[1]א. כיוון שלפי סוג הפסול של כל א' מהדמ"י נקבע גם הזמן שצריך להקפיד ע"כ, ממילא חשוב מאוד לדעת את סוג הפסול, וכגון, שא' מהדמ"י פסול משום שהינו חסר, ממילא עולה שהוא פסול רק ביו"ט הראשון של החג [מרן ורמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה)], ומאידך אם הוא פסול משום שאין זה מהמין האמיתי והנכון של הדמ"י, הריהו פסול לכל ימי החג [מרן (שם ססע"י ה')].

בס"ד מחובתנו להדגיש, שבפרק זה אין אנו יורדים לפרטים כפי שבס"ד עשינו והתעמקנו יותר בפרקים הקודמים. לכן אם בפרק זה כתבנו גבי האתרוג שיש לו חזזית, הרי שבפרק העוסק בדיני האתרוג, פרטנו יותר את המחלו' אי פסול זה הינו משום הדר או משום חסר [כגון בשעה"צ (סי' תרמ"ט סקנ"ג)]. וכן גבי לולב שנפרצו עליו, שנחלקו הפוס' אי פסול משום דהוי פסול בגופו (שפסול כל הז' ימים) או משום שאינו הדר (שבזה לרמב"ם פסול רק ביו"ט הרא'). לכן אם ישנן (ח"ו) סתירות בין פרקנו לבין הפרקים האחרים, יש לילך בתר הפרקים האחרים.

[2]ב. דלמשל כ' המ"א והמ"ב (סי' תרמ"ט סקנ"ג) שהפסולין מחמת שאינן מינם, כגון הדס שוטה, הריהם פסולים כל הז"י. ולעומתו לגבי פסול יבש, הרי שלד' האשכנזים ישנם חילוקי דינים רבים בהא (ר' מ"ב סי' תרמ"ט סקנ"ח), ולעיתים ניתן אף לברך ע"כ, ואילו לספרדים אין לברך ע"כ בשום פנים אף בשעת הדחק [מרן (סי' תרמ"ט סעי' ו')], וכמו שנכתוב בס"ד לקמן בפרקנו (בסעי' י'). ועיי"ש מהי שעת הדחק.

[3]ג. כמבואר בשו"ע (סי' תרמ"ט ססע"י ה'). ור' הטעם לקמן [(בהערה ל') עפ"י המ"ב (סק"נ)].

[4]ד. כן איתא בגמ' סוכה (דל"א,א'). וכ"כ הלבוש, שו"ע הגר"ז, המ"ב (בהקדמה לסי' תרמ"ה) ושאר פוס'.

ובאשר לגדר דין הדר, כ' הרא"ש (בסוכה פ"ג סי' י"ד) ד"הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא, כדי שיזהרו ישראל במצוות. אבל במקום הדחק הכשירום, כיוון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן". עכ"ל [וכעין זה כ' הר"ן (בדי"ד,א' בדפי הרי"ף)]. והסביר החזו"א (או"ח סי' קמ"ו סק"ל) וכ' וז"ל: "כי גבולי ההדר חפץ ה' כהסכם החכמים". ע"כ. וע"ע ע"כ בריטב"א (דל"א,א'), בק"נ (על הרא"ש שם, סק"ה), בשו"ת חכ"צ (סי' ט'), ובאו"ש (פ"ח מלולב ה"ז, גבי פסול חזזית).

ובענין האם יש נ"מ בין דין הדר דארבעת המינים לדין הידור בשאר המצוות, ר' לקמן (בסעי' ז').

[5]ה. גמ' סוכה (דל"ו,ב'), רש"י (שם ד"ה "ומשנינן בשלמא") ותוס' (דכ"ט,ב' ד"ה "בעינן", ודל"ד,ב' ד"ה "שתהא"). וכ"פ מרן בכמה דוכתי (כגון בסי' תרמ"ט ס"ה).

ואמנם בגמ' הוזכרה דרשה זו (של "ולקחתם" – שתהא לקיחה תמה) לגבי לימודים אחרים (עיי"ש בדל"ד,ב' ובדל"ז,א'), ויש מהראשו' שעולה מדבריהם שפסול חסר הינו משום דאינו הדר [ר' למשל במכתם (דל"ו,ב')].

ומ"מ יש שכתבו דהוא פסול בפנ"ע, וכ' הר"ן (בדי"ח,א' מדפי הרי"ף) שבכה"ג לא נפסל משום הדר כיוון שבחלק שנשאר בו הריהו עדיין הדר [הב"ד במ"ב - עוז והדר (בהקדמה להל' הדמ"י, בהערה כ"ז)].

[6]ו. מרן (סי' תרמ"ט ס"ה). מ"ב (סקמ"ו) וש"פ.

[7]ז. מרן (סי' תרמ"ט ססע"י ה') וש"פ. שיעור אתרוג כתב מרן (בסי' תרמ"ח סכ"ב), ואת שיעורי הלולב, ההדס והערבה כתב בשו"ע (סי' תר"נ), וכמו שכתבנו בס"ד בפרקים הקודמים.

ובכלל פסול זה שייכים גם פסולי איסורי הנאה העומדים לשריפה, כגון מעץ אשירה של ישראל או של עיר נידחת [ככתוב במשנה בסוכה (דל"ד,ב'). ובשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ג)]. והטעם משום שעומדים לשריפה, וא"כ כיתותי מיכתת שיעוריה [גמ' סוכה (דל"ה,א'). מ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ח), והיינו שכיוון שעומד לשריפה הריהו כבר כשרוף דמי וחסר בשיעורו].

[8]ח. עיקר ד"ז איתא בגמ' (דכ"ט,ב'), שדרשו: "ולקחתם לכם", משלכם. ע"כ. וכן איתא בגמ' (דל"א,א') גבי גזול וגנוב. וכ"כ מרן והרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה).

וכן למדו בגמ' (בדכ"ט,ב' ודמ"א,ב') גבי פסול של דמ"י שאולים. וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט סעי' א' וב'). וכדלקמן (בפרק י').

[9]ט. הפסולים השייכים לכל המינים הינם למשל פסול שאין בו שיעורו, שאינו מינו וכדו' (כבהערה הקודמת, וכבפרקים הקודמים).

הפסולים השייכים לכל מין ומין הינם למשל כפסולים משום שאינו ראוי לאכילה באתרוג [כבסוכה (דל"ה,א') וברמב"ם (פ"ח מלולב ה"ב) וש"פ]. וכן הדס שענביו מרובות מעליו [מרן (סי' תרמ"ו ס"ב)]. ולכן כתבו הראשו' שגבי כל או"א מהמינים נכתבה משנה בפני עצמה, דאמנם יש פסולים השייכים לכולם (כגון חסר), אך ישנם השייכים רק לכאו"א מהם, שבזה ביארה המשנה את כל דיני אותו המין [ולכאו' יש להקשות, דהו"ל לרבינו הקדוש לכתוב את הפסולים המשותפים לכולם במשנה א' (כגון גזול, שאול וכדו'), ואת הפסולים המיוחדים לכאו"א מהדמ"י לכתוב במשנה שניה, ובה מפורט כל פסולי אותו מין ומין. וי"ל ואכ"מ].

[10]י. כדלקמן בס"ד (מסעי' ד' ואילך).

[11]יא. עפ"י המשנה בסוכה (דמ"א,א'). וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ח ס"א).

ומה שכתבנו שבביהמ"ק המצווה הינה ז' ימים. הנה במשנה שם כתוב ש"במקדש (נוהגת נטי' הדמ"י) שבעה, ובמדינה יום א'". ונחלקו בזה הראשו' מה חשוב מדינה גבי ני"ד, ששם מעיקה"ד בעי ליטלם רק יום א'. לד' רש"י (במשנה דמ"א,א' ד"ה "במדינה") ורוב הראשו' כל המקומות מלבד המקדש חשיבי מדינה. ואילו לרמב"ם (בפיהמ"ש בסוכה פ"ג משנה י"א) מדינה היינו כל המקומות שחוץ לירושלים, אך "מקדש" כולל כל ירושלים. ומחלוקתם הינה מה פי' הפס' "לפני ה'" שיש לשמוח שם שבעת ימים. וכבר כתבנו בס"ד ע"כ כאן בקונטרס זה (בפרק א' ובפרק ח', שם). עיי"ש גבי החיוב והמצווה ליטול הדמ"י בימי חוה"מ בעיר המקודשת. ואכמ"ל.

האחרו' חקרו, האם מצוות הנטילה במקדש לאחר היום הראשון הינה אותה המצווה המתקיימת בגבולין יום א' ובמקדש ז"י, או שאלה ב' מצוות שונות: ביום הראשון יש מצווה ליטול את הדמ"י בכל המקומות, ואילו בשאר הימים במקדש יש מצווה לשמוח על נטילת הדמ"י [ר' ספר המצוות לרס"ג (להגר"י פערלא. במילואים סי' ה'), במשנת יעב"ץ (סי' ס"ח), בשיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק (לסוכה דכ"ט,ב'), ובס' ארבעת המינים להרה"ג רי"צ רימון שליט"א (בריש הפרק על הנ"מ בין היו"ט הא' לשאר הימים. הערה 62). עיי"ש כמה נ"מ בהא].

[12]יב. מה שכתבנו גבי תקנת רבן יוחנן בן זכאי, ג"ז מהמשנה בסוכה (שם).

ומה שכתבנו שחכמים הקלו בשאר הימים (שלאחר יו"ט הא') גבי כשרות הדמ"י, כך מתבאר מדברי הגמ' בכמה דוכתי (דכ"ט,ב', דל"ו,ב' ועוד).

אמנם את עיקר הלקיחה, והיינו שיש ד' מינים, ושכל א' וא' צריך ליטלם (ולא שיטול א' בשביל כולם), זאת תיקנו גם בשאר הימים כעין דאו', אך גבי הפסולים של הדמ"י יש שהחמירו בהם כל הז"י, ויש מהם שהקלו בהם ואסרום רק ביו"ט הא', ויש שנחלקו דעות גדולי הפוס' לגביהם. שכ"כ המ"ב (סקל"ה) וש"פ, וכמו שנכתוב בס"ד לקמן.

ודנו הראשו' גבי חילוק זה בין הפסולים רק ביו"ט הא' לבין הפסולים כל הז"י, אי דבר זה הינו בגלל חומרת הפסולים, אם הם מדאו' או מדרבנן, או שאף כאשר מצוות הנטילה הינה מדאו', וכגון במקדש כל שבעה, יש לחלק בין הזמנים של הפסולים. ר' ע"כ מש"כ הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א (שם בהערה 63). ומה שבס"ד כתבנו לקמן (בפרק י' הערה ק"ל).

[13]יג. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תרמ"ט ססע"י ה'), שפסול זה נוהג כל שבעת ימי החג. ומה שכתבנו הדוגמאות, כגון הדס שוטה, אתרוג מורכב, כ"כ המ"א, המ"ב (סקמ"ו) וש"פ.

[14]יד. כ"כ הרמב"ן (בהשגות להל' לולב ד"ה "ובכאן יש מקום"), וכ"כ מרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה') וש"פ, שפסול זה שייך בכל שבעת ימי החג. והסבירו הפוס', דאע"ג שפסול חסר הינו רק ביו"ט הראשון, מ"מ צריך שלמרות החיסרון ישאר בו השיעור ההכרחי [מ"ב (סי' תרמ"ט סקמ"ז) עפי"ד הטור].

דין זה כולל גם דמ"י האסורים בהנאה העומדים לשריפה [עפ"י הגמ' בסוכה (דל"ה,א'), מרן (סי' תרמ"ט ס"ה) ומ"ב (סקמ"ה ומ"ז). וכמש"כ בס"ד לעיל (בהערה ז')].

[15]טו. בס"ד נביא פה עוד כמה דינים של פסולים הנוהגים כל שבעת ימי החג (ואינם שכיחים כ"כ).

1) דמ"י הפסולים משום איסור ע"ז. והיינו ע"ז של ישראל, פסולים לכל ימי החג [רמב"ם. מרן (סי' תרמ"ט ססע"י ה')]. והטעם, דהרי ע"ז של ישראל לא ניתן לבטלה, והיא עומדת לשריפה, והוי כשרוף דמי וכמי שאין בו שיעור [מ"ב (שם סקי"ט)].

2) אתרוג שהינו יבש או מנומר, פסול כל ז' הימים [הג"א (פ"ג בסוכה סי' כ"ג). רמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה)]. והוסיפו, שאף אם חתך היבשות או הנימור, פסול כל הז"י, הואיל ובא מכח פסול [הפוס' הנ"ל]. אמנם לדעת הרמב"ם ומרן, גם יבש ומנומר, שפסולם משום הדר, אינו פסול אלא ביו"ט א' [מ"ב (שם סקמ"ח)]. וע"ע במ"ב (שם סקל"ח) שיש מהפוס' שהקלו גם מצד דבא מכח פסול (בחתך היובש), דאין להחמיר בכך בני"ד.

3) כתבו הפוס' (עפ"י הגמ' בדל"ו,ב'), שאתרוג שניקבוהו עכברים פסול הוא לכל ימי החג, משום מאוס [כלבו (סי' ע"ב). רמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה)]. והוסיף הרמ"א, שאם הסיר ניקור העכברים, ש"ד. ע"כ. והסבירו הפוס' את הנ"מ בין ני"ד לבין המקרה הקודם של יבש או מנומר, שחתך את היובש או הנימור, שבכך לא מקילין ופסול כל שבעה, וזאת משום שבני"ד (שניקבוהו עכברים) מעיקה"ד הינו כשר, משום שבאמת פסולו הינו משום חסר שכשר בשאר יומי, ובגלל שיש בזה גם בעיה של מאוס לכן מחמירים לכתחי' בכך, ולכן אם הסיר את המקום המאוס, כשר. אך במנומר ויבש שפסול מעיקה"ד משום הדר, בהם לא מועיל תיקון, משום שבאו מכח פסול [מ"ב (סקל"ז). ועיי"ש בשעה"צ (סקל"ד ול"ה)].

[16]טז. הנה גבי ני"ד נחלקו הראשו'. שלד' רש"י (בדכ"ט,ב' ד"ה "בשלמא"), תוס' (דכ"ט,ב' ד"ה "בעינן"), הרא"ש (בסוכה פ"ג סי' ג') וסיעתם, פסול הדר הינו כל הז"י. ואילו לד' הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"ט) פסול הדר הינו רק ביו"ט הראשון. וכן גם דעת הראב"ד (בהל' לולב) והרמב"ן (בהשגות להל' לולב, ד"ה "וזהו דין"). וכ"כ הרה"מ (פ"ח ה"ט) בשם הגאונים. וכ"כ הטור בשם הרי"ץ גיאת, העיטור ורבנו יונה.

מרן בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ה) הביא את לשון הרמב"ם שמיקל, ואילו הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה, גבי חזזית ועוד) פסק כמחמירים, שפסול כל הז"י.

את ד' מרן, שמיקל, הזכיר גם המ"ב (בסי' תרמ"ט בס"ק כ"ט, ל', ל"ה, ל"ח, ומ"ח. ועיי"ש בסקל"ו שכתב שרוה"פ פוסקים כרמב"ם).

[17]יז. שכ"פ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה), והמ"ב (ס"ק ל"ה, ל"ו, ל"ח ומ"ח). ור' במ"ב (סקל"ו) גבי שעה"ד (וכדלקמן בסעי' י').

וכיוון שלומדים דעת הרמ"א בדין הדר ממש"כ גבי חזזית, הרי שיוצא שלמנהג האשכנזים יש לפסול את כל הדמ"י מדין פסול הדר בכל הז"י, וזה כולל דין שינוי מראה באתרוג שהוא פוסל כל ימי החג. ויש לשים לב לכך כי זה דבר מאוד מצוי.

[18]יח. רמ"א (סי' תרמ"ט רסע"י ה'), והוסיף דהכי נהוג. ופסול משום שאין בזה דין "לכם" – משלכם, (ולכן פסול ביו"ט א'), וגם משום דבנטילתו יש דין מצוה הבאה בעבירה (ולכן פסול בכל הז' ימים). ר' מ"ב (סק"ל), שעה"צ (סקכ"ח) ובה"ל (שם ד"ה "מפני").

[19]יט. מרן (סי' תרמ"ט רסע"י ה'). וע"ע בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"א, וגבי דין "משלכם" בכל סי' תרנ"ח).

אם למנהג הספרדים יטול דמ"י גזולים וגנובים גם בברכה, ר' מ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ל' ול"א) ובשאר הנו"כ, וכמו שכתבנו בס"ד לקמן (בפרק י').

ולמנהגם, האם מותר גם לגנב ולגזלן עצמם ליטול דמ"י אלה, ר' מרן (סי' תרמ"ט ס"א), מ"ב (סק"ח) ושאר נו"כ, ומה שכתבנו בס"ד לקמן (בפרק י').

[20]כ. בס"ד נזכיר תחילה שדין הידור מצווה בקניית הדמ"י כתבנו לקמן (בפרק י') עפי"ד מרן (סי' תרנ"ו ס"א) והנו"כ. וע"ע לעיל (בפרק א' הערה כ').

ובאשר לנידוננו. מקור דין הידור מצווה לגבי כל המצוות הינו במס' שבת (דקל"ג,ב'), שמהפס' "זה א-לי ואנווהו" למדו שם בברייתא שיש להתנאות לפני ה' במצוות. והגמ' בב"ק (ד"ט,ב') קבעה שיעור להידור מצווה. ונחלקו שם הראשו' כיצד קובעים את גדר שיעור המצווה וכמו שבס"ד בארנו לקמן (בפרק י'), עפי"ד מרן (שם בסי' תרנ"ו), שהביא את ב' השיטות. עיי"ש.

הנ"מ בין הידור מצווה להדר של ארבעת המינים.

ואכן גבי ארבעת המינים דנו הראשו' האם דין הידור בדמ"י נובע מדין הידור בשאר המצוות, או שדין הדר בדמ"י הינו דין בפנ"ע.

שלגבי פסול יבש, כ' רש"י בסוכה (דכ"ט,ב' ד"ה "יבש") שהטעם הינו משום "זה א-לי ואנווהו". והיינו שלרש"י דיני הדר בדמ"י נובעים והינם חלק מהדין הכללי של הידור במצוות. ואילו תוס' (שם ד"ה "לולב יבש") ורוב הראשו' חלקו ע"כ וסברו שדין הדר בדמ"י הינו דין מיוחד לדמ"י, שהאתרוג צריך להיות "פרי עץ הדר", וממנו למדו בגמ' (דל"א,א') דה"ה לשאר המינים.

ואכן לכל צד יש קושיות על הצד השני, ותירוצים על הקושיות שעליו [עיי"ש בתוס' שהקשו ע"ד רש"י, שהידור מצווה הריהו רק לכתחי', ואילו דין הדר פוסל אף בדיעבד. וע"כ י"ל שאמנם הידור מצווה אינו מעכב, אך לעיתים המצווה מאוד לא הדורה ונפסלת אף בדיעבד. ר' מאירי (דכ"ט,ב' ד"ה "ואחר שביארנו"), וכפות תמרים (בסוכה דכ"ט,ב' ד"ה "ומש"כ התוס'"). ועיי"ש במאירי מה שהקשו ע"ד התוס'. וע"ע ברמב"ן (ויקרא פרק כ"ג פס' מ'), בריטב"א (דכ"ט,ב' ד"ה "לולב הגזול"), בח"א (כלל קמ"ט ס"ג, שמשום שנא' "הדר" בדמ"י לומדים ש"אנווהו" מעכב בדמ"י אף בדיעבד), ובס' ארבעת המינים להרה"ג רי"צ רימון שליט"א (בדיני הידור והדר, הערה 68). ור' עוד הסבר למחלו' זו באג"מ (ח"א סי' קפ"ז)].

מטרת ההידור:

כתבו הפוס' עפי"ד חכמינו זכרונם לברכה, שמטרת ההידור הינה להוסיף כבוד למצוות, ועי"כ מתרבה כבודו של הקדוש ברוך הוא. וכתבו כן עפי"ד המכילתא (מסכתא דשירה. פרשה ג'), והמהר"ל [בס' גבורות ה' (פרק מ"ז). עיי"ש שכ' שכאשר האדם מהדר במצוות האלוקיות, בזה נודע בעולם כי הוא יתברך מהודר... ולכן ע"י הידור מצווה נודע הידורו. ע"כ]. וע"ע במסילת ישרים (פרק י"ט).

ועוד, שאדם העושה מצווה בהידור, מעיד הדבר שהוא עושה אותה בשמחה [שכ"כ למשל בס' סדר היום (בכוונת הלולב ואגידתו)]. הב"ד הרי"צ רימון (שם. ריש פרק הדר והידור).

שני סוגי הידור:

מדברי הפוס' נראה בס"ד שישנם ב' סוגי הידור.

סוג א' של ההידור הינו קיום המצווה בשלימות, והסוג השני הינו הידור של יופי.

קיום המצווה בשלימות הינו למשל לחשוש לדעות בפוס' שאמנם לא נפסקו להלכה, אך רצוי לחשוש להן. וה"ה גבי לקיחת הדמ"י כמושים, שעתה אמנם הינם כשרים, אך יש חשש שילבינו ויתייבשו לגמרי. וה"ה גבי לקיחת דמ"י בשיעור גדול דיו שלא יהיה חשש שיפסלו במשך החג בשל שיעורם המוקטן [כגון הדעה הראשו' בשו"ע (בסי' תרנ"ו)]. ור' ע"כ למשל בשו"ת אב"נ (או"ח סי' תל"ג), ובס' מועו"ז (ח"ב סי' קי"ח).

והסוג השני של הידור הינו הידור של יופי, וכדברי רש"י (בב"ק שם) שיקח למצוות הדמ"י את אותו שהוא יותר הדר ביופי [ר' ע"כ בתפארת ישראל, למהר"ל (פ"ג מ"ו), באו"ש (פ"ח ה"ז), ובמועו"ז (ח"ו סי' מ"ח)].

וא"כ ישנם ב' סוגי הידור: ההידור ההלכתי וההידור ביופי.

ואגב שדננו גבי המחלו' (הנזכרת בשו"ע בסי' תרנ"ו) באשר לגדר של הידור מצווה, נזכיר פה מקרה מענין. שהרי לשיטת רש"י יש להוסיף עד שליש כדי לקנות אתרוג נאה יותר מבחינת יופיו והדרו. ודנו הפוס' גבי מי שמצא שלושה לולבים מהודרים, ונאים, בג' דרגות יופי שונות. הנאה יותר משלושתם מחירו פחות מאחד ושליש מהבינוני, אך יותר מפי אחד ושליש מהפחות שביניהם. והבינוני מחירו פחות מאחד ושליש מהפחות שביניהם. איזה לולב יקנה מדין הידור (לשיטת רש"י הנ"ל). ר' בס' הידורי לולב (עמ' ע"ג) שא"צ לקנות המהודר שבשלושתם אלא יקנה הבינוני, וטעמיה עפי"ד הבה"ל (סי' תרנ"ו ד"ה "בצמצום") עפי"ד הפני משה על הירו' שמה שאמרו להוסיף עד שליש היינו רק פעם א', ולא הטריחוהו לחפש עוד ועוד פעמים מהודר עד שליש. עיי"ש [הב"ד באוצר ההדר (שער ח', דין הידור מצווה)]. אמנם אני הקטן לא זכיתי להבין לימוד זה מדברי רבנו הפני משה הנ"ל. דהא התם רצו לתרץ בזה קושית התוס' על רש"י, דא"כ לעולם יצטרך לטרוח עוד ועוד ע"מ שימצא המהודר ביותר, ובכל פעם יוסיף שליש. אך הלא בני"ד לא שייך טורח כלל, שהרי כל הלולבים (או האתרוגים וכדו') לפניו, ואיזה טורח יש בזה שיקח המהודר מבין שלושתם. הרי אין הדבר נוגע לטורחו אלא רק לכיסו. וצ"ע.

[21]כא. דנו הפוס' בכמה דוכתי גבי מיקרים שיש ספק (או מחלו') מהו סוג הפסול של אותו המין, וממילא מתוך כך יש נ"מ לגבי הזמן, שאותו המין פסול, האם פסולו רק ביו"ט א' או בכל ז' ימי החג. ובס"ד נביא כמה דוגמאות לכך:

1) גבי לולב שנפרצו רוב עליו, ברוב כל עלה ועלה, י"א שפסולו משום פסול בגופו ולכן פסול כל הז"י. וי"א שפסולו משום הדר, ואז לרמב"ם פסולו רק ביו"ט הא' [ר' שעה"צ (סי' תרמ"ה סקי"א) ור' בהערות איש מצליח שם (בהערה 3) וכבר הערנו בס"ד על דבריהם שבאמת לספרדים אי"ז ס"ס, משום שלספרדים קיי"ל כרמב"ם שהדר פסול רק ביו"ט א'. ואכמ"ל].

2) כפי שכתבנו לעיל (בפרק ב'), נחלקו הראשו' מהו טעם הפסול של נחלקה התיומת או נסדקה (עביד כהימנק), אם הפסול הינו משום לקיחה תמה (שפסול רק ביו"ט הא') או משום הדר (שלרמ"א פסול בכל החג). עיי"ש (בפרק ב' שם).

3) גבי אתרוג יבש או מנומר, וקילפו, וחתך היובש או הנימור, ג"כ נחלקו הפוס' אי פסול משום הדר או משום חסר. ר' מ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ל"ז ול"ח). והנ"מ לגבי האשכנזים בימי חוה"מ.

4) גבי פסול חזזית. מדברי רוב הראשו' מתבאר שפסולה משום הדר [וכ"פ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה)]. אלא שי"א שמדברי הירו' (פ"ג בסוכה ה"ו) מתבאר שחזזית פוסלת רק ביו"ט הא', והתוס' (דכ"ט,ב' ד"ה "קא פסיק") והרא"ש (בסוכה פ"ג סי' ט"ו) כתבו שיתכן שלירו' הפסול הינו מדין חסר ולא מדין הדר. ור' במ"ב (סי' תרמ"ט סקמ"ט) ובשעה"צ (סקנ"ג) שהיקל משום ס"ס.

5) גבי נפל הפיטם באתרוג, נחלקו הפוס' אי פסול מדין הדר או חסר. ור' ע"כ במ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ו) ולקמן (בהערה כ"ט).

6) עוד נזכיר שגבי דין נקטם ראשו, הריהו פוסל בלולב וערבה. וי"א שגם בהדס [ראה שו"ע (סי' תרמ"ו סעי' א' וי')]

ושוב אנו מדגישים, שלאור כ"ז מתבאר בס"ד שחשוב מאוד לדעת את טעם הפסול, ומיהם הסוברים את כל א' מהטעמים.

[22]כב. שכן מתבאר בגמ' בסוכה (דל"ו,ב'), וכ"פ מרן והרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה) והמ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ה). וכ"כ התוס' (דכ"ט,ב' ד"ה "בעינן") גבי פסול דלקיחה תמה. וע"ע ברש"י בסוכה (דל"ו,ב' ד"ה "ומשנינן") ותוס' (דל"ד,ב' ד"ה "שתהא").

בס"ד נביא כמה דוגמאות לכך:

פסול חסר הינו באתרוג חסר, וכן ניקב, נסדק, נימוח וניטל עוקצו. וכן אם ניקבוהו עכברים [ר' לעיל (בהערה ט"ו ענף 3)].

וכן הדין בלולב, אם נחלקה התיומת או שנסדקה (כהימנק), שפסול משום לקיחה תמה. וכתב הביכור"י (בסי' תרמ"ט סקל"א), שבהדס וערבה לא נזכר בהם פסול של לקיחה תמה. ר' כ"ז בסא"ה (סוף ח"א, דיני הפסולים ביום הראשון, ס"ג דצ"ז הערה 10, א').

[23]כג. ברייתא בסוכה (דמ"א,ב'), גמ' שם (ד"ל,א'). מרן (סי' תרנ"ח ס"ג) ורמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה) וש"פ.

אע"ג שגם גנוב וגזול וגם שאול אינם שלו, בכל אופן יש נ"מ ביניהם, ששאול פסול רק ביו"ט הא' משום דבעינן "לכם" – משלכם, וליכא. אך גנוב וגזול יש בהם גם הריעותא דהוי מצווה הבאה בעבירה.

[24]כד. נחלקו הראשו' גבי שעת הדחק, שאין נמצאים ארבעת המינים או חלקם כשהינם כשרים, האם יטלם בלא ברכה, או שניתן אף לברך על נטילתם.

שלד' הראב"ד (פ"ח מלולב ה"א) נוטלים אותם בלא ברכה. הב"ד הטור (בסי' תרמ"ט), וכן הכריע מרן בב"י (בד"ה "וכל הפסולין"). ומאידך לד' הרבה ראשו' מותר בכה"ג אף לברך. וכ' הרא"ש (בסוכה בפ"ג סי' י"ד) הטעם, שהתורה מסרה לחכמים לקבוע את פרטי הדינים של הדמ"י, וחכמים אמרו דשלא בשעה"ד אין יוצאים י"ח כלל בפסולים, ואפי' לא בדיעבד, וזאת כדי שישראל יהיו זריזים במצוות. ואילו בשעה"ד הכשירום (אפי' לכתחי'), כיוון שא"א בענין אחר.

אלא שעוד נחלקו הראשו', גבי אלו פסולים אמרו חכמים שהם כשרים בשעה"ד ואף מברכים עליהם. שלד' הרמב"ם (בפ"ד מלולב ה"א) הקלו דווקא בלולב היבש [וכ' הפוס' שטעמו משום שבלולב מתקיים בו קצת הדר בשל צורתו, אף שהוא יבש, משא"כ בשאר המינים (שעה"צ סקס"ב)]. ואילו לד' הרא"ש (שם) בשעה"ד נוטלים את כל הדמ"י הפסולים ומברכים עליהם. ואילו לדעת הריטב"א (בדל"א,ב' ד"ה "אמרו") רק בלולב, הדס וערבה אפשר ליטול את הפסולים שבהם בשל חסרון הדר, כיוון שלא כתיב בהם במפורש "הדר". אך אתרוג שאינו הדר, אינו האתרוג האמור בתורה וה"ז כמו מין אחר. ועוד כ' הריטב"א, שכ"ז דווקא בפסולי הדר, אך כל שפסולו בגופו מפני מיעוט שיעורו, שאין שמו עליו, או משום מצוה הבאה בעבירה (כגזול), אף בשעה"ד לא יטול. והראבי"ה (בסי' תרנ"ג) כ' ג"כ שרק הפסולים מחמת שאינם הדר יכול ליטלם (בברכה) בשעה"ד, אלא שמאידך לדעתו כ"ה בכל הדמ"י (ובזה ס"ל כרא"ש הנ"ל). הביא דבריהם במ"ב - עוז והדר (סי' תרמ"ט בהקדמה לסעי' ו').

ומרן בשו"ע (בסי' תרמ"ט ס"ו) פסק כד' הראב"ד הנ"ל, שבשעת הדחק כשאין נמצא כשר, אזי כל הפסולים, נוטלין ואין מברכין. ע"כ. וכ"פ בחזו"ע (הל' הדמ"י סוף הערה י"ט. דף שס"ג), ובהערות איש מצליח (סי' תרמ"ט סעי' ו', הערה 1). ור' בחזו"ע (דף ת"ה סוף הערה ל"ט) וצ"ע.

והטעם שבכל זאת נוטלים, הוא כדי שלא תשתכח תורת נטילת הדמ"י מישראל, כראב"ד הנ"ל. ומ"מ אין לברך על הנטילה, כיוון שכל הנטילה הכא הינה רק לזכר בעלמא [גר"א. מ"ב (סקנ"ד) וש"פ].

ובענין מה שכתבנו ששעה"ד הינו כשלא ניתן למצוא דמ"י כשרים. כ' הח"א (בכלל קמ"ט ס"ז), שלא מיקרי שעה"ד אא"כ אין בכל העיר דמ"י כשרים. אך אם לאחד בכל העיר יש דמ"י כשרים לא הוי שעה"ד, ויברך על של חבירו, ואת הנענועים יעשה בדמ"י שלו אם א"א בשל חבירו. עכ"ד. וכ"פ המ"ב (סקנ"ב) וכה"ח (סק"צ).

אמנם אנו לא כתבנו בהלכות את תיבות בכל העיר, דבס"ד נראה לנו שבמציאות שלנו כיום אין הדבר מדויק. דבזמן הח"א הערים לא היו גדולות כמו היום. דאי אפשר לומר ליהודי בניו יורק שיחפש אתרוג כשר בכל העיר. וה"ה בלונדון וכדו'. ואם נכתוב בהלכות ששעה"ד הינה שלא יכול למצוא דמ"י כשרים בכל הישוב, ג"ז לכאו' אינו נכון. שאם לא ימצא אתרוג כשר בכל הישוב הקטן שלו, וכגון התנחלות ביש"ע, מדוע שנפטרהו, הרי הוא יכול ליסוע במכוניתו נסיעה של כמה דקות ולהגיע להתנחלות הקרובה (וב"ה ישנן הרבה התנחלויות, כן תרבנה!). לכן כתבנו בהלכות רק שלא ניתן למצוא את הדמ"י בכל האזור, וכ"א יבין שהכוונה שכיוון שמדובר ביו"ט הראשון הרי שצריך הוא לטרוח ולחפש דמ"י כשרים כפי יכולתו, וכמש"כ המ"ב (בססק"נ) וכדלקמן (בהערה ל'). וע"ע בשעה"צ (סקנ"ז) שכ' בשם הבכור"י שחיזק את הצורך בטורח לחפש דמ"י כשרים, ממש"כ הרמ"א (בסעי' ו') שנוהגין לברך על יבשים אפי' בדאיכא אחרים לחין, ומשמע שבשאר הפסולין אין נוהגין לברך בדאיכא לחבירו. ע"כ.

בסא"ה (במיל' לכללים, בסוף ח"א דש"ג סק"ג) העיר דבר נכון וחשוב. מה שכתבו הפוס' להקל בשעה"ד גבי לולב, אתרוג וכדו', הרי שהם הקלו כשהיו מחלוקות הפוס' בהא, ושם יש צד להכשיר. ולמרות שלכתחי' פסקו להחמיר ולפסול, מ"מ בשעה"ד פסקו להקל, ולכן התירו שם גם לברך. משא"כ בני"ד, שאנו עוסקים בפסולים גמורים, ללא צד להכשיר, לכן פסק שבשעה"ד רק יטלו אך ללא ברכה (חוץ מפסול יבש במיקרים מסוימים, כיוון שיש בו צד להכשיר לפי דעות מסוימות). עכ"ד. אמנם לענ"ד נראה בס"ד שכל דבריו אמורים לפי ד' הראב"ד הנ"ל והשו"ע. אך לד' הרא"ש וש"פ שכן מברכים על הדמ"י אף בשעת פסולם (או לכל הפחות גבי פסולים מסוימים), אין דברי סא"ה נכונים, דהא לדידם כן מברכים בשעה"ד על הדמ"י. כך בס"ד נלע"ד.

ומעתה נדון גבי ני"ד. מה שכתבנו גבי אותם שפסולים מחמת שאינם מינם, כ"כ המ"א (סי' תרמ"ט סקכ"ד), שפסולין אפי' בשעה"ד כמו פריש (היינו חבוּש, פרי שמבשלים אותו עם סוכר) ורימון, דגזרינן דילמא אתו למיטעי בהו וירצו לצאת בהם תמיד. שכ"פ הח"א, הגר"ז, המ"ב (סקנ"ג) כה"ח (סקצ"א וצ"ב) וש"פ. והיינו כ"ז שלא כפסולי הדר שבהם אין לחוש שמא יבואו לצאת בהם, דהא חסרונם ניכר [הגר"ז בשולחנו (סי' תרמ"ט סכ"ג)].

ומ"מ דין זה של פסולים מחמת שאינם מינם, כתבנוהו גם לספרדים. שלמרות שמרן בשו"ע, וכן בחזו"ע (בהל' הדמ"י סוף הערה י"ט, ובהל' אתרוג סט"ז. דף ר"פ), ובאיש מצליח (שם בהערה 1) לא כתבו לחלק בזה כמ"א, וכתבו שבכל הפסולים נוטלים ואין מברכים. אך נראה שבזה כבר רבו הפוס' שהסכימו לד' המ"א, וכ"נ מדברי כה"ח, לכן כתבנו ד"ז גם גבי הספרדים.

וכתבנו שד"ז שייך הן לגבי היו"ט הא' והן לחוה"מ, ראשית משום שהפוס' לא חילקו בכך. ועוד, דזיל בתר טעמא, דאתו למיטעי לצאת בהם תמיד, וד"ז שייך הן ליו"ט הא' והן לשאר הימים.

ומ"מ למרות שהמ"א שם פסל לגמרי גם את הגזול שאין ליטלו כלל אף בשעה"ד, בזה לא כתבנו שכ"ה גם לספרדים, דהא הספרדים מקילים במיקרים מסוימים בגזול וגנוב, כמבואר בכה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק ס' וצ"א) עפי"ד מרן (בסי' תרמ"ט סעי' א' וה').

[25]כה. מה שכתבנו לגבי דמ"י שאולים גבי יו"ט הא'. הנה מרן כ' (בסי' תרמ"ט ס"ב) ששאול פסול ביו"ט הא'. ואילו גבי שעה"ד כ' מרן (שם בסעי' ו') שיטלם בלי ברכה. ואף הפוס' האשכנזים (הרמ"א, המ"א, המ"ב וש"א) לא חלקו ע"כ, וממילא מבואר שדמ"י שאולים ביו"ט הא' הינם פסולים, ומ"מ יטלם בלא ברכה. ואגב נעיר בס"ד, שיש לעיין מהי שעה"ד גבי שאול. הרי לכאו' יכול לבקש מהמשאיל שלא רק ישאיל לו אלא יתנם לו במתנה על מנת להחזיר, ודיו בכך. ולכאו' יש לדחוק שמדובר שהמשאיל השאיל, והלך לו, וכן נשארו לשואל הדמ"י הללו שרק אותם הוא יכול ליטול, שזו שעה"ד. אך אם המשאיל לקחן והלך לו עמם. א"כ מישתעינן גבי בדיעבד ולא גבי שעה"ד שהיא מצב שלכתחי' עומד ליטלם ורק אינו יודע אם ליטלם, והאם גם לברך.

ובאשר לדמ"י שאולים אך בימי חוה"מ. הנה מבואר בדברי מרן (בסי' תרמ"ט ס"ב) שדמ"י אלה כשרים לכתחי'. דפסול שאול שייך רק גבי יו"ט הא', דרק אז בעינן "לכם" – משלכם, וכמבואר בגמ' ובפוס'. וכ"ה הן לספרדים (כמש"כ מרן שם), והן לאשכנזים [כמש"כ הרמ"א (בסי' תרמ"ט רסע"י ה'), שמותר בשאר ימים ליטול לולבו של חבירו דהוי כשאול. ע"כ.].

ומה שכתבנו שכ"ה גבי הפסולים מדין חסר (כגון שנחסר ונאכל חלק מהאתרוג), שגם בזה יטלם ביו"ט הא' בשעה"ד בלי ברכה, ג"ז מבואר בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ו), וכ"נ מדברי הפוס' האשכנזים [ר' מ"ב (סקנ"ג) שיש מהאשכנזים שחלקו על דין זה גבי פסולים אחרים אך לא גבי חסר].

ומה שכתבנו שפסול חסר אינו מעכב כלל בימי חוה"מ ויכול ליטול בברכה, כן מתבאר בגמ' בסוכה (בדל"ו,ב', גבי רבי חנינא שאכל אתרוגו), וכ"כ מרן (בסימן תרמ"ט סוף ס"ה) ברמ"א (שם בריש ס"ה) במ"ב (סקל"ו), שעה"צ (סקנ"ג), בכה"ח (בסי' תרמ"ט סקנ"ז) ובשאר פוס' רוא"ח.

[26]כו. באשר לפסול גנוב וגזול, לספרדים הריהו בכלל הפסולים שכתב מרן (בסי' תרמ"ט ס"ו) שביו"ט הא' יטלם בלא ברכה [ושלא ככה"ח (בסקצ"א), דלכאו' בזה לא שייך הטעם של דילמא אתו למיטעי בהו]. וכן הדין גבי פסול של יבש או שאינו הדר, שהריהם בכלל דברי מרן שם.

ולגבי פסולים אלה בימי חוה"מ. הנה גבי גנוב וגזול כתבנו בס"ד לקמן (בפרק י' סעי' מ"ח) שזו מחלוקת אם יוצא בהם י"ח בחוה"מ. שי"א שאף הגנב והגזלן יוצאים בהם י"ח, אך מ"מ אין לברך על גנוב וגזול, ויש סוברים שאין לנוטלם כלל. ולכאו' אין נ"מ בכך לענין הברכה בין שעה"ד לשאר המצבים, דלספרדים אין חילוק לענין הברכה בין שעה"ד לשאר זמנים (ורק לאשכנזים יש מקום לחלק בזה, כמבואר במ"ב סקנ"ח). וכן מבואר כבר בכה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק ס' וצ"א).

ולגבי פסול הדר, כבר מבואר ברמב"ם, בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ה), במ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ל"ה, ל"ו, מ"ז, מ"ח ועוד) ובש"פ, שלפוס' כמרן פסול הדר אינו נוהג כלל בחוה"מ.

וגבי פסול יבש בחוה"מ. אמנם נחלקו הראשו' מהו טעם פסול יבש. שלרמב"ם פסול משום הדר וכשר בחוה"מ, ולראב"ד [(בהלכות לולב) עפ"י הירו'] פסול דהוי כמו מת. ושכן מצא ברי"ץ גיאת בשם רב פלטוי גאון. ובדברי מרן (בסי' תרמ"ט ריש ס"ה) מבואר שעל דמ"י הפסולים משום יבש מברכים בחוה"מ.

[27]כז. מ"א (סי' תרמ"ט סקכ"ד), מ"ב (סקנ"ג) וש"א.

ומה שכתבנו לגבי חוה"מ. אמנם מפשט דברי המ"א עולה שגם בחוה"מ לא יטול כלל. וראה לקמן (בפ"י סעי' מ"ח ומ"ט), שי"א שחוץ מהגנב והגזלן רשאים שאר האנשים לנטלם, אך גם הם לא יברכו על כך. ויש אומרים שאף שאר האנשים לא יטלום כלל. אלא שבשעה"צ (סקנ"ט) הב"ד הביכור"י (סקל"ה) שכתב לגבי שעה"ד, שלאחר יו"ט הא' עפי"ד הרמב"ם הריהו כשר (כבמ"ב סק"ל), ורק שהרמ"א החמיר בזה, וא"כ כשאין לו אחר הוי חומרא דאתי לידי קולא, ובשעה"ד מוקמינן אדינא ומכשרינן בלא ברכה. עכ"ד. ונראה שבשעה"ד קיבל דבריו וג"כ ס"ל הכי. ומאידך מדבריו במ"ב נראה שעדיין יש צד לומר שלא יטלנו כלל. וע"ע לקמן (בפ"י סמ"ח) שלאשכנזים יש חילוק בין הגנב והגזלן לבין שאר האנשים, שאף לדעת המקילים הגנב והגזלן לא יטלום כלל. וע"ע שם (בסעי' מ"ט) הדין לגבי שעה"ד.

[28]כח. מה שכתבנו שלמנהג האשכנזים כאשר פסול משום שאינו הדר, הרי שביו"ט הראשון בשעה"ד יטלנו בלא ברכה, כך מתבאר מדברי מרן (בסי' תרמ"ט סעי' ו'), והרמ"א, המ"א, המ"ב וש"א האשכנזים לא חלקו ע"כ גבי הדר.

ומה שכתבנו שמ"מ בחוה"מ אשכנזי המברך על פסולי הדר יש לו על מה לסמוך, זאת עפ"י מחלו' האחרו' שהביא בשעה"צ (סקנ"ג). שכ' שם שהט"ז (בסק"ט) והא"ר (בסקט"ו) מקילים גבי פסולי הדר אף שלא בשעה"ד, והיינו כסתימת מרן כרמב"ם. אך הגר"ז והח"א הקלו רק בשעה"ד, משום שהמ"א סתם שבפסולי הדר יש להחמיר כל שבעה. יש מהם הסובר שיש להקל בכך בשעה"ד משום שבלא"ה ד' רוה"פ להקל בכל פסולי הדר בחוה"מ [ח"א (כלל קנ"א ס"ה)]. ויש מהם המיקל בזה משום שבלא"ה הרבה פוס' מקילים לברך על הפסולים [כ"כ הגר"ז (סי' תרמ"ט סי"ט). וממה שהגר"ז למד כן מהאמור בסעי' ו', משמע שהבין שגם בני"ד יש להקל רק בכה"ג שאין נמצא כלל אחר כשר]. לכן כתבנו שאשכנזי המברך על פסולי הדר בחוה"מ יש לו ע"מ לסמוך.

ומ"מ גבי פסול חזזית, פסק המ"ב (בסקמ"ט) שבחוה"מ בשעה"ד יש לסמוך ולברך כשיש פסול חזזית, והיינו בזה יש יותר מקום להקל, עפי"ד הפמ"ג, משום שלגביה מצטרפת המחלו' אי הפסול הינו משום הדר (שבזה יש מחלו' אי פסולה רק ביו"ט הא' אי בכל הז"י), או שפסולה משום חסר (שבזה גם הרמ"א מודה שפסול רק ביו"ט הא').

ולמרות שכבר כתבנו שיש נ"מ בין שעה"ד המדוברת בשו"ע בסעי' ה' ובנו"כ שם (ששם מדובר שיש כשרים באותה העיר), לבין שעה"ד שדיבר עליה מרן בסעי' ו' (שכפי שכתבו האחרו' דמישתעי שלא נמצא כשר כלל בכל העיר), מ"מ כפי שכתבנו, הגר"ז שהיקל בני"ד בשעה"ד, סמך דבריו על האמור בסעי' ו', וא"כ היקל בשעה"ד כזו שאין נמצא כשר בכל האזור.

[29]כט. גבי פסול יבש, למנהג האשכנזים: לאחר שמרן (בסי' תרמ"ט ס"ה) כ' שבשעה"ד כל הפסולין נוטלים ולא מברכים, כ' הרמ"א שיש מכשירין לברך אף על לולב יבש, ושכן נוהגים אף בדאיכא לחין, אך לא כן בשאר המינים, והוסיף שיש מקילין אפי' בהדס יבש, ושיש לסמוך עליהם בשעה"ד. ע"כ. ור' ע"כ במ"ב (שם ס"ק נ"ה – נ"ז).

אלא שהמ"א (בסקכ"ו) בשם המשאת בנימין (סי' י"ז) כ' שהאחרו' הסכימו לדינא שבשעה"ד אפשר לסמוך על הפוס' שבכל הדמ"י כשהם יבשים אפשר לברך עליהם. וכתבו שיש בזה ד' חילוקים:

1) אם לא נמצאו בעיר לחים רק יבשים אזי כל הארבעה מינים נוטלין ומברכין. 2) ואם יש לו יבשים גמורים ויש לאחרים לחים גמורים מברכין על הלחים דוקא ואפילו בדיעבד לא יצא כשבירך על היבשים. 3) בארצות שאין נמצאים לולבים והדסים לחים גמורין וגם היבשין אינן יבשים גמורים וכנ"ל מברכין על היבשים שיש לו אפילו לכתחילה וכמ"ש למעלה. 4) ובמקום שנמצאו אצל אחרים לחים גמורים לכתחילה י"ל שלא לברך על היבשים שלו אפילו אינן יבשים גמורים ובדיעבד כשבירך יטול עוד הפעם הלחים שאצל אחרים בלא ברכה. עכ"ד. הב"ד המ"ב (סקנ"ח) ונראה שפסק כמותם. וכבר כתבנו בס"ד ע"כ בפרקים הקודמים.

ועוד בענין שעה"ד: כ' בשו"ת חכ"צ (סי' ט') שלד' רוב גדולי הראשונים בשעה"ד יש לברך על כל הדמ"י בכל הפסולים (חסר או הדר). והוסיף, שאף ביו"ט הא' המברך על אתרוג חסר אין מזיחין אותו, דיש לו לסמוך על גדולי עמודי ההוראה, הלא המה הגאונים, התוס', הרא"ם, הראבי"ה, האו"ז, הרמב"ן, רבנו ישעיה מטראני, הרא"ש והטור [הב"ד במ"ב - עוז והדר (סי' תרמ"ט ס"ק ק"ח)]. ובחזו"ע (הל' הדמ"י הערה ל"ט דת"ה) כ' בשם החכ"צ, שאתרוג חסר רשאי לברך עליו אף ביו"ט הא'. שאף שאינו יוצא י"ח מדאו' באתרוג חסר, מ"מ חייב ליטלו מדרבנן ולברך עליו כדרך שהוא מברך עליו בשאר הימים, כדרך שמברכים על מצוות מדבריהם. ורק כשיש לו אחר שאינו חסר חלוק יו"ט א' משאר הימים. עכ"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א כ' בהערות ביק"ר (על השו"ע סי' תרנ"ח ס"א), שיש סוברים שזכר למקדש הוא גם ביום הראשון. ולפי"ז אם יש לו לולב פסול או שאול, יטלנו ביו"ט הראשון בלא ברכה, כדי לקיים זכר למקדש. עכ"ד.

גבי מקרה שחלק מהדמ"י אין להם השיעור הדרוש. הנה מרן (בסי' תרמ"ט ס"ה) כתב שאותם שהם חסרים השיעור הריהם פסולים ביו"ט הא' ובשאר הימים. ולכאו' נראה בס"ד דה"ה גבי שעה"ד. ואמנם פה לא שייכת הסברא של פסול שאינו מינו, אך נראה שכשם שדמ"י הפסולים בשל איסור ע"ז, מהטעם של כיתוי מיכתת שיעוריה, שאין שיעורו קיים, והם פסולים מדין שחסר השיעור, ופסולים תמיד, לכאו' ה"ה בכל הפסולים של חיסרון השיעור, שפסולים הם בכל הימים.

אלא שלאחר עיון נוסף נראה בס"ד שאין להשוות דין הפסולים שהינם איסורי הנאה שעומדים לשריפה, לבין כל שאר הפסולים מחמת שאין להם שיעור מספיק. דאותם המיועדים לשריפה, לדעת הרבה מאוד פוס' דינם כאילו אין להם שיעור כלל, ולא רק שהינם כקצוצים לחתיכות קטנות. ואילו אותם שיש להם שיעור אלא שאין השיעור הנדרש, בהם לכאו' יש יותר מקום להקל. וכעין זאת כתב רבינו הראבי"ה (ח"ב סי' תרנ"ג, גבי שיעור אתרוג) עפי"ד הירו' (בסוכה פ"ג) שאם לא מצא אתרוג בשיעור כביצה אלא רק בשיעור כאגוז, ג"כ יטלנו. והיינו יסמוך ע"ד רבי מאיר במשנה סוכה (דל"ד,ב'). וקצת יש בזה ראיה שמ"מ שיעור קטן עדיף מלא כלום (אף שאפשר לדחות זאת, דמ"מ סמך ע"ד אחד התנאים אף שלא נפסק הלכה כמותו). וע"ע מש"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (בשיו"ב סי' תרנ"ו). ולמעשה צריך עיון אי פסול מחמת שחסר השיעור אכן פסול הוא בכל ימי החג. ולכאו' מדברי מרן (בסי' תרמ"ו ס"ו) נראה שיטלנו בלי ברכה בכל ימי החג. אמנם אותם הפסולים משום איסורי הנאה העומדים לשריפה, כגון אותם של ע"ז, נראה שאותם אין ליטול כלל, ואפי' לא בשעה"ד. כך בס"ד נלע"ד.

ולגבי מיקרים שנחלקו הפוס' אי הינו פסול משום שאינו הדר, ומצטרף עוד ספק אחר, אי שרי לברך ע"כ בשעת הדחק, ר' במ"ב (סקל"ו) שנראה מדבריו דלגבי חוה"מ שרי לברך ע"כ. וע"ע בשעה"צ (סקנ"ג). וע"ע לעיל (בהערה כ"א ס"ק 5).

[30]ל. שכ"כ הר"ן (בדי"ז,ב' מדפי הרי"ף ד"ה "הא"), וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה'). וע"ע בכה"ח (סי' תרמ"ט סקפ"ה וסי' תרנ"ח ס"ק נ"ה ונ"ו) וחזו"ע (הל' אתרוג סי"ז) ולקמן (פרק י"ג הערה נ"ה).

ודין זה כולל דמ"י שאולים [בה"ל (סי' תרמ"ט ס"ה ד"ה "פסולי"). וכדלקמן (בפרק ז' הערה ד', ופרק י' סעיף מ"ו והערה צ')].

והטעם שנוטלים אותם אך ללא ברכה, משום שיש מהפוס' (הרא"ש והטור) שכתבו שעדיין עושים יו"ט שני של גלויות משום ספיקא דיומי, ועבדינן כמנהג אבותינו (בזמן שהיו מקדשין החודש עפ"י הראיה) ולא ידעו בני הגולה מתי ר"ה והיו עושין ר"ח יומיים, ולכן אפשר דיוט"ב ש"ג דינו כיו"ט ראשון ולכן מחמירים בו כיו"ט ראשון [כמבואר בביצה (ד"ד,ב')]. ומאידך י"א (הרמב"ם) שאנן בקיאינן בקביעא דירחא, ורק מצד מנהג אבותינו אנו עושין בגולה יוט"ב ש"ג, ולכך דינו של יוט"ב כשאר ימי חוה"מ [הר"ן (שם די"ד,א') והרה"מ. עיי"ש]. הב"ד במ"ב (סי' תרמ"ט סק"נ). ויש להוסיף שלד' הרשב"א (ח"א סי' כ"ג) כל הפסול ביו"ט א' פסול גם ביוט"ב. וכ"פ הראבי"ה (סי' תרנ"ב) בשם ר"ת [הב"ד מ"ב - עוז והדר (סי' תרמ"ט הערה צ"ז)].

לכן בדליכא אחר נוטלין בלא ברכה (ר' מ"ב שם סק"נ). והוסיף במ"ב שם שלמרות שגם ביו"ט הא' בדליכא אחר נוטלין בלי ברכה, כמבואר בשו"ע (בסי' תרמ"ט ס"ו), מ"מ גבי יו"ט ראשון מדובר בדליכא אחר כלל, אף אם יטרח לחפש, ולכן התירו שיטול, אף שנוטל הוא פסול. אך לכתחי' צריך הוא לטרוח ולחפש כשר. ואילו הכא, גבי יו"ט ב' של גלויות, שהתירו ליטול בלא ברכה, מישתעי שאם יטרח ימצא דמ"י כשרים, ובכ"ז ביו"ט ב' לא הטריחוהו לחפש אלא אם לא מצא יטול את מה שיש לו אך בלא ברכה. עכ"ד.

והוסיף הרמ"א (שם בססע"י ה') שמ"מ אם יש לחבירו דמ"י כשרים, יבקש רשות מחבירו ויברך ויטול את הדמ"י של חבירו. וכ' במ"ב (בסקנ"א) דמ"מ יטול מחבירו במתנה על מנת להחזיר ולא בשאלה. וכתבו הפוס', שמה שיטול מחבירו הוא רק לענין הברכה, אך בהלל ובהקפות יקח את שלו עצמו [ד"מ (סק"ז). מ"א. מ"ב (שם סקנ"א)]. והכוונה, שאם שלו הינם פסולים, ושל חבירו הינם כשרים, לכתחי' יעשה גם את הנענועים שבהלל וגם את ההקפות עם הדמ"י של חבירו כדי לעשות המצווה כתיקנה. ורק אם חבירו או אדם אחר צריך את הדמ"י יחזירם להם לאחר הנטילה שלאחר הברכה. שכ"כ הח"א (בכלל קמ"ט ס"ז), המ"ב (שם סקנ"ב) וכה"ח (סק"צ). וע"ע בביכור"י (סי' תרמ"ט סקל"ב) שדן להקל בכמה פסולים גבי יו"ט שני.

וע"ע בחזו"ע (שם בסוף הערה כ"ג, ובהערה כ"ד) הדין גבי מקרה שיש ספק בפיסולו, אם יטלנו בברכה, אם לאו. ואנן בס"ד קיי"ל כמ"ב בשעה"צ (סי' תרמ"ט סקפ"ו) וכה"ח (שם סקס"ז) ודעימיה, שאומרים סב"ל אף כשהספק במצווה ולא בברכה, וגבי ברכה על מקרה של ס"ס, ר' מרן (סי' תפ"ט ס"ח), מ"ב (שם סקל"ח, וסי' תרמ"ט ססקל"ו), חזו"ע (שם דרפ"ה) וש"פ. ואכמ"ל.

[31]לא. ועתה נפרט בס"ד דיני ארבעת המינים, כ"א בזמני הפסול שלו:

אתרוג:

אתרוג שאינו ראוי לאכילה. עפי"ד הגמ' בסוכה (דל"ה,א'), וכן מדברי רש"י ותוס' בסוכה (דל"ה,א' ד"ה "לפי") קיי"ל שיש לדרוש מתיבת "לכם" שצריך שגם האתרוג יהא ראוי לכם בכל דרכי הנאתו, כולל האפשרות לאוכלו [ור' מ"א (סי' תרמ"ט סק"כ) ומ"ב (סקמ"ה)].

ויש לדון מהו זמן פסול זה. ולכאו' תלוי ד"ז בטעם הפסול ומקורו. אם הפסול משום שאינו "לכם", לכאו' ד"ז נוהג רק ביו"ט הא' [ר' תוס' (שם ד"ה "לפי")]. ואם הטעם משום שדבר שאינו ראוי לאכילה לא חשיב "פרי" (כרמב"ם), לכאו' פסול זה שייך בכל ימי החג. והמ"א (בסק"כ) כ' שגם אם נלמד זאת מדין "לכם", מ"מ יתכן שנוהג כל הז"י, עפי"ד התוס' (בדכ"ט,ב' ד"ה "בעינן") שמה שנוגע לעיקר המצווה, כפסול בגוף האתרוג, נוהג בכל הז"י של החג.

ומרן פסק בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ה) שאתרוג שאינו כשר לאכילה פסול בכל ימי החג. עכ"ד. וכ"ה אף באתרוג שאינו ראוי לאכילה, אף שהוא מותר בהנאה [מ"א (שם). מ"ב (סקמ"ה)].

אתרוג של ערלה מא"י או של תרומה טמאה, כיון שעומד לשריפה הריהו פסול כל הז"י [מ"ב (סקמ"ה)].

אתרוג של ערלת חו"ל כשר אפי' ביו"ט הא' [מ"א. א"ר. מ"ב (שם)]. אמנם יש להעיר, שנראה שלאו כו"ע מתירים זאת, עכ"פ בשופי. דהא המ"א כ' בשם הש"ג, שערלת חו"ל כשר כיוון שיכול להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה שהיא ערלה. אך לפי מש"כ הרב ב"י ביו"ד סי' רצ"ד שאסור להאכילו לחבירו, א"כ פסול הוא לנטילה. ואע"פ שהרב המ"א כ' שמ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל דפשטא דתלמודא משמע שיכול להאכילו לחבירו, לכן יש לסמוך עליו לגבי אתרוג. אך לפי"ז יוצא שלד' מרן לאו שפיר לצאת בו י"ח. ומ"מ בספק ערלת חו"ל יש להתיר. ובמציאות מסתמא הוא בדר"כ ספק ערלה (מלבד למגדל עצמו).

אתרוג של טבל, נחלקו הרוא"ח גביו אי שרי לנוטלו. ומדובר ביו"ט ראשון שא"א להפריש. דבגמ' (דל"ה,ב') נחלקו ב"ש וב"ה גבי אתרוג דמאי. וב"ה התירו לצאת בו י"ח משום דאי בעי מפקר ניכסיה וחזי ליה. ומשמע שבטבל גמור שאין לו אפשרות לאוכלו א"א לצאת בו י"ח, דהא אין בו היתר אכילה. ומתוך כך ישנן ג' דעות בראשו' גבי אתרוג טבל:

1) ד' הפוס' שרק ביו"ט הראשון אינו יוצא בו י"ח, דהא טעמא דבעינן היתר אכילה הוא משום דכתיב "לכם", כדפרש"י והתוס'. וכ"כ התוס' (שם בסוכה בעמ' א' ד"ה "אתיא לכם"), דטבל אסור משום דהוי כאתרוג השותפין, דהא יש לכהן וללוי חלק בו. עיי"ש. וכ"כ הר"ן בהלכות.

2) ד' הרמב"ן שהביא הר"ן (שם) שיוצאים י"ח באתרוג טבל, משום שיכול להפריש עליו ממקום אחר (ומפרש הסוגיא דדמאי בתרומת דמאי טמאה). והר"ן פקפק ע"כ.

3) ומאידך ד' הרמב"ם שאינו יוצא באתרוג טבל בכל ז' ימים [עי"ש (בפ"ח מלולב ה"ב וה"ט), וברבינו מנוח מה שהקשה ע"ד הרמב"ם].

ומרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה') פסק כרמב"ם, שאתרוג שאסור באכילה אסור כל ז"י. וכ"פ המ"ב (סקמ"ה). וע"ע בשעה"צ (ס"ק מ"ב ומ"ה).

והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' אתרוג ס"ד, דרמ"ו) פסק להקל, שאם נזכר ביו"ט שטרם הפריש תרו"מ, יכול ליטלו ואף לברך עליו. וטעמו, לפי שנחלקו האחרו' גבי הקוטפים אתרוגים לשם מצווה, אם חייבים בתרו"מ אם לאו. והביא מחלו' זו מערכה לקראת מערכה, ולכן אם שכח להפריש יסמוך על המהרשד"ם ודעימיה, שהקלו בדבר, ואף יכול לברך עליו. וע"ע בחזו"ע (הל' ד' המינים סוף הערה נ'), ולעיל (פ"ה הערה ל"ד).

הביאו דברים אלה בהערות איש מצליח (על המ"ב שם), ופקפק ע"ד החזו"ע הנ"ל, מתרי ותלת טעמי: דאמנם הנקטף לשם מצווה א"צ להפריש ממנו תרו"מ מדאו', אך מיהא מדרבנן בעי להפריש, וכמש"כ הרמב"ם (בפ"ב ממעשר ה"א) גבי מוכר ולוקח. ועוד, דהא הרבה עושים לאחר החג מרקחת מהאתרוג, וא"כ חייב סו"ס בתרו"מ, וכמש"כ מרן (ביו"ד סי' ש"ל ס"ג) גבי עיסת כלבים שהרועים אוכלים ממנה [אמנם בס"ד לענ"ד יש מקום לחלק. דבעיסת כלבים מה שאוכלים הרועים הוי חלק שלא אכלו ממנו הכלבים. אך הכא הרי בכל האתרוג התקיימה המצווה, ורק אח"כ – לאחר החג, עושים ממנו מרקחת. וצ"ע. וחכ"א אמר שעצם המחשבה לעשות מהאתרוג מרקחת לאחר החג מחשיב אותו כדבר של אכילה.עכ"ד]. ועוד טעם להחמיר, דלפי"ז מש"כ הרמב"ם שאין יוצאים באתרוג של טבל מיירי באתרוג שלא נקטף לשם מצווה, וזה דוחק. עיי"ש שהסיקו שלכן בכה"ג עדיף לברך על אתרוג של אחר. עיי"ש.

ועתה נביא בס"ד עוד מדברי הפוס' גבי זמן חלות פסולי הדמ"י, אך אין הכרח שהדברים כפי שהם כתובים מוסכמים לכו"ע. הדברים הובאו בסא"ה (בסוף ח"א, בכללי היום הראשון ושאר הימים, סעי' ט', עמ' ק"א – ק"ב).

לולב:

אם נחלקה בו התיומת, פסול רק ביו"ט הא' [מ"א (סי' תרמ"ה סק"ו). ביכור"י (סי' תרמ"ט סקל"א). מ"ב (סי' תרמ"ה סקי"ז)]. ויש שנראה מדבריהם להחמיר כל הז"י [דרוש וחידוש לגרע"א (בכתבים שבסוף הספר) שפסול משום הדר. וא"כ לרמ"א פסול כל הז"י].

לולב שנסדק כהימנק, פסול רק ביו"ט הא' [מ"א וביכור"י (שם). והמ"ב (שם) לא הזכיר דין ההימנק].

מלבד זאת, כל שאר פסולי הלולב פסולים כל ז' הימים [מ"א (סי' תרמ"א סק"ו) בשם רי"ו]

דין חרות בלולב (שנתקשו העלים כעץ) בפמ"ג (מש"ז סי' תרמ"ו סקי"ב) כ' שאף לד' מרן יש להחמיר לפסול זאת כל הז' ימים.

הדס:

כל פסולי הדס שהם פסולים מדין "עבות" או הדר, י"א שפסולים כל שבעה [בה"ל (סי' תרמ"ו ס"א ד"ה "הדס")]. אמנם לספרדים, לפחות פסולי הדר, פסולים רק ביו"ט הא'.

הדס שענביו מרובות מעליו. כ' בבה"ל (סס"י תרמ"ו) בשם הפמ"ג שלד' השו"ע יש להקל בזה בימי חוה"מ, והעיר ע"כ בבה"ל שמדברי הב"י בבד"ה עולה שיש לפסול כל הז' ימים. ע"כ. והטעם, שהפמ"ג ס"ל שפסול זה הינו משום הדר, ולכן לד' מרן פסול רק ביו"ט הא'. וכ' ע"כ בשעה"צ (סי' תרמ"ו סק"ד) בשם הירו', שהטעם שענביו מרובות מעליו, דפסול, משום שהתורה אמרה "ולקחתם לכם.. ענף", ולא פרי, וא"כ אין שמו עליו, ולכן פסול כל הז"י. וע"ע בקרית ספר (פ"ח מלולב) שכ' דבטילו עלים לגבי ענבים... דאזלינן בתר רובא מדאו'. ע"כ. הב"ד בסא"ה (ח"א סוף הכללים).

ערבה:

יש מי שאומר שכל פסולי הערבה פסולים כל שבעת הימים [ביכור"י (סי' תרמ"ט סקל"א)]. וטעמו, משום שכל פסולי הערבה הינם משום הדר או משום שאין שם ערבה עליה. ע"כ. אמנם לספרדים פסולים משום הדר חלים רק ביו"ט הא' [כמרן (בסי' תרמ"ט ס"ה)].

ועתה בס"ד נביא דיני כמה פסולים לד' מרן בשו"ע, לענין חוה"מ [גם זה מסא"ה (בח"א בסוף הכללים הנ"ל)].

אתרוג הכושי, או שגידלו בדפוס, אף לד' השו"ע פסול כל שבעה [פמ"ג (מש"ז סי' תרמ"ט סקי"ב)].

אתרוג עגול ככדור, ר' בשעה"צ (סי' תרמ"ח סקס"ה) שיש לצדד להקל ולפוסלו רק ביו"ט הא'.

נפרצו עליו דלולב, הדס וערבה. ר' בשעה"צ (סי' תרמ"ה סקי"א), במ"ב (סי' תרמ"ז סק"י), ובשעה"צ (שם סקי"א) שזו מחלו' ראשו'. ולד' מרן יש לצדד להקל. ולגבי הדס חמיר טפי, דיש לדון מדין עבות. ר' בשע"ת (רס"י תרמ"ו) בשם שו"ת פני יהושע (סי' ג').

[32]לב. מה שכתבנו שאתרוג שגדל בארץ ישראל בשמיטה, שיש לנהוג בו קדושת שביעית, הוא עפי"ד הירו' (שביעית פ"ד ה"ז) שלמדו מהפס' בויקרא (פרק כ"ה פס' י"ב) מדיני יובל לדיני שמיטה.

ומה שכתבנו שיש להחמיר גבי חישוב שני השמיטה מספק לאתרוג, דאזלינן בתר חנטה, כאילן [כמשנה בביכורים (פ"ב מ"ו), והגמ' ברה"ש (דט"ו,ב') וכ"פ הראב"ד]. וי"א שבאתרוג אזלינן בתר לקיטה, כדין ירק [כתוספ' בשביעית (פ"ד הכ"א). וכ"פ הרמב"ם (בפ"א ממעשר שני ה"ה)]. החזו"א (שביעית סי"ז סק"י) סיכם שהעיקר הוא תאריך החנטה, אך נהגו להחמיר כרמב"ם (שבתר לקיטה). וכ"כ להחמיר כשתי הדעות הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (שמיטה סי' ז'. סיכום ההלכות סק"ג) ובסא"ה (בריש דיני שמיטה). וע"ע בברייתא בסוכה (ד"מ,א'), וברמב"ם (פ"ד משמיטה ויובל הי"ב). ועוד פרטי דינים בהא ר' בסא"ה (בסוף ח"א בקונטרס ארבעת המינים בשביעית, הערה 1). ובמ"ב - דירשו (סי' תרמ"ט הערה 83).

[33]לג. כדי לצאת מהספק הנ"ל (בהערה הקודמת). וכ"כ במאמר מרדכי (אליהו זצ"ל. שמיטה. סי' ז'. בסיכום ההלכות סק"ג) שיקטפום בשנה השישית.

[34]לד. משנה בסוכה (דל"ט,א'). עיי"ש גם בגמ', וברמב"ם (פ"ח משמיטה ויובל ה"א).

[35]לה. כ"כ הפוס' [ראה מאמ"ר (אליהו זצ"ל. שמיטה. פי"ט סעי' ו'). ס' שמיטה (להרה"ג רי"צ רימון שליט"א. בפרק על קדושת שביעית, עמ' 196) וש"פ]. והטעם בפשטות, כיוון שהפירות גדלו בקרקע של ישראל ולא של גוי, ממילא חלה על הפירות קדושת שביעית.

[36]לו. מהפס' "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא פכ"ח פס' ו') דרשו חז"ל בגמ' מס' ע"ז (דס"ב,א') שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, דכתיב "לאוכלה", והיינו לא לסחורה. ולרמב"ן (בסהמ"צ במ"ע שהוסיף מצווה ג') יש בזה מצות עשה דאו'. וכ"כ רש"י ותוס' בקידושין (ד"כ,א'). ור' מהר"ץ חיות בהגהותיו למס' רה"ש (דכ"ב,א').

[37]לז. כן עולה מהאמור בהערה הקודמת.

וממילא אסור לקנות פרי של שביעית אצל מוכר שאינו יודע להזהר בקדושה הנתפסת בדמים [ר' סוכה (דל"ט,א') במשנה ובגמ' שם. וכן ברמב"ם (פ"ח משמיטה ויובל הי"א)]. ואם כבר קנה ובידיו המעות שנתפסה בהן קדושת השביעית, יחלל את הכסף שקיבל הלוקח על פירות או על דמי חולין שברשותו ויאכל אותם בקדושת שביעית (גמ' סוכה שם). ועיי"ש בכפות תמרים ובערול"נ מה שדנו בזה (סא"ה דיני הדמ"י בשביעית, הערה 6).

וע"ע בחזו"א (שביעית סי' י' סק"ו, ובסדר שביעית סי' כ"ו), בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' ל"ט), ובילקו"י (שביעית פ"כ הערה י"ב).

[38]לח. משנה שביעית (פ"ו מ"ה). רמב"ם (פ"ה משמיטה ויובל הי"ג). ונחלקו הראשו' בטעם הדבר. ר' בילקו"י (שביעית. ח"א פ"כ הערה ט"ז דתנ"ז).

[39]לט. כתב החזו"א (שביעית סי' י' סק"ו) שאם שולחים האתרוגים לחו"ל יש בזה איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל, ומ"מ אין הפירות נאסרין, ואכן יוצאים בהם י"ח המצווה, והוסיף שכל שכן אם מכרו פרדסיהם לגוי. עכ"ד.

ובס' דרך אמונה (פ"ה משביעית הי"ג סקצ"ו) כ' שלשלוח אתרוג לא מורכב לקיים המצווה, במקום שיש להסתפק שתתבטל המצווה בהעדר המשלוח, הדעת נוטה להתיר ולא ליקח מהעושה סחורה, ויזהר לנהוג באתרוג קדושת שביעית.

מרן הגראי"ה קוק זצ"ל כ' בשו"ת משפט כהן (סי' ס"ז) שאלה שמכרו פרדסיהם לגוי המכירה מפקעת קדושת שביעית וממילא אין איסור הוצאה לחו"ל. וגם יש מהראשו' דס"ל שאיסור ההוצאה הינו רק לאחר הביעור. עיי"ש עוד מש"כ שראוי להתנות עם המוכר שכל הדמים יהיו רק בעד הכלים והחבילה, ועצם הפירות יהיו במתנה בהבלעה, כסוגיא דסוכה (דל"ט,א').

ואמר לי חכ"א שליט"א שזו עוד דוגמא אחת מיני רבות, שהסוברים שלא לסמוך על היתר מכירה מכניסיםעצמם לקולות ולהיתרים של עשיית דברים בפירות שביעית ועבודה בשדה בשביעית. עכ"ד. אך אני אינני נוקט כאן עמדה בענין היתר מכירה.

וע"ע בשד"ח (מערכת ל' כלל קמ"א סקל"ב ד"ה "עוד יש מקום").

הב"ד בילקו"י (שביעית פ"כ הערה ט"ז). עיי"ש.

[40]מ. ברמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה) מבואר איסור הפסד בידים של פירות שמיטה.

[41]מא. פרטי דינים בכך ראה ברמב"ם הנ"ל. ולגבי הפסד של פירות שביעית, אך בגרמא, ר' בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פ"ג), בספר אול"צ [(שביעית פ"ב ה"ג בביאורים) שכ' שמותר לעשות הפסד לפירות שביעית אם עושה כן בדרך גרמא. כמהרי"ט]. וע"ע בילקו"י (שם, פט"ו הערה י').

[42]מב. עפ"י תו"כ (פר' "בהר" פ"ג ה"ג), ובגמ' פסחים (דנ"ב,ב') תענית (ד"ו,ב') ונידה (דנ"א,א'). וכ"פ הרמב"ם (פ"ז משמיטה ויובל ה"א). וע"ע בפאת השולחן (פ"ח סעי' א' – ג').

[43]מג. ר' רמב"ם (פ"ה משמיטה ויובל, ופ"ז ה"ה גבי כובש), במעדני ארץ (שביעית. פ"ה סק"ב), בחזו"א (שביעית סי' י"ט סקכ"ד). וכ"כ גבי ביעור של ריבה שנעשתה מקליפות של פירות שיש בהן קדושת שביעית, בשו"ת אור לציון (שביעית. עמ' מ' הערה ג'), ובילקו"י (שביעית. פט"ו סכ"ה). ומ"מ עוד עולה מדבריהם שמותר לעשות ריבה כזו ואין בזה בעיה של חילול קדושת השביעית בפירות אלה, דהא הריבה זו דרך האכילה של האתרוגים. ועוד גבי עשיית ריבה מפירות שביעית ר' בס' השמיטה (טוקצ'ינסקי. עמ' ל' ס"ה), ובחזו"א (סי' כ"ה סקל"ב), ובילקו"י (שם סכ"ד).

[44]מד. מהסוגיא בסוכה (ד"מ,א') גבי לולב של ששית הנכנס לשביעית מתבאר שללולב יש קדושת שביעית. עיי"ש ברש"י (ד"ה "יצאו עצי הסקה"). וכ"כ הר"ן בסוכה (דל"ט,א') בפירושו הראשון. וכ"ד התוס' בב"ק (דק"ב,א' ד"ה "ה"ג בקונטרס"), ובשו"ת ציץ הקודש (ח"א סי' ט"ז) כ' שלד' המהרי"ל דיסקין זצ"ל יש להחמיר בזה במקום שאפשר, ולכן הורה שלא להבליע דמי אתרוג בלולב דשביעית הנכנס לשמינית, אלא להבליע בהדס. וע"ע שם (בסי' ט"ו) שדן בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש והביא מחלו' המהר"י קורקוס והרדב"ז. ובס' כרם ציון (הל' שביעית פי"ג הכ"ב) הביא מחלו' גבי ני"ד.

אלא שמאידך יש המקילים וסוברים שאין ללולב קדושת שביעית. שכ"כ הרמב"ם והרע"ב בפיהמ"ש בסוכה (פ"ג מי"א), שלולב מותר למוכרו כמו עצים ואין קדושת שביעית חלה עליו. וכן כתב הר"ן שם (בפירוש השני) שהלולב דינו כעץ ועצים אין בהם קדושת שביעית. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ביד החזקה (פ"ח משמיטה הי"א). וכ"נ מפי' הרדב"ז שם [ור' בתוס' רע"א ובכפות תמרים שהקשו ע"כ מהסוגיא בסוכה ומפרש"י הנ"ל].

וא"כ בד"ז נחלקו כבר הראשו'. וע"ע בשבת הארץ (פ"ח הי"א), בילקו"י (שביעית. פ"כ הערה א'), בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ח – ל'), בסא"ה (בקונט' הדמ"י בשביעית, הערות 18,19), ובדרך אמונה (פ"ח משמיטה הי"א סקפ"ו).

[45]מה. כתבו כמה פוס', שבזה"ז שאין דרך לכבד את הבית בלולב, נראה העיקר לדינא שאין קדושת שביעית ללולב. שכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ל"א סקכ"ג) שכן מסתבר להקל. עיי"ש שדן אי יש להחמיר בכך כמו שמחמירים בקליפות של תפוזים אף שאינם עומדים למאכל בהמה, אלא שרק ראויים לכך, אי נאמר דה"ה בני"ד. וכ"כ להקל גם הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (שביעית. סי' ז', בסיכום ההלכות סק"ב), בשו"ת שבט"ה (ח"א סי' קפ"א. עיי"ש שכ' שכיוון שהרבה ראשו' הקלו בזה, מהם הרמב"ם, הראב"ד, רבינו גרשום, הרע"ב הרדב"ז והר"ן, כדאים הם לסמוך עליהם בשמיטה בזה"ז). וכ"כ להקל בשו"ת צי"א (ח"ו סי' ל"ג), בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ח – ל"ג), ובילקו"י (שביעית פ"כ הערה א'). וא"כ נראה בס"ד שלד' רוה"פ יש להקל שבלולב אין קדושת שביעית.

[46]מו. בירו' (שביעית. פ"ז ה"א) הסתפקו אם יש קדושת שביעית בבשמים. וכ"פ להקל בשו"ת ציץ הקודש (ח"א סי' ט"ו) בשם המהרי"ל דיסקין. וכ"כ להקל בשו"ת מנח"ש (ח"א סי' נ"א סקכ"ג) שהדסים חזו טפי להריח מאשר לולב לכיבוד הבית (לטאטוא), ואפ"ה כיוון שבזמננו אין ההדסים עומדים לכך, לא קדשי. וכ"כ בשו"ת מנחי"צ (ח"ו סי' ק"ל סק"ג), שאם נלקטו למצווה אין בהם קדושת שביעית.

גם בס' כרם ציון (שביעית. פי"ג סכ"ה) כ' דצמחים הניטעים למצווה, כהדסים וערבות, נראה שאין להם קדושת שביעית, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין הנאת המצווה חשיבא כ"צרכיכם" שאסור. ומאידך בס' הלכות שביעית (בקונט' ארבעת המינים, פ"א ס"ח) כ' בשם החזו"א להחמיר בספיקו הנ"ל של הירו'. ומה שנוטעים אותו לשם מצווה אינו מספיק כדי להקל בו, שהרי יש הנוהגים להשתמש בו לריח במוצאי השבתות שלאחר סוכות. ע"כ. וכ"כ בס' ברית עולם (עמ' ק"ו) בשם החזו"א. וכ"כ להחמיר בשו"ת משנת יוסף (שם סי' כ"ה). וע"ע בדרך אמונה (שמיטה פ"ז הי"ט ס"ק קכ"ז).

אמנם יש ששמעו מהחזו"א זצ"ל שבלולבים והדסים מקילים למעשה שאין בהם קדושת שביעית. ר' בדרך אמונה (שם), בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' ח'), ובס' שמיטה כהלכתה (עמ' ל"ז – ל"ח בביאורים). וכן הסיק להקל בילקו"י (שם פ"כ הערה ג').

וע"ע בצי"א (ח"א סי' ס"ט), בשו"ת אז"נ (ח"י סי' י"א), בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ד – כ"ה), בס' דרך אמונה (שם ס"ק קכ"ז), בסא"ה (בסוף ח"א, בקונטרס הדמ"י ס"ט ובהערות 21,22 שם), ובילקו"י (שם).

וא"כ זו לכאו מחלו' כמעט שקולה, אך מ"מ נראה שד' רוה"פ להקל בזה.

[47]מז. שכן יש להקל משום שבעצים גרידא אין קדושת שביעית. כמבואר בסוכה (ד"מ,א'). וכ"כ להקל בספר השמיטה (לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל. עמ' ל"ג). וכ"כ בס' כרם ציון (שביעית פי"ג סכ"ה), אך מטעם דצמחים הניטעים למצווה, כהדסים וערבות, אין להם קדושת שביעית, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין הנאת המצווה חשיבא "לצרכיכם". וכ"כ בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ה. עיי"ש ב' טעמים). וכ"כ בדרך אמונה (פ"ח משמיטה הי"א סקפ"ו). וכ"כ בסא"ה (סוף ח"א, דיני הדמ"י בשמיטה סעי' י' ובהערה 23) ובילקו"י (שם פ"כ ס"ב).

[48]מח. כתב מרן (בסי' תרנ"א סי"ב) שהדמ"י מעכבין זא"ז, שאם חסר לו א' לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא. ע"כ. והוסיף הרמ"א: בין ביום א' ובין בשאר הימים. ע"כ. ובס"ד הבאנו דין זה לקמן (בפרק י"א סעי' נ'). ועיי"ש במ"ב (סקנ"א) מחלו' בין המהרש"ל לבין הא"ר אם הציבור יטלו בכה"ג מבלי לברך. וכ"כ המ"ב בני"ד (בסי' תרמ"ט ססקנ"ג, בשם הח"א בשם הא"ר בשם המבי"ט (סי' תרמ"ט) שאם אין בכל העיר ד' מינים כשרים, יטול מה שנמצא, ב' או ג' מינין ויעשה כל הנענועים וכן הש"ץ, אך לא יברך. והוסיף שבכל אופן לא יקח מין אחר להשלים המין החסר, שמא יבואו לטעות בשאר השנים, משא"כ אם יטלו רק ג' מינים, בזה לא יבואו לטעות, דהכל יודעים דבעי ד' מינים. ע"כ [ומש"כ שם בשעה"צ סק"ס שמקור ד"ז הינו מהא"ר בשם המבי"ט, כתבו במ"ב - עוז והדר (משנת שעה"צ סקמ"ט) שזו ט"ס, ואינו בא"ר בשם המבי"ט].

כ' מרן (בסי' תרמ"ט ס"ג) גבי הדמ"י: וכן של עיר הנידחת, ושל אשרה של ישראל פסול. אבל של עובד כוכבים (כצ"ל) לכתחי' לא יטול (אפי' אם ביטלה העכו"ם, שאז שרי להדיוט, מ"מ לגבוה אסור דמאיס. מ"ב סקכ"א), ואם נטל יצא מיום א' ואילך, דלא בעינן "לכם". וכ' הרמ"א: ודווקא שלא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוון לזכות בו הו"ל של ישראל דאינו יוצא בו. ודווקא קודם שנתבטל, אבל אם נתבטל ביד הגוי אפי' מכוון לזכות בו אח"כ, יוצא בדיעבד. ועיין לעיל בשו"ע סי' תקפ"ו. עכ"ל. ועיין ע"כ במ"ב (ס"ק י"ח – כ"ד).

ועוד כ' שם מרן (בסעי' ד'): גנות הצמחים של עובדים כוכבים וכיוצא בהם מבית שמשיהם, מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצווה. והוסיף הרמ"א: ואפי' אילן הנטוע לפני עבודת כוכבים, כל זמן שאין עובדין האילן. עכ"ל. ור' במ"ב שם (ס"ק כ"ה – כ"ח) ובבה"ל שם.

עוד כ' מרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה'): והפסול שהוא משום עבודה זרה... בין ביו"ט בין שאר הימים, פסול. עכ"ל. והסביר המ"ב (סקמ"ד) שהכוונה כגון באשרה של ישראל, וכנ"ל (בסעי' ג').

כ' הרמ"א (בסי' תרמ"ט ססע"י ו'): וכל זה (מה שדננו לעיל) לענין לברך עליו. אבל בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם. עכ"ל. והקשה המ"א מקמ"ל הרמ"א יותר מדברי מרן בשו"ע באותו סעיף. וכ' הביכור"י שקמ"ל שאם נטל את אלה ואח"כ מצא או קיבל כשרים, שיכול לברך אח"כ על הכשרים כיוון שהראשונים היו ודאי פסולים. הב"ד המ"ב (שם סקנ"ט). ומכאן הוכחה שמה שעסקינן בפרקנו הוא גבי פסולים גמורים, ובזה דננו אי רשאי לברך עליהם בשעה"ד או ביו"ט שני. ומה שכתבנו בפרקים הקודמים שבשעה"ד יכול לברך על הפסולים, התם לעיתים מישתעי בפסולים שיש מחלו' לדידם, ולכן בשעה"ד יכול לסמוך על המקילים. וכנ"ל בפרקנו. וע"ע בשעה"צ (סקס"ח) שהביכור"י הוסיף, שאם נזדמנו לו ספק פסולים לא יטלם בלא ברכה קודם שיטול את הכשרים של חבירו, דאז לא יברך לא על הנטילה הראשונה (דספק פסול) ולא על הנטילה השניה (דספק הנטי' הראשונה היתה כשרה). ור' בפרקים הבאים (בפרק י"א וי"ב) שעפי"ז דננו גבי חידושו של הגר"ח זצ"ל מבריסק גבי הביאו לו ספק כשר אך מהודר מבחינת מראהו, ועוד אתרוג שני שהוא ודאי כשר (אינו מורכב) אך אינו מהודר. עיי"ש ואכמ"ל.