נספח כא: סיפורים על מו"ר הגה"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל

רצינו לספר מעט סיפורים על הצדיק הגאון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שתוך כדי כתיבת קונטרס זה על הלכות סוכה נודע לנו על עלייתו לשמי מרומים. זכותו תגן עלינו.

נחלק את הסיפורים לכמה נושאים:

נושא ראשון, ענין מסירות הנפש של מורנו הרב זצוק"ל ללמד תורה לעם ישראל.

נושא שני - ענין המדות.

נושא שלישי - דרכו ההלכתית.

נושא רביעי - המופתים הרבים שהיו לרבינו זצוק"ל.

מסירות הנפש של רבנו ללמד תורה לעם ישראל.

לפני כעשרים וחמש שנה היינו רגילים בביתנו לאכול כסעודת ליל שבת מרק עוף. אשתי שתחי' היתה רגילה לקנות עוף קפוא ובערב שבת לבשל אותו. לעיתים במשך הבישול היה מתברר שאחת מעצמות הכנף הינה שבורה, דבר שגרם לספק לגבי כשרותו של העוף [כיוון שלפי ההלכה אם נשברה עצם הכנף היא עלולה לגרום לנקב בריאה של העוף]. ערב שבת אחד, אמרה לי אשתי שהתעוררה שאלה לגבי כשרות העוף. ולכן החלטנו שלאחר תפילת ערבית בישיבה נלך לבית רבנו זצ"ל לשואלו על כך. ואכן לאחר התפילה, הלכנו לבית הרב. עליתי למעלה לבדי, שאלתיו את השאלה, וענה לי רבנו שהעוף כשר, והוסיף – כדרכו - "יאכלו ענוים וישבעו". ירדתי למטה, בדרך חזרה הביתה אמרתי לאשתי שהרב אמר שהעוף כשר. אשתי שאלה אותי מה בדיוק אמרתי לרב. משספרתי לה, אמרה לי אשתי שנראה לה שלא הסברתי כ"כ טוב. החלטנו שהפעם אשתי תבוא יחד איתי ונחזור לשאול את הרב, כך שאשתי תסביר לו את המקרה. כידוע, מנהגו של רבנו היה, שכשלוש שעות לאחר זמן הדלקת הנרות היה מתקיים בביתו שיעור בגמ', ומנהג זה נהג במשך עשרות שנים. למרות שלא היה זמן רב לרב לאכול את סעודת ליל שבת, האריך הרב הפעם מאד לפרט לנו את סיבת כשרותו של העוף, הראה לנו את המקורות בטור ובשו"ע, ולענין שיעור אורך אצבע פתח לנו את ספרי הגר"ח נאה והגאון החזו"א זצ"ל, הכל כדי לשכנע אותנו שהעוף כשר. מששאלתיו האם לא מספיק שכתוב על השקית שהעוף כשר ואפילו כשר למהדרין, כך שאולי יש לתלות את שבר העצם בעוף בגלל שהעצם נשברה לאחר השחיטה. והוספתי שידוע לי שמטעם זה פוסק הגאון רבי שאול ישראלי זצ"ל להקל בכגון זאת. ענה לי רבנו שלדעתו אין הדבר כן, ולכן צריך לבדוק את העוף גם אם יש פלומבא של כשרות על השקית. ושאלתיו, האם זו מחלוקת בין הפוסקים האשכנזים לבין הפוסקים הספרדים, וענה לי רבנו שאין זו מחלוקת בין האשכנזים לספרדים, אלא זו מחלוקת בסברא. עכת"ד.

בכל אופן, ישבנו אצל רבנו בערך כעשרים דקות או יותר, כיוון שרבנו רצה לשכנע אותנו שהעוף כשר. רבנו עשה כל זאת והאריך בהסבריו כדי שיהיה לנו מה לאכול, למרות שבשל כך לא נשאר לו הרבה זמן לסעוד את סעודת השבת שלו עצמו.

תקופה מסוימת הייתי שואל את רבנו את שאלותי ההלכתיות בלילות (בתאום מוקדם). דבר זה היה נעשה בשעות המאוחרות של הלילה. רבנו היה יושב על כורסתו בסלון ביתו (בדירתו הקודמת ברחוב הרב ריינס). בהתאם לשאלותי היינו מביאים ספרים מהארון ומעיינים בהם, כשאני יושב על ברכי על הרצפה סמוך לרבנו, כדי שנעיין ביחד בספר. בזמנים אחרים הייתי מגיע לרבנו בתקופות ארוכות בימי שישי אחר הצהרים, לא רחוק מזמן כניסת שבת, בזמן שכולם טורחים לגמור את הבישולים, ושואל אותו את כל השאלות ההלכתיות שנאספו אצלי במשך השבוע. למרות השעה הלא-נוחה, רבנו תמיד היה מקבל אותי במאור פנים, ועונה בסבלנות לכל השאלות. פעם רבנו רצה כנראה לרמוז לי ששעה זו אינה נוחה כ"כ לענות על השאלות, וכשפתח לי את הדלת היה עם חסה בידו. אגב, זה היה עוד לפני התקופה שהחלו לגדל חסה בשיטת חסלט, ורבנו היה בודק בעצמו את החסה. אולי רבנו רצה לרמוז לי שהוא עסוק בהכנות לשבת, אבל אני ברוב כסילותי לא הבנתי את הרמז. דבר זה נמשך תקופה ארוכה מאד, ולעולם רבנו לא אמר לי דבר וחצי דבר על כך.

דבר נוסף. בזמן היותו של רבנו משמש כרב הראשי לישראל, היה מתפלל תפילת שחרית כותיקין, ולאחר מכן היה עונה במשך כחצי שעה או שעה על שאלות עמך ישראל. לאחר מכן, היה חוזר לביתו לזמן קצר ומיד נוסע ללשכתו בהיכל שלמה. אכן התפלאנו מתי הרב מספיק לטעום משהו בבוקר. ופעם אחת סיפרה לי הרבנית שתחיה, שלרב אכן אין זמן לאכול את ארוחותיו בשל עול הציבור, וכיון שבשל כך יש לו כאבי ראש, הוא חי על כדורים נגד כאב ראש.

ישנם עוד סיפורים רבים על מסירות הנפש של רבנו ללמד תורה לעם ישראל, כגון נסיעותיו לכל קצות הארץ להעביר שיעורי תורה, להשתתף בחנוכת מקוואות, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ואנו נסתפק כעת בקומץ סיפורים זה.

בענין מידותיו של רבנו.

רבנו היה ידוע בטוב לב עצום, היה ידוע כמעביר על מידותיו, שמוחלים לו על כל פשעיו. היה ידוע במידת הוותרנות, והתאמץ מאד שלא להעיר לאנשים על מעשיהם ודיבוריהם.

זכורני שבליל שבת אחד קיימנו שלום זכר להולדת בני שיחיה. משהגיע רבנו לשלום הזכר היה זה בדיוק בזמן שאמרתי דבר תורה. רבנו לא רצה שאפסיק אלא אמר לי להמשיך ולדבר. אמרתי דברים בעניינם של בני יעקב אבינו כפי ששמעתי בשיעור מפי אחד מהמקובלים בדורנו. רבנו הקשיב ולא אמר דבר. אחר כך דיבר גם רבנו, ולאחר מכן שב לביתו. למחרת, כשהלכתי לתפילת מנחה, בעודני מהלך בדרך וקורא מהחומש שנים מקרא ואחד תרגום, שמתי לב שעומד אני להתקל בחומת אדם. הרמתי את ראשי וראיתי את רבנו זצ"ל ועימו עשרות אנשים המלווים אותו לדרוש דרשה במרכז העיר. משראה אותי רבנו, שמח, ושאל אותי איזה ספר אני מחזיק ביד. הראיתי לו את החומש, ורבנו שמח כמוצא שלל רב. לא הבנתי לפשר הדבר, אך רבנו פתח לי את החומש בדברי רש"י על הפרשה, והראה לי שרש"י אומר דברים הפוכים ממה שדרשתי ערב קודם לכן. שאלתי: אז מדוע רבנו לא העיר לי על כך בזמן הדרשה. ורבנו חייך ולא אמר דבר. מסיפור זה רואים אנו כיצד רבנו היה מתאמץ להמנע מלהעיר לאנשים. וישנם עוד סיפורים רבים על מידה זו.

כן גם בביהכ"נ של רבנו היה נמנע מלהעיר אפי' על סדר התפילה. למשל, בימי שני וחמישי נהגו בביהכ"נ של רבנו לומר קטעים מסוימים בתחנון לפני נפילת אפים, כמנהג א"י. ואילו רבנו זצ"ל סבר כדעת הגאון הבא"ח שמיד לאחר הוידוי יש לומר י"ג מידות ונפילת אפים, אך רבנו מעולם לא אמר דבר על כך לגבאים. רק בעת מחלתו, כשהתקיים מניין בביתו, ביקש רבנו שבמניין זה ינהגו כדעת הגאון הבא"ח, להקדים את נפילת אפיים. גם בכך רואים אנו עד כמה רבנו היה נמנע מלכפות את דעתו.

לפני כעשרים ושמונה שנה, באתי עם אשתי שתחיה ובני הקטן לבית רבנו לשואלו שאלות. תוך כדי הדיון הסתובב הילד בחדר ושבר את זכוכית הדלת. משהצענו לרבנו לשלם את הנזק ואף הפצרנו בו, לא הסכים רבנו בשום אופן שנשלם את הנזק.

בלילות שבת היינו רגילים ללוות את רבנו מביהכ"נ לביתו. היתה זו פמליה גדולה של בערך כארבעים איש שהיו רגילים ללוותו לביתו. היינו מלווים אותו עד דלת חדר המדרגות. כבר ביציאה מביהכ"נ, היו רגילות לחכות עשרות נשים על מנת לקבל את ברכת רבנו. רבנו היה עומד מולן כשעיניו כלפי הארץ ומברכן: מי שצריכה שידוך טוב, שתמצא שידוך טוב. מי שצריכה ללדת ילדים שתלד ילדים. מי שצריכה שיהיה לה שלום בית, אזי שיהיה לה שלום בית. מי שצריכה פרנסה, שתהיה לה פרנסה, וכן הלאה וכן הלאה. גם כשהיינו מגיעים כבר לביתו בליל שבת, היה מברך רבנו את כל הילדים, שם ידו על ראש כל ילד וילד ומברכו באופן אישי בחמימות. לאחר מכן היה נפרד מכולם בברכת שבת שלום ומבורך, והיית יכול לחוש את האהבה הגדולה שהיתה לכולם כלפי רבנו, ובאיזו שמחה עצומה היו נפרדים מרבנו. כמובן, שבדרך לביתו היו הנוכחים מרבים בשאלות אל רבנו ולכולם היה עונה באהבה ובמאור פנים. ברוב קטנותי, הייתי אומר לבני הקטן שהיה הולך עמי: דע לך, שכשאנחנו חוזרים בליל שבת מביהכ"נ, מלווים אותנו שני מלאכים כמו לכל יהודי. אבל כשאנחנו הולכים עם רבנו מלווים אותנו מלאכים הרבה יותר גדולים.

כשרבנו היה רוצה לשבח אדם מסוים, לעיתים היה אומר זאת רק ברמז, כדי לא להביך את אותו אדם. זכורני שפעם ישב פלוני עם רבנו ושאל אותו כמה שאלות. במשך השאלות לקח רבנו את העפרון מידי אותו אדם, בדק אותו ואמר: העפרון מאד מחודד (לרמוז ששאלותיו מחודדות). היינו מופתעים ולא הבננו את פשר הדבר. רק לאחר זמן רב הבננו את כוונתו.

באשר לדרכו ההלכתית של רבנו.

דרכו ההלכתית של רבנו הייתה בדרך כלל להחמיר. פעם כששאלתי שאלה הלכתית את הגר"ש ישראלי זצ"ל, חשב מעט הגר"ש ישראלי ואמר: מדוע שזה יהיה אסור? בפעם אחרת כששאלתי את רבנו זצ"ל שאלה הלכתית, חשב מעט רבנו ואמר: מדוע שזה יהיה מותר? ככלל, רבנו היה מחמיר. אך היכן שצריך, הוא היה מיקל. לעיתים ראית שהוא מתחיל להסביר שישנן כמה סיבות להחמיר ולאסור, אך תוך כדי דיבור החל רבנו למנות שורה של ספקות ומחלוקות בדבר, וכיוון שראה צורך להקל באותו מקרה, היה מכריע לדינא להקל. כך היינו זוכים לשמש את רבנו ולראות מתי צריך לצרף קולות על מנת להקל ומתי צריך להחמיר.

פעם, לפני עשרות שנים שאלתי את רבנו שאלה הלכתית. רבנו ענה לי ויצאתי בהרגשה שהדבר אסור. לאחר זמן מה שאלתי את רבנו שאלה דומה, ורבנו התיר את הדבר. שאלתיו, מדוע פה הוא מיקל ובמקרה יותר קל הוא אסר. רבנו הסתכל עלי בחיוך ואמר: אני לא אמרתי שהדבר אסור, אמרתי רק ש"טוב להחמיר". ואז למדתי מרבנו שיש הבדל אם הרב פוסק שטוב להחמיר, או שרצוי להחמיר, או שנכון להחמיר, או שצריך להחמיר, או שיש להחמיר. כל מקרה ומקרה לפי דרגת חומרתו.

לרבנו הייתה אמת הלכתית צרופה. בדברים שחשב שהם מותרים היה עומד על כך, ובדברים שחשב שהם אסורים גם על כך היה עומד. רבנו סבר שפה בא"י אין צריך להחמיר לגבי זמן צאת הכוכבים כשיטת רבנו תם, הן לגבי מוצאי שבת והן לגבי מוצאי יום הכיפורים ושאר דברים. פעם שאלתיו מדוע אינו מחמיר בכך, הרי השו"ע פסק בהל' שבת כדעת רבנו תם [אמנם בהלכות מילה בשבת, פסק מרן ביו"ד כדעת הגאונים]. וענה לי רבנו: אם אתה מסתכל לשמים אתה רואה שכבר יש חושך ויצאו הכוכבים, אז מדוע להחמיר? ושאלתיו, אך הרי מרן חי פה בא"י וכתב את השו"ע בעיר צפת, כך שגם הוא ראה את המציאות הזו. וענה לי רבנו שבכל אופן כפי שרואים, כבר יצאו הכוכבים, והוסיף שבאמת בארצות אירופה, בפרט בארצות הצפוניות, אפי' זמן ר"ת אינו מספיק לגבי צאת השבת ויום הכיפורים. ואכן, היינו רואים את רבנו חוזר לביתו במוצאי שבת ואף במוצאי יום הכיפורים כשנהג שהיה אחד ממתפללי בית הכנסת, לוקח את רבנו במכונית לביתו לאחר תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים לדעת רבנו תם.

עוד זכורני שפעם אחת כשהייתי בביתו של רבנו וגמרתי לשאול אותו את השאלות, עמד רבנו לצאת מביתו וחיכיתי לו בפתח הדירה. לפתע רואה אני את רבנו עומד מול המראה, מסרק את זקנו. אני נדהמתי מאד ושאלתי מיד מדוע רבנו עושה כן, הרי יש פה שתי בעיות. בעיה אחת של הסתכלות של גבר בראי [שמרן בשו"ע ביו"ד בשני מקומות כתב שגבר לא יסתכל במראה]. נוסף על כך, הרי רבנו נוהג כמנהגי האריז"ל, והאריז"ל הרי אמר שאין לגעת בזקן כלל, שמא יתלשו שערות הזקן. רבנו הסתכל עלי בחיוך, וענה על שתי השאלות תשובה קצרה בשתי מילים: כבוד התורה. היינו שבשביל כבוד התורה מותר (ויש להדגיש שראיתי שרבנו רק סורק את הזקן, אך לא יישרו או גזזו במספרים).

עוד זכורני שבשבת אחת אשתי נזכרה שבעת ניפוי הקמח לשם אפיית החלות לשבת, היתה בעיה מסוימת לגבי ביצי תולעים בקמח. לאחר תפילת מוסף הלכנו לשאול את רבנו האם מותר לנו לאכול את החלות שאשתי אפתה לשבת. רבנו ענה לנו שהדבר מותר. שאלתיו: מדוע, ורבנו ענה שיש מחלוקת לגבי בעיה זו הקשורה לאיסור ביצי תולעים, שהגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל (בעל זבחי צדק) מחמיר, ואילו בעל ערוך השולחן מיקל, ולכן במקרה זה יש להקל. לאחר שנים חשבתי שבעצם רבנו זצ"ל היה צריך להחמיר בכך כיוון שהוא פוסק כבית מדרשו של בעל הבא"ח שהיה תלמידו של בעל ה'זבחי צדק', אלא שבעצם ראה רבנו שזו שעת הדחק ולכן פסק להקל.

עוד זכורני שבשנה מסוימת הגיע ספרדי אחד לישיבה (מרכז הרב) לתפילת שחרית בתשעה באב והניח תפילין [כמנהג הספרדים בירושלים להניח תפילין בתשעה באב כבר בתפילת שחרית]. אחד מהמתפללים ניגש אליו לאחר התפילה וגער בו קשות. לאחר מכן שאלנו את רבנו האם נכון היה להניח את התפילין באותו מקרה. וענה רבנו שאין נכון לעשות כן כיוון שמנהג האשכנזים להניח את התפילין בתשעה באב רק במנחה, והמתפלל בבית כנסת של אשכנזים בתשעה באב צריך לנהוג כמותם (אם הם מקפידים על כך), כיוון "שבתשעה באב צריך יותר להתאחד".

פעם כשהייתי אצל רבנו בביתו הלכתי לשירותים. משיצאתי ראיתי שבכיור ליד השירותים אין נטלה. הלכתי לרבנו ושאלתיו האם אפשר לקבל נטלה. ענה לי רבנו: לאחר השירותים, צריך אמנם ליטול ידים, אך אין צריך נטלה [בהזדמנות אחרת אמר לי רבנו שמעיקר הדין צריך נטלה לשם נטילת ידים רק לשני דברים: לצורך נטילת ידים של שחרית וכן לנטילת ידים שלפני הסעודה עם פת, אך את שאר הנטילות אפשר ליטול ללא נטלה, ורק נוהגים בחלק מהדברים ליטול עם נטלה, כגון יציאה מבית הקברות]. בכל זאת אמרתי לרבנו שנוהג אני ליטול את ידי לאחר השירותים עם נטלה. רבנו צחק ופנה לרבנית שתחיה: הרבנית, תביאי לו בבקשה נטלה מהמטבח [יצויין שבשנים המאוחרות יותר היתה נטלה בכיור שביציאה מהשירותים בבית רבנו, כנראה לצורך האשכנזים שפקדו את ביתו, וכידוע האשכנזים נוהגים ליטול את ידיהם לאחר השירותים עם נטלה].

ומאידך, כשרבנו חשב שצריך להחמיר בדברים מסויימים, הן בפסקי הלכה לכלל ישראל והן במקרים פרטיים, היה עומד כחומה בצורה ולא היה מסכים להקל. כדוגמא לכך יש לראות את פסק ההלכה שלו לגבי ההכשר לפסח, או יותר נכון אי ההכשר לפסח, לעוגיות של פסח תוצרת חברות "גטניו", "פפושדו" ועוד חברות, שיש מתירים לאוכלם בפסח מדין מצה עשירה, ואילו רבנו זעק על כך בדרשותיו שבשום אופן אין לאוכלם משעת איסור אכילת חמץ, וזאת משום שהן נעשות מקמח "למצות" אך לא מ"קמח מצה", ומעוד טעמים.

דבר נוסף, רבנו ייחס את מלוא המשקל למנהגם של ישראל. רבנו היה בקי עצום במנהגי העדות השונות, הן ספרדים והן אשכנזים, וידע לפרטי פרטים את מנהגי היהודים יוצאי מצרים, מרוקו, תוניסיה ושאר ארצות המגרב, תימן ומנהגי מגורשי ספרד, וכמובן גם את מנהגי עיראק וחאלב. בשל כך, ידע רבנו לפסוק לכל אחד ואחד כפי מנהג עדתו.

רבנו היה פוסק שנשים תטולנה בסוכות בכל שבעת ימי החג את ארבעת המינים, ואף תברכנה על כך את ברכת 'על נטילת לולב'. ואף מששאלוהו ואמרו לו שהרי יש פוסקים שאוסרים על הנשים לברך ברכה זו, והרי קיי"ל שספק ברכות להקל, אמר רבנו: מרן הגחיד"א כבר כתב שבדבר זה נהגו הנשים לברך, והרי מקובלנו שאין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג. ועל פסק הלכה זה היה חוזר רבנו בדרשותיו מדי שנה לפני חג הסוכות.

מעט על המופתים שהיו לרבנו.

כיון שרבנו היה מוסר את נפשו למען כלל ישראל, ובפרט שהיה מעביר על מידותיו והיה לו לב רחום, לכן משמיא אהבוהו מאד והתקיים בו מאמר חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

באחת השנים לפני פורים הזכיר רבנו באחד משיעוריו את ההלכה שאסור לשוטה לקרוא את מגילת אסתר על מנת להוציא את הציבור ידי חובה. אחד הנוכחים החל ללעוג לרבנו ואמר: כיצד זה יתכן שיתנו לאדם משוגע לקרוא את מגילת אסתר בבית הכנסת? רבנו שתק ולא אמר דבר. ימים מספר לאחר מכן, בליל פורים, לא נמצא בעל קורא שיקרא את המגילה באותו בית הכנסת. חיפשו ולא מצאו. לפתע נכנס לבית הכנסת אדם הדור בלבושו, נראה כתלמיד חכם, והתברר שהוא יודע לקרוא את מגילת אסתר כדבעי. משהגיע זמן הקריאה החל אותו אדם לקרוא את המגילה בברכותיה ובטעמיה ובסלסוליה וכולם התענגו על קריאתו. תוך כדי קריאת המגילה הגיעו שוטרים לבית הכנסת והחלו לעבור בין המתפללים. הם הסבירו לקהל שהם מחפשים אדם פלוני. משראו מיהו בעל הקורא עצרו את הקריאה, תפסו את אותו אדם, כבלוהו באזיקים, והסבירו למתפללים שאותו אדם ברח מבית המשוגעים באותה שכונה ללא רשות כדי לשמוע את קריאת המגילה. אז כולם הבינו כמה צדק רבנו שהזכיר את ההלכה ששוטה לא יקרא את מגילת אסתר לציבור.

באחד משיעוריו בערב ראש חודש, לימד רבנו בבית הכנסת את ההלכה לגבי השוכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש. אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי זקן כבן שמונים, קם ותמה: כיצד בכלל ניתן לשכוח לומר "יעלה ויבוא", הרי אני כבן שמונים שנה ומעולם לא שכחתי לומר "יעלה ויבוא". רבנו שמע ושתק. לאחר השיעור התפללו ערבית ולאחר התפילה ניגש אותו זקן אל רבנו זצ"ל ואמר: יאמין לי רבנו שמעולם לא שכחתי לומר "יעלה ויבוא" ואילו היום בתפילה זו, היתה זו הפעם הראשונה בחיי ששכחתי לומר זאת.

שני אחים היו בישיבת מרכז הרב [כיום שניהם רבנים חשובים בישיבות גבוהות]. אחים הללו התעתדו להתארח בשבת אצל קרוביהם. התעוררה להם שאלה הלכתית: האם מותר בשבת להזיז כלי חשמלי המחובר לשקע, בעת פעולתו? אחד מהאחים שאל את אחד מגדולי הדור, ואותו גדול אמר לו שמותר הדבר [יש להעיר שכלי חשמלי שיש בו חוט להט, הרי שלרוב ככל הפוסקים דינו כגחלת של מתכת ואין להזיזו בשבת בשום אופן]. ואילו האח השני שאל על כך את רבנו זצ"ל, ורבנו אסר לו את הדבר מהטעם שמא יתנתק התקע מהשקע [כלשון רבנו: "דילמא מינתיק"]. ואכן התארחו האחים אצל קרוביהם באותה שבת ורצו להזיז את המכשיר החשמלי שבבית מחדר לחדר. אותו אח ששאל את רבנו על כך, נמנע מלעשות זאת. ואילו האח השני, שהפסק של רבנו לא היה נראה לו, הזיז בכל אופן את התנור, ואכן התקע של התנור ניתק מהשקע, והתנור כבה בשבת.

ועתה נסיים בעוד סיפור על רבנו זצ"ל. כפי שאמרנו לעיל, מנהגו של רבנו היה ללמד שיעור בגמרא בליל שבת בביתו. בשבת חורפית אחת, לאחר השיעור, אמר לנו רבנו שמתקיים שלום זכר אצל הרב הגאון צבי קוסטינר שליט"א. היו אלה ימים גשומים ביותר. יצאנו עם רבנו ל"שלום זכר", שהתקיים בבית הרב הנ"ל. לאחר שאמר רבנו דברי תורה יצא לתפילת הבקשות שהתקיימה בבית כנסת סמוך. במשך תפילת הבקשות אמר לי אחד מבני החבורה: שים לב, שכשרבנו יצא מביתו, הפסיק לרדת גשם. משנכנסנו ל"שלום זכר" החל שוב גשם. משיצאנו מה"שלום זכר" שוב הפסיק הגשם. משנכנסנו לתפילת הבקשות החל שוב הגשם. חיכיתי שרבנו יצא מתפילת הבקשות, ומשעמד בפתח בית הכנסת, אמרתי לו: אומרים שכשהרב יוצא מהבית מפסיק הגשם. ומשהרב נכנס לבית מתחיל גשם, וחוזר חלילה. מששמע זאת רבנו נעמד ולא זז [כמו חוני המעגל בשעתו] ואמר: אם בגללי לא יורד גשם לעם ישראל, אזי גוזר אני שמיד ירד גשם.

ואכן מיד החלו לרדת טיפות גשם. אותו בית הכנסת אינו רחוק כל כך מבית רבנו [מדובר על בית כנסת "מעשה נסים" שברחוב הרצל, פינת רחוב הרב צבי יהודה (לשעבר בן דור)]. משהלכנו כמה מאות מטרים [הגענו סמוך לישיבת מרכז הרב] כבר ירד גשם זלעפות. משהמשכנו לבית רבנו התחזק הגשם עד למאד. הורדתי את מעיל ה"דובון" שלי ורציתי להאהיל מעל רבנו כדי להגן עליו מהגשם השוטף. משראה זאת רבנו גער בי ואמר: הרי זה איסור אוהל בשבת. אמרתי לו שלכאורה אין בכך איסור, ובפרט שזה רק אוהל עראי [ואע"פ שאין עושין לכתחי' אוהל עראי בשבת, כדאי' למשל בגמ' בשבת (דקל"ח, א') ובשו"ע (סי' שט"ו ס"ח). מ"מ ישנם עוד צדדים להקל בכך, כיוון שזה אוהל עראי שמתקיים פחות משמונה ימים ואסור רק מדרבנן. ויש צדדים להקל לכתחי', כגון שמותר לכתחי' לפרוס בגד לצל כשאוחזו "בידו". וכדאי' בגמ' בשבת (דמ"ג, ב') וברש"י שם. ועוד: בנידון זה אינו צריך לאויר שתחתיו. ועוד: שאין לאוהל זה מחיצות. וכדאי' בפוס']. בכל זאת, לא הסכים רבנו בשום פנים ואופן שנעשה זאת, וכך הגענו לביתו של רבנו כשכולנו רטובים עד לשד עצמותינו. במו עינינו ראינו את התגשמות מאמר חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

גדולה האבידה. ויהי רצון שרבנו ימשיך בשמים להתפלל על עם ישראל, וזכותו תגן על כולנו. אמן.