פרק ב': ערכו של יום העצמאות[*]

ענף 1: הקמת המדינה והניצחון במלחמת השחרור

א. בחסדי ה' יתברך, זכינו לחדש את השלטון היהודי בארץ ישראל ולהקים את מדינת ישראל, לאחר כאלפיים שנות גלות. בשנות הגלות סבלנו סבל רב, וצרות רבות הקיפונו. הגויים הרגו וטבחו בנו, רדפו, השפילו ודיכאו אותנו. עברנו פרעות ופוגרומים, רציחות וזוועות אחרות, כששיאם היה השואה הנוראה, שבה גמרו אומר להכחידנו, ורצחו במיתות שונות ומשונות כשליש מעמנו. גורשנו מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, מבלי יכולת להגן על עצמנו. עם הקמת המדינה, יצאנו בסיעתא דשמיא מעבדות לחירות ונזקפה קומתנו. פַרקנו את עול הגויים מעל צווארנו, והתחלנו לנהל חיים לאומיים עצמאיים, בתור אומה חיה השולטת בארצה, וחופשית להגן על עצמה[א].

ב. מיד לאחר הכרזת המדינה פרצה מלחמת העצמאות. חמישה צבאות סדירים של מדינות ערב, מצוידים במיטב הנשק, פלשו לשטחי מדינתנו הקטנה להשמידנו. כנגדם עמד היישוב היהודי בארץ ישראל בכוח קטן ודל. מלחמה קשה ועקובה מדם התנהלה במשך כעשרה חודשי לחימה, ובה נהרגו כששת אלפים חיילים ואזרחים יהודים. עולים חדשים, מעת רדתם מהאניה, הופנו מיד לשדה הקרב, ללא אימונים מוקדמים, כשרבים מהם אפילו מעט עברית לא ידעו. רק רוח הגבורה האלוקית של כנסת ישראל היא זו שעמדה להם, והיא זו שהפיחה רוח פחד ומורך בלבב אויבינו הרבים והמחומשים[ב]. ובחסדי שמים מרובים הצליחו לוחמי צה"ל בחירוף נפש להדוף את צבאות ערב ולהרחיב את שטח המדינה - בניגוד לכל תחזיות המומחים. הכרזת המדינה והניצחון במלחמת העצמאות הביאו רווח והצלה לעם ישראל כולו, להרמת קרנם של ישראל בכל מקום שהם ולחיזוק ביטחונם האישי, כיוון שמדינת ישראל ערבה לשלומם[ג].

הקמת מדינת ישראל היא פלא גדול ומאורע בעל משמעות וערך עצומים, והיא מקפלת בתוכה עניינים רבים שעליהם יש להודות לה' ולהללו.

ענף 2: מקצת מהניסים שהיו במישור הצבאי

ג. ניסים רבים מאוד נעשו לעם ישראל בהקמת המדינה, בעיקר במישור הצבאי, במישור המדיני ובקיבוץ הגלויות. פה בס"ד נספר על כמה מהם.

במישור הצבאי:

בליל שבת, ו' אייר תש"ח, מיד לאחר שהבריטים עזבו את הארץ, פלשו לתוכה צבאותיהם של חמש מדינות ערביות: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועירק. אל צבאות אלה הצטרפו חיילים רבים שהגיעו מסעודיה, מתימן ואפילו מסודן. מטרתם היתה ברורה: חיסול המדינה היהודית, וסילוקם הגמור של היהודים מארץ ישראל.

לאחר מלחמת העולם השניה הקימו מדינות ערב צבאות חזקים, וצוידו בנשק כבד על ידי בריטניה וצרפת האנטישמיות. לעומתם, מדינת ישראל יצאה מן המנדט הבריטי ללא שום ציוד צבאי משמעותי. הבריטים ברשעותם, מנעו עד הרגע האחרון באכזריות גדולה, כל נסיון של הישוב היהודי להצטייד בנשק כלשהו לקראת הפלישה הצפויה.

כדי לסבר את האוזן, נביא דוגמאות אחדות לפער הנורא שהיה בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב, בעת פתיחת מלחמת השחרור.

למדינות ערב היו 50 טנקים. לישראל – טנק אחד.

למדינות ערב היו 200 שיריוניות נושאות תותח. לישראל – 2.

למדינות ערב היו 140 תותחי שדה. לישראל – 5.

למדינות ערב היו 220 תותחי נ"מ. לישראל – 24.

בפרט בתחום האוירי היה פער עצום בין מדינת ישראל לארצות ערב:

למדינות ערב היו 60 מטוסי קרב. לישראל – 0!

למדינות ערב היו 14 מפציצים. לישראל – 0!

החיילים הערבים היו רעננים, כיוון שלא היו מעורבים בקרבות השלב הראשון. הלוחמים היהודים היו מותשים לאחר חמישה חודשי לחימה קשים בארץ לפני הכרזת המדינה, וסבלו אבידות כבדות.

למדינת ישראל גם לא היה סיכוי לסגור את הפער העצום הזה, כיוון שכל מדינות העולם – כולל ארצות הברית – הטילו אמברגו נשק חמור וקפדני על מדינת ישראל הצעירה, שיצאה להלחם בידים ריקות על קיומה וחיי תושביה.

אוכלוסית ישראל מנתה בקום המדינה כ-650,000 איש, כששליש מהם ניצולי שואה. אוכלוסית ארצות ערב היתה יותר מפי 50 ממספר תושבי ישראל.

מול יתרון מוחץ כזה של הערבים, היו בטוחים כל המומחים והפרשנים בעולם, שהשמדתה הטוטאלית של מדינת ישראל הינה ענין של ימים, או לכל היותר כמה שבועות.

ואכן, אילולא הקדוש ברוך הוא שעזרנו והצילנו מידם – לא היה נשאר בארץ שריד ופליט יהודי.

העולם כולו הוכה בתדהמה, כשבסוף המלחמה התברר, שלא רק שמדינת ישראל לא הושמדה, אלא בסיעתא דשמיא עצומה אף היכתה את אויביה שוק על ירך. לאחר מלחמה קשה מאוד, שנמשכה כעשרה חודשים, יצאה מדינת ישראל כשידה על העליונה בכל המובנים.

היה זה ניצחון ללא תקדים בהיסטוריה הצבאית העולמית, המבטא את המימד הניסי של גאולת ישראל!

ניצחון זה היה שילוב של שרשרת רצופה של ניסים, שבהם התגלתה ההשגחה האלוקית שמלווה את גאולת עם ישראל בארצו, עם מסירות נפש שנבעה מרוח גבורה אלוקית, ונכונות להקרבה בלתי נתפסת של הלוחמים היהודים, ושל כלל הישוב היהודי בארץ[ד].

[את התיאור של חלק משאר הניסים שהתרחשו בקום המדינה, כולל נס קיבוץ הגלויות, ראה מה שבס"ד גדולה כתבנו כאן בסוף הספר, בנספחים (בנספח י"א)].

ענף 3: יתרונות המעבר מגלות לגאולה

ד. הקמת מדינת ישראל הינה נקודת מפנה משמעותית ביותר במעבר מגלות לגאולה. המהר"ל מפראג מבאר שישנם שלושה מרכיבים לגלות: האחד הוא שעם ישראל אינו נמצא במקום המיוחד לו - בארץ ישראל; השני הוא שעם ישראל אינו נמצא במקום אחד, אלא הוא מפוזר בין הגויים; והשלישי הוא שעם ישראל משועבד תחת עול הגויים[ה]. עם הקמת מדינת ישראל, חסרונות אלו בעזרת ה' הולכים ומתבטלים: עם ישראל חוזר למקומו – לארץ ישראל. הוא מתקבץ יחד לגוף לאומי אחד, והוא נעשה בן חורין משעבוד עול הגויים[ו].

חזרה לקיום לאומי כללי

ה. כתב רבנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאמנם גם בגלות התקיימו יחידים, משפחות וקהילות, אך לא היה קיום לאומה בתור ישות כללית חיה וממשית. ישראל היו מפוזרים ומפורדים. עם קום המדינה, חזרנו בס"ד להופיע על במת ההיסטוריה בתור עם אחד חי וממשי[ז].

חירות מדינית

ו. עם קום המדינה, הוסר ברחמי שמים עול גויים מעל צווארנו וזכינו בעצמאות מדינית. כאמור, השחרור משעבוד עול הגויים הוא מרכיב מרכזי ביציאת ישראל מן הגלות. חז"ל מבארים כי: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[ח], ומשמעות הדבר היא שהשינוי שיתרחש בימות המשיח אינו שינוי בסדרי הטבע, אלא שנזכה בתקופה ההיא לעצמאות מדינית, ומתוך כך נוכל ללמוד תורה ולקיים את המצוות הפרטיות והציבוריות, בשלווה ובנחת[ט]. על כן חירות מדינית היא יסוד מרכזי בגאולה.

שיבת ישראל לארצם

ז. עם קום המדינה, הואץ מאוד תהליך קיבוץ הגלויות ושיבת ישראל לארצם. הקמת המדינה הביאה בעזרת ה' לפתיחת שערי הארץ לפליטי אירופה, ליהודי ארצות ערב שסבלו מרדיפות, ולכל יהודי בכל מקום בעולם. ואכן ומיליוני יהודים עלו במשך השנים לארץ ישראל מכל ארצות תבל[י].

שובו של עם למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות היא תופעה פלאית, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. והיא אחד המאפיינים של הגאולה, כמו שנאמר בתורה בתיאור הגאולה: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ"[יא]. קיבוץ הגלויות הוא גם השלב המקדים לבניין ירושלים, כמו שאמרו חכמים: "אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות. ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו הגלויות, אל תאמין, שנאמר: 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס'"[יב].

ענף 4: עוד מהיתרונות של המעבר מגלות לגאולה:

מצוות יישוב ארץ ישראל

ח. זאת ועוד. בהקמת המדינה זכינו בעזרת ה' לחזור ולקיים כציבור את מצוות יישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה[יג], וזאת לאחר אלפיים שנות גלות שבהן לא זכינו לקיים מצווה זו כהלכתה. מצוות יישוב ארץ ישראל מתקיימת במגורים בארץ ישראל, בבניין הארץ, בהקמת ישובים יהודיים במרחביה ובהפרחת שממותיה. אך עיקר המצווה הוא בהחלת ריבונות לאומית של עם ישראל על ארץ ישראל, וכמו שכתב רבנו הרמב"ן: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה"[יד].

ניתן ללמוד עד כמה חשוב שלטונם של ישראל על ארץ ישראל, מהלכות האבלות על החורבן. שהרי הרואה את ערי יהודה בחורבנן צריך לקרוע את בגדו, כדי לבטא את צער החורבן. מבואר בפוסקים, שלא רק עיר שבתיה חרבים נחשבת עיר חרבה, אלא גם עיר הבנויה לתלפיות נחשבת כחרבה, אם היא נתונה תחת שלטון זרים. ולכן על הרואה אותה לקרוע את בגדו[טו]. מכך למדים ששלטון ישראל הוא המוציא את ערי יהודה מגדר 'ערים חרבות'[טז].

התעוררות הגבורה הלאומית

ט. פלא נוסף שהתרחש בהקמת המדינה הוא התעוררות הגבורה הלאומית. בשנות הגלות היה עם ישראל חסר אומץ וגבורה לאומיים. בתקופה שלפני קום המדינה עשה ה' עמנו נס, והפיח בנו רוח של גבורה לאומית. הדבר מתבטא בתחום ההתיישבות (כגון חומה ומגדל), ובעיקר בתחום המדיני והצבאי. למרות התלבטויות רבות וקשות, ועל אף כל הסיכונים שעמדו בפני העם ומנהיגיו, התעוררה בהם רוח גבורה והכריזו על הקמת המדינה, אף שהיה ברור שהכרזה זו עלולה להביא למלחמה כוללת. מכוח אותה גבורה, לוחמי ישראל אזרו אומץ, חיִל ועוז רוח, להילחם באויבי ישראל, וגבורה אלוקית זו היא יסוד ושורש לכל הנסים שאירעו אחר כך במלחמות ישראל[יז].

מדינת ישראל - קידוש השם

י. מציאות עם ישראל בגלות, שעבודו ופיזורו, אינם רק אסון לאומי, אלא הם חילול השם. ושובו להיות עם ריבוני, חי, מלוכד, ומלא גבורה בארץ ישראל - הוא קידוש השם. כך נאמר בספר יחזקאל: "וַיָּבוֹאוּ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ... לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' ". הקמתה של מדינה יהודית היא אפוא קידוש השם שאין דוגמתו.

יא. עם ישראל הוא עַם ה', ולכן כאשר הוא מפוזר בגלות, מושפל ומשועבד לזרים, נדמה כאילו ה' אינו מנהל את העולם חלילה, או שמא הוא עזב חס וחלילה את עם ישראל וכרת עם הגויים ברית חדשה - ואין לך חילול השם גדול מזה. אך כאשר העם חוזר לארצו, התברר לכל האומות – ובמיוחד לנוצרים – שה' לא עזב את עם ישראל מעולם, ושה' מנהל את עולמו – ואין לך קידוש השם גדול מזה[יח].

ענף 5: מדינת ישראל - הבסיס למימוש הייעוד של עם ישראל

יב. מעל כל הדברים שנמנו לעיל ובמרכזם, הקמת מדינת ישראל היא הבסיס והיסוד למימוש הייעוד האלוקי של עם ישראל - להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[יט].

שיבת ישראל לארצם מאפשרת להם להוציא לפועל את ייחודם וייעודם. בספר הכוזרי, ממשיל רבי יהודה הלוי את הקשר בין עם ישראל לארצו, לזיקה בין עץ למקום גידולו. עץ גדל כראוי רק כאשר נוטעים אותו במרחב המחיה שמתאים לו. עץ הזקוק לחום, לא יגדל כראוי אם ישתלו אותו במקום קר, וכן להיפך. כך גם עם ישראל. מקום הגידול הטבעי והמתאים לו הוא רק ארץ ישראל, ורק בה הוא יכול לפרוח, להתפתח, לגלות את כוחותיו המיוחדים ולממש את ייעודו לעבוד את אלוקיו[כ]. לכן אמרו חכמינו הקדושים זכרונם לברכה, שהמקום המתאים לקיום המצוות הוא רק בארץ ישראל, וקיום המצוות בחוץ לארץ נועד רק כדי שהמצוות לא תהיינה לנו חדשות בבואנו לארץ ישראל; כדברי חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, הֱיו מצוינים במצוות בחוץ לארץ, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, שנאמר: 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים'"[כא].

אך ייעודו של עם ישראל אינו רק שכל יהודי יעבוד את ה' בחייו הפרטיים, בעוד עוצמות החיים הכלליות יישארו הפקר. ייעודו של עם ישראל הוא לחיות חיים לאומיים שלמים של קודש, חיים שבהם כל המערכות הציבוריות - הפוליטיקה, הכלכלה, הצבא והמשפט - כולן מתנהלות על פי התורה ויונקות מאורה. חיים כאלו של אומה מפותחת, יהיו אות ומופת לכל העמים, ויעוררו את רצונם ללכת בדרך ה' ולקבל את עול מלכותו עליהם. זהו הייעוד הלאומי של ישראל - להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[כב], לקדש את שם ה' בעולמו ומתוך כך לתקן עולם במלכות ש-די[כג].

יג. בשנות הגלות היינו רחוקים מקיום ייעוד זה, שכן לא היה לעם ישראל קיום ניכר בתור עם. היינו יחידים, משפחות וקהילות, אך לא היה קיום לאומה בתור ישות כללית חיה וממשית[כד]. עם קום המדינה, חזרנו לחיות חיים לאומיים בארצנו, ובכך הונח היסוד להופעת הייעוד הגדול של עם ישראל בעולם[כה].

ענף 6: חשיבות ההודיה לה' על חסדיו

יד. ישנם אנשים שומרי מצוות, אשר נמנעים מלהודות לה' על הקמת המדינה, מרוב צפייתם לגאולה רוחנית שלמה ומלאה. זאת כיוון שמדינת ישראל עדיין אינה מתנהלת על פי התורה, וישנם בה חסרונות רבים. אך יש לדעת כי כל החסרונות והפגמים אינם סיבה שלא להודות על האור והברכה, הפלא והנס שבקיום המדינה. יש להכיר בחסרונות ולשאוף לתיקונם, אך יחד עם זאת יש לשמוח בכל הטוב והברכה הקיימים, ולהודות לה' עליהם.

טו. התרשלות והמנעות מן ההודיה לה' על הטובה, אינה פועלת להגברת השפע והברכה מאת ה', אלא חס ושלום להיפך. מסופר בגמרא שה' רצה לעשות את חזקיהו למלך המשיח, לגודל מעלתו של חזקיהו. אך ה' נמנע מכך, כיוון שחזקיהו לא אמר שירה על כך שה' הושיע אותו והיכה את מחנה אשור שצר על ירושלים[כו]. לעומת זאת, כאשר מקפידים להודות לה' על טובותיו - "מוסיפים בזה כח למעלה והקב"ה עושה ניסים עד אין סוף. וזהו פירוש הפסוק 'יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם'[כז], שעל ידי שיודו לה', על ידי כך באים עוד נפלאותיו לבני אדם"[כח]. וכן אמרו חכמים: "כל המודה בניסו, עושים לו נס אחר"[כט].

טז. הפלא האלוקי והסייעתא דשמיא הגדולים שבקום המדינה ממשיכים לאורך שנות קיום המדינה, הן בנסים העצומים של מלחמות ישראל, בהמשך כיבושם של חבלי הארץ הקדושה, ובהצלת ישראל מיד צריהם, והן בהישגים הגדולים של מדינת ישראל בתחומים שונים ומגוונים: בילודה, במערכת הבריאות, במשק המים, בחקלאות, בכלכלה, בחדשנות ובהמצאות. ומעל כל אלו, בהעמדת עולם תורה משגשג כפי שלא היה מעולם[ל].

ולכן יש חובה להכיר בטובה הגדולה שזכינו לה, ולהודות לה' על חסדיו הרבים. ואף שלא זכינו עדיין להתקיימות כל חזון הגאולה, ואנו מצפים לחיי קודש מלאים שבמרכזם עבודת המקדש, ולמלכות ישראל השלמה שתופיע - עלינו לדעת כי כך היא דרכה של הגאולה, שהיא באה בהדרגה, וכמו שנאמר בתלמוד הירושלמי: "רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא לר' שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה היא באה קמעא קמעא, וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת"[לא].