הלכות ט"ו בשבט

שער א: מעלת ארץ ישראל וחביבותה

פרק א: פתיחה

בס"ד נראה, שאין יותר מתאים לפתוח את חלק זה של ספרינו העוסק בעניני ט"ו בשבט מאשר להזכיר את מעלת ארץ ישראל, קדושתה וחביבותה, מתוך מדרשי חז"ל.

וכמדומה, שאין פתיחה יותר קולעת מאשר פתיחתו של רש"י הקדוש, לפירושו על התורה: אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החֹדש הזה לכם"[1], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח ב"בראשית", משום “כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[2], שאם יאמרו אומות העולם לישראל: אומה של בוזזים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, וישראל אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה לכם, וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו[3].

וממדרש זה רואים בעליל עד כמה גדולה מעלתה של ארץ ישראל, שאפילו הגויים חשים ומרגישים בחשיבותה ומעלתה, ואף הם רוצים בעלות עליה(דבר שרואים מאוד, בפרט בדורותינו). ועוד אמרו רבותינו: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר: גזולין הן בידכן, ואלו הן: מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף [תמונות 2,3,4 ].

פרק ב: תורת ארץ ישראל, קדושת הארץ ומעלותיה

עתה נביא בס"ד עוד ממדרשי חז"ל העוסקים בשבחה של ארץ ישראל, מבחינת תורתה, קדושתה, ושאר מעלותיה הרוחניות.

בענין תורת ארץ ישראל:

א. אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בנו: מבקש אתה לראות פני שכינה בעולם הזה – עסוק בתורה בארץ ישראל[1].

ועוד אמרו חז"ל: אוירה של ארץ ישראל מחכים[2].

על הפסוק “וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב', י"ב) דרשו חז"ל: מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל[3].

ועוד אמרו חז"ל: עשרה קבים של חכמה ירדו לעולם. תשעה מהם נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו[4].

בענין קדושת ארץ ישראל אמרו חז"ל:

ב. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות[5].

ג. מפני מה שרתה רוח הקודש (-נבנה בית המקדש) בחלקו של שבט בנימין, מפני שכל השבטים (ראובן, שמעון ושאר בני יעקב) נולדו בחוצה לארץ, ואילו בנימין נולד בארץ ישראל[6].

ד. שנו רבותינו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקים, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקים[7].

ה. אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר (ישעיהו ל"ג, כ"ד): “העם היושב בה נשוא עוון"[8].

ו. על הפסוק (ישעיהו מ"ב, ה') “ורוח להולכים בה", אמר רב ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא[9].

ועל מעלת ארץ ישראל אמרו חז"ל:

ז. כתוב (ויקרא כ"ו, ה:') “וישבתם לבטח בארצכם", ועל כך אמרו חז"ל: בארצכם אתם יושבים לבטח, ואין אתם יושבים לבטח מחוצה לה.[10]

ח. על הפסוק “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי י"ז, א') אמר רבי יוחנן: “טוב פת חרבה" – זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה, זוכה לעולם הבא; “מבית מלא זבחי ריב" – זה חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזלות.[11]

ט. ועוד אמרו חז"ל: אפילו מי שיש לו זכות אבות, אין היא עומדת לו לזכותו בשעה שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ.[12]

חביבותה של ארץ ישראל:

י. באשר לחביבותה של הארץ לעם ישראל, ישנם הרבה סיפורים הן בדברי חז"ל והן בדברי חכמי הדורות המאוחרים להם.

יא. מעשה ברבי יהודה בן בתירא, ורבי מתיא בן חרש, ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע, ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוצה לארץ והגיעו לגבול הארץ. זכרו את ארץ ישראל, זקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם, קרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: “וירשתם אתה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החקים" (דברים י"א, ל"א, ל"ב). וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

יב. ועוד מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה. הגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל, זקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם, קרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים י"א, ל"א, ל"ב): “וירשתם אתה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החקים". חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.[13]

יג. וכן מצאנו בגמרא, שרבי אבא היה מנשק את הסלעים של עכו, ורבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפר ארץ ישראל, שנאמר (בתהילים ק"ב, ט"ו): “כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".[14]

"ארץ זבת חלב ודבש:"

הרבה מאוד מדרשים מצאנו על טּוב הארץ והשפע הרב שהיה בה, בפרט לפני חורבן בית המקדש. ונזכיר פה מקצתם.

יד. מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן, ומינו להם אדם אחד שיהיה שליח לקנותו. אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לצור. הלך לו לצור, אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו לך לגוש חלב. הלך לו לגוש חלב, אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך אצל פלוני, הלך לביתו ולא מצאו. אמרו לו: הרי הוא בשדה. הלך ומצאו שהיה עוזק (עודר) תחת זיתיו. אמר לו: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמר לו: המתן לי עד שאגמור את הזית. משגמר את זיתיו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל אבנים ובא בדרך. אמר אותו שליח לעצמו: אפשר שיש לזה שמן במאה ריבוא? דומה, ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לביתו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו. הוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו (לקיים מה שנאמר: “וטובל בשמן רגלו"). לאחר שאכלו ושתו עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח יותר, קח יותר, ואני אלך עמך ואטול דמיו. מדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא נוספים. אמרו: לא הניח אותו איש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו (כדי לקחת את השמן הרב שקנה). כיון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקלסו. אמר להם: לא תקלסו קילוס זה אלא לאדם זה שהכל שלו. ולא עוד אלא שאני חייב לו שמונה עשרה ריבוא.[15]

טו. ועוד מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה. אמרו לו: טול לך חמישים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלנו. אמר להם: יש לי גפן אחת והיא יפה מכולן, והיא עושה (נותנת) לי שלושה יבולים בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה. היבול הראשון עושה שלוש מאות חביות, השני מאתים והשלישי מאה. ואני מוכר אותן בדמים יקרים הרבה.[16]

טז. הביאו לפני רבי שני צנונות שגדלו מראש השנה ועד יום הכיפורים, והיה זה במוצאי שנת שביעית, והיה בהם משא גמל (שהיו הצנונות ענקים שצריך גמל לסוחבם). אמר להם רבי: האם אין צנונות אלה אסורים משום ספיחי שנה שביעית? אמרו לו: צנונות אלה נזרעו במוצאי שביעית.[17]

יז. רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק. ראה עיזים שאוכלות תחת עצי תאנה. והיה הדבש נוטף מן התאנים, וחלב מטפטף מן העיזים, ומתערב החלב עם דבש התאנים. אמר על כך רמי בר יחזקאל: “ארץ זבת חלב ודבש".[18]

יח. מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בעיר סיכני שבגליל: עלה (לעליה) והבא לנו קציעות (תאנים) מן החבית. עלה בנו והושיט ידו ומצא את החבית שהינה של דבש. אמר לו: אבא, של דבש היא החבית. אמר לו אביו: השקע ידך לתוכה ואתה מעלה מהחבית קציעות.[19]

יט. ושוב מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורי: עלה (לעליה) והבא לנו זיתים מן העליה. הלך בנו ומצא את העליה שכולה מוצפת בשמן הזיתים.[20]

כ. אמר רבי יוסי: מעשה באדם אחד בישוב שיחין, שהניח לו אביו (בירושה) קלח של צמח החרדל, שהיו בו שלושה ענפים, ונקרע ענף אחד, ונמצאו בו תשעה קבים של חרדל (שהם יותר מעשרה ק"ג).

כא. ואמר רבי שמעון בר תחליפא: קלח של כרוב הניח לנו אבינו (בירושה), והיינו עולים ויורדים בו (כדי לקטוף ממנו) כאדם שעולה ויורד בסולם מחמת גובהו.[21]

כב. אלא שעלינו לדעת, שמשעזבו ישראל את ארץ ישראל, חדלה הארץ מלתת את פירותיה, עד שבמשך הזמן הפכה לשממה. כתוב: “והשימותי אני את הארץ", ולמרות שפס' זה נאמר בפרשת הקללות, אמרו חז"ל שבאמת זו מידה טובה. שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח. וזה שנאמר: “ושממו עליה אויבכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, ל"ב)- אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח.[22]

כג. רבי יהושע בן לוי נזדמן למקום ששמו גבל. ראה אשכולות (ענבים) שהם נראים מרחוק כעגלים (מחמת גודלם). אמר: האם ישנם עגלים בין הגפנים? אמרו לו: אשכולות ענבים הם. אמר: ארץ, ארץ. הכניסי פירותיך. למי את מוציאה פירותיך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו? לאחר שנה נזדמן לשם רבי חייא. ראה שהם עומדים כעיזים (שהן קטנות מעגלים). אמר: האם ישנן עיזים בין הגפנים? אמר לו: לך מכאן, ולא תעשה לנו כחברך אשתקד.[23]

כד. רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא נזדמנו למקום אחד. הביאו לפניהם אפרסק שהיה גודלו כחמש סאים (שהם כשלושים וחמישה ליטר). אכלו ממנו שליש, הפקירו שליש, ונתנו לבהמתם לאכול כשליש. לאחר שנה נזדמן לשם רבי אלעזר, ואז הביאו לו אפרסקים. נטל את כל האפרסקים בידו (שהתקטנו הפירות ויכל ליקח כמה ביד אחת) ואמר את הפסוק (תהילים ק"ז, ל"ד): “ארץ פרי למלחה, מרעת יושבי בה".[24]

כה. אמר רבי לרבי פרידא: האם אין אתה מראה לי אשכול זה שבכרמך? אמר לו רבי פרידא: הן, אראך. יצא וביקש להראותו, כשיצאו והיו עדיין רחוקים, ראה רבי כמין צורת שור בכרם. אמר לו רבי לרבי פרידא: האם אין השור שאני רואה מחבל בכרם? אמר לו רבי פרידא לרבי: שור זה שאתה סבור שהינו שור, אינו אלא אותו אשכול ענבים גדול שרציתי להראותך. קרא על כך רבי את הפסוק (שיר השירים א,' י"ב:) “עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו" – בית המקדש חרב, ואת (ארץ ישראל) עדיין עומדת בקשיותך? מיד נתבקשו (פירות גדולים כאותו אשכול) ולא נמצאו.

כו. ממדרשים אלה רואים אנו כמה ארץ ישראל חביבה על עם ישראל, וכמה עם ישראל חביב על ארץ ישראל. שכשישראל שרויים על אדמתם ארץ ישראל מוציאה להם את שפע פירותיה. וכשישראל גולים, הארץ מתכנסת כביכול בתוך עצמה, והופכת לשממה. ועתה, שבס"ד שרויים אנו בתהליך הקץ המגולה עפ"י הסימנים שנתנו חז"ל לכך, רואים אנו שברוך ה' שוב הארץ מתחילה לתת את פירותיה, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. ה' יזכנו לראות בגאולה השלמה, ונאכל מפריה, נשבע מטובה, ונתקדש בקדושתה במהרה בימינו. אמן.[25]

פרק ג: מעט מהלכות איסור היציאה מהארץ וחובת העליה לארץ

יציאה מארץ הקודש לחוץ לארץ

א. לדעת הרבה מאוד פוסקים אסור לצאת מארץ הקודש לחוץ לארץ כשנוסע רק לשם טיול.[1]

ב. לגבי שאר המטרות של היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, חילקו הפוסקים את המטרות לכמה דרגות: 1) יציאה לצורך מצווה חשובה (כגון ללמוד תורה מרב מסוים שנמצא בחו"ל). 2) יציאה לצורך מצווה קלה. 3) יציאה לצורך רשות. 4) וכן דנו הפוסקים לגבי מטרות נוספות, כגון יציאה לצורך רפואי, וכן לביקור בקברי צדיקים. ועוד יש לדון בנפרד גבי יציאה של כהן לחו"ל (בשל קדושתו), והאם יש הבדל בין אם האדם יוצא לצמיתות או רק לזמן קצר.

ג. לצורך מצווה חשובה מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ולכן מותר לצאת לחוץ לארץ כדי לשאת שם אשה, או ללמוד תורה מרב מסוים שנמצא שם.[2] ונחלקו הפוסקים אם מותר הדבר רק בתנאי שיחזור לא"י, או אף אם ישאר שם. יש אוסרים אם ישאר שם[3], ויש מקילים.[4] וכן יש מקילים לצאת לחו"ל לצורך פרנסה כשכוונתו לחזור לארץ ישראל.[5]

ד. נחלקו הפוסקים אם מותר לצאת לחו"ל לצורך מצווה קלה, אף כשכוונתו לחזור לארץ ישראל. ולכן יש מקילים לצאת לצורך ראיית פני חבירו.[6] ויש מפקפקים בכל היתר זה.[7] ויש אוסרים לגמרי לצאת לצורך מצווה קלה.[8] ולכן יש אוסרים לצאת לצורך השתתפות בחתונה.[9] ואף לצורך בר מצווה יש לפקפק.[10] ומכל מקום אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל לשם טיול.[11]

ה. יש אוסרים לצאת לחו"ל לצורך עליה לקברי צדיקים.[12] ויש מתירים.[13]

ו. וכן יש מחלוקת אם מותר לצאת לחוץ לארץ בשל מצוות כיבוד אב ואם.[14]

ז. מותר לצאת לחוץ לארץ לצורך טיפול רפואי, וכמובן לצורך כיבוש.

ח. עלינו לדעת, שאף לדעות המתירות לצאת לחוץ לארץ במיקרים המסוימים הנ"ל, בכל אופן ישנה מידת חסידות שלא לצאת כלל לשם. וכבר כתב הרמב"ם (מלכים ה', ט'): “ואף על פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום".

מצוות העליה מחוץ לארץ לארץ ישראל

ט. לדעת כל הפוסקים מצווה גדולה ועצומה היא לעלות מחוץ לארץ לארץ ישראל [תמונות ,10 11] ולהתיישב בה. וכבר אמרו חז"ל, שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה.[15] ועוד אמרו חז"ל, שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, וששקולה מצוות ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה.[16] ונחלקו הפוס' האם זו חובה גמורה על כל יהודי לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, או שאין חובה בכך, אך מי שעולה הריהו מקיים מצווה בכך.[17] ומאידך יש אומרים שאין חובה לעלות לארץ הקודש, אך אם הוא עולה הוא מקיים מצוה, דזו מצווה קיומית. [18]

קניית בית בארץ ישראל

י. בשל חשיבות מצוות ישוב ארץ ישראל, התירו חז"ל[19] והפוסקים[20] דבר מיוחד: מותר לקנות בשבת בית של גוי בארץ ישראל. פירוש הדבר שהגוי חותם בבית המשפט שהוא מוכר את ביתו ליהודי, ועל ידי כך נעשה קנין של הבית ליהודי. והטעם שמותר הדבר, משום שזו מצווה גדולה לתועלת כלל ישראל, שלא תהיה הארץ שייכת לגויים, וכן משום שזו מצווה המתקיימת לעולם.[21]

יא. על פי היתר זה כתבו הפוסקים, שאם ניתנה רשות מיוחדת מהשלטון, הרי שמותר לתקן ולבנות בית של יהודים בארץ ישראל בשבת על ידי גויים, כשיש חשש שהשלטון יחזור בו מהיתר זה.[22]

יב. גם אנו בדורנו, יש ונעזרים אנו בהיתר זה כדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. וסיפר לי הרב הגאון אליקים לבנון שליט"א, רבה לשעבר של אלון מורה, שכאשר נבחרה ממשלת רבין, גזרו הללו שאין לבנות בתים ליהודים ביהודה ושומרון. ומשראו הללו שעלולים לתבוע אותם בבית המשפט על פיצויים רבים בשל ביטול הסכמים בין המתיישבים לבין הקבלנים, התרככה הגזירה, וקבעו שאם כבר נבנתה קומה אחת בבית, אזי רשאים להמשיך לבנותו, ואם לאו, שאין הקומה הראשונה בנויה, אחת דתו של בנין זה להשאר חרב עד עולם (או עד שתיפול הממשלה). והזמן שנקבע לבחינת הדבר אם הבית בנוי אם לאו, היה ביום ראשון בבוקר. וכיוון שהיתה שכונה שלימה בישוב אלון מורה שהחלו בבנייתה אך הבתים היו רק בשלבי הבניה הראשונים, לכן, עפ"י פסק הלכה של הרב הגאון אליקים לבנון שליט"א, לקחו קבלן - משנה ערבי, והלה עם פועליו הערבים עבדו מיום שישי עד יום ראשון בבוקר ברציפות, כולל כל יום השבת, כדי להשלים את בניית שכונה זו בקומה הראשונה של הבתים (פשוט שמו לבנים בעטיפת הבית החיצונית, ללא חלוקה לחדרים). וכך יכלה השכונה להמשיך להבנות עד תומה, לפי ה"חוק", והיום ברוך ה' מתנוססת שכונה זו לתפארת, מאוכלסת בעשרות משפחות אברכים, נשים וטף, בקרית הישיבה באלון מורה ת"ו. עד כאן תורף דבריו. ועל כך נאמר “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

שער ב: מהו ט"ו בשבט ומהם מנהגיו

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות

א. במשנה הראשונה במסכת ראש השנה מובא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל מתי זמן ראש השנה לאילנות. ונפסקה הלכה כבית הלל, שראש השנה לאילנות הינו בט"ו בשבט.

ט"ו בשבט - היום הקובע לתרומות ומעשרות

ב. זמן זה של ראש השנה לאילנות קובע לכמה דברים באילנות. אך בכדי להבין זאת, נקדים כמה דברים.

ג. אין להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בשנה אחת, על פירות שגדלו בשנה אחרת.[1]

ד. כפי שנראה בס"ד לקמן בהלכות תרומות ומעשרות (בשער ד' פרק א') הרי שישנן שנים שמפרישים בהן “מעשר שני", וישנן שנים שבמקומו מפרישים “מעשר עני".

ה. כיוון שט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות,[2] והוא התאריך שבו מסתיימת השנה הקודמת ומתחילה השנה הבאה, הרי שהוא הקובע לאיזו שנה שייך כל פרי. לכן: 1) אין מעשרים מפירות של אילנות שחנטו לפני ט"ו בשבט, על פירות של אילנות שחנטו לאחר ט"ו בשבט, וכן להיפך.[3] וחנטה פרושה שהאילן כבר הוציא פרי קטן, או שהפרי הגיע לשליש גידולו (ראה לקמן בהלכות ערלה פרק ד'). חנטה לפני ט"ו בשבט מצויה בארץ ישראל במעט פירות, כגון בשסק, בשקד ובלימון. 2) כמו כן ט"ו בשבט קובע איזה מעשר צריך לעשר על כל פרי ופרי, האם מעשר שני או מעשר עני, וכמבואר בס"ד בסעיף ד', ובהמשך (בשער ד', פרק ב,).

ו. ישנם עוד הבדלים בין פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט או לאחריו לענין ערלה. וראה לקמן (בשער ד' פרק ד').

שינויים בתפילה בט"ו בשבט

ז. אין אומרים וידוי ונפילת אפיים הן בט"ו בשבט, והן בתפילת מנחה שלפניו.[4] וכשחל ט"ו בשבט בשבת, אין אומרים במנחה “צדקתך צדק".[5]

ח. כמו כן בט"ו בשבט מדלגים על קטעי התפילה שמדלגים עליהם בימים שאין אומרים בהם תחנון, כל עדה כמנהגה.[6]

ט. יש אומרים שסגולה היא להתפלל בט"ו בשבט שיהיה לו אתרוג מהודר בחג הסוכות הקרוב.

מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט

י. נהגו רבים, אשכנזים וספרדים, לעטר את השלחן בליל ט"ו בשבט בפירות האילן, ובפרט מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ולברך על פירות אלה.[7] ופירות שיש בהם חשש לתולעים, יש לבודקם יפה יפה, וכדלקמן (בשער ה').

יא. יש שנהגו ללמוד את דברי חז"ל העוסקים בענין אותם פירות שאוכלים.[8]

יב. כשחל ט"ו בשבט בשבת, ורוצה לאכול פירות אלה סמוך לסעודה, יש לאוכלם דווקא בתוך סעודת השבת. ויברך אז רק על פירות שאין רגילים לאוכלם עם לחם. והטעם לאכילתם בתוך הסעודה, כיוון שאם יאכלם לפני הסעודה, ישנה מחלוקת אם יברך אחריהם ברכה אחרונה, אם לאו.[9]

יג. ואם בכל זאת אכלו את הפירות סמוך לסעודה ולפני שנטלו ידיים לאכילת הלחם, למנהג האשכנזים תלוי הדבר בכך: אם דעתו לאכול עוד פירות במשך הסעודה (בין ביום חול ובין בשבת), ומכוון בברכה זו לפטור גם את הפירות שבסעודה, אזי לא יברך ברכה אחרונה על הפירות שאוכל לפני הסעודה. ואם לא יאכל עוד פירות בסעודה, צריך לברך ברכה אחרונה על הפירות שלפני הסעודה (וגם על כך ישנן מחלוקות רבות). ואם אוכל את הפירות לפני הסעודה רק כדי לעורר את התיאבון לסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה. ומנהג הספרדים בענין זה שנוי במחלוקת גדולה אם יברך ברכה אחרונה על אכילת פירות אלה, או שברכת המזון פוטרת אותם. וכפי שכתבנו, רצוי מאוד שלא להכנס למציאות כזו.[10]

יד. ביום חול אין להשהות את אכילת הפירות דווקא לאחר ברכת המזון (כי בשל כךיצטרכו לברך ברכה אחרונה נוספת). ואילו העושה כן בשבת, כדי להשלים על ידי כך את מנין מאה הברכות שצריך אדם לברך בכל יום, יכול להקל בדבר.[11]

תענית בט"ו בשבט

טו. אין לגזור שיתענו בט"ו בשבט תענית ציבור. ויש אומרים שאין להתענות אז גם תענית יחיד. ואכן אף אותם הנוהגים שחתן מתענה ביום חופתו, בכל אופן לא יתענה בט"ו בשבט. ומכל מקום מותר להתענות בו תענית חלום, לבטל חלום רע.[12]

שער ג: מדיני ברכות

פרק א: פתיחה

א. אמרו חז"ל במדרש[1] על הפסוק: “טעמו וראו כי טוב ה' “ [תהילים (פ"ד,ט)]. אמר הקדוש ברוך הוא: הוי מקיים את כל המצוות שנתתי לך בתורה. אם אכלת מפירות הארץ או מן האילן, הוי מברך עליהן. שאם אכלת ולא ברכת, אתה גוזל את הפירות ואת האילן ואת הארץ ואת מי שהוא מגדלן. ואם אכל אדם ובירך, הוא ממליך לבוראם. ועוד אמרו חז"ל בגמרא:[2] כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל (משום שגורם להתמעטות השפע לעם ישראל). ועוד כתוב, שברכות הנהנין טומנות בחובן ברכה ושפע לאדם המברך אותן ולכל הבריות.

ב. שלושה סוגי ברכות הם: 1) ברכות הנהנין (כגון שנהנה מאכילתו). 2) ברכות המצוות (כגון ברכת ישיבה בסוכה או אכילת מצה בליל הסדר). 3) ברכות השבח וההודאה (כגון ברכת “שהחיינו" על קניית בית חדש או בגדים וכדומה).[3]

ג. חכמינו ז"ל קבעו ברכות על ההנאה בכל ארבעת החושים: חוש הטעם - ברכות הנהנין. חוש הריח - ברכות הריח. חוש השמיעה - ברכות על שמועות טובות או רעות. חוש הראיה- ברכות הראיה.[4] וברכות השבח וההודאה הינן כדי לזכור תמיד את הבורא וליראה ממנו.[5]

פרק ב: ההכנות לברכה

הקדמה

דע לך אחי ידידי, שכשאנו מברכים ברכה, ואומרים “ברוך אתה ה' " - אנו עומדים מול הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ועצמו, ומדברים אליו בלשון נוכח. וכיוון שמדובר על הקדוש- ברוך-הוא, שהוא בורא העולם ומשגיח על כל הנבראים ועל כל היקום בכל רגע ורגע, הרי שאנו צריכים לברך את כל הברכות ביראה ובכבוד.

הלכות כלליות בעניני ברכות

א. בעת הברכה יש להיות לבוש כראוי. ולכן רצוי מאוד שבעת הברכה יהיה המברך לבוש גם בחולצה.[1] ובברכת המזון ובתפילת שמונה עשרה חובה שהגוף יהא מכוסה.[2]

ב. צריך שראש המברך יהא מכוסה.[3] וכשמברך בכיפה, אין חובה שהכיפה תכסה את רוב ראשו, אך צריכה היא לֵהראות מכל צידי הראש, מלפנים ומֵאחור.[4] מכל מקום כבר נהגו ישראל להיות תמיד בכיסוי ראש, ולא רק בעת שמברכים ומתפללים.[5] וכיום הליכה בכיסוי ראש כמוה כהצהרה: הריני מחיילותיו של הקדוש ברוך הוא, ושומר מצוות אני!

ג. בעת הברכה צריך שלא תהיינה שאריות אוכל וכדומה בפה.[6] ובפרט אמור הדבר כשמברך על מאכל אחד, ורוצה מיד לברך ולאכול מאכל שני, או כשממהרים לברך ברכה אחרונה.

ד. את ברכת המזון צריך לברך בישיבה[7] [כבתמונה 17]. ויש אומרים שגם את כל ברכות מעין שלוש צריך לברך בישיבה. והאשכנזים מחמירים בכך בעיקר לגבי ברכת “על המחיה".[8] ואת שאר ברכות הנהנין שלאחר האכילה והשתיה מותר לברך בעמידה.[9]

ה. ראוי להחמיר ולא לברך כשידיו טמאות. ולכן אם למשל יצא מחדר השירותים או האמבטיה, יטול ידיו במים לפני שמברך.[10] ויש אומרים שזו חובה גמורה ליטול ידיים במקרה כזה.[11]

ו. מי שנגע בגופו במקומות המכוסים בבגדים, חובה לשפשף את אותה היד בבגדיו וכדומה לפני הברכה, אך אין חובה ליטלן במים.[12]

הכנת המאכל - שיהיה לפני המברך

ז. צריך שבעת הברכה יהא המאכל מונח לפניו.[13]

ח. הרוצה לשתות מים ישירות מהברז, טוב שלפני הברכה יפתחנו מעט, ואז יברך וישתה ממנו. ועדיף לשתות מתוך כוס.[14]

הכנת המאכל - שיהיה ראוי לאכילה

ט. לפני הברכה יש לבדוק שהפרי והירק ראויים לאכילה (למשל שאינם רקובים, ושהינם בשלים לאכילה). ואם יש חשש לתולעים, יבדקם לפני הברכה שאינם מתולעים.[15]

י. מי שלא בדק את הפרי לפני הברכה, ולאחר הברכה מצא שהינו רקוב או מתולע באופן שממש אינו ראוי לאכילה, יאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם רוצה הוא לאכול במקומו פרי אחר, צריך לברך על הפרי האחר. ואם הפרי האחר היה לפניו בעת הברכה, או שבעת הברכה היתה דעתו לאכול גם את הפרי האחר, יאכלנו על סמך הברכה הראשונה ללא ברכה נוספת, ללא אמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".[16]

שיהא המאכל מוכן לאכילה

יא. צריך שבעת הברכה יהא הפרי מוכן לאכילה, כדי למעט בהפסקה בין הברכה לאכילה. לכן למשל יקלף את השקדים לפני הברכה, יקלף את התפוז והאשכולית, יחתוך את האבטיח והמלון, יפתח את קופסת השימורים, וכן יפתח את עטיפת השוקולד.[17]

שיהא הפרי שלם

יב. לכתחילה יש לברך על פרי שלם. ופרי מקולף שלא התפרק, נחשב שלם.[18] ואם עדיף לברך על פרי משבעת המינים, או על סוג החביב עליו, או פרי שלם, ראה בשלחן ערוך (סימן רי"א).

יג. כשיש חשש לתולעים בפרי, יש לפותחו ולבודקו לפני הברכה, למרות שבשל כך לא יברך על פרי שלם[19] [כבתמונה 18].

אחיזת המאכל בידו

יד. בעת הברכה על דבר שעומד לאוכלו או להריחו, לכתחילה יש לאוחזו ביד ימין, מפאת חשיבותה. ואיטר יאחוז ביד שמאל, שהיא ידו החזקה. והנוהגים על פי הקבלה סוברים שאף איטר יאחזהו ביד ימין, כשאר האנשים. ודברים אלה אמורים גם כשעומד לקיים מצווה כלשהי, כהדלקת נר חנוכה, אחיזת ספר תורה וכדומה.[20]

טו. אף על פי שבעת הברכה יש לאחוז את המאכל ביד, בכל אופן דבר הנאכל על ידי מזלג או כף, יכול לאוחזו במזלג ובכף, אך לא יאחוז את המאכל על ידי סכין.[21]

פרק ג: אופן אמירת הברכה

א. צריך לברך לאט ובנחת.[1]

ב. יש לבטא את המילים שבברכה באופן ברור, ולא להחסיר אף אות.[2] ולכן יש להקפיד מאוד למשל בתחילת הברכות ובסיומן, שלא יצא שאומר “ברוכתה דֹנַי" וכדומה.

ג. מצווה לומר את הברכה בקול רם ובשמחה, כיוון שהקול מעורר את כוונת המברך, ולפחות יברך באופן שישמיע לאוזניו את מה שמוציא בשפתיו. ואם כשבירך הוציא את המילים בבירור בשפתיו, יצא ידי חובה אף אם לא שמע באוזניו.[3]

ד. מי שבירך רק בהרהור בלבו, אך לא הוציא את המילים בשפתיו, לא יצא כלל ידי חובה. וכן הדין בתפילה. ולכן אם ישנם אנשים הממהרים בתפילתם מכל סיבה שהיא (ומתפללים “בעיניים"), וכגון שאחרו לתפילה ורוצים להספיק ולהתפלל עם הש"ץ, יזהרו להוציא את כל המילים בתפילה בפיהם (ולשם כך, כשאיחר לתפילה, מותר לדלג בתפילת שחרית על חלק מפסוקי דזמרה).[5]

כוונת שם ה' בברכות

ה. בספר השלחן ערוך[6] כתוב אלו כוונות יש לכוון בכל פעם שמזכיר את שם ה' בברכות. אך בדורותינו קשה מאוד לרוב האנשים לכוון זאת, ולכן כתבו הפוסקים עיצה לכך: שכל בוקר לפני התפילה יאמר כך: הריני מכוון שעד מחר. בכל פעם שאזכיר את שם אדנו"ת, הכוונה שה' הינו אדון הכל. ואם כתוב בסידור את שם הוי"ה, הכוונה שה' הינו אדון הכל, היה, הווה ויהיה. וכל פעם שאני אומַר את שם אלקים, הכוונה שהינו תקיף, בעל היכולת ובעל כל הכוחות.[7] ומכל מקום ברור, שמי שיכול לכוון את הכוונות האלה, עליו לכוונן כראוי, ללא צורך בעיצות להקל. ולגבי דעת הגר"א ראה כאן במקורות.[8]

דיבור באמצע הברכה

ו. אין לדבר בשום פנים באמצע הברכה. ואם הפסיק לקדיש וכדומה, יש אומרים שיחזור לברך, ויש המסתפקים בדבר. ולמעשה לא יחזור על הברכה.[9] וראה עוד בסעיף הבא.

ז. במה דברים אמורים, בברכות הקצרות (כברכת “שהכל"). אך מי שנמצא באמצע ברכה ארוכה, כגון ברכות קריאת שמע, ברכת “אשר יצר" וברכה מעין שלוש, רשאי לענות קדושה “(קדוש" ו"ברוך כבוד"), “ברכו", את המילים “מודים אנחנו לך", ואמנים מסוימים מהקדיש. אך לא יענה זאת אלא אם לאחר המילים “ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" המשיך עוד מעט מהברכה. וכן לא יפסיק לפני סיום הברכה, כגון לפני המילים “יוצר המאורות".[10]

ח. המברך את ברכת המזון לא יפסיק לשום דבר, כיוון שדינה כתפילת שמונה עשרה, וכדלקמן.

דיבור בין הברכה לאכילה, להרחת בשמים, או למצווה

ט. אין להפסיק בשום דיבור בין הברכה לאכילה או להרחת הריח. וכן לכתחילה אין לשהות זמן רב, או ללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה.[12] ורצוי לאכול לפחות שיעור “כזית" (כדלקמן בפרק ד' סעיף ה') לאחר הברכה, לפני שידבר.[13]

י. ולגבי בדיעבד: אם דיבר דברים שאינם קשורים לאכילה בין הברכה ללעיסה, צריך לשוב ולברך.אם דיבר זאת לאחר שכבר בלע מטעם המאכל, אף שלא בלע מהמאכל עצמו, לא ישוב לברך. ואם לעס מעט ודיבר טרם שבלע מטעם המאכל, לאשכנזים יברך שוב, ולספרדים לא יברך אלא ימשיך מיד באכילתו.[14]

יא. וכן אין להפסיק בין ברכת המצוות לבין תחילת עשיית המצווה, ואם הפסיק בדיבור שאינו שייך למצוה, צריך לחזור ולברך. ולכן למשל אם בירך על בדיקת חמץ, וטרם שהחל לבדוק אמר מילה אחת: “קר", וסימן לאחרים שיסגרו את החלון, צריך הוא לחזור ולברך.[15]

יב. מי שברך ברכה כלשהי, בין ברכה ראשונה לאכילה, ובין ברכת המצוות, ולפני שאכל או קיים את המצווה שמע מאדם אחר שבירך את אותה הברכה. וכגון שבירך על נטילת לולבו, ולפני שנטל את הלולב שמע מחבירו העומד לידו שגם הוא סיים לברך ברכה זו. או שבירך על השתיה “שהכל", ולפני ששתה שמע את חבירו שסיים ברכה זו- נחלקו הפוסקים אם יענה “אמן" על ברכת חבירו לפני שישתה או שיטול את לולבו.[16] ולכן עדיף במקרה זה שלא לענות “אמן".

איסור עשיית מלאכה, נהיגה ושאר פעולות בעת הברכה

יג. בעת הברכה אין לעשות שום מלאכה, ואפילו פעולות קלות. ומי שאינו מקפיד על כך, עליו נאמר הפסוק “ואם תלכו עמי קרי", שהמצוות בזויות עליו ועושה אותן בצורה ארעית. לכן בזמן שמברך לא יסדר את השלחן [כבתמונה 20], לא ישחק עם תינוק, לא יקרוץ בעיניו, וכדומה. וכן לא ינגב את ידיו כשמברך על הנטילה לסעודה או כשאומר ברכת “אשר יצר" [כבתמונה 21]. והטעם לכך, משום שנראה שמברך באופן ארעי ומקרי. [17]

יד. כמו כן אין ללכת בעת הברכה.[18] ויש מקילים.[19] ומכל מקום לדעת כולם אין ללכת בעת שמברך את ברכת המזון.

טו. יש אומרים שאין לברך בעת הנהיגה ברכב [כבתמונה 22], גם בשל חשש להיסח הדעת ותאונה.[20] והג"ר דב ליאור שליט"א אמר לי, שלכן הנוהג ברכב ורוצה לומר את תפילת הדרך, צריך לבקש מאחד הנוסעים לברך תפילת הדרך. ואם אין נוסעים שיכולים לברכה, אז שיעצור בצד הדרך (במקום שמותר לעצור) ויברכנה בעצמו. ואם יודע שלא ניתן יהיה לעצור בצד הדרך, אז שיברכנה בתפילת שמונה עשרה הסמוכה לנסיעה (בברכת “שומע תפילה" – מ.ה),. או בכל אופן לפני שיוצא לדרך. ואם שכח ולא אמרה לפני צאתו לדרך, וגם אין לו נוסעים שיברכו, אז שימשיך לנסוע עד מקום שמותר לעצור בצד הדרך, ואז יברכנה. עד כאן דברי הגר"ד ליאור שליט"א.#122

פרק ד: איזו אכילה ושתיה מחייבות לברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה

מתי מברכים ברכה ראשונה על אוכל ועל שתיה

א. האוכל אוכל בשיעור כלשהו, אפילו בשיעור קטן, והשותה משקה בשיעור כלשהו, ואפילו בשיעור קטן, צריך לברך ברכה ראשונה על אכילתו ועל שתייתו.[1]

ב. ישנן עוד הרבה הלכות בענין ברכה ראשונה. כגון שלעיתים צריך לברך שוב בגלל שהאוכל והשותה שינה את מקומו, או שהוא נמלך בדעתו, שהחליט שלא לאכול ולשתות יותר, ולאחר מכן החליט להמשיך לאכול או לשתות. וכן לגבי איזו ברכה יש להקדים לחברתה [כבתמונה 23]. ונאלצים אנו לקצר בכך.#123

מתי מברכים ברכה אחרונה על אוכל ועל שתיה - פתיחה

ג. כדי לברך ברכה אחרונה צריכים להתקיים שני תנאים: שאכל או שתה בכמות מסוימת, ושעשה זאת בתוך זמן מסוים.

מתי מברכים ברכה אחרונה על אוכל

ד. רק מי שאכל אוכל לפחות בשיעור “כזית" מתחייב בברכה אחרונה.[2]

ה. לדעת רוב הפוסקים שיעור כזית נמדד בנפח. ובדברים שיש להם חללים יש למועכם מעט. השיעור המקובל הינו 27 סמ"ק, שהוא נפח של קופסת גפרורים בינונית[3] [כבתמונה 24]. ויש אומרים שהדבר נמדד במשקל של 27 גרם.[4] ואחרים אומרים ששיעורו כנפח של זית בינוני בימינו.[5] מכל מקום כפי שכתבנו, השיעור המקובל הינו 27 סמ"ק.#124

ו. אין לברך ברכה אחרונה על אוכל אלא רק אם אכל לפחות כזית (כנ"ל) במשך 4 דקות או יותר מהר.[6]

מתי מברכים ברכה אחרונה על משקאות

ז. שיעור השתיה המחייב ברכה אחרונה, בין ליין ובין לשאר המשקאות הינו 86 סמ"ק[7] [כבתמונה 25]. ויש אומרים שהשיעור הינו 150 סמ"ק[8] [כבתמונה 26].

ח. חיוב ברכה אחרונה על שתיה הינו רק כששתה את השיעור הנ"ל בבת אחת, או בהפסקה קצרה של רגע אחד.[9]

המנעות מכניסה למצבים השנויים במחלוקת

ט. כיוון שישנם מצבים השנויים במחלוקת לגבי הברכה האחרונה עליהם, לכן מן הראוי להמנע מלהכנס למצבים אלה:

1) רצוי שלא לאכול אוכל בשיעור שבין 18 סמ"ק עד 27 סמ"ק במשך 4 דקות.[10]

2) נכון שלא לאכול פרי או ירק שלם אם נפחו פחות מכזית, אם אוכלו לבדו, כגון ענב אחד שלם.[11]

3) רצוי לא לשתות משקה בשתיה בודדת בשיעור שבין 27 סמ"ק לבין 86 סמ"ק.[12]

4) כששותה שתיה בודדת, רצוי לשתות בשיעור 86 סמ"ק בבת אחת ואז לברך ברכה אחרונה, או ביותר מ-4 דקות ואז לא לברך ברכה אחרונה.[13]

ישנן עוד מחלוקות בענינים אלה, אך מה שכתבנו כאן אלה המחלוקות העיקריות שכתבו הפוסקים שיש להמנע מלהגיע למציאויות אלה.

י. דין מי שאוכל מאכלים סמוך לסעודה שאוכל בה לחם, בין שאוכל לפני הסעודה ובין שאוכל לאחר ברכת המזון, ראה כאן בהלכות ט"ו בשבט (שער ב' סעיפים י'-י"ב).

פרק ה: מהלכות הסעודה

מהלכות נטילת ידיים לסעודה

א. האוכל לחם לפחות בנפח של ביצה בינונית (56 סמ"ק. ומדובר שמועך את הלחם באופן שאין בו חללים גדולים של אויר. כבתמונה27), צריך ליטול את ידיו בברכה ("על נטילת ידיים"). ואם אוכל לחם פחות משיעור “כביצה" אך יותר מנפח של כזית (27 סמ"ק, כמבואר לעיל בפרק ד' סעיף ה'. וללא חללי אויר, וכנ"ל), צריך ליטול את ידיו אך ללא ברכה. ולמנהג האשכנזים נכון להחמיר וליטול את ידיו ללא ברכה אף כשאוכל פחות מכזית לחם.[1]

ברכה על עוגות בסוף הסעודה

ב. האוכל מיני מזונות בסוף הסעודה, לאחר ששבע, אינו מברך עליהם ברכה ראשונה אלא אם כן מתקיימים שלושה תנאים: 1) שהדבר נכסס (נשבר) בשיניו (כגון מציות). 2) שהבצק עשוי כעין כיס וממולא בדברי מתיקה (כאגוזים ושקדים עם קינמון וסוכר). 3) שלשו את הבצק לא רק במים אלא גם בהרבה שמן, חלב, מרגרינה, מיץ וכדומה. ורק אז מברכים על מאכל זה ברכת בורא מיני מזונות (וקשה למצוא עוגה שמתקיימים בה כל תנאים אלה). ויש מהספרדים הנוהגים שאף אם מתקיים רק תנאי אחד מהתנאים הנ"ל, מברכים על כך בורא מיני מזונות.[2]

מהלכות ברכת המזון

ג. חיוב ברכת המזון לאדם ששבע מהסעודה הינו מהתורה, שנאמר:[3] “ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלקיך" וגו'.

ד. דין ברכת המזון כדין תפילת שמונה עשרה, לענין הפסקה בה והתעסקות בדברים אחרים.[4]

ה. בשל חשיבותה המיוחדת של ברכת המזון, לכן חובה לשבת בעת אמירתה, ויש לכוון בה היטב.[5]

ו. יש להיות לבוש בצורה מכובדת כשמברך ברכת המזון, ולכן אם הינו לבוש למשל בגד-ים בלבד, ילבש חולצה לפני שיברך.[6] וראה לעיל (בפרק ב' סעיף א').

ז. נהגו להוריד את הסכינים מהשולחן, או לכסותם, בעת ברכת המזון. והאשכנזים וחלק מהספרדים, מקילים בכך בשבת וביום טוב.[7]

ח. ומאידך את הלחם יש להשאיר על השולחן, ולפחות ישאירו את הפירורים. ואם לא נשארו לא לחם ולא פירורים, יביאו לחם אחר, וישתדלו שלא יהיה שלם.[8]

ט. דיני טעויות בברכת המזון, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פרק ד' סעיפים כ"א – ל"א), והלכות יום הכיפורים (ט,' מ"ד), והלכות סוכה (י', ל-'ל"ח; י"ג, הערה ה' ענפים 6 ,8) והלכות חנוכה (י"ב, ח'-ט'), והלכות פורים (י', ט'-י'; י"ג, י"ג, הערה ל'; ט"ו, הערה י"ב. ובנספח ב' סעי' ה'), והלכות ליל הסדר (פרק ט' סעיפים ל"ג-ל"ח ובמקורות שם).

פרק ו: דין ספק ברכות להקל

א. כלל נקוט בידינו: ספק ברכות להקל.[1]

ב. פירוש הדבר, שאם אדם מסופק אם בירך ברכה, אינו צריך לברכה שוב, ואף אסור לו לברכה, חוץ ממיקרים מסוימים שחייב לברכה, וכדלקמן.

ג. דין ספק ברכות להקל, אמור הן לגבי ברכות המצוות והן לגבי ברכות הנהנין. הן לגבי ברכה ראשונה בברכות הנהנין והן לגבי ברכה אחרונה.[2]

ד. לגבי ברכה ראשונה: אף שיש מהפוסקים שכתבו שאם מסופק אם בירך ברכה ראשונה על האוכל או השתיה, שלא ימשיך לאכול ולשתות, מכל מקום להלכה מותר הדבר ורשאי להמשיך לאכול.[3] ה. גם לגבי ברכה אחרונה על האוכל אומרים ספק ברכות להקל. ולכן אם אינו זוכר אם בירך ברכה אחרונה, לא יברכנה שוב, חוץ מברכת המזון, שאם אכל סעודה עם לחם ושבע, והאוכל עדיין לא התעכל במעיו, ואינו זוכר אם בירך, חייב לברך את כל ארבע הברכות שבברכת המזון.[4]

פרק ז: דיני הברכות על מאכלים

הקדמה

בס"ד נכתוב עתה מהן הברכות על המאכלים השונים, שאין ברכתן תמיד ידועה לרבים (לפי סדר הא"ב):

1) כיוון שספר וזאת הברכה (להרה"ג אלכסנדר אריה מנדלבוים שליט"א) התקבל מאוד בציבור, לכן נקטנו כמסקנותיו בלוח הברכות.

2) נוסף לכך השתדלנו בס"ד להביא גם את פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל (מלוח הברכות שלו) ופסקי הגר"ע יוסף זצ"ל (מילקו"י – ברכות. מהדו' תשס"ז), וצייננו גם את פסקיהם בסוגריים.

3) כשיש צורך, צייננו בס"ד גם את הברכה האחרונה על המאכל (בראשי תיבות: ב"א).

הערה: ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים מהי הברכה על פרי או ירק שהתרסקו לגמרי. מרן בשו"ע[1] פסק כד' הרמב"ם[2] שתמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם העץ ולבסוף ברכה מעין שלוש. עכ"ד. והרמ"א הוסיף שלפי"ז כ"ה גבי ריבה. אלא שהוסיף שי"א[3] שמברך ע"כ שהכל, וכ' שטוב לחוש ולברך עליהם שהכל. אבל אם בירך “העץ" יצא, כי כן נראה עיקר. עכ"ד.

ומחלו' זו הינה גם מחלו' האחרו.' שכרמ"א פסקו הח"א, המ"ב (ר"ב, מ"ב ומ"ג; ר"ח, ל"ח ומ'). ועיי"ש בשעה"צ (ר"ח, מ"ד). וכ"פ רוב האחרו' האשכנזים.

אמנם יש מהאחרו' הספרדים שנגררו אחר דברי הרמ"א. שכ"פ הג' הבא"ח ברפ"ע,[4] כה"ח[5] ואול"צ.[6] אלא שד' הגרע"י זצ"ל ובנו בילקו"י[7] כדעת השו"ע, כיוון שאף לד' הרמ"א אם בירך העץ או האדמה, יצא י"ח. ולכן לא אמרינן בזה סב"ל.

לאור זאת השתדלנו בס"ד במיקרים כגון אלה (רסק עגבניות, ריבה וכדו') להביא גם את ד' הילקו"י עפי"ד מרן. ודי בזה.

פירוט ברכות הנהנין למאכלים המצויים

א.

אבוקדו – העץ, מרוסק קל במזלג – העץ, מרוסק היטב בבלנדר – שהכל (לילקו"י- העץ)

אגוז מצופה בשוקולד - העץ

אוכמניות – העץ

אורז – מבושל – מזונות, פצפוצי אורז – ראה: פצפוצי אורז, פריכיות אורז – ראה: פריכיות

אנונה – העץ

אננס – האדמה

אפרשזיף (נקטרינה) – העץ

ארטישוק – האדמה

אתרוג (ריבה עם חתיכות פרי) – העץ

ב.

בוטנים – האדמה.

חמאת בוטנים (הנאכלת לבדה) – שהכל (לילקו"י – האדמה).

בוטנים אמריקאים (מצופים במעטה קמח) – מזונות

בוטנים מצופים (בסוכר או דבש) – האדמה

בורגול (מבושל) – מזונות

בורקס (מבצק עלים) – מזונות, כשקובע עליו סעודה – המוציא (ב"א: ברהמ"ז)

ביגל'ה – מזונות, כשקובע עליו סעודה – המוציא (ב"א: ברהמ"ז)

ביסלי (מקמח חיטה) – מזונות

ביסקויט – מזונות, כשקובע עליו סעודה – המוציא (ב"א: ברהמ"ז)

בלינצ'ס (חביתיות) – מזונות ומעין שלוש, גם כשקובע עליו סעודה

במבה – שהכל (לילקו"י - האדמה)

בננה צ'יפס– האדמה

בצל – האדמה (וזה"ב – כשחי או מבושל שהכל)

בצל ירוק – האדמה (וזה"ב – שהכל)

בצק ממולא בנקניק – נוהגים לברך מזונות, כשקובע סעודה – המוציא.

בקלאווה – מזונות

ברנדי – שהכל

בשר צימחי – שהכל

ג.

גבינה (כולל עם בצל, שום או זיתים) – שהכל

גודגדן (דובדבן מתוק) – העץ

גולש – רובו תפוח אדמה – האדמה, רובו בשר – שהכל

גזר – מרוסק (חתיכות ניכרות) – האדמה, עוגה ממנו – עם מיני דגן – מזונות, בלי מיני דגן – שהכל

ג'חנון – מזונות

גידולי מים – שהכל (י"א האדמה – ראה מקראי קודש – ליל הסדר)

גידולים בעציץ שאינו נקוב – האדמה (וי"א שהכל)

ג'לי – עם הרבה פירות – העץ, עם קצת פירות – שהכל

גלידה בגביע - אם הגביע הינו לשם טעם – יפרידם ויברך מזונות ושהכל, ואם הגביע בא רק להחזיק הגלידה – שהכל (לגרמ"א אם אוכל את שניהם יחד – שהכל. אם אוכלם בנפרד - מזונות ושהכל)

גלידה עם חתיכות ביסקויט (טופוטי) – שהכל

גלידה חמה – על הקצפת – שהכל, על הגביע – מזונות

גלידה קסטה – על הביסקויט – מזונות, על הגלידה – שהכל (לגרב"צ אבא שאול מברך רק מזונות. לגרמ"א רק שהכל)

גריסי פנינה – שלמים – ספק מזונות וספק אדמה. ויפטרם ע"י מאכל אחר. ואם נמעכו או נדבקו בבישול – מזונות (לילקו"י ולגרמ"א – תמיד מזונות)

גרנולה – (קלויה והרוב שיבולת שועל) – האדמה אם עברה תהליך בישול – מזונות (לגרמ"א – משיבולת שועל: התפוררו הגרעינים או שנדבקו – מזונות. גרעינים שלמים ומעורבים בעוד פירות – כדין תערובת פירות)

גרנולה בחלב – נתרככו הגרגרים ונדבקו – מזונות. אם לא נדבקו – האדמה

“גרנולה באר" – האדמה. ויש אומרים מזונות,

גרנולה המעורבת ביוגורט, והרוב יוגורט – שהכל

גרעיני אבטיח - הנמכרים בשוק – האדמה, ביתיים – שהכל

ד.

דג מטוגן במעטה פירורי לחם - במעטה דק – שהכל, במעטה עבה – על המעטה מזונות ועל הדג שהכל

דובדבן – העץ, מסוכר – העץ. ויש אומרים שהכל (בשל תהליך יצורו)

דוחן (מבושל) – האדמה

דיסה מחמשת מיני דגן - דלילה מאד – שהכל, סמיכה – מזונות (ב"א: על המחיה)

דיסה מאורז - סמיכה - מזונות (ב"א: נפשות)

דיסה מקורנפלור (קמח תירס) – שהכל

דיסה עם הרבה חלב – מברך גם על החלב

דיסה שבתוכה כדוריות (כמו “קֹוקֹו") – לפי סוג הכדוריות

ו.

וודקה – שהכל

וולדורף (סלט) - אם הרוב תפוח עץ – העץ, אם הרוב פרי האדמה – האדמה. באמצע הסעודה - אין מברכים

וופלים – נהגו לברך מזונות

ויטמינים – בלי טעם – אין מברכים עם טעם – שהכל

ויסקי – שהכל

ז.

זאלביה (סולת ודבש) – מזונות

זחוק – שהכל (כשאוכלו בפני עצמו)

זעתר עם שומשום – שהכל (כשאוכלו בפני עצמו)

ח.

חבוש (מבושל) – העץ

חביתיות – ראה בלינצ'ס

חומוס – גרגרים – האדמה, מטוגן – האדמה, מרוסק היטב – שהכל (לילקו"י - האדמה)

חטיפים וממתקים:

אובלטים (מקמח חיטה) – מזונות

גליק קורנפלקס – שהכל

חטיפים העשויים מקמח תירס או מקמח תפו"א (אמיגוס, צ'יטוס, פופסים, אפרופו, מקס, ביסלי תירס וכדו') – שהכל

חטיף (שוקולד וכדו') ובו קמח חיטה (כוופל) שניתן לטעם עיקרי (להיט, סולו, כריות, כיף כף, גליק ביסקויט) – מזונות

חטיף עם קמח, והקמח הינו להדביק את חלקי החטיף או לייצבם (גליק, שוקולד ביסקויט של מגדים) – שהכל

חטיף גרנולה מצופה שוקולד (עשוי מפצפוצי אורז) – שהכל

חטיף וופל ממולא (בונוסים, זיג זג) – מזונות

חטיף נוגט (בטעם שוקולד) – שהכל

ממתק שומשומים (מודבקים יחד) – האדמה

ממתק קוקוס – שהכל (לילקו"י – העץ)

סוכריה ובתוכה שקד – לפי הרוב – העץ או שהכל

פרי מצופה שוקולד - לפי הרוב- העץ או שהכל

צ'יפס (תפוצ'יפס, ראפלס, מקלוני צ'יפס) - האדמה

שוקולד שבתוכו חתיכות שקדים, אגוזים, פצפוצי אורז וכדומה - שהכל

שלווה (חיטה תפוחה) – האדמה (לגרמ"א – אם נדבקו או נשברו - מזונות). ועדיף לאוכלם רק בתוך הסעודה [ראה שו"ע (ר"ח, ד') ובהערות ביצחק יקרא (שם])

חילבה (טחון) – האדמה. לאשכנזים - שהכל

חלה מתוקה – לאשכנזים – המוציא (כשלא מתוקה מאוד). לספרדים – מזונות (לגרמ"א - אפילו קצת מתוקה. לגרב"צ א"ש – שהמתיקות מורגשת, ולא די בטעם קצת שונה מחלה רגילה), וכשקובע על כך סעודה – המוציא וברכת המזון

חמאת בוטנים – שהכל (לילקו"י – האדמה)

חמוציות – העץ. ויש אומרים: האדמה

חמין (טשולנט) – מורכב ממיני אדמה ואורז– לפי הרוב, מורכב ממיני אדמה ומיני מזונות – מזונות, מורכב ממזונות ואדמה שאינם מעורבים – כל אחד כברכתו

חציל – סלט חצילים (וניכר תוארו) – האדמה

חצילים מטוגנים ללא קמח – האדמה

ט.

טופו – שהכל

י.

יוגורט (גם עם חתיכות פרי להטעימו, כפרילי) - שהכל. ב"א: כשמנערו ושותהו - נפשות, כשאוכלו לאט - לא יברך.

יין - לאשכנזים- לפחות שישית יין טבעי - הגפן, פחות מכך - שהכל. לספרדים- רובו יין טבעי - הגפן, אין רובו יין טבעי - שהכל

יין משוחזר - אם מזוג במים רק בכמות המותרת - הגפן (לגרמ"א - תמיד שהכל - מקראי קודש ליל - הסדר)

ירקות מרוסקים היטב בבלנדר – שהכל (לילקו"י - האדמה)

כ.

כופתאות (מקמח מצה) - מזונות (גם כשקובע סעודה עליהן)

כרוב ממולא - אם הרוב בשר - שהכל, אם הרוב אורז – מזונות, אם הרוב כרוב – האדמה

כרוב ניצנים – האדמה (לבדוק היטב התולעים)

ל.

לאזניה (מאפה העשוי מאיטריות המעורבות עם ביצה, גבינה, ירקות וכדו') - מזונות

לבבות דקל (פאלמיטו) - האדמה

לביבות - מקמח חיטה (לטעם) - מזונות, מקמח תפו"א - שהכל, מתפו"א מגורר והחתיכות ניכרות - האדמה

לדר (ממשמש וכדו') - שהכל

לחוח - יוצאי תימן נוהגים לברך מזונות

לחם מטוגן עם ביצה - חתיכות גדולות מכזית - המוציא, חתיכות קטנות מכזית: יש אומרים - המוציא. ויש אומרים - מזונות

לחמניות קצת מתוקות - ראה חלה מתוקה

ליצ'י - העץ

ליקריץ (ממתק) - שהכל

מ.

מים - כשאינו צמא ואינו נהנה - ללא ברכה, כשצמא - שהכל

מי שימורי פירות - שותהו עם הפרי - נפטר בברכת הפרי, שותהו לבדו - שהכל

מיץ (מירקות - כעגבניות, או פירות - כתפוזים. אף כשיש חתיכות פרי קטנות) – שהכל (לילקו"י – כברכת הירק והפרי)

מיץ ענבים משומר או מפוסטר - הגפן

מיץ ענבים משוחזר - שהכל

מלאווח - לספרדים - מזונות, לאשכנזים: ספק אם המוציא או מזונות. כשקובע סעודה - י"א המוציא (וזה"ב).

ממליגה (קמח תירס) – שהכל

מסטיק – אם יש לו טעם – שהכל. אם אין טעם – לא מברך.

מצה - לאשכנזים - המוציא, לספרדים - בפסח המוציא, בכל השנה מזונות (לגרמ"א - מצה של פסח, עד י"ד אייר המוציא, אח"כ – מזונות. והגרב"צ אבא שאול זצ"ל אמר לי שנהגו אחרי פסח לברך מזונות, אך לדעתו יש לברךהמוציא. ע"כ)

מצה בריי (חתיכות מצה מטוגנות) - ספק המוציא (וזה"ב)

מציות (קרקר) - מזונות, כשקובע עליהן סעודה - המוציא

מרק ירקות - צלול - שהכל, עם חתיכות ירקות - האדמה, עם ירקות מרוסקים לגמרי – שהכל (לילקו"י - האדמה), עם ירקות ואיטריות – מזונות

מרק עגבניות – שהכל (לילקו"י - האדמה)

מרק עדשים – ניכרים – האדמה, לא ניכרים – שהכל (לילקו"י – האדמה)

מרק עם איטריות, שקדי מרק, כופתאות – אם כוונתו גם למזונות, שכמותם גדולה – מזונות ופוטר המרק. אם כוונתו למרק, והמזונות מועטים – מברך שהכל ומזונות (לגרמ"א – אם המזונות מועטים ואינם להזין – שהכל) (לילקו"י – תמיד רק מזונות)

מרק עם קרוטונים – תלוי בסוג הקרוטונים. יש אומרים שבכל מקרה ברכתם המוציא. ראה וזאת הברכה (עמ' 122)

נ.

נבט חיטה – האדמה

נבטים הגדלים במים – שהכל (ראה וזה"ב)

ס.

סויה- פולים – האדמה. בשר צימחי, נקניק צימחי, שניצל צימחי – שהכל

סופגניות – נהגו לברך מזונות

סחלב – שהכל

סמבוסק (מקמח ומטוגן בשמן) – מזונות

ספגטי – עם קציצות בשר- אם נאכלים יחד - מזונות, ופוטר הבשר

ע.

עוגות ועוגיות:

עוגות העשויות מחיטה, או שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמין -( לא כוסמת שהיא סוג קיטנית) – מזונות. כשקובע סעודה – המוציא וברהמ"ז

עוגיות גרנולה – יש אומרים האדמה ויש אומרים מזונות

עוגיות מחלקי בוטנים, אגוזים, שיבולת שועל וכדומה - כשיש בהן גם קמח לטעם – מזונות, כשהקמח רק לדיבוק או בלי קמח – ברכתן העץ או האדמה בהתאם

עוגות לפסח:

עוגת קוקוס – שהכל

עוגה מקמח תפו"א – שהכל

עוגה מקמח מצה (נילוש במי פירות, שמן, מיץ, וכדו') – מזונות

עוגה בשכבה עבה ועליה שכבת פירות ועליהן שכבת קרם, או קצפת או גהלי – מזונות (וזה"ב). אך אם לא נאפו יחד עם הבצק, וגם שאר השכבות חשובות לו, יברך על כל שכבה שחשובה לו [מ"ב (קס"ח, מ"ה) וזה"ב (פי"א עמ' 97). וראה יבי"א (ז', ל"ג)].

עוגיות כריות – מזונות

עוף ממולא - ממולא בפירורי לחם - על המילוי – מזונות ועל העוף – שהכל. ממולא באורז - על האורז – מזונות (ב"א – נפשות) על העוף – שהכל

פ.

פלאפל כשאוכלו ללא פיתה– שהכל (לגרמ"א אם יש בהם קמח לשם טעם – מזונות)

פאנקייק (מחבתיות) – מזונות

פאפיה (חי או מיובש) – האדמה

פופקורן – האדמה

פחזניות – מזונות (ב"א: אם אוכל כזית מהמזונות ב4- דקות – על המחיה).

פטל – האדמה

פטריות – שהכל

פיצה - כשעיסתה מקמח ומים בלבד – המוציא, כשעיסתה מקמח שנילוש במי פירות, חלב וכדו' – לספרדים: אם ניכר טעם המי פירות ואפילו ניכר מעט – מזונות. ואם קובע עליה סעודה - המוציא, אם לא ניכר טעם מי הפירות – המוציא (גרמ"א וילקו"י). לאשכנזים: מחלוקת, יש אומרים מזונות, ויש אומרים המוציא (וזה"ב עמ' 217) בכל מקרה שקובע סעודה עליה (כמשולש וחצי או שני משולשים) לדעת כולם – המוציא

פירה (רסק תפוחי אדמה:) כשנמעך ביד וניכר שזה מתפו"א – האדמה, כשנמעך לגמרי בבלנדר – שהכל (לילקו"י – האדמה)

פירה אינסטנט – שהכל

פירורי לחם – המוציא

פירורי מצה – לאשכנזים - המוציא, לספרדים – כברכת מצה

פירות מרוסקים היטב (בבלנדר) – שהכל (לילקו"י - כברכת הפרי)

פיתה (גם עם פלאפל) – המוציא

פיתה צ'יפס (חטיף מחמשת מיני דגן) – מזונות (אם קובע סעודה –המוציא)

פלפל ממולא - אם רוב המילוי בשר – שהכל, אם רוב המילוי אורז – מזונות

פצפוצי אורז – יש אומרים שהכל. יש אומרים האדמה. ויש אומרים מזונות [ראה וזה"ב וילקו"י]. ב"א: נפשות

פרי מצופה שוקולד – מברך על הרוב, העץ או שהכל

פריכיות מאורז – יש אומרים שהכל. יש אומרים האדמה. ויש אומרים מזונות [ראה מ"ב – דירשו (מהדו' תשע"ד ר"ח הערה 21])

פריכיות מתירס או כוסמת – האדמה

פריכיות מחיטה או שיבולת שועל – יש אומרים מזונות ויש אומרים האדמה. ובהתאם לכך הברכה האחרונה.

צ.

צבר (סברס) – העץ

צימוקים – העץ. ב"א: על העץ

צימעס (גזר עם צימוקים) – האדמה.

צ'יפס – האדמה

צנובר (אגוזי אורן) – העץ

צנימים – המוציא (לגרמ"א- אם עשויים מבצק מיוחד לצנימים – מזונות)

ק.

קקאו עם סוכר (בלי מים. והרוב קקאו) – העץ. ויש אומרים שהכל

קובה – מזונות (לגרמ"א – כשעשוי מאורז– שהכל)

קובנה – יוצאי תימן נהגו לברך מזונות. ולאשכנזים רק כשלשוהו ברוב שמן

קוגל – קוגל מאיטריות – מזונות, וגם כשקובע עליו סעודה – מזונות, ויש אומרים שאז המוציא וברכת המזון. קוגל מתפוחי אדמה - האדמה, ואם מרוסק לגמרי – שהכל (לילקו"י – האדמה). קוגל מאורז – מזונות (ב"א – נפשות)

קוואקר – מבושל – מזונות, שרוי במשקה ונתרכך – אם נדבקו הגרגרים – מזונות. אם לא נדבקו – האדמה

קוניאק (עשוי מיין) – שהכל

קונפיטורה – אם הפירות מרוסקים – שהכל (לילקו"י – העץ), אם אינם מרוסקים לגמרי – העץ

קוקוס:

ממתק קוקוס טחון – שהכל (לילקו"י – העץ)

עוגיות קוקוס – שהכל

פירורי קוקוס (כשאוכלם לבדם) - העץ

קוקטייל פירות – אם הרוב פירות – העץ, אם הרוב אננס - האדמה

קורא (לבבות דקל) – האדמה

קורנפלקס – יש אומרים האדמה, ויש אומרים שהכל (בין ספרדים ובין אשכנזים), ויש התולים זאת באופן היצור

קטניות מונבטות (חי) – שהכל

קינמון מעורב בסוכר – שהכל

קישקע ממולא (מקמח חיטה) – מזונות

קליפות הדר – ריבה מהם – שהכל, כשמצופה בשוקולד או סוכר – שהכל (יש לבודקם מכנימות)

קנה סוכר, מציצתו – שהכל

קסטה – ראה גלידה קסטה

קצפת שעל העוגה – ראה עוגה

קרוטונים – ראה מרק עם קרוטונים.

קרטיב - שהכל גם כשעשוי ממיץ ענבים או מיין – שהכל

קרמבו – על הביסקויט מזונות, על הקצפת שהכל. יש מהספרדים האומרים שמברך רק מזונות. ויש מהם האומרים רק שהכל

קרעפלאך (כיסני בשר) – מזונות

קרקר – מזונות. כשקובע סעודה עליו -המוציא וברהמ"ז

ר.

ריבה (כשנאכלת לבדה:) מפירות מרוסקים לגמרי – שהכל (לילקו"י – העץ), כשאינם מרוסקים – העץ

ריבת קליפות הדר – שהכל

ש.

שטרודל – מזונות. כשקובע עליו סעודה – המוציא וברכת המזון

שלווה (חיטה תפוחה) – האדמה (לגרמ"א – אם נדבקו או נשברו - מזונות). ועדיף לאוכלם רק בתוך הסעודה [ראה שו"ע (ר"ח, ד') ובהערות ביצחק יקרא (שם])

שניצל – בציפוי דק של פירורי לחם – שהכל, בציפוי עבה של פירורי לחם – על הציפוי – מזונות, על הבשר - (כשמופרד) – שהכל

ת.

תירס – מוצרים מקמח תירס (טורטיה. כדורי תירס ממותקים) – שהכל

תמר – ממרח תמרים – שהכל (לשו"ע – העץ ומעין שלוש)

תפוח מרוסק – ניכרת ממשות הפרי – העץ, לא ניכרת ממשות הפרי – שהכל (לשו"ע וילקו"י – העץ)

תפוח אדמה:

מחיית תפו"א (פירה) – אם נמעך ביד וניכר שזה תפו"א – האדמה, נמעך בבלנדר ולא ניכרת צורתו – שהכל (לשו"ע ולילקו"י – האדמה)

פירה אינסטנט – שהכל

תרופה – בלי טעם – ללא ברכה, עם טעם טוב – שהכל, עם טעם קלוש – טוב לפוטרה ע"י דבר אחר בשהכל

שער ד: מהלכות המצוות התלויות בארץ

פרק א: הקדמה

רבות הן ההלכות של המצוות התלויות בגידולי הקרקע. או כפי שהן נקראות: המצוות התלויות בארץ. ואלו הן (כפי סדרן בשו"ע:) הלכות חדש, הלכות ערלה, הלכות כלאים, הלכות חלה, הלכות תרומות ומעשרות והלכות מתנות עניים.

בס"ד נביא את תמצית הלכות תרומות ומעשרות, כלאים וערלה, ונתרכז בעיקר במציאויות המעשיות והשכיחות בדורנו בבית ובגינה הפרטית.

מצוות אלה, יש שהינן מצוות מהתורה, ויש שהינן מצוות מדברי חכמינו ז"ל (מצוות דרבנן). ויש שכיום הינן מצוות מדרבנן, אך כשתשתנה המציאות של ישיבת עם ישראל בארץ הקודש, אזי חיובן יהיה שוב מהתורה, כפי שהיה לפני שיצאנו לגלות.

יש להדגיש, שנוסף לדברי הרמב"ם, ספר השלחן ערוך ושאר הפוסקים, נעזרתי מאוד בספר החשוב “הלכות הארץ" מאת הרה"ג יואל פרידמן שליט"א, מרבניו הגדולים של “מכון התורה והארץ". מכון זה הינו זרקור לדורנו, בפרט בעניני המצוות התלויות בארץ. וכן הועברו אלינו ממכון זה תמונות השזורות כאן בהלכות ט"ו בשבט. וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי.

פרק ב: מהלכות תרומות ומעשרות

א. כתוב בתורה:[1] “ראשית דגנך, תירֹשך ויצהרך, וראשית גז צאנך תִתן לו" מכאן שחיוב תרומות ומעשרות מהתורה הינו רק מגידולי דגן, תירוש ויצהר. והיינו מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה ושעורה, כוסמין (ולא כוסמת שהיא ממיני הקיטניות), שיפון ושיבולת שועל. וכן יש להפריש גם מהיין ומשמן הזית.[2]

ב. לגבי פירות שאר האילנות יש מחלוקת אם חיוב הפרשתם הינו מהתורה או מדרבנן.[3]

ג. ירקות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן.[4]

ד. כל הדברים הנ"ל נכונים לגבי מציאות מסוימת של ישיבת עם ישראל בארץ ישראל. אך כיום, שלצערנו אין הדבר כך, הרי שכל מצוות תרומות והמעשרות, לגבי כל גידולי הקרקע, לפוסקים רבים הינן מדרבנן בלבד.[5]

איסור טבל

ה. איסור טבל הוא איסור האכילה ואיסור ההנאה החלים על הפירות לפני שהפרישו מהם תרומות ומעשרות. איסור האכילה הינו מהתורה. ונחלקו הפוסקים אם גם איסור ההנאה מטבל הינו מהתורה או מדרבנן.[6]

ו. כשיש ספק אם הופרשו תרומות ומעשרות באופן מושלם, נקראים הגידולים בשם “דמאי" או ספק טבל, ואסור לאכול מהם.[7]

הסוגים השונים של תרומות ומעשרות

ז. ישנם כמה סוגים של תרומות, וכמה סוגים של מעשרות. סוגי המעשרות תלויים באיזו שנה משבע השנים שבמחזור השמיטה גדל או נלקט צמח זה.

ח. סוגי התרומות הם: תרומה גדולה ותרומת מעשר. סוגי המעשרות הם: מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני. התרומות ניתנות לכהן, והמעשר הראשון ללוי. מעשר עני ניתן לעניים, ומעשר שני אוכלו בעל הפירות והירקות.

ט. פירות שגדלו בשנת השמיטה הינם פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות.

הפרשת תרומות ומעשרות בקיצור

בס"ד נכתוב כאן בקיצור את סדר פעולות הפרשת התרומות והמעשרות.

י. ישנם ארבעה שלבים בהפרשת התרומות והמעשרות:

1) פעולת ההפרשה.

2)ברכת המצוות (כשמפריש על דבר שוודאי חייב בהפרשה).

3) קריאת שם ההפרשה – אמירה בפה על כל חלק שהוא נקבע למעשר מסוים.

4) נתינת ההפרשה עצמה למי שצריך לקבלה: הכהן, הלוי או העני (מעשר שני אוכלו בעל היבול בעצמו, וכיום מחללים אותו).

יא. וזה סדר ההפרשה בקיצור:

לוקח קצת יותר מאחוז אחד מכל סוג פירות וכל סוג ירקות שרוצה להפריש, ושם אותו בצד, כגון בשקית, שלא יתערבב בטעות עם השאר (זה עתיד להיות התרומה הגדולה ותרומת המעשר).

אומר, שמה שיאמר את נוסח ההפרשה, יחול על כל מין פירות וירקות באופן נפרד.

כשמפריש מפירות או ירקות שבוודאי לא הופרשו מהם והם גדלו במקומות שחייבים להפריש מפירותיהם, אזי יש לברך: ברוך אתה...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות.[8]

ממשיך ואומר, שממה שהוא שם בצד (שכולל קצת יותר מאחוז מהפירות והירקות), הרי האחוז התחתון מזה ישאר בינתים טבל (=חלק לא מופרש), והשאר (-התוספת שהינה העודף מהאחוז הנ"ל) בחלק העליון שהניח בצד הוא יהיה “תרומה גדולה". משאירים זאת בשקית, ובסוף ההפרשה שמים את הכל יחד בצורה מכובדת (-כגון בשקית בתוך שקית) בפח האשפה יחד עם האחוז שעמה, כדלקמן.

ועתה אומר: שאר מה ששמנו בשקית (שהוא בדיוק אחוז מהפירות והירקות) ועוד תשעה אחוזים בצד העליון שבפירות והירקות שצריך להפרישם – כל זה יהיה “מעשר ראשון" (שהוא בסך הכל 10 אחוזים מכל הפירות והירקות הטעונים הפרשה).

לאחר מכן אנו אומרים בפינו שהאחוז הנ"ל בתחתית ממה ששמנו בצד (בשקית וכדו') הוא יהיה “תרומת מעשר".

באמת היה צריך לתת לכהן את התרומה הגדולה ותרומת המעשר. אך בימינו אין נותנים אותם לכהן (כי אין הכהנים טהורים ומשום כך אינם רשאים לאוכלם), לכן לאחר מכן שמים את שתי תרומות אלה (התרומה הגדולה ותרומת המעשר) בשקית בתוך שקית ומניחים בפח האשפה. ואילו את שאר הפירות והירקות שהינם מעשר ראשון אין צריך להוציאם בפועל, כיוון שאחר כך נאכל אותם.

וממשיכים לומר שאנו קובעים שתשעה אחוזים מכלל הפירות והירקות בצד התחתון של כל סוג מהם, הם יהיו “מעשר שני".

גם את המעשר השני אין צריך להוציא בפועל, ודי לומר בפה שזה מעשר שני, ואין צריך לתיתו לאדם אחר, כי אנו יכולים לאוכלו. בזמן בית המקדש היינו אוכלים אותו בטהרה בשטח שבתוך החומות של ירושלים. וכיום כדי שיהיה מותר לנו לאוכלו אנו צריכים “לפדות" אותו. פירוש הדבר שאנו קובעים באמירה בפה שכל שווים של תשעת האחוזים האלה מהפירות והירקות (למשל 12 ש"ח), ועוד רבע משווים (3 ש"ח, ובסה"כ 15 ש"ח), כל הקדושה שבהם תהיה מחוללת (תכנס הקדושה) לחלק ממטבע מסוימת (ודווקא מטבע ולא שטר) שאנו מקצים אותה בצד לצורך זה (ויש לשים מטבע זו במקום מיוחד בבית כדי שלא תתערבב עם מטבעות אחרות. וכדאי מאוד לעוטפה בנילון שבתוכו פתק שכתוב בו ש"זו מטבע של מעשר שני").

כשפודים מעשר שני שהיו חייבים להפרישו ללא ספק, יש לברך לפני אמירת נוסח הפדיון: “ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון מעשר שני".

לכן אומרים בפה, שכל השווי של פירות המעשר השני, ועוד רבע מערכם, כל זה מחולל על (הקדושה שבהם עוברת לְ) שווי פרוטה ורבע (כנ"ל) במטבע שאנו מייחדים אותה לכך (ושוב – כדאי לקחת מטבע כזו, לעוטפה בניילון, כשבתוכו פתק: “מטבע של מעשר שני").

אחרי שהעברנו את הקדושה שבמעשר השני אל המטבע המיוחד לכך, מותר לנו לאכול את הפירות!

יש להוסיף דבר חשוב: לא כל המטבע הזו מקבלת את הקדושה של המעשר השני, אלא רק שווי של פרוטה ורבע במטבע מקבל את הקדושה. ונסביר:

“פרוטה" כיום (בשנת תשע"ז) שווה בערך 6 אגורות חדשות (שהם אחד חלקי ארבעים גרם של כסף. ושווי הכסף משתנה כל הזמן). ואם כן פרוטה ורבע שוות בערך 7.5 אגורות. לכן רק כ7.5- אג' מתוך כל המטבע קיבלו את הקדושה. ואם כן ניתן לחלל על כל מטבע של 1 ₪ בערך 13 הפרשות, עד שהמטבע “יתמלא בקדושה".

עוד עלינו לדעת שיש אומרים[9] שניתן לחלל גם על פירות אחרים, ולאו דווקא על מטבע.

יש להדגיש, שמפרישים מעשר שני רק מפירות וירקות שגדלו בשנים מסוימות, והן השנה הראשונה שלאחר שנת השמיטה, השנה השניה, השנה הרביעית והשנה החמישית (ראשי תיבות: אבד"ה). אך בשנים השלישית והששית לשמיטה אין מפרישים מעשר שני, אלא מפרישים במקומו “מעשר עני". והיינו שצריך לתת תשעה אחוזים מהפירות והירקות לאדם עני. וניתן לתת לו את שווים בכסף (כדלקמן בסעיף ל"ח).[10]

עוד נוסיף: פירות (ולא ירקות) שגדלו בשנה הרביעית של העץ נקראים “נטע רבעי". פירות אלה פטורים מתרומות ומעשרות.[11] אך כדי לאוכלם ולהשתמש בהם יש “לפדותם" (כמו פדיון המעשר השני הנ"ל).

לכן אומרים בפה, שכל השווי של פירות הנטע רבעי, ועוד רבע מערכם, כל זה מחולל על (הקדושה שבהם עוברת לְ) שווי פרוטה ורבע (כנ"ל) במטבע שאנו מייחדים אותה לכך (ושוב – כדאי לקחת מטבע כזו, לעוטפה בניילון, כשבתוכו פתק: “מטבע של נטע רבעי". ניתן לחלל את הנטע רבעי גם למטבע של המעשר שני הנ"ל ואז יכתוב בפתק: “מטבע של מעשר שני ונטע רבעי)".

במציאות שבוודאות הפירות חייבים בפדיון נטע רבעי, יש לברך לפני הפדיון: “ברוך אתה...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון (או: “לפדות") נטע רבעי".

כשיש ספק אם הפירות הינם משנה הרביעית (נטע רבעי) או משנה אחרת, צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות, וכנ"ל, וגם לחלל את הקדושה שבהם על מטבע, וכנ"ל. ובמקרה זה מפרישים ללא ברכה.

יש לעקוב אחר מספר החילולים שחוללו על המטבעות הנ"ל, כדי לראות שעדיין יש בהם “מקום פנוי" לפדיון נוסף.

בס"ד זהו ההסבר בקיצור להלכות תרומות ומעשרות, ונטע רבעי. וזהו נוסח ההפרשה: [כבתמונה 34א].

ועכשיו נפרט יותר:

דין תרומה גדולה

יב. שיעור התרומה הגדולה מהתורה הינו שיעור כלשהו, ואפילו שיעור קטן[12] אך חכמינו ז"ל קבעו שבזמן שנותנים אותה לכהן בפועל שיעורה 1/40 או 1/50 או 1/60 – לפי רוחב לבו של הנותן. אך בדורותינו, שאין נותנים אותה לכהן, מפרישים בשיעור קטן כלשהו.[13]

יג. כפי שכתבנו לעיל, תרומה גדולה ניתנת לכהן [כבתמונה 34-ב]. הכהן רשאי לאוכלה, ואילו למי שאינו כהן אסורה היא באכילה ובהנאה.[14]

יד. כיום אף לכהנים אסור לאכול תרומה, משום שהם נחשבים כטמאים,[15] אך מותר לכהנים להשתמש בתרומה שימושים שונים, וכדלקמן (בסעיפים ל"ט ומ').

טו. יש להזהר ולא לטמא את התרומה הגדולה, לא להשחיתה ולא לבזותה.[16]

טז. מפרישים תרומה גדולה מפירות וירקות שגדלו בשש השנים הראשונות לשמיטה.[17] את אופן ההפרשה ראה לעיל (בסעיף י"א).

דין מעשר ראשון

יז. שיעור המעשר הראשון – עשירית מהפירות והירקות שנותרו לאחר הפרשת התרומה הגדולה[18] [כבתמונה 34-ג].

יח. הבעלים של הפירות והירקות צריך לתת את המעשר הראשון ללוי.[19] ולאשכנזים ניתן בימינו לתיתה לכהן.[20]

יט. מפרישים מעשר ראשון מפירות וירקות שגדלו בשש השנים הראשונות של השמיטה.[21] את אופן ההפרשה ראה לעיל (בסעיף י"א).

דין תרומת מעשר

כ. לאחר שהלוי קיבל את המעשר הראשון של הפירות והירקות מהבעלים, הוא צריך להפריש ממנו את תרומת המעשר לכהן[22] [כבתמונה 34-ד].

כא. שיעור תרומת המעשר הינו עשירית ממה שהלוי קיבל כמעשר ראשון, וכמו שכתוב בפס': “מעשר מן המעשר".[23]

כב. אין חובה שדוקא הלוי יתן את תרומת המעשר לכהן, אלא אף הישראל (הבעלים של הפירות והירקות) יכול להפריש את תרומת המעשר לכהן במקום הלוי.[24] וכן אנו נוהגים כיום, שכשאנו אומרים את נוסח הפרשת התרומות ומעשרות אנו כוללים בו גם את המעשר וגם את תרומת המעשר.

כג. גם את תרומת המעשר אסור לטמא, להשחית, לבזות ולהפסיד אותה.[25]

כד. מפרישים תרומת מעשר, מפירות וירקות שגדלו בשש השנים הראשונות של השמיטה.[26]

דין מעשר שני

כה. שונה דין מעשר שני משאר המעשרות בכך שאינו ניתן למישהו אחר, ככהן, לוי או עני, אלא הוא נאכל על ידי בעל הפירות והירקות ובני ביתו בטהרה בירושלים המקודשת[27] [כבתמונה 34-ה].

כו. כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים. אך עתה, שלצערנו אין לנו בית מקדש, אנו פודים את המעשר השני (כנ"ל בסעיף י"א) ואוכלים אותו.[28]

כז. שיעור המעשר השני הינו תשעה אחוזים מכל הפירות והירקות.[29] והיינו עשירית ממה שנשאר אחר נתינת התרומה הגדולה והמעשר הראשון.[30]

כח. מעשר שני נלקח מפירות וירקות שגדלו בשנים: הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית (ראשי תיבות אבד"ה) שלאחר שנת השמיטה.[31]

דין מעשר עני

כט. בשנים השלישית והשישית שלאחר שנת השמיטה, במקום מעשר שני מפרישים מעשר עני. וכשמו כן הוא, מעשר זה ניתן לעניים[32] [כבתמונה 34-ו].

ל. שיעור מעשר עני הינו כשיעור מעשר שני, והיינו תשעה אחוזים מכלל הפירות והירקות, והינם עשירית ממה שנשאר לאחר נתינת התרומה הגדולה והמעשר הראשון.[33]

לא. מיהו הנחשב כעני שניתן לתת לו “מעשר עני": מי שאין לו די כסף למחייתו ולמחיית בני משפחתו למשך שנה שלמה, הריהו עני שיכול לקבל מעשר עני. ואם יש לו שכר עבודה קבוע למחייתו, אינו נחשב כעני.[34]

אלו ברכות יש לברך בהפרשת המעשרות, ומתי לברכן

לב. כשברור הדבר שטרם הפרישו מהפירות והירקות שעומדים להפריש מהם, אזי יש לברך לפני ההפרשה ברכה אחת או שתים, כדלקמן: לפני תחילת ההפרשה ואמירת הנוסח יש לברך: “ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".[35] לאחר שמפרישים מעשר שני, אז לפני האמירה שאנו מחללים את הקדושה של המעשר השני על המטבע (כנ"ל בסוף סעיף י"א) יש לברך: “ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון (או: “לפדות") מעשר שני".[36] ולאחר מכן אומרים את נוסח הפדיון. כשפודים פירות נטע רבעי שדינם בוודאות נטע רבעי, יש לברך לפני הפדיון: “ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון נטע רבעי".

לג. כשמפרישים כמה מינים, ומפרישים אותם בהפרשה אחת, מברך רק ברכה אחת.[37]

דיני נתינת המעשרות

לד. כפי שאמרנו, בימינו אין נותנים תרומה לכהן, לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר.

לה. פירות שברור שטרם הפרישו מהם, חייבים לתת את המעשר הראשון ללוי.[38] ואם יש ספק אם הפירות והירקות חייבים בהפרשה, אין חובה לתת את המעשר הראשון ללוי.

לו. כהן, לוי ונשותיהם, צריכים להפריש תרומות ומעשרות כישראל, אך אינם צריכים לתת את המעשר הראשון ללוי אחר. וכן בת של כהן ובת של לוי פטורות מנתינת המעשר הראשון, אף שנישאו לישראל. ואם בת כהן ובת לוי שנישאו לישראל, קנו או קיבלו פירות וירקות לאחר גמר מלאכתם, ושברור שלא הפרישו מהם, יש חיוב לתת את המעשר ללוי אחר.[39]

לז. דיני נתינת מעשר עני לעני הינם חמורים מאוד, ויש להקפיד לתיתם, ולא לזלזל בכך. ומכל מקום פרטיהם רבים וקצרה היריעה מלפרטם.

לח. את מעשר העני יש לתת לעני בפירות עצמם ולא בכסף תמורתו.[40] אך כיוון שקשה בכל הפרשה לחפש עני כדי לתת לו את הפירות, יש עיצה לכך: יתן הלוואה לעני כלשהו, וְיַתנה עם העני שבכל פעם שהוא מפריש מהפירות והירקות, יקנה לאותו עני את פירות המעשר עני, והעני נותן רשות לבעל הפירות והירקות ליהנות מהם תמורת קיזוז חלק מההלוואה.[41] כך הורה לי לעשות הגר"מ אליהו זצ"ל, וכן הסדר כזה קיים במכון התורה והארץ.

הנאת הכהן מתרומה בימינו

לט. אסור לכהן לאכול תרומה טמאה, אך מותר לו ליהנות משריפתה. לכן לדעת פוסקים רבים מותר לכהן ולאשתו להדליק נרות שבת משמן זית של תרומה.[42]

מ. יש אומרים שמותר לכהן להדליק נרות חנוכה בשמן תרומה טמא, אם אין לו שמן אחר.[43]

עוד מהלכות תרומות ומעשרות

מא. אין להזיז את הפירות והירקות ממקומם עד שיגמור את כל נוסח ההפרשה (כדי שלא יקרא לאותו חלק של הפירות והירקות שם של מעשר ראשון וגם של מעשר שני או עני. כך נראה לענ"ד בס"ד).

מב. נוסח אמירת הפרשת התרומות ומעשרות אינו תפילה. לכן מותר לדבר באמצע אמירתו, אך יזהר לחזור לתחילת המשפט שהפסיק בו. אך אסור לדבר כלל בין ברכת ההפרשה לתחילת ההפרשה, וכן בין ברכת החילול לבין החילול.

מג. מי שמתארח אצל אדם אחר ולא ברור לו שמהאוכל שינתן לו הופרשו תרומות ומעשרות, יאמר לפני שמגיע לבית המארח נוסח מסוים. ראה בספר שמירת שבת כהלכתה.[44]

מד. בשעת הדחק, כשאדם רוצה להפריש תרומות ומעשרות מפירות וירקות, ואין לפניו את נוסח ההפרשה ורוצה הוא לאוכלם, יש אומרים שיכול הוא לעשות את פעולת ההפרשה (היינו להניח בצד קצת יותר מאחוז אחד מהפירות והירקות), ולומר נוסח מקוצר: “כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי כדין".[45] ויש אומרים שאין זה מועיל.[46]

פרק ג: הלכות כלאים

פתיחה

א. כתוב בתורה:[1] “את חֻקׂתַי תשמֹרו. בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

ב. ישנם חמישה סוגי איסור כלאים (היינו עירוב שאסור):

1) כלאי בהמה (איסור עבודה ואיסור הרבעה). 2) כלאי זרעים. 3) כלאי אילן. 4) כלאי בגדים. 5) כלאי הכרם.

אנו נתרכז באותם הקשורים לגידולי קרקע: כלאי זרעים, כלאי אילן וכלאי הכרם.

ג. איסור כלאים זה הינו כשהמינים נראים גדלים בערבוביה, ולא משום שהזרעים יונקים מהאדמה במעורב.[2]

מה נחשב כשני מינים לענין כלאים בצמחים

ד. בשביל שדבר יאסר צריך שיהיה העירוב בין שני מינים שהגדרתם שונה. ישנם שלושה דברים הקובעים את המין: 1) מראה הפרי. 2) מראה העלים. 3) טעם הפרי.

ה. שני צמחים הדומים במראה הפרי או במראה העלים נחשבים כמין אחד, בתנאי שגם טעם הפרי שלהם אינו שונה מאוד זה מזה.[3]

ו. גם שני צמחים שעל פי ההגדרות המקובלות בעולם (הגדרות מדעיות) נחשבים לשני מינים, בכל אופן לפי ההלכה יכולים הם להחשב כמין אחד לגבי כלאים, אם הם דומים מאוד בצורתם, משום שמראית העין הינו כלל יסודי בהלכות כלאים. וכדי ליישם הלכה זו יש לשאול רב המבין ובקי בהלכות אלה. לצורך זה ניתן לפנות בטלפון או בדוא"ל לרבני מכוןהתורה והארץ.

כלאי זרעים

ז. איסור כלאי זרעים כולל הן את זריעתם והן את המשך קיומם. לכן אם נזרעו באופן אסור, יש לעקור את אחד מהם[4] [כבתמונה 36].

ח. אף כשכלאי זרעים גדלו בדרך אסורה, מותרים הם באכילה ובהנאה.[5]

ט. מותר לזרוע שני סוגי זרעים בסמיכות זה לזה, אם ישנה הרחקה ביניהם או דבר המפסיק.[6] ושונים הם פרטי ההרחקה לגבי תבואה, לגבי ירקות, ולגבי קטניות. ואין כאן המקום לפרטם כי רבים הם.

י. איסור כלאי זרעים חל גם על גידול בעציצים, אף אם העציץ מנותק מהקרקע.[7] לכן אין לזרוע בעציץ שני סוגי זרעים חד – שנתיים, וכן אין לטפל בהם ולגדלם אף אם כבר נזרעו, וצריך לעקור את אחד מהם.[8] ולכן אין לזרוע באותה אדנית כמה סוגי פרחים שאינם מאותו מין.

יא. וכן אסור להנביט כמה מיני זרעים בתוך מגש עם צמר גפן, אלא צריך להקפיד על הרחקה מספקת (לפחות טפח וחצי, שהם 12 ס"מ. ויש אומרים 15 ס"מ. אך במינים שעליהם מתפשטים, השיעור הינו הרבה יותר גדול).

כלאי אילנות

יב. איסור כלאי האילן פירושו הרכבה של מינים שונים באילן.[9]

יג. הרכבה פירושה החדרת ענף של עץ אחד (הנקרא “רוכב)" בתוך עץ אחר (הנקרא “כנה)". כך הם מתאחים ונעשים גוף אחד, ואם הם ממין שונה, הרכבתם אסורה.

יד. איסור כלאי האילן הוא בהרכבה הנ"ל. אך מותר לזרוע שני סוגי זרעים של אילנות ביחד או בסמיכות זה לזה.[10]

טו. וכן מותר לזרוע זרעי ירק ליד זרע אילן,[11] חוץ משני דברים: 1) אסור לזרוע ירק ושאר גידולים חד – שנתיים ליד גפן (שאסור הדבר בשל איסור כלאי הכרם). 2) אין לזרוע זרע של צמח חד – שנתי סמוך לגזע עץ, אלא יש להרחיק ביניהם שלושה טפחים (=24 ס"מ. ויש אומרים 30 ס"מ), משום שנראה הדבר שהרכיב על השורשים.[12]

טז. איסור הרכבה חל בהרכבת אילנות מאכל שונים, בהרכבת אילן מאכל באילן סרק (שאינו נותן פירות), וכן בהרכבת ירק ממין אחד בירק ממין אחר. אך מותר להרכיב אילן סרק באילן סרק אחר, כי הם נחשבים כסוג אחד.[13]

יז. אסור להרכיב שני סוגי אילנות גם בתוך בית, וגם בעציץ שאינו נקוב, והיינו שאין לו חיבור לקרקע.[14]

יח. איסור כלאי האילן כולל איסור נטיעת העץ המורכב, וכן איסור השקאתו ועשיית מלאכות שונות לצורך קיומו וגידולו.[15]

יט. לכתחילה יש לעקור עץ שהורכב באיסור כלאים, ואין בכך איסור בל תשחית.[16]

כ. פירות שגדלו על עץ שהורכב באיסור (כגון אגס המורכב על חבוש) מותרים באכילה,[17] ולכן שאלת כלאי האילנות כמעט אינה מעשית לצרכן הקונה פירות בשוק.

כלאי הכרם

כא. אסור לזרוע זרע של צמח חד - שנתי, כגון זרע ירק או תבואה, יחד עם חרצן (גרעין) של גפן, וכן אסור לשתול צמח כזה סמוך לגפן.[18]

כב. איסור כלאי הכרם קיים גם בתוך חממה ובתוך בית.[19]

כג. מותר לשתול או לזרוע עצים ממינים אחרים ליד גפן.[20]

כד. כלאי הכרם אסורים בהנאה וצריך לשורפם.[21]

כה. דיני שיעורי ההרחקה בין הזרעים לגפן הינם רבים, ואיננו מפרטים אותם כאן.

דוגמאות לעירובי מינים שקיימים כיום

כו. מלבד הבעיות הרבות והמוכרות של כלאי אילן, ישנן בשנים האחרונות במשתלות גם שני סוגים של הכלאות מיוחדות: 1) עץ רב פרי (או מולטי – פרי. או רב – בוסתן). והיינו שעל אותו עץ גדלים כמה סוגי עצים שונים. 2) חביתוּתִים. והיינו שבאותה חבית, בדפנותיה, גדלים כמה שתילים שונים, וכפי שיבואר בס"ד בהמשך.

עץ רב פרי

כז. עץ רב פרי (ובשמותיו האחרים: מולטי – פרי, או רב – בוסתן) הינו עץ שממנו “צומחים כמה עצים". פירוש הדבר הוא לדוגמא, שעל אחת מכַּנות ההדרים (חושחש, וולקה וכדו') מבצעים כמה הרכבות “עין". ניתן להרכיב בהרכבות אלה כמה מיני הדר (כתפוז, תפוז סיני, לימון, אשכולית, פומלה, פומלית ועוד). ניתן להרכיב גם מסוגים אחרים, כגון עצים נשירים (כאפרסק, משמש, שזיף, שקד ועוד). כשהענפים ה"רוכבים" גדלים, נראה הכל כעץ אחד שכולו מלא פירות מסוגים שונים [כבתמונה 38].

השאלות הינן האם מותר לעשות הרכבה כזו, ואם כבר נעשתה ההרכבה, המותר להמשיך לקיים עץ כזה, והיינו להשקותו, לזבלו וכדו'.

ולמעשה רבני “מכון התורה והארץ" הסיקו כך: אם העץ מורכב מזנים שונים של מין אחד, כגון כמה זנים של שזיפים, מותר לטעת ולגדל את העץ. ואם מורכבים על הכנה כמה מינים שונים, כגון של אפרסק ומשמש, אסור לטעת את העץ ואין לעשות פעולות לצורך המשך גידולו. וכן אם מורכבים עליו כמה מיני הדרים שונים, כגון תפוז, אשכולית וכדו', הינם מוגדרים בהלכה כספק מינו, וגם אותם אין לטעת ולגדל.[22] ועוררוני שגם הג"ר ש"ז רווח שליט"א כתב בגליון חלקת השדה[23] בשם הג"ר שלמה עמאר שליט"א שאוסר עץ רב – פרי, הן לנוטעו והן להמשיך לגדלו ולקיימו, אף בהרכבת סוגים שונים של הדרים.[24]

חביתּותים

כח. ישנו עוד דבר חדש שעשו בשנים האחרונות, ויש לדון עליו מצד איסור כלאים, והוא הדבר הנקרא “חביתות". זו חבית מפלסטיק בעלת חורים רבים [כבתמונות 39,40] ישנם כמה חורים באותו גובה מימין ומשמאל, וכן חורים בגבהים שונים, מימין ומשמאל, כך שבחבית ישנם חורים גדולים רבים. עקב ניקוב החבית, הצד התחתון של החור בולט החוצה, כעין “כיס" (כך שהשתיל יכול להשען על חלק זה של החבית). בכל כיס כזה ניתן לשתול שתיל מסוג שונה מחבירו. בעצם כל השתילים מחוברים זה לזה דרך האדמה שבחבית. השאלה היא האם מותר לשתול שתילים אלה בחביתות, ואם כבר שתלו, האם מותר לקיימם.

גם בשאלה זו דנו רבני מכון התורה והארץ, אך הסיקו להיתר בצורה חלקית.[25] וטעמם משום שכל גידול הינו בנקב בפני עצמו ואין אפשרות לערבוב, כיוון שהצמחים לא יכולים לגדול ולהתפשט אחד לשני, וכמו כן יש מרחק של לפחות 15 ס"מ בין נקב לנקב. ומכיוון שאין כאן מראית עין, הרי שזה מותר. ואף שבערוגה של ששה על ששה טפחים לא התירו אלא רק חמישה מינים,[26] הרי ששם אין מקום גידול מוגדר אלא הכל נראה כשדה אחד. אך במקום שיש סימון מוגדר כבר התיר הרמב"ם[27] תשעה מינים. ולכן מותר לשתול בחביתות, אך רק אם שותלים בו ירקות, ולא תבואה וזרעים. ואם שתלו בו תבואה וזרעים, צריך לעוקרם. עד כאן דבריהם.

ובאשר לאיסור כלאיים בפרחים. ראה בס' חוקות הארץ למרן הגראי"ה קוק זצ"ל (פרק א' ה"ה) שיש מחלוקת (בשל חילוקי גירסאות) אם יש איסור כלאיים בעצי ריח המשונים זה מזה בריחם.[28] וכל זה גבי עצי ריח. ואינני יודע מה הדין בפרחים.

פרק ד: הלכות ערלה

פתיחה

א. כתוב בתורה:[1] “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו. שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קֹדש הִלולים לה'".

ב. בשלוש השנים הראשונות של עץ פרי, אסורים פירותיו בשל איסור ערלה.[2]

ג. בשנה הרביעית של עץ הפרי, פירותיו הינם “נטע רבעי", ומותר לאוכלם לאחר שמחללים אותם, כנ"ל בהלכות תרומות ומעשרות, סעיף י"א.[3]

איסור ערלה בארץ ובחוץ לארץ

ד. איסור ערלה חל הן לגבי פירות שגדלו בארץ ישראל והן לגבי פירות חוץ לארץ. אלא שבפירות מארץ ישראל האיסור הוא מן התורה, ואילו לגבי פירות חוץ לארץ האיסור הוא מתוקף הלכה קדומה הנקראת “הלכה למשה מסיני".[4] וראה בסעיף הבא.

ה. אי לכך, כאשר יש ספק לגבי פירות מסוימים מארץ ישראל אם גדלו בעץ ערלה, אסורים הם באכילה ובהנאה, ואילו אם יש ספק כזה לגבי פירות מחוץ לארץ, מותרים הם באכילה ובהנאה.[5]

באלו עצים חל איסור זה

ו. איסור ערלה חל רק על עצים, ולא על ירקות. הוא חל רק על עצים רב – שנתיים, ואינו חל על צמחים חד – שנתיים ולא על צמחים רב שנתיים שאינם מוגדרים כעצים.[6]

ז. איסור ערלה חל רק על עצי פרי שפירותיהם נאכלים, ולא על עצי סרק.[7]

אלו איסורים כלולים באיסור ערלה

ח. איסור ערלה כולל הן איסור אכילה והן איסור הנאה.[8]

איסור האכילה של פירות ערלה

ט. איסור האכילה חל רק על פירות העץ. אך חלקים אחרים של העץ, כגון העלים או הפרחים, מותרים באכילה ובהנאה.[9]

י. איסור אכילת הפרי כולל גם את קליפתו וגרעיניו,[10] לכן אין לאכול את קליפות התפוזים או הלימון של ערלה, ואין ליהנות מהם.[11]

יא. נחלקו הפוסקים לגבי צמח שעליו נאכלים, אך לא נאכלים כמות שהם, אלא רק מיועדים לתבלין או לתה, ולאחר נתינת הטעם הם נזרקים – אם שייך בהם איסור ערלה. דבר זה כולל עלי דפנה, לואיזה ועלי וורד.[12]

איסור ההנאה מפירות ערלה

יב. כיוון שאיסור ערלה כולל גם איסור הנאה מהפירות, לכן אסור להשתמש בפירות ערלה להדלקת נרות, לצביעה, למוצרי קוסמטיקה, או כל שימוש אחר.[13] וכן אין להאכיל בהם בהמות וחיות.[14]

יג. אסור להריח פירות ערלה, אך מותר להריח את הפרחים של עצי ערלה, כי בהם טרם חל איסור זה.[15]

יד. אין לתלות פירות ערלה לקישוט בסוכה. אך אם כבר תלו אותם, מותר ליהנות מראייתם.[16]

טו. אסור למכור פירות ערלה לגויים.[17]

מה לעשות בפירות ערלה

טז. אין חובה לתלות שלטים המורים שהעץ הינו ערלה, אלא רק בשנת שמיטה (שכל הפירות הפקר) יש לתלות שלטים שהעץ הינו ערלה.[18]

יז. צריך להוריד את פירות הערלה מהעץ. מבחינה חקלאית כדאי לעשות זאת כבר בשלב הפריחה.[19]

יח. מי שיש לו פירות ערלה עליו לשורפם או לקוברם, כדי שלא תיגרם תקלה בגללו.[20]

פירות של גויים

יט. גם בפירות של גויים שייך דין ערלה.[21]

כיצד סופרים את שנות הערלה

כ. נאמר במשנה[22] שיום א' בתשרי הוא התאריך הקובע למנין שנות הערלה. פירוש הדבר, שאם נטעו עץ לפני א' בתשרי, מתחילים למנות את שנות הערלה מתאריך זה ואילך.

כא. יתירה מזאת. אם נטעו עץ לפחות שלושים יום לפני א' בתשרי (עד כ"ט באב), נחשב הדבר כאילו נטעוהו כבר בשנה הקודמת לזו של א' בתשרי, והיינו שהיה שתול שנה אחת – עד ראש השנה, אך זאת בתנאי שנטעוהו עם גוש אדמה, כגון שהשתיל היה לפני כן בתוך עציץ שאינו נקוב, או בעציץ נקוב המונח על משטח מנותק ואז כששתלוהו באדמה, די בכך ששתלוהו שלושים יום לפני ראש השנה כדי שתחשב לו שנה אחת.[23]

כב. אך אם נטעו את העץ כששורשו חשוף, ולא עם גוש אדמה, יש להוסיף עוד שבועיים הנצרכים לקליטת העץ באדמה. ולכן רק אם נטעוהו עד ט"ו באב (כולל ט"ו באב) נחשב הדבר שהיה שתול שנה אחת. ואם נטעוהו לאחר מכן, יספרו את שנות הערלה רק מראש השנה.[24]

כג. מנין שנות העץ הינו מעת נטיעת היחור או זריעת הגרעין.[25] ואף אם העץ לא נתן פירות בשלוש השנים, סופרים שנים אלה.[26]

ט"ו בשבט ראש השנה לפירות

כד. לאחר שהסתיים מנין שנות הערלה של העץ, עדיין הפירות שגדלו בשנות הערלה אסורים באיסור ערלה. היתר הפירות מותנה בשני גורמים נוספים: 1) שיעבור ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לפירות האילן. 2) חנטת הפרי.[27]

כה. פירוש הדבר, שרק פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (בשנה הרביעית) אין להם דין ערלה (אלא דינם כנטע רבעי, וכנ"ל בפרק ב' סעיף י"א). אך פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט (דבר שיתכן למשל בשסק, שקד ואפרסק), דינם עדיין כפירות ערלה של השנה השלישית, ורק אם יחנטו לאחר ט"ו בשבט הבא הם יצאו מדין ערלה, ויהיו פירות נטע רבעי.[28] ויש המקילים אם עברו 3 שנים שלמות מהנטיעה או מקליטת העץ.[29]

כו. מה נחשב כשלב החנטה. ישנן כמה דעות בכך. ולמעשה, לדעת רבני “מכון התורה והארץ", שלב זה של תחילת היווצרות הפרי הוא כזה: באתרוגים ובלימונים שלב החנטה הינו כשהפרי בגודל זית. ולכן אם הפרי הגיע לגודל זה לפני ט"ו בשבט בשנה השלישית של העץ, הריהו נחשב עדיין כערלה. ורק אם בט"ו בשבט הוא היה עדיין קטן מגודל של זית דינו מט"ו בשבט כפרי של נטע רבעי.[30] ובשאר הפירות מכריע שלב החנטה לפי היחס בין גודל הלימון לגודלם.[31]

מה נחשב עץ לענין ערלה

כז. כפי שכתבנו לעיל, איסור ערלה אמור רק לגבי עצים ולא לגבי ירק.[32]

כח. אמת המידה העיקרית לקביעה אם צמח נחשב לעץ או לירק היא אורך זמן קיומו ואופן התחדשותו. ונסביר: צמח רב – שנתי שמתחדש מהגזע, נחשב כעץ. לעומת זאת צמח חד – שנתי, או צמח רב שנתי שמתחדש מהשורש, נחשב כירק. שורש הוא החלק הנמצא באדמה.[33]

כט. ישנן עוד אמות מידה מהו עץ ומהו ירק, אך הן שנויות במחלוקות, ואיננו מפרטים אותן.

התחדשות העצים

ל. התחדשות העצים גורמת להתחיל מחדש את ספירת שלוש השנים, וכמה אפשרויות לכך: נטיעה, העברת העץ ממקום למקום, הרכבה, נצרים והברכה. ובס"ד נפרטן.

לא. נטיעה – כמו שכתבנו לעיל (בסעיף כ"ג), מנטיעת היחור וזריעת הגרעין.

לב. העברת העץ ממקום למקום – כדלעיל (בסעיפים כ"א-כ"ב). כדי שימשיך את מניין השנים הקודם צריך שהעץ יעבור בגוש האדמה שגדל בו. והוא בגודל כזה שיספיק למחיית העץ למשך שבועיים.[34]

לג. הרכבה – פירושה הבאה למגע צמוד של שני חלקי צמח: עלה, גבעול או שורש, כדי שהם יתאחו ותחול זרימה הדדית של חומרים אורגניים ואנאורגניים בין שני חלקים אלה, ובמיוחד בין הכנה לרוכב. ישנן כמה סוגי הרכבות: עין, ראש סדק, יתד, סדן ועוד.[35]

לד. נצרים - ישנם עצים שמוציאים נצרים משורשם, ומנצרים אלה גדלים פירות. אף על פי שהעץ ניטע לפני יותר משלוש שנים ועברו שנות הערלה, מתחדש איסור הערלה על פירות הנצרים.[36]

לה. הברכה - כפיפת ענף של צמח ונעיצתו באדמה כדי שיכה שורשים ויעשה לצמח עצמאי. אם ניתקו את הענף המוברך מעץ האם, או שהוא עצמאי לגמרי ואינו יונק מעץ האם, חל עליו דין ערלה.[37]

דין ערלה בעציצים ובמשתלות

לו. עץ שמצוי בעציץ בתוך גוש אדמה ויש בעציץ נקב בקוטר של 2.5 ס"מ, כל עוד אין משטח שמפריד וחוצץ בין העציץ לבין האדמה, נחשב העץ כנטוע באדמה. ואף אם העציץ מוגבה מעל הקרקע, כל עוד אין משטח מפריד וחוצץ בין הנקב שבתחתית העציץ לבין הקרקע, נחשב העץ כמחובר ונטוע בקרקע.[38]

לז. עץ פרי שנטוע על גג בית (פנטהאוז), או אפילו שנטוע ב"פטיו" בתוך הבית, חייב בערלה מן התורה. ואם הוא בעציץ המונח על ריצפה בבית, דינו כגדל על משטח מנותק וחייב בערלה מדרבנן.[39]

דין ערלה בשוק

לח. לכתחילה צריך לקנות פירות רק מחנות שיש בה השגחה שאינה משווקת פירות ערלה. כיום רוב רשתות השיווק הגדולות מפוקחות על ידי גופי כשרות שונים, ואינן משווקות פירות ערלה. לכן לפני הקניה יש לבקש תעודת כשרות על הפירות (מחשש ערלה, טבל ועוד).

לט. ובאשר לשווקים (שאינם רשתות השיווק), בהם ישנם פירות ערלה לעיתים באחוז ניכר. יש מהפוסקים הסוברים שאם רוב הפירות המצויים לקניה אינם פירות ערלה, הרי שניתן לקנותם גם בלי השגחה. אלא שהדבר תלוי בכל סוג וסוג של פירות, כיוון שישנן שנים שסוג מסוים של פירות הינו באחוזי ערלה האסורים באכילה.[40] אלא שאין הדבר מקובל על דעת שאר הפוסקים. ישנם פוסקים הסוברים שמותר לקנות את הפירות ולאוכלם רק אם פחות מעשרה אחוזים מהפירות המצויים הינם ערלה.[41] וישנם פוסקים הסוברים שמותר לקנותם ולאוכלם רק אם מסוג זה של הפירות ישנם פירות ערלה פחות מחצי אחוז מכלל הפירות מסוג זה בשוק.[42] לאור זאת, מי שקונה במקום שאין לו השגחה של ועד כשרות, הטוב ביותר לברר בנתוני הרבנות הראשית (ניתן לעשות זאת דרך האינטרנט) אלו סוגי פירות מצויים בהם אחוזי ערלה גבוהים, ולנהוג עפ"י הנ"ל [היינו למקילים, מספיק שרוב הפירות בשווקים מאותו סוג ובאותה שנה אינם ערלה, ויש מחמירים יותר, וכנ"ל].

וה' יצילנו מאכילת מאכלים אסורים, וכך נעבדהו בשמחה כל הימים.

שער ה: מהלכות בדיקת האוכל משרצים

פרק א: חשיבות הזהירות מאכילת שרצים

איסור אכילת שרצים הינו מהחמורים שבאיסורים. ואמרו על כך חכמינו זכרונם לברכה:[1] תנא דבי אליהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אלמלי לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין (ישראל) מטמאין בשרצים, דיי (-מספיק לי). עד כאן דבריו. רואים אנו מכאן עד כמה זה רצונו של הקדוש ברוך הוא שישראל ישמרו את מצוות איסור אכילת השרצים, השקצים והרמשים.

ואלו העבירות שעושה אדם האוכל שרצים:

האוכל שרץ אחד משרצי המים (כגון תולעת אחת שבקרפיון), עובר על ארבעה איסורי לאו שבתורה. האוכל שרץ אחד משרצי הארץ (כגון תולעת אחת שבתותים או בכרוב), עובר על חמישה איסורי לאו שבתורה. האוכל שרץ אחד משרצי העוף (כגון זבובון שבחסה), עובר על ששה איסורי לאו שבתורה.[2]

ובאשר לגודל השרץ שאסור לאוכלו: כתב בספר ערוך השלחן,[3] שבמה שהעין יכולה לראות, אפילו כנגד השמש, אפילו דק מן הדק, הוא שרץ גמור. עד כאן דבריו. ובשו"ת צמח צדק החדשות[4] כתב שאסור לשתות מים מהנהר, כשיש בהם תולעים אפילו דקות כל כך העוברות דרך סינון ע"י בד. עכ"ד. וא"כ אף שרצים ורמשים קטנים מאוד אסור לאוכלם.

ואלה הנזקים הרוחניים והגשמיים למי שאוכל שקצים ורמשים:

1) טמטום הלב: המזון הנאכל על ידי האדם הופך להיות חלק מגופו ומשפיע על נפשו, לכן אסר לנו הבורא יתברך לאכול מאכלים הפוגמים בגופנו, בלבנו ובנפשותינו.[5] 2) טמטום המחשבה: חכמינו ז"ל גילו לנו שאכילת המאכלים האסורים פוגמת גם בשכלו של האדם ומסלקת ממנו את הדעה האמיתית. וכן עלולה לעורר בו ספקות באמונה.[6] 3) אכילת מאכלים אסורים פוגמת בנשמה.[7] 4) השפעת המאכלים האסורים על גופו ועל נפשו של אדם מישראל גורמת להבדל מהותי בין ישראל לעמים.[8] 5) אכילת מאכלים אסורים גורמת לנזק בריאותי לגוף האדם.[9] 6) הנזהר לבדוק את מאכליו כדי שלא להכשל באכילת איסור,זוכה לסיוע מיוחד מהשמים, שלא יגיע לידי מכשול.[10]

וכתב רבנו האר"י ז"ל:[11] והנה האדם הנזהר תמיד במאכלו לפשפש בהם שלא יהיה בהם שום איסור, מסייעין אותו מן השמים שלא תבוא תקלה על ידו. ע"כ.

וכבר כתב הגאון בעל האבני נזר:[12] ישראל קדושים הם, בוודאי ישמעו ותבוא עליהם ברכת טוב, בהשמר עצמם משרצים, אשר עיקר קדושת ישראל תלויה בזה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שבס"ד נזכה להשמר מכל נדנוד עבירה בכלל, ומאכילת מאכלים אסורים בפרט, ונתקדש תמיד בקדושה ובטהרה, כל עם ישראל, במהרה בימינו. אמן.

פרק ב: בדיקת פירות, ירקות, קטניות וכדומה – מחרקים

נכתב על פי פסקי ארגון “כושרות" ועוד

פירות נקיים (שאין צריך לבודקם בדיקה מיוחדת מתולעים):

אבטיח אבוקדו

אגוז אורן (צנובר)

אגוז ברזיל אגוז מקדמיה

אגוז פקאן עם קליפה

אגס

אננס בשימורים (בסירופ)

אתרוג מסוכר

בננה בננה צהיפס

דובדבנים מיובשים ללא חרצנים (תוצרת

ארה"ב בלבד)

חמוציות

לדר (באריזה סגורה)

מלון עגול

מנגו

ערמונים (קלופים וקלויים, באריזה הרמטית)

פפאיה פסיפלורה

פקאן מסוכר “(פקאן סיני)"

קוקוס (שלם וטחון)

קרמבולה שזיפים מיובשים שימורי משמש תפוז סיני מסוכר

תפוח עץ (טרי ומיובש)

פירות שלעיתים נגועים ומצריכים בדיקה מתולעים:

אגוזים ושקדים עם קליפתם הקשה – לפני קילוף האגוז יש להתבונן האם הקליפה שלימה וסגורה היטב. בעת פתיחת האגוז יש לבדוק האם ישנם קורים, סימני כרסום, ריקבון וכדו.' במידה וישנו חשד לנגיעות יש לחצות את האגוז לשנים ולוודא שאין בו תולעים ניכרות לעין.

אגוזים ושקדים – אם האריזה נקיה - אפשר להשתמש בתכולתה ללא בדיקה. אם ישנם פירורים (בכמות משמעותית) או קורים - יש לנער את האגוזים ברשת או במסננת, ולהתבונן היטב האם מעורבים חרקים במה שנשר ממנה. לאחר מכן יש להתבונן על האגוזים עצמם וביניהם. אם מתעורר חשש יש לחצות את האגוז ולבודקו.

אגוזים ושקדים קצוצים/ טחונים – יש לפזר את האגוזים על משטח ולבדוק שאין חרקים ביניהם. עדיף לעשות זאת ע"י ניעור האגוזים במסננת והתבוננות על מה שנשר. חוטים או קורים הם סימן לנגיעות, ובמקרה שנמצאו מומלץ שלא להשתמש בתכולת האריזה.

אגוז קשיו – יש לבדוק כל אחד מבחוץ. אגוז מכורסם או מנוקב יש לחצות ולבדוק בין שני החצאים. אם נמצאה נגיעות פנימית ודאית, יש לחצות את כולם (מעט פירורים חומים דקים בין החצאים הם שאריות הקליפה ולא נגיעות). גם אם לא נמצאה נגיעות, טוב לחצות כ-10% ולבדוק בין שני החצאים.

אוכמניות – טריות: לבדוק רק מה שנראה מעט רקוב וכדו'. מיובשות: יש להשרות בכמויות קטנות בתוך מים חמימים, ולהפריד את הדבוקים. לאחר שלוש דקות לבדוק אם צפו חרקים או שקעו בתחתית הכלי. אם נמצאו חרקים - יש לבצע שוב את התהליך, ואם עדיין נמצאו יש להמנע מלהשתמש באריזה זו. קפואות: לקנות רק מכשרות טובה.

אננס – טרי: יש להסיר את הקליפה ולהזהר שלא יעברו חרקים ממנה לפרי. מיובש: יש להתבונן מבחוץ שלא דבוקים חרקים. [תמונה 44]

אפרסמון – יש להסיר את העלה שבראש האפרסמון ולהתבונן שאין תחתיו כנימות. אם ישנם חלקי פרי רכים ורקובים, יש לחתוך ולבדוק האם הם נגועים. פירות מגידול ביתי יש לאכול בתשומת לב רבה יותר.

אפרסק – יש לבדוק רק איזורים רקובים או רכים. בפירות מגידול ביתי, יש לחתוך את הפרי לשניים ולבדוק שאין חרקים מסביב לגלעין.

דובדבנים – החמוצים מהארץ יותר נקיים מחרקים. המתוקים יותר נגועים. לדעת כמה פוסקים (הגר"מ אליהו זצ"ל והג"ר משה ויא שליט"א) יש לבודקם לפחות מידגמית, על ידי פתיחתם, הוצאת הגלעין, קיפול הפרי כלפי חוץ והסתכלות שאין תולעים (בדרך כלל שקופות). לדעת רבני “כושרות" רק אם נמצא אזור רך או רקוב יש לחתוך ולבדוק את אותו המקום. בגידול ביתי יש לחתוך כל פרי לשנים, להוציא את הגרעין ולבדוק שאין בו רימות לבנות, בנוסף לבדיקת מקומות רכים ורקובים.

זיתים – לדעת רבני “כושרות": ירוקים: בהכשר העדה החרדית והרב לנדא אין צורך לבדוק. בהכשרים אחרים, אם יש כתם כהה יש לחצות ולהתבונן אם מצויה מחילה בתוך הזית. בגידול ביתי יש לחצות כל אחד. שחורים: יש לחצות כל אחד ולהתבונן אם מצויה מחילה או תולעת. טבעות: אין צורך לבדוק.

לדר – יש להתבונן מבחוץ שלא דבוקים חרקים.

משמש טרי – יש לבדוק רק חלקים רכים או רקובים וכדו'. ראוי תמיד לחצות ולהסתכל אם ישנם חרקים. בגידול ביתי יש לחצות תמיד קודם האכילה.

משמש מיובש – יש לחצות ולהתבונן מול האור מבפנים ומבחוץ שאין חרקים (נקודות על הקליפה אינן סימן נגיעות).

ענבים – יש לבדוק מבפנים רק דברים חריגים, כגון ריקבון או חלקים שחורים. נגיעות חיצונית של אקריות וכדו' מצויה מאוד (הריסוסים אינם פותרים בעיה זו), לכן יש להפריד את הענבים מהגבעול ולשטוף תחת מים זורמים, או לחלק לאשכולות קטנים, להשרותם במי סבון למשך כ- 3 דקות, ולאחר מכן לשטוף אותם היטב תחת זרם מים. בגידול ביתי יש להתבונן על כל אחד ואחד לפני האכילה.

ערמונים עם קליפה – יש להתבונן בשקית ולוודא שאין בתחתיתה פירורים, וכן בעת האכילה יש להסתכל על הערמונים באופן כללי. במידה ועולה חשד לנגיעות, יש לחצות ולבדוק מבפנים אם מצויה תולעת או פירורים כהים (אפשר גם אחרי הבישול).

פפאיה מיובשת – יש להתבונן מבחוץ ולוודא שלא דבוקים עליה חרקים.

קיווי – יש להתבונן בעת השטיפה, החיתוך והאכילה, ובמידה ונמצא אזור רך או רקוב יש לחתוך ולבדוק את אותו המקום.

רימון – יש להתבונן מבחוץ אם ישנו חור בקליפה (סימן לחדירת תולעת), ומבפנים אם ישנם סימני ריקבון וכדומה. במקרים אלו יש להסיר את החלק הנגוע בלבד.

שסק – יש להתבונן בפרי ולוודא שאין בו ממצאים חריגים.

שקדים – ראה אגוזים.

תמר – יש לחצות את התמר, להוציא את הגלעין, ולבדוק מול האור האם יש בבשר התמר או על גביו נקודות שחורות או רימות, מיסמוס וכל מראה משונה [לעיתים מצויים גבישים בהירים על גבי התמר שהינם גבישי סוכר. כדי לוודא זאת יש לקחת מספר גבישים ולמעוך אותם, כאשר הם נמעכים כמו ג'לי זה סימן שהם גבישי סוכר ולא חרקים].

תמר לח - בדרך כלל נקי, אך רצוי לחצותו ולהסתכל מבפנים.

וראה עוד לגבי תמרים לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ד סעיף טו. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

ועוד לגבי פירות שלעיתים נגועים:

הדרים:

נגיעות פנימית – במידה וישנם חלקי פרי רכים באופן חריג או חורים (מצויבעיקר בגידול ביתי), יש לפרוס את הפרי לפרוסות, להמתין כחצי דקה ולחפש תולעים לבנות בעלות נקודה שחורה בראשן. אם מוצאים תולעים אלו, מומלץ לא לאכול את הפרי כולו (בגידול חקלאי מסודר עם ריסוסים, נגיעות פנימית אינה מצויה).

נגיעות חיצונית – מצויה מאוד, ע"י כנימות הדבוקות על גבי הקליפה. יש להקפיד על ניקיון הידיים לאחר הקילוף, ובמידת הצורך לשטוף גם את הפרי תחת זרם מים. כאשר עושים שימוש בקליפת הפרי, יש להתבונן היטב שלא קיימות עליה כנימות, או לשפשף היטב במברשת וכדומה.

מיץ הדרים - כדי להכין מיץ מפירות הדר יש לבדוק אותם תחילה, כנ"ל. בנוסף יש לנקות היטב את הקליפה כנ"ל כדי שלא יתערבו כנימות במיץ במהלך הסחיטה.

פיצוחים:

בוטנים עם קליפה – יש להתבונן האם הקליפה שלימה וסגורה היטב, וכן האם בתוכה ישנם קורים, סימני כרסום, ריקבון וכדו.' במידה וישנו חשד לנגיעות יש לחצות את הבוטן לשנים ולוודא שאין בו תולעים ניכרות לעין.

בוטנים קלופים – אם האריזה נקיה מפירורים וקורים, אפשר להשתמש בתכולתה ללא בדיקה, אך נכון להתבונן מעט לפני האכילה. אם ישנם פירורים (בכמות משמעותית) או קורים, יש לפתוח כל בוטן ובוטן במרכזו, ואם יש בו חרקים יש להסירם.

בוטנים מצופים – אם יש הכשר טוב אין צורך לחשוש לתולעים. כאשר יש ספק לגבי טיב הסחורה, יש ליטול כמה בוטנים, לשבור את הציפוי, לחצות אותם ולבדוק האם יש בהם חרקים. אם הבוטנים נמצאו נקיים אפשר לסמוך על כך שגם שאר האריזה נקיה ולאכול מן השאר ללא בדיקה.

גרעיני דלעת ואבטיח עם קליפה – בעת האכילה יש להתבונן על טיב הסחורה, ולוודא שאין בה סימני נגיעות ניכרים לעין, כגון חורים, כרסומים, פירורים או קורים. במידה ונמצא אחד מן הסימנים הללו, יש לפתוח כל אחד ואחד ולבדוק האם אין בתוכו תולעים. אם לאחר בדיקת כמה עשרות לא נמצאו חרקים, אין חובה להמשיך לבדוק אחד אחד.

גרעיני דלעת וחמניה קלופים – לדעת רבני “כושרות" כדי לדעת בביטחון שהסחורה נקיה מומלץ לנער את הגרעינים במסננת לפני השימוש, ולהתבונן באבקה ופירורים הנושרים ממנה. לאחר מכן לפזרם על משטח ולברור אותם (בדומה לברירת אורז).

גרעיני חמניה לא קלופים – לדעת רבני “כושרות" בעת האכילה יש להתבונן האם ישנם סימני נגיעות ניכרים לעין, כגון חורים, כרסומים, פירורים או קורים. במידה ונמצא אחד מן הסימנים הללו, יש להתבונן בתכולתו של כל גרעין לפני אכילתו. גם במידה ואין כלל סימני נגיעות, בתחילת פיצוח הגרעינים יש להתבונן בתכולתם לפני האכילה, ובמידה שכמה עשרות גרעינים נבדקו ונמצאו נקיים אין חובה להמשיך ולבדוק, אך ראוי להוסיף ולהתבונן בגרעינים מידי פעם.

פיסטוק – בעת פתיחת הפיסטוק יש להתבונן האם ישנם קורים, סימני כרסום, ריקבון וכדו'. במידה וישנו חשד לנגיעות יש לחצות את הפיסטוק לשנים ולוודא שאין תולעת בתוכו. לאחר בדיקה של כעשרה אחוז שנמצאו נקיים אין צורך להמשיך ולבדוק.

פיסטוק מקולל – כמעט תמיד נקי. במידה ונמצאו פירורים או קורים בין הפיסטוקים, יש לנער את הפיסטוקים במסננת ולהתבונן היטב במה שנשר, וכן בין הפיסטוקים. במידה וישנו חשד לנגיעות בפיסטוק מסוים יש לחצות אותו לשנים ולוודא שאין תולעת בתוכו.

פירות נגועים במיוחד:

חרוב – יש לשטוף היטב תחילה, להתבונן שאין בו חורים, ולתת בו מכות קלות כדי לראות האם נושרים ממנו פירורים. נוסף לכך רצוי גם לשבור אותו לחתיכות קטנות 2-3( ס"מ) ולהתבונן בתוכו.

פטל אדום – [תמונה 47] פרי מגידול מסחרי יש להשרות במים עם סבון למשך כשלוש דקות. לאחר מכן להתבונן במים, וכן בפרי קודם אכילתו. כדאי גם לחצות מספר פירות ולהתבונן בתוכם. פרי מגידול ביתי, בנוסף לנ"ל יש לחצות כל פרי ולבודקו לפני האכילה.

פטל שחור – אין דרך פשוטה לנקות ולבדוק את הפרי, ולכן יש להימנע מלהשתמש בו.

צימוקים – לדעת רבני “כושרות" יש להפרידם ולהשרות במים חמימים שלוש דקות, ולאחר מכן לבדוק האם צפים או שוקעים חרקים. אם לא נמצאו חרקים ניתן להשתמש ללא בדיקה נוספת. אם נמצאו חרקים, יש להשרות פעם נוספת. ואם עדיין נמצאו חרקים אין להשתמש בצימוקים אלו. עד כאן. ויש המקילים יותר בצימוקים בהירים מתוצרת הארץ.

תות שדה [תמונה 48] – לדעת רבני “כושרות:" אופן א:' יש להסיר את הראש הירוק, עם מעט פרי. את הפרי יש להשרות במים עם מעט סבון למשך 3 דקות, ולאחר מכן לשטוף בעזרת ספוג וכדו' תחת זרם מים. לחזור שוב על ההשריה והשטיפה פעם שניה. אם ירסקו את התותים בבלנדר, אפשר להסתפק בהשריה ושטיפה פעם אחת. אופן ב': לקלף את התותים, ואין צורך להשרות כלל, אלא לאחר הקילוף ישטפם כדי לוודא שלא עברו תולעים תוך כדי הקילוף. כל זה לגבי תותים מגידול רגיל. ואילו לגבי תותים מגידול מפוקח מחרקים עם השגחה טובה, יש להשרות ולשטוף כנ"ל פעם אחת בלבד, ואם מרסקים אותם בבלנדר אין צורך בניקוי כלל. כך לפי דעת רבני “כושרות". ואילו לדעת רבני “העדה החרדית" ראוי שלא להשתמש כלל בתות שדה טרי – גם לאחר שטיפות. בכל אופן מותר להשתמש בפרי לכתחילה על ידי קילוף כל הפרי עד להסרת כל השקעים, והורדת העלים עם מעט מבשר הפרי, ולשטוף היטב תחת זרם מים. ואם מתכוונים לרסק היטב את התותים בבלנדר, אפשר לדעתם להקל על ידי הורדת העלים עם מעט מבשר הפרי, שריית התות במשך שלוש דקות במי סבון, ושטיפתו שלוש פעמים תחת זרם מים, ולאחר מכן לרסקו. כך הוא לדעת רבני העדה החרדית.

תאנים טריות – באופן כללי תאנים מוחזקות בנגיעות גבוהה של חרקים. לכן אם קיימת נגיעות חיצונית יש להסירה, ע"י שטיפה או חיתוך במקרה הצורך. יש להסיר את החלק הנקוב שבתחתית התאנה, ולאחר מכן לחצות אותה לשנים, לקפל את הפרי שהצד הפנימי שלו יתהפך כלפי חוץ, על מנת להפריד את נימי הפרי, ולהתבונן היטב במשך זמן מה האם ישנה תנועה של רימות הדומות מאוד לנימי הפרי. ליתר בטחון, אפשר להשרות את חצאי התאנה בקערה עם מים למשך מספר דקות ולראות האם יש תולעים במים. גם לצורך ריבת תאנים יש לבדוק כנ"ל.

תאנים מיובשות – יש לשטוף היטב מבחוץ, כולל בתוך החריצים. להתבונן היטב מבחוץ האם ישנם סימני נגיעות, כגון חורים, כרסומים, פרורים. לאחר מכן יש לחצות ולקפל כלפי חוץ, כנ"ל, ולהסתכל היטב היטב במשך זמן מה האם ישנם חרקים (שחלקם דומים מאוד לחלקי הפרי). גם כאן ראוי להשרות את חצאי התאנה במים ולבדקם.

ירקות:

בצל ירוק – מי שאינו מומחה בבדיקה, אינו יכול להשתמש בבצל ירוק מגידול שאינו מפוקח מחרקים. בגידול מפוקח מחרקים יש לפתוח כל עלה לאורכו, לאחר מכן להשרות במי סבון במשך שלוש דקות, ולשטוף כל עלה בזרם חזק של מים.

בצל לבן - יש להסיר ולהשליך את הקליפה החיצונית (חומה או לבנה) יחד עם גלדו החיצוני של הבצל, ולשטוף את הבצל לאחר הקילוף. יש להסיר את החלק העליון בעומק של כ-1 ס"מ. אם הגלדים מהודקים זה לזה, אין צורך בפעולה נוספת. כאשר ישנם רווחים בין גלדי הבצל, יש להפריד את הגלדים ולשטוף אותם היטב תחת זרם מים חזק.

דלעת – ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ד סעיף טו. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

חסה – ראה לקמן בהלכות פסח (פרק ז סעיף ז ואילך. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

כרוב – מי שאינו מומחה בבדיקה, אינו יכול להשתמש בכרוב מגידול שאינו מפוקח מחרקים. בכרוב מגידול מפוקח מחרקים (יש לוודא שבהכשר הכתוב על האריזה אכן ישנה אחריות גם על הפיקוח מחרקים ולא רק על תרומות ומעשרות וכדומה), יש להפריד את העלים, להשרות במי סבון במשך שלוש דקות, ולשטוף כל עלה בזרם חזק של מים. בכרוב מחברת ‘חסלט' מספיק להסיר את שלשת שכבות העלים החיצוניות, לשטוף אותם תחת זרם מים, ובשאר הכרוב אפשר להשתמש ללא נקיון.

כרובית – מי שאינו מומחה בבדיקה, אינו יכול להשתמש בכרובית מגידול שאינו מפוקח מחרקים. בכרובית מגידול מפוקח יש להשרות במי סבון שלוש דקות ולשטוף כל עלה בזרם חזק של מים (כך לדעת רבני “כושרות)". ויש אומרים שכרובים מגידול מפוקח מחרקים, בהכשר טוב, אינה צריכה ניקוי כלל (הג"ר משה ויא שליט"א).

סלק – ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ד סעיף טו. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

סלרי – ראה לקמן בהלכות פסח (פרק ז סעיף ז ואילך. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

פטרוזיליה – ראה לקמן בהלכות פסח (פרק ז סעיף ז ואילך. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

תרד – ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ד סעיף טו. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

קטניות:

ראשית יש להדגיש, שכל הקטניות שיש להן השגחה מחרקים, והן ארוזות באריזות וואקום, הריהן מוחזקות כנקיות, ומעיקר הדין אין שום חובה לבודקן מחרקים. ולאחר פתיחת האריזה יש לאחסן אותה במקרר.

אורז – יש לברור ע"י פיזור האורז על גבי משטח, והעברת הגרגירים מעט מעט תוך כדי התבוננות ביניהם. ראוי לנער את האורז במסננת קודם הברירה, ולראות האם נפלו ממנו חרקים. במידה ונמצאו בברירה חרקים גדולים, יש להסירם, ובמידה ונמצאו חרקים קטנים שקשה למוצאם ראוי שלא להשתמש בכל האורז מאריזה זו. יצויין שאורז נקי מחרקים באריזת וואקום, מעיקר הדין אינו צריך בדיקה כלל. וכנ"ל.

אפונה – יש לברור ע"י פיזור האפונה על גבי משטח, והעברת הגרגירים מעט מעט תוך כדי התבוננות ביניהם. ראוי לנער את האפונה במסננת קודם הברירה, ולראות האם נפלו ממנה חרקים. במידה ונמצאו בברירה חרקים גדולים, יש להסירם, ובמידה ונמצאו חרקים קטנים שקשה למוצאם ראוי שלא להשתמש בכל האפונים מאריזה זו. אפונה בקופסאות שימורים אינה צריכה בדיקה.

חומוס – יש להשרות במים עד שהקליפה הופכת לשקופה (כעשר שעות במי ברז, וזמן קצר יותר במים חמים), ואז יש להתבונן על כל גרגיר משני צידיו (על ידי לקיחת מעט גרגירים בכף היד והפיכתם אל תוך היד השניה). במידה ונמצא חור או כתם חריג, יש להסיר את הקליפה ולחצות את הגרגיר על מנת לבדוק אם מצוי בו חרק. כאשר הגרגירים מיועדים לטחינה גמורה, מספיק לברור מדגם מכלל האריזה (כ5-6 גרגירים משלושה מקומות בתוך האריזה) באופן הנ"ל, ורק אם נמצאו נגועים יש לבצע את הבדיקה על כל גרגירי החומוס.

עדשים – לדעת רבני “כושרות" יש לברור ע"י פיזור העדשים על גבי משטח, והעברת הגרגירים מעט מעט תוך כדי התבוננות ביניהם. ראוי לנער את העדשים במסננת קודם הברירה, ולראות האם נפלו מהם חרקים. במידה ונמצאו בברירה חרקים גדולים, יש להסירם. ובמידה ונמצאו חרקים קטנים שקשה למוצאם ראוי שלא להשתמש בכל העדשים מאריזה זו. [לדעת הג"ר משה ויא שליט"א, בעדשים חומות יש להבחין בין אם הן מטיב מעולה (כגון מיובאים מקנדה) שהם בדר"כ נקיים, לבין אותם שהן מטיב פשוט (כגון מטורקיה) המחוזקים בנגיעות גבוהה מחרקים].

רוביא – ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ד סעיף טו. על פי פסקי הג"ר משה ויא שליט"א).

שעועית אדומה - יש להשרות במים ולהתבונן האם צפים חרקים. להמשיך להשרות עד שהקליפה הופכת לשקופה (כעשר שעות במי ברז, וזמן קצר יותר במים חמים), ואז לקלף ולחצות באופן מדגמי כ10% מהגרגרים. אם נמצאה נגיעות בגרגירים או במים יש להמשיך ולבדוק כך את כל הגרגירים.

שעועית לבנה – יש להשרות במים עד שהקליפה הופכת לשקופה (כעשר שעות במי ברז, וזמן קצר יותר במים חמים), ואז יש להתבונן על כל גרגיר משני צידיו (על ידי לקיחת מעט גרגירים בכף היד והפיכתם אל תוך היד השניה). במידה ונמצא חור או כתם חריג, יש להסיר את הקליפה ולחצות את הגרגיר על מנת לבדוק אם מצוי בו חרק.

שאר גידולים:

תירס יבש (לפופקורן) – יש לברור ע"י פיזור הגרגירים על גבי משטח, והעברתם מעט מעט תוך כדי התבוננות ביניהם. ראוי לנער אותם במסננת קודם הברירה, ולראות האם נפלו מהם חרקים. במידה ונמצאו בברירה חרקים גדולים, יש להסירם, ובמידה ונמצאו חרקים קטנים שקשה למוצאם ראוי שלא להשתמש בכל התירס מאריזה זו. גרגיר עם חור טעון בדיקה מבפנים האם יש בו חרק. גרגיר סדוק או שבור, נקודה או אזור שחור במקום חיבור הגרגיר לקלח - אינם מעידים על נגיעות, ואין צורך להסירם.

תירס לח – אין להשתמש בקלחי תירס שלמים, אלא במקרה שהם משווקים תחת כשרות מהודרת המציינת שזהו גידול מיוחד ללא חרקים. אם מעוניינים להפריד את הגרעינים מהקלח ולאוכלם, יש להניח את הגרגרים במסננת ולשטוף תחת זרם מים (דרך זו אפשרית גם לאחר בישול הקלח בשלמותו).

תירס בשימורים אינו צריך בדיקה.

נערך ע"י הרב נריה אריאל שליט"א, עפ"י פסקי ארגון “כושרות".

תושלב"ע.