מקראי קודש

אודות בית

פרק ט: גדרי חיוב הישיבה בסוכה

א. כתוב בתורה (ויקרא פרק כ"ג פס' מ"ב): "בסֻכֹּת תשבו שבעת ימים". ומכאן למדו חכמינו ז"ל שצריך אדם לדור בסוכה כל ימי החג, בין ביום ובין בלילה, כשם שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכפי שבס"ד יבואר בפרקנו.


ב. לאור זאת צריך אדם לאכול, לשתות, לישון, לדור, ולעשות את שאר תשמישיו המכובדים (כדלקמן) בסוכה. וכל החג ינהג אדם כאילו הסוכה היא דירת הקבע שלו, ואילו בדירתו הרגילה ינהג כאילו היא דירת הארעי וכפי שיפורטו הדברים בהמשך פרקנו. ובעת הישיבה בסוכה יש לכוון לקיים את מצוות הישיבה בה.


ג. כיון שהסוכה צריכה להיות דירתו העיקרית של האדם במשך כל ימי החג, לכן אם אדם צריך לשוחח עם חבירו, או לארח אורחים, יארחם בסוכה.


התנהגות בסוכה הנובעת מקדושתה:


ד. כיון שקדושת הסוכה הינה גדולה מאוד, לכן כתבו הפוסקים שראוי למעט מלדבר בה דברי חול, אלא ישתדל לדבר בה רק דברי קדושה ותורה. ומכל מקום אם צריך הוא לדבר עם חברו בעניני עסקיו, לא יצא מהסוכה בשל כך, אלא ידבר עמו בסוכה. ולכן עדיף להביא גם את הטלפון לסוכה, כדי שלא יצטרך לצאת ממנה לכשיצטרך לדבר בו. וראה בסעיף הבא.


ה. בפרט בסוכה יש להזהר מלדבר לשון הרע, רכילות ושאר הדיבורים האסורים. וכן יש להשתדל שלא לכעוס בה.


ו. בשל כבוד הסוכה, יש להכניס בה דוקא את הכלים היותר נאים והיותר יפים שיש לו. לכן יביא לסוכה את השולחנות, את מפות השולחן ואת הכסאות הנאים יותר שבביתו, וכן את כלי האכילה והשתיה היותר יפים שיש לו.


ז. בשל קדושת הסוכה וכבודה אין להכניס אליה כלים שאינם מכובדים, כגון דלי, כלי איחסון מכוערים של אוכל, ושאר כלים שאין רגילים להשהותם בחדר הנאה שבדירתו. אך מותר להכניס לסוכה ולהשהות בה כוסות, קנקנים, ושאר כלי שתיה.


ח. נחלקו הפוסקים מהי כוונת האיסור להכניס כלי אוכל לסוכה. יש אומרים שהכוונה שאסור להכניס לסוכה סירים, אף כשיש בהם אוכל שעומדים לחלקו בסעודה לצלחות (אלא מחוץ לסוכה יעבירו את האוכל מהסירים לקערות, כמבואר בסעיף הבא). ויש אומרים שהכוונה שלאחר הסעודה אסור להשאיר בסוכה את כלי הסעודה המלוכלכים, חוץ מהכוסות שאותן מותר להשאיר. ולמעשה יש לחשוש לשתי הדעות. ונהגו העולם להקפיד בעיקר כדברי הדעה הראשונה.


ט. אף לדעה הראשונה הנזכרת בסעיף הקודם, מותר להכניס לסוכה קערות גדולות מזכוכית, פלסטיק וכדומה, שרגילים הסועדים לקחת מהן ישירות לצלחות האוכל. אך לדעה זו אין להכניס לסוכה סירים שבהם מתבשל האוכל, אף אם רגילים להביאם לשולחן, ואפילו בשבת, כיוון שאם היה מתארח אורח מכובד לא היו מביאים סיר זה לשלחן. ולכן אין להכניס סירים אלה לסוכה, אף כשאינם עומדים על השלחן, אלא יערו מהם את האוכל לתוך קערות גדולות ויפות, וזאת מחוץ לסוכה, ואת הקערות הללו יכניסו לסוכה (ויש מי שמתיר להכניס לסוכה את הסירים של ימינו, שהם נקיים או מעוטרים).


י. אין להכניס לסוכה כלים מחרס. אך אם הם מצופים בזכוכית וכדומה, כך שהינם יפים ומכובדים, מותר להכניסם.


יא. בשל קדושת הסוכה וכבודה, אין לעשות בה דברים בזויים. לכן אסור בסוכה להחליף חיתולים לתינוקות, לשטוף בה כלי אוכל (כגון כשהסוכה נמצאת במטבח הדירה), מלבד כוסות שאותן מותר לשטוף. וכן אין לתלות כביסה בתוך הסוכה, ואין לעבור דרכה ממקום למקום כדי לקצר את דרכו. וכל שכן שאין להתפנות בה (וראה כאן במקורות). ויש מחמירים שלא יכנסו לסוכתם כלל גוי וכלב.


יב. נחלקו הפוסקים אם תשמיש המיטה (היינו הזיווג עם אשתו) מותר בסוכה. והעיקר להלכה שמותר הדבר, בתנאים המפורטים כאן במקורות. וראה עוד לקמן (בפרקנו בסעיף כ"ג).


יג. מותר בסוכה ליטול ידים לתוך קערה, הן נטילת ידים לסעודה, והן נטילת ידים של שחרית. ויזהר להוציא מיד מהסוכה את קערת המים של הנטילה של שחרית ולשופכם במקום המותר (כמבואר במקורות).


יד. כבר כתבנו לעיל (בפרק ו' סעיף מ"ב) שיש להרחיק את נורת החשמל מהסכך, מחשש לשריפה. וכתבו הפוסקים, שהמשתמש בנרות רשאי להניחם בסוכה, אך יזהר משריפה. ואם הסוכה אינה גדולה, כך שהחשש משריפה הינו סביר, יניח (גם) את הנרות מחוץ לסוכה. וכן הדין לגבי נרות שבת ויום טוב. ובכל מקרה של חשש שריפה יש להחמיר ולהניח את הנרות מחוץ לסוכה. וראה עוד במקורות.


טו. עוד דברים שיש להמנע מלעשותם בסוכה בשל קדושתה, ראה כאן במקורות.


טז. נחלקו הפוסקים לגבי סוכה שמכניסים אליה כלי אוכל או דברים אחרים שאינם מכובדים, או שעושים בה תשמיש בזוי (כנ"ל בסעיפים הקודמים), אם הסוכה נפסלת בשל כך. ולכן יש להזהר מאוד בכך (כגון להוציא את כלי האוכל לאחר הסעודה), כיון שיש מגדולי הפוסקים הסוברים שסוכה זו פסולה, ולדעתם אסור ליושב בה לברך באותה עת את ברכת "לישב בסוכה". ומכל מקום למעשה למנהג האשכנזים הסוכה כשרה בדיעבד. ולמנהג הספרדים ספק אם הסוכה כשרה.


דין חיוב השינה בסוכה:


יז. כתבו הפוסקים שעיקר מצוות סוכה הינה השינה בסוכה. וחמורה מצוות השינה בסוכה יותר מהאכילה, כיון שאכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה, אך שינה, אפילו כשהיא ארעית, אסורה, וכדלקמן. ואכן שכר הישן בסוכה גדול עד למאוד, והשכינה חופפת עליו, ומאידך מי שצריך ויכול לישון בסוכה ואינו ישן בה, עונשו גדול, ובשמים מקפידים עליו.


יח. צריך אדם להשתדל מאוד ולנקוט באמצעים שונים על מנת שיוכל לישון בסוכה, ללא הפרעות של קור, רעש וכדומה. ומסופר על הרבה מגדולי ישראל שממש מסרו את נפשם כדי לישון בסוכה, ומאידך כדי להמנע משינה מחוץ לסוכה.


יט. במשך כל ימי החג חייב אדם לישון את שינתו רק בסוכה. ודבר זה אמור הן ביום והן בלילה, הן שינת קבע והן שינת ארעי.


כ. איסור שינה מחוץ לסוכה כולל שינה בכל צורה שהיא, הן שינה בשכיבה על גבי מיטה, והן שינה בישיבה (כגון כשמשעין את ראשו על גבי שולחן, או על גבי כסא, סטנדר וכדומה), אף שאין חשש שישקע בשינתו.


כא. מי שחטפתו שינה ונרדם מחוץ לסוכה, מיד לכשיתעורר צריך הוא ללכת לסוכה.


כב. היו מהאשכנזים שנהגו בארצות הגולה הקרות שלא לישון בסוכה עקב הקור העז. אך כיום שיש תנורי חימום חשמליים, אם ניתן הדבר יכניסם לסוכה כדי שיוכל לישון בה (ויזהר משריפה). וכן אם ניתן הדבר יביא שמיכות עבות לסוכתו כדי שלא יצטער מהקור. ומכל מקום כתבו הפוסקים, שפה בארץ הקודש אין הקור עז כל-כך, ואין להפטר משינה בסוכה בשל סיבת הקור. וראה עוד כאן במקורות.


כג. רצוי שלכל אדם תהיה סוכה פרטית מוצנעת, כך שיוכל לישון בה עם אשתו כדרך שהוא דר עמה כל ימות השנה. ומי שאין לו סוכה כזו, והגיע זמן טבילתה או זמן עונתה, לא יבטל את מצות עונה, ורשאי לאחר מכן להמשיך לישון בביתו (לפחות) עד עלות השחר.


כד. יש מהפוסקים שכתבו שאם אדם נרדם לאונסו בבית הכנסת או בבית המדרש, יש להעירו כדי שלא ישן מחוץ לסוכה. אך דעת רוב הפוסקים שאין צריך להעירו. ויותר יש להקל לגבי מי שנרדם לאונסו בעת הנסיעה באוטובוס וכדומה שאין צריך להעירו. וכל זה מדובר לגבי מי שנרדם מחוץ לסוכה באונס. ולגבי מי שלכתחילה נוסע לטיול באופן שיודע שלא תהיה לו סוכה לישון, ראה מה שנכתוב בס"ד בפרק י"א.


כה. אף שאמרו חכמינו ז"ל שאדם לא יישן לבדו בבית, בכל אופן מותר לאדם לישון לבדו בסוכה. ומכל מקום במקום המועד לפורענות יש להמנע מכך.


כו. דין הישן בסוכה כשחלק מגופו חוצה לה, ר' לעיל (בפרק ב' הערות י"ג וכ"ח). דין המצטער לישון בסוכה ראה לקמן (בפרק י"א סעיף ט"ו ואילך). ועוד מדיני הישן בסוכה, כגון האם מותר להוציא את השולחן מהסוכה בעת השינה, ועוד, ראה כאן במקורות.


פירוט דיני האכילה והשתיה בסוכה ומחוצה לה:


כז. במשך כל ימי החג חייב אדם לאכול (ולשתות) רק בסוכה, הן ביום והן בלילה. ומכל מקום החיוב לאכול בסוכה הוא רק אכילת קבע, אך אכילת ארעי מותר לאכול מחוץ לסוכה. ומהן אכילת קבע ואכילת ארעי יבואר בסעיפים הבאים.


כללים בדיני אכילה ושתיה בסוכה:


כח. כתבו הפוסקים כמה הגדרות מהי אכילת קבע. ויש לדעת שהדבר משתנה ממאכל אחד לשני. ישנם מאכלים שיש שיעור מוגדר לכל מאכל (כגון יותר מנפח של "כביצה" לגבי לחם). אך ישנם מאכלים שהפוסקים לא כתבו שיעור מוגדר, אלא המציאות או מחשבת האדם גורמות להחשיב את הדבר כאכילת קבע המחייבת לאכול או לשתות בסוכה, וכגון: 1)שהאדם אוכל את סעודתו עם חבריו. 2)שהאדם הולך לאכול במסעדה. 3)שהאדם אוכל כמות כזו מהמאכל שהיא נחשבת אצלו כסעודת קבע (אף על פי שאצל אנשים אחרים אין זה נחשב לסעודת קבע). 4)שהאדם אוכל סעודה כזו בסלון או בחדר האוכל שבביתו, ולא סתם במטבח.


כט. אף שאכילת קבע בסוכה מצריכה לברך גם את ברכת "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", מכל מקום ישנם מיקרים שאדם חייב לאכול או לשתות בסוכה, אך אינו צריך (ואסור לו) לברך את ברכת "לישב בסוכה". אנו נדון תחילה באילו מיקרים חייבים לאכול ולשתות בסוכה (אף מבלי לברך את ברכת "לישב בסוכה"), ובהמשך הפרק (מסעיף מ"ו ואילך) נדון בס"ד באלו מיקרים גם מברכים את ברכת "לישב בסוכה" על אכילה ושתיה זו.


ל. אמרו חכמינו ז"ל, שכל המחמיר על עצמו, וגם את הדברים שאין חייבים לאכול בסוכה הוא אוכל רק בסוכה, ואינו שותה אפילו מים מחוץ לסוכה, אלא מקפיד הוא לאכול ולשתות הכל רק בסוכה, הרי זה משובח. ומכל מקום כאמור, אין חובה בכך, ואף מי שהינו תלמיד חכם, ואינו רוצה להחמיר על עצמו בכך (אלא אוכל ושותה הוא בסוכה רק את מה שחייבים לאכול ולשתות בה), רשאי שלא להחמיר בכך, ואינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות.


דין אכילת פת בסוכה:


לא. מותר לאכול מחוץ לסוכה לחם משיעור "כביצה" ופחות מכך, והיינו עד נפח של חמישים וארבעה סמ"ק. ויש אומרים עד ארבעים וחמישה סמ"ק (ולמנהג האשכנזים בלילה הראשון של סוכות אין לאכול פת מחוץ לסוכה כבר משיעור "כזית", שהוא עשרים ושבעה סמ"ק. ויש אומרים שהוא שלושים ושלושה סמ"ק). אך האוכל לחם יותר משיעור זה חייב לאוכלו בסוכה. וראה עוד לקמן (בסעיפים ל"ה, מ"ז ונ').


לב. יש מהאשכנזים הסוברים שהאוכל יותר מ"כזית" לחם ועמו תבשיל או שאר תוספות אחרות, וקובע סעודתו עליהם, חייב לאוכלם בסוכה, ואף מברך על כך את ברכת "לישב בסוכה" (וראה עוד לקמן בסעיף נ"ב). ואילו הספרדים ושאר האשכנזים אינם מחייבים לאכול בסוכה במקרה זה, ולדעתם כל עוד שלא אכל לחם בשיעור החיוב, אינו מתחייב בסוכה כלל (ומחלוקת כעין זו שייכת גם לגבי ברכת המזון על פת הבאה בכיסנין בכל ימות השנה).


דין אכילת פת הבאה בכיסנין (עוגות ושאר מיני דגן אפויים) בסוכה:


לג. האוכל פת הבאה בכיסנין (והיינו עוגות, בורקס, ושאר מיני דגן אפויים, ולא מבושלים, שאינם לחם אלא ברכתם "מזונות"), מעיקר הדין חייב לאוכלה בסוכה רק כשקובע סעודתו עליה, והיינו כשעבורו היא נחשבת כארוחה בפני עצמה (וראה כאן במקורות). וכן נוהגים למעשה חלק מהספרדים. ואילו האשכנזים ושאר הספרדים נהגו שהאוכל מאכלים אלה אפילו משיעור "כביצה" (היינו מנפח של חמישים וארבעה סמ"ק ולחלק מהאשכנזים היינו ארבעים וחמישה סמ"ק), חייב לאוכלם בסוכה, אף אם לא קבע סעודתו עליהם. וראה עוד לקמן (בסעיף ל"ה). ובענין ברכת "לישב בסוכה" במיקרים אלה, וכן בענין אכילה בשבת וביום טוב, ראה בסעיפים מ"ד ומ"ח.


דין אכילת תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן (כאיטריות, קוסקוס וכדומה) בסוכה:


לד. דין האוכל בסוכה תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן (והיינו שאינו אפוי אלא מבושל) דומה לדין האוכל פת הבאה בכיסנין. שמעיקר הדין חייב לאוכלו בסוכה רק כשקובע סעודתו עליו (כנ"ל בסעיף הקודם). וכן נוהגים למעשה חלק מהספרדים. ואילו האשכנזים ושאר הספרדים נהגו שהאוכל תבשיל כזה אפילו משיעור "כביצה" (ששיעורו מובאר בסעיף הקודם), חייב לאוכלו בסוכה, אף אם לא קבע סעודתו עליו. וראה עוד בסעיף הבא. ובענין ברכת "לישב בסוכה" במיקרים אלה, וכן בענין אכילה בשבת וביום טוב, ראה בסעיפים מ"ד ומ"ט.


משך זמן האכילה של השיעורים הנ"ל המחייב אכילה בסוכה:


לה. מה שכתבנו בסעיפים הקודמים (סעיפים ל"א, ל"ג ול"ד) שאסור לאכול מחוץ לסוכה לחם, מיני מזונות וכן תבשילים מחמשת מיני דגן, זה רק כשמתוך קביעות סעודתו אוכל כמות מסוימת תוך תשע דקות. אך אם אוכלם לאט לאט (באופן המבואר במקורות) רשאי הוא לאכול אף מאכלים אלה מחוץ לסוכה.


דין אכילת שאר המאכלים מחוץ לסוכה:


לו. מותר לאכול מחוץ לסוכה דברים הנאכלים עם לחם, כגון בשר, דגים, גבינה וכדומה (כשאוכלם ללא לחם), וזאת אף אם קובע עליהם את סעודתו, שעבורו הם נחשבים כארוחה בפני עצמה. ויש מהאשכנזים שמחמירים בדבר אם אוכלם כארוחה בפני עצמה, אך גם לדעתם לא יברך על כך את ברכת "לישב בסוכה".


לז. על פי האמור לעיל מבואר, שלמרות שבזמננו אנשים רבים רגילים לאכול את ארוחת הצהרים שלהם ללא לחם, אלא אוכלים בשר, דגים, תפוחי אדמה, מרק וכדומה, בכל אופן אינם חייבים לאכול זאת בסוכה (כשאוכלים זאת ללא פת הבאה בכיסנין, כבורקס, וללא תבשיל העשוי מדגן, כאיטריות).


לח. הן לספרדים והן לאשכנזים מותר לאכול פירות מחוץ לסוכה, אף אם אוכלם כארוחה בפני עצמה, בין ביום חול ובין בשבת וביום טוב. וכן הדין לגבי ממתקים כגלידה, שוקולד, פיצוחים וכדומה, אם אינם עשוים מחמשת מיני דגן.


דין שתיית יין ושאר משקאות מחוץ לסוכה:


לט. מעיקר הדין השותה יין אינו חייב לשתותו בסוכה, אף אם קובע את עצמו לשתיית יין זו (דהיינו שמתיישב לשתותו בסלון שבביתו, או ששותהו בחבורה עם ידידיו, או שהולך לשתותו במסעדה וכדומה). ולכן גם אין מברכים על שתייתו את ברכת "לישב בסוכה". וכן נוהגים הספרדים למעשה. אך יש מהאשכנזים המחמירים בכך, וסוברים שאם קובע את עצמו לשתות את היין (כנ"ל בתחילת הסעיף), אז חייב הוא לשתותו בסוכה, אך גם לדעתם לא יברך על שתייתו את ברכת "לישב בסוכה". ולדעה זו ראוי ונכון לכתחילה לשתות את היין רק בסעודה שאוכל בה לחם או מיני דגן (כנ"ל בסעיפים מ"ז-נ'), כך שממילא מברך הוא את ברכת "לישב בסוכה".


מ. בין למחייבים לשתות את היין דוקא בסוכה, ובין למקילים בכך, אין הבדל אם שותה את היין בימי חול המועד, או ששותהו בשבת או ביום טוב. וכן אין הבדל אם שותהו בעת ההבדלה או בשאר ימות החג (ולכן למקילים הנ"ל מותר לעשות הבדלה בבית הכנסת וכן בבית). ופוסקים רבים מחייבים לעשות את ההבדלה בסוכה, ויש מהאשכנזים שאף מברכים בה את ברכת "לישב בסוכה" (והנוהגים כן יברכוה לכתחילה לפני ברכת "בורא פרי הגפן"). ואף לנוהגים שלא לברך את ברכת "לישב בסוכה" על שתיית יין, מכל מקום אם מיד לאחר ההבדלה אוכל הוא בסעודה הרביעית לחם או מיני מזונות (כעוגות וכדומה) בכמות המצריכה לברך את ברכת "לישב בסוכה", אזי יש אומרים שיברכו ברכה זו כבר בהבדלה (וגם במקרה זה צריך לכתחילה להקדים ולברך את ברכת "לישב בסוכה" לפני ברכת הגפן). ויש אומרים שיברכנה סמוך לברכת הפת או המזונות. ומכל מקום כשמברך את ברכת "לישב בסוכה" בסעודה שלישית יכוון שהוא פוטר בה את ישיבתו בסוכה רק עד סוף הסעודה השלישית.


מא. דין שתיית שאר המשקאות החשובים, כגון שיכר, בירה, ליקר וכדומה, כדין שתיית היין. שהספרדים מקילים ואינם מחייבים לשתות זאת בסוכה. ואילו האשכנזים, יש מהם המחמירים וסוברים שאם קובע את עצמו (כנ"ל בסעיף ל"ט) לשתות משקאות אלה, ואפילו קפה, הריהו חייב לשתותם בסוכה, אך גם לדעתם לא יברך על כך את ברכת "לישב בסוכה".


מב. מותר לשתות מים מחוץ לסוכה. וכפי שכתבנו לעיל (בסעיף ל') המחמיר לשתותם דוקא בסוכה הרי זה משובח. ובענין אם מותר לשתות מים מחוץ לסוכה באמצע סעודת קבע עם לחם או מיני מזונות, ראה בסעיף הבא.


מג. יש מגדולי הפוסקים שכתבו שהאוכל סעודת קבע בסוכה (כנ"ל בסעיפים הקודמים) ורוצה לצאת באמצע סעודתו, אסור לו לאכול ולשתות מחוץ לסוכה גם דברים שאין חיוב לאוכלם בסוכה. ויש שהחמירו יותר, וכתבו שאף יגמור בסוכה לאכול את מה שכבר בפיו, ורק לאחר מכן יצא מהסוכה. והמיקל בכל הדברים הללו יש לו על מה לסמוך.


דין חיוב האכילה בסוכה בשבת וביום טוב:


מד. דנו הפוסקים האם שיעור האכילה המחייבת ישיבה בסוכה שונה בין ימי חול המועד, לבין שבת ויום טוב, שאז אף שיעור קטן יותר מחייב לאכול בסוכה. ולמעשה למנהג הספרדים אין הבדל בכך בין שבת ויום טוב לבין שאר ימי החג, וכן נראה מנהג האשכנזים (וראה עוד במקורות).


טעימה מחוץ לסוכה:


מה. מותר אף מחוץ לסוכה לטעום את התבשילים אם צריך להוסיף להם תבלין וכדומה. ומותר לטועמם שם כמה פעמים, ואף לבלוע את הטעימה (וכמובן שאין להערים בכך, וה' יראה ללב).


על איזו אכילה מברכים את ברכת "לישב בסוכה":


מו. כפי שכתבנו לעיל (בסעיף כ"ט), ישנם מיקרים שאדם חייב לאכול ולשתות בסוכה, אך בכל אופן אינו צריך, ואף אסור לו, לברך את ברכת "לישב בסוכה". עתה נבאר בס"ד באלו מיקרים יש לברך ברכה זו.


מז. האוכל לחם בכמות הגדולה משיעור "כביצה" (דהיינו בנפח הגדול מחמישים ושמונה סמ"ק, ויש אומרים שהוא מאה סמ"ק) צריך לברך לפני אכילתו את ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". ובלילה הראשון של סוכות (ובגולה גם בליל היום טוב השני של סוכות), יש לברך ברכה זו אפילו אם אוכל לחם רק בשיעור "כזית" (שהוא נפח של עשרים ותשעה סמ"ק. ויש אומרים שהוא ארבעים ושמונה סמ"ק) בסעודה הראשונה בלילה זה (וממילא בדרך כלל בליל יום טוב מברכים ברכה זו כבר בקידוש).


מח. האוכל פת הבאה בכיסנין (והיינו עוגות, בורקס, ושאר מיני דגן אפויים שאינם לחם אלא ברכתם מזונות), מעיקר הדין יש לברך עליהם את ברכת "לישב בסוכה" רק כשקובע סעודתו עליהם (כמבואר לעיל בסעיף כ"ח). ולמעשה נוהגים האשכנזים לברך ברכה זו כבר אם אוכל זאת בשיעור מעט יותר מ"כביצה" (היינו מנפח של חמישים ושמונה סמ"ק. ויש אומרים מנפח של מאה סמ"ק), ואז עליהם להמתין בסוכה זמן מה לאחר האכילה ולא לצאת ממנה מיד (ובשבת ויום טוב כשאוכל זאת בסעודה הסמוכה לקידוש אין צורך להמתין). והספרדים, יש מהם המברכים ברכה זו רק אם אוכל זאת בכמות של שלוש "כביצים", ויש המברכים זאת רק מכמות של ארבע "כביצים", ששיעורם מבואר במקורות.


מט. האוכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן (היינו שאינו אפוי אלא מבושל, כגון איטריות, קוסקוס וכדומה), למנהג האשכנזים מברך על כך את ברכת "לישב בסוכה" רק כאשר קובע עליו את סעודתו (כמבואר לעיל בסעיף כ"ח. ודבר זה נקבע לפי האדם עצמו, ואין לו שיעור קבוע). וכן מנהג חלק מהספרדים. ויש מהספרדים הסוברים שיברך ברכה זו רק אם אוכל זאת בשיעור של שלוש "כביצים" (כמבואר במקורות).


נ. הן האוכל בסוכה לחם, והן האוכל פת הבאה בכיסנין (עוגות וכדומה), או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן (כאיטריות), מברך את ברכת "לישב בסוכה" רק כשמתוך הכמויות הנ"ל (בסעיפים מ"ז-מ"ט) אוכל לפחות שיעור (כל) "כזית" (שהוא עשרים ותשעה סמ"ק. ויש אומרים שהוא ארבעים ושמונה סמ"ק) "בכדי אכילת פרס", והיינו תוך ארבע דקות (ויש הסוברים שיברך את ברכת "לישב בסוכה" אף כשאוכל זאת במשך זמן רב יותר, כמבואר במקורות). ויש מהפוסקים הסוברים שבמשך זמן זה יש לאכול מדברים אלה לפחות שיעור "כביצה" (שהוא חמישים ושמונה סמ"ק. ויש אומרים שהוא מאה סמ"ק).


נא. חוץ מהמאכלים הנ"ל, למנהג כולם אין לברך את ברכת "לישב בסוכה" על שאר המאכלים והמשקאות. ולכן אם אוכל בשר, דגים, גבינה ושאר מאכלים הנאכלים בדרך כלל עם לחם, ואוכלם עתה ללא לחם , וכן פירות, ירקות וכדומה אין לברך עליהם ברכה זו. וכן אין לברך ברכה זו על שתיית יין, שיכר, ליקר ושאר המשקאות ודברים אלה אמורים אף כשאוכל או שותה זאת בכל כמות שהיא. וראה עוד בסעיף הבא.


ברכת "לישב בסוכה" כשנכנס לסוכה ושוהה בה בלא אכילה.


נב. יש מהפוסקים הסוברים שבכל פעם שאדם נכנס לסוכה (ויושב בה) צריך הוא לברך את ברכת "לישב בסוכה", ואפילו אם אינו עומד לאכול או לישון בסוכה. וכן מברכים אותם הנוהגים כמנהג הגר"א זצ"ל, וכן יוצאי תימן (בהתיישבם בסוכה). אך הספרדים ורוב האשכנזים לא נהגו כן, אלא נהגו לברך רק כשאוכל אכילת קבע, וכנ"ל בסעיפים הקודמים (מסעיף מ"ו ואילך). ויש מהאשכנזים שמברכים במיקרים מסוימים ברכה זו, וסומכים על הפוסקים שהזכרנו בתחילת הסעיף, וכמו שנכתוב בסעיפים הבאים, וכאן במקורות.


נג. לאור האמור בסעיף הקודם, נחלקו הפוסקים גם לגבי מי שמתענה תענית חלום בימי החג, או שאוכל דברים שונים אך במשך כל היום אינו אוכל לחם ושאר דברים המצריכים לברך את ברכת "לישב בסוכה". למנהג רוב האשכנזים צריך הוא לברך ברכה זו בכל פעם שחוזר הוא לסוכה לאחר שיצא ממנה "יציאה גמורה" (שפירושה מבואר להלן בסעיפים נ"ד, וס' - ס"ג). ולמנהג הספרדים וחלק מהאשכנזים במקרה זה לא יברך כלל את ברכת "לישב בסוכה", אלא ישתדל לשמוע אותה מאדם אחר הצריך לברכה.


נד. לאור מחלוקת הפוסקים הנ"ל (לגבי מי שנכנס לסוכתו או לסוכת חבירו, אך אינו אוכל באותה שהייה בסוכה היברך את ברכת "לישב בסוכה") דנו הפוסקים גם לגבי מי שגמר לאכול את ארוחת הצהרים בסוכה והולך ללמוד בבית המדרש, חוזר שנית לסוכתו לנוח, ושוב יוצא לתפילת ערבית, וכשחוזר לסוכה אוכל ארוחת ערב. ולאור האמור לעיל, נחלקו הפוסקים האם יברך את ברכת "לישב בסוכה" בשהייתו האמצעית (כשנכנס לנוח ולא אכל). וכל אחד יעשה כמנהגו, וכנ"ל בסעיף נ"ב.


הנכנס לסוכת חבירו, היברך "לישב בסוכה" במציאויות שונות.


נה. יש אומרים שהנכנס לסוכת חבירו, אף שאינו סועד שם, צריך לברך את ברכת "לישב בסוכה", למרות שאם היה עושה כן בסוכה של עצמו לא היה מברך זאת. אך העיקר להלכה שדין הכניסה לסוכת חבירו כדין הכניסה לסוכה של עצמו, ואם אינו סועד שם (באופן המחייב לברך ברכה זו) לא יברך את ברכת "לישב בסוכה".


נו. מי שנכנס לסוכת חבירו למטרה שאינה מצריכה ישיבה בסוכה, וכגון לגבות את חובו או לשאר עסקים, אינו צריך לברך שם את ברכת "לישב בסוכה".


למנהג האשכנזים רצוי להתחייב בברכת "לישב בסוכה" כשנמצא בה.


נז. כתבו הפוסקים האשכנזים, שלמרות שנהגו לברך את ברכת "לישב בסוכה" רק כשאוכל אכילת קבע, בכל אופן אף כשאינו אוכל אכילת קבע, נכון הדבר שלא לשבת בסוכה בלא ברכה. ולכן לדעתם אם אדם נכנס לסוכתו, ודעתו לסעוד את סעודתו רק זמן רב לאחר מכן, אזי מיד בכניסתו לסוכה יאכל מאכל מחמשת מיני דגן (באופן שמתחייב לברך את ברכת "לישב בסוכה", וכנ"ל בסעיפים מ"ח ומ"ט בפרקנו), יברך על אכילה זו את ברכת "לישב בסוכה", וכעבור זמן משירצה לאכול פת, לא יצטרך שוב לברך ברכה זו (וראה עוד במקורות). ודברים אלה אינם אמורים לגבי הספרדים.


היוצא מהסוכה באמצע סעודתו, היברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" כשחוזר אליה.


נח. גם לגבי היוצא מהסוכה באמצע סעודתו (כגון לתפילת מנחה או ערבית) נחלקו הפוסקים האם זה נחשב הפסק בסעודה, ובשל כך יצטרך לברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" כשחוזר להמשיך בסעודתו. ולמעשה נטו הפוסקים לומר שאם לא הסיח את דעתו מלהמשיך את סעודתו, לא יברך שוב את ברכת "לישב בסוכה".


נט. לגבי מי שבתוך סעודתו הולך לסוכת חבירו וסועד גם שם בשיעור המצריך לברך את ברכת "לישב בסוכה", נחלקו הפוסקים האם יברך שם שוב את ברכת "לישב בסוכה", נוסף למה שכבר בירכה בסוכתו שלו. יש אומרים שאם כשבירך את ברכה זו בסוכתו היה בדעתו ללכת גם לסוכת חבירו, הרי שאז אינו צריך לברכה שוב בסוכת חבירו. ואם לא היה אז בדעתו ללכת לשם, אכן יברכנה שוב בסוכת חבירו. ויש אומרים שאף אם כשבירך ברכה זו בסוכתו שלו לא היה בדעתו ללכת לסוכת חבירו, בכל אופן לא יברכנה שוב בסוכת חבירו, והעיקר להלכה כדעה האחרונה. ומכל מקום כתבו הפוסקים, שכיוון שישנה מחלוקת גדולה בכך, אין ראוי לצאת מסוכתו באמצע סעודתו לאכול בסוכת חבירו.


דין מי שלא יצא מהסוכה בין סעודה לסעודה, היברך "לישב בסוכה" גם לפני הסעודה השניה.


ס. מי שבירך את ברכת "לישב בסוכה" וסעד את סעודתו בסוכה, ולאחר ברכת המזון נשאר בסוכתו זמן רב עד הסעודה הבאה או יותר מכך. נחלקו הפוסקים האם יברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" בסעודות הבאות, כל עוד לא יצא מהסוכה. ולמעשה כתבו הפוסקים, הן הספרדים והן האשכנזים, שבמקרה זה לא יברך את ברכת "לישב בסוכה" בשאר סעודותיו.


ברכת "לישב בסוכה" כשיוצא מהסוכה בין סעודה לסעודה.


סא. ועוד נחלקו הפוסקים לגבי מי שבירך את ברכת "לישב בסוכה" וסעד את סעודתו בסוכה, ולאחר שגמרה יצא מהסוכה לזמן מועט על דעת לחזור מיד, ושוב שב אליה. האם לפני הסעודה הבאה יברך שוב את ברכת "לישב בסוכה". ולמעשה גם במקרה זה לא יברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" בסעודה הבאה.


סב. בשני המיקרים הנ"ל (כשלא יצא כלל בין הסעודות, או שיצא רק לזמן מועט), אם כשבירך את ברכת "לישב בסוכה" התכוון לפטור את ישיבתו בסוכה רק עד הסעודה הבאה, הרי שצריך הוא לברך שוב ברכה זו לפני הסעודה הבאה.


סג. מי שבין סעודה אחת לשניה יצא מהסוכה לזמן מה והסיח דעתו ממנה, כגון לתפילה בבית הכנסת, ללמוד תורה בביתו, או לעסקיו וכדומה, צריך הוא לברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" כשחוזר לסעוד סעודה נוספת בסוכה.


עוד מדיני ברכת "לישב בסוכה" וחיוב האכילה בה.


סד. כאשר יש לברך את ברכת "לישב בסוכה" לפני האכילה, נחלקו הפוסקים האם יש להקדים את ברכת "לישב בסוכה" או את ברכת הנהנין ("המוציא" או "בורא מיני מזונות"). ולמעשה נוהגים הספרדים להקדים את ברכת "לישב בסוכה" לברכת הנהנין. ואילו האשכנזים נוהגים להקדים ולברך את ברכת הנהנין לפני ברכת "לישב בסוכה", חוץ ממיקרים מסוימים שחלקם מקדימים את ברכת "לישב בסוכה" לברכת הנהנין. ומכל מקום למנהג כולם אף מי שהפך את סדר הברכות, יצא ידי חובה. ובענין מתי מברכים את ברכת "לישב בסוכה" בעת הקידוש, ראה לקמן (בפרק י' סעיף ב'), ולגבי ההבדלה ראה לעיל בפרקנו (בסעיף מ').


סה. למנהג האשכנזים האוכל סעודת קבע בסוכה מברך את ברכת "לישב בסוכה" לאחר שכבר התיישב. ואילו הספרדים מברכים ברכה זו בעמידה ומיד לאחר מכן מתיישבים. ולענין הקידוש ראה לקמן (בפרק י' סעיף ד').


סו. מי ששכח לברך את ברכת "לישב בסוכה", ונזכר בכך לאחר שכבר החל לאכול את סעודתו (המחייבת בברכה זו), יברך מיד את ברכה זו, וימשיך את סעודתו (וראה במקורות כמה צריך עוד להמשיך ולאכול לאחר הברכה). אך אם נזכר בכך לאחר שבירך את ברכת המזון, לא יברך עוד את ברכת "לישב בסוכה". ויש מגדולי האשכנזים הסוברים שרשאי לברכה אף לאחר ברכת המזון, כל עוד ממשיך לשבת בסוכה, ולאחר שיברך את ברכת "לישב בסוכה" יתעכב בסוכה עוד זמן מה. ואם נטל מים אחרונים, או שאף החל לברך את ברכת המזון, ואז נזכר שטרם בירך את ברכת "לישב בסוכה", ראה דינו במקורות.


סז. מי שאוכל מחוץ לסוכה לחם, מזונות וכדומה פחות משיעור שחייבים לאוכלו בסוכה (כנ"ל בסעיף ל"א), ונמלך בדעתו לאכול עוד באופן שבשתי האכילות יחד יהיה שיעור חיוב אכילה בסוכה (היינו יותר מ"כביצה"). יש מי שאומר שמיד כשנמלך בכך, חייב הוא להמשיך לאכול בסוכה, ויברך אז את ברכת "לישב בסוכה" למרות שמעתה לא יאכל עוד כשיעור החיוב לסוכה, ורק בצירוף שתי האכילות יגיע לשיעור זה. ואחרים אומרים שאין שתי האכילות מצטרפות, ולכן אם רוצה הוא להמשיך ולאכול עוד, עליו להכנס לסוכה, לברך את ברכת "לישב בסוכה", ולאכול מעתה עוד כשיעור המחייב ישיבה בסוכה. ועוד בענין צירופי אכילות ראה כאן במקורות.


סח. יש אומרים שאם אדם נמצא בשבת או ביום טוב במקום שאין בו סוכה, או שאין בו סוכה כשרה, יאכל בכל אחת מהסעודות לחם לפחות בשיעור "כזית" ולא יותר מ"כביצה" (ששיעוריהם מבוארים במקורות), כך שאינו חייב לאכול בסוכה, ומאידך יוצא ידי חובת סעודת שבת ויום טוב (אך אין פתרון זה מועיל לחיוב אכילת פת בסוכה בלילה הראשון של החג). וכיצד ינהג במקרה זה בענין נטילת הידים, וכן לגבי אכילת שאר המאכלים העשויים מחמשת מיני דגן, ראה כאן במקורות. ודעה נוספת בענין זה ראה כאן במקורות.


סט. בענין אם הנשים מברכות את ברכת "לישב בסוכה", ואם עונות "אמן" על ברכה זו בקידוש, ראה כאן במקורות.


ע. יש לזכור שברכת "לישב בסוכה" תלויה לא רק אם אוכל בסוכה, מה אוכל וכדומה, אלא ראשית כל היא תלויה בכשרותה של הסוכה, כמפורט בפרקים הקודמים.


עא. עוד מדיני ברכת "לישב בסוכה" ראה כאן במקורות.


קידושא רבא בחג הסוכות – מתי מברכים את ברכת "לישב בסוכה".


עב. נחלקו הפוסקים מתי יש לברך את ברכת "לישב בסוכה" כשעושה קידוש ביום טוב בשחרית, וכן בשחרית של שבת חול המועד, ומיד סועד את סעודת שחרית עם פת. יש אומרים שיברכנה בקידוש, ויש הסוברים שיברכנה לאחר שנטל ידיו, סמוך לברכת "המוציא" (וראה לעיל בסעיף ס"ד האם להקדים את ברכת "המוציא" או את ברכת "לישב בסוכה"). ולמעשה למנהג האשכנזים אין הכרע בדבר, וכל אחד יעשה כמנהגו. ואילו לדעת רוב הפוסקים הספרדים יש לברך ברכה זו בקידוש. ומכל מקום ספרדי שרוצה לברך ברכה זו לאחר נטילת הידים לפת וסמוך לברכת "המוציא", יש לו על מה לסמוך.


עג. במקרה הנ"ל, כשמקדש ביום טוב בשחרית, וכן בשחרית של שבת חול המועד, אך אינו רוצה לאכול מיד פת אלא אוכל לאחר הקידוש רק מיני מזונות (בשיעור המצריך לברך את ברכת "לישב בסוכה", כמבואר כאן במקורות), וכוונתו לאכול את הפת (לצורך סעודה שניה) מאוחר יותר. למנהג האשכנזים יברך את ברכת "לישב בסוכה" בקידוש לאחר ברכת הגפן ולפני שתיית היין. ואילו למנהג הספרדים ממילא אינו מברך ברכה זו על אכילת מיני מזונות אלא רק אם קובע את סעודתו עליהם (כנ"ל בסעיפים מ"ח ומ"ט). ואם אכן קבע את סעודתו עליהם הרי שדינו כאוכל פת, ויברך ברכה זו כמבואר לעיל בסעיף הקודם. וראה עוד כאן במקורות.


קידוש ליל שבת חול המועד - מתי מברכים "לישב בסוכה".


עד. בקידוש של ליל שבת של חול המועד, יש לברך את ברכת "לישב בסוכה" בסוף הקידוש, לאחר גמר ברכת "מקדש השבת" (ואין מזכירים בקידוש זה את החג) .


רק בלילה הראשון חובה לאכול פת באופן שיתחייב לאכלה בסוכה.


עה. חוץ מהסעודה הראשונה בליל יום טוב ראשון של סוכות (ובגולה גם בליל יום טוב שני של גלויות) שחייבים לאכול פת בסוכה, הרי שבשאר החג אין חובה לאכול פת באופן המחייב ישיבה בסוכה, כיון שאם אדם רוצה, יכול הוא לאכול אז פת, עוגות וכדומה, בשיעור שאינו חייב לאוכלם בסוכה (למשל כדלעיל בסעיפים ל"א ול"ג), וכן פירות, ירקות וכדומה, כך שמותר לו לאוכלם מחוץ לסוכה. ודין זה אמור אף לגבי שבת ולגבי יום טוב כדלעיל (בסעיף נ"ז).


דין הלימוד והתפילה בסוכה:


עו. לכתחילה יש לקרוא, לשנן וללמוד את שאר הדברים בסוכה בכל שבעת ימי החג. אך אם יש לאדם הפרעות בסוכה כך שאין דעתו מיושבת עליו בה, כגון רעש, קור, חום רב וכדומה, ואינו יכול למונעם, או שנצרך הוא להרבה ספרים לשם לימודו, ויש לו טורח רב בהבאתם לסוכה, הרי שבמקרים אלה פטור הוא מהסוכה, ורשאי ללמוד בביתו.


עז. יש מהפוסקים שכתבו, שמי שרגיל ללמוד תורה בבית המדרש, רשאי להמשיך ללמוד בבית המדרש ולא בסוכה.


עח. כל מי שיכול ללכת להתפלל בבית הכנסת בחג הסוכות, צריך להתפלל בבית הכנסת, אף אם יש לו מנין בסוכתו. ואם אין בית כנסת בסביבתו, או שאין באפשרותו ללכת לבית הכנסת, אזי יתפלל בסוכתו. ובאשר לעשיית הבדלה בסוכה, בבית הכנסת או בבית, ראה לעיל בפרקנו (בסעיף מ').


הערות

[1]א. ברייתא סוכה (דכ"ח, ב'). מרן (סי' תרל"ט ס"א).


כתבו הפוס', שבכל רגע ורגע שאדם נמצא בסוכה הריהו מקיים מצות עשה. אלא שמ"מ כתבו שיש מקום לחלק בין ישיבה בסוכה לבין המנעות מהישיבה בה. שכ' בס' יסוד ושורש העבודה (שער האיתון, פי"ב) שעל כל רגע ורגע ששהה אדם בביתו חוץ לסוכה, על לא דבר הכרחי וכו', עובר על מצוות עשה מן התורה. עכ"ל. הב"ד בסה"ס (בסופו, בעמ' תנ"א, בפסקי הגרשז"א, סקט"ו). עיי"ש שדן בזה וכתב שדבריו לא מובנים, שהרי לפי הכלל של תשבו כעין תדורו אין חיוב לישב בסוכה אלא כמו בביתו כל השנה. ואם דרכו בכל ימות השנה לשהות מחוץ לביתו מלבד שעות השינה והאכילה, מדוע שיתחייב לישב בסוכה בכל עת ובכל שעה. אלא שהסביר זאת הגרשז"א זצ"ל, דאם אדם היה מקבל סכום חשוב עבור כל רגע של שהיה בביתו בכל ימות השנה, פשיטא שלא היה מבזבז זמנו מחוץ לבית, שהרי בכל רגע יש לו מניעת רווח. א"כ לא תגרע מצוות "בסוכות תשבו" היקרה מפז ומפנינים, שבאפשרותו לקיימה בכל רגע בשבעת ימי החג, מדירתו בכל השנה. לפיכך שייך בזה שפיר לדון גם באופן זה מדין תשבו כעין תדורו.


ומ"מ כ' שם בסה"ס שלמעשה נקטינן שאף שבכל רגע שאדם יושב בסוכה הריהו מקיים מצווה, אך מ"מ הדין של תשבו כעין תדורו הוא כפשוטו. וכדרך שאדם דר בביתו כל השנה מרצונו הטוב בלי שום הבטחת שכר. ובזה אמרה התורה להתנהג בחג כדרכם של רוב האנשים בכל ימות השנה בבית.


אלא שעדיין אפשר לומר שכל הבא לעשות דבר שהוא רגיל לעשותו בבית ולא בחוץ, וגם עתה אין סיבה שמונעתו מלעשותו בסוכה, שפיר מתחייב לעשותו בסוכה מעיקה"ד של תשבו כעין תדורו. עכת"ד.


וא"כ המחלו' הינה האם אדם צריך לחוש להבטחת שכר על ישיבה זו, או שצריך הוא להתנהג כהרגלו בביתו, וזה הפשט של תשבו כעין תדורו.


וכעבור זמן כתב לי חתני נר"ו בשם הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א, שאף הוא לא ס"ל כפשט דברי היסוש"ה הנ"ל, ושכ"כ כדברי היסוש"ה, גם הגר"י עמדין בסידורו. אלא לגר"א וייס (ציטוט) הם דיברו דרך מוסר והפלגה. ולדעתו אין ביטול מ"ע כשאדם יוצא מהסוכה. ולדעתו יתירה מזו, גם כשאדם חוץ לסוכה המצוה מתקיימת על ידו כל שבעה כל עוד לא קבע דירה חוץ לסוכה. עכ"ל הגרא"ו שליט"א. והוסיף שכ"כ האב"נ, ופירש כן את דברי הר"ן בסוכה דמ"ח, ובתשובת הרשב"א. עכת"ד. ועוד חידש כמה חידושים גדולים הנובעים מכך (ומחלקם חזר בו). וכ"ז בשיעור (בי"ז תשרי תשס"ט).


חובת הישיבה בסוכה (לדברים המצריכים ישיבה בסוכה, כאכילה ושינה) הינה במשך כל ימי החג [שו"ע (סי' תרס"ו ס"א)], כולל בין השמשות של מוצאי היום השביעי [מ"ב (שם סק"ז) וש"א].


כאשר הסוכה נמצאת מעבר לנהר, אי שרי לעבור בספינה או במעבורת בשויו"ט (ומדובר בספינה ללא מנוע) עי"כ שגוי ישיט אותה, נחלקו הפוס' בהא. ונראה שד' המ"ב להחמיר בזה [ר' מ"ב (סי' תרל"ט סק"א) ובשעה"צ (ס"ק א', ב')].


[2]ב. מרן (סי' תרל"ט שם).


[3]ג. ברייתא (שם). מרן (שם).


[4]ד. גבי הא שיאכל, ישתה וידור בסוכה, כ"כ מרן (סי' תרל"ט ס"א).


גבי שינה, כ"כ הרמ"א (שם).


ומה שכתבנו בענין שאר תשמישיו המכובדים. אמנם מרן והרמ"א לא כתבו שיעשה שם את תשמישיו המכובדים, אלא הרמ"א (שם) כ' רק שגם יטייל בסוכה. מ"מ כך עולה מדברי הברייתא הנ"ל ומרן (שם) שכתבו שידור בסוכה כל שבעת הימים.


ומה שכתבנו שכ"ה דוקא גבי תשמישיו המכובדים, הוא לאפוקי תשמישים בזויים (כעשיית צרכיו, ח"ו. או החלפת חיתולים לתינוק, וכדו'), כדלקמן (בסעיף י"א).


וגבי מש"כ הרמ"א שיטייל בסוכה, הכוונה היא שהוא מסתופף בצל סוכתו [טולא בארמית היינו צל. וזאת עפ"י הערוך (ערך טיול), תוס' כתובות (דס"ב, א' ד"ה "טיילין"), שטמ"ק (כתובות דס"ב, א'), חזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה. דקמ"ו, א' הערה ל"ו), וביק"ר (רס"י תרל"ט)].


[5]ה. מרן (סי' תרל"ט ס"א).


[6]ו. בענין חובת הכוונה לצאת י"ח מצוות סוכה, ה"ז ככל שאר המצוות שלכתחילה יש לכוון לצאת בהן י"ח, ובפרט במצוות דאו'. וכמבואר בשו"ע (סי' ס' סעי' ד'). ור' בבה"ל שם. וע"ע במנח"ש (מהדו"ק ח"א סי' א' סק"א), ובהליכות שלמה (ח"א פרק ט', דיני מצות הישיבה בסוכה סעי' א') גבי מי שלא כיוון זאת, ואכל או ישן בסוכה, אי חשיב כאוכל וישן חוץ לסוכה. הב"ד לקמן (בפרק י' הערה ל"ג).


[7]ז. מה שכתבנו שישוחח עם חבירו בסוכה, כ"כ המהרי"ל, המ"ב (סי' תרל"ט רסק"ב) וש"פ.


ומה שכתבנו שיארח את אורחיו דוקא בסוכה, כן משמעות הפוס', כנ"ל, דתשבו כעין תדורו, והסוכה עיקר, ובה יעשה את מה שרגיל לעשות בביתו.


[8]ח. של"ה. מ"ב (שם סק"ב) וש"א. וע"ע בחזו"ע (סוכות, דף קמ"ז הערה ל"ט) בענין דיבור בסוכה דברי חול. ובאשר לדיבור דברי חול בעלמא כל השנה, ראה בגמ' יומא (די"ט, ב) שי"א שכל המדבר שיחה בטלה עובר בעשה, וי"א שעובר בלאו. וכ"פ להחמיר הרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"ה). ואכמ"ל.


ובאשר לשחק משחקים בסוכה. כ' מהר"י וייל (סי' קצ"א) שהרוצה לשחק (משחקים), ישחק בסוכה. הב"ד הד"מ (סי' תרל"ט סק"א. עיי"ש שהוסיף שהכוונה לשחק בקוביאות וכדומה. וק"ק לי, הרי משחקי בקוביה פסולים לעדות. ושמא בני"ד היינו שמשחקים באופן המותר). וע"ע בחזו"ע (סוכות, דקמ"ז הערה ל"ט).


[9]ט. שעה"צ (סק"ד) שכ"מ מהא"ר. וכ"כ הביכור"י (סי' תרל"ט סק"ב). ומ"מ מעיקר הדין מותר לספר בסוכה שמועות של חולין [ד"מ (סס"י תרל"ט). הב"ד בחזו"ע (דיני נוי סוכה דפ"ג, א סוף הערה ז')].


[10]י. שכ"מ משעה"צ הנ"ל. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 5).


[11]יא. מהם הדיבורים האסורים, כבר מפורט ברמב"ם (בהלכות דעות), ובס' שמירת הלשון.


והא דיש להזהר בכך טפי בסוכה, כ"כ המ"ב (סי' תרל"ט ססק"ב).


[12]יב. איסור הכעס מבואר בתנ"ך, בש"ס ובראשו' [רמב"ם (הל' דעות) וש"פ]. הא דיש להמנע ממנו טפי בסוכה, כ"כ השל"ה, והב"ד הבה"ט (סי' תרל"ט סק"ב).


[13]יג. מרן (סי' תרל"ט ס"א).


[14]יד. שכ"מ ממרן (שם). וגבי המפות כ"כ כה"ח (סי' תרל"ט סקי"א) בשם הגהות מנהגים, המש"ז והא"ר. וכ"מ ממש"כ שם מרן גבי המצעות הנאות.


[15]טו. מרן (שם).


[16]טז. גבי דלי כ"כ המ"ב (סק"ד). והוסיף שכ"ה לכלי קמח, העריבות שלשין בהן, כלי בשמים, ושאר כלים שדרכו להחזיקן רק בבית החיצון. וכ' שכללו של דבר, כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה, אלא מחזיקו רק בבית החיצון, אין לו להחזיקו בסוכה. עכת"ד. וכן עולה מדברי מרן (שם).


[17]יז. שכ"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקכ"ח ריש הערה כ') בשם הראבי"ה ושו"ת תמים דעים, בשם בה"ג, שלא להכניס לסוכה כלים שאין דרכם להיות בבית דירה. ע"כ (והיינו בחדרים המכובדים שבבית, ולא למשל למטבח. ר' שעה"צ סי' תרל"ט סק"י). וכ"כ המ"ב (כבהערה הקודמת). וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 14) בשם ס' סוכת שלם (סי' ל"ט ס"ח).


[18]יח. מרן (שם ס"א). מ"ב (סק"ג).


[19]יט. שכ"ד בה"ג (כנ"ל בהערה י"ז), התוס' סוכה (דכ"ט, א'), המרדכי (סי' תשמ"ה) בשם יש מפרשים. מרן הגחיד"א בברכ"י בשם פוס'. וכ"כ עוד רוא"ח [הב"ד מרן בב"י (סי' תרל"ט), המ"ב בשעה"צ (סק"י), בחזו"ע (שם הערה כ'), סה"ס (במיל' לפי"ח סק"ג) וש"פ]. והטעם, מדין תשבו כעין תדורו, לפי שאין דרך להכניס קדירה (והיינו את סיר הבישול) במקום שהוא דר שם כל השנה, אלא מכניס הקדירה רק במקום שמבשלים שם [שעה"צ (שם סק"י) וש"פ]. ומאידך אין איסור להשאיר בסוכה הקערה (והיינו הכלי שאליו שפכו האוכל מהסיר) לאחר האכילה, דכך דרכו כל השנה [וכ"כ בס' המנהיג, שאותם הנוהגים להוציא הקערה אחר האכילה טועים הם, שהם מפרשים הטעם משום מאיסותא. הב"ד בחזו"ע (שם)].


ולדעה זו יש להעביר האוכל מהסירים לקערות יפות, וזאת לפני הכנסתם לסוכה (חזו"ע שם בהערה), וכדלקמן בסמוך (בסעיף ט').


י"א דאפשר שאף רש"י (בעל הדעה השניה) מודה שבשעת אכילה אין להכניס הסירים והקדרות, דהא אפשר לערות מהסיר לקערה מחוץ לסוכה (שעה"צ שם סק"י).


ועוד בענין הכנסת סירים לסוכה, ראה בשו"ת יפה נוף (מזיא. סי' קי"ג), בשו"ת מנחת דוד (ח"ג סי' ל"ד סק"י), ושו"ת תפילה למשה (ח"ב סי' מ"א).


[20]כ. זו ד' רש"י, שקערות לאחר שאכלו בהם צריך להוציאן מהסוכה משום מאיסותא. ומאידך לרש"י שרי להכניס לסוכה סיר עם אוכל, משום שאינו מאוס [מ"א. מ"ב (רסק"ה). וראה בהערה הקודמת מש"כ בשם שעה"צ]. וכ"פ הסמ"ג, הרא"ש והטור. ומרן בשו"ע (שם) כ': כלי אכילה, כגון קדירות וקערות (והרמ"א הוסיף: לאחר אכילה), חוץ לסוכה. עכ"ל. והמ"א (ברס"י תרל"ט) כתב שדעת רש"י זו גם דעת השו"ע והרמ"א (עיי"ש שדן מדוע לא נהגו כרש"י, ומחמירים בקדירה, היינו בהכנסת הסירים, ומקילים להשאיר הקערות. ועיי"ש במחה"ש). וע"ע מ"ב (סק"ה), בחזו"ע ובסה"ס שם.


ומה שכתבנו שמ"מ כוסות וכלי שתיה מותר להשאיר בסוכה אף לדעה זו, כ"כ מרן (שם) והמ"ב (סק"ג).


וכתבו הפוס' דשרי להשאירם אפי' לאחר השתיה משום שאינם נמאסים כמו כלי אכילה. ועוד, משום שאין קבע לשתיה, ומצוי הוא ששותה כמה פעמים ביום [העיטור. מ"ב (שם)]. ולכן שרי אף כוסות מחרס, ואפי' שכבר שתה מהן [מ"ב (סק"ג), שכ"מ מהגמ', וכ"כ בהדיא רבינו מנוח].


[21]כא. ראה מ"א הנ"ל ומ"ב (סק"ה). וכ"כ בחזו"ע (שם ריש הערה כ', שיש להחמיר כשתי הדעות).


ובענין הוצאת כלי האוכל בסעודה שלישית (שה"ז ביזוי מצוה), כ' בספר פסקי שמועות (להרה"ג אליהו גולדברג שליט"א, דף צ') בשם הגרח"ק שליט"א, דשרי.


[22]כב. כן עולה מד' המ"א הנ"ל. וכ"כ המ"ב (סק"ה) שהעולם נזהרין מלהכניס הקדירה לסוכה אף קודם האכילה. ועיי"ש בשעה"צ (ס"ק י' וי"א). ובחזו"ע (שם דקכ"ח בסעיף י') כ' ש"נכון" להוציא הצלחות לאחר האכילה, ומשמע דס"ל שאינו מדינא (והיינו לכאו' שלא כרש"י).


מי שאין לו כלי אחר לאכול ממנו, רשאי לאכול מהסיר בסוכה (ח"א. מ"ב ססק"ה).


[23]כג. מרן (בסי' תרל"ט ס"א) כתב אמנם לאסור הכנסת קדירות (היינו סירים) וקערות (כפשוטו - צלחות גדולות) לסוכה, אך מ"מ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקכ"ח סעי' י') כתב שמה שיש נוהגים להביא לשולחן קערה גדולה שבה עופות או אורז, והמסובים נוטלים ממנה לצלחתם, שפיר דמי. ע"כ. והיינו הבין ממרן שמ"מ זה שרי. וכן מבואר בדעת הפוס' דלעיל (בהערות י"ט וכ'). וע"ע רש"י ותוס' בסוכה (דכ"ט,ב').


[24]כד. שכן משמעות מרן (שם גבי קדירות). וכ"כ בחזו"ע (שם בסעי' י'). וטעמו, כי אין דרך ארץ להביא הקדירה לשולחן לערות ממנה. ואם בכל אופן נהגו כן נשים עצלניות, בטלה דעתן, ולכן לא יכניסו זאת לסוכה. עכת"ד. ועוד כתב שם, וכ"מ מעוד פוס', שמה שאין מביאים לשולחן האוכל כשיש אורח נכבד, אין להביא זאת לסוכה. עכת"ד. ומאידך ר' במ"ב (רסק"ה) בשם המ"א, דמשמע שלמרן קדירות אף בשעת האכילה שרי.


ומה שכתבנו שכ"ה לאסור אף כשמביאים זאת לשולחן בשבת (כשאין אורח מכובד). באמת בחזו"ע שם לא כתב זאת, אך לא חילק שם בין שבת לחול. וכן משמעות דבריו שם שאין לחלק זאת. וכ"נ מדברי עוד אחרו' [ור' בפסקי שמועות (לרה"ג אליהו גולדברג שליט"א)].


יש לדון השרי להביא אוכל בתבניות מתכת חד פעמיות לשולחן. וכגון שיש בהן פשטידות וכדו'. ובס"ד נלע"ד דשרי אף לדעת האוסרים להכניס סירים, דכך גם מגישים כשבאים אורחים מכובדים, דאפ"ה זה חשוב מכובד, ובפרט שעפי"ר א"א להעביר הפשטידות מהתבנית החד פעמית לכלי אחר.


[25]כה. מה שכתבנו שלא יכניסום לסוכה אף כשאינם עומדים על השולחן, כן פשט מרן, וכ"כ בהדיא מהרש"ל, מהראנ"ח, מרכבת המשנה, מרן הגחיד"א בברכ"י ועוד פוס' [ר' שע"ת (סק"ב). כה"ח (סקי"ח) וש"פ] שאין להכניסם לסוכה, ולאו דוקא לא להביאם לשולחן.


ומה שכתבנו שמחוץ לסוכה יערה האוכל מהסירים לקערות יפות, כן עולה מהמ"ב (שם סק"ה בסוגריים), וכ"כ בחזו"ע (דקכ"ח בהערה כ'). וע"ע בשו"ת לב שלמה (סי' ו'-ח' גבי הרקת התבשיל שבקדרה לתוך הקערה, בסוכה עצמה). וע"ע בשו"ת רבב"א (ח"א סי' תכ"א סק"ו).


[26]כו. הגר"מ אליהו שליט"א בס' הל"ח (פרק נ"א סי"ג). וטעמו דזיל בתר טעמא, והיום יש הרגילים להכניס קדירות יפות בבית לסלון כשיש אורחים, ולא ס"ל בזה כד' הגרע"י שליט"א כדלעיל (בהערה כ"ד). ומ"מ בס"ד נראה, שאף לד' הגר"מ אליהו אם הסיר מלוכלך, אין להכניסו לסוכה אף כשהוא מעוטר.


[27]כז. מ"א. מ"ב (סק"ז). וכ' זאת גבי נר של חרס ומקדה של חרס. ואפי' חדשה אין כדאי כל כך להכניס.


[28]כח. ביכור"י. מ"ב (ססק"ז). ס' סוכה כהלכתה (פ"ח ס"ו סק"ד, עמ' 103).


וכבר כתבנו לעיל (בסעיף ז'), שמ"מ כלי שתיה, שרי, ושכתבו הפוס' שכ"ה אף לכוסות מחרס (מ"ב סק"ג).


[29]כט. רמ"א (סי' תרל"ט ס"א). והטעם, שלא תהיינה מצוות בזויות עליו [ב"י בשם האו"ח. רמ"א (שם)].


[30]ל. חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקכ"ט סעי' י'). פסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 16). ומדבריהם מבואר שכן הוא מעיקר הדין. ואף אם רגיל לעשות כן בסלון שבביתו, מ"מ אין זה תשמיש מכובד לעשות כן בסוכה. ולענ"ד הדבר פשוט. בס"ד יש להעיר שיש פה ג' בעיות: 1) לעשות תשמיש בזוי בסוכה. 2) צואת הקטן שהינה מול ספרי קודש וקישוטים שיש בהם ד"ת. 3) גילוי ערוות הקטן מול ספרי הקודש והקישוטים שיש בהם ד"ת. ר' ע"כ בשו"ע (או"ח סי' ע"ה ס"ד. וביו"ד סי' רס"ה ס"ח) ובנו"כ שם. וכן לקמן בסמוך (בהערות ל"ו ול"ז).


[31]לא. אורחות חיים. ב"י (סי' תרל"ט). מ"א. מ"ב (סק"ט). חזו"ע (שם דקכ"ט ס"י). וכתבו הפוס', דמשמע שבשטיפת כוסות וצנצנות אין קפידא [מ"א. גר"ז. ביכור"י. מ"ב (סק"ט). חזו"ע (שם)]. ויש מי שמחמיר אף בכלי שתיה, ומתיר לשטוף רק כוס קטנה בודדה ששותים בה קפה [בא"ח ("האזינו" ס"ט). הב"ד בחזו"ע (שם) וחלק ע"ד]. ועוד הביא שם בחזו"ע דברי שו"ת דברי שלום (מזרחי. ח"ה סי' כ"ג), דמאן דלא קפיד לעשות כן בדירתו כל השנה, לא קפדינן בהדיה. ע"כ].


[32]לב. כפי שכתבנו לעיל (בהערה י"ז) שאין להשהות בסוכה דברים שאין רגילים להשהותם בחדר הנאה שבדירתו. וממילא אין לתלות כביסה בסוכה [פסתש"ו (שם הערה 13). ולא קשה ממנימין עבדיה דרב אשי (בגמ' סוכה ד"י, ב'), דהתם שטח על הסכך מבחוץ, כמבואר בגמ' שם]. והיינו אע"פ שלעיתים תולים כביסה בתוך הבית ע"י מתקן מיוחד לייבוש, מ"מ אין עושים כן בסלון בעת שישנם אורחים. ומ"מ נראה בס"ד שאם הסוכה הינה במרפסת, וחוטי הכביסה הינם מחוץ למרפסת, מותר להעביר הכביסה למרפסת כשתולה את הכביסה בחוטים שמחוץ לסוכה.


[33]לג. כ"כ הרי"ץ גיאת ז"ל בס' מאה שערים (דע"ב) בשם רב האי גאון. הב"ד בחזו"ע (שם דקכ"ט סעי' י' ובהערה כ"ב), ובפסתש"ו (סי' תר"ל הערה 39). והוא עפ"י הגמ' בברכות (דס"ג, א') בשם רבא, דבביתו קפיד איניש אקפנדריא. וא"כ משום תשבו כעין תדורו, יש לאסור כן גם בסוכה. וע"ע בס' פסקי שמועות (גולדברג. דפ"ח ועוד. וצ"ע, שלכאו' סותר דבריו). וצ"ע אי יש מקום להתיר בני"ד במקרה שבנה סוכתו ברה"ר במקום שהרבים עוברים (באופן שהרשו לו לבנות הסוכה שם).


[34]לד. שכ"כ לאסור אף בעשיית צרכיו הקטנים (והיינו להשתין. וכ"ש בגדולים), בס' ח"א (כלל קמ"ז ס"ב), הקיצוש"ע (סי' קל"ה ס"ב) וערוה"ש (סי' תרל"ט ס"ד), המ"ב (סק"ט), כה"ח (סקכ"ג) וש"פ.


ועוד גבי עשיית צרכיו הקטנים ר' בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 16) ובחזו"ע (שם דקל"א סי"א) שיש מקילים לזקן ולחולה בתנאים מסוימים (וצ"ע מה חולה עושה בסוכה הריהו פטור ממנה. שילך לישון בביתו ויעשה צרכיו בשירותים). ולא הבאנו דבריהם, דלכאו' די בזה שבשל חוליו אינו יכול להתפנות בביתו, כדי לפוטרו מהסוכה, ובפרט אם בשל כך בא לידי קולא לעשות צרכיו בסוכה.


וע"ע בחזו"ע שם (סוף הערה כ"ה) שדן כיצד שרי לעשות צרכיו הקטנים בסוכה אם יש שם קישוטים שכתובים בהם פסוקים, כגון "בסוכות תשבו שבעת ימים" וכדו' [וכ' משום דנעשה כל זה לקישוט בעלמא, ולמליצה, ולא לשם לימוד תורה. וציין לדברי הגרשז"א זצ"ל בהליכות שלמה (מועדים עמ' קי"ח). עיי"ש. וקשה לי להבין דבריהם. ור' מ"ב (סי' מ"ג סק"ד) אי שרי להשתין מול תפילין. וספרים או פלקט שכתובים עליו פסוקים לכאו' קיל טפי. ויש עוד להשוות דין זה לדין תשה"מ בסוכה, ור' לקמן (בהערה ל"ז). ובפרט ר' לעיל (פרק ח' הערה צ"ח). ואכמ"ל].


ומ"מ עשיית צרכיו הגדולים לית מאן דפליג שאסור לעשותם בסוכה (כל הפוס' הנ"ל).


[35]לה. שכ"כ הש"ך על התורה (פר' "אמור"), שהקדושה בורחת מהסוכה כשנכנס גוי לתוכה. וכ"כ בס' מדרש פנחס (להרה"ק מקוריץ זיע"א), שו"ת דברי יציב (או"ח ח"ב סי' רע"ד סק"ג), חזו"ע (דקכ"ט הערה כ"ב, שבספרים הזהירו שנכון להמנע מכך), פסתש"ו (שם הערה 15) ועוד. ולפי"ז הרוצה להרבות קדושה בביתו, ימנע מלהכניס לביתו גוי (כגון גוי שעושה משלוחים מהסופרמרקט, דבר שלצערנו מצוי מאוד. וכמובן שיש עוד סיבות הלכתיות גרידא שאין להעסיק גוי, וכמו שכתבנו כבר בסוף פרק ו' גבי גוי המסכך הסוכה). ומ"מ יש לדון בכל זה גבי מי שנזקק לסיוע לזקן חולה סיעודי וכד' ע"י גוי שמשרת אותו. ונראה בס"ד שתלוי הדבר בכל מקרה לגופו, ואם נצרך הדבר, בפרט כדי קיום מצוות ישיבת הסוכה, הרי שאין ברירה.


ועוד יש לדון שלא להכניס לסוכה בעלי חיים טמאים ככלבים וחתולים, כשם שאין מכניסים אותם לביהכ"נ. ואע"ג שקדושת ביהכ"נ גדולה מקדושת הסוכה, וכמו שהוכיח כבר בחזו"ע [סוכות. דין נויי סוכה. סוף הערה ז' דפ"ג). עיי"ש מש"כ בשם שו"ת דברי יציב (או"ח סי' רע"ד)]. מ"מ נראה שאי"ז מכבוד הסוכה שיכניסו אליה בע"ח טמאים. ושוב גבי מי שנזקק לכלב, כגון עיוור, יש לדון לגביו לחוד. ואכמ"ל.


[36]לו. שהט"ז כתב להתיר בני"ד, משום שהיא שמחה של מצוה. וכ"כ עוד הרבה אחרו', מהם המהריק"ש, הא"ר, הברכ"י, הקיצוש"ע, הח"א, הביכור"י בשם האריז"ל, הבא"ח ("האזינו" סק"ט), המ"ב בבה"ל (סי' תרל"ט ס"א ד"ה "ואל יעשה") ועוד פוס' שהקלו. ואילו הש"ך בפירושו לתורה (פר' "אמור") ובשו"ת בית דוד (סי' תמ"ד) אסרו. וכ' שאף הרמ"א שמתיר (שם בסעי' ב') הו"ד כשיש סדינים בתוכה כדי שלא יכנס אור הלבנה. הב"ד כה"ח (שם סקכ"ב), וכ' דה"ה כשיש ספרי קודש בסוכה, דצריך לכסותם [כמבואר בשו"ע (סי' ר"מ סעי' ו') ובכה"ח (ס"ק ע"ה וע"ו)]. ואת דברי האוסרים הביאו גם האורחות חיים (מספינקא. סי' תרל"ט סק"י) בשם עיקרי הד"ט (סי' ל"ב סקי"ב), המהרש"ם בדעת תורה (סי' תרל"ט), חזו"ע (דק"ל הערה כ"ב. וע"ע שם דף פ"ב וקצ"ד), ופסתש"ו (שם הערה18).


וא"כ מצינו כמה טעמים שכתבו האוסרים לדעתם לאסור: מצד קדושת הסוכה, מצד חוסר צניעות, מחמת אור בסוכה, מחמת קישוטים שבהם כתובים ד"ת, יש בה ספרי קודש, וכדו' [ועל ענין הקישוטים שכתובים בהם ד"ת, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה פשוט להתיר כתיבת דברי תורה על קישוטים. עכ"ל. וראה ע"כ לעיל (פ"ח סמ"א)].


[37]לז. שכ"נ ד' רוה"פ להקל, כנ"ל בהערה הקודמת. ובפרט שכ"ד מרן הגחיד"א זצ"ל, המ"ב בבה"ל (שם) והחזו"ע (דק"ל הערה כ"ב. וכ' שכן ד' רוב האחרו' להתיר). ואף הגר"א נבנצל שליט"א כשעבר על הספר העיר, וז"ל: זה עיקר המצוה, תשבו כעין תדורו, ולהרבה בני אדם אם נאסור התשמיש יפטרו מהסוכה מדין מצטער. עכ"ל. וכפי שזכורני, אף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לפני כשלושים שנה (בשנת תשמ"א), שמותר הדבר. ושאלתיו שהרי בסוכה ישנם הרבה קישוטים שכתובים עליהן פסוקים ומאמרי חז"ל הקשורים לסוכות. וענה לי שאם הקישוטים תלויים בסוכה בגובה עשרה טפחים מעל המיטה ה"ז שרי, משום שנחשב כברשות אחרת. עכת"ד [ונראה דלא ס"ל כבחזו"ע הנ"ל (בהערה ל"ד) להקל רק מטעם דאינו לצורך לימוד אלא למליצה]. וע"ע מש"כ בספרו דרכי טהרה (פכ"ב בסופו. עיי"ש שבשעה"ד שרי לשמש בחדר שיש בו ספרי קודש כשמתכסים הבעל והאשה בכל גופם, מקצה העליון של ראשם עד מתחת לרגליהם. ומותר ד"ז כשמדובר בספרים שאינם ספרי תורה, ובפרט אם מונחים בארון שגבוה עשרה טפחים". עכת"ד. וע"ע שם (בפ' כ"ב סעי' נ"ט) מש"כ לחלק בין פסוקים ומאמרי חז"ל שלמים, לבין חלקי פסוקים ומאמרי חז"ל. וע"ע בבא"ח (ש"ש פר' "כי תבא" ססע"י ט"ז) ולעיל (בפרק ח' הערה צ"ח).


ומ"מ הרוצה לשמש מיטתו בסוכה, עליו לקיים את התנאים הבאים: 1) שיעשה הדבר בצניעות כך שלא ירגיש בהם איש [כמש"כ מרן (סי' ר"מ סעי' ו', י"ג)]. 2) שיהא שם חושך כדין [עפ"י מרן (סי' ר"מ סי"א) וכה"ח (סי' תרל"ט סקכ"ב)]. 3) אם ישנם שם ספרי קודש, שיהיו מכוסים כדין (עפ"י שו"ע או"ח סי' ר"מ ס"ו). 4) וכן ישנה בעיה של קישוטים שכתובים בהם פסוקים ומאמרי חז"ל. וכבר הארכנו בס"ד ע"כ לעיל (בפרק ח' סעיף מ"א ומ"ב, ובהערות שם).


[38]לח. שכ"כ בחזו"ע (שם דק"ל סעי' י' ובהערה כ"ד), בפסתש"ו (שם הערה 18) ובס' פסקי שמועות (גולדברג. דפ"ט) בשם כמה אחרו'. ור' ערוה"ש (סי' תרל"ט ס"ד).


[39]לט. חזו"ע (שם), פסתש"ו (שם הערה 17) ופסקי שמועות (שם) בשם אחרו'.


[40]מ. פסתש"ו (שם הערה 17) עפ"י ס' סוכת שלם. וע"ע בד' החזו"ע (שם הערה כ"ד) בהסבר ד' ערוה"ש.


ומה שכתבנו שאת מי הנט"י דשחרית ישפוך במקום המותר, הוא עפי"ד מרן (סי' ד' ס"ט) והנו"כ. וכוונתנו שלא ישפכם במקום שבני אדם עוברים שם. וכששופכם בשבת יזהר שלא ישפכם במקום שעי"כ משקה צמחים. ור' שש"כ (מהדו' תש"ע. פי"ב סעי' י"ט) שמיקל בכך במקרים מיוחדים.


[41]מא. עפ"י המ"ב (סי' תרכ"ז סקט"ו). ועיי"ש בפ"ו (הערות קי"ב-קי"ג).


[42]מב. מרן (סי' תרל"ט ססע"י א'). ומה שכתבנו שיזהר משריפה, כ"מ מד' מרן שם שחילק בין סוכה גדולה לקטנה, וכ"כ המ"ב (סק"ח).


[43]מג. מרן (שם). וכ' האחרו', דלאו דוקא בסוכה קטנה של זע"ז טפחים, אלא כל שהיא קטנה לני"ד, יניח הנרות מחוץ לסוכה [מ"ב (סק"ח) בשם האחרו']. והטעם ר' בשעה"צ (סקי"ט) בשם הב"ח והמ"א.


וכתבו הפוס' שבני"ד יניח המנורה מחוץ לסוכה אפי' אם היא עשויה מזהב, וע"ע בשעה"צ (סק"כ). ונראה שזה לא שייך לזמננו כיום.


[44]מד. כן עולה מדברי שעה"צ (סק"כ). וכן בס"ד מסתבר. דמנ"מ בין חול לשבת לענין זה. אדרבא בשבת לכאו' יש להזהר יותר.


וכיוון שעסקינן בענין הדלקת נרות יו"ט, הרי שהרוצה לעיין גבי דיניהם יראה בס' שש"כ (פמ"ד סעי' ד' ואילך), במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב סעי' י"ד ואילך, ופ"ד הערה ד'), ובהל' יוה"כ (פ"ב סעי' י"ז ואילך), ובהל' ליל הסדר (פרק ב' סעיפים ל' ואילך).


ובענין מי שטעה בנוסח הברכה על הדלקת נרות דיו"ט, ראה בשש"כ (פמ"ד סעי ה' וו'), ובמקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה כ"א), הל' יוה"כ (נספח י"ז כולו. עי"ש מש"כ בס"ד באורך), ובהל' ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ז).


[45]מה. כ' המ"ב (סק"כ), שאם מטבעו הוא מצטער כשאוכל שלא במקום הנר, יש להקל שיעמיד הנר בעששית שהינה פנס או במנורה של נפט ולהניחה בסוכה, אא"כ היא נמוכה כך שיש לחוש לשריפה בסכך. ע"כ. וכל הדברים הללו משתנים ממציאות למציאות, והינם נתונים לשיקול דעתו של האדם, הן בנר של אש והן בתאורת חשמל, והחכם עיניו בראשו. ובפרט יש להזהר מכך בשבת. וחמירא סכנתא מאיסורא. וראה שו"ע (חו"מ סי' תכ"ז סעי' ח'-י') ולקמן (בפי"ב סעי' א'). וקיצרנו.


[46]מו. נביא בס"ד עוד מדברי הפוס' בדברים שיש להזהר בסוכה מפאת קדושתה:


1) יש שכתבו שיש להמנע מלרוק בסוכה [פסתש"ו (שם הערה 12) בשם הדברי חיים מצאנז].


2) יש מי שכתב גבי סוכה במטבח, שיעשה מחיצה י"ט בין הסוכה למטבח, באופן שהמחיצה העומד מרובה על הפרוץ [פסקי שמועות (גולדברג. דף צ') בשם א' מהפוסקים שליט"א. והטעם, משום כלי המטבח שנמצאים במטבח. ע"כ. ויש לעיין].


3) כאשר כירי הגז נמצאות בסוכה, יש מי שכתב שטוב להוציאן כשהסוכה במטבח [פסקי שמועות (הנ"ל. דף צ') בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א]. וצ"ע מנ"מ בין המקרה הקודם כשהסוכה במטבח לבין ני"ד, הרי בשניהם יש סירים בסוכה, שהרי על כירי הגז מבשלים ע"י סירים.


4) בענין המצאות כיור בסוכה, יש מי שכ' דשרי [פסקי שמועות (הנ"ל. דף פ"ח) בשם הגרח"ק שליט"א]. ונראה שמ"מ אחר נט"י דשחרית ישפוך עוד רביעית מים, ע"מ שלא ישארו בכיור.


[47]מז. בד"ז נחלקו הראשו', אי הסוכה נפסלת בשל כך שמכניסים אליה כלי האוכל שאסור להכניסם. שמדברי הרי"ף בסוף המסכת הבינו כמה פוס' [כגון הראב"ד בשו"ת תמים דעים (סי' רמ"א). שכתב שיש לאסור מפני שנפשו של אדם קצה בהם ודילמא שביק לה ונפיק מהסוכה. ע"כ] שהסוכה נפסלת בכך, ואילו הרז"ה בספר המאור חלק ע"ד הרי"ף, וכ' שאינה נפסלת בשל כך. וכ"כ להקל הרמב"ן והר"ן. הב"ד בשעה"צ (סקי"ג), כה"ח (סי' תרל"ט סקט"ז וסי' תרס"ו סקי"ב), ובחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, הערה כ', דקכ"ח-קכ"ט). עיי"ש.


ולאור הנ"ל כתבו הפוס' שיש להזהר מאוד ולהוציא את כלי האוכל לאחר הסעודה בסוכה [שעה"צ (שם סק"ו). חזו"ע (שם בסוף הערה כ'). פסקי שמועות (גולדברג. דף פ"ט) בשם הגרח"פ שיינברג שליט"א]. ועלול להיווצר מצב שבני המשפחה עוזבים את השולחן ללכת לתוך הבית כשהצלחות ושאר כלי האוכל נשארים בסוכה, וא' מבני המשפחה כבר ישן בסוכה, ולפוס' שהסוכה אז פסולה לכאו' הריהו עובר כל רגע על ביטול מ"ע כשישן בסוכה פסולה. וכן הדין אם מכניסים לסוכה סירים שאסור להכניסם, או סיר לתינוק (שיעשה בו צרכיו) ושאר תשמישים בזויים. ומאידך כיוון שהוא ישן לכאו' יש לדונו כאנוס. וכעין זאת דנו הפוס' (כגרשז"א והגרע"י בחזו"ע) גבי אדם הישן שהוציאו אותו עם מיטתו מהסוכה. אי איסורא קעביד אותו אדם. ומ"מ אותם אנשים שמבטלים אותו מהמצווה ודאי לאו שפיר עבדי. וראה בדברי הראב"ד הנ"ל (בריש הערה זו), דנראה מדבריו שמכל מקום הסוכה פסולה רק מדרבנן (גזירה דילמא שביק לה). וכ"כ רבינו מנוח (כדלקמן בהערה הבאה).


[48]מח. החת"ס (בהגהותיו לאו"ח רס"י תרל"ט) כתב להקל בני"ד. והח"א (כלל קמ"ז סק"ב) כ' שאם הכניס כלים מאוסים לא נפסלה הסוכה בכך, ומ"מ בשעה שהכלים בתוכה י"א שפסולה מדרבנן ואין מברכין "לישב בסוכה" עד שיוציאם. עכ"ד. ואילו המ"ב (סי' תרל"ט סק"ו) כתב שבדיעבד אין הסוכה נפסלת בכך. ולכן כתבנו כן לאשכנזים. ומ"מ לא כתבנו שגם מותר לברך בה את ברכת "לישב בסוכה", משום שבדבריו בשעה"צ (סקי"ג) כתב תחילה שלד' שלושה ראשו' (המאור, הרמב"ן והר"ן) אין הסוכה נפסלת בכך, וזאת שלא כרבינו מנוח שהסוכה פסולה מדרבנן. אלא שהמשיך בשעה"צ שאח"כ מצא בהשגות הראב"ד שגם דעתו כפשט דברי הרי"ף שהסוכה נפסלת בכך. ולכן הסיק השעה"צ שע"כ "מן הנכון לכתחלה להחמיר בזה". ואע"ג שמלשונו במ"ב מוכח שס"ל שמעיקה"ד הסוכה כשרה, אך ממסקנתו בשעה"צ משמע שלכתחי' נכון להחמיר, והיינו עכ"פ בקו"ע. וה"ז איסורא רבא לבוא בקו"ע ולברך ברכה לבטלה (אם אכן הסוכה פסולה), שי"א שזה איסור דאו' (אמנם בעצם גם אכילת קבע ושינה בסוכה חמורות לא פחות, משום שיש בזה ביטול מ"ע כל רגע ורגע אם אכן הסוכה פסולה). ומ"מ לא ברור לענ"ד שכוונת המ"ב שבשופי יכול לברך ברכת "לישב" בסוכה כזו, אם כי הדעת נוטה להקל. וע"ע בשעה"צ (סי' תרל"ח סק"ל). אמנם אח"כ שאלנו בס"ד את הגרא"י אולמן שליט"א מהי ההבנה הנכונה במ"ב. ואמר לנו הגראי"א שליט"א שכוונת המ"ב במילים ש"נכון לכתחי' להחמיר" היא שלכתחי' ילך לסוכה אחרת של שכנים שאין בה כלי אוכל ושלא עושים בה תשמיש בזוי. אך אם אינו יכול לעשות כן, הרי שיכול הוא להשאר בסוכה זו ואף לברך ע"כ ברכת "לישב בסוכה". עכת"ד.


[49]מט. באשר לד' הספרדים לבי מגמגם בדבר. שאמנם מרן בשו"ע (בסי' תרל"ט) כ' את איסור הכנסת כלי האוכל לסוכה ועשיית שאר התשמישים הבזויים בסוכה. אך לא כ' שהסוכה נפסלת בכך. ומאידך בסי' תרס"ו כתב מרן לגבי סוכה בחו"ל שרוצה לישב בה ביום השמיני, שאם הסוכה גדולה, יכניס בה קדירות וקערות וכיוצא בהן "כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצוותה". ולכאו' מפשט לשונו משמע שאכן הסוכה פסולה. וראה באחרו' שכתבו שמרן נקט את לשון הרי"ף, שלגביה כבר נחלקו הראשו' הנ"ל (בהערה מ"ז), ושי"א שבאמת הכוונה שאין הסוכה נפסלת בכך אלא רק שעושה היכר לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת החג. וכ"כ כבר המ"ב (סי' תרס"ו סקי"ב) וכה"ח (בסי' תרס"ו סקי"ב. וציין לדבריו בסי' תרל"ט סקי"ב, שד"ז שנוי במחלו').


ואגב יש להעיר, שאע"ג שהאחרו' הללו כתבו שלשון מרן בסס"י תרס"ו הינה כלשון הרי"ף, כבר העיר לי חכ"א שבאמת אין הדבר כן. כי הרי"ף (בסוף מס' סוכה. דף כ"ג,א') כתב וז"ל: והני מילי בסוכה קטנה דמיפסלא בשרגא. אבל סוכה גדולה עייל לגוה מאני מיכלא ומיפסלא. עכ"ל. והיינו שלא כתב שכ"ז כדי "להכיר שהיא פסולה". אמנם מש"כ מרן בסי' תרס"ו שם שבסוכה גדולה מכניס בה קדירות וקערות וכיוצא בהם, "כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצוותה" - כן מבואר דוקא ברמב"ם (פ"ו מסוכה הי"ד). עיי"ש.


נמצאנו למדים שמדברי מרן הן בסי' תרל"ט והן בסי' תרס"ו אין הדבר ברור לפסול או להכשר. וגם בב"י (בסי' תרס"ו) מרן לא הזכיר ד"ז ואף לא הביא את מחלו' הראשו' בהא. נמצאנו למדים שד' מרן לא ברורה בזה. וד' האחרו' הספרדים ג"כ לא ברורה לי הקטן. שהכנה"ג והבא"ח (ש"ר "האזינו" ס"ט) לא כתבו ע"כ, וגם ד' מרן הגחיד"א לא ידועה לי בזה. וכה"ח הביא זאת כמחלו' הפוס', ולא הכריע בדבר. ואף הגר"ע יוסף שליט"א לא הכריע בחזו"ע (שם בדקכ"ח וקכ"ט), ורק הביא מחלו' הרוא"ח בכך, אך לא כתב בהלכות את דעתו. ואף במקורות הגם שנטה להקל (בהערה כ'), מ"מ בסו"ד הב"ד החת"ס שמיקל, אך ציין שהג' החת"ס לא זכר מדברי הראב"ד שמחמיר ואוסר. ורק סיים שם בחזו"ע שלכן יש להזהר מאוד בזה שלא להכניס מאני מיכלא לסוכה, ואם הכניסם ימהר להוציאם. אך לא כתב אי שרי לברך שם ברכת "לישב בסוכה" כל עוד יש בה כלי אוכל או שנעשים בה תשמישים בזויים (כהחלפת חיתול לתינוק וכדו'). אך בזה ממילא לעיתים אסור לברך בסמוך לו, בשל צואת הקטן, שמותר להתפלל, לברך וללמוד תורה רק במרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח. וכן אסור לעשות כן מול צואת הקטן אף כשרחוקה יותר מד' אמות. וכמבואר בשו"ע (סי' ע"ו, ע"ז, ע"ט, פ"א ועוד)].


ולכן לא ברור לי הקטן אי למנהג הספרדים אכן הסוכה כשרה לכתחי' ואף ניתן לברך בה ברכת "לישב" כל עוד יש בה כלי אוכל שלאחר הסעודה, או שיש בה סירים שאינם מכובדים וכדו'.


חשבתי לתומי, שאם נרחיק לכת ונאמר שהסוכה פסולה (עכ"פ מדרבנן) בשל הכנסת כלי אוכל שאינם מכובדים לתוכה (כנ"ל בהערה י"ט), או בשל השארת כלי האוכל המלוכלכים לאחר הסעודה בתוכה (כנ"ל בהערה כ'). האם מי שפוסל את הסוכה באופן שכזה בשויו"ט עובר על איסור סותר, כדין מי שסותר את הדופן השלישית שבסוכה, או כדין מי ששם סכך פסול על הסכך הכשר. ולפי"ז מי שמוציא את הכלים המאוסים מהסוכה, לכאו' יש הו"א שעובר הוא על איסור בונה, או עכ"פ על איסור מתקן מנא. ובאמת מסתבר שאין עוברים על איסורים אלה כשעושים כן בשויו"ט. ואכמ"ל.


[50]נ. ביכור"י (סי' תרל"ט סק"א). סה"ס (מיל' לפי"ח סכ"ו). והטעם כמו שכתבנו, משום שבשינה אף שינת ארעי אסורה, משא"כ באכילה שאכילת ארעי מותרת.


[51]נא. טור (סי' תרל"ט) בשם ר"ת. סה"ס (שם סקכ"ז).


[52]נב. זוה"ק (ח"ג דק"ג, ב'). סה"ס (בסופו. באוצר האגדה. שער ב' עמ' תע"ג). עיי"ש עוד מעלות ע"כ.


[53]נג. שו"ת מן השמים (תשו' י"א). נימוקי אורח חיים (לבעל המנחת אלעזר, סי' תרל"ט). הב"ד סה"ס (במיל' לפי"ח סקל"א) ופסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ז).


[54]נד. כ"כ בס' נימוקי או"ח (לבעל המנחת אלעזר. סי' תרל"ט), שמש"כ הרמ"א שנוהגים להקל עכשיו בשינה אלא רק המדקדקים במצוות, והביא טעם משום צינה, מיירי כשלפני החג חשבו שיהא חם ואח"כ החלה צינה. אך אם לפני החג יודעים שתהא צינה, צריך האדם לחפש אמצעים שונים כדי שיוכל לישון בסוכה. והוסיף, שאם יש לו שמיכות או אמצעי חימום אכן ישתמש בהם ע"מ לישון בסוכה אף בשעת הקור. הב"ד בסה"ס (במיל' לפי"ח סק"ל) וע"ע בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ז).


[55]נה. ישנם סיפורים רבים על גדולי ישראל שמסרו נפשם על מצות סוכה. הן מצד המאמץ לישון בסוכה בתנאים קשים (כגון בעת הקור, הגשם והשרב), והן על איסור שינה מחוץ לסוכה, כגון המעשה בגר"א זצ"ל וזיע"א, שהיה כלוא בבית הסוהר של הגויים, בין השאר גם בחג הסוכות, ועשה כל מיני טצדקי שלא תיפול שינה על עפעפיו כיוון שלא היתה לו שם סוכה, והיה רץ אנה ואנה מקצה תא כלאו לקצהו השני, הלוך ושוב, וכן החזיק את ריסי עיניו, ועשה כל מיני תחבולות, וכל זה כדי שלא ירדם מחוץ לסוכה [הובא סיפור זה בתוספות למעשה רב, ובכמה ספרים על תולדות הגר"א. הביא זאת בסה"ס (במיל' לפי"ח סקכ"ט) ובפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 26). ומ"מ ברור שהגאון החמיר על עצמו מרוב חסידותו, דמעיקר הדין היה פטור מכך].


וכן בנימוקי או"ח הנ"ל כ' שאבותיהם ורבותיהם תלמידי הבעש"ט זיע"א מסרו נפשייהו על עצם השינה בסוכה. והר"ש בלוך זצ"ל (כמובא בסה"ס במיל' לפכ"ה) העיד שמרן הח"ח היה מכניס תנור חימום לסוכתו כדי שיוכל לישן שם. וכן מסופר על הגר"ח מבריסק זצ"ל [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 28). וע"ע בנימוקי או"ח (סי' תרל"ט) דברים חוצבי להבות על המזלזלים במצות השינה בסוכה. וקיצרנו.


[56]נו. מרן (סי' תרל"ט ס"א). ואי גם בליל שמיני בחו"ל יש לישן בסוכה, ר' שו"ע (סי' תרס"ח ס"א).


[57]נז. מרן (שם ס"א).


[58]נח. מרן (שם). והטעם שאף שינת ארעי אסורה, משום דאין קבע לשינה, דפעמים סגי ליה לאיניש בנמנום מעט, וזו היא שנתו [כרבא בסוכה (דכ"ו, א')]. וכן אמרו בירו' (פ"ב דסוכה סוף ה"ה), שכן אדם ישן קימעא ודיו [הב"ד המ"ב (סקי"א), חזו"ע (דיני השינה בסוכה, דקצ"א ס"א) וש"פ].


ובאשר לשיעור שינת ארעי. כ' הפמ"ג (במש"ז סק"ה), שעפ"י מש"כ האחרו' גבי שינת ארעי עם תפילין (באופן המותר, כבשו"ע סי' מ"ד ס"א), שגדר שינת ארעי הוי כדי הילוך ק' אמה והוא אחד חלקי ששים ושבעה משעה. ובציר מהכי אף שינת ארעי לא הוי. דאפשר דה"ה לענין סוכה כה"ג. עכת"ד הפמ"ג. וכ"כ בשמו המ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקכ"ז). וכ' בס' מוש"ת (באניש. פ"כ ס"ה), דלפי"ז מותר לישון חוץ לסוכה עד 54 שניות, דבזה אפי' שינת ארעי לא חשיב (הב"ד בפסתש"ו סי' תרל"ט סק"ו). אמנם יש לציין שאף הפמ"ג שהוא מקור ד"ז לא כתב כן בבירור, אלא כתב כן רק בדרך "אפשר".


אמנם יש חולקים ע"כ וס"ל דנכון לחשוש ולא לנמנם מחוץ לסוכה אף פחות משיעור זה, כיון שעפי"ד כמה ראשו' מוכח שאף נמנום כלשהו אסור לפחות מדרבנן. שכ"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל במקראי קודש שלו (סוכות ח"א סי' ל"ג) עפי"ד התשב"ץ (ח"א סי' ק'). וכן מדברי המאור (בסוף פסחים). ועיי"ש שאין להביא ראיה להיתר מהגמ' בסוכה (דנ"ג, א') שהיו מנמנמים אכתפי דהדדי בשמחת בית השואבה בביהמ"ק, דכיון שלא היתה סוכה בביהמ"ק היו בגדר אנוסים דפטורים. ע"כ. הב"ד בפסתש"ו (שם הערה 23). אמנם לי הקטן נראה להעיר מעט ע"כ: בגמ' בסוכה שם לא כתוב כלל שהם נמנמו א' על כתף חבירו בזמן שמחת בית השואבה בביהמ"ק, אלא כתוב בסתם שנמנמו. ואדרבא, קשה להניח שבתוך הרעש והריקודים של שמחת בית השואבה הם נמנמו. יותר מסתבר שהם נמנמו לאחר תפילת המוספין משהגיעו לבית המדרש (אף ששם יכלו לנמנם על ברכיהם ואינם צריכים לנמנם אכתפי דהדדי). ומ"מ אף את"ל שנמנמו בביהמ"ק והיו אנוסים, מ"מ ק"ק מדוע הגיעו למצב זה. הרי היו הרבה סוכות בירושלים, והיו יכולים לילך לסוכות ולישון שם אפי' זמן קצר, ולא להכנס למציאות של שינה מחוץ לסוכה. וא"כ אולי יש להסיק שהיה מותר להם לכתחי' לישון שינת ארעי מחוץ לסוכה (הן בביהמ"ק והן בביהמד"ר). ולפי"ז מותר לאדם להכניס עצמו למצב שישן שינת ארעי מחוץ לסוכה. אך יש אולי לדחות כ"ז, דשמא היה להם דין של עוסקים במצוה, שהרי כל הזמן עסקו במצוות: שאיבת המים, לימוד תורה, שמחת בית השואבה בביהמ"ק וכדו'. אלא שבאמת מקושיות ותירוצים כאלה קשה ללמוד הלכה להקל לכתחי' לישון מחוץ לסוכה. שאם אכן זה אסור הריהו לכאו' מבטל כל רגע מ"ע מדאו'.


אמנם יש עוד להעיר, שאם אכן נקטינן כפמ"ג ומשווינן דין שינת ארעי בתפילין לשינה בסוכה, הרי שיש לזכור שגבי תפילין י"א ששינת ארעי שהותרה בהם אין לה שיעור (ומשמע יותר מכדי הילוך ק' אמה). וכמש"כ המ"א שם (הב"ד המ"ב סי' מ"ד סק"ד). וע"ע בענינים אלה בביכור"י (סי' תרל"ט סקי"ב).


ובענין גדר שינת ארעי, מצינו גם גבי שינה המצריכה נט"י וברכות התורה מושג זה של שינת ארעי וקבע. וד"ז תלוי הן בזמן והן בצורת השינה: גבי הזמן, י"א שזמן שיתין נשמין הוא שלוש דק'. י"א שהוא שמונה עשרה דקות. י"א שהוא חצי שעה, וי"א שלוש שעות. כמובא ב"ספר הלכה" חלק א' לגר"מ אליהו. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (מהדו' תניינא. ח"ה. סי' קצ"ג) שהביא דעות אחרות.


וגבי צורת השינה ישנן כמה דעות, ומ"מ נראה שדין שינת ארעי לענין ברה"ת שונה מדין שינת ארעי גבי סוכה, והיינו שיוכלו להקל שפחות משינת ארעי יהיה מותר לישון מחוץ לסוכה. דזה אינו. אלא לכל דבר ולכל ענין יש גדר שינת ארעי שלו. והוכחה לכך, שלמשל גבי ברה"ת מי שישן ע"ג אצילי ידיו (והיינו שמשעין את ידיו על ברכיו ומניח ראשו ע"ג ידיו, או ישירות ע"ג ברכיו), הרי דלא חשיב שינת קבע ואם ישן כך בלילה אינו מברך ע"כ ברה"ת. משא"כ לענין סוכה שאף שינה כזו אסורה. ומ"מ גבי שינת ארעי לגבי ברה"ת ראה במקראי קודש הל' יוה"כ (בנספחים. בקונטרס ברכות השחר. פרק כ"ג בראשו).


עוד יש להוסיף, שבשו"ת הרשב"ץ (ח"א סי' ק' סוד"ה "צריך להקדים") כתב ע"ד רבי יהושע שהיו מנמנמי אכתפי דהדדי, דאע"ג דשינת ארעי חייבת בסוכה, זה רק מדרבנן, דשמא ימשך בשינה. הב"ד בחזו"ע (דף ר"ד סוף הערה י'), וכ' שלכאו' אין זה כרבא דאמר אין קבע לשינה. וצ"ע. עכ"ד.


[59]נט. עפי"ד המט"מ (סי' תתי"ג), המש"ז, הבה"ל (שם ד"ה "אפי'") וכה"ח (ססקכ"ו), דאפי' מניח ראשו בין ברכיו דקים ליה שלא ירדם אסור. עכ"ד. וא"כ כ"ש כשמשעין ראשו על גבי שולחן או כסא, דאסור. וראה בשו"ת משנה הלכות (מהדו' תנינא. חלק ההלכות. ח"ה סי' קצ"ג) שכתב גבי שינה על סטנדר זמן ארוך, דכיון שיש מי שיכול לישון כך רוב הלילה, זה ודאי קבע. מ"מ שינה בישיבה לא ממעטת לדעתו את דין שינת הקבע. ולמסקנה כתב שקשה לו לפסוק, ולכן יש להחמיר בדבר.


ולגבי השענת ראשו ע"ג הכסא שלפניו באוטובוס, יש לדון בנפרד מדין שינה המותרת לעוברי דרכים, וכדלקמן בס"ד בפרק הבא.


ומ"מ הפוס' הנ"ל אסרו זאת אף דודאי לא אתי להשתקע בשינה. והיינו הן מבחינת עומק השינה והן מבחינת הזמן שישן.


[60]ס. ביכור"י. מ"ב (ססקי"א). כה"ח (ססקכ"ו). וכתבו הטעם, דהא אפי' בירדו גשמים ופסקו צריך לילך לסוכה אם עדיין לא שכב (וכמש"כ המ"א בסעי' ז', והב"ד המ"ב סק"מ). ומ"מ ברור שאם עליו לצאת כעת מביתו, וכגון לתפילת ערבית, יצא לדרכו וא"צ לילך לסוכה. ופשוט.


[61]סא. כתב הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב) בשם המרדכי, שמה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצוות, י"א משום צינה, דיש צער לישן במקומות הקרים. ע"כ.


כ' הב"ח (סי' תר"מ), שבארץ רוסיה שהרגילות הינה שיש קור וצינה בחג הסוכות, הרי שכל אדם מצונן פטור מהסוכה, דהוי מצטער. ואצ"ל העניים שאין להם בגדים להגן עליהם מהצינה, שפטורים, אם כשיצאו מהסוכה ינצלו מהצינה.


ומ"מ כתבנו שרק מהאשכנזים הקלו מצד הצינה, שהרי רק הרמ"א וש"א אשכנזים כתבו שיש צד להקל בשל כך (ושמא רק בארצות אשכנז היה כל כך קר כבר בחודש תשרי. ואם נכונה טענה זו, הרי שספרדי הנמצא כיום בארצות הקרות, ג"כ יוכל להקל כדברי הרמ"א. וצ"ע).


באשר להקמת הסוכה לכתחי' במקום שיש בו צינה, ראה בזרע אמת (ח"ג סי' צ"א), במ"ב (סי' תר"מ סקי"ח) בסה"ס (במיל' סי' כ"ה סקי"ד) ובס"ד לקמן (בפרק הבא סעיפים מ"ה ומ"ו).


[62]סב. כ"כ בנימוקי אורח חיים (לבעל המנחת אלעזר, סי' תרל"ט). וכ"כ בכתבי הר"ש בלוך זצ"ל שכן נהג מרן הח"ח זצ"ל. וכן מסופר על הגר"ח מבריסק זצ"ל. הב"ד בסה"ס (מיל' לפי"ח ס"ק ל' ול"א), ובפסתש"ו (סי' תרל"ט הערות 29, 28), וחזו"ע (דיני השינה בסוכה. דקצ"ו הערה ג'). ובענין אם יש חובה לעשות פעולות מסוימות כדי שיוכל לישון בזמן הקור. יש שלמדו מדברי המ"ב (סקל"א) בשם הביכור"י (שכ' גבי קור שהמאכלים נקרשים ובשל כך פטור מהסוכה, שמ"מ אם אין טורח גדול לתקן שלא יקרשו המאכלים, כגון שיניחם ע"ג קערה שמים חמים בתוכה, שה"נ צריך לעשות מעשה ולתקן זאת, ואינו פטור עי"כ מהסוכה), שלפי"ז גם בני"ד יש להכניס תנור לסוכה ע"מ להנצל מהצינה [פסתש"ו (שם הערה 27)]. ומאידך יש מי שכתב שאין חובה לעשות פעולות חריגות כדי שיוכל לישון בזמן הקור [מועו"ז (ח"ח. בהשמטות לח"ב סי' ק"ז). הב"ד פסתש"ו (שם)].


אמנם לאחר עיון מועט בענין זה, עד כמה היא חובת ההשתדלות לדאוג שאפשר יהיה לישון ולשהות בסוכה כשחם מאוד או קר מאוד. ובס"ד היה נראה לענ"ד שכמה דעות בדבר:


1) אין שום חובת השתדלות והתאמצות לעשות פעולה כדי שיוכל לשהות בסוכה. ולכן אין חובה להביא לסוכה תנור או מאורר [שכ"נ מדברי הפסתש"ו (שם סק"ז) בשם המועו"ז שכתב כן להלכה].


2) יש חובה לעשות השתדלות כזו, אך רק מה שהיה עושה אילו היה בביתו. ולכן חובה להביא תנור או מאוורר (ואולי אפי' מזגן נייד, אם יש לו) לסוכה, כי גם בבית היה מדליק אותם כשהיה לו חם או קר. וכ"ז כשאין טירחה מרובה בדבר [שכ"נ מד' המ"ב (סי' תרל"ט סקל"א) בשם הביכור"י (סקנ"ח)].


3) בס"ד יש עוד לדון גבי מקומות שתמיד חם שם מאוד (כגון בבקעת הירדן או בעמק בית שאן), או אם העולם ימשיך להתחמם (כפי שקורה היום), כך שיהיה חם מאוד בכל מקום וכולם יצטרכו מזגנים ניידים בסוכה. שהרי במקומות אלה (או בזמן כזה) גם בבתים כולם נוהגים להשתמש במזגנים, ואם נאמר שבסוכה א"צ להשתדל בכך כמו בבית, הרי שכולם - כל תושבי אזורים אלה – יהיו פטורים מהסוכה מדין מצטער. וזה ודאי אינו.


ומ"מ צ"ע אי ניתן ללמוד גבי ני"ד מההיא גמ' בסוכה (דכ"ז,ב') גבי ר"א שהתארח אצל יוחנן ברבי אילעאי, דממה שדנו שם גבי פריסת הסדין מפני החמה בשבת, משמע שבחול כן היה משתדל למנוע החמה. אך יש לדחות, דיוחנן ברבי אילעאי מחמיר ע"ע הוי. או שמפני כבודו של רבי אליעזר שהיה גדול הדור, רצה לעשות כן, אך בעלמא א"צ לכך והיה נכנס במקרה כזה לביתו. אמנם ממסקנת הגמ' דלא היה המקרה בסוכות, והיו יושבים בסוכה רק משום האויר שלה, הרי שלכאו' אין לפשוט מההיא גמ'. אלא שיש מקום לדחות זאת ולומר, שכיוון שהיתה לגמ' הווא אמינא דבעי לפרוס הסדין מפני החמה, והגמ' דחתה זאת מצד אחר, משמע שבכ"ז בעי להשתדל ולפעול כדי שיוכל להשאר בסוכה למרות הקור או החום. כך בס"ד הדעת נוטה.


ומה שכתבנו שמ"מ יזהר משריפה, הוא פשוט. וכמש"כ למשל המ"ב (סי' תרל"ט סק"ח) גבי נר.


[63]סג. שכ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ט סקי"ז) גבי מי שיש לו כרים וכסתות, שמשמע שחייב להביאם לסוכה. וכן מתבאר מהבה"ל (סי' תר"מ ס"ד ד"ה "מפני הרוח") שכ' בשם המ"א שאם יש לו אפשרות שהשמיכות תהיינה בסוכה, א"א לפוטרו מטעם צינה. ועוד כ' שם בבה"ל, שבשעת הצינה ילבש בסוכה בגדים חמים כדי שלא יצטער מהקור (דאל"כ יש חשש ברכה לבטלה, שהריהו פטור משום מצטער). וכ"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקצ"ו סוף הערה ג'). ומ"מ אם לא ניתן להביא השמיכות משום דהוי טורח גדול (כגון זקן שקשה לו להעלותן ולהורידן) ואין לו מקום בסוכה להניח השמיכות שם לכל ימי החג, משמע מהפוס' הנ"ל דהוא פטור משום מצטער מהצינה.


ומ"מ נראה שצריך אדם להשתדל כמה שיותר (כגון להעזר בנכדיו) כדי להעביר השמיכות מביתו לסוכה ובחזרה, וכדומה, כדי שיוכל לישון בסוכה בס"ד.


ומה שהקדמנו את ענין התנור לענין השמיכות, משום שתנור מחמם את כל אנשי הסוכה. ועוד משום שתנור מחמם ומסלק הצינה גם בעת האכילה.


[64]סד. כ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בס' שמחת הרגל, וכ"כ היפ"ל. הב"ד כה"ח (סי' תרל"ט סקמ"ג) וחזו"ע (דקצ"ו סוף הערה ג') וכתבו כמותם.


בס"ד נזכיר כאן את תשובת הגרי"ש אלישיב שליט"א אלינו, כמו שכתבנו בשמו בקונטרס קדושת השבת (ח"א נספח י' תשו' ד') שמש"כ בשו"ע (סי' רע"ו ס"ה) גבי הכל חולים אצל הקור, אמר לנו הגרי"ש אלישיב שליט"א, שדין הכל חולים אצל צינה אמור רק גבי מוסקבה או בשאר המקומות באירופה ששם קר מאוד, ויש שם שלג גבוה מאוד. אך אין זה מדובר גבי ארץ ישראל כיום. עיי"ש. ומ"מ יש עוד להוסיף את מש"כ הגר"א נבנצל שליט"א במכתבו המובא בקונט' קדושת השבת (ח"ב. נספח ד' בראשו), שבירושלים עיה"ק שבת קרה היא סכנה לתינוק, ואולי גם ליולדת. עכת"ד. ומ"מ כ"ז אמור גבי חילול שבת בשל הקור פה בארה"ק.


עוד מדיני המצטער בשינה הפטור מהסוכה, ר' מה שנכתוב בס"ד לקמן (בפרק הבא) עפ"י מרן והרמ"א (סי' תר"מ ס"ד).


[65]סה. עוד יש מהאשכנזים שכתבו טעמים נוספים מדוע בארצות הגולה לא נהגו כולם בעבר לישון בסוכה [שכתב הרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ב) שנראה לו שהטעם שרק המדקדקים במצוות ישנים בסוכה, הוא משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו, כדרך שהוא דר כל השנה. ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור. ע"כ.


בענין כוונת הרמ"א. מדברי הרמ"א בד"מ (הארוך. ובקצר סק"ג) מבואר שלאו דוקא בשל מניעת תשה"מ באו להקל בני"ד, אלא אף בשל עצם מניעת השינה יחד באותו חדר, כבר מטעם זה הקלו שלא לישון בסוכה. וכ"מ מד' הט"ז (סק"ט. הב"ד כה"ח סקמ"ה), שכוונת הרמ"א על עצם השינה יחד עם אשתו בסוכה אף בלא תשה"מ, שמשמחה בכך אף כשאינה טהורה. וכ"מ מדברי המ"א (סק"ח. מובא במ"ב סקי"ח). אמנם הוסיף המ"א עוד צד להקל, משום שהוא מצטער בשל כך שבגלל חוסר הצניעות בסוכה נמנע הוא מתשה"מ. ולפי טעם זה אם ממילא אשתו לא טהורה, או שאין אצלו זמן עונה עתה, אינו פטור מהסוכה. עכ"ד].


אמנם פוס' אחרים דחו את דברי המקילים בדבר [שכ"כ להחמיר, ולא להקל מטעם זה, השל"ה (דף רמ"ה), הגר"א והמ"א. הב"ד המ"ב (סקי"ח) וכה"ח (ס"ק מ"ה ומ"ו). וע"ע סה"ס (פכ"ה סעי' כ"ג וכ"ד) וחזו"ע (דיני השינה בסוכה. דקצ"ד ואילך, הערה ג')].


והספרדים ממילא לא כתבו כלל להקל בכך [שכן מרן לא הזכיר כלל להקל בזה. לא בב"י בשם המרדכי הנ"ל, ולא בשו"ע. וכ"מ קצת להחמיר מד' כה"ח (סקמ"ו). ואף הגרע"י שליט"א (בחזו"ע דקצ"ד, דיני השינה בסוכה סעי' א') כ' שלמרות שטוב שיישן עם אשתו, "מ"מ אין זה מעכב המצוה". והיינו שאין הספרדים מקילים בזה כלל].


בס"ד נוסיף עוד טעם, שיש מקילים לפיו שלא לישון בסוכה, והיינו חסידי חב"ד. שבספר שערי הלכה ומנהג (תשובות וביאורים בשו"ע לאדמו"ר הג"ר מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל מליובאביץ'. ח"ב סי' רס"ח עמ' רל"ח ואילך) דן מדוע חסידי חב"ד אינם נוהגים לישון בסוכה. וטעמו העיקרי שם הוא משום דא"א לישון בסוכה מפאת האור האלוקי הרב שיש בה (מקיפים דבינה). עיי"ש שהאריך בכך. [וע"ע ע"כ בספר "תורה יבקשו מפיהו", בנושא דעת חב"ד בענין השינה מחוץ לסוכה]. אלא שמאידך יש להזכיר את דברי מייסד חסידות חב"ד, הלא הוא הגאון הצדיק מוהר"ר שניאור זלמן נבג"מ זיע"א, בעל התניא, שכתב בהדיא בשו"ע שלו (סי' תרל"ט סעי' ז'-ט'): אסור לישן אפי' שינת ארעי מחוץ לסוכה, לפי שבשינה אין לחלק בין ארעי לקבע, שלפעמים אינו מנמנם אלא מעט ודיו בכך, לפיכך זו היא שינת קבע שלו, וכו'. והוסיף והזכיר שעכשיו רק המדקדקים ישנים בסוכה, ויש שלימדו עליהם זכות, למי שנשוי אשה חייב לשמח את אשתו ברגל, ונשים פטורות מן הסוכה, וכו'. וסיים שם שמ"מ טוב להחמיר שיהיה לו סוכה מיוחדת שיוכל לישן שם עם אשתו ויקיים ב' מצוות". עכת"ד.


ואף שגם כיום חסידי חב"ד אינם נוהגים לישון בסוכה, מ"מ כבר יצא נגד מנהג זה בשו"ת תרוה"ג (ח"א סי' קל"ב). עיי"ש דברים חוצבי להבות נגד מנהגם זה. ואף הגר"מ מזוז שליט"א כתב מאמר מיוחד התוקף מנהג זה [ראה בהקדמתו לספר "עבד לעבדי ה'". והרה"ג שלום דובער וולפא שליט"א כתב ספר שלם כנגד מאמר זה, ושמו "תורה יבקשו מפיהו"].


ועוד יש להוסיף, שמסתמא גם האדמו"ר הזקן עצמו ישן בסוכה. ולא רק הוא, אלא מימות משה רבינו כל עם ישראל ישן בסוכה, גדולים וקטנים, צדיקים, בינוניים ורשעים, ואף אחד לא תירץ את שינתו מחוץ לסוכה בהסברים מעין זה. ואף אחד לא תלה והסביר את שינתו בבית בגלל שהוא קשור לצדיק שהאור המקיף מפריע לו לישון. ולא זכיתי להבין דבריהם.


ולמעשה פה בארץ ישראל, נראה שרוב רובם של בני התורה ישנים בסוכה, ואינם משתמטים ממצוה זו.


[66]סו. כ"כ הרמ"א (סי' תרנ"ט ססע"י ב'). וכן משמע מחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקצ"ד ס"א). וכ"כ ש"א.


ולגבי תשמיש המיטה בסוכה ראה לעיל (בפרקנו סעיף י"ב).


[67]סז. של"ה (דף רמ"ה). מ"ב (סי' תרל"ט סקי"ח). כה"ח (סקמ"ו). חזו"ע (שם דקצ"ד ססע"י א').


וגבי מה שכתבנו שיכול להמשיך לישון עם אשתו. הנה הגאון השל"ה הקדוש, שהוא מקור ד"ז, כתב שלאחר שנזדווג עם אשתו, "אין לחייבו" (משמע שמותר) לחזור לסוכתו, אלא ישן בביתו עד עמוד השחר, וכמו שירדו גשמים. ע"כ. וכ"כ המ"ב (סקי"ח) כה"ח (סקמ"ו) וש"א.


אמנם חשבתי לתומי, האם באמת הכוונה שצריך הוא לשים שעון מעורר כדי שיקום בעה"ש לחזור לישון בסוכתו. שהרי כיום רובא דרובא ישנים גם אחר עה"ש, ורק צדיקים ואנשי מעשה קמים קודם עה"ש. ואמנם השל"ה הק' דימה זאת לדין גשמים. ובענין גשמים כ' מרן (בסי' תרל"ט ס"ז) ש"ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר". והרמ"א הוסיף (עפ"י הטור): "ויעור משנתו". וכ' המ"ב, שאף אם התעורר לפני עה"ש א"צ לעלות לסוכה בלילה. וע"ד הרמ"א כ' המ"ב, שיעור מעצמו, וא"צ להקיצו. וגם אין מחויב למסור שנתו לאחרים שיקיצוהו כשיאיר היום. עכת"ד. וכדלקמן (בפרק י"א).


ובאמת באחרו' יש כמה שיטות בהא (גבי גשמים): 1) י"א שאם הקיץ מעצמו לאחר עה"ש, אף שרוצה לחזור ולישן, צריך לילך לישן בסוכה כיון שכבר עלה עה"ש (הגר"ז בסעי' כ"ו). 2) י"א דהו"ד כשהקיץ וגם קם על רגליו, הא אם לא ירד ממיטתו ורוצה להמשיך לישון אינו חייב לילך לסוכה אף שעלה השחר, ובפרט אם ע"י ההליכה לסוכה יהיה לו קשה להרדם שנית, שהריהו כמצטער (א"א מבוטשאטש). הב"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקט"ז).


ולאור כ"ז צ"ע אי אכן ד' השל"ה וש"פ הנ"ל שגם בנידון תשה"מ יש להקל כה"ג. דמצד א' בגשמים לכאו' קיל, דהגשם עדיין מטפטף מהסכך וק"ק עדיין לישון. ומאידך גם קצת קשה לאשתו שעוזבה בעה"ש.


ובאמת שבס"ד חשבנו שמא יש לדמות ני"ד לדין הכתוב בסעיף הראשון בשו"ע. שכתב מרן שם: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. עכ"ל. והרי כיום מעטים קמים כבר לפני עה"ש [חוץ מהרב מאיר כהנא זצוק"ל והי"ד. ויבלחטו"א הגרי"ש אלישיב שליט"א, ועוד כמה עשרות (ואולי בכל הארץ ישנם מאות) צדיקים נסתרים יותר ונסתרים פחות שקמים קודם עה"ש לעבודת הבורא].


וזכורני ששאלתי פעם את הגר"מ אליהו שליט"א, מה אענה ביום הדין כשישאלו אותי מדוע לא קיימתי את הסעיף הראשון בשלחן ערוך – לקום כבר קודם עה"ש. ואינני זוכר איזה תירוץ אמר לי לענות בשמים, אך מ"מ הסכים עמי שרובא דאינשי לא משכימים כ"כ. עכת"ד.


ולפי"ז חשבנו דשמא יש ללמוד מהא להא, שמש"כ בסי' א' שמא אינו דין גמור, ולכאו' ה"ה בני"ד, שבזמן מרן היו כולם הולכים לישון מוקדם (כי לא היה להם אור החשמל ולא היו רגילים לישון מאוחר, אלא היו ישנים מוקדם וקמים מוקדם. וכן משמע מהגמ' בריש פ"ק דברכות). אך בדורותינו שהולכים לישון כל יום מאוחר וגם קמים לאחר עה"ש, ואפי' אחר הנץ החמה, לכאו' אין זו חובה גמורה כל יום לקום קודם עה"ש. וא"כ ה"ה בני"ד.


אלא שלכאו' יש מקום לדחות זאת: 1) לכאו' כל השו"ע הינו לכאו' רק הלכות ולא עצות. וא"כ גם מש"כ בסי' א' סעי' א' בשו"ע הינו דין גמור ואינו עיצה או הנהגה טובה. וצ"ע מדוע אף מגדולי הדור ישנם שאינם עושים כן [וחיפשתי בס' מנהגי השולחן (להרה"ג אליהו חיים פנחסי שליט"א), שכל הספר עוסק במה שכיום נוהגים מנהג שונה ממש"כ בשו"ע. והביא אוסף גדול של דברים שאין נוהגים כמו שפסק מרן בשו"ע, ואכן גבי השכמת הבוקר הסביר (שם בסי' א') שכיום לא נוהגים לקום לפני עה"ש משום שהשתנה זמן השכיבה משהיה בדורות הקודמים והולכים לישון מאוחר יותר ולכן קמים מאוחר].


אלא שבס"ד יש להביא צד זכות לכל הקמים מאוחר מעה"ש. שהנה כתב הרמ"א (בסי' תקפ"ג ס"ב) ש"נוהגין שלא לישן ביום רה"ש". ולמדו מכך כמה פוס' (המט"י. הבא"ח ועוד), שראוי הוא דכשיעלה עמוד השחר יתגבר כארי ויקום ממטתו. הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ה הערה א' ופי"ג הערה ט'). נמצאנו למדים שזו מידת חסידות לקום לפני עה"ש. ואף גבי רה"ש כתבו הפוס' שאי"ז מדינא. וא"כ ק"ו גבי כל שאר ימות השנה שאי"ז מדינא לקום קודם עה"ש. וא"כ צ"ע גבי מש"כ מרן בסי' א'. והעיר חכ"א שבכלל יתכן שהרמ"א חולק ע"ד מרן בריש סי' א'. עיי"ש מה שהעיר ע"ד מרן גבי הקימה קודם עה"ש. וא"כ אין בכלל להביא ראיה גבי ני"ד מדברי הרמ"א. בס"ד זכורני ששאלתי ראש ישיבה אחד שליט"א מה אוכל לענות ביום הדין כשישאלונו האם קיימתי את השו"ע. הרי בסעיף הראשון בשו"ע כתוב שיהא האדם מעורר השחר והיינו שצריך לקום לעבודת הבורא כבר לפני עה"ש. והרי אינני נוהג כך וכן לא מצינו שכלל ישראל נוהג בכך ולכאו' כל מש"כ זה הלכה וחובה לקיימה. ואע"פ שלעיתים השו"ע כותב בלשון "טוב" או "ראוי" וכדו' ואז זו באמת לא חובה מעיקר הדין. אך מ"מ פה מרן בשו"ע כתב בלשון שזו לכאו' חובה ולא רק ראוי וטוב. האם באמת השו"ע הינו ספר הלכות שכולן מעיקר הדין, או שיש בו גם חומרות. וענה לי אותו ראש ישיבה שליט"א שספר השו"ע הינו ספר הלכות. אך יש דברים הכתובים בו שאינן מעיקר הדין. ואע"פ שאין אלה חומרות, אך מ"מ אלו "הדרכות". ולכן לגבי הסעיף הראשון בשו"ע, אפשר לומר שבצירוף מה שכלל ישראל אכן לא נוהג כך, והדגיש שזה צירוף חשוב מאוד - לכן גם בצירוף שזו "הדרכה" (והדגיש: "ולא רק חומרא") – זה יכול להיות התירוץ. והיינו עפ"י צירוף שני דברים אלה. ועוד המשכנו לשאול, האם מש"כ בשו"ע סי' רל"א שכל מעשיו יהיו לשם שמים (וסיפרתי לו את דברי הגר"א נבנצל שליט"א על הגלידה – שהאוכלה ואומר שאוכלה לש"ש – אפי' בשבת שהגרא"נ אינו בטוח שאכן הוא אוכל זאת רק לש"ש). מ"מ אמר אותו ראש ישיבה שאכן מה שכתוב בסי' רל"א הינו "הדרכה" ואינו הלכה שהינה מעיקר הדין. ומ"מ הדגיש שאי"ז חומרא אלא "הדרכה". עכת"ד. ושאלתי גם את הגרא"י אולמן שליט"א ע"כ, ואמר לי שלדעתו לא כל מש"כ בשו"ע הינו חובה גמורה. והביא כמה דוגמאות לכך. ואמר שגם מש"כ בתחילת השו"ע לקום לפני עה"ש, גם זה אינו חובה גמורה מדינא לכל עם ישראל. עכת"ד [וראה כעין זאת בס' הלכה ברורה (להרה"ג דוד יוסף שליט"א, ח"א סי' ב' סק"א), שבדברי השו"ע בסי' ב', ישנם דברים שהינם מנהגי חסידות ולא איסורים מדינא. עיי"ש מש"כ בשם הב"ח, הפמ"ג והאג"מ]. אמנם ברור שבאופן עקרוני חייב כל יהודי לקיים את כל מה שכתוב בשו"ע, אלא אם כן הורה לו רבו היתר בדבר. והדבר פשוט. וע"ע מה שכתבנו ע"כ באורך בשם הגר"א נבנצל שליט"א במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ד סוף הערה י').


מ"מ נמצאנו למדים שלכאו' גם גבי ני"ד בס"ד יש מקום להקל, ולא לקום בעה"ש לחזור לסוכה. והיינו אף אם יעור משנתו. ואכן ראינו בס"ד שבס' חזו"ע (סוכות. דיני השינה בסוכה ססע"י א', דקצ"ד) כ' שבליל טבילה או בליל עונה "מותר לישן חוץ לסוכה אם אין לו מקום צנוע בסוכה", ולא הגביל זאת דוקא עד עה"ש (ומ"מ נראה שמכאן אין ראיה להקל נגד פשט השו"ע שכ' עד עה"ש).


ולמסקנה נראה בס"ד, שלמרות כל הצדדים הנ"ל להקל בני"ד, מ"מ למעשה אין להקל יותר מהא דירידת הגשמים, וכמו שהישווה זאת בעל השל"ה הק' שהוא מקור ד"ז. ולכן באמת צריך הוא לחזור לסוכה בעה"ש.


ולאשכנזים יש עוד להקל שהוא דוקא כשיעור משנתו מעצמו לאחר עה"ש, שא"צ לומר לאחרים שיעירוהו בעה"ש. והמיקל יותר, ורוצה לחזור לסוכה רק אם כבר קם על רגליו כד' הא"א מבוטשאטש, הנ"ל), יש לו ע"מ לסמוך. ויותר מזה נראה שאין להקל.


אלא שכעבור זמן ראינו שאכן כתב בחזו"ע (סוף דיני השינה בסוכה, סוף הערה י"ג) גבי מי שנכנס לישון בביתו עקב הגשמים, שכיון שכיום רובא דעלמא ממשיכים לישון עד אחר עה"ש, לכן גם אם התעורר מעצמו לאחר עה"ש ועדיין רוצה להמשיך לישון, הרי שאין מטריחים אותו לחזור לסוכה. דכיון שזקוק הוא לשינה ה"ז כאמצע סעודתו. ע"כ. וא"כ המיקל להמשיך לישון אף כשפסקו הגשמים, גם אם התעורר מעצמו לאחר עה"ש, יש לו על מה לסמוך אם ממשיך לישון בביתו. וא"כ ה"ה לני"ד, שהרי השל"ה הק' שהוא מקור ד"ז הישווה דין השינה בליל הזיווג לדין השינה בעת ירידת הגשמים (אמנם צ"ע כיצד יש ליישב את דברי השו"ע בסי' א' הנ"ל).


וע"ע בחיי אדם (כלל קמ"ז סק"ד) ובנשמת אדם (שם), שאף בליל טבילה ההיתר להזדווג עם אשתו הו"ד כשהוא בצער, ועיי"ש שחילק בין אם הוא בצער או אשתו בצער, משום שכ' שלד' רוה"פ [הרמב"ם (בריש הל' אישות, ובפי"ד שם), וכן הסמ"ג, היראים והחינוך], מצות "עונתה לא יגרע" היא מצות ל"ת. וחלק בנשמ"א שם ע"ד הט"ז. הב"ד בחזו"ע (דקצ"ה, הערה ג'), וחלק ע"ד הנשמ"א.


[68]סח. בא"ח (ש"ר, "האזינו" ס"ח). וכ"מ מלוח א"י (בדיני הו"ר, בשם הגרנ"צ וייס זצ"ל). הב"ד בסה"ס (מיל' לפי"ח סל"ד). והעיר לי חתני שיחי', שכן גם ד' הגרא"ז וייס שליט"א (כפי שאמר בשיעור בי"ז תשרי תשס"ט), שמי שישן בביהמ"ד אינו פטור מהסוכה, לא מחמת שישן שם ולא מחמת מצטער, וחייבים להעירו. עכ"ד. וע"ע בשד"ח (מע' יד כלל ל"ב), שמי שישן וחבירו הוציאו מהסוכה בעת שישן, הריהו מבטל את חבירו מהמצוה. ע"כ.


[69]סט. שכ"כ הביכור"י (סי' תרל"ט ס"ק ל"ד ול"ז) בשם הר"ן (רפ"ק דסוכה). וטעמו משום תשבו כעין תדורו. וכ' בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ו), שגם בכל השנה אין רגילות המתנמנם בביהכ"נ וכדו' ללכת לישון בביתו. וכ"ד הגרשז"א זצ"ל, כמובא בהליכות שלמה (עמ' קס"ו) שכ' לחלוק ע"ד הבא"ח הנ"ל, משום שהישן אינו בר חיובא כלל. וכ"כ בשמו בסה"ס (בסופו. בהערות הגרשז"א זצ"ל, סקכ"ז). וכ"כ בחזו"ע (דיני השינה בסוכה ס"ה עמ' ר"א, ובהערה ט'). ועיי"ש שהביא סיוע מכמה דוכתי לכך שהישן אינו בר חיוב מצוות (ולא כ"כ זכיתי להבין. הרי לעיתים מי שנרדם בעת לימודו, מרגיש הוא ברגע הראשון שעומד הוא להרדם, וא"כ באותו רגע לכאו' הריהו פושע שנותן לעצמו להרדם מחוץ לסוכה. ואם אכן כנים אנו בדבר, ה"ז תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואכמ"ל). וע"ע בהערה הקודמת מש"כ בס"ד בשם השד"ח. ומ"מ בחזו"ע (שם) הסיק שהרואה את חבירו נרדם לאונסו מחוץ לסוכה, "טוב" להקיצו ולעוררו בנחת שילך לישון בסוכה. ע"כ. ומשמע שאינו מדינא. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (מהדו' תנינא. חלק התשובות. ח"ה סי' קצ"ד) שכתב שאם נרדם במקום שמותר ללמוד בו, כגון בביהמ"ד, אין בו איסור שינה, דתשבו כעין תדורו. ואין זה דומה לדין של עוברי דרכים, כיון שצריך להיות באופן שמותר לו ללמוד שם.


ובסה"ס (במיל' לפי"ח סקל"ד) כ' שאולי יש לדון גבי שינה שרק אם אדם נמצא בבית תחת קורת גג חייב בסוכה. ורצה עי"כ להסביר כיצד הוו מנמנמי אכתפי דהדדי. ועוד כ' שעפי"ז הנוסעים בלילות בדרכים ונרדמים בדרך, שכיון שאין זה בית דירה אין בזה איסור. ולא זכיתי כלל להבין דבריו. האם מותר לישון בסוכות תחת עץ או תחת אויר השמים. פשיטא שאסור [ר' למשל שו"ע (רס"י תרכ"ו) שאף העושה סוכה תחת אילן, פסולה. ושו"ע (רס"י תרל"א) גבי סוכה שחמתה מרובה מצילתה. וכ"ש לישן תחת אויר השמים]. ויש ליישב, ואכמ"ל.


וע"ע במקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל, עמ' קמ"ו-קמ"ז) ובפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 25, 24).


[70]ע. סה"ס (במיל' לפי"ח סקל"ד), כנ"ל בהערה הקודמת. וע"ע נט"ג (פנ"ט ס"ה) ופסתש"ו (שם הערה 25). אמנם יש לדון בזה מצד ההיתר של עוברי דרכים שמותרים לישון מחוץ לסוכה אף לכתחי', וכמו שנכתוב בס"ד בפרק י"א.


[71]עא. עפ"י שו"ע (סי' תר"מ ס"ז) והנו"כ. סה"ס (במיל' לפכ"ו, עמ' תל"ג סק"ב. ושם בסוף הספר בפסקי הגרשז"א זצ"ל, עמ' תנ"ח סק"ל). פסתש"ו (סי' תר"מ סקי"ב), וס' נטעי גבריאל [(סוכות. פנ"ט סכ"ג). עיי"ש שכתב שנוסע במכונית או במטוס וכדו', ותקפה עליו שינה וישן מאליו באמצע הנסיעה, אין זה בכלל איסור שינה באמצע הנסיעה, דתשבו כעין תדורו. דכל ימות השנה אם רוצה להרדם באמצע הנסיעה אינו הולך לביתו לישון. וה"ה לני"ד.


[72]עב. ירו' שבת (פ"ב ה"ו). גמ' בבלי, שבת (דקנ"א, ב'). וכ"ה בזוה"ק. וכ' המ"ב (סי' רל"ט סק"ט) דה"ה הישן יחידי בחדר שבתוך דירה.


[73]עג. מע"ר (סי' רכ"א) שכן הורה הגר"א זיע"א. וכ"כ בביכור"י (סקי"ח), בשו"ת יפ"ל (ח"ב סי' א'), כה"ח (סי' תרל"ט סקי"ג), בחזו"ע (דיני השינה בסוכה, סוף הערה א', דף קצ"ג), בסה"ס (במיל' לפי"ח סקל"ג) וש"פ. והוכיחו כן בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' מ"ט) ובפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ה). אמנם היו שהחמירו אף בזה [החזו"א והגריי"ק זצ"ל. הב"ד בפסתש"ו (שם הערה 19), ובפסקי שמועות (להרה"ג אליהו גולדברג שליט"א)].


[74]עד. יפ"ל. כה"ח (שם). סה"ס (שם).


[75]עה. עיי"ש (בהערה י"ג) גבי הא דבעי שהסוכה תהא מחזקת ראשו ורובו של אדם וטפח משולחנו (מ"ב סי' תרל"ד סק"א, ועיי"ש בשעה"צ סק"א). בחידושי הרש"ש לסוכה (ד"ג, א') שמשערים ראשו ורובו היינו שרובו הוא רוב מנין איבריו. וזה כולל ראשו עם מיעוט גופו שכלפי הראש. עיי"ש בפ"ב. וע"ע בהל' חג בחג (ח"ב פט"ז ס"ב עמ' פ"ב ואילך, ובפרט בעמ' פ"ג). ועוד עיי"ש בפ"ב (בהערה כ"ח) גבי מי שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, עפ"י הרמ"א (סי' תר"מ ס"ד) והמ"ב (סקכ"ז).


[76]עו. בס"ד נביא עוד כמה פרטי דינים גבי שינה בסוכה:


1) המנהג פשוט שבכל לילות חג הסוכות (גם בלילה הראשון) אומרים את קריאת שמע שעל המיטה במלואה [שלא כשם משמואל בשם אביו הגדול בעל האב"נ, לומר רק "המפיל" ופרשה ראשונה, כמו שלדעתם יש לנהוג בליל א' דפסח. וכבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"י סי"ח) שאף בליל הסדר, מנהג הספרדים לומר כל ק"ש שעל המיטה בשלימותה (ורק יש מהם שאינם אומרים באותו לילה את ברכת "המפיל"). והאשכנזים אומרים בליל הסדר רק ברכת "המפיל" ופרשה ראשו' דק"ש]. ומ"מ לכאו' י"ל דשאני ליל הסדר דאמרו עליו חז"ל דהוא ליל שימורים – לילה השמור מן המזיקים. אך לא אמרו כן גבי סוכות. ורק מצד מצות סוכה היה מקום לומר זה, דהשכינה חופפת עליו בסוכה ואגוני מגנא. ומ"מ הפוס' לא הקלו בזאת גבי לילות סוכות.


2) הטעם מדוע אין מברכים על אכילת מצה כל שבעה, כמו על ישיבת סוכה. והטעם שלא תיקנו ברכה על השינה בסוכה, ר' בחזו"ע (דיני השינה בסוכה. דקצ"א בהערה א').


3) גבי השולחן הנמצא בסוכה, האם רשאים לפנותו מחוץ לסוכה (בפרט כשהיא קטנה בשטחה) כדי לישון במקום השולחן. כ' המ"ב (סי' תר"מ סקכ"ז) שאף בעת השינה צריך שיהא השולחן בסוכה, שמא ימשך אחר שולחנו (כמש"כ בשו"ע סי' תרל"ד ס"ד גבי האוכל ושולחנו חוץ לסוכה). ולכאו' לא מובן הדבר, שהרי ד"ז דשמא ימשך נא' רק גבי אכילה, ולא מסתבר שתוך כדי שינה ימשך אחר שולחנו. ואכן בחזו"ע (דיני השינה בסוכה, דקצ"ח ס"ג ובהערה ה') הב"ד פוס' רבים שהתחבטו בדברי המ"ב, זה מתרץ וזה מסביר, זה מגיה וזה חולק. ולמסקנה נראה שד' רוב ככל הפוס' שלא להבין את ד' המ"ב כפשוטם, וכן הסיק בחזו"ע (שם) להתיר זאת בשופי. וכ"נ עיקר להלכה [אע"פ שבמועו"ז (ח"א סי' פ"ז וח"ח סי' פ"ז) כתב בשם ב' ת"ח שראו שהח"ח הקפיד ע"כ. והסביר שטעמו עפי"ד הרמ"א (בסי' תר"מ ס"ד) שהסוכה צ"ל ראויה גם לאכילה וגם לשינה. וכשם שהמצטער בשינה, לדעת הרמ"א אינו יי"ח אף באכילה, ה"ה להיפך, שכשאינה ראויה לאכילה (כי אין שולחן) לכן גם אינה ראויה לשינה. עכת"ד. אמנם קצ"ע, דהאם מי שנמצא במדבר ובנה סוכה ואין לו שולחן, האם זה מעכב אותו מלקיים מצות סוכה כשאוכל שם בלי שולחן. הרי גם מי שאין לו מיטה וישן על רצפת הסוכה יי"ח. וכ"ש האוכל בישיבה על רצפת הסוכה או אף על כסא, ללא שולחן, שיי"ח. ואם גבי אכילה הוא יי"ח, כ"ש בשינה. ועוד, דהא שטח סוכה כשרה הוא זע"ז בגובה י', וכיצד לסוכה כזו ניתן להכניס שולחן, הא קמ"ל שסוכה א"צ שולחן. ומה שאמרו ששטח סוכה הינו זע"ז, משום שראשו ורובו הינם וע"ו טפחים, וטפח משום שולחנו (כדלעיל בפ"ב), כ"ז הוא דוקא כשיש לו שולחן. ויתכן שאף כשיש לו שולחן, אין צריך טפח אלא בעת האכילה. ועוד יתכן, שמה שאסור להוציא השולחן, זה רק אם יש לו שולחן, ורק בשעת האכילה, שמא ימשך. ובפרט יש לענ"ד לחלק בס"ד ולומר, שמה שאסרו בעת האוכל להוציא השולחן, זה דוקא כשחלקו בסוכה וחלקו בחוץ, או שכולו בחוץ אך סמוך לסוכה. אך מי יימר לן לאסור לאכול בסוכה כשיושב ע"ג כסא והשולחן רחוק מהסוכה שלושה מטרים. האם גם בזה יאמרו שמא ימשך. נראה שוודאי שלא. וא"כ שמא ימשך זה דוקא באוכל, ודוקא במציאות ששייך בה שמא ימשך. לאור כ"ז הסקנו שבאמת לא זכיתי להבין את הדברים כפי שהם כתובים במ"ב. ולכן בס"ד נראה שהצדק עם המתירים להוציא השולחן בעת השינה. וע"ע בכעין זאת בשעה"צ (סי' תרל"ד סק"ז). והגר"א נבנצל שליט"א העיר על דברים אלה וז"ל: שמעתי מאדמו"ר (היינו הגרש"ז אוירבך) זללה"ה, שאומרים שדברי המשנ"ב היו ט"ס. ועוד כתב הגרא"נ שליט"א: המשנ"ב עצמו כשהיה חולה, רצו להוציא השולחן וסירב, כי כתוב במשנ"ב שלא להוציא. ונלע"ד דיכול להוציא השלחן וליחד כסא של טפח על טפח להיות שלחן למשך הלילה. עכ"ל. ואכן כעין זאת כ' כבר הגרא"נ שליט"א בהערותיו ביק"ר על המ"ב (סי' תר"מ סקכ"ז), שעל מש"כ המ"ב שצריך להזהר שיהיה השלחן ג"כ בתוך הסוכה, כ' הגרא"נ ששולחן לאו דוקא, אלא מקום להניח שם צלחת וכדו'. ודין זה אינו מובן, שהרי החשש שמא ימשך הוא רק כשאוכל, לכן יש אומרים שזו טעות סופר. אדמו"ר זללה"ה סיפר שהיה החפץ חיים חולה ורצו להוציא השולחן, ואמר להם הרי כתוב במשנ"ב שאין להוציא. עכ"ל.


4) בענין ב' אנשים השותפים בסוכה א'. אך יש בה מקום לישון רק לא' מהם. כ' רב האי גאון שלענין אכילה יאכלו זה אחר זה. ולענין שינה, זה ישן לילה א' וזה לילה שני. ואם חביבה עליהם מצות השינה בסוכה, זה יישן חלק מהלילה וזה ישן חלק מהלילה (ומסתבר שבחלק מהלילה שאינו שלו לא יישן כלל, שהרי חביבה עליו מצוות סוכה). והוסיף, שמכיון ששומרי גנות פטורים מהסוכה, כ"ש מי שאין לו מקום לישן בסוכה שפטור. ע"כ. הב"ד הרי"ץ גיאת בס' מאה שערים, המנהיג, שע"ת (רס"י תרל"ט), בסה"ס (במיל' לפי"ח סקל"ב) וחזו"ע (דיני השינה בסוכה, הערה א' דקצ"א) וש"א. וע"ע בסמוך.


5) כהמשך להנ"ל, יש להביא את דברי ס' סוכה כהלכתה (עמ' 113) בשם א' מגדולי ההוראה, שכשצר המקום בסוכה ויש מקום רק לאדם א', הרי שבעל הסוכה קודם לכל בני הסוכה. ע"כ. הב"ד בסה"ס (במיל' לפי"ח סקל"ב). ולכאו' יש לדון אי יש מקום לנהוג מנהג חסידות ולוותר בחלק מהזמן לטובת שאר החברים. ושמא תלוי הדבר במחלו' גבי ב' שיצאו למדבר וכעת יש להם מים שמספיקים רק לא' מהם לצאת מהמדבר. האם יתחלקו ביניהם במים, או שרק א' מהם ישתה. אלא שיש מקום לחלק, ששם יתכן שיהא נס וע"י שארית המים ינצלו שניהם. משא"כ בני"ד. ואין הזמן מרשה להתפלפל.


6) מי שסוכתו קטנה ומיטתו גדולה, ורוב מיטתו מחוץ לסוכה (כגון סוכה בת ג' דפנות בלבד), האם חיישינן שמא תוך שינתו יתהפך ויצא מחוץ לסוכתו. כ' בחזו"ע (דיני השינה בסוכה. פ"ג דקצ"ט) שרשאי לישון בחלק המיטה שנמצא בתוך הסוכה ואין לגזור שמא יתהפך וישן מחוץ לסוכה. וע"ע שם (בדקצ"א, בסוף דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה ס"ז).


7) תינוק המוטל בעריסה שצריך לנדנד עריסתו בלילה להרגיעו ולהשקיטו, כ' הג' חוו"י בספרו מקו"ח (סי' תר"מ), שהמשמש תינוק זה פטור מהסוכה. ועפי"ז כ' בחזו"ע (דיני השינה בסוכה. ס"ד והערה ז') שמי שאשתו חלשה, ויש להם ילדים קטנים שמתעוררים בלילה ובוכים, וצריך לקום ולטפל בהם, ואם ישן בסוכה לא ידע מתי לקום אליהם, הרי שמותר לו לישון בבית לצורך הטיפול בילדים. וע"ע בסמוך.


8) הסתפק במקו"ח (שם) גבי קטן (שמסתבר שהוא בגיל שעדיין פטור מהסוכה, דאל"כ ממילא צריך הוא לישון בסוכה מדין חינוך), ולקטן זה יש געגועין על אביו, וכ' דצ"ע אי שרי לאביו לישון בביתו סמוך לקטן. הב"ד בחזו"ע (שם בהערה ז') וכ' שלדעתו במקרה זה פטור האב מהסוכה.


9) יש מהאשכנזים הנוהגים שחתן בשנה הראשונה לנישואיו פטור מלישן בסוכה, כדי שלא יבטל המ"ע של "ושמח את אשתו אשר לקח". ואפי' אשתו איננה טהורה, אפ"ה שייך בה שמחה [ראה שו"ת דברי יציב (או"ח סי' רע"ד). וע"ע לעיל (בהערה ס"ז בסופה) בשם הנשמ"א וש"פ, אי שייך לשמח את אשתו בתכשיטים או גם בתשמיש]. אלא שכבר דחו מנהג זה [ר' בס' שלמי מועד (עמ' קי"ד) שד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל לדחות דבר זה. וכ' שלא נזכר בשום מקום לפטור את החתן בשנתו הראשונה ממצוות סוכה. עכ"'ד. וכ"נ דעת הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני השינה בסוכה, הערה ג') . וע"ע בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 30) שכתב שמ"מ מנהג זה לא נתקבל אצל רבים. ע"כ]. וא"כ מי שאין לו מנהג אבות ברור בזה להקל, לא יקל בזה כלל. ולספרדים ודאי שאין להקל בזה, דאף פוסק ספרדי לא כתב שיש מנהג כזה להקל.


וע"ע בשלמי מועד (שם) מש"כ גבי אשה שמפחדת לישן לבדה בבית. הב"ד בחזו"ע ופסתש"ו (שם). וכעין זאת בנט"ג (פנ"ט סכ"א). וקצ"ע, דמצד מפחדת מנ"מ בין שנה ראשו' לשניה. וא"כ אין לדבר סוף, וכולן תגדנה שהן מפחדות. ושמא י"ל בס"ד דכיון דתשבו כעין תדורו, לכן אם אשתו היתה מפחדת לישון בבית לבד (כשהוא נמצא מחוץ לעיר), אזי היא היתה עוברת לגור אצל הוריה. וא"כ ה"ה בני"ד. לכן מותר לו לעבור אליה לבית כדי שלא תפחד. וצ"ע. ונראה שבמקרה כגון זה יש לעשות שאלת רב, ולדון בכל מקרה לגופו.


10) בענין אי יש ענין שלא לישן בערב חג הסוכות (היינו בעיו"ט ראשון ביום), כדי שיוכל לישן בליל יו"ט הראשון כדבעי. כ' חזו"ע (דיני השינה בסוכה. דף ר"ה סוף הערה י"א) בשם ס' לקט היושר (ח"א עמ' קמ"ד), וז"ל: הגאון לא היה ישן בערב חג הסוכות בצהרים, כדי שיוכל לישון בלילה... כי בסוכה השינה קובעת עיקר הדירה. עכ"ד. ור' בסמוך.


11) בענין אי יש חילוק בין השינה בלילה הראשון של החג לבין השינה בשאר הימים. כ' הריטב"א בסוכה (דכ"ז, א') שאין חילוק. והוסיף שמ"מ שמע בשם א' מגדולי הדור בצרפת, שהיה מחיב לישון בסוכה בלילה הראשון של החג, ואפי' ירדו גשמים. אלא שכ' הריטב"א שם בשם מורו ז"ל דליתא להא כלל. עכת"ד. הב"ד בחזו"ע (דיני השינה בסוכה, הערה י"א), וכ' דשמא דס"ל לאותו גאון שלא ישן בעיו"ט (כנ"ל בסמוך) כאותו גדול מצרפת. וציין עוד לשבט"ה (ח"ג סי' ע').


12) דין שינה תחת המיטה, ושינה במיטת קומותיים, ר' לעיל (פ"ו סעי' ל"ח ול"ט) עפ"י מרן (סי' תרכ"ז סעי' א'-ג').


[77]עז. מרן כתב (בסי' תרל"ט ס"ב) שאוכלים ושותים בסוכה כל ז'. אך גבי חו"ל כתב (בסי' תרס"ח ס"א) שאוכלים בסוכה גם בשמיני לילה ויום מפני שהוא ספק, אך אין מברכין על ישיבתה. ע"כ.


ומה שכתבנו שכ"ה גבי שתיה, כך שנינו בברייתא בסוכה (דכ"ח, ב', אוכל ושותה ומטייל בסוכה). וכ"כ הרמב"ם (בפ"ו מסוכה) ומרן (שם). ואע"ג שבפשטות אין קבע לשתיה, וא"כ אין חובה לשתות בסוכה, מ"מ י"א שליין יש קבע. ועוד י"א שבשבת יש קבע. וי"א שבא ללמדנו שבתוך אכילת הקבע יש קבע גם לשתיה, וכמו שבס"ד יתבאר לקמן.


[78]עח. מרן (סי' תרל"ט ס"ב).


[79]עט. מרן (סי' תרל"ט ס"ב). והטעם שבאכילת ארעי פטור מהסוכה, משום דזה לא חשיב לחייבו בסוכה, דאף בביתו מצוי שאוכל ארעי חוץ לביתו [ר"ן. ריטב"א. מ"ב (סי' תרל"ט סקי"ב)].


[80]פ. כמבואר במרן (סי' תרל"ט ס"ב), שגבי פת שיעורה ביותר מכביצה, ואילו גבי תבשיל מה' מיני דגן השיעור הוא אם קובע עליו.


[81]פא. כהא דהאוכל פת הבבכ"ס בשחרית, שהריהו קובע סעודתו עליו [מ"ב (סי' תרל"ט רסקט"ז) בשם המאמ"ר]. וכן כההיא סעודת שבת שחרית שלאחר קידוש היום שאוכל פת כיסנין במקום סעודה, דמחשבתו משוי ליה קבע [מ"ב (שם) בשם השע"ת]. וכן כדוגמאות הבאות, כגון שאוכל בחבורה וכדו'.


[82]פב. מ"ב (שם רסקט"ו) בשם הבגדי ישע, ושכ"מ מהמאמ"ר. וכן הורה לי הגרא"י אולמן שליט"א (כדלקמן בפרקנו בהערה ק"י).


[83]פג. שכ"מ משעה"צ (שם סקל"ה בשם השע"ת), שכל שקובע עצמו לכך. וכן הורה לי גבי ני"ד הגרא"י אולמן שליט"א (כדלקמן שם).


[84]פד. שכ"כ המאמ"ר [הב"ד הבה"ל (שם ס"ב ד"ה "אם קובע")], וכ"כ המ"ב (רסקט"ו) גבי שיעור חשוב. וע"ע לקמן (בהערה צ"ה). ומ"מ גבי שיעור קביעות סעודה בשאר ימות השנה (גבי אכילה המחייבת נט"י עם ברכה וכן ברכת "המוציא" וברהמ"ז), ר' בגמ' בברכות (דמ"ב,א') וברא"ש שם, בשו"ע (סי' קס"ח סעי' ו') ומ"ב (סק"ד) דבזה אזלינן לאו בתר דידיה, אלא אם אכל מפת הבבכ"ס בשיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, אע"פ שהוא לא שבע ממנו, שבזה חשיב כקביעות סעודה לענין הנט"י, "המוציא" וברהמ"ז כנ"ל.


[85]פה. שכ"מ משעה"צ (שם סקל"ה) בשם השע"ת. וכן הורה לי גבי ני"ד הגרא"י אולמן שליט"א (כדלקמן בתשובתו שם).


[86]פו. כגון דברים שנהגו לאוכלם דוקא בסוכה מצד המנהג או מצד חומרא, וכגון האוכל כביצה מתבשיל העשוי מה' מיני דגן [ר' מ"ב (סי' תרל"ט סקט"ו) וחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה סעי' י"ג)]. וכגון האוכל כזית או כביצה מפת הבבכ"ס, בין בחול ובין בשבת [ר' מ"ב (סקט"ז), הל"ח (לגר"מ אליהו שליט"א. פרק נ"א), חזו"ע (דיני ישיבה בסוכה, סעי' י"ג עמ' קל"ו)]. וכן גבי קביעות על יין, לאשכנזים (מ"ב סקי"ג). וכן יש להזכיר גם את עצם חיוב ישיבה בסוכה ביום השמיני בחו"ל (מרן סי' תרס"ח), והיינו מצד ספק [והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף וז"ל: ולדעת הגר"א על כל ישיבה בסוכה מברכים (פרט לשמיני בחו"ל דהוא ספק). עכ"ל].


וכיון שאין חיוב ברור במיקרים אלה לברך ברכת "לישב", ממילא גם אסור לברך ע"כ ברכה זו.


[87]פז. עפ"י המשנה והגמ' בסוכה (דכ"ו, ב'). מרן (סי' תרל"ט ס"ב). וכ"ש שמדובר בני"ד על אכילת פת דרך ארעי (מ"ב סקי"ד).


[88]פח. ר"ן (פ"ב דסוכה, דכ"ו, ב') והריטב"א (דכ"ה, א'). הב"ד בבה"ל (סי' תרל"ט ס"ב ד"ה "אבל"), חזו"ע (דיני ישיבה בסוכה הערה כ"ז) וש"א. ומ"מ ברור שכשיושב בסוכה מצד חומרא אינו מברך ע"כ ברכת לישב [חזו"ע (שם סעי' י"ד). ופשוט].


[89]פט. הא דפת בשיעור כביצה ופחות מכך הוי אכילת ארעי ופטור מהסוכה, כ"ד רש"י, תוס', הרא"ש והר"ן, וכ"פ מרן (בסי' תרל"ט ס"ב). ושלא כרי"ץ גיאת והרמב"ם דס"ל אפי' מעט יותר הוי ארעי. ולשו"ע אפי' מעט יותר מכביצה חשיב קבע, אפי' אכלן דרך ארעי [שע"ת. בה"ל (ס"ב ד"ה "כביצה"). עיי"ש טעמא דרש"י והשו"ע]. וכ"פ המ"ב בבה"ל (שם), הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פרק נ"א), הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. סי"ב עמ' קל"ג) וש"א.


ואי שרי אף לכתחי' לאכול פת פחות משיעור החיוב. רבינו מנוח בספר המנוחה (דמ"ז, א') כתב (ע"ד הרמב"ם בפ"ו מסוכה ה"ו), שאסור לכתחי' לאכול פת מחוץ לסוכה משיעור כזית, וכזית עצמו מכלל האיסור. הב"ד בחזו"ע (שם עמ' קל"ג הערה כ"ז), והוכיח מדברי שאר הראשו' שאין כן להלכה, אלא כל עוד עסקינן באכילת פחות מכביצה, שרי לאכול הפת אף לכתחי' מחוץ לסוכה. עיי"ש.


ובאשר למה שכתבנו את שיעור הכביצה. הנה בני"ד יש לילך לחומרא משום דבביטול מ"ע דאו' עסקינן, ולכן יש לנקוט שיעור כביצה הקטן, והיינו גם אליבא דהחזו"א וגם אליבא דהגרא"ח נאה זצ"ל. וזה בהתאם לכלל שהורו לנו רבותינו שליט"א [לקמן בנספחים (נספח י"ז, בקונטרס מידות האורך, ענפים 3, 2)], שכשהדבר נוגע לדאו' אין לנקוט כשיעורי הגאון החזו"א זצ"ל כשבשל כך הוי קולא בדאו' (שזה בעצם כדברי החזו"א עצמו בקונט' השיעורין, שכשבא הדבר לידי קולא בדאו' יש לילך אחר השיעור הקטן). וכיון שנקטינן כשיעור הקטן דביצה, לכאו' יש אולי לנקוט אף בשיעור ביצה ללא קליפתה [ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר בנספחים בקונטרס שיעור כזית (בסוף חלק ב'), מחלו' הפוס' האם שיעור הביצה נמדד בביצה עם קליפתה או בלעדיה]. מ"מ בני"ד השיעור הקטן של ביצה הוא דוקא כחזו"א. וכדלקמן.


בענין שיעור כביצה, ר' ח"א (כלל קכ"ח סט"ו), כה"ח (סי' י"א ס"ק י"ד וט"ו, סי' פ"א סק"ג, סי' קנ"ח סק"ח, וסי' ר"י סק"ח, סי' תנ"ו ס"ק י"א-י"ג), ובספרי הגרא"ח נאה זצ"ל [שיעו"ת (פתחי שיעורים עמ' 37 ס"ק ה', ז', ושם עמ' קע"ז-קפ"ו), שיעו"מ (עמ' קפ"א ס"ג), ושיעו"צ (עמ' ס"ט סעי' ז', ח')]. ובס' שיש"ת (עמ' ס"ה סכ"א), ובחזו"ע [פסח (ח"ב מהדו' שניה, הלכות סדר ליל פסח, מוציא מצה, עמ' קנ"ח הערה ב'), מוש"ת (עמ' רמ"ט), ובאנ"ת (ערך ביצה).


עתה נביא בס"ד בקיצור את שיעורי הכזית וכביצה, הן לפי הגרא"ח נאה זצ"ל והן לפי החזו"א זצ"ל, הן לפי השיעור הגדול (כגון ביצה עם קליפתה. וכן כזית שהוא כחצי ביצה), והן לפי השיעור הקטן (ביצה בלי קליפתה, וכן כזית שהוא כשליש ביצה). ומפה יהא זה בס"ד יסוד מוסד לשאר המקומות בקונטרס זה. דלעיתים החומרא הינה השיעורים הקטנים (כגון איסור האכילה מחוץ לסוכה, דיש לילך בתר השיעור הקטן), ולעיתים החומרא הינה בשיעור הגדול (כגון על איזה שיעור פת יש לברך ברכת "לישב בסוכה", דמצד סב"ל יש לנקוט כשיעור הגדול).


שיעור כזית:


שיעור כזית לגרא"ח נאה זצ"ל: בכמה דוכתי בספריו הוא כתב ששיעורו 27 סמ"ק (באמת הוא כתב השיעור בגרמים, אך זאת משום שהוא כתב שהוא מעך את הלחם מאוד, ועשאו "דרוס ובעוט", כך שמשקלו הסגולי הפך למשקל המים. אך במקומות מסוימים בספרו הוא הגדיל או הקטין את שיעורי הכזית משום שהיה מדובר על דברים קלים או כבדים מהמים). כך מתבאר בספריו שיעו"מ (עמ' קפ"א-קפ"ב) ושיעו"צ (עמ' ע' סק"י). והוסיף שיש ספק כבר מ-15 סמ"ק. ובס' שיעו"ת (עמ' ק"צ ואילך) כתב הגראח"נ גבי כזית, שי"א שהיא חצי ביצה בלי קליפתה, וי"א שהיא מעט פחות משליש ביצה עם קליפתה. לכן כתב גבי סוכה שכזית הוי 25.6 סמ"ק, ולהוסיף מה שנשאר בין השיניים ולכן לקחת 28.8 סמ"ק. ובגדר ספק יש לחשב כזית כבר מ-14.4 סמ"ק ולהוסיף התוספת מה שנשאר בין השיניים.


בס"ד נמצאנו למדים ששיעור כזית לגרא"ח נאה הוי בין 27 סמ"ק לבין 29 סמ"ק, וכחומרא יש לחשב השיעור הקטן של הכזית כ-15 סמ"ק.


שיעור כזית לחזו"א זצ"ל: בס' שיש"ת לגריי"ק זצ"ל כ' (בעמ' ס"ו סקכ"ד) גבי מידות הכזית שהוא שני שלישי ביצה בינונית של זמננו עם קליפתה. אמנם למעשה כתב בס' מוש"ת (פט"ו סט"ז) שלחזו"א שיעורו הגדול של כזית הוא 45-47.5 סמ"ק, ושיעורו הקטן של הכזית הוי 33 סמ"ק.


אמנם הוסיף שם בשיש"ת שמי שאכל פת בשיעור זית רגיל בזמננו, אסור שיהא בלא ברהמ"ז, ולכן צריך להוסיף לאכול עוד פת (היינו כדי לצאת מהספק). ואכן ר' בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים, נספח ב') ששאלנו את הגר"ח קנייבסקי שליט"א בענין שיעור כזית, וענה לנו וז"ל: דעת מרן החזו"א זצ"ל שמעיקר הדין הלכה כר"ח מוולוז'ין לענין כזית ולכן הקיל בזה וגם יכול לברך. עכ"ל. ולפי המבואר בס' שיש"ת (סי' י"א עמ' ע"א) עולה ששיעור זה הינו כשיעור זית רגיל בזמננו. עיי"ש. והיינו לחומרא כשיעור כזית הקטן. והיינו שזה שיעור "כזית" הקטן הרבה יותר משתי השיטות הנ"ל והוא עפי"ד הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, כמובא בספר שערי רחמים. עיי"ש במקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים. נספח ב' ובפרט בנספח ט"ו חלק ה' באמצעו). וע"ע בס' מידות ושיעורי תורה (באניש. עמ' ל"ה ורע"ט).


שיעור כביצה:


שיעור כביצה לגרא"ח נאה זצ"ל:


עפ"י המתבאר בספריו שיעור כביצה עם קליפתה הוי 57.6 סמ"ק [שיעו"ת (עמ' קפ"ב), שיעו"מ (עמ' קפ"א סק"ג) ושיעו"צ (עמ' ס"ט סק"ז)]. וגבי ביצה בלא קליפתה, עולה מדבריו דהוי בערך 54 סמ"ק [שבשיעו"מ ושיעו"צ (שם) כ' דהוי 54.75 סמ"ק. ובשיעו"ת (שם) כ' דהוי 53.8 סמ"ק].


בס"ד נמצאנו למדים ששיעור כביצה לגרא"ח נאה הוי בין 57.6 סמ"ק ל-53.8 סמ"ק לחומרא.


שיעור כביצה לחזו"א זצ"ל: כ' הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בס' שיש"ת (עמ' ס"ה סקכ"א) ששיעור כביצה הוא ביצה שמשקלה 45-50 גר'. אך הוסיף שלדעת כמה אחרו' הוי 41 סמ"ק, ולחומרא צריך לחשב כשתי ביצים שלנו. עכת"ד. ולפי"ז יש לחשב שיעור כביצה לחומרא 100 סמ"ק. אמנם לענין סוכה פסק מרן (בסי' תרל"ט ס"ב) כראשו' שחיוב סוכה הינו על מעט יותר מכביצה. ובס' מוש"ת כתב בשם השיש"ת (בשיעורי המצוות סקכ"ז) שלענין סוכה שיעור כביצה לחזו"א לחומרא הוי בין 45-50 סמ"ק (וזה פחות משיעור כביצה לגרא"ח נאה. וכמו שהעיר במוש"ת פ"ד סי"ב) לבין 100 סמ"ק. והיינו שמותר לאכול מחוץ לסוכה פת רק עד 45-50 סמ"ק, אך אין לברך ברכת "לישב בסוכה" אלא רק כשאוכל לפחות 100 סמ"ק פת [וע"ע במוש"ת (באניש. פרק ד' סעי' י"ב, פי"ג ס"ו, פט"ו ס"ז ופי"ז סעי' ז', ח' וי"ב)]. ואמנם ק"ק מנין לו להפוך את מידות השיש"ת ממשקל (גרם) לנפח (סמ"ק). שהרי בסקכ"א כתב השיש"ת ששיעור כביצה הוי 45-50 גרם (במשקל). והוסיף שלדעת כמה אחרונים הוי 41 סמ"ק, וכנ"ל. ומ"מ כיון שכתב שם בשיש"ת (סקי"ח) שרביעית הוי 150 סמ"ק, וקיי"ל שרביעית הלוג נפחה כביצה וחצי [לפי הש"ס בכ"ד, ולפי הכלל של כא"ס קל"ב יגוד"ו. והיינו שכא"ס קל"ב פירושו ראשי תיבות של שמות המידות, ויגוד"ו הוא היחס בין המידות. ולכן (משמאל לימין) ו' ביצים הוי לוג. ד' לוגין הוי קב. ו' קבין הוי סאה. ג' סאין הוי איפה. י' איפות הוי כור. ודו"ק]. לפי"ז לחזו"א שיעור כביצה הגדול הוי 100 סמ"ק והשיעור הקטן הוי 45 סמ"ק. וא"כ כביצה לחזו"א הוי בין 45 ל-100 סמ"ק. ועדיין יש לעיין בכך מצד מש"כ בשיש"ת שביצה הוי 41 סמ"ק. וע"ע לקמן בפרקנו (הערה קנ"ט).


עתה בס"ד נשוב לני"ד. כפי שראינו לעיל, הרי גבי השיעור הקטן של הביצה יוצא ששיעור החזו"א הוי חומרא, משום שלחזו"א זצ"ל השיעור הקטן של כביצה הינו 45 סמ"ק, ואילו השיעור הקטן של כביצה לגראח"נ זצ"ל הוי כ-54 סמ"ק. לכן הזכרנו בהלכות את שני השיעורים.


וראה בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה סי"ב, עמ' קל"ב) שכתב ששיעור כביצה לני"ד הוי חמישים וארבעה גרם, ויותר טוב שיאכל קרוב לששים גר' כדי לברך "לישב בסוכה" אליבא דכו"ע. וע"ע בס' הל"ח (פנ"א ס"ג) שכ' דהוי 54 גר'. ומ"מ כיון שגם הגרע"י שליט"א [למשל בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה, הערה ט' עמ' קי"ג) שכתב שמעיקה"ד שיעור כזית הוא בנפח ולא במשקל], וגם הגרמ"א שליט"א מודים שמעיקר הדין שיעורי כביצה וכזית הינם מידות נפח (ואמר לי הגר"מ אליהו שרק כדי לתרגם זאת לדורנו לכן נוקטים במשקל והיינו בגרמים), וכמו שהארכנו בכך במקראי קודש הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית, חלק ד'). עיי"ש [וזכורני ששאלתי את הגדולים, דאם נקטינן כדבריהם בשיעורי משקל, יוצא שלעיתים אדם מברך ברכה אחרונה לבטלה על המאכל, משום שאם הדבר כבד מהמים ומשקלו הסגולי הינו יותר מאחד, יוצא שבאמת אכל פחות מכזית ומברך ברכה אחרונה לבטלה. ואם הדבר קל מהמים, יוצא שלעיתים אכל כזית בנפח, אך במשקל טרם אכל כזית, והריהו גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל משום שאינו מברך ברכה אחרונה במקום שצריך לברכה (אם אכן ד"ז נאמר גבי ברכה אחרונה). ואף אחד מהגדולים לא ענה לי על שאלה זו תשובה המניחה את הדעת]. וכבר הדברים מבוארים בתשובות הגאונים, ברמב"ם בספר הי"ד ובפיהמ"ש, באשכול, הרה"מ ובעוד רוא"ח רבים. וכ"ד הגרב"צ אבא שאול זצ"ל [כפי ששמעתי ממנו בהרבה שיעורים בישיבת "פורת יוסף" פעיה"ק. ולאחר פטירתו יצא לאור ספר אור לציון ח"ג, וכתב כן גם בהקדמה שם]. וכ"ד הגר"ש משאש זצ"ל, הגר"י חזן זצ"ל ועוד, וכמבואר כ"ז במקראי קודש הל' ליל הסדר (שם). וממילא נקטינן גם בני"ד ששיעור כביצה (לגראח"נ זצ"ל) הוי חמישים וארבעה סמ"ק ולחזו"א הוי 45 סמ"ק, והכל לפי נפח. ואם ננקוט שהשיעור למשל הינו 54 גר' (היינו במשקל גרמים) יוצא דהוי קולא בדאו', משום שהמשקל הסגולי של לחם הינו פחות מחצי, ולכן משקל של 54 גר' הוי הרבה יותר מ-54 סמ"ק, ונמצאנו מתירים לאכול מחוץ לסוכה שיעור הרבה יותר גדול מכביצה.


ולכן הלכה למעשה שיעור כביצה לני"ד, בס"ד נלע"ד שלגראח"נ הוא חמישים וארבעה סמ"ק ולחזו"א הוי ארבעים וחמישה סמ"ק, ותו לא מידי. והאוכל יותר מכך הריהו נכנס לבעיה שאוכל הוא יותר מכביצה מחוץ לסוכה. וכל זה הן לספרדים והן לאשכנזים. וה' יצילנו משגיאות.


ובענין משך הזמן של אכילת הכביצה ע"מ שיתחייב בסוכה: הנה הביכור"י (סי' תרל"ט סקי"ג) כ' שמשך זמן ההמתנה לאיסור אכילת קבע מחוץ לסוכה הוא אכילת יותר מכביצה פת בתוך כדי אכילת פרס (והוסיף ששיעור כא"פ הוא כשמינית שעה. ור' ע"כ לקמן בסמוך). הב"ד בסה"ס (במיל' לפי"ח סק"י) והוסיף שכ"מ באלף למטה למט"א (סי' תרכ"ה סקפ"ז). וע"ע בהגהות חכמת שלמה על גליון השו"ע (סי' תרל"ט).


ואמנם הגרשז"א זצ"ל (כמובא בסה"ס בסופו, בהערות הגרשז"א שם סקכ"ו) העיר דשיעור כא"פ הרי נאמר על כזית ולא על כביצה. וא"כ בכדי להתחייב באכילה בסוכה (וכן בכדי שיוכל לברך "לישב") יש לאכול כביצה בשיעור שתי אכילות פרס. והחושש לחומרת החת"ס ששיעור כא"פ הוי 9 דק', יוצא שכדי להפטר מאכילה בסוכה בעי לאכול הכביצה פת ביותר מ-18 דק'. עכת"ד בסה"ס שם.


וע"ע בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקי"ד הערה י"א) ובשש"כ (פנ"ד הערות קכ"ח וקכ"ט) שהביאו מחלו' הפוס' אי שיעור כא"פ נאמר גבי אכילת כביצה, או גבי אכילת כל כזית וכזית (ומפאת הזמן הקצר איני מפרט. עיי"ש). ונראה בס"ד שאכן דעת רוה"פ כדברי הגרשז"א זצ"ל, ששיעור כא"פ נאמר גבי אכילת כל כזית וכזית, ומה שאמרו גבי יו"כ דכותבת בכא"פ הוא מצד הא דמיתבא דעתיה בהכי [כגרשז"א זצ"ל שם, עפ"י הגמ' ביומא (ד"פ, ב')].


ולגבי משך זמן כא"פ. ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה מ"ג), שהבאנו בס"ד בשם הפוס' הרבה דעות בזה: י"א דהוי שתי דקות. י"א שלוש דקות, י"א ארבע דקות, י"א ארבע וחצי דקות, י"א חמש דקות, י"א שש דקות, י"א שבע דקות, י"א שבע וחצי דקות, י"א שמונה דקות, י"א תשע דקות, י"א שתים עשרה דקות, וי"א שלוש עשרה דקות. עיי"ש באורך גבי שיעורים אלה. ומ"מ נראה בס"ד שלד' רוה"פ שיעור כא"פ הינו בין ארבע דק' לשבע דק', וכמו שכתבנו במקראי קודש, הל' ליל הסדר (פ"ז סט"ו) ובהל' יוה"כ (פ"ו הערה י"א).


בס"ד לאור כל הנ"ל עולה שחיוב אכילה בסוכה לגרא"ח נאה זצ"ל הינו כשאוכל 54 סמ"ק פת במשך שמונה דקות (כל כזית במשך ארבע דק'). ולחזו"א החיוב כשאוכל 45 סמ"ק פת במשך שמונה דקות. אמנם אם אכל את שיעורי הפת הללו במשך עד ארבע עשרה דק' נכנס הוא לספק, ואם רוצה להפטר מחיוב ישיבה בסוכה, יאכל את שיעורי הכביצה ביותר משמונה עשרה דק', או לפחות ביותר מארבע עשרה דק' (כשבע דק' לכל כזית). וע"ע בני"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט רסק"ח).


בס"ד יש עוד להוסיף, שבשש"כ (פנ"ד הערה ק"ל) כ' בשם הגרשז"א זצ"ל (גבי אכילת כזית בסעודות שבת ע"י קטן), שאצל קטן יש לשער זמן כא"פ על צד הקל יותר, והיינו עד תשע דקות. ע"כ. חכ"א העיר, שיל"ע מה הטעם שהיקל הגרשז"א זצ"ל בכך. ונ"מ לני"ד. דאם היקל לו בגלל עצם היותו קטן, לפי"ז בני"ד הקולא הינה לצמצם לו הזמן, ולומר שאם אוכל הכזית אפי' ביותר מב' דק', או עכ"פ ביותר מארבע דק', הריהו פטור מהסוכה, ואין צריך שיאכל ביותר משבע דק' כדי להפטר מהסוכה. אך אם טעמיה דהגרשז"א הוא משום שלקטן לוקח יותר זמן לאכול שיעורי כזית וכביצה, אזי כשהקולא הינה להאריך הזמן, אכן מאריכים לו את הזמן. אך כשהקולא הינה לקצר לו הזמן, כבני"ד, ע"מ לפוטרו מהסוכה, בזה אין מקצרים לו הזמן, כיון שלפי יכולת אכילתו יכול הוא לאכול לאט, ואין לקצר לו הזמן. עכת"ד.


[90]צ. כ"כ הטור (סי' תרל"ט) והמ"א (סק"ט), וכ"פ המ"ב (סקכ"ב). והוסיף בשעה"צ (סקמ"ד) בשם האחרו', דהו"ד קודם שקיים מצוות אכילה בסוכה. אבל לאחר שקיים מצוות אכילת הכזית פת בלילה הראשון של החג בסוכה, דינו כשאר ימי החג שיכול לאכול כביצה חוץ לסוכה.


אמנם כתבנו ד"ז דוקא לאשכנזים, משום שמדברי מרן בב"י נראה שחולק ע"ד הטור בזה. עיי"ש. ואע"ג שמרן בב"י (בסי' תרל"ט. בהוצאת שירת דבורה עמ' תקל"ז) אמנם לא כתב בהדיא שהדבר מותר, אך כתב שלבו מגמגם באיסור זה של אכילת כזית בלילה הראשון מחוץ לסוכה. עיי"ש שהקשה ע"ד הטור. ובאמת גם כמה אחרו' ספרדים לא פסקו כדברי הטור, מהם הכנה"ג, מרן הגחיד"א בברכ"י, מהר"י טייב בערה"ש, וכן הג' הרח"ף במל"ח. שכולם לא פסקו איסור זה להלכה. ואע"ג שכה"ח (סקמ"ח) הב"ד הטור בפשטות, מ"מ יש לראות זאת רק כהבאת דברים ולא כפסק. ובפרט שבסו"ד הזכיר את דברי מרן בב"י, וע"ע בט"ז (סקי"א). ואע"ג שמרן בב"י הב"ד הר"ן שג"כ ס"ל בזה כטור, שבלילה הראשון איסור אכילת פת מחוץ לסוכה הינו כבר משיעור כזית, מ"מ אנן אתכא דמרן סמכינן.


ובאשר לשיעור הכזית בני"ד. בס"ד נראה שצריך לנקוט בשיעור כזית מצומצם. אך כיון שזו גזירה מדרבנן, נזכיר כאן גם את שיעורי החזו"א אע"ג שהם מביאים לידי קולא. ואע"ג שמדברי הר"ן (המובא בב"י הנ"ל בסי' תרל"ט) נראה שמצות אכילת כזית הפת בלילה הראשון הוי מדאו' (מדכתב שם "כיון שהכתוב קבעו חובה", והיינו מדאו'). י"ל שעצם חיוב האכילה בלילה הינו בכזית, אך איסור האכילה בשיעור זה מחוץ לסוכה, מנלן דהוי מדאו'. אלא יותר נראה בס"ד שאיסור זה הינו מדרבנן. לכן לגרא"ח נאה שיעור כזית בני"ד הוי 27 סמ"ק (ועדיף להחמיר ולחשב את שיעורו דהוי 15 סמ"ק), ולחזו"א הוי 33 סמ"ק. וכמבואר בס"ד לעיל בפרקנו (בהערה פ"ט).


אי שייך דין זה גם לערב יו"ט שני של גלויות, צ"ע. וראה עוד לקמן בפרקנו.


ועוד בענינים אלה ר' לקמן בפרקנו (בהערה קמ"ז).


[91]צא. מרן (סי' תרל"ט ס"ב).


[92]צב. כתב מרן (בסי' קס"ח ס"ו), שאם אכל מפת הבאה בכיסנין שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו (סעודה), אע"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו "המוציא" וברכת המזון. עכ"ל. וכ' ע"כ המ"א (שם סקי"ג), דנ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו, אע"פ שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפ"ה מברך "המוציא" וג' ברכות. עכ"ל. וכ"פ המ"ב (שם סקכ"ד). ועפי"ז היה מקום לומר שאף בני"ד שאר התבשילים יצטרפו לשיעור הפת לחייבו בסוכה. ואף שיש מקום לחלק בין המיקרים, מ"מ כבר כתבו כמה אחרונים שהאוכל מהפת אפי' כזית, ויחד עם זאת אוכל הרבה משאר מאכלים, כך שקובע את סעודתו עליהם, הריהו חייב בסוכה ומברך את ברכת "לישב בסוכה". שכ"כ בספר ברכת הבית (שער נ"ב סקמ"ב), שהכל מצטרף, דכל הסעודה היא טפלה ללחם, וזאת עפי"ד המ"א (סי' קס"ח שם). וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סי' מ"ח) הב"ד בס' נט"ג (סוכות. פרק מ"ח ס"ז עמ' רמ"א). עיי"ש שצרף את דעת הפמ"ג בא"א שנוטה לומר דגם בקבע על כזית פת בעי סוכה. וכ"כ בשמו בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה כ"ח). ועיי"ש שחלק על דבריו. כמבואר בהערה הבאה.


[93]צג. הא דהספרדים אינם מקפידים ע"כ, זאת משום דלא סבירא להו דברי המ"א הנ"ל. שכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' קס"ח סק"ו) לפקפק ע"ד המ"א, וכ' שאין ראיותיו מכריעות, וסיים שלמעשה צ"ע. ואף הג"ר אליהו מני בזכרונות אליהו (דין "המוציא" סקט"ז) כתב שכבר חלקו האחרו' ע"ד המ"א. וכן חלק עליו הרב כה"ח (סי' קס"ח סקמ"ז) וכ' שאע"ג שיש פוס' שכתבו כמ"א, מ"מ אין העולם נוהגים כן אלא כדמשמע מסתמיות הטור והשו"ע, שאם לא אכל שיעור ג' ביצים, אע"ג דאכל עמו דבר אחר ושבע, אין מברכין אלא מעין ג', ודלא כהבי"מ. עכת"ד. הב"ד בחזו"ע (סוכות, דיני הישיבה בסוכה, הערה כ"ח), ופסק גם הוא שלא יברך ע"כ ברכת "לישב". והוסיף (בהלכות שם סי"ב) שאין המאכלים האחרים מצטרפים עם הפת לעשותו אכילת קבע, וכל שהפת פחות מכביצה רשאי (לכתחי') לאכול מחוץ לסוכה. ע"כ. וכ"כ באול"צ (ח"א פי"ד סכ"ג), וכ"כ בילקו"י (על סי' קס"ח סק"ט). וכ"כ בס' וזאת הברכה (פ"ד, בדין שיעור קביעות הסעודה לספרדים מהדו' תשס"א עמ' 39 סק"ז) בשם הגר"מ אליהו, שאף לכתחי' אין חוששים לצירוף שאר המאכלים. עכת"ד.


ואף מהאשכנזים יש שחלקו ע"ד הפוס' הנ"ל (בהערה צ"ב). שכ"כ בספר סוכת שלם (עמ' של"ב סק"ט) וע"ע בני"ד בס' הנ"ל ובסה"ס (מיל' לפי"ח סקי"ז).


ונראה שהרוצה לצאת מהמחלו' הנ"ל, יאכל את הפת (בשיעור פחות מכביצה) לחוד, ללא תוספות, משום דאם אוכל הפת ללא תוספות הריהו אוכל פת פחות מכביצה ותו לא, ושרי אף לכתחי' (כנ"ל בהערה פ"ט). או שיאכל פת יותר מכביצה, ובזה לכו"ע יתחייב בסוכה, ויוכל להוסיף תוספות כרצונו. ופשוט.


[94]צד. כנ"ל (בהערה צ"ב) עפ"י המ"א והמ"ב (סי' קס"ח סקכ"ד).


[95]צה. תחילה נקדים בס"ד שני דברים: ראשית עלינו לדעת שבכל הדברים הללו, איזה מאכל או משקה מחייבים ישיבה בסוכה ואיזה אינם מחייבים, רבו מחלוקות הפוס' בהא. ראה בטור (סי' תרל"ט), בב"י ובש"פ (בס"ד כתבנו קצת סיכומים ע"כ). אלא שמחמת קוצר הזמן איננו מביאים כדרכנו את רוב ככל השיטות השונות בהא, אלא רק את דברי האחרו'. ואבקש מחילה ע"כ. שנית, נזכיר כאן מהי הגדרת פת הבאה בכיסנין.


הנה מרן (בסי' קס"ח סעי' ז') הזכיר ג' דעות מהראשו' מהי פת הבבכ"ס: 1) י"א שהוא פת העשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר, ואגוזים ושקדים ותבלין. 2) י"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה. והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה (והרמ"א שם ס"ל שרק אם יש בהם הרבה תבלין או דבש, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר). 3) י"א שפת הבבכ"ס היא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותם כעכים יבשים וכוססין אותם. והסיק שם בשו"ע שהלכה כדברי כולם. ומאידך לגבי האשכנזים הרי כתב בבה"ל (סי' קס"ח ס"ח ע"ה "טעונים"), שלגבי אכילת פת הבבכ"ס בתוך הסעודה, אין לברך עליה אלא אם כן הוא פת כיסנין לכו"ע, דהיינו שהוא ממולא ונילוש במי פירות, והוא דק ויבש. עיי"ש


ועתה נחל בס"ד לדון בני"ד. הא דמעיקר הדין חייב בני"ד בסוכה רק כשקובע סעודתו על הפת הבבכ"ס.


הנה מרן (סי' תרל"ט ס"ב) כתב כן גבי תבשיל העשוי מה' מיני דגן (והרמ"א לא העיר ע"כ, ומשמע שמסכים ליה). ולכאו' יש מקום לומר בס"ד, שאם על תבשיל מחממ"ד, אם קובע עליו חשיב קבע, למרות שלענין ברכה אחרו' אף כשאוכל יותר מד' ביצים אינו מברך ע"כ ברהמ"ז, א"כ כ"ש שעל פת הבבכ"ס שכשאוכלים ממנה שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, שמברכים ע"כ ברהמ"ז, אינו דין שאם קובע עליו אזי למרן חשיב קבע וצריך סוכה. כך בס"ד נלע"ד [אמנם ר' בשלטי הגיבורים בברכות (דף ל' ע"א מדפי הרי"ף, סק"א) שכ' בשם רש"י שעל פת הבאה בכיסנין מברך לאחריה בנ"ר. ולכאו' לפי"ז יוצא שפת הבבכ"ס גריעא מתבשיל. וצ"ע]. ומ"מ המאמ"ר כתב כן בהדיא גבי פת הבב"כ שאוכל בשחרית עם הקפה, דאע"ג שאינו מברך ע"כ "המוציא" כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, מ"מ בעי סוכה כיון שהוא קובע סעודתו ע"כ. הב"ד המ"ב (רסקט"ז) וכ' דה"ה אף כשאינו שותה הקפה, אלא מילתא דשכיחא נקט, דכיון שקבע סעודתו על הפת הבבכ"ס חייב בסוכה. והוסיף שאם לא קבע עליו אלא אכל יותר מכביצה יש דעות באחרו' אי יברך ברכת "לישב" (וכדלקמן).


ומה שכתבנו דמה שקובע זה שלאותו אדם חשיבא סעודה, אף שבני אדם אחרים אין דרכם לקבוע עליו סעודה, ג"ז כתב המאמ"ר [הב"ד בבה"ל (שם ד"ה "אם קובע") ובמ"ב הנ"ל]. והיינו אין זה כדין קובע סעודה (בשו"ע סי' קס"ח ס"ו) לענין חיוב ברהמ"ז על פת הבבכ"ס, דהתם הקובע זה השיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. מ"מ הכא אמרינן תשבו כעין תדורו, ובדידיה תליא מילתא [מאמ"ר. בה"ל (שם)].


ובענין גדר קובע סעודה. מדברי הפוס' בס"ד עלו בידינו כמה אפשרויות (כנ"ל בסעיף כ"ח): 1) כשאוכל הדבר בחבורה. 2) כשאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה. ובזה למ"א ולגיוו"ר שיעורו כבפת, והיינו מעט יותר מכביצה (גבי תבשיל מחממ"ד. ולכאו' ק"ו גבי פת הבבכ"ס, וכנ"ל. וע"ע לקמן בהערות הבאות). 3). כשקובע עצמו לזה מיקרי קבע. וד"ז מדובר הן כשהולך לאכול במסעדה, או כשאוכל בסלון או בחדר האוכל שבביתו, אך לא חוטף ארוחה קלה במטבח. והנ"מ בין האפשרות השניה לשלישית, שבאפשרות השניה בעי שיעור חשוב, ובאפשרות השלישית הריהו קובע ארוחה בביתו לאו דוקא בשיעור חשוב.


[96]צו. שכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פרק נ"א ס"ג), שהקובע סעודתו על עוגות ולא אוכלן בדרך אקראי, חייב בסוכה (והוסיף שמברך רק על אכילת 224 גרם מזונות). וכעין זאת כתב במחזור שלו קול יעקב (דיני ישיבה בסוכה, עמ' 115-116). ולגבי הברכה ר' לקמן (בסעיף מ"ח).


[97]צז. שכ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ט סקט"ז), שאף שכ' שיש מחלו' ע"כ באחרו', מ"מ כתב בהמשך שכ"ה גבי שבת, ושכן המנהג אף בחול (וראה לקמן בסעיף מ"ח, גבי הברכה ע"כ). וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ח ובהערה 33) עפי"ד השע"ת והמ"ב (ומש"כ גבי שבת, לכאו' לא קיי"ל הכי, וכדלקמן).


[98]צח. שכ"כ בחזו"ע (סוכה. דיני הישיבה בסוכה, סי"ג), שמכביצה עוגות חייב בסוכה. ור' לקמן גבי הברכה.


[99]צט. הנה בני"ד יש לנקוט השיעורים הקטנים של כביצה, והיינו לחומרא. אך כיון ששיעור הכביצה (המצומצמת) של החזו"א הינה קטנה יותר מאשר הכביצה של הגראח"נ, לכן נזכיר כאן את שתי השיטות. ואכן שיעור כביצה הקטן לחזו"א הוי 45 סמ"ק, ולגראח"נ הוי 54 סמ"ק, וכנ"ל בפרקנו (בהערה פ"ט).


[100]ק. ראשית בס"ד יש להעיר, שמה שכתבנו כדוגמא לתבשיל העשוי מה' מיני דגן כגון איטריות, לכאו' אין זה פשוט. שאמנם האיטריות מבושלות במים, ולכאו' דינם כתבשיל, אך (עכ"פ כך היה בעבר. ויתכן שגם כיום) באמת הן נאפו קודם בבית החרושת ורק אח"כ מבשלים אותן בבית, וכבר כתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ח'), ועיי"ש גבי פשטידת איטריות, שהאיטריות נאפו בביהח"ר, בושלו בבית, ולאחר מכן אפו אותן בתנור כפשטידה. שדנו הפוס' אי עדיין אמרינן שהבישול מפקיע את האפיה הראשונה ודין האיטריות כתבשיל (שאז אין מברכים עליו ענט"י, "המוציא" וברהמ"ז, גם אם אכל שיעור גדול של קביעת סעודה), או שמא דינן כפת הבבכ"ס (שאז לעיתים דינן כפת, עם כל הכרוך בכך), ובפרט כשאפו את האיטריות כפשטידה. עיי"ש ואכמ"ל. ומ"מ לני"ד לכאו' יש מקום לומר שאיטריות, או לפחות פשטידת איטריות, שיהא דינן כפת הבבכ"ס. אלא שמ"מ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה סי"ג) כתב כדוגמא לתבשיל מחממ"ד את האיטריות. לכן כתבנו כן גם אנו. וראה עוד בענינים אלה לקמן (בפרקנו בהערה ק"כ).


ומ"מ גבי ני"ד. מרן (בסי' תרל"ט ס"ב) כ': ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה. עכ"ל (והרמ"א שם לא העיר ע"כ, ומשמע שמסכים עמו). וכתבו האחרו', שצריך סוכה מדינא ולכן צריך לברך עליו [פמ"ג. מ"ב (רס"ק ט"ז)].


[101]קא. עפי"ד מרן הנזכרים לעיל, כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פנ"א ס"ג) ובמחזור קול יעקב (דיני הישיבה בסוכה. עמ' 115-116).


[102]קב. שכ"כ המ"א (ר' שעה"צ סקל"ו), והב"ד המ"ב (סקט"ו) גבי תבשיל מחממ"ד. וכ"כ השע"ת בשם הגיוו"ר (הב"ד בשעה"צ סקל"ז). וכ"כ בפסתש"ו (שם סק"ח ובהערה 33) גבי דייסה שברכתה "במ"מ". אמנם יש להעיר שלא ברור הדבר בשופי שהמ"ב פסק כמ"א בזה להחמיר כבר משיעור כביצה. דהמעיין שם יראה שרק הזכיר שהמ"א חלק על מ"ד דמתחייב רק בקובע ע"כ. ובהמשך כ' המ"ב שמ"מ אין לברך אלא רק כשקובע. ולכן קצת משמע שנטה אחר דברי המ"א (ובפרט גם לפי מש"כ בשעה"צ סקל"ו). לכן כתבנו שהאשכנזים מחמירים כבר מכביצה. אך נראה באמת שאשכנזי שמיקל עכ"פ בשעה"ד כשאינו קובע סעודתו על תבשיל מחמשת מ"ד, יש לו ע"מ לסמוך אם אוכלו יותר מכביצה מחוץ לסוכה. שהרי בזה לא כתב המ"ב שהמנהג להחמיר כמו שכתב גבי פת הבבכ"ס (בסקט"ז), ועוד, משום שבתבשיל מחממ"ד אין קביעות סעודה לענין ברכה אחרו', דתמיד מברך עליו "על המחיה" בלבד. וא"כ הקביעות עליו אינה חשובה כקביעות על פת הבבכ"ס שי"א שלענין סוכה הוי מכביצה. לכן למסקנה לכתחי' כתבנו להחמיר כבר משיעור כביצה, וכמו שהבינו האחרו' (כגון סה"ס) מדברי המ"ב. אך מ"מ נראה בס"ד שאשכנזי המיקל בזה כשאינו קובע סעודתו ע"כ, יש לו ע"מ לסמוך. וה' יצילנו משגיאות.


[103]קג. שכ"כ הגיוו"ר (כנ"ל בהערה הקודמת), וכ"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סי"ג עמ' קל"ו), שחייב בסוכה מכביצה אע"ג שאינו קובע סעודתו ע"כ.


[104]קד. גם בני"ד יש לנקוט ששיעור כביצה הוא נפח של 54 סמ"ק, ולחזו"א הוי 45 סמ"ק כנ"ל (בהערות פ"ט וצ"ט).


[105]קה. ראשית עלינו לציין, שנושא זה נראה מלכתחי' פשוט, אך באמת רבו פארותיו. והרבה עמל השקענו בס"ד ובדיבוק חברים, כדי שבס"ד תעלינה המסקנות הנכונות.


נראה שבני"ד ישנם כמה כללי יסוד:


1) העיקרון הראשון הינו, שמתוך השיעור של החיוב בסוכה של כל מאכל ומאכל (כגון כביצה לאכילת פת, ואילו לתבשיל מחממ"ד י"א שהשיעור הוא כדי קביעת סעודה), צריך הוא לאכול כל כזית מהם, או כל כביצה מהם (וזו מחלו', כנ"ל בהערה פ"ט) בזמן כא"פ. פי' הדבר, שאם אוכל הוא למשל מזונות בשיעור של ג' כביצים (למ"ד דהוי קביעות סעודה), הרי שצריך הוא לאכול כל כזית, וי"א כל כביצה, תוך כדי אכילת פרס.


בס"ד נסביר הדברים: כדי שיהא אדם פטור מהסוכה, הרי צריך שלא תהא לאכילתו חשיבות. ולכן אם בדוגמא הנ"ל הוא אמנם יאכל קביעות סעודה של ג' כביצים (שי"א שבשיעור זה מתחייב הוא בסוכה, למרות שמ"מ אינו מברך ע"כ ברכת "לישב", וכבסעיף ל"ג), ויאכל בכא"פ כזית אחד או כביצה אחת (וזו מחלו' מהו השיעור הדרוש לכא"פ כדי שתחשב אכילה חשובה, וכנ"ל), ואילו את שאר הכמות יאכל לאט לאט, פירור פירור במשך כל כמה דקות, הרי שבס"ד מסתבר שאינו מתחייב בסוכה, כי סו"ס אין זו אכילה חשובה. כי שיעור קביעות הסעודה המחייבו בסוכה לא נאכל כראוי. לכן את כל השיעור המחייבו בסוכה צריך שיאכל כל כזית ממנו או כל כביצה ממנו בכא"פ.


2) בני"ד כיון שאנו רוצים לפוטרו מהסוכה, יש לנקוט בכמויות האוכל (כזית או כביצה) הקטנות, ובשיעורי הזמן של כא"פ במידות הגדולות, והיינו לחומרא. וזאת כדי לצאת מספק, שלא תיתכן מציאות שלשיטה מסוימת בפוס' אכל כזית או כביצה בכא"פ. אלא שיוצא שהוא אכל כל כך קצת כך שודאי אינו חייב בסוכה. וזה ההיפך מהשיטה שיש לנקוט גבי האכילה הדרושה כדי לברך את ברכת "לישב בסוכה" (כבסעיף נ' בפרקנו). דהתם אנו רוצים שיאכל שיעור אכילה גדול בזמן קצר כדי שודאי יתחייב בסוכה.


3) כפי המבואר (בפרקנו בהערה פ"ט, ולקמן בהערה קי"ב), נחלקו הפוס' אי אכילה חשובה גבי סוכה הינה כביצה בכא"פ [כיון שגבי סוכה נאמרו שיעורי חיוב דוקא בכביצה (כבשו"ע סי' תרל"ט סעי' ב'). וזה כד' הביכור"י וסיעתו, כמבואר בהערה פ"ט], או שהשיעור הקובע לחשיבות הינו כזית בכא"פ [ככל שאר שיעורי התורה, אכילת חֵלב וכדו', ששיעורם לחיוב הוא בכזית בכא"פ, למעט שיעור חיוב כרת ביוה"כ, וממילא גם להיתר אכילת חולה ביוה"כ שהוא בכותבת בכא"פ. וזו ד' הגרשז"א זצ"ל וסיעתו (כבהערה פ"ט)].


4) יש להזהר, לאכול כל כזית או כל כביצה ביותר מכא"פ. ובני"ד נקטינן לחומרא שזמן כא"פ הוא 9 דק', כמו בדיני חולה ביוה"כ (שהרי בשני המיקרים בדאו' עסקינן, התם בכרת ובני"ד בביטול מ"ע דאו'). ובענין הדעות השונות לחישוב כא"פ ראה לעיל בפרקנו (בהערה פ"ט). ולענין ני"ד אכן שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מש"כ בס' פסתש"ו (סי' תרל"ט רסק"ח ובהערה 32) שעפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל שזמן כא"פ מדובר גבי כזית (ושלא כביכור"י שכא"פ מדובר על כביצה), ושלכן אם רוצה לאכול יותר מכביצה פת ולא להתחייב בסוכה, שצריך לאוכלו ביותר מ-18 דק', משום דברי החת"ס שזמן כא"פ הוא תשע דקות. ושאלתי את הגראי"א שליט"א, דכיון שי"א ששיעור כא"פ הוא 12 דק', וי"א 13 דק', לפ"ז נאמר בני"ד שיש להחמיר ולאכול את שיעור קצת יותר מכביצה פת במשך יותר מ-26 דק'. ועיין מעט הגראי"א בדברי הפסתש"ו הללו, והיה נראה מדברי הגראי"א שאינו מסכים כלל לשיעורים הגדולים שאמרתי של 12 ו-13 דקות כזמן כא"פ, ואמר שא"צ להחמיר יותר מהשיעור של תשע דקות לענין כא"פ. והוכחה לכך, שאף ביוה"כ אין אומרים לחולה להמתין יותר משיעור זה. ואם לענין יום כיפור אין מחמירים בכך, שזה תלוי באיסור כרת, אז כל שכן לגבי סוכה. ואגב זאת הוסיף הגראי"א שליט"א, שכבר בשו"ע הרב בהלכות נט"י לסעודה, הזכיר הדיון על שיעור כא"פ, אי אומרים זאת לגבי אכילת כזית או כביצה. עכת"ד. ולכן יש לנקוט בני"ד שזמן כא"פ הוי תשע דקות ודי בזה.


5) עוד יש להזהר שלא יאכל חצי כזית בתחילת 9 הדקות, וחציו למשל ממש בסוף 9 הדקות. וכן את החצי הבא יאכל בתחילת 9 הדקות הבאות וכו', כך שיוצא שבחיבור החצי שאכל בסוף 9 הדק' הראשונות והחצי הבא שאכל בתחילת 9 הדק' הבאות, מצטרפים הם לשיעור כזית שלם שנאכל למעשה תוך פחות מ-9 דק' (4.5 דק' אחרונות מ-9 דק' הראשונות, ו-4.5 דק' ראשונות מ-9 דק' השניות). וכבר התריעו ע"כ הפוס' בהל' יוה"כ גבי אכילת חולה וכדו'. וכמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"ג, גבי צירוף סוף אכילה אחת לתחילת האכילה שלאחריה).


עתה בס"ד נחל לפרט את ההלכות בני"ד, וה' יעזרנו למען שמו שלא תצא תקלה מתחת ידינו.


מה שכתבנו בסעיפים הקודמים (ל"א, ל"ג, ל"ד) שאסור לאכול מחוץ לסוכה לחם, מיני מזונות וכן תבשילים מחמשת מיני דגן, זה רק אם מתוך שיעור החיוב אוכל הוא כל כביצה [שלמקרה זה היא 54 סמ"ק (כשיעור ביצה הקטן לגרא"ח נאה, כבהערה פ"ט). ויש אומרים שהיא 45 סמ"ק (כשיעור ביצה הקטן לחזו"א, כמבואר שם). ואע"ג שלעיל (בהערה פ"ט) הזכרנו שיעורים יותר קטנים, והם כשיעור זית בינוני של ימינו - לד' הגר"ח מוולוז'ין ועוד כמה פוס', מהם החזו"א, דס"ל הכי מעיקר הדין. ושיעור 15 סמ"ק לגרא"ח נאה. מ"מ נראה שלמעשה כתבו הפוס' את השיעורים שהזכרנו קודם, והיינו 54 סמ"ק ו-45 סמ"ק. ועוד, דבהערה פ"ט ראינו שבכלל כל דין איסור אכילה מחוץ לסוכה בשיעור כזית הינו חומרא, וזו לא דעת רוה"פ. וממילא מי שכבר מחמיר לנקוט בני"ד את שיעור האכילה בכזית, די שיחמיר בכזית גדול, והיינו עפ"י חישובי הגרא"ח נאה או החזו"א]. ואוכל הוא זאת תוך פחות מ-9 דק' (והיינו כדי להיות פטור מלאכול בסוכה, צריך שתהיה מציאות שאוכל לפחות כביצה אחת משיעור החיוב ביותר מ-9 דק'). ואם שיעור החיוב בסוכה לאותו סוג מאכל הינו כבר משיעור כביצה אחת, צריך שאותה יאכל ביותר מתשע דקות.


ויש מחמירים שאם אוכל כשיעור החיוב ממיני המאכל השונים, צריך שלא יאכל אפי' שיעור "כזית" [שלענין זה יש לחשבו שהוא 27 סמ"ק (והיינו לחומרא כשיעור הקטן, ורק כגרא"ח נאה זצ"ל ששיעוריו קטנים יותר)] במשך זמן זה של 9 דק' [שהוא לד' רוה"פ שיעור כא"פ הגדול, לחומרא, וכביוה"כ. ראה מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ו הערות י"ב וי"ג) ולעיל בפרקנו (בהערה פ"ט). ועיי"ש שי"א שזמן כא"פ הינו אפי' שתים עשרה ושלוש עשרה דק'].


ולכן אם רוצה לאכול מדברים אלה מחוץ לסוכה, יזהר שבכל שיעור החיוב בסוכה שהוא אוכל, יאכל כל "כביצה" (ששיעורה כנ"ל) ביותר מתשע דק'. ויש סוברים שבכל שיעור חיוב האכילה בסוכה יאכל לפחות "כזית" אחד (ששיעורו כנ"ל) ביותר מתשע דק'.


ולסיכום הדברים, צריך לאכול לאט לאט מכל מאכל מהמאכלים החייבים בסוכה, כדי לא להתחייב לאכול בסוכה. והיינו או שיאכל בכמות קטנה, או שיאכל אף כמות החייבת בסוכה, אלא שיאכלנה לאט לאט ועי"כ לא יתחייב לאכול בסוכה.


כך העלינו בס"ד בחכתנו, ואנו מקווים שבס"ד לא טעינו בהנחת היסוד שלנו שמתוך למשל שיעור ג' הביצים (של קביעות סעודה) די שיאכל כביצה אחת או כזית אחד ביותר מכא"פ, ובשל כך נפטר מהסוכה [דאל"כ הריהו מתחייב בסוכה אם אכל אפי' רק כזית א' או כביצה א' בכא"פ. והיה לי קשה הדבר, דכיצד יתכן שיאכל כזית א' או כביצה א' בכא"פ, אפי' תוך ארבע ד' או שתי' דק', ואילו את שאר החיוב יאכל פירור פירור, ובשל כך יתחייב בסוכה]. וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, בב"א.


אמנם יש בס"ד להוסיף, שלאחר שכתבנו כל זה חזרנו לעיין שוב בני"ד, וראינו שבאמת יש עוד שיטה בפוס', והיא שדי שיאכל רק את הכזית הראשון בכא"פ, ואת השאר יכול לאכול יותר לאט. והוא עפ"י המ"ב (סי' ר"י סק"א) ובשעה"צ (סק"י), האג"מ (או"ח ח"ד סי' מ"א ד"ה "עכ"פ", שלגבי ברהמ"ז גם אם אכל כדי שביעה בעינן שיאכל עכ"פ כזית א' בכא"פ, ואל"ה לא יוכל לברך ברהמ"ז), שש"כ (פנ"ד הערה קכ"ח), וס' וזאת הברכה (פרק ד' ס"ק א' וג').


בס"ד נמצאנו למדים שבפוס' יש ג' שיטות גבי ברכת "לישב בסוכה" באכילת פת או פת הבבכ"ס:


1) ד' המט"א וסיעתו דבעי כל כביצה וכביצה בכא"פ (ודיברו גבי פת).


2) ד' קצוה"ש, הגרשז"א זצ"ל וסיעתם, דבעי לאכול כל כזית וכזית בכא"פ (גם הם דיברו גבי פת).


3) ד' האג"מ עפ"י המ"ב, שדי בכזית הראשון לאוכלו בכא"פ ובשאר א"צ לכך (אמנם צריך להבין זאת. שהרי מסתבר שגם גבי השאר ישנה הגבלה עד כמה זמן יכול להמשיך את האכילה. שהרי מסתבר שאם יאכל רק כזית בכא"פ והשאר יאכל מהפת הבבכ"ס לאט לאט, פירור פירור, ודאי שלא חשיבא אכילה הראויה).


וע"ע בענינים אלה בשש"כ (פנ"ב הערה נ"ד), בס' וזה"ב (מהדו' תשנ"ד עמ' 38 סעי' ד') מש"כ שם בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (שהיתנה שיאכל את כל שיעור קביעות הסעודה תוך 72 דק'), ובמה שכתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ט' סעי' ל"א ול"ב), ובפרקנו (בסעיפים ל"א, ל"ג, ל"ד,נ').


[106]קו. שכ"מ מדברי מרן והרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב), מדהזכירו איסור אכילת פת מחוץ לסוכה וכן תבשיל מחממ"ד, אך לא הזכירו כלל איסור בדברים המלפתים את הפת, וכן יין, וכ"ש פירות ומשקאות אחרים. ובאמת כבר כתב כן המ"ב (סקי"ג) שבשר, דגים, גבינה ושאר מאכלים נחשבים כפירות לשו"ע, והחמיר רק בתבשיל מה' מיני דגן. ומ"מ בהמשך (בססקט"ו) כ' שהסכימו כמה אחרו' "דנכון להחמיר" מלאכול בשר, דגים וגבינה חוץ לסוכה, ודוקא בקביעות. ומשמע שאותם שמקילים, מקילים אף בקביעות. וכן נוהגים להקל למעשה הספרדים [שכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פרק נ"א) ובמחזור קול יעקב (הל' ישיבה בסוכה, עמ' 115 ס"ג), והגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סעי' י"ד)].


[107]קז. כנ"ל בהערה הקודמת, שכן בפשטות דעת מרן והרמ"א (בסעי' ב'), ושכ"מ מדברי המ"ב (בסקט"ו), שאף המחמירים החמירו רק בקובע ע"כ, הא המקילים מקילים אף בקובע. ופשוט.


[108]קח. עפ"י המ"ב (ססקט"ו) בשם כמה אחרו' שכתבו ש"נכון להחמיר" בכך, וג"ז רק בקובע סעודתו ע"כ.


[109]קט. שעה"צ (סקל"ט).


[110]קי. הנה בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ט) כ' בשם ס' תשובות והנהגות (ח"א סי' שע"א), שבזמננו שהרבה אנשים רגילים לקבוע סעודת צהרים ללא פת, וקובעים כך את סעודתם, די"ל שחייבים בסוכה, וזאת אף לפוטרים מסוכה באכילת פירות אפי' דרך קביעות. וטעמו, דסעודת צהרים כזו עיקרה לשביעה, משא"כ פירות אפי' הרבה עיקרן רק לתענוג. והוסיף שמ"מ לא יברך על סעודת צהרים זו ברכת "לישב". עכת"ד.


אמנם שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א לגבי מש"כ בס' פסתש"ו (סי' תרל"ט שם) בשם ס' תשובות והנהגות (ח"א סי' שע"א), שכיום, כיון שהרבה אנשים רגילים לקבוע סעודת צהרים ללא לחם, לכן גם אדם שאוכל ארוחה זו ללא לחם (אלא אוכל תפוחי אדמה, אורז, בשר וכדו'), חייב הוא לאכול זאת בסוכה, כיון שסעודת צהרים כזו עיקרה לשם שביעה, משא"כ אכילת פירות, אפי' הרבה פירות, עיקרן אינו לשבוע אלא רק להתענג. ומ"מ אין לברך על ארוחת צהרים זו ברכת "לישב". ושאלתי את הגרא"י אולמן אם הוא מסכים לכך. ועיין הגראי"א בדברי הפסתש"ו הללו, ואמר שזה חידוש. ושאלתי מה כוונתו, האם הוא מסכים לכך למעשה. ואמר לי שאינו מסכים לכך. והסביר שאכילת קבע מוגדרת ע"י שלוש אפשרויות: 1) שאדם הולך לאכול במסעדה. בזה נחשב שהוא קובע את סעודתו. 2) שאדם אוכל עם כמה מחבריו, הרי שהם קובעים לשבת ולאכול אכילת קבע. 3) שאדם אוכל בביתו אך בסלון או בחדר האוכל. וזה ג"כ נחשב כקביעת סעודה [ר' כעין דברים אלה שכבר כתב המ"ב (סי' תרל"ט רסקט"ו) – מ.ה.]. אך אם אדם אוכל ארוחת צהרים במטבח שבביתו, אין זו קביעת סעודה, ועל סעודה כזו אין שום חיוב בישיבה בסוכה. ולכן הסיק שלא כספר תשובות והנהגות הנ"ל. ואגב זאת הוסיף, שישנם עשרה מיקרים המוזכרים בהלכה בהם דנים על גדר קביעות סעודה, כגון סעודה האסורה לפני קריאת מגילה, לפני תקיעת שופר וכדו'. עכת"ד.


וכעבור זמן ראיתי שגם הגר"ע יוסף שליט"א כתב בחזו"ע (דיני ישיבה בסוכה סוף הערה ל"ב) לחלוק ע"ד הרב תשובות והנהגות בני"ד. שמש"כ שם שנכון להחמיר בבשר ודגים, לחשוש לד' הפוס' דס"ל שאם אוכלם מחוץ לסוכה מבטל בכך מ"ע דסוכה, ובפרט בזמננו שאנשים רגילים לקבוע סעודת הצהרים בזה בלא פת. וכ' ע"כ הגרע"י שאין הדברים מחוורים כלל, כיון שהדין הוא דין אמת, שאין להצריך סוכה מן הדין אלא לחמשת מיני דגן ולא לפירות. ולד' מרן אף בשר ודגים אינם אלא חומרא לאוכלם דוקא בסוכה. וכמו שאכילת הרבה פירות חשיבא כאכילת ארעי אפי' קבע עלייהו, ה"ה לבשר ודגים. ומה שהחמיר בשו"ע זה רק גבי תבשיל מה' מיני דגן ותו לא מידי. עכת"ד.


ונראה בס"ד לאור כל הנ"ל, דלכו"ע צריך דוקא קביעות כדי לחייב האכילה דוקא בסוכה. אלא שד' המקילים בני"ד הינה שמה שהפוס' לא החשיבוהו כקביעות, לא חשיב כקביעות ופטור מהסוכה. ואילו לד' תשובות והנהגות הנ"ל תלוי הדבר בקביעות שבכל דור ודור. וכיוון שבדורנו הקביעות לארוחת צהרים להרבה אינשי הינה ללא פת ואפי' ללא פת הבבכ"ס, לכן זה כשלעצמו כבר חשוב קביעות המחייבת סוכה. כך העיר חכ"א שזה שורש המחלו'. ונראים דבריו. ומ"מ גם נראה בס"ד שאנן אתכא דהשו"ע ושאר הפוס' סמכינן, ומה שהם קבעו דחשיב קבע - רק זה חשיב קבע. ולכן העיקר להקל בני"ד. וכ"פ רוה"פ.


ואכן גם שאר פוסקי דורנו לא החמירו בני"ד, ושכן מסתבר להקל, בפרט עפי"ד מרן והרמ"א, לכן כתבנו בהלכות להקל בזה. ופלא על מח"ס פסתש"ו שהביא דעת יחיד זו כהלכה פשוטה להחמיר על בית ישראל, בעוד שאף פוסק נוסף בדורנו לא החמיר בכך.


[111]קיא. מרן (בסי' תרל"ט ס"ב) כ' שמותר לאכול פירות חוץ לסוכה, והרמ"א הוסיף שכ"ה אפי' כשקבע עלייהו. ע"כ. והטעם, דאכילת פירות אפי' הרבה בקביעות חשיב רק כאכילת ארעי דפת (מ"ב סקי"ג). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: והרמב"ן חולק. עכ"ל.


ואע"ג שהח"א למד מדברי הפוס' שהחמירו גבי בשר ודגים וגבינה, דה"ה גבי אכילת פירות בקביעות דבעי סוכה, מ"מ בדה"ח ובשע"ת בשם הגיוו"ר הקלו בזה. הב"ד בשעה"צ (סקל"ח), ונראה שגם הוא דעתו כן להקל. וכ"כ להקל בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה סי"ד), בהל"ח (פרק נ"א) ובמחזור קול יעקב (לגרמ"א שליט"א. הל' ישיבה בסוכה עמ' 115 ס"ג).


[112]קיב. שכ"נ להקל עפי"ד מרן והרמ"א הנ"ל שסתמו להקל ולא חילקו בין חול לבין שבת ויו"ט. וכ"נ מדברי שע"ת (סק"ד) והמ"ב (סקי"ט) שהקלו אף גבי פת. וה"ה בני"ד. ושלא כמש"כ בפסתש"ו (שם בהערה 34) בשם כמה אחרו' להחמיר אף בפירות בשויו"ט (ולא הזכיר מיהם). ונראה קצת מדבריו שגם הם לא החמירו בזה מדינא, עיי"ש. ולא זכיתי להבין מה שכתב בסו"ד, שבלא"ה נוהגים יראי ד' להחמיר ולא לשתות אף מים חוץ לסוכה בכל ימי חג הסוכות, וכדברי השו"ע שהנוהג כן ה"ז משובח. עכ"ד. וקשה, האם כך פוסקים הלכות. ראשית, אף אליבא דהשו"ע כתבו האחרו' עפי"ד הר"ן שאף ת"ח שאינו מחמיר בדברים אלה לא הוי כמי שאינו מדקדק במצוות. וא"כ לא כל יראי השמים מחמירים בדברים אלה (וגם אני, אף שאינני כ"כ ירא שמים, אינני מחמיר בהא, לעלות ולרדת לסוכה שלוש קומות בשביל לשתות כוס מים. וזאת מצד ביטול תורה. ומה שמצינו תנאים שאמרו להעלות הכותבת והמים לסוכה, שמא ממילא התכוונו לעלות לסוכה, ולא גרם להם הדבר לביטול תורה. ואכמ"ל). ועוד, הרי מרן כתב שה"ז משובח, אך לא כתב שכן צריך לנהוג מדינא. וודאי אי אפשר להחמיר על כלל ישראל בדברים שנא' עליהם שהם משובחים. והרוצה יחמיר לעצמו. וקצת נראה שהגאון המחבר ס' פסתש"ו קצת נטה קו להחמיר בענינים אלה (וכנ"ל גם בהערות הקודמות).


[113]קיג. כך בס"ד נלע"ד, ובלבד שלא יהיו עשויים מחמשת מיני דגן, שברכתם מזונות, ואז דינם כפת הבבכ"ס (אמרו לי שכ"ה גבי "ביסלי" וכדו'. ואינני בקי כ"כ בכך). ואח"כ שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א, לאור מש"כ הפוס' גבי אכילת פירות מחוץ לסוכה, שמותר הדבר אף אם קובע סעודתו ע"כ (והעיר הגראי"א שליט"א ואמר שאין קביעת סעודה על פירות, אלא הכוונה שאוכל הרבה פירות), האם כן הדין גם לגבי אכילת ממתקים מחוץ לסוכה. והדגשתי שמדובר בממתקים שאינם מחמשת מיני דגן (כ"ביסלי"). וצחק הגראי"א שליט"א, ואמר שאכן מסתבר שאין אכילת הממתקים הללו מחייבת ישיבה בסוכה. עכת"ד.


[114]קיד. מרן (סי' תרל"ט ס"ב) כ' שמותר לשתות יין חוץ לסוכה. והרמ"א הוסיף, שכ"ה אפי' קבע עליו (והמ"ב בסקי"ג כתב שהרמ"א קאי גם על יין. ע"כ) . ובמ"ב (שם) ובבה"ל (ד"ה "ויין") כ' שכן מוכח בב"י ובד"מ. והוסיף במ"ב הטעם, דיין אינו נחשב אלא כאכילת פירי.


[115]קטו. כנ"ל בפרקנו (סעיף כ"ח), עיי"ש כמה גדרים לקביעות על מאכל או משקה. וכ"כ המ"ב (אמצע סקי"ג) בדעת המחמירים בענין בני חבורה שקבעו לשתות יין.


[116]קטז. דכיון שאין חיוב לשתותו בסוכה הרי שאין לו חשיבות לקבוע עליו וממילא אין מברכים על שתייתו. וכ"כ המ"ב (סקי"ג), שלאחר שהב"ד המחמירים, כתב שמ"מ לענין ברכה הסכימו כמה אחרו שאין לברך על יין.


[117]קיז. שכ"כ הגרע"י יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, עמ' קל"ח סי"ד), וכ"כ הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פרק נ"א ס"ד) ובמחזור קול"י (הלכות ישיבה בסוכה, עמ' 115 ס"ג).


[118]קיח. שכ"כ להחמיר ביין הריטב"א, מחזור ויטרי, הב"ח, הלבוש, הפרישה והא"ר. וזאת שלא כטור (סי' תרל"ט) והד"מ [הב"ד בחזו"ע דיני הישיבה בסוכה, עמ' קל"ט הערה ל"ג)]. ודעתם להחמיר בכך כששותה היין בקביעות, ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין, בודאי הוי קבע גמור. הב"ד המ"ב (אמצע סקי"ג) ובבה"ל (שם ד"ה "ויין"). ועיי"ש בבה"ל שהביא טעמי המקילים והמחמירים בזה, והסיק שלדעתו אף דבעלמא לא חשיבא קביעות לחייבו ברהמ"ז אפי' שתה כמה קבין יין, הכא דבעינן כעין תדורו, ואין דרך לשתות יין בקביעות חוץ לביתו, ע"כ חייב בסוכה. ע"כ. אמנם במ"ב (ססקי"ג) כ' דבכל אופן ראוי ונכון לכתחי' שלא לשתות בקבע אלא בתוך הסעודה, או עכ"פ יאכל מתחילה פת יותר מכביצה או שיקבע על תבשיל מחממ"ד, ואז יברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדעות. עכ"ד. וא"כ למסקנה לדעת המ"ב הקובע על היין חייב לישב בסוכה, אלא שבבה"ל לא כתב בהדיא שגם יברך ע"כ, ובמ"ב הסיק שראוי ונכון לכתחי' שלא לקבוע עליו מצד הספק בברכה. ור' בהערה הבאה.


את הגדרת קובע על היין ראה בריש הסעיף, ומה שכתבנו בס"ד לעיל (בסעיף כ"ח ובהערה קט"ו).


[119]קיט. כפי שכתבנו בהערה הקודמת, הרי שמסקנת המ"ב בבה"ל שקביעות על היין מחייבת לשתותו בסוכה. ומאידך במ"ב (ססקי"ג) כתב שראוי ונכון לכתחי' שלא לשתותו בקבע אלא בתוך הסעודה כשכבר ממילא מברך ברכת "לישב". אך לא ברור האם לדעתו כשקובע על היין גם יברך ע"כ ברכת "לישב". ובפרט שבסקי"ג, לאחר שהב"ד המחמירים ביין כתב, שמ"מ לענין ברכה הסכימו כמה אחרו' שאין לברך "לישב בסוכה" כי אם על פת או תבשיל העשויים מחממ"ד. ולשם כך שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א האם מנהג האשכנזים לברך את ברכת "לישב בסוכה" על שתיית יין, אם קובע עליו. וענה לי שהמנהג שאין מברכים על יין את ברכת "לישב". עכת"ד. ומשום כך כתבנו בהלכות שאף למנהג האשכנזים אין לברך על היין ברכת "לישב".


[120]קכ. כנ"ל בשם המ"ב (ססקי"ג).


ואגב דין צירוף שתיית היין לסעודה שמברכים בה את ברכת "לישב", נציין בס"ד, שנחלקו הפוס' אי אכילת פשטידת איטריות (קוגל בלע"ז) מועילה לענין קידוש במקום סעודה. דיש מחמירים וסוברים דחשיב רק כתבשיל (שהרי בביהח"ר אופים את האיטריות. ואח"כ בבית מבשלים אותן במים כדי להופכן לאיטריות הראויות לאכילה. וכדי לעשותן פשטידה שוב אופין אותן). ור' מה שכתבנו במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ח') ולעיל בפרקנו (בהערה ק') לגבי קביעת סעודה על איטריות. ומ"מ גבי קביעות סעודה לקידוש בשבת ראה מחלו' ע"כ בשש"כ (ח"ג, בתיקונים ומיל' לפרק נ"ד הערה ס"ה. עיי"ש שקוגל נחשב רק כתבשיל) ובפסתש"ו (סי' רע"ג סק"ה).


בס"ד נזכיר עוד מה שכתבנו בקונטרס קדושת השבת (ח"ב. במילואים לפ"ד ענף 17) שי"א דבעי לאכול סעודה שניה בשבת לפני חצות דוקא בפת [שכ"כ ערוה"ש (סי' רפ"ח ס"ב), וכן דעת הגר"מ אליהו שליט"א כפי ששמעתי ממנו פעמים רבות]. ועיי"ש בקדוש"ה שהגר"א נבנצל שליט"א כתב לי בהערותיו שם, שלד' הגרשז"א זצ"ל אפשר לצאת ידי חובת סעודת שבת אף בפת הבבכ"ס, ואפי' בפחות משיעור קביעות סעודה. עכת"ד, עיי"ש. ולכאו' זה חידוש, שזה לא כדברי מרן (בסי' רע"ד ס"ד) שסעודה ראשונה ושניה בשבת חובה לעשותן בפת. וכ"פ המ"ב (שם סק"ט). ושמא ס"ל דלענין זה פת הבבכ"ס חשיבא כפת. וצ"ע. ואכמ"ל [והגר"א נבנצל שליט"א כשעבר על הספר העיר על מה שכתבנו שבני"ד פת הבבכ"ס חשיבא כפת, וכתב: אה"נ. עכ"ל]. ומ"מ גבי דין אכילת פת שחרית, שכ' בשו"ע (סי' קנ"ז) שהוא בשעה רביעית, ולת"ח בשעה שישית. המ"ב (בסי' קנ"ז סק"ב) נראה שפסק כד' המ"א דמחשבינן לא בשעות זמניות מתחילת היום, אלא מחשבינן ממתי שקם ממיטתו. ומ"מ גבי איסור תענית עד חצות בשבת, יתכן וניתן ללמוד מד' המ"ב (בסי' קנ"ז סק"ב וסי' רפ"ח ס"ק א') שגבי שבת אזלינן בשעות זמניות עד חצות היום. ומ"מ כן הוא לד' הגר"מ אליהו שליט"א (שמחמיר בני"ד להתחיל לאכול סעודה שניה בשבת קודם חצות היום). ואכן כשהיינו באים לסוכתו ביו"ט ראשון של סוכות (לקבלת פני רבו), אף שהיו המונים צובאים על סוכתו, היה מקפיד לפני חצות להפסיק לקבל את פני העולים אליו, ולהתחיל את הסעודה השניה קודם חצות היום.


[121]קכא. שכן מרן והרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ב) לא חילקו בין חוה"מ לבין שויו"ט. וכן כתבו שלא לחלק בין שויו"ט גם בשע"ת (סק"ד), וכן עולה מהמ"ב (סקי"ט) ומחזו"ע (דיני ישיבה בסוכה סי"ד). ור' פסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 34) שכתב שיש מהאחרו' שחילקו אליבא דרבי אביגדור המובא בשב"ל ובתניא רבתי [הב"ד בשע"ת (שם), בחזו"ע (שם סוף הערה ל"ד) ובפסתש"ו (שם)]. ומ"מ ד' רוה"פ אינה כן.


אגב זאת, שאלנו את הג"ר אשר וייס שליט"א, האם יש מצווה לשתות יין ביום טוב גם למי שאינו אוהב כל כך לשתות יין. וענה הגר"א וייס, שאדם כזה אין עליו כלל מצווה לשתות דווקא יין. והמשכנו לשאול, האם כן הדין גם לגבי מיץ ענבים. וענה הגר"א וייס שכן הדין גם לגבי מיץ ענבים. והוסיף, שאם צריך (למשל בליל הסדר – מ.ה.) לתת לילדים קליות ואגוזים, אך הילד אוהב "במבה", האם צריך לכפות עליו לאכול דווקא קליות ואגוזים. וכן כתוב לתת לאשה (כגון לפני הרגל – מ.ה.) בגדי צבעונים. אך אם אשה אוהבת בגד שחור ולא אוהבת בגדי צבעונים, האם צריך לקנות לה דווקא בגדי צבעונים. וכן הדין לגבי שתיית יין בחג. ומכל מקום, אם אדם אוהב יין, ויודע להעריך כוס יין, הריהו צריך לשתות יין ביום טוב. ואם אין זה משמח אותו אזי הוא פטור. וזה פשוט.


ושאלתי, שלכאו' כן הדין גם גבי אכילת בשר בשבת, שאם אינו אוהב בשר אינו חייב לאכול בשר, אע"פ שבשו"ע (בסי' ר"נ סעי' ב') כתב לאכול בשר בשבת. וענה הגר"א וייס שליט"א שגבי שבת ישנם שני דינים: ראשית, קידוש על היין, ונוסף ע"כ ישנה הלכה שצריך לקבוע סעודה על היין. אך מצד עונג שבת הרי שעונג זה דבר אישי לכל אדם. ושאלנו, האם דין היין בשבת (לקידוש) יכול להתקיים גם ע"י מיץ ענבים. וענה הגר"א וייס שאכן כן. והוסיף שלדידו מיץ ענבים דינו כיין לכל דבר, וכגון לארבע כוסות בליל הסדר. ושאלנו, האם גם לגבי פורים. וענה שאין זה שייך לפורים, כי בפורים הרי צריך להשתכר (ואין משתכרים ממיץ ענבים). אך לכל שאר ההלכות דין מיץ ענבים כדין יין לכל דבר. כגון לענין ד' כוסות ולענין יום טוב. עכת"ד.


[122]קכב. שכ"מ ממרן, הרמ"א וש"פ בהערה הקודמת שלא חילקו בזה בין הבדלה לשאר זמנים. וכ"כ בהדיא בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סי"ד), בשו"ת שבט"ה (ח"ו סי' מ"ב) ושו"ת שרגא המאיר (הב"ד פסתש"ו שם). וכן מוכח בהדיא גבי הבדלה בבית כנסת מדברי שעה"צ (סקנ"ז), דהתיר לעשות הבדלה בבית הכנסת למי שרגיל בכך. וכ"כ הלכה למעשה בחזו"ע (שם סי"ד), דשרי לעשות הבדלה במוצ"ש ובמוצאי יו"ט הן בביהכ"נ והן בבית. וע"ע בלוח א"י (שאף שכתב שהמנהג לברך "לישב" בהבדלה, הב"ד החולקים ע"כ, ונראה שהם סוברים שמעיקה"ד אין לברך במקרה זה).


[123]קכג. הא דיש מהאשכנזים המחייבים לעשות ההבדלה בסוכה, לכאו' אין ללמוד ממה שכתבנו בסעי' הקודם שיש מהאשכנזים המחייבים לשתות היין בסוכה בעת שקובעים עליו. דהא התם דיברו דוקא כשקובע עליו, וכגון במסיבת חברים, וכן כששותה ממנו לפחות רביעית (וכמש"כ הריטב"א המובא בבה"ל ד"ה "יין", דדוקא שתיית רביעית חשיב קבע). אך כיון שמעיקה"ד אף על המבדיל עצמו אין חובה לשתות רביעית בהבדלה, אלא די ברוב רביעית, הרי שאף המחייבים סוכה בקביעות על היין, הרי שיתכן שלא יחייבו סוכה בני"ד. מ"מ יש מהאשכנזים שכתבו דאף הבדלה חייבת בסוכה. שכן מתבאר מדברי המ"ב [(סי' תרל"ט ססק"ל) בשם הט"ז. אמנם עיי"ש בשעה"צ (סקנ"ז) שהוסיף שאותם שרגילים לשמוע כל השנה בביהכ"נ יכולים לשמוע בסוכות ג"כ בביהכ"נ]. וכ"כ כה"ח (סי' תרל"ט ס"ק נ"ז) בשם כמה פוס' אשכנזים, כח"א, הפמ"ג והגר"ז. וכ' בלוח א"י (לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל) שכך נוהגים, והוסיף שאף מברכים אז את ברכת "לישב". וכ"כ בשבט"ה (שם) שנהגו לברך ברכת "לישב" אחר ברכת ההבדלה (אף שהוא לא נהג כן, וכנ"ל). וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' תכ"ח) שכן נהג החזו"א, וכ"כ בס' אוצר מנהגי חב"ד, שכן הורו האדמורי"ם הריי"ץ והרמ"מ זצ"ל מליובאביץ' [הב"ד בפסתש"ו (שם הערה 37)].


ומ"מ כ"ז גבי האשכנזים. דגבי הספרדים כבר כתב הגרע"י שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה סעי' י"ד ובהערה ל"ג) שא"צ להבדיל בסוכה, והוסיף שאפי' מי שקובע עצמו על היין פטור מן הסוכה, וכנ"ל בהערה הקודמת, וכתב שבכל אופן לא יברך ע"כ את ברכת "לישב". אמנם אח"כ מצאתי שהגר"מ אליהו שליט"א כתב במחזור שלו, קול יעקב (הלכות ישיבת סוכה, עמ' 115 ס"ד) שכל דבר הנעשה בקביעות חייב להעשות בסוכה. ולכן קבלת אורחים, הבדלה או ישיבת חברים וכדו' צריכה להעשות בסוכה. ע"כ. וכ"נ מדברי כה"ח הנ"ל. אמנם בדברי הגרמ"א זצ"ל מבואר שאין זה מצד שתיית היין אלא מצד עצם חשיבות הקביעות בהבדלה. וכן מפורש בדבריו (שם ס"ג. ועמ' 116 ס"א) שאין לברך ע"כ ברכת "לישב", שאין מברכים ברכה זו אלא רק על פת או מזונות. ועוד, דאם הטעם הוא כטעם של ישיבת החברים וכדו', והיינו מצד הרגילות לעשות בסוכה מה שעושים כל השנה בבית, דתשבו כעין תדורו, הרי יוצא שאם רגילים לעשות הבדלה כל ימות השנה בביהכ"נ, יכולים להמשיך במנהגם ולהבדיל בביהכ"נ, דהא ממ"נ אין שתיית היין מעכבת (ובפרט שהמבדיל א"צ לשתות רביעית שלימה. וכן המנהג בביה"כ של הגר"מ אליהו שליט"א, שבכל שנה במוצאי שבת בחוה"מ סוכות מבדיל החזן בביהכ"נ הנ"ל, ונהגו שם שהמבדיל אף שותה יותר מרביעית מהיין ומברך ברכת "על הגפן" בקול רם.


[124]קכד. אף שנראה מדברי הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת (כגון לוח א"י) שיש מהם שסברו שיאמר ברכת "לישב" לאחר ברכת "המבדיל", מ"מ כתב בחזו"ע (שם, עמ' ק"מ סוף הערה ל"ג) שאף כשמברכים ברכת "לישב" בהבדלה, מ"מ נראה שלכתחי' יברך "לישב בסוכה" קודם בפה"ג של ההבדלה. ובדיעבד אם בירך "לישב" לאחר ברכת "המבדיל בין קודש לחול" יצא י"ח ולא חשיב הפסק. וכתב כן גם בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כמובא בס' שלמי מועד (עמ' קכ"א). ועיין עוד במנח"ש (ח"ב סי' נ"ח סקל"ח) שכ' הגרשז"א שם שהנוהגים להבדיל בסוכה, צריך שיברכו "לישב" לפני ברכת הגפן. וע"ע בשמו בשש"כ (פמ"ח הערה מ"ה ובהשמטות ותוספות לשם בח"ג בשם הגרשז"א. ובשש"כ ח"ב פנ"ח הערה ק"ג) שהסביר שיש לכתחי' להקדים "לישב" משום שעיקר טעם ברכה זו הינו על הישיבה ולא על האכילה, שכן הבין מדברי המ"ב (בסי' תרל"ט סקט"ז). ולא שיש להקדימה מחשש הפסק. עיי"ש. וע"ע בדברי מרן (בסי' תרמ"ג ס"ג) ובנו"כ שם, ולקמן בסמוך איזו ברכה יש להקדים בעלמא, ברכת "לישב" או ברכת הנהנין.


[125]קכה. עיקר ש"ז כתב בחזו"ע (שם עמ' ק"מ סוף הערה ל"ג) עפי"ד שו"ת מנחי"צ (ח"ט סי' קס"ג). ואמנם בשו"ת מנחי"צ משתעי רק גבי מי שמברך "לישב" על יין ההבדלה, ואינו סועד באותה עת סעודה רביעית. אך הגרע"י בחזו"ע שם למד ממנו גם גבי מי שסועד אז סעודה רביעית. וכ"כ בלוח א"י (לגרימ"ט זצ"ל, בדיני הבדלה של מוצ"ש דחוה"מ סוכות) שיש נוהגים כן. וכ"כ בשש"כ (פנ"ח הערה ק"ג) שכן נהג הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וכן נהג הגריי"ק זצ"ל (כמובא באורחות רבינו). הב"ד בפסתש"ו [(סי' תרל"ט הערה 38). ומה שהקשה ע"ד הגרשז"א, דמדוע נהג כן דוקא במוצ"ש ולא במוצאי יו"ט, י"ל דהגרשז"א לא אמר בהדיא כן, דשמא נהג כן גם במוצאי יו"ט. ועוי"ל, דאף את"ל שנהג כן רק במוצ"ש, הרי שבס"ד י"ל שבמוצ"ש יש קביעות יתר לאכילת מזונות מצד סעודת "מלוה מלכה", ולכן יש יותר מקום לברך סמוך להבדלה את ברכת "לישב", אם אוכל מיד סעודת מלוה מלכה, משא"כ במוצאי יו"ט שאין חיוב כלל לסעוד, ובפרט לא פת].


בענין אי פשטידת איטריות (קוגל) חשיבא כקביעות סעודה (למשל לענין קידוש במקום סעודה), ר' לעיל (בהערות ק' וק"כ).


ומה שכתבנו שאם מברך ברכת "לישב" בהבדלה, עדיף שיברכנה לפני ברכת "בפה"ג", ג"ז כנ"ל (בהערה קכ"ד). וגבי נידון זה כ' בחזו"ע (שם בסוף הערה ל"ג) את שכתבנו שם, שיקדים ברכת "לישב" לברכת הגפן. ומ"מ בני"ד, כיון שאוכל פת או מזונות לאחר ההבדלה, לכאו' רשאי לברך ברכת "לישב" אף אחר שטעם מהיין, דאזיל על האכילה. משא"כ כשרק מבדיל (כנ"ל בהערה קכ"ד) הרי אף לנוהגים לברך ברכת "לישב", חייב לברכה קודם שתיית היין, ולכן שם יברכנה קודם ברכת הגפן, ומ"מ קודם שתיית היין. וראה עוד בהערה הבאה.


[126]קכו. אמנם בחזו"ע (שם) כ' שיברך ברכת "לישב" בהבדלה, אך זאת עפי"ד המנחי"צ הנ"ל שהוא ס"ל שמברכים "לישב" בסוכה אף על שתיית יין גרידא, ללא אכילה כלל (כך משמע מדברי השואל והנשאל במנחי"צ שם. ומ"מ נראה דהו"ד גבי יין דהבדלה. וכמש"כ לעיל בסמוך בהערה קכ"ג בשם לוח א"י ועוד פוס'). אך לאור האמור להלן (בסעיף ע"ב) שנחלקו הפוס' מתי לברך את ברכת "לישב" כאשר מקדש ביו"ט בשחרית, או בשבת חוה"מ בבוקר, שי"א שיברכנה בקידוש וי"א שיברכנה סמוך לברכת הפת, הרי שאותם שסוברים התם שיברכנה סמוך לפת, ודאי יסברו דה"ה בני"ד. ועוי"ל בס"ד, שבני"ד אף הסוברים התם שיברכנה בקידוש, יתכן ויאמרו שבני"ד יברכנה בסעודה רביעית, משום דהתם הסעודה קשורה לקידוש (דאין קידוש אלא במקום סעודה, ובלי סעודה לא יצא י"ח קידוש), ולכן התם העבירו את ברכת "לישב" לקידוש שהוא קשור לסעודה והינו כאילו חלק ממנה. אך בני"ד מאן יימר לן שסעודה רביעית קשורה להבדלה, הרי יכול לאכול סעודה רביעית הרבה זמן לאחר ההבדלה, וההבדלה אינה קשורה לסעודה זו. לכן בני"ד יש יותר מקום לומר, שאותם הסוברים שאין מברכים "לישב" על שתיית יין, יאמרו שבני"ד צריך לברך ברכת "לישב" סמוך לאכילת הפת או המזונות, כשאוכלם באופן המחייב ברכת "לישב". ואם אוכל רק שיעור של פת או מזונות שאינו מחייב ברכת "לישב", אכן לא יברך ברכה זו במקרה זה. לכן כתבנו שאף בני"ד י"א שיברך "לישב" סמוך לסעודה הרביעית, ולא בהבדלה.


וע"ע בענינים אלה בשו"ת זר"א (ח"ג סי' ס"ח), בשו"ת עצי הלבנון (סס"י כ"ח), בשו"ת מנח"ש (ח"ב סי' נ"ח סקל"ח) ובשלמי מועד (עמ' קכ"א).


[127]קכז. כתב בשו"ת מנחי"צ (ח"ט סי' קס"ג), שאף כשמברך בני"ד ברכת "לישב" בהבדלה, הרי צריך לכוון כשמברך ברכת "לישב" בסעודה שלישית, שהוא מכוון לפטור בברכה זו רק עד סוף סעודה שלישית, ואז יוכל לברכה שוב בהבדלה. הב"ד בחזו"ע (שם סוף הערה ל"ג) והסכים עמו, והביא סימוכין לדבריו עפי"ד מרן (בסי' קע"ד ס"ד) ומעוד פוס'. וכן הוסיף בחזו"ע שם שיקדים את ברכת "לישב" לברכת הגפן. וע"ע בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 73) בשם הא"א מבוטשאטש.


דנו הפוס' גבי אשה שקשה לה לעלות לסוכה (כגון שהסוכה בגג) או לרדת אליה (כגון שגרה בקומה גבוהה והסוכה בחצר). בשבט"ה (ח"ו סי' מ"ב) כתב בשם הגר"י גרינוולד זצ"ל שבעלה יבדיל בבית וישתה כמלוא לוגמיו. ואילו בעל שבט"ה עצמו ס"ל שתעשה בביתה הבדלה לבדה ותשתה בעצמה מכוס ההבדלה (כמלוא לוגמיה). הב"ד בפסתש"ו (שם בהערה 38). ונראה בס"ד שלדעת אותם האשכנזים המקילים לשתות יין מחוץ לסוכה אף כשקובע עליו (כרמ"א, ושכ"כ כבר הטור, ועוד פוס' אשכנזים, וראה לעיל בסעיף ל"ט), פשיטא שיכול בעלה להבדיל לה בבית, וא"צ להחמיר בכ"ז כלל. ובפרט בשעה"ד כזו, דלמה לצער מסכנה זו. ועוד בס"ד נלע"ד, שספרדיה יכולה להבדיל לעצמה בביתה (עפ"י מרן סי' רצ"ו ס"ח). ומ"מ אם מצטערת היא מותר לבעלה להבדיל בשבילה בבית, וא"צ להבדיל דוקא בסוכה.


[128]קכח. מה שכתבנו שהספרדים מקילים בזה לגמרי ולא מצריכים כלל לשתות זאת בסוכה. שכן עולה מדברי מרן (שם בסעי' ב') שהיקל אף גבי יין, וכ"כ בהדיא גבי ני"ד הגרמ"א שליט"א במחזור קול יעקב (הל' ישיבה בסוכה, עמ' 115 ס"ג), והגרע"י שליט"א בחזו"ע (דיני ישיבה בסוכה. עמ' קל"ח סי"ד).


ומה שכתבנו שכ"ה גבי משקאות אלה. הנה המ"ב (ססקי"ג) הזכיר דין זה גבי שכר ומי דבש, ובחזו"ע (שם עמ' ק"מ הערה ל"ג) כתב ד"ז גבי שיכר, בירה וליקר. והוסיף שם, שפשוט שמותר לטעום מחוץ לסוכה מהיין של הכוס בברית המילה, דלא כמי שהחמיר בכך.


[129]קכט. על מש"כ מרן (שם ס"ב) שמותר לשתות יין חוץ לסוכה, והוסיף הרמ"א שכ"ה אפי' קבע עלייהו (ולפי הסבר המ"ב בסקי"ג דקאי גם איין), כ' המ"ב (שם) דכ"ש שאר משקין שנחשבים רק כאכילת פירי ולא חשיב קביעות דידהו. ומ"מ בהמשך דבריו (באותו ס"ק) המשיך המ"ב וכתב בשם המ"א והפמ"ג שראוי ונכון לכתחי' שלא לשתות בקבע אפי' שאר משקין כמו מי דבש ושכר אלא בתוך הסעודה או שעכ"פ יאכל מתחילה כביצה פת או שיקבע סעודה על תבשיל מחממ"ד. ואז יברך "לישב" ויצא י"ח לכל הדעות. והטעם, לפי מש"כ האחרו' בסי' רי"ג, שבמדינות שדרך לקבוע בשתיה בשאר משקין הריהם חשובים כמו יין (מ"א. שעה"צ סקל"ג). וראה עוד בבה"ט (סק"ה) שהביא ד"ז כמחלו', ושהט"ז חולק על הב"ח, וס"ל שלעולם אין מברכים "לישב" על שתיה, ואפי' בקביעות.


וא"כ למרות שהטור והרמ"א הקלו שאף קביעות על יין לא מחייבת בסוכה, הרי שיש מהאחרו' האשכנזים שהחמירו בזה.


[130]קל. עפי"ד המ"א שלפי"ד האחרו' בסי' רי"ג, שבמדינות שדרך לקבוע שתיה בשאר משקין, הריהם חשיבי כיין וחייבים בסוכה, כתב במחה"ש דלפי"ז ה"ה שבמדינותיהם חייב לשתות הקפה בסוכה. הב"ד בשעה"צ (סקל"ג) וכ' שבשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ז) חלק ע"כ וכ' שאף לפי הפוס' דשתית קבע חייב בסוכה, היינו באותן שקובעין לשתיה אחר האכילה דרך שמחה וריעות, אך לא בשתיית קפה ושוקו. ע"כ. וכ"כ להקל בביכור"י (סי' תרל"ט סקי"ד). נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' אצל האשכנזים. ומ"מ נראה שרובם ס"ל להקל, וודאי שהמיקל יש לו על מה לסמוך. ומ"מ מדברי מרן וס' הל"ח (כבהערה קכ"ח) מבואר שהספרדים כלל לא ס"ל להחמיר בזה, אלא מקילים בזה בשופי. וכ"כ להקל בהדיא בכה"ח (סי' תרל"ט ססקל"ו) ובחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, עמ' קמ"א סוף הערה ל"ג).


[131]קלא. מה שכתבנו שלמעשה גם לאשכנזים אין לברך ע"כ ברכת "לישב בסוכה", הוא עפ"י מש"כ המ"ב (שם בסקי"ג), שלענין ברכה הסכימו האחרונים לברך רק על פת או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ורק הוסיף שלכתחי' ראוי ונכון לשתותם בסעודה.


[132]קלב. מרן ורמ"א (סי' תרל"ט ס"ב).


[133]קלג. מרן (שם). ועיי"ש (בסעיף ל') שמ"מ מי שאינו מחמיר בכך, ואפי' הוא ת"ח, אינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות.


שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מי שרוצה לשתות מעט לפני הסעודה כדי לפטור את המשקים בסעודה, עפ"י מש"כ מרן בשו"ע (ראה סי' קע"ד סעי' ז'). אם אין באפשרותו לשתות בסוכה, האם עדיף לשתות זאת לצורך המטרה הנ"ל אע"פ שיוצא שהוא שותה מחוץ לסוכה. או שבגלל שיוצא ששותה מחוץ לסוכה, עדיף שלא ישתה. ותחילה ענה הגרא"י אולמן שליט"א שיקח מים בכף ידו וכך יכניסם לסוכה וישתה שם. ומשאמרתי שלכאו' אין זה מעשי כ"כ כיון שעד שיגיע לסוכה לא ישארו המים בידו, אמר הגראי"א שאם אותו אדם ממילא אינו מקפיד לשתות דוקא בסוכה, אז אכן ישתה זאת מחוץ לסוכה. אך אם הוא מהמקפידים שלא לאכול ולשתות דבר מחוץ לסוכה, הרי שגם במקרה זה לא ישתה לפני הסעודה מחוץ לסוכה. עכת"ד.


[134]קלד. שכ"מ מהמאירי בסוכה (דכ"ו, ב'), שכ' שהאוכל ושותה, השתיה נגררת אחר האכילה, ואם הוא אוכל אכילת קבע אף השתיה היא בכלל קבע וצריכה סוכה. ע"כ. וכ"מ מרש"י בסוכה (דכ"ו, א') שכ' ששתיה בלא אכילה ארעי היא ופטור מן הסוכה ואפי' שתיית יין. ע"כ. וכ"כ כמה אחרו', מהם שו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה. ח"ג סי' י"א), שו"ת בנין שלמה (סי' מ"א), הגרצפ"פ זצ"ל במקראי קודש (ח"א סי' ל"א) וחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקמ"ה סט"ז ובהערה ל"ה). עיי"ש שהב"ד עוד אחרו' שצידדו להחמיר בהא.


והמ"ב בשעה"צ (סי' תרל"ט סקכ"ט) דן ללמוד מדברי הגמ', וז"ל: ואפשר דלפי"ז אף מים בתוך הסעודה אין כדאי לשתות חוץ לסוכה. וצ"ע. עכ"ל. והיינו לא פסיק בהדיא לאיסור (ואחר המחילה רבא, לא זכיתי להבין את דברי גאון עוזנו בחזו"ע שם, שהב"ד המ"ב והשמיט תיבות "אפשר", "אין כדאי" ו"צ"ע", והעתיקו כאילו המ"ב פסק הדבר לאיסור. דבאמת מדברי שעה"צ גבי שתיית מים בתוך הסעודה מחוץ לסוכה לכאו' יש רק להסתפק אם לאסור).


ועוד שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מי שצמא במשך הסעודה, אך יכול לשתות רק מחוץ לסוכה (כי אין לו כלי שיוכל לשתות בסוכה). כדי שיתחייב לכו"ע בברהמ"ז מדאו', עפ"י הדרשה בגמ' בברכות (דמ"ט, ב'): "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" זו שתיה, האם לכן עדיף שישתה מחוץ לסוכה, ועי"כ יקיים את מצוות הברכה של ברהמ"ז מדאו' לכו"ע. או שבגלל שיוצא שהוא שותה במשך הסעודה מחוץ לסוכה, לכן עליו להמנע משתיה זו, אע"פ שבמציאות כזו י"א שהוא מתחייב בברהמ"ז רק מדרבנן. וענה לי הגרא"י אולמן שליט"א, שאם הוא צמא הרי שאינו צריך להמנע מלשתות מחוץ לסוכה, כשאין לו אפשרות אחרת לשתות. עכת"ד. ובפעם נוספת ששאלתיו ע"כ חילק הגראי"א שליט"א בין אם הוא רגיל לשתות בסעודה כדי להתחייב בברהמ"ז מדאו' לבין אם אינו רגיל בכך. ומ"מ הבנתי מדבריו (אף שלא אמר כן במפורש), שאם הוא רגיל לשתות בסעודה כדי להתחייב בברהמ"ז מדאו', וגם רגיל הוא להחמיר ולא לשתות בתוך הסעודה מחוץ לסוכה, הרי שישתה מחוץ לסוכה ויברך ברהמ"ז לכו"ע מדאו'. עכת"ד. וחכ"א העיר, שלכאו' השותה מחוץ לסוכה, אף את"ל דהוי חיוב מדינא, ה"ז ביטול מ"ע של ישיבה בסוכה ולא עובר על לאו. עכת"ד. ומ"מ כבר כתבנו בכמה דוכתי בקונטרס זה שיש צדדים שביטול מ"ע חמיר מעבירה על ל"ת. ויש עוד להאריך בענין השאלה דני"ד. ועוד חזון למועד.


מדברי הפוס' הנ"ל נראה שמדובר דוקא בסעודה שגם מברך בה ברכת "לישב", ולא סעודה שמחמירים לאכול בסוכה כחומרא, כך שאין מברכים בה ברכת "לישב".


[135]קלה. כ"כ בחזו"ע (שם), שאם יש בפיו ממה שאכל בסוכה, ויצא החוצה, אינו רשאי לגמור אכילתו חוץ לסוכה (אך מהפוס' שהביא שם במקורות, לא ראיתי מי שהחמיר גם בזה). וכ"כ בס' תשובות והנהגות (ח"ב סי' ש"ה) בשם רב א' (ועיי"ש שפקפק על דבריו).


שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א, האם לדעתו יש להחמיר במה שכתבו כמה פוסקים, שאם אדם אוכל בסוכה סעודת קבע, אסור לו לצאת מהסוכה כשיש עדיין אוכל בפיו, כיון שיבלע אותו מחוץ לסוכה (כנ"ל בשם החזו"ע ועוד). וענה לי הגרא"י אולמן שלדעתו אין צריך להחמיר בכך, כיון שזה לא נחשב שאוכל מחוץ לסוכה. ושאלתיו מדוע, הרי יוצא שיש לו הנאת מעיו (ואף הנאת גרונו) באכילה זו שמחוץ לסוכה. וענה לי שכיון שאוכל זה שבפיו הינו כבר מאוס ואין מברכים עליו כמות שהוא, לכן אין צריך להחמיר בכך. עכת"ד. ומ"מ נלע"ד קצת חידוש לומר טעם זה.


[136]קלו. כפי שכתבנו לעיל, הרי שמרן הח"ח בשעה"צ לא הכריע לאיסור בני"ד, אלא רק הסתפק בדבר. וכבר בשו"ע הגר"ז (סי' תרל"ט ססע"י י"ז) נראה שהיקל בזה, וכ' שאם ירצה לאכול כזית בסוכה וכביצה מצומצמת בתוך הבית, הרשות בידו. עכ"ד. ומשמע דמיקל בני"ד [אף שלכאו' ניתן לדחות ולומר שמה שהיקל הו"ד באכל בסוכה רק כזית, הא אם היה אוכל בסוכה יותר מכביצה שמא הוי קביעות ולא היה מתיר לאכול חוץ לסוכה. אך לכאו' יש מקום לדחות זאת, דהא בסה"כ אוכל שיעור קביעות סעודה. ואכן בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 42) שהב"ד הגר"ז ולמד ממנו להקל בני"ד].


גם גבי דברי רבינו המאירי הנ"ל (בהערה קל"ד) כתב בפסתש"ו (שם) שאין הוכחה לאסור, דשמא דיבר רק על שתיה, דשתיה נגררת אחר אכילה, ואכילה בלא שתיה לא קרינן ביה "ושבעת".


גם מהר"י טייב זצ"ל בס' ווי העמודים (סס"י קכ"ג) הב"ד הלחם יהודה (דל"ה עמ' ד') שהחמיר, ודחה דבריו דמתני' אשמעינן דאע"ג דשתה מ"מ אין האכילה נחשבת קבע, אבל השתיה עצמה אפי' בתוך הסעודה חשיבא ארעי. עכ"ד.


ומעל הכל יש לצדד להקל, דהא מרן בשולחנו הטהור והרמ"א במפה לא הזכירו כלל ד"ז, ואף לא בב"י ובד"מ. ואי פשיטא לן להחמיר, הוי להו להזכיר ד"ז. ואף את"ל שאכן דעת רש"י והמאירי הנ"ל (בהערה קל"ד) להחמיר, הרי היו שאר הראשו' צריכים להביא דבריהם להחמיר. ומתאימים פה דברי הגאון חק"ל [(בחחו"מ ח"א סי' ע"ה), שהב"ד בחזו"ע (בעמ' הקודם לדבריו הנ"ל)] וז"ל: וזה כלל גדול בתורה מוסכם ומסור בידינו, מגדולי רבני האחרו', כי דין מחודש שחידש אחד מן הראשו', ואין זכר לזה בדברי שאר הראשו', יש לדון שהם חולקים עליו. דאם איתא להא לא הוו שתקי הפוסקים מניה. עכ"ל. וא"כ אף אם רבינו המאירי מחמיר בני"ד, מ"מ לשאר הראשו' לא שמיע להו, והיינו לא סבירא להו ד"ז להחמיר (ואף שדברי המאירי נעלמו במרוצת הדורות, ולא היו לפני כמה וכמה ראשו', ואף לא לפני מרן הב"י, מ"מ מהא דאף אחד לא העתיק דבריו, משמע דלא ס"ל הכי). וכן הראשו' לא למדו להחמיר כן מדברי רש"י הנ"ל.


לאור כ"ז הסקנו בס"ד שהמיקל בזה יש לו ע"מ לסמוך, הן ע"ד הפוס' שכתבו בהדיא להתיר, והן מהא דמרן והרמ"א בשו"ע וכן שאר הפוס' לא החמירו בהא. ויתכן שאותם פוסקים יפרשו את דברי הברייתא (בדכ"ח,ב') שיש לשתות בסוכה (וכ"פ מרן בסי' תרל"ט ס"א), שהכוונה גבי שתיה דהוי מצווה, כמש"כ גבי טיול בסוכה, אך מרן לא כתב באף מקום שיעור חיוב שתיה בסוכה, ואדרבא היקל אפי' בשתיית יין מחוץ לסוכה (ומ"מ גבי שתיית יין יש מחמירים, כמבואר שם בשעה"צ סקכ"ט).


[137]קלז. הנה ני"ד רבו פארותיו. זה אומר בכה וזה אומר בכה. ולמרות שלבי חפץ ומשתוקק מאוד להאריך ולפרט בדברים אלה, וכן בכל פרט זה, מ"מ חייב אני לקצר מפאת חוסר הזמן, ונביא בס"ד רק את עיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.


נחלקו הראשו' והאחרו' אי שבת ויו"ט קובעים, שאפי' בשיעור קטן מהדין ה"ז חשיב כקביעות ומחייב בסוכה, ואף לעיתים בעי לברך עליו ברכת "לישב", או שאין נ"מ בין חול לשויו"ט. ומחלו' זו אמורה לעיתים גבי פת (שלמשל במקום כביצה, כבר מכזית יתחייב בסוכה), לעיתים גבי פת הבבכ"ס ולעיתים גבי יין.


הטעם לחלק בין שויו"ט לבין חול, י"א משום שסעודת שבת היא סעודה חשובה, ואפי' סעודת ארעי בשבת חשיבא כסעודת קבע [שער המלך (פ"ו מסוכה ה"ז) לדעה זו]. וי"א משום שהמצוה לאכול פת בשויו"ט מחשיבתה כסעודת קבע [צל"ח בברכות (דמ"ט, ב'), מעשה חושב, טעם המלך (על הרמב"ם שם) ועוד אחרו']. ולטעם האחרון הדין בני"ד הו"ד גבי סעודה מסעודות החיוב בשויו"ט, ויש מוסיפים שכ"ה גם בסעודה שאוכלה אחר קידוש כדי לצאת י"ח קידוש במקום סעודה [שו"ת יד אליהו (רגולר. ח"א רס"י ר"ג). ור' שע"ת (רס"י תרל"ט) ושו"ת שלמת חיים (בני ברק תשנ"ה. סי' שע"ו)].


אכילה שנחשבת כקבע מחמת מצוותה, י"א שכ"ה אפי' אכל רק כזית [צל"ח, ביכור"י, שו"ת יד אליהו רגולר (שם) ועוד אחרו']. וי"א דוקא כשקובע על כביצה. וי"א שכלל אין נ"מ בין שויו"ט לבין שאר ימי החג [שכ"כ הריטב"א בסוכה (דכ"ז, א'), בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ע"א), בשו"ת יוסף אומץ, שו"ת דברי צבי, שפ"א בסוכה (דכ"ז, א') ועוד הרבה אחרו'. ור' לקמן בהערה קל"ט)].


ראשון הפוס' שיש לחלק בין שויו"ט לבין חוה"מ הוא רבינו אביגדור המובא בשב"ל (סי' שמ"ז. ועיי"ש גם בס' שמ"ד), ובתניא רבתי (הל' סוכה סי' פ"ד), שכתבו שאכילת ארעי ביו"ט ושתיית יין חשיבא כקבע, הואיל ובשויו"ט אדם קובע סעודתו על היין. ובשו"ת מהר"י קולון (שורש קע"ח) כ' להוכיח מהמרדכי שכיון שפחות מכביצה חשיב ארעי, לכן אפי' בסעודת שחרית של יו"ט כשאוכל פחות מהשיעור שרי חוץ לסוכה ול"א דסעודת יו"ט משויא ליה כקבע. וכן נחלקו בזה עוד ראשו' ואחרו', הן גבי פת, הן גבי פת הבבכ"ס והן גבי יין. ר' ע"כ במ"ב (סי' תרל"ט סקט"ז), בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, עמ' קמ"א סט"ו ובהערה ל"ד), ובאנ"ת (ע' ישיבת סוכה עמ' מ"ה-מ"ו, ובהערות 430-445). וקיצרנו.


[138]קלח. שכן עולה מדברי מרן (בסי' תרל"ט ס"ב) שכתב שיעור האכילה הקובעת ומחייבת בסוכה, ולא חילק בין שויו"ט לבין חוה"מ. וכ"כ גבי פת, בחזו"ע (שם סט"ו), שכ' שהעיקר כי"א שמותר לאכול חוץ לסוכה עד כביצה פת אפי' בשויו"ט. וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א במחזור קול"י (הל' ישיבה בסוכה סעי' ה'), שלאחר שהביא המחלו' ע"כ כ' שטוב להקפיד במיוחד בשבת שכל אכילותיו תהיינה בסוכה, אך מ"מ לא יברך ע"כ ברכת "לישב" (והיינו אא"כ אוכל כביצה פת, או שקובע סעודה על עוגות וכדומה). ור' עוד בדבריו לקמן (בפרקנו הערה ר"ו) מדבריהם מבואר שאין נ"מ בני"ד בין פת, או פת הבבכ"ס או יין, שבכל אלה אין שויו"ט קובעים יותר מחול. וכמש"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' קס"ח סק"ה), שאכילת כיסנין בשבת הוי אכילת ארעי כמו בחול. הב"ד בחזו"ע (בהערה שם) ומשמע שמסכים עמו [ועיי"ש שהב"ד החק"ל (חחו"מ ח"א סי' ע"ה) וז"ל: וזה כלל גדול בתורה, מוסכם ומסור בידינו מגדולי רבני האחרונים, כי דין מחודש שחידש אחד מן הראשונים, ואין זכר לזה בדברי שאר הראשונים, יש לדון שהם חולקים עליו, דאם איתא להא לא הוו שתקי הפוסקים מיניה. עכ"ל. וכוונת החזו"ע בזה לדברי רבינו אביגדור ז"ל הנ"ל]. וע"ע בכה"ח (סי' קס"ח סקמ"ח).


ובענין קביעות היין ר' לעיל (בהערה קכ"א).


[139]קלט. כן מתבאר מדברי הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב) שכתב גבי דין קביעות, ולא חילק כלל בין שויו"ט לשאר ימים.


טעם הפוס' שאין לחלק בין שויו"ט לחוה"מ, הוא משום שאין אומרים שסעודת יו"ט מחשיבה אותה לסעודת קבע [שו"ת מהרי"ק (שורש קע"ח)]. וי"א דאע"פ שמחשיבה אותה לסעודת קבע לשאר דברים (כקביעה למעשר, או לאכילה קודם לקידוש), מ"מ לענין סוכה אינה מחייבת, משום שגם בשאר ימות השנה הדרך לאכול בשויו"ט סעודה כזו מחוץ לביתו (שו"ת דברי צבי). וכן פסקו האחרו' להקל [מ"א (סי' תרל"ט סק"י), פמ"ג (בא"א סק"ט), שו"ע הגר"ז (סעי' י"ט), ביכור"י (סי' תרל"ט סק"כ), המ"ב ועוד].


גבי פת כתבו הפוס' להקל ולא לחלק בין שויו"ט לבין חוה"מ [שכ"כ המ"ב (סי' תרל"ט סקי"ט וכ"ג)].


גבי פת הבבכ"ס, כ"כ המ"ב (סקט"ז. עיי"ש שלמעשה יוצא שאין נ"מ בזה). וכ"כ כבר בשע"ת (סק"ד). ור' בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ח) שכתב שנכון להחמיר בשויו"ט שלא לאכול מכזית ויותר מחוץ לסוכה אם הוא עדיין לפני סעודת החג או סעודת השבת הקבועה. עכ"ד. וכתב כן עפי"ד כמה אחרו' מעטים. וצע"ג מדוע החמיר בכך נגד השע"ת והמ"ב (שהביא בעצמו שם בהערה 36). וזה נגד השו"ע, הרמ"א וש"פ הנ"ל.


ובענין ברכת "לישב" על יין, ר' לעיל בפרקנו (בסעיף מ') ובמקורות שם (בפרט בהערות קכ"א-קכ"ב), שמתבאר שיש מהאשכנזים דס"ל שליין אין קביעות אף בשויו"ט. ועיי"ש (בהערה קכ"ג) שיש מהאשכנזים הסוברים ששתיית היין בהבדלה חשיבא קביעות.


[140]קמ. מ"ב (סי' תרל"ט סקי"ב). כה"ח (סק"ל).


[141]קמא. מ"ב וכה"ח (שם). והטעם, דזה לא חשיב אכילת קבע (שעה"צ סקכ"ז).


ובענין ברכת הנהנין על טעימה, האם מברכים ע"כ ברכת "שהכל", במ"מ וכדו', ר' שו"ע (או"ח סי' ר"י ס"ב) ובנו"כ שם.


כיון שטעימת התבשיל ושאר המאכלים פטורה מן הסוכה, הסתפקתי גבי מי שטועם את התבשיל וכדומה, ואפי' טועם את הפת (כגון לברר אם הברכה עליה הינה "המוציא" או במ"מ), וטועם זאת בשיעור שאילו היה בא לאוכלם היה צריך לברך ברכת "לישב" [וכגון יותר מכביצה פת. ור' בה"ל (שם ד"ה "עד רביעית") שתיתכן מציאות כזו]. האם כעת שהוא טועם זאת בסוכה, וסו"ס אוכל הוא שיעור גדול, היברך ברכת "לישב", או כיון שלעולם מטעמת לא חשיבא אכילת קבע, ממילא לעולם לא יברך עליה ברכת "לישב", ולא משנה באיזה שיעור טועם. ובס"ד נלע"ד שהאחרון עיקר, ולכן לא יברך כלל ברכה זו. וחכ"א העיר שעדיף שיכוון גם לשם טעימה וגם לשם אכילה, ואז יחשב קבע ויוכל לברך ברכת "לישב". עכת"ד.


[142]קמב. כנ"ל (בהערה קכ"ט), כגון דברים שמחמירים לאכול בסוכה מצד המנהג או מצד חומרא, כגון האוכל כביצה מתבשיל העשוי מחמשת מיני דגן, וכן האוכל כזית או כביצה מפת הבבכ"ס, בין בחול בין בשבת, ועוד מיקרים. עיי"ש.


[143]קמג. עיקר דין אכילת פת בשיעור זה, דחשיב קביעות וחייב בסוכה, כתב מרן (סי' תרל"ט ס"ב), וכנ"ל (בסעיף ל"א).


והא שמברכים על קביעות אכילה ברכת "לישב", כ"כ מרן (סי' תרל"ט ס"ח).


ומה שמברכים על שיעור יותר מכביצה פת, כ"כ המ"ב (סקי"ג) בשם האחרו'. וכן עולה מדברי מרן (בסעי' ב') שכתב שבכביצה פטור מהסוכה, והיינו יותר מכביצה חייב בסוכה. ופשיט"ל למרן שמה שחייבים בו מעיקה"ד גם מברכים עליו ברכת "לישב". ומ"מ אנו לא כתבנו כאן בהלכות שמשיעור זה חייבים לאכול בסוכה, כיון שבני"ד יש לנקוט בשיעור כביצים הגדולות (ולכאו' גם עם קליפתן). אך בזה אזלינן לחומרא בשיעור הגדול משום סב"ל, ואילו גבי חיוב האכילה בעי למיזל בתר שיעור כביצה המצומצם, והיינו החומרא הינה השיעור הקטן כדי לחייבו בעצם הישיבה בסוכה. ולכן השמטנו כאן הדין שמשיעור כביצה כזה חייב בסוכה.


ובאשר לשיעור ה"כביצה" בני"ד. כיון שיש לילך לחומרא בשיעור הגדול, הרי שיש לנקוט כאן הן את שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל והן את שיעורי החזו"א זצ"ל.


כפי המבואר לעיל (בהערה פ"ט) עפ"י ספרי הגראח"נ זצ"ל, הרי שיעור כביצה בני"ד (דהוי לחומרא השיעור הגדול) הוא 57.6 סמ"ק. ואילו לחזו"א (כשנוקטים לחומרא דהוא כשתי ביצים שלנו, וכמש"כ בשיש"ת) הוי 100 סמ"ק, וכנ"ל (בפרקנו בהערה פ"ט).


כיון שכתבנו בני"ד גם את השיעור לשיטת החזו"א, נזכיר כאן את מש"כ בס' נטעי גבריאל (סוכה, עמ' קכ"ו), שמעולם לא שמענו מי שנהג שלא לברך "לישב בסוכה" עד שיאכל פת כשיעור יותר משתי ביצים שלנו. אלא נתקבל המנהג לברך יותר מכביצה שלנו, ואין אחר המנהג ולא כלום. הב"ד בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה כ"ו, עמ' קל"ג) והסכים לדבריו, וכתב שלכן א"צ לחשוש שהתקטנו הביצים ולאכול כשיעור יותר מב' ביצים בשביל לברך. ע"כ. והיינו שלא כמש"כ בשיש"ת (בשיעורי המצוות סקכ"ז) שלחומרא יש לחשב כל כביצה כשתי ביצים שלנו.


כתבו הפוס', שכאשר יש לברך ברכה זו, יש לברכה אף אם לאחר הברכה ממשיך לעמוד ואוכל בעמידה [חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקע"ה סעי' ל')]. וכוונת המילים "לישב בסוכה" אינה אלא לשון התעכבות, וכמ"ש "ותשבו בקדש ימים רבים" (חזו"ע שם).


באשר לאופן הגיית ברכה זו. הנה בס' חזו"ע (שם עמ' קע"ב הערה נ"ה) האריך להוכיח שצ"ל תיבת "לישב" בחיריק תחת הלמ"ד וצירה תחת השי"ן (היינו: "לִישֵב"). ותיבת "בסוכה" יש להגיה בפתח תחת האות בי"ת. אמנם הוסיף שמנהג האשכנזים הוא לומר תיבת "לישב" כשניקוד האות למ"ד הוא בצירה (והיינו "לֵישֵב"), ושכ"כ כמה פוס', מהם הפמ"ג (סס"י תרמ"ג) וכה"ח (סי' תרמ"ג סקי"ב). וכ"כ בסידור עבודת ישראל ובסידור תפילות ישראל.


[144]קמד. מרן (סי' תרל"ט ס"ג). וכן כתבנו לקמן בפרק י' (סעי' י"ז).


[145]קמה. שהרי גם אז חייב לאכול בסוכה כליל יו"ט ראשון. ור' בבה"ל (סעי' ג' ד"ה "ולא יאכל") ולקמן בפרק י' (בהערה נ"ב), ממתי אוכל הכזית פת בליל יו"ט שני.


[146]קמו. כמש"כ מרן (שם בסעי' ג'). והטעם דדי בכזית, ר' במ"ב (סקכ"ב) ולקמן בפרק י' (בסעי' י"ז).


ובענין שיעור "הכזית" בני"ד. הרי שיש לילך לחומרא בתר השיעור הגדול של כזית, דאל"כ חיישינן לברכה לבטלה (וגם לא יי"ח אכילת ליל יו"ט ראשון). ולכן יש להזכיר גם את שיעורי החזו"א בהא.


ולפי"ז שיעור כזית בני"ד לגראח"נ זצ"ל הוי 29 סמ"ק, ולחזו"א הוי 47.5 סמ"ק, וכנ"ל (בהערה פ"ט).


[147]קמז. מ"ב (סקכ"ב) ושעה"צ (סקמ"ד) בשם האחרו'.


ובס"ד יש לדון גבי ני"ד אי בכלל הלכה זו מעשית. דלפי מש"כ בשעה"צ שם כל ד"ז הו"ד קודם שיקיים מצות אכילה בסוכה. אך אח"כ דינו כשאר ימי החג דשרי לאכול כביצה חוץ לסוכה (כנ"ל בפרקנו בהערה צ'). וא"כ כל דין הכזית הו"ד בסעודה (דלפני הסעודה לא שייך שיאכל כזית פת, דא"כ זו הסעודה בפני עצמה). ואילו גבי אכילה בסעודה עצמה, כבר כתב בשעה"צ (סקכ"ט) שאין כדאי לאכול ולשתות כלל חוץ לסוכה (היינו שבאמצע הסעודה יוצא מהסוכה לבית ואוכל שם דברים בכמות הפטורה מסוכה), וכבר כתבנו לעיל (בהערה קל"ד) שלמרן הח"ח מעיקה"ד אין איסור בזה. אך מ"מ לא שייך לברך ברכת "לישב" בתוך הסעודה, דהא בירך זאת כבר בקידוש עבור הסעודה. ולפי"ז לכאו' קמ"ל שיש לברך אף על כזית אם אוכל סעודה נוספת בליל יו"ט ראשון. אך לכאו' זה אינו, דהא כבר יי"ח סעודה וא"כ לא סגי בכזית בכדי לברך זאת. ולכאו' זה רק במקרה שאכל בסעודה ראשו' כזית אך לא כיוון לצאת י"ח מה שצריך לכוון, בירך ברהמ"ז ושב ליטול ידיו ולאכול שוב כזית, ולכן מברך "לישב", אך לכאו' זה דבר נדיר (ה' ישמרנו). ויש לדון עוד גבי מי שמקדש מבעוד יום בליל יו"ט שני של גלויות, ומברך "לישב" בלילה [ר' בה"ל (סי' תרל"ט ס"ג ד"ה "ולא יאכל")].


וכעבור זמן שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מש"כ המ"ב (בסי' תרל"ט סקכ"ב) ובשעה"צ (שם סקמ"ד), שבליל יו"ט ראשון דסוכות איסור האכילה מחוץ לסוכה הוא מכזית פת, ולא משיעור יותר מכביצה, והוסיף בשם האחרו' דהוא דוקא כשעדיין לא אכל הכזית הראשון בסוכה למצוה. אבל לאחר שקיים מצות אכילה בסוכה דינו כשאר הימים שרק משיעור יותר מכביצה אסור לאכול מחוץ לסוכה. ושאלנו על איזו מציאות זה מדובר. הרי המ"ב בשעה"צ (שם סקכ"ט) דן לאסור לאכול ולשתות מחוץ לסוכה במשך זמן סעודת הקבע (אע"ג שלא הכריע בזה לאסור מדינא וגם נשאר בצ"ע. אך על זאת לא דנתי עם הגראי"א שליט"א). וא"כ יוצא שמדובר שאכל את הכזית הראשון וכל שאר סעודתו בסוכה, וכעת אוכל שוב פת בליל יו"ט ראשון. אך לכאו' זה דבר לא שכיח כלל. וענה לי הגרא"י אולמן שליט"א שאכן מדובר במציאות כזו שכבר גמר את סעודתו ובירך ברהמ"ז, ושוב רוצה לאכול שוב. ושאלתי האם מדובר למשל במציאות שהוא אכל פת בסעודתו, ושכח לכוון את מה שצריך לכוון (כבמ"ב סי' תרכ"ה סק"א), ולכן הוא חוזר לאכול שוב. אך לכאו' זו מציאות נדירה. וענה הגראי"א שלאו דוקא, אלא מדובר למשל שאכל את סעודתו, בירך ברכהמ"ז, ואח"כ הלך לרבו ל"טיש", ולאחר ה"טיש" כשחזר לביתו רוצה הוא לאכול שוב. ומ"מ אמר שעל כך דיבר המ"ב, שאוכל שוב לאחר סעודתו, וזו לא מציאות נדירה כל כך. עכת"ד. וראה עוד לקמן בפרק י' (הערה ס"ב). וחכ"א אמר שפשט דברי המ"ב מדובר גבי אכילה לפני הסעודה שאוכל בה את כזית הפת למצווה. ומה שהר"ן וש"פ שאסרו בני"ד היינו כשרוצה לפני אכילתו בסוכה לעשות סעודה קטנה בבית, והיינו לקדש ולאכול כזית בבית (כגון לחולה). ואמנם בשבתות ובשאר יו"ט מותר הדבר, אך בסוכות אסור לאכול את כזית הפת בבית לפני שאכל שיעור זה בסוכה. וזה מה שהר"ן, המ"ב וש"פ אסרו. ולפי"ז דברי הגרא"י אולמן מסבירים את המקרה שכבר אכל כזית בסוכה למצווה, שאז מותר לאכול יותר מכזית כששב לאכול בסוכה. והיינו שלגבי האיסור, הרי שמדובר לפני הסעודה. ולגבי ההיתר של יותר מכזית מדובר לאחר הסעודה. עכת"ד. ונראים דבריו.


[148]קמח. הנה מרן והרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב) לא הזכירו דין פת הבבכ"ס. ומ"מ האחרו' נחלקו בזה. שהג' גיוו"ר (או"ח כלל ד' סי' ו') כתב שדין פהבבכ"ס כדין פת גמור, שאף שיאכלנו דרך ארעי, כיון שאכל יותר מכביצה מברך "לישב". הב"ד מרן הגחיד"א בחיים שאל ובמחב"ר. וכ' דהו"ד לד' הרמב"ם. אך לחולקים עליו אפי' אכל יותר מכביצה מפת הבבכ"ס הוי ארעי עד שיקבע סעודתו עליו [הב"ד כה"ח (סקל"ג). עיי"ש שהאריך בזה]. ור' לעיל (בסעיף כ"ח) ובמקורות שם, ובהערות הבאות בשם המאמ"ר וש"א.


יש להעיר, שמי שאוכל מזונות אפויים בשיעור קביעת סעודה, והיינו שלענין ברכות הנהנין הדבר הקובע בכך הוא מה שבני אדם אחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, אע"פ שהוא עצמו לא שבע ממנו הריהו צריך לברך עליו על נטילת ידים, "המוציא" וברכת המזון. כמבואר בשו"ע (סי' קס"ח סעיף ו'), במ"ב (סקכ"ה) ובש"א. והמ"ב (בסקכ"ד) הביא מחלו' אי הקביעות הינה בנפח של ג' או ד' ביצים, או דהוי כשיעור סעודה קבועה של ערב ובוקר. ועיי"ש שהכריע כדעה השניה. ולגבי הדין לספרדים ר' בב"י (שם בסי' קס"ח).


[149]קמט. המ"ב (בסקי"ג) כתב את דעת האחרו' שלמעשה יש לברך "לישב" רק על פת העשוי מחמשת מיני דגן, או תבשיל העשוי מחממ"ד אם קובע עליו סעודה, ולא הזכיר דין פת הבבכ"ס. ובהמשך (בסקט"ז) הב"ד המאמ"ר שהאוכל פת הבבכ"ס בשחרית עם הקפה וכדו', כמו שנוהגים כל ימות השנה, אע"פ שאינו מברך "המוציא" כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, מ"מ בעי סוכה כיון שהוא קובע סעודתו עליו. והוסיף שכן הם נוהגים. והעיר המ"ב (שם) דה"ה אפי' בלא שתית קפה, אלא כיון שקבע סעודתו עליו, מברך. והוסיף שיש דעות באחרו' אי מברך "לישב" אם אכל יותר מכביצה, אע"ג שלא קבע עליו.


ולמעשה הביא המ"ב שם את דברי השע"ת שכתב שלענין שבת ויו"ט בבוקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה לכו"ע יכול לברך "לישב" כיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש, דמחשבתו משוי ליה קבע. ובחול אין כדאי לברך דסב"ל. אמנם מנהג העולם לברך ברכת "לישב" גם בחול. וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו אלא רק לשבת שם זמן מה ויכוון בזמן שמברך ברכת "לישב" שזה יהא קאי גם על האכילה וגם על הישיבה. עכת"ד.


נמצאנו למדים שלמנהג האשכנזים מברכים ברכת "לישב" אף כשאוכל מעט יותר מכביצה, וא"צ שיקבע ע"כ ממש סעודה. וכן שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א האם המנהג (של האשכנזים) לברך ברכת "לישב בסוכה" כשאוכלים בסוכה רק מיני מזונות. וענה לי הגרא"י אולמן שאכן מברכים ע"כ ברכת "לישב בסוכה". ושאלתי על איזה שיעור של מיני מזונות מברכים זאת. האם על כזית או על כביצה. וחכך מעט בדעתו על כך, ולבסוף ענה הגראי"א שליט"א שמשיעור אכילת כביצה של מיני מזונות מברכים ברכת "לישב", משום שאין זה יותר מפת, שגם עליה מברכים רק משיעור של כביצה. והוסיף והזכיר דברי כמה פוס' שהחמירו בענין אכילה מחוץ לסוכה גם בשיעורים קטנים יותר משאר הפוס', וכגון הקיצור שלחן ערוך, ובמסגרת השלחן, ועוד. עכת"ד.


וכשעסקנו בכך אכן תמהנו, כיצד יתכן להורות לרבים לברך בקום ועשה את ברכת "לישב", הרי מרן והרמ"א (בסעי' ב') לא הזכירו כלל לברך ברכה זו גבי פת הבבכ"ס. ואף המאמ"ר שכבר התיר לברך, ה"ז דוקא כשקובע סעודתו ע"כ (ולדעתו ולד' המ"ב בבה"ל שם הקובע זה האדם עצמו, ולא מה שדרך בני אדם לקבוע עליו). לאחר מכן פסק השע"ת דשרי לברך על כך גם בשבת לאחר קידוש הבוקר, כי זו סעודה הצריכה לקידוש. ומ"מ לא התיר לברך ע"כ בחול. ולבסוף בשל מנהג העולם התיר לברך כן אף בחול, וזאת בשל צירוף העובדה שישאר לאחר מכן בסוכה. ותמהנו, הכיצד מתירים קולא אחר קולא, וזאת לברך ברכה בקו"ע, שלהרבה מאוד רוא"ח הוי איסור דאו'.


אלא שהמעיין בדברי השע"ת, יחזו פנימו שכל מה שהתיר לברך כן אף בחול הו"ד בשל העובדה שסומך ע"ד הפוס' שמברכים אף על ישיבה בלבד. אלא שעדיין קשה, שהרי מרן והרמ"א בסוף אותו סימן (בסעי' ח') פסקו שאין מברכים כלל על עצם הישיבה בסוכה אלא רק על האכילה בלבד. והיינו כר"ת. וא"כ כיצד ניתן לצרף זאת לני"ד. אלא בס"ד י"ל שרק בגלל שלא אמרינן סב"ל במקום מנהג, לכן רשאים האשכנזים להמשיך ולברך במיקרים מסוימים, כגון בני"ד, ולצרף דעת הפוס' שמברכים אף על עצם הכניסה לסוכה, למרות שבעלמא ללא צירוף דעות נוספות לא מברכים ברכה זו, וכדלקמן (בסעיף נ"ב). וחכ"א אמר שבני"ד עדיף טפי משאר סב"ל, משום שמעיקה"ד היה צריך לכו"ע לברך בכל כניסה לסוכה. ורק משום מנהג אין מברכים על כל כניסה לסוכה. אך היכא שכבר נהגו לברך על אכילה או שתיה מסוימת, בזה הרי רק חזרנו לעיקה"ד שיש לברך ע"כ ברכת "לישב". עכת"ד. וצ"ע. ור' לשון מרן (בסי' תרל"ט ס"ח), ובמ"ב (שם סקמ"ו).


ובאשר לנפח של מעט יותר מכביצה. בני"ד בשל חשש ברכה לבטלה הרי שיש לנקוט כשיעורי ביצה הגדולים, והיינו הן לגראח"נ והן לחזו"א. ועפ"י המבואר לעיל בפרקין (בהערה פ"ט), הרי שיעור נפח של כביצה לגרא"ח נאה הוי 58 סמ"ק, והרי כדי להתחייב בסוכה בעי מעט יותר מכביצה, לכן חישבנו זאת כששים סמ"ק. ולחזו"א הוי מאה סמ"ק.


[150]קנ. שע"ת ומ"ב (ססקט"ז), כנ"ל בהערה הקודמת. ומבואר בדבריהם שצריך להמתין כן גם בשבת ויו"ט, כשאוכל זאת בסעודה שאינה סמוכה לקידוש ואין צריך לאוכלה לשם מצות קידוש במקום סעודה. ורק בסעודה הסמוכה לקידוש והיא צריכה לו לשם קידוש במקום סעודה, בה א"צ להמתין ולהשאר עוד בסוכה, שסעודה זו יש לה חשיבות בפנ"ע.


בענין השיעור הנדרש להמתנה בסוכה, ר' לקמן בפרקנו (בהערה קפ"ה).


ואם מצד החשיבות עסקינן, ולכן מברכים האשכנזים ברכת "לישב" כבר מאכילת כביצה פת הבבכ"ס, אזי נראה בס"ד דה"ה לאוכל פת הבבכ"ס כסעודה שלישית [אע"ג שלכתחילה צריך בסעודה שלישית לאכול דוקא לחם, ולא מיני מזונות. וכמו שכתב כבר מרן בשו"ע (סי' רצ"א סעי' ד' וה'). והרמ"א שם הסכים עמו בכך. עיי"ש. ומאידך ר' מש"כ לעיל (בהערה ק"כ) בשם הגר"א נבנצל שליט"א בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל]. ומ"מ אם אוכל בסעודה שלישית מיני מזונות, הרי זה אכילה חשובה ולכאו' גם בזה א"צ להמתין. ואם אוכל הרבה מיני מזונות, הרי כבר כתבנו לעיל (בהערה קמ"ח) שצריך גם ליטול ידיו בברכה, וכן לברך "המוציא" וברכת המזון. והחכם עיניו בראשו, שלפני שמתחיל לאכול ישים לבו ויחליט אם רוצה הוא לאכול מהמזונות כשיעור קביעת סעודה, שאז יטול ידיו בברכה כדין ויברך "המוציא" וברהמ"ז.


[151]קנא. כפי שכתבנו לעיל (בהערה קמ"ח), מרן לא הזכיר ד"ז בשו"ע. ומ"מ כ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בס' חיים שאל (ח"א סי' ע"א סק"א). וכ"נ מסקנת כה"ח (סי' תרל"ט ססקל"ג). וכ"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקל"ו הערה כ"ט) בשם כמה אחרו' ספרדים. וכן הסיק הוא עצמו שם בחזו"ע (בסעי' י"ג). ועיי"ש שהוסיף דאע"ג שיש מחלו' אי שיעור קביעות סעודה הוי ג' או ד' ביצים, מ"מ הואיל ומרן (בסי' שס"ח ס"ג) סתם כד' הרמב"ם שהוא ג' ביצים, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרי"ב ס"ד) כי"א בתרא, ולכן קיי"ל כוותיהו. וכתבו הפר"ח והפרח שושן דכן עיקר להלכה. הב"ד במחב"ר. לכן הסיק שם בחזו"ע שהעיקר לענין ברכה על פת הבבכ"ס הוא אכילת שיעור ג' ביצים. ואין לומר בזה סב"ל כנגד מרן, כיון שבלא"ה ד' הגיוו"ר וסיעתו שיש לברך ברכת "לישב" כבר משיעור כביצה ויותר, וא"כ לגרע"י שליט"א הוי ספק ספיקא, וברוכי נמי מברכינן. עכת"ד. ויש להעיר, שבמחזור אור ודרך (עם הסכמת הגר"ע יוסף שליט"א) כתוב בהלכות הישיבה בסוכה שרק מאכילת שיעור ד' ביצים של פת הבאה בכיסנין יש לברך ברכת "לישב". ומ"מ נראה שמשנה אחרונה עיקר, והיינו ככתוב בס' חזו"ע (שיצא לאור מאוחר יותר, בשנת תשס"ה).


ועוד כתב שם בחזו"ע, שאף אם אוכל עוגות אחר קידוש היום (של שבת או יו"ט) כדי שיחשב לו קידוש במקום סעודה, מ"מ לא יברך "לישב" אא"כ קבע סעודתו על העוגות כשיעור. עכת"ד.


[152]קנב. כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א במחזור קול יעקב (הל' ישיבה בסוכה, עמ' 115 סעי' ב', ועמ' 116 סעי' א') שמברכים על אכילת שיעור ד' ביצים. וע"ע בספרו הל"ח [(פנ"א, דיני ברכת "לישב בסוכה" סעי' ט"ז, שמשמע שרק על פת מברך. ושמא נמשך אחר רבינו הגרי"ח זצ"ל בבא"ח שכתב (בפר' "האזינו" ס"ח) שעל פת הבבכ"ס שברכתה במ"מ לא יברך ברכת "לישב בסוכה", משום סב"ל. וע"ע מש"כ ע"כ בחזו"ע (שם, דקל"ו הערה ל'). ואכמ"ל]. והוסיף הגרמ"א שליט"א בקול"י (שם עמ' 115 ס"ה) שכ"ה גם גבי שבת. ושכן הדין כשאוכל מזונות אחר קידוש היום (עמ' 117 ס"ג).


[153]קנג. אמנם הגרע"י שליט"א והגרמ"א שליט"א כתבו את שיעוריהם במשקל. שהגרע"י שליט"א בחזו"ע (שם) כ' שהשיעור הוא 54 דרהם, וכל דרהם הוי 3 גרם. עכ"ד. והיינו שהשיעור הוא 162 גר' (והיינו ג' ביצים שכל אחד הינו 54 גר'). והגרמ"א שליט"א בקול"י (שם) כ' שהוא 224 גר' (והיינו ד' ביצים, שכ"א הינו 56 גר'). אלא שכבר כתבנו לעיל (בפרקנו בהערה פ"ט) שבאמת גם ד' הגר"ע יוסף שליט"א וגם ד' הגר"מ אליהו שליט"א שמעיקר הדין שיעורי כזית וכביצה הינם בנפח, ורק הרב הגדול בעהמח"ס בית דוד חידש לתרגם זאת למשקל, לכן אנן אזלינן מעיקר הדין, וכמו שהארכנו בכך בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים, בקונטרס שיעור כזית, בחלק ד' שם). וא"כ בני"ד אי נקטינן ששיעור קביעת סעודה הוי ג' כביצים, כמרן הגחיד"א זצ"ל, הרי שהשיעור לברכה על פת הבאה בכיסנין הוא 162 סמ"ק. ולמ"ד שהשיעור הוא ד' ביצים (כדעת הרבה ראשו', וכ"כ בני"ד הגרמ"א שליט"א) הרי שכדי לברך ברכת "לישב" בעי שיאכל 224 סמ"ק עוגות, בורקס (ללא התחשבות במילוי), וכדו'.


ומ"מ יש להוסיף, דכיון שהספרדים אזלי בתר שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל (וכמו שכתבו הגרע"י והגרמ"א שליט"א בספריהם בכ"ד), הרי שיש לשים לב שהגראח"נ זצ"ל כתב שלחומרא בעי לחשב את שיעור הכביצה בשיעור 57.6 סמ"ק [ר' למשל בס' שיעורי מקוה (עמ' קפ"א סק"ג) ובספר שיעורי ציון (עמ' ס"ט סק"ז)], וכנ"ל בהערה פ"ט. וא"כ באמת יש לנקוט בני"ד שהפוסקים שבני"ד יש לברך רק על ג' ביצים, א"כ הוי נפח של ג"פ 58 סמ"ק, והוא 174 סמ"ק. והפוסקים דהוי ד' ביצים, יש לברך רק על אכילת 232 סמ"ק. כן נלע"ד בס"ד דיש לנקוט לחומרא, וה' יצילנו משגיאות.


[154]קנד. כ"כ הבגדי ישע, השע"ת (סק"ה) והמ"ב (סי' תרל"ט סקי"ג) בשם כמה אחרו', והניף ידו שנית (בסקט"ו) בשם האחרו', ובשלישית (ברסקט"ז) בשם הפמ"ג. וזאת שלא כמ"א (סק"ו. שלדעתו הוי כמו פת דדי במעט יותר מכביצה). וכ"נ ד' הרמ"א (בס"ב), שלא העיר ע"ד מרן שכ' דהשיעור בני"ד הוא כשקובע סעודתו עליו. ור' כה"ח (סקל"ט).


ומה שכתבנו שד"ז נקבע לפי קביעות הסעודה של כל אדם ואדם ולא של אינשי דעלמא, כ"כ המאמ"ר (סק"ג) וכ"פ הבה"ל (שם ד"ה "אם קובע"). אמנם יש להעיר שבשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ז) חלק ע"כ וס"ל שאין לברך אא"כ אכל שיעור שחייב לברך ברהמ"ז. ומ"מ נראה שהעיקר לאשכנזים כמו שפסק מרן הח"ח בבה"ל הנ"ל, וע"ע לקמן (בהערה קנ"ו).


[155]קנה. שכ"כ מרן (שם בסעי' ב'), שעל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן מברך רק אם קובע עליו סעודתו. וכ"כ הגרמ"א שליט"א בקול"י (עמ' 116 סעי' א'). וע"ע שם (עמ' 115 ס"ב) ובהל"ח (פנ"א סט"ז). וצ"ע (דמשמע שעל תבשיל לעולם אין מברכים).


[156]קנו. כ"כ כה"ח (סק"מ) עפי"ד מרן הגחיד"א זצ"ל בחיים שאל (שם). והביא גם את דברי שו"ת עולת שמואל הנ"ל שחלק ע"ד המאמ"ר, וס"ל דאזלינן בתר קביעות סעודה דעלמא ולא קביעותא דידיה. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (הל' ישיבה בסוכה, דקל"ו סי"ג) שהאוכל תבשיל מחממ"ד "ואכל ממנו סעודת קבע, שהיא כשיעור נ"ד דרהם הנ"ל, יש לו לברך 'לישב בסוכה'". ע"כ. והיינו דלשיטתו גם גבי תבשיל אין לברך "לישב" אא"כ אכל בשיעור ג' ביצים.


וגבי שיעור ג' ביצים ר' לעיל (בהערה קנ"ג) שבנפח הוי 174 סמ"ק (היינו ביצה בשיעור גדול לגרא"ח נאה דהוי 58 סמ"ק, משום סב"ל).


וגבי מש"כ רבינו הגרי"ח זצ"ל בבא"ח (פר' "האזינו" ס"ח) שעל פת הבבכ"ס שברכתו מזונות לא יברך "לישב בסוכה" משום סב"ל, ר' מש"כ ע"כ בחזו"ע (שם עמ' קל"ו הערה ל').


[157]קנז. עיקר ד"ז שאכילה נחשבת כשאוכל כזית דוקא בכא"פ, כ' מרן (בסי' תע"ה ס"ו) עפ"י הגמ' בברכות (דל"ז, ב') ופסחים (דקי"ד, ב').


וכ' המ"ב (סי' תע"ה סקמ"ב) ששיעור זה הוא מתחילת האכילה עד סופה, דבעי תוך כדי אכילת פרס, ואם זה ביותר מכא"פ אין זה נחשב בכלל אכילה. ע"כ. וכן מבואר בפוס' גבי חולה האוכל ביוה"כ. ראה מקו"ד הל' יוה"כ ע"כ. וכ"כ גבי אכילה בסוכה (בליל יו"ט ראשון) הפמ"ג (מש"ז סס"י תרמ"ג), הגרע"א (בחידושיו לאו"ח, סי' תרל"ט ס"ג), המט"א (סי' תרכ"ה סנ"ב), בשו"ת מוצל מאש (סי' ט"ז), המ"ב (סי' תרל"ט סקכ"ב), כה"ח (סקנ"א), בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה, ריש הערה ט', דקי"ב) וש"א.


ואם בעי לאכול כביצה בכא"פ (כבהערה ק"ס), או את כל הכזיתים, כל כזית בכא"פ, או שדי לאכול רק כזית א' בכא"פ, ראה ע"כ בפרקנו (הערות פ"ט וק"ה בסופה). עיי"ש שכ"ז מחלו' בפוס'.


[158]קנח. בני"ד יש לחשב את שיעורי הכזית בשיעורים גדולים, משום סב"ל, דאם נקטינן השיעור הקטן יבוא לידי חשש ברכה לבטלה. וממילא יש להזכיר בני"ד גם את שיעורי החזו"א, כיון שעי"כ בא ג"כ לידי חומרא.


כפי שכתבנו לעיל (בהערה פ"ט) הרי שלגרא"ח נאה זצ"ל שיעור כזית הגדול לחומרא הוי 29 סמ"ק. ולחזו"א זצ"ל הוי 48 סמ"ק.


[159]קנט. הא דבעי לאכול שיעור הכזית בכא"פ, כבר כתבנו לעיל (בהערה קנ"ז).


ומה שכתבנו ששיעור כא"פ הוא לפחות 4 דק', זו ד' הרבה פוס', כגרא"ח נאה זצ"ל, הגריי"ק זצ"ל בשיש"ת, הגרע"י שליט"א ביחו"ד, הגר"מ אליהו שליט"א ועוד. ר' מה שכתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה מ"ג).


ואמנם יש שכתבו לכתחי' להחמיר (כחומרא ולא מדינא) ששיעור כא"פ הוי שתי דקות [חת"ס ושיש"ת. כמש"כ במקו"ד הל' ליל הסדר (שם)].


ומ"מ י"א ששיעור כא"פ הוי זמן רב יותר. י"א 3 דק', י"א ארבע וחצי דקות, י"א 5 דק', 6 דק', 7 דק', שבע וחצי דק', 8 דק', 9 דק', ועוד. וכנ"ל בפרקנו (בהערה פ"ט), במקו"ד הל' ליל הסדר (שם) ובמקו"ד הל' יוה"כ (פ"ו הערות י"ב וי"ג). ואגב נזכיר שלרש"י כא"פ הוי זמן אכילת פת שנפחה ארבע ביצים (בעירובין ד"ד, א', ובכ"ד). ולרמב"ם (פ"ב משביתת העשור ה"ד, ובכ"ד) הוי שלוש ביצים (ושמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א הסימן לזכור זאת: כל א' מהם ס"ל שמספר הביצים הינו כמספר אותיות שמו: הרמב"ם שמו הינו בן שלוש אותיות, ורש"י שמו בן ארבע אותיות – רבי משה – ג' אותיות, רבי שלמה – ד' אותיות. ע"כ).


ומ"מ נראה שד' רוה"פ, שאמנם כשהשיעור הגדול הינו חומרא, כגון אכילת חולה ביוה"כ, הרי שמחמירים דהוי תשע דק', וכמש"כ החת"ס. ומאידך כשהשיעור הקטן הינו חומרא, כבני"ד (שיש לאכול בזמן הקצר ע"מ שיחשב לו שאכל אכילה הראויה ויוכל לברך ברכת "לישב"), הרי שיש בס"ד לנקוט לדינא דהוי ארבע דק', ואם אינו יכול לאכול בזמן זה יאכל עד משך זמן של שבע דק', ואף שבע וחצי דק' (כגרע"י שליט"א), ואז יכול גם לברך על אכילתו ברכת "לישב בסוכה". ואם אכל ביותר משבע וחצי דק' את פת זו, אך תוך תשע דק' צ"ע אי יברך "לישב בסוכה". ואם אכל במשך זמן רב יותר נראה בס"ד שלא יברך בקו"ע. ואם אכל זאת במשך יותר משלוש עשרה דק' ורוצה לברך (למ"ד שמברכים רק על אכילה), אין לו על מה לסמוך. כמבואר במקו"ד הל' ליל הסדר (שם). וע"ע בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, עמ' קי"ב ס"ה) ולקמן בפרק י' (סעי' כ'. גבי האכילה בליל יו"ט ראשון בסוכה).


לאחר כל הנ"ל יש להדגיש, שכ"ז אמור גבי אכילה דוקא של שיעור "כזית" מהפת. והיינו ששיעור כא"פ נאמר דוקא גבי אכילת כזית. וכמש"כ לעיל בפרקנו (בהערה פ"ט). ועיי"ש (וכן לקמן בסעי' זה) שי"א שלענין ברכת "לישב בסוכה" שיעור כא"פ אמור גבי אכילת כביצה, והיינו לחומרא.


ומאידך יש להעיר בס"ד, שאף אם אדם אוכל את שיעור הכזית הקטן הנ"ל, והיינו כזית לד' הגרא"ח נאה זצ"ל, גם אם אוכלו בשיעור כא"פ המחושב לפי 9 דק' ואף יותר, יתכן שבאמת הוא אכל כזית בכא"פ כשזמן כא"פ הינו הרבה יותר קטן, ומוסכם על רוה"פ. וזאת כיוון שאף השיעורי כזית שכתבנו אליבא דהגראח"נ והחזו"א יש מקום גדול לומר שהם הרבה יותר גדולים מהאמת. וצא וראה מש"כ הג"ר חיים באניש שליט"א בספרו מוש"ת בכמה דוכתי (עמ' ט"ו, שצ"ז ותס"א), שהגראח"נ חישב את שיעוריו עפ"י הדרהם שהיה בזמנו, ודוקא הדרהם הטורקי. אך באמת הדרהם שהיה מצוי אצל הרמב"ם היה דרהם מצרי (שהרי הרמב"ם היה במצרים), והיה הרבה מאות שנים קודם הגראח"נ. ועפ"י מחקרים מוצאים כיום שהדרהם שהיה מצוי לרמב"ם משקלו 2.34 גר', ולא כ-3.2 כמו שחישב הגראח"נ [אמנם כ"ז מבוסס על מחקרים של ממצאים ארכאולוגיים. וכבר כתבנו במקו"ד הל' פורים (פ"ה הערה נ"ז) מחלו' הפוס' אי ניתן לסמוך על מדע הארכאולוגיה ועל פיו לפסוק הלכה (שם דננו גבי ממצאים ארכאולוגיים המעידים שבמקום מסוים היתה עיר מוקפת חומה מימות יב"נ). וע"ע במקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים. סוף נספח א') שהגר"א שפירא זצ"ל דחה טענה זו ששיעור הדרהם של היום שונה מזה שבזמן הרמב"ם ובמקומו של הרמב"ם. עיי"ש].


אמנם בני"ד יש להעיר כמה דברים: 1) במוש"ת שם מוכיח ד"ז עפ"י מה שרואים שהגראח"נ זצ"ל נדחק בשיעוריו בשל אי ההתאמה בין משקל הדרהם למשקל השעורים. 2) הגר"ע יוסף זצ"ל שינה בשנים האחרונות את פסקיו בענין שיעורי המידות, בשל גילוי מציאות זו של שינויי הדרהם ממדינה למדינה, ואף מתקופה לתקופה [ראה חזו"ע (פסח. ח"ב דע"ג, דיני מוציא מצה הערה ח') ובספרו מאור ישראל (לפסחים דמ"ח, א') ובספר הליכות עולם (ח"א פר' "צו" סקי"א). עיי"ש שעתה דעתו שאין שיעור הדרהם 3.2 גר' אלא שלושה גרמים ולא יותר]. 3) בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (בנספחים, נספח ב') הבאנו את מכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א אלינו, שלדעת החזו"א מעיקר הדין הלכה כר"ח מוולוזין לענין כזית. עיי"ש. ולפי מש"כ בשיש"ת (סי' י"א עמ' ע"א) ובמוש"ת (עמ' ל"ה ורע"ט) עולה ששיעור כזית הינו כמו זית רגיל בזמננו.


ולפי כל הנ"ל עולה, שאף האוכל כזית בשיעורי הגראח"נ הנ"ל (וכ"ש בשיעורי החזו"א) הריהם שיעורים גדולים מאוד, ולכן יצא י"ח אף אם אכל זאת במשך זמן גדול, כיון שבאמת את הכזית הראשון אכל במשך זמן קצר שהוא לכו"ע שיעור כא"פ. ויותר מזה, יתכן שבאמת בשל הקטנת השיעורים יוצא שבאמת אכל אף שיעור "כביצה" בזמן כא"פ.


והקטנת השיעורים הנ"ל מתבטאות הן גבי כזית, הן כביצה, רביעית וכו', שהריהם תלויים זב"ז [למשל עפ"י הכלל כא"ס קל"ב, יגוד"ו. והיינו ששש ביצים הוי לוג. וא"כ "רביעית" הלוג הינה כביצה וחצי. וא"כ רביעית תלויה בביצה. ושיעור כביצה ג"כ תלוי בשיעור כזית (כמחלו' הראשו' כמה זיתים יש בכביצה). וכן שאר השיעורים. ואכמ"ל].


[160]קס. כנ"ל (בהערה פ"ט), שי"א ששיעור כא"פ נאמר בני"ד גבי אכילת כל הכביצה פת. וע"ע בחזו"ע (שם דקי"ד ס"ה) שכ' (גבי כזית וכביצה שנאכלים בליל ט"ו כחובה), שלכתחי' נכון לצאת י"ח כל הדעות, דהיינו שיאכל פת יותר משיעור כביצה (שלדעתו זה כששים גר') בתוך שיעור שמונה דקות. ע"כ. ואע"ג שדיבר גבי זמן של אכילת חובה, מ"מ דמי לני"ד. כי גבי ני"ד נקטינן לאכול הפת וכדו' תוך הזמן הקצר של שיעור כא"פ, כדי לא להכנס למצב של סב"ל. וכן גבי אכילת המצוה של ליל ט"ו בעי השיעור הקטן של כא"פ. וזאת שלא כמציאות של מי שרוצה לאכול מחוץ לסוכה פת או פת הבבכ"ס או תבשיל מחממ"ד, שבזה צריך לאכול כזית בזמן רב שלא יחשב שאכל זאת בכא"פ (וכדלעיל בפרקנו בסעי' ל"ה. ובהערה ק"ה. עיי"ש תשובת הגרא"י אולמן שליט"א).


[161]קסא. מה שכתבנו שי"א שהוא 58 סמ"ק, זה עפ"י מידות הגראח"נ זצ"ל, וד' החזו"א דהוי כ-100 סמ"ק, וכנ"ל (בהערה פ"ט). ומ"מ אינני יודע אם הגאונים הללו (הגראח"נ והחזו"א זצ"ל) עצמם סוברים שיש לאכול את כל הביצה בזמן כא"פ.


[162]קסב. הנה גבי בשר, דגים וגבינה נחלקו בזה הראשו'. שהטור (סי' תרל"ט) כ' בשם רבינו פרץ שצריכים הם סוכה. וסיים הטור, דמיהו כיון שאין דרך לקבוע סעודה עליהם לא חשיב קבע. ומרן בב"י הב"ד רבינו פרץ (בהגהות הסמ"ק סי' צ"ג ס"ק ס"ב) שכ' דנראה דדוקא פירי לא בעו סוכה, אך בשר וגבינה בעו סוכה.


גם רבינו המאירי (בסוכה דכ"ו, א') כ' שבשר, דגים, גבינה וביצים בעו סוכה כשאוכל מהם יותר מכביצה. וכ"כ האורחות חיים (ס"ק ל"ה) בשם הר"י מקורביל. וכ"כ רבינו אברהם מן ההר, וכ"כ רבינו מנוח ועוד ראשו' [הב"ד בחזו"ע (שם דקל"ח הערה ל"ב)].


אלא שמרן בשו"ע (סי' תרל"ט ס"ב) פסק דרק האוכל פת ותבשיל מחממ"ד חייב בסוכה (וכתבו האחרו' שם, דממילא גם ברוכי מברכינן). והסכים הרמ"א עמו. וא"כ לדעת מרן והרמ"א בשר, דגים, גבינה ביצים וכדו' א"צ סוכה. וכ"כ הרבה אחרו' (כמובא בחזו"ע שם בהערה ל"ב).


והמ"ב (בסקט"ו) כ' שכמה אחרו' הסכימו להחמיר מלאכול בשר, דגים וגבינה חוץ לסוכה. ודוקא כשאוכל בקביעות. ומוכח מדבריו שמ"מ חובה ליתא, וממילא אין לברך ע"כ ברכת "לישב". וכ"מ מדבריו בססקי"ג.


גם רבותינו הספרדים פסקו שאין לברך ע"כ ברכת "לישב". שכ"ד מרן (כנ"ל), וכ"כ כה"ח (סק"מ), ובחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סי"ד), שכל אלה מן הדין פטורים מהסוכה (וממילא אין מברכים על ישיבתם ברכת "לישב"). וכ"כ הגרמ"א שליט"א בקול"י (עמ' 115 ס"ג ועמ' 116 סעי' א') שמותר לאכול בשר וגבינה מחוץ לסוכה. וממילא עולה מדבריו שאין מברכים ע"כ. וכ"פ ש"א, שפטור מהסוכה, וממילא אין לברך ע"כ.


[163]קסג. שכן מתבאר בגמ' ביומא (דע"ט, ב'), שאכילת פירות אינה מחייבת ישיבה בסוכה. וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מסוכה ה"ו). וכ"כ הראבי"ה ועוד ראשו' [ר' טור וב"י שם, חזו"ע (שם הערה ל"א)]. ואמנם הרא"ש בסוכה (פ"ב סי' י"ג) כ' שהמהר"ם מרוטנבורג היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה, זאת משום שהיה סובר להחמיר כרבי ירמיה דס"ל פירי בעו סוכה. והוסיף דמ"מ כ"ז דוקא כשקובע על הפירות. עכת"ד. מ"מ כבר כתבו מרן והרמ"א (שם בס"ד) בהדיא שהאוכל פירות א"צ סוכה, וממילא אסור לו לברך ע"כ ברכת "לישב". וכ"מ מהמ"ב (בסקי"ג), וכ"כ כה"ח (סקל"ו וסק"מ), במחזור קול"י (עמ' 116 ס"א), בחזו"ע (שם עמ' קל"ז סי"ד) ורוב ככל האחרו'.


[164]קסד. שכ"כ הטור (סי' תרל"ט), מרן והרמ"א (שם ס"ב) שמותר לשתות יין חוץ לסוכה. ואע"ג שהיו כמה ראשו' שהחמירו דיין בעי סוכה [כאו"ז (סס"י ש"א), הריטב"א בסוכה (דכ"ה, א') ועוד], מ"מ כ"כ מרן והרמ"א כנ"ל, וכ"פ המ"ב בבה"ל (שם ס"ב ד"ה "ויין"), כה"ח (סק"מ), בחזו"ע (שם דקל"ח וקל"ט. והתיר אף לשתותם בהבדלה מחוץ לסוכה, וכנ"ל בפרקנו), הגרמ"א שליט"א במחזור קול"י (עמ' 115 ס"ג ועמ' 116 ס"א), והרבה מאוד אחרו'. וכן הורה לי הגרא"י אולמן שליט"א, שאף אם קובע עצמו על שתיית היין, אין מברכים ע"כ ברכת לישב בסוכה. עכת"ד (כנ"ל בהערה קי"ט).


וגבי שאר משקים, כשיכר, ליקר וכו', ה"ז ק"ו מיין שאין מברכים עליהם. וכן מתבאר מהמ"ב (ססקי"ג), משעה"צ (סקל"ג), וכ"כ בחזו"ע (שם סי"ד). וע"ע בכה"ח (סי' תרל"ט סקצ"ו).


[165]קסה. שכן עולה מדברי כל הפוס' בהערות הקודמות (הערות קס"ב-קס"ד), שכתבו שאף אם קובע ע"כ א"צ לברך. וכ"כ גבי יין הרמ"א בד"מ ובשו"ע (ס"ב), וכ"כ המ"ב (סקי"ג), ובבה"ל (שם ד"ה "ויין") בשם הגר"א בהסבר השו"ע.


[166]קסו. הנה בני"ד רבו הדעות מתי מברכים את ברכת "לישב בסוכה", והיינו על אלו מעשים שבא האדם לעשות בסוכה, צריך הוא לברך ברכה זו. ונחלקו בכך כבר הגאונים והראשו' [ר' ע"כ באורך בכה"ח (סי' תרל"ט סקצ"ד), באנ"ת (כרך כ"ו, ערך ישיבת סוכה, דף ס"ו ואילך). חזו"ע (סוכות דקע"ז הערה ס')].


י"א שכל הנכנס לסוכה, בין לסוכתו שלו ובין לסוכת חבירו, צריך הוא לברך, בין שנכנס אליה כדי לאכול, לישון ללמוד או לטייל. אך נכנס ויוצא בלבד, לא יברך [הרי"ץ גיאת (הל' סוכה), העיטור (ריש הל' סוכה), המנהיג, המכתם, הרא"ש בסוכה (פ"ד סי' ג') ועוד בשם רב האי גאון. וכ"כ הטור (סי' תרל"ט) בשם הגאונים. וראה בחזו"ע (סוכות. פרק דיני הישיבה בסוכה. הערה ס' דקע"ז) שיש ספק אם כוונת רה"ג הינה רק לגבי הנכנס לסוכת חבירו, או אף בנכנס לסוכתו שלו הדין כן. ועוד יש להעיר, שלא כל הפוס' שהזכירו את דברי רה"ג אכן גם פסקו כמותו. כדלקמן בסמוך בשם בעה"ע ועוד. וע"ע באנ"ת (שם הערות 632-638)].


י"א שכל מעשה שחייבים לעשותו דוקא בסוכה, כשעושהו, צריך לברך עליו [רבינו מנוח. הגמ"י בשם רבינו שמחה, ועוד. הב"ד אנ"ת (שם הערה 639)].


י"א שמברכים כשנכנס לסוכה אף כשעושה דברים שא"צ לעשותם בסוכה [זו ד' כמה ראשו'. שכ"כ המכתם בסוכה (דכ"ח, ב ובסוף המסכת), והכל בו (הל' לולב) גבי הנכנס לסוכה לאכול פירות. וכ"כ המאירי (שם) בשם חכמי נרבונא גבי אוכל בה אכילת ארעי. הב"ד אנ"ת (שם הערה 640)].


י"א שהנכנס לסוכה מברך אף אם נכנס רק לשבת או לנוח בלבד [ר"י בן יקר. שב"ל (סי' שמ"ז) בשם רבינו אביגדור כהן צדק, ועוד. אנ"ת (שם הערה 641)].


יש שנראה מדבריהם שמברך רק כשנכנס לאכול, לשתות או לישון [ר' תוס' סוכה (דמ"ה, ב' ד"ה "אחד"). שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רפ"ז) ועוד ראשו'. אנ"ת (שם הערה 642)].


י"א שמברכים רק כשנכנס לאכול סעודה וכל מאכל שחייב לאכול בסוכה, וכן שתיית קבע של יין המחייבת (למ"ד) בסוכה [מחזור ויטרי (סי' ש"ס) בשם הלכות קצובות. יראים השלם (סי' תכ"א) ועוד. אנ"ת (שם הערות 643-646)].


וי"א שאע"ג ששתיית קבע של יין מחייבת בסוכה, מ"מ אין מברכים עליה, אלא הברכה על האוכל פוטרת כל שאר הדברים שעושים בסוכה [ריקאנטי, אגודה, סמ"ג (עשין סי' מ"ג בסופו) בשם ר"ת. סמ"ק. תלמידי רבינו יונה, ריטב"א ותוס' רא"ש בברכות (די"א, ב') ובסוכה (דמ"ה, ב'). רי"ו. צרור החיים. ס' המנהגים (טיראנא, הל' לולב וסוכה). אנ"ת (שם הערה 648)]. וטעמם, שהאכילה היא עיקר הקביעות בסוכה, ושאר הדברים, טפלים הם לאכילה. ויש שכתבו בהדיא שאף השינה, למרות שהיא חמורה מאכילה דהא אסורה היא ארעי, מ"מ הברכה על האכילה פוטרתה [תוס' בברכות (שם). סמ"ג. טור (שם) ועוד הרבה ראשו' בשם ר"ת. אנ"ת (שם הערות 652-653)]. ונאמרו עוד טעמים מדוע הברכה על האכילה פוטרת השינה [עיי"ש באנ"ת (שם הערות 654 ואילך)].


אמנם כבר כתבו הרבה רוא"ח, שכבר פשט המנהג כרבינו תם, שאין מברכים ברכת "לישב" אלא על האכילה. שכ"כ הרה"מ (פ"ו מסוכה הי"ב), בעה"ע (הל' סוכה דע"ח, ג'), האורחות חיים (הל' סוכה סעי' ל"ט), הרד"א, המרדכי בסוכה (סי' תשס"ה), האגור (סוף הל' סוכה), הטור (או"ח סס"י תרמ"ג) והב"ח. וכ"כ מרן בב"י ובשו"ע (סי' תרל"ט ס"ח) שנהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה. עכ"ל. והוסיף הרמ"א מיד: והכי נהוג. עכ"ל. וכ"כ הלבוש ועוד הרבה מאוד אחרו'.


גם מרן הח"ח כתב כן, וז"ל (בסי' תרל"ט סקמ"ו): אף דמדינא דגמרא לדעת פוס' ראשונים כשבירך בסוכה ואח"כ יצא יציאה גמורה שצריך לברך שוב את ברכת "לישב" (עיי"ש פרטי הדין), "מ"מ מנהג כל העולם" כדעת הפוס' שאינם מברכים אלא בשעת אכילה. עכ"ל (וכעין זאת גם בשעה"צ סקצ"ג). עיי"ש פרטי דינים בכך. ומ"מ כבר כתב מרן המ"ב כותב שכן מנהג כל העולם.


וכ"כ גם הג' כה"ח (סי' תרל"ט סקצ"ד) שכן המנהג, וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בס' הל"ח (פנ"א סט"ו ואילך), וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א (דיני הישיבה בסוכה, דקע"ז סל"א ובהערה ס'). וכ"כ ש"א, וכן המנהג פשוט כיום.


[167]קסז. הא דרוב העם לא נוהג כן, זאת מבואר בסוף ההערה הקודמת.


דעת רבינו הגר"א כרב האי גאון, דס"ל שיש לברך "לישב בסוכה" בין כשסועד שם ובין כשאינו סועד שם [ורה"ג העיד שכן המנהג בזמנו. וכמש"כ בשמו מהרי"ץ גיאת בס' מאה שערים (דפ"ח), וכן רבינו אברהם בן נתן הירחי בס' המנהיג (הל' סוכה סק"ג) ובפסקי הרא"ש (בסוכה פ"ד סי' ג') ועוד. ר' מ"ב (סי' תרל"ט רס"ק מ"ו), כה"ח (רס"ק צ"ד), וכן בחזו"ע (דקע"ז הערה ס')]. שכ"כ בהגהות הגר"א (סס"י תרל"ט), וכ"כ שנהג הגר"א, בספר מע"ר (סי' רי"ח. עיי"ש שכתב שיברך אפילו מאה פעמים ביום). והיינו שפסק הגר"א כרי"ף והרמב"ם, שכל פעם שנכנס מברך. וכן העיד הח"א [שהיה מחותן עם הגר"א. וכתב זאת בכלל קמ"ז (סי"ג)] שכן נהג הגר"א (והוסיף, שמ"מ הכל נוהגים כר"ת שאין מברכים אלא על האכילה). וראה עוד בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 91) שכתב בשם אורחות רבינו (ח"ב עמ' רכ"ה) בשם החזו"א, שהיה מורה לברך "לישב בסוכה" על הישיבה או השינה בסוכה כשלא אוכל. ומ"מ לא ברירא הדבר שהחזו"א ס"ל לגמרי כגר"א, כגון במקרה שנכנס לסוכה ורק לאחר זמן מה עתיד לאכול. שלכאו' לגר"א יברך מיד בכניסתו. ואגב, ראיתי בס"ד בספר הגאון החסיד מוילנא (מהרה"ג ר' בצלאל לנדוי. סוף פרק ח'. עיי"ש בהערה 26) שקרוב לשמוע שרבינו הגר"א היה גלגול של רב האי גאון. ולכן בדורם קראו לשניהם "הגאון" בסתמא.


ואח"כ מצאנו בס"ד עוד כמה דברים שיש דמיון מסוים בין פסקי ומנהגי הגר"א לבין רבינו האי גאון. שאמנם לענין מנין תחילת מחזורי השנים חישבו הגאונים לפי חשבון בהר"ד. ואילו הגר"א חישב לפי חשבון וי"ד [ר' ע"כ ברמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ו)]. אך בסופו של דבר כיוון שלד' הגר"א שנת המבול אינה מצטרפת לענין זה למנין השנים, כיוון שבשנה זו לא שימשו המאורות, לכן למעשה חישוב מחזורי השנים (של י"ט שנה) לד' הגר"א שווה לזה של הגאונים, שהוא בהר"ד. ראה ע"כ בדרישה (חו"מ סי' ס"ז), בשו"ת הרלב"ח (סי' קמ"ג) ובשו"ת מהר"ם שיק (סי' קצ"א). כך יצא לי כשלמדתי נושא זה עם הרה"ג שי ואלטר שליט"א. וע"ע בב"י (יו"ד סי' של"א).


ועוד דבר שיש לציין. שבספר העיתים כ' הר"י אלברצלוני (בעמ' 253) בשם גאון, שנהגו העם להשלים את פרשיותיה (של פרשת השבוע של שבת) לאחר תפילת שחרית (והמו"ל הסביר שאחר שחרית קראו כל הציבור בכנופיא שמו"ת). ויש שכתבו שכך היו נוהגים גם בביהכ"נ של הגר"א בוילנא, שאחר שגמרו הציבור כל הפרשה היה חוזר הקורא בס"ת על הבימה את כל הפרשה [ר' ע"כ בס' הגאון החסיד מוילנא (מהדו' תשל"ח. בהשלמות ותיקונים לפרק שביעי. עמ' שנ"ו - שנ"ז)].


באשר למנהג יוצאי תימן. כ' הרמב"ם (פ"ו מסוכה הי"ב): כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב "אשר קדשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה". עכ"ל. ורבינו מנוח הביא את תשו' רב האי גאון שמברך על כל ישיבה וישיבה ואפי' מאה פעמים ביום, ואפילו לא אכל ולא שתה. ע"כ. הב"ד במגדל עוז, וכן הגר"י קאפח זצ"ל בפרושו על הרמב"ם, וכ' (שם סקכ"ב) וז"ל: וכן הוא מנהגנו, כל זמן שאנו נכנסים לסוכה הכשרה, מברכין. וכ"כ הגר"א באו"ח סי' תרל"ט אות כ"ט, דדעת הרי"ף והרמב"ם עיקר. עכ"ל. ואמרו לי יוצאי תימן שהמנהג לברך "לישב בסוכה" הוא כאשר מתמלאים ב' תנאים: 1) רק כשיושב ממש בסוכה (וכמש"כ שם הגר"י קאפח זצ"ל בפירושו בסקט"ז, שאפי' על ישיבה ריקנית מברך). לאפוקי נכנס ועומד, דאז אינו מברך. ולכן בליל א' דסוכות אינם נכנסים לסוכה עד הקידוש, כדי שלא יצטרכו לברך ברכה זו טרם הקידוש. או שאז הם נכנסים לסוכה ורק עומדים, כדי שלא יתחייבו בברכה על הישיבה בה. 2) מברכים שוב רק כשיש היסח הדעת. ולכן אם יוצא לזמן קצר, כגון שנכנס לבית להביא דברים לצורך הסעודה, או להביא ספרים, או שנכנס להתפנות, כשחוזר אינו מברך שוב. וזה מתאים למה שהביא הגר"י קאפח זצ"ל בהמשך דבריו שם בשם רבינו מנוח, דתליא בהיסח הדעת. ע"כ עדות יוצאי תימן. אמנם נראה שאין זה ממש כמנהג מרנא הגר"א זצ"ל, דהגר"א ס"ל שעל עצם הכניסה יש לברך, ולאו דוקא על הישיבה. כך בס"ד נלע"ד מדבריו במעשה רב.


[168]קסח. מה שכתבנו שרוב העם, ספרדים ורוב האשכנזים, לא נוהג כדעה זו, כן מבואר לעיל (בהערה קס"ו) עפ"י המ"ב, כה"ח וש"פ.


[169]קסט. כ' המ"א (סי' תרל"ט סקי"ז), שאם שכח לברך "לישב בסוכה" עד שאכל... ואפי' אכל כבר (והיינו בירך ברהמ"ז), נ"ל שיכול לברך, שגם הישיבה מן המצוה. עכ"ד. וכ"כ הא"ר, הי"א, הגר"ז, הח"א (כלל קמ"ז סט"ז) דה"ח ועוד אחרו' [הב"ד המ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ח), כה"ח (סק"ק) וש"א]. ואמנם הג"ר אברהם יצחקי הכהן זצ"ל בספרו שולחנו של אברהם חלק ע"ד המ"א וכ' שזה דוקא לשיטתו, דאע"ג שתיקנו על האכילה, מ"מ לא עקרו את מצות הישיבה לגמרי. עכ"ד. הב"ד כה"ח (שם), והוסיף שעפי"ז ניתן להסביר גם את דברי עוד אחרו' אשכנזים שכתבו לברך על הסוכה במיקרים מסוימים. ומ"מ המ"ב שם פסק כמ"א. ור' ע"כ לקמן (בסעיף נ"ד).


כיוצ"ב מצינו עוד מיקרים שכתבו הפוס' האשכנזים לברך, מהטעם הנ"ל. ובאמת שדברים אלה מפורטים כבר בסעיפים הבאים בהלכות, אך מ"מ נזכיר כאן חלק מהם בקיצור. שכתב הח"א (כלל קמ"ז סט"ו) גבי הנכנס לסוכתו של חבירו, שמברך אף כשאינו אוכל שם. ובשעה"צ (סקצ"ג) כ' שנראה שד' הח"א שמה שנהגו כר"ת הו"ד בביתו שלו, שדרך לקבוע שם סעודה, אבל בסוכת אחרים שאין דרך לקבוע שם סעודה, בזה לכו"ע כל שנכנס שם חייב לברך. ע"כ. אך הרב פתה"ד על העיטור כ' שמדברי בעה"ע מבואר שלא כח"א [הב"ד בחזו"ע (דקע"ח הערה ס')]. ור' בערוה"ש (סי' תרל"ט סכ"ח) שכ' שהיה נ"ל כדברי הח"א הנ"ל, אך סיים שמ"מ המנהג אינו כן, אלא שמברכים רק על האכילה (הב"ד בחזו"ע שם). וראה בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 91) שכ' שאין מסתבר שערוה"ש מחלק בין סוכתו לסוכת חבירו. וגם המהרש"ם בדע"ת כתב שלא נהגו בזה כח"א, אלא מברכים רק על האכילה. אמנם בסה"ס (מיל' לפכ"א סק"א) כתב ששמע מהגר"ח קנייבסקי שליט"א שהורה לסמוך ע"ד הח"א בזה, מאחר שלד' הגר"א מברך ע"כ אף בסוכתו. ובפסקים והערות בסוף הספר (סקכ"ב) שגם ד' הגרשז"א זצ"ל כן, שבסוכת חבירו מברכים גם על מיני מזונות.


ועוד כ' המ"ב (שם סקמ"ח) בשם הט"ז וש"א, שהמתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום, אז לכו"ע כל אימת שיצא יציאה גמורה מהסוכה חייב לברך ברכת "לישב בסוכה" כשחוזר אליה. והוסיף בשם הח"א, דה"ה כשיצא יציאה גמורה לאחר האכילה, וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב, וקודם האכילה יצטרך ללכת עוד הפעם לביהכ"נ, דבזה ג"כ לכו"ע יצטרך לברך. ע"כ [אמנם לא זכיתי כ"כ להבין את דברי רבינו המ"ב (שם בסקמ"ח) שכתב שבזה לכו"ע צריך לברך. ובפרט שכן פשט ד' מרן והרמ"א (בסס"י תרל"ט) שאין מברכים אלא על אכילה לבד, ולא חילקו בין אם נכנס לאכול ולעשות שאר דברים או שאינו מתכוון לאכול, אלא לעולם ס"ל שמברכים רק על האכילה (ולא ס"ל החילוק הנ"ל). וחכ"א אמר שד' המ"ב שמעיקה"ד היה צריך לברך בכל כניסה, אלא שהמנהג לברך רק על אכילה. וגם השו"ע והרמ"א שכתבו שגם מצד המנהג מברכים רק על האכילה, מודים לד' המ"ב לגבי מי שמתענה או שאינו אוכל פת כל היום שיברך בכל כניסה. עכת"ד (ובשל מחלתי קשה לי לעיין בדברים. ה' ירפאני במהרה רפואה שלמה)]. אמנם בשו"ע הגר"ז (סי' תרל"ט סי"ב) מוכח שלא כח"א, שלדעתו הברכה שבירך על הסעודה בבוקר פוטרת את השינה והשהיה בסוכה למשך כל היום, ואפי' יצא חוץ לסוכתו והפסיק הרבה בין האכילה לבין השהיה והשינה [הב"ד בפסתש"ו (סק"כ)]. וגם ע"ד הט"ז חלקו כמה אחרו', כגון המאמ"ר (הב"ד כה"ח סי' תרל"ט ססקצ"ז) ועוד אחרו'. וכ"נ מדברי הלבוש והב"ח (ר' כה"ח שם ססקצ"ד).


ובס"ד נביא עוד מעט מיקרים שהאשכנזים סומכים לעיתים על מ"ד שמברכים על הישיבה בלבד, והיינו כשיש ספק או צירוף של טעם נוסף לברך, שאז הם מברכים:


המ"ב (ססקט"ז) כ' גבי ברכת "לישב" על אכילת כביצה פת הבבכ"ס, דאע"ג שאינו קובע ע"כ, ושלכן אין כדאי לברך ע"כ ביום חול, מ"מ מנהג העולם לברך אף בחול, וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו אלא ישב שם זמן מה, ויכוון בשעת ברכתו גם על הישיבה שלאחר האכילה.


עוד יש להוסיף את ד' הגרשז"א זצ"ל, כמובא בהערותיו לסה"ס (בסוף הספר סקכ"ג), שההולך לישון בסוכה ואין דעתו לאכול, שיש לברך "לישב" אף על השינה לבד, דרק כשיש אכילה תקנו הברכה על האכילה, אך כשאין אכילה יש לברך לדעתו על השינה. עיי"ש.


וטעם כל הפוס' הללו, שמה שאמרו שאין מברכים אלא על האכילה, הו"ד כשאוכל ועושה עוד דברים באותה שהייה, וכגון שלומד או ישן. אך אם אינו אוכל באותה שהייה, הרי ששאר הפעולות אינן טפלות לאכילה אלא עומדות בפנ"ע ומברכים עליהן [מ"ב (סי' תרל"ט סקמ"ח) בשם הח"א וגם גבי המתענה]. ובזה לכאו' מתיישבים גם דברי המ"ב (בסקמ"ו) שכ' שמנהג העולם לברך רק על האכילה. שכוונתו שכשעושה עוד דברים חוץ מהאכילה, יברך דווקא כשאוכל. אך אם אינו אוכל כלל, בזה חזרנו לדבריו בסקמ"ח שגם אז רשאי לברך. כך בס"ד נלע"ד להבין את דבריו. ולפי"ז מש"כ המ"ב בשעה"צ (סי' תרל"ט סקצ"ב) שהמנהג לברך רק באכילה ולא על כל כניסה, יתכן שהוא משום שכבר בירך בסוכתו שלו ולכן אינו מברך בסוכת חבירו. ומש"כ בשעה"צ (סי' תרס"ח סק"ז) שהמנהג שלא לברך על השינה אמנם לכאו' סותר לדבריו בסי' תרל"ט, אך מ"מ סוגיא בדוכתא עדיפא. ולשיטה זו אין הלכה כדברי ר"ת בתוס'. או שהם יסבירו שמש"כ התוס' בשם ר"ת שמברכים על האכילה בלבד כי היא העיקר, היינו שהשינה טפלה לאכילה. אך אם מגיע לישון בסוכת חבירו מבלי לאכול שם, השינה היא עיקר ועומדת בפנ"ע ולכן יש לברך עליה. ועוד יש לצרף בכה"ג גם את דעת הרמב"ם והגר"א. ומ"מ כתבו הפוס' שאין כן דעת מרן בשו"ע והרמ"א במפה, מדלא הוסיפו שאמנם נהגו לברך על האכילה בלבד, "אך במקום שאין אכילה מברכים גם על השינה". ולכן נלע"ד שדברי הגרשז"א זצ"ל אמנם מתאימים לדברי הח"א והמ"ב, אלא שאין כן דעת מרן והרמ"א. ואגב, מדברי המ"ב בשעה"צ (סי' תרס"ח סק"ז) משמע שאין מברכים כלל על השינה. וכמו שהעיר בסה"ס שם. ולפי"ז קצ"ע ע"ד הגרשז"א זצ"ל מדברי המ"ב. ור' מש"כ לעיל בסמוך בהערה זו.


ומ"מ הסיקו האחרו' שגם אצל האשכנזים לאו מילתא פסיקתא היא [חזו"ע (שם דקע"ח, א')]. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"כ ד"ה "ולמעשה"), שלמעשה נחלקו הדעות בין גדולי האחרו' אם לפסוק כט"ז וכח"א ולברך על עצם הישיבה בסוכתו או בסוכת חבירו כשאין דעתו לאכול, או שנחשוש לשיטת המאמ"ר ונאמר שסב"ל. וסיים, שבודאי נכון לכל אדם לאפוקי נפשיה מפלוגתא וימנע מלישב או מלישן בסוכתו או בסוכת חבירו בלא לאכול פת או מזונות כשיעור ביצה עכ"ד. וכעין זאת כתב בפסתש"ו (שם בססקכ"א) [ואף שמסתבר שיהיו מהאשכנזים שיערערו על דבריו, נראה שהצדק עמו. ואני הקטן הייתי אומר יותר מכך, שיברך רק כשאוכל כביצה פת, או שקובע עצמו על מזונות, ולא יברך אף על כביצה. דהא זו קולא שנבעה מצד המנהג בלבד שמברכים רק על כביצה מזונות. שה"ז שלא כד' מרן והרמ"א (בסעי' ב'). ואם כבר לצאת מהמחלו', אז שינהג לכתחי' כשו"ע והרמ"א. ואכמ"ל].


ומ"מ הספרדים אינם סוברים כמקילים הנ"ל, אלא הספרדים נהגו כהבנת המאמ"ר בדעת ר"ת והשו"ע, ולכן מברכים רק על האכילה, ותו לא מידי, ללא שום חילוקים [ר' למשל בבא"ח (פר' "וילך" ס"ה), כה"ח (סקצ"ז, שחלק ע"ד הט"ז והח"א הנ"ל. וע"ע בסקצ"ט). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' הל"ח (פנ"א סכ"ג). וכ"כ הגרע"י שליט"א בחזו"ע (דקע"ח סוף הערה ס', שאין אנו מקילים כפוס' הנ"ל, אלא נוהגים כר"ת ומברכים רק על האכילה. וכתב כן בשם כמה אחרו' ספרדים)].


[170]קע. ט"ז, מ"ב (סי' תרל"ט רסקמ"ח), כה"ח (סקצ"ז) וש"א אשכנזים. וטעמם, דדוקא כשאוכל פת מברך על עיקר חיוב הסוכה (היינו האכילה) ופוטר כל הדברים הטפלים לו (כשינה וכדו'). אך כשאינו אוכל אז לא שייך כל זה (הפוס' הנ"ל). וכנ"ל בפרקנו (בהערה קס"ט).


[171]קעא. מה שכתבנו בענין מנהג הספרדים, כ"כ כה"ח (סי' תרל"ט סקצ"ז), חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה ס', דקע"ח) וש"א ספרדים, עפי"ד מרן (בסס"י תרל"ט).


ומה שכתבנו שאף מבין האשכנזים אין הדבר מוסכם לכו"ע שיש לברך בני"ד על כל כניסה וכניסה לסוכה, כ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"כ ד"ה "ולמעשה" ובהערה 91, וססקכ"א). עיי"ש שאמנם הב"ד המ"ב (סקמ"ח, וכנ"ל) שפסק כח"א. והוסיף שכ"כ גם באורחות רבינו (ח"ב דרכ"ה) בשם החזו"א, ושכ"ד הגרשז"א זצ"ל כפי המובא בסוף סה"ס. אלא שלעומתם ישנם מהאשכנזים שלא פסקו כח"א. שהמהרש"ם בדע"ת (על סס"י תרל"ט) כ' שלא כח"א. וכן בערוה"ש (סי' תרל"ט סכ"ח) כתב שאין נוהגים לברך כשנכנס לסוכת חבירו (ובפסתש"ו שם כ' שאין נ"מ לדידו בין נכנס לסוכת חבירו או לסוכתו שלו). ולכן כתבנו שאף מהאשכנזים יש שבמקרה זה לא יברכו את ברכת "לישב" אלא א"כ אוכל בסוכה.


[172]קעב. כפי שראינו בסעיף נ"ב, הרי שנחלקו הפוס' אי מברכים על הכניסה והשהייה בסוכה כשלא אוכל באותה שהייה (אלא רק לומד, ישן וכדו'). והדין בני"ד הינו כהתם, שהספרדים מברכים רק אם אוכל בסוכה באותה שהייה, ואילו האשכנזים, יש מהם שמברכים אף על עצם השהייה, אע"פ שלא אוכל בה (כגון הח"א שכתב בהדיא את הדין הזה לגבי המציאות כפי שהיא כתובה כאן בהלכות). ויש מהאשכנזים הנוהגים בזה כספרדים, ואינם מברכים אא"כ אכל בה סעודת קבע המחייבת לברך את ברכת "לישב בסוכה".


[173]קעג. כתב רב האי גאון בתשובה, שהנכנס לסוכת חבירו יש לו לברך לישב בסוכה, בין כשסועד שם ובין כשאינו סועד שם, והוסיף שכן המנהג. ע"כ. והביאוהו להלכה הרי"ץ גיאת בס' מאה שערים, וכן הביאו דבריו בס' המנהיג, בפסקי הרא"ש (פ"ד דסוכה סי' ג'. וע"ע לקמן בסמוך האם כן היא גם ד' הרא"ש עצמו), ועוד ראשו'. ומתבאר מדבריהם שיש לברך ברכת "לישב" אע"ג שאינו אוכל שם כלל, שלא כדין כניסתו לסוכתו שלו עצמו שבמקרה כזה לא היה מברך (והטעם לכך כדלקמן בסמוך).


אלא שמדברי כמה ראשו' ואחרו' מתבאר שלא כך. שבעל העיטור (הל' סוכה דע"ח, ג') לאחר שהב"ד רה"ג הנ"ל כ': ואינו מנהג. ובפתח הדביר ע"ד העיטור כתב שדברי רה"ג הינם לשיטת הגאונים שיש לברך בכל פעם שנכנס לסוכה. אבל לר"ת מברך רק כשקובע סעודה. והסביר שלכן סיים בעה"ע שאין המנהג כן. ע"כ. גם האורחות חיים (הראשון) כ' ע"ד רה"ג שעכשיו אין המנהג כן. וכ"כ הרד"א, וכ"כ בס' צרור החיים (לרבינו חיים תלמיד הרשב"א).


והטעם שבעי לברך "לישב" כשנכנס לסוכת חבירו טפי מסוכת עצמו, כ' בשעה"צ (סי' תרל"ט סקצ"ג) משום שמה שנהגו לברך רק על אכילת קבע זה רק בביתו משום שדרך לקבוע שם סעודה, אבל בבית אחרים שאין דרך לקבוע שם סעודה לכו"ע כל שנכנס שם חייב לברך. ע"כ. וכעין זאת כ' הגרע"י שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, הערה ס' דקע"ז, ב'), שדוקא בסוכתו שהוא קובע סעודתו שם מארוחה לארוחה כל שבעת ימי החג, והטיול והשינה נטפלים לסעודה, ברכת "לישב בסוכה" שבירך בשעת הסעודה פוטרת גם הטיול והשינה. וכמש"כ בשם ר"ת. אבל הנכנס לסוכת חבירו פנים חדשות באו לכאן ויצטרך לברך "לישב בסוכה" אע"פ שאינו סועד שם (עיי"ש שע"פ זאת הסביר מדוע הרא"ש הביא גם ד' רה"ג וגם ד' ר"ת. דדברי ר"ת אמורים גבי סוכתו שלו עצמו, ודברי רה"ג גבי סוכת חבירו. עיי"ש שהביא עוד פוס' דס"ל הכי).


והטעם שאין לברך "לישב" בסוכת חבירו יותר מאשר בסוכת עצמו, כ' הבית מאיר (הב"ד בשעה"צ סקצ"ד גבי מי שבאמצע סעודתו הולך לסוכת חבירו) דמאי שנא אי נכנס לסוכה זו או אחרת, כל שלא הסיח דעתו מלאכול א"צ לברך שנית. ואינו דומה להא דסי' ח' (סי"ג, גבי הלובש ט"ק בביתו והולך לביהכ"נ ולובש שם ט"ג, שמברך על הט"ג), דהתם כל טלית מצוה בפנ"ע היא. עכ"ד. עיי"ש. ואע"ג ששם דיברו גבי העובר מסוכתו באמצע סעודתו לסוכת חבירו, ולא כבני"ד שרק נכנס לסוכת חבירו, ולאו דוקא באמצע סעודתו, מ"מ נראה קצת עצם העיקרון שסוכת חבירו כסוכתו דמיא. ובאמת הטעם העיקרי של החולקים ע"ד רה"ג הינו משום שכבר התקבלו דברי ר"ת הלכה למעשה, ושכן המנהג, שבכל סוכה שלא תהיה אין לברך ברכת "לישב" אא"כ קובע סעודתו שם [כן מבואר מהפוס' החולקים ע"ד רה"ג, כפי המובא בחזו"ע (שם דקע"ח ודקע"ט)].


ובאשר לד' הרא"ש. הנה הרא"ש (שם) הב"ד ר"ת שאין מברכים אלא על האכילה בלבד. ואילו בהמשך דבריו הב"ד רה"ג שהנכנס לסוכת חבירו מברך אף כשאינו אוכל שם. וכ' ע"כ הק"נ (בסי' ג' סק"ס), שכבר כתב רבינו הרא"ש שעכשיו לא נהגו כן. ע"כ. והיינו שנהגו כר"ת ולא כרה"ג. אך ראה בחזו"ע (שם דקע"ז) שפקפק ע"כ וכ' דשמא הרא"ש מחלק בין סוכתו לסוכת חבירו. עיי"ש. אמנם לענ"ד ק"ק ע"כ, דא"כ הו"ל לרא"ש למימר הכי או לרמוז לכך. וצ"ע.


[174]קעד. וכ"ד הגר"ז (הב"ד בשעה"צ רסקצ"ג). וכן היה נראה קצת מדברי המ"ב (סקמ"ח) גבי ההולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו, דמשמע שאין נ"מ בין סוכתו לסוכת חבירו, אלא הכל תלוי אי אוכל שם או לאו. אך באמת מדבריו בשעה"צ (סקצ"ג) משמע דנוטה יותר לד' הח"א, דבנכנס לסוכת חבירו אפי' אינו אוכל שם אלא רק נכנס, צריך לברך "לישב". וע"ע בערוה"ש (סי' תרל"ט סכ"ח) שכ' שאף שמסברא היה נראה לו שגם לר"ת, אם נכנס לסוכת חבירו יברך גם ללא אכילה, אלא שהוסיף שהמנהג אינו כן. ע"כ. וכ"ד הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (שם דקע"ח), כפי שכתב שם בהדיא שאף הנכנס לסוכת חבירו לא יברך "לישב" אא"כ קובע סעודתו שם. ועיי"ש שהביא עוד מהאחרו' דס"ל הכי. לכן נראה שכן יש לנקוט לדינא (ובפרט שד' מרן הח"ח לא ברורה לגמרי. מדהביא בשעה"צ את ד' הגר"ז שחולק ע"ד הח"א. ושכ"כ בעל ערוה"ש שכן המנהג, והיינו שלא כח"א).


[175]קעה. שכ"כ מרן המ"ב בשעה"צ (סקצ"ג) ע"ד הח"א. דאע"ג דס"ל שמברכים על השהייה בסוכה אף כשאינו אוכל שם, מ"מ אף לדידיה הוא מברך רק כשנכנס לשם ורוצה לישב שם. אך אם נכנס לשם לגבות חובו ושאר עסקים, כך שאין נ"מ אצלו בין אם הוא עושה כן בסוכה או בבית או מחוץ לבית, בזה לכו"ע (אף לח"א) א"צ לברך "לישב", דלא עדיף ממתעסק בעלמא, שבזה (במתעסק) חייב רק בחלבים ועריות, שכן נהנה. משא"כ בני"ד. עכת"ד. וכן הב"ד בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקע"ז – דקע"ח הערה ס') ונראה שהסכים עמו (ומ"מ נראה שהסכים כן אליבא דהאשכנזים, שהרי לד' הגרע"י עצמו בכל אופן אין לברך אא"כ קובע סעודתו שם).


[176]קעו. כתבו הפוס', שמנהג כל העולם כדעת הפוס' שאינם מברכים ברכת "לישב" אלא בשעת אכילה. ואפי' אם יושבים בסוכה קודם אכילה שעה, אינם מברכים, דס"ל דברכה שמברכים אח"כ על האכילה היא פוטרת הכל, שהיא העיקר, והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד (מ"ב סי' תרל"ט סקמ"ו). וראה במ"א (סי' תרל"ט סקי"ז) שכתב שמשמע ברא"ש ובטור (סס"י תרמ"ג), דאפי' נכנס בה קודם אכילה אינו מברך. ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך כדי שיפטור הכל. אבל בלא אכילה לא יברך. עכ"ד. וכ"כ הא"ר, הח"א, הביכור"י, המ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ו), כה"ח (סקצ"ז) וש"א.


ואמנם המ"ב שם כ' שיאכל מעט יותר מכביצה, כד' דה"ח, שהיא שיעור חיוב לסוכה, ושלא כח"א שכ' שיעור כזית (שעה"צ סקפ"ד). אלא שמש"כ הג' כה"ח (שם) להסביר את דברי המ"א הללו, שהכוונה שבפעם הראשונה יאכל כביצה פת ויפטור עד הסעודה הבאה. אך אם אכל רק פת הבבכ"ס אפי' יותר מכביצה, איכא פלוגתא בזה אם יברך על אכילה של כביצה, אפילו אם מכוון על הישיבה, ולכן נראה מדבריו דלא מהני. הרי שלכאו' דבריו לא מובנים. דאם יאכל תחילה כביצה פת, מה הועילו הפוס' בתקנתם זו. הרי הם רצו למצוא פיתרון שלא יצטרך לאכול פת ובכ"ז לברך את ברכת "לישב". ובס"ד נלע"ד שברור שאי"ז כוונת המ"א וסיעתו.


ומ"מ מש"כ הפוס' הללו שלאחר שבירך "לישב" על אכילת המזונות, שוב לא יצטרך לברך ברכה זו על הפת, נראה בס"ד פשוט שד"ז הינו בתנאי שממשיך את ישיבתו הראשונה בסוכה והיינו שלא יצא ממנה, או שיצא ממנה לזמן קצר ולא הסיח דעתו ממנה, וכדלקמן בסעיפים הבאים עפ"י המ"ב (סקמ"ז).


מה שכתבנו שאין הדברים אמורים לגבי ספרדים, זאת הן משום שהפוס' הספרדים לא פסקו זאת. ובעיקר משום שממילא הספרדים לא מברכים ברכת "לישב" על פת הבב"כ אא"כ קובעים סעודה ע"כ, וכמש"כ כבר בס"ד בפרקנו.


[177]קעז. כ' המ"א (סי' תרל"ט סקי"ז) שמי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו ההליכה חשיבא הפסק וצריך לברך שנית ברכת "לישב". ע"כ. וכ"כ הא"ר ועוד אחרו' (כדלקמן בסעיף הבא). ועפי"ז כ' המ"ב בשעה"צ (סי' תרל"ט רסקצ"א) בשם הביכור"י, דמשמע שאפי' הלך באמצע סעודתו להתפלל מנחה או ערבית, ובאופן זה בודאי דעתו לחזור תיכף לסוכתו, מ"מ כשישוב לגמור סעודתו צריך לחזור ולברך ברכת "לישב".


אמנם כפי שכתבנו לעיל ד' כמה אחרו' שלא כמ"א. וכתבו דהמ"א אזיל לשיטתו דהליכה הוי הפסק (בסי' ח' גבי טלית). אך הט"ז שם חולק ע"ד המ"א ופסק דהליכה אינה הפסק. ועפי"ז כ' בשעה"צ (שם סקצ"א) להכריע, שכאשר מדובר שהלך לביהכ"נ בין ב' סעודות, הרי שהסעודה השניה הינה ענין אחר וצריך לברך שנית. אך אם באמת ההליכה אינה הפסק, והלך באמצע האכילה, לכאו' חדא אכילה היא ולכן א"צ לברך שוב כשחוזר את ברכת "לישב". והוסיף בשעה"צ, שכ"פ הבית מאיר בני"ד, שאם פסק באמצע סעודתו להתפלל מנחה או ערבית, כל שלא הסיח דעתו מלאכול עוד א"צ לברך שנית כשישוב. עכת"ד שעה"צ.


ואכן חיליה דהבית מאיר מדחילק בין טלית דכל חדא מצוה בפנ"ע היא, אבל הכא אטו האכילה השניה בסוכה זו מצוה בפנ"ע. ואינו דומה אלא לברכת "המוציא" דסי' קע"ח סעי' ב' (בהגהה). ומבואר שם בב"י דאפי' הלך לביהכ"נ לא הוי הפסק. ועפי"ז כ' בבי"מ דה"ה הכא, דכל שלא הסיח דעתו מלאכול, מאי שנא סוכה זו או אחרת, וא"צ לברך שנית. עכת"ד.


ועפי"ז כתבו כמה פוס' שאם "באמצע" סעודתו יצא להתפלל מנחה או ערבית, הרי כשחוזר א"צ לברך שוב ברכת "לישב". שכ"נ משמעות מסקנת שעה"צ (בסקצ"א), וכן ממסקנת כה"ח (ססקצ"א). וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סק"ב).


ובאשר למה שכתבנו שיוצא לתפילת מנחה או ערבית. הנה מרן הח"ח בשעה"צ (ססקצ"א) כ' גבי ני"ד, שיוצא באמצע סעודתו ונכנס להתפלל "מנחה או ערבית" [ואגב, ידוע שהספרדים קורין לתפילת הלילה תפילת "ערבית" (ראה למשל בשו"ע סימנים רל"ה, רל"ו, ורל"ז, רס"ז, רס"ח ועוד). והאשכנזים קורין לה "מעריב". הטעם למנהג הספרדים כנראה עפ"י לשון חז"ל, וכמש"כ כבר במשנה הראשו' בש"ס: מאימתי קורין את שמע "בערבית". אך הטעם למנהג האשכנזים לא כ"כ מובן לי. ואף את"ל שזה בגלל שברכת ק"ש הראשונה פותחת במילים "אשר בדברו מעריב", מ"מ עדיין קצ"ע, וכי לתפילת מנחה קורין "למנצח" או "אשרי", ולשחרית קורין כתיבות של תחילת הקרבנות, או "הודו" או "ברוך שאמר" (כמנהג אשכנז). ואע"ג שגבי ספרי הקודש מצינו ששם הספר כשם אחת מתיבותיו הראשונות, כגון ספר שמות, במדבר ודברים, מ"מ גבי תפילות לכאו' לא מצינו כן. ואדרבא מצינו להיפך, וכנ"ל עפי"ד המשנה הראשונה בש"ס. אלא שלאחר שכתבנו זאת אמרו לי שיש מהראשו' (כגון רש"י בתענית, די"ב, א'. וכידוע יש המפקפקים אם אכן אלו דברי רש"י. וכן במחזור ויטרי רס"י מ"ו, וכ"כ כבר בתשובות הגאונים החדשות סימן קע"ג מהדו' שמחה עמנואל), שהיו קורין לתפילת שחרית בשם תפילת "יוצר", ע"ש תחילת הברכה הראשונה של ברכות ק"ש. וה"ה שהיו קורין לתפילת ערבית בשם "מעריב", מהסיבה הנ"ל. ולפי"ז מיושב גם מנהג האשכנזים בהא, והכל בא על מקומו בשלום]. ונשוב לני"ד. ועפי"ד המ"ב הללו דייק בעל הפסתש"ו (שם בהערה 74) דמשמע שאם יצא לתפילת מנחה, ונשאר בביהכ"נ עד סוף תפילת ערבית, ה"ז "יציאה גמורה" המחייבת לברך שוב ברכת "לישב" כשחוזר לסוכתו, בין אם יצא לתפילתו בין ב' סעודות, ובין אם יצא באמצע סעודתו. והוסיף שכ"ה כשיוצא לתפילת שחרית (ואגב, אין זה מובן כ"כ כיצד תיתכן מציאות שיוצא לתפילת שחרית באמצע הסעודה או בין ב' סעודות. הרי אסור לאכול סעודה קודם תפילת שחרית. ואף את"ל שמדובר בחולה שאוכל לפני התפילה סעודה כזו שמחייבת ישיבה בסוכה ואף לברך ברכת "לישב", אז אם הוא כ"כ חולה, הרי שצ"ע אם הוא בכלל אינו פטור מהסוכה. והעיר חתני, הרב ישראל כוכב שליט"א, דשמא מדובר בחולה כזה שאין הישיבה בסוכה מוסיפה לו צער על צער מחלתו, ולכן הוא אוכל בסוכה. עכת"ד. ומ"מ בפשטות הפוס' לא דיברו על מציאות כזו שתפילת שחרית מפסיקה את הסעודה או שהינה בין ב' סעודות. כך בס"ד נלע"ד).


ומ"מ על עצם דיוקו של בעל הפסתש"ו מדברי המ"ב, צ"ע. שהרי קודם לכן כתב עפי"ד הגאון מלאדי, שיציאה גמורה חשיבא רק כשיוצא לשעה או שעתיים. והרי אם הולך למנחה ונשאר עד סוף ערבית אין בכך הפסקה אפי' לא של שעה. מנחה כרבע שעה. ממתין עד כעשרים דק', וערבית עוד כרבע שעה. ושמא עם חישוב ההליכה הלוך ושוב יגיע ליציאה של כשעה מהסוכה. ומ"מ עדיין נלע"ד שאין הכרח כ"כ לדקדק כן מהמ"ב. וצ"ע.


[178]קעח. שכ"כ הבית מאיר, והביא דבריו בשעה"צ (ססקצ"א) ומשמע שפסק כמותו. וכ"פ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקי"ט אות ב'). וכ"נ קצת ממשמעות ד' כה"ח (ססקצ"ט) בשם הבית מאיר. אמנם בשאר הפוס' הספרדים לא מצאתי בהדיא שכתבו ע"כ. אך מ"מ גם מדבריהם גבי שאר הדברים מתבאר שהכל תלוי אי הוי היסח הדעת ממצוות הסוכה, ואי הוי יציאה גמורה. ולפי"ז נראה שאם אינו מאריך בתפילה באופן מיוחד הרי שא"צ ואסור לו לברך שוב את ברכת "לישב". כך בס"ד נלע"ד.


[179]קעט. הנה בד"ז ישנה מחלו' משולשת: ד' המ"א, הלבו"ש והבית מאיר.


לד' המ"א (סי' תרל"ט סקי"ז) מי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו, עצם ההליכה הוי הפסק וצריך לברך "לישב בסוכה" שנית. וכ"ה אפי' אם בשעה שבירך בסוכתו היה בדעתו שילך באמצע סעודתו לשם וישוב מיד אח"כ לסוכתו, אפ"ה כשקובע שם סעודה צריך לברך ברכת "לישב", דההליכה הוי הפסק. ע"כ. וכ"כ הא"ר, הגר"ז ועוד אחרו' [הב"ד המ"ב (סי' תרל"ט אמצע סקמ"ח) וכה"ח (סקצ"ט). ועיי"ש בשעה"צ (סקצ"ג)].


מיהו הלבושי שרד כ' ע"ד המ"א הללו דהוא לשיטתיה אזיל, דפסק כך בסס"י ח' (סי"ג) גבי טלית. אך הט"ז שם חולק ופסק דהליכה אינה הפסק. ולדידיה אם בשעת נט"י והברכה היה בדעתו לילך לסוכת חבירו, א"צ לברך שוב "לישב" בסוכת חבירו. והוסיף, שכן ראה שנוהגים וסב"ל. ע"כ. הב"ד המ"ב (סקמ"ח) וכה"ח (שם). והבינו מדבריו (בשעה"צ סקצ"ד וכה"ח שם) שאם בשעת הנט"י והברכה בסוכתו לא היה בדעתו לילך לסוכת חבירו, אכן צריך לחזור ולברך שנית (וע"כ כ' בהערה הבאה).


[180]קפ. נוסף לד' המ"א והלבו"ש, ישנה גם דעה שלישית בני"ד והיא ד' הבית מאיר. שגבי ההשוואה לדיני ציצית (סי' ח' סעי' י"ב), כ' דהוא דוקא גבי טלית, דכל חדא מצוה בפנ"ע, ולכן פסק השו"ע שם שאם מפסיק ביניהם צריך לברך על כאו"א. וה"ה לרמ"א שם היכי דפשט הראשון קודם שלבש השני. משא"כ גבי סוכה שאין כאו"א מצוה בפנ"ע, ודמי לברכת "המוציא" בסי' קע"ח ס"ב (בהגה), ומבואר שם בב"י דאפי' הלך לביהכ"נ לא הוי הפסק. וה"ה גבי סוכה כל שלא הסיח דעתו מלאכול, אין נ"מ בין סוכה זו או אחרת וא"צ לברך שנית. עכת"ד [הב"ד בשעה"צ (סקצ"ד) וכה"ח (סקצ"ט)]. ומשמע דלבי"מ אפי' לא היה בדעתו בשעת הברכה לכתחי' שילך לסוכת חבירו, אפ"ה א"צ לברך (שעה"צ שם).


[181]קפא. גבי מנהג הספרדים בני"ד נראה שבכל אופן אין לברך ברכת "לישב" כשהולך באמצע סעודתו מסוכתו לסוכת חבירו. דאם לא יאכל שם אכילת קבע, ודאי שאין לברך שם, עפ"י פשט מרן (בסי' תרל"ט ס"ח), ושכ"פ המאמ"ר, כה"ח (סקצ"ז), הגרמ"א זצ"ל בהל"ח והגרע"י שליט"א בחזו"ע, וכנ"ל בסעיפים הקודמים. ומ"מ אפי' אם אוכל אכילת קבע בסוכת חבירו ה"ז לא יברך, משום סב"ל, וכמו שנראה שהסיק למעשה כה"ח (בססקצ"ט, עיי"ש שכן משמעות דבריו).


אלא שגבי מנהג האשכנזים בהא יש בס"ד לעיין בדבר. שמצד א' מרן הח"ח הביא במ"ב רק את דברי הלבו"ש, שלדעתו רק אם בשעת הנטילה והברכה בסוכתו שלו היה בדעתו לילך גם לסוכת חבירו, רק אז לא יברך בסוכת חבירו. אך אם לא היה בדעתו אז לילך לסוכת חבירו, הרי שצריך הוא לברך "לישב" כשבא לסוכת חבירו (וקובע סעודה שם). ולפי מה שכ' מרן הח"ח, הרי דעתו העיקרית הינה מה שהביא במ"ב עצמו, ולא בשעה"צ (וכן מצינו שכתב כן כמה פעמים). וא"כ העיקר להלכה היא ד' הלבו"ש.


אך מאידך כיוון שהטעם שהמ"ב הסיק שהלכה כלבו"ש הוא מטעם סב"ל, אזי לכאו' צ"ל הלכה כבית מאיר, אע"פ שהובא רק בשעה"צ ולא במ"ב, וזאת משום שלד' הבי"מ אף אם לא היתה דעתו בשעת הברכה לילך לסוכת חבירו, אפ"ה לא יברך "לישב" בסוכת חבירו. ואם נאמר סב"ל, אזי גם במקרה זה לא יברך "לישב".


וכיוון שהייתי נבוך בהא פניתי לספרי אחרוני דורנו, לראות מה הבינו הם במסקנת המ"ב. אלא שגם בכך לא נחה דעתי, משום שגם הם נחלקו בהא.


שבסה"ס (פכ"א ס"ו) פסק כלב"ש שהביא המ"ב, שהליכה אינה הפסק (היינו שלא כמ"א), ואם היתה דעתו לכך א"צ לברך וזאת עפי"ד המ"ב (בסקמ"ח). ואילו בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 81) פסק כבית מאיר הנ"ל, עפי"ד שעה"צ הנ"ל, ולכן הסיק שאפי' לא כיוון בשעת הברכה שימשיך סעודתו בסוכת חבירו, לא יברך שוב ברכת "לישב". והיינו כ"א מהם הסיק אחרת מדברי המ"ב.


לאור זאת שאלנו את הגרא"י אולמן כיצד יש להכריע לדינא בענין המחלוקת המשולשת שהביא המ"ב (בסי' תרל"ט סקמ"ח) ובשעה"צ (שם סקצ"ד) לגבי מי שבאמצע סעודתו הולך מסוכתו לסוכת חבירו, וממשיך שם לאכול באופן המחייב ברכת "לישב בסוכה". שמדברי המ"ב שם נראה שיש להכריע כדברי הלב"ש, שרק אם כיוון כשבירך בסוכה הראשונה את ברכת "לישב בסוכה" שימשיך לאכול גם בסוכה השניה, רק אז אין הוא צריך לברך שוב ברכה זו בסוכה השניה. וזאת מטעם דסב"ל, אך בשעה"צ הב"ד הבית מאיר שמיקל יותר (שאף אם כשבירך בסוכה הראשונה את ברכת "לישב" לא היתה דעתו ללכת לסוכה השניה, לא יחזור לברך ברכה זו בסוכה השניה) מצד סב"ל. ז"א שהצד להכריע כבי"מ הוא משום סב"ל, ובפרט שמטעם זה הכריע המ"ב כלב"ש ולא כמ"א. ומאידך נראה שיש צד להכריע כלב"ש, שהרי רבינו הח"ח כותב לעיתים שמה שכתוב בחלק המשנה ברורה הוא העיקר לדינא, אע"פ שהוא מביא דעות נוספות בשעה"צ ובבה"ל. ואמר הגרא"י אולמן שליט"א שבמקרה כזה צריך לפסוק כבית מאיר. ואע"פ שהדגשתי שלכאו' העיקר להלכה הוא מש"כ במ"ב ולא בשעה"צ, והגראי"א לא דחה טענה זו, בכ"ז אמר שיש לפסוק בני"ד כבי"מ, מכמה טעמים. ראשית עצם זה שבשעה"צ הביא את ד' הבי"מ, וגם לא כתב שאין הלכה כמותו, אזי לא דחאו מההלכה. ועוד, שהרי הטעם שהמ"ב לא פסק כמ"א הוא משום סב"ל, לכן צריך להמשיך טעם זה גם לגבי הדיון אם לפסוק כלב"ש או כבית מאיר, ולהכריע כבי"מ משום סב"ל. ואגב הוסיף הגראי"א שליט"א להביא דוגמא שגם לגבי הברכה על השחיטה, ישנן הרבה מציאויות שיש בהן מחלוקות אי צריך לברך שוב על השחיטות הבאות, ובכל זאת אומרים שלא לברך משום סב"ל. עכת"ד.


ובשל דברי הגראי"א שליט"א כתבנו שאף לאשכנזים יש לפסוק בני"ד כבית מאיר, ולכן אפי' שכשבירך בסוכתו לא היה בדעתו ללכת גם לסוכת חבירו ולהמשיך לאכול שם, אפ"ה כשהולך לשם לא יברך שם שוב את ברכת "לישב".


לאחר כל הנ"ל יש להעיר ב' דברים: אם לא אכל בסוכתו שלו עצמו שיעור המחייב לברך את ברכת "לישב", לכאו' דינו כמי שאוכל רק בסוכת חבירו, דבעי לברך את ברכת "לישב" לפי התנאים שצרך לברכה כאילו היה אוכל בסוכתו שלו.


ועוד יש להעיר, שהנ"מ בין ני"ד לבין הסעיף הקודם הינה שבני"ד מדובר שמיד ביציאתו הולך הוא לסוכה אחרת ומקיים גם שם את מצות סוכה, כך שאין כמעט הפסק במצוות סוכה. אך שם מדובר שעשה הפסק ניכר בין מצוות סוכה זו לסוכה זו. ומאידך, התם חוזר הוא לסוכתו שלו ולא נכנס לסוכה אחרת.


גבי מה שדנו הפוס' האם צריך לברך שוב את ברכת "לישב בסוכה" כשעובר באמצע סעודתו מסוכה לסוכה אחרת, כששתי הסוכות הינן בבעלות אותו אדם [ראה למשל בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקי"ט אות ג')], שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א האם אכן במקרה זה צריך לברך שוב את ברכת "לישב בסוכה". והוספנו כגון שאדם מתחיל לאכול סעודה בסוכה שבמרפסת ביתו שבקומה גבוהה (היינו שלא בקומת קרקע), ובאמצע סעודתו באו אורחים או שאשתו קראה לו לרדת לסוכה הגדולה שלהם שבתחתית הבניין (כגון במגרש החניה). והדגשנו שהמעבר מסוכה לסוכה כרוך במעבר דרך חדר המדרגות של הבניין, שהוא שטח משותף לכל השכנים. האם אכן כשנכנס לסוכתו השניה יברך שוב את ברכת "לישב בסוכה". וענה לי הגרא"י אולמן שליט"א שבאמת במקרה כזה היה צריך לברך שוב את ברכת "לישב בסוכה", אך נהגו שלא לברכה (והוסיף שלדעתו במקרה כזה מצד הדין אין לברך שוב את ברכת "המוציא"). עכת"ד.


[182]קפב. כן הסיק בשעה"צ (ססקצ"ד), דכיון דאיכא כמה דעות בענין זה אין כדאי לצאת באמצע הסעודה. וכן בשונה הלכות (סי' תרל"ט סעי' ל') סתם כדברי שעה"צ שאין כדאי לצאת מהסוכה בכה"ג בכל ענין. והיינו בין אם כיוון בברכתו שאח"כ ילך לסוכה השניה ובין אם לא כיוון. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 82), וניסה לדחוק שדברי שעה"צ הינם דוקא כשלא כיוון להמשיך סעודתו בסוכה השניה. וזאת משום שרצה להליץ על ה"חסידים" שנוהגים להמשיך את סעודתם אצל רבניהם (כ"א אצל האדמו"ר שלו). אך באמת לענ"ד אין זה הפשט בשעה"צ. וע"ע שם שכתב שכדי לצאת מהבעיה של אותם הנוהגים לילך לרבניהם, שכדאי שיכוונו שיוצאים הם י"ח הברכה רק עד תום ישיבתם בסוכתם שלהם, ולא יצא בזה י"ח גם בסוכת רבניהם, ועי"כ יוכלו לברך שוב "לישב" בסוכת רבותיהם. ואע"ג שד"ז נתון למחלו', והבית מאיר לא יסכים לכך (עיי"ש טעמו), מ"מ כ' בפסתש"ו דהוי ס"ס ובזה שרי לברך ברכה בקו"ע. עיי"ש. ומ"מ לענ"ד בס"ד נראה שאין לעשות כן, ודברי מרן הח"ח קיימים ועומדים שאין כדאי לצאת מהסוכה באמצע הסעודה לסוכת חבירו. וכיוון דנפיק מפומיה אין להתחכם, ולכן לכתחי' יש להמנע מכך, אא"כ יש הכרח לכך, וודאי שאין לברך שם שוב בשל דברי הגאון המ"א, שכבר חלקו ע"ד הן הלבו"ש וכ"ש הבי"מ הנ"ל. ובפרט שלברך ברכה בקו"ע אין זה פשוט כלל ועיקר, אפי' במקום ספק ספיקא. וכבר רבו כמו רבו הפוס' האוסרים זאת מכל וכל [ראה למשל בחזו"ע (ברכות, עמ' נ"ח-נ"ט, קל"ט, רל"א, רס"ב-רס"ח) וקיצרתי]. ולכן עצתו של הרב בעהמ"ח פסתש"ו בני"ד אינה נראית לענ"ד. ואכמ"ל.


[183]קפג. כ' הלבוש שאם בין סעודותיו לא יצא מסוכתו, שא"צ לברך שוב ברכת "לישב" בסעודתו השניה, כיוון דלא אסח דעתיה מהסוכה. ע"כ. וכ"פ השל"ה, המ"א, הגר"ז, הח"א ודה"ח [הב"ד המ"ב (סי' תרל"ט סקמ"ז) ובשעה"צ (שם סקפ"ו), וכה"ח (סקצ"ה)].


אמנם הב"ח (בסס"י תרמ"ג) כ' דאף אם לא יצא מהסוכה כלל כל היום, אפ"ה כשחוזר וסועד צריך לברך שוב ברכת "לישב", ושכ"מ מהמהרי"ל וש"פ. וטעמו, דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא ברכת "לישב" פוטרתו אלא עד הסעודה הבאה, שאז יחזור ויברך. ע"כ. והסכים עמו הט"ז, וכ' שרבים נוהגים כן והדין עמהם. וכ"כ החמ"מ והוסיף שכן עמא דבר [הב"ד המ"ב בשעה"צ וכן כה"ח (שם)].


[184]קפד. באמת נראה בס"ד שרוב האחרו' פסקו שלא לברך במקרה זה. דהפמ"ג בא"א כ' דמ"מ צ"ע, די"ל סב"ל, ואסור לברך שנית כל זמן שלא יצא לחוץ. וכ"כ שלא לברך בני"ד עוד הרבה אחרו', מהם ההלכה ברורה, הנה"ש, הא"ר, והריעב"ץ, נוסף לשל"ה, למ"א, הגר"ז, הח"א ודה"ח הנ"ל [הב"ד בשעה"צ (רסקפ"ו) וכה"ח (שם)], וכ"פ גם המ"ב (רסקמ"ז), כה"ח (במסקנתו שם. עיי"ש שכ' שלכן במקרה זה טוב לכוון בברכתו שהוא פוטר עצמו רק עד הסעודה הבאה. ואם לא כיוון אזי יבקש מאדם אחר שצריך לברכה, שיוציאנו בברכתו, או שיברך בהרהור, וכ"ז משום סב"ל. ומיהו במקום שנוהגים כב"ח והט"ז לברך במקרה זה, אין למחות בהם, דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל). וכ"פ הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פנ"א סכ"ג), שאינו מברך אפי' כל ז' ימי החג כיוון שלא הסיח דעתו מהסוכה. ע"כ. וכ"נ עיקר.


[185]קפה. נחלקו הפוס' גבי מי שבין סעודה לסעודה יצא מהסוכה לזמן קצר על דעת לחזור מיד. די"א שכשבא לסעוד שוב לא יברך ברכת "לישב". שכ"כ הג' דה"ח והגר"ז, וכ"מ מהנה"ש. והטעם, משום שהכל מצווה אחת היא (מ"ב רסקמ"ז). ואילו דעת הגר"י עמדין, וכן הסכים לכך הג' ביכור"י (ומפרש כן ד' הא"ר) דאף דבעלמא לפוס' דכל אימת שנכנס לסוכה מברך, מ"מ אם לא יצא יציאה גמורה שלא לחזור מיד בודאי אין לברך שנית כשנכנס, מ"מ הכא כשירצה לאכול אכילה שניה יברך שנית לישב בסוכה כיוון שעכ"פ יצא בינתים [הב"ד בשעה"צ (סי' תרל"ט סקפ"ו). והוסיף (בסקפ"ח) שלמ"ד שאין לברך, כ"ה אף אם יושב בסוכה כל היום וישן שם, ויוצא לזמן מועט, כנ"ל, שלא יברך אפי' במשך כל הז' ימים]. וע"ע בכה"ח (סקצ"ה).


ובענין הגדרת מהו "זמן מועט". הנה הגאון רבי זלמן ז"ל וזיע"א כתב בשולחנו הטהור [(סי' תרל"ט סי"ג). הב"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערות 69,71)], שבמה דברים אמורים גבי יציאה בין סעודה לסעודה, שלא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים. או אפי' חזר לאלתר, אך בשעה שיצא מהסוכה היה בדעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ולא לחזור אליה לאלתר, שבמיקרים אלה הברכה שבירך על האכילה הראשונה פוטרת את האכילה האחרונה כיוון שהפסיק ביניהן ב"יציאה גמורה" על דעת שלא לחזור לאלתר. עכת"ד. אמנם אני כשלעצמי לפני שקראתי דבריו חשבתי לתומי שהיוצא מהסוכה לזמן מועט הכוונה לכמה דקות או לכל היותר לרבע שעה. ומ"מ פשוט וברור שמבטל אני דעתי לפני גאון עולם זה דס"ל שרק זמן של שעה או שתים חשיב שלא לאלתר, אך היתה אולי סברא לחלק ולומר שגאון זה מעצם קדושתו הגדולה אינו מסיח דעתו מהסוכה אלא לאחר זמן רב של שעה או שעתים. אך שאר אינשי כבר לאחר כמה דקות משיצאו מהסוכה כבר הסיחו דעתם מהסוכה. אך יד הדוחה נטויה, שהרי כתב זאת בשולחנו הטהור לכלל ישראל, ובכ"ז כתב שיעורים אלה. והיינו כתב כן לכלל עלמא.


אלא שנראה שפה המקום בס"ד להזכיר את דברי הג"ר אשר וויס שליט"א השייכים גם לנידוננו.


ששאלנו את הג"ר אשר וייס שליט"א בענין מש"כ המשנה ברורה (בסי' תרל"ט ססקט"ז) שכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה כשמברך ברכת "לישב בסוכה", הרי שלא די שיאכלו בסוכה כביצה מזונות, אלא אחר אכילתו ישאר לשבת בסוכה "זמן מה". מהו הגדר של "זמן מה" בנידון זה. וענה הגר"א וייס (בבדיחותא), "עשר דקות, שלשים ושתים שניות וששה חלקים". והוסיף (ברצינות) שכיום מצפים לקבל מהרב הנשאל תשובה מוחלטת על כל שאלה. אלא במקרה זה הכוונה היא שימתין בסוכה כעשר דקות או רבע שעה. והיינו זמן לא מוגדר. וחזר ואמר שכיום רוצים לקבל מהרבנים תשובה ברורה בדקות, שניות וסנטימטרים, אך ההלכה לא מדברת בשפה זו. ההלכה מדברת לעיתים בשפה כללית. צריך להפעיל את השכל הישר. ולכן במקרה זה הכוונה למשך זמן שאדם נשאר בסוכה כדרכן של הבריות. הרי כשאדם נכנס לסוכת חבירו הוא נשאר שם כעשר דקות או רבע שעה. לפי המקובל.


והוסיף הגר"א וייס שליט"א, שאותו דבר מדובר לענין הגדרים ההלכתיים באחוזים. ההלכה לעולם אינה מדברת בשפת האחוזים. למשל לענין מיעוט המצוי, כולם מצטטים את דברי המשכנות יעקב (שזה שיעור של עשרה אחוזים- מ.ה). אך זה שקר ואין זה נכון. בעל המשכנות יעקב אמנם מעלה את הרעיון הזה, אך הוא מאריך מאוד (ובכלל בדר"כ הוא מאריך מאוד), ובסוף התשובה הוא כותב להדיא שאי אפשר להגדיר זאת.


והוסיף הגר"א וייס: כיצד חז"ל יכלו לדבר על אחוזים. הרי לא היו אז מדעי הסטטיסטיקה. לא ערכו סקרים סטטיסטיים, ולא היו האמצעים לכך, וכיצד אפשר לדבר על אחוזים. לכן בדברי חז"ל ובפוסקים אין אנו מוצאים הגדרות במספרים אלא ישנן רק הגדרות כלליות, כגון מיעוט המצוי, רובא דרובא וכדו', שהינן הגדרות כלליות וצריך להפעיל את השכל הישר, ולכן הגר"א וייס לעולם אינו מדבר על אחוזים.


ושאלנו, הרי לעיתים כן מצינו הגדרות מדויקות, כגון שלדעת כמה פוסקים כדי לברך על היין ברכת הגפן צריך שהוא יכיל לפחות שישית יין ורק השאר יהיה מים. וענה הגר"א וייס שליט"א שבדבריו הוא מתייחס רק להגדרות הכלליות של רוב, מיעוט, מיעוט המצוי וכדו'. אך בדיני שיעורים ודאי שחז"ל מדברים על שיעורים. ואילו למשל גבי ציצית, לאחר כמה זמן שהוריד את הציצית וחזר ולבשה, צריך שוב לברך על עטיפתה. גם שם כתוב בפוס' "זמן מועט". בשו"ע הרב מתייחס לשאלה זו בשלושה מקומות: בהלכות ציצית, בהלכות תפילין ובהלכות סוכה (ראה סימן תרל"ט סי"ג). פעם אחת הוא כותב שעה או שעתיים. פעם שניה הוא כותב שעתיים או שלוש, ובפעם השלישית הוא כותב כמה שעות. ואין זו סתירה. אלא כוונתו בדין זה שמדובר יחסית בזמן ארוך, ושלא כמ"ב. עכת"ד.


[186]קפו. מה שכתבנו שלמעשה לא יברך שוב ברכת "לישב", שכן כתבנו לאשכנזים עפ"י שעה"צ (סי' תרל"ט סקפ"ו) שהסיק שספק ברכות להקל אם לא שיש עוד לצרף לזה צדדים אחרים. ע"כ. וכן כתבנו לספרדים עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פנ"א סכ"ג), שלא יברך שוב. ע"כ.


ובס"ד יש להעיר, שתחילה חשבתי להוכיח מני"ד שלד' מרן הח"ח אומרים סב"ל אף כשהספק במצווה ולא בברכה. שהרי הדיון בני"ד הינו אם זו מצוה חדשה של ישיבה בסוכה בשל ההפסק שעשה ביציאתו. אלא שבמחשבה שניה חשבנו בס"ד שמ"מ אי"ז ספק רגיל במצווה. כי בני"ד אין ספק אם מקיים עתה את מצוות סוכה כשחזר אליה. דפשוט שמקיים המצווה. אלא הספק הוא האם מקיים הוא עתה מצוה חדשה או את אותה המצוה, וממילא הספק הוא האם לברך. וראה מש"כ המ"ב (בסקמ"ז), שלי"א שלא יברך הוא משום שמצווה א' היא. וע"ע בשעה"צ (סקצ"ד) מש"כ בשם הבית מאיר, ואין להאריך.


[187]קפז. כ' מרן (בסי' קע"ד ס"ד), שכדי לצאת מהמחלו' האם ברכת היין של ההבדלה פוטרת את היין שבסעודה שסועד תיכף לאחר ההבדלה, לכן (המבדיל קודם הנטילה) יכוון שלא להוציא בברכתו את היין שבתוך הסעודה. עכת"ד. ועפי"ז כ' מהר"י טייב זצ"ל בערה"ש, שמכאן ראיה דבכל כה"ג יכוון שלא לצאת בברכתו יותר מחיובו בעת ההיא, ושאין לחוש בזה משום ברכה שא"צ. ע"כ. וכ"פ בשו"ת רפ"ע (ח"ב חאו"ח סי' ה'. וע"ע שם סי' כ"ז ד"ה "לכאורה"). הב"ד בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה הערה ל"ג דק"מ). וכ"פ גבי ני"ד הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פנ"א סכ"ג), שאם כיוון כשמברך "לישב", שיוצא בזה י"ח רק עד הסעודה הבאה, יברך בסעודה הבאה ברכת "לישב" אפי' לא יצא מהסוכה. עכ"ד. וכ"נ מדברי הגרע"י שליט"א במסקנתו שם בחזו"ע. וכעין זאת כ' כה"ח (סקצ"ה). ונראה בס"ד שניתן לצרף לדעת פוס' אלה גם את ד' הא"א בוטשאטש שכתב כעין ני"ד [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 73). עיי"ש. וע"ע במור וקציעה (סי' תרל"ט), בס' תבואות שור (סי' י"ט סקי"ז), בס' משנת חכמים (הל' ת"ת דמ"ד, ג'), וביבי"א (ח"ה חאו"ח סס"י ו').


[188]קפח. כ"כ המ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ז), וכ"פ הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פנ"א סכ"ג. וטעמו דהוי היסח הדעת ולכן צריך לברך שנית (וכתב שם דהוא עפ"י כה"ח סקצ"ה. ושמא כוונתו למש"כ שם כה"ח בססקצ"ה, גבי יציאה שיש בה היסח הדעת).


ובאמת אין דין זה פשוט. שכ"כ המ"ב שם עפי"ד המ"א דלשיטתיה אזיל שהליכה הוי הפסק. אך כ' המ"ב בשעה"צ (סקצ"א), שכיוון שלד' כמה אחרו' הליכה לא הוי הפסק, יש לעיין אם אכן יצטרך לברך שוב ברכת "לישב". ומ"מ הסיק שם המ"ב בשעה"צ שיש לחלק בין אם היציאה הינה בתוך הסעודה עצמה (שאז לא יברך שוב ברכת "לישב" כשחוזר) לבין אם יצא בין שתי סעודות, שאז יברך שוב "לישב". והוסיף, שאע"פ שגם בזה יש לעיין אי בעי לברך שוב, אם נסבור שהליכה לא הוי הפסק, מ"מ יש לצרף לזה את ד' הט"ז, ובפרט את ד' הר"י עמדין והביכור"י, דס"ל שאכילה שניה היא ענין אחר וצריך לברך שנית, ולכן הסיק שכשיוצא לתפילה בין ב' הסעודות, צריך לברך "לישב" לפני הסעודה השניה.


יש לציין, שהמ"ב בשעה"צ כתב דין היציאה בני"ד כשיוצא להתפלל מנחה או מעריב, שבאופן זה היה בודאי דעתו לחזור תיכף לסוכתו.


[189]קפט. הנה גם בני"ד רבו הדעות: י"א שיברך ברכת "לישב בסוכה" על הסוכה מיד כשנכנס לאכול, קודם ברכת הפת. וטעמם או מפני שעל עצם הכניסה לסוכה מברכים זאת, או מפני שעיקר הקביעות בסוכה היא האכילה, וכיון שיושב לצורך האכילה יברך על הישיבה, וצריך לסמוך הברכה לישיבה. וי"א להקדים ברכת "לישב" לברכת הפת משום דברכת "לישב" היא הפסק בין ברכת הפת לאכילה [ר' אנ"ת (כרך כ"ו דע"ח ואילך הערות 725-730)].


י"א שיש להקדים ולברך על הפת ואח"כ לברך "לישב בסוכה". ולדעתם אין זה הפסק בין ברכת הפת לאכילתה כיון שברכה זו לצורך האכילה היא והיא הכרחית לאכילה. שכיון שאין מברכים על טיול ושינה בסוכה אלא רק על האכילה, לסוברים כן, לכן ראוי לברך תחילה על הפת, שבזה הוא מתחיל הסעודה. וי"א הטעם כיון שרק לאחר ברכת הפת קובע הוא את עצמו לסעודה, ועד ברכת הפת אין זו ישיבת קבע לברך עליה. ויש עוד טעמים [ר' במ"ב (סי' תרמ"ג סק"ז) ובאנ"ת (שם הערות 731-737)].


ואכן הרא"ש בסוכה (פ"ד סי' ג') כ' שרבינו המהר"ם מרוטנבורג היה נוהג להקדים את ברכת "לישב" לפני ברכת "המוציא", וכמש"כ בברייתא בסוכה (דמ"ו, א'), שנכנס לישב בסוכה, מברך אקב"ו "לישב בסוכה". לכן יש להקדימה לפני "המוציא". אבל מנהג העולם אינו כן, כי לא נהגו לברך "לישב בסוכה" על טיול ושינה אלא דוקא בשעת אכילה. וכ"כ הטור (בסי' תרמ"ג). ובס' התשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' קמ"ב) הביא מנהג רבו המהר"ם, וכ' ע"כ רבינו פרץ בהגהותיו, שהעולם נוהגים לברך "לישב בסוכה" אחר "המוציא". וכ"כ האורחות חיים, הכלבו ועוד ראשו'.


ומרן כ' (בסי' תרמ"ג ס"ג) וז"ל: בשאר הימים (לאפוקי בזמן קידוש) מברך על הסוכה קודם ברכת "המוציא" (והטעם כנ"ל בהערה זו ובמ"ב סק"ט). ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת "המוציא" קודם שיטעום. עכ"ל. והוסיף הרמ"א: הכי נוהגין בחול. עכ"ל.


ובאשר לברכת "לישב" בעת הקידוש, ר' לקמן (בהערה קצ"ד).


אגב מה שכתבנו שא' מטעמי הסוברים להקדים ברכת "לישב" לברכת הנהנין הוא משום חשש הפסק [שכ"כ המאירי בברכות (ד"מ, א') בטעם הנוהגים כן. וע"ע מו"ק לגריעב"ץ (סי' תרמ"ג). הב"ד אנ"ת (שם הערה 730)]. ולכאו' ד"ז מתאים גם לדברי הפוס' שיש להקדים ברכת "שהחיינו" על פרי או ירק חדש לברכת הנהנין עליו [ר' ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ראש השנה (פ"ב הערה כ"ד). ובאמת זו מחלו', והאשכנזים מקדימים "שהחיינו" לברכת הפרי החדש (וכן נוהג אני הקטן, למרות היותי ספרדי. וזאת מטעם חשש הפסק). והספרדים נוהגים להקדים ברכת הפרי ל"שהחיינו"]. אלא שבאמת יש לחלק בין ני"ד לברכת "שהחיינו". ד"שהחיינו" על פר"ח, מעיקר הדין יש לברכו כבר כשרואהו, כך מדינא דגמ'. ולכן שם יש טעם יותר גדול להקדים "שהחיינו" לברכת הנהנין. משא"כ הכא. אמנם כפי שכתבנו לעיל, יש שדייקו מלשון הברייתא (בדמ"ו, א') שכבר משנכנס לסוכה בעי לברך זאת, דהרי מיד כשנכנס לסוכה מקיים הוא מצות סוכה. ועוד יש להאריך בדברים אלה, ואכ"מ.


[190]קצ. שכ"פ מרן (בסי' תרמ"ג ס"ג. אך כ' שם שאין המנהג כן, וכנ"ל). וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל במל"ח (רס"י כ"ב), הבא"ח ("האזינו" ס"ה), היפ"ל (ח"ג סי' תרמ"ג), וכ"כ הגרע"י שליט"א בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה. דקע"ג סכ"ט, ובפרט בהערה נ"ז) שכן צ"ל לדינא, וכן המנהג. ע"כ. וע"ע שם (דק"מ סוף הערה ל"ג, גבי הבדלה). וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בס' הל"ח (פנ"א סכ"ב) ובמחזור קול"י (עמ' 117 ס"ג), שלאחר שהזכיר המחלו' כתב שהמנהג להקדים ברכת "לישב" לברכת הפת. וכ"כ בסה"ס (במיל' לפכ"א סק"ב, שכן מנהג הספרדים).


[191]קצא. שכ"כ הרמ"א (סי' תרמ"ג ס"ג) שכן המנהג, שמקדימים "המוציא" ואח"כ ברכת "לישב" ואח"כ טועמים. וכ"כ המ"ב (ססק"ח) וכן בסה"ס (במיל' לפכ"א סק"ב) שכן מנהג האשכנזים.


[192]קצב. על דברי המ"ב (סי' תרל"ט ססקט"ז) ליישב המנהג (של האשכנזים) שמברכים "לישב" על אכילת כביצה מזונות, שמ"מ ישהה לאחר מכן בסוכה ואז הברכה חלה גם על עצם השהייה בסוכה, העיר הגרשז"א זצ"ל שנכון לברך במקרה זה את ברכת "לישב בסוכה" לפני ברכת המזונות, כי ברכת "לישב" מוטלת בספק, ושמא הוי הפסק בין הברכה לאכילה [הב"ד בשש"כ (פמ"ח סעי' מ"ה). בסה"ס (בפסקי הגרשז"א שבסופו, סק"כ), ובפסתש"ו (סי' תרל"ט סקי"א. עיי"ש שכ' שמ"מ מנהג העולם, היינו מנהג האשכנזים, לברך ברכת "לישב" לאחר ברכת המזונות)].


וכן יש שכתבו בשם הגרשז"א זצ"ל שאם מברכים ברכת "לישב" בעת ההבדלה (כשסועד לאחר מכן סעודה רביעית) הרי שלכתחי' יקדים ברכת "לישב" לפני ברכת הגפן [הב"ד בחזו"ע (דיני ישיבה בסוכה, דק"מ סוף הערה ל"ג) בשם ס' שלמי מועד (עמ' קכ"א)].


[193]קצג. לכאו' דבר זה פשוט, דממילא נחלקו בו רוא"ח, ואף מרן בשו"ע כתב הדין, והוסיף שמאידך המנהג להיפך, וא"כ פשיטא שהמחליף ומקדים ברכה זל"ז שיצא י"ח. וכ"כ בחזו"ע [(בדקע"ג), שהמחליף ומקדים "המוציא" לברכת "לישב" יש לו ע"מ לסמוך. וע"ע שם (בדף ק"מ סוף הערה ל"ג) שכן הדין בהבדלה אם הקדים "המבדיל" ואח"כ בירך "לישב", שבדיעבד יצא ולא חשיב הפסק].


[194]קצד. בקידוש הלילה יש לברך הברכות כסדר הזה: בפה"ג, קידוש ("מקדש ישראל והזמנים"), סוכה ("לישב בסוכה") וזמן (שהחיינו). כמבואר לקמן (בפרק י' שם). עיי"ש הדין גם לגבי אי טעה בסדר הברכות.


ולגבי קידוש הבוקר, אם אוכל פת לאחר הקידוש, נחלקו הפוס' אי יקדים בפה"ג לברכת "לישב" או שיברך "לישב" אחר "המוציא". ראה לקמן (בסעיף ע"ב ובמקורות שם).


ואם לאחר קידוש הבוקר אוכל רק מיני מזונות (ומאוחר יותר אוכל את הסעודה השניה עם פת), ראה לקמן (בסעיף ע"ג ובמקורות שם).


ולגבי ההבדלה: נחלקו הפוס' אם מברכים את ברכת "לישב" על עצם שתיית היין של ההבדלה. ואם אוכל מיד סעודה רביעית באופן שיש לברך ברכת "לישב", כבר כתבנו ע"כ בס"ד לעיל (בפרקנו בסעי' מ') עפ"י מנחי"צ (ח"ט סי' קס"ג), חזו"ע (דק"מ. דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה ל"ג) וש"א.


[195]קצה. סה"ס (במיל' לפכ"א סכ"ב). וכן המנהג. ור' מ"א (סי' תרמ"ג סק"א) ואנ"ת (כרך כ"ו עמ' ע"ה ואילך) גבי מחלוקות הראשו' בהא.


[196]קצו. רמב"ם (פ"ו מסוכה הי"ב). ב"י (סי' תרמ"ג). מ"ב (סי' תרמ"ג סק"ב). כה"ח (סי' תרמ"ג סק"ט. עיי"ש). חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקע"ב סכ"ט). הל"ח (פנ"א סכ"ב).


כתב בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקע"ה סעי' ל'), שאדם שאינו יכול לישב מאיזו סיבה שהיא, ואוכל מעומד, אעפ"כ צריך לברך ברכת "לישב בסוכה" (כשמתחייב בכך), כי כוונת המילה "לישב" היא מלשון התעכבות, וכמש"כ "ותשבו בקדש ימים רבים". אמנם זו מחלו' הפוס' [ראה בשעה"צ (סי' תרמ"ג סק"ד) ובחזו"ע (שם דקע"ו)], ולכן כתבו הפוס' שישב ויברך ברכת "לישב" אא"כ הוא אנוס ואינו יכול לישב [פמ"ג. שעה"צ (שם)].


[197]קצז. עיי"ש (בפרק י') שזו מחלו' הרמב"ם והרא"ש. ועפי"ז מחלו' מרן והרמ"א (בסי' תרמ"ג ס"ב).


וע"ע בענין העמידה בקידוש במה שכתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד ס"ו והערה י"ח), והלכות רה"ש (פ"ד הערה ד'). ואכמ"ל.


[198]קצח. כ"כ המ"א (סי' תרל"ט סקי"ז), הא"ר, י"א, דה"ח וש"א. וכ"פ המ"ב (סקמ"ח), כה"ח (סק"ק), חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקע"ח סל"ב. ועיי"ש בדקע"ב בהערה). וש"א.


[199]קצט. הנה בד"ז ישנן כמה דעות: 1) י"א שלאחר שבירך ברכת "לישב" די שיאכל מעט. שכ"כ הלבוש ומ"ב (שם), שדי שיאכל מעט. וכ"כ בחזו"ע (שם דקע"ח), שאפי' שהוא כבר בסוף הסעודה, ולא נותר לו אלא פירות לקינוח או אפי' רק לשתות המשקה, רשאי עדיין לברך ברכת "לישב", כיון שהוא נמצא בהמשך סעודת הקבע ועדיין לא בירך ברהמ"ז.


2) י"א שלאחר שבירך ברכת "לישב" בעי לאכול עוד כזית. שכ"ד הפמ"ג (בא"א סקי"ז. ומבואר בדבריו דבעי כזית פת). וכ"ד הגר"מ אליהו שליט"א [במחזור קול"י (הל' ישיבת סוכה. עמ' 117 ס"ו) ובהל"ח (פנ"א סכ"ד)].


3) י"א שלאחר שמברך ברכת "לישב" בעי לאכול עוד כביצה פת. שכ"ד המט"א (סי' תרכ"ה סעי' ס"א), וכ"ד כה"ח [(סי' תרל"ט ס"ק ק'). ובחזו"ע (שם) חלק עליו]. וע"ע בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקכ"א).


[200]ר. שכ"כ בס' שולחנו של אברהם [הב"ד כה"ח (ס"ק ק') ופסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 94)]. וכ"פ כה"ח (שם). וכ"פ הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקפ"א סוף הערה ס"א). וכ"כ פסתש"ו (שם סקכ"א), שלפוס' שאין לברך "לישב" אלא רק על האכילה (והיינו שעקרו לגמרי את הברכה מישיבת הסוכה, שעל ישיבה גרידא אין מברכים), והיינו לפוס' הספרדים וחלק מהפוס' האשכנזים, הרי שבני"ד אין לברך עוד "לישב". ע"כ. וע"ע לקמן (בהערה ר"ב) בדברי הגרא"י אולמן שליט"א.


[201]רא. שכ"כ להקל המ"א (סי' תרל"ט סקי"ז) ועוד אחרו' אשכנזים (כנ"ל בהערה קצ"ח). ועל פיהם פסק כן גם במ"ב (סי' תרפ"ט סקמ"ח), שאע"פ שכבר בירך ברהמ"ז, אפ"ה יכול לברך "לישב" כיון שגם הישיבה היא מן המצוה, דמאכילה ואילך כל זמן שיושב הוי הכל קביעות אחת.


גם בערוה"ש (סי' תרל"ט סעי' כ"ח), אע"ג דס"ל דאין מברכים "לישב" על ישיבה גרידא, מ"מ בני"ד כ' שיברך על אכילתו, דכיון שלא בירך בעיקרו יברך בהטפלה שהיא על הישיבה ועדיין הוא עובר לעשייתן. והיינו משום שבזה נטפלת הישיבה לאכילה שאכל מקודם. ע"כ. הב"ד בפסתש"ו (שם הערה 94).


ובחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקפ"א בהערה ס"א) הב"ד החוו"י בספרו מקור חיים (סס"י תרל"ט) שכ' שאם נזכר אחר ברהמ"ז, שיברך וישב ויאכל פרי או ישתה כוס אחת. ע"כ. וע"ע בסה"ס (מיל' לפכ"א סק"ב).


ועוד נזכיר בס"ד את מה ששאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א גבי מש"כ המ"ב (בסי' תרל"ט ססקמ"ח) בשם המ"א וש"א, שאם שכח בסעודה לברך את ברכת "לישב בסוכה", ונזכר בכך רק לאחר ברהמ"ז, הרי שיכול הוא לברך זאת גם לאחר ברהמ"ז אם ממשיך לשבת בסוכה, משום שגם הישיבה היא מהמצוה, דמאכילה ואילך כל זמן שיושב הוי הכל קביעות אחת. וראה הגרא"י אולמן גם את דברי הפסתש"ו (סי' תרל"ט הערה 94) בשם כה"ח שכתב שהרב שולחנו של אברהם חלק ע"ד המ"ב הללו (אך תחילה לא ראה הגראי"א את דברי כה"ח במקורם. ושם הביא הרבה אחרו' שסוברים כמ"א, והמה הא"ר, הי"א, הגר"ז, הח"א ודה"ח. אמנם ראה הגראי"א בפסתש"ו שגם בעל ערוה"ש פסק בזה כמ"ב). ואמר הגרא"י אולמן שצריך לבדוק את המקורות בכך. ומ"מ נטה לומר שהלכה ככה"ח בשם השש"א, ולאחר דיון קצר בני"ד (מבלי להכנס לעובי הקורה), אמר הגראי"א שליט"א: אני לא הייתי מברך את ברכת "לישב" לאחר ברכת המזון. מה הבעיה, שיטול שוב את ידיו ויאכל עוד פעם, ואז יברך את ברכת "לישב". עכת"ד. אך ראה את מה שהסיק למעשה בהערה הבאה.


[202]רב. בס"ד עלה בלבי לדון גבי כמה דברים: לפוס' הסוברים שאם בירך ברהמ"ז אין לברך עוד ברכת "לישב". מה יהא הדין אם רק החל לברך ברהמ"ז, ולאחר שאמר תיבות "ברוך אתה ד'" נזכר שלא בירך ברכת "לישב", האם ימשיך "למדני חוקיך" ע"מ שיוכל לברך ברכת "לישב", לאכול כשיעור הנצרך, כנ"ל בהערה הקודמת (אך אז נכנס לבעיה אם לברך שוב ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול עוד כיון שהסיח דעתו מהאכילה הראשונה והתכון לברך ברהמ"ז), או שכיון שאין זה לעיכובא (והיינו שאין זה גורם לו לחזור למשל על ברכות בתפילת העמידה, כגון ששכח "יעלה ויבא"), לכן ימשיך את ברהמ"ז והפסיד את ברכת "לישב". ובס"ד כן דעתי העניה נוטה, שכיון שאין ממשיכים "למדני חוקיך" אלא רק במקום דהוי עיכובא, כגון בליל ר"ח, שאם שכח "יעלה ויבא" (שאין זה מעכב), ונזכר אחר שאמר "בא"ה" של ברכת "המחזיר שכינתו לציון", שבזה כתבו הפוס' שאין אומרים "למדני חוקיך" אלא ימשיך התפילה כדרכו. ולכאו' ה"ה בני"ד.


2) בני"ד אם החל ברהמ"ז ואמר תיבות "בא"ה", או אפי' המשיך "אלקינו מלך העולם", האם רשאי הוא להמשיך ולומר תיבות "אקב"ו לישב בסוכה". בס"ד יש צד להקל, משום שהפוס' החמירו אם החל לברך על דעת לומר ברכה דרבנן, כגון "בנ"ר", ונזכר שצריך לברך ברהמ"ז שהיא דאו', שכיון שהחל לברך ע"ד לברך ברכה מדרבנן, הרי שאינו יכול להמשיך ולברך ברכה דאו', ואם עשה כן לא יצא י"ח (בה"ל סי' ר"ט ד"ה "ותכ"ד"). ואם שתי הברכות הן מדרבנן, זו שדעתו היתה בתחילת הברכה וזו שדעתו עכשיו משנזכר בטעותו, יש לדון בזה להקל בדיעבד עפי"ד מרן (בסי' ר"ט ובסי' תפ"ט ס"ו). אך אם החל בברכה מדאו' (בני"ד ברהמ"ז), וממשיך בברכה דרבנן (בני"ד "ברכת לישב") יש עוד יותר מקום להקל בזה בדיעבד, דכ"ש מהמקרה ששתי הברכות הינן מדרבנן. אך כיון שבני"ד עסקינן אי מותר לו לכתחי' להמשיך בברכת "לישב בסוכה", בזה לכאו' יש צד לאסור כיון שמישתעינן בקו"ע לשנות את נוסח המשך הברכה. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א בענין מי שבסוף סעודתו נטל מים אחרונים, ואז נזכר שלא בירך את ברכת "לישב בסוכה". תחילה הזכרנו את דברי המ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ח), שאם נזכר בכך לפני שבירך את ברהמ"ז, יברך אז את ברכת "לישב", יאכל מעט, ואז יברך את ברהמ"ז. ואם כבר בירך ברהמ"ז, אפ"ה יברך אז את ברכת "לישב" וישהה מעט בסוכה. ושאלנו, לאור זאת כיצד ינהג מי שכבר נטל מים אחרו' ואז נזכר שלא בירך ברכת "לישב". וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאם טרם החל את ברהמ"ז ורק נטל מים אחרונים, אז יברך את ברכת "לישב בסוכה", ולא יאכל דבר אלא ימשיך את ברכת המזון. ושאלתי, האם בכל אופן לא עדיף שיאכל דבר, שיהא לברכת "לישב" על מה לחול, והיינו על האכילה. וענה הגרא"נ שבכל אופן לא יאכל דבר (והעירוני חברי, שלכאו' זה דוקא לפי מנהג האשכנזים, שיש מיקרים שמברך "לישב" אף כשלא אוכל לאחר מכן. אך לספרדים שממילא אינם מברכים זאת ללא אכילה, גם בני"ד לא יברך בלי לאכול לאחר מכן – מ.ה.). ושאלתי, האם בשל ההפסק בין המים האחרונים לברהמ"ז לא עדיף שידחה את ברכת "לישב" לאחר ברהמ"ז. וענה הגרא"נ שליט"א שלמרות שהמ"ב התיר לברכה גם אחר ברהמ"ז, מ"מ עדיף לברך את ברכת "לישב" לפני ברהמ"ז. עכת"ד.


ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, בענין מי שכבר החל לברך את ברהמ"ז ואמר תיבות "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", ואז נזכר שטרם בירך בסעודה את ברכת "לישב בסוכה". האם עדיף שימשיך את המילים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", או שימשיך את ברכת המזון. וענה הגר"א נבנצל שליט"א שצריך הוא להמשיך את ברכת המזון. והחל לדון לגבי תוקף ברכות אלה, אם הן מדאו' או מדרבנן. ושאלתי, שאדרבא, כיון שדעתו היתה לברך את ברהמ"ז שהינה מדאו', הרי שיכול הוא להמשיך את ברכת "לישב" שתוקפה מדרבנן. וענה הגרא"נ שליט"א שבגלל שזה ספק, לכן לא ישנה את הברכה באמצע אלא ימשיך את ברהמ"ז (והבנתי מדבריו שמ"מ אחר ברהמ"ז יברך את ברכת "לישב בסוכה", וכמש"כ במ"ב הנ"ל). עכת"ד.


ולאחר מכן שאלתי גם את הגרא"י אולמן שליט"א גבי מי ששכח לברך בסעודה ברכת "לישב בסוכה", ולא נזכר בכך עד לאחר שנטל מים אחרונים וטרם החל את ברכת המזון. האם עתה יברך ברכת "לישב", והאם גם יאכל עוד, או שיברך זאת לאחר ברכת המזון, וכמש"כ המ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ח). ותחילה אמר לי הגרא"י אולמן שליט"א שלא יברך ברכה זו לאחר שנטל מים אחרו', כיון שאם נטל אותם הרי שסילק את עצמו מהסעודה, ואז כבר לא שייך לברך ברכה זו. וגם לאחר ברהמ"ז אין לברך ברכה זו, והזכיר את דברי השש"א שהביא כה"ח (בסי' תרל"ט ס"ק ק'), וכפי שראינו זאת בפעם שעברה שדנתי לפניו ע"כ (כנ"ל בסוף ההערה הקודמת).


ועוד שאלתיו, מה יהיה הדין אם כבר החל את ברהמ"ז, ואמר תיבות "בא"ה אלקינו מלך העולם", האם רשאי להמשיך לומר "אקב"ו לישב בסוכה", ואח"כ יברך את ברהמ"ז, או שהפסיד ברכה זו, דכ"ש מהמקרה של מים אחרו', כיון שבני"ד ודאי משך ידיו מהסעודה כי כבר החל את ברהמ"ז. וענה הגרא"י שאכן לא ימשיך את ברכת "לישב" כיון שזה כל שכן מדין נטל ידיו למים אחרונים, שזה נחשב שמשך ידיו מהסעודה. וחזר ואמר שבמקרים כאלה אכן לאחר ברהמ"ז טוב שיטול שוב ידיו ויאכל שוב דבר המחייב בברכת "לישב" ואז יוכל לברך ברכה זו. ושאלתי, דמ"מ אין זה מתקן את הסעודה הקודמת שלא בירך את ברכת "לישב", וזה עוזר רק להרגשה של האדם שמ"מ הוא זכה לברך את ברכת "לישב". והסכים הגראי"א עם כך, שאין זה מתקן מה שלא בירך בסעודה הקודמת.


אמנם בפעם אחרת מהשראיתי לגראי"א שליט"א את מש"כ כה"ח (שם ס"ק ק'), ושאלתי, שהרי גדולי האחרו' האשכנזים, כמ"א, הא"ר, הגר"ז, הח"א, דה"ח, המ"ב ועוד פוס', פסקו שיש לברך ברכה זו אף לאחר ברהמ"ז, אם שכח לברכה בסעודה. והיינו לטעמם שברכת "לישב" לא נעקרה לגמרי אם לא מברכה בסעודה (וכמש"כ השש"א שבכה"ח וש"א בדעת המ"א). וא"כ מדוע שלפחות לאשכנזים לא נפסוק שרשאי לברכה גם אחר ברהמ"ז. ועיין הגרא"י אולמן שליט"א בדברי כה"ח, ואמר שצריך לבדוק את דברי הרב שש"א.


ומששאלתי בפעם אחרת את הגראי"א שליט"א ע"כ, אמר שראה שהמקור חיים (הלא הוא בעל החוות יאיר) מדבר גבי ברכת "לישב" אחר ברהמ"ז. והדגיש שהוא היה לפני המ"א. והמקו"ח כתב שיכול לברך ברכת "לישב" גם אחר ברכת המזון, אך לאחר ברכת "לישב" יאכל פירות או ישתה משהו, וא"צ לאכול דוקא דבר המחייב את ברכת "לישב" כפת וכדו'. והוסיף הגראי"א שאכן מסתבר לומר כדברי המקור חיים הללו. ושאלתי, לפי"ז אם לאחר שנטל מים אחרונים נזכר שלא בירך "לישב", אז למעשה לא יברך את ברכת "לישב", אלא ימתין אחר ברכת המזון ואז יברך "לישב", ויאכל פירות וכדו' או ישתה משהו ודי בכך. וענה הגראי"א שאכן כך, אך מ"מ צריך עוד לראות מה כתב השלחנו של אברהם בני"ד.


וכעבור זמן הראינו לגראי"א שליט"א את כל דברי השש"א בני"ד. ולאחר שעיין הגראי"א בדבריו [שכתב שם בדיוק כמו שהעתיקו כה"ח (בסי' תרל"ט ס"ק ק'). עיי"ש] אמר הגראי"א שא"כ חזרנו לדין של המקור חיים הנ"ל. והיינו שניתן לברך ברכת "לישב" גם לאחר ברהמ"ז, אם יאכל לאחריה עוד פירות או שישתה כוס משקה.


ושאלתי, לאור כל הנ"ל, לסיכום, אם לאחר שהתחיל את ברהמ"ז או לאחר שסיימה, נזכר שלא בירך ברכת "לישב בסוכה", הרי שיברכנה לאחר ברהמ"ז, ויאכל לפחות פירות או ישתה כוס משקה. והסכים לכך הגראי"א. ושאלתי מה יעשה אותו אדם אם נזכר בכך לאחר שנטל מים אחרו'. הרי לדעת הגראי"א זה נחשב כסילק ידיו מהסעודה. וענה הגראי"א שיברך ברכת "לישב", ואז יברך על פירות ויאכלם. ושאלתי, אך יתכן שבמקרה כזה אולי ברכת המזון לא תפטור אותו מהפירות שאכל, כי אולי זה כבר לא חלק מהסעודה (ובאמת יתכן שהוא כבר בירך על פירות בסוף הסעודה וא"כ נכנס לבעיה האם לברך גם ברכה ראשונה על פירות אלה – מ.ה.). והרהר הגראי"א מעט, וענה שאין הכי נמי, כל זמן שיש בעיה הלכתית בדבר, ידחה את ברכת "לישב" לאחר ברכת המזון, ואז ינהג כדברי המקור חיים. ולכן אם כבר נטל מים אחרונים ידחה את ברכת "לישב" לאחר ברכת המזון. אך אם יכול, עדיף לברך זאת לפני ברהמ"ז. עכת"ד. ומבואר מדבריו שגם במקרה שהחל לברך את ברהמ"ז, אף שאמר רק תיבות "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", לא ימשיך את ברכת "לישב", דכל שכן מדין נטל מים אחרו', שכבר משך ידיו מהסעודה. אלו הדברים שעלו למסקנה מדברי הגרא"י אולמן שליט"א בני"ד.


[203]רג. כ"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה כ"ו). וכתב זאת מדנפשיה, גבי האוכל סעודתו בסוכה, ולא היה בדעתו לאכול כשיעור כביצה פת, ולכן לא בירך ברכת "לישב", ושוב נמלך ורוצה לאכול יותר מכביצה, שעליו לברך אז "לישב", אע"פ שמעתה ואילך לא יאכל עוד כביצה אלא רק ע"י שתי האכילות יגיע לשיעור יותר מכדי ביצה. ע"כ. ואמנם כתבנו ד"ז כדין כללי (כפת הבבכ"ס, תבשיל מה' מיני דגן וכדו') ולאו דוקא גבי פת, שכן מסתבר מטעמו, והוא כתב כן גבי פת משום שבזה עסק שם.


ומ"מ נראה שגם לדעה זו יש לאכול כל כביצה, או לפחות כל כזית, בכא"פ (ור' לעיל בסעי' ל"ה ונ' ובהערות שם, שזו מחלו' לענין אכילה בסוכה, אי בעי לאכול כביצה או כזית בכא"פ).


וע"ע בענין ני"ד גם באכ"פ (כרך כ"ו ערך ישיבת סוכה).


[204]רד. כ"כ באלף למטה (סי' תרכ"ה ספ"ז). הב"ד בסה"ס (במיל' לפי"ח סקי"ב). ואע"ג שבאלף למטה כתב כן גבי חיוב האכילה בליל יו"ט ראשון, מ"מ המעיין בדבריו יראה שדעתו שכ"ה גבי כל ימי החג. וטעמו, דאכילה יותר מכביצה בקביעות סעודה תליא מילתא. וכיון שאכל תחילה ע"ד שלא לאכול עוד בכדי אכילת פרס, ה"ז נחשבת כאכילת ארעי ולא חל על אכילה זו חיוב סוכה כלל. ולא מצד חצי שיעור, אלא רק מצד שלא חל עליו חיוב סוכה בלא קביעות. וא"כ מה שאכל לאחר שנמלך לאכול עוד לא חזי לאיצטרופי לתת על מה שאכל כבר קודם שם קביעות. עכת"ד. והיינו שכ"ז לא מצטרף אף אם אכל את ב' חלקי הכביצה תוך כדי א"פ. ונלע"ד שזה קצת חידוש. דניחא גבי חיוב האכילה בליל יו"ט ראשון, הרי צריך שתעשה המצווה ע"י כוונה לשמה. אך גבי שאר ימי החג, מנלן דבעי "כוונה" לאכול בקביעות. לכאו' י"ל שאם אכל כביצה ויותר, די בכך והתחייב בסוכה, ותו לא מידי. וצ"ע אי יש לדמות ני"ד למי שבשאר ימות השנה החל לאכול מעט מפת, ונמלך לאכול עוד ולהשלים לשיעור כזית או כביצה, אע"ג שמעת שנמלך לא יאכל כשיעור. האם במקרה כזה יצטרך ליטול ידיו. ומ"מ נראה שברהמ"ז פשיטא שיברך כל עוד אכל כשיעור בזמן כא"פ. דכל אכילותיו מצטרפות זל"ז, אע"ג שלא חשב מתחילה לאכול כשיעור. ולכאו' ה"ה בני"ד. וצ"ע. ומ"מ מי אני שאערער על רשכבה"ג, הגרא"ז מרגליות זצ"ל. אמנם נראה שכדי לצאת מהמחלו' הנ"ל אכן עדיף לאכול עוד כשיעור יותר מכביצה בסוכה ולכו"ע לברך אז ברכת "לישב". ואם אינו רוצה לאכול עוד כשיעור, מכל מקום אם בצירוף האכילות יגיע לכשיעור, לכתחי' יחמיר ויאכל בסוכה (אפי' ללא ברכה).


בס"ד נראה שלד' האלף למטה הנ"ל, אם אכל למשל חצי כביצה, ועתה נמלך ורוצה לאכול עוד מעט כך שבסך שתי האכילות יגיע לשיעור חיוב ברכת "לישב בסוכה", אך לד' האלף למטה א"צ לברך ע"כ ברכת "לישב", שמ"מ רשאי הוא לאכול זאת מבלי לברך ברכת "לישב". ואין כופים אותו לאכול דוקא שיעור שלם מעתה ואילך כדי לברך ברכה זו. ודמי למי שרוצה לאכול פת לכתחי' בשיעור הקטן מכזית, כך שאינו צריך (ואסור לו) לברך ברהמ"ז (וי"א שבמקרה זה צריך ליטול ידיו אך בלי ברכת נט"י. ואפ"ה מותר לו לאכול בשיעור זה).


[205]רה. כ' במועו"ז (ח"ו סי' ט"ו) שדין אכילת קבע להתחייב בסוכה הוא דוקא כשאוכל יותר משיעור כביצה בתוך הסוכה. אך כשאוכל מקצת השיעור בתוך הסוכה ומקצתו בחוץ, כגון שאכל כזית בסוכה וקצת יותר מכזית (כצ"ל) מחוצה לה, אע"פ שיש בשניהם יחד יותר מכביצה, אינם מצטרפים [הב"ד בסה"ס (מיל' לפי"ח סקי"ג)]. וצ"ע אי הגאון המט"א שהבאנו בהערה הקודמת יסכים לזה (דהתם דיבר על מחשבתו וכוונתו, והכא דיבר מצד המקום).


[206]רו. עפי"ד המ"ב (סי' תרל"ט סקי"ט וכ"ג), שכ' שבשויו"ט צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה. ואע"ג שבסי' רצ"א כ' המ"א שלסעודת שבת צריך ג"כ כביצה ויותר כדי דלהוי סעודת קבע, התם למצוה בעלמא לכתחי', אך בדיעבד די בכזית. עכת"ד.


וכבר כתבנו לעיל (בפרקים הקודמים) שאף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי כן. שהייתי צריך להתארח בשבת בר מצוה בחוה"מ סוכות, והורה לי הגרמ"א שליט"א לנהוג כן, והיינו לאכול בסעודה פת יותר מכזית ולא יותר מכביצה, כך שלא אתחייב בסוכה, ומאידך לצאת י"ח סעודת שבת. עכת"ד. ומ"מ ברור שאין פתרון זה מועיל לגבי האכילה של הלילה הראשון של החג. דאע"ג שניתן לצאת י"ח סעודת יו"ט בפת בשיעור שבין כזית לכביצה, אך מ"מ בלילה הראשון בעי לאכול הכזית דוקא בסוכה כשרה. וזה פשוט. ורק אם יורדים גשמים נחלקו הפוס' אי בכ"ז יאכל כזית בסוכה או בביתו (כדלקמן בפרק י"א סעי' ל"ה). הא לא"ה בעי לאכול בסוכה. וזה שאין לו סוכה יוצא אז רק מצות סעודת יו"ט ולא י"ח סעודת הלילה הראשון. ועוד, דבליל יו"ט אסור לאכול מחוץ לסוכה כבר משיעור כזית, כל עוד לא אכל בסוכה את כזית הפת שחייב לאוכלו מדאו', כמבואר במקו"א בפרקנו. ומ"מ נראה שאם בליל יו"ט ראשון רוצה לאכול בסוכה, אך יש שם רק סוכה אחת שספק אם הינה כשרה, שגם אז יש מקום לומר שיאכל כזית פת בסוכה, ופחות מכביצה. דעי"כ יתכן ומקיים מ"ע דאו' של אכילת הכזית פת בסוכה. ומ"מ נכנס אז לבעיה שיתכן שעובר על דברי חכמים שלא לאכול אפי' כזית פת בלילה הראשון מחוץ לסוכה לפני שקיים מ"ע זו. והיינו הוא רוצה לקיים ספק מ"ע דאו', שיתכן שאינו מקיימה, ובשל כך עובר הוא בספק על איסור דרבנן. ויש עוד לדון בכך, ואכ"מ.


אך באמת קצת היה קשה לי על פתרון זה (של אכילת יותר מכזית ופחות מכביצה). שהרי מרן (בסי' רצ"א ס"א) כ' שאפי' בסעודה שלישית בשבת בעי לאכול כביצה (פת). וזאת אף אם הוא שבע. וא"כ כיצד יוצא י"ח בכזית. ויתר ע"כ, המ"א שם (סק"א) כתב דבעי אף מעט יותר מכביצה, כיון שכביצה הוי סעודת ארעי (כמש"כ מרן בסי' רל"ב ס"ג). וכ"פ המ"ב (בסי' רצ"א סק"ב) ובשעה"צ (סי' רע"א סקמ"ג). וכ"פ הקיצוש"ע (סי' ע"ז סט"ז, עיי"ש שטעמו שיאכל כביצה כי מברך ענט"י). וכ"כ כה"ח (סי' רצ"א סק"ה), ושש"כ (פנ"ד סעי' ל'). וא"כ לכאו' כיצד יוצא בני"ד י"ח סעודת שבת בפחות מכביצה פת.


אלא שבס"ד י"ל שכבר כ' מרן (בסי' רע"ג ס"ה) שגבי מצוות קידוש במקום סעודה די באכילת דבר מועט. והסבירו האחרו' דהוא דוקא בכזית, משום שע"כ חייב בברכה אחרונה [פרישה. מ"א. א"ר בשם הרוקח. כה"ח (סי' רע"ג סקל"ז)]. והניף מרן ידו עוד בכעין זה גם בסי' רע"א (סעי' ו'). וגם שם כתבו האחרו' דבעי לפחות כזית [פמ"ג. מ"ב (סקל"ה)]. ואף המ"א (בסי' תרל"ט סק"י) כ' שלסעודת שבת ויו"ט די בכזית פת. וכ"כ המ"ב (סי' רצ"א סק"ב), שבסעודת שבת עכ"פ לא יפחות מכזית פת, וזה מתאים לדבריו בסי' תרל"ט סקכ"ג (וע"ע בה"ט סי' רצ"א סק"א). וע"ע בכה"ח (סי' רצ"א סק"ה) שכתב בשם הא"ר בשם המט"י, שאם לא אפשר בסעודת שבת בכביצה, אזי די בכזית.


נמצאנו בס"ד למדים שדברי המ"ב (בסי' תרל"ט סקכ"ג) מכוונים, שבאמת לכתחי' בסעודות שבת יש לאכול כביצה פת, וכמש"כ מרן בסי' רצ"א. ומ"מ במקום שאי אפשר, יש לנקוט כ"מעיקר הדין" ודי לאכול כזית פת. וכן מתבאר מדברי הבה"ט (רס"י רצ"א) שהב"ד הגמ' בשבת (דקי"ט, ב') שלעולם יסדר אדם שולחנו בע"ש, אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. ע"כ. וכן נראים הדברים מדברי השש"כ (פנ"ד ס"ל), שלכתחי' יאכל כביצה, ועכ"פ לא יפחת מכזית פת. ע"כ.


יש להעיר, שגם מדברי מרן (בסי' תרל"ט ס"ג) עולה שבסעודת יו"ט די בכזית. שהרי כ' שלגבי ליל יו"ט א' דסוכות די לאכול בסוכה כזית פת. ואם בסעודת יו"ט מעיקר הדין בעי כביצה, א"כ מאי מהני הכזית, הרי עכ"פ חייב להשלים לכביצה בשביל לצאת י"ח סעודת יו"ט. אלא קמ"ל שמעיקה"ד די בכזית. וממילא אין דבריו סותרים מסי' רצ"א לסי' תרל"ט (ואין לתרץ שהחילוק הוא מצד שבת דבעי בכביצה וביו"ט די בכזית. דאין סברא לחלק בין שבת ויו"ט מצד כמות הפת. כך בס"ד נלע"ד).


לכאו' יש מקום לסתור את כל הפתרון הנ"ל בשל דברי המ"א והמ"ב (בסי' קס"ח ס"ק כ"ד), שאף מי שלא אכל מזונות בשיעור של קביעת סעודה, מ"מ אם אכל יחד עם המזונות גם שאר מיני תבשיל ושבע מכך, הוי קביעות סעודה המחייבת נט"י בברכה, וכן "המוציא" וברהמ"ז. וא"כ יש מקום לחשוש שכ"ש בני"ד שאוכל ממש פת ולא רק מזונות שבשל כך הוי קביעות סעודה ויתחייב בסוכה, וכנ"ל בפרקנו (בסעיף ל"ב, ובפרט בהערות צ"ב ואילך). ומ"מ מדברי המ"ב (בסי' תרל"ט סקכ"ג) נראה שבשעה"ד כבני"ד א"צ להחמיר בכך. ושמא אכן יותר טוב בני"ד לאכול לאחר הקידוש רק שיעור שבין כזית לכביצה פת, לברך ברהמ"ז, ואז לאכול את כל שאר התבשילים והמאכלים למיניהם. ואמנם זה מאוד לא נוח, אך המחמיר בכך תע"ב.


אלא שלאחר זמן הראוני שבספר וזאת הברכה (פ"ד, בדין שיעור קביעת סעודה באכל פת הבבכ"ס יחד עם מאכלים אחרים, בסעי' א' ובהערה 10 שם) כתב שדנו האחרו' גבי הדין הנ"ל של המ"א והמ"ב, ששאר המאכלים מצטרפים לפת הבבכ"ס כדי לחייבו בברהמ"ז, ונחלקו מהו שיעור המזונות המדובר בני"ד [ומ"מ כ"ז רק גבי האשכנזים. שהרי למרן הגחיד"א ועוד פוס', הספרדים אינם מחמירים בהא, וכנ"ל (בהערה צ"ג)]. ועיי"ש בוזה"ב שי"א דבעי לפחות אכילת ג' או ד' ביצים מהמזונות, ורק לכך מצטרפים שאר המאכלים, וי"א שאפילו אם אכל כזית מזונות מצטרפים אליו שאר המאכלים. ונראה שאמנם ד' רוה"פ דהו"ד משיעור ג' או ד' ביצים. אמנם הסיק שם בספר וזה"ב שלכתחי' יש להמנע מלאכול פחות מד' ביצים אם מצרף אליהם שאר מאכלים, אלא יאכל לפחות ד' ביצים פהבבכ"ס, וזאת כדי שיוכל לברך ברהמ"ז בשופי. לכן בס"ד חזרנו למש"כ קודם, שלכתחי' יאכל כזית פת ויותר, עד שיעור כביצה, ואז יברך את ברהמ"ז, ולאחר מכן יאכל את כל שאר המאכלים והתבשילים, ותע"ב. כך בס"ד נלע"ד, וצויי"מ, ומתורתו יראנו נפלאות.


וכעבור זמן ראיתי שהגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה. דף קמ"א סט"ו) דן גבי ני"ד, והביא מחלו' אי בשויו"ט אף אכילת ארעי של כזית פת מחייב סוכה או רק מכביצה פת מתחייב אז בסוכה. עיי"ש שהביא מחלו' ע"כ. אך בשל מחלתי קיצרתי. ה' ירפאני במהרה.


[207]רז. בס"ד בני"ד יש לילך לחומרא בשני הצדדים. והיינו שיעור הגדול של הכזית, והשיעור הקטן של הביצה.


כפי שכתבנו לעיל, שיעור הגדול של הכזית לגראח"נ הוי 29 סמ"ק. ולחזו"א כ-47 סמ"ק. ואילו שיעור ביצה הקטן של הגראח"נ הוי 54 סמ"ק. ואילו את שיעור הכביצה של החזו"א לכאו' אין לחשב בני"ד, דהוי קולא.


נמצאנו למדים שבני"ד יש לאכול פת בשיעור שבין 30 סמ"ק ל-54 סמ"ק. ולנוהגים כחזו"א יש לאכול פת בשיעור שבין 47 סמ"ק ל-54 סמ"ק (וזה שיעור מאוד מצומצם). וה' יעזרנו לכוון לאמיתה של תורה.


[208]רח. כנ"ל (בהערה ר"ו). וכן כתבנו שם שדבר זה מועיל לעצם דין סעודות שבת ויו"ט, אך לא לצאת י"ח, אכילת הפת בלילה הראשון (ובחו"ל גם בלילה השני) של החג, כיוון שצריך לאוכלו בסוכה כשרה. ובלילה הראשון זו מצווה דאו'. ומצווה זו אינו מקיים בני"ד, אלא רק את מצוות סעודת שבת או יו"ט אך לא את מצוות האכילה בסוכה כשרה בלילה זה.


הנה דין נט"י לאכילת פת תלוי בשיעור הפת שאוכל:


למנהג הספרדים אם אוכל פת פחות מכזית אין צריך כלל נט"י [מרן (סי' קנ"ח ס"ג). ומש"כ זאת בשם "יש מי שאומר", כתבו כותבי כללי הפוס' דהוא משום שמצא כן בראשון אחד. ואע"פ שלא מצא חולקים ע"כ, לכן כתב זאת רק בשם "יש מי שאומר". שכ"כ בס' יד מלאכי ובשאר ספרים]. ואם אוכל בשיעור שבין כזית לכביצה, צריך נט"י אך בלי ברכה [מרן (שם ס"ב)]. ואם אוכל יותר מכביצה חייב ליטול ידיו ולברך ענט"י (שכ"מ ממרן שם ס"ב).


ובאשר למנהג האשכנזים. כיון שהרבה אחרו' אשכנזים פסקו שאף אם אוכל פחות מכזית בעי נט"י, לכן הסיק במ"ב (סי' קנ"ח סק"י) עפי"ד הגר"א, הגחיד"א ועוד אחרו', שלכתחי' נכון להחמיר בזה וליטול ידים אף לפחות מכזית.


ומ"מ לד' המ"ב (שם סק"ט) אם אוכל יותר מכזית ופחות מכביצה, חייב מדינא בנט"י. אך אם אוכל יותר מכביצה, בזה לא רק שחייב ליטול אלא גם מברך ענט"י [עפ"י מרן (שם ס"ב). והרמ"א לא חלק ע"כ. וכ"נ מדברי המ"ב (סק"ט)]. ומ"מ לד' הגאון כבר משיעור כזית בעי נט"י בברכה (שעה"צ שם סק"ט).


וא"כ למסקנה י"ל בס"ד, שהן לספרדים והן לאשכנזים מברכים ענט"י על אכילת פת רק משיעור כביצה (חוץ מד' הגר"א שמברכים כבר משיעור כזית). אלא שאם אוכל פחות מכך, חייב נטילה (בלי ברכה) כבר משיעור כזית, והאשכנזים מחמירים שאף כשאוכל פחות מכזית פת יטול ידיו (בלי ברכה) כחומרא.


בענין אכילת שאר המאכלים העשויים מחמשת מיני דגן ואינם פת, כיון שבני"ד עסקינן בסוכה שאינה כשרה, או ללא סוכה כלל, הרי שעליו להזהר שלא לאכול גם את שאר הדברים שחייבים לאוכלם בסוכה. לכן עליו להזהר הן מאכילת פת הבאה בכיסנין, הן מאכילת תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן, והן מאכילת שאר דברים ושתיית יין, כמבואר לעיל בפרקנו (בסעיפים ל"ג-מ"א). ויתכן שבשעה"ד יש מקום להקל, ואז יחמיר רק כמבואר לעיל (בסעיפים מ"ז-נ"א).


[209]רט. כשעבר הגר"א נבנצל שליט"א על הכתוב כאן בהלכות, העיר בכתב ידו וז"ל: לכאורה כמו שבשבת אם נקרעה ציציתו רשאי ללכת בבגד בלי ציצית, מכיון שאינו יכול לעשות ציצית בשבת, כך אם נמצא במקום שאין סוכה, יכול לאכול כל מה שברצונו, מאחר שאינו יכול לעשות סוכה, ואין לו לבטל עונג שבת ושמחת החג. עכ"ל.


אמנם אני כשלעצמי לא ברור לי לגמרי היתר זה. דלכאו' נראה שכוונת הגר"א נבנצל שליט"א לדברי השו"ע (בסי' י"ג ס"ג) שאם נודע לאדם בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסולה, לא יסירנה מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות. עכ"ד.


ולי הקטן ק"ק ע"כ, דלכאו' לא דמי הא להא. דהתם בציצית הוא רק ממשיך ללכת עם הבגד של הציצית, ואינו עושה שום מעשה מחודש, אע"פ שכל רגע ורגע הינו מבטל מ"ע דאו' של לבישת בגד בעל ד' כנפות בלא פתילים. אך בני"ד הריהו ממשיך לאכול יותר מכזית ואף יותר מכביצה פת, ומבטל הוא עי"כ מ"ע דישיבה בסוכה. שהרי אם הסוכה פסולה דינו כמי שאוכל מחוץ לסוכה, וא"כ במעשה ידים הנמשך כל רגע ורגע של המשך האכילה, מבטל הוא מ"ע דאו' של הסוכה. ועוד בס"ד יש לחלק בין המיקרים, דהתם בציצית התירו לו להמשיך לילך עמה משום כבוד הבריות (כמבואר בהדיא בשו"ע כנ"ל), משא"כ הכא מה כבוד הבריות שייך אם יפסיק לאכול מהפת לאחר שאכל ממנה כזית או כביצה, ובפרט שממשיך הוא לאכול אח"כ מהתבשילים ושאר המאכלים.


ואמנם יש צד לומר ההיפך: דהתם בציצית לכאו' הקלו לו לעבור על ב' עבירות: 1) הליכה עם ציצית פסולה, דהוי ביטול מ"ע דאו' כל רגע. 2) הליכה עמה בכרמלית, והיינו שמעבירה יותר מד"א והוי איסור דרבנן. אך מ"מ מהטעמים שכתבנו לעיל לחלק בין המיקרים נראה שק"ק ללמוד להקל מהתם. וצ"ע.


אמנם חכ"א העיר שאכן נכונים דברי הגרא"נ שליט"א. שעפי"ד השטמ"ק במנחות (דל"ז, ב' סק"ה), ושכן מתבאר גם בב"י (או"ח סס"י י"ג ד"ה "כתוב במרדכי") בשם המרדכי, שאמנם יש מצוה מדאו' לעשות ציצית, אך אם בשבת נפסל א' הפתילים אינו חייב לפושטו וזאת בשל כבוד הבריות. וטעמם, משום שאינו מוזהר שלא ללבוש ד' כנפות בלא ציצית (בשבת), דע"כ אינו מוזהר על הלבישה, אלא מצווה על העשיה, משום שבשבת אינו יכול ואינו רשאי לתקן הציצית (משא"כ ביום חול שאף לדעתם אסור לילך בציצית פסולה כזו, שהרי יכול לתקנה). ולפי"ז ה"ה בני"ד, שנראה לגרא"נ שליט"א שכיוון שאינו רשאי לתקן הסוכה הרי שמותר לו לאכול ללא הסוכה, דהמצווה היא לבנותה ואם אינו רשאי לבנותה (בשבת) יכול לאכול ללא סוכה, משום עונג שבת ושמחת יו"ט (כמו שיש היתר לענין הציצית משום כבוד הבריות).


נמצאנו למדים שענין האיסור לבנות הסוכה בשבת מקביל לאיסור עשיית הציצית בשבת, ובשניהם אסור לו לעשותם, וענין מקור ההיתר של לבישת הציצית משום כבוד הבריות שווה לדין האכילה מחוץ לסוכה מטעם עונג שבת ושמחת יו"ט.


[210]רי. בענין פטור הנשים ממצות סוכה, ר' מרן (סי' תר"מ ס"א) עפ"י הגמ' בסוכה (דכ"ח ע"א וב') והוא הלל"מ (בגמ' שם ע"ב), וכדלקמן (בפרק י"א סעי' ב' ואילך, ובכת"י פרק י"ז ס"ג ובהערות ה'-ט').


ואם נשים מברכות ברכת "לישב בסוכה". הנה הנשים האשכנזיות נוהגות לברך ע"כ ברכת "לישב", ככל מ"ע שהזג"ר, עפי"ד ר"ת בתוס' רה"ש (דל"ג, א'), ושכ"פ הרמ"א (בסי' י"ז ס"ב ובסי' תקפ"ט ס"ו). ור' בחזו"ע (סוכות. דקנ"א סוף הערה מ"א) ובסה"ס (מיל' לפכ"א סק"ג), שאף מהאשכנזיות יש שאינן מברכות זאת. וע"ע בשש"כ (פמ"ח הערות מ"ז ומ"ח).


והנשים הספרדיות אינן מברכות ע"כ (ואסור להן לברך), ככל מ"ע שהזג"ר שאינן מברכות (אא"כ נהגו לברך ע"כ, שבמקום מנהג ל"א סב"ל. וכמו שי"א גבי נטילת לולב לנשים, וזו מחלו'). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ט ס"ו) גבי מ"ע שהזג"ר לנשים, שלא תברכנה, ואף אין מברכין להן (אם המברך אינו צריך ממילא לברך ברכה זו). וראה לקמן (פרק י"א סעי' ג', ובפי"ז הערות ה'-ט').


ובענין אם הנשים עונות "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" כששומעות ברכה זו בקידוש. הנה הנשים האשכנזיות ודאי שתענינה "אמן", ככל שאר ברכות הקידוש שהן שייכות להן (לד' ר"ת והרמ"א הנ"ל. ואע"ג שאינן מצוות ע"כ, מ"מ נראה בס"ד שר"ת ס"ל שיש להן שייכות למצוה, ולכן הן יכולות להמשיך על עצמן את המצוה ואף לברך, ואינן כגוי). וע"ע בשש"כ (פמ"ח בהערות הנ"ל). וע"ע בשש"כ (שם בסעי' ח') דין אשה המקדשת בעצמה, התברך ברכה זו.


שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א בענין מחלו' הפוס' גבי אשה שמברכת ברכת "שהחיינו" בזמן שמדליקה נרות של יום טוב (אמרתי לגראי"א שליט"א שכן נוהגת אשה שבאה ממשפחה אשכנזית, והגראי"א אמר שאכן כך נוהגים חלק מהאשכנזים). ושאלנו האם אשה זו תענה "אמן" כשבעלה מברך "שהחיינו" בקידוש של ליל יו"ט, או כיון שהיא כבר יצאה ידי חובה בברכה זו (ובפרט שהשאלה נשאלה בליל יו"ט של שבועות, שברכת "שהחיינו" הינה לכאו' רק על עצם היו"ט, כך שאין מקום שתענה "אמן" כדי לצאת יד"ח גם במצות היום כגון בפסח על אכילת מצה, ובסוכות לאשכנזיות על הסוכה). וענה הגרא"י אולמן שליט"א, שהגרש"ז אוירבך זצ"ל פסק שהיא יכולה לענות "אמן" על ברכת "שהחיינו" של הבעל בקידוש. ושאלתי את הגראי"א האם גם הוא פוסק כן, ואמר שאכן כן. ובתשובה לשאלתי אמר שהטעם שתענה כי זה חלק מסדר הברכות של מצוות הקידוש. אך הוסיף, שמ"מ אם האשה לא עונה "אמן", אין צריך לומר לה שהיא תענה "אמן", היינו לא להכריח אותה בכך. והמשכנו לשאול, האם כן הדין גם גבי ברכת "לישב בסוכה" בחג הסוכות. שאע"פ שאשה אינה חייבת במצוות סוכה, מ"מ היא תענה "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" שאומר הבעל בקידוש בגלל שכך התקנה לברך ברכה זו בעת הקידוש. וענה הגרא"י אולמן שליט"א שאכן גם בקידוש של ליל סוכות תענה האשה "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" של הבעל מהטעם הזה שאמרנו. עכת"ד (ומהטעם שאמר נראה שכוונתו אף לספרדיות, שאינן שייכות לברכת "לישב בסוכה"). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף וז"ל: והיינו אף אם היא עצמה יושבת מחוץ לסוכה. עכ"ל.


ונשוב לני"ד. גבי הספרדיות אם תענינה "אמן" בקידוש על ברכת "לישב בסוכה". ר' בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה, דקמ"ט סי"ט) שכ' שלא תענינה "אמן" בעת ששומעות ברכה זו בקידוש, כי אין ברכה זו שייכת לה, והוי הפסק בין ברכת בפה"ג לשתייתה מהיין. ולכן רק תהרהר "אמן" בלבה. והוסיף, שאם בכ"ז ענתה "אמן", טוב שלא תשתה מהיין. עכת"ד. ולכאו' יש מקום לומר שרשאית היא לכתחי' לענות "אמן", ולכוון בדעתה שלא תשתה מהיין. אע"ג ששתיית היין מצוה, מ"מ גם עניית "אמן" מצוה היא, ואפי' מצוה גדולה ועצומה, שכבר האריכו חז"ל בגודל מעלתה. ולכאו' גם אין עניית "אמן" זו הפסק בין הקידוש לבין "שהחיינו", דכל ברכה מהן הינה ברכה בפנ"ע, ואין זה כעניית "אמן" בין הברכות של ברהמ"ז שהן מצוה אחת.


ולפי דברי הגרע"י שליט"א, הנ"ל, צ"ע אי אשה ספרדיה גם לא תענה "אמן" בכל ימי החג כולם, כשבעלה מברך "לישב" "והמוציא" לפני כל סעודה, שהריהי מפסיקה בין נט"י ל"המוציא" בדיבור שלא שייך לה. אך בזה אכן יתכן שתענה. וזה כדין עניית "אמן" על כל ברכה, שהיא נמצאת בין נט"י ל"המוציא". ומ"מ נראה בס"ד שלד' הגרע"י שליט"א אם בעלה מקדים "המוציא" לברכת "לישב", שאז עניית "אמן" זו הינה לדידה הפסק בין "המוציא" לטעימת הפת, בזה לא תענה "אמן" משום דהוי הפסק. כך בס"ד נלע"ד מדברי הגר"ע יוסף שליט"א, הנ"ל.


ומ"מ יש להעיר שאמנם גם לדעת הגר"מ אליהו שליט"א, שאסור לנשים ספרדיות לברך ברכת "לישב" [ס' הל"ח (פנ"א סל"ה)]. אך ממה ששמעתי ממנו גבי דברים דומים לני"ד (כגון אשה שבירכה "שהחיינו" על הדלקת נר של יו"ט, אי תענה "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש של ליל יו"ט), מ"מ לא ברור לי מה דעתו גבי ני"ד, אם אכן הנשים כן תענינה "אמן" כששומעות ברכת "לישב" ממי שחייב לברכן. וזאת משום שאמר כמה טעמים להלכות בענין זה, ואם אנו רוצים ללמוד מהתם לני"ד תלוי מהו הטעם העיקרי שם. ר' ע"כ במה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ד', ופ"ז הערה ו'), ובהל' יו"כ (פ"ב הערה פ"ב ופ"ה סעי' ה'), והל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ט') ובמקורות שם. אמנם מכל דבריו שם נראה שדעתו היתה שאף אשה ספרדיה תענה "אמן" בקידוש על ברכת "לישב בסוכה", ואף תשתה מהיין בסוף הקידוש. עיי"ש.


בס"ד נראה שפה המקום לכתוב בס"ד את מה ששמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א גבי מיקרים דומים. ואמנם יש לכאו' לחלק בין ני"ד להתם. שבני"ד אנו עוסקים לגבי עניית "אמן" של האשה ששומעת ברכה שאינה שייכת לה (למנהג הספרדים). ואילו במיקרים הבאים מדובר גבי עניית "אמן" למי שאינו חייב לברך את הברכה ששומע, אך מ"מ הוא כן שייך לברכה זו, ונחל בס"ד לפרט הדברים: ששמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א שספרדי שמתפלל עם אשכנזים בר"ח, ושומע אותם מברכים על ההלל בשחרית, למרות שאותו ספרדי לא מברך ברכה זו, מ"מ יענה "אמן" כששומע את האשכנזים מברכים זאת. וטעמו, משום שלאשכנזים מותר לברך ברכה זו אין זו ברכה לבטלה עבורם ולכן יענה "אמן" ע"כ [וכ"פ להתיר לענות "אמן" בכגון דא כבר הגרש"ק זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' נ"ז), והפמ"ג (א"א סי' רט"ו סק"א. וע"ע בא"א סי' כ"ה סק"י, ובסי' קכ"ד סקי"ד), הבה"ל (סס"י רט"ו. והתיר לענות "אמן" על ברכה שאינה דחויה לגמרי בפוס'). ועל מה שכתבנו להתיר לענות "אמן" בכגון דא, כתב הגר"א נבנצל שליט"א: וכן הורה אדמו"ר (היינו הגרש"ז אוירבך) זללה"ה. עכ"ל. וע"ע בדברי הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ל"ח), מש"כ ע"ד שו"ת יין הטוב (לגר"י ניסים. סי' כ"ד ד"ה "וגם פשוט", דפ"א). וכ"ז שלא כד' הגר"ע יוסף שליט"א, דס"ל שאין לענות "אמן" כששומע אשכנזי המברך על ההלל בר"ח. וטעמו עפי"ד הרמב"ם בתשובותיו, שאין לענות "אמן" על ברכה לבטלה. ואח"כ מצא הגרע"י שליט"א יותר מזאת, שהרשב"ץ, וכמו שהעיד נכדו הג"ר צמח דוראן בשו"ת יכין ובועז (סי' קי"ח), לא היה עונה "אמן" על ברכה שלדידו אין לברכה, אע"פ שלאחרים (כגון אשכנזים) מותר לברכה. עכת"ד. ראה כ"ז ביבי"א (ח"א או"ח סי' כ"ט סקי"ד. וח"ו או"ח סי' מ"א). וכן ראה בחזו"ע (פסח. ח"א הלכות תפילת ליל פסח, דרל"ו הערה ט"ז). וע"ע שו"ת בנין עולם (או"ח סי' ס"ה), שד"ח (מערכת חוה"מ סס"י י"ד ד"ה "ולענין ברכה"), כה"ח (סי' כ"ה סק"מ), שו"ת אור לציון (ח"ג פ"ג תשו' ב'. עיי"ש שהסיק שרשאי לענות "אמן" בכה"ג. ומ"מ אם אינו רוצה לענות, רשאי להמנע מכך), ושו"ת דברי עני (לידי"נ הרה"ג דביר אזולאי שליט"א, ח"א סי' ט"ו). ואכמ"ל. ואני הקטן משתדל לא להכנס למחלו' זו]. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א, שספרדי השומע למשל בשבת בשחרית קידוש מאשכנזי, והאשכנזי מקדש על יין שלספרדים דינו כמים, כיון שאין בו מספיק יין ורובו מים. אמר לי הגרמ"א שליט"א שמ"מ הספרדי יענה "אמן" על ברכת בפה"ג של האשכנזי, ואף יוצא ידי חובה בקידוש זה, וזאת משום שלאשכנזי המקדש דין יין זה כשאר יין, וברכתו בפה"ג. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, וז"ל: צ"ע לענ"ד איך יוצא הספרדי בזה. עכ"ל. אמנם אח"כ ראיתי שגם בס' ילקו"י (הל' שבת ח"א, סי' רע"ב סוף הערה ז', עמ' רפ"ב) פסק להקל בני"ד לספרדי, וזאת אף בקידוש הלילה בשבת, וזאת מהטעם שאמר כבר הגרמ"א, כנ"ל, עיי"ש שגם הגר"ע יוסף שליט"א הסכים להקל בכך.


בס"ד נשוב לני"ד. הגר"א נבנצל שליט"א, בהערותיו על מה שכתבנו בקונטרס מקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ד') כתב לנו שלד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל "כשהבעל מברך 'לישב בסוכה', האשה עונה 'אמן' אף למנהג הספרדים שאין אשה מברכת על מ"ע שהזג"ר. ואף אם היא עצמה (בין אשכנזי' בין ספרדי') יושבת חוץ לסוכה". עכ"ל.


וכן שאלנו את הגרא"י אולמן שליט"א בענין אשה, אפי' אשכנזיה, שבזמן קידוש ליל יו"ט ראשון דסוכות נמצאת היא בסוכה אך במקום שנחשב כפסול לסוכה, או שיושבת היא מחוץ לסוכה. האם תענה "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" של המקדש. והזכרנו לפניו את דברי השש"כ (מהדו' תשמ"ט, פמ"ח ס"ח, ובפרט בהערות מ"ט ונ') שהביא מחלו' הפוס' ע"כ. שי"א שלא תענה מחשש שעניית ה"אמן" הינה הפסק בין ברכת "הגפן" לשתיית היין. וי"א שתענה "אמן" משום שברכת "לישב" שייכת לקידוש, ואף מי שאינו יוצא י"ח בברכה זו, מ"מ כיון שהיא נתקנה על הקידוש, לכן על כל השומעים לענות "אמן" אפי' שאינם חייבים בברכה זו (עיי"ש בשש"כ בפמ"ח הערות מ"ב ונ' בשם הגרשז"א זצ"ל). וראשית אמר לי הגרא"י אולמן שנוהגות הנשים אצלם, שאף כשהן יושבות בסוכה בחלק שאינו כשר לסוכה, מ"מ נכנסות הן לתוך הסוכה למקום שהינו כשר, ומברכות שם ברכת "לישב" (אמנם ק"ק לי ע"כ, שהרי בכה"ג אף איש אינו מברך. ושמא כוונתו שהן נכנסות לסוכה ואוכלות דבר המחייב ישיבה בסוכה וברכת לישב - מ.ה.). ומ"מ לענין השאלה הנ"ל, אמר הגרא"י אולמן שליט"א שלדעתו אשה (אשכנזיה), אף כשיושבת היא בקידוש בסוכה במקום שאינו כשר לסוכה, אפ"ה תענה "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" שבקידוש, כיוון שזה חלק מהקידוש, והיא עצמה אינה מברכת זאת אלא רק עונה "אמן", ורשאית היא אח"כ לשתות מיין הקידוש על סמך ברכת המקדש, ולא חשיבא ענייתה כהפסק בין ברכת היין לשתייתו. והזכיר הגראי"א בדבריו את המחלו' גבי אשה שברכה ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנר של יו"ט, אי תענה "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש. אך אנו אמרנו שלכאו' יש מקום לחלק בין המיקרים. דגבי ברכת "שהחיינו" מ"מ אשה זו שייכת לברכה, שהרי היא ברכה אותה קודם לכן (וגם יש לומר שברכת "שהחיינו" שבקידוש קאי גם על עצם היו"ט, וגם על מצוות הישיבה בסוכה. ובזה אף אם ברכה "שהחיינו" על הדלקת הנר, מ"מ עתה יוצאת י"ח "שהחיינו" על מצוות הישיבה בסוכה. וכמו שכתבו הפוס' חילוק זה גבי מי שקידש בליל יו"ט ראשון דסוכות בביתו מחמת הגשמים, ובבוקר כשפסקו הגשמים י"א שיברך שוב "שהחיינו" על מצוות הישיבה בסוכה, שלא קיימה בשנה זו עד כה). משא"כ גבי ברכת "לישב בסוכה" לכאו' היא לא שייכת אליה כי אשה אינה חייבת במצווה זו, ובעת הקידוש היא גם לא מקיימת מצווה זו, שהרי היא יושבת בחלק הפסול של הסוכה.


אלא שעל כך העיר הגראי"א שליט"א, שבעצם אשה שיושבת בסוכה היא כן מקיימת מצווה בכך. ומתוך כך שאלתיו האם גם אשה ספרדיה שיושבת בסוכה מקיימת מצווה בכך, שהרי הן לא מברכות ברכת "וציוונו לישב בסוכה" משום שאינן מצוות על כך (והיינו הן פטורות מכך ולכאו' אינן שייכות לכך). ואמר הגרא"י שמ"מ אף אשה ספרדיה שיושבת בסוכה מקיימת מצווה בכך.


ומתוך כך שאלתיו, האם גם אשה ספרדיה היושבת בסוכה, ואפי' בחלק שבה שאינו כשר לסוכה, התענה לדעתו "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" של המקדש בליל יו"ט ראשון דסוכות. וענה הגרא"י אולמן שאכן גם ספרדיה תענה "אמן" על ברכה זו, משום שסו"ס המקדש כן צריך לברך ברכה זו, וברכה זו הינה חלק מהקידוש. עכת"ד. והיינו כמו שכתב השש"כ (שם בהערות מ"ב ונ') בשם הגרשז"א זצ"ל, דכל ששייך לקידוש, אף אם אינו רוצה לצאת בברכה, נוהגים המסובים לענות "אמן". וכמו שהיה נהוג שנשים עונות "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש אף אם ברכו ברכה זו כבר בהדלקת הנר. ועיי"ש שהוסיף הגרשז"א זצ"ל, שלא מצינו בפוס' שנשים הנוהגות כב"י, שאינן מברכות על מ"ע שהזג"ר, שלא תענינה "אמן" על ברכת "לישב בסוכה".


ועוד עלינו להעיר, שאף לד' הגרע"י שליט"א שכ' בחזו"ע (שם) שנשים לא תענינה "אמן" על ברכת "לישב" בקידוש, מ"מ כ' שרק "טוב" שבמקרה זה לא תשתה מהיין. ומשמע שאם היא מתעקשת לשתות, אין להתקוטט עמה ע"כ, ח"ו.


ור' עוד בשו"ת שבט"ה (ח"ג סי' ס"ט), ונט"ג (הל' סוכה פרק ס"ו), ומה שכתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ד' ופ"ז הערה ו'), ובמקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ב, ופ"ה סעי' ה'), ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ט') שהבאנו מחלוקות הפוס' גבי ני"ד וגבי ענית "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש, כשהאשה כבר ברכה "שהחיינו" על הדלקת נרות יו"ט.


[211]ריא. כך בס"ד נראה פשוט. דאם הסוכה פסולה לגמרי, הרי שאין צריך לישון בה, אף שאין מברכים ע"כ ברכת "לישב". ורק אם יש מחלו' גבי כשרותה, ואין בנמצא סוכה אחרת, אמרינן שיאכל וישן בה, בלי ברכה. ר' ע"כ למשל לעיל (בפ"ג סעי' מ"ו) עפ"י המ"ב (סי' תרל"א סקל"ד), וע"ע שם (בפ"ג הערות צ"ז וק"כ). וע"ע במ"ב (סי' תרמ"ט סקנ"ח).


[212]ריב. בענין מי שבאמצע סעודתו יצא לסוכת חבירו, או לסוכה אחרת שלו, וכן בענין היוצא מהסוכה וחוזר אליה, האם יברך ברכת "לישב", וכן בענין האוכל שתי סעודות באותה הסוכה ברציפות, ראה במ"ב (סי' תרל"ט ס"ק מ"ו-מ"ח), בשעה"צ (שם), באנ"ת (כרך כ"ו דף ס"א-ס"ו), בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקי"ט) ובסעיפים הקודמים.


בס"ד נביא בזה עוד כמה הלכות בני"ד:


1) מי שאינו זוכר אם בירך ברכת "לישב בסוכה", אינו חוזר לברך, מספק [שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ב) ועוד הרבה אחרו'. הב"ד ופסק כמותם בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, דקע"ח סל"ב)]. ומ"מ עדיף שיברך את הברכה, אך שם ומלכות רק יהרהר בלבו (הפוס' הנ"ל). ולא יברך לצורך זה את ברהמ"ז ויטול ידיו שוב לסעודה חדשה [חזו"ע (שם עמ' קע"ט - קפ"א)].


2) מי שנכנס לסוכה ע"מ לאכול סעודת קבע, ובירך "לישב בסוכה", ולפתע החל גשם עז שיש בו שיעור לפטור מהסוכה (משתסרח המקפה). ובטרם הספיק לאכול פת שיעור אכילת קבע נאלץ לצאת מהסוכה ולהמשיך הסעודה בביתו. האם מה שבירך "לישב" הוי ברכה לבטלה. עפי"ד הריטב"א בחולין (דק"ו, ב') שמי שבירך ענט"י לסעודה, ובטרם אכל כשיעור המחייב נט"י בברכה נמלך שלא לאכול כשיעור, שכ' הריטב"א דלא הוי ברכה לבטלה וא"צ לדחוק עצמו לאכול כשיעור. ועפי"ז כ' בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה הערה ס"ג עמ' קפ"ד) דה"ה גם בני"ד דלא הוי ברכה לבטלה, דרחמנא ליבא בעי. ע"כ.


3) מי שיש לו גגון מעל הסכך להגן מפני הגשמים, ובירך ברכת "לישב" וישב לאכול בסוכה, ובמשך סעודתו החלו לרדת גשמים, ואז סגר הגגון עד הפסקת הגשם שאז פתח הגגון שוב. כעת שממשיך לאכול, כ' בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סל"ג דקפ"ז) שא"צ לחזור ולברך ברכת "לישב", כיון שבשעה שבירך זאת היתה דעתו על כל הסעודה. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תרל"ט סקט"ו) בשם הרבה אחרו' (אלא שהוסיף דהוא משום שבינתים לא יצא מהסוכה).


4) מי שעשה קידוש בסוכה, ובירך גם ברכת "לישב בסוכה", ולאחר מכן ראה שהגגון שמעל הסכך (למניעת חדירת הגשם) היה סגור בעת שקידש, יפתח את הגגון ויברך שוב את ברכת "לישב". ויאכל לפחות עוד כזית פת (כך בלילה הראשון, ובשאר הלילות י"א שיאכל אפי' מעט, וי"א כזית, וי"א יותר מכביצה פת, כנ"ל בסעיף ס"ו בפרקנו). ומ"מ לא יאמר שוב את ברכת הקידוש ולא יברך שוב את ברכת "שהחיינו". כ"כ הרבה אחרו' [ביכור"י. מ"ב (סי' תרל"ט ססקמ"ח). חזו"ע (שם דקפ"ח סל"ג). פסתש"ו (סי' תרל"ט סקט"ו) וש"א]. ונראה שכן הדין לאו דוקא לגגון, אלא אף לכל דבר אחר שהסוכה נפסלת בגללו בוודאי, ואפי' בדיעבד. וראה עוד בכעין ני"ד בשע"ת (סי' תרנ"א סק"א). ויש לפלפל בכך, ואכ"מ.


[213]ריג. הנה מרן בשו"ע לא הזכיר דין זה, אלא דן רק גבי קידוש הלילה (בסי' תרמ"ג ס"א) וגבי סעודות שאר הימים שאין בהם קידוש (בסי' תרמ"ג ס"ג), אך לא הזכיר דין ברכת "לישב בסוכה" בקידושא רבא ולא בסעודת שבת חוה"מ.


ואף שהיו מהפוס' שניסו לדייק מדברי כמה ראשו' גבי ני"ד, מ"מ נראה בס"ד שאין הכרח ללמוד מדבריהם גבי ני"ד [ר' בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה, הערה נ"ו עמ' קע"ב) שהב"ד האורחות חיים (הל' סוכה סעי' ל"ט) שכ': ובשבת ויו"ט מברכים "לישב בסוכה" עם הקידוש קודם ברכת "המוציא", וכן אנו נוהגים. ע"כ. וכן הוא בכלבו (סי' ע'). מ"מ ממש"כ ש"מברכים אותה קודם ברכת המוציא", יש מקום להבין שמברכים אותה לא סמוך לקידוש אלא דוקא בסמיכות לברכת הפת, לאחר הנט"י. כך בס"ד נלע"ד].


אמנם האחרו' דנו בזה רבות. שכ' מרן החבי"ב בשכנה"ג (סי' תרס"א) שגם ד' מרן ומור"ם (הרמ"א) ז"ל היא שגם בקידוש היום ברכת הסוכה "אומרה על הכוס קודם שישתה". וסיים, הלכך האומר ברכת הסוכה ביום שיש בו קידוש בברכת "המוציא", טועה. עכת"ד. והב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרמ"ג סק"ה), ומשמע שהסכים עימו. וכ"כ המ"ב (בסי' תרמ"ג סק"ט) בשם הלבוש. והטעם, כיוון שמכין עצמו בקידוש זה לאכילה יברך "לישב" קודם שיטעום מהכוס. וכ"כ כה"ח (סי' תרמ"ג סקי"ח), הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פנ"א סכ"א), והחזו"ע (דיני ישיבת הסוכה, דקע"ב סכ"ט).


ומאידך יש החולקים ע"כ. שכ' בשו"ת דבר שמואל (אבוהב. סי' רט"ו) לפקפק ע"ד השכנה"ג הנ"ל, וכ' שאין בדבריו הכרע. והוסיף, שבפרט שיש מקום לפקפק על ההפסק של ברכת "לישב בסוכה" בין ברכת בפה"ג לשתיה, כיוון שלא נתקנה כן מן הקדמונים ולא הוזכרה בתלמוד, ובשתיית היין אין איסור חוץ לסוכה. עכ"ד. וע"ע בשו"ת מעט מים [(סס"י פ"ב) שנראה שנטה להסכים לשכנה"ג].


והיו עוד אחרו' שכתבו כדברי הדב"ש. אלא שהיו מהם שכתבו כן בשם הט"ז, והיו שהבינו מדברי הט"ז להיפך. ובאמת יש לדון מהי ד' הט"ז בני"ד. שכ' הט"ז (בסי' תרמ"ג סק"ד) וז"ל: "בשבת בשחרית דאין שם קידוש (היינו ברכת קידוש אלא ברכת היין בלבד – מ.ה.), מ"מ צריך לברך על הסוכה קודם המוציא אחר ברכת בפה"ג או שהכל... וקודם בפה"ג או שהכל אין לברך על הסוכה כי יש לסומכה לאכילה ולא לשתיה". עכ"ל. ועפי"ז כ' הגר"ז בשו"ע שלו (סי' תרמ"ג ס"ג) בשם הט"ז שאין לברך לישב בסוכה בשבת ויו"ט שחרית קודם שתיית הכוס, אלא יסמוך ברכה זו לאכילה שהיא עיקר המצווה שעליה מברכים. עכ"ד. וכ"כ גם מרן המ"ב בשעה"צ (סי' תרמ"ג סקי"ג) שד' הט"ז שאין להפסיק בברכת הסוכה בין בפה"ג לשתיה, דעל השתיה ליכא שום חיוב סוכה כלל, אלא יברכנה אחר ברכת המוציא למנהגנו (היינו שסומכה לברכת הפת. ולמנהגם מברכה אחר "המוציא" ולא בין הנטילה לבין "המוציא"). וכ"כ כה"ח (סי' תרמ"ג סקי"ח) בשם הגר"ז בהבנת הט"ז.


ולעומתם יש שהבינו שד' הט"ז להיפך. שכ' הפמ"ג במש"ז (סק"ד) שלד' הט"ז מברך "לישב בסוכה" מיד אחר בפה"ג או שהכל, וזאת קודם נט"י והמוציא. ע"כ. וכן הבין מדברי הט"ז גם הגרע"י שליט"א בחזו"ע [(דיני הישיבה בסוכה בהערה נ"ו). עיי"ש שתמה ע"ד הגר"ז בהבנתו את ד' הט"ז. והוסיף שגם כה"ח (הנ"ל) לא הרגיש שד' הט"ז אינה כהבנת הגר"ז בדבריו].


נמצאנו למדים שד"ז לא יצא ממחלו' הפוס', זה אומר בכה וזה אומר בכה. ואף בהבנת דברי הט"ז ישנן דעות שונות.


ואמנם איני רשאי ואיני רוצה להכניס את ראשי בין הרים גדולים, אך באמת בס"ד נלע"ד שהעיקר כד' הג' מהר"ש אבוהב זצ"ל בדב"ש הנ"ל, שיש לברך בני"ד את ברכת "לישב בסוכה" אחר הנט"י לפת. ויש לברכה בין ברכת נט"י לבין ברכת "המוציא". ואין לברכה כלל בקידוש, ובוודאי שלא בין ברכת בפה"ג (או "שהכל") לבין השתיה. שהרי בני"ד לא תיקנו חז"ל לברך בקידוש זה את ברכת "לישב". ואין זה כדין קידוש דיקנה"ז (דהא ממילא אין יקנה"ז בסוכות, דלא אד"ו רא"ש, ולעולם לא חל יו"ט דסוכות במוצש"ק), או כשאר קידוש דליל יו"ט. ולכן לכאו' הוי הפסק בין ברכת הגפן לשתיה. ובפרט שמעיקרא אין חובה לקבוע סעודה על הפת לאחר קידוש זה (מלבד לד' כמה פוס', כגר"א, דס"ל שאף בקידוש זה יש לקובעו על אכילת הפת), ממילא יוצא שאין ברכת המוציא וברכת הסוכה שייכות לקידוש. ובפרט לספרדים שמברכים ברכת הסוכה רק על אכילת פת או קביעות סעודה על מזונות. אך הכא כדי לקבוע סעודה לצורך הקידוש הרי אינו חייב לאכול פת או מזונות בשיעור המחייב את ברכת הסוכה. ומתוך זה לכאו' גם מתורצת קושיית החזו"ע על הדב"ש. שהקשה החזו"ע (שם בעמ' קע"ג) שהואיל ודין קידושא רבא נוהג גם ביו"ט, ואין קידוש אלא במקום סעודה, פשיטא שאין ברכת הסוכה מפסקת בין בפה"ג לשתיית היין. אך לא זכיתי להבין דבריו. שנכון שדין קידושא רבא נוהג גם ביו"ט, ואין קידוש אלא במקום סעודה. מ"מ מנין דבעי דווקא סעודה המחייבת אכילה שמברכים עליה ברכת "לישב". הרי מפורש בפוס' שישנה אפשרות לקדש בקידושא רבא ולאכול פת הבבכ"ס בשיעור שאינו מצריך לברך את ברכת "לישב". וא"כ מה ההכרח שיברכנה בעת הקידוש. כך בס"ד נלע"ד.


ואכן לאחר זמן מצאתי בס"ד און לי בדברי השש"כ (פמ"ח סעי' ח' ובהערה נ' שם), שהביא הרבה דוגמאות למיקרים שיש ספק או מחלוקת אי צריך לברך ברכות מסוימות, ולכן לא יברך ברכות אלה (ובני"ד ברכת "לישב בסוכה" בקידוש היום) בין ברכות הנהנין לאכילה ולשתיה. אלא יברך ברכה זו לפני ברכות הנהנין, או שיטעם מעט לאחר ברכת הנהנין ואז יברך את הברכה המסופקת. כגון ברכת הנר לאישה אשכנזיה שמבדילה בעצמה במוצ"ש (שש"כ פס"א הערה ס"ט). ברכת בשמים במוצאי יוה"כ שחל במוצ"ש, שזו מחלו' אי בעי לברכה, שמברך אותה לאחר שבירך "המבדיל" ושתה מהיין (ר' חיי"א כלל קמ"ה סעי' ל"ט, ומט"א בקצה המטה סי' תרכ"ד סקי"א). וכן הביא שם את המקרה דני"ד, שי"א שלא יברך "לישב" בין בפה"ג לשתיית היין. והוסיף שלפי"ז אשה (אשכנזיה) הקובעת סעודה בסוכה, תברך "לישב" לפני "המוציא", או שתברך אותה לאחר שטעמה מעט מהלחם. ובשם הגרשז"א זצ"ל הוסיף שלפי מש"כ במ"ב (סי' תרל"ט ססקט"ז) שמברכים ברכת "לישב" על אכילת פהבבכ"ס (וכששוהה שם זמן מה), הרי שלא יברך "לישב" אחר ברכת המזונות, אלא רצוי שיקדימנה לברכת המזונות, דאל"כ הוי הפסק בין הברכה לאכילה. עכת"ד השש"כ שם.


ואף שיש מקום לחלק בין חלק מהנידונים דהתם לני"ד, מ"מ רואים מהני נידונים דהיכא שיש חשש של הפסק בין הברכה לאכילה, לכתחי' יקדים את הברכה המסופקת לפני ברכת הנהנין, או שיברכנה לאחר שיאכל ויבלע מעט מהמאכל. ואף שמצינו מיקרים שמברכים ברכה אחרת בין ברכת הנהנין לאכילה, מ"מ שם ישנם סיבה וטעם לכל מקרה ומקרה. וכגון יקנה"ז ושאר קידושים של שויו"ט, התם משום דבעי לקדש ולהבדיל על היין. וכן ברכת "שהחיינו" על פרי חדש. ומ"מ בזה אה"נ שישנה מחלו' גדולה בין הפוס' אי יקדים ברכת הנהנין, או את ברכת "שהחיינו". וכמו שכתבנו בכמה דוכתי [כגון במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ה'), עפ"י המ"ב (סי' רכ"ה סקי"א) וש"פ. וע"ע בהערת הגר"א נבנצל שליט"א שם]. ואין להאריך יותר בכך.


ולגבי ברכת "לישב בסוכה" בקידוש ליל שבת חוה"מ, בדברי הרמ"א (סי' תרמ"ג ס"ג) מבואר שמברכה מיד לאחר הקידוש, ולא סמוך לברכת הפת (וכ"כ בשעה"צ סקי"א). והסביר המ"ב (רסק"ט) הטעם, שאז הוא זמן התחלת הסעודה, דמקודם אין רשאי לאכול, ושייך אז לברך ברכת הסוכה (עפ"י הגר"א והמאמ"ר). ועיי"ש באורך מש"כ בשעה"צ (סקי"ב). וראה עוד בהערה הבאה.


[214]ריד. שהרי הרמ"א לא הזכיר ד"ז, וכנ"ל. והאחרו' האשכנזים נחלקו בד"ז (שהגר"ז ס"ל שיברכנה לאחר נט"י לסעודה, וכ' שכן גם ד' הט"ז. ואילו הלבוש והפמ"ג במש"ז ס"ל שיברכנה בקידוש, וכנ"ל בהערה הקודמת). ומרן הח"ח במ"ב (סי' תרמ"ג סק"ט), לאחר שהביא מחלו' האחרו' בהא, כ' למסקנה שדעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ע"כ. וא"כ לאשכנזים אין הכרע בדבר, וכ"א יעשה כמנהגו. וע"ע בהערה הבאה, מתי מברך "לישב" למ"ד שמברכה בקידוש.


[215]רטו. שכן ד' השכנה"ג, מרן הגחיד"א בברכ"י, כה"ח (סי' תרמ"ג סקי"ח במסקנתו שם), הגר"מ אליהו זצ"ל בס' הל"ח (פנ"א סכ"א, עיי"ש שכ' שיברכנה בקידוש לפני שיטעם מהיין). וכ"כ הגרע"י שליט"א בחזו"ע [(דיני הישיבה בסוכה, דקע"ב הערה נ"ו) שכן יש לנהוג לדינא, ושכן המנהג, שמקדש מעומד, מברך לישב בסוף הקידוש ואח"כ יושב וטועם. ע"כ].


ויש להעיר, שלמ"ד זה שמברך ברכת "לישב" בקידוש, יש לדון האם יברכנה לפני ברכת הגפן או לאחריה. שמצד א' יש לכאו' מקום לומר שיקדימנה לברכת "הגפן", כדי שלא תחשב כהפסק בין ברכת היין לשתייתו, וכנ"ל (בהערה רי"ג). וכעין מה שכתבו הרבה פוס' שכשמברך "שהחיינו" על פרי חדש יש להקדים את ברכת "שהחיינו" מחשש הפסק בין ברכת הנהנין לבין אכילת הפרי [וכבר כתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' רה"ש].


אך מאידך אי נימא שברכת "לישב" בני"ד הריהי כחלק מהקידוש, הרי שיש להקדים ברכת בפה"ג ככל הקידושים, וכקידוש של ליל היו"ט שמתחיל בברכת הגפן ורק אח"כ מברך "שהחיינו". ובפרט יש לנהוג כן לפי"ד הט"ז (בסי' תרמ"ג סק"ד) שהסביר מדוע אין לברך "לישב" לפני ברכת הגפן (והביא דבריו גם בחזו"ע שם). ואכן מדברי הפוס' הנ"ל עולה שדעתם שמקדים הגפן, אח"כ מברך "לישב" ולבסוף שותה מהיין [כמש"כ למשל השכנה"ג, הגרמ"א זצ"ל בהל"ח, והגרע"י שליט"א בחזו"ע (שם בדף קע"ב. אמנם גבי ההבדלה כתב שם בדק"מ סע"ב שיקדים ברכת "לישב" לברכת הגפן. עיי"ש), וכנ"ל]. וכ"נ ד' רוה"פ הנ"ל, אם כי באמת זו עיקר הסיבה להתנגדות המתנגדים הסוברים שיש לברך "לישב" אחר הנט"י לפת (וכן בס"ד דעתי העניה). ואגב ק"ק לענ"ד על מש"כ בחזו"ע (דיני הישיבה בסוכה, סוף הערה ל"ג, דק"מ, ב') שכשסומך את הסעודה הרביעית להבדלה, יאמר את ברכת "לישב" קודם בפה"ג דהבדלה. ואמנם המשיך אח"כ שבדיעבד אם בירך "לישב" אחר ברכת "המבדיל" יצא בדיעבד י"ח ולא חשיב הפסק (עפי"ד הגרשז"א זצ"ל בשלמי מועד), מ"מ לא זכיתי להבין מדוע לשיטתו שאין ברכת "לישב" נחשבת הפסק כלל, מדוע יאמרנה קודם בפה"ג, הרי יכול לאומרה אחר המבדיל, כמש"כ בני"ד. ומ"מ סמך שם ע"ד הגרשז"א זצ"ל דס"ל שיקדים ברכת "לישב" לברכת הגפן. ואף שיש מקום לחלק בין קידוש להבדלה. שבקידוש חייב לאכול לאחר מכן, משא"כ בהבדלה. מ"מ עדיין צ"ע, שהרי אף בקידוש יכול הרי לקבוע סעודה על מזונות בשיעור שלא יתחייב בברכת "לישב", או אף לקבוע הסעודה על שתיית רביעית יין (ר' שו"ע סי' רע"ג סעי' ה'). ולכן עדיין קצת קשה לי ע"ד.


[216]רטז. מה שכתבנו שמ"מ ספרדי הרוצה לברך "לישב" לאחר הנט"י סמוך לברכת הפת, שיש לו על מה לסמוך, זאת משום שכ"כ הדבר שמואל (אבוהב. שהיה ספרדי). וראה בשע"ת (סס"י תרמ"ג) שלאחר שהביא את דברי הדב"ש הללו, כתב שהרוצה לעשות כדברי הדב"ש ולברך "לישב" אחר שנטל ידיו, "אין מזניחין אותו". ע"כ. וכן עיקר. אמנם כיוון שד' רוה"פ הספרדים אינה כן, לכן כתבנו כך. אך מ"מ העושה כן יש לו ע"מ לסמוך, כד' הדב"ש והשע"ת (וכן אני הקטן נוהג. משום שבס"ד נלע"ד שאין ברכת "לישב" שייכת לקידוש זה, דיכול לקבוע סעודה באופן שלא יתחייב בברכת "לישב". וכ"א יעשה כדעת רבותיו).


[217]ריז. הא דלמנהג האשכנזים שרי לקיים את חיוב קביעת סעודה במקום הקידוש (היינו קידוש במקום סעודה), כשקובע סעודתו ע"י מזונות, אמור ד"ז הן גבי מזונות אפויים והן גבי מזונות בצורת דייסה או קוגל. גבי מזונות אפויים אמור ד"ז אף גבי שיעור כזית. שכ"כ המ"ב (סי' רע"ג סקכ"א), וכ"כ בס' שש"כ (פנ"ב סכ"ה ופנ"ד סכ"ב ובהערות ס"ו וע"ב).


והא דניתן לקיים מצוות קידוש במקום סעודה ע"י מזונות שאינם אפויים אלא מבושלים, וכגון ע"י דייסה [באופן שהיא סמיכה מספיק כך שמברכים עליה ברכת "בורא מיני מזונות", ולא שהיא דלילה שברכתה "שהכל" (כמבואר חילוק זה במרן בסי' ר"ח סעי' ו'. וע"ע בפסתש"ו סי' ר"ח סעי' י'). ואם הדייסה אינה סמיכה אלא היא דלילה, הרי שדינה כמים ושאר משקים שודאי אין לקבוע עליהם סעודה – חוץ מיין, ועכ"פ גם לגביו יש מחלו' אי ניתן לקיים על ידו מצוות קידוש במקום סעודה. כמבואר במרן (סי' רע"ג ס"ה) ובמ"ב (שם סקכ"ה)]. ואע"ג שיש מקום לכאו' לחלק בין מזונות אפויים לבין מזונות מבושלים, שהרי על אפויים אם אוכל שיעור ג' או ד' ביצים ניתן לקבוע סעודה (כל ימות השנה) שאז מברך על אכילתם ענט"י (לאחר שנטל ידיו), "המוציא" וברכת המזון. משא"כ כשאוכל מזונות מבושלים, כאיטריות, קוסקוס וכדו', לעולם אינו מברך עליהם "המוציא" וברהמ"ז, דאין על ידם קביעות סעודה [ועל קוגל זו מחלו' אי יש בו דין קביעות סעודה כשאוכל ג' או ד' ביצים, או שאין בו קביעות סעודה כלל. ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט סוף הערה ח'). ואח"כ ראינו בס"ד שגם בפסתש"ו (סי' קס"ח סקכ"א) הביא מחלו' ע"כ].


ומ"מ לעניננו. יש מהפוס' שכתבו שניתן לקיים מצות קידוש במקום סעודה הן ע"י דייסה והן ע"י קוגל. והשיעור הנצרך לכך הינו כזית. שכ"כ בשש"כ (פנ"ד סכ"ב, ובהערות ס"ז* וע"ג). וע"ע בשע"ת (סי' רפ"ט ססק"א).


לאור כ"ז, דמהני קביעת סעודה לקידוש ע"י מאכלים שברכתם מזונות, כתבו הפוס' האשכנזים שאם לאחר הקידושא רבא הוא אוכל רק דברים שברכתם במ"מ, הרי שיש לברך את ברכת "לישב בסוכה" כבר בקידוש עצמו, לאחר ברכת הגפן ולפני שתיית היין. שלגבי עצם ברכת "לישב" על אכילת מזונות, כבר כתבנו לעיל בפרקנו (סעיפים מ"ח ומ"ט) ששיעור האכילה של פת הבבכ"ס לברכה הזו הינו מעט יותר מכביצה (היינו חמישים ושמונה סמ"ק. וי"א מאה סמ"ק). ושיעור תבשיל מחמשת מיני דגן שמברכים ע"כ ברכת "לישב" הינו שיעור שהאדם עצמו קובע עליו את סעודתו. כמבואר לעיל (סכ"ח).


ובענין היכן לברך ברכה זו בני"ד, כבר כ' מרן הח"ח במ"ב (ס' תרמ"ג ססק"ט) שהשע"ת צידד שבזה לכו"ע יברך ברכת "לישב" קודם שיטעום מהכוס. והיינו לאחר שבירך בפה"ג וקודם שיטעום. ומשמע שפסק כן במ"ב (ולא חששו להפסק בין ברכת היין לשתיתו. כנ"ל (בהערה רי"ד). וע"ע במ"ב (סי' תרל"ט ססקט"ז) ולעיל (בהערה קצ"ב) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.


ועלינו להדגיש שכ"ז אמור כשאוכל את שיעורי המזונות הללו (בנפח - כמו שפוסק מרן הח"ח זצ"ל, לאשכנזים. וכבר הארכנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר. עיי"ש בנספחים בקונט' שיעור כזית בחלק ד'. ואכמ"ל), ודוקא כשאוכלם גם במשך הזמן הדרוש, וכנ"ל (בפרקנו סעי' נ').


[218]ריח. גבי קביעת הסעודה לצורך קידוש במקום סעודה למנהג הספרדים, כ' מרן (בסי' רע"ג ס"ה) בשם הגאונים, הא דאין קידוש במקום סעודה, אפי' אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה. ע"כ. וכ' המ"ב (בסקכ"א) בשם המ"א, הא"ר וש"א, דהיינו בשיעור כזית, דהא חייב עליו ברכה אחרונה. ע"כ.


ובענין אי מהני לצורך זה אכילת מזונות. אמנם מרן סתם שם ע"כ, וכ' רק שכ"ה דוקא אם אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא. עכ"ד. אך האחרו' כתבו גם עפ"י משמעות דברי מרן, דה"ה למיני תרגימא מחמשת מיני דגן [ואנו מדגישים שהכוונה מה' מיני דגן, אף דלעיתים מיני תרגימא אינם דווקא מה' מיני דגן. ר' פתח הדביר (סי' רע"ג סק"ה) שגבי קידוש במקום סעודה מיני מגדים הכוונה דווקא למיני מזונות ולא לפירות וכדומה. וע"ע בחזו"ע (שבת ח"ב, דיני קידוש במקום סעודה, הערה ו' דקל"ח, א' סוד"ה "והנה"), שהביא מ"ד שמיני תרגימא היינו פירות. אלא בני"ד בעשויים דוקא מה' מיני דגן עסקינן]. שכ"כ לקיים דין קידוש במקום סעודה ע"י מיני מזונות, המ"א (סי' רע"ג סקי"א), הגר"ז (סי' רע"ג ס"ז), וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סעי' ו') עפי"ד הגאונים ומרן בשו"ע שם. והוסיף שכן פשט המנהג שלאחר הקידוש אוכלים מעט פת כסנין, ורק לאחר זמן סועדים. וזאת שלא כשו"ת בנין עולם (או"ח סי' ח') שכ' שאין קידוש במקום סעודה אלא בפת ולא בפת הבבכ"ס. וכ"כ בשו"ת בית שערים (או"ח סי' צ"ו). הב"ד בחזו"ע (שבת ח"ב שם דקל"ז, קל"ח וקמ"ב), ומ"מ פסק להקל כמ"א וסיעתו. וכ"כ עוד הרבה אחרו', וכנ"ל (בהערה הקודמת). והגר"מ אליהו זצ"ל כתב במחזור קול יעקב, שאם בקידוש הבוקר קבע סעודתו על מיני מזונות (כעוגיות, בורקס וכדו') עליו לנהוג כדין האוכל פת, שמברך "לישב" אחר בפה"ג קודם שישתה, ואח"כ יטול ידיו בברכה ויברך המוציא וברהמ"ז. עכ"ד. וא"כ רוב מנין ורוב בנין של הפוס' ס"ל דמהני אכילת פת הבבכ"ס לקבוע הקידוש במקום סעודה.


ובאשר לקביעת סעודה ע"י דייסא ופשטידת איטריות (קוגל), גם בזה כ' בחזו"ע (שבת ח"ב, בדיני קידוש במקום סעודה, הערה ו' דקל"ח, א') להקל לני"ד. ונראה בס"ד דה"ה לשאר תבשילים העשויים מחמשת מיני דגן, כקוסקוס וכדו'. וע"ע שם (בדקנ"ה-קנ"ו).


וכיוון שהפוס' הנ"ל כתבו כן גבי קידוש הלילה, הרי ק"ו שיש להקל גבי קידוש היום דהוא קיל טפי [וכמש"כ למשל בגיוו"ר (או"ח כלל ג' סי' י"ב). הב"ד בחזו"ע (דקל"ח שם). וכ"כ עוד הרבה פוס', דמה שהקלו בקידוש הלילה ק"ו שיש להקל בקידוש היום. דקידוש הלילה עיקרו מדאו', משא"כ דהיום. ובפרט שקידוש היום אין בו ברכת הקידוש, וברכת הגפן בו אינה אלא כדי לתת חשיבות לסעודה השניה].


וע"ע בענינים אלה באנ"ת (כרך כ"ו עמ' פ' ואילך), בחזו"ע (סוכות דף קע"ב הערה נ"ו), בהל"ח (פנ"א סכ"א) ובסה"ס (במיל'. דף תי"ט ס"ד).


נמצאנו למדים דשרי לרוב ככל הפוס' (גם הספרדים) לקבוע סעודה בשויו"ט בקידוש היום גם ע"י מיני מזונות אפויים, וכן מבושלים (כדייסא ופשטידת איטריות). אמנם גבי ברכת "לישב בסוכה" שונה כאן הדין ממה שכתבנו לעיל גבי האשכנזים. דכפי שכתבנו לעיל (בפרקנו סעי' מ"ח ומ"ט), למנהג הספרדים אין מברכים בחג הסוכות ברכת "לישב בסוכה" על מיני מזונות, אלא משיעור מסוים. שאם הם אפויים (היינו פת הבבכ"ס), יש לברך "לישב בסוכה" רק אם אוכל משיעור קביעת סעודה (כמבואר למשל בכה"ח סי' תרל"ט סקל"ג). ובזה יש מהספרדים הסוברים שהיא כמות של ג' ביצים, ויש מהם הסוברים שהיא משיעור ד' ביצים, כמבואר שם. והיינו שרק אם קובע סעודה ע"כ רשאי לברך ברכת "לישב" ואז דינו ממש כאוכל פת לאחר הקידוש, שהרי צריך הוא במקרה זה ליטול ידיו בברכה, לברך "המוציא" וברהמ"ז, וממילא מברך את ברכת "לישב" במקום שמברכה כשקובע סעודה על פת, והיינו לרוה"פ הספרדים בזמן הקידוש (כגון ד' הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור קול יעקב), שמברך "לישב" לאחר בפה"ג קודם שישתה, וי"א אחר נט"י ולפני אכילת הפת, וכנ"ל בסעיף הקודם.


ובאשר למקרה שלאחר הקידוש אוכל מיני מזונות מבושלים, כגון דייסת סולת, איטריות, קוגל, קוסקוס וכדו'. הרי שכתבנו בס"ד לעיל (סעי' מ"ט) שיש מהספרדים הסוברים שמברכים ברכת "לישב בסוכה" על תבשיל כזה רק אם קובע עליו סעודה [כד' מרן (בסי' תרל"ט ס"ב) והגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח]. ודבר זה נקבע לפי מה שאדם זה קובע עליו סעודה (כמאמ"ר ובה"ל שם ד"ה "אם קובע"). ויש מהספרדים הסוברים שמברכים ברכה זו רק אם אוכל מתבשיל זה כשיעור ג' ביצים (כד' מרן הגחיד"א, כה"ח וחזו"ע).


ובאשר לשאלה היכן יברך ברכת "לישב" כשקובע סעודתו על תבשיל של מזוונת. מדלא חילקו הפוס' בין מזונות אפויים או מבושלים בני"ד, נראה דלא ס"ל שיש נ"מ בכך. ובאמת מצד א' יש מקום לומר שגבי מזונות מבושלים יותר מסתבר שיברך "לישב" בקידוש, כיוון שממילא אינו מברך עליהם "המוציא" וברהמ"ז, וא"כ יש להם פחות חשיבות מקביעת סעודה על מזונות אפויים. וא"כ אין ישיבת הסוכה בשל אכילתם חשובה כל כך שצריך לברך בעת האכילה ברכת "לישב". וא"כ בזה אולי אף הסוברים שעל אכילת מזונות אפויים יש לברך "לישב" סמוך לברכת "המוציא", הרי שהם יודו שבני"ד יש לברך "לישב" בקידוש. אלא שיש מקום לדחות זאת, משום שמ"ד שיש לברך "לישב" סמוך לברכת "המוציא" סובר כן מצד החשש שברכת "לישב" הינה הפסק בין ברכת הגפן לשתייתו (מדלא תיקנו חז"ל לברך "לישב" בקידוש זה, וכנ"ל (בהערה רט"ז). וממילא גם בני"ד אין להפסיק בברכת "לישב" בין בפה"ג לשתייתו. דמה לי אם יאכל אח"כ מזונות אפויים או מבושלים, הרי ההפסק שעשה בקידוש הוא הפסק. ולכן למעשה בס"ד נלע"ד שאין הכרע בדבר (בפרט שהפוס' שראיתי לא כתבו כן בהדיא), וחזר הדין לדין פת, שלרוה"פ הספרדים יברך את ברכת "לישב" בקידוש, אך המברך אותה סמוך לאכילת התבשיל מחמשת מיני דגן יש לו ע"מ לסמוך (וכן בס"ד נוטה דעתי העניה, מחשש הפסק, וכנ"ל). ומ"מ ברור שבכה"ג אם מברכה סמוך לאכילת התבשיל, ולא בקידוש, הרי צריך שיברכנה לפני ברכת המזונות. דאל"כ חזרה הבעיה של הפסק בין ברכת הנהנין לבין האכילה (או שתיית היין). כך בס"ד נלע"ד. אמנם חכ"א העיר שלכאו' אפשר לחלק ולומר שבקידוש אין חיוב לברך את ברכת הסוכה, כיוון שיכול לקדש שלא בסוכה, משא"כ כשקובע סעודתו על תבשיל של מזונות, שהריהו חייב בברכת "לישב". עכ"ד.


ומ"מ יש לזכור שכל חיוב ברכת "לישב בסוכה", הן על מיני מזונות אפויים והן על מבושלים, הריהו אמור שאוכלם בשיעור הזמן הדרוש, כנ"ל (בפרקנו סעי' נ').


[219]ריט. עוד יש להזכיר בס"ד דין קביעת סעודה לאחר קידוש, שיהא נחשב כקידוש במקום סעודה, כשקובע את סעודתו על אורז, על פירות או על יין.


גבי קידוש במקום סעודה כשקובע סעודתו על פירות. אמנם יש מעט מהפוס' שהתירו זאת, אך לרוב רובם של הפוס' לא יי"ח קידוש במקום סעודה בפירות. ר' ע"כ בשו"ע (סי' רע"ג ס"ה), ביבי"א (ח"ב סי' י"ט), בחזו"ע (שבת ח"ב, דיני קידוש במקום סעודה דקל"ז ס"ו. ודיני קידושא רבא הערה ד' דקנ"ה-קנ"ו), ובשש"כ (פנ"ד סכ"ד). כך שממילא לא שייך לדון כשקובע סעודתו על פירות היכן יברך ברכת "לישב".


ואם קובע סעודתו על אורז. גם בזה נחלקו הפוס' (וטעם המקילים בזה משום שברכתו הראשו' הינה במ"מ. ועוד, די"א דאם אוכל פהבבכ"ס ואורז, יברך "על המחיה" ויפטור את האורז מברכתו האחרונה. וכבר נחלקו בגמ' בפסחים האם אורז מחמיץ כחמישה מיני דגן. ואכן הגרל"י הלפרין שליט"א הביא לי בעבר קונטרס שבו הסביר את ההו"א לומר שאורז מחמיץ. והיינו מבחינה כימית יש דמיון בין אורז לחמישה מיני דגן. ואכמ"ל). ר' ע"כ באורך בחזו"ע (שבת ח"ב, דיני קידוש במקום סעודה, הערה ו', עמ' קמ"א-קמ"ה). ונראה שד' רוה"פ דלא מהני לצאת באורז י"ח קידוש במקום סעודה [עיי"ש בחזו"ע שכ"ד רוה"פ. וכן פסק שם הגרע"י שליט"א בעצמו להלכה. וכ"נ מד' השש"כ (פנ"ד סעי' כ"ד ול"א)]. וא"כ גם בזה לא שייך לדון כשמקדש בסוכה היכן יברך ברכת "לישב", האם בקידוש או לאחר שתיית היין, דממילא בעי לאכול פת או לפחות מזונות. ועוד, דאין מברכים "לישב" על אכילת תבשיל אורז.


ובענין הקובע סעודתו על היין בקידוש שחרית של שבת חוה"מ או של יו"ט שחרית. הנה למרות שפסק מרן (בסי' רע"ג ס"ה) בשם הגאונים שניתן לקיים דין קידוש במקום סעודה ע"י שתיית יין [ועיי"ש שכתבו הפוס' דבעי רביעית (כגון מ"ב סי' רס"ט סק"א, ושש"כ פנ"ד סכ"ג). וי"א דבעי לשתות רביעית נוסף לשתיית מלוא לוגמיו של הקידוש (מ"ב סי' רע"ג סקכ"ז בשם הלבוש ועוד אחרו'). וישתה הרביעית בבת אחת. וי"א בזמן של כדי אכילת פרס (שש"כ פנ"ד הערות צ"ד-צ"ו עפ"י המ"ב סי' תע"ב סקל"ד)]. מ"מ כתבו כמה פוס', שכיוון שעיקר ד"ז שנוי במחלו', אי יי"ח קידוש במקום סעודה ע"י שתיית יין, לכן ש"ד לעשות כן רק בשעה"ד [מ"ב (סי' רע"ג ססקכ"ה). שש"כ (פנ"ד סכ"ג)]. אלא שאף את"ל שיי"ח קידוש במקום סעודה ע"י יין, מ"מ כבר כתבנו בס"ד לעיל (בפרקנו סעי' נ"א) שעל שתיית יין אין מברכים ברכת "לישב", אף אם קובע עצמו על שתיית היין. וממילא השאלה דידן אינה שייכת גם על יין.


וע"ע בענין זה באנ"ת (כרך כ"ו עמ' פ' ואילך). ובחזו"ע (דקע"ב הערה נ"ו) ובהל"ח (פנ"א סכ"א). ובסה"ס (במיל', דף תי"ט ס"ד).


[220]רכ. כ"כ הרמ"א (סי' תרמ"ג סעי' ג'), והמ"ב בשעה"צ (סקי"א). וכן המנהג פשוט הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים.


[221]רכא. כן צריך לנהוג, משום שאינו יו"ט אלא שבת שחלה בחוה"מ, ואילולא השבת לא היה מקדש.


[222]רכב. כמו שכתבנו להלן (בפרק י' סעי' י"ד).


[223]רכג. מרן (סי' תרל"ט ס"ג), מ"ב (סקי"ט) וש"פ.


[224]רכד. מרן (שם ססע"י ג'). מ"ב (סקי"ט) וש"פ.


[225]רכה. מ"ב (סי' תרל"ט סקי"ט). ור' בה"ל (סעי' ג' ד"ה "ובליל").


ואי יו"ט ראשון דסוכות חל בשבת, האם צריך להוסיף עוד כזית פת לכבוד שבת. הג' בא"ח בשו"ת הוד יוסף (סי' ס"א) כ' שצריך להוסיף עוד כזית לכ' שבת, דלא יתכן לצאת בכזית א', דאין עושין מצוות חבילות חבילות. עכת"ד. הב"ד בחזו"ע (סוכות. דיני הישיבה בסוכה. דק"י הערה ז'), וכתב שמאי דקיי"ל אין עושין מח"ח, הוי דוקא כשעושה שתי מצוות נפרדות בשתי פעולות, ועושה כן בפעם אחת. אך כשעושה ב' מצוות במעשה אחד, ורק מכוון לב' מצוות שתעשינה ע"י פעולה יחידה זו, בזה לא שייך אין עושין מצוות חבילות חבילות. עיי"ש שהאריך בזה. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד להלן (בפרק י' בהערה צ"ג ס"ק 3). וע"ע במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז סוף הערה י"ז) בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שמי שאינו רוצה בליל הסדר לאכול מצות נוסף על מצות החיוב, צריך לכוון בעת אכילת מצות החיוב לצאת י"ח מצות סעודת יו"ט. וכן גבי שבת. עיי"ש.


בענין זה יש להוסיף, שגם בחנוכה יש ענין להוסיף ולהרבות בסעודת שבת של חנוכה יותר משבת רגילה [כה"ח (סי' תר"ע סקי"ג). הב"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פ"א הערה י')]. וי"א שגם בשבת שבפורים משולש מרבים במאכל ובמשתה בסעודת הלילה והיום [קונט' פורים משולש (לגר"ש דבליצקי שליט"א. פ"ו ס"ג). הבאנו דבריו במקראי קודש הל' פורים (פט"ו הערה מ"ג)]. ומ"מ גבי חנוכה ופורים אין ריבוי הסעודה בשבת מדינא.


[226]רכו. מקור ד"ז הוא בגמ' סוכה (דכ"ח, ב'). ונחלקו הראשו' בפירוש הגמ', אי דוקא לימוד בעיון יש ללמוד בסוכה ולימוד בגירסא מחוץ לסוכה, או להיפך. ר' ב"י (סי' תרל"ט), כה"ח (סקס"ה), חזו"ע (דיני הישיבה בסוכה. דקמ"ו סי"ז) ובש"פ.


ומרן (בסי' תרל"ט ס"ד) כ': כל ז' הימים קורא (הרמ"א הוסיף: ולומד) בתוך הסוכה. וכשמבין ומדקדק במה שיקרא (וילמוד, יכול ללמוד. רמ"א) חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. עכ"ל. והיינו שלד' מרן והרמ"א יש ללמוד הגירסא בסוכה, וכשרוצה ללמוד בעיון אינו חייב ללמוד בסוכה אלא ילמד בבית המדרש או בבית [והיינו כרש"י. מ"ב (סקכ"ח)].


ובאשר לברכת "לישב בסוכה" כשנכנס ללמוד בסוכה, ללא אכילה. למנהג הספרדים אין לברך אז ברכה זו [חזו"ע (שם דקמ"ו) עפ"י המאמ"ר ושלחנו של אברהם]. ומהאשכנזים, יש מהם המברכים ע"כ [חזו"ע (שם) בשם החזו"א זצ"ל והגרשז"א זצ"ל]. אך אין זה מנהג כל האשכנזים.


[227]רכז. הא דאם יש לאדם הפרעות בסוכה, שיכול ללמוד מחוץ לסוכה, כבביהמד"ר או בבית, כ"מ ממרן (שם) שכ' וכשמבין ומדקדק במה שקורא, שאז ילמד בבית (מ"ב סקכ"ח). ומ"מ הוסיף המ"ב (סקכ"ט), שאם ניתן ללמוד אף בעיון בסוכה שיש לו שם מנוחה ודעתו מיושבת שם, ילמד בסוכה [וכ' בשעה"צ (סקנ"ג) בשם הפרישה שבזמננו שבני הבית אינם בסוכה כל היום כ"א בשעת אכילה, צריך ללמוד אף עיון בסוכה. עכת"ד. ומ"מ ברור שהכל לפי הענין].


[228]רכח. מה שכתבנו גבי רעש, כ"מ מהמ"ב (סקכ"ט) דבעי דעה מיושבת.


מה שכתבנו גבי קור, כ"כ המ"ב (שם).


מה שכתבנו גבי חום, כ"מ מהמ"ב (שם).


וה"ה גבי גשם, שאף גשם מועט המתיר לישון מחוץ לסוכה, הריהו פוטר את חובת הלימוד בסוכה [א"א מבוטשאטש. הב"ד בחזו"ע (שם דקמ"ז הערה ל"ז)].


וכ"ה בכל דבר שמצטער ממנו ומפריע לו ללמוד ולעיין.


וככלל, הטוב ביותר ללמוד בביהמד"ר. הן מצד שכל הלומד בביהמ"ד לא במהרה משכח תלמודו [ראה שו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סכ"ב) וט"ז (סק"ח)], והן בגלל שאין שם הפרעות.


[229]רכט. כ"כ המ"ב (ססקכ"ט) וחזו"ע (שם דקמ"ז סי"ז) ועוד אחרו'.


כתבו האחרו' שמ"מ אם יש לו מקום להניח הספרים בסוכה, חייב ללמוד בסוכה (אא"כ יש לו הפרעות אחרות כרעש וכדו', וכנ"ל). שכ"כ הגר"ז, הא"ר, הח"א, המ"ב (שם) וכה"ח (סקס"ב). הא לא"ה, אם אין לו מקום בסוכה לספרים, ויש לו טורח להכניס הספרים ולהוציאם בעת האוכל והשינה, פטור הוא מלהכניסם לסוכה. ויכול ללמוד בביתו [גר"ז (סי' תרל"ט ס"ד)].


[230]רל. זכורני ששאלו את הג"ר אברהם אלקנה שפירא זצ"ל (הרב הראשי, וראש ישיבת "מרכז הרב" פעיה"ק) היכן עדיף ללמוד בסוכות, האם בסוכה (הסמוכה לבית), או בישיבה. וענה הגרא"ש זצ"ל, שהעדיף ביותר ללמוד היכן שהאשה תפריע ותקרא לו פחות. עכת"ד. אך אז לא היתה הרעה החולה של פלאפונים (הדולקים בעת הלימוד).


[231]רלא. עפ"י שו"ע הגר"ז (סי' תרל"ט ס"ד) וכה"ח (סקס"ג). וכ"כ בנטעי גבריאל (סוכות פנ"ח ס"ו) בשם הא"א מבוטשאטש.


ומה שכתבנו שכ"ה גבי מי שרגיל ללמוד בביהמד"ר, שכן משמעות הגר"ז שם, שלכן רשאי הוא להמשיך וללמוד כהרגלו בביהמד"ר (וכ"כ בנט"ג שם בשם הא"א הנ"ל). ונוסף ע"כ ישנם הטעמים כבהערות הקודמות, שהלומד בביהמד"ר אינו משכח תלמודו, וכן מהטעם ששם כמעט שאין מפריעים לו (עכ"פ כשאין לו פלאפון דולק).


[232]רלב. ב"ח. מ"א. מ"ב (ססק"ל). והטעם, כי כך נוהג כל השנה שיוצא מביתו והולך לביהכ"נ (הפוס' הנ"ל). ומ"מ אם מתכנסים הרבה אנשים בסוכה, ואם ילכו להתפלל בביהכ"נ יש חשש שחלק מהם לא יתפללו כלל, נראה בס"ד שעדיף שיתפללו בסוכה ויזכו את הרבים.


[233]רלג. מרן (סי' תרל"ט ס"ד) כ': המתפלל, רצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה. עכ"ל. והסבירו האחרו' (מ"ב סק"ל) שהיכן שיש לו יותר מנוחה ויותר כוונה בתפילה, שם יתפלל. היינו האחרו' העמידו את דברי מרן שזה מדובר רק היכא שאין לו ביכ"נ בעיר (עיי"ש במ"ב). וע"ע בכה"ח (ס"ק ס"ו וס"ז), מש"כ בענין הכוונה.