[1]א. ראה לעיל בפרקים ד' וו' שדננו גבי חמשת העינויים שנזכרו בגמ' תענית (ד"ל,א'). ובפרקנו דננו בס"ד גבי איסורי מלאכה ול"ת (שג"כ נזכרו במשנה ובגמ'), וכן גבי שאר האיסורים.

[2]ב. משנה פסחים (דף נ"ד). מרן (סי' תקנ"ד סכ"ב).

הטעם, כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות [מ"א. מ"ב (סקמ"ג). כה"ח (סקצ"ח)]. וי"א משום שבמלאכה יש שמחה והיום הוא יום אבל. ולאידך גיסא, משום דאיקרי מועד [לבוש. כה"ח (שם)].

ועוד אמרו בגמ' שם, וכן כתב בשו"ע (שם), ובכל מקום ת"ח בטלים, וכל הרוצה לעשות עצמו ת"ח לענין זה - עושה. ע"כ. וכ' מרן בב"י עפ"י הגמ', דלא מיחזי כיוהרא כשעושה עצמו ת"ח לענין זה ומתבטל, דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה. וכ"כ הט"ז, המ"א, המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (ס"ק ק'). וכ' הפמ"ג בא"א דלפי"ז במקום ששייכת יוהרא, אסור לעשות עצמו ת"ח (הב"ד כה"ח ס"ק ק'. עיי"ש אי רוצה לחזור בו מכך, אי מהני התרה).

גבי עני המתפרנס מן הצדקה, ואין לו מה לאכול במוצאי ט"ב, נחלקו הפוס' בזה. לגאון הרח"ף בספר מל"ח, דינו כאבל בתוך ג' ימים ראשונים, ולכן אסור במלאכה אלא יתפרנס מהצדקה [הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק ק"ט) וילקו"י (מועדים. עמ' 581 סעי' י"ד)]. ואילו לגר"א בביאורו אין דינו חמור מאבל לאחר ג' ימים ומותר במלאכה אם אין לו מה לאכול. הב"ד כה"ח (ס"ק ק"ט) ופסק כן, כיון שאינו אלא מנהגא וגם שהוא אבלות ישנה. וכ"פ הגר"ע יוסף שליט"א (ככתוב בילקו"י שם), שיעשה מלאכה בצנעה, ולא יתפרנס מהצדקה. ע"כ. והוסיף כה"ח שם, שמ"מ אם יכול להמתין עד אחר חצות, ימתין, כיון שבלא"ה יש מתירים אחר חצות. ע"כ. ונראה שהמתירים ס"ל להתיר לא רק מצד אבלות (שאיסור מלאכה כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות. וגם שבמלאכה יש שמחה) אלא גם התירו מצד דאיקרי מועד, ולא חמיר מחוה"מ שהתירו למי שאין לו מה לאכול.

ומה גדר של עני שאין לו מה לאכול. ר' כה"ח (על סי' תקמ"ב סעי' ב').

[3]ג. ב"י (סי' תקנ"ד). מט"י. מ"ב בבה"ל (סי' תקנ"ד סכ"ב ד"ה "במקום"). כה"ח (סקצ"ז).

[4]ד. הא דהאיסור נוהג בלילה, כתבו הפוס' משום שכיון שטעם האיסור משום שלא יסיחו דעתם מהאבלות, וגם בלילה מחויב להתאבל, לכן גם בלילה אסור במלאכה [מ"א. מ"ב (סי' תקנ"ד סקמ"ג) וש"א].

ומה שכתבנו שכ"ה גם ביום, כ"כ המ"א, א"א, ערה"ש, דה"ח, ח"א, הבא"ח, מ"ב (סקמ"ג), כה"ח (סקצ"ט) וש"א.

את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד הרמ"א בד"מ בשם מנהגים, ובמפה (סי' תקנ"ד סכ"ב), הלבוש והח"א. ור' כה"ח (ס"ק א').

את מנהג הספרדים שאוסרים זאת עד סוף היום, כתבנו עפי"ד כה"ח (סקצ"ז) שכ"מ מסתמיות דברי הב"י והמט"י. וכ"מ מהבא"ח (ש"ר פר' דברים סכ"ד). וראה בהל"ח (פכ"ו סעי' ל"ז).

ומה שכתבנו שכ"ה עד צה"כ, כולל זמן ביה"ש, זאת עפי"ד המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ג) בהבנת מרן שם (סעי' ב'). ושכ"כ המ"ב (בסי' תקנ"ד סק"א) דמה שאסור כל היום הריהו אסור עד צה"כ. וכ"כ כבר הא"א, והב"ד כה"ח (סק"ב).

[5]ה. כ"כ הרמ"א (סי' תקנ"ד סכ"ב), שנהגו להחמיר בכל מלאכה שיש שיהוי קצת, אפי' מעשה הדיוט.

[6]ו. פסתש"ו (סי' תקנ"ד סעי' כ"א).

[7]ז. רמ"א (סי' תקנ"ד שם), מ"א ומ"ב (סס"ק מ"ג).

[8]ח. הרמ"א שם כתב דשרי הדלקת הנר וקשירה. ובהל"ח (פכ"ו סעי' ל"ז) כתב שמותרת נסיעה ברכב והדלקת חשמל.

[9]ט. עיקר ד"ז כתבו הרוקח, וכן מרן (סי' תקנ"ד סכ"ב).

מותר הדבר אף אם היהודי נתן לגוי בט"ב עצמו לעשות המלאכה [כה"ח (ס"ק ק"א) בשם אחרו'. וכ"כ המ"ב בבה"ל (ד"ה "ע"י עכו"ם") מדנפשיה. וכ"ז שלא כמט"י דס"ל דשרי רק אם נתן לגוי קודם ט"ב].

ומה שכתבנו שכ"ה אף אם הגוי עושה זאת בבית הישראל, ג"ז כ' מרן שם.

[10]י. [נראה לענ"ד שאין לקרוא הערה זו בתשעה באב]. הנה ענין זה רבו פארותיו. בס"ד נסכם בקיצור את עיקרי הלכה זו [וע"ע מה שכתבנו במקראי קודש הל' סוכות (פרק ו', בסוף הערה קפ"ג ובהערה קפ"ד)].

בענין החיוב להעדיף העסקת יהודי מאשר העסקת גוי, יש בזה את המצוות הבאות:

אם הפועל היהודי אינו עני, בהעסקתו יש מצוה של "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (ויקרא פרק כ"ה פס' י"ד). ואמרו ע"כ חז"ל בספרא: מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, ת"ל: "וכי תמכרו" וגו'. מנין כשהוא קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך. ת"ל: "או קנה מיד עמיתך". ע"כ. וכ"פ כמה ראשו', מהם רש"י עה"ת שם. בעל הטורים ורבינו בחיי (שם). ספר החינוך (מצוה של"ז), שו"ת התשב"ץ (ח"ג, קנ"א), ועוד ראשונים. וע"ע בשו"ת הרמ"א (סי' י'), בחק"ל (חו"מ סי' קל"ט). וכ"פ מרן החפץ חיים בס' אהבת חסד (ח"א פ"ה ס"ק ו', ז' ופכ"א סק"ד), והוסיף שכן הדין לא רק לגבי מכירה וקניה אלא גם לגבי אם צריך לשכור איזה דבר למלאכתו. וכ"פ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חחו"מ סי' מ"ד), וכתב שמצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית, בין שהיא נעשית בצורה של משא ומתן מסחרי או שכירות זמנית שתהיה נעשית בישראל. ועוד כתב: מצות קדימת עבודה עברית... היא גם אזהרה של חובה שבית דין דנים עליה ומחייבים את המוכר, היצרן, בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם.

אם הפועל היהודי הוא עני, מתווספת להעסקתו עוד מצוה של "והחזקת בו" (ויקרא פרק כ"ה פס' ל"ה). וכ"פ הרמב"ם (פ"י ממתנות עניים ה"ז), שיחזיק בו עד שלא יפול ויצטרך. וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ט ס"ו). וכתב הח"ח בספר אהבת חסד (ח"ב פכ"א סק"ד) דאם הוא ממציא לו איזו מלאכה להשתכר בזה וה"ה כל כה"ג שעוזרו באיזה ענין שיוכל להתפרנס על ידו הוא בכלל מצוה זו של "והחזקת בו". וזה הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שדרכן כשצריכים איזה פועל או עגלה (או מונית - מ.ה.) ליסע אינם מדקדקים לשכור דוקא את ישראל לזה. והלא אנשים כאלו הם אינם עשירים בודאי וקרובים לעניים, ושייך עליהם מה שאמר הכתוב: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך". ע"כ.

ונחלקו הפוס' מהי מידת החיוב למצוה זו. מדברי הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל במשפטי עוזיאל (שם) נראה דס"ל דהמצוה לקנות מיד עמיתו היא מצוה מדרבנן (שכתב שם "מצוות חכמים זו" וכו'). אך בדברי הח"ח שם מבואר שזו ממש מ"ע מדאו' (וכן הבין מדבריו בשו"ת מקדם לבית א-ל ח"א עמ' 79 בסיכום).

והנה דעת רוב הפוסקים שאפי' כשעלות העסקת הגוי או הקניה מהגוי היא זולה יותר יש להעדיף את היהודי [שו"ת התשב"ץ שם, שו"ת הרמ"א שם, חקרי לב שם, כנה"ג (חו"מ רכ"ז הג' ב"י ס"ק א'), חתם סופר בשו"ת (חחו"מ סי' ע"ט ד"ה "וגם החרם"), ובחי' פסחים (דכ"א ע"ב ד"ה "סברא"), שו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' ל"א), אהבת חסד (הלואה פ"ה סעי' ה'), שו"ת קנין תורה (ח"ד סי' קמ"ט), שו"ת בנין אב (ח"ג סי' ע"ג)]. אמנם יש פוסקים אחדים שחלקו ע"כ [(עיין שו"ת תועפות רא"ם (או"ח סי' כ"ב), ספר משפט שלום (ריש סי' קפ"ט). וע"ע בשו"ת צי"א (חכ"ב סי' י"א)].

ובשאלה עד איזה הפרש בעלויות יש חיוב להעדיף יהודי נחלקו הפוסקים:

דעה א' - מפשט דברי הרמ"א שם נראה דאפי' בהפרש גדול במחיר מחויב להעדיף היהודי על פני הגוי, וכן הבינו ברמ"א הרבה אחרונים: חקרי לב שם, שו"ת מחזה אברהם, שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קכ"ט, שו"ת עטרת פז ח"א כרך ג' סי' י'. וע"ע בשו"ת מהר"ם שי"ק שם.

דעה ב' - כל עוד היהודי דורש מחיר רגיל כמקובל בשוק הפועלים או השוכרים היהודים יש תמיד חיוב להעדיף אותו על פני הגוי אפי' בהפרש גדול מאוד. ורק במקרה שהיהודי מפקיע שערים מותר להעדיף את הגוי: שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד סי' מ"ד, וכעין זה בשו"ת בנין אב שם. וע"ע בסמ"ע חו"מ קע"ה ס"ק ע"ג.

דעה ג' - רק בהפרש מועט יש חיוב להעדיף את היהודי: אהבת חסד (מצוות הלוואה ה' ה' ובנתיב החסד שם סוף ס"ק ט' ובס"ק י"ב). וכן נראה שהבין גם ברמ"א. ולא נתפרש באהבת חסד מה פירוש שיעור מועט, וכ"כ שו"ת מנחת יצחק שם.

דעה ד' - עד הפרש של שתות במחיר: הגר"ש ישראלי זצ"ל בשו"ת חוות בנימין (ח"א סי' כ"ב. ועיין שם בהערת שוליים בתחילת הסימן דמשמע משם שכשיש הבדל בין שוק הפועלים היהודים ושוק הפועלים הגויים אין די בהפרש שתות וצריך להחמיר אף ביותר מכך. ובדומה למש"כ לעיל בדעה ב'). וכ"ד עוד גדולים בדורנו שליט"א.

יש עוד מה להאריך בדין זה אשר הוא היום צורך הרבים ממש אך אין זה מקומו.

ובענין מה שכתבנו שבפרט פה בא"י אין להעסיק ערבים. הנה בספר מקדם לבית א-ל (ח"א סי' כ"ד עמ' 77 ס"ק 12) כתב שלפעמים העבודה או הסחורה שמספקים הגויים הינם זולות יותר מפני שהם מעלימים מס הכנסה ומס ערך מוסף, במדינת ישראל המיסים גבוהים ביותר, ואי תשלומם יוצר הפרשי מחירים גבוהים. ברור הוא שלפי הגרבצמ"ח עוזיאל חייבים בכל זאת לקנות מהיהודי, כיון שאין לערוך השוואה בין יהודי לגוי בענין זה. ואף לפי דעת הח"ח אי אפשר לבנות את הפסיקה ההלכתית על מצב המנוגד לחוקי המדינה ולחזק את (הגויים - מ.ה.) העבריינים על החוקים (עיי"ש שדן באזורים בהם הגויים משלמים מיסים נמוכים יותר עפ"י ה"חוק" - והיינו ביהודה ושומרון ורצועת עזה ת"ו). ועוד דן שם אם הגויים עובדים טוב יותר או נותנים שירות טוב יותר ויש להם הגינות מסחרית. אך כמובן במציאות כיום הדבר רחוק מלהיות כזה. וזה עוד טעם לא להעסיק ערבים שעושים "עבודה ערבית". טעם נוסף הוא עפ"י מש"כ בספר הנ"ל (ח"א סי' כ"ד ס"ק 14): "פשוט הוא שאין זה מוסרי לספק פרנסה לגויים אם הם רוצחים ופועלים להריסת המדינה, או תומכים בארגונים אשר מטרתם לרצוח יהודים ולהרוס את המדינה". עכ"ל (כמובן שאין הכוונה לתאילנדים או לרומנים). ועוד טעם י"ל עפ"י מש"כ שם (עמ' 79) שהעסקת גויים או קניה מהם גורמת לפעמים לפשיטת רגל של מפעלים של יהודים ולתחרות גדולה ליהודים במציאת עבודה. עכת"ד. והיינו יצירת אבטלה.

ועוד טעם חשוב מאין כמוהו הוא כמו שכתבנו במקראי קודש הל' סוכות (שם), שאין להעסיק ערבים וזאת מחשש שח"ו בנות ישראל התמימות תיפולנה ברשתם, רחמנא ליצלן ולישזבן. וזה הדבר הגרוע מכל, שבנות ישראל הכשרות והתמימות מתחתנות ח"ו עם גויים. ה"י.

ועוד ראינו בס"ד צורך להביא פה דברי הגר"מ אליהו שליט"א בס' מאמר מרדכי (בחלק התשובות והמאמרים, מהדו' תשס"ח עמ' רח"צ): והנה היום הולכים לקנות מגויים פירות ביריחו, והלא הם גנבים וגזלנים, שכן האדמה שייכת לשבט בנימין, ואיך קונים מדבר הגדל בגזל גמור. וכל מה שאפשר בכלל לדון אם יש לגוי כח להפקיע היינו דוקא בקנין ולא בגזל. גם המסמך שמקבלים מממשלת ישראל הוא כחספא בעלמא, שהרי אין להם שום בקיאות וידע בהלכות כיבוש. כמו כן מה שהולכים בגליל ובסביבותיה וקונים מהפירות שלהם הוא גזל גמור ואין לי מושג איך מתירים דבר כזה. ושמא תאמר שיש לגוי קנין להפקיע מתרומות ומעשרות ומדיני שביעית בכך שהוא גידל את אותם הפירות. אין זה פשוט שכן יש בענין זה מחלוקת גדולה בין המבי"ט ומהרימ"ט לבין שאר הפוסקים, ומובאת בב"י בתשובותיו באריכות בשו"ת אבקת רוכל... ועוד, שֶיש חזקה שעם ישראל אינו מתיאש מאדמותיו לעולם, ואם כן אין בכלל יאוש או שינוי רשות. ברם אין הדבר חידוש מעצמי אלא הדברים כתובים בראשונים זה מכבר. עיי"ש באורך. והדברים מדברים בעד עצמם.

וראה בספרינו (מעבר לעמ' השער) שאנו משתדלים מאוד, בס"ד, לעשות את כל עבודות הדפוס וכדו' ע"י יהודים. וע"ע בספר אגרות שלמה זלמן שרגאי (עמ' 345).

[11]יא. שכנה"ג. א"ר. מ"ב (סקמ"ו). כה"ח (ס"ק ק"ב) וש"א. וראה עוד כעין זאת לקמן בהערה י"ג.

[12]יב. מרן (סי' תקנ"ד סכ"ב).

[13]יג. דה"ח. שעה"צ (סק"נ). כה"ח (ס"ק ק"ב). והטעם משום דהוי פרסום.

[14]יד. לבוש. ח"א. דה"ח. קיצוש"ע. הב"ד כה"ח (ס"ק ק"ה). ור' בערוה"ש (סי' תקנ"ד סעי' כ"א) שכ': והאמת שעכשיו המנהג רק עד אחר אמירת הקינות. והיה מהראוי להאריך האיסור עד חצות אך א"א להנהיג כן מפני דוחק הפרנסה. וכיון שנוהגין כן אין איסור בדבר דבת"ב תלוי במנהג. מ"מ היראים נזהרים לא לעשות מלאכה ולפתוח החנויות קודם חצות. עכ"ד. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 91).

[15]טו. כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו סעי' ל"ז ול"ח).

[16]טז. כ"כ בילקו"י (עמ' 582). והוסיף שאמנם יש מתירים מחצות, אך יש להחמיר (כל היום).

[17]יז. את החילוק בין חנויות לממכר צרכי מזון לבין אותן המוכרות דברים אחרים כתבו הפוס' הנזכרים בהערות הקודמות (י"ד-ט"ז) ובהערות הבאות (י"ז-י"ט), וכדלקמן.

ולכאו' צ"ע, שה"ז בעיה לקנות דברים חדשים בימים שקודם ט"ב, הן מצד מו"מ של שמחה והן מצד "שהחיינו". בס"ד י"ל שמצד ברכת "שהחיינו" הרי יש פוס' שמתירים (למשל כגר"א, שכתב דהוי חומרא יתירה. ר' במ"ב סי' תקנ"א סקצ"ח). ויש פוס' שמתירים לפחות לברכה בשבת (ואע"ג שט"ב לא מתקיים בשבת, מ"מ זה מראה על תוקף חומרת איסור ברכת "שהחיינו"). ואף מצד מו"מ, הרי יש שאסרו רק משא ומתן של שמחה. וא"כ לכאו' יהיה מותר לקנות בחנויות שאינן מוכרות דברים כאלה, וכגון מכשירי כתיבה, חומרי ניקוי וכדו' [כמבואר כ"ז בס"ד כאן בספרנו מקראי קודש הל' ביהמ"צ (פרקים י"ג וי"ח)]. וא"כ עד כאן עסקינן בחנויות המוכרות דברים שמותר לקנותם בימי ביהמ"צ. ומעתה עסקינן בחנויות לממכר מוצרי מזון.

ומה שכתבנו שי"א דשרי לפותחן מחצות, כ"כ הפוס' האשכנזים הנזכרים לעיל בהערה י"ד. וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו סעי' ל"ח).

[18]יח. כ"כ בתוס' חיים על הח"א (כלל קל"א סי"ט), שדברי מאכל נוהגים לקנות ולמכור אף קודם חצות. הב"ד כה"ח (ס"ק ק"ו). וראה מה שכתבנו לעיל בהערה י"ד בשם ערוה"ש (אף שהוא לא כתב כן דוקא גבי חנויות למזון. ומאידך כתב שיראי שמים לא פותחים החנויות קודם חצות).

[19]יט. ילקו"י (מועדים. עמ' 582).

[20]כ. מרן (סי' תקנ"ד סכ"ג).

כתבו האחרונים שאם יש יריד בט"ב או שיירות שבאו בט"ב, מותר אפי' קודם חצות לקנות ע"י גוי, וכ"ש למכור דהוי דבר האבד [מט"א. שכנה"ג. מ"א. מ"ב (סי' תקנ"ד סקמ"ח). כה"ח (ס"ק ק"ח) וש"א]. ולמרות שע"י גוי שרי אף בלא דבר האבד, ודבר האבד מותר הישראל לעשות בעצמו (וא"כ מדוע בני"ד בעי ע"י גוי), יתכן שזה בפרהסיא ולרבים לא רצו להקל [א"ר. בה"ל (סכ"ג ד"ה "דבר האבד". עיי"ש שיש ט"ס, ובסופו צ"ל: בסעיף הקודם דאפילו באין דבר האבד - מותר. "ודבר האבד מותר" אף בעצמו וכו'. וכ"כ בהדיא בכה"ח ס"ק ק"ח). הב"ד בכה"ח (ס"ק ק"ח)].

סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן מותר למכור בט"ב אפי' בעצמו כדין דבר האבד, ולא בעי ע"י אחרים כדין אבל (מט"י. כה"ח ס"ק ק"ג).

[21]כא. כ"כ קיצוש"ע והח"א. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק צ"ז וק"ה). וכ"כ בהל"ח (פכ"ו סל"ז). ור' לעיל (בהערה י"ד) מה שכתבנו בשם ערוה"ש (שבמקומו נהגו להקל לפתוח החנויות קודם חצות, והיראים מחמירים מחצות).

[22]כב. מרן (סי' תקנ"ד ססע"י כ"ב). והוסיף, שאפי' משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן. ע"כ. ובערוה"ש (סי' תקנ"ד ססע"י כ') כתב שמה שמשנכנס אב ממעטין ממו"מ ה"ז דוקא של שמחה. אך בט"ב ממעטין מכל מו"מ. ע"כ. וראה לקמן בהערה כ"ד.

[23]כג. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקנ"ד סכ"ד) עפ"י ברייתא בתענית (דף ל').

ומה שכתבנו שהדבר אמור גם במקום שנהגו להתיר לעשות מלאכה, כ"כ המ"א, המ"ב (סקמ"ט), ערוה"ש (סעי' כ"ב), כה"ח (ס"ק קי"א) וש"א.

ומה שכתבנו שהדבר אמור גם בזמן שמותרת המלאכה, כ"כ הא"ר, המ"ב (סקכ"ט), כה"ח (ס"ק קי"א) וש"א. וכתבו, שלגבי אותם המקומות הנוהגים איסור רק עד חצות, הכוונה אף אם עשה המלאכה אחר חצות (א"ר. א"א. מ"ב וכה"ח שם).

כתב המ"א (סקכ"ז), שממשמעות הגמ' משמע שמדובר כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבלות. וכ"כ הא"ר, הא"א, מ"ב (סקמ"ט) וכה"ח (ס"ק קי"א).

מה שאמרו שאינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, כתבו הפוס' שהכוונה מאותן מעות שמרויח מאותה מלאכה [א"ר בשם ס' תניא. מ"ב (סק"נ). כה"ח (ס"ק קי"ב)]. בס"ד נלע"ד שגם הכוונה כפשוטו, שלמשל אם מתקן את מכוניתו בעצמו, אינו רואה ברכה מכך. ומ"מ למה שכתבו הפוס' שאינו רואה ברכה במעות, צ"ע אי יכול לקנות במעות אלה מצוות חיוביות כלולב. או לפחות את המעות של תוספת ההידור, כקניית רוב נרות חנוכה, יקח מכסף זה. והיינו האם זה נחשב קצת כהערמה כדי לצאת מה"ברכה" של חז"ל שאינו רואה סימן ברכה. ובענין "אינו רואה סימן ברכה" וגדרו ההלכתי, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ג הערה מ"ו).

[24]כד. מה שכתבנו שלא יאריך במלאכתו, כ"כ דה"ח ושעה"צ (סקנ"ג).

ומה שכתבנו שלא יאריך במו"מ, וקניה ומכירה, כ"כ המ"א, המ"ב (ססקמ"ט) וכה"ח (ס"ק ק"ה).

ומה שכתבנו שהטעם דמסיח דעתו מהאבלות, כ"כ המ"א והמ"ב שם.

לכאו' צריך להבין מנ"מ בין מש"כ לעיל בהערה כ"ב לבין ני"ד. ששם כתבנו שכל אדם צריך למעט ממסחר וקניות ביום זה. ופה כתבנו שלא יאריך במלאכתו ומסחרו. ושמא הנ"מ, דבהערה כ"ב מדובר מדינא, ומאידך די למעט בכלשהו - לסגור החנות יותר מוקדם מהרגלו. וזה כמו דין מיעוט במו"מ האמור בדיני חודש אב. ואילו בני"ד שכתוב שלא יאריך במלאכתו ובמסחרו, צריך ממש למעט כמה שיותר, ואולי אין זה דין גמור. ומ"מ זה דין דוקא לט"ב, שאז יש דין שלא יסיח דעתו מהאבלות, דין שאינו בשאר ימי ביהמ"צ. וסמכו שני ת"ח את ידיהם על חילוק זה.

[25]כה. עיי"ש שיש מהפוס' שאסרו רחיצת כלים לא מדין רחיצה בט"ב אלא מדין מלאכה, ויש שאסרו אף מדין רחיצה . והנ"מ הינה לגבי זמן משך האיסור.

[26]כו. כתב הרמ"א (סי' תקנ"ד ססעי' כ"ב): לחלוב הפרות טוב לעשות ע"י אינו יהודי, אם אפשר באינו יהודי. עכ"ל. וכתבו האחרו' שאם א"א ע"י גוי יעשנה הישראל בעצמו [מ"א. מ"ב (סקמ"ז). כה"ח (ס"ק ק"ז) וש"א]. וכ' הא"א שמשמע שחליבת פרות הוי דבר האבד, ואפ"ה צריך לעשותה ע"י גוי אם אפשר בגוי. אמנם הא"ר כתב שאם הוא דבר האבד אפשר לעשותה בעצמו אף בניתן ע"י גוי. וכ"ד המט"י והגר"א [הב"ד בה"ל (סכ"ב ד"ה "אם") וכה"ח (ס"ק ק"ז)]. וכן בערוה"ש (סעי' כ"א) כתב שהוא דבר האבד. וכ' בבה"ל (שם) דאפשר דמיירי הכא בדבר שאינו אבד (אם ימתין עד אחר חצות). עיי"ש. וא"כ לא ברור שבני"ד עסקינן בדבר האבד. ובאמת משמע כן מדברי הרמ"א שכתבם בסעי' כ"ב ולא בסעי' כ"ג העוסק בדיני דבר האבד.

[27]כז. דעת המחייבים במצוות ת"ת לאבל היא ד' החכ"צ, וכ"כ בס' שמחת יהודה (לגר"י נג'אר זצ"ל).

ודעת המחייבים במצוות ת"ת לכל אדם בט"ב היא דעת הגאון שד"ח (אס"ד. ביהמ"צ סי' ב' סקי"ב) שדחה את דברי הרב שו"ג, וכתב השד"ח שמצוות אבלות מדרבנן לא דוחה מצוות ת"ת מדאו', שהרי מקיימה בלימוד הדברים הרעים. וכ"כ בס' מל"ח (וחלק ע"ד ערה"ש). ובס' שערי הלכה ומנהג הב"ד האדמו"ר מחב"ד זצ"ל, שאפי' בט"ב חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה. הב"ד בפסתש"ו (רס"י תקנ"ד). וכ"ד הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו לספר מועד לכל חי (הב"ד בילקו"י עמ' 580). ולכאו' גם המחייבים בת"ת לאבל יחייבו גם בני"ד (אף שלגר"א דיני אבלות בט"ב חמורים מדיני אבל רגיל).

אמנם אין להעלים שישנם החולקים ע"כ. שיש הפוטרים כל אבל (כל השנה) מת"ת. שכ"ד הרב מטה יהודה (ביו"ד סי' שפ"ד סעי' ד'). וכתב כן גבי אבל (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ד סק"י). וגבי ט"ב כתבו להקל בזה בשו"ג, בספר עבודת ישראל (סוף פר' "דברים"), ובספר בנין דוד (על מגילת איכה). הב"ד בפסתש"ו (רס"י תקנ"ד. ונראה ששני הספרים האחרו' אינם ספרי הלכה. ואף שמחבריהם ודאי גדולים ועצומים, מ"מ כיון שאין זה ספר הלכה שמא לא נחתו להלכתא. וכמו שדנו הפוס' אי רש"י הקדוש בפירושו על הש"ס גם נחשב כפוסק). וכ"כ בערה"ש (טייב. סי' תקנ"ד סק"א) לגבי ט"ב. וכתב בפסתש"ו (שם הערה 12) שכ"מ מדברי המהרי"ל דיסקין בקונט' אחרון (סי' ס"ט, שכתב שאסור ליטול שכר כשדן בט"ב, דאין כאן שכר בטלה). וראה לקמן (בהערה נ"ו) מה שהשגנו בקטנותנו על דברי הפסתש"ו בהא. וע"ע בדברים אלה בריטב"א במו"ק (דט"ו,א') ובערוך לנר בסוכה (דכ"ה,ב'). הב"ד בהערות לטור השלם (המאור).

יש להעיר שנראה שמחלו' זו כבר עולה מדברי הטור (בסי' תקנ"ט). שתחילה הב"ד הראבי"ה שא"א פס' "ואני זאת בריתי" בליל ט"ב משום "דלא שייך למימר "ואני זאת בריתי" שהכל בטלים בו". ע"כ. וכ' מרן בב"י דהיינו שבטלים בו מד"ת. ושכ"כ בהגמ"י שמדלג פס' זה "משום דאסור בד"ת ולא שייך לומר לא ימושו מפיך". ע"כ. והיינו לא רק שאין מצוה בכך אלא "דאסור" הדבר (חוץ ממה שחייבים כמובן מצד סדר התפילה, כפסד"ז, ק"ש וכדו').

ומאידך כ' הטור (סי' תקנ"ט) שם בשם רבינו נסים שהמנהג לומר ערבית ושחרית "ואני זאת בריתי". והסביר שמדוע שלא יאמרו פס' זה דקאי אלימוד תורה, והרי העם לומדים אף ביום זה תורה והינם עוסקים באיוב וירמיה וקינות. ע"כ. ונראה א"כ שזו כבר מחלו' קדומה מה גדר מצות וחיוב ת"ת בט"ב. די"א שאסור, או לפחות פטור, וי"א שמצות ת"ת נוהגת בט"ב כבשאר הימים, וגם ביום שייך לכרות ברית על ד"ת.

ועוד יש להעיר, שמה שהרב כה"ח (שם) הב"ד המט"י וערה"ש שס"ל כמקילים בני"ד, צ"ע אי אכן דעתו כן. ואמנם כבר כתבנו בפרקים הקודמים את דברי כה"ח (סי' תרל"ז) שכ"מ שהוא מביא דברי הפוסקים ולא חלק עליהם, הוא משום שגם דעתו כן. אך מ"מ כבר הקשנו שם, דלפי"ז ישנן סתירות בדבריו, דלעיתים הוא מביא במקומות שונים דעות החולקות (עיי"ש שהבאנו כמה דוגמאות לכך). ובפרט לפי מה שאמר לי הגר"ע יוסף שליט"א שיש לראות את דברי כה"ח כמלקט ולא כפוסק. עיי"ש ואכמ"ל.

יש להוסיף שהרב שב"ל (סי' רס"ט - דיני רחיצה ותפילה בתענית) כתב בשם גאונים שאסור בט"ב לברך ברה"ת (דאין מצוות ת"ת בט"ב). ומ"מ בעל שב"ל השאיר זאת בצ"ע.

קצת קשה לי ע"ד הרב כה"ח, שבסי' תקנ"ב (סקס"ג) כתב שלאחר תיקו"ח בליל ט"ב יש ללמוד מדרש איכה שבזוהר חדש כדי לקיים מצוות לימוד אחר חצות הלילה. ע"כ. ומשמע דס"ל שלא רק שקיימת מצוות ת"ת בט"ב, אלא אף קיימת המצוה המיוחדת של ת"ת אחר חצות הלילה. ואילו בסי' תקנ"ד (סק"י) הב"ד המט"י וערה"ש שכותבים שרשאי לבטל מד"ת בט"ב, ואם אינו רוצה ללמוד תורה כלל, רשאי. ע"כ. ואם היינו מתרצים שכה"ח הינו רק מלקט ואינו פוסק, ניחא, אך הרי כבר כתב כה"ח (בסי' תרכ"ז) שהוא אינו רק מלקט אלא הוא פוסק, וכל מה שהוא כותב בשם הפוס' (ואינו מעיר ע"כ) הרי שכן גם דעתו להלכה. וא"כ נשארת כאן הקושיה על הרב כה"ח. וצ"ע.

נמצאנו למדים שעיקר ד"ז שנוי אמנם במחלו', אך בס"ד באמת מסתברת סברת המחמירים בהא (בכלל טוב תמיד להחמיר במצוות ת"ת אם איננה סותרת מצוה חיובית אחרת, או פוגעת במצות בין אדם לחבירו, שת"ת כנגד כולם). ומה שכתב למשל הגאון שו"ג להקל, מטעם שאמנם ת"ת מה"ת ולא אתי דרבנן ומבטל דאו', מ"מ כיון דאיכא ק"ש שחרית וערבית ופ' איזהו מקומן ש"ד. ד"ז לענ"ד צ"ע. שהרי רשב"י הוא האומר (במנחות דצ"ט,א') שיוצא י"ח ת"ת בק"ש שחרית וערבית. ומאידך רשב"י מחמיר מאוד במצוות ת"ת בהרבה מקומות (למשל בברכות דל"ה,ב'). וכפי שזכורני, כשביררתי סתירה זו בימי חורפי (לפני כשלושים שנה), הרי שראיתי שיש מתרצים שדברי רשב"י במנחות אמורים רק גבי שעה"ד או אונס. אך גבי ט"ב מדוע להקל בזה, הרי ישנם כל כך הרבה דברים ללמוד בט"ב, וזמנו של האדם ברשותו במשך כל היום, א"כ מדוע חשיב שעה"ד או אונס. ובפרט שכבר בגמ' אמרו אלו דברים מותר ללומדם בט"ב.

וע"ע גבי ני"ד בנט"ג (ביהמ"צ סוף ח"ב בקונטרס התשו', תשו' א').

ומ"מ אנו רצינו להסתלק ממחלוקת זו (אף שדעתנו להחמיר כנ"ל), ולכן כתבנו שגם בט"ב ישנה "מצוות" ת"ת, ולא כתבנו "חיוב" ל"ת. והנ"מ ברורה.

וע"ע בדברי המאמ"ר שהביא בבה"ל (סס"י תקנ"ב) גבי ת"ח המתרשלים בלימודם בט"ב. וצ"ע אי ניתן ללמוד מהתם להכא. וכעת עמד קנה במקומו.

[28]כח. עיקר ד"ז מובא בברייתא תענית (ד"ל,א'), וכ"פ מרן (סי' תקנ"ד ס"א).

[29]כט. ג"ז כתב מרן שם. והיינו שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה.

[30]ל. מרן (סי' תקנ"ד ס"א) עפ"י הברייתא בתענית (שם).

[31]לא. מה שכתבנו גבי ספר איכה, כ"כ מרן (סי' תקנ"ד ס"ב). וגבי ספר איוב כתב מרן שם (בסעי' א',ב'). וגבי ספר ירמיה כתב מרן שם (בסעי' א').

[32]לב. גבי פירוש לאיכה ואיוב כתב מרן שם (בסעי' ב'). ומסתבר בס"ד דה"ה לפירוש ירמיה. ואמנם יש שאסרו ללמוד פירוש של איוב, משום דעמיק טפי [ב"י בשם הכלבו. וכ"נ מדברי היפ"ל. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקט"ו)]. מ"מ מרן בשו"ע הנ"ל כ' להקל.

[33]לג. מרן (סי' תקנ"ד ס"ב).

[34]לד. גבי מס' מו"ק, כתב מרן (בסי'ק תקנ"ד ס"ב). ואע"ג שיש בפרק זה כמה דיני מוחרם ומנודה, מותר ללומדו [מהרי"ל. ב"י. מ"א. מ"ב (סק"ד). כה"ח (סקי"ד)].

ומה שכתבנו גבי אגדות החורבן שבגיטין ובסנהדרין, כ"כ הלבוש, המ"ב (סק"ג). כה"ח (סקי"ג) וש"א.

ומה שכתבנו גבי הירו' שבסוף תענית, כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו סכ"ט).

בס"ד נלע"ד שמותר ללמוד גם את הגמ' בסוף תענית (דכ"ט,א' למטה, עד דף ל',ב' בענין ט"ו באב). וכן במס' סוטה (דמ"ט,א' - מהא מיום שחרב ביהמ"ק וכו', אולי עד סוף המסכת), ובמס' ב"ב (ד"ס סוף ע"ב). ומ"מ לא ראיתי שהפוס' כתבו ע"כ.

[35]לה. עפ"י שו"ע (יו"ד סי' שפ"ד ס"ד). ודיני ט"ב פשוט שמותר ללמוד, דאל"כ לא ידע כיצד לקיימם. ומ"מ נראה בס"ד שאם לומד רמב"ם, טור וב"י ושו"ע וכדו', ילמד הדברים רק כפשטן ולא יתפלפל בהם ויתעמק בהם, כדלקמן (בסעי' כ"ו). ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א לגבי מה שמותר בט"ב ללמוד הל' אבלות והל' ט"ב. האם מותר ללומדם מהרמב"ם, טור וב"י. ואמר לי הגרא"נ שליט"א שאם הוא לא מתפלפל בהם אז מותר. והוסיף, שהגרש"ז אוירבך זצ"ל סבר שאסור לאבל ללמוד הל' ט"ב . אך מ"מ אמר הגרא"נ שליט"א, שאם יש מישהו שחלה האבלות שלו בט"ב, נראה שמותר לו ללמוד הל' תשעה באב. ושאלתי, המותר ללמוד את הל' אבלות ותשעה באב מהשו"ע עם הנושאי כלים, וענה לי שאם הוא לא מתפלפל אז מותר, שהריהו רוצה לדעת מה פוסק הש"ך ומה פוסק הט"ז. עכת"ד.

[36]לו. עצם נושא האבלות וט"ב דשרי, ר' לעיל בהערה הקודמת. וכתבנו דשרי ללמוד גם מספרי ליקוטים, הן ממה שבהם אין מתעמקים כ"כ, וגם מצד שהם שווים לכל נפש, ולאו כו"ע ת"ח שיודעים ללמוד טור, ב"י וכדו'. ועוד, שבספרי ליקוטים מוצאים בס"ד תשובות לשאלות מעשיות של אותו דור, שאותן לא ימצא בספרי הפוס' המוקדמים.

[37]לז. כתב המאירי במו"ק (דכ"א,א'): ויראה לי שלא נאסרו ד"ת לאבל אלא דרך לימוד וגירסא, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה, לא נאסר. ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. ומכאן יראה שנהגו הכל בכך. עכ"ל. הב"ד ביבי"א (ח"ב חיו"ד סי' כ"ו סק"י) ופסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ב). ועפי"ז יש שכתבו להתיר לעיין בספרי מוסר ויראה המעוררים לבו של אדם לתשובה [פסתש"ו שם בשם השד"ח (מע' אבלות סי' כ"ה) בשם כמה פוס'. תוס' חיים על ח"א (סי' קל"ה), יבי"א (שם)]. וראה בתוס' חיים על הח"א (ריש כלל קל"ה) שצידד להחמיר מלקרוא ספרי מוסר. אך מ"מ נראה שלד' רוה"פ מותר הדבר.

אמנם מש"כ הפסתש"ו (שם בהערה 6) להתיר גם עיון בספרי עובדות ומעשיות מצדיקים, כיון שהם מעוררים את נפש האדם לתשובה ולמעשים טובים יותר מספרי מוסר, דבר זה קשה לי, דהא סיפורי צדיקים ועובדות מחייהם משמחים את הנפש ומושכים את הלב. ולכן לא כתבנו היתר זה בהלכות, דדבר זה קשה להולמו. וגם בשד"ח וביבי"א לא הזכירו קולא זו כלל.

ועוד קשה לי מש"כ בפסתש"ו שם, שמה שהתירו לימוד בספרי מוסר הוא דוקא כשאינם מיוסדים על פסוקים ומאמרי חז"ל. ע"כ. וקשה דבר זה, שהרי כל ספרי המוסר מיוסדים על פסוקים ודברי חז"ל. כגון מסילת ישרים, שערי תשובה וכדו'. אם כן איזה ספרי מוסר התירו. וצ"ע.

[38]לח. תוס' חיים על הח"א. פסתש"ו (שם הערה 8).

[39]לט. ד"ז כ' בפסתש"ו (שם רסק"ב) מדנפשיה. ולכן כתב דשרי ספרים המתארים את המאורעות הקשים והאכזריים, והחורבנות שעברו על כלל ישראל במשך שנות גלותם, כגזרות ת"ח ות"ט והשואה. ומ"מ מסתבר שלמרות שיש מקום להתיר לקרוא על מאורעות תרפ"ט (שהם בכלל הצרות והחורבנות), מ"מ אין לקרוא סיפורים על גבורת הפרטיזנים בשואה, ועל גבורת לוחמי המחתרות, דזה משמח.

[40]מ. כך כתבנו עפ"י מה שראינו בס"ד את ריבוי המקורות של הדברים המותרים בלימוד בט"ב. שהרי בגמ' פ"ג דמו"ק לבד ישנם בערך ט"ז דפים. וכן ישנם ספרי מוסר רבים. וכן מדרש רבה על איכה רב הוא גם בכמותו. וכו' וכו'. ואמנם אח"כ בס"ד הראוני שכ"כ בספר בנין עולם (ספר מוסר על התמדה בתורה והעסק בה. נכתב ע"י א' מחשובי הרבנים בדורנו שליט"א החפץ בעילום שמו. וגם כשביקשתי ממנו לכתוב כאן את שם מחבר הספר, כדי שלא יחליפו בין ספר זה לספרים אחרים בשם זה, העדיף להשאר בעילום שם. עיי"ש בפט"ז סק"ו) בשם ספר מנוחה וקדושה (שער התפילה. ח"א סי' כ"ט). אמנם כתב שם שיש בזה כדי ללמוד כמה שבועות, ואנו כתבנו כמה חודשים, שכן נראה לנו (בפרט לאדם גס השכל כמוני, שלומד לאט).

ומה שכתבנו שאין להתרפות מלעסוק ביום זה דוקא בתורה לשמה. זאת עפ"י מ"ש חז"ל שבית המקדש חרב על שלא ברכו בתורה תחילה. והיינו שלמדו תורה להרחבת הידע ולא לש"ש. ולכן צריכים אנו לתקן זאת וללמוד (תמיד) לשמה, ובפרט ביום זה.

[41]מא. מרן (סי' תקנ"ד ס"א).

[42]מב. ילקו"י (מועדים. עמ' 579 ס"ח). והביא כדוגמא את המדרש על חד מאתינס דאתי לירושלים וכו' (ואכן זכורני שכשבאתי ללמוד בישיבה, אזי בט"ב בשנה הראשונה למדתי מדרש זה וממש נהנתי ממנו. והסביר לי חכ"א שכשלומדים זאת אין לשמוח ע"כ אלא צריך להצטער על חכמת ילדי ירושלים שאבדה עם החורבן. ולפי"ז מותר ללמוד זאת אך בהסתכלות של צער על גודל האבידה. וצ"ע).

[43]מג. מ"א. קיצוש"ע. מ"ב (סי' תקנ"ד סק"ב). כה"ח (סקי"א) וש"א (הפוסקים הללו לא חששו שיאשימו אותם ב"גזענות"). ונלע"ד בס"ד שאם קורא על דבר רע שקרה גם ליהודים וגם לגויים, וכגון אסון רעידת אדמה במקום שיש גם יהודים רבים, שלכאו' שרי לקרוא זאת בט"ב, כיון שסו"ס הוא יותר מצטער על אבדן נפשות יהודיות.

[44]מד. מרן (סי' תקנ"ד ס"א) כתב את דברי רבי יהודה בגמ' תענית (דף ל') שתינוקות של בית רבן בטלים בט"ב. ונחלקו הפוס' בטעם איסור לימוד התורה לקטנים, י"א בגלל שמחת המלמד שעי"כ לומד תורה (הט"ז), וי"א בגלל שהקטנים עצמם שמחים (ב"ח ומ"א). הב"ד הבה"ל (רס"י תקנ"ד ד"ה "בטלים).

יש מי שכתב דהאידנא דרוב התינוקות גדל צערם כשהם לומדים ובהתבטלם עונג הוא להם, שרי ללמד לתינוקות דברים הרעים. ואין נראים דבריהם [ברכ"י. כה"ח (סק"ו)]. אמנם נראה שאין ללמוד מפה שלמרן הגחיד"א אסור ללמדם אפי' דברים הרעים, ושחולק על הט"ז.

[45]מה. כ"כ המ"א (סי' תקנ"ד סק"ב). והסכים עמו הנה"ש. הב"ד המ"ב (סק"ב) ובשעה"צ (סק"ו). והיינו למ"א אסור ללמד שום דבר תורה את הילדים, וזאת עפי"ד השו"ע יו"ד (סי' שפ"ד) שהאבל אסור ללמד אחרים. ומה שהתיר המ"א לספר להם על החורבן נראה מדבריו דהוא משום דלא חשיב לימוד תורה אלא רק סיפור דברים. ומ"מ יספר להם דוקא על החורבן כדי שלא ישמחו בסיפורים שמספרים להם (שהרי למ"א האיסור הוא מצד שמחת התינוקות), אלא שהסיפור על החורבן משבר לב התינוק ולא ישמח בכך (ר' גם דגמ"ר על המ"א הנ"ל). ועוד, שאם יספר להם סתם סיפורים הרי הגדול המספר מסיח דעתו מהאבלות.

ונראה בס"ד מד' המ"א שכל סיפור הקשור לחורבן שרי לספרו. בין אם על התקופה הקודמת לחורבן, המסביר מדוע אירע החורבן (כקמצא ובר קמצא), ובין סיפורים על זמן החורבן עצמו (שלקחום בשבי, הקטנות שטיבעו עצמן בים במסירות נפש, וכו').

לד' המ"א אין נ"מ באיזה גיל הקטן, דללמד דברים הרעים המותרים לגדולים ג"כ אסור בכל גיל של קטן (כה"ח סק"ח).

[46]מו. כ"כ הט"ז והסכים עמו הדגמ"ר שם. הב"ד המ"ב (סק"ב). שהמ"א למד דבריו מהא דאיתא ביו"ד שאבל אסור ללמד אחרים. והקשה הדגמ"ר שהרי כשאחרים צריכים לו ואין מי שילמדם שרי. ומלמד תשב"ר חשיב כרבים צריכים לו. ולכן הסכים לט"ז. והסביר הט"ז שמה שאסרו ללמדם זה דוקא הלימוד הקבוע שהקטנים לומדים בסדר שלהם, והיינו חומש וגמ'. ע"כ (וק"ק לי, הרי מדובר בקטנים פחות מגיל בר מצוה. וא"כ כיצד לומדים הם גמ', הרי בן חמש עשרה לגמ'. ושמא כבר בזמן הט"ז החלו ללמד גמ' קודם גיל ט"ו).

גם הט"ז לא חילק בדבריו בגיל הקטנים. ואמנם הב"ח, שמעיקר הדין ס"ל ג"כ להתיר לקטנים כל לימוד בדברים הרעים, מ"מ לדעתו הו"ד כשהגיע למידה שמבין מה שהוא אומר. אך אם הקטנים עדיין בגיל שאינם מבינים מה שמוציאים בפיהם, ס"ל לב"ח שאפי' בדברים הרעים שבירמיהו וקינות ואיוב אין ללמדם [הב"ד המ"א (סק"ב) וכה"ח (סק"ח)]. והמ"ב הביא בדבריו (להלכה) רק את ד' המ"א והט"ז.

[47]מז. ט"ז. בה"ל (סי' תקנ"ד ס"א ד"ה "בטלים"). ומבואר שהטעם משום שכל האיסור לט"ז הוא משום שמחת המלמד, ואם הם לומדים בעצמם לית לן מידי.

[48]מח. בה"ל (שם) עפ"י לשון הגמ'. ולכאו' זו גם ד' הב"ח והמ"א, שהאיסור בגלל שמחת התינוקות עצמם.

ומה שכתבנו שלדעה זו מותר להם ללמוד מה שמותר לגדולים, באמת תחילה היה נראה לענ"ד שלמ"א יהיה מותר להם ללמוד רק את ספורי החורבן, שה"ז מותר אף ללמדם. ולב"ח ולט"ז יהיו מותרים בכל הדברים הרעים. אלא שהרב כה"ח (במסקנתו בססק"ח) כתב שלכו"ע אם הקטנים לומדים בעצמם מותר בדברים הרעים (ומשמע בכל הדברים הרעים. וכנראה סברתו שהרי אף המ"א שאסר ללמדם בדברים הרעים, הוא מכיון שאסור לאבל ללמד שום ד"ת. אך בני"ד שאין גדול המלמדם אלא הם לומדים בעצמם, כל דבר של צער מותרים הם ללמוד. ומ"מ לא ילמדו בשאר ד"ת, שלא יבואו ליד שמחה של ל"ת. כך בס"ד נלע"ד). והוסיף שלכו"ע (גם לב"ח) ד"ז מדובר בכל גיל, בין שמבין בין שאינו מבין מה שאומר. והוסיף כה"ח, שלכן יש להניח לקטנים ללמוד בעצמם בדברים הרעים, כדי שלא ילכו לשוטט ברחובות ולהתעסק בדברים בטלים. עכ"ד.

[49]מט. בה"ל (שם סוד"ה "בטלים") בהבנתו את הט"ז. וכתב (בשם הפמ"ג) זאת גבי "בן י"ב גדול קצת ומבין" (את ענין החורבן). ולכאו' בימינו כ"ה לכל בן י"ב שנה, שכבר לפני כן מבינים את ענין החורבן.

[50]נ. ט"ז. מ"ב (סי' תקנ"ד סק"ד). כה"ח (סקי"ד). וע"ע לקמן בהערה נ"ג.

[51]נא. כתב המהרי"ל (בתשובותיו תשובה ר"א. הב"ד הב"י, המ"א, וכה"ח סקי"ד) דאע"ג דשרי ללמוד פ' אלו מגלחין, מ"מ ודאי לישא וליתן לפני ת"ח דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור. וכתב המ"א שנ"ל עפי"ד המהרי"ל, דמה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קושיה ותירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. הב"ד המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקי"ז).

[52]נב. כתב הגאון בעל ערוה"ש (האשכנזי. הגרי"מ אפשטין זצ"ל. סי' תקנ"ד סעי' ג', ד') הסבר עמוק בענין איסור ל"ת בט"ב, וזת"ד: בלימוד התורה שלומדים, יש שמחה לנפש הישראלית. ומאידך יש גם צער לגוף ביגיעת התורה (כגון שמנדד שינה מעיניו או מרעיב עצמו - מ.ה.). אמנם השמחה גדולה מהצער, אך מ"מ בט"ב מותר ללמוד תורה (למרות שאסור אז להיות בשמחה) ודוקא בדברים הרעים. והטעם, כי כשלומד בדברים הרעים יש גם לנפש צער מצרות ישראל, ובדבר זה הצער מבטל השמחה. אך צער הלימוד עצמו (בדברים שמחים) לא מבטל את שמחת הנפש (ורק בצירוף שלומד בדברים הרעים, הצער מבטל השמחה).

ומ"מ המדקדק בדברי בעל ערוה"ש יראה בס"ד שלא כתב שמתיר הוא להתיישב ולקבוע עצמו לכך, אלא דבריו הינם כמו שהעתקנום: שאם ת"ח תוך כדי הלימוד מחדשים חידושי תורה או מקשים קושיות ומתרצים, אין זה מבטל את צער החורבן.

[53]נג. עיקר ד"ז כ' המהרי"ל בתשובותיו (תשו' ר"א). וכ"כ בשמו האגור. הב"ד מרן בב"י (סי' תקנ"ד) ופסק כן בשו"ע (סי' תקנ"ד ס"ג) בשם יש מי שאומר (ר' כה"ח סקט"ז מדוע מרן נקט בלשון זו). ואע"ג דקיי"ל הרהור לא כדיבור דמי אלא במקום אונס (וא"כ בני"ד צ"ל מותר), מ"מ שאני הכא דעיקר טעמא הוא משום איסור שמחה, ובהרהור איכא שמחה [המהרי"ל שם, מ"ב (רס"ק ה'), כה"ח (רסקי"ז) וש"א].

לאחר שכתב הט"ז שלא יפלפל אלא ילמוד בפשוטן של דברים (כנ"ל בהערה נ'), הוסיף שאפי' בהרהור לפרש דבר חמור אסור, מטעם שתהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו. ע"כ. הב"ד המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקי"ד).

[54]נד. שהכתיבה הריהי כרוכה בהרהור. ור' שו"ע (סי' מ"ז סעי' ג' וד') ומ"ב (שם סק"ד).

[55]נה. כ' המ"א (סק"ה) שאסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו, כמש"כ ביו"ד (סי' שפ"ד ס"א) דהוראה הוי כהרהור, וכמש"כ בסס"י פ"ה. ע"כ. וכ"פ הא"ר, המ"ב (סק"ה), כה"ח (ססקי"ז) וש"א.

מ"מ בס"ד נלע"ד דשרי להורות הוראה הנצרכת מיידית. וכגון אם מבשלים אוכל לצורך מוצאי הצום, והתעוררה בעיה של בשר וחלב, כך שלא יודעים אם האוכל מותר, או שנאסר וצריך לבשל אוכל אחר. וכן כל כיוצ"ב לצורך היום עצמו או לצורך הסעודה במוצאי היום, כל שהוא נצרך מיידית יש למורה ההוראה לפסוק ולהשיב הדין. ולפחות כך נראה גם מד' המקילים בהערה הבאה. ויתכן שאף האוסרים (בהערה נ"ז) יתירו בכגון דא. שמה שאסרו שם הוא משום שבעלי הדין יכולים להמתין עד מוצאי ט"ב. משא"כ בני"ד, ששואלים אותו אם מותר לנעול בט"ב נעלים מסוג מסוים, או מבית זקנים שואלים אם אוכל שבישלוהו למוצאי הצום הינו כשר או אסור באכילה וצריך זמן לבשל אוכל אחר במקומו, וזה צער לזקנים להמתין במוצאי התענית עוד כמה שעות עד שיבשלו אוכל חדש. וה"ה אפי' לבני משפחה גדולה. וה' יצילנו משגיאות.

[56]נו. מ"א. מ"ב (סי' תקנ"ד סק"ה). כה"ח (סקי"ח) וש"א. והטעם, דדין היינו תורה (הפוס' הנ"ל).

כתב המהרי"ל דיסקין (ח"ב, קונטרס אחרון, סי' ס"ט) גבי מה שהתיר המ"א לפסוק דין: ומ"מ נ"ל דאסור ליקח שכר אף כשנותנין מעצמם, דליכא שכר בטלה. דוק. עכ"ל. ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 12) הביא דבריו והוסיף הטעם, שהרי ט"ב אסור בת"ת. ועפ"י הטעם שכתב הפסתש"ו עצמו, רצה לדייק שלד' המהריל"ד אין חובת לימוד תורה בט"ב, ואף הלימוד בדברים הרעים אינו אלא רשות. ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו. מנין שלד' המהריל"ד שכר בטלה הוא מצד ת"ת. הרי קיי"ל ששכר בטלה הוא ע"כ שאינו עושה מלאכה באותו זמן שמלמד ומשתכר ממנה. וכמש"כ בגמ' בכורות (דכ"ט,ב' - גבי דיין, כבני"ד). וכן מבואר בגמ' בב"מ (דס"ח,א') ועיי"ש ברש"י שהסביר בהדיא שהוא פועל ממש. וע"ע ברש"י נדרים (דל"ז,א' ד"ה "ולענין"). ולכן בס"ד נלע"ד, שכוונת המהריל"ד היא שכיון שאסור ט"ב במלאכה, לכן אין על הדיין ליקח שכר בטלה, שהרי ממילא לא היה יכול להשתכר ממלאכה (אלא במיקרים מיוחדים כפועל שאין לו מה לאכול במוצט"ב. וגם בזה ישנה מחלו' אי לא עדיף שיקח מהצדקה. וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו). וא"כ ודאי א"א להוכיח מכאן שהמהריל"ד ס"ל כפוס' שאין חיוב ל"ת בט"ב.

[57]נז. כ"כ הריעב"ץ בסידורו עמודי שמים. הב"ד תוס' חיים על הח"א, פת"ע, כה"ח (סי' תקנ"ד סקי"ח) ופסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 11).

כתב המהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' פ"ד) שדחק עצמו להתאמץ לסיים בט"ב תשובה בענין עגונה, משום שכ' הב"ח בתשובותיו (סס"י ס"ד) דמי שמתיר עגונה אחת בזה"ז כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 11). וק"ק לי ע"ד הגאון המהרש"ם. שהרי הב"ח לא כתב כן ע"מ להתיר עגונה בט"ב. ולפי"ד המהרש"ם לכאו' יהיה מותר גם לשאת אשה בט"ב, שהרי כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה א' מחורבות ירושלים, כמבואר בגמרא. ושמא היה צורך נחוץ מיוחד למהרש"ם להתיר את אותה עלובה מסכנה. ומ"מ צריך הדבר ביאור.

[58]נח. כתב ערוה"ש (ביו"ד סי' שפ"ד ס"ט): והדבר פשוט שאסור לו לאבל ללמוד בשארי חכמות וכ"ש לקרוא בכתבי עתים או באיזו מחברת שהוא, שלא יסיח דעתו מאבלותו. וכ"ש אם יש לו עונג בקריאתם דודאי אסור. עכ"ד. ועפי"ז כתב בפסתש"ו (סי' תקנ"ד ס"א) שאף לסוברים שאין חיוב ת"ת בט"ב כבשאר הימים, מ"מ אין היתר לעסוק בדברים המסיחים דעת מהאבלות. ולכן אין לקרוא עיתונים וכתבי עת, וספרי הסטוריה, מדע וחכמה וכדו'... אבל לימוד בהם, ובפרט אם יש לו עונג מזה בודאי אסור. עיי"ש (ומש"כ שם גבי אחר חצות ובדרך העברה בעלמא, דברים אלה לא זכיתי להבין. האם מותר להסיח הדעת מהאבלות אחר חצות שלא לצורך מיוחד כפרנסה, כהכנת האוכל ללילה וכדו'). וראה עוד מש"כ הבה"ל (סס"י תקנ"ט) בשם הלבוש, שיהא יושב ושומם באבלות על ירושלים להתעסק ולהתאונן בנהי וקינות ולא בדברים אחרים המשמחים ומסיחים מן האבלות. ע"כ.

וכ"ז כמובן מדובר בעיתונים שמותר לקרוא כל השנה (מבחינת לה"ר, צניעות, כפירה, עידוד לפינוי ישובים יהודיים בא"י, להריסת ושריפת בתי כנסת, עקירת מתים מקבריהם וכדו'). וכבר ידועים דברי מרן הח"ח גבי קריאת עיתונים. וע"ע בס' בנין עולם (מוסר על התמדה בתורה. מאת הרה"ג דוד אברהמי זצ"ל פרק ג').

[59]נט. כנ"ל בהערה הקודמת עפי"ד הלבוש וערוה"ש. ובאמת א"צ לסמוך על דבריהם, דפשוט שמשחקים מסיחים את הדעת מהאבלות, ועוד גורמים שמחה, הן מצד עצם המשחק ובפרט השמחה למנצח. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה מ"ח) בשם כה"ח (ססק"ח). וכעבור זמן שאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א ע"כ, ואמרתי שקשה לאנשים לשבת יום שלם בבית מבלי לעשות כלום. האם מותר להם לשחק במשחקי מחשב בט"ב, או שכמו שאסרו לכבס בט"ב שמא יסיח דעתו מהאבלות, הרי גם אסור לשחק במשחקי מחשב בט"ב. וענה הגר"מ אליהו שאסור לשחק במשחקי מחשב בט"ב, שהרי בשל כך מסיח את דעתו מהאבלות על החורבן. ושאלתי האם אסור הדבר כחומרא או מעיקר הדין. וענה שאסור הדבר מעיקר הדין. עכת"ד.

ובאשר לעצם העיסוק במחשב, ראה מש"כ בס"ד בתחלת קונטרס קדושת השבת (ח"ב) גבי השימוש באינטרנט. והדברים יפים גם לכאן.

ובאשר למשחק השח-מט, כתבו כמה פוס' שאין איסור לשחק במשחק שח-מט בשבת, זולתי מצד הבעיה של ביטול תורה. וראה בענין זה בברכ"י (או"ח סי' של"ח סק"א), שבט"ה (ח"ט סי' ע"ח) ובש"א.

ואם יאמר האומר שאין לו מה לעשות יום שלם בט' באב. שהרי ללמוד תורה אינו יכול יום שלם. ומשחקים אסרנו לו. אז מה יעשה - האם ישב ויחשוב כל היום על החורבן - גם זה אינו יכול. אכן אמור נאמר לו שחלק מהיום ישב ויחשוב על חורבן ביהמ"ק, ואם קשה לו לחשוב ע"כ כל היום, וגם ללמוד תורה זה לא בשבילו, אז שבחלק היום שנותר לו ישב ויחשוב על החורבן של עצמו, שהגיע למדרגה שאפי' יום אחד במשך שנה שלימה אינו יכול להקדיש לצער על חורבן ביהמ"ק, גלות השכינה וגלות עם ישראל, חורבן ירושלים וכו' וכו', ושכל זה נמשך כבר אלפיים שנה, והסיבה לכך נעוצה בנו, בגלל עוונותינו. ובין השאר בגלל עוון ביטול תורה ושנאת חינם. וכעין זה בכוזרי בחתימת הספר, שכתב, שירושלים תבנה כשיכספו אליה בניה תכלית הכוסף, וכו'. עיי"ש . ובכלל העיצה היעוצה במקרים כאלה ללמוד ספרי מוסר, בפרט בנושא חיזוק בלימוד התורה הקדושה, ואז ממילא יתמלא יומו גם בלימוד מדרשים על החורבן ושאר דברים העוסקים בחורבן, דברים השווים לכל נפש, ולא ישתעמם כלל. וראה לקמן בנספחים שבסוף הספר שהבאנו כמה מדרשים על החורבן ועל צרות הגלות.

[60]ס. כך הסבירו המ"א והמ"ב (סי' תקנ"ד סק"ח) את דברי הרמ"א (סי' תקנ"ד ס"ד) שכתב ש"מותר לחזור הפרשה בט"ב". ולד' הט"ז והא"ר הכוונה למי שרגיל לחזור על פר' השבוע באותו יום - כשחל ט"ב ביום חמישי, דאז חשוב שלומד כסדר היום [הב"ד שעה"צ (סקי"א) וכה"ח (רסקכ"ב)]. מ"מ כמה אחרו' פקפקו על דבריהם. וראה בערוה"ש (סעי' ו') שג"כ הסכים למ"א. וע"ע בכה"ח (סי' תקנ"ד סקכ"ב) שכתב עוד פירוש לדברי הרמ"א, דקאי אט"ב שחל בשבת ועיי"ש בכה"ח מה שהקשה הא"ר ע"ד המ"א הנ"ל, ומה שתירצו הנה"ש ומחה"ש. וסיים בכה"ח שם שד' האחרו' כפירוש המ"א. וע"ע בענין זה בכה"ח (סי' תקנ"ט סק"ד).

[61]סא. מרן (סי' תקנ"ד ס"ד) כ': ומותר לקרות כל סדר היום ופרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל. עכ"ל. וכ"כ הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פכ"ז סי"ב) שמתפללים את כל התפילה כרגיל. וכ"כ בילקו"י (עמ' 581 ס"י) שקורין את כל סדר היום בתפילה. וראה בטור ובב"י שישנן דעות בזה, וכגון שי"א לומר שירת האזינו במקום שירת הים.

[62]סב. בענין הקרבנות, כ"כ עפי"ד מרן בהערה הקודמת, וכ"כ בילקו"י (עמ' 581 סעי' י'). והטעם, דלא גרע כ"ז ממה שקורין בתורה ומפטירין בנביא והכל מפני שהוא סדר היום (מ"ב רסק"ז). בענין שירת הים, כ"כ הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פכ"ז סי"ב), וכ"כ בילקו"י (שם).

ומה שכתבנו שאומרים גם שש"י והקטורת שבסוף התפילה, כך עולה מד' הפוס' דלעיל בהערה ס"א. וכ"כ בילקו"י (עמ' 581 סי"א), וכן רואה אני מידי שנה בשנה שכן המנהג. וראה עוד לקמן (פ"ח הערה ק"ד).

[63]סג. בענין פרשת התמיד, כ"כ המ"ב (סי' התקנ"ד ססק"ז). וע"ע במ"ב (סי' תקנ"ט סק"כ).

ומה שכתבנו בענין פרשת הקטורת שלפני התפילה, כ"כ הא"א (מבוטשאטש. תניינא), שהוא כחובה וכפסד"ז. הב"ד פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 14).

ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים האומרים את כל הקרבנות כרגיל, כ"כ בלוח דבי"ב שכן מנהג חסידי בעלז, שאומרים העקדה ופרשת הקרבנות והקטורת. אביי הוה מסדר. משנת "איזהו מקומן", ואין מדלגים כלל.

[64]סד. כמבואר לקמן (פרק ח' הערות צ"ט-ק"ב). וכן המנהג גם כיום.

[65]סה. מה שכתבנו שמ"מ אומרים את כל פסד"ז כרגיל, הוא פשוט. וכן המנהג. ור' מש"כ בערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"ו) ש"בתפילה אין שום שינוי, דבתורה אסור ולא בתפילה".

ומה שכתבנו בענין ק"ש וברכותיה, כ"כ המ"ב (סק"ו) בהסבר דברי מרן. והוסיף דה"ה כל שאר הברכות בתפילה (כ"ברוך שאמר", "ישתבח" וברכות השחר). והמ"ב (סי' תקנ"ט סק"כ) כתב דה"ה שאומרים גם "מזמור לתודה". וכ"כ בלוח א"י.

[66]סו. יסוש"ה (שער ט' פי"ב). הב"ד פסתש"ו (הערה 18). וע"ע רבב"א (ח"א סי' ש"פ).

[67]סז. מ"א. מ"ב (סק"ז). כה"ח (סק"כ). והטעם, דזו רק דרך בקשה ולא לימוד תורה.

[68]סח. כך היה המנהג בפוזנא. וכ"כ בהגהות הלבוש, ובדה"ח. הב"ד שעה"צ (סק"ח) וכה"ח (סק"כ). וכתב המ"ב (סק"ז) שכן נכון לעשות.

[69]סט. כנ"ל בהערה הקודמת. וכן הכריע המ"ב, כנ"ל. ומ"מ גם לדעת המ"א, אם לא אמרו בט"ב, יאמרום למחרת, ככל השנה שאם לא אמרו תהילים יום א' יאמרום למחרת (א"א. כה"ח ססק"כ).

[70]ע. בענין חוק לישראל שאין לאומרם בט"ב, כ"כ הזכ"ל, הרח"ף במל"ח וכה"ח (סקי"ט). אמנם יש שנהגו לאומרם אחר חצות לעת המנחה. וכן את פרשת התשובה, פרשת המן. שכ"כ כמה פוס' עפי"ד הט"ז (בהבנת הרמ"א), שאין לשנות את סדר השיעורים שהם לחם חוקם יום יום [שכ"כ במנהגי חב"ד שכן נהג הרש"ב זצ"ל והבאים אחריו. וכ"כ בגשר החיים (פכ"א סי' ה' סעי' ג') גבי אבל. ובנט"ג (פכ"ו הערה י"ג) כ' שכן נהג האדמו"ר מסקוירא זצ"ל. הב"ד פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 16)].

ומ"מ הכרעת הפוס' כמ"א, שיש לאומרם למחרת ולא לאומרם בט"ב [פסתש"ו (שם הערה 17) והוא עפ"י שעה"צ (סקי"א) וכה"ח (סקי"ט) הנ"ל].

גבי אמירת שיר היחוד, ר' בשעה"צ (סק"ח) בשם דה"ח שנוהגים לאומרו בט"ב. אמנם מד' המ"ב (סק"ז) משמע קצת שג"ז תלוי במחלו' המ"א ודה"ח הנ"ל, וכן משמע מכה"ח (סק"כ), שג"ז שנוי במחלו' אי לומר במנחה או לדחותו. אמנם מד' המ"ב משמע שנוטה יותר דשרי לאומרו בט"ב. ואמנם בקיצוש"ע כתב שאין לומר שיר היחוד בט"ב (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ט סקמ"ז).

[71]עא. פסתש"ו (שם הערה 18) בשם דברי מלכיאל, ואורחות רבינו בשם החזו"א זצ"ל. נשאלה שאלה, אי שרי בט"ב לקרוא ספר יונה לצורך אשה שמקשה ללדת, שכידוע זו סגולה ידועה ללידה קלה (שכשם שיונה הנביא יצא מבטן הדג, כך יצא התינוק בס"ד ממעי אמו). או שאסור הדבר מדין לימוד תורה. נלע"ד בס"ד שכמו שמותר לומר תהילים בט"ב לצורך רפואת החולה, שאומרים זאת דרך תפילה ובקשה (כמש"כ המ"ב סי' תקנ"ד סק"ז), לכאו' ה"ה דשרי לקרוא ספר יונה דרך בקשה להצלת היולדת. ואף שיש להקשות שתהילים כל ענינו הוא תפילות, שבחים ובקשות, ואילו ספר יונה ענינו סיפור דברים הבא ללמד מוסר השכל לחזרה בתשובה, בכל זאת נראה שבשעת צרה כזו יש להקל בכך, ובפרט שכל ענינו הוא חזרה בתשובה. כך בס"ד נלע"ד. ור' עוד לקמן (בהערה ע"ו ס"ק 3) גבי אמירת שה"ש בט"ב. ולפי"ז נראה שגם בני"ד יהיו שיקלו בכך. וה' יצילנו משגיאות.

[72]עב. כ"כ הבא"ח וכה"ח (סי' תקנ"ד סקי"ט). וע"ע במ"ב (סי' תקנ"ה סק"ה) שכתב שלא לאומרן במנחה. ור' בכה"ח (סי' תקנ"ה סק"ז) שהב"ד המ"ב ודחאם. וראה גם בלוח א"י שהב"ד המ"ב והוסיף שהרוצה יקרא ק"ש קטנה (שעי"כ יקרא ק"ש בתפילין). ובלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כ' שמנהג בעלז כן לקרוא בט"ב את ארבע הפרשיות. וא"כ בין לספרדים ובין לאשכנזים ישנם מנהגים חלוקים בזה, וכ"א יעשה כמנהגו.

[73]עג. ברכ"י. כה"ח (סקי"ט).

[74]עד. לגבי שאר הקביעויות כפרשת הקרבנות בפר' "צו", כ"כ השו"ג וכה"ח (סקי"ט).

לגבי לימוד הדף היומי, משנה יומית והלכה יומית, כ"כ בפסתש"ו (שם הערה 16). ופשוט.

ומה שכתבנו שישלימם מיד בליל מוצאי ט"ב, זאת עפי"ד השו"ע (סי' רל"ח ס"ב) והמ"ב (ס"ק ד' וה').

[75]עה. דברי מלכיאל. פסתש"ו (שם הערה 15). והספרדים נוהגים לומר עשר זכירות אך ללא הפסוקים אלא רק את תמציתם. ואם את הפסוקים של הזכירות שרי בט"ב אחה"צ (כנ"ל לאשכנזים), כ"ש דשרי לספרדים ג"כ לאומרם אז.

[76]עו. 1) יש לדון האם מותר ורצוי שרבנים ות"ח יעבירו בט"ב שיעורים לציבור הרחב בנושאים המותרים בלימוד בט"ב כדי לזכות את הרבים. ובפרט לעשות זאת לצורך אנשים שקשה להם ללמוד בעצמם בט"ב מפאת התענית. וכן להשמיע בט"ב שיעורים לרבים (בדברים המותרים) בתחנות הרדיו הדתיות. הצד שלכאו' נראה לאסור זאת הוא עפ"י מש"כ בשו"ע (יו"ד רס"י שפ"ד) שלאבל אסור ללמד תורה לאחרים אפי' בדברים שמותר לאבל ללמוד (ולכן אסר המ"א ללמד תורה לתשב"ר, וכנ"ל בפרקנו בהערה מ"ה). ומ"מ אם רבים צריכים לו שרי (שו"ע שם). וכיון שבט"ב כולם אבלים הרי שכל הרבנים לכאו' דינם כרבים צריכים לו, וכמש"כ הש"ך (שם סק"ב) גבי מלמד תינוקות. ובפרט לפי מש"כ הש"ך שם הטעם דהוי דבר האבד. ואם לא יעבירו שיעורים לציבור הרחב, ובפרט בתחנות הרדיו, אין לך דבר האבד יותר מזה. ואכן רואה אני שהגר"מ אליהו שליט"א דורש תמיד בליל ט"ב לאחר ערבית בביהכ"נ שלו דרשה למאות אנשים בענין ט"ב. וכן שמעתי שיש מהישיבות שראש הישיבה מעביר שיעור לתלמידים מיד לאחר הקינות. ור' בפסתש"ו (סי' תקנ"ד ססק"ב) שמשמע ממנו שאכן יש הדורשים לרבים בט"ב.

2) בענין לימוד קבלה (על הנושאים המותרים בלימוד בט"ב), ר' בנט"ג (פרק ע"ה סי"ג) שהב"ד הרב נתיב חיים שעל דרך החיים (דיני אבל. סי' רנ"א) שכתב להתיר ללמוד חכמת הקבלה בט"ב. והעתיקו גם בתוספות חיים על הח"א (כלל קל"ה סק"ב). ואילו בנט"ג (שם) הוכיח במישור שאסור הדבר, שגם בזה שייך "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". והביא עוד פוס' דס"ל להחמיר. לכאו' כן נראה עיקר. אמנם אח"כ ראינו שהרב כה"ח (סי' תקנ"ב סקס"ג) כ' שבליל ט"ב ילמדו מהזוהר חדש על איכה. ומשמע דס"ל דשרי ללמוד עד"ה דברים העוסקים בענין ט"ב. והסביר חכ"א דלעיתים דוקא מלימוד הקבלה על החורבן אפשר להבין יותר את עומק החטא ואת עומק החסרון של ביהמ"ק. וזה מצערו יותר. ע"כ. וא"כ צ"ע למעשה. ומ"מ ברור שאם הדבר משמחו לא ילמדנו.

3) שאלתי את אחד מגדולי דורנו האשכנזים שליט"א לגבי רווקים ורווקות שלשם סגולה לזיווג הם קוראים ארבעים יום רצופים את שיר השירים. המותר להם לקרוא זאת גם בט"ב. דאם אסור הדבר, הם יצטרכו להתחיל לקרוא זאת מחדש ארבעים יום נוספים. ולכאו' יש צד להתיר משום שאולי הם קוראים זאת דרך תפילה ולא דרך לימוד. ומאידך מותר לקרוא רק דברים עצובים ואילו שה"ש כולו שיר אהבה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. ולאחר ששקל הדבר אמר אותו גדול שליט"א שמותר הדבר, כי אכן זו לא דרך לימוד אלא דרך תפילה. והוסיף, שאם לא נתיר להם "הם יהיו עצבניים" (ר"ל שזה יוסיף צער על צערם - מ.ה.) עכת"ד. ולפי דברי הגאון הנ"ל, נראה דה"ה שיהיה מותר לקרוא מותר לקרוא פרק שירה, והיינו כשקוראים זאת בדרך תפילה לצורך סגולה לרפואה, לזיווג וכדומה. וקורין זאת במשך ארבעים יום.

4) עפי"ד הגרמ"פ באג"מ (יו"ד ח"ב סי' ק"ה) שאין לקרוא ספרים שחיברו אותם אנשים שאינם יראי שמים, מבואר שאין לקרוא כלל את ספר "מלחמות היהודים", ואפי' בשאר ימות השנה. דשבשתא כיון דעל, על. כך בס"ד נלע"ד. ויש שרצו להכשיר ספר זה. וצ"ע.

[77]עז. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תקנ"ד סעי' כ'). כתב המ"א, שלמרות שביו"ד (רמ"א סי' שפ"ה ס"א) י"א שמה שאנו נותנים כיום "שלום" לא מיקרי שאילת שלום שבימיהם, מ"מ המ"א חולק ע"כ. הב"ד הבה"ט (או"ח סי' תקנ"ד סקט"ז). וכן האחרו' (מ"ב, כה"ח וש"פ) לא הזכירו צד זה להקל.

והטעם לאיסור זה, כי לא עת שלום הוא רק עת צער ויללה על חורבן ביהמ"ק [לבוש. כה"ח (סקצ"ב)].

[78]עח. פסתש"ו (שם הערה 86). והוסיף שלא כאותם שטועים ומקילים בזה לאחר חצות, דמשווים דין ישיבה על כסא לני"ד. וזו טעות, כיון שני"ד מקורו בדברי חז"ל (ירושלמי ועוד) ואילו איסור ישיבה על כסא הינו מנהג ראשונים. ע"כ. ופשוט. וכבר כתבנו כן לעיל בפרקנו עפי"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סק"א) בשם השל"ה, החילוק בין האיסורים שמקורם בדברי חז"ל לבין המאוחרים יותר.

[79]עט. א"ר. א"א. ח"א. שע"ת. מ"ב (סקמ"א) וכה"ח (סק"צ).

ומה שכתבנו שאסור הדבר גם אם אומר זאת בלועזית, זאת עפי"ד ערוה"ש (סי' תקנ"ד סס"ק י"ח, שאסור לומר "גוט מורגין"). ולפי"ז אין גם להפרד מחבירו ע"י אמירת "בָּיי" (ונראה שכל השנה אין לומר כך כשנפרד מחבירו. שאין זה דיבור יהודי, אלא דרך הגויים). וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א אי שרי לומר לחבירו בט"ב את מילת "בָּיי". וענה לי הגר"מ אליהו שליט"א שכל השנה אסור להשתמש במילה זו.

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א האם מותר בט"ב לשאול את חבירו "מה שלומך". וחכך הגרמ"א בדעתו, ולבסוף אמר שמותר הדבר. ושאלתיו מדוע, הרי לכאו' גם בזה יש דרישת שלום. וענה שזו מדרגה יותר נמוכה של שאילת שלום. והוכחה לכך, שהרי אסור לאדם לומר לחבירו "תמסור דרישת שלום לאשתך". אך מותר לו לשאול את חבירו "מה שלום אשתך" (והיינו שדוקא שואל זאת את הבעל - מ.ה.). והיינו זאת דרגה פחותה מאשר שאילת שלום. עכת"ד. וחכ"א הקשה ע"כ הן מצד מה שרואים שרוח הפוס' שבט"ב אדם צריך להיות מכונס בתוך עצמו כמו אבל ולא להראות ידידות לחבירו [ר' למשל בדברי הלבוש המובאים לעיל בהערה ע"ז, ובערוה"ש (סי' תקנ"ד ססקי"ח) שבט"ב כשאינו מוכרח לצאת מביתו ישב בפינת ביתו בעצבות. ע"כ]. ועוד, דמה שחילקו בין דרישת שלום לאשת חבירו לבין שאלה בשלומה, כ"ז הוא מצד צניעות, אך לא מצד אבלות. עכת"ד. וי"ל. וע"ע בספר צרור החיים (תשו' הגרמ"א שליט"א בעניני אבלות. פי"ב סעי' קפ"ה) שהתיר לומר לאבל בתוך השלושים: "מה שלומך" ו"מה נשמע". כי זה לא נחשב כשאילת שלום (וסמך ע"ד הרמ"א ביו"ד סי' שפ"ה ס"א). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שמותר לומר לחבירו בתשעה באב "מה נשמע", כי זו שאלה כללית שפירושה מה המצב [וראה בירו"ב, ביהמ"צ (חלק התשובות, תשו' רכ"ז) שכתבו בשמו שאם שואל מפני שרוצה לדעת את שלום רעהו, יתכן שאסור. עד כאן בשם הגרא"נ שליט"א]. אך לומר "מה שלומך" מותר לשאול רק אדם חולה. אך לאדם בריא אין לומר לו בט"ב "מה שלומך". והוסיף שאסור לומר לאבל "שלום" גם לאחר שבעה. אך מ"מ לאחר שבעה מותר לומר לו "בוקר טוב". ומ"מ הסכים שבט"ב אין לומר "בוקר טוב" לחבירו. עכת"ד. וע"ע בס' ירושלים במועדיה (הל' ביהמ"צ. בחלק התשו', כפי שכתבו את תשובותיו בענין זה). וע"ע בנט"ג (פרק ע"ו ס"ט) שכתב שמותר לשאול: "איך מרגיש בתעניתו".

[80]פ. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקנ"ד סעי' כ'). ולהשיב בכובד ראש הכוונה ברצינות ולא בחיוך.

והטעם, כדי שיבין אותו אדם שיש איסור בדבר. ומ"מ לא אסרו להשיב כלל ולהודיעם הטעם, וזאת כדי שלא לביישו, מאחר ששאל לפי תומו [ריעב"ץ. תוס' חיים על הח"א. כה"ח (סקצ"ד) והח"א כתב שהטעם שמשיבים להם כדי שהשואל לא ישנאהו (הב"ד כה"ח סקצ"ג).

הא"א כ' שיודיע לו שהיום אסור לשאול לשלום כדי שלא תהיה לו איבה בשל כך (הב"ד המ"ב סקמ"ב וכה"ח סקצ"ד). וכתב ע"כ כה"ח (שם) שנראה דהוא דוקא אם השואל הוא קרובו או גס בו בענין שאינו מתבייש ממנו. הא לא"ה יש להשיב לו בשפה רפה, וכנ"ל. וכן נראה לעשות כן בדורנו, הן בגלל שאותם שאינם שומרי תורה יש לחשוש שלא יבינו זאת, ועוד, שהרי מרן כתב להשיב בשפה רפה, ודי לנו בזה.

[81]פא. כ"כ פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 87) בשם שו"ת להורות נתן (ח"ב סי' ל"ז), אז"נ (חי"ג סי' ו'), ס' ט"ב שחל ביום א' (לגרי"ש דבליצקי שליט"א. ססע"י נ"ח) בשם שו"ת שלמת חיים (ח"ב סי' קל"ב) ושו"ת הר צבי (יו"ד סי' ש"צ) לענין אבל. והוסיף בפסתש"ו בשמם, שמותר הדבר אפי' ע"י נתינת יד כשמאחל "מזל טוב". ואח"כ מצאנו בס"ד שגם בס' נט"ג (פע"ו ס"ט) כתב דשרי לברך בט"ב "רפואה שלימה ואריכות ימים", דזו ברכה ותפילה. וגם בספר קרא עלי מועד (פ"ח הערה כ"ד) התיר לברך את חבירו בט"ב. עיי"ש. וראה בצרור החיים (לגרמ"א שליט"א. פ"ח סעי' צ"א) דשרי לומר לאבל תוך שבעה ברכת כל טוב דזה אינו אלא ברכה. ע"כ.

[82]פב. מ"א. א"ר. ח"א. רו"ח. מ"ב (סקמ"א). כה"ח (סקצ"א). וכ' בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סי' ל"א) דה"ה שאין להבטיח מתנה, דה"ז בכלל שאילת שלום [הב"ד פסתש"ו (הערה 88)].

[83]פג. כ"כ הגאון הרח"ף ברו"ח. הב"ד כה"ח (סקצ"א).

[84]פד. עיקר ד"ז כתבוהו מרן והרמ"א (סי' תקנ"ט ס"ג). והטעם, דומיא דאבל שיושב ע"ג הקרקע כל שבעה [ב"י בשם הגמ"י. מ"ב (סי' תקנ"ט סק"י). כה"ח (סי' תקנ"ט סק"כ)].

ואמנם ד"ז אינו מדינא דש"ס אלא מהגמ"י בשם מהר"ם ורבותינו הצרפתים. לכן אינו חמיר כ"כ כמו חמשת העינויים [ב"ח. מ"ב (סי' תקנ"ט סק"י). כה"ח (סק"כ)]. ומ"מ כיום זה דין גמור כיון שנפסק להלכה בשו"ע, ואין לזלזל בזה.

[85]פה. מרן כתב בב"י ובשו"ע (סי' תקנ"ט ס"ג) שאיסור זה עד תפילת המנחה. והרמ"א שם הוסיף שיושבים על הספסלים מיד אחר שיצאו מביהכ"נ שחרית. ע"כ. וכתבו האחרו' שהכוונה שהולכים לבית הקברות, וכשחוזרים כבר הגיע זמן חצות ואז יושבים על הספסלים [מ"א. מ"ב (סקי"ב). כה"ח (סקכ"ג) עפי"ד הרמ"א (בסי' תקנ"ט סעי' י') שהולכים לבית הקברות]. ובס"ד נלע"ד שיש עוד להוסיף סמך לדבריהם מדברי הרמ"א באותו סעיף, ממש"כ שם שמאריכים עם הקינות עד מעט קודם חצות. ע"כ. והיינו ממילא עד שמגיעים לבתיהם (אף אם אינם הולכים לבית הקברות) הוא כבר חצות, ואז ממילא שרי לישב אספסל. ואח"כ ראיתי שכ"כ בהדיא הרמ"א בד"מ (סי' תקנ"ט סק"א) דהמנהג לישב ע"ג ספסלים אחר חצות היום. עכת"ד.

ובאשר למנהג הספרדים, כפי שכתבנו מרן כ' שאיסור זה נוהג עד תפילת המנחה. שכ"כ בב"י (סי' תקנ"ט) בשם המהרי"ל בשם מנהג הצרפתים, וכ"כ בשו"ע (בסעי' ג'). ומ"מ אף את"ל שהכוונה למנחה גדולה, א"כ לכה"פ הוי חצי שעה אחר חצות. ואכן בחזו"ע (בהל' ומנהגי ליל תשעה באב, עמ' שנ"ג ס"א) כ' שכל הקהל יושבים לארץ, ושם (בהל' ומנהגי יום ט"ב, עמ' שע"ג ס"ו) כתב שגם בתפילת שחרית יושבים בביה"כ לארץ, ומתחילים מפר' העקדה. והיינו בערבית ושחרית יושבים לארץ. ורק גבי תפילת מנחה כ' (שם בפרק הל' מנחה של ט"ב, עמ' ת"ה ס"א) שבתפילת מנחה נוהגים לשבת בביה"כ על הכסאות או הספסלים. עכת"ד. ומשמע מכל זה שרק בתפילת מנחה מתיישבים על הכסאות, וא"כ ההיתר הוא רק מזמן תפילת מנחה. ושמעתי שאכן בירושלים עיקו"ת, המנהג ברוב בתי הכנסת הספרדים (כגון בבי"כ מוסיוף) לישב בערבית ובשחרית על הארץ. אך לא ראיתי זאת בעיני. וכן ראיתי אני בעצמי בבתי כנסת ספרדים אחרים שיושבים בשחרית ובערבית על הארץ או סמוך לארץ. וכן ראיתי שנהגו בביה"כ של הגר"מ אליהו זצ"ל (בזמן חיים חיותו, כשהיה האיש העומד על העדה. מי יתן לנו תמורתו) שהיו הקהל יושבים על הארץ או סמוך לארץ. וכ"כ הגרמ"א זצ"ל בספר הלכות חגים [(פכ"ו סעי' מ"ד) ובספרו מאמ"ר על המועדים (פכ"ו סעי' מ"ה)] וז"ל: נוהגין שלא לשבת על ספסל, לא בלילה ולא ביום, לא בבית הכנסת ולא בביתו, עד לאחר הצהרים, כי אם על הארץ. ולא על הארץ ממש, אלא על שמיכה או שטיח וכדו' שאינה גבוהה טפח (שמונה ס"מ). אחר הצהרים מותר לשבת על כסא. עכ"ל. והיינו מדברי הגרמ"א זצ"ל הנ"ל לא מתבאר עד מתי איסור זה. וכן הדבר לא מפורש בספרי הקינות "קול אליהו" (עם פסקי הגרמ"א זצ"ל). אמנם בהערות הגרמ"א זצ"ל על הקיצוש"ע של הגר"ש גאנצפריד זצ"ל, כ' (סי' קכ"ד סקט"ז) שהאיסור הינו עד חצות ותו לא. ועוד נוסיף, ששאלתי על כך גם את הרה"ג יונה ינון שליט"א (רבה הספרדי של שכונת גבעת שאול פעיה"ק ירושת"ו), ואמר לי שאכן מנהג הספרדים לקום מהארץ ולישב על כסא כבר מחצות היום. ואף לאחר שאמרתי לו שבדברי מרן בשו"ע וש"פ ספרדים קדמונים לא מבואר בהדיא שזמן זה הינו כבר לאחר חצות, חזר ואמר שכן היה המנהג בבתי הכנסת הספרדים בדור הקודם, וכן נהגו זקני הת"ח אז. וכדוגמא לכך ציין שכן נהג החכם המקובל הצדיק ר' ששון לוי זצ"ל. ומ"מ חזר ואמר שכן המנהג פשוט גם כיום אצל הספרדים. עכת"ד.

לאור הנ"ל עולה שלמנהג האשכנזים האיסור נוהג עד חצות היום. ועפי"ד מרן על הספרדים לישב על הארץ עד תפילת המנחה. ומ"מ נראה שמנהג הספרדים כיום להחמיר בזה עד חצות, כאשכנזים. וכל קהל יעשה כמנהגו (כשהמנהג מבוסס ע"י תלמידי חכמים, ולא ע"י עמי ארצות שנוח להם לישב על ספסלים).

וכתב הב"ח הטעם שלא חל איסור זה כל היום, דלא דינא קאמר אלא סמך למנהג. ולא נהגו איסור בזה אלא רק עד המנחה, שאז עבר רוב היום באבלות. ומ"מ שאר הדברים אסורים עד הלילה. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ט סק"כ).

ועוד יש להוסיף, שכשדיברתי גבי ני"ד עם הג"ר יעקב עדס שליט"א, העיר שי"א בהבנתם את הגר"א שאיסור ישיבה על הארץ הינו מדינא, ולא מצד המנהג, ועפי"ז לדעתם איסור זה נוהג כל היום. אך לד' הגר"י עדס אין הדבר כן, אלא אף לד' הגר"א האיסור נוהג עד חצות, וכמש"כ בספרו דברי יעקב עמ"ס תענית. עכת"ד.

[86]פו. כה"ח (סי' תקנ"ט סקכ"ד) בשם הרב נאות דשא והפת"ת כתב כן. והוסיפו שאסור לדעתם להחמיר, הן משום דמיחזי כיוהרא, והן משום דאיקרי מועד לענין כל הדברים, ורק מה שאמרו חכמים שיש לאסור, בזה יש לאסור. ע"כ. אמנם יש להעיר, שמדברי השל"ה (דף קצ"ט ע"ב) שהביא כה"ח (סי' תקנ"ד סק"א) שכתב גבי ישיבה על הקרקע "בזה יש נוהגין להקל אחר חצות", משמע שודאי יש מקום להחמיר אחר חצות. וגם טעם דיוהרא לכאו' לא שייך אם יושב הוא בביתו. לכן השמטנו את סוף דברי הרב נאות דשא שאסור להחמיר בזה. ורק כתבנו את המנהג.

כתבו האחרו', שחכם שנפטר מותר לעשות הספד בט"ב ולשבת על הקרקע אף לאחר חצות [ט"ז. א"ר. מ"ב (סי' תקנ"ט סקי"ז), כה"ח (סקל"ד) וש"א].

[87]פז. מרן (סי' תקנ"ט ס"ג). וכן כתוב שמהרי"ל ישב להדיא על הרצפה. ולכן היה לובש סרבל רע וגרוע ולא טוב המיוחד לו לביהכ"נ, שלא להפסידן בישיבת הקרקע. ובמנחה החליף מן הגרוע אל הטוב [בדרשותיו (הל' ט"ב בסדר התפילה). שכנה"ג. כה"ח (סי' תקנ"ט סקכ"א) וש"א].

[88]פח. כנ"ל (בפרק ב' הערה י"ט) עפ"י כה"ח (סי' תקנ"ב סקל"ט) וש"פ עפ"י הקבלה. עיי"ש.

[89]פט. כנ"ל (בפרק ב' הערה כ'). וראה כה"ח (סי' תקנ"ט סקכ"ב). ובנטעי גבריאל כתב דה"ה לעב הבשר. ע"כ. ומ"מ יש להקל לחולה ולזקן, אך לא לאותם שבט"ב החליטו שהם מזדקנים וקשה להם לשבת על הארץ, ועוברים לישב על שרפרף בשל הנוחות שבדבר.

[90]צ. כנ"ל (בפ"ב הערה כ'). ומה שכתבנו שיהא נמוך מטפח, כ"כ בגשר החיים (פ"כ סי' ה' סעי' י"א, שיש מהדרים). וכ"כ לדינא כה"ח (סי' תקנ"ב סק"מ). וזאת עפי"ד הרב אדני פז והגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל ברו"ח. וכ"כ בהל"ח (פכ"ו סמ"ד) ובילקו"י (עמ' 582 סט"ו).

יש להעיר, שיש מהפוס' ההולכים בשיטת החזו"א, ששיעור טפח הינו 9.6 ס"מ.

[91]צא. כ"כ בס' טעמי המנהגים (סי' תתס"ד), הדרכ"ת (יו"ד סי' שפ"ז). הב"ד בס' פנב"ר (סי' י"ז הערה ט"ו). וראה בערוה"ש (סי' שפ"ז ס"ג) שהזכיר ספסל אך לא כתב שיעור ג"ט. ובס' גשר החיים (שם) כתב שכיום אין נזהרים בזה (לשבת תוך טפח מהקרקע) ויושבים על דרגש גבוה יותר מטפח מהקרקע. ובזקן וחלש מיקל גם הש"ך. ע"כ. וכ"ז גבי אבל. וראה בפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערות 17,18. ויש להעיר שמש"כ בהערה 17 שהגרימ"ט בגשה"ח ס"ל ג"ט, אין זה נכון. דהרואה בגשה"ח יראה שלא כתב גובה ג"ט. ומש"כ בפסתש"ו שם בשם החזו"א והגריי"ק זצ"ל צע"ג, ומסתבר שלא היו מורים כן לרבים). ואי בעי לדקדק שיהא דווקא ג"ט, ר' בהליכות שלמה (הל' ט"ב, פט"ו הערה 25) שכתב בשם הגרשז"א זצ"ל שא"צ לדקדק שיהא נמוך דווקא פחות מג"ט. והזכיר את מנהג החזו"א המובא באורחות רבנו (ח"ב עמ' קל"ח). אמנם ציין שהמהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סי' שפ"ז ס"ב) כן סבר להחמיר ולדקדק בזה. וע"ע באשרי האיש (פרק ע"א סט"ו). וע"ע בחזו"ע (תעניות. עמ' רע"ד ושנ"ג).

[92]צב. מדברי המקור חיים (לבעל החוו"י. סי' ס"א עמ' קפ"ט) עולה דשרי לישב על מדרגות ארוה"ק בט"ב לכל אדם. והוסיף שכן נהג הש"ץ במיינץ בעת אמירת איכה, ושהרב ישב סמוך לו על המדרגה השניה והשלישית. הב"ד בנט"ג (ביהמ"צ. פרק ס"א ס"ו), והוסיף שכן נראה מד' הגר"א (בביאורו ליו"ד סי' רפ"ב סקי"ט) שכתב גבי האיסור לשים ספרי קודש על המדרגות שלפני ארוה"ק, דהוא מטעם שהמדרגות הן כארץ שהולכים עליה. ע"כ. ומזה למד בעל הנט"ג שגדר קרקע הוא כל דבר שהולכים עליה (וקצ"ע, דמנין שהוא גם לקולא. הרי הגר"א כ' הטעם לחומרא). ועוד הביא שם דברי הדעת קדושים (יו"ד סי' שפ"ז) גבי ישיבה ע"ג המקום שבין התנורים שהוא מוגבה. אמנם הדע"ק נשאר שם בצ"ע.

וד' האוסרים היא דעת המהרי"ל, שכתוב במפורש שישב להדיא על הרצפה, ולא ע"ג המדרגה שלפני התיבה [כ"כ במהרי"ל (הל' ט"ב. עמ' ס"ז). הב"ד המקור חיים (שם), הבה"ט (סי' תקנ"ט סק"ב), השע"ת, והנט"ג (שם)]. וכן נהג הש"ץ בוורמיש (בוורמייזא), הב"ד המקו"ח ונט"ג (שם). אמנם ק"ק כיצד המקו"ח (שכבודו הגדול במקומו מונח), חולק ע"ד ראשון כמהרי"ל (שציער עצמו בישיבתו "במקומו"). ושמא כיון שהיו מנהגים חלוקים בכך באשכנז (בין וורמיש למיינץ) הרי שהאחרו' שהקלו בזה ראו זאת כמחלו' ראשו'. אמנם יש להוסיף, שעתה שבס"ד יצא לאור ס' כתבי מהר"ם איררה זצ"ל, הביא שם מו"ר זקני, הג"ר משה איררה זצ"ל את דברי הגאון שיורי טהרה (מע' הק' סקי"ח) שהביא מהרמ"ז זצ"ל שכתב שמצד קדושתן, המדרגות שלפני ארון הקודש אינן נחשבות כקרקע. עיי"ש שהביא כמה נ"מ למעשה. ובס"ד נראה שיש עוד ללמוד מכך, שכיון שאינן נחשבות לקרקע, הרי שבט"ב אין לשבת על מדרגות אלה כיון שאין דינן כקרקע. וצ"ע, דשמא יש לחלק בין עניני קדושה לעניני איסורים (כט"ב).

[93]צג. עפ"י ערוה"ש (יו"ד סי' שפ"ז ס"ג), תוה"י (פמ"ח סעי' י"ב) ופסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 19). ובילקו"י (עמ' 582 סט"ו) כתב שזקן ותשוש כח יכולים להקל לשבת על ספסל שגובהו פחות מג' טפחים. עיי"ש. ומ"מ נראה שמודה שבמקום שאי אפשר אף בג' טפחים, יש להקל כמו שכתבנו. והטעם, כיון שלא עושים כן לתענוג. ואנו הוספנו בס"ד שמ"מ ישתדלו לא לשבת ע"ג כסא מרופד, דכך נלע"ד, דאל"כ הוי קצת תענוג. ומ"מ לא כתבנו זאת כדין גמור, כי לא ראינו זאת בפוס'. ובפרט אם אין להם כסא אחר וקשה להם להביא כסא אחר ממקו"א. וצ"ע אי ניתן להוכיח כן מדברי המ"א (סי' תקנ"ד סקי"ז) גבי הרוכב על עגלה. ור' בהערה הבאה.

[94]צד. מה שכתבנו גבי ישיבה באוטובוס, כ"כ בספר טעמא דקרא בשם החזו"א. ס' תוה"י (פמ"ח הערה י"ז בשם החזו"א), שו"ת רבב"א (ח"א סי' שפ"ב). והטעם, משום דהוי לבטיחות ולא לתענוג. ובספר ירושלים במועדיה (חלק ביהמ"צ. מהגר"א נבנצל שליט"א, תשובה רכ"ד) כתוב שהגרשז"א זצ"ל הורה להשתדל להמנע מישיבה באוטובוס, אלא שיעמוד, ואם קשה לו אז ישב. ע"כ. ובאמת קצ"ע מדוע הפוס' בדורות הקודמים לא כתבו היתר בזה גבי ישיבה בעת נסיעה בעגלה, הרי הנסיעה בעגלה בעמידה כרוכה בסיכון גדול מאשר עמידה באוטובוס. וכי לא היו נוסעים כלל בט"ב, כגון למול תינוק בעיירה הסמוכה או רופא הצריך לנסוע ממקום למקום, ובכ"ז לא כתבו היתרים בזה. ושמא יאמר האומר שהיו יושבים על קרקע העגלה. ולפי"ז כיום צריכים לישב באוטובוס על הרצפה במעבר בסוף האוטובוס. אך נראה שאין לעשות כן, הן מצד חסימת המעבר לעוברים, והן מצד חוכא ואיטלולא מצד החילונים (וצ"ע אי שייך בזה היתר מצד זה. הרי קיי"ל שאם הדבר אסור מדינא אין להתחשב מה יאמרו החילונים. וצ"ע). ובעיקר משום שאין זה נורמלי לשבת על רצפת האוטובוס. ולא ראינו מי שעושה כן. אלא המחמיר יעמוד, ודיו. ומ"מ כבר כתבנו לקמן בפרקנו (סעי' נ"א) שאין לטייל בט"ב. ובשם ערוה"ש (סי' תקנ"ד סקי"ח) כתבנו שישתדל לא לצאת מביתו כלל אלא לאחר גמר הקינות ישב בביתו כאבל. ע"כ.

ומה שכתבנו גבי המגביה ס"ת, כ"כ בנט"ג (פ"ס סי"ט) עפ"י יו"ד (סי' שפ"ד) בדרישה (סק"ב) גבי אבל. וכן המנהג בט"ב פשוט. ונראה שאם יגללוהו כשאינו יושב חיישינן לנפילת הספר.

וזכורני שכשהייתי אבל על מו"ר אבי ז"ל והיה צורך מסוים לנסוע בתוך שבעת ימי האבלות, אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א שרשאי אני לנסוע, אך אמר שעדיף שאסע במונית ולא באוטובוס, כיון שבנסיעה במונית יש פחות פרהסיא (למרות שבאוטובוס אפשר לנסוע בעמידה ולא לשבת על הכסא). עכת"ד.

בס"ד נראה פשוט שמי שמתפנה בבית הכסא רשאי לישב שם כדרכו.

[95]צה. דעת הפוס' המתירים לכתוב באופן רגיל, זו ד' הרב שכנה"ג והא"ר (הב"ד בה"ל סי' תקנ"ד סעי' כ"ב ד"ה "ע"י"), וכ"כ השו"ג (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ד ס"ק ק"י).

[96]צו. כ"כ המט"י. הב"ד הבה"ל (סי' תקנ"ד סכ"ב שם) וכה"ח (ס"ק ק"י).

[97]צז. מהר"י ברונא היקל בדבר. וכן היקלו השכנה"ג והשו"ג. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק ק"י). ואילו השע"ת (בסק"כ) פקפק אם ניתן ללמוד זאת מדבריו של המהר"י ברונא, דאפשר שעשה כן כדי שלא להשהות ספר שאינו מוגה, או שאפשר שהיה צריך לקרות בו בט"ב (הב"ד בה"ל וכה"ח הנ"ל). אמנם לפי"ז קשה מקמ"ל.

ומ"מ לא כתבנו בהלכות שמותר להגיה, שהרי אם יגיה כל הספר ה"ז אסור משום הרהור בד"ת האסורים. ועוד דאם נכתוב שמותר להגיה, יובן הדבר שמותר לו לילך ולהגיה כל היום כולו ספרי תורה ויסיח דעתו מהאבלות.

[98]צח. שכן מוכח מדלעיל (הערת צ"ה-צ"ז).

[99]צט. דעת המתירים היא ד' השו"ג, וטעמו מדין דבר האבד. וכתב כן גבי פסקים או חידושים ששמע או שחידש. וכ"כ הגאון רח"ף במל"ח, וכ"כ ביפ"ל.

דעת האוסרים היא דעת הגאון שע"ת (סי' תקנ"ד סק"כ). וטעמו, כיון שיש בזה שמחה. ועוד, כיון דמישתעי רק ביום א' (ולא כחוה"מ כמה ימים) לכן אין חשש שישכח, ואסור.

ומה שכתבנו שכ"ז מדובר בדברים שמותר ללומדם בט"ב, כך משמע מהפוס' הנ"ל, וכ"כ בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 10).

[100]ק. כ"פ הגאון שד"ח (מע' ביהמ"צ סי' ב' סק"י), וכ"פ בדע"ת (הב"ד בפסתש"ו סי' תקנ"ד הערה 10). וכ"פ כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק ק"י). ובס' ילקו"י (עמ' 580 סעי' ט') כתב שרשאי לכותבם בט"ב (ולא הזכיר שיכתוב בקיצור).

לגבי כתיבת ד"ת שאסור ללומדם בט"ב (וכגון ת"ח שלפתע עלה ברעיונו חידוש של ד"ת). בס"ד היה נראה לענ"ד לפי השו"ע (סי' מ"ז ס"ג) שכתיבת ד"ת מחייבת קודם לכן ברה"ת, ואילו על הרהור בד"ת א"צ לברך (שו"ע שם ס"ד). והטעם, דבכתיבה עביד מעשה (לבוש. מ"ב שם סק"ד) א"כ כתיבה חמירא, ואם בני"ד הרהור אסור אז כ"ש כתיבה. וגם לפי הטעם שם דדרך הכותב להוציא התיבות מפיו (תר"י. מ"ב שם סק"ד) אז כתיבה בני"ד ג"כ אסורה. ואולי לפי"ד הגאון בעל ערוה"ש (הבאנו דבריו לעיל בפרקנו בהערה נ"ב) יש מקום להקל בזה. וצ"ע אם יתיר גם לכתוב.

ואמנם אח"כ מצאנו בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 10) שכתב בשם הג' חכמת שלמה דאם דרך ארעי בא לו איזה הרהור בד"ת האסורים בט"ב, אין מחויב להסיר ההרהור מלבו, אלא רק לקבוע בכוונה ללמוד ע"י הרהור דרך קבע זה אסור. ולפי"ז כ' בפסתש"ו דאפשר דה"ה לכותבו ברמז ובראשי פרקים שלא ישכח, אולי מותר, וצ"ע. עכת"ד. וראה בנט"ג (הל' ביהמ"צ. ח"ב עמ' ת"ל סעי' י"ד) שקצת משמע שאם כותב רק ראשי פרקים, שרי בני"ד. ומ"מ לא מצאנו פוסק שיתיר בהדיא לכתוב חידו"ת (בדברים האסורים בלימוד בט"ב) שעלו במחשבתו בט"ב. ודיינו שהתרנו לכתוב את הדברים המותרים בלימוד (ומ"מ בס"ד נלע"ד שת"ח דאורייתא מרתחא "ביה" ואינו יכול להתאפק מלכותבם ורוצה לכתוב רק ראשי פרקים, ילעמ"ל. והמבין יבין).

שאלו המותר לכתוב דברי תורה שמותר ללמדם בט' באב, אך רוצה לכותבם במחשב. ונלע"ד בס"ד שתלוי אם בשל מעשה ההקלדה הוא מסיח דעתו מהאבלות, הרי שאסור לו להקלידם בט"ב. אך אם הוא לא חושב על עצם ההקלדה אלא רק על הד"ת שהוא כותב, אז מותר (ודבר זה משתנה מאדם לאדם. דיש היודעים להקליד ב"שיטה עוורת", דהיינו ללא הסתכלות על לחצני המקלדת, והם אינם חושבים כלל על מעשה ההקלדה. ולכן הם יכולים להתרכז בתוכן הכתוב).

ועוד שאלו האם מותר לכתוב בט' באב את מגילת איכה על קלף, כדי שתהיה לו מגילת איכה. בס"ד נלע"ד שגם בזה תלוי אם בשל הכתיבה המיוחדת של הסת"ם מסיח הוא את דעתו מהאבלות, וכגון בשל כתיבת האותיות ביושר ע"ג השרטוט, כתיבת התגים וכדו', הרי שאז אסור לו לכותבה בט"ב. ואם אינו מסיח דעתו מהאבלות ה"ז לכאו' מותר. ע"כ.

[101]קא. מרן (סי' תקנ"ד סכ"א) בשם הכלבו. וגם את הטעם לכך כתב שם. ובערוה"ש (סי' תקנ"ד סי"ח) כתב שהטיול עצמו יש בו איסור, וחוץ מזה שיבוא בנקל לשחוק וקלות ראש והיתול וליצנות. והוסיף: "אלא בט"ב כשאינו מוכרח לצאת ישב בפינת ביתו בעצבות, ואם מוכרח לילך ילך בראש כפוף, וימהר לעשות מה שצריך וישוב לביתו מהר". עכ"ל.

חכ"א העיר שמ"מ מותר לטייל עם התינוק ברחוב כדי להרגיעו מהבכי וכדי להרדימו. עכ"ד. וע"ע לקמן (פרק ט' סעי' ז' ובהערת הגר"א נבנצל שליט"א שם).

[102]קב. טיול מחוץ לעיר יש לאסור הן מטעם שמסיח דעתו מהאבלות, וגם שבטיול כזה יש יותר הנאה מטיול בתוך העיר. ונוסף ע"כ גם האיסורים של שחוק, קלות ראש וכדו', כנ"ל בהערה הקודמת. ועיי"ש מש"כ בשם הבעל ערוה"ש. וכ"ש לני"ד.

ויש לדון אם וכיצד שייכים פה דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ה): וכן מי שהתעורר עליו מרה שחורה יסירנה... בטיול הגנות, וכו'.

[103]קג. כתב הח"א (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ד סקצ"ו): אותם אנשים שיושבים בביהכ"נ ועושים שחוק, עליהם נאמר: כל מי שאינו מתאבל וכו' וגדול עוונם מנשוא. ואנו כתבנו שמ"מ ישבו ביתר כובד ראש, שהרי כל השנה חובה לישב בביהכ"נ בכובד ראש (כמבואר בשו"ע רס"י קנ"א), וכ"ש בט"ב שגם הזמן גורם.

[104]קד. כ"כ הבית יהודה והגחיד"א במחב"ר. והוסיף הגחיד"א, שכן ראה שהמנהג פשוט בא"י ובחו"ל דבט"ב קמים מפני רבם ותלמידי חכמים כשאר ימים, אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיה בתורת חיוב. עכת"ד. הב"ד השע"ת וכה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ח). וכ"כ ביבי"א (ח"ג חיו"ד סי' כ"ז סק"ג). עיי"ש שהביא הרבה פוס' דס"ל הכי. וכ"כ בנו בילקו"י (מועדים עמ' 582 סט"ז). והוסיף דה"ה בקימה לפני זקן.

[105]קה. השבו"י צידד בכך והסיק שאין איסור. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ח).

ומ"מ לא דיבר על זקן אלא רק על ת"ח. ולכאו' דין קימה והידור בפני זקן שייך גם בט"ב, דאין שום סברא לפוטרו מכך.

[106]קו. עפ"י שו"ע יו"ד (סי' שצ"א ס"ב). וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ב סי' רנ"א). ומ"מ לצורך התינוק מתירים [הגר"נ קרליץ שליט"א. הב"ד בס' קרא עלי מועד (עמ' כ"ט). וכ"פ בנט"ג (פע"ט סט"ז)]. הב"ד בנחמת ישראל (פל"ד ס"י).

[107]קז. בענין שימוש בט' באב במזגן או במאוורר, הרי שהצד לכאו' לאסור הוא משום שהדבר גורם סו"ס הנאה לאדם, שמקרר את גופו, כעין רחיצה. אך באמת אין הדבר דומה לרחיצה, ואף בזמן חז"ל היו מניפות לצורך איוורור, ובכ"ז לא מצינו שגזרו ע"כ גבי ט"ב, ופוק חזי מאי עמא דבר, שנוהגים להקל ולהפעיל מאווררים ומזגנים בט"ב ואין מי שזועק ע"כ. ור' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (בנספחים נספח י"ג סעי' י'). ודן שם רק מצד ההדלקה ולא מצד עצם ענין ההנאה מהמזגן. ומשמע דלא ס"ל להחמיר בזה כלל אף ביוה"כ שנא' בו עינוי והינו חמור מט"ב. עיי"ש. ועוד י"ל בס"ד, שכעין דברים אלה של הצטננות מהחום, לא מצינו גבי ט"ב. וכגון צינון הגוף ע"י נגיעה או ישיבה ע"ג טיט לח (יומא דע"ח,א', ומרן סי' תרי"ג ס"ט). וכן גבי נגיעת גופו בכלים שיש בהם מים (גמ' ושו"ע שם). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז סט"ו). ואע"ג שמצינו גבי ט"ב איסור להצטנן ע"י הצמדות לכלים עם מים (כדלעיל פ"ו הערה מ"ז), מ"מ גבי הצמדות לכלים ריקים לא מצינו איסור. ור' בגמ' יומא (דע"ד,ב') שאמרו: "יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער".