[1]א. רמ"א (סי' תר"ד סעי' ב'). וכתב שם שיש המרבים בסליחות ביום זה, והכל לפי המנהג. עכת"ד. והמנהג פה בא"י לקצר בסליחות ביום זה (לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי. וכן המנהג גם היום). וראה שעה"צ (סי' תר"ד סקי"א), שכתב בשם השל"ה, שבמקומות שמרבים בסליחות באשמורת הוא משום שאין חושבין אותו ליו"ט. ע"כ. ומ"מ אין נופלים על פניהם בעיוה"כ ביום גם במקום שמרבים בסליחות באשמורת, דיש לחלק בין הלילה ליום, ולומר שמה שאמרו גבי מקומות שמרבים בסליחות, שמי שנדר שלא לאכול בשר דוקא ביו"ט, אסור לאכול בלילה של עיוה"כ, זה דוקא בלילה. אך ביום לכו"ע שרי לאכול בשר וכן אין נופלים על פניהם ביום. וכן עולה מדברי הגר"א בביאורו (סס"י תר"ד ד"ה "ויש"), וכן מדברי כה"ח (שם ס"ק ט"ו וט"ז) בשם האחרו'.
והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענינים אלה, שבגרמניה היה מנהג היהודים להאריך בסליחות בעיוה"כ. וגדול אחד (כמדומה שזה הגר"א) אמר, שזה תלוי אם המנהג להרבות בסעודה גם בליל עיוה"כ, שזה מגלה שהם סוברים שעיוה"כ הינו יו"ט, ואז מקצרים בסליחות. או שמרבים בסעודה רק ביום עיוה"כ (ולא כבר מהלילה), ואז מאריכים בסליחות. עכת"ד.
[2]ב. ילקו"י (עמ' ע"ד סעי' ג'). וכתב שם שאף אומרים וידוי ונפ"א. וראה לקמן (בהערה ח').
[3]ג. רמ"א (סי' תר"ב סעי' א'). כה"ח (סקי"ד). וכן הוא מנהג הספרדים בכל ימי הסליחות, ושלא כמש"כ מרן בב"י. והטעם שאומרים פ"א בלבד ראה במ"ב (סק"ז) וכה"ח (שם). עיי"ש.
הנה בס"ד יש לדון גבי ליל ערב יוה"כ גבי שני דברים: 1) האם בק"ש שעל המיטה אומרים וידוי. 2) האם בתיקון חצות אומרים גם תיקון רחל, או רק תיקון לאה.
לענין הוידוי בק"ש שעל המיטה. נראה בס"ד שאותם שאומרים ק"ש וסליחות סמוכים זל"ז, כגון הספרדים שאומרים ק"ש על המיטה לפני חצות, ובדר"כ סמוך לחצות. ואילו את הסליחות יש מהם שאומרים מיד לאחר חצות. ואז יוצא שהם היו צריכים לומר ב"פ וידוי. ואם לאחר הסליחות, או לפניהן, הם אומרים גם תיקון חצות, שגם לפניו אומרים וידוי, לכאו' היו צריכים לומר ג' וידויים זה אחר זה, הרי שעפ"י הדברים המפורשים בשער הכוונות (דנ"א,ג') שאין להרבות בוידויים הרבה פעמים, כי אדרבא, הכופל וידוי הוא ככלב השב על קיאו [וכ"כ גם בפע"ח (שער ה' סוף פ"ח). הב"ד כה"ח (סי' קל"א סקי"ג וסי' תר"ב סקי"ג)], הרי שבכגון דא אין לומר וידוי אלא רק פעם א', והיינו בפעם הראשונה שצריך לומר וידוי. וכ"כ בבא"ח (פר' "וישלח" סי"ג). ולכן יש לומר וידוי אחד בלבד בק"ש שעל המיטה, ואם אומר סמוך לחצות גם תיקון חצות או סליחות לכאו' לא צריך שוב לומר וידוי. אך נדמה לי שבכ"ז נוהגים לומר בסליחות שוב וידוי. וצ"ע אי נובע הדבר מבורות. וכן נהגו האשכנזים האומרים סליחות בליל ערב יוה"כ לאחר חצות, ואח"כ טרם לכתם לישון אומרים הם ק"ש על המיטה (כמנהגם כל השנה שלא לומר ק"ש ע"ה דווקא לפני חצות, אלא סמוך להליכתם לישון), שאם אומרים הם וידוי, שלא יאמרוהו יותר מפעם אחת, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תר"ב ס"א). וצ"ע אי יאמרו וידוי אפילו פעם אחת. ראה לקמן (בהערה ט').
ואותם האומרים סליחות לאחר עלות השחר, הן ספרדים והן אשכנזים, ממילא אינם אומרים אז וידוי (כדלקמן בסעי' ב').
א"כ לא נותר לנו אלא לדון גבי אותם ספרדים שאומרים ק"ש לפני לכתם לישון (לפני חצות או אחריו). הנה אם הם אומרים סמוך לכך תיקון חצות, הרי שיאמרו וידוי רק פעם א'. ולאחר מכן כשמשכימים לסליחות, והסליחות נאמרות בלילה לפני עלות השחר, לכאו' צריכים הם לומר שוב וידוי בסליחות אלה. שהרי הספרדים אומרים וידוי בסליחות של עיוה"כ, ועבר זמן רב (שישן כבר כמה שעות) מאז שהתוודה בק"ש שעל המיטה או בתיקון חצות. ולכן אם הגיעו לוידוי בסליחות לפני עה"ש, לכאו' צריכים לומר שוב וידוי. וה' יצילנו משגיאות (ואגב, במחזורים של יוה"כ, הן אשכנזים והן ספרדים, לא מצאתי שכתבו על הוידוי בק"ש שעל המיטה בליל ערב יוה"כ).
ועתה נותר לנו לדון בס"ד גבי תיקון חצות בליל ערב יוה"כ (והיינו בליל של יום לפני יוה"כ). לכאו' היה מקום לדון בכך מצד הא שלמחרת – עיוה"כ – א"א תחנון. אך כבר כתבנו שיש מחלו' אי יש לדון לילה זה כדין יו"ט (כדלעיל בסוף הערה א' בפרקנו). אלא שבאמת איננו צריכים להא. דכבר כתבו האחרו' [אמת ליעקב (בקונטרס שפת אמת). וכ"כ כה"ח (סי' א' סקי"א) והגר"מ אליהו זצ"ל בסידורו קול אליהו (בדיני תיקו"ח) וש"א] עפ"י הקבלה, שבכל עשי"ת אין אומרים תיקון רחל אלא רק תיקון לאה. אמנם מ"מ יש לומר בתיקון לאה את מזמור "יענך ה' ביום צרה". [רפ"ע (ח"א בקונט' סוד ישרים סי' י"ד). כה"ח (סי' א' סקי"א) וש"א]. אך את פס' "עד אנה בכיה בציון" וכו' אין אומרים [בא"ח. כה"ח (שם סק"כ)].
[4]ד. כ"כ מרן (בסי' תר"ד סעי' ב'). וכ"כ הרמ"א בסי' קל"א סעי' א' וו' (ונראה שאין לדייק ההיפך מדברי המ"ב שם בסקי"ט, שכתב ערה"ש, וה"ה לעיוה"כ). והניף ידו שנית (בסי' תר"ז סעי' ה', לגבי תפילת מנחה). וכ"כ כה"ח (סי' תר"ד סקי"ט) בשם כמה אחרו', וכ"כ בלוח א"י ובילקו"י (עמ' ע"ד סעי' ג'). והטעם משום דהוא כמו יו"ט (מ"ב סי' תר"ד סק"ג וכה"ח סקי"ז). ומ"מ במנחה ביום שלפניו נופלים אפיים כבשאר הימים (כה"ח סי' תר"ד סקי"ח, ספר הלכה ח"ב לגר"מ אליהו שליט"א, פרק כ"א סעי' ל"ח).
[5]ה. כ"כ בספר הלכה הנ"ל ח"ב (פכ"א סעי' ל"ה), וכ"כ בילקו"י (עמ' ע"ד סעי' ג'). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וכתב כה"ח (סי' קל"א סקל"א) שמ"מ אומרים וידוי ביום שלפניו. וכ"כ בספר הלכה (שם סעי' ל"ח).
[6]ו. כ"כ הרמ"א (סי' תר"ד סעי' ב'), לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, כה"ח (סי' קל"א סקל"ז) וילקו"י (עמ' ע"ד סעי' ג'). והטעם ראה במ"ב (סי' תר"ד סק"ד) וכה"ח (סקכ"א).
[7]ז. כה"ח (סי' קל"א סקל"ז), ילקו"י (עמ' ע"ד סעי' ג').
[8]ח. כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאם הסליחות נאמרות לפני עה"ש אין גורעים דבר. אך אם הן נאמרות לאחר עה"ש, אמנם אומרים "א-ל מלך" וכו', אך א"א תחנון. עכת"ד. וראה עוד כה"ח (סי' תר"ד סקי"ט), שיש שאינם אומרים נפ"א גם בלילה. וראה עוד מש"כ שם בענין זה.
ובענין אם החלו הסליחות לפני עה"ש ונמשכו באמירתן עד לאחר עה"ש, ראה כה"ח סי' תקפ"א סקע"ג (לענין רה"ש), ויתכן דה"ה לכאן.
[9]ט. כך משמע מלוח א"י, וכן הורה לי בהדיא הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלמנהג האשכנזים אין נופלים אפיים בסליחות אף אם הן נאמרות לפני עה"ש, כיון שבנוסח הסליחות של עיוה"כ אין מתוקן כלל לומר נפ"א. עכת"ד.
[10]י. כ"כ הרמ"א (סי' תר"ד סעי' ב'), וכ"כ בלוח א"י. והטעם ראה במ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקכ"א). ומנהג הספרדים לומר מזמור זה אף בעיוה"כ, שכ"כ כה"ח (סי' נ"א ס"ק נ"א ונ"ג, עיי"ש, ובסי' תר"ד ס"ק כ"ג, בשם כמה אחרו'). וכ"כ הגר"מ אליהו בספר הלכה (ח"א פ"י סעי' נ"ה, עיי"ש שורש המחלוקת). וע"ע לקמן (בפי"א הערה ד').
[11]יא. מה שכתבנו שיש מהם שאינם אומרים כלל פרשיות הקרבנות ביום זה, מלבד פרשת העולה, כ"כ הח"א והמ"ב בשעה"צ (סי' תר"ד סקי"ב). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף שכ"ה גם בקריאת פרשיות הקטורת והמנורה. ואילו בלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שרק א"א היה"ר. ולפי דבריו עולה, שיש לקרוא רק פרשיות הקרבנות (שכתב עליהן מרן בסי' א' סעי' ה', ו', ט'). וראה במ"ב (סי' א' סקי"ז), שבשבת וביו"ט א"א היה"ר שאחר פרשת קרבנות הנדבה, שבימים אלה אין מקריבין קרבן נדבה. אך את הפרשיות אין הפסד לאומרן שהריהו כקורא בתורה. והוסיף, שמ"מ אם הוא בן תורה מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. עכת"ד. ולפי"ז גם בני"ד י"ל שבני תורה לא יקראו פרשת הקרבנות, אלא עדיף טפי שיעסקו בתורה בדברים מענין יוה"כ. ושאר העם יאמרו פרשיות העולה, הקטורת והמנורה (ולפי השו"ע שם בס"ט, גם פרשיות הכיור, וכו'. ואמנם נראה שאף בני תורה יאמרו פר' הקטורת בכל יום, וגם בעיוה"כ. ראה במ"ב סי' רל"ד סק"ו, וכה"ח סי' מ"ח ס"ק א' וד' סי' רל"ב סק"ו וסי' רל"ד סק"ג ועוד. אך את שאר הפרשות, כמנחה, שלמים, הכיור, המנורה וכו' אינם חייבים לומר, דעדיף טפי שיעסקו בתורה, וכעין מש"כ המ"ב בסי' א' סקי"ב בשם הל"ח והאו"ז. ואף מלשון מרן בסי' א' נראה שאין חובה גמורה לומר פרשיות אלה, אלא "טוב" לאומרן, "ויש נוהגים" לאומרן. מלבד פס' "ושחט אותו" שמלשון השו"ע יש מקום לומר דהוי חובה).
[12]יב. מנהג זה כתבוהו הרד"א והכלבו. וכ"כ שכנה"ג, השו"ג, הפר"ח, מל"ח ונהר מצרים. וכ"כ כה"ח (בסי' תר"ד סקכ"ה) וילקו"י (עמ' ע"ה סעי' ג'), והוסיף שכן המנהג פה בירושת"ו. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שלמנהג הספרדים יש לומר א"מ בעיוה"כ. ועוד אמר, שאין נ"מ לענין זה אם חל יוה"כ בשבת או בחול, שתמיד אומרים א"מ בתפילות עיוה"כ, אלא שהוסיף, שמ"מ מדלגים אותם ארבע המשפטים שיש בהם הזכרת חטא ועוון. עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סי' תקפ"ה סקט"ז, וסי' תקפ"ד סק"ח, וסי' תרכ"ב סקכ"ה), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ה' הערה י"ד).
[13]יג. כ"כ כה"ח (בסי' תר"ז סקל"ח), וכן משמע ממש"כ בילקו"י (שם) שמנהג רוב הספרדים כדעה הראשונה שכתבנו. וראה עוד בכה"ח (סי' תקפ"ד וסי' תר"ד שם), ובמקראי קודש הל' רה"ש (שם).
[14]יד. כתב הרמ"א (בסי' תר"ד סעי' ב'), דלגבי אמירת א"מ בעיוה"כ יש בו מחלוקת האחרונים, ומנהג עירו שלא לאומרו כי אם כשחל יוה"כ בשבת, שאז אומרים א"מ בעיוה"כ שחרית. ע"כ. וכן כתב (בסי' תר"ז סעי' ה') שא"א א"מ בעיוה"כ במנחה. ואף בלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שא"א א"מ שחרית ומנחה בעיוה"כ, והוסיף שם, שכאשר חל יוה"כ בשבת אומרים א"מ בעיוה"כ שחרית, דא"א א"מ בשבת (לוח א"י לשנת תשמ"ח, דיני עיוה"כ). והגר"ש ישראלי זצ"ל, אף הוא אמר לי שא"א א"מ בעיוה"כ שחרית ומנחה, ולשאלתי מהו המנהג בעיוה"כ בשנה שיוה"כ חל בשבת, ענה לי שיש לנהוג בענין זה כמש"כ בלוח א"י. עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סי' תר"ד ס"ק כ"ה וכ"ו).
[15]טו. מה שכתבנו לגבי מנהג הספרדים, כ"כ ילקו"י (עמ' ע"ה סעי' ג') בשם מל"ח (סי' י"ט סעי' י"ג). וכן המנהג פשוט היום. ויש מתירים נדרים גם ארבעים יום לפני רה"ש וארבעים יום לפני יו"כ. ראה ע"כ כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק י"ב, י"ט וצ"ט). ומ"מ מנהג כל ישראל לעשות התרת נדרים בערב רה"ש.
שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, מהו המנהג לגבי ד"ז. האם עושים בעיוה"כ התרת נדרים או התרת קללות. וענה לי שמנהג ירושלים לעשות בערב רה"ש התרת נדרים, ואילו בערב יוה"כ התרת נדרים והתרת קללות. ושאלתיו, האם אומרים הנוסח הקצר או הארוך. וענה, שנוהגים בירושלים לומר הנוסח הארוך הכתוב בסידורים. וכדברים אלה נוהגים גם בשאר המקומות בארץ. עכת"ד.
כתב הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכות חגים (פרק ל"ג ס"ז וס"ח) וז"ל: דרך ההתרה: למנהג הספרדים מושיבים שלושה או עשרה אנשים, כל הקהל עןמד בפניהם, והחזן קורא בקול רם את נוסח "בקשת ההתרה", הקהל קורא עמו בלחש, ואחר כך היושבים מתירים להם כפי הנוסח המסודר במחזורים. (ואחר כך עומדים המתירים וישבו שלושה מהקהל ויעשו התרה למתירים). למנהג האשכנזים מתחלקים הציבור לקבוצות של ארבעה ארבעה. שלושה יושבים, אחד עומד ואומר בפניהם את נוסח "בקשת ההתרה" והשלושה מתירים לו. אחר כך מתחלפים עד שמתירים לכולם.
ובאשר למתירים, כתב שם (בסעי' ט"ו וט"ז) שאפילו הדיוטות יכולים להתיר ובלבד שלא יהיו עמי הארצות. כלומר שלכל הפחות אם מלמדים אותם הלכות, הם מבינים.
ועוד כתב שם: יכולים קרובים לשבת יחד להתיר נדרים, אך לא נשים וקטנים (בא"ח ש"ש פרשת "ראה" סכ"ד וכ"ו). עכ"ל.
ומה שכתבנו גבי מנהג האשכנזים, כך הוא המנהג היום, כפי שעינינו רואות. והטעם דסומכים הם על התרת הנדרים שבערב רה"ש.
ועוד פרטי דינים בענין זה ראה מה שכתבנו בקונט' הל' רה"ש (פ"ב הערה י"ב).
[16]טז. עפ"י הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ז).
בענין הוידוי של יחידים, ראה מש"כ כה"ח (סי' תר"ז סקי"ד). ובענין האם גם נשים מתוודות ביוה"כ, והאם מחנכים את הקטנים להתוודות, ראה כה"ח (שם סק"ד), ולקמן בפרק י"א (סעיף י"א).
כתב מרן (בסי' תרכ"א ס"ה), שסדר הוידוי הינו "חטאתי, עויתי, פשעתי". והסביר המ"ב (שם סקי"ז), שחטא הוי שוגג, עוון הוי במזיד, ופשע הוי במרד. וצ"ל הקל תחילה.
[18]יח. ברייתא מס' יומא (דף פ"ז ע"ב), וכחכמים דס"ל שיתוודה קודם שיאכל וישתה, ודלא כר"מ דס"ל שמצות וידוי עיה"כ עד חשיכה. וכ"פ הרמב"ם (שם). מרן (סי' תר"ז סעי' א').
[19]יט. איתא בברייתא שם, שיתוודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ופירשו רש"י ומהרי"ו, דהיינו שמא ישתכר או תטרף דעתו. והרמב"ם (שם בהל' תשובה) כתב שמא יחנק. וראה עוד מש"כ הב"י (רס"י תר"ז) בשם הר"ן והרמב"ן. וכתב הב"ח דכך היתה גירסת הרמב"ם בברייתא זו. ושכנה"ג (בהגה"ט סי' תר"ז סק"א) כתב שגירסא אחרת היתה לו. וראה ב"י (סי' תר"ז), מ"ב (באותו סי' סק"א), שעה"צ (סק"א) וכה"ח (סק"א).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי לכתוב נוסח זה, משום שעי"כ כולל את שני הטעמים מדוע לא לאכול קודם הוידוי. וגם אין להוסיף בסוף את המילים "מבעוד יום", כיון שלפי הטעם שמא יחנק בסעודה, אפי' לאחר כניסת יוה"כ לא יוכל להתוודות, כיון שכבר נחנק ומת. ורק לטעם שמא ישתכר בסעודה, יוכל להתוודות לאחר שיפוג יינו (ראה שו"ע סי' צ"ט - מ.ה.). והוסיף בשם אביו ז"ל, שבעצם היו צריכים כל ימות השנה להתוודות לפני הסעודה, שמא יחנק. אך י"ל, שבעיוה"כ ישנה התנוצצות והארה של מצות הוידוי של יוה"כ, ולכן מקפידים יותר להתוודות לפני הסעודה. וידוע המעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשב, שבליל יוה"כ חיפש אם מישהו השתכר מחמת ריבוי הסעודה בעיוה"כ. ומשלא מצא, אמר לפני בורא עולם: רבונו של עולם. אף שלא ציוית על שאר העמים להרבות באכילה ושתיה, ראה כמה שיכורים יש בהם. ואילו כאשר אתה מצוה על עמך ישראל להרבות באכילה ושתיה, ראה שאפי' שיכור אחד אין בהם. ע"כ.
[20]כ. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תר"ז סעי' א'). ואמנם מרן לא כתב מתי נאמר הוידוי, אך הרמ"א הוסיף שאומרו אחר שגמר תפילתו. והאחרונים כתבו שיאמרו לאחר אמירת פס' "יהיו לרצון" הראשון (שלאחר ברכת "שים שלום"). ואותם שאין אומרים פסוק זה אלא פ"א לאחר "אלקי, נצור", יאמרו את הוידוי לפני אמירת "אלקי, נצור" (מ"ב סקט"ז, כה"ח סק"ל. וראה עוד במרן סי' קכ"ב סעי' ב', ובכה"ח סקי"ב). וכן הדין בכל תפילות יוה"כ (מ"ב סק"ב).
כתבו הפוס', שאין לסיים את הוידוי בברכה (מרן סי' תר"ז סעי' ה'. וזאת לאפוקי דעת רש"י דס"ל שכאשר הוידוי סמוך לתפילה רשאי לחתום בברכת "הא-ל הסולחן"). והדין כן גם בכל תפילות יוה"כ (דגמ"ר. מ"ב סקט"ו. כה"ח סקל"ו).
מי ששכח לומר וידוי בסוף תפילת הלחש של מנחה בעיוה"כ. נראה שעליו להשלים זאת כל עוד לא שקעה החמה. וזאת לא רק לד' הטור, שי"ל עשרה וידויים, שא' מהם הינו במנחה דעיוה"כ (כדלקמן בפי"א הערה ד'), אלא אף למהרי"ל דס"ל שכל העשרה וידויים צ"ל ביוה"כ עצמו. דמ"מ אין להחסיר וידוי חשוב זה. כך בס"ד נלע"ד.
[21]כא. כ"כ הרמ"א (בסי' תר"ז סעי' ה'). ואמנם ממש"כ (שם בסעי' ב') קצת משמע שאמנם בחזרה אינו מפרט החטא, אך אומר את הנוסח הקבוע של הוידוי. ונראה שהכוונה לחזרת הש"ץ ביוה"כ עצמו, וכמש"כ הרמ"א בסעיף שקודם לכן (סעי' א'). וכדברי הרמ"א (בסעי' ה'), כתבו גם הפר"ח, הלב"ש, שו"ע הגר"ז, כה"ח (סק"ו) ולוח א"י. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן המנהג פשוט היום הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים. וראה מש"כ הטור (בסי' תר"ז) בענין זה.
והטעם שאין הש"ץ חוזר על הוידוי במנחה, משום שאינו יכול לאומרו באמצע התפילה כבשאר התפילות, וגם כיון שלא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס (טור. ב"י בשם המרדכי. הגר"א. כה"ח סקל"ז).
[22]כב. איתא בתוספ' יומא (פ"ד) ובגמ' שם (דף פ"ו ע"ב): וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב", דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה" וכו'. ע"כ. ופסקו הרי"ף והרא"ש כר"ע, וכ"פ מרן (בסי' תר"ז סעי' ב'). ושלא כמש"כ הרמב"ם והסמ"ג. והב"ד הב"ח (עיי"ש), העט"ז וכה"ח (סי' תר"ז סק"ח), וראה עוד במ"א (סק"ב). והטעם שאינו חובה ראה בכה"ח (סק"ט).
[23]כג. עפ"י הרמ"א (בסי' תר"ז סעי' ב').
כתב הטור, שעיקר הוידוי הינו אמירת "אבל אנחנו חטאנו". וכ"כ הרמ"א (שם סעי' ג'). והשל"ה כתב שצ"ל גם תיבת "אשמנו". והפר"ח והא"א כתבו שצ"ל "חטאנו, עוינו, פשענו", כדי שיתוודה לא רק על השגגות, אלא גם על הזדונות והמרידות. ומ"מ המנהג פשוט לומר כל סדר הוידוי, כגון: "מה נאמר לפניך", "אתה יודע רזי עולם", "על חטא" וכו' (טור. מ"ב ס"ק ה' וי"ב, שעה"צ סקי"א, כה"ח ס"ק י', כ"ז, כ"ט, ול"א. עיי"ש. וראה עוד בספר הלכה ח"ב, לגר"מ אליהו שליט"א, פרק כ"א סעי' ל"ד).
בענין נוסח הוידוי, יש שכתבו לומר "על חטא" שהוא בסדר הא"ב. ויש שהוסיפו "על חטא" גם בסדר תשר"ק. וכן מנהג הספרדים היום לומר את שתי הנוסחאות (כה"ח ס"ק י"ח וי"ט, וילקו"י עמ' פ"ד סעי' ג'). ומנהג האשכנזים לומר "על חטא" בסדר א"ב כפול. בענין נוסח פתיחת הוידוי ראה בכה"ח (סק"ה). בענין סדר הוידוי ראה במ"ב (סקי"א) מש"כ בשם המט"א ודה"ח, וכן בכה"ח (ס"ק כ', כ"א וכ"ב).
ועוד הלכות בענין הוידוי ראה בספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א (ח"ב פכ"א סעי' ל"ד, ל"ח). ובענין מעלת התשובה והוידוי ראה בגמ' יומא דף פ"ו ופ"ז (וראה בכה"ח סק"ג).
כתבו הפוס', שבימים קדושים אלה העיקר הוא לכלול את תפילתו בתוך תפילת הציבור, ולא לפרוש מהם, והבא לשנות מנוסח התפילה הרי שתפילתו עושה רושם לעצמו, והיא מוצאת מכלל הציבור. ואף בימי החול אין לעשות כן, אלא יכלול את תפילתו והתוודותו בכלל הציבור. וכבר נא': "הן א-ל כביר ולא ימאס". ועוד נא': "פדה בשלום נפשי... כי ברבים היו עמדי" (מט"א סי' תר"ז סקי"ב. מ"ב סקי"א. כה"ח סקכ"ב). וראה מה שכתבנו בס"ד בהלכות רה"ש (מהדו' שניה, בכת"י) פרק א', שהבאנו דעת כמה פוסקים הסוברים שמי שמזלזל ולועג לפורקי עול, ומקללם, אינו רשאי להיות ש"ץ, משום שגם הם נקראים בנים למקום.
וביאור הוידוי ראה בספר הלכה הנ"ל ח"ב (עמ' קי"ד), מש"כ בשם עוי"ח.
[24]כד. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תר"ז סעי' ב'). ואמנם כתב שם שרשאי לפרט, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר שאינו רק רשאי אלא גם ראוי לפרטם. שהרי בהמשך הוידוי אומרים "את שגלויים לנו כבר אמרנום לפניך", ואם לא פירט הריהו לכאו' אומר שקר. עכת"ד (אמנם קצ"ע ע"כ, שהרי בהמשך כתב מרן שאם מתוודה בלחש "נכון" לפרט החטא. וא"כ ה"ה בני"ד הול"ל שראוי או נכון לעשות כן). וראה עוד בכה"ח ס"ק י"א וי"ב [ומש"כ שם בשם ספר חסידים, שאם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר שלא כהוגן, אם לא נודע מיהו החוטא, עליו לומר שהוא חטא, אע"פ שאין זה הוא - נראה פשוט שאין זה מעיקר הדין כן, אלא משנת חסידים היא זו. ראה בסנהדרין (דף י"א ע"א), ובספר חפץ חיים (הל' לה"ר כלל י' סעי' י"ז)].
[25]כה. איתא בגמ' יומא (דף פ"ו ע"ב): א"ר יהודה: רב רמי: כתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", וכתיב "מכסה פשעיו לא יצליח". לא קשיא. הא בחטא מפורסם והא בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן בעבירות שבין אדם למקום. ע"כ. ופסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' תשובה ה"ה, בהבנת הכס"מ שם) שמותר להתוודות ולפרט בקול את חטאיו שבין אדם למקום, רק אם הינם מפורסמים (מדין "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"). ואת החטאים שבין אדם לחבירו שרי לומר בקול אף אם אינם מפורסמים (וראה עוד בראב"ד שם). ומרן בשו"ע (בסימן תר"ז סעי' ב') סתם דבריו, וכתב רק שאם מתוודה בלחש נכון לפרט החטא. עכ"ל. אלא שבב"י פירט יותר, וגילה דעתו במסקנה שם, דכיון שהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כר"ע, הכי נקטינן. ומ"מ נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו. עכת"ד. ודעת הרמ"א (בסעי' ב') עפ"י הבנת המ"ב (סק"ט) ושעה"צ (סק"ה) שאין לפרט בקו"ר אפי' את החטאים שבין אדם לחבירו אם אינם מפורסמים. ושלא כרמב"ם. והגר"א כתב שאין לומר בקו"ר חטאים שבין אדם למקום, אפי' חטא מפורסם. ואילו את החטאים שבין אדם לחבירו שרי לומר בקו"ר אם הינם מפורסמים.
אנו כתבנו דשרי לומר בקו"ר חטא המפורסם לרבים, שהרי כך היא דעת הרמ"א (בהבנת המ"ב הנ"ל). וכ"פ המ"ב (בסי' תר"ז ס"ק ו' וז'), בהבנת דברי הרמ"א (שם), וכ"כ כה"ח (סקי"ג) בשם המ"א והגאון החיד"א בברכ"י. וראה עוד בענין זה בב"י, במ"א (סק"ב), מחה"ש (סק"ב), ובכה"ח (ס"ק ט"ו וט"ז).
[26]כו. עפ"י מרן (בסי' תר"ז סעי' ב'), והמ"ב (סק"ז). והטעם ראה במ"ב (סק"ח).
[27]כז. הנה בענין זה נחלקו ת"ק וראב"י בגמ' יומא (דף פ"ו ע"ב). דלת"ק אם לא שנה על אותה עבירה וחזר והתוודה עליה (שנית) עליו הכתוב אומר: "ככלב שב על קיאו" וגו'. ולראב"י הוי משובח, שנא': "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד".
ופסקו הרמב"ם הרא"ש והרוקח כראב"י, דהוי משובח, וכמש"כ הטור והב"י. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תר"ז סעי' ד'), וכ"פ המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקל"ב) וש"א, ודלא כפר"ח.
ואם הוי חובה להתוודות שוב, או שאינה אלא רשות, ראה כה"ח (סקל"ג) שהביא מחלוקת בכך. וראה עו"ש מש"כ (בסקל"ה) בענין הכוונה הפשוטה שבוידוי, ומש"כ בסי' קל"א (סקי"ג), ובסי' תר"ב (סקי"ג) בשם האריז"ל.
[28]כח. עיקר דין זה כתבו המש"ז (בסי' תר"ז סק"א). והב"ד המ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקל"ד). ומה שכתבנו שא"צ להתוודות שוב בעבירות שהן רק בין אדם לחבירו, כך משמע בהדיא מדברי המש"ז (שם), שכתב: אף בין אדם לחבירו גזל וגניבה נמי אע"פ שמחל לו והשיב הגזילה אפ"ה מתודה ביוה"כ לעולם, דמ"מ גם ב"א (= בין אדם) למקום חטא. אבל הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה וכדומה, י"ל כיון שבקש מחילה מחבירו והתודה ביוה"כ א' א"צ להתודו' ביוה"כ שנית. או אפשר אף ביוה"כ א' א"צ. וצ"ע. עכ"ל.
ולכאו' הדברים תמוהים. כיצד יתכן שיחטא אדם בעבירות שבין אדם לחבירו, ואין זו עבירה שבין אדם למקום. הרי קיי"ל שכל עבירה בין אדם לחבירו הינה גם עבירה שבין אדם למקום, שהרי כבר ציוונו ה' על מצות "ואהבת לרעך כמוך", והוסיף ר"ע ואמר, שזה כלל גדול בתורה.
ועוד צ"ע, שהרי אף הרב במש"ז מסתפק אם בעי להתוודות ביוה"כ הראשון על שהקניט חבירו וכדו'. ואם אין בכך צד של עבירה בין אדם למקום, ל"ל להתוודות ע"כ.
והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בענין זה, שיש לחלק בין סוגי העבירות. שבעבירות כגזל וגניבה הריהן מפורשות בתורה, וע"כ הקפידו משמיא שלא יעשה אותן האדם. אך עבירה כמקניט חבירו או עני המהפך בחררה, אינן ממש עבירות שהקפיד עליהן הכתוב, ואף שאין זה רצון ה', אך מ"מ ברגע שהנפגע מחל לפוגע, גם משמיא מוחלים לו. ושאלתיו, א"כ לפי"ז מה הו"א שיאמר וידוי ביוה"כ הראשון, הרי ממילא משמיא מחלו לו (אם מחל לו הנפגע). וענה לי, שמ"מ היתה פה עבירה מסוימת, ולכן צריך להתוודות ביוה"כ הראשון, כיון שסו"ס חטא באותה שנה בכך. אך זו עבירה במדרגה פחותה, ולכן א"צ להתוודות עליה לעולם, דהוי ככלב ששב על קיאו. עכת"ד. ולפי"ז עולה, שבעבירות כגזל וכדו', אף שכתב מרן ש"יכול לחזור ולהתודות עליהם", הרי שאין זו רשות בעלמא, אלא יפה יעשה אם יתוודה שוב, שהרי בגמ' אמרו שה"ז משובח. ולעומת זאת בעבירות כמקניט חבירו וכדו', לא רק שא"צ להתוודות שוב, וכמש"כ המש"ז, המ"ב וכה"ח, אלא עדיף שלא יתוודה שוב כלל, שהריהו ככלב השב על קיאו.
ומה שכתבנו תיבות "והתוודה ביוה"כ" בסוגריים, משום שהמש"ז הסתפק בכך. והמ"ב (שם בסקי"ג) כתב שאם התוודה ביוה"כ הראשון א"צ להתוודות שוב, ורק בשעה"צ הזכיר דאפשר שאפי' פ"א א"צ להתוודות. וכן כה"ח הביא את שתי האפשרויות.
[29]ל. מ"ב (סי' תר"ז סק"י). וכה"ח (בסקכ"ד) כתב בשם השל"ה שישחה כמו ב"מודים". וכ"כ ילקו"י (עמ' 48 סעי' ג'). ומ"מ אין זו חובה, אלא אם קשה לו די שיכוף ראשו מעט, ובפרט בוידוי השני שחוזר ואומר עם הש"ץ (שעה"צ סק"ו). וראה בספר הלכה (ח"ב, לגר"מ אליהו שליט"א, פכ"א סעי' י"ב) שכתב לומר את הוידוי במעט שחיה. וראה בהערה הבאה.
[30]לא. מ"א. א"ר. מ"ב (סק"י). כה"ח (סקכ"ד). ואם נשען על חפץ באופן שאם היה נוטל החפץ היה האדם נופל, דינו כדין יושב (שעה"צ סק"ח). ונראה שכ"ה גבי הנשען על זיז בקיר, ולאו דוקא כשנשען על חפץ. ובמקרה זה שסמך באופן כזה, יש שהסתפקו אי בעי להתוודות שוב (פמ"ג. מ"ב סק"י).
זקן וחולה מותרים לסמוך (כה"ח סקכ"ג, וראה עוד כה"ח סי' קל"א ס"ק י' וי"ב).
[31]לב. כ"כ המ"א (סי' תר"ז סק"ג), מ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקי"ז). עיי"ש הטעם. ובספר ילקו"י (עמ' פ"ד סעי' ג') הזכיר רק הכאה על הלב. והוסיף, שהוא בערך ד' אצבעות למטה מהדד השמאלי, וכ"כ האחרו' (בא"ח פר' "כי תשא" סעי' ג' וכה"ח סי' קל"א סק"ה) בשם האריז"ל.
ועוד בדיני הוידוי ראה בכה"ח (סי' קל"א ס"ק ה' ואילך).
[32]לג. מ"ב (סי' תר"ז סקי"א). כה"ח (סקכ"ה).
[33]לד. דיני הפסק בעת אמירת הוידוי שלאחר ברכת "שים שלום" הרי הם כדיני ההפסק באמצע "אלקי, נצור". ויש לחלק בדין זה בין אם אמר פס' "יהיו לרצון" לאחר התפילה, ובין אם לא אמרו. וננסה לבאר דינים אלה:
כתב מרן (בסי' קכ"ב סעי' א'): אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין י"ח (=שמונה-עשרה) ל"יהיו לרצון", אינו פוסק, ש"יהיו לרצון" מכלל התפילה הוא. אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים שפיר דמי. עכ"ל. והוסיף הרמ"א: ודוקא במקום שנוהגין לומר "יהיו לרצון" מיד אחר התפלה. אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם "יהיו לרצון" מפסיק גם כן לקדיש וקדושה. ובמקומות אלו נוהגים להפסיק ב"אלקי, נצור" קודם "יהיו לרצון", לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ול"ברכו". עכ"ל. ועוד כתב מרן שם: ומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו... יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש אפי' באמצע. עכ"ל.
נמצאנו למדים, שדין הפסקה באמצע הוידוי שבסוף תפילת הלחש במנחה של עיוה"כ (וה"ה להפסק בכל שאר הוידויים שבסוף תפילות העמידה ביוה"כ), הינו כדין ההפסקה באמצע ברכות ק"ש (וראה לקמן שיש חולקים על כך). ולפי"ז, בין למנהג האומרים פס' "יהיו לרצון" מיד לאחר התפילה, ובין למנהג האומרים פסוק זה רק לאחר התחנונים, מותר להפסיק ולענות כנ"ל.
כתב מרן בהל' ק"ש (סי' ס"ו סעי' ג'): לקדיש ולקדושה ול"ברכו" מפסיק אפי' באמצע הפסוק, וכן ל"מודים". אבל לא יאמר אלא תיבת "מודים" בלבד (היינו תיבות "מודים אנחנו לך". מ"ב סק"כ וש"א). עכ"ל. והוסיף הרמ"א שם: וכן ב"ברכו" לא יאמר "יתברך וישתבח" וכו'. וי"א ד"אמן" שעונין אחר ברכת "הא-ל הקדוש" ואחר "שומע תפלה" יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש, וכן עיקר. ולכל הני מילי פוסקים מכל שכן באומר תחנונים. עכ"ל.
לפי"ז עולה, שהאומר וידוי בסוף תפילתו, בין אם אמר פסוק "יהיו לרצון" (כדעת מרן בסי' קכ"ב), ובין אם אינו רגיל לאומרו אלא לאחר התחנונים (כדעת הרמ"א שם), מותר וצריך הוא להפסיק לקדיש, קדושה, "ברכו" ו"מודים" (וראה מש"כ המ"ב בסי' קכ"ב סק"ב). וכתב המ"ב (בסי' ס"ו סקי"ז) שכששומע קדיש יענה רק "איש"ר" עד "עלמיא" בלא תיבת "יתברך" (כגר"א, ושלא כמ"א). וכן יענה "אמן" אחר "דאמירן בעלמא", ולא יענה אחר "תתקבל", "יהא שלמא" ו"עושה שלום". וכ"כ בלוח א"י. והוסיף המ"ב שם, שלקדושה לא יענה אלא פסוקי "קדוש" ו"ברוך", ולא יענה פס' "ימלוך" ושאר תוספות שבקדיש. וג"ז הביא להלכה הגרימ"ט שם. ול"ברכו", כתב המ"ב (שם סקי"ח), יענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", בין כשאומר זאת הש"ץ ובין כשאומר זאת העולה לתורה. ומש"כ מרן שעונה אף ל"מודים", כתבו הפוס' (מ"ב שם סק"כ, לוח א"י וש"א) דהיינו תיבות "מודים אנחנו לך". וכעין דברים הללו כתב גם המ"ב (סי' קכ"ב סק"א), וחזר והזכיר את היתרו של הרמ"א (בסי' ס"ו) לענין "אמן" אחר ברכת "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה" [ראה מ"ב סי' ס"ו (סקכ"א), וראה עוד בני"ד מ"ב בסי' תר"ז (סקי"א) שעלה וקיצר בדברים הללו. ונראה שאין כוונתו לסתור מש"כ (בסימנים ס"ו וקכ"ב) לענין "ברכו" ו"מודים", אף שלא הזכירם, וכבר קיי"ל דד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר, ובסימנים ס"ו וקכ"ב נחית יותר לעומקא דדינא בענינים אלה ולכן פירט שם יותר, ובכגון דא אמרינן דסוגיא בדוכתא עדיפא. וכמש"כ בכללי הגמרא, יבין שמועה (כלל שפ"ו) בשם הר"ן ספ"ג דביצה. ושכן משמע מסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) ולפי"ד רש"י שם (וברש"י שלפנינו לא כתוב זאת במפורש). וכ"כ בפשטות ביד מלאכי (כללי הש"ס, סי' תצ"ה, תצ"ו). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א בענין שמן חנוכה שנותר ביום השמיני ונתערב בשמן של היתר שנמצאת סתירה בדברי מרן ממש"כ באו"ח (בסי' תרע"ז סעי' ד'), לבין מש"כ ביו"ד (סי' צ"ט סעי' ה' וו'). ואמר הגר"ע יוסף, שבמקרים כאלה אזלינן בתר דברי הפוסק לפי מש"כ במקום שבו דן והעמיק יותר באותו נושא. עכת"ד. ור' מש"כ הר"ן על הרי"ף במגילה (דף ז' ברי"ף)]. וראה בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי שכתב, שאף מי שאינו אומר פס' "יהיו לרצון" אלא לאחר התחנונים, ושמע קדושה וכדו', טוב שיאמר פסוק זה לפני שיענה דברים הללו, כדי לצאת ממחלוקת הפוסקים. עיי"ש. ור' מ"ב (סי' קכ"ב סק"ג) בשם האחרונים, שטוב לומר פס' "יהיו לרצון" לפני התחנונים ולאחריהם.
וכתב עוד במ"ב (סי' קכ"ב סק"ד), שאם גמר כל תפילתו, אלא שאינו יכול לפסוע ג' פסיעות מחמת אדם שמתפלל מאחוריו, יכול להפסיק אף לעניית כל "אמן", ושלדעת המאמ"ר שרי אז לומר אף "ברוך הוא וברוך שמו". עכת"ד. וכ"כ כה"ח (סי' קכ"ב סק"א) בשם המאמ"ר הנ"ל ובשם החס"ל.
כך הדין למנהג רוב הפוס' האשכנזים, וכ"פ המ"ב, וכנ"ל. אלא שד"ז מיוסד על הסברא שדין הפסק ב"אלקי, נצור" כדין הפסק בברכות ק"ש. וראה בערוה"ש (סי' קכ"ב סעי' ב') שכתב דלאו דוקא כברכות ק"ש. וראה עוד בתשו' הרשב"א (ח"ה תשו' ט'), ובקצש"ע (סי' י"ח סעי' ט"ו) ובלחם הפנים (שם). ואכמ"ל.
ולענין מנהג הספרדים, נראה מדברי מרן הנ"ל, דשרי (ואם שרי אז גם צריך) לענות לקדיש, קדושה, "ברכו" ו"מודים". ואף בין גדולי הספרדים קיימת מחלוקת זו - האם דין הפסקה למתפלל ב"אלקי, נצור" שווה לדין הפסקה בין "ברוך שאמר" ל"יוצר" (וכמש"כ הגחיד"א בקש"ג), או שווה לדין העומד בין הפרקים דק"ש. לדעת הגר"מ אליהו שליט"א בספר הלכה ח"ב (עמ' נ"ג וקס"ב) דינו כדין המפסיק בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח". ולדעת הגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד (ח"ה סי' י'), דינו כדין המפסיק בברכות ק"ש. ועתה נבוא לפרט דיני הפסקה זו.
כתב כה"ח (בסי' ס"ו סקי"ז), שהעומד בק"ש וברכותיה, אף שנחלקו הפוס' הפשטנים אם יאמר רק "איש"ר" בלא תיבת "יתברך", או שגם יוסיף לומר תיבה זו (וכמש"כ לעיל שלדעת המ"א בעי אף לומר תיבה זו, עפי"ד הב"י בסי' נ"ו), מ"מ לדעת האריז"ל בעי למימר עד תיבות "דאמירן בעלמא", דבעי למימר כ"ח תיבות. והוסיף, שכ"כ הרי"ח הטוב בבא"ח (פר' "שמות" סעי' ו'). והניף הרב כה"ח ידו שנית, וכתב (בסי' תר"ז ס"ק כ"ה) שהעומד באמצע הוידוי בסוף תפילת י"ח יענה לקדיש, אלא ששם כתב שיענה חמישה אמנים ראשונים. ונראה שכוונתו שלא רק יענה כ"ח תיבות של איש"ר, אלא אף שאר ה"אמנים". והוסיף כדברי המ"ב דלעיל, ש"אמן" של "על ישראל", "יהא שלמא" ו"עושה שלום" לא יענה. וראה עוד בכה"ח (סי' נ"א סקכ"ב).
וכתב ביבי"א (ח"ו סי' ח') וביחו"ד (ח"ה סי' י'), שהעומד באמצע "אלקי, נצור", ושמע קדיש, יענה כדרך שמפסיק בברכות ק"ש, דהיינו חמישה "אמנים" ראשונים של הקדיש, ו"איש"ר" עד "יתברך" (ועד בכלל), ולא יותר. וראה עוד ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ה'). ובילקו"י (ח"א עמ' קע"ו סעי' נ', ושם עמ' קט"ו סעי' י"ג), ומש"כ הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' ט').
ודעת הגר"מ אליהו שליט"א, כפי שכתב בספר הלכה ח"א (עמ' קט"ו סעיף ע"ח), וכן בספר הלכה ח"ב, בטבלת "דיני ההפסקות בתפילה" (ראה הערות לטבלה, הערות ט' וכ"ב), שאכן יש לענות "איש"ר" עד "דאמירן בעלמא", שכן דבר זה חשוב מאוד עפ"י הקבלה. אלא שהוסיף בסוגריים, שלדעת מרן, אם אוחז הוא בתפילתו באמצע הפרקים דק"ש וברכותיה, יענה רק עד "יתברך" (משמע ועד בכלל). ולפי"ז המחלוקת העקרונית אם הנמצא ב"אלקי, נצור" דינו כדין הנמצא בין ב"ש ו"יוצר" או שדינו כדין האוחז בק"ש, באה לידי ביטוי גם בענין עניית הקדיש.
ובענין קדושה, כתב כה"ח (בסי' ס"ו סקי"ח) שיענה פסוק "קדוש" ו"ברוך", והביא מחלוקת הפוס' האחרונים אי בעי לומר גם פסוק "ימלוך". ובסוף דבריו העלה דבעי לומר אף פסוק זה, ודייק כן מדברי שעה"כ, והוסיף שכן נראה מסתמיות דברי מרן שיש לענות כל סדר קדושה (וצע"ק על דבריו בזה, שא"כ בעי לומר אף "נקדישך", "לעומתם", ותיבות "ובדברי קודשך". ושמא סמך על דברי מרן בסי' קכ"ה סעי' א', שרק הש"ץ אומר "נקדישך". עיי"ש). וראה עוד כה"ח (סי' תר"ז סקכ"ה). וביחו"ד (ח"ה סי' י') הסיק הגר"ע יוסף שיענה רק פס' "קדוש" ו"ברוך", בלא פסוק "ימלוך". והניף ידו שנית ביחו"ד (ח"ו סי' ג'). וראה עוד בילקו"י (ח"א עמ' קט"ו סעי' י"ד, ועמ' קע"ו סעי' נ'). ודעת הגר"מ אליהו, כפי שכתב בספר הלכה ח"א (עמ' קט"ו סעי' ע"ח), וכן בספר הלכה ח"ב (עמ' ק"ס הערות לטבלה סעיף ב') שיענה רק פסוקי "קדוש" ו"ברוך", ואילו את פס' "ימלוך" יהרהר בלבו ודיו.
ולענין "ברכו", כתב כה"ח (שם סקי"ט) שיאמר כל חמש התיבות, וכנ"ל. והוסיף שאין נ"מ בזה בין "ברכו" דש"ץ ל"ברכו" שאומר העולה לתורה (וכתב כן בשם אחרו' רבים). וכ"כ הגר"מ אליהו בספר הלכה ח"ב שם (בהערות על הטבלה, הערה ג').
ובענין "מודים" כתב כה"ח (בסי' ס"ו סקכ"ב), דאע"ג שממש"כ מרן בב"י ובשו"ע משמע בהדיא דלא יאמר אלא תיבת "מודים" בלבד, מ"מ כבר כתבו האחרו' דהיינו תיבות "מודים אנחנו לך". ולא אתי מרן אלא לאפוקי שיאמר כל "מודים דרבנן". וכ"פ הגר"מ אליהו בספר הלכה ח"ב שם. והוסיף (שם בהערה ז'), שדין עניית תיבות "מודים אנחנו לך" כדין עניית חמישה אמנים. וראה כה"ח (סי' תר"ז סקכ"ה).
ובענין עניית "ברוך הוא וברוך שמו" כתב כה"ח (בסי' נ"א ס"ק כ"ב) בשם כמה אחרו', שלא יענה אפי' בעת אמירת פסד"ז. ולפי"ז כ"ש לני"ד שלא יענה. וכ"כ בילקו"י (ח"א עמ' קע"ו סעי' נ'). והוסיף, שאם אמר פס' "יהיו לרצון" בשנית (לאחר "אלקי, נצור") רשאי לומר אף "ברוך הוא וברוך שמו".
ראוי לציין, שהן הגר"מ אליהו בספר הלכה שם (עמ' קס"ב הערה כ"ב), והן הגר"ע יוסף (ביחו"ד ח"ה סס"י י') כתבו כדברי מרן (בסי' קכ"ב סעי' א'), שאם לא אמר עדיין פס' "יהיו לרצון" אינו רשאי להפסיק כלל, אפי' לקדיש וקדושה, דדינו כדין העומד עדיין בתפילת העמידה. וטעמם כמש"כ מרן שם (והוא מתשובת הרשב"א, והב"ד כה"ח סי' קכ"ב ס"ק א' וב'). שפסוק זה מכלל התפילה הוא.
ועוד כתבו שם הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף, שאם המתפלל סיים לומר פסוק "יהיו לרצון" בשנית, רשאי הוא להפסיק לכל דבר שבקדושה, ואף לענות "ברוך הוא וברוך שמו", והגר"מ אליהו בדבריו שם הדגיש, שיש להשתדל לגמור את "אלקי, נצור" לפני שישמע דבר שבקדושה. ומ"מ, הוסיף, שהשומע דבר שבקדושה טרם שסיים התחנונים, אם יכול לומר פס' "יהיו לרצון" השני מיד באמצע "אלקי, נצור", יאמרנו, ואז יוכל לענות כל דבר שבקדושה. עכת"ד. וזאת כמש"כ מרן (בסי' קכ"ב סעי' א'), כדלעיל. וראה מש"כ המ"ב (שם סק"ו). וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו, ואמר לי שאכן העומד באמצע "אלקי, נצור", רשאי לקצר ע"מ לענות לדברים שבקדושה, אך אינו חייב לקצר תחנוניו בשל כך. ומ"מ, כל זמן שלא אמר בפיו פס' "יהיו לרצון" לאחר התחנונים, דינו כמי שנמצא באמצע התחנונים, ולא סגי שיהרהר בלבו שסיים תפילתו באמצע "אלקי, נצור". והוסיף הגר"מ אליהו, שאם לצורך עניה על כל הקדיש או הקדושה וכדו' הפסיק באמצע תחנוניו ואמר פס' "יהיו לרצון", טוב שינענע ברגליו מעט, שיהא נראה כאילו עקרם.
וראה בילקו"י (ח"א עמ' קט"ו סעי' י"ב), שנראה מדבריו שבני"ד אף ש"ץ העומד בתפילת הלחש בוידוי, צריך לענות לכל הנ"ל אם שמע זאת ממנין סמוך, ודינו כדין יחיד העומד בתפילתו. וראה ביבי"א (ח"ו סי' כ' סק"ב), שכתב שאין נ"מ בדינים אלה בין מי שכבר שמע קדיש קדושה וכדו' לבין אם לא שמע. וכן שאין נ"מ בין אם עתיד לשמוע קדיש קדושה וכדו' ממנין אחר, אם לאו [וראה במ"ב (סי' ק"ט סק"ה) שכתב לחלק בין מי ששמע קדושה לבין אם לא שמע. ובספר תהילה לדוד (ס"ו, ה') כתב לחלק בין מי ששמע לבין אם לא שמע - לענין חיוב לענות כשמתפלל עם מנין אחר. וראה עוד בספר מאורי אור (באר שבע סי' כ"ו), בשו"ת ויען משה (סי' ה'), בשו"ת צי"א (חי"א, סי' ג' סק"ד), וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי העומד בתפילת העמידה, ושמע ממנין אחר קדיש, קדושה וכדו', שיש לחלק בין אם שומע מהמנין שבו הוא מתפלל או ממנין אחר. ואכמ"ל].
וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' קכ"ב ס"ק א'-ח'), ביבי"א (ח"ב חאו"ח סס"י ד'), ובש"א.
עד כאן הארכנו בפרטי דינים אלה, היות וענין זה דהפסקה באמצע ק"ש וברכותיה, או בעומד באמצע "אלקי, נצור", הינו ענין מצוי ונוהג תדיר, וכמש"כ ביבי"א (ח"א רס"י ה'), וכעת עמד קנה במקומו.
[34]לה. בענין דין עניית "אמן" לאשכנזים ראה בא"ר (סי' ס"ו סק"ו), ובמ"ב (סי' ס"ו ס"ק י"ח וכ"א, וסימן קכ"ב סק"א). ובלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי ומה שכתבנו בריש ההערה הקודמת. וראה עוד ברמ"א (סימן ק"ט סעי' א').
ומה שכתבנו בענין הקדמת אמירת פס' "יהיו לרצון", כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש לציין בהלכות, שאף מי שאינו נוהג כל ימות השנה לומר פס' "יהיו לרצון" לפני "אלקי, נצור", אלא לאחריו, אם רואה שלפני שהוא יגיע לפס' "יהל"ר" יאמר הש"ץ קדושה בחזרת העמידה, יקדים אותו מתפלל ויאמר פס' זה לפני כן ע"מ שיוכל לענות לקדושה. עכת"ד. וכן כתבנו לעיל (בהערה ל"ד) בשם לוח א"י. עיי"ש, ובמ"ב (סי' קכ"ב סק"ג).
וכתבנו שבמקרה זה יאמר פס' "יהל"ר" גם בוידוי וגם בסוף "אלקי, נצור", משום שהמ"ב (בסי' קכ"ב שם) כתב שטוב לומר "יהל"ר" לפני התחנונים ולאחריהם. וא"כ בני"ד שכבר אמר בתחילה צריך לאומרו שוב בסוף התחנונים. ואף בלוח א"י כתב לאומרו בתחילה ובסוף (והיינו לנוסח אשכנז). ואמנם הוסיף שלד' הגר"א אין אומרים "יהל"ר" קודם הוידוי, ולכן לא יאמרו, ורק אם נזדמן לו לשמוע קדושה באמצע הוידוי יאמר "יהל"ר". ע"כ. ונראה שכן יעשו הנוהגים תמיד עפ"י הגר"א. אך השאר יעשו כמש"כ בלוח א"י, וכן כפי שראיתי במחזורים, שאף לנוסח אשכנז יש לומר פס' "יהל"ר" לפני אמירת הוידוי במנחת עיו"כ. ולפי"ז כבר מתחילת אמירת הוידוי בסוף העמידה רשאי וצריך לענות לחצי קדיש ולקדושה, ולא רק בעת אומרו "אלקי, נצור".
ובענין המחלוקת בין פוסקי הספרדים, ראה כה"ח (סי' ס"ו סקכ"ג, ובסי' קל"א סק"ב, ובסי' תר"ז סקכ"ה). וביבי"א (ח"ב סי' ל"ב סק"ב, ובח"ו סי' מ"ח סק"ד). וביחו"ד [ח"ב סי' ל' (עמ' קט"ו), וח"ה (סי' י')]. ובספר ילקו"י ח"א עמ' קט"ו סעי' טו' וט"ז. בעמ' קע"ו סעי' נ. ובעמ' ש"מ סעי' א' (ואף שדן שם בדיני וידוי ונפ"א אחר גמר שמו"ע, מ"מ בהערה א' שם דן אף לענין וידוי בתפילות העמידה דיוה"כ. עיי"ש). וראה עוד בספר ילקו"י - מועדים (עמ' פ"ח הערות י"א-י"ג). ומ"מ הפוס' הספרדים לא חילקו בין "אמן" ד"הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה", לשאר ה"אמנים". כ"כ ביחו"ד ח"ה סי' י' (וראה עוד ביבי"א ח"ו סי' מ"ח סק"ד), ובספר הלכה (ח"ב, לגר"מ אליהו שליט"א, עמ' ו' סעי' כ"ח, ועמ' ק"ס סעיף א', בהערות לטבלת ההפסקות).
[35]לו. כ"כ הרמב"ן. והב"ד מרן בב"י, השל"ה, המ"ב (סי' תר"ז סק"א) וכה"ח סק"ב (עיי"ש בכה"ח מש"כ בשם הריעב"ץ. ומש"כ שם בשם הפר"ח, שצריך לקום כשמתוודה וידוי זה, והיינו בעת אמירת "לך א-לי", ולא ראיתי נוהגים כן).
[36]לז. ח"א (כלל קמ"ד), מ"ב (סי' תר"ז סק"א), כה"ח (סק"ב), וכן כתוב בסידורי האשכנזים, וכן המנהג היום.
[37]לח. כה"ח (שם סק"ב). וכ"כ בסידורי הספרדים, וכן המנהג היום.
[38]לט. גמ' שבועות (דף י"ג ע"א). רמב"ם (פ"ג מהל' שגגות). רמ"א (סי' תר"ז סעי' ו'). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שמי שאינו מחליט בלבו שלא יחזור על עוונותיו, אין יוה"כ מכפר לו. עכת"ד.