נספח י"א: הניסים מהשמים להקמת המדינה[*]

הקדמה

לפני שנפתח בפירוט חלק קטן מהניסים שאירעו לעם ישראל במלחמת השחרור, נקדים הקדמה קצרה:

כתב אחד מגדולי הפוסקים לפני יותר משבע מאות שנה, שדרכו של הקדוש-ברוך-הוא הינה להסתיר את הניסים הגדולים שהוא מחולל בעולם. גם ניסים גלויים, כמו נס קריעת ים סוף, נעשו עם "מרכיב טבעי". לכן היה נראה שם שרוח חזקה העמידה את המים כמו חומה [ספר החינוך (מצווה קל"ב)].

ובדומה לכך, זה מה שקרה גם במלחמת השיחרור. היו ניסים וניסי ניסים לעם ישראל, ובעיקר ניכרים הדברים למי שחוקר ובודק את מצבנו הצבאי בתחילת המלחמה לבין מצבנו בסופה (כנ"ל בתחילת פרק ב', בענף 2). אך גם ניסים אלה נעשו פחות או יותר בהסתר. ומכל מקום, מי שיש בו אפילו רק שמץ של אמונה, נפקחות עיניו לראות את מימדי הניסים שקרו אז לעמנו.

ועתה בעזרת השם נחֵל לפרט על חלק מהניסים הרבים שנעשו לעם ישראל.

ענף א: ניסי מלחמת השיחרור

לאחר שבס"ד כתבנו לעיל בגוף הספר (בתחילת פרק ב') תיאור מתומצת של הניסים שבס"ד קרו בקום המדינה, נרחיב פה עוד מעט את תיאור הניסים (המשך לפרק ב' סעיף ג').

בארבע השבועות הראשונים של מלחמת השיחרור (שהחלה מיד בה' באייר תש"ח – יום הכרזת המדינה), הגיעו צבאות ערב להישגים משמעותיים ואף מכריעים ביותר. בדרום – הצבא המצרי הצליח לפרוץ ולהתקדם קדימה עד הכפר איסדוד (כיום – העיר אשדוד ת"ו), והיה במרחק של 32 ק"מ מתל אביב. זרוע נוספת של הצבא המצרי השתלטה על כל השטח ממיגדל (כיום אשקלון) עד חברון ת"ו, ובכך ניתקה לגמרי את ישובי הנגב משאר חלקי הארץ. כמו כן הגיעו המצרים בציר המזרחי, מבאר שבע לכיוון חברון, והגיעו עד קיבוץ רמת רחל הסמוך לירושלים! דהיינו, המצרים הגיעו לנקודות זינוק מצוינות (מבחינתם), ח"ו, לכיבוש ירושלים ותל אביב.

גם הליגיון הירדני, שהיה בפיקודם של קצינים בריטיים רשעים, הגיע להישגים משמעותיים. הם כיתרו את ירושלים מכל עבריה: מצפון השתלטו הירדנים על קבר שמואל הנביא (-נבי סמואל). כמו כן הם כבשו עוד שני ישובים בצפון ירושלים – עטרות ונווה יעקב, שם היו אבידות כבדות של לוחמינו, והירדנים הרסו אותם עד היסוד. גם מדרום השתלטו הירדנים על גוש עציון ת"ו, עשו בו טבח נורא באנשי המקום, והחריבוהו עד היסוד. במזרח ירושלים השתלט הלגיון הירדני על רכס הר הזיתים, והצליח לכבוש את העיר העתיקה. לאחר כניעת הרובע היהודי (בי"ט באייר תש"ח) הושלם המצור על ירושלים גם ממערב, ובכך נסגרה הדרך מתל אביב לירושלים, למרות שדרך זו נפרצה במאמצים גדולים ובאבידות כבדות לפני הכרזת המדינה.

ירושלים היתה במצור נוראי, ללא מזון, מים ותרופות. חמותי שתחי', שהיתה ילדה כבת עשר בזמן המצור בירושלים, מספרת, שבשל המחסור במים, היה השימוש בהם כך: ראשית משתמשים בהם לשתיה. במה שנשאר היו משתמשים לרחיצת הידים והפנים. ממים אלה היו משתמשים לאחר מכן לרחיצת כלי האוכל והכביסה. אם נשארו עוד מים, היו רוחצים מעט את הגוף. ממים אלה היו שוטפים את הריצפה, ומהמים של רחיצת הכלים והרצפה היו משתמשים לניקוי השירותים. כך היו חוסכים במים בירושלים הנצורה!

ירושלים כולה, כולל חלקה המערבי, שבה התגוררו כ-100,000 יהודים, עמדה ליפול כפרי בשל לידי הערבים!

כמו כן הלגיון הירדני התקדם מערבה, כבש את לוד ורמלה, והגיע עד יהוד. בכך הגיעו הירדנים לנקודת זינוק מצוינת (מבחינתם) לכיבוש תל אביב.

גם הצבא העירקי השתלט על כל הרי השומרון, ובכך איים על עפולה, נתניה וחדרה. העירקים הגיעו עד כ-10 ק"מ מחוף הים התיכון. עוד מאמץ קטן, והיו ח"ו מנתקים את כל צפון הארץ מהמרכז והדרום.

גם הסורים השתלטו על כמה מקומות אסטרטגיים, כולל צומת צמח (שבדרום הכינרת) ואיימו לנתק את כל ישובי עמק החולה ואצבע הגליל משאר חלקי הארץ.

הצבא הלבנוני הצליח לפלוש לגליל העליון ולהשתלט על כמה מאחזים חשובים. וכן "צבא ההצלה" של ראש המחבלים קאוקג'י (ימח שמו וזיכרו) הצליח להשתלט על רוב הגליל, כולל העיר נצרת.

לאור מצב זה, החליט הפיקוד העליון של צה"ל, שהוקם במהלך המלחמה, לצאת לשורה של מבצעים התקפיים (ולא נפרטם, כי רבים המה) – אך כולם לא צלחו. לאחר אבדות של מאות רבות של לוחמים, ואלפי פצועים – כל המבצעים נכשלו!!!

מדינת ישראל הצעירה עמדה על סף תבוסה, וממש פירפרה בין חיים ומוות!

בארבע שבועות אלה עמדה להתממש תחזית כל המומחים, שמדינת ישראל ח"ו תושמד מהר, והשאלה אם מדינת ישראל אכן תשרוד, היתה מוחשית מאין כמותה. מסירות הנפש העצומה של לוחמי צה"ל לא הצליחה להכריע את העוצמה האדירה וכמות הנשק שהיתה לערבים.

וברגע מכריע זה התרחש מן השמים הנס הגדול. בורא עולם לא מפקיר את בניו האהובים!!!

מתווך מטעם האו"ם הביא הצעה להפסקת אש למשך 28 יום. מדינת ישראל קיבלה את ההצעה מיד. והערבים – מדוע שיסכימו להפסקת אש, כשהם דוהרים לקראת הניצחון הגדול. הרי בעוד מאמץ קטן הם כובשים את ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, נתניה, חדרה ועפולה. את הנס הזה מסביר הר"ר חגִי בן ארצי בספרו מגילת התקומה והעצמאות (עמ' 109-110): ישנו פסוק בתנ"ך, שיכול להסביר את מה שקרה: נאמר בספר מלכים (סוף פרק כ"א בחלוקה היהודית), שאלישע הנביא התפלל אל ה' שיכה את חיל ארם בסנוורים, ואכן: "ויכם בסנְוֵרים". כך גם בדורנו. ה' אלקי ישראל היכה את החיילות הערבים בסנוורים, ובמקום לחזות בניצחונם הנוכחי, נפלה עליהם אימתה ופחד, וגרמה להם להסכים להפסקת האש, כאילו הם המנוצחים והמובסים.

ובס"ד נספר על נס נוסף שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. בליל י"ט באייר, באחד השבועות הראשונים של המלחמה, התייצב במפקדת חטיבה 7 קצין מיחידת גבעתי, וסיפר שהגיע כרגע בג'יפ מירושלים הנצורה. כל אנשי המפקדה פתחו את עיניהם בתדהמה: כיצד, הרי הדרך חסומה? הסביר להם הקצין, שמצא דרך בין הרי ירושלים, שעוקפת את המחסום מירושלים. כבר למחרת בלילה יצאו לבדוק את הדרך שהתגלתה, היא "דרך בורמה", ומיד לאחר מכן החלו בהכשרת הדרך למשאיות, כשמאז יכלו להעביר (גם לאחר הפסקת האש) מזון, מים ותרופות לירושלים הנצורה.

אלא שדא עקא, אמנם פקחי האו"ם אישרו את המעבר בדרך בורמה בזמן הפסקת האש לגבי העברת אוכל, אך אסור היה להעביר שם תחמושת. ושוב עשה לנו ה' נס בתוך נס. ה' היכה את הגויים בסנוורים. פקחי האו"ם לא גילו, שבאמצע דרך בורמה, מתפצלת דרך זו לשתי דרכים שונות. כך שבדרך אחת – זו שהתגלתה לאו"מניקים – העבירו את הציוד המותר, ובדרך השניה הועברה לירושלים הנצורה כמות נשק גדולה – שדרכה ניצלה ירושלים החדשה מליפול גם היא בידי אויבינו. כמה גדולים רחמי הקדוש ברוך הוא עלינו!

ועוד נס שעשה לנו בורא עולם. כפי שסיפרנו, הצבא המצרי, הכולל טור עצום של טנקים, נגמ"שים, וכוחות רגלים גדולים, פרץ את הדרך לתל אביב. הם הגיעו למרחק של 32 ק"מ מתל אביב, עד גשר "עד הלום". הדרך היתה פתוחה לפניהם. אלא שכוחות צה"ל הצליחו לפוצץ גשר זה, והטור המצרי נעצר. מיד החלו חיילי ההנדסה המצרים לבנות גשר חדש (-גשר "ביילי"), וכך שוב יכלו להמשיך את דרכם לתל אביב, כשחיל האויר המצרי מחפה עליהם מלמעלה, במצב שמטוסיו פעלו בחופשיות בכל המרחב האוירי. למדינת ישראל לא היה אפילו מטוס קרב אחד!

והנה בס"ד התרחש הנס הנוסף. רוסיה כידוע, מאוד מאוד אנטישמית, ונלחמת ביהדות ובישראל מזה מאות בשנים. הדבר התבטא בפוגרומים גדולים ורבים, גירושים (כגון הגירוש הגדול ממוסקבה) ופרעות. אך ה' עשה נס, ורוסיה הרשתה לבת-חסותה, צ'כסלובקיה, למכור בחשאי נשק לישראל. ואכן צ'כסלובקיה מכרה לישראל הרבה נשק קל (-"הרובה הצ'כי" הידוע), אך גם מכרה לישראל, לא פחות ולא יותר... מטוסים! מטוסי קרב! המטוסים הגיעו לישראל מפורקים במטוסי תובלה. ובדיוק באותה שבת שהמצרים התכוננו להמשיך את התקדמותם לכיוון תל-אביב, שבת פרשת "בחוקותי", בה נאמר: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" – בדיוק באותה שבת הושלמה הרכבתם של ארבעת המטוסים הצ'כים. אילו הרכבת המטוסים היתה מתעכבת עוד יום – יומיים – היו המצרים מגיעים כבר לתל אביב. וכך, בשעת דימדומי ערב, המריאו ארבעת המטוסים מבסיסם בתל-נוף, אף לפני שהספיקו לבודקם. זו היתה טיסת הבכורה של טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר. מיד המריאו המטוסים אל הטור המשוריין המצרי הענק, והופעת מטוסי קרב ישראלים גרמה להם לבהלה עצומה. המצרים נפוצו לכל עבר בפחד ואימה, כיוון שלא העלו על דעתם מציאות של מטוסי קרב ישראלים בשמים. באמת שהמטוסים כמעט לא גרמו למצרים נפגעים או נזק, כיוון שתותחיהם לא פעלו כראוי. אך האימה והפחד שאחזו אותם, גרמו לשינוי תוכניתם. במקום להתקדם במלחמתם, הם התחילו להתבצר ולהתחפר, כדי להגן על עצמם מהתקפות נוספות.

לאחר שהתאוששו המצרים מתדהמתם, ולאחר כמה ניסיונות נפל של כוחות חי"ר גדולים של צה"ל לבלום את הצבא המצרי, ניסו המצרים שוב להתקדם לכיוון תל אביב. ומה שוב עצר בעדם במזימתם. שוב – סייעתא דשמיא!

ופה המקום עמנו לספר מעשה שהיה. קצין מצרי בכיר נשבה בס"ד בידינו במבצע "קדש" (-מבצע סיני. בתשי"ז). בתחקיריו סיפר, שבמלחמת השיחרור הוא היה קצין בכוח הפלישה המצרי. במשך הקרבות היו שתי התקפות של צה"ל על הכוח המצרי, והם ראו משהו שהדהים אותם: "גם לאחר שהתגלו החיילים הישראלים, וספגו אש תופת, הם המשיכו להסתער קדימה כמשוגעים ("מג'נונים"). ואז, סיפר המצרי, אמרנו לעצמנו: את המשוגעים הללו אין לנו סיכוי לנצח. ולכן החלטנו להסתפק בהישגים שהשגנו". כך סיפר הקצין המצרי את פשר עצירת הצבא המצרי בפלישתו לתוככי הארץ. כל כך הם כבר היו קרובים לתל אביב, אך משהגיעו לגשר סוכּרִיר (כיום – גשר "עד הלום") שליד אשדוד, נעצרו ולא ניסו להתקדם יותר.

מפה רואים עד כמה מסירות הנפש, הנכונות להקרבה, הדבקות במטרה, והנחישות לרוץ קדימה – כמובן על ידי סיעתא דשמיא גדולה ועצומה – מביאות את הניצחון במלחמה, גם אחר שרשרת תבוסות בקרבות.

באמת שלעם ישראל נעשו עוד ניסים רבים לאינספור במלחמת השיחרור. ולא רק במלחמת השיחרור, אלא בכל מלחמות ישראל. החל מיציאת מצרים, שהמצרים הקדמונים טבעו בים סוף, וזאת לאחר שהקדוש ברוך הוא הינחית עליהם את עשרת המכות. ובהמשך בכל מלחמות ישראל, כמלחמות יהושע בגויי הארץ ("שמש בגבעון דום"), במלחמות ישראל נגד סיסרא בנחל קישון, שמשון עם הפלישתים, דוד נגד גולית ושאר הפלישתים. המשך במלחמות המכבים, ואף במלחמת ששת הימים, וכך ממשיכים אנו את מורשת הקרב שלהם, כדי לקיים את מצוות ה' לגרש את כל הגויים מהארץ, להתיישב בארץ הקודש, ולקיים בה את מצוות ה'.

אלא שאם נמשיך לכתוב על ניסי מלחמת השיחרור, ומה שקרה לפניה ולאחריה, הנייר יגמר, וסיפור הניסים לא יכלה. לכן אנו עוצרים פה. ובפרט שמטרת קונטרס זה הינה בס"ד ללמד את הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, ורק כדי להסביר מדוע עלינו להודות ולשבח את בורא עולם שנתן לנו מתנה כה גדולה – מדינה יהודית לאחר כאלפיים שנה – לכן בס"ד פרטנו מעט את מאורעות המלחמה.

ענף ב: ניסי קיבוץ הגלויות

ובכל אופן, כיוון שנגענו בענין הניסים שעשה ה' לנו החל מיציאת מצרים ועד היום, בס"ד נוסיף מעט גם על הנס הגדול של קיבוץ הגלויות – דבר שכבר חזו וניבאו לנו נביאינו לפני אלפי שנים.

הקשר של עם ישראל אל הארץ הקדושה נשמר במשך כאלפיים שנה. במשך מאות השנים של השילטון הרומאי בארץ, נהרגו מליוני יהודים בארץ ובתפוצות. מאות אלפים הוגלו מארץ ישראל, ונמכרו כעבדים. עם ישראל יצא לגלות ארוכה, אבל את מולדתו לא שכח. בתפילות, בברכות – תמיד אנו מזכירים את ארץ ישראל ואת ירושלים. בכל אירוע, הן שמח, כשבע ברכות ובחתונה, והן עצוב, כניחום אבלים, מזכירים את ירושלים.

ואכן במשך שנים רבות אלה עלו יהודים לארץ הקדושה, אך היו אלה מעטים, אשר לעיתים נאלצו גם הם לעוזבה בשל הצרות שעשו הרומאים, הצלבנים, הממלוכים, ושאר רשעי הגויים, ימח שמם וזיכרם.

לאחר גירוש יהודי ספרד (שאני מצאצאיהם), לפני כחמש מאות שנה (בשנת רנ"ב), גברה העליה לארץ. כמה גדולי עולם, כמרן רבי יוסף קארו זצ"ל, וגדולי המקובלים, כרבנו יצחק לוריא (-האר"י) זצ"ל, באו לארץ ממקומות שונים. במשך השנים שלאחר מכן החלו להגיע קבוצות קבוצות של משפחות יהודיות, כחבורה גדולה של תלמידי הבעל שם טוב (-הבעש"ט), בראשות רבי מנחם מנדל זצ"ל מהעיר ויטבסק. נקודת מפנה גדולה מאוד היתה עם תחילת עליית תלמידי רבנו הגר"א ("הגאון מוילנא", שחי בשנים ת"פ-תקנ"ח). רבנו הגר"א החדיר בתלמידיו את התפיסה, שהשלב הראשון של הגאולה יבוא ב"איתערותא דלתתא", והיינו בהתעוררות אנושית, בדרך הטבע. עשיה זו כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: הראשון – עליה לארץ וקיבוץ גלויות. השני – ישוב ארץ הקודש, קניית אדמות, בניית בתים ועבודת האדמה. המרכיב השלישי – בנין ירושלים עיר הקודש, והפיכתה למרכז הרוחני, הדתי, ואף החומרי של עם ישראל, כשבסופו של דבר, כמובן שבנין בית המקדש והעבודה בו, היא גולת הכותרת.

קבוצות קבוצות החלו תלמידי הגר"א לעלות לארץ, כשבראשם רבי מנחם מנדל משקלוב, לאחר מכן עלו רבי סעדיה משקלוב, לאחר מכן רבי ישראל משקלוב (מחבר ספר פאת השולחן), רבי הלל ריבלין, ועוד.

תלמידי הגר"א לא הסתפקו בהתיישבות בערים הקיימות, אלא הם הובילו אף את המפעל הגדול של היציאה מתוך החומות של ירושלים העתיקה, בניית שכונות חדשות, כשכונת "נחלת שבעה", ועוד (ואגב, אבי סבה של אשתי, ר' מתיתיהו עלבע זצ"ל, היה התינוק הראשון שנולד בירושלים שמחוץ לחומות. ומהצד השני של משפחתה, אשתי הינה דור תשיעי בארץ. ברוך ה'! ואכן אשתי ממשפחת הגר"א זצ"ל). במהלך השנים, מעליית תלמידי הגר"א עד שנת תרמ"ב, עלו לארץ רק כמה אלפי יהודים, ואילו מליוני יהודים עדיין נשארו באירופה.

את הדחיפה הגדולה יותר לעליית יהודי התפוצות גרמה האנטישמיות שהתפשטה מאוד באירופה. דבר זה גרם להגירה גדולה של יהודים לאמריקה, אך מאידך היו רבים שהעדיפו לא ללכת מגולה לגולה אלא קבעו: "הפעם חוזרים הביתה, לארץ ישראל"! וכך נוצרו עשרות אגודות של צעירים יהודים שנקראו "חובבי ציון" [שבהם גם היתה קבוצת ה"בילויים" ("בית יעקב לכו ונלכה" – באור ה'!!!). אמנם הבילויים לא הקימו הרבה ישובים, אלא רק מושבה אחת – גדרה (כ"כ חגי בן-ארצי, הי"ו, במגילת התקומה והעצמאות. עמ' 33)]. תנועת "חובבי ציון" שבמשך הזמן הפכה ל"חיבת ציון", שמה לעצמה שתי מטרות: עליה לארץ ישראל, והקמת ישובים חקלאיים. כך עלו ארצה אלפים רבים של יהודים, והוקמו 18 מושבות חקלאיות: ראשון לציון, רחובות ועוד – ביהודה. בשרון – פתח תקוה, חדרה, זכרון יעקב, ועוד. בהרי ירושלים – מוצא והר-טוב, ועוד מושבות רבות. בתרס"ט הוקמה העיר תל אביב, וכך גדל הישוב והתפתח, עד שבקום המדינה מנה הישוב היהודי בארץ כ-650,000 נפש.

אך מה שקרה לאחר קום המדינה עולה על כל דמיון. במשך שלוש השנים הראשונות למדינת ישראל, עלו לארץ כ-700,000 יהודים, מחציתם מאירופה, ומחציתם מארצות ערב – מצפון אפריקה, מצרים, סוריה ולבנון, ארצות הבלקן, תימן, ושאר ארצות ערב.

קשה לתאר את הגבורה, האחווה והמסירות שהתגלו בקליטת העליה בשנים הראשונות למדינה. הישוב היהודי יצא ממלחמה נוראה, שבה נהרגו כ-6,000 הרוגים ונפצעו אלפים רבים. קופת המדינה התרוקנה במלחמה, אך מדינת ישראל פתחה את שעריה לכל יהודי שרצה להגיע הביתה. איזו אחווה!

החוק הראשון שקיבלה הכנסת היה "חוק השבות" – קבלת כל יהודי באשר הוא – כאזרח של המדינה!

תהליך גדול של חילופי אוכלוסיה נעשה אז. כ-700,000 ערבים ברחו מהמדינה בזמן המלחמה ובעקבותיה (בס"ד, כן ירבו ויברחו כולם!). מאות כפרים ערביים ננטשו. העולים היהודים הרבים שעלו לארץ, התגוררו במחנות מעבר, במעברות, בפחונים, אוהלים וצריפים עלובים, עד שהועברו לישובי קבע. עין בעין ראינו את התגשמות הנבואה: "ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך", ואת הנבואה "שאי סביב עיניך וראי, כולם ניקבצו באו לך. בניך מרחוק יבואו, ובנותיך על צד תאמנה", ועוד נבואות רבות.

ויהי רצון מלפני הבורא יתברך, שנוריש את כל הגויים ואת כל הגויות מארצנו, שנזכה שכל עם ישראל יעלו לארץ הקודש, ויתיישבו בה. נבנה את בית המקדש, ונעבוד בו. ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו. אמן!!!