממש גבי ני"ד, דכיוון דקיי"ל שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, הרי שכיוון שאם היה לוקח הג' מינים ביחד והשדרה לא היתה יוצאת מהם טפח, שאז לא היה יי"ח, לכן אפי' אם נטלן זה אחר זה, גם בזה לא יי"ח. ולא מהני מאי דקיי"ל שלולב אי"צ אגד. כך כתב בסוף דבריו אך סיים שאמנם עדיין צ"ע.
לאור כל הנ"ל נראה שלכאו' אין הכרע בכך.
אלא שמעיון בדברי הפוס' נראה שהדברים נוטים להקל בני"ד. דהא הפוס' (שו"ת בנין ציון ועוד) שכתבו להתיר בעלמא ליטול ואף לברך על לולב בן ג"ט, ודאי שיקלו בני"ד (אם כי בפשטות אין הלכה כך. ואכ"מ). וכן הפוס' (כחסד לאברהם ועמק סוכות) שהקלו שא"צ טפח עודף כשהג' מינים לא אגודים, גם הם ודאי יתירו בני"ד. וכן מצאתי שכ' הרה"ג רי"מ רובין שליט"א במאמרו הנ"ל (במוריה. אלול תשנ"ט). שלהבנתו אם לא אוגדים את הג' מינים עד למעלה במשך כל גובהו של לולב, א"צ לטפח העודף בלולב. ודייק כך מהרמב"ם ומהכלבו (אמנם נלע"ד שאין דיוקו מוכרח. שהרי גם רבינו מנוח הביא את דברי הרמב"ם דבעי טפח, ובכל זאת הוסיף דמסתברא שאף אם לא אגדן בעי טפח עודף בלולב, וגם במקרה שההדס והערבה גבוהים מג"ט, ובכל זאת הוסיף דמסתברא שאף אם לא אגדן בעי טפח עודף בלולב, וגם במקרה שההדס והערבה גבוהים מג"ט. וא"כ דיוקו של הרה"ג הנ"ל כלל וכלל אינו מוכרח. כך בס"ד נלע"ד). ועוד כ' שם, דיתכן שקולא זו הינה אף לדעת הר"ן והריטב"א גבי הדס גבוה מג"ט. ומ"מ הודה שם שאכן לד' רבינו מנוח מסתבר שאף כשההדס והערבה אינם אגודים בעי טפח עודף עליהם בהדס (אמנם גם שם יצא להקשות ע"ד רבינו מנוח בדברים שלענ"ד אין להם הכרח, וסיים שלהלכה הפוס' לא הביאו סברא זו של רבינו מנוח. ולא ידעתי מנין זאת לרה"ג הנ"ל. ובכלל מדוע יצא קצפו על רבינו מנוח, ולא נתן לו מנוח [ובדרך צחות נאמר, שאמנם אמרו חז"ל בגמ' בברכות שמנוח עם הארץ היה, ורבנו האריז"ל הביא זאת כרמז נגד הסוברים שי"ל בתפילת שבת "את יום המנוח הזה", שלדעתו אין זה נכון. אך מכאן ועד רבינו מנוח שהוא מחשובי הראשונים, הדרך ארוכה].
ומ"מ למסקנה נראה בס"ד גבי ני"ד, כשנוטל את הד' מינים זה אחר זה, וההדסים או הערבות גבוהים מג' טפחים, שאכן מעיקר הדין יש להקל בזה וא"צ הלולב להיות עודף עליהם טפח. אם כי גם בזה יש צדדים להחמיר, ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה [ובכלל צ"ע אי נטילה כזו הינה לכתחי'. דלכאו' מלשון מרן שכ' (בסי' תרנ"א סי"ב) שאם עשה כן "יצא", משמע שיש לכאו' מקום להחמיר בכך. שלד' ר"ת אין יוצאים י"ח בכך. ור' בב"י (סי' תרנ"א) שלוש דעות בדין זה. ואכמ"ל. ויתבאר בס"ד בל"נ במקומו].
לגבי המקרה השלישי והיינו שנוטל את כל הד' מינים יחדיו (שלא כבשני המקרים הקודמים), אך ההדסים והערבות אינם אגודים באופן שתחתיתם מתחילה בגובה תחתית הלולב אלא הם אגודים "גבוהים" יותר, ולכן אין נראה טפח גלוי משדרת הלולב (כי ההדסים והערבות מסתירים אותו), אף שמצד האמת אכן אורכו של הלולב יתר עליהם יותר טפח. [ראה ()]
הנה לפי הטעם הראשון של דין הטפח העודף בלולב (שהוא "כדי לנענע"), נראה שיש להחמיר בני"ד. דאם הנענוע הוא הכסכוס (כריטב"א בסוכה דל"ז,ב') הרי שצריך שיהא הטפח "העליון" דווקא בולט ונראה ומשוחרר מההדסים והערבות, שלא יהיו צמודים לו, כדי שיוכל לנענעו ולכסכסו. וכן לטעם השלישי ("שתהא נטילתו מפורסמת וראוי לנענוע") ג"כ יש להחמיר בני"ד. וה"ה לטעם הרביעי (שכך יותר יפה מצוות הנטילה) ג"כ נראה שיש להחמיר, דהא אין הלולב נראה היטב בין ההדסים והערבות. ובאשר לטעם השני ("שדרך הלולב להיות גבוה מהם"), לכאו' תלוי הדבר בפירושים השונים שניתנו לכך: דלמ"ד שהלולב בטבעו גבוה משאר המינים לכאו' יש להקל בני"ד, שהרי סו"ס הוא באמת גבוה מהם באורכו. אך למאן דמפרש שהוא גבוה מצד מעלתו הרוחנית (במה שמסמל) קשה להכריע אי יש להקל בני"ד. ומדברי הליקוטי חבר בן חיים הנ"ל (בענף 2), משמע שכך צ"ל לכתחי'. עיי"ש. וא"כ אין הדבר ברור להחמיר או להקל, אם כי הדבר נוטה בס"ד לעניות דעתנו לחומרא.
ומ"מ כבר דנו הפוס' בכך, וזו דעתם:
בס' גור אריה (לג"ר מסעוד ג'רמון זצ"ל. הל' שופר ולולב פ"ז) כ' שלדעת הרמב"ם אפשר דאם הלולב ד"ט וההדס ג"ט לא יגביה ההדס למעלה משיפולי הלולב, דאז לא ניכר היתרון של טפח העליון של הלולב... ודו"ק. עכ"ל. והיינו שהבין מד' הרמב"ם שאסור הדבר, דלרמב"ם צריך תמיד שיהא הטפח של הלולב נראה מעל ההדס.
והרה"ג רי"מ רובין שליט"א במאמר הנ"ל (במוריה. ססקט"ז) הסתפק בד' רבינו מנוח גבי מציאות של לולב ארוך ה"ט והדס ד"ט, אך הטפח העודף בלולב אינו למעלה מעל ההדס אלא הוא בולט מתחת להדס (והיינו שבחלק העליון של הלולב אין טפח עודף אלא הטפח הגלוי הינו בתחתית הלולב). והסביר את הספק, שמא מהני דסו"ס מין הלולב גבוה מכולם, או דלמא דגם במעשה הנטילה בעי שיהא הלולב בולט טפח מלמעלה. עכ"ד (ולא הכריע בדבר).
לאור כל הנ"ל נלע"ד בס"ד, שאכן לד' רוה"פ אסור לאגוד כן, ואם כבר אגד ונטל באופן שכזה צריך לכתחי' להתיר את האגודה ולאוגדה מחדש. ובשעת הדחק כשאינו יכול לעשות כן עדיף שיתיר את האגודה (או יקרענה וכדו') ויטול הדמ"י כדבעי (כשהלולב בולט טפח מלמעלה) אף ללא אגידה כלל. וצויי"מ.
ובאשר למקרה הרביעי, והוא שנוטל את כל הד' מינים יחדיו, אך ההדסים והערבות אינם אגודים באופן שתחתיתם מתחילה בגובה תחתית הלולב, אלא הם אגודים באופן שתחתיתם "נמוכה" יותר מתחתית הלולב, ורק בשל כך נראה טפח גלוי למעלה בשדרת הלולב, אף שמצד האמת הלולב אינו ארוך מהם טפח (ואם הם היו אגודים באופן שתחתיתם מתחלת במקום תחתית הלולב, לא היה נראה טפח בשדרת הלולב מעל ההדסים והערבות) [ראה ()]. ושמא יש לחלק בין מקרה שהלולב שיעורו יותר מד"ט אלא שגם ההדסים והערבות הינם יותר מג"ט, לבין מקרה שהלולב עצמו הינו ד"ט בלבד, וההדסים והערבות גדולים מג"ט.
הנה לפי הטעם הראשון ("שיהא בו כדי לנענע") לכאו' ניתן להקל בני"ד, דהא בשל הורדת ההדסים והערבות ישנו טפח מגולה בלולב שיכול לנענעו ולכסכסו. אלא שבאמת קשה ע"כ, א"כ מדוע חז"ל לא נתנו את העיצה הזו, שבשביל שיוכל לנענעו יוריד מעט את ההדסים והערבות תחת תחילתו של הלולב ודיו בכך. אלא לכאו' משמע שלחז"ל לא ניחא להו בפתרון זה הן משום שזה נראה כרמאות והן משום שהאגודה אינה נראית יפה בכך שאין כולם מתחילים בגובה שווה. אלא שבעצם כיוון שחז"ל כלל לא אמרו את הדין דבעי שהלולב יהא גבוה טפח אלא אמרו שצריך שיעור נענוע, לכן לא מצאו לנכון לומר פתרון זה. ועוד יש לדחות זאת דלפי"ז צריך שלעולם יתחילו הלולב, ההדסים והערבות באותו גובה, וזאת לא שמענו. וכ"ה גם גבי הטעם השלישי (שתהא נטילתו מפורסמת – שיהא ראוי לנענע). וממילא יש גם מקום לדחות זאת ולהחמיר בכך מצד הטעם הרביעי ("שכך יפה יותר מצוות נטילת הד' מינים"), דבאמת אין זו נטילה יפה ונאה אם אין כל הג' מינים מתחילים בגובה שווה.
ובאשר לטעם השני (שדרך הלולב להיות ארוך מההדס), לכאו' אין זה תלוי בפירושיו אלא לפי כל הפירושים אין להקל בני"ד, וכגון לפי' השני (שהלולב גבוה משאר המינים) לכאו' בני"ד יש להחמיר, דהא באמת הלולב אינו גבוה משאר המינים. וא"כ יוצא לענ"ד שאין להקל בשופי באגידה מעין זו, ואף אם ישנם צדדים מעטים להקל, מ"מ גם לדידם אין זה "חלק".
ואכן כבר דנו הפוס' גבי ני"ד. שהרה"ג רי"מ רובין שליט"א כ' במאמר הנ"ל (בסקט"ז) שאכן לד' רבינו מנוח (דס"ל שהטעם דהטפח משום שדרך הלולב להיות ארוך מההדס) לא מהני ד"ז ליצור את הטפח העודף. ובהמשך דבריו (בסקי"ט) הביא דבר זה כמחלו'. שלמ"ד שהטעם משום כדי לנענע מועיל הדבר, ושוב הזכיר שלרבינו מנוח אין הדבר מועיל.
נמצאנו למדים בס"ד שגבי מקרה זה שנוי בהדבר במחלו' הפוס', ואף לדעת הפוס' המקילים נראה שעדיף לא לעשות כן. ומ"מ מי שעושה כך נראה שיש לו על מה לסמוך.
ענף 9: עוד כמה הערות בעניינים אלה.
גבי ימי חוה"מ: ראשית יש לדון גבי ני"ד אי יש להקל יותר בכל ענינים אלה אם מדובר לא ביו"ט אלא בימי חוה"מ, שבו נטילת הד' מינים בימינו הינה רק מדרבנן ולא מדאו'. ונראה בס"ד שכל הא שהלולב צ"ל עודף טפח על ההדסים והערבות, הרי שזה מדין שיעור הלולב. וכבר פסק מרן בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ה) שהפסולים (לולב ושאר המינים) שהם פסולים משום שהם חסרים בשיעורם, הריהם פסולים בין ביו"ט ראשון ובין בשאר ימי החג. ע"כ. שכ"מ מהטור. וכ"כ האחרו' [מ"ב (שם סקמ"ז) וש"פ. וע"ע במ"א (סי' תרמ"ה סק"ו) מש"כ בשם רבנו ירוחם].
אלא שמ"מ לא מצד ההקלה ההלכתית אלא מצד המציאות, נראה שבימי חוה"מ ניתן לתקן הדבר ביתר קלות. דאם הלולב הינו בשיעורו המצומצם של ד"ט ואילו ההדסים והערבות גדולים מג"ט כך שאין בשדרו של לולב עודף טפח עליהם, הרי שבחוה"מ ניתן לקצוץ את מה שיש בהם יותר משיעור של ג"ט ודי בכך (ואז בלולב יהיה עודף טפח עליהם). משא"כ ביו"ט עצמו שנראה שאסור לעשות כן משום מתקן מנא [וכמש"כ מרן (למשל בסי' תרמ"ו ס"ב) גבי מיעוט ענבי ההדס ביו"ט. ועיי"ש בשו"ע ובבה"ל (ד"ה "עבר וליקטן") גבי אי עבר ותיקן אי בדיעבד מהני ומותר להשתמש בהם (עיי"ש שמחלק אי נעשית הבעיה לפני יו"ט או ביו"ט עצמו. ועוד כעין זה ראה בשעה"צ (סי' תרמ"ו ססקל"ב). וכ"ז משום מתקן מנא]. ועוד בענין אי מהני בדיעבד אי עבר ותיקן בשויו"ט, ראה בשו"ע (בסי' תרמ"ו ס"ב) ובבה"ל (הנ"ל) וכן בשו"ע (סי' שי"ח ס"א) בבה"ל שם ד"ה "המבשל" בשם הגר"א והח"א. ובשאר הנו"כ שם. וע"ע במה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (חלקים א' וב' ובפרט בח"ב במילואים פרק ד' ענפים 14-19), הרבה צדדים להקל בדיעבד. ואכמ"ל.
ומ"מ כ"ז מישתעי דווקא כשפסול מעיקר הדין, וכנ"ל במיקרים השונים שבענפים הקודמים. אך היכא שמעיקר הדין שרי, לכאו' מותר לעשות זאת ביו"ט עצמו, דהא אינו מתקן דבר. ולא דמי למוהל שאינו חוזר בשבת על הציצין שאינן מעכבין, דהתם ישנה בעיה משום חובל בשבת. משא"כ בני"ד. וצ"ע. דשמא במקום שאמנם מעיקר הדין האיגוד כשר, אך י"א שפסול, גם בזה שייך איסור מתקן, עכ"פ אליבא דמאן דפוסל.
ועוד: אם ראה בחוה"מ שאין עודף טפח בלולב על ההדסים והערבות, דיכול גם להתיר האגד, לתקן הכל (אם ניתן מצד גובהן – יכול לקצוץ ההדסים והערבות, וכדו') ולאגוד מחדש. ואף ביו"ט יכול לחתוך החוט המקשר את האגודה, להוריד את ההדסים והערבות בגובהן (ע"מ שיהא טפח עודף בלולב) ולאגוד מחדש בקשר עניבה (היינו המותר ביו"ט) וע"ע מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק ט' סעי' כ"ה) ולקמן (בנספח י"ד).
עוד יש להעיר בס"ד שני דברים:
א. הרה"ג רי"מ רובין שליט"א כתב לחדש שיש לחלק בכל דין זה דטפח עודף בלולב בין היכא דהמינים אגודים בכל משך גובה הלולב, לבין היכא שאגודים רק למטה. ולאור זאת הסיק שלאשכנזים שבזמנינו, כיוון שאוגדים רק למטה, לא איכפת לן אם ההדסים גבוהים טפי מהלולב, כל שיש בלולב ד"ט. ורק למנהג הספרדים שאוגדין בכל משך גובה האגודה בעינן להזהר ששדרת הלולב תהיה גבוהה מההדס והערבה. עכ"ל.
ולענ"ד, אני הקטן, דברים קשים אמר. ומה שהביאו למסקנה זו הוא משום שיש לו שתי הנחות יסוד: ראשונה, שהטעם היחידי לד"ז דטפח עודף בלולב הוא משום "כדי לנענע". וההנחה השניה הינה שנענוע היינו דוקא כסכוס. וקשה ע"כ כמה דברים לענ"ד. ראשית נראה שכוונתו לספרדים שאוגדים בכל משך גובה הלולב ולא משך גובה "האגודה". שנית הרי גם רבים מהאשכנזים אוגדים כמה קשרים מעל מקום האחיזה, והיינו במשך גובה הלולב, וכדלקמן (בסעיף י"ח). שלישית, אף את"ל שאוגדים רק במקום האחיזה, מדוע שלא יהיה איכפ"ל שההדסים והערבות גבוהים מהלולב. הרי אף לשיטתיה דהטעם היחיד להלכה זו הינו כדי לנענע, הרי קשה לנענע הלולב ולכסכס בו כשמקיפים אותו ומעליו כמה הדסים וערבות.
ועיקר הקושיה על הנחה זו הינה הקושיה העולה מאליה, וכמש"כ הרה"ג הנ"ל בעצמו שם, דהרי מרן פסק (בסי' תרנ"א ס"ט) שנענוע הלולב היינו הולכה והבאה, ולא כדברי הרמ"א דהיינו כסכוס. וא"כ מדוע מרן כ' (בסי' תר"ן ס"א) שיש לאגוד באופן שהלולב עודף טפח על ההדס והערבה (וזאת מבלי להכנס למחלו' האם כ"ה גם כשההדס גבוה מג"ט, שאז בעי לולב ארוך מד"ט, וכמש"כ מרן שם בסעי' ב'). וזו כבר קושית הריטב"א (בדל"ז,ב') על הרי"ץ גיאת.
וא"כ נראה בס"ד שדין הטפח העודף בלולב יותר מההדס והערבה אינו תלוי אם אוגדים רק במקום האחיזה של הג' מינים למטה או שאוגדם גם בהמשך הלולב. ואדרבא, מצינו פוסקים אשכנזים (כגר"ז בשולחנו הטהור) שכתבו דין חיוב השארת הטפח העודף בלולב (שם בשולחנו בסי' תר"נ), ומאידך כתבו שאוגדים גם בהמשך הלולב עצמו למשך גובהו (שם בסי' תרנ"א סעי' י"א, וכדלעיל בפרק ט בהערה ל"ח).
ועוד ברצוננו להעיר בס"ד.
כל הדין של סעיף זה שונה לגמרי מהדין של פרק ט סעיף י"ז. דהכא מישתעינן דבעי לפחות טפח מקצה שדרת הלולב עד ראשי ההדסים והערבות. ואילו לעיל בפרק ט סעי' י"ז מישתעינן דבעי לפחות טפח מקצה שדרת הלולב עד הקשר העליון של האיגוד של הלולב (ולכאו' ד"ז שייך רק לאשכנזים, כיוון שהם מכסכסים את הלולב. דאילו לספרדים א"צ לכסכס וממילא שרי לקשור ולאגוד את הלולב אף בקצהו העליון. ואכמ"ל). ועיי"ש (בהערות ל"ח ול"ט).
ענף 10: בס"ד מסקנת הדברים.
מקור ד"ז שהלולב צריך להיות גבוה לפחות טפח יותר מההדסים והערבות הינו בגמ' בסוכה (דל"ב,ב) עפי"ד המשנה (שם בדכ"ט,ב'). וכתבו הפוס' ששיעור הלולב בני"ד היינו דוקא בשדרתו, ולא מועיל שיהא גבוה טפח מההדסים והערבות ע"י העלים שמעל שדרתו [ובגמ' (בדל"ב,ב') נחלקו ע"כ האמוראים. ומ"מ כ"פ הרמב"ם ומרן בשו"ע (סי' תר"נ סעי' א' וב')]. והגדרת שדרת הלולב היא כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין. ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין מלמעלה [רש"י בנידה (דכ"ו,א')]. וצריך שיהא הלולב גבוה לפחות טפח הן מההדסים והן מהערבות [עד כאן מענף 1].
נחלקו הפוס' גבי שיעור אורך הלולב, מהו תוקף חיובו, כשההדסים והערבות הינם בני ג"ט. י"א שהחיוב מדאו' הינו לגבי כל הד"ט דלולב, וי"א שמדאו' החיוב הינו רק גבי הג"ט, והטפח הרביעי חיובו מדרבנן [ענף 2].
ישנם כמה טעמים מדוע צריך הלולב להיות גבוה לפחות טפח יותר מההדסים והערבות:
1) י"א שהוא כדי שיוכל לנענע הלולב [גמ' בסוכה (דל"ב,ב'). וכ"כ רש"י במשנה שם (דכ"ט,ב'), ועוד ראשו'].
2) י"א שהוא משום שדרך הלולב להיות ארוך מההדס [רש"י בסוכה (דל"ב,ב') כ' שיהא הלולב יוצא למעלה מן ההדס "כשם שהוא גבוה במינו מכולם". וכ"כ רבנו מנוח ועוד פוס']. ונאמרו ג' הסברים לכך: א. שהאילן של הלולב גבוה משאר האילנות של ג' המינים (ריבב"ן. המאירי). ב. הלולב בצורתו הטבעית ארוך משאר המינים (המאירי). ג. הלולב גבוה מכולם בערך המעלה הרוחנית שלו (כ"ד המאירי עצמו).
וישנם עוד ב' טעמים שספק אם הם עומדים בפני עצמם:
3) י"א הטעם משום שהלולב עיקר, וצריך שתהא נטילתו מפורסמת כך שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת (המאירי בישוב קושיית הריטב"א על הרי"ץ גיאת).
4) שכן יותר יפה ויותר נאה מצווה זו [ראה מ"א (סי' תרע"ב סק"ג) ושיעו"ת (לגראח"נ זצ"ל. ח"א סי' ג')] [עד כאן מענף 3].
לדעת רוב הפוס' שיעור ג"ט להדסים ולערבות, ואף הטפח הרביעי בלולב, כל אלה הינם לעיכובא, ורק הקלו לחשב זאת בטפחים בשיעור המצומצם. ולכן כשההדסים והערבות הינם בני ג"ט, צריך שהלולב יהא גבוה לכתחי' לפחות שמונה ס"מ (ולחזו"א כעשרה ס"מ) מעל ההדסים והערבות. ובדיעבד אפשר להקל אם הלולב גבוה מההדסים והערבות לפחות 6.6 ס"מ (ולחזו"א צריך 8.2 ס"מ). ושיעור זה הוא לעיכובא. ויש מקילים לסמוך על שיעור זה אף לכתחי' בשעת הדחק. ומ"מ אף במקרה שיצא בדיעבד י"ח, טוב שיחזור ויטול כששדרת הלולב גבוהה מהם טפח בשיעורי הלכתחילה (8.2 ס"מ. ולחזו"א 9.8 ס"מ) אך בלי ברכה. וד"ז הינו הן גבי יו"ט ראשון של החג ובין לשאר הימים [עד כאן מענף 4].
הדין בני"ד כאשר ההדסים והערבות גבוהים יותר מג' טפחים:
לדעת רוה"פ, רוא"ח, אף כאשר ההדסים והערבות גבוהים מג"ט צריך שיהא הלולב גבוה מהם לפחות טפח. ונראה דזו גם דעת מרן בשו"ע [ענף 5].
ואם במקרה זה (שההדסים והערבות גבוהים יותר מג"ט) אין שדרת הלולב גבוהה מהם טפח, נחלקו הפוס' אי הוי לעיכובא. ונראה בס"ד שהעיקר להלכה שאכן עליו לתקן הדבר (למשל ע"י קציצת ההדסים והערבות אפי' עד לשיעורם ההכרחי, כדי שהלולב יהא עודף עליהם לפחות טפח) וליטול שוב. וכ"ה בין אם כל ההדסים והערבות היו גבוהים כך שאין הלולב גבוה מהם טפח, או שאפי' רק חלק מהם גבוהים באופן שאין הלולב גבוה מהם טפח (וכדלקמן בסמוך). ומ"מ נראה בס"ד שבשעת הדחק, כשלא ניתן לתקן הדבר (כגון חייל שנמצא במוצב והביאו לו הד' מינים, ולאחר שלקחו אותם ממנו שם לבו שאכן הלולב לא היה עודף עליהם טפח), יסמוך במקרה זה על המקילים [ע"כ מענף 6].
בענין מידת הטפח בני"ד. אף שיש מקום להקל ולחשב את שיעור הדין לכתחילה בטפחים בינוניים או בטפחים עצבים (היינו לגרא"ח נאה זצ"ל הוי 8 ס"מ או אפי' רק 7.8 ס"מ, ולחזו"א זצ"ל הוי 9.6 ס"מ או אפילו רק 9.4 ס"מ), מ"מ לכתחי' עדיף לחשב זאת בטפחים שוחקים (לגראח"נ 8.2 ס"מ, ולחזו"א 9.8 ס"מ). אך כיוון שהנ"מ הינה קטנה מאוד, הרי שיכול הוא למשוך בעדינות את ההדסים והערבות כמה מילימטרים כלפי מטה (אם אכן מצד האמת שיעור שדרת הלולב גדול מהם לפחות טפח, וכדלקמן בענף זה). ומ"מ בדיעבד אם כבר נטל הדמ"י כשהלולב היה גבוה מההדסים והערבות רק 6.6 ס"מ (ולחזו"א 8.2 ס"מ), יצא בדיעבד ידי חובה. וטוב שיחזור ויטול שוב כששדרת הלולב עודפת עליהם בשיעור הלכתחילה (8.2 ס"מ. ולחזו"א 9.8 ס"מ), אך ודאי שלא יברך שוב על הנטילה.
ובאשר לכמה מיקרים פרטיים בני"ד:
א. כאשר רק חלק משתי הערבות או חלק משלושת ההדסים (או חלק משניהם) גבוהים באופן שאין שדרת הלולב גבוהה מהם לפחות טפח (ואפי' רק הדס א' מהשלושה, שלגבי דברים אחרים מסוימים מקילים בכך), הרי שחובה לתקן את האגודה (שיהא טפח בשדרת הלולב גבוה מכל ג' ההדסים ומכל ב' הערבות) וליטול שוב בלי ברכה.
ב. כאשר באגודה ישנם יותר מג' הדסים או יותר מב' ערבות, או יותר משניהם (שמותר הדבר), ורק העודפים על ג' ההדסים וב' הערבות הינם גבוהים באופן שאין הלולב עודף עליהם טפח, גם בזה חובה לתקן הדבר (כגון להוציא את עודפים אלה או להורידם מעט למקומם הראוי) ולשוב וליטול בלי ברכה.
ובשני המיקרים הללו הדין כן אם אורך ההדסים והערבות הינו ג"ט, והלולב אורכו ד' טפחים. וכאשר אורך ההדסים והערבות גדול מג"ט, ג"כ יש להחמיר לכתחי' בשני מיקרים אלה, אך בזה בדיעבד (כשכבר נטלם כך) יש מקום להקל יותר, שלא יצטרך ליטלם שוב [עד כאן מענף 7].
ג. כשנוטל את ארבעת המינים יחדיו אך מבלי לאוגדם, ואין הלולב גבוה מהם לפחות טפח. אם טרם נטלם, ודאי שצריך הוא להוריד את ההדסים והערבות הגבוהים וליטול כדין (בין אם ההדסים והערבות גבוהים דווקא ג"ט ובין אם יותר מכך). ואם כבר נטלם כך, המיקל יש לו על מה לסמוך (בפרט במקרה שההדסים והערבות גבוהים יותר מג"ט).
ד. כשנוטל את ארבעת המינים כל אחד לחוד, זה אחר זה, ואין הלולב עודף עליהם בגובהו טפח. נראה בס"ד שמעיקר הדין יש להקל בזה וא"צ שהלולב יהא גבוה מעליהם טפח. אם כי גם בזה יש צדדים להחמיר, ולכן המחמיר בכך תבוא עליו ברכה. ומ"מ צריך שיהא אורך הלולב לפחות ארבעה טפחים.
ה. כשנוטל את כל ארבעת המינים יחדיו, אך ההדסים או הערבות אגודים באופן שתחתיתם גבוהה מתחתית הלולב, ובשל כך אין נראה טפח גלוי בלולב מעליהם (אף שמצד האמת אכן אורכו של הלולב יתר עליהם יותר מטפח). נראה שלדעת רוב הפוסקים אסור לאגוד באופן שכזה, ואם כבר נטל כך, יתיר את האגודה, יתקן זאת ויטול מחדש אך מבלי לברך שוב. ובשעת הדחק כשאינו יכול לעשות כן יטול שוב אף ללא אגידה כלל (כשהלולב גבוה מהם טפח). ומכל מקום ברור שמדובר שהלולב גובהו לפחות ד"ט, אף שההדסים גובהם יותר מג"ט.
ו. כשנוטל את כל ארבעת המינים יחדיו, אך ההדסים או הערבות אגודים באופן שתחתיתם נמוכה יותר מתחתית הלולב, ורק בשל כך נראה טפח גלוי למעלה בשדרת הלולב (אך מצד האמת אין הלולב ארוך מהם טפח). הדבר שנוי במחלוקת הפוס', ולכן לכתחי' יש להחמיר, ובפרט שאף לדעת המקילים נראה שעדיף שלא לעשות כן לכתחי'. ומ"מ ברור שמדובר שהלולב גובהו לפחות ד' טפחים, אף שההדסים והערבות גבוהים יותר מג"ט. [עד כאן מענף 8].
ועוד העלנו בס"ד, שבכל הדברים הנ"ל אין נ"מ הלכתית בין יו"ט ראשון לבין שאר ימי החג. אלא שמ"מ מצד המציאות נראה שבימי חוה"מ יותר קל לתקן את האגודה ע"מ שתהיה כדבעי (כמבואר בענף 9 אופני התיקון. ועיי"ש דין מי שעבר ותיקן הדבר ביו"ט, אי ראוי ליהנות מכך).
כל הדינים הנ"ל אמורים הן גבי אשכנזים והן גבי ספרדים. וכן הם אמורים הן גבי האוגדים את הלולב רק למטה במקום אחיזת ג' המינים, והן גבי האוגדים גם במשך אורך הלולב.
ועוד הערנו שכל הנידון שלנו עוסק דבעי שיהא מרחק של לפחות טפח בין קצה שדרת הלולב לבין ראשי ההדסים והערבות. ודין זה שונה מהדין המבואר לעיל (בגוף הספר בפרק י"ט סעיף י"ז). דהתם מישתעי שלמנהג האשכנזים בעי שיהא טפח גם בין קצה שדרת הלולב לבין הקשר העליון ביותר של האגודה [עד כאן מענף 9].
ויהי רצון שנזכה כל עם ישראל להיות אגודה אחת כשרה ומאוגדת כראוי.