מקראי קודש

אודות בית

פרק ז: הלכות מצות תקיעת שופר וברכותיה

א. חייב כל איש מישראל לשמוע קול תרועת שופר בראש השנה (מלבד הפטורים שנבאר בס"ד לקמן בפרק י'). מן התורה חייבים זאת ביום הראשון, וחכמינו זכרונם לברכה חייבו זאת גם ביום השני.


צריך התוקע לתקוע כשהוא עומד, ונהגו שיעמוד על התיבה שקוראים בה את קריאת התורה. בתקיעות שלפני תפילת מוסף רשאי הציבור לשבת (ולכן הן נקראות תקיעות דמיושב), ויש שנהגו לעמוד בעת ברכת השופר ויושבים לאחר הברכה. והאשכנזים נהגו לעמוד גם בעת הברכות והתקיעות שלפני מוסף, ומכל מקום בעת התקיעות שבחזרת המוסף גם על הספרדים לעמוד. וכן יחיד שנאנס מלבוא לבית הכנסת ובא התוקע להוציאו ידי חובה, יעמוד השומע בעת התקיעות.


א1. צריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה את כל השומעים את התקיעות, וצריכים השומעים לכוון לצאת ידי חובה. ביום הראשון לכתחילה יכוונו לצאת ידי חובת המצווה מהתורה, וביום השני ידי חובת המצווה מדרבנן. ואם לא כיוונו זאת, ראה את דינם במקורות.


ועוד צריכים השומעים לכתחילה לכוון ולעקוב אחר התוקע, איזו תקיעה תוקעים, או לפחות לשים לב לכל קול וקול מהשופר. ואם לא עשה כן, אלא הרהר על דברים אחרים ("חלם") בעת התקיעות או בחלק מהן, ראה גם כן את דינו במקורות.


ב. נהגו רבים לומר "לשם יחוד" לפני התקיעות. לאחר מכן יאחוז התוקע בידו הימנית את השופר כשהוא מכוסה. לפני שמתחילים לתקוע טוב לדפוק על השולחן שבתיבה לסימן שמתחיל לתקוע, ויברך "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר".


ג. מי שבמקום לברך את ברכת "לשמוע קול שופר" טעה ובירך "לתקוע בשופר" או "על תקיעת שופר" יצא ידי חובה.


ד. לפני תקיעת השופר יש לברך גם את ברכת "שהחיינו". הספרדים מברכים את ברכת "שהחיינו" על תקיעת השופר רק ביום הראשון, ואילו האשכנזים מברכים "שהחיינו" גם על תקיעות היום השני. ואם חל יום טוב ראשון של ראש השנה בשבת מברכים כולם את ברכת "שהחיינו" על התקיעות רק ביום השני (שהרי ביום הראשון לא תוקעים במקרה זה).


ה. ספרדי התוקע לאשכנזים לא יברך ביום השני "שהחיינו" (כשכבר תקעו וברכו זאת ביום הראשון) אלא יברך זאת אשכנזי מאנשי מהקהל.


ו. מי שנאנס ולא בא לבית הכנסת, אזי כשהתוקע שכבר שמע את התקיעות בא לתקוע לו, למנהג הספרדים יברך השומע את הברכות. ואם אין השומע יודע לברך, יברך לו התוקע. ולמנהג האשכנזים התוקע מברך בכל מקרה.


ז. התוקע לנשים שיצא כבר ידי חובה בעצמו. אם תוקע הוא לנשים ספרדיות, לא יברך הוא להן וכן הן לא תברכנה, אלא יתקע להן בלי ברכה. ואם תוקע לנשים אשכנזיות תברכנה הן לעצמן, וכן המנהג.


ח. תוקע לרבים שהוצרך לתקוע גם לחולה, עדיף שיתקע לרבים לפני שיתקע לחולה. ויש אומרים שיוכל להקדים ולתקוע קודם לחולה אם יכוון בפירוש שאינו יוצא ידי חובה בתקיעות אלה. וכן נהגו הספרדים. והאשכנזים מתירים להקדים לתקוע לחולה ללא תנאי, אלא שסוברים הם שאם התוקע יצא כבר ידי חובה, או שמתכוון הוא שלא לצאת, אזי יותר טוב שהשומע יברך.


ט. יש מתירים לתקוע בשעת הדחק בשופר לשם מצוה בלי ברכה במקום מטונף (כגון פעיל צדיק, הפועל למען חיזוק ההתיישבות היהודית ביהודה, בנימין והשומרון, שנחבש על ידי רשעים בבית כלא בתא המטונף מצואה), ויש אוסרים. אך אם באמצע התקיעות נעשה ריח רע של הפחה, מותר להמשיך לתקוע אף אם התוקע הפיח בעצמו, וזאת גם לדעת האוסרים הנ"ל.


י. המסופק אם שמע קול שופר בראש השנה, ביום הראשון חייב הוא לשמוע שוב אך לא יברך על כך, וביום השני אינו חייב שוב לחזור ולשמוע.


יא. מי שבא לבית הכנסת לאחר שכבר בירך התוקע על השופר, ושמע את כל התקיעות, יצא ידי חובה. ויש מתירים לו לברך את הברכות בעצמו במיקרים מסוימים (כמבואר במקורות).


יב. אסור לתוקע ולשומעים להפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעות. ואם התוקע או השומע הפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעות, צריך הוא לחזור ולברך, אלא אם כן הפסיק לצורך התקיעות, שאז אינו חוזר ומברך. וכן הציבור לא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות התוקע.


יג. יש שנהגו להקריא לתוקע את סדר התקיעות. ומכל מקום אין להקריא לו כלל בתפילת הלחש במוסף, וטוב שלא להקריא לו גם בתקיעה הראשונה בתקיעות דמיושב (היינו שלפני מוסף) במקום שאין מנהג להקריא זאת.


יד. לא רק בין הברכות לתקיעות, אלא גם בשעת התקיעות אסור לדבר. ואם דיבר, צריך לשמוע שוב את אותו הסדר (היינו את אותו תשר"ת, או אותו תש"ת, או אותו תר"ת) מתחילתו, אך לא יברך שוב (וראה עוד לקמן בפרק י"ב סעיף ט"ו). ולכן אין להביא לבית הכנסת ילדים קטנים העלולים להפריע לקהל לשמוע את התקיעות. ואם הם גדולים דיים כך שאינם מפריעים, מצוה להביאם.


טו. התחיל התוקע לתקוע ולא יכל להשלים את תקיעתו, ישלימנה אדם אחר מבלי לברך שוב. ואם התוקע השני עדיין לא יצא ידי חובה ואף לא שמע את הברכות סמוך לתקיעתו וכיוון לצאת בהן ידי חובה, יברך שוב לעצמו בלחש.


טז. אם התחילו לתקוע בשופר אחד והחליפוהו והביאו לו שופר אחר, האשכנזים לא יברכו שוב אלא ימשיכו לתקוע ממקום שפסק, ויסמכו על הברכות הראשונות. והספרדים פוסקים שאם החליף את השופר בגלל שלא הצליח להמשיך ולתקוע בו, או בגלל שלפתע נפסל השופר, לא יברך. אך אם החליפו את השופר בגלל שהתברר שהיה פסול מתחילה, יש מהם הסוברים שיברך שוב, יש מהם הסוברים שלא יברך שוב, ויש מהם הסוברים שבכל מקרה שמחליפים את השופר (גם כשלא הצליח להמשיך לתקוע, וגם כשלפתע נפסל השופר, או שהיה פסול מתחילה) יש לברך רק אם השופר החדש לא היה לפני התוקע בעת הברכה הראשונה, וכן בתנאי שדעתו של התוקע בעת הברכה לא היתה על השופר החדש.


יז. אם החליפו את השופר בין הברכות לתקיעות, בין אם החליפוהו בגלל שאינו מצליח לתקוע בו, בין אם בגלל שעתה נעשה פסול, ובין אם בגלל שעתה התברר שהיה השופר פסול מתחילה, האשכנזים יברכו שוב, ואילו הספרדים, יש מהם הסוברים שלא יברך במקרה זה כלל. ויש מהם הסוברים שלא יברכו אלא אם כן השופר החדש לא היה כלל לפני התוקע בעת הברכה הראשונה, וכן בתנאי שדעתו של התוקע בעת הברכה לא היתה על השופר החדש. ומכל מקום גם במקרים שיש לברך לא יברכו שוב אלא רק את ברכת "לשמוע קול שופר", אך לא יברך את ברכת "שהחיינו".


יח. יש מתירים לומר וידוי בלחש בין סדרי התקיעות, כלומר בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת. ואמנם יש מחמירים בדבר ואוסרים מכל וכל לומר הוידוי. ולדעתם אפילו בלחש אסור לעשות כן, ורק בהרהור מותר הדבר. (ולגבי אמירת "אשר יצר" בין סדרי התקיעות, ראה כאן במקורות).


יט. מותר לשליח ציבור המתפלל מתוך מחזור, לתקוע אף את התקיעות דמעומד (היינו אותן שבמוסף) בלחש ובחזרה, ואפילו שיש שם תוקע אחר.


כ. טוב שהתוקע יתקע בצד ימין של פיו.


כא. ראוי לחזר שיהא התוקע איש צדיק והגון, ובלבד שלא תהיה מחלוקת בשל כך. וכן צריך שילמד את הלכות התקיעות כדי שידע אותן על בוריין וידע לכוון להוציא את הציבור בתקיעתו.


כב. על התוקע לכוון לפני הברכות שהוא מוציא ידי חובה בברכות ובתקיעות את כל מי ששומע זאת ממנו. ועדיף שיאמר זאת בפיו.


כג. לגבי אכילה לפני התקיעות ישנן כמה דעות בפוסקים. יש אוסרים לגמרי לאכול מעלות השחר עד שמיעת התקיעות. יש אומרים שמי שאינו יכול להמנע מלאכול עד סוף תפילת מוסף, וזקוק הוא לאכילה לשם כוונה בתפילת מוסף, שיקדש לאחר קריאת התורה ויאכל אז מזונות עד שיעור כביצה (חמישים וששה סמ"ק). ויש מתירים זאת עד שיעור של שלוש ביצים (ויש מתירים לאכול פירות אף ללא הגבלה).


כד. מי ששמע את התקיעות לאחר עמוד השחר, ואחר כך התפלל, מותר לו לאכול לאחר התפילה והקידוש אפילו שלא שמע את התקיעות שוב לאחר הנץ החמה, ובתנאי שבעת ששמע את התקיעות התכוון לצאת ידי חובה.


כה. נהגו שהרב דורש בין קריאת התורה לתקיעות כדי לעורר את העם לתשובה, ומנהג יפה הוא.


הערות

[1]א. מה שכתבנו שכל איש מישראל חייב בשמיעת קול שופר, הוא עפי"ד הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר ה"א). ועיי"ש ברמב"ם, ולקמן בקונטרס זה (פרק י') שיש הפטורים מכך.


ומה שכתבנו שמדאו' חייבים בכך ביום הראשון דרה"ש, זאת עפ"י הכתוב בכמה דוכתי (ראה למשל ויקרא פרק כ"ג פס' כ"ד, במדבר פרק כ"ט פס' א'). וכ"כ הרמב"ם (ריש הל' שופר ה"א).


ומה שכתבנו שחכמינו ז"ל תקנו זאת גם ביום שני דרה"ש, ג"ז עפי"ד הרמב"ם (פ"ב משופר ה"י). וכמבואר לקמן (בפרק י' הערה ב').


ומה שכתבנו דהתוקע צריך לעמוד, כ"כ מרן (בסימן תקפ"ה סעיף א'), עפ"י מש"כ הגמי"י בשם הסמ"ק דכתיב גבי התקיעות "יום תרועה יהיה לכם", וילפינן מ"לכם" דעומר שצריך לעמוד, ועומר עצמו למדו זאת ממ"ש "מהחל חרמש בקמה", ודרשו אל תקרי בקמה אלא בקומה. והב"ד הטור (סי' תקפ"ה). והכס"מ (בהל' תמידין ומוספין) כתב בשם הר"י בן גיאת שקימה זו קבלה מפי רבותינו, ואסמכוה אקרא. והב"ד הברכ"י (סימן תקפ"ה), וכתב דהכי איתא בפסיקתא (פר' "לך לך" ופר' "אמור"). וכתב הברכ"י (בסי' ח') שכל מצוה שנא' בה "לכם" למדו לגביה קימה מהעומר, עיי"ש.


וכתב היא"פ על המ"א (סק"א) שלפי"ז צ"ל שגם הברכה צריכה להיות במעומד, וכ"כ גם בספרו מטה אפרים, וכ"כ שו"ע הגר"ז, וכ"כ המ"ב (סימן תקפ"ה סק"א, והוסיף שכן בכל ברכות המצוות. וכ"כ בסימן ח' סק"א. והגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ: לא בברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור. עכ"ל). וכתב מחה"ש (ריש סימן תר"ץ) שכיון ששומע כעונה הרי שגם השומע את הברכה ויוצא בה י"ח צריך לעמוד. ור' בא"ח (פר' נצבים סקט"ו) שכתב שעמידה בשעת הברכה תלויה במנהג.


ולגבי עצם התקיעה, כתבו האחרונים שאם תקע במיושב יצא י"ח שהרי שופר למדו מעומר, ועומר גופא בדיעבד יצא [כ"כ מ"א, א"ר, פר"ח, ברכ"י, שו"ע הגר"ז, ח"א, מט"א, מ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ה)]. ומ"מ כתבו שלכתחילה יעמוד, ולא ישען על דבר שאילו ינטל אותו דבר יפול הנשען (מ"ב שם וכה"ח סק"ד בשם האחרונים).


מה שכתבנו שיעמוד על התיבה שקורין בה את קריה"ת, כ"כ הרמ"א (בסימן תקפ"ה סעיף א'). ונתן הלבוש טעם לדבר שזה מפני כבוד הציבור. והיפ"ל (ח"ב סק"ב) כתב הטעם כדי לזכור שבשופר ניתנה התורה לישראל, שנא' "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" וגו'. והמ"ב (סק"ג) כתב הטעם כדי שזכות התורה תגן עלינו לעלות זכרוננו לפניו יתברך לטובה, ור' כה"ח (סק"ח) שכתב עוד טעמים.


ואגב, כתבנו בהלכות בלשון "תיבה" ולא כתבנו בימה. אך אה"נ, זו אותה כוונה, דהאשכנזים קורין לה בימה, והספרדים קורין לה תיבה. ואע"ג שבמשנה בתענית (פ"ב מ"א) מובא שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר, אך שם הכוונה לארוה"ק. וע"ע במשנה רה"ש (דל"ב,ב'), בגמ' ברכות (דל"ד,א'), תוס' שבת (דל"ב, א', ד"ה "על") וכה"ח (סי' תר"ס סק"א).


[2]ב. מה שכתבנו שהציבור רשאי לשבת בתקיעות שלפני מוסף, כתב הרדב"ז (בח"א סימן כ"ה) שאמנם גמרינן "לכם" דתקיעות מ"לכם" דעומר דבעינן קימה, אך מ"מ כיון דתקיעות דמוסף הן העיקר א"צ לעמוד אלא בהן, ולכן קרינן להן תקיעות דמעומד. אבל של מיושב אינן אלא לערבב השטן, והצריכו לתוקע לעמוד משום כבוד הציבור. וכ"כ המו"ק, הא"ר, מט"י, מחב"ר, וערך השולחן. והמ"ב (סי' תקפ"ה סק"ב) כתב שלא הטריחו לציבור לעמוד בתקיעות דמיושב משום כבוד הציבור. וכן כתב שם את טעמו של הרדב"ז שעתיד לשמוע בעמידה תקיעות דמעומד. ובאמת שדבר זה שנוי במחלוקת. שאמנם הרדב"ז כתב דתקיעות דמעומד עיקר, וכ"כ רש"י, וכמו שהביא בשמו הרוקח (ס"ס ר"ה), וכ"כ בלבוש ובפרישה ובעוד פוסקים. אך הריטב"א במס' רה"ש (דף ט"ז) כתב דתקיעות דמיושב עיקר, וכ"כ רבי ישעיהו האחרון, וכ"כ המאירי ברה"ש שם. והב"ד כה"ח (סימן תקפ"ה סק"ב). ולשאלתי ענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שבאמת איננו יודעים אילו תקיעות הן הן העיקריות, וצריך לכוון תמיד שמה שאנו עושים זה על דעת מה שתקנו חכמים. ומ"מ הגר"מ אליהו נטה יותר לומר שהתקיעות העיקריות הן תקיעות דמעומד. עכת"ד. ולעניננו: נראה שרוב הפוסקים תלו את היתר הישיבה בתקיעות דמיושב בגלל שעתידים לעמוד בתקיעות דמעומד שהן העיקר, ולא אמרו שאפי' שאפשר לומר שתקיעות דמיושב עיקר, מ"מ כיון שעתיד ממילא לעמוד בתקיעות דמוסף, מותר לשבת בתקיעות שלפני מוסף.


ומה שכתבנו שיש שנהגו לעמוד בעת הברכות ויושבים בעת התקיעות דמיושב, כך שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שיש נוהגים. עכת"ד. וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים הל' רה"ש), וכן ראיתי בעצמי בכמה בתי כנסת ספרדים פעיה"ק ירושת"ו. והגר"מ אליהו הוסיף, שלמרות שיש כמה מנהגים בענין העמידה בעת הברכות, מ"מ טוב לעמוד. עכת"ד.


ואת מנהג האשכנזים לעמוד גם בתקיעות דמיושב כתב המ"ב (סימן תקפ"ה סק"ב), וכתב שאעפ"כ הן נקראות תקיעות דמיושב משום דרשות לשבת בהן. עכ"ד. וכן עינינו רואות היום שכן נוהגים האשכנזים פה באה"ק.


ומה שכתבנו שגם על הספרדים לעמוד בתקיעות שבחזרת הש"ץ, זאת עפ"י מש"כ לעיל מדברי הרדב"ז, וכן המנהג. ומ"מ בתקיעות שלאחר חזרת הש"ץ במוסף אין חובה לעמוד (ילקו"י מועדים עמ' נ"ג ס"ב).


ומה שכתבנו שכ"ה אף גבי יחיד שתוקעים עבורו, כ"כ בסידור עמודי שמים, וכ"כ בפת"ע, והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ה סק"ה), וכ"כ המ"ב (סק"ב) בשם האחרונים. והוסיפו שמ"מ התוקע יכול לתקוע בישיבה. עכ"ד. ומ"מ נראה שאף עמידת השומע אינה לעיכובא.


[3]ג.


ענף 1: הצורך להתכוון לצאת ידי חובת מצות התקיעות.


מה שכתבנו שצריך התוקע להתכוון להוציא והשומע להתכוון לצאת, הוא עפ"י מסקנת הגמ' ברה"ש, כרבי יוסי בברייתא רה"ש (בדכ"ט,א'). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ט ס"ח) גבי תקיעת שופר. וכ"כ (בסי' תר"צ סי"ד) גבי קריאת המגילה. וכ"כ (בסי' ס' ס"ד) גבי כל המצוות בעלמא [וכדלקמן (בפ"י סעיף ז')]. ואע"ג שיש מהראשו' (התוס' ורבינו יונה ועוד) שפסקו שמצוות א"צ כוונה (וכמש"כ מרן שם בסי' ס'), ודה"ה בין גבי מצוות שעושה בעצמו ובין אם שומע מאחר, כתקיעת שופר [כבה"ל (סי' ס' ס"ד ד"ה "י"א שאין")], מ"מ פסק מרן שם כמ"ד (בה"ג והרא"ש וסיעתם) שמצוות צריכות כוונה.


ומה שכתבנו שביו"ט הראשון יכוון לכתחי' לצאת י"ח מ"ע דאו', וביו"ט השני לכתחילה יכוון לצאת י"ח מ"ע דרבנן, הוא כפי שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה א'). וממילא מבואר שלכתחי' יש לכוון במ"ע דאו' שיוצא י"ח מדאו'. שכן מוכח מכה"ח (סי' תקפ"ט סקמ"ד). אמנם ממשמעות הפוס' שכתבו שמי שכיוון לצאת י"ח המצווה כפי שצריך יצא בכך י"ח, הרי שאע"פ שלא כיוון בהדיא לצאת י"ח מדאו', מ"מ בגלל שהתכוון בסתמא לצאת י"ח כפי שצריך, ואז אפילו אם המצווה הינה מדאו' הריהו יוצא מדאו' [ר' מ"ב (סי' ס' סק"ז בכוונה השניה. וכן בסק"ח). וע"ע במקראי קודש פורים (נספח כ"ז. תשו' הגרד"ל שליט"א, תשו' א')].


ולגבי בדיעבד, אם לא כיוון לצאת י"ח המצווה, הרי שלגבי היו"ט הראשון שחיוב שמיעת התקיעה הינו מדאו', הרי מבואר בשו"ע (בסי' ס' ס"ד. וע"ע בסי' תקפ"ט ססע"י ח') שלא יצא י"ח. ולגבי היו"ט השני שחיוב שמיעת התקיעות הינו מדרבנן הרי שזו מחלו' אי בדיעבד יי"ח כשלא כיוון לצאת י"ח. שלד' השו"ע (בסי' ס' שם) והגר"א [בסי' תפ"ט. וכמובא במ"ב (סי' ס' סק"י)] אף במצוות דרבנן הכוונה מעכבת. ואילו לרדב"ז [שהביאו המ"א והמ"ב (שם)] במצוות דרבנן אין הכוונה מעכבת, וראה עוד לקמן (בפרק י' הערה ח') בדברי הגר"א נבנצל שליט"א.


אלא שכתבו הפוס' שישנם כמה חילוקים בהא:


מי שבא לביהכ"נ ברה"ש לצאת י"ח עם הציבור, אזי אע"ג שבשעה ששמע התקיעות לא כיוון לבו אלא בסתמא, ה"ז יצא, אפי' למ"ד שמצוות צריכות כוונה. אבל אם בא לביהכ"נ בסתמא (ללא כוונה לצאת י"ח עם כל מה שהציבור יוצאים ידי חובה), הרי שאז אכן לא יצא י"ח [הרדב"ז (ח"א סי' ק"ס). כנה"ג. מ"א (סי' תקפ"ט סק"ד). א"ר. שו"ע הגר"ז. מט"א. מ"ב (סי' תקפ"ט סקט"ז) וכה"ח (סקמ"ד)]. והוסיף כה"ח (שם), שאם בא לביהכ"נ ע"מ להתפלל, ה"ז כבא בסתמא דמי, אא"כ התכוון שבא להתפלל וגם לצאת י"ח שופר עם הציבור. ומיהו לכתחי' ודאי שאפי' אם כשבא לביהכ"נ התכוון לצאת י"ח תקיעת שופר, מ"מ יש לחזור ולכוון כששומע התקיעות, כדי לקיים מ"ע דאו' ככתוב "יום תרועה יהיה לכם". עכ"ד.


ולגבי היו"ט השני, אם לא כיוון כלל לצאת י"ח מצוות תקיעת שופר, ורק שמע בלי כוונה לצאת י"ח המצווה, ה"ז מחלו', כנ"ל, אי במצוות דרבנן הכוונה הינה לעיכובא. ור' לקמן (פ"י הערה ח' בדברי הגרא"נ שליט"א, ולקמן בפי"א סכ"ב).


ולגבי מי שהיה מהלך בדרך, או ישב בביתו, ושמע התקיעות, יי"ח אם התכוון לצאת י"ח. ואם היה מהלך בדרך ועצר כשנשמעו התקיעות, נחלקו האחרו' אם יי"ח אף כשזוכר שלא כיוון לצאת. ר' כה"ח (סי' תקפ"ט סקמ"ו).


מי ששמע התקיעות ואח"כ הסתפק אי כיוון לצאת י"ח, צריך לתקוע לו בשנית [גר"ז. כה"ח (שם סקמ"ז)]. ונלע"ד בס"ד שביו"ט השני אין חובה לתקוע לו שוב, דהוי מדרבנן. ומ"מ גם אז לכתחי' טוב שישמע שוב התקיעות.


וע"ע בענינים אלה לקמן (בפ"י ס"ז ופי"א סכ"ב). וקיצרנו.


[4]ג.


ענף 2: המשך ענין הכוונה בשמיעת התקיעות.


ובאשר למה שכתבנו בהלכות גבי אופן כוונה אחר, והוא שלכתחי' יעקוב אחר קריאת המקריא לתוקע לידע איזה סוג תקיעה הוא שומע (או עומד לשמוע), האם תקיעה, שברים או תרועה. ובפרט מדובר הדבר גבי אותם שאין מי שמקריא לתוקע מה לתקוע (כספרדים). שכן מפורש הדבר בלבושי שרד ע"ד המ"א (סי' תר"צ סקט"ו), שיש להאזין לכל תיבה בקריהמ"ג, ולא לחשוב מחשבות אחרות כלל (וכדלקמן בהמשך הערה זו). וכן מבואר ביסוש"ה (בשער י"א פ"ג), שראוי לאדם שיעיין בפנים במחזור (בתיבות תקיעה, שברים תרועה וכו', לפי סדר התקיעות), וזה תועלת גדול שלא יפנה מחשבתו ח"ו למחשבה אחרת. והוסיף: וכל תקיעה ותקיעה שישמע מהתוקע יחשוב במחשבתו בשמחה עצומה: אני מקיים בשמיעת תקיעה זו מ"ע שציווני בוראי יתברך שמו, וכוונתי לתת לו יתברך שמו נחת רוח בזה. עכ"ל.


והיינו שלכתחילה יעקוב במחזור על סדר התקיעות כדי שיהא מרוכז בשמיעת התקיעות.


ואגב, מדברי הרב השואל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תס"ז) על אותו חכם שבעת קריאת המגילה היה אוחז מגילה בידו ומקשיב לקריאת הקורא, ג"כ נראה קצת שכן עדיף לנהוג גם בשאר המצוות, שנוסף על שמיעתו באוזניו (כגון קריה"ת בשבת ובבו"ה), הרי שעדיף גם לעקוב אחר הקריאה בעיניו כדי להתרכז יותר. והטעם פשוט, דהיכן שהעיניים רואות שם השכל נמצא. ואם לא יסתכל במחזור ויעקוב אחר התקיעות (או קריה"ת בביכ"נ) הרי שיסיח דעתו על מה שעיניו רואות ונמצא שהוא פה אך מחשבותיו במקום אחר (לא בתקיעות או בקריה"ת אלא במה שרואה דרך החלון וכדו').


אמנם מאידך מצינו אזהרה לגבי אותם היודעים לכוון עד"ה, שיקפידו שבעת תקיעת השופר לא ישקיעו את כל מחשבותיהם בכוונות וסודות התקיעות וכדו', דבשל כך עלולים להסיח דעתם לגמרי משמיעת הקול היוצא מהשופר. אלא יכוונו גם לקול השופר, או שיכוונו הסודות לפני התקיעות או אחריהן [פסתש"ו (סי' תקפ"ט הערה 28)]. וכבר מצינו שאחד מהגדולים, אחר שלמד סתרי קבלה היה בכל זאת מתפלל כתינוק בן יומו (והיינו ללא כוונות אלא פשט המילים) שכ"כ הרש"ל בתשובותיו (סי' צ"ח). וכ"כ המ"א והמגן גיבורים, שאל יכוון אדם בשמות ויחודים אלא רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב, אם לא מי שהוא בא בסוד ה' ויודע לכוון ביה בלבא ורעותא ודחילו, דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה. וכ"כ המ"א בשם הזוה"ק. ואף גבי מש"כ מרן בשו"ע (רס"י צ"ח), כבר כ' הפנ"י שכל אלה הכוונות הכתובות בשו"ע אי אפשר לכוונן בשעת התפילה אלא יכוונן רק קודם התפילה. ובעת התפילה יכוון רק פירושי המילים [הביא כל זאת המ"ב (סי' צ"ח סק"א)]. ושמעתי גם מבן דורנו שניסה לכוון את כוונות רבנו האריז"ל בתפילות, ונוכח לדעת שבשל כך אינו מכוון את הכוונות של פשט המילים. והיינו שכ"ש בדורותינו שאנו ננסים לעומת דורות קודמים בשל חלישות שכלנו, וגם בשל התגברות כוחות הטומאה לקראת סיום הגלות, שקשה מאוד לכוון גם את פשט התפילה וגם את עומק הסודות. ולוואי ונזכה לכוון את הפשט כמו שצריך. וכן שבס"ד נזכה לקיים את דברי מרן בשו"ע (בסי' ה') גבי כוונת שמות ה' (אדון הכל, היה הווה ויהיה, וכדו'). ושמעתי בעבר מרב גדול מאוד, שאמר לי שבדורותינו קשה מאוד לכוון זאת [ואגב, ישנה מחלו' בין הגר"מ אליהו זצ"ל לאדמו"ר האחרון מחב"ד, הגרמ"מ שניאורסון זצ"ל, גבי מש"כ בשו"ע לכוון בשמות ה', האם הכוונה דווקא בברכות, כלשונו המדויקת של השו"ע שם (זו ד' הגרמ"א זצ"ל), או שהכוונה לכוון בכל פעם שמזכירים את שם ה', שכן מצד הסברא מנ"מ בין ש"ש שאומרים בברכות (כשמו"ע, ברכות ק"ש, ברכות הנהנין וכדו') לבין ש"ש שאומרים בפסד"ז וכדו', הרי תמיד צריך להיות בדחילו ורעדה כשמזכירים ש"ש (וזו ד' האדמו"ר מחב"ד זצ"ל)].


ומ"מ גבי כוונות על דרך הסוד. כבר אמר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שביום שהוא היה מכוון לפחות את פשט כל התפילות, מרישא עד גמירא, בכל שלוש התפילות, היה זה יום חג בשבילו. עכ"ד. וא"כ בדורותינו קשה מאוד לכוון בתפילה אף את פשט המילים, וכ"ש גם את הכוונות עפ"י הקבלה וגם הכוונות הפשטיות. וכבר כתב זאת הרמ"א (בסי' ק"א ס"א), אף שהיה לפני יותר מארבע מאות שנים. וכ"ש בדורנו [ואגב, כיוון דעסקינן גבי קיום המצוות עד"ה, הרי שלפי"ד המקובלים הסדר הינו כך: קיום המצווה באופן מעשי זה כנגד הנפש. שלב עליון יותר הוא הדיבור של המצווה, והיינו הזכרת הפסוק המדבר על המצווה (ובמצוות דרבנן הפס' הינו "ועשית ככל אשר יורוך"). וה כנגד הרוח. יתר מכך, היא הכוונה לעשות המצווה כדי לצאת ידי חובה, שלא יהיה כמתעסק (כבשו"ע סס"י ס'), וזה כנגד הנשמה. יתר מכך, הכוונות עפ"י הקבלה, וזה כנגד החיה. ויתר מכך הוא הרעותא דליבא, וזה כנגד היחידה. מקובל להסביר זאת שזו ההתלהבות והשמחה במצווה. ובעל הלשם הסביר שהכוונה לדבקות בה'. וכמבואר כ"ז בנה"ש (דף כ"ב ע"ד). כך אמר לי מקובל אחד].


ונשוב בס"ד לני"ד. מה שכתבנו שלפחות ישים לבו לכל קול וקול הנשמע מהשופר, אף אם אינו יודע אם זה קול תקיעה, שברים או תרועה, אלא הוא מכוון לצאת י"ח כל מה שישמע, דמסתמא התוקע תוקע כראוי. כן עולה מדברי הפוס' הנ"ל בריש הערה זו, שאם בא לביהכ"נ על דעת לצאת י"ח מצוות תקיעת שופר, ה"ז יצא. וכן מ"ש גבי מי שהלך סמוך לביהכ"נ וכששמע התקיעות נעמד במקומו, שניכר שהתכוון לצאת י"ח, וכנ"ל. והיינו בגלל הכוונה הסתמית לצאת י"ח, כבר בזה יצא, אף שאינו עוקב אחר כל תקיעה ותקיעה.


ובאמת חילא דידי הינו ממה שהראוני את דברי הר"ן בפסחים (ד"ד,א' ד"ה "ותו"), שדן שם מדוע גבי קריהמ"ג הברכה הינה בלשון "על" ("על מקרא מגילה"), ואילו גבי שופר הנוסח הינו בלמ"ד ("לשמוע קול שופר"). והסביר שבמגילה יש פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן, לכן תיקנו חכמים ברכה זו על קריאתה, ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה. אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעת הקול. כ"כ שם הר"ן בשם רבותינו הצרפתים והרמב"ן ז"ל. עכת"ד. ונראה בס"ד שכוונתו שיי"ח התקיעות אף אם אינו מדקדק בשמיעת הקולות לפרטיהן, אלא דיו ששומע הקולות כסדר הראוי, כמו עם הארץ שאינו יודע מהי תקיעה ומהם שברים, מהי תרועה ומהו תשר"ת, תש"ת ותר"ת. מילים אלה לא אומרות לו דבר. אלא הוא רק יודע שהוא צריך להקשיב ולכוון לצאת בכך י"ח המצוה. וחכ"א שליט"א העיר שאדרבא מדברי הר"ן ניתן ללמוד שאין נ"מ בין מגילה לשופר, וגם בשופר יש דין של פיסוק קולות.


ענף 3: האם חובה לכוון לצאת בכל תקיעה ותקיעה.


ומ"מ גבי בדיעבד, מי שמחשבתו טרודה בענינים אחרים בשעת התקיעות, הנה גבי קריאת המגילה דנו הפוס' בכך.


שכ' הג' לבושי שרד על המ"א (סי' תר"צ סקט"ו) וז"ל: שאלת אם צריך השומע לכוון... אע"ג שהמ"א מציין (דבריו) על צריך שיכוון לצאת י"ח, רשב"א לא בזה מיירי, אלא שיכוון בשמיעת כל תיבה ותיבה. ומביא ראיה דא"צ כ"כ דקדוק, שע"ה שאינם יודעים הלשון א"א להם לכווון כ"כ, אלא כיוון שמטה אזנו להקורא ואינו חושב מחשבות אחרות מסתמא שמע הכל וא"צ לכוון בכל תיבה בבירור. אבל אם ודאי לו שלא שמע תיבה אחת, לא יצא... זהו כלל כוונת המ"א, כן נראה לענ"ד, וק"ל. עכ"ל.


ובאמת מהרישא של דברי הלבו"ש נראה שחובה להאזין ולהתרכז בכל תיבה ותיבה, שכך ודאי שומע הכל וודאי יי"ח. אלא שבאמת כל הרישא עוסקת רק גבי לכתחי'. ולא מפורש שם שאם לא מטה אוזניו לכל תיבה לא יי"ח. ומאידך מהסיפא, שכ' "אבל אם ודאי לו שלא שמע תיבה אחת לא יצא", גם מזה א"א לדייק שאם שמע אך לא התרכז ולא האזין לכל מילה, אם יצא או לאו.


וא"כ אף שהלבו"ש הינו לכאו' הפוסק היחיד שנגע בהדיא בנקודה זו, אם לא מתרכז בכל תיבה בקריהמ"ג, מ"מ בדבריו לא מפורש שאם לא התרכז בשמיעת (וכ"ש בהבנת) כל תיבה שלא יי"ח אף בדיעבד.


והראני ידידי, הרה"ג דביר אזולאי שליט"א את מש"כ הג' תהילה לדוד [(דפ"ה,ב'). הב"ד בחזו"ע פורים (עמ' נ"ג – נ"ד)], שהקורא לנשים לא יברך להן מפני "שאי אפשר שכוונו לשמוע כל הקריאה היטב מבלי לדלג אפילו תיבה אחת או יותר בשמיעתן". דלכאו' ר"ל שצריך לכוון בהקשבה בכל תיבה, אך אין הכרח שזו כוונתו.


וגם מש"כ בס' פלא יועץ (ערך פורים), וז"ל: "וגם הסומכים עצמם לצאת ידי שמיעה, קרוב לוודאי שאינם יוצאים י"ח, שכמעט בלתי אפשר, שלא יפסידו מלשמוע תיבה אחת", גם מכאן א"א ללמוד שאם שמע אך לא התרכז, שאף בזה לא יצא, דהא כ' בסו"ד שם: "שמא יפסידו מלשמוע תיבה אחת".


נמצאנו למדים עד כאן שאין מפורש בפוס' שמי ששמע בשמיעת האוזן אך לא התרכז בקריהמ"ג, שלא יצא י"ח (וראה עוד בסמוך אי יש להשוות דין קריהמ"ג לדין שמיעת שופר).


לא אכחד שבאמת עוד פוס' רבים דנו בסוגיה זו (גבי היוצא י"ח מאחר, ובאמצע היוצא י"ח הרהר בדברים אחרים. ר' ע"כ למשל ברא"ש בתשו' [(כלל ד' סי' י"ט). אך שם דיבר גבי השומע מהש"ץ "ברכת יוצר", שאם "באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים, שהפסיד הברכה, כי הפסיק באמצעיתה". אבל כשאדם קורא בפיו, ואף אם קרא במקצתה בלא כוונה, יצא]. הב"ד הטור (בסי' נ"ט) והאבודרהם [(הל' ק"ש). עיי"ש שגרסו "שהפסיד הכוונה". ומ"מ ממה שכתבו בסיפא שיצא, משמע בהדיא שברישא מישתעי שלא יצא כלל י"ח. וכן הבין שם מרן בב"י (בסי' נ"ט)]. וע"ע בבה"ל [(סי' נ"ט ד"ה "עם הש"ץ"), וכ' שם בדעת הרא"ש שאם פנה לבו לדברים אחרים רק לא יצא י"ח מצווה מן המובחר. ולכאו' צ"ע ע"כ, דאין זה הפשט ברא"ש לענ"ד הקלושה]. בערוה"ש [(סי' נ"ט סי"ג). עיי"ש שבכלל פי' את דברי הרא"ש שלא שמע את המילים, ולא רק שלא שם לבו למברך. וקצ"ע דלכאו' ג"ז אי"ז הפשט בדברי הרא"ש. וכן העיר כבר ידידי הרה"ג דביר אזולאי ע"ד הבה"ל וערוה"ש הללו]. וע"ע בענין זה ברמב"ם (הל' ברכות פ"א הי"א), בשו"ע (סי' רי"ג ס"ג) ובמ"ב (שם סקי"ט). וע"ע בטור (סי' קכ"ד ס"א) ובב"י [(בסס"י קכ"ד) שכ': "וידקדק מפי החזן כל אות ואות של תפילה, הא לאו הכי – לא"].


ויותר מפורשים הדברים בלבוש [(סי' נ"ט ס"ד), שכ': "צריך לכוון לכל מה שהוא אומר, ולא יפנה לבו לדברים אחרים כלל, שאם לא כן לא יצא. אבל כשהוא קורא בפיו, אף אם קורא מקצתה בלא כוונה, יצא, דעקימת שפתיו שאני, דכיוון שהוא עצמו קורא, אפי' אם יקרה שיפנה עצמו לדברים אחרים, אע"ג דלא שפיר עביד, מ"מ יש לו כוונה קצת בקריאתו, ויוצא". עכ"ל]. וכ"כ בס' באר שבע [(בקונטרס מים חיים, שנדפס בסוף השו"ת, בסי' י"א). עיי"ש דברים חוצבי להבות גבי אותם ש"אין יכולין לכוון בשתיקה (לשמוע – מ.ה.) כל תיבה ותיבה מפי המברך. ואם חיסר אפי' תיבה אחת שלא כיוון לה, לא יצא ידי חובתו"]. וכבר קדם להם רבנו הטור [(בסי' תקצ"א, גבי חזרת הש"ץ במוסף דרה"ש), שכתב ש"צריך שיכוון לכל מה שאומר הש"ץ, ואם חיסר אפי' מילה אחת שלא כיוון לה, לא יצא". עכ"ל].


נמצאנו למדים שלפחות לד' רבנו הטור, הלבוש והבאר שבע, אם השומע היוצא י"ח לא כיוון והאזין היטב אפי' למילה א' של המוציאו י"ח, הרי שלא יצא בזה י"ח. וע"ע במנח"ש (ח"א מהדו' קמא סס"י א').


ענף 4: בירור האם יש להחמיר בכך גם גבי קריאת המגילה ושמיעת קול שופר.


הנה גבי מי שלא האזין היטב בכל מילה ומילה בקריאת המגילה, אלא בחלק מקריהמ"ג הרהר בדברים אחרים, בס"ד כתבנו במקראי קודש הל' פורים (פ"ז הערה כ"ז) בשם כמה מגדולי דורנו שהקלו בדיעבד בכך. שכן הורה להקל אחד מגדולי הדור (כנראה שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל), וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל. וכן דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א. וכן דעת הגרא"ז וייס שליט"א. כולם הקלו, כ"א מטעמו הוא. ורק הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם אדם הרהר על דברים אחרים בעת קריאת המגילה, אך בכל זאת בעת הקריאה היה שם לב לטעות של הקורא, אזי יצא ידי חובת קריאת המגילה. עכת"ד.


ואמנם ידידי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א כתב קונטרס ארוך להוכיח שעכ"פ גבי ברכות הדבר הינו לעיכובא (שאם הרהר בדברים אחרים בעת שאחר הוציאו י"ח, שהשומע לא יצא), ולדעתו כן הדין גבי שמיעת קריהמ"ג. אך בס"ד לענ"ד נראה שיש להקל בכך עכ"פ גבי שמיעת קול שופר ויתכן אף גבי שמיעת קריה"מ. וחיליה דידי מכמה טעמים:


1) יש להקל בכך בק"ו ממה שהקלו הפוס' גבי מי שיצא י"ח מחבירו בברכות, ובאמצע הברכה הרהר על דברים אחרים [כגון הבה"ל (סי' נ"ט ס"ד ד"ה "עם הש"ץ")]. וא"כ כ"ש שיש להקל גבי שופר, וכדלקמן.


2) אף את"ל שיש מהפוס' שהחמירו בני"ד גבי קריהמ"ג, שאם הרהר בדברים אחרים בעת ששמע את קריאתה לא יצא בדיעבד י"ח, מ"מ בס"ד נראה שיש לחלק בין דין שופר לדין קריהמ"ג.


הצד להחמיר בשופר יותר ממצוות קריהמ"ג הוא: במגילה המצווה הינה הקריאה, וכדברי הגמ' במגילה (די"ח,א') שקריאה ופרסום הנס זו המצווה, ודי בהם.שהרי את פירוש "האחשתרנים בני הרמכים" איננו יודעים. וכדפרש"י שם, שאע"פ שאין יודעין מה ששומעין, שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס ומודיעין להן. וא"כ במגילה יוצאין י"ח מדין שומע כעונה, משא"כ בשופר שחובה שכאו"א ישמע התקיעה. ועוד יש להזכיר מש"כ הפוס' שבעת התקיעות אסור לרוק, לפי שצריך לשמוע את כל התקיעה מראשה לסופה, ואפי' היא ארוכה הרבה. וכ"ש שאסור להשמיע קול בפיהוק או בנחירת גרון, שמבלבל את השומעים האחרים [מ"ב (סי' תקצ"ב סק"י) וש"פ]. ומ"מ לא כתבו דהוי לעיכובא בדיעבד.


ומאידך ישנם כמה וכמה צדדים להקל בשופר מבמגילה:


בשופר א"צ לשמוע חיתוך ופיסוק האותיות, משא"כ במגילה [כר"ן הנ"ל בפסחים (ד"ד,א' ד"ה "ותו")]. ועוד, דקול השופר הינו חזק ונכנס היטב לאוזניו, ומסתמא שאדם מרוכז יותר בתקיעות. ועוד, דהרי תקיעת השופר הינה קצרה הרבה יותר מזמן קריאת המגילה, ולכן מסתמא שאנשים יותר מרוכזים בכל אורך התקיעה מאשר בכל אורך קריהמ"ג. לכן נראה שסתם אינשי יוצאים י"ח בעת שמיעת התקיעות, וכמו שאמרו חלק מהרבנים הגאונים הנ"ל, הרבה פעמים נובע הדבר מחששות מופרזים.


3) קצת היה לענ"ד מקום להקל בני"ד עפ"י מה שכתבנו בריש הערה זו בשם הרדב"ז, הכנה"ג, המ"א ועוד הרבה פוס' שכתבו שאם הגיע לביהכ"נ כדי לצאת י"ח מצוות תקיעת שופר עם הציבור, אע"פ שבשעה ששמע לא כיוון לבו אלא בסתמא, יצא. ואע"ג דהתם מישתעי גבי אי מצוות צריכות כוונה, אך באמת קצת נראה שכוונתם הינה גם שאינו מכוון לכל קול וקול. ואין הכרח בדבר.


4) עפי"ד מרן (בסי' ק"א ס"א) שחובה מ"מ לכוון בברכת אבות, ויי"ח אף אם לא כיוון בשאר הברכות בתפילת העמידה. ובפרט עפי"ד הטור והרמ"א (שם בס"א) דהאידנא אין חוזרין בשביל חיסרון הכוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, הרי מבואר בדבריהם שכבר בזמנם (לפני כארבע מאות וחמש מאות שנה) היה קשה לכוון אף בברכת אבות שהינה קצרה. וא"כ ירדה חולשת הדעת לעולם, שאף כשאומר ברכה קצרה כברכת אבות אין מובטח לסתם אינשי שיכוונו בה. ומה נענה אנן בתריה, שעוד יותר קשה לכוון בדורות אלה, וא"כ ה"ה בני"ד, שקשה לכוון בכל משך זמן תקיעת השופר, ובפרט בכל שלושים התקיעות דמיושב (ודמי ממש לטעמיה דהג"ר אשר וייס שליט"א גבי השומע את קריהמ"ג שהיקל כשלא כיוון ולא חשב כל משך הקריאה על מה שקורין, שבכ"ז יי"ח, דמי יכול להקשיב ולהתרכז משך כל זמן הקריאה ולא לחשוב על דברים אחרים. וכמש"כ במקראי קודש הל' פורים (פ"ז הערה כ"ז). ואע"ג שיש לחלק בין מש"כ הרמ"א בסי' ק"א גבי הכוונה בברכת אבות לני"ד, כמו שכתבנו לעיל, שיש נ"מ בין אם עכ"פ האדם עצמו מוציא בשפתיו ורק שאינו מכוון, או שהוא רק שומע וגם אינו מכוון, מ"מ בשל העיקרון של חולשת הדעות בדורותינו, והיינו מצד המציאות. לכן בס"ד נלע"ד למסקנה שיש להקל בדבר זה, שאף אם לא כיוון והתרכז בכל תקיעות השופר, הרי שמ"מ בדיעבד יצא י"ח. וצור ישראל יצילנו משגיאות.


ומ"מ ברור שלכתחי' עדיף הוא לשמוע את התקיעה ולעקוב מהמחזור אחר התקיעות. והטוב ביותר הוא לעמוד סמוך למקריא (בין אם מקריא מתוך דף, ע"י סימון במקל, ובין אם מקריא בפיו), כדי לדעת מהי התקיעה שעתידים לתקוע (וכן הייתי אני הקטן עושה בתקיעות כשהגר"מ אליהו זצ"ל היה המקריא (מתוך דף). ואז אם התוקע טעה בתקיעה מסוימת, יכול אתה לדעת מה הוא עומד לתקוע לאחר מכן. אך זו כבר חומרא.


[5]ד. מה שכתבנו גבי מנהג אמירת "לשם יחוד", הוא עפ"י מש"כ במחזורים, וכן המנהג. ובפרט (שביום הראשון) זו מצוה מדאו'. אמנם שמעתי שיש שאינם נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם התקיעות (שכן נראה שמנהג הנוהגים כגר"א, וכמבואר במע"ר, שרבנו הגאון זצ"ל לא היה נוהג לומר "לשם ייחוד". וע"ע בחוברת "תנאים טובים" לגר"ש דבליצקי שליט"א. וכן בלוח א"י לא כתוב לומר "לשם יחוד" זה. ושמעתי שכן במחזור חב"ד ועוד, לא כתוב לומר זאת). אמנם בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים - בעלז) כתוב כן לומר זאת, וכ"כ בהרבה מחזורים ספרדים ואשכנזים.


וראה בכה"ח (סי' תקפ"ה סקי"א) נוסח "לשם יחוד" עפ"י המקובלים (נוסח הרש"ש). וכ"א יעשה כמנהגו. ועוד בענין אמירת "לשם יחוד" לפני מצוה דאו' ודרבנן ר' מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"א הערה י"ז, פ"ד הערה א', ופ"ו הערה קכ"א). והל' ד' המינים (פ"ט הערה כ"ו, ופי"א הערה קי"ח) והלכות ליל הסדר (פ"ד הערה י"ב, ופ"ז הערות ו' וכ"ב).


ובענין מש"כ שיש לכסות השופר בעת הברכות, אמנם בילקוט הגרשוני כתב: "אודה ולא אבוש כי לא עלתה על לבי מקור וטעם לכיסוי זה" (של השופר בשעת הברכה), אך כבר כתב בסידור אהלי יעקב (דף קי"ח) בשם הרד"ל שהטעם שמכסים השופר דעבדינן זכר לזריזותו של אברהם אבינו ע"ה, שהצניע את יצחק בעת בניית המזבח, כדי שהשטן לא יעשה בו מום, והתקיעה בשופר של איל זכר לעקדת יצחק. וכ"כ דין זה הא"ר, המט"א, קשל"ה מס' רה"ש, דה"ח והבא"ח. ור' גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד ס"ס ל"ו). ובשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תל"א) כתב הטעם שכיון שמברך על השמיעה ולא על השופר, מכסהו שלא יראה בושתו, וכמו הפת בקידוש. ועיי"ש עוד טעם.


כתב הבא"ח (ש"א פר' "ניצבים" סעי' ט"ז) שצריך לאוחזו בשעת הברכה ביד ימין כמו כל דבר שמברך עליו. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


בענין איטר באיזו יד יחזיק השופר. ראה שעה"צ (סי' תקפ"ה סקי"ז) וכה"ח (סקכ"ט) שהביאו טעמים שונים למש"כ הרמ"א שאדם רגיל יתקע בימינו. והנ"מ בין הטעמים שם הינה לגבי איטר. ואכן נחלקו הפוס' גבי תוקע איטר אי יחזיק השופר בימינו או בשמאלו. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שאף תוקע איטר יד ימינו צריך לאחוז השופר ביד ימין. עכת"ד.


ומ"מ תוקע שאינו יכול לתקוע בצד מסוים, יכול לתקוע גם בצד אחר, ואינו מעכב (מ"ב סי' תקפ"ה סק"ח).


לכתחי' יש להפוך את פי השופר כלפי מעלה ולא לצדדים (מ"ב שם סק"ט).


גבי התוקע בשופר בצידו הרחב, ראה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ח סי' נ"ו סק"ב).


כתב בקשל"ה שצריך לכסות את השופר בין כל סימן וסימן. והביא דברי הספרים הנ"ל כה"ח (סימן תקפ"ה סקי"ד). עיי"ש.


את ענין הדפיקה על השולחן שבתיבה שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, והוסיף שאין בכך בעיה של השמעת קול בכלי שיר ביו"ט. ור' לקמן (הערה כ"ה). את נוסח הברכה כתב הרא"ש (בפרק בתרא דרה"ש) בשם הראבי"ה, כמש"כ בירושלמי. וכ"כ הרמב"ם, וכ"פ ר"י.


והטעם שמברך "לשמוע קול שופר", כתב הטור (סי' תקפ"ה) דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע, כדתנן שהתוקע לתוך הבור ולא שמע את תקיעתו לא יצא י"ח. וכ"כ כבר בה"ג, והב"ד הב"י (סי' תקפ"ה). וכתב הב"ח שכן הוא הסכמת הפוסקים וכך נוהגים, ולא כסמ"ק שכתב כר"ת שפסק שצריך לברך "לתקוע בשופר". ומיהו בדיעבד אם בירך "לתקוע בשופר" יצא. עכ"ד.


וכדברי הב"ח כתבו גם השכנה"ג בהגב"י, המ"א, א"ר, נו"ש, שו"ע הגר"ז, ח"א, מט"א ומ"ב (סי' תקפ"ה סקי"ד). ואמנם הפר"ח והמט"י כתבו שצריך לחזור ולברך "לשמוע קול שופר", אך כבר כתב כה"ח (סי' תקפ"ה סקט"ז) שכיון שהלכה כרבים, וכיון דקיי"ל סב"ל, לא יברך שוב. וכתב על כך הגר"ע יוסף זצ"ל בגליון ספר כה"ח שלו: וכן עיקר, דלא כהפר"ח. כמ"ש ג"כ בהעמק שאלה (סי' קע"א אות ג'). והב"ד בנו הרה"ג יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (מועדים, הלכות ברכת שופר הערה ב').


[6]ה. מה שכתבנו שאם בירך "על תקיעת שופר" בדיעבד יצא, כ"כ שו"ע הגר"ז, הח"א, מ"ב (סי' תקפ"ה סק"ד) וכה"ח (סקי"ז). והוסיפו שכ"כ אין לברך "לשמוע בקול שופר" שאז משמע ששומע בקול ולציווי של השופר. וכ"כ הב"ח בשם האגודה וספר "שכל טוב", וכ"כ הט"ז, הלבוש, המ"א וכה"ח (שם). ומ"מ אם בירך "לשמוע בקול שופר" יצא (מ"ב וכה"ח שם בשם האחרונים). וגבי אם בירך "לתקוע בשופר" ראה בהערה הקודמת.


[7] ו. עצם הדין דברכת "שהחיינו" כתב מרן (בסימן תקפ"ה סעיף ב'). וכתבו האו"ח, העו"ש והכס"א שמברך על תקיעת השופר "שהחיינו" אע"פ שכבר בירך ברכה זו בליל רה"ש, אך בלילה היתה הברכה על עצם היום, וכיון שמצות השופר היא דוקא ביום ולא בלילה, לכן צריך שוב לברך ביום על המצוה החדשה שהגיעה לידיו. הב"ד כה"ח (שם סקי"ח). וכעין זה ר' מה שכתבנו לעיל בפרק ד' (הערה ד') בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שאשה שברכה "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יו"ט יכולה לענות "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש, ואין זה הפסק לה, כיון שעתה הברכה היא על עצם ביאת היום, ובעת הדלקת הנרות ברכה "שהחיינו" רק על עצם המצוה. עיי"ש. וכן כתבו הפוס' גבי הרבה מיקרים (למשל גבי מי שבליל א' דסוכות קידש בביתו עם ברכת "שהחיינו" מצד היו"ט, ואח"כ משפסקו הגשמים נכנס לסוכה ומברך על המצוה. וכן מברכים זאת על לולב ביו"ט א' דסוכות, למרות שברכו כבר בקידוש הלילה). ואכמ"ל.


ומ"מ למנהג הספרדים יש לברך "שהחיינו" רק ביו"ט א', שכן מתבאר מד' מרן (בסי' ת"ר ס"ג). ור' בכה"ח (סק"ט) שספרדי שעבר ותקע ביו"ט א' שחל בשבת ובירך אז "שהחיינו", לא יברך זאת שוב כשתוקע ביום השני. ולכאו' צ"ע מדוע גם הספרדים מברכים "שהחיינו" בקידוש דליל יו"ט שני למרות שכבר ברכו זאת בקידוש דליל יו"ט ראשון, ואילו על התקיעות מברכים "שהחיינו" רק ביוט"א. וכתב בשלחן גבוה שרק בקידוש יש אתי למיטעי (שהוא יום חול) ולכן תיקנו שיברך "שהחיינו" גם בקידוש של יוט"ב. משא"כ בתקיעות. ובשו"ת ישכיל עבדי כתב עפי"ד השו"ג שבקידוש לא רצו לשנות משאר יו"ט שני, ולכן אומרים בו גם "שהחיינו". הב"ד במעדני דניאל (ח"ב סי' ת"ר, עמ' 279 הערה 7). עיי"ש מה שהביא עוד תירוצים בשם הב"ח וס' בתי דינין (אמנם מה שתירץ הרהמ"ח במעדני דניאל, משום שכבר התחיל במצוה, קצ"ע ע"כ, דהא אם יום שני עיקר הרי המצוה הינה ביוט"ב).


ואת מנהג האשכנזים לברך "שהחיינו" גם ביום השני כתב הרמ"א (בסימן ת"ר סעיף ג') בשם הגמי"י. ומשמע שאפי' שאין לו בגד חדש או פרי חדש לברך עליו "שהחיינו", יברך על התקיעה ביום השני "שהחיינו". וכ"כ בד"מ, וכ"כ המט"מ. אך מהלבוש משמע שאם יש לו בגד או פרי חדש עדיף ללבוש הבגד החדש או להניח הפרי החדש שיהיה לפניו בברכת "שהחיינו" על התקיעה ביום השני, וכ"כ המ"א, והב"ד הא"ר, שו"ע הגר"ז והמ"ב (סימן ת"ר סק"ז), וכן פסק שם המ"ב לדינא. וכן המנהג.


ועוד בענין "שהחיינו" ברה"ש ר' לעיל (פ"ב הערה כ"ד, ופרק ד' הערה ה'), ולקמן (פ"ז הערה י"ד).


קהל ששלחו שליח לעיר אחרת להביא שופר ונתעכב והביאו רק בסוף יום שני של רה"ש והיה זה בערב שבת, וכבר הספיקו להתפלל תפילה של שבת אך עדיין היה היום גדול ולא שקעה החמה, אם אין שם בקי לתקוע שעדיין לא קיבל שבת, יתקע אפי' מי שכבר קיבל שבת אך לא יברך על התקיעות, ויתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת. ואם כבר שקעה החמה והגיע זמן ביה"ש לא יתקע, דיום השני חיובו מדרבנן והוי ספק דרבנן [מ"ב (שם סק"ז). והוסיף עוד שם שאם קרה כך ביום הראשון יתקע. ומשמע בביה"ש דכניסת שבת, ובלי ברכה. ולא ידעתי מדוע כתב זאת. הרי לא אד"ו ראש, ולכאו' זוהי הלכתא למשיחא, ושמא דיבר על מציאות שרה"ש לא חל ביום חמישי וששי אלא ביום אחר].


[8]ז. ר' יבי"א (ח"א סימן כ"ט סקי"א), וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים, הלכות ברכת שופר).


חכ"א העיר שלכאו' לא מהני אי ספרדי התוקע אצל האשכנזים יקח פרי חדש, ויברך ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת השופר כאשכנזים, ויכוון על הפרי החדש. דלכאו' הוי הפסק בין ברכת השופר למצוה. דהיכא דתקון (לברך "שהחיינו") תקון, והיכא דלא תקון לא תקון. ואע"ג דהוי מחלו' ראשו', מ"מ כיון שמרן פסק לא לברך ביוט"ב, אין לברך אפי' כה"ג. וה"ה ספרדי השומע תקיעות אצל האשכנזים, נראה דלא יענה אמן על ברכת "שהחיינו" של התוקע. עכת"ד. ובס"ד נלע"ד לגבי עניית אמן, שאולי הדבר נתון למחלו'. שלד' הגר"ע יוסף זצ"ל שכתב שספרדי השומע מאשכנזי את ברכת "לקרוא את ההלל" בראש חודש, שלא יענה אמן, דאין לענות אמן על ברכה לבטלה. ראה יבי"א (ח"א סי' ט"ו סקכ"ה, וסי' כ"ט סקי"ד), ויחו"ד (ח"ד סס"י ל"א). וע"ע כה"ח (סי' כ"ה סק"ט). ומאידך דעת הגר"מ אליהו זצ"ל גבי ר"ח, שהספרדי כן יענה אמן, כיון שלאשכנזי לא חשיבא ברכה לבטלה, כמבואר כ"ז בס"ד בספרנו מקראי קודש בכמה דוכתי (ועל מה שכתבנו בשם הגרמ"א זצ"ל שהספרדי יענה אמן כיון שלאשכנזי לא חשיבא ברכה לבטלה, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: וכן דעת אדמו"ר זללה"ה. עכ"ל. והיינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל). ושמא גם גבי ני"ד יסבור הגרמ"א שהספרדי יענה אמן, דלאשכנזי התוקע ומברך ע"כ אין זו ברכה לבטלה. וע"ע לעיל (פרק ד' הערהד').


אמנם לאחר כמה שנים חשבנו שוב ע"כ, ועתה נלע"ד שספרדי המתפלל אצל אשכנזים ביו"ט שני, לא יענה כלל "אמן" על ברכת "שהחיינו" של התוקע האשכנזי, כיוון דהוי הפסק לדידו בין שמיעת ברכת השופר לבין שמיעת התקיעות. משא"כ גבי מחלו' הגרמ"א זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל שהיא דנה האם לענות "אמן" מצד מש"כ הרמב"ם שאין לענות "אמן" על ברכה לבטלה. אך הם לא דנו גבי מקרה שעניית ה"אמן" יש בה חשש הפסק בין הברכה לקיום המצווה, שבזה יתכן שאף הגר"מ אליהו זצ"ל יאמר שלא יענה "אמן" מחשש הפסק. אמנם ראה לעיל (בפ"ד הערה ד') שישנם שני צדדים בני"ד. שמצד אחד אמר הגרמ"א זצ"ל שאשה תענה אמן על ברכת "שהחיינו" בקידוש אף אם ברכה כבר "שהחיינו" על הדלקת נרות של יו"ט, משום שמה שברכה בהדלקה זה רק על מצוות הדלקת הנר. ולפי"ז בני"ד הוי הפסק ולא יענה אמן. ומאידך כתבנו שם בשמו שתענה אמן בקידוש, משום שלמקדש עצמו אין זו ברכה לבטלה. וא"כ בני"ד ג"כ יענו אמן. ולפי"ז לא ברור לגמרי שאכן לד' הגרמ"א זצ"ל יענו בני"ד אמן. ומ"מ ברור שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל לא יענו אמן.


ולכן נלע"ד בס"ד שאם ספרדי שומע ביו"ט ב' של רה"ש אשכנזי התוקע ומברך "שהחיינו" על התקיעות, שאז לא יענה "אמן" על ברכה זו. וכאשר ספרדי תוקע לאשכנזים ביו"ט שני דרה"ש, ג"כ לא יברך עבורם "שהחיינו" על התקיעות. ושמא יכול הוא ליקח פרי חדש או בגד חדש, ואם יסכימו האשכנזים יברך הוא "שהחיינו" לפני ברכת השופר ויכוון לפטור את הפרי או הבגד החדשים (ואם מברך על פרי חדש, מותר לו לאוכלו רק בהתאם לדיני קידוש לפני האכילה. או שיכוון ב"שהחיינו" על הפרי ורק יסתכל עליו, שהרי מעיקר הדין קאי ברכה זו על הרואה פרי חדש, אע"פ שלא אוכלו. וצ"ע). אך כ"ז תלוי בהסכמת האשכנזים שבקהל.


ועיי"ל בס"ד, שאם יש למשל קבוצת חיילים שיש ביניהם ספרדים, והתוקע אשכנזי, לכאו' הטוב ביותר שביו"ט שני הוא יברך את ברכת "שהחיינו" לפני ברכת תקיעת שופר, ואז יוכלו גם הספרדים לענות "אמן" על ברכתו (לד' הגר"מ אליהו זצ"ל. דאילו לגר"ע יוסף זצ"ל בכל אופן לא יענה ע"כ). ובכלל יש לדון מדוע האשכנזים מברכים "שהחיינו" על פרי חדש לפני בפה"ע, ואילו לפני קיום מצוות, כשופר, לולב, חנוכה ומגילה, הם מברכים "שהחיינו" לאחר ברכת המצוות. ואכמ"ל.


[9]ח. בתה"ד (סימן ק"מ) כתב דמי שכבר יצא י"ח תקיעות ובא לתקוע להוציא את חבירו, מן הדין לא יברך התוקע אלא השומע, אך לא נהגו כן. ע"כ. והב"ד הב"י. וערך השלחן כתב שלדעת תוס' והרא"ש בברכת המצוות אפי' יצא מוציא אחרים, ואפי' לבקי (שיודע לברך ברכה זו). וכ"כ רבי יעקב וויל, וכ"כ הרד"א. אך הבה"ג והכלבו בשם רי"ץ גיאת ס"ל שאינו מוציא אלא לשאינו בקי, כמש"כ הטור והב"י (סימן רע"ג), וכ"כ או"ח (דף ס"ג) בשם רבינו אשר, וכן פירש הב"ח (בסימן תקפ"ה) את דברי הטור. וכ"כ המ"א שמנהג זה הוא לאנשים (ר' מאמ"ר בסימן תקפ"ה סק"ב), שאינם בקיאים, אך בקי יברך לעצמו. וכ"כ מחה"ש, הא"א, שו"ע הגר"ז, דה"ח, מט"א. והח"א כתב שנכון שהשומע יברך אך לא נהגו כן. וכ"כ המ"ב (סימן תקפ"ה סק"ה). ור' מש"כ כה"ח (סקכ"א) על המ"ב.


[10]ט. מה שכתבנו גבי התוקע לנשים ספרדיות שיתקע להם ולא תברכנה לעצמן, שהרי נשים ספרדיות אינן מברכות כלל על מ"ע שהזמן גרמא, שכ"כ מרן (בסימן תקפ"ט סעיף ו'), והוסיף מרן שם שגם הוא לא יברך להן. שהרי אם כבר יצא י"ח המצוה אינו יכול לברך להן. וצ"ע אי תוקע אשכנזי רשאי לברך על תקיעתו לנשים ספרדיות, אף שיצא כבר י"ח. דהא לדידיה יש לברך על התקיעה. והגר"א נבנצל שליט"א כתב: נראה דאין רשאי, דהא הן אין מתכוונות לצאת בברכה. עכ"ל.


אך האשכנזיות כן נוהגות לברך על מ"ע שהזמן גרמא, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תקפ"ט שם), ולכן הן יכולות לברך לעצמן. וכן אם התוקע יכוון שלא לצאת י"ח תקיעות כששומע התקיעות בביהכ"נ, ואז גם הוא יוכל לברך להן, וכמש"כ במ"ב (סימן תקפ"ט סקי"א). ולכאו' בזה שיכוון שלא לצאת י"ח בתקיעות בביהכ"נ, יכול התוקע לברך בתקיעתו לנשים אף אם הוא ספרדי. וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ט ס"ק כ"ב וכ"ג), ולקמן (בפרק י' סעיף ג' והערה ג').


ומ"מ הוסיף בשעה"צ (בסימן תקפ"ה סקט"ו) בשם המט"א, דהא שבני ובנות אשכנז מברכים לעצמם כ"א לחוד היינו דוקא בשאינם עשרה, אך אם הם עשרה או יותר אז אפי' שהם בקיאים לברך בעצמם, אחד מברך והשאר יוצאים בברכתו, דסתם ציבור יש בהם אנשים שאינם בקיאים בטיב הברכות, וכדי שלא לחלק בין ציבור לציבור יעשו תמיד כך. עיי"ש. ונראה שהדברים נכונים גם להיום (שגם כיום בסתם ציבור יש אנשים שאינם בקיאים).


ובענין ברכת "שהחיינו". האם נשים ששומעות תקיעת שופר, תברכנה ברכת "שהחיינו" (או שהתוקע יברך להן), או שלא תברכנה כלל (וגם התוקע לא יברך להן). נראה בס"ד שד"ז שנוי במחלו' הפוס', דלגבי נשים אשכנזיות שממילא מברכות כשמקיימות מ"ע שהזמן גרמא, כר"ת, נראה שהן גם תברכנה "שהחיינו" כאנשים, וכ"נ מק"ו מדברי רבינו מנוח (כדלקמן בסמוך). וכ"נ אף מדברי שאר הפוס' שאסרו לנשים שלא מברכות "אקב"ו" לברך גם "שהחינו". הא לשאר נשים שרי. וכ"נ מדברי המ"ב (סי' רצ"ו סקל"ה) שכתב דכמו שיכולות למשוך עליהן חיוב ולברך על לולב ושופר, ה"ה שיכולות לברך ברכת ההבדלה (אע"ג שלא נזכר בה "אקב"ו). ולכאו' ה"ה גבי ני"ד. אלא שלגבי הנשים הספרדיות נראה בס"ד שד"ז תלוי במחלו' בפוס'. שכ' רבנו מנוח (בפ"ד מלולב הי"ט) שאף נשים שאינן מברכות על לולב (ולכאו' ה"ה גבי ני"ד – בתקיעות), אבל "שהחיינו" יש להן לברך, ע"כ. וכ"נ בס"ד מדברי הרה"מ (בפ"ב משופר ה"ב, ופ"ו מסוכה הי"ג), שהסביר שלדעת הרמב"ם נשים לא מברכות על מ"ע שהזג"ר משום שכיצד תאמרנה "אשר קדשנו במצוותיו" והרי הן פטורות [הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ג)]. ולפי"ז יוצא לכאו' שמ"מ כן תברכנה את ברכת "שהחיינו", דבזה ליכא ריעותא כברכת המצוות.


אמנם י"א שהנשים הספרדיות לא תברכנה אף את ברכת "שהחיינו", שהרי מעיקר הדין הן פטורות ממצוה זו, וממילא אינן רשאיות לברך כל ברכה שקשורה למצוה זו. וכ"פ הרבה פוס' [הב"ד הג' השד"ח בכללי הפוס' סי' ט"ז ס"ק כ"ט ל"ב) כי הסברא נותנת שלא קבעו ברכת "שהחיינו" אלא למי שמחויב במצוה הבאה מזמן לזמן. וגם כתבו הפוס' שמסתמות דברי מרן נראה שגם "שהחיינו" אין הנשים מברכות, דאל"כ לא היו שאר הפוס' שותקים מלהשמיענו שכן מברכות ברכת "שהחיינו". וכ"פ הגרשז"א זצ"ל, שנשים שנוהגות שלא לברך על מ"ע שהזג"ר, גם את ברכת "שהחיינו" לא תברכנה [הב"ד בס' הליכות ביתה, ובספר שלמי מועד (עמ' קכ"ה), ובפסתש"ו (סי' תרנ"ד הערה 7)]. וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' נ') עפ"י המהרש"ל (סוכה דמ"ו, א'), שלא תיקנו לברך ברכת "שהחיינו" על המצוות אלא בצירוף עם ברכה אחרת, וכעין זאת כ' גם בחזו"ע (סוכות. דשל"ט סי"א ודתכ"ה סמ"ב). ומ"מ ביבי"א (ח"ד שם ססק"ו) הוסיף דבר חשוב, והוא שכיון שיש בזה ספק ספיקא לברך (ספק הלכה כר"ת שנשים מברכות על מ"ע שהזג"ר, ואת"ל הלכה כרמב"ם שאינן מברכות, שמא הלכה כרבינו מנוח שעכ"פ יכולות לברך "שהחיינו"). לכן הסיק שם ביבי"א שאין למחות בנשים המברכות "שהחיינו" בלבד על מ"ע שהזג"ר. ובפרט לנשים הרגילות לברך גם ברכת "אקב"ו", כדאי לומר להן שתברכנה רק "שהחיינו" להפיס דעתן ולעשות להן נחת רוח, אבל אם לא נהגו לברך כלל יותר נכון שתמנע אף מברכת "שהחינו". עכת"ד.


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלוקת הפוס' אי נשים תברכנה את ברכת "שהחיינו" על מ"ע שהזג"ר. ואף לד' האוסרים, יש מהם הסוברים שאין למחות בידן. ובפרט אותן המברכות ברכת "אקב"ו", עדיף שתברכנה "שהחיינו" מאשר "אקב"ו". וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פ"ז הערה יג, פ"ח הערה כו ופ"יא ס"ו).


[11] י. בספר עולת שמואל (סימן פ"ב) כתב דכיון דאיכא ספיקא דדינא, דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה כבר יצא התוקע בתקיעות לחולה, אם יתקע לו לפני שתוקע לציבור, ולכן יש לתקוע קודם לציבור ורק אח"כ לחולה [ויש להעיר, שי"א שאף למ"ד שמצוות צריכות כוונה היינו רק מדרבנן. אך מדאו' יוצא י"ח אף בלא כוונה. שכ"ד שו"ת קול אליהו (ח"א סי' ל"ד) ועוד אחרו'. הב"ד בחזו"ע פסח (ח"א סי' כ"ט) וסוכות (הל' ד' מינים הערה כ"ט) ויבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כ"ט). ויש לדון כיצד והאם ד"ז שייך ג"כ לני"ד]. ואם החולה אדם חלוש שאינו יכול להמתין כ"כ, התיר לו לאכול לפני התקיעות. והביאו דבריו הפ"ת, הפת"ע וכה"ח (סימן תקפ"ה סקכ"ו). ולכאו' יש להקשות שהרי ממ"נ, אם לא יכול אח"כ להוציא הציבור א"כ לא יוכל התוקע להוציא את החולה. ואם יוכל להוציא את החולה כיון שהחולה מברך, א"כ יכול לתקוע גם לציבור ואחר מן הציבור יברך לכולם. ונראה שבכל זאת בציבור לא רצו להנהיג שא' יברך והשני יתקע, דאין זה כבוד הציבור.


אמנם מצאנו שכתוב בילקו"י (מועדים. הל' ברכת השופר, הערה ח' עמ' 38) שהגר"ע יוסף זצ"ל כתב ע"כ בגליון ספר כה"ח שלו: והרי יוכל לכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה (בתקיעותיו לחולה) ובכה"ג לכו"ע לא יצא. ע"כ. והיינו שעי"כ יוכל להקדים ולתקוע לחולה לפני תקיעותיו לציבור. וזו הדעה השניה שכתבנו לספרדים. וע"ע ביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' ל"ב סק"ב).


ומ"מ מהמ"ב (סי' תקפ"ה סק"ה) שכתב בשם המ"א וש"א ש"אם יצא כבר התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמם אא"כ אינם יודעים לברך בעצמם", משמע שאפי' יצא התוקע י"ח יכול בשופי להוציא אחרים, ורק טוב יותר שיברכו השומעים, וכנ"ל בסוף הערה ט', ולכן כתבנו כך לאשכנזים.


על מה שכתבנו בהלכות את מנהג האשכנזים, כתב הגר"א נבנצל שליט"א: דבלא תנאי גם התוקע יוצא, וא"כ הוא יברך בעצמו. עכת"ד. ובהערות כאן למטה כתב, שכשאין התוקע יוצא, א"כ שפיר יברך החולה. עכ"ל.


[12]יא. ראשית יש לדעת בס"ד שד"ז שנוי במחלו' גדולה בין הפוס', זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וזאת הן עפי"ד הזוה"ק (בפר' "תרומה") והן עפ"י הרבה מקומות בש"ס (במשניות רבות ובגמ'). ודנו פוס' רבים בד"ז ועשו את הש"ס כמרקחה. אנו נביא בס"ד רק מעט מהמקורות הקדמונים שדנו בהם הפוס', ואת תמצית ד' הפוס', וכן ד' פוסקי זמננו, ואת הדבר בהרחבה ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ז סעיפים ל"ב-ל"ה, ל"ח), הל' ד' המינים (פ"ח הערה ל') והל' ליל הסדר (פ"ז הערה ט"ו).


הנה האוסרים כתבו לאסור עפי"ד הזוה"ק (פר' "תרומה") דאמרו שם דמצוות בעי למיקני להו באגר שלים, ובאתקנותא דגרמיה "ובאדכאותא דמשכניה". ע"כ. והיינו שצ"ל המקום נקי וטהור כשמקיים בו המצוה. וכן סמכו ע"ד הגמ' בקידושין (דל"ב, ב') שאין לקיים מצוות קימה והידור בבית הכסא ובבית המרחץ. ועל דרך זו עוד הרבה מקומות בש"ס ובפוס'.


אמנם המתירים דחו הרבה מטענות האוסרים, ואף הביאו ראיות רבות מש"ס, רוא"ח. וכגון הא דאיתא בירו' (פ"ק דדמאי ה"ד) שמחללין דמאי במרחץ מפני שאינו טעון ברכה, אבל ודאי לא, מפני שטעון ברכה. וא"כ ללא ברכה שרי לקיים מצוה במקום מטונף. וכן מדברי הרמ"א בשו"ע (ביו"ד סי' י"ט ס"ב) שהשוחט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף וא"א לו לברך על השחיטה, יברך בריחוק ד"א קודם שיכנס לשם, ולא ידבר עד לאחר השחיטה. ע"כ.


טעמי האוסרים הינם: 1) לשם קיום מ"ע (עכ"פ דאו') בעי כוונה לצאת ידי המצוה שציוונו הש"י, וזה גופא ג"כ חשיב כד"ת, ולא גרע מהרהור בד"ת, במקום מטונף (בה"ל סי' תקפ"ח בהבנת המט"א). 2) לשם קיום המצוה צריך לחשוב על פרטי המצוה, כיצד לקיימה, ואסור להרהר בד"ת במקום כזה. 3) עצם המצוה צריכה ליעשות במקום נקי וטהור, שאין זה כבוד שמיא שיעשו אותן שם, ואין זה רצון ה' שיעשו את מצותיו במקום כזה (עפ"י הזוה"ק הנ"ל). ועוד טעמים. ומה שכתוב למשל דשרי לשחוט, להפריש חלה או תרו"מ, אי"ז אלא רק הכשר מצוה, ואי"ז מצוה ממשית כתפילין ולולב.


דעת האוסרים והמתירים, ר' באורך וברוחב ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כ"ט), בחזו"ע הל' רה"ש (דקמ"ה, הל' שופר סט"ז), והל' סוכות (דשפ"ח, דיני ד' מינים הערה כ"ט), בשו"ת צי"א (חט"ו סי' ל"ב סקי"ב) ובש"פ. וקיצרנו.


ובענין ד' הגאונים אחרוני הדורות: ד' הגרע"י זצ"ל (ביבי"א ובחזו"ע שם) דשרי לקיים מצוה במקום מטונף, כשהיא שעת הדחק ואונס גמור, דלא סגי בלא"ה, ובתנאי שלא יברך שם. ומש"כ בזוה"ק הנ"ל, לדעתו הכוונה שאין לקיים המצוה במקום כזה כשניתן לעשותה במקום אחר. עכת"ד (ולא זכיתי להבין חילוק זה, כיצד זה מתיישב עם פשט דברי הזוה"ק).


אך המ"ב בבה"ל (רס"י תקפ"ח ד"ה "שמע") כתב בתחילה להיתר, אך בהמשך דבריו חזר בו משראה מש"כ המט"א, שאם תקע בשופר במקום מטונף או כשמים שותתין על ברכיו שצריך לחזור ולתקוע מראש אותו סדר. ונתן המ"ב שם טעם לכך שכיון דקיי"ל דמצוות צריכות כוונה הרי דזה חשוב כד"ת ולא גרע מהרהור בד"ת. וכן ר' מש"כ מרן (סימן ע"ט סעיף א'), ומש"כ המ"ב (שם סקכ"ט). והוסיף הבה"ל (בסימן תקפ"ח) ונתן טעם שני, שבשעה שעושה המצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון, דהוא בכלל בזיון המצוה, ולכן החמיר המ"ב ואסר לתקוע במקום מטונף. עכת"ד. וע"ע במ"ב (סי' תרל סק"ד). ויש מקום ליישב. ומ"מ ק"ק. ור' בחזו"ע הל' רה"ש (שם) שהבין שהבה"ל היקל. וראה לקמן בסמוך שביבי"א לא כתב כדבריו בחזו"ע. ולענ"ד בס"ד נראה מאוד שמסקנתו להחמיר כמט"א. ודו"ק.


ובאשר לד' הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד. הנה הגרמ"א זצ"ל הורה לי הלכה למעשה שלדעתו אסור לקיים מצוה, ובכלל זה לתקוע בשופר, במקום מטונף אם לריח הרע יש עיקר, כגון בבית האסורים או תינוק שטינף בבית הכנסת באמצע התקיעות. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל גבי שופר, כשעסקנו בהל' רה"ש. אמנם כשעסקנו עמו בהל' ליל הסדר נראה שנטה יותר להקל, ואמר לנו שמותר לעשות מצוה במקום מטונף רק אם אין ברירה אחרת, ועיי"ש שחילק בין סוגי המצוות. ושמא לדעתו יש גם לחלק בין אם בשל המנעותו מהמצווה יפסידנה לגמרי. וכגון שיש באפשרותו לשמוע קול שופר סמוך לשקיעת החמה של רה"ש, ואם לא ישמע עתה יפסיד המצוה לגמרי באותה שנה. ומ"מ מדבריו כשדנו עמו ע"כ גבי הלכות רה"ש היה נראה שהחמיר אף בכך, ויפסיד המצוה. ויש בזה צד של חומרא דאתי לידי קולא, שמפסיד המצוה לגמרי. ומ"מ נראה היה שלדעתו אכן יש להמנע מכך.


ובאשר לד' האוסרים עפי"ד הזוה"ק, מי שבכל אופן קיים המצווה במקום מטונף, האם עכ"פ בדיעבד יצא י"ח.


באמת נראה בס"ד שהדבר נתון למחלו'. דמדברי המט"א שהביא הבה"ל (בסי' תקפ"ח ד"ה "שמע") נראה שהדבר לא ברור דיו. שמצד א' כתב שאם החל לתקוע בשופר בשעה שהיו המים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לתקוע מראש אותו סדר. ואם תקע בשעה שהמים היו שותתין, או אפי' מצא צואה במקומו, יצא, ומ"מ יש לו לחזור ולתקוע בלי ברכה. עכ"ד. מצד א' נראה דס"ל שאף בדיעבד לא יצא, דהא חייב לחזור ולתקוע. ומאידך כ' בהדיא בשם המט"א שיצא יד"ח, והוסיף שיחזור לתקוע בלי ברכה, ומשמע שבדיעבד עכ"פ יצא. והדבר לא ברור לי.


ומ"מ ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כ"ט. אמצע סק"ד) כ' וז"ל: הנה מבואר במסקנת המשנ"ב שאף בדיעבד לא מהני מה שעושה מצוה במקום מטונף, וחייב לחזור ולעשותה לצאת ידי חובת המצוה, שאל"כ לא היה נחשב לאונס כ"כ עד שיצטרך לחזור לראש הסדר. ולא זכר שר שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים, עכ"ל. והיינו שהבין מהמ"ב בשם המט"א שאף בדיעבד לא יי"ח. ובאמת צ"ע ע"ד הגרע"י זצ"ל, שביבי"א כ' שהמ"ב עפי"ד המט"א החמיר שלא לקיים המצוה במקום מטונף, ואילו בחזו"ע הל' רה"ש (שם) כ' שדעת הבה"ל להקל. וצ"ע.


אמנם ראה שם ביבי"א (רסק"ד) בשם עיקרי הד"ט (או"ח סי' ה' סק"ט), שבעל כרחך שדברי הזוהר בזה אינם לעיכובא אלא למצוה מן המובחר, עכת"ד (אך עי"ש ביבי"א שדחה את ראיית עיקרי הד"ט להקל בזה מעיקה"ד).


נמצאנו למדים שלא ברור הדבר אי לד' האוסרים אכן לא יצא י"ח אפי' בדיעבד, או שמ"מ בדיעבד יצא י"ח. ומ"מ גבי שעה"ד מדברי יבי"א (שם, אמצע סק"ג) נראה שלד' ספר רוב דגן (עטייה. בקונטרס אות לטובה סקי"ז) הוי ממש לעיכובא ואף בשעה"ד לא יעשה המצוה בכה"ג. ור' עוד בענינים אלה במקו"ד (סוכה. פ"ז הערה ע').


יש להעיר שיש מצוות שנראה שפשוט לפוס' דשרי לקיימן אף במקום מטונף, ואלה הן מצוות ציצית (טלית קטן) ומצוות צדקה.


גבי מצות ציצית (טלית קטן), כבר כ' מרן בשו"ע (סי' כ"א ס"ג) שמותר להכנס בציצית לבית הכסא, ע"כ. ועיי"ש במ"ב (סקי"ד) גבי טלית גדול המיוחד לתפילה [ועל כך ר' גם במט"א (סי' תר"י סקי"ב) ובפסתש"ו (סי' כ"א סק"ג). ועיי"ש גם גבי אותם הלובשים הט"ק מעל בגדיהם]. וכ"כ המ"ב בבה"ל (סי' תקפ"ח שם) בפשטות. ובאמת שנלע"ד שלכאו' כ"מ גם מהגמ' ברכות (דכ"ג, א') שאמרו שלפני עשיית צרכיהם היו חולצים התפילין בריחוק ד"א ומניחין אותם בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואילו גבי ט"ק לא קאמרו. וקצת משמע שאכן שרי להכנס עימם לביהכ"ס. ומ"מ הרמב"ם והב"י בשם גאון למדו כן מהגמ' במנחות (דמ"ג,א').


ומ"מ גם המנהג פשוט כיום להכנס לביה"כ כשלבושים בט"ק. ומי שבכ"ז חושש לכך (אף שלכאו' הדבר פשוט להיתר), יכול הוא לכוון כשנכנס למקום מטונף, שמתכוון הוא ללבוש הט"ק שלא לשם מצוה אלא הוי כבגד בעלמא (ולכן גם מברכים על ט"ק חדשה ברכת "שהחיינו", שלא כתפילין, ואכמ"ל). אך באמת א"צ לזה. ובאשר למצוות צדקה, ר' ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כ"ט סק"ה) שהב"ד הרבה פוס' להקל בזה. וכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם גם במצות צדקה יש להחמיר בעשיתה במקום מטונף. והורה לי להיתר כיוון ששם המצוה היא שהעני יהנה מקבלת הצדקה והריהו נהנה מכך, ומה לי מקום מטונף, מה לי מקום נקי. עכת"ד. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שבמצות צדקה אין הכוונה לעיכובא, ולכן לטעם הראשון של הבה"ל שזה משום מצוות צריכות כוונה, שפיר דמי (ובאמת שעדיין קצת צ"ע דמנ"מ ני"ד מצדקה, הרי בני"ד המצוה היא שישמע, וא"כ נאמר מה לי אם ישמע במקום מטונף או מקום נקי, העיקר שישמע. ואע"פ שלכאו' אפשר לחלק בין המיקרים ולתרץ זאת, מ"מ לפי הטעם השני בבה"ל עדיין צ"ע גם לגבי מצות צדקה).


ומה שכתבנו שאם נעשה ריח רע, כגון של הפחה, באמצע התקיעות, דשרי להמשיך ולתקוע, ה"ז נלמד ממש"כ המ"ב (בסימן ע"ט סק"ל), דריח רע שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן ולא גזרו בכך משום ביטול תורה, ושם עסקינן בדיבור בד"ת. ואמנם מרן שם החמיר בק"ש, אך כבר נתן המ"ב הטעם לכך דאפשר לצאת החוצה. משא"כ בתקיעות, שאם יצא הרי שיפסיד את התקיעות שהתוקע ממשיך לתקוע לקהל. ואולי לתוקע ליחיד אפשר לומר להמתין עד שיכלה הריח, אך לא שמעתי ע"כ דבר.


ומה שכתבנו שאף למפיח עצמו שרי להמשיך לתקוע או להמשיך לשמוע התקיעות, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו שהרי מרן (בסימן ע"ט ס"ט) מחמיר למפיח עצמו, וכמ"ש בגמ' בהדיא. וענה לי שכיוון שהפחה זה ריח שאין לו עיקר, שרי הכא אף לתוקע עצמו. עכת"ד. והיה קצת קשה לי, שהרי מרן ג"כ דיבר על הפחה. ושמא תקיעות שאינן ד"ת אלא מצוה, קיל טפי. ועוי"ל, שאם עסקינן גבי התוקע עצמו הרי מדובר בכבוד הבריות, משא"כ באדם פרטי.


יש עוד לדון גבי מקרה שנעשה ריח רע של הפחה לפני הברכות על התקיעות או באמצען. ואכן דנו הפוס' אי מותר לברך ברכות (כגון ברכת המצוות) במקום שיש ריח רע דהפחה. ונראה דבזה החמירו הפוס', וכתבו שאסור לברך ברכות במקום כזה. ולא רק למפיח עצמו אסור הדבר אלא אף לאחרים. שכ"כ המ"ב (סי' ע"ט סקל"א) בשם ליקוטי הרמב"ן, ולא הביא חולק [אמנם יש להעיר, שכ' בפסתש"ו (סי' ע"ט הערה 59) שבשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' ל"א) דן גבי ש"ץ שיצאה ממנו הפחה באמצע חזרת הש"ץ, שרשאי הוא להמשיך בתפילתו וא"צ להפסיק ולהמתין, וזאת משום כבוד הבריות. עיי"ש. וכן בס"ד מסתבר גם לענ"ד. ר' רמ"א (סי' ק"ג ס"ב) גבי יחיד המתפלל במנין. וכ"ש בני"ד.


ועוד נראה בס"ד, שאם רוצה הוא להפסיק, ומוכן הוא להתבזות ולמחול על כבוד עצמו בשביל כבוד התפילה של הכלל, רשאי לעושת כן, ותע"ב. ועוד בענין אי אדם יכול למחול על כבוד הבריות שלו, ר' בספר מוסר אביך (פ"ג ס"ד, עמ' מ"ד) ובהערות רבנו הגרצ"י קוק זצ"ל שם].


וכיון שאסור לברך במקום שיש בו ריח רע דהפחה (בין לאדם עצמו ובין לאחרים), יש לדון אי גם בזה יש להתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כדי שיוכל לברך. שאמנם גבי ריח רע שיש לו עיקר כ' מרן (בסי' ע"ט ס"א ובעוד דוכתי) שיש להרחיק ממנו ד"א לצורך ק"ש, אך גבי הפחה שדינה כר"ר שאין לו עיקר כתבו הפוס' שא"צ הרחקת ד"א [לצורך ק"ש. ולכאו' ה"ה לגבי ברכות. דהא ק"ש דאו' ובכ"ז הקלו. ומאידך יש מקום לדחות עפי"ד המ"ב (סי' ע"ד ססקכ"ד), דבק"ש אינו מדבר לפני המלך, משא"כ בברכות שמדבר אל המלך בלשון נוכח ואומר "ברוך אתה". ואע"פ שהמ"ב דיבר גבי תפילת העמידה, ששם יש להחמיר טפי דהריהו עומד בפני המלך. מ"מ גם בברכות הריהו עומד בפני ממ"ה ומדבר אליו ביראה בלשון נוכח. אך בכל זאת אין עמידה לפני המלך בברכות כעמידה מולו בתפילת העמידה. ר' שו"ע סימנים צ"ג,צ"ד, צ"ה, צ"ו, צ"ז, צ"ח וצ"ט]. שכ"כ להקל הכס"מ (פ"ג מק"ש הי"ב). הא"ר, המש"ז, הגר"ז וכה"ח (סי' ע"ט סק"מ. וכ"כ גם שם בסק"א. עיי"ש מחלוקת ראשו' אי צואה מכוסה ג"כ דינה כר"ר שאין לו עיקר, ומ"מ כפי שכתבנו, הרי שהפחה הוי לכו"ע ר"ר שאין לו עיקר).


ובענין מי שבכל זאת עבר ובירך במקום שיש ריח רע דהפחה (במקרה שאסור לו לברך, שלא כש"ץ בני"ד, וכנ"ל), דנו הפוס' אי בעי לחזור ולברך שוב. ונראה בפשטות מדבריהם שאין צריך לחזור ולברך [כן עולה מד' כה"ח (סי' ע"ט ס"ק ד' ול"ט) בשם הנשמ"א ועוד פוס', שהקלו אף במקרים חמורים יותר, וכ"ש בני"ד (וכתבו רק שיקרא שוב ק"ש. אך גבי ברכות הקלו). וכ"כ בפסתש"ו (סי' ע"ט ססק"ט. וכ' שרק גבי תפילת העמידה נחלקו הפוס' אי בעי לחזור כשעבר והתפלל במקום דריח רע דהפחה שולט. אך גבי שאר ברכות לכו"ע אינו חוזר). וע"ע בכה"ח (סי' ע"ו סקל"ח מש"כ בשם פעולת אדם, ובס"ק כ"ז ומ"ב), ובפסתש"ו (סי' ע"ד סק"א וסס"י ע"ו)]. וע"ע בס' אשי ישראל (פפויפר. בתשובת הגרח"ק שליט"א סוף הספר, תשו' ע"ז), שכ' שיתכן שצריך לחזור לא רק על ק"ש אלא גם על ברכותיה. עכ"ד. אמנם נראה שלד' רוה"פ בכה"ג א"צ לחזור על ברכות ק"ש, וא"כ ה"ה על ברכות המצוות כשופר וכדו'.


ובענין מי שיש לו חולי שאין לו חוש הריח. כ' מרן (בסי' ע"ט ס"א), שאף מי שיש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמסוגל להריח. והוא עפי"ד הטור (ור' כה"ח סק"ו). אמנם מרן קאי על צואה שהיא ר"ר שיש לו עיקר. ואילו מדברי כמה אחרו' נראה שמ"מ גבי ר"ר שאין לו עיקר יש להקל גבי מי שאין לו חוש הריח. שכ"כ המ"א (סי' ע"ט סק"ט) גבי אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע, שאמנם גבי אדם רגיל יש להחמיר בזה, אך מי שאינו מריח מותר לקרות אז ק"ש. וכ"כ הי"א, הגר"ז, הח"א, החס"ל והבא"ח. ולפי"ז כ"ש שיש להקל לאדם כזה, שאין לו חוש ריח, לקרות ק"ש במקום שיש ריח רע דהפחה. וכן יש להקל לו לברך שם, וכ"ש לקיים מצוות. והמחמיר (כגון שמישהו רמז לו ע"כ) יחמיר לעצמו (דשמא לד' הזוה"ק שכ' שיש לקיים מצוות רק במקום נקי וטהור, שמא לא ניח"ל שיעשו מצוות במקום כזה כל עוד יש שם ריח רע. ושמא לדעת הזוה"ק אין הדבר תלוי באדם העושה אלא במצווה הנעשית שם. כך בס"ד נלע"ד להסתפק, והדעת נוטה קצת להחמיר אליבא דהזוה"ק. וצויי"מ).


[13]יב. הא דחייב לשמוע שוב קול שופר אם נסתפק ביום הראשון, משום דהוי ספיקא דאו' (כנ"ל בפרקנו בהערה א' דהוי דאו') ולחומרא. ואמנם המ"מ (בפ"ז מהל' שופר) כתב כך, והוסיף שאינו מברך, וכ"כ הריב"ש (סימן רכ"א) במסקנתו שא"צ לברך, אע"פ שזה ספק דאו', מ"מ הברכות הוי מדרבנן. וכ"כ המ"א, הא"ר, והמ"ב (סי' תקפ"ה סק"ה). ואמנם יש שכתבו שמדברי הריב"ש נראה שצריך לברך, ושהמחלוקת תלויה האם לברך על ספק מצוה דאו'. ור' גם במאירי בברכות (דכ"א) ובשבת (דף כ"ג) שהביא מדעת הרמב"ם שצריך לברך. ור' עוד בכנה"ג בהגה"ט. וכ"כ הפר"ח (בסי' תקפ"ט סעיף ד') דיש לברך. אך הנה"ש (בסימן תקפ"ה) חלק על הפר"ח, וכן חלק עליו מהר"י טייב בספרו חוקת הפסח (סי' תל"ב) בדעת הרמב"ם. וכ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א חאו"ח סי' א') ועוד אחרונים. וכן משמע מכה"ח (סי' תקפ"ה סקכ"ד). וכיוון שרוב בנין ורוב מנין ס"ל שאמנם יש לתקוע אך בלי ברכה, ועוד דקיי"ל דסב"ל, לכן נראה עיקר שביום הראשון יחזר אחר תקיעת שופר וחייב שוב לשמוע תקיעה כדת וכהלכה, אך לא יברך. ואע"ג שלקמן בפרקנו (בסוף הערה כ') הבאנו דעה שכאשר הספק הינו על המצוה ולא על הברכה, לא אמרינן בזה סב"ל, מ"מ הכא כיון שרבו הפוס' דס"ל שלא יברך, וגם בגלל שהכלל הנ"ל נתון במחלו', לכן למעשה ישמע בלא ברכה.


ומה שכתבנו שביום השני אינו חייב לשמוע שוב, כ"כ אפילו הכנה"ג הנ"ל. וכ"כ המ"ב (סק"ה). וכתב הטעם דכיון שביום השני החיוב מדברי סופרים הוי ספקו לקולא. וכן משמע מכה"ח (סקכ"ד) מדלא הביא חולקים ע"כ. וכן עיקר. וודאי שכל הרוצה להחמיר ביום השני ולחזר אחר התקיעות רשאי ותע"ב, אך מ"מ אסור לו לברך ע"כ.


[14]יג. אמנם דעת הגהות אשרי שכל המצוות אם לא בירך עובר לעשייתן יכול לברך אחר עשייתן אפי' לכתחילה, וא"כ פשיטא דיכול לברך במקרה דנן. ואף לדעת התוס' והרא"ש שאם לא גמר המצוה יכול עדיין לברך עליה, ואפי' בנענוע בלולב שאם נטל ולא נענע דס"ל שיכול לברך ע"כ, למרות שאין זה עיקר המצוה (וראה רמ"א בסי' תל"ב ס"א מש"כ בשם הכלבו). וא"כ כ"ש הכא שיכול לברך שעתיד לשמוע עוד שבעים קולות. כ"כ פרי הארץ (סימן ט'), והב"ד עיקרי הד"ט. אך באמת שאין לומר כך, כיון שהש"ך ביו"ד (סי' י"ט סק"ב) דחה סברת הג"א מעיקרה, וגם על דברי התוס' והרא"ש כתב שהתירו לברך כיון שעדיין לא נגמרה המצוה לגמרי, אך אם נגמרה לגמרי אסור לברך עוד. ולפי"ז הכא שכבר שמע שלושים קולות במיושב ויצא מידי ספק, וכמש"כ בסימן תק"צ (סעיף ב'), ודאי שנגמרה מצות השמיעה. ודבר זה כתבוהו הרמב"ן במלחמות והריטב"א בחידושיו לרה"ש (דף ל"ד), והוסיפו שתקיעות במעומד אינן באות למצות שופר אלא לחובת מצות תפילה בציבור להעלות התפילה בתרועה כמו בתעניות שתוקעים בברכות.


ואמנם ישנם הרבה ראשונים דס"ל דעיקר התקיעות הן תקיעות דמעומד, וכמש"כ לעיל (בהערה ב'). אך זה מצד החשיבות שהן על סדר הברכות, אך מ"מ ודאי שיצא מעיקר הדין י"ח המצוה בתקיעות דמיושב. וכ"כ המ"א (סימן תקפ"ה סק"ט) וכה"ח (ס"ק ל"ט). והוסיף שם כה"ח שעוד ניתן לצרף סברת רבינו ישעיהו האחרון ז"ל דס"ל דעיקר התקיעות הן דמיושב, וכמ"ש לעיל. ואמנם פה זה לכאורה ספק במצוה דאו', אך כבר כתבנו לעיל (בהערה הקודמת) למסקנה שאפי' בספק מצוה דאו' נראה שאין לברך ע"כ, דברכות אינן מעכבות. ולכן למסקנה הסיק כה"ח (שם) שלא יברך עוד על ברכת השופר אפי' שעומד לשמוע עוד תקיעות דמעומד. וראה בילקוט יוסף (מועדים, הלכות ברכת השופר הערה י') שכתב שי"א שיכול לברך אחר תקיעות דמיושב, משום שעתיד עדיין לשמוע תקיעות דמעומד. עיי"ש. אך ק"ק לי ע"ז, מתי יברך. אי יברך לפני תפילת הלחש דמוסף, הרי מה שמתפלל עד שמתחילים התקיעות דמעומד, הוי הפסק. ואי יברך לפני חזרת הש"ץ, ג"כ שוהה הרבה זמן בין הברכה לתקיעות, ומפסיק בדיבור ע"י ענית בהוב"ש, "אמן" וקדושה. ולכאו' האפשרויות הינן או שיברך באמצע חזרת הש"ץ, לפני התקיעות שבחזרה, או שיברך לפני התקיעות שלאחר חזרת הש"ץ (לנוהגים לתקוע אז את שלושים הקולות השלישיים). ומ"מ בילקו"י שם לא התייחס לבעיה זו, וצ"ע.


ואמנם הוסיף שם כה"ח שיכול לברך בין סימן לסימן בתקיעות דמיושב, אך נראה שיש לדון בכך, שהרי יש בכך בעיה מצד הפסק בין התקיעות עצמן. ואם באמת (לפי הפשט שתוקעים לכל הקולות מצד ספק) תשר"ת הוא הסדר הנכון שאליו התכוונה התורה, הרי שמברך ושומע רק ב' פעמים תשר"ת אם בירך לאחר תשר"ת הראשון, ואם יברך לאחר ששמע ג"פ תשר"ת הרי יתכן שבירך לאחר שקיים כל המצוה, ושאז יכול לברך רק לדעת הגמי"י הנ"ל [ואמנם לפי דעת הזוה"ק שכל התקיעות כולן אמת לכאו' היה נראה שיכול עדיין לברך, לדעת התוס' והרא"ש שאמרו שיכול לברך כל זמן שלא סיים המצווה, וכמ"ש הש"ך שהובא לעיל, אך הרי הם עצמם ס"ל כפשט שאין כל התקיעות חובה מצד האמת אלא מצד הספק, וכמו שאמרה הגמרא ברה"ש (דף ל"ד). אמנם יש מקום לדחות זאת ולומר שיברך בין תשר"ת הראשון לשני, או בין השני לשלישי, ואז אף לפשטנים הריהו מברך באמצע המצוה, וש"ד לפי התוס' והרא"ש]. ואף אם נאמר שיכול לברך לפני התשר"ת האחרון ויצטרפו אליו ב' פעמים תשר"ת דתקיעות דמעומד, וכמו שקיי"ל שיכול אדם לשמוע ט' תקיעות בתשע שעות ביום שיצא י"ח, וכמש"כ מרן (בסימן תקפ"ח סעיף ב'), מ"מ הרי כתב שם המ"ב (בסק"ז) שאם שמע שתי בבות כהלכה ואחת שלא כהלכה אמנם אין זה מפסידו את שתי הבבות ששמע כתקנן, אך מ"מ לא יברך. ואמנם שם כבר בירך לפני התקיעות ובני"ד לא, אך מ"מ הוי שאר התקיעות הפסק בין הבבות [עכ"פ לפוס' דס"ל שצריכים הסדרים דוקא כסדר, קודם כל התשר"ת, אח"כ כל התש"ת, ולבסוף כל התר"ת. וכמו שכתבנו לקמן (בפי"א סעי' כ"ו) בשם כה"ח (סי' תק"צ סק"ז) והגר"מ אליהו זצ"ל במחזור שלו. ועכ"פ נראה מדבריהם שאם אינו לעיכובא ודאי שלכתחי' עפ"י הקבלה צריך לעשות כן]. וא"כ כ"ש הכא שהרי מכוון לצאת מצד הספק (או מצד הזוה"ק גם מצד האמת) גם בתש"ת ובתר"ת שתוקע במיושב, לכאו' הוי הפסק, ויוצא שלא שמע ג"פ תשר"ת על הסדר (ואף למ"ד שתוקעים ג"פ תשר"ת רצוף במוסף בלחש ובחזרה, הרי היה פה הפסק גדול בין הברכה לתקיעות).


ולכן היה נראה לענ"ד תחילה שקשה על דברי הרב כה"ח כאן, ויש להמנע מלברך אף בין הסימנים עצמם. ואם רוצה יברך במחשבה בין הסדרים של התקיעות, ונצרף דעת הרמב"ם והסמ"ג שברכה במחשבה מועילה, ואת סברת התוס' והרא"ש שכל זמן שלא סיים המצוה שפיר דמי ויכול לברך, (למרות שהם עצמם חולקים על הרמב"ם והסמ"ג), או שיכול אפי' לברך במחשבה לאחר כל תקיעות דמיושב ואז יסמוך על דברי הג"א הנ"ל, שיכול לברך מיד לאחר המצוה, אך מ"מ במעשה שפתים לברך נראה לענ"ד שאין להתיר, ושב ואל תעשה עדיף. אלא שלאחר עיון נוסף בדבר העלנו שנראה שבשעה"ד כזו יקלו אף הפוס' המחמירים בסדר התקיעות, ויאמרו שיברך וישלים אח"כ את מה שהחסיר. וכ"ש לש"פ (כמ"א והא"ר) דס"ל שאין סדר התקיעות מעכב, ולכן אם כשהיה בתש"ת נזכר ששכח תשר"ת האחרון או שטעה בו, לדעתם ימשיך לגמור ג"פ תש"ת ואח"כ לדעתם יתקע את התשר"ת שהחסיר. וה"ה בני"ד שאין הסדר מעכב.


[15]יד. הא דאסור לדבר בין הברכה לתקיעות, כ"כ מרן (בסימן תקצ"ב ס"ג), והוא כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה למצוה. והא דכתבנו שאם שח בינתיים בדבר שאינו מענין התקיעות שזה לעיכובא וצריך לחזור ולברך, כ"כ המ"ב (סקי"ד) בשם המ"א וש"א. והוסיף שכן הדין אף אם שח מענין התפילה, שצריך לחזור ולברך. ורק מענין התקיעות עצמן, כגון שאומר שיביאו לו שופר, או שישכשכו אותו במים ע"מ שיוכל לתקוע בו, בזה א"צ לחזור ולברך ואף שרי לכתחי'.


וכל דין ההפסק בדיבור זה אמור אף לגבי השומע ולא רק גבי התוקע. ולכן אם התוקע לא שח אך השומע שח, צריך השומע לברך הברכה לעצמו כדי לצאת י"ח הברכה [מ"ב (סקי"ד) ושעה"צ (סקכ"א)]. ומ"מ יזהר לגמור הברכה לפני תחילת התקיעות, כדי שלא להכנס למחלוקת האמורה לעיל (בסעיף י"א). וכ"כ בהערות איש מצליח למ"ב (סי' תקצ"ב ססקי"ד). עיי"ש שכתב שמקרה זה שהשומע דיבר בין הברכה לתחילת התקיעות, וגם לא הספיק לברך בעצמו לפני תחילת התקיעות, הרי שעליו לברך זאת בחזרת הש"ץ לפני התקיעה הראשונה שם (כמובן שמדובר שהוא סיים את תפילת הלחש שלו). וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ה סקל"ט) בשם כמה פוס'. עיי"ש בכה"ח שחלק עליהם וס"ל שאחר תקיעות דמיושב כבר אינו יכול לברך. ולענ"ד בס"ד נראה עיקר כפוס' שיכול לברך לפני התקיעות שבחזרת הש"ץ.


וענין זה של איסור ההפסק בדיבור בין הברכה למצוה מצינו בהדיא במש"כ מרן ביו"ד (סימן י"ט סעיף ד'), שאם דיבר בין הברכה למצוה שלא מענין המצוה שצריך לחזור ולברך. וכן למדנו מעין זאת ממש"כ מרן (בסימן תל"ב סעיף א') שיזהר לא לדבר בין הברכה לתחילת בדיקת חמץ. והסכימו שם האחרונים (ר' מ"ב שם סק"ה) שבדיעבד אם שח בדברים שאינם מצורך המצוה שיחזור ויברך, וכן קיי"ל בנרות חנוכה.


הגר"א נבנצל שליט"א העיר בענין מה שכתבנו בשם המ"ב שגם אם השומע הפסיק בדיבור שצריך הוא לחזור ולברך: צ"ע, דלד' הרמב"ם (אולי כוונתו לרמב"ם פ"ג משופר ה"י – מ.ה.) רק התוקע חייב בברכה ולא השומע. ולהרמ"א דאם א' בירך להוציא הרבים (מדובר על אכילה – מ.ה.), ויש א' שלא שח בין הברכה לטעימה, יצאו ידי הברכה. א"כ נראה דה"ה הכא, א"כ צ"ע אם חזו שתי דעות אלו לאיצטרופי. עכ"ל.


אמנם יש לדון גבי ני"ד מצד שתי בעיות: א. במקרה שצריך לשוב ולברך, היברך גם ברכת "שהחיינו". דהא סו"ס עשה הפסק גם בין ברכת "שהחיינו" לבין המצוה שעליה חלה הברכה. ב. מה מהני שיברך אותו אדם שהפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעות, הרי בזמן שהוא יברך התוקע כבר יתחיל לתקוע, ויוצא שאז יפסיד לפחות מחלק מתשר"ת הראשון, ואם לא שמע את התקיעה הראשונה הרי לא יצא י"ח בתשר"ת הראשון, וממילא לא שמע ג"פ תשר"ת, וגם לא שמע את התקיעות דמיושב בשלמותן.


לגבי הבעיה הראשונה: אמר לי חכ"א שיש צד לומר שלא יברך "שהחיינו", משום שברכה זו יש הסוברים שאינה חובה אלא רשות. ואמנם יש המחלקים בין סוגי ברכות "שהחיינו": שברכה זו על ימים טובים ומועדים הבאים מזמן לזמן הינה חובה. אך על פירות המתחדשים או כלים ובגדים חדשים אינה אלא רשות [ר' ערוה"ש (רס"י רכ"ה), ופסתש"ו (רס"י רכ"ה)]. ואמנם יתכן שהם דברו (עפ"י הגמ' בעירובין ד"מ, ב') גבי ברכה זו ביו"ט מצד הקידוש של היו"ט. אך מצוות דיו"ט (שופר, קריהמ"ג, לולב וכדו') אולי דינן כפירות, והוי רשות. אלא שהמעיין בערוה"ש (שם) יראה שכלל בצד הראשון - של חובה - כל דבר שבא מזמן לזמן. וא"כ ה"ה ברכות מצוות אלה, שהרי גם מצוות אלה מגיעות מזמן לזמן. וא"כ, אזלא ליה הצד להקל בני"ד שלא יברך, אלא הספק נשאר. ולא מצאתי בפוס' שדנו בשאלה זו. ומ"מ ניתן לצרף פה עוד מחלו', והיא האם אמרינן סב"ל במקום שהספק הינו במצוה ולא בברכה. וכדלקמן (בהערה כ').


ובענין השני - עפ"י מה שכתבנו לעיל בהערה י"ג, תחילה חשבנו שיש בני"ד בעיה כיצד יוכל לתקן את אשר עיוות. ורצינו לומר שיש צד לומר שיברך ובאותו זמן ישמע את קול השופר. ואמנם אי אפשר לברך ובאותו זמן להקשיב, אך לכאו' ניתן לברך ובאותו זמן רק לשמוע. וזה מעין הדיון שדננו לעיל בפרקנו (בהערה ג') וכן במקראי-קודש הל' פורים (בפרק ז' הערה כ"ז) גבי השומע את קריאת המגילה כש"חלם" במשך קריאתה. ועיי"ש שהבאנו דעות פוס' שהקלו בזה. ולפי"ז אולי יש להקל בני"ד כנ"ל. אלא שיש לדחות זאת. ראשית משום דהתם - בפורים - הקלו בזה בדיעבד. משא"כ בני"ד שהוא בקו"ע מפריע לעצמו לשמוע את השופר. נוסף ע"כ, הרי הברכה צריכה לחול על כל המצוה בשלמותה. ואם התוקע מתחיל לתקוע הרי המברך מפסיד לפחות חלק מהמצוה. וראה עוד בעניינים אלה בחזו"ע (חלק א' כרך ב', עמ' תשצ"א-תשצ"ב). אלא כיון שהסקנו לעיל בהערה י"ג שלדעת רוב הפוס' אין הסדר של הסדרים מעכב, ואף שיש פוס' שמחמירים בזה יותר, מ"מ נראה שגם הם מסכימים שבשעה"ד כני"ד א"צ לשמוע כסדר את התקיעות, ואף לא לפי הקבלה. לכן אם אירע שלא שמע את הברכות והתוקע החל לתקוע, בס"ד נראה שיברך מיד, וישמע את כל הסדרים שיכול לשמוע (כגון מתשר"ת השני ואילך), ולאחר התפילה ישלים את שהחסיר (כגון את התשר"ת הראשון).


[16]טו. ר' בחזון עובדיה (פסח, ח"ב מהדו"ק עמ' קכ"ז) שאין לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בכל ברכה שיוצאים בה ידי חובה, וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים הל' רה"ש עמ' 51). ור' ביחו"ד (ח"ד עמוד מ"ה, ובהערה שם), שהאריך הגר"ע יוסף זצ"ל להביא ראיות לכך מרוא"ח. וע"ע ביבי"א (ח"ח סי' כ"ב סק"ח). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל כמה פעמים שיש לחלק בענית ב"ה וב"ש בברכה שיוצא בה י"ח, לבין אם אינו יוצא בה י"ח, ושאין לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בשמיעת ברכה שיוצא בה ידי חובה. והוסיף, שמ"מ אם ענה, יצא בדיעבד ידי חובה. עכת"ד. ואמנם הגר"ש משא"ש זצ"ל, רבה של ירושלים, הורה לי שאף היוצא ידי חובה בברכת חבירו, יש לו לענות "ברוך הוא וברוך שמו" לכתחילה, ואין זה נחשב הפסק. עכת"ד. וכ"כ בשמש ומגן (ח"ב סי' ל"ד). אך באמת נראה שרוה"פ לא ס"ל הכי, וכן בגלל דהוי ספק הפסק בברכה, לכן כתבנו דשוא"ת עדיף, ושלא יענה "בהוב"ש". וע"ע בשו"ת צי"א (חי"ח סי' כ"ג סק"א), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד ס"ט והערה כ"ו), והל' יוה"כ (פ"ה הערה כ').


[17]טז. המנהג להקרות את התוקע הזכיר הרמ"א (בסימן תקפ"ה סעיף ד'), וכתב הטעם כדי שלא יטעה התוקע. וכבר כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן י"ח) שכן נוהגים, ואין זה הפסק. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט, וכ"כ הפר"ח. ומ"מ כתב ר"א ממונקאטש במנחת אלעזר (ח"ד ס"ס ל"ז) שאין להפסיק בתפילת הלחש דמוסף. וכ"כ עוד אחרונים, ולא כמ"ש בשו"ת מור ואהלות (אוהל ברכות והודאות סי' נ"ב). וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים, הל' ברכת השופר). והוסיף כה"ח (סקמ"ז) בשם האחרונים שנהגו שהחזן המתפלל שחרית הוא המקריא לתוקע. ובמקום שיש רב מו"צ, הוא המקריא. וכן ראיתי זה שנים שהגר"מ אליהו זצ"ל מקריא לתוקע, אך במוסף, הן בלחש והן בחזרה, אינו מקריא בפיו אלא בהצבעה על לוח שבו רשומות התקיעות, ואמר לי שאינו מקריא בפה בחזרת הש"ץ בגלל שזה פחות מבלבל. עכת"ד.


ולגבי להקריא את התקיעה הראשונה. כתב השל"ה שאף בתקיעה הראשונה יאמר המקריא. וכ"כ המ"א, הא"ר, המט"א, וכ"כ בזבחי צדק החדשות (עמ' ע"ב). אך המ"ב בשעה"צ (סקל"א) כתב שאין זה ברור, שהרי אפי' בנשיאת כפים, שענין ההקראה לכהנים נלמד מקרא ד"אמור להם", ובכ"ז בשו"ע (בסי' קכ"ח סעיף י"ג) מובאת הדעה שלא יקריא התיבה הראשונה, ומשמע מביאור הגר"א שם שכן עיקר לדינא, וכ"ש הכא שאין שום רמז ע"כ בקרא ובש"ס, ורק נלמד מהתם. לכן כתב בשעה"צ שם, שכיון שכבר נהגו להקריא בברכת כהנים התיבה הראשונה ימשיכו במנהגם, אך בהקראה בתקיעות במקום שאין מנהג, יותר טוב שלא להקרות בתקיעה הראשונה. עיי"ש. וכן הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שלדעתו עדיף לא להקריא התקיעה הראשונה. עכת"ד (אמנם במחזור שלו לרה"ש לא כתב ע"כ דבר). ולכן המקריא גם בתקיעה ראשונה ודאי שיש לו ע"מ שיסמוך, ומ"מ טוב להמנע במקום שאין המנהג כך. ואמרו לי שאצל האשכנזים רובא דרובא נוהגים להקריא אף התקיעה הראשונה. וראה בלוח א"י שכתב בדיני התקיעות שהמקריא יקריא התקיעה הראשונה כמתחיל. אך נראה שכתב כך מדינא ולא מצד המנהג. וצ"ע. וחכ"א רצה להליץ על מנהג האשכנזים הנוהגים להקריא גם התקיעה הראשונה, ואמר שממילא אין זה לעיכובא, דהא זה מענין המצוה. וגם הוי כאי אפשר, דהרי זה קבוע כך. ויש להשיב ע"ד, דאע"ג שאינו לעיכובא מ"מ לכתחי' אין לדבר כלל בין הברכה למצוה, אף בדבר שהוא מענין המצוה (ר' שו"ע והאחרו' סי' תל"ב ס"א). וגם מה שאמר דחשיב כאי אפשר, ג"ז אינו. דהא הרבה אינם מקריאים התקיעה הראשו'.


[18]יז. הא דאסור לדבר בעת התקיעות עצמן, כ"כ המ"א, המט"א, המ"ב (סימן תקצ"ב סק"י) וכה"ח (סקט"ז). וכתבו שאפילו לרוק אסור, וכ"ש להשמיע קול בפיהוק או בנחירת גרון שמבלבל גם את האחרים השומעים. ואם צריך לרוק יבליענו בכסותו. וכבר כתב זאת המהרי"ל בדרשותיו. ולמרות שמרן לא כתב זאת בהדיא, נראה שזה פשוט גם לפי מש"כ מרן (בסי' תקצ"ב סעי' ג') שאסור לדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. והטעם לכך, מפני שהוא מפסיק בדיבור לפני סיום המצוה, וכמש"כ מרן ביו"ד (סימן י"ט סעיף ה'). ולכאורה צ"ל הלכה כסתם שם (דבעי לברך שוב), משום שסתם וי"א הלכה כסתם. אלא ששם בגלל סב"ל פסקו האחרונים שלא יברך שוב אם שח לפני סיום המצוה. ומכל מקום כתב הט"ז (שם סק"ט) שלכתחילה לא ישיח עד גמר המצוה כדי שלא להכנס למחלוקת שהביא שם מרן שאם שח לפני סיום המצוה (של שחיטת כמה בהמות) היברך אם לאו, והוא הדין לנידון דידן (אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר: שחיטת כמה בהמות הן מצות חלוקות. עכ"ל. וא"כ אין ללמוד מהתם להכא). ויותר מכך: אצלנו המצוה היא לשמוע, ואם שח בזמן התקיעות עצמן אינו יכול באותה עת לשומען. ועוד, שמסיח דעתו מהמצוה לגמרי (היינו לא רק שהוא נחשב כעושה המצוה בלא כוונה שזו מחלוקת אם יצא, וכמ"ש מרן בהל' ק"ש, אלא פה הוא אינו מקיים המצוה כלל). ועוד כ' הט"ז, שכל מצוה שהוא עוסק בה, אינו רשאי להפרד משם עד שיקיים את כולה, ואיסור יש בהפסקתו. הב"ד בשעה"צ (סי' תקצ"ב סקי"ד).


והא שבין התקיעות עצמן אין לדבר, ואפי' שכבר החל במצות שמיעת התקיעות ושמע ג"פ תשר"ת, זה מפני שיתכן שתש"ת או תר"ת הם הסדר הנכון, ויוצא שהפסיק בין הברכה למצוה. גם לפ"ד הזוה"ק שכל התקיעות הן נצרכות והן מגוף המצוה, הרי כבר כתבנו לעיל את דברי מרן ביו"ד, וכן מש"כ בסימן תל"ב (סעיף א') שטוב שלא לדבר בדברים שאינם צורך המצוה עד שיגמור כל מצות בדיקת חמץ, וה"ה להכא. ולמרות ששם כתב הטעם כדי שיתן לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים שם חמץ, ואילו פה לא שייך טעם זה, לכאו' לא נראה לחלק בין המיקרים. ור' מש"כ הרמ"א שם ביו"ד (סעיף ד') שלכתחילה לא ידבר בין השחיטה לכיסוי. ומ"מ כן מבואר גבי ני"ד בשו"ע (סי' תקצ"ב ס"ג).


ומה שכתבנו שאם שח צריך לשמוע שוב ובלי ברכה, ר' מ"ב (סימן תקצ"ב סקי"ג), ולמדנו זאת משם. וכ"כ בדבי"ב (מנהגי החסידים - בעלז. הל' תקיעות רה"ש). והוסיף, שאם לא שמע אלא מקצת תקיעה, לא יצא.


מי ששח בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור ולברך [הגמי"י. רא"ש. מ"ב (סי' תקצ"ב סקי"ג) וכה"ח (סק"כ)]. ואפי' שח בסדר תשר"ת בין תקיעה לשברים (כה"ח שם בשם אחרו'). ונראה שכוונתו שלא יברך, אך מ"מ הפסיד התקיעה וצריך לשמוע שוב תשר"ת. והוא עפי"ד המט"א שאם שח באמצע התקיעות בין שברים לתרועה, אע"ג שדיבר מעסק התקיעות והתפילות לא יצא וצריך לחזור ולתקוע אותו סדר (הב"ד המ"ב סקי"ג וכה"ח סקכ"א). והיינו שצריך אח"כ להשלים את אותו תשר"ת או תש"ת או תר"ת שהחסיר, דאין סדר לסימנים. וכנ"ל (בהערות י"ג וי"ד). וע"ע בענינים אלה בכה"ח (ס"ק י"ד-כ"ד).


ומה שכתבנו שאין להביא קטנים שעלולים להפריע, כ"כ המהרי"ל (בדרשותיו בהלכות שופר), שלא יביאו ילדיהם אצלם, כדי שישמעו כל הקולות מתחילתן ועד סופן, ומוטב שיהיו אצל אמותיהם בעזרת נשים, דנשים אינן מחויבות מן הדין בתקיעת שופר (ומ"מ אם יש רעש בעזרת נשים וקשה לשמוע התקיעות במקום הגברים, אין להביא הקטנים אף לעזרת נשים, ופשוט). והב"ד השכנה"ג, המ"א, הא"ר, הא"א, המט"א, המ"ב (סימן תקפ"ז סקט"ז) וכה"ח (סימן תקפ"ט סק"ה), וכתב המט"א שמ"מ קטנים שהגיעו לחינוך, מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו, ויאיים עליהם שישמעו התקיעות ולא יבלבלו הציבור. והב"ד המ"ב וכה"ח שם.


וראה דברי המ"ב (סימן תרפ"ט סקי"ח), על מש"כ מרן שמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, וכתב המ"ב "ועכשיו בעוה"ר נהפוך הוא, שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים, שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, אין האב... מקיים מצות חינוך כלל. ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם וכו', עיי"ש. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל על ענין הבאת קטנים לבית הכנסת בכגון דא. וראה בספר ילקוט יוסף (מועדים, הלכות ברכת שופר, הערה י"ד), שכתב בשם המדרש טעם לשתיקה בעת התקיעות, שכיון שבשעת מתן תורה אפי' ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, הבריות לא דברו, שרפים לא אמרו קדוש וכו' (שמות רבה סוף פ' כ"ט). לפיכך יש לעשות ברה"ש מעין דוגמא לאותו מעמד רם ונישא, ולהיות בדממה ובחרדת קודש. וקול השופר יזכיר לנו את הקולות שהיו אז באותו מעמד. ע"כ תורף דבריו. ור' עוד במסכת סופרים (פי"ח הלכה ו'), ותוס' חגיגה (דף ג' ע"א ד"ה "כדי") בענין מצוות הבאת קטנים לביהכ"נ.


[19]יח. מה שכתבנו שאם החל ולא יכל להשלים התקיעות ישלימנה אחר בלא ברכה, כ"כ מרן (בסימן תקפ"ה סעיף ג'), והוא מהטור בשם ר"י.


והא דכתבנו שישלים ההמשך אם שמע התוקע השני את התקיעות, וא"צ התוקע השני לתקוע מתחילה, כמו בקריאת התורה, נתן הב"ח טעם לכך שבתורה זה דבר מיוחד משום שכתוב בה "תורת ה' תמימה". וכ"כ המ"א וכה"ח (סקל"ב). והשני א"צ לברך שוב כיון שהראשון בירך עבור כל הקהל [מ"א, מ"ב (סק"י) וכה"ח (סקל"ג)]. לכן אם השני באמת לא היה שם בשעת הברכה, וגם לא יצא כבר י"ח התקיעות קודם, צריך השני לברך שוב (כך משמע ממרן שם שכתב "והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת הברכה").


ומה שכתבנו שיכול לברך רק אם לא יצא עדיין י"ח, זה פשוט, שהרי אם יצא י"ח וגם הציבור יצאו י"ח בברכות של הראשון מדוע שיברך שוב. וכ"כ הפר"ח, העו"ש, הא"ר, השו"ג, ער"ה, המאמ"ר, הבגדי ישע, שו"ע הגר"ז, דה"ח, המט"א, המ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקל"ד). ולא כשכנה"ג שנסתפק בכך. ובסידור עמודי שמים, הח"א והמ"ב כתבו שמ"מ אם צריך לברך, יברך בלחש.


ומ"מ אם התוקע השני לא שמע את הברכות והתקיעות כלל, לכאו' היה צריך הוא לתקוע התקיעות מתחילתן, דאל"כ הריהו שומע את התקיעות שלא כסדרן. אלא כיון שהסקנו לעיל (בהערות י"ג וי"ד) עפ"י הפוס' שאין סדר התקיעות מעכב, לכן כדי לא לעכב את הציבור ימשיך ממקום שהפסיק התוקע הקודם, ורק אח"כ ישלים התקיעות שהחסיר.


ועוד נראה שאם שמע קודם לכן רק חלק מהברכות, וכגון רק את ברכת "שהחיינו", אזי יברך רק את הברכות שלא שמע בשלמותן. וממילא ברכות ששמע בחלקן צריך לברכן. וע"ע לקמן הערהכ'.


גבי מה שכתבנו שאם לא שמע את הברכות יברכן בעצמו. יש לכאורה לדון אם שמע את הברכות מתוקע אחר זמן מה קודם לכן, ורק כעבור זמן נכנס למנין זה ורוצה לתקוע. דלכאו' אם עשה הפסק בין שמיעת הברכות לתקיעתו בעי לברכן בעצמו, אף אם כיוון אז לצאת י"ח בברכות. אך אם לא עשה הפסק בין הברכות ששמע לבין תקיעתו, וגם כיוון לצאת י"ח בברכות ששומע, מה לי אם שמע הברכות מהתוקע שניסה לתקוע לפניו או מתוקע אחר כלשהו, הרי שיצא י"ח וא"צ עוד לברך. כך בס"ד נלע"ד. ורק יש אולי לדון אם כיוון לצאת י"ח הברכות ששמע אלא שלא חשב לשמוע תקיעות במנין זה ורק אח"כ נמלך ונכנס לשם, אי מהני. ומ"מ נראה שאין מציאות זו שכיחה, דבלא"ה אין לתקוע באותה עת בשני בתי כנסת סמוכים, וכמו שכתבנו פה במקו"א. ואכ"מ. וע"ע במקראי קודש הל' פורים (פ"ז הערה צ"א).


[20]יט. מה שכתבנו שאם החליף את השופר באמצע התקיעות, שהאשכנזים לא יברכו שוב, כ"כ המ"ב (סימן תקפ"ה סק"ד) בשם תשובת בנין עולם (סימן ל"א). ונראה שטעמו שכיון שכבר החל במצוה הרי שחלה הברכה על התחלת המצוה, וכיון שעתה ממשיך במצוה, אמנם בשופר אחר, הרי שא"צ לברך שוב, וכמש"כ כה"ח (סקל"ז) שאין הברכה על השופר עצמו אלא על עצם המצוה. וכן מצינו שאם בירך והחל כבר במצוה, אע"פ שהפסיק באמצע עשיתה, שבכ"ז א"צ לברך שוב בשו"ע (בסימן תל"ב סעיף א' ובנו"כ, וכן ביו"ד סימן י"ט סעיפים ד' ה' ובנו"כ, עיי"ש). וכן מצינו בענין הדלקת נרות חנוכה (למרות שמשם קשה קצת ללמוד זאת שהרי לאחר שהדליק נר אחד כבר יצא לגמרי י"ח מעיקר הדין, והשאר הוי הידור מצוה בלבד. ראה מקראי קודש הל' חנוכה פרק ח' סעיפים ג'-ו'. ואכמ"ל). אמנם לא זכיתי להבין, דמשמע מהמ"ב שבכל אופן לא יברך ע"כ, ומ"מ צ"ע מדוע לא יברך אם התברר שמעיקרא השופר היה פסול, דלכאו' התקיעות בשופר הפסול הינן הפסק בין הברכות לתקיעות בשופר הכשר. וראה בסמוך בהערה זו.


ומה שכתבנו שהספרדים סוברים שאין לברך שוב אם החליף השופר בגלל שאינו מצליח לתקוע עוד, או בגלל שהשופר נפסל באמצע התקיעות, ר' כה"ח (סימן תקפ"ה סקל"ז).


והא דכתבנו שאם התברר שהשופר היה פסול מעיקרא שיש לספרדים לברך ע"כ, כ"כ כה"ח (שם) בשם הפר"ח. ונתן כה"ח טעם לכך, כיון שהתקיעות בשופר הפסול היו הפסק בין הברכה לתקיעה. ובאמת שצ"ע ע"כ, שהרי סו"ס זה הפסק בדבר שהוא מענין המצוה שאז א"צ לברך ע"כ. ויתכן שכה"ח ס"ל שכיון שהשופר היה פסול הרי שאין זה כלל מענין המצוה, דהוי כאילו עשה פעולה שאינה קשורה למצוה. ומ"מ כבר חלק עליו הגר"ע יוסף זצ"ל בגיליון ספר כה"ח שלו, והובאו הדברים בילקוט יוסף (מועדים, הלכות רה"ש, עמוד 38). וכ"כ ביבי"א (ח"א סימן ל"ו סקט"ו) שאין התקיעות בשופר הפסול חשיבי הפסק, שאינם דיבור כלל. אלא לגר"ע יוסף טעמו של הפר"ח הוא שאם החל בתקיעה דמי למי שהניח תפילין ומיד נפסקה הרצועה, ומ"מ ראה בילקו"י (מועדים, הל' ברכות שופר, עמ' 38 ס"ח) שאם בירך על השופר והחל לתקוע, אף אם נמצא שהשופר היה פסול מעיקרא, א"צ לחזור ולברך. עיי"ש. ולכאו' אין זה כדעת הפר"ח, וכמש"כ בסימן כ"ה (סעיף י"ב), ובכה"ח (שם סקפ"א). וציין עו"ש בילקוט יוסף לעיין בספר אשדות הפסגה (חיו"ד סימן ח'), שו"ת מהרש"ג (חיו"ד סימן נ"ז), ערך השולחן (יו"ד סימן י"ט סק"ז) על דברי הפר"ח [אמנם יש להעיר ע"ד הגאון הגדול הרב עובדיה יוסף זצ"ל, דלכאו' אין הדברים דומים ממש. שגבי תפילין בעת שבירך על המצוה והחל לעשותה המצוה היתה ראויה להיות כתיקונה וגם היתה ממש בפועל כתיקונה, אלא רק לאחר שהחל לעשותה נקרעה הרצועה. ואף את"ל שמיד שהחל במצוה נקרעה הרצועה, מ"מ בעת הברכה המצוה היתה ראויה לעשותה. משא"כ בני"ד שאם השופר מעיקרו היה פסול, הרי לא רק שלא החל במצוה אלא שגם בעת הברכה המצוה לא היתה ראויה לעשותה. ולכן נראה שטעמו של הפר"ח אינו כמש"כ הגאון הגדול הגרע"י זצ"ל. ואף שאיני ראוי לחלוק על דבריו, מ"מ קשה לי הקטן על דבריו].


מ"מ הלכה למעשה כתבנו בהלכות את כל ג' הדעות: הא די"א שיברך שוב רק כשהתברר שנפסל מעיקרא, זו ד' הפר"ח וכה"ח. את הדעה השניה כתבנו עפי"ד הילקו"י, כד' הגר"ע יוסף זצ"ל. והדעה השלישית היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כדלקמן בהערה הבאה.


[21]כ. לגבי מקרה שהחליפו השופר בין הברכות לתקיעות, כתבנו שהאשכנזים יברכו שוב, שכ"כ המ"ב (שם בסק"ד), ולא חילק כלל בין המקרים השונים. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי בהדיא שזה אמור בין אם נמצא השופר פסול מעיקרא ובין אם לא הצליח לתקוע בו עוד. והוסיף שהטעם לכך שזה דומה לפרי חדש שהביאו לו עתה וצריך לברך עליו. עכת"ד.


ומ"מ הספרדים לא מברכים אם החליף השופר בין הברכות לתקיעות בגלל שהתברר שהשופר פסול, שכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ה סקל"ז), וטעמו כיון שאין הברכה דוקא על השופר הזה, אלא על עצם מצות תקיעת השופר.


ולפי"ז כ"ש שאין לברך אם החליף השופר בין התקיעות בגלל שלא הצליח להמשיך לתקוע בו או שנפל בו עתה פסול, שהרי כבר החל במצוה, וממילא דעתו היתה על עצם מצות התקיעה. אך נראה לי שהגר"מ אליהו זצ"ל חולק על טעם זה, כיון שהורה לי שמ"מ אם החליפו השופר בין התקיעות עצמן, הן בגלל שהתברר שהשופר היה פסול, והן בגלל שלא הצליח לתקוע בו, יש לברך על השופר החדש אם מתקיימים שני תנאים: השופר לא היה כלל לפני התוקע בעת הברכה הראשונה, וכן שלא היתה דעתו של התוקע עליו בעת הברכה. אך אם חסר אפילו תנאי אחד, לא יברכו שוב. ואם היה הגרמ"א סובר ככה"ח לעולם א"צ לברך שוב. וכדבריו אלינו, כתב הגרמ"א זצ"ל במחזור קול יעקב (עם פסקי הגרמ"א זצ"ל, דיני תקיעת שופר, דין תקלה בתקיעות, עמ' תמ"ג סעי' י'), ובהל"ח (פט"ל סעי' ס"ו, עיי"ש שדיבר במפורש על המקרה שבסעי' שלנו). ונראה שאין הדברים סותרים.


והא דכתבנו שמ"מ גם במקרים שפסקנו שצריך לברך לא יברך אלא רק ברכת "לשמוע קול שופר", כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וטעמו שברכת "שהחיינו" שבירך בתחילה היתה על עצם מצות תקיעת שופר ולכן היא נמשכת גם לשופר השני. עכת"ד.


ואגב: על מש"כ כה"ח שם שבדבר שיש בו פלוגתא אם הוא פסול או לא, שאין לחזור ולברך מספק, דקיי"ל סב"ל, נלע"ד שאין זה פשוט כ"כ. כיון שהפלוגתא אינה על הברכה אלא על עצם המצוה, ובמקרה כזה י"א שלא אמרינן סב"ל, וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רכ"ט), וכ"כ הגחיד"א בספרו לדוד אמת (בקונטרס אחרון סימן כ"א), וכ"כ ביבי"א (ח"ה סימן מ"ב אות ד'-ה' ובח"י סי' כ' עמ' כ"ח. עיי"ש שהסיק שאם יש ספק במצוה ולא בברכה, ומרן פסק כדברי המכשירים את המצוה שיש לברך. וע"ע שם ביבי"א ח"ט סי' מ"ז, ובמילואים שם עמ' תנ"א), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל עצמו ומהגר"מ אליהו זצ"ל. ובאמת שזו מחלו' ראשו' ואחרו', וכמש"כ לעיל (בפרקנו בהערה י"ב) ולקמן (בפרק ח' הערה ה' ופרק ט' הערה ב'). ואכמ"ל.


[22]כא. טעם האוסרים הוא שהואיל ולפי הגמרא במס' רה"ש (דף ל"ד) יש ספק אם התקיעות שאליהן התכוונה התורה הן תשר"ת או תש"ת או תר"ת, לכן אם ישיח בין תשר"ת לתש"ת או בין תש"ת לתר"ת הוא נכנס לספק הפסק בין הברכה למצוה, דשמא תר"ת הן התקיעות הנכונות. וכ"כ לאסור הגאון מליסא בסידור דרך החיים, וכ"כ בסידור אהלי יעקב, וכ"כ המ"ב (סימן תקצ"ב סקי"ב) בשם הגאון מליסא לאסור לומר היה"ר שבין סדר לסדר. וכ"כ המהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון (סימן ע"ט), וכ"כ בתו' חיים על הח"א, וכ"כ ביבי"א (ח"א סימן ל"ו ובח"ג סימן ל"ב-ל"ד), וכ"כ ביחוו"ד (ח"א סימן נ"ה), וכן שמעתי דברים חריפים מפי הגר"ע יוסף זצ"ל עצמו על כך.


ואולם דעת כמה אחרונים להתיר זאת, ביניהם תשובת עולת שמואל, וכ"כ בסידור הריעב"ץ, והב"ד המ"ב בשעה"צ (סימן תקצ"ב סקט"ו). וכתב שם שלדעת מהר"י עמדין מה שהחמיר המ"א הוא בין הברכות לתקיעות, ולכן הסיק שם בשעה"צ שבמקום שנוהגים לומר היה"ר בין הסדרים דתקיעות דמיושב אין למחות בידם.


ואמנם הגדיל כה"ח (בסימן תקצ"ב סקי"ז ובסימן תקפ"ד סק"ו) וכתב שלא רק שיש ליישב המנהג אלא לכתחילה יש לעשות כן, והביא שם ראיות שכן נהג האריז"ל, ושכ"כ השל"ה, וכ"כ הבא"ח, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכן רואה אני מידי שנה בשנה שנוהגים בבית הכנסת שלו.


ואמנם דבריו של הרב כה"ח נכונים עפ"י הקבלה. שלדעת הזוה"ק כל התקיעות הן אמת ונצרכות כולן, ואינן רק מצד הספק של איזה מהתקיעות הן הנכונות. אך לדעת פוס' רבים, אין לנטוש את פשט הגמרא ולילך בדרך הקבלה בעניני ספק בברכות (שהרי אם משיח בין הברכה לתקיעות הוי הפסק), דהא הרבה רוא"ח פסקו דאיסור ברכה לבטלה הוי איסור ד"לא תשא", וכמש"כ לעיל, שעליו אומרת הגמ' במס' שבועות (דף ל"ט ע"א) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא".


ושמא יאמר האומר דלא אמרינן סב"ל כנגד האריז"ל, וכמש"כ כבר הרב בא"ח בהלכות רה"ש (ש"ר פר' "נצבים" סקי"ח). אך באמת אין דבר זה מוסכם לכו"ע. ור' מש"כ ע"כ ביבי"א (ח"ב חאו"ח סימן כ"ה אות י"ב, ובח"א חאו"ח סימן מ"ב). ואף הגר"ש משאש זצ"ל גילה לאוזני שאינו מברך ברכת "הנותן ליעף כח", אע"פ שהאריז"ל אמר בהדיא שיש לברכה (ר' תבואות שמש חאו"ח סי' ט"ז, שמש ומגן ח"א או"ח סי' ט"ו וכ"ה, ח"ג או"ח סי' ל"ו אות ב' וח"ד או"ח סי' נ"ד וס"ג). וא"כ הגר"ש משאש ס"ל דאמרינן סב"ל כנגד האריז"ל. והוסיף ואמר לי שאנו אין לנו אלא הוראות מרן. עכת"ד.


ועוד יש אולי ליישב שאין הוידוי נחשב כהפסק בין הברכה למצות התקיעות, שהרי כתב הרמב"ם שאמנם מצות תקיעת שופר גזרה התורה גזירה עלינו, אך יש גם לומר טעם בדבר שהשופר מעורר את לב שומעיו, וכמ"ש "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". וא"כ הוידוי הינו מענין המצוה ואינו הפסק בין הברכה למצוה. אך גם זה נראה כדבר דחוק, שהרי אינו מברך אקב"ו להתוודות, אלא "לשמוע קול שופר", והוידוי לכל היותר הוא סרך מצווה, שהרי סו"ס זו גזירת הכתוב, ואין אנו מוסיפים או מפסיקים במצוות בשל מה שנראה לנו טעמים למצוות. ועוד, שודאי אין להפסיק לכתחילה ללא הכרח בין הברכה למצוה אף בדבר הקשור למצוה, ורק בדיעבד אמרינן שלא יחזור אז לברך, וכמ"ש האחרונים (בסימן תל"ב סעיף ב'). ואמנם המ"ב (שם סק"ו) כתב שאם יש הכרח מותר לכתחילה, אך פה ודאי שאין הכרח להתוודות, שהרי לא כתוב בש"ס שחובה להתוודות בעת התקיעות. ואמנם דעת רב האי גאון היא שכל התקיעות הן אמת, דהיינו שבין אם שמע רק תש"ת, ובין אם שמע רק תר"ת יצא י"ח, והסביר את דברי רבי אבהו בגמרא לפי דעתו זו. והביא דבריו הרא"ש (פ"ד דרה"ש סימן י'), וכ"כ הר"ן בשמו, והב"ד עוד ראשונים (ר' ב"י סי' תק"צ ד"ה "וכתבו הרא"ש", וביבי"א ח"א סימן ל"ו). ולפי"ז יהיה מותר להתוודות בדיבור בין התקיעות. אך באמת שנראה שאין לנו אלא דברי מרן (בסימן תק"צ ס"ב) שכתב שתרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורין תרועה, או אם היא מה שאנו קורין שברים או אם שניהם יחד. לפיכך כדי לצאת ידי ספק, צריך לתקוע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ, עכ"ל. וא"כ מבואר בהדיא בדברי מרן שאין הלכה כדברי רה"ג, וא"א לדחוק הסבר רה"ג בפשט דברי מרן. וע"ע לקמן בפרק דיני התקיעות (פ' י"א הערה ד').


והקשה תלמיד חכם אחד, שהרי קיי"ל שכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אזלינן בתר הקבלה, וא"כ פה שיש מחלוקת משולשת בדבר: דעת הזוה"ק שכל התקיעות הן אמת וכולן נצרכות, דעת רה"ג שכל התקיעות אמת ואיזה מהן ששמע יצא י"ח, ודעת מרן שרק משום ספק אנו תוקעים כל התקיעות, וא"כ ניזיל בתר דברי הזוה"ק, וכמש"כ המ"ב (סימן כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סימן כ"ה ס"ק ע"ה). אך לענ"ד אין זה קשה, כי משמע מדברי הפוס' הנ"ל שכלל זה אמור רק כשיש מחלו' בין הפוסקים עפ"י הפשט, ודעת הקבלה מסייעת לאחד מהם. אך פה דעת הקבלה אינה מכרעת בין דעת רה"ג ומרן אלא היא דעה שלישית. ולא שייכים פה דברי המ"ב (בסימן כ"ה), ואכמ"ל. ור' כה"ח (סימן כ"ה שם) ולקמן (פי"א ס"ב ובמקורות שם).


בעניין הוידויים בין התקיעות יש להעיר שני דברים: א. עפ"י מה שכתבנו לעיל בפרק ה' הערה י"ד יש בעיה להזכיר חטא ועוון ברה"ש. ב. יש נוסחאות שהשתרבב בהם בוידוי מתערובת המינים. ויש להזהר מכך מאוד.


בענין נוסחאות של המינים שהשתרבבו לנוסח הוידוי, ראינו צורך בס"ד קצת לפרט ולהאריך בכך, כיוון שהדבר חמור מאוד שביום קדוש זה שכמעט כל מאורעות השנה תלויים בו, יוצא שהיהודים מתפללים בשם של עבודה זרה בתפילותיהם. ראשית יש להדגיש שנוסח מקולקל וטמא זה הינו רק במחזורי האשכנזים, ואף אצל האשכנזים נוסח זה מצוי רק או בעיקר במחזורים האשכנזים הישנים. והנה דוגמאות לכך מכמה ממחזורי האשכנזים הישנים המצויים בס"ד בידי:


במחזור רדלהיים לרה"ש (משנת תר"מ) כתוב שבין תקיעות תש"ת לתקיעות תר"ת יש לומר נוסח זה (רח"ל): יהי רצון לפניך ה' או"א אבותי, שתקיעות תש"ת שאנחנו תוקעים היום תהי מרוקמת על היריעה על יד הממונה טרטיא-ל ותקבלנה על ידי אליהו זכור לטוב וישעיהה שר הפנים שר מטטרון, והמלא עלינו רחמים, ברוך אתה בעל הרחמים. עד כאן הלשון המדוייקת.


והנה ידוע, שהמלאך מטטרון הוא שר הפנים, כמופיע בדברי חז"ל, וכן בדברי הרוא"ח ובדברי המקובלים. ואילו בנוסח משובש זה הכניסו (כנראה אנשי הצנזורה הנוצרית ימש"ו) שם הרומז לאותו האיש (שראשי תיבות של שמו מרמזים על "ימח שמו וזכרו"), והיינו תיבת "ישעיהה". וניסחו זאת כאילו הוא, ח"ו, שר הפנים, למרות שבאמת המלאך מטטרון (הנקרא בקיצור: מ"ם טי"ת) הוא שר הפנים... אך הרשעים הללו שיבשו את הנוסח בשביל לשרבב לשם רמז לאותו האיש, ימש"ו.


נוסח זה בדיוק הודפס שוב במחזורי רדלהיים לראש השנה ויוה"כ גם בשנת תרס"ג.


לעומת זאת נוסח הרבה יותר חמור הודפס במחזור פולין בשנת תרצ"ט בהונגריה (מחזור לרה"ש ויוה"כ) ושם כתוב כך: יהי רצון מלפניך ה' או"א אבותי, שתקיעות תש"ת שאנחנו תוקעים היום תהא מרוקמת על היריעה על ידי הממונה טרטיא-ל כשם שקיבלת על יד אליהו זכור לטוב ו... (כאן רשום שמו של אותו האיש ימח שמו וזכרו, זכור לרע) שר הפנים, ושר מטטרון, ותמלא עלינו ברחמים. ברוך אתה בעל הרחמים. עד כאן לשונו המדויקת.


וא"כ בנוסח זה ברור הדבר שהטמאים הרשעים הללו שירבבו לנוסח הוידוי שבין תקיעות תש"ת ותר"ת את שמו של אותו הטמא, ימח שמו וזכרו. ונמצא שדוקא ביום קדוש זה אמרו יהודים תמימים רבים את שמו, כאילו ח"ו מתפללים אליו, שיעלה את התקיעות.


ועוד מצאנו, שאף במחזור מאוחר יותר, ממש שבתקופתנו, מההוצאה המפורסמת "אשכול" הודפס נוסח טמא זה. וזו לשונו: יהי רצון מלפניך שתקיעות תשר"ת שאנחנו תוקעים תהא מרוקמת ביריעה על ידי הממונה טרטיא-ל, כשם שקיבלת על ידי אליהו זכור לטוב ו... (ראשי תיבות ימח שמו וזכרו – בתוספת האות עי"ן) שר הפנים, ושר מט"ט, ותמלא עלינו ברחמים. ברוך אתה בעל הרחמים. עד כאן הלשון המדויקת.


עוד יש להזכיר מה שהראוני, שבספר מטה אפרים, בקצה המטה (דף קפ"ג-קפ"ד סי' תק"צ הערה כ"ח) הזכיר ברמז לענין זה, אך לא הביא את הדוגמאות לכך, ומ"מ הזכיר שם שכמה פוס' וגדולי עולם נמנעו מלאומרו ולא הדפיסוהו בספרים. והזכיר שם את הגה"צ בעל התניא ז"ל בסידורו, שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ע"ה) עפ"י בעל הדרכ"ת, ושכן גם החת"ס נמנע מלומר היה"ר הללו מטעמא שיש בהם חשש תערובות, וכן נהגו גם המהר"ם שיק ובעל אמרי אש זצ"ל להימנע מלאומרם, עיי"ש.


לאור כל זאת נראה שיש להזהר מאוד מה לומר בתפילות של כל השנה בכלל, ושל רה"ש בפרט, ויש לפקוח עיניים ולהזהר מתוספות טמאות כעין אלה שהנוצרים ימש"ו ניסו לשרבב לתפילות עם ישראל. ואפילו במחזור מאוחר שבדורותינו (הוצאת אשכול, המוחזקת בדר"כ כנאמנה) מודפסות נוסחאות טמאות אלה. ה' יצילנו מכל שיבושים, וינחנו לעובדו בתמימות ובישרות, אמן [וכעבור זמן מצאנו שכבר ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ו סקי"ח) דן בכך ופסק שלא לומר כלל וידויים אלה, ובפרט את הנוסח הקלוקל הזה].


בעניין אמירת "אשר יצר" בין תקיעות מיושב למעומד או בתוך תקיעות דמעומד. שהמהרש"ם בדעת תורה (סס"י תקצ"ב) כ' עפי"ד הפנ"י ברה"ש (דל"ד,ב') שלא יברך אש"י טרם גמר התקיעות דמעומד. והוב"ד גם באורחות חיים (ספינקא. סק"ה). אמנם נראה שד' רוה"פ שאף לפני סוף תקיעות דמעומד שרי לברכה [שכ"ד מנחי"צ. שבט"ה. הצי"א. ושו"ת קנין תורה. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקצ"ב סק"ד בהערה 13). וכן כתב בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים - בעלז), שמי שיצא לצרכיו בין סדר לסדר (ובפרט הדבר אמור אצל אותם המאריכים בחזרת הש"ץ של מוסף), שמותר אז לברך "אשר יצר". עכ"ד. ונראה שלא רק מותר, כי אם מותר אז גם חייב לברכה. דאל"כ עלול לעבור הזמן שרשאי לברכה. ובכלל מדוע לדחות ברכה זו].


[23]כב. כתב מרן (בסימן תקפ"ה סעיף ד') שאחר תוקע ולא הש"ץ כדי שלא יתבלבל. ואם הוא מובטח שחוזר, לתפילתו רשאי לתקוע. וכתב זאת מהטור בשם רב האי גאון, שלמד דין זה ממש"כ במשנה מס' רה"ש (דף ל"ב ע"ב) שהשני מתקיע, ולא כתיב תוקע. והרמ"א במפה הוסיף שדין זה דוקא בתקיעות דמעומד, אך בתקיעות דמיושב לית לן בה וודאי שרי. והטעם כיון שבתקיעות דמיושב לא שייכת הסיבה שיתבלבל ולא יוכל לחזור לתפילתו (כה"ח סקמ"ג). ומיהו כתבו שב"ל, התניא והא"ר שבמקום שאין תוקע אחר אפי' שאינו מובטח שחוזר לתפילתו בתקיעות דמעומד - רשאי לתקוע, דמן השמים יסייעוהו. והמ"א חלק ע"כ ואמר שאם אינו מובטח שיחזור לתפילתו אפי' ליכא אחר לא יתקע עד אחר התפילה, וכ"ש שכבר יצא בתקיעות דמיושב. ואם מבטלים נשיאת כפים שהיא מ"ע דאו', אם אינו מובטח, כ"ש הכא. והוסיף, שאם מתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח הוא שיחזור לתפילתו. ע"כ. וכ"כ החמ"מ, הא"א, המאמ"ר, הח"א, המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקמ"א). ויש שכתבו שאם מתפלל מתוך הסידור או המחזור לכו"ע הוי כמובטח, שכ"כ הא"א, המאמ"ר, המ"ב (סי' תקפ"ה סקי"ד) וכה"ח (סקמ"א). וכן עיקר להלכה ולמעשה.


ואמנם אם הוא מובטח, אך יש שם תוקע אחר, כתב הב"ח בשם רש"ל שלא סמכינן עליה ולא יתקע. וכ"כ הפר"ח. אך המ"א כתב שמהטור בשם בה"ע משמע דרשאי לתקוע. וכ"כ הברכ"י, וכ"כ הכס"א, ער"ה, מט"א, המ"ב (סקט"ו), וכן משמע מכה"ח (סקמ"ב). ולכן כתבנו שיש להקל בכך.


[24]כג. כ"כ הרמ"א (סימן תקפ"ה סעיף ב') בשם המנהגים. והטעם כתב הלבוש כדי לערבב, שהשטן עומד לימין האדם, כמש"כ "והשטן עומד על ימינו לשטנו". ובשל"ה כתב שכן נכון עפ"י הקבלה, ולא כמש"כ הלבוש שכתב עפ"י הקבלה להעמידו על שמאל. ובהגמ"י כתב שלא לתקוע מצד שמאל כיון שבשמאל תפילין של יד כבר מגינה [ור' בכה"ח (סקכ"ט) שהביא מחלוקת אחרונים לפי טעם הגמ"י לגבי איטר].


ומ"מ כבר כתבו האחרונים שאם אינו מורגל לתקוע בימין אין זה לעיכובא, וכן משמע מפשט דברי הרמ"א שכתב בלשון "טוב" והוסיף "אם אפשר", דודאי שאין זה לעיכובא.


[25]כד. הא דכתבנו שראוי לחזר אחר תוקע צדיק והגון, כ"כ ספר חסידים, הכנה"ג, העט"ז, שו"ע הגר"ז, המ"ב (סימן תקפ"ה סק"ג) וכה"ח (סק"ז). ונראה שהטעם לכך שזכותו תעמוד לו לתקוע כראוי. ועוד, שאם בשליח ציבור הקפידו (ר' רמ"א סימן תקפ"א סעיף א'), עאכו"כ יש להקפיד בשליח של הציבור לתקוע דהוי מצוה דאו'. ועוד שבשל זכויותיו יצליח לבלבל השטן.


ומה שכתבנו שצריך שידע את הלכות התקיעות, כ"כ המ"ב (סימן תקפ"ה ס"ק י"ח) בשם המט"א. וטעמו שאם נפלה טעות למקרא או לתוקע שידעו אם לחזור לראש הסדר אם לאו. וראה מש"כ בס"ד לעיל (פרק א' סעי' כ"ו והערה ל"ו), ולקמן בנספחים (נספח ח'). ובפרט שהתוקע מוציא את הקהל י"ח מצוה מדאו', משא"כ הש"ץ.


לד' פוס' רבים מותר לקחת לי"נ תוקע בשכר, כנ"ל (בפ"ג, גבי ש"ץ). עיי"ש שמ"מ אינו רואה סימן ברכה בכך (וע"ע בתוה"מ לימים נוראים. רס"י ג').


דין תוקע אבל ר' לקמן בנספחים (נספח ט' בסופו).


[26]כה. גבי התקיעות, כ"כ כה"ח (סימן תקפ"ה סקי"ב) לפי מש"כ מרן (בסימן תקפ"ט סעיף ט' ובסימן רי"ג סעיף ג'). והוסיף שם בשם המט"א שטוב שיאמר זאת התוקע בלחש. ושם (בסק"ו) כתב כה"ח בשם תשובת הרשב"א שהתוקע יתקע ברשות הקהל. והוסיף שלכן יש שנהגו לומר לפני התקיעות "ברשות מורי ורבותי". ור' לעיל (הערה ז') בענין הדפיקה על הבימה.


ומה שכתבנו שיכוין להוציא י"ח השומעים גם בברכותיו, הוא משום שהריהם צריכים לצאת י"ח גם בברכות. וכמו שכתבו הפוס' גבי ברכות הקורא את פר' "זכור".


[27]כו.


ענף 1: פתיחה (קצת עצובה)


לפני שנפתח בכתיבת הערה זו הריני להדגיש ולומר בצער עמוק שכתיבת הערה זו נעשתה תוך כדי שהִיַית בני משפחתי ואני בישוב חוֹמֶש בצפון השומרון - ישוב שמרחפת עליו גזירת הגירוש, הנסיגה והעקירה הנוראה, בשנת תשס"ה. והישוב סגור ומסוגר, ללא אפשרות להיכנס אליו. הצבא מכתר אותנו בכוחות גדולים. והנה עתה הודיעוני על חילול שמו יתברך הגדול והנורא שנעשה ברצועת עזה (ביום המר והנמהר י"א אב תשס"ה), שמשפחות שלמות מתפנות מבתיהן שגרו בהם עשרות שנים, מתוך מסירות נפש עצומה בשל ירי פצצות המרגמה עליהן. והן אורזות את חפציהן, ומעלות אותם על מכולות בדרכן מחוץ לרצועת עזה (כך הודיעה לי בתי הנמצאת עכשיו שם בישוב בדולח, כשכולה שבורה וממררת בבכי, שנשארות שם בינתיים רק משפחות מעטות). וכך קורה עכשיו ביותר מעשרה ישובים יהודיים פורחים עם קדושה עצומה. אוי לנו שכך קורה בדורנו. היכן כל הצדיקים שמגינים על הדור? היכן הם? אין לי ישוב הדעת. יש לי צער עצום. אני שבור כולי. עין במר בוכה ולב רותח. איזה חילול שם שמים נורא! אבינו מלכנו, חטאנו לפניך. אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו. עשה למענך והושיענו. אנא, בטל את כל הגזירות הרעות ואת כל הגזירות הקשות מכל עמך ישראל. חוסה על שמך ועל עמך. ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בה גוים. למה יאמרו בעמים איה אלקיהם. ידענו ה' כי חטאנו, ואין מי יעמוד בעדנו, אלא שמך הגדול יעמוד לנו בעת צרה. וכרחם אב על בנים רחם עלינו. חמול על עמך ורחם על נחלתך, כי א־ל מלך חנון ורחום אתה.


קשה לי מאוד להתרכז בכתיבה. לכן אני מפסיק לכתוב.


לאחר זמן אני מנסה בעזרת ה' יתברך להתחיל ולכתוב (בסופו של דבר הכניסוני לכלא בשל המאבק בחומש, כמובא במבוא לקונטרס זה).


בענין שלנו יש לדון מכמה צדדים: א. האם לכתחילה מותר לאכול לפני התקיעות בראש השנה. ב. האם יש להקל יותר ביו"ט שני של ראש השנה. ג. מי שהחל לאכול ונזכר שטרם קיים את המצוה מדאו', החייב להפסיק מיד מלאכול (דבר זה פחות מעשי בני"ד). ד. האוכל לאחר קריאת התורה ולפני התקיעות, החייב בקידוש והיוצא ידי חובה בקידוש זה. ה. דין הנשים בענינים אלה.


ענף 2: המותר לאכול לכתחילה לפני התקיעות בראש השנה - דעת האוסרים:


בני"ד עסקינן באיסור אכילה לפני מצוה. איסור זה מצינו לגבי כמה מצוות, מדאו' או מדרבנן, כגון אכילה לפני נטילת לולב (סי' תרנ"ב ס"ב), אכילה לפני קריאת המגילה בפורים (סי' תרצ"ב ס"ד), אכילה לפני בדיקת חמץ, ועוד. כמו כן ישנה בני"ד עוד בעיה, של אכילה לפני תפילת מוסף, וכמש"כ מרן בשו"ע (סי' רפ"ו ס"ג), שאין לעשות סעודה קודם תפילת מוסף, ושרי רק לטעום, כגון פירות או מעט פת בלבד (עיי"ש במ"ב ס"ק ז'-ט', ובש"א). ויש להזכיר שישנה מחלו' בפוס' אי חיוב קידוש בשבת ויו"ט שחרית הינו כבר לאחר תפילת שחרית או דוקא לאחר מוסף. ומ"מ דברי מרן הנ"ל גבי אכילה לפני מוסף עומדים וקיימים. ועוד מצינו איסור אכילה לפני הבדלה, לפני תפילת שחרית ותפילת ערבית, אך שם זה משום טעמים אחרים, ולא כבני"ד.


הנה מצד איסור אכילה לפני תפילת מוסף, הרי שמרן כ' (שם בסי' רפ"ו) דשרי פירות, ואפי' הרבה (מ"ב סק"ט). וכן שרי פת פחות מכביצה (מ"א. מ"ב סק"ח). וכן שרי מיני מזונות (ולגבי שיעורם ר' במ"ב שעה"צ סי' רפ"ו ובשו"ע סי' תרל"ט ס"ב ובנו"כ שם).


ואכן מצד איסור האכילה לפני התקיעות הטעם בני"ד הינו כדי שלא יטרד ויבוא לידי שכחה. ועוד, משום חיבוב מצוה, שלא יפנה ימין ושמאל קודם המצוה. ראה כה"ח (סי' תרנ"ב ס"ק ט"ו וי"ח). ויש עוד טעמים.


כיון שכמעט אין עמי ספרים כאן בישוב חוֹמֶש, לכן לא נביא את דברי הפוס' הכתובים בשו"תים. מ"מ נביא דעות הפוס' שבס"ד שאלנו אותם על עניין זה. ונראה שלענין האכילה לכתחי' ישנן כמה שיטות: יש אוסרים זאת לגמרי (אך נראה לענ"ד בס"ד שאף הם יתירו לחולים. דהא סו"ס אין בזה איסור דאו' לאכול לפני התקיעות. דהא אף בט"ב שהוא חמור קצת יותר משאר מצוות דרבנן, התירו לחולה לאכול). יש מתירים רק במקרים מסוימים (ואמרו או כתבו בהדיא להתיר זאת לחולים, חלשים וכדו'). ויש מתירים לכל אדם, אך בהגבלות מסוימות.


ראשית נזכיר שהג' רע"א התיר עם בית דינו שהציבור יקדש ויאכל לפני התקיעות, כיוון שאז השתוללה בעירם מגפה גדולה, וזאת כדי לחזק את גופות האנשים שלא ידבקו במחלה. ואילו החת"ס אסר זאת, כיוון שאין להפסיק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. ר' ע"כ בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ז' סק"ב ד"ה "אך"), ובהליכו"ש (רה"ש פ"ב, באורחות הלכה הערה 10).


ומ"מ את דעת האוסרים את האכילה לפני התקיעות כתבנו לפי מה שנראה פשט דברי מרן (בסי' תרנ"ב ס"ב) שאסר לאכול לפני קיום מ"ע דלולב. וכן מפשט דברי הרמ"א (בסי' תרצ"ב סעי' ד'). אמנם כתב כה"ח (בסי' תקפ"ה סקכ"ו), דמדלא כתב מרן דין איסור אכילה לגבי תקיעת שופר כמש"כ בסי' תרנ"ב גבי לולב, משמע שבתקיעות אין קפידא זו. עכ"ד. מ"מ כפי שנראה בהמשך, שאר הפוס' כן למדו מדברי מרן גבי לולב לאסור גם בני"ד.


ואכן, דעת האוסרים לאכול לפני התקיעות הנה דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל. ששאלתיו, שאנו רואים אותו נשאר תמיד במקומו בביהמד"ר לאחר קריאת התורה ברה"ש, ואינו מקדש לטעום דבר מה לפני התקיעות. האם אכן לדעתו יש איסור מדינא לאכול לפני התקיעות. וענה לי שמדברי המ"ב לגבי חג אחר נראה שיש להחמיר בזה [כנראה כוונתו לשו"ע (סי' תרנ"ב ס"ב) ומ"ב (סק"ז) ורמ"א (סי' תרצ"ב ס"ד) ומ"ב (באותו סימן ס"ק י"ד וט"ז). ומ"מ אינו מורה לאחרים לנהוג כמותו, כיון שכבר נהגו בישיבה (ישיבת מרכז הרב) להקל בזה. והוסיף, שהוא זוכר שגם בזמן מרן הגראי"ה קוק זצ"ל נהגו בישיבת מרכז הרב להקל בזה, ולקדש ולאכול לפני התקיעות בראש השנה. ושאלתיו, היש להקל בזה עכ"פ לזקנים. והבנתי ממנו שאינו מסכים להקל בזה כלל (כנראה שהבין ששאלתי היתה מכוונת אליו, והוא כבר היה בזקנותו). ומ"מ אמר שהאוכלים לפני התקיעות לא יאכלו כלל פת, אלא לכל היותר מזונות. ושאלתיו, היש להגביל את שיעור המזונות שלא יאכלו יותר מג' ביצים, והסכים הגרש"י זצ"ל עם כך, דאז הוי שיעור קביעות סעודה. ועוד אמר, שכל מה שיש מקילים זה רק על מנת שיוכלו להתפלל יותר טוב תפילת מוסף. עכת"ד.


ובפעם אחרת שדנתי לפני הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין האכילה לפני התקיעות, אמר לי שהמקילים בכך הוי מנהג טעות. ולשאלתי שהרי מ"מ מצינו פוסקים שמקילים בכך, אמר לי שאפ"ה הוי מנהג טעות. והוסיף שיש לאסור זאת לגמרי, ואפי' טעימה בעלמא, לפני כל מצוה דאו', כלולב וכד'. עכת"ד הגרש"י זצ"ל. וראה לקמן בסמוך מה שכתבנו בשם המ"ב.


נוסף לגר"ש ישראלי זצ"ל, גם הגר"מ אליהו זצ"ל נוטה לכתחילה להחמיר בני"ד, וגם הוא נטה קו לאסור זאת בכל מצוות דאו', אך הוסיף שכיון שכבר נהגו העם להקל בכך אנו שותקים להם. ובאמת שהשד"ח זעק ע"כ, אך בסופו של דבר חזר בו (ר' במערכת רה"ש סי' ב' סקל"א). ולכן למסקנה הורה לי שאכן טוב להמנע מכך לגמרי, אך כיון שנהגו להקל אין לגעור בהם ובלבד שלא יאכלו יותר מכביצה פת, שזאת נחשבת כסעודת קבע ויש לאוסרה לגמרי. ומ"מ הוסיף, שעדיף שגם המקילים ימעטו כמה שיותר, ואפילו בפירות ועוגות. עכת"ד. כך אמר לי לפני שנים רבות. וכעבור זמן יצא לאור המחזור לרה"ש עם פסקי הגרמ"א זצ"ל, ושם כתב: אין לאכול קודם התקיעות. אמנם אשה חלושה או איש חולה או זקן שאינם יכולים להשאר בצום עד אחרי התקיעות, יכולים לאכול, ובצנעה, לפני התפילה. ואם רוצים אותם חולים לאכול אחרי תפילת שחרית, חייבים לקדש ואח"כ לאכול (משמע שלדעתו תפילת שחרית מחייבת קידוש, ולא מוסף). ואעפ"כ טוב לאכול רק כזית מזונות אחרי הקידוש (וציין לשד"ח מע' רה"ש, וכה"ח הנ"ל). עכת"ד. וראה שד"ח (מע' רה"ש סי' ב' סקל"א).


ענף 3: דעת הפוסקים המקילים בענין הנ"ל, לפחות במקרים מיוחדים.


בתשו' בשמים ראש (שכבר רבו הפוס' המפקפקים במקורו אם הוא מהרא"ש ז"ל, ולמעשה כבר רווחת הדעה שלא לקבל את דבריו מכל וכל) כתב להקל לאכול לפני נטילת ד' המינים, והוסיף דטעימה בעלמא אין בה איסור, אך ראוי לכל יר"ש לחבב המצוה שלא להקדים בה דבר. וחלושים שא"א להם להמתין, מותרים לשתות ולטעום דבר מועט אבל לא פת. ע"כ. הב"ד הגאון הרח"פ ברו"ח, וכ"כ הח"א ועוד אחרו'. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ב סקי"ז. וציין ששיעור טעימה הוזכר בסי' רל"ב סעי' ג' ובנו"כ, ובסי' תל"א בכה"ח סקט"ו). וע"ע במ"ב (סי' תרנ"ב סק"ז ובסי' תרצ"ב סקי"ד) שכתב שטעימה בעלמא מדינא שרי, אך הוסיף שמ"מ אין להקל בזה אם לא לצורך גדול. ומש"כ בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"ד סעי' ה'-ז'). וכ"כ גבי שופר המט"א גבי מי שלבו חלוש ואין דעתו מיושבת לתקוע ולהתפלל עד שיטעום, יעשה קידוש ויאכל כזית מזונות, בכדי שיהיה קידוש במקום סעודה. והוסיף שיעשה בצנעה, שלא יקלו העם. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ח סקי"א). וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ה ס"ק כ"ה וכ"ו).


ושאלתי גם את הגרש"ז אוירבך זצ"ל גבי אכילה לפני התקיעות. ואמר לי הגרשז"א זצ"ל שלמעשה היה צריך לאסור לאכול לפני התקיעות, אלא שנהגו בישיבות להקל בזה על מנת שיוכלו להתפלל אח"כ מוסף יותר בכוונה. והוסיף שצריך לעשות קידוש לפני אכילה זו שלאחר תפילת שחרית [כך אמר לי כחודשיים לפני פטירתו. וראה עוד בשש"כ (פנ"ב הערות ל"ג, נ"ד, נ"ז וס"א. ובחלק ג' בהערות הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ע"כ) ושלש"ל (סי' רפ"ט ס"א ס"ק ה' (ב'), ז', ח' (ה')). עיי"ש]. ואמר שעדיף לאכול פחות מכביצה מיני מזונות, ומ"מ נהגו בישיבות לאכול יותר מכביצה מיני מזונות [והיה נראה מדבריו שיש להניח להם במנהגם, אע"פ שרצוי לדעתו לכתחי' לאכול פחות מכביצה. ואח"כ מצאתי בהוספות לשש"כ (ח"ג, פכ"ב הערה נ"ב) שכתב הגרשז"א זצ"ל וז"ל: וגם יש שיחידים הולכים לביתם בראש השנה ובשמחת תורה ומקדשים ואוכלים יותר מכביצה, וסומכים על זה שיש זמן קבוע לתפילה. עיין סי' רל"ה בשעה"צ ס"ק י"ט. עכ"ל]. והדגיש שכל זה רק על מנת להתפלל את מוסף בכוונה גדולה, ושזה מדובר רק למי שצריך זאת ממש, אך אין להקל בזה סתם לכל אדם ללא צורך. ושאלנו, האם יש מקום להתיר לשם כך אף אכילת לחם. ודחה זאת הגרשז"א מכל וכל. עכת"ד. ואף שלא דיבר במפורש ע"כ, משמע מסוף דבריו שאף מזונות אין לאכול שיעור קביעות סעודה של ג' או ד' ביצים שיצטרך לברך ברהמ"ז דהוי כדין אכילת פת. והגר"א נבנצל שליט"א כתב בהערותיו אלינו: מספרים שגם בישיבה של המשנה ברורה בראדין, היו אוכלים לפני התקיעות. עכ"ל.


ודעת הגר"ש דבליצקי שליט"א, כפי שכתב לנו (לקמן בנספחים, נספח ב') שמנהג ישראל שלא לטעום לפני התקיעות, ורק מי שמרגיש צורך לכך ילך למקום צנוע ויקדש ויטעום. אכילת פת אין להתיר כלל, ורק אכילת פת הבאה בכיסנין יש להתיר, ומעיקר הדין גם בזה רק עד כביצה. אך נהגו שאין מקפידים ואוכלים מעט יותר מהפת הבב"כ, עד מעט קרוב לג' וד' ביצים, והנח להם לישראל. עיי"ש שצירף הטעמים להקל משום שנחשבים שומר א' לחבירו, וגם אימת היום עליו ולא ישכח מלשמוע התקיעות. עכת"ד.


והגר"ש משאש זצ"ל כתב לנו (במכתבו דלקמן בנספח ד' תשו' ג') שבמרוקו נהגו שלא לאכול כלל קודם התקיעות, לא פת ולא מזונות ולא פירות. ואפי' לא שתו מים, ורק מקצת אשכנזים מקילים בזה. ומ"מ לשואלים הינו משום דשרי רק עד שיעור כביצה, בין פת ובין פירות. עכת"ד.


ענף 4: עוד דעות בפוסקים בענין הנ"ל:


דיברתי בס"ד כמה פעמים עם הגר"א שפירא זצ"ל בעניין זה. ואמר לי שלדעתו שרי לאכול לפני התקיעות. וזה לצורך ישוב הדעת בתפילת מוסף. ובפרט אמור הדבר לבחורי ישיבות שמתפללים לאט. אך בעלי בתים אינם מקילים בזה כי לדידם כל ה"טעם" של התקיעות זה בלי לאכול קודם לכן (היינו זה מוציא את הטעם מהתקיעות שאז אינן חשובות כמו תקיעות ללא אכילה לפניהן). וסיפר שפעם אחת איחר למניין הקבוע שלו ברה"ש (הגיע ב"נשמת כל חי") ונאלץ ללכת למקום אחר. בשל כך הוא הגיע למניין של הגרי"ז זצ"ל מבריסק, ושם ראה הגר"א שפירא שהגרי"ז מקדש ואוכל לפני התקיעות. ואז גם הגרא"ש עצמו אכל לפני התקיעות. ומאז נוהג הגר"א שפירא להקל ולאכול לפני התקיעות. עכת"ד.


ובפעם אחרת שדיברתי עמו ע"כ, אמר לי הגר"א שפירא שכל ההיתר הוא עד שיעור שמברכים עליו "על המחיה", והיינו פחות מג' ביצים. ובשום אופן לא יאכלו פת. ומ"מ מותר יותר מכביצה מזונות באופן שהוא ישקיט את רעבונו ע"י היין והמזונות, וכך יוכל להתפלל טוב. שהרי זוהי סיבת כל ההיתר. עכת"ד.


ובפעם נוספת שדנתי לפני הגר"א שפירא זצ"ל בהא, אמר לי שהגרצ"י קוק, הגר"ש ישראלי והגר"ש רענן זצ"ל לא היו אוכלים כלל לפני התקיעות ברה"ש, אלא היו ממתינים לתקיעות. אך הוסיף שחלקם לא למדו בישיבות ולכן כך היה מנהגם תמיד, ולא שינו אותו כשלמדו בישיבה (במרכז הרב). אך הגר"א שפירא עצמו למד בישיבות ונהג כבני הישיבות לאכול לפני התקיעות, ולכן גם לא שינה ממנהגו אלא המשיך במנהגו זה. ועוד סיפר, שבישיבת "מיר" הבעלי-בתים התפלאו כשראו שבחורי הישיבה אוכלים ברה"ש לפני התקיעות. לכן הם עשו דין תורה נגד הבחורים אצל ראש הישיבה. ראש הישיבה דאז פסק להקל כמנהג בחורי הישיבה, והתיר לאכול לפני התקיעות. ומ"מ אמר הגר"א שפירא שכל ההיתר הזה אינו דבר המעוגן בדין אלא רק מצד המנהג. וחזר ע"כ שוב לאחר שאמרתי שמקור האיסור הינו בהלכות לולב, שאין לאכול לפני נטילתו. עכת"ד.


והגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר לי בענין האכילה לפני התקיעות, שאכן נוהגים לעשות קידוש ולאכול לפני התקיעות. ואמר שמותר לאכול אז מזונות, אך פת אסור, כיון שרק אכילת עראי מותרת. והיתר זה הינו רק למי שקשה לו להמתין עד סוף התפילה, ולכן הוא אוכל כדי שיוכל לכוון עד סוף התפילה (היינו עד סוף מוסף). ומזונות מותר כזית או כשני זיתים, אך לא יותר מכביצה. עכת"ד. וראה עוד לקמן בסמוך.


והג"ר יעקב ניסן רוזנטל שליט"א, אב"ד חיפה, אמר לי לגבי האכילה לפני התקיעות, שה"חסידים" נוהגים לאכול (עם קידוש) לפני התקיעות כיון שהם מתחילים להתפלל מאוחר. ואף בישיבות הליטאיות נוהגים לאכול לפני התקיעות, למרות שהם מתחילים להתפלל מוקדם. ומ"מ אף למקילים בזה יש להזהר שלא לאכול יותר משלוש ביצים של מזונות. ובפשטות בירושלים נהגו העם להחמיר ולא לאכול. עכת"ד.


ובספר ילקוט יוסף (מועדים, הלכות רה"ש עמ' 52) כתב ששרי בטעימת פירות ללא הגבלה, ואפי' באכילת פת שרי אם זה פחות מכביצה. והוסיף שגם השליח ציבור והתוקע רשאים לנהוג כן. עכת"ד. וע"ע בילקו"י (שבת, ח"א עמ' שפ"ח, על סי' רפ"ט, סעי' ז').


אלא שנחטא לאמת אם לא נזכיר שמנהג ישיבות רבות מקדמת דנא היה להקל בני"ד שכן בס' תנועת המוסר (ח"ב עמ' 213 הערה 11) כתוב בשם מהר"י לוינסון שהעיד שהג"ר ישראל מסלנט הנהיג כן בישיבתו, לעשות קידוש ולאכול קודם התקיעות. וכפי שראינו לעיל (בשם הגר"א שפירא זצ"ל) כן נהגו במנין של הגרי"ז מבריסק. ובס' מגד גבעות עולם (עמ' ס"ה סק"ד) הביא עדות מתלמיד ישיבת ראדין, שבני הישיבה היו אוכלים, אך החפץ חיים עצמו לא אכל. וכן הובא בקובץ קול תורה (קובץ ס"ט עמ' ק"נ). ועוד הובא שם בשם הגר"מ פיינשטין זצ"ל, שאמר גבי ני"ד, שדבר שהכניס הג"ר ישראל סלנטר לישיבות, אי אפשר להתנגד לו [הב"ד מ"ב – דירשו (סי' תקפ"ח הערה 3)].


לאחר כ"ז נוסיף עוד את ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל בני"ד. כפי שכבר כתבנו לעיל בשם הגריש"א זצ"ל שאכן נוהגים לעשות קידוש ולאכול לפני התקיעות פת הבב"כ עד כביצה. וגם זה אמור רק למי שקשה לו להמתין עד סוף התפילה (היינו מוסף). ע"כ. ואח"כ ראינו שבקובץ תשובות (ח"ג סי' פ"ט) כ' בשם הגריש"א זצ"ל, שלמרות שבישיבות נהגו שמקדשים וטועמים קודם התקיעות, אין ראוי לעשות כן אלא במקום צורך גדול, ואף אדם חלוש לא יאכל פת אלא פירות וכדו', אא"כ הוא חולה וזקוק לאכול. ועוד כ' שם, שביו"ט השני של רה"ש, אדם חלוש יכול להקל ולאכול פת פחות מכביצה. וכן הובא בקובץ קול תורה (קובץ ס"ט עמ' ק"נ) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שיתכן שאפשר להקל יותר בטעימה קודם התקיעות ביו"ט שני דרה"ש [הב"ד במ"ב – דירשו (שם)].


ענף 5: המסקנה בענין אכילה לפני שמיעת התקיעות.


בס"ד נמצאנו למדים לאור כל הנ"ל, שבאמת מעיקר הדין צריך להחמיר בני"ד, וחוץ מטעימה יש להמנע מאכילה. אלא שכבר נהגו במקומות מסוימים להקל בכך, וגם זה רק לצורך שיוכלו להתפלל בישוב הדעת ובכוונה. ונחלקו הפוס' המקילים לגבי השיעור שמותר: י"א שגם המקילים לא יאכלו יותר מכביצה, ויש מתירים עד ג' ביצים (וצ"ע אי יתירו יותר משיעור זה בדייסה העשויה מחמשת מיני דגן). וכל זה בפת הבאה בכיסנין, אך אין להקל ולאכול פת, ויש מהספרדים שמתיר אף פת אם אוכל פחות מכביצה. [ואע"ג שאמרו בגמ' ברכות (דמ"ד,ב') שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו, מ"מ ברור שמותר לאכול כמה ביצים בשיעור יותר מכביצה]. ומ"מ נראה שבאכילת פירות אין איסור ביותר מג' ביצים. ומאידך יש האוסרים את האכילה מכל וכל. וע"ע בעניינים אלה במ"ב (סי' קכ"ט סק"ג), בשש"כ (פנ"ב ססע"י י"ד וט"ו, והערות נ"ו ונ"ז), ביבי"א (ח"ה סי' ל"ב), הליכות שלמה (עמ' ש"ל הערות 4,5), בצי"א (ח"ז סי' ל"ב), ובקובץ מבקשי תורה (אייר תשנ"ו. קובץ י"ט, עמ' קל"א).


עוד בענין אכילה לפני התקיעות ראה מה שכתבנו בס"ד בהל' ארבעת המינים (פ"ח סעי' י"ח ואילך).


ענף 6: דין הנשים לגבי אכילה לפני התקיעות.


בענין הנשים גבי איסור זה. הנה כבר כתב מרן (בסי' תקפ"ט ס"ג) שאשה פטורה ממצות שמיעת קול שופר, דהוי מ"ע שהזג"ר. ולפי"ז לכאו' מותרת היא לאכול לפני התקיעות, שהרי היא בכלל פטורה מהן. וראה ע"כ לקמן בפרק י'. אמנם אשה שנהגה להחמיר על עצמה ולשמוע קול שופר, ונהגה כן כמה פעמים באופן שהדבר נחשב כבר כנדר, חייבת היא במצוה זו (ואדרבא, לענ"ד בס"ד יש צד לומר שביו"ט שני דרה"ש איש חייב רק מדרבנן, ואילו היא שעושה זאת מדין נדר תהיה חייבת בכך מדאו'. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר: הרי מסרה מודעה בער"ה או בכל נדרי. עכ"ל (וראה עוד בדבריו לקמן פ"י הערה ד'). והיינו לדעת הגרא"נ שליט"א גם האשה אינה חייבת מדאו'. אך יש להעיר ע"כ, שעפי"ר הנשים אינן נוכחות בהתרת נדרים של ערה"ש, ולעיתים אינן נוכחות אף בשעת אמירת כל נדרי, כך שאינן מוסרות מודעה (ומסתמא שגם בינן לבין עצמן אינן מוסרות מודעה). ואף אם הן נמצאות, הרי שזו מחלו' רוא"ח אי מועילה ההתרה של "כל נדרי", ואפי' ההתרה של הגברים בערה"ש אינה פשוטה כל כך משום שאין מפרטים בה הנדר. ומ"מ צריך שהאשה תמנה את בעלה להתיר לה נדריה. וכמו שכבר הארכנו בס"ד ע"כ (לעיל בפ"ב הערה ג', ולקמן בפרק י' הערה ד'). ויש עוד להאריך ולדון גבי גדר חיוב האשה בזה. אמנם מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל שהבאנו לעיל מדבריו במחזור שלו (דיני תקיעת שופר, עמ' תל"ח) עולה, שגם על אשה חל איסור אכילה לפני התקיעות. שכתב שם שאשה חלושה שאינה יכולה להשאר בצום עד אחרי התקיעות, שיכולה היא לאכול בצנעה לפני התפילה. עיי"ש. ולכאו' יש בזה שני חידושים: אחד, שאשה נכנסה בגדר החייבים בתקיעות באופן שגם איסור האכילה לפני התקיעות חל עליה [אך זה כבר מצאנו בפוס' אחרים, וכגון בקיצוש"ע (סי' קכ"ט סעי' י"ט)]. ושניים, שאם היא חלושה, וה"ה לאיש חולה או זקן שאינם יכולים להשאר בצום עד אחרי התקיעות, שיכולים הם לאכול לפני התפילה, ולא רק אחר התפילה ולפני התקיעות (וצ"ע מדוע, הרי אינם יכולים להשאר בצום עד אחר התקיעות, אך יכולים הם לפעמים לצום עד סוף תפילת שחרית ולפני התקיעות). ומ"מ ישנם עוד כמה פוס' שהחמירו בני"ד. שהקיצוש"ע (סי' כ"ט ססע"י י"ט) כתב שלא התירו לנשים לאכול קודם התקיעות אלא לאשה חלושה. וכ"כ הח"א (כלל קמ"א ס"ז), שבמקום צער או חולי י"ל שלא קיבלו הנשים מצווה זו כחובה. וכ"כ העטרת זקנים (סי' תקפ"ט) שיולדת או חולה יש לה לאכול מיד. וכ"כ הא"א מבוטשאטש (בסי' תקפ"ט), שאפי' בחלישות כל שהיא מותר לנשים לאכול קודם התקיעות. ע"כ [הב"ד במ"ב – דירשו (סי' תקפ"ח הערה 3)]. ועוד ראינו שבס' מורשה (לקט מתורת מרן הגר"א שפירא זצ"ל. מועדים. סוף ענין תקיעת השופר, עמ' רל"ז) כתוב: האם נשים שנוהגות לשמוע תקיעת שופר הינן ג"כ בכלל איסור אכילה קודם המצווה. תשובה: הגרא"ש זצ"ל אמר: לכאורה אינן בכלל איסור זה, כיוון שאינן ממש בגדר חיוב המצווה. והוסיפו שם, שאמנם בחיי אדם (כלל קמ"א סעי' ז') כותב לאסור אכילה זו גם לנשים. וזה חידוש. ע"כ.


ולמסקנה בס"ד נראה שבאמת מעיקר הדין אין כלל איסור על הנשים לאכול לפני התקיעות. וגם אם נאמר שהן קבלו על עצמן לשמוע קול שופר, הרי שמאידך יתכן שהן קבלו זאת כשדעתן לאכול לפני התקיעות. כך בס"ד נלע"ד. ומ"מ כיוון שמצינו כמה אחרו' שהחמירו בהא, לכן "טוב" שגם נשים תמנענה מלאכול לפני שמיעת התקיעות, כאנשים, אך אין הדבר מעיקר הדין, שהרי השו"ע, הרמ"א, המ"ב וש"פ לא כתבו איסור זה לנשים. כך בס"ד נלע"ד.


ועוד נלע"ד בס"ד, שאשה מעוברת, בפרט אם קשה לה להמנע מאכילה עד אחר קה"ת, ודאי שרשאית היא לקדש ולאכול מיד אחר תפילת הלחש שלה, ולא תמתין לקה"ת או לאחר חזרת הש"ץ. ואם גם זה קשה לה, תאכל לפני התפילה (ראה סי' פ"ט ס"ד). וראה עוד בשש"כ (פנ"ב הערה מ"ה-מ"ו, ובמיל'), ובשלש"ל [סי' רפ"ט ס"א סק"ח (ב'-ד')]. והגר"א נבנצל שליט"א העיר על קטע זה, וז"ל: אמת. וה"ה למינקת. וכמדומני החיי אדם מחמיר. עכ"ל. ואכן כששאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א בערה"ש תשס"ז גבי מעוברת, מתי וכמה מותר לה לאכול לפני התקיעות ברה"ש, ענה לי הגרא"נ שליט"א: תלוי כמה היא יכולה לסבול. עכ"ל. ונראה שכוונתו שאינה צריכה (וממילא גם אסור לה) להגיע למצב של סבל בשל מניעת האוכל.


וע"ע בקובץ מוריה (מועדים סוף ענין התקיעות) ובהערות איש מצליח (לסי' תרצ"ב סקי"ד. עיי"ש שכתבו שמותר לנשים "לאכול מעט" קודם קריהמ"ג. וא"כ כ"ש בני"ד שאינן חייבות מעיקה"ד בתקיעות). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בהל' ד' המינים (פ"ח הערה מ"ז).


ענף 7: עוד בעניני הקידוש ביום טוב ואכילה לפני התקיעות.


ובענין עשיית הקידוש בשבת ויו"ט ביום, נחלקו הפוס' אי חיוב קידוש הינו לאחר תפילת שחרית (בשבת וביו"ט) או רק לאחר תפילת מוסף (כך שהאוכל בהיתר לפני מוסף א"צ לעשות קידוש). ראה ע"כ בשו"ע (סי' רפ"ו ס"ג. גבי אכילה לפני מוסף), מ"ב (באותו סימן סק"ז) ושאר נו"כ (שם). וכן בלוי"ח, ביבי"א (ח"ה חאו"ח סי' כ"ב), שש"כ (פנ"ב סט"ז), פסתש"ו (סי' תקפ"ה ס"ב, ובפרט בהערה 19), וש"א. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (בשער ארבעת המינים, פ"ח הערה מ"ו. ושער התפילות פ"ג הערה כ"ט).


בענין אכילה לפני הקידוש ביו"ט בבוקר, ראה ביבי"א (ח"ב סי' י"ט ס"ק ד'-ח'), בשאר"י (ח"ג, שצ"ו) ובמקראי קודש הל' ד' המינים (שם). ובענין אכילה לפני קה"ת ומוסף, ראה ביבי"א (ח"ה סי' כ"ב).


עוד יש להוסיף, שלגבי אכילה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאין לאכול כלל, וטעמו דהוי הפסק בין התקיעות. עכת"ד. ומ"מ יש להעיר שיש לכאו' צד גדול להקל בזה, משום שהרי לדעת פוס' רבים, רוא"ח, יצא כבר י"ח המצוה, ועכ"פ לפחות מדאו'. וא"כ יהיה מותר לו לאכול. ובעניין ההפסק, אם נתיר זאת רק לצורך ישוב הדעת בתפילת מוסף, הרי שיש להקל בזה מצד דהוי קרוב לאונס. ובפרט נראה שיש מקום להקל בזה אם בירך והתחיל לאכול כבר לפני התקיעות, ועתה ממשיך לאכול על סמך אותה ברכה. ובאשר לאכילה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, כבר הבאנו במקום אחר בפרקנו שהגר"ע איגר ובית דינו פסקו בזמן שהשתוללה מגפת החולירע בעירם, רח"ל, שאלו האנשים המרגישים חולשה, תיכף אחר תקיעת שופר (משמע דמיושב – מ.ה.) יעשו קידוש ויאכלו, ואף שהוא הפסק בין תקיעות דמיושב למעומד, כי תיכף אחר שחרית חלה חובת קידוש, וזה א"א לעשותו אלא במקום סעודה, וקודם תקיעת שופר רק טעימה בעלמא מותרת, לכן רק בקושי רב אפשר לעשות קידוש במקום סעודה קודם תקיעת שופר, עכ"ל ספר פסקים ותקנות לגרע"א [הב"ד בפסתש"ו (סי' תקפ"ה הערה 10)]. והחת"ס חלק ע"כ. וא"כ רואים שהגרע"א זצ"ל העדיף במיקרים שכאלה שיעשו קידוש אחר התקיעות דמיושב ולא לפניהן. וצ"ע אי הפוס' שהתירו לאכול לפני הקידוש ג"כ יעדיפו לעשות קידוש בין תקיעות מיושב למעומד.


ובענין אי יש להקל בני"ד משום שיו"ט שני של רה"ש הינו מדרבנן, וכמו שכתבנו לעיל בפרקנו (הערה א'). מדברי הט"ז (בסי' תרנ"ב סק"ג), הא"ר, ערה"ש, המ"ב (סי תרנ"ב סק"ח) וכה"ח (סי' תרנ"ב סק"כ) נראה שאין להקל בני"ד ביו"ט ב' דרה"ש. ואילו ממה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה זו ענף 4) י"א שניתן להקל יותר ביו"ט שני דרה"ש. עיי"ש.


בענין אכילה ושתיה לפני שמיעת תקיעות השופר, על ידי העמדת שומר שיזכירנו לשומעו.


בענין להקל ולהתיר אכילה, אפי' של סעודת קבע (דאכילת ארעי ממילא מותרת, כנ"ל בהערה זו) על ידי העמדת שומר (והיינו שאומר לאדם אחֵר שישמור ויזכיר לו בבוא הזמן לקיים המצווה שבשל עיסוקיו בינתים מתעכב מלקיימה).


אמנם יש להעיר שצ"ע אי דין שומר שכיח גבי אכילה לפני התקיעות. שלגבי שינה לפני התקיעות ודאי שאי"ז שכיח שבין תפילת שחרית לתקיעות ילכו לישון, וגם אי"ז שכיח שיעשו מלאכה [והיינו שאין רגילות שיעשו מלאכות המותרות ביו"ט לפני התקיעות. ואם עושה מלאכה לצורך פיקו"נ כגון חייל או רופא, הריהו פטור אז מהתקיעות ואינו צריך להעמיד שומר]. אלא לכל היותר יש לדון גבי אכילת קבע לפני התקיעות (והיינו שיאכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה. דהא גבי פת, אנשים מבינים שאין לאוכלה לפני התקיעות).


דין שומר נזכר בכמה דוכתי בש"ס ובפוס'. כגון הקורא בשבת לאור הנר, שמא יטה [כבגמ' בשבת (די"ב,ב') ושו"ע (סי' ער"ה סעי' ב' וג') וש"פ]. וכ"כ הפוס' גבי הרבה ענינים [כגון אכילה ועשיית מלאכה לפני תפילת מנחה [בשו"ע (סי' רל"ב סעי' ב' וג') ובנו"כ. וגבי ערבית (בסי' רל"ה). וכן גבי לפני בדיקת חמץ, ספירת העומר, הדלקת נ"ח, קריאת המגילה, וכן בנידוננו – תקיעת שופר, שלמדו אותה מדין איסור אכילה לפני נטי' ארבעת המינים]. ומאידך מצינו כמה מיקרים בגמ' ובפוס' ששומר לא מהני לדברים מסוימים [ר' על ד"ז מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פ"ח הערה ל"ב, מענף 3 ואילך)].


לאור זאת כתבו הפוס' שאין לסמוך לכתחי' על היתר שומר, אלא לכתחי' יש לקיים המצוות ללא דחיה.


בענין אם היתר שומר מועיל אף כשעומד לפני האדם חיוב קיום מצוה מדאורייתא, או רק כשחייב הוא לקיים מצווה מדרבנן. הנה מדברי הפוס' נראה בס"ד שאף כשעומדת לפניו מצווה מדאו' מהני שומר להתירו באכילה. ר' למשל במ"ב (סי' רל"ה ססקי"ז וססקי"ח) בשם המ"א.


ומ"מ נראה שגבי מצוות תקיעת שופר וקריאת המגילה החמירו הפוס'.


ועוד בענין דיני שומר ראה במקראי קודש הל' ד' המינים [(פ"ח הערה ל"ב. בפרט בענפים 3-7). כגון מי ראוי לשמש כשומר, מהו גיל השומר הראוי. לאיזה סעודות מהני שומר, וכו']. ואכמ"ל.


ובענין כשכבר החל לאכול באיסור, הימשיך לאכול או יפסיק. גבי מצות לולב בזמן שחיוב מצוותו מדאו' כתב מרן (סי' תרנ"ב ס"ב), שאם נזכר בכך באמצע אכילתו, יפסיק מלאכול אפי' שיש עוד שהות ביום לקיים המצוה לאחר שיאכל. ובשאר ימים (בא"י, עפ"י הט"ז והפוס' הנ"ל) אם יש שהות ביום לקיים המצוה, לא יפסיק מאכילתו (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אולי מיירי שם שהתחיל בהיתר, כי לא היה לו לולב. עכ"ל), ואם לאו יפסיק. ועיי"ש ברמ"א ובנו"כ. והנ"מ לני"ד אם בטעות החל לאכול פת, שדעת רוב ככל הפוס' לאסור זאת מכל וכל.


אמנם יש לדון גבי הנוהגים לקדש ולאכול בין קה"ת לתקיעות, שלמ"ד שחיוב הקידוש הינו רק לאחר מוסף, יוצא שהקידוש שעשו לאחר שחרית אינו ולא כלום, ולא יצאו י"ח קידוש. וא"כ צריכים הם לעשות קידוש אחר מוסף. ואם כן צריך להודיע לאנשים שכדי לצאת ידי מחלו' זו, עליהם לעשות קידוש שוב לאחר מוסף. אלא שכיון שכל הקידוש של היום (בשבת, וכ"ש ביו"ט) הינו מדרבנן, ואיסור אכילה לפני הקידוש ודאי הינו מדרבנן, ה"ז לכאו' ספק דרבנן ולקולא. וצ"ע אי בכה"ג אמרינן ספק דרבנן לקולא. מ"מ שמעתי שרבים מדקדקים לעשות קידוש שוב לאחר מוסף, ומיד אחריו לאכול סעודת יו"ט עם פת. אלא שגם העושים כן לא יצאו מידי מחלו'. דהא המקדש צריך לשתות רוב רביעית (מרן סי' רע"א סי"ג) שהוא כמלוא לוגמיו, ושיעור זה גדול מכזית. ומאידך אם אינו צריך לקדש עתה, שיצא י"ח קידוש בקידוש שלאחר שחרית, יוצא שהוא שותה יין בשיעור יותר מכזית שי"א שזה שיעור חיוב ברכה אחרו' (מרן סי' ר"י ס"א), וא"כ נכנס בזה הוא למחלו' אי יש לברך ברכה אחרו' על היין שהחמיר לקדש עליו (בצירוף המחלו' שהזכרנו בס"ד לעיל בפרק ד', אי יש לברך ברכה אחרונה על אוכלין ומשקין שלפני הסעודה או שברהמ"ז פוטרתן). אמנם יכול הוא להסתלק מהבעיה אם יקדש וישתה רביעית יין ויאכל מזונות בשיעור כזית, ואז יברך ברכה מעין שלוש על המזונות והיין, ימתין שיעור זמן (כחצי שעה או פחות) ואז יטול ידיו לסעודה. אך ד"ז קשה לעשות, שהרי המתפללים עד שעה מאוחרת ברה"ש, לאחר חצות, עייפים הם ורוצים לאכול ולישון (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: יש שנמנעים מלישון בר"ה גם לאחר חצות. עכ"ל. ואכן כבר כתבנו ע"כ לקמן בפרק י"ג סעי' ט'). אמנם יש עוד פתרון, שיחלק את רביעית הקידוש לכל המסובים, שכ"א ישתה מעט, וכמש"כ מרן (סי' רע"א סי"ד) והמ"ב (סקע"ג). ועוד יתכן לומר, שיקדש וישתה רביעית יין, ויאכל מזונות אפי' פחות משיעור קביעות סעודה (וכמובן יותר מכזית) ובזה יי"ח סעודה (וכמו שכתב הגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו לקונטרס קדושת השבת, ח"ב, במילואים פ"ד סוף ענף 17). וראה עוד בענין זה מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ח הערה מ"ו).


כתב הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ביצחק יקרא (לסי' תקפ"ח ס"ה), שכשרה"ש חל בשבת (שאז ממילא אין תוקעים בשופר), אפשר לאכול סעודה, דהיינו כביצה לחם לפני מוסף, כדי שיתאפשר להם לקיים אח"כ סעודה נוספת להשלים לג' סעודות. עכ"ד. וגבי שבת רגילה ר' שו"ע (סי' רפ"ו ס"ג), מ"ב (ס"ק ז' – ט') ובה"ל (שם ד"ה אכילת פירות"). וע"ע בביק"ר (שם בסי' רפ"ו סק"ח) שמה שהתיר מרן לאכול (אחר קידוש) בשבת לפני מוסף פת מועט, והמ"ב (סק"ח) כ' כביצה, הרי שהגרא"נ שליט"א כתב שרשאי לאכול קצת יותר מכביצה. עיי"ש טעמו.


יש להעיר שבכל הערה זו לא דננו לגבי הנ"מ בין איש לאשה לעניין חיוב קידוש, איסור אכילה לפני התפילה (כמבואר בס"ד לקמן בנספחים נספח י'), ואכילה לפני קידוש [ר' שו"ע (סי' רפ"ו ס"ג), מ"ב (ס"ק ז'-ט'), וכנ"ל]. . וכן לא דננו לחלק בין אשה הרגילה להתפלל לשאינה רגילה, וכן אשה שרגילה להתפלל רק מנחה או ערבית. ר' שו"ע (סי' פ"ט ורע"א), שו"ת קנין תורה (ח"ב סי' ל"ו, ב'), שו"ת דברי יציב (ח"א-א', סי' קל"ב), ובשש"כ (פנ"ב סי"ג ובמקו' שם). וכן לא דננו בהערה זו לגבי האוכלים בין קריאת התורה לתקיעות, האם עדיף שיאכלו מזונות לאחר הקידוש, מצד קידוש במקום סעודה, אך אז יוצא שאוכלים מזונות לפני התקיעות, או שעדיף שרק ישתו רביעית יין נוספת, שי"א שדי בזה מצד קביעות סעודה, ואז יוצא שלא אכלו מזונות לפני מצוות התקיעות. אך נראה ששאלה זו אינה מעשית, כי האוכלים אז מעדיפים לאכול מזונות כדי שתתיישב דעתם בתקיעות ובתפילת מוסף הארוכה. וכן לא דננו גבי שתיית משקאות כיין [ר' ע"כ מ"ב (סי' רפ"ו סק"ז) ובהערות ביק"ר שם. ומ"ב (סי' תרצ"ב סקט"ו), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פ"ח הערה ל"ז) והל' פורים (פ"ד הערה ט')].


לקמן (בפרק י"ג) כתבנו שהמאריכים בתפילה עד אחר חצות באופן שיוצא שהינם בצום עד חצות, עליהם לשתות דבר מה לפני התפילה כדי שלא יצא שהינם בצום עד חצות, דחשוב שצמים ברה"ש. וזאת עפי"ד מרן (רס"י רפ"ח). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: יש מקילים בזה בר"ה, בפרט כשחל בחול (כשחל בשבת אין תקיעות). עכ"ל. וראה ע"כ לקמן (בפי"ג סעי' ג' וה').


[28]כז. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ונראה שטעמו כמו שכתבנו בפרק ט' (הערה א') בשם רש"י, שבאמת מעלות השחר יממא הוא, אלא שלפי שאין הכל בקיאין בו צריך לכתחילה להמתין עד הנץ החמה.


[29]כח. כ"כ המט"א, וכ"כ כה"ח (סימן תקפ"ה סק"י). וכתב שאין לומר דרושים אלא דברי מוסר המכניעים את הלבבות, עיי"ש. וכן המנהג היום בין אצל הספרדים ובין אצל האשכנזים. וראה לעיל (בפרק א' הערה ב') שאחד הטעמים לתקיעת שופר הינו כדי לעורר ולהחריד הלבבות ונשוב בתשובה.


[30]*כתיבת פרק זה נעשתה בישוב חומש שבצפון השומרון בעת שהישוב היה סגור ומסוגר, לפני גירוש תושביו והריסתו בשנת תשס"ה.