[1]א. בגמ' תענית (ד"ל,א') איתא דכל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב, ונזכרו שם איסור אכילה ושתיה, רחיצה (עיי"ש בהגהות), סיכה, נעילת הסנדל, תשה"מ, ולימוד תורה. אמנם ישנם עוד איסורים שכתבו הפוס' להמנע מהם בט"ב, וכדלקמן בס"ד בפרקנו ובפרק הבא. וכ"ז עפ"י השו"ע (סי' תק"נ ס"ב, וסי' תקנ"ד כולו).

[2]ב. מרן (סי' תקנ"ג ס"ב), מ"ב (סי' תקנ"ג סק"ג וססק"ה).

[3]ג. מ"א (רס"י תקנ"ד), פמ"ג, מ"ב (סי' תקנ"ג סק"ג וסי' תקנ"ד סק"א), כה"ח (סי' תקנ"ג ססק"ט וסי' תקנ"ד סק"א) וש"פ. וכ"ז עפ"י דברי רב חסדא בגמ' בתענית (די"ב,א') ומרן (סי' תקס"ב ס"א), וכנ"ל בפרקים הקודמים. והיינו שביה"ש של ט"ב אסור כדין עצם היום, ומ"מ א"צ להוסיף תוספת זמן על זמן זה. וכ"כ גבי איסור נעילת הסנדל המ"א בשם הגאונים, והב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סק"ה. עיי"ש מש"כ בשם שב"ל. ושהסיק שאף אם מתפללים ערבית של מוצאי ט"ב לפני החשיכה, אסור לנעול נעלי עור לפני החשיכה אף אם כבר סיימו ערבית של מוצאי ט"ב). וכ"כ גבי ל"ת, הא"א (רס"י תקנ"ד), המ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ב).

אם התפללו ערבית במוצאי ט"ב וסיימוה קודם צה"כ, לא מהני להתיר את איסורי היום, ואסורים בכל אופן עד צה"כ [מ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ה) וש"א].

ישנם דברים שלא נזכרו בש"ס, אלא תוקפם מצד המנהג, כמו ישיבה ע"ג הקרקע, שבזה יש הנוהגים להקל אחר חצות [ב"ח (רס"י תקנ"ט). של"ה. כה"ח (רס"י תקנ"ד)]. ור' לקמן (פ"ז סעי' מ"ד).

[4]ד. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תק"נ ס"ב, סי' תקנ"ד סעי' א' וז').

ומה שכתבנו שאיסור זה כולל רחיצת אפי' חלק מהגוף, ואפי' להושיט אצבע אחת למים, אסור. כ"כ מרן (סי' תקנ"ד ס"ז).

ובענין מה חמיר טפי, האם איסור רחיצה או סיכה. מדברי המ"ב בשעה"צ (סי' תקנ"ד סקל"ח) משמע שסיכה קילא מרחיצה. ואילו מדברי המ"א (רס"י תרי"ד) וכה"ח (סי' תקנ"ד ססקמ"ה וסי' תרי"ד סק"ב) משמע שרחיצה קילא מסיכה. ולכן ביוה"כ אסור לסוך כדי להעביר הלכלוך, אך לרחוץ להעביר הלכלוך שרי. ואולי כיון שסיכה זו גם השבחת העור, משא"כ רחיצה שרק מנקה אותו.

[5]ה. מרן (סי' תקנ"ד ס"ז).

[6]ו. פמ"ג בא"א (סי' תקנ"ד סקי"א). הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ו) ופסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 102). והטעם, שלמרות שאסורה רק רחיצה של תענוג (כדלקמן בפרקנו בסעי' ו'), מ"מ א"א שלא יהנה מרחיצת ידיו בחמין (פסתש"ו שם). ור' בגמ' תענית (די"ג,א'), שכל שהוא משום תענוג, כגון תענית ציבור, בחמין אסור בצונן מותר. ע"כ.

ולכאו' צריך להבין את דברי הפמ"ג. שהרי רק בחצי כדור הארץ הדרומי יש חורף בט"ב, ואז יש הנאה במים חמים. אך בצפוני בט"ב קיץ וממילא חם, ואפי' באירופה מקום מושבו של הגאון הפמ"ג היה קיץ בט"ב. וא"כ מה לי מים חמים מה לי מים קרים, הרי הקרים הם פושרים. ושמא כוונתו שבמים חמים בהכרח יהנה ממה שמרטיב ידיו ע"י רחיצת הבשר, הירקות וכדו'. אך אין כוונתו שיש סבל אם רוחץ בקרים.

[7]ז. עפ"י כה"ח (סי' תק"נ סקי"ג וסי' תקנ"ד סקמ"ו) ופסתש"ו (שם), ומ"מ לא כתבנו זאת מדינא, שהרי המ"ב לא הביא ולא פסק את דברי הפמ"ג הללו, ואף הרב כה"ח כ' שמסתמיות ד' הפוס' משמע שאין חילוק בין צונן לחמין, שהרי אינו מכוון לרחיצת ידיו (כ"כ בכה"ח. ושמא כוונתו שאינו מכוון להנאה ולתענוג). ולכן כתבנו כן בלשון "טוב" לעשות כן.

[8]ח. עיקר ד"ז כתבו הטור (סי' תקנ"ד), המ"ב (סי' תקנ"ד סקי"ט) ערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"י) וכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ו). וכ"כ גבי יוה"כ מרן (סי' תרי"ג ס"א) והרמ"א (סי' תרי"ג ס"ג).

ומ"מ יש מיקרים יוצאי דופן שהיו אוסרים גם רחיצה שאינה לצורך תענוג, וכמו שכתב למשל הא"א גבי דברי מרן (בסעי' י"ב) דשרי לילך להקביל פני רבו וכו', דעובר במים עד צוארו ואינו חושש, שלא"א אע"ג דלאו רחיצה של תענוג היא, מ"מ אי לאו למצוה לא התירו (הב"ד כה"ח ססקנ"ט). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: מנלן שאינו מתענג לילך במים ביום חם. עכ"ל.

[9]ט. עפ"י הגמ"י, הרמ"א (סי' תרי"ג ס"ב) והמ"ב (שם ססק"א). הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' כ"ג). ואע"ג דהתם מישתעי גבי יוה"כ דחמיר טפי, ולפי"ז יתכן שבני"ד א"צ לכך כלל, לכן כתבנו זאת כאן בלשון שאינו חיוב.

[10]י. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקנ"ד ס"ט). והטעם, דאינו רחיצה של תענוג (מ"ב סקי"ט).

ומה שכתבנו שכ"ה בטיט "או" בצואה, כן פירש כה"ח (סקמ"ה). וה"ה כשניתזו ניצוצות מי רגלים על רגליו, שירחצם [ב"י בשם הרא"ש. כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ה). וע"ע בטור (סי' תרי"ג)].

ומה שכתבנו שמ"מ ירחוץ רק את מקום הלכלוך, ג"ז כ' מרן (בסי' תקנ"ד ס"ט). ומ"מ נראה שאם התלכלך בכמה מקומות, וזו טרחה עבורו לרחוץ כל מקום בפנ"ע, רשאי לרוחצם יחד [שכ"כ גבי יוה"כ המט"א, המ"ב (סי' תרי"ג סק"א) וכה"ח (סק"ה). הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה ל"ז). וא"כ כ"ש בני"ד].

[11]יא. ריא"ז. שלטי הגיבורים. כנה"ג. מ"א. א"ר. ח"א. קיצוש"ע. מ"ב (סי' תקנ"ד סקי"ט) וכה"ח (סקמ"ד). והוספנו שכ"ה גבי שאר מאכלים עפי"ד ערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"י), וע"ע פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערות 102-103).

[12]יב. שו"ת שמלת בנימין (סי' ב'). הב"ד באורחות חיים ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 100). וכ' דמש"כ ביו"ד (סי' ש"פ) דמותר לאבל הדחת כוסות, היינו דוקא כלים הנצרכים להם עתה. עיי"ש. ומ"מ כ"ז עפי"ד מרן (בסי' תקנ"ט ס"י).

[13]יג. שו"ת מחזה אליהו (או"ח סי' פ"ז) עפי"ד הב"י (רס"י תרט"ז) דרחיצת קטנים דוקא ע"י גוי, דא"א שהישראל לא יהנה מרחיצתו. וחזינן דחיישינן להנאת רחיצת ידיו. הב"ד פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 103). עיי"ש.

[14]יד. פסתש"ו (שם הערה 100) בשם הגר"ש דבליצקי שליט"א בס' ט"ב שחל ביום א'.

[15]טו. פסתש"ו (סי' תקנ"ד ססקכ"א) בשם שו"ת מחזה אליהו (שם). ואמנם כתב שם להתיר רק אם מתרבים זבובים ויתושים עקב לכלוך הכלים, אך מ"מ זכורני שאחד מגדולי דורנו האשכנזים אמר לי לפני כמה שנים, שהיה ט"ב במוצש"ק, שכיון שאם ישאירו את כלי האוכל של הסעודה השלישית בכיור עד מוצאי ט"ב יבואו זבובים וזה עלול להביא ח"ו למחלות, לכן שרי לשטוף הכלים מיד במוצאי שבת, ולא אמר לחכות ולראות אם באים זבובים. עכת"ד. וכן מסתבר, שהרי ברור שאין בזה רחיצה של תענוג. ויש עוד צד להתיר מצד שאומן (רוחץ הכלים) באומנותיה טריד.

[16]טז. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקנ"ד ס"י). והטעם, כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעיניים ולאוזן, משום סכנה, לא גרע מאם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדו'. ועוד, דסתם ידיים מלוכלכות הן בבוקר, שהרי אינו נזהר כל הלילה ממגע בית הסתרים [טור (סי' תרי"ג). מ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"א, וסי' תרי"ג סק"ג) ושעה"צ (סי' תרי"ג סק"ה)]. וע"ע מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה י"ז).

ומה שכתבנו שיטול ג"פ ולסירוגין, כ"כ הב"י (סי' תרי"ג) וכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ח).

וראה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה י"ז) מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א בשם הגרשז"א זצ"ל, גבי הרו"ר שנחלשה בעולם בשל הריגתו של הגר צדק הקדוש רבינו אברהם בן אברהם זצ"ל הי"ד.

[17]יז. מרן (סי' תקנ"ד ס"י). והטעם, יש שכתבו משום דהרו"ר ביוה"כ אינה שולטת ובט"ב אינה מקפדת. וי"א הטעם משום דמעיקר הדין די להסיר את הרו"ר דשינה ע"י נטילה עד קשרי אצבעותיו (היינו רק האצבעות בלא כף וגב היד). ראה כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ב), פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערות 62,63), ומש"כ בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה י"ח).

[18]יח. ראה בכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ט) מחלו' ראשו' אי בעי נטי' זו, ואי יברך ע"כ.

ומה שכתבנו שיברך רק אם עשה צרכיו קודם תפילת שחרית, הוא משום דברי הגר"א שפקפק על דין זה, ולכן הסיק המ"ב (סקכ"א) כך. ונראה שכוונתו שדוקא אם עשה צרכיו הגדולים, או שעשה צרכיו הקטנים ושפשף ניצוצות מי הרגלים. וזאת עפי"ד המ"ב (סי' ד' סק"ל). וראה מש"כ הב"י (סי' תקנ"ד) בשם הרא"ש, שאם ניתזו מ"ר על רגליו חייב לרחוץ ולשפשף אותם מיד. וכ"כ הטור (סי תרי"ג). הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ה).

[19]יט. כ"כ כה"ח (סי' תקנ"ד סק"נ) שכן מנהג העולם, ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג. ושכן גם פשט דברי מרן (ר"ל שכתב שיטול, ולא כתב בלי ברכה, הא בסתמא גם יברך).

[20]כ. כ"כ מרן (סי' תקנ"ד סי"א).

יש להעיר שלא ברור לי דבר מסוים בענין זה: ידוע שלמרנא ורבנא הגר"א זצ"ל בעי ליטול ידיו שחרית ד' פעמים, משום שלאחר נטילת ג"פ עדיין המים שעל ידיו טמאים, ולכן בעי ליטול פעם ד' כדי להסיר המים הטמאים מידיו (כמובא במע"ר סי' ה', ובמ"ב סי' ד' סק"י). ולפי"ז בני"ד שנוטל רק ג"פ הרי המים הטמאים על ידיו, ואם מעבירם ע"ג עיניו יש בהם עדיין רו"ר, ובדיוק בשל כך הרי התירו ליטול ידיו שחרית בט"ב כדי שהרו"ר לא תזיק לעיניו (כמבואר בשו"ע סי' ד' ס"ג, ובמ"ב שם ס"ק י"א וי"ב. עיי"ש שיש להזהר אפי' מליגע בעיניו מבחוץ). ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז ריש הערה י"ז) בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שאף הנוהגים בכל ימות השנה בענין נט"י דשחרית, דיש ליטול ד"פ, מ"מ ביוה"כ יטלו רק ג"פ, ולא יחמירו בכך, דאתי לידי קולא. ועל מש"כ הגר"א בביאורו (סי' תרי"ג סק"ב. והב"ד המ"ב סי' תקנ"ד סקכ"א) שהעיקר לדינא שבט"ב ויוה"כ אין ליטול ידיו שחרית, ומשמע שא"צ ליטול כלל. ואמר ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א (שם במקו"ד), שמש"כ הגר"א שם הכוונה שאין לנט"י דשחרית דין של נט"י כרוחץ מטיט ומצואה, ומצד זה אין ליטול ידיו שחרית. אך לענין נגיעה בעיניים בלא נט"י (כדאי' בשבת דק"ח,ב', וכנ"ל), ודאי שיש ליטול ידים אף לגר"א, דאל"כ אסור לגעת בעיניים וכדו'. עכת"ד. וא"כ לא ברור לי מה יעשו בני"ד אותם הנוהגים כגר"א, האם יעבירו ידיהם על העיניים רק לאחר נטילת ד' פעמים, או שלא יגעו בעיניהם, וזה דבר שקשה לאומרו. וצ"ע. ור' בכה"ח (סי' ד' ס"ק ח' וי"ב) שהאריז"ל חלק ע"ד הגר"א בזה, ואף מדברי המ"ב (סי' ד' סק"ב) בשם ארה"ח משמע דלא ס"ל כגר"א בזה, וכתב שהניגוב אינו מעכב. ומ"מ לד' מרנא הגר"א לא ברור לי כיצד יעביר ידיו על עיניו להעביר הלפלוף. וע"ע בענינים אלה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז ס"י).

[21]כא. מט"י. מ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"ב). כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ד). והטעם, משום שבמים שעל ידיו אין טופח ע"מ להטפיח. ועיי"ש במט"י וכה"ח שמשמע לפי התירוץ הראשון שאסור דבר זה. ומ"מ כתב שהעיקר להקל בזה.

[22]כב. מה שכתבנו שאסור לרחוץ את עיניו במים, כ"כ מרן בב"י, וכ"כ המ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"ב) וכה"ח (סקנ"ד), וכ"מ ממרן (סי' תקנ"ד סי"א).

ומה שכתבנו שאם יש לו לפלוף ע"ג עיניו ודרכו לרוחצם במים, דשרי לרוחצו, ג"ז כתב מרן (בסי' תקנ"ד סי"א). והטעם, משום דהוי ליה כטיט וצואה שרוחץ כדרכו (מרן שם). וע"ע במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז סעי' י' וי"א).

[23]כג. הרמ"א כתב (בסי' תקנ"ד ס"ט) גבי מי שעשה צרכיו אם מותר לרחוץ, דינו כמו ביוה"כ המבואר בסי' תרי"ג ס"ג.

ומה שכתבנו הדין פה, הוא עפ"י מרן והרמ"א (סי' תרי"ג ס"ג). ר' ע"כ באורך מש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' ט'. ובפרט בהערה ט'). וע"ע בכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ט) ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד סקי"ב ובהערה 60).

ומה שכתבנו שכ"ה אם עשה צרכיו דוקא בשרותים, ר' ע"כ במקו"ד שם (הערה כ'). ועיי"ש דאותם הנוהגים ליטול אחר השירותים ג"פ יטלו גם בני"ד ג"פ, ואם לאו יטול רק פ"א (שם בשם המט"א, אלף למטה ומנחי"צ).

[24]כד. שם במקו"ד (הערה כ"א) עפ"י מרן (סי' ז' ס"א). עיי"ש במקו"ד שיש דעות בזה.

[25]כה. מה שכתבנו שמדובר אם עשה דוקא צרכיו הקטנים ושלא בביהכ"ס, וגם שאינו מתכוון להתפלל, הוא עפ"י מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (שם הערות כ"ב, כ"ג וכ"ד). ותפילה הכוונה דוקא לק"ש ולשמו"ע, וכמש"כ מרן (בסי' ד' סכ"ג).

ובענין אם אמנם אינו מתכוון להתפלל אלא עומד לברך ברכות (כגון "אשר יצר") או ללמוד תורה, ר' מ"ב (סי' ד' ס"ק ס' וס"א, וסי' ס"ב סק"ח, וסי' צ"ב סקכ"ט, וסי' תרי"ג סק"ו) שלפי הפשט די בנקיון בלא מים. אמנם הפוס' עפ"י הקבלה מצריכים נטילה במים אף בכגון דא [מ"ב הנ"ל, וכה"ח (סי' ד' ס"ק ק"ז) בשם פוס' עפ"י הקבלה]. אמנם ר' בערוה"ש (סי' תקנ"ד סעי' י'), שג"כ כתב דבעי נטילה בשביל אמירת "אשר יצר" (ומסתבר שפסק כך עפ"י הפשט). וע"ע בשו"ע (סי' צ"ב ס"ז. וסי' קס"ד ס"ב) ובנו"כ שם, ובמקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערות כ"ו ול"ח).

[26]כו. מחלוקת זו הבאנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה כ"ה), בעיקר עפ"י הבה"ל (סי' תרי"ג ד"ה "ואם רוצה"). ויש להוסיף שכד' הפוס' שצריך ליטול ידיו כתב גם בערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"י), ואפי' רק לצורך ברכת "אשר יצר".

ומה שכתבנו שאז טוב שישפשף בשרו שמכל מקום בעי נטילה, זאת עפ"ד הב"ח, המ"א וש"א שכתבו כן. וכמבואר במקו"ד הל' יוה"כ שם.

[27]כז. כך כתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה כ"ו) עפ"י הבה"ל (סי' תרי"ג ד"ה "ואם רוצה") שהביא מחלו' הפוס' ע"כ. שלד' המש"ז עולה דבעי נט"י משום רו"ר, והמט"א מצדד שאם ידיו נקיות א"צ נטילה אלא ינקם במידי דמנקי. ומ"מ אף למט"א אם לבו תוהא עליו רשאי ליטול ע"מ שיתפלל בדעה מיושבת. אמנם לכאו' קשה מד' המ"ב (סי' ד' סק"מ) דעולה מדבריו דבעי נט"י, משום דבביהכ"ס שורה רו"ר, ואפי' שרק נכנס לשם ולא עשה צרכיו. ושם בסקל"ח כ' שגבי נטילות ידים שהינן משום רו"ר בעי ליטול מיד ולא להשתהות, וא"כ אע"ג שאינו עומד להתפלל, לברך או ללמוד תורה, בעי ליטול תיכף. ומ"מ בסי' תרי"ג בבה"ל הזכיר את דבריו בסי' ד' ובכ"ז הביא זאת כמחלו'. ולפי"ז לכאו' יש מקום לראות זאת כמחלו' גם בני"ד. אלא שבאמת כיוון שביוה"כ איסור רחיצה ונטילת ידיים שנוי במחלו' הראשו' אי הוי מדאו' או מדרבנן [כמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' ו')]. ואילו גבי ט"ב איסור זה לכו"ע הינו רק מדרבנן, לכן נלע"ד בס"ד שגבי ט"ב נקטינן להלכה שבכל מקרה יטול אז ידיו, גם אם אינו עומד להתפלל. וראה במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סוף הערה כ"ג), שלד' הגר"מ אליהו זצ"ל אפי' גבי יוה"כ אם נכנס לחדר האמבטיה, צריך ליטול ידיו, עיי"ש. וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו לני"ד, שהאיסור בט"ב קל מיוה"כ, וגם התם משתעי בחדר האמבטיה, והכא משתעי בחדר השירותים, שלכאו' חמיר טפי מאמבטיה, דהרו"ר שם חמירא וקשה טפי מזו דאמבטי (כך היה נראה לענ"ד בס"ד מדברי הפוס'). לכן הכא יטול אע"ג שאינו עומד להתפלל או לברך.

[28]כח. עפ"י שו"ע (סי' ד' סי"ח), מ"ב (סקמ"ו) וכה"ח (ס"ק פ"ה ופ"ו) בשם הרבה רוא"ח (עיי"ש שי"א דאף כשנגע בידו האחת בעי ליטול ב' ידיו). וכ"כ המ"ב (סי' תרי"ג סק"ו) וכה"ח (סק"ו) בשם דה"ח. הב"ד בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה ל"ח). וראה לעיל בהערה כ"ו מש"כ בשם הב"ח.

ובענין אי בעי נט"י דוקא לצורך תפילה (היינו ק"ש ושמו"ע, וכמש"כ מרן בסי' ד' סכ"ג), או אף לצורך אמירת ברכות (כ"אשר יצר") ולימוד תורה. ר' לעיל (בהערה כ"ה). וכיון שזו מחלו' כתבנו זאת בסוגריים.

[29]כט. כנ"ל בהערה י'. ואת חילוק זה כ' המ"ב (סי' תרי"ג סק"ו).

[30]ל. כה"ח (סי' תקנ"ד סקע"ג) ופסתש"ו (סי' תקנ"ד הערות 64,65).

[31]לא. מט"י. מ"ב (סי' תקנ"ד ססקכ"א) וכה"ח (סקנ"א). וכבר כתב בכנה"ג: כלל זה יהיה מסור בידך: כל שאינו מכוון להנאת הרחיצה, אפי' שאין בו אלא משום הכון לקראת אלקיך ישראל, מותרת. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תרי"ג סק"ז) ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה ל"ד), וע"ע בערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"י), שלתפילה מותר לרחוץ ידיו דהוי כטבילת מצוה.

[32]לב. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (סי' תרי"ג ס"ג), והוסיף שכ"ה אע"ג שידיו טהורות, כיון שאינו מכוון לתענוג. והדין כן בכל עליה לדוכן (מהרי"ל. כה"ח סי' תרי"ג סקט"ז). ועיי"ש בכה"ח (סקי"ד) שכ"ה גבי הלויים. וראה עוד במה שכתבנו ע"כ במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה מ'). וכ"ז גבי יוה"כ. וכ"ש גבי ט"ב.

ומה שכתבנו שיטול עד פרק היד, כ"כ המהרי"ל, המט"מ, הא"ר, המ"ב (סי' תרי"ג סק"ז), בילקו"י (מועדים. עמ' 89 ס"ד, הל' דברים האסורים ביוה"כ), וש"א. הב"ד במקראי קודש הל' יוה"כ שם. ואמנם כתבו כן גבי יוה"כ, אך כ"ש גבי ט"ב. וכ"כ גבי ט"ב בילקו"י (מועדים, עמ' 578 הערות 27,28) ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד סי"ב).

ואמנם י"א גם גבי יוה"כ שיטלו הכהנים רק עד פרקי אצבעותיהם (היינו בלי כף וגב היד), שכ"כ הפמ"ג, היפ"ל, ושכ"מ מעוד פוס'. הב"ד בשעה"צ (סי' תרי"ג סק"י) וכה"ח (סי' קכ"ח סקל"ט. וע"ע בסי' תרי"ג סקט"ו), ופסק כן בכה"ח שם. אך נראה שד' רוה"פ להקל עד פרק היד, ובפרט שמהפוס' שכתבו להחמיר בזה, כתבו כן דוקא גבי יוה"כ דחמיר טפי מני"ד. וצ"ע אי כהן שרוצה להחמיר וליטול רק עד פרקי אצבעותיו רשאי לעשות כן, שהרי חומרתו היא קולתו, שיתכן שנושא כפיים כשידיו לא טהורות מספיק. וצ"ע. וע"ע במקראי קודש הל' יוה"כ (שם הערה מ"א).

[33]לג. מה שכתבנו גבי האוכל בט"ב שיטול מים ראשונים עד הפרק, כ"כ בילקו"י (מועדים. עמ' 578 הערה 27). וכ"כ לעיל בפרק ה' (הערות ס"ד וס"ה). ושם גם כתבנו דין מים אחרו'. עיי"ש.

ובענין רחיצת חולה שאיב"ס, כתבנו שם בהערה ע"ג. וכן כתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה קע"ט) עפי"ד הרמ"א (סי' תרי"ג ס"ט). וראה בהערה הבאה.

[34]לד. עפ"י מה שכתבנו בהערה הקודמת גבי חולה הרוחץ לצורך רפואתו, כתב בתוה"י שיולדת תרחץ המקומות המזוהמים שבגופה. הב"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קע"ט).

[35]לה. מרן (סי' תקנ"ד ס"ח). והטעם, שלמרות שטבילה של מצוה בזמנה מותרת, מ"מ בזה"ז אין טבילה בזמנה ולכן לא תטבול (מרן שם). והיינו משום שעל כל טיפת דם סופרות ז' נקיים מדרבנן מספק לכן אין טבילה בזמנה. ואם אין טבילה בזמנה למה תטבול הרי מצות עונה לא יוכל לקיים בט"ב. ואפי' למ"ד שביוה"כ מותר לטבול טבילה שלא בזמנה, מ"מ בט"ב אין טובלים דכדאי בית אלקינו לאבד עליו טבילה א' בשנה [ב"י בשם התוס'. מ"ב (סקי"ז). כה"ח (סק"מ)]. וע"ע במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סכ"ב )].

[36]לו. בענין זמן ההכנות לטבילה כתב מרן (יו"ד סי' קצ"ט ס"ג): חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה. והמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום, ועוסקת בחפיפה עד שתחשך ואז תטבול.

ועוד כתב שם (בסעי' ד'): חל טבילתה במוצאי שבת שאי אפשר לחוף מבעוד יום, תחוף בליל טבילתה. עכ"ל. והוסיף הרמ"א: ומכל מקום מנהג יפה הוא שתרחץ היטב בערב שבת, ובמוצאי שבת תחזור ותחוף ותסרוק מעט. עכ"ל. והוא מהטור.

והיינו הרמ"א מודה למרן שמעיקר הדין צ"ל הרחיצה והחפיפה במוצש"ק.

אמנם הש"ך (ביו"ד שם ס"ק ו' וט') רוח אחרת עמו. שכתב שמעיקר הדין צריכה לרחוץ מע"ש אפי' אפשר לה לרחוץ במוצ"ש.

ואכן הרמ"א בהל' בין המיצרים (סי' תקנ"א סט"ז) כ' שאשה שטובלת בליל י' באב, "מותר לה לרחוץ בערב ט"ב, אם אי אפשר לה לרחוץ ליל עשירי". וכ' הדגמ"ר דמשמע שאם אפשר לרחוץ בליל י' באב לא תרחץ בעט"ב. וזה לשיטתו של הרמ"א ביו"ד הנ"ל, אך לד' הש"ך מעיקר הדין תרחוץ מערב ט"ב אפי' אפשר לה לרחוץ בלילה [הב"ד הבה"ל (סי' תקנ"א סט"ז ד"ה "אם") וכה"ח (ס"ק קצ"ה)].

ועפי"ז כתבו כמה פוס' שאם חל ליל טבילתה בליל ט"ב, תרחוץ גופה ותחוף ראשה היטב בערב ט"ב (היינו ביום ח' באב), ואילו במוצאי ט"ב תחפוף מעט שוב, דבעינן טבילה סמוך לחפיפה [ב"י בשם התוס'. מ"א (סק"י). ערוה"ש (סעי' ט'). מ"ב (סקי"ח). כה"ח (סקמ"א) וש"א].

ואם במקרה הנ"ל לא חפפה בערב ט"ב, כתבו כמה פוס' שמותרת בדיעבד לעשות כל הרחיצה והחפיפה במוצאי ט"ב [שו"ת זרע אמת. מחב"ר. זכ"ל. שעה"צ (סי' תקנ"ד סקכ"ד). כה"ח (סקמ"ב)].

ואם חל ליל טבילתה במוצאי ט' באב, ברור הדבר שאסור לה לרחוץ ולחוף ראשה בט"ב עצמו. אלא לדעת פוס' אלה תרחוץ גופה ותחוף ראשה ביום ח' באב, ותחזור ותחוף ראשה מעט במוצאי ט"ב. ושלא כמו אותן נשים שהיו נוהגות שלא לחוף ולרחוץ בעט"ב. וצריך לבטל מנהגן (זר"א. כה"ח שם). ומ"מ כבר כתבנו שאם בדיעבד לא רחצה וחפפה עט"ב תעשה כן במוצאי ט"ב.

ואם ט"ב חל ביום א', לדעת פוס' אלה חופפת ראשה ורוחצת גופה בערב שבת, וטובלת במוצאי ט"ב (זכ"ל. כה"ח סקמ"ג).

אמנם אני כשלעצמי תמהתי מדוע הספרדים צריכים לנקוט כן לדינא. שהרי לפי"ד מרן ביו"ד הנ"ל יוצא שבאשה שליל טבילתה בליל ט"ב או במוצאי ט"ב, צריכה לכתחי' לרחוץ ולחוף - הכל במוצאי ט"ב, והנה ראינו שגם פוס' ספרדים פסקו לדינא את ד' הש"ך הנ"ל, שכן כתבו הזר"א (הגאון הגדול רבי ישמעאל הכהן, שהיה ספרדי), הזכ"ל וכה"ח, שכולם היו ספרדים. ולהיכן נעלמו דברי מרן.

ובחיפוש אחר חיפוש מצאנו בס"ד את דברי הגר"ע יוסף שליט"א בספרו טהרת הבית (ח"ב סי' י"ד עמ' ת"ס בהערות ד"ה "מרן הבית יוסף") וז"ל: "והנה לדברי הכל, אם חל ליל טבילה בזמנה במוצאי שבת, בודאי שחופפת בלילה וטובלת במוצאי שבת". עכ"ל. ומבואר בדבריו שפסק בזה כדברי מרן בשו"ע הנ"ל. וכן מבואר שם בטהרת הבית הקצר (עמ' נ' סעי' ז'). והלך בעקבותיו בנו הרה"ג דוד יוסף שליט"א בספרו תורת הטהרה (פרק ג' ס"ט) גבי אשה שטובלת במוצ"ש (אף אם דחתה טבילתה למוצ"ש), ש"תעשה את כל ההכנות במוצאי שבת". דברים יקרים מפנינים.

וכעבור זמן שאלנו את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לנו כן גבי אשה שצריכה לטבול הן במוצאי שבת והן בליל ט"ב או במוצאי ט"ב, שצריכה היא לרחוץ ולחוף באותו לילה שהיא טובלת. והדגיש שכ"ז מדובר גבי דורנו, כי היום ניתן לעשות הכל במקוה בלי שהיות, וגם הבית קרוב למקוה. כך שאין סיבה שהיא תקדים את הרחיצה והחפיפה קודם לליל הטבילה. עכת"ד. והיינו שאין סיבה שהיא תמהר ולכן תחפוף לא טוב. וראה בספרו דרכי טהרה (פט"ו) שכ' (גבי מקרה שצריכה לטבול במוצ"ש) שמנהג יפה לחפוף בע"ש, עפי"ד הרמ"א הנ"ל. אך מ"מ תחזור ותחפוף שוב, ותסרוק ותבדוק כל גופה היטב במוצש"ק. ועוי"ל, שהרי בני"ד אין להחמיר דיוצא שמקילה היא ברחיצה בימי ביהמ"צ.

נמצאנו למדים שאף גבי ני"ד צריכה אשה שחל ליל טבילתה בליל ט"ב, וכן אשה שחל ליל טבילתה במוצאי ט"ב, שתעשה את כל ההכנות לטבילה במוצאי ט"ב. וכ"ז ברור למנהג הספרדים. ואין לשנות.

יתירה מזאת, שמצאנו עוד פוס', מהם אשכנזים, שפסקו שלכתחי' אשה שצריכה לטבול בליל ט"ב, או במוצאי ט"ב, שתרחוץ ותחוף ותעשה את כל ההכנות רק במוצאי ט"ב. שכ"כ הבית הלל (על יו"ד שם). וכתב ששאר האחרונים (חוץ מהדגמ"ר) פסקו כדברי הרמ"א, שאם תוכל תרחוץ ותחוף במוצאי ט"ב. וכ"פ הא"ר (סי' תקנ"ד סק"ט). הח"א. דה"ח. וקיצוש"ע (הב"ד כה"ח בעצמו בסי' תקנ"א ס"ק קצ"ה).

א"כ גם מהאשכנזים פסקו כן, שצריכה לרחוץ ולחוף רק במוצאי ט"ב, וא"צ לעשות כלום בעט"ב.

לאור כ"ז, ספרדיה שחל ליל טבילתה בליל ט"ב, או במוצאי ט"ב, תרחוץ ותחוף ותעשה כל ההכנות במוצאי ט"ב, כדי לא להרחיק החפיפה מהטבילה, וכנ"ל. ורק בשעה"ד כשאינה יכולה לעשות ההכנות במוצאי ט"ב (כגון שצריכה לטבול ומיד לנסוע מחוץ לעיר), תסמוך בדיעבד על הפוס' הסוברים שתחוף ותרחוץ בעט"ב, ומ"מ במוצאי ט"ב תחוף שוב מעט.

ואשכנזיה שחל ליל טבילתה בליל ט"ב או במוצאי ט"ב, לכתחי' תנהג כדברי המ"ב שקיבלו האשכנזים את הוראותיו, ותרחוץ ותחוף בעט"ב, ושוב תחוף מעט במוצאי ט"ב. ואם קשה לה הדבר מכל סיבה שהיא (ואפי' סיבה קלה) תנהג כדברי הרמ"א (והשו"ע), ועוד אחרו' אשכנזים, ותרחוץ ותחוף ותעשה כל שאר ההכנות רק במוצאי ט"ב.

ואע"ג שלכאו' יש לאשכנזים בעיה מסוימת של רחיצה במוצאי ט"ב (ר' מ"ב סי' תקנ"ח סק"ג), מ"מ עפי"ד הרמ"א (בסי' תקנ"א סט"ז) מבואר בהדיא שבכגון דא מותר לה לרחוץ ולחוף במוצאי ט"ב, דהא ממילא אף לש"ך צריכה היא לחוף מעט ולטבול במוצאי ט"ב. וכיצד תחוף ותטבול אם לא שמרטיבה את עצמה, אלא שזה צורך מצוה (כד' הרמ"א הנ"ל) ופשוט דשרי.

ומ"מ כל הרחיצות והחפיפות הללו, הן בעט"ב והן במוצט"ב, כולן מותרות במים חמים [מהרי"ל. מ"ב (סי' תקנ"א סקצ"ב). כה"ח (ס"ק קצ"ג וקצ"ד)].

ולגבי תשמיש במוצאי ט"ב, מעיקר הדין שרי, ובפרט שאם זה ליל טבילה שאין להחמיר [כה"ח (סי' תקנ"ח סק"ז). וכדלקמן בס"ד בפרק י"א].

ובענין לבישת בגד לבן ומכובס לאשה בז' נקיים, כשט"ב חל בהם. כתב הרמ"א (בסי' תקנ"א ס"ג) שאמנם גבי ביהמ"צ, מר"ח אב ואילך אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה. אך בט"ב עצמו לא תלבש לבנים אלא רק לובשת חלוק בדוק ויפה. ע"כ. ואמנם יש פוס' שמשמע מדבריהם דמותרת לכתחי' ללבוש לבנים אף בט"ב. ר' כה"ח (סי' תקנ"א סקס"ב). ומ"מ כתבו האחרו', שאף לדעת המחמירים, אם אין לה בגד נקי, מותרת ללבוש בגד לבן, דלצורך מצוה לא גזרו. ועוד כתבו, שאם שאין לה בגד נקי, מותרת אפי' בט"ב עצמו לתת לכובסת גויה שתכבס לצורך לבישת לבנים. ר' כ"ז במ"ב (סי' תקנ"א סקל"ה), שעה"צ (סקל"ה) וכה"ח (סקס"ב).

ובענין רחיצת האשה לפני הפסק טהרה, כתבו הפוס' שאסורה האשה לרחוץ כל גופה, אלא תרחץ רק פניה של מטה (היינו בין ירכותיה). ולפי מה שמשמע מהפוס' הכוונה דווקא אם צריכה לעשות הפסק טהרה בט"ב אחה"צ, לפני צאת יום התענית [כ"מ מדברי הט"ז ביו"ד (סי' שפ"א סק"ב ), שכתב שהמחמיר לדחות לבישת הליבון לגמרי - לאחר האבלות - הוא מן המתמיהין. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"א סקס"ג). וכן מבואר בדברי הגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו אלינו למקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה ס"ג). ואמר שם שאמנם יש מקום לומר שהכוונה לכל הבדיקות בז' נקיים, אך מ"מ הפוס' כתבו דבר זה דוקא גבי הפסק טהרה. עיי"ש שהסביר כך את דברי המ"ב (בסי' תרי"ג סקל"א)]. ולפי"ז אם חל ט"ב באחד מתוך ז"נ, יוצא שאסור לה לרחוץ אף זאת. וצ"ע דהרי אין זה רחיצה של תענוג כלל. ואדרבא, זו רחיצה לצורך מצוה, וכמו שהתירו לילך בתוך המים לצורך מצוה, כבסי' תקנ"ד (סי"ב). ולכאו' ה"ה לכאן. אמנם מדברי הגרא"נ שליט"א בהערותיו למקו"ד הל' יוה"כ משמע שאין להקל, דהרי אין שום חיוב לאשה לרחוץ עצמה לפני בדיקתה בז"נ. ואדרבא זו קולא. ואע"ג שגם לפני הפסק טהרה אין חיוב לאשה לרחוץ פניה של מטה וגם שם זו קולא, אך מ"מ שם זה לצורך, כדי שלא תראה אח"כ דם שהיה כבר קודם לכן, ותאסר על בעלה. ואילו בתוך ז"נ הרי אנו רוצים לראות כל דם שישנו, ולכן עדיף שלא תרחוץ לפני הבדיקה. עכת"ד. עיי"ש. וא"כ לפי"ד הגרא"נ שליט"א, דוקא מצד המצוה, אם ט"ב חל בתוך הז"נ, ולא מדובר על הפסק טהרה, לא תרחץ פניה של מטה לפני הבדיקה. ורק לפני הבדיקה של הפסק טהרה תרחץ. וע"ע בדרכי טהרה (לגר"מ אליהו שליט"א. עמ' קל"ג). ונראה שבמקרה מיוחד תשאל שאלת חכם.

[37]לז. עיקר ד"ז כתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' כ'), עפי"ד הרמב"ם (פ"ג משביתת העשור ה"ג). וכ"פ מרן (סי' תרי"ג סעי' י"א). עיי"ש דהו"ד בזה"ז, שאין הטובל טהור ממילא מפני טומאת מת, עיי"ש בכה"ח (סקמ"ט). וע"ע בשו"ע (סי' פ"ח ס"א).

ובענין קינוח במפה, ג"ז כ' הרמב"ם ומרן שם.

[38]לח. עפ"י מקראי קודש שם (פ"ז סעי' כ'). ועי"ש בהערות (נ"ב-נ"ח). וכ"ז עפ"י הרמב"ם ומרן שם, המ"ב (סי' תרי"ג ס"ק כ"ז-כ"ט) וכה"ח (סי' תרי"ג ס"ק נ'-נ"ג). ואמנם הוספנו שיכול לרחוץ במים המקומות המטונפים לא רק בידו אלא אף בבד, דבט"ב אין אסור סחיטה כביוה"כ, ולכן הפוס' גבי יוה"כ כתבו רק לרחוץ בידו ולא לרחוץ עם בד, מחשש סחיטה. אך בט"ב לא איכפת לן אם יסחוט.

[39]לט. כ"כ בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' כ"א) עפ"י הרמב"ם (פ"ג משביתת העשור ה"ג) ועוד ראשו' (ר' בב"י סי' תרי"ג). וכ"פ מרן (סי' תרי"ג סי"א). וכ"פ רוב האחרו' (ר' כה"ח סקנ"ד). והטעם, דבטלה תקנת עזרא, ועוד שממילא כולנו ספק טמאי מתים. ומ"מ טוב, ואינו חובה, שיטבול לאחר ט"ב (עיי"ש במקו"ד הערה נ"ט).

וכ"ז אפי' אם רגיל הוא כל ימות השנה לטבול לקריו (מרן סי' תרי"ג סי"א).

[40]מ. כ"כ כמה ראשו' גבי יוה"כ [טור (סי' תרי"ג) בשם ר"י ברצלוני ובה"ג. מהר"י ברונא בתשובותיו. וכ"כ גם מהר"ש בלוי, והאדמו"ר מספינקא. הב"ד שד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סעי' כ"ט), שו"ת רפ"ע (ח"ב סי' ס"א), כה"ח (סי' תרי"ג ס"ק נ"ד ונ"ז) ועוד אחרו', הב"ד בס"ד במקו"ד (הל' יוה"כ הערה ס"א). עיי"ש].

יש שכתבו שאף שכ"ז נא' גבי יוה"כ, הרי דה"ה גבי ט"ב למי שרגיל לטבול תמיד לקריו [תורת חיים (פעסט. סי' תקנ"ד סק"ז). ועוד. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 58) ומאידך י"א שבט"ב לכו"ע אין לטבול, דיש נ"מ בין ט"ב ליוה"כ שהוא יום קדוש ומתפללים בו כל היום [שכ"כ בנימוקי או"ח להגה"ק ממונקאטש זצ"ל (סי' תקנ"ט סק"ג). דאף דלענין יוה"כ היקל בזה, מ"מ לענין ט"ב כ' דלכו"ע אסור לטבול. הב"ד פסתש"ו (שם הערה 59)].

[41]מא. מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סנ"ב) עפ"י תוה"י (פנ"ב הערה ל"ז). עיי"ש מש"כ גבי היולדת. וגבי ט"ב כבר כתבנו ע"כ לעיל.

[42]מב. מרן (סי' תקנ"ד סי"ד) עפ"י מה שהסבירו המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סקס"ג). והטעם, משום שאין זו רחיצה של תענוג אלא כמו רפואה (לבוש. מ"ב וכה"ח שם). ויש שכתבו שבמקרה זה אפי' רחיצה בחמין שרי, דכל מה שהן חמין עדיף טפי (שו"ג. כה"ח שם). אמנם המ"ב לא הזכיר דין מים חמים. ונראה דהכל לפי מה שהוא אדם, ואם אכן נצרך דוקא למים חמים, שרי.

[43]מג. כ' הב"י בשם הרא"ש, וכן הטור (בסי' תרי"ג) שאיסטניס הצריך לקנח את פניו במים, ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנחם, רשאי לקנחם (היינו לשוטפם). אך שאר אדם אסור. ע"כ. ואמנם הלבוש כ' לאסור כן אף באיסטניס בט"ב, אך חלקו ע"ד כמה אחרו' ופסקו להקל [מטה יהודה. שו"ג. מ"ב (סי' תקנ"ד ססקכ"ב), ושעה"צ (סקכ"ז), וכה"ח (סקנ"ה)]. ור' מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סי"ח).

[44]מד. כ"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה מ"ח) עפ"י המ"ב (סי' תרי"ג סק"ב) בהבנת מרן שם (סעי' א'), שאם הזיעה רבה, כיון שאין זו רחיצה לתענוג שרי. ואף שהב"ח, הט"ז והפר"ח אסרו להעביר הזיעה, מ"מ הלבוש, המ"א, הא"ר בשם שב"ל, והמאמ"ר בשם רבינו מנוח התירו. הב"ד המ"ב (שם סק"ב) וכה"ח (סק"ב). וכ' המ"ב שם בשם המט"א, שלכן נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה, אא"כ הוא איסטניס הצריך לרחיצה זו.

ומה שכתבנו שאף איסטניס לא ירחץ אלא המקומות המלוכלכים בזיעה, הוא עפ"י המ"א, הא"ר, המ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ד) וש"א.

וכ"ז כתבו הפוס' הנ"ל גבי יוה"כ, שמצד א' חמיר טפי, דאיסור רחיצה ביוה"כ לד' הרבה פוס' הוא מדאו'. וא"כ כל מה שהקלנו שם כ"ש שיש להקל בני"ד. ומאידך יש צד להחמיר בט"ב מצד דהוא אסור לא רק מצד התענית אלא גם מצד ימי ביהמ"צ, משא"כ ביוה"כ. אך מ"מ למעשה נראה שמה שהתירו בני"ד ביוה"כ, כ"ש שיש להקל בט"ב (דאע"ג שי"א גם בט"ב שתוקפו מדאו', מ"מ בזה כבר כתבו רוב ככל הפוס' שהוא רק מדרבנן).

ובענין רחיצה לשאר אדם בט"ב ר' כה"ח (סי' תק"נ ס"ק י"ב וי"ג) שאסור.

[45]מה. אמנם רחיצת הגוף מצד ג' תעניות לא נאסרה, כמבואר כאן במקו"ד הל' ג"ת (פרק ג' סעי' א'), אך מצד ימי ביהמ"צ יש להחמיר בזה, כמבואר כאן במקו"ד הל' ביהמ"צ (פי"ד סעי' א' ואילך). עיי"ש שלאשכנזים מעיקר הדין מותר לרחוץ רק הפנים, הידים והרגלים, ורק במים קרים ובלי סבון. אלא שלמעשה כאן בארה"ק שהחום רב מקילים לרחוץ את כל הגוף במים צוננים הנוטים לפושרים, באופן שהגוף יכול לסובלם ואינם צוננים מידי. ואם צריך רשאי גם עם סבון (ויש מחמירים שירחץ כל איבר לחוד). ולמנהג הספרדים מותר לרחוץ את כל הגוף אך רק במים קרים. ואם אינו יכול, ינהג בזה כאשכנזים, עיי"ש (בסעי' ד') גבי פועל שמזיע מאוד, ועוד מיקרים. ואכמ"ל.

יש פוס' שכתבו, שלפי מה שיש מתירין בט"ב להעביר הזוהמה ע"י סיכה, נראה שכ"ה גם ע"י רחיצה להעביר הזוהמה, דהא למ"א רחיצה קלה מסיכה להעביר הזוהמה (כה"ח סי' תקנ"ד ססקמ"ה).

[46]מו. מט"י. מ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"ט). כה"ח (סי' תקנ"ד סקס"ו). ואע"ג שבדורותנו לא מקילים בהא ביוה"כ (ראה מקו"ד הל' יוה"כ פ"ז סעי' י"ט) התם הוא בגלל שבעלה לא רואה אותה כל היום (ח"א. מ"ב סי' תרי"ג סקכ"ו), משא"כ בט"ב שאין מתפללים כל היום חיישינן שתתגנה על בעלה. לכן נראה בס"ד שהמ"ב וש"פ לא החמירו בט"ב כביוה"כ. ואדרבא, מדבריו בשעה"צ (סי' תקנ"ד סקל"ח) ג"כ מוכח שמתיר בט"ב, ולא הזכיר כלל צד לאסור בני"ד.

[47]מז. בס"ד נביא עוד כמה פרטי דינים, אך כיון שאינם שכיחים כ"כ בדורנו לא הבאנום בהלכות:

כתב מרן (סי' תקנ"ד סי"ב): ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו, או לצורכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש. וכן בחזרה מותר. עכ"ל. ועיי"ש מ"ב (ס"ק כ"ג, כ"ד) וכה"ח (ס"ק נ"ו, נ"ז ונ"ט).

ועוד כ' מרן (שם סי"ג): ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש, אבל בחזרה אסור. עכ"ל. ועיי"ש מ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (ס"ק ס'-ס"ב).

כתב הרמ"א (שם סי"ד): מותר לשרות מפה במים בערב ט"ב, ומציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו, ידיו ורגליו, אפי' אינו עושה (אלא) רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה. עכ"ל. והיינו שאין בה טופח על מנת להטפיח. הלא"ה אסור. עיי"ש במ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (ס"ק ס"ד, ס"ה). וע"ע ברמ"א (סי' תרי"ג ס"ט), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז סט"ז וסוף הערה מ"ו). ור' בערוה"ש (סי' תקנ"ד סי"ג) שתמה כיצד שרי לתענוג. עיי"ש שתירץ שצ"ל דלאו לתענוג ממש אלא להסיר שעמומו. ונשאר בצ"ע. עיי"ש. ופה המקום להזכיר את מה ששאלנו את הגר"מ אליהו שליט"א המותר בט"ב לשים על הפנים מטפחות רטובות וכדו'. וענה הגרמ"א שליט"א שאם יש בהן טופח ע"מ להטפיח אסור. ואם לאו אז שרי. עכת"ד. והיינו שזה כדין המפה הנ"ל.

אסור להצטנן בט"ב ע"י הצמדות לכלים שיש בהם מים, ואפי' שאינם מלאים. אבל ע"י כלים ריקים וכן בפירות, מותר (מט"י. כה"ח סי' תקנ"ד סקס"ו. עיי"ש מש"כ גם גבי הצטננות ע"י תינוק. ולא זכיתי להבין).

[48]מח. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תק"נ ס"ב, וסי' תקנ"ד סעי' א' וט"ו) עפ"י הגמ' תענית (ד"ל,א'). וכתבו הפוס' שסיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו, כגון בשמן או בחלב, בבורית (סבון) וכה"ג (מ"ב סי' תקנ"ד סקכ"ח).

ומה שכתבנו שאסור אפי' על חלק קטן מהגוף, כ"כ המ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"ט) עפ"י הגמ' פסחים (דנ"ד,ב') ובה"ל (סי' תקנ"ד סט"ו ד"ה "סיכה"), וכ"כ כה"ח (סקס"ז). וע"ע במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סעי' כ"ד ופ"ט סעי' נ').

[49]מט. מרן (סי' תקנ"ד סט"ו). וזאת שלא כביוה"כ שאסור אפי' כשאינו לשם תענוג [מ"ב (סי' תרי"ד סק"א) ומקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה ס"ז)].

[50]נ. עפ"י מרן (סי' תקנ"ד שם) גבי מי שיש לו חטטין. וכן מבואר במרן (יו"ד סי' שפ"א ס"ב) שכל לשם רפואה שרי, כגון שיש לו חטטין בראשו.

[51]נא. המט"י כ' שלהעביר הזוהמה אסור ע"י סיכה. אך רוב האחרו' העלו להתיר. ר' בה"ל (סי' תקנ"ד סט"ו ד"ה "סיכה") וכה"ח (סקס"ז). וזאת למרות שביוה"כ אסור הדבר, וכמש"כ מרן (סי' תרי"ד ס"א).

וקצת היה קשה לי כיצד סיכה של שמן או חלב (מנוקד בסגול) יכולים להסיר זוהמה. ושמא הכוונה לסבון, והיינו עם מים. ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה ס"ז) בשם הגר"א נבנצל שליט"א שאמר בשם הרה"ג ר' ישראל דזימיטרובסקי שליט"א, שבעצם הסבונים שלנו היום אינם מאותם סבונים שדיברה עליהם הגמ' מדין סיכה. כיון שסיכה האמורה בגמ' הינה בשמן המעדן את העור, ואילו הסבונים היום הורסים את העור. עיי"ש. ומ"מ הדגיש הגר"א נבנצל שליט"א שלא אמר דברים אלה להלכה, אלא רק העיר זאת בשם הרה"ג ר' ישראל דזימיטרובסקי שליט"א.

[52]נב. כנ"ל בפרקנו (סעי' ז' והערה ט'), עפ"י הרמ"א (סי' תרי"ג ס"ב), ומ"ב (שם ס"ק א',ח') וכה"ח (ס"ק ה',י"ז). ומקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערות ס"ד וס"ה).

[53]נג. מרן (סי' תקנ"ד סט"ו). ואמנם מרן שם כ' דוקא גבי פצעים בראשו (כדברי הברייתא ביומא דל"ו,ב'), אך כבר כתבנו לעיל (בהערה נ') שבדברי מרן ביו"ד מבואר שכל לצורך רפואי מותר, והיינו בכל גופו.

[54]נד. אם העור שלו יבש מאוד ומתבקע באופן שיוצא לו קצת דם, נראה בס"ד פשוט דשרי, שה"ז לצורך רפואי.

ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א גבי מי שעור ידיו יבש מאוד והוא מצטער מאוד, המותר לו למרוח ווזלין על עור ידיו בט"ב מדין רפואה. וענה לי הגר"א נבנצל שנראה שמותר הדבר, שזה דומה לדין חטטין. ושאלתי מה הגדר לכך, באיזה שיעור של יובש מותר הדבר. וענה הגרא"נ שליט"א שאם זה כואב לו מותר לו למרוח בט"ב ווזלין על ידיו. עכת"ד.

[55]נה. בענין התזת חומר ריחני (ספריי), כתב בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 70) מדנפשיה להתיר להתיז חומר ריחני על הגוף נגד ריח רע דזיעה, עפ"י בה"ל (סי' תקנ"ד סט"ו ד"ה "סיכה") שמותר לסוך כדי להעביר הזוהמה. אמנם אני כשלעצמי מסתפק בדבר, שהרי מה שהתירו זה להעביר הזוהמה, והיינו כשהיא כבר קיימת. משא"כ בני"ד שמתיזים זאת אפי' לאחר המקלחת כדי "למנוע" היווצרות ריח לא נעים של זיעה, ומנין שג"ז שרי. ולכן כתבנו בס"ד בהלכות דשרי להתיז כדי להסיר ריח רע כשהוא כבר קיים. וג"ז לענ"ד קולא גדולה, שהרי מה שהתירו זה להסיר זוהמה ממשית, והיינו לכלוך שעל גבי גופו, אך בני"ד הריהו מסיר רק ריח, ואין הספריי מנקה את גופו מהלכלוך, ומי אמר שלצורך כזה ג"כ התירו. ושמא במקום כבוד הבריות לא גזרו [וכבר הבאנו ע"כ מחלו' הפוס' אי לצורך כבוד הבריות התירו כל איסורי דרבנן או רק איסור מוקצה והוצאה מכרמלית לרה"י, כבבה"ל (רס"י שי"ב ד"ה "דהא"). ר' בספרנו קדוש"ה (ח"ב הערה מ"ח ענף 3, ובמיל' פ"ה ענף 14. פ"ו ענף 3,5. ופ"ז ענף 3). ואכמ"ל].

עוד יש להעיר, שעצם ההיתר להעביר הזיעה שנוי הוא במחלו'. ר' בכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ה). שלד' היפ"ל עפי"ד הט"ז אסור הדבר. ואילו לפי"ד המתירים להעביר הזוהמה ע"י סיכה, כתב כה"ח דה"ה לרחיצה. עיי"ש.

אמנם כעבור זמן שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א המותר בט"ב לרסס תרסיס (ספריי) על הגוף כדי "למנוע" ריח של זיעה. והוספנו שהרב פסתש"ו כתב להתיר זאת עפי"ד הבה"ל שמותר לסוך בט"ב כדי להעביר הזוהמה. אך שאלתי שלכאו' בני"ד אינו מעביר הזוהמה אלא רק מונע ממנה לבוא (ולא הזכרתי בשאלה את המחלו' המובאת בכה"ח סקמ"ה אי שרי לרחוץ כדי להעביר הזיעה). ואמר הגר"א נבנצל שליט"א שמותר לרסס ספריי זה על הגוף, אע"פ שהוא רק מונע את ריח הזיעה, וזאת כדי שריח זה לא יפריע לאנשים אחרים העומדים סמוך לו. עכת"ד. ולאור דברי הגרא"נ שליט"א הוספנו בהלכות שמותר הדבר אף כדי "למנוע" ריח הזיעה. וחכ"א העיר שאולי עדיף לרססו על הבגדים שבזה אין בעיה של רחיצה וסיכה. וצ"ע אי יש בזה בעיה של כיבוס.

ומה שכתבנו שיש מי שמתיר למרוח על הגוף נוזל נגד יתושים, כ"כ פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 71) בשם שו"ת שבט הקהתי (ח"ב סי' קצ"א). ונראה דאין בזה תענוג ושרי אף מצד סיכה.

[56]נו. מ"ב (סי' תקנ"ד ססקכ"ט) וכה"ח (ס"ק ס"ו). וכ' בשעה"צ (סקל"ח) שכמו שהתירו רחיצה, פשוט דה"ה לענין לסוך. ע"כ. וק"ק לי ע"ד, שהרי לעיל בפרקנו (בהערה ד') הבאנו ד' הפוס' שי"א שסיכה חמירא טפי. וא"כ אין ללמוד ד"ז מרחיצה. וצ"ע.

והטעם להתיר זאת, כדי שלא תתגנה על בעלה (מ"ב וכה"ח סי' תקנ"ד שם).

מהטעם הנ"ל מבואר שיש להתיר לסוך רק את פניה. וכן התירו ביוה"כ (יומא דע"ג,ב' במשנה), שהוא מקור דין זה.

[57]נז. כך נלע"ד בס"ד מסברא. שהרי ע"י פעולת האיפור מסיחה דעתה מהאבלות. ועוד, שהתירו לה לעשות דברים שלא תתגנה, אך לא שתתייפה (וצ"ע על טעם זה, דשמא התענית מנוולת אותה, ועושה אותה חיוורת, וע"י איפור אדום בלחייה לא תתגנה. ור' משנה בנדרים פ"ט משנה י': שאמר רבי ישמעאל: בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן). ועוד טעם שלא להתיר, כי אם ממש תתייפה עלול בעלה להתאוות לה, כמו ששנינו גבי אותם שאין מדליקין את הנר בליל יו"כ (שו"ע סי' תר"י ס"א), כדי שלא יראנה בעלה ויתאווה לה. כך בס"ד נלע"ד. ואח"כ ראינו בס"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד סקי"ד) שכתב ג"כ מדנפשיה לאסור איפור בט"ב.

[58]נח. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תק"נ ס"ב וסי' תקנ"ד סעי' א' וט"ז) עפ"י תענית (ד"ל,א'). וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערות א'-ד').

כתבו הפוס' דה"ה שאסור נעל העשויה מעור דג או עור עוף (כה"ח סי' תקנ"ד סקע"ז). וכן אסור לנעול מגפיים העשויות מעור (כה"ח שם סקע"ד). וראה מ"ב (סי' תרי"ד סק"ה, גבי ערדליים אך מגומי).

[59]נט. מרן (סי' תקנ"ד סט"ז), ממש"כ שנעל של בגד או עץ, שועם וגמי מותר, ודוקא של עור אסור.

והטעם דשרי משאר מינים, משום דלא נקרא מנעל אלא של עור [ח"א. מ"ב (סק"ל). כה"ח (סקס"ח)]. והרמב"ם (פ"ג משביתת העשור ה"ז) כ' דשרי של בגד וכו' משום שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף (הב"ד כה"ח סקע"א). וכשהנעל אינה עשויה מעור, מותר לנועלה אע"ג שהיא מגינה על רגלו וגם עשויה בצורת מנעל ממש (מ"ב סק"ל). וראה עוד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה ה').

[60]ס. כתב הרז"ה דיש להחמיר במנעלים העשויים בצורת נעל, דמידי דמגן הוא, כך שההולך בהם אינו מרגיש את קושי הקרקע. הב"ד מרן בב"י (סי' תרי"ד). אמנם מרן העלה שם כד' הרי"ף והרא"ש, שרק מנעל של עור אסור. וכ"פ מרן (סי' תקנ"ט סט"ז), וכנ"ל. גם הסמ"ג כתב גבי מנעל של בגד: ובתוספתא אוסר. עכ"ל. גם יש גאונים שסוברים שכל מידי דמגן מנעל מיקרי, ואסור. הלכך יש לילך יחף. וכן ראיתי רוב רבותינו. ומיהו אין לגעור באותם שמקילים במנעל של בגד. כ"כ הב"ח. הב"ד המ"א, כה"ח (סי' תקנ"ד סקע"ב) וש"א.

ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כ"ח) כ' שיש להחמיר בזה בט"ב ויוה"כ. והמחמיר תע"ב. הב"ד בשע"ת (סי' תקנ"ד סק"ט). הב"ד המ"ב (סי' תרי"ד סק"ה), והוסיף דלפי"ז גם בשל גומא יש להחמיר. ובשעה"צ שם (סק"ה) הב"ד החת"ס שכ' שנכונים דברי הפנים מאירות. ולכן סיים המ"ב שם שאף שאין למחות ביד המקילים, מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר. עיי"ש. וע"ע במע"ר לגר"א, ובכה"ח (סק"ע). הבאנו דברים אלה בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה ז') עיי"ש מש"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א.

ומ"מ המ"ב בהל' ט"ב לא הביא דעה זו להחמיר, אלא רק ציין לדברי השע"ת. עוד דעה כתבו הפוס', שלא לילך בכל נעלים של עץ. שכ"כ מרן בב"י (סי' תרי"ד) שכ"ד רש"י. והוסיף בב"י, שאף רי"ו כ' שלא ראה שמקילים בנעלי עץ. אך למסקנה הסיק מרן דמנעל של עץ שרי ורק של עור אסור, כד' הרי"ף והרא"ש. וכ"פ בשו"ע (כנ"ל). והא"ר כ' שיש המחמירים בכך. הב"ד המ"ב (סי' תרי"ד סק"ה). ואף הגר"ז כ' שמי שאפשר לו טוב להחמיר בכך. ר' ע"כ כה"ח (סי' תרי"ד ס"ק י' וי"א) ובמקו"ד הל' יוה"כ (שם הערה ו').

ובענין מש"כ הב"ח הנ"ל שיש להחמיר לילך יחף לגמרי, כ' הגאון רח"ף ברו"ח שמנהג הספרדים שלא לילך יחף, והביא טעמים רבים לזה. וכ"כ הבא"ח, שלא ילכו בט"ב יחפים ממש אלא ילבשו מנעל של בגד. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקע"ב).

[61]סא. עיקר ד"ז כ' מרן (בסי' תקנ"ד ססע"י ט"ז). וכתב מרן שמנעל של עץ מחופה עור אסור. וכתבו האחרו', דבין אם החלק העליון הוא מעור, או שתחתית הנעל (הסוליה) הינה מעור, אסור [פר"ח. הגחיד"א בברכ"י. א"א. מ"ב (סקל"א). כה"ח (סקע"ו)]. וע"ע ט"ז (סק"ז), מ"א (סקט"ז), כה"ח (סקע"ד), ומש"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה ח').

[62]סב. כך עולה מדברי המ"ב (רס"ק ל"א), שאף שכל הנעל מעץ, כל שעליה יש עור, אסור. וכ"כ בערוה"ש (סי' תקנ"ד סט"ו), שכתב גבי סנדל "של עץ או גמי או שוהם ומחופה עור, אסור". ומשמע שאפי' כל המנעל עץ וכדו', כולל החלק העליון, ומעליו עוד שכבת עור, אסור. עיי"ש. וכ"כ בס' פני ברוך (פ"ט הערה ד'). ומ"מ ממש"כ בהערה הבאה משמע שבני"ד יש להחמיר רק אם כל החלק העליון או רובו מכוסה בעור. הלא"ה שרי, דכ"ש מהא דיש רצועה לא רחבה של עור, שנוגעת ממש ברגל, דשרי. וצ"ע.

[63]סג. מהריק"ש בס' ערך לחם. פה"א. זכ"ל. מל"ח. וכן הסכימו הפר"ח והגחיד"א בברכ"י, ועוד אחרו'. הב"ד כה"ח (סקע"ה). ור' במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה ט').

יש מי שכתב, שנעל בד שיש לה קישוטי עור, מותרת [הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו סכ"א)].

[64]סד. כה"ח (סי' תקנ"ד סקס"ט) בשם כמה אחרו', ושלא כהרב בית דוד שהתיר (ואולי זה טוב כדי לדון לכף זכות את המקילים בזה, כשגורבים גרביים. אך באמת רוה"פ אסרו. וראה לעיל בהערה ס"ב, שכשכל הנעל עשויה מעץ ורק יש עליה עוד חיפוי מעור, שאסור. וזה דומה לני"ד). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אין זה דומה, דכאן הנעל מגינה. עכ"ל.

[65]סה. כנ"ל בקונטרס זה (פרק ה' הערה ע"ג). עיי"ש.

[66]סו. עפ"י מרן והרמ"א (סי' תקנ"ד סי"ז). וכן עפ"י המ"א (סקי"ז), המ"ב (ססקל"ה) וכה"ח (סקע"ט).

[67]סז. עיקר ד"ז כתבו מהרי"ל בדרשותיו. הב"ד המ"א, המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ה), וכה"ח (סי' תקנ"ג סקי"א).

ומה שכתבנו שאיסור זה מתחיל לפני השקיעה, כך כתבנו בס"ד בריש פרקנו כאן. וכ"כ גבי ני"ד המ"ב (סי' תקנ"ג ססק"ה). ומ"מ ודאי שהכוונה שהאיסור מתחיל ממש בתחילת ביה"ש. והא דכתב שיחלצם "קודם ביה"ש", הכוונה רק שברגע של השקיעה לא יהיה עוד עם נעלי העור.

ומה שכתבנו שמדובר שמתפללים ערבית קודם השקיעה, כך הסבירו האחרו' את דברי הרמ"א (בסי' תקנ"ג ס"ב). ר' מ"ב (סק"ה). וראה כה"ח (סי' תקנ"ד סק"ה) שאם מתפללים ערבית במוצאי ט"ב קודם שחשיכה, מ"מ אסורים בנעילת נעלי עור עד צה"כ, וכנ"ל בפרקנו הערה ג'.

[68]סח. כ"כ האחרו' הנ"ל בהבנת הרמ"א (סי' תקנ"ג ס"ב). וראה מש"כ המ"ב (סי' תקנ"ג ססק"ה) בשם הפמ"ג.

[69]סט. כתב מרן (סי' תקנ"ד סי"ז): אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו. וכן בט"ב. עכ"ל. ועיי"ש מ"ב (ס"ק ל"ב-ל"ה), שעה"צ (ס"ק מ'-מ"ג) וכה"ח (ס"ק ע"ט).

כתבו הפוס', שכל מקום שצריך ללכת בנעלי עור טוב שיתן עפר בתוך המנעלים ואז ילך [עט"ז. מ"ב (סקל"ג). כה"ח (סק"פ) וש"א]. ומ"מ נראה שאותם שהולכים בנעלים שאינן מעור, אך אינם מרגישים את קושי הקרקע (כנ"ל בסעיף ל"ו), אינם צריכים לשים עפר במנעליהם, דהוי חומרא דחומרא. ובפרט אם הולכים עם סנדלי "שורש", שהרי העפר יפול החוצה ולא מהני מידי. וגם עלול לבוא לידי חוכא ואיטלולא.

ועוד כתבו הפוס', שכל מקום שיש הכרח לנעול נעלי עור, יהפוך מנעליו לנעול מנעל של רגל שמאל לרגל ימין ומנעל ימין לרגל שמאל. שכ"כ השל"ה. הב"ד היד אפרים, יפ"ל, המ"ב (סי' תרי"ד סקי"ג - גבי יוה"כ. ולא הזכיר כן בהל' ט"ב), וכה"ח (סי' תקנ"ד סק"פ. ובסי' תרי"ד ס"ק כ"ז ול"א) בשם כמה אחרו'. הבאנו זאת בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה כ"ד). עיי"ש שלד' הגר"מ אליהו שליט"א א"צ להחליף המנעלים. ועוד כתבנו שם בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שלא ראינו אשכנזים הנוהגים כן (אפי' גבי יוה"כ), והוסיף שזו חומרא ואינה מעיקר הדין (עיי"ש בהערות כ"ה וכ"ו). ועפי"ז הסקנו שם (גבי יוה"כ) שטוב להחמיר בזה אם אין הדבר עלול לגרום לצחוק ולזלזול במצוות התורה.

כתב הטור, שבמקום שדרים בין הגויים לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (סי' תקנ"ד סעי' י"ז). ור' ע"כ במ"ב (ססק"א, וס"ק ל"ה ול"ו. עיי"ש מש"כ בשם הח"א, שאף שאותם ההולכים בין העכו"ם אין למחות בידם, מ"מ אין לזה טעם, דמה בכך שילעיגו עלינו, בלא"ה מלעיגים עלינו. ע"כ). וע"ע בכה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק א', פ"א, פ"ב ופ"ג).

וראה עוד בענינים אלה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח סעי' ג'-י"ב).

[70]ע. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תק"נ ס"ב וסי' תקנ"ד ס"א. וכ"מ מסעי' י"ח) עפ"י הגמ' בתענית (ד"ל,א').

[71]עא. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקנ"ד סי"ח), שכתב שיש מי שאומר כן, ונכון הדבר. והטעם, כתב מרן שם דהוא משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב (מרן ומ"ב סקל"ח). והיינו שמדין איסור תשה"מ נאסרה גם השינה.

אסור לישון באותה המיטה אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה [עפ"י יו"ד (סי' קצ"ו ס"ו). וכ"כ גבי יוה"כ המ"ב (סי' תרט"ו סק"ב) וכה"ח (סק"ה)].

[72]עב. הגר"ע יוסף שליט"א בס' טהרת הבית (ח"ב עמ' קנ"ג, סי' י"ב הערה כ"ג) הרבה להוכיח שאף כשהאשה בנדתה א"צ להרחיק המיטות, ובלבד שתהיינה שתי מיטות בפני עצמן ולא מיטה א' גדולה. ואפי' נוגעות המיטות זב"ז שרי. ומ"מ בעי סדינים ושמיכות נפרדים (ראה רמ"א יו"ד סי' קצ"ה ס"ו). והוסיף, שיש להחמיר גם במיטות הנוגעות זו בזו שלא ישנו במיטות אלה, אא"כ יפרידו את המיטות שיהיה רווח כל שהוא ביניהן. ע"כ. ואילו בנו בס' טהרת הבית הקצר (שם סי' י"ב סקמ"ה) כתב שיש להחמיר גם כששוכבים בשתי מיטות נפרדות אם המיטות נוגעות זו בזו. אולם אם יפרידו המיטות זו מזו, ויש ביניהן רווח כל שהוא, יש להקל. ע"כ. ועוד הביא שם הגר"ע יוסף שליט"א (עמ' קנ"ד) דברי המחמירים, מהם ס' טהרת ישראל (סי' קצ"ה סכ"ז) דבעי להרחיק המיטות באופן שלא יוכלו ליגע זה בזו אפי' ע"י הושטת יד. והוסיף שכ"כ כמה פוס' אשכנזים. והגר"ע יוסף הסיק שם שהספרדים ודאי א"צ להחמיר בזה, ושאין לזה כל יסוד בהלכה, והמחמיר יחמיר לעצמו. ע"כ. ובטהרת הבית (שם עמ' י"ח סקמ"ה) כתב שהמחמיר להניח רווח גדול בין המיטות, היכא דאפשר, תע"ב. והעירו לי ת"ח שבטהרת הבית הקצר החמיר יותר מטהרת הבית הארוך משום שבדורותינו יש להחמיר בדברים אלה יותר בשל מצב הדור. ואכמ"ל.

כ"ז כתבו גבי אשה נדה ממש. אך בני"ד שעסקינן שהיא טהורה ורק מצד הרחקה מתשמיש נגעו בזה, וגם איסור תשמיש עצמו בט"ב לרוה"פ הינו רק מדרבנן, לכן נראה שלכאו' יש להקל יותר בזה. אלא שכיון שמרן פסק ש"נכון הדבר" שלא יישן עם אשתו, לכן בס"ד נראה שהאשכנזים יחמירו בזה גם בט"ב וירחיקו מיטותיהם בהפרש כלשהו (עדיף הפרש לא קטן) בין מיטה למיטה (כדברי המקור חיים שהובא בפת"ת סי' קצ"ה סקי"א), ואילו לגבי הספרדים המחמיר בזה ומרחיק המיטות תע"ב.

[73]עג. ד"מ. מ"ב (סי' תקנ"ד סקל"ז). כה"ח (סקפ"ה). ור' בשעה"צ (ססקמ"ד) מש"כ בשם הט"ז. וכעין זאת גבי יו"כ ר' בשו"ע (סי' תרט"ו ס"א) ומקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ח הערה ל"ז).

[74]עד. כ"כ להקל ביום המ"א, הח"א, הבא"ח (דברים סכ"ג), והמ"ב (סי' תקנ"ד סקל"ז). ובערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"ז) כ' ש"ביום אין לחוש וגם בלילה אין לחוש רק לעולי ימים, ומעולם לא נזהרו בזה, דישראל לא חשידי ח"ו".

אמנם במחה"ש כ' ע"ד המ"א, דדוקא ביוה"כ שהנשים מקושטות לכבוד היום ויש לחוש לגרוי היצה"ר (שם יש להחמיר), משא"כ בט"ב שהולכים בבגדים מנוולים. ואם גם בתשעה באב הולכים מקושטות, יש להחמיר בו אף ביום כמו ביוה"כ. עכ"ד. הב"ד בשעה"צ (סקמ"ד), כה"ח (סקפ"ה) וש"א.

[75]עה. כ"כ הגאון בא"ח (דברים סכ"ג) גבי המנעות מהעברת חפצים, שנכון הדבר, וכתב כן רק גבי הלילה. והוסיף שכן גם לענין שאר ההרחקות הנוהגות בזמן נידתה. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקפ"ה).

מהן ההרחקות הנוהגות בזמן נידתה, ראה ביו"ד (סי' קצ"ו). וע"ע במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערה ל"ח). בפסתש"ו (סי' תקנ"ד סי"ז) כתב בשם הבא"ח וספר סוגה בשושנים, שיש להרחיק בכל ההרחקות. ולכאו' אין הדבר מדויק, כיון שהרב בא"ח כ' רק ש"נכון" לנהוג כן, ולאו מדינא קאמר.

[76]עו. הגר"מ אליהו שליט"א כ' בהל"ח (פכ"ו דיני תשה"מ) שיש להחמיר שלא לנגוע באשתו בלילה וביום. ואפי' שלא להושיט משהו מיד ליד. ויש מקילים ביום ואין להקל. עכ"ל. ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 78) כ' בשם אז"נ שיש להזהר בכל ההרחקות גם ביום בימינו. ע"כ. ולא ראיתי בשו"ת אז"נ בפנים, אך כנראה כתב כן בגלל ד' מחה"ש הנ"ל (בהערה ע"ד). אך א"כ קשה, שהרי הנשים בימינו לא מתקשטות בט"ב.

וראה עוד ע"כ גבי יוה"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ח הערות ל"ט ומ').

[77]עז. ויש בזה הרבה חומרות: מדינא דגמ' שרי לישון באותה מיטה. הוסיפו ע"כ איסור שינה באותה מיטה. הוסיפו איסור נגיעה. הוסיפו איסור העברה מיד ליד. הוסיפו שאר הרחקות (כגון ישיבה על מיטתה וכדו'). והוסיפו שכ"ז אסור גם ביום. ומ"מ מרן הח"ח במ"ב כ' רק לא לגעת באשתו, ורק בלילה.

ומ"מ נראה בס"ד שאין בזה סברא להקל משום צער לאשה, כיון שהאיש רוצה למנוע עצמו מלהגיע לאיסור תשמיש שהוא מדינא דגמ'. והרי כבר כתב מרן ע"כ דאמרינן בזה "לך לך" וכו'. וכעין זאת מצינו בפתחי תשובה ליו"ד (סי' קפ"ח סק"ב) וכן בפת"ת לאה"ע (סי' ע"ו סק"ד) בשם תשו' חת"ס גבי אשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם, ושאלה לחכם וטיהר, שבעלה רשאי להחמיר ע"ע כיון שכן דרכן של פרושים. ואף שבשעת נישואין לא היה עדיין מתנהג בפרישות, מ"מ אמרינן רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד. וה"ה כל מדרגות מעלות עבודת ה', שמחה היא לאשתו. ואף אם צווחת אמרינן השתא הוא דאיתרעי ומעולם לא נשתעבד לה, עיי"ש. וכעין זאת יתכן דאמרינן בני"ד. ומ"מ רק מי שהגיע למדרגות אלה ינהג כן.

ויש להעיר, שבמהדורות הראשונות הבאנו בטעות את דברי החת"ס הנ"ל גבי אשה שמצאה כתם. ומשהראתי זאת פעם לאחת מבנות משפחתי, רצתה לראות זאת במקור, ואז העירה לי שבתשובת החת"ס באמת מדובר רק גבי עד בדיקה. ורצתה לחלק שכל מה שדיבר החת"ס הוא דווקא גבי עד שאיסורו מדאו'. אך גבי כתם אין לומר כן, דהוי רק מדרבנן. ולפי"ז ה"ה גבי ט"ב שהוא מדרבנן, אין ללמוד מדברי החת"ס הללו. אלא שבאמת מסברא נראה לענ"ד בס"ד, אני הדל, שאין לחלק בני"ד בין איסורי דאו' לדרבנן, וגבי שניהם יכול הבעל לומר שרוצה הוא להחמיר ע"ע בכך (ובתנאי שתהא זו חומרה הגיונית, ע"י שכל ישר של תורה). ובס"ד מצאתי און לי, שבס' ליקוטי הערות על שו"ת חת"ס (להרה"ג יששכר דב גולדשטיין. על תשובותיו לחיו"ד סי' קמ"ט) הב"ד הג"ר משה גינז זצ"ל [כפי שהובאו ב"תל תלפיות" (שנת תרס"ג, מחברת י"א מכתב י"ט עמ' קנ"ב)] שהשיב ע"ד הג"ר עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, ושם כ' בהדיא שהת"ח "פורש מעצמו בכל פעם שהחכם טיהר לו עד או כתם, משום שאינו רוצה להקל בדבר שהורה בו חכם". עכ"ל. נמצאנו למדים שלהבנתו ה"ה גבי איסורי דרבנן יכול הבעל הת"ח להחמיר ע"ע, וניתן ללמוד מהתם גם גבי דיני ט"ב שהינם מדרבנן. ואמנם לעצם הענין צריך בס"ד הדבר עיון, כיצד בשל חומרא בדרבנן מבטל או לכה"פ דוחה מ"ע מדאו'.

[78]עח. בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 78) כ' בשם אז"נ (ח"ח סי' ס"א) שחיבוק ונישוק זה ממש אסור לכו"ע גם ביום, כי זה בכלל תשה"מ. ע"כ. ואמנם לא ראיתי זאת בשו"ת אז"נ, אך אם אכן כך הם הדברים לכאו' צ"ע ע"כ מדברי הש"ך ביו"ד (סי' קפ"ד סק"ו) שכתב גבי פרישה סמוך לווסתה , שצריך לפרוש דוקא מתשה"מ, אך חיבוק ונישוק שרי, כמו שפסק בב"י ממשמעות הפוס', ודלא כת"ה. ושכן נראית גם ד' הרמ"א (בסי' קפ"ד ס"י), ושכ"פ הב"ח (ואמנם סיים בב"ח שהמחמיר באלה תע"ב). עיי"ש בש"ך. וא"כ חו"נ לאו בכלל תשמיש הם. וצ"ע ע"ד האז"נ.

ומ"מ כתבנו בס"ד שאכן לא יתחבקו ויתנשקו, דהא כתבו פוס' רבים שלא ליגע באשתו בט"ב. ושכ"פ מרן הד"מ והח"ח במ"ב. ואיזוהי יותר נגיעה מאשר חיבוק ונישוק. שהרי זו היא ממש נגיעה של חיבה. ומתוך כך קל להגיע לתשמיש ממש. לכן כתבנו עפ"י דעתנו הקצרה כדברי האז"נ (ולא מטעמו) שיש להמנע מכך הן בלילה והן ביום, דאמרינן "לך לך אמרינן לנזירא". וה' יצילנו משגיאות.

ואכן כעבור זמן שאלנו ע"כ את הגר"א נבנצל שליט"א, והזכרנו את דברי האז"נ, וגם הזכרנו את דברי הש"ך בדיני פרישות הנ"ל. והסכים עמנו שאין לאסור חיבוק ונישוק מדין תשה"מ (שאין זה ממש אותה דרגת איסור). ועוד הסכים עמנו הגרא"נ שיש לאסור חיבוק ונישוק בט"ב גם ביום. ואמר הטעם משום שהוא מתאוה לה ויבוא לידי תשמיש. עכת"ד.

[79]עט. עפ"י שו"ע ורמ"א (סי' תקנ"ד סעי' י"ט). עיי"ש שזו מחלו' עקרונית אי נוהגת אבלות בצנעה בשבת זו.

[80]פ. התחבטנו רבות גבי ני"ד, כיון שבס"ד ישנם כמה פנים לדון בזה. מצד א' אנו דנים גבי אבלות לקטן. מצד שני אנו דנים גבי אבלות ישנה. ומאידך זו אבלות חמורה - אבלות דרבים. ועוד, אם נאמר שאין דנים פה מצד אבלות, ה"ז מדובר במצות דרבנן (ט"ב דרבנן לרוה"פ). ומדובר בדר"כ במצוות ל"ת (רחיצה, סיכה, שאילת שלום, ישיבה ע"ג ספסל וכו'), ובמיעוט גבי מצוות עשה מדרבנן (אמירת קינות ושמיעת איכה), עם כל הכללים בדיני קטן בהא. וצריך לדון בזה בס"ד בל"נ גבי צד למיספי איסורא (למשל לתת לו נעלים לנעול או להנעילו), ומצד שני לאפרושי מאיסורא (אם למשל אסור לו לנעול והוא נועל, הצריך למחות בו וכדו'). וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

הנה מרן כ' ביו"ד (סי' שצ"ו ס"ג) גבי אבלות לקטן, שאין מצות חינוך נוהגת בקטן לענין אבלות [וכ"כ בט"ז (סי' ש"מ סקט"ו) ובנקו' הכסף ובדגמ"ר שם]. וגבי רחיצה לקטן אבל, כ' מרן (יו"ד סי' שפ"א ס"ו) שקטנה מותרת ברחיצה ונערה אסורה [ע"ע ערוה"ש (יו"ד סי' שפ"א ס"ט) ופנב"ר (פי"ד ס"ז)].

אמנם כ"ז גבי אבלות של הקטן עצמו. אך בני"ד ישנם ב' צדדים לחלק בין התם לני"ד: מצד א' התם מתאבל על מתו ממש, וזו אבלות חדשה. משא"כ בני"ד זו אבלות ישנה. ומאידך התם זו אבלות פרטית שלו, משא"כ בני"ד שזו אבלות של כלל ישראל דלכאו' חמירא טפי [וכמש"כ המ"א (סי' תקנ"א סקל"ח) גבי אבלות דקטנים. וכ"כ הגר"א בביאורו (לסי' תקנ"א סעי' י"ד) דט"ב חמיר מאבלות].

ושמא בני"ד אין להשוות לדיני אבלות רגילים, דבסתם אבלות מישתעינן גבי אבלות שלו ממש, משא"כ בני"ד שזה חינוך לאבלות שיצטרך לקיימה בשנים הבאות לכשיגדיל (אם ח"ו לא יבנה עדין המקדש). וראה בכגון זה בשו"ת כת"ס (יו"ד סי' קע"ב) שכ' דלא חייבו חז"ל במצות חינוך רק במצוות שבודאי יתחייב בהן לכשיגדל, אבל אבלות מאן יימר לן דיתרמי ליה לכשיגדל (ר' שש"כ מהדו"ק פל"ב הערה ק"ה). ולפי"ז לכאו' בני"ד אין מצוות חינוך כלל, דיתכן שיבנה בעזהי"ת המקדש, וא"כ כל כללי הפוס' בענין אבלות לא חלים בני"ד. ובפרט שעי"כ מתחזקת ההכרה שמהרה יבנה המקדש.

ואם כנים אנו בדברים הנ"ל, הרי הגענו לדון עפ"י כללי הפוס' גבי חינוך הקטן למצוות, וכיון שכן הרי נחלקו הפוס' אי יש מצוות חינוך למצוות דרבנן. י"א שהאב חייב בחינוך בנו אף במצוות דרבנן [ראה למשל גבי נטילת לולב בששת הימים האחרו' בסוכות, בשע"ת (סי' תרנ"ז) בשם הברכ"י. קריאת מגילת אסתר, בשו"ע (סי' תרפ"ט סעי' א',ו') בבה"ל, ובמ"ב (סקט"ז). לברך ברכות ק"ש, במ"ב (סי' ע' סק"ו) ובשעה"צ (סק"ז). תפילת שמו"ע, במ"ב (סי' ק"ו סק"ה), וכן כיוצ"ב. וע"ע בס' הקטן והלכותיו (ח"א פ"ב הערה ג') שהביא עוד פוס' דס"ל הכי. וע"ע במה שכתבנו בס"ד בספרנו קדושת השבת (ח"ב הערה כ"א, ובפרט בענף 4)].

ומאידך י"א שאין חובת חינוך במצוות דרבנן [ר' שו"ת רמ"ע מפאנו (סי' קי"א), א"ר (סי' קפ"ו סק"ג) ברכ"י (סי' תרנ"ז) בשם ס' בתי כהונה. אמרי בינה (או"ח סי' י"ד). פמ"ג (או"ח בא"א סי' קפ"ו סק"ג). בהקוה"ל (שם הערה ד'), בקדוש"ה (שם), ובמקראי קודש הל' ליל הסדר, מה שכתבנו בענינים אלה. ולאו כרוכלא אנא למיגמר ולמיזיל].

בענין למיספי איסורא לקטן (כגון להנעילו נעלי עור, וכנ"ל) או לאפרושי מאיסורא (למונעו מלנעול אותן), כבר דננו ע"כ בס"ד באורך וברוחב בקדוש"ה (ח"א שם), לגבי כל קבוצת גיל: עד גיל הבנה (2-3 שנים). מגיל הבנה עד גיל חינוך (שהוא כבן 6-7 שנים). ומגיל חינוך עד בר מצוה. עיי"ש.

ומ"מ גבי ני"ד, כפי שכבר כתבנו ישנם צדדים רבים לכל ענין וענין בזה, ולכן שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א מהו הגדר לחינוך הקטנים בט"ב. הזכרנו שמצד א' ט"ב קיל טפי מיוה"כ שנחלקו הפוס' אי העינויים בו (חוץ מאכילה ושתיה) הינם מדאו', ומאידך ט"ב חמיר טפי מג' תעניות. א"כ עד כמה יש להחמיר באיסורי ט"ב גבי קטנים. ועוד, מאיזה גיל יש לחנך הקטנים לדברים אלה בט"ב. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלמרות שקיי"ל שלאבלות לא מחנכים, אך מ"מ לאבלות על חורבן ירושלים כן מחנכים. והטעם לכך, משום מ"ש שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. והוסיף הגרא"נ שליט"א שנדמה לו שאת כל זה אומרים בשם הגראי"ה קוק זצ"ל [ואח"כ הראוני שכעין זאת כתב הגרא"נ שליט"א בהערותיו ביצחק יקרא על המ"ב (סי' תקנ"א סק"ע). אמנם יש להוסיף, שמאידך הראוני מש"כ הגרמ"צ נריה זצ"ל בספרו מועדי ראי"ה (עמ' תקמ"ח-תקמ"ט), שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל אמר שמפשטות הסוגיה ביומא (דפ"ב,א') שנזכר בה רק חינוך קטן לענין צום יוה"כ, משמע שלשאר תעניות אין צריך לחנכם להתענות. ולאבלות זו יש טעם נוסף שלא לחנך, משום ש"מהרה יבנה המקדש". עיי"ש באורך. וא"כ צ"ע מה דעת מרן הגראי"ה זצ"ל בענין זה]. ושאלתי את הגר"א נבנצל מאיזה גיל יש לחנך את הקטנים לכך. וענה הגרא"נ שליט"א שיש לחנכם מגיל שמבינים את החורבן. ושאלתי האם מגיל שש-שבע שנים. ותחילה הסכים הגרא"נ לכך, אך הוסיף שכל זה תלוי בחכמתו של כל ילד וילד. ואין צריך שיבין את עומק הדברים, שהרי גם הגדולים לא מבינים את כל עומק הדברים. ולכן אמר שזה מדובר אפי' לפני גיל שש-שבע. והזכיר שאפי' בגן כבר מלמדים את הקטנים על חורבן בית המקדש. עכת"ד. ומ"מ הגרא"נ לא נקב בגיל קבוע, אלא הדגיש שזה תלוי בהבנת כל ילד וילד את החורבן. וכן כתבנו כאן בהלכות.

ונביא עוד מעט מקורות בענינים אלה (מהספר החשוב נטעי גבריאל):

קריאת איכה - כ' בנטעי גבריאל (צינער. פנ"ה ס"ד) שקטנים שהגיעו לחינוך, יש להביאם לביהכ"נ לקריאת איכה.

אמירת קינות - כ' בנט"ג (הנ"ל. פס"א ס"ד) שאם הקטנים הגיעו לחינוך יאמרו להם עניני החורבן, אך קטנים מכך לא יביאו לביהכ"נ בזמן הקינות כדי שלא יבלבלו וגם יביאו לידי שחוק.

גבי ישיבה על קרקע - ראה בנט"ג (פס"ח ס"א). וגבי איסור רחיצה לקטן, עיי"ש (פרק ס"ט סעי' ב' ופרק ע"ג ס"י).

גבי ט"ב שחל בשבת ונדחה, אם הקטן הגדיל ונעשה בר מצוה ביום ראשון, י' באב , חיובו בדיני ט"ב - ר' נט"ג (פרק ו' סק"ז, ופרק ס"ד סעי' ה') שהביא מחלו' ע"כ. שלד' האבנ"ז (או"ח סי' תכ"ו), שו"ת משנה שכיר (ח"ב סי' קמ"ז), והמהרש"ם (ח"ג סי' שס"ג) א"צ להתענות, דמעיקרא תיקנו רק לט"ב ואז הרי היה קטן. ואילו לד' שו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' ק"ל), ושו"ת יד סופר (סי' ז') להחמיר, שבשעה שגזרו על צום ט"ב ידעו שיחול לעיתים בשבת ותקנו שיתענו למחר. וכן מבואר ביד אפרים על המ"א (סק"ט). ויסוד המחלו', אי ט"ב דחוי חיובו מצד עצמו או מטעם השלמה. ולכן הסיק בנט"ג שלכתחי' יצום, ואם הוא חלוש או קצת חולה, יש להקל. וע"ע לעיל, בדיני ג' תעניות (פ"א סוף הערה כ"ד).

[81]פא. גבי נעילת נעלי עור לקטנים ביוה"כ ראה במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"י סעי' ז') שהבאנו בס"ד שלוש דעות עיקריות בהא: י"א שנאסרים הם בכך כבר מעת שמתחילים הם ללכת, ואפשר להנעילם נעלים (הגר"מ אליהו שליט"א. וכ"נ ד' הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבו אלינו המובא שם). י"א מגיל שש-שבע שנים (שש"כ מהדו"ק פל"ב סעי' ט"ז ומ"ב). ויש מי שאומר מגיל תשע-עשר שנים (הגר"ש משאש זצ"ל). עיי"ש עוד ד' הגר"ש דבליצקי והגר"י זילברשטיין שליט"א. וע"ע בנט"ג (פרק ע"ד סעי' ג').

וע"ע שם במקראי קודש (בהערה ל"ד) ובנט"ג מאיזה גיל יש להפריש הקטן שנועל נעלי עור בעצמו.

ומ"מ כ"ז אמור גבי יוה"כ. אך יש לזכור שגבי יוה"כ כתוב במפורש האיסור לקטנים בגמ' ביומא (דע"ח,ב'). משא"כ גבי ט"ב שלא כתוב איסור זה לא בגמ' ולא בשו"ע, אלא זה מדין חינוך רגיל. ונראה שמ"מ אותם המקילים וסוברים שהגיל הקובע לני"ד הוא מגיל שש-שבע, או תשע-עשר, כ"ש שלא יחמירו יותר גבי ט"ב שהוא מדרבנן.

[82]פב. כ"כ בפסתש"ו (סי' תקנ"ד סקט"ו) מדנפשיה. ונראה שטעמו מצד עגמת נפש של ההורים, עפ"י שעה"צ (סי' תקנ"א סקצ"א). וראה בנט"ג הל' ביהמ"צ (פע"ד ס"ג) שכתב להחמיר בהא, דכיום יש נעלים טובות שאינן של עור, ובודאי יש לחנך הקטנים, שאין בזה צער כלל. ע"כ. וכעין זאת אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א גבי נעלים לילדים ביוה"כ.

[83]פג. כתב החכמת אדם בהלכות אבלות (סי' קנ"ב סעי' י"ז) גבי חינוך קטן לאבלות: ועוד נ"ל דאין בו מצות חינוך, שהרי אפי' ביוה"כ מותרין בכל חוץ מנעילת הסנדל. ובתשעה באב לא מצינו שיהיה חיוב לחנך אפי' בנעילת הסנדל. וצ"ל כיון שהוא דבר של צער לא גזרו בתינוק. ע"כ. וע"ע בח"א (כלל קל"ג סי"ח) שלכאו' סותר דבריו פה. ועיין בנט"ג (שם פרק ע"ד הערה ח') מה שיישב הדברים.

[84]פד. כ"כ רבינו חננאל בתענית (ד"ל,א') בשם גאון, וכ"כ המ""א, ושעה"צ (סי' תקנ"ד סקמ"ג).

ומה שכתבנו שד"ז אמור דוקא גבי חמשת העינויים, שכן משמע מדברי הר"ח שם, דלא קאי אישיבה על הארץ, ואולי אפי' לא על איסור ל"ת, אלא רק גבי חמישה העינויים שהזכירה הגמ' שם. כך בס"ד נלע"ד. והעירני חכ"א מדברי השו"ע ביו"ד (סי' של"ד סעי' מ"ג) ומדברי הש"ך שם (סק"ע), אך מ"מ כך נלע"ד גבי ני"ד עפי"ד הר"ח הנ"ל. ויש עוד להתיישב בדבר.