מקראי קודש | שמיטה

קדושת השביעית

הלכות השמיטה

בתוספת תשובות לשאלות שהתעוררו בזמננו

על פי הדרך שסללו לנו רבותינו

מרן הראי"ה קוק זצ"ל ורבינו הרצי"ה קוק זצ"ל

לאשכנזים ולספרדים

מהדורה שניה

ערך בס"ד:

משה הררי

ישיבת מרכז הרב

פעיה"ק ירושלים ת"ו

הדפסת אדר ב' ה'תשפ"ב

* * *

בס"ד

יהי רצון מלפניך

שיכבשו רחמיך את כעסך,

ויגולו רחמיך על מידותיך,

ותתנהג עם בניך במידת הרחמים,

ותכנס להם לפנים משורת הדין.

(תפילת רבי ישמעאל בן אלישע. ברכות, ז, א)

"השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני"

(שיר השירים, ה, ח)

חולי שאני חולה אינו חולי מעיים ולא מיחוש של ראש... ממה אני חולה - מאהבה (אליך).

מה החולה מצפה לרווחה, כך ישראל מצפים לגאולה.

(ילקו"ש שה"ש פ"ה)

מבוא / חוֹמֶש שלנו לעד / לא נשכח ולא נסלח* (נכתב ע"י העורך בעת שהותו בחומש)

כאן בחומש - עולם אחר. ברור לי שכשאחזור לעיר, הביתה, ואפילו שזו ירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, זו תהיה כעין נחיתה לכוכב אחר. פה מילת המפתח הינה: המאבק! נקודה.

אני פה כבר יותר מעשרה ימים רצופים. לאן שאתה פונה - ימינה או שמאלה - הכל (כמעט) נוער. עיר הנוער החדשה - חומש. אצל החילונים יש עיר הנוער - מרכז תענוגות בתל אביב - פאבים, דיסקוטקים ושאר שטויות. אצלנו עיר הנוער זו עיר המאבק. כשנכנסתי למטבח המרכזי לבדוק את רמת הכשרות של האוכל, נתן לי האחראי על המטבח (חב"דניק חייכן ונמרץ) הסבר על כל השאלות - ערלה, מוצרי חלב בלי חלב עכו"ם וכו'. כששאלתי על כשרות הבשר, התפלא האחראי ואמר לי: "למי יש פה בשר?". בקושי יש בשר לשבת. הרי גם שאר האוכל מגיע מתרומות ממוסדות צדקה וחסד (יצוין מוסד החסד "יד עזרא" מירושלים שעזר רבות למאבק במתן אוכל בכמויות גדולות). והרי בחומש נמצאים כאלף איש. שאלתי: מה עם שאר התפריטים? הרי הבחורים עובדים פה קשה והם צריכים לאכול, אחרת הם יעזבו. תמה עלי אחראי המטבח ואמר: "מה פירוש. הרי כולם יודעים פה שאנחנו במצב מלחמה. מי פה מחפש תענוגות?".

ואכן מצב המלחמה מורגש פה בכל סנטימטר. איפה היום כשאתה הולך ברחוב אתה שומע כל הזמן ריתוכים, הלמות פטישים לתקיעת הבזנ"טים, כשהצעירים אצים רצים כל אחד למשימותיו - בניית עוד סככה למאהל לצעירים החדשים שהגיעו הלילה (על כך בס"ד נדבר עוד בהמשך), הגדלת שטח חדר האוכל בעקבות תוספת האנשים, וכדו'. כמו כן השיפוצניקים עובדים ללא הפוגה, ואפילו בתשעה באב. בית נטוש בלי חלונות, ברזים וחשמל, הופך תוך זמן קצר לדירת מגורים מכובדת. והבנות - "עין לא ראתה אלקים זולתך". אח! בנות ישראל הכשרות והצנועות. גם הן - אותן נשים שאמרו חז"ל שבזכותן נגאלנו ממצרים, גם בדורנו כן הוא. איפה בדורנו אתה מוצא ברחוב בנות רבות גוררות על הכביש סלילי תיל לביצורים על הגגות. איפה רואים בנות הולכות עם מריצות מלאות חומרי בניה וכדומה. איפה היום רואים בנות המחזיקות מוטות שמושחלים עליהם צמיגים לחסימת כבישים. איפה רואים בנות שעומדות על פיגומים ועוזרות לביצורים על הגגות. אם כן - זה ממש מצב מלחמה.

החל מהבוקר בהשכמה יש פה מניינים עד אין סוף (ל"חסידים" מקבוצה מסוימת שנמצאים פה בעשרותיהם יש את הזכות בדר"כ לחתום את המניינים של שחרית). ב"איצקוביץ" לא היו מתביישים במספר מניינים כזה. וכל זה כמובן לאחר שרבים כבר טבלו במקוה הטהרה שהוקם ע"י בחורי ישיבת חומש (יישר כוחם על היוזמה). חוטפים ארוחת בוקר ופונים כל אחד לעיסוקו.

*כיון שחלקים רבים מספר זה נכתבו בישוב חומש ממש לפני הריסתו, הבאנו דברים אלה פה במהדורת תשס"ה, ועקב בקשת רבים הדפסנו זאת שוב גם במהדורה זו. ולמרות הזמן שחלף נראה שריח הדברים לא נָמַר.

- מי לעבודת בניין, מי לעבודות במטבח, ומי להוסיף קדושה ע"י לימוד תורה בבית המדרש (יש פה שני בתי מדרש גדולים: אחד ישיבת חומש הותיקה, ואחד של ישיבת קרני שומרון שזכתה להקים פה שלוחה לתפארת. יישר כח לראשי ישיבת קרנ"ש על המפעל החשוב!!). כמובן שאין לשכוח את התלמוד תורה שהוקם לילדי השוהים פה. תלמוד תורה בבוקר לעשרות תשב"ר, מגיל שש ועד ארבע עשרה. וכן קייטנה לזאטוטים, ולבנות כיתות א'-ד'. בקיצור, הבל פיהם של תינוקות של בית רבן בוקע גם מפה לשמים.

כשאתה הולך פה ברחוב, כפי שאמרנו, הכל רק צעירים. תמיד שמחה על פניהם [כשכותב אני שורות אלה - בלילה שח"ו יהיה האחרון לישוב יהודי זה, מודיעים לנו - לכל לומדי בית המדרש - שעומדים לרתך את דלת הכניסה, ומי שלא רוצה לצאת דרך החלונות (שעדיין פתוחים) מתבקש לצאת מיד]. פה גם הפשוטים ביותר (כן, יש פה אפילו אחד עם קוקו) הם צדיקים. כולם עם ציציות ענק, עובדים במרץ למען המאבק - המאבק נגד חילול שם שמים. המאבק נגד הפקרת חיי יהודים (כידוע, חומש חולשת על שטח ענקי הכולל את בית שאן, החרמון, צפת, עפולה, חדרה, נתניה ושאר השרון, בניני עזריאלי בתל-אביב, והשומרון). המאבק נגד איסור מדאורייתא של "לא תחונם" (כפי שקראנו בתורה ממש בפרשת השבוע האחרונה. כנראה שבספרי התורה של קבוצה מסוימת מילים אלה מחוקות), ונגד עוד איסורי תורה ודרבנן אחרים.

לקראת תפילת מנחה ההמונית - תחת הסככה המרכזית הענקית, מתקבצים כולם כשעה לפני התפילה לסליחות המוניות. כן, אצלנו חודש אלול הוקדם בחודש. אשכנזים וספרדים, כולם יחד, אומרים סליחות מעומק הלב - כולם אומרים "אדון הסליחות" במנגינה ספרדית, ולאחר מכן "אזכרה אלקים ואהמיה" במנגינה אשכנזית. מין תערובת מנגינות של שעת חירום, כשאת י"ג מידות אומרים לקול תקיעת השופר.

לאחר מכן שיעור לציבור ותפילת ערבית המונית. לאחר התפילה, איך לא - ריקודים המוניים לקול צלילי התוף המפורסם של חומש. הבטן אמנם מקרקרת לפני ארוחת הערב, אך מי יכול להשאר אדיש מול הריקוד הסוחף של רבי נחמן - "על ידי ניגונים ומחיאת כף מתמתקים כל הדינים". וכן רוקדים במנגינה מיוחדת את "ופדויי ה' ישובון", "עוצו עצה ותופר" ועוד שירים משירים שונים (ואגב, היה בחומש גם אחד שהתענה בסתר יום יום לביטול הגזירה. ובתשעה באב התענה יומיים רצופים - תשיעי ועשירי לילה ויום. מין רבי צדוק שכזה. ראה גמרא גיטין דף נ"ו עמ' א').

ואז מגיעים ללילה. חומש במיוחד בלילה לא נחה ולא שוקטת. אלה עוסקים בלימוד התורה בבית המדרש (כשבחצות ליל אומרים תיקון חצות במנין בקול בוכים בעזרת נשים), ואחרים עסוקים בפעולות קדושות אחרות. פעולות מודיעין על תנועות הצבא וכדומה. אך גולת הכותרת - הברחת שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) לחומש המכותרת. כבר לפני כשבוע החל הסגר הצבאי על חומש. במוצאי תשעה באב מודיעים על כך ברמקולים. תשעה באב הפך לעשרה בטבת. המצור החל. כל השוהים בחומש מתכנסים לכינוס חירום ראשון. המסר חד משמעי: מעתה מי שיוצא לא נכנס. קרי: אין יציאות. הסגר הינו בשמים ובארץ. מזל"טים מסתובבים סחור סחור מעל ראשינו (לגלות גופים פולטי-חום המתרוצצים בגבעות מסביב, ולדווח על כך לסיירות ולשאר יחידות העילית הרבות הנמצאות באזור כדי שיבצעו מרדף אחר הפולשים ה"מסוכנים"). נוסף לכך גם כדור פורח מודיעיני, וכמה רכבים צבאיים ענקיים נושאים מכשירי מכ"ם. וגם פה בארץ, כמה סיירות ועוד כמה גדודי חי"ר. בקיצור, אלפי חיילים השומרים על חומש מחשש חדירת "מחבלים" יהודים עוינים (הלוואי שכך היו שומרים על כל התנחלות מחשש חדירת מחבלים ערבים). ככל שנוקפים הימים מחריף הסגר. לקראת יום החורבן מתרחב הסגר על חומש למרחק עשרות קילומטרים מהישוב. נעשה יותר ויותר קשה להיכנס לישוב. קבוצות רבות לא מצליחות להגיע (ביניהם רבים שגורשו מגוש קטיף, אך לא התייאשו ומיד ניסו להכנס לחומש). במוצ"ש האחרון שלפני הפינוי הגיעו לקדומים מאות רבות של צעירים כדי לתגבר אותנו בחומש, אך רבים נתפשים בדרך.מאידך רבים רבים מצליחים להיכנס. כל בוקר בתפילת שחרית עוברות השמועות כמה הצליחו הלילה להיכנס. אלה - הנווטים יוצאי הסיירות, מובילים את הקבוצות שעות רבות בלילה (כתוצאה מכך מתרבות השאלות ההלכתיות בבוקר עד מתי לברך ברכות ק"ש וכדומה. וצריך להקל לחבר'ה האלה). גם הירח המלא - לילות אמצע חודש אב - מקשה על ההסתננות. קבוצה מסוימת נאלצה ללכת יום וחצי בהרים עד שהגיעו לחומש. ערבים רשעים מתצפתים על הקבוצות וגם הם מדווחים לצבא. בקיצור - כולם נגדנו. כשמגיעה קבוצה שהצליחה להסתנן ולהתקרב לחומש, מיד מזנקים חבר'ה מתוך הישוב לחבור אליהם ולהראות להם היכן הפרצות בגדרות על מנת שיכנסו לישוב. קצת מזכיר את תקופת ההעפלה (אך אז זה היה נגד הבריטים).

אבל גם אנחנו לא שוקטים על השמרים. למשל, בלילה אחד בלבד פונצ'רו ששים (כן - ששים) צמיגים של כלי רכב צבאיים. שיפסיקו לרדוף אחרינו. ועוד פעולות שונות אשר אינן מותרות לפרסום. עד לפני כמה ימים עוד העברנו עוגות לחיילים (אחד מבני היה אחראי על פעולה זו), אך בימים האחרונים נותק כבר הקשר עם הצבא, לטוב ולרע.

בכל אופן, זרם הבאים לא פוסק. ככל שהצבא מתגבר כוחות כך מתרבים הנכנסים. "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אנו ישנים בדירת 40 מ"ר כמה משפחות. נוסף לכך בחצר הבית ישנם כמה אוהלים גדולים למספר משפחות. ואצלנו המצב יחסית טוב, למרות שהצפיפות רבה. קצת קשה לישון כשבאותו מזרון ישנים איתך עוד ילדים, כשכל כמה זמן אתה מקבל חבטה מאחד מהם. אך מה לא עושים למען המאבק.

ועכשיו, פה, בלילה האחרון, כולם כבר יודעים לאן הם מצוותים - כל אחד למקלט שלו או לבית המבוצר שלו. עדיין בשעה שתיים בלילה נשמעים קולות הלמות פטישים של הביצורים. איננו יודעים כמה זמן תחזיק מעמד מערכת המגננה הזו, אך למדנו בבית המדרש שחייבים לעשות השתדלות, להראות לקדוש ברוך הוא שעם ישראל נאחז בציפורניו בכל שעל בארץ ישראל, ולא פחות חשוב - לנסות כמה שיותר למנוע חילול שם שמים קבל עם ועולם.

פה בבניין הסמוך אלינו, הבניין המכונה "בית העצים", עדיין מתבצרים. בניין ענק בן שתי קומות - המיועד לבנות בלבד (יצוין שבחומש היתה הפרדה מלאה בין בנים לבנות - מאהל בנים ומאהל בנות. כמו כן הפרדה בכל כינוסי החירום, בחדרי האוכל השונים וכדומה). רק הבנות הלוחמניות מיועדות לבניין/מבצר זה. כ"ח בנות. וגם כשאחת המורות שלהן באה להזהירן ששוטרי הימ"מ והיס"מ עלולים לשבור להן את האצבעות והידים, הן לא נרתעות וממשיכות להתבצר במרץ (אגב, צה"ל לא הצליח לפרוץ לבניין זה ולהוציא את הבנות, אלא רק כעבור שתים עשרה שעות של נסיונות נואשים). הביצים ושאר הדברים שעתידים לשמש כחומרי לחימה כבר הוכנסו לבניין. לכל המקלטים והבניינים המבוצרים כבר הוכנסו מיכלי מים ענקיים, מוצרי אוכל וחומרי לחימה קונבנציונאליים (כפי שהרבנים מרשים).פה אני עוצר בכתיבה. אומרים לנו שעוד זמן קצר עלולים שוטרי הימ"מ ח"ו להיכנס לישוב, המאבק העיקרי לפנינו. לה' הישועה.

(למחרת בעת הפינוי נעצרתי. כלא מעשיהו. מעצר בית. ואין להאריך).

כתבנו דברים אלה לא על מנת לספר סתם סיפורים. באנו להראות את כח הרצון, רוח הלחימה ומסירות הנפש של הציבור, בעיקר הנוער, הדבק בארץ ישראל מכוחה של תורה.

פעילות נמרצת זו למעשה היתה המשך לפעילות שנמשכה יותר משנה, מאז תחילת הדיבורים על ההתנתקות מחבלי ארץ הקודש [והתבטא הדבר בתפילות רבות, שהגדולה שבהן היתה פחות משבועיים לפני האסון, בתפילה גדולה בכותל המערבי, מול הר המוריה, תפילה בה הוצפה כל העיר העתיקה וסביבתה הרחוקה ביותר ממאה אלף איש (שזכיתי גם אני הקטן להשתתף בה ממש ברחבת הכותל המערבי). תפילה מרובת מתפללים כזו לא היתה יותר מאלף ותשע מאות שנה - מאז חורבן בית שני].

רוח לחימה זו לא תעזוב אותנו גם במאבקים הבאים. נמשיך לאהוב את ארצנו, נמשיך להיות קשורים גם לחבלי הארץ שמוחרבים וננטשים על ידי פוליטיקאים חסרי אחריות המנותקים מהקב"ה, מהתורה, מעם ישראל ומארץ ישראל.

לא נשכח ולא נסלח להם לעולם על מעשיהם הנפשעים.

לא נשכח ולא נסלח לכל השרים וחברי הכנסת שתמכו בפשע זה.

לא נשכח ולא נסלח לכל שופטי בית המשפט שיכלו למנוע ולא מנעו זאת, ועוד מענישים את הלוחמים נגד פשע זה.

לא נשכח ולא נסלח לכל אנשי התקשורת, שבלהיטות פושעת נלחמו עשרות שנים בשקרים ובכזבים נגד המתנחלים ושמחו לאידם ביום הפינוי.

לא נשכח ולא נסלח לכל החיילים והחיילות, השוטרים והשוטרות שביצעו פשע זה באופן זה או אחר.

ומאידך, אנו נתחזק בקשר אל הקב"ה, אל התורה, אל עם ישראל ואל ארץ ישראל (ונשוב לגור בחבל עזה בכלל ובעיר עזה בפרט, וכן בצפון השומרון) כדי לקרב את הגאולה שתבוא ברחמים, במהרה בימינו. אמן.

[ועתה בעת הדפסת מהדורה זו, יכולים אנו להוסיף: המשכנו את המאבק בעמונה, ובע"ה נמשיכנו בכל כוחנו - אם נדרש - גם בעתיד, למען שמו באהבה].

הקדמה: הלכות השמיטה

פסוקי התורה על שנת השבע

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (שמות פרק כ"ג פס' י'-י"א).

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: (שמות פרק ל"ד פס' כ"א. לדעת רבי עקיבא).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כ"ה, א'-ז').

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: (ויקרא כ"ה, כ'-כ"ב).

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (דברים ט"ו, ט'-י'. שמיטת כספים).

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (דברים ל"א, י'-י"ג. מצוות "הקהל").

הקדמה למהדורה הראשונה

פרק א': פתיחה

"אודה ה' מאֹד בפי ובתוך רבים אהללנו", "ומשירי אהודנו", על אשר זיכני להיות מחובשי בית המדרש בישיבתנו הקדושה "מרכז הרב" פה עיה"ק ירושלים ת"ו, ועל אשר זכיתי להסתופף במחיצתם של גדולי הדור - זצ"ל ושליט"א - אשכנזים וספרדים, חרדים, ליטאים וחסידים, וכן אצל גדולי רבני הציונות הדתית, ועל כך מודה אני לבורא עולם.

ועוד אוסיף להודות ולשבח בשבחים עצומים לבורא עולם, החונן לאדם דעת ולאין אונים עוצמה ירבה, שזיכני להוציא לאור את ספרי מקראי קודש (על הלכות חגים) וקדושת השבת, ולאחרונה קיצור הלכות החגים, כולל הלכות יום טוב, חול המועד ועוד.

פרק ב': מעלת שנת השמיטה וחביבותה

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל השביעיות חביבות:

בשמים, השביעית חביבה, שנאמר: השמים ושמי השמים, הרקיע, שחקים, זבול, מעון, ערבות - "סולו לרוכב ערבות".

בארצות, השביעית חביבה... ואיזו, זו תבל. בדורות, השביעי חביב... וזהו חנוך. באבות, השביעי חביב... וזהו משה. בבנים (בניו של ישי), השביעי חביב... וזהו דוד. במלכים, השביעי חביב... וזהו אסא. בשמיטים, שביעית חביבה.. - שנת היובל. בשנים, שביעית חביבה... - שנת השבע. בימים, השביעי חביב - שבת, וכו'. הרי שייחד הקדוש ברוך הוא את שמו על השביעיים, ובחר בהם וקידשם לשמו [עפ"י ילקו"ש (יתרו, רע"ו), מדרש רבה (ויקרא כ"ט, ט')].

ולפי זה יש שהסבירו מה ענין שמיטה להר סיני: שהקדוש ברוך הוא דיבר דווקא עם משה, שהוא חביב (שהוא השביעי לאבות), ובהר סיני שהוא שביעי להרים, "כי תבואו אל הארץ" - שהיא שביעית לארצות, "ושבתה הארץ" - השנה השביעית לשנים. "שבת לה'" - כמו במעשה בראשית, שהשבת שביעית לימים [המלבי"ם (בארץ חמדה, פרשת "בהר")]. וישנם עוד מדרשי חז"ל רבים בענין זה [ר' בספר ילקו"י (שביעית עמ' 49 ואילך)].

וכן מצינו בברכת "אמת ויציב" בשחרית, שהמילה "וחביב" הינה השביעית בסדר המעלות הנזכרות שם.

השבת והשמיטה:

חז"ל והפרשנים הירבו להשוות בין שנת השמיטה ומצוותיה ליום השבת. שנת השמיטה הינה "שבת לה'", וכשם ששבת קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש שכל ששת ימי השבוע מתברכים ממנה, כך גם השמיטה, אף שאין עושים בה מלאכה, הריהי משפיעה שפע של ברכה לעצמה ולשש השנים הבאות [ילקו"י (שם עמ' מ"א) בשם ס' אמרי שפר. עיי"ש עוד הרבה השוואות בין השבת לשמיטה, וקיצרנו]. וישנם עוד הסברים רבים המקשרים את השמיטה, שעליה נאמר "שבת לה'" ליום שבת קודש. ואנו מקצרים בכך.

פרק ג': הטעמים למצוות השמיטה

הרבה דנו גדולי ישראל בכל הדורות, מַהם טעמי מצוה מיוחדת זו. וניתן בס"ד לתמצת זאת לארבעה מישורים שונים: א. בין אדם למקום. ב. בין אדם לחבירו. ג. בין אדם לעצמו. ד. בין אדם לארצו.

בין אדם למקום: יש מסבירים, שעל ידי המניעה מעבודה בשמיטה, מכיר האדם שה' הוא אדון הכל והוא ברא את העולם. וזאת כשם שהמניעה מעשיית המלאכות בשבת מזכירה לאדם שה' ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי שבת ממלאכה [ספר החינוך (מצוה פ"ד)]. ועוד: על ידי כך שהאדם מפקיר את יבולי שדהו, מטעו וגינתו, הריהו מגלה את בטחונו בבורא, שמידו הכל, ומגביר את בטחונו בו [החינוך (שם)].

בין אדם לחבירו: יש אומרים שעל ידי הפקרת כל היבולים - הפירות, הירקות, הקיטניות וכדו' - הריהו מגלה את רגש החנינה והחמלה על בני האדם האחרים, וכמו שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" וגו' [הרמב"ם במורה נבוכים (ג, ל"ט)]. ונוסף לכך, בשל חיוב התורה להפסקת העבודה ולהפקרת היבולים, אזי לא רק שנותנים אנו אפשרות מחיה לעניים, אלא הדבר נעשה בלא רגש התנשאות ועליונות של נותן ומקבל, וכולם שווים בין שווים, ומה שנעשה נעשה על ידי צו התורה הקדושה [הרה"ג רי"צ רימון שליט"א, בשם הג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל].

בין אדם לעצמו: כיוון שאיסור המלאכה בשדה ובכרם יוצר אצל האדם זמן פנוי רב. החקלאי תמיד טרוד בעבודת השדה ובהגדלת תנובת שדהו ופירותיו. ובהתקרב שנת השמיטה מפסיק הוא את פעילותו השוטפת, מתוך כך יש שכתבו ששנה זו צריכה להיות מנוצלת ללימוד התורה הקדושה, ועל ידי כך מגלה הוא שגם העולם הרוחני והלימודי הרחוק ממנו במשך שש שנים - בעצם קרוב הוא אליו ויכול הוא לנצלו למשימה נשגבה זו של לימוד תורה והתקרבות לה' יתברך ולדבקות בו, ככל שאר העמלים בתורה גם בשש שנות המעשה [הג"ר צבי הירש קלישר, והג"ר שאול ישראלי - זצ"ל].

טעם נוסף כתבו - שניתנה השמיטה גם בפַן שבין אדם לארצו. על ידי שביתת האדמה ("ושבתה הארץ שבת לה'") במשך שנה שלמה, הרי שהארץ "נחה" מעבודתה (דבר המתבטא בשמירת המינרלים הטמונים בה), כך שלאחר שנת השבע מתרבה יבול האדמה והיא מתחזקת בשל הוברתה [הרמב"ם במורה נבוכים (שם). הדברים נלקחו בעיקר מספרו הנפלא של הרה"ג יוסף צבי רימון שליט"א. שמיטה - הלכה ממקורה].

וכיוון שאנו עוסקים במעלת השמיטה, הרי שלגבי מה ששנינו בסוף יומא (דפ"ה, ב') שעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, שעל כן בספר מראה הגדול (ח"א דרוש ו' ד"ה "ואשר") כתב שנראה, שמה שצריך ריצוי חבירו היינו בשאר שנים. אבל בשנת השמיטה, כיוון שמקיים את מצוות השמיטה כתיקנה ומשמט חובות חבירו, גם ה' לא ימנע טוב, ומכפר לו גם עבירות שבין אדם לחבירו, בלא ריצוי, מידה כנגד מידה. עד כאן דבריו. וכתב על כך רבנו השדי חמד (מערכת יוה"כ. אספת דינים סי' ב' סקי"ד), שלמרות שלא מצא סתירה מפורשת לזה, מכל מקום דעתו אינה מסכמת לזה. עד כאן דבריו. ואם כן למרות שדעה זו לא נפסקה להלכה, בכל אופן אנו רואים מהו כוחה של שנת השמיטה.

ועוד נזכיר פה מה שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי (סוף פרק שביעי בסוטה), שכשמברכים את ברכת "שהחיינו" בקידוש של הלילה הראשון של ראש השנה של שנת השמיטה, שנכון לכוון גם על קיום כל המצוות של שנת השמיטה [ראה בפירוש הרידב"ז שם. וכן דעת הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב. הב"ד בס' ילקו"י (פרק א' סעיף ט"ו) וע"ע בשיח אמונה (פרק א' ס"ק 4)].

פרק ד': לימוד הלכות השביעית

רבות הן הלכות השביעית [תוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "שאין")]. אין מספר להלכות איסורי המלאכה, למצוות השמירה על קדושת פירות השביעית, איסור ספיחין, השמטת הכספים וכו'. ולכן הדגישו הפוסקים את חשיבות לימוד הלכות השביעית, עד כדי כך, שיצא אחד מהגדולים ואמר, שלגבי תקנת משה רבינו ע"ה שתיקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג, בכלל זאת שילמדו לפני שנת השבע ובמשך שנה זו את הלכות השמיטה [כפי אהרן (ח"ב סי' י"א). הב"ד בילקו"י בתחילת ההקדמה].

ואם ישאל השואל, אם כן מדוע בספר השלחן ערוך מיעט בהבאת הלכות שמיטה [ראה בשו"ע (יו"ד סי' של"א סעיף י"ט. וחו"מ סי' ס"ז)], אמור נאמר לו שבזמן מרן - רבנו יוסף קארו זצ"ל, שחיבר את השולחן ערוך - לא היו ליהודים כמעט קרקעות בארץ ישראל (ולדעתו ליבולים הגדלים בשדה של גוי אין קדושת שביעית), כך שהלכות אלה לצערנו לא היו אז למעשה, ולכן לא האריך בהן [בית רידב"ז. ילקוט יוסף (דף ח')].

ופה המקום להזכיר את דברי הגאון האבני נזר זצ"ל, שהלימוד בהלכות שביעית הוא תיקון על החטא הקדמון שלא שמרו שמיטות ולכן גלו. ועל ידי הלימוד בהלכות אלה נחשב הוא כאילו מקיים את מצוות השמיטה בפועל, וכמו שמצינו בענין הקרבנות [בגמ' במנחות (דף ק"י). הביא דבריו בספר ילקוט יוסף (עמ' 68)].

פרק ה': מבט כלל ישראלי על השמיטה

מצוות השמיטה בנויה על שני יסודות: כלל ופרט. כללותיה ופרטותיה מסיני. כללותיה: המצווה אינה חלה מהתורה אלא רק אם "כל יושביה עליה". ופרטותיה: המצווה חלה רק אם כל אחד ואחד מכיר את שדהו ואת כרמו (היינו שכל שבט וכל משפחה יהיו במקומם).

אחד העקרונות הבסיסיים של הלכות השמיטה הוא הפקעת הבעלות הפרטית מהגידולים החקלאיים בשנה זו והעברתה לציבור.

הרעיון המרכזי של מצוה זו הינו: הוצאת האדם מתפיסתו שמסתובב סביב עצמו, ולפתח אצלו רגישות לזולת, אחריות ציבורית וראיה ממלכתית. דבר זה מתבטא לא רק במצוות החקלאיות של השמיטה, אלא אף במצוות שמיטת הכספים. למלווה הפרטי אסור לתבוע את חובו מהלווה, אולם לבית הדין, המייצג את הציבור, מותר לגבות את החוב (דבר המקנה את האפשרות לגבות את החובות על ידי ה"פרוזבול").

מתוך אחריות כללית זו, עולה החובה המוסרית להתחשב בחקלאים, ולהשתתף עמם בנשיאה בעול. הארץ היא של כולנו, המצווה היא של כולנו, ולתפישה זו ישנן השלכות רבות. וכגון: האם להעדיף יבוא על פני אפשרות של אוצר בית דין ומצעים מנותקים. לכאורה הפתרון של היבוא הוא "חלק", ללא שאלות, אך בעצם הצרכן גורם על ידי כך שהחקלאים יעבדו את אדמתם ללא הסדר של אוצר בית דין, היתר מכירה, או בגידול של מצע מנותק. כיוון שהשוק/ הצרכנים שאליהם אמור להגיע היבול ה"כשר", אינו מעונין בתוצרת הישראלית אלא מעדיף יבוא.

גם אלה המעדיפים תוצרת חקלאית של גויים בארץ אינם מודעים לכך שהגדלת המכסות של גויים אלה יש בה בעיה הלכתית. כיוון שכדי לספק את צריכתם של שומרי השמיטה, הדבר מחייב הגדלת מכסותיהם של הגויים, הן בקרקעות, הן במים ובשאר הסיוע של המדינה אליהם. לא רק שהדבר גורם ליתר האחזות של הגויים בשנת השמיטה, אלא למעשה הקרקעות שסופחו אליהם בשמיטה - נשארות לדאבון לב אצלם גם לאחר שנת השמיטה, ואף הבג"ץ אינו מחזיר קרקעות אלה לידיים היהודיות לאחר שנת השבע.

הפתרונות של גידול על "מצע מנותק", קניית יבולים מדרום הערבה, ואף היתר מכירה, עם כל השאלות עליהם - פתרונות אלה מאפשרות התמודדות עם המגמה הלא-לאומית של קניה מגויים הגרים לעת עתה בארץ, וכן צריכה מיבוא (ממצרים, מירדן, מאירופה, וכל שכן מרצועת עזה - שעל הקונה ממנה כתב הגר"מ אליהו זצ"ל ש"ידיהם דמים מלאו").

יתכן שעלותה של תוצרת ישראלית זו גבוהה יותר, אך כאן מבחנו של המהדר במצוות, האם כשם שהוא משלם יותר על בשר שכשרותו מהודרת יותר, הוא מוכן לשלם גם על תוצרת חקלאית מהודרת יותר, ולחזק את אחיזתנו בארצנו.

שאלת המפתח לכל העוסקים בהלכות שביעית וביישומן הינה: האם חקלאות ישראלית בארץ ישראל הינה "ערך" כשלעצמו, או רק "צורך". האם נשאֵר בהסתכלות הפרטית, או ש"נגדיל ראש", והתפישה הכללית-לאומית היא תהיה גורם-מנחה ביישום מצוות השמיטה [נכתב ברובו עפ"י מאמרו של הג"ר יעקב אריאל שליט"א במבוא לספר "קטיף שביעית", בשל ההסתכלות הכלל-ישראלית שלו, עם מעט שינויים].

פרק ו': דרכנו ההלכתית בקונטרס זה

הנה קיבלנו מרבותינו, שדרך הפסיקה לספרדים בהלכות הללו, שאין השולחן ערוך עוסק בהן, שההכרעה הינה כדעת רבנו הרמב"ם, שהוא המרא דאתרא דישראל [שכ"ד הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א, הגר"מ אליהו זצ"ל בספר מאמר מרדכי (למשל בפרק י"א הערה 15, ולגבי ספיחין בעמ' תצ"א בנספחים ריש סימן ט"ז). וכ"כ הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (כגון בהקדמתו שם, וכן לגבי אופן הביעור, וכדו'). וכן דעת בעל הילקוט יוסף שליט"א (לאורך כל ספרו, חוץ ממקרים מעטים, כגון שלא פסק כרמב"ם בענין ספיחין שקוטפים אותם בשביעית)]. ולמעשה בס"ד נטינו קו כרבנו הרמב"ם, כרבנו הב"י בספרו הכס"מ [חוץ מהשאלה האם שמיטה בימינו הינה מדאו', שבהגלות נגלות כתבי הרמב"ם, התברר שלרמב"ם (בפרק י' הלכה ט') אכן השמיטה בימינו הינה מדרבנן], ובאחרונים בעיקר כדעת הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל.

ולגבי האשכנזים, השתדלנו בס"ד ללכת בדרך שסללו לנו רבותינו, הלא המה מרן הג"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מרא דארעא דישראל, עפ"י רוב הוא הפוסק האחרון. ועמו הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ונתננו משקל חשוב לדעת רבנו הגר"א (שנוות ביתי הינה ממשפחתו) ובעל פאת השלחן, וכן לפסקי הגר"א שפירא והגר"ש ישראלי זצ"ל. ומכל מקום השתדלנו תמיד להזכיר את דעת הגאון הגדול החזו"א זצ"ל וסיעתו [שהם בעל הקה"י, דא"מ, משפטי ארץ וסיעתם]. כמו כן הבאנו במידת האפשר גם את דעות הגרצ"פ פראנק זצ"ל, הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל.

ומכל מקום נהגנו כדבריו של הג"ר יעקב אריאל שליט"א, ש"תלמידי חכמים בארה"ק נוחים זה לזה בהלכה, שראשם פתוח ועינם טובה, שנוהגים כבוד לכל פוסק ולכל תלמיד חכם בעל שיעור קומה".

פרק ז': דרך עבודתנו בקונטרס זה

בעיקרון, השתדלנו בכל נושא ונושא להתחיל בכללים, ומשם להמשיך בפרטים. כן נהגנו בענין איסורי המלאכות, לענין הנהגת קדושת שביעית ביבולי השביעית, ובכל שאר הנושאים. לכן, למשל, לאחר הלכות ההשקייה בגינה, הזכרנו את הדין לגבי פתיחת מזגן כשמימיו מטפטפים לדשא שבחצר. הוצאת מי שטיפת הרצפה החוצה לגינה, וכן שטיפת המכונית באותה מציאות, זריקת גרעין של תמר בחצר, שתילת צמחים בקרקע האקווריום, לשים את יין ההבדלה (של השמיטה) על עיניו וכדו' לשם סגולה, וכדומה.

כמו כן השתדלנו בקונטרס זה, על פי עצת רבותינו שליט"א, להתרכז יותר בהלכות הקשורות לצרכן הפרטי, כולל דיני קדושת שביעית בפירות וירקות והיחס אליהם במטבח הפרטי והציבורי, וכן טיפול בצמחי הגינה. ופחות התרכזנו בהלכות הקשורות לחקלאי.

יש לציין שבהרבה מקומות קיצרנו מאוד בשל חוסר זמן. בפרט שקונטרס זה במהדורתו הראשונה נכתב בזמן קצר. ואבקש מחילה מהקורא שלא יקפיד עלי שקיצרתי במקום שצריך להאריך.

הספרים שנעזרנו בהם הם בעיקר הספר הנפלא שבת הארץ (למרן הגראי"ה קוק זצ"ל. מהדורת מכון התורה והארץ, עם תוספת שבת). ספר החזו"א. ספר מאמר מרדכי (לגרמ"א זצ"ל. מהדורת תשס"ח). ספר ילקוט יוסף (שעומד כחומה בצורה כנגד כל המלעיזים על "היתר המכירה"). ספר קטיף שביעית (הוצ' מכון התורה והארץ. מהדורות תשס"ז ותשפ"ב). וכן נעזרנו בספרים: ספר השמיטה (לגרי"מ טוקצ'ינסקי), אור לציון (שביעית), שמיטה - הלכה מקורה (להרה"ג רי"צ רימון שליט"א. מהדורות תשע"ד ותשפ"א), מנחת אשר (שביעית), דרך אמונה, משפטי ארץ, ועוד.

וזאת למודעי. ספרים רבים מצוינים בקונטרס זה ללא ציון איזה חלק, וכל מקום שסתמנו הכוונה לנושא השביעית. הדבר כולל משניות - שהכוונה למסכת שביעית. תלמוד ירושלמי, רמב"ם (שמיטה ויובל), אור לציון, מאמר מרדכי, ילקוט יוסף, מנחת אשר, דרך אמונה, ושאר הספרים.

כמו כן הספקנו בס"ד להכניס לקונטרס זה כמה מכתבים ופסקים מגדולי הדורות, וכן תשובות שענו לנו בעל פה רבנים גדולים, נוסף למה שהתייעצנו עם כמה תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות השמיטה.

פרק ח': היתר המכירה

לצערנו נושא השימוש בהיתר המכירה הינו נושא טעון ומפלג, כך שבמקום שמצוות השמיטה, שנועדו לאחד את העם על כל רבדיו (כגון בין עשיר לעני), במקום זאת הרי שמצוות השמיטה בכלל, והשימוש בהיתר המכירה בפרט - הינם גורמים המפלגים את העם. ובאמת לנוהגים לסמוך על היתר המכירה יש להם אילנות גדולים להתלות עליהם, מהם גדולי הדור לפני כמאה ועשרים שנה - הלא הם הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, וכן הג"ר יהושע מקוטנא, המהרי"ל דיסקין (בשמיטה האחרונה לחייו), ועוד רבים רבים מגדולי הדור ההוא זצ"ל. ולאחריהם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, ועמו בנו הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. כמו כן נתמכים אנו מבתי מדרשם של הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל, הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל (שדחה בטוטו"ד את טענות המתנגדים להיתר המכירה, כמובא בהקדמת הספר קטיף שביעית), וכן הגר"ש ישראלי זצ"ל, ועוד.

אנו מצידנו הבאנו את שתי דעות הפוסקים שדנו בנושא זה, עם כבוד והערכה לשניהם, הבאנו (בקיצור - מחמת חסרון הזמן) את טענות התומכים והמתנגדים. וכל זה כדי להרבות כבוד שמים, קידוש שם ה' בעולם, כאשר כל צד מציג את עמדותיו בצורה עניינית. וכן הזכרנו (בפרק י"ז) את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, באשר לסדר העדיפויות של הקניות, שבעצם הרבה מהפתרונות (כאוצר בית דין, היתר מכירה, גידול במצע מנותק שבחממה וכדו') - שכולם הם בבחינת בחירת הרע במיעוטו.

פרק ט': שער ההודאה

בצאתי מכרך זה, הנני למלא את פי להודות לבורא עולם, על כל הטוב אשר גמלני. ראשית על שהחייני וקיימני במשך זמן כתיבת קונטרס זה, אשר למרות המאמצים הכבירים נשארתי על עומדי. ועוד, שסייע בידינו לכתוב את ההלכות בקונטרס, ושלח יהודים צדיקים שעוזרים לנו במלאכת ההקלדה, בהגהות וניכוש הקמשונים, בהדפסה ובכריכה. על כל זה, ועוד, מודה אני לבורא עולם, החונן לאדם דעת ולאין אונים עצמה ירבה, שעזרני מעודי ועד עתה. ותחינתי לו, שימשיך לעוזרני כדי להפיץ ולהרבות יראת שמים טהורה, קדושה, ותורה בעם ישראל.

ולהבדיל (בין קודש לקודש), מודה אני לישיבת "מרכז הרב" שזוכה אני להסתופף בצילה, ובפרט לראש הישיבה, הרב הגאון המפורסם ר' יעקב אלעזר כהנא שפירא שליט"א, שנוהג בי עין טובה, ובפרט שעוזר לנו בעבודת הקודש (כגון אפשרות פירסום מכתבי מו"ר אביו, הגר"א שפירא זצ"ל). ירחיב ה' גבולו בתלמידים לאורך ימים ושנים טובות.

ועוד לי באמתחתי ברכת הודאה לאימי, מרת שרה הי"ו, אשר גידלה אותי במסירות רבה. וחמין ושמן שסכתני בילדותי הם שעמדו לי עד עתה. וכן אודה לרעיתי המסורה, שטורחת בצינעה זה עשרות שנים, ימים ולילות, על מנת שאוכל לעסוק בתורה.

ברכות מאליפות לרבנים הגאונים החשובים שליט"א, הרה"ג שמיר שיינטופ, הרה"ג דביר אזולאי, הרה"ג בניהו שנדורפי וכן לרב החפץ בעילום שמו, אשר שינסו את מתניהם לקרוא את הכתוב ולהעיר את הערותיהם החשובות. וכן להרה"ג עזריה אריאל שליט"א (מ"מכון המקדש" אשר בירושלים ת"ו) אשר נאות לכתוב עבורנו את הפרק על השמיטה במקדש. ולהרה"ג שמואל ברוכיאן שליט"א, אשר עזרני בליבון סוגיות בנושא השמיטה.

תודה מיוחדת לרבנים החשובים, חברי מכון "התורה והארץ", אשר שלחו אלינו את ספרם החשוב "קטיף שביעית" במהדורתו המשוכללת (לשנת תשפ"ב) עוד לפני צאתו לאור. וכן נתנו לנו את מפת הגבול הדרומי של הארץ לענייני השמיטה. וכן לידידי, הרה"ג החשוב יוסף צבי רימון שליט"א, אשר שלח לי גם הוא את ספרו "שמיטה - הלכה ממקורה" במהדורתו החדשה (לשנת תשפ"ב). שני ספרים אלה היו לי לעזר רב. ישלם ה' להם כפועלם, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה.

לא אשכח להודות לתורמים הנפלאים, אשר הזילו זהב מכיסם, על מנת לאפשר הוצאת קונטרס זה במלוא הודו והדרו.

ברכה מיוחדת לרעי אשר הוא כאח לי, הלא הוא הרה"ג רפאל חיים עטי'ה, ועל ידו אשתו הרבנית שליט"א, אשר לא משה ידי מידו במשך רבות בשנים, ועסק בדברים במסירות ובתבונה, וחלק נכבד לו בהוצאת כל כתבינו.

עוד אודה להר"ר דביר עמר נר"ו, אשר המציא לידי מכתבי הגר"א שפירא זצ"ל על מנת שנפרסמם ברבים, להגדיל תורה ולהאדירה.

ואחרון אחרון חביב, יישר כח גדול לאחי ורעַי, בני הישיבה הקדושה "מרכז הרב", אשר אזרו מתניהם, מי בהקלדה, מי בהגהות, ומי בעצה נכונה, והקדישו שעות וימים, מהם אשר ממש נידדו שינה מעיניהם, כדי שהדברים יצאו מתוקנים כהוויתם. ובפרט לאברכים ולבחורים (לפי סדר הא"ב): הרב נריה עמישב אריאל, הרב יובל טרספולסקי והרב עדו מיכאלי.

לכולם לכולם ישלם הקב"ה שכרם, ויזכו לבנים ובני בנים, צדיקים וחסידים, כולם זרע קודש וזרע של קיימא, העוסקים בתורה לשמה. ויזכו לבנות צדיקות וחסוּדות, העובדות את אביהן שבשמים בשמחה, ובחיק ירא א-להים תינתננה.

לסיום: נזכיר שלספרינו מקראי קודש וקדושת השבת, ישנן הסכמות מגדולי הדור (חלקם מנוחתם עדן וחלקם עמנו), מהם (לפי סדר הא"ב): הגר"מ אליהו, הגרי"ש אלישיב, הגר"ש דבליצקי, הגרב"י זילבר, הגר"ע יוסף, הגר"ש ישראלי, הגר"ש משאש והגר"א שפירא זצ"ל. ויבלחטו"א הגר"א נבנצל והגרש"א שטרן שליט"א.

ושנזכה בס"ד לביאת גואל צדק, למחיית עמלק, להורשת הגויים מארצנו, לבנין בית המקדש והעבודה בו, ולמלוא הופעת השכינה על כל עמו ונחלתו, במהרה בימינו. אמן!

ט"ו אלול תשפ"א מ. הררי

"מרכז הרב". פעיה"ק ירושת"ו.

הקדמה למהדורה השניה

(אדר ב' תשפ"ב)

פרק א':

פרק ב':

וכאן בס"ד נזכיר את חשיבות הצורך לחזור, לתקן, לשפץ ולהוסיף, לכל ספר קודש שכבר יצא (ולאו דווקא ספר הלכתי).

מובא בגמרא בבבא בתרא (דקנ"ז,ב') שנחלקו האמוראים לגבי מי שלווה משני אנשים שונים, ובזמנים שונים, ובשני שטרי החוב כתב שיעבוד לנכסיו הקיימים וגם לקנינים שיקנה לאחר מכן. וכשבאו המלוים לגבות את חובם מהקנינים שקנה לאחר ההלוואה השניה, טען כל אחד מהמלוים שהנכסים שקנה הלווה לאחר ההלוואה השניה, משועבדים לו. ונחלקו שם האמוראים לאיזה מלווה שייכים נכסים אלה. יש מי שאומר שהמלווה הראשון קנה, ויש אומרים שיחלוקו. ואמר על כך רבינא בגמרא שבמהדורא קמא אמר להם רב אשי שהמלווה הראשון קנה. ובמהדורא בתרא של רב אשי אמר להם שיחלוקו. עד כאן מדברי הגמרא.

ופירש רש"י על כך שני פירושים. פירוש ראשון, שמהדורא בתרא הכוונה כשחזר רב אשי על תלמודו פעם שניה. ובשם רבינו חננאל כתב, שרב אשי חי ששים שנה. ובכל שנה היה חוזר על תלמודו בשני ירחי הכלה, ניסן ותשרי. ולכשהגיעו שלושים השנים הראשונות סיים את כל תלמודו, וכן עשה בשלושים השנים האחרונות. וא"כ מהדורא קמא היינו שלושים שנה הראשונות. ומהדורא בתרא הן שלושים השנים האחרונות. ע"כ.

ועפ"י הדברים הללו כתב רבנו התפארת ישראל בפירושו על המשניות באבות (פרק ב' משנה ד', בסק"ב), שדבר זה הינו חובה על כל מחבר ספר, לעשות מהדורא (חדשה, בדוקה ומבוררת - מ.ה.) על החיבור. לפשפש בסדקיו ובזוויות העמומות והכהות. ומי לנו גדול מרבותינו זכרונם לברכה, שהרי גם רב אשי עשה מהדורה (נוספת) על הש"ס (כבגמ' ב"ב הנ"ל). והוסיף בתפארת ישראל שם חידוש גדול, וז"ל: וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין, כריתות, תמורה, מעילה ותמיד נחטפה השעה ולא נעשתה עליהן מהדורא נוספת, ולכן באמת לשון מסכתות הללו אינה כסגנון שאר הש"ס [וציין לתוס' בנדרים (ד"ז ע"א)]. עכ"ד.

הביא דברים אלה בהקדמת ספר שש"כ (למהדו' תש"ע), והוסיף בשם מורו זצ"ל, שבעל הקיצוש"ע הוציא בחיים חיותו את ספרו ביותר מעשר מהדורות, ובגלל רוב המהדורות זכה הספר להצלחתו. עכ"ד.

וכבר קדם לכל אלה רבנו הרמב"ם באגרת השמד (סוף פיסקא א' ד"ה "וממה"), שכ' וז"ל: וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב "אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה", ואחר כך יאמר לאדם, זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על ספר ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר. עכ"ד. ואע"פ שהרמב"ם דיבר שם על מי שעומד לכתוב ספר, ולאו דוקא על ספר שכבר נכתב (שצריך לברר מקחו ולתקנו במקום שצריך), מ"מ בתשובותיו (סימן שטז) כתב אל אותם שהגיעו ספריו אליהם: "ואם יש בספר שהגיע אליכם דבר שסותר זה, כמו שכתבתם, ודאי טעות סופר הוא, תקנו בספרי". רואים אנו עד כמה חשוב שמחבר ספר קודש ידקדק במילותיו, ושלא יהיו הדברים משתמעים לשתי פנים, אלא יהיו הדברים ברורים וחתוכים, הן לפני שהפיץ את ספרו, והן לאחר שהפיצו. ואין צריך להאריך בזה.

ומכל מקום נמצאנו למדים עד כמה חשוב הדבר שמחבר ספר יבדוק את ספרו, ויתקן את הטעון תיקון, ואם העמידוהו על טעותו לא יבוש לומר "טעיתי" [וכמו שמצינו פעמים רבות שאף חז"ל הקדושים, שכל רז לא אניס להו, ידעו לומר "דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי" (שבת דס"ג,ב') ]. ואנו, למרות שאנו מתפללים כל בוקר שלא יארע דבר תקלה על ידינו, בכל זאת אם ח"ו טעינו, שומה עלינו לחזור בנו ולתקן את הטעון תיקון, כדי לא להכשיל ח"ו את הרבים בהוראה שגויה.

פרק ג':

בס"ד במהדורה זו רבו גידולין על העיקר, ודברי תורה פרין ורבין, ואכן פנים חדשות באו לכאן.

לאחר הדפסת המהדורה הראשונה, נוכחנו לדעת שיש צורך גדול לברר את דיני הטיפול בעציצים בשמיטה. כגון מי שהכניס לבית עציץ מאדנית שמחוץ לחלון כדי לנקות את החלון, האם מותר להחזיר את העציץ למקומו, כשעל ידי כך העציץ מתחיל לינוק מקרקע הבנין - דבר שרבים אסרוהו. לשם כך אזרנו מתנינו, ובמשך כארבעה חודשים בררנו הלכות אלה, נכנסנו לפרטי הפרטים, כדי שהדברים יהיו נהירים וברורים כשמלה.

כמו כן המשכנו לפרט את דיני קדושת השביעית בפירות וירקות, מתי מותר לעשות מיצים מיבולי השביעית (כגון שייק פירות ו"שייק ירוק"). וכן המותר לרסק, להקפיא ולטגן את יבולי השביעית, או שלפחות מחלקם יש להמנע. ועוד: מי שהדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, ונותר לו שמן כזה, האם צריך לשורפו כבכל השנים, או שאסור לשורפו בשל איסור כילוי יבולי השביעית. האם צריך לשמור קדושת שביעית על קליפות הבננה. האם יש קדושת שביעית בעלי בצל שצמחו מהבצל לאחר שנתלש, ושמו אותו במטבח. ועוד ועוד הרבה שאלות מעשיות.

נוסף לכל זאת זכינו בס"ד גדולה להוסיף למהדורה זו מפתח מפורט - דבר שהיה נצרך מאוד. יישר כח לחתני האהוב אשר שידד מערכות, להכנס לפרטי פרטים, למען ירוץ הקורא ויוכל למצוא בקלות את מקומה של כל הלכה והלכה.

פרק ד': באשר לדרכנו ההלכתית

ככל שהעמקנו בדיני השביעית, נוכחנו לדעת שלצערנו הרב אכן מתקיימים בדורנו דברי חז"ל שהתורה נעשית עדרים עדרים. לכאורה ישנם שני בתי מדרש עיקריים: אחד של ירושלים ואחד של העיר בני ברק (ההולכים בתר פסקי הגאון ה"חזון איש").

למרות שמקובלנו שאפושי פלוגתא לא מפשינן [כמש"כ למשל בקיצור כללי התלמוד (ד"ה "אפושי פלוגתא"), וכן מצינו כלל זה רבות באחרונים], בכל אופן נוכחנו לדעת שבשל שורשי ההבנות השונים של שני בתי המדרש הללו, נובעות מחלוקות רבות למעשה, וישנן לכך השלכות רבות. למשל בשל הפסיקה של רוב הפוסקים שיש לראות את מצוות השמיטה כמצוות מדרבנן [ראה למשל בילקו"י (פ"א הערה ט'). עיי"ש באורך], לכן מקילים הם בהלכות רבות, ולמשל כשמצטרף ספק כלשהו, נחשב הדבר כספק דרבנן. ואילו לשיטת ה"חזון איש" וסיעתו, אמנם חיוב מצוות השמיטה הינו מדרבנן, אך כיוון ששורשו הינו מדאו', לכן מחמירים הם במיקרים רבים [חזו"א (שביעית. סי' כ"ב סק"א ד"ה "ועיקר"). וכמבואר בשיח אמונה (א', 226)].

לאור זאת, רבות הן ההלכות בהן נצרכנו לכתוב שזו מחלוקת הפוסקים, כיוון ששיטות שונות שנויות בהן.

ועוד עלינו לומר בצער, שבספרנו זה במהדורתו השניה השתמשנו רבות בספר מסוים שיצא לאור בתחילת שמיטה זו, ובו מלוקטים פסקיהם של הרבה מגדולי דורנו, מהם החזו"א, הגרש"ז אוירבך, הגרי"ש אלישיב, בעל שבט הלוי, הגר"נ קרליץ, ועוד גדולים. אלא שדא עקא, במשך הזמן מצאנו כמות לא מבוטלת של אי דיוקים (והיינו כשבדקו כמה ת"ח את הכתוב בספר זה והישוו לספרים המקוריים, כמנחת שלמה וכדומה). ומצאנו שלעיתים הציטוט הינו ממש הפוך מפסק ההלכה בספר המקורי. לכן אנו מבקשים ומחלים את פני הקורא, שכל דבר הכתוב בספרנו ומובא בשם ספר המכונה אצלנו "שיח"א", שעליו לבדוק את הדברים במקורם. ואין לנו ח"ו שום השגה על בעל מחבר ספר דר"א שליט"א כי הוא עצמו כתב במכתבו בריש הספר שאין עליו האחריות על מה שכתוב בספר שיח"א, ודי בזה.

פרק ה': שער ההודאה

ולהבדיל בין קודש לקודש, מודה אני לישיבת "מרכז הרב" שזוכה אני להסתופף בצילה, ובפרט לראש הישיבה, הרב הגאון המפורסם ר' יעקב אלעזר כהנא שפירא שליט"א, שנוהג בי עין טובה, ובפרט שעוזר לנו בעבודת הקודש (כגון אפשרות פירסום מכתבי מו"ר אביו, הגר"א שפירא זצ"ל). ירחיב ה' גבולו בתלמידים לאורך ימים ושנים טובות.

ברכות מאליפות לרבנים הגאונים החשובים, אשר נאותו לענות לנו בכתב על שאלותינו, הלא המה (לפי סדר הא"ב) הג"ר יעקב אריאל, הג"ר אשר זעליג וייס, הג"ר דב ליאור והג"ר אביגדר נבנצל שליט"א. ישלם להם ה' שכרם מן השמים, ויזכו להרבות קדושה ותורת אמת לכל עם ישראל.

וכן אודה לרבנים החשובים שליט"א, הרה"ג שמיר שיינטופ, הרה"ג בניהו שנדורפי, וכן לרב החפץ בעילום שמו, אשר שינסו את מתניהם לקרוא את הכתוב ולהעיר את הערותיהם החשובות.

ברכה מיוחדת להרה"ג חנניה שפרן שליט"א, על שטרח והמציא לידי את מכתבי הרבנים בענין שמירת קדושת יבולי השביעית במחנות צה"ל. וכן להר"ר דביר עמר נר"ו, אשר אסף וקיבץ כעמיר גורנה את כתביו הרבים של רבנו הרב הראשי לישראל, הגר"א שפירא זצ"ל, והמציאם לידינו שלא על מנת לקבל פרס, וזאת כדי לזכות את הרבים.

לא אשכח להודות לתורמים הנפלאים, אשר הזילו זהב מכיסם, על מנת לאפשר הוצאת קונטרס זה במלוא הודו והדרו.

ברכה מיוחדת לרעי אשר הוא כאח לי, הלא הוא הרה"ג רפאל חיים עטי'ה ועל ידו אשתו הרבנית שליט"א, אשר לא משה ידי מידו במשך רבות בשנים, ועוסק בדברים במסירות ובתבונה, וחלק נכבד לו בהוצאת כל כתבינו.

ואחרון אחרון חביב, אחי ורעַי, בני הישיבה הקדושה "מרכז הרב", אשר אזרו מתניהם, מי בהקלדה, מי בהגהות, ומי בעצה נכונה, והקדישו שעות וימים, מהם אשר ממש נידדו שינה מעיניהם, כדי שהדברים יצאו מתוקנים כהוויתם. ובפרט לרב נריה עמישב אריאל ולרב עדו מיכאלי, הי"ו.

לסיום: נזכיר שלספרינו מקראי קודש וקדושת השבת, ישנן הסכמות מגדולי הדור (חלקם מנוחתם עדן וחלקם עמנו), מהם (לפי סדר הא"ב): הגר"מ אליהו, הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף, הגר"ש ישראלי, הגר"ש משאש והגר"א שפירא זצ"ל. ויבלחטו"א הגר"א נבנצל שליט"א.

ויהי רצון שנזכה בס"ד לביאת גואל צדק, למחיית עמלק, להורשת הגויים מארצנו, לבנין בית המקדש והעבודה בו, ולמלוא הופעת השכינה על כל עמו ונחלתו, במהרה בימינו. אמן!

ו' אדר ב' תשפ"ב מ. הררי.

ישיבת "מרכז הרב". פעיה"ק ירושת"ו.