מקראי קודש

אודות בית

פרק ח: הלכות הסדר: מרור, כורך

מרור:


א. מצוה מן התורה לאכול בליל ט"ו בניסן את קרבן הפסח יחד עם מצה ומרור, שנאמר: "ומצות על מרֹרים יאכלֻהו" (שמות פרק י"ב פס' ח'). ועתה שלצערנו בית המקדש חרב, ובטלו הקרבנות, אוכלים אנו בלילה זה את המרור אף בלא קרבן הפסח (ולכשיבנה שוב, במהרה בימינו, יחזור הדין לקדמותו).


ב. יש לאכול את המרור לאחר אכילת שני ה"כזיתים" הראשונים מהמצות. לשם כך יקח מרור בשיעור "כזית" אחד (כמבואר לקמן בסעיף ט"ז) , ויטבל את כולו בחרוסת. ויש אומרים שדי בטיבול מקצתו.


ג. אין להשהות את המרור בחרוסת זמן רב, אלא יטבלו בה זמן מועט. לאחר מכן ינער את החרוסת מן המרור , יברך את ברכת "על אכילת מרור" , ויאכל את המרור.


ד. יש ללעוס את המרור כדי להרגיש בפה את טעמו. ולכן מי שבלע את המרור, ולא הרגיש בפיו את טעמו, לא יצא ידי חובה. וכן לא יאכלנו עם מצה או עם מאכל אחר , ולא ישתה עמו דבר , באופן שיבטל טעמו את טעם המרור. ואם עשה כן, לא יצא ידי חובה, וישוב לאוכלו כראוי. ויש מי שאומר שיברך שוב את ברכת "על אכילת מרור".


ה. אין צריך להסב בעת אכילת המרור. ומכל מקום מי שרצונו להסב רשאי לעשות כן. ויש אומרים שלכתחילה יש להמנע מלהסב בעת אכילת המרור.


ו. דין איסור דיבור בין ברכת "על אכילת מרור" לבין אכילתו, שווה לדין איסור דיבור בין ברכות המצה לאכילתה, כמבואר לעיל (פרק ז' סעיף י"ז).


ז. בעת שמברך את ברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שאוכל בעת ה"כורך". ולכן לאחר שבירך ברכה זו ואכל את המרור, אין לדבר לכתחילה דברים שאינם מענין המרור או הכריכה, עד גמר אכילת ה"כורך". ואם בכל אופן דיבר בדברים אלה בין אכילת המרור לאכילת ה"כורך", לא יברך שוב. וראה לעיל פרק ז' סעיף י"ח.


ח. אלו הם הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מצות מרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, או ירק הנקרא מרור. חזרת הינה הירק הנקרא חסה, עולשין הוא הירק הנקרא היום בערבית הינדיבא. תמכא הינה הירק הנקרא בעברית חזרת, ובאידיש חריין. חרחבינא הינו עשב שהיה ידוע בשם אגרורין. ומרור, יש אומרים שהוא הלענה. וכולם הינם עשבים בעלי מרירות.


ט. מכל הירקות הנזכרים יש להעדיף לצורך המרור את החסה. אף אם יקרה היא יותר משאר המינים. ואם אין לו חסה, יש להעדיף את שאר הירקות כפי הסדר שכתבנו. ויש מהאשכנזים הנוהגים לקחת לכתחילה לצורך המרור את החריין (אם כי פה בארץ ישראל יש הידור מצוה לכולם לקחת דוקא את החסה). ומכל מקום חולה, זקן או איסטניס, שקשה לו לאכול את אחד ממיני המרור, רשאי לקחת את המין הערב לו ביותר מבין חמשת המינים.


י. מי שאין לו אף אחד מחמשת המינים הללו, יקח ירק מר אחר הראוי לאכילה שיש לו שרף (היינו שכשחותכים אותו רואים מוהל לבן במקום החיתוך), ושצבע עליו ירוק הנוטה קצת ללבן. ומכל מקום לא יברך את ברכת "על אכילת מרור" אלא רק על ירק שהוא אחד מחמשת המינים שכתבנו לעיל.


יא. מי שאין לו "כזית" שלם מהמין היותר עדיף שבמיני המרור, ישלים לשיעור "כזית" ממין אחר מחמשת מיני המרור לפי הסדר הנ"ל, ואף יברך על כך את ברכת "על אכילת מרור". ואם אין לו "כזית" אף בצירוף כמה מינים ממינים אלה, יאכל את מה שיש לו, אך מבלי לברך ברכה זו.


יב. מי שלצורך טיבול הכרפס אין לו ירקות אחרים מלבד מרור, כיצד ינהג באכילת המרור, ראה לעיל (בפרק ה' סעיף ו').


יג. אין יוצאים ידי חובת מרור באכילת השורשים הקטנים של הירק, וכן בעלים היבשים. אך יוצאים ידי חובה בעלים הלחים, בקלחים של הירק, וכן באכילת השורש הגדול שבו עומד הירק (וטוב להחמיר ולא לאכול את החלק שהיה טמון בקרקע). ולגבי העלים הכמושים, נחלקו הפוסקים אם יוצאים ידי חובה באכילתם , לכן טוב לשים את עלי המרור במקרר, כדי שלא יכמושו.


יד. אין יוצאים ידי חובה באכילת השורשים, הקלחים או העלים אם הם מבושלים בישול רב או רגיל , כבושים בחומץ, או ששרו אותם במים במשך עשרים וארבע שעות רצופות או יותר , כיון שבשל כך יוצא מהם טעם המרור. ומכיון שיש המקילים במקרה ששרה אותם במים במשך זמן זה, לכן מי שכבר שרה את המרור באופן זה ואין לו מרור אחר, למנהג הספרדים רשאי לצאת בו ידי חובת מרור ואף לברך עליו, כל עוד לא התבטלה מרירותו ממנו. ולמנהג האשכנזים יש להקל במקרה זה ולברך רק על קלח החריין, אך לא על עליו או על שאר מיני המרור שנשרו במים כנ"ל.


טו. אותם האשכנזים הנוהגים לאכול את החריין לשם מרור צריכים לאחר שובם מתפילת ערבית לרסקו, כדי שיפיג מחריפותו, ויעשו זאת בשינוי (כגון שירסקוהו מעל המפה, ולא לתוך כלי). לאחר מכן יניחוהו בכלי סגור עד תחילת הסדר, ואז יגלוהו ויפזרוהו בקערה כדי שימשיך להפיג את החריפות. וטוב לרסקו לפני כניסת החג ולהניחו בכלי סגור עד תחילת הסדר, ואז לפותחו ולפזרו בקערה, כנ"ל. ומכל מקום אין לרסק את החריין בשבת. ולכן כאשר ליל הסדר חל בשבת, לדעת כולם יש לרסקו לפני כניסת השבת, ולכסותו עד תחילת הסדר, וכנ"ל (ואם שכח לעשות כן לפני שבת, ראה דינו כאן במקורות).


טז. למנהג הספרדים, שיעור "כזית" מרור הינו כשיעור "כזית" המצה הראשון והיינו כעשרים ותשעה גרם. ומי שקשה לו לאכול שיעור זה, כגון חולה או זקן, די לו בתשעה עשר גרם מרור. ויש מהם האומרים שבמקרה זה יאכלנו בלא ברכה (ולענין בדיעבד ראה כאן במקורות). וגם למנהג האשכנזים (כשיטת הגרא"ח נאה) שיעור "כזית" המרור הינו כשיעור "כזית" המצה הראשון (כמבואר לעיל בפרק ז' סעיף י"ג). ואם קשה לו לאכול שיעור זה, כגון חולה וכדו', מספיק שיאכל שבעה עשר סמ"ק מרור. ולכן אם אוכל מעלי החסה, די לאכול מהם שבעה עשר גרם, ואם אוכל מקלח החסה יש לאכול כתשעה עשר גרם (וכן אם אוכל חריין, יש להוסיף מעט על המשקל הנ"ל). ולשיטתם, אף אדם בריא שאכל כשיעורים אלה של זקן או חולה, יצא בדיעבד ידי חובה. ויש מקילים (כשיטת החזון איש), וסוברים שאדם בריא יכול לצאת לכתחילה ידי חובת מרור באכילת שבעה עשר סמ"ק מהמרור.


יז. אותם המודדים את שיעור ה"כזית" לפי הנפח, צריכים גם במרור למעוך את הירק, ולחשב את נפחו ללא חללי האויר, כמבואר לעיל בפרק ז' סעיף ל"ו (ראה שם). ודין מדידת ושקילת שיעור "כזית" מרור בליל הסדר (גם כשחל בשבת). כדין מדידת ושקילת המצה, כמבואר לעיל בפרק ז' סעיף י"ד.


יח. למנהג האשכנזים, מצוה מן המובחר למי שלא קשה לו, שיאכל את "כזית" המרור בבת אחת (וראה מה שכתבנו לעיל בפרק ז' סעיף י"ב). ומי שקשה לו לנהוג כן, יאכל זאת תוך זמן "אכילת פרס" (כדלקמן). ולמנהג הספרדים די לכתחילה לאכול את "כזית" המרור תוך זמן "אכילת פרס". וכבר כתבנו לעיל (בפרק ז' סעיף ט"ו) שדעת כמה מגדולי דורנו ששיעור "כדי אכילת פרס" הינו ארבע דקות , ויש אומרים ששיעורו חמש דקות. ואחרים אומרים ששיעורו כשבע דקות (ויש מי שמקיל לזקן או לחולה שקשה להם, שישערו זאת כתשע דקות). ובמקרים אלה יברך את ברכת "על אכילת מרור".


יט. מי שמחמת בריאותו אינו יכול לאכול "כזית" שלם מהמרור אף בשיעורי הזמן הללו, יאכל פחות מ"כזית" בזמן הנ"ל, או שיאכל "כזית" שלם אך לאט יותר. ואם גם זה אינו יכול, לפחות ילעסנו בפיו, כדי להרגיש את טעמו. ובכל מקרה שאינו אוכל לפחות "כזית" מרור ב"כדי אכילת פרס", לא יברך את ברכת "על אכילת מרור". ומכל מקום מי שאין לו בעיה בריאותית המונעת זאת ממנו, אלא שקשה לו לאכול "כזית" מרור בזמן הראוי בשל חריפות המרור וכדומה, ראוי לו לדחוק את עצמו ככל יכולתו, כדי לאכול "כזית" מרור בשיעורי הזמן הנזכרים בסעיף הקודם, ולברך על כך.


כ. זמן אכילת המרור הינו לאחר צאת הכוכבים. ואם הקדים ואכלו בין השקיעה לבין צאת הכוכבים, ישוב לאוכלו לאחר צאת הכוכבים, אך לא יברך שוב את ברכת "על אכילת מרור" (ויש מהספרדים האומרים שכן הדין מפלג המנחה). אך אם הקדים בפעם הראשונה ואכלו לפני זמן זה, צריך לשוב ולאוכלו לאחר צאת הכוכבים, ואף לברך את ברכת "על אכילת מרור" על אכילתו השניה.


כא. כמו כן יש להזהר שלא לאחר את אכילת המרור לאחר חצות הלילה. ומי שלא אכל בלילה זה את המרור עד חצות, יאכלנו לאחר חצות, אך לא יברך אז את ברכת "על אכילת מרור". ויש מהספרדים הסוברים, שמי שנאנס ונאלץ להתחיל לאכול את המרור רק לאחר חצות, רשאי לברך ברכה זו אף לאחר חצות. ולדעת כולם, אם לא אכל את המרור עד שעלה עמוד השחר, אינו יכול לקיים עוד את מצות אכילת המרור, והפסיד את המצוה באותה שנה. וראה לעיל (פרק ו' סעיף ה', ופרק ז' סעיפים כ"ה וכ"ו).


כב. כבר כתבנו לעיל (בפרק ד' סעיף ל"ב) שאף הנשים חייבות במצוות הנוהגות בלילה זה, כולל מצות אכילת מרור.


כג. יש לחנך את הילדים והילדות הקטנים לאכול "כזית" מרור ב"כדי אכילת פרס", אם מסוגלים הם לכך. ואם לאו, יאכלו מהמרור כפי יכולתם. ובמקרה שאינם יכולים לאכול "כזית" מהמרור תוך כדי "אכילת פרס" (ראה כאן במקורות) רצוי שישמעו את ברכת "על אכילת מרור" מאדם גדול (היינו שלאחר בר מצוה או בת מצוה) המברכה לעצמו, ולא יברכוה בעצמם. ומשהגיעו לגיל מצוות, חייבים הם לאכול "כזית" מרור כמבוגרים.


כד. כבר כתבנו לעיל (בפרק ב' סעיף כ"ז ופרק ה' סעיף י'), שהנוהגים לאכול בליל הסדר חסה או עולשין לשם מרור (וכן בשאר ימות השנה), חייבים לבודקם היטב שאין בהם תולעים (ראה שם בפרק ב' בהערות את אופן הבדיקה). והטוב ביותר לקחת את החסה המיוחדת ללא תולעים (הגדלה בכמה מקומות בארץ באופן מיוחד, ומשווקת בשקיות סגורות עם השגחה של רב מוּכר. ואם לאו, יקח את הקלח התחתון (ה"גזע") של חסה רגילה, או את הקלח ("עמוד השדרה") של כל עלה ועלה. ואם במקרה שנוהג כן אין שיעור "כזית" לכל אחד מבני הבית, יקחו את כל העלה ויבדקוהו כראוי. ומי שאין באפשרותו לאכול חסה או מין אחר ממיני המרור (הצריך בדיקה) שבדקוהו היטב שאין מצויים בו תולעים, יאכל לשם מרור מין אחר ממיני המרור שאין בו תולעים, ולא יכנס לחשש אכילת תולעים.


כה. אף שאין יוצאים ידי חובה במרור שנכבש בחומץ, מכל מקום כדי לנקות את המרור מן התולעים מותר וצריך לשרותו בחומץ או במי מלח עזים למשך כדקה, ולא יותר. ואם שראו במשך חמש דקות או יותר, יקח מרור אחר. ויש חולקים, ואוסרים לשרותו בהם אפילו זמן מועט.


כו. אם לפני כניסת החג לא בדק את החסה או מין אחר ממיני המרור שלא יהיו בו תולעים, יבדקנו אף לאחר כניסת החג, ולא יאכלו ללא בדיקה (ובמקרה זה אין לשרות את עלי המרור במי מלח או בחומץ, או לשוטפם לפני הבדיקה). וגם אם חל ליל הסדר בליל שבת ולא בדק את המרור לפני החג, רשאי וצריך אז לבודקו כראוי (ובלא שריה, וכנ"ל). ואם מצא בשבת שרץ כלשהו, יסירנו עם מעט מהעלה. ומכל מקום עדיף לבדוק את המרור לפני כניסת החג, כאשר עדיין יש אור יום (ואם ליל הסדר חל במוצאי שבת, יבדוק ביום ששי).


כז. יש להשתדל לעשות את החרוסת ממיני פירות שנמשלה להם כנסת ישראל, כגון תפוחים, אגוזים, רימונים, שקדים ותאנים (ויבדוק במיוחד את התאנים שאין בהן תולעים, ושיש על התאנים המיובשות השגחה שכשרות לפסח). ימעך את הפירות, יערבם עם מעט יין אדום או חומץ יין, וטוב שיוסיף גם תבלינים, כגון קינמון וזנגביל. ויעשה את החרוסת סמיכה, זכר לטיט שהיה סמיך.


כח. יש להשתדל לעשות את החרוסת לפני כניסת החג. ואם לא עשאה אז, רשאי לעשותה בליל החג עצמו (ואם התבלינים אינם טחונים, מותר לטוחנם בחג רק בשינוי). וכאשר ליל הסדר חל בליל שבת, יעשה את החרוסת לפני כניסת השבת. ואם לא עשאה אז, ינהג כמבואר במקורות. וכשחל ליל הסדר במוצאי שבת, יכין את החרוסת ביום ששי. ואם לא נהג כן, יעשנה בליל הסדר לאחר יציאת השבת, וינהג כמבואר בתחילת הסעיף. ובכל מקרה שמכין את החרוסת בליל החג עצמו, יעשנה רק בכמות הדרושה לאותו יום.


כט. מי שיש לו רק "כזית" אחד ממיני המרור, יקחנו כולו לצורך המרור, ולא לשם "כורך". ואם יש לו מעט יותר, אך פחות משני "כזיתים", יקח "כזית" אחד שלם לשם מרור, והשאר לשם "כורך".


ל. מי שאכל את "כזית" המרור כראוי, ולאחר מכן לא חש בטוב והקיאו. יש אומרים שכיון שלא נשאר "כזית" מרור במעיו, לא יצא ידי חובה, וישוב לאכול (אם יכול) עוד "כזית" מרור, ללא ברכת "על אכילת מרור". ויש אומרים שבכל אופן יצא ידי חובתו.


לא. מי שטעה ולא אכל את המרור כשהוא לבדו, אלא אכלו כרוך עם מצה כ"כורך", ישוב ויאכל את המרור לבדו כראוי, אך לא יברך את ברכת "על אכילת מרור".


לב. מי שאכל מהמרור מבלי לטבלו בחרוסת, ישוב לכתחילה לאכול בלא ברכה עוד "כזית" מרור לאחר שטיבלו כראוי.


לג. ועוד מדיני המרור ראה כאן במקורות.


כורך:


לד. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הלל הזקן כורך בליל הסדר את המצה עם המרור, ואוכלם יחדו, כדי לקיים את הפסוק: "על מצות ומרֹרים יאכלֻהו" (במדבר פרק ט' פס' י"א). ואף שגם הלל מודה שבזמן הזה אין יוצאים בכך ידי חובה, מכל מקום נוהגים אנו גם כיום לאוכלם כרוכים בליל הסדר, זכר למנהגו של הלל.


לה. יש לאכול את ה"כורך" לאחר אכילת המרור. לשם כך יקח עורך הסדר, או אדם אחר, את המצה התחתונה משלוש המצות שהיו בקערה, ויחלק ממנה "כזית" אחד לכל אחד מן המסובים. כמו כן יקח כל אדם "כזית" נוסף של מרור, ויכרוך אותו עם "כזית" המצה.


לו. לאחר מכן נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים לטבל שוב את כריכת המצה והמרור בתוך החרוסת, כשם שעשו באכילת המרור , ואותם האשכנזים אף מנערים את החרוסת מהכריכה. למנהג כל האשכנזים אומרים: "כן עשה הלל... היה כורך" וכו', ואילו הספרדים אומרים: "מצה ומרור בלא ברכה, זכר למקדש בימינו יחודש, כהלל הזקן שהיה כורכן" וכו'. ולמנהג כולם אוכלים את הכריכה בלא ברכה.


לז. כאשר אין במצה השלישית שבקערה כדי שיעור "כזית" לכל אחד מהמסובים, יקבל כל אחד מהם מעט ממצה זו, וישלים לשיעור "כזית" ממצה אחרת.


לח. יש נוהגים לכרוך את המרור סביב המצה. יש הסוברים שצריך להניחו על המצה, ואחרים נוהגים להניח את המרור עטוף בשני חלקי המצה. וכל אחד יעשה כמנהגו.


לט. אף לדעת האומרים שיש לטבל את כריכת המצה והמרור בחרוסת, מכל מקום מי שאכלם בלא טיבול יצא ידי חובת "כורך".


מ. לכתחילה יש לאכול את כריכת המצה והמרור בהסבה. ואם לא היסב, יצא בדיעבד ידי חובה. ויש מהספרדים האומרים שאם טרם בירך את ברכת המזון, ישוב לאוכלה בהסבה כראוי.


מא. גם המרור שב"כורך" צריך להיות אחד מחמשת המינים הנזכרים לעיל בסעיף ח'. ונוהגים לקחת ל"כורך" את אותו המין שלקחו למצות המרור, מלבד חלק מהאשכנזים הנוהגים לקחת ל"כורך" מין אחר מחמשת המינים.


מב. למנהג האשכנזים צריך לכתחילה שיהיו שני ה"כזיתים" של ה"כורך" בפיו בעת שלועס אותם, ויבלעם באופן הרגיל מעט מעט. ואם אינו יכול להכניסם לפיו בבת אחת, יאכלם באופן הרגיל. ומכל מקום יש לסיים לאכול את שניהם יחד תוך כדי "אכילת פרס" (כמבואר לקמן בסעיף מ"ד). ולמנהג הספרדים אין צריך כלל שיהיו שני ה"כזיתים" של ה"כורך" בפיו ביחד, אלא יאכלם באופן רגיל אך במהירות, כך שיסיים לאכול את שניהם תוך כדי "אכילת פרס". ולמנהג כולם יש להקפיד לאכול ולבלוע את המצה והמרור יחדו, ולא כל אחד מהם בנפרד.


מג. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים, שיעור כל "כזית" מצה ו"כזית" מרור של ה"כורך" הינו כשיעור "כזית" כשאוכלים את המרור לבדו (כמבואר לעיל בפרקנו בסעיף ט"ז. ולמנהג האשכנזים טוב להוסיף לכזית של המצה שב"כורך" עוד כשנים עד שלושה גרם). ויש מהספרדים האומרים שיש להקל לכל אדם לשער כל "כזית" מה"כורך" כתשעה עשר גרם.


מד. את הדעות השונות בענין שיעור "כדי אכילת פרס" כתבנו לעיל בסעיף י"ח. ומכל מקום מי שאכל את שני ה"כזיתים" של ה"כורך" במשך יותר מ"כדי אכילת פרס", יצא בדיעבד ידי חובה.


מה. מי שקשה לו לאכול "כזית" מצה ו"כזית" מרור באכילת ה"כורך" (נוסף ל"כזית" המרור שכבר אכל לבדו), רשאי להקל ולאכול את ה"כורך" תוך תשע דקות, ולנהוג לגבי ה"כזית" של המרור ושל המצה שב"כורך" כדעות המקילות בסעיפים ט"ז ומ"ג. ואם גם זה אינו יכול, יש אומרים שיכול לקחת לצורך המצה והמרור פחות מ"כזית" (וטוב שיקח כל אחד מהם לפחות בשיעור זית שלנו היום). ומי שקשה לו מאוד לאכול את ה"כורך" בכל אופן שהוא, ומצטער מאוד מכך, יש מי שאומר שרשאי שלא לאכול את ה"כורך" כלל, ואינו צריך לצער את עצמו לשם כך. ואחרים חולקים על כך ואומרים, שאין להקל לאדם לאכול פחות מ"כזית" מצה ו"כזית" מרור ב"כורך" אלא רק למי שהוא חולה (אף שאין בו סכנה). ולדעתם אין לפטור לגמרי מאכילת ה"כורך" אלא רק מי שאכילה זו תזיק לגופו. ולדעת כולם, אדם בריא המסוגל לאכול כשיעור הראוי, לא יקל בדברים אלה.


מו. תחילת זמן אכילת ה"כורך" וסופו כזמן אכילת המרור, כמבואר לעיל בפרקנו בסעיפים כ' וכ"א.


מז. ועוד מדיני ה"כורך" ראה לעיל (בפרק ז' סעיף י"ח), בפרקנו (סעיף ז'), וכאן במקורות.


הערות

[1]א. הא דזו מצוה מן התורה לאכול מרור בלילה זה, שנאמ' גבי פסח מצרים: "ומצות על מררים יאכלהו" (שמות שם). ואף גבי פסח שני נאמר: "על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר פרק ט' פס' י"א). וראה בגמ' פסחים (דף צ"ה ע"א) שלמדו כן גם גבי פסח דורות, וכ"כ המ"ב סי' תע"ג סקל"ג. וראה עוד לקמן בפרקנו הערה ק' מש"כ בענין איזה מהפסוקים מזכירים בכורך. ונחלקו הראשו' אם מצות מרור מדאו' הינה מצוה בפ"ע, או שאינה מצוה בפ"ע, אלא תלויה היא באכילת הפסח. שלדעת הרמב"ם (בפ"ז מהל' חו"מ הי"ב) אינה מצוה בפ"ע, אלא התורה ציוותה לאכול הפסח על מצות ומרורים, וזו מ"ע אחת. ולכן לא מנאה בסה"מ (ועיי"ש מ"ע נ"ו). ולדעת היראים זו מ"ע בפ"ע. ראה יראים השלם (סי' צ"ד). וראה עוד תוספ' פסחים (ספ"ב), מכילתא (פר' "בא" פ"ו), שו"ת בנין ציון (החדשות סי' ל"ח) וספר מעשה ניסים (סי' ו'). והב"ד ספ"כ (ח"ב עמ' קכ"ח), והסה"ע (עמ' ת"צ).


יש שכתבו, שלמ"ד שמצות מרור תלויה במצות הפסח, הרי שבזמן ביהמ"ק אין חייבים באכילת מרור מדאו' בחו"ל. ולמאן דס"ל שמצות מרור הינה מצוה בפ"ע, אף בחו"ל היו חייבים באכילת מרור מדאו' [ראה מעשה ניסים (שם), ומש"כ הג"ר ירוחם פערלא בביאוריו לסה"מ לרס"ג (עשה מ"ז). והב"ד הסה"ע (שם)].


איתא בגמ' פסחים (דף כ"ח ע"ב), דהן לרבי יהודה והן לרבי שמעון, אף שטמא ומי שהיה בדרך רחוקה אינם אוכלים הפסח, מ"מ אוכלים הם המרור. ואמר ר"ש שם: אף דכתיב "כל ערל לא יאכל בו" (בפסח), בו אינו אוכל, אך אוכל הוא במצה ובמרור. והיינו שגם ערל ובן נכר חייבים במרור (וראה שם תוד"ה "כל ערל", דהעמידו בן נכר במי שהיה מומר בעת ששחטו הפסח, ואח"כ עשה תשובה, ואינו אוכל הפסח משום דהפסח נאכל רק למנויו, והוא לא היה בין מנויו. וראה עו"ש בדף ק"כ ע"א תוד"ה "כל"). וי"א, דאמנם ערל ובן נכר פטורים ממרור מדאו', כיון שפטורים הם מן הפסח. ומה שאמרו בגמ' דחייבים הם, דדרך הגמ' להזכיר תמיד מצה ומרור יחדו, ובאמת אין חייבים אלא במצה. וכ"ה בטמא ובמי שהיה בדרך רחוקה (ראה מאירי פסחים דף כ"ח שם, רש"ש פסחים דף קט"ו ע"א, מנ"ח סוף מצוה ו'. והב"ד הסה"ע עמ' תצ"א).


דין אונן באכילת מרור, ראה לעיל (פרק ד' הערה צ').


[2]ב. איתא בגמ' פסחים (דף ק"כ ע"א): אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור. דכתיב "על מצות ומרורים". בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. ואף לרב אחא בר יעקב דחלק על ענין המצה, מ"מ מודה דמרור בזה"ז דרבנן. וכן אמרו בגמ' שם (דקט"ו, א'). וכ"פ הרמב"ם (בפ"ז מהל' חו"מ שם). דמד"ס לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח. ע"כ. ואף למ"ד דמרור מצוה בפ"ע, מ"מ מודה דהוקש מרור לפסח לענין שבזמן שאין הפסח נוהג, אין מרור נוהג מדאו' (ראה בספר היראים שם, מעשה ניסים שם והסה"ע שם עמ' ת"צ. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שאין לכתוב שמשחרב ביהמ"ק תיקנו חכמים לאכול בלילה זה את המרור, כיון שזה תלוי במחלו' הרמב"ם והתוס' אי מרור תלוי בזמן קה"פ או בקה"פ בפועל. כגון אדם שהיה טמא בזמן ביהמ"ק, אי צריך לאכול מרור. ואכן יתכן שאדם שבזמן ביהמ"ק היה ברומי ולא בא"י, או שהיה טמא, יתכן שאז חז"ל תיקנו לו שבכ"ז יאכל מרור, אף שאינו מקריב קה"פ. ולכן יש ספק אם תיקנו זאת דוקא לאחר החורבן. וכן משמע מדברי הגמ' שאמרה: "כל ערל לא יאכל בו". בו אינו אוכל, אבל אוכל מצה ומרור. ולפי"ז ערל בזמן הבית היה אוכל מצה ומרור, מדאו' או מדרבנן. עכת"ד). וכ"פ שמרור בזה"ז מדרבנן, גם שאר רוא"ח. וכ"כ המ"ב (סימן תע"ג סקל"ג).


כתב בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סט"ו), שהטעם שתיקנו חכמים בזה"ז לאכול מרור, אף שאין לנו פסח, הוא משום זכר למקדש. והב"ד הסה"ע שם.


כבר כתבנו לעיל בשם השל"ה, שכתב שראה מבני עליה שהיו מנשקין המרור בעת מצוותו, משום חיבוב מצוה (והב"ד כה"ח סי' תע"ה סק"ט).


[3]ג. הא דבעי לאכול המרור אחר המצה, כ"כ הרשב"ם בפסחים (דף קי"ד ע"א ד"ה "עד"), מדכתיב "על מצות ומרורים". ואמנם הרמב"ם (בפ"ז מחו"מ ה"ה, ופ"ח ה"ד) הזכיר המרור קודם למצה, אך מ"מ בסדר ההגדה שלו (בסוף הל' חו"מ) כתב המצה קודם למרור. וכן מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א') כתב שיקח המרור לאחר המצה. ומ"מ אין זה לעיכובא, ואי אכל המרור קודם המצה, יצא י"ח. כן עולה מדברי התוס' בפסחים (דף קי"ד ע"ב ד"ה "זאת"). וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ז) והסה"ע (עמ' תקי"א).


כתב בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סעי' י') שלא לעכב את אכילת המרור, ומיד לאחר אכילת ב' הכזיתים (כן כוונתו) של המצה יאכל כזית המרור. ומ"מ המ"ב וש"פ לא כתבו זאת. ויש שכתב, דלפי"ז יש להבין גם מדוע אין לאכול את המרור עם האפיקומן, אף אם יש באפשרותו לאכול רק כזית א' מרור (ראה הסה"ע פרק צ' הערה 4, ופצ"ג הערה 6). והסביר בהסה"ע (שם פ"צ), דלפי מש"כ הגר"ז עולה שרבנן, אף דחולקים על הלל וס"ל דאין לאכול המצה והמרור יחדו, מ"מ מהפס' "על מצות ומרורים" לומדים דבעי לאוכלם בסמיכות.


ומה שכתבנו שיאכל המרור לאחר ב' הכזיתים של המצה, היינו כשיש לו די מצות. אך מי שאין לו אלא כזית א' של מצה הרי יאכלנו בסוף גם כאפיקומן. ואם יש לו רק ב' כזיתים, יאכל כזית א' בתחילה וכזית א' כאפיקומן. וכמבואר כל זה לעיל בפ"ז. ואם יש לו רק ג' כזיתים, כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל במוריה (סיון תשמ"ה) שיקח כזית א' ל"המוציא" ו"על אכילת מצה", כזית שני לכורך, וכזית שלישי לאפיקומן. ע"כ. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ולפי"ז נראה שיקח המרור בין הכזית הראשון לשני. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שבמקרה זה יש ליקח הכזית הראשון לברכת "המוציא", השני לברכת "על אכילת מצה" והשלישי לאפיקומן. והטעם, ד"המוציא" עדיף מן הכורך, שהרי הכורך הינו רק זכר. עכת"ד. ולפי"ז יקח המרור לאחר הכזית השני.


בעת אכילת המרור יכוון לצאת י"ח מצוה מדרבנן לאכול מרור, זכר ל"וימררו את חייהם" [הגדת חיים לראש (דיני מרור סק"ו). עיי"ש שכתב שהחטיאו את ישראל, שהוא מר ממות. והב"ד ספ"כ (עמ' קל"ט) והסה"ע (עמ' תק"י)]. ויש מי שכתב שיכוון באכילה זו לתקן כל המאכלות האסורות שאכל (ספר אור ישראל. והב"ד ספ"כ והסה"ע שם). וי"א שבאכילת המרור יש כדי לתת קדושה לירקות של כל ימות השנה (פרי צדיק. הסה"ע שם).


מי שאכל את המרור ולא התכוון לצאת י"ח מצות מרור, כתבו הח"י ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סקכ"ט) שיצא בדיעבד, ואין הכוונה מעכבת. ואפי' לא ידע כלל שפסח היום, או שלא ידע שהוא מרור. והטעם, משום דבמילתא דרבנן לכו"ע לא בעי כוונה. והב"ד הבה"ל (סי' תע"ה ס"ד ד"ה "לא") וכה"ח (סקנ"ח). וכתב בבה"ל דלפי מש"כ במ"ב סי' ס' בשם כמה פוס' דאין לחלק בין דאו' לדרבנן, א"כ ה"ה במרור דלא יצא. וראה בבה"ל (סי' ס' ד"ה "י"א") שכתב: ודע עוד, דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה. אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה, כגון... שקסבר שלולב זה פסול הוא, לכו"ע לא יצא. ועוד כתב שם (בד"ה "וי"א") דאף שלמרן בסי' תע"ה במצוות התלויות באכילה דיצא בדיעבד אף שלא כיוון, מ"מ הב"ח מחמיר גם במצוות התלויות באכילה [ועיי"ש עוד במ"ב סק"י שהביא דעת הרדב"ז שבמצוות דרבנן אין הכוונה בהן מעכבת, ולפי"ז כל הברכות מלבד ברהמ"ז, כיון שחיובן מדרבנן, אם לא כיוון בהן, יצא (היינו למ"ב ס"ל דאף ברכת התורה וברכה מעין ג' למעשה חיובן מדרבנן. אך ראה במ"ב סי' מ"ז סק"א שנוטה יותר לומר שברה"ת חיובה מדאו'. ואמנם שם בסקכ"ח פסק, שגם גבי ברה"ת אמרינן סב"ל. וראה עוד בבא"ח פר' "וישב" סי"ב, וספר הלכה ח"א, לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' 41. ואכמ"ל). אך הוסיף המ"ב שם, שמכמה מקומות בשו"ע משמע שחולק ע"כ, וכן מביאור הגר"א בסי' תפ"ט עולה שאין לחלק בין מצוה מדאו' לדרבנן. עיי"ש. ומדבריו בבה"ל סס"י תע"ה, כנ"ל, משמע קצת שדעתו אכן להחמיר בזה. וראה עוד בשו"ע סי' ס' סעי' ד', סי' תע"ה ס"ד ובנו"כ, בה"ל סי' ס' ד"ה "לצאת", בסי' רע"ג ס"ו ד"ה "וכגון", כה"ח סי' תע"ה סקנ"ח, ומה שכתבנו לעיל (בפ"ז הערה ס"ג). ואכמ"ל].


מי שאנסוהו לאכול מרור, הסתפק בפמ"ג (בפתיחה הכוללת ח"ג סק"ה) אם יצא, די"ל כיון שהוא מר ומזיק ואינו נהנה ממנו דלא יצא. והב"ד בבה"ל (סי' תע"ה סעי' ד' ד"ה "כגון"). וציין למש"כ בבה"ל הקודם (ד"ה "בטיבול"). ועיי"ש שהב"ד המ"א שאין מברכין על החריין כלל, דאין דרך לאוכלו כמות שהוא. והח"י כתב דמברך עליו, מדראוי לאוכלו בחומץ וכיוצ"ב. ומרן הח"ח עצמו כתב, דמ"מ כיון שראוי לאכילה ע"י איזה תיקון, אפשר דמיקרי בר אכילה, ובפרט לפי מה שנוהגים לאוכלו מפורר שפיר מיקרי ראוי לאכילה. ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה, דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא. ולפי"ז משמע דבני"ד אפשר שיצא דראוי לאוכלו בחומץ, ובפרט אם יאכלנו מפורר. ועוד, מדאחשביה רחמנא הוי אכילה חשובה. ועוד גבי ברכת החריין ראה מה שכתבנו לעיל (בפרק ה').


[4]ד. הא דשיעור המרור הוא כזית, כ"כ מרן בסי' תע"ג סעי' ה', וסי' תע"ה סעי' א'. מ"ב סי' תע"ה סקי"ב כה"ח סקפ"ט וש"א.


ונאמרו כמה טעמים מדוע בעי כזית (הב"ד ספ"כ והסה"ע עמ' תצ"ד):


1. מדכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ונקטה התורה לשון אכילה, הרי אין אכילה בפחות מכזית [יראים השלם (סי' צ"ד). הגמי"י (פ"ח מחו"מ סק"ד). ח"א (כלל ק"ל סעי' ג')].


2. כיון דמברך "על אכילת מרור" בעי שיעור כזית. אך לא מצד עצם המצוה, דמש"נ "על מצות ומרורים יאכלוהו", אכילה זו קאי אפסח ולא אמצה ומרור. ודין כזית במצה נלמד מדכתיב "בערב תאכלו מצות" (רא"ש פע"פ סי' כ"ה. תה"ד בפסקים סי' רמ"ה). ויש שכתבו, דלפי"ז א"צ לאכול כזית מרור בכורך. וכן אם אחר מוציאו בברכת "על אכילת מרור" א"צ לאכול כזית. ולכן חולה שקשה לו לאכול כזית מרור יבקש מאחר שיוציאנו בברכה. וראה בשו"ת חת"ס (סי' ק"מ) שכתב שאף לרא"ש בעי כזית מרור מה"ת. ובחזו"ע (ח"א עמ' תרצ"ז) כתב דמ"מ אף לרא"ש חייב בכזית מדרבנן. עיי"ש.


3. הוקש מרור לפסח ומצה, דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", וכשם שהם בכזית כ"ה במרור (שאג"א סי' ק'. וכתב שם בהסה"ע, שהגר"ח מבריסק חולק ע"כ, וס"ל דמרור הוקש רק למצה הנאכלת עם הפסח, אך לא למצוות מצה בפ"ע שנא' בה "בערב תאכלו מצות". ולכן מצה בזה"ז מדאו' ומרור דרבנן. ורק במצוות מצה שהיא בפ"ע בעי כזית, משא"כ במצה הנאכלת עם הפסח שבה א"צ כזית אלא די אם יאכל פסח, מצה ומרור שביחד שיעורם בכזית).


4. כיון שהתורה ציוותה לאכול מרור זכר ל"וימררו את חייהם", ופחות מכזית לא חשבה התורה לזכר (שעה"צ סי' תע"ה סקי"ב).


5. כל דבר שמצוותו אכילה, אינו פחות מכזית (ח"א כלל ק"ל ס"ג).


מלבד היראים והגמי"י דס"ל שחיוב אכילת כזית מרור הינו מדאו', כך גם סברו עוד ראשו', מהם המרדכי, ר"א מלונדריש, האו"ז ועוד (הב"ד חזו"ע ח"א עמ' תרצ"ח, תש"א). ויש מי שכתב, דרוב הראשו' ס"ל כרא"ש (חסד לאברהם. הב"ד חזו"ע שם).


וראה בילקו"י (מועדים. מהדו"ק עמ' 405 סט"ז), שכתב שיקח למרור קצת יותר מכזית, עפ"י חזו"ע ח"א סי' ל"ו. ולא מצאתי כן שם. ומ"מ שמא כוונתו למה שנשאר בין השיניים. וא"כ זו דעת עוד פוס', כגרא"ח נאה ועוד אחרו'.


ואמנם יש מי ששאל, מדוע אין מקפידים לאכול כזית מרור מצומצם, שהרי התוספת שהיא רשות מבטל את כזית המרור שהוא חובה. ותירץ, דכיון ש"אין ברירה", לכן לא ידוע איזהו המרור של רשות ואיזהו של המצוה, ונחשב שהכל מצוה ולא שייך ביטול (הסה"ע עמ' תצ"ו בשם מגן האלף סי' תע"ד. והעיר שם בהסה"ע, דקשה, שהרי בדרבנן יש ברירה. והסביר דלכן י"ל דהא דיש ברירה בדרבנן הריהו כדי להקל בדרבנן. והכא כיון דאם נאמר דיש ברירה יוצא שהוא חומרא, לכן י"ל לקולא דאין ברירה. וראה ר"ן גיטין דף כ"ה ע"א).


יש שפסקו שדי לאכול מרור אף פחות מכזית ולברך עליו [שו"ת ארץ צבי בשם מהר"ש מבעלז ועוד כמה מאדמורי בעלז. והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' ת"ש, תש"א. עיי"ש שדחה דבריהם)]. וראה לקמן הערות נ"ז וקט"ז.


אף שי"א שירק או פרי הנאכל בשלמותו, כיון שהוא בריה שלימה מברכים אחריו ברכה אחרונה גם אם אין בו שיעור כזית (ראה שו"ע סי' ר"י סעי' א'), מ"מ מי שאכל בליל הסדר מרור שלם, כולל עליו ושורשיו, אם אין בו שיעור כזית לא יי"ח אכילת מרור [תה"ד (סי' רמ"ה), מ"א, מ"ב ושעה"צ (סי' תע"ה סקי"ב), כה"ח (סק"כ) וש"א]. והטעם כתב מחה"ש משום שלא יוצאים י"ח באכילת השורשים, (כמבואר בשו"ע סי' תע"ג ס"ה, ובפרקנו הערה ל"ג), וא"כ אתי שורשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה. ובחידושי רע"א פקפק בטעם זה. והב"ד שעה"צ (שם סקי"ב) וכה"ח (שם). ולכן כתב המ"ב בשעה"צ דנראה לו הטעם משום שהתורה אמרה לאכול מרור זכר ל"וימררו את חייהם", ובפחות מזית אין התורה מחשיבה אותו כזכר, ולכן לא מועיל דהוא בריה וחשוב, דמ"מ זכר ליכא, ורק לענין ברכה אחרו' מהני הא דהוא בריה, דמשום חשיבותו יש להודות עליו לה', וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תרצ"ט).


ובענין מה שכתבנו הטעם הראשון בשם תה"ד, דלא יוצא באכילת מרור שלם שאין בו כזית בגלל השורשים, הקשה רע"א בחידושיו עפ"י הגמ' בחולין (דף ק"ב ע"ב) שהאוכל עוף טמא חייב אף שאין בו כזית, כיון שהוא בריה. ולמרות שהעצמות אינן בכלל האיסור (דכתיב "ומבשרם", ודרשו חז"ל בתורת כהנים: ולא העצמות), מ"מ חייב דאכל בריה שלימה. וא"כ נאמר שגם במרור כשאכלו שלם יי"ח, אף שאכלו עם השורשים. ותירצו עפ"י הגמ' במכות (דף ט"ז ע"ב), דכיון שהאוכל נמלה שלימה עובר על שני איסורים: א. איסור שרצים, שבו נאסר מין זה. ב. איסור בשר נבלה. מסתבר שמה שמיעטו בתורת כהנים את העצמות הוא רק משום איסור אכילת בשר נבלה. אך האוכל את העצמות, עובר מ"מ על איסור אכילת מין טמא, שהרי אף הן בכלל המין הטמא. ולכן האוכל עוף טמא זה בשלימותו, אף שאין בו כזית, חייב. אך האוכל מרור זה, כיון שאינו יוצא י"ח בשורשים, אין זה חשיב בריה [הגדה מבית לוי (קובץ הוספות עמ' ק"ט) בשם הגר"ח מבריסק. הב"ד הסה"ע (עמ' תצ"ג). והקשה ת"ח אחד ע"כ מהשו"ע יו"ד סי' צ"ט סעי' א', דמוכח שם שלעצמות של איסור יש ממש דין גמור של היתר, ואף מצטרפות להיתר שבתערובת. ואף הרמ"א שם דס"ל שאינן מצטרפות, מ"מ יתכן שרק לענין צירוף אינן נחשבות להיתר, אך מצד עצמן אינן אסורות לא מדין איסור בשר נבלה, ולא מדין איסור אכילת מין טמא. וצ"ע].


ובענין הטעם השני שכתבנו בשם שעה"צ, מדוע אין יי"ח באכילת מרור שלם בפחות מכזית, ראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה חאו"ח סי' ס' סק"א) מה שהקשה ע"ד המ"ב בענין זה, וראה בהסה"ע עמ' תצ"ד הערה 17. ואכמ"ל.


י"א שטוב ליקח לברכת "על אכילת מרור" דוקא מהמרור שבקערה, שעליו נאמר "מרור זה שאנו אוכלים" (הסה"ע עמ' תק"ט בשם ספר סדר היום וספר ויגד משה. ובפרט שעל מרור זה נאמרת ההגדה, וכמו שדרשו חז"ל עה"פ "והגדת לבנך... בעבור זה" וגו', "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". וראה לעיל פ"ד הערה א' מה שכתבנו בענין סידור הקערה). ועוד כתבו, שראוי להדר שכל המסובים יאכלו קצת מהמרור שבקערה, וישלימו לשיעור כזית מרור אחר. ויש שהיה מניח בקערה מרור שמספיק עבור כל המסובים (הסה"ע שם בשם ויגד משה). ומ"מ נראה, שאף לדעתם אין זו חובה גמורה במרור, וודאי שאינה לעיכובא. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שאכן אין חובה ליקח המרור דוקא מהקערה, אלא אפשר ליקח את כל המרור ממרור שאינו מהקערה. עכת"ד.


[5]ה. עיקר דין טיבול המרור בחרוסת נזכר במשנה פסחים (דף קי"ד ע"א), וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' א').


נחלקו התנאים במשנה (שם) אם אכילת החרוסת בליל פסח הינה מצוה מדרבנן, או שאינה נאכלת משום מצוה. שלדעת ת"ק אינה מצוה, ולדעת ר"א ב"ר צדוק הוי מצוה.


ושאלו בגמ' (שם דף קט"ז ע"א), דאי אינה מצוה משום מאי מייתי לה. א"ר אמי: משום קפא. והסביר רש"י (שם), דשרף החזרת קשה, ויש בו ארס, והחרוסת מבטלתו. ורבינו חננאל (שם דף קט"ו ע"ב) הסביר עפ"י תוספ' דתרומות, דקפא היינו תולעת. והב"ד רשב"ם ותוס' שם (דף קט"ו ע"ב ד"ה "קפא"). והיינו שהחרוסת ממיתה תולעת זו.


וכבר שאלו התוס' (פסחים דף קט"ו ע"ב ד"ה "קפא"), דלשמואל שאוסר קישות שהתליעה באיביה (וכן נפסק ביו"ד סי' פ"ד), כיצד אכיל מרור בפסח. וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא, א"כ אמאי צריך חרוסת הא ליכא קפא. והסיקו, דשמא ברוב הירקות אין בהן קפא וסמיך שמואל ארובא. ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת. ע"כ. והרשב"ץ (ביבין שמועה דף כ"ט) כתב דצ"ל שאינו גדל הקפא אלא לאחר שנתלש, שאם במחובר הוא גדל, אפי' מת אסור משום "בל תשקצו", והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ח הערה ב'), וכתב שנראה דלאו דוקא, אלא יש בו איסור שרצים. והביא גם דברי המאירי בזה (פסחים דף קי"ד ע"א במשנה), דמה שהתירו בזה הו"ד בשהתליעו אחר שנתלשו, דאי במחובר ודאי אסורים. והטיבול הינו לענין סכנה, דלענין איסור מה מתירו שיקועו, מה לי באיסור בין חי בין מת, אלא לענין היזק, שהחי מזיק והמת אינו מזיק. עכת"ד. וכ"כ באורחות חיים ובכלבו. וכתב בחזו"ע שם, דאע"פ שהחזרת מתליע במחובר, וכמש"כ הבא"ח (ש"ש פר' "נשא" סעי' ח'), מ"מ אין זה שווה בכל המקומות. וגם י"ל שבדקוהו מיד אחר תלישתו ושהה זמן מה, דחיישינן שהתליע בתלוש. ואף אם פירשה התולעת ע"ג עלי החזרת, כיון שע"ג העלה היינו רביתיה אין זה אסור. ולחוש שפירש לעלה אחר, לא חיישינן.


והשו"ג (בסי' תפ"ו דיני מרור) הקשה ע"ד הכלבו שכתב דהיינו תולעת שנבראת בו לאחר תלישה, דקשה להלום שתיכף לתלישה יתליע. וגם אם התליע על העלה שיש לו מקום לרחוש, אפי' התליע בתלוש אסור. לכן כתב שהעיקר כפי' רה"ג שהוב"ד ברד"א, דהיינו רוח שאוחזת את המעיים. והב"ד בחזו"ע שם ודחה דבריו. עיי"ש.


וגם המאמ"ר שאל על פי' ר"ח, דאם הוא תולעת מאי מהני שהחרוסת ממיתה אותו, הרי ממ"נ אסור לאוכלו. ולכן כתב המאמ"ר, דלכן י"ל דהאי תולעת הינה ממין שאין בו איסור שרצים (עפ"י יו"ד סי' פ"ד), ואינו אסור אלא משום סכנה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקכ"ג).


ואמנם הרמב"ם פסק להלכה כר"א ב"ר צדוק, שהחרוסת באה משום מצוה [כ"כ בפ"ז מהל' חו"מ (הי"א). וראה פר"ח (סי' תע"ג ססק"ה וסי' תע"ה). ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סקי"א), שבימינו אין הקפא מצוי, ואין מטבלין אלא משום זכר לטיט. וראה עוד ח"י (סקכ"ה) ושעה"צ (סקי"ג)]. וכ"כ הרא"ש (פע"פ) והטור (סי' תע"ה).


נחלקו בגמ' שם מאי מצוה איכא. דרבי לוי אמר דהוא זכר לתפוח [שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן המצרים (רש"י שם)]. ורבי יוחנן אמר זכר לטיט. וראה בברכ"י (סי' תע"ג סקי"ב) שכתב בשם שב"ל, דיש שנותנים בחרוסת מעט חומר או גרידת לבנה, זכר לטיט. עכ"ד. ויש שנהגו להביא לשלחן הסדר את החרוסת ב... מריצה, זכר לטיט [הסה"ע (עמ' תקי"ט ס"ט) בשם מנהגי בעלז].


יש מי שכתב, שאף חכמים סוברים כר"א ב"ר צדוק שיש מצוה בחרוסת, אלא שלדעתם יש בה גם חובה משום קפא [סמ"ק (סי' קמ"ד). וראה כלבו (סי' נ') ומרומי שדה (פסחים דקי"ד, א')]. וי"א שגם ר"א ב"ר צדוק מודה לטעם דקפא, אלא שהוא מוסיף דיש בה גם מצוה משום זכר [ברכ"י (סי' תע"ג שם). פר"ח (שם). וראה פסחים (דף קי"ד ע"א תוד"ה "מטבל")].


ומ"מ אף אם נאמר שחכמים חולקים ע"ד ר"א ב"ר צדוק, וסוברים שאין בחרוסת מצוה, אין לומר שהחרוסת שהיא רשות תבטל המרור שהוא מצוה, משום דכך היא עיקר תקנת המרור שיבוא המרור כשהוא טבול בחרוסת משום קפא, ולא מיקרי ביטול בכך [פסחים (דקי"ד, א' תוד"ה "אע"פ"). מאירי (באותו מקום)].


א"צ שיעור כזית לחרוסת, אף שיש מצוה בה. ואדרבא, יש לנערה מן המרור. ובפרט שאין מברכין על אכילתה [מש"ז (סי' תע"ה סק"ז). בגדי ישע על המרדכי (סוף פסחים סקי"ט)]. ואמנם משמע מהמרדכי (שם) דבעי כזית, דהקשה כיצד היה הלל כורך ג' כזיתים של מצה, מרור וחרוסת, הרי אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' כזיתים.


אלא שבהלכות ומנהגי מהר"ש הקשה ע"כ, דלמה לא תיסגי במשהו חרוסת. ועוד, שהבגדי ישע שם כתב על המרדכי: איני יודע מנין לו כזית זה, ולא הוזכר בפוס'. דהא אדרבא, אמרינן בגמ' דלא לישהי איניש מרור בחרוסת וכו'. ומטעם זה כתב הר"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו. ולכן כתב שם הבגדי ישע, דאפשר שרצה המרדכי לומר דצריך ליטול כזית חרוסת שישקע בו המרור, אך אין כוונתו שיאכל הכזית חרוסת. והטעם דצריך ליטול כזית, הוא משום דס"ל כר"א דאמר חרוסת מצוה היא, וכל דבר אכילת מצוה צריך להיות כזית, ולא כת"ק דאמר אינו מצוה, אלא בא כדי שישקע בו המרור משום קפא. וכ"כ הסמ"ג דמצוה היא. עכ"ל.


ובאמת קצת צ"ע בד"ז. שאמנם בגמ' סתמו בזה, אך כבר כתב רש"י בזבחים (דף ע"ט ע"א ד"ה "הלל"), שהלל היה כורך פסח, מצה ומרור. וכ"כ רש"י, רשב"ם והמאירי בפסחים (דף קט"ו ע"א). ומנין שמש"נ "כורכן בב"א" הוא לגבי חרוסת. דילמא כרך כזית מצה, כזית מרור וכזית מק"פ (אמנם גם ע"כ היה יכול המרדכי להקשות שהרי אין בית הבליעה יכול להחזיק יותר מב' כזיתים). ואכן הבגדי ישע שם הב"ד רש"ל, שמחק מן הספר האי "וכזית חרוסת". וכתב ע"כ הבגדי ישע דצ"ע. ובאמת שגם הפמ"ג במש"ז (סי' תע"ה סק"ז) נטה למחוק תיבת "חרוסת", ולכתוב במקומה "פסח" (וראה גם בהגהות הרמ"א על המרדכי שם). אך בתה"ד (סי' קל"ח) הב"ד המרדכי וגרס בדבריו "חרוסת". והב"ד הסה"ע (עמ' תקי"ט). וראה ברמב"ם פ"ח מחו"מ הל' ו' וז' שכתב שהלל היה כורך רק מצה ומרור, אך פסח לא היה כורך עמהם (וכתב המש"ז שם, דלפי"ז מיושבת קושית המרדכי, דאכן בית הבליעה החזיק רק ב' כזיתים, והיינו של המרור ושל המצה. אך המרדכי שם תירץ, שמה שאמרו שאין בית הבליעה מחזיק רק ב' כזיתים, היינו כשאוכל שלם. אך כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשמגיע לבית הבליעה כבר מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי. עיי"ש. ויש לציין שכ"ז מתוך הבנה שהלל היה בולעם בב"א. וראה עוד מש"כ בזה בסוף ספרנו בקונטרס שיעור הכזית, ואכמ"ל).


בענין אם המצוה הינה בטיבול החרוסת או גם באכילתה, ראה בהסה"ע (עמ' תקט"ז סעי' ב') שהבין שיש מחלוקת בפוס' אם אכן המצוה הינה דוקא באכילה או בטיבול. ויש לעיין בדבר [שלמשל כתב שם שמהרמב"ם בפיהמ"ש (למשנה פע"פ דף קי"ד ע"א) משמע שיש מצוה באכילת החרוסת. שכתב שר"א בן צדוק אומר חרוסת מצוה, שלדעתו חייב אדם לברך "אקב"ו על אכילת חרוסת". וכתב הרמב"ם שאינה הלכה. ע"כ. ומשמע שהבין שלר"א ב"ר צדוק המצוה הינה באכילה ולא בטיבול. וראה עוד ברמב"ם פ"ז מחו"מ הי"א שכתב, שהחרוסת הינה מצוה מד"ס זכר לטיט. וכתב רק ש"מביאין אותה על השלחן בלילי הפסח". ע"כ. וראה בלח"מ שם שכתב שדברי הרמב"ם מהל' חו"מ סותרים דבריו בפיהמ"ש. שביד החזקה פסק כר"א ב"ר צדוק, וכדברי הרה"מ, ובפיהמ"ש כתב בהיפך. ולכן הסיק הלח"מ שנראה שביד החזקה חזר בו ממש"כ בפיהמ"ש. ובאמת מפשטות לשון הרמב"ם בפיהמ"ש נראה דס"ל כמ"ד שאין מצוה בחרוסת. אלא שאפשר אולי לדחוק ולומר שאמנם יש מצוה בדבר, אך אין הלכה שיש לברך ע"כ, כיון שמצוה זו קשורה למצות אכילת מרור שעליה כבר בירך, וברכה זו כוללת גם את אכילת החרוסת. ואמנם העירוני שכ"כ כבר הגר"י קאפח זצ"ל במהדורתו על הרמב"ם (פ"ז סקל"ג), והביא עוד פוסקים שכתבו כך].


ועוד כתב שם בהסה"ע, דנראה דבזה יש לתלות גם את חילוקי המנהגים אם מותר לאכול חרוסת בערב פסח. שאם יש מצוה באכילת החרוסת בליל הסדר, אכן לא יאכלוה ביום קודם לכן, כדי לאוכלה בלילה לתיאבון. ואם אין מצוה בכך בליל הסדר, שפיר שרי לאוכלה בע"פ ביום [ראה ביאור הגר"א (סי' תע"א), משמרת שלום (סי' ל"ה ס"ב), נטעי גבריאל (עמ' קל"ו, ובהשמטות עמ' קמ"ח). ובהסה"ע (שם). ואכמ"ל].


בענין השם חרוסת, יש שכתבו שהוא מלשון חרס [מרדכי (פע"פ סוף סדר ראשון) בשם הירו'. ברכ"י (סי' תע"ג סקי"א) בשם הערוך]. י"א שהוא מלשון חומץ וקיהוי [רש"י (פסחים ד"ל, ב' ד"ה "בית חרוסת")]. י"א שמיני ירקות כשמערבים אותם וכותשים אותם נקראים כך בארמית [או"ז (סי' תנ"ו)]. וי"א שכך נקרא כל דבר שטובלים בו [מחזור ויטרי (סי' נ'). ספר הפרדס (דף נ'). והביא דבריהם הסה"ע (עמ' תקט"ז)].


ומה שחוששים לקפא רק בליל פסח, ואין מטבלים את המרור בחרוסת כל ימות השנה, הוא משום שיש מצוה באכילת המרור בלילה זה, ויש לחוש שימנע עצמו מהמצוה בשל החשש מהנזק. ואף ששומר מצוה לא ידע דבר רע, והמצוה מגנא, מ"מ במקום שקבוע נזקו יש לחוש לסכנה [ראה ויגד משה (סי' כ"ה סקט"ו)]. וי"א הטעם, דדוקא בדבר של מצוה יש לחוש יותר, שהשטן עלול לקטרג בו אף במקום סכנה קלה ע"מ למנוע המצוה [מהר"ח אבולעפיא (בספרו אשדות הפסגה). וראה מו"ק (סי' תע"ב) מש"כ בענין הסבת איטר]. וי"א דכיון שכל השנה מועילה אכילת צנון שלא יבוא לידי היזק הארס, ובלילה זה יש לחוש שאכילת הצנון תבטל טעם המרור, לכן בעי לטבלה בחרוסת ולנערה [ראה פסחים (דקט"ז, א') בענין הצנון. וראה בקול הרמז (פע"פ משנה ג'), והגדת ויגד משה (שם)]. וי"א שכיון שיש במצוה זו משום סכנה, פוגם הדבר בעצם חיוב המצוה, שהסכנה פוטרתו מלקיימה, ונעשה כאינו בר חיובא [הגרצ"פ פרנק במקו"ד (ח"ב סי' נ' סק"ב)]. וי"א שהמפרשים שקפא הינו מין תולעת סוברים שיש לחוש לכך דוקא בלילה, שמא לא יראנה [שב"ל (סי' רי"ח). ולפי"ז צ"ע מדוע אין חוששים לכך בכל שאר לילות השנה]. והב"ד בהסה"ע (עמ' תקי"ז). ועיי"ש עוד טעם בזה.


ומה שחוששים בלילה זה לסכנת הקפא, ולא חיישינן לסכנת הזוגות [כמבואר בפסחים (דף ק"ט)], דלילה זה משומר מן המזיקין, וסכנת הקפא הינה מ"מ סכנה גשמית ומוחשית ולא רוחנית, ולכן חוששים לה [מכתב לחזקיהו לבעל השד"ח (פסחים דקט"ז). עיי"ש. וכבר כתבנו במקו"א שיש להבדיל בין סכנה גשמית לסכנה רוחנית. וראה פרק ו' הערה נ"ב. ואכ"מ]. ועוד, דכיון שיש בידינו לתקן הסכנה ע"י החרוסת, אין סומכין על סגולות הלילה. משא"כ לענין ד' כוסות דלא שייך לשתות רק ג' כוסות או ה', שאז אין ניכר הרמז של ד' כוסות, ואז אומרים דהוא ליל השמור מן המזיקין [מכתב לחזקיהו (שם). והב"ד הסה"ע (עמ' תקי"ז)].


יש שנהגו לאכול בסעודת פסח ביום את שארית החרוסת שנותרה מליל הסדר (ראה לוח דבר יום ביומו, מנהגי בעלז, דיני קידוש היום).


ומה שכתבנו שיש לטבל המרור כולו או מקצתו בחרוסת, הנה ג"ז תלוי בטעם הטיבול בחרוסת, כמבואר לעיל. שלדעת הסוברים דבעי טיבול משום קפא, הרי יש לשקעו כולו, הן כדי לבטל הארס בכולו, והן כדי להמית אותה התולעת, היכן שהיא נמצאת [מ"ב (סי' תע"ה סקי"ג). כה"ח (סקכ"ג)].


ואכן מרן בשו"ע (בסי' תע"ה סעי' א') כתב שיקח כזית המרור "וישקענו כולו בחרוסת". וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמנהג הספרדים להטביל את כל המרור בחרוסת, מלבד החלק הקטן של המרור שאוחזו בידו, שאינו מטבלו. אך כל כזית המרור מטבלו למעשה בחרוסת. והחלק הקטן שאוחזו בידו הריהו כידו, שאינו מטבלו, דאינו צריך ללכלך את ידו. ואגב זאת גילה לאוזני, שמנהגו ליקח את "ראש" המרור, החלק התחתון שממנו יוצאים עלי החסה, ומשאיר מחובר אליו עוד חלק קטן מא' העלים היוצאים ממנו שבו הוא אוחז את המרור. ולאחר שטובל את כל המרור בחרוסת, מוריד עלה זה, ואוכל את כל "ראש" המרור, כך שיוצא שטובל כל מה שאוכל. ועוד, שעי"כ אפשר לאכול "ראש" זה במהירות, ומקיים בו מצוות מרור לכו"ע, וגם טעמו ערב. וכדי שלא יהא בזה איסור בורר, אוכל לאחר מכן גם את עלה זה. אך הדגיש שזה רק מצד מנהג חסידות כדי שיטבל ממש את כל המרור. ומ"מ לדינא בעי לטבל את כל המרור, ולא רק את חלקו, וכמו שאמרנו בריש דברינו. עכת"ד. וראה עוד לקמן (בהערה ז'). ואף מדברי המ"ב (שם סקי"ג) משמע, שיש מקומות שנוהגים לשקע כולו, ויש מקומות שלא נהגו כן [ומדבריו משמע שד"ז תלוי במנהג המקומות].


אלא שהפר"ח לא כתב כדברי השו"ע (וכידוע לא מעט פעמים חלק הפר"ח על השו"ע). וכתב, שכיון שהגמ' בפסחים (דף קט"ו ע"ב) דחתה ואמרה דדילמא לעולם לא צריך לשיקועיה למרור בחרוסת, וקפא מריחא מיית, הרי שלא מטעם דקפא אנן בעי לשיקועיה בחרוסת. ולכן גם הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה של הטיבול בחרוסת. ועוד שכיון שקפא זה לא מצוי בינינו, לכן א"צ לטבול כל המרור, שאין זה משום סכנה דקפא. אלא מה שאנו מביאין החרוסת, משום דקיי"ל כר"א ב"ר צדוק דהוי משום מצוה, ולכך א"צ לטבל אלא מקצתו ודיו. עכת"ד. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סקי"א). וכ"כ המ"ב (בסי' תע"ה שם), דיש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו, אלא די להם בטיבול מקצתו. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ה סקכ"ג) במסקנת דבריו, ונראה שכן דעתו בזה. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט סוף הערה ב', ועמ' קס"ט הערה א'. וראה גם ח"א סימן ל"ט). והוסיף, שאין המנהג כשו"ע, אלא נהגו לשקע מקצתו, וכמש"כ בספר ארץ חיים. וכתב בשם מרן בב"י (בסי' תפ"ו) שאין זה הכרחי מן הדין [עיי"ש בב"י (ד"ה "ויקח"), שאמנם לא כתב כן במפורש, אך כתב שמש"כ הטור ש"יטבלנו כולו", שבגמ' דחינן ליה, ושהפוס' לא כתבוהו]. אלא שסיים שם הגר"ע יוסף זצ"ל, שהמחמיר לטבלו כולו תע"ב. וכדברי הפר"ח כתבו גם בספ"כ (עמ' קל"ז-קל"ח) ועוד אחרו'. וראה בהגדת חב"ד שכתב שאין מטבלים אלא מקצת המרור, משום דיש לחוש שאם יטבול כולו יבטל טעם המרור. והב"ד הסה"ע (עמ' תק"כ. וק"ק, שהרי מטעם זה יש לנער החרוסת, ואין להשהות המרור הרבה זמן בתוכה. וצ"ע).


בספר משמרת שלום (סי' ל"ה ס"ב) תמה על הנוהגים ליקח לשם מרור את החריין [ראה לקמן בפרקנו (הערה כ"ז)], שהרי אינו יכול לטבול כל הפירורים בחרוסת ולנערם. ובשו"ת מהרי"א (סי' קל"ט) כתב, שאף שבתמכא מפורר א"א לטבל יפה את הפירורים בחרוסת, אין הדבר מעכב, כיון שהטיבול אינו אלא לזכר. ע"כ. ובספר ספ"כ (עמ' קל"ח סעי' ח') כתב, שכיון שהחריין מפורר וקשה לטבול כולו, וגם אי אפשר לנער ממנו את החרוסת מבלי שיתפורר כולו, לכן יטביל חלקו ויוציאנו מיד כדי שלא יתבטל טעם המרור, ומנער מעליו את החרוסת, ואח"כ יברך על אכילת המרור. ע"כ.


והטעם שאין מברכין ברכה מיוחדת על אכילת החרוסת, ראה לקמן (בהערה ח').


[6]ו. כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'), דלא ישהה המרור בתוך החרוסת. והטעם, שלא יבטל טעם מרירותו (מרן שם). וראה לקמן (הערה י"ד).


ואמנם מרן שם כתב דבר זה בסתמא, ולא ביאר עד כמה יכול להשהותו. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאין לזה זמן מוגדר, אלא העיקר שלא יתבטל טעם המרור. ובפרט שמנערים אותו אח"כ. ושאלתיו, האם נראה שלמשל שרי להשהותו במשך עשרים שניות. והשיב שמותר. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שהעיקר לדינא שלא ישהה המרור בחרוסת זמן כזה שהמרור יקלוט את טעמה של החרוסת. עכת"ד.


בספר האסופות (בסדר ליל פסח) כתב שכשאוכל המרור, "לא ישהנו בתוך פיו פן יאבד טעמו". ואמנם בגמ' (פסחים דף קט"ו ע"ב) נאמר ד"ז גבי שהיה בחרוסת, ולא בתוך פיו. וכבר העיר ע"כ בספר שביבי אש, והב"ד הסה"ע (עמ' תק"כ).


דין מי ששרה את המרור בחומץ או במים, ראה לקמן (בסעי' י"ד, ובפרט בהערות ל"ז ול"ח). וראה עוד בענין זה בשו"ת אורח משפט, למרן הגראי"ה קוק זצ"ל (סי' קכ"ח סקל"ו).


[7]ז. כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). והוסיף הטעם, דהוא כמו שאין להשהותו בחרוסת, שלא יבטל טעם מרירותו. וכ"כ האחרו'.


ובענין אי בעי לנער באופן שלא תשאר כלל חרוסת על המרור, או סגי שתשאר עליו מעט חרוסת. מדברי כמה פוס' עולה שמותר שתשאר מעט חרוסת על המרור כשאוכלו [הסה"ע (עמ' תק"כ) שכ"מ מהמנהיג (הל' פסח סי' פ'), הכלבו (סי' נ'), הבגדי ישע על המרדכי (בסוף פסחים סקי"ט), הלבוש (סי' תע"ה ס"ב) ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סעי' י'). וראה עוד משמרת שלום, בהוספה לסי' ל"ה]. ויש מי שכתב, דבעי לנער לגמרי את החרוסת מן המרור [לבוש (שם סעי' א'). ובויגד משה (סי' כ"ה סקי"ח) העיר, שלכאו' יש סתירה בדבריו].


יש מי שלא היה מנער את החרוסת כלל, אלא היה אוכל החרוסת עם המרור [כ"כ המהרי"ל בהל' פסח בשם הלכות ומנהגי המהר"ש (סי' שצ"ח סק"ח). והב"ד הסה"ע (שם)]. ומ"מ נראה שיש לנהוג כדברי רוה"פ, ולנער את החרוסת מן המרור עד כדי כך, שתשאר חרוסת בכמות כזו שלא תבטל את טעם מרירותו, וכמש"כ מרן (שם בסי' תע"ה).


אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שנשאל בעבר מדוע מותר לנער המרור מהחרוסת שעליו, הרי לכאו' יש בזה איסור בורר. וענה, שכיון שעושה זאת שלא כדרכו, לכן שרי. עכת"ד. ונראה שכוונתו שבדר"כ מורידים את החרוסת מהמרור, ובליל הסדר מנערים אותה. ואמר לי ת"ח אחד עוד צד להקל, משום דאינו מוריד לגמרי את כל החרוסת, אלא מעט ממנה נשאר על המרור. אלא שבאמת יש מחלו' ע"כ בין הבבלי לירו', אי חייב מדאו' מי שברר חלק מהפסולת ולא את כולה. דלדעת הירו' כל שלא ברר את כל הפסולת, פטור. אך לתל"ד חייב, דס"ל דהמלאכה הינה בפסולת הנדחית, ומאחר שהפסולת מבוררת ומופרשת לעצמה, לא אכפת לן אי עדיין נשארת פסולת מעט באוכל. ראה ע"כ באג"ט (מלאכת בורר סעי' ד', ובמלאכת זורה סק"א), ושש"כ (פרק ג' הערה ט"ז). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו יש לנער קלות את החרוסת מן המרור, כדי שלא להכנס לחשש בורר, ובפרט בשבת. דביו"ט שחל בחול אפשר לומר שזה קצת אוכל נפש, כיון שרוצה חסה נקיה. עכת"ד.


[8]ח.


ענף 1: הברכה על המרור.


עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ה סעי' א'), והוא אף כתב נוסח זה של הברכה. ושאלתי את הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל בענין צמח מרור שגדל שלא באדמה, אלא בתוך צינורות וכדו', ומשקים אותו במים עם מינרלים, מהי ברכתו, והאם אפשר לצאת בו י"ח מרור. הגר"מ אליהו זצ"ל ענה לי, שלגבי ליל הסדר תלוי הדבר אם יש לו טעם מרור ואם זה מרור, הרי שיוצאים בו י"ח מרור. ולגבי הברכה, תלוי הדבר: אם הוא גדל על עפר או על אבנים, מברך עליו בפה"א, ואם הינו גדל על דבר שאינו עפר או אבנים, מברך עליו ברכת "שהכל". עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שברכתו "שהכל", אך מ"מ אפשר לצאת בו י"ח מצות מרור, כיון שאין צריך ליקח דוקא מרור שברכתו בפה"א, אלא העיקר שיהא מר. עכת"ד. ואחר שכתבנו כך, לפני עשרות שנים, ראינו שכבר דנו ע"כ פוס' רבים, גבי דין ברכה על מה שצמח בצינורות שבהם מים מינרלים, מה שנקרא גידולי מים, ראה ע"כ בחזו"ע ט"ו הלכות בשבט וברכות (ברכת הפירות ס"ב עמ' קי"ב, קט"ז ואילך), ובחזו"ע סוכות (דיני ערבה הערה ח' עמ' שכ"ו – שכ"ז).


ובענין ירק הגדל בתוך עציץ שאינו נקוב, כתב הח"א עפ"י הירושלמי בכלאים שאין מברך עליו בפה"א. וכן על פת העשויה מחיטה שגדלה כך אינו מברך "המוציא", שלא יצא מן "הארץ". אמנם פתה"ד והשד"ח חלקו עליו בזה, וכתבו שמברך עליה "המוציא", ועל פרי וירק שגדלו כך מברך "בורא פרי האדמה". הב"ד כה"ח (סי' קס"ח סקע"ז, וסי' תע"ג ס"ק קט"ו). עיי"ש. וע"ע ע"כ באורך בחזו"ע [ברכות (ברכת הפירות. סעי' ב' עמ' קי"ב, וקט"ו-קט"ז), והל' סוכות (דיני ערבה, הערה ח' עמ' שכ"ו-שכ"ז)].


ענף 2: האם להקדים הטיבול בחרוסת לברכה.


מה שכתבנו שיברך לאחר הטיבול, כ"מ מלשון מרן (שם), שכתב קודם דין הטיבול בחרוסת וניעורה, ורק אח"כ כתב ש"יברך על אכילת מרור ויאכלנו". והטעם הוא כדי שיהא עובר לעשייתן. וכ"מ ממש"כ מרן (בסי' תע"ג ס"ו) גבי טיבול הכרפס בחומץ, שכתב שקודם יטבלו ורק אח"כ יברך עליו בפה"א [ונראה שכן אפשר להוכיח משם. ואף דהתם אין זו ברכת המצוות אלא ברכת הנהנין, מ"מ גם בברכת הנהנין שייך דין סמיכות הברכה לאכילה. דאין להפסיק בדיבור, במעשה או בשהיה מרובה בין הברכה לאכילה, וכמבואר בשו"ע וברמ"א (סי' ר"ו סעי' ג'), במ"ב (שם סקי"ב), ובשו"ע (סי' קס"ז ס"ו) ובמ"ב (ס"ק ל"ד ול"ה)].


ואכן גם האחרו' כתבו כן. שכ"כ המ"א (סי' תע"ג סקי"ט), הח"י (סי' תע"ה סק"ח), המט"י, הגר"ז, הח"א (כלל ק"ל, דיני הסדר, סעי' י'), סידור בית יעקב, וכ"מ מכה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"א, וסי' תע"ה סקכ"ד). וכ"כ ספ"כ (עמ' קל"ח) ועוד אחרו' (והמ"ב לא הזכיר ד"ז).


ואמנם היו כבר ראשו' שכתבו שקודם בעי לברך ורק אח"כ לטבל המרור בחרוסת. שכ"כ המהרי"ל, שב"ל והרוקח. וכ"כ מהאחרו' גם הפמ"ג, להקדים הברכה לטיבול. והביאו דבריהם המ"א (בסי' תע"ג שם) והסה"ע (עמ' תק"כ). ותמה המ"א ע"כ, וכתב דהוי הפסק. אלא שהא"ר (סי' תע"ג סקכ"ה) כתב דאין זה הפסק, שכן גם הטיבול עצמו מצוה, ואף היה ראוי לברך על הטיבול, אלא שכבר נכלל הוא בברכת המרור ולכן דוקא יש לברך על המרור קודם הטיבול, כדי שתחול הברכה גם עליו. וכן בהגדת אור חמה (עמ' כ') כתב שאין הטיבול הפסק, והוכיח כן מהא שלאחר ברכת "המוציא" מטבלים הפת במלח (והב"ד הסה"ע שם).


יש שכתבו, שבטיבול הראשון, הוא טיבול הכרפס בחומץ, מברך ואח"כ טובל. ובטיבול השני טובל ואח"כ מברך [ראה טור (סי' תע"ג וסי' תע"ה), בלבוש (באותם סימנים), ובהגדת לקט יושר (ח"ב בהשמטות דף ק"ז), בספ"כ (שם) ובהסה"ע (עמ' תקכ"א)]. והטעם, משום שבטיבול ראשון אין כ"כ הפסק בטיבול, לכן יברך קודם הטיבול. אך בטיבול שני דבעי גם לנער החרוסת מהמרור, הוי יותר הפסק ולכן יקדים הטיבול לברכה [הגדת לקט יושר (שם)]. וראה בהגדת ויגד משה (שם סקי"ט) שכתב, שבכרפס הטיבול הוא חלק מהמצוה, לכן יקדים הברכה, כמו בכל המצוות שמברכים עליהן קודם עשייתן. אך בטיבול המרור, הרי י"א שאין מצוה בטיבול זה אלא הוא משום סכנה, לכן יטבול תחילה. ותמה עליו בהסה"ע (עמ' תקכ"א הערה 57), שהרי בכרפס מברכים רק בפה"א, ואין מברכים על הטיבול, ומה שייך בזה עובר לעשייתן. ועוד הקשה שם בהסה"ע ע"ד הרב ויגד משה, שלענין מרור כבר התבאר שלהלכה הטיבול בחרוסת מצוה, ולא כמש"כ בויגד משה. מ"מ נראה שבזה אין דברי הסה"ע מחוורים. שהרי מרן פסק דיש לטבול כל המרור בחרוסת, וכנ"ל, וא"כ אין זה משום מצוה אלא משום סכנה. והאם דברי מרן בשו"ע אינם הלכה. ואף המ"ב (שם) הרי לא פשט דבריו כנגד דברי מרן, אלא רק כתב שיש מקומות הנוהגים אחרת. וכמו שכתבנו שם, משמע מדבריו שהיו מקומות שהחזיקו במנהגם כמש"כ בשו"ע, וטיבלו כל המרור בחרוסת. ולכן גם לא כתבנו בהלכות שם שיש לחלק בזה בין מנהג הספרדים והאשכנזים. שבכל עדה יש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך. ולכן נראה שדברי הרב ויגד משה במקומם עומדים, וסברתו על דרך היושר.


ומ"מ היה נראה לע"ד בס"ד, שלהלכה למעשה יש לנהוג כמו שכתב בהדיא השו"ע (בסי' תע"ה), ושכן משמע מדברי הטור (בסי' תע"ה) גבי מרור, שקודם מטבל המרור בחרוסת ורק אח"כ מברך. ואף הרמ"א בסי' תע"ה לא העיר ע"ד מרן בזה. וכן המ"ב לא הביא דברי החולקים, ומשמע שהסכימו עם דברי מרן. וכ"כ רוב האחרו', וכמש"כ לעיל. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבמרור קודם יש לטבלו, ולאחר מכן לברך עליו. עכת"ד. וכיון שכן, הרי רוב מנין ורוב בנין ס"ל שבמרור יש להקדים הטיבול לברכה, וכן נקטינן להלכה. ויש לנהוג בזה כמש"כ המט"י (בסי' תע"ג גבי הכרפס, והב"ד כה"ח שם ס"ק קי"א) ש"יהיה איך שיהיה, אין לנו לעשות אלא כנראה מהשו"ע". ורק מי שמנהג אבותיו בידיו לברך קודם טיבול המרור בחרוסת רשאי להמשיך במנהגו, ויש לו הררים גדולים להתלות בהם, הלא המה המהרי"ל, שב"ל, הרוקח, הפמ"ג והא"ר. וכשהצעתי את הדברים לפני הגר"ש ישראלי זצ"ל לא הכריע לי בדבר, ורק אמר שבאיזה אופן שינהגו, יש להם ע"מ לסמוך. וראה עוד בזה במועדים וזמנים (ח"ח סי' רנ"ח), ולעיל (פרק ז' הערה ל"א) מש"כ לענין מצה.


ענף 3: מיהו המברך את ברכת המרור.


בענין מי מברך את ברכת "על אכילת מרור". יש הנוהגים שבעה"ב או א' מהמסובים מברך ברכה זו בקול ומכוון להוציא את כל שאר המסובים, וכן מכוונים הם לצאת בברכתו. וזאת משום "ברוב עם הדרת מלך". ויש הנוהגים שכ"א מהמסובים מברך לעצמו [ראה הרה"מ (פ"ח מחו"מ הי"ב), אב"נ (או"ח סי' שפ"א), שו"ע הגר"ז (סי' קס"ז סקי"ח), מנהגי החת"ס (סי' י' סקי"ז), ערוה"ש (סי' קס"ז סעי' כ"ח), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ט), והסה"ע (עמ' תק"ט) וראה עוד לעיל (פרק ו' הערה י"ח)].


ענף 4: נוסח ברכת המרור.


בענין נוסח ברכת "על אכילת מרור". אמנם כבר גרסינן בגמ' בפסחים (דף קי"ד ע"ב) שעל המרור שאוכל בטיבול השני מברך "על אכילת מרור". אלא שיש מהראשו' שגרסו דבעי לברך "לאכול מצה" ו"לאכול מרור". שכן סבר רב משה גאון, ריש מתיבתא, והוב"ד באוצר הגאונים מס' פסחים, וי"א שכן סבר רע"ג, וכן דעת הרי"ץ גיאת, הראב"ד בהשגות, הריב"א, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, המאירי, הר"ן, הרה"מ, המהר"ם חלאוה, האורחות חיים, הרשב"ץ, רבי יוסף בן פלט והאבודרהם [והב"ד בחזו"ע (ח"א סי' ל', ובפרט בעמ' תקע"ז)]. ואמנם הרמב"ם (בפ"ח מחו"מ הל' ו', ח' וי"ב) והרא"ש [(פע"פ סי' כ"ו). וראה מש"כ גם שם בפסחים (ד"ז, ב'), ולכן לדעת השל"ה ועוד פוס' דעת הרא"ש שיש לברך "לאכול מרור", כמבואר בחזו"ע (שם)] סברו דיש לברך "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור". וכן גרס ר"ח בפירושו לפסחים (דף קט"ו), וכ"כ בספר המכריע, וכן היא דעת רש"י, ר"ת, ר"י, האו"ז, הרוקח, רבינו ישעיה הראשון והטור, דכולהו ס"ל לברך "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור". וכתב בחזו"ע (ח"א שם) שכיון ששני עמודי ההוראה, הלא המה הרמב"ם והרא"ש (לפי כמה פוס') פסקו דיש לברך "על אכילת מרור", פסק מרן בשו"ע (בסי' תע"ה סעי' א') דיש לברך "על אכילת מרור" (ואגב זאת, מצאתי בשם ספר תולדות אדם שכתב, שכל מקום שכתב הרמב"ם דבר והראב"ד לא השיג עליו, דעתם שווה בזה ומחשיבים אז את דעת הרמב"ם כשתי דעות. ע"כ). וכ"פ האחרו', וכן הוא מנהג העולם [כפי שכתב בחזו"ע (ח"א עמ' תקע"ט)].


אחד הטעמים שמברכים "על אכילת מרור", דכל מצוה הנעשית מיד מברכה בנוסח "על" (דעת ר"ת). וראה עוד בענין נוסח הברכות "לְ" או "על" ברמב"ם (פי"א מברכות הי"א-הט"ז). ברא"ש פסחים (ד"ז, ב'), בר"ן פסחים (ד"ז, ב'), בב"י (סי' תע"ה), שו"ע (סי' ד' סעי' א', סי' ח' סעי' ה', סי' כ"ה סעי' ה', סי' תרמ"ג סעי' ב', סי' תרע"ו סעי' א', סי' תרצ"ב סעי' א'), שד"ח מע' ברכות (סי' א' ס"ק ט"ו וט"ז), מ"ב (סי' תל"ב סק"ג), כה"ח (סק"ד). מ"ב (סי' תקפ"ה סק"ד), חזו"ע (ח"א סי' ל'), והסה"ע (פרק פ' סעי' י', ופרק פ"ט ס"א). ואכמ"ל.


כתב הר"ן, שעל מצוה שאין לקיימה ע"י אחר, ומברכים עליה עובר לעשייתה, כגון תפילין, ציצית וסוכה, מברכים אותה בנוסח "ל". אך אם אינו מברך עליה עובר לעשייתה, מברכים בנוסח "על". ולכן אם לא היה לו לשם כרפס ירק אחר מלבד מרור, ואכל המרור תחילה לשם כרפס, כשחוזר לאוכלו לשם מרור [ראה מחלוקת ע"כ לעיל (בפרק ה' סעי' ו')] ה"ז כמברך לאחר המצוה ומברך "על אכילת מרור". אך אם לא אכל מרור לשם כרפס, אלא ירקות אחרים, מברך "לאכול מרור" [ראה ר"ן פסחים (דף ז' ע"א ודף קי"ד). הסה"ע (עמ' תק"ח)]. ומ"מ כפי שכתבנו אין הלכה כן, ותמיד מברך "על אכילת מרור".


ובענין מי שבירך "לאכול מרור", אם יצא י"ח. כבר כתבו האחרו' שיצא [גר"ז (סי' תל"ב סק"ד). כה"ח (באותו סי' סק"ז). חזו"ע (ח"א סס"י ל'). וראה בשד"ח מע' ברכות (שם) ובכה"ח שם שהביאו עוד אחרו' שכ"כ). ויש מי שכתב, שאם בירך "לאכול מרור", אם הוא בתוך כדי דיבור [שיעור זמן אמירת תיבות "שלום עליך רבי", ראה לעיל (פ"ג סעי' ג', ושם בהערה י"ד)] יתקן ויאמר מיד "על אכילת מרור". ואם עבר שיעור זמן זה, א"צ לחזור ולברך, אלא יאכל המרור על סמך הברכה שבירך [ילקו"י (עמ' 403 ס"ב עפ"י חזו"ע ח"א שם). ושמעתי שי"א, שאף לאחר כדי דיבור יש לתקן הדבר, כל עוד לא החל לאכול המרור. וראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"א הערה י"ב)].


מי שהחל לאכול את המרור, וטרם שאכל כזית נזכר שלא בירך "על אכילת מרור". אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמשנזכר חייב הוא לברך "על אכילת מרור", כיון שלא אכל עדיין כזית. ואע"פ שכבר החל לאכול. אך אם אכל כבר כזית, לא יברך עוד. עכת"ד. וראה עוד שו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח ס"ק מ"ח).


ענף 5: היברך על המרור גם את ברכת "בורא פרי האדמה".


בענין ברכת בפה"א, אין לברך אותה על המרור כשאוכלו בסדר ההגדה. וכבר כתבנו לעיל (בפ"ה סעיף ד'), עפ"י מרן (בסי' תע"ג ס"ו) דיש לקחת כרפס פחות מכזית ולכוון בברכת בפה"א שעליו לפטור גם את המרור. עיי"ש. ולכן אינו צריך, ואף אסור לו לברך ברכת בפה"א על המרור. וכ"כ מרן והאחרו', שמברך רק את ברכת "על אכילת מרור" [וראה בה"ל (סס"י תע"ג ד"ה "ואינו") מש"כ בשם הגר"א, וכה"ח (באותו סי' ס"ק ק"ט), שיש המערערים ע"כ, וסוברים שההגדה והלל הוי הפסק בין ברכת הכרפס לבין המרור. עיי"ש. מ"מ לשיטת הרשב"ם (כפי שהבין הב"ח), הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' ע"ב) ומרן בשו"ע, שאין ההגדה והלל נחשבים כהפסק. וכ"נ דעת רש"י (בפסחים דף קי"ד סע"ב). וכ"כ המ"ב (בסי' תע"ג סקנ"ו), וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג). וראה עוד בה"ל שם, וכה"ח שם וס"ק קי"ג. וספ"כ (עמ' קל"ח הערה 48). והסה"ע (עמ' תק"ח)]. ואף לדעת האומרים שההגדה והלל מפסיקים בין ברכת הכרפס לאכילת המרור, אין לברך שוב בפה"א, משום שברכת "המוציא" פוטרתו. דכיון שחייב לאוכלו, הרי שקבעו הכתוב לחובה והוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שברכת "המוציא" פוטרתן [תוס' ברכות (דף מ"א ע"ב ומ"ב ע"א ד"ה "אי הכי"), ופסחים (דף קט"ו ע"א ד"ה "והדר"), המרדכי (פע"פ), הרוקח (סי' רפ"ג), התשב"ץ (סי' צ"ט). הרא"ש (פע"פ סי' כ"ו), הב"ח בהבנת ר"י. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג שם), וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א בהערה). וכ"כ הבה"ל (סס"י תע"ג ד"ה "ואינו") שלפי שיטת הגר"א יש לומר כן. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב שם), והוסיף, שהואיל וקבעו הכתוב כחובה, דכתיב "על מצות ומרורים" וגו' לכן נפטר ב"המוציא". ואף שבזה"ז מרור מדרבנן, מ"מ כל דתקון דרבנן כעין דאו' תקון, ולכן גם השתא דינא הכי. עיי"ש]. ויש שכתבו הטעם שאין לברך בפה"א על המרור, משום שאינו בא ליהנות ממנו, שהרי רק אוכלו לזכר "וימררו את חייהם". וכשם שמי שחנקתו אומצא ורוצה לשתות מים להעבירה, אינו מברך על המים, ה"ה הכא [ח"י (סי' תע"ג סקכ"ט) בשם הסמ"ג. וכ"כ בספר המנהגות לרבנו אשר, ועוד פוס'. ראה הסה"ע (עמ' תק"ח). ובענין האומצא ראה ברכות (דמ"ה, א'), ושו"ע (סי' ר"ד סעי' ז')].


כתבו הפוס', שאף מי שמכל סיבה שהיא לא בירך ברכת בפה"א על הכרפס, או שעשה הפסק (כגון שיצא בינתים מהבית לחצר. וראה מ"ב סי' קע"ח סק"ג, כה"ח סק"ב, שו"ת אור לציון ח"א סי' י"ז וילקו"י ח"ג רס"י קע"ח. ואכמ"ל) בין אכילת הכרפס למרור. או שטעה ובירך ברכת בנ"ר לאחר אכילת הכרפס, או שלא כיוון בברכת הכרפס לפטור גם את המרור, אפ"ה לא יברך על המרור בפה"א, משום דיש לחוש גם לשיטות שסוברות שאין לברך, דברכת "המוציא" פוטרתו, או כיון שלא נהנה מהמרור, וסב"ל (גר"ז סי' תע"ג סקי"ח. כה"ח סי' תע"ג ס"ק ק"ט וקי"ג, וסי' תע"ה סקמ"ה. חזו"ע ח"ב עמ' קע"א וקע"ג, שכ"כ בשו"ת הראב"ד. עיי"ש. וכ"כ בספ"כ עמ' קל"ח, והסה"ע שם). ואף שיש מי שסובר שבמקרים כאלה יש לשוב ולברך בפה"א על המרור (ראה שו"ת הרשב"א שם, ובחיים לראש, דיני מרור סק"ג. ספ"כ והסה"ע שם), מ"מ אין הלכה כן, וכמו שכתבו הפוס' הנ"ל [ועיי"ש עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג בהערה ו') מש"כ בדין המברך בפה"ג על כוס ברהמ"ז, והיה בדעתו לשתות עוד, וטעה ובירך ברכה אחרונה. שהביא מחלו' הפוס' בזה אי כשממשיך לשתות עוד יין צריך לשוב ולברך בפה"ג. ורצה להשוות זאת לני"ד, אי ברכת בנ"ר בטעות הוי סילוק, ולכאו' היה צריך לשוב ולברך על המרור גם בפה"א. ומ"מ פסק שם לדינא שבאותו ענין אינו חוזר ומברך על היין בפה"ג. עיי"ש. ואולי יש להשוות זאת למחלוקת האם אמרינן סב"ל גם בברכה ראשונה, והיינו לכתחי' כשרוצה להמשיך ולאכול על סמך הברכה הקודמת, או דאמרינן סב"ל רק בדיעבד, שלא ישוב לברך ברכה אחרו'. וכבר כתבנו ע"כ לעיל בפרקים הקודמים. ואכמ"ל].


ענף 6: הצריך לברך ברכה אחרונה על המרור, וברכה ראשונה על החרוסת.


בענין אי בעי לברך ברכה אחרו' לאחר אכילת המרור. אמנם הרשב"א (בתשובותיו ח"א סי' ע"ב) כתב דבעי לברך אחריו בנ"ר, דחשיב דבר שבא לאחר הסעודה דבעי לברך אחריו, וכ"כ בספר החינוך (מצוה כ"א), וכתב שיפטור בזה גם את הכרפס. והב"ד מרן בב"י (סי' תע"ג). וראה בד"מ שם, שאין הלכה כדעת הרשב"א בזה. והיינו שיש לחוש לסב"ל לאומרים שהמרור הינו כדבר הבא מחמת הסעודה, דחיובא קיימא להביאו בסעודה, וכנ"ל. וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה קונט' המצוות סי' י') שכתב שלדעתו נפלה טעות בספר החינוך. והב"ד בהסה"ע (עמ' תק"ט), וכתב שכנראה לא ראה שגם הרשב"א פסק כן.


ובענין ברכה ראשונה על החרוסת הנאכלת עם המרור. לגבי ברכת הנהנין כבר כתבו הפוס' שאין לברכה. ואע"ג שאין מברכים על המרור את ברכת בפה"א, וכנ"ל, ולפי"ז לכאו' היינו צריכים לברך עליה ברכת הנהנין כיון שאין מי שפוטרה. מ"מ אין מברכים עליה, דבאמת טפילה היא למרור. ואדרבא, כתבו הפוס' שמכאן יש ללמוד שאם מאכל מסוים נפטר מברכה ע"י מאכל אחר (כמו המרור שנפטר ע"י הכרפס או "המוציא"), אזי גם מאכל אחר שנטפל לו (כמו החרוסת למרור), גם הוא נפטר ע"י הברכה של המאכל הראשון [שו"ת חת"ס (חאו"ח סי' מ"ז), עפ"י הגמ' בברכות (דף ל"ה ע"ב). והב"ד הסה"ע (עמ' תקי"ח)].


ומה שאין מברכים על החרוסת את ברכת המצוות. אמנם כבר כתבנו לעיל בהערה ה' בשם הרמב"ם בפיהמ"ש (לפסחים דף קי"ד ע"א) שחרוסת הינה מצוה, ולכן יש לברך על אכילתה "אקב"ו על אכילת חרוסת". אלא שבאמת כתבו הפוס' (כדלעיל בהערה ה', וכדלקמן) שאין לעשות כן, ושאף הרמב"ם חזר בו מכך ביד החזקה.


ואע"פ שפסקו להלכה כר"א ב"ר צדוק שחרוסת הינה מצוה, מ"מ כתבו הפוס' כמה טעמים שאין לברך עליה, ואלו הם:


א. החרוסת טפילה היא למרור [כלבו (סי' נ'). טור (סי' תע"ה). ח"י (סי' תע"ג סקכ"ה. עיי"ש). וכ"כ הב"ח (בסי' תע"ה) כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ו) וחזו"ע (ח"א סי' ל"ט) וש"א].


ב. הא דפסק הרמב"ם דחרוסת הינה מצוה, כר"א ב"ר צדוק, אין זה אלא לחומרא כדי שיזדרזו במצות חרוסת. אך מ"מ יש לחוש לדעת ת"ק שחרוסת אינה מצוה, ומשום סב"ל אין לברך עליה [פר"ח (סי' תע"ג ס"ה)].


ג. אף לדעת ר"א ב"ר צדוק אין לברך על אכילת החרוסת. ואף שהיא מצוה, מ"מ כיון שאינה אלא לזכר בעלמא לטיט, אין לברך עליה [כלבו ופר"ח (שם)].


ד. ברכת המרור פוטרת את החרוסת, לפי שגם היא באה זכר לשעבוד [המנהיג (הל' פסח סי' פ')].


ה. בזמן ביהמ"ק לא ברכו על החרוסת, לפי שאכלוה עם המרור שהיה חיובו אז מדאו', והחרוסת אין חיובה אף בזמן הבית א-לא מדרבנן. מ"מ גם בזה"ז שהמרור מדרבנן אין מברכין עליה [שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ד)].


ו. כיון שכתב בסידור הריעב"ץ שאין מצוה באכילתה, ובפרט שקיי"ל שצריך לנערה מהמרור וגם אין צריך לה שיעור כזית, אין לברך עליה, שאין אכילה בפחות מכזית [ראה כל זה בהסה"ע (עמ' תקי"ח)]. וכתב עוד כה"ח (שם) שאין לברך עליה שכן נראית גם דעת מרן בשו"ע שלא כתב לברך עליה. ושכ"ה דעת האחרו'.


[9]ט. מרן (סי' תע"ה סעי' א').


[10]י. עיקר ד"ז גרסינן בגמ' פסחים (דקט"ו, ב'), דאמר רבא: בלע...מרור, לא יצא. ופירש"י שם, דהיינו שבלע בלא לעיסה. והסביר רשב"ם שם, דלא יצא משום "דבעינן טעם מרור, וליכא. דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל, זכר ל"וימררו את חייהם".


ואמנם כך היא גירסת הספרים שלנו, אך רש"י שם גרס: בלע מרור יצא. והסביר דהוא משום דא"א שלא טעם בו טעם מרור. וכ"כ הרשב"ם בשם ר"ח (אם כי אצלנו גי' ר"ח היא ש"בלע מרור לא יצא", וכן גרס רבינו מנוח בדברי ר"ח). וכ"כ הלח"מ (פ"ו מחו"מ ה"ב) שכן היא גירסת הרמב"ם. אלא שהוסיף, שלראב"ד ז"ל יש נוסחה אחרת בגמ', דבלע מרור לא יצא, ולכן השיג על הרמב"ם, דאפי' בלע מרור לחודיה לא יצא, לא רק אם בלעו יחד עם המצה, כמש"כ הרמב"ם. ואמנם בגירסת הספרים שלנו כתוב ברמב"ם שם: בלע מרור לא יצא (לא כלח"מ). והראב"ד שם העיר: זה שבוש. שאין זה טעם למרור, אלא שאינו טועם טעם מרור אא"כ לעסו. עכ"ל. ולפי גירסתנו לכאו' הדברים לא מובנים, מקמ"ל, הרי גם הרמב"ם ס"ל דלא יצא, משום שלא טעם טעם מרור. ובאמת נראה היה שהראב"ד גרס ברמב"ם כמש"כ הלח"מ. אלא שגם הרה"מ גרס בדברי הרמב"ם דבלע מרור לא יצא [וראה מהדורת הרב שבתי פרנקל, שכתב שברוב הדפוסים הישנים גרסינן דלא יצא. וראה עוד במהדורת הגר"י קאפח זצ"ל, (סק"ח)]. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' ג'), ש"בלע מרור לא יצא, דטעם מרור בעינן וליכא".


ומה שכתבנו שיש ללעוס את המרור, זאת עפי"ד הראב"ד הנ"ל, וכ"כ הח"א (כלל ק"ל דיני הסדר סק"י) וכה"ח (סי' תע"ה סקכ"ב) בשם האחרו'. וראה מש"כ בסמוך בשם חלק הלוי.


ומה שכתבנו דבעי להרגיש את טעמו בפה (ולא די למשל בגרונו), כ"כ הרשב"ם שם, כ"כ המ"ב (סי' תע"ה סק"ל), כה"ח (סקנ"א) וש"א.


כתב מהר"י נאג'ר בספר מועדי ה' (דף מ"ד), שנשאל מבנו בהא דקיי"ל בלע מרור לא יצא, דבעינן טעם מרור וליכא, אם לעס כלשהו מהמרור, היוצא בטעם כלשהו, או דבעי להרגיש טעם מרור של כל הכזית. והשיב, שיצא בכלשהו. וסמך על הגירסא דבלע מרור יצא, דא"א שלא יהא בו טעם מרור. וכתב, דמשמע שיש טעם כלשהו ואינו נרגש כ"כ, דאל"כ שתי הגירסאות תהיינה חולקות במציאות. והב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' תשל"ט). ועוד הביא שם דברי שו"ת חלק לוי (סי' קע"ו) שדן בזה, והעלה דבעינן ללעוס את כל כזית המרור, כדי שיטעם טעם של כזית שלם מהמרור. ואמנם מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל שם עולה דאכן העיקר כמש"כ בשו"ת חלק לוי, ובעינן טעם מרור בכל הכזית. עי"ש.


כתב בספ"כ (שם הערה 50) דבחריין, כיון שהוא מר מאוד, וגם בלי לעיסה מרגיש בפיו טעם המרור, לכאו' א"צ ללועסו. וסמך על גי' רש"י והלח"מ דגרסו "בלע מרור יצא". ולכן הסיק לדינא שבחריין אפשר להקל כשיטתם. וכבר העיר ע"כ בהסה"ע (עמ' תקי"ב הערה 13), שמסתימת מרן בשו"ע ש"בלע מרור לא יצא" משמע דאף בחריין לא יצא. ולכאו' נראים דבריו. דאל"כ היה לו למרן להוסיף, שאם כשבלע המרור הרגיש מעט מטעמו, יצא. אלא שנראה שדעתו כמש"כ בשו"ת חלק הלוי ובחזו"ע (ח"א שם), דבעי ללועסו כולו ולהרגיש היטב טעם של כזית שלם בפיו, ולא הרגשה בעלמא של בליעת מרור. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בענין מי שבלע חריין. שאע"פ שמרן כתב שבלע מרור לא יצא, מ"מ בחריין שאפשר להרגיש את מרירותו, היצא גם בבליעתו. וענה לי שאכן אם הרגיש את מרירותו, יצא. אך לא את החריפות, אלא את מרירותו. והוסיף, שכל זה אמור שמרגיש את מרירותו בפיו דוקא, וכאמור: וחיך יטעם לאכול. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאכן יש מקום לומר סברת הרב ספ"כ, שאם בלע החריין, יצא, כיון שמ"מ מרגיש טעמו. אך לא רצה להכריע כן לדינא. עכת"ד.


[11]יא. כמבואר כל זה בהערה הקודמת.


כתב עוד מרן (בסי' תע"ה ס"ג): בלע מצה עם מרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. עכ"ל. וראה ע"כ ברמב"ם ובלח"מ פ"ו מחו"מ ה"ב, במ"ב סקל"א, בכה"ח ס"ק נ"ב ונ"ג, ומה שכתבנו לעיל בפ"ז ע"כ.


ועוד כתב מרן (שם): ואם כרכם בסיב ובלעו, אף ידי מצה לא יצא, לפי שאין דרך אכילה בכך. ע"כ. וראה מ"ב סקל"ג, כה"ח סקנ"ה ולעיל פ"ז.


כתב בשו"ת כת"ס (סס"י צ"ו) גבי אכילת מרור אם יוצא שלא כדה"נ, דתליא בשיטת הרא"ש אם יוצא באכילת חצי שיעור מרור. ומ"מ לכתחי' ודאי לא יאכל עד"ז כיון שמברך על אכילת מרור, ובדיעבד יצא. אך אם נזדמן לו אח"כ לאכול כדה"נ יאכל שנית, כיון שלשיטת הרא"ש לא ברירא לנו הדבר. עכת"ד.


[12]יב. הא דאין לבלוע מרור עם מצה או מאכל אחר, כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' ג') עפי"ד רבא בפסחים (דף קט"ו ע"ב). וכמו שכתבנו לעיל (בפרק ז' סעי' כ"א). עיי"ש במקורות.


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם לועס ואוכל זאת כדרך אכילה, כך עולה מדברי הגמ' בפסחים (דף קט"ו ע"א), שאין לאכול מצה לבדה, ואח"כ מצה ומרור יחד כדי לקיים מצות מרור. וכתבו התוס' שם (ד"ה "אלא") דאתי מצה דרשות ומבטל למרור. וכ"מ מהתוס' (שם דף קי"ד סע"א ד"ה "אע"פ"), שכתבו שאין החרוסת מבטלת את המרור, דכיון שכל עיקר המרור לא ניתקן רק בטיבול חרוסת, לא מיקרי ביטול בכך. ע"כ. משמע דדוקא טיבול בחרוסת אינו מבטל, משום שכך היתה עיקר התקנה, הא טיבול בדבר אחר מבטל טעם המרור. וכ"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תרל"ב). ואף לר"ן (בפסחים דף קט"ו ע"א) שכתב שכל טיבול אינו מבטל למצוה, הו"ד בטיבול בעלמא, שדרך אכילתו בכך. אך לעיסת דבר המעורב עם המרור נראה שיאסור. וראה במ"ב (בסי' תע"ה סקל"א) בשם התוס' והר"ן, דלא שייך ביטול אלא כשלועסן ומתערבין יחד. דליכא טעם מרור. וכ"ש כשלעס המרור עם מצה, שהתערב טעם המצה עם המרור. ואמנם הדברים אמורים אף כשאוכל מצת מצוה עם המרור. שהרי הלועס מצה ומרור לא יצא אף י"ח מצה, דמרור בזה"ז דרבנן ומצה דאו', ואתא מרור ומבטל לה למצה. וכיון שלא יצא י"ח מצה, הריהי כמצת הרשות, ומבטלת ליה לטעמא דמרור [כמבואר לקמן (בהערה צ') בשם חזו"ע (ח"א סי' מ"ב). עיי"ש]. וצ"ע לגבי האוכל כזית מצה השני, שחיובו רק מדין ברכת "המוציא", אם אוכלו עם המרור. והכזית השלישי ממילא אוכלו עם המרור. ולגבי הרביעי, ראה לקמן (בפרק ט').


ועוד יש להוכיח גבי מרור ושאר דברים, ממש"כ מרן (רס"י תע"ה) וש"פ, שלא ישהה את המרור בחרוסת, ואף ינער החרוסת, שלא יבטל טעם מרירותו. ואף שכתבנו לעיל שמהרי"ל כתב בשם המהר"ש שהיה אוכל את המרור עם החרוסת, ולא היה מנערה כלל, מ"מ נראה שגם הוא מודה דבעי טעם מרור. ועוד, דלא פסקו הלכה כמותו, וכנ"ל בהערות ו' וז'.


ועוד, שכן עולה מדברי מחה"ש [שהב"ד שעה"צ (סי' תע"ה סקי"ב) וש"פ], דהאוכל מרור כשהוא בריה שלימה, אם אין בו כזית לא יצא י"ח. וכתב מחה"ש הטעם, משום דאתי השורשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה. וראה בחזו"ע (ח"א סס"י ל"ז) שגם במרור בעינן שיהא דרך אכילה, ואם עירב בו משהו מר שלא ממין המרור, לא יצא בו וצריך לחזור ולאכול כדרך אכילתו. ואפי' רק טיבל בו המרור. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תקי"ב ס"ז).


וכשדנתי בענין זה עם הגר"מ אליהו זצ"ל, הסביר לי שמה שאמרו שהאוכל מרור בזה"ז יחד עם כזית המצה הראשון, שלא יצא י"ח מצה, ולעומת זאת האוכל מרור בזמן ביהמ"ק, יכול לאוכלו עם כזית המצה הראשון, כיון ששניהם חיובם מדאו'. הטעם בזה שמרור דרבנן מבטל את טעם המצה מדאו' לא מצד טעמו, אלא מצד חשיבות המצוה. ולכן בזמן ביהמ"ק אינו מבטל. ושכן הלכה. ובהזדמנות אחרת אמר, שזה מדין מצוות המבטלות זא"ז, למ"ד דס"ל הכי. עכת"ד. וראה לקמן בהערה י"ד שכן כבר כתב רבינו המאירי בפסחים. וראה עוד בענינים אלה במ"ב (סי' תע"ה סקל"א), ומה שכתבנו לעיל (בפרק ז' הערה ס').


[13]יג. כך עולה מההערה הקודמת, וכ"כ בהדיא בספ"כ (עמ' קל"ט ססע"י ט'). והוסיף, שלכן גם לא יכניס המרור בתוך פתילות וכדו' כדי שלא להרגיש מרירותו, אלא דוקא בעי להרגיש המרירות.


[14]יד. כמבואר לעיל בהערות י' וי"ב.


כתב המאירי (בפסחים דף קט"ו ע"א ד"ה "ולענין פסק"): וענין ביטול המצוות זו את זו, לאו ביטול טעם הוא, שהרי אין הטעם בטל בכך. אלא שחיבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו, אא"כ הוא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה [ויש להעיר, שמ"מ אין ללמוד מכאן שהלועס מצה ומרור יצא י"ח מרור. דכמש"כ לעיל, כיון שלא יצא י"ח מצה הריהי כדבר רשות ומבטלת למרור. ואדרבא, דבר רשות מבטל מצוה, יותר ממה שמצוה דרבנן מבטלת מצוה מדאו'. כמבואר בחזו"ע (ח"א עמ' תשט"ו). עיי"ש]. ומכל מקום כל שהוא דרך אכילתו אין בו משום ביטול [והוסיף, שאין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המצה של "המוציא" בתבשיל, שאדרבא, כך היא אכילתו, וכך הדור לו. והרי חרוסת לדעת האומר שאינו מצוה, לא היינו אומרים שיטבל בו אלא מפני שכך הוא דרך אכילה. ע"כ. והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תרמ"ב)]. וראה לעיל הערה י"ב מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שדברים אלה אינם משום טעם האוכל, אלא משום שמצוות מבטלות זא"ז.


ומ"מ במרור בעי להרגיש גם את טעמו. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם לפי מש"כ מרן (בסי' תע"ה ס"א), שלא ישהה המרור בחרוסת "שלא יבטל מרירותו", האם דוקא אם מתבטלת מרירות המרור לגמרי, אינו יוצא בו י"ח, או אפי' אם רק מתערב טעם החרוסת בטעם המרור, אפ"ה לא יוצא בזה י"ח. וה"ה שאר מאכלים עם המרור. ואמר לי שהעיקר שלא יתבטל לגמרי טעם המרור. אך מותר שיתערב טעמו עם דבר אחר. ולמד כן מהגמ' דהלל היה כורך פסח מצה ומרור. ואמנם תחילה קצת הסתפק בזה, אך לאחר עיון בדבר העלה כן לדינא. וכעבור זמן שאלתיו, שלפי מה שכתבו האחרו' בדין מרור שלם הקטן מכזית שלכאו' אפשר היה לצאת בו י"ח אע"פ שאין בו שיעור, כיון שטעם השורשים (שלא יוצאים בהם י"ח) מתערב עם טעם המרור עצמו. וא"כ אפי' אם מתערב דבר אחר עם המרור אין יוצאים בו י"ח. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שהדין הינו כפי שאמר, ודי אם מרגיש גם מטעם המרור. עכת"ד. ושמא לדעתו אין לצאת במרור שלם קטן מכזית משום דסו"ס בעי כזית.


ואמנם כפי שאמרנו, באמת מדברי מרן בשו"ע (בסי' תע"ה) משמע שדוקא אם מתבטל טעם המרור, אינו יוצא בו י"ח. אך אם רק התערב עמו טעם החרוסת וכדו', יוצא בו. וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ט ססע"י ט') שלא יאכל או ישתה עמו דבר, שלא יבטל טעמו. וראה מה שכתבנו לעיל בהערה י', שנחלקו האחרו' אם טעם כל הכזית בעינן, או די להרגיש טעם מעט מהכזית (כגון שלעסו בחלקו והשאר בלעו). וראה עוד בזה בהערה צ' בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. ולכאו' היה נראה לומר דה"ה הכא, תלוי הדבר במחלוקת התם, אי די להרגיש מעט ממרירות המרור, ולא אכפת לן אם ירגיש עוד טעם אחר שיבטל טעם שאר המרור. אך באמת נראה שאין הדבר דומה. דהתם מרגיש רק את טעם המרור, ורק שאינו מרגיש את כולו. אך הכא מתווסף גם טעם אחר המתערב עם טעם המרור. ושמא אף המתירים התם יאמרו דהכא אינו יוצא באכילת עוד מאכל. ומ"מ כפי שהורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, רק אם בטל לגמרי טעם המרור, אינו יוצא י"ח.


[15]טו. כמבואר לעיל (בהערה י'). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי שאכל מרור עם עוד מאכל אחר, כך שהתבטל לגמרי טעם המרור, האם כשחוזר לאכול המרור גם יברך שוב "על אכילת מרור". וענה לי שאכן צריך גם לברך שוב. ואגב זאת הוסיף, שכ"ה באכילת המרור, אך לא באכילת הכורך (שהרי ממילא אין מברכים עליו. ומ"מ ממה שכתבנו בשמו לקמן בהערה ק"ו, נראה שאף בכורך צריך לחזור ולאוכלו, אלא שרק אין לברך ע"כ - מ.ה.). ועוד שאלתיו, מדוע במרור צריך לשוב ולברך, הרי מי שאכל בטעות קודם את הכורך ואח"כ את המרור א"צ לברך שוב כשחוזר לאכול המרור (וכדלקמן בהערה צ'. עיי"ש בדברי הגר"מ אליהו זצ"ל). וענה לי שזו מחלו' האחרו' שם אם טעם המרור מתבטל או לאו. אך בכל מקרה שטעם המרור מתבטל כגון שאכלו עם סוכר, צריך לחזור ולברך. שהרי אם בטל טעם המרור, לא יצא, כמו מי שבלע מרור שלא יצא. והוכיח כן מדברי הרשב"ם (בפסחים דקט"ו, ב' ד"ה "בלע מרור לא יצא"), והתוס' שם. עכת"ד. וראה בחזו"ע (ח"א סס"י ל"ז), שכתב שמי שאכל החזרת ועירב בה דבר מר שלא ממין המרור, דצריך לחזור ולאכול כראוי, אך לא ישוב לברך, דסב"ל. וראה עוד לקמן בפרקנו (הערה צ').


[16]טז. גרסינן בגמ' פסחים (דף ק"ח ע"א): איתמר: מרור אין צריך הסבה. ופרש"י: שהוא זכר לעבדות. וכ"כ המ"ב (סי' תע"ה סקי"ד) כה"ח (סקכ"ז) וש"א.


ומרן בסי' תע"ה סעי' א', כתב: "ויאכלנו בלא הסבה". ע"כ. ומשמע שלא רק שא"צ להסב, אלא לכתחי' אינו רשאי להסב. ובאותה לשון כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ט), שיאכלנו בלא הסבה. ולכאו' משמע שבדוקא אין להסב. ומ"מ אנו כתבנו כלשון הגמ', כמבואר בהערה הבאה.


הרמב"ם לא הזכיר שא"צ להסב בעת אכילת המרור (ראה פ"ז מחו"מ ה"ח). ויש שכתבו, שלדעתו מה שאמרו בגמ' שמרור א"צ הסבה, אין זה דוקא דין במרור שהוא זכר לעבדות, אלא כוונת הגמ' שאין חיוב הסבה אלא במצה, אך בשאר סעודתו א"צ להסב, ומרור הינו בכלל הסעודה. וכיון שכתב הרמב"ם (בפ"ז שם) שבשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח, אפשר שגם מרור בכלל זה. ואף שהוא זכר לשעבוד, מ"מ האוכלו בהסבה רומז שעכשו אנו בני חורין, ורק במצרים היינו עבדים [הסה"ע (עמ' רל"ט) בשם הגרמי"ל זק"ש. ועיי"ש (בהערה 15)].


[17]יז. כתב בדרשות מהרי"ל (בסדר ההגדה גבי הסבה בכורך), די"א שאפי' למרור אין איסור בהסבה, אלא שאין צורך בכך. ע"כ. ומרן בב"י (סי' תע"ה) כתב, דאע"ג דמרור א"צ הסבה, מ"מ נ"ל שאם רצה לאוכלו בהסבה רשאי (ובמקו"א באותו סי' כתב שאין בכך כלום, וכדלקמן). וכ"כ הח"י, הפר"ח, הגחיד"א בברכ"י, הגר"ז, המ"ב (סי' תע"ה סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ז).


ואמנם המ"א והחוק יוסף כתבו שאם אכלו בהסבה יצא. והב"ד כה"ח (שם), וכתב שמשמע מדבריהם דהו"ד בדיעבד, אך לכתחי' אינו רשאי לעשות כן (וצע"ק ע"ד שעה"צ סקי"ד שכתב גם בשם המ"א שאם רצה לאוכלו בהסבה, רשאי. והיינו לכתחי'). ומאידך, יש בכמה סידורים מתימן שכתוב בהם שהרוצה להסב במרור ה"ז משובח (ראה הגדש"ל עמ' י' הערה 57. הסה"ע עמ' רל"ט). אלא שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שנראה מדברי הפוס' שאין צריך להסב, וי"א שאם רצונו להסב, רשאי. והיינו שאף לדעה קמא אין איסור להסב, וכמש"כ בב"י, ושכ"פ המ"ב. והוסיף, שכן אפשר להסביר אף את דברי המ"א [והיינו שלא כמו שהסביר כה"ח (בסקכ"ז) את דברי המ"א והחוק יוסף, שרק בדיעבד יצא אם היסב - מ.ה.]. ועוד אמר, שלפי מה שנהג הלל מוכרחים לומר שאין איסור להסב. דאל"כ כיצד היה אוכל הכורך, הרי צריך להסב למצה (כב"י, וכדלקמן). עכת"ד.


ואמנם כה"ח הבין מדברי המ"א והחוק יוסף שלכתחי' יש להמנע מלהסב. ולכאו' כן ניתן להסביר את לשון הגמ', שאמרה: מצה - צריך הסבה. מרור - אין צריך הסבה. והיינו שמרור צריך להיות ללא הסבה, ומה שנקטה הגמ' לשון "צריך", איידי דקתני לשון זו גבי מצה, נקטה כן גם גבי מרור. ולכאו' כן פשט דברי מרן בשו"ע שכתב בסתמא "ויאכלנו בלא הסבה". אלא שבאמת אין זה כך. שהרי על לשון הטור שכתב ג"כ בלשון "ויאכלנו בלא הסבה", הוסיף מרן בב"י את דברי רש"י, והוסיף שאם רצה לאוכלו בהסבה, רשאי. ע"כ. והיינו שאינו חולק, אלא מוסיף על דבריו. וא"כ דבריו בשו"ע ג"כ כוונתם כך. ואין לומר שזו מחלו', ובשו"ע חזר בו מדבריו בב"י. שהרי גם האחרו' הביאו דבריו בב"י וכתבו כן כהמשך לדבריו בשו"ע. שכן מבואר בהדיא בח"י (סי' תע"ה סק"ט), במ"ב (סקכ"ז) ובש"א. ויותר מכך. הרי מרן עצמו טרח והאריך להוכיח עו"ש בב"י גבי כורך, דפשיטא דבעי הסבה. שהרי הלל כשהיה אוכל הכורך ודאי שהיה מיסב, דכריכה זו עלתה לו למצות אכילת מצה, וקיי"ל דמצה צריכה הסבה. ואע"ג דמרור א"צ הסבה, מ"מ אם רצה לאוכלו בהסבה אין בכך כלום. והוסיף, שכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב שצריך להסב בכזית מצה ובד' כוסות. ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח. ומדלא כתב דמ"מ מרור לא יאכלנו בהסבה, משמע שאם רצה להסב באכילתו אין בכך כלום. וא"כ למרן בב"י פשוט דמרור רשאי לכתחי' לאוכלו בהסבה, ורק אין חובה בכך. וכן פסק מרן גם בשו"ע (סי' תע"ה ס"א). ומשמע שוב, שלא חזר בו מהב"י לשו"ע גבי מרור (וכ"כ כה"ח סקל"ו). דאל"כ הריהו סותר עצמו מיניה וביה באותו סעי' עצמו, מדין מרור לדין כורך. ולפי"ז דברי הגר"א נבנצל שליט"א עומדים במקומם, וקשה על מש"כ הרב כה"ח.


ואמנם באמת נראה קצת מדברי המ"א והחוק יוסף שהביא כה"ח, דלכתחי' יש להמנע מלהסב, אך כיון שנראה שמרן בשו"ע, המ"ב וש"א לא פסקו כך, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, יש לדחוק בדברי המ"א שזו גם כוונתו. ובפרט לפי מה שכתב "שכן משמע מהגמ'". והרי בגמ' אמרו ובהדיא בלשון "א"צ להסב", והיינו שאין להמנע מכך בדוקא. ומבואר א"כ שכוונתו כמש"כ מרן בב"י. ואף הרב הגדול כה"ח, לכאו' סותר עצמו ממש"כ בסקל"ו את דברי מרן בב"י שמרור אם רצה לאוכלו בהסבה אין בכך כלום, לבין מש"כ בסקכ"ז, שיוצא בהסבה רק בדיעבד. ואמנם ממש"כ הטור (שם) בהמשך דבריו בשם אחיו הר"ר יחיאל גבי כורך, נראה דסבר אחיו שאסור להסב במרור, דאל"כ מדוע מספקא ליה גבי כורך. אלא שמיד הב"ד בעל המנהיג שכתב בהדיא דבעי הסבה בכורך. ונראה משום דס"ל דבמרור אין איסור בהסבה. וכן מרן בשו"ע (סי' תע"ה שם) הרי פסק בסכינא חריפא דבכורך בעי הסבה, וכנ"ל. ומ"מ כיון שיש מקום להסביר את דברי המ"א והח"י דס"ל דלכתחי' יש להמנע מלהסב, וכ"כ בהדיא לדינא כה"ח, וכ"נ מדברי רבינו יחיאל אחי הרא"ש, ואף מרן בשו"ע לא כתב בהדיא שאם רוצה להסב רשאי וכמש"כ מדעתו בב"י. לכן כתבנו בהלכות גם דעה זו בשם י"א.


[18]יח. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שדין מי שדיבר בין ברכת "על אכילת מרור" לבין אכילתו, שווה לדין מי שדיבר בין ברכת המצה לאכילתה. ושלענין זה הלעיסה נחשבת כתחילת האכילה. עכת"ד (כמובן בדיעבד. דלכתחי' לא ידבר עד שיסיים גם את הכורך. וכדלקמן). וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שדין מי שדיבר בין ברכת המרור לאכילתו שווה לדין מי שדיבר בין ברכת המצה לאכילתה, ואין נ"מ ביניהם. עכת"ד. וראה פרטי דינים בזה שם בפ"ז, ובמקורות שם. וראה גם לקמן (בפרקנו הערה כ').


[19]יט. כ"מ ממרן (בסי' תע"ה ס"א) שכתב: "כדי שתעלה... ברכת אכילת מרור גם לכריכה זו". וכ"כ הפר"ח (בסי' תע"ה), ספ"כ (עמ' קל"ח), הסה"ע (עמ' תק"י) וש"א.


כאשר בעה"ב או א' מן המסובים מוציא את המסובים בברכת המרור, יכוון הוא להוציאם, ויתכוונו גם הם לצאת בברכתו [עפ"י שו"ע (סי' רי"ג ס"ג)]. ויזכירם שיתכוונו לפטור בברכה זו גם את אכילת המרור שבכורך [ספ"כ (עמ' קל"ח)].


ראוי לכוון באכילת המרור הטבול בחרוסת, לקיים גם מצות חרוסת, שהיא זכר לטיט וזכר למה שבנות ישראל היו יולדות במצרים את בניהן בלא עצב תחת התפוח [דרך פיקודיך. והב"ד הסה"ע (עמ' תק"י)].


כבר כתבנו לעיל (בפרק ה') שטוב לכוון בברכת הכרפס לפטור גם את המרור, לצאת ידי מאן דס"ל שהמרור אינו חלק מהסעודה וצריך לברך עליו ברכה ראשונה, ואין ההגדה נחשבת הפסק לענין זה [וראה ע"כ גם בספ"כ (עמ' ע"ב הערה 24)]. וראה עוד בענינים אלה בפרקנו בהערה ג'.


[20]כ. כ"כ הראב"ן בספר המנהיג (הל' פסח סי' פ"ד), שהרוצה לקיים מצוה מן המובחר לצאת י"ח הלל וחכמים, לא ישיח בין ברכת המצה והמרור, עד שיעשה כשניהם. וכ"כ האבודרהם (דף ס"ג) והרשב"ץ ביבין שמועה (דף ל"ו). והב"ד הטור (סי' תע"ה) וחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשמ"ג).


וגם מרן (בסי' תע"ה סעי' א') כתב, שברכת המרור צריכה לעלות גם למרור שבכורך, ולכן אין להסיח ולהפסיק ביניהם. ואע"ג שכתב את איסור ההסחה לגבי ברכת "על אכילת מצה", מ"מ הוסיף שם דהוא כדי שתעלה לו ברכת המצה והמרור גם לכריכה. ומשמע שאין להסיח גם לאחר ברכת המרור. וכ"כ בהדיא בחזו"ע (ח"א סי' מ"א וח"ב עמ' קע"ד).


ואמנם הפר"ח (בסי' תע"ה) הקשה ע"ד הטור והשו"ע שכתבו שברכת המצה והמרור צריכות לעלות גם לכורך. וכתב, דכיון שגם להלל בזמן הזה בעי מצה לחוד והדר הכריכה, לכן א"צ להקפיד שלא לדבר בין ברכת המצה לכורך. ומ"מ יש להקפיד שלא לדבר בין המרור לכורך. ומה שלא אומרים שאכילת המרור בלחוד הוי הפסק בין ברכת המרור לאכילת הכורך, הוא משום דטפי פסיקא ליה להש"ס דהלכתא כרבנן. ולכן במקום הפסד ברכה סמכינן ארבנן. אך לעשות הכריכה, דליכא שום פסידא, חיישינן לסברת הלל. ע"כ. עיי"ש עוד טעם. וכתב בחזו"ע (שם עמ' תשמ"ה), דמשמע מדבריו דלהלל אין יוצאים י"ח באכילת מצה ומרור כ"א לחוד. עיי"ש בחזו"ע שהב"ד כמה אחרו' שדחו דברי הפר"ח. וראה עוד לקמן (הערה צ"ג).


ומה שכתבנו שמותר לדבר רק בדברים מענין המרור והכורך. הנה המנהיג (שם) כתב שבשיחת חולין צריך להזהר, אבל "טול ברוך" לא הוי הפסק. והב"ד הטור (סי' תע"ה). וכ"כ הרשב"ץ (שם. הב"ד חזו"ע שם עמ' תשמ"ג). ואמנם מרן (בסי' תע"ה ס"א) כתב לגבי ני"ד "שלא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה", אלא שעפ"י האמור לעיל נראה שלאו כל דבר מענין הסעודה שרי לדבר אלא רק מענין המרור והכריכה שרי. וכ"מ מהט"ז (סי' תע"ה סק"ז) ומחזו"ע (עמ' תשנ"ג במסקנת דבריו). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואכן גם הוא אמר לי דשרי להפסיק בין ברכת המרור לכורך רק בדברים מענין המרור והכורך, ולא בכל עניני הסעודה. ומ"מ אמר שטוב לנהוג כן, אך אין לברך שוב אם דיבר בדברים אחרים. עכת"ד. ור' לעיל (פ"ז הערה נ"א). וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שרק בדברים מענין המרור והכורך שרי לדבר בין הברכה לכורך, אך לא דברים אחרים, ואפי' בדברים שהם מענין הסעודה אין לדבר. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה לעיל (פרק ז' הערה נ"א).


[21]כא. כ"כ הראב"ן (שם), וכ"פ חזו"ע (ח"א סי' מ"א, וח"ב עמ' קע"ד). וראה לעיל פ"ז הערה נ"ב.


וראה בט"ז (סי' תע"ק סק"ז) שאמנם נטה לומר שכיון שצריך לצאת י"ח לדעת הלל, הרי שאם שח בין הברכה לכריכה צריך לחזור ולברך "המוציא" ו"על אכילת מצה". אלא שסיים, שכיון שהטור כתב שהרוצה לקיים מצוה מן המובחר, לא ישיח, משמע שבדיעבד אין לחוש לחזור ולברך. עכת"ד. ונראה שאילו לא נעלמו מעיניו דבריו המפורשים של הראב"ן בספר המנהיג, לא היה צריך לדייק כן מדברי הטור. וראה עו"ש בחזו"ע (ח"א עמ' תשמ"ח) שכתב, שאף אם אכל את המצה והמרור לראשונה כ"א בפ"ע בלא ברכת "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", אזי כשאוכל את הכורך, לא יברך עליהם, שהרי כבר יצא י"ח מצה ומרור בנפרד, וברכות אינן מעכבות. עיי"ש עוד בענינים אלה.


ומה נחשב תחילת האכילה במרור (ובשאר הדברים) ראה לעיל (פרק ז' סעי' י"ז).


[22]כב. שנינו במשנה (דף ל"ט ע"א): ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא ובעולשין ובמרור. ע"כ (וראה לקמן שיש גירסאות אחרות בזה).


והטעם דלא סגי לכך כל דבר מר, איזה שיהיה, משום שאמרו בגמ' שם: א"ל רב רחומי לאביי: ממאי דהאי מרור מין ירק הוא, אימא מרירתא דכופיא (מרה של דג. רש"י). דומיא דמצה - מה מצה גידולי קרקע, אף מרור גידולי קרקע. ואימא הרדוף (עץ מר. רש"י). דומיא דמצה - מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים. ואימא הרזיפו (מין זרע. וסם מות הוא לבהמה. רש"י). דומיא דמצה - מה מצה שניקחת בכסף מעשר, אף מרור שניקח בכסף מעשר. ע"כ.


ואף מרן (בסי' תע"ג סעי' ה') פסק: אלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובתו: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור. ע"כ.


[23]כג. מה שכתבנו שחזרת הוא חסה, משום דאמרו בגמ' בבלי פסחים (דף ל"ט ע"א): מאי חזרת - חסא. מאי חסא, דחס רחמנא עילוון. ואמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור. לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה. ע"כ. וכעין זאת אמרו בירו' (פסחים פ"ב ה"ה). ופרש"י (שם בבבלי פסחים, ובברכות דף נ"ו ע"א), דחזרת הוא לטוגא. וכעין זאת כתבו גם הערוך והגמי"י. והכוונה לחסה שלנו.


ואמנם הלבוש (סי' תע"ג סק"ה) והמ"א (סק"ט) כתבו שחזרת הינה מה שנקרא בלשון פולין זערזיך, וכ"כ עוד כמה אחרו'. אך האו"ז, הפמ"א (ח"ב סי' קי"א) ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ג סעי' כ"ז) דחו דברי הלבוש. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקע"ב). והוסיף בשם הא"ז, שבמדינות החמות אוכלים את החסה כמרור. ושכ"כ הח"א (כלל ק"ל ס"ג) בשם הח"י. וכ"כ הרע"ב (בפסחים, במשנה) שהחזרת היא החסה. וכ"כ בשו"ת חכ"צ (סי' קי"ט), בשו"ת חת"ס (סי' קל"ב), המ"ב (בסי' תע"ג סקל"ד). ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א. והפוס' הנ"ל כתבו שמות החסה בלע"ז). וראה בשיעו"ת (עמ' קצ"ו, קצ"ז בהערה) שכתב, דכיון שבחו"ל היתה החזרת נקראת סאלאטא או לאטוגא, ולא קראוהו כלל חסה, ממילא לא שייך הטעם של "חס רחמנא עלן" כדי לאכול דוקא החזרת. עיי"ש. והרב אהרן מרדכי רוטנר שליט"א, מזקני וחשובי חסידי בעלז פעיה"ק ירושת"ו אמר לי, שזערזיך הינו הירק הנקרא בלה"ק עולשין, ובאידיש ג'ערג'יך. ובחו"ל היו נוהגים לגדלו בבית בעציץ כחודש לפני פסח. אך פה בא"י אין נוהגים לאוכלו, דחסה עדיפא. עכת"ד.


ובענין מה שכתבנו שעולשין הוא הינדבא. בגמ' פסחים (דף ל"ט שם) אמרו דעולשין הוא הינדבי. ופרש"י דהוא עשב הנקרא קרישפילא. והוא העולש שלנו כיום. והרשב"ץ ביבין שמועה כתב דהוא מה שנקרא בערבית הינדיבי. וכ"כ המהר"ם חלאווה, בעה"ע, שב"ל והרע"ב [והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקע"ב), וחזו"ע (ח"א רס"י ל"ה). עיי"ש שהב"ד הערוך, הגמי"י ומהרי"ל שכתבו כמה שמות למין זה]. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א) ובספ"כ (עמ' ק"ל). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, דעולשין הוא הירק הידוע בשמו הערבי הינדבא (וראה לעיל פ"ד הערה א' מה שכתבנו בשמו ע"כ). וראה עוד מ"א (סי' תע"ג סק"י), ח"י (סקי"ח) ושו"ע הגר"ז (סעי' כ"ז). ויש להעיר שמש"כ הב"ח (בסי' שכ"א ד"ה "ואסור לחתוך". והב"ד כה"ח סי' שכ"א סקס"ז) בענין "החזרת והעולשין שקורין שלעטא" (סלאטא), ר"ל שלחזרת קורין כך.


ומה שכתבנו שתמכא הוא החריין. בגמ' פסחים (שם) אמרו דהוא תמכתא. ופרש"י: מרובייא. והערוך כתב: קרדווייא מרייו. והרע"ב בפיהמ"ש כתב דהוא סיב הגדל סביבות הדקל. והתויו"ט (פסחים פ"ב מ"ו) כתב שהוא הנקרא קריין (היינו חריין. עיי"ש שהשיג ע"ד הרע"ב). וכ"כ האחרו' שהוא קריין או מערטיך [מ"א (סי' תע"ג סקי"א וסי' תע"ה סק"י). ח"צ (שם). ח"י. מ"ב (סי' תע"ג סקל"ד), כה"ח (סקע"ב) וש"א. עיי"ש בכה"ח מש"כ בשם רש"י והערוך. והח"צ כתב כן בשם קצת מהחכמים, והעיר בספ"כ שם, דמשמע שיש חולקים ע"כ. ובענין תרגום המילה "מערטיך", אמר לי אחד מחשובי חסידי בעלז, הרב אהרן מרדכי רוטנר שליט"א, שהוא תמכא בלשון הגרמנית. וכן התפשט המנהג אצל חלק גדול מהאשכנזים ליקח החריין כתמכא לשם מצות מרור. וראה מה שכתבנו בס"ד לקמן (בהערה כ"ז)].


ומה שכתבנו בענין החרחבינא. הנה בגמ' (פסחים שם) אמרו דחרחבינא הוא אצוותא דדיקלא. ופרש"י: סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידילא [וראה בכה"ח (סי' תע"ג שם)]. וברוקח כתב אגרורין.


ומה שכתבנו בענין המרור. הנה בגמ' (שם) אמרו דמרור היינו מרירתא. עיי"ש בפרש"י. ובאגודה כתב שהוא לענה. והב"ד הח"י וכה"ח שם.


כתב מהרי"ב לנדו בעל האגור שמהר"י מולין פסק, שמי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה. ובעל ספר אגודה כתב שיקח תמכא. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תע"ג). והרמ"א בד"מ כתב: ותמיהני ע"ד האגודה. שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחילה במשנה. אבל על דברי האגור אין להקשות כן, דאפשר לומר שהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל. וחזרת (שכתב האגור) לאו דוקא. ולכן אמר דיש ליקח לענה. עכ"ל.


ובאמת במפה על השו"ע כתב הרמ"א (בסי' תע"ג ס"ה): ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר. וראה במ"א (סקט"ו). והמ"ב (בסקמ"ד) כתב, דכוונת הרמ"א הינה אם אין לו א' מחמשת הירקות הנזכרים לעיל (והיינו חזרת, עולשין וכו'). והוסיף בבה"ל (ד"ה "יקח"), שאכן לענה אינה מחמישה מיני מרור, ושכן מוכח בד"מ הארוך בפירושו לדברי האגור. אלא שהמ"א וש"א חלקו עליו, והוכיחו דכוונת האגור שלענה הינה א' מחמישה מיני מרור, והוא המרור המוזכר כמין האחרון שבהם. וכתב הבה"ל, שצ"ע ע"כ, דנראה שלענה אינה ראויה לאכילה, כדמשמע מכמה כתובים, ואילו אנן בעינן למרור עכ"פ דבר הראוי לאכילת בני אדם, כמבואר בדברי הריא"ז והריטב"א, וכדמוכח נמי מהש"ס, דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר, אם לא דאפשר שראויה היא עכ"פ קצת לאכילה. והוסיף, שאח"כ מצא לרשב"ץ בספר יבין שמועה שכתב להדיא שאין יוצאין בלענה מפני שהוא מין אילן, ואנן בעינן מין ירקות, וכמ"ש במשנה. וכל זה שלא כמ"א ושלא כהג"ה. דאף אם נימא שיש לו שרף ופניו מכסיפין, מ"מ סימנים אלה לא מהני אלא רק בירק. ודברי הרמ"א יתיישבו עם דברי הרשב"ץ רק אם נאמר שהרמ"א כתב את דבריו שלא לצאת בלענה מדינא, אלא לזכר בעלמא כשאין לו אלו ה' המינים (ראה לקמן הערה כ"ט מש"כ בשם החזו"ע), וכמש"כ הגר"ז. וסיים שם בבה"ל דצ"ע. וא"כ מידי מחלוקת לא יצאנו, ולכן כתבנו שי"א שהוא לענה. וראה עוד בענינים אלה בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ה), בב"י (סי' תע"ג), כה"ח (סקע"ב), חזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ב בהערה) ולקמן בהערה כ"ט.


י"א שמרור הכתוב במשנה כולל כל הירקות המרים [כ"כ הריטב"א בפסחים שם בשם הרא"ה (אלא שהוא עצמו לא ס"ל הכי, וכדלקמן). וכ"כ המאירי בסוכה (די"ג, א') ובפסחים שם. המ"א (סי' תע"ג) בשם התשב"ץ. והב"ד הסה"ע (עמ' תצ"ז), וכתב שמשמע מדבריהם שאין הכוונה למין מרור אלא לטעם מרור. וכתב עוד הריטב"א שם בשם הרא"ה, שיוצאים י"ח מרור גם בכיוצא באלו שראויים קצת לאכילה. והמשנה נקטה דוקא אלו, לאפוקי דברים המרים לגמרי דלא חזי לאכילה ולא לשום ברכה. וכ"כ רבי דוד בונפיד: ובודאי שמרור זה אינו חזרת, דהא תנן חזרת ותנן מרור... ונראה שהוא אחד ממיני הירקות המרים... ואפשר שהמרור שבמשנה הוא כלל לכל מר. ע"כ]. וי"א שמרור שנא' במשנה הוא מין מרור מיוחד שטעמו מר ביותר (ראה רמב"ם בפיהמ"ש שם, ובריטב"א שם).


כתב הח"א (כלל ק"ל סעי' ג'), שכיון שאין אנו בקיאין בירקות אלו בשמות, לכן המרור הנהוג הוא החריין. וכ"כ הריעב"ץ בסידור בית יעקב, המ"ב (סי' תע"ג סקל"ד) וש"א האשכנזים, שרק החזרת והתמכא ידועים לנו. ואמנם המעיין בכה"ח (סי' תע"ג ס"ק ע"ב וצ"א) ובחזו"ע (שם) יראה שאף העולשין ידוע לנו. ולדעת הי"א שמרור הוא הלענה, ג"ז מוכר. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, דהעולשין הוא הנקרא הינדיבא בערבית. והוסיף שלדעתו אכן המרור הוא הלענה. ורק לגבי החרחבינא ציין שאין אנו בקיאים בזיהויו. עכת"ד. ויתכן שבארצות המזרח נשתמרה יותר המסורת בזהוי צמחים אלה. וראה עוד בח"י (סי' תע"ג סקי"ח), וכן בספר מראות המשנה מאת החוקר פרו' יהודה פליקס נר"ו. ואמנם הג"ר יונה מרצבך זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה", הזהיר מלקבוע הלכה עפ"י זיהוי הצמחים שבספר זה. ראה בספר הזכרון "עלה יונה", מש"כ ע"כ. ולפי ספר מראות המשנה עולה, שאין החריין אחד ממיני המרור, ואין יוצאים בו י"ח. ולדבריו, שיבולת השועל שלנו היום איננה מחמשת מיני דגן, ולפי"ז מותר לאוכלה בפסח, ולא שייך שתחמיץ. עיי"ש. ודבריו צריכים זהירות, וכמובן שאין לקבוע הלכה על פיהם בשום אופן, וודאי שלא לקולא (ואף לא לחומרא, כי לעיתים חומרא בדבר א' גורמת לקולא בדבר אחר).


[24]כד. כ"כ על השו"ע [(בסי' תע"ג סעי' ה') ויתכן שאלו דברי הרמ"א. וכבר כתבנו במקו"א בענין האם ההערות בסוגרים על השו"ע הינן מהרמ"א. ואכ"מ]. וכתב שם המ"ב (בס"ק ל"ד ול"ה) שהערה זו קאי אכולהו מיני המרור.


גרסינן בירו' פסחים (פ"ב ה"ה): בחזרת - חסין (והיינו חסה)... התיבון (שאלו): הרי חזרת מתוק. רבי חייה בשם ר' הושעיה: כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת (עיקר הדבר תלוי בחזרת). מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים. בתחילה "במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך". ואח"כ "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". ע"כ.


ואמנם הרידב"ז בפירושו לירושלמי בברכות (ריש פ"ו) כתב שצ"ע על תשו' הח"צ שמכשיר החסה למרור, כיון שתחילתה רכה וסופה קשה. שהרי אין בה שום טעם מרירות. ואפילו מרור כשנתבטל הטעם מרירות לא יצא י"ח. וכעין זאת כתבו עוד כמה אחרו' [והב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ד)].


ואמנם היו שפירשו את דברי הגמ' שתחילתו מתוק וסופו מר, שאין הכוונה שכשלועסים אותו בפה מרגישים טעם מר, אלא ר"ל שבתחילת גידולם הינם מתוקים, וכשגדלו הרבה הריהם מרים כלענה. ואמנם בזה מתורצת לכאו' קושיית הרידב"ז, ולכן כתב החזו"א (באו"ח סי' קכ"ד, פסחים דף ל"ט ע"א) דאין יוצאין בחזרת עד שיפול בו מרירות. ומה שאמרו בירו' שהחזרת מתוק, היינו בתחילת גידולו. אבל צריך להשאירו בגידולו עד שיגיע לשלב של מרירות. עכת"ד. ואכן כשדנתי בענין זה בפני הגר"ש דבליצקי שליט"א, אמר לי שהשנה (בשנת תשנ"ב) נמכרה בעירו, בני ברק ת"ו, חסה הגדלה בגוש קטיף (ללא תולעים). ויצא קול בעיר שעפ"י הוראת הגרי"ש אלישיב זצ"ל השאירו את החסה לגדול באדמה לזמן מרובה יותר מהרגיל. ואכן העיד הגר"ש דבליצקי שליט"א, שמשאכל חסה זו בליל הסדר הרגיש בה טעם מר. עכת"ד.


אלא שבאמת רוב הפוס' לא כתבו כן. שעל מש"כ הטור (בסי' תע"ג) שעיקר המצוה הזאת בחזרת, כתב מרן בב"י שלא ידע מדוע השמיט הרמב"ם ד"ז. אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת, אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות. והוסיף, שכן מצא ברבינו ירוחם, שמצוה בחזרת, וא"צ לחזר אחר המרור יותר. ע"כ. היינו שלדעת מרן אכן לוקחים חזרת למרור, אע"פ שהיא עדיין במתיקותה. וכ"כ הלבוש, ולא כדברי הרידב"ז והחזו"א.


ומלבד הח"צ, גם הפר"ח (בסי' תע"ג סק"ה) כתב שיוצאים י"ח מרור בחסה אף כשהיא בתחילת גידולה, כשהיא עדיין מתוקה. וכ"כ מהר"ח אבולעפייא, המעשה רוקח, הח"י, הא"א, הברכ"י, שו"ע הגר"ז, החת"ס, היעב"ץ והח"א. ואף המ"ב (בסי' תע"ג סקל"ד) וכה"ח (ס"ק ע"ב וע"ג) כתבו שאכן החזרת היא החסה (שאלטין בלע"ז). וכ"כ בחזו"ע (עיי"ש באורך בח"א מעמ' תרנ"ד, וח"ב עמ' קס"ט בהערה), בספ"כ (עמ' קכ"ח, קכ"ט), הסה"ע (עמ' תצ"ח) וש"א. וכתבו שם שכן היא פשטות לשון הירו' בפסחים שם, דיש ליקח החסה אע"פ שהיא עדיין מתוקה. וכתבו עוד האחרו' עפ"י הירו' הנזכר, שמ"ש שחזרת בסופו מר, אין הכוונה לסוף אכילתו, אלא שבתחילת גידולו הוא מתוק, ובסוף גידולו הוא מר, ואעפ"כ אוכלים אותו כשהוא מתוק (הגר"ז, הלבוש, וספ"כ שם בשם שו"ת תירוש ויצהר וספר מילי דפסחא). וכן כתב בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ח, תרנ"ט) לדחות דברי החזו"א בזה. והביא סמך לדבריו גם את דברי הג"ר מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות (עיי"ש בח"ו סי' צ"ב, וח"ז סי' ס"ח), ושכ"כ גם בספר נתיבי עם, בספר שיעו"ת (עמ' קצ"ו) ועוד אחרו'. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאינו מסכים עם דברי הרידב"ז והחזו"א בזה, אלא שכיון שראש החסה הינו מר סגי בכך, ולכן יוצאים בה י"ח תמיד, ואפי' בתחילת גידולה. ולא עוד, אלא שעדיף לקחת דוקא חסה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאכן פה בארץ נוהגים לאכול את החסה לשם מרור, ואין לחשוש לדעת החזו"א שיש להמתין לגידול החסה כדי שתהיה מרה, כיון שגם כך החסה הינה קצת מרה, ולא אמרו שהיא צריכה להיות מרה מאוד. וכן המנהג. ורק בחו"ל לא היו אוכלים חסה, כיון שלא היה להם חסה, ולכן אכלו חריין. ושאלתיו בענין המנהג לאכול חסה שבתוכה שמים חריין. ואמר לי שאין המנהג כן, אלא אוכלים לשם מרור חסה בלבד (וראה ע"כ לקמן). עכת"ד.


ובאמת שהטועם מן החסה שלנו יכול להרגיש בחוש שאכן יש בה קצת מרירות. וכ"כ כה"ח (שם סקע"ב) עפ"י הגמ' הנ"ל בברכות (דף נ"ו ע"א), שיש בה קצת מרירות. וזאת אנו מרגישים אע"פ שלא נגמר כלל גידולה. וכן המנהג היום פשוט אצל הספרדים לאכול את החסה כמרור, וכמש"כ בחזו"ע שם, ושכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל. ובספ"כ (עמ' קכ"ט) כתב שכן המנהג בא"י (היינו גם אצל בני האשכנזים). ואמנם לקמן (בהערה כ"ז) כתבנו שיש מהאשכנזים הנוהגים לאכול כמרור את החריין, אך מ"מ נראה דרובא דעלמא אינם חוששים לד' הרידב"ז וסיעתו.


[25]כה. עיקר ד"ז איתא בגמ' פסחים (דף ל"ט ע"א). וכ"כ מרן (בסי' תע"ג סעי' ה').


כתבו האחרו', שכ"ה אע"ג דהחזרת הינה מתוקה ואין בה מרירות כל כך כמו בשאר המינים (וראה מש"כ בהערה הקודמת). מ"מ קים להו לרז"ל שידעו לדבר בלה"ק יותר מאתנו, שעיקר שם מרור הכתוב בתורה חל עליו תחילה. ועוד טעם, משום שתחילתו מתוק וסופו מר. זכר ל"וימררו את חייהם בפרך", תחילה בפה רך ואח"כ בפרך [גמ' (שם). לבוש. מ"ב (סי' תע"ג סקמ"ב) וכה"ח (סק"צ)].


ואמנם כבר כתבנו בהערה הקודמת, שהב"י תמה מדוע השמיט הרמב"ם ד"ז. וכתב שם שיתכן שהוא מפרש דמצוה נמי בחזרת [וראה בחזו"ע (ח"א עמ' תר"נ) מש"כ כיצד אפשר לפרש כן דברי רבי אושעיא, הרי בירו' מובא שרבי אושעיא עצמו אמר שכל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת. עיי"ש]. ועוד כ' מרן בב"י, שגם רבינו ירוחם כתב שמצוה בחזרת, וא"צ לחזר אחר המרור יותר. והבין הב"י מדבריו, דהיינו שאע"פ שאיננה מרירה כ"כ, מ"מ מצוה גם בה, וא"צ לחזר אחר המרור יותר. אך יוצא, שאין בה עדיפות על שאר הסוגים.


אלא שבאמת דעת הרבה ראשו' אינה כן. שכבר מרן בב"י הביא שם ד' הסמ"ק שכתב שנהגו העולם דוקא בחסה. ועוד, שכתבו המפרשים על הירו' הנזכר, שמוכח מדבריו שעיקר המצוה בחזרת. והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"א שם) שכ"כ האורחות חיים, הכלבו, הרשב"ץ, הרי"ץ בן גיאת, המהר"ם חלאווה, הרוקח, המכתם, המאירי והרד"א. וכ"כ גם בטור (סי' תע"ג) וכ"פ בשו"ע, וכנ"ל. ועיי"ש עוד בחזו"ע.


וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א עמ' תר"ס, וח"ב עמ' קס"ט הערה ב'), שעפי"ד האריז"ל שהובאו בס' עץ חיים, שצריך לתת בקערה מרור וחזרת, ושהחזרת יניחנה למטה מן המרור כדי לעשות בה הכריכה [והב"ד הרב י"א וכה"ח (סי' תע"ג סקנ"ח)], משמע דמרור אינו החזרת [וכבר כתבנו ע"כ לעיל (בפ"ד הערה א'), לגבי סידור הקערה. עיי"ש. וראה בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ב) שהב"ד רבי דוד בונפיד שמרור ודאי אינו חזרת. אלא הוא א' הירקות המרים]. ולכן הבין שם בחזו"ע, דיוצא דלפי הסוד מרור אינו אלא עולשין או תמכא, ועליהם מברכים ברכת "על אכילת מרור", ושאין לוקחים החזרת אלא לכריכה. אלא שכתב הגר"ע יוסף זצ"ל, שכיון שאין לנו אלא דברי הגמ' והפוס' שמצוה מן המובחר בחזרת, לכן עליה צריך לברך "על אכילת מרור", ולא להשאירה למצות כורך שאינה אלא לזכר בעלמא [עיי"ש שהב"ד הרדב"ז בתשובותיו (ח"ד סי' ל"ו), שבכ"מ שספרי הקבלה חולקים ע"ד הגמ', אזלינן בתר הגמ' והפוס'. ורק אם הוא חומרא, נוהג הוא לעצמו כך, אך לא להורות כן לאחרים. והוכיח שם הגר"ע יוסף זצ"ל, שגם במקום שניתן לפרש את דברי הגמ' אחרת מהפוס', אלא כדברי הזוהר, מ"מ אין לנו לפסוק אלא כדברי הפוס' שפירשו את הגמ' שלא כדעת הזוה"ק. עיי"ש. וראה עוד בהקדמת הגר"מ אליהו זצ"ל לספרו ספר הלכה ח"א וח"ב שנוטה לפסוק במקרים אלה ואחרים כדברי המקובלים. עיי"ש ואכמ"ל]. וראה לקמן בפרקנו (הערה ק"ח), שאף שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש לחלק בקערה בין חסה לבין חזרת, מ"מ לענין אכילה אמר, שבין במרור ובין בכורך יש להעדיף לאכול תמיד את החסה. עכת"ד. וראה עוד בדברינו לעיל (בפרק ד' שם).


יש מי שכתב, שיש בחזרת מעלה טבעית, שע"י אכילתה לא ישתכר מהיין של ארבע כוסות [ויגד משה. הסה"ע (עמ' תצ"ח)].


ומה שכתבנו שיש להעדיף את החזרת אף אם יקרה היא יותר משאר המינים, כ"כ הב"י בשם הסמ"ק, המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ב), כה"ח (סק"צ) וש"א. ואמנם הסמ"ק כתב דטוב לחזר אחריו ואפי' לקנותו בדמים יקרים, אלא שהח"י והגר"ז כתבו, דהיינו להוסיף עד שליש במצוה, ע"ד שנתבאר בסי' תרנ"ו גבי אתרוג. והב"ד כה"ח שם [ודברים אלה אמורים גם לגבי החסה הגדלה בגוש קטיף, וכמו שכתבנו לקמן בסעיף כ"ד. ואף שהיא יקרה יותר מהחסה הרגילה. ונראה שיש להעדיף את החסה הגדלה בגוש קטיף, אף אם היא יקרה יותר משליש מזו הרגילה, כיון שיש כאן חשש הלכתי של אכילת תולעים. וראה במ"ב (סי' תרנ"ו סק"ו) שהסיק שאמנם א"צ לבזבז יותר משליש, אך עולה מדבריו שמ"מ מצוה איכא בכך, ואף משמים יחזירו לו ממון זה עוד בחייו. ולא עוד, אלא די"א שאיש אמיד צריך להוסיף בשביל הידור אפי' יותר משליש. ועיי"ש בבה"ל. ונראה דכ"ש בני"ד דבא להתרחק מאיסור חמור דאכילת שרצים, שעל כל תולעת עובר בחמישה לאווין]. ובענין מנהג אותם אשכנזים הלוקחים לכתחי' למרור את החריין, ומש"כ הפוס' ע"כ, ראה לקמן (בהערה כ"ז).


[26]כו. כך מבואר בראבי"ה [הל' פסח (סי' תע"ג). עיי"ש בהערות המהדיר], בהגמי"י (ספ"ז מחו"מ), וכ"כ לקט היושר בשם רבו (הלא הוא תה"ד). ואמנם מדברי האורחות חיים והכלבו, שכתבו ש"אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות, כגון חרחבינא, עולשין, תמכא ומרור", עולה שאין עדיפות לא' מארבעת המינים האחרים, מלבד החזרת. וכן מוכח מדברי הראב"ן (סוף פסחים דף קס"ו). והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תרנ"א). אלא שהטור ומרן בשו"ע (סי' תע"ג ס"ה) פסקו, שאם אין לו חזרת יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים. ואמנם הפר"ח (בסי' תע"ג) כתב כדברי הפוס' דס"ל שאין נ"מ בסדר של ארבעת המינים, וכל שאינו לוקח החזרת רשאי ליקח מאיזה מין שירצה משאר המינים, אך מ"מ פסקו האחרו' כדברי הטוש"ע [שכ"מ מסתימת המ"ב (סקמ"ג), שכתב שרק חולה או איסטניס רשאי לקח מאיזה מין שירצה. וכ"מ מכה"ח שלא העיר ע"ד מרן. וכן עולה מדברי חזו"ע (ח"א עמ' תרנ"א-תרנ"ב). וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"ל) והסה"ע]. וכן כתבנו. וע"ע בחזו"ע שם מש"כ בשם המהרי"ל ושו"ת מקום שמואל.


ומה שכתבנו שכ"ה לגבי הסדר שכתבנו. הנה גם לגבי הסדר שכתבנו ישנן כמה גירסאות. שבמשנה שבמשניות שנו: בחזרת ובעולשין, ובתמכא, ובחרחבינה ובמרור. וכן הוא במשנה שבירו'. אך במשנה שבבבלי (דף ל"ט ע"א) שנו את סדרן: בחזרת, בתמכא ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור. וכ"ה בפירש"י שם [וראה בגמ' פסחים (דל"ט, א') שתי ברייתות, של בר קפרא ושל שמואל, שכתבו גם שמות אחרים ובסדר שונה. עיי"ש]. אלא שרוב הראשו' כתבו כגי' המשנה שבמשניות. הלא המה הרי"ף, הרמב"ם (פ"ז מחו"מ), הרא"ש, ספר הפרדס הגדול (סי' קל"ה), העיטור, הראבי"ה, הרוקח, שב"ל, המאירי ועוד. ואף הר"ח כתב כן. והב"ד בחזו"ע (שם). וכ"פ הטוש"ע (סי' תע"ג ס"ה). וכן כתבנו. וראה בתרגי"ו בשמות (פרק י"ב פס' ח') ולשה"ש (פ' ב' פס' ט') שהקדים תמכא לעולשין, ואף לא הזכיר חזרת כלל. וכתב ע"כ בחזו"ע דצ"ע.


יש הנוהגים לאכול יחד חזרת ותמכא, בשיעור כזית משניהם יחד, בין למרור ובין לכורך, שהרי חמשת מיני המרור מצטרפים זה עם זה [ערוה"ש (סי' תע"ג סקי"ד). הגדת חב"ד. מנהגי בעלז עפ"י המנהג פה בארה"ק. הסה"ע (עמ' תצ"ט)]. ומדברי חזו"ע (ח"א סי' ל"ה) נראה שאין לעשות כן. דעדיף לעשות מצוה שכולה מן המובחר. ובאמת לכאו' יש לתמוה ע"כ. דאם יודעים הם מהי החזרת, ובודקים הם אותה מן התולעים, מדוע שלא יקחו את הכל מהמין שכולו מצוה מן המובחר לפי המשנה, הגמ' והפוס'. וכנ"ל. ונראה טעמם דס"ל דבכ"ז יש הידור טפי בכך, שעי"כ מרגיש יותר את מרירות התמכא. והחולקים ע"כ סוברים שעדיף לצאת בכזית שלם מהמין המובחר מאשר להרגיש המרירות. וראה לקמן (הערה ק"ח).


כתב בהגדת מועדים וזמנים (עמ' ק"ו), שאותם המחמירים לאכול חזרת ותמכא כזית מכל מין, יקדימו לאכול כזית חזרת שהיא מצוה מן המובחר. דאם יקדימו התמכא ביטלו מצוה מן המובחר.


וראה לקמן בפרקנו (הערה צ"ט), שיש הלוקחים למצות כורך מין אחר ממיני המרור, מזה שלקחו לצורך מצות מרור.


[27]כז. מנהג זה הזכירוהו המ"א (סי' תע"ה סק"י), הח"י, המ"ב סי' (תע"ג סקל"ו) וש"א.


והטעם למנהג זה, משום שבאשכנז לא היו יודעים בבירור איזה הם חמשת המינים, מלבד החזרת והתמכא (שהיא החריין, כנ"ל), וכמו שכתבנו לעיל בהערה כ"ג בשם הח"א והמ"ב (סקל"ד). וכיון שבחזרת היו גם באשכנז תולעים קטנות שאינן ניכרות לחלושי העין, לכן כתבו הפוס' שמי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקוהו כראוי, טוב יותר ליקח התמכא. ואף שהוא שלישי לסדר שהם שנויים, מ"מ חלילה להכשל בלאו דאו' משום קיום עשה דרבנן. ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא [חת"ס (או"ח סי' קל"ב). מ"ב (שם סקמ"ב). וראה לקמן (הערה ע"ד)].


ויש שכתבו הטעם למנהג זה, משום שהחזרת לא היתה מצויה באשכנז בימי הפסח [שו"ת חכ"צ (סי' קי"ט). ערוה"ש (סי' תע"ג סי"ג). מ"ב (שם סקל"ו. וראה עוד במ"ב סקמ"ב). ונראה שאכן בזמן החת"ס היתה החסה מצויה במקומם, ולכן כתבו דאפ"ה יש להזהר בה מחשש התולעים]. ועוד כתבו טעם, לפי שבחזרת אין בה מרירות. והרי אפי' מרור כשנתבטל טעם מרירותו, לא יצא בו י"ח, וכ"ש במין שאין בו מרירות כלל [כ"כ הרידב"ז הנ"ל (בהערה כ"ד). וכ"כ החזו"א (שם) ועוד אחרו'. וראה לעיל (בהערה כ"ד) מה שכתבנו בשם החזו"ע ועוד פוס', שדחו טעם זה עפ"י דבריו המפורשים של הב"י. ועל פי טעם זה כתב בעל החוו"ד בהגדת מעשה ניסים שאין יוצאים י"ח בחריין מפורר, לפי שמפיג חריפותו בזה].


אלא שאף מגדולי אשכנז היו שצווחו על מנהג זה. שכתב החכ"צ (סי' קי"ט), שהנה בארצות אשכנז ופולניא שהן קרות, אין החזרת מצויה בזמן הפסח, ולכן לא הורגלו לקחתה למצות מרור, או מפני שלא היו בקיאים בטיב פתרון שמות הירקות של מצות מרור כאנשי ארצות המזרח הקרובות לא"י ולבבל, לכן לא ידעו מהי חזרת, ולקחו תמכא שהיא החריין לפי"ד מקצת חכמים. וכתב שם, דנפיק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עמי הארץ שאינם אוכלים מן התמכא אפי' חצי כזית מחמת רוב חריפותו ומרירותו, וגם שהוא מזיק באכילתו חי, ומבטלים מצות מרור. ואף החרדים לדבר ה' שאוכלים ממנו כזית, מסתכנים בו. ובאמת שבמקום שהחזרת מצויה קורא אני על הקריין סכנה ואין בו מצוה. וכל אשר נגע אלקים בלבו יזהר לקיים המצוה כתקנתה, ויקנה החסה למצות מרור, ואפילו אם היא ביוקר. ואם אין החזרת מצוי, יצאו ידי חובת מרור בעולשין הנקראים אינדיבין (כנ"ל). עכת"ד. והסכים עמו החת"ס בתשובותיו (חאו"ח סי' קל"ב), ושכן נהגו כל רבותיו, ושכן נהג אחריהם, דחסה שהיא חזרת נשנתה ראשונה במשנה, והיא מצוה מן המובחר. ע"כ. וכ"כ הג"ר יהודה אסאד (שהיה אשכנזי) בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח סי' קל"ט). וראה מה שכתבנו לעיל בהערה כ"ד. ולכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ט הערה ב') דמצוה בחזרת, ולאפוקי מהני אינשי, חדשים מקרוב באו מחו"ל לארה"ק ומנהג אבותיהם בידיהם, לחזר אחר התמכא שהוא מר כלענה, ואין דעתם מתקררת בחזרת שהיא נוחה ומתוקה. ועי"ז באים לידי קולות, הן שאינם אוכלים כזית, והן שאינם לועסים אותו יפה מרוב מרירותו, וקיי"ל בלע מרור לא יצא (אם כי יש להעיר ע"ד, שהטעם שלא יצא משום שלא הרגיש טעמו. משא"כ בני"ד אף בלא ללועסו יפה מרגישים היטב את טעמו. וראה ע"כ לקמן בפרקנו). ע"כ. ואף בספ"כ (שם) כתב, ש"המנהג בא"י לקחת חסא". והוסיף, שאותם האוכלים חריין, ומפאת חריפותו אינם אוכלים כשיעור, אף ברכו ברכה לבטלה.


ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים הנוהגים בזה, הוא משום שכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקל"ו) שכן המנהג במדינותיהם, משום ששאר מיני המרור אינם מצויים [וראה בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, עמ' 156) שכתב, שבבעלז נהגו ליקח למרור את הזערזיך, ואילו פה בא"י נהג האדמו"ר מהר"א ליקח חסה עם חריין, וכן לכורך]. ואמנם לא כולם נוהגים כן, וכמו שכבר כתבנו בהערה כ"ד, שהגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שגם מנהג האשכנזים פה בא"י לאכול את החסה כמרור. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאותם המסתפקים אם אכן החסה הינה המרור, וקשה להם לאכול כזית שלם של חריין, אכן יקחו כזית חסה ועוד מעט חריין, ויאכלו קודם החסה. ומ"מ לא יערבום יחד, כיון שאז הינם מבטלים זה את זה. עכת"ד.


ומה שכתבנו שפה בארה"ק יש הידור מצוה לאכול דוקא חסה, כ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בקיצור דיני א"י ומנהגיה [מצורף לקיצשו"ע בהוצ' מוסד הרב קוק (פט"ו סעי' ה')]. וכ"כ הגרא"ח נאה זצ"ל בספרו שיעו"ת (עמ' קצ"ה-קצ"ו), שיש שבאו מחו"ל וקשה להם לעזוב הרגלם, אע"פ שמצוה בחזרת שהוא נוח לאכילה ואינו חריף ואינו מדמיע העינים. והניף ידו שנית בספרו שיעו"צ (עמ' ע' הערה 8), שבא"י הידור מצוה בחסה. ובאמת שמדברי השו"ע והחזו"ע (ח"א שם) משמע שאין זה הידור אלא הוי דין גמור, בפרט שפה בא"י ידוע מהי החזרת, ומצויה היא הרבה בימי הפסח, וכן ניתן היום לקנות חסה ללא תולעים (מגוש קטיף ועוד מקומות. וכפי שכתבנו לעיל בדיני כרפס, לא כל הגידולים מכל החברות אכן נקיים מתולעים). ולפי"ז אף המ"ב וש"פ יודו לכך שהיום יש לכו"ע להעדיף החסה על החריין. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף הגרש"ז אוירבך זצ"ל נוהג לאכול חסה למצות מרור. עכת"ד. וראה עוד בשע"ת (סי' תע"ג סקי"א), וחזו"ע (ח"א סי' ל"ה, בפרט עמ' תרנ"ז) ובהגדת "לאבות ולבנים" (קונט' ע"כ בסופה), ולקמן (הערה ע"א).


[28]כח. מה שכתבנו לגבי חולה או איסטניס, כ"כ הח"י, המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ג), כה"ח (סקפ"ז) וש"א. ואמנם לא כתבו הטעם דקשה לו, אך כך עולה מדברי הח"י שם. וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל.


ומה שכתבנו שכ"ה לגבי זקן, ג"ז הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיפו, שכל מי שקשה לו סוג מסוים של מרור, רשאי ליקח סוג אחר מסוגי המרור. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר עוד, דלכתחי' ודאי שצריך ליקח דוקא חסה. עכת"ד. ונראה שאכן גם החולה, האיסטניס, הזקן וכל מי שקשה לו, יעדיפו דוקא את מיני המרור לפי סדר כתיבתם במשנה.


[29]כט. עיקר ד"ז כתבוהו האגור, והרמ"א (בסי' תע"ג סעי' ה').


ומה שכתבנו שכ"ה אם אין לו א' מחמשת המינים, כ"כ המ"ב (באותו סי' סקל"ד) שכ"מ מהד"מ. וכ"כ כה"ח (סקצ"ג).


ומה שכתבנו דבעי דוקא ירק, כך אמרו בגמ' פסחים (דל"ט, א'), דבעי גידולי קרקע, וכ"כ הרמ"א שם. והדגיש בבה"ל (שם ד"ה "יקח") דבעי דוקא ירק, ולא מין אילן.


ומה שכתבנו שיהא הירק מר, כ"כ הרמ"א שם, שיקח לענה או שאר ירק מר. וראה לעיל בהערה כ"ג מה שכתבנו בשם הש"ג, המ"א והבה"ל.


ומה שכתבנו שהו"ד ירק הראוי לאכילה. אמנם הרמ"א לא כתב כן בהדיא, אך בגמ' פסחים (דף ל"ט ע"א) אמרו שמרור צ"ל ממין שניקח בכסף מעשר. ומזה למדו הפוס', דבעי דבר הראוי לאכילה [ריטב"א פסחים (שם). מ"ב (סי' תע"ג סקמ"ו). כה"ח (סקע"ג) וש"פ. וראה בבה"ל ד"ה "יקח" שכתב שנראה שלרמ"א עכ"פ ראויה הלענה לאכילה בשעת הדחק. וכ"נ דעת הפוס' כרמ"א. וראה עוד בחזו"ע (ח"א סי' ל"ז עמ' תר"פ)].


ואמנם ברש"י בסוכה (דף י"ג ע"ב ד"ה "ירקות") מפורש שמרור אינו מאכל אדם. אלא שהתוס' (שם ד"ה "ירקות") תמהו עליו מהגמ' בפסחים. וכתב במשנת יעב"ץ (סי' י"ז), דלפי מש"כ הרא"ש דמש"נ אכילה בפס' "על מצות ומרורים יאכלוהו" אינו עולה על מצה ומרור אלא על הפסח בלבד, ומה שצריך כזית למרור אינו אלא משום שנזכרה אכילה בברכה. ויתכן שבזה תלוי הספק אם אכן צריך שם אכילה במרור, ו"יאכלוהו" קאי גם אמרור. וראה בחזו"ע (ח"א עמ' תרצ"ז), שלגר"ע יוסף זצ"ל אף לדעת הרא"ש שא"צ במרור כזית מדאו', מ"מ מדרבנן בעי כזית. עיי"ש.


כתב המ"ב בבה"ל (סי' תע"ג ס"ה ד"ה "יקח"), דמצא בפמ"ג שמסתפק קצת אי בעינן שהמרור יהיה ראוי לאכילה, דאולי יוצא אף שאינו ראוי לאכילה. וכתב המ"ב, דלא ראה הפמ"ג דברי הריא"ז והריטב"א דפסקו כן, והוסיף שכן היא פשטות הש"ס דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר. ועיי"ש שדחה קושית הפמ"ג, ולכן הסיק דבעי ראוי לאכילה. וכן בחזו"ע (ח"א עמ' תרפ"א) דחה קושית הפמ"ג בזה.


ומה שכתבנו שיקח ירק שיש לו שרף, הוא עפ"י הגמ' בפסחים (דף ל"ט ע"א). וכ"פ המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ו), כה"ח (ס"ק ע"ג וצ"ד), חזו"ע (ח"א סי' ל"ז) וש"פ. וכתב ע"כ בבה"ל (סי' תע"ג שם), דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין, אע"ג דהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש השמיטוהו, מ"מ נזכר הוא בכמה פוס'. שכ"פ הריא"ז, הרשב"ץ והמהר"ם חלאווה. והבית מאיר כתב, דאפשר שגם הרי"ף ודעימיה שהשמיטו סימן זה, הוא רק מפני שאין אנו בקיאים בסימנים אלו היטב. וע"כ כיון דקשה לברך על סמך סימנים אלה, מ"מ אם אין לו את חמשת המינים, בודאי יחזור אחר כל מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו מכסיפין, ובלבד שיהא ראוי לאכילת ב"א. עכת"ד.


ומה שכתבנו דשרף הוא מוהל לבן במקום החיתוך, הוא עפ"י פרש"י בפסחים שם. וכ"כ המ"ב וכה"ח שם.


ומה שכתבנו שצבע עליו נוטה קצת ללובן, והיינו שצבעו ירוק בהיר, הוא עפ"י הגמ' פסחים (שם), שאמרו שם שפניו מכסיפין. ופרש"י שם, שאינו ירוק מאוד ככרתי. וכ"פ המ"ב, כה"ח, וחזו"ע (שם) וש"פ. וראה מש"כ בסמוך לעיל בשם הבה"ל. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, בענין מש"כ המ"ב שצבע עליו הירוקים מכסיף, והיינו שאינם ירוקים מאוד כעלי הבצלים אלא נוטה קצת ללובן. האם הכוונה לירוק בהיר. וענה לי שאין הכוונה לירוק בהיר, אלא עלינו לכתוב בדיוק בלשון המ"ב (והיינו ירוק הנוטה ללבן). עכת"ד.


ועוד אמרו בגמ' בפסחים (שם), דנוסף לכך שהמרור צ"ל גידולי קרקע, צ"ל גם ממיני זרעים. ואף דכתיב "מרורים", דלכאו' משמעו ב' מיני מרור, מ"מ דומיא דמצה - מה מצה יוצאים י"ח בה ממינים הרבה (חמישה מיני דגן), כך מרור יוצאים בו ממינים הרבה (ובמלאכת שלמה שם הדגיש, דבשניהם בחמישה מינים).


ועלינו לדעת, שיש חולקים על כל דין זה. שבשו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ג), כתב הג"ר מרדכי פרידבורג לתמוה ע"ז ממש"כ בסוכה (דף ל"א ע"ב), שאם לא מצא אתרוג, לא יביא רימון או פריש ושאלו: פשיטא. וענו, מהו דתימא כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל דנפיק מיניה חורבא, זימנין דכי איתא לאתרוג, נמי שביק ליה ומייתי להנך. ע"כ. ולכן כתב שם, דה"ה במרור, אין ליקח ירק מר אחר שאין יוצאים בו ידי כל הדעות וזאת לזכר בעלמא, דיש לחוש דנפיק מיניה חורבא. עכת"ד. והב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ב, וח"ב עמ' קע"א) והסה"ע (עמ' תק"ג), ודחו דבריו. וכתב שם הגר"ע יוסף זצ"ל, דשאני הכא שהפירוש של מרור לדעת כמה ראשו' היינו כל ירק מר. ולדידם יוצא י"ח בכל ירק מר, אלא דפסקינן שלא יברך משום סב"ל. ולא דמי לאתרוג דלכו"ע אינו יוצא ברימון י"ח. וראה עוד בערוה"ש (סי' תע"ג סי"ג), בחזו"ע ובהסה"ע שם. (ועיי"ש בהסה"ע, שנראה שכתב ד"ז גבי מי שלוקח ירק מר שאין לו הסימנים של שרף ושפניו מכסיפים, אלא שהוא רק קצת מר, ולוקחו לזכר בעלמא, וסמך ע"ד הבה"ל ד"ה "יקח לענה". ובאמת גם הבה"ל דיבר כשיש בהם סימנים הללו. ושמא כוונתו למש"כ שלדעת הרמ"א יש ליקח לענה אע"פ שלרשב"ץ הוי מין אילן).


יש מי שכתב, שאם אין לו א' מחמשת המינים הכתובים במשנה, יקח כרתי (הנקרא לוייך בלע"ז), והוא רמז שנכרתו אויבינו במצרים [מהרי"ו (סי' קל"ג). ובגליוני הש"ס הוכיח מזה, שגם בפסח שנידונין על התבואה, יש לעשות סימן טוב כמו ברה"ש, והב"ד הסה"ע (עמ' תק"ב)].


צנון אינו ממיני המרור, ואין יוצאים בו י"ח מרור (שו"ת אפרקסתא דעניא). ויש מי שכתב, שמי שאין לו מרור הכתוב במשנה, יקח צנון, דהוא דומה לתמכא ולחזרת שהוא חריף, וגם תחילתו רך וסופו קשה [הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' תע"ג ס"ה). ובספרו האלף לך שלמה (סי' ש"כ) חזר בו. והב"ד הסה"ע (עמ' תק"ג)].


[30]ל. כבר כתבנו בהערה כ"ג שלדעת כמה ראשו' מרור הינו שם כללי לכל הירקות המרים. וגם הרמ"א (בסי' תע"ג ס"ה) כתב, שאם אין לו א' מאלו חמשת הירקות הנזכרים במשנה, יקח לענה או שאר ירק מר. והמ"א הב"ד שה"ג שתמה על הרמ"א, וכתב שבגמ' מוכח שאינו יוצא אלא באלו חמשת המינים, ומש"כ האגור שיקח לענה, נראה שהוא מפרש שמרור הינו לענה, ולפי"ז בשאר ירק מר לא יברך. ואף המ"א הסכים שאכן זו כוונת האגור. ועוד נחלקו בזה הפוס' [ראה בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"א-תרנ"ב, וח"ב עמ' קע"א הערה ה'). עיי"ש. וראה מש"כ בהערה הקודמת בשם המשנת יעב"ץ].


וכיון שיש פוס' דס"ל שאין יוצאים י"ח אלא רק באלו החמישה מינים, לכן כתבו האחרו' שאין לברך אלא בהם בלבד. ואף אם נמצא ירק שיש לו הסימנים הנזכרים בגמ' (וכנ"ל בהערה הקודמת), מ"מ אין לברך עליו. שכ"כ המ"א, הח"י, הא"ר, החק יוסף, א"א, הגר"ז, המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ו), כה"ח (סקצ"ד) וש"א [וראה בגר"ז (סי' תע"ג סעי' ל"א), שכתב דלא כתב הרמ"א לצאת בזה מדינא, אלא לזכר בעלמא, כשאין לו מחמשת המינים. ובחזו"ע (ח"א שם) כתב, שבאמת מדברי הרמ"א בד"מ לא משמע דס"ל דמרור כולל כל העשבים המרים. ועוד יש לציין, שבמ"ב שם לא כתב שהטעם שאין מברכין על שאר מינים מפני שמעיקר הדין רק על חמשת המינים מותר לברך, אלא כתב הטעם, משום שאין אנו בקיאים כ"כ בסימנים הנזכרים בגמ'. וכבר עמד ע"כ בספ"כ (עמ' ק"ל בהערה 13)].


[31]לא. מה שכתבנו שרשאי להשלים לשיעור כזית מכמה מינים ממיני המרור, כך פרש"י על המשנה פסחים (דל"ט, א'). וכתב הר"ן, דסד"א כיון דאמרירותא קפדינן, וכ"א יש לו טעם מר בפ"ע, טעמא דחד מיבטיל בחבריה, קמ"ל דכיון דיש לכולם טעם מרירות, מצטרפים. וכ"פ מרן (בסי' תע"ג סעי' ה'). וכ"כ המ"ב (שם סק"מ) וכה"ח (סקפ"ו). וראה לעיל (בהערה י"ב) שאין להוסיף למרור דבר אחר.


ומה שכתבנו שאין לעשות כן לכתחי', אלא רק אם אין לו כזית מהמין המעולה יותר, כן עולה מפרש"י שם שכתב שמצטרפין לכזית אם אין לו מאחד מהן כזית. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שאלת שלמה עפי"ד רש"י והר"ן, וכן מספר איסור והיתר לרש"י, דלכתחי' מצוה מדרבנן לצאת י"ח בכזית ממין א' דוקא. ואם אין לו, רק אז יצטרף זע"ז. וכ"כ בספר תולדות זאב ועוד אחרו'. ושלא כרבי יהודה מסלתון בספרו קול יהודה. והביא דבריהם בחזו"ע (ח"ב עמ' תרנ"ח), ופסק כן גם הוא. ונראה שיש להשלים מהמין העדיף יותר משאר המינים שיש לו. כגון שאם יש לו חצי כזית חזרת, חצי כזית מעולשין וחצי כזית מהתמכא, יקח חצי כזית מחזרת וחצי כזית מעולשין, וזאת עפ"י מש"כ לעיל (בהערות כ"ה וכ"ו).


ומה שכתבנו שיברך רק אם יש לו כזית המורכב רק מחמשת מיני המרור השנויים במשנה, כך עולה ממש"כ בהערה הקודמת. ופשוט [ואף שהוא ספק ספיקא: ספק אי בעי כזית באכילת מרור, די"א שא"צ כזית. וספק אי יוצא י"ח דוקא בחמישה מינים אלה. דיש מהראשו' דס"ל שיוצא י"ח בכל ירק מר, וכמש"כ בחזו"ע (ח"א סוף עמ' תרנ"ב). מ"מ לא אמרינן ס"ס בברכות, ובודאי שלא במצוות דרבנן. וכמו שכתבנו לעיל במקו"א. ואכ"מ].


וגם פה יש להזכיר שאין לברך ברכה בשו"מ כדרך לימוד מהגמ' או מהרמב"ם, אם אין שיעור למרור. ואפי' בספק אם יש שיעור או ספק אי הוי אחד מחמשת מיני המרור אין לברך כלל [עפ"י חזו"ע (ח"א עמ' תש"ח ואילך). וכן כתבנו גם לעיל בפרק ז' גבי מצה. ואכמ"ל]. ומ"מ טוב שיהרהר שו"מ בלבו, דבכך לא חשיב ברכה לבטלה [עפ"י הגחיד"א בפתח עינים, גיו"ר, הישי"ע, חת"ס, הלק"ט מאמ"ר ועוד פוס', כמובא בחזו"ע (ח"א עמ' תתס"ח). ושלא כפרח שושן דס"ל דאפ"ה הוי ברכה לבטלה]. ובכך יוצא י"ח אליבא דהרמב"ם (פ"א מברכות ה"ז) והסמ"ג (עיי"ש בחזו"ע).


[32]לב. עפ"י מרן והנו"כ (סי' תע"ה סעי' ב'). ועיי"ש בפרק ה' בהערות י"ט-כ"ג.


[33]לג. בענין מה שכתבנו בענין השרשים הקטנים. הנה הגמי"י (פ"ז מחו"מ) כתב בשם ר"ת שאין יוצאים י"ח מרור בשורשים. ולמד כן ממש"כ במשנה בפסחים שם, שיוצאים בקלח שלהם. ומשמע דוקא בו אך לא בשורש. וכ"פ מרן בשו"ע (בסי' תע"ג סעי' ה'). ובספר עמק ברכה (סדר ליל פסח סק"א) הביא ראיה לזה מהמשנה בעוקצין (פ"א מ"ב).


והט"ז (בסי' תע"ג סק"ה) והמ"א (סקי"ב) כתבו בשם מהרי"ו בפירוש דברי ר"ת, דהיינו דוקא השורשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אך השורש הגדול שעליו עומד הירק הוא בכלל קלח, ויוצא בו י"ח. ולמד כן ממה שפרש"י דקלחים היינו שורשים. וכ"פ גם המ"ב (סי' תע"ג סקל"ו). והיינו שהשורשים הקטנים אינם ראויים לאכילה ואינם בכלל ירק. וראה חזו"ע (ח"א סי' ל"ז).


ואמנם המ"א הביא שם עוד מדברי מהרי"ו, שאם לוקח חריין, יקח דוקא מה שלמעלה מן הקרקע, כגון העלים והסמוך להם, אך לא מה שלמטה מהקרקע, דהוי שורש. וכ"כ הא"ר (אלא שכתב שבשעה"ד יש להקל). אלא שהגר"ז כתב שאכן יותר טוב ליטול מהעלים ומהקלח היוצא חוץ לקרקע, אך העיקר להקל כסברא הראשו', שאף הקלח שבתוך הקרקע יוצאים בו י"ח. וכ"כ גם הקיצוש"ע (סי' קי"ח), ערוה"ש (סי' תע"ג) וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א). ואמנם המשאת בנימין (בסוף הספר בהגהות או"ח) והשל"ה (ריש פסחים) כתבו לדינא להחמיר בכל מה שטמון בקרקע, ששֵם שורש עליו ואין יוצאים בו (והב"ד המ"א שם). אך כיון שרוב האחרו' הנזכרים לא פסקו כן לדינא, ואף המ"ב (שם, שכתב ששורש הגדול שבו עומד הירק הוא קלח) נראה שלא פסק כן, לכן נראה להקל בזה לדינא, ואף השורש הגדול שבו עומדים העלים, יוצאים בו י"ח אף במה שהוא טמון בקרקע. וכ"נ מלשון כה"ח (שם סקע"ו). אלא שנראה שמ"מ טוב לחוש לדעת המחמירים, וכמש"כ הגר"ז, הקיצוש"ע, ערוה"ש וחזו"ע, וכ"כ גם ספ"כ (עמ' קל"ה) והסה"ע (עמ' תק"ו). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שהמנהג הוא שלא לאכול את חלק הירק שמתחת לאדמה. אך אוכלים כל מה שמעל האדמה. עכת"ד. אך הזכיר זאת בלשון "מנהג".


ועוד כתב המ"ב שם בשם הח"א, שבכלל השורש שאין יוצאים בו הם גם השורשים הקטנים המתפצלים מצדדיו, ולא רק בתחתיתו.


ומה שכתבנו בענין העלים היבשים הוא עפ"י הגמ' בפסחים (דל"ט, ב'). שעל מה שאמרו במשנה ש"יוצאין בהן בין לחין בין יבשין", הו"ד בקלח. אבל בעלין לחין אין, יבשין לא. וכ"פ בשו"ע (סי' תע"ג סעי' ה').


והטעם, דדוקא בקלח, מתוך שהוא עב אינו מתיבש שיפסיד טעמו. ולכן יוצאים י"ח בין בלח ובין ביבש. אבל עלים יבשים הרי הם כעפרא בעלמא [רש"י (בגמ' שם). הר"ן. מ"ב (סי' תע"ג סקל"ז). כה"ח (סקע"ז) וש"פ].


כתב הא"ר, דע"פ שחל בשבת מותר ליתן החזרת במים בשבת. דהא קיי"ל (בסי' שכ"א סי"א), דמותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש. ואף דמיירי שם שראויים לאכילה ביומו, וחזרת אין אוכלין בע"פ, דזה אינו מדינא (שאין אוכלין אותה בע"פ), אלא רק יש שנהגו כן, כמבואר ברמ"א (סי' תע"א ס"ב). ועוד, הא נהגו לטלטלו, וקיי"ל (בסי' שכ"א) דבטלטול תליא השקאה. ע"כ. ואמנם הא"א הניח דברי הא"ר בצ"ע. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ה). וכתב, שלכן יש לנהוג לגלגלם מע"ש במטפחת שרויה במים, וכ"כ כבר הנה"ש, שכיון שאם לא יניחום במים הם יכמושו, ואם יניחום במים הריהם כבושים, ואפי' אם לא יניחו את כולם בתוך המים, אלא רק את תחתיתם, איכא מ"ד ביו"ד (סי' ק"ה סעי' א' בהג"ה), דע"י הכבישה שלמטה מפעפע מלמעלה [וראה כה"ח יו"ד (סי' ק"ה סק"ח)]. הלכך יש לגלגלם במטפחת שרויה במים [והב"ד כה"ח (שם סק"פ. וראה עו"ש סקצ"א)]. ועוד כתב כה"ח שם (בסקצ"ה) ע"ד הא"ר בענין הטלטול, דנראה דהו"ד אם ראוי ליתן מהם לקטנים. דאם לא נותן מחמת שהם ביוקר וחס עליהם, או שהם מרים וחס על הקטנים שלא יזוקו, הריהם מוקצה. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א), שגם הוא כתב שכדי שהעלים לא יתיבשו, נכון לשרותם במים. אך הוסיף שלא ישהה אותם מעל"ע, אלא יסלקם לאחר כ"ג שעות (שלא יהיו כבושים. ונראה דה"ה בכל שהוא פחות מכ"ד שעות), ולאחר זמן ישרה אותם שוב משך זמן זה. וכתב בסו"ד, דעדיף לכרוך העלים בסדינים לחים. וראה לקמן (בהערה ל"ז). ומ"מ נראה שבימינו א"צ לכל זה, כי נשמרים היטב במקרר.


[34]לד. מה שכתבנו שיוצאים בעלים הלחים, הוא עפ"י הגמ' בפסחים (שם), וכ"פ מרן (בסי' תע"ג סעי' ה'), וכנ"ל בהערה הקודמת.


כתב הט"ז (סי' תע"ג סק"ה), דאין טעם וריח למנהג שלוקחים את הירק לאכילת המרור, ואילו לכריכה נוטלין הקלח. דיש ליקח הירק גם לכריכה, כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו. דאינו מצער כ"כ כמו הקלח (ומיירי בחריין). ואמנם המ"א כתב הטעם למנהג זה, דכיון שאמרו שיוצאין בקלח שלהם, אלמא דעלין עדיפא, לכן נוטלין העלין לברכה. ומיהו כיון דצריך לאכול כזית ואין העלין הרבה כ"כ, לכן נוטלין הקלח לכריכה. והוסיף, דאם רוצה ליטול העלין לכריכה, הרשות בידו. והב"ד כה"ח (סקע"ה), וכתב שאם יש חשש שאין העלין נבדקין יפה מן התולעים, עדיף ליקח הקלח גם לברכה וגם לכריכה.


והמ"ב (בסקל"ח) כתב שאכן יוצאים בעלים אף לכתחי'. והוסיף, שראה כמה אנשים חלושים שדוחקים עצמם לקיים מצות מרור בקלח, ולא ידע מדוע לא יקחו העלים. ושמא בגלל שמצוי בהם יבשין וכמושין. אך אם הם לחים אין להחמיר בזה כלל וכלל. ובשעה"צ הב"ד הט"ז והמ"א דעדיף לצאת בעלים. ונראה קצת שגם דעתו כן. וראה לעיל שכתבנו שמנהג הגר"מ אליהו זצ"ל ליקח דוקא הקלח.


ומה שכתבנו שיוצאים י"ח בקלחים, ג"ז אמרו במשנה פסחים (דל"ט, א'). ובגמ' א"ר חסדא, דיוצא בקלח בין לחין בין יבשין. וכ"פ מרן (בסי' תע"ג ס"ה). וכתבנו הטעם לעיל בהערה ל"ג, שבקלח מתוך שהוא עב, אפי' הוא יבש אינו מפסיד טעמו [רש"י. מ"ב (סקל"ז) כה"ח (סקע"ז) וש"פ]. וכתב בספ"כ (עמ' קל"ו הערה 37) דאם הוא יבש עד שאיבד לגמרי טעמו, אין יוצאין בו. וכן עולה מדברי רש"י.


ומה שכתבנו שיוצא י"ח בשורש הגדול שעליו עומד הירק, הוא מבואר לעיל בהערה ל"ג. וכן מבואר שם מדוע טוב להחמיר ולהמנע מהחלק הטמון בקרקע.


ואמנם כתבנו בלשון הפוס' ["שורש הגדול שבו עומד הירק". מהרי"ו. ט"ז. מ"ב (סקל"ו) וכה"ח (סקע"ו)] ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מה פי' "שורש הגדול שבו עומד הירק" [שכתב המ"ב (סקל"ו)]. ואמר לי שהכוונה לגזע של הירק. והוסיף, שהדבר אמור בכל מיני המרור, כולל החריין והחסה. עכת"ד. וכן הסביר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהכוונה בחריין, שהשורשים הקטנים היוצאים מהחריין דינם כשורשים שאינו יוצא בהם י"ח. ואילו השורש הגדול שבו עומד הירק הכוונה לחריין עצמו. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיש מחמירים שלא לאכול את החלק הטמון בקרקע, והיינו בלשון לכתחי', ולא היה די לנו לכתוב שאין יוצאים בזה י"ח בדיעבד. דלסוברים שיש להחמיר בזה, נראה שלא רק בדיעבד אינו יוצא, אלא אסור לאכול זאת אף כרשות, דאסור לאכול דבר עם המרור. וראה חזו"ע (ח"א עמ' תר"פ בהערה).


עפי"ד מרן (בסי' תע"ג ס"ה), ש"כולם מצטרפים לכזית", וכפי שהסבירו הפוס' שכל החמישה מינים מצטרפים לשיעור, י"ל דכ"ש דמאותו מין מצטרפים העלים לקלח להשלמת הכזית.


[35]לה. כתב הריא"ז: ומז"ה אומר שיוצאין בהם (בעלים) כמושין. ולי נראה שהעלים צריכין שיהיו לחים ולא כמושין. ע"כ. והב"ד שה"ג פ' כ"ש והכנה"ג (ועיי"ש שהוסיף הריא"ז שיוצא בקלחים אף בכמושין. והעיר עליו הכנה"ג שבקלחים יוצא אפי' ביבשים).


ואף המ"א (בסי' תע"ג סקי"ג) והח"י כתבו כדברי הריא"ז, שאין יוצאים בעלים כמושים. וכ"כ בא"א, בשו"ע הגר"ז, בערוה"ש [(סעי' ט"ו). וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ה) בשם הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, ולא מצאתי כן שם]. וכתבו שכן עולה מהירו' (פסחים פ"ב ה"ה). והצל"ח כתב שכ"מ מהרמב"ם (פ"ז מחו"מ הי"ג), ומהשו"ע (סי' תע"ג שם). והביא דבריו הסה"ע (עמ' תק"ו).


אלא שכבר כתבו ראשו' רבים, שיוצאים י"ח אף בכמושין. שכ"כ ר"י (זקנו של ריא"ז), העיטור, הראב"ן, הריטב"א והרשב"ץ. וכתב בשעה"צ (סקמ"ח) שכ"מ קצת מהרי"ץ גיאת ומחידושי המהר"ם חלאווה. וכ"כ גם מהאחרו' להקל בזה. שכן הא"ר כתב דלדינא צ"ע, מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם וש"פ דין דכמושים, אלמא דס"ל דיוצאים אף בהם. וכ"מ מהש"ס בבלי, וכ"ד שה"ג והראב"ן. ע"כ. וכתב בשעה"צ, דהראיה שהביא המ"א מהטור ומהרמב"ם דחה הא"ר בפשיטות. וכ"כ הפר"ח להקל [ומה שהקשו עליו כבר הליץ בעדו הברכ"י. והב"ד כה"ח (סקע"ח)]. וכ"פ הנתיב חיים (שבגליון השו"ע). וראה עוד בקרבן נתנאל על הרא"ש (סי' י"ט, מש"כ בסק"ר).


והמ"ב (סקל"ז) הביא דעת המתירים, וכתב שיש מחמירים אפי' בכמושים. ובשעה"צ (סקמ"ח) כתב, שהמ"א והריא"ז החמירו בזה ואסרו כמושין מפני שלא ראו בזה דברי שאר הראשו', וסמכו ע"ד ריא"ז שחולק על ר"י זקנו. ובאמת ר"י לאו יחידאה, אלא כדבריו כתבו עוד כמה ראשו', וכנ"ל. ולכן נראה שבאמת מעיקר הדין דעת מרן הח"ח להקל בזה.


והרב כה"ח (סקע"ח), לאחר שהביא המחלו' בזה כתב, דכיון דבפלוגתא שנייא, יש להחמיר היכא דאפשר. עיי"ש. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א) כתב, שאם שורה העלים במים או כורכם בסדינים לחים, יוצא י"ח גם לפי מש"כ בירו' שאין יוצאים י"ח בכמושים. אלא שכתב בסו"ד, ש"בשעה"ד אפשר לסמוך על המקילים בכמושים". ע"כ. ואמנם בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תרס"ז) פסק בהדיא להקל בזה, ונראה מדבריו שם שאף שלא בשעה"ד יש להקל בזה. עיי"ש. וכשהצעתי זאת בפני הגר"ע יוסף זצ"ל, ושאלתי אותו בני"ד, אמר לי שיש לנקוט להלכה כמש"כ בחזו"ע ח"א, ולכן יש להקל בזה אף שלא בשעת הדחק. עכת"ד.


ובספ"כ (עמ' קל"ה) והסה"ע (עמ' תק"ו), גם הם הסיקו שלכתחי' יש לחוש לד' המחמירים, ובדיעבד, אם נכמשו העלים, אפשר לצאת בהם. ולכן נראה העיקר להלכה, שאכן לכתחי' מהיות טוב יש לחוש לדעת הפוס' שאוסרים זאת (ובפרט שכן נראית דעת המ"ב. וכ"כ כה"ח וחזו"ע). ומ"מ היכא דאי אפשר רשאי לכתחי' ליקח עלים כמושים למצות מרור וכורך, ואף לברך עליהם "על אכילת מרור" (ושלא כמש"כ בהסה"ע שם בהערות). וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם אין לו מרור אחר רשאי ליקח עלים כמושים למרור, ואף לברך עליהם. עכת"ד.


[36]לו. כ"כ ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ה ס"ו), בספ"כ [(פ"א סעי' ד', ופ"ט סעי' ז' הערה 42). עיי"ש שכ"כ גבי מקרר או פריזר. וראה שם דהקפאה בפריזר, וכ"ש בפריזר יבש אינה נקראת כבישה. עפ"י מה שכתב בקונטרס סדר ע"פ שחל בשבת]. וכ"כ בהסה"ע (פי"ז סעי' ה', ופרק פ"ח הערה 26). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהטוב ביותר לשים את עלי המרור בתוך המקרר כשהם עטופים בניילון, כדי שלא יכמושו. עכת"ד.


כתבו הפוס' שכדי שלא יכמושו העלים, יניחו אותם בבגדים, סדינים, מטפחות או שאר בדים לחים. כ"כ הנה"ש, והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סק"פ), וכ"כ בחזו"ע (ח"א סי' ל"ו עמ' תרע"ב), וספ"כ (עמ' קל"ז), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבעדיפות שניה (לאחר המקרר) יש לשים את עלי המרור כשהם עטופים במגבת רטובה וכדו'. עכת"ד. וראה לקמן (בהערה ל"ח).


ועוד כתבו הפוס', שכדי שלא יכמשו העלים רשאי להניחם פחות מכ"ד שעות בתוך מים, ולאחר מכן יוציאם מהמים למשך כשעה או זמן אחר, ושוב רשאים לשרותם במים פחות מכ"ד שעות ויוציאם משם, וכן הלאה. שכ"כ שו"ע הגר"ז, הפמ"ג, חזו"ע (ח"א עמ' תרע"ב), ספ"כ (עמ' קל"ז), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבעדיפות שלישית יש לשרות את עלי המרור בתוך מים פחות מעשרים וארבע שעות, וחוזר חלילה. אך הוסיף שאין לשרותם במים יותר מכ"ד שעות רצופות. עכת"ד. וכמבואר באורך לקמן בהערה ל"ח. ומ"מ לא ראיתי שהמ"ב הזכיר ד"ז. ומדברי הפוס' שהבאנו לקמן בהערה ל"ח נראה, שעדיף להניח העלים בבדים לחים, ולא להניחם בתוך מים אפי' פחות מעל"ע. וכן הורה לי בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל.


כתב הא"ר, שכאשר ע"פ חל בשבת מותר ליתן החזרת במים בשבת, דהא קיי"ל (בסי' שכ"א סי"א) שמותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש. אך הא"א הניח דברי הא"ר בצ"ע. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ה), וכתב שלכן יש לגלגלם במטפחת רטובה. עיי"ש.


[37]לז. עיקר ד"ז שנו במשנה פסחים (דל"ט, א'). שאמרו שם: יוצאין בהן... אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תע"ג סעי' ה'). ואמנם מרן כתב: ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים. אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. ע"כ. ולכאו' קצת היה משמע דכ"ז קאי רק אקלחים. אבל מסתימת לשון המשנה שם בפסחים משמע דזה קאי על כל חלקי הירק. וכן נראה מצד הסברא. שהרי אם קלח שהוא עב (כדלעיל בהערות ל"ג ול"ד), אינו יוצא בו בשלוק, כבוש או מבושל, שבכך יוצא טעמו. כ"ש בעלים שהם דקים. וכ"מ מהמ"ב (סקל"ח). וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאיסור כבישה, שליקה או בישול קאי על כל חלקי הירק, כולל העלים והקלחים. עכת"ד.


ומה שכתבנו שכ"ה בבישול רב או רגיל. אמנם במשנה ובשו"ע סתמו ד"ז, אך רש"י ותוס' פירשו שם ש"שלוקין" היינו מבושלין הרבה מאוד עד שנימוחו, ו"מבושלין" היינו כדרך בישול. וכ"פ המ"ב (סקל"ט). ואמנם הרוקח פירש דהאי שלוק היינו שליקה מועטת, ולכן כתב הגחיד"א במחב"ר שיש להחמיר אף בשליקה מועטת. והב"ד כה"ח (סקפ"ד), ונראה שכן דעתם. אך מ"מ כתבו זאת בלשון חומרא בלבד. ובתשובה לשאלתי אמר לי גם הגר"מ אליהו זצ"ל שאכן יש להחמיר בזה. עכת"ד. ואמנם המ"ב [(בסי' תס"א סק"כ), והבאנו דבריו לעיל (בפ"ז)] כתב לענין מצה שיש להחמיר אפי' בכ"ש שלא לשרותה במים אם היס"ב, אם לא לצורך. מ"מ גם הוא כתב זאת שם בלשון חומרא, ונראה שאין זה לעיכובא. ובפרט דהתם מיירי במצוה דאו'. ואף שבהסה"ע (עמ' תק"ז) למד מהתם להכא וכתב שיש להחמיר בזה, מ"מ נראה שכיון שכאן (בסקל"ט) לא כתב המ"ב כן, אלא אדרבא כתב שרק בבישול הרבה ומבושל כדרך בישול יש לאסור, לכן אין להחמיר בזה. ואמנם אפשר היה לומר, שכיון שעלי החסה הינם דקים מאוד, יתכן שדינם כקלי בישול, ובבישול מועט כבר הוי בישול [וכמו שהחמיר המ"ב (בסקל"ח) גבי כבישת העלים במים]. מ"מ כיון שהמ"ב לא החמיר בזה כאן, נראה שיש לאסור מדינא רק בישול רב או בינוני, שרק הוא כנראה גורם לביטול טעם המרור. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי לאחר עיון בדברי המ"ב (בסי' תס"א ותע"ג), שאין להחמיר בבישול מועט של המרור, ואין ללמוד דין מרור מדין מצה בני"ד. ואף לאחר שהערתי שיש מקום להחמיר יותר במרור, משום שהוא עשוי מעלים דקים שלכאו' מתבשלים ביתר קלות, מ"מ לא זז הגר"ש ישראלי זצ"ל מדבריו ופסק להקל בבישול מועט. עכת"ד. ומ"מ נראה שכיון שהמחב"ר, כה"ח והגר"מ אליהו זצ"ל נטו להחמיר בזה, הרי שראוי לספרדים להחמיר בזה, אך כחומרא, ולא מדינא.


[38]לח. עיקר ד"ז שנו ג"כ במשנה (שם), וכ"פ מרן (בסי' תע"ג שם).


והנה פרש"י שם, דכבוש היינו בחומץ. וכתב ע"כ המ"א (בסי' תע"ג סקי"ד), דרש"י אזיל לשיטתיה, וכמש"כ בשמו הב"י (ביו"ד רס"י ק"ה) בשם המרדכי. אבל אנן קיי"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל. וא"כ אם שרה המרור במים מעל"ע אין יוצאין בו, דנתבטלה מרירותו. עכת"ד. וכ"כ העו"ש, וכ"כ הח"א (כלל ק"ל ס"ג). ואמנם הח"י (סק"כ) כתב שמנהגן של ישראל תורה היא, ששורין אותו כדי שיהיו העלין לחין ולא כמושין, ויש להם ע"מ שיסמוכו [וראה מה שהעיר ע"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תרס"ו-תרס"ז), ולעיל (בהערה ל"ה)]. וכ"כ במשנת רבי אליעזר (לרבי אליעזר די טולידו) ועוד אחרו'. וטעמיהם, דרואים בחוש דאף אם נשרה המרור במים מעל"ע עדיין יש לו טעם מרור. ועוד, דדעת כמה פוס' שאין דין כבוש במים מעל"ע. ואף שלענין איסורים יש להחמיר, מ"מ במרור שבזה"ז הוא מדרבנן, יש להקל. ועוד, שזו חומרא דאתא לידי קולא, דאל"כ יקלו במרור הכמוש. ועוד, מטעם ס"ס במצוה דרבנן, דשמא הלכה ששיעור כבישה הינו ג' ימים. ושמא הלכה שאין כיבוש כלל במים [וראה חזו"ע (ח"א עמ' תרס"ט) מש"כ ע"כ]. אלא שהחוק יוסף כתב כדברי המ"א, שלא לשרות מעל"ע אפי' במים. וכ"כ הא"ר, והוסיף שכ"ה בפרט שכל האחרו' אסרו בפירוש. ושכ"מ בסי' תקכ"ז (סעי' ה'). ומש"כ הח"י שמנהגם של ישראל תורה הוא ששורין אותו שלא יכמושו, כתב ע"כ הא"ר דלזה סגי בפחות מעל"ע. וסיים, דבשעה"ד יש לסמוך להקל בדיעבד כשנשרה מעל"ע במים. ע"כ. והגחיד"א במחב"ר כתב דלכתחי' יש לחוש לדעת המ"א. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקע"ט). וראה עוד מש"כ לעיל (בסוף הערה ל"ג).


והמ"ב (סקל"ח) כתב, שכבושין היינו ששרה אותן במים מעל"ע. וי"א דדוקא אם כבשן בחומץ. וע"כ לכתחי' יש להזהר שלא לשרות החריין במים מעל"ע, ובדיעבד יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים (ראה עוד לקמן בהערה מ'). וכה"ח אמנם לא גילה דעתו במפורש בזה, אך מדבריו (בס"ק ע"ט ופ') משמע קצת שגם דעתו להחמיר לכתחי' בכיבוש במים. וראה עוד מש"כ בס"ק צ"א וצ"ה. והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"א הנד"מ רס"י ל"ו) להקשות ע"ד המ"א, שיש מקום לדחות ולומר דהכא לא דמי לאיסורים. דהתם אטעמא קפדינן, וכשהוא כבוש במים מעל"ע מבליע ומפליט ונותן טעם ואוסר, אך הכא אע"פ שהמרור פולט טעם במים, מ"מ אין מרירותו מתבטלת במים. ומ"מ האריך הרחיב למעניתו שם והביא עוד ראשו' דס"ל שאין כבוש אלא בחומץ. אלא שהעלה, שכיון שרבינו ישעיה הראשון בפסקיו (לפסחים דף ל"ט) כתב שאין לכבוש המרור אף במים, ה"ז תנא דמסייע ליה למ"א. ואף השד"ח כתב שלא לסמוך בזה על ס"ס להקל בזה לכתחי' (עיי"ש). וראה לקמן מסקנתו.


ובענין זמן איסור השהייה בחומץ. כתב כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ג), שאם הוא כבוש בציר או בחומץ, ושהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, ה"ז כמבושל. ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה, כמבואר ביו"ד (סי' ק"ה ס"א). ושכ"כ הגר"ז, שאם שהה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנים הציר והחומץ ע"ג האור היו מתחילים להרתיח, אין יוצאין בו. עכ"ד. והוסיף כה"ח שם, שכ"ה רק בדיעבד. אך לכתחי' ודאי שאין ליתנו בציר או בחומץ אפי' רגע א'. ע"כ. וראה בש"ך ביו"ד (סי' ק"ה סק"ב) כשחולק ע"ד מרן בזה, וס"ל שאף בחומץ אינו נאסר אפי' בכדי קליפה כל עוד לא שהה מעל"ע, דשיעור כבישה בחומץ הינו מעל"ע כמו שאר משקין. ואף הפר"ח שם חלק על השו"ע בזה. וראה בכה"ח שם ביו"ד (סקי"ט) שכתב שבהפ"מ בחומץ שאינו חזק יש להקל כמ"א באו"ח (סי' תמ"ז סקכ"ח). עיי"ש. וראה עו"ש בכה"ח (סקי"ח).


ובספר ספ"כ (ע"מ קל"ו-קל"ז) כתב כמרן ביו"ד (סי' ק"ה שם), שאין להשהות בחומץ כדי זמן שיכול לתת החומץ על האור וירתח, שה"ז כמבושל. וכן אם שרה בחומץ אפי' לרגע א' צריך לקלף השכבה החיצונית. והוסיף, שלכן אין להשהות לכתחי' את עלי החסה בחומץ אפי' לרגע א' כיון שהם דקים ואין מה לקלף בהם (ועיי"ש בהערה 41). וכ"כ הסה"ע (עמ' תק"ז), לחוש לכתחי' לדעת מרן ביו"ד. ובילקו"י (עמ' 405 סי"ז) כתב בשם חזו"ע (ח"א סי' ל"ו), שאם שרה המרור בחומץ אפי' פחות מעל"ע, י"א שכל שאין בו טעם מרור אין יוצאים בו י"ח. ע"כ. ועוד יש לזכור, דמפורש בגמ' דיש לטבל המרור בחרוסת דאית בה קיוהא. ומאידך אמרו שאין להשהותה שם זמן רב. וראה מה שכתבנו לקמן בהערה ע"ה דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד. וראה עוד לקמן בהערה מ' לענין השהיית המרור במקרר ובהקפאה.


ובענין השהיית המרור במים. כתב הא"א (סי' תע"ג סקי"ד) עפ"י השו"ע ביו"ד (סי' ק"ה שם), שאם שרה כ"ג שעות וסלקוהו מהמים, ואח"כ שרוהו עוד כ"ג שעות, לא הוי כמבושל. ורק כ"ד שעות רצופים הוי כמבושל. וה"ה כאן יש תקנה. ע"כ. והב"ד כה"ח (סקפ"א), וכתב שהוא עפ"י מש"כ בספרו מש"ז ביו"ד. והגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל (רבו של הבא"ח) בספרו זב"צ הביא פלוגתא בזה, וג"כ העלה כמתירים, כי רבים הם. וכתב ע"כ כה"ח, דכ"ש כאן שיש להקל, כיון דבלא"ה יש מחלוקת אי כבוש במים מעל"ע הוי כבוש, או רק בחומץ הוי כבוש. ע"כ.


ובחזו"ע (ח"א סי' ל"ו עמ' תרע"ב) כתב, שהעיצה היעוצה לגבי חסה לשרותה במים כ"ג שעות (ראה לעיל שכתבנו שנראה שלאו דוקא. אלא ה"ה זמן ניכר לפני תום כ"ד שעות), ואח"כ יוציאנה כשעה אחת, ויחזור ויתננה במים עוד כ"ג שעות. שבזה יש לסמוך על רוב האחרו' דס"ל דלא חשיב כבוש אלא מעל"ע ברציפות, אבל בסירוגין לא, ואפי' לענין או"ה. ושכ"כ הגר"ז, הפמ"ג והשד"ח. והזכיר דברי הנה"ש שהבאנו לעיל, שיעץ לכרוך החסה במטפחת שרויה במים כשם שעושים בלולב. עיי"ש ויתכן, שכשם שעכשו מצאו שניתן לשמר את ארבעת המינים בתוך ניילון עבה וסגור, אולי ניתן לשמר גם את החסה בתוך ניילון כזה לליל הסדר. ולא ניסיתי זאת). וכן בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"א) שג"כ כתב כן, אלא שסיים שיותר טוב לכורכם בסדינים לחים. ועוד כתב שם (בעמ' קע"ב), שבשעה"ד יוצאים במרור הכבוש במים אפי' מעל"ע, די"א שלא אסרו אלא בכבוש בחומץ. וסיים "וכן נראה עיקר" (וצ"ע אם כוונתו שהעיקר להקל בזה רק בשעה"ד. או שהעיקר כמ"ד שמעיקר הדין מותר לכבוש במים, ורק בחומץ יש לאסור. וא"כ מדוע היקל רק בשעה"ד). וכ"כ להקל בזה בספ"כ (עמ' קל"ז), אם לא משהנו כ"ד שעות רצופות. וראה לעיל בהערה ל"ו דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד. וראה עוד בזה בכה"ח ביו"ד (סי' ס"ט ס"ק רמ"ב וסי' ק"ה סק"ו), שהביא פלוגתא בזה אם כבישה של כ"ד שעות הוי כבישה.


ויש להעיר, שבשו"ת פמ"א (ח"ב סי' קי"א) כתב ע"ד המ"א, דהאי מיירי בשאר ירקות, אך לא בתמכא. שעינינו רואות בחוש, שאע"פ שהוא שרוי במים כמה ימים עדיין עומד בחריפותו, ואין הכבישה במים מבטלת שם מרור ממנו. והוכיח כן מגמ' ברכות ופסחים, שאף שנכבש המרור, ובכ"מ דבר נחשב כבוש אף אם שמוהו במים, מ"מ אם אנו רואים שעדיין יש להם טעם מר, יוצאים בהם. עכת"ד. והב"ד הברכ"י, מחה"ש, שע"ת, כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ב) וחזו"ע (ח"א עמ' תרס"ג). וכתב הגר"ז, דמ"מ טוב להוציא גם החריין מן המים תוך מעל"ע, ויחזור וישרנו, שכל שלא שראו כ"ד שעות, לכו"ע אינו כבוש. והב"ד כה"ח (שם). וכ"מ מספ"כ (עמ' קל"ו ס"ז). וכתב בשם השד"ח, שלענין החריין הסכימו הרבה פוס' לח"י שהיקל בשריית המרור במים.


כבר כתבנו לעיל (בסוף הערה ל"ג) דלפי הרמ"א ביו"ד אף אם לא כובש כל הירק אלא רק חלקו התחתון, מ"מ ע"י הכבישה למטה מפעפע גם למעלה. וראה גם כה"ח שם (ביו"ד סי' ק"ה סק"ח) שהביא מחלו' בזה. ולכן כתב גם בספ"כ (עמ' קל"ו, ושם בפ"א ס"ד), שלכתחי' לא ישרה אפי' חלק מהמרור, דמפעפע ובולע גם מה שחוץ למים. מ"מ לגבי ני"ד כתבו האחרו', עפי"ד הט"ז והש"ך שם, שבדיעבד יש להקל בזה במרור [ראה הסה"ע (עמ' תק"ז)].


וראה עוד בענינים אלה בשד"ח (מע' חו"מ סי' ט"ו סק"ב), חזו"ע (ח"א סי' ל"ו) ואורח משפט למרן הגראי"ה קוק זצ"ל (סי' קכ"ח).


[39]לט. פסחים (דף ל"ט ע"ב), מ"ב (סי' תע"ג ס"ק ל"ח ול"ט), כה"ח (סקפ"ה) וש"א.


[40]מ. דעת המקילים ראה בהערה ל"ח. וכתבנו שם שגם הא"ר שפסק כמ"א, כתב שבשעה"ד יש להקל. והמ"ב (סקל"ח) כתב אמנם שלכתחי' יש להזהר שלא לשרות החריין במים מעל"ע, אך בדיעבד יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים, משום שבחריין הרי חזינן שעדיין יש בו טעם מרור. אלא שהוסיף שנראה לו, שבעלין אין להקל, דאפשר דבהן יוצא טעם המרור ע"י כבישה במים מעל"ע. עכ"ל. וכן נראה שדעת ספ"כ (עמ' קל"ו בהערה). וראה בהסה"ע [(עמ' תק"ז) וצ"ע על דבריו. שכתב בשם המ"ב (שם), שיש להקל בזה בדיעבד רק לגבי הקלחים והתמכא, אבל לא בעלים. והיינו בכל התמכא, ובשאר סוגי המרור רק בקלחים. והרי המ"ב (שם) במפורש כתב שרק לגבי קלח החריין יש להקל בזה, ואף לא לגבי עליו שלו. וגם אם כוונתו שלמד מהמ"ב לגבי עלי שאר סוגי המרור, מדוע לא פסק כמ"ב שגם לגבי עלי המרור הדין כן. ונראה שצ"ל "לגבי הקלחים של התמכא"]. ולכן כתבנו שלמנהג האשכנזים אמנם יש להקל בדיעבד, אם כבר שרו את המרור במים מעל"ע, אך אין להקל בזה בחלק העלים של המרור. ואף שהמ"ב מיירי בחריין בלבד, מ"מ מצד הסברא שאמר נראה דה"ה בעלי שאר סוגי המרור, שגם הם דקים [וראה ספ"כ (עמ' קל"ז) שכתב כעין זאת גבי שריה בחומץ]. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שדינו של המ"ב מדובר בעלים של כל סוגי המרור שדינם ככבוש, ואין נ"מ בין עלי החריין לשאר העלים. עכת"ד. וכן כתבנו לגבי מנהג האשכנזים.


ולגבי מנהג הספרדים, נראה שיש להם להקל בדיעבד בכל חלקי המרור, לכל סוגיו. שכ"כ הגר"ע יוסף בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב), שבשעה"ד יוצאים בו כשהוא כבוש במים מעל"ע, מפני שי"א שלא אסרו אלא בכבוש בחומץ, וכן נראה עיקר. עכ"ד. ולא חילק בין העלים לשאר חלקי המרור. וכ"פ בילקו"י (עמ' 404 סעי' י'). וראה עוד בחזו"ע ח"א (סי' ל"ו).


ומה שכתבנו שאף יברכו ע"כ את ברכת המרור, כן משמע מסתימת המ"ב וחזו"ע שם. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל ממשמעות המ"ב, שודאי יברך ע"כ, שהרי יוצא בזה י"ח.


[41]מא. לעצם דין יציאת י"ח במרור מפורר ומגורד. הנה הגאון מהר"י מליסא בהגדת "מעשה ניסים" כתב שאין יוצאים י"ח בתמכא (חריין) מפורר, כיון שבשל כך מפיג טעם מרירותו. וסמך ע"ד הגמ' בברכות (דף ל"ט ע"א). ואף בשו"ת חסד לאברהם (קמא, חאו"ח סי' נ') יצא להעמיד דברי זקנו הגאון הנ"ל. אלא שבאמת רוב ככל האחרו' סמכו סמיכה להתיר בזה, הלא המה שו"ת בית אפרים, הח"א (וכ"כ בנשמת אדם), הישי"ע, החת"ס, התשובה מאהבה בשם רבו הנוב"י, הגר"א (ראה מע"ר סי' קצ"א, וכדלקמן), המ"ב (סי' תע"ג סקל"ו), ערוה"ש (סי"ד), מרן הגראי"ה קוק זצ"ל באורח משפט (סי' קכ"ד), חזו"ע (ח"א סס"י ל"ו) ועוד. וכתבו שלא רק שיוצאים בו, אלא אדרבא, עדיף לצאת בחריין מפורר שכן עיקר דרך אכילתו היא כשהוא מפורר ומגורד. ועוד, שללא פירורו קשה לאכול ממנו כזית, כפי שצריך כדין. ורק כשהוא מפורר קל לאכול ממנו כשיעור ללא סכנה דאם אוכלו לא מפורר קרוב לומר שיש בו סכנה ואינה מצוה. ויש שאמרו שהגירוד רק מוציא החריפות, אך דוקא אז ניכרת יותר מרירותו. ועוד, שדוקא במפורר נעים יותר לאוכלו, וכן עדיף משום "דרכיה דרכי נועם". ראה מ"ב (שם) ושעה"צ (סקמ"ו), כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ב), חזו"ע ח"א שם (מעמ' תרע"ב ואילך) והסה"ע (עמ' תצ"ט-ת"ק).


גם לדעת הסוברים דבעי לפורר התמכא, אין להשהותו מגולה זמן רב, כדי שלא יפיג חריפותו [שע"ת (סי' תע"ג סקי"א). שו"ת יהודה יעלה. שו"ת בית אפרים. והב"ד כה"ח וחזו"ע (שם)]. ועוד טעם, כדי שלא יכמוש, ואז נכנס למחלו' האם יוצאים במרור כמוש [ראה א"א (סי' תע"ג סעי' א'). ספ"כ (עמ' קל"ו הערה 37) והסה"ע (עמ' תק"ו הערה 14)].


יש מי שכתב שהאוכל תמכא שלם ולא מפורר, לא יצא י"ח, כיון שאוכלו שלא כדרך אכילתו [שו"ת מהרש"ם בשם גדול א'. וראה מל"מ הל' יסוה"ת (פ"ה ה"ח)]. והוסיף, שאף שהתמכא עדיין מר מאוד כשהוא מפורר, ה"ז כדרך אכילה משום דרחמנא אחשביה ומצותו בכך [מהרש"ם (שם). והב"ד הסה"ע (עמ' ת"ק)]. ועוד בענין המרור, אי בעי דרך אכילה, ראה באורך וברוחב בחזו"ע (ח"א סי' ל"ז). עיי"ש.


י"א שיאכל מעט מהתמכא השלם, וישלים לכזית מהתמכא המפורר [שו"ת חסד לאברהם הנ"ל. ברכת הפסח. דרכי חיים ושלום ועוד. הב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תר"פ) והסה"ע (שם)]. וי"א שבתמכא המפורר אין מצטרף לשיעור מה שעמד בשטח העליון של הכלי הפתוח, שהופגה חריפות מרירותו ואינו יוצא בזה [שו"ת התעוררות תשובה. והוסיף שאין איסור לאכול גם את החלק העליון, דלא אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. והב"ד בחזו"ע (עמ' תרע"ח). ועיי"ש מש"כ ע"כ. וכ"כ בהסה"ע שם בשם התשובה מאהבה].


כתבו החת"ס (בהגהותיו לסי' תע"ג ס"ה) ומרן הגראי"ה קוק זצ"ל (באורח משפט סי' קכ"ד), דאין שיעור לטעם המר שבמרור, וכל שנרגשת בו מרירות מעט שֵם מרור עליו, ויוצאים בו י"ח. והוסיף שם באורח משפט, שאדרבא נכון להניחו שיפיג מרירותו, ורק תשאר בו מעט מרירות. עיי"ש. וראה רש"י פסחים (דל"ט, ב' ד"ה "לא שנו").


מה שכתבנו שיש הנוהגים לפורר התמכא לאחר שובם מביהכ"נ, כ"כ במע"ר (סי' קצ"א) בשם הגר"א, וכ"כ הח"א (כלל ק"ל ס"ג. ובנ"א סי' ל"ד). וגם המ"ב (בסי' תע"ג סקל"ו) כתב בשם הגר"א, שהנהיג שלא לפורר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ, כדי שלא יפוג הטעם, דאז אינו יוצא בו. אלא יפורר אותו אחר ביאתו, ויכסנו עד תחילת הסדר. ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו, ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאוכלו בטוב. עכ"ד. וזאת אע"פ שבשל כך מתעכב מלהתחיל הסדר.


ומה שכתבנו שיש לגרדו בשינוי, הוא עפ"י הרמ"א (סי' תק"ד ס"ג), המ"ב (סקי"ט), שעה"צ (ס"ק ל"ב ול"ג), ספ"כ (עמ' קל"ג הערה 25) וש"א. ומה שכתבנו ששינוי הוי כגון שיגרדוהו על המפה, ג"ז כתב הח"א והמ"ב (סי' תק"ד שם).


ואמנם בבאור הגר"א ובמ"ב (סי' תע"ג) לא הזכירו כלל דין שינוי. וראה מ"א (סי' תק"ד סק"ז) שכתב לאסור לטחון ביו"ט, ובסוגרים כתוב שם דהו"ד בלא שינוי. ובמחה"ש שם כתב שתוספת הסוגריים הינה טעות, והמ"א אסר לגמרי. ואף בשו"ע הגר"ז (סי' תק"ד ס"ד) הב"ד המ"א לאסור לגמרי. אך הא"ר כתב להתיר בשינוי, וכ"כ הח"א (כלל פ"ג סעי' א'), והמ"ב (שם בסי' תק"ד). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, דשרי לגרד החריין ביו"ט עצמו, אך צריך לגרדו בשינוי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שרוצה לאכול את החריין דוקא חריף, אינו צריך לגרדו בשינוי, כיון שבמקרה זה לא היה יכול לגרדו מבעו"י. עכת"ד. וראה פעולת שכיר על מע"ר (ס"ק קע"ב) וכה"ח (סי' תק"ד סקל"ד).


ובענין אכילת החריין המפורר, אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שאין מערבים אותו עם סלק כדי להקל על אכילתו, אלא אוכלים אותו ללא תערובת כלל, ולא כשאר ימות השנה שרגילים לאוכלו מעורב עם סלק. עכת"ד.


כפי שכתבנו לעיל, לאחר שגרדו את החריין, אין להשהותו זמן רב מגולה, שלא יפיג חריפותו. ובשו"ת יהודה יעלה (חאה"ע סי' רנ"ח סק"ו) כתב שלא להשהותו כך אלא כשעתיים עד שלוש שעות, שבזה אינו מפיג טעמו [והב"ד חזו"ע (ח"א סי' ל"ו)]. וכ"מ ממש"כ המ"ב (בסי' תע"ג בשם הגר"א) שהרי יוצא שמשהים אותו מגולה כזמן זה. ומתוך זה מובן שאין לגרד התמכא בחו"ל בליל יו"ט א' (היינו בליל הסדר) לצורך ליל יו"ט שני של גלויות, שאז פגה חריפותו [וכ"כ ספ"כ (עמ' קל"ד)]. ועוד, דהוי מכין מיו"ט א' ליו"ט שני [כמבואר לאיסור בשו"ע (סי' תק"ג סעי' א') ומ"ב (סק"ג). וכן מבואר בני"ד בכה"ח (סי' תק"ד סקל"ו) בשם הח"א וש"א. וכתב בשם הרשב"א, שמותר לדוך דוקא מה שצריך לאותה סעודה, ואמנם ראה בשעה"צ (סי' תק"ד סקל"ז) שכתב בשם הח"א בשם הרשב"א דמותר לחתוך ולכתוש רק לבו ביום. והמעיין בח"א יראה שכתב בשם הרשב"א דשרי רק לאותה סעודה. ולא זכיתי להבין המ"ב בזה].


אלא שיש מהפוס' שכתבו, שאפי' להכין מערב יו"ט א' (היינו מערב פסח, שהוא עדיין חול), שאין בו איסור הכנה, ג"כ אין לגרד התמכא ליו"ט שני, דכ"ש שמפיג חריפותו [יסוש"ה (שער ט' פ"ד), וכתב שניסה הוא עצמו, ונוכח שפגה החריפות בליל יו"ט שני. אפי' כשהיה בכלי סגור. והב"ד הסה"ע (עמ' תק"א). ואמנם ראה במ"א (סי' תק"ד סק"ז), ושעה"צ (סקל"ג) שכתבו הטעם דבעי לפורר בשינוי, דהרבה פעמים אין מפיג טעמו כשמכסים את התמכא היטב. ולכן הו"ל להכינו מעיו"ט. וראיה לזה, שהרי פעמים עושים תמכא ליומיים או שלושה ימים. עכת"ד. ומוכח מדבריהם שאם מכסים התמכא היטב, יכולה לעמוד בחריפותה ב' עד ג' ימים. וא"כ ודאי דיכול לכותשו בעיו"ט לצורך ליל יו"ט שני, דהוי מעט יותר מעל"ע. ושמא יש נ"מ אם החריין ממלא את כל חלל הכלי אליו הוכנס, או שיש הרבה אויר בכלי שאז חריפותו פגה. וכ"כ הפוס' גבי המרסקו בתחילת הסעודה, שיפזר את החריין. כמבואר לקמן (בהערה מ"ב), וצ"ע]. וכן אם חל ע"פ בשבת, אין לפורר התמכא בערב שבת (היינו ביום ששי) לצורך מוצש"ק שבו חל ליל הסדר [הסה"ע (עמ' תק"א) בשם הגדת מועדים וזמנים]. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם מגרדים החריין קודם השבת, וליל הסדר חל במוצאי בשבת, צריך לשומרו במקום שלא תפוג חריפותו במשך השבת. עכת"ד.


ומי שבכ"ז כתש את כל התמכא מערב פסח גם לצורך יו"ט שני, או כשחל ע"פ בשבת וכתשו מיום ששי לצורך ליל פסח שחל במוצש"ק, יניחו בכלי סגור היטב, ויכול לצאת בו י"ח כל עוד לא פגה חריפותו ממנו [ויגד משה (סי' כ"ה סק"ט). והב"ד הסה"ע (עמ' תק"א). ונראה דסמך ע"ד המ"א ושעה"צ (שם בסי' תק"ד). וראה בהערה הבאה, שיש מתירים לכותשו לכתחי' לפני כניסת החג, ואף סוברים שיש לנהוג כן לכתחי'].


[42]מב. כ"כ הח"א (כלל ק"ל ס"ג), שיכול לפורר ביום (היינו בע"פ) על הריב אייזין (פי' פומפיה), ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר, ואז יפזר אותו על קערה שיפיג חריפותו. ע"כ. וכ"כ בספ"כ [עמ' קל"ד. ועיי"ש (בהערה 26) שכ"כ בשם שו"ת מהרי"א (סי' קל"ט). והוסיף, שכיון שכיום אפשר לסגור התמכא בכלים הרמטיים, כך שלא תצא ממנו המרירות גם לאחר כמה ימים, לכאו' נכון לטחון החריין בעיו"ט, ולסוגרו היטב. עיי"ש]. והוסיף, שמ"מ נכון שלא לטוחנו כמה ימים קודם לכן, אף שסוגרו היטב בכלי. וכ"כ הסה"ע (עמ' ת"ק-תק"א). וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם המ"א ושעה"צ (בסי' תק"ד). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאכן אין זה רק מנהג שיש הנוהגים אותו, אלא באמת טוב לרסקו מבעו"י, כיון שלדעת הרמ"א יש לכתחי' לעשות כן מבעוד יום. והוסיף, דמ"מ ד"ז אמור גבי מי שאינו רוצה לאוכלו חריף לגמרי. אך אם אכן רוצה לאוכלו חריף לגמרי, רשאי לרסקו אף ביו"ט עצמו. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל בהערה מ"א.


והטעם, כתבו הפוס' דהוא כדי שמיד בבואו לביתו מביהכ"נ יוכל להתחיל הסדר. ועוד, לחוש לדעת האוסרים לכותשו ביו"ט אפי' בשינוי [ספ"כ (עמ' קל"ד), והסה"ע (עמ' ת"ק ותק"א). ומש"כ שם בהסה"ע הטעם הראשון בשם הח"א, לא מצאתי כן בח"א].


[43]מג. כך עולה מהמ"ב (סי' תע"ג סקל"ו). וראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' י', י"ב). ויש להעיר על מש"כ בספ"כ (עמ' קל"ד) גבי ליל יו"ט שש"ג, או גבי ע"פ שחל בשבת, "נכון שלא לטוחנו יום קודם ליל הסדר כדי שלא תפוג חריפותו. ואם יש לו כלים הנסגרים הרמטית... אפשר להקל לטוחנו קודם". עכ"ל. ונראה דא"ז אמור גבי ע"פ שחל בשבת, דאיסור גמור הוא. וגם מש"כ שאפשר לטוחנו קודם לכן, הו"ד לגבי עיו"ט ראשון עבור יו"ט שני.


[44]מד. מ"ב (סי' תע"ג סקל"ו). וזאת אף שפסק כדעת הגר"א שאם חל בחול יש לפוררו דוקא בשובו מביהכ"נ. וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ד).


ובענין כשחל ליל הסדר בשבת, ושכחו לפורר התמכא (חריין) מבעו"י. ראשית עלינו לדעת, שבשום אופן שהוא אין לגרד החריין (וכן לרסק שאר פירות) בכלי המיוחד לכך שמשתמשים בו לצורך זה בשאר ימים. [עפ"י שו"ע (סי' שכ"א סעי' י'). מ"ב (ס"ק ל"ו ומ"ה), בה"ל (ד"ה "לפרר" ו"מידי"). כה"ח (ס"ק ל"ח וס'). שש"כ (פ"ו ס"ב), וש"א].


ובענין אופן ההיתר:


כתב מרן (בסי' שכ"א ס"ז), שמותר לדוך בשבת פלפלין אפי' הרבה ביחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה. ע"כ. וכתבו האחרו', דה"ה שידוכם ע"ג השלחן וכדו', דהוי תרי שינויי: דבקתא דסכינא אינו כלי המיוחד לכך, וגם אין דרך לדוך ע"ג השלחן [מ"ב (שם סקכ"ה). כה"ח (סק"מ) וש"פ]. והיתר זה אמור הן לענין גירוד החריין (כגון שיגרדנו על השלחן בכלי שאין רגילים לגרד בו. ואמנם במציאות קשה למצוא כלי כזה, שאכן אפשר יהיה לגרד בו את החריין), והן לגבי ריסוק פירות [כגון לחרוסת שמרסק תמרים, אגוזים וכדו'. ואע"ג שמרן כתב ד"ז רק גבי פלפלין שהם תבלינים, מסברא פשוטה נראה שכ"ה גם גבי פירות. וכבר כתב מרן (בב"י סי' שכ"א, ד"ה "כתב האגור") בשם שב"ל, שבני"ד קתא דסכינא הוי שינוי גמור ואין זו טחינה, ולכן מותר לכתחי'. ע"כ]. וכ"ה הן לספרדים הן לאשכנזים (שכ"פ מרן, המ"ב כה"ח וש"פ).


ואמנם ישנו אופן נוסף להתיר דיכת החריין (וריסוק פירות החרוסת) בליל הסדר שחל בשבת. שהנה מרן בב"י (סי' שכ"א) הביא את דעת הרשב"א, שאם חותך את הירק ע"מ לאוכלו לאלתר, שרי, אפי' חותכו דק דק [וכתב היראים דשיעור דקותו לא נודע לנו. הב"ד בה"ל (סי"ב ד"ה "המחתך"). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, דמה שנא' חתיכות גדולות קצת היינו שינוי מהגודל שרגיל לחתוך ביום חול. והוסיף, שזה תלוי בכל אדם ואדם כפי רגילותו בחול. והזכיר עוד את דברי הבא"ח שהמנהג בבגדאד היה להקל בדברים אלה, אך נראה שאין דעתו נוחה מכך]. וטעמו של הרשב"א, שלא נאסר על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. וכ"פ מרן במסקנתו בב"י, שמותר לחותכם ע"מ לאוכלם מיד, ואפי' אם א' מחתך לצורך כל בני הסעודה, שרי. ואמנם בסו"ד כתב, שנכון הדבר להזהירם שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ויאכלום לאלתר, וכל כה"ג לית ביה בית מיחוש לד"ה. ובאמת בשו"ע (בסי' שכ"א סי"ב) סתם דבריו בזה, וכתב שהמחתך ירק דק דק חייב משום טוחן. אלא שכתב שם הרמ"א, דכ"ז לא מיירי אלא כשחותך ומניח. אבל אם לאוכלו מיד, הכל שרי, מידי דהוה בורר.


ואמנם, השלטי גיבורים פקפק ע"ד הרשב"א בזה, והב"ד המ"א. וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב והא"א (ניימרק) להחמיר בהיתרו של הרשב"א [והב"ד בלוי"ח (סי' ס"ב)]. אלא שרבים מן האחרו' העלו להקל בזה כדברי מרן בב"י וכרמ"א. שכ"כ הא"ר, שו"ע הגר"ז, האג"ט (טוחן סקכ"ד), שו"ת זב"צ, ורי"ח בשו"ת רפ"ע (ח"א סי' י"ט). והניף ידו עוד בספרו הבא"ח (ש"ש פר' "משפטים" ס"ב).


ומרן אמנם סיים דבריו בב"י שמ"מ נכון הדבר שיחתכום חתיכות גדולות קצת, אך כבר כתב המאמ"ר ע"כ שכ"ז הוא רק לרווחא דמילתא, וחומרא בעלמא היא. והוסיף שהמנהג פשוט לחתוך הירק דק דק לסעודות שבת ע"מ לאוכלו לאלתר. ע"כ. וכ"כ הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל בספרו אור לציון (שם), דמש"כ מרן בב"י לחתוך חתיכות גדולות קצת, הוי לרווחא דמילתא. ואמנם מרן כתב להקל בזה רק בב"י, אך כפי שכתבנו הרי בשו"ע (שנכתב לאחר הב"י) סתם להחמיר בזה, ולכאו' דעתו לאסור, אף במכין לאוכלו לאלתר. אלא שכבר כתב ע"כ הגרב"צ אבא-שאול שליט"א בספרו אור לציון (סי' כ"ח), דמ"מ ע"י שינוי יהא מותר, כמבואר בתוספ'. ועוד, דאז הוי איסור מדרבנן, ובזה לא החמיר בשו"ע, דאז אזלינן בתר רוה"פ הסוברים שאין בזה דין מחתך (עיי"ש שכתב שהמרסק בשיני המזלג הוי שינוי ומותר כך לרסק חצילים, בננות ותפו"א לעשיית פירה).


והגר"ע יוסף זצ"ל העלה, שמעיקר הדין יש להקל בזה כדברי הרשב"א, כמובא באורך וברוחב בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' כ"ז) וספרו לוי"ח (סי' ס"ב). ורק הוסיף, שיש מחמירים לחתוך החתיכות גדולות קצת. ואע"פ שאין זה מעיקר הדין, מ"מ המחמיר תע"ב. וראה עוד מש"כ ביבי"א (ח"ד סי' ל"ח סק"ג ואילך), ובקובץ "קול סיני" (מלאכת טוחן).


והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמי שיש לו רק חריין לצורך המרור ושכח לכותשו לפני שבת, וליל הסדר חל בשבת, יחתכנו בכל שינוי שהוא, כגון שיחתכנו לחתיכות גדולות קצת. עכת"ד.


נמצאנו למדים שלמנהג הספרדים י"א שמעיקר הדין מותר לחתוך דק דק ירקות בכלל ואת החריין בפרט, גם כאשר ליל הסדר חל בשבת. אלא שטוב לחותכם חתיכות גדולות קצת. ויש מהם הסוברים שמעיקר הדין יש לחתוך את החריין או שאר הירקות בשינוי, כגון חתיכות גדולות קצת.


ואמנם מנהג האשכנזים שנוי במחלוקת. שאמנם הרמ"א (שם) כתב להקל. ומרן הח"ח במ"ב (סי' שכ"א סקמ"ה) כתב שיש המפקפקים ע"ד הרמ"א בזה (הוא המ"א בשם שה"ג). והוסיף, שגם בב"י כתב להזהר לחתוך חתיכות גדולות קצת. ומטעם זה כתבו כמה אחרו' (מט"י הח"א וש"א) דנכון לנהוג כך ולחתוך חתיכות גדולות קצת. אלא שסיים, דמ"מ הנוהגים לחתוך דק דק אין למחות בידם, דיש להם ע"מ שיסמוכו. אך לא יעשו כן אלא רק לאחר יציאתם מביהכ"נ, דהו"ד סמוך ממש לסעודה. עכת"ד. ונראה שלדעתו ראוי מאוד שלא לסמוך על קולא זו, ולכן יש לחתוך הירק לחתיכות גדולות קצת. אך מ"מ מעיקר הדין מותר הדבר, ולכן המיקל בזה ועושה מעשה אין למחות בידו, ורק שיעשה כן סמוך ממש לסעודה.


ודא עקא, שאמנם החזו"א (או"ח סי' נ"ז) פקפק ע"ד הרשב"א הנ"ל, והעלה להחמיר בחיתוך דק דק אף כשעושה ע"מ לאוכלו לאלתר. והלך בעקבותיו בספר שש"כ (מהדו"ב פ"ו סעי' ו', ועיי"ש בהערות י"ג, י"ד וכ'). אלא שבאמת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (כרך ו' סי' ע"ד עמ' קמ"א) כתב לדחות פקפוק החזו"א ע"ד הרשב"א, וכתב שזהו דעת יחיד נגד כל הפוס', ושכן המנהג פשוט להקל [וראה עוד מש"כ הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בתשובותיו על "הלכות שבת" (ח"ד סק"ב). לוי"ח (סס"י ס"ב), ושש"כ (מהדו"ב פ"ו הערה כ')].


לכן נראה, שכיון שגם למנהג האשכנזים הדבר שנוי במחלוקת, הרי שהמיקל לחתוך את החריין (או שאר פירות וירקות) דק דק, ועושה כן ממש סמוך לסעודה, יש לו ע"מ לסמוך. אך כדי לצאת גם דעת המחמירים (הסוברים שיש בכך איסור דאו') נראה שראוי מאוד לחתוך את החריין (או שאר הפירות לחרוסת) בחתיכות גדולות קצת. ומ"מ מי שקשה לו לאכול חתיכות גדולות מהחריין, יכול לסמוך על המקילים, בפרט דהוי לצורך מצוה, דמרור וחרוסת מצוה הם. וכ"כ בשש"כ (פ"ו סוף הערה י"ז).


ואמנם הנוהגים לילך בתר דעת החזו"א, עליהם להחמיר בזה יותר, וצריכים הם לרסק את החריין או הפירות בשני שינויים [כגון בכלי שאינו מיוחד לכך, ועל גבי השלחן, וכמש"כ מרן (שם בסעי' ז'). ומ"מ לא נראה שלחזו"א וסיעתו יש להקל בני"ד בשינוי א', דאז רק הרויח דאינו אלא איסור מדרבנן, ואע"ג דהוי לצורך מצוה לא נראה להקל. וגם מה שעושה לאלתר, הרי לחזו"א אין זה מעלה ולא מוריד, וכנ"ל). ולפלא שבספ"כ (עמ' קל"ה) הרגיל לילך בתר דברי החזו"א היקל בזה, ואף לא הזכיר דבריו כלל (עיי"ש בהערה 30). וראה עוד בזה בשש"כ [(פ"ו סעי' ח'). ועיי"ש שאסר למעך בננה או עגבניה בשבת, והתיר רק לצורך קטן, ובשינוי, וזאת אף שלא ע"מ לאכול לאלתר. ואמנם באותו ספר (במהדו"ק פ"ו ס"ג) כתב בפשטות להתיר בזה לכולם כשעושה כן בשינוי. ועוד ראה (שם במהדו"ב בסעי' ז') שאסר למרוח אבוקדו או בננה על הלחם, אא"כ הם רכים מאוד מאוד, ואילו במהדו"ק (בסעי' ו') היקל גם בזה ללא תנאי. ואכמ"ל].


ויש להעיר, שאמנם ההיתר דעושה לצורך אכילה לאלתר כתבו הרמ"א גבי מחתך ירק (וה"ה פירות), אלא שממש"כ בשעה"צ (סי' שכ"א סק"ל) בשם המ"א והגר"א עולה דגם בדיכת התבלין די שעושה לאלתר ובכלי שאינו מיוחד לכך. ואמנם לפי מש"כ שם בשם הא"ר נראה שיש להסתפק בהיתר זה (דלאלתר) גבי דיכת תבלינים [ובשש"כ (פ"ו הערה כ') כתב הטעם, דהואיל ואין התבלינים נאכלים בפ"ע, לא שייך בזה הטעם של אין טחינה באוכלין. עיי"ש]. ומ"מ נראה שדעת המ"ב בשעה"צ להקל בזה כמ"א והגר"א. ובשש"כ שם הוסיף בשם ש"ש ובשם האג"ט שכתב בשם הריב"ש, דלדעת הרשב"א אין חילוק בין כל מיני הטחינה. עיי"ש.


ואמנם כ"ז אמור גבי דיכת התבלין, ריסוק הפירות ומיעוכם. אך ראוי לציין שלדעת הגר"מ פיינשטיין [בתשובותיו על הל' שבת, הב"ד שש"כ (מהדו"ב פ"ו הערה י"ז)], כל ענין הטחינה הו"ד כשנעשו פירורין דקין כטחינת הקמח. אך אם מועך הירק או הפרי והוא נשאר חתיכה א', אף שנעשה רך מאוד, לא שייך בזה טחינה. וכתב בשש"כ (שם), דלפי"ז מותר למעך הבננה. אך נראה שלצורך עשיית החרוסת, דצריך למעך פירות שונים, אין הפירות נשארים חתיכה א', שהרי מתערבים הם לעיסה א', לכן לא שייך היתר זה. ועוד לגבי מיעוך וריסוק ראה בחזו"א (סי' נ"ז ריש עמ' 166), באג"מ (כרך ו' עמ' 141) ויחו"ד (ח"ה סי' כ"ז).


לסיכום, מצינו שני אופנים להתיר בליל הסדר שחל בשבת (ובשאר השבתות) דיכת תבלינים, וריסוק ומיעוך פירות או ירקות: א. כשעושה כן בשני שינויים (כגון בקתא דסכינא וע"ג השלחן). ב. למנהג הספרדים י"א שמותר לדוך, לרסק ולמעך דק דק, אם עושה כן ממש סמוך לאכילתם (ופירושו ראה לקמן בסמוך). והמחמיר לחתוך חתיכות גדולות קצת, תע"ב. ויש מהספרדים האומרים שצריך לדוך, לרסק או למעך סמוך לאכילה, ונוסף ע"כ יש לעשות זאת בשינוי אחד. ולמנהג האשכנזים, גם מהם י"א שמותר לחתוך החריין ושאר פירות וירקות דק דק אם עושה כן ממש סמוך לאכילת המרור (גבי חריין) והחרוסת [ולא שיעשה כן לפני הסדר כשחוזר מביהכ"נ, דזה אינו נחשב כלל סמוך לסעודה, דהוי כשעה או שעתיים קדם אכילתן בשל אמירת ההגדה וההלל, ויתכן שע"כ כתב המ"ב (סי' שכ"א סקמ"ה) שקרוב הדבר לומר שחייב חטאת. וכן העיר בצדק בספ"כ (עמ' קל"ה). וראה בב"י (רס"י שי"ט), ארבע שיטות לענין ברירה לאלתר. ונפסק להלכה שמותר לברור סמוך לסעודה שעומד לאוכלה. וה"ה בני"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שכל שעומד תוך שעה אחת קודם לסעודה הוי לענין זה דכותש ומרסק כדין סמוך לסעודה. והוסיף שזה מדובר על תחילת הברירה או חיתוך וריסוק הירקות ולא על סיום מלאכות אלה. אך במקרה שצריך להכין סעודה גדולה וצריך למשל לברור כשלוש שעות או יותר, שרי להתחיל קודם לכן, ובלבד שיגמור להכינם תוך שעה קודם לסעודה. עכת"ד. וכן מצאתי בחוברות הל' שבת לגר"מ אליהו זצ"ל, דיני בורר, שכתב עפ"י כה"ח (סי' שי"ט סקי"א) בשם הבא"ח כדברים הללו. וראה עוד רמ"א (סי' שי"ט ס"א), מ"ב (ס"ק ד', ה'). בה"ל (ד"ה "וכל"). כה"ח (ס"ק ט' וי"א), שו"ת אז נדברו (ח"ו עמ' ע"ב), ושש"כ (פרק ג' הערות קפ"ד וקפ"ה). ועיי"ש גם בסעי' ס"ג. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פל"א סעי' ג' וי'). ואכמ"ל]. ומ"מ ראוי שיחתוך חתיכות גדולות קצת, אא"כ קשה לו לאכול חתיכות כאלה. וי"א (כחזו"א) שאין מועיל לעשות כן סמוך לסעודה, אלא שבכל מקרה בעי שני שינויים. וראה עוד בזה ברפ"ע (ח"ב סי' מ"ב).


ובכל אופן יש לזכור שאין לדוך, לרסק או למעוך בכלי המיוחד לזה, כפי שעושים בשאר ימות החול. וכמובן שבכל מקרה ששכחו לגרד את החריין מבעו"י, עדיף לאכול חסה מאשר את החריין (וממילא כתבנו כן לעיל בפרקנו שפה בארה"ק יש להדר ליקח חסה כמרור). וכעת עמד קנה במקומו.


[45]מה. לגבי השיעור לאדם בריא, כ"כ כה"ח (סי' תפ"ו סק"א). ודחה שם דברי הגר"ז שכתב שכל דבר שהוא מד"ס ששיעורו כזית יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה. וכתב ע"כ כה"ח דנראה דהו"ד שיוצא בדיעבד, אם אין לו כחצי ביצה, או שאינו יכול לאכול יותר משליש ביצה, אבל על המרור אין לברך אם אוכל פחות מחצי ביצה, משום סב"ל. וכיון דכמה פוס' ס"ל דשיעור כזית הוא כחצי ביצה, כיצד יברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". ועוד, דאין להקל בזה, כדי לצאת לכו"ע. עיי"ש. וכעין זאת פסק לדינא הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד [(ח"א סי' ט"ז). וראה גם בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ג הערה ה') שכתב כן בשם הרב שבח פסח], וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין נ"מ בחישוב שיעור כזית לחיובי דאו' (כמו כזית ראשון של מצה) לבין חיובי דרבנן, ככזית מרור או שאר כזיתים של המצה. כמבואר כל זה לקמן בקונטרס שיעור כזית (ח"ו סק"ג).


ולענין הברכה למי שקשה לו, ומיקל לאכול כזית בשיעור שליש ביצה. כבר כתבנו לעיל שלדעת הרב כה"ח במקרה זה לא יברך על אכילת המרור. וכן היא דעת הגר"ע יוסף זצ"ל כפי שכתב בחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ב), והוסיף הטעם, משום דהוא לא מהני לדעת מרן (בסי' תפ"ו) שכתב דשיעור כזית י"א דהוא כחצי ביצה. וכ"מ ממש"כ בחזו"ע ח"א (עמ' תקט"ז). ואמנם ראה מש"כ הגר"ע יוסף עצמו בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' ט"ז עמ' נ"ב), שכתב שהן למצה והן למרור יש להקל לחולה או לזקן שקשה להם, שיאכלו כזית בשיעור שליש ביצה, ולא הזכיר כלל שלא יברכו ע"כ. ונראה מדבריו שם שאכן יכולים הם לברך ע"כ. ומ"מ כיון שבחזו"ע (ח"א וח"ב) כתב בהדיא שלא יברכו, נראה שלדעתו העיקר להלכה שלא יברכו. ואכן כעבור זמן דנתי לפניו בני"ד, ואמר לי שלדינא לא יברכו ע"כ, מדין סב"ל. וכמבואר לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית, (חלק ו' סק"ג). עיי"ש. וראה גם לעיל פרק ז' הערה מ'. וראה גם בילקו"י (עמ' 400 סעי' כ"ב ועמ' 404 סעי' י"ב) שכתב שדעת הגר"ע יוסף זצ"ל שלא יברכו ע"כ.


לעומת זאת הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שמי שקשה לו, כגון חולה או זקן, שהתירו לו לאכול כזית בשיעור שליש ביצה, אף יברך על אכילת המצה והמרור. עכת"ד. ראה בקונטרס שיעור כזית (ח"ו סק"ג) מש"כ בשמו בענין זה, מדוע לא אמרינן בכך סב"ל. וראה לקמן בהערה נ"ה, שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל עדיף שמי שקשה לו לאכול כזית בכא"פ, שיאכל תחילה כעשרים גרם תוך ארבע דקות, ואח"כ ישלים לכשלושים גרם תוך חמש דקות נוספות.


ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין אדם בריא שיכול לאכול כזית בשיעור חצי ביצה, ומ"מ לא אכל אלא כזית בשיעור שליש ביצה, היצא בזה י"ח בדיעבד. וענה לי שאדם זה ישוב לאכול עוד כזית בשיעור חצי ביצה, אך לא יברך ע"כ בשנית. ואם אינו יכול לאכול עוד, יצא בדיעבד י"ח באכילתו הראשונה, מדין חולה. ושכן הדין הן למצוות מדאו', והן למצוות דרבנן. עכת"ד. ונראה שאם יכול הוא רק להשלים לכזית של כחצי ביצה תוך כא"פ מתחילת אכילתו הראשונה, א"צ לאכול עוד כזית שלם נוסף, אלא רק ישלים השיעור בכא"פ. ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בענין מה שאמר שיוצאים בדיעבד י"ח באכילת כזית בשיעור שליש ביצה, האם במרור ובכורך כשהקלח משקלו הסגולי יותר מהמים, נאמר שיוצאים בדיעבד רק בנפח של שליש ביצה, כי משקלו הסגולי גדול מהמים. וכן חולה וזקן יצטרכו למדוד שיעור שליש ביצה בנפח, ואם שוקלים יצטרכו להתחשב במשקל הסגולי של הקלח. ואמר לי שאכן כך. עכת"ד.


[46]מו.


ענף 1: עיקר הדין בני"ד לאשכנזים.


בענין מה שכתבנו שאדם בריא צריך לכתחי' לאכול כזית מרור בשיעור כזית המצה הראשון, והיינו כשיעור כזית למצוה שחיובה מדאו'. באמת נחלקו האחרו' בדבר זה. די"א שכיון שמרור בזה"ז דרבנן, הרי אפשר לסמוך על מ"ד שכזית הוי שליש ביצה [שו"ע הגר"ז (סי' תפ"ו סק"א). והב"ד כה"ח (באותו סי'), כנ"ל (בהערה הקודמת)]. וי"א שכיון שמברך על המרור, יש להחמיר כמ"ד שכזית הינו חצי ביצה [ח"י (סי' תע"ג סקמ"א). והב"ד המ"ב (באותו סי' סקמ"א). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שישנם שני צדדים להחמיר בשיעור כזית מרור: א. דצריך לברך עליו. ב. דיש לו שורש בדאו', שהרי בזמן ביהמ"ק היה חיוב מדאו' לאוכלו. עכת"ד].


ואמנם מרן הח"ח הכריע בזה, וכתב (בסי' תפ"ו סק"א) שלענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה. אך לכתחילה, כיון שצריך לברך על המרור, נראה דאין להקל בזה, אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו, יכול לסמוך ולאכול רק כשליש, וכנ"ל. עכ"ל. ובשעה"צ שם (סק"ג) כתב דהוא עפ"י סברתו, ולא הזכיר שם דעת הח"י שהביא הוא עצמו (בסי' תע"ג) שם. ומ"מ נראה שאדם שמקילים לו לאכול הכזית מרור בשיעור שליש ביצה, אינו צריך להיות במצב שעלול ליפול למשכב יום או יומיים אם יאכל המרור. שהרי במקרה זה פטור הוא לגמרי מכך, וכמ"ש לקמן בפרקנו בהערה נ"ה. עיי"ש.


ואמנם אין המ"ב יחיד בהכרעה זו. שכ"כ גם הח"א (כלל ק"ל סעי' א'), והקיצוש"ע (סי' קי"ט ס"ז). ואף הגרא"ח נאה זצ"ל בספרו שיעו"ת (עמ' קצ"ד) כתב, שכיון שמרור בזה"ז דרבנן, יש להקל כמ"ד שכזית הינו פחות מעט משליש ביצה. אך זאת רק למי שקשה לו לאכול שיעור 25.6 גר' (שהוא שיעור חצי ביצה לשיטתו). ואמנם בספרו שיעו"צ (עמוד ע') כתב שכזית מרור שהוא מצוה מדרבנן הינו כשליש ביצה, אלא שבשיעו"ת, ששם נחית לדינא בנידון זה, הכריע (בעמ' קצ"ד), שכ"ה רק למי שקשה לו. והיינו לכל שאר אדם יש לנקוט שכזית דמרור הינו כשיעור שאר זיתים דאו'. והניף ידו שנית בספרו שיעו"מ (עמ' קפ"ב). וגם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בסוף ספרו שיש"ת (עמ' ע"א). ובספרו קה"י (סס"י ל"ח), כתב להקל בשיעור כזית במרור, אך גם הוא הוסיף דהו"ד ל"מי שקשה עליו אכילת כזית גדול". ע"כ. וראה לקמן בנספחים, במכתבו של הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א שכתב לי, שהחזו"א סבר שמעיקר הדין שיעור כזית (גם למצוות דאו') הינו כגר"ח מוולוז'ין (והיינו כשיעור זית בינוני שלנו היום), ושעל שיעור זה גם צריך לברך. עיי"ש. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל מה הטעם שהקלו בכך המ"ב והגרא"ח נאה למי שקשה לו. הרי לכאו' זה ספק ברכה לבטלה שמברך "על אכילת מרור", וסב"ל. וענה לי, שאחרת יוצא שחולה או זקן זה לא יוכל לברך כלל ברכות אלה. ושאלתיו, שהרי בשו"ע פסק ששיעור כזית הוי חצי ביצה. וענה, דאפ"ה יכול לסמוך בני"ד על הרמב"ם שכזית הוי שליש ביצה. ועוד שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם כוונת המ"ב (בסי' תפ"ו) שחולה יברך גם על מצוות מדאו' כשאוכל כזית בשיעור שליש ביצה. דאם לא יברך, מדוע על מצוות דרבנן כן יכול לברך. ואם כן מברך, א"כ מנ"מ בין מצוות דאו' לדרבנן. הרי בשניהם אדם בריא צריך לכתחי' ליקח כזית בשיעור חצי ביצה, בין אם מברך ע"כ, בין אם לאו. ובשניהם די לחולה לאכול ולברך על כזית בשיעור שליש ביצה. ואמר לי הגר"ש ישראלי שאכן כך. שאין נ"מ בין מצוות מדאו' לבין מצוות מדרבנן. ובשניהם בריא תמיד צריך ליקח כזית בשיעור חצי ביצה אף במצוות דרבנן שלא מברך עליהן. וחולה די לו בכזית של שליש ביצה, ואף מברך ע"כ. וזה פשט המ"ב שם (בסי' תפ"ו). וכעבור זמן כשעיינתי בדבר שוב, שאלתיו שמא בכ"ז יש נ"מ ביניהם לדעת המ"ב, והיא שבמצוות דרבנן יוצא אף בריא בדיעבד בכזית של שליש מצה, וכמש"כ בהדיא המ"ב. משא"כ במצוות דאו' לא כתב להקל בזה לבריא אף בדיעבד. ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שגם בדבר זה אין נ"מ בין דאו' לדרבנן, ואף בריא יכול לסמוך בדיעבד ע"ד הרמב"ם שכזית הוי שליש ביצה, אף במצוות דאו'. עכת"ד. וראה לקמן בפרקנו הערה נ"ג. לאור האמור עולה, שלמנהג האשכנזים אדם בריא בעי לאכול כזית מרור בשיעור חצי כביצה, כמו כזית מצה מדאו'.


ענף 2: זמן אכילת הכזית מרור.


ולענין זמן אכילתו, ראה לקמן בפרקנו בהערה נ"ג, שעפי"ד המ"ב הנ"ל הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שיש להחמיר בשיעור כא"פ במרור כמו במצוות דאו'.


ואמנם יש להעיר, שמדברי ספ"כ (עמ' קל"ט סעי' ט') עולה, שאפשר להקל לכל אדם לאכול את כזית המרור עד תשע דקות. וכן בהסה"ע (עמ' תקי"ב סעי' ד') כתב להקל בשיעור כא"פ של מרור ולהעמידה בשיעור חמש דק'. ולמד זאת מדברי המ"ב (בסי' תרי"ב סק"ח) שכתב שבדרבנן אפשר להקל בשיעור של אכילת פרס. ושכ"כ בהגדת מועדים וזמנים. ולכאו' דבריהם קשים. שכן נראה שבני"ד צריך להחמיר וליקח את שיעור כא"פ כפי שהוא בכזית מצה דאו', שכן על כזית מרור יש לברך את ברכת "על אכילת מרור", ואם לא אוכל שיעור כזית, אינו רשאי לברך ברכה זו. ואם בכ"ז בירך, ה"ז לדעת רוב ככל הפוס' ברכה לבטלה (כמבואר לקמן בס"ד בהערה נ"ז). וכבר כתבנו לעיל (בפ"ה הערה ל"א, ופ"ו הערה כ"א) שאיסור ברכה לבטלה הינו איסור דאו' לדעת רבים מן הפוס' [הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"ע יוסף זצ"ל ועוד פוס'. ראה בשד"ח (ח"א כללים מע' ב' כלל קט"ו, ושם בפאת השדה סי' י"ב וכן בח"ג בכללים מע' ל' כלל ס"ד, גבי ברכה שאינה צריכה). וביבי"א (ח"א עמ' קל"ד ועוד כמה מקומות). וראה מש"כ בהקדמת שיש"ת לגבי ברכה לבטלה, שלרוה"פ הוי איסור דרבנן. ואף כתב שלרמב"ם הוי דרבנן. ואף שהמ"א כתב בהדיא בדעת הרמב"ם דהוי דאו', כתב שם בשיש"ת דהו"ד בזורק ברכה מפיו, אבל בטועה, או שסומך על איזה פוסק, אף לרמב"ם אינו דאו'. עיי"ש. ומ"מ רבים ועצומים חולקים ע"ד השיש"ת בזה]. ולכן יש להחמיר בני"ד כבשל דאו'.


ומה שהביא בהסה"ע דברי המ"ב (מסי' תרי"ב) אינו נוגע לני"ד, כדמוכח למעיין שם. כי שם דיבר בסתמא על מצוות דרבנן, ולא הזכיר כלל ענין המרור. ומנין לנו שכוונתו גם למרור. שמא כוונתו לכזית שני של מצה, או לכזית מרור של ה"כורך". ואדרבא, היא הנותנת. שהרי המ"ב בעצמו (בסי' תפ"ו סק"א) כתב לענין שיעור כזית, שמרור אף שהוא מדרבנן בזה"ז, מ"מ רק בדיעבד יש לסמוך אם אכל השיעור הקטן. "אך לכתחילה, כיון שצריך לברך על המרור, נראה דאין להקל בזה אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו". עכ"ל. ועולה בהדיא מדבריו, שבשל הברכה יש להחמיר במרור כשם שמחמירים בשיעורים למצוות דאו' [וכן אין להקשות מהבה"ל (בסי' רע"א סעי' י"ד), שכתב שבענין קידוש שחרית ושאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגים בשיעור הקטן. דשם יש מחלו' בין הפוס', וס"ל שאין לחוש לזה כשזה נגד מנהג העולם. ועוד י"ל, שכן דעתו שמעיקר הדין הלכה כשיעור הקטן, כמנהג העולם, משא"כ בני"ד שזו מחלו' שקולה בין הפוס', ואין המנהג ברור בזה. לכן צריך להחמיר בזה בגלל הברכה. ובפרט דהתם יש מנהג בדבר, ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג. ודון מינה ואוקי באתרין. שגם לענין שיעור כא"פ יש להחמיר. ומדוע למד הרב הסה"ע מהלכות יוה"כ בעוד אצלנו בדיני פסח הדברים מפורשים במ"ב לא כמו שכתב. ועוד ראה כאן בכה"ח (סי' תפ"ו סק"א), שלאחר שהב"ד הגר"ז שכתב שבמרור אפשר להקל בשיעור כזית כיון שהוא מדרבנן, כתב ע"כ כה"ח דהו"ד לענין בדיעבד. "אבל לענין ברכת אכילת מרור אין לברך על פחות מחצי ביצה משום דקיי"ל סב"ל... ואיך יברך אשר קדשנו במצוותיו" וכו'. ומוכח מדבריו כמ"ב. ואף אם ירצו הרבנים ספ"כ והסה"ע להתלות בשו"ע הגר"ז הנ"ל, מ"מ כבר כתבנו לעיל שזו מחלוקת אחרונים. ולדינא ודאי יש לפסוק בזה לחומרא, שהרי מרן הח"ח כתב בהדיא במ"ב שלא כגר"ז. וכיצד נעבור על דברי מרן המ"ב המאיר את עיניהם של ישראל, ואשר התקבל כפוסק האחרון לאשכנזים, ונברך ברכה שלדעתו הינה ברכה לבטלה. ואף אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הינו מדרבנן, האם בשל כך מותר לעבור בקום ועשה על דבריהם ולברך ברכה לבטלה. והרי אף האומרים שאיסור ברכה לבטלה הינו מדרבנן, מודים בכלל שספק ברכות להקל (וראה בכה"ח בסי' תרי"ב סקי"ז שלכתחי' צריך להחמיר בשיעורים אף במצוות דרבנן. ולפי"ז אין להסתפק בקיום מצוה זו באכילה בשיעור הזמן הגדול, גם אם אינו מברך ע"כ].


ענף 3: עוד בענין הנ"ל.


ועוד היו קשים לי דברי הרב ספ"כ. שכפי שכתבנו לעיל, כתב בדיני מרור שבמצוות דרבנן אפשר להקל ולחשב כא"פ כתשע דק'. ומשמע מדבריו שאף ניתן לברך ע"כ את ברכת המרור. וכן (בעמ' קמ"א) עולה מדבריו שבמרור שהוא מדרבנן אפשר להקל וליקח השיעור הקטן של כזית. ולפלא בעיני שכתב כן בשם המ"ב (בסי' תפ"ו שם). שהרי כפי האמור לעיל, כתב המ"ב בדיוק להיפך לגבי המרור, משום שמברך עליו [ומה שכתב עו"ש, שיש ליקח לכזית מרור חצי ביצה (והיינו השיעור הגדול), ולאחר מכן כתב שבדרבנן אפשר להקל בשיעור הקטן, ותוך כדי דיבור הוסיף שבשעת הדחק אפשר להקל לחולה או למי שקשה לו מאוד וליקח מרור בשיעור הקטן. והיינו שלאדם בריא יש להחמיר וליקח מרור כשיעור הגדול של הכזית. נראה כוונתו בזה, שבסתמא כזית מרור יש ליקח כשיעור הגדול. ורק בשאר מצוות דרבנן יש להקל ודי בשיעור של שליש ביצה. ואמנם אין כן הדין לגבי מרור, אלא במרור יש להקל רק בשעה"ד, כגון לחולה או למי שקשה לו. אך מ"מ מדבריו אפשר להבין אחרת, ונראה שהיה לו לכתוב זאת באופן ברור יותר ואולי גם מש"כ (בדף קל"ט) לגבי שיעור כא"פ, כוונתו שבמרור יש להחמיר ולומר שהוא שתי דקות. ורק במרור דרבנן, והיינו בכורך, אפשר להקל ולומר שהוא תשע דקות. אך מ"מ אין זה פשט הדברים, ואם אכן זו כוונתו הו"ל לכתוב כן בהדיא]. ומ"מ מש"כ בהסה"ע (עמ' תצ"ב) שכיון שמרור בזה"ז דרבנן אפשר להקל בשיעור הקטן (שם הערה 9), עדיין קשה מדברי המ"ב הנ"ל (בסי' תפ"ו). ושמא כוונתו רק לחולה. אלא שכשראיתי שהחזו"א היה מורה לרבים ליקח למרור כזית בשיעור הקטן של 17 גר', נאלמתי דומיה. ונראה שאכן מחלו' הגרא"ח נאה והחזו"א תלויה במחלו' הגר"ז והח"י, אם יש להחמיר במרור בשל הברכה, אם לאו [וצע"ק על מש"כ בשיש"ת (סס"י י"א), דמשמע שלכתחי' יש להחמיר במרור וליקח שיעור גדול של כזית. ולכאו' אין זה עולה בקנה א' עם הוראת החזו"א. וראה מש"כ לי הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבו שבנספחים בסוף הספר].


ענף 4: בענין שיעור הכזית מרור לשיטת הגרא"ח נאה.


מה שכתבנו שלשיטה הראשונה, אם קשה לו, רשאי להקל ולאכול כשבעה עשר סמ"ק מרור, שהם לכל היותר שבעה עשר גר' מן העלים. זאת עפי"ד הגרא"ח נאה, שכתב שלמי שקשה לאכול כזית בשיעור חצי ביצה, "יש להקל כיש אומרים דכזית הוא פחות מעט משליש ביצה בקליפתה. ומשקלו מן המים 17.3 גרם, והעלים של חזרת שקורין חסא הם קלים מן המים, לכן במשקל 17.3 גרם יש בהם יותר קצת מכזית... ונכון להוסיף עוד 2 גרם נגד מה שנשאר דבוק בין השינים". עכ"ל. והניף ידו שנית בספרו שיעו"מ (עמ' קפ"ב) דהוא 19 גר' למי שקשה לו. ובשיעו"צ (עמ' ע' סי"א) כתב ג"כ ששיעור המרור בעלים הינו 17 גר', ובקלח 19 גר' (ולא הזכיר תוספת 2 גר' לנשאר בין השיניים). ואף שבשיעו"ת כתב ש-17.3 גר' מן העלים הוי מעט יותר מכזית, מ"מ בשיעו"מ ושיעו"צ כתב בסתמא דהשיעור הוא 17 גר' מהעלים.


ובענין תוספת 2 הגר' שכתב בשיעו"ת (עמ' קצ"ז), שנכון להוסיף נגד מה שנשאר בין השיניים. הן אמת שגם בשיעור כזית מצה כתב שם (בעמ' קצ"ב, קצ"ג), ש"צריך להוסיף קצת נגד מה שנשאר דבוק בין השינים... על כן טוב לקחת לכזית מצה 28.8 גרם". והיינו שרק "טוב" להוסיף על השיעור בשל מה שנשאר בין השיניים. ובכל אופן פסקו האחרו' (כמבואר בקוה"ש בסוף הספר) שאכן שיעור כזית מצה הינו בתוספת מה שנשאר בשיניים. אלא שלכאו' אין הדבר כן בני"ד. דהחוש מעיד שהאוכל מצה, כמעט תמיד ישאר משהו בין השיניים עד עבור זמן. משא"כ באוכל חסה, כמעט שלא נשאר דבר בין השיניים, ורק לעיתים רחוקות נדבק בהן מעט מן המעט. וראה במוש"ת (עמ' ר"פ) שלא הזכיר במרור תוספת זו. וכן בספ"כ (עמ' קמ"א). ורק בהסה"ע (עמ' תצ"ג) הזכיר זאת. לכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל האם אכן יש לכתוב לדינא גם במרור את תוספת 2 הגרם למש"כ בשיעו"ת ש"נכון להוסיפם". ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין זה נראה שבמרור יש להוסיף לשיעור כזית עבור מה שעלול להשאר בין השיניים. ושלא כמש"כ בשיעו"ת בני"ד. עכת"ד.


ומה שכתבנו שמקלח החסה יש לאכול כתשעה עשר גר', שכ"כ בשיעו"ת (שם), וז"ל: אבל הקלח של החזרת (החסה) כשהוא מקולף, הוא כבד קצת מן המים, לכן יש לחשוב כזית מן הקלח 19.2 גרם. ונכון להוסיף עוד 2 גרם נגד מה שנשאר דבוק בין השינים. עכ"ל. וכ"כ בשיעו"צ (עמ' ע'). והיינו מפאת המשקל הסגולי של הקלח שהוא גדול, בעי משקל גדול יותר כדי שיהא בנפח 19 סמ"ק. ולכן כתבנו שגם בקלח של החריין, שגם הוא כבד מן המים, בעי להוסיף ולמדוד יותר מתשעה עשר גר' כדי להגיע ל-19 סמ"ק. ומששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, אף הוא הסכים שבקלח החריין יש להוסיף על משקל 17 גר', כיון שמשקלו הסגולי גדול משל המים. אך הדגיש שכ"ז אמור גבי מי שאינו יכול לאכול כזית בשיעור חצי ביצה (וכמש"כ הגרא"ח נאה כנ"ל). עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאף לגבי שיעור כזית מרור אזלינן בתר שיעורי הגרא"ח נאה. ולגבי מדידת קלח החריין, אמר שאכן יש לשער זאת בנפח, בשיעורים שכתב הגרא"ח נאה. עכת"ד. והיינו שאם משקלו הסגולי גדול משל המים, יש להוסיף על המשקל.


יש לציין, שאמנם בשיעור כזית מצה כתבנו למנהג האשכנזים ג' שיטות, משום שלשיטת הגרא"ח נאה כתבנו את השיעור בגרמים, וכפי שכתב הוא עצמו בספריו, אך כיון שי"א שיש לחשב את שיעוריו בסמ"ק, דמשקל הסגולי של המצה אינו שוה למים, לכן כתבנו דעה נוספת בשיטתו. ואמנם בני"ד, כיון שהגרא"ח נאה שקל את עלי החסה ואת קלחיהן, וכתב שיעורים לכאו"א, לכן נראה שאף הסוברים כשיטה השניה בענין המצה, יודו הכא לשיעורים שכתב בספריו. וכן מצאתי במפורש במוש"ת (עמ' ר"פ). שאף שלענין מצה תירגם את שיעורי הגרא"ח נאה לסמ"ק, מ"מ בני"ד הודה שהכא השיעור הוא כמש"כ הגרא"ח נאה בספריו לענין מרור.


ענף 5: בענין שיעור הכזית מרור לשיטת הצל"ח והחזו"א.


לשיטת הצל"ח והחזו"א השיעור שונה אף בני"ד. אמנם בחזו"א ובשיש"ת אין שיעור המרור מפורש, אך מ"מ היה נראה לומר, שכיון שלשיטתם שיעור המרור לחולה ולמי שקשה לו הינו שליש ביצה, דמקילינן כשאר שיעורי דרבנן, לכן אם כזית בשיעור חצי ביצה הינו 45-50 סמ"ק, הרי כזית בשיעור שליש ביצה הינו 33 סמ"ק. וכ"כ לדינא במוש"ת (עמ' ר"פ) שכן שיעור כזית מרור אליבא דשיטת החזו"א.


אלא שבאמת לא כן הדבר. שהרהמ"ח ספר ספ"כ בדק את הדבר, ונודע לו מפיו של הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א (בנו של הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בעל שיש"ת), שבעל החזו"א נהג לאכול כזית מרור בשיעור של 17 סמ"ק בלבד (ומסתמא גם היה מברך ע"כ). וכן היה מיקל ובא גם לאחרים (ספ"כ עמ' קמ"א סעי' י"א). ונראה מדבריו שם, שכן היה מורה החזו"א לכל אדם, ולא דוקא למי שקשה לו. ואף הורה לברך ע"כ (דאל"כ מקמ"ל). ולכן בס"ד נראה לומר, שהחזו"א סבר שבמרור אזלינן לקולא בשיעור הביצה, שיש לחשב בביצים שלנו כיום והטעם, משום שדין מרור לטעמו הוי דרבנן, אע"ג שיש לברך ע"כ. ולא כמ"ב (בסי' תפ"ו סק"א). שהרי מרור עיקרו בזה"ז מדרבנן. ואף אם חיישינן לברכה לבטלה, הרי כתב בהקדמת השיש"ת בשם החזו"א (פסחים סס"י כ"ה) שאיסור ברכה לבטלה אף לרמב"ם אינו אלא דרבנן. וכיון שכתב החזו"א שיש להחמיר בשיעורים ולומר שהם קטנו, והיינו כצל"ח, רק בדברים דאו' (ראה לקמן בזה בקוה"ש בסוף הספר), אך א"צ להחמיר בזה בדברים דרבנן, לכן היקל בני"ד שהוא לדעתו דרבנן גמור (אף מצד הברכה) ונקט כשיעור הקטן של הביצה. ולא עוד, אלא כיון דס"ל שהוא דרבנן, הרי היקל עוד ונקט ששיעור הכזית הינו שליש ביצה ולא חצי ביצה, ולכן יצא לו שיעור כזית מרור שהוא שליש ביצה שלנו כיום, דהוי שליש מחמישים סמ"ק, שהוא 17 סמ"ק. כך בס"ד נלע"ד.


ומ"מ כיון שכן נהג החזו"א עצמו, וכן הורה לאחרים, נקטנו כמש"כ בספ"כ, ולא כמש"כ במוש"ת. אך יש לציין, שלכאו' אין דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א) שרק לאדם שחלש וקשה לו יש להקל ולחשב כזית מרור כשיעור שליש ביצה. ולכן נראה שהחזו"א הסביר אחרת את דברי המ"ב שם.


ועוד יש להעיר, שלשיטה זו אם הוא חלש וקשה לו, רשאי להקל יותר בזה, ודי לו באכילת מרור בשיעור פרי אחד של זית שלנו היום. שכ"כ בספר שערי רחמים שכן היתה דעת הגר"ח מוולוז'ין לגבי שיעור כזית, וכ"פ בני"ד הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בשיש"ת (סס"י י"א, עמ' ע"א). וכ"כ בקה"י לפסחים (סי' ל"ח). וכ"כ בשמו האחרו' (מוש"ת והסה"ע שם). וראה מה שכתבנו ע"כ לקמן בקוה"ש בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ומ"מ לא הזכרנו שיטה זו בהלכות, דראיתי ששאר האחרו' לא פסקו כן להלכה בהדיא [ראה מוש"ת (עמ' ר"פ הערה 32), והסה"ע (עמ' תצ"ג הערה 12)].


והיה נראה לענ"ד, שבמקרה זה לא יברך בעצמו, אלא אחר יוציאנו בברכת המרור. דאף אם נאמר שיוצא בזה י"ח, מ"מ מדין סב"ל לא יברך ע"כ. ואם אין אחר, יאכלנו בלא ברכה, דאין ברכות מעכבות [והגרי"י קנייבסקי זצ"ל שכתב כן בסתמא, נראה שלדעתו יש לברך ע"כ, אך הוא לשיטתו שברכה לבטלה הוי איסור דרבנן. ונראה, דאפי' אם נאמר כן, מדוע שבקום ועשה יברך ברכה שיש ספק גדול אם רשאי לברכה. וראה בספ"כ (עמ' קמ"א הערה 61), שאף לגבי כזית מרור בשיעור שליש ביצה, כתב שהסומך ע"כ ואוכל בשיעור זה, טוב שאחר יוציאנו בברכת המרור. עיי"ש. וכ"ש בני"ד]. וכשדנתי בדברים אלה לפני הג"ר סיני אדלר שליט"א (רבה לשעבר של העיר אשדוד, וכיום מראשי כולל מר"ץ), עוררני לכך שכבר כתב בשיש"ת (עיי"ש עמ' ס"ו סעי' כ"ד) שיש להזהר שלא לאכול פת בשיעור כזית של ימינו. ואם אכל כן, יוסיף לאכול עד שיהא כשיעור כזית לשיטתו. ומ"מ, הוסיף הגר"ס אדלר שליט"א, דכיון שקיי"ל סב"ל, הרי שאף מי שקשה לו לאכול מרור כשיעור כזית, ואוכל מרור בשיעור כזית של ימינו, וכמש"כ בשיש"ת שם, אפ"ה לא יברך את ברכת המרור. עכת"ד. אלא שכעבור זמן שאלתי את הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בנו של בעל הקהילות יעקב, וכתב לי שאכן לדעת החזו"א זצ"ל מעיקר הדין שיעור כזית הינו ממש כמו זית שלנו היום, וכמו שפסק הגר"ח מוולוז'ין. והב"ד בשיש"ת שם. ועוד הוסיף הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכ"ה אף לברך עליו בשו"מ. ראה ע"כ לקמן בנספחים בסוף הספר. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאמנם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל לא כתב במפורש שאף אפשר לברך על מרור בשיעור זית שלנו, אך אפשר לסמוך על דבריו, ולברך במקרה זה על אכילת המרור. עכת"ד. וראה לקמן בקונטרס שיעור כזית, שכ"ה דעת האב"נ ושו"ת חלקת יואב.


ענף 6: שיעור כזית המרור בדיעבד.


מה שכתבנו שלמנהג האשכנזים, אף מי שלא קשה לו לאכול יותר, מ"מ בדיעבד יי"ח אף בשיעור כזית של שליש ביצה, כ"כ המ"ב [(בסי' תפ"ו סק"א). וראה לעיל שלדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל כן הדין גם במצוות דאו', לפי המ"ב]. ונראה, דהו"ד אם אינו יכול יותר להשלים לשיעור הגדול (ובכא"פ). ועוד נראה, שלכן לגרא"ח נאה סגי בדיעבד ב- 17-19 גר', מלבד הנשאר בין השיניים. והוא אינו צריך גם להקטין לשיעור ביצה של ימינו, שהרי כצ"ל לשיטתו מעיקר הדין. ואילו לשיטת החזו"א יש להקל הן בשיעור ביצה של ימינו, והן בשיעור כזית של שליש ביצה. וכנ"ל עפ"י שיש"ת והגר"ח קנייבסקי שליט"א.


וראה עוד בענינים אלה בבה"ל [(סי' רע"א סי"ג ד"ה "של רביעית"). עיי"ש. ומש"כ בשמו הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בהקדמתו לשיש"ת, שה"מ"ב עצמו מחמיר כצל"ח בנוגע לדאו', ורק בקידוש שחרית כתב דאפשר להקל". זאת לא זכיתי להבין. שהרי מדברי השיש"ת עולה שמעיקר הדין צ"ל כצל"ח, ורק בדרבנן "אפשר להקל". אך מלשון הזהב של מרן הח"ח כלל לא משמע כך, שכתב וז"ל: דלענין דאו'... בודאי יש להחמיר כדבריהם (של הצל"ח וסיעתו), וכן לענין קידוש של לילה, דעיקרו הוא דאו', ג"כ נכון לחוש לכתחי' לדברי הצל"ח. ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם. עכ"ל. משמע דאף בדאו' רק כחומרא יש להחמיר כצל"ח, ורק "נכון לחוש לכתחי'" לשיטת הצל"ח, וכמו שהורה לי כבר הגר"א נבנצל שליט"א בפירוש דברי המ"ב הללו [כמבואר בהערותיו על ספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פרק ו' סעיף י"ב). עיי"ש שאמר שהמ"ב רק כתב שטוב לנהוג בקידוש ליל שבת אך לא הכריע כך לדינא. והוסיף, שאין זה סמך לדברי הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, דא"כ מדוע פסק כן רק לגבי ליל שבת, הרי אם זה מעיקר הדין היה צריך לפסוק כן גם לגבי קידוש היום, שאף שעיקרו מדרבנן, מ"מ גם מצוות דרבנן צריך לקיימן כתיקונן. וכמבואר כל זה לקמן (בקונטרס שיעור כזית. עיי"ש). וגם בדברים דרבנן כתב המ"ב ש"יש לסמוך על מנהג העולם", ומשמע שכלל א"צ לחוש לצל"ח וסיעתו. וממה שכתב שם בשיש"ת ד"אפשר להקל", משמע מדבריו שמ"מ טוב להחמיר בזה, ולא זכיתי להבינו]. וראה עוד בצי"א (ח"ו סי' י"א).


[47]מז. רמ"א (סי' תפ"ו). מ"ב (סי' תע"ג ססקל"ו וסקמ"א). והוסיף דאם לא עושה כן הוי ברכתו ברכה לבטלה וגם אינו מקיים מצות מרור. וכ"כ כה"ח סי' תע"ג (סקפ"ז) בשם כמה אחרו' וסי' תע"ה (סקכ"א). והטעם, דהרווח שבין העלים לא מצטרף לשיעור (מ"ב שם סקמ"א). והדין כן בין בחסה ובין בחריין ושאר מינים [לוח דבר יום ביומו, בעלז (עמ' 156). ופשוט].


ולגבי מה שכתבנו (שם בפ"ז) שתי דעות גבי מצה ספוגית, אי בעי למועכה, הרי שה"ה לכאן. אלא שבדר"כ הירקות כחסה וכדו' אין בהם חלל. אך אה"נ, אם בין חתיכות החריין המגורד ישנם חללי אויר קטנים, גם בהם הדין כן, ויש שאמרו דבעי למעוך גם את החריין. כך היה נראה לי. וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל, הורה לי שיש לנהוג במרור כדין המצה שממעכים אותה. עכת"ד.


[48]מח. כמבואר לעיל (בפ"ז) שם עפ"י שו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), יחו"ד (ח"א סי' ט"ז) ועוד פוס'. עיי"ש.


[49]מט. אף שלענין אכילת מצה החמיר המ"א לבלוע לכתחי' בב"א, ורק בדיעבד יוצא י"ח בכא"פ, מ"מ לענין מרור כתב (בסי' תע"ה סק"ד), שאם קשה לו לבלוע בב"א, יכול לסמוך על המהרי"ל ולאכול מעט מעט, ובלבד שלא ישהה יותר מכא"פ. ע"כ. ומשמע שלכתחי', מי שאין לו קושי בזה, אכן יבלע כזית המרור בב"א, כדין אכילת מצה למ"א. וכן המ"ב בשעה"צ (סי' תע"ג סק"ס), אף שלא הזכיר דברי המ"א הללו, כתב שלענין מרור "מצוה מן המובחר לאכול כשהוא מרוסק בב"א". וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ח) ובהסה"ע (עמ' תקי"א). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל לגבי מי שיכול לנהוג כן. עכת"ד. ואמנם מהמשך דברי שעה"צ שם משמע, דמי שאינו חלוש ראוי שינהג כן לכתחי', ואין זו מעלה בעלמא, אך ראה לעיל (בפ"ז סי"ב ובהערות שם), דאף במצוה דאו' אין זה פשוט להורות כן לכל אדם, דלרוב האנשים קשה לנהוג כן, ויש בזה חשש חנק אפי' לבריא, וכ"ש בני"ד דהוא דרבנן. וכן עולה מדברי המ"א הנ"ל, דמי שיש לו קושי בזה שלא יבלע בב"א, ולכן הדגשנו את הרישא של דברי שעה"צ (ועיי"ש בפ"ז בהערה ל"ז, ששלושה מגדולי דורנו האשכנזים גילו לאוזני שאינם נוהגים כלל לבלוע כזית מצה בב"א. ולא מפאת זקנתם או חולשה, אלא מחמת הקושי והסכנה הכרוכה בכך. וכ"ש בני"ד דרבנן). וראה עוד בתה"ד (סי' קל"ט), ופסח מעובין (סי' רח"צ).


[50]נ. כ"כ המ"א (שם בסי' תע"ה), וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ג) גבי חולה ואיסטניס, ובשעה"צ (שם) גבי חלוש. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ה סקי"ח) בשם המ"א ועוד אחרו' דהוי לכתחי' למי שקשה לו. וכ"כ מדנפשיה בסי' תע"ג (ססקפ"ז) לגבי מי שקשה לו וצריך לדחוק עצמו לכך. וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"ט ס"ט). וראה עוד בכה"ח (סי' תע"ה סקל"ז).


[51]נא. כ"כ לעיל (בפ"ז סעי' י"ב) בשם כמה פוס' ספרדים גבי מצה, וכ"ש בני"ד דהוא מדרבנן (ועיי"ש בהערה ל"ח מה שהורה לי הגר"ע יוסף זצ"ל בזה). ואף כה"ח שם שהביא דעת הפוס' האשכנזים שהחמירו בכך, כתב לגבי מרור (בסי' תע"ג סקפ"ז) דמי שקשה לו יכול לכתחי' לאכול כזית מרור בכא"פ. ובסי' תע"ה (סקס"ט) כתב בשם הפר"ח, שמש"כ מרן שהאוכל כזית מכא"פ יצא י"ח, הוא גם גבי מרור. והיינו לכל אדם. וכעבור זמן מצאתי בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' שפ"ב), שכתב בהדיא שלגבי מרור שהוא מדרבנן א"צ להחמיר בזה כלל. והוסיף: "וכמש"כ המ"א עצמו". וצ"ע ע"ד בזה, שהרי המ"א כתב להקל בזה רק למי שקשה לו, דיכול לסמוך על המהרי"ל. וראה לקמן (בהערה ק"י) מה שאמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל ע"כ.


[52]נב. ויש מחמירים לחשב זמן אכילת פרס כשתי דקות (שכן צידד החת"ס. ובשיש"ת כתב שלכתחי' נכון לחוש לכך. וכ"כ בספ"כ והסה"ע). כמבואר כל זה לעיל (בפ"ז הערה מ"ג).


ומש"כ שי"א ארבע דקות, ראה שם (בפ"ז הערה מ"ג), שהגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכ"ה אף לדברים שחיובם מדרבנן. וכן שאר הפוס' שכתבנו שם (מלבד ספ"כ, וכדלקמן בהערה הבאה), לא חילקו לני"ד בין מצוות שחיובן מדאו' לבין שחיובן מדרבנן. וראה עוד ע"כ בהערה הבאה (אם בכלל לני"ד יש דין של דאו' או דרבנן), ולקמן בפרקנו (בהערה ק"ט).


ובפעם אחרת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאכן זמן כא"פ לכזית מרור הינו ארבע דקות. ואפי' בשעת הדחק, אם אינו יכול לאכול תוך זמן זה, לא יברך על אכילת המרור. ושאלתיו, האם טעמו משום סב"ל. והשיב שאכן כך. ושאלתיו, מדוע אומרים בזה סב"ל, הרי הספק הינו במצוה, אם מקיים את מצות אכילת מרור תוך ארבע דקות, או אף ביותר מזה. אך אין הספק לגבי הברכה, והרי כתב הרדב"ז בתשובותיו, וכן הגחיד"א [בספרו לדוד אמת קונטרס אחרון (סי' כ"א)] שאם הספק הינו במצוה ולא בברכה, לא אמרינן בזה סב"ל. וא"כ שיהיה רשאי לברך אף אם אוכל המרור ביותר מארבע דקות, ונסמוך על הפוס' דס"ל שכא"פ הינו יותר מכך. וענה לי, שאין אומרים תמיד כלל זה, אלא רק במקרים מיוחדים. ולכן אם למשל יש שופר שיש מחלוקת בין הפוס' לגבי כשרותו, אע"פ שפסקנו שרשאים לתקוע בו, מ"מ יתקעו בלא ברכה (ראה מה שכתבנו ע"כ בקונטרס הל' ראש השנה). והיינו, שאין אומרים תמיד כלל זה. עכת"ד. וראה עוד בענין כלל זה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכ"ט), ביבי"א (ח"ה סי' מ"ב ס"ק ד', ה') ובהערות הגר"ש משאש זצ"ל לספר אוצר דינים לאשה ולבת.


[53]נג. כמבואר כל זה לעיל (בפרק ז' הערות מ"ב ומ"ג). עיי"ש מה שכתבנו בשם הגר"ע יוסף זצ"ל, שהורה לי ששיעור ארבע דקות הינו חומרא יתירה, ודי בשש עד שבע וחצי דקות. ע"כ.


ויש להוסיף פה, ששאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם לכתחי' יש לחשוב זמן כא"פ לאכילת מרור כחמש דקות או כשבע דקות (שכן לשיטתו זמן כא"פ הינו כחמש עד שבע דק' לחומרא, בין ליוה"כ ובין פסח). ומה הזמן שבדיעבד יצא בו. וענה לי, שלכתחי' יש לאכול כזית המרור בחמש דק', ובדיעבד יצא אם אוכלו בשבע דק'. ויכול לברך על אכילת המרור בשיעורי זמן אלה. ועוד שאלתיו, הניתן להקל לחולה או לזקן, שקשה עליהם האכילה, ולומר שדי להם באכילת כזית מרור בתשע דק', וכמש"כ שיעור זה המ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) גבי חולה ביוה"כ, ושכ"פ כבר החת"ס. והאם יוכלו גם לברך ע"כ. וענה לי שאכן ניתן להקל לחולה או לזקן שקשה להם לאכול המרור, ולחשב זמן כא"פ כזמן של תשע דקות. ואף יוכל לברך ע"כ את ברכת "על אכילת מרור". וכעבור זמן דנתי עמו שוב בענין זה, וחזר על דברים אלה, והוסיף שהטעם לכך כיון שהמ"ב פסק כן, ולכן יש במקרה זה לסמוך על דבריו. עכת"ד. ולכאו' היה נראה שיש לסייע לכך ממש"כ המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א) שאדם חלש שקשה לו רשאי להקל וליקח כזית בשיעור שליש ביצה. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שפשט דברי המ"ב שאף רשאי לברך ע"כ. וא"כ מה לי אם אוכל כזית בשיעור קטן או שאוכל בזמן כא"פ גדול. וראה לעיל (הערה כ"ח). אלא שבעיון נוסף נראה שאין זו הוכחה. דבענין שיעור כזית, אי הוי שליש או חצי ביצה, ה"ז מחלו' ראשו' שלא הוכרעה בפוס'. ולכן נטה המ"ב להקל בזה לחולה וזקן שאף יברכו ע"כ. משא"כ שיעור כא"פ, שהפוס' כתבו לחוש לכתחי' לד' החת"ס ששיעור כא"פ הוי תשע דקות. וזאת משום חומרת יוה"כ. ואף החת"ס בתשובתו כתב דהו"ד לחומרא. אך כשזה בא לידי קולא, כתב שיעור קטן בהרבה. והכא ה"ז בא לידי קולא. ומ"מ כך הורה לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל.


ולפי האמור לעיל (בהערה מ"ו), נראה שיש להחמיר בדין כזית המרור הראשון (לאפוקי בכורך), ולחשב שיעור כא"פ כפי שיש לחשבו בכזית המצה הראשון, ואין להקל בכך, וכמש"כ בהדיא המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א). ואף שהספק פה הינו במצוה ולא בברכה, ולכאו' לא אמרינן בזה סב"ל, מ"מ כבר כתבנו לעיל (בהערה נ"ב) שאין כלל זה קבוע. וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבמרור כשאוכלו בפ"ע (לאפוקי הכורך), יש לחשב זמן כא"פ כמו שמחשבים אותו בכזית המצה שחיובו מדאו'. וזאת עפי"ד המ"ב (בסי' תפ"ו שם). עכת"ד. וראה עוד מש"כ בזה לעיל (בהערה מ"ו). ואכמ"ל.


[54]נד. כ"מ מהמ"ב (סי' תע"ג סקמ"ג) וש"פ, וכנ"ל (בהערות נ'-נ"ג).


[55]נה. מה שכתבנו שיאכל פחות מכזית, כ"כ הח"י, מ"ב (סי' תע"ג סקמ"ג) כה"ח (סקפ"ז בשם כמה פוס'), חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב), ספ"כ (עמ' קכ"ז סט"ו ועמ' ק"מ ס"י) ועוד אחרו'.


ומה שכתבנו דיאכל כזית א' שלם ביותר מכא"פ, כן עולה מדברי הפוס' הנ"ל. דמה לי אוכל מעט תוך כא"פ, ומה לי אוכל כזית ביותר מכא"פ. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שעדיף ביותר לשלב את שתי האפשרויות, ולכן יאכל תחילה כעשרים גרם תוך ארבע דקות (זמן כא"פ), ולאחר מכן ימשיך לאכול עוד וישלים לשיעור כזית של כשלושים גרם תוך תשע דקות. ואם בכל אופן אינו יכול חולה או זקן זה לאכול כעשרים גרם תוך ארבע דקות, לא יברך על אכילת המרור. ושאלתיו, האם אדם בריא המתעצל, שיודע שיאכל תוך זמן של ארבע דקות פחות מכשלושים גר' מרור, אך יותר מעשרים, היברך על המרור. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאפשר להקל לו, שיברך ע"כ. עכת"ד. וראה לעיל מש"כ בשמו (בהערה מ"ה). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין נ"מ לדינא אם אוכל פחות מכזית בכא"פ, או כזית ביותר מכא"פ. ומ"מ, הוסיף, יתכן שאין לנהוג כן ולאכול כזית ביותר מכא"פ, כיון שעי"כ יגיע למעיו כזית מן המרור, וזה עלול להחלותו יותר כיון שבדר"כ הבעיה בחולי הנובע מאכילה הינה כמה אוכל מגיע למעיים, ולא תוך כמה זמן אוכלים את האוכל. עכת"ד.


ובענין גדר הפטור מחמת בריאותו. נראה שלכאו' אפשר ללמוד ממש"כ מרן (בסי' תע"ב סעי' י'), שאף מי שהיין מזיקו צריך לדחוק עצמו ולשתות ארבע כוסות. וראה במ"ב ובשאר הנו"כ מהו הגדר לזה. וראה עוד לעיל (בפרק ד' סעי' ל"ג), שכתבנו שהוא פטור מכך אם יפול למשכב, או יחלה במחלה פנימית בגופו. ויש הפוטרים אותו משתיית ארבע כוסות רק אם בשל השתיה עלול הוא להסתכן. עיי"ש (בהערות קכ"ז וקכ"ח). ואמנם יש צד להחמיר יותר בני"ד, כיון שמרור שורשו מדאו', שכן היה הדין בזמן הבית, משא"כ ארבע כוסות ששורשן מדרבנן [ואף שא' מארבע הכוסות הינה כוס הקידוש, וי"א שקידוש ליל יו"ט עיקרו מדאו', כמבואר לעיל (בפרק ד' הערה ז'), מ"מ נראה שחיוב הקידוש על הכוס הינו מדרבנן כבשבת. וחיוב כל ג' כוסות אחרונות בלילה זה ודאי שהוא מדרבנן].


והנה כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ז) כתב בשם כמה פוס', שכ"ה דוקא "אם אי אפשר לו כלל". ומאידך כתב שם, שיש לדחוק עצמו לקיים המצוה "אף אם יכאב" לו. והיינו שאם יפול למשכב וכדו' א"צ כלל לדחוק עצמו (וראה לקמן הערה נ"ח). ובשעה"צ (סקס"א) כתב שאם אינו נוגע לו לבריאותו, ראוי לו לדחוק את עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצוות חז"ל. ע"כ. וכעין זאת כתב מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח בהל' פסח סק"ל), שאם מזיקה לו אכילת המרור, אינו חייב לאוכלו. אבל אם רק קשה לו, ואינו מזיקו, חיובא רמיא עליה לאכול. והב"ד בחזו"ע ח"א (עמ' תר"ל), וכתב שמשמע מדבריו שכל שמזיקו, אפי' שלא יחלה בשל אכילתו, פטור ממצות מרור דהוי מדרבנן. ונשאר עליו בצ"ע. ונראה שאין דיוק זה מוכרח מדברי מרן הגראי"ה זצ"ל. ובפרט שדבריו נראים כדברי המ"ב בשעה"צ שם. ואף שגם אותו הביא שם בחזו"ע, מ"מ לא הקשה עליו כדבר הזה. ובחזו"ע (ח"ב שם) כתב, שכ"ה אם "אינו יכול בשום אופן, וכגון שיחלה ויפול למשכב" בשל כך [וכ"כ בילקו"י (עמ' 400 סכ"ב)]. וכ"נ מדברי הצי"א (חי"ד סי' כ"ז) שכתב, שכ"ה אף אם אין חשש סכנה. עיי"ש. וכ"כ בספ"כ [(עמ' קכ"ז). ועיי"ש (בעמ' ק"מ) שכ"כ גבי חולה וכדו']. ואמנם הוסיף שם בספ"כ (בעמ' קכ"ז) בשם המנחת משה, שאף בריא בשעה"ד רשאי להקל בזה. אלא שבסו"ד הב"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (ח"ה חאו"ח סי' ס"ו) שכתב שאין להקל לאכול פחות מכזית אלא רק לחולה שאיב"ס או חשש גדול יותר. ע"כ. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאם יפול האדם למשכב בשל אכילת המרור, פטור הוא מאכילתו. ושאלתיו, מדוע גבי ארבע כוסות פטר רק את מי שיש חשש שיסתכן אם ישתה אותן, ואילו הכא הדין שונה, אפי' ששניהם מדרבנן. מנ"מ ביניהם. וענה לי שבארבע כוסות יש תקנה מיוחדת בזה, וזאת אע"פ שמרור יש לו עיקר מדאורייתא. עכת"ד (וראה לעיל פ"ז הערה ק"י). וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאין לפטור מאכילת מרור אא"כ יפול למשכב בגלל אכילתו. וכששאלתיו למשך כמה זמן, אמר לי שאם יפול למשכב זמן מועט אכן חייב לדחוק עצמו לאכול המרור. עכת"ד. וראה לעיל מש"כ (בהערה מ"ו).


יש מי שאומר, שאדם שאינו יכול לאכול כזית מרור, אין לו שום חיוב לאכול פחות מכזית מהמרור [שו"ת דברי חיים. הב"ד הסה"ע (עמ' תצ"ה). וראה לקמן (בהערה נ"ח) מש"כ על הנהגתו].


מי שמרגיש שהמרור עלול להזיק לבריאותו, אך הרופא אומר שלא יזיקנו, פטור מאכילתו, ד"לב יודע מרת נפשו" [צי"א (חט"ו סי' ל"ב). דאמרינן זאת לא רק לגבי תענית. והב"ד הסה"ע (עמ' תצ"ו), וכתב דזה שלא כבעל השרידי אש (ח"ב סי' קנ"ח)].


מי שאינו יכול לאכול כזית מרור בכא"פ, ראוי לו (נוסף על מה שכתבנו) ללמוד דיני מרור באותה עת, ויחשב לו כאילו קיים המצוה [אף שלמעשה אינו יוצא י"ח בזה. הסה"ע (עמ' תפ"א) בשם ויגד משה].


וראה עוד בענינים אלה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' נ"ח), אמרי צבי (סי' קכ"ז), דברי ישראל (ח"ג סי' פ"ו) ומקו"ד לגרצ"פ פראנק זצ"ל (פסח ח"ב סי' ל"ב). ומה שכתבנו לעיל (בפ"ז הערה ק"י) לענין הפטור ממצות מצה.


[56]נו. מ"ב וכה"ח (שם) וש"פ. וכתבו דהוא זכר לטעם מרירותו. ואמנם מדבריהם משמע שד"ז שווה למי שאוכל פחות מכזית (כמבואר בהערה הקודמת), אך מ"מ נראה שעדיף טפי שיאכל פחות מכשיעור, מאשר ילעס מעט בלא לבלוע ממשות מן המרור. וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"מ סעי' י' בשם הח"י). עיי"ש [ואמנם ראה מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (סי' צ"א סקי"ז), שאם הכניס איסור לתוך פיו אל בין החניכיים וגם לעסו הרבה, והיתה לו הנאת החיך, או שהכניס לתוך פיו משקין וגרגרן בגרונו, אם חזר ופלטן, נראה דכיון דלא נגמרה כל הנאת גרונו שפיר פטור גם לרבי יוחנן, כיון דאנן לא קיי"ל כמאן דסובר בירו' דלעוס הרי הוא כבלוע... ולכן אין שום עיצה לומר לחולה שילעוס את המרור ויפלוט, משום דאף שגם באכילה של מצוה סגי בהנאת גרונו גרידא, היינו שיוצא אף אם הקיא, אבל לא שיוכל ללעוס או לגרגר היין ולפלוט. עכ"ל. ונראה דר"ל שלא יצא בכך, אך מ"מ אינו חולק על הפוס' הנ"ל שכתבו שטוב לעשות כן כדי לזכור טעם המרירות].


[57]נז. כן עולה מהמ"ב וכה"ח (שם בסי' תע"ג). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב. וילקו"י עמ' 400, 402). וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"מ הערה 57) בשם האורחות חיים שהביא כן בשם כמה פוס', וכ"כ ש"א. וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל.


ואמנם היו מן האחרו' שסברו שיש לברך את ברכת המרור אף אם אוכל פחות מכזית, שכ"כ באמרי נועם (סי' ג') לגבי מי שאינו יכול לאכול כזית. וכ"כ בשו"ת אב"נ [(סי' שפ"ג). עיי"ש שכתב דלרווחא דמילתא יקרא הברכה בשו"מ מהרמב"ם. וראה ע"כ לקמן בהערה זו]. וכ"כ בטעמי המנהגים (סי' תקי"ט). וכ"כ בויגד משה (סי' כ"ה סקכ"ד) בשם כמה אדמורי"ם, מהם הרה"ק מסטרעליסק, וכמה מאדמור"י בעלז. והב"ד בספ"כ (שם) והסה"ע (עמ' תצ"ו). וכן כתב בשו"ת ארץ צבי בשם מהר"ש מבעלז, בשם הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ והרה"ק רבי יחזקאל משינווא. והב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' ת"ש). וכן מצאתי בלוח מנהגי בעלז (דיני מרור), בשם מהר"ש. וראה לעיל בפרקנו (הערה ד') מש"כ בשם הרא"ש בפסחים (פרק י' סי' כ"ה), שמצד מצוות המרור א"צ לאכול כזית ממנו. ורק בשל נוסח הברכה "על אכילת מרור" יש לאכול כזית, דאין אכילה פחות מכזית [ויש שכתבו, שלכן עולה מדברי הרא"ש שא"צ מעיקר הדין לאכול כזית מהמרור. וראה חזו"ע (ח"א סוף עמ' תרצ"ח ועמ' ת"ש)]. ובשו"ת לחם ושמלה כתב, שע"כ סמך הרה"ק מרופשיץ לאכול פחות מכזית. ואמנם השאג"א (סי' ק') הקשה ע"ד הרא"ש, והחת"ס (בתשו' חאו"ח סי' ק"מ) כתב, שאף לדברי הרא"ש צריך כזית מרור מדאו'. והב"ד לעיל (בהערה ד'). וראה עוד בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סעי' מ"ח).


ויש שנתנו טעם לומר שיש לברך אף באוכל פחות מכזית, עפי"ד הט"ז (ברס"י ר"י) שיש לברך ברכה אחרו' אם שותה יין שרף אף פחות מרביעית, דבזה א"א לשתות רביעית, וא"כ בזה אזלינן בתר שיעור השתיה לרוב בני האדם [ראה מועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ט בהערה)]. ואמנם ראה במ"ב (סי' ק"צ סקי"ד) שהאחרו' דחו דברי הט"ז. וראה גם בהסה"ע (שם הערה 36) שנתן טעם לדחות את הלימוד מדברי הט"ז להכא.


מי שאינו יכול לאכול כזית מרור, ולכן פטור מן הדין לאוכלו, אלא רק אוכל מעט כפי יכולתו, טוב וראוי שאדם אחר האוכל כזית כראוי, יוציאנו בברכתו (שו"ת עצי חיים. הב"ד הסה"ע שם. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. והוסיף הטעם בגלל שלרא"ש יוצא מעיקר הדין אף בפחות מכזית. ורק בשל הברכה צריך לאכול כזית. עכת"ד. וכתב שם בהסה"ע דדין זה אתי שפיר לרא"ש. ור"ל דלרא"ש מעיקר הדין א"צ לאכול כזית מרור, ולכן יש ענין שמישהו אחר יוציאנו. אך לש"פ הרי יש חיוב מעיקר הדין לאכול כזית מרור, מצד עצם המצוה, וכיון שלא אכל כן ממילא לא קיים המצוה וא"צ להוציאו בברכה).


יש מי שכתב שחולה או אדם אחר הפטור מלאכול כזית מרור, טוב שילמד במשנה תורה לרמב"ם הל' ליל פסח, וכשיגיע לדיני מרור יקרא הברכה משם בשו"מ. ויאכל מרור כפי יכולתו [הסה"ע (עמ' תצ"ו) בשם האב"נ]. ומ"מ לדינא אין לנהוג כן, שאין לקרוא בשו"מ את הברכות הנזכרות בגמ' ובפוס' [מ"ב (סי' רט"ו סקי"ד). וכ"פ ביבי"א (ח"ו חאו"ח סי' ל"ח) ובחזו"ע (ח"א סי' ל"ח). וכ"פ בהסה"ע (שם). וכ"כ לעיל (בפ"ז) בדין מי שאינו יכול לאכול כזית מצה. ואכמ"ל וגם האב"נ אמר זאת רק לרווחא דמילתא. אך נראה שאף בלא כן היה מורה לברך ע"כ].


ולגבי שיעור כזית שעליו ניתן לברך ברכת המרור, ראה לעיל [(בהערות מ"ה ומ"ו). ועיי"ש (בהערה מ"ה) מש"כ לגבי הסתירה לכאו' בין יחו"ד (ח"א סי' ט"ז), לבין חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב) בענין הברכה לחולה שאוכל כזית בשיעור שליש ביצה מהמרור, ומה שאמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל ע"כ].


[58]נח. כ"כ הח"י, וכ"כ בשעה"צ (בסי' תע"ג סקס"א) בשם האחרו', שאם אינו נוגע לו לבריאותו, ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצות חז"ל. וכ"כ כה"ח (סקפ"ז) בשם כמה אחרו', והוסיף שכ"ה אף אם יכאב לו. וכדבריהם כתבו בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב), ספ"כ (עמ' קל"ט וק"מ) וש"א.


וכתב בילקו"י (עמ' 398) עפ"י חזו"ע (ח"א סי' מ"ד) שאף זקן וחולה שמקילים להם בלילה זה בשיעור כורך, צריכים בלילה זה לאכול כזית מהמרור. ע"כ. והיינו בתנאים המבוארים לעיל.


ובגדר חומרת הבעיה הרפואית. ראה לעיל (בהערה נ"ה) שכתבנו מאיזו דרגת חולי, או חשש חולי, פטור הוא מאכילת כזית מרור. ומ"מ נראה שיש גדר אחר, והוא דרגת חולי גדולה מעט יותר, שעד אז רשאי להחמיר בעצמו ולאכול המרור, אף שמעיקר הדין פטור הוא מכך. וכתב בתשו' בשמים ראש (סי' צ"ד), שאם כשיאכל כזית מרור יחלה ממנו יום או יומיים, בכה"ג א"צ הבריא להביא עצמו לידי מידה זו, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו. והב"ד כה"ח (שם סקפ"ח). והמהר"ם שיק (סי' ר"ס) כתב, שאם הרופא אומר לו שאכילה זו סכנה היא לו, בודאי אסור לו להחמיר ע"ע באכילת המרור [וכן המצה וד' כוסות. והב"ד ספ"כ (עמ' ק"מ)]. אך אין הכרח שהוא דוקא בכה"ג, כיון שכן היה המקרה שם. ויתכן שאף בפחות מכך, ואף בלא סכנה כלל, היה אוסר המהר"ם שיק להחמיר ע"ע שיאכל המרור.


מכל הנ"ל עולה, שכל שהוא עלול להגיע לפיקו"נ, או לספק סביר של פיקו"נ [ראה מש"כ ע"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ח') בשם החזו"א], ודאי שאסור לו להחמיר ע"ע. ואפי' בלא ספק סכנה, אלא כל שהוא חובל בעצמו באופן הניכר, וכמש"כ הבשמים ראש, לא יחמיר ע"ע. ומ"מ כל שבשל כך תכאב עליו בטנו וכדו', ראוי שיחמיר ע"ע. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאמנם אין גדר קבוע לכך, אלא כ"א צריך לנהוג לפי הרגשתו. מ"מ, הוסיף, מי שיפול למשכב בשל אכילתו, אכן פטור הוא מכך. אך אם מרגיש שיפול למשכב זמן מועט, ודאי שצריך לדחוק עצמו לאכול המרור בשיעור הראוי, ואינו פטור מכך. עכת"ד. וראה עוד לעיל (פרק ד' סעי' ל"ג, ובפרקנו הערה נ"ה).


וכתב רע"א (בחוט המשולש עמ' ר"ה): בליל פסח יתנהג בקדושה וביראה, ולשמוח במצוות שזיכה אותנו ה' בלילה הזה... אך בתנאי שצריך להזהר שיאכל כזית מצה בהרווחה ולא בצמצום, וכמו כן במרור. כי אם יחסר מעט מזעיר הפסיד המצוה. ולדעתי, מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ה', איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצוה גדולה כזו שאין לזכות בה עד יעבור שנה, ומי יודע אם יחיה וכו'. ואף במרור מה גם שקשה לו קצת, הלא בכל יום אנו מקבלים על עצמנו לעבוד ה' בכל נפשך, ולמה נקפיד בצער מועט כזה. אני מבטיח באמונה, מי שיעשה המצוה בחשק ויחשוב בשמחה: בזה הרגע אני מקיים מצות בוראי, כמעט לא ירגיש מרירות כלל. ע"כ. והביאוהו ספ"כ (עמ' ק"מ) וש"א. וכל זה מצד צערו של האוכל. אך מי שמזיק לבריאותו, וכנ"ל, לא יאכלנו, ואם אכלו יש בזה איסור שמחבל בגופו, וכמבואר לעיל. וכבר כתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ט') ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שרופאו של הג"ר חיים מצאנז ציווהו שלא לאכול מרור בליל הסדר, שמא יזיק לו הדבר. ובליל הסדר לקח הג"ר חיים את המרור, ואמר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו: וחי בהם, ולא שימות בהם". ולא אכל את המרור. ע"כ. וראה עוד בשו"ת יהודה יעלה (סי' ק"ס), חינא דחיי (סי' ס"ג), ושרגא המאיר (ח"ד סי' ק"י).


מי שהיה בדעתו לאכול כזית מרור, ובירך עליו, ולאחר שאכל פחות מכשיעור נאנס ולא יכל לסיים אכילת כל השיעור, יש אומרים שאין ברכתו נחשבת כברכה לבטלה [ראה שע"ת (רס"י קנ"ח), יבי"א (ח"א חיו"ד סי' ס"ו סק"א), ולעיל (פרק ז' בסוף הערה ק"ח) מש"כ בזה לגבי מצה].


[59]נט. ראה מ"ב (סי' תע"ב ס"ק ד' וה'), כה"ח (סק"ו), חזו"ע (ח"א סי' א', ושם עמ' שנ"ב, שנ"ג בהערה וח"ב עמ' קי"ח בהערה). וראה עוד לעיל (פרק ד' סעי' ג' ובהערה ט', ופרק ז' הערהנ"ט).


[60]ס. עיקר ד"ז עפ"י המש"ז (סי' תע"ב סק"א), ומה שכתבנו לעיל (בפרק ז' הערה ס"ה). עיי"ש. ומה שכתבנו שכ"ה מהשקיעה עד צה"כ, כך הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. ועוד אמר הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שאכל את המרור לראשונה בין פלג המנחה לשקיעה, אע"פ שבירך עליו, צריך לשוב ולברך על אכילתו כשחוזר לאוכלו לאחר צה"כ. כיון שאכלו לפני זמנו, וגם לא היה אנוס לאוכלו באותה עת. ואמנם אם אכל המרור לראשונה בביה"ש, ישוב לאוכלו לאחר צה"כ, אך לא יברך שוב. ומי שהיה אנוס ואכל המרור בין פלג המנחה לשקיעה, ובירך עליו (ונראה דה"ה אפי' לא בירך עליו - מ.ה.), ואח"כ נזדמן לו שוב לאוכלו כראוי לאחר צה"כ, לא יברך עליו שוב. ואם אכל המרור לראשונה קודם פלג המנחה, אין נ"מ בין אם היה אנוס או לו (ואפילו שבירך עליו לראשונה, ישוב לברך כשאוכלו בשנית לאחר צה"כ). ושאלתיו מדוע יש לחלק בין אנוס לאדם אחר, שאם האנוס אכל בין פלג המנחה לשקיעה לא יברך שוב, ואדם אחר יברך. וענה לי שכיון שהאנוס חשב שלא יוכל לקיים המצוה מאוחר יותר, הרי שיצא באכילתו הראשונה י"ח, ולכן לא יברך שוב. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הוסיף שאינו מברך כשאוכל שוב, כיון שיש ספק אם יצא באכילתו הראשונה. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיש מהספרדים האומרים שהזמן שלגביו יש ספק הינו מפלג המנחה, כך נראית דעת הגר"ע יוסף זצ"ל ממש"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ח הערה ב') לגבי מצה. שאף שמהמש"ז משמע שאם אכל מבעו"י יחזור ויברך כשאוכל שוב, מ"מ לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל אמרינן בזה שוא"ת ולא יברך, משום סב"ל. והוא מפני שהמרדכי פקפק בזה, ושכ"פ בתוס' ר"י החסיד. עיי"ש. ואמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל שדין המרור כדין המצה בזה. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' י"ב-י"ד). ומ"מ נראה שאף לדעתו אמרינן שהספק הינו רק מפלג המנחה. שהרי קודם לכן אינו יכול כלל לקבל תוספת יו"ט. ראה שו"ע (סי' רס"ז ס"ב) ורמ"א (סי' רס"א ס"ב). ועוד בדין פלג המנחה, האם מחשבינן בשעות זמניות, והאם מחשבים מהשקיעה או מצה"כ, ראה לעיל (בפ"ז הערה ס"ה). עיי"ש עוד בענינים אלה (וכן לעיל בפרק ד' הערות י', י"א וקמ"ה).


[61]סא. כך עולה מהמש"ז שם, וכן כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ח) בהבנת המש"ז (לגבי הזמן שקודם לשקיעה). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, כמבואר בהערה הקודמת. עיי"ש. וראה גם פ"ז (הערה ס"ה). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם אכל את המרור לראשונה קודם השקיעה, צריך לשוב ולאוכלו, ואף אם בירך לראשונה צריך לשוב ולברך את ברכת "על אכילת מרור", כיון שודאי לא יצא באכילתו הראשו'. עכת"ד. ומ"מ מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) עולה, שיש לברך שוב רק אם אכל לראשונה קודם פלג המנחה. אך אם אכל בין פלג המנחה לשקיעה, לא יברך שוב.


[62]סב. ראה תוס' פסחים (דף צ"ט ע"ב ד"ה "עד"), רא"ש (ס"פ ע"פ), מנ"ח (מצוה ו') שכתבו להשוות זמן אכילת המרור לזמן אכילת מצה. מדכתיב "ומצות על מרורים יאכלוהו", ותלויים הם בזמן אכילת ק"פ. וכשם שנחלקו ראב"ע ור"ע בזמן אכילת הפסח, אם זמנו כל הלילה, או רק עד חצות (ראה פסחים דף ק"כ ע"א), כך נחלקו לגבי מרור.


ולכן פסקו האחרו' שיש להזהר אף באכילת מרור, שהוא מדרבנן, לאוכלו קודם חצות [מ"ב (סי' תע"ז סק"ו), עיי"ש שכתב בלשון זהירות, וכמש"כ מרן (שם) גבי אפיקומן. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ו) כתב שכ"ה לכתחי']. וראה עוד בזה לעיל (פ"ז סעי' כ"ה ובהערות שם) מש"כ ע"כ בהרחבה.


[63]סג. א"א (סי' תע"ז סק"א), דגמ"ר (באותו סימן), דרך החיים (סי' קכ"ג), מ"ב (סק"ו), חזו"ע (ח"ב עמ' קס"ו) וש"א. וכתבו הטעם, משום דהוקש זמן אכילת מרור לזמן אכילת ק"פ, וכיון שנחלקו כבר התנאים, ולאחר מכן הפוס', עד אימתי זמן אכילת ק"פ, הרי אף אם אירע שלא אכלו עד חצות, חייב הוא לאוכלו לאחר חצות. ומ"מ לא יברך ע"כ משום סב"ל.


ואמנם בשו"ת בשמים ראש (סי' ק"א) כתב שגדולי ישראל נחלקו לענין לכתחי', אם יכול להמתין עד אחר חצות באכילת מצה ומרור, כדעת רבי עקיבא שאמר שזמן אכילת הפסח כל הלילה, ולפי"ז ה"ה למצה, או שמא הלכה כראב"ע. אבל בדיעבד לענין מצה והלל לא שמענו למי שאוסר. ע"כ. והסכים עמו הג"ר יצחק פלאג'י בספרו יפה ללב (סי' תע"ז). אך כבר דחה דבריהם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' כ"ג עמ' שנ"א), וכ"פ להלכה כל האחרו' הנ"ל. וכן העלה גם הגחיד"א בספרו טוב עין (סי' י"ח), עיקרי הד"ט (סי' י"ט), ערוה"ש (סי' תע"ז סעי' ה') ועוד. והב"ד בחזו"ע שם. וכ"כ בספ"כ (עמ' קמ"א). וראה עוד בה"ל (סי' תע"ז ד"ה "ויהא"), ולעיל (פ"ז הערות ס"ז וס"ח), ולקמן (בפרק ט' סעי' י"ט).


ויש פה להעיר, שממש"כ המ"ב וחזו"ע שלא לברך ברכת המרור לאחר חצות משום סב"ל, נראה לכאו' דלא ס"ל הכלל דלא אמרינן סב"ל כאשר הספק הוא במצוה ולא בברכה. שהרי הכא הספק הוא האם מקיים מצות אכילת מרור לאחר חצות. וכן נראה ממש"כ המ"ב בסי' תפ"ו (סק"א) שיש להחמיר במרור, אף שהוא מדרבנן, וליקח בשיעור הגדול (חצי ביצה), כיון דבעי לברך עליו. והיינו שאם לוקח בשיעור הקטן אין לברך עליו, משום סב"ל, אף שהספק הינו במצוה ולא בברכה ואף שבהמשך שם כתב שאדם חלש שקשה לו יכול לסמוך לאכול (ואף לברך. עפ"י הגר"ש ישראלי זצ"ל לקמן בקונטרס שיעור כזית, בסופו) גם אם אכל כזית מרור בשיעור הקטן בלבד של שליש ביצה. ולפי"ז לא אמרינן סב"ל במקום שהספק הינו במצוה ולא בברכה. מ"מ נראה שלמ"ב לא ס"ל הכלל שא"א סב"ל כשהספק הינו במצוה, מדלא הזכירו. ועוד נראה, שאף על הגר"ע יוסף זצ"ל [שכתב פעמים רבות, וכן שמעתי ממנו, דלא אמרינן סב"ל כשיש מחלו' בעיקר המצוה אם היא כשרה, והשו"ע הכריע כדעת המכשירים, כגון שופר שנסדק במיעוטו לאורכו, וקשה למצוא שופר טוב כמוהו, והורה הגר"ע יוסף לתקוע בו, ואף לברך ע"כ, כמבואר ביבי"א (ח"ה סי' מ"ב סק"ג), ולא כהכא], לא קשה. שכבר כתבנו לעיל (בהערה נ"ב) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שלא אומרים כלל זה תמיד. ואף הוא שסובר כן, מ"מ אינו אומר זאת בכ"מ. וכעבור זמן, כשדנתי לפני הגר"ע יוסף זצ"ל בזה, ושאלתיו מדוע אמרינן בזה שלא יברך אחר חצות משום סב"ל, הרי הספק הינו במצוה ולא בברכה (וראה לעיל בפרק ז' סוף הערה ע"ו). וענה לי שיש לחלק בין מקרה שמרן בשו"ע פסק כמ"ד שהדבר כשר, ואז לא אמרינן סב"ל, ובין מקרה שאין הכרעה לדינא בשו"ע, ואז אמרינן סב"ל, וכמו בנידון של אכילת כזית מצה ומרור אחר חצות, שאז אמרינן סב"ל. וכן אמרינן סב"ל כשמרן לא גילה דעתו באותו ענין. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בהערות הגר"ש משאש זצ"ל לספרו של הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' שלישי בהערות).


[64]סד. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מותר לכתחי' לאכול מרור רק לאחר חצות, ולברך אז "על אכילת מרור". שהרי אף על אפיקומן, לדעתו כוונת מרן (בסי' תע"ז ס"א) שרק יש להזהר לאוכלו קודם חצות, אך מעיקר הדין שרי לאוכלו אחר חצות. ומזה למד הגר"מ אליהו זצ"ל דאף על מצה רשאי לברך אחר חצות (כדלעיל בפרק ז'). א"כ מה הדין הכא גבי מרור. וענה לי, שמי שאכן נאנס ונמנע מלאכול המרור עד חצות, יאכלנו אף לאחר חצות, וגם רשאי לברך אז "על אכילת מרור". אך אין להתעכב לכתחי' ע"מ לאוכלו לאחר חצות. וה"ה גבי ברכת "על אכילת מצה". ושאלתיו בדין מי שבכ"ז התעכב ולא אכלו עד חצות, אך לא מתוך אונס, אלא מתוך זלזול בדבר, שלא אכפת לו לאוכלו לאחר חצות. וענה לי שבמקרה כזה אינו רשאי לברך "על אכילת מצה" או "על אכילת מרור", אלא יאכלנו בלא ברכה. עכת"ד. וראה לעיל (פ"ו סעי' כ"ח, ופרק ז' הערה ס"ח) מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[65]סה. כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ד ועמ' קס"ו). וכן עולה מדברי הפוס' שהישוו זמן אכילת מרור וזמן אכילת מצה לק"פ, כנ"ל (בהערה ס"ב). וכמבואר כל זה לענין מצה (לעיל פרק ז' הערה ס"ט). ועיי"ש שכתבנו שסוף הלילה לני"ד הוא עה"ש.


[66]סו. ראה גמ' פסחים (דק"ח, א' וב', גבי ד' כוסות). וכ"כ רש"י פסחים (דף צ"א ע"ב ד"ה "לית"), וכ"פ מרן (בסי' תע"ב סי"ד), המ"ב (סקמ"ה, גבי מרור) וש"פ.


והטעם, לפי שאף הן היו באותו הנס [מ"ב (שם סקמ"ד) עפ"י הגמ' פסחים (שם). וכבר כתבנו לעיל (בפ"ז הערה י"ד) בשם המרדכי והתוס', שטעם זה נא' רק בחיוב נשים על מצוות דרבנן. ולכן נשים פטורות מסוכה, אף שגם הן היו באותו הנס. וראה א"א (סי' תע"ג סק"ט)]. ועוד טעם, משום דכל דתקון דרבנן, כעין דאו' תקון. וכיון שחייבות מדאו', לכן גם בזה"ז חייבות מדרבנן [בי"ד (סי' רנ"ו). ערוה"ש (סי' תע"ב סט"ו). והב"ד הסה"ע (עמ' תצ"א)].


וכל זה לגבי חיובן בזה"ז, אך בזמן הבית שחיוב מרור הינו מדאו', גם הנשים חייבות בו, כיון שמצה ומרור הוקשו זל"ז, וכשם שחייבות במצה, כך חייבות גם במרור [רש"י פסחים (דף צ"א ע"ב)]. ולא עוד, אלא אף מי שסובר שנשים אינן חייבות באכילת הפסח, מודה שחייבות במרור. דכשם שחייבות במצה כן חייבות במרור [ראה ירו' קידושין (פ"א ה"ז) דעת רבי זעירא, קה"ע ופ"מ (שם). רש"י פסחים (שם). הסה"ע (עמ' תמ"א הערה 2 ועמ' תצ"א)].


י"א, שלדעת הסוברים שאין אכילת מרור מצוה בפ"ע, אלא תלויה היא בק"פ, מדאו' נשים פטורות מן המרור אם פטורות הן מפסח [שו"ת שמן המור. הגר"י פערלא בביאורו לסהמ"צ לרס"ג. הסה"ע (עמ' תצ"א)].


כתב הח"א (כלל ק"ל סי"ב), לפי שיש נשים (ושאר בני בית) המזלזלות במרור ואינן אוכלות אותו כראוי, יש להזהירן ע"כ ולהודיען שחייבות הן בזה. וראה עוד בויגד משה (סי' כ"ה סכ"ד).


[67]סז. מה שכתבנו שאם יכולים קטנים אלה, שיאכלו כזית מרור בכא"פ, כ"כ לעיל (בפרק ז' סעי' ל"ט והערה צ"ח), עפי"ד הרה"מ (פ"ו מחו"מ ה"י), השו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') והנו"כ, שש"כ (מהדו"ק פל"ב הערות נ"ט וס'), חנוך לנער (עמ' נ"ו, סעי' ז' והערה י"ט), ודברי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. ועיי"ש (בפ"ז) שכתבנו שאם אינם יכולים, מ"מ יאכלו כפי יכולתם, עפ"י הפוס' הנזכרים.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מהו גיל חינוך שמאז יאכלו הקטנים את המרור. ואמר לי, שמעת שמבינים הם את ענין הסדר חל עליהם דין חינוך לאכול כזית מהמרור. ואפשר להקל להם לחשוב כל "כזית" כתשעה עשר גרם בלבד. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שהקטנים שהגיעו לגיל חינוך יאכלו כמה מרור שמסוגלים הם לאכול, ואינם חייבים לאכול כזית מרור. עכת"ד. ונראה שאף הגר"מ אליהו זצ"ל מודה שאם אינם יכולים לאכול תשעה עשר גר', מ"מ יאכלו כפי יכולתם. עכת"ד.


[68]סח. כמבואר לעיל (פ"ז הערה צ"ט). וה"ה להכא. והטעם, משום שנחלקו הפוס' אם רשאים הקטנים במקרה זה לברכה בעצמם, ועיי"ש מש"כ שיש מחלו' האם בעי לאכול הכזית בכא"פ או שרשאי לברך אפי' אם אכל ביותר מכא"פ. ועוד י"א דבעי לאכול הכזית במשך זמן שמסוגל הוא עצמו לאכול פרס שלם.


[69]סט. ראה שו"ע (סי' נ"ג סעי' ז', סי' נ"ה סעי' ה', ט' וי'), רמ"א (סי' רכ"ה סעי' ב'), שו"ע אה"ע (סי' קנ"ה סעי' י"ז וי"ח), ונו"כ שם. מ"ב (סי' רפ"ב סקי"ג), ספר חנוך לנער (פר' א', ב' וכ'), ולעיל (פרק ז' הערה י"ג וסעי' ל"ט). ועיי"ש בשו"ע מש"כ לענין שצריך להביא ב' שערות, ומהו מקומן ושיעור גידולן.


[70]ע. ראה כ"ז לעיל (בפרקים ב' וה' שם). וראה ביחו"ד (ח"א עמ' רע"ב) שכתב שעל הרב הדורש בשבת הגדול להזכיר בדרשתו את החיוב לבדוק המרור מהתולעים שבו.


ומה שכתבנו שאף בעולשין ישנן תולעים, כ"כ הכנה"ג בשם ספר הזכרונות. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקצ"א), ספ"כ וחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ז). וראה לעיל (הערה כ"ה) דלכתחי' בעי ליקח חזרת.


[71]עא. כ"כ בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תרנ"ז), שתלי"ת שכיום נמצאו אנשי מדע יראי שמים המגדלים חסה זו בגוש קטיף, ויש להדר ולקחת מחזרת זו לקיים מצות מרור. והוסיף, "שיבדוק יפה את החזרת הנזכרת, על צד היותר טוב". ע"כ.


וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבעדיפות ראשונה יש לקחת לצורך החזרת את החסה ללא תולעים, הגדלה בגוש קטיף. עכת"ד. וראה לעיל (בפרקים ב' וה') מה שכתבנו בשמו לגבי אופן בדיקת חסה זו. ואכן ידידינו, רבני "מכון התורה והארץ", מפקחים באופן קבוע על גידולה של חסה זו (ועוד גידולים, ככרוב וכדו'), ללא תולעים ושאר שרצים (ומה שכתבנו בהלכות שישנם עוד מקומות בארץ המגדלים חסה כזו, הוא משום שרק בעת כתיבת הדברים נודע לי שישנם עוד מקומות בארץ בהם מגדלים חסה ועוד ירקות, ללא תולעים. ומ"מ שמעתי שישנם המוכרים חסה בתור חסה ללא תולעים, ובאמת אין זה כך. וצריך לבדוק כל מקרה לגופו).


ואמר לי הרה"ג ר' יגאל קמינצקי שליט"א, ראש "מכון התורה והארץ" והאחראי על כשרות החסה ללא תולעים, בענין אפשרות כניסת התולעים לחסה זו. ש"מכון התורה והארץ" משלב כמה אלמנטים כדי למנוע חשש תולעים בחסה. ראשית כל, החסה גדלה רק בחממות סגורות. מסביב לחממות מנקים את השטח כדי למנוע מקור משיכה לחרקים. בחממות יש לוחות מיוחדים הקולטים חרקים. ישנן בדיקות קבועות לחסה בעת גידולה ע"י אדם המומחה לכך, נוסף על סיורים ובדיקות של אגרונום יר"ש. גם בעת האריזה ישנה ביקורת נוספת ע"י האורזים שלא נכנסו חרקים לגידול. ועוד אלמנטים שונים כדי למנוע שיווק של חסה נגועה בתולעים. וכל זה מבואר גם בספר "התורה והארץ" (חלק ב'), ובחוברת הכנה ליום עיון שיצאה בנושא זה מטעם המכון. ואמנם, מוסיף הוא, ישנה סבירות מסויימת נמוכה מאוד שלמרות כל המאמצים ישווק דבר לא נקי מחרקים, אך כבר כתב בעל המשכנות יעקב, שאם יש חשש של פחות מעשרה אחוזים שדבר מסוים נגוע, הרי שיש לו דין של מיעוט שאינו מצוי, שאף מדרבנן מותר לאוכלו בלא בדיקה. וכ"כ עוד פוס'. ובחסה זו המציאות הינה שאחוז הנגיעה בחרקים הינו פחות מאחוז אחד, אלא כמה פרומיל(!), כך שממילא ברור שהדבר מותר מעיקר הדין, והרי דינה ככל שאר פירות וירקות שאינם צריכים בדיקה, כמלפפון ותפוז. ומה שמוסיפים אנשי המכון וכותבים לשטוף את החסה קודם האכילה, אין זה אלא רק בגלל החשש שמא נפלו חרקים אחרים שאינם רגילים להיות בחסה, ככל ירק אחר שנופלים עליו לעיתים זבובים וכדו'. אך החרקים הגדלים בדר"כ בחסה אינם יורדים בשטיפה כיון שהם נאחזים בחסה, ולהם אין לחשוש, וכנ"ל. ולדעתו אף לבדוק מידגמית את החסה, כגון שנים או שלשה עלים, א"צ לזה. עכת"ד. וראה עוד בענין החסה ללא תולעים מאמרו של הרה"ג יואל פרידמן שליט"א, בספר "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 419 ואילך).


[72]עב. עיקר ד"ז כתב כה"ח (בסי' תע"ג ססקע"ה), שבמקום שיש חשש שאין העלים נבדקין יפה מן התולעים, יותר טוב לאכול הקלח בין למרור ובין בכריכה. והניף ידו שנית (שם בסק"צ), והוסיף בשם מרן החבי"ב בספרו הכנה"ג, שלא היה אוכל החסה כלל בשל התולעים, אלא רק היה לוקח הקלחים. ולכן כתב כה"ח שם, שהיכא שמצוים הרבה תולעים וחושש שלא בדקו החסה היטב, "או שיודע באנשי ביתו שאינם חרדים כ"כ לבדוק ולעיין היטב במיתון וישוב הדעת פעמים שלוש, לא יאכל כ"א הקלחים, בין בברכה, בין בכריכה". ע"כ. וכ"כ ליקח דוקא הקלחים, גם הבא"ח (פר' "צו" סעי' כ"ז), בספר דעת תורה (סי' תע"ג בהערת נכד המחבר), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תרנ"ז), שכן מנהגו לצאת י"ח בקלחים אשר באמצע כל עלה ועלה, שאין מצויים שם כ"כ תולעים, וגם ניכרים היטב בבדיקה. וכן מנהג חסידים ואנשי מעשה. ע"כ. וכ"כ גם בחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ב). וכן שמעתי ממנו בשיעור. וכ"כ בספ"כ (עמ' קל"א ס"ג). והוסיף שם עוד טעם, שכיון שבעלים יש הרבה כמושים, ודעת הרבה פוס' שאין יוצאים בכמושים, לכן עדיף ליקח הקלח. והעיר, שאמנם החת"ס והמ"ב (כדלקמן בהערה ע"ד) כתבו שמי שאין לו אנשים בעלי יר"ש שיבדקו החסה כראוי, עליהם ליקח חריין למרור, ולא כתבו ליקח קלח החסה. אלא שהוסיף, שנראה דהוא כיון שאפשר שבמקומם היו הקלחים קטנים בזמן הפסח, וכמש"כ החכ"צ, והיו קשים לבדיקה כמו העלים (ומה שהוסיף שם, הוא דוחק. וכמש"כ הוא עצמו). וכתב בסו"ד, שמ"מ אם הקלחים נקיים מתולעים הם עדיפים על החריין. ע"כ. וראה מש"כ לעיל (בהערה כ"ז).


ומ"מ הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם אין לו את החסה ללא תולעים, הגדלה בגוש קטיף, יקח חסה רגילה, אך עדיף ליקח דוקא את ה"גזע" של החסה, שממנו יוצאים העלים [ראה לעיל (הערה ה') מש"כ בשמו]. ואם אין לו די מזה, יקח את "עמוד השדרה" של כל עלה ועלה [וראה לעיל (בהערה ל"ד) מה שכתבנו בשמו, לגבי החלק של המרור שהיה טמון באדמה. עיי"ש. וראה גם (בהערה ה') לגבי מנהגו שלו]. עכת"ד.


[73]עג. פשוט. שהרי מעיקר הדין יוצאים י"ח בכל חלקי העלה, כמבואר לעיל (בהערה ל"ד). ומה שלוקחים דוקא הקלח, הוא משום עדיפות בבדיקת התולעים. וכעין זאת כתב המ"א (סי' תע"ג סקי"ב) הטעם למנהג העולם, שמפני שאין העלים הרבה ובעי כזית, לכן נוטלין הקלח לכריכה. וראה כה"ח (אותו סי' סקע"ה).


[74]עד. כ"כ החת"ס בתשובותיו (או"ח סי' קל"ב), שאמנם אמת שיש לצאת י"ח מרור דוקא בחזרת (חסה), וכן נהגו כל רבותיו ז"ל, וכן נוהג הוא אחריהם. אך מנהגו לדרוש בשבת הגדול, שמי שאין לו אנשים נאמנים יראי שמים לבדוק היטב החסה ולנקותה מחשש תולעים קטנים הנמצאים בה מאוד מאוד, טוב שיקח תמכא שקורין חריין. ואף שמצוה מן המובחר בחזרת, מ"מ חלילה להכשל באיסורי לאווין מן התורה, ע"מ לקיים מצות מרור שהיא בזה"ז מדרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י החריין. ע"כ. וכ"כ גם מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (סי' קל"ט), וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ב), וכה"ח [(סק"צ). עיי"ש מש"כ גם בשם הרב כנה"ג (בסי' פ"ד סקנ"ב), שקצת משמע שמשך ידיו לגמרי מן החסה. ואמנם ממש"כ הכנה"ג לאחר מכן (בסקס"ב), משמע שהיה אוכל החסה, אך רק הקלחים. וראה עו"ש בכה"ח סקצ"א מש"כ הכנה"ג בשם ספר הזכרונות, שגם בעולשין יש תולעים, והיודעים בדבר מושכים ידיהם ממנה]. וכ"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תרנ"ו-תרנ"ז, וח"ב עמ' קל"ח בהערה א'), והוסיף, דאע"ג שאפשר לאכול מן הקלח שאין מצויים בו כ"כ תולעים ואפשר לנקותו יותר בנקל, מ"מ לא ימלט כי מי מן המסובין יאכל ממנו. וכעין זאת כתב בספ"כ (עמ' קל"א הערות 17, 16. עיי"ש).


[75]עה. עיקר ד"ז כתבו בספ"כ (עמ' ח'-ט', וקל"ז), וכן כתבנו לעיל (בפ"ב הערה פ"ב) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. עיי"ש.


ומה שכתבנו שדי לשרותו במשך כדקה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, (כמבואר בפ"ב שם). עיי"ש. ומה שכתבנו שאם שרו את המרור בחומץ במשך כחמש דקות, דהוי לעיכובא, ג"ז הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאמנם אם שראו פחות מחמש דקות בדיעבד שרי, אך ביותר מכך אפי' בדיעבד הוי ככבוש, דאם היה מחממו ע"ג האש, היה כבר רותח. עכת"ד. והיינו דכבוש כמבושל.


ועתה ראיתי מש"כ הרב כה"ח (בסי' שכ"א סק"כ) שכבוש (לענין שבת) הו"ד כשנותן הירק לתוך חומץ חזק, בשיעור זמן שיתן על האור וירתיח, וזאת עפ"י מש"כ ביו"ד (סי' ק"ה). וכ"כ כמה אחרו'. וחומץ חזק היינו שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ [עפ"י יו"ד (סי' קכ"ג ס"ו). כה"ח או"ח (סי' ר"ד סקכ"ב)].


ואמנם בספ"כ (עמ' ח') כתב שיש השוטפים העלים בחומץ. ויש להזהר שלא להשהותם זמן רב, אלא לשוטפם מיד. והוסיף, שלדעת מומחים אין לשטוף כלל בחומץ כדי להוציא התולעים, כיון שזה רק ממית התולעים, אך הן נשארות דבוקות לחסה. אלא ישים כמה כפיות חומץ במים, ויטבול בו את החסה. ומ"מ גם בדיקה זו לא תמיד מועילה. עכת"ד וראה בספר התורה והארץ (ח"ב עמ' 464 ואילך) שכתב שהתועלת בחומץ הינה שהוא מרפה את אחיזת התולעת בעלה, ואז המים שוטפים אותה. והוסיף, שהריכוז המומלץ לזה הינו חמישה אחוז חומץ.


והנה עתה נד"מ ספר חזו"ע ח"א, והביא שם (בעמ' תרנ"ז, תרנ"ח) מש"כ במדריך הכשרות של העדה החרדית פה בירושלים, שמומחים קבעו שהאופן המועיל ביותר להסיר את התולעים מעלי החסה הינו לרוחצם בתוך קערה מלאה חומץ, ומיד אח"כ לשוטפם היטב במים, ולבודקם כנגד האור. ע"כ. וכתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל דתימה היא. שהרי ממש"כ מרן ביו"ד (סי' ק"ה סעי' א') עולה, שאם שרה מאכל בציר או בחומץ, אפי' זמן קצר מכדי שיתננו על האור וירתיח, הרי דינו ככבוש ונאסר כדי קליפה. ולפי"ז עלי החסה נכבשו משני צידיהם בשל רחיצתם בחומץ ואין יוצאין בהם י"ח מרור. עיי"ש שהאריך לדחות דברי מדריך הכשרות הנ"ל. ואמנם הביא שם דברי המנח"י (ח"ז סי' ל"א) שדן בזה. ואף הרב צי"א (חט"ו סי' כ"ו) ישב על מדוכה זו, והעלה להקל בני"ד. וסמך ע"ד ערוה"ש (בסי' ק"ה סי"א) שהחומץ שלנו אינו חזק כ"כ ואין דינו כציר, ושגם מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' רט"ז) העלה להקל. אלא שמ"מ לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל העיקר הוא כפשט הבנתו בדברי מרן בשו"ע, ולא כמש"כ באבקת רוכל. ולכן בני"ד עלי החסה נאסרו משני צידיהם. וסמך גם ע"ד שו"ת מחזה אליהו, שע"י רחיצת החסה בחומץ התולעים אמנם מתו, אך נשארו דבוקות לחסה, ושהוסיף שכן אמרו מומחים גדולים שאין תועלת בשטיפת העלים בחומץ להסרת התולעים. ע"כ. ועוד הזכיר שם הגר"ע יוסף זצ"ל דברי כה"ח (בסי' תע"ג סקפ"ג) שלכתחי' אין ליתן את המרור בציר או בחומץ אפי' רגע אחד. ולכן הסיק שם בחזו"ע, שאין שחר לעצת "המומחים" שבמדריך הכשרות. עיי"ש. נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלוקת (והמחלוקת אינה רק על חומץ, אלא מוכח מיו"ד שם וכה"ח שם שהינה גם על ציר. והיינו כל דבר שהירק נכבש בו). ולכן לדעת האומרים שאין מועילה שריה בחומץ, הרי גם אין לעשות כן, שהריהו ככובש את המרור (ויש להעיר, שהרי בחרוסת יש קיוהא כזו, שמוכח בגמ' שדי היה בריחא כדי להמית את הקפא שהיתה במרור. ובכ"ז טיבלו את המרור בחרוסת, ולא חששו לכבוש. ויש לעיין בהשוואת ביטול טעם המרור לדין או"ה בני"ד).


[76]עו. כ"כ בשש"כ (פ"ד סעי' ח'), וספ"כ (עמ' י', קל"א וקל"ב).


כתב בשש"כ (שם), שכאשר בודק ביו"ט את החסה מן התולעים, לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל מותר להוציא התולעים מהחסה אף אם הן קטנות. וטעמו, משום שהתולעת נפרדת לגמרי, ואינה מעורבת עם עלי החסה, והוי כנוצה שמותר להסירה מן הבגד, כמבואר ברמ"א (סי' ש"ב ס"א. עיי"ש בשש"כ פ"ג הערה ק'). והוסיף שם בשש"כ, שטוב יעשה אם יקחן יחד עם קצת מן העלה, ולא יטלטלן בפ"ע, כדי לחוש לדעת הסוברים דאית ביה משום מוקצה. והוסיף, שמ"מ אסור ביו"ט לשטוף את עלי החסה בתוך מי חומץ או מי מלח ע"מ להסיר את התולעים, כיון שבשל כך התולעים מתות במים. אלא יבדוק החסה, ורק אם מצא שרץ יוציאנו. ע"כ. ואמנם בספר ספ"כ (עמ' קל"ב) חלק ע"ד, וכתב שאם מצא בחסה תולעת, בכל מקרה יסירנה יחד עם חלק מהעלה שסביבה. דאם יסיר התולעת עצמה ה"ז בורר, דלרוב התולעת הינה בתוך החסה עצמה, והוי מתקן האוכל בברירתו, כמש"כ המ"ב [(סי' שי"ט סקס"א). עיי"ש בספ"כ (בהערה 18)]. וכתב שהסכימו לכך גם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ שליט"א. והוסיף, שגם צריך לזרוק התולעת עם חלק מהעלה שהוציא, דאין לטלטל בעל חיים, דהוי מוקצה מחמת גופו (עיי"ש שכתב בשם החזו"א דאוכל המעורב עם מוקצה דמותר להפריש את המוקצה מהאוכל. ולפי"ז מותר לתפוש התולעת בפ"ע ולזורקה). וכן מצאתי שכתב בלוח דבר יום ביומו, מנהגי החסידים (דיני ע"פ), דאסור לטלטלה משום מוקצה. וראה עוד בחוברת מס' 17 מהל' שבת לגר"מ אליהו זצ"ל, שדן בזה מצד בורר, מדין מוקצה ומדין צידה. עיי"ש. ויש לזכור שכ"ז אינו לכתחי', כמבואר לקמן (בהערה ע"ח).


ועוד בענין ברירה בחסה. מותר להסיר ביו"ט את העלים החיצוניים שאינם טובים לאכילה, ע"מ לאכול את העלים הפנימיים, של החסה. וגם אם כבר הפרידו את עלי החסה קודם לכן, מותר ביו"ט (שחל בחול) להוציא העלים המעופשים מתוך הטובים, משום שעי"כ ממעט בטרחה [שש"כ (פ"ד ס"ח) עפ"י שו"ע (סי' תק"י ס"ב), ומ"ב (ס"ק ו' וח')]. וזה שלא כמו שנוהגים אם חל ליל הסדר בשבת, וכמבואר בהערה הבאה.


וראה עוד בענינים אלה לעיל (פ"ב הערה פ"ב).


[77]עז. הא דמותר לבודקם בליל הסדר אף אם חל בשבת, כ"כ בשש"כ (פ"ג סל"ו) ובספ"כ (עמ' י' וקל"א). וממילא עולה שגם חייבים בבדיקה זו, דפשוט שבשל השבת אין להקל באיסורי אכילת שרצים. ואדרבא, דוקא בלילה זה בעי להתקדש טפי, וכמש"כ לעיל בפ"ז בשם המהר"ח אלפאנדרי בספרו אשדות הפסגה [והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קל"ח)].


ומה שכתבנו שגם בני"ד לא ישרה או ישטוף המרור במי חומץ וכדו', הוא כמבואר לעיל בהערה הקודמת, דעי"כ יהרוג התולעים ואסור משום שחיטה [שש"כ (פ"ג שם הערה ק"ג)].


ובענין אם מצא שרץ על עלי החסה בשבת, כתב בשש"כ (שם), שכאשר תמצא תולעת גדולה מותר להסירה, כי הרי התולעת עומדת בפ"ע, ואין איפוא בהסרתה משום איסור ברירה (ראה שם בהערה ק', ולעיל בהערה הקודמת). והוסיף, שטוב יעשה אם יקחנה עם מעט מהעלה, ולא יטלטלנה בפ"ע (עיי"ש בהערה ק"א, וכאן בהערה הקודמת). וחרקים קטנים הדבוקים בעלי החסה, אסור להוציאם לבדם, כיון שיש בהסרתם איסור ברירה, אלא חייב להוציאם יחד עם מעט מן העלה [שש"כ שם עפ"י בה"ט (סי' שי"ט סק"ב). וראה בשש"כ מהדו"ק (פ"ב סי"ח) שכתב רק שמותר להסיר תולעת או זבוב מהחסה, ואין בכך משום בורר. אך מצד מוקצה יקחם עם מעט מהעלה, דכל בע"ח מוקצים הם. עיי"ש]. וראה בהערה הקודמת שהבאנו דברי החולקים על היתר טלטול תולעת גדולה בפ"ע.


וכיון שאף השש"כ כתב לחוש לדעת הפוס' שאוסרים טלטול תולעת, אף כשהיא גדולה, משום איסור מוקצה, וכיון שממילא התולעים בחסה הינן בדר"כ קטנות, וכמש"כ לעיל בשם כמה פוס', לכן כתבנו שלא יוציאנו לבדו. אך באמת נראה, שאם השרץ הינו גדול ורוצה להוציאו לבדו, ודאי יש לו ע"מ לסמוך.


כתב הרמ"א (בסי' שי"ט ס"א עפ"י הב"י), שמותר להסיר את העלים החיצוניים (שאינם טובים לאכילה) מהחסה ע"מ לאכול את העלים הפנימיים. אך רק סמוך לסעודה. וכתבו האחרו', דהו"ד כשהחסה שלימה. אך אם הפריד קודם לכן העלים זה מזה, יש ליקח בשבת הטובים מן המעופשים, וג"ז סמוך לסעודה [הגחיד"א בשיו"ב. הפמ"ג. מ"ב שם (סק"ז). בה"ל (ד"ה "מן"). שש"כ (פ"ג סל"ו)].


[78]עח. הא דלכתחי' יש לבדוק החסה מן התולעים כבר בע"פ (ואם חל ע"פ בשבת, יבדקנו בעש"ק) ביום, זאת כיון שלבדיקת התולעים הקטנות צריך אור חזק, ואור השמש עדיף לכך. ועוד, משום שירצה להתחיל הסדר מוקדם, ואז יאלץ לבדוק במהירות, ועלול להכשל באכילת שרצים דהוי איסור דאו' (הגדת חיים לראש. ספ"כ שם. עיי"ש שכתב שלכן ראוי שלא לבדוק כלל בלילה, אלא אם לא בדק קודם לכן, יקח רק את קלחי החסה, או את החריין. ע"כ. אך כבר אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאם יש אור חזק בלילה, אין צריך לבדוק דוקא באור יום. עכת"ד). ועוד נראה הטעם, כדי שלא לגרום לעיכוב בהתחלת הסדר בדבר שאינו הכרחי, שלא ירדמו הקטנים. וכן משום שבליל יו"ט אסור להכניס העלים למי חומץ ע"מ להרוג התולעים. וכנ"ל.


וכבר כתבנו לעיל, שיש נוהגים שאף מי שבדק המרור קודם החג, טוב לבודקו שוב בליל פסח לפני הסדר [כה"ח (סי' תע"ג סקצ"א). וראה ערוה"ש יו"ד (סי' פ"ד סעי' ס"ב) שכתב גבי כרוב, שאם יניחו העלין עד מחר, יתהוו בהם שוב תולעים וחייבים לבדוק מחדש. והב"ד בספ"כ (עמ' קל"ג)].


ובענין מה שכתבנו שאם חל ליל הסדר במוצש"ק, שיבדוק בעש"ק ולא ביום שבת עצמו, הוא משום שאין שבת מכין ליו"ט [כה"ח (סי' תע"ג סקצ"א). יחו"ד (ח"א עמ' רע"ה). וראה שו"ע (סי' של"ד סעי' ד', סי' תמ"ד ס"ד), ברמ"א (שם ס"ג), שש"כ (פכ"ח סעי' ס"ט)]. וכמבואר לעיל פ"ב (הערות ע"ו ופ"ב).


[79]עט. הא דעושין החרוסת מפירות שנמשלה להן כנסת ישראל בשה"ש, כ"כ תוס' פסחים (דף קט"ז ע"א) בשם תשו' הגאונים. וכתבו שם שיקח תפוח, עפ"י הפס' "תחת התפוח עוררתיך". ורימון, עפ"י מש"כ "כפלח הרימון" וגו'. תאנה, עפ"י הפס' "התאנה חנטה" וגו'. תמר, עפ"י הכתוב "אמרתי אעלה בתמר". אגוז, עפ"י הפס' "אל גינת אגוז ירדתי", ושקדים, ע"ש ששקד הקב"ה על הקץ. ע"כ. וכ"כ הלבוש, הגר"ז והמ"ב (סי' תע"ג סקמ"ט). ובסידור רע"ג (סדר ליל פסח) כתב שיעשנה מתמרים בלבד. ובסידור רס"ג (עמ' קל"ה) כתב שיעשנה מתמרים, אגוזים ושומשומים. והרמב"ם (בפ"ז מחו"מ) כתב שתהיה החרוסת מתמרים או מגרוגרות או מצימוקים וכיוצא בהם. ובפיהמ"ש (פסחים פ"י מ"ג) כתב מתאנים או תמרים. ויש שלמדו מכאן שלדעתו די במין א' בלבד (הסה"ע עמ' קל"ב). והרע"ב בפירושו כתב שעושים מתאנים, לוזים, בוטנים, שקדים, תפוחים וכמה מיני פירות.


וראה בכלבו (סי' נ') שהוסיף למינים אלה גם ענבים, ע"ש "והגפנים סמדר נתנו ריח" [והב"ד הפר"ח, כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ט) וש"א]. והטור והב"ח (סי' תע"ג) כתבו לעשותה מתפוח, אגוז ותאנה, דרק הם הוזכרו בשה"ש בענין גאולת מצרים. והרוקח (סי' רפ"ד) הוסיף רימונים. וראה עוד באו"ז (סי' רנ"ו), באורחות חיים (הל' ליל פסח סי' ט') ובכלבו (שם, וגם סי' נ"ו) שכתבו חלק מהפירות הנזכרים, ויש שהוסיפו אף אגסים (והב"ד הסה"ע שם).


והרמ"א (בסי' תע"ג ס"ה) כתב ליקח מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, ושקדים. ע"כ. ומנהג האר"י ז"ל היה להניח בחרוסת ז' מיני פירות: ענבים, תאנים, רימונים, תמרים, אגוזים, תפוחים ופירא"ש [היינו אגסים. כמבואר ברע"ב מס' מעשרות (פ"א מ"ג)]. כמבואר בשעהכ"ו [(דף פ"ג) בהגהת מהרש"ו. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג שם)]. ועוד כתב שם, שאמנם מנהג האשכנזים ליקח לעיקר החרוסת דוקא ג' דברים, שהם היותר מוכרחים, והם: תפוחים אגסים ואגוזים. וכ"כ הפמ"ג (סי' תע"ג סקי"ז). והוסיפו רמז לדבר, שנא': "ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ" (שמות פרק ל"א פס' ה'). והיינו למלאות החרוסת באב"ן, שהם ר"ת אפיל (תפוחים בלע"ז), בארץ (אגסים), ניס (אגוזים). וכן ע"ץ, שהם ר"ת עינגבר, צימרינג (קינמון). ע"כ. ומנהג שלוניקי היה להוסיף לחרוסת ערמונים [שו"ת בי"ד. ברכ"י (סי' תע"ג סקי"ג)]. וראה עוד בב"י (סי' תע"ג), שו"ע הגר"ז (סעי' ל"ב), קיצוש"ע (סי' קי"ח ס"ד), יפ"ל [(ח"ב סי' ז'), שכתב שעיקר המצוה היא בתפוח כדאמרו בגמ' שעיקר המצוה בחרוסת זכר לתפוח], ערוה"ש (סי' תע"ג סי"ז). חזו"ע [(ח"ב עמ' קע"ב בהערה) שכתב שנהגו לעשותה מתמרים], והסה"ע [(עמ' קל"ב, קל"ג). עיי"ש שהב"ד הברכ"י בשם שב"ל, שיש שהיו מגרדים מעט לבנים ומערבים בחרוסת. ויש שכתבו שמנהג זה בטעות יסודו, והתחלף להם בפרש"י בפסחים שם, ובמקום "וחרוסת שכותשין" גרסו "וחרס שכותשין". וכתב מהמ"צ לינזאינו על מנהג זה: "נבהלתי מראות שגעון כזה". עיי"ש בהסה"ע].


וכתבנו שיש להשתדל לשים דוקא מפירות, אך אין זו חובה. שכן עולה מדברי שו"ע הגר"ז (סי' תע"ג סל"ב) שכתב שמעיקר הדין יכול לעשות החרוסת אפי' רק מירקות (והוסיף, שיכול לרככו אפי' במים. ושאר משקין. אבל עכ"פ צריך לתת בו דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחין או יין וחומץ, זכר לשעבוד שהיו משתעבדין בישראל עד שהיו שיניהן קהות). ע"כ. והב"ד כה"ח (שם סקק"א). ואף הראב"ן בפסחים ושב"ל (סי' רי"ח) כתבו שמותר להוסיף לחרוסת ירקות. והב"ד הסה"ע [(עמ' קל"ג). עיי"ש שכתב בשם ספר האסופות לעשות החרוסת ממיני המרור]. וראה רש"י ורשב"ם פסחים (דף קט"ז ע"א) שכתבו שכדי שתהא החרוסת סמיכה כותשים ומטילין בה ירקות הרבה. אך כדי שיהא בה קיוהא, כתבו להוסיף תפוחים. וראה כה"ח (סק"ק) שכתב במסקנת דבריו, שכ"א יעשה כמנהגו, כי לפום דינא אינו מעכב אם יקח פירות או ירקות. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם חובה לעשות את החרוסת דוקא מפירות שנמשלו אליהם ישראל. או אפשר גם מירקות, וכמש"כ הפוס' הנ"ל. ואמר לי, שטוב לעשותה מפירות אלה, אך אין חובה בכך. ויכול לעשות אפי' מירקות. אלא העיקר שתהיה מתוקה, וקצת חמוצה. לכן מנהגו להוסיף לחרוסת מעט חומץ, ודוקא חומץ יין. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לקמן (בהערה פ"א) בענין החומץ.


יש מי שנהג לעשות החרוסת מהאגוזים, התפוחים והצימוקים שנתלו לנוי בסוכה, דהואיל ונעשתה בהם מצוה אחת, נעביד ביה מצוה אחריתא [ויגד משה עפ"י ברכות (דף ל"ט). והב"ד הסה"ע שם. עיי"ש עוד טעם. וכתב שבעל האמרי אש היה מדליק נרות חנוכה בשמן ששימש כנוי סוכה].


[80]פ. מה שכתבנו שיש לבדוק מתולעים במיוחד את התאנים והתמרים, זאת עפ"י מה שאמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש להדגיש דבר זה של בדיקת פירות אלה מתולעים, בשל שכיחות התולעים בהן. עכת"ד.


ובענין מה שכתבנו שלא ליקח תאנים מיובשות ללא כשרות לפסח, הוא משום שי"א שיש עליהן קמח.


כבר כתבנו בהערה הקודמת שהרמב"ם כתב ביד החזקה ליקח גרוגרות לחרוסת. ובאמת שבהגמי"י (שם סק"י) כתב, דזה לאפוקי מקצת בני אדם שאינם רוצים לאוכלן בפסח, באומרם כי הלובן שעליהם הוא קמח, או שאת התאנים הגרועות מלבנים בקמח כדי שיראו שמנים וטובים. ואע"פ שמ"פ אינן מחמיצים, שמא מים מעורבים בהם. והרבה חקרו בדבר מאנשים חכמים ויראי שמים, אשר יודעים גידול התאנים ותולדותם, יען כי גדלים בארצם, ונודע בבירור שאין לחוש על זה. ומ"מ אין חובה לאוכלם. והחדל לא הפסיד כלום. עכ"ל.


והנה הרמ"א (בסי' תס"ז ס"ח) כתב, שתאנים יבשים וענבים יבשים... תלוי במנהג המקומות. כי יש מחמירים שלא לאוכלן, ויש מקילים. ולכך נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ. עכ"ל. וראה עוד מש"כ בד"מ (סי' תס"ז סק"ה). והסביר המ"ב (בסקכ"ו) עפי"ד הב"י בשם המרדכי, שאותם שנהגו להחמיר בתאנים, הוא משום דיש חשש שמפזרים עליהם קמח בשעה שמייבשים אותם. והענבים, רגילים לייבשם בתנור אצל הפת, או אחר שהוציאו הפת מן התנור. ויש מקומות שאין מפזרין עליהם קמח ומייבשים אותם בשמש. וזהו שכתב שתלוי במנהג המקומות. והסביר (בסקכ"ח), שאפשר לידע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ, כגון שידוע שנתייבשו בשמש, או בתנור לאחר הכשרו. ע"כ. וראה עוד כה"ח שם (ס"ק נ"ו-ס"ז).


ובחזו"ע (ח"ב עמ' ס"ו) כתב: פירות יבשים, כגון צימוקים, שזיפים, גרוגרות (תאנים), מישמשים וכיו"ב, האשכנזים נוהגים בהם איסור. והטעם, מפני שיש שמייבשים אותם אצל הפת בתנור. ויש מדבקים קמח על התאנים (עפ"י הרמ"א). ואמנם מתירים לצורך חולה שאיב"ס (שו"ת מהרי"ל ועוד). אבל מנהג הספרדים ועדות המזרח להקל בהם ולאוכלם בתוך הפסח, אך יש להזהר מתערובת קמח בתאנים מיובשות (עפ"י הט"ז וילקוט מעם לועז). ובהוספות בסוף הספר (עמ' רצ"ז) הסביר הטעם, משום דסתם קמח לתות הוא, ויש בו חשש חימוץ, כמבואר כל זה בשו"ת רפ"ע (ח"ד חיו"ד סי' ו'). ומ"מ בפירות יבשים יש להתיר לתינוקות. והוסיף (בעמ' ס"ו), שיש להזהר שלא לקנות בטנים וגרעינים קלויים ללא השגחה לפסח, כיון שמערבים קמח במלח שעליהם. וראה עוד בזה בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' ט').


ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל לגבי התאנים בחרוסת, ואמר לי שבתאנים המיובשות שלנו היום אין קמח כלל. ומה שרואים על התאנים המיובשות שכבה לבנה הנראית כקמח, אין זה קמח, אלא סוכר המופרש מן התאנים. עכת"ד. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל להחמיר באכילת התאנים המיובשות מחשש חמץ שעל גביהן. ולדעתו מי ששם תאנים כאלה בחרוסת, אסור לאוכלה כלל בפסח, וצריך להשליכה. והוסיף, דלכאו' קשה, כיצד רשאי להשליכה, הרי איתא בגמ' שהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי (ואינו רשאי לטלטלו). אלא כיון שיש בזה קצת ספק לגבי החמץ, וכיון שהוא מעורב עם היתר, לכן שרי לטלטלו ולהשליכו. עכת"ד. ואגב, ראש מחלקת הכשרות על היבוא ברבנות הראשית בירושלים אמר לי, שאכן אין כשרות לפסח על התאנים המיובאות. אך הסביר זאת בשל חשש חמץ של קטניות בפס הייצור, ממוצרים אחרים שהיו שם לפני התאנים. ע"כ.


[81]פא. מה שכתבנו שימעך את הפירות לחרוסת, כ"כ הרמב"ם (הל' חו"מ שם) והכלבו, שדורסין אותן. ורש"י ורשב"ם בפסחים (דף קט"ז), והרע"ב בפיהמ"ש (בפע"פ) כתבו שדכין הכל במדוכה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סק"ק). ומה שכתבנו שמערבין את הפירות, ג"ז כתבו הרע"ב וכה"ח שם.


ובענין מה שכתבנו שישימו בחרוסת יין אדום או חומץ יין. הנה אמרו בגמ' פסחים (דף קט"ז), מאי מצוה בחרוסת (לר"א בר' צדוק). רבי לוי אומר: זכר לתפוח, ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט. אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה (לעשותה חמוצה) וצריך לסמוכיה (לעשותה סמיכה). לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט. ע"כ. וכתב רש"י שם דכדי שיהא בה קיוהא, בעי להטיל בה תפוחים ויין ומילתא דאית ביה קיוהא. והדרישה כתב בשם הר"ן שיתן בה תפוחים חמוצים [הב"ד הסה"ע (עמ' קל"ד)]. ולפי כל זה יש ליתן בחרוסת יין או חומץ יין, כדי שתהא בה חמיצות. וכתבו הב"ח והפר"ח, שבנתינת דבר שיש בו חמיצות יש בכך זכר לשיעבוד שגרם שיהיו שיניהם של ישראל קהות.


וא"כ טעם נתינת החומץ או היין הוא כדי להקהות את החרוסת. אלא שיש עוד טעם, והוא כדי לדללה. שהתוס' (בפסחים שם ד"ה "צריך") כתבו בשם הירו' (פסחים פ"י ה"ג), דאית דעבדי זכר לדם, ומשו"ה קרי ליה דבר שטיבולו במשקה. וכן עמא דבר, לסמוכי, ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ. ע"כ. והיינו שנתינת החומץ או היין אינו אלא כדי לדלל החרוסת זכר לדם.


ובענין סמיכות החרוסת. הנה בבבלי שם אמרו דבעי לעשותה סמיכה. ובירו' אמרו דאית דעביד לה עבה, ואית דעביד לה רכה, זכר לדם. וכתב הטור בשם רבינו יחיאל, דהא והא איתא. שתחילה צ"ל סמיכה זכר לטיט, ורק מאוחר יותר, בשעת הטיבול, יש ליתן יין וחומץ כדי לדלל את החרוסת, שתהא קלושה. וכ"כ מרן בב"י בשם הגמי"י (פ"ז סק"ט) והסמ"ג. וכ"כ הח"י (סי' תע"ג סקכ"ו) בשם האגודה, וכ"כ הלבוש והח"א [(כלל ק"ל סעי' ד' וי"ט). והב"ד הסה"ע (שם)]. ואף שבאמת מצותה שתהא סמיכה כטיט, אפשר שכיון שבעת עשייתה היתה עבה, אין להקפיד אם לאחר מכן דיללה [שעה"צ (סי' שכ"א סקפ"ו). עיי"ש שנדחק לומר כן לסברת הפמ"ג, כמבואר לקמן (הערה פ"א)]. ובאמת מדברי הרע"ב (בפיהמ"ש פע"פ) משמע שאף בסופה צריכה להיות החרוסת עבה. דלאחר שכתב שנותנין חומץ, כתב בסו"ד שצריך שתהא עבה. ובספר ויגד משה כתב שיכול ליתן רק מעט חומץ או יין, באופן שתהא החרוסת ראויה לטיבול, אך תשאר עבה כטיט [והב"ד הסה"ע (עמ' קל"ה)]. ומאידך, גם מלשון הרמב"ם (ביד החזקה שם) נראה שאין ליתן החומץ סמוך לאכילה, שכתב שנותנין לתוכה חומץ ומתבלין וכו', ורק אח"כ כתב שמביאין אותה לשלחן בלילי פסח. אך לא הזכיר שם בהדיא דבעי להיות עבה גם בסופה.


והנה ראיתי מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ב הערה ז'), שלאחר שהב"ד הרמב"ם שם כתב, שלא נהגו ליתן לחרוסת חומץ, אלא אוכלים אותו מתוק כדבש. והוסיף, שאולי טעמם משום דכיון שבסו"ד הגמ' שם אמרו תניא כוותיה דרבי יוחנן (דהוא זכר לטיט), הרי דבעי רק לסמוכיה, ולפי"ז אין הכרח שיהא בו קיוהא זכר לתפוח כדברי רבי לוי (כמו שהבאנו לעיל). ואביי קאמר לפום פלוגתא דאמוראי, ואכתי לא קים לן דתניא כוותיה דר"י. ולכן למסקנה מעיקר הדין א"צ קיוהא. והוסיף בחזו"ע, שמה שכתבו הפוס' להך מילתא דצריך לקיוהא, הוא רק לרווחא דמילתא, ואין זה מעכב. עכת"ד (ולפלא שבספר הסה"ע לא הזכיר דברים אלה). ובאמת שלא זכיתי להבין דבריו. שכן הפוס' כתבו ד"ז בפשטות, ומנין לנו שכתבו כן לרווחא דמילתא. שהרי מלשון הרמב"ם, רש"י, התוס' בשם הירו', הרע"ב ושאר הראשו', וכן מלשון הטור, הרמ"א בשו"ע, הגר"ז [(סעי' ל"ב) שכתב ש"עכ"פ צריך ליתן בתוכו דבר שיש בו קיוהא"], המ"ב וכה"ח שם משמע בהדיא שדין נתינת החומץ שוה לדין עשייתה סמיכה ולשאר דיני החרוסת. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאכן זו חובה לשים חומץ וכדו' בחרוסת, כדי שתהיה קצת חמוצה, משום קפא. והערתי, שהיו אחרו' שכתבו שאין חובה בזה, וענה לי שאין הלכה כמותם, שהרי הגמ' אמרה כן בהדיא שצריך לקיוהא בשל הקפא. והוסיף, שלשם כך היו נוהגים לשים בחרוסת רימון חמוץ. עכת"ד. וראה לעיל (בהערה ע"ט), שאמר לי שיש לעשותה מעט חמוצה. עיי"ש מנהגו בזה. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאמנם אין זה לעיכובא לשים בחרוסת דבר שיש בו קיוהא, כחומץ וכדו', אך מ"מ אמר שיש להשתדל לעשות כן. והוסיף, שאכן מנהג האשכנזים לשים בחרוסת דבר שיש בו קיוהא, ובפרט יין אדום. עכת"ד.


לכן נראה שאכן יש ליתן בחרוסת חומץ או דבר אחר שיש בו קיוהא, וכמו שנראה פשט הפוס' הנ"ל, וכמו שהורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל לא בא בחזו"ע אלא ליתן סימוכין למנהג שראה, וכמש"כ שם הוא עצמו. אך גם לדעתו ודאי שאין איסור בדבר, אלא שרק אין הכרח בזה לדעתו מעיקר הדין, ואין נתינתה מעכבת, וכמש"כ שם.


ואגב, המ"ב (בסקמ"ח) הסביר דברי הרמ"א הנזכרים, שחומץ היינו חומץ יין. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מש"כ הרמ"א לתת חומץ בחרוסת, האם הכוונה דוקא לחומץ יין, או אפשר בכל חומץ שהוא. וענה לי שאין נ"מ בזה, ויכול ליקח לכך כל חומץ, העיקר שתהיה בו החריפות של חומץ. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאכן כששם חומץ, צריך להשתדל לשים דוקא חומץ יין ולא חומץ אחר. אלא שאם אינו יכול לשים או שאין לו חומץ יין, יכול לשים בחרוסת גם שאר מיני חומץ, כגון חומץ הדרים או חומץ סינתתי, דגם בהם יש קיוהא. עכת"ד.


ובענין נתינת החומץ או היין בחרוסת בליל פסח כשחל בשבת, וכן עירוב יין לבן עם יין אדום, ראה לקמן (הערה פ"ד).


ענין נתינת התבלין בחרוסת נזכר בגמ' פסחים (דף קט"ז ע"א), וכ"כ הרמב"ם (בהל' חו"מ שם), הרע"ב (שם), הטור והב"י (סי' תע"ג), הרמ"א (בסי' תע"ג ס"ה), מ"ב (סק"נ) כה"ח (ס"ק צ"ט, ק' וק"ג) וש"פ. וכתבו הטעם, משום שדומים לתבן שהיו מגבלים בו הטיט.


מרן בב"י הב"ד המרדכי בשם הרוקח, שכתב ששמין בחרוסת קנה, קנמון וזנגביל, לפי שא"א לדוכן היטב שלא יהא בהן חוטין קשין, וזהו זכר לטיט שהיה תבן מעורב בו. ע"כ. וכן בדרשות מהרי"ל (סדר ההגדה) כתב שהחרוסת זכר לטיט, ועליו היו מונחים קידה וקנמון ושאר בשמים מחותכין ארוכין זכר לתבן. עכ"ל. והב"ד כה"ח (סקק"ג). והרע"ב כתב שיניח קנה וקינמון. ומנהג האר"י ז"ל היה להניח ג' מינים: שיבולת נרד, זנגביל וקומון (כה"ח ס"ק צ"ט וק'). והיינו דוקא תבלינים אלה כתבו להניח, משום שאינם נידוכים היטב, וגם כשהם נידוכים הינם דקים וארוכים כקש (מ"ב סק"נ). ומשו"ה כתבו הפוס' שלא לדוך את התבלינים יותר מידי, כדי שלא יהיו כקמח אלא כחוטין דקים [שעה"צ (סקס"ח). כה"ח שם. הסה"ע (עמ' קל"ד הערה 15)]. ויש מי שהסתפק אם יש לדוך הקנמון, שהריהו נידוך היטב (ויגד משה. הב"ד הסה"ע שם). ומ"מ המנהג לדוכו (הסה"ע שם).


יש ליתן התבלין בתוך החרוסת (כ"מ מלשון הטור ולקט היושר. ואמנם בויגד משה דייק מלשון המהרי"ל, הרע"ב והרמ"א שיתן התבלין מעל החרוסת, שכתבו שנותנין אותו "עליה", אך באמת שאין נראה שזו כוונתם. וכבר מצינו פעמים רבות שכותבים בלשון זו גם על דבר המעורב באחר. וכן מסתבר, שהרי הקש היה מעורב בטיט, ולא היה מונח עליו. וגם בהסה"ע שם נראה שדחה דבריו. וכן המנהג).


כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג בהערה), דאע"ג דאיתא בגמ' שיש ליקח לחרוסת תבלין למצוה, מ"מ "אין רגילין להניח תבלין בתוכו, שאין זה לעיכובא". ע"כ. ואמנם לא מצאתי כן עוד בש"פ. וכאשר דנתי בזה לפני הגר"מ אליהו זצ"ל, הבנתי גם ממנו שאין חובה גמורה לשים תבלינים בחרוסת. ע"כ. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאמנם יש להשתדל לשים תבלינים בחרוסת, אך אין זה לעיכובא. עכת"ד. וכן נראה מלשון הגמ' שם שאמרה שזו "מצוה", ולא אמרה "חובה". וכבר כתבנו לעיל (בפרק ה' הערה ב') הנ"מ בין "חובה" ל"צריך". וראה בכללי הגמ' למרן השו"ע (דף ס' ע"א), שכל היכא שכתוב "צריך" אינו אלא לכתחי'. והב"ד ילקו"י (ח"ג עמ' פ"ג). ולכן כתבנו ש"טוב" להוסיף התבלינים לחרוסת. אך אין זו חובה.


[82]פב. הא דהחרוסת צ"ל סמיכה זכר לטיט, כך מבואר בגמ' פסחים (דקט"ז), וכ"פ הרמ"א (בסי' תע"ג ס"ה), וכמבואר כ"ז לעיל בהערה הקודמת. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג בסופו) כתב שלשון חרוסת מורה זכר לטיט שהוא מלשון חרס (עיי"ש גם בסוף עמ' קע"ב).


[83]פג. מה שכתבנו שישתדל לעשות החרוסת לפני החג, כ"מ מהח"י (סי' תע"ג סקכ"ה) בשם הרוקח. וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ז).


ובענין אם לא עשה החרוסת קודם לחג, נראה שיש לחלק בד"ז לכמה ענינים: א. דיכת דברים שיפיגו טעמם אם ידוכם בעיו"ט. ב. דיכת דברים שלא יפיגו טעמם אם ימעכם בעיו"ט. ג. לישת תערובת הפירות עם התבלינים.


לענין דברים שיפיגו טעמם ביו"ט אם ימעכם בעיו"ט, כבר כתב בשו"ע (סי' תק"ד ס"א) שמותר הדבר לגמרי, אף בלא שינוי, ורשאי לטוחנם אף בכלי המיוחד לכך, כשם שעושה בחול. וראה ברמ"א שם ובמ"ב (ס"ק י"א וי"ט), שיש מחמירים בני"ד לדוך בשינוי, כיון שיש פוס' דס"ל שמותר לדוך ביו"ט רק אם לא ידע מעיו"ט שיצטרך להם ביו"ט. ומ"מ סיים שם שחוששין לדבריהם לכתחי'. ועולה מדבריו שיש לדוך כבר בעיו"ט. ואם לא דכם בעיו"ט, ידוכם ביו"ט בשינוי [והוסיף שם (בססקי"א) שיש מחמירים בכל גווני לדוך בשינוי, וראה בשש"כ (פ"ז ס"ג), ולקמן (בהערה פ"ה)]. מיהו בדברים המפיגים טעמם לגמרי ומתקלקלים אם ידוכם בעיו"ט, א"צ לעשות שינוי [מ"ב (שם). וכ"כ בשש"כ (שם), שלכן מותר ביו"ט למעך בננה במזלג, וכן לגרד תפוח בפומפיה. וכ"כ בספר ברוך שאמר (עמ' קנ"ו)].


ובענין אוכלים שלא יפיגו טעמם אם ידוכם מעיו"ט. מדברי המ"ב (בסי' תק"ד סק"ח) עולה, דאף בני"ד התיר מרן שם לדוכם ביו"ט עצמו בלא שינוי, מלבד מלח דבעי שינוי [וראה שם שעה"צ (סק"י) שכתב שאמנם רוב הראשו' העתיקו שרק מלח בעי שינוי, אך י"א דה"ה למוריקא]. והוסיף המ"ב, שאמנם השו"ע כתב גבי אלה שאינם מפיגים טעמם רק את המלח, אך יש מהפוס' שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגים טעמם. ובפרט היכא דידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר, שאסור לו לכתוש בלא שינוי. והסיק, דיש להחמיר ולחוש לסברא זו. ע"כ [עיי"ש בשעה"צ (ס"ק י' וי"א)]. וכ"כ בשש"כ (פ"ז ס"ד) דלכתחי' יש לטוחנם קודם החג. ורק בדיעבד אם לא טחן, רשאי לטוחנם ביו"ט אפי' בכלי המיוחד לכך (אך לא בכלי שרגילים לטחון בו לימים רבים), ויטחן בשינוי. ע"כ. וראה במש"ז (סי' תמ"ד סק"ב) שגם מדבריו נראה שאין לעשות החרוסת כדרכה, שכתב שם לגבי ע"פ שחל בשבת, שיש לעשותה מעש"ק, "דביו"ט דיכה כדרכה אסור קצת". (והזכיר הדברים בסי' תק"ד). וראה עוד בהסה"ע [(עמ' קל"ה ס"ז) שכתב שמותר להכין החרוסת ביו"ט רק בשינוי. ואמנם אם לא טוחנה אלא חותך אותה דק דק מותר אף בלא שינוי, אך מ"מ תבלין ידוכו בשינוי].


אלא שבאמת אין הדבר פשוט לאסור. שהחוק יעקב (סי' תע"ג סקכ"ה) כתב בשם הרוקח (סי' רס"ז) גבי ע"פ שחל בשבת, ש"עושה החרוסת יום ו' שהוא יום י"ג. ואם ירצה לעשות במוצ"ש שהוא יו"ט הרשות בידו. דאמר בפ' ע"פ: חרוסת מצוה ואינו מכשירי מצוה. השתא תבלין נידוכין, חרוסת מיבעיא שהוא מצוה". עכ"ל הרוקח. וממש"כ גבי תבלין הנידוכין משמע דשרי אף לדוך ביו"ט ללא כל שינוי [ובספר ויגד משה העיר, דאפי' לרוקח נראה שנכון להכינה מבעו"י, כדי שלא לעכב התחלת הסדר. והב"ד הסה"ע (עמ' קל"ה)]. וכ"כ המ"ב (בסי' תע"ג סקמ"ז), שאם שכח לעשותה בעיו"ט רשאי לעשותה ביו"ט עצמו. ולא הזכיר כלל ענין השינוי. אך נראה, דכיון דקיי"ל שסוגיה בדוכתא עדיפא, וכמו שכתבנו כבר במקו"א, הרי לכאו' צ"ל הכא שיש לפסוק כמו שכתבו הפוס' בדיני יו"ט, ששם נחתו להלכתא בפירוט דיני כתישה ביו"ט. ולכן יש להחמיר בדבר.


וכשעיין הגר"ש ישראלי זצ"ל בדברי המ"ב בסי' תע"ג (סקמ"ז) לעומת דבריו בסי' תק"ד (ס"ק ח', י"א וי"ט), אמר לי שפשוט הוא שמש"כ המ"ב בסי' תע"ג בסתמא, הוא בגלל ששם מדבר בשלב שכבר כל הפירות כתושים וטחונים, ורק חסר השלב של עירובם יחד והוספת היין וכדו'. וזה פשט המ"ב שם. אך אם אין הפירות כתושים וטחונים (כאגוזים וכדו'), ודאי שיש לדוכם ביו"ט בשינוי. ולא מצד שסוגיה בדוכתא עדיפא, דאין צריך לזה. אלא כיון שזה פשט המ"ב שם. עכת"ד.


וגם למנהג הספרדים אין הדבר ברור. שמדברי מרן (בסי' תק"ד ס"א) נראה שאין להחמיר בזה, וכל תבלין שרי לדוכו בלא שינוי. אך מדברי כה"ח שם (בס"ק כ"א כ"ב וכ"ג) עולה שיש להחמיר בד"ז כדברי הרמ"א שם ולדוך בשינוי. וכתב שם שכן דעת האחרו' להחמיר ולדוך בשינוי בין אם היה יודע מערב יו"ט שיצטרך לתבלין ביו"ט, ובין אם לא היה יודע. והטעם, כדי שיזכור שאין לדוך ביו"ט יותר מהצריך לאותו יום. עכת"ד. ובפרט שמש"כ מרן שם להתיר טחינת תבלין זה משום ש"אם ידוך אותם מבעו"י יפיג טעמן". ולפי"ז אם לא יפיגו טעמם, אסור. וראה שעה"צ (שם סק"י) וכה"ח (שם).


ויש לזכור, שאין הדברים אמורים רק לגבי תבלינים. שהרי היום כמעט לא מצוי שסתם אינשי טוחנים תבלינים בביתם. דכו"ע רגילים לקנותם טחונים. אך באמת הדברים אמורים גם לגבי טחינת האגוזים, השקדים, הערמונים ושאר פירות יבשים שמכניסים לחרוסת. שאם יטחנו אותם מבעו"י לא יפיגו טעמם עד הלילה [וכמ"כ בשש"כ (פ"ז ס"ד) גבי אגוזים]. ונראה שאף תמרים נכללים בד"ז. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שהרוצה לעשות חרוסת ביו"ט, אזי צריך למעך את הפירות ולכתוש התבלינים בשינוי. ואין נ"מ בין אם יפיגו טעמם אם יכתשום וימעכום מעיו"ט, ובין אם לא יפיגו טעמם, הכל יש לעשות בשינוי. עכת"ד.


ובענין לישת תערובת הפירות עם התבלינים, מותר הדבר ביו"ט שחל בחול, אם עושה כן לצורך אותו יום [עפ"י שו"ע (סי' תצ"ה ותק"ו). עיי"ש. ושש"כ (ריש פ"ח בהערה)]. ומ"מ למנהג האשכנזים אם יכל לעשות זאת מבעו"י ולא עשאה, יעשה זאת ביו"ט בשינוי קל [מ"ב (סי' תצ"ה סק"ח). שש"כ (פ"י הערה י"ט)]. ואם לא יכל לעשותה מעיו"ט, אף למנהגם שרי בלא שינוי [שש"כ (רפ"ח ופ"י שם)].


[84]פד. מה שכתבנו שאם ליל פסח חל בשבת יעשה החרוסת לפני שבת, כ"כ מהרי"ו, האגודה, הכנה"ג, המ"א, המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ח), וכה"ח (סי' שכ"א ס"ק קי"ז וסי' תע"ג סקצ"ז) גבי עירוב המשקים עם הפירות. אך באמת נראה שישנה בעיה גם במיעוך הפירות בשבת, כמבואר בשו"ע (סי' שכ"א ס"ז), ובמ"ב (שם סקמ"ה) ושש"כ (פ"ו ס"ח). ואיני יודע מדוע לא כתב המ"ב בדיני החרוסת גם ד"ז.


ומי שלא עשה החרוסת קודם השבת. לענין דיכת התבלין, ומיעוך וריסוק הפירות, ראה לעיל (בפרקנו בהערה מ"ד).


ולענין עירוב החומץ והיין עם הפירות בשבת לצורך עשיית החרוסת. הנה נחלקו הפוס' אי שרי לעשות כן בשבת, ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ט"ז) שהביא ב' דעות בזה. ומ"ב (ס"ק נ"ט-ס"ח), כה"ח שם (ובפרט בס"ק קי"ג וקי"ז) ושאר נו"כ. וכתב המ"ב שם (בסקס"ח) לענין ני"ד, שלדעה קמייתא בשו"ע מותר ליתן המשקה בשבת, כשלדעת הרמ"א לא יטרוף בכח בכף, אלא יערב באצבעו. ולדעת הי"א (הדעה השניה) ג"ז אסור אא"כ יעשנה רכה [וראה שעה"צ (שם סקפ"ו). ולעיל (בפרקנו בהערות פ"א ופ"ב) לענין עשיית חרוסת דלילה]. והוסיף (בסקס"ה), שאם נתן קצת משקה מע"ש, מותר לכו"ע להוסיף בשבת. אמנם במעט טיפות לא סגי, דלא חשיב עי"כ כמגובל. וראה בה"ל שם (ד"ה "דוקא").


ובלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי (דיני ע"פ) שיעשה שינוי, שתחילה יתן היין בכלי ואח"כ ישים לתוך היין את החרוסת. עכ"ל. ומשמע דס"ל שיכול לעשותה גם עבה. וראה עוד בהסה"ע (עמ' קל"ה ס"ו). כך הוא למנהג האשכנזים.


ולגבי מנהג הספרדים. הנה הרב כה"ח (בסי' שכ"א ס"ק קי"ז וסי' תע"ג סקצ"ז) כתב שלדעת המ"א יש לעשותה בשינוי, והיינו שיתן קודם המשקה לתוך הכלי ואח"כ יתן בו החרוסת. ולדעת מחה"ש כ"ה דוקא ברך, אך בעב לא מהני שינוי. והביא עוד פוס' שנחלקו בזה, ומשמע קצת שדעתו נוטה לאסור כמחה"ש. ומ"מ (בס"ק קי"ג) כתב שם, שבלילה רכה היינו שנותן המשקה הרבה בפעם א' באופן שתהיה מתחילתה רכה. ולגבי ני"ד נראה שיתן תחילה הרבה יין, ורק אח"כ יתן תערובת הפירות לתוכה באופן שמתחילה התערובת תהיה דלילה.


אלא שבאמת נראה להקל בדבר. שהרי מרן בדעה קמייתא הביא דעת המקילים, ורק אח"כ הב"ד המחמירים בלשון י"א. וקיי"ל דסתם וי"א במרן הלכה כסתם [וכמו שכתבנו לעיל (בפ"ד הערה מ"ו). ואין להקשות מהא דסי' שכ"ח (סעי' י') שפסק שם מרן כי"א. דשמא התם כתב כך משום ספק נפשות. או די"ל שכלל זה נא' רק במקום שמרן לא פירש דבריו להיפך. ואכמ"ל]. וכעבור זמן מצאתי בבא"ח (ש"ש סוף פר' "משפטים") שכתב לגבי ני"ד שיתן האגוזים השחוקים תחילה ואח"כ הדבש (וה"ה בני"ד היין וכדו'), דהוי שינוי ממה שרגילים לעשותו בחול. והוסיף, שאפי' עושה בלילה עבה שרי, כיון שהוא לצורך מצוה. ורק לגבי שאר שבתות השנה, או לליל הסדר שלא לצורך טיבול המרור, יעשנה רכה ובשינוי. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג) הב"ד הבא"ח, וכתב שאמנם קשה ע"כ מהא דהפמ"ג ומחה"ש שכתבו לאסור בליל הסדר אף בשינוי אם עושה אותה עבה, וזאת למרות שגם הם מיירי בחרוסת שהיא מצוה. אלא שלדינא כתב שם הגר"ע יוסף זצ"ל שהעיקר כד' הבא"ח, משום דנקטינן כמש"כ מרן בסתמא כדעה קמייתא שהתיר לערב אפי' בבלילה עבה. דבבלילה רכה אפי' לדעת הי"א שהביא בסוף שרי, דלא שייך בזה לישה. וכיון שבחרוסת הוי צורך מצוה, סמכינן אסתם מרן. ומש"כ הפמ"ג ומחה"ש לאסור היינו לדעת הי"א. עיי"ש שתמה על הרב כה"ח בזה שלא זכר מדברי הבא"ח (וכבר כתבנו לעיל שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל למעשה אין רגילים לשים תבלין כלל בחרוסת). עיי"ש בחזו"ע.


נמצאנו למדים, שהן בין הספרדים והן בין האשכנזים, י"א דבעי לעשות החרוסת בשינוי ודי בכך, וי"א דיעשנה רכה ודלילה, נוסף על השינוי. ונראה שאם מכל סיבה שהיא קשה לו לעשותה דלילה ובשינוי, יעשנה סמיכה ובשינוי, ויסמוך על המקילים בזה ועל האומרים שיש לעשותה סמיכה לכתחי'.


ובענין עירוב יין לבן ביין אדום לצורך שפיכת יין אדום לחרוסת (כנ"ל בהערה פ"א), ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ט וכ'), שחזר וכתב שאין צביעה באוכלים. ובמ"ב שם (סקנ"ו) כתב שלכן מותר לשפוך היין האדום לתוך היין הלבן, אע"פ שמתאדם. והוסיף, שמהפמ"ג נראה, שגם אם מתכוון לצבוע המאכל או המשקה אין להחמיר בזה. ורק לפי מש"כ הנשמת אדם נכון להמנע מזה. וראה עוד במ"ב (סי' שי"ח סקל"ט) ובשעה"צ (סקס"ד). וכה"ח (סי' ש"כ ס"ק קי"ז) הב"ד הבא"ח שמחמיר בזה היכא שכוונתו לצבוע הלבן לאדום [וראה עוד ברפ"ע (ח"ג סי' י"א), ובכה"ח (שם ס"ק קט"ז)]. ואמנם הג"ר עמרם אבורביע בספרו נתיבי עם (סי' רנ"ג) העלה להקל בזה, וגם הגר"ע יוסף זצ"ל כתב להקל בזה בכל אופן, גם במתכוון לצבוע, ופסק בסכינא חריפא דאין צביעה באוכלין ובמשקין. שכ"כ ביבי"א (ח"ב סי' כ"א סקי"ז), ובלוי"ח (סי' מ"ו). וראה עוד ביבי"א (ח"ו סי' מ"ח סקי"ד). ואכמ"ל [ובהסה"ע (עמ' ק"י ס"ב) יצא להחמיר בד"ז. ולכאו' זה נגד דברי המ"ב הנ"ל, שכתב דמסתברא כדברי הפמ"ג להקל. ושמא הבין מדבריו שנטה להחמיר. מ"מ ביבי"א שם כתב בדעת המ"ב להקל בזה].


ובענין מצה טחונה, עירובה בשבת עם יין או דבש, ראה כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ח).


[85]פה. הא דיעשנה לכתחי' בעש"ק, כ"כ הרוקח (שהבאנו דבריו בהערה פ"ג), והב"ד הח"י, וכ"כ המש"ז (בסי' תמ"ד סק"ב), וכה"ח (סי' תע"ג סקצ"ו).


ומה שכתבנו שאם לא נהג כן, יעשנה בליל הסדר עצמו. אמנם מדברי הרוקח הנ"ל נראה שאין נ"מ בין אם עושה כן קודם השבת או בליל פסח עצמו, אך לפי מש"כ (בהערה פ"ג) שישנה בעית דיכת התבלינים ומיעוך הפירות שאין מפיגין טעמן, נראה שעדיף לעשותה מע"ש. וכבר כתבנו שם בשם ספר ויגד משה, שאף לד' הרוקח נראה שעדיף לעשותה קודם החג כדי שלא להתעכב בהתחלת הסדר.


ויש להעיר, שבמקרה זה אין לעשות החרוסת בשבת אף באופן המותר בשבת (כמבואר בהערה הקודמת). שהרי אפ"ה הוי מכין משבת ליו"ט דאסור, וכמו שכתבנו לעיל (בהערה ע"ח).


[86]פו. כמבואר בסי' תק"ג (סעי' א'), שאין יו"ט מכין לחבירו (היינו ליו"ט שני של גלויות, וכן ליו"ט אחרון של פסח בא"י) וכן לשבת. וכ"ש לחוה"מ. וכ"כ לגבי ני"ד המ"ב (סי' תק"ד סק"י. וראה סקי"א), המהרש"ם (הב"ד הסה"ע עמ' קל"ה) ושש"כ (פ"ז סעי' ג', ד'). וראה עוד בכה"ח (סי' תק"ד סקכ"א).


[87]פז. דין מי שיש לו רק כזית א' של מרור, כ"כ בתשו' כת"ס. והב"ד כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ט). והוסיף, שאם אכן יש לו רק כזית א' והוא בחו"ל, יאכלנו כולו בלילה הראשון ולא יניח חציו לליל יו"ט שני (כה"ח שם בשמו). ואם יש לו ב' כזיתים והוא בחו"ל, יאכל בכל לילה כזית א' למרור, ולא יאכל שניהם בלילה הראשון לצורך מרור וכורך [הסה"ע (עמ' תצ"ה) בשמו]. והטעם, משום שכורך הינו לזכר בעלמא (שם).


ומה שכתבנו שאם (בא"י) יש לו מעט יותר מכזית א', שיקח כזית א' שלם למרור והשאר לכורך, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה בחזו"ע (ח"א הנד"מ סי' מ"ב) מש"כ בדין מי שאינו יכול לאכול כזית מרור במצוות כורך, ולקמן בפרקנו (סוף הערה קט"ז). ואכמ"ל.


[88]פח. כמבואר כ"ז לעיל (פ"ז הערה ק"ה). עיי"ש. וכן עולה מתשובת כת"י של הגר"ע יוסף זצ"ל שהביא בילקו"י (ח"ג עמ' ש"ו, ש"ז). והטעם, דאזלינן בזה בתר הנאת מעיו.


ועוד כתב בילקו"י (שם) בשם אביו, שאם הקיא לאחר האפיקומן, אפ"ה אין לחוש למה שאוכל אחר האפיקומן, כיון שהקיא גם את האפיקומן ופג טעם המצה מפיו. והוסיף לגבי מצה, דעל כל פנים ספיקא דאו' דהנאת מעיו עדיף. עכת"ד.


ובענין ברכת בפה"א כששב לאכול המרור, נראה שתלוי הדבר אם כבר בירך ברהמ"ז. דאם בירך, בעי לברך שוב בפה"א, שהרי אין ברכת בפה"א על הכרפס פוטרתו, וכן ברכת "המוציא", שהרי ברהמ"ז קטעה לה לסעודה. וכ"כ בילקו"י שם בשם הגר"ע יוסף זצ"ל. ואם לא בירך ברהמ"ז נראה שלא יברך בפה"א, דהוי מדברים המתלפתים לפת ורגילים לאוכלם בסעודה, כך שודאי לא משך ידו מהם לאחר גמר האכילה הראשו'. אלא שלכאו' יש להסתפק אם שבע לגמרי מהסעודה ומשך ידיו ממנה, ורק אז הקיא חלק ממאכלו. או אף בלא כך, אלא שאכל כזית מן החריין, וודאי שאין דעתו של אדם להוסיף ולאכול חריין ללא תערובת סלק וכדו', אלא אוכל רק לצורך המצוה. ולכן יש צד לומר שיצטרך לברך על המרור ברכה ראשו' כששב לאוכלו. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאם חוזר לאכול המרור לאחר ברהמ"ז, אכן צריך לברך שוב את ברכתו. והיינו בפה"א על חסה, וברכת "שהכל" על החריין. אך אם חוזר לאכול המרור לפני ברהמ"ז, א"צ לברך כלל ברכה ראשונה, לא בפה"א ולא "שהכל", משום שדעתו היתה ע"כ. ושאלתיו, שהרי חסה אמנם רגילים לאכול בתוך הסעודה, ואפשר לומר שדעתו היתה לאכול בהמשך הסעודה. אך חריין, הרי קשה להניח שדעתו היתה לאכול בהמשך הסעודה חריין ללא תוספות כגון תערובת סלק וכדו'. והלה שהקיא את האוכל ודאי לא חשב שיצטרך לאכול שוב חריין. וענה לי דאפ"ה לא יברך משום שמסתמא דעתו בעת ברכת בפה"א על הכרפס שפוטר גם את המרור למ"ד א'. או כשבירך "המוציא", שפוטר גם את המרור למ"ד אחר, הרי כשבירך אותן ודאי כוונתו היתה לפטור את המרור בכל אופן ובאיזה זמן שיצטרך לאוכלו, ולכן בכל מקרה לא יברך על המרור ברכה ראשונה לפני ברהמ"ז. וכ"ה גם אם אכל זאת כשהוא שבע עדיין ממה שאכל (אף שהקיא חלק מהאוכל - מ.ה.). והוסיף, שדברים אלה אמורים בכל מקרה שצריך לאכול שוב מרור, מכל סיבה שהיא, ולאו דוקא בני"ד. עכת"ד. וראה עוד בזה בשו"ע (סי' קע"ז, ובפרט בסעי' ב'), ובבה"ל (שם).


[89]פט. כמבואר שם (בפ"ז הערה ק"ה), שכ"פ הכת"ס, מנחת שלמה ועוד פוס'. והטעם, דאזלינן בזה בתר הנאת גרונו.


[90]צ. כ"כ המאמ"ר, דמי שטעה והקדים הכורך למרור, פשיטא שלא יברך כשאוכל שוב המרור לחודיה, וזאת אף אם לא בירך תחילה על המרור שבכורך. דהא לשיטת התוס', הרא"ש וש"פ אף לדעת חכמים יצא י"ח מרור. ע"כ (וראה ע"כ בהערה צ"ג, אם אכן לכו"ע יצא י"ח בכך לדעת חכמים). וכתב ע"כ כה"ח (סי' תע"ה סקכ"ו), דמ"מ צריך לאכול עוד כזית לצורך מרור. והוסיף, שאמנם היפ"ל כתב דיש לברך כשחוזר לאכול המרור לחודיה, אך יש לדחות ראיותיו [וראה עוד בא"א (סי' תע"ה סק"ח) ובהסה"ע (עמ' תקל"א)]. וכ"פ בחזו"ע (ח"א הנד"מ סי' מ"ב עמ' תשס"א) שישוב לאכול המרור, אך לא יברך עליו. עיי"ש.


ואם אכל מעט מהכורך, וטרם שהספיק לאכול כזית מהמרור שבו נזכר שעדיין לא אכל כלל מהמרור לחודיה, האם כששב לאכול המרור לבדו יברך "על אכילת מרור". אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאם טרם אכל כזית מהמרור שבכורך, רשאי לברך "על אכילת מרור" ולשוב ולאוכלו. אך אם כבר הספיק לאכול ממנו כזית, לא יברך שוב. עכת"ד. וראה עוד מש"כ בשמו לעיל (בהערות ח' וט"ו), ועוד לקמן (בהערה הבאה), אם מברכים על מצוה כל זמן שלא סיים לעשותה.


ובענין מי שהחל לאכול המרור, וטרם שאכל כזית נזכר שלא בירך "על אכילת מרור", ראה שו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סקמ"ח), ולעיל (בהערה ח') מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כתב בחזו"ע (ח"א הנד"מ סי' מ"ב עמ' תשנ"ח ואילך), שמי שטעה ואכל את הכורך [וממש"כ שם (בעמ' תשס"א) משמע שאף בירך על כל א' מהם], וזאת טרם שאכל מצה לחוד ומרור לחוד, תלוי הדבר בזה: אם שח בינתים, חוזר לאכול מצה בפ"ע ומרור בפ"ע ואף יברך עליהם. שהשיחה היא הפסק, וגם לא יצא י"ח מצה שהרי אתי מרור דרבנן ומבטלו, ואף לא יצא י"ח מרור, שהמצה בזה הינה רשות ולא מצוה [מהתוס' פסחים (דקט"ו, א' ד"ה "אלא מברך") משמע, דקאי שכבר אכל מצת החובה, ולכן המצה השניה הינה רשות. אך מהחזו"ע (שם עמ' תשס"א) משמע דקאי אף אכזית הראשון] ולכן מבטלת המרור שהוא מדרבנן. אך אם לא שח בינתים, יאכל מצה ומרור כ"א בפ"ע, וא"צ לחזור ולברך. ואע"ג שהפסיק בינתים באכילה, מ"מ י"ל דחשיב כהפסיק מענין הסעודה. וסיים, דמ"מ ברכות אינן מעכבות (וקצ"ע. דא"כ גם במקרה ששח בינתים, לא יברך כשאוכלם לחוד, שהרי ברכות אינן מעכבות. ומ"מ נראה שעיקר טעמו שיברך רק כששח, כי אכילה בלא שיחה לא מהוה הפסק). וראה עו"ש (בעמ' תשס"א) דין אם אכל את הכריכה מיד לאחר אכילת המצה.


[91]צא. עיקר ד"ז כתב בחזו"ע ח"א (סי' ל"ט עמ' תשי"ד, וסס"י מ' עמ' תש"מ) וח"ב (עמ' קע"ד הערה ב'. ועיי"ש גם בעמ' קס"ט הערה ג'). והוא עפ"י מש"כ מהר"ח אבולעפיא בספרו אשדות הפסגה (דף י"ט). וטעמו, משום שחרוסת מצוה, זכר לתפוח או לטיט.


ויש להעיר, שהגר"א נבנצל זצ"ל אמר לי, שנראה שישוב לאכול רק את החרוסת. וטעמו, שהרי מדין קפא אין מועיל לגבי העבר מה שיאכל בעתיד עוד מרור עם חרוסת. ואם מדין חרוסת מצוה, הרי שדי שיאכל החרוסת (ונראה דס"ל שלמ"ד חרוסת מצוה אין חיוב לאוכלה דוקא עם המרור - מ.ה.). וכשדנתי עמו בשנית בני"ד, אמר לי שמ"מ ישוב לאכול את המרור לאחר שטיבלו בחרוסת, וזאת כדי לקיים את תקנת חז"ל שיש לטבל בלילה זה שני טיבולים. עכת"ד.


ואמנם בחזו"ע שם לא הזכיר מהו שיעור המרור שאכל, והאם בעי לברך שוב, וכן האם מיירי שבירך בתחילה, אם לאו. ונראה מדבריו דמשתעי שרק שכח לטבלו, אך השאר נהג כדין. ולכאו' נראה, שבין אם בירך באכילתו הראשו' ובין אם לאו, מ"מ כשחוזר לאכול שוב לא יברך, הן מצד הספק שמא א"צ כלל לחזור ולאכול, וכמש"כ בחזו"ע (שם ח"א), דלת"ק מאי דהוה הוה, כיון שאין בה מצוה אלא משום קפא. ועוד, משום סב"ל. ובפרט שלאחר שמילא כבר כריסו במרור, כיצד ישוב לברך "על אכילת מרור", כדפריך בגמ'. וכן משום דקיי"ל דברכות אינן מעכבות. אלא שלאחר עיון נוסף היה נראה לומר, שאם לא בירך בתחילה, אף שכבר החל במצוה, כיון שטרם הספיק לאכול ממנו כזית, אכן יברך את ברכת אכילת המרור. שלדעת הג"א שסובר שבכל המצוות, אם לא בירך עובר לעשייתן, יכול לברך לאחר עשייתן אפי' לכתחי', פשיטא דיכול לברך (אפי' אם כבר אכל כזית שלם מהמרור). אך הש"ך (ביו"ד סי' י"ט סק"ב) כתב לדחות את דברי הג"א מההלכה, וכ"נ דעת הרב כה"ח (בסי' תקפ"ה סקל"ט, שהביא דבריהם). אלא שלדעת התוס' (בסוכה דל"ט, א' ד"ה "עובר לעשייתן") והרא"ש (פ"ג בסוכה סקל"ג), דס"ל גבי לולב דיכול לברך אחר נטילתן, משום שעדיין יש לו לנענע, מיקרי עובר לעשייתן (וכתב שם כה"ח דה"ה לגבי תקיעות ברה"ש), א"כ ה"ה הכא יוכל לברך כל עוד לא סיים המצוה לגמרי. ושכן הבין מדבריהם הש"ך. עיי"ש בכה"ח. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל (לעיל בהערות ח' וצ'), גבי מי שנזכר שלא בירך על המרור, וטרם אכל ממנו כזית, שיכול לברך עוד ע"כ. עיי"ש. וראה עוד בילקו"י (מועדים. עמ' 39 הערה י'. דיני ברכת השופר) מש"כ בשם הגר"ע יוסף זצ"ל. וע"ע מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ד' המינים (פי"א הערות קי"א-קי"ג, עד מתי יכול לברך אם החל את המצווה בלא ברכה). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מי שהחל לאכול את המרור בלא טיבול, וטרם שאכל כזית נזכר שלא טיבלו. האם כששב לאוכלו לאחר שטיבלו גם יברך שוב "על אכילת מרור". וענה לי שלא יברך שוב, דאין הטיבול מעכב. ושאלתי, האם כ"ה גם אם אכל כבר כזית. וענה לי שאז יכול לשוב ולאכול עוד מרור, אך בלא ברכה, דאין הטיבול מעכב, וכנ"ל. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סקמ"ח), ובספר ויגד משה (סי' כ"ה סקט"ז).


[92]צב. אין יוצאים י"ח במרור של טבל ושל מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, דהוי מצוה הבאה בעבירה [ראה משנה פסחים (דל"ט, א'). וכ"כ רש"י במשנה שם. וראה עוד תוס' פסחים (דקי"ד, ב' ד"ה "אכלן") ובמהרש"א (שם)]. ולכתחי' אין לצאת אף במרור של דמאי [ראה תוס' פסחים (דל"ה, ב' ד"ה יוצאין), ושפת אמת פסחים (דל"ט, א')]. והגר"ש דבליצקי שליט"א אמר לי, שעפי"ד החזו"א בענין דין "לכם" באתרוגים, אין ליקח גם למרור חסה שהיא ממעשר ראשון (והיינו שקראו שם למעשר אך לא נתנוהו לכהן או ללוי, ויש בזה משום גזל השבט - מ.ה.). ולדעתו העיצה לכך היא להקנות המעשר ראשון לכהן או ללוי, והם יקנו לו זאת בחזרה. וכיון שממילא יש פוס' המקילים בזה, לא חוששים בני"ד שהכהן או הלוי אינו מיוחס. עכת"ד.


למ"ד שאין יוצאין במצה של מע"ש, ה"ה במרור של מע"ש. אך הרמב"ם (פ"ו מחו"מ ה"ח) כתב שיוצאים בזה.


נחלקו הפוס' אם יוצא י"ח במרור הגזול [ועיקר טעם המחלו', האם חוששים למצוה הבאה בעבירה גם במצוות דרבנן. ראה שו"ע ורמ"א (סי' תרמ"ט סעי' ה')]. לכן יש להחמיר ולא לצאת בו י"ח. ואם אין לו אחר יאכלנו בלא ברכה. ואם אח"כ הזדמן לו מרור לא גזול, יאכלנו בלא ברכה [בה"ל (סס"י תנ"ד ד"ה "אין"). כה"ח (סקכ"ט). עיי"ש שכתב בשם הג"ר יצחק טייב בערה"ש דבליל שני דהוי תרי דרבנן יש להקל אף לדעת המחמירים. וראה עוד במ"ב (סי' תע"ג סקל"ג) שכתב בפשטות שאינו יי"ח בגזול. ולענין ברכה ראה גם רס"י תרמ"ט, ובבה"ל (סס"י תנ"ד ד"ה "ולענין"), וכה"ח (סקל"ח)]. וכתבו הפוס', שלכן אם קונה הישראל מרור מנכרי, לא יקצוץ הישראל את המרור מן הקרקע בעצמו, אף שהנכרי נותן לו רשות לכך, אלא יתן לנכרי לקצוץ בעצמו, דסתם עכו"ם גוזלי קרקעות נינהו [מ"ב (סי' תע"ג שם). כה"ח (סי' תע"ג סקע"א). וראה עוד רס"י תרמ"ט בנו"כ, ובהסה"ע (עמ' תק"ד סעי' ב')]. וראה עוד בזה לעיל (פ"ז הערה צ"ז) בדין מרור שלא נתנו ממנו המעשר לכהן או ללוי.


שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם יש בעיה לקנות מצה או מרור ולשלם בצ'ק דחוי שפרעונו לאחר יו"ט ראשון, וזאת מצד מצה או מרור שאולים. וענה לי שאין בעיה בכך, כיון שהיום צ'ק הינו ככסף. ואע"פ שאפשר לבטלו, מ"מ כיון שכך רגילים לקנות ה"ז דרך תשלום בזמננו. עכת"ד. וראה פ"ז (הערה צ"ה).


דין הנשבע שלא יאכל מרור, ראה בב"ח (סי' תפ"ה), מ"ב (סק"ג), ועוד בענין זה ראה ביו"ד (סי' רל"ה).


יש שכתבו שאחר אכילת המרור וכן אחר הכורך טוב לשתות מים חמים, שהחום הינו רפואה לארס שבמרור [תפא"י פסחים (פ"י סקט"ו). הלכתא גבירתא. אורח משפט למרן הגראי"ה קוק זצ"ל, (סי' קכ"ח סקל"ב), ועוד, עפ"י פסחים (דקט"ז, א')].


יש נוהגים לאכול בסעודת יו"ט א' ביום את הנשאר מהמרור של הסדר [מנהגי חת"ס. מנהגי בעלז. והב"ד הסה"ע (עמ' תקי"ד)].


יש נוהגים לשים משיירי המרור על צוארה של אשה המקשה לילד (ספר המידות למוהר"ן מברסלב. הסה"ע שם). וי"א דכזית מרור הינו סגולה לפרנסה (שם. שם).


[93]צג. גרסינן בפסחים (דקט"ו, א'): תניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו". אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חבריו של הלל, דתניא: יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן. ת"ל: "על מצות ומרורים יאכלוהו", אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. מתקיף לה רב אשי... אלא אמר רב אשי:... יכול לא יצא בהו ידי חובתו אא"כ כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן. ת"ל... אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסה בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל. ע"כ.


בענין כריכתו של הלל, נחלקו הראשו' מה היה הלל כורך. י"א שהיה כורך רק מצה ומרור [רמב"ם (פ"ח מחו"מ הל' ו', ז'). וראה גמ' פסחים (שם), וזבחים (דע"ט, א'), ולח"מ (שם)]. ויש מי שכתב, שלשיטת הרמב"ם מיושבת הקושיה כיצד היה כורך הלל פסח מצה ומרור, ג' כזיתים יחד, הרי אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' ביצים [מש"ז (סי' תע"ה). הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ג)]. ולעומת זאת י"א שהלל אכן היה כורך פסח מצה ומרור יחדו [גי' רש"י בזבחים ובפסחים שם. וכ"כ הרשב"ם והמאירי בפסחים שם. וכן הוא בירו' חלה (פ"א ה"א)].


ועוד נחלקו הראשו' מהי דעת הלל במי שאכל מצה ומרור בלא כריכה. שלדעת הרשב"ם, הרמב"ן במלחמות בפסחים שם ורבינו יהונתן מלוניל, הלל סובר שאם אכל כ"א בפ"ע לא יצא י"ח. ולדעת התוס' (בפסחים שם ד"ה "אלא אמר"), המאירי, בעל המאור, רבי דוד בונפיד ורבי אליהו מלונדריש, אף להלל אין הכריכה אלא מצוה לכתחי'. אך בדיעבד יצא י"ח אף אם לא כרך. ויש מהאחרו' שכתבו שכן היא גם דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכן היא דעת כמה אחרו' [ראה ע"כ בשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"ב), יבי"א (ח"א חאו"ח סי' מ"ג). חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשמ"ב-תשמ"ח ותשנ"ד. עיי"ש שהאריך בזה). הסה"ע (עמ' תקכ"ג. ועיי"ש עוד בעמ' תקכ"ב הערה 2)].


בענין מיהו הלל שהיה כורך אותם יחדו. הנה מדברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בהגדש"פ עולת ראיה (כורך) עולה שהוא הלל מתקופת הזוגות, שעליו נא' שהיה אוהב שלום ורודף שלום. וכן משמע פשט הגמ', שאין זה הלל שהיה בתקופת התנאים או הלל האמורא, שהרי היה כורכן בזמן ביהמ"ק, כמבואר בגמ', שאמרו: "זכר למקדש כהלל". וראה באטלס עץ חיים שג' הלל הוו. והלל שאמר (בפסחים דקט"ו, א') משמיה דגמ', דלא ליכרוך איניש מצה ומרור וכו', הוא הלל האמורא, כמבואר בר"ן על הרי"ף (דף כ"ה ע"א בדפי הרי"ף), וחלק על הלל שהיה כורכן.


ובענין דעת חכמים. כתב רשב"ם (בגמ' פסחים שם), שחכמים סברו דמדלא כתיב "יאכלו אותו", ואנא ידענא דאפסח קאי, דכתיב לעיל "ואכלו את הבשר", אלא כתיב "יאכלוהו", היינו כ"א בפ"ע.


ונחלקו הראשו' מהי דעת חכמים אם אכל כריכה לבד, בלא מצה ומרור כ"א בפ"ע. י"א שאם אכלם יחד לא יצא י"ח, דהמצוות מבטלות זא"ז [רשב"ם (שם) בדעת רבי יוחנן. וכ"כ הסה"ע (עמ' תקכ"ג) בשם המאירי ובעל המאור. וכ"כ בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשס"א). עיי"ש]. וי"א שלדעת חכמים יצא י"ח אף אם אכלן כרוכים זה בזה (רשב"ם בדעת רב אשי. וכ"כ בהסה"ע שם בשם הרמב"ן במלחמות גם לדעת ר"י. ושכ"כ המאירי בשם י"מ). וי"א דלחכמים מצותן הן בכריכה והן כ"א בפ"ע, ופליגי אהלל דמצריך דוקא לכרוך [תוס' (שם ד"ה "אלא אמר"). וראה גם רמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ו), מהרש"א (שם) והסה"ע (שם)]. וי"א שחכמים ס"ל דלכתחי' צריך לאכול כ"א בפ"ע, ובדיעבד יצא בכריכה (הסה"ע שם עפ"י המש"ז בדעת התוס').


ומה שכתבנו שלמדו דין כריכה מהפס' בספר במדבר, כן איתא בגמ' דידן. וראה בהגהות המהר"ם רנשבורג (סק"ב) שכתב שלרשב"ם גרסינן "מצות על מרורים" וגו' (שמות פ' י"ב פס' ח') הנא' על פסח ראשון. וראה לקמן (בהערה ק').


ובענין מדוע לא חיישינן בכריכה למ"ש שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ראה בספר פני מבין (סי' קי"ב). והב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ב).


ובענין המשנה בזבחים (דף נ"ו ע"ב), המונה את ההבדלים שבין ק"פ לשאר קרבנות, מדוע אינה מזכירה שהפסח נאכל על מצות ומרורים, כפי שמזכירה שנאכל צלי, ראה בהסה"ע (עמ' תקכ"ד) בשם הגרי"ז מבריסק והאו"ש.


[94]צד. עפ"י המבואר במסקנת הגמ' שהבאנו בהערה הקודמת, בעי קודם לברך על אכילת המצה ולאוכלה. לאחר מכן מברך על אכילת המרור ואוכלו, ולבסוף אוכל הכריכה. ואמרו בגמ' הטעם שאין אוכלים רק מצה ומרור יחדו, משום שמצה בזה"ז דאו' ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומיבטיל ליה למצה דאו'. ואפי' להלל דס"ל שאין מצוות מבטלות זא"ז, היינו דוקא בב' מצוות דאו', או ששתיהן מדרבנן. אך במצוה א' דאו' והשניה דרבנן, אתי דרבנן ומיבטיל לה לדאו' (גמ' שם). ולכן לא סגי לאכול כורך לבדו, שאז מרור דרבנן מבטל למצה דאו'. ואי הוה אכיל קודם מצה ואח"כ כורך, הוה מצה דרשות מבטלת מרור דרבנן. ומיהו אי הוה קיי"ל כהלל, לא סגי בזה"ז לאכול כורך לבד, אלא בעי לאכול תחילה מצה דאו', ואח"כ הכורך בלבד. והטעם, משום דלא אמרינן דמצה דרשות מבטלת מרור דרבנן, דכיון דכריכה הינה מצוה מדרבנן, הוה דרבנן ודרבנן ולא מבטלי אהדדי [תוס' (שם ד"ה "אלא מברך"). מ"ב (סי' תע"ה סקט"ז)].


וכמסקנת הגמ' פסקו גם הרמב"ם [וראה במהדורת הגר"י קאפח זצ"ל (פרק ח' הערה כ')], הרא"ש והטור [ח"י. כה"ח (סי' תע"ה סקכ"ט)]. וכ"כ מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א'), שלאחר אכילת המרור נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה, וכורכה עם המרור... ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד".


ומה שכתבנו שנוהגים כן אנו גם כיום, כדי לעשות זכר למנהגו של הלל, כך מבואר בגמ' פסחים (ראה בהערה הקודמת). וכ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). והיינו שהלל, כיון שהיה בזמן הבית, היה נוהג רק לאכול הכריכה. ואנו עושין כן לצאת גם דעת הלל כפי שנהג בזמן הבית, דס"ל דקרא משמע לאוכלם בהדי הדדי [מ"ב (סי' תע"ה סקט"ז) וכה"ח (סקכ"ט), עפ"י המבואר בגמ', ד"עבדינן כתרוויהו"]. וראה בספ"כ (עמ' קכ"ה ריש הערה 88).


כבר הזכרנו לעיל (בפרק ז') דאם בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא וידי מרור לא יצא. וראה מש"כ ע"כ המ"א (סי' תע"ה סקי"ג), וכה"ח (ס"ק נ"ב ונ"ג).


[95]צה. כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). וכמבואר לעיל (בהערות צ"ג וצ"ד).


[96]צו. מה שכתבנו שיקח לשם כך המצה התחתונה משלוש המצות, הוא עפי"ד התוס', הב"ח, ומרן שם, שכתבו שלשם כך יטול מצה שלישית. ואמנם מרן לא כתב שיטול התחתונה, אך כיון שקודם לכן הזכיר ענין העליונה והאמצעית לשם כזית א' ושני, א"כ יטול לכורך את המצה התחתונה. וכ"כ בהדיא בלוח דבר יום ביומו (דיני כורך. מנהגי בעלז). וכן המנהג פשוט.


והטעם לזה, כדי לקיים מצוה בכ"א מהמצות [ספר הפרדס. מחזור ויטרי. ב"ח (סי' תע"ה). מ"ב (אותו סי' סקט"ו) וכה"ח (סקכ"ח)]. וכן הוא רמז למה שהיה הלל כורך ג' דברים, ולכן לוקח מצה שלישית (פע"ח, כה"ח שם. עיי"ש) ויש מי שאומר, שכיון שאין מברכים על מצת הכורך, הריהי אינה חשובה כשתי המצות האחרות, ולכן מניחים אותה כתחתונה [עוללות אפרים. הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ה)]. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"ז וקי"ח).


אין זה מעכב בדיעבד אם לקח לכורך ממצה אחרת [ספ"כ (עמ' קכ"ה). ופשוט. שהרי אף באכילת הכזית הראשו' שהינו מדאו' אין זה מעכב אם לקח מג' המצות או ממצות אחרות. וראה מש"כ בסמוך בשם האו"ז].


יש שנהגו להשאיר המצה השלישית בשלימותה כדי ליטלה ביום ללחם משנה [או"ז (סי' רנ"ו) בשם רבי שלמה מדריוש]. ואין לנהוג כן (מחזור ויטרי הל' פסח. וכן עולה מדברי מרן וש"פ שכתבו דוקא ליטלה לכורך). והטעם שאין לוקחים לכורך מצה פרוסה ראה במועדים וזמנים (ח"ג סי' ר"נ הערה א').


ומה שכתבנו דבעי לאכול בכורך מצה בשיעור כזית, כ"כ הרוקח (סי' רפ"ג), המהרי"ל (בדרשותיו) והטור (סי' תפ"ו). ואמנם בשו"ע לא הזכיר דין כזית בכורך, וכתב בסתמא שבוצע מהמצה השלישית וכורך, אך מ"מ כן פסקו האחרו' [מ"ב (סקט"ז). כה"ח (סק"ל). חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג) וש"א].


ואם מקיים מצוה קצת באכילת חצי שיעור (ובני"ד מצה פחות משיעור כזית), או דליכא מצוה כלל, ראה כה"ח (סי' תע"ה סקפ"ט), בחזו"ע (ח"א סי' כ"ח), ולעיל (פרק ז' סעי' מ"ב והערה ק"ח).


[97]צז. ג"ז כתב ברוקח (שם) ובטור (שם), וכ"כ עוד כמה ראשו' [ראה מאמ"ר (סי' תע"ה סק"ו)]. ואף שמרן (בסי' תע"ה) לא הזכיר דין כזית גם בני"ד, מ"מ כ"פ האחרו' [שאג"א. מ"ב (סקט"ז). כה"ח (סק"ל) חזו"ע (ח"ב שם) וש"א. וראה עוד בזה בחזו"ע (ח"א סי' מ"ב), ובספ"כ (עמ' קכ"ה הערה 85) שכתב בשם הגדת חיים לראש, שאם קודם אכל פחות מכזית, יחזור ויאכל כזית בכורך. ובמש"ז (סי' תפ"ו) כתב שאם אפשר, יקח כזית לכורך. עיי"ש].


כיון שלדעת הרא"ש בעי כזית למרור לא מצד חיוב האכילה, אלא מצד הברכה שאומר "על אכילת", ואין אכילה פחות מכזית. לכן י"א שלדעתו א"צ כזית מרור בכורך [שאג"א (סי' ק'), ישי"ע (סי' תע"ה), והגדת מעשה ניסים. הב"ד הסה"ע (עמ' תק"ל)]. וי"א שאף לדעתו בעי כזית, שהרי הלל היה אוכל כזית מרור בכריכה, ואנו עושים כן זכר להלל, ואף אומרים "כן עשה הלל" [כת"ס (או"ח סי' תפ"ו). וראה חת"ס (או"ח סי' ק"מ). הב"ד הסה"ע (שם)].


ומה שכתבנו שיקח המרור, ולא כתבנו בלשון קבלה, שהרי אין בזה דין שיקבל מחבירו כמש"כ גבי ב' כזיתים ראשו' במצה שמקבלן מעורך הסדר המחלקן מג' המצות. וראה לעיל (סוף הערה ד').


ומה שכתבנו שיכרוך כזית המצה עם המרור, הריהו מבואר לעיל (בהערות צ"ג וצ"ד), וכ"פ מרן (בסי' תע"ה ס"א).


[98]צח. הנה בד"ז נחלקו הראשו', האם בעי טיבול בחרוסת גם בכורך, או דבדוקא אין לטבלה. שהרמב"ם (בפ"ח מחו"מ ה"ח) כתב דבעי לטבלה. וכ"כ הרא"ש (פסחים פ"י סי' כ"ז), שצריך לטבלה. והטעם, דהלל לא היה מטבל בחרוסת אלא בטיבול זה [שהרי לא אוכל מרור כלל קודם כריכה זו. מ"ב (סי' תע"ה סקי"ז)]. וכ"כ הר"ן, ר"י בן גיאת, ספר ההשלמה, ספר המכתם, ספר המאורות, האורחות חיים, הראב"ד, רבינו פרץ, הגמי"י בשם ר"ת, וכן נהג מהר"ם. וכן הוא בתשב"ץ, תלמיד המהר"ם. וכ"כ בליקוטי אמרכל ובמחזור ויטרי, וכ"כ רש"י בספר האורה, וכ"ה בסידורו. וכ"כ הריטב"א, הרמב"ן, מהר"ם בן זרח (בספרו צידה לדרך), הרשב"ץ (ביבין שמועה), רבינו ירוחם ועוד ראשונים [הביא דבריהם בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשל"ה ואילך)].


אלא שהראבי"ה (סי' תקכ"ה עמ' קס"ו) חלק ע"כ, וכתב שאין לטבל הכורך בחרוסת, דשני טיבולים מצינו (בכרפס ובמרור), ולא ג' (בכורך). וכ"כ המהר"ם חלאווה. ורבינו יונה (בסדר פסח עמ' רע"ד) כתב גם הוא שאין לטבל הכורך בחרוסת, וטעמו די"ל שהלכה כהלל, וכיון שכבר טיבל המרור בחרוסת ואכלו, שוב אין החרוסת מצוה, ואתי חרוסת דפטור ומבטל מצות אכילת מצה של כורך. וכן המרדכי כתב שאין לטבל הכורך, והוסיף שאין לחוש לארס, שהמצה מבטלתו [וכ"כ הלבוש, והגר"א בביאורו בשם הירו'. הב"ד בשעה"צ וכה"ח (סקל"ג). והוסיף בשם הגר"ז, דא"צ משום שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון. ע"ע בכה"ח (סקכ"ג)]. וכ"כ בספר התניא שמצא בתשו' הגאונים, וכ"כ הראב"ן, הרוקח ועוד ראשו' [מבואר כל זה בטור (סי' תע"ה), בב"י שם, כה"ח (סקל"א), חזו"ע (ח"א שם וח"ב עמ' קע"ד הערה ב')].


ואמנם את טענות הסוברים שאין לטבל הכורך בחרוסת כבר דחו הפוס'. שמש"כ הראבי"ה דהוי ג' טיבולים, כבר כתבו שטיבול המרור וטיבול הכורך אינם נחשבים אלא כטיבול א', שהרי אנו עושים אותם כדי לצאת י"ח הלל וחכמים [כ"כ הט"ז (סי' תע"ה)]. ויש שתירצו שאכן מדוקדק מלשון הראשו' שהצריכו הטיבול, שהיו מטבלים באמת יחד את המרור למצות מרור והמרור של הכורך (שכן כתב בלקט היושר שראה את בעל תה"ד נוהג כן. וכ"כ המט"מ. וכתב בחזו"ע שם שכן מתבאר מלשון רש"י ומדברי בעה"ע).


ועל מש"כ רבינו יונה, כתב בחזו"ע (שם עמ' תשל"ו) שנראה ששאר הראשו' לא חששו לזה, דס"ל דטיבול בעלמא אינו מבטל המצוה, וכמש"כ הר"ן והרדב"ז. והוסיף, שכיון שאנו עושים זכר בעלמא למה שעשה הלל בזמן הבית, וכבר יצאנו י"ח מצה ומרור אף להלל (ראה ע"כ מחלוקת לעיל בהערה צ"ג). ועל מש"כ המרדכי שאין לחוש לארס דהמצה מבטלתו, כתב תמה האו"ז (הל' פסחים דף ס') וכתב שדוחק לומר כן.


ואכן מרן בב"י (סי' תע"ה), לאחר שכתב שגם הרמב"ן כתב לטבל בחרוסת, הוסיף שכן נהגו. וכ"כ בשו"ע (סעי' א') שיש לטבול הכריכה בחרוסת. וכתב ע"כ הרמ"א (שם), שי"א שאין לטבלו, וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגים, ע"כ. אמנם הב"ח כתב שנראים דברי האומרים לטבל, ושכן נהג הרש"ל [עיי"ש מש"כ בשם המהר"ל מפראג. אלא שראה בגבורות ה' (פרק ס"ג עמ' רפ"ו) שאמנם כתב לטבל, אך הוסיף שלא ראה נוהגים כן, כיון שהכריכה הינה זכר בעלמא]. וכ"כ הט"ז. והב"ד המ"א וכתב דהיכא דנהוג נהוג. והב"ד כה"ח וכתב שכ"כ האחרו'. וגם המ"ב (סקי"ט) כתב שהאחרו' הסכימו שהעיקר כדעה ראשו', ומ"מ היכי דנהוג נהוג. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ג), והניף ידו שנית בחזו"ע ח"א (הנד"מ סי' מ').


נמצאנו למדים, שלמנהג הספרדים אכן טובלים את הכורך בחרוסת, וכמש"כ רוב הראשו', מרן, וש"א הספרדים (עיי"ש בחזו"ע ח"א). אלא שמנהג האשכנזים שנוי במחלו'. דיש שאכן נוהגים לטבול [מהם הב"ח, הט"ז, הח"י, הגר"א במע"ר (סי' קפ"ז). וראה בביאורו של השו"ע (שהסביר את ב' הצדדים לזה), וכ"כ המ"ב, ולוח דבר יום ביומו - מנהגי בעלז]. ויש הסומכים ע"ד אותם ראשו' שכתבו שא"צ לטבל, ואף אין לעשות כן, דמבטל טעם המצה (שכ"כ הרמ"א, המש"ז והגר"ז בשו"ע שלו. ולשאלתי מה המנהג היום, אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמנהגו שלו שלא לטבל הכורך בחרוסת. עכ"ד). ולכן האשכנזים יעשו כ"א כמנהגו, וכמש"כ המ"א והמ"ב בסו"ד, וכ"כ בספ"כ (עמ' קכ"ה).


ובענין מה שכתבנו שהמטבלים בחרוסת, עושים כן לאחר הכריכה, כ"מ ממרן (סי' תע"ה סעי' א'). ואמנם כבר כתבנו לעיל בהערה זו בשם כמה ראשו' שהיו שנהגו לטבל יחד את ב' הכזיתים של המרור, הן למצות מרור והן לכורך, כדי שלא להוסיף על ב' הטיבולים בלילה זה (מט"מ), או כדי לסמוך ככל האפשר את ברכת אכילת מרור גם לאכילת המרור של הכורך [ויגד משה. הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ח)]. מ"מ מרן שם לא פסק כן, וכ"מ מש"פ כמרן. וכן המנהג.


ומה שכתבנו שיטבלו הכריכה בחרוסת כשם שטבלו את המרור בחרוסת למצות אכילת המרור לבדו. הדבר אמור הן לגבי אופן טיבול המרור, אם מטבלו כולו או מקצתו, כמבואר לעיל (בפרקנו הערה ה'). וכן הדבר אמור לגבי השהיית הכריכה בחרוסת. ואמנם אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבכורך למנהג הספרדים יש לטבל את כל המרור, אך מצת הכורך די בטיבול מקצתה. עכת"ד. וא"כ טיבול המרור שבכורך כטיבול המרור כשאוכלו לבדו.


ובאמת למנהג הספרדים שאין מנערים את החרוסת מהכריכה, נראה שאין לחוש לזה, ויכול אף להשהות את הכריכה בחרוסת. ורק אותם האשכנזים המנערים החרוסת מן המרור, צריכים להזהר שלא להשהות הכריכה בחרוסת כשם שנהגו בטיבול המרור לבדו בחרוסת.


ובענין טיבול מצת הכורך בחרוסת, שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם מנהג הספרדים בכורך לטבל גם את המצה בחרוסת, או רק את המרור שבכורך. וענה לי שמטבלים בחרוסת גם את המצה וגם את המרור. עכת"ד. וכנ"ל.


כבר כתבנו לעיל בפרקנו, שי"א שלאחר אכילת המרור, וכן לאחר הכורך, טוב לשתות מים חמים שהם רפואה לארס שבמרור (עפ"י תפא"י, הלכתא גבירתא ושו"ת אורח משפט). והרמ"א בד"מ כתב דטוב לשמור המצות חמות כדי לבטל הקפא שבמרור. והב"ד כה"ח [(סי' תנ"ח סקי"ב). והוסיף דהו"ד לשיטת הרמ"א בשו"ע (רס"י תע"ה) שאין לטבל הכורך בחרוסת. עיי"ש].


י"א שהמחמירים שלא לאכול שרויה בפסח אין מטבילין הכורך בחרוסת, אלא נותנים מעט חרוסת יבשה על המרור [הגדת חב"ד. הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ח)].


[99]צט. כתב האגור בשם מהר"י מולין שאת הכריכה יש לטבל בחרוסת, אבל באכילת המרור יטבל החזרת בחרוסת וינענע את החזרת מן החרוסת שעליה שלא תבטל טעמה. והב"ד בב"י. ומשמע שבטיבול הכורך א"צ לנער החרוסת מן המרור. וכ"מ מדברי השו"ע (בסי' תע"ה ס"א) שכתב ענין הניעור מהחרוסת דוקא במרור ולא בכורך [שכן הבינו מדבריו כה"ח (סקל"ב) וחזו"ע (ח"א עמ' תשל"ט)]. וכ"כ הכנה"ג, וכן בעל חוו"ד בספרו מקור חיים, ועוד אחרו', כמבואר באורך בחזו"ע (ח"א עמ' תשל"ח ואילך). והטעם משום שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא, ודרך טיבול בעלמא הוא (חזו"ע שם. עיי"ש שכתב כן בדעת מהר"י מולין, דס"ל כמש"כ התוס' שגם אליבא דהלל אם אכל מצה ומרור כ"א לחוד יצא בדיעבד, וא"כ אין הכריכה אלא לזכר בעלמא). ולכן לא קפדינן אם אוכלו עם החרוסת.


מיהו המאמ"ר (סי' תע"ה סק"ז) כתב דגם בכריכה צריך לנער. וכ"כ הראש יוסף, וכן נוטה דעתו של הג"ר ירוחם פערלא. כמבואר בכה"ח וחזו"ע (שם).


והמ"ב (סי' תע"ה סקי"ז) פסק כמאמ"ר, שגם בכריכה יש לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם (וקצ"ע שלא הזכיר דברי מהר"י מולין), וכ"כ גם בספ"כ (עמ' קכ"ה), ולכן כתבנו שכן ינהגו האשכנזים. לעומת זאת, כיון שמרן בב"י הב"ד האומרים שא"צ לנער, וכ"מ מדבריו בשו"ע. וכ"כ לדינא בחזו"ע (ח"א שם וח"ב עמ' קע"ד) והוסיף שכן המנהג, לכן כתבנו שאין מנהג הספרדים לנער החרוסת מהכריכה [ואגב, הא"א (בסי' תע"ה סק"ז) דן בזה, והב"ד מרן בב"י בשם האגור שהב"ד מהר"י מולין, שיש לנער החרוסת מהמרור, אך א"צ לנערה מהכורך. ולאחר שדן עוד בניעור, סיים דבריו הא"א בזו הלשון: ואפשר חרוסת יש בו קיוהא וחריפות, ומבטל לטעם המרור, ולכו"ע צריך לנער בזה. עכ"ל. ובספר חזו"ע (ח"א עמ' תשל"ח) הבין מדברי הא"א שבכורך א"צ לנער החרוסת. ואמנם בספ"כ (עמ' קכ"ה הערה 87) כתב בשם הא"א שצריך לנער החרוסת בכריכה. וצ"ע].


[100]ק. גרסינן בפסחים (דף קט"ו ע"א): השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן... והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל. ע"כ. וכתב הראב"ן, שהרוצה לקיים מצוה מן המובחר לצאת י"ח הלל וחכמים, לא יסיח אחר הברכות של המצה והמרור עד שיאכל גם הכורך. וכעין זאת כתב גם הטור (סי' תע"ה), וכ"כ האבודרהם, הרשב"ץ ועוד כמה ראשו' כמבואר בחזו"ע (ח"א עמ' תשמ"ג). וכתב ע"כ בחזו"ע (שם) שמשמע מדבריהם שזו רק מידת חסידות, ואינה מעיקר הדין. ואכן גם להלל יצא בדיעבד אם אכל המצה והכורך כ"א בפ"ע (עיי"ש שהב"ד הרבה ראשו' דס"ל הכי). ולכן מעיקר הדין רשאי להשיח בין הברכות ואכילת המצה והמרור לבין אכילת הכריכה. ועוד כתב להוכיח שם, שבדברים שהם מן הענין, אפי' מידת חסידות אין במה שנמנע מלאומרם בין הברכות לכריכה, ומותר אף לכתחי' לנהוג כן.


ואכן מהר"ם בן זרח בספרו צידה לדרך, כתב שלאחר שכורך הכריכה ומטבלה בחרוסת, אומר "זכר למקדש כהלל" וכו' ואוכלה בהסבה. ואף מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א') כתב, שלאחר טיבול הכריכה בחרוסת אומר "זכר למקדש כהלל" ואוכלן בהסבה. וכ"כ הרמ"א בד"מ (סי' תע"ה סק"ג) בשם המהרי"ל, ושכן המנהג. וכעין זאת כתב גם הרש"ל בתשו', הלבוש, שו"ע הגר"ז, שבח פסח, קיצוש"ע, מהר"י יוזפא בספרו יוסף אומץ, הרח"ף, ועוד אחרו' (ראה כה"ח סקל"ה, ובחזו"ע עמ' תשנ"ב).


אלא שהמ"ב בבה"ל (סי' תע"ה ד"ה "ואומר") הקשה, שהרי אמירה זו הינה הפסק בין הברכה לכריכה, שהרי "דוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך". והוסיף, ש"באמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר.... לא הזכירו שיאמר זכר למקדש". ולכן הסיק, ש"אולי לאו דוקא כתב המחבר 'ואומר... ואוכלים' וכו', אלא שצריך מתחילה להתחיל לאכול, ואח"כ יאמר הגדה זו. ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר: וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל, וכלשון הש"ס וכל הפוס', והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא. וצ"ע". עכ"ל. ובאמת שהדברים צ"ב טובא, ולא זכיתי להבין ד"ק. דמש"כ דהוי הפסק, הרי כבר כתבו ראשו' רבים שאין איסור לדבר בין הברכה לכריכה, משום דס"ל שאף הלל מודה שיצא בדיעבד י"ח אם אכל המצה והמרור לחוד. ואף הלל יתכן והיה מתיר לדבר לפני הכריכה אם אכל כבר המצה והמרור לחוד. ואף א"ת שלהלל לא יצא בדיעבד באכילת כ"א לחוד, הרי סו"ס בזה"ז אנו עושים כהלל רק לזכר בעלמא. ואף א"ת שמעיקר הדין הלכה כהלל (וג"ז אינו פשוט, שהרי אף הגמ' לא הכריעה בדבר), ה"ז דוקא בדברים שאינם מענין הסעודה או המצוה. אך בני"ד הריהו אומר דבר שקשור ממש למצות כורך, המסביר מדוע בכלל יש לכרוך, שהרי כבר אכל קודם לכן מצה ומרור. אלא אומר שזהו זכר למה שעשה הלל בזמן שביהמ"ק היה קיים. ולכאו' לא כמש"כ מרן המ"ב שדוחק לומר שהוא מענין הסעודה, אלא כמש"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תשנ"ב) דהוי מן הענין. ועוד, האם יתכן לומר שמרן יכתוב לומר "זכר למקדש כהלל", ומיד תוך כדי דיבור יכתוב ש"לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו" [וכעין זאת ראה ביו"ד (סי' שכ"ד סעי' א'), שכתב מרן ששיעור חיוב להפרשת חלה הינו מ"ג ביצים וחומש ביצה. ובהמשך אותו סעיף כתב שהוא משקל תק"כ דרהם מקמח חיטים שבמצרים. ע"כ. ובחשבון עולה שיעור מ"ג ביצים וחומש לתשע"ז דרהם. ואמנם היו אחרו', כבא"ח, שהבינו שזו סתירה בדברי מרן באותו סעיף מיניה וביה. אך ראה ביחו"ד ח"ד (רס"י נ"ה) שיישב הדברים]. ולכן נראה שאין זו סתירה. ומש"כ שלא מצא לשום פוסק דיאמר כהאי לישנא דהשו"ע, כבר דחאו בחזו"ע שם, שכפי שכתבנו לעיל הרי כבר כתבו כן בהדיא פוס' רבים לומר אמירה זו. ואף א"ת שכוונת המ"ב דלא מצא ראשו' שכתבו כן, (וכמו שניסה להסבירו בספ"כ עמ' קכ"ו בהערה 88) הרי כבר כתב כן מהר"ם בן זרח שהיה תלמיד הרא"ש. וכ"כ הרמ"א בד"מ בשם המהרי"ל, שכידוע הוא אבי מנהגי אשכנז. וקמן שני ראשו' דס"ל הכי בהדיא.


ובענין מש"כ שם בבה"ל שאולי לאו דוקא כתב בשו"ע שתחילה אומר וכו' ואח"כ אוכלים הכריכה, אלא צריך מתחילה לאכול ואח"כ לומר זאת, והאי "ואומר" שיטפא דלישנא וכו', כתב ע"כ בחזו"ע (שם עמ' תשנ"ב): דבר תימה הוא, לשלוח יד להגיה בשלחן ערוך, מה שכבר נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לומר נוסח זה לפני אכילת הכריכה. עכ"ל [עיי"ש, וביחו"ד ח"א (סי' י"ט), שחכ"א כתב לו שדברי השו"ע שקודם לומר נוסח זה ואח"כ לאכול, אינם אלא מדברי הרמ"א, שהרי מרן בב"י לא כתב כן. ודחאו הגר"ע יוסף זצ"ל שם, שמצא שכ"כ בשו"ע שנדפס בחיי מרן בלי הגהות הרמ"א]. ומ"מ יש להודות שמצינו פעמים רבות שהאחרונים הגיהו את דברי השו"ע, ובפרט בדבר שלא הוזכר בב"י. ושמא גם המנהג לא היה פשוט במקומו של מרן המ"ב לומר זאת קודם אכילת המרור. אלא שבכ"ז כבר כתבו האחרו' האשכנזים שהמנהג כיום לומר "זכר למקדש כהלל" וכו' קודם אכילת הכורך [כ"כ ספ"כ (עמ' קכ"ה-קכ"ו). הסה"ע (עמ' תקכ"ח ס"ח), וכן נמצא כתוב בהגדות האשכנזים. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהמנהג לומר "זכר למקדש כהלל" לפני אכילת הכורך. ולמרות דברי המ"ב בבה"ל, צריך לעשות כמנהג ולהקדימו לאכילה דאין זה הפסק בין הברכה לאכילה, שהרי כל ענין הכורך הינו רק זכר להלל. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בני"ד, שאין המנהג כמ"ב. ובכל ההגדות כתוב שלא כהסתפקות המ"ב. ומי שלא אומר זאת לפני אכילת הכורך, לדעת הגר"א נבנצל שליט"א הוי מחזי כ"בל תוסיף". שהרי אכל קודם מצה לחוד ומרור לחוד, ועתה אוכל שניהם ביחד. דאם היה אוכל פעמיים מצה לא היתה בעיה בכך. דמי שעושה אותה המצוה פעמיים אין בזה משום "בל תוסיף". אך אם אכל קודם כ"א לחוד, ואח"כ שניהם יחד, ואוכל זאת לא משום שהוא רעב, אלא לשם מצוה, זה מחזי כ"בל תוסיף". עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל בפרק ו' (הערה ס"ג). וראה עוד במקו"ד לגרצ"פ פראנק (ח"ב סי' נ"ב). ובהסה"ע שם כתב שמנהג החזו"א היה לאומרו לאחר אכילת הכורך]. וכן הוא מנהג הספרדים [כמש"כ בחזו"ע (ח"א סי' מ"א שם, ח"ב עמ' קע"ד הערה ה'), יחו"ד (ח"א שם). ואמנם בהגדה נוסח תימן הנקראת אגדתא דפסחא (הו"ל ע"י הגר"י קאפח זצ"ל), מצאתי בפירוש קדום שלא נודע שם מחברו, שכתוב רק שאוכלים הכריכה זכר למקדש. וציינו שם שאין אומרים כלום באכילת הכורך. אך מכל מקום לא כתבו לומר "זכר למקדש כהלל" לאחר אכילת הכורך]. לכן כתבנו שמנהג כולם לאומרו קודם האכילה.


ובענין נוסח האמירה. בגמ' (פסחים דף קט"ו ע"א) אמרו רק שאוכל הכורך "זכר למקדש כהלל", אך לא אמרו לומר זאת. ומרן בשו"ע (סי' תע"ה ס"א) כתב: ואומר: "זכר למקדש כהלל". וכעין זאת כתבו גם הרמ"א בד"מ והלבוש. והט"ז (סק"ט) כתב שי"ל גם שהיה כורך פסח מצה ומרור (וראה בסמוך מש"כ ע"כ הח"י). ובפסח מעובין כתב לומר רק: כהלל שהיה כורכן ואוכלן בב"א. ובשו"ע הגר"ז ובקיצוש"ע (סי' קי"ט) כתבו להשמיט תיבות "זכר למקדש כהלל", ומתחילים "כן עשה הלל".


ועוד נחלקו הפוס' אם להזכיר ענין הפסח באמירה זו. כפי שהזכרנו, הט"ז כתב לומר: "שהיה כורך פסח מצה ומרור". אלא שהח"י כתב שנוסחתם "כן עשה הלל... היה כורך מצה ומרור". ולאחר שהב"ד הט"ז, כתב שנוסחתם היא הנכונה, דכיון שעכשו אין פסח אין להזכיר פסח, דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח. ועוד, דילמא אתי למטעי בשל הזכרת הפסח ויבוא לאכול הצלי עמו ונראה כאוכל קודשים בחוץ. וכ"כ הגר"ז שאין להזכיר פסח, אלא שהמזכיר לא הפסיד. וראה לעיל מש"כ בשם פסח מעובין. וכ"כ המאמ"ר שמנהג הספרדים שלא להזכיר לא פסח ולא מצה ומרור. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקל"ה).


ועוד נחלקו המנהגים אם להזכיר באמירה זו הכתוב שנא' בפסח ראשון או בפסח שני. וי"א את שניהם [הסה"ע (עמ' תקכ"ט. עיי"ש גם עמ' תרי"א הערה 11)].


והמ"ב (סי' תע"ה סקכ"א) כתב שנוסחתם: כן עשה הלל בזמן שביהמ"ק וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד. ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור. ע"כ. וכ"ה הנוסח בהגדות [ובהסה"ע (עמ' תקכ"ט) כתב שיש מהאשכנזים המוסיפים נוסח: זכר למקדש כהלל. וכן מצאתי שכתוב בלוח מנהגי בעלז]. וכן כתבנו. ומנהג הספרדים הינו כמו שכתבנו, שכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' רס"ב. וראה שם עמ' קע"ג שהעתיק לשון מרן), וכ"כ בשאר הגדות. וכן כתבנו (ומה שאומרים הספרדים שאוכלים הכריכה בלא ברכה, ראה לקמן בהערה הבאה).


[101]קא. כ"מ בגמ' פסחים (שם), וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ח), וכ"מ מהשו"ע (סי' תע"ה ס"א). והטעם, דאכילה זו אינה אלא זכר, ולפני כן הרי כבר בירך על המצה והמרור [אבודרהם ורי"ו. וראה בהררי בקודש על מקו"ד (ח"ב סי' נ"ב) ורבבות אפרים (סי' רצ"ט)]. ועוד, שהרי כבר מילא כריסו מהם, וכיצד יברך שוב עליהם [הגרי"פ פערלא. הב"ד הסה"ע (עמ' תקל"א). ואין לומר דמ"מ היה יכול לברך על עצם הכריכה, שה"ז רק אופן עשיית המצוה, ולא מצוה בפ"ע].


כתב בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשמ"ח), שאפי' אם שכח, ולא בירך כלל ברכת "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור" ואכלם כ"א בפ"ע, ונזכר בזה קודם הכורך, לא יברך עליהם עתה, שכבר יצא י"ח באכילת המצה והמרור כ"א בפ"ע, ואין הברכות מעכבות. ע"כ. ונראה דאף למאן דס"ל שלהלל לא יצא באכילת כ"א בפ"ע, מ"מ בזה"ז שאף הלל מודה שאין לצאת י"ח מצה באכילת הכורך, דאתי טעם המרור דרבנן ומבטל מצה מדאו', לכן אף להלל לא יברך עליהם.


[102]קב. כמבואר כל זה לעיל בפרק ז' סעי' י"א. ועיי"ש בהערה ל"ד.


וכבר כתבנו לעיל בפרק ז', שאם אין לו אלא כזית א' בלבד ממצה שמורה, לא יקחנה לכורך, וי"א שבמקרה זה א"צ לאכול כורך כלל, ואפי' במצה שאינה משומרת, דמצה שאינה משומרת אינה נחשבת כמצת מצוה ואין מקיימים בה מצוות כורך [בעל המאור סוף פסחים. הב"ד חזו"ע ח"א (עמ' תשמ"ו). וכן נראית דעת מרן (בסי' תפ"ב), מדהשמיט דין כריכה. וכ"כ הסה"ע (עמ' תפ"ו) בשם שו"ע הגר"ז ובשם הגר"א בדעת מרן]. ואמנם י"א דאפ"ה טוב שיקח המצה שאינה שמורה לצורך הכורך, כדי שלא תשתכח ממנו תורת הכריכה, ובפרט שהרי אין מברכין על הכריכה [לבוש. פר"ח. הב"ד הסה"ע (שם). ובשעה"צ (סי' תפ"ב סק"ג) נשאר בזה בצ"ע].


[103]קג. בענין הנוהגים לכרוך המרור סביב המצה, ראה ר"ח פסחים (דף קט"ו ע"א), ספר החינוך (מצוה כ"א) והסה"ע (עמ' תקכ"ו).


ובענין הסוברים שיש להניחו על המצה, ולא לכורכו סביב המצה, כ"כ בהגדת מועדים וזמנים עמ' ק"ז ממשמעות החינוך שם. וכ"כ בהגדת תימן עם פי' עץ חיים. והב"ד הסה"ע (שם. עיי"ש שכתב שכ"מ מהגמ' שאמרה "כורך מצה ומרור", ולא אמרה "מצה במרור" או מרור במצה. ועיי"ש הטעם מדוע המרור על המצה ולא להיפך).


ומה שכתבנו שיש הנוהגים לעטוף המרור בשני חלקי המצה, כ"כ קיצוש"ע (סי' קי"ט ס"ז), וערוה"ש (סי' תע"ה ס"ז). והב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ז) וכתב שכן נוהגים, וכ"מ מלוח מנהגי בעלז. יש שכתב הטעם, כיון שבזמן שביהמ"ק היה קיים היו כורכים פסח מצה ומרור. ועכשו שביהמ"ק חרב, חולקים המצה לשנים, כשחלק א' הינו זכר לפסח (ויגד משה. הסה"ע שם). ויש מי שאומר שנהגו כך האשכנזים בדורות אלה, משום שלוקחים הם למרור את החריין, וא"א לכורכו מסביב למצה, ואף לא נוח להניחו על המצה בלא מצה נוספת מעליה (משנת יעקב. הסה"ע שם). ולשיטה זו ראוי להזהר שלא יכסה במצה את כל המרור, כדי שירגיש גם את טעמו (הגדת מועדים וזמנים שם).


ומ"מ כ"ז אינו מעכב, והעושה ככל אחת מהשיטות הנ"ל יוצא י"ח.


[104]קד. כך העלה בחזו"ע (ח"א עמ' תש"מ, וח"ב עמ' קע"ד), שא"צ לחזור ולאכול הכריכה בשנית בטיבול, אם בראשונה אכלה בלא טיבול בחרוסת, שהרי ממילא כבר פסקו כמה ראשו' (מהם רבינו יוסף טוב עלם, הראב"ן, הראבי"ה, הרוקח, המהר"ם חלאווה ושב"ל. וכן י"ג בסדר רב עמרם) שא"צ לטבלה אף לכתחי', ולכן כיון שקשה עליו לחזור ולאוכלה בטיבול, א"צ להטריחו ולאכול שוב כזית מכ"א, שכדאים הם הפוס' הנ"ל לסמוך עליהם בכריכה שהיא לזכר בעלמא. ומ"מ כתב בסו"ד, שטוב ונכון שיקח מצה ומעט מרור ויכרכם, יטבלם ויאכלם בהסבה. ונראה שאין לומר דהו"ד למ"ד שאין הטיבול בכורך אלא רק לזכר, ולכן א"צ לנער החרוסת. אלא נראה שאף למ"ד שצריך לנער החרוסת מהכורך, כשם שמנערים אותה מן המרור, שצריך לנהוג בכורך ממש כפי שנוהגים במרור, מ"מ יודה שאין הטיבול לעיכובא. וכ"מ ממש"כ השביבי אש (על סדר ליל פסח לרבינו יונה, הערה ל"ה) שהטיבול בחרוסת אינו מעכב [הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ז). וכתב שם (בעמ' תקכ"ח) כמסקנת חזו"ע]. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, לפי המ"ב (בסי' תע"ה סקי"ז) שצריך לטבול הכורך בחרוסת ואף לנערו, ממש כמרור, האם מי שלא טיבלו כלל, האם זה לעיכובא כמי שלא טובל המרור. ואמר לי, שאין זה לעיכובא, כיון שכורך זו מדרגה פחותה משאר מצוות דרבנן, שאינה אלא לזכר בעלמא. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תשי"ד) שכתב שאמנם לת"ק שסובר שחרוסת אינה מצוה, אלא באה משום קפא דמרור, מי שאכל הכורך (והמרור) בלא טיבול, מאי דהוה הוה, וא"צ לאכול שוב. אך לר"א ב"ר צדוק דס"ל דחרוסת מצוה, צריך לשוב ולאכול המרור. והוסיף שכ"כ מהר"ח אבולעפיא בפירושו להגדה. וראה עוד בענינים אלה לעיל בפרקנו (בהערה צ"א).


[105]קה. כ"כ הראב"ד, האורחות חיים, הכלבו, האו"ז (ולא כמו שהסתפק בזה בנו המהר"ח או"ז), הרשב"ץ, האבודרהם, רבינו יונה (הביא דבריו הסה"ע עמ' תקכ"ז), המהרי"ל, המנהיג ומהרי"ו. והטעם, משום שהרי אוכלים הכורך כדי לצאת ידי דעת הלל, והלל היה אוכל הכורך בהסבה, שהרי יצא בו י"ח מצה. ואע"ג דמרור א"צ הסבה, מ"מ אינו מעכב אם אכלו בהסבה. וכיון שההסבה מעכבת במצה, לכן אוכל הכורך בהסבה, וכ"כ המהר"ל מפראג (בגבורות ה' פס"ג), הרש"ל, הב"ח, הפר"ח, הגחיד"א בברכ"י ועוד אחרו' [ראה כל זה בחזו"ע ח"א (הנד"מ עמ' תשכ"ז ואילך). ועיי"ש מש"כ בשם לקט היושר].


ואמנם הרוקח, שב"ל וספר התניא כתבו שאין מיסבים באכילת הכורך (והב"ד בחזו"ע ח"א שם). וכ"מ מדברי הרמב"ם (פ"ז מחו"מ ה"ח) שא"צ להסב בכורך. מ"מ מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א') כתב שיש לאכול הכורך בהסבה. ובספר מגיד מישרים (פר' "צו") כתב מרן בשם המגיד שאמר לו שאין לאכול הכורך בהסבה, ונתן טעם לזה שהכורך הינו רמז לגלות, וכיצד יאכלנו בהסבה שהיא דרך חירות. והב"ד בחזו"ע (שם). מ"מ כתב הגר"ע יוסף זצ"ל, שהלכה כמש"כ מרן בשו"ע. ואע"ג שכ"מ שיש מחלו' בין הפוסקים, והקבלה נוטה לפסוק כא' הצדדים, אמרינן בזה שהלכה כקבלה [וכ"כ מרן הח"ח במ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב). וכ"כ כה"ח (באותו סי' סקע"ה)]. והנה בני"ד נחלקו אף הראשו' בזה, ולכאו' צריך להכריע כדברי הקבלה של המגיד (וראה בספר זכור ליצחק, לרבי יצחק בדאהב, שכתב שעד היום נהג להסב באכילת הכורך, ואילו עתה שראה דברי המגיד יעשה כדבריו מפסח הבא ואילך. אלא שסיים: אולם ידעי לה רבנן לכללא, שאם הקבלה חולקת על הפשט צריך לעשות כפשט, וכמש"כ הרדב"ז. עכ"ל). אלא שכתב הגר"ע יוסף זצ"ל שאין לזוז מדברי הפוס' ומרן השו"ע שכתבו שיש להסב בכורך, שכן רוב הראשו' כתבו כן, וכן אנן אזלינן בתר מש"כ מרן בשו"ע ששם נחית להלכתא. ועוד, שאף הרי"ח הטוב בבא"ח (פר' "צו" סל"ד), שהיה "גאון הקבלה בדור האחרון" פסק גם הוא שיש לאכול הכורך בהסבה. וכ"כ המ"ב (סי' תע"ה סקכ"ג), כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה וסי' תע"ה סקל"ו), חזו"ע (ח"א שם וח"ב עמ' קכ"ד), ספ"כ (עמ' קכ"ו) וש"א. וראה עוד מש"כ הרמ"א (בסי' תע"ב ס"ז).


[106]קו. מה שכתבנו שא"צ לאכול שוב בהסבה, כ"כ הפר"ח, בעל החו"י בספרו מקור חיים, ועוד אחרו'. וכ"מ מהמ"ב (סי' תע"ב סקכ"ג), וכ"כ כה"ח (באותו סי' ס"ק מ"ה ונ', וסי' תע"ה סקל"ו). חזו"ע (ח"א עמ' תשל"ד וח"ב עמ' קע"ד) ספ"כ (עמ' קכ"ו) וש"א. וזאת אף שכתב מרן (בסי' תע"ב סעי' ז'), שכל מי שצריך הסבה, אם אכל או שתה בלא הסבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסבה. ע"כ. והטעם דמ"מ יצא, דיכול לסמוך על אותם רוא"ח דס"ל דלא בעי כלל הסבה בכורך (כמבואר בהערה הקודמת). וכתב בחזו"ע (ח"א שם) דיש עוד להוסיף ולצרף בזה דעת הראב"ן והראבי"ה שבזה"ז א"צ להסב כלל. וכ"ש שלגבי נשים יש להקל להן בזה יותר [ולכן הסיק שם שבדיעבד אם שכח ולא היסב, וקשה עליו לחזור ולאכול בהסבה, א"צ לחזור. ומשמע מדבריו שמ"מ עדיף לחזור ולאכול בהסבה. וכ"כ בהדיא בחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ד בהערה), שאם רוצה להחמיר ולאכול שנית בהסבה, תע"ב]. וראה עוד מש"כ בשביבי אש על סדר ליל פסח לרבינו יונה (הערה ל"ה). הב"ד הסה"ע (עמ' תקכ"ז הערה 20).


ומה שכתבנו שיש מהספרדים הסוברים שאף בני"ד ישוב לאכול בהסבה, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בהערותיו לספר הלכות צבא להרה"ג זכריה בן שלמה שליט"א. ושאלתיו, האם כ"ה אף אם בירך את ברהמ"ז. וענה לי שכ"ה רק אם טרם בירך את ברהמ"ז. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיתכן שאין זו מחלו', אלא לכו"ע יש לחלק בין אם כבר בירך ברהמ"ז, אם לאו. עכת"ד (ראה שאמר כן גם לעיל בפ"ז הערה נ"ד). ומ"מ לא מצאתי בפוס' שחילקו כן בהדיא, ורק מצאנו שהאג"מ חילק כן לגבי שכח ואכל האפיקומן בלא הסבה. וכתב זאת לגבי המ"ב סי' תע"ב סקכ"ב, וסי' תע"ז סק"ד. אך לא לגבי ני"ד במ"ב סי' תע"ב סקכ"ג. ואף הגר"א נבנצל שליט"א לא חילק כן בודאות. לכן השארנו את הדברים ככתבם.


[107]קז. כ"מ מהגמ' פסחים (דף קט"ו ע"א) שאמרו שאוכל תחילה המצה ואח"כ המרור, ולבסוף אוכל מצה וחסה בהדי הדדי. וכ"מ ממרן (סי' תע"ה סעי' א'). ופשוט. שהרי הכריכה זכר להלל, וודאי כך נהג הלל. ולא עוד, אלא שמי שכרך את המצה עם מין שאינו א' מחמשת המינים, הוי כמי שלא אכל כלל הכורך. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. ויותר מכך כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ד הערה ד'), שאין לערב עם המרור שבכורך גם כרפס או שאר מיני ירקות, והעושים כן צריך למחות בידם.


[108]קח. כבר כתבנו לעיל שבספר יד אהרן (סי' תע"ג בהגה"ט) הביא בשם האריז"ל שיש ליקח לצורך סדר הקערה הן מרור והן חזרת. וכתב שהחזרת יניחנה למטה מן המרור, כדי לעשות בה הכריכה. ומשמע משם שהמרור איננו חזרת אלא עולשין או תמכא (או סוג אחר ממיני המרור), ושאין לוקחין החזרת אלא לכריכה, אך מברכים ברכת המרור על סוג אחר, כעולשין או תמכא. והכנה"ג בספרו פסח מעובין (עיי"ש סי' ר"כ, רס"ג וש"ח) כתב שלברכת המרור נוטלין חזרת ולכריכה עולשין הנקרא אינדיביא (והיינו ההיפך ממשמעות דברי האריז"ל. ומ"מ מודה גם הוא שאין המנהג ליקח לשניהם מאותו המין). וגם בספר דרכי חיים ובהגדת דברי חיים (לר' חיים הלברשטאם מצאנז) כתב שמברכים ברכת המרור על חזרת, אך לכורך כתב שלוקחים תמכא (והב"ד הסה"ע עמ' תקכ"ו). וכן שמעתי שיש מהאשכנזים הנוהגים כן גם כיום. וראה בשער הכולל (פמ"ח סקי"א) שכתב גם הוא שרבים נוהגים שלא ליקח מאותו המין גם למרור וגם לכורך. הב"ד הסה"ע (שם).


ואמנם הח"א (כלל ק"ל בסדר ההגדה בקצרה סקי"א) כתב שאין חילוק בין המרור שמברכים עליו לבין המרור שבכורך, ודלא כמו ששמע מקצת בני אדם שעפ"י האריז"ל הם שני מינים. שאותם אנשים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם. וכעין זאת כתב גם בשער הכולל (שם) במסקנתו, שאותם הנוהגים לחלק בין המינים לא דקו בזה. וכן כתב גם בליקוטי חבר בן חיים שכן נהג החת"ס ליקח לשניהם מין א'. וכ"כ מהר"ח אבולעפיא בתקנותיו. וכ"כ היפ"ל, ופקודת אלעזר. והשו"ג כתב שלכורך לוקחים חזרת ועולשין יחדו. וכעין זאת כתבו גם ערוה"ש, בהגדת חב"ד, ובלוח דבר יום ביומו שכן מנהג בעלז (עיי"ש בדיני מרור שני מנהגים בזה). והב"ד הסה"ע (עמ' תצ"ט) וחזו"ע (ח"א עמ' תר"ס-תרס"ב). ובחזו"ע (שם) דחה דברי המחלקים בין המרור לכורך, וכן הלוקחים שני מינים לכ"א מהם, והעלה שאין שום חילוק בין המרור שמברכים עליו לבין המרור שבכורך, ובשניהם יש ליקח החזרת (חסה) כמרור כפשט דברי הגמ', וכמש"כ האחרו' הנ"ל, ושאין לחוש כלל לדברי המקובלים. והוסיף, שכ"כ גם בספר נתיבי עם (מנהגי ירושלים), וכן המנהג פשוט גם היום. ואף שהביא שם בחזו"ע שיש הנוהגים לחלק בין המרור לכורך, מ"מ לא שמעתי שהיום יש ספרדים הנוהגים כך, וד"ז כנראה היה נהוג רק במצרים.


ואף שכבר כתבנו לעיל (בפ"ד הערה א') בשם הגר"מ אליהו זצ"ל שלדעתו יש נ"מ בין המרור לבין החזרת. עיי"ש. מ"מ שאלתי אותו האם זה אמור גם לגבי האכילה, או שתמיד אוכלים חסה, וזה אמור רק לגבי סדר הקערה. ואמר לי שזה אמור רק לגבי הקערה, אך לגבי האכילה, הן במרור והן בכורך נוהגים תמיד לאכול חסה. עכת"ד.


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' רק אצל האשכנזים (הח"א והחת"ס כנגד הדברי חיים ועוד). לכן כתבנו שאין מנהגם ברור בזה, וכ"א יעשה כמנהגו. וראה לעיל (הערה כ"ו).


ובענין הנוהגים לחלק וליקח הירק או הקלח, א' למרור וא' לכורך, ראה בלוח דינים של הרבנות הראשית, דיני הסדר, דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בדין מי שאין לו עולשין, מה ישים במקומו בקערה. וראה עוד לעיל (הערה ל"ד).


[109]קט. המ"א (סי' תע"ה סק"ח) כתב גבי מרור, דנראה לו דצריך לבלוע ב' הכזיתים של הכורך בב"א, אא"כ קשה עליו. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (באותו סי' סכ"א) שיש להזהר לנהוג לכתחי'. והב"ד כה"ח [(סי' תע"ה סקל"ז). וכתב שדברי הגר"ז הינם עפי"ד המ"א]. וכ"כ מגן האלף, הח"א (כלל ק"ל) ולוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, דיני כורך).


ויש להעיר, דלפי"ז עולה שלדעת המ"א כורך חמור מכזית מצה דאו'. דהתם בעי לבלוע כזית א' בב"א, והכא בעי לבלוע ב' כזיתים, בגלל שמצותה במצה ומרור כרוכים יחדו. וראה מש"כ הסה"ע (עמ' תקל"א הערה 54) בשם מגן האלף, ומקו"ד לגרצ"פ פראנק (ח"ב סי' מ"ו ונ"ג) בשם הגרי"ז מבריסק.


ואמנם המ"ב (סי' תע"ה סקכ"ב) כתב, שכשם שא"צ לבלוע במצה את ב' הכזיתים יחד, אלא רק בעי להכניסם לפיו בב"א ולרסקם, כ"ה בני"ד. והוא עפי"ד הא"ר והבית מאיר, ולא כמ"א. עכת"ד. ולכאו' משמע שאכן בעי להכניס לפיו את ב' הכזיתים, של המצה ושל המרור, ללועסם יחד, אך לבלוע תחילה רק כזית א' משניהם יחד (כמבואר לקמן בהערה קי"א), ואח"כ לבלוע הכזית השני. וכן הבין מדבריו בספ"כ (עמ' קכ"ו). ואח"כ מצאתי שכן מפורש בא"ר (סי' תע"ה סק"ב), שעליו סמך המ"ב. אלא שהא"ר שם כתב זאת גבי מצה. ולכאו' יש מקום לחלק בין מצה לבין כורך, וכמו שחילק המ"א. ואמנם בא"ר שם (בסק"ז) משמע שחולק ע"ד המ"א גם לענין המרור. אך מ"מ לא כתב בהדיא שגם במרור א"צ לבלוע בב"א אלא רק להכניסם לפיו בב"א. אלא שבסו"ד כתב שהמנהג כמהרי"ל, וכדלקמן (ועיי"ש בספ"כ מה שהקשה ע"ד המ"ב. ולכאו' הצדק עמו. שהרי עיקר המצוה הינה הבליעה, וא"כ הו"ל לבלוע את ב' הכזיתים יחד, ע"מ שיבלע בב"א כזית מצה וכזית מרור. דאל"כ מה התועלת מה שבולע חצי כזית מכ"א, ה"ז כאילו לועס את ב' הכזיתים יחד בפיו, ובולע מהם מעט מעט בכא"פ. ואפי' א"ת שכיון שלעסם יחד הוי כאילו אוכל ב' הכזיתים יחד, כמו שכתבנו לעיל בפ"ז לגבי הפסק בדיבור בין הברכה לתחילת האכילה, מ"מ קשה, שא"כ א"צ לבלוע חצי כזית מכ"א מהם אלא יכול לאוכלם מעט מעט). ואמנם ראה בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' שפ"ב בסופו), שכתב שנראה שאף המ"א מודה שא"צ לבלוע את ב' הכזיתים של הכורך, שאינו אלא לזכר בעלמא, שכבר יצא קודם לכן י"ח מצה ומרור. אלא יבלע מעט מעט. ובאמת שצ"ע ע"כ, שהרי המ"א כתב במפורש שאף בכורך בעי לבולעם בב"א. וכשדנתי לפני הגר"ע יוסף זצ"ל בד"ז, ושאלתיו ע"כ, אמר לי דמ"מ אין בזה נ"מ לדינא, ושאין הדין משתנה בשל כך. עכת"ד. ומ"מ כיון שהמ"ב כתב שדי להכניסם לפיו בב"א, נראה שאכן די שיהיו ב' הכזיתים בפיו בב"א, ויכול לבולעם מעט מעט תוך כדי א"פ. וכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שכוונת המ"ב שיכניס את הכורך לפיו באופן שיהיו שני הכזיתים בפיו, ואח"כ יבלע מהם מעט מעט, וא"צ לבלוע ב' כזיתים בב"א, ואפי' לא כזית א' שלם בב"א. עכת"ד.


ומה שכתבנו שדי שיהיו ב' הכזיתים בפיו בב"א, ולאו דוקא להכניסם לפיו יחד, כך הורה לי בני"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל בביאור דברי המ"ב בזה. וראה כעין זה בפרק ז' הערה ל"ו. וכבר כתבנו לעיל, שהחזו"א, אף במצת המצוה מדאו' לא היה מכניס המצה לפיו בב"א, אלא מעט מעט (הנהגות החזו"א, פי"ז סל"ד).


ומה שכתבנו שאם ג"ז אינו יכול, שמ"מ יאכלם מעט מעט, אך יסיים אכילתם בתוך כדי אכילת פרס, הוא עפ"י הגמ' פסחים (דקי"ד, ב'), מרן (סי' תע"ה סעי' ו'). וכ"מ ממש"כ המ"א (שם סק"ד) גבי מרור, וכ"כ לגבי ני"ד הגר"ז (שם). והא"ר (שם) נראה שדחה דברי המ"א בזה, ולאחר שהב"ד כתב שאמנם המנהג כמהרי"ל (כשם שכתב במצה, והיינו שלכתחי' יכול לאכול מעט מעט בכא"פ. וגם שם כתב דהכי נוהגים). ונראה מדבריו שכן יש לנהוג אף לכתחי', ולא רק אם אינו יכול להכניס לפיו את ב' הכזיתים של הכורך בב"א. וכמו שכתבנו משמע מהמ"ב (שם סקכ"ב) שכתב להשוות דין כורך למצה. שהרי אף במצה כתב (שם סק"ט) שאם אינו יכול לבלוע בב"א, יוצא י"ח באכילת כזית בכא"פ. וכ"כ בלוח מנהגי בעלז (דיני כורך) ובספ"כ (עמ' קנ"ו). והגר"ש ישראלי זצ"ל הדגיש לי שאכילת הכורך הינה רק לזכר מה שעשה הלל. ולכן אמר, שאמנם מי שרוצה להדר, רשאי לעשות כן ולבלוע כל כזית מהכורך בב"א, אך באמת כל מי שאוכל הכורך בכא"פ הוי כאכילה אחת והוי לכתחי', וא"צ ליותר מכך. עכת"ד. ואמנם אנו כתבנו שמדינא יש לכתחי' להכניס ב' כזיתים לפיו שיהיו בב"א, דאע"ג שמהא"ר משמע שא"צ לזה, מ"מ הגר"ז והמ"ב כתבו שלכתחי' יש להכניס לפיו שיהיו ב' הכזיתים בב"א קודם הבליעה.


אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאף למחמירים לאכול את כזית המצה והמרור בכא"פ ששיעורו שתי דקות, הכא לכל הדעות ודאי סגי בכא"פ בשיעור ארבע דקות, שהרי לכאו' היה יכול לאכול את שני הכזיתים של הכורך בזמן של שתי אכילות פרס, דהיינו כא"פ לכל כזית. עכת"ד.


ועוד בענין הא דאין אכילה אלא בכא"פ, ראה לעיל (בפרק ז' הערה קט"ו).


בספר ספ"כ (עמ' קכ"ו) כתב, שמי שאינו יכול לאכול את ב' הכזיתים בב"א, יאכל כזית א' שלם בב"א, ואח"כ יאכל את הכזית השני. ומהגר"ש ישראלי זצ"ל הבנתי שא"צ לזה. וכן עולה ממה שכתבנו בריש הערה זו.


ומה שכתבנו דבעי לאכול את ב' הכזיתים בכא"פ, ולא סגי שיאכל כ"א מהם בכא"פ, שכן עולה מדברי מרן (בסי' תע"ה), שאין יוצא י"ח אכילת כזית המצה אלא בכא"פ. וכפי שכתבנו לעיל בפרקנו, ה"ה במרור. ואם יאכל כזית א' בלבד מהכורך בכא"פ, יוצא שאכל רק חצי כזית מהמצה בכא"פ, וכן במרור. והלל הרי יצא י"ח מצה ומרור באכילת הכורך. וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, דיש לנהוג בזה כהלל. והערתי, שא"כ יוצא שהלל אכל ג' כזיתים בכא"פ: א' לפסח א' למצה וא' למרור. וענה לי שאכן כך, ואין שום קושי בזה, שהרי אפשר לאכול ג' ביצים בכא"פ (וי"א ד' ביצים - מ.ה.), ולא רק ג' כזיתים. עכת"ד. ולפי"ז גם לא קשה שאין זו דרך אכילה לאכול ב' כזיתים בכא"פ אחד, שהרי אפשר לאכול הרבה יותר מכן בזמן זה. ומכח צורך המצוה צריך פה לאכול יותר מהר מתמיד, כיון שלהלל צריך לקיים את מצות מצה ומצות מרור באותו זמן. וראה מה שכתבנו לעיל בסמוך בשם הגר"א נבנצל שליט"א.


ומה שכתבנו דבעי לאוכלם יחד, ראה לקמן (הערה קי"א).


[110]קי. כ"כ בחזו"ע ח"א (הנד"מ עמ' שפ"ב), שבכורך שהוא זכר בעלמא א"צ להחמיר בזה כלל. שכבר יצא י"ח מצה ומרור גם בלא כריכה. והגדיל ואמר, שנראה שאף המ"א יודה שא"צ להחמיר בזה (וראה ע"כ בהערה הקודמת). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שגם בכורך א"צ לבולעו בבת אחת או שיהיו שני הכזיתים בפיו בב"א, אלא די לכתחי' לאוכלו בכא"פ, והיינו כדרך אכילה רגילה. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' תע"ג סקפ"ז, וסי' תע"ה סקל"ז), ומה שכתבנו לעיל (בפרק ז' הערה ל"ח), שלעיתים אין הכרח לומר שדברי כה"ח אמורים למנהג הספרדים, כאשר הביא דברי פוס' אשכנזים כדרך המלקט בעומרים, ובפרט כאשר לא הזכיר דעת הפוס' החולקים ע"כ, כמו בני"ד שהא"ר, הבית מאיר, המ"ב ועוד אחרו' רבים (עיי"ש בחזו"ע ח"א סס"י כ"ה) שחלקו ע"ד המ"א בזה. ולכן כתב שם הגר"ע יוסף זצ"ל (עמ' שפ"א), שרוב האחרו' דחו דברי המ"א. עיי"ש.


ומה שכתבנו שאף למנהג הספרדים בעי לאכול את ב' הכזיתים של הכורך ביחד בכא"פ, ג"ז פשוט, כנ"ל בהערה הקודמת. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמעיקר הדין יש לכתחי' לאכול את שני הכזיתים של הכורך בכא"פ אחד. ורק אם קשה לאכול כן, רשאי להקל בזה ולאוכלם לאט יותר. עכת"ד.


[111]קיא. מה שכתבנו דבעי לאוכלם יחדו, כך אמרו בגמ' פסחים (דף קט"ו ע"א), שבכורך בעי לאכול המצה והחסה בהדי הדדי. וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' א') והאחרו'. ואל"כ אין זו כריכה, אלא כאילו אוכל שוב מצה לחוד ומרור לחוד.


ומה שכתבנו דבעי לבולעם יחדו, כ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ה סכ"א), כה"ח (סקל"ז) וספ"כ (עמ' קכ"ו), דבעי לבלוע מעט מזה ומעט מזה יחדו [מש"כ (שם) בספ"כ בשם הגר"ז, שאם אינו אוכלם יחדו אין זה כורך, צ"ע, שהגר"ז לא כתב כן בהדיא. ומ"מ זה פשוט, עפ"י הגמ' הנ"ל].


יש להעיר, שמש"כ המ"ב (שם בסקכ"ב) ש"אין צריך לבלוע ביחד", אין כוונתו שא"צ לבלוע קצת מזה וקצת מזה יחדו, אלא ר"ל שא"צ לבלוע את כל שני הכזיתים יחדו, כמבואר למעיין שם.


[112]קיב. מה שכתבנו שלמנהג האשכנזים שיעור כזית מצה וכזית מרור לכורך הינו כשיעור כזית המרור, היינו שלשיטת הגרא"ח נאה צריך לכתחילה לאכול כזית מרור בשיעור כזית המצה הראשון שחיובו מדאו'. שכ"כ הגרא"ח נאה בשיעו"ת, בשיעו"מ, ובשיעו"צ לגבי מרור, כמבואר לעיל בפרקנו הערה מ"ו. ולא מצאתי במקומות אלה שחילק בין שיעור המרור שבמצוות מרור ובין המרור והמצה שבכורך. ואדרבא, בדונו לגבי שיעור כזית המרור שלמצות מרור, כתב דהוא שיעור לכזית שחיובו מדרבנן ואפ"ה לא היקל בזה אלא למי שקשה לו ועיי"ש בשיעו"ת (עמ' קצ"ד הערה ל' ס"ק ו ואכמ"ל). ועוד כתב שם בשיעו"ת (עמ' קצ"ה בהערה) דאף קיי"ל שספק דרבנן לקולא, מ"מ מחמירים אף בספק דרבנן היכא דליכא טרחה, או בהידור מצוה, או בדבר שהראשו' הסתפקו בו. והוסיף, דכ"ש במרור שיש לו עיקר מדאו'. לכן כתבנו שלשיטת הגרא"ח נאה שיעור כזית לכורך לכתחי' כשיעור כזית מצה מדאו'.


ואמנם כתב שם הגרא"ח נאה, דלמי שקשה לו, רשאי לכתחי' לאכול כזית מרור בשיעור שליש ביצה. וכן עולה מדברי המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א). והוסיף שם המ"ב, דה"ה לאדם בריא שיוצא בזה בדיעבד. ונראה דה"ה להכא.


ומה שכתבנו דאף לשיטת החזו"א שיעור כזית מצה ומרור של כורך הינם כשיעור כזית של מרור לשיטת החזו"א. דגם בזה לא מצאתי לשיטתו חילוק בין מרור לכורך, ונראה שכשם שהיקל בזה למרור, כן יקל לכורך, שתפש את שני צדדי הקולות: הן שלא מכפילים השיעור, והן דבכזית של שליש ביצה סגי. וכן נראה מסתימת דברי הגרי"י קנייבסקי בשיש"ת (סס"י י"א).


ובספר ספ"כ (עמ' ק"ח סעי' ה') כתב, שיש להקל לכתחי' בכזית מצה ומרור שבכורך שחובתו הינה מדרבנן, ולהחשיב כזית שלו כשליש ביצה. וטעמו, דכיון שהוא רק מדרבנן, זכר להלל, וא"צ לברך ע"כ, אפשר לאכול לכתחי' כשליש ביצה. והוכיח כן מהמ"ב (סי' תפ"ו) דמש"כ שאין להקל במרור הוא מפני שחייב לברך עליו. ולפי"ז בכורך שא"צ לברך עליו אפשר להקל לכתחי' וליקח כזית בשיעור הקטן של שליש ביצה. וכצירוף לזה אפשר להוסיף דעת המקילים שבכורך א"צ כזית. עיי"ש.


ובעמ' קכ"ז (סט"ו) כתב שם, שאפשר להקל "בשעת הצורך" בשיעור כזית של מצה ומרור שבכורך ולהחשיבו כשליש ביצה. והיינו שאין להקל בזה בסתמא, אלא רק בשעת הצורך. ובהערות כתב שם הטעם, שכיון שהמ"ב (שם) כתב שבדרבנן אפשר להקל בדיעבד בכזית של שליש ביצה, א"כ כאן שהוא רק זכר, יש להקל בשעת הצורך. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תק"ל סי"ב) שהעתיק דבריו. (ומה שכתבו שיעורי המרור במשקל, אע"פ שלמנהג האשכנזים משערים בנפח, הוא מפני שסמכו ע"ד הגרא"ח נאה).


ולכאו' צ"ע ע"ד. מדוע (בעמ' ק"ח) כתב בסתמא שיש להקל במרור ומצה שבכורך, דלכל אדם סגי בשליש ביצה, הרי (בעמ' קכ"ז) כתב שרק בשעת הצורך יש להקל בזה. ועוד, דאם מרן הח"ח היה חושב להקל יותר מזה בכורך, דסגי לכל אדם בשליש ביצה, הול"ל כן בהדיא. וכבר כתבנו במקו"א שאמנם מדברי המ"ב שם בסיפא משמע דאם אינו מברך רשאי להקל בשליש ביצה, אך מתחילת דבריו עולה שבכל מצוה דרבנן, בעי לכתחי' ליקח כחצי ביצה. וכמש"כ המ"ב שם: "ולענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן". והיינו כל מצוה דרבנן, ולא רק מצוות שמברכים עליהן. וכשהראתי לגר"ש ישראלי זצ"ל את דברי הרב ספ"כ, אמר לי שיש מקום לומר כדבריו מהטעם הנ"ל, שזה רק זכר, וחומרתו פחותה משאר מצוות דרבנן (וכמש"כ בספ"כ עמ' קכ"ז), ולכן אפשר להקל בכך בשעת הצורך, ולחשוב כל כזית כשליש ביצה. אך הדגיש שאינו פוסק כן לדינא, ואין זה ברור שהדין כן, אלא רק יש מקום לומר כן. עכת"ד.


ומה שכתבנו שיש מהספרדים האומרים ששיעור כזית מצה ומרור לכורך הינו כשיעורו של כזית מרור כשאוכלים אותו לבדו למצות מרור, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ששיעור כזית מצה וכזית מרור לכורך הינו כשיעור שאר הכזיתים של מצוות מדאו', ולכן הוא עשרים ושבעה גרם, ואין מקילים בו יותר בשל כך שהוא רק זכר. עכת"ד. וראה גם בפרקנו בהערה קט"ז, שגם שם החמיר בזה הגר"מ אליהו זצ"ל, ולעיל (בהערה מ"ו) כתבנו דעתו לענין בדיעבד. עיי"ש.


ומה שכתבנו שבני"ד אין נ"מ בין שיעור כזית של מצה לשל המרור, הוא כיון שהרי ממילא יצא י"ח מצה ומרור, וממילא שניהם חיובם רק מדרבנן לזכר בעלמא. וראה מש"כ עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תשנ"ו) על דברי המאמ"ר. וראה עוד בענינים אלה לעיל בפ"ז (סעי' י"ג).


ואמנם כתבנו שלמנהג האשכנזים טוב להוסיף דוקא לכזית המצה שבכורך כשנים עד שלושה גרם. והוא כיון שבמרור כתבנו למנהג האשכנזים את השיעור ללא תוספת למה שנשאר בין השיניים. שכתב הגרא"ח נאה בשיעו"ת (וכ"כ הסה"ע ועוד אחרו') שיש להוסיף לשיעור כזית מרור עוד קצת יותר משני גר' עבור הנשאר בין השיניים. ואמנם שם לא כתבנו כן בהלכות אלא רק בהערות, עפ"י הוראת הגר"ש ישראלי זצ"ל, ושכן מסתבר. אלא שאם ניקח השיעור כזית של מרור גם למצה שבכורך, הרי שיחסר לו מה שנשאר בין השיניים. שהרי בשיעור כזית מצה הראשון והשני הוספנו לשיעור עבור מה שנשאר בין השיניים, שכן דרך האוכל מצה שישארו לו מעט פירורים בין שיניו, משא"כ באוכל חסה. לכן גם באוכל כזית מצה לכורך צריך להוסיף כן. ולכן אם אכל כזית גדול של חצי ביצה, יוסיף עוד כשלושה גר' (וליתר דיוק 3.2 גר', כבמצה דאו'). ואם קשה לו לאכול כן, ואוכל כשיעור כזית קטן (שהוא כשבעה עשר גר'), יוסיף רק כשני גר'.


[113]קיג. מה שכתבנו שיש מהספרדים הסוברים שדי ליקח לצורך כל כזית בכורך שיעור כתשעה עשר גרם, כ"כ בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשנ"ח). וכתב הטעם, דניתן לסמוך בזה על דעת הרי"ף והרמב"ם שכזית הינו שליש ביצה, וא"צ להחמיר כשיטת התוס' וסיעתם שכזית הוי חצי ביצה. שהואיל ואין הכריכה אלא כזכר בעלמא, כדאים הם הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם בני"ד. וראה עוד בחזו"ע ח"ב (עמ' קמ"ג הערה ה') מש"כ בני"ד.


[114]קיד. כמבואר לעיל בפרקנו הערות נ"ב ונ"ג. וראה בשיעו"ת (עמ' ר"ו. עיי"ש שאף שלשיעור ברכה אחרו' די אם אכל כזית בארבע דקות, מ"מ אם אכל תחילה רק 17.3 גר' במשך ארבע דקות, ואח"כ הוסיף לאכול ולהשלים ל25.6- גר', כך שבסה"כ אכלם במשך 8 דקות, יברך ב"א). שיעו"מ (עמ' קפ"ב) ושיעו"צ (עמ' ע"א). שיש"ת (עמ' סז. עיי"ש שלכתחי' נכון לחוש למ"ד שכא"פ הוי שתי דקות. ומ"מ לא ישהה יותר מארבע דקות), חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' שס"ו), ויחו"ד (ח"א סי' י"ז), שלא חילקו בשיעור כא"פ בין מצוות דאו' לבין מצוות דרבנן (ופשוט ששיעור כא"פ הינו קבוע, ואין נ"מ מבחינה עקרונית אם זה מדובר בין מצוה דאו' למצוה דרבנן. אלא שיש מקילים במקרים מסויימים, והיינו שסומכים על פוס' הסוברים שהשיעור הינו גדול יותר). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שגם לענין הכריכה יש לחשוב זמן כא"פ כארבע דקות. ולחולה וכדו' יש להקל בזה, ויאכל את הכורך כפי יכולתו. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו בהערה הבאה, ולעיל (פ"ז הערה מ"ג). וראה עוד במוש"ת (עמ' שמ"ג-שמ"ו).


[115]קטו. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שאכל את שני הכזיתים של הכורך ביותר מכא"פ אחד, א"צ לשוב ולאכול הכורך. כיון שאכילת הכורך אינה אלא לזכר בלבד. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל (בהערה ק"י). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאמנם יש לאכול לכתחי' את שני הכזיתים של הכורך במשך כא"פ אחד. ואם לא אכלם תוך כא"פ ישוב לכתחי' ויאכלם בכא"פ, אם יכול לעשות כן. אך אם בכ"ז לא שב ואכלם, ודאי שיצא י"ח, כיון שאין הכריכה אלא רק זכר להלל, וזו מדרגה פחותה משאר מצוות דרבנן. עכת"ד. וראה עוד מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשנ"ג- תשנ"ח), שהביא דברי הג"ר אליהו מלונדריש וכן דברי כמה אחרו' שכתבו שאין בזה חשש אם אוכל פחות מכזית מהמרור בשעת הכורך. וכן היא מסקנת הגר"ע יוסף זצ"ל שם (ראה ע"כ בפרקנו בסעיפים מ"ג ומ"ה). וא"כ ה"ה לני"ד, שהוא אותו ענין. שהרי אם אוכל כזית ביותר מכא"פ, יוצא שאוכל בזמן כא"פ פחות מכזית. ואדרבא, טפי יש להקל אם אוכל כזית ביותר מכא"פ, שאז בסופו של דבר אכל לפחות כזית. ועוד היקל שם בחזו"ע דסגי לכל אדם בשיעור כזית קטן, דהוא שליש ביצה. וכל זה מטעם שאין הכריכה אלא לזכר בלבד. וכעין זאת היקל בחזו"ע (ח"א הנד"מ סי' מ' עמ' תשל"ד, תשל"ה) לענין מי שלא היסב בזמן אכילת הכורך, שבדיעבד אם קשה לו, א"צ לשוב ולאוכלו בהסבה. וכן היקל שם (סס"י מ') לענין אם אכל הכריכה בלא טיבול. ויותר מזאת היקל שם (סי' מ"א) גבי מי שנטל ידיו למים אחרונים, ולאחר מכן נזכר לא אכל את הכורך, שא"צ עוד לאוכלו (ראה לקמן הערה קי"ט). וכל זה מטעם זה שאין הכורך אלא לזכר (והוא לשיטתו שאף לדעת הלל יוצאים כבר י"ח במצה ומרור אם אכלן בלחוד). וראה עוד בזה לעיל פ"ז הערה ל"ט, ולקמן הערה קט"ז, מש"כ בשם האג"מ, שנראה שחולק ע"ד הגר"ע יוסף זצ"ל, וס"ל להחמיר יותר בכורך, שברכת המצה והמרור גם עליו קאי. עיי"ש. וראה עוד לקמן בנספחים (בקונטרס שיעור כזית, ח"ו סעי' ג').


[116]קטז. מה שכתבנו שמי שקשה לו, רשאי להקל ולחשב זמן כא"פ לכורך כתשע דקות, ראה ספ"כ (עמ' קכ"ו שכתב שם שכ"ה בדיעבד, ועמ' קל"ט שכתב כן בסתמא), והסה"ע [(עמ' תקי"ב הערה 9, ועמ' תקל"א סי"ד), שכתב שבדיעבד אפשר להקל בתשע דקות]. וראה במ"ב (סי' תרי"ב סק"ח) שכתב שבדברים דרבנן אפשר להקל לענין שיעור כא"פ (אם הוי כדי אכילת ג' או ד' ביצים). ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבעניני הכורך אפשר להקל, כיון שאינו חמור כשאר מצוות דרבנן, אלא הינו זכר בעלמא. עכת"ד. וראה עוד במ"ב (סי' תרי"ח סקכ"א), שכתב שיש לחשוב זמן כא"פ בשיעור תשע דקות. ולפי"ז היקל הגר"ש ישראלי זצ"ל לחולה וזקן לברך על מצה ומרור. וכמו שכתבנו לעיל בפ"ז הערה מ"ג ובפרקנו הערה נ"ג. וכ"ש בני"ד נראה שיש להקל, שאין בזה איסור ברכה לבטלה אלא רק מ"ע, ואפי' מדאו' אינו, אלא הוא רק לזכר בעלמא. ובכה"ג ודאי שיש לסמוך על החת"ס [ראה בשו"ת שלו (ח"ו סי' ט"ז), שכתב שהשיעור הינו בין שתי דקות לתשע דקות. דהוא זמן כדי טבילה]. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שבכורך אפי' מי שרק קשה לו, רשאי להקל הן לענין שיעור כזית והן לענין שיעור כא"פ. עכת"ד. וראה עוד בהגדת מועדים וזמנים (עמ' ק"ו) שהיקל גם הוא בזמן כא"פ למצוות דרבנן (וכתב שהוא חמש דקות).


ומה שכתבנו שאדם זה רשאי להקל גם בשיעור כזית המרור, הוא עפ"י מש"כ לעיל בפרקנו שנחלקו הראשו' אם בכלל צריך כזית מרור מדאו' בזמן ביהמ"ק. שלדעת היראים, הגמי"י, רבי אליהו מלונדריש והמרדכי בעי כזית. וכ"כ באו"ז, בספר פרדס הגדול ובמחזור ויטרי. ולדעת הרא"ש א"צ כזית (ונחלקו האחרו' האם לדעתו מ"מ מדרבנן בעי כזית). ואף האחרו', יש מהם האומרים שא"צ כלל כזית שלם למרור. כמבואר כ"ז בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תרצ"ח-תש"א). וכל זה לגבי מצות המרור.


ולגבי הכורך, אמנם כבר כתבנו לעיל (בהערות צ"ו וצ"ז) בשם כמה ראשו' ואחרו' דבעי ליקח כזית שלם למצה וכזית שלם למרור שבכורך, אך באמת בגמ' ובשו"ע לא כתבו כן בהדיא. ורבי אליהו מלונדריש אף כתב שאין חשש באוכל פחות מכזית מרור לכורך. וכ"כ השאג"א (סי' ק') והגאון מליסה בספר מעשה ניסים בהבנת הרא"ש, שבכורך א"צ כזית מרור, וסגי בפחות מכך. וכ"כ הגאון מהר"י כולי בספר מעם לועז (פר' "בא"). וראה עוד במש"ז (סי' תפ"ו).


ולאור זאת כתב הגאון בעל החוו"י בספרו מקור חיים, שאמנם מי שדעתו יפה יקח כזית מרור וכזית מצה. אך מי שהאיצטומכא שלו אינה יפה, או איסטניס, שעי"ז יבטל עונג אכילת יו"ט ושל אכילת האפיקומן, אין לו להקפיד על שיעור הכריכה. עכת"ד. ואמנם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (כרך ד' חאו"ח חלק שלישי סי' ס"ו) דחה דברי השאג"א בהבנת הרא"ש, וכתב שכיון שאנו מברכים על אכילת מצה ועל אכילת המרור, הרי שברכה זו חוזרת גם על הכריכה, וכמש"כ הטוש"ע שאין להסיח בין ברכת המרור והכורך, וא"כ גם בכורך צריך כזית מרור. ולכן הסיק שם, שאין להקל בזה וליקח פחות מכזית, אלא רק במקום חולי שאין בו סכנה. וגם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאף מי שקשה לו חייב לאכול את הכורך כפי שיעורו, והיינו שני כזיתים שלמים. ורק מי שיהיה חולה בשל אכילתו זו, רשאי להקל בכך. עכת"ד.


ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' מ"ב) הב"ד האג"מ הנ"ל ודחה דבריו שם. וכתב שיש להקל בזה לכל מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכורך, כיון שאיסור דיבור בין ברכת המצה והמרור לבין הכורך אינו לדעתו אלא ממידת חסידות. וכיון שלדעתו גם הלל מודה שאם אכל מצה ומרור בלחוד כבר יצא י"ח, ואין הכריכה אלא לזכר בעלמא. וגם מש"כ האג"מ בכוונת הרא"ש, שלא כשאג"א, הוא משום שלא ראה דברי מהרא"י ורי"ו בהבנת הרא"ש, שא"צ שיעור כזית במרור אלא מפני הברכה (ולפי"ז א"צ כזית במרור שבכורך). וד"ז אמור במיוחד לנוהגים לאכול למרור את הירק הנקרא חריין. ושפיר סמכינן ע"ד רבינו אליהו מלונדריש שכתב שאין חשש ליקח לכורך פחות מכזית מרור, וכן ע"ד ש"א שפסקו כן. ועוד הביא שם דברי בעל החוו"י הנ"ל. והניף ידו עוד בחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ג הערה א').


נמצאנו למדים שישנה מחלוקת אם ניתן להקל רק לחולה שאיב"ס (דאם יש בו סכנה ודאי דיש להקל טפי) שיקח פחות מכזית למרור שבכורך, או אפי' לבריא שקשה עליו לאכול ב' כזיתים שבכורך. ולכן כתבנו את שתי הדעות. וראה גם בספ"כ (עמ' קכ"ז סט"ו) שהביא את שתי הדעות. וראה עוד בשד"ח (מע' חו"מ סי' ט"ו סק"ג), ובחזו"ע (ח"א סי' ל"ג).


ומ"מ נראה, שאף מי שקשה לו לאכול שיעור כזית שלם של המרור, עדיף טפי שיאכל כזית בשיעור הקטן שכתבו הפוס' (כמבואר לעיל בסעי' מ"ג), אם יכול לנהוג כן, ולא יקל לגמרי ליקח שיעור קטן מאוד. ונראה שהשיעור הקטן מבין השיעורים לגבי מרור הינו שבעה עשר סמ"ק מרור, שהוא פחות משבעה עשר גר'. וזאת בעלי החסה (וכפי שכתב הגרא"ח נאה בשיעו"ת, שאם לוקח 17 גר' מהעלים ודאי הוי 17 סמ"ק). אם לוקח מקלח החסה שמשקלו הסגולי גדול משל המים (ונראה דה"ה בחריין, שגם הוא שוקל יותר מהמים), צריך ליקח יותר מ-17 גר'.


ומה שכתבנו שמ"מ טוב שיקח מרור בנפח של זית בינוני שלנו כיום, זאת דבשל כך יוצא י"ח אליבא דהגרי"י קנייבסקי זצ"ל, כפי שכתב בשיש"ת (סס"י י"א) אף לגבי מרור, וכ"ש לגבי כורך. ושכ"פ כבר הגר"ח מוולוז'ין והאב"נ. ומדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כפי שאמר לי (והבאנוהו לקמן בקונטרס שיעור כזית), יתכן שכן גם דעת בעל החלקת יואב. עיי"ש, ושכן הורה לי הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכן היא דעת החזו"א מעיקר הדין (כמובא במכתבו בנספחים בסוף ספרנו).


ויש להעיר, שרק לגבי המרור שבכורך מצינו שנחלקו הפוס' אי בעי כזית. אך על כזית המצה שבכורך לא מצאתי בהדיא שנחלקו, ולכאו' לא הקלו בו. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מי שקשה לו לאכול כזית מצה וכזית מרור, ויחלה אם יאכלם, שלשיטתו אפשר להקל בזה וליקח פחות מכזית. האם כ"ה גם במצת הכורך, או רק במרור שבו. וענה לי שכ"ה גם במצת הכורך, שיכול לאכול ממנה פחות מכזית. עכת"ד. ושאלתי גם את הגר"ש ישראלי זצ"ל בני"ד. ואמנם תחילה נטה להקל בזה רק במרור (ששם ישנה סברא נוספת להקל בשל טעמיה דהרא"ש), אך לאחר עיון העלה דניתן להקל בכך אף במצת הכורך, משום דגם המצה הוי זכר בעלמא. עכת"ד. וכן מצאתי שכתב בילקו"י (עמ' 398 סעי' ה'), בשם חזו"ע (סי' מ"ד ולא מצאתי שם). ונראה שגם הוא מיקל משום דעיקר הטעם להקל במרור הוא משום שזה רק לזכר, וטעם זה שייך גם במצה [וראה חזו"ע (ח"א עמ' תש"מ) שכתב גבי מי שאכל הכריכה בלא טיבול, שלדינא א"צ לשוב ולאוכלה בטיבול, אך מהיות טוב נכון שיקח "מצה ומשהו מרור" ויכרכם ויטבלם בחרוסת, ויאכל בהסבה. עכ"ל].


ואמנם נראה שעדיף להקל בשיעור כא"פ מאשר להקל בשיעור כזית. וזאת אם יאכל שיעור כזית קטן מהמצה וכזית קטן מהמרור או פחות מכזית מהם, תוך ארבע דקות, ושוב ימשיך לאכול את שאר המרור עד משך תשע דק' מתחילת אכילתו, וכמו שאמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל גבי אכילת מצה לזקן או חולה (כמבואר לעיל בפרק ז'), וכן לגבי מרור (לעיל בפרקנו בהערה נ"ה). וראה עוד לעיל בהערות ק"ט וק"י בענין אכילת שני הכזיתים בדוקא, תוך כדי זמן זה. וראה שם בהערה ק"י מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כבר כתבנו לעיל, שהילקו"י (עמ' 398 סעי' ה') כתב בשם החזו"ע (ח"א סי' מ"ד, ולא מצאתי שם), שזקן או חולה, די לו כזית א' של מצה בתחילה, לאחר ברכת "על אכילת מצה", ואחריה כזית מרור, ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כזית אפיקומן.


יש מי שאמר, שמי שאין לו אלא כזית א' מהמרור, או שיש לו יותר אלא שאינו יכול לאכול אלא כזית א', יכרוך המרור עם המצה של האפיקומן [שו"ת הגר"ש אייגר (ח"א סי' כ'), בשם בנו הג"ר ישראל. והב"ד חזו"ע (ח"א סס"י מ"ב), והסה"ע (עמ' תקכ"ה). וטעמו שמצת האפיקומן שווה במעלתה למרור, דשניהם דרבנן. וזאת אע"ג שמצה זו אינה אלא משום זכר לפסח]. אלא שהפוס' דחו דבריו [הגר"ש אייגר (שם). חזו"ע (שם). וטעמם, דמצוה שהיא משום זכר (כאפיקומן), פחותה במעלתה משאר מצוות דרבנן. עיי"ש].


ומה שכתבנו שיש מי שאומר שאף מי שקשה לו מאוד פטור מכך לגמרי, זו דעת הגר"ע יוסף זצ"ל כפי שכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ד בהערה). וראה מה שכתבנו לעיל (בפרק ז' הערה ל"ט), שבדיעבד יוצא י"ח אפי' באכילת כזית מצה א'. עיי"ש אם יוצא בזה רק י"ח מ"ע דאו' או יותר מזה. ולפי"ז א"צ לאכול גם מצת הכורך. אלא שמ"מ שם היינו בדיעבד, ופה לכתחי'. ופה הוא אף למי שקשה לו מאוד.


אלא שממש"כ לעיל בשם הגר"מ פיינשטיין באג"מ, שלא התיר להקל באכילת פחות מכזית מרור אלא למי שהוא חולה שאיב"ס (או יותר מזה), אך למי שאינו חולה לא התיר לאכול אפי' פחות מכזית, אלא הצריכו לאכול שיעור שלם, וכ"ש שלא יפטרנו לגמרי. עולה מזה שאין להקל למי שאינו חולה ממש, וחייב ליקח לכורך שני כזיתים שלמים. וכ"ש שאין לפוטרו לגמרי מזה. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שאין לפטור לגמרי מאכילת הכורך אלא למי שאכילת הכורך תזיק ממש לגופו. וראה גם מה שכתבנו בשמו לעיל בהערה קי"ב. ולכן כתבנו שתי דעות אלה. וראה עוד בענינים אלה בחזו"ע (ח"א סי' ל"ג, ובפרט בעמ' תר"ל), ולעיל (פרק ז' סעי' מ"ב, ובפרקנו הערות נ"ה-נ"ח ופ"ז).


[117]קיז. ומה שכתבנו שמ"מ בריא ומסוגל לכך לא יקל בדברים אלה, כ"מ מכל הפוס' הנזכרים בהערה הקודמת, וכ"כ בהדיא בספ"כ (עמ' קכ"ז סט"ו).


[118]קיח. לגבי תחילת זמן אכילת הכורך. אמנם כיון שאכילת הכורך הינה זכר, לכאו' אפשר היה להקל ולאוכלה קודם צה"כ. אך כיון שלכו"ע יש לאכול הכורך לאחר שאכל כבר מהמצה ומהמרור [כמבואר בגמ' פסחים (דקט"ו, א'), בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א') ובש"פ], וזמן אכילת מצה ומרור לכתחי' הינו לאחר צה"כ, כמבואר לעיל (בפרק ז' ובפרקנו סעי' כ'). ועוד, כיון שהלל ודאי היה מקפיד לאכול הכורך לאחר צה"כ, שהרי היה כורך הפסח עם המרור, וכן המצה, והיה יוצא בזה גם י"ח פסח ומצה שזמנם משיהיה לילה ודאי, לכן ברור שלדעתו אין להקדים הכורך קודם לכן. וכבר אמרו בגמ' פסחים (שם) שיש לאכול הכורך כדי להחמיר הן כרבנן והן כהלל, וכ"פ מרן (שם). לכן נראה שאין להקל ולאכול הכורך קודם צה"כ. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שזמן הכורך כזמן שאר מצוות הלילה, ואין להקל בו יותר ולאוכלו מוקדם יותר או מאוחר יותר בשל היותו רק זכר להלל. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שזמן הכורך לכתחילה הינו מצה"כ, ולא קודם לכן. וראה לעיל (בפרקנו הערות נ"ט-ס"א).


ומי שבכ"ז אכל הכורך קודם צה"כ, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאינו חייב מדינא לשוב ולאכול הכורך, אם אכלו לאחר השקיעה. אך אם אכלו בין פלג המנחה לשקיעה (וכ"ש קודם לכן), חייב לשוב ולאוכלו. עכת"ד.


והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שכיון שמצות כורך מדרגתה פחותה משאר מצוות דרבנן. לכן מי שאכל הכורך בין השקיעה לצה"כ, אמנם לכתחילה צריך לשוב ולאוכלו לאחר צה"כ, אם יכול לעשות כן. ומ"מ אם לא שב ואכלו, אפ"ה יצא בדיעבד אם אכלו לראשונה לאחר השקיעה. אך אם אכלו בתחילה קודם השקיעה, ה"ז כלום, ולא יצא י"ח אפי' בדיעבד עכת"ד. וראה חזו"ע (הנד"מ עמ' י"ז) במסקנת דבריו לגבי הטיבולים (עיי"ש בסי' מ' אי כורך הוי ג"כ כטיבול השני. ושמא מ"מ אפשר להקל בני"ד דהוי זכר).


ולענין סוף זמן אכילת הכורך, אמנם לענין מצה ומרור כתבנו לעיל בפרק ז' ובפרקנו שלכתחי' יש לסיימם עד חצות. ונראה שלדעת הלל, אף בכריכה, כיון שהיה יוצא בה י"ח פסח ומצה, תלוי הדבר במחלו' ר"ע וראב"ע אם זמנה עד חצות או עד עה"ש. ואמנם לכאו' י"ל שבזה לכו"ע יש להקל, דלדידן כריכה הוי זכר. אך מדברי מרן (בסי' תע"ז סעי' א'), שכתב שיהא אדם זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות, ומדברי הרמ"א שם שהוסיף שיקדים גם ההלל לקוראו קודם חצות, עולה שכ"ש שיש לסיים אכילת הכורך קודם חצות.


ולענין מי שלא אכל הכורך עד חצות, ודאי שרשאי וחייב לאוכלו לאחר חצות, שהרי ממילא אינו מברך ע"כ. ואף מרן (בסי' תע"ז שם) כתב לגבי זמן אכילת האפיקומן בלשון זהירות. והיינו שאין זה לעיכובא. וכ"מ מהמ"ב (סי' תע"ז סק"ו) בשם האחרו'. וכן הבנתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שאמר לי שזמן אכילת הכורך הינו כזמן שאר מצוות הלילה. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שצריך לכתחי' לאכול את הכורך עד חצות, ואם לא הספיק, יאכלנו אף לאחר חצות. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' תע"ב סק"ו), בחזו"ע (ח"א סי' א' וכ"ג), ולעיל (פ"ו סעי' ה', ופ"ז סעי' כ"ד וכ"ה), ובפרקנו (סעי' כ' וכ"א, ובמקורות שם).


[119]קיט. עיי"ש בפ"ז שיכוון בעת ברכת המצה גם על מצת הכורך, עפ"י מרן (בסי' תע"ב ס"א), המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (ס"ק ל"ח-מ'). עיי"ש. ומ"מ אף אם הפסיק בשיחה בין אכילת המצה לבין אכילת הכורך, לא ישוב לברך (מ"ב שם וש"א). וכן כתבנו לעיל בפרקנו בס"ז גבי ברכת המרור.


כבר הזכרנו לעיל (בסוף הערה קט"ו) ענין מי שנטל מים אחרו', ונזכר שלא אכל הכריכה. ובאמת שהמאמ"ר (סי' תע"ה סק"ה) כתב, שלכאו' נראה שאם לא אכל הכריכה, לא יצא י"ח לד' הלל. אך התוס' כתבו שאף להלל יצא. וכ"כ הב"ח שבזה"ז אף להלל יצא. ושכן העיר המהרש"א. ואמנם הפר"ח כתב דפשיטא שאינו יוצא לד' הלל אלא בכריכה (וראה לעיל הערה צ"ג). ולכן כתב המאמ"ר שבני"ד צ"ע לדינא. ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל כתב, שכיון שהעיקר כדעת התוס', שאף להלל יצא י"ח באכילת מצה ומרור לבדם, לכן בני"ד לא ישוב לאכול הכריכה (חזו"ע ח"א עמ' תשמ"ח).