[1]א. הא דחרש, שוטה וקטן פטורים ממצות שופר, כ"כ מרן (בסימן תקפ"ט סעיף ב'), והוא עפ"י המשנה במס' רה"ש (דף כ"ט).

מה שכתבנו שחרש נחשב שאינו שומע כלל, אע"פ שהוא מדבר, גם זאת כתב שם מרן בשם הכלבו. וכתב כה"ח (סק"י), שאע"פ שהוא בר דעת ומחויב בכל המצוות מדאו', שהרי פיקח הוא, אלא פטור הוא משופר כיון שאינו שומע, והביא זאת בשם הב"י ובשם הפר"ח. וכתב הרמ"א (שם בסעיף ב'), שאם שומע ואינו מדבר חייב ומוציא אחרים, והטעם כנ"ל, דכיון שבשמיעה תליא מילתא הריהו ככל אדם. וכתבו האחרונים (הב"ח, עט"ז, שכנה"ג, מ"א, הגר"א, מט"א ומ"ב סק"ד) שאפי' לכתחילה יכול הוא לתקוע. אך כתב כה"ח (בסקי"ב) שכיון שאינו יכול לברך, ועדיף טפי שהמברך יתקע, לכן עדיף שלא הוא יתקע. עכת"ד. ונראים דבריו.

ויש מי שכתב שהשומע ע"י מכונת שמיעה חייב בשופר ואף מוציא אחרים. שכ"כ בילקוט יוסף (מועדים עמ' 48). ולמד זאת ממש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל שהרואה ע"י משקפים חשיב כרואה ראיה גמורה, ושכ"כ ביחו"ד (ח"ב ס"ס כ"ח, וח"ד סימן י"ח סק"י). וכן הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שהשומע ע"י מכונת שמיעה (והוסיף שמדובר באופן המותר ביו"ט) חייב בשמיעת התקיעות ואף מוציא אחרים. ולמד זאת ממש"כ בשו"ת הלק"ט (ח"ב סימן מ"ה) שהשומע ע"י כלי שעושה לאוזניו, כמין חצוצרה, שחייב ומוציא אחרים בתקיעת שופר. עכת"ד. וכ"כ י"א בהגב"י, שו"ג, המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקי"ג). והוסיף הגר"מ אליהו ואמר, שחרש שאמרו שפטור הוא דוקא שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. עכת"ד. וכ"כ כה"ח (שם).

אמנם אני כשלעצמי קשה לי על דברי הגר"מ אליהו זצ"ל והילקו"י הנ"ל. שאם רצו ללמוד גבי חרש השומע ע"י מכשיר שמיעה מהא דשומע ע"י כלי שעושה לאזניו כמין חצוצרה, לכאו' אין דומה הנידון לראיה. דהא השומע ע"י חצוצרה, סוף סוף שומע הוא את קולו האמיתי של השופר, אך השומע ע"י מכשיר שמיעה חשמלי הריהו שומע רק את הגלים החשמליים שמתורגמים לגלי קול. וכמש"כ הגרשז"א זצ"ל במנח"ש [ח"א. אינני זוכר הסימן. וכעת בגלל המאבק נגד הנסיגה מהשומרון, אני עצור סמוך לישוב חומש, בלא ספרים, כשידי כבולות באזיקים, ואינני יכול לדעת הסימן המדויק. ומשהשתחררתי למעצר-בית ראיתי שזה בסימן ט' ססק"א. עיי"ש שכתב ש"אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו (של רמקול ומיקרופון בביכ"נ) בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמוזר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת הוא כדברינו. וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה". ע"ע שם. ושכ"כ גם במנח"ש ח"ב מהדורא קמא סי' י"ח סק"ב עמ' ע'. ובמהדורות היותר מאוחרות הושמט קטע זה וקוצצו עוד נטיעות. וראה כעין זאת לעיל (בפ"א הערה מ')]. וכיון שהגרשז"א הינו מרא דשמעתתא דחשמל, הרי שקיי"ל הכי. וממילא, כמו שאין יוצאים י"ח קריאת המגילה ושאר מצוות ע"י רמקול, ה"ה ע"י מכשיר שמיעה, וכבר רבו הפוס' שאסרו בכה"ג. ראה בפסתש"ו (סי' תקפ"ט סק"ג) שג"כ כתב בשם הפוסקים שאין לשמוע קריאת המגילה דרך מכשיר שמיעה, ואם שמע לא יצא. ועיי"ש שחילק בין מי שאינו יכול לשמוע כלל בלי מכשיר שמיעה, לבין מי שהמכשיר רק מגביר עבורו את הקול. ואח"כ ראיתי שבילקו"י (מועדים, דיני קריאת המגילה, עמ' 287 הערה ט"ו) הסביר שחרש גמור אינו יכול לשמוע גם ע"י מכונת שמיעה, ואם הוא שומע ע"י מכונה זו סימן שאינו חרש גמור ואינו נקרא חרש. עיי"ש. ומ"מ יש לעיין בדבר אי רשאי חרש שאינו גמור, השומע ע"י מכשיר שמע, לתקוע לרבים ולהוציאם. ובס"ד הדעת נוטה שאם החרש אינו שומע כדין את התקיעות בלא מכשיר שמיעה הרי שמעיקרא הוא פטור הן מדאו' והן מדרבנן ממצוות שמיעת תקיעת שופר, שהרי התורה לא מתחשבת במכשירי עזר. וכמו שמי שרואה חיידקים באוכל על ידי מיקרוסקופ אין האוכל נאסר באכילה מצד אכילת שרצים, מהטעם שאנו מתחשבים רק באופן הטבעי של הראיה, לכאו' ה"ה גם גבי השמיעה, שאיננו מתחשבים במכשיר השמיעה המאפשר לחרש לשמוע. ואם הוא לא שומע כדין בלא מכשיר שמיעה הרי שפטור הוא ממצוות התלויות בשמיעה וממילא גם אינו מוציא אחרים י"ח במצוות אלה. ולא יתכן שיהודי שנמצא בארה"ב והשיג מכשיר שמיעה חייב הוא במצוות שמיעה כמצוות שופר ומגילה, ויהודי שיושב במדבריות מרוקו ואינו יודע שיש מכשיר כזה, שהוא יענש ע"כ שלא שמע שופר ומגילה כי אין לו מכשיר כזה. וכן לא יתכן שיהודים שחיו בדורות הקודמים כשלא היה מכשיר שמיעה, נחשב הדבר שהתבטלו מחלק מהמצוות, ופתאום בדורות אלה קפץ עלינו חיוב חדש של מצוות התלויות בשמיעה. אלא שהכל הולך אחר הצורה הטבעית. ובס"ד גם אין לומר שמי שיכול, ושיש לו אפשרות שיהיה לו מכשיר שמיעה ואז יוכל לשמוע השופר, והוא התעצל ולא קנה מכשיר כזה, שרק אז יענש שביטל מ"ע דשופר, דזה אינו. דאל"כ נתת דבריך לשיעורין. שאם הוא עשיר, יענש הוא שלא קנה מכשיר כזה, וכן אם הוא קנה מכשיר שאינו משוכלל דיו באופן שיוכל לשמוע השופר, אז יענש, ורק אם קנה מכשיר מאוד משוכלל הוא קיים המצוה, שכ"ז לכאו' לא נכון. דלפי"ז היה מקום לדון אם חובתו ללוות כסף כדי לקנות מכשיר שמיעה משוכלל. אך נראה שכ"ז אינו נכון, ובאמת שהכל הולך רק לפי הצורה הטבעית והפשוטה.

כך בס"ד נלע"ד. וע"ע בענינים אלה באג"מ (או"ח ח"ד סי' פ"ג עמ' קס"ו), וכן בספרנו מקו"ד הל' פורים (פ"ו הערה ט"ו, ופ"ז הערה ק"ב) ולעיל בקונטרס זה (פ"א סעי' ל').

[2]ב. הא דבעינן גם י"ג שנה ויום אחד וגם שהביא ב' שערות, למדו זאת מהגמ' בב"מ (דף ק"ב), תודה וכ"פ מרן באו"ח (סימן נ"ה סעיף ט').

והא דבעינן בדיקה שהביא ב' שערות, זה מפני שבכל דבר שחיובו מדאו' לד' פוס' רבים לא סמכינן אחזקה, ובמקרה דידן אין סומכים שמשהגיע לגיל י"ג שנה הביא ב' שערות. והיינו אין סומכים אחזקה דרבא (בנדה דמ"ו, א'). ורק לחומרא בדאו' סומכים אחזקה זו, כברמ"א (סי' ל"ז ס"ג) ומ"ב (סקי"א), ברמ"א (סי' תרט"ז ס"ב) ומ"ב (סקי"א), ובש"ך יו"ד (סי' רל"ג סק"ב) וברע"א שם. אך אין סומכים ע"כ בדאו' לקולא, וכמש"כ הרמ"א (סי' רפ"ב ס"ד). וכ"כ בשו"ע (סי' ל"ט ס"א) ובמ"ב (סק"ד) ובבה"ל (ד"ה "או"). ובמ"ב (סי' נ"ה סקל"א, וסי' רע"א סק"ג). וע"ע בפמ"ג (סי' שמ"ג בא"א סק"א). וכ"כ כה"ח (סימן תקפ"ט סק"ח), והוסיף שם שאם אפשר בתוקע אחר יש להחמיר בכך אפי' ביו"ט שני של רה"ש (ר"ל אפי' כשחיוב התקיעות הוא רק מדרבנן). וכתב עו"ש שזה דוקא לתוקע ליחיד, אך אם תוקע לרבים יש לחזור אחר תוקע שיהא כבן ל' שנה ושאר המידות שכתבנו לעיל בפרק א' לגבי שליח ציבור. ועכ"פ צריך שיתמלא זקנו כדין ש"ץ האמור בסימן נ"ג. עיי"ש עוד בכה"ח. וע"ע בחזו"ע (סוכות, דיני ד' מינים דת"ב הערה ל"ט. עיי"ש שהביא מחלו' הפוס' בהא, והיקל גבי הקנאת ד' מינים ביו"ט ראשון דסוכות לבן י"ג שספק הביא ב' שערות). במקו"ד הל' פורים (פ"א סכ"א) והל' סוכות (פ"א הערה כ"ב).

ובענין הגדרת "הביא ב' שערות" ראה בב"י וכן בשו"ע אהע"ז (סי' קנ"ה סעי' י"ז וי"ח), במ"ב (סי' נ"ה סקכ"ה) ובמקראי קודש הל' סוכות (פרק י"ז הערה ג'. בכת"י).

ומה שכתבנו שקטן בן י"ג שנה שלא הביא ב' שערות חייב מדרבנן, הוא עפ"י הגמרא בנדה (דמ"ו, א'). וראה ברמ"א (סי' נ"ה ס"ה) ובמ"ב (סקל"א), ברמ"א (סי' קצ"ט ס"י) ובמ"ב (סקכ"ז). ובבה"ל (סי' רע"א ס"א סוד"ה "מיד"). וכן כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ועוד הורה לי שקטן זה יכול להוציא אחרים שחייבים מדרבנן. והוסיף שחיובו אינו רק מדין חינוך אלא יותר מכך, והיינו שהוא חייב בכך ככל שאר חיובי דרבנן. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א העיר לגבי דין הקטן שלא הביא ב' שערות: אם ודאי לא הביא שתי שערות אינו חייב מדרבנן. עכ"ל. והיה קשה לי ע"כ, שהרי אף קודם גיל י"ג שנה ויום א' הריהו חייב מדרבנן מדין חינוך, ומדוע לא יהא חייב מדרבנן עכ"פ מדין חינוך. ותמהתי, שמא כוונתו למחלו' אי האב הוא זה שחייב בחינוך הבן או שהבן עצמו חייב לקיים המצוות מדין חינוך. ושמא הגרא"נ ס"ל כמ"ד שרק אביו חייב במצוה לחנכו ולא כמ"ד שהבן חייב במצוה מדין חינוך. ואכן שאלתי את הגרא"נ שליט"א ע"כ, מדוע כתב שאין הבן חייב אפי' מדרבנן. וענה לי הגרא"נ, שבן י"ג שודאי לא הביא ב' שערות הריהו חייב כמו כל קטן, והיינו רק מדין חינוך. וזה שהוא הגיע לגיל י"ג שנים, בשבילו לא התחדש דבר מבחינה הלכתית, שהריהו נשאר כמו שהיה קודם לכן. ושאלתי, א"כ הריהו כן חייב, אך מדרבנן. וענה לי הגרא"נ שליט"א, שאותו בן אינו פטור לגמרי מהמצוות, אך הוא חייב בהן רק מדין חינוך. עכת"ד. והיינו שאין עליו חיוב מדרבנן כשאר מצוות דרבנן שחייבים בהם הגדולים, כנר חנוכה וכדו', אלא אף במצוות דאו' הוא חייב רק מדין חינוך, כפי שהיה קודם י"ג שנה.

ואגב: קטן שנעשה בר מצוה אינו צריך שיעבור יום א' שלם בשנתו הארבע-עשרה, אלא דיו שנכנס ליום שבו נולד, שמקצת היום ככולו. אמנם זו מחלוקת, שיש פוסקים דס"ל דבעינן מעל"ע, אך להלכה אין זה כך. כך כתב המ"ב (סי' נ"ה סקמ"ב), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, וכ"כ כה"ח (סימן נ"ג סקמ"ח וסקנ"ג, ובסימן נ"ה סקנ"ו). והוסיף שם כה"ח שמ"מ בביה"ש לא קרינן ליה י"ג שנה שלימות, אלא ימתינו עד צה"כ. וע"ע ש"ך חו"מ (רס"י ל"ה). וגבי חודש העיבור ר' מרן (סי' נ"ה ס"י) ובנו"כ שם, ובספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ב סעי' ה'-ז').

[3]ג. הא דנשים פטורות ממצות שופר, הטעם בגלל שפטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא. וכ"כ מרן (סימן תקפ"ט ס"ד), והוא ממשנה קידושין (דף כ"ט). ומ"מ כתב (שם בס"ו) שאם רוצות יכולות לתקוע לעצמן. ור' כה"ח (שם סקכ"ב).

ומה שכתבנו שמ"מ עדיף שאיש יתקע להן, כ"כ כה"ח (סקכ"ו) בשם השאג"א (סימן ק"ה), והב"ד גם השע"ת והמחב"ר (וכמובן שכ"ז כשאין בעיה של יחוד או צניעות). והוסיף מרן שמ"מ לא תברכנה על התקיעה בין שאחרים תקעו להן ובין אם תקעו הן לעצמן, שאין הספרדיות מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, וכמו שפסקו הרמב"ם, הסמ"ג, האגור ועוד ראשונים.

ומ"מ הנשים האשכנזיות כן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, וכדעת ר"ת בתוס' ברה"ש (דף ל"ג) וכמש"כ הרמ"א (בסעיף ו'). ור' כה"ח (שם סקכ"ג) מש"כ באורך בענין זה, והביא מחלוקת הראשונים ע"כ. ומ"מ כבר פשט המנהג גם בבנות ספרד שהן מברכות על לולב בסוכות, אע"פ שהיא מ"ע שהזמן גרמא, והוא עפ"י דברי הגחיד"א שכתב בסוף ימיו בספרו יוסף אומץ לאחר שראה שכתוב כן בשו"ת מן השמים. ואמנם דעת הגר"ע יוסף זצ"ל נחרצת היא בענין זה, וכמש"כ בשו"ת יבי"א (ח"א סימן ל"ט - מ"ב), וכן שמעתי ממנו דברים חוצבי להבות בענין זה. אך לא זכיתי להבין בזה את דברי הגאון הנ"ל, שהביא הוא ראיה לדבריו שנשים לא תברכנה על לולב ממה שלמד מדברי הגחיד"א שכתב את הכלל שאין לזוז מדברי מרן (וידועה דעת מרן שנשים לא תברכנה על מצוות עשה שהזמן גרמן), אך לא רצה להכריע עפ"י מה שהגחיד"א זצ"ל חזר בו בסוף ימיו וכתב שם שנשים כן תברכנה על לולב בסוכות. ולא זכיתי להבין מדוע תפש את דברי הגחיד"א רק בחלקם. וכן הקשיתי לפני גאון אדיר זה בעת שיעורו (לפני כעשרים שנה, בערך בשנת תשמ"ו), אלא שדעתו היא שאין להתחשב כלל לדינא בשו"ת מן השמים, דלא בשמים היא, וכמש"כ באורך וברוחב בשו"ת יבי"א (ח"א סי' מ' ומ"א. עיי"ש שלדעתו לא שייך בכה"ג הכלל שלא אמרינן סב"ל במקום מנהג, כי מנהג זה אינו מיוסד עפי"ד חכמים). והוסיף שאין דבר אחד משו"ת זה נכון להלכה [ובאמת שגם על כך היה לי קצת קשה, שהרי מ"מ מצינו כמה דברים הכתובים שם שנפסקו להלכה, כגון שהלכה כרי"ף שמברך רק ברכה א' על תפילין. ואכן כך הוא מנהג הספרדים. וע"ע ע"כ באורך ביבי"א (ח"א סי' מ"א וח"ד סי' ט' ס"ק ה', ו')]. ומ"מ הלכה למעשה מורה ובא הגאון הנ"ל שנשים ספרדיות לא תברכנה בשום אופן על הלולב. ומאידך דעת הגר"מ אליהו זצ"ל שיש להתחשב בשו"ת מן השמים ככל שאר השו"תים, שכן הורה לי בהדיא בתשובה לשאלתי. עכת"ד (וראה עוד דבריו במקראי קודש הל' ליל הסדר פ"ד הערה ע"ה ופ"ו הערה כ'). ועוד בענין אי פסקינן כדברי תשובות ובת קול מהשמים, ר' בהקדמת הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל לשו"ת מן השמים, וכן בהקדמות לשאר המהדורות של שו"ת זה. ואכ"מ.

ואמנם עינינו רואות שרבות מבנות ישראל הספרדיות נוהגות ליטול לולב בברכה בחג הסוכות, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. וכן הורה לי הלכה למעשה הגר"מ אליהו זצ"ל. והנח להם לישראל, שאם אינם נביאים, בני נביאים הם (ואף אין לומר שמנהג זה יסודו בטעות, שהנהיגוהו עמי ארצות, שהרי יסודתו בהררי קודש, הלא המה רבי יעקב ממרויש, מרן הגחיד"א וש"פ). ומאידך בדור האחרון יש מהספרדיות שנוהגות להמנע מכך, בשל פסק ההלכה של הגר"ע יוסף זצ"ל. ומ"מ ברור שאינני בא לפסוק פה הלכה לרבים, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. וראה ע"כ באורך מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פ"ז הערה ו' ענף 5, הערה ז' ענף 1, הערה ח' ענפים 4, 1). עיי"ש.

ועוד בענין חיוב הנשים במצות תקיעת שופר והאם תברכנה גם ברכת "שהחיינו", ראה לעיל (פרק ז' ס"ז והערה ט').

[4]ד. כתב מרן ביו"ד (סי' רי"ד ס"א) גבי דברים המותרים והיודעים שהם מותרים נהגו בהם איסור, אם בשעה שהחל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפי' פעם א', צריך התרה, ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם [וע"ע בב"י (או"ח סי' קס"א), שכתב כן מרן גבי נט"י עד פרק הזרוע - מ.ה.]. עכת"ד. עיי"ש בשו"ע ביו"ד שיש חולקים וסוברים שאין להתיר זאת כלל. ומ"מ לפי הכלל של סתם ויש מי שאומר שהלכה כסתם, הלכה כדעה קמא. וכ"כ הרמ"א שם שהמנהג כסברא ראשו'. וע"ע ברמ"א גם באו"ח (סי' תקס"ח ס"ב), וכ"כ המ"ב (סי' ת"ע סק"ט), כה"ח (סי' ת"ע סקכ"ה) וש"א.

וכתבו האחרו', שאף אם לא היה בדעת האדם לנהוג כן לתמיד, אך עשה כן ג' פעמים, הוי כנדר [ראה למשל בקיצוש"ע (סי' ס"ז ס"ז). וכן כתב המ"ב (סי תקצ"ז סק"ד) בשם הפמ"ג והח"א. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וע"ע לקמן (פי"ג הערה ו')]. אמנם יש כמה פוס' שנראה מדבריהם שאף אם עשה שתי פעמים, מבלי להתכוון לעשות כן תמיד, הוי נדר ובעי התרה. כן נראה מדברי כה"ח (סי' תקצ"ז ס"ק ל"א) בשם המט"א, דה"ח ופת"ע. עיי"ש (וע"ע בכה"ח שם ססקכ"ב שסתם בזה). ושמא זה תלוי במחלו' רבי ורשב"ג אי חזקה הוי ב' או ג' פעמים. ר' למשל גמ' נידה [(דס"ד, א'). ואגב, שמעתי שאולי מ"ד שאילו שמרו בנ"י שתי שבתות מיד היו נגאלים דשמא ס"ל שאז היתה זו חזקה שתמיד ישמרו השבת, ולכן היו מיד נגאלים. וצ"ע. וע"ע ברש"י בראשית (פרק ל"ח פס' י"א) שליעקב אבינו חזקה הוי בשנים].

בס"ד חככתי בדעתי, גבי מש"כ הפוס' דבעי ג' פעמים, כדי שיחשב כנדר. האם בני"ד בעינן ג' שנים שאשה זו שמעה השופר, שאז הוי כנדר, או דדי בג' ימי תקיעות. ולכן בשנה השניה לאחר היו"ט הראשון חשיב לה כנדר. דשמא בעינן דוקא ג' שנים, כדי שתשמע ג"פ תקיעות של יו"ט ראשון דהוי דאו', ואז התחייבה לשמוע תקיעות דאו', ועוד סיבה דבעי ג' שנים, כדי להתחייב לשמוע גם תקיעות דרבנן. ובס"ד כן הדעת נוטה, דבעינן ג' שנים ולא סגי בג' ימים של רה"ש.

על מה שכתבנו שאשה הרוצה לבטל לגמרי את מנהגה של מצוות תקיעת שופר, שצריכה היא לעשות התרת נדרים, ולהביע חרטה ע"כ, העיר הגר"א נבנצל שליט"א, שזה דוקא אם לא מסרה מודעה בערב ר"ה או בכל נדרי. עכ"ל (וראה בדבריו לעיל בפ"ז הערה כ"ו ענף 6). וכבר כתבנו בכמה דוכתי בקונטרס זה שמסירת המודעה להבא של ער"ה או של "כל נדרי" שנויה במחלו' הראשו'. ואכמ"ל.

ולגבי מקרה שרוצה להפסיק לנהוג כחומרא שנהג, אך אינו רוצה לבטל זאת לצמיתות אלא רק באופן זמני, הבעי לעשות התרת נדרים, ה"ז מחלוקת הפוס'. ר' ש"ך יו"ד (סי' רי"ד סק"ב) ופר"ח (סי' ת"ע) שעולה מדבריהם שאף אם אירע אונס או חולי לאשה שמקיימת מ"ע שהזג"ר, צריכה התרה. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ט), ובשעה"צ (ס"ק ל"ג), ומשמע מדבריו שמצדד להחמיר בזה, ורק בשעה"ד יש להקל.

אמנם הרבה פוס' הקלו בזה, כשרוצה להפסיק באופן זמני לנהוג בחומרא שנהג, מהם הרמ"א (באו"ח סי' תקס"ח ס"ב), וכ"נ מדברי המ"א (סי' תקפ"א סקי"ב), שאם למשל בשל חולי רוצה להפסיק תענית שהיה רגיל בה, שא"צ התרה. וכ"נ מד' הא"ר, דה"ח והגדמ"ר ביו"ד (הב"ד המ"ב סי' תקפ"א סקי"ט) שהקלו בדבר. וכ"נ להקל מד' שו"ת זר"א, מרן הגחיד"א במחב"ר, הזכ"ל, השע"ת, ערה"ש (טייב) וכ"נ קצת מדברי כה"ח (סי' תק"נ סק"ב, וסי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). אמנם ראה בכה"ח (סי' תקפ"ט סקל"ד) שמשמע שדעתו להחמיר. ומ"מ יש להעיר שחלק מהפוס' הללו הקלו לא מטעמא דני"ד אלא בעיקר משום שלא גזרו בכה"ג גבי חולה וכדו'.

ואף ביבי"א (ח"ב סי' ל' ס"ק ה', ו') נטה קו להקל בזה, אך הוסיף שלרווחא דמילתא יכוון עליה בעלה בהתרת נדרים דערה"ש (ור' במקראי קודש הל' סוכות, פרק י"ז, שדננו האם די בכה"ג בכוונת הבעל עליה. ושמא כוונתו שיפרש ד"ז למתירים). ומ"מ למעשה היקל בזה ביבי"א עי"כ שצירף לכך עוד דעות מקילות. וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' מ"א). וכן מיקל בזה הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמר לי שמי שבשל סיבה מסוימת רוצה להפסיק לנהוג בדבר שנהג להחמיר בו עד עתה, ועתה רוצה להפסיק זאת לתקופה מסוימת, אינו צריך לעשות ע"כ התרת נדרים. ודבר זה שמעתי ממנו לגבי ענינים שונים. ולשאלתי אמר שדין זה קיים גם בנדרים שחיובם מדאו'. עכת"ד. וע"ע לעיל (פ"ב הערה י').

בענין חיוב אשה בתפילה כשטרודה בטיפול בילדים קטנים, ראה בספר אשי ישראל (פ"ב הערה צ"ד. ופ"ז סעי' ז' והערה ל'). ויש מקום להשוות את ני"ד - שמיעת התקיעות, לענין תפילה, אף שמאידך יש לחלק ביניהם. ואכמ"ל.

וראה עוד בענינים אלה בפסתש"ו (סי' תקפ"ט ססק"ד), לעיל (בפרק ב' הערה ג'), ומה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"א הערה מ"ו), בהל' שלוש תעניות (פ"א הערה י"ז), והל' ט' באב (פ"ה הערה נ"ט).

[5]ה. מה שכתבנו שמותר לתקוע לה בביתה, והיינו להוציא את השופר מרל"ר, ואפי' מרה"ר לרה"י ולהיפך, וכן לטלטלו ד"א ברה"ר, ה"ז מחלוקת. ור' מש"כ ע"כ המ"ב (סק"ט) וכה"ח (סימן תקפ"ט סקכ"ז וסקכ"ח). ורוה"פ נטו להתיר זאת כיון שמ"מ קצת מצוה יש להן בתקיעתן, לכן כתבנו להיתר. וכן פסק להיתר הגר"ע יוסף זצ"ל בקונטרס ההערות שלו, מובא בילקוט יוסף (מועדים, עמוד 50 הערה ו', עיי"ש).

ומה שכתבנו שהספרדיות לא תברכנה, אמנם כה"ח (סקל"א) כתב שאם יש נשים ספרדיות שנהגו לברך על תקיעת שופר יכולות לברך, אך באמת נלע"ד שכיון שמרן פסק שלא תברכנה, וכיוון שלא ראינו ולא שמענו על מנהג כזה היום אצל בני ספרד שאשה תברך, לכן נראה שלא תברכנה, דלא שייך כאן שמבקום מנהג לא אמרינן סב"ל, כי אין מנהג כזה. ואף כה"ח עצמו כתב בלשון: "אם יש מקומות שנוהגין", והיינו גם ליה לא שמיע ליה על מקומות כאלה, ולכן למעשה במציאות המוכרת לנו היום אין לספרדיות לברך כלל על שום מ"ע שהזמן גרמא חוץ מברכת לולב שמי שנהגה לברך תמשיך במנהגה, וכמו שכתבנו לעיל בפרקנו בהערה ג'. ועוד בעניין חיוב הנשים ר' לעיל (בפרק ז').

[6]ו. כ"כ מרן (בסימן תקפ"ט סעיף ו'), והוא מדברי הטור בשם הראבי"ה והרא"ש. ובאמת שדבר זה שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים. שבעל העיטור כתב שאחר שיצא אינו יכול שוב להוציאן, אא"כ לא יצא שאז הוא תוקע להוציא את עצמו. והוסיף שכן נוהגים באשכנז לתקוע ליולדות לפני שיתקע בביכ"נ, כדי שיוציא עצמו כשתוקע לנשים. והב"ד הטור והב"י. ואמנם הטור המשיך וכתב בשם הראבי"ה והרא"ש שמי שיצא יכול לתקוע לנשים ולהוציאן, וכ"פ מרן בב"י ובשו"ע הנ"ל. ואמנם גם הפר"ח חלק על היתר זה וכתב לאסור, שמי שיצא כבר לא יתקע לנשים, אך הלבוש וערה"ש כתבו להיתר, וכן נראית דעת הרמ"א שכתב "אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו", ומשמע שמ"מ לתקוע להן כשהן עצמן מברכות שרי. וכ"כ שו"ע הגר"ז, וכ"פ המ"ב (סק"ט). וכתב המ"ב (בסקי"א) תחילה שכיון שמ"מ אין אחר יכול לברך בשבילן י"א שלכן יתקע להן קודם התקיעה בביהכ"נ. אך למסקנה העלה כמ"ש מהרי"ל שלא יתקע בתוך שלוש שעות ראשונות במקום שאין צבור, וכעין מש"כ מרן (בסי' תקצ"א ס"ח). ולכן כתב המ"א שהתוקע יכוון שאינו יוצא בתקיעותיו בביהכ"נ ואז יוכל לברך בשבילן כשתוקע להן (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אך יפסיד מעלת זריזין מקדימין ומעלת ברוב עם הדרת מלך. עכ"ל). והוסיף המ"ב הדין הפשוט שיכול הוא גם לתקוע להן אחר התפילה והן תברכנה לעצמן. ור' כה"ח (סקכ"ז וסקל"ב) ולעיל (בפרק ז' הערה ט').

[7]ז. אמנם רי"ו (בנתיב י"ג ח"א) כתב שסומא חייב במצוות רק מדרבנן, אך כתב הרדב"ז (בח"א סימן נ"ט) שאין לחוש לסברתו, אלא שהוא חייב מדאו' כשאר אדם. וכ"כ הכנה"ג והפר"ח, וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ט סק"ו. ור' גם בסק"ז). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) חשש. עכ"ל. ועל מה שהקלנו בהלכות שיוציא אחרים ידי חובה, כתב הגרא"נ שליט"א: ואעפ"כ אם יש (אדם) אחר, יקחו אחר, בדליכא הלבנת פנים, לכל הפחות ביו"ט ראשון. עכ"ל. והיינו הגרא"נ שליט"א חושש שהסומא חייב רק מדרבנן. והנ"מ למשל לגבי נטילת ד' מינים, שאם חייב רק מדרבנן, אזי יש מקום להקל שאף ביו"ט ראשון דסוכות רשאי ליטול ד' מינים שאולים. ויש להאריך בכך, וכן גבי שאר החגים. ואכ"מ. וע"ע בהערות הגרא"נ שליט"א ביצחק יקרא על המ"ב (רס"י י"ז). ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פרק י"ז).

[8]ח. מה שכתבנו שהתוקע שלא לשם מצוה לא יצא י"ח ואינו מוציא אחרים, זה עפ"י המשנה ברה"ש (דף ל"ב), וכמסקנת הגמ' שם. וכ"פ מרן (בסימן תקפ"ט סעיף ח'),

ובענין חיוב התוקע והשומע לכוון להוציא ולצאת בתקיעה זו, ג"ז כתב מרן (שם), והוא עפ"י הברייתא במס' רה"ש (דף כ"ט) כרבי יוסי, וכמו שאמר רבי זירא לשמשו.

ומה שכתבנו שבתוקע לציבור א"צ שיכוין לאדם מסוים אלא סגי בכוונה כללית שמוציא כל השומע תקיעתו, כ"כ מרן (שם סעיף ט'), והוא עפ"י המשנה ברה"ש (דף כ"ז). וע"ע בשו"ע (סי' תר"צ סי"ד).

על סעיף זה דבעי כוונת התוקע והשומע, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: וצ"ע ביו"ט שני. עכ"ל. ונראה דכוונתו משום שאז חיוב התקיעות הינו מדרבנן, ובזה רבו הפוס' שבמצוות דרבנן אין הכוונה מעכבת. ר' שו"ע (סי' ס' ס"ד), במ"ב (ס"ק ט' וי'), ובפרט במש"כ בשם המ"א בשם הרדב"ז שבמצוות דרבנן אין כוונת המצוה לעיכובא, ושמרן בשו"ע וכן הגר"א חולקים ומחמירים אף בדיעבד גם במצוות דרבנן. ושמא בשל מחלו' זו הסתפק הגרא"נ שליט"א אי יש להקל ביו"ט שני. וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקונט' מקו"ד הל' פורים (פ"ז הערה ע"א) גבי ני"ד, וכן מה לעיכובא, האם כוונת המוציא או היוצא י"ח.

יש להדגיש שהסעיף שלנו מדבר על מקרה שכל התקיעה נעשתה שלא לשם מצוה, אך תקע הכל כפי הסדר הראוי, ללא תוספות של תקיעה, שברים או תרועה מיותרים. ואילו מש"כ לקמן בפרק י"א (סעי' כ"ב) שם הכוונה שהוסיף בתוך התקיעות הנצרכות שתקען לשם מצוה, עוד תקיעות שאינן נצרכות, ותקע את הנוספות כמתעסק. וכגון שתקע תתשר"ת, והתקיעה השניה היתה כמתעסק. וזו הנ"מ בין המיקרים.

[9]ט. כ"כ מרן (סימן תקפ"ט סעיף א'), והוא ע"פ המשנה ברה"ש (דף כ"ט). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם יש מי שהוא מחויב במצות תקיעת שופר אך בכ"ז אינו מוציא אחרים י"ח, והיינו שחיובו הוא לחומרא ואינו לקולא, להוציא אחרים (כגון חרשים הנעזרים במכשירי עזר וכדו'). וענה לי שחוץ מהמקרים שהביא מרן בסימן תקפ"ט כגון מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכדו', אין מקרים כאלה. עכת"ד.

[10]י. בעניין קיום מצוה ע"י עשיית איסור, ואפי' רק איסור דרבנן, נראה שדעת רוה"פ להחמיר בזה, והוא עפ"י המשנה במס' רה"ש (דף ל"ב ע"ב). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ו סכ"א) שאין מחללים ביו"ט אפי' איסור שבות, לצורך שמיעת קול שופר ברה"ש. והטעם ראה בכה"ח (סי' תקפ"ו ס"ק קל"ח) עפ"י הגמ' ברה"ש (דף ל"ב, ב') והר"ן שם. וראה מש"כ בס"ד במקו"ד פורים (בנספח א' סק"ב), שהגרשז"א זצ"ל במכתבו אלינו אסר בכה"ג. ועיי"ש (בנספחים ה', ו') שכ"ד הגר"ש מן ההר זצ"ל, והגר"ד ליאור שליט"א. אמנם עיי"ש (בנספח ג') שהגר"ש גורן זצ"ל היקל בזה עפי"ד הרשב"א בעבוה"ק. עיי"ש דברים נכוחים למוצאיהם. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ח סי' נ"ד), בשו"ת מחזה אברהם (סי' קכ"ז), ובתוה"י (עמ' קנ"ב שהב"ד השו"ת הנ"ל).ומה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק ז' הערה ט'), וכן במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה י"ב) והל' סוכות (פרק י"ז הערה מ').

[11]יא. ראה לקמן בנספחים (נספח ט' ענף 12) שהבאנו דברי החת"ס בשם הנוב"י ועוד פוס', שדין התוקע כדין הש"ץ, ולא יתקע אפי' תוך שלושים לשאר קרובים או תוך י"ב חודש לאב ואם, עיי"ש הטעם. ומ"מ נראה שכשמקילים במיקרים מסוימים כשאין אחר כלל שיתקע או כשאין אחר כמותו (כמבואר בנספח ט' ענף 9), או שהוא תוקע קבוע ואם ימנעוהו יראה הדבר כאבלות בפרהסיא (כמבואר שם בענף 10), יהיה מותר לו לתקוע במיקרים מסוימים. ועוד עיי"ש שאם התוקע אינו רוצה למחול וגם הינו מוחזק בתקיעות, לא יכנסו עמו למחלו' ע"כ.