[1]א. עפ"י הגמ' רה"ש (די"ח,ב'), רמב"ם הל' תעניות (פ"ה ה"ב), טור, מ"ב (ס' תקמ"ט סק"א), כה"ח (באותו סימן סק"א) וש"פ. ור' מה שכתבנו בס"ד בהל' ג' תעניות (פ"א הערה א') בשם הגר"א נבנצל שליט"א.

אי תוקף תענית ט"ב הינה מד"ק (שזו מחלו' אי ד"ק כד"ת או כד"ס. וכמו שבס"ד הבאנו במקומות רבים בספרינו), או בימינו מד"ס, ראה בגמ' רה"ש (די"ח,ב') ובראשו' שם. והיד מלאכי (כללי א' סקמ"ב) כ' שד"ק כד"ת. וכ"כ בב"י (רס"י תקנ"ד ד"ה "וכתב הרמב"ן") עפ"י הגמ' רה"ש (די"ט,א). אך למעשה היקל כיון שאם רצו אין מתענים. וע"ע בב"י (סס"י תק"נ) מש"כ בשם האבודרהם (גבי י' בטבת).

והרמב"ם ס"ל שתקנת נביאים דינה כד"ס. שכ"כ בסוף ספר המצוות, ובכללים שלו (בשורש השני. בריש ספר המצוות). עיי"ש בסוף מנין המצוות שכ' שט"ב הוא מדרבנן.

וע"ע בפיהמ"ש לרמב"ם (סוף פ"ק דרה"ש) שבזמן בית שני צמו בט"ב. וע"ע בביאור הגר"א (סי' תרפ"ו ד"ה "ותענית זה") אי בטלו התעניות בזמן בית שני.

ועוד אי ט"ב הינו כד"ס או כד"ק, ר' במ"ב (רס"י תק"נ, וסי' תקנ"ד סק"ט), יבי"א (ח"א סי' ל"ג) ומה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"א הערות א',ד',ה') והל' פורים (פ"ג הערה ה').

[2]ב. עפ"י המשנה תענית (דכ"ו,ב'), גמ' שם (דכ"ט,א'), ורמב"ם (שם ה"ג). עיי"ש בגמ' מהיכן למדו זאת. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ולאחר מכן נוספו עוד שתי צרות: גירוש ספרד ומלחמת העולם הראשונה, שהחריבה קהלות רבות ונתקה את אחינו שברוסי' מן התורה. עכ"ל.

[3]ג. עפ"י הרמב"ם (שם פ"ה ה"א) וכה"ח (שם סק"ב). וע"ע מחה"ש (רס"י תקמ"ט).

כ' בזוה"ק (פר' "וישלח" דק"ע,ב') ששס"ה לאוין כנגד שס"ה גידים ושס"ה יומי שתא. וגיד הנשה כנגד יום ט"ב. וע"כ אמרה תורה "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" - "את" לרבות ט"ב דלא אכלין ביה ולא שתין וכו'. וכל מאן דאכיל בט"ב כאילו אכיל גיד הנשה. ע"כ.

בשו"ע (רס"י תקמ"ט) הקדים דין ט"ב לשאר ג' תעניות, משום דט"ב חמיר טפי (כה"ח שם סק"ג בשם כמה אחרו').

[4]ד. מ"ב (סי' תקמ"ט סק"א) עפ"י אחרונים. כה"ח (סק"ב).

כתב השל"ה (דף ר' ע"ב) שביום התענית יש להזהר מכעס (האסור ממילא כל השנה). ואם יש לו מו"מ יעשהו באמונה ובנחת ביותר. והב"ד הא"ר, המ"ב (סי' תקס"ח סק"נ), כה"ח (סי' תקמ"ט סקי"א). ונראה שיש להזהר בכך בפרט ביום התענית, משום דכאשר אדם רעב נוטה הוא לכעוס ביתר קלות.

כתב ביסוש"ה, שביום התענית ימעט בשיחה בכל מה דאפשר, כדי שלא יבוא למלא פיו שחוק. הב"ד פסתש"ו (רס"י תקמ"ט). ובס' נהורא השלם כ', שחיוב גדול לאונן, לקונן ולהצטער מאוד על כל המאורעות שארעו בימי תעניות אלה, דיש מזה כביכול צער גדול לבורא יתברך. ועוד כתבו (בס' סדר היום), דממילא לא תהיה תעניתו כמצוות אנשים מלומדה, וישוב אל ה' בכל לבו. וכתבו התוס' (ריש פ"ג דמגילה) שנהגו לתת צדקה במנחה דתעניות (הב"ד פסתש"ו שם). וע"ע רש"י ברכות (ד"ו,ב') גבי אגרא דתעניתא צדקתא, וברש"י סנהדרין (דל"ה,א' ד"ה "כל"), ובמ"ב (סי' תקס"ו סקי"ב).

[5]ה. מ"ב (סי' תקמ"ט ססק"א) בשם הח"א, אמנם הפוס' הנ"ל הזכירו ד"ז גם גבי טיול, אך נראה שכוונתם דוקא לג' תעניות דהא בט"ב גופיה יש ממש איסור ללכת לטייל, וכמש"כ מרן (סי' תקנ"ד סכ"א). וכבר כתב מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תקנ"ג סק"ה) שאין לטייל בט"ב כלל. ושכו"ע מודו שאף אם חל ט"ב בשבת אין לטייל באותה שבת כל היום. ע"כ. הב"ד השע"ת וכה"ח (סי' תקנ"ג סק"כ).