מקראי קודש

אודות בית

פרק ב: עוד מדיני ערב פסח (יום י"ד בניסן)

איסור עשיית מלאכה בערב פסח:


א. בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל עולים לירושלים, ושוחטים את קרבן הפסח ביום י"ד בניסן לאחר חצות היום. וכיון שיום הקרבת הקרבן הריהו כיום טוב ואסור בעשיית מלאכה, נאסרה עליהם עשיית מלאכה ביום זה מחצות היום. ואף בזמן הזה, כשאין לנו לא מזבח ולא היכל, ואין אנו מקריבים את קרבן הפסח עדיין עומד במקומו איסור עשיית מלאכה בערב פסח מחצות היום ואילך (ויש עוד טעם לכך, כמבואר במקורות). וכשחל ערב פסח בשבת, מותר ביום שישי (שהוא י"ג בניסן) לעשות מלאכה כפי המותר לעשות כבכל ערב שבת.


ב. איסור זה נוהג במלאכה הנעשית תמורת שכר , אף אם נעשית לצורך החג ואינה מלאכה גמורה (היינו מלאכה החשובה בעיני האנשים). ומי שמצבו דחוק באופן שאין לו מה לאכול בחג, רשאי לעשות תמורת שכר כל מלאכה.


ג. נוסף על כך, אין לעשות בערב פסח לאחר חצות היום מלאכה גמורה (כגון תפירת בגד חדש וכיבוס בגדים) גם אם עושה אותה בחינם ולצורך החג (וראה לקמן סעיף ו'). וכן אסור אז אפילו רק לתקן דבר, אם אינו לצורך החג, גם אם עושה זאת בחינם. אך מותר בערב פסח לאחר חצות לתקן דבר בחינם לצורך החג. וראה לקמן בפרקנו סעיפים ד', י"ג וי"ד.


ד. במה דברים אמורים, באומן העושה מלאכתו מלאכת אומן (היינו שמקפיד שבגמר המלאכה יצא הדבר טוב, ואפילו במלאכה שאינה גמורה). אבל אדם רגיל, או אומן העושה מלאכת הדיוט, מותר לעשותה אפילו בשכר, אם היא לצורך החג ומלאכה שאינה גמורה.


ה. מותר לעשות כל מלאכת ארעי (והיינו מלאכה שעושים אותה בחינם וכלאחר יד, כמבואר במקורות) בערב פסח, גם לאחר חצות היום.


ו. כל מלאכה המותרת בחול המועד, מותרת גם בערב פסח אף לאחר חצות. ולכן מותר לעשות מלאכה שהיא לצורך דבר האבד , וכן מלאכה גמורה במעשה הדיוט לצורך החג. ויש מהספרדים המתירים לעשות אז לצורך החג ובחינם אף מלאכה גמורה במעשה אומן, אם החל בה קודם לכן. והמותרים להסתפר ולכבס בחול המועד, אם יש באפשרותם, יעשו כן כבר בערב פסח, ואפילו לאחר חצות.


ז. אותם האסורים לעשות מלאכה בערב פסח לאחר חצות, צריכים להפסיק את עבודתם בחצות היום (מעט לאחר השעה אחת עשרה וחצי בבוקר), בין אם הם עצמאים, ובין אם הם פועלים, פקידים, או שכירים אחרים. ואם יפוטרו ממקום עבודתם בשל כך, רשאים הם להמשיך בעבודתם.


ח. יש מקומות בהם נהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח כבר מהנץ החמה, וכן צריכים לנהוג תושבי מקומות אלה. ובמקומות שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות ימשיכו במנהגם, ורק מחצות היום ימנעו ממלאכה.


ט. ישוב חדש, שרוב מקימיו באו ממקומות שנהגו להמנע ממלאכה בערב פסח כבר מתחילת היום, דינו כמקום שאין לעשות בו מלאכה כל היום. ויש מהפוסקים שכתבו, שפה בירושלים ת"ו המנהג להמנע ממלאכה כבר מתחילת היום.


י. אדם המתגורר בישוב שנהגו להתיר עשיית מלאכה לפני חצות היום, שבא לתחום ישוב יהודי שהמנהג בו לאסור אז עשיית מלאכה. אם דעתו להתיישב בישוב השני, חל עליו מיד איסור עשיית מלאכה , ואף אם יצא מחוץ לתחום הישוב אינו רשאי להקל בכך. ואם אין בדעתו להתיישב שם, לא יעשה מלאכתו בזמן זה בתוך תחום הישוב , אלא יצא מחוץ לתחום ושם יעשנה.


יא. אדם המתגורר בישוב שנהגו לאסור עשיית מלאכה לפני חצות היום, שבא לתחום ישוב יהודי שהמנהג בו להתיר אז עשיית מלאכה. אם דעתו להתיישב בישוב השני, מותר לו לנהוג כמנהג אותו מקום, ורשאי הוא לעשות מלאכה. ואם אין בדעתו להתיישב שם אסור הוא בעשיית מלאכה , אך לא יראה בפרהסיא שהוא נמנע מכך, אלא יחמיר בכך בצנעה.


יב. לעולם אל ישנה אדם ממנהג בני מקומו, מפני המחלוקת. ולכן אדם המתגורר זה מכבר בישוב שנהגו להקל, אף אם רוצה הוא להחמיר, אל ישנה ממנהג המקום. וממילא צריך אדם להסתיר ככל הניתן את מעשיו הטובים, שלא יוודעו לאחרים.


יג. אף במקומות בהם נהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות, למנהג חלק מהספרדים אין להתחיל במלאכה ביום זה. ורק אם החל שם במלאכה לפני ערב פסח, ועושה אותה לצורך החג, רשאי להמשיך על מנת לגומרה עד חצות. והחייטים, הספרים והכובסים, מותרים שם אף להתחיל במלאכתם ביום זה לצורך החג, ולסיימה עד חצות. ולמנהג האשכנזים ושאר הספרדים , מותרים שם כל בעלי המלאכה אף להתחיל במלאכתם עד חצות, גם אם אינם עושים אותה לצורך החג.


יד. במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה קודם חצות היום, למנהג האשכנזים רשאים החייטים, הספרים והכובסים אף להתחיל במלאכתם לצורך המועד , ויסיימוה עד חצות. ושאר בעלי המלאכה אינם רשאים להתחיל שם במלאכתם , ורק אם החלו בה לפני הנץ החמה של יום י"ד בניסן, רשאים הם להמשיך בה לצורך החג עד חצות היום. וגם למנהג הספרדים שבירושלים רשאים החייטים, הספרים והכובסים להתחיל במלאכתם עד חצות, אך שאר בעלי המלאכה אסורים אף להמשיך במלאכה שהתחילו בה קודם לכן.


טו. מותר לעסוק במסחר ובמשא ומתן בערב פסח. ויש אוסרים זאת לאחר חצות היום, ומתירים לקנות אז רק לצורך החג.


טז. מותר להעסיק גוי, שיעבוד בערב פסח גם לאחר חצות בבית היהודי, במפעלו או בחנותו. ויש מי שאומר, שלאחר חצות היום מותר הדבר רק לצורך החג.


יז. מותר לאחר חצות להסתפר על ידי גוי (כמבואר במקורות) , אך אסור להסתפר אז על ידי יהודי , ואפילו בחינם. למנהג הספרדים מותר לגזוז את הצפורנים גם לאחר חצות היום, ולמנהג האשכנזים רשאי לעשות כן רק אם שכח או נאנס ולא גזזן לפני חצות. ולמנהג כולם מותר אז לתקן לצורך יום טוב כלי ישן שהתקלקל קצת, או בגד שאינו חדש שנקרע קצת , ואפילו לתקנו כמעשה אומן. ואם מתקן זאת לחבירו במעשה אומן, רשאי לעשות כן רק בחינם.


יח. גם כאשר אסור לעשות נעלים חדשות , מותר לתקן עד חצות נעלים משומשות, לצורך החג. וראה לעיל בפרקנו הערה כ"ב.


יט. רשאי אדם לאחר חצות לצחצח את נעליו לכבוד החג, ולגהץ את הבגדים. וכן מותר אז לכתוב דברי תורה לעצמו, דרך לימודו , אך לכתוב כן לצורך אחרים אסור, ואפילו בחינם.


מדיני התפילות בערב פסח, ועוד.


כ. אין נופלים אפיים בערב פסח (כבכל חודש ניסן), ואין אומרים ביום זה בתפילת שחרית מזמור "למנצח... יענך ה'". למנהג האשכנזים, אין אומרים בתפילת שחרית בקרבנות "יהי רצון כאילו הקרבתי תודה", וכן אין אומרים "מזמור לתודה" ו"א-ל ארך אפיים". והספרדים נוהגים שלא לומר בתפילת שחרית ביום זה (ובכל חודש ניסן) מזמור "תפלה לדוד" (שנוהגים הם לאומרו לאחר "ובא לציון").


כא. נהגו שלא להקיז דם בערב פסח ביום, מלבד במקרה של חשש פיקוח נפש.


מדיני ההכנות לחג.


כב. כאשר חל ערב פסח ביום שבת, אין לטלטל באותה שבת את המצות שמקפידים לשומרן לחג (כגון מצות מצוה לליל הסדר). אך מצות אחרות שאינו נמנע מלתיתן לילדים קטנים (שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים), לגויים או לבעלי חיים, מותרות בטלטול.


כג. כשחל ערב פסח ביום שבת, אין לערוך את השלחן לצורך ליל הסדר או להכין את שאר צרכי החג, לפני צאת השבת.


כד. מצוה להתרחץ בערב פסח לכבוד החג. וכן מצוה לטבול במקוה טהרה ביום זה, ואין מברכים על טבילה זו. נהגו הספרדים לטבול טבילה זו מתחילת השעה החמישית של היום ואילך (בשעות זמניות. והיינו בערך משעה תשע וחצי בבוקר, לפי שעון חורף), והאשכנזים נוהגים לטבול רק לאחר חצות היום (והיינו מעט לאחר השעה אחת עשרה וחצי בבוקר).


כה. מי שאינו יכול לטבול בערב פסח במעין או במקוה טהרה, טוב שישפוך על גופו תשעה קבין מים (כמפורט במקורות).


כו. מצוה מן המובחר לאפות בערב פסח לאחר חצות היום את מצות המצוה לליל הסדר. וכשחל ערב פסח בשבת אופים אותן ביום ששי לאחר חצות היום. ובדורנו נמנעים רוב ישראל מאפיה מאוחרת זו, כמבואר במקורות. ומכל מקום, אותם האופים מצות בעצמם, אל ישכחו להפריש מהן חלה לפני כניסת החג (וביום חול).


כז. יש לבדוק היטב בערב פסח, או לפני כן, את עלי החסה (הנאכלים כמרור) ואת עלי הסלרי והפטרוזיליה (לנוהגים לאוכלם ככרפס), ולוודא שאין בהם תולעים (אופן הבדיקה ראה כאן במקורות). וכשחל ליל הסדר במוצאי שבת, יש לבודקם לפני שבת (וראה לקמן פרק ה' סעיפים י', י"ג וי"ד, ופרק ח' סעיפים כ"ד- כ"ו). ואותם שאינם אוכלים את הזרוע הצלויה אף ביום טוב ביום, צריכים לצלותה לפני התקדש החג (אך בכל מקרה אין לצלותה בשבת). ועוד בענין ההכנות לחג ראה כאן במקורות.


כח. טוב שהילדים יישנו בערב פסח ביום, על מנת שישארו ערים בסדר, יוכלו לשאול את הקושיות, ולשמוע את התשובות עליהן.


כט. אותם המתגלחים בכל ימות השנה, מצוה שיתגלחו (כמובן באופן המותר) גם בערב פסח (וראה לעיל סעיף י"ז). וכן צריך טרם התקדש החג ללבוש בגדי חג הנאים יותר מבגדי שבת.


דין הדלקת נרות החג.


ל. מדליקות הנשים את הנרות לכבוד החג. יש הנוהגות להדליק לפני כניסת החג, ויש המדליקות לאחר כניסתו. אולם כאשר חל יום-טוב הראשון של פסח בשבת, יש להדליק את הנרות לפני כניסת השבת. וכאשר חל יום-טוב הראשון של פסח ביום ראשון, יש להדליק את הנרות משיצאה השבת, ולאחר שהאשה המדליקה ברכה ברכת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (ללא שם ומלכות), או שהתפללה תפילת ערבית ואמרה "ותודיענו" וכו'.


לא. מברכים על הדלקת נרות החג לפני הדלקתם. ויש מהאשכנזים המברכים לאחר ההדלקה. ואם חל יום טוב בשבת, נוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים לברך לאחר הדלקת הנרות, ושאר הספרדים מברכים גם אז לפני ההדלקה. נוסח הברכה הוא: "ברוך... אשר קדשנו במצְוֹתיו וצִוָנו להדליק נר של יום טוב". וכאשר חל יום טוב ראשון של פסח בשבת, נוהגים האשכנזים לסיים במילים "להדליק נר של שבת ושל יום טוב". והספרדים מסיימים במילים "להדליק נר של שבת ויום טוב".


לב. יש נשים שנהגו לברך גם ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנר של יום טוב, ויש הנמנעות מכך. וכל אשה תעשה כמנהג משפחתה. ויש לדעת, שאשה המברכת ברכה זו בעת הדלקת הנרות, מקבלת על ידי כך את קדושת החג, וחלים עליה איסורי המלאכה של יום טוב, ולא מועיל שתתנה שאינה מקבלת עדיין את החג.


לג. כאשר מדליקה האשה את הנרות לאחר כניסת החג, צריכה היא להדליק את הנרות מאש שהודלקה מבעוד יום (או אש אחרת שהודלקה ממנה). ואם מעבירה היא את האש על ידי גפרור, עליה להזהר שלא לכבות את הגפרור בגמר ההדלקה, אלא תניחנו בעדינות כדי שיכבה מאליו. ואסור לחמם את נרות השעווה בתחתיתם על מנת להדביקם לפמוטים, אלא יש להכין זאת לפני כניסת החג. ואם שכחו ולא עשו זאת מבעוד יום, יתקעו ביום טוב את הנרות בפמוטים, באופן שלא ישפשפו אותם. ואם יש צורך בכך, רשאים להכניס דבר מה בינם לבין הפמוטים כדי שיסמכו ויעמדו. ומותר לצורך זה לנקות בחג את הפמוטים משאריות הנרות הקודמים , אך אסור בחג להבהב או לתקן את הפתילה.


תפילות ולימודים מיוחדים בערב פסח.


לד. מנהג נכון ללמוד בערב פסח סמוך לתפילת המנחה את סדר הקרבת קרבן הפסח. ויש הנוהגים לומר תפילות מיוחדות ליום זה. ודבר בעתו מה טוב.


הערות

[1]א. הא דשחיטת הפסח הינה ביום י"ד בניסן, כך היה בפסח מצרים, וכמש"נ בשמות (פרק י"ב פס' ו'): "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לָחֹדש הזה". וכן שנינו במשנה ר"פ "תמיד נשחט" (פסחים דף נ"ט ע"א). וכ"פ הרמב"ם (בפ"א מהל' ק"פ ה"א). וראה עוד בדברים (פרק ט"ז פס' ו').


ובענין מה שכתבנו שהפסח נשחט לאחר חצות היום, הרי שנא' בספר שמות (שם): "ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים".


ואמנם במשנה בפסחים שם שנינו שבע"פ שחל בע"ש נשחט התמיד בשעה ששית ומחצה. ובגמ' שם (דף נ"ח ע"ב ודף נ"ט ע"א) איתא שהתמיד קודם לפסח (וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' תמידין ה"ד ובפ"א מהל' ק"פ ה"ד), וממילא יוצא שזמן הקרבת ק"פ היה לאחר שש ומחצה. אלא דמוכח מהתוס' בפסחים (דף ה' ע"א) ובנידה (דף ס"ג ע"ב. וראה גם גמ' יומא דף כ"ח ע"ב) שאכן עיקר זמנו של ק"פ הינו כבר מחצות היום, והיינו מתחילת השעה השביעית. וכ"מ מדברי הרמב"ם (בפ"א מהל' ק"פ ה"ד).


ומרן בסי' תנ"ח כתב, שזמן הקרבת קרבן הפסח הינו לאחר שש שעות. וכתבו ע"כ המ"א והפר"ח, דכוונת מרן כדברי התוס' הנ"ל, שאכן אז הוא עיקר זמנו. אלא שעל מש"כ הטור באותו סימן, שהפסח אינו נשחט אלא משש שעות ולמעלה, כתב הב"ח שלאו דוקא, אלא לאחר שש ומחצה קאמר, עיי"ש. ובפרט דהא קיי"ל דפסח ששחטו קודם התמיד כשר בדיעבד, כדאיתא במשנה פסחים (דף ס"א ע"א), וכ"פ הרמב"ם (שם בהל' ק"פ). וראה בכה"ח (בסי' תנ"ח סק"ג ובסי' תס"ח סק"א), חזו"ע (עמ' ק"ב הערה נ"ו), ובש"א מש"כ בני"ד. ואף המ"ב שם (סק"א) כתב שזמן שחיטת הפסח היה אחר שש, והניף ידו שנית בסי' תס"ח (סק"א). והגם שיתכן שלא התכוון בדוקא, אלא דאה"נ שש ומחצה קאמר, וכדברי הב"ח הנ"ל, מ"מ אנו נקטנו כלשון מרן הח"ח.


[2]ב. טעם זה כתבוהו הרמב"ם (בפ"ח מהל' יו"ט הי"ז), וכן התוס', הרא"ש והר"ן (ר"פ "מקום שנהגו") ועוד ראשונים, עפ"י הירו' ריש אותו פרק. והב"ד הב"י, המ"ב (סי' תס"ח סק"א), בה"ל (רס"י תס"ח), כה"ח (באותו סי' סק"א), חזו"ע (עמ' פ"ב סעי' א'), וש"א.


ועוד כתבו הפוס', שיחיד שהביא קרבן בזמן שביהמ"ק היה קיים, אסור היה מד"ס באותו יום במלאכה, דיו"ט שלו הוא [מ"ב (סי' תס"ח סק"א), כה"ח (סק"א) בשם הירו', וחזו"ע (עמ' פ"ב סעי' א')].


ודוקא מחצות נאסרה המלאכה בע"פ. ואע"ג דהמביא קרבן נאסר במלאכה כל אותו היום, מ"מ הכא כיון שאינו רשאי להקדים ק"פ קודם חצות, לכן נאסרה המלאכה רק מחצות [כה"ח (שם סק"א). חזו"ע (עמ' פ"ב סעי' א')].


[3]ג. הטור (בסי' תס"ח) הב"ד הגמ' בפ' ערבי פסחים, שהעושה מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ופי' הרא"ם והרש"ל, דהיינו שלא יראה ברכה מאותו דבר. ואף אם ירויח מאותה מלאכה, יפסיד ממקום אחר. והב"ד הב"ח, הט"ז, מ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ח) וש"א. עיי"ש בכה"ח.


וכתב מרן (בסי' תס"ח סעי' א') עפי"ד הגמ' בפסחים (דף נ' ע"ב), דהעושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה היו משמתין אותו. ואמנם הרמב"ם (בפ"ח מהל' יו"ט הי"ז) כתב, שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו. וכתב ע"כ המ"מ שם, לפי ששמתא חמורה ממכת מרדות. וכ"כ עוד כמה ראשו'. והב"ד כה"ח (שם סק"ו). ומ"מ ברור שאף בזה"ז נוהג איסור זה דמלאכה בע"פ, וכמש"כ הפוס'. וראה במ"ב (סק"א).


ואע"ג דבעש"ק רק מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה, ואף אין משמתים אותו, מ"מ בע"פ כבר מחצות חל איסור מלאכה, ומשמתים אותו [גמ' פסחים (דף נ' ע"א). כה"ח (סק"ז) וש"א]. ולת"ח אין משמתים אלא מלקין בצנעה [שו"ע יו"ד (סי' של"ד סעי' מ"ב). מש"ז (סי' תס"ח סק"א) וכה"ח (סק"ו. עיי"ש, ובסי' תע"ו סקי"א)].


והטעם שאף בדורותינו, כשביהמ"ק חרב, עדיין עומד בעינו איסור זה דעשיית מלאכה בע"פ, כתבו הפוס', דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה [כה"ח (שם סק"א) וחזו"ע (עמ' פ"ג סעי' ג'. עיי"ש). והוא עפ"י הגמ' בביצה (דף ה' ע"א)].


ובענין אי הוי איסור זה מדאו' או מדרבנן. ראה בכה"ח (סי' תס"ח סק"ב) שהביא מחלוקת רוא"ח ע"כ. ומהמ"ב (סק"א) משמע דס"ל דאף בזמן הבית הוי מד"ס. וראה עוד בחזו"ע (הל' ערב פסח הערה ד', עמ' פ"ג ואילך) שהאריך בכך. ונראה הן מדברי כה"ח והן מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע, דלדעת רוה"פ היום הוי מדרבנן, כדעת הרמב"ם וסיעתו. וראה בהערות הגר"ע יוסף זצ"ל לס' חכמה ומוסר, להרה"ג ר' אברהם ענתבי, בהערה א' שם. וראה עוד בבה"ל (רס"י רנ"א ד"ה "העושה").


[4]ד. כתב רש"י בר"פ "מקום שנהגו" (פסחים דף נ' ע"א), שנהגו איסור מלאכה בערבי פסחים כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו, שחיטת הפסח ותיקון המצה לצורך הלילה. והב"ד המ"ב בבה"ל (רס"י תס"ח), כה"ח (סק"א), חזו"ע (עמ' פ"ב סעי' א'), וש"פ. והוסיף הגר"ע יוסף זצ"ל שם בחזו"ע, שכ"כ המאירי בפסחים (דף נ' ע"א). והנ"מ בין שתי השיטות ראה לקמן בהערה הבאה.


כתב המ"ב בבה"ל (שם), שכיון שרוה"פ תפשו טעם הירו', אפשר דאין להחמיר כשיטת רש"י. וכה"ח (שם בסק"א) כתב, דרש"י כתב טעם זה לנוהגים שלא לעשות מלאכה כל היום. והוסיף כה"ח, דמדלא הביא מרן בב"י את דברי רש"י, משמע דלא ס"ל כוותיה. ושאף הלבוש כתב רק טעם התוס' והר"ן שהב"ד הירו' הנ"ל. ושכ"כ הט"ז, המ"א, הפר"ח, המאמ"ר, הח"א וש"א, דטעם התוס' והר"ן עיקר. וראה עוד בחזו"ע (הל' ע"פ הערה ד') מה שהאריך בכך. ואכמ"ל.


[5]ה. כתבו הפוס', דלשיטת הירו' שהביאו התוס' וסיעתם (כמבואר לעיל בפרקנו בהערה ב'), כשחל ע"פ בשבת, מותר בע"ש לעשות מלאכה מעיקר הדין עד זמן המנחה [בה"ל (רס"י תס"ח) בשם המהרי"ל. כה"ח (סק"א) וחזו"ע (עמ' פ"ג הערה ד') בשם חוק יעקב]. אך מטעמו של רש"י עולה, שכאשר חל ע"פ בשבת, אין לעשות מלאכה כבר מחצות של ע"ש (בה"ל שם). ובאמת שלפי מי שסובר שמה שאסרו לעשות מלאכה בכל ע"ש מזמן המנחה, היינו מזמן מנחה גדולה [ראה מרן (סי' רנ"א) ומה שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך], יוצא שאין כמעט נ"מ במשך זמן האיסור (ומ"מ יש נ"מ אחרות. כגון מש"כ בבה"ל ד"ה "ואינו נוטל" סי' רנ"א). אלא שסיים הבה"ל שם, וכפי שכתבנו לעיל, שכיון שרוה"פ תפשו טעם הירו', אפשר דאין להחמיר כשיטת רש"י. וכה"ח (שם סק"א) כתב, שכיון שרש"י כתב טעם זה לנוהגים שלא לעשות מלאכה כל היום, לפי"ז ע"פ שחל בשבת, אסור לעשות מלאכה בע"ש כל היום. דאע"ג דאין ק"פ, מ"מ במקום שנהגו שלא לעשות, אסור מטעם ביעור חמץ ותיקון המצה.


אלא שאנו כתבנו שבמקרה זה נאסרה המלאכה רק כבכל עש"ק, דכך נראית מסקנת הבה"ל (רס"י תס"ח ד"ה "מחצות"), וכ"כ הכנה"ג, שו"ת זר"א, הג"ד יונה נבון בספרו נחפה בכסף, והגחיד"א בברכ"י. ושלא כמש"כ בדרשות מהרי"ל (הל' שבת הגדול) ובס' אדמת קודש. והב"ד כה"ח (סק"ג). וכן הסיק כה"ח עצמו שמעיקר הדין יש לפסוק כדברי הבה"ל. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד [(ח"א עמ' רע"ד סעי' ה') והוסיף, דבלבד שיכין צרכי פסח כראוי]. והניף ידו שנית בחזו"ע (עמ' פ"ג), משום דק"פ אינו קרב באותו יום. ועוד, שאין לנו לגזור משום ע"פ של שאר שנים דהואיל ועתה איסור זה הינו מד"ס אין לנו לגזור גזירה לגזירה (עיי"ש מש"כ בהערה ד'). וכ"כ בילקו"י (עמ' 368 סעי' ב'). אלא שהרב כה"ח הוסיף שם בסוף דבריו, שהמחמיר במקום שנהגו לא לעשות מלאכה כל היום כדעת רש"י, תע"ב. ע"כ. וראה עוד בכה"ח (סי' תמ"ד סקכ"א), וביבי"א (ח"ו סי' מ"ז סק"ג), מש"כ בענין זה.


ובענין זמן איסור מלאכה בכל ע"ש, ראה שו"ע (סי' רנ"א) שכתב שי"א שהאיסור מזמן מנחה גדולה, וי"א דהוא מזמן מנחה קטנה. וכתב המ"ב (שם), שהסומך על המקילים לא הפסיד. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (שם). וגם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ד סעי' א') כתב שיש לאסור מזמן מנחה קטנה ואילך. עיי"ש.


[6]ו. מרן (סי' תס"ח סעי' ב'). וראה בטור (בסי' רנ"א ובסי' תס"ח) שכתב כן בשם הראבי"ה. וראה שם בב"י ובב"ח שכ"כ הרא"ש.


[7]ז. כ"כ הגר"ז. וכ"פ המ"ב (סק"ו) וכה"ח (סקי"ח).


ומה שכתבנו שעושה אותה לצורך החג, וכן בכ"מ בהמשך דברינו, הרי שד"ז אמור הן לגבי יו"ט דפסח, והן לגבי חוה"מ. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והיינו שאם מותר לעשות מלאכה לצורך יו"ט, מותר אף לצורך חוה"מ. ואם אסור, אזי אפי' לצורך יו"ט ראשון אסור.


[8]ח. כ"כ המ"ב (סק"ו) בשם עו"ת וש"א. וכ"כ כה"ח (סקי"ח) בשם עו"ש.


[9]ט. הא דמלאכה גמורה נחשבת כל מלאכה שבני אדם מחשיבים כמלאכה חשובה, זאת הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שד"ז נכון אף לגבי דין מלאכה גמורה בחוה"מ.


[10]י. שכנה"ג, מ"ב (סק"ו), כה"ח (סק"ה וסקפ"א), חזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב', עיי"ש בהערה י"א) וש"א. והטעם, דלא עדיף מחוה"מ. וראה מ"ב (סי' רנ"א סק"ה), ושעה"צ (סק"ו), ומ"ב (סי' תקמ"ב סק"ז) ובשעה"צ (שם).


ויש לדעת, שלדעת הפוס' איסור מלאכה בע"פ קל מזה דחוה"מ [ראה גמ' פסחים (דנ"ה, ב), מ"א (סי' תס"ח סק"ג), שעה"צ (ס"ק ז', י' וכ"ד), כה"ח (סק"ה) בשם כמה אחרו', וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ז הערה ז') בשם החק יעקב, שו"ע הגר"ז וש"פ]. ואמנם כה"ח (בסי' תס"ח סקכ"ט) הביא בשם קונ' ישן נושן כ"י מחידושי דינים מרבני קשישאי קמאי מעיה"ק ירושת"ו משנת ה' רס"ט, דראוי להחמיר בע"פ יותר מחוה"מ לענין איסור מלאכה. ע"כ. אך כבר כתב הגחיד"א במחב"ר שהמיקל (באותו ענין) כדעת מרן לא הפסיד. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל הביא בחזו"ע (עמ' פ"ז שם) דעה דומה בשם חי' דינים שבסו"ס חיים וחסד, שיש להחמיר בע"פ יותר מחוה"מ. אלא שכ' ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל שדברים אלה נסתרים ודחויים מהש"ס (גמ' פסחים שם) ומרוא"ח. וכ"כ ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ב סק"ה), עיי"ש. וראה עוד מש"כ שם בבאור הגר"א (סי' רנ"א), ובבה"ל (באותו סימן ד"ה "לתקן" וד"ה "ומסתפרין"), ומש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב הערה י"ז) בענין זה.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם היתר זה למי שהשעה דוחקתו, הוא אף במלאכה גמורה ובמלאכת אומן (ויש נ"מ ביניהם, וכדלקמן בפרקנו), וענה לי שאכן מותר הוא בכל מלאכה, ואף במלאכה גמורה ובמלאכת אומן. עכת"ד. וראה שו"ע (סי' תקמ"ב סעי' ב', שכ"מ לגבי חוה"מ).


אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש מקום לומר דכיון שמי שאין לו מה לאכול בחג, מותר לו לעבוד בע"פ, הרי שגם למעבידו מותר להעסיקו ולתת לו עבודה. ומזה עולה, שלעיתים מותר להפעיל בית חרושת שלם בשל אותו פועל שאין לו מה לאכול בחג, דאל"כ ה"ז דבר האבד עבור בעל בית החרושת, כי עבודת פועל א' תלויה בעבודת פועל שני. וא"כ כ"ש שאפשר לומר כן גבי ע"פ. עכת"ד. אמנם חכ"א העיר ע"כ, שלכאו' כל ד"ז של הפועל תלוי בתנאי העבודה (ההסכמים והחוקים). שהרי כ"ז מדובר אם המעביד אינו מחויב עפ"י החוק לשלם לפועל שכרו אם לא יעבוד. אך אם לפי החוק בין כך ובין כך חייב המעביד לשלם את שכר הפועל ביום זה, ומאידך גם יכול להעבידו אז, יש לדון בכך מדין דבר האבד לבעל הבית. ויש להאריך בכך, ואכ"מ.


[11]יא. מרן (בסי' תס"ח סעי' א') כתב, שאפי' לעשות מלאכה בחינם אסור בע"פ. אלא שהרמ"א (בסעי' ב') כתב עפי"ד הב"י, שבחינם אסור דוקא במלאכה גמורה. וכן העמידו את דברי מרן (בסעי' א') גם המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ט), שדוקא במלאכה גמורה קאמר. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ח סעי' ג'), וכ"כ בנו בילקו"י (עמ' 369 סעי' ו').


[12]יב. מה שכתבנו כדוגמא תפירת בגד חדש, כ"כ הרמ"א (בסי' תס"ח בסעי' ב'), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ח סעי' ג'). והוסיף שם בחזו"ע, דה"ה לעשות כלים חדשים. וכ"כ בילקו"י (שם).


ומה שכתבנו בענין כיבוס הבגדים, כ"כ במגן האלף, והב"ד המ"ב (סק"ז) וכה"ח (סק"כ). ומ"מ כתבו הפוס', דשרי ליתן לכובסת גויה שתכבס אחר חצות [א"ר. וכתב, משום דקיי"ל כרמ"א דנוהגין במלאכה אחר חצות ע"י עכו"ם. וכ"כ המש"ז, מגן האלף והמ"ב (סק"ז). ושלא כעט"ז והלחם רב בשם מהר"ש, שהעלו לאסור. והב"ד כה"ח (סקכ"ב). וראה לקמן בפרקנו (סעיף ט"ז)].


מותר להפעיל מכונת כביסה לפני חצות, אפילו אם יודע שתמשך פעולתה לאחר חצות [הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הב"ד במ"ב - דרשו [סי' תס"ח הערה 8)].


[13]יג. כנ"ל (בהערה י"א).


[14]יד. ב"י, מ"ב (סק"ז), כה"ח (ס"ק י"ט וכ"ג), וש"א.


[15]טו. כ"כ הא"ז, וכתב זאת שוב בספרו א"ר. והב"ד כה"ח (סי' תס"ח סקכ"ג). וכן משמע מילקו"י (עמ' 369 סעי' ו'). וראה לקמן (בהערה י"ט) מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[16]טז. כ"כ כה"ח שם בשם הא"ר, וכנ"ל בהערה הקודמת. וכ"כ בילקו"י שם. והוסיף בילקו"י, דבזה אפי' מעשה אומן מותר.


[17]יז. כתב הנוב"י [(מהדו"ת סי' ק"ד). והב"ד השע"ת (בסי' תקמ"ב)], שבגד הצריך למועד מותר לתופרו בשכר בחוה"מ במעשה הדיוט. ולמד מכך המ"ב בשעה"צ (סי' תס"ח סק"י), דכ"ש שיש להקל בכגון דא בע"פ דקיל מחוה"מ. וכ"פ כה"ח (סקכ"ד), וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ט סעי' ג'). וראה עוד בכה"ח (שם סקל"ט), במרן וברמ"א (סי' תקמ"א סעי' ה'), במ"ב (באותו סי' סקט"ז) ובה"ל (ד"ה "אלא").


אך דעת הגר"ז אינה כן. שכתב הגר"ז (סי' תס"ח סק"ד) שאסור לעשות מלאכה בע"פ לאחר חצות בשכר, אף מלאכה שאינה גמורה ולצורך החג, וגם כשעושה אותה מעשה הדיוט. ורק אם עושה כן בחינם, מותר לעשות זאת. ואז רשאי לעשות גם מעשה אומן, בין לעצמו ובין לאחרים. והב"ד המ"ב בשעה"צ (סק"י) וכה"ח (סקכ"ד). אך כפי שכתבנו, נראה מדבריהם שלא פסקו כן לדינא, שהרי דברי הגר"ז אינם עולים בקנה אחד עם דברי הנוב"י הנ"ל. וכן הבין מדבריהם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ט הערה י'). ואף הוא כתב שם שאין הלכה כגר"ז, אלא שהעיקר להקל כמ"ב וכה"ח עפי"ד הנוב"י.


ומה שכתבנו שהגדרת מלאכת אומן היא שהעושה אותה מקפיד שיצא הדבר טוב, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואנו הוספנו דה"ה במלאכה שאינה גמורה, כנ"ל (בהערה ט"ו). ורצינו להדגיש, שאין דין מלאכת אומן ומלאכה גמורה זהה, כדמוכח בדברי הפוס' [ראה במ"ב (סק"ח), ובחזו"ע (עמ' פ"ח סעי' ג')], דמלאכת אומן או הדיוט תלויה בטיב המלאכה, ומלאכה גמורה או שאינה גמורה תלויה בסוג המלאכה.


ומה שכתבנו שהדין כן דוקא כשהאומן עושה זאת כך, אך סתם אדם שאינו מומחה בדבר רשאי לעשות כן באופן היותר טוב שמסוגל הוא לעשות (כמבואר בהערה הבאה), או אומן שאינו עושה מלאכתו מלאכת אומן, שרשאים הם לעשות כן, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ובתשובה לשאלתי אמר שיש ללמוד זאת מדיני חוה"מ. עכת"ד. וראה מרן (בסי' תקמ"א סעי' ה') ובנו"כ (שם).


[18]יח. מה שכתבנו שמותר לעשות כל מלאכת ארעי בערב פסח גם לאחר חצות, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ובתשובה לשאלתי אמר לי, שהגדרת מלאכת ארעי (לעניננו) היא מלאכה שאין לוקחים כסף עבורה, ושעושים אותה כלאחר יד (ונראה בס"ד שאין הכוונה פה לגדר ההלכתי של כלאח"י בדיני שבת, אלא הכוונה למושג כלשון בני אדם כיום, שעושים זאת מבלי לייחס לכך חשיבות ומחשבה מרובה- מ.ה.). והוסיף הגרמ"א זצ"ל שכ"ה בחוה"מ. ומ"מ אין דין זה שוה לדין מלאכה שאינה גמורה. עכת"ד. וראה ברמ"א (סי' רנ"א סעי' א') שהתיר מלאכת ארעי בעש"ק אפי' אחר המנחה. וכתב שם המ"ב (בסק"ד) שאפי' בשכר שרי. ע"כ. ושמא כיון שדין מלאכה בע"פ חמיר טפי, שהרי נאסר כבר מחצות ונאמר בו דין שמתא, כדאיתא בגמ' פסחים, לכן החמיר הכא הגר"מ אליהו זצ"ל, שמדובר דווקא שעושים אותה בחינם. וראה עוד בב"ח (בסי' תס"ח) שהישווה דין ע"פ לדין חוה"מ. וע"ע בברכת אליהו (סי' רנ"א הערה 1).


[19]יט. כ"כ המ"א (סק"ג) שכ"מ מהגמ' והפוס'. וכ"כ ח"י, א"ר, א"א, הגר"ז, המ"ב (סק"ז), כה"ח (סקכ"א), הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב'), וראה ביבי"א (ח"א סי' ל"ב סק"ה), וש"א.


והטעם שמותר הדבר משום דאיסור מלאכה בע"פ קל מזה דחוה"מ [חזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב'. ועיי"ש בהערה ז'). וראה עוד ביבי"א (שם), ולעיל (בהערה י')].


[20]כ. מ"ב (שם סק"ז). חזו"ע (עמ' פ"ז שם). ילקו"י (עמ' 368 סעי' ד').


ועלינו לדעת, שאמנם המ"ב כתב את היתר המלאכה בע"פ בשל דבר האבד בשם האחרונים, שלמדו זאת מדיני חוה"מ, אך נראה שהיסוד לכך הוא מהמשנה בפסחים (דנ"ה, ב) ד"מושיבין שובכין", ששם טעם ההיתר משום הפסד מרובה (וכ"כ המ"ב בסי' תס"ח סקל"ד). ולכאו' קשה, שהרי א"כ יש ללמוד ד"ז מהמשנה, ומדוע כתב המ"ב שמקור ד"ז הינו מהאחרו'. ואולי י"ל דמה שהקלו האחרו' בדבר האבד, היינו אפי' בהפסד מועט [ראה שם בגמ' פסחים, וברא"ש (שם). מ"ב (סי' תקל"ו ס"ק י' וי"א), בה"ל (שם ד"ה "מתה"), ובמ"ב (סי' תקל"ז סק"נ). וראה באנצי' התלמודית (ח"ו ערך דבר האבד עמ' תקט"ז) שי"א שדבר האבד הוא דבר שאם לא יעשה המלאכה יפסיד הרבה (כ"כ בשם הרמב"ם פ"ז מהל' יו"ט ה"ב. ושכ"מ ברש"י מו"ק דף ב' עמ' א' ד"ה משקין). ולעומתם י"א שהוא אפי' בדבר שהפסדו מועט (כ"כ בשם הרי"ץ גיאת, ח"ב עמ' כ', תשו' רב נטרונאי גאון. וראה במנהיג דף צ"ג ע"א סי' קי"ז). עיי"ש באנצי' התלמודית (בהערה 4)].


ובדין ספק דבר האבד, ראה מ"א (רס"י תקל"ז), בה"ל (רס"י תקל"ז ד"ה "דבר האבד"), שד"ח (ח"ח אס"ד מע' חוה"מ סעי' י'). אנצי' תלמודית (ח"ו עמ' תקל"ו).


ונביא בזה דברי מרן (בסי' תס"ח) העוסקים בהיתר מלאכה משום הפסד מרובה:


כתב מרן (בסעי' ו'):


מושיבין שובכים לתרנגולים בארבעה עשר (בניסן - מ.ה.), דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולות [ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר להתחיל ולעשות כל אלו המלאכות כל היום. מ"ב (סקל"ג) בשם האחרו'].


ועוד כתב מרן (בסעיף ז'):


תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר [דבשלשה ימים נפסלין מאכילה לגמרי ואיכא פסידא רבה אם לא יושיב אחרת תחתיה. אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי שדעתו יפה ואינו איסטניס, לא מקילינן להושיב עליהם תרנגולת. מ"ב (סקל"ד)] ומתה [וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה. מ"ב (סקל"ה) בשם הגמ'], מושיבין אחרת תחתיה, כדי שלא יפסידו הביצים [מוכח מזה שלהושיב לכתחילה תרנגולת על ביצים בע"פ אסור אחר חצות. אכן כמה פוסקים (כרש"י, הרא"ש, הר"ן, הטור, מהר"ם חלאווה והלבוש) מקילים בזה. ויש להקל לעת הצורך קצת (א"ר. ומביאו הח"א). ולדעה זו, אם מתה מושיבין אחרת תחתיה אפילו אם הראשונה לא ישבה עליהן ג' ימים (ב"ח וא"ר). מ"ב סקל"ו].


וראה עוד בכה"ח (ס"ק פ"ה-פ"ט). והלכות אלה אינן שכיחות.


[21]כא. כ"כ המ"ב (סק"ז), חזו"ע (עמ' פ"ז שם), וילקו"י (עמ' 368 סעי' ד'). ואף שלא הזכירו בהדיא שכן הדין במלאכה גמורה, מ"מ ממש"כ מרן (בסי' תקמ"א סעי' ה') משמע בהדיא שאף מלאכה גמורה מותרת בכגון דא בחוה"מ. ולפי שלמדו משם דינים אלה, נראה דה"ה הכא מותר אף במלאכה גמורה.


[22]כב. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, דלצורך החג מותר לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות. ושאלתיו, האם לדעתו שרי במקרה זה אף מלאכה גמורה ובמלאכת אומן, וענה לי דאפ"ה מותר. אלא שהוסיף, שמותר רק אם עושה זאת לעצמו, או שעושה לאחרים בחינם. אך בשכר אסור (וראה מש"כ הב"י ליישב דברי המרדכי. אך נראה שדעת הראבי"ה וש"פ שהביאוהו אינה כך. וגם מרן בשו"ע לא פסק כן, אלא אסר רק בשכר - מ.ה.). וכן מותר רק להמשיך מלאכה שהחל בה קודם לכן, אך להתחיל אסור. ועוד שאלתיו, האם מותר בע"פ לאחר חצות לעשות מלאכה שאינה גמורה ובמלאכת הדיוט, ואף בחינם, אך שלא לצורך החג. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאסור לעשות כן. עכת"ד. וראה בחזו"ע (ח"ב דף פ"ח הערה ט'), מש"כ בשם הרדב"ז.


[23]כג. כ"כ המ"ב (סי' תס"ח סק"ז). ומבואר בשו"ע (סי' תקל"א סעי' ד'), שהמותרים בכך הם: מי שיצא מבית האסורים, מי שיצא מבית השבי, המנודה שהותר נדרו, מי שנדר שלא לגלח והותר נדרו, והבא ממדינת הים. וכל אלו מדובר שלא היה סיפק בידם לעשות כן לפני המועד, לכן הותרו בחוה"מ (כמבואר במרן ובנו"כ שם).


ואף הגר"ע יוסף זצ"ל פסק כן בחזו"ע (עמ' צ' סעי' ג'), אלא שהזכיר שם רק דין הבא ממדינת הים שלא הספיק להסתפר, דשרי ע"י ישראל, ואפי' בשכר. ועוד הוסיף שם (בהערה י"ג), דה"ה בקטן בתספורת ראשונה, דשרי. עיי"ש. וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ס"ב).


ומה שכתבנו שעדיף להסתפר ולכבס בע"פ מאשר בחוה"מ, כך העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהמותרים להסתפר ולכבס בחוה"מ, אם יכולים הם לעשות זאת בע"פ, יעשו כן בע"פ. וכ"ה במלאכת דבר האבד, שאם יכול לעשותה בע"פ, יעשנה אז. עכת"ד. והוא עפ"י השו"ע (סי' תקל"א שם) והנו"כ.


[24]כד. מה שכתבנו בענין העצמאיים, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף שצריכים הם להפסיק לעבוד בחצות היום, אא"כ עושים הם מלאכה לצורך המועד, כגון צרכי אוכל לחג. אך בעל מפעל לתפירת בגדים וכדו', שממילא לא יגמרו לעשותם עד החג, או שממילא לא יספיקו למוכרם לצורך החג, אסור לו להמשיך לעשות מלאכה.


ומה שכתבנו שאף בשכירים הדין כן, ג"ז הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו, האם ד"ז אמור גם אם יפטרוהו בשל כך מעבודתו. ואמר לי, שבמקרה זה רשאי הוא להמשיך לעבוד. ושאלתיו לטעמו, האם זה בגלל שנחשב ד"ז לדבר האבד. וענה לי שאכן כך (ראה בשד"ח ובאנציקלופדיה התלמודית ערך דבר האבד, שדנו האם בכגון דא הוי דבר האבד - מ.ה.). ושמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שמש"כ המ"ב (בסי' רנ"א סק"ג) בשם הרמ"א בחו"מ (סי' של"א ס"א), ששכיר צריך לעבוד עד השקיעה, ובע"ש מקדים עצמו לביתו כך שיוכל למלא חבית של מים ולצלות לו דג קטן, שאין ד"ז אמור לע"פ אלא רק לעש"ק. עכת"ד.


[25]כה. עיקר הדין של סעיף זה הינו מהמשנה פסחים ריש פ' "מקום שנהגו" (דף נ' ע"א). וכ"פ הראשונים, וכ"פ מרן (בסי' תס"ח סעי' ג'). והטעם, משום גדר וסייג, כדי שלא ימשכו במלאכתם גם לאחר חצות שהוא אסור מדינא (חזו"ע עמ' צ"ב הערה כ'). ולפי"ז הנ"מ בין לפני חצות ובין לאחריו היא שלאחר חצות אסור הדבר מדינא, משא"כ לפני חצות, אף במקום שנהגו להחמיר, ה"ז רק מצד המנהג.


בענין מה שכתבנו שהדבר תלוי במנהג המקום, כתב כה"ח (בסקס"ה בשם כמה פוס', ובסקס"ו בשם הרא"ם בתשובותיו ובשם הפר"ח) דכל קהל וקהל בתוך העיר יש לו דין עיר. עיי"ש פרטי דינים בענין זה.


כתב הרמ"א (בסי' תס"ח סעי' ג') על דברי מרן שם: ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות. ודוקא מלאכות גמורות, אבל שאר מלאכות אפילו מנהג ליכא. עכת"ד. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם סוף דברי הרמ"א, שכתב ש"דוקא במלאכות גמורות", האם זה קאי אדברי מרן, שבכ"מ שנהגו שלא לעשות, הוא דוקא במלאכות גמורות. או שכוונת הרמ"א שבמקומותיהם נהגו שלא לעשות דוקא מלאכות גמורות. וענה לי, שד"ז קאי אדברי הרמ"א עצמו, שבמקומותיהם נהגו שלא לעשות דוקא מלאכות גמורות. והוסיף, שאין ד"ז שייך כלל לספרדים. עכת"ד. וראה ד"מ (סי' תס"ח), וכה"ח (סקל"ט) מש"כ בשם הא"א.


ובענין מה שכתב הרמ"א [(בסי' תס"ח סעי' ג', וכנ"ל). והוא עפי"ד מהרי"ו שהביא כה"ח (בסקע"א)], שמנהג האשכנזים כמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה קודם חצות היום. כ"כ גם המט"מ (בסי' תקס"ה). אך בדרשות מהרי"ל (הל' שבת הגדול בהגה) כתב, שבמקומו נוהגים לעשות מלאכה עד חצות. ואף הלבוש כתב שאפשר שכך היה במקומו של הרמ"א, אך בשאר המקומות ראה הרבה הנוהגים לעשות אפי' מלאכה גמורה. והב"ד הט"ז, המ"א, כה"ח (סקל"ו) וש"א. והמ"ב (בסי' תס"ח סקי"ב) כתב, שאכן אף בין האשכנזים ישנם מנהגים שונים, ואין בכך הכרע]. וראה ח"א (כלל קכ"ט סעי' ד').


ומה שכתבנו שהמנהג הוא מהנץ החמה, אמנם מרן והרמ"א לא הזכירו ענין זה, אך כ"כ הרמב"ם (בפ"ח מהל' יו"ט הי"ח) עפ"י הגמ' פסחים (דף ב' ע"ב ודף נ"ה ע"א). וכ"כ המ"א, המ"ב (סי' תס"ח סקי"א), כה"ח (סקל"ד) וש"א. ואם נהגו במקום כלשהו איסור מלאכה קודם הנץ החמה, בטלה דעתם [רש"י פסחים (דף ב'). הר"ן. פר"ח. ערה"ש. מ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקל"ד)].


ויש לדעת, שכ"ז אמור לענין עשיית מלאכה. אך לענין מסחר, מו"מ ומכירת וקנית דברים בע"פ, כתבנו לקמן בפרקנו (בסעיף ט"ו), עיי"ש.


וראה עוד עיקרי דינים בענינים אלה לקמן בפרקנו (סעיף י"א).


ומה שכתבנו שבמקומות שנהגו לאסור צריכים להמשיך במנהגם, כך איתא במשנה פסחים שם, וכ"פ מרן (בסי' תס"ח סעי' ג').


וכיון שנוהגים כן משום גדר וסייג, חל האיסור על צאצאיהם עד סוף כל הדורות, משום "אל תטוש" [כמבואר ביו"ד (סס"י רי"ד). וכ"כ המ"ב (בסי' תס"ח סקי"א), וכה"ח (סקל"ה)]. ואין מועילה להם התרת נדרים [הרשב"א בתשו' (סי' צ"ח). כנה"ג. עו"ש. ח"א. מ"ב (סקי"א), והב"ד כה"ח (סקל"ה). והוסיף שם שכ"ה ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' כ"ח). עיי"ש]. וראה עוד בכה"ח (סק"ל ובסקס"ה).


[26]כו. משנה פסחים (דף נ' ע"א). מרן (סי' תס"ח סעי' ג'). וראה לקמן בפרקנו (סעיף י"ב, וכן בהערה כ"ח).


[27]כז. עפ"י הגמ' בב"מ (דף פ"ג ע"ב), וכ"פ הנימו"י (שם), הרמ"א בחו"מ (סי' של"א סעי' א'). הפר"ח (או"ח סי' תצ"ו סקי"ט) וש"פ. וכן הורה לי לעניננו הגר"ש ישראלי זצ"ל. וראה כה"ח (סי' תס"ח סקל"א), שהב"ד מהריק"ש והשו"ג, שאם במקום מסוים התקבצו אנשים מהרבה מקומות, וביניהם ממקומות שנהגו בהן איסור, צריך לנהוג איסור במקום שאליו באו. והסביר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין דברי כה"ח מוסבים לגבי ישוב חדש, אלא לגבי קיבוץ ארעי של אנשים במקום מסוים, כגון עולי רגל לירושלים, או מטיילים הבאים לנופש בפסח בטבריה, וכדו'. וראה עוד בכה"ח (סקל"ב, סס"ק מ"א, סס"ק מ"ב וסקס"ה). ומה שכתבנו בהערה הבאה.


ישוב יהודי שנהגו בו להחמיר, ונחרב. וכעבור זמן באו לשם אחרים ממקומות שנהגו בהם להקל, אין התושבים החדשים חייבים להחמיר, דמאחר שהתושבים הראשונים שנהגו להחמיר עזבוהו, נתבטל מנהגם [בה"ל (סי' תס"ח ד"ה "וחומרי") בשם האחרו'. וכ"כ כה"ח (סקס"ז) בשם הח"י]. ונראה שיש לנהוג כדברים אלה בכל הישובים החדשים שהוקמו ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שבהם היו יהודים קודם מלחמת הקוממיות, ובשל המלחמה ננטשו מיושביהם היהודים, כגון חברון, גוש עציון, כפר דרום וכדו', אם אכן נהגו בהם להחמיר בעבר, ועתה באו לשם תושבים ממקומות שנהגו להקל.


ואם עזבו את הישוב רוב תושביו, אך נשארו בו מעט מתושביו הראשונים שנהגו להחמיר, הסתפק בכך הפמ"ג (בא"א סקי"ב). כ"כ בבה"ל. אך כה"ח (בסקס"ז) כתב בשם הפמ"ג שאסור לשנות ממנהג המקום החדש שהתיישבו בו. ע"כ. ובאמת שצ"ע על דברי הרב כה"ח בהא. שהרי הרואה יראה, שהא"א (שם) כתב, וז"ל: י"ל אף שאח"כ נתיישבו ממקום שמקילין אסור לשנות מקום שנתישבו. וצ"ע. עכ"ל. והיינו כדברי המ"ב בבה"ל. ואילו הרב כה"ח הביא בזה רק את תחילת דברי הפמ"ג, ולא את מסקנתו, שאכן הסתפק בכך.


ועוד כתב הבה"ל שם, שאם עדיין שֵם קהילה על הנשארים, אפי' נשארו בה מיעוט, חייבים הבאים לנהוג לחומרא כמנהג אותם שנשארו, דאין שיעור לקהילה, כדמוכח בפר"ח. ואפי' הבאים לתוכה רבים ממנה, נטפלים הם למיעוט שבה, אם לא שהקהילה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהילה הישנה בעניניה, כמו שמצוי בקהילות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהילות, שכ"א מתנהגת כמנהג אבותיה, וכן מתבאר בפר"ח. ועוד מבואר שם, דקהילה שיש בה מנין מיקרי קהילה, והבאים לשם נטפלים. וכתב ע"כ הבה"ל, דפשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי ציבור כנהוג, דהיינו ביהכ"נ, ומתפללים בה בכל יום בציבור, ויש להם מו"צ ומקוה וכדו', כנהוג בכל קהילות ישראל. דאל"ה גם קהילה זו עצמה נטפלת לעיירות הסמוכות לה. וראה עוד פרטי דינים בענין זה בפר"ח (סי' תצ"ו), בח"א (כלל קכ"ז), ובכה"ח (סקס"ה וססקס"ז). וכן בחזו"ע (עמ' נ"ו הערה י'), ביבי"א (ח"ה סי' ל"ז סק"ד), בשו"ת תבואות שמש (חיו"ד סי' ע"ט), בספר האשה והמצוות (ח"ג פ"א הערה 31). ובעיטורי כהנים (מס' 31 עמ' 35). עיי"ש.


[28]כח. כתבו התוס' בפסחים (דף י"ד ע"ב ד"ה "שתי") בשם הירושלמי, שבירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור, כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו שם איסור. ע"כ. והב"ד המ"א. וכ"כ הפר"ח, שבירושלים יש לנהוג שלא לעשות בו מלאכה כל היום. והביא דבריהם כה"ח (סקל"א). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, שמאחר שי"א שגם בזמננו יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה גמורה (של אומניות) אף קודם חצות, צריכים לנהוג כן גם בירושלים.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מה המנהג בארץ ישראל, ובפרט פעיה"ק ירושת"ו, לגבי עשיית מלאכה בע"פ לפני חצות היום. ותחילה אמר לי, שבאמת בעבר נהגו פה בירושלים שלא לעשות מלאכה אף קודם חצות (וכדעת הפר"ח וסיעתו), אלא שבמשך הדורות באו לכאן יהודים רבים ממקומות שבהם נהגו להקל בכך. ולכן למעשה ישנם היום רבים הנוהגים להקל ולעשות מלאכה עד חצות. אך אותם האנשים שבני עדתם בארץ מוצאם היו מחמירים בכך, צריכים להחמיר בכך גם כאן, כשבאו הם או אבותיהם לארץ ישראל. והוסיף, שאף בני ירושלים העתיקה צריכים להחמיר בכך. אלא שכעבור זמן הורה לי, שבאמת לדעתו צריכים להחמיר בכך בכל ארץ ישראל, עפ"י מש"כ בספר שער המפקד, במנהגי ירושלים. והוסיף שאין הדבר תלוי בארץ המוצא, ואין נ"מ בין העדות השונות בכך. עכת"ד.


ובענין התספורת בירושלים עד חצות ע"י ישראל, כתב בספר אדרת אליהו, שראה פעיה"ק שמקילים בזה להסתפר ע"י ישראל, אף שהוא מקום שנהגו שלא לעשות, ואין מוחין בידם, כיון שהוא לצורך המועד, וכמש"כ הראב"ד ודלא כדעת מרן. כן נמצא בספר התקנות ומנהגים של עיה"ק ירושת"ו בדיני פסח. והב"ד כה"ח (סקל"ב). ועוד הביא כה"ח (בסקע"ג) דברי הג"ר יונה נבון (שהיה רבו של הגחיד"א) שכתב בספרו נחפה בכסף כדברי האדרת אליהו, שאכן המנהג פה בירושת"ו להקל ולהסתפר ע"י ישראל עד חצות, והוסיף דלא חשו לדברי הפר"ח הן במש"כ שמנהג ירושלים שלא לעשות מלאכה עד חצות, ועוד במש"כ שאין להסתפר ע"י גוי דהוי מסייע שיש בו ממש כשמטה ראשו. עיי"ש.


והנה כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב סעי' ד'), שאף שי"א שירושלים דינה כמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, מ"מ כבר העידו כמה אחרו' שאכן מנהג ירושלים לעשות מלאכה בע"פ עד חצות (מהם הנחפב"כ הנ"ל, ושכ"כ באדה"ק. עיי"ש בחזו"ע בהערה כ"א שהאריך בענינים אלה, ומש"כ ע"ד אדרת אליהו הנ"ל). וסיים שם הגר"ע יוסף זצ"ל, שממידת חסידות להקדים ולהסתפר ביום י"ג בניסן, כדי לחוש לדעת האומרים שאין לעשות מלאכה בירושלים בע"פ גם קודם חצות היום (ועיי"ש בהערה כ"ב). ואף בנו, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, כתב בספרו ילקו"י (עמ' 17 סעי' ל"ז) כעין זאת, אלא ששם כתב שעדיף להסתפר בליל י"ד. וזאת עפ"י מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ד סי' כ'), דאף לשיטת האר"י זיע"א מותר להסתפר בלילה (עיי"ש ביחו"ד שיש פוסקים רבים הסוברים שדעת האר"י ז"ל לאסור. ואכמ"ל). וראה עוד בהערות הגר"ע יוסף זצ"ל בריש ספר חכמה ומוסר לרבי אברהם ענתבי (אות א'), ולקמן בפרקנו (בסעיף י"ז, ובפרט בהערה ס'). ובענין השוהה בע"פ אחר חצות בירושלים, ראה במועדים וזמנים (ח"ג סי' רל"ט בהערה).


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם הגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב שבירושלים יש להחמיר בעשיית מלאכה קודם חצות, אך באמת לגר"א נבנצל שליט"א יש לדון בכך, כי המקור לכך הוא בירושלמי, והם דיברו בזמן הבית שכל ישראל היו עולים לירושלים בע"פ, וכולם היו מתאספים, ולכן נהגו כחומרי כל המקומות. אך צ"ע אם אכן כ"ה גם בזה"ז שאין כל ישראל עולים לירושלים. ומ"מ ד"ז דאיסור מלאכה קודם חצות אמור רק גבי ירושלים, ולא גבי כל א"י. עכת"ד. וראה מה שכתבנו לעיל בסמוך בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[29]כט. עיקר הדין בסעיף זה ובסעיפים הבאים כתבנו עפ"י המ"א, המ"ב (בסי' תס"ח סקי"ד), כה"ח (ס"ק מ', מ"ו, ס"א וס"ג), הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב הערה כ') ועוד הרבה אחרו', בהבנת דברי הרמב"ם ומרן (בסי' תס"ח סעי' ד'), והיינו כשיטת התוס' והרא"ש בסוגיה זו (וראה ב"י בסי' זה).


ובאמת שפשט דברי מרן (כאן בסי' תס"ח), נראה שלא כשיטת התוס' והרא"ש, וכפי שכתבנו אותה בהלכות. וכ"נ מדברי הפוס' הנ"ל [ראה מ"א (סקי"ב), מ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (סקס"א)] שכתבו שלשון מרן (מש"כ בסעיף ד' "וכן מי שדעתו לחזור למקומו") הינה לשון מגומגמת [דלפי שיטתם גם דברי מרן עד כאן מדברים במי שדעתו לחזור למקומו. ולכן נדחקו לפרש דברי מרן דעד כאן מיירי לענין מלאכה, דא"א לעשותה בצנעה, ולפיכך גם בדעתו לחזור לא יעשה אלא במדבר. ובסוף הסעיף מיירי בדברים שיכול לעשות בצנעה, ולכן יעשם בצנעה. כ"כ המ"א, וכ"כ הגר"ז, המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקמ"ו). עיי"ש, ובכה"ח (סקס"א)]. אלא שהמעיין בדברי מרן (בסי' תצ"ו סעי' ג', ובסי' תקע"ד סעיפים א' וב', וכן ביו"ד סי' רי"ד) ראה יראה שפשט דברי מרן שם כשיטת התוס' והרא"ש. ואף שהש"ך (ביו"ד סס"י רי"ד), הח"י והגר"א חלקו על המ"א בהבנת דברי הרמב"ם בסוגיה זו (ראה בה"ל סי' תס"ח סעי' ד' ד"ה "ההולך"), מ"מ לדינא כתבו הש"ך והח"י שיש לפסוק כשיטת התוס' והרא"ש, וכמו שכתב מרן בסימנים הנ"ל. וכתב הבה"ל (שם), שמטעמים אלה יש לפסוק כשיטת המ"א בזה, וכיון שראינו שעוד אחרו' פסקו כך, הלכנו אף אנו בשיטתם (וראה עוד ביבי"א ח"ה סי' ל"ז ס"ק ב' וג'). וראה בפר"ח (בסימן תס"ח) מש"כ בענין זה, ומה שהסיק שם להלכה. ואכמ"ל.


[30]ל. בענין מה שכתבנו שהוא בא כבר לתחום הישוב, כתבו הפוס' שמ"מ אם עדיין הוא מחוץ לתחום, אפי' אין דעתו לחזור, מותר הוא בעשיית מלאכה [ר"ן, מ"א, גר"ז. והב"ד כה"ח (סקמ"ח)]. אבל אם בא כבר פעם אחת לתוך העיר (או תחומה), אפי' יצא אח"כ משם והוא חוץ לתחום, אסור הוא במלאכה כיון שכבר קבע שם [מחה"ש, גר"ז, מ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקמ"ח. וראה גם בסי' תצ"ו סקנ"ד)].


ומה שכתבנו שהדין כן אף אם בא רק לתחום הישוב, גם אם לא נכנס לתוכו, כ"כ המ"א, הגר"ז, מ"ב (ס"ק י"ד וט"ז), וכה"ח (סקמ"ז, ובסי' תצ"ו סקנ"ג). וראה מה שכתבנו לקמן (בהערה ל"ה).


[31]לא. מה שכתבנו שהדין כן דוקא בבא לישוב של יהודים, כ"כ המ"ב (סקט"ז) וכה"ח (סקמ"ז) עפי"ד המ"א (בסי' תצ"ו סק"ה, שם המ"א איירי בענין יו"ט שני של גלויות). ואמנם המ"א שם כתב דין זה דוקא בענין מי שדעתו לחזור למקומו (שע"כ מדבר שם מרן בהבנת המ"א). אך אם דעתו להשתקע במקום שנהגו להחמיר כתב שם המ"א שיש להחמיר אפי' אם הגיע לישוב של גויים. אך המ"ב (שם סקי"א) הביא גם דעת הבגדי ישע, שלדעתו יש להקל בהגיע לישוב של גויים, אף אם דעתו להשתקע שם. ורק אם הגיע לישוב של ישראל ודעתו להשתקע שם, צריך הוא להחמיר בכך. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שלעניננו כל מה שאמרו הפוס' שהגיע לישוב אחר, הכוונה שהגיע לישוב של ישראל. וכן הדין בין הגיע למקום שנהגו להחמיר ובין למקום שנהגו להקל. ואם הגיע לישוב של גויים, דינו כדין המקום שיצא ממנו. ושאלתיו מהו גדר ישוב יהודי, ומהו דין ישוב כמו חברון, שרובו ערבים ומיעוטו (עדיין) יהודים. וענה לי, שאם יש קהילה יהודית באותו ישוב, דינו לענין זה כישוב יהודי. ולכן חברון דינה כישוב יהודי (ולפי"ז ישוב של עכו"ם נחשב רק ישוב שאין בו קהילה של יהודים - מ.ה.). והוסיף, שיהודי שהגיע לישוב של עכו"ם, אך בסביבה יש כמה ישובים יהודיים שמנהגם שווה, דינו כמי שהגיע לישוב יהודי שמנהגו כמנהג אותם ישובים. עכת"ד. וצ"ע לגבי עמדה צבאית ישראלית בישוב ערבי ביהודה ושומרון. וראה מ"ב (סי' תס"ח סקט"ז) וכה"ח (סי' תצ"ו סקנ"ו), ומה שכתבנו לקמן (בהערה ל"ח) בשם כה"ח (סס"ק מ"א). ומ"מ לא כתבנו בהלכות דין מי שהגיע לישוב של גויים, כיון שאין זה מצוי כ"כ פה בארה"ק.


[32]לב. כ"כ המ"א (סק"ח), המ"ב (ס"ק י"ד וט"ו), וכ"כ כה"ח (סקמ"א וסקמ"ו) בשם הרבה פוס', עיי"ש. וכבר כתב הטור, שאם דעתו להשתקע במקום שבא לשם, יעשה כמנהגם בין לקולא ובין לחומרא. וראה כה"ח (ס"ק מ"ד ומ"ה) מש"כ בענינים אלה.


ומה שכתבנו שהאיסור חל עליו מיד, כ"כ המ"ב (סקי"ד).


[33]לג. מ"ב (סקי"ד), כה"ח (סקמ"ו) וש"א. ונראה בס"ד שכ"ה להחמיר אם דעתו להתיישב בישוב זה (שהמנהג להחמיר בו), גם אם דעתו להתיישב אח"כ בישוב שלישי שבו המנהג להקל. שכל זמן שעתה הוא בישוב זה שהמנהג להחמיר בו, צריך הוא להחמיר.


והש"ך (ביו"ד סס"י רי"ד), הח"י והגר"א כתבו בדעת הרמב"ם (פ"ח מהל' יו"ט) ומרן הכא, שבמקרה זה במדבר שרי לעשות מלאכה. והב"ד הבה"ל (שם ד"ה "ההולך") וכה"ח (סקמ"ו). וטעמם, משום דהוקשה להם מדברי מרן (בססע"י ד'), שכתב "וכן מי שדעתו לחזור". משמע דהכא משתעי באין דעתו לחזור. וכמו שכתבנו לעיל (בהערה כ"ט). וראה מש"כ שם בשם המ"א שתירץ זאת. וכבר כתבנו לעיל (בהערה כ"ט), שדברינו שם כדעת הרבה פוס' שפסקו בהא כשיטת התוס' והרא"ש, ושאף הש"ך והח"י העלו כן לדינא במסקנת דבריהם, וכמש"כ הבה"ל הנ"ל.


[34]לד. כ"כ המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (ס"ק מ' ומ"ט). וכ"כ המ"א, הגר"ז, המ"ב (סק"כ) וכה"ח (סקנ"א) על דברי מרן שכתב שנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם. והטעם, מפני המחלוקת. אבל במדבר דליכא מחלוקת, שרי [עו"ש. וכ"כ הרה"מ (פ"ח מהל' יו"ט הל' כ') בשם הרבה מפרשים]. אך באין דעתו לחזור, אפי' במדבר אסור [מ"א (סק"ח). כה"ח (סקמ"ו)].


מרן (בסעי' ד') כתב בתחילת דבריו שלא יעשנה בישוב מפני המחלוקת, והמ"ב (סקי"ח) הסביר, דר"ל בשדה העיר מחוץ לתחום, שאין אנשי הישוב מצויים שם. ע"כ. ונראה שלמד זאת מדברי המ"א (בסי' תצ"ו סק"ז), שכתב בשם הרמב"ן במלחמות, דחוץ לתחום מיקרי מדבר.


לדעת הש"ך וסיעתו (בהבנת הרמב"ם. וכנ"ל בהערה כ"ט) שרי במקרה זה אפי' בעיר, אם עושה בצנעה (בה"ל שם ד"ה "ההולך").


וזאת עלינו לדעת: מה שכתבנו שלא יעשה מלאכתו בתוך תחום העיר, לדעת המ"ב ועוד פוס', הוא כיון שמלאכה היא דבר שא"א לעשותו בצנעה. ולכן כתב המ"ב (עפ"י המ"א והגר"ז) שלענין מלאכה יעשה רק מחוץ לתחום העיר. ואמנם העו"ש כתב דשרי לעשות מלאכה במקום צנוע שאין בני אדם רואים אותו, וכ"כ קצת רבוותא, כדי לחלק בין דעתו לחזור או להשתקע. אך המ"א (סק"ז) כתב בשם התוס' והרא"ש, דמלאכה היא דבר שא"א לעשותו בצנעה כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור. וכ"כ הגר"ז, המ"ב (בס"ק י"ד, י"ז וכ"ג), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב הערה כ', עיי"ש). ואף על מש"כ מרן (שם בסעי' ד') "והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת", כתבו הפוס' [מ"א (סקי"ב), שכ"מ בהרה"מ. והב"ד כה"ח (סקס"ג)] דמשמע דכללא הוא, דכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרים בצנעה, לבד ממלאכה דא"א לעשותה בצנעה, ולכן שרי רק במדבר. והיינו לפי המ"א וש"א בהבנת דברי מרן הכא.


ולפי"ז עולה, שהן לדעת עו"ש הנ"ל לענין מלאכה ושאר דברים, והן לדעת המ"א, המ"ב, כה"ח וש"פ לענין שאר דברים שיכולים לעשותם בצנעה, צריכים לומר שמי שיצא ממקום שנהגו להקל, והלך למקום שהמנהג בו להחמיר, רשאי הוא להקל בצנעה בתוך ביתו [וכ"כ המ"ב (סקכ"ב) בהבנת דברי מרן (בסעי' ד'), שאם דעתו לחזור נוהג כמנהג המקום שיצא ממנו, ושכן הדין בכל מנהג. והסביר (בסקכ"ג שם), שדוקא במלאכה צריך לצאת מתחום העיר, דא"א שלא יוודע לאנשי העיר, משא"כ בשאר המנהגים. ואף (בסקי"ד שם) כתב, שמעיקר הדין אין חלים עליו חומרי המקום שהגיע לשם]. ומ"מ בפרהסיא אסור, מפני המחלוקת (מ"ב סקי"ד). ורק אם אינו יכול לעשות בצנעה כמנהג המקילים, אזי יצא מחוץ לעיר ושם יעשה (מ"ב שם).


כתבו הפוס', שאם אנשי המקום שבו הוא עכשו (שהמנהג שם להחמיר) מצאוהו שמיקל הוא כמקומו הראשון, יפסיק ממנהגו, שלא יכירו בו מפני המחלוקת. ואם האדם המוצאו הוא ת"ח, א"צ להפסיק ממנהגו, דת"ח יודע דתליא הדבר במנהגא, ואין כאן מחלוקת [כ"כ המ"א שכ"מ בר"ן. וכ"כ המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (סקס"ד). ואמנם המ"א כתב זאת לגבי אדם האוכל, אך המ"ב כתב זאת בסתמא]. ומ"מ לכתחי' לא יעשה כמנהגו אפי' בפני ת"ח [גר"ז. מ"ב (סקכ"ד). כה"ח (סקס"ד)]. וראה עוד מה שכתבנו לקמן (בהערה ל"ט, ובסעי' י"ב בפרקנו).


[35]לה. מ"ב (סי' תס"ח סקי"ד). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, דהא דאמרינן בענינים אלה שרשאי להקל מחוץ לתחום הישוב, הכוונה שצריך לצאת מחוץ לתחום כאשר התחום נמדד כאלפיים אמה מרובעות [וכמו שמצינו לענין עירובין בשבת. ראה שו"ע (סי' שצ"ח סעי' א' וב') - מ.ה.]. ושאלתיו, האם לא סגי שיתרחק מהישוב, כך שלא יראוהו תושבי אותו מקום המחמירים בכך. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל דלא סגי בכך. עכת"ד.


[36]לו. עיקר הדין בסעיף זה כתבנו עפ"י המ"א, המ"ב (סקי"ד), כה"ח (סקמ"ו), הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב) וש"פ בהבנת דברי הרמב"ם ומרן (בסי' תס"ח סעי' ד'), וכמו שפירשו סוגיה זו התוס' והרא"ש. וראה לעיל (בהערה כ"ט).


[37]לז. מה שכתבנו שהדין כן כבר משבא לתחום אותו ישוב, זאת עפ"י המ"ב (סקט"ז) ושעה"צ (סקט"ז). וכנ"ל (בהערה ל'). ומה שכתבנו שד"ז שייך דוקא בהגיע לישוב יהודי, ראה מש"כ לעיל (בהערה ל"א). ובענין מה שכתבנו שהדין כן משהגיע לישוב אחר, כתבו הפוס', דלא פקע מיניה חומרי המקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בו היתר, אך לא בעיר שאין בה מנהג קבוע [כנה"ג בשם רבו מהרימ"ט. עו"ש. פר"ח. גר"ז. והב"ד בה"ל (ד"ה "וחומרי") וכה"ח (סס"ק מ"א)].


ומה שכתבנו שאם דעתו להשתקע רשאי הוא לעשות מלאכה, כ"כ המ"ב (ס"ק י"ד וי"ט), וכה"ח (ס"ק מ"א ונ') עפ"י המ"א וש"פ, וכנ"ל. והוסיף המ"ב (בסקי"ט) שכן מוכח מדברי מרן (בסי' תקע"ד). וראה מש"כ לעיל (בהערה ל"ב) בשם הטור. ולדעת הש"ך וסיעתו בהבנת דברי הרמב"ם (כנ"ל בהערה כ"ט), צריך לנהוג כחומרי המקום שבא משם. והב"ד המ"ב בבה"ל (ד"ה "ההולך").


כתב הגיו"ר, שהאשכנזים המתגוררים במצרים ונשתקעו שם, יכולים לנהוג כקולות הספרדים בפסח וכיוצא, ומה שהיו מחמירים בעבר (במצרים - מ.ה.) היה בטעות, שסברו שחיובא רמיא עליהו לנהוג כמנהג מקום שיצאו משם, ויש להתיר להם זולת איסור לישא שתי נשים דיש בו חרם רגמ"ה. והב"ד הגחיד"א בברכ"י וכה"ח (סי' תס"ח סקמ"ב) וראה ביבי"א (ח"ה סי' ל"ז סק"ה) שהביא דעות אחרות. וראה עוד כה"ח (סקמ"ג) בשם המט"י בענין מנהג האשכנזים להחמיר בפסח בדין חו"נ. וראה בפר"ח (סי' תצ"ו) מש"כ ע"ד המט"י בזה.


[38]לח. כ"כ המ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (סק"נ) בהבנת דברי מרן (בסעי' ד'), שכתב שאם דעתו לחזור נוהג כאנשי המקום שיצא משם.


ובאמת שמרן (שם סעי' ד') כתב בסתמא, שההולך ממקום שאין עושין מלאכה למקום שעושין, לא יעשה. והסביר המ"ב (בסקי"ט) שזה קאי בשדעתו לחזור למקומו, וע"כ לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם. והוסיף מרן שם, שנוהגים חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם.


[39]לט. כתב מרן (בסי' תס"ח סעי' ד'), שלא יתראה בפניהם שהוא בטל. וכתבו המ"א, הגר"ז, המ"ב (סקכ"א) וכה"ח (סקנ"ב), שדברי מרן אלה קאי על מש"כ לפני כן, שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם. והוסיפו המ"ב (שם) וכה"ח (סקנ"ג) בשם הגמ' (והיא גמ' בפסחים דף נ"א ע"ב), שכל זמן שלא יראה היכר לפניהם שהוא בטל מחמת איסור, לא תהא מחלוקת, דמימר אמרי שאין לו מלאכה.


ואף על דברי מרן שם, שכתב: "והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת", הסביר המ"ב (בסקכ"ג) שד"ז קאי גם בני"ד. והוסיפו הפוס' עפי"ד הטור, דמ"מ אם אינו יכול להחמיר בצנעה, וא"א שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם, יש לו להקל כמותם אפי' כשדעתו לחזור למקום שמחמירים, וזאת מפני המחלוקת [כ"כ הלבוש, ערה"ש, הגר"ז, המ"ב (שם) וכה"ח (סקס"ב)].


וכתב בשעה"צ (סקי"ח) דד"ז קאי דוקא אשאר מנהגים, אך לא לענין מלאכה, דשם יאמרו מלאכה הוא דלית ליה, דכמה בטלני איכא בשוקא. וראה מש"כ כה"ח (סקס"ב).


ועוד כתבו הפוס', שדוקא אם ד"ז מותר מעיקר הדין, אלא שנהגו לאיסור. אבל דבר שהוא אסור מצד הדין, אפי' איסור דרבנן, אין לעבור על האיסור בגלל חשש מחלוקת ואיבה. ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס, שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים [פר"ח. גר"ז. ערה"ש. מ"ב (סקכ"ג) וכה"ח (סקס"ב). וכן עולה מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ב סט"ו)]. וראה עוד בכה"ח (ס"ק ל"ז ונ"ד).


ובענין מה שכתבנו שיחמיר בצנעה, כתב הלבוש שיראה עצמו כאילו אין לו מה לעשות. והב"ד כה"ח (סקנ"ג). וראה שעה"צ (סקי"ח).


ויש להעיר, שכתבנו דוקא בנוסח זה, עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א, והיינו שלא יפגין זאת, ולא יראה בפרהסיא שהוא עושה כן מחמת איסור.


ועוד הוסיף הגר"א נבנצל שליט"א ע"ד הדרוש, שד"ז דומה לתפילין. שהרי תפילין של ראש צריכות להיות מגולות, ואילו של יד צריכות להיות מכוסות, והטעם, משום שתש"י רומזים למעשים, ואכן מעשים טובים צריך להסתיר. אך תש"ר רומזים למחשבה, ואכן את האמונה צריך להודיע, ואין להסתירה. עכת"ד. ומ"מ על דרך הסוד צריך לכסות גם את התפילין של ראש, וכמבואר בשער הכוונות (דרושי הציצית. דרוש ה'). וכ"כ בפרי עץ חיים (שער התפילין. סוף פי"א). וע"ע בשו"ע (סי' כ"ז סי"א) במ"ב (סי' ח' סק"ד), בשע"ת (ססי' כ"ז), בכה"ח (סי' ח' סקי"א. וסי' כ"ז סקנ"ה), ובפסתש"ו (סי' ח' סק"ט, וסי' כ"ז ססקכ"ג).


[40]מ. מרן (סי' תס"ח סעי' ד'). וכתב זאת בלשון איסור. וכבר כתבנו לעיל את דברי הטור, שאף במקרה שצריך להחמיר כאנשי מקומו הקודם, כשדעתו לחזור, ויש לחוש למחלוקת, שלא ישנה ממנהג המקום השני. והב"ד כה"ח (סקס"ב). וראה עוד ביו"ד (סי' קי"ט סעי' ז' בהג"ה) ובש"ך (שם).


ועוד כללים חשובים כתב כה"ח (בסי' תס"ח ס"ק נ"ו-ס'), אך כיון שאינם שייכים באופן ישיר לני"ד לא כתבנום. עיי"ש.


[41]מא. כ"כ העו"ש (בסי' תס"ח סק"ד) ע"ד מרן (בסעי' ד'). והב"ד כה"ח (סקנ"ד). וראה עוד שם בכה"ח שהב"ד המהרשד"ם (חי"ד סי' קצ"ג) שכתב, שבן עיר שרצה להחמיר ע"ע אין מקפידין בני עירו במה שרואים אותו מחמיר ע"ע בדברים שהם מקילים. וכ"כ הכנה"ג. וכבר כתבנו לעיל שהרוצה שלא לעשות מלאכה אף במקום שנהגו לעשות, רשאי, דהרואה אומר מלאכה היא דלית ליה, ואין בכך יוהרא או חשש מחלוקת [גמ' פסחים (דף נ"ה ע"א), מש"ז. שעה"צ (סקי"ח) וכה"ח (סקל"ז)].


[42]מב. כה"ח (סקנ"ד) עפ"י מהרח"ו בשערי קדושה. וכן מתבאר בשו"ע (סי' תקס"ה ס"ו) גבי מי שמפרסם שהוא בתענית. וכ"כ בספר ישמח ישראל ובספר בית יעקב.


יש מהפוסקים שכתבו, שאפילו כשנמצא אדם בחדרי חדרים, ואין איש רואהו, ינהג בדרך כל הארץ, כדי להרגיל את עצמו לכך [לבוש (סי' ב' סעי' ד'). יפ"ל. והב"ד כה"ח (סקנ"ה). וראה בה"ל (סי' רס"ב ד"ה "בגדים") מש"כ בשם הפמ"ג]. וראה מ"ב (סי' ק"ע סקט"ז).


[43]מג. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תס"ח סעי' ה') עפ"י המשנה בפסחים (דף נ"ה ע"א). וכ"ה דעת הרמב"ם (בפ"ח מהל' יו"ט הל' י"ט), וכ"כ הרה"מ (שם).


ומה שכתבנו שלא התירו זאת, כן הדין אע"פ שיכול לגומרה לפני חצות (מרן שם). ואפי' שעושה כן לצורך המועד, אסור [הרמב"ם בפיהמ"ש בהבנת הגמ', וכ"כ הרה"מ (שם), המ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סק"ע)].


[44]מד. מרן (שם). ומה שכתבנו שכן הדין אם עושה זאת לצורך החג, כ"כ הרמב"ם בהבנת הגמ', וכ"כ הגר"א, המ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (ס"ק ל"ג וע"ו). וראה גם מ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סק"ע). ובדין מלאכה אחר חצות ראה לעיל בפרקנו (בהערה כ"ב).


ומה שכתבנו שרשאי להמשיך על מנת לגומרה עד חצות, זאת עפי"ד מרן שם שכתב "שיגמור עד חצות". ונראה שאכן לכתחילה צריך לגמור המלאכה עד חצות, שהרי לא התירו לו לעשות המלאכה אלא לצורך המועד, ואם לא יגמרנה הרי שיוצא שעשה מלאכה ללא צורך, דסו"ס לא יוכל ליהנות ממנה במועד. ומ"מ אם לא גמרה אנוס הוא, שהרי בכוונתו ובאפשרותו היה לגומרה עד חצות.


[45]מה. עיקר הדין נזכר במשנה פסחים (דף נ"ה ע"א), וכחכמים שם. וכ"פ מרן (בסי' תס"ח סעי' ה'). והטעם מפרש בגמ' (שם ע"ב), כיון שמצאנו מקרים שהקלו בהם בחוה"מ יותר משאר אומנויות [עיי"ש. וכ"כ המ"ב בשעה"צ (סקכ"ד) וכה"ח (סקע"ב)]. והרמב"ם כתב, מפני שהעם צריכים להם הרבה [(פ"ח מהל' יו"ט הל' י"ט). והב"ד המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סקע"ה)]. וראה לקמן (מש"כ בהערה ס"ח).


[46]מו. מה שכתבנו שמותרים דוקא שם, והיינו במקומות שנהגו לעשות מלאכה עד חצות, כ"כ בהדיא מרן (שם), ושלא כרמ"א (במפה שם), וכדלקמן (בהערה מ"ט).


ומה שכתבנו שכ"ה אם עושה זאת לצורך החג, כ"כ הגר"א, המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סקע"ד).


ומה שכתבנו שיסיימה עד חצות, ג"ז מרן (שם).


[47]מז. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (בסי' תס"ח סעי' ה'), והיא דעת הטור בשם אביו הרא"ש. וכן היא דעת הראב"ד והר"ן, וכמש"כ מרן בב"י, וכ"כ הפר"ח. והב"ד כה"ח (סקס"ט). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבמקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות, רשאים אף בעלי שאר האומנויות להתחיל במלאכתם. עכת"ד.


[48]מח. מה שכתבנו שהדין כן גם אם אינו עושה זאת לצורך המועד, כ"כ מרן בב"י בשם הר"ן והכלבו. וכ"כ הח"י. וכתבו דשרי בכל ענין. ואמנם הא"ר כתב דדוקא לצורך המועד מותר, וכתב כה"ח (בסקע"ז) שכ"מ מדברי הלבוש, אך הגר"ז כתב כדברי הח"י, וכ"פ במ"ב (סקכ"ט).


[49]מט. רמ"א (שם), וכנ"ל (בהערה מ"ז). והטעם שהתירו דוקא באומנויות אלה, ראה לעיל (בהערה מ"ה). וכן הטעם שהתירו להתחיל אף במקום שנהגו שלא לעשות, כתב המ"ב (סקכ"ח) בשם הרמב"ם, מפני שהן צורך גדול למועד.


[50]נ. מ"ב (סקכ"ח), והרמ"א לא הזכיר ד"ז.


[51]נא. רמ"א (שם סעי' ה').


[52]נב. מ"ב (סקכ"ט).


[53]נג. רמ"א (שם סעי' ה'). מ"ב (סקכ"ט). כה"ח (סקע"ח). והוסיף הרמ"א דהכי נהוג.


[54]נד. מה שכתבנו שכן הדין אם החל לפני הנץ החמה, אמנם הרמ"א שם כתב מבעוד יום, אך הפוס' כתבו שהוא דוקא מהנץ החמה, משום דעד אז הוי זמן היתר גמור [מ"ב (סק"ל), כה"ח (סקע"ט), וכדלעיל בפרקנו (הערה כ"ד)].


[55]נה. מה שכתבנו שמותר הדבר דוקא לצורך החג, כ"כ הרמ"א (שם סעי' ה') והמ"ב (סקכ"ט).


ומה שכתבנו שד"ז מותר עד חצות, ג"ז כתב הרמ"א (שם). וכתבו הפוס', שמשמע מהרא"ש ומהר"ן שמשהגיע חצות יש להפסיק באמצע המלאכה [מ"ב (סקל"ב) וכה"ח (סק"פ)]. וראה לעיל (הערה מ"ד).


בירור בגדרי מנהגי העדות השונים ראה בקובץ התורה והמדינה, בעריכת הגר"ש ישראלי זצ"ל, (קובץ י"א-י"ג עמ' רפ"ח) ואילך, מאמר מאת הרה"ג יהודה זרחיה הלוי סג"ל. בחזו"ע (עמ' נ"ו סעי' ג', עיי"ש בהערה י'), וביבי"א (ח"ה סי' ל"ז).


[56]נו. מה שכתבנו שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה קודם חצות, שמותרים ג' בעלי האומנויות אף להתחיל במלאכתם, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו, שהרי זו דעת הרמ"א (בסי' תס"ח סעי' ה'), ושלא כמו שפסק מרן כדעת הרמב"ם. ואמר לי, שיש לפסוק לדינא מש"כ הג"ר חיים סתהון בספרו ארץ חיים (או"ח סי' תס"ח), בשם הנחפ"ב, שמנהג ירושלים ת"ו כדעת ה"יש מקילים" שכתב הרמ"א, ולכן מסתפרים עד חצות ע"י ישראל. ואם יעידו שכך היה המנהג מזמן הראשונים, צריך לומר שלא קיבלו הוראת מרן בזה. עכת"ד. וא"כ לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אע"פ שירושלים הינה מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה קודם חצות (וכמו שכתבנו במקום אחר בפרקנו), בכל אופן נהגו להקל שם בג' אומנויות [ומ"מ כ"ז הו"ד גבי ירושלים. שכן הרב נחפ"ב כתב כן רק גבי ירושלים (וכמש"כ כה"ח סי' תס"ח ס"ק ע"ג). וכן גם בשלוניקי נהגו להסתפר גם ע"י ספר ישראל, עד חצות (בית דוד. כה"ח שם סקל"ב), והיינו כרמ"א. אך גבי שאר המקומות לא מצינו שהקלו בכך, אלא משמע שהחמירו כד' מרן הנ"ל]. וא"כ לד' הגרמ"א זצ"ל יש להקל בירושלים כדעת הרמ"א, עפי"ד הפוס' הספרדים שהמנהג אינו כדעת מרן. אלא שמ"מ אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור לבעלי שאר האומנויות אף להמשיך במלאכה שהחלו קודם לכן, ולא כמש"כ הרמ"א (שם). עכת"ד. ומ"מ נראה, שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל מותר יהיה לבעלי שאר האומנויות להמשיך במלאכתם אף במקום שנהגו לאסור מלאכה עד חצות, אם יעשו זאת בחינם ולצורך החג. ראה לעיל (בהערה כ"ב), שאף לאחר חצות התיר דבר זה, וכ"ש לפני חצות. וראה כה"ח (ס"ק ע"ח), חזו"ע (עמ' צ"ג הערות כ"א וכ"ב), וילקו"י (עמ' 369 סעי' ח'). וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה פ"ד).


[57]נז. דעת המתירים הינה שו"ת בי"ד (סי' רמ"ג), ס' חכמה ומוסר (סי' ו'), וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב', ועיי"ש בהערה ח'), אלא שסיים שם שטוב להחמיר מזמן מנחה קטנה ולמעלה, ובפרט בפרהסיא. וכעין זאת כתב בנו בילקו"י (עמ' 368 סעי' ה'). ודעת המחמירים הינה ד' שכנה"ג (סי' תרצ"ו), וכ"כ הזכ"ל. והב"ד הברכ"י, כה"ח (ס"ק ד' ול'), והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם). וראה עוד בכה"ח (סי' רנ"א סק"ב) מש"כ בשם הא"ר. ומה שכתבנו שאף לדעת האוסרים, שרי לקנות גם אז מצרכים לצורך החג, כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, והוסיף, שהרי ודאי שמותר אז לקנות מצות, יין מרור ובשר לצורך החג. והרי יש שאופים מצות דוקא אז. עכת"ד.


וראה עוד במ"א (סי' רנ"א סק"א), במ"ב (באותו סי' סק"א), בה"ל (ד"ה העושה) וכה"ח (סק"ב). ובסי' רנ"ו במ"א (סק"א), מ"ב (סק"א) ובכה"ח (ס"ק ב'-ה').


[58]נח. כתב המרדכי, שיש לאסור לעשות מלאכה בע"פ אפי' ע"י אינו יהודי, כדין מלאכה בחוה"מ (ראה מש"כ הפוס' בסי' תקמ"ג). ואילו הרוקח (בס' ש"י) כתב, דע"י עכו"ם שרי לעשות מלאכה אפי' בביתו, דלא שייך אמירה לגוי שבות אלא בשבת, יו"ט וחוה"מ. והביא דבריהם מרן בב"י, המ"ב (סי' תס"ח ס"ק ד' וה'), כה"ח (ס"ק י' וי"א), הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב') וש"א. ובשולחנו הטהור (סי' תס"ח סעי' א') כתב מרן, שיש מי שאוסר לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות אפי' ע"י אינו יהודי, ויש מי שמתיר. וכתבו האחרו' [כה"ח (שם סקי"ב), וחזו"ע (שם הערה ו')], שנראה שלדעתו מותר הדבר, דקיי"ל דכל היכא שכותב מרן י"א וי"א דעתו לפסוק כמ"ד בתרא [ראה יד מלאכי (כללי השו"ע, סי' י"ג, י"ד ט"ז וי"ז). כה"ח (סי' י"ג סק"ז, סי' תס"ח סקי"ב). וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ה חאו"ח סי' מ"ב סק"ב, ובמילואים שם דף שמ"ט סע"ב). וראה מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ (פרק י"ב הערה ל'), שיש מחלוקת בין הפוס' במקרה שמרן הביא דעת סתם וי"א, האם דעת הי"א אינה אלא כבוד לבעליה, או שיש לחשוש לכתחילה לאותה הדעה. וראה בענין זה בכה"ח (סי' י"ג סק"ז. וסי' תס"ח שם), ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ט' סק"ז, ובח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב). שמדברי כה"ח (שם) משמע דס"ל שיש לחשוש לדעה קמא גם כאשר מרן כותב את שתי הדעות בשם י"א וי"א. עיי"ש. והג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל הורה לי, שלדעתו כשמרן כותב סתם וי"א, לא הביא דעת הי"א לשם כבוד בלבד, אלא כדי שמי שיכול להחמיר (אם הי"א הינו דעה מחמירה), שיחמיר כדעה זו, אם חומרא זו מתאימה לו. עכת"ד]. וכ"פ בילקו"י (עמ' 368 סעי' ג'). ואף מדברי הרמ"א (שם ססע"י א') נראה שדעתו להקל בכך, שעל מש"כ מרן "ויש מי שמתיר", הוסיף וכתב הרמ"א: "וכן הוא המנהג". ויש להעיר, שמסתימת דברי מרן והרמ"א משמע שבכל ענין מותר הדבר, בין שעושה בחינם ובין שעושה בשכר.


ומה שכתבנו שמותר ליהודי להעסיק את הגוי אף במפעלו או בחנותו של היהודי, אמנם המ"ב הזכיר היתר זה דוקא כשעושה כן בבית הישראל, אך שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האם מש"כ המ"ב זה בדוקא, והיינו משום ששם יכול לעשות כן בצנעה, או שמותר הדבר גם במפעלו או בחנותו וכדו'. ואמר לי הגר"ש ישראלי, שכיון שאנו אסורים במלאכה מטעם דקרבן, וטעם זה לא שייך אצל גויים, לכן מותרים הם במלאכה לצורך ישראל בכל מקום, ואף במפעלו של היהודי, בחנותו או במקום אחר. עכת"ד. וכן משמע מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ז סעי' ב'), שכתב שם שמותר ע"י גוי לעשות כל מלאכה. ונראה שהבינו שהמרדכי בא לאפוקי מש"נ גבי מלאכת גוי בשבת בקבלנות בבית הישראל (ראה סי' רנ"ב סעי' ב'). ועוד כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב סעי' ג'), שמותר לבנות ביתו בע"פ אחר חצות ע"י גוי, זולת במקום שנהגו להחמיר, ששם אין להקל. עיי"ש (בהערה י"ט).


[59]נט. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שבאמת לפני חצות היום מותר הדבר בכל מקום, ואפי' בפרהסיא. אך לאחר חצות אסור ואפי' אם הגוי עושה את עבודתו בצנעה. ושאלתיו, מדוע דעתו לאסור זאת לאחר חצות, הרי מרן כתב זאת בשם י"א וי"א. ולפי כללי הפוסקים נראה להתיר זאת (וכנ"ל בהערה הקודמת). וענה לי, שלמרות דברי מרן אנו אוסרים זאת בעיו"ט אחר חצות. והוסיף, שאסור הדבר מדינא, ולא כחומרא. ושאלתיו, האם לצורך החג יהיה מותר להעסיק גוי לאחר חצות. וענה לי שמותר, כיון שמדובר בגוי, וגם לצורך המועד, הוי תרתי לטיבותא, ולא צריך תנאי נוסף כדי להתיר זאת.


[60]ס. כתב המט"מ, שמותר להסתפר בע"פ אחר חצות ע"י גוי, דלא מסתבר לחלק בין תספורת (וגזיזת הצפורניים) לשאר מלאכות, שכתבו מרן והרמ"א להתיר (בסי' תס"ח סעי' א'). והוסיף המט"מ, דאע"פ שמהרי"ו בדרשותיו אוסר זאת לאחר חצות אפי' ע"י עכו"ם, וכ"מ מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' שצ"ט סעי' ג'), אך מ"מ לפי הדין נראה שהמיקל בשעה"ד לא הפסיד. ע"כ. ואף הרש"ל בביאורו לסמ"ג כתב שהמנהג להקל ע"י עכו"ם, ושכן קיבל מרבותיו. והב"ד הב"ח, והוסיף, שלמרות דברי מהרי"ו והרמ"א הנ"ל, מ"מ נ"ל שהמיקל בזה ע"י עכו"ם לא הפסיד, ובישראל (היינו כשיהודי מספרו) אפי' בחינם אסור, כיון שהן מלאכות גמורות, כדכתב המרדכי, עכ"ד.


אלא שהפר"ח כתב דאין להתיר כלל אלא בדוחק גדול, דסתמא דמילתא מטה עצמו אליו ומסייעו, ואף המ"א (בסי' תס"ח סקי"ג) כתב שאפי' ע"י עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות [אלא שכתב זאת בשם המט"מ. וצ"ע בדבריו. שהרי המעיין במט"מ (סי' תקס"ו), יראה שאמנם בדבריו שם הב"ד האוסרים, אך כיון שיש מתירים זאת ע"י גוי, הסיק בסוף דבריו הלכה למעשה שהמיקל בשעה"ד לא הפסיד, וכמו שכתבנו לעיל. ושמא לא כתב המ"א את דבריו אלא לכתחי'. ודוחק]. ומ"מ כבר העלו להקל בכך העו"ש, הח"י, ער"ה, הא"ר, ואף הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' רמ"ג). וכן פסקו גם השו"ג, הגר"ז, הח"א, והמ"ב (סק"ה). והב"ד כה"ח (סקי"ג, עיי"ש שכתב שלכתחי' אכן יש להזהר בכך ולהסתפר לפני חצות. ורק אם שכח או נאנס יש להתיר זאת).


וראה עוד בכה"ח (סקע"ג), שכתב בשם הג"ר יונה נבון בס' נחפה בכסף, שבירושת"ו נהגו להסתפר עד חצות ע"י ישראל, ומחצות ע"י גוי. ולא חשו לד' הפר"ח בב' דברים. אלא שהוסיף בסוף דבריו שמ"מ נכון להזהר שלא להסתפר ע"י גוי אחר חצות, דאסור מדינא. וקודם חצות שרי ע"י ישראל לפי"ד שאר הפוס' והפר"ח. אך לפי"ד מרן יש להחמיר בירושת"ו לפני חצות ע"י ישראל, ורק ע"י גוי שרי. ע"כ מדברי הנחפב"כ. וראה עוד בכה"ח (ס"ק י"ג, ל"א ול"ב). והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' פ"ט סעי' ג') כתב, שמי ששכח להסתפר לפני חצות, אסור לו להסתפר אחר חצות ע"י ישראל, ואפי' בחינם. ומ"מ מותר לו להסתפר ע"י גוי בשכר. עיי"ש (מש"כ בהערה י"ב). וכ"פ בנו בילקו"י (עמ' 369 סעי' ח').


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שמותר בשעת הדחק להסתפר אצל גוי אחר חצות בערב פסח, ובלבד שיהיה עם המסתפר אדם נוסף שישמור עליו [שהגוי לא יחתוך צואר הישראל בתער. רש"י מס' ע"ז (דף כ"ז). וראה בהערה הבאה]. ושאלתיו, הרי לדעתו אסור להעסיק גוי אחר חצות, וכנ"ל (בהערה נ"ט). וענה לי, שכיון שזו שעת הדחק, שעושה כן לצורך החג, לכן מותר. עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סי' ר"ס סקי"ג), ובפרקנו (בהערה כ"ח).


ובענין תספורת לפני חצות, ראה בכה"ח (סקל"ב), וחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ב סעי' ד', ושם בהערה כ"א).


ובענין מי שרוצה לספר עצמו אחר חצות, כתב המהר"י מינץ (סי' ד') שמותר הדבר. וכן העלה להקל הכנה"ג בהגב"י, והש"ך ביו"ד (סי' שצ"ט סקי"ב). וכ"נ ד' השו"ג. ולעומת זאת חלק ע"כ הפר"ח וכתב לאסור. וכ"פ הגר"ז ומגן האלף. והב"ד כה"ח (סקט"ו). עיי"ש. ומ"מ ד' הגר"ע יוסף זצ"ל, כפי שכתב בחזו"ע (עמ' פ"ט סעי' ג'), שמי ששכח להסתפר לפני חצות, מותר לו להסתפר אחר חצות ע"י עצמו. וטעמו, משום דבשעה"ד כזו שלא יכנס מנוול לחג יש לסמוך ע"ד המתירים. והוסיף, שכ"כ הרדב"ז (סי' רמ"ג). עיי"ש (בהערה י"א). וכ"פ בנו בילקו"י (עמ' 369 סעי' ח'). והוסיף, שאם חל ע"פ בשבת, מותר להסתפר בע"ש. וראה לעיל בפרקנו (סעיף א', ובפרט בהערה ה').


אבֶל שחל ע"פ תוך ל' יום, מתי יתגלח, ראה כה"ח (ס"ק ט"ז וע"א).


[61]סא. כתב מרן בשו"ע יו"ד (סי' קנ"ו סעי' א'):


אין מסתפרין מהעובד כוכבים אלא במקום שמצויין בני אדם, או אם אותו העובד כוכבים מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב. וכתב ע"כ הרמ"א: ויש מחמירים שלא להסתפר מעובד כוכבים אפילו במקום רבים בתער, אם לא שיראה במראה. ונהגו להקל כסברא ראשונה. ע"כ. וכתב שם הש"ך (סק"א) בשם התוס', דאפי' שהגוי מספרו במספריים ולא בתער, מ"מ צריך שיהיה לפחות עוד אחד עמו. שכתב הב"ח דאם אין אחר עמו בלאו הכי אסור להתייחד עם גוי (וכמש"כ ביו"ד סי' קנ"ג סעי' ב'). עכ"ד. וכן מפורש בתוס'. ושם (בסק"ב) כתב הש"ך, דמש"כ הרמ"א שנהגו להקל כסברא ראשונה, היינו שבמקום שבני אדם מצויים שרי להסתפר אף בלא מראה. ומ"מ אותם המסתפרים ע"י גוי כשאין עוד אחרים עמהם לאו שפיר עבדי, שהרי בלא"ה אסור להתייחד עם גוי, וכ"ש להסתפר. עכת"ד הש"ך. וראה מה שכתבנו (בהערה הקודמת) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


[62]סב. כ"כ הרש"ל בביאורו לסמ"ג, והב"ד הב"ח, ואף הוא פסק כן להלכה. וכ"כ המ"ב (סק"ה) בשם האחרו', וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, וכ"כ כה"ח (סקי"ג), וכן העלה להלכה הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' פ"ט סעי' ג'). ופשוט שאין לספר אז גוי [מ"א, א"ר, ח"א, כה"ח (סקי"ד)]. אך מי שהוא עני, כך שאין לו מה לאכול, וכדלעיל (בסעי' ב'), רשאי לספר אף לאחר חצות (חזו"ע שם).


וכשחל ע"פ בשבת שרי להסתפר בעש"ק ע"י יהודי גם לאחר חצות [ס' חכמה ומוסר (קונטרס דרך חוקיך סי' ה'). ובהערות הגר"ע יוסף זצ"ל שם (הערה א'). וראה מה שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ה')].


[63]סג. כ"כ הב"ח, והוסיף שכ"כ המרדכי, כיון שזו מלאכה גמורה. וכ"כ המ"ב (שם) והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם).


[64]סד. כתב מהרי"ו (בסי' קצ"ג), וכ"כ בדרשות מהרי"ל (ריש הל' יו"ט בהג"ה), שאסור ליטול הציפורניים בע"פ אחר חצות, כדין חוה"מ (ראה סי' תקל"ב סעי' א' מחלוקת מרן ורמ"א ע"כ). אלא שהא"ז כתב שמי ששכח ליטול ציפורניו קודם חצות רשאי ליטלן אף לאחר מכן. והניף שוב ידו בספרו הא"ר. והח"י הב"ד הא"ר בספרו ח"י, וכן בספרו שבו"י, אך הוסיף שלא מלאו לבו להקל כנגד מהרי"ו ומהרי"ל, ולכן יש להתיר זאת רק ע"י עכו"ם. ומ"מ כבר כתבו כמה אחרו' אשכנזים, שאם לא גזז ציפורניו לפני חצות היום, רשאי לגוזזן אף לאחר חצות (שכ"כ הא"א, הגר"ז, הח"א והקיצוש"ע). ואף המ"ב (בסק"ה) כתב, שאם שכח ליטול ציפורניו קודם חצות, יש להקל ליטלן בעצמו לאחר חצות, וכן רשאי אחר ליטלן לו בחינם. ובשעה"צ שם (סק"ז) הסביר, דכיון דאפי' בחוה"מ גופא רוה"פ מתירים (כבסי' תקל"ב), יש לסמוך ע"כ עכ"פ בע"פ דקיל מחוה"מ. וכ"פ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (דיני ערב פסח).


אלא שלמנהג הספרדים, ההולכים בתר הוראות מרן, מותר הדבר אף לכתחילה. שהרי לדעת מרן (שם בסי' תקל"ב) מותר בחוה"מ ליטול ציפורניו, בין של יד ובין של רגל, ואפי' במספריים. ולפי"ז ודאי שאין להחמיר בני"ד, שהרי כבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה י'), שאיסור מלאכה בע"פ קל מזה שבחוה"מ. ולכן כתבו הפוס' הספרדים, שבע"פ מותר לגזוז ציפורניים לאחר חצות אף לכתחילה, ואין שום מניעה בכך. שכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"א סעי' ג') בשם שו"ת בי"ד, ושו"ת זר"א, ושכ"כ מהר"א ישראל בספרו כסא אליהו, ושכ"כ עוד אחרונים רבים. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) כתב בפשטות שמותר לגזוז ציפורניים לאחר חצות, והיינו לכתחילה (ועיי"ש בהערה י"ב). וכן עיקר למנהג הספרדים. וראה עוד בכה"ח (סקע"א, ובסי' תקל"ב סק"ד).


[65]סה. גר"ז. מ"ב (סק"ח). כה"ח (סקכ"ד) וחזו"ע (עמ' פ"ח סעי' ג'). והוסיף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם), שמותר הדבר בין אם עושה לעצמו ובין אם עושה לאחרים. עיי"ש (בהערה ט'), ובפרקנו (לקמן בהערה ס"ז).


[66]סו. מ"ב (שם סק"ח). חזו"ע (שם).


[67]סז. מ"ב וחזו"ע (שם). והדגיש הגר"ע יוסף זצ"ל (שם), דמש"כ שלא יטול שכר, הוא דוקא אם אינו עושה כמעשה הדיוט. ואמנם המ"ב שם סתם דבריו, וכתב שמותר לעשות תיקונים אלה לחבירו רק בחינם, אך ממש"כ בשעה"צ (סק"י) עפי"ד הנוב"י, משמע בהדיא שדעתו שאם עושה כמעשה הדיוט שרי אף בשכר. וכמו שכתבנו לעיל בפרקנו (בסעי' ד').


[68]סח. אף שהקלו חכמים במשנה (פסחים דף נ"ה ע"א) דוקא בג' אומנויות, וכנ"ל (בסעיף י"ג), מ"מ לדעת רבי יוסי בר יהודה יש להקל גם לרצענין, כמו להני ג' אומנויות (ופרש"י: רצענין - עושי מנעלים חדשים). וכדעת ר"י בר יהודה פסקו גם הרוקח והכלבו. אך כתב מרן בב"י, שמ"מ דעת רוה"פ אינה כן. וכ"כ המ"ב (סקל"א), דלרוה"פ רצענין הוי בכלל שאר אומנויות. וכ"כ כה"ח (סקע"ב). וא"כ היתר מלאכה לרצענין דינו כמש"כ לעיל (בסעי' י"ג וי"ד) לגבי שאר האומנויות. עיי"ש.


[69]סט. כ"כ המ"ב (סקל"א) בשם האחרו', דלכו"ע שרי, וכ"כ כה"ח (סקע"ב) בשם הא"ר והשו"ג. ומותר אז אף להתחיל לעשות את התיקון (הפוס' הנ"ל). וראה כה"ח (סקכ"ד).


ומה שכתבנו שכן הדין עד חצות ולצורך החג, כ"כ המ"ב (שם). וראה לעיל בפרקנו (בהערה ט"ז).


[70]ע. מה שכתבנו שמותר לצחצח הנעלים, כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ב), וביחו"ד (ח"ד סי' ל"ד), ובחזו"ע (עמ' צ"א סעי' ג'). ואף שבקיצור השל"ה כתב להחמיר בכך, מ"מ כבר העלה להקל בצחצוח נעלים אף בחוה"מ, בשו"ת מלמד להועיל, בשם הגאון רבי וולף המבורג. וראה עוד בענינים אלה בצי"א (ח"ח במילואים למשיבת נפש פרק י"ד סק"ב), וביחו"ד (ח"ד סי' ל"ד), מש"כ בשם ספר זה השלחן (ח"ב סי' תקל"ד), שלדעת החזו"א המנהג להחמיר בכך בחוה"מ. אלא שכתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל, שאנו לא שמענו מעולם שנהגו להחמיר בכך. והסיק שם שיש להקל בכך הן בע"פ אף לאחר חצות, והן בחוה"מ.


ומה שכתבנו שמותר לגהץ בגדים במגהץ חם בע"פ אחר חצות, ג"ז כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) בשם שו"ת בי"ד (חאו"ח סי' רצ"ט). וכ"כ בנו בילקו"י (עמ' 369 סעי' י'). וכן דעת החזו"א והאול"צ (ח"ג ריש פרק י"ג). הב"ד מ"ב - דרשו (סי' תס"ח הערה 8).


כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם), שמותר בע"פ אף לצלם במצלמה. עיי"ש (בהערה י"ח). וראיתי שיש מי שאסר לפתח את התמונות בע"פ.


ונביא עוד מהלכות איסור מלאכה בע"פ, כפי שכתב מרן (בסי' תס"ח).


כתב מרן (בסעי' ח'):


גורפין (פי' מוציאין במגרפה. והוא כלי המיוחד לכך) זבל מתחת רגלי הבהמה [ומשליכין אותו מחוץ לאשפה. ועיין בב"ח דדעתו דדוקא כשעומדת הבהמה בחצר. אבל כשעומדת ברפת אין מותר רק לסלק לצדדין. מ"ב (סקל"ז)].


ועוד כתב (בסעי' ט'):


הזבל שבחצר לא יוציאנו, אלא יסלקנו לצדדין. ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה [וראה עוד בענין זה בסי' תקל"ה (סעי' ג'), שכתב שם מרן שאם נתרבה בחוה"מ עד שנעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה. וכתב הבה"ט (בסי' תס"ח סקי"ד), שבחוה"מ החמירו טפי].


ועוד כתב (בסעי' י'):


מוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום, אע"פ שאינם לצורך המועד [משום שאין זו מלאכה מרובה כ"כ שיאסרוה. לבוש. והב"ד כה"ח (סקצ"ג)].


וראה עוד מש"כ בבה"ל (סס"י תס"ח) בענינים אלה, ובכה"ח (ס"ק צ'-צ"ג).


[71]עא. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תס"ח סעי' ב'). וכן מה שכתבנו דדוקא לעצמו דרך לימודו שרי, הוא מלשון מרן (שם). והטעם, דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב, אינו נראה כמלאכה גמורה, שבודאי אינו מתכוון לכתיבה גמורה והגונה, אלא הוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד [מ"ב (סק"ט). כה"ח (סקכ"ה)]. ואמנם כתב כה"ח (בסקכ"ט) שנמצא בקונ' ישן נושן כ"י דאף לכתוב ספר דרך לימודו אסור בע"פ אחר חצות, כיון שראוי להחמיר בו יותר מחוה"מ. עכ"ד הקונ'. אלא שהגחיד"א בס' מחב"ר כתב, שהמיקל כמרן לא הפסיד. ע"כ. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב סעי' ג') כתב שמותר לכתוב ספרים דרך לימודו (והוסיף שכן הדין אפי' שאין בהם צורך המועד). ועיי"ש (בהערה ז' ובהערה י"ז) שדחה דברי הקונ' הנ"ל. וכדלעיל (בהערה י').


כתבו הפוס', דה"ה דשרי לכתוב לצורך מצות כתיבת ד"ת שיהיו לו לזכרון [גר"ז. כה"ח (סקכ"ו). וראה מש"כ מרן (בסי' תקמ"ה סעי' ט')].


וכתיבה זו מותרת אף שאינה לצורך יו"ט (שו"ג עפ"י המרדכי), דתלי טעמא דבמלאכת שמים הוא עוסק. ושכ"מ מדברי הפוס' דסתמו בכך. והוסיף, שכן הוא נוהג. וזאת שלא כפר"ח שהסתפק בכך ונשאר בצ"ע. והב"ד כה"ח (סקכ"ח). ואף הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' צ"ב סעי' ג') העלה לדינא להקל בכך. עיי"ש (בהערה י"ז). וכנ"ל. וראה עוד בענין זה מש"כ מרן והרמ"א (בסי' רנ"א סעי' ב' וכן בסי' תקמ"ה, ובפרט ברמ"א סעי' ב' שם), במ"ב (שם סי' רנ"א סק"ו) וכה"ח (שם ס"ק ט"ז וי"ז).


[72]עב. לבוש. פר"ח. א"ר. גר"ז. ח"א. מ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקכ"ז).


[73]עג. מה שכתבנו שאין נופלים אפיים בחודש ניסן בכלל, ובע"פ בפרט, זאת עפי"ד מהרי"ל, מרן (בסי' קל"א סעי' ז'), וכ"כ מרן (בסי' תכ"ט סעי' ב'), כה"ח (סק"מ) חזו"ע (ח"ב עמ' ב' הערה ה'), וש"א. וכן המנהג פשוט.


ומה שכתבנו שא"א בע"פ מזמור "למנצח... יענך ה'", כ"כ הרמ"א (בסי' תכ"ט סעי' ב'), המ"ב (בסי' קל"א סקל"ה), כה"ח (סי' תכ"ט סק"מ), הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכה (ח"ב עמ' 122 סעי' ה'). והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' ה' סעי' ג'. עיי"ש בהערה י'). וראה עוד בשו"ע (סי' תרצ"ז), וברמ"א (סי' תרפ"ג ס"א, וסי' תרצ"ג ס"ג).


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים א"א בקרבנות דשחרית "יה"ר", כ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (בהלכות ע"פ). והספרדים אינם אומרים נוסח זה בכל ימות השנה.


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים א"א "מזמור לתודה", כ"כ הרמ"א (בסס"י נ"א, ובסי' תכ"ט סעי' ב'). וכ"כ בלוח א"י (שם). והטעם, דלחמי תודה היו חמץ, ואפי' בע"פ אסור להקריבה, שיבוא לידי נותר [מ"א. מ"ב (סי' תכ"ט סקי"ב), וכה"ח (סקל"ט) בשם כמה אחרו']. ומ"מ מנהג הספרדים לאמרו גם בע"פ, אע"פ שביום זה אין מקריבין קרבן תודה. דלדעתם אמירת מזמור זה לא נתקנה כנגד קרבן תודה, אלא לשם הודאה (ב"י). וכ"כ הגרי"ח בעוי"ח (פר' "ויגש" ס"ו), כה"ח (סי' נ"א סקכ"א וסי' תכ"ט סקל"ט), הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' ו' סעי' ג'. עיי"ש בהערה י"א), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכה (ח"א עמ' 110) וש"א. וראה בס' מקור חיים השלם (לגרח"ד הלוי זצ"ל. פרק קפ"ז סעי' ג' ובהערה 3).


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים א"א אא"א, כ"כ המהרי"ל, הרמ"א (בסי' תכ"ט ס"ב), המ"ב (סי' קל"א סקל"ה), כה"ח (סי' תכ"ט סק"מ) בשם כמה אחרו', וכ"כ לוח א"י (שם).


והא דלמנהג הספרדים א"א מזמור "תפילה לדוד", כ"כ כה"ח (סי' תכ"ט סק"מ), הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכה (ח"ב עמ' 122 סעי' ה'), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' ה' סעי' ג'), וכ"כ בנו בילקו"י (ח"א עמ' שנ"ב סעי' כ"ה).


[74]עד. איסור הקזת דם בע"פ (ובכל עיו"ט) נזכר בגמ' שבת (דף קנ"ט ע"ב), וכ"פ הרמ"א (סי' תס"ח סעי' י'). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם ד"ז נוהג גם אצל הספרדים, שהרי מרן לא כתב זאת בשו"ע, ורק הרמ"א הביאו. ואמר לי שד"ז אמור הן לספרדים והן לאשכנזים. אף הוסיף, שאין זה אמור, אלא כאשר הקזת הדם מביאה חולשה לאדם שהקיז. ואין לכך שיעור מוגדר מהי כמות הדם שמותר להוציא. עכת"ד [ואולי כאן המקום לומר, ששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, כיצד על הספרדים לנהוג כאשר מרן לא גילה דעתו בשו"ע על ענין מסוים, ורק הרמ"א כתב ע"כ במפה, האם על הספרדים ללכת כפי פסק הרמ"א במקרה זה. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שבמקרה כזה צריכים הספרדים לנהוג עפי"ד מרן בב"י. ואם גם בספרו הב"י לא גילה דעתו ע"כ, יש ללכת עפ"י מש"כ האחרו' הספרדים בענין זה. עכת"ד. וראה ביחו"ד ח"ה (עמ' שט"ז סעי' ו'), ששם כתב הגר"ע יוסף זצ"ל שהספרדים לא קיבלו את הוראות הרמ"א, אלא דין הוראות הרמ"א כהוראות אחד מן הפוס', ושכן נראה מדברי רוב האחרונים הספרדים. ע"כ].


והטעם לדין זה ראה בגמ' שבת (שם), במ"ב (סקל"ח), בכה"ח (סקצ"ד) ובש"א.


כתבו הפוס' שאף שבעיו"ט אסור להקיז דם, מ"מ בליל עיו"ט ראשון של פסח מותר הדבר [מ"א. כה"ח (סקצ"ו) וש"א]. וכן בעיו"ט אחרון דפסח שרי, דאינו רגל בפ"ע [ט"ז. מ"ב (סקל"ח). כה"ח (סקצ"ז) וש"א].


ובענין מה שכתבנו שבמקרה של חשש פיקו"נ מותר הדבר, הרי שהא"ר (בסס"י תצ"ג) כתב להתיר לחולה שאמרו לו הרופאים להקיז דם בערב שבועות (דחמיר טפי משאר ערבי ימים טובים, וכדאיתא בגמ' שם). וסמך על דברי הכלבו והתשב"ץ, דהאידנא כיון שהורגלו בו רבים, שומר פתאים ה'. וכ"כ הא"א, דחולה שיש בו סכנה, ורופאים מומחים אומרים שצריך להקיז דם, שרי. והב"ד המ"ב (סקל"ח) וכה"ח (ס"ק ק'). והיינו שיש לחלק בין המקיז דם לצורך תוספת בריאותו, וכמו שנהגו בדורות קודמים, ובין המקיז משום סכנה. וכמש"כ המ"ב (שם בסקל"ח). וראה עוד בכה"ח (סקצ"ט).


ומה שכתבנו להתיר אף בספק פיקו"נ, ג"ז כתב הא"א (שם). וראה מה שכתבנו בענין ספק פיקו"נ בספר מקראי קודש, הל' יוה"כ, (פרק ט' הערות ה' וח'). קחנו משם.


ויש לדעת, שכ"ז כתבו הפוס' כאשר חשש הסכנה אמור לחולה אם לא יקיז דמו. אך לא הזכירו דין הוצאת דם בעיו"ט עבור אדם אחר הנמצא במצב סכנה. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאכן אם יש סכנה מותר לאדם אחר לתרום מדמו עבור החולה. אך אם אין חולה הצריך זאת באופן מיידי, אלא שמדובר בתרומת דם רגילה לבנק הדם, אין להתיר הוצאת דם לשם כך בערב פסח, כיון שאין הדבר דחוף, ודיני הקזת הדם בעיו"ט נוהגים אף בימינו. עכת"ד. וראה עוד במ"ב (סקל"ח), ובכה"ח (ס"ק צ"ה, צ"ז-ק').


[75]עה. דין איסור טלטול המצה בע"פ שחל בשבת, כתבו החי' אנשי שם סביב המרדכי (פ"ק דפסחים סק"ה) בשם המהר"ל מפראג, בפירוש דברי רב יהודאי גאון (שם). וכתב שם, שהמצה הינה מוקצה, כיון שאינה ראויה לשבת, ונמצא כמכין משבת ליו"ט. וכדבריו שם כתבו גם הא"א, עיקרי הד"ט ועוד אחרו'. וכ"כ כה"ח (סי' ש"ח סקמ"ב, ובסי' תע"א סקכ"ד). וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' י"ג, עיי"ש בהערה י"ג) ובחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ה-צ"ו, עיי"ש בהערה ל"א שכתב צד להתיר כל מצה ששומרה לחג, שהרי בליל שבת מותר לאוכלה ואין מוקצה לחצי שבת). וכ"פ בשש"כ (פרק כ' סעי' כ"ב, עיי"ש בהערה ע"ה). ועוד אחרו'. וראה עוד בכה"ח (סי' תע"ג סקצ"ה) ובס' אורחות שבת (פי"ט סעיף ק').


ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו ד"ז דוקא במצה שמורה, אך מטעמם, שכתבו שהיא מוקצה משום שאינה ראויה לשבת, משמע שכן הדין בכל מצה שמקפיד עליה לשומרה לליל הסדר או למשך החג, כגון שאין לו די מצות לחג. וכן מצאתי בהסה"ע (עמ' פ"א סי"ד). ולכן כתבנו ד"ז לגבי כל המצות שמקפיד לשומרן לחג. ובאמת יש לדון בני"ד מצד ב' צדדים של מוקצה: 1) מוקצה דלא חזי למידי. אך זה שייך רק כשאין לו למי לתת אותה. ומ"מ יש מקום לדחות זאת, דהרי ישנן דרכים שמותר לאוכלה בע"פ, כגון מבושלת (אם ס"ל שאין בישול אחר אפיה). 2) מוקצה מחמת חסרון כיס. אך ד"ז שייך רק כשאין לו מצות די הצורך. וע"ע בשלמי יהונתן (בן צור. ח"ג. לוח המוקצה עמ' מ"ז).


ומה שכתבנו שמצות שאינו נמנע מלתיתן בערב פסח לקטנים שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים, מותרות הן גם בטלטול, ג"ז כתב כה"ח (שם) והגר"ע יוסף זצ"ל (שם) ביחו"ד. והוסיף (שם) ביחו"ד, שמותר לקחת מצה זו ללחם משנה (ושכ"פ בשו"ת פרי השדה). וראה עוד ברמ"א (סי' תע"א ס"ב), ובמ"ב (ס"ק י"ג וי"ד). ומ"מ אם בכ"ז ישנה אפשרות שישתמש במצה זו בלילה, ודאי צריך להיזהר להרחיקה מחמץ.


ומה שכתבנו שכ"ה גם אם אינו נמנע מלתיתן לגויים או לבע"ח, כ"כ בכה"ח, ביחו"ד, בשש"כ (פ"כ שם). וכ"מ ממרן (סי' תמ"ד ס"ד), המ"ב (סקכ"א) וכה"ח (ס"ק ל"ג ול"ד). ועיי"ש מש"כ במקרה ואין לו קטנים שאינם מבינים מסיפור יצי"מ או בע"ח. ואמנם כבר כתבנו (בפ"ז הערה י"א) שנכון מאוד להזהר שלא לתת לגוי ממצות מצוה שבירכו עליהן בליל פסח. והטעם, משום חיבוב מצוה. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (סי' קס"ז ס"ק ק"מ). ומ"מ בני"ד עסקינן בע"פ, וודאי טרם בירכו עליהן.


אף שיש נוהגים להמנע מאכילת חזרת בע"פ [כדלעיל (בפרק א' סעי' י"ב) עפ"י הרמ"א (בסי' תע"א ס"ב)], מ"מ היא אינה מוקצה ומותר לטלטלה, שאין זה מעיקר הדין אלא מנהג של חומרא, ורוב העולם אינם נוהגים בו [הסה"ע (עמ' פ"א) עפ"י הא"ר (סי' תע"ג)]. עיין לעיל (בפרק א').


ובענין ע"פ שחל בשבת, ושכחו להפריש חלה מחלות החמץ שנאפו לצורך שבת זו (ומדובר בחלת חו"ל), ראה במ"א (סי' תק"ו סק"ח, שכ' שאין לה תקנה. וע"ע בדבריו בסי' תנ"ז) ובריעב"ץ (ח"א סי' קל"ג), בחת"ס ובנתיב חיים (על המ"א הנ"ל), ופמ"א (ח"ב סי' צ"ו). וציינם שע"ת (סס"י ר"ס). ובענין ע"פ שחל בשבת, דמותר ליתן החזרת במים בשבת כדי שלא תכמוש, ראה כה"ח (סי' תע"ג סקצ"ה), ולקמן (בפ"ח).


[76]עו. הא דאין לערוך בשבת את השלחן לליל הסדר, כ"כ כה"ח (סי' תמ"ד סקמ"ה), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' י"ד), בשם שו"ת מהרי"ו, ושכ"כ הכנה"ג והפר"ח (עיי"ש ביחו"ד בהערה י"ד). והניף ידו שנית בחזו"ע (ח"ב עמ' צ"ו). והטעם, משום שאין שבת מכין לחול. ומ"מ בשאר ערבי פסחים מן הראוי להכין השלחן ומקום ההסבה מבעו"י. וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י.


ומה שכתבנו שאין לעשות גם את שאר צרכי החג, זאת עפ"י הטעם שכתבו הפוס' הנ"ל, וכן כתב הא"א (סי' תמ"ד סק"א) שאין לסדר עד הלילה את המיטות והכלים לצורך החג. וראה גמ' ביצה (דף ב' ע"ב). ובשו"ע (סי' שכ"ב סעי' ב') ובמ"ב (סק"א). ובשו"ע (בסי' תקי"ג סעי' ה'), ובמ"ב (סקט"ו).


[77]עז. הא דמותר להתרחץ בע"פ אף לאחר חצות היום, כ"כ בדרשות מהרי"ל בהג"ה (הל' שבת הגדול), וכ"כ המט"מ. והב"ד כה"ח (סק"ט).


ומה שכתבנו שאף מצוה לרחוץ בע"פ, זאת עפי"ד הרמ"א (בסי' תע"א סעי' ג'), שכתב שמצוה לרחוץ בעיו"ט. וכ"כ המ"ב (באותו סימן סקכ"ב), כה"ח (סקמ"א, ובסי' תס"ח סקק"א בשם השל"ה). ועל מש"כ הרמ"א (בסי' תקכ"ט סעי' א'), שצריך לכבד את יום טוב, כתב המ"ב (שם סק"ג) שכיבוד היינו שירחוץ בחמין בעיו"ט כמו בעש"ק, וכמ"ש בסי' ר"ס. ע"כ. וראה בסי' ר"ס (סעי' א'), שנחלקו מרן והרמ"א בגדר מצות הרחיצה בחמין בעש"ק. דלמרן המצוה לרחוץ את פניו ידיו ורגליו. ואילו הרמ"א (שם) כתב שמצוה לרחוץ כל גופו. ואם א"א לו אזי ירחוץ בחמין לפחות פניו ידיו ורגליו. וכתב המ"ב (סי' ר"ס סק"ה), שכן הדין גם בערב יו"ט. ומ"מ אין זו חובה אלא מצוה (מ"ב שם סק"א). אך המקיימה מקבל ע"כ שכר (מ"ב שם). וכתב הבא"ח (ש"ר פר' תולדות סעי' א'. והב"ד הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכה, ח"א, תחילת הלכות נט"י), שהרחיצה בעש"ק לכבוד שבת, יש בכוחה להסיר את הרו"ר הנאחזת ברגלי האדם בעת השינה.


כתב המ"ב (בסי' ר"ס סק"א), וז"ל:


ומאד יש ליזהר שלא יבוא ע"י מצות הרחיצה לחשש חילול שבת. ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בימי החורף כשהימים קצרים, שיושבין כמעט עד שחשיכה. ואף אם גמר את עצם הרחיצה בהיתר, ג"כ מזדמן איסור לידו, שפעמים הוא סורק את ראשו בסוף שהיא מלאכה דאורייתא בשבת. גם מצוי שאחר גמר כל הפעולות סוחט האלונטית (המגבת) מהמים שנבלע בו, והוא בכלל מכבס. וראוי לכל מי שנגע יראת ה' בלבו למנוע את העם מזה, וזכות הרבים יהיה תלוי בו, וגם כדי שלא יתפש ח"ו בעוונם. וכידוע מאמר חז"ל: כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, נתפס בעוון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה, נתפס בעוון אנשי עירו. עד כאן.


ועוד כתב המ"ב (בסי' רס"ב ס"ק י"א וי"ב):


וגם הנשים נוהגות קודם הדלקת הנרות (בערב שבת - מ.ה.) לרחוץ את עצמן וללבוש בגד שבת, ואשרי להם. אמנם בימים הקצרים שמתאחרים לישב בחנות, ואח"כ רוחצות ולובשות, ובין כך יבואו חו"ש לספק חילול שבת. לכן טוב להזהיר להם שיקדימו לבוא, לרחוץ וללבוש. וכשמתאחרת מצוה יותר שתדליק כך במלבושי חול, מלבוא חו"ש לספק חילול שבת. ואם הבעל רואה שמתאחרת, מצוה גדולה שהוא ידליק הנרות, ולא ישגיח בקטטת אשתו. ומצוה גדולה יותר לישב בחשך מלחלל שבת חו"ש (בשם הח"א).


ועוד כתב (שם): כשהוא הולך לבית המרחץ (והיינו למקלחת או למקוה - מ.ה.), בודאי מהנכון להקדים עצמו, כדי שלא יבוא לחילול שבת. ובפרט בימי החורף כשהימים קצרים.


עד כאן מתוכחתו הגלויה של מרן החפץ חיים. ואמנם הח"ח כתב דברים אלה לגבי כניסת השבת, אך נראה שהדברים יפים ונכונים גם לגבי כניסת המועדים (אמנם לגבי הדלקת הנר של יו"ט, ר' לקמן בסמוך בסעיף ל'). ומצאתי כתוב בספרים, שאילו היה אדם מוזמן אצל המלך, ודאי היה רוחץ עצמו, מגלח מחלפות ראשו, לובש בגדי מלכות ומקדים לבוא למקום הפגישה לפני הזמן שקבע לו המלך. ואם ידע שענוש יענש אם יאחר, ודאי שהיה משתדל בכל כוחו שלא לאחר. וקל וחומר אם עונשו היה סקילה או מיתה אחרת.


ועל אחת כמה וכמה צריך אדם להזהר ולגמור הכנותיו טרם כניסת השבת או החג, שהרי כבר נתן לנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מתנה זו - את השבתות והמועדים, וקבע לנו שלא לחללם מכניסתם ועד צאתם, ומי לא יירא ולא יזהר להקדים כניסתם מבעוד יום, וכמו שהורונו חז"ל שיש להוסיף מחול על הקודש, ולא להכנס לספק איסורי סקילה, כרת, או איסורי דאורייתא אחרים. וצא וראה מש"כ הנשר הגדול בספרו היד החזקה (פ"ל מהל' שבת ה"ב), שכבוד השבת הוא שירחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וכתב (שם בפ"ו מהל' יו"ט הט"ז) שכן הדין גם לגבי ימים טובים. ע"כ מצאתי כתוב [וראה בשו"ע (בסי' רס"ב סעי' ג' ובסי' תקכ"ט סעי' א'). וראה עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ה סעי' א') מש"כ לחלק בין שבת ויו"ט]. ואשרי אדם הזהיר בכך [ובודאי שאין להמתין להדליק הנרות בעש"ק, ואפי' בעיו"ט (אם מדליק האש), בדקות האחרונות שלפני השקיעה. דלעיתים נמצא במקום נמוך וכדו', כך שי"א שהשקיעה שם מוקדמת ממה שכתוב בלוחות השנה לגבי אותו מקום. או שבלוח אחד כתוב זמן מסוים, ובלוח שני כתוב זמן קצת שונה. ומי ערב שהזמן המאוחר הוא הנכון לגבי המקום שהוא נמצא בו. ונמצא שנכשלים באיסורים חמורים. ואכמ"ל].


[78]עח. מה שכתבנו שמצוה לטבול במקוה בע"פ, זאת עפ"י הגמ' ברה"ש (דף ט"ז ע"ב): א"ר יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנא': "ובנבלתם לא תגעו". ע"כ. והסיקו בגמ' (שם), דהיינו שישראל מוזהרין להיות טהורים ברגל. וכ"פ הרמב"ם (בהל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י), וכתב הטעם, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. ואף שהגמ' דברה לענין נגיעה בדברים טמאים, מ"מ למדו הפוס' שיש מצוה לטבול לפני הרגל [ראה מ"ב (סי' תע"א סקכ"ב), וכה"ח (סי' תס"ח ס"ק ק"א). והביא שם בכה"ח דברי שעהכ"ו שלמד ענין טבילה זו מההיא גמ' דרה"ש]. וראה שד"ח (מערכת ח' כלל מ"ז) מש"כ בשם ספר בית השואבה.


ועוד יש להעיר, שאע"ג שכתבו הטעם לטבילה זו כדי שיהיו נכונים ליכנס במקדש ולאכול קודשים, ולצערנו כיום אין לנו בית מקדש ולא קורבנות, ואיננו אוכלים קודשים, מ"מ כתבו הפוס', וכן הוא בשעהכו"ו, שד"ז דטבילה שייך גם כיום. ולכן כתבנו לשון "מצווה" אף על הטבילה, וכמו שמתבאר מדברי המ"ב (שם) בהסבר דברי השו"ע שכ' שמצווה לרחוץ. וע"ע באחרו' אי גם כיום זו מצווה לטבול לכבוד הרגל, ואכמ"ל.


העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלכאו' עדיף לטבול לכבוד פסח ביום י"ג בניסן מאשר ביום י"ד. שהריהו צריך להקריב את הקרבן ביום י"ד, ואם יטבול רק ביום י"ד הריהו טבול יום ואינו יכול להקריב הקרבן בעצמו. ולכן בזמן הבית היו טובלים ביום י"ג. ואמנם כל זה אם טעם הטבילה הינו משום זכר למקדש, אך לטעם שהטבילה הינה לכבוד הרגל אכן יטבלו ביום י"ד. וגם לטעם זה נראה שלכאו' יש לטבול קודם חצות, שהרי יום י"ד לאחר חצות הינו כבר כרגל, וכמו שאבל מפסיק אבלותו בעיו"ט בחצות,


אף שבערב שבת אין זה כך. ושאלתיו, שהרי המ"ב (כדלקמן בהערה ע"ט) כתב שיטבול לאחר חצות ביום י"ד. וענה לי הגר"א נבנצל, שהוא אינו אומר כן לדינא כנגד המ"ב, אלא אומר זאת כהערה בלבד. עכת"ד. וחכ"א הוסיף, שיש עוד טעם שיטבול בי"ג, דמהרה יבנה המקדש, ושמא תותר טומאה בציבור, ומה שאפשר למנוע, כגון טומאה היוצאת מגופו, נמנע. ולכן עדיף שיטבול בי"ג, שיהא מותר מחר בכניסה לעזרה. עכ"ד.


ומה שכתבנו שאין מברכים על טבילה זו, זאת עפי"ד המ"ב (בסי' תר"ו סקי"ט), שכתב שאין מברכים על טבילת עיוה"כ. וטעמו, משום שטבילה זו אינה אלא משום מנהג. עכ"ד. והיינו כל טבילה שאינה חובה אין לברך עליה. ולכן לאחר חורבן הבית אין לברך אלא על טבילת נידה, טבילת גרים או טבילת כלים. וכן המנהג פשוט. ומ"מ חייל, שוטר וכדו', החייב להיכנס להר הבית מצד פיקו"נ וכדו', לכאו' ג"כ צריך לברך על הטבילה. ור' בספר אל הר המור (ע"מ קנ"א. הלכות ברכת הטבילה).


ועוד מהלכות הטבילה ראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב בהערות נ"ו ונ"ז). ולענין חציצה לטבילת בעל קרי ראה גם בבה"ל (סס"י פ"ח), שכתב בשם האשכול שאין חציצה פוסלת לטבילת בע"ק. ורק חציצה ברוב גופו משמע דהוי חציצה.


[79]עט. מה שכתבנו בענין מנהג הספרדים, כ"כ כה"ח (סי' ר"ס סק"ז) בשם האריז"ל (לענין שבת). ואמנם בסי' תס"ח (ס"ק ק"א) כתב כה"ח בשם השל"ה ש"אחר חצות ילך למרחץ ויטבול עצמו לכבוד הרגל", ולכאו' משמע מדבריו שלענין ע"פ ושאר עיו"ט עולה לו טבילתו רק לאחר חצות. אלא ששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שאף בע"פ יכול לכתחילה לטבול לכבוד הרגל מתחילת שעה חמישית. והוסיף, שבשעה"ד מותר לטבול אף שעה קודם לכן (והיינו מתחילת שעה רביעית - מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סי' תר"ו סקנ"ב).


ומה שכתבנו בענין מנהג האשכנזים, הנה הח"א (כלל קמ"ד סעי' ז') כתב לגבי טבילת עיוה"כ שזמנה מתחילת שעה ששית ואילך. והב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו) וכה"ח (סי' תר"ו סקנ"ב). אך בהל' ע"פ לא הזכיר הח"א כלל דין טבילה, ורק בהל' יו"ט (כלל ע"ט סעי' א') הזכיר ענין טבילת עיו"ט, אך לא כתב את זמנה. ומ"מ המ"ב (בסי' תע"א סקכ"ב) וכה"ח (בסי' תס"ח ס"ק ק"א) כתבו בשם השל"ה, שלאחר חצות ילך למרחץ ויטבול לכבוד הרגל. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל כיצד ליישב את דברי המ"ב בסי' תקפ"א עם דבריו בסי' תע"א, והאם בסי' תע"א כוונתו דוקא מתחילת שעה שביעית, או שלאו דוקא, ובאמת רשאי לטבול כבר מתחילת השעה הששית. וענה לי, שאכן בע"פ יש לטבול דוקא לאחר תחילת שעה שביעית. והסברא נוטה לומר כך, כיון שמזמן זה שייך להקריב את קרבן הפסח. עכת"ד. וראה לעיל בפרקנו (הערה א'). אמנם אין משיבים אחר הארי לאחר מיתה (כמבואר בגיטין דפ"ג), אך ק"ק לי שהרי אם זה מצד הקרבת קרבן הפסח, אזי צריך לטבול כבר ביום י"ג בניסן, כדי שיהא לו הערב שמש. וכמו שאמר הגר"א נבנצל שליט"א (כנ"ל בהערה הקודמת). וע"ע בענינים אלה במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה י"ד), ובמקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב סעי' י"א).


ואת השעות כתבנו עפ"י הזמנים הנזכרים בלוחות השנה. והזמנים הינם לפי שעון חורף. ואם משנים את השעון לשעון קיץ, יש לשנות גם פה את הזמן בהתאם.


וכאשר חל יו"ט ביום אחד בשבת, כך שעיו"ט יוצא בשבת, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאפשר לטבול לפני שבת, והיינו ביום ששי, והטבילה עולה גם לשם החג. ושאלתיו, שהרי כתבו הפוס' שאין הטבילה בשעות הבוקר המוקדמות של ערב החג מועילה לצורך החג. וכ"ש ביום שלפני כן, והיינו ביום ששי. ואמר לי שבמקרה שערב החג חל בשבת אכן מועיל הדבר. ואמנם אמר לי זאת גבי חג שבועות שחל ביום א' בשבת, אך נראה דה"ה לע"פ שחל בשבת. ורק הוסיף גבי שבועות, שלפי הקבלה יטבלו גם בליל שבועות. וציין, שבמקום א' כתוב שיטבלו בליל שבועות לפני עה"ש, ובמקום אחר כתוב שיטבלו דוקא סמוך לעה"ש. ולדעתו נראים הדברים שיטבלו לפני עה"ש, ולאו דוקא סמוך. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שהטובלים בערב הרגל, במקרה שערב הרגל חל בשבת, יטבלו אז בערב שבת, ומועילה טבילה זו גם לרגל. וזאת אע"פ שהמ"ב כתב לטבול בערב הרגל דוקא לא בשעות הבוקר, וכ"ש שלא ביום שלפני כן, מ"מ בני"ד שאי אפשר, שאני. עכת"ד. ואמר זאת גבי חג שבועות, אך נראה דה"ה לפסח.


[80]פ. עפי"ד מרן (בסי' פ"ח סעי' א'), הרמ"א (סי' תר"ו סעי' ד'), המ"ב (בסי' תקפ"א סקכ"ו) וכה"ח (באותו סי' סקפ"ה) וראה בכה"ח (סי' ע"ו סקכ"ב), שכתב בשם אמל"י עוד תקנה למי שאינו יכול לטבול במקוה. וראה עוד בהערות הגר"מ אליהו זצ"ל לספר ברוך שאמר (עמ' 322) מש"כ בענין זה.


ומה שכתבנו שהדין כן אם אינו יכול לטבול, זאת עפי"ד הגמ' בברכות (דף כ"ב ע"א), המ"ב (סי' פ"ח סק"ד, בסי' תקפ"א סקכ"ו, סי' תר"ו סקכ"ב) וכה"ח (סי' תר"ו סקנ"ט). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם שייך לשפוך על גופו ט' קבין בערב הרגל. שהרי לא אמרו דין זה אלא לבעל קרי בשאר ימות השנה, והכא אין כוונתו אלא להטהר לכבוד הרגל, ולאו דוקא משום קרי. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף בערב הרגל, מי שאינו יכול לטבול במעין או במקווה, שייך שישפוך על גופו ט' קבין כדין טהרה לבע"ק. עכת"ד.


ושיעור תשעה קבין, ראה מה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז) בשם ילקו"י, שהוא בערך שנים עשר ליטר ושש מאות סמ"ק. ולפי חשבון שעשינו עולה שלשיטת החזו"א ט' קבין הוי עשרים ואחד ליטר ושש מאות סמ"ק. וראה עוד במ"ב (סי' פ"ח סק"ד), כה"ח (סק"ח, ובסי' תר"ו סק"ס). ועוד כתבנו שם, דאף מקלחת מועילה לכך, וא"צ לשם כך כח גברא. אך מ"מ צריך שיגיעו המים לכל חלקי גופו. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שדי שיגיעו המים לראשו ורובו, אך לענ"ד מהמ"ב (בסי' פ"ח סק"ד) שכתב שבעת שפיכת ט' קבין יש לו לעמוד זקוף כששתי ידיו מונחות כנגד לבו, "ולא ידחק אותן בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם, ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש", משמע שיש להקפיד שיבואו המים בכל חלקי גופו.


ועוד פרטי דינים בענין זה ראה בשד"ח (מע' ח' כלל מ"ז) מש"כ בשם בית השואבה, וכן במ"ב (סי' פ"ח סק"ד), ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (שם). ואכמ"ל.


[81]פא. דין אפיית המצות בע"פ אחר חצות נזכר בטור, שכתב כן בשם הראבי"ה עפ"י הירו'. וכ"פ מרן (בסי' תנ"ח סעי' א'). ואמנם מרן כתב שנוהגים שלא ללוש מצת מצוה בע"פ עד אחר שש שעות, שהוא זמן ק"פ (וראה לעיל בפרקנו הערה א'). אך באמת שבדורות אלה רוב ישראל אינם נוהגים להזהר בכך, ורק מעטים מקפידים לעשותה בע"פ אחר חצות [כ"כ המ"ב (בסי' תנ"ח סק"ג). ובלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שאחר חצות אופין מצות מצוה. והוסיף, שרק גדולים יתעסקו בהן. וראה מה שכתבנו בסמוך בשם מע"ר ומועדי ראי"ה].


והטעם שעדיף לעשות כן ולאפותה לאחר חצות, כיון שמצה הוקשה לפסח, שנא' "צלי אש ומצות" (שמות פרק י"ב). וכיון שהפסח אינו נשחט אלא לאחר שש שעות, שנא' "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", אף המצה נעשית אז. ומ"מ אין זה מעכב המצוה, ולכן אפי' נאפתה המצה כמה ימים או כמה חודשים לפני פסח, יוצאים בה י"ח המצוה. והטעם, כיון שלא נא' היקש זה אלא ללמד שיהא זהיר לאכול מצת המצוה קודם חצות, וכמו אכילת הפסח [מ"ב (סי' תנ"ח סק"א) בשם האחרו'. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' ק"ב סעי' י"ב). ועיי"ש (בהערה נ"ו) שהביא דעת הפוס', רוא"ח, אם הוי לעיכובא. ומ"מ הסיק שם דבדיעבד שפיר דמי. וכמו שכתבנו].


ומה שכתבנו דהוי מצוה מן המובחר, פשוט הוא שכן היה ראוי לכל אחד לעשות לכתחילה. שכן ישנם גדולים רבים שכתבו להזהר בדבר זה (ראה בטור, בב"י ובב"ח. ובלשון זו שכתבנו כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע שם. ומשם לקחנוה). וכבר הליצו כמה מהאחרו' על שאין רוב העולם נזהרים בכך [ראה מ"ב (שם סק"ג) מש"כ בשם הבגדי ישע והמאמ"ר. עיי"ש]. אלא שיש מדקדקים המקפידים ע"כ [וכן יודעני שמנהג הגר"מ אליהו זצ"ל לאפות בעצמו את מצות המצוה לליל הסדר, ודוקא בערב פסח לאחר חצות, וכמש"כ מרן. ועוד אחד מגדולי הרבנים שליט"א סיפר לי שמנהגו להשתדל וליקח למצות המצוה דוקא מצות יד שנאפו בע"פ אחר חצות. וכמבואר לקמן (בפרק ז' הערה ע"ט בסופה)].


יש נוהגים לקרות ההלל בעת אפית מצת המצוה [הגחיד"א בספרו מו"ב. כה"ח (סי' תנ"ח סק"ט). לוח א"י (דיני ע"פ). הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (עמ' ק"ב סעי' י"ב) וש"א. וראה לקמן בנספחים, במכתבו הראשון של הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו]. ואין לברך על אמירת הלל זו, אף שיש מעטים המברכים ע"כ [ראה מועדים וזמנים (ח"ז סי' קע"ט, עמ' צ"ח)].


ומה שכתבנו שכאשר חל ע"פ בשבת, אופים המצות בעש"ק לאחר חצות, כ"כ הטור ומרן (בסי' תנ"ח). וכתב הרא"ש, דעדיף לעשות כן, מלאפותן בליל פסח שאז איסור חמץ במשהו. וקודם לכן הרי החמץ בטל קודם זמן איסורו. והב"ד בחזו"ע (שם בהערה נ"ז). ואף שהב"ח הביא דעות דס"ל שלא לאפות במקרה זה בעש"ק. מ"מ אנן סמכינן אהני רבוותא שפסקו כן, וכמש"כ בשם מרן, וכן העלה להלכה הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם בהערה י"ב). ושאר דיני אפיה זו ראה בנו"כ (בסי' תנ"ח).


ומה שכתבנו שבדורות אלה רוב ישראל נמנעים מלאפות המצות בע"פ אחר חצות, ראה במע"ר (סי' קפ"ח), שכתב בפשיטות שהגר"א לא נהג לאפות המצות בע"פ אחר חצות. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהגר"א סבר שדוקא אין לאפות מצות ביום י"ד לאחר חצות, כיון שלאחר חצות חמץ אוסר במשהו, ובמציאות קשה מאד להזהר בזה, ואכן ההולכים בתר דעת הגר"א מקפידים לאפות קודם חצות יום י"ד. עכת"ד. וכן כבר כתבנו בשם המ"ב (שם סק"ג) שבדורות אלה רוב ישראל אינם נוהגים בכך. וראה עוד במועדי ראי"ה (עמ' רפ"ד, רפ"ה) שכן נהג מרן הגראי"ה קוק זצ"ל. ומשנשאל האם ראוי להשתדל בכך, וכמש"כ מרן (בסי' תנ"ח), השיב הרב זצ"ל: אצלי מכריעים נימוקי הזהירות לאפיה הרבה יותר מוקדמת (נראה שהכוונה שנימוקי הזהירות באפיה מכריעים יותר מאשר אפיה מאוחרת). כי בערב פסח, מתוך הטירדות המרובות האנשים ממהרים ביותר, ואין דעתם מיושבת במידה מספקת לדקדוקי זהירות. כ"כ גדולים החששות לאיסור "משהו", ומשום כך אני מעדיף לקחת למצות מצוה דוקא מצות שאינן אפויות בע"פ אחר חצות. עכת"ד. וטעם זה הזכירו המ"ב (שם) בשם הבגדי ישע. וראה עוד במועדים וזמנים (ח"ג סי' רס"ב).


ומה שכתבנו שיזהרו להפריש חלה, הוא פשוט, וכמבואר ביו"ד בהל' חלה. וכ"כ בלוח א"י. ובפרט שכאן בארה"ק לא שייכת התקנה ד"אוכל ואח"כ מפריש" (כמבואר בפוס'). וראה במעשה רב (סי' קפ"ט), שמנהג הגר"א היה להפריש חלה מהמצות ונותנן לאכול לכהן. עיי"ש (ובסי' ק"ד שם). והעיר לי הגר"א נבנצל שליט"א שבא"י אסור לעשות כן. עכת"ד. וכמבואר בשו"ע יו"ד (סי' שכ"ב סעי' ה', במרן וברמ"א שם), וכן באו"ח (סי' תנ"ז סעי' ב' ברמ"א), ורק בחלת חו"ל הקלו, שהיא מדבריהם. וכ"ז מיירי כשאין החלה טהורה.


ומי ששכח להפריש חלה בא"י מבעו"י ואין לו מצה אחרת, ונזכר בכך לפני צה"כ, רשאי להפריש החלה בביה"ש, דלא גזרו על שבות בביה"ש במקום מצוה. וכ"ה לגבי תרו"מ מהמצות, אם אין לו מצות אחרות שהופרש מהן [מ"ב (סי' רס"א סק"ד). הסה"ע (עמ' קמ"ו סי"א)]. והיינו בכגון שהמצות חייבות בכך (ר' רמב"ם פ"א מתרומות הכ"ב). ואם לא היה שיעור חלה מבעו"י, והצטרפו העיסות או המצות בכלי ביו"ט עצמו, יש מתירים להפריש חלה ביו"ט כשלא חל בשבת [מ"ב (סי' תנ"ז סק"י). ועיי"ש בשעה"צ].


ואם העיסה או המצות התחייבו בחלה קודם יו"ט (בארץ ישראל), ונזכר בכך ביו"ט לאחר צה"כ, יכול ללוש ביו"ט עיסה אחרת שיש בה שיעור חלה, ויאפנה, ואח"כ יצרף לסל אחד את כל המצות שלא הופרשה מהן חלה, ויפריש מהמצות שאפה ביו"ט עצמו, ויכוון שמפריש גם על המצות שהתחייבו בהפרשה קודם יו"ט [רמ"א (סי' תנ"ז ס"א) ומ"ב (סקי"ב)]. וכן יכול ביו"ט ללוש עיסה חדשה הקטנה משיעור חלה, ולאפות ממנה מצות, ולאכול דוקא אותן [רמ"א (שם סעי' ב'). וראה מ"ב (סקכ"ג) שהגר"א מפקפק ע"כ]. ומי שלש עיסה בליל פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה (שו"ע סי' תנ"ז סעי' ב'). ויש שכתבו להתיר להפריש חלה בליל הסדר, אף בארץ ישראל, אם אין לו אפשרות להשיג מצות אחרות [ראה א"א (סי' תק"ו סק"ח). שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קל"ג). שו"ת הר צבי (חאו"ח ח"ב סס"י ס"ה). כה"ח (סי' תמ"ד סק"ה וסי' תנ"ז סקט"ז), ובהסה"ע (עמ' קמ"ו, קמ"ז סי"ב, ועמ' תנ"ז הערה 23)]. ויש עוד צדדים רבים להקל, בתנאים מסוימים, להפריש חלה ביו"ט עצמו. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מה יעשה מי שאפה מצות בא"י, ונזכר ביו"ט שלא הפריש מהן חלה, ואין לו מצות אחרות. וענה לי שלדעתו אין להתיר להפריש מהן ביו"ט עצמו. ואמנם הגרצ"פ פראנק היקל בזה, והתיר להפריש במקרה כזה ביו"ט עצמו. ושאלתי, האם לדעתו כשאין לו מצות אחרות רשאי לסמוך על הפוסקים המקילים בזה ולהפריש. והרהר בזה, ואמר שאכן זו בעיה. אך מ"מ כיון שאכילת מצה בלילה זה הינה מצוה דאו', ואילו הפרשת חלה הוי מדרבנן, לכן הסיק שאפשר לסמוך עליו בזה, כיון שאין אפשרות אחרת, וזו שעה"ד גדולה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאומרים שהמהרי"ל דיסקין התיר בשעת הצורך להפריש תרו"מ בשבת ע"י קטן מופלא סמוך לאיש. אך לגר"א נבנצל שליט"א צ"ע ע"כ, כיצד נעשה שליח. והוסיף, שהגר"א אוסר הפרשה כזו. עכת"ד.


וראה עוד בשש"כ (פי"א סט"ז) שגם הוא היקל בני"ד מטעם זה. עיי"ש (בהערות נ"ה ונ"ו. וראה עו"ש בפרק מ"ו סעיף כ').


דין מי ששכח להפריש חלה בחו"ל, ונזכר בכך ביו"ט אחר צה"כ, ראה דינו ברמ"א (סי' תנ"ז ס"א ובנו"כ שם).


בדורות אלה מי שמפריש חלה ביו"ט, יניחנה עד מוצאי יו"ט ואז ישרפנה [שבת (דף כ"ה ע"א). שו"ע (סי' תק"ו ס"ד)].


רב (או אדם אחר) הנוהג להפריש חלה בערב פסח ממצותיו עבור אנשי העיר ששכחו להפריש חלה, יכוון לפטור רק את העיסות שלא יפרישו מהן חלה, כדי שאם יזכר אדם מאנשי העיר בכך שלא הפריש, ויפריש חלה, שלא תהא ברכתו ברכה לבטלה [הסה"ע (עמ' קמ"ז סט"ו) עפ"י שו"ת ארץ צבי (סי' מ"ז), מנח"י (ח"ד סי' נ"ט), ולקט העומר (סי' י')].


הנה שכיחה כיום המציאות שמתקבצים כמה אנשים לעשות מצות "חבורה", אך אינם מפרישים "חלה" לאחר הלישה ואף לא לאחר האפיה, אלא לאחר חלוקת המצות לכאו"א, מפריש כ"א חלה בביתו.


והנה מרן כ' בשו"ע (סי' תנ"ז ס"א) שאם "א"א להפריש חלה בעודה עיסה, מפני המהירות, יפרישנה אחר אפיה מיד". ועפי"ז דנו הפוסקים אי מאי דנהיגינן השתא הוי מנהג נכון. י"א שאין נכון שכ"א יפריש חלה בביתו, כי יש לחשוש שמצות מעיסה א' שהיה חיוב חלה עליה, התחלקה למס' אנשים, ואם א' יפריש חלה הרי שפוטר את כל המצות שנעשו מעיסה זו אף כשהמצות האחרות מעיסה זו נמצאות בבתי חבריו ואינן מולו (דהפרשת חלה מן המוקף אינה לעיכובא). ואז אם חבירו יפריש מהמצות שאצלו, ויברך ע"כ, הרי שזו ברכה לבטלה, וגם יש חשש שיפריש מהפטור על החייב, שאין הפרשה זו חלה [מקו"ח. שע"ת בשם שו"ת בית אפרים. שו"ת מהרש"ם ע"פ המקו"ח הנ"ל. ערוה"ש (סי' תנ"ז. וביו"ד סי' שכ"ו סעי' י' וי"א). הב"ד פסתש"ו (סי' תנ"ז סק"ב. ועי"ש בהערה 10)].


ולעומת זאת יש שכתבו להתיר בני"ד מטעמים שונים. ר' פסתש"ו (סי' תנ"ז ססק"ב, ובהערות 11-13) בשם שו"ת משאת בנימין, שו"ת תפארת אדם, שו"ת ציץ הקודש בשם מהרי"ל דיסקין זצ"ל, שו"ת מנחי"צ (ח"ו סי' קי"ז), ועוד.


ובס"ד כשחקרנו את נידון דידן, ראינו שבאחיעזר (ח"ב סי' ל"ז) כ' שלד' הר"י מליסא אם א' מהקונים של חבילות המצות הפריש כבר חלה, הרי ששאר הקונים מהמצות שמאותה העיסה כבר נפטרו מהפרשת החלה, ואינם רשאים לברך אם ירצו להפריש משלהם. ולד' הג' האחיעזר עצמו רשאים גם האחרים להפריש חלה ממצותיהם, כיוון שהם לא נפטרו ממה שאחד כבר הפריש חלה ממצותיו, ולכן צריכים הם להפריש חלה ממצותיהם, ואף יברכו על הפרשת חלה זו. עכ"ד. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל גבי ני"ד, ואמר לי הגרמ"א זצ"ל שיש להקל בזה כאחיעזר, ויפרישו שאר בעלי המצות את הפרשת החלה ממצותיהם, ואף יברכו ע"כ את ברכת הפרשת החלה. ולדעתו, אם שכחו להפריש, אינם יכולים לסמוך על מי שהפריש ממצותיו, גם אם מצותיו היו באותה העיסה עם המצות של מי ששכח להפריש. ואם נזכרו בשבת או בחו"ל ביו"ט, גם אז אינם יכולים להקל ולסמוך על אותו אדם שהפריש חלה ממצותיו. עכת"ד הגר"מ אליהו זצ"ל. וע"ע בסידור דה"ח (למהר"י ליסא), וביו"ד (סי' שכ"ו) בט"ז בש"ך ובפת"ת.


עוד בעניני הפרשת חלה ר' בפסתש"ו (סי' תנ"ז ס"ק ב',ד',ז'-י', וסי' תק"ו סק"ה. וע"ע בסי' של"ט סק"ה).


[82]פב. מה שכתבנו בענין הבדיקה מן התולעים, זאת עפ"י השו"ע יו"ד (סי' פ"ד), והנו"כ. הכנה"ג, שו"ת יהודה יעלה, בא"ח, וכ"מ מהמ"ב (סי' תע"ג ססקמ"ב) וכ"כ כה"ח (באותו סי' ס"ק צ' וצ"א), חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תרנ"ו-תרנ"ח, וח"ב עמ' קל"ז וקל"ח, ובהערה א' שם) וש"א.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין הבדיקה מן התולעים בחסה (לאוכלים אותה כמרור), ובסלרי (לאוכלים אותו ככרפס). ואמר לי, שאת עלי החסה הרגילה יש לשים במשך דקה (ועד כמה - ראה פרק ח' סעי' כ"ו - מ.ה.) במי מלח עזים, או במי חומץ. לאחר מכן לשוטפם, ולבודקם היטב בראיה כנגד השמש או אור אחר. וכן הדין בעלי הסלרי, כיון שעלים אלה מוחזקים שיש בהם תולעים. ואם החסה הינה מגידולי המתיישבים היהודים שבגוש קטיף (והיינו בפיקוח מכון התורה והארץ), הגדלה שם באופן מיוחד כדי שלא יהיו בה תולעים, אכן פקעה החזקה שיש בה תולעים. ואף שבתחילה אמר לי שבכ"ז צריך לבודקה בראיה, מ"מ כעבור זמן אמר לי שבדק זאת שוב בבדיקה יסודית והסיק שא"צ לבדוק בראיה את החסה הגדלה בפיקוח מכון התורה והארץ, אך צריך לשטוף כל עלה במים [וראה בחזו"ע (ח"א הנד"מ. עמ' תרנ"ז) שכתב שיש לבדוק יפה את החסה של גוש קטיף, וזאת על צד היותר טוב. עיי"ש]. וצא וראה כמה הועילה לעם ישראל ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. וזה רק צד א' קטן יחסית לשאר המעלות של התיישבות יהודית נפלאה זו. וכמה עם ישראל הפסיד מאותו גירוש נורא בשנת תשס"ה. שדבר זה עשה חילול שם שמים נורא בכל העולם כולו, שכל הגוים צחקו על עם ישראל שעוקר במו ידיו עשרים וששה ישובים פורחים, דבר שאף עם לא עשה לעצמו מבריאת העולם. ודבר זה גרם גם לעקירת עשרות בתי כנסיות ובתי מדרשות, להוצאת מתי ישראל מקבריהם (דבר שאנשי קבוצה מסוימת בעם ישראל כל כך נלחמים כיום נגדו. ואילו במקרה זה הם שתקו ואף תמכו בכך בשל שוחד מהמפלגות החילוניות השמאלניות). וכל כך ציני הדבר, שלפני הגירוש הנורא הזה דנו אנשי אותה קבוצה כיצד הם יאכלו מעתה חסה וכו' ללא תולעים. זה מה שהפריע להם. וזה בדיוק אותו דבר כמו אותם "צדיקים" שאכלו "כשר למהדרין" בסעודת אחשוורוש (וכמש"כ "כרצון איש ואיש"). אך לא ראו שעצם המשתה היה בו חילול שם שמים נורא על חורבן ביהמ"ק. ואכמ"ל.


ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מה יעשה אדם המתארח אצל אחרים ואינו יודע אם וכיצד בדקו את עלי החסה הרגילה והסלרי. וענה לי, שכיון שחזקתם שיש בהם תולעים, לא יאכלם, ורק יאכל את הקלח האמצעי, שבד"כ אין בו תולעים. עכת"ד.


וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שהטוב ביותר לאכול לאחר בדיקה את הקלח האמצעי, והיינו את "עמוד השדרה" הקשה שבמרכז עלי החסה, שבו יש פחות חשש לתולעים ונקל יותר לבודקו. ואת שאר חלקי העלה לזרוק. עכת"ד. ואמנם עתה נד"מ חזו"ע ח"א, וכתב שם (בעמ' תרנ"ז ותרנ"ח) שאין מועילה שטיפה בחומץ. עיי"ש שהביא דעות בכך. וראה בכה"ח (סי' תע"ג סקצ"א) שכתב שיש לבדוק עלי החסה בישוב הדעת ובמיתון פעמים שלוש. ע"כ. ובספר ספ"כ (עמ' ו'-ט') הוסיף, שכיון שהתולעים הינן שכיחות ואינן ניכרות, משום שצבען כצבע העלה, לכן צריך לבדוק היטב. והיינו שיפריד כל עלה מהקלח, יכניסו למי חומץ לזמן לא רב, ישטפנו בזרם מים כשהוא מיישר את קפלי העלה, ואח"כ יבדקנו יפה לאור השמש או לאור מנורה. ואם רואה נקודה שחורה או כהה על פני העלה יוציאנה [וראה רמ"א יו"ד (סי' פ"ד סעי' ו'). ט"ז (סק"י), וש"ך (סקי"ט) מש"כ בדעת הב"י]. ויש לבדוק את כל החסה, ולא די לבדוק את רובה. אך א"צ לבדוק ע"י זכוכית מגדלת, אא"כ ראייתו חלשה, או שהוא מסתפק לגבי נקודה מסוימת. ולאחר הבדיקה יכניס החסה למקרר, כדי שלא יתהוו שוב תולעים. עכת"ד. ויש לציין, שטעם ההכנסה למי החומץ הוא כדי להמית את התולעים ושאר החרקים. ועי"כ נחלשת אחיזתם בירק, ואז מועילה השטיפה (ולכן יש להשרותם במי סבון וכדו' כבר לפני השבת ויו"ט, כדי שהתולעים ימותו כבר לפני שויו"ט). אך בלי מי החומץ או מי המלח אין התולעים מתות, ונאחזות הן בירק כך שאין זרם המים מוריד אותן בצורה וודאית. וראה במנח"ש (ח"ב עמ' רמ"א- רמ"ג) ולקמן (פרק ה' סעי' י' ופרק ח' סעי' כ"ה).


ומה שכתבנו שאם יום י"ד בניסן חל בשבת, שלא יבדוק זאת בשבת, אלא יבדקם בעש"ק, כ"כ כה"ח (סי' תע"ג סקצ"א) ויחו"ד (ח"א סי' צ"א ס"ו). והוסיף כה"ח הטעם, משום דאין שבת מכין ליו"ט. וכתב עו"ש, שצריך אח"כ לכרוך אותם במטפחת ולהניחם במקום בענין שלא יבואו אליהם נמלים וכדו'. וסיים, שיש הנוהגים לחזור ולבודקם במוצש"ק. עיי"ש. ונראה שאם שם אותם במקרר, א"צ לכל זה. ומ"מ פשוט שאם לא הספיקו לבודקם לפני שבת, שחייבים לבודקם ביו"ט עצמו, לאחר יציאת שבת. ולא יאכלום בלא בדיקה. ויבדקו אז במתינות כראוי, ולא במהירות ובדוחק זמן. ומ"מ אם ליל הסדר חל בשבת, ולא בדק זאת לפני שבת, מותר לבדוק בדיקות אלה אף בשבת [ספ"כ (עמ' י'). עיי"ש עוד שהאריך בפרטי דינים אלה. ומ"מ לא יכניסם למים או לחומץ, אלא יבדוק בעיניו. ואם מצא שרץ יוציאנו עם עוד חתיכת עלה המחובר אליו]. וראה עוד לקמן (פרק ה' סעי' י' ופרק ח' סעי' כ"ו, ובמקורות שם).


ומה שכתבנו בענין צליית הזרוע מבעו"י, כ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקל"ב), וכה"ח (סקס"ג). עיי"ש. וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש לצלות הזרוע קודם החג. עכת"ד. וראה יחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ז ובהערה שם), מש"כ בזה, וכן לקמן (בפרק ד' הערה א' ובפ"ט הערה ה').


בס"ד יש להעיר, שאותם שאוכלים את הזרוע ביו"ט של פסח ביום, וכ"ש אותם שאוכלים זאת אף בליל הסדר (כדלקמן בפרק ט' ס"ב), מותר להם לכתחי' לצלותו בליל הסדר. ואף אם אינם אוכלים הזרוע כלל, לא זכיתי להבין כ"כ מדוע אסור לצלותה, דלכאו' זה לצורך יו"ט - שתהיה לו זרוע צלויה בקערה. שהרי ישנן ג' שיטות בראשו' לאיזה צורך מותרת הוצאה והבערה, והכא ה"ז לצורך מצווה דיו"ט. אלא שי"ל שמה שכתבו לאסור לא מדין הבערה אלא מדין בישול. וגבי בישול דנו הפוס' האם שרי ביו"ט מדין מתוך. ראה הרה"מ (פ"א מיו"ט ה"ד), ובטור (סי' תצ"ה). ואכמ"ל. ומ"מ אם הזרוע כבר מבושלת מעיו"ט ודאי יש צד יותר להקל לצלותה ביו"ט. אך אז צריך להזהר שאם נתפשה האש בזרוע, שלא יכבוה, כיוון שממילא מדובר שאינו אוכלה. ור' ע"כ לקמן מש"כ בס"ד (בפ"ד ופ"ט שם).


ועוד מדיני ע"פ:


בשנה הרביעית לשמיטה, ובשנת השמיטה עצמה, יש לעשות ביעור מעשרות. י"א לעשות הביעור בערב פסח, וי"א שיש לעשותו בערב שביעי של פסח [ראה שו"ע יו"ד (סי' של"א סעי' קמ"ד). וראה מש"כ ע"כ בכס"מ (מעשר שני פי"א ה"ז)]. וצריך לעשות כסדר הזה: א. להפריש תרו"מ. ב. לתת מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני לעני. ג. לחלל המטבע של מעשר שני (כדלקמן). ד. לומר הוידוי (דברים פרק כ"ו פס' י"ב-ט"ו).


והרי קיצור דיני ביעור מעשרות, כפי שכתב ב"דבר יום ביומו" (לוח מנהגי החסידים - בעלז), בדיני ערב שביעי ש"פ:


זמן הביעור:


לכתחילה יש לבער את המעשרות בערב פסח. אם לא ביער אז, יבערם בערב יו"ט אחרון. ע"כ. וראה לוח דינים של הרבנות הראשית (שנת תשנ"א) שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש לבער בערב יו"ט ראשון, ואפשר גם לפני כן [אמנם במחזור שלו לפסח "קול אליהו" (מהדו' תשנ"ז עמ' תקפ"ד ותקפ"ה, בהל' ביעור מעשרות) כתב שוידוי המעשרות יהיה לפני יו"ט אחרון של פסח]. וראה בספר כרם ציון (עמ' 225 סעי' ו') מש"כ בענין הקדמת הביעור, וראה עוד ביבי"א (ח"ד סי' ל"ט סק"ג), ביחו"ד (ח"א עמ' י"א, י"ב), וב"בצאת השנה" (חוזר של הרה"ר, עמ' 52).


על מה חלה חובת הביעור:


חובת הביעור בשנה הרביעית לשמיטה חלה על תרו"מ מפירות שחנטו מט"ו בשבט שבשנה הראשונה לשמיטה, עד ט"ו בשבט שבשנה הרביעית לשמיטה. וכן חלה על תרו"מ מאתרוג שחנט לאחר רה"ש של שנה ראשונה לשמיטה, ונלקט עד ט"ו בשבט של שנה ד' לשמיטה. שאר פירות ההדר, ספק אם דינם כאתרוג ואזלינן בתר לקיטה, או שדינם כשאר פירות האילן דאזלינן בתר חניטה. וכתב שם שמספק יש להחמיר ולבער התרו"מ מפירות ההדר שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה ד'. כ"כ חלה חובת הביעור על תבואה וקיטניות ששליש גידולם נגמר לאחר רה"ש של שנה א' לשמיטה, ועד רה"ש של שנה רביעית. וכן על תרו"מ מירקות שנלקטו בתקופה הנזכרת, על נטע רבעי שנתלש עד זמן הביעור, ועל חלה ממיני מאפה שנאפו עד זמן הביעור. וכל זה אמור בביעור השנה הרביעית. אך כשמבערים בשנת השמיטה עצמה, הדברים אמורים בתקופה שבין השנה הרביעית ועד השנה השביעית.


אופן הביעור:


אם יש בידו פירות טבל משנים החייבות בביעור כדלעיל, חייב לעשרם ולבער התרו"מ. תרומה גדולה ותרומת מעשר שחלה עליהן חובת ביעור שורפן, או נותנן בשקית ניילון ומניחן באשפה. וטוב שיאמר בפיו שהוא מפקירן. מעשר ראשון שחלה עליו חובת ביעור יתננו ללוי, או שיזכה ללוי כל המעשר שבידו. מעשר שני שחלה עליו חובת הביעור יחללו על מטבע השווה לפחות פרוטה, ויאבד המטבע. מעשר עני שחלה עליו חובת ביעור יתנו לעני או יזכה לעני את כל מעשר העני שבידו. נטע רבעי יחלל על מטבע השווה לפחות פרוטה ויאבד המטבע. נשארה לו חלה, ישרפנה. ואם יש לו מיני מאפה שעדיין לא הפריש מהם חלה, יפריש החלה וישרפנה. הדמאי אינו חייב בביעור. ולדעת החזו"א, אם ישנם פירות שאין להם השגחה מיוחדת, הינם ספק טבל, ולא דמאי, ולכן חייבים בביעור. ויש שכתבו, שכל שרוב הפירות מעושרים, נחשבים כדמאי.


מטבעות שחילל עליהם מעשר שני או נטע רבעי, יחללם על מטבע השווה לפחות פרוטה, ויאמר: "כל המעשר שני והנטע רבעי שיש בכל המטבעות שיחדתים לחילול מעשר שני ורבעי, מחולל הוא וחומשו על מטבע זו". ויאבד המטבע.


כיצד מאבד המטבע: יחתכנה וישליכנה, או מתיכה באור, או מטילה לים. ובשעת הדחק ישליכנה לבור עמוק. כך כתב שם בלוח דבר יום ביומו. אך נלע"ד שיש בכך בעיה של השחתת ואיבוד מטבע מדינה. ושמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שניתן לחלל המטבע של מע"ש וכדו' על כף סוכר השווה לפחות פרוטה, יאמר שהוא מחלל המטבעות על הסוכר שבכף, ישים הסוכר בתוך כוס מים חמים וימיסו בהם, ולאחר מכן ישפוך את המים לכיור של המטבח (ולא לשירותים וכדו') באופן שלא יהיה בבזיון. ושאלתיו, האין בכך בזיון אם נוטלים שם נטילת ידיים של שחרית או לאחר שנצרך לנקביו, וענה לי שאפ"ה ינהג כנ"ל. עכת"ד. אמנם לא זכתי להבין את דברי רבינו זצ"ל, דמנ"מ בין כיור של המטבח או לשירותים הרי ממילא הכל מגיע בסופו של דבר לביוב, ולכאו' ג"ז בזיון. אלא שלא זכיתי לשואלו ע"כ בחיים חיותו. זכותו תגן עועכי"א. ולענ"ד לא נראה להקל לשפוך לכיור המטבח מצד גרמא, דזה אינו גרמא, דמיד כשמגיע לצינורות שבמטבח חשיב כמגיע למקום מטונף. ומ"מ נראה בס"ד שהטוב ביותר הוא לשפוך זאת בחצר האחורית של הבית, דאז ודאי אינו בזיון אף לדעת הגרמ"א זצ"ל.


חכ"א העיר גבי דין איבוד המטבע שחיללו עליו, דיתכן דקיל טפי לחלל על מטבע של מדינה זרה. וזאת משום שאין חיוב השבת אבידה לגוי, ומעוד טעמים. אמנם יש מקום לפלפל בזה, משום שמצד אחד הכא מדובר על איבוד המטבע לכתחילה, ולא על השבת אבידה שכבר נאבדה. ולכן יש להחמיר. ומאידך בעצם המטבע הינה של אותו אדם, ויכול לעשות בה כרצונו. וצ"ע.


כתבו גדולי הפוסקים שמותר לחלל זאת על פירות, ולאחר מכן לשורפן, כדי שלא יבואו לידי תקלה ויאכלו אותם [רמב"ם (פ"ב מהל' מעשר ה"ג). מרן בשו"ע יו"ד (סי' של"א סעי' קל"ג)]. וראה עוד מש"כ בשו"ת הר צבי (חלק תרו"מ סס"י קט"ז), מש"כ בשם הגר"ש מסלאנט, ובמנח"ש (ח"ג מהדו"ק עמ' ר"ט).


בספר כרם ציון (עמ' 225) כתב בשם האדר"ת שאסור לזרוק זאת לשירותים. וראה בלוח דינים של הרה"ר (שנת תשנ"א עמ' 134) דעות אחרות בזה.


בענין צורת הוידוי: במדריך השמיטה הנ"ל כתב (בסעי' י"א) שיש לומר מתוך ס"ת. ובכרם ציון (עמ' 226) כתב דיש לומר מתוך ספר, אך סגי בדפוס. ועיי"ש (בעמ' 227). וראה עוד בלוח דינים של הרה"ר (שם).


בענין מקום הוידוי ראה בספר כרם ציון (עמ' 228) ובמדריך השמיטה הנ"ל.


י"א שלא לומר וידוי בלילה (כרם ציון עמ' 227). ויש המסתפקים אי שרי לבער בלילה [ראה מש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' נ"ה)].


ועוד כתב שם ב"דבר יום ביומו": בין אם קיים מצות הביעור בעיו"ט ראשון ש"פ, ובין אם לא ביער בעיו"ט ראשון, חייב לבער בעיו"ט אחרון. שכח לבער בערב יו"ט אחרון במשך כל היום, ונזכר בביה"ש, יקח פרי שלא הוכשר ויחלל עליו המע"ש והנטע רבעי, והמטבעות של המע"ש והנטע רבעי, ויעטוף הפרי בשקית ניילון ויניח באשפה. נזכר אחר ביה"ש של ערב יו"ט אחרון ש"פ שלא ביער המעשרות, יפקיר בפני ג' אנשים את מטבעות המע"ש והנטע רבעי, ואת מצרכי הטבל שברשותו, ולאחר החג יעשר הטבל ויבער התרו"מ והמטבעות כנ"ל (לוח דבר יום ביומו שם). וראה בספר כרם ציון (עמ' 221) מחלוקת אם הפירות נאסרו אחר זמן הביעור.


הקונה אחר הפסח פירות וירקות שחלה עליהם חובת הביעור, חייב להפריש מיד תרו"מ ולבערם תיכף באופן הנ"ל (לוח דבר יום ביומו שם). וראה בספר כרם ציון (עמ' 221) מחלו' אם הפירות נאסרו לאחר זמן הבעור.


במקומות בחו"ל שמגיעים אליהם פירות מא"י שחייבים לעשרם, יזכרו לחלל המטבעות ולבערם כנ"ל.


שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א כיצד יש לנהוג כשמבערים את המעשרות בחוה"מ פסח או בערב יו"ט אחרון של פסח, אם יש למשל קופסאות שימורים שאנו עצמנו לא הפרשנו מהן. ואע"פ שיש עליהן חותמת כשרות של כשרות טובה, מ"מ אנו נוהגים להפריש גם מקופסאות שימורים. וה"ה אם יש שם מוצרים אחרים שאולי לא הופרשו מהם. אך דא עקא, שכל המוצרים הללו נמצאים במקום שהחמץ נמכר, כך שאין לנו גישה אליהם. כיצד ניתן אז לבער את המעשרות בשנה שהיא רביעית או שביעית לשמיטה. והוספתי לגראי"א שליט"א שמה שעשיתי, אמרתי (לאחר ההפרשה) שכל המעשר ראשון שיש במוצרים הללו אני מקנה ללוי כלשהו. ואת כל המעשר עני אני מקנה לאברך עני (הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעתו ניתן להקנות זאת לאברך שאשתו לא עובדת וגם הוא לא עובד חוץ מלימודיו בכולל, שאז דינם כעניים שרשאים לקבל מעשר עני). ולאחר מכן אותו לוי ואותו עני מכרו לי את המעשר שהקנתי להם תמורת סכום כסף ששילמתי להם. ונוסף ע"כ חיללתי את המעשר השני והנטע רבעי על מטבעות מתאימים וביערתי אותם. ותחילה אמר הגרא"י אולמן שבאמת היום הכשרויות השונות לא נותנים בפועל מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני, ולטענתו רק הבד"ץ של העדה החרדית מקפיד ע"כ. והוסיף, שכשהוא הלך לקצור השנה את החיטים למצות, הוא אכן נתן את המעשרות הללו לפועל לוי ולפועל עני. אך במקרה הזה, תחילה נטה הגראי"א להחמיר בכך (והבנתי שלכן לאחר יו"ט אחרון צריך לבערם). אלא שלאחר שדנו עמו ע"כ אמר הגראי"א שאכן לא צריך לבערם. וזו היתה המסקנה. עכת"ד.


בשביעי ש"פ ראוי ללמוד בעניני דיומא מצוות וידוי מעשרות ברמב"ם ובספר החינוך (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' קמ"א). ויש הנוהגים לקרוא בתורה פרשת הוידוי. עד כאן מדברי חוברת "דבר יום ביומו" (מנהגי החסידים - בעלז), מאת הרה"ג ר' אליהו שמואל וינד שליט"א. ובלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב שזמן הביעור הוא בע"פ, ולא יאוחר מעיו"ט אחרון ש"פ. ומחללין המטבע של מע"ש על מטבע קטנה, או על פרי, ומאבדם. וראה עוד ע"כ בספר א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, (ח"ב סי' ג' ס"ד), ובספר עיר הקודש והמקדש (ח"ג פ"ט), ובלוח א"י.


ועוד כמה דברים עפ"י מש"כ בלוח "דבר יום ביומו":


1) יבדוק המצות מחשש כפולות ונפוחות [וכ"כ בהסה"ע (עמ' קנ"ג). וכן כתבנו לעיל (בפרק א')].


2) יפריש תרו"מ ממצרכי האוכל. והוסיף שם, שאם חתך החריין בסכין לפני ההפרשה, יכוון בהפרשתו גם על טעם הטבל שנבלע בסכין מחמת חריפות החריין ודוחק הסכין [וכ"כ בהסה"ע (עמ' קנ"ה). וראה יו"ד (סי' צ"ו)].


3) טוב לשים מסננת בברזי המים המשמשים לשתיה.


4) טוב לשטוף מבחוץ את הבקבוקים שעתידים להניחם על השלחן, ובמיוחד בתחתית.


5) יכין מקום מושבו באופן שיוכל להסב בנוחות, ולא באופן שיצטער בהסבה מחמת שאינו רגיל לכך כל השנה, עכת"ד. עיי"ש (בעמ' 146-147) מש"כ כמה אזהרות לפסח.


ועוד בענינים אלו:


יש מחמירים להפריש חלה מהמצות הקנויות (יקח מעט מזעיר מכל חבילת מצות, ויאמר: "הרי זו חלה". או "הרי זו חלה תרומה". וישרוף זאת או יעטפם בשתי שקיות ויזרקם לפח בצורה מכובדת).


נהגו להכין עירובי חצרות בע"פ. יקח חצי ק"ג מצה, יזכהו כדין, יברך על מצות עירוב, ויאמר "בדין עירובא" וכו' [שנתון "שנה בשנה", בהוצאת הרבנות הראשית לישראל. וראה עוד מדיני עירוב חצרות בשו"ע או"ח (סי' שס"ו) ובנו"כ]. ובענין נוסח העירוב ראה במסגרת השלחן על הקיצש"ע (כלל צ"ד), ובספר ברכת הפסח (עמ' נ"ז).


כשחל יו"ט שני של גלויות ביום ששי, יש לעשות בע"פ בחו"ל עירובי תבשילין. ובענין עירובי תבשילין, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פ"ב הערות י"ז, י"ח, כ"ד).


לכתחילה ראוי ונכון לפתוח מבעו"י את כל קופסאות השימורים, השקיות הסגורות ע"י דבק, הבקבוקים שיש להם מכסה הברגה מורכב וכדו', אם ברצונו להשתמש בהם ביו"ט. וכן הדברים אמורים לגבי פתיחת שקיות הנייר שבהן המצות, ובקבוקי היין לארבע הכוסות. ואם לא פתח את הקופסאות, השקיות או הבקבוקים מעיו"ט, ונזכר בכך רק ביו"ט עצמו, ראה דינו בשש"כ (ח"א פ"ט), שיש דיעות שונות בדבר. ומ"מ אם אי אפשר היה לפותחן מעיו"ט מחשש שמא יתקלקל האוכל בתוכן, או שהזדמנו לו אורחים ולא הספיק להכין עבורם, רשאי לפותחן אף ביו"ט עצמו [אם אינו שבת. שש"כ (מהדו"ק פ"ו סעי' ב')]. ואף לדעת המחמירים, מותר לפתוח ביו"ט את חבילת המצות אם קורע אותה בתחתיתה או בצידה, באופן שלא יהיה אפשר להשתמש בה שימוש נוסף וכן לא יקרע בעת הפתיחה אותיות או ציורים [שש"כ (מהדו"ב פ"ט ס"ג בהערה וסי"ב). עיי"ש]. ויש מי שכתב, שמי ששכח לפתוח שקיות המצה מבעו"י, יפתחן ביו"ט בידו השמאלית באופן הנ"ל [שלא תהיינה ראויות עוד לשימוש, ולא יקרע אותיות או ציורים. הסה"ע (עמ' קנ"ג) בשם שו"ת אז נדברו]. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם לכתחי' ראוי לפתוח מבעו"י את הבקבוקים ממכסה ההברגה המורכב עליהם (כך שלאחר הפתיחה נשארת טבעת מתכת על הבקבוק). אך לדעתו אם לא עשה כן מבעו"י, רשאי לפותחן באופן רגיל אף בשבת. ע"כ. ומ"מ מי שפתח קופסה, שקית, בקבוק וכדו' בדרך אסורה, והתברר לו שעשה שלא כדין, אין המאכל שבו נאסר באכילה, ומותר לאוכלו בו ביום [שש"כ (מהדו"ב פ"ט סכ"ג)]. וראה עוד ע"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כ"ז סעי' ה', ו').


טוב וראוי למדוד מבעו"י את הכזיתים לאכילת המרור לכל המסובים. וכן את המצות, כדי לידע כמה כזיתים יש בכל מצה, וכיצד לחלקן בליל הסדר [הסה"ע (עמ' קנ"ג) בשם הגדת חיים לראש שכתב בשם אורחות יושר].


ישנן הלכות מיוחדות לגבי מי שמגעיל כלים לפסח, כשמגעילן בע"פ אחר זמן ביעור חמץ. וכמבואר בשו"ע (סי' תנ"ב) ובשאר ספרי הפוס'.


[83]פג. כ"כ בחזו"ע (עמ' ק"כ בהערה). ופשוט. ומ"מ אין זו חובה, אלא עצה טובה קמ"ל. וראה גם לקמן (בפרק ו' סוף הערה ג'), שכתבנו שי"א שגם התינוקות היונקים יישנו בע"פ, ע"מ שישארו ערים בסדר. וראה בספר הסדר הערוך (עמ' קנ"ח וקנ"ט), שי"א שגם הגדולים ינהגו כן. עיי"ש.


כאשר חל ע"פ בשבת, והולך לישון בשבת, לא יאמר בשבת שהוא הולך לישון עכשו כדי שיהיה לו כח במוצאי שבת [מ"א. מ"ב (סי' ר"צ סק"ד). ואע"ג שמקור ד"ז הינו מס' חסידים, אפ"ה כיוון שהביאו דבריו גדולי הפוס', הרי שנפסק ד"ז להלכה. ועיי"ש בשע"ת (סק"ב), דלא יאמר כן אף שכוונתו לכתוב במוצש"ק דברי תורה. והב"ד בשש"כ (פרק כ"ח הערה קס"ח), והוסיף דה"ה אם כוונתו ללמוד במוצש"ק. ע"כ. וא"כ ה"ה נמי בני"ד]. ומ"מ מותר לישון בשבת אף אם כל כוונתו הינה כדי להיות עירני במוצש"ק [שש"כ (שם סעי' ע"ב)]. וראה בקונטרס ע"פ שחב"ש, לגר"מ אליהו זצ"ל (סעי' ל"ג).


[84]פד. מה שכתבנו בענין הגילוח, זאת עפי"ד הרמ"א (סי' תע"א סעי' ג'). ואמנם לא חילק בדבריו בין הנוהגים להתגלח לבין שאינם נוהגים, אך פשוט הוא כמו שכתבנו. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם לדינא מותר להתגלח בערב פסח לאחר חצות לכבוד החג [וראה לעיל בפרקנו (בהערה כ"ט), שלדעתו א"י אתרא דנהגו שלא לעשות מלאכה כבר לפני חצות]. והורה לי שמותר הדבר בכל מקום בא"י, ואף שכתבו הפוס' שמותר הדבר רק שלא ע"י ספרים, מ"מ נהגו להתגלח גם ע"י ספרים, והיינו מותר מצד המנהג. והראני את דברי הרש"ל שהביא כה"ח (בסי' תס"ח סקי"ג), שהמנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אך לא ע"י ישראל. ושהפר"ח כתב שאין להתיר אפ"ה אלא בדוחק גדול. ע"כ. ומ"מ לדינא פסק הגר"מ אליהו זצ"ל שנהגו להקל. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהמתגלחים בע"פ יתגלחו דוקא לפני חצות. עכת"ד.


ובענין תספורת ראה מה שכתבנו לעיל בפרקנו (סעיף י"ז).


ומה שכתבנו בענין הבגדים, כבר כתב הרמב"ם (בפ"ל מהל' שבת ה"ג), שמכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת (עיי"ש מש"כ בדין מי שאין לו בגדים אחרים). והוסיף שם (בפ"ו מהל' יו"ט הט"ז) שכשם שמצוה לכבד את השבת כך מצוה לכבד את כל הימים הטובים. וכ"כ מרן בסי' רס"ב סעי' ב', שישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת. ע"כ. ועוד כתב (בסי' תקכ"ט ס"א), שצריך לכבד את יו"ט כמו בשבת [וראה עוד בה"ל (סי' רס"ב ד"ה "בגדים", וברס"י תקכ"ט ד"ה "לכבדו"), שחזר מרן הח"ח והדגיש להזהר שלא יהא דיבורו ביו"ט כדיבורו בחול. עיי"ש]. וכעין זאת כתב גם הרמ"א (בסי' תע"א סעי' ג'), שכתב שמצוה ללבוש בעיו"ט בגדים נאים כמו בשבת. אלא שמרן (בסי' תקכ"ט סעי' א') כתב, שבגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת. והטעם, משום דחייב בשמחה [ראה מש"כ המ"ב (באותו סימן סקי"ב)]. ובס' עבודת הגפן פירש דברי הרמ"א (בסי' תע"א), שמש"כ "כמו בשבת", היינו שילבשם מבעו"י, כבשבת. אך הבגדים עצמם יהיו יותר טובים, וכמש"כ מרן [שם, והב"ד הגחיד"א במחב"ר, וכה"ח (סי' תע"א סקמ"ב). עיי"ש].


ומה שכתבנו שצריך לעשות כן, ולא רק שיש מצוה בדבר, ואם לא ירצה לא יעשה כן [ראה מ"ב (סי' ר"ס סק"א)], זאת כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תקכ"ט סעי' א') שכתב בלשון "צריך" (וכנ"ל), ומשמע שאין זו מצוה בעלמא.


כתב הרמ"א (סי' רס"ב סעי' ג'): וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב, שילביש עצמו מיד. עכ"ל [וראה מ"ב שם (סקי"ב) שכתב דהוא דוקא למתרחץ בביתו. אך ההולך לבית המרחץ נכון להקדים עצמו]. וממה שהישוו הפוס' כבוד יו"ט לכבוד שבת, נראה שיש לנהוג כן אף בעיו"ט.


טוב שלא ילבש אדם בשבת וביו"ט שום בגד שלבש בימי החול [מ"ב (סי' רס"ב סק"ה)]. אך ברור שאין זה איסור וממילא מי שיש לו רק ציצית אחת הראויה ללבישה, ברור שבשל כך לא ימנע מללובשה במשך השבת.


צריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין דבר מסוים לצורך יו"ט, אע"פ שיכול לעשות כן ע"י אחרים [מ"ב (סי' תקכ"ט סק"ג)].


בענין כיבוס הבגדים בע"פ ר' לעיל בפרקנו (בסעיפים ג', ו', י"ג וי"ד). וע"ע בשו"ע (סי' תקפ"א ס"ד, גבי ערה"ש).


ובענין תספורת בע"פ ר' לעיל בפרקנו (בהערות נ"ב, ס' וס"ב).


ובענין גזיזת ציפורניים בע"פ, ר' לעיל בפרקנו (סעי' י"ז).


ראה עוד בענינים אלה בשו"ע (סי' רס"ב), מ"ב (שם ס"ק ה', ו', ח', ט'). וה"ה בני"ד עפ"י המ"ב (בסי' תקכ"ט סק"ג).


[85]פה. ענין הדלקת הנר לכבוד יו"ט כתבו הראבי"ה (ח"א סי' קצ"ט) בשם הירושלמי (ברכות פרק הרואה). ואמנם הרמב"ם לא הזכיר דין הדלקת נרות דיו"ט, וכתבו הפוס', דנראה דס"ל לרמב"ם שתל"ד פליג אירושלמי [ראה שו"ת יחו"ד (ח"א סי' כ"ז). וילקו"י (עמ' 447 הערה א')].


והא דרשאיות הנשים להדליק אף לאחר כניסת החג, משום דהבערה הותרה ביו"ט, וכמבואר לקמן (בהערה צ"ה). ומ"מ אף המדליקות מבעו"י, תזהרנה להדליק רק לאחר פלג המנחה, שהיא שעה ורבע זמנית לפני הלילה [ראה שו"ע (סי' רס"ג סעי' ד'), ומ"ב (ס"ק ט"ו-י"ט)]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שעדיף להדליק נר יו"ט לפני כניסת החג. עכ"ד. וכ"כ בלוח א"י בשם הגאון האדר"ת זצ"ל. וכ"כ בשש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ב'). ואף במשנת יעב"ץ (סי' ל"ד) כתב כן, וטעמו משום כבוד יו"ט. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שעדיף להדליק הנרות לפני כניסת יו"ט, הן כדי לקבל את יו"ט בנרות דולקים, והיינו מצד כבוד יו"ט. והן כדי שלא לעשות מלאכה ביו"ט אם אפשר לעשותה בערב יו"ט. וכל זה אמור אם הנרות ארוכים מספיק כך שידלקו עד הסדר. אך אם אינם ארוכים דיים באופן שידלקו עד הסדר, עדיף להדליקם ביו"ט עצמו, ואז ידליקם מאש שכבר דולקת. ודברים אלה אמורים כשליל הסדר חל בחול. עכת"ד. ואילו בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי בסופו (במנהגי האשכנזים ה"חסידים") כתב שהמנהג להדליק נרות דיו"ט לפני הקידוש לאחר כניסת החג. וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' כ"ח), ובספרנו מקראי קודש הלכות רה"ש (פרק ב' סי"ד, ופ"ד הערה א'), מה שכתבנו בס"ד ע"כ.


ובענין מספר הנרות שנוהגים להדליק, ראה בכה"ח (סי' תקי"ד ס"ק ק"ט), ובספר ברוך שאמר, בדיני הדלקת הנר.


[86]פו. מה שכתבנו בענין זמן ההדלקה, פשוט הוא, מפני חילול שבת. ורק ביו"ט הותרה הדלקה מנר לנר [ראה שו"ע (סי' תקי"א סעי' א'), מ"ב (סי' תק"ב סק"ד), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב סעי' ט"ו)].


ומה שכתבנו שכאשר חל ע"פ בשבת אסורה האשה להדליק את הנרות אא"כ ברכה ברכת "ברוך המבדיל", או שאמרה "ותודיענו" בתפילת ערבית (וכן אם שמעה בקידוש ברכת "המבדיל"), זאת עפ"י המט"א (סי' תקצ"ט סעי' י'), וכ"כ המ"ב (סי' רצ"ט סקל"ו, עיי"ש בשעה"צ סקמ"ז), וכ"כ השש"כ (ח"ב פמ"ד הערה ז' ופנ"ח סעי' ז'), וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ו). עיי"ש. וראה כל זה גם במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב סעי' ל' ובהערה פ"ו).


[87]פז. הא דבעי לברך על הדלקת נר דיו"ט, אמנם זו מחלוקת ראשונים. שהאורחות חיים (הל' הדלקת נר של יו"ט סעי' א') כתב שיש לברך על הדלקת נר של שבת, וכן הדין ביו"ט. אלא שהוסיף שי"א שאין לברך על נר של יו"ט, שאין בו שלום ביתו, שהרי כל זמן שרוצה רשאי להדליק. וכ"כ בעלי התוס' בספר מושב זקנים, שאף שנהגו האשכנזים לברך על נר דיו"ט, מ"מ אין מסתבר כן לרבותינו הצרפתים בעלי התוס'. אולם הראבי"ה (ח"א סי' קצ"ט) כתב, שמבואר בירו' שצריך לברך על הדלקת נר של יו"ט. וכ"פ האו"ז, הגמי"י, המרדכי ועוד ראשונים. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' רס"ג סעי' ה', וסי' תקי"ד סעי' י"א), וכ"פ המ"ב (בסי' תקי"ד סקמ"ח), וכן המנהג פשוט הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.


אלא שהרמב"ם, כפי שכתבנו לעיל, לא הזכיר כלל בספרו היד החזקה דין הדלקת נר של יו"ט, ולכן נחלקו יהודי תימן במנהג הדלקה זו. יש מהם המדליקים נר של יו"ט בברכה, וכדברי מרן (כן נוהגים ה"שאמים", שמנהגם ללכת בתר פסקי מרן). ויש מהם המדליקים נרות ביו"ט, אך לא מברכים על הדלקה זו (וטעמם, שאף שהרמב"ם לא הזכיר הדלקה זו, מ"מ היה מנהג קדום בתימן להדליק נר ביו"ט. אך כיון שזה רק משום מנהג ולא מדינא, אין מברכים ע"כ). ויש מהם שאינם נוהגים כלל להדליק [כך נוהגים ה"באלדים". מנהגים אלה הזכיר בספר עריכת השלחן (קורח. ח"ב, עמ' קע"ח סעי' מ"ז ומ"ח). עיי"ש במקורות. וכן דרשתי וחקרתי, ונוכחתי שעד היום קיימים שלושת המנהגים הנ"ל אצל יוצאי תימן. וראה עוד בסידור "עץ חיים" ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' ע"ר), מש"כ המוהרי"ץ בענין זה]. וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו יחו"ד (ח"א סי' כ"ז), שאף יהודי תימן שעלו לארץ ישראל, ראוי שינהגו כדעת מרן השו"ע וידליקו נר של יו"ט בברכה. עיי"ש. וכ"כ בנו בילקו"י (מועדים. עמ' 448 סעי' ב').


ומה שכתבנו שיש להדליק נרות יו"ט לאחר הברכה. אמנם בשבת יש המברכות קודם ההדלקה, ויש המברכות לאחר ההדלקה [ראה רמ"א (סי' רס"ג סעי' ה'), ומ"ב (ס"ק כ"ו וכ"ז), וכה"ח (סקמ"ג), ומש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ט"ז). ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאף הנשים הספרדיות תדלקנה בשבת את הנר לפני הברכה, וכדעה השניה שכתב הרמ"א שם. עכ"ד. וכן המנהג היום פשוט, הן אצל האשכנזים (וכמש"כ בשש"כ ח"ב פמ"ג סעי' ל'. עיי"ש בהערה קנ"ד). והן אצל רוב הספרדים. ומ"מ שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל דברים קשים בענין זה, וכמש"כ ביבי"א (שם), ואכמ"ל], מ"מ ביו"ט יש להדליק לאחר הברכה, וכמש"כ בהדיא המ"ב (בסי' רס"ג סקכ"ז). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (עיי"ש), כה"ח (סי' רס"ג סקמ"ג, ובסי' תקי"ד ס"ק ק"י), חזו"ע (ח"א סי' צ"א סעי' ט"ו), שש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ז'), וילקו"י (עמ' 447 סעי' א'). שהרי הכא לא שייך הטעם שאסורה להדליק לאחר הברכה, שהרי מותרת היא להדליק הנרות מאש שהודלקה מבעו"י קודם שברכה על ההדלקה. ומ"מ הוסיף בשש"כ (שם), שהנוהגות אף ביו"ט לברך לאחר ההדלקה, יש להן על מי לסמוך, כיון שהמ"ב (שם בסי' רס"ג) הב"ד המ"א שאף ביו"ט תדלקנה קודם הברכה. אך ממסקנתו שם במ"ב נראה דלא ס"ל הכי. עיי"ש. ומ"מ הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מהאשכנזים הנוהגים לברך אחר הדלקת הנרות גם כשיו"ט חל באמצע השבוע. אך אין כל האשכנזים נוהגים כך. ואכן זו מחלו' באחרונים אם להקדים הברכה להדלקה ביו"ט. ומ"מ בשבת מנהג כל האשכנזים להדליק לפני הברכה. עכת"ד. אך כיון שמהמ"ב (בסי' רס"ג) נראה שהעיקר כי"א שיש להקדים הברכה להדלקה, וכ"נ מהשש"כ (שם), לכן כתבנו זאת כדעה העיקרית. ואף הגר"א נבנצל שליט"א לא אמר בהדיא שאין זה כך, אלא רק הזכיר את מנהג הסוברים אחרת.


ולכאו' היה נראה שהמדליקות לפני כניסת החג ידליקו אש אחרת לפני הברכה, שכן משמע מדברי השש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ח'), שאשה המדליקה נרות יו"ט לפני השקיעה, מקבלת באותה שעה את החג בהדלקה זו, וכמ"ש גבי נרות שב"ק. וממש"כ הפוס' שבשבת מקבלת היא את השבת בעת הברכה (ושלכן יש המקדימות להדליק קודם הברכה, וכנ"ל), נראה דה"ה לכאן, שצריכה להדליק אש כלשהי לפני הברכה, וממנה להדליק את הנרות. אלא ששאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל על כך, והורה לי שאין האשה צריכה להדליק אש קודם הברכה על הדלקת הנרות בעיו"ט אם מדליקה היא אותם לפני כניסת החג, ורשאית היא להדליק את הגפרור לאחר גמר הברכה (אף שדעתו שבע"ש תדלקנה הנשים את הנרות קודם הברכה, וכנ"ל - מ.ה.). עכת"ד. וראה בשש"כ (פמ"ג סעי' ל' ופמ"ד סעי' ז') שכתב, שבכל אופן צריך מדליק הנרות להדליק את הגפרור קודם הברכה, כדי שלא להפסיק בין הברכה להדלקת הנרות. אלא שיהא עובר לעשייתן. עיי"ש. ומדברי הגר"מ אליהו זצ"ל נראה שאין לחשוש לכך, ואין זה הפסק אלא חלק מהמצוה. ועוי"ל, שבעת הברכה יהא טרוד שלא יכבה הגפרור ושלא יכווה ממנו, ואין דעתו מיושבת בעת הברכה. וראה שו"ע (סי' קפ"ג סעי' י"ב) ומ"ב (סקל"ג), ושו"ע (סי' קצ"א) ומ"ב (ס"ק ה' וו'). וכתב המ"ב (שם סק"ה), שאצ"ל שאין לעסוק בדבר שצריך לשים לבו אליו. עכ"ד. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, והורה לי לדינא, שהמדליקה נרות ביו"ט לפני כניסת החג א"צ כלל להדליק הגפרור לפני הברכה. והוסיף, שאין הדלקת הגפרור נחשבת הפסק בין הברכה להדלקה אלא אפ"ה הוי עובר לעשייתן. עכת"ד.


מי שהדליק נרות יו"ט ושכח לברך עליהם בשעת ההדלקה, מותר לו לברך כ"ז שהנרות דולקים (שש"כ פמ"ד סעי' ו'. ועיי"ש בהערה כ"ד).


עוד בדברים הכתובים בהערה זו, הרחבת הדברים ועוד נושאי משנה השייכים לנושא דידן, ראה במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה כ"א).


[88]פח. מרן (סי' רס"ג סעי' ה', ובסי' תקי"ד סעי' י"א), וש"א. וכ"כ במחזורי הספרדים והאשכנזים, וכן המנהג פשוט.


[89]פט. את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב (בסי' רס"ג סקכ"ד, ובסי' תקי"ד סקמ"ח). וכ"כ ש"א. וכן הוא במחזורי האשכנזים. וראה עוד ברמ"א (סי' תר"י סעי' א').


ואת מנהג הספרדים כתבנו עפ"י הנמצא במחזורי הספרדים, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים יש לומר "של שבת ויום טוב" [וכן כתבנו בספרנו מקו"ד הל' רה"ש (פ"ב סעיף י"ז)]. ואף שהרב כה"ח (בסי' רס"ג סקל"ט) כתב כדברי הרמ"א (בסי' תר"י), וכן כתב במקום אחר (סי' תקי"ד ס"ק ק"י) בשם הח"א, מ"מ אין מנהג הספרדים כך. וראה עוד בכה"ח (בסי' תר"י סק"י).


עוד בענינים אלה ראה במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה כ"ג).


[90]צ. ראה במ"ב (סי' רס"ג סקכ"ג), לוח א"י דיני רה"ש, כה"ח (סי' רס"ג סק"מ, ובסי' תקי"ד ס"ק קי"ב), יחו"ד (ח"ג סי' ל"ד), יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד סק"י), חזו"ע (ח"ב עמ' קל"ב). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שמנהג הנשים האשכנזיות לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יו"ט. והוסיף, שאף הספרדיות מברכות ע"כ, מלבד אותן נשים שבנות עדתן לא נהגו לברך בחו"ל, שהן לא תברכנה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו עדיף המנהג שלא לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות. אך מ"מ אין למנוע אשה המברכת זאת אז, ואם אשה ברכה "שהחיינו" בעת ההדלקה, והיא עושה קידוש בעצמה, לא תברך שוב ברכה זו בעת הקידוש. עכת"ד.


עוד בענינים הכתובים בהערה זו, הרחבת הדברים ועוד נושאי משנה השייכים לנושא דידן, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פ"ב סעיף י"ח, ובהערה כ"ד).


אשה שברכה ברכת "שהחיינו" על הדלקת נר של יו"ט, אם רשאית היא לענות "אמן" כששומעת שוב ברכה זו בעת הקידוש בליל הסדר, ראה בפסתש"ו (סי' תקי"ד הערה 107), במקו"ד הל' רה"ש (פ"ב סוף הערה כ"ד), וכן לקמן (פרק ד' סעיף ט').


וכאשר האיש מדליק את נרות יו"ט (ראה מ"ב סי' רס"ב סקי"א) הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלא יברך ברכת "שהחיינו". ושאלתיו, מדוע, הרי הטעם שהאשה מברכת ע"כ הינו משום שהברכה היא על ההדלקה, ולא על הזמן החדש שהגיע (לדעת פוס' מסוימים). ולכאו' ד"ז שייך גם באיש. וענה לי, דאפ"ה איש לא יברך ברכה זו, כיון שלא אמרו במקרה זה לברך ברכת "שהחיינו" בהדלקה אלא רק באשה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאף כאשר האיש מדליק את נרות יו"ט, רשאי הוא לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, ואין בכך נ"מ בין איש לאשה. אך במקרה זה אינו רשאי לשוב ולברך ברכה זו גם בקידוש. ומ"מ עדיף לברך ברכה זו בעת הקידוש, ולא בעת ההדלקה. עכת"ד. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקי"ד הערה 106).


[91]צא. הא דאין מדליקין אש ביו"ט, כך כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תק"ב סעי' א'). והטעם ראה במ"ב (שם סק"א). ואי הוי דאו' או דרבנן ראה שם בבה"ל (סוד"ה "אין"). וכן אסור ביו"ט להדליק גפרורים [כ"כ המ"ב (בסי' תק"ב סק"ד) בשם תשו' כת"ס, שאסור להדליק הצינדהאלץ (והיינו גפרורים), מפני שהוא ממציא דבר חדש. ורק אם יש גחלת בוערת או גחלים עוממות רשאי להדליק מהם. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' כ"ז), וכן שמעתי ממנו. ושלא כדעת הפוס' המתירים לגמרי להדליק גפרורים ביו"ט, כמבואר שם ביבי"א. וע"ע בשש"כ (פי"ג סעי' ב' וג'), ובמכתב הגר"ש משאש זצ"ל המובא בספרנו מקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח ד' תשובה י"א), בהל' פורים (בנספח י"ד), ובקונט' קדושת השבת (חלק א' בעיקר בהערה כ"ה)].


ומה שכתבנו שמ"מ מותר להדליק הנרות מאש שהודלקה מבעו"י, זאת עפי"ד מרן (בסי' תקי"א סעי' י"א), והמ"ב (בסי' תק"ב סק"ד).


[92]צב. עיקר דין איסור כיבוי אש ביו"ט כתבו מרן בשו"ע (סי' תק"ז סעי' ד', דהתיר רק לצורך או"נ וכ"כ בסי' תקי"ד). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה כ"ה), ובמקראי קודש הל' רה"ש (פי"ב הערה כ"ו) ובנספחים (נספח ד' תשובה י"א-2).


ומה שכתבנו גבי כיבוי הגפרור בני"ד, כ"כ שש"כ (ח"ב פמ"ד סעי' ט'). ושם בח"א (פי"ג הערה ל"ח) כתב, שגם כאשר מניחו, יזהר להניחו באופן שלא יכבה מיד. וראה במקראי קודש הל' רה"ש (נספח ו') ששאלנו את הגר"ח קנייבסקי שליט"א כיצד יש לנהוג בקידוש של יו"ט שחל במוצאי שבת לענין הנרות. וכתב לנו וז"ל: יש נוהגין להדליק ב' גפרורים ביחד ולא להפרידם אח"כ, רק ליתנם על הארץ. עכ"ל. ונראה בס"ד שיכול להניחם גם על צלחת חרסינה וכדומה.


[93]צג. כ"כ המ"ב (סי' תקי"ד סקי"ח), וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (בהל' רה"ש). וכתבו הטעם, גזירה שמא ימרח, דהיינו שישפשפנו להחליקו והוי תולדה דממחק. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיש לאסור זאת. ועוד אמר, שלנוהגים להדליק בנרות שמן ובפתילות אין בעיה זו קיימת, דמותר ביו"ט למלא הצלוחית שמן ולשים בה הפתילה הצפה (כשהפתילה הוכנסה למצוף, מבעוד יום- מ.ה.). עכת"ד. ולגבי הכנסת הפתיל למצוף ביו"ט, ר' בהערה הבאה. וע"ע לגבי חימום הנרות בחיי"א (כלל צ"ב בנשמ"א סי' א'). ובשש"כ (פי"ג הערה קל"ד). ולגבי להקל למי שמדליק בנרות שמן, ר' בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה).


בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה) כתב שיש להכין הנרות מבעו"י מצד שאסור לחרך הפתילה ביו"ט. וכדלקמן בהערה צ"ו.


[94]צד. כך כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (הל' רה"ש). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שמותר לתקוע את הנר בתנאי שאינו ממחקו בזה. ובפרט יש לחשוש לכך כשהפמוט הינו צר. עכת"ד. ואח"כ ראיתי שכן נטה לאסור בשש"כ (פי"ג סעי' מ"ב), שכתב שיש מקום לאסור לתחוב הנר בכח לתוך הפמוט, כדי שישתחק חלק מהשעוה כשהנר עבה מידי. עיי"ש בהערות שהגרשז"א זצ"ל ס"ל שכיון שזה דרך שימושו ולא ע"י הכנה מוקדמת אין זה בכלל מחתך, וכיון שעושה כן כלאח"י אפשר דיש להקל. עכת"ד. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקי"ד סק"ד).


ובענין הכנסת הפתיל לתוך המצוף ביו"ט, כתב בספר הל' המועדים (פי"ג סי"ח) שאסור להכניס הפתילה לפקק של הפתיל צף ביו"ט, שיש בזה משום איסור תיקון כלי, משום שמבטלה שם ויש בו משום בונה, ודינו כמכשירי או"נ. ואם שכח להכינו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקי"ד סקט"ז), וכ' שיש מתירים כיון שהפתיל צף עשוי לשימוש חד פעמי. ומ"מ אף לדעתו לכתחי' נכון להכינו בעיו"ט. ועיי"ש בפסתש"ו שהאריך להוכיח ההיתר משום שאין בנין בכלי העשוי לשימוש חד פעמי. והוסיף שכיון שאיסור עשיית מנא בזה נעשה כן ע"י חיבור הפתילה לפקק, ולא דמי לעשיית הפתילות עצמן ביו"ט, לכן הוי רק כדין חיבור לשעה ושרי. עכ"ד. אמנם אני כשלעצמי קשה לי ע"כ, מדוע חשיב רק כעשיית דבר חד פעמי, הרי ניתן להשתמש באותה פתילה כמה וכמה פעמים, אע"פ שזה קצת קשה. וכ"כ בהדיא בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה), שהמדליק בשמן משתמש ביוט"ב בפתילה של יוט"א. ומ"מ הוסיף שם בפסתש"ו שכ"כ להקל בני"ד בקובץ "מבית לוי" (פסקי הגר"ש ווזנר זצ"ל), מבלי לומר טעם להיתר. ועוד הוסיף שם מש"כ הגרשז"א בהערותיו לשש"כ (פל"ג הערה מ"ג), שעולה מדבריו דשרי לחבר הפתיל לפקק ביו"ט שחל בע"ש, משום שאחד בלי השני לאו כלום (ועיי"ש בפסתש"ו מה שהעיר ע"ד הגרשז"א. ולכאו' הצדק עמו. ואכמ"ל).


נמצאנו למדים שישנם כמה גדולים המתירים הדבר, והיינו מצד בונה. אך באמת ק"ק לי הדבר, מדוע אין לאסור זאת משום ממחק. שהרי הפתיל עצמו מכוסה הוא בשעוה, ועבה היא יותר מהחור שבפקק (דאל"כ הריהו יפול), ולכאו' הוי פס"ר דממרח ואסור משום ממחק. ואפי' שאינו מתכוון, הרי מודה ר"ש בפס"ר. ואי גבי חימום הנרות בתחתיתם אסרו שמא ימרח, א"כ בני"ד דהוי ממש ממרח כ"ש שיש לאסור. ואכן זכור לי בהדיא שהגר"מ אליהו זצ"ל היה מורה להכין את הפתילות לפני החג, והיינו להכניס את הפתילה למצוף. כך בס"ד זכור לי בהדיא. וכנראה שטעמו היה משום ממחק, כנ"ל. וצ"ע.


[95]צה. כ"כ בלוח א"י שם. וראה רמ"א (סי' תקי"ד סעי' ד') מש"כ בשם הב"י, ובמ"ב (סקכ"ט), ובשש"כ (פי"ג סמ"ג, ח"ב פמ"ד סעי' י').


שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין נר שהפתילה שלו עשויה מצמר גפן, ומוכנסת לתוך צינור מתכת הנתמך באופן כלשהו בתוך גביע הזכוכית. כאשר ביו"ט שני של רה"ש רוצה אדם להוציא את הפתילה שהודלקה ביו"ט ראשון ולשים במקומה פתילה חדשה. הבעיה שהפתילה של יוט"א ספוגה בשמן, וע"י הוצאתה מהצינורית שאליה היא מוכנסת הריהו סוחט את השמן שבה. האם מותר לעשות הדבר ביו"ט לצורך הנרות של יוט"ב. וענה לי שמותר הדבר אם הוא יכוון שהוא עושה זאת כדי לסוך את ידיו בשמן שיצא מהפתילה. וגם בגלל שיו"ט קיל טפי משבת. ואע"ג שאמרתי לו שלכאו' זה פס"ר של סוחט, אמר לי שכיון שיו"ט קיל טפי ה"ז מותר. עכת"ד.


ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין ניקוי הפמוטים משאריות הנרות הקודמים, המותר לעשות כן ביו"ט אם שופך לתוך הפמוט מים חמים כדי להמיס את שאריות הפרפין שנשארו שם כדי שיהיה מקום לשים שם נרות חדשים, או שאסור הדבר מצד מבשל, שהופך את הפרפין ממוצק לנוזל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ט משבת) גבי מי שמרפה גוף קשה ע"י חימום, דחשיב מבשל. וא"כ אסור לעשות כן אלא לצורך אוכל נפש. והסכים הגרמ"א שאכן בגלל דברי הרמב"ם הנ"ל יש בזה בעיה של בישול, וחכך בדעתו מאיזה טעם יש להקל בכך. ושאלתיו האם אפשר להקל בני"ד בגלל שתאורה (היינו הדלקת הנר) חשיבא מעין אוכל נפש. שמצינו שהגרש"ז אוירבך זצ"ל כתב במנח"ש (ח"א סס"י י"ב עמ' ק"י) שתאורה חשיבא אוכל נפש. וענה הגר"מ אליהו שאכן הבעיה פה הינה מצד בישול, אך למעשה אמר שברור שמותר הדבר. והסכים שאפשר להקל מהטעם שאמרנו שזה מעין אוכל נפש. עכת"ד.


ושאלתי גם את הגר"א נבנצל שליט"א בענינים אלה. האם מותר ביו"ט (בשאלה היה מדובר על יו"ט דרה"ש), להכין את הפמוט להדלקת נרות, כך שאם יש בו שאריות של נרות פראפין שנמסו ונדבקו בתחתית הפמוט, ורוצה הוא לשים שם נרות חדשים לצורך יו"ט שני (באופן המותר, ללא המסתם בתחתיתם), שישפוך מים חמים על מנת להמיס את הפרפין. ואמר הגרא"נ שליט"א שראשית יש להזהר לא לעשות כן ביו"ט ראשון של רה"ש לצורך יו"ט שני. שהרי אין יוט"א מכין ליוט"ב. אך בכ"ז אם הוא עושה כן ביו"ט לצורך אותו יו"ט "יכול להיות שזה מותר". ושאלתי האין בכך בעיה של מוליד, שהריהו ממיס את הפרפין. ואמר שאין בכך בעיה של מוליד אלא של מבשל (נראה שכוונתו לרמב"ם פ"ט משבת, והמ"ב בהקדמתו לסי' שי"ח, גבי המרפה גוף קשה - מ.ה.). ומ"מ כיון שזה לצורך הדלקת הנרות, לכן למעשה זה מותר. ומ"מ הוסיף שלכתחי' עדיף להכין שתי מערכות פמוטים כשיו"ט הינו יומיים כדי שלא יצטרך לעשות כן ביו"ט. עכת"ד.


ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, אם צריך אדם ביו"ט להוציא את הפתילה העשויה מצמר גפן מתוך צנור מתכת כשהוא נמצא בתוך גביע מזכוכית. כיון שפתילה זו ספוגה בשמן, ואם יוציאנה מתוך צינור המתכת כדי להחליפה יוצא שיסחוט הוא את השמן שבתוכה. האם מותר לעשות כן ביו"ט. ואמר לי הגרא"נ שליט"א שמותר לעשות כן ביו"ט כיון שזה פס"ר דלא איכפת ליה. ושאלתיו, דמ"מ אסור הדבר מדרבנן. ואמר לי שכיון שזה לצורך מצוה לכן זה מותר לכתחי'. ושאלתיו, שיש מי שאמר שיתכוון כשמוציא הפתילה שמשתמש הוא בשמן כדי לסוך את ידיו בשמן שיצא מהפתילה. ואמר הגרא"נ שאין לנהוג כן כיון שאם יתכוון להוציא את השמן כדי לסוך ידיו הרי יהיה זה פס"ר דניחא ליה. ובכלל אם אדם מלכלך ידיו בשמן הריהו הולך אח"כ לשוטפן במים. לכן אין לכוון זאת. עכת"ד.


[96]צו. כ"כ מרן (סי' תקי"ד ס"ט), מ"ב (סקמ"ג), בשש"כ (פמ"ג הערה מ"ה) וש"א. והוא משום איסור תיקון מנא. וראה שו"ע (סי' תקי"ד סעי' ד' וי'), ורמ"א (סי' תק"א סעי' ז'), ומ"ב (סקל"ג). ועוד בדיני נרות יו"ט ראה בטוש"ע (סי' תקי"ד) ובנו"כ, בשש"כ (פי"ג סעי' ל"ג, ל"ח, מ"ב-מ"ד. ובפמ"ד סעי' א'-י"ב), ויבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד), יחו"ד (ח"א סי' כ"ז וכ"ח, ח"ג סי' ל"ד), חזו"ע (פסח ח"ב עמ' קל"ב וקל"ג), בספר ברוך שאמר (הל' יו"ט) ובש"א.


[97]צז. מ"ב (סי' תע"א סקכ"ב). לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי. ואמנם הם ז"ל כתבו לומר זאת לאחר תפילת המנחה, אך נראה שאותם המתפללים מנחה סמוך לשקיעה עדיף שיאמרו זאת קודם התפילה, דאל"כ יוצא שיאמרו זאת לאחר השקיעה. ואע"ג שיש צד לומר שיאמרוהו לאחר מנחה, משום שקרבן הפסח זמנו לאחר תמיד של בין הערביים, ותפילת מנחה הינה כנגד תמיד של בין הערביים, אפ"ה נלע"ד בס"ד שעדיף לאומרו לפני השקיעה (אע"ג שלד' ר"ת והרבה ראשו' עדיין חשיב כיום, מאידך להרבה פוס' הלכה כגאונים).


יש שנוהגים לומר בערב פסח (וישתדל גם להבין, כ"א לפי יכולתו) את פירושו של הגה"צ רבי שמשון מאוסטרופלי, ה' יקום דמו, שמפרש את דברי הקדוש האריז"ל בענין עשר המכות, וזו סגולה גדולה.


ובענין זמן תפילת מנחה בע"פ, כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י בשם הגרי"ח ברלין, שאף שבשאר ימות השנה עדיף להתפלל מנחה קטנה, מ"מ בע"פ עדיף להתפלל מנחה גדולה. עיי"ש טעמו. ומ"מ אין זו אלא מצוה בעלמא. וראה עוד במקראי קודש לגרצ"פ פראנק (ח"ב עמ' צ"ג), מש"כ בענין זה.


[98]צח. כה"ח (סי' תנ"ח סק"י). וראה בהגדה של פסח "אורח חיים" עם פירוש רבינו יוסף חיים, שהובא בתחילתה לימוד מ"ב מסעות ועוד לימודים המיוחדים לערב פסח (וכן מובא בלוח המנהגים של היכל שלמה). וראה עוד במע"ר (סי' ק"צ) שכן נהג הגר"א ללמוד ע"פ דברים המיוחדים. עיי"ש. וכן ראה במועדי ראי"ה (עמ' ש"ג), שאף מרן הגראי"ה קוק זצ"ל נהג ללכת בע"פ אחר חצות לכותל המערבי לומר שם סדר הקרבת קרבן הפסח כמנהג ירושלים. וכן נהג הגרי"ח זוננפלד זצ"ל. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכן מנהג רבים גם היום. עכת"ד.