[1]א. עפ"י מס' תענית (דף כט' ע"א). מג"א (סימן תרפ"ו סק"ה), מ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקל"א). וראה עוד מה שדרשו על פס' זה בירו' ריש מגילה, וכעין זאת בבבלי מס' חגיגה (דף ט') גבי החודש השביעי. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מקום לומר שכ"ה גם באדר א' (בשנה מעוברת), ואף משבת מברכין (בכל שנה), כיון שכבר מאז מתחילה ההארה של החודש. עכת"ד.
[2]ב. גמ' תענית (שם ע"ב), מ"ב וכה"ח (שם). עיי"ש בתוס' שכתבו דמגלגלין חובה ליום חייב. ומזה משמע דמגלגלין זכות ליום זכאי.
ובענין הקושיא דהרי אין מזל לישראל, ר' מה שתי' הריטב"א והמהרש"א בתענית (שם). ור' עוד בתוס' מס' שבת (דף קנ"ו ע"א), במאירי מס' מו"ק (דף כ"ח ע"א), ובחידושי הר"ן (שם). וכתב בספר ילקו"י (עמ' 273, ריש הל' חודש אדר) דלפי תירוציהם עולה, שמש"כ בשו"ת חת"ס (סימן ק"ס) שהרמב"ם השמיט ד"ז מחיבורו משום דקיי"ל דאין מזל לישראל, אינו מוכרח. ור' עוד בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סי' פ"ה), בספר נימוקי א"ח (סי' תרפ"ו), בשו"ת קרן לדוד (או"ח סס"י קמ"ו), ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן קע"ז).
[3]ג. מרן (סימן תק"פ סעיף ב'). ובילקוט (ספר יהושע פ' ה' עה"פ "וישבת המן ממחרת הפסח") מצינו מחלוקת בדבר. דלדעת רבי יהושע נפטר מרע"ה בז' באדר, ולדעת רבי אלעזר המודעי שנה מעוברת היתה, ונפטר בז' באדר א'. ולרבי אליעזר נפטר בז' בשבט. עיי"ש. והגמ' דידן במס' קידושין (דף ל"ח ע"א) סוברת כרבי יהושע, ששלושים ושלושה יום עברו בין פטירת משה לחציית הירדן ביו"ד בניסן.
[4]ד. עפ"י מרן (סימן תק"פ סעיפים א', ב'). ואמנם מרן כתב שם ד"ראוי להתענות" בימים אלה שארעו צרות לישראל, ומונה בהם גם את יום ז' באדר, מ"מ מפשט דבריו ברור שאין זו חובה. וכן כתב בסימן זה בב"י, שמעולם לא שמענו מי שהתענה תעניות אלה. ע"כ. והעיר לי ת"ח אחד שודאי אין הכוונה לכל התעניות הכתובות שם, שהרי אף ד' תעניות נזכרות ביניהן. ולפי זה אין ללמוד אף לגבי ז' באדר. ומיהו אנשי חברה קדישא נהגו להתענות ביום זה (לוח א"י לגרי"מ טוקצי'נסקי, וכן המנהג. והוסיף, שלא ישכחו לקבל על עצמם התענית מבעוד יום. ובשנה שחל ז' באדר בערב שבת, מקדימים ומתענים ביום חמישי, ו' אדר. עכת"ד).
[5]ה. סדר לימוד זה נזכר כבר בסידור הריעב"ץ (עמ' שע"ה), בספר רב ברכות (דף קצ"ב ע"א) וביחו"ד לגר"ע יוסף (ח"א סימן פ"ג). ור' עוד במל"ח (סי' ל"א סק"ז) ובכה"ח (סס"י תק"פ).
[6]ו. בני"ד ישנן שתי מחלוקות בפוסקים. מחלוקת ראשונה הינה בענין ציבור הגוזרים תענית, לא כדי למנוע צרה שלא תבוא אלא כדי לשוב בתשובה, היש לכך דין של תענית ציבור, ורשאים הם לקרוא פרשת "ויחל" בברכותיה, וכן שהש"ץ יאמר ברכת "עננו" כברכה בפ"ע, או שיש לכך דין של תענית יחיד ואינם רשאים לקרוא בתורה בברכה (ואם רשאים הציבור לקרוא בתורה בלא ברכה כבר כתבנו בפרק א' שיש מחלוקת בכך), ואף ברכת "עננו" לא יאמר הש"ץ אלא בברכת שומע תפילה. ומחלוקת שניה הינה שאף לדעת הסוברים שיש לכך דין של ת"צ לענין קה"ת וברכת "עננו", אך כאשר אין כל הציבור מתענים אלא רק חלקם, ויש לפחות מנין מתענים, הרשאים לקרוא בתורה ולומר את ברכת "עננו" כדין תענית ציבור, אם לאו.
בענין המחלוקת הראשונה כתב מרן (בסימן תקס"ו סעיף ב'), וז"ל: היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה, יש דנים אותו כתענית ציבור לענין "עננו" בין גואל לרופא וקריאת "ויחל", ויש דנים אותו כתענית יחיד, שאף ש"ץ אינו אומר "עננו" אלא ב"שומע תפילה", ואין מוציאין ס"ת. ע"כ. ודברים אלה כתב מרן עפי"ד הרא"ש והמרדכי. וכפי שאמרנו, נחלקו הפוסקים אף לגבי דעה זו עצמה. שבתשובת ז"א (סימן מ"ד) כתב, שלא נחלקו הפוסקים במחלוקת זו אלא כאשר כל הציבור מתענים. אך כאשר מתענים רק כעשרה יחידים או יותר אין לכך דין של ת"צ לענין קריאת "ויחל" וברכת "עננו". והב"ד האשל אברהם (סימן תקס"ו סק"ד) וחלק עליו, וכתב שרשאים לקרוא פרשת "ויחל" ולומר ברכת "עננו" בין גואל לרופא. וכ"כ בשו"ת ויקרא אברהם (חאו"ח סימן כ'), ור' עוד מש"כ הרא"ש בספ"ק דתענית (סימן כ'), המג"א (סימן תקס"ו סק"ד), המש"ז (סק"ה) וכה"ח (סימן תקס"ו ס"ק כ"ה-כ"ט, ובסימן תקס"ח סק"ג), עיי"ש.
והסכימו הפוסקים (ב"י סימן תקס"ו, מ"ב סקי"ב וכה"ח שם) שבענין זה, האם יש לכך דין של ת"צ או דין של תענית יחיד, דאזלינן בתר מנהגא, ונהרא נהרא ופשטיה. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מהו המנהג, ואמר לי שאכן אם יש עשרה מתענים בבית הכנסת בז' באדר קוראים פרשת "ויחל" ומברכים על הקריאה, וכן הש"ץ יאמר "עננו" כברכה בפני עצמה. אך בשאר תעניות במשך ימי השנה, כשקבלו עליהם עשרה בני אדם להתענות ביום פלוני, אמנם רשאים הם לקרוא בתורה בפרשת "ויחל", אך לא יאמרו את ברכת "עננו" כברכה בפ"ע. והוסיף, שדין זה אמור בין לאשכנזים ובין לספרדים. והגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל הורה לי שכאשר ישנם עשרה מתענים בביהכ"נ, יש לש"ץ לומר ברכת "עננו" כברכה בפ"ע, וכן רשאים הם לקרוא פר' "ויחל" בברכה, אלא שאם התענית הינה בימי שני או חמישי בשבוע, לא יקראו את פר' "ויחל" אלא את פרשת השבוע. עכת"ד. ור' רמ"א (סימן תקס"ו סעיף ב').
ומה שכתבנו שקורין פר' "ויחל" בשחרית ובמנחה. אמנם תחילה היה נראה לי שלמעשה יש נוהגים לקרוא זאת רק בשחרית, ויש הנוהגים כן רק במנחה. והוא מכיון שעל מש"כ מרן (בסי' תקס"ו ס"ב) שכשהציבור גוזרים תענית על כל צרה שלא תבוא, שיש נוהגים לדונו כתענית יחיד, כתב הט"ז (סק"ה) שנהגו במדינותיהם בער"ח לקרות "ויחל" במנחה דוקא, משום שאז מרבים בסליחות ואומרים תפילת יו"כ קטן. ואמנם המש"ז (סי' תקס"ו סק"ה) הסכים שבער"ח י"ל "ויחל" במנחה, אך לענין תענית שובבי"ם-ת"ת כתב שנוהגים להרבות בסליחות בשחרית, וכן קורין אז "ויחל" הן בשחרית והן במנחה. עכת"ד. ונראה מדבריו שבמקום שאומרים סליחות גם בשחרית, יש לקרוא אז גם "ויחל". וכ"כ המ"ב (בסי' תקס"ו ס"ק י' וי"א). ואף שכתב (בסקי"ב) שקורין בתורה רק במנחה, נראה דהוא כמש"כ שם. משום שרק במנחה מרבים בסליחות. וע"ע שם בבה"ל (ד"ה "ויש"), ובכה"ח (סקכ"ו). ואכן מצינו בלוח א"י, שכתב שביום ז' באדר נוהגים חברי החברא-קדישא לומר בשחרית סליחות המיוחדות ליום זה וקורין "ויחל" גם בשחרית. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שלפי הפשט אין נוהגים לקרוא "ויחל" בשחרית. אך מנהג המקובלים בביכ"נ בית אל לקרוא "ויחל" בז' באדר גם בשחרית, כי זו נחשבת שם תענית ציבור. עכת"ד. לכן כתבנו שיש נוהגים לקרוא "ויחל" גם בשחרית וגם במנחה. ואת נוסח הסליחות ליום ז' באדר ראה בספר גשר החיים (סוף ח"ב).
[7]ז. ראה מש"כ בהערה הקודמת. ואת הדעה השניה כתב מרן עפי"ד הגהות מרדכי ישן, ואף היא נזכרה במרדכי (כדעה הראשונה). וכדעה זו נפסק בספר בן ידיד (פי"ב מהלכות תפילה הלכה ט"ז) לענין תענית שובבי"ם, וכן הובא בספר דבר אמת (דף א'), וכ"כ הגרא"ז מרגליות בשערי אפרים (שער ח' ס"ק ק"ג), והב"ד הבה"ל (סימן תקס"ו ד"ה "ויש") וכה"ח (סקכ"ז). ור' מש"כ בהערה הקודמת שאף לדעת הפוסקים כדעה הראשונה במרן, יש מביניהם הסוברים דכל מה שאמרו זה דוקא כשכל הציבור מתענים, משא"כ כשמתענים רק מנין יחידים אין לכן דין של ת"צ, ושכ"כ בשו"ת ז"א. ור' עוד מש"כ הראבי"ה (הל' תענית סימן תתס"ה בשם אביו ורבו), ומש"כ הרא"ש הנ"ל בשם הראב"ד. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (מה"ת סימן ל') ובכה"ח הנ"ל.
ויתכן לומר שלפי מה דקיי"ל ד"יש" "ויש" במרן הלכה כ"ויש", הרי שפה הלכה כדעה בתרא, דיש לדונו כתענית יחיד. אך באמת שאין זה מוכרח, שיתכן שאין כלל זה נוהג אלא כשנא' "יש אומרים". אך פה נקט מרן לשון "יש נוהגים", והיינו דאזלינן בתר המנהג, וכמ"ש לעיל בשם הב"י וש"א. וכן כתבנו פה בהלכות.
ומה שכתבנו שלדעת הסוברים שיש לכך דין של תענית יחיד, שיאמר הש"ץ ברכת "עננו" בברכת "שומע תפילה", כ"כ מרן (בסימן תקס"ו סעיף ב'), וכ"כ המ"ב (שם סקי"ב), וכ"כ בספר ילקו"י (עמ' 276 ס"ה).
ובספר ילקו"י - מועדים (עמ' 276 סעיף ה') הביא את שתי הדעות, אך פסק לדינא כדעה בתרא, דיש לדונו כתענית יחיד, וטעמו משום סב"ל. והוא שלא כמו שהורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וא"כ אף מנהג הספרדים לא ברור בזה.
[8]ח. בענין חילוקי המנהגים ראה בהערה הקודמת.
כתבו הפוסקים (מ"ב סימן תקס"ו סקי"ב וכה"ח ס"ק כ"ה וכ"ז), שבמקום שאין מנהג בענין זה אין לקרוא בתורה, וכן אין לש"ץ לומר ברכת "עננו" כברכה בפ"ע. וטעמם משום סב"ל. ור"ל, שלמרות שאין אומרים סב"ל במקום מנהג, הרי במקומות אלה אין מנהג ולכן אמרינן סב"ל.
ועוד בענין אמירת "עננו" בתענית ציבור, ראה מש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה מ"א), ובפרט דברי הגר"א נבנצל שליט"א בענין הגדרת ת"צ.
[9]ט. מ"ב (סימן תק"פ סקט"ו). ונראה ששורש המחלוקת הינה האם מרע"ה נפטר בשנה מעוברת או פשוטה. ואם במעוברת - באיזה חודש אדר. או שזה תלוי במחלוקת מרן והרמ"א (בסימן תקס"ח סעיף ז'). ור' עוד ביחו"ד (ח"א סימן פ"ג), ובילקו"י - מועדים (עמ' 274 הערה ז').
[10]י. כ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצי'נסקי. ומששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, אמר לי שמנהג האשכנזים להתענות באדר הראשון. אך כיון שהגרי"מ טוקצי'נסקי כתב שהמנהג להתענות באדר השני, סיכם הגר"מ אליהו שאכן אין מנהג האשכנזים ברור בענין זה. והוסיף, שטעם הנוהגים להתענות באדר השני הוא משום דמוכח בגמ' שפטירת מרע"ה היתה באדר הסמוך לניסן (ר' קידושין דף ל"ח). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שבירושלים ת"ו המנהג להתענות בז' באדר השני דוקא. עכת"ד. והעירוני, שאולי המקור לנוהגים להתענות באדר ראשון, עפ"י הגמ' סוטה (די"ב, ב'), למ"ד שמרע"ה נולד בז' אד"א של שנה מעוברת. וראה עוד ביחו"ד (שם).
[11]יא. יחו"ד (ח"א סימן פ"ג). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ור' עוד בילקו"י (שם).
[12]יב. כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (שם).
[13]יג. לענין התענית, כתבו כן מהר"י מברונא בתשובותיו (סימן קצ"ג), בספר שו"ג (סימן תקס"ו), וכה"ח (סימן תק"פ סקכ"ב). וכעין זאת כתב גם הרמ"א (בסימן תקס"ח סעיף ז'). ולענין סדר הלימוד בלילה כ"כ בספר רב ברכות (שם) ובספר ילקו"י - מועדים (עמ' 275) ובכה"ח (שם סקכ"ג) כתב: "ויש נוהגין לעסוק בתורה בליל ז' באדר מתחילת הלילה עד סופה כדי לעשות תיקון כרת, ואם השנה מעוברת עושין בשניהם", ומשמע מדבריו שכך היו שנהגו.
[14]יד. רמ"א (סימן תקס"ח סעיף ז'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן מנהג האשכנזים. וכתבו הפוסקים, ששורש המחלוקת הינו מה נקרא סתם אדר בלשון בני אדם (היינו האומר "אדר", לאיזה אדר מתכוון). והנ"מ הינה לענין גיטין, נדרים וקביעת יום הזכרון לנפטר. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ור' בכה"ח (סימן תקס"ח ס"ק ע"ו וע"ז), שהביא שורש המחלוקת בכך מההיא גמ' בפר' קונם יין. ור' עוד ביחו"ד (ח"א סימן פ"ג). וכתב המ"ב (סקמ"א), שלמנהג האשכנזים נוסף גם הטעם דאין מעבירין על המצוות.
ומה שכתבנו שכ"ז לענין קביעת יום הזכרון, אמנם מרן והרמ"א (שם) כתבו זאת לענין תענית, אך כבר כתבו האחרונים שאף לשאר עניני יום הזכרון הדין כן. ר' כה"ח (שם ס"ק פ"ה ופ"ו). ולכן דין זה אמור הן לגבי אמירת הקדיש וההשכבה, הן לענין הלימוד והדלקת הנר לעילוי נשמת הנפטר והן לגבי התענית (כשנפטר אביו או אמו. ור' עוד בענין זה לקמן בהערה ט"ז).
כתבו הפוסקים [מט"מ, שכנה"ג, מג"א, ח"א, מ"ב (סימן תקס"ח סקמ"ב) וכה"ח (סקע"ח)], שמי שאינו יודע באיזה יום נפטר אביו יברור לו יום מיוחד ויקבעהו כיום הזכרון. אך אם יש יתום האומר קדיש באותו מקום אל ישיג גבולו, משום דההוא יתום ודאי הוא. ועוד כתבו (חכ"א, והב"ד כה"ח שם), שאם יודע הוא את חודש הפטירה אך אינו יודע באיזה יום בחודש, מוקמינן את המת בחזקת חי כל זמן שאפשר, ולכן יש לקבוע את יום הזכרון ליום האחרון בחודש. ויש חולקים ואומרים שיש לקובעו ביום הראשון בחודש (כ"כ כה"ח שם מדנפשיה). ועוד הוסיפו הפוסקים [ח"א. והב"ד בשעה"צ (סימן תקס"ח סקל"ח)], שאם אינו יודע אם מת אביו בחודש אדר הראשון או השני, יש לקבוע את יום הזכרון בשני, הן משום דמוקמינן האדם על חזקתו דחי היה, ועוד, שהרי י"א שלעולם יש לקובעו בשני. ור' עוד לקמן הערה י"ז.
[15]טו. מרן (סימן תקס"ח סעיף ז'). וכ"פ כה"ח (שם סקע"ו). וכ"כ ביחו"ד (ח"א סימן פ"ג). ור' מש"כ בהערה הקודמת בענין שורש המחלוקת.
שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין כיצד מונים בשנה מעוברת את החודשים לעשיית האזכרה בשנה הראשו' לנפטר. האם עושים אזכרה לאחר י"א חודש, י"ב חודש או י"ג חודש. וענה לי, שלמנהג הספרדים כשהיתה שנה מעוברת, ולמשל מישהו נפטר בחודש חשון באותה שנה, יעשו אזכרה לאחר י"א חודש או יב"ח, כפי שהם רוצים. ומ"מ יעשו האזכרה רק פעם אחת.
ועוד שאלתיו, כאשר יש אדם שאומר קדיש על שני נפטרים שנפטרו בזמנים שונים באותה השנה, ולמנהג הספרדים הרי מפסיקים לומר קדיש בשבוע הראשון שבחודש השנים עשר, כיצד ינהג, הרי אם ימנע מלומר קדיש בתחילת החודש הי"ב לראשון יוצא שהנפטר השני יפסיד (כי גם לו ימנעו שוב מלומר קדיש לאחר י"א חודש). וענה לי שיפסיק לומר קדיש לאחר י"א חודש של הנפטר הראשון (למשל שבוע - מ.ה.), כרגיל כפי המנהג, והפסקה זו תעלה גם לנפטר השני, ולא יצטרכו להפסיק שוב מלומר קדיש לאחר י"א חודש לשני. עכת"ד.
[16]טז. הרמ"א (שם), וכן הסכים הגר"א בביאורו [הב"ד המ"ב (סקמ"ב) וכה"ח (סקפ"ד)]. וכתב שם המ"ב, שמ"מ אם יש אבלים אחרים בביהכ"נ א"צ לתת לו לומר הקדישין (בענין שרק אבל אחד אומר הקדישים) אלא רק פ"א (נראה דהכוונה רק בא' מחודשי אדר - מ.ה.). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלמנהג זה יש להחמיר בכל מנהגי יום הזכרון, ולא רק בענין התענית, אך לא ידחה "חיובים" של אחרים, כגון לגבי עליה להיות ש"ץ, אמירת "ברכו" וכדו', אם יש אדם אחר שיש לו יום זכרון באדר שני בודאי. עכת"ד. ובענין דין קדימות אבלים להיות ש"ץ ר' במ"ב (רס"י קל"ב, בקונטרס מאמר קדישין), בעולת ראיה (קוק. ח"ב עמ' תמ"ב-תמ"ג) דעת הגה"צ האדר"ת זצ"ל, ובש"א. ובענין התענית ביום פטירת האב או האם, ר' מש"כ הרמ"א (ביו"ד סימן ת"ב סעיף י"ב), כה"ח (או"ח סימן תקס"ח ס"ק ע"ה ופ') ולקמן בהערה י"ז.
[17]יז. מ"ב (סימן תקס"ח סקמ"ב) וכה"ח (סקפ"ד) בשם המג"א. והוסיפו, שאם לא קיבל ע"ע כנדר אלא רק מצד המנהג נוהג כן, א"צ להתענות בשני החודשים אלא רק כפי שנהג בפעם הראשו' כשארעה שנה מעוברת, דאדעתא דהכי קיבל עליה. ואם בפעם הראשו' בא לימלך, נכון לומר לו שיתענה שניהם, אא"כ קשה לו להתענות שניהם, דאז עדיף למנהג האשכנזים שיתענה באדר ראשון.
מי שאינו יודע אם נפטר אביו באדר ראשון או שני, כתב הח"א שיתענה בשני, דמוקמינן אדם על חזקתו דאמרינן חי היה. ועוד די"א דלעולם מתענין בשני [הב"ד בשעה"צ (סקל"ח) וכה"ח (סקפ"ג)]. ור' עוד לעיל (סוף הערה י"ד).
[18]יח. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאכן אין הדין כן בענין נער שמלאו לו י"ג שנה, וכדלקמן, וכן בענין מי שנפטר באדר ראשון דאז אף לספרדים יש לקבוע בשנה מעוברת את יום הזכרון באדר הראשון, וכן אם נפטר בשני דאז מודים האשכנזים שיום הזכרון הינו באדר שני. עכ"ד [כמבואר ברמ"א (סי' תקס"ח ס"ז)]. ור' במ"ב (סימן תרפ"ו סק"ח וסימן תרצ"ז סק"ב) לגבי מי שאירע לו נס באדר, וקיבל ע"ע לעשות אותו יום כיום משתה ושמחה, מתי יעשהו בשנה מעוברת [ובאמת שנראה שיש סתירה בדברי המ"ב בשני המקומות, ובפרט לפי טעמו של החת"ס שנראה שחולק על דברי הפמ"ג. ולא הזכיר זאת המ"ב. ויש ליישב. וכן הקשו כבר בשונה"ל, ובהערות הגר"א נבנצל שליט"א "ביצחק יקרא" על המ"ב (בסי' תרפ"ו). וראה בספר נטעי גבריאל הל' פורים (פי"ג ס"ג. עיי"ש שיישב יפה הדבר והביא עוד מקורות ע"כ) ובשו"ת רבב"א (ח"ד סי' קע"א)].
[19]יט. רמ"א (סימן נ"ה סעיף יו"ד). וכנ"ל בהערה הקודמת. והטעם משום דבעינן י"ג שנה שלימות (מ"ב סימן נ"ה סקמ"ה), וכמש"כ מרן (בסימן נ"ה סעיף ט').
[20]כ. עפ"י מרן (סימן נ"ה סעיף ט'). ור' כה"ח (שם), וביחו"ד (ח"א סימן פ"ג), ומה שכתבנו בהערות י"ח וי"ט. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאף מנהג הספרדים כן. ובאמת שאף על ענין קביעת זמן בר המצוה יש מחלוקת בין הפוסקים. ונראה ששורש המחלוקת אינו מהו סתם אדר בלשון בני אדם, כדלעיל בהערה י"ד. אלא שורש המחלוקת הינו מהו חודש האדר העיקרי בשנה מעוברת, ומהו החודש הנוסף הבא להשלמת הימים. והרמ"א (בסימן נ"ה סעיף יו"ד) פסק כדברי המהר"י מינץ בתשובותיו (סימן ט"ו), שקבע שאדר העיקרי הינו אדר השני. אך מהר"ש הלוי בתשובותיו חלק ע"כ, וכתב שחודש אדר הראשון הינו אדר העיקרי. ובאמת שכבר חלקו עליו רוה"פ, וכן יש אומרים שאף המהר"ש עצמו הסתפק בכך בסוף דבריו, ולכן כתבנו בפשטות את דברי הרמ"א ללא הזכרת המחלוקת. ור' מ"ב (סימן נ"ה סקמ"א), רפ"ע (ח"ב חלק חו"מ סימן יו"ד), וביחו"ד (ח"א סימן פ"ג).
[21]כא. הסכמת האחרונים. ולא כמג"א (בסימן נ"ה סק"י) שכתב שאף הנולד בשנה מעוברת באדר א' נעשה בר מצוה באדר ב', אלא כמש"כ הבה"ט (סימן נ"ה סקי"א), מ"ב (סקמ"ג), והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סימן פ"ג). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
[22]כב. כ"כ הרמ"א (סי' תקס"ח ס"ז) וביחו"ד (שם) גבי יום הזכרון לנפטר. וכ"כ המ"ב (סי' תרצ"ז סק"ב) גבי מי שנעשה לו נס.
[23]כג. כך משמע ממש"כ מרן (בסימן נ"ה סעיף יו"ד), דשני נערים אלה נעשים בר מצוה בחודש אדר בשנה פשוטה.
[24]כד. שע"ת (סימן תקס"ח סקט"ז) בשם שו"ת גבעת שאול.
[25]כה. ב"י בשם התשב"ץ. והב"ד כה"ח (סימן תקס"ח סקע"ז). עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן מנהג הספרדים. ור' מש"כ עו"ש כה"ח בשם ספר חסידים (סימן תשי"ב).
[26]כו. תה"ד. והב"ד כה"ח שם. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שכן מנהג האשכנזים, שאף בשנה הראשונה מונים י"ג חודש מיום הפטירה. ע"כ.
[27]כז. מ"ב (סימן תקס"ח סקמ"ב). כה"ח (סקפ"ו). והמ"ב (שם) כתב את הטעם, דלעולם אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת. ואמנם המ"ב הזכיר רק את ענין התענית, אך כה"ח (שם) פירש זאת אף לגבי שאר הענינים.
ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שבמקרה זה יקבעו את יום הזכרון ל-ל' בשבט. והוסיף, שאין זה סותר את מה שאמרנו בריש הסעיף. דלמרות שאמרנו שאם נפטר באחד מחודשי אדר צריך להיות גם יום הזכרון באדר, מ"מ הכא אנו אומרים שאף יום הזכרון הינו בא' דר"ח אדר, ולק"מ.
[28]כח. מרן (סימן תרצ"ז). ואין נ"מ בין המקומות לענין זה, אלא בין בפרזים בין במוקפים נוהגים מנהגים אלה הן ביום י"ד והן ביום ט"ו. כ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהלכות מגילה הל' י"ג), וכ"כ כה"ח (בסימן תרצ"ז סק"ז), וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצי'נסקי (בהל' חודש אדר א').
וכתבו הפוסקים [מ"ב (סימן תקצ"ז סק"א), וכה"ח (סק"ב)], דלכו"ע אין אומרים "על הניסים" בפורים קטן כיון שאין קורין בו המגילה. ומ"מ אם אמר עה"נ אין מחזירין אותו.
[29]כט. כה"ח (שם סק"ג), לוח א"י לגרי"מ טוקצי'נסקי (שם).
[30]ל. כה"ח ולוח א"י (שם). וכתבו אמנם ד"ז גבי פורים בסתמא, אך העיר הגר"א נבנצל שליט"א דהו"ד גבי ט"ו באדר, משום שי"ד באדר לעולם אינו חל בשבת. עכת"ד.
[31]לא. מ"ב (שם סק"ב), כה"ח (סק"ג) ולוח א"י (שם).
[32]לב. כדין כל יום שא"א בו תחנון. ר' בא"ח פר' "כי תשא" (סקי"ז).
[33]לג. מרן (סימן תרצ"ז), מ"ב (סק"ב) ולוח א"י (שם).
[34]לד. איסור התענית כתבו מרן (בסימן תרצ"ז) בסתם. והגם שהביא דעת הי"א שמתירים זאת, כבר כתבו הפוסקים לאיסור, שכ"כ הרמ"א שם שהמנהג לאיסור, וכן קיי"ל דסתם וי"א הלכה כסתם. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
ובלוח א"י כתב דין זה, והוסיף דתענית חלום מותרת. ופשוט. וק"ו משבת.
[35]לה. גם דין זה כתבו שם מרן בסתם והביא דעת הי"א להיתר. ואף ע"כ כתב הרמ"א שנהגו לאסור, וכן מהטעם הנ"ל דקיי"ל דהלכה כסתם. ואף בזאת הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לאסור. ובענין ההיתר להספיד ת"ח בפניו, ר' מש"כ מרן (בסימן תר"ע סעיף ג'), וביו"ד (סימן ת"א סעיפים א', ה'). וכ"כ בלוח א"י. ור' מה שכתבנו בס"ד בענינים אלה במקראי קודש הל' חנוכה (פרק א'), ומה שביארנו שם (בהערה ד') מהו גדר ת"ח לענין זה. עיי"ש.
ומה שכתבנו שהספד בפני הנפטר הכוונה שעדיין לא קברוהו, כך עולה מדברי הרמב"ם (פי"א מהל' אבלות ה"ה), וכן כתבו הגר"ז, וכה"ח (סי' תכ"ט סקל"ג). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו האם כאשר מיטת הנפטר מונחת בחדר אחר ג"כ הוי כהספד בפניו, והורה לי דאפ"ה הוי בפניו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבפניו היינו כשהנפטר מוטל לפני המספידים ועדיין לא קברוהו, ולכן אם הוא נמצא למשל במדינה אחרת, למרות שידוע שטרם נקבר אין זה "בפניו". והוסיף, שגם ביום שמועה שייכים דברים אלה, דיום שמועה כבפניו דמי. עכת"ד. (ראה יו"ד סי' ת"ב). וכן כתבנו בהלכות. והוסיפו הפוסקים [מ"ב (שם סק"ג) וכה"ח (סק"ד)], שלכו"ע אבלות נוהגת בי"ד ובט"ו שבאדר ראשון. וראה עוד לקמן (פי"ד סעיף ח').
[36]לו. רמ"א (סימן תרצ"ז). ולמרות שבא"ר (סק"ב) כתב דבלבוש ובמנהגים משמע דגם ביום ט"ו מרבים במשתה ובשמחה, ושלכן כתב הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד", מ"מ המ"ב (סק"ד) בשם הפמ"ג ובלוח א"י כתבו, שאף בכרכים לא שייך דין זה ביום ט"ו. ולכן תחילה לא כתבנו בהלכות ד"ז דיום ט"ו. אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי דמ"מ יש להזכיר בהלכות שיש אומרים שכ"ה גם בט"ו באדר ראשון. והוסיף הטעם, דאין בין אדר א' לב' אלא מקרא מגילה ומתל"א. עכת"ד. וכ"כ במ"ב עם הערות "ביצחק יקרא" (לגר"א נבנצל שליט"א). וכן עולה מדברי הערות הגרי"י פישר זצ"ל (באבן ישראל על המ"ב, סס"י תרצ"ז). וע"ע בחזו"ע הל' פורים (דיני שמחת פורים, סקט"ז), שנכון לנהוג מקצת משתה ושמחה, בי"ד לפרזים ובט"ו למוקפים. ע"כ.
[37]לז. מרן (סימן תרצ"ז). ובענין עשיית מלאכה, כתב כה"ח (סק"ו) בשם הב"י שכתב בשם הסמ"ק, שאין איסור בכך באדר הראשון. ובענין תיקון חצות בפורים קטן ראה לקמן (סוף פרק י'). ואי אבל תוך ז', ל' או יב"ח רשאי לעלות כש"ץ בפורים קטן, ראה לקמן [פי"ד סעי' י"א(1)]. ושאר פרטי הלכות ימים אלה ראה במ"ב, כה"ח וש"א בסימן זה.
[38]לח. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (בסימן תרצ"ד סעיף א'). וכתב כה"ח (בסקי"ט) שאף מנהג הספרדים כן, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף זצ"ל, וכן המנהג פשוט. והוסיף כה"ח (שם), שזאת אעפ"י שהרמב"ם והשו"ע לא כתבו דין זה. וראה עוד בכה"ח (סק"כ) שכתב שיש לומר "לשם יחוד" קודם נתינת מטבעות מחה"ש.
והא דכתבנו שזה זכר למחה"ש שנתנו בנ"י בחודש אדר, ג"ז כתב הרמ"א (שם), וכן כתב כה"ח (סקי"ט) עפ"י מסכת שקלים, וראה לעיל מה שכתבנו (בפרק א' הערה ו'). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף היום דין נתינת מעות זכר למחה"ש הינו מנהג ואינו חובה, בין לאשכנזים וכ"ש לספרדים (שהרי מרן לא כתב דין זה כלל), וזאת אעפ"י שכבר התקבל מנהג זה. עכת"ד.
[39]לט. הרמ"א (בסי' תרצ"ד ס"א) כתב שיש ליתנו בליל פורים קודם תפילת מנחה (ובד"מ כתב ביום התענית. ולא חילק בין פרזים למוקפים). המ"א (סק"ב) כתב שמנהגם ליתן בשחרית (של פורים) קודם קהמ"ג. המ"ב (סק"ד) כתב שמנהגם ליתן קודם מנחה (של ערב פורים), ובשחרית נותנים מעות מגילה (עפי"ד הפמ"ג בא"א). כה"ח (בס"ק כ"ה וכ"ו) כתב עפ"י סידור הרש"ש שהמנהג ליתן ביום התענית קודם מנחה. והוסיף הטעם, שתהא הצדקה עם התענית לכפר. ואפי' אם התענית מוקדמת (כצ"ל) יש ליתן ביום התענית מהטעם הנ"ל. ובלוח א"י כתב שנותנים בתענית אסתר אחר מנחה. ואף כשהוקדמה התענית יש לתת ביום התענית (כ"כ בשנת תש"נ).
ומה שכתבנו הכא המנהג ליתן זאת בתענית אסתר קודם מנחה, הוא עפי"ד הרמ"א, הפמ"ג, המ"ב וכה"ח הנ"ל.
[40]מ. לוח א"י (הנ"ל בהערה הקודמת). עיי"ש שכ"ה אף כשהוקדמה התענית.
[41]מא. כן ראיתי כמה פעמים כמה מגדולי הדור נותנים מעות מחה"ש סמוך לתפילת ערבית של ליל קריאת המגילה. וכ"כ בספר ילקו"י (עמ' 310 סעי' ה') שיש נוהגים ליתן זאת לפני קהמ"ג בלילה. וראה כה"ח (סימן רל"ה סק"ד), שו"ת יין הטוב (עמ' 157), וספר הלכה לגר"מ אליהו זצ"ל (ח"ב עמ' 129 סעיף ז').
[42]מב. שכן המ"א (הנ"ל) כתב שמנהגם ליתן בפורים שחרית קודם קהמ"ג.
[43]מג. מה שכתבנו שרשאים לתת מעות אלה כבר מתחילת חודש אדר הסמוך לניסן, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. עכת"ד. ונראה הטעם משום שבאחד באדר משמיעין על השקלים. וני"ד דמי לשקלים שבמקדש. ומה שכתבנו שרשאים לתת זאת עד סוף החודש, כך הורה לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, שמסתבר דהוא כך, משום שמתחילת ניסן מתחילים להשתמש במעות אלה. עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאכן לכתחי' יש לתת מעות זכר למחצית השקל עד ר"ח ניסן. אבל אם לא נתן עד אז, נשאר עליו חוב זה, וחייב לשלמו לאחר מכן. עכת"ד (מתוך תשובה אלינו בכתב).
[44]מד. רמ"א (סימן תרצ"ד סעיף א') עפ"י מש"כ הרע"ב מס' שקלים (פ"א).
שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל בדין מי שימלאו לו י"ג או עשרים שנה במשך אותה השנה, לאחר א' בניסן. האם דינו לענין זה כגדול ושייך הוא במצוה זו, שהרי אילו ביהמ"ק היה קיים, היה גם הוא שייך בקרבנות הציבור שהיו באים מכסף זה. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהזמן הקובע הוא ר"ח ניסן. עכ"ל (מתוך תשובה אלינו בכתב). וכן אמר לי הגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל, דכיון שכעת אינו שייך למצוה זו, הרי שאינו חייב בה. עכת"ד.
[45]מה. כ"כ התוס' יו"ט בשם הפוסקים. והב"ד המ"ב (שם סק"ה), כה"ח (סקכ"ז) וספר ילקו"י - מועדים (עמ' 313 בהערה י"ג). עיי"ש. והטעם לכך הוא כיוון שבגיל זה הריהו בכלל "איש".
[46]מו. כה"ח (שם סקכ"ז) בשם התוי"ט.
[47]מז. כ"כ הגמי"י. והב"ד המג"א. וכ"פ כה"ח (שם סקכ"ז, עיי"ש טעמו), ובספר ילקו"י - מועדים (עמ' 313 סעיף ח', עיי"ש בהערה י"ד). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שאף נשים חייבות בכך, ושנותנים אף עבור ילדים הקטנים מגיל י"ג שנה (אך מלשונו משמע שהנתינה עבור הקטנים אינה דוקא חיוב מעיקר הדין, אלא שכך המנהג).
[48]מח. כ"כ המ"ב (שם סק"ה) בשם הא"ר שכן המנהג, וכ"כ ילקו"י (שם עמ' 313 סעיף ח'). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
[49]מט. כ"כ מהר"י ברין, ד"מ, א"ר, מ"ב (סק"ה. וכתב בשם הא"ר שכן המנהג), וכה"ח (סקכ"ד).
[50]נ. כ"כ ילקו"י (שם), וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
[51]נא. הא דחייב להמשיך במנהגו זה, כך איתא במשנה, וכ"פ המ"א, המ"ב (שם סק"ה), וכה"ח (סקכ"ח).
ומה שכתבנו דהוי כנדר וחייב להמשיך במנהגו אם עשה כן ג"פ, או שעשה כן פ"א ע"ד להמשיך כן תמיד, ראה כעין זאת לעיל (בפרק א' הערה מ"ו). עיי"ש.
ומה שכתבנו שלכן טוב להתנות מתחילה שנותן זאת בלנ"ד, כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ויש שהעירו דהא שהגרמ"א זצ"ל דן בזה מדין נדר, הוא עפי"ד המ"א (בסי' ת"ע סק"ב) עפי"ד הגהות הסמ"ק [אף שבאמת בהגהות הסמ"ק (סי' קמ"ד) לא הזכיר שזה מדין נדר]. וע"ע בתשב"ץ (ח"ג סי' מ"ה). ומאידך מדברי הרוקח (הל' ד' פרשיות סי' רל"ג) משמע שאינו פוסק מלשקול עבור בנו "בשביל לחנכו במצוות", ולא דן בזה מדין נדר. וע"ע במ"א (סי' תרצ"ד) ובביאור הגר"ח קנייבסקי שליט"א להל' שקלים (פ"א ה"ז, בשקל הקודש, בה"ל ד"ה "קטן שהתחיל"), ואכמ"ל.
ובדין מת האב, האם מוטל החיוב על הבן, ראה בכה"ח (שם סקכ"ח).
[52]נב. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (סימן תרצ"ד סעיף א'). וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי.
[53]נג. ראה מש"כ הרמ"א (בסוף ס"א), די"א שנותנים מחה"ש לצדקה מלבד ג' מחציות אלה, ושאין נוהגים כן. ובבה"ל (שם ד"ה "ויש") כתב, שהעושה כך אשריו וטוב לו.
[54]נד. בענין המנהג באותה המדינה, ראה מש"כ הבה"ל (שם ד"ה "ויש"). והגר"ש ישראלי (שליט"א) זצ"ל הורה לי, שמעיקר הדין למנהג האשכנזים סגי לתת היום כ-1.5 שקל חדש. והוסיף, שודאי יצא י"ח אם נתן את המטבעות המיוחדות למחה"ש. עכת"ד.
[55]נה. ראה בכה"ח (סקכ"ג) שלדעת המט"י צריך לתת רק מחצית אחת. עיי"ש טעמו. וכעין מה שהקשו שם שמעתי מהגר"ע יוסף. וכן דעת הגר"א, דדי ליתן מחצית אחת [כמובא במע"ר (סי' רל"ג). הב"ד הבה"ל וכה"ח (שם)]. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א.
[56]נו. כה"ח (סי' תרצ"ד סק"כ), ילקו"י (שם עמ' 310 סעיף ה'). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף זצ"ל.
[57]נז. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ולדעתו יש להוסיף את שיעור מס ערך מוסף באותה עת. וכ"כ בספרו הל"ח (פס"ג ס"א). ועיי"ש שכ' שבשנת תשס"ב היה השיעור (כולל מע"מ) כ-14 ש"ח.
[58]נח. כ"כ כה"ח (סק"כ), עיי"ש. וכ"כ בילקו"י (שם עמ' 312 סעיף ז'). ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שבמקרה זה יתן כפי השיעור הדרוש עבור עצמו, ויוסיף עוד מעט מעות עבור אשתו ובניו. וראה במעשה רב (סעיף רל"ג), בה"ל (ד"ה "ויש)" וכה"ח (סקכ"ג).
ובדין עני המתפרנס מן הצדקה, החייב לתת מחה"ש, ראה מש"כ בבה"ל (סימן תרצ"ד ד"ה "וי"א").
[59]נט. ילקו"י - מועדים (עמ' 311 סעיף ו'. ועיי"ש בהערה ט'). וראה כה"ח (סק"כ) ולוח א"י לגרימ"ט.
[60]ס. לוח א"י לגרימ"ט. וראה בה"ל (סימן תרצ"ד ד"ה "ויש").
[61]סא. מה שכתבנו גבי שטרות, כ"כ בילקו"י (שם. וראה מש"כ שם בהערה יו"ד). ומה שכתבנו שדי אף במטבע אחד, כ"כ במעשה רב, לרבינו הגר"א ז"ל (בהלכות פורים). וכ"כ מהר"י עייאש במט"י, וכנ"ל (בהערה נ"ה). ומה שכתבנו דשרי לתת שווה כסף, כ"כ כה"ח (סק"כ), עיי"ש.
[62]סב. ראה במס' סופרים (פרק כ"א הלכה ד'). כה"ח (ס"ק כ"א וכ"ב), לוח א"י לגרימ"ט וילקו"י - מועדים (עמ' 313 הערה ט"ו).
[63]סג. כה"ח (שם סקכ"א) כתב דיתננו לגבאי צדקה. וכן ראיתי כמה שנים שאחד מגדולי הדור נתן מעות מחה"ש לגמ"ח הלוואות לת"ח.
[64]סד. כה"ח (שם סקכ"ב), יחו"ד (ח"א סימן פ"ו), ילקו"י - מועדים (עמ' 313 סעיף ט'). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל. והוסיף הגר"ע יוסף ואמר, שעדיף לעשות כן מאשר לתת כסף זה לבתי כנסת. עכת"ד.
[66]סו. ילקו"י - מועדים (עמ' 310 סעיף ה') עפ"י מס' סופרים (פכ"א ה"ד) ושו"ת הגאונים (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' מ'). ועיי"ש בילקו"י (בהערה ז') שהאריך בכך והב"ד האוסרים אף לומר "זכר למחה"ש".
ואם טעה ואמר "למחצית השקל" ולא אמר "זכר" למחצית השקל, נראה מדברי המהרש"ם בתשובותיו (ח"ב ס' ע"ד) דבדיעבד לא נאסרו המעות, עפ"י המרדכי (פ"ק דסוכה) שאין לחוש שמא יעשה המצוה בעבירה, ולא שדי איניש זוזי בכדי והו"ל הקדש בטעות (הב"ד בילקו"י שם). וע"ע בשו"ת זכר שמחה (סי' ע"ו), בשו"ת דברי יוסף (שוורץ. סי' נ"ב) ובפסתש"ו (סי' תרצ"ד הערה 27).
[67]סז. בה"ל (רס"י תרצ"ד ד"ה "ליתן") בשם הפמ"ג.
[68]סח. של"ה, מג"א, א"ר, שש"א, כה"ח (שם סקי"ד), יחו"ד (ח"א סימן פ"ז), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל.
[69]סט. מ"ב (שם סק"ג), ילקו"י (מועדים עמ' 314 סעיף יו"ד), יחו"ד (ח"א סימן פ"ז), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל.
[70]ע. את הדעה הראשונה כתבנו עפי"ד הרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ט ס"א), וכ"כ בילקו"י (שם) בשם יחו"ד (שם). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל. וע"ע בבאר הגולה ביו"ד שם, ובש"ך (שם ס"ק ג') בשם תשו' מהר"ם, ובפת"ת (שם בשם החת"ס). שמעתי בעבר מהגר"ע יוסף, שהמפריש מעשר כספים, טוב שיאמר לפני שמפריש זאת בפעם הראשונה, שהוא עושה כן בלי נדר. שלמרות שיש מחלו' אי נתינת מעש"כ הוי חובה או מצוה או רק בגדר מנהג, לדעתו זו מצוה ולא חובה, ולכן אם ינהג כן יהיה זה בתורת נדר. ואם יאמר שנותן זאת בלנ"ד, יוכל להפסיק לתת זאת אם מצבו הכלכלי לא יאפשר לו זאת. עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שנתינת מעש"כ אינה חובה אלא מצוה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף לדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל נתינת מעש"כ הינה רק מצד המנהג, ואינה חובה, ולכן גם לדעתו טוב שלפני הנתינה בפעם הראשונה יאמר שעושה כן "בלי נדר". עכת"ד. וראה מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ד' המינים (פרק י' הערה פ"ט), שבס"ד הארכנו גבי השיטות השונות בתוקף חיוב מעש"כ, ועוד פרטי דינים רבים בהא. ועיי"ש, שכיון שי"א שמעש"כ חיובו מעיקה"ד מדאו' [דעת התוס' בתענית (ד"ט, א' ד"ה "עשר") ועוד ראשונים]. ולדידם לא מהני שיאמר בתחילה שעושה כן "בלי נדר", שה"ז חיוב גמור, מדאו' או מדרבנן. עיי"ש באורך. אמנם אי מעשר כספים הוי מצוה או חובה, ד"ז שנוי במחלו' הקדמונים, וכן במחלו' הרוא"ח. ואכמ"ל. ואי נא' "ובחנוני נא בזאת" גבי מעשר כספים, ר' מחלו' ע"כ בפת"ש (יו"ד סי' רמ"ז סק"ב).