[1]א. מגילה (דף ז'). רמב"ם (פ"ב ממגילה הל' ט"ו). מרן (סימן תרצ"ה סעיף ד'). וכתבו הפוסקים שאף עני המתפרנס מהצדקה חייב לשלוח מנות לחבירו [ב"ח (סימן תרצ"ד), פר"ח (סימן תרצ"ה), כה"ח (סימן תרצ"ה סקמ"ז)]. ואם אין לו מה לשלוח, ראה מה שכתבנו בסעיף כ"ג.
בענין חיוב הנשים במשל"מ ראה בסעי' י"ב.
ולענין חיוב עבד, ראה בכה"ח (שם סקנ"ז).
[2]ב. בענין קטן החייב במשל"מ, ראה לקמן (בסעי' ט"ו). ואי יי"ח במשל"מ לקטן, ראה בסעי' י"ד.
[3]ג. הג"ר שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי. ראה כה"ח (שם סקל"ח).
[4]ד. תה"ד (סימן קי"א). וראה בילקו"י - מועדים (עמ' 318 הערה א'). ויש לדון, דלפי"ז יש לשלוח משל"מ דוקא לעניים ולא לשאר אדם. ועוד, דא"כ א"צ לתת מתל"א, שהריהו שולח לעניים משלוח מנות. ועוד, דא"כ היה צריך לשלוח שתי מתנות לשני אנשים, כמו במתל"א, ולא ב' מתנות לאדם א'. ואמר לי חכ"א שהכל תלוי בזה שקבעו מצות משל"מ כדי לא לבייש העניים. ובזה מתיישבים כל הקשיים הנ"ל: לשאלה א', נותנים גם לעשירים כדי שלא יווצר מצב שרק העניים יקבלו ואז יתביישו. לשאלה ב', יש לתת גם מתל"א כי זו מצוה אחרת. וה"ה לשאלה ג', שא"צ לתת ב' מנות לב' בני אדם כי זו מצוה אחרת. וכיון שנותנים במשל"מ גם לעשירים אולי עי"כ העניים לא מתביישים לקבל גם מתל"א כי ממילא זה יום שכולו נתינה לאחרים. והיינו לתה"ד צריך שתהיה עירבוביא של נתינות והעברות וממילא העניים לא יתביישו. ומתוך כך דמי פורים לכיפורים, שהיו בנות ישראל שואלות כלי לבן כדי שלא לבייש את מי שאין לה. עכת"ד.
מצאתי כתוב כמה נ"מ בין ב' הטעמים הנ"ל (של תה"ד ובעל מנות הלוי): 1) אם השליח איבד את המשל"מ, האם המשלח יצא י"ח. 2) אם המקבל את המנות מחל עליהן ואמר שאינו רוצה את המשל"מ. 3) אם שלחו לו משל"מ ממאכלים שאסור לו לאכול (עם סוכר וכדו'). 4) כנ"ל, אם שלחו מאכלים שלפי דעת המקבל אינם מספיק כשרים. 5) אם שלחו משל"מ אך המקבל לא היה אז בביתו עד מוצאי פורים, כל שיש קירוב דעות, בפרט אם טילפנו אליו והודיעוהו על כך, אך לא יכל לאוכלו (כ"ז עפ"י דף "מאורות הדף היומי". תשס"ז).
[5]ה. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תרצ"ה סעיף ד').
[6]ו. הטעם לחיוב שתי המנות ראה בכה"ח (שם סקל"ז).
[7]ז. הטעם לחיוב השילוח לאדם אחד ראה במ"ב (שם סקי"ט) וכה"ח (סקל"ח). ואם שלח מנות לעני, היצא בכך גם י"ח מתנות לאביונים, ראה בה"ל (סימן תרצ"ה ד"ה "או של מיני אוכלים"). וראה מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (סימן מ"ב), וטו"א למגילה (דף ז' ע"ב).
[8]ח. רמב"ם (פ"ב ממגילה הל' ט"ו). מרן (סימן תרצ"ה סעיף ד'). ובענין אם צריך שאף המנות הנוספות ששולח צריכות להיות כדין, ראה מ"ב (שם סקכ"ב), ספר תורת אביגדור (דף צ'), וילקו"י (עמ' 331 הערה כ"א).
בס"ד נלע"ד שיש ענין להרבות במשלוחי מנות במספר ובכמות דווקא לאותם אנשים שציערם במשך השנה או התקוטט עמם, וזאת כדי להרבות אהבה ביניהם ולהחזיר השלום. ועי"כ יהא פורים ככיפורים - שמכפר על העבירות שבין אדם לחבירו, ויהיו ישראל אגודה א' ולא עם מפוזר ומפורד ח"ו.
[9]ט. מרן (סימן תרצ"ה סעיף ד'). ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל שצריך לשלוח דבר המתלפת לפת. והוסיף, שלכן השולח לחבירו סוכריות לא יצא י"ח. ובענין השולח לרעהו מאכל שיש בו סוכר, והמקבל הינו אדם חולה סכרת, כך שאסור לו לאכול סוכר, תחילה הסתפק הגר"מ אליהו זצ"ל בכך ונטה לומר שאין המשלח יוצא י"ח כיון שהמקבל אינו יכול ליהנות מכך. אך לבסוף הורה שהמשלח יצא י"ח, כיון שיכול המקבל לתת זאת לבני ביתו, עכ"ד. וכ"כ בחזו"ע (פורים. דיני משל"מ סי"ח) שהשולח לרעהו מיני מתיקה, אע"פ שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (כגון חולי סכרת), אפ"ה יצא י"ח משום שראויים הם לבני ביתו (עפ"י יבי"א ח"ט במילואים לסי' ע"ד). וראה עוד בהררי קודש שבמקראי קודש לגרצ"פ פראנק (עמוד 150).
ובענין משל"מ שהוא בקבוק יין, קפה, סוכר ותבלינים בשיעור חשוב, ראה ספר הל' חג בחג (עמ' קנ"ז).
[10]י. שו"ת תה"ד (סימן קי"א). והב"ד המ"ב (סק"כ), כה"ח (סקל"ה), ילקו"י - מועדים (עמ' 321 סעיף ד'. ועיי"ש בהערה ה'). וזאת שלא כמש"כ הלק"ט (בחלק ב' סי' קס"ג). וראה בספר הזכרון שכתב הג"ר יצחק טייב זצ"ל (מערכת משל"מ), ובהערות הג"ר יעקב סופר שליט"א (שם).
[11]יא. בענין הספרים כ"כ ילקו"י (שם) עפ"י יחו"ד (ח"ו סימן מ"ה). ומה שכתבנו דה"ה בשאר חפצים, כ"כ המ"ב (סק"כ).
בשו"ת תירוש ויצהר (סימן קע"א) כתב דה"ה לסיגריות. והוסיף דה"ה לטבק, ושכן הדין אף למעשן מהם. והב"ד ילקו"י (עמ' 323 סעיף ה'). ובכלל יש לדון אי שייך דרך חיבה ורעות במשלוח סיגריות, שה"ז מזיק לבריאות. וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ט' הערה נ"ג).
[12]יב. תה"ד (סימן קי"א). והטעם, דבעינן דרך חיבה, ולכן דוקא דבר הראוי לאכילה. וראה בילקו"י (שם עמ' 321 הערה ו') שבשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קס"ג) ועוד פוס' כתבו להקל בזה. אך נראה שדעת רוה"פ להחמיר כמו שכתבנו. ואף שלכאו' מהטעם דמנות הלוי דהוא מצד אהבה ואחוה לכאו' י"ל שיוצאים במשלוח ספרי קודש וכדו', מ"מ נראה שאין הטעם משנה את הדין כפי שהוא מעיקר התקנה.
[13]יג. כ"כ שו"ת זרע יעקב (לרבי יעקב בן נאים, סס"י י"א), דשתי מתנות לאביונים הוי כשתי מנות לאיש אחד. ושתי מנות מסתבר שהן כשיעור סעודה, כדאיתא במגילה (ד"ז ע"ב) גבי אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין. ומ"מ כתב שכן הוא לפום ריהטא, ועדיין צריך להתיישב בדבר מפי סופרים ומפי ספרים. ע"כ. וראה עוד לעיל (בפי"א הערה ח'). וכ"כ בילקו"י (עמ' 328 סעיף ח') שטוב לעשות. ובספר תורת המועדים (פ"ט ס"י) כתב שיש להזהר שלכל הפחות יהיה כשיעור אכילת סעודה.
[14]יד. כ"כ הא"א, וכ"כ ערוה"ש (סימן תרצ"ה סקט"ו). עיי"ש.
[15]טו. ג"ז כתב הא"א, וכ"כ בספר מאורי אור. ובאשר לשיעור כזית: י"א שהוא 28 גר', י"א 28 סמ"ק וי"א כ-50 סמ"ק. כמבואר בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר, קונטרס שיעור כזית.
בספר לקט היושר (עמ' קנ"ח), כתב, שאפילו תאנה אחת או תמר אחד נחשב מנה לענין זה. והוסיף, שאין מגלים זאת אלא לצנועים. עכ"ד. ומ"מ כבר ידוע שבדורנו האוכל פירות אלה צריך לבודקם היטב מתולעים. והצנועים בכלל מושכים ידיהם מאכילת תאנים.
[16]יז. עפ"י הא"א וערוה"ש. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ששיעור מנה הוי דבר שראוי לכבד בו אורח חשוב. וכדוגמא אמר, שרשאי לשלוח כמות מכובדת של בוטנים וכדו' כפי שהיה מגיש לאורחו. ואף הגר"ש ישראלי דעתו היא, שמנה אכן צריכה להיות בשיעור הראוי להתכבד, ולא סגי בכזית. וכ"פ בספר הל' חג בחג (עמ' קנ"ח). וראה בילקו"י (עמ' 328) שכתב ש"טוב" שיהיה במנות שיעור סעודה.
[17]יח. ראה ריטב"א מגילה (ד"ז ע"א), מראה הפנים (במגילה פרק קמא ה"ד), בה"ל (סימן תרצ"ה סעי' ד' ד"ה "חייב") בשם החיי"א, שהוכיח כן מהירו'. והב"ד כה"ח (שם סק"מ). וכ"כ ילקו"י (עמ' 328 סעיף ח'). וראה מש"כ הברכ"י (סימן תרצ"ה סק"ד) בשם השדה יהושע, ובצי"א (ח"ח סימן י"ד).
[18]יט. כן משמע בריטב"א שם עפ"י גירסא אחת בגמ', וכ"כ החיי"א הנ"ל. והב"ד הבה"ל וכה"ח (שם). ובענין אם אדם עשיר ונכבד יוצא י"ח משלוח מנות עי"כ שמוכן לקבל המשלוח מנות שנשלח אליו, שנותן עי"כ הנאה לשולח המתנה, ראה בילקו"י (עמ' 336 סעיף י"ח, ובהערה ל"ו שם), שיש מחלוקת ע"כ.
[19]כ. מהרי"ל, מג"א (סימן תרצ"ה סקי"א), א"ר, מעשה רב (סימן ר"מ), רש"ש, ערוה"ש (שם סעיף ט"ו). והב"ד המ"ב (שם סק"כ), עיי"ש הטעם. וכן הביא זאת כה"ח (שם ס"ק ל"ה ול"ט).
[20]כא. פר"ח (סימן תרצ"ה סק"ד) ובית עובד (דף קע"ו). והב"ד המ"ב (שם סק"כ). וכ"כ למסקנה בילקו"י (שם עמ' 318 סעיף ב'. ועיי"ש בהערה ג'). ובשעה"צ (סימן תרצ"ה סקכ"ח) כתב שכן משמע קצת גם מהט"ז (סק"ד). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה כה"ח (שם סקל"ט). ובהעמק שאלה (על שאילתא ס"ז). ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שאולי אפי' עדיף לשלוח בשר שאינו מבושל, מאשר בשר מבושל, שעי"כ יכול לבשלו כרצונו, בבישול, צלי, אפיה וכדו'. עכת"ד. ומ"מ נראה שאם שולח המנות סמוך לשקיה"ח יש לשלוח דוקא דבר המוכן לאכילה.
[21]כב. פר"ח. מ"ב (שם סק"כ). כה"ח (שם סקכ"ה). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.
בענין מי ששלח לחבירו שתי מנות, אחת מנת בשר והשניה מנת גבינה צהובה קשה, כך שלאחר אכילת כל אחד מהם בעי להמתין כמה שעות, ומישתעי בשלח לו משלוח זה לא רחוק מהשקיעה, כך שהמקבל לא יוכל לאכול את ב' המנות לפני השקיעה. ותחילה חשבתי שתלוי ד"ז במחלו' תה"ד ומנות הלוי, שלמ"ד שטעם משל"מ משום ריבוי אחוה הרי שהרבה אחוה ויצא י"ח. ולמ"ד שהטעם משום סיוע לעניים לקיים סעודת פורים לכאו' לא יצא דהא אינו יכול לאכול את ב' המנות עד מוצאי פורים. ולכאו' הוי ספק ד"ק, ולשו"ע דד"ק כד"ת (סי' תרצ"ו ס"ז) הוי לחומרא ולא יי"ח. אלא שבאמת יתכן שלכו"ע יצא דהא יכל המקבל לתת זאת לבני ביתו ולאורחיו, וכמו שכתבו הפוס' דיצא י"ח אם נתן מאכל שמזיק לבריאותו של המקבל (כגון חולה סכרת). וכמו שכתבנו במקו"א בפרק זה. וכ"כ בפסקי תשובות (סי' תרצ"ה הערה 105). ולכן יש לצדד שיצא י"ח. ועדיין יש לדון בדבר.
[22]כג. תה"ד (סימן קי"א), של"ה, ט"ז, א"ר, פר"ח, מ"ב (סימן תרצ"ה סק"כ) וילקו"י (עמ' 323 סעיף ו'). וראה כה"ח (סקל"ט).
[23]כד. מ"ב וילקו"י (שם).
[24]כה. כ"כ ילקו"י (עמ' 325 הערה יו"ד) בשם הגאון מהר"י נגאר בשמחת יהודה (על מס' סופרים פכ"א ה"ד), שו"ת שם משמעון (סימן ל"א), ערוה"ש (שם סעיף י"ד), והב"ד ילקו"י (עמ' 325 הערה יו"ד).
[25]כו. בענין הסוברים שאין משקה נחשב כמנה, ראה בפעולת שכיר על מעשה רב (סימן ר"מ). וראה עוד בענין זה בשו"ת צי"א (ח"ח סימן י"ד), ובמקראי קודש להגרצ"פ פראנק (סימן ל"ח). ומה שכתבנו שישלח לחם כמנה, כ"כ כה"ח (סקמ"ב) וילקו"י (עמ' 327 סעיף ז'), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, דלחם חשוב כמנה. וראה עוד בשו"ת עדות ביעקב (סימן קי"א). ושלא כמש"כ בשו"ת היכלי שן תליתאה (סימן י"ג), עיי"ש. ודין קופסאות השימורים כתב בילקו"י (עמ' 321 סעיף ג'). ועיי"ש (בהערה ד'), דהוא לאפוקי ממש"כ במועדים וזמנים (ח"ב סס"י נ"ד) שהסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף.
[26]כז. אשל אברהם מבוטשאטש (סס"י תרצ"ה). ערוה"ש (סימן תרצ"ה סעיף י"ד) ושו"ת מי יהודה. ולמד זאת ערוה"ש מלשון הרמב"ם. וראה בילקו"י (עמ' 325 הערה י"ב). ובענין דג מטוגן עם הביצה שעליו, אי חשיב כשתי מנות, ראה בכה"ח (סימן תרצ"ה סקמ"ד), וילקו"י (עמ' 326 סעיף ז'). ובענין סוגי עוגות ועוגיות שונים, הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאם העוגות או העוגיות שונות אלה מאלה בצורתן או בצבען כך שניכר שהן מסוגים שונים, נחשבות הן כשתי מנות לענין זה.
[27]כח. עפ"י ערוה"ש (סי' תרצ"ה סי"ד. עיי"ש שכתב דבעי שני מיני בשר, ושתי חתיכות ממין א' לא מהני, דכי מפני שחתכן נחשבים לשנים. עיי"ש). וכ"פ בילקו"י (עמ' 325 סעיף ו' ובהערה י"ב), עפי"ד כמה פוס'. וראה עוד א"א מבוטשאטש (סס"י תרצ"ה).
[28]כט. שכן המ"ב ועוד פוסקים לא הזכירו כלל דין זה. וראה מקראי קודש להגרצ"פ פראנק (סימן ל"ח).
[29]ל. דעת הסוברים שיש להקפיד ע"כ היא דעת הבא"ח (ש"ר פר' "תצוה" סעיף ט"ז), וכ"כ בספר תורה לשמה (סי' קס"ט), כה"ח שם סקמ"ח, וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש להניח כל מנה בכלי נפרד. והטעם, עפ"י מה דאיתא בשבת (דצ"א ע"א) דאגד כלי שמיה אגד, והיינו שכל מה שבכלי הוי כחפץ א' (ר' רמב"ם פי"ב משבת). ובספר ילקו"י (עמ' 330 סעיף ט') כתב שנכון לתת כל מנה בכלי בפ"ע.
ודעת האומרים שא"צ להקפיד בכך, כ"כ בהלכות חג בחג (עמ' קס"ח) עפ"י שו"ת שם משמעון (סי' ל"א) ועפ"י תשובות והנהגות (ח"ב סי' שמ"ו). והטעם, כשהנידון הינו על החפץ אינו משתנה מב' מנות למנה א' בשל עטיפת הכלי. עיי"ש.
ועוד כתבו הפוסקים, שטוב לשלוח המנות יחדיו, ולא זו אחר זו [הגחיד"א בספרו ככר לאדן (דף כ"א), כה"ח (שם סקל"ו) וילקו"י (עמ' 330 סעיף ט'. ועיי"ש בהערה ט'). ומהר"י אלגזי בספרו חוג הארץ הסתפק בזה. וטעם הסוברים שיש לשולחן בב"א, משום דיש חיבה יתירה כשהיא נראית כמנה חשובה, וכמש"כ הריטב"א, ועי"כ המשלוח חשוב יותר (הל' חג בחג, עמ' קס"ח). וראה עוד בשו"ת צי"א (ח"ח סימן י"ד), ובמקראי קודש לגרצ"פ פראנק (סימן ל"ח), שכתב להוכיח שא"צ להזהר בזה, מגי' ר"ח ממגילה (ד"ז ע"ב), דיוצא י"ח אף כששולח זה אחר זה. וראה בהל' חג בחג (עמ' קס"ח) מש"כ ע"ד המקו"ד, והוסיף ללמוד משם, דמה ששלח לו היין בפעם השניה שוב עם בשר, הוא כדי להוסיף חשיבות למשלוח ע"י היין. ולכן אף מנהגנו שמוסיפים יין למשל"מ, אע"ג דיש מהפוס' דס"ל שאין יי"ח משל"מ במשקה, מ"מ מוסיף הדבר חשיבות למשל"מ. ולכן מצינו גדולי עולם ששלחו חיבוריהם עם המשל"מ, אע"ג שאין יוצאים בו, מ"מ הריהו מוסיף חשיבות למשלוח].
[30]לא. דעת המתירים היא דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל כפי שהורה לי. וטעמו, שאין זה בכלל איסור סחורה. ושאלתיו, שהרי אילולא היה דבר זה מותר היה צריך לקנות מאכלים אחרים במקומם. וענה לי שאפ"ה שרי, ואין זה בכלל איסור סחורה. עכת"ד. וכ"כ בס' הליכות שלמה (מועדים. ח"א פי"ט ס"י) שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שמותר לשלוח מנות מפירות שביעית, וכן להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית למי ששלח לו משלוח מנות, ואיך בכך משום פריעת חוב. והטעם, משום שאין זה חוב ממוני שניתן לתובעו בדיינים, אלא חוב מחמת מצווה בלבד. ולכן אין בכך משום סחורה. עכת"ד. והוא עפי"ד דיני שביעית השלם [(מהדו' תש"ס. עמ' ק"ז ורכ"ח). אמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, להיפך. וצ"ע]. וכ"כ להתיר גם הגר"י קנייבסקי זצ"ל (אורחות רבנו ח"ב עמ' של"ד), הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מבקשי תורה אד"ב תשנ"ה) ושו"ת מנחי"צ (ח"ו סי' נ"ז). הב"ד ידידי הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בס' הלכות שמיטה (תשע"ד. הוספות ועיונים. עמ' 400).
דעת האוסרים הינה דעת שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ז), ובס' משנת יעבץ (שביעית, עמ' צ"ג). הב"ד בס' שמיטה (רימון. שם) וראה עוד לעיל בסמוך מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל ראה בסמוך.
והדעה השלישית הינה ד' כמה פוס', אך נראה בס"ד שהם נחלקו רק מהו גדר של משל"מ שחייבים לתיתו.
י"א שרק את שתי המנות שחייב לתיתן מעיקר הדין, אין לתיתן מפירות שביעית. כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בספר חזו"ע הל' פורים (בדיני משל"מ סכ"א) שמי שכבר שלח משל"מ ויצא י"ח, רשאי לשלוח משל"מ אחר מפירות שביעית, ובלבד שיודיענו שהם מפירות שביעית. ומי ששלחו לו מנות ורוצה לחזור ולשלוח מנות בחזרה מפירות שביעית, אם כבר יצא י"ח משל"מ, רשאי להחזיר לרעהו משל"מ מפירות שביעית שאינו אלא כגומל חסד לרעהו. עיי"ש.
ובאשר לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל. במהדורות הראשונות כתבנו שאמר לנו שמותר הדבר רק במשלוח המנות ששולח נוסף למשלוח המנות שחייב בהן. אך במנות שיוצא בהן ידי חובה אין לשלוח דברים הקדושים בקדושת שביעית. וטעמו, משום שדבר זה הוא בכלל סחורה. עכת"ד (וראה רמב"ם הל' שמיטה פ"ו ה"י). אמנם בספרו מאמר מרדכי על שמיטה (בפי"ג סנ"א) הרחיב את גדר האיסור, וכ' שאסור לא רק במשל"מ הראשון שהינו מחויב לתיתו מחמת מצווה, אלא גם כל משלוח מנות שמוכרח ליתן מחמת הנימוס, לא יתננו מפירות שביעית. עכ"ד. ומקור דבריו הינו מס' תורה לשמה. והיינו שמעיקרא אין מחלו' בינו לבין הגר"ע יוסף זצ"ל, אלא שנחלקו האם החזרת משל"מ למי ששלח לו, הנחשב כפריעת חוב או לאו. ומ"מ כדברי הגרמ"א זצ"ל בספרו מתבאר גם ממה שכתוב בספר תורה לשמה (סי' קנ"ג), וכן בצפנת פענח על הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו), שאסור הדבר הן בשתי המנות הראשונות שחייב לשלחן, והן להחזיר למי ששלח לו. וטעמם עפ"י התוספ' (פ"ו דשביעית) דאין פורעין חוב ואין עושין תגמולין בפירות שביעית. והיות והדרך להחזיר משל"מ, נמצא דהוי תגמולין. עכת"ד. הב"ד בספר הל' חג בחג (עמ' קע"ג).
ולכן כתבנו שיש לנקוט כדעה הממוצעת הנ"ל. ואע"פ שזו מחלוקת בדרבנן, מ"מ כן נראה בס"ד שזה נחשב כפריעת חוב.
[31]לב. שכנה"ג בהגה"ט. מל"ח. כה"ח (סקמ"ח). ילקו"י (עמ' 331 סעיף י"א).
[32]לג. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שעדיף לשלוח בשר בקר. ומ"מ, אמר, כבר נהגו לשלוח דברי מתיקה. עכת"ד. וכ"כ כבר הגחיד"א בברכ"י, שנהגו לשלוח דברי מתיקה. וכ"כ האחרו'.
דין משלוח מנות שבו סוכר לחולה סכרת, ר' לעיל בפרקנו (בהערה ט').
[33]לד. כ"כ בכס"א וכ"כ הברכ"י (סי' תרצ"ה סק"ז) שכן דעת כמה ראשונים. והב"ד כה"ח (שם סקמ"ו) וילקו"י (עמ' 337 סעיף כ'. ועיי"ש בהערה ל"ח). וראה עוד בחו"מ (סי' רל"ד, גבי מוכר בהמה לחבירו ונודע שהיא טריפה), ובספר ימי הפורים (עמ' קנ"ב. וכתב שם דין זה גבי אוכל שהיה בו רק חשש איסור).
[34]לה. כ"כ הברכ"י שכן דעת כמה ראשונים. והב"ד כה"ח וילקו"י (שם). ולכאו' אפשר לתלות מחלו' זו במחלו' בטעם מצות משל"מ - שלתה"ד לא יוצא בני"ד, ולבעל מנות הלוי יוצא. ובס"ד נראה דה"ה לכל מוצר שאינו כשר. וצ"ע מה יהיה הדין אף לדעת האוסרים בני"ד, גבי מי ששלח לספרדי בשר שאינו "חלק" לדעת מרן הב"י, שמרן כ' ע"כ ביו"ד (סי' ל"ט ס"י) דהוי כאילו מאכיל את ישראל טרפות. וכמו שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה נ' ופ"ד הערה כ"ז), דהא לשולח האשכנזי אינו טרף אלא כשר. ובפרט שהספרדי יכול לשלוח זאת לחבר אשכנזי אחר. וגם צ"ע אי רשאי ספרדי לשלוח בשר כזה לאשכנזי. ושאלתי את הגר"מ אליהו בענינים אלה, ואמר לי שלדעתו אם שלחו כמשל"מ בשר טרף, לא יצא המשלח י"ח. ובאשר למקרה שאשכנזי שלח לספרדי בשר שאינו חלק בית יוסף, ספק אם השולח האשכנזי יצא י"ח, כי מטעם אהבה ואחוה אמנם יצא, אך מטעם שיהיה למקבל מה לאכול הרי אינו יכול לאכול זאת ולכן המשלח לא יצא. וא"כ הוי ספק. וגם הספרדי אינו יכול לשלוח בשר זה כמשל"מ לאשכנזי, כיון שאינו יוצא בזה למ"ד שהטעם הינו משום אהבה ואחוה. כי האשכנזי יאמר שהספרדי מזלזל בו, כי מה ששלחו לספרדי והוא אינו יכול לאכול הוא שולח לאשכנזי, והוא כאילו "הגוי של שבת" של הספרדי. וכן הדין לגבי השולחים יין כמשל"מ. שאם אשכנזי שולח יין לספרדי או להיפך [אם היין מהול מאוד, כך שהספרדים מברכים עליו "שהכל", ואילו לדעת האשכנזים א"צ שיהיה רובו יין ומיעוטו מים אלא די בפחות מחציו יין, וכמו שכתבנו ע"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ד') - מ.ה.], שלכאורה לא יצאו י"ח. אך שאלתי כיצד יש להשוות בין המיקרים, כי בבשר שאינו "חלק ב"י" יש מקום לומר שהוא טרף, אך היין הזה אינו בחשש טרף אלא יש רק מחלו' לגבי ברכתו. וענה לי שהרי לדעת הספרדים יש לברך עליו "שהכל" ודינו כמים, ואין דינו כמנה למשלוח מנות. וכמו שאין יוצאים י"ח כמנה למשל"מ בקוניאק. כי מכל המשקאות רק יין נחשב כמנה. שהרי בקושי התירו שמשקה יחשב כמנה לגבי משל"מ, אך זה מדובר רק ביין שהוא צורך היום (להשתכר - מ.ה.), אך לא בירה או שאר משקאות. וסיפר לי שהעיר לאותם ששולחים בירה כמנה במשל"מ. עכת"ד.
והלום יצא ספר חזו"ע הל' פורים, וכתב שם הגר"ע יוסף זצ"ל (דיני משלוח מנות, סעי' כ') שמי ששלח לספרדי בשר כשר שאינו "חלק" כמשל"מ, לא יצא ידי חובתו. עיי"ש.
שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שקיבל משלוח מנות שיש בו חשש לתולעים (כיון שהמשלח אינו אדם שומר מצוות המקפיד ע"כ), ולא ניתן לבדוק את המאכל, אין לשולחו לאדם אחר, אף אם ידוע שגם הוא אינו מקפיד על מאכלות אסורות. עכת"ד. ופשוט.
מי ששלח משל"מ מדבר שאסור למשלח ומותר למקבל, ראה בשו"ת מהר"ם שיק (סי' שמ"א), שו"ת מהר"ש ענגל (ח"ז סי' י"ד) וספר ימי הפורים (שם).
[35]לו. כתב הרמ"א בד"מ (סס"י תרצ"ה) בשם מהר"י מברונא, שאף נשים חייבות במשל"מ כאנשים. והניף ידו גם במפה על השו"ע (סי' תרצ"ה ס"ד). וכ"כ בלקט יושר, שהנשים שולחות משל"מ לנשים. גם השבו"י (ח"א סי' מ"ה) כתב שנשים חייבות בזה, וכתב הטעם כיון שגם הן היו באותו הנס. ועוד, משום דכתיב "קבלו היהודים", והנשים בכלל זאת. אלא שהפר"ח תמה ע"כ, וכתב דמנה ליה זאת, דהא כתיב "איש לרעהו", ולא אשה. וכ"כ כבר המהריק"ש (בערך לחם, סי' תרצ"ה, והוסיף שכן המנהג), וכ"כ המקור חיים. וראה עוד בבאור הגר"א (סי' תרצ"ה סקט"ז) שציין לפר"ח [ויש מהאחרו' שכתבו שדעתו כדעת הפר"ח. ראה ספר ימי הפורים (עמ' קמ"ט) וספר הל' חג בחג (עמ' קס"ג)]. ויש מי שכתב שכן דעת הגר"ח מוולוז'ין בשאילתות (כ"כ בהל' חג בחג, עמ' קס"ג. ונראה שכוונתו לנצי"ב מוולוז'ין בהעמק שאלה).
ומ"מ נראה שלדעת רוה"פ גם נשים חייבות בזה, שבנוסף למהר"י ברונא, הרמ"א, והשבו"י הנ"ל, כ"כ גם, הרמ"מ, הלבוש, הקרבן נתנאל (פ"ק דמגילה סק"ט) והשאלת יעב"ץ. וכתבו דהא דכתיב "איש" הוא משום דאיש סיפק בידו לעשות, משא"כ אשה הסמוכה על שלחן בעלה. הגרע"א (בסי' תרצ"ה בגליון דפוס יוהנסבורג, וכן בליקוטי חידושיו למגילה) כתב שחיוב זה דאף הן היו באותו הנס אינו אלא מתקנה מאוחרת מדרבנן, וכמש"כ הטו"א (במגילה ד"ד ע"א), אך מדברי קבלה אכן פטורות, ולכן כתוב "איש" (וראה עוד בחידושיו למגילה). וראה עוד בברכ"י (סי' תרצ"ה) מש"כ ע"ד השבו"י, ומש"כ ע"כ החת"ס (או"ח סי' קצ"ו). וראה עוד ברמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ז) דסתם בלשונו, ומשמע דאף אשה בכלל זה.
והמ"א (סי' תרצ"ה סקי"ד) כתב: ולא ראיתי נזהרין בזה (שנשים תשלחנה משל"מ), ואפשר דדוקא באלמנה (דחייבת), אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה בני אדם. ומ"מ יש להחמיר. ע"כ. וכ"כ הא"ר, הח"א, הקיצש"ע, דרך החיים, המ"ב (סי' תרצ"ה סקכ"ה), ערוה"ש, כה"ח (סקנ"ו) וש"א. והוסיפו, שכן המנהג (ערוה"ש ועוד. ושלא כמש"כ המ"א המנהג בזמנו). וכן עינינו רואות, שאף בדורנו הנשים שולחות זו לזו משל"מ (וכ"כ בהל' חג בחג. שם. עיי"ש שהביא הרבה מדברי הפוס' הנ"ל). ומ"מ אשה נשואה השולחת משלוח מנות תקח רשות מבעלה שימחול לה, שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוי רכושו. או שתחליף סעודתה (כה"ח ססקנ"ו). וראה עוד במקראי קודש לגרצ"פ פראנק ובהררי קודש (עמ' 131), ובהערה הבאה.
גם אלמנה ובתולה חייבות בכך (כה"ח סי' תרצ"ה סקנ"ז).
וראה עוד בענינים אלה בספר מאורי אור (עוד למועד דקט"ו ע"ב) ושו"ת מים חיים (משאש. סי' ש'). וילקו"י (עמ' 302 הערה מ"ו).
[36]לז. מה שכתבנו שאיש לא ישלח לאשה ולהיפך, כ"כ הרמ"א (סימן תרצ"ה סעיף ד'). והטעם, כדי שלא יבוא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין (רמ"א שם). וראה מ"ב (שם סקכ"ו), כה"ח (שם סקנ"ט וסק"ס), וילקו"י (עמ' 334 הערה כ"ז).
ומה שכתבנו שאיש ישלח לאיש, ואשה לאשה, ג"ז כתב הרמ"א שם. וראה במ"ב (שם סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ו) בענין אם האיש יכול לשלוח מנות עבור אשתו לחבירו. ובענין אם רשאית אשה לשלוח מנות לת"ח, ראה בכה"ח (שם סקנ"ח) שכתב שתשלח לאשת הת"ח וממילא יהיו שלו, דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה.
ועיין שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קמ"ד) שכתב שאפשר שהאשה תקנה את המשל"מ שנשלח לה כיון דיש לה עכ"פ קנין הגוף, לכן שפיר דמי. ואף אם המשלחת סברה מתחילה שלמקבלת אין בעל ונמצא שיש לה בעל, אינו נתינה בטעות.
ואשה נשואה שרוצה לשלוח משל"מ יכולה לעשות כן ע"י כמה אופנים: א. בשקימצה מעיסתה (היינו שממעטת מההוצאות שעפ"י רשות בעלה מוציאה בדר"כ על עצמה). ב. שהקנה לה אדם אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן (כ"כ בהל' חג בחג עמ' קס"ד עפ"י הגמ' בנזיר דכ"ד ע"ב). ג. שבעלה מקנה לה רשות (כה"ח סקנ"ו. וכ"כ באדר ופורים עמ' 161 בשם הגר"מ פיינשטיין). ד. יש שכתבו בשם הגר"מ פיינשטיין, שאשה יכולה לצאת י"ח משל"מ עי"כ שתשלח בשותפות עם בעלה [אדר ופורים (עמ' 161). ומ"מ נחלקו הפוס' אי שרי לשלוח משל"מ בשותפות. דיש אוסרים, ויש מתירים (מועדים וזמנים) רק אם כשיחלקו המשלוח לפי מספר השולחים, ישאר בכל חלק השיעור הדרוש למשלח. וראה עוד בפסקי תשובה (סי' קמ"ב) שכתב בשם חי' מהר"א שיש להסתפק בשותפין אי סגי בשניהם שיתנו שיעור מנה בצמצום או אפי' שוין הרבה כיון שאינו מיוחד לכאו"א לא יצא. ע"כ. ומשמע דמסתפק אפי' כששולחין מנות רבות יחד, דאין המשלוח מיוחד לכ"א. הב"ד בהל' חג בחג (קארפ. פי"ג סט"ו), והוסיף שלפי"ז יש לצדד דמהני גם משל"מ של שותפין כשלכ"א ב' מנות בנפרד. אמנם הביא בשם הרח"ף במל"ח (סי' ל"א סקכ"ו) בשם מהר"י נג'אר באהלי יהודה דשותפין (על שולחן אחד) מקיימים יחד משל"מ דבתר המקבל אזלינן. ולדידיה אף כששולחין ב' מנות בצמצום מהני. דהא מתקיימים בזה ב' טעמי המשל"מ: אהבה ואחוה ואפשרות קיום הסעודה. עיי"ש].
ועוד בענין אשה נשואה הרוצה לשלוח מנות כיצד תעשה כן, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ראה בכה"ח (סי' תרצ"ה סקנ"ו) שכתב עיצה עי"כ דתחליף סעודתה עם חברתה. עכת"ד (ונראה שזה אותו ענין של מקמצת מעיסתה, כנ"ל). ואמר לי אחד מגדולי הדור שליט"א (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל), שלדעתו אין הבעל צריך להקנות לאשתו כסף וכדו' בשביל שתוכל לשלוח מנות או לתת מתל"א, כי ממילא הבעל צריך לתת לאשתו כל צרכיה כמו כסות. ואם מבקשת כלי חשמלי מסוים הוא חייב לתת לה כפי צורכו. ולכן א"צ להקנות לה בני"ד בקנין מיוחד, ואפי' א"צ לומר שמקנה לה. ואם רוצה לנהוג מידת חסידות יקנה לה באחת מצורות הקנין. ומ"מ האשה צריכה לקנות המשל"מ, וקונה זאת ע"י הגבהה. ואם בן גדול רוצה לקחת כסף מאביו לצורך משל"מ ומתל"א, הרי שאם הוא קטן מגיל שמונה עשרה שנה, כיון שיש תקנה (נראה שכוונתו לתקנת הרבנות הראשית לישראל. דהא מדינא דגמ', השו"ע והאחרו' אין זה כך - מ.ה.) שהאב חייב לזון את בנו עד גיל י"ח שנה, א"כ שוב א"צ האב להקנות לו הכסף למשל"מ ומתל"א. ואם הבן מעל גיל י"ח שנה הריהו לענין זה כאדם זר ולכאו' צריך האב להקנות לו הכסף למשל"מ ומתל"א. ואף במקרה זה, אם תמיד כשהוא מבקש כסף מהוריו הם נותנים לו, הרי שגם לצורך משל"מ ומתל"א יכול הוא לקחת מהוריו כסף וא"צ להקנות לו באופן מיוחד. עכת"ד. וכן שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם הבעל צריך להקנות לאשתו ולבנו את הכסף לצורך משל"מ, מתל"א ומחה"ש. וענה לי שלאשה א"צ להקנות הכסף (או האוכל) כיון שממילא הוא חייב למלא את כל צרכיה, כולל צרכי המצוות שהיא חייבת בהן. ואף לבן הסמוך על שולחנו א"צ להקנות, ואפי' שהבן מבוגר מאוד, כל עוד הוא סמוך על שלחן אביו הרי שאביו דואג לכל צרכיו, ומסתמא גם לקיום מצוות אלה. ובן שאינו סמוך על שלחן אביו הרי ממילא יש לו את צרכיו וא"צ לבקש מאביו שיתן לו כסף לקיום מצוות אלה.
ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם אשה ובן (לפחות בן גדול) צריכים למנות את האב שליח כשנותן עבורם מתל"א, משל"מ ומחה"ש. ואמר לי שלגבי הבן כבר אמרה הגמ' בקידושין (דמ"ה, ב') ש"לא חציף איניש לשיוויי לאבוה שליח". ולכן הבן לא יעשה את אביו שליח. אלא רצוי שהאב יציע את עצמו להיות שליח של הבן (ומזה משמע שאם בכ"ז הבן מינה את אביו שליח לכך, אף דלא ראוי למיעבד הכי, מ"מ בדיעבד מהני, אך לא שמעתי כן בהדיא מהגרא"נ שליט"א - מ.ה.). ויכול האב לתת עבורם אף בלי ידיעתם, מדין זכין לאדם שלא בפניו (ונראה שלטעם משל"מ משום אחוה צריך לומר למקבל שזה מבנו - מ.ה.). וצידד לומר שהאשה אינה חייבת מדינא למנות את בעלה כשליח להנ"ל, אך לא רצה להכריע בכך ונשאר בצ"ע. עכת"ד.
ויש להעיר, שלטעם תה"ד (בהערה ד' בפרקנו), אם משל"מ ומתל"א הוי מדין צדקה יהיה מותר לאיש לתת לאשה ולהיפך, וכמש"כ לעיל בפרק י"א (ס"ג). ושמא פה יש יותר קירבה, שלכן יש להחמיר יותר. ועוי"ל, שלפי מה שכתבנו בס"ד בהערה ד' הרי הטעם כדי שלא לבייש העניים, אך זה לא מתיר לשלוח מנות לאשה, ובודאי לא לעשירה. וכיון שקשה לחלק בזה לכן אסרו לגמרי לשלוח לאשה. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל המותר לשלוח מנות ממשפחה למשפחה, והאם צריך לכוון שהאיש שולח לאיש והאשה לאשה. וענה לי שאם ישלחו ארבע מנות יוצא בזה י"ח מהאיש לאיש ומהאשה לאשה, אך אם ישלחו רק שתי מנות לא יוצאים בזה, אלא אם כן יכוונו שזה דווקא מהאיש לאיש או מהאשה לאשה אע"פ שלא כתבו זאת ע"ג המשלוח אלא כתבו בסתמא ממשפחה למשפחה. עכת"ד. ושאלתי גם את הגר"א נבנצל שליט"א האם כששולחים משל"מ ממשפחה למשפחה הצריך גילוי דעת מפורש שזה מהאיש לאיש או מהאשה לאשה (ובפרט שיש מחלו' אי שרי לשלוח מנות בשותפות). וענה לי שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל א"צ גילוי דעת לכך, אלא אפשר לשלוח מנות ממשפחה למשפחה. והוסיף, שהטעם שהרי כל איסור משלוח מאיש לאשה זה בשל חשש קידושין כששולח לאלמנה, ואם נאסור גם בני"ד תהיה זו גזירה לגזירה, ולכן שרי לשלוח ממשפחה למשפחה ויוצאים י"ח במשלוח מנות כזה. עכת"ד.
[37]לח. עיקר ד"ז כתבוהו ילקו"י (עמ' 332 סעיף י"ב. ועיי"ש הערה כ"ד) וכן בספר ימי הפורים (עמ' קנ"ב). עפ"י שו"ת לבושי מרדכי (תנינא, או"ח סי' ט'). ואמנם הם כתבו הדין כן רק גבי אב לבנו ולהיפך, אך מהטעם המבואר שם עולה כמו שכתבנו, שכ"ה לאם ולבת. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מש"כ הפוס' שאב רשאי לשלוח מנות לבנו, האם זה דוקא לבן שאינו סמוך על שלחן אביו. וענה לי שאכן מדובר על בן שאינו סמוך על שלחן אביו. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאכן זה מדובר רק על בן שאינו סמוך של שלחן אביו, דאל"כ אין נ"מ אם שולח לו או נותן לו רשות לאכול מהאוכל שבביתו. עכת"ד.
שאלו שאלה, המותר לנכד לתת משלוח מנות לסבתא שלו ולהיפך, וכן נכדה לסבא שלה ולהיפך. והבנתי שהשאלה היא מצד הקירבה שביניהם. והנה גבי יחוד של נכד עם סבתא שלו וכן נכדה עם סבא שלה, הרי שנחלקו הפוס' בהא, ודעת רוה"פ להקל [ב"ח (אה"ע סי' כ"ב). פת"ת (באה"ע שם סק"ב). ברכ"י (סי' כ"א). וכן מוכח מהברייתא במס שמחות. וכ"פ להקל בעוי"ח (פר' שופטים). וע"ע בס' פתח הבית (פ"ב סעי' ב') שהביא עוד דעות להקל. ובס' דבר הלכה (ב,א' סק"ב) הביא דיון בדעת הנוב"י (מהדו' תנינא, י',י"ח) אם היחוד אסור עם נכדתו. הב"ד בקונטרס שערי הלכה – הלכות יחוד (גרינוולד. פ"ב עמ' 30)].
וגבי נישוק וחיבוק של נכד עם סבתו, או נכדה עם סבה, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ו סוף הערה ל"ח), שדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל לאסור זאת. ולהגר"א נבנצל שליט"א מסתבר שכן הדין רק בנכדה הגדולה מגיל שלוש שנים. עיי"ש. וכששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ע"כ התיר לגמרי חיבוק ונישוק של סבא וסבתא עם נכד ונכדה. עכת"ד. ומ"מ רואים שיש צד של הרחקות נכד ונכדה עם סב וסבתא, אך גבי ני"ד דמשלוח מנות נלע"ד בס"ד שברור שמותר הדבר, דהא אין בזה חשש של ספק קידושין, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תרצ"ה ס"ד).
ובענין מי יקדים לשלוח למי, כתב המהר"י אלגזי שהגדול יקדים לשלוח לקטן, דעי"כ מחשיב הקטן "רעהו" ורשאי הקטן לשלוח לו. הב"ד הלכות חג בחג (עמ' קע"ב).
[38]לט. ילקו"י (שם), וזאת אע"פ דכתיב "איש לרעהו". ועיי"ש בהערה כ"ג. וראה עוד בשו"ת יהודה יעלה (סי' ר"צ), ובמקראי קודש לגרצ"פ פראנק (סי' ל"ט), בצי"א (ח"ח סימן י"ד). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש אוסרים לתלמיד לשלוח לרב. עכת"ד. ולכאו' תלוי אם אסור מצד זלזול בכבוד הרב או כיון שאינו נחשב כ"רעהו". והנ"מ אם כבר שלח התלמיד לאדם אחר, היכול לשלוח לרבו שלא ע"מ לצאת י"ח (שאז אפי' שאינו רעהו מ"מ רשאי לשלוח לו).
[39]מ. בס"ד נראה שיש פה כמה בעיות: בעיה ראשונה, אי בכלל בעינן רעהו במצוות במצות משל"מ, או שיוצא כששולח לכל א'. ואף שכתוב "משלוח מנות איש לרעהו", הרי שכ"א רעהו. ואף את"ל דבעינן רעהו במצוות, האם מי שאינו מברך אינו בכלל רעהו (ובפרט אם הינו שומר המצוות החמורות, כשבת, חמץ, יו"כ, נידה וכדו'). בעיה שניה: גם אם יוצא י"ח כששולח למי שאינו מברך, האם בכלל מותר לתת אוכל למי שאינו מברך, שהרי השו"ע (או"ח סי' קס"ט ס"ב) אסר זאת. ונוסף לכך יש גם להזהר במש"כ הרמ"א (בסי' קס"ג ס"ב) שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עיוור לא תתן מכשול. ע"כ. ועיי"ש במ"ב. ומ"מ ונמצאנו למדים שרק אם נפתור את הבעיה השניה יהיה שייך לדון בבעיה הראשונה.
כתב מרן (באו"ח סי' קס"ט ס"ב): לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. והוסיף שם הרמ"א: ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה. ע"כ. ואמנם מרן בב"י חלק על דעה זו וכתב דאין להקל אע"ג דאיכא מצוה. וכן דעת רש"ל. וטעם המקילין, כתב הלבוש דכיון שמתכוון לצדקה לא יאונה לצדיק כל און (נראה שכוונתו שלא תצא תקלה על ידו בשל כך, וכגון שאותו עני אכן יברך, או שיתן לאחר והלה יברך). ועו"ת כתב דמשום כדי חייו של עני הקלו. והב"ח כתב, דדוקא במי שאינו נוטל ידיו החמירו, דתיכף כשנותן לו הפת עובר על לפני עיוור (ק"ק לי ע"כ, דמנין שהעני רוצה לאוכלה מיד. ומנין שהעני יאכלנה בשיעור המצריך נט"י. שמא יחלקנה לכמה סעודות, או לכמה מבני ביתו, ויצא שאכל פחות משיעור - מ.ה.). משא"כ כשנותן למי שלא ידוע אם יברך, דאדרבא מקיים מצות צדקה. ואם העני אינו מברך, נותן הצדקה לא עבר. והט"ז כתב דכיון דמצות צדקה הינה ודאי, ויש ספק אם יטול ידיו, אין ספק מוציא מידי ודאי.
ולענין ני"ד. כפי שכתבנו בריש פירקין, הרי יש ב' טעמים למשל"מ. לטעם א' שהוא משום קירוב לכאו' תלוי הדבר אם הדבר יכול להביא לידי שנאה, דשכנו רואהו שנותן לכולם משל"מ, ואילו לו - אין מביאין דבר. ועלול לחשוב דמשום דאינו שומר תו"מ אין מביאין לו, ויביא הדבר לידי שנאה לתורה ושנאה בין אדם לחבירו. וכעין זאת מצאנו שהיקל הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סי' ל"ה סק"א). ושם מישתעי אף כשנותן לו לאכול פת, וא"כ גם גורם לו לאכול דבר אף שלא יברך ברהמ"ז שהיא מדאו'. מדקאמר שם שאינו נוטל ידיו. ולפי"ז יש לצדד לכאו' להקל. ואמנם יש לציין ששם היקל במי שיש לו עדיין אהבה לתורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדו', ויתכן שבגלל דבר זה יתרחק ח"ו ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה.
ולענין הטעם השני (כמש"כ תה"ד), דהוא כדי לסייע לעניים שיוכלו לאכול סעודת פורים בלא בושה של קבלת הצדקה כמתל"א. הרי אם נאמר שהוא כמצוות צדקה רגילה ממש, הרי שלפי"ד מרן דלעיל אין להקל בזה (ושמא י"ל שכיון שזה גורם לשנאה הרי שממ"נ אסור לגרום לשנאה ואף לטעם זה). ואף לפי"ד הר"י והרמ"א שהיקלו בזה, הרי תלוי הדבר בטעם ההיתר. שלפי"ד הלבוש הנ"ל נראה דשרי בני"ד. וכן לפי טעם הב"ח והט"ז. ואילו לפי טעם העו"ת יתכן שיש להחמיר, דשמא אין זה ממש כדי חייו. ומ"מ הם דברו על עני שיתכן שיברך. אך אם יודע באותו מקבל משל"מ שודאי לא יברך, הרי שלכאו' לטעם זה דתה"ד אין לשלוח לו משל"מ. וכמש"כ המ"ב (סי' קס"ט ס"ק י' וי"א). ומי שמוחזק כשר, שרי ליתן לו (בה"ל שם ד"ה "למי").
אלא שיש צד להקל בני"ד, דרוב אותם שאינם שומרי תו"מ בדורנו י"ל שהם כתינוקות שנישבו, דאין מי שיוכיחם, ואין מי שלימדם תורה ויר"ש [וראה חזו"א יו"ד ססי' א' וסי' ב' סקט"ז וכ"ח) ומה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה י' ענף 3, והערות י"ח ענף 3 וכ"ב)]. ועיי"ש בקדושת השבת (הערה י"ח ענף 3) שמדברי המנח"ש (ח"ב עמ' י"ז וס"ג) והגר"מ מלכה זצ"ל בתחומין, אין החילונים בדורנו נחשבים כתינוקות שנשבו. וכ"נ מדברי הגר"י קאפח זצ"ל, וכ"נ כבר מדברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל. עיי"ש בקדוש"ה. וראה במ"ב (סי' קס"ט סקי"א) שחילק בדין איסור נתינת אוכל למי שאינו יודע אם יברך קודם אכילתו, דתלוי אם מתוך אונסו אינו יכול לברך (דאז אינו נפקע מצות צדקה בשביל זה) או שאינו מברך מתוך רשעתו. ומתוך זה כתב בספר אדר ופורים (עמ' 164) שיש לדון אם קיים מצות משל"מ כששלח למי שאינו שומר תו"מ, כיון שאינו רעהו במצוות, מלבד החשש שלפני עיוור שיאכל בלא ברכה. וציין שם שי"ל שכל האנשים בדורנו אינם יוצאים מכלל רעהו דאין מי שיוכיחם.
ואמנם יש להעיר בענין לפני עיוור בני"ד, דתלוי הדבר במציאות, שאם לא היה נותן המשל"מ לאותו שאינו שומר תו"מ, האם ממילא היה מוצא לאכול ממקום אחר שאינו משל"מ. ואם היה מוצא לאכול, האם היה מוצא כן מיהודי או מגוי. דלדעת המל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב) מה שאמרו (במס' ע"ז ד"ו ע"ב) דאין איסור לפני עיוור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, הו"ד אם יוכל לעבור על האיסור מבלי שישראל אחר יסייעו. אך אם לא יכול לעבור אלא ע"י ישראל, לא נפקע איסור לפני עיוור אף מאותו ישראל שסייעו בעבירה, משום שגם הישראל האחר מוזהר ע"כ. וכ"כ הגחיד"א בברכ"י (חו"מ סי' ט' סק"ג), המנ"ח (סי' רל"ב) ועוד פוס'. ואמנם בשו"ת פני משה לא הסכים לחילוק זה של המל"מ, וכן כתב להקל בספר לב שומע (מע' ל' סקמ"ג). ועוד יש לדון בזה, שהרי עפי"ר אין שולחין משל"מ פת (כמבואר בפרקנו בסעי' י'), כך שאינו מכשילו אלא בביטול מ"ע דרבנן של אכילה בלא ברכה, ורק אם ישלח לו פת יגרום לו לאכול ולבטל מ"ע דאו' של ברהמ"ז (או למ"ד שברכה מעין ג' הינה ג"כ מדאו', שאז גם אם שלח לו מיני מזונות ואכל כזית בכא"פ, שלדעתם ביטל מ"ע דאו'. ואכמ"ל). וכבר כתבו התוס' והרא"ש והר"ן (שבת ד"ג ע"א) שאפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, אף שאין בזה איסור מדאו' של לפני עיוור, מ"מ יש בזה איסור דרבנן, ור' מש"כ בקדושת השבת (הערה י' ענף 3). מ"מ כבר כתבו כמה פוס' שזהו כשעיקר האיסור הינו מדאו'. אך באיסור דרבנן, כל שיכול לעבור בלאו הכי, ה"ז מותר לכתחי'. שכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו), שו"ת בית יהודה (ח"א חיו"ד סי' י"ז), הגר"י טייב בערה"ש (חו"מ סי' ל"ד סקי"ב). ואמנם יש חולקים ע"כ (וכמש"כ בספר לב שומע שם סקל"ט), אך יש שכתבו לצרף לזה דעת הרמב"ן (הב"ד הר"ן ספ"ק דע"ז) שאם יכול לעשות האיסור בעצמו אין בזה איסור לפני עיוור אף מדרבנן (ראה כל זה ביחו"ד ח"ג סי' ל"ח. ועיי"ש גם בסי' ס"ז).
וא"כ לני"ד, לפי הטעם הראשון נראה להקל, ולפי הטעם השני אם יודע בודאי שלא יברך יש צדדים לפה ולפה. ובס"ד חשבנו דשמא יש למצוא פתרון לכך, והוא שלאותו שאינו שומר תו"מ יתן משל"מ שאין בו דברי מאכל דוקא, אלא יניח שם צעצועים, בגדים, ספרי ילדים וכדומה, כך שממילא לא יכשלו בזה. אך יתכן שכיוון שאין מקובל לשלוח משל"מ כזה הדבר יראה מוזר ואין לעשות כן.
ואגב יש להעיר, שמש"כ לדון בספר "אדר ופורים" שלא יי"ח במשל"מ לשאינו שומר תו"מ, הרי שבאמת לא שייך לאסור מצד זה לתת משל"מ לאותו אדם, אלא רק שלכל היותר אינו מקיים המצוה. אך אין איסור בדבר. ומ"מ לא מצאתי מקור לזה שאף בני"ד שייך לומר שמקיים המצווה דוקא כשנותן לרעהו במצוות (אף שד"ז נאמר גבי דברים אחרים). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף ששייך דין "רעהו במצוות" בדברים מסוימים, מ"מ בני"ד לא שייך לומר דבעי דוקא רעהו במצוות. ובענין לפני עיוור, הרי שבעלמא אם נותן אוכל למי שאינו מברך ע"כ, לדעת הגר"מ אליהו יכול הוא להפקיר האוכל. ולגבי ני"ד אם יפקיר הרי אינו מקיים המצוה, שהרי האוכל אינו שלו. ולכן י"ל שגם בני"ד אם המצב גורם לו שיתן משל"מ למי שאינו מברך, אכן יתן לו אך יפקירנו, ואינו יוצא בזה י"ח המצוה, אלא יתן משל"מ גם לאחר. עכת"ד (ויש להעיר שלא שאלתיו גבי אי צריך להפקיר בפני שלושה, וכן הבעי להוציאה מרשותו - מ.ה.). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאין לומר שיש בזה לפני עיוור, כיון שאפשר לתלות שאותו אדם שאינו שומר תו"מ יתן את המשלוח הזה לאדם אחר שהינו שומר תו"מ ומברך על מאכלו (ובפרט שיתכן שישלחנו כמשל"מ, שכידוע ישנם המקבלים משלוח מזה ושולחים את אותו משלוח לאדם אחר - מ.ה.). או שיתכן שבסתמא לא ישתמש אותו אדם באותו מאכל שקיבל במשל"מ. ואם אין בזה לפני עיוור, הרי שהמשלח יצא בזה י"ח משל"מ. ושאלתיו האם בעינן בני"ד רעהו במצוות. והבנתי מדבריו שרק מי שהוא רשע להכעיס אין לשלוח לו משל"מ, אך במשלוח לשאר אינשי יוצאים בזה י"ח. וודאי דרובא דעלמא אינם בגדר רשע להכעיס. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם המנעות מלשלוח מנות לאותו שאינו שומר תו"מ עלולה להביא לשנאה, אזי רשאי לשלוח לו מנות. וכן אם הדבר מונע מאותו אדם מלאכול מאכלים שאינם כשרים. ונטה להסכים עם דברי הגר"ש ישראלי שאפשר לתלות בזה שישלח לאדם אחר. אך הוסיף שיתכן שישלח לאדם אחר שגם הוא לא יברך ע"כ (אך זה לכאו' הוי לפני דלפני, שאיננו מצווים ע"כ - מ.ה.), או שי"ל שמי שאינו שומר תו"מ ואינו מברך, אזי יתכן שכלל אינו שולח מנות לאחרים, וא"כ ישאר מאכל זה אצלו, ויתכן שיאכלנו. ומ"מ נטה קצת להסכים שאין הכרח שיאכלנו בעצמו [וא"כ ישנם פה כמה צדדים להקל אף אם לא יתן זאת לאחר, וכגון דמכשילו רק שיעשה איסור דרבנן, וספק אם אכן יכשל ויאכלנו. דשמא לא ירצה לאוכלו. ועוד דעי"כ הריהו מונע ממנו לאכול מאכל לא כשר, וכמבואר בענינים אלה בקדוש"ה (ח"א הערה י' ענפים 1-3). עיי"ש - מ.ה.]. ועוד אמר, שמי שאינו שומר תו"מ צריך להבין שמי שאינו מקיים את חובותיו, והיינו שמירת המצוות, אזי גם אין לו זכויות, כגון שישלחו לו מנות. וכשם שברור לכולם שמי שרוצה לקבל אזרחות של מדינה מסוימת וליהנות מזכויות אזרחיה, חייב גם לקבל על עצמו את החובות של אזרחיה. ובהזדמנות אחרת שמעתי מהגר"א נבנצל שליט"א, שהחזו"א כתב בערך כדברי הגרש"ז אוירבך בענין נתינת אוכל לאינו שומר תורה ומצוות. עכת"ד. וראה בספר פאר הדור (חלק ג' עמ' קצ"ה) בשם החזו"א. וא' מגדולי הדור אמר לי שד"ז תלוי במציאות. שאם השכן שאינו שומר תו"מ יעלב שלא נתנו לו משל"מ, אכן רשאים לתת לו. ומ"מ עדיף שלא לתת לו המשל"מ ממש בידו, אלא להניח על השלחן בביתו וכדו'. אך אצל חיילים בצבא אין נראה לשלוח להם משל"מ, כיון שהם לא יעלבו אם לא ישלחו להם, ואם ישלח להם יש בזה בעיה של "לפני עיוור". ורק מי שעלול להעלב בזה יש לדון יותר בחיוב אם לשלוח לו, וכנ"ל. עכת"ד.
וכעבור זמן שאלתי גם את הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם מותר לשלוח מנות בפורים למי שאינו שומר תורה ומצוות, מצד לפני עיוור. וענה לי בשאלה: האם הוא מברך לפני שאוכל. וענינו שאינו מברך. וענה לנו שלכן אין לתת לו משל"מ, כיון שאינו מברך. עכת"ד. ולא חילק בין אם הדבר מביא לידי שנאה או לא. וראה עוד לקמן נספח ט', ד' הגר"ח קנייבסקי שליט"א בהא.
וכיון דאתינן להאי שמעתתא חשבנו להביא מה ששאלנו את א' מגדולי דורנו האשכנזים שליט"א, המותר להזמין להתארח את מי שאינו שומר תו"מ. והוספנו ששמענו שלדעתו המארח שהינו שומר תו"מ יברך בקול על האוכל (ויאכל גם הוא) ויכוון להוציא האורח בברכה [וראה כעין זאת בספר הליכות בת ישראל (י"ד, כ"ג). וע"ע מכתב הקהילות יעקב (הובא בס' קריינא דאיגרתא ח"א, קמ"א) שאם הוא מברך ומכוון להוציא האורח יש לשער שהאורח מסכים בלבו בדיעבד שהברכה תחול בשבילו אע"פ שאינו שומר תו"מ, וזה כעין כוונה לצאת. ויברך שהכל לפוטרו בכל המינים. הב"ד בס' וזאת הברכה (פרק י"ז). ולפי השו"ע הגר"ז (או"ח סי' רי"ג) שלמ"ד במצוות דרבנן א"צ כוונה, הרי שאף אם לא התכוון המברך להוציא והשומע לצאת, יצא השומע י"ח (וכנ"ל בפ"ז הערה ע"א)]. וע"ע מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"א הערה ל"ג) בשם החזו"ע (שבת ח"ב דקמ"ה ס"ח) שכיוון שבני"ד לא עסקינן שהאדם עצמו עושה המצווה אלא שומע מאחר ויוצא בכך, בזה אף למ"ד שמצוות דרבנן א"צ כוונה, הרי שאם אחד מהם לא כיוון, לא יצא י"ח. עיי"ש, וע"ע לעיל בפרק א' שם].
ומ"מ היה קשה לנו דבר זה, שהרי יתכן שהאורח אפי' אינו מאמין בה'. ושאלתי את הגאון הנ"ל, שהרי לפי מש"כ מרן (בסי' קס"ט), ומהמ"ב (שם ססק"י, ועיי"ש בסקי"א) משמע שאין זה מועיל אם יודע בודאי שהאורח לא יברך, ולא אמרו עיצה זו [אמנם ראה בריטב"א ע"ז (דט"ו, ב') שרק כשיודע בודאי שלא יברך יש איסור לפני עיוור]. וענה לנו: א. העיקר להקל אם אינך נותן לו את האוכל ביד, אלא רק הינך מניח לו את האוכל על השלחן שעי"כ אין לפני עיוור. וכבר כתב ע"כ בשו"ת תורת חסד מלובלין (ד"ז לא שייך כ"כ במשל"מ שהרי שולחים ובדר"כ נותנים ביד). ב. עפי"ד הרמ"א (בסי' קס"ט) אפשר לומר שהמזמין לסעודת שבת [אפי' ע"מ לקרבו ליהדות, וכמו שהקל הגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות (ח"א, תפ"ג), שאין לדחות מצוות קירוב משום ספק שמא לא יברך, עפ"י המ"ב (שם סקי"א) גבי צדקה. הב"ד בוזאת הברכה (שם). ומ"מ הגאון הנשאל הנ"ל אמר לי שאין הקירוב ליהדות צד להקל בני"ד, כי אפי' על דעת כן אסר בשו"ע] הרי שמה שנותן לו בסעודת שבת הינו בתורת צדקה, וכמו שהיקל הרמ"א (בסי' קס"ט שם). שהזמנת והכנסת אורחים הם כצדקה [ראה גמ' יומא (דפ"ו, א') ורמב"ם (פ"ה מיסוה"ת הי"א) שאם שם שמים מתאהב על ידו על הבריות מקיים בזה מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". ואם מכניס האורחים באהבה ובכבוד הראוי הרי שיקלסוהו על כך, ונמצא שם שמים מתאהב על ידו, וכמו שהעיר בוזאת הברכה (שם)]. ושאלנו, הרי המ"ב שם (סקי"א) כתב שמ"מ אם יודע שהאורח לא יברך אסור לתת לו האוכל. ויש מיקרים שיודעים זאת על האורח. וענה לנו שהמ"ב כ' שדוקא אם אינו מברך בגלל רשעות. ושאלתי שהרי המ"ב התיר בצדקה רק אם הינו אנוס. וענה לי שזה נקרא אנוס (אולי כוונתו שרבים מאותם שאינם מברכים דינם כתינוקות שנשבו, וכמש"כ החזו"א לגבי דברים דומים, ושכ"כ כמה אחרו' אחריו - מ.ה.). ושאלו את אותו גדול הנכון לדעתו לפשוט הבעיה ע"י הפקרת האוכל לפני שנותנים לאותו שאינו מברך (כד' הגר"מ אליהו זצ"ל, כדלעיל). וענה שאינו מסכים עם כך ואין זה מועיל, שהרי גם אם אותו אדם רוצה לאכול אוכל של עצמו מבלי לברך אסור לו לאכול. ומנ"מ בין אם זה אוכל של הפקר או של הנותן או של האוכל בעצמו. וא"כ אף אם הנותן מפקיר האוכל יש בזה לפני עיוור. עכת"ד. ונראה שכוונתו שהרי סו"ס הנותן גרם לו לאכול אוכל מבלי לברך. בס"ד נלע"ד שלכאו' העדיף ביותר - אם יש הכרח מסוים לתת לו האוכל - שגם יפקיר האוכל, ועי"כ לא הקנה האוכל למי שאינו מברך, וגם שלא יתן לו בידו ממש אלא יניח על השלחן בבית המארח. ועוד נראה שאם הנותן מניח האוכל על שלחנו של המקבל (כגון במשל"מ שהמקבל מבקש שישימו המשלוח על השלחן) לכאו' הוי כהקניה לידו, דחצר המקבל קונה לו. וצ"ע. ועוד בענין זה ראה בספר הצבא בהלכה (להרה"ג ר' יצחק קופמן שליט"א, עמ' ש"ו) שכתב שיש להמנע מלקנות מאכלים לקינוח (כגון גרעינים וופלים) בצבא אם חבריו לא יקפידו עליו אם ימנע לקנות, ומאידך אם יקנה ויאכל בנוכחותם יתחייב מצד הנימוס לכבדם ויודע שלא יסכימו לברך - שכן הורה לו הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ע"ע שם פרטי דינים בזה לחיילים.
ובענין רע במצוות או אח במצוות, ראה בספר אור לנתיבתי (לגרצ"י קוק זצ"ל, עמ' ס"ז) חילוק בין רע לאח, שאח זה דוקא בשומר תו"מ, משא"כ רע (ואף שלכאו' יש מקום לומר להיפך - שאח זה מצד היחוס שאינו ניתן לשינוי, אע"פ שאינו בידידות עמו, משא"כ רע שזה מצד מעשיו ואהבתו אותו. מ"מ י"ל שאח זה מעליותא טפי - שקשור אליו קשר בל ינתק - וזה בגלל שהוא קשור אליו מצד החיבור שלו למצוות. ועיי"ש).
[40]מא. כ"כ בספר מאורי אור, סידור בית עובד, שמחת יהודה, מל"ח, בא"ח (ש"ר פר' "תצוה" סעיף ט"ז), וילקו"י (עמ' 335 סעיף י"ז). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל ומהגר"ע יוסף זצ"ל.
[41]מב. ילקו"י (שם. ועיי"ש בהערה ל"ה). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל.
[42]מג. כ"כ בעיקרי הד"ט בשם אגורה באהלך. והב"ד בפת"ת ובבאר יעקב (סק"ז). וכ"כ בספר ערוה"ש (סס"י תרצ"ה). וראה בספר בירור הלכה, והל' חג בחג (עמ' קס"ד). ויש לדון בכך, דזיל בתר טעמא. דלטעם שמשל"מ מיועד כדי שיוכל לעשות סעודת פורים, הרי הקטן אינו חייב בכך מעיהק"ד, ורק מדין חינוך חייב בכך. וגם מהטעם של אחווה אי"ז פשוט שיש ליתן לקטן המשל"מ. ואכמ"ל.
[43]מד. דעת המחייבים היא דעת ספר מאורי אור, שכתב שמחסרון הידיעה מקיימים משל"מ רק הנשואים, אך באמת שכל אדם בר מצוה חייב, וד"ק כד"ת...ובשמים מדקדקים ע"כ ביותר. והא"א מבוטשאטש (סי' תרצ"ה) כתב, שאף שנוהגים להקל כשסומכים על שלחן אביהם, מ"מ יש להחמיר. ובספר לקט היושר (עמ' קנ"ח) כתב, שמהרא"י היה מחנך בניו למשל"מ, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט"ו שנה. ואמנם במקור חיים מבואר שפטורים הם. ואף מדברי לקט היושר הנ"ל יתכן לומר שלא נהג כן מעיקר הדין. והב"ד בילקו"י (עמ' 334) והלכות חג בחג (עמ' קס"ה). ופסק בילקו"י (שם) שאכן חייבים הם במשל"מ.
[44]מה. כ"כ כה"ח (סקנ"ז) בשם הא"א שבפמ"ג (סקי"ד), וכ"כ בשמו בילקו"י (עמ' 334 סעיף ט"ו), והוסיף שכ"כ האשל אברהם לרבי אברהם דוד מבוטשאטש.
[45]מו. כדין קה"מ, עפ"י משנה ריש מגילה ומרן (סימן תרפ"ח סעיפים א', ג').
[46]מז. כדין קה"מ. עפ"י מרן (סימן תרפ"ח סעיף א').
[47]מח. מה שכתבנו שי"א שישלח מנות בשני הימים, כ"כ הרב בא"ח, כה"ח (שם סקנ"ד, ובסימן תרפ"ח סקכ"ג, ועיי"ש בסקכ"ב). וכ"כ במועדים וזמנים (ח"ב רס"י קפ"ד). וראה עוד מש"כ המ"ב (סימן תרפ"ח סק"י), ומה שכתבנו לעיל (בפרק י"א הערה כ"ג).
ומה שכתבנו שי"א שישלח רק ביום י"ד, כ"כ הפר"ח, והב"ד בה"ל (סימן תרצ"ה ד"ה "או").
הסתפקתי האם לדעת המחמירים בסוף הסעיף, בני ישובים שספק דינם פרוזים ספק מוקפים, האם צריכים הם לתת משל"מ דווקא לבני מקומם, ולא לבני מקום אחר שהוא ספק, דספיקו של זה אינו כספיקו של זה. או שיתנו ביום י"ד לפרוז וביום ט"ו למוקף, או שיכולים לתת לכל מי שגר במקום שדינו כספק. ויתכן שזה דומה לספק אם מותר למי שהוא טומטום להוציא י"ח קריאת המגילה טומטום אחר [וראה מרן (סי' תרפ"ט ס"ג), שאינו מוציא]. אך באמת יש מקום לחלק בין המיקרים. ומ"מ צ"ע גבי הספק הראשון (של המקומות המסופקים). ובס"ד ישנם הרבה צדדים לדון בכך: יש ספק אם מצוות משל"מ הינה מדאו' או דרבנן. וספק אי בני"ד פרוז רשאי לשלוח מנות למוקף ביום י"ד, ולהיפך. ועוד. ובס"ד עוד חזון למועד.
[48]מט. בענין בן עיר ששלח לבן כרך, הסתפק בזה מהר"י אלגזי בספרו חוג הארץ (והוסיף דאפשר שיוצא אם אין לו למי לשלוח). ומהר"י אשכנזי בסידור בית עובד כתב בשם אוהל יוסף (סי' ט"ו) שהכל תלוי במקבל. ולכן בן עיר ששלח למוקף בי"ד והוא מקבלו בט"ו, יצא. גם הרח"ף במל"ח (סי' כ"א סעי' פ"ה) הב"ד הרב אוהל יוסף שתלוי הדבר ביומו של המקבל ביום שמחת לבו דיאכלם, ונראה שהסכים לדבריו. ובציץ הקודש (סי' נ"ו) כתב שאף בן עיר ששלח לבן כרך והגיע אצלו בי"ד לא יצא, דאין שמחת המקבל באותו יום. ומה שיאכלו בט"ו אינו מועיל לבן העיר. עיי"ש בהגהה. ושאלתי את הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם פרוז רשאי לשלוח מנות לבן כרך ביום י"ד, והאם בן כרך רשאי לשלוח מנות לפרוז ביום ט"ו. וענה ש"רצוי" שישלח משל"מ למי שחייב במצוות פורים באותו יום של השולח, ומ"מ אם אין מישהו כזה, רשאי פרוז לשלוח מנות ביום י"ד לבן כרך, כמו שאמרנו בענין מתל"א. עכת"ד (שאלה זו והשאלה בענין מתל"א נשאלו בסמיכות). וגם בדין משל"מ היה ברור לשומעים מדבריו דה"ה שמוקף רשאי לשלוח משל"מ ביום ט"ו לפרוז, אם אין אפשרות אחרת. והיה נראה מדבריו שבאמת מעיקר הדין שרי בין לפרוז שישלח למוקף ובין מוקף לפרוז, וה"ה במתל"א, ורק הדגיש ש"רצוי" לכתחי' לא לעשות כן. וכנראה רצה לחוש לד' האוסרים. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שפרוז לא ישלח מנות למוקף אפילו ביום י"ד באדר, וכן מוקף לא ישלח מנות לפרוז אפילו ביום ט"ו באדר, כיוון שאינו שייך למצוה זו באותו יום, שהריהו פטור מלשלוח, ולכן אף אינו שייך בקבלה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שלענין משל"מ צריך שפרוז ישלח דוקא לפרוז, ומוקף ישלח דוקא למוקף. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת תורה לשמה (סי' קפ"ח), עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק כ"ו סי' ג'), בספר הלכות חג בחג (פי"ג סעי' י"ז עמ' קע"א), ולעיל (פרק י"א סעי' ז' ובהערות שם), ולקמן בנספחים (נספח י"ד תשובה ח').
לכאו' היה מקום לדון מה יהיה הדין אם בן י"ד יתן לבן ט"ו המשל"מ בביה"ש שבין י"ד לט"ו. שה"ז ספק י"ד ספק ט"ו. אך כיון שכל דין משל"מ הינו דוקא ביום ולא בלילה אין זה שייך אא"כ נותן לו בתנאי שמקנה לו רק בזמן שההלכה מצריכה שהמקבל יקנה זאת. ואז לפוס' שמהני תנאי, שכשנותן לו לפני פורים בתנאי שיזכה בכך בפורים, הרי שאם אזלינן בתר הנותן ה"ז ספק אם יצא י"ח שה"ז ספק ליל ט"ו, ולמ"ד שספק בד"ק אזלינן לחומרא כד"ת הרי שלא יצא. ולמ"ד שד"ק כד"ס לכאו' יצא שה"ז כספק דרבנן לקולא. ומ"מ ישנם פה עוד צדדים להחמיר, ומידי ספק לא יצאנו.
בס"ד יש עוד לדון בזה, שאף לדעת המחמירים שדוקא פרוז יתן משל"מ לפרוז ובן כרך יתן לבן כרך, האם אפי' לדעתם שרי שמוקף יתן לבן ערי הספקות ביום ט"ו, דהוי ספק ד"ק וי"א שיש להקל בד"ק כד"ס וא"כ ספקם להקל. ואת"ל שלמחמירים שמוקף יתן דוקא למוקף ג"ז אסור משום דס"ל דד"ק כד"ת, האם בכ"ז שרי לפרוז ליתן משל"מ לבן ערי הספקות ביום י"ד. ובזה לכאו' מסתבר מאוד בס"ד דשרי לכתחי', והמחמיר בזה הוי חומרא יתירתא. ועוד בס"ד יש לדון אם פרוז עומד בצד א' של קו התאריך ואצלו עדיין יום י"ד, ונותן משל"מ למי שעומד בעברו השני של קו התאריך כשאצלו כבר ט"ו, אם המקבל הינו מוקף ודינו כבן ט"ו (כגון שהיה בירושלים בעה"ש של ט"ו ואח"כ טס לקו התאריך), שבמקרה זה לכאו' יצא שולח המשל"מ, שהרי הפרוז שלח בי"ד ביום והמוקף קיבל בט"ו ביום. ועוד יש לדון אי פרוז נותן משל"מ לשליח ע"מ שימסרם בט"ו למוקף. דהא המסירה והקבלה היו בזמניהם. ושמא תלוי הדבר אי השליח דינו כמשלח או כמקבל. ומ"מ נראה שלגר"מ אליהו זצ"ל לא יי"ח דהא המקבל אינו שייך למצוה (כנ"ל בפי"א הערה כ"ב).
[49]נ. הא דאין לשלוח מנות אלא ביום פורים כתב הרא"ש, וכ"כ הרמ"א (סימן תרצ"ה סעיף ד'). וראה עוד בענין זה במ"ב (שם סקכ"ב), בכה"ח (סימן תרצ"ד סקי"ח), ובשו"ת ארץ צבי (לגר"צ פרומר, סס"י קכ"א), ובמקראי קודש לגרצ"פ פראנק (עמ' 163).
ומה שכתבנו שיש מי שאומר שיש להקדים משל"מ לסעודה, כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א בשם הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל. והוסיף, שכ"ה גם גבי מצוות מתל"א, שיש לקיימה לפני האכילה. והוא ככל מצוה דרבנן, שאין לאכול לפני קיומה, וכמו שפסקו גבי אכילה קודם הדלקת נר חנוכה ונטילת לולב אף בחוה"מ. וכ"ש בני"ד שהן מצוות מד"ק. וכ"ה גבי מצות בדיקת חמץ שהיא סרך מצוה מדאו'. עכת"ד. וראה בילקו"י (עמ' 331 סעי' י"א) שכתב שטוב להקדים את משלוח המנות לסעודה. ע"כ. וראה מה שכתבנו בס"ד בענין אכילה לפני תקיעת שופר, במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ז' הערה כ"ו). וגבי אכילה לפני נטילת ארבעת המינים, ראה מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ח סעי' י"ח והערה ל"ב, ענף 2). ואכמ"ל.
[50]נא. פרטי דינים אלה הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל דעתו נטתה לכך. וראה כה"ח (סימן תרפ"ח סקנ"ד), ולקמן בנספחים (נספח ט') דעת הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
מי ששלח משל"מ בלילה, והמקבל אכלם ביום, אי יצא השולח י"ח המצוה, ראה במקו"ד לגרצ"פ פראנק (עמ' קס"ג).
[51]נב. מ"ב (סימן תרפ"ח סק"כ) וכה"ח (באותו סימן סקנ"ד) בשם יד אפרים. והוסיף כה"ח (שם), שאם לא יוכל לקיים המצווה בזמנה, ישלח מנות ביום שקורא המגילה. וראה ילקו"י (עמ' 273 הערה ה').
[52]נג. כ"כ החת"ס (בחידושיו לגיטין דף כ"ב ע"ב), וכ"כ בשמו בספר המקנה, וכ"כ כמה אחרו'. ראה במ"ב (סימן תרצ"ה סקי"ח), כה"ח (סקמ"א), בילקו"י (עמ' 335 הערה ל"ג). עיי"ש הטעם, משום דכתיב משלוח מנות, אפשר דבעי דוקא ע"י שליח. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שלכתחילה צריך לשלוח המנות ע"י שליח, אך הוסיף שאין זה לעיכובא. עכת"ד. ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שלאותם הנוהגים לשלוח המנות ע"י שליח, יפה יעשו אם יתנו דבר מה אף לשליח עבור טרחתו. עכת"ד. וראה שו"ת בנין ציון (סי' מ"ד), חמ"מ (סי' תרצ"ה סק"ג), מ"ב (סק"כ), וכן צי"א (ח"ט סימן ל"ג). ומ"מ בס"ד נראה לענ"ד שאם לבעל אין שליח כי אם אשתו, לא יעשנה שליח כדי לשלוח לאיש אחר, מצד צניעות, אלא אף לדעה זו עדיף שיוותר על ענין השליחות ויביא בעצמו.
[53]נד. כ"פ הא"א מבוטשאטש (סימן תרצ"ה), שו"ת נחלת בנימין (סימן קל"ו), וכן היא מסקנת כה"ח (סימן תרצ"ה סקמ"א, ילקו"י (עמ' 335 סעיף י"ז ובהערה ל"ג), ועוד אחרו'. ועיי"ש בכה"ח שכתב כמה דוגמאות שנאמרה לשון שליחות ואין הכוונה ע"י שליח. עיי"ש. ושמא זה שורש המחלוקת גבי בת פרעה ששלחה את אמתה לקחת את משה, אי הכוונה לידה או לשפחתה (ראה רש"י שמות ב', ה'). וראה עוד בשו"ת יד הלוי (סי' קי"ח), שעפ"י הגמ' בקידושין (דף כ"ג) ושו"ע (אה"ע סי' ק"א) נטה לומר שאף בני"ד מצוה בו יותר מבשלוחו. ובאמת שהיה קשה לי, למ"ד דבעי שליח, דהא ד"ז לא נזכר כלל בגמ', וכי התנאים והאמוראים ושאר דורות ראשונים לא יצאו י"ח כיון שלא שלחו ע"י שליח. ושאלתי את הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לאור הסתפקות המ"ב (בסי' תרצ"ה סקי"ח), האם יש חובה לשלוח מנות דוקא ע"י שליח. וענה לי נחרצות שאין צריך שליח לכך. והוספתי לשאול, האם מ"מ יש מקום להחמיר בזה. וענה לי שא"צ להחמיר בכך. עכת"ד (אמנם בנו, הרב אברהם, וכן נכדו, סיפרו לי שלמעשה שולח הגרי"ש אלישיב את משלוחי המנות באמצעות בני משפחתו. ושמא על עצמו מחמיר הוא בכך, או מחמת קושי או סיבה אחרת נוהג הוא כן). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שאין חובה לשלוח משלוח מנות ע"י שליח. והבנתי ממנו שאף הידור אין בכך. ומ"מ אמר ששורש המחלוקת הינו מה יותר מכובד - האם לשלוח ע"י שליח או שהמשלח בעצמו יתן זאת למקבל. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת מהרי"א (סי' כ"ז שכתב שא"צ שליח מעיקר הדין, אלא שהוא דרך כבוד. ומצוה בכך יותר, אך אינו מעכב), במקור חיים (סס"י תרצ"ב, שכתב דמשל"מ מצוה בשלוחו יותר ממנו), בפסקי תשובה (סי' קמ"ח בשם רע"א), ביבי"א (ח"ט סי' ע' ובמיל', וסי' ע"ד ובמיל'), בצי"א (שם) ובספר הלכות חג בחג (עמ' קנ"ט). ואף מדעת המקילים לקמן (בהערה ס"ג) נראה שיש להקל בני"ד (שהרי גם שם אין שליח).
[54]נה. כ"כ בפסקי תשובה (סי' קמ"ח) שהגאון רע"א נשאל בזה, וכן השיב החת"ס. וכ"כ החת"ס בחידושיו לגיטין (דכ"א ע"ב), שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שיוצא גם ע"י שליח מפני ששלוחו של אדם כמותו, היה שייך בזה דין שליחות. אך כיון שהמצוה הינה ע"י "משלוח" דוקא, מצי לשלוח אפי' ע"י גוי או קטן. והוסיף (בחידושיו לגיטין שם) שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וכ"כ במקור חיים (סס"י תרצ"ב, דאפי' ע"י קוף מתקיימת המצוה). וכ"כ בתשו' מהרי"א (סי' ר"ז), שא"צ דין שליחות, ומעשים בכל יום ששולחים ע"י קטן ועכו"ם [הב"ד בדעת תורה (סי' תרצ"ה), ושכ"כ הגר"ש קלוגר בספר החיים, וכ"כ הדבר אברהם (ח"א סי' י"ג). הב"ד בהלכות חג בחג (עמ' ק"ס). ילקו"י (שם סעיף י"ז. ועיי"ש בהערה ל"ד)]. וראה בצי"א (שם), וספר ימי הפורים (עמ' קנ"א).
[55]נו. כך הדין לשיטת מהר"ש אלקבץ בספרו מנות הלוי, וכמש"כ לעיל (בסעיף א' בפרקנו).
[56]נז. שו"ת כתב סופר (או"ח סימן קמ"א), שו"ת נחלת בנימין (סימן קל"ו), והב"ד ילקו"י (עמ' 333 סעיף י"ג). וראה בהררי קודש (עמ' 151). וראה עוד בטו"א למגילה (דף ה' ע"ב), ומועדים וזמנים (סימן ק"ס).
[57]נח. כה"ח (סימן תרצ"ה ס"ק מ"ג ומ"ה). וראה ילקו"י (עמ' 337 הערה ל"ט). ושם (בסעיף כ"א) כתב שלדעת ספר בני חיי יצא י"ח במקרה זה. וראה בשע"ת (סימן תרצ"ה סק"ז) ובטעמים שכתבנו בפרקנו (בסעיף א').
מי ששלח משל"מ גזולות, לכאו' דינו כדין הנותן מתל"א גזולות, כדלעיל בפרק י"א (סעיף ה'). ומ"מ יתכן שבני"ד יש להקל יותר מאשר במתל"א אי קנאן בשינוי, וכגון שגזל בשר ובישלו. וצ"ע בכ"ז.
[58]נט. רמ"א (סימן תרצ"ה סעיף ד'). ראה מ"ב (סקכ"ג) וכה"ח (סקנ"א).
[59]ס. כ"כ הפר"ח והחת"ס. והב"ד המ"ב (סקכ"ד). וראה כה"ח (שם סקנ"ב) וילקו"י (עמ' 336 הערה ל"ז). וראה לעיל (בסעיף א') בטעם מצוות משלוח מנות.
בענין מי שנתן משל"מ לחבירו אך חבירו אינו יודע ששלחו לו. כתב בשו"ת מהרי"א (סי' ר"ז) שאם זיכה לרעהו, אף שרעהו אינו כאן, מ"מ כיון שזיכה לו וזכה בהם יצא המשלח י"ח. ע"כ. ובשד"ח (סוף מערכת פורים, סי' י"ז) הב"ד הרח"ף בחיים ושלום (ח"א סי' ב') שמי שנתן משל"מ לחבירו כשישן, יצא י"ח לפי הפוס' שיש קנין לישן, אע"פ שחבירו ישן כל יום הפורים ויתעורר רק במוצאי פורים. ע"כ. הב"ד בהל' חג בחג (קארפ. פי"ג הערה *28) והקשה בצדק, שהרי אינו יודע מזה בפורים וגם אינו יכול ליהנות מזה, כך שב' הטעמים שנאמרו במשל"מ ליכא. ושכ"מ בעיקרי הד"ט בשם הרב בני חיי. ושכ"כ בערוה"ש (סי' תרצ"ה סט"ז) שאף מי שבני ביתו קיבלו עבורו, אם המקבל לא ידע מכך, לא יצא י"ח המשלח. ע"כ.
ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי ששלח מנות לחבירו, וכיון שהמקבל אינו בביתו ונראה שלא יחזור לביתו לפני סוף פורים, וכגון שהלך להתארח לסעודת פורים, לכן השולח מניח את המשל"מ סמוך לדלת המקבל. האם יוצאים עי"כ י"ח משל"מ. וענה לי שהשולח במקרה זה לא יצא י"ח. ולומדים זאת ממש"כ הפוס' גבי השולח משל"מ לאדם שישן, וכגון שהשתכר והלך לישון. אם הישן התעורר לפני ליל מוצאי פורים השולח יצא י"ח. אך אם הוא התעורר רק במוצאי פורים הרי שהמציאות גילתה שהשולח לא יצא י"ח. ואם יש לו ספק אם המקבל יתעורר לפני מוצאי פורים הרי שספק אם יכול לצאת בכך, ולכן ישלח משל"מ לאדם נוסף ולא רק לאותו ישן. ולכן גם במקרה שהמקבל לא היה בבית ושמו לו את משלוח המנות סמוך לדלתו, הרי שתלוי הדבר אם הוא ידע עוד בפורים ששלחו לו משל"מ זה. שאם הוא ישלח את ילדו מהמקום בו הוא נמצא להביא מביתו וכדו', ועי"כ יודיעו לו ששלחו לו משל"מ זה הרי שהשולח יצא י"ח. וכן אם יודיעו לו בטלפון ששלחו לו את המשל"מ הרי שהשולח יי"ח, והוא קונה זאת בקנין חצר, כי חדר המדרגות ליד פתח הבית הוא קנין חצר. עכת"ד.
[60]סא. עיקר ד"ז כתבו מרן (סימן תרצ"ה סעיף ד') עפ"י הגמ' במגילה. וראה כה"ח (סקמ"ט) וילקו"י (עמ' 334 סעיף ט"ז, ומש"כ בהערה ל"א).
ומה שכתבנו התנאי שלא יעשו כן בתורת חליפין, כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל (בפרק י"א) בענין שני עניים הנותנים מתנה זל"ז. וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ס"ד).
[61]סב. מ"ב (סקכ"א). וראה שעה"צ (סקכ"ט).
[62]סג. כה"ח (שם סקמ"ב). וראה בד"מ בשם רש"י שיצא.
[63]סד. מה שכתבנו שחייבים הם במצוות משל"מ, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיף שדינם ככל שאר ישראל בענין זה. עכת"ד. ומה שכתבנו שיש מי שפוטרם, כך הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, ושב ואמר זאת בכמה הזדמנויות. ובפעם אחרת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שרק לבחורי ישיבה הסמוכים על שלחן הוריהם יש להקל בזה, אך לסטודנטים ולבחורים אחרים אין להקל. וטעמו, משום שהאב רוצה ושמח שבנו שלומד בישיבה יאכל על שלחנו, ואינו רוצה שיפרד ממנו, משא"כ בסטודנט [נראה שכוונתו שכיון שהאב רוצה בו הרי שכל חיוביו הכספיים הינם על אביו. משא"כ אחר שאין האב שמח כ"כ להזיל זהב מכיסו לכל צרכי בנו כמו שעושה כן לבנו שלומד בישיבה, ולכן אביו אולי מעדיף שהבן יפרנס את עצמו וממילא יוכל לתת בעצמו משל"מ. כך עולה גם מדבריו הנזכרים לעיל (בפרק י"א הערה נ"ג) - מ.ה.]. ומ"מ גם בחורי ישיבה - אם יחליפו סעודותיהם לא איכפת לן, כמש"כ מחלפי סעודתיהו, שאין בזה היזק (לתומך בו). עכת"ד. וראה בפרק י"א (הערה נ"ג) מה שהוסיף ואמר בענין זה. וראה עוד לעיל בפרקנו (הערה מ"ד). ולכאו' לגר"מ אליהו יש תנא דמסייע ליה, הוא המ"א (סי' תרצ"ה סקי"ב), שכתב שמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום, פטור ממשל"מ, ושכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו. וסיים דמ"מ צ"ע, וטוב להחמיר. ע"כ. ולכאו' ניתן ללמוד שכ"ה בני"ד דפטור. ומאידך ראה בפר"ח (סי' תרצ"ה) שכתב בשם הב"ח, שאף עני המתפרנס מהצדקה חייב במצות משל"מ, וגם הוא למד כן מההיא דמחלפי סעודתייהו. וראה לעיל בפרק י"א שם, שאף הגר"מ אליהו זצ"ל ס"ל שעני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוות אלה. ואפ"ה דעתו כן גבי בחורי ישיבה.
[64]סה. כ"כ מש"ז (סי' תרצ"ד), וכ"כ בה"ל (רס"י תרצ"ד), ילקו"י (עמ' 334), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו, משום שאינו נהנה מכך כיוון שאינו רשאי לאוכלה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הסתפק בדין זה, כיון שמ"מ קצת נהנה מכך. עכת"ד.
[65]סו. ראה מסגרת השלחן (על קיצוש"ע, סי' ל"ה), מחזה אליהו (סי' קט"ז), מקראי קודש לגרצ"פ פראנק זצ"ל (סי' ל"א) והל' חג בחג (עמ' קע"ג).
ובענין שיעור הפרשת חלה רבו הדעות בזה (ואף בדברי מרן נראה לכאו' שישנה סתירה). ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שאשכנזים יפרישו חלה משיעור 1.200 ק"ג מבלי לברך. ורק משיעור 1.666 ק"ג יפרישו בברכה. והספרדים יפרישו חלה משיעור 1.666 ק"ג מבלי לברך, ומשיעור 2.300 ק"ג (בערך) עם ברכה. עכת"ד. ובספר אמירה לבית יעקב (לגרי"ד במברגר זצ"ל, הל' חלה ס"ב), כתב שמשיעור ק"ג אחד עד שנים ורבע ק"ג יפריש חלה בלא ברכה. ואם השיעור גדול יותר יפריש בברכה. ובהערות הגרצ"פ פראנק זצ"ל על הספר הנ"ל, כתב שמשיעור 1.248 ק"ג יפריש בלא ברכה, ומשיעור 1.680 ק"ג יפריש בברכה. ע"כ. וע"ע בשיעורין של תורה (לגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בשיעורי המצוות בסוף הספר, סק"כ, דהוי שנים ורבע ק"ג קמח), בהלכות חג בחג (קארפ. סוף פי"ג, עמ' קע"ג) ובש"א. ועלינו לדעת, שכל השיעורים הללו אינם נמדדים לפי שיעור הבצק, והיינו הקמח שנילוש עם המים וכדו', אלא שיעורים אלה נמדדים רק לפי משקל הקמח לפני שלשוהו. וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' תנ"ו ס"א).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל, אף עוגת לעקאך ועוגת שוקולד אינן מצטרפות לשיעור חלה, כיון שמקפידים על תערובתן. עכת"ד. ויש להוסיף שאף מאותו סוג של עוגות, אם התקבלו ממקומות שונים, במקרה שצריך להפריש, עליו להפריש מעוגות של כל מקום מעט ולא יפריש רק מעוגות של מקום אחד, דאל"כ עלול להפריש מן הפטור על החייב. וע"ע בשש"כ (ח"ב פמ"ב הערה מ"ג).