מקראי קודש

אודות בית

שם המכשיר והלכותיו: מכשירים המתחילים באות אלף:

א.א.ג (מכשיר לבדיקת מצב המח):

א) ראה במקורות.

א.ק.ג. (מכשיר לבדיקת מצב הלב):

ב) ראה במקורות .

אגרסקול (מכשיר ליישור עמוד השדרה):

ג) ראה במקורות .

אולטרה סאונד

ד) אופן פעולתו - ראה במקורות .

ה) אשת כהן מעוברת שנבדקה במכשיר אולטרה-סאונד והתברר שהעובר הינו זכר, כך שיש אומרים שעליה לנסוע ללדת בבית חולים שאין בו טומאת מת, אם אין חשש לפיקוח נפש בשל הארכת הנסיעה. מכל מקום כשנוסעת היא ללדת בשבת, בשום אופן לא תאריך את נסיעתה בשל כך .

אופנוע:

ו) יש מי שאומר שאופנוע דינו כמוקצה בשבת, ובשעת הדחק יש להקל בו בדיני מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימוש של היתר .

אופניים:

ז) אין לרכב בשבת על אופניים חשמליות. ודין טיפול ונסיעה בשבת באופניים רגילות על ידי גדולים או ילדים קטנים, ראה במקורות .

ח) פנס האופניים, יש אומרים שדינו כמוקצה מחמת חסרון כיס, ויש אומרים שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור .

אזעקה:

ט) ישנם סוגי אזעקות רבים. אנו נעסוק בסוגים השכיחים יותר בדורנו, המותקנים בבתים, במכוניות, במפעלים ובחנויות. ויש לדעת שהן הפעלת האזעקה בשבת, הן ניטרולה (מדריכותה לפני תחילת הפעלתה) והן הפסקתה (כשכבר פועלת) כרוכות באיסורים רבים ושונים, שחלקם אסורים מהתורה וחלקם מדברי חכמים, כמבואר כאן במקורות .

י) מותר להתקין לפני שבת מכשיר אזעקה המצפצף בעת פריצת הגנב לבית, למכונית וכדומה, למרות שהגנב נכשל בהפעלת מערכת חשמלית בשבת.

אך אם מכשיר האזעקה קשור למוקד של חברת שמירה, ובעת פריצה למקום נשלחים אנשי חברת השמירה לתפוס את הפורצים, כך שהדבר כרוך בחילול שבת של יהודים (השומרים, אנשי הקשר וכו'), אזי לכתחילה יש להעסיק חברת שמירה שכל העובדים בה בשבת הינם גויים (ויש מי שאומר שיתנה עמם שאת הפעולות האסורות בשבת מן התורה, שיעשו אותן באופן המותר). ואם אין אפשרות להעסיק חברת שמירה שעובדיה בשבת הינם גוים, נחלקו הפוסקים אם מותר להעסיק בשבת חברת שמירה שעובדיה הינם יהודים . ודברים הללו אמורים כשאין חשש פיקוח נפש. אך כשיש חשש סביר של פיקוח נפש מותר ואף מצוה להשתמש במיתקני האזעקה כפי הצורך .

יא) לפני שבת יש לנטרל (ע"י שעון שבת וכדומה) את מערכת האזעקה, לפחות לאותן שעות שבני אדם עתידים להכנס ולצאת מהבית, או להסתובב בבית במקומות שבהם ישנם גלאים. ויש לדעת שלדעת פוסקים רבים לא די לנטרל לצורך זה רק את האזעקה עצמה (הצפצוף), אלא יש לנתק אז גם את לוח הפיקוד (-הבקרה) או את כל גלאי האזעקה המפוזרים בבית (והיינו שגם כאשר הצפצוף מנוטרל לא תהיה שום תגובה של נורות ביקורת או צליל בקרה). ורבים אינם יודעים זאת, ורבה המכשלה בכך (ויש לבקש מהטכנאי בעת ההתקנה לבצע אפשרות זו של ניטרול לוח הפיקוד והגלאים נוסף לצפצוף האזעקה). וראה עוד לקמן בסעיף י"ג.

אזעקה בבית ובחנות:

יב) כאשר לא ניטרלו כלל את מערכת האזעקה בבית לפני שבת (והיינו צופר האזעקה, זרקור בכניסה לבית, ומערכת ההתראה הכוללת גלאים ונורות שונות בגלאים ובלוח הבקרה), אך בשל חיבורה לשעון שבת כעת היא אינה דרוכה ועתידה היא להדרך ע"י שעון השבת (ומדובר שאף נורה אינה דולקת כעת). לדעת רוב הפוסקים מותר כעת להוריד את המתג הראשי של כל המערכת כדי למנוע את דריכות המערכת, ועל ידי כך יוכל להסתובב באופן חופשי בבית, ולהכנס ולצאת ממנו. ויש מחמירים ואוסרים לכבותה על ידי יהודי, ומתירים לכבותה על ידי גוי. ואם אין גוי בנמצא רשאי לדעתם לכבותה אף יהודי אם יכבנה בשינוי, כגון על ידי אחורי אצבעותיו (וראה במקורות אם רוצה רק לשנות את זמני דריכות המערכת על ידי שעון השבת) .

יג) כאשר לפני שבת ניתקו את הזרקור שבכניסה לבית ואת צפצוף האזעקה, אך בשבת ראו שטעו ולא ניתקו את דריכות הגלאים, כך שאם ילכו בבית בקרבת הגלאים או שיכנסו ויצאו ממנו תדלקנה נורות בגלאים או בלוח הפיקוד (ומדובר שכל הנורות הינן ללא חוט להט. אך אם הדבר יגרום להדלקת זרקור או נורה אחרת שיש בה חוט להט, ראה דינו לקמן בסעיף ט"ו). ישנן שתי אפשרויות לפתור את הבעיה: על ידי התקרבות לגלאים וכיסוים, או על ידי כיבוי כל המערכת על ידי המתג בלוח הפיקוד. לגבי שתי האפשרויות, יש מהפוסקים המתירים לעשות כן על ידי גוי, אך לא על ידי יהודי, ויש מעט מהפוסקים האוסרים אפילו על ידי גוי. ולגבי האפשרות הראשונה (של כיסוי הגלאים), יש מהפוסקים המתירים אף ליהודי להתקרב בשבת ולכסות את הגלאים שרוצים ללכת בקרבתם כדי לאפשר לאחר מכן מעבר חופשי בבית מבלי שהנורות תדלקנה ותכבנה בכל הליכה בקרבתן. ומותר להתקרב ולכסותן למרות שהדבר יגרום באותה הליכה להדלקת הנורות בגלאים או בלוח הבקרה .

יד) כאשר לפני שבת ניתקו את הזרקור שבכניסה לבית, אך בשבת ראו שלא ניתקו את דריכות צפצוף האזעקה והגלאים (דבר שאינו מצוי), ראה דינו במקורות .

טו) דריכות הזרקור בשבת (היינו שלא ניטרלוהו לפני שבת) הינה בעיה חמורה הרבה יותר מדריכות שאר חלקי מערכת האזעקה. לכן אם לפני שבת לא ניטרלו את דריכות הזרקור, ורוצים להכנס או לצאת מהבית, אך אם יעשו כן ידלק הזרקור בשל התקרבות האדם לגלאי שבכניסה, לדעת רוב הפוסקים יתנו לגוי לעבור לפניהם, ומיד לאחריו יעבור היהודי. ומשנכנסו וכבה הזרקור, רשאי לומר לגוי לנטרל את דריכות הזרקור כדי שלא ידלק שוב, ואז יוכלו לעבור שם באופן חופשי. ואם הזרקור נשאר דולק, ראה הדין במקורות .

טז) כיבוי אזעקה המצפצפת במכונית כרוך באיסורים רבים וחמורים יותר מכיבויה כשמצפצפת בבית או בחנות (למשל בשל הדלקת הנורות שבצידי המכונית כשמכבה על ידי שלט מרחוק, ובפרט שיש בהן חוטי להט). לכן נדון לחוד על כיבוי צפצופה בבית או במכונית .

יז) אזעקה המצפצפת בשבת בבית או בחנות לאורך זמן, והיא מפריעה לשינת אנשי הסביבה בליל שבת, מותר לומר לגוי לכבותה.

ואם אין שם גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר לומר לילד או לילדה שטרם הגיעו לגיל מצוות, לכבותה. ואף לדעת המקילים מותר רק לאדם שאינו אביו או אמו לומר להם שיכבוה, ושהילד או הילדה יכבו את האזעקה לצורך עצמם (ולא לצורך הגדולים), ועדיף שיכבוה בשינוי (כגון במרפק או גב היד). ואם הילד או הילדה רוצים לכבותה מעצמם מבלי שאדם גדול יאמר להם לעשות כן, ראה דינו במקורות .

יח) במקרה הנ"ל שהאזעקה מצפצפת בשבת בבית או בחנות ומפריעה לשכנים, והשכנים שעדיין אינם שומרי שבת אומרים לבעל האזעקה שיכבנה, ואם לאו יקראו הם למשטרה שתבוא לכבותה (דבר הכרוך באיסורים רבים). יש אומרים שבעל האזעקה ינסה להשפיע על השכנים בדרכי נועם ובהסבר נאות שאסור לעשות זאת ושימנעו מכך, או שלפחות יקראו לגוי לכבותה, ואם הם מסרבים מותר לומר לשכנים היכן המפתח ומתג הכיבוי, ושאם הם רוצים יכבוה בעצמם. ויש מי שסובר שינהג כנ"ל ויאמר להם שאסור לכבותה, אך אם בכל זאת הם רוצים לכבותה אזי שיכבוה בשינוי. ויש מהפוסקים הסוברים שאין לסייע בידם כלל אף אם הם יקראו למשטרה. וראה עוד בסעיף הבא .

יט) לדעת גדולי הפוסקים אסור בשום אופן ליהודי לכבות את האזעקה המצפצפת בשבת בבית, בחנות וכדומה, אף אם היא מפריעה למנוחתם ולשינתם של אנשי הסביבה. ויש מהפוסקים שצידדו להקל לכבותה כשמפריעה היא לשינת השכנים בליל שבת אם יעשה זאת בשינוי (וראה עוד כאן במקורות). ובענין כיבוי אזעקה של מכונית ראה לקמן בסעיף כ"ה.

כ) נחלקו הפוסקים האם מה שהקלנו בסעיפים הקודמים אמור רק לגבי אזעקה המצפצפת בליל שבת, או אף אם היא מצפצפת גם ביומו (ובענין זמן בין השמשות ראה כאן במקורות) .

ומכל מקום ביום טוב ודאי שיש יותר מקום לסמוך על הדעות המקילות בסעיפים הקודמים .

כא) עוד כמה פרטי דינים בענין כניסה למקום שיש בו עין אלקטרונית המפעילה זרקור, אזעקה, או מערכת חשמלית אחרת, וכן יציאה משם הגורמת לכיבויים, ראה כאן במקורות .

כב) נחלקו פוסקי דורנו אם מותר להשתמש בשבת במכשיר גרמאזעקה (והיינו מכשיר שעל ידו ניתן לשנות את זמן דריכות האזעקה). וכל אחד ינהג בזה לפי דעת רבו .

אזעקה של מכונית:

הקדמה: בבדיקה שערכנו ראינו שברוב המכוניות כיבוי האזעקה על ידי השלט-מרחוק כרוך בהדלקה נוספת של הנורות החיצוניות במכונית (לאחר שהבהובן פסק). ובמציאות זו דננו לגבי אזעקת מכוניות בכל הקונטרס. אך ישנו מיעוט של מכוניות שכיבוי אזעקתן אינו כרוך בהדלקת הנורות החיצוניות, ודין כיבוי אזעקתן ראה כאן בהערה כ"ט. וכן בענין מכשיר ה"איתורן", המחובר לצפצוף אזעקת המכונית (ולא ללחצן המצוקה) ראה בהערה כ"ט.

כג) מכונית שאזעקתה מצפצפת בשבת זמן רב, כך שמפריעה היא לשינת אנשי הסביבה בליל שבת, מותר לומר לגוי לכבותה על-ידי השלט. ויש מתירים רק לומר לו שיכבנה בשינוי, או שיאמר לגוי אחר לכבותה (ואם עדיף לכבות את אזעקת המכונית דרך תא המנוע או על-ידי השלט, ראה כאן במקורות).

ומכל מקום לדעת פוסקים רבים אין לומר לילד או לילדה קטנים לכבותה, ואפילו אם יכבוה בשינוי, ואפילו אם אינם בניו. ויש מתירים לומר לילד שאינו בנו לכבותה בתנאים מסוימים, כמבואר כאן במקורות. ולגבי שעת הדחק, וכן אם רוצים הילדים לכבותה מעצמם מבלי שאדם גדול יאמר להם לעשות כן, ראה כאן במקורות . וראה עוד לקמן בסעיפים כ"ז וכ"ח.

כד) כאשר אזעקת המכונית מצפצפת בשבת ומפריעה לשכנים, והשכנים שעדיין אינם שומרי שבת אומרים לבעל המכונית שיכבנה, ואם לאו יקראו הם למשטרה שתבוא לכבותה (כדלעיל בסעיף י"ח), יש אוסרים על בעל המכונית לסייע בידם כלל אף אם הם יקראו למשטרה. ויש מי שסובר שאם ניסה להשפיע עליהם בדרכי נועם שימנעו מכך והם סירבו, אזי רשאי לומר להם היכן נמצא השלט-רחוק בביתו, ויוסיף שאסור לכבותה, אך אם הם בכל זאת רוצים אזי שיכבוה בשינוי .

כה) אסור ליהודי לכבות את אזעקת המכונית בשום אופן, ואף לא בשינוי, גם כאשר צפצופה מפריע למנוחתם ולשינתם של אנשי הסביבה .

כו) בענין אם ניתן להקל בדברים הנ"ל לגבי אזעקת מכונית גם ביום השבת כבלילו, ראה לעיל בסעיף כ'. ודין כיבוי אזעקת המכונית ביום טוב דינו כדין כיבוי אזעקת בית, חנות וכדומה בשבת, כמבואר לעיל בסעיפים י"ז_י"ט .

כז) ישנן מכוניות שצפצוף אזעקתן והבהוב הנורות פועלים זמן מה (כחצי דקה) ומפסיקים לזמן מה (כחצי דקה), ושוב פועלים ומפסיקים חליפות עד כיבוי האזעקה. בחלק ממכוניות אלה עדיף להפסיק את הצפצוף כשהוא פועל, ובחלקן עדיף להפסיקו כשאינו פועל, וכמבואר במקורות. וכל זה אמור כשמתקיימים התנאים המבוארים בסעיפים הקודמים .

כח) כל האמור בסעיפים הקודמים מדובר כשצפצוף האזעקה (הן של מכונית והן של בית וכדומה) נמשך זמן רב ומפריע מאוד לאנשי הסביבה. אך אם הצפצוף נמשך רק זמן קצר (דקות מעטות) וכבה לאחר מכן, נראה שאין להקל לכבותה .

אזעקת ארון קודש ואזעקות בבית:

כט) דין דלתות ארון הקודש או דלתות הבית שהיו מחוברות לאזעקה דרוכה בבין השמשות של כניסת שבת, המותר לפותחן במשך השבת לאחר שנוטרלה האזעקה, ראה כאן במקורות .

הערות:


[1]א.

ראה* שו"ת מעש"ח (ח"ב סי' ב').


[2]ב.

ראה* שו"ת מעש"ח (ח"ב סי' ב'), תוה"י (פל"ד סי"א והערה כ"ז), שש"כ (פ"מ סעי' ל"א ול"ג), מנוח"א (ח"א פכ"א סעי' מ"ב ומ"ג) וילקו"י (שבת כ"ד עמ' רמ"ד סעי' קל"ה). ועיי"ש גם לגבי כיבוי המכשיר לאחר הבדיקה. וע"ע באסיא (ירושלים תשל"ו, עמ' 6-8, מאמר הגרי"י נויבירט שליט"א וד"ר י' ון-דייק נר"ו), בשו"ת לב אברהם (ח"ב פכ"א סעי' ז',ח'), והחב"ה (ח"ב עמ' 314-315). ודנו הפוס' הללו מצד כמה איסורים הכרוכים בכך: שימת המשחה על מקומות חיבור המכשיר לגוף, הדלקת המכשיר, הדלקת הנורה, כתיבה (של המכשיר, וכן של פרטי החולה על הדף), מחיקה, קריעה, כיבוי המכשיר ומדידה.


[3]ג.

ראה* שו"ת מעש"ח (ח"ג סי' י"ד).


[4]ד.

מכשיר האולטרה־סאונד מגלה תנועות עי"כ שמשלח גלי קול לגוף או לאזור מוגדר, וכאשר ישנו שינוי באורכי הגל מתברר שהיתה תנועה של הגוף. ר' בשו"ת מעש"ח (ח"א עמ' קכ"ז),

כפי שכתבנו בהקדמה, עקרונית (מלבד במיקרים בודדים) איננו מביאים הכרעות הלכתיות בנושאים רפואיים וביטחוניים, כיון שהמציאות בכל מקרה שונה מחברתה, ואין לומר פסק הלכה אחד לכל המיקרים. ומ"מ הבאנו את המקורות העוסקים בענין כל מכשיר, כדי שהרב הפוסק ידע מי הפוס' שדנו ע"כ ויוכל לפסוק לכל מקרה ללא עיכוב.

ומש"כ בתוה"י (פל"ד סעי' י"ב. ולא זכיתי להבין מה שהשווה צילום רנטגן לאולטרה־סאונד, דהא אינם דומים כלל באופן פעולתם).


[5]ה.

התורה אסרה על הכהן להטמא למת מלבד ז' קרובים (ריש פר' "אמור"). ולמדו בברייתא ביבמות (דקי"ד,א') שכשם שהכהן מוזהר שלא להטמא כך מוזהרים הגדולים על הקטנים מלטמאם. וכ"פ מרן (ביו"ד סי' שע"ג ס"א). אמנם כתב רבינו אליעזר מגרמייזא ברוקח (סי' שט"ו) שאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת, דספק ספיקא הוא, דשמא נפל הוא ושמא נקבה היא. עכ"ל. הב"ד הש"ך ביו"ד (רס"י שע"א) והמ"א (סי' שמ"ג סק"ב). והקשה המ"א, דמה צריך הס"ס הרי ממילא טומאה (צ"ל "טהרה". נתיב חיים) בלועה היא ואינה מטמאה (היינו שאף שהאם נטמאת מ"מ העובר הבלוע במעיה אינו נטמא). ותירץ ע"כ בנתיב חיים דהרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת ורוצה לילך שם, דאפ"ה שרי מטעם ס"ס וזה לא הוי טהרה בלועה. וכ"פ המ"ב (סי' שמ"ג סק"ג. וכעין זאת בסק"ד) גם בשם הש"א בשם הרדב"ז בתשובותיו. וע"ע מש"כ בקבא דקשייתא (קושיה מ"ג), באבני מילואים (סי' פ"ב), בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס"ה סק"ו וסי' פ"א סק"ז), בכה"ח (סי' שמ"ג סק"ד) בשם הגחיד"א בברכ"י ובמחב"ר, במנח"ח (מצוה רס"ג) ובדע"ת (סי' שמ"ג עמ' רפ"ה). ומ"מ ק"ק לי, דהא הש"ך הב"ד הרוקח דהוי ס"ס, והרי בכללי ס"ס של הש"ך (ביו"ד סס"י ק"י, כלל ל"ג) כ' דלא מיקרי ס"ס אלא כשהאיסור וההיתר שווים. אך אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר וכן אם האיסור שכיח יותר מההיתר אין זה ספק כלל. עכ"ל. וכ"כ הש"ך גם ביו"ד (סי' נ"ג סקי"ד) בשם הב"ח בשם הר"ן ורבינו יונה. וא"כ גם בני"ד הרי כתבו הפוס' שספק נפל הוי דבר לא שכיח כ"כ, ווודאי שאינו שכיח כמו אותם שאינם נפלים, וא"כ האיסור (וולד חי) שכיח יותר מההיתר (נפל) ומדוע הוי ס"ס להיתר. וצ"ע. והגר"א נבנצל שליט"א העיר דמ"מ הנפל מצטרף לנקבה לעשות הזכר מיעוט. עכת"ד. וע"ע בלוי"ח (סי' קכ"ז) שהביא מחלו' האחרו' האם ספק שאינו שקול מצטרף לס"ס באיסור דאו'. ושדעת הריב"ש שספק הבא במקרה לא נחשב כמחצה כדי לצרף לו מיעוט להתיר. ומ"מ הסיק בלוי"ח להקל לאשת כהן מעוברת להכנס לאוהל המת מטעם רוב. עיי"ש.

ועפי"ד הנתיב חיים והמ"ב הנ"ל כ' הגר"י זילברשטיין שליט"א בתוה"י (פנ"ז ס"א ובהערה ב') שאמנם מסתבר שאשת כהן מעוברת אינה חייבת להבדק באולטרה־סאונד אם העובר שבמעיה הינו זכר או נקבה, ומ"מ אם נבדקה באולטרה־סאונד ונמצא העובר זכר, מסתבר שחייבת היא ללדת בביח"ל שאין בו טומאת מת (כגון טומאת נפלים), אא"כ צריכה היא ללדת בביח"ל מסוים בשל חשש פיקו"נ. עכ"ד. שאלתי את הגר"י זילברשטיין האם דבריו אלה הינם לדינא. והיינו האם לדעתו כל אשת כהן שנבדקה בא"ס ונמצא העובר זכר, צריכה לנסוע ללדת דוקא בביח"ל שאין בו טומאת מת, ואם יש שלט בכניסה לביהח"ל שהכניסה לכהנים אסורה — עליה להמנע מלהכנס לשם ללדת. וענה לי שלדעתו זה מדינא. שהרי המ"ב (הנ"ל) פסק את דברי הרוקח להקל משום ס"ס. ובני"ד אין ס"ס (היינו לדעתו בדיקת האו"ס הינה אמינה. ור' לקמן בסמוך — מ.ה.), ולכן זה אסור מדינא. ושאלתיו, האם אשת כהן הנוסעת ללדת בשבת צריכה בשל כך להאריך את נסיעתה ולנסוע דוקא לביח"ל שידוע שאין בו טומאת מת (כגון שישנם סידורים הלכתיים — טכניים לכך), אם אין הדבר כרוך בחשש פיקו"נ [צדדי הספק הם, שמצד אחד האיסור לטמא כהן, ואפי' כהן קטן, הינו מדאו' (כגמ' ביבמות שם, וכ"פ השו"ע ביו"ד שם). ומאידך הנסיעה בשבת כרוכה באיסורי דאו' רבים (מבעיר, ולעיתים גם בונה, יציאה מחוץ לתחום וכדו'), וכן דעפי"ר אנן מישתעינן בכהני חזקה ולא בכהנים מיוחסים. ועוד, שכשנכנסת לביהח"ל הרי העובר עדיין במעיה והוי טהרה בלועה]. וענה לי הגר"י זילברשטיין שבשום אופן לא תאריך היולדת את נסיעתה בשבת כדי להגיע לביח"ל שאין בו טומאת מת, כיון שאסור לחלל שבת בשביל למנוע איסור קל יותר, והיינו איסור שאין בו סקילה וכרת כאיסורי שבת (ר' ע"כ גם בפרשת דרכים דרוש י"ט, ותוה"י עמ' פ"ח). וציינתי למש"כ מרן (בסי' ש"ו סי"ד) שמי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, דמצווה להצילה אפי' אם בשל כך יעבור איסורי דאו' דשבת. ושאני התם שמדובר בהמרת הדת ותחלל שבת לעולם (כמש"כ המ"ב שם סקנ"ז). הא בשביל איסור קל לא מחללינן שבת (ור' ע"כ מאמר הגר"ש ישראלי זצ"ל בתחומין ח"ב עמ' 27). והסכים עם כך הגר"י זילברשטיין [וע"ע בספרו תוה"י (פי"ד עמ' צ') שדן אי בשל יחוד של נהג ישראל עם היולדת יש להאריך הדרך בשבת ולנסוע בדרך שיש בה תנועה מרובה שאין בה איסור יחוד. עיי"ש שכתב שיתכן שאין בהארכת הדרך איסור דאו' כ"א דין של הקל הקל תחילה שלהרבה מרבותינו הוא רק איסור דרבנן, ושכ"מ מהפמ"ג בא"א (סי' שכ"ח סק"ח). ולפי"ז גם בני"ד דאשת כהן היה מקום להאריך הדרך שלא יטמא הוולד. וכ"ש שיש להקל בזה בני"ד, דהא גבי יחוד כתב שם עפ"י השם אריה שאין בו לא כרת ואף לא לאו. אלא שמ"מ הסיק שם שהדעת נוטה שאין להאריך הדרך למנוע יחוד ע"י נהג ישראל. וע"ע לקמן בהערה ט' ענף 2 דעת הגרי"ש אלישיב גבי נסיעת הבעל עם אשתו היולדת לביהח"ל. ועיי"ש ולקמן בערך מכונית ד' הגריש"א שליט"א בענין יחוד היולדת עם נהג האמבולנס. ואכמ"ל]. ושאלתיו האין לצרף לכך גם הטעם שהרי רוב הכהנים היום הינם כהני חזקה, ואינם מיוחסים (ר' מ"ב סס"י קכ"ח). ולא הסכים לזה הגר"י זילברשטיין, ואמר שהרי לענין פדיון הבן אנו סומכים עליהם שהם אכן כהנים (ור' עוד ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ז הערה צ"ז). ומ"מ למסקנה אמר שלמעשה אשת כהן מעוברת שיודעת שהעובר הינו זכר לא תסע לביח"ל שיש בו טומאת מת, אך לא תחלל שבת לשם כך ולא תאריך את נסיעתה בשבת, וק"ו שאם הגיעה בשבת לביח"ל והתברר שיש בו טומאת מת, שלא תסע לביח"ל אחר אף כשאין בעיכוב זה חשש של פיקו"נ. עכת"ד.

אמנם נלע"ד שיש קצת לדון בענין זה. דאם האיסור להטמא היה על התינוק לבד ולא על המכניסו לאהל המת, לכאו' דומה הדבר למחלו' הראשו' גבי חולה בשבת, אי שוחטים לו בשבת, או מאכילים אותו נבילה שכבר מצויה. די"א שמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה [ר' למשל ברא"ש (פ"ח דיומא הל' י"ד). מרן (סי' שכ"ח סי"ד) ונו"כ שם. ספר פרשת דרכים (שם). בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ק"ל)]. אמנם בני"ד האיסור אינו על התינוק לבד אלא על אמו המכניסתו לאוהל המת, ומאידך מי שמחלל שבת בנסיעה לביהח"ל הינו נהג הרכב (דמסתבר שאין היולדת נוהגת ברכב). וא"כ לכאו' שייך לדון בזה מצד האם אמרינן דניחא ליה לחבר לחטוא באיסורא קלילא כדי שלא יחטא ע"ה באיסורא רבא (עירובין דל"ב,ב'. וע"ע תוס' שבת ד"ד, א' ד"ה "וכי"). אך נראה שאין זה שייך לני"ד, דהתם מישתעי שלא יחטא ע"ה בגלל החבר. ועוד, דבני"ד ה"ז הפוך — דיוצא שהנהג חוטא באיסורא רבא — סקילה, בשביל למנוע את היולדת מאיסורא זוטא — לאו של הכנסת התינוק לאוהל המת. ולפי"ז אם לא מצד יתובי דעתא דהיולדת אכן יוצא שאין להאריך הנסיעה בשבת לצורך מניעת הכנסת התינוק לאוהל המת. ועוד יש לדון בזה אם בכלל נחשב הדבר שהאם מטמאת את התינוק באוהל המת, דהא סו"ס התינוק יוצא מהרחם מרצונו (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: על כרחך אתה נולד. ע"כ). והאם רק מסייעת עם המילדת לתינוק לצאת. וא"כ אולי תלוי הדבר בדין מסייע אי יש בו ממש. וצ"ע. ואכמ"ל.

ושאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א האם על אשת כהן מעוברת להמנע מלנסוע ללדת בביח"ל שבו טומאת מת (כגון שיש שלט בחוץ שהכניסה לכהנים אסורה), אם היא יודעת ע"י בדיקה באולטרה־סאונד שהעובר הינו זכר (ויש להעיר שאין בדיקת האולטרה־סאונד אמינה תמיד. וכמש"כ כבר בשבט"ה ח"ז סי' ר"ח. ומ"מ נראה שוודאי רוב תוצאות הבדיקות באולטרה סאונד נכונות וא"כ יש להחמיר ולא להכנס לאוהל המת. וראה עוד על אמינות האולטרה סאונד בסוף הערה זו). שהרי אין בניד"ז ס"ס שכתב הרוקח, שהרי יודע שהינו זכר. ואמר לי הגרמ"א שליט"א שיש פה שתי בעיות: א. כשהתינוק עדיין ברחם האשה. ב. ס"ס שבעת הלידה. והיינו כשהתינוק ברחם אמו אין בעיה משום שזו טומאה בלועה. וגם בעת לידת התינוק אין בעיה, אע"פ שיודעים שהינו זכר, שהרי ממילא התינוק כבר נמצא בביהח"ל ואין האם מכניסה אותו. ושאלתי, אך הרי האם עוזרת לו לצאת מהרחם. וענה לי שבכל אופן מותר הדבר, ובפרט שחדרי הלידה הינם סגורים בשעת הלידה. ולמרות שהערתי שכל חדרי הלידה פתוחים (לפחות בחלק מבתי החולים) לאולם גדול, כדי שיהיה ניתן לקרוא לצוות מתוגבר בשעת לידה מסובכת ובשל כך יש חשש לטומאת נפלים, אמר הגר"מ אליהו שמצידם החיצוני של חדרי הלידה סגורות הדלתות ואין התינוק מקבל טומאה ממקומות אחרים בבית החולים. ושאלתיו האם יש מקום לומר שכאשר אשת כהן נוסעת ללדת בשבת, שתסע דוקא לביח"ל שאין בו טומאת מת (כגון בביח"ל שמסודר הדבר מבחינה טכנית־הלכתית שאין טומאת המת עוברת למחלקות השונות, כמו כמה בתי חולים כאן בירושלים ת"ו), ובשל כך תאריך את נסיעתה בשבת. או שאם הגיעה לביח"ל שהתברר שיש בו טומאת מת, שתסע לביח"ל אחר (כשאין הדבר כרוך בפקו"נ של האם או של העובר). ודחה זאת הגר"מ אליהו מכל וכל, ואמר שבשום אופן לא תאריך בשל כך את נסיעתה בשבת. עכת"ד.

בענין תינוק כהן שנולד במקום שיש בו טומאת מת, אי צריך להוציאו משם מיד לאחר שנולד, ר' בשש"כ (מהדו"ק — תשכ"ה, פל"ב הערה קי"ד) ובתוה"י (ריש פנ"ז) שזו מחלו' האחרו'. וע"ע פרטי דינים בניד"ז בתוה"י (שם). ואכ"מ.

ובענין האמינות של בדיקות הא"ס לענין פיקו"נ, וכגון שאם הבדיקה מראה שאין דופק לעובר והרופאים אומרים שצריך לעשות הפלה. כבר כתבנו לעיל בשם שבט"ה (ח"ז סי' ר"ח) שלא תמיד בדיקת הא"ס אמינה. ודעת הגר"מ אליהו שליט"א כפי שאמר לי, שבמקרה כזה אפשר לסמוך על הבדיקה רק אם עושים בדיקה בשני מכשירי אולטרה סאונד תקינים שונים, כשבכל בדיקה נמצא רופא. ולפחות באחת הבדיקות צריך להיות רופא מומחה, ולא רק מומחה אלא מומחה ידוע. ורק כשמתקיימים תנאים אלה מותר לסמוך על המכשיר לענין פיקו"נ, וכגון לבצע הפלה אם שתי הבדיקות מראות שאין דופק לעובר. אך אם חסר אפי' תנאי א' מכך אסור בשום אופן לבצע הפלה. עכת"ד הגר"מ אליהו שליט"א. ויש להוסיף שכ"ז בתנאי שהעובר כבר מספיק גדול באופן שהיו אמורים להרגיש הדופק (ויודעני לפחות על מקרה א' שהבדיקה העלתה שאין דופק, אע"פ שהיה כבר בגיל שהיו אמורים להרגיש הדופק, וכעבור כמה ימים אכן הרגישו הדופק. וצא וראה כמה יהודים רבים נולדו בשל זהירות שלא לבצע ח"ו הפלות כשאין הכרח ודאי לכך. ולכן, אם אפשר, עדיף להמתין ולעשות בדיקות נוספות לאחר כמה ימים).

ומאידך יש להדגיש שכ"ז אמור כשאין דימום חזק לאשה. דאם יש דימום חזק לכאו' העובר הוי כרודף ויש סכנה לאם עצמה, ובמקרה זה אין להשתהות בביצוע ההפלה. ומ"מ לא כתבנו דברים אלה כפסק הלכה (מלבד דברי הגר"מ אליהו הנזכרים לעיל), ובכל מקרה יש לשאול הרופאים ואח"כ לשאול רב פוסק שיכריע בדבר. ופשוט. ועוד בענין אמינות האולטרה סאונד ראה בתשובות הגרי"ש אלישיב שליט"א המובאות בספר אוצר פדיון הבן, בסופו, להרה"ג ר' יוסף דוד וויסברג זצ"ל.

ועוד בענין חילול שבת בשל סכנת העובר או אמו, ר' בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה י"ג) בשם כמה פוס'.


[6]ו.

כ"כ בשלי"ד (פי"ג ס"ו) בשם הגרי"ש אלישיב והגרב"י זילבר שליט"א. והסביר שבשעה"ד הוי כלי שמלל"א שאין בו שום שימוש (כמבואר שם בהערה י"ג. שהיא ההערה השייכת לסעיף זה, כפי שאמר לי הרב המחבר שליט"א). ע"כ. והיינו שבשעה"ד יש מתירים לטלטלו לצורך גופו או מקומו (ר' שלי"נ סי' ש"ח סקי"ב. ושם בח"ג בבירורי הלכות סי' ס"ב סק"ג, שיש מחלו' הפוס' בכלי שמלל"א שאין בו שימוש להיתר, אי דינו כמוקצה גמור או ככלי שמלל"א). וק"ק מדוע לא יהיה בזה גם דין מוקצה מחמת חסרון כיס, ואז אין להקל אף לצורך גו"מ. ושמא משתמשים בו בטיולים כדופן של אוהל, או לשים עליו חפצים כמעין שלחן, או לשבת עליו. והיינו שאינו מיוחד למלאכתו ואין מקפידים עליו דוקא לשימושו הקבוע. אמנם אח"כ מצאתי בשלי"נ (ח"ג, לוח המוקצה, ערך אופנוע) שהוא כלי שמלל"א שאין בו היתר, ומה שראוי לשבת עליו או להניח עליו דברים לא נחשב שיש בו שימוש של היתר (בשם הגר"צ ובר שליט"א).

גבי עדיפות נסיעת יולדת לביח"ל בשבת, אי עדיף אופנוע או מכונית, ראה תוה"י (פי"ג ס"ד ובהערה ו').


[7]ז.

רכיבה בשבת על אופניים המונעות ע"י מנוע חשמלי קטן, פשוט הדבר לאיסור. הן מצד שאף באופניים לא חשמליות נהגו לאסור רכיבה עליהן בשויו"ט, וכדלקמן בסמוך. הן מצד הדלקת המנוע באופניים חשמליות, והן מצד המשך ההפעלה, ובפרט כאשר הינו מגביר או מקטין את פעולת המנוע, והיינו הגברת או החלשת זרם חשמלי, שפוסקים רבים אוסרים זאת [ואין מדובר על הגברת פעולת מכשיר חשמלי הכרוכה בכיבוי והפסקת הפעולה הראשונה והפעלת הפעולה המוגברת, שזה כרוך בכיבוי והדלקה חדשה, וכמש"כ למשל במנח"ש (ח"ב עמ' ק"י) ובשש"כ (פ"א סכ"ז ופי"ג סעי' ג',י'). אלא אנן מישתעינן בכלי שהגברת הזרם הינה תוספת בעלמא לזרם הקיים, ומה שהיקל במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד) גבי דיבור מול מכשיר שמיעה, דאין בזה מוליד או בונה אף כשמחמת דיבורו מתחדש הזרם, התם הוא משום הטעמים דמנה שם, כגון שאינו בר קיימא וכדו']. וכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א לאסור הגברת והחלשת זרם קיים. ששאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי מה שאמר לנו שאסור להגביר זרם חשמלי שיש בו חוט לוהט. האם זרם חשמלי שאין בו חוט לוהט מותר להגבירו בשבת או להחלישו. הזכרנו שהגמ' בביצה (ד' כ"ג, א') אומרת שמותר למלול עשבים שיש בהם כבר ריח, משום שהוא רק מוסיף ריח. וא"כ אין בעיה של תוספת מצד "מוליד" [ור' עוד במ"א (סי' תקי"א סקי"א) שאוסר להוסיף בשמים על בגד שכבר מריח, אך בשו"ע הגר"ז כ' דהו"ד בבושם מסוג אחר. אך בבושם מאותו סוג שרי. הב"ד במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד). עיי"ש. וע"ע במ"ב (סי' תקי"א סקכ"ו) בשם המ"א]. ואמר הגריש"א שליט"א שאם מדובר על הוספת זרם חשמל במכשיר שיש בו חוט להט, והיינו מצד מבעיר, זה אסור מצד תוספת הבערה. אך גם כשאין חוט להט הרי לחזו"א עשיית הזרם אסורה מדאו' מדין בונה. ומשראה הגריש"א שאנו מעונינים יותר לשמוע מה הדין מצד "מוליד" (כי היה כמעט ברור לנו שיאסור מצד מבעיר ובונה, ואילו מדין מוליד משמע מהגמ' הנ"ל שיש להקל), אמר: "צריך להתחשב בד' החזו"א שזה בונה", ולא רק שחוששים לו בעלמא. ורק כשיש צורך מוסיפים עוד צירופים להקל (ור' עוד ע"כ לקמן בהערה ט' ענף 4 - מ.ה.). ושאלנו האם תוספת הזרם לחזו"א אסורה מדין תוספת בנין. ואמר הגריש"א: לא. אלא יש פה יצירה וזו תוספת כח. "הבונה של החזו"א זה לא בונה ממשי אלא זה בונה תיאורטי". ושאלנו מה הדין מצד "מוליד". אם מישהו יאמר שהוא לא פוסק כחזו"א לגבי איסור הדלקת חשמל אלא רק כבי"צ, המותר יהיה להוסיף זרם. הרי לפי הגמ' בביצה שהזכרנו לכאו' זה מותר. וענה הגריש"א שזה לא דומה למוליד ריח, כי פה יש תוספת כח. יש פה עוד יצירה (הגריש"א אפי' לא הזכיר את ד' המ"א הנ"ל, כי לדעתו אין להשוות בין מוליד הריח לבין החשמל, ושלא כגרשז"א זצ"ל). ושאלנו, שהרי בכ"ז כבר היה זרם וזו רק תוספת על הקיים, שלכאורה אין בה איסור (שהרי לא הוליד שום דבר חדש). וענה הגריש"א שמ"מ יש פה תוספת כח. ואי אפשר לדעת מה העיקר - האם מה שכבר היה או מה שהתווסף. וזה לא אותו דבר כמו שהיה קודם (וא"כ מצד השינוי במצב אוסר הגריש"א זאת הן מדין בונה והן מדין מוליד - מ.ה.).

ועוד אמר הגריש"א, שהן למ"ד בונה והן למ"ד מוליד יש איסור בהגברת הזרם, ואין זה משנה אם מדובר באיסור דאו' או דרבנן, שהרי בשניהם זו תוספת כח וזו יצירה (אמנם לא יצירה חדשה - מ.ה.) וזה לא אותו דבר מה שהיה קודם. ושאלנו, לפי"ז האם יש איסור גם בהחלשת זרם החשמל בין למ"ד בונה ובין למ"ד מוליד, כי זה לא אותו דבר מה שהיה קודם, וכעין מה שכבר כתב השבויּ"צ (ח"ו פי"ז, ובפרט בעמ' קע"א) "שכל שינוי בתכנית כלי חשמלי היא כעשיית כלי חדש דיש בו משום בונה" (אמנם הוא דן מצד בונה, אך לא דן במפורש גבי החלשת זרם מצד בונה ומוליד). והסכים הגריש"א לכך ואמר שאכן כך, כי החלשת הזרם זה שינוי במציאות, ולכן גם זה אסור.

והמשכנו לשאול, שהרי אמר לנו הגריש"א בעבר, שבפשטות אין לבעל או לאחרים לנסוע עם היולדת לביהח"ל ללדת בשבת אא"כ לצורך יתובי דעתא דהיולדת, כגון בלידה ראשונה או שיולדת בלילה וחוששת לנסוע בלי עוד מישהו שמכירה, והיינו כשיש לה צורך בכך (כדלקמן בהערה ט ענף 2). ואמר אז שאין זה מצד תוספת הבערת הדלק בשל תוספת המשקל של הבעל משום שזה כלום. וקשה לנו, שהרי לגבי הגברת הזרם אמר שאסור להגבירו משום שזו תוספת כח וזו יצירה, וא"כ מנ"מ בין כך לבין תוספת הבערת הדלק בשל נסיעת הבעל, שבזה אנו אומרים שזה בטל ואין לאסור בשל כך. וענה הגריש"א שליט"א שאמנם הגברת הזרם החשמלי אסורה, אך מה שאמרנו שבאמבולנס הבעל לא יסע זה לא מצד תוספת הבערת הדלק שזה באמת בטל, אלא מצד זילותא דשבתא. שכמו שאסור לנסוע בסתם מכונית, אפי' שכבר נוסעת ממילא, מצד זילותא דשבתא, כן הדין כאן וגם באמבולנס יש זילותא דשבתא, אלא ששם מתירים אם יש באמת צורך. אך לא סתם לנסוע עם היולדת. ואף משהערנו שלכאו' יש לחלק בין נסיעה במכונית רגילה לבין נסיעה באמבולנס, שיודעים שנוסע לצורך פיקו"נ, וגם רואים שהוא אדם דתי שלובש כיפה או שטריימל ולא יחששו למראית עין בזה, חזר הגריש"א ואמר שמ"מ מצד זילותא דשבתא אין הבדל ויש לאסור גם באמבולנס (והוספנו שיש מהפוס' שכתבו לאסור מצד זה גם נסיעה ברכבת חשמלית בשבת בחו"ל אף כשקנה כרטיס לפני שבת, דהוי זילותא דשבתא, והיה נראה שמסכים הגריש"א לכך). ולענין תוספת ההבערה אמר עוד הגריש"א, שהרי אם מוסיפים כמה גרמים למשקל המכונית, ודאי שאין תוספת הבערת דלק, ואין זה מורגש. לכם גם בנסיעת הבעל אין נראה שיש תוספת הבערת דלק. ומדובר באדם נורמלי, ולא באדם ששוקל מאה קילו. מצד המציאות כך הוא מבין שאין תוספת הבערה (והיינו שאם במציאות היתה תוספת הבערה היה אוסר גם באמבולנס מצד זה). עכת"ד. אמנם יש מהפוס' החולקים על קביעה זו מצד המציאות [ר' למשל שש"כ (מהדו' תשל"ט. פרק מ' סעי' ס"ד)], ולכן כדאי לברר את המציאות.

ושאלנו, לפי"ז, אם אין בעיה של תוספת הבערת דלק, האם כאשר ג'יפ צבאי נוסע לסיור, המותר לשים עליו גם סידור כדי שהחיילים שנוסעים בו יוכלו במשך הסיור להתפלל מהסידור. וענה הגריש"א שליט"א שאמנם מה שהג'יפ נוסע לסיור זה לצורך, ומותר. אך לגבי הוספת הסידור, אי אפשר לתת תורת כל אחד ואחד בידו (מתי זה כן משפיע על תוספת הבערת הדלק ומתי לא - מ.ה.) ולכן לא רצה להקל. עכת"ד (וע"ע במשמ"ל ח"ב עמ' קכ"ב סי' צ"ה). ונראה בס"ד שחשש שיוסיפו תוספת משקל על הרכב באופן שכן ישפיע על הבערת הדלק. ועוד נראה לענ"ד, שבג'יפ צבאי שנוסע לסיור אין בעיה של זילותא דשבתא שהריהו נוסע לצורך, ולכן דן מצד החשש של תוספת הבערת הדלק, ואסר לגמרי. משא"כ באמבולנס שממילא יש בעיה של זילותא דשבתא, לכן לא נכנס לגדרי עד איזה משקל אין תוספת הבערה. אך אה"נ גם באמבולנס, אם מצד המציאות תהיה בעיה של תוספת הבערת דלק אזי גם מצד זה יהיה אסור, ואולי אף כ"ש מדין הגברת זרם החשמל שלגביו יש מתירים.

ועוד בענין הגברת והחלשת הזרם ראה במנח"ש (ח"א עמ' ס"ו, ס"ז, ע"ד, ע"ה וק"י. וח"ב עמ' ס' סק"ח, שהיקל. ומה שהחמיר בח"ב עמ' קי"א זה משום דמישתעי בנורות להט וחימום בתנור דהוי גש"מ והוא מבעיר ממש. ועוד, שהמציאות שהיקל בה היתה במכשיר שאין בו כתב דיגיטלי. משא"כ היום), קוב"מ (עמ' 23 גבי טרמוסטט במקרר, עמ' 81-86 גבי חום ואש, ועמ' 91 גבי הגדלת אור בנורת להט), עטש"ל (ח"א עמ' ל"ה, וח"ב עמ' ע"ד סק"ד), מנחי"צ (ח"ג סי' ל"ח), אג"מ (או"ח ח"ד סי' פ"ד), אנ"ת (חי"ח עמ' קס"ד, קע"א, תר"נ, תרס"ב_תרע"ב, תרצ"ה, תשכ"ב, תשכ"ט-תש"ל ותשל"ג), יבי"א (ח"א סי' י"ט סקי"ט), מעש"ח (ח"א סי' כ"ט, ח"ג עמ' רכ"ד וח"ד עמ' שכ"ו), מעליות בשבת (לגרלי"ה שליט"א, פי"ג), משמ"ל (ח"א עמ' שי"א-שי"ב, שכ"ב), מנוח"א (ח"א פכ"ד הערות 32,38,41,44,83, וח"ג פכ"ה סי"ב), שש"כ (פ"א סכ"ז ופי"ג ס"ג וס"י ופכ"ג סמ"ט), שבוי"צ (ח"ו עמ' קס"ד וקס"ז), בנ"ש (ח"א עמ' ע'), תחומין (ח"ב עמ' 36-37, 44-47. ח"ח עמ' 38,47-48. חט"ז עמ' 34-35 וחלק כ"ה עמ' 445), החב"ה (עמ' 59,408. עיי"ש בכל פל"ד), פסתש"ו (סי' ש"ח הערה 23), קובץ תורה שבע"פ (הוצ' מוסד הרב קוק, תשנ"ח, עמ' ע"ו. ותימה מדוע כתב שם הרה"ג ישראל רוזן שפשיטא שאין איסור בהגברת זרם. וכנראה שלא ראה שישנם מגדולי הפוס' המחמירים בזה, וצע"ג). וכן מצויה בידי תשובה של הגרל"י הלפרין שליט"א שמיקל בהגברת והחלשת זרם קיים (תשובה מי"ט אב תש"נ, גבי כיפוף מאוורר שגורם אולי לשינוי בזרם. ודן שם מצד מבעיר, בונה, מוליד וכו', והיקל). ועיין עוד מע"ל (פרק ב' סעי' ו', עמ' כ"ז, ושם נספח א' עמ' ל"ג). וגבי תוספת הבערה בתחנת הכח ר' החל"ה (סי' ב' פ"ו), מעליות בשבת (עמ' ע"א), מנח"ש (ח"ב עמ' ק"ז-קי"א), אנ"ת (חי"ח עמ' קע"ג, קע"ד, תרנ"א, תרנ"ב, תרס"ט) ושש"כ (פכ"ג הערה קל"ז). וכן היקל בזה הגרלי"ה במכתב הנ"ל, בפרט כשמדובר בשינויים כאלה שאינם מורגשים במכשירים שבתחנת הכח.

בענין רכיבה על אופניים רגילות בשבת:

כבר כתבו רוב ככל הפוס' לאסור זאת. שכ"כ לאיסור בשו"ת שאילת יעקב (מרבני הונגריה, חתנו של המהר"ם שיק, סי' מ"ה). ולמד כן מהקדמת המ"ב לסי' רמ"ח. וטעמו, שכל אופן הרכיבה בהם הוא ע"י גופו ותנועותיו והוי טירחא יתירתא. ועוד, דחיישינן לתיקון מנא, שמא ישבר. וכן שמא יצא מחוץ לתחום. וכ"כ לאיסור כה"ח (סי' ת"ד סק"ח) בשם כמה אחרו', מהטעמים הנ"ל, ועוד מטעם שמא יגיע למקום שלא יוכל לנסוע מחמת תלילותו וישאם בידיו והו"ל מטלטל ד"א ברה"ר או בכרמלית. והוסיף שכן המנהג פה באה"ק לאסור בשבת וביו"ט אפי' בתוך העיר שיש בה עירוב. עכת"ד. בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (סי' מ"ט) כתב שיש לחוש שמא יטה לדרך שאינה מרוצפת ויעשה חריץ [וס"ל שעשיית חריץ כזה אסורה בשבת, אע"ג דהוי פס"ר דלא ניח"ל, וגם הוי כלאח"י ומקלקל. ר' יחו"ד (ח"ב, נ"ב) ושש"כ (פכ"ח סמ"ב)]. וכ"כ לאיסור בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג חאו"ח סי' י"ב סעי' ה' סק"ד וסי' י"ט, וח"ה סי' מ'), בספר מנוחה נכונה (סי' ל"ח), בשו"ת צי"א (ח"א סי' כ"א וח"ז סי' ל"ו ס"א, והוסיף גם הטעם של עובדין דחול). וכן צידד לאיסור בלוי"ח (סי' ק"ז) וכתב שכיון שרבו האחרו' שכתבו להחמיר בזה, בודאי שכן ראוי להורות להחמיר. עכת"ד. עיי"ש. וראה באול"צ (ח"ב עמ' רע"א) שכתב שמעיקר הדין היה מקום להתיר רכיבה על אופניים רגילות בשבת, דאין לנו לגזור גזירות חדשות [וכמש"כ הרא"ש (פ"ב בשבת סי' ט"ו), הרה"מ (פ"ה מחמץ ומצה ה"כ) וש"פ. וע"ע רפ"ע (ח"א חאו"ח סי' כ"ה ד"ה "ודע"), חזו"א (כלאים סי' ט' סקי"א), מנח"ש (ח"א עמ' ס"ט וח"ב עמ' ע"ה. עיי"ש שבאמת ישנם דברים שהיה לכאו' צריך לגזור עליהם דילמא אתי לאחלופי המון העם ולהתיר האסור, אלא שחז"ל ברוח קודשם הבינו אחרת. עיי"ש שהביא כמה דוגמאות לכך). יבי"א (ח"א רס"י ט"ז - עמ' נ"ח, וסי' כ' סקי"ב, וח"ז סי' ל"ז סק"א), יחו"ד (ח"ה סי' כ"ח), שו"ת עשה לך רב (ח"ז עמ' קנ"ח) ומאה"ש (פי"ז עמ' שכ"ב)]. אלא שכיון שכבר נהגו שלא לרכב עליהן הוי כדברים המותרים שנהגו בהם איסור, ולכן למעשה אין לרכב על אופניים בשבת. עכ"ד. וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהערותיו לספר מים ההלכה (מצגר. ח"ב עמ' רמ"ה ואילך). והוסיף הטעם שמא יחתוך זמורה, ומשום זילותא דשבתא, דהוי עובדין דחול [ואמנם צ"ע גבי טעם שמא יחתוך זמורה. שהרי הכוונה שתהיה לו זמורה בידו כדי להכות הבהמה ולהנהיגה, כדפרש"י בביצה (דל"ו,ב') והמ"ב (סי' ש"ה סקס"א) וזה לכאורה לא שייך בני"ד]. וכ"כ לאיסור בשש"כ (ח"א פט"ז סי"ז) ובפסתש"ו (סי' רמ"ח ס"ג ובהערה 10).

אמנם יש להעיר, שהגאון האדיר בעל הבא"ח העלה להתיר לנסוע באופניים בשויו"ט, וכתב בשו"ת רפ"ע (ח"א חאו"ח סי' כ"ה) שיש להתיר לנסוע בהם במקום שיש בו עירוב, ואין בזה לא זילותא דשבתא ולא עובדין דחול. ולגבי ישוב שאין בו עירוב כתב תחילה שאם הוא כרמלית מותרת הנסיעה בהם רק למי שהרבים צריכים לו, ולאו דוקא שרבים צריכים לו לשמוע חכמתו או שהולך לפקח על עסקי רבים, אלא ה"ה אפי' אם הוא ש"ץ ואין מי שיכול לקרוא הפרשה זולתו, ואפי' הולך לדבר מצוה כגון לשמוע קדיש וקדושה שהוא מ"ע לד' הזוה"ק והוא חלוש ואינו יכול להלך ברגליו. ואם הוא ישוב שיש בו דרך ט"ז אמה אסור לרכב עליהן אפי' למי שהרבים צריכים לו או לדבר מצוה. ושרי אז רק בג' תנאים: א. באופניים שיושבים בהם ב' בני אדם והנוהג הוא גוי. ב. שיהיה גובהם לפחות י' טפחים ורוחבם לפחות ד"ט על ד"ט, שדינם כרה"י בפ"ע. ג. שהנוסע לא ישא שום משא. אמנם מסו"ד עולה שמי שהרבים צריכים לו, או לצורך מצוה גדולה ויש לו הכרח לנסוע בהם, אף במקום שאין עירוב אין איסור הוצאה מרל"ר גם אם חסרים שני התנאים הראשונים, אלא רק יזהר שלא ישא שום חפץ, ובלבד שיכנס ויצא מרל"ר תוך כדי נסיעה, ואפי' לרה"ר. ושוב חזר וכתב שבמקום שיש עירוב מותר לרכב באופניים ואפי' לטיול בין בשבת בין ביו"ט. עכת"ד. ולא זכיתי להבין דברי רבינו הרב כה"ח (שם) מדוע השמיט סיפא זו שהיקל גם ברה"ר אם רוכב בהן ולא מהלך עמם בידיו. וגם בספר פסתש"ו הנ"ל לא כתב בהדיא שהבא"ח היקל בזה בשופי במקום שיש עירוב (אף שניתן להבין מדוע השמיט בהלכות היתר זה, והוא משום דנהיג עלמא להחמיר בזה, ולא מצינו יר"ש שפרץ גדר בזה). ומ"מ ראה בשו"ת ישע"ב הנ"ל שכתב שהגרי"ח זצ"ל חזר בו ממש"כ ברפ"ע, וכה"ח לא כתב זאת משום שבעת הדפסת הרפ"ע היה כבר הרב כה"ח בארה"ק ולא ידע מזה. ובאמת קשה לי ע"כ טובא, דהא מרן הגרי"ח הדפיס את שו"ת רפ"ע בשנת תרס"א (כמבואר בשער הספר. ואפי' את ח"ב הדפיס בשנת תרס"ג), והרי הגאון בעל כה"ח עלה לארה"ק בשנת תרס"ד, וא"כ היה בבגדד בעת שיצא לאור ספר רפ"ע ח"א שבו הודפסה תשובת הרפ"ע הנ"ל, ולא יתכן שהיה בין לומדי התורה בעיר ולא ראה את השו"ת הנ"ל. ואי שאלה זו היתה "חידוש" כנגד המנהג שהיה קיים, ודאי שגם תשובה זו היתה מפורסמת בין לומדי התורה שבעיר. וא"כ ירדה הטענה שהרב כה"ח כבר היה בארה"ק בעת הדפסת תשובה זו. ועוי"ל, שהרב ישע"ב הביא שם דברי מהרח"ך זצ"ל ראש רבני ג'רבה, וכן דברי הראשל"צ בעהמח"ס ומשה האיש, שהקלו בזה למעשה. עיי"ש. ועוד יש להעיר ע"ד האוסרים משום מתקן מנא, שכבר כתב במנח"ש (ח"ב עמ' קמ"ז) שלא מצינו גזירת שמא יתקן אלא במשתמש בבע"ח שמא יחתוך זמורה, אך לא מצינו שאסרו להשתמש בכלי משום שמא יתקן, חוץ מכלי שיר (עיי"ש שכתב כן גבי הולכת עגלת ילדים בשבת במקום שיש עירוב). עכת"ד. וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' קי"ד ססק"א) מש"כ ע"ד הרפ"ע הנ"ל. ולמעשה היום המנהג פשוט להמנע מרכיבה על אופניים בשבת. ואכמ"ל.

בענין ילדים קטנים שלא הגיעו לחינוך, רכיבתם בשבת על אופניים המיוחדות להם, ראה בשש"כ (ח"א פט"ז סי"ז) שכתב לאסור רכיבה על אופניים ואפי' באופניים המיועדות לקטנים. ומסתימת דבריו משמע שאף קודם גיל חינוך אסור. וראה בס' שלי"ד (פ"ה הערה ט"ז) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור לקטנים לרכב על אופניהם בשבת, אך זה מחמת חומרא. עיי"ש. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ו סי' ט"ז).

גבי נסיעת קטנים בשבת בתלת־אופן, ר' באול"צ (ח"ב עמ' רע"א) שמותר הדבר כיון שבזה לא נהגו איסור. לכן אינם מוקצה ומותרים בטלטול אף לגדולים. עכ"ד. וגם בשש"כ (פט"ז סי"ז) העלה להתיר כיון שניכר דהוא לצעצוע. ולכן שרי לרכב עליו בבית, ואם יש עירובי חצרות שרי גם בחצר. וטוב להסיר הפעמון שבו כבר מעש"ק. ואם ירד הגומי מגלגל התלת אופן אסור להחזירו בשבת וביו"ט והתלת אופן הפך למוקצה. ע"כ. ור' בשלי"ד (שם) שכתב שתלת אופן אינו מוקצה בשבת אע"פ שאסור לקטן שהגיע לחינוך לרכב עליו. ע"כ. וצ"ע מדוע לאסור רכיבה עליהם בשבת ע"י קטנים. ואח"כ ראיתי שבשלי"נ (ח"ג לוח המוק' ערך אופנים — תלת אופן) כתב שדינם כמלאכתו להיתר, עפי"ד השש"כ הנ"ל. ואח"כ הוסיף בשם הגר"צ ובר שליט"א שדינם כמלאכתו לאיסור, משום דהוי כעובדין דחול. ואע"פ שלדעתו אין בהם מלאכת היתר מ"מ אין להחמיר לדונם כמוקצה. ע"כ. ולבי מגמגם בדבר מדוע נסיעה בתלת אופן הוי עובדין דחול. וצ"ע.

גבי נסיעת יולדת לביח"ל ללדת בשבת, אם עדיף באופניים, או בכרכרה, או במכונית שנהגה יהודי (משום שבנסיעה באופניים אין איסור מפורש ונמנעים לנסוע בהן בשל חששות), ר' בתוה"י (עמ' ע"ט הערה ד').

לגבי הליכה בשבת כשנשען על האופניים בגלל בריאותו, ראה ברפ"ע (ח"א סי' כ"ה) שמשמע שכשיוצא מרל"ר אסור, ואל"ה שרי דאין בזה זילותא דשבתא. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל שהמנהג כיום פשוט שאין רוכבים על אופניים בשבת, מכמה טעמים, נראה שדינם כיום ככלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גו"מ, ובני"ד הוי לצורך גופו (וע"ע בהערה הבאה שהבאנו בשם ספר שלמי יהודה שכתב בשם הגריש"א שבשעה"ד דינם ככלי שמלל"א. אמנם הוסיף שהוא ככלי שמלל"א שאינו ראוי לשום שימוש. וצ"ע, הא ראוי לשימוש כבני"ד. ושמא לא ס"ל להקל בהא), וגם חיישינן שמא יתקלקלו ויבוא לתקנם. וצ"ע. אמנם מצויה בידי תשובה של הגר"ש גורן זצ"ל (מתאריך כ"ח תשרי תשמ"ב) שבה מתיר להשתמש באופניים כתמיכה להליכת אדם הזקוק לכך מבחינה בריאותית, בשבת ובמועד, אך רק במקום שיש עירוב במקום, ובתנאי שלא ירכב על האופנים. ע"כ. והיינו לא חשש שהאופניים יתקלקלו ויבואו אחרים לתקנם לצורך אותו אדם שאינו יכול ללכת בלעדיהם.

גבי ניפוח אופניים בשבת, כתבו הפוס' לאסור, מדין מתקן מנא [שכ"כ הגאון הבא"ח ברפ"ע (ח"א חאו"ח סי' כ"ה). וכ"כ במנחי"צ (ח"ו סי' ל'). הב"ד בשלי"ד (פ"ה הערה י"ד)]. ויש שכתבו לאסור מדין מכה בפטיש [פסתש"ו (סי' ש"מ סכ"ב) בשם שו"ת מחזה אליהו (סי' ס"ט)]. ועיי"ש עוד בפסתש"ו בהערות, ובשש"כ (פל"ד הערה צ"ה, שג"כ משמע שאוסר שהריהו חשיב כמקולקל כשאין אויר, שאין מוציאין האויר לאחר כל שימוש כמו בגלגל גומי ומזרון ים וכדו'). וע"ע בשלי"ד (פ"ה הערה י"ד) שמבואר שלגריש"א שליט"א, באופניים יש איסור לנפחם גם משום עובדין דחול. ובס"ד נלע"ד, שכיון שאין רוכבים על אופניים בשבת, יש לאסור לנפחן גם מדין הכנה מקודש לחול.


[8]ח.

בענין פנס האופניים (כשאינו מחובר לאופניים). כ' בשלי"ד (פ"ב סי"ז) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, שפנס כיס רגיל הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ואע"פ שאין מייחדים לו מקום, מ"מ הוא מוקצה משום לא פלוג בינו לבין מנורת שלחן. עכ"ד (והגר"א נבנצל העיר: מנין לנו לעשות לא פלוג. עכ"ל. והיינו לא ס"ל שיש לדמותם, וממילא פנס כיס אינו מוקצה מחח"כ). ולפי"ד השלי"ד פנס האופניים הינו מדינא מוקצה מחח"כ, דהא מייחדים לו מקום באופניים (וע"ע שם בס"ז מש"כ בשם הגרי"ש אלישיב שצרור מפתחות שמחובר אליו גם פנס, חיישינן שמא ידליק הפנס בשבת). אמנם ק"ק לי מדוע לא נאמר שזה רק כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גו"מ. ומאי שנא משקע חשמלי (המעביר משקע שלוש לשנים ולהיפך) שכתב שם (בפ"ב סי"ג) בשם הגריש"א והגרשז"א דהוי כלי שמלל"א דראוי להניחו על ספר שלא יסגר מהרוח. ובפרט שפנס האופניים אינו יקר כ"כ שמקפידים להשתמש בו רק למלאכתו כסכין של מילה. אמנם יש להעיר, שבשלי"נ (סי' ש"ח שקי"ב אות ח' וט'. ובח"ג בפסקי הלכות פ"ג סעי' כ' וכ"א) דן לאסור כלי שמלל"א שמלאכת ההיתר שלו שראוי להניחו על דפים כדי שלא יעופו, שאין שימוש זה מחשיבו כלי דהא השימוש אינו בתכונתו אלא בכובדו. ולפי"ז אין להקל בפנס אופנייּם לדונו ככלי שמלל"א דשרי לצורך גו"מ, אלא ככלי שמלל"א שאין לו מלאכת היתר. אך באמת בס"ד נלע"ד שאין דבריו מוכרחים כלל. ובפרט שכבר נחלקו הראשו' אי אפי' בכלי שמלאכתו לאיסור שאין לו מלאכת היתר המותר לטלטלו לצורך גו"מ או שדינו כמוקצה גמור. ולכן נלע"ד להקל לטלטלו לצורך גו"מ (והגר"א נבנצל שליט"א העיר בענין אי בעי שהשימוש בתכונתו או בכובדו, שאולי זו פלוגתא דר"ע ורבנן בכלים פי"א מ"ו. עכ"ד). ומצד מש"כ בשלי"ד בשם הגריש"א שליט"א, הרי שגם גבי פנס אופנייּם אפשר לומר דלא פלוג בינו למנורת שלחן, אך מאידך בפנס אופניים יש פחות חשש שידליקנו מאשר בפנס כיס רגיל. ור' בריש ההערה שהגרא"נ שליט"א לא הסכים לומר "לא פלוג" בהא.

ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א ע"כ, ואמר לי שלדעתו דין פנס אופניים (כשאינו מחובר לאופניים) כדין כל פנס אחר, שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. ושאלתיו, שבעבר אמר לי שכל כלי חשמלי דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס. והסכים עם כך, אך אמר שמ"מ עיקר דינו של הפנס ככלי שמלל"א, ולכן שרי לטלטל פנס זה לצורך גו"מ. ושאלתיו האם יהיה מותר לטלטלו כדי להניחו למשל על דפים שלא יעופו. וענה ששימוש של כלי שמלל"א לצורך גופו הכוונה דוקא בשימוש שרגילים בו גם בימות החול. ויש פה שני תנאים להתיר: ראשית צריך שיהיה זה כלי שלא יבואו להשתמש בו בשימוש שיש בו חילול שבת, והיינו פנס שיש בו חשש שידליקוהו. אך אם מדובר בפנס של אופניים ואין חשש שידליקוהו, אכן שרי. ותנאי שני, צריך שיהא השימוש לצורך גופו שימוש כזה שמשתמשים בו אף ביום חול. לכן אם אדם יקח בשבת פטיש גדול מאוד ויאמר שרוצה להניחו על דפים שלא יעופו, זה אסור, כיון שאין רגילים להשתמש בו לצורך כזה ביום חול (והיינו שזה כלי שמלל"א שאין זה שימוש של היתר — מ.ה.). ואם עשה בימי החול שימוש מסוים בכלי שמלל"א אפי' פעם א', מותר לו לעשות איתו שימוש באותו סוג כלי בשבת תמיד. עכת"ד. וע"ע בבית מאיר (סי' ש"י ס"ז), ובפמ"ג בא"א (סי' ש"ח סקי"ב, שכתב שכל שראוי לשום תשמיש שרי לגופו ואף למקומו, משא"כ כשאין ראוי לתשמיש בשויו"ט, אף דתורת כלי עליו מה מהני, ואסור למקומו. עיי"ש). במ"ב (סי' ש"ח סק"ד), בפסתש"ו (סי' ש"ח הערה 44), ובשלי"נ (סש"ח סקי"ב אות ח-ט). וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' ע"ה) שכ' שבסתמא כלי חשמלי אינו מוקצה מדין כלי שמלל"א.

ובענין תיאור פעולת הדינמו ר' במשמ"ל (ח"א עמ' ש"ח, של"ו, שמ"ג ושנ"ו), בתחומין (ח"ב עמ' 54) ובמע"ל (פ"ב נספח ב').

ובאשר לאופניים עצמם:

אופניים רגילות של גדולים, כ' בשלי"ד (פ"ה סי"א) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שהינם מוקצה בשבת, ובשעה"ד יש להקל ככלי שמלל"א (שאינו ראוי לשום שימוש). והניף ידו שנית (בפי"ג ס"ו). ור' מש"כ בהערה הקודמת. ובשלי"נ (ח"ג, לוח המוק', ערך אופניים) כ' שדינם ככלי שמלל"א ולא מוקצה גמור, כיון שיש בהם מלאכת היתר לשבת עליהם. ובפרט שכל איסור הנסיעה בהם בשבת אינו מבורר. עכ"ד. וצ"ע ע"ד, הא גבי אופנוע כתב בשם הגר"צ ובר שליט"א דישיבה זו לא חשיבא שימוש. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: איך אפשר לשבת על האופניים בלי לנסוע. עכ"ל.

אופניים של ילדים קטנים וכן תלת אופניים, כ' בשלי"ד (פ"ה סי"א) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאינם מוקצים בשבת. ואע"ג שאסור לרכב עליהם, הוא רק מחמת חומרא. עכ"ד. וכ"פ הגרי"ב זילבר שליט"א שאינם מוקצים. וכן מבואר להקל ממש"כ לעיל בשם הגרב"צ באול"צ והשש"כ, שאף מתירים לקטנים לרכב עליהם בשבת. וראה בהערה הקודמת שכתבנו בשם השלי"נ שיש מחמירים. ע"כ. ומ"מ לרוה"פ שרי.

גבי משאבת האופניים כתבו הפוס' שהוא מוקצה מדין כלי שמלל"א [שלי"ד (פ"ה ס"י) בשם הגריש"א שליט"א. וטעמו, דהא אסור להשתמש בו. וכן עולה ממה שכתבנו לעיל גבי ניפוח האופניים בשבת].


[9]ט.

הענפים:

1: הקדמה וסוגי האזעקות.

2: האיסורים הכרוכים בהפעלת וכיבוי מערכות האזעקה (ושאר מערכות חשמליות).

3: האיסור בצפצוף האזעקה ובקריאה למוקד.

4: איסור נטרול צפצוף האזעקה לפני צפצופה.

5: עשיית שינויים בזמני הדריכות והניטרול.

6: כיבוי צפצוף האזעקה.

ענף 1: הקדמה וסוגי האזעקות:

מאז תחילת הסכמי "השלום" בין מדינת ישראל לבין המחבלים הערבים (המכונים בתקשורת השמאלנית: "הרשות הפלסטינית") חלה עליה תלולה ברמת הפשיעה במדינת ישראל, במיוחד בנושא הפריצות לבתים וגניבות הרכב. בשל כך מתקינים היום מכשירי אזעקה במקומות רבים: בבתים פרטיים, במכוניות, בחנויות, במפעלים, בבתי כנסת (בפרט בארונות הקודש, בהם מצויים ספרי התורה), ובשאר מקומות ציבוריים (כמוזיאונים וכדו') בהם יש חשש לפריצות וגניבות. בהתאם למיקומה של האזעקה כך משתנה ייעודה: שהרי יש לצפות שאת האזעקה בבית פרטי ניתן יהיה לנטרל לשעות מסוימות במשך השבת, והיינו לשעות שבני הבית עתידים להכנס או לצאת דרך פתחי הבית השונים, או שברצונם לפתוח כמה חלונות לאיוורור הבית במשך שעות היום. וכן רצוי, אם ניתן הדבר מבחינה הלכתית, שניתן יהיה לשנות במשך השבת את שעות אפשרות האזעקה לפעול, כדי שבני הבית יהיו רשאים להכנס ולצאת מהבית בכל שעה שחפצים בכך. לא כן הדבר לגבי אזעקה במכונית, במפעל או בחנות, שבהם עתידה האזעקה להיות מוכנה לפעולה במשך כל השבת, ללא צורך בשינוי זמני פעולתה לפני או במשך השבת. ועוד אזעקה בחנות, מפעל, בית וכדו' לעיתים קרובות קשורה למוקד הפעלה, כך שבעת הפעלתה מתקבלת במוקד רחוק הודעה על הפריצה במקום, ומיד נשלחים אנשי חברת השמירה לתפוס את הפורצים. משא"כ באזעקה במכונית אין דבר זה שכיח (אף שכיום ישנה אפשרות ע"י מוקד בעל מיכשור אלקטרוני חדיש לאתר מיקומן של מכוניות גנובות שיש בהן מיכשור אלקטרוני מיוחד הקשור למוקד הנ"ל. מכשיר זה נקרא "איתורן", והוא מופעל בעת צפצוף האזעקה. התראה למוקד מזניקה רכב לרדוף אחר המכונית הגנובה ולתופשה. מ"מ כבר כתבנו לקמן בריש הערה כ"ט שדבר זה נמצא כיום - בשנת תש"ס - רק במיעוט קטן של מכוניות. עיי"ש).

נוסף לכך יש להעיר, שככל שמשתכללים מיתקני האזעקה כך גם מתמחים יותר הגנבים לנטרל את המיתקנים הללו, ולכן פועלות חברות הייצור לשכלל את מערכות האזעקה יותר ויותר, ושוב מתמחים הגנבים גם בהן, וחוזר הדבר חלילה, כך שיתכן ויהיו שינויים באופן פעולת האזעקות.

לאור כל זאת, ברור הדבר שישנם סוגים רבים של מכשירי אזעקה, אך אנו נעסוק בס"ד רק במכשירי האזעקה הנפוצים היום. ויש לדעת, שכבכל שאר המכשירים החשמליים, אפילו שכלול קטן ביותר עלול לשנות את ההלכה מהקצה לקצה עקב הוספת או הורדת חוט להט אחד במערכת, ותלוי הדבר באיזה מכשיר אזעקה מדובר, והיינו מאיזו חברת ייצור, מאיזה דגם ומאיזו שנת יצור (למרות שמסתבר שלא יהיה כלל חוט להט במערכת האזעקה, כי מדובר במערכת אלקטרונית שבה אין חוטי להט כלל).

לצורך הענין חילקנו את הדיון לנושאים הבאים: א. סוגי האזעקות ואיסוריהן (סעיף ט'). ב. המותר לכתחילה להתקין אזעקות לשבת (מצד לפנ"ע ומסייע לעוברי עבירה, הן לגנב והן לאנשי חברת השמירה — בסעיף י'). ג. אם התקינו מערכת אזעקה, האם צריך וכיצד לנטרלה לגמרי לפני שבת (כולל עיניות מהבהבות וכדו'), במקום שאינה צריכה להיות מוכנה לפעולה (סעיף י"א). ד. שכח לנטרל את כל מערכת האזעקה לפני שבת (כולל הגלאים, צפצוף האזעקה, זרקור בכניסה לבית וכדו'), אך כעת היא אינה דרוכה ובשל פעולת שעון השבת עתידה היא להדרך, המותר וכיצד מותר לנטרלה בשבת עצמה לפני שתדרך (סעיף י"ב). ה. אם לפני שבת ניטרלו חלק ממערכת האזעקה אך שכחו לנטרל את כולה, וכגון שלא ניטרלו את הגלאים (כך שמעבר אדם במקום גורם להבהוב נורות — סעיף י"ג), או את הצפצוף והגלאים (סעיף י"ד), או רק את הזרקור (סעיף ט"ו) כיצד מותר לנטרלם בשבת עצמה ע"מ שיוכלו לעבור שם. ו. אם בשבת הזרקור נדלק (בכניסה לבית וכדו') המותר וכיצד מותר לכבותו (סעיף ט"ו). ז. היש נ"מ בין אזעקת מכונית לבין אזעקה בבית, חנות וכו' (סעיף טז). ח. אזעקה המצפצפת, כיבויה ע"י גוי או ישראל קטן (סעיף י"ז), ע"י שכנים שעדיין אינם שומרי שבת (סעיף י"ח), או ע"י ישראל גדול (סעיף י"ט). ט. היש נ"מ בין ליל שב"ק ליומו, ובין שב"ק ליו"ט (סעיף כ'). י. דין מציאויות שונות של מעבר סמוך לגלאים (סעיף כ"א). יא. פתרונות טכנולוגיים לאזעקות בשבת (סעיף כ"ב). יב. פרטי דינים לגבי כיבוי אזעקת מכונית (סעיפים כ"ג-כ"ח). יג. דין אזעקת בית וארון קודש שהיתה דרוכה בביה"ש (סעיף כ"ט).

סוגי האזעקות ואיסוריהן:

ראשית יש להקדים שמבחינה הלכתית ישנו הבדל גדול בין אזעקה של מכונית לבין אזעקה של בתים, חנויות ומפעלים, כמבואר לקמן בסעיף ט"ז ובהערה שם. אנו נדון תחילה על אזעקות בבתים, בחנויות וכדו'.

באזעקות בבתים, חנויות, מפעלים וכדו' ישנם שני סוגים עקרוניים של אזעקות: אזעקות המצפצפות, הגורמות להבהוב אורות וכדו', והיינו מעוררות תשומת לב מקומית. ואזעקות המודיעות על הפריצה למוקד רחוק השולח שומרים לתפוס הפורץ או הגנב.

מבחינה טכנית מתחלקות האזעקות "המקומיות" לשני סוגים:

א. אזעקה הפועלת ע"י מגעים בפתחים. ב. מערכת הגנה נפחית (המגלה נוכחות אדם או תנועתו בנפח האיזור המוגן).

האזעקה הפועלת ע"י מגעים בפתחים הינה מעגל חשמלי שלם העובר דרך פתחי הבית — דלתותיו וחלונותיו, כך שבעת שינוי במצב אחד הפתחים — פתיחתו או סגירתו — מופעלת מערכת האזעקה. ניתן לעשות "מעקפים" — והיינו ניטרול חלון או דלת ממערכת האזעקה, ואפי' לזמן מוגדר, כפי הצורך. ברוב מערכות האזעקה המעגל החשמלי סגור, וע"י פתיחת דלת או חלון מתנתק המעגל ועי"כ פועלת האזעקה. אמנם יש מערכות שבדר"כ המעגל החשמלי פתוח, וע"י פתיחת דלת או חלון בעת הפריצה המעגל נסגר והאזעקה מופעלת (ראה ע"כ במעש"ח ח"א עמ' ק"י. ועיי"ש שלגרל"י הלפרין שליט"א המערכת הראשונה עדיפה מבחינה הלכתית).

מערכות ההגנה הנפחיות והפתחיות (שאינן ע"י מגעים) מסווגות לכמה סוגים: בסוג אחד (שהוא כבר הסוג השני של מערכות האזעקה הנידונות כאן) יש קו אור, בדר"כ אינפרה־אדום שאינו נראה לעין, העובר את האזור המוגן, כך שהגוף העומד בתוך הקו או חותך אותו בתנועתו גורם לאזעקה. סוג שני של מערכות הגנה ללא מגעים הינו מערכות הפועלות בגלי מיקרוגל כמכשירי מכ"ם (רדאר), או מערכות הפועלות בגלי אולטרה־קול (והם כבר הסוג השלישי והרביעי של האזעקות הנידונות כאן), והן מגלות תנועה ע"י תופעה פיסית הנקראת תופעת דופלר, והיא שינוי באורכי הגל הנגרם בגלל תנועת הגוף באזור המוגן. סוג שלישי של הגנה נפחית (והוא כבר הסוג החמישי) הינו האינפרה־אדום הדומם, המגלה את חום הגוף ועוד מקורות חום, וגורם לאזעקה כשיש שינויים או תנועה של מקורות חום אלה, והיינו כשמקור החום נכנס לאזור המוגן או כשכבר נמצא בו אך נע בתוכו (ואגב, שינויי חום של יום ולילה, או "כניסת" קרני שמש דרך החלון לחדר וכדו' אינן גורמות לפעולת האזעקה, אשר מושפעת רק משינויים מהירים יותר של כניסת חום לאזור המוגן, כפי שהסביר לי אלקטרונאי מומחה). סוגים אלה מבוארים בשו"ת מעש"ח (לגרל"י הלפרין שליט"א, ח"א עמ' קכ"ו-קכ"ז וקמ"ח). ויש להעיר שאמנם הספר הנ"ל יצא לפני שנים רבות (בשנת תשמ"ה), אך בשיחה ארוכה שהיתה לי עם המהנדס הראשי של המכון המדעי הטכנולוגי להלכה פה בירושלים, הר"ר צבי מרכוס נר"ו (בשנת תשנ"ט), הבהיר לי שאף שמערכות האזעקה השתכללו רבות מאז הוצאת הספר הנ"ל, מ"מ עקרונות הפעולה נשארו כפי שהיו, כך שלא היו שינויים עקרוניים במשך השנים הללו. עכ"ד. וכן נשאר המצב בשלהי שנת תשס"א (מפי אלקטרונאי מומחה).

בענין האזעקות המודיעות למוקד שמירה על הפריצה:

מערכות גילוי הפריצה הינן כמערכות שנזכרו לעיל באזעקה מקומית. אלא שכאן מתווספת מערכת ההודעה למוקד הפועלת בשני אופנים: 1) בעת הפריצה המערכת מפעילה חייגן בטלפון הרגיל של מקום הפריצה, אשר "מודיע" למוקד השומרים על הפריצה ומקומה. 2) בעת הפריצה המערכת מודיעה למוקד השומרים על הפריצה ומקומה באמצעות קשר אלחוטי (עם אנטנה, ולא עם חוטים כבטלפון). האפשרות השניה יותר אמינה, כיון שבאפשרות הראשונה ישנה אפשרות שהפורץ ינתק את קווי הטלפון מחוץ למקום הפריצה טרם הכנסו למקום, וכפי שאכן נוהגים הפורצים לעשות (דברים אלה עפ"י המהנדס ר' צבי מרכוס נר"ו).

אזעקה בחנויות: בעבר היתה בחנויות אזעקה ע"י הגנה פתחית, הפועלת ע"י סרט מתכתי המודבק סביב לזכוכית חלון הראווה ואשר זרם חשמלי עובר דרך מעגל הסרט המתכתי. כאשר הפורץ שובר את חלון הראווה ונעשים סדקים בזכוכית, אזי סדק המגיע לאחד המקומות בסרט המתכתי גורם לפתיחת המעגל החשמלי, כעין מתג הפותח את המעגל, וזה גורם לאזעקה. כיום ברוב החנויות הממוגנות האזעקות פועלות ע"י הגנה נפחית, כנ"ל, ולאו דוקא ע"י הגנה פתחית.

אזעקה במכוניות: בדגמים הישנים של המכוניות היתה הגנה פתחית (היינו ע"י גלאים בפתחים: בדלתות), והאזעקה היתה נדרכת ע"י מפתח, או מתג נסתר, או ע"י הכנסת תקע מסוים לשקע. בדגמים החדשים של המכוניות פועלת האזעקה ע"י גלאי נפח (ז"א שאף כשהחלונות פתוחים האזעקה דרוכה לפעולה). בענין אופן ניטרול האזעקה במכונית ע"י מפתח או שלט רחוק ראה לקמן בסמוך לענין האיסורים.

ענף 2: האיסורים הכרוכים בהפעלת וכיבוי מערכות האזעקה (ושאר מערכות חשמליות):

אמנם ישנם סוגים שונים של אזעקות, ולכל סוג דגמים שונים ורבים המשתנים לפי חברת הייצור, הדגם ושנת הייצור, אך לפי מה שהסבירו לי מומחים טכניים (שאחד מהם הינו הר"ר צבי מרכוס נר"ו, המהנדס הראשי של המכון המדעי טכנולוגי להלכה בירושלים) מבחינה טכנית הדברים הינם כך: בכל מערכות האזעקה כיום (שלהי תש"ס) אין חוטי להט כלל, משום שמערכות האזעקה פועלות, או לפחות צריכות להיות מסוגלות לפעול ע"י סוללות (כדי שהפורצים לא ינטרלו את האזעקה ע"י ניתוק הבית מרשת החשמל הארצית), ולשם כך צריכים להפעיל את האזעקות באופן שצריכת החשמל שלהן תהיה מועטה (משא"כ כשיש חוט לוהט. ויצוין שישנן כמה אפשרויות: ישנן אזעקות — בעיקר הישנות — שפועלות רק ע"י זרם החשמל הארצי. ישנן אזעקות הפועלות ע"י החשמל הארצי, אך אם הוא מתנתק אזי הממסר מעביר הזרם מהסוללה. וישנן אזעקות שמקבלות חשמל גם מהזרם הארצי וגם מסוללה. ויחד עם זאת הסוללה מתמלאת מהזרם הארצי). כמו כן אין חוט להט משום שבאלקטרוניקה המודרנית לא מצויים כמעט חוטי להט, אלא היא פועלת ע"י לדים (שהן דיודות פולטות אור. והיינו נורית שבה שתי אלקטרודות המשמשת כנורית ביקורת של מכשירים הפועלים ע"י סוללות, כווקמן, טייפ ופלאפון. בדר"כ הנוריות הן אדומות או ירוקות, וגודלן הוא 2-6 מ"מ. לעומת נורות הנאון שהן נורות ביקורת במכשירים הפועלים רק ע"י חיבור לשקע, כתנורים ומכונות כביסה, וגודלן 1-2 ס"מ. ואמנם הן הלדים והן הנאון פועלים ע"י "דילוג" אלקטרונים. אלא שבלד הצורה הפיזית של האלקטרודות מאפשרת הדילוג ולכיוון א' בלבד. ואילו בנאון הגדלת המתח מאפשרת הדילוג בצורות רבות יותר של האלקטרודות ובמרחק יותר גדול. ולכן אפשר עי"כ להדליק את נורות הפרסומת אף שהן ארוכות. וע"ע במנח"ש ח"ב עמ' ע"ב). לפי"ז נראה בס"ד שמערכות האזעקה הקיימות בבתים, בחנויות וכדו' (ומדובר על מערכת האזעקה גרידא, והיינו ה"מח" והגלאים, ללא תוספות מיוחדות כזרקור, כדלקמן), לכאו' מצד מלאכת מבעיר אין איסור דאו' של מבעיר בעת הפעלתן. ועתה נדון בכל מקרה לגופו:

מערכת אזעקה שאינה דרוכה לפעולה בשבת אלא מנוטרלת לגמרי, אסור להכינה בשבת שתהיה דרוכה (והיינו מוכנה לגלות פריצה ולצפצף מיד). ראשית עפי"ד הגרל"י הלפרין שליט"א שע"י חיבורה למערכת החשמל הריהו מחבר קטע של המעגל החשמלי למתח ועי"כ מעמיד את כל המערכת על תכונתה להיות מערכת אזעקה פעילה, וזהו איסור בונה לד' החזו"א (עפ"י מעש"ח ח"א עמ' קט"ו). והוסיף שכ"ה בפרט שאין רצוננו בהפעלת האזעקה ע"י הגנב ואין רצוננו בבואו אלא רק בהרתעתו, ולכן אין זו רק הכנה אלא פעולה שלימה של הפעלת המתקן. ע"כ. אמנם מדברי השש"כ (פי"ג סל"ז) שהתיר לנתק חוט הטלפון מהשקע כשאין הטלפון בפעולה משמע שמתיר הן לנתק והן לחבר הטלפון למערכת החשמל אע"פ שמעמיד הטלפון על תכונתו לצלצל ולדבר (וע"כ חלק הגרלי"ה שליט"א). וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ב פמ"א סק"ח), ובספר בנין שבת (ח"א עמ' ס"ט). ועוד נלע"ד שיש בני"ד בעיה של סגירת מעגל חשמלי במקום אחד כשהוא נשאר פתוח במקו"א וגם שם עתיד להסגר, שנחלקו הפוס' אליבא דהחזו"א. שלפי"ד הגרשז"א זצ"ל בהבנת החזו"א (קוב"מ במילואים סי' א', עמ' 59-79, וכן במנח"ש ח"ב עמ' ע"ז ועוד) ולפי"ד הצי"א (ח"ו סי' ה' סק"ג וסי' כ"ג), שו"ת מעש"ח (ח"א עמ' קכ"ו) ועוד פוס', אין איסור בונה בחיבור קטע של מעגל שנשאר פתוח. ומאידך יש מהפוס' שכתבו שלחזו"א אף בני"ד שייך איסור בונה [כגון מאורות נתן (פ"ו סק"ז, ששמע כן מהחזו"א), חידושים וביאורים (גריינמן. עמ"ס שבת, סי' י"ח סי"ד), שו"ת אול"צ (ח"ב פמ"א הערות א',ב'. אמנם עיי"ש בהערה ג' שהיקל בכגון דא, אך צירף הסברא דלא ברירא לן טובא שהלכה כחזו"א ושיש בזה בכלל בונה) ועוד פוס', כדלקמן בהערה זו בענף 4, ובערך זרם החשמל]. וא"כ זו מחלו' אליבא דהחזו"א. ויש להעיר שמחלו' זו אינה קשורה לדברי הגרל"י הלפרין בענין חיבור מכשיר למתח החשמלי. כיון שהגרלי"ה יכול לטעון שאף אם נאמר שסגירת מעגל שנשאר עדיין פתוח אינה בכלל איסור בונה, מ"מ בנידון דטלפון ואזעקה כיון שמעמיד המערכת על תכונתה ה"ז אסור. ובכלל דברי הגרלי"ה אמורים לגבי כל מכשיר שאף שאינו מתחיל לעבוד כעת, מ"מ כיון שכעת המכשיר מוכן לפעולה ה"ז אסור, וכגון הכנסת תקע המקרר לשקע, אע"פ שלא יתחיל לפעול מיד (מפי אלקטרונאי מומחה. אך הוסיף, שאמנם לעיתים המנוע מושהה ואינו מתחיל לפעול מיד, אך בדר"כ המאוורר של הפריזר מתחיל לעבוד מיד).

ויש עוד איסור בדריכת מערכת האזעקה, כיון שהפיכתה להיות דרוכה לצפצוף אינה כרוכה רק בחיבורה למערכת החשמל אלא כתוצאה ישירה מכך גם נדלקות נורות בגלאים וכן בלוח הפיקוד־הבקרה הראשי (ואמנם בנורות אלה אין חוט לוהט, וכנ"ל), הרי יש איסור דרבנן של מוליד לד' הבי"צ (יו"ד ח"ב, בהשמטות לסי' ל"א, במפתחות שבסוף הספר), ואיסור בונה לד' החזו"א (או"ח סי' נ' סק"ט) בכל הדלקת נורה כזו, שהריהי כרוכה בסגירת מעגל חשמלי. ואמנם נורות אלה נדלקות ע"י סגירת מעגל חשמלי הסגור ע"י אלקטרודות (והיינו שאין חיבור מתכתי ממש בכל המעגל, אלא הזרם זורם, מגיע למקום זעיר שאין בו חוט חשמל כלל אלא חלל ריק, "מדלג" עליו וממשיך לזרום בחוט החשמל שבהמשך). ולכאו' יש מקום לומר שלחזו"א בני"ד אין בזה בונה (משום שלטעם הא' שכתב שמכניס חיים למעגל הרי יש בזה בונה, אך מהטעם השני שכתב דהוי כבונה מעגל סגור כמיטה של פרקים לכאו' זה לא שייך בני"ד, משום שאין חיבור פיזי ממשי של כל המעגל כמו שיש חיבור פיזי של כל החלקים במיטה של פרקים. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר שאם הוא פועל הוי מעגל סגור עכ"ל. ולא כל כך זכיתי להבין דבריו). ומד' הגרלי"ה במעש"ח (ח"א עמ' קט"ו) בענין הכנת מערכת האזעקה לפעולה, שגם שם למעשה מדובר על לדים — שיש בהם אלקטרודות, משמע דאף בזה הוי בונה.

וכן שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מעגל חשמלי שאינו סגור לגמרי ע"י חוטי מתכת, אלא במקום מסוים הזרם "מדלג" להמשך חוט המתכת, כאלקטרודה בלדים ובנאון. ודבר זה גם מאיר, ודוקא מהמקום שבין שני חוטי המתכת שאינם מחוברים. האם יש בסגירת מעגל חשמלי כזה בשבת משום איסור בונה — לדעת החזו"א, שהרי לכאו' יש מקום לומר שאין בזה בונה כי סוף סוף אין סגירת מעגל מתכתי, והזרם במקום מסוים "מדלג" באויר (הגריש"א שליט"א בחן במו עיניו לד ונאון שהראנו לו, והסברנו לו בהמחשה במה מדובר). וענה לי שלחזו"א יש איסור בונה בכל סגירת מעגל חשמלי אפי' שאינו סגור ממש ע"י חוט מתכת. ועוד שאלתיו בענין מה שאמר לנו (כדלקמן באמצע ענף 3) שהגדרת חוט להט לענין מבעיר בשבת זה אם מתקיימים שני תנאים: יש חום ואור (זוהר). וחום פירושו שחוט המתכת יהיה אדום. והדגשתי שבשום מקום באלקטרודה אין מצב של חימום חוט מתכת, לא חום לוהט ואפי' לא חום שהיס"ב, אלא אדרבא, משתדלים שיהיה כמה שפחות חום כדי שהיא לא תתקלקל מהר. האם בהדלקת נורה כזו (נורת נאון — לא פלורצנט) יש איסור הבערה בשבת. וענה הגריש"א שאם המציאות היא אכן שאין שום חוט מתכת שמתלהט הרי שיש בהדלקת נורה כזו לדעת החזו"א איסור בונה, ולבית יצחק יש איסור מוליד, אך אין בזה איסור הבערה כלל, ואפי' שיש מזה אור, כיון שאין בזה התנאי של חום. עכת"ד. וראה לקמן שכתבנו מהי הגדרת חוט להט בשבת לפי ד' הגרי"ש אלישיב שליט"א. וכן שאלתי את הגרל"י הלפרין שליט"א בזה, ואמר לי שאף בסגירת מעגל חשמלי ע"י אלקטרודות יש איסור בונה מדאו' לחזו"א, משום שכל כלי שזרם חשמלי זורם דרכו שייך בו איסור בונה מדאו' לחזו"א. עכת"ד.

ואגב זאת שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א מדוע לדעתו הפעלה בשבת של מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט נחשבת לבית יצחק רק כאיסור מוליד, ולחזו"א דינה רק כבונה. הרי לכאו' יש לומר שיש בזה גם איסור הבערה או גרם הבערה, שהרי ע"י הפעלת המכשיר החשמלי הינו גורם להגברת צריכת זרם החשמל וממילא להגברת תפוקת החשמל בתחנת הכח, ועי"כ ישנה תוספת הבערה של דלק בתחנת הכח. ושאל הגריש"א שליט"א האם הפעלה של מכשיר חשמלי אחד כזה מורגשת בתחנת הכח. והסברנו מה שידוע לנו, שכל עוד שיש צריכה די קבועה של החשמל, או אפי' שישנם שינויים אך שאינם גדולים (עד כעשרה אחוז) הרי שהשינויים בתפוקה נעשים פחות או יותר אוטומטית. אך אם ישנם שינויים גדולים יותר בצריכה הרי שאז צריך התעסקות ישירה של העובדים בחברת החשמל לצורך וויסות התפוקה (וע"ע תחומין חט"ז עמ' 36-50, ובפרט בעמ' 40, ושבוי"צ ח"ו — דיני גרמא וחשמל, עמ' קפ"ג-קפ"ד, ולקמן ערך זרם החשמל). ולפי"ז אם אדם מפעיל מכשיר חשמלי, אף שאין בו חוט להט, גורם הוא לעיתים לתוספת הבערת הדלק בתחנת הכח בשבת. ושאל שוב הגריש"א האם תוספת הבערה זו מורגשת בתחנת הכח. ואמרנו שמסתבר שתוספת ההבערה של אדם א' אינה מורגשת, אך כיון שישנם רבים שעושים כך הרי שהצירוף של כולם כן מורגש. וענה הגריש"א שא"כ מסתבר שמכשיר שאדם אחד מפעיל אינו מורגש בתחנת הכח. ושאלנו מדוע אין מתחשבים בכך שבגלל שרבים עושים כן, זה מצטרף ולכן זה יחשב כמורגש, שהרי סוף סוף גם הוא גורם לתוספת ההבערה. וענה הגריש"א שאין לצרף את כולם, שהרי אנו דנים עליו כאדם בודד. ומה שהוא עושה זה אינו מורגש. והוסיף, שאמנם אינו יודע את המציאות והוא מדבר מבחינה תיאורטית, אך מסתבר שלעומת כל ההבערות הנעשות בתחנת הכח בשל מליון אנשים שמשתמשים בחשמל, הרי ששינוי קטן הנוצר מהפעלת מכשיר חשמלי אחד, אינו מורגש. עכת"ד.

ויש להעיר שהדברים מתאימים לשיטת הגריש"א שליט"א גם גבי הצטרפות הבעל לאשתו הנוסעת ללדת בשבת. ששאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א המותר בשבת לבעל או לאם היולדת להצטרף ליולדת הנוסעת לבית החולים ללדת, ובפרט אם היא מבקשת זאת. וענה הגריש"א שזה תלוי אם ליולדת יש צורך בכך. והזכרתי שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל היקל בזה באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קל"ב) משום יתובי דעתא של היולדת. והסכים עם זאת הגריש"א והדגיש שזה דוקא כשצריך ליתובי דעתא של היולדת. אך ציין שהגרמ"פ היה בחו"ל, באמריקה, ושם הריהם גויים, ולכן אין ליולדת כ"כ יתובי דעתא אם היא נוסעת לבדה. והערתי שבחו"ל הנהג הינו גוי, והסכים הגריש"א לכך (ואולי התכוון שגם בביהח"ל הינם גויים). ואמרתי שנראה שרוב "העולם" מקילים בזה וסומכים על האג"מ ונוסעים עם האשה גם פה בארץ. ולא נראו הדברים לגריש"א, ואמר שיש להקל רק אם באמת צריך זאת, כגון בלידה ראשונה או כשנוסעת בלילה וכדומה, שאז יש צורך בזה ליתובי דעתא [והגר"א נבנצל שליט"א העיר גבי כל נסיעה עם יולדת ללדת בשבת: כמדומני שהגרשז"א זללה"ה התיר. עכת"ד. ועוד בענין לעשות איסורי דאו' לישוב דעת החולה ראה בשבט"ה (ח"ו סי' ל"ב וח"ח סי' ס"ה. וע"ע בח"ו סי' כ"ה)]. ושאלתי את הגריש"א שליט"א בענין תוספת הבערת הדלק שיש בשעה שהבעל נוסע עמה, שלמרות שהאמבולנס הינו כבד ושוקל הרבה מאוד, כך שתוספת המשקל יחסית אינה גדולה, אך בכל אופן אי אפשר להתעלם מכך שבשל נסיעת הבעל יש תוספת הבערה. וענה הגריש"א שלא מתחשבים בזה כי מה שהוא מוסיף הבערה זה כלום. שהרי עיקר הנסיעה הינה בשביל היולדת והתוספת בגללו זה לא כלום. עכת"ד. וע"ע לעיל בהערה ז'. והבננו שעיקר ההיתר תלוי ביולדת, אם אין לה יתובי דעתא בלי נסיעת הבעל, אך אין להקל סתם בכך. וא"כ גם בני"ד מסתכלים על כל אדם לבדו אם הוא משפיע על כל המערכת (ובני"ד הינו תוספת המשקל של הבעל), וכיון שמשקלו אינו מורגש אין מחמירים בשל כך.

ואגב זאת נביא עוד מה ששאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מה שאמר לנו שהבעל לא יצטרף לאשתו בנסיעתה ללדת בשבת, מלבד במקרה שיש צורך ליתובי דעתא, כגון שנוסעת בלילה או בלידה ראשונה. ושאלנו, כשאפשר לקרוא לאמבולנס של "עזר מציון" או למד"א, מה עדיף: מצד אחד באמבולנס של "עזר מציון" ישנו רק אדם אחד — נהג, והוא גוי, כך שיש בעיה של יחוד אם נוסעת בלילה וכדו'. ומאידך אם תקרא לאמבולנס של מד"א יגרם חילול שבת (לצורך פיקו"נ) ע"י כמה יהודים. ושאלני הגריש"א האם מדובר שיולדת זו כבר עומדת סמוך ללידה. ועניתי שנאמר שהלידה קרובה, וכגון שכבר יש ירידת מים. ואמר הגריש"א שבענינים אלה יש לבדוק בשו"ת שם אריה. וכעבור זמן שאלנו שוב את הגריש"א שליט"א בענין נסיעת היולדת עם נהג גוי לביח"ל בשבת, היש בעיה של יחוד אם יש לה כבר צירים. וצייננו שאמנם בשו"ת שם אריה דן בענין יחוד לצורך לידה בשבת (שם מדובר שהמילדת נוסעת בשבת לבדה בעגלה עם עגלון גוי, הצריך לשלוח עמה עוד מישהו, ולפחות קטן, וכדלקמן). אך לא דן בשאלה אי בעת שיש לה צירים אין איסור יחוד. אמנם מדברי הרדב"ז (ח"ד סי' אלף ע"ו. הב"ד בתוה"י עמ' צ') עולה שבניד"ז אין איסור יחוד (וראה בתוה"י שם, שעפי"ז צידד להקל שאם הנהג ישראל אין לעבור איסור דאו' של שבת כדי למנוע יחוד — מ.ה.). ואמר הגריש"א שא"כ לדינא אין איסור יחוד באשה כזו. אך מיד שאל הגריש"א מה זה נקרא צירים. ואמרנו שנראה שאם היא אשה שגרה רחוק מביהח"ל, וכגון בקרית ספר או בביתר, אז אפי' צירים בתדירות של כל עשרים דקות מצריכים אותה לנסוע לביהח"ל. ואם היא גרה קרוב לביהח"ל אז צירים בתדירות של כל חמש או עשר דקות מצריכים אותה לנסוע לביהח"ל. והסכים הגריש"א לכך. והמשכנו לשאול גבי אשה שאין לה צירים, אלא סתם חולה הנוסעת לביח"ל בשבת, וכגון שנשברה מפרקתה. והזכרנו את דברי שו"ת שם אריה (אבה"ע סי' ל"ג) שדן בדיני יחוד במקרה כעין זה ההוי מדאו' או מדרבנן, וכן היש לחלק בין אם היחוד עומד כנגד חילול שבת באיסור דאו' או דרבנן (עיי"ש שגם חילק בין יחוד אשת איש שלרוה"פ אסור מדאו', כמש"כ באבה"ע סי' כ"ב, לבין איסור יחוד פנויה דהוא רק מגזירת דוד המלך ובי"ד. ולמעשה הסיק שאם יש קטן ישלחו קטן. ואם אין קטן יש לעיין, דאיסור תחומין אפי' י"ב מיל לפוס' רבים רק דרבנן. וכ"ז כשהמילדת אשת איש, אך פנויה תסע בעצמה ולא יחללו אחרים שבת בגללה. ואפי' לא קטן. דיחוד פנויה דרבנן וחי"ש דקטן ג"כ דרבנן וא"כ מדוע שיחללו שבת עבורה. ע"כ). ואמר הגריש"א שאם לאשה אין צירים ודאי שיש אז איסור יחוד אף אם היא חולה הנוסעת לביהח"ל (כמובן שמדובר כשקיימים תנאי יחוד). דמנ"מ אם היא חולה או לא לענין זה, הרי גם אז יש יצה"ר של עריות. ושאלנו לפי"ז כשאשה שנפגעה כנ"ל (שנשברה מפרקתה) נוסעת לביח"ל בשבת, היש איסור יחוד אם תסע באמבולנס של "עזר מציון" וכדומה שנהגו גוי. ואמר הגריש"א שאכן יש בזה איסור יחוד. ושאלנו, לפי דעתו שאין לבעל לנסוע לביהח"ל עם אשתו היולדת בשבת. האם כשיש בעיה של יחוד אם הנהג הגוי של האמבולנס, העדיף שבכ"ז הבעל יסע עם אשתו למנוע איסור יחוד, או שעדיף שיקראו לאמבולנס של מגן דוד אדום, שבו נוסעים כמה אנשי צוות יהודים ואין בעיה של יחוד (עפי"ר נוסעים בצוות כמה גברים ונשים). ותחילה אמר הגריש"א שעדיף שתסע אשה זו באמבולנס של "עזר מציון" כיון שאז נצרך רק ישראל א' לחלל שבת. אך הבהרנו שבאמבולנס של מד"א נוסעים אמנם כמה אנשי צוות יהודים, אך למעשה אין שם אנשים שנוסעים ללא צורך, כיון שיש מיקרים, כגון לידה, שכל אנשי הצוות נצרכים לפעול (כך אמר לי איש צוות אמבולנס של מד"א. והוסיף שאדרבא, לעיתים אין הצוותות שלמים בשל חוסר מתנדבים). וענה הגריש"א שאם אכן כך אז עדיף שאשה זו תסע באמבולנס של מד"א, כיון שאין בזה חילול שבת ללא צורך. עכת"ד [ועוד בענין נסיעה עם יולדת ר' באול"צ (ח"ב עמ' רס"ב), תוה"י (פי"ד עמ' צ'), נשמת אברהם (הל' שבת סי' ש"ל), וקובץ חידושי תורה "יד שמואל ותמר" (חלק שבת, עמ' ס"ד). ובענין יחוד עם היולדת ר' בס' דבר היחוד (עמ' קס"ד וקפ"א), ולקמן ערך מכונית].

ונשוב לני"ד. שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מה שאמר לנו שהפעלת כלי חשמלי ללא חוט להט אינה כרוכה באיסור מבעיר אף שלכאורה לעיתים זה גורם להבערת יתר בתחנת החשמל, משום שמסתכלים על כל אדם כאדם בודד שפעולתו אינה מורגשת בתחנת הכח, ואין מצרפים את כל המשתמשים בשבת במכשירי חשמל כאלה. וקשה לנו ע"כ ממה שאמר לנו בעבר לגבי שימוש בשבת בחשמל מרשת החשמל הארצית (כדלקמן בנספחים נספח י'), שיש להשתמש בשבת מחשמל הבא מהגנרטור השכונתי, כיון שלפני שבת צריך אדם לדאוג לכך שלא יהיה נצרך להשתמש בחשמל מהרשת הארצית. שאמנם אם רק אדם א' היה משתמש בחשמל מהרשת הארצית בשבת זה לא היה מורגש בתחנת הכח. אך אם אנשים רבים יותר מתושבי שכונה אחת, משתמשים בו בשבת ה"ז גורם שיצטרכו לחלל יותר שבת בתחנת הכח. ולפי"ז יוצא שכן מצרפים את כל האנשים שמשתמשים בחשמל וגורמים לאנשי חברת החשמל להרבות בחילולי שבת. ומדוע לא אמרינן גם פה שיש להסתכל על כל א' וא' כאדם בודד שאין השפעתו מורגשת בתחנת הכח. ומנ"מ בין שני המיקרים. והסביר הגריש"א הטעם שלגבי שימוש בחשמל הארצי מסתכלים על כל המשתמשים כמצורפים יחד, ואמר, שאם אדם מתכונן ודואג לפני שבת שלא יצטרך להשתמש בחשמל מהרשת הארצית בשבת, אלא מתחבר לחשמל מהגנרטור השכונתי, אז אם התקלקל הגנרטור בשבת מותר לו בדיעבד להשתמש בשבת מהחשמל הארצי, וכמו שאמר לנו בעבר. אך אם לכתחי' אינו דואג לכך לפני שבת אלא הוא סומך על כך שממילא בתחנת הכח עובדים גם בשביל אחרים זה לא בסדר. וא"כ במציאות של שבת עצמה זו מציאות של בדיעבד שאז מקילים בה. ולכן אז מסתכלים על כאו"א כאדם בודד. אך במציאות של לפני שבת יש לנהוג כן לכתחי' ולכן מסתכלים כאילו כולם מצורפים יחד וגורמים לחילול שבת בתחנת הכח. וגם לאחר שחזרנו וביקשנו שהרב יסביר לנו שוב זאת, חזר על דברים אלה. וכן הבננו. עכת"ד.

ונשוב לני"ד. אם המדובר באזעקה במכונית יתכן שיגרום הדבר אפי' להדלקת נורות להט שאיסורן הבערה מדאו'. ובמכוניות מהדגמים הישנים היתה הפעלת דריכות המערכת לגילוי פריצה נעשית ע"י סיבוב מתג ההתנעה חצי סיבוב, או ע"י מתג סודי או ע"י הוצאת תקע משקע, ולא היתה בזה הדלקת חוט להט, ולכאו' היה זה רק איסור דרבנן. אך לעיתים היה מצוי במכוניות מצב שסיבוב המפתח היה גורם להדלקת נורות לוח השעונים או נורות חיצוניות, ואיסורן מדאו', כנ"ל. ויש מהפוס' שכתבו שבסגירת מעגל חשמלי יש איסור של מכה בפטיש ואיסור דרבנן של מתקן מנא (ר' ע"כ לקמן בערך זרם החשמל). ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א האם בסגירת מעגל חשמלי ללא חוט להט בשבת יש איסור מכה בפטיש או איסור מתקן מנא. וענה לי שלדעתו אין בכך איסור מכה בפטיש ולא מתקן מנא, כיון שהמכשיר כבר מוכן ועומד לפעול (לכן אין בכך מכה בפטיש), וגם אין זה דבר שבור או מקולקל שמתקנו (וכ"כ בספר בנ"ש ח"א עמ' ס' וס"ז, שגם לגרשז"א זצ"ל הדין כן, שזה רק דרך תשמיש). ועוד שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי הדלקת מכשיר חשמלי בשבת שיש בו חוט להט, האם האיסור בכך משום מבעיר, כרמב"ם, או משום מבשל, כראב"ד. וידוע שדעת הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל שיש בזה איסור מבעיר [והנ"מ אולי מצד שאין בישול אחר בישול. ור' באול"צ (ח"ב פמ"א הערה ב') ובשש"כ (פ"א הערה כ"ז) אם אכן אומרים שאין בישול אחר בישול גם בגש"מ. וראה באג"מ (אוח"ד עמ' שנ"ג ד"ה "אבל") גבי הבערת ובישול חוטי החשמל בעת זרימת החשמל. ואולי יש עוד נ"מ מצד שלפחות לחלק מהפוס', במלאכת בישול אין היתר של גרמא כיון שדרכה של מלאכה זו הוא לעשותה בגרמא — שמתבשל האוכל במשך הזמן. וגם יש סיוע של האש. ולכן י"א שאף כשמבשל בגרמא, וכגון שמניח האוכל ע"ג מקום שרק כעבור זמן יתחיל להתחמם ולבשל, אין לדון זאת כגרמא, וכמש"כ החזו"א (סי' ל"ז ססקכ"א). ואכמ"ל]. וענה לי שיש בזה איסור מבעיר כרמב"ם ולא מבשל כראב"ד. עכת"ד (וע"ע בשבט"ה ח"א סי' קכ"א סק"א). אמנם בזה יש צד להקל, שאזעקת המכונית פועלת ע"י מצבר ולא מזרם שבא מתחנת הכח, וכדלקמן בהערה כ"ט. ולמעשה נראה בס"ד שודאי אסור להכין בשבת אזעקה לפעולה, והדבר כרוך הן באיסורי דאו' והן באיסורי דרבנן. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר שגנב מכוניות ודאי הוי רודף, כי עלול לנסוע במהירות מופרזת או לדרוס בכוונה את השוטרים. עכ"ל.

ואם עושה שהמערכת תהיה דרוכה רק בעוד זמן מה. אם מחברה לשע"ש שעדיין אינו פועל הריהו מדליק את השע"ש שזה איסור דרבנן של מוליד, ולחזו"א גם בונה, וי"א שיש בזה איסור דאו' דמכה בפטיש, וי"א מתקן מנא, וי"א גם מוקצה. ואף אם מחברה לשע"ש שכבר פועל נראה שזה אסור מכל הטעמים הנ"ל שמעמיד המערכת על תכונתה ע"י חיבור מעגל חשמלי שעתיד להסגר וכן בשל הדלקת הנורות וכו', אלא שעושה כן בגרמא ואפשר דאינו פס"ר אלא כעושה בידיים (ראה שש"כ פ"י הערה מ"ה גבי כיבוי נורת המקרר. ואף שאולי יתכן לחלק, דהתם באופן קבוע ומתוכנן נעשה הכיבוי ע"י סגירת הדלת, משא"כ בני"ד השע"ש אינו חלק אינטרגלי מהמערכת ואפשר להפעילה גם בלא השע"ש. מ"מ גם במקרר ניתן לכבות הנורה ע"י לחיצה על הכפתור בלא סגירת הדלת. ויש עוד לדון בזה, ומ"מ למעשה נלע"ד בס"ד שאין לחלק, וגם בני"ד אפשר דחשיב כמעשה בידים אלא שעושה בגרמא). וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ה ענף 4).

ענף 3: האיסור בצפצוף האזעקה ובקריאה למוקד:

ובאשר לאיסור הצפצוף עצמו של פעמון האזעקה בשבת, חוץ מאיסור דריכת המערכת, נראה בס"ד שבגלל דהוי סגירת מעגל חשמלי שאין בו חוט לוהט (עפי"ד הר"ר צבי מרכוס נר"ו, מהנדס המכון הטכנולוגי), הרי שלחזו"א יש לצדד דהוי איסור בונה מדאו', ולבי"צ וש"פ הוי מוליד מדרבנן [ואולי יש צד להקל גבי חשמל מדין מוליד, שבשו"ת המהרש"ם (ח"א סי' ק"מ) הביא מחלו' אי אסור מוליד לשעה. שהגיו"ר (כלל ג' סי' י"ד) התיר, והחכ"צ (סי' צ"ב) אסר. וכ"פ המהרש"ם. ויש להעיר שמה שהגיוו"ר דיבר על נולד באמת הכוונה שם למוליד. כנראה למעיין שם. וע"ע שש"כ (מהדו' תשל"ט ח"א עמ' ר"צ-רצ"א)]. ואמנם יש מהפוס' שסברו שאין בזה מוליד כלל [כך העיר לי כאן בכתב הגר"א נבנצל שליט"א, שהגרשז"א זללה"ה לא סבר דהוי מוליד. וסמוך להדפסת הקונטרס אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א דברים אלה (הכתיב לי מילה במילה): שמעתי מהגרש"ז אוירבך זצ"ל לגבי הדלקת וכיבוי כלי חשמלי ללא חוט להט, שמעיקר הדין לא סבר כבית יצחק שיש בזה איסור מוליד, ולא כחזו"א שיש בזה איסור בונה וסותר. אמנם למעשה ודאי לא התיר הגרש"ז אוירבך זצ"ל הדלקת וכיבוי מכשירים כאלה בשבת. עכ"ל. וכן מתבאר מד' הגרשז"א המובאים בספר עטרת שלמה (ח"ה עמ' כ' ד"ה "ואני" וד"ה "והנה"), שכתב וז"ל: ודאי שאין בו משום מוליד דבר חדש... מ"מ נראה דאין לאסור הולדת זרם משום מוליד דבר חדש, כיוון שאינו נראה לעיניים או מורגש בחוש גם למרחוק כמו ריחא. ולכן נלע"ד שאין בזה איסור מוליד. עכ"ל. וא"כ לגרשז"א זצ"ל באמת אין איסור מוליד בעשיית זרם. ועוד, שטעמו כדברי הגר"י לוין זצ"ל, חתנו של הבי"צ, שאין הולדה זו מורגשת בחושים ולכן אינה הולדה. ואמנם במקו"א כ' הגרשז"א שמ"מ זה מורגש בחוש המישוש. ואגב, הוסיף הגרשז"א זצ"ל בדבריו שם בעטש"ל (ח"ה עמ' כ' ד"ה "ואי" ועמ' כ"א ד"ה "ואף"), שביצירת זרם אין גם איסור מכב"פ ומתקן מנא. אלא שבסו"ד שם (בעמ' כ"ב סוד"ה "ואף") כתב וז"ל: הדברים יש בהם עכ"פ כדי לעורר ספק. עכל"ק. ואף שמצינו פעמים רבות שלאחר שכתב רבינו הגרשז"א זצ"ל חידוש מסוים הוא סייג את דבריו, מ"מ הכא נראה שלא היה מוחלט אצלו שאין בזה איסור כלל. כך בס"ד נלע"ד. וע"ע בדבריו במנח"ש (מהדו"ק ח"א עמ' ע"ג-ע"ד). וע"ע ע"כ לקמן בהערה ט"ז ענף 5. ואף שכתב שם במנח"ש וז"ל: אך מה אעשה שכבר הורה זקן והוא הגאון מהר"י שמעלקיס זצ"ל בשו"ת בי"צ ... דאסור משום דמוליד. ע"כ. מ"מ הוסיף שהדבר צריך הכרעה. ומהמשך דבריו נראה שלא קיבל כ"כ את ד' הבי"צ (כמו שלא קיבל את דבריו גבי סודה וואסער). וע"ע במנח"ש (ח"א סי' י"ב הערה 3) גבי זרם האלקטרודות. וק"ק לי, דהא אם אין שם גש"מ מדוע יש בזה איסור דרבנן, הרי אין בזה איסור מוליד או בונה]. וי"א שיש בזה גם מכה בפטיש ומתקן מנא (כדלקמן בערך זרם החשמל. ולפי"ד הגריש"א הנ"ל וכן הגרשז"א במנח"ש ח"א עמ' ע"ד, אין בזה מכב"פ), כדין הסוגר מעגל חשמלי ללא חוט לוהט. וראה במשמ"ל (ח"א עמ' קפ"ז-קפ"ט) שכתב הגר"ש גורן זצ"ל שהפעלת סירנה בשבת איסורה לכל היותר מדרבנן. אך נראה שאי אפשר ללמוד מהתם להכא הן משום שלא מציין שם באיזה מערכת חשמלית מדובר (בפרט שיתכן שזו מערכת שכבר איננה קיימת כיום), הן משום שהפעלת הסירנה בצבא לא היתה כרוכה באיסורים נוספים כדלקמן (כגון הדלקת נורות בלוח הפיקוד־הבקרה, בגלאים, וכן במכונית) ומעוד טעמים. ובפרט שלא דן שם מצד בונה דהחזו"א [וזאת משום שהגרש"ג לא ס"ל כלל איסור בונה מדאו' בסגירת מעגל חשמלי, וכמש"כ במחניים (ג' חשון תשי"ט) שיש לדון בד' החזו"א, ולומר שכל פתיחת וסגירת מעגל אין בהם בונה וסותר כ"א שימוש במכשירים הבנויים והקיימים, שכן דרך שימושם ולכך הם עשויים מלכתחי'. וכעין זאת כתב גם בספרו משמ"ל (ח"א עמ' רצ"ג, רצ"ה-רצ"ו, ש"ח, של"ח, שפ"ו-ת"ב) שאין בסגירת מעגל חשמלי איסור דאו' של בונה, וזאת עפי"ד הט"ז (סי' שי"ג סק"ז) והפמ"ג (סי' שי"ג סק"ז) שכל דבר שעשוי לפירוק תמידי אין בו מכה בפטיש (אמנם לא זכיתי להבין דברי הגרש"ג, שכתב שמ"מ יש בזה איסור מתקן מנא מדרבנן, ואילו הט"ז כתב שאין בזה אפי' מתקן מנא מדרבנן. וצ"ע). ועיי"ש במשמ"ל (עמ' שנ"ג) שחידש, שמכשירים ניידים כטלפון שדה בסוללות חת"מ, שחוטי החשמל אינם מחוברים למתקן, גם לחזו"א אין בזה בונה מדאו', כי הוא מחמיר רק בפתיחת וסגירת מעגל חשמלי שהחוטים קבועים בקירות, ולא אם הם מטולטלים (ויש להעיר שהגר"א נבנצל שליט"א חלק ע"כ וכתב שהחזו"א לא ס"ל הכי. עכת"ד). ועיי"ש בפרט בעמ' ת"ב (ומ"מ לא הסביר מדוע יש בזה איסור דרבנן של מתקן מנא, אלא רק כתב שכך מסתבר). ועוד יש להעיר שלד' הגרש"ג זצ"ל גם אם נדלקות נורות להט במערכת או במכונית בשל הפעלת או דריכות האזעקה אין בזה איסור דאו' דהבערה, כמש"כ בעצמו בסיני (כרך כ"ד, תש"ט, עמ' קמ"ח ושכ"ו) ובמשמ"ל (ח"א עמ' רצ"ו) דבהבערת גחלת של מתכת אין איסור דאו' של מבעיר, אלא רק מוליד מדרבנן. ועיי"ש בסיני (בחוברת כסלו תש"י) שגאוני א"י וחו"ל לא קיבלו דבריו וכתבו דהוי איסור דאו' דמבעיר (הב"ד בהחב"ה ח"ב עמ' 55-56). ואמנם מד' הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' ס"ט — ע"א) משמע ההיפך מדברי הגרש"ג. שלדעתו סגירת מעגל חשמלי, אף כשאין בו גש"מ, יש בזה איסור הולדת אש והוא איסור מבעיר מדאו' (ור' ע"כ גם בשיחות הגרצ"י קוק זצ"ל לפרשיות השבוע, פרשת "ויקהל"). ועוד בענין ד' הגראי"ה קוק זצ"ל ר' באורח משפט (סי' ס"ג, ס"ז, ע' וע"א), ובהסכמתו לספר מאורי אש, ולקמן בערך זרם החשמל (דלכאו' נראה שישנן סתירות בדבריו בתשובות הנ"ל. ושמא יש לתלות זאת בהפרשי הזמן הגדולים שבין התשובות. ועוד חזון למועד).

שאלתי את הגר"ש משאש שליט"א, רבה של ירושלים ת"ו, מה לדעתו הטעם לאסור הדלקת וכיבוי כלי חשמלי אפי' שאין בו חוט להט. האם מדין בונה וסותר כחזו"א, או מדין מוליד כבית יצחק. וענה לי הגרש"מ שהוא סובר שאין בזה איסור בונה וסותר כחזו"א, וגם לא איסור מוליד. ומ"מ לדעתו אסור הדבר משום מבעיר ומכבה. ושאלתי, שהרי מדובר בכלי שאין בו חוט להט כך שנראה שאין בזה הבערה או כיבוי. וענה לי שכיון שכשמכבים החשמל יוצא שמנתקים שני חוטים זה מזה, ובחוט אחד נשארת האש ובחוט השני עתה אין אש הרי שיש בזה כיבוי. עכת"ד [וזה כשיטתו ושיטת הרבה פוסקים ממרוקו שהחשמל שבחוטים הינו אש ממש. ולכן לדעתם שרי להדליק אפי' אור חשמל ביו"ט — ולא בשבת — שהריהו מעביר האש ולא מבעיר אש חדשה. וראה מכתבו אלינו במקו"ד הל' פורים וכאן בנספחים שכתב להתיר כן. ואמנם הגראי"ה קוק זצ"ל, אע"ג דס"ל שיש כעין אש בחוטים, מ"מ כתב באורח משפט (סי' ע"א) שאין ללמוד מזה שיהיה מותר להדליק חשמל ביו"ט, דהא אין זו אש ממש. ועיי"ש. וע"ע בשו"ת הר צבי (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. ח"א חאו"ח סי' קנ"א סק"ב)]. וע"ע ביבי"א [(ח"א סי' כ' סק"ט), שמשמע שגם הגרע"י שליט"א ס"ל שבזרם החשמל יש איסור הבערה, שכתב שע"י הדיבור בטלפון יש הבערה וכיבוי, דמעורר גלי קול השוטפים במרוצתם את זרם האלקטרי ומוליד זיקי אש המתרוצצים כבזק, ויש בו משום הבערה. אמנם בסו"ד הב"ד הגרשז"א ועוד פוס' שאינם סוברים כן. וכ"נ מדבריו שם (בסי' י"ט ס"ק י"ח וי"ט) שאין בסגירת מעגל חשמלי משום מבעיר (עפי"ד הגרשז"א). וע"ע בילקו"י (שבת כרך ג' עמ' פ"ד סעי' נ"ה)]. וע"ע בברי"ע (דיני מכבה ומבעיר, ס"א עמ' 98). ומ"מ נראה שאין ד' רוה"פ כן. וכ"כ בהדיא הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' ק"ה) דפשוט הוא דזרם אינו אש. עיי"ש. וכבר כתבו כמה פוס', שהיו גדולים שטעו בהוראת החשמל (כבני"ד) משום דלא ידעו את מהותו [ר' מנח"ש (ח"א עמ' ס"ט הערה 5. וע"ע ח"ב עמ' ע"א). בא"מ (ח"ו קוא"ל סי' כ"ב סק"ב וסי' כ"ג ס"ק ד'-ז'). וע"ע בהחב"ה (ח"ב עמ' 60), ובמע"ל (עמ' י"ט)].

הגר"ד ליאור שליט"א אמר לי שלדעתו הפעלת מכשיר ללא גש"מ אסורה מדין מתקן מנא. וקשה לאסור זאת מדין בונה וסותר, כי לא רואים בחוש שום בנין וסתירה. עכת"ד. ור' עוד מכתבו בנספחים. וע"ע לקמן בערך זרם החשמל (ה' יתברך יזכנו לכותבו).

עוד בענין אי סגירת מעגל חשמלי בשבת חשיב בונה, ר' לקמן בהערה ט"ז ענף 6.

יש להוסיף על כל הנ"ל, שבעת פעולת האזעקה יש פעולות צדדיות במערכת הכרוכות באיסור דאו' של הבערה בשבת (וע"ע ברמב"ם פי"ב משבת ה"א ובהשגות שם, וכנ"ל). וכ"ז נוסף על איסור דאו' של בונה לחזו"א (וכנ"ל, שגם בהדלקת לדים יש איסור בונה לחזו"א): בעת פעולת האזעקה במכונית (ברוב המכוניות) נדלקות עמה לפחות ארבע נורות להט בארבעת צידיה (ושאלתי את הגרל"י הלפרין שליט"א, לאור מה שהדלקת נורות אלה נעשית ע"י שלט, והיינו הדלקה זו שהיא שילוח גלים, האם נחשבת כמעשה הדלקה בידיים. וענה לי שזה נחשב ממש כאיסור הדלקה דאו' כיון שהתוצאה הינה הדלקת נורות להט, וגם זו פעולה ישירה. עכת"ד. וכ"פ לנו הגריש"א שליט"א שפעולה חשמלית הנעשית ע"י שלט — מרחוק הוי כמעשה בידים, כדלקמן בהערה כ"ט. וע"ע ע"כ בספר עטש"ל ח"ג עמ' קכ"ה-קכ"ח, ולקמן בערך שלט). יש מקומות שבעת פעולת האזעקה בבית נדלקים גם זרקורים המאירים את פתחי הבית ובהם יש חוטי להט שאיסורן מבעיר מדאו'. בעת האזעקה נדלקות נורות בגלאים וכן בלוח הפיקוד־ הבקרה של האזעקה (אך נראה שאין בהם איסור הבערה מדאו' כיון שאלו לדים ואין בהם חוט להט). ברוב הסירנות של האזעקות יש רכיבים [כגון טרנזיסטורים, "ג'וקים" (מעגלים משולבים) ונגדי הספק] שמתחממים תוך כמה דקות לפחות לחום של יס"ב. זו אינה פעולה ישירה של המערכת אלא תופעת לוואי.

ובקשר לכך דנתי לפני הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין הגדרת חוט להט בשבת, שהמדליקו ע"י חוט חשמל מתחייב משום מבעיר. הזכרתי שהפוס' כתבו שיש ארבע תכונות לאש: 1) חום. 2) זוהר — אור. 3) כליון החומר. 4) שלהבת. הגרש"א יודלביץ זצ"ל כתב בספרו החל"ה שדי שיהיה חום בחוט המתכת כדי לחייב את מדליק החשמל בשבת מדין מבעיר, ובתנאי שבמידת חום זו יכול לבשל, לאפות, וניכווים ממנו ומדליקים ממנו. והוספתי שהגרל"י הלפרין שליט"א אמר לי שלדעתו צריך שני תנאים ע"מ לחייבו מדין מבעיר: אור וחום. ושאלתי את הגריש"א מהי דעתו בהא. וענה לי הגריש"א שליט"א שלדעתו צריך גם אור וגם חום, ולא כמש"כ הגרש"א יודלביץ זצ"ל (ר' מנח"ש מהדו"ק ח"א עמ' ק"י סס"י י"ב, שבאמת אי אפשר שתהיה שלהבת בתוך הנורה. ונראה שכוונתו משום שיש בנורה ואקום. ומ"מ ס"ל לגרשז"א דהדלקת נורה הוי מבעיר. ור' עוד במנח"ש מהדו"ק ח"ב עמ' ע"א-ע"ב). ועוד שאלתיו לגבי איסור מבעיר בהדלקת חוט להט חשמלי בשבת שהוא מאיר. מהי מידת החום שצריך חוט החשמל להתחמם כדי שיתחייב באיסור מבעיר. האם כמש"כ הגרש"א יודלביץ זצ"ל בהחל"ה (סי' א' פ"ט) דהגדרת האש הוא כשבאה המתכת לחום שהיא עושה כל פעולות האש, והיינו שיוכל לבשל, לאפות, להכוות ממנו ולהדליק ממנו, וכנ"ל, או שמא ההגדרה היא אם החוט לוהט ומתאדם או דרגת חום אחרת [ור' בספר חמב"ש פ"ט, שכתב הגרל"י הלפרין שליט"א, שתתכן מתכת חמה ללא זוהר, שיש בכוחה לבשל או לשרוף, וזו אינה בגדר מבעיר (והגר"א נבנצל שליט"א העיר שזו הגחלת של מתכת שאמרו שיש שבה סכנה לפי שאינה נראית. עכ"ל). והיינו שחוט לוהט ומתאדם זו דרגת חום יותר גבוהה מאשר דרגת החום שמצריך הגרש"א יודלביץ לצורך חיוב מבעיר]. וזו נ"מ להרבה מכשירי חשמל שאין בהם חוט להט אך יש בהם רכיבים שמתחממים לחום שיס"ב. ואולי ישנה הגדרה אחרת לכך. וענה לי הגריש"א שליט"א שצריך שחוט המתכת יהיה אדום, והיינו שיתאדם, ורק אז נחשב מבעיר בשבת. עכת"ד [וע"ע בשבוי"צ (הל' מוקצה פי"ד סק"א), ובשבוי"צ (הל' חשמל סוף פי"ח עמ' ק"פ) דהיכא שהחוט מתאדם חשיב כאש והוי מוקצה. אך היכא שאין בו אדמומית כלל ויש בכוחו לשרוף, אף אם נימא דחשיב אש לענין מבעיר, מ"מ לענין מוקצה דשלהבת אינו בכלל שלהבת. עיי"ש. ומ"מ אין הכרח מדבריו שם דחשיב מבעיר אף בלא שיתאדם החוט. והסכים עמי בעהמ"ח שבוי"צ, דלגריש"א מתחייב כמבעיר דוקאכשחוט הלהט מתאדם. ואכמ"ל. ובענין טלטול כלי חשמלי שיש בו גש"מ, ר' לקמן בהערה ל"ז ענף 3]. וכן שאלתי את הגרל"י הלפרין שליט"א מהי ההגדרה ההלכתית של חוט לוהט לענין שבת: האם דוקא חוט מתכת שגם מאיר (היינו שחלק מהאנרגיה הולך לתאורה, כגון נורות להט), או גם מוליכי זרם שחומם מגיע ליותר ממאה מעלות צלסיוס, או דוקא חוטי להט שמאדימים. והנ"מ הינה בנורות מטל־הלייד, שאין בהן חוט להט, אך יש בהן מוליכים שניתן לבשל בהן. וענה לי הגרלי"ה שליט"א שדוקא חוט לוהט וזוהר דינו כחוט להט (לענין הבערה מדאו'). ואם אינם זוהרים אין דינם כחוט להט, וכמש"כ בעצמו בספרו כושב"ה (עמ' רנ"ה-רס"ח). ובספרו חמב"ש (פ"ט. ובפרט עמ' 101). דמדאו' הוי מבעיר אם החוט לוהט וזוהר ויש בו אור וחום [וראה ע"כ גם בשו"ע הגר"ז (או"ח סי' תצ"ה קונט' אחרון סק"ב), שו"ת אב"נ (או"ח סי' רל"ח), בשעה"צ (סי' שי"ח סק"א, דהוי גחלת בוערת "כשנעשה דבר השורף". וכתב כן אע"פ שבלח"מ אין זה מבואר בהדיא), בכושב"ה (עמ' רנ"ז-רס"ח. שלדעתו צריך "זוהר ואדמימות כאש"), במנח"ש (ח"א עמ' ק"ה, ק"ו, ק"ט. וח"ב עמ' קי"ח וקע"ד), וכן לקמן ערך זרם החשמל דיון ע"כ. וע"ע במנח"ש (ח"ב רס"י י"ט), ובעטש"ל (ח"א עמ' י"ג), הסבר הגרשז"א זצ"ל מדוע יש איסור הבערה בנורת להט אע"ג שאין בה חמצן ואינה מתכלה ואינה נשרפת. עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א העיר שגש"מ א"צ חמצן. עכ"ל]. ועוד שאלתי את הגרל"י הלפרין שליט"א לגבי מה שמצוי באזעקות (ומסתבר שגם בכלים חשמליים אחרים) שישנם רכיבים שאמנם אינם חוט להט אך במיקרים רבים הם מתחממים מאוד לאחר זמן מה של הפעלת המערכת. האם יש לחשוש לכך ולומר שע"י הפעלת אזעקות אלה עובר גם על איסור מבעיר מדאו'. וענה לי הגרלי"ה שנראה דהוי פס"ר דלא איכפת ליה, ואפי' פס"ר דלא ניח"ל, שהרי אינו רוצה בהתחממות והתלהטות המכשיר (שזה מקלקלו). ובכלל צריך לבדוק אם במציאות זה פס"ר. עכת"ד. ומשביררתי זאת אצל אלקטרונאי מומחה, אמר לי שיש אזעקות שאין כלל לחשוש לכך, יש מהן שלעיתים יש לחשוש לכך, ויש שבהכרח אם הן פועלות כמה דקות רכיבים מסוימים יתחממו מאוד. ומ"מ לכל היותר יגיעו רכיבים אלה לחום של יס"ב אך לא להתלהטות עד כדי כך שיזהרו באדמומיתן. עכת"ד. וא"כ לפי"ד הגריש"א והגרלי"ה דלעיל אין בזה כלל איסור הבערה (אמנם ראה בתחומין חי"ח עמ' 286 שכתב בשם החזו"א שהתחממות ליס"ב במתכת הוי מבשל). ואגב יש להוסיף, שגבי הדלקת פלורוצנט אמר לי אלקטרונאי מומחה, שלא תמיד במציאות מתלהט חוט הלהט. כיון שלעיתים, בעיקר כשהפלורוצנט חדש, החוט לא מספיק להתלהט ומיד נורת הפלורוצנט נדלקת. והיינו שבעת שמדליקים הפלורוצנט לעיתים מתאדם החוט ולעיתים אינו מתאדם, תלוי אם הפלורוצנט חדש או ישן, ובעוד גורמים. ואמנם ככלל יש ספק אם החוט מגיע לחום של יס"ב. וכשהפלורוצנט כבר דולק ודאי שאין החוט לוהט, ואינו מתאדם, והספק הוא אם הוא מגיע לחום שיס"ב, וגם בזה תלוי באיזה פלורוצנט מדובר. עכת"ד. והנ"מ בדברים הללו הינה הן לענין איסור ההדלקה, אי חשיב כמבעיר. והן לענין טלטול נורת לילה פלורוצנטית בעת שהינה דולקת, אי הוי כטלטול גש"מ. והמהנדס הראשי של הממט"ל, הר"ר צבי מרכוס נר"ו אמר לי שבבדיקות אכן ראו שזה דבר גבולי, שלעיתים החוט בפלורוצנט מתלהט ולעיתים אינו מתלהט. עכ"ד. ויתכן שאכן תלוי הדבר באורך החיים של הפלורוצנט (ועוד אמרו לי מומחים אלה, שבתוך נורות מסוימות לעיתים האלקטרודות או מוליכים אחרים בנורה מתלהטים כתופעת לוואי לא מתוכננת ולא רצויה, הן בגלל שזה מקצר את אורך חיי הנורה והן בגלל שזה צורך יותר חשמל). ומ"מ בפלורוצנט יש זוהר (אור), והפוס' מצדדים לומר שדינו כהבערת חוט להט. וכן הדלקת נורה אגסית (נורת להט) נחשבת כהבערה דאו', למרות שאין בה אש ממש, שהרי אש ממש צריכה חמצן, ואילו בנורת הלהט יש ואקום (וכבר הסבירו הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגר"א נבנצל שליט"א מדוע בכ"ז הוי מבעיר, וכנ"ל). ועיין ע"כ בערך נורה. ואכמ"ל. ובענין מדוע לא אמרינן שאין בישול אחר בישול בגש"מ ר' שו"ת אול"צ (ח"ב פמ"א הערה ב'). וע"ע בענין גש"מ ביבי"א (ח"א סי' י"ט סקי"א).

בענין האיסור בהפעלת האזעקה הקשורה למוקד שמירה, הרי שאיסור הפעלת הגלאים הינו כנ"ל. ואילו איסור הפעלת הטלפון להודעה למוקד הינו שווה לאיסור הרמת השפופרת, יצירת קו והחיוג. והיינו ישנה סגירת מעגלים חשמליים, אך אין במערכת חוטי להט ושאר פעולות האזעקה הינן רגילות (ראה לקמן ערך טלפון). ולא עוד, אלא שלעיתים נוסף עוד איסור של הפעלת רמקול זעיר ששומעים שהטלפון מצלצל, או אף שעונים במוקד. וכן יתכן שתדלקנה נורות המאשרות את קבלת ההודעה מהמוקד (כ"ז עפ"י המהנדס הראשי של המכון המדעי טכנולוגי להלכה, הר"ר צבי מרכוס, ועוד אלקטרונאי מומחה). והפעלת מכשיר האלחוט כדי להודיע למוקד לכאו' אינה כרוכה בהבערת חוט להט, אלא דינה כהפעלת מערכת הגילוי, כנ"ל (אגב, כל מכשירי הקשר הניידים היום הינם אלקטרוניים לחלוטין, אין בהם חוט להט כלל ואין בהפעלתם משום איסור דאו' של מבעיר, אלא לכל היותר איסור דאו' של בונה, לד' החזו"א, או איסור מוליד מדרבנן לד' הבי"צ, ואולי גם איסור מכה בפטיש או מתקן מנא. לעומת זאת משדרים גדולים, כגון של תחנות הרדיו והטלוויזיה, יש בהם חוטי להט ושייך בהם גם איסור דאו' של מבעיר. וכן הדין במכשירי הקשר שע"ג הרכבים הצבאיים וכן בחמ"לים, יש בהם חוטי להט, והיינו נורות להט הנדלקות בעת קליטת השידור. מפי אלקטרונאי מומחה).

ענף 4: איסור ניטרול צפצוף האזעקה לפני צפצופה:

ראשית נקדים ונאמר שלגבי פתיחת מעגל חשמלי כשהוא כבר פתוח במקום אחר ועתיד להסגר (וכן להיפך — סגירתו במקום אחד כשהוא פתוח במקום אחר ועתיד להסגר), כבר נחלקו הפוס' אליבא דהחזו"א אי שייך בזה בונה וסותר, כדלעיל וכדלקמן בסמוך. ואף אם נאמר שמותר הדבר, מ"מ אם רוצה לנטרל האזעקה לבדה קודם הצפצוף, מבלי לכבות את שאר המערכת (היינו בלי כיבוי הגלאים ולוח הפיקוד־הבקרה), הרי שבאמת לא מהני ד"ז, כיון שאז בכל אופן תהבהבנה הנורות שבגלאים (הן בגלאי הנפח כשנע באזור המוגן והן בגלאי הפתח כשיוצא מהדלת). וגם אם ינטרל את הנורות הקשורות לגלאים, אפ"ה הגלאים יפעלו ובמערכת הראשית יש מצב כאילו האזעקה פועלת כל הזמן. לכן במקרה זה צריך לנתק גם את הגלאים וגם את לוח הפיקוד־הבקרה, וכדלקמן בסעי' י"א וי"ג. ניתוק הגלאים פירושו גם כיבוי נורות ביקורת (לדים — ללא חוט לוהט) הצמודות לגלאים או בלוח הפיקוד־הבקרה. וכן ניתוק לוח הפיקוד־הבקרה כולל כיבוי נורות כאלה. נוסף ע"כ הרי ניתוק המערכת עצמה מדריכותה לגלות ומדריכותה לצפצף הינו ניתוק מעגלים חשמליים. באשר לניתוק המערכת עצמה (בשעת פעולתה כשהמעגל החשמלי כבר סגור): מהטעם דהחזו"א שסגירת ופתיחת המעגל הוי בונה וסותר, נראה שיש כאן איסור סותר. אך צ"ע אי הוי דאו' מכמה טעמים, וכגון ממה שכתבו הפוס' גבי ניתוק זרם החשמל שספק אי חשיב סותר ע"מ לבנות שהרי אין כוונתו לכבות ע"מ למנוע בזבוז הבטריה או בלאי המכשיר, אלא הוא רוצה למשל חושך בשביל לישון, או רוצה ניטרול האזעקה כדי שיוכל להכנס ולצאת מהבית בלי להפעיל האזעקה. וגם אי חשיב סותר ע"מ לבנות, יש כמה צדדים להקל מדאו', וכדלקמן בהערה זו (גבי כיבוי אזעקה) וכדלקמן בהערה ט"ז, וכגון שי"א שאם הבנין החדש אינו טוב יותר מהבנין הראשון לא חשיב איסור דאו' של סותר ע"מ לבנות, וכמו שכתבנו בהערה ט"ז בשם כמה פוס'. וע"ע שם שי"א שבני"ד לא חשיב כסותר ע"מ לבנות במקומו. ועוד: מכיון שעסקינן במקרה שאינו מפסיק את האזעקה ממש בשעת פעולתה אלא רק טרם שתפעל הרי נחלקו הפוס' אליבא דהחזו"א אי חשיב סותר בכגון דא, וכמו שכתבנו לעיל בענף 2. שבספר מאורות נתן (פ"ו סק"ז), בחידושים וביאורים (או"ח ח"ב), אול"צ (ח"ב פמ"א רסק"א וססק"ב, ועיי"ש בסק"ג שהיקל בזה מטעם אחר), בשו"ת תפיל"מ (ח"ב סי' כ') ובספרו מנוח"א (ח"א פכ"ד סכ"ט), ועוד פוס' כתבו אליבא דהחזו"א (וחלקם העידו ששמעו ממנו) שגם בהא חשיב בונה וסותר, והיינו בפתיחת או סגירת מעגל שעדיין לא סגור ורק עתיד מאוחר יותר להסגר. וכ"כ באורחות רבינו (ח"א ס"ק ק"ע) ושבוי"צ (ח"ו פי"ז סק"ה. עיי"ש בפרט בעמ' קנ"א). וכ"כ עוד לפניהם בשו"ת לבושי מרדכי (וינקלר. מהדו"ג סי' כ"ה. והיינו לדעת עצמו, שהרי היה לפני החזו"א. וראה מש"כ ע"כ במנח"ש סי' י"א בהערה). ואילו במנח"ש (ח"א רס"י י"א עמ' פ"א, צ"א—צ"ד, וסי' י"ד סק"ב. ובח"ב עמ' נ"ח, ע"ז, ק"ו, קכ"ו - קכ"ט) כתב שלפי מש"כ לו החזו"א עולה שבזה לא חשיב בונה וסותר כלל. וכמש"כ בקוב"מ (במיל' סי' א' עמ' 59-79) ובעטש"ל (ח"ה עמ' נ"א). וכ"כ בשמו בשש"כ (פי"ג הערה ק"א. וע"ע שם סעי' ט"ז, כ"ח, כ"ט, ל"א ול"ז). וכ"כ בצי"א (ח"א סי' כ' סוף פ"ד ופ"ה. ח"ה סי' ח'. ח"ו סי' ה'. ח"ט סי' כ"ג וחי"א סי' י'). והב"ד בהחב"ה (ח"ב פ"ג) ובבנ"ש (ח"א עמ' ס"ח_ס"ט). וכ"כ הגרלי"ה שליט"א במעש"ח (ח"א סי' ט'. ובפרט בעמ' קי"ג, קי"ז, קכ"ב-קכ"ד וקכ"ו). ויש מי שמחלק בין אם החשמל כבה ע"י שע"ש (שאז לדעתו אין בזה בונה וסותר) לבין אם כבה בשל תקלה ברשת החשמל (מנחי"צ ח"ח סי' כ"ו. עיי"ש בסוף התשובה. וע"ע בח"א סי' נ"ח וח"ב סי' ק"י. הב"ד בפסתש"ו סי' רע"ז הערות 5-10).

ועוד בענין פתיחת מעגל חשמלי הפתוח במקום אחר והעתיד להסגר ר' יבי"א (ח"ז סי' ל"ו), בהחב"ה (עמ' 22-27), בשו"ת מעש"ח (ח"א סי' ט' כולו, ובפרט בעמ' קי"ז, קכ"ב-קכ"ד. ור' לקמן בהערה י"ד מה שכתבנו על דבריו), יסי"ש (מהדו"ק ח"ד עמ' ש"ג, ש"כ. ומהדו"ב טל"ב עמ' 155), מנחי"צ (ח"א סי' נ"ח. ח"ב סי' ק"י. ח"ח סי' כ"ו), שבט"ה (ח"ח סי' נ"ו סק"א), אנ"ת (חי"ח עמ' קס"ח-קס"ט, קע"ג, תרנ"ב, תרפ"ג, תרפ"ד, תר"ץ, תשי"ב), שבוי"צ (ח"ו - דיני חשמל, פט"ז, ופי"ז סק"ה), פסתש"ו סי' רע"ז הערות 5-10), ילקו"י (שבת כ"ה עמ' רי"ב סעיף נ'), שו"ת בא"מ (ח"ו קוא"ל סי' ס"ח) ומע"ל (עמ' נ"ט, ס"ה ורכ"ז).

ובענין מעגל הפתוח בשני מקומות ועתיד להסגר במקום א', סגירתו במקום השני, ר' שו"ת מעש"ח (ח"א שם), מנחי"צ (חלקים א',ב',ח' שם), בצה"ח (ח"ב סי' ל"ב ס"ק ה',ו', ח'-י', י"ב. וח"ג סי' קכ"ה), פסתש"ו (סי' רע"ז שם), מטב"כ (עמ' קע"א-קצ"ז), אנ"ת (חי"ח שם), שבוי"צ (ח"ב עמ' רל"ז), בא"מ (שם), אז"נ (ח"ח שם וחי"ג סי' כ"ו) ומע"ל (שם).

וע"ע בענינים אלה בשו"ת תבו"ש (חאו"ח סס"י ד'), בשש"כ (פל"ב סעי' ס"ו וס"ט), אז"נ (ח"ג סי' כ"ט, וח"ח סי' כ"ה, ל"ב וס"ו), לקמן בהערה ל"ז ענף 1, ובערכים זרם החשמל, ערך מפסק (ערך מישני - טלטולו), ערך מתג חשמלי וערך שעון שבת. ובענין יו"ט ר' בפסתש"ו (סי' תקי"ד ס"ק ג',ז').

ובאמת שנחלקו הפוס' (בענין פתיחת מעגל פתוח שעתיד להסגר), לא רק מצד בונה אליבא דהחזו"א, אלא אף במקרה של מבעיר (והיינו שכשהמעגל יהיה סגור תדלק נורת להט וכדו'). ר' שו"ת חלק"י (ח"ח סי' נ"ח. ועיי"ש גם בח"ב סי' מ"ה), מנחי"צ (ח"א סי' נ"ח וח"ב סי' ק"י סק"ה). אנ"ת (חי"ח עמ' תרע"ה ותרפ"ג). יבי"א (ח"ג סי' י"ז סקי"ח וח"ז סי' ל"ו. עיי"ש שהיקל אם עושה תנאי לכך מעש"ק). שש"כ (פ"י סי"ד ופי"ג סכ"ח, כ"ט ול'). אול"צ (ח"ב פמ"א ס"א. ועיי"ש בהערה ב' וח'. ואסר) ומנוחא"ה (ח"א פכ"ד סכ"ט, ובפרט בהערות 86,89). ור' בצי"א (ח"א סי' כ' פ"ד סקכ"ב, שמחלק בין הכנסת והוצאת תקע משקע לבין לחיצה על המפסק), ובאג"מ (חאו"ח ח"ד סי' מ' סקי"ז גבי הוצאת תקע. אך לא כ' גבי הורדת מתג). ודעת הגר"מ אליהו שליט"א שאין להקל בכיבוי מתג חשמלי שעתיד להדלק ע"י שע"ש (מכמה טעמים, וכדלקמן בערך מתג חשמלי). ומ"מ זכורני שלפני כמה שנים התיר לכבות בשבת את מתג החשמל שעתיד היה להדלק ע"י שע"ש, ואמר לעשות כן ע"י המרפק (היינו בשינוי), אך הדגיש דהוא מתיר כן משום דאילולא כן היה השואל עושה זאת באיסור בלא שינוי כלל. הלא"ה אין להקל בזה אפי' בשינוי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר שהגרשז"א זצ"ל התיר בשינוי. עכ"ל. וכמסקנת השש"כ (שם). וע"ע לקמן בערך זרם החשמל. וא"כ למעשה יש פה כמה ספקות אי הוי דאו' אפי' לחזו"א.

ובאשר לניטרול צפצוף האזעקה טרם ציפצופה מצד דעת הבי"צ וסיעתו דסגירת המעגל חשיב מוליד מדרבנן [שגם ע"כ יש שפיקפקו, וכגון חתנו של הבי"צ, והגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד, וכדלעיל בענף 3. עיי"ש שגם ס"ל שאין בזה מכב"פ). ומ"מ ד' הגריש"א שליט"א ועוד פוס' דחשיב מוליד], צריך באמת להבין מהו האיסור לנטרל המערכת לפני צפצוף האזעקה. אך קודם לכן יש לברר האם בכלל לד' הבי"צ יש איסור לנתק המעגל כשהוא כבר ממש סגור, והיינו בהפסקת הזרם החשמלי הגורם לכיבוי מכשיר חשמלי כגון מאוורר. שהיו פוס' כגר"מ אליהו והגר"ד ליאור שליט"א שאמרו שלד' הבי"צ אין איסור בזה כלל (אמנם הגר"מ אליהו שליט"א הוסיף שלדעתו אסור הדבר מדין סותר, כחזו"א. אך מצד ד' הבי"צ אכן אין איסור בדבר. והגר"ד ליאור כתב לנו במכתבו המובא לקמן בנספחים, שאכן אינו רואה בזה איסור, אולם מאידך גיסא אין להתיר לעשות פעולות כאלה בשבת כיון שבעיני הציבור זה נראה כמכבה. עיי"ש. וע"ע בשד"ח בכללים מערכת ה' בפאה"ש סי' ל"ו). וגם הגר"י אריאל שליט"א, רבה של ר"ג, כתב לנו שאינו יודע איסור בזה, כדלקמן בנספחים. ושאלתי גם את הגרי"ש אלישיב שליט"א מהו איסור פתיחת מעגל חשמלי (והיינו כיבוי מכשיר חשמלי) ללא חוט להט, אליבא דהבית יצחק. ולאחר הסתפקות בטעם האיסור צידד לומר שיש בזה איסור סותר מדרבנן, והסביר, משום שסוף סוף הוא שינה דבר שהיה קיים ועתה הפסיקו (והיה קצת נראה שאף לדעתו אין זה פשוט). ומ"מ הוסיף הגריש"א שהוא משום שחוששים לד' החזו"א. עכת"ד. וא"כ באמת יוצא שלד' הבי"צ אין איסור ברור בזה, ובפרט שהבי"צ כלל לא הזכיר בענינים אלה צד של סותר. ולפי"ז יוצא, שכיון שלבי"צ אין איסור ברור בפתיחת מעגל חשמלי ללא גש"מ, והיינו כיבוי הלדים בלוח הבקרה־הפיקוד וכו', הרי כ"ש שאין איסור ברור בפתיחת מעגל חשמלי כזה כשהוא כבר פתוח במקום אחר (והיינו ניטרול צפצוף האזעקה לפני צפצופה). וראה עוד ביתר פירוט ע"כ לקמן בהערה ט"ז ענף 5.

ואגב הדיון הנ"ל שאלנו שוב את הגרי"ש אלישיב שליט"א, שבעבר אמר לנו שכיבוי מכשיר חשמלי בלי גש"מ איסורו סותר מדרבנן. ואף לבי"צ (שההדלקה אסורה משום מוליד) א"א לומר שמותר הדבר כי סו"ס הוא עושה דבר חדש. והתחלנו לומר שא"כ יוצא שהגריש"א שליט"א פוסק כבי"צ, שהרי לחזו"א לכאו' ה"ז אסור מדאו' מדין סותר. אך מיד העיר הגריש"א שאמנם כך הוא לבי"צ, משום שסו"ס הוא עושה דבר חדש, אך לחזו"א זה באמת סותר דאו'. ובשעת הדחק או שעת צורך וכדו' מקילים כבי"צ. ושאלנו א"כ מהו הגדר, מתי מחמירים כחזו"א ומתי מקילים כבי"צ. כי היה נראה לנו שהרב פוסק לדינא כבי"צ, ולעיתים מחמיר כחזו"א. וענה הגריש"א שהדבר תלוי לפי המצב ולפי המציאות, וצריך לשקול כל מקרה לגופו. היינו שתלוי הדבר אם זו שעה"ד, כמה יש צורך בדבר וכמה הדבר חשוב. שאם אין צורך להקל אז מחמירים כחזו"א, ואם יש צורך אז מקילים ופוסקים כבי"צ. עכת"ד. וראה עוד בדבריו לעיל בריש הערה ז', ולקמן בהערה ט"ז ענף 5. וע"ע באול"צ (ח"ב פמ"א הערה ג'), דלא ברירה ליה שהלכה כחזו"א. וכן הגר"ש ווזנר שליט"א כתב בשבט"ה כמה פעמים לפקפק באשר לחידושו של החזו"א זיע"א דהדלקת מכשיר חשמלי הוי בונה וסותר (ר' למשל בח"א סי' קכ"א סק"א. אמנם לא ברור לי מדוע לא חילק הדר"ג בין מכשיר שיש בו חוט להט לאין בו חוט להט. וצ"ע).

ונשוב לנידון ניטרול המערכת לפני צפצוף האזעקה. נראה בס"ד שני"ד תלוי גם במחלו' נוספת. שבשש"כ (פי"ג סכ"ח) כתב בשם הגרשז"א זצ"ל להתיר לפתוח מעגל חשמלי שכעת הוא פתוח אך עתיד להסגר ע"י שע"ש (כתב כן גבי הוצאת תקע משקע כלאח"י), והניף ידו שנית (שם בסל"ז, גבי טלפון). אך הגרל"י הלפרין שליט"א חלק ע"ד השש"כ בענין הטלפון וכתב לאסור זאת גם מצד סברת הבי"צ, משום שעי"כ הוא מנתק המתח החשמלי גם כשאינו מביא לידי זרימת החשמל (ראה בשו"ת מעש"ח ח"א עמ' קכ"ב-קכ"ד). וכמבואר כ"ז בערך זרם החשמל ולעיל בהערה זו בענף 2. עיי"ש. ונראה דה"ה בני"ד. ולדעת הפוס' שאיסור סגירת מעגל חשמלי אסור מדין מכה בפטיש דאו' או מתקן מנא, נראה שבני"ד לכאו' אין איסור.

וגם מצד מוקצה אין זה פשוט לאסור ניטרול המערכת לפני הצפצוף. דאם דעתו מלכתחי' לפני שבת שיוכל לנטרל את הצפצוף יש מקום לומר דשרי (ר' שו"ע סי' ש"ח סעי' כ', כ"א וכ"ו). ואמנם כתב במ"ב (שם סקפ"א) דבמחובר לקרקע לא מהני מחשבה להוציאו מדין מוקצה. וע"ע שש"כ (פי"ג סעיף כ"ח, ל"ה ומ', ופכ"ג סוף הערה ס"ח). אך יש מהפוס' דס"ל שכלי חשמלי המחובר לשקע אין בו דין מוקצה, מהא דאין מוקצה במחובר [ר' מ"א (סי' שי"ב סק"ו) ובט"ז (סי' של"ו ס"ק א' וד') שלדעתם יש מוקצה במחובר. ואילו הא"ר והתו"ש (סי' שי"ב סקי"א) העירו עליהם שמש"כ מחובר הוי מוקצה היינו שלאחר שנתלשו הוי מוקצה, דאקצה דעתיה שיתלשו בשבת. אך להשתמש בעודן מחוברים אינו מוקצה. וע"ע מ"ב (סי' ש"ח סקפ"א, דמשמע דמחמיר), שו"ת לב יהודה (בהשמטות סי' א' לסי' י"ז), שו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קצ"ו) שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ג או"ח סי' כ"ה, גבי לחיצה על מתג החשמל בשבת), שו"ת אורח משפט (לגראי"ה, עמ' ע"ה סי' ס"ז), שו"ת חלקת יעקב (סי' נ"ח, בענין המתג הנ"ל, וח"ג סי' קפ"ז), מנח"ש (ח"א עמ' ע"ח, צ"ב, וסי' י"ג, וח"ב עמ' נ"ח וקכ"ח), קוב"מ (לגרשז"א, עמ' 11), שו"ת שאלי ציון (ח"א סי' כ"ג), יבי"א (ח"ג סי' י"ז וח"ז סי' ל"ו), שו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ו ס"א ופמ"א ס"א), צי"א (ח"א סי' כ' סוף פ"ה ופ"ט ח"ג סי' כ"ג, ח"ה סי' ח', ח"ו סי' ה', ח"ט סי' כ"ג, חי"א סי' י' וחי"ח סי' י"ב סק"ג), שו"ת אג"מ (או"ח ח"ה עמ' ע"ו סי' כ"ג), שו"ת מנחי"צ (ח"ג סי' קל"ח סק"א וח"ה סי' מ"ב), שלמ"י (פ"ג ס"ב ופי"ג הערות ב' וד'), מלומ"ל (עמ' 179), שו"ת בצה"ח (ח"ג, קכ"ה), שו"ת תפיל"מ (ח"ב,כ'), מנוח"א (ח"א פי"ג ס"ו ופכ"ד הערה 89), שבוי"צ (חלק מוקצה, פ"ז, ופ"י סק"ז), בא"מ (קוא"ל ח"ו, מ"ט סק"י), אנ"ת (חי"ח עמ' קע"ג, קע"ו, תרפ"ה-ו' ותשכ"ג-תשכ"ו) ושו"ת יפה מראה (פינחסי. סי' י"א). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלדעתו אין להקל בטלטול המתג החשמלי בשבת אע"פ שהוא מחובר לקיר. ואין להקל בזה מהטעם שאין מוקצה במחובר, שהרי מצינו למשל שאסור להשען על עץ בשבת. ושאלתי שהרי מצינו (מרן סי' של"ו ס"ג) שמותר ללכת על עשבים בשבת (כשאינם גבוהים — בה"ל ומ"ב שם סקכ"ה) אע"ג שמזיזם בהליכתו. וענה ששם זה מדין תלישה, שלא חששו שיתלשו. ובפעם אחרת הסביר לי גבי מתג חשמלי, שאף אם נאמר שהמתג מחובר לקרקע מ"מ הריהו מוקצה, דהבעיה של מוקצה הינה שמא ישתמש בו והכא הרי זהו שימושו ולכן אסור לנענעו. עכת"ד. וע"ע בב"י (סי' שי"ב ד"ה "צרור ועשבים", וסי' של"ו ד"ה "כתבו הגהות אשרי"), שו"ת אג"מ (או"ח ח"ג עמ' שנ"א סי' מ"ט ונ'. וח"ד עמ' ס"ו ועמ' קע"ד סק"ה), חלק"י (ח"א סי' מ' וח"ג סי' קפ"א), מנחי"צ (ח"ג סי' מ"ג), משמרת חיים (סי' ז'), אז"נ (ח"ג סי' ס"ו), כושב"ה (עמ' שמ"ו) ועלוני ממרא (אלול תשנ"ז. תשו' הגר"ד ליאור שליט"א)]. וא"כ ד"ז שנוי במחלו', וישנם פוס' דס"ל שאין בזה איסור מוקצה, ומאידך ישנם פוס' דס"ל שבכגון דא אסור מדרבנן מדין מוקצה. ונראה שגם לדידם יהיה מותר לנטרל הסירנה ע"י שינוי לצורך מצוה מדין טלטול כלאח"י או טלטול מן הצד. וצ"ע. וע"ע לקמן בדין ניטרול דריכות האזעקה.

ענף 5: עשיית שינויים בזמני הדריכות והניטרול:

ואם המערכת רק עתידה להדרך עוד זמן מה ע"י שע"ש ודאי שיש מתירים לדחות את זמן תחילת דריכותה (שש"כ פי"ג סכ"ה ועוד פוס'. כדלקמן בהערה ט"ו ובערך שעון שבת). וודאי שלצורך יציאת יולדת וכדו' לביח"ל שרי לנתק האזעקה, דהו פיקו"נ (ואם יכול לנתקה בשינוי בלא לגרום לשיהוי, עדיף בשינוי. ראה רמ"א סי' שכ"ח סי"ב. אמנם יש לעיין אי באמת חשיב פיקו"נ, דהא האזעקה לא מונעת מהיולדת לנסוע לביהח"ל, דהא יכולה היא לצאת מהבית אלא שהאזעקה תצפצף. ולכן נראה שלפי המתירים לדחות זמן הפעולה ע"י שע"ש אכן יש לדחותה. אך לאוסרים לדחותה יש לדון אי עדיף שכעת תצא היולדת לביהח"ל אע"פ שתופעל האזעקה, דהא מותר לה לצאת כעת וגם לא נוח לה בצפצוף האזעקה כעת. ומה שהאזעקה תופעל זה ענין אחר שאז יש לדון אי שרי לכבותה. ואכמ"ל).

ומ"מ כפי שאמרנו ניטרול האזעקה כדי לצאת מהבית כרוך גם בניתוק הגלאים שעפי"ר כרוך בכיבוי נורות שאינן לוהטות (שאם לא ינתק הגלאים הם יפעלו בעת היציאה מהבית והנורות תהבהבנה). היינו ניטרול האזעקה כרוך בכיבוי נורות בלוח הפיקוד, ולעיתים גם בכיבוי נורות ביקורת בגלאים עצמם (נורות המסמנות שהגלאים דרוכים לפעולה). לאור זאת יש לנתק את המתח הכללי לכל מערכת האזעקה או לפחות את ההזנה לכל הגלאים שיפסיקו להיות דרוכים. כ"ז כרוך בפתיחת מעגלים חשמליים רבים שאין בהן נורות להט. יש לעשות כן ע"י מתג המוכן כבר מע"ש (בדר"כ עושים זאת בעת התקנת המערכת ע"י הטכנאי וכדלקמן בסעיף י"א). לכאו' האיסור פה מעט יותר חמור מניטרול מערכת האזעקה לפני דריכותה, משום שפה יש ניתוק של מעגל חשמלי שכבר קיים. ולכן מסתבר יותר שלחזו"א יש בני"ד דין סותר. ומ"מ מצד טעם הבי"צ הנ"ל, וכן מדין מכה בפטיש ומתקן מנא נראה דה"ה בני"ד כנ"ל כמש"כ לגבי ניטרול האזעקה לפני דריכותה. ועוד יש להוסיף פה סניף להקל, דהא כוונתו רק להבריח את הארי, שבזה נחלקו האחרו' (ר' שש"כ פכ"ו הערה ל').

בענין אזעקה שעתידה להיות מנוטרלת בשעה מסוימת ע"י שע"ש ורוצה לאחר את ניטרולה (בבית, דמסתבר שלחנות ולמפעל אין אדם מגיע בשבת. ובמכונית אין כלל שע"ש), לכאו' דינה כדין איחור כיבוי התאורה ע"י שע"ש (ואולי אף קיל טפי משום שמדובר בנורות ובמעגלים שאפי' בהדלקתם הישירה אין איסור דאו' אלא רק איסור דרבנן, אא"כ כחזו"א דהוי מדין סותר, וס"ל דבני"ד הוי דאו' וכנ"ל. ומ"מ העיר הגר"א נבנצל שליט"א שלגבי איחור הפעולה אף לחזו"א אין איסור דאו'. עכ"ד. אמנם בני"ד הוי איחור סיום הפעולה). ועע"ע שע"ש. וה"ה אם רוצה להקדים את ניטרולה דינה כדין הקדמת התאורה ע"י שע"ש. ובאמת גם בני"ד יש מקום להקל יותר משום שאין ודאות שמערכת הסירנה של האזעקה תצפצף כמו שיש ודאות כזו בהדלקת תאורה רגילה ע"י שע"ש, כיון שבאזעקה צריך שגם יכנס למקום אדם ויפעיל את גלאי הפתח או גלאי הנפח, והיינו בעי פעולה נוספת לגרום לפעולתה ובסה"כ צריך ג' פעולות להפעלת הסירנה: הרמת המתג ע"י בעה"ב. דריכת המערכת ע"י שע"ש, וכניסת הגנב למקום המוגן והפעלת הצפצוף ע"י הגלאים. ואע"פ שע"י הפעלת דריכות המערכת לפעולה נדלקות מיד נורות בגלאים או בלוח הבקרה־הפיקוד, וה"ז נחשב לכאו' עשיה בידיים או לפחות כפס"ר, מ"מ הדלקת נורות אלה נחשבת לפוס' רבים רק כאיסור דרבנן (אא"כ לחזו"א דהוי דאו', וכנ"ל).

ענף 6: כיבוי צפצוף האזעקה:

הפסקת פעולת האזעקה כשהיא מצפצפת בשבת כרוכה באיסורים שונים: באזעקה בבית, בחנות וכדו' (חוץ ממכונית): מלבד איסור סותר לד' החזו"א בשל פתיחת המעגל החשמלי (אף כשאין בו חוט להט) יש גם איסור כיבוי הזרקורים (אם ישנם כאלה בפתח הבית) ושאר הנורות הנ"ל (כגון הנורות שבגלאים ובלוח הפיקוד). ובעת כיבוי אזעקת המכונית כרוך הדבר ברוב המכוניות (ולא בכולן — תלוי הדבר בכל מכונית ומכונית, כפי שבדקנו) גם בהדלקת הנורות שבפינות המכונית, שהן נורות להט, ונראה שמצד איסור כיבוי האיסור הינו רק מדרבנן, שהרי כיבוי מערכת האזעקה עצמה הינה כיבוי מכשיר ללא חוט להט. ואף כיבוי הנורות עצמן — אם הן גש"מ, כגון הזרקור שבכניסה לבית — ה"ז כיבוי גחלת של מתכת שאיסורו מדרבנן, וכמש"כ מרן (סס"י של"ד) והמ"ב (סקפ"ד), משום שאף בהדלקה אינו שורף וממילא בכיבוי אינו יוצר פחם (ואפי' שיצטרך לגוף הכיבוי). ועוד, שגם בכיבוי הוי משאצל"ג. וכבר כ' הרש"ש בשבת (דמ"ב) שכיבוי גש"מ הוי אפילו שבות דשבות. ואמנם לחזו"א יש לדון אי אסור מדאו' מדין סותר המערכת. ויש להעיר שניתוק צפצוף האזעקה כרוך לעיתים רק בהפסקת הצפצוף, ולעיתים גם בניתוק דריכות האזעקה, והיינו ניתוק מעגל חשמלי נוסף. ואז צריך לדרוך שוב את המערכת אם יש צורך בכך (מפי אלקטרונאי מוחה). אמנם כיבוי אזעקת המכוניות שבהן נדלקות נורות הלהט כרוך באיסור דאו' של מבעיר, וכדבסמוך.

לגבי כיבוי אזעקת מכונית בעת צפצופה: כיבוי ע"י שלט רחוק פירושו שידור גלי רדיו למערכת האזעקה הקולטתם ומגיבה ע"י מכשירים אלקטרוניים. ובני"ד היא "מבינה" באופן אלקטרוני, ע"י מחשב, שעליה להפסיק לצפצף (ע"ע שלט — רחוק). כמו כן הפעלת השלט גורמת להדלקת נוריות בשלט עצמו (אך אין בהם איסור דאו' של הבערה כיון שאלה לדים ואין בהם חוט להט. ויש בזה איסור דאו' של בונה לחזו"א ומוליד לבי"צ, כדלעיל בענף 2 בשם הגריש"א, הגרלי"ה והגרא"נ שליט"א. ועע"ע זרם החשמל וערך שלט). כמו כן הפעלת השלט לכיבוי האזעקה המצפצפת גורמת ברוב המכוניות גם להדלקת לפחות ארבע נורות חיצוניות מצידי המכונית (שהבהבו במכונית בעת האזעקה) למשך כמה שניות בהדלקה רצופה והוי איסור דאו' של מבעיר (ר' רמב"ם פי"ב משבת ה"א. ועיי"ש בהשגות ובלח"מ אי הוי מבשל). אלא שאולי יש צד להקל בזה מצד דהדלקה זו אינה ניח"ל, ולפחות לא איכפת ליה. ויש מי שטען שאם היצרן עשה זאת סימן דהוי ניח"ל. וצ"ע. ואמנם כרוך בזה גם איסור כיבוי נורות אלה, שהריהן נכבות באופן אוטומטי, אך יש לצדד שכיבוי זה אינו אלא בגרמא, שהרי עובר זמן מרגע הלחיצה על כפתור השלט לבין כיבוין והוי גרמא באיסור כיבוי מדרבנן, שמרן התירו בסי' של"ד סכ"ב. ומה שהרמ"א החמיר וכתב שגרם כיבוי שרי רק במקום הפמ"ר, ר' לקמן בהערות הבאות אי יש להקל בזה גם במקום צערא דרבים, כצפצוף אזעקה המפריע לכל הסביבה. נוסף לנ"ל גם נכבית נורית (בדר"כ אדומה) קטנה בתוך תא הנהג, המהבהבת תמיד כדי להודיע על דריכות האזעקה ולהרתיע את הגנב (זה לד, ללא חוט לוהט).

אם מכבים את האזעקה לא ע"י שלט אלא מתוך תא המנוע, מצריך הדבר פתיחת דלת המכונית שבדר"כ גורמת להדלקת נורת להט המאירה את פנים המכונית. משם פותחים את מכסה תא המנוע ומנתקים את האזעקה מתוך תא המנוע (פתיחת מכסה המנוע עלולה לגרום להדלקת נורת להט). יש מכוניות שניתן להפסיק את האזעקה ע"י ניתוק חוטים בתא הנהג (מתחת להגה), ודבר זה כרוך בכל איסורי ניתוק מעגל חשמלי. אם מפסיקים את האזעקה ע"י השלט, הפעלתו לא רק מפסיקה את האזעקה (או מונעת את תחילת הפעלתה כשיוצאים מהמכונית), אלא היא גם מאפשרת את התנעת המכונית. הוי אומר סגירת מעגל חשמלי נוסף, שגם אם אינו סגור לגמרי ע"י הפעלת השלט, אלא צריך לסוגרו לגמרי ע"י סיבוב מפתח המנוע, אפ"ה י"א דהוי בונה לד' החזו"א. ואמנם לפי הבנת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (למשל בקוב"מ עמ' 59-79. הב"ד בהחב"ה ח"ב עמ' 18-19), אף לחזו"א אין בונה בסגירת מעגל שעתיד להסגר לגמרי מאוחר יותר, כדלעיל, וכדלקמן בערך זרם החשמל (אמנם אם נכנס למכונית ללא השלט אלא ע"י מפתח, ישנה מערכת אחרת המונעת את התנעת המכונית, ושאפשר לנטרלה ע"י סיבוב מפתח ההתנעה למצב שני, אך אין זה קשור לאזעקה). במכוניות מדגם ישן שפותחים את המכונית ע"י מפתח, היה ניטרול האזעקה נעשה ע"י מפתח מיוחד לאזעקה, או ע"י מתג נסתר, או ע"י הכנסת תקע לשקע בתא הנהג, או ניטרול פנימי בתא המנוע. ומבוארים דברים אלה עוד לקמן בהערה כ"ט. נמצאנו למדים שהפסקת צפצוף האזעקה במכונית כרוך בכמה איסורי דרבנן, ועפי"ר גם באיסור דאו' של הדלקת נורות להט מצידי המכונית או בתא הנהג (ולחזו"א יתכן שיהיה בזה גם איסור דאו' של סותר, הן בהדלקת ובכיבוי הנורות והן בפתיחת המעגל החשמלי של האזעקה, וכנ"ל). אמנם יש להעיר, שיש גם כמה צדדים להקל בני"ד, וכגון שאין הדלקת נורות זו הדלקה של קיימא, הן מצד מוליד ובעיקר מצד בונה (ר' ע"כ בהערה ט"ז), וכן שסגירת המעגל החשמלי במכונית נוצרת ע"י מצבר ולא מתחנת כח (ר' ע"כ בהערה כ"ט). עיי"ש.

בענין מנגנון אבטחה נוסף שקיים במכוניות הנקרא מכשיר אימובלייזר (שהינו אלקטרוני) ראה לקמן בס"ד בערך מכונית.

בספר מלכים אומניך (עמ' קכ"ג) כתב שיתכן שכיבוי האזעקה הינו איסור דרבנן, אך לא דן שם בפרטי האיסורים שבכיבויה ובמבנה האזעקה, וגם לא דן בסוגים הטכניים השונים של האזעקות, ואף לא הזכיר שהדבר כרוך בהדלקת נורות להט במכונית. ובספר ילקו"י (שבת כ"ב עמ' רע"ד הערה נ"א) כתב דהוי איסור דרבנן. והוסיף, שאם לשם כיבוי האזעקה במכונית צריך להכנס למכונית וע"י פתיחת הדלת נדלקת הנורה הפנימית ה"ז חשיב כפס"ר [וראה בשש"כ (פ"י הערה מ"ה) שסגירת דלת המקרר הגורמת לכיבוי הנורה הפנימית במקרר, לד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל אפשר דחשיב מכבה בידיים ואינו בגדר פס"ר כיון שבאופן קבוע ומתוכנן נעשה הכיבוי כך, ושרק זו הדרך של כיבוי הנורה. ולפי"ז גם בני"ד לכאו' לא חשיב כפס"ר בהדלקת הנורה כשפותח דלת המכונית אלא כמעשה בידיים, וא"כ חמור טפי (ובשני המיקרים, במקרר ובמכונית, ניתן לעשות כן גם בדרך אחרת, והיינו במקרר ע"י תפישת הלחצן, וכפי שעושים רבים לפני שבת. ובמכונית ניתן להדליק הנורה הפנימית ע"י כפתור מיוחד, וכפי שעושים כשרוצים הנוסעים לקרוא בעת הנסיעה. ובכ"ז אמר הגרשז"א גבי מקרר דאפשר דהוי כמכבה בידיים). וראה לקמן בסוף הערה זו, וכן בהערה ט"ז שהבאנו דעות הפוס' גבי פעולה חשמלית הנעשית ע"י פתיחת דלת אי חשיב כמעשה בידים, פס"ר או אופן אחר. והוספנו שיש מהפוס' בדורות שלפנינו שלא פירשו באיזה אופן פעלה המערכת שבה דנו, ולכן לא ניתן ללמוד מדבריהם לני"ד]. ומ"מ בילקו"י לא כתב כלל באיזו אזעקה מדובר, ואם מכבנה ע"י שלט או ע"י מפתח או מתג מתוכה. ומדבריו נראה שמכבנה ע"י מתג מתוך המכונית, דע"י שלט כלל א"צ להכנס למכונית וא"כ מדבר על אזעקות מהסוג הישן. ומ"מ ברור שכיום ברוב המכוניות האזעקה מופעלת ומנוטרלת ע"י שלט, ועפי"ר הדבר כרוך בהדלקת נורות להט שאיסורן מדאו', והפוס' הנ"ל כלל לא הזכירו מציאות זו. ונראה שלא דנו במציאות שלנו כיום. וכששאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענינים אלה, ונאמר לו שבעת כיבוי האזעקה במכונית נדלקות נורות להט, אמר לי שבכיבוי אזעקת המכונית ע"י שלט בשבת נעשות מלאכות כעין דאו' או דאו' ממש. עכת"ד. וכבר כתבנו לעיל בהערה זו ולקמן בהערה כ"ט, שלגריש"א ולגרלי"ה שליט"א פעולה חשמלית הנעשית ע"י שלט־מרחוק חשיבא כמעשה בידיים. עיי"ש.

בס"ד יש להעיר שעד כה דננו מצד מערכת הפועלת ע"י גלאים (נפח או פתח). אך בענין מערכת הפועלת ע"י סגירת או פתיחת דלת או חלון הגורמות לפתיחת או סגירת מעגלים חשמליים (כנ"ל בהערה זו) יש לדון מה דינה: מצד בונה, מוליד, מתקן מנא או מכב"פ, לכאו' אין הבדל בין שתי המערכות. אך מצד הגדרת אופן הפעולה נלע"ד בס"ד כך: למ"ד שפעולה ע"י עי"א (= עין אלקטרונית) הינו כמעשה ממש בידיים (כבהערה ט"ז ענף 2), נראה שכ"ש הפעלת האזעקה ע"י פתיחת חלון או דלת המפעילה האזעקה חשיבא כמעשה בידיים. ולמ"ד דהפעלה ע"י עי"א חשיבא כמלאכה שאינה כדרכה, נראה דה"ה הפעלתה ע"י פתיחת חלון או דלת. ולמ"ד דהפעלה ע"י עי"א חשיבא כח כוחו או גרמא, צ"ע אי גם הפעלתה ע"י פתיחת דלת או חלון דינה כך או שמא חמיר טפי והוי כמעשה בידים. בכל אופן הנ"מ הינה רק לגבי הגנב המפעיל את האזעקה. ולבעל האזעקה הנ"מ הינה אם הוא עובר על לפנ"ע שמכשיל גנב בפעולה במעשה בידים שחיובו מדאו', או בגרמא שאיסורו אינו דאו' (אך ממילא הפעלת האזעקה לבי"צ הינה רק מדרבנן. ורק הפעלת זרקור הוי מבעיר מדאו'). וכח כוחו בשבת י"א שהוא ג"כ מדאו', כמעשה בידיים (חזו"א, כבהערה ט"ז). ובאשר להפסקת הצפצוף נראה שאין נ"מ באיסור אם ההפעלה היתה ע"י עי"א או פתיחת דלת או חלון. ומ"מ לא למדנו לגבי מערכת הפועלת ע"י פתיחת חלון או דלת מפסקיהם של הפוס' הקדומים יותר (כשו"ת מלמד להועיל וכדו') שדנו על פתיחת דלת הגורמת להדלקת נורה, משום שאין מבואר בדבריהם מה אופן הפעולה של המערכות שהם דנו עליהן.

עד כאן בס"ד מצד התאור הטכני של הפעלת האזעקות ואיסוריהן. ובענין מכשיר האיתורן ר' לקמן בתחילת הערה כ"ט.


[10]י.

בענין המותר לכתחי' להתקין אזעקות לשבת ויו"ט (מצד לפנ"ע ומסייע):

הענפים:

1-2: לפני עיוור בהכשלת הגנב - צדדים להקל.

3: צדדים להקל בדין מסייע.

4: צדדים להחמיר, ועוד צדדים להקל מדין הלעיטהו לרשע.

5: מסקנה לני"ד.

ראשית יש להעיר שאנו נעסוק רק לגבי מקרים של אזעקות למניעת הפסד ממון ולא לגבי מיקרים של פיקו"נ או ספק פיקו"נ. לכן לגבי אזעקה בבתים פרטיים יש מקום לצדד להקל מדין הצלה מגנב הבא במחתרת, לפחות בשעות הלילה כשבני הבית ישנים. וכן ברור הדבר שכאשר ישנה מציאות בטחונית המחייבת התראה על פריצה (כגון פריצה למחסן הנשק של הקיבוץ. או אפי' פריצה למתבן של ישוב הסמוך לספר. ובזה יש לצדד שלפחות רוב ישובי יהודה, שומרון וחבל עזה כיום — בשנת תשס"א — דינם לצערנו כישובי ספר עקב הסכמי "השלום" בין מדינת ישראל לבין המחבלים הערביים (המכונים "הרשות הפלסטינאית". ונקווה בס"ד שהמציאות הבטחונית תתוקן בקרוב), על מיקרים כגון דא איננו דנים, וכמו שכתבנו בהקדמה לקונטרס. משום שבכל בעיה בטחונית יש לדון לגופה עפ"י פוסק מובהק שמכיר גם את המציאות.

שנית, יש לחלק הנושא בין החשש מהכשלת הגנב המפעיל האזעקה, לבין החשש מהכשלת השומרים מחברת השמירה המח"ש בבואם למקום הפריצה.

שלישית, יש לדון הן באיסור דאו' של לפנ"ע (עפ"י מס' ע"ז ד"ו,א') והן מצד איסור דרבנן של מסייע עוברי עבירה, גם כשאין איסור לפנ"ע (עפ"י הראשו', כדלקמן).

ענף 1: לפני עיוור בהכשלת הגנב - צדדים להקל:

אסור מדאו' להכשיל בדבר האסור לכל מי שחייב באותה מצוה ומוזהר על אותה עבירה. והמכשיל עובר באיסור לפנ"ע (גמ' ע"ז הנ"ל). ועובר על איסור זה דוקא אי המכשיל והנכשל קאי בתרי עברי דנהרא. והיינו שאילולא עזרתו של המכשיל לא היה הנכשל יכול לעשות העבירה [ור' בשד"ח (בכללים מע' ו' כלל כ"ו סק"ב) מה שהקשה ע"כ מהגמ' בנדרים (דס"א)].

לפני שנביא את דברי הפוס' נקדים ונאמר, שסברא פשוטה היא שאדם רשאי לעשות בתוך שלו כבתוך שלו, והיינו כדין בור ברה"י שאין הרבים עוברים בה, דשרי (כמבואר בסוגיות פרק חמישי בב"ק, בשו"ע חו"מ סי' ת"י ס"ו, ועוד). ומצינו דוגמאות רבות לזה (ר' למשל בקובץ פעמי יעקב, בני־ברק, כסלו וניסן תש"ס, מאמרי הגר"י זילברשטיין שליט"א, שהביא דוגמאות רבות לכך בנידון דומה, ואכמ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א כתב שהדברים כפי שהם כתובים שם בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א הינם תמוהים, וכבר חלקו עליו. עכ"ד). ובפרט יש להקל מצד מה דלא ניח"ל לבעה"ב בכניסת הגנב והפעלת האזעקה (ר' ע"כ לקמן בסמוך אי חשיב ד"ז כלא ניח"ל). ועוד טעמים, כמבואר לקמן. ועתה נבוא לדון בצדדי ההיתר והאיסור עפי"ד הפוס':

הצדדים להקל:

צד חשוב להקל בני"ד הוא שלא ברור הדבר שהגנב אכן עושה איסור. ר' לקמן בהערה ט"ז שהבאנו כמה דעות מהו האיסור להפעיל מערכת חשמלית ע"י עי"א. דאמנם י"א שהוא כמעשה בידים, אך י"א שהוא גרמא, פס"ר, מלאכה שאינה כדרכה או כח שני. עיי"ש שהעלנו שלד' כמה שיטות בפוס' לכאו' אין איסור לעשות כן כשהתוצאה אינה איסור דאו', ובפרט כשלא ניח"ל הדבר. וכגון למ"ד דהוי פס"ר, שאז זה פס"ר דלניח"ל באיסור דרבנן. והרי זו בדיוק גם המציאות בני"ד — שהגנב ודאי אינו חפץ בהפעלת מערכת האזעקה, וכל צפצוף האזעקה אינו אלא איסור דרבנן של מוליד (מלבד לפוס' כחזו"א שאיסורו בונה, שאז יתכן ואיסורו מדאו', כבהערה ט"ז). וא"כ י"א שהגנב אינו עושה שום איסור בהפעלת צפצוף האזעקה, ובפרט שיש לצרף גם הא דעושה כן כמתעסק בעלמא (ור' ע"כ לקמן). ולפי"ז מאי לפנ"ע יש לבעה"ב אם הגנב לא עובר על איסור (ואמנם היה מקום לדון אי נאמר שלבעה"ב הצפצוף ניח"ל ולגנב לא ניח"ל, אי אמרינן בזה לפנ"ע).

בענין מציאות של ספק אם יכשל, כבני"ד, משמע מרש"י ומהרא"ש (ע"ז ד"ו,א') דאף בזה יש לפנ"ע. ולתוס' (ע"ז ד"ו ודט"ו,ב' ודכ"ב) רק ברובא לאיסורא איכא לפנ"ע. ולריטב"א (דט"ו,ב' ודכ"ב) רק בודאי איסור איכא איסור מדאו', וברגלים לדבר אסור רק מדרבנן [הב"ד השד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו סק"א) וכן במנחי"צ (ח"ג סי' ע"ט ס"ק ב'-ג')]. וכן נחלקו האחרו' בדבר [ראה בט"ז (יו"ד רס"י קנ"א), מש"ז (סי' קס"ג ע"ד הרמ"א ס"ב), בחת"ס (חיו"ד סי' י"ט) שו"ת שואל ומשיב (מהדו' ב' ח"ב סי' ס"ז), שד"ח (שם ס"ק א' וי'), במ"ב (סי' קס"ג סקי"א וסי' קס"ט ס"ק י' וי"א) ובשיר"מ (עמ' קל"ו). וע"ע בשבט"ה (ח"ה סי' מ"א) שאפי' מוסר דבר האסור אך ספק אם יכשל, אינו עובר בלפנ"ע). ובמנח"ש (ח"א עמ' רל"א. ועולה מדבריו שגם בספק מכשול יש לאו דלפנ"ע, וכדלקמן)]. ולכאו' גם בני"ד יש ספק אי בכלל יבוא הגנב, ואם יבוא האם תופעל האזעקה. וא"כ זה לפחות ספק א' והוי ספק לפנ"ע. ואגב זאת יש להעיר שנחלקו האחרו' אם עובר בלפנ"ע אם המכשיל הושיט האיסור למוכשל אך לבסוף המוכשל לא לקח האיסור ולא עבר עליו. ר' שד"ח (בכללים שם סק"א).

ועוי"ל בני"ד לצדד לקולא, דיש מהראשו' שכתבו שאין איסור לפנ"ע בריבוי איסורים. היינו שאם הנכשל עבר כבר מעצמו על האיסור, ללא סיוע המכשיל, אין איסור מדאו' להכשילו בשנית (ריטב"א והמאירי במס' ע"ז ד"ו,ב'. הב"ד במעש"ח עמ' קל"ה-קל"ו). וד"ז אמור לפחות לגבי השומרים הנוסעים ממילא ברכב, שבשל האזעקה הם נוסעים דוקא למקום הפריצה. ואמנם יש מי שחלק ע"כ (הבי"ש באה"ע סי' ה' סקי"ח. הב"ד במעש"ח שם, והעיר שלא הב"ד הריטב"א והמאירי הנ"ל. ומ"מ הסיק לחשוש לד' הבי"ש ולהחמיר בדאו').

ועוד צד להקל בני"ד, כשהמכשיל מכשיל אדם באיסור קל (יחסית, כהדלקת האזעקה) כדי שלא יכשל באיסור חמור יותר (גניבה, הוצאה מרל"ר וכו'). ואמנם נחלקו הפוס' בהא. שהגחיד"א בברכ"י (חו"מ סי' ט' סק"ג) כ' שאף בכה"ג שמצילו מעבירה חמורה יותר אין אומרים לאדם חטא בלפנ"ע בכדי שיזכה חבירך. ואילו רע"א בגליון השו"ע (יו"ד סי' קפ"א ס"ו) כתב דיש להקל בזה רק היכא שעובר על איסור מסייע מדרבנן, אך בתרי עברי דנהרא איכא לפנ"ע אף שמצילו מאיסור חמור יותר. וכעין זאת גבי איסור דרבנן דמסייע כ' גם מחה"ש (או"ח סי' קס"ג סק"ב). ואמנם מצינו שהקלו אף ביותר מכך החזו"א (שביעית סי' י"ב סק"ט שהיקל גבי ספק מכשול) והגרשז"א במנח"ש (ח"א סי' ל"ה סק"א). וע"ע בשו"ת אבנ"ז (חיו"ד סי' קכ"ו) ובספר לפני עיוור (עמ' קנ"ג). וכ"כ להקל בני"ד במעש"ח (ח"א עמ' קלח) עפ"י חידושי רע"א (יו"ד סי' קפ"א ס"ו). וראה בשד"ח (כללים, מע' ו' כלל כ"ו סקי"א). וע"ע בשבט"ה (ח"ד סי' י"ז) שג"כ צידד להקל במקום שאם יגרום לעבירה אך עי"כ מציל מעבירה חמורה יותר שיש חשש שיכשל בה, ובעוד כמה צירופים, וכתב שיתכן שאין בזה דין מסייע כלל אם העובר הינו עובר על כל המצוות במזיד. וזאת אפי' לסוברים שגם כשמכשיל באיסור דרבנן הריהו עובר בלפנ"ע מדאו' (כדלקמן). עכת"ד. וע"ע ביסי"ש [(מהדו' תשנ"א, מע' הל' שבת, עמ' 340) שדן האם שרי חי"ש כדי להציל חבירו מעבירה חמורה, עפ"י תוס' שבת (ד"ד,א'), שו"ע (סי' ס"ו סי"ד), הרמ"א (סי' שכ"ה ס"י) ועוד] ובשיר"מ (סי' כ').

עוד צד להקל בני"ד היא משום דמישתעי בלפנ"ע באיסור דרבנן. דהא גבי אזעקת בית, הפעלת אזעקה והדלקת הנורות בגלאים ובלוח הפיקוד הינם לפוס' רבים רק איסור דרבנן של מוליד, שהרי אין בהם גש"מ. ולחזו"א וסיעתו הוי איסור דאו' של בונה (אף שיש אולי כמה צדדים להקל אף בהא, כדלקמן בהערה ט"ז, וכגון שזה רק בנין לשעה). ומ"מ לפוס' דהוי רק איסור דרבנן (מוליד. וכן למ"ד דהוי מתקן מנא מדרבנן) יש צד להקל מהא דנחלקו הראשו' אי איכא לאו דלפנ"ע במכשיל אחר באיסור דרבנן. דגבי הא דמשכיר שדהו לכותי אמרו בגמ' ע"ז (דכ"א,ב' — דכ"ב,א') דאיכא בזה משום לפנ"ע. וכתבו התוס' שם (דכ"ב,א' ד"ה "תיפוק") והר"ן בחידושיו (שם בע"ז) דלפי"ז איכא לפנ"ע אף במכשיל באיסור דרבנן, וכ"מ מהתוס' בב"מ (ד"י,ב'). ואילו לרמב"ן (בהאי סוגיא דע"ז) ליכא איסורא בלפנ"ע בדרבנן, וכ"כ הריטב"א במו"ק (ד"ב,א'. עיי"ש שהביא מחלו' ראשו' אי איסור מלאכה דחוה"מ הוי דאו' או דרבנן). והוסיף שלא מצינו בשום מקום בדברים של דבריהם שאסור בלפנ"ע. ואמנם גם האחרו' נחלקו אי אמרינן לפנ"ע באיסורי דרבנן [שלד' היד מלאכי (סי' שס"ד), כנה"ג בהגב"י (סי' נ"ה סקפ"ט), משפטי שמואל (סס"י קל"ד) ועוד פוס' אמרינן לפנ"ע גם באיסורי דרבנן, ולד' הרדב"ז (בשו"ת ח"ב קובץ ג' סי' רט"ו מלשונות הרמב"ם) ליתא לפנ"ע בזה. ר' שד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו ס"ק כ'-כ"א. ובשו"ת דברי חכמים שבסוף ח"ה, בסי' ל"ו. עיי"ש) ודרכ"ת (יו"ד סי' קנ"א סק"ד)]. ואע"ג שהיו מהאחרו' [הב"ד השד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו סקכ"א) ושיר"מ (עמ' קל"ד-קל"ה)] שכתבו דמש"כ הרמב"ן וסיעתו דליכא לפנ"ע (לפחות לא איסור דאו') כשמכשיל באיסור דרבנן, הו"ד במושיט לכותי האיסור, אך היכא דממש ספי ליה האיסור דרבנן בידים אף הרמב"ן יודה דאיכא בזה לפנ"ע [וספי ליה היינו כגון שמשקה היין לנזיר לתוך פיו, או מלביש חבירו שעטנז. וע"ע בשד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו סק"ה) גבי מסייע], מ"מ בני"ד הרי אין בעה"ב מאכיל הגנב איסור בידיים אלא רק שם לו מלכודת בצורת אזעקה, והגנב הוא זה שנכנס לתוכה מדעתו.

וכהמשך לכך יש להוסיף, שבכלל צ"ע מדוע בכלל יש הו"א בני"ד שיהיה בזה דין לפנ"ע. ואע"ג שהיו שרצו ללמוד מדברי הרמ"א (בסי' קס"ג) גבי איסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, שא"כ יש לדינא איסור לפנ"ע באיסור דרבנן אפי' רק במושיט לו לעובר ולא רק בספי ליה ממש (ר' שיר"מ עמ' קל"ו שרצה ללמוד כך מדברי הרמ"א הנ"ל דס"ל כתוס' הנ"ל, וע"ע שם בעמ' קל"ה מש"כ בשם הטור, הב"י והב"ח בסי' קס"ט), מ"מ בני"ד לא רק שאינו ספי ליה בידים האיסור אלא אפי' אינו מושיט האיסור לידיו [ודומה הדבר למש"כ בס"ד במקו"ד — פורים (פי"ב הערה מ'), שיש מי שמיקל בלפנ"ע (גבי נתינת אוכל למי שאינו מברך) כשמניח האוכל על השלחן ואינו נותן לידו של המקבל]. והיינו זה אולי המשך למש"כ הפוס' לחלק בין ספי ליה לבין מושיט בלבד לנזיר [ר' למשל שו"ת דברי מלכיאל (ח"א חחו"מ סי' ק"ג). הב"ד בשיר"מ עמ' קכ"ח. ור' ברדב"ז (פ"ה מנזירות ה"כ) שמשמע שחולק ע"כ. וכן מצינו חילוק זה לעיל אליבא דדברי הרמב"ן]. אלא שאח"כ מצאתי בשד"ח (בכללים מע' ו' כלל כ"ו סקי"ט) שהב"ד העט"ז דלפנ"ע הוי אפי' במניח לפניו. וכ"כ שם השד"ח מדנפשיה. אמנם למדו זאת מדין מושיט יין לנזיר, ומשמע שהבינו שאין נ"מ בזה. ומ"מ נראה שבני"ד יש עוד להקל מהא דלא רק שלא אומר לו לעשות האיסור אלא ממש לא ניח"ל כשהגנב נכנס לביתו ומפעיל האזעקה. ובפרט אותם ששמים שלט בכניסה לחצר שבבית זה מופעלת מערכת אזעקה, ודאי שהוא מגלה דעתו שלא ניח"ל בהפעלתה ע"י הגנב, דהוא רוצה להרתיע הגנב שלא ינסה כלל להכנס. ובכלל פשוט הוא דלא נוח לו לאדם שיכנס גנב לביתו, כמו שמצינו בדין גנב הבא במחתרת.

אך נראה לענ"ד שאולי ניתן לדחות כ"ז ולהעמיד זאת במחלו' הפוס' גבי פתיחת מקרר בשבת כשהמנוע אינו פועל. די"א שנוסף לכך שפתיחת המקרר וכניסת האויר החם הגורמת להפעלת המנוע הינה רק בגרמא, ה"ז פס"ר שלניח"ל, שה"ז מבזבז לו חשמל, ומצידו היה עדיף שהמנוע לא יקדים לעבוד כלל וגם לא יכנס האויר החם (ראה ע"כ למשל ביבי"א ח"א סי' כ"א סק"א. ועיי"ש בסקכ"ד שהיתר זה אינו מבורר כ"כ, ומ"מ צירף זאת להקל). אלא שמאידך י"א דהוי פס"ר דניח"ל, משום שאמנם לא נוח לו בכניסת האויר החם למקרר הגורם להפעלת המנוע, אך אם כבר נכנס האויר החם ודאי שרוצה הוא שעתה יתחיל לעבוד המנוע ע"י הטרמוסטט (ר' ע"כ במנח"ש ח"א סי' י' רסק"ד ורסק"י, וכן לקמן בערך מקרר). וה"ה בני"ד, דאפשר לומר שאמנם לא ניח"ל בכניסת הגנב, אך כיון שהגנב כבר נכנס הרי שניח"ל בהפעלת האזעקה ולכן הוי לפנ"ע. ומ"מ פשוט הוא דלא חשיב כספי ליה בידים, ולפוס' דס"ל במקרר דחשיב כלא ניח"ל צ"ע אי בני"ד חשיב לפנ"ע, דלכאו' הוי לגנב פס"ר דלניח"ל באיסור דרבנן, דלתה"ד וסיעתו שרי, ויש מחמירים בזה, וכדלקמן בהערה כ"ו. וראה במעש"ח (ח"א עמ' קל"ח) שכ' שבני"ד יש לדון שאין לפנ"ע ולא מסייע בגלל שאילו הגנב היה יודע על קיום מערכת האזעקה הוא היה נרתע מלבצע זממו, ולכן אינו אלא לכל היותר אלא מתעסק. ע"כ. אך נלע"ד שקצ"ע, שהרי כיום הגנבים יודעים שלמשל ברוב ככל המכוניות ישנה אזעקה, ובכל אופן הם מנסים לגנוב אותן ע"י ניטרול האזעקה קודם נסיון הגניבה. וה"ה בני"ד גם אם הגנב היה יודע על קיום האזעקה הוא היה מנסה אולי לנטרלה ולהכנס לבית. ור' מש"כ בסמוך עוד צד להקל דאף שאולי בעה"ב ניח"ל בהפעלת האזעקה, אפ"ה הוא רק מכשיל הגנב בפעולה שלגנב לא ניח"ל.

ענף 2: עוד צדדים להקל בהנ"ל:

הגר"א נבנצל שליט"א הוסיף עוד צד להקל ממה ששנינו במס' מע"ש (פ"ד מ"ו), ובפיה"מ לרמב"ם שם. עכ"ד. ועיי"ש במשנה, שאם היה המוכר עם הארץ נותן לו מדמאי. ופירש הרמב"ם שמותר שיתן לו הסלע השני מדמי מע"ש של דמאי, לפי שע"ה נופל ברוב בזה המכשול, וחזקתו שהוא משמש בדמאי ואינו מוציא ממנו מעשר בשום פנים. ולפיכך מותר שיתן לו מעות מע"ש של דמאי. עכ"ל. והיינו כיון שרגיל הוא בעבירה זו לא חשיב כלפנ"ע (וע"ע בפיהמ"ש לתרומות פ"ו מ"ג. ויש ליישב כחילוק הנ"ל).

ועוד יש אולי לצדד להקל בני"ד משום שלכאו' הנכשל אינו מזיד, אלא לכל היותר הינו שוגג, ואולי אפי' רק מתעסק. שאמנם אי יש שלט כתוב המתריע על מערכת אזעקה בבנין לכאו' הוי כעושה מעשה בידים שלא לרצונו. אך אם אינו יודע שיש אזעקה במקום יש לדון דהוי מתעסק [שכ"כ במעש"ח (ח"א עמ' קל"ח) גבי ני"ד שהוא נחשב כמתעסק במלאכות שבת. וראה מש"כ שם הגאון המחבר בשם שו"ת רע"א (סי' ח') שאם אין מחשבתו לכך אין איסור מתעסק כלל. ונראה שכוונתו שזה אמנם חשיב מתעסק, וכמש"כ שם לעיל בסמוך, אלא שלא חשיב איסור. וכעין זאת כתב בשש"כ (ח"ג, מבוא להל' שבת, פ"א הערה קי"ח) שזו מחלו' האחרו' אי יש עבירה במתעסק, אלא שגזירת הכתוב שבכה"ג פטור מחטאת, או דלא הוי מלאכה כלל. וציין לד' הגרע"א, אלא שהוסיף שגבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת לכו"ע אין זה מלאכה כלל. עכ"ד. אמנם לבי מגמגם בדבר, דלפי מש"כ הגרע"א שם בסו"ד משמע לענ"ד דאף גבי שבת י"ל דמתעסק הוי שגגת עבירה. ונראה לי שכן עולה מד' שביתת השבת (בכללי מלאכות שבת, דט"ז, א' בהבנת הגרע"א. עיי"ש). ובפרט שמצאתי בשש"כ עצמו (פ"י הערה מ"ד) שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שלד' הרע"א בשו"ת שלו מתעסק נמי חשיב מעשה עבירה. והניף ידו שנית בשש"כ (פ"מ סוף הערה כ"ז) בשם הגרשז"א זצ"ל. עיי"ש. והתם הרי מישתעי בדיני שבת. א"כ גם בדיני שבת יש בזה עבירה. וצ"ע ע"ד השש"כ בח"ג במבוא וע"ד הגרלי"ה במעש"ח בהבנת הגרע"א. וכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ב פמ"א הערה ג') שלגרע"א מתעסק אסור מדרבנן. וכ"כ בשבוי"צ (ח"ו, דיני גרמא עמ' ק"ח) שלגרע"א מתעסק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, איסורו מדרבנן. ע"כ. ואח"כ מצאנו בס"ד בילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"א ואילך) שדן בזה, וגם הוא כתב שאף גבי שבת נחלקו הפוס' אי מתעסק חשיב כעבירה או לא, עיי"ש שהביא פוס' המחמירים בזה גם גבי שבת. וע"ע בלח"מ (פ"א משבת ה"ח), שו"ת ארץ צבי (סי' ע"ו), במנח"ש (ח"א עמ' פ' ססק"א), שו"ת אז"נ (ח"ו סי' י"ז), ביבי"א (ח"ה חאו"ח סי' כ"ח סק"ג) ויחו"ד (ח"ה עמ' קי"ג)]. מ"מ עפ"י הבנתו בדברי הגרע"א כתב הגרלי"ה שליט"א במעש"ח (שם) שיש לדון שבהפעלת האזעקה ע"י הפריצה אין הגנב מח"ש. ואמנם כבר כתבנו בעוניינו שצ"ע ע"כ, דיתכן דאף במתעסק י"א דהוי קצת עבירה, אלא שאינו חייב ע"כ חטאת (כנ"ל). ואם באמת הוי שגגת עבירה, הרי נראה מהפוס' דבזה דוקא הלפנ"ע חמיר טפי. דגבי מקרה שהנכשל מזיד מבואר ברמב"ם (פ"י מכלאים הל"א ופי"ב מרוצח הי"ד) שהמכשיל עובר על לפנ"ע מפני שהנכשל עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו. ומבואר בפוס' שהרמב"ם הוצרך להסביר הטעם כשהנכשל מזיד, משום דלכאו' היה מקום לומר שבזה הנכשל אינו עיוור. אך אם הנכשל שוגג דוקא אז הריהו כעיוור והמכשילו עובר בלפנ"ע [ר' קהילות יעקב (עמ"ס ע"ז סי' ב') מש"כ ע"ד החינוך (סי' רל"ב). וכ"כ ביד מלאכי (סי' שס"ו) בשם הרדב"ז, שבתשו' רבנו בצלאל כ' שדוקא אם הנכשל מזיד ויודע האיסור ליכא לפנ"ע בחד עברא דנהרא. אך אם הנכשל סבור שהוא היתר אף בחד עברא דנהרא הוי לפנ"ע. וכ"כ שם ערה"ש (או"ח סי' שמ"ז). הב"ד השד"ח (כללים מע' ו' כלל ל"ו סק"ד). עיי"ש מה שהקשה ע"כ ומה שתירץ]. ואמנם מד' הב"ח והסמ"ע והפרישה (חו"מ רס"י ע') שדקדקו מלשון רש"י בב"מ (דע"ה,ב') גבי מלווה מעות בלא עדים שעובר בלפנ"ע, דמשמע בדאיכא למיחש שיכפור במזיד עובר המלוה על לפנ"ע, הא היכא דאיכא למיחש שיכפור בשוגג, כגון המלווה לת"ח דחיישינן שישכח הלוואתו, אין בזה לפנ"ע. והיינו דס"ל בד' רש"י דעובר לפנ"ע דוקא כשהנכשל עובר במזיד. ור' בס' פרי יצחק (ח"א סי' מ"ח) שכ' שאף הב"ח והפרישה ס"ל דאיכא לפנ"ע כשהנכשל שוגג, ושאני המלווה לת"ח שבזה לא חייבתו התורה למלווה לעשות טצדקי שלא ישכח הלווה את ההלואה [ר' ע"כ בשד"ח (שם סק"ד וסקי"ג) ובשיר"מ (סי' י"א)]. ומשמע שרוח רוה"פ נוטה דלפנ"ע במכשיל כשהנכשל שוגג חמיר טפי מהא דכשהנכשל מזיד. וא"כ בני"ד שהגנב הינו בגדר מתעסק לכאו' יש מקום להחמיר. ושמא י"ל שעל הגנב לחשוש למציאות האזעקה, ואף אם אינו יודע בוודאות על מציאותה מ"מ בעי למיחש.

ומ"מ אם נאמר בני"ד דהוי מכשיל את הנכשל באיסור דרבנן ובשוגג, בזה יש לצרף מש"כ הנתיבות (סי' רל"ד סק"ג) דהעובר על איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וסליחה דלא עביד כלל מעשה איסור. ולפי"ז כ' הבי"צ דליכא איסור לפנ"ע כשהנכשל הוא שוגג בדרבנן (ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר שהגרשז"א זצ"ל לא ס"ל כהנתיבות. עכ"ל. ואולי כוונתו למש"כ במנח"ש ח"א רס"י מ"ד). וכבר הקשה האו"ש (הל' גירושין פ"א הי"ז) ע"ד הנתיבות הנ"ל, דלפי"ז יהא שרי ליתן לחבירו איסור דרבנן בשוגג ולא יעבור על לפנ"ע. ופשיט"ל דהוי בזה לפנ"ע, ולא כבי"צ (הב"ד בשיר"מ סי' י"א עמ' קי"ב-קי"ג). ונראה שאף לד' האו"ש, כיון שבני"ד הוי גם פס"ר דלניח"ל (לגנב) באיסור דרבנן (אא"כ מישתעי בהדלקת זרקור בכניסה לבית דהוי דאו' מדין מבעיר) יש בזה מקום להקל מדין לפנ"ע [ואגב זאת יש להעיר שלכאו' מד' האחיעזר (ח"ג סי' ס"ה סק"ט) משמע דחולק ע"ד הבי"צ הנ"ל. דלאחיעזר דוקא אם הנכשל שוגג יתכן שהמכשיל עובר בלפנ"ע מדאו', דלא גרע ממשיא לו עיצה שאינה הוגנת לו. משא"כ כשהנכשל מזיד דאז עובר המכשיל בלפנ"ע מדאו' רק כשהנכשל עושה איסור דאו'. ולכאו' זה ממש הפוך מד' הבי"צ בהבנת הנתיבות. ור' בס' אור המועדים (עמ' מ'-מ"א, ומ"ג-מ"ד) מש"כ ע"כ. ור' באג"מ (חיו"ד ח"א סי' ג') מקרה שהנכשל אינו עובר עבירה כלל והמכשיל עובר בלפנ"ע מדאו' (הב"ד באור המועדים שם). ואכמ"ל].

ואם נאמר שבני"ד הוי איסור דאו', הן באזעקה לשיטת החזו"א שיש בזה בונה מדאו', והן גבי הדלקת זרקור בכניסה לבית בהתקרב הגנב למקום (וזה אם נאמר שיש בהפעלה ע"י עי"א דין מעשה בידים. דהא אם הוי כגרמא, שינוי וכדו' ה"ז הופך לדרבנן) הרי שיוצא שבני"ד בעה"ב מכשיל הגנב גם בביטול מ"ע דשבתון. אך ר' בשד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו סקכ"ו) שצידדו הפוס' לכאן ולכאן אי יש לפנ"ע בביטול חבירו ממ"ע. וד"ז שייך גם להפעלת אזעקה הקוראת למוקד לשלוח שומרים למקום הפריצה, המחללים שבת באיסורי דאו' של נסיעה וכדו'. אך זה רק משום ביטול המ"ע ואינו פוטרו מדין לפנ"ע מצד הלאווין הרבים שהם עוברים.

ועוד היה נראה לצדד להקל בני"ד מצד מה שמערכת האזעקה כבר דרוכה זמן רב לפני שבת, וכגון שהיא דרוכה כבר מפניא דמעלי שבתא, למנוע פריצה למפעל שעזבוהו פועליו בגמר עבודתם בצהרים, כך שלמעשה הכינוה גם לצורך הזמן שלפני כניסת השבת, ולעצם כניסת השבת הוי שוא"ת. אך הגר"א נבנצל שליט"א לא הסכים עם כך, והעיר שכבר באותה השעה שהכינוה נתנו מכשול. עכ"ד. וראה לקמן בענף 5 שלד' הגרלי"ה במעש"ח (ח"א סי' י"א) ג"כ ניתן להקל מהצד שכתבנו. ועוד יתכן לומר, שכיון שעפי"ר האזעקה דרוכה, ורק בשעות מסוימות מנטרלים אותה, חשיב שבעצם כשהיא כן דרוכה הוי שוא"ת. ודנו הפוס' אי יש איסור לפנ"ע בשוא"ת כשאינו מונע הנכשל מלעבור העבירה. שאמנם ממשמעות הכתוב "ולפנ"ע לא תתן מכשול" משמע דהו"ד בקום ועשה, אך באמת שנחלקו הפוס' בהא. שמדברי המשל"מ (פ"א מכלאים ה"ו) גבי איסור לישראל להניח לגוי להרכיב אילנות כלאיים עולה דלאו דלפנ"ע אינו רק במושיט האיסור לחבירו בקום ועשה, אלא אף בשוא"ת עובר אלפנ"ע אם בידו למונעו, מהא דלא כתב הרמב"ם שאסור לומר כן לנוכרי, דהוי איסור שבות, אלא דכתב שאסור להניחו לעשות כן. וכן הבין מדבריו הפמ"ג בא"א (סי' תמ"ג סק"ה). וכן עולה מד' הגר"א (יו"ד סי' רצ"ה סק"ד). ויש שכתבו להוכיח כן מגמ' דמו"ק (ד"ה,א') גבי הא דס"ל לאביי דרמז לציון קברות מה"ת הוא מהפס' "ולפנ"ע לא תתן מכשול". והיינו דכל שבידו למנוע מכשול מחבירו ואינו עושה כן עובר אלפנ"ע (כ"כ השד"ח בכללים מע' ו' כלל כ"ה סקכ"ה בשם הגר"י עליאסבורג זצ"ל). ואף דשאר האמוראים למדו כן מקראי אחריני, כבר כתבו התוס' שם דלא פליגי, וכ"א נקיט מאי דאסיק אדעתיה. וכדברי המשל"מ צידד גם הגחיד"א בברכ"י (יו"ד סי' רצ"ה סק"א). אלא שהדרישה (ביו"ד סי' רצ"ז) פליג אהא, ועל מש"כ הטור שאסור לישראל שיתן בהמתו לגוי שירביענה לו, כ' הדרישה דמשמע שאם הגוי מרביעה מעצמו אין הישראל צריך למונעו, אע"ג שגם הגוי מוזהר על הרבעת בהמה. הב"ד השד"ח (שם) והאריך להוכיח כדבריו (עיי"ש שכתב לחלק בדברי המשל"מ דהו"ד כשהגוי עושה כן בשדהו של הישראל והישראל שותק. אך אם רואה חבירו שרוצה לעשות איסור בדבר שהוא שלו ויש בידו לסלק האיסור מלפניו כדי שלא יעבור, ולא סילקו, אע"ג דאיסורא קעביד דחייב להפרישו מ"מ לא עבר אלפנ"ע עד שיושיט לו בדקאי בתרי עברי דנהרא). עיי"ש בשד"ח שהביא עוד פוס' דס"ל לכאן ולכאן (וע"ע בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א ס"ק קמ"ד, בחידושיו עה"ת פר' "ואתחנן", ובס' שיר"מ סי' י"ב), וא"כ מידי מחלו' לא יצאנו. ולפי"ז יש עוד צד להקל בני"ד.

ענף 3: צדדים להקל בדין מסייע:

עפ"י הגמ' במס' ע"ז (ד"ו,א') כתבו כמה ראשו' דאע"ג שבלא תרי עברי דנהרא ליכא לפנ"ע מדאו', מ"מ איכא איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה. שכ"כ הר"ן והריטב"א (בע"ז שם), וכ"כ בריש הגהות המרדכי (במס' שבת סי' ת"נ), וכ"כ התוס' בשבת (ד"ג,א' ד"ה "בבא") והרא"ש (במס' שבת שם). ואמנם בני"ד נראה שעסקינן בדין של לפנ"ע ולא של מסייע, שהרי אילולא הפעיל בעה"ב את האזעקה הגנב לא היה גורם להפעלתה כלל, אך אולי תתכן מציאות שאם בעל המפעל לא היה מפעיל האזעקה הרי שבעל מפעל אחר באותו בנין היה מפעיל אזעקה בכניסה לאותו בנין (אף שעפי"ר מפעילים אזעקה בכניסה לכל מפעל ולכל משרד), כך שלעיתים שייך בני"ד גם איסור מסייע ולאו דוקא לפנ"ע. וע"כ יש להביא כמה צדדים להקל. שאמנם לד' הראשו' הנ"ל איכא איסור דרבנן של מסייע אך יש מהראשו' שחולקים ע"כ. שהמרדכי (רפ"ק דע"ז סי' תשצ"ה) הב"ד הראבי"ה בשם אביו רבינו יואל הלוי, שכל דאית להו אחריני (דקאי בחד עברא דנהרא) שרי. וכ"מ מהתוס' (ע"ז ד"ו,ב' ד"ה "מנין") ומהרא"ש (פ"ק דע"ז שם). הב"ד הד"מ (יו"ד סי' קנ"א). ולפי"ז דברי התוס' והרא"ש סתרי אהדדי (בין דבריהם בשבת למס' ע"ז). וכבר עמדו ע"כ הטו"א (באבני מילואים, חגיגה די"ג) ובס' שירת משה (טויב, סי' כ"ב). ובאמת הרמ"א (ביו"ד סי' קנ"א) כתב שנהגו כדעת המקילים בזה, ובעל נפש יחמיר לעצמו. וכ"מ מד' הטו"א הנ"ל (שהעיקר להלכה כד' הרא"ש בע"ז דאפי' מדרבנן שרי, אך הו"ד כשאין בידינו להפרישו. ואם בידינו להפרישו כל ישראל מצווים להפרישו). וראה עוד בשד"ח (בכללים מע' ו' כלל כ"ו סק"ג).

ויש עוד צד להקל בני"ד גבי גנב הגונב בשבת, דיש לדון אי אמרינן מסייע גבי מומר לחלל שבת. שהרמ"א (ביו"ד סי' קנ"א ס"א) הב"ד המרדכי הנ"ל, שאם הגוי יכול להשיג דבר מסוים לע"ז או שיש לו כיוצא בו (והיינו דלא קאי בתרי עברי דנהרא), שרי למכור לו. ואח"כ הוסיף שיש מחמירים וסוברים שמ"מ איסור מדרבנן מיהא איכא. וכתב ע"כ הש"ך (ביו"ד סי' קנ"א סק"ו) שבאמת לא פליגי. וכו"ע מודים למרדכי שבגוי או במומר שרי. ומה שהחמירו הוא בישראל לא מומר. וא"כ במומר אין דין מסייע כשניתן להשיגם בנקל. ועולה מדבריו שלא רק שא"צ להפריש אלא שאין בו כלל דין מסייע, ומותר אף להאכילו איסור. וכן הבינו מדבריו האחרו' [ראה שבט"ה (ח"ב סי' ס"ב), אג"מ (חיו"ד ח"א סי' ע"ב, וחאו"ח ח"ה סי' י"ג סק"ז), מעש"ח (ח"א סי' י"א), וכן עולה ממכתב מהגר"ש גורן זצ"ל, המצוי תח"י וטרם ראה אור, בענין שותפות של דתיים עם חילונים בבית אריזה שיש בו חילול שבת. והזכרנוהו גם לקמן בהערה ל"א]. ומ"מ הש"ך קאי דוקא אמסייע, ולא אלפנ"ע דאו'. דהא לפנ"ע שייך אפי' בגוי (ר' מ"א סי' שמ"ז סק"ד) וכ"ש במומר. ועוד, דהא הש"ך קאי אדברי הרמ"א ביו"ד שם דמישתעי שיכול לקנות במקום אחר. וע"ע בשו"ע ורמ"א יו"ד (סי' קנ"ט סעי' ב' וו'). ושאני התם דהתורה התירה משום דאינו בכלל "אחיך".

והדגמ"ר (שם) הסביר שכוונת הש"ך לאו דוקא למומר גמור, אלא ה"ה לישראל הרוצה לעבור במזיד על איזו עבירה. ומאידך הוסיף הדגמ"ר שם שדברי הש"ך להקל אינם אלא בלאפרושי, כשבא לעבור עבירה וביד ישראל אחר להפרישו, וכמו בקטן. אך למיספי אסור אפי' באיסור דרבנן ואפי' בישראל מומר (וע"ע טו"א חגיגה, אבני מילואים י"ג,א' ומעש"ח ח"א עמ' קל"ג). אך באמת יש מהאחרו' שחלקו ע"ד הש"ך וס"ל שגם במומר שייך דין מסייע [ראה מ"א (סי' שמ"ז סק"ד), הפמ"ג (בא"א או"ח סי' תמ"ג סק"ה, עפי"ד המשל"מ בכלאים פ"א ה"ו, והסיק לגבי לפנ"ע שעובר עליו אם יכול למנוע ממומר ואינו מונע), שו"ת חוו"י (סי' קפ"ה. והב"ד הפת"ת יו"ד סי' קנ"א), שיו"ב לגחיד"א (יו"ד סי' קנ"א), שו"ע הגר"ז (סי' שמ"ז ס"ג), מ"ב (סי' ד"ש סקט"ו בשם הא"א סק"ח, דשייך מ"מ לפנ"ע במומר. וע"ע בסי' שמ"ז סק"ז דמשמע דה"ה גבי מסייע) וכה"ח (סי' שמ"ז סק"ט). וכ"כ הגר"ש גורן זצ"ל במכתב הנ"ל (בענין שותפות בבתי אריזה שעובדים בשבת. ובו כתב שרוה"פ סוברים שגם בלא תרי עברי דנהרא וגם אצל גוי יש איסור לפנ"ע מדרבנן). וכן ד' הגר"מ אליהו שליט"א, שאין הלכה כש"ך בני"ד, ומ"מ בצירוף דעת הש"ך יש להקל במיקרים מסוימים, וכדלקמן בהערה כ"ב גבי כיבוי אזעקה ע"י שכנים. עכת"ד. וע"ע בענינים אלה בביאהג"ר (שם), בשו"ת אחיעזר (ח"ד סי' ה'), בשש"כ (פ"מ הערה כ"ז), ובמעש"ח (ח"א עמ' קל"א-קל"ה), ואכמ"ל].

עוד יש להזכיר ד' האב"נ (חיו"ד ח"א סי' קכ"ו) שאיסור מסייע הוא משום שכל ישראל ערבים זה בזה. ועפי"ד המהר"ל שישראל נתערבו זה לזה רק לאחר שעברו את הירדן, דא"י עושה את כל השוכנים עליה כאיש א'. ומ"מ אף בגלות נשאר דין ערבות, כי מקומם של ישראל בא"י. וכיון שמומר דינו ג"כ כגוי (עיי"ש שהביא הרבה דוגמאות לזה), פשוט שיש בו לאו "דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". וכיון שלמומר אסור לדור בא"י אין א"י מקומו כלל ופקעה הערבות בעד המומר, ואין לזוז מהוראת הש"ך. עכ"ל. וכ' ע"כ הגר"י אריאל שליט"א במכתבו (לקמן בנספחים), שלד' הגאונים הוא גם אינו יורש נחלה בא"י. והוסיף, שדברי האב"נ נכונים במשומד שהוציא את עצמו לגמרי מכלל ישראל, עפ"י האב"נ (שם סי' ק"ט). אך מומר לחלל שבתות ולעבירות אחרות, שמ"מ לא השתמד חלילה ולא הוציא את עצמו מכלל ישראל יש לו חלק ונחלה בא"י וא"כ הוא בכלל ערבות. ואולי י"ל שמומר לעבירה מסוימת, מכיון שפרק עליו מצוה זו לגמרי, איננו ערבים לו באותה מצוה. וצ"ע. עכת"ד הגר"י אריאל גבי סיוע לשכנים שאינם שומרי שבת לכבות האזעקה, עי"כ שמאפשר להם לקחת את מפתח המכונית שאזעקתה מצפצפת בשבת ולכבותה. ולכאו' ה"ה בני"ד, ואפי' בני"ד קיל טפי. דהתם מאפשר להם לקחת המפתח או השלט מביתו ביודעו שהם ודאי יחללו שבת עי"כ בכיבוי האזעקה. אך בני"ד ספק אי יכשל מישהו באזעקה. ולגבי גדרי מומר ומזיד לענין לפנ"ע ע"ע באג"מ (או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ט) ושבט"ה (ח"ב סי' ס"ח). ובמכתב מהגר"ש גורן זצ"ל (המצוי תח"י) כתב, שכיון שמח"ש בפרהסיא דינו כמומר כמבואר בחולין (ד"ה,א') וברמב"ם (סוף הל' שבת), משמע שדברי הש"ך קאי גם לגבי מח"ש בפרהסיא. וכ"כ בהדיא במעש"ח (ח"א סי' י"א), שדברי הש"ך אמורים גם גבי מומר לח"ש בפרהסיא. ובענין אותם המכונים "חילונים", האם דינם כתינוקות שנשבו או שוגגים או אנוסים, ר' לקמן בהערה י"ח.

ויש עוד צדדים להקל באיסור מסייע השייכים לני"ד:

יש שכתבו (בענין הסתירה בדברי התוס' והרא"ש בין דבריהם במס' ע"ז למס' שבת, כנ"ל) שאין איסור מסייע מדרבנן אלא כשמסייע בשעת מעשה האיסור (וכגון שהנכשל פושט ידו לקבלת החפץ שהוציא אותו המכשיל מרה"י לרה"ר בשבת, שבזה שפושט ידו ומקבלה נשלמה העבירה. וכן ליתן למומר דבר איסור לתוך פיו). אך אם מסייע שלא בשעת מעשה האיסור (כגון לתת רק ליד המומר את האיסור, אע"פ שיודע שיאכל אותו) בזה ליכא מסייע [כ"כ לחלק בשו"ת בנין ציון (סי' ט"ו), שו"ת כת"ס (יו"ד סי' פ"ג. עיי"ש שכתב דהאי חילוק שייך רק היכא שאין בסיוע ממש, אך בסיוע שיש בו ממש, כהשאלת כלי לתיקון מאכל, אף קודם שעת העבירה אסור), שו"ת משיב דבר (להגאון הנצי"ב, ח"ב סי' ל"א ול"ב) ושו"ת אחיעזר (ח"ד סי' ה'). וראה בשבט"ה (ח"ב סי' ס"ב) שתמה ע"ד הגאון הנצי"ב הנ"ל. ועוד מצאנו בס"ד במנח"ש (ח"א עמ' רל"א) שכתב שמסתבר שהלאו של נתינת מכשול הוא גם בספק מכשיל אשר אי אפשר שיכשל בו עכשו כי אם לאחר זמן]. וכ"כ גבי ני"ד בשו"ת מעש"ח (ח"א עמ' קל"ז). וע"ע בשיר"מ (סי' כ"ד. עיי"ש שהאריך בזה, ודן אי קאי חילוק זה גם אליבא דהר"ן והריטב"א בע"ז שם).

ועוד יש לצדד להקל בני"ד עפ"י מה שכתוב באג"מ (או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ז) בשם הגרמ"פ זצ"ל, שהיה אומר שיתכן שאין מסייע אם עושה את המעשה לא מחמת הרצון לעבירה אלא מחמת שאינו רוצה להפסיד ממונו (עיי"ש שכתב שאפשר לסמוך ע"ד הש"ך ביו"ד הנ"ל).

ועוד יש צד להקל בני"ד אי ישנה מציאות של מסייע (ולא לפנ"ע), והוא משום שהפעלת האזעקה הינה איסור דרבנן (לפוס' שלא כחזו"א), ונחלקו הפוס' אי אסרינן מסייע באיסור דרבנן. שכתב בשד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו סק"ג) שלמ"א (סס"י קס"ג) מספקא ליה אי אסרינן מסייע כשהנכשל עובר על איסור דרבנן, ושכן נוטה להחמיר ד' ערה"ש (טייב, סי' קס"ג), אך כבר כתבו הרבה אחרו' דלא אסרינן הכי דהוי כעין גזירה לגזירה. שכ"כ הפמ"ג בא"א (סי' קס"ג), בספר בית יהודה (חיו"ד סי' י"ז), בשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ד'), שו"ת מנחת שי (סי' כ"א די"ז,ג'), ובס' לב שומע (מע' ל' סקל"ט. והוכיח שכ"ד הרדב"ז בתשו' ללשונות הרמב"ם סי' רט"ו ותשצ"ו). הב"ד השד"ח (שם) והוסיף שכן דעתו להיתר. וע"ע ביחו"ד (ח"ג סי' ל"ח וס"ז), בס' שיר"מ (פכ"ו) ומש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד (פורים פי"ב הערה מ'). נמצאנו למדים שמצד זה ודאי שיש מקום להקל בני"ד.

ענף 4: צדדים להחמיר, ועוד צדדים להקל מדין הלעיטהו לרשע:

אמנם יש להעיר, שבני"ד יש צד להחמיר מצד מש"כ כמה מהפוס' שעובר בלפנ"ע מדאו' גם כשמכשיל בעבירה מדרבנן, דסו"ס מכשילו במה שנקרא מכשול או מטעם דלא גרע מכשיל חבירו באיסור דרבנן ממכשילו בעיצה שאינה הוגנת שעובר בלפנ"ע מדאו' [ראה מנח"ח (סי' רל"ב ובהשמטות), שו"ת פנ"י (ח"א ח"מ סי' ט'), שד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו ססקכ"א. ובפאה"ש שם מע' ו' כלל ה'. ובח"ט בדברי חכמים סי' ל"ו. עיי"ש שהב"ד הרבה פוס' בזה), באחיעזר (ח"ג סי' ס"ה סק"ט. דהו"ד כשהנכשל שוגג, דאז הנכשל הוא כעיוור והוי כהשיאוהו עיצה רעה, ורק בזה המכשיל עובר בלפנ"ע מדאו' גם כשהנכשל עבר איסור דרבנן. אך אם הנכשל מזיד, רק כשהנכשל עובר באיסור דאו' גם המכשיל עובר בלפנ"ע מדאו'. וע"ע שם בסי' פ"א סק"ז), שבט"ה (ח"ד סי' י"ז) תחומין (חט"ז עמ' 24) ושיר"מ (עמ' קל"ו)].

ועוד יש צד להחמיר בני"ד, די"א שאם המכשיל יהיב מדיליה למוכשל, הריהו עובר אפי' בלא קאי בתרי עברי דנהרא (מכתם לדוד. הב"ד השד"ח שם בכללים סק"ו).

יש להעיר שלני"ד יש עוד כמה צדדים להקל מדין הלעיטהו לרשע:

איתא בגמ' בב"ק (דס"ט,א') דא"ר יוחנן שבשאר שני שבוע (שנים שאינן שביעית) הבאים לכרם רבעי וגוזלין, יניחם ויאכלו דבר האסור משום הלעיטהו לרשע. ועפי"ז כתבו הפוס' כמה כללים בהא הקשורים גם לני"ד:

כתב רבינו המאירי (בחידושיו לב"ק שם) שאין מתקנים לעוברי עבירה אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא (והיינו יעשו שורשים ויתחזקו בחטא. עפ"י רש"י שם דס"ז,ב').

הגדיל מהר"ש סיריליאו (דמאי פ"ג ה"ה) וכ' דכל שיש יותר איסורין עדיף יותר, כדי שימות מהרה. הב"ד אומה"ת (לב"ק שם). וראה בחזו"א (דמאי סי' ח' סק"ט) שכל הנוטל באיסור לא מיקרי שהבעלים הכשילוהו, אבל בלא"ה אסור להוסיף לו איסור נוסף... והא דנקט הלעיטהו (דמשמעו לכאו' שנותנים ומוסיפים לו איסור -מ.ה.), לישנא בעלמא הוא. ע"כ. וכעין זאת כתב כבר בשו"ת מהר"ש איגר (חאה"ע סי' ל"ג). ולכאו' אין הדברים עולים בקנה א' עם ד' המאירי ומהר"ש סיריליאו. וצ"ע. אמנם נראה שהמאירי התיר דוקא בשוא"ת, כבנידון דכרם. אך לא התיר ממש בקום ועשה להכשילו עוד (וצ"ע אי גם המהר"ש סיריליאו התיר דוקא בשוא"ת. ומ"מ מצד טעמו משמע שכ"ה אף בקום ועשה. וצ"ע). ובפרט שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב, אע"ג שהוא ראוי ליפול (כדפרש"י בדברים פכ"ב פס' ח'. וע"ע ברמב"ן עה"ת בראשית פט"ו פס' י"ד, שגם אם נגזר על האדם למות, הרי הליסטים ההורגו נהרג). ור' לקמן בסמוך אי בני"ד הוי שוא"ת.

כשאומרים הלעיטהו לא חוששים ללפנ"ע, כי לפנ"ע הכוונה לא להכשילו בלי הכרח, אך הרי א"צ לבזבז ממונו לשם כך [שד"ח (כללים מע' ה' כלל מ"ה) בשם הרח"ף בנשמת כל חי].

יש מי שרצה לסייע מדברי הגמ' דהלעיטהו לשיטת הדגמ"ר (ביו"ד סי' קנ"א בהסבר ד' הש"ך סק"ו) שהרוצה לעבור במזיד אין חיוב להפרישו [עין יצחק (חאה"ע סי' א' ענף ב' סק"ט)]. ורבים חלקו עליו [גליון המהרש"א שם כ' שאין לסייע משום דבגמ' ב"ק עושה עבירה אחרת באותו מעשה עצמו. ותו דגזל חמור טפי (היינו אדם שאינו מקפיד על גזל, כמו שהעירו באומה"ת שם הערה 40). וע"ע שאג"א (סי' נ"ח), כת"ס (יו"ד סי' פ"ג), בי"צ (או"ח סי' כ"ט סק"ד, וחיו"ד ח"ב סי' ס"ה סק"ב), שד"ח (מע' ו' כלל כ"ו סק"ג. ובפאה"ש מע' ה' סי' י"ט), מהרש"ם (ח"א סי' נ"ו), הר צבי (יו"ד סי' קכ"ה), אג"מ (חאו"ח, ח"ב סי' צ"ה, וחיו"ד ח"א סי' ע"ב).

גבי הסוגיה בב"ק יש שכתבו שאין כאן לפנ"ע כיון שהבעלים לא נתנו שום מכשול, והגזלן בא שלא ברשות לרשות בעה"ב (אומה"ת שם). ולפי"ז צ"ע בני"ד, שהרי בעה"ב לכאו' נתן מכשול (אמנם כתבנו לעיל בהערה זו בענף 2 שאם הפעיל האזעקה זמן רב קודם השבת יתכן שמכניסת שבת חשיב דהוי בשוא"ת. אך עיי"ש שהגר"א נבנצל שליט"א דחה זאת. וראה לקמן בענף 5 שהגרלי"ה שליט"א כתב כן להקל מטעם זה. ועוד יתכן לומר כנ"ל, שאם עפי"ר האזעקה הינה דרוכה, וזה המצב הנורמלי שלה, וצריך לעשות מעשה מיוחד בשביל לנתקה, ה"ז חשיב ג"כ שמכשיל הגנב בשוא"ת, והיינו כדין שדה רבעי). ודנו הפוס' בזה מצד חיוב ערבות, דכל שיש בידו למחות או למנוע אחרים מעוון ולא עשה כן ה"ז מתחייב מדין ערבות [ר' חוו"י (סי' קמ"ב), עין יצחק (אה"ע סי' א'), מנחת פיתים (יו"ד סי' א'). וע"ע בריטב"א (מס' ע"ז ד"ו,ב' שהחיוב למחות ביד עוברי עבירה הוא משום ערבות). הב"ד באומה"ת שם].

אי אמרינן הלעיטהו באיסור דאו' גם למי שחשוד רק באיסור דרבנן או שבני"ד עושין לו תקנה שלא יעבור על דאו', ר' שו"ת טוטו"ד (קמא ח"א סי' קע"ח ד"ה "עוד" שהסתפק בזה).

עוד בענין הלעיטהו לרשע ר' באנ"ת (ח"ט עמ' תמ"ד-תמ"ט), ביבי"א (ח"ד חיו"ד סי' ז') בתחומין ח"ה עמ' 115, 144, 366 ואילך, וח"ז עמ' 83, 117 ואילך, 139), ובקונט' פעמי יעקב [(כסלו וניסן תש"ס) פסק מהגר"י זילברשטיין שליט"א (גבי הנחת סנדוויץ' מורעל בתיק שהיו נגנבים ממנו סנדוויצ'ים. עיי"ש בקונטרסים הנ"ל עוד כמה צדדים להקל מדין לפנ"ע הנוגעים גם לני"ד, ובעיקר מהטעם שאדם יכול לעשות כרצונו בתוך רשותו ואינו צריך לחשוש לנזק שיגרם לגנב — ובני"ד נזק רוחני של חי"ש). והגר"א נבנצל שליט"א העיר שרבים חלקו עליו. עכ"ל].

ענף 5: מסקנה לני"ד:

למעשה כתבו הפוס' גבי ני"ד:

בשש"כ (פ"מ הערה כ"ז) כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהפעלת האזעקה והדלקת אורות וכו' הנגרמת ע"י הגנב אינה רק פס"ר אלא מבעיר ממש דרך מתעסק. ואפ"ה אין חוששין לכך שבגלל ממון מכשילים אותו. אך מ"מ הצלה מעבירת הגניבה חשיב יותר מעבירה של מתעסק בשבת. והוסיף (בשש"כ ח"ג בהערות על הנ"ל) שע"י הגניבה מסתמא יעבור יותר על חי"ש דאו'. עכ"ד. והיינו שמיקל בני"ד לשים אזעקה אף אם כרוך הדבר באיסור דאו' של הדלקת אורות (ואגב עיי"ש בדברי הגרשז"א שכתב שכיון שזה מתוקן לכך, "מסתבר" שאין זה חשיב רק כפס"ר, אלא כמבעיר ממש. והיינו "מסתבר" דלא הוי כפס"ר אלא כמעשה בידים. ואילו בפ"י סוף הערה מ"ה ופל"א הערה א' כתב כן בשם הגרשז"א רק בדרך "אפשר" דחשיב כמעשה בידים. וממנח"ש ח"א עמ' ע"ו נראה דלדעתו הוי ודאי כמעשה בידים. וע"ע לקמן בהערה ט"ז ענף 2 מה שהגר"נ למד מכך).

ובשו"ת מעש"ח (ח"א סי' י"א, עמ' קל"ח-קמ"א) הסיק שביחס להכשלת הגנב בחי"ש ע"י הפעלת האזעקה נראה שאין לחשוש לא משום לפנ"ע ולא משום מסייע, משום שיש לדון שאינו אלא מתעסק, כי אילו ידע על קיום האזעקה במקום היה נמנע מלבצע זממו, ומאחר שחסר לו המידע ע"כ הריהו מתעסק. ועוד, שגם אם היה ידוע לו ע"כ ה"ז דבר שאינו מתכוון, ואף דהוי פס"ר ה"ז פס"ר דלא ניח"ל דלערוך מותר לכתחי'. ואף לחולקים ע"כ אינו אלא איסור דרבנן שי"א שאין בזה לא לפנ"ע ולא מסייע [עפ"י דרכ"ת (יו"ד סי' קנ"א סק"ד) ושד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו ס"ק כ' וכ"א)] וכ"ש בספק איסור (היינו פס"ר) דרבנן שלערוך שרי לכתחי' [ויש להעיר ע"ד הגרל"י הלפרין שליט"א, שאמנם גם התוס' בשבת (דק"ג,א' ד"ה "לא צריכא")), הטור והרי"ו (בחלק ד') הביאו דברי הערוך, וכן מרן בשו"ע (בסי' ש"כ סי"ח) הזכיר דעת הערוך, אך רוב האחרו' לא קיבלו אותה להלכה, וכתבו דבעינן ברזא ארוכה, וכמש"כ הט"ז, הא"ר, המאמ"ר והמ"ב (סי' ש"כ סקנ"ה), שהיו תרתי לטיבותא. ורק דנו הפוס' גבי שעה"ד גדולה אי שרי לסמוך ע"ד הערוך בלא צירוף לקולא. ומ"מ כאן דהוי ספק פס"ר בדרבנן כבר כתבו להתיר הט"ז והמ"ב (סי' שט"ז סקט"ז ובה"ל ס"ה "ולכן"). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבמקום מצוה או צערא מודים התוס' (הנ"ל) לערוך. ואולי ה"ה הכא. עכ"ל. וא"כ זה עוד צד להקל. ועוד יש להעיר, שאמנם רוה"פ כתבו שפס"ר דלניח"ל בשבת איסורו מדרבנן (ראה תוס' כתובות ד"ו,א'. מ"ב סי' ש"כ סקנ"ג. לוי"ח סי' נ"ט. וספר עטש"ל ח"ג עמ' כ"ד_כ"ה. וכ"ז דוקא בשבת. דלגבי שאר איסורי תורה כתב המ"ב דהוי דאו' לפי"ד הרא"ש), אך בשו"ת קרית חנה דוד (ח"א סי' נ"ב סקי"ג) כ' דהוי דאו' (ודחה דבריו הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו בראש הספר הנד"מ. הב"ד בילקו"י שבת כ"ג סי' ש"כ הערה מ"ח). ועוד יש להעיר, שי"א שאף באיסור דרבנן עובר המכשיל בלפנ"ע מדאו', וכנ"ל]. ועוד הוסיף הגרלי"ה שליט"א במעש"ח לצדד להקל בני"ד מהטעם שהמערכת נועדה לתקן שלא יכשל הגנב באיסורים חמורים יותר (כנ"ל עפ"י חידושי רע"א והשש"כ פ"מ הערה כ"ז), וכן מדין "הלעיטהו לרשע וימות". ועוד כתב שאין האדם צריך להפסיק המערכת שלא תפעל בשבת כיון שהיא מופעלת להגן על המקום גם לפני כניסת שבת ואם רוצה להפסיקה לפני שבת יש צורך לעשות מעשה מיוחד להפסיקה. ומסתבר לו דגם מותר לכתחי' להפעילה. ולכן הסיק שבני"ד ליכא לפנ"ע ומסייע (עיי"ש במעש"ח חקירה ארוכה בני"ד). וע"ע מש"כ הגרז"נ גולדברג שליט"א בעטש"ל (ח"ד עמ' ל').

דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א בני"ד ראה בהערה הבאה בענין לפנ"ע באזעקה הקשורה למוקד, דכ"ז הוי ספק רחוק אם ישתמשו בזה. עיי"ש. ולפי"ז שייך מש"כ לעיל בענין ספק לפנ"ע.

ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין אזעקה של מכונית, בית או מפעל בשבת. ומדובר שאין חברת שמירה קשורה לאזעקה, אלא רק שהאזעקה מצפצפת ובעל הרכוש שומע אותה. שאלתי האם לבעל האזעקה יש בכך בעיה של לפני עיוור, או רק איסור מסייע מדרבנן, עפ"י הגמ' במס' ע"ז (ד"ו,א') שלפנ"ע הו"ד בתרי עברי דנהרא. וענה לי שבעל הרכוש ששם את האזעקה אינו מכשיל כלל את הגנב, שאומרים פה "הלעיטהו לרשע וימות". שהרי לא יתכן שניתן לגנבים לגנוב בשבת את רכושנו ולא נמנע מהם מלגנוב. והרי הגנבים גם יודעים שישנן אזעקות במכוניות ובבתים.

ועוד שאלתיו, עפ"י מש"כ בשו"ת מעשה חושב (ח"א עמ' קמ"א) סברא לצדד להקל בזה, משום ש"אין האדם צריך להפסיק את מערכת האזעקה לשבת, כי למעשה היא מופעלת להגן על המקום גם לפני כניסת השבת, ויש לעשות מעשה מיוחד להפסיקה" לפני שבת (והיינו שא"צ לחייבו לעשות מעשה ולהפסיקה לפני שבת). ולא הסכים הגר"מ אליהו לסברא זו, ואמר שיכול הוא לשים שעון שבת שיכבה את מערכת האזעקה לפני שבת. עכת"ד. ונראה שהגרלי"ה שליט"א במעש"ח צידד להקל מצד שאין לחייב האדם לעשות מעשה אקטיבי מיוחד לפני שבת ע"מ לכבותה ואפי' לא ע"י שע"ש, ואילו הגר"מ אליהו שליט"א ס"ל שכיון שאין בפעולה זו טירחה מיוחדת, שהרי הרבה זמן לפני שבת יכול הוא להפסיק דריכות האזעקה ע"י שע"ש, לכן אין צד להקל מטעם זה.

חכ"א אמר לי שבני"ד אין לפנ"ע, דהוי כמושיט יין לנזיר ואומר לו שאוסר עליו לשתותו, דלכה"פ במצב שיתכן והנזיר ישמע לו אין בזה לפנ"ע. וכן בני"ד שיתכן והגנב לא יבוא משום שיודע שיש אזעקה. עכ"ד. ונלע"ד שקצת יש לחלק, דהתם כשישתה ודאי יעבור עבירה, משא"כ בני"ד שחושב הגנב שיצליח לגנוב מבלי להפעילה. שהרי אם ברור לו שהאזעקה תופעל מסתבר שלא ינסה לגנוב אם בעה"ב בדירה. וצ"ע.

וע"ע בענין לפנ"ע במנחי"צ (ח"ה סי' י"ד ס"ק ב'-ו') ובשבט"ה (ח"ט,נ') ובקהילות יעקב (ח"ב סי' ז') ביחו"ד (ח"ג סי' ל"ח וס"ז), במקו"ד הל' פורים (פי"ב הערה מ') ומאה"ש (ח"א פי"ח הערה ק"ז).


[11]יא.

בענין אי שייך לפנ"ע או מסייע בהכשלת השומרים באזעקה הקשורה למוקד המפעיל שומרים יהודים הבאים למקום הפריצה בשבת תוך כדי חי"ש של קריאה להם, נסיעתם וכדו':

בשש"כ (פ"מ הערה כ"ז) כ' גבי שוטרים שעוברים על איסורי תורה בגלל אזעקה שמצפצפת, דצ"ע אי שרי להפעילה בכה"ג דלא חשיב שהגנב בא במחתרת, דצ"ע אי חשיב רק כספק ושרי או לא. ע"כ. אך כתב כן גבי שוטרים ולא גבי שומרים, אע"ג שלכאו' דינם שווה מצד זה שהם אינם מח"ש בהפעלת האזעקה אלא מח"ש בשל הפעלת האזעקה. אך מ"מ יש נ"מ ששוטרים ממלאים תפקידם מצד החוק — למניעת הטרדת הציבור. ואילו השומרים מהמוקד ממלאים תפקיד של שליחות בעל האזעקה — לתפוס הגנב או לפחות להרתיעו, והיינו מטרתם רק הצלת ממון גרידא, אע"ג שבצורה עקיפה גם הם גורמים למניעת הטרדות הציבור במקומות וזמנים אחרים ע"י תפישת הגנב כאן, דעי"כ מרתיעים הגנבים האחרים. וראה בקונטרס תורה שבע"פ (מוסד הרב קוק, תשנ"ח) במאמר הרה"ג ישראל רוזן שליט"א (עמ' ע"ה) שכתב שפוסקים מובהקים שבדור מקנים "מעמד משטרתי" לא רק ללובשי מדים אלא לגורמים שונים העוסקים כיום בהגנת הגוף והרכוש, כחברות השמירה, מוקדי מצוקה, שירותי אזעקה וכדו'. וזאת כיון שתפקידי בטחון אלה עברו מהמשטרה לחברות פרטיות המתפקדות בתאום עם המשטרה ולפיכך יכולות ליהנות ממעמד "הלכתי משטרתי". עכת"ד (ור' לקמן בהערה כ"ז שתמהנו על פסקים אנונימיים אלה הנזכרים במאמריו של הרה"ג הנ"ל).

ובשו"ת מעש"ח (ח"א סי' י"א) כתב הגרל"י הלפרין שליט"א שלכאו' היה מקום להקל מצד דהוי לפנ"ע בריבוי בשיעורים (שהשומרים הרי ממילא נוסעים כל הזמן, ואינם ממתינים במוקד לקריאת האזעקה כדי להתחיל לנסוע), שבזה הריטב"א והמאירי הקלו וס"ל שאין לפנ"ע, כדלעיל. אך דחה זאת משום שיש להחמיר לדעתו כד' הבי"ש שכתב שגם בהא יש לפנ"ע. ואף שיש צד לומר דהוי רק לפני דלפני (עפ"י ע"ז די"ד,א'. והיינו דרק מחמת פעולת הגנב נכשלים השומרים), מ"מ כיון שבעל הרכוש עושה חוזה עם חברת השמירה, אפשר שיש לדון בזה מדין לפנ"ע ממש. ובאמת מפני קדושת השבת אין להתיר בכל אופן לתכנן מערכת אזעקה כשעי"כ יהיה חי"ש ע"י יהודים, ואינו נכון להתקשר עם חברות שמירה המעסיקות יהודים המח"ש. ורק לגבי בדיעבד יש לדון בזה, ובזה דן לצרף ד' הש"ך הנ"ל שמיקל בדין מסייע לגבי מומר לחי"ש בפרהסיא, ובצירוף ד' הדגמ"ר הנ"ל, וכן את ד' האחרו' המקילים בסיוע שלא בשעת העבירה, וכן צירף כמה ספיקות, וכגון דמי אמר שיהיה גנב בכלל, ואם ידע שישנה אזעקה יתכן שימנע מלגנוב. ולאור הנ"ל הסיק: מפני קדושת השבת יש להעסיק בשבת רק חברת שמירה המעסיקה שומרים גויים. ויש להתנות מראש שאין מחובת השומרים לעשות פעולות הקשורות בחי"ש מדאו', אלא שיעשו אותן באופן המותר, וכגון שילכו למקום הפריצה ברגל ולא ברכב. באופן זה גם אם הם אכן יסעו לשם אין איסור על בעל המקום המבוטח בשמירה. אך על פעולות שאסורות בשבת מדרבנן א"צ לעשות תנאי זה. כמו כן רצוי לצמצם את חילולי השבת ע"י הפורצים, אם הדבר לא יפגע ביעילות המערכת, ולתכנן את מוקד השמירה לפי"ז. ובמקרים של שעת הדחק בדיעבד בלבד, יש לדון להקל השימוש במיתקני האזעקה אף כשהשומרים הם יהודים ונכשלים בחי"ש. ובמקרה זה ראוי שחברת השמירה תועסק ע"י חברת הביטוח ולא ע"י בעל הרכוש. וכל זה אינו אמור לגבי מיתקני אזעקה אשר כל פתיחת או סגירת דלת וחלון, או מעבר באיזור בשבת גורמת לפתיחת או סגירת מעגל חשמלי בשבת. אלא כל זה מדובר לגבי מערכת אזעקה עם תכנונים מיוחדים, תוך שמירה על קדושת השבת. ועוד, כל זה מדובר כשאין פיקו"נ או ספק פיקו"נ. דאם יש אפי' חשש פיקו"נ מותר ומצוה להשתמש במיתקני אזעקה בשבת. עכת"ד הגרלי"ה שליט"א.

ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין חנות או מפעל שיש בהם מכשיר אזעקה הקשור לחברת שמירה של יהודים מחללי שבת, כך שאם גנב מנסה לפרוץ לחנות או למפעל, מקבלת חברת השמירה הודעה ע"כ ממכשיר מיוחד, ואז השומרים היהודים נוסעים לשם מיד במכונית. כמובן שהדבר כרוך בהרבה חילולי שבת, כגון הודעה מהמוקד למכונית, נסיעה וכדו', וכל זה הינו רק לשם הצלת רכוש ולא לשם פיקו"נ. ומאידך חברות הביטוח מחייבות את המבוטחים להיות קשורים לחברת שמירה כלשהי (יש לציין שאם כל שומרי התורה לא יפעילו מכשירי אזעקה בשבת ויו"ט הרי שרכוש כל הציבור הגדול הזה יהיה הפקר ומועד לפריצות וגניבות, כי הגנבים ידעו וינצלו זאת. ומאידך אם כל שומרי התורה יתאחדו הם יוכלו לכפות על חברות השמירה להעסיק שומרים גויים — מ.ה.). וענה לי הגריש"א שיש להקל בזה, ומותר להיות קשור לחברת שמירה כזו גם בשבתות וימים טובים, כי הרי רק כל כמה שנים פורצים לאותו אדם את חנותו או מפעלו (כך אמרתי לו), ולפי המציאות זה דבר רחוק וספק אם בכלל זה יהיה. ועוד צד להקל, כי בעל המפעל אינו עושה שום פעולה, אלא הוא רק רוצה שיהיה לו ביטוח, וזה הרבה יותר קל מגרמא. ורק הגנב מפעיל את מערכת האזעקה וגורם לחברת השמירה לחלל שבת. ואע"פ ששאלתי שסוף סוף הם עושים איסור דאו', ובעל המפעל נהנה מהחי"ש, אמר שזה מותר כי זה דבר לא שכיח וגם שבעל המפעל אינו עושה מעשה.

וכעבור זמן שאלתי עוד את הגריש"א שליט"א, שכיום התברר לי שישנם מקומות שבהם הפריצות הינן שכיחות, זאת אומרת כל כמה חודשים או כל כחצי שנה, כגון שערבים - על פי הוראה של רשות המחבלים הפלסטינאית - פורצים לכמה וכמה בתי ספר באותו ישוב בלילה מסוים, ועפי"ר זה בלילות שבת, ובוזזים משם את כל המחשבים האלקטרוניים. בהתחשב שמה שהרב היקל בהנ"ל בגלל שני הטעמים: כשספק אם תהיה פריצה ותופעל האזעקה, ולפי המציאות זה דבר רחוק, ובשל הטעם השני - שבעל המפעל אינו עושה דבר אלא הגנב, האם גם במציאות שהפריצות שכיחות יש להקל ולהפעיל את מערכת האזעקה הגורמת לאנשי שמירה יהודים לנסוע לשם בשבת. וענה הגריש"א שאם כן יש לראות זאת כמציאות ודאית שזה יקרה כי זה קורה מידי פעם (אף שאין ודאות שזה יקרה באותה שבת דוקא - מ.ה.), וממילא "נופל כל ההיתר". ושאלנו, הרי מכל מקום נשאר הטעם שלא בעל המקום מפעיל את האזעקה אלא הגנב הגוי או היהודי. ושאל אותנו הגריש"א האם יש פה צד של סכנת נפשות, וענינו שאין צד כזה. ואמר הגריש"א שא"כ נפל כל ההיתר כי זה ודאי (ועלה מדבריו שהגדר הוא האם יש ודאות שתהיה גניבה במקום זה ויפעילו את מערכת האזעקה או שאין ודאות כזו, ואין זה תלוי כל כמה זמן ישנה פריצה - מ.ה.). עכת"ד. יש להדגיש, שבמהלך הדיון שאל הגריש"א שליט"א כמה וכמה פעמים האם כרוך בפריצות הללו גם ענין של סכנת נפשות. ואנו אמרנו שאין בזה סכנת נפשות אלא רק צד ממוני. וא"כ מה שהחמיר הגריש"א כנ"ל זה רק במציאות שאין חשש של סכנת נפשות. אך עכשיו התברר לי בכמה שיחות עם קצין בכיר בשב"כ, שמצד המציאות אין הדבר פשוט, שלעתים הגניבות נעשות ע"י כנופיות של ערבים, ולעתים הכנופיות כוללות יהודים וערבים, ולעתים אולי רק יהודים, ותלוי הדבר בעיקר באזורי הפריצות. וממילא יש עוד לדון בזה ואין להכריע באופן פשוט שאסור לחלל שבת כדי לתפוש גנבים אלה בשבת, דיתכן מאוד שיש בזה גם צד של סכנת נפשות.

ועוד שאלנו את הגריש"א שליט"א בענין האיתורן, והסברנו שדבר דומה להנ"ל ישנו גם לגבי מכוניות שאם נגנבת מכונית והאזעקה שלה מצפצפת אז רואים על גבי מסך של מחשב במקום מסויים בתל אביב היכן נמצאת המכונית, ולהיכן היא נוסעת, ורודפים אחריה עם מכוניות ומסוק. כמו כן מטלפנים לבעל הרכב כדי לוודא שלא הוא זה הנוהג כעת במכונית. ושאלנו האם מותר להיות מבוטח בחברה כזו אם הם מחללים שבת ורודפים אחר המכוניות הנגנבות גם בשבתות. ושאל הגריש"א האם יש בזה צד של סכנת נפשות. וענינו שאין צד כזה. והרה"ג ר' יוסף אפרתי שליט"א הוסיף שלמעשה אדם מתקין מתקן מיוחד במכוניתו וממנה יהודים שירדפו אחר מכוניתו, כששביעית מימי השבוע זה כרוך בחילול שבת ורק לצורך ממון. ושאלנו את הגריש"א האם יש בזה צד של סכנת נפשות משום שהערבים משתמשים במכוניות גנובות לצורך עשיית מכוניות תופת בערי ישראל. אך הוספנו שדבר זה אינו שכיח (שהרי מכוניות רבות נגנבות, ואילו החלק שמשתמשים מכלל המכוניות הגנובות לצורך מכוניות תופת הינו אחוז אפסי) ואמר הגריש"א שא"כ אין בכל זה צד להקל משום סכנת נפשות. ושאלנו א"כ מה הדין בזה, המותר להיות קשור לחברה כזו ולהשאיר במכונית את המכשיר דולק בשבת. ואמר הגריש"א שליט"א "זה לא חלק". עכת"ד. והיה נראה מדבריו שיש עוד לדון בזה, אך מ"מ אין ודאות שמותר הדבר. וע"ע מה שכתבנו בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א לקמן (בחלק ב', בערך איתורן). ובענין הפרטים הטכניים של איתורן ר' לקמן בריש הערה כ"ט.

ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א לגבי ההיתר לשים אזעקה המחוברת למוקד של חברת שמירה וגורמת לנסיעה בשבת של שומרים יהודים מחברת השמירה למקום הארוע, האין בכך בעיה של לפנ"ע או מסייע לדבר עבירה מצד בעל המקום המבוטח ע"י חברת השמירה. וענה לי שאם אין בכך הצלה מחשש פיקו"נ אלא רק לצורך שמירת ממון זו בעיה, ולכן אנשי חברת השמירה — הן אותם הפועלים במוקד חברת השמירה והן השומרים שנוסעים וכדומה — צריכים הם להיות גויים. ואם חברת הביטוח מכריחה אותו לעשות אזעקה שקשורה לחברת שמירה שיש בה יהודים, או שכל חברות השמירה מעסיקות רק שומרים יהודים, צריך הוא לומר לחברת השמירה שהוא אינו מוכן שיבואו אליו שומרים יהודים, וכך יאמרו כל שומרי המצוות עד שחברות השמירה תעסקנה רק גויים בשבת. ואפי' שישנם כאלה שאינם שומרי מצוות ולא איכפת להם זאת, מ"מ כיוון שחברות השמירה רוצות לשמור גם על רכוש של דתיים הן תעסקנה גויים בשבת. ואם חברות השמירה בינתים ממשיכות להעסיק יהודים, יש לומר להן שאם בשבת יש להן אזעקה — שלא יבואו אליו, כי אסור להם לבוא אליו. ושאלתי, שא"כ חברות הביטוח לא תבטחנה את רכוש הדתיים בשבת, וכל הגנבים יגנבו בשבתות מהחנויות ומהמפעלים של הדתיים כי הם ידעו שהאזעקות לא פועלות וחברות השמירה לא תבואנה לשם בשבת. וענה לי שאכן זה נכון, וצריך לכאן תקנתא לציבורא, ובפרט שאין אדם עומד על ממונו. ולכן רק שיאמר בעל פה לחברת השמירה שלא יבואו אליו בשבת כשיש אזעקה ושלא יעבדו בשבת. ומ"מ אם ישנה חברת שמירה המעסיקה גויים בשבת, צריך להעסיק דוקא אותה אפי' אם היא גובה תשלום גבוה יותר. ומשהערתי שיש פוס' שסוברים שחברת השמירה צריכה להיות מועסקת ע"י חברת הביטוח ולא ע"י האדם המבוטח, כך שזו בעיה פחותה לגבי האדם המבוטח. ענה לי הגר"מ אליהו שאין נ"מ בזה. עכת"ד.

והגר"ד ליאור שליט"א אמר לי (בחשון תשנ"ח) גבי ני"ד, שאמנם הוא התיר ליהודים תושבי יש"ע לסייר בחלקות חקלאיות ובמטעים שלהם בשבת אפי' ע"י רכב, כיון שהערבים משחיתים את התוצרת החקלאית של היהודים בשבת. ולמרות שזו רק בעיה ממונית, ה"ז מותר כדין עיר הסמוכה לספר שיוצאים להלחם אפי' על עסקי קש ותבן (מרן סי' שכ"ט ס"ו). אך בני"ד שזו בעיה ממונית של פשע בלבד, והשודדים במיקרים רבים הינם יהודים, צריך עיון אם יש להתיר הפעלת אזעקה למוקד בשבת. עכת"ד.

וע"ע בהערה הקודמת שכתבנו כמה צדדים להקל בהפעלת אזעקה בשבת מצד שאין בזה לפנ"ע ומסייע אלא אמרינן הלעיטהו לרשע. וחלק מהצדדים שם שייכים גם לני"ד — למרות שבני"ד לכו"ע נגרמים איסורי דאו' כנסיעת המכונית וכדו'. וגם קשה בני"ד לומר הלעיטהו, דהא ביוזמת בעל האזעקה באים השומרים ואינם כגנב שבא בניגוד לרצון בעל האזעקה. ואכמ"ל.


[12]יב.

עפ"י מעש"ח (ח"א עמ' קכ"ט, קמ"ד וקמ"ו).

בענין אי בכ"ז עדיף לעשות ע"י גוי גם כאשר יש מצב של פיקו"נ, כ' הרמ"א (סי' שכ"ח סי"ב) שאם אפשר לעשות ע"י גוי בלא איחור כלל, עושין ע"י גוי, וכן נוהגים. אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הגוי, אין לעשות ע"י גוי. ע"כ. ואילו מרן לא חילק בהא. ובאמת זו מחלו' ראשו'. ר' בד"מ (סי' שכ"ח ס"ק ג', ט"ו). והחזו"א (או"ח סי' נ"ט סק"ב) הוסיף, שאף לדעת הרמ"א שאם יש גוי עושין ע"י גוי, מ"מ אין איסור בדבר אם ישראל עושה. ע"כ. ובאמת נראה שבני"ד אם אנשי הצוות יהיו ישראלים, והיינו אנשי הקשר והשומרים הנוסעים אל מקום הארוע, הרי שיש להניח שהם יפעלו מהר יותר, וכמש"כ הט"ז והמ"ב (סקל"ז). אך לפני שבת אי אפשר לדעת אם יהיה מקרה של פיקו"נ או ספק פיקו"נ, ואולי זה רק חשש רחוק. וצ"ע.

ומה שכתבנו שכ"ה דוקא כשיש חשש "סביר" של פיקו"נ, הוא עפ"י השש"כ (ח"א פל"ב הערה ב') בשם החזו"א (דלא מיקרי ספק פיקו"נ בדברים העתידיים שבהווה אין להם זכר), וכן עפי"ד פוס' מדורות קודמים, והגר"א נבנצל שליט"א שהבאנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ח'). עיי"ש. ואף שדנו בענינים שונים מנידוננו, נראה דה"ה בני"ד. שהרי הפוס' הנ"ל בהערות הקודמות לא הקלו בני"ד בשופי בשל הטענה של חשש פיקו"נ, אלא רק ציינו דהיכא שיש חשש כזה יש להקל. ובפרט שלגבי אזעקה שבמכונית, בחנות או במפעל, לכאו' אין חשש של פיקו"נ. ורק במקום מגורים יש חשש של גנב הבא במחתרת.

הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שפורץ מועד הוא רודף, ויש להשתמש בכל האמצעים כדי ללוכדו. עכ"ד.


[13]יג.

מה שכתבנו שלפני שבת יש לנטרל את כל המערכת כדי שלא תופעל האזעקה וידלק זרקור בכניסה לבית וכדו', הוא לכאו' פשוט, דאל"כ בכל כניסה לבית ובכל הליכה בתוך הבית סמוך לגלאים תופעל המערכת, ויש בזה איסור דאו' של הדלקת הזרקור, וי"א שאף כשאין זרקור יש בזה איסור דאו' של בונה (החזו"א), וזאת אם פעולה ע"י עי"א נחשבת כמעשה בידים.

ומה שכתבנו שלא די לנתק רק את הזרקור וצפצוף האזעקה, אלא יש לנטרל את כל המערכת, ר' לקמן בהערה ט"ז שלד' הרבה פוס' גם בזה יש איסור ללכת סמוך לגלאים בשבת. לאור זאת מכשלה מצויה היא ששומרי שבת רבים מנטרלים את צפצוף האזעקה לפני שבת, וחושבים שדי בכך. אך באמת אינם מודעים לכך שחלק מהמערכות עדיין פועלות, וכל תנועה שלהם בחדרי הבית או כניסה ויציאה דרך פתחי הבית גורמת לפעולות חשמליות. כיון שגם אם מנתקים לפני שבת את האזעקה שמצפצפת, או הזרקור בכניסה לבית וכדו' עדיין המערכת הראשית פועלת (נדלקות בה נורות וכדו', והיא במצב שכאילו ישנה אזעקה מתמשכת) ומהבהבים אורות בגלאים, וכמו שכתבנו לעיל בהערה ט'. לשם כך בעת התקנת האזעקה בבית יש לדרוש מהטכנאי המרכיב את המערכת לאפשר מצב שע"י פעולת מתג השבת תנוטרל המערכת לגמרי, כדלקמן. יש לעשות זאת רק ע"י טכנאי הבקי במערכת (הטכנאים לא אוהבים לעשות זאת כי זו טירחה גדולה עבורם אך יש לדרוש זאת). ואם לא עשו כן בעת התקנת המערכת יש לעשות כן גם לאחר שהותקנה. ניטרול המערכת לגמרי פירושו ניתוק המתח הכללי ממערכת האזעקה כולל ניתוק המתח הבא מהסוללה (היינו המערכת פועלת ע"י זרם החשמל הארצי, ובמקרה שהפורץ לפני כניסתו לבית מנתק את מערכת החשמל הביתית מהזרם הארצי ע"מ שהאזעקה לא תופעל, הרי לחילופין עוברת המערכת לעבוד ע"י סוללה המחוברת אליה בתוך הבית. וגם את החיבור בין המערכת למצבר יש לנתק לפני שבת, אחרת המערכת פשוט תפעל ע"י הסוללה). כמו כן ניתן להתגבר ע"כ ע"י ניתוק ההזנה לגלאים, והיינו ע"י ניתוק או עשיית קצר של כל המגעים בפתחים שבשימוש, ועי"כ כשפותחים או סוגרים הדלת אין שינוי במתח. וכן ע"י ניטרול כל גלאי הנפח. ניטרול פעולת הגלאים יכול להעשות ע"י כיסוי כל גלאי וגלאי (הן הפתחיים והן הנפחיים) לפני שבת בכיסוי הרמטי. ואגב, למערכת הפתחים יש בעיה, שכשיוצאים וסוגרים בשבת הדלת ואח"כ ע"י שע"ש המערכת נדרכת, יוצא שע"י סגירת הדלת סגרנו מעגל, שאם הוא היה נשאר פתוח המערכת היתה מתחילה לצפצף מיד כשהחל לפעול השע"ש, וע"י סגירתה הוא מנטרל את צפצוף האזעקה (אך זו בעיה רק למ"ד שלחזו"א פתיחת מעגל פתוח הוי סותר -מ.ה.). את הדברים הללו אמר לי ר' צבי מרכוס נר"ו, המהנדס הראשי של המכון המדעי טכנולוגי להלכה בירושלים.

כל זה אמור כדי שהמערכת תהיה מנוטרלת לגמרי לכל השבת, או שהעברת המערכת ל"מצב שבת" תגרום שע"י השע"ש המערכת תהיה מנוטרלת בשעות מסוימות, וע"מ שבני הבית יוכלו להסתובב בבית ולצאת ולבוא אליו כרצונם כנ"ל.

וכעין הדברים הללו כתב כבר הגרל"י הלפרין שליט"א במעש"ח (ח"א עמ' קכ"ו וקכ"ח) שבכל שימוש במתג גרמא או סגירת חלונות כהכנה לשעון, יש לדאוג מראש שלא יבוצע שום כיבוי, הדלקה או הבהוב אור כאמצעי סימון. יש לנתק כל אמצעי סימון לפני שבת, פרט לנורית סימון המופעלת ע"י השעון, שהיא דרושה כדי להראות מתי המערכת פועלת, ומתי היא מושבתת ואפשר לפתוח דלת או חלון. עכת"ד.

בענין מי שלא ניטרל את פעולת הגלאים לפני שבת, כך שהנורות בגלאים ו/או בלוח הפיקוד נדלקות בעת מעבר סמוך להן, המותר בכל אופן לעבור שם לכתחי', ראה לקמן בהערה ט"ז.


[14]יד.

בענין אם שכחו לנטרל את האזעקה בע"ש, כיצד יש לנהוג בשבת. ומדובר בטרם שהחלה האזעקה לפעול. ויש לחלק זאת לכמה מיקרים: 1. לא ניתקו לא את הגלאים ולא את האזעקה והזרקור (המאיר את חזית הבית וכדו' בעת צפצוף האזעקה כדי להרתיע את הגנב). 2. ניתקו את האזעקה אך לא ניתקו את הזרקור והגלאים. 3. ניתקו את האזעקה והזרקור אך לא את הגלאים. ועוד יש לחלק, האם מנטרל זאת בעת שהמערכת דרוכה, או לפני שהיא דרוכה אלא שעתידה היא להדרך ע"י שע"ש. ועוד יש לדון, במקרה שאסור הדבר האם שרי לנטרלה ע"י גוי, או ע"י קטן, או בשינוי, או בביה"ש (וכיון שניתן לצרף כמה מהמיקרים הללו ביחד, הרי יתכן שנדון על כמה מהם בלבד ולא על כל האפשרויות). ויש להעיר שאמנם ישנם אופנים שונים בהם מופעלות האזעקות, והיינו האם ע"י עי"א, ואיזו עי"א, או לא ע"י עי"א אלא ע"י סגירת מעגל חשמלי שעובר דרך הדלתות והחלונות, והיינו ע"י הגנה פיתחית. מ"מ כיון שכל המערכות הללו איסור הדלקתן וכיבוין הינו לרוה"פ מדרבנן בלבד, דהא אין בהן חוט להט, ולחזו"א איסור ההדלקה והכיבוי של המערכות השונות ע"י המתגים ג"כ שווה מדין בונה וסותר. ורק באופן הפעלתן ע"י הפורץ אולי יש נ"מ ביניהן, לכן לא חילקנו בין סוגי המערכות השונות לגבי ניטרול האזעקה ע"י כיבוי והורדת המתגים. אמנם יש לדעת שיש סוגי מערכות אזעקה שכיבוין ע"י המתג הראשי גורם לתופעת לוואי של הבהוב רגעי של הנורות או להשמעת קול קצרה (כ"ז עפ"י אלקטרונאי מומחה).

בס"ד נתחיל במקרה שלא ניטרלו כלום לפני שבת ונזכרו בכך בשבת, ותלוי אם המערכת כבר דרוכה או רק עתידה להדרך.

הרוצה לכבות בשבת האזעקה, הזרקור והגלאים לפני שהאזעקה נדרכת ע"י שע"ש וכדו', והיינו שכעת המערכת אינה דרוכה כלל ורק עתידה להדרך ע"י שע"ש (ומדובר ששום מנורה כעת לא דולקת, ושום מעגל חשמלי אינו סגור כעת), כבר כתבנו לעיל בהערה ט' שנחלקו הפוס' אליבא דהחזו"א אי יש בזה סותר. ומ"מ מגדולי הפוס' מקילים בזה (הגרשז"א זצ"ל, וכגון במנח"ש ח"ב עמ' ע"ז. וכן ד' הצי"א. ואף אליבא דהחזו"א. ואין בזה לא סותר ולא מוליד כלל). ובענין מה שהחמיר הגרל"י הלפרין שליט"א מדין ניתוק המתח אף כשאין זרם (מעש"ח ח"א סי' ט') הסתפקתי אי יש להחמיר בני"ד, והיינו האם אסור מדין סותר, שעושה מלאכה הפכית מלהעמיד המערכת על תכונתה, דמה שאסר במעש"ח (שם) לחבר התקע של מקרר וטלפון הוא משום שעתה המקרר מוכן להתחיל לפעול ע"י הוראה מהטרמוסטט, וכן הטל' מוכן לקבל הצלצול ולהעביר שיחות. אך אזעקה או מאוורר הכבויים ומנוטרלים עכשיו לגמרי ע"י שע"ש, והורדת המתג הראשי של מערכת האזעקה, וכן לחיצה על כפתור המאוורר, אינם מנתקים אותם מיד מהמתח, דהא יש שלב נוסף — החיבור ע"י שע"ש — שיעמידם על תכונתם, ולכן שרי. והיינו האם נאמר שהשע"ש הינו חלק מכל המערכת, כמו הטרמוסטט במקרר, וע"י חיבור או ניתוק שאר המערכת הרי שהעמדנוה על תכונתה. או שהשע"ש הינו דבר חיצוני וזה גורם שיש צורך בעוד שלב בהעמדת המערכת על תכונתה. ושאלתי ע"כ את הגרל"י הלפרין שליט"א, ואמר לי שאם מנתק את האזעקה או מכשיר חשמלי אחר כאשר שעון השבת עתיד לחברו לזרם החשמל, אין בזה איסור סותר של ניתוק המערכת מהמתח החשמלי. והסביר הטעם, שבמקרר וטלפון החיבור של התקע הריהו מעמיד את המערכת על תכונתה, שעתה הטלפון מוכן לקבל הצלצול והשיחות והמקרר מוכן לפעול ע"י הטרמוסטט. ואם היה מחבר ממש את הזרם הרי זה היה כבר גורם להם לפעול ממש — קבלת שיחות בטל' ופעולת מנוע המקרר. אך בני"ד אין איסור כי אין בזה כלל חיבור מתח. ובכלל גם אם תהיה לאחר זמן הפעלה, הרי פעולה זו תהיה בגרמא. והוסיף שהרי דרך השימוש במכשירים אלה אינו ע"י שע"ש (ר"ל עפי"ר אין שימושם בגרמא אלא מידית. ואם עושה ע"י שע"ש הוי שימוש בגרמא. משא"כ בטל' ובמקרר שדרך השימוש בהם אינו מיידי, אלא מחברם לשקע ומתחילים לפעול לאחר זמן). ולדבריו גם לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל יש איסור בהעמדת המערכת על תכונתה (וקשה לי ע"כ, שהרי הגרשז"א זצ"ל בהערותיו בח"ג של השש"כ לא העיר דבר ע"ד השש"כ בפי"ג הערה קכ"ג, ומשמע שמסכים עם ד' השש"כ ואינו אוסר מצד העמדת המערכת על תכונתה. וצ"ע). ומ"מ באשר לניתוק מערכת האזעקה לפני שהשע"ש יגרום לדריכתה, אמר שאף שאין בזה איסור סותר מצד העמדת המערכת על תכונתה, אך יש לדון מצד איסורים אחרים כמוקצה וכדו'. עכת"ד. ואף מצד מבעיר, כ' בשש"כ (פי"ג סעי' כ"ח וכ"ט) דשרי בני"ד עפי"ד הגרשז"א זצ"ל, דהא כל מה שעושה אינו אלא שגורם שלא יידלק הזרם, ומנלן לאסור, ע"כ. ומשמע מדבריו דזה אפי' אינו גרם כיבוי. ועוד יש לדון בזה מצד מוקצה, כשמוריד המתג של דריכות האזעקה שלא תדרך כשהשע"ש יחברנה לזרם. ונראה שבזה יש לחלק כך: אם ביה"ש הזרם היה מחובר ורק אח"כ ע"י שע"ש הוא נותק, וכן המצב עכשיו שרוצים להשאירו מנותק אף כשהשע"ש עתיד לחברו, הרי מצד מיגו דאיתקצאי יתכן שיש להחמיר, וניתן להקל רק אם ינתקו כלאח"י, וכגון במרפק או ע"י אחורי אצבעותיו (ר' בחזו"א סי' מ"ז סקי"ג, דמ"מ אסור לטלטלו ברגלו). ואם ביה"ש המערכת לא היתה דרוכה, אפי' כדרכו שרי לנטרלה, וא"צ לעשות כן בשינוי [כ"ז עפ"י שש"כ (פי"ג סעי' כ"ח וכ"ט והערות פ"ח, ק"ג, ק"י, קכ"ג)]. וכן יש להקל משום שהואיל ומתג זה עומד לפעולות שאינן אלא גרמא, ה"ז שרי (עפ"י שש"כ פכ"ג סוף הערה ס"ח). וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' קכ"ח). וכן מצינו שכתב הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' קי"א) גבי מחוג השע"ש, דשרי להזיזו בשבת. שאף אם נאמר דהוי כלי שמלל"א הרי דשרי להזיזו משום שזה לצורך גו"מ הואיל ומשתמש בו לצורכו. אך באמת דלא חשיב כלל כמוקצה כיון שמותר להזיזו ונמצא שעומד שפיר להיתר כמו לאיסור. עכת"ד. ונראה דה"ה לני"ד, שהאזעקה עשויה לשימוש גם בשבת, לכן אין המתג מוקצה. ור' לקמן בהערה ט"ו בד' הגריש"א שליט"א דמשמע דגם בני"ד הוי מוקצה. ולכן נראה שזו מחלו'. ואף אם נסבור כד' הגרלי"ה דלעיל (מדין מתח אע"פ שאין זרם) נראה דגם בני"ד אין להחמיר מדין מיגו דאיתקצאי, שהרי אין פה ניתוק מתח כלל (כפי שאמר לנו כנ"ל). ומ"מ אפי' אם נחמיר בזאת, נראה שבטלטול בגופו מיהא יש להקל (ראה שו"ע שי"א ס"ח ומ"ב סק"ל). ועוד בענין כעין זה ר' לקמן בהערה ל"ז.

ואגב, אם נזכר בכך ממש בביה"ש של כניסת השבת וטרם קיבל על עצמו את השבת, נראה לצדד יותר להקל בזה, הן מצד שאין זה ודאי שהוקצה בביה"ש, דלרוה"פ מיגו דאיתקצאי אמרינן דוקא כשהוקצה כל ביה"ש [כמבואר לקמן בהערה ל"ז. ואף מש"כ הגרע"א שבביה"ש כל רגע הינו ספק שמא הוא זמן המעבר בין יום ללילה, עפ"י התוס' שבת (דל"ד,ב' ד"ה "ספק"). וע"ע בבה"ל (רס"י תק"ג ד"ה "ביו"ט") ופסתש"ו (תק"ג, ג'), אפ"ה אין בזה להחמיר בני"ד]. ועוד שמא עדיין לא היה ביה"ש, דהא י"א שביה"ש כהרף עין בסוף זמן שלושת רבעי המיל (כרבי יוסי במס' שבת, וכ"כ כמה פוס' גבי איסורי ביה"ש. וע"ע בבה"ל סי' רס"א ס"ב ד"ה "ושיעור"). ועוד, עפי"ד מרן בסי' שמ"ב דהותרה שבות בביה"ש כשיש דוחק כלשהו. והרי הכא מישתעינן במוקצה דהוא שבות. וע"ע לקמן בהערה כ"ד כמה ספקות גבי ביה"ש. ומ"מ ע"י גוי נראה שיהיה מותר לנטרל האזעקה בביה"ש, ואף לד' החזו"א דהוי סותר, עפ"י מש"כ מרן בסי' שמ"ב שם לומר לו להדליק הנר וכ"ש הכא שאין זה ודאי איסור דאו' — אף לחזו"א — אי מכבה טרם שידלק.

ובענין הא די"א שיש בזה סותר אליבא דהחזו"א (כנ"ל בהערה ט', וכדלעיל בסמוך), נראה בס"ד שכיון שאף לדידם אין זה פשוט שהוא אסור מדאו', וכמו שכתבנו לעיל בהערה ט' ולקמן בהערה ט"ז כמה צדדים להקל בזה (כגון שאין זה סותר ע"מ לבנות במקומו. וכן שהבנין החדש אינו עדיף מהבנין הראשון. וע"ע לקמן בהערה ט"ז). נוסף ע"כ י"א שאף לחזו"א בפתיחת מעגל חשמלי פתוח אין בו משום סותר (הגרשז"א. וכגון מש"כ במנח"ש ח"ב עמ' ע"ו גבי אזעקה), הרי נראה שאם ינטרל המערכת בשינוי יש להקל בני"ד דהוי שבות דשבות לצורך גדול וכמש"כ מרן (בסי' ש"ז ס"ה). ולכל היותר יהא זה שבות א' לצורך מצוה, שכבר התירו בעה"ע וסיעתו, וכ"פ הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) בשעת צורך גדול. ואע"ג שהרבה אחרו' החמירו בזה שלא כבעה"ע, מ"מ כבר צידדנו להקל כבעה"ע, ואפי' בשבות א' ע"י ישראל, וזאת אם ישנם עוד כמה צירופים נוספים להקל, וכמש"כ בס"ד לקמן בהערה ל"ב. ובני"ד ישנם כמה צירופים, וכדלעיל. וא"ת שאין בזה ממש מצוה או צורך גדול, מ"מ אם לא יוכל ללכת ולהסתובב בתוך ביתו לא יוכל לקיים שום מצוה כקידוש וכדו'. ואם לא יוכל להכנס לביתו מבחוץ יש בזה עוגמת נפש רבה ומניעת עונג שבת, שי"א שהוא מצוה מדאו' [ראה במ"ב (סי' רמ"ב סק"א) בשעה"צ (סק"א) ובבה"ל (שם)], וי"א שהוא מד"ק שפסק מרן (בסי' תרצ"ו ס"ז) שהוא כדאו' [וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' רט"ו ס"ג וסי' רל"ט ס"ו). וראה ביאור הגר"א (ריש הל' פורים), שזו מחלו' בבלי וירו' או ד"ק כד"ת או כד"ס. וע"ע ביבי"א (ח"א סי' כ"ו סק"א). והגר"א נבנצל שליט"א העיר שצ"ע, דלכאו' לא לכל מילי ד"ק כדאו', לכה"פ לדעת הר"ן בספק מוק"ח. עכ"ל. וע"ע במעש"ח (ח"א עמ' קכ"ז) שלצורך עונג שבת התיר שימוש במכשירי הגרמא של הממט"ל. הב"ד לקמן בהערה ל"ז. וע"ע לקמן בהערה כ"ד בדברי הגר"מ אליהו שליט"א, עד כמה יש להקל לצורך עונג שבת]. ואם שכחו לנטרל האזעקה בבנין גדול, כמו בית מלון, ודאי שראוי בעה"ע לסמוך עליו דהוי לצורך רבים, וכמש"כ המ"ב (סי' רע"ו סקכ"ה). ואע"ג שהמ"ב כתב כן גבי תיקון עירוב והתם הוא לאפרושי מאיסורא דרבים, מ"מ גם ניטרול אזעקה בבנין גדול לעיתים הוא לאפרושי רבים מאיסורא, דאל"כ האזעקה תפעל כל פעם שיעברו סמוך לגלאים ויהיה חי"ש רב גם לצורך כיבויה. ועוד שבסקכ"ב התיר המ"ב בשם הפמ"ג לכל צורך מצוה דרבים. וכ"פ בלוי"ח (סי' י"ז. עיי"ש שלא העמיד את דברי המ"ב דוקא במצוה דרבים שעוברת). וע"ע ולקמן בהערה כ"ט. ואע"ג שבעה"ע וסיעתו וכן המ"ב כתבו כן דוקא גבי שבות דאמירה, וכידוע נחלקו האחרו' אי הותרה שבות דשבות לצורך מצוה דוקא כששבות א' הינה אמירה לגוי או שהתירו כן בכל שבות. שהא"א (סי' ש"ז סק"ז) מחמיר בזה, וכן שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכ"א), שו"ת בי"צ (או"ח סי' מ"ב ססק"ה) וכה"ח (סי' ש"ז סקנ"ב). ואילו יש שכתבו להקל אף כששני השבותים הינם ע"י ישראל. שכן הקלו בזה כבר הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמ"ו, גבי משאצל"ג בכרמלית), וכן המהר"ם מבריסק (בשו"ת ח"ב סי' ס"ד-ס"ו). וע"ע בנוב"י (מהדו' תנינא או"ח סי' מ"ד), בפמ"ג בא"א (סי' ש"ז בשם הא"ר), בחכמת שלמה (לגרש"ק, סי' ש"ח סקמ"א), ביבי"א (ח"א סי' ל"א ססק"ה), בלוי"ח (סי' ל"ה), ובס' יוטש"כ (עמ' שס"ח, במכתב הגר"י זילברשטיין שליט"א). ובפרט שיש צד להקל משום שי"א ששינוי וגרמא עדיפים על אמירה לגוי, כדלקמן בהערה כ'. ועיי"ש אם מדמים שבותים זל"ז. מ"מ בני"ד שיש צדדים לומר שכל האיסור עצמו של ניטרול האזעקה הינו רק איסור דרבנן, וי"א שאפי' לחזו"א אין בזה סותר כלל, נראה שיש אף לדידם להקל אי יעשה זאת בשינוי, ובפרט שזה נוגע לכל אורח חייו וחיי משפחתו באותה שבת. ובמקום שאין צער גדול, הנוהגים כחזו"א ראוי שיחמירו בזה. כך נלע"ד בס"ד.

ומה שכתבנו שעדיף לעשות ע"י גוי, ורק אם אין גוי יעשה הישראל בשינוי, הוא עפ"י המבואר לקמן בהערה כ'. עיי"ש.

יש להעיר שכ"ז קאי על אזעקה בבית, ולא דננו על אזעקה במכונית, חנות או מפעל, דלכאו' בהן א"צ לנטרל האזעקה אא"כ זה פיקו"נ ואז ממילא שרי (ואולי יש לעיתים צורך להכנס לחנות באמצע השבת כדי להוציא ממנה דבר, אך אז צ"ע אי לא חמיר טפי מבית משום מיגו דאיתקצאי. וראה כעין זאת לקמן בהערה ל"ז).


[15]טו.

עד כאן עסקנו במקרה שמערכת האזעקה אינה דרוכה כעת, ורק עתידה היא להדרך ע"י שע"ש, והאדם רוצה לכבותה לגמרי ע"י המתג הראשי למשך כל השבת. אך אם רוצה רק לשנות ע"י שע"ש את זמני דריכות מערכת האזעקה באופן שהיא לא תנותק לגמרי מכאן ואילך למשך כל השבת אלא רוצה רק לדחות את תחילת דריכותה וכדו', הרי שבזה ישנן דעות שונות בפוס', ותלוי הדבר בהרבה גורמים, וכגון האם מדובר בכיבוי או בהדלקה, בהקדמה או באיחור, וכן תלוי באיזה סוג שע"ש מדובר. ובס"ד נדון בזה לקמן בערך שע"ש. נציין פה רק שלפי דעת כמה פוס' אם המערכת מנוטרלת עתה ורק עתידה להדרך מאוחר יותר, יש מתירים לגרום ע"י השע"ש לדחיית זמן התחלת דריכותה (ר' שש"כ פי"ג הערה צ"ב בשם פוס'. עיי"ש באיזה סוגי שע"ש מדובר. וע"ע לקמן ערך שע"ש, שיש חולקים על היתר זה). ואם המערכת דרוכה עתה אך עתידה להיות מנוטרלת ע"י שע"ש, כתב השש"כ (שם הערה צ"א) להתיר אף להקדים את כיבוי דריכותה, והיינו להקדים את ניטרולה, וזאת רק לצורך חשאיב"ס או לצורך מצוה. וגם על היתר זה יש חולקים (כדלקמן ערך שע"ש).ולפי"ד השש"כ שהמקור להיתר להקדים את הכיבוי הם דברי הרמ"א (בסי' של"ד סכ"ב) שמתיר גרם כיבוי רק במקום פסידא, יוצא שהפוס' כמרן יכולים להקל להקדים כיבוי המערכת, והיינו להקדים ניטרולה, אפי' שלא לצורך מצוה או חשאיב"ס, אלא מותר לכל צורך שהוא, שהרי מרן שם מיקל בגרם כיבוי בסתמא. אך אינני בא לפסוק בזה.

מדאתינן להכי שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א גבי מי שרוצה להקדים או לאחר את הדלקת התאורה או כיבויה ע"י שע"ש, המותר הדבר. וענה לי שאסור בשבת לשנות את זמני הכיבוי וההדלקה ע"י שע"ש, הן לאחר והן להקדים. וכמה טעמים לכך: ראשית משום מוקצה. וזה פשוט (ר' לעיל בהערה י"ד שלגרשז"א במנח"ש ח"א עמ' קי"א לא הוי מוקצה — מ.ה.). כמו כן לחזו"א זה נחשב שהאדם ממש עושה את הפעולה (ר' חזו"א או"ח סי' ל"ח). והטעם, כי זה ממש מתוכנן כך מלפני שבת (היינו לכן לדעת הגריש"א אין זה נחשב כגרמא), ולכן אין לגעת בשעון. ומדובר בכל סוגי השעונים: הן בשעון שמזיזים את הלוח והן בשעון ששינויי הזמן נעשים ע"י תקיעת או הוצאת לחצנים. וזה אסור הן בשבת והן ביו"ט. ושאלתי האם יהיה מותר בשבת לשנות את זמני ההדלקה והכיבוי לפחות לצורך מצוה, וכגון בשינוי (היינו שאולי זה יחשב לשבות דשבות במקום מצוה. ראה מרן סי' תקפ"ו סכ"א, ורמ"א סי' רע"ו ס"ב ובנו"כ שם). וענה הגריש"א שע"י גוי שרי. ושבתי לשאול שאולי בכ"ז לצורך מצוה יהיה מותר גם ע"י ישראל באופן כלשהו. ולא הסכים הגריש"א להתיר אלא ע"י גוי. ושאלתי האם כ"ז אמור הן לגבי תאורה והן לגבי לאזעקה, שרוצה לשנות את הזמן שהיא עתידה להיות דרוכה (ואם יבוא גנב היא תצפצף) או לשנות את זמן ניטרולה (כגון שרוצה להקדים את זמן ניטרולה כדי שיוכל לצאת מהבית מבלי שהאזעקה תצפצף). וענה הגריש"א שזה היינו הך, וגם באזעקה הדין כתאורה (ונראה שכ"ה גם לגבי שאר כלים חשמליים). עכת"ד. ואח"כ ראיתי שכעין דברים אלה גבי שע"ש כתב כבר בס' שבוי"צ (ח"ו עמ' קמ"ט וקע"א) הרה"ג ר' יצחק דרזי שליט"א בשם הגריש"א שליט"א (אמנם לא הזכיר שם טעם המוקצה).

והגר"מ אליהו שליט"א, גם הוא מחמיר בהקדמת או איחור הדלקת חשמל ע"י שע"ש בשבת. ואילו לגבי יו"ט אמר לי הגרמ"א שליט"א שמותר לישראל גדול להדליק החשמל בגרמא ביו"ט בביכ"נ לצורך מצוה דרבים. ולכן אם כבה החשמל ביו"ט בביהכ"נ בשל טעות בכיוון השעות בשעון השבת רשאים להדליקו ע"י שעון השבת באופן שיקדימו את הדלקתו הבאה לעוד דקות ספורות (ומדובר שמעגל השעון מסתובב כבר סביב צירו, ורק שהשעון כיבה את החשמל באמצע התפילה, או שמונע את תחילת הדלקת החשמל לעוד זמן רב. ואם החשמל לא דולק בשל ניתוק מערכת החשמל מהשע"ש או שהשע"ש אינו פועל, או בשל סיבה אחרת, ראה לקמן בערך שע"ש. ואכ"מ). וכ"ז הו"ד בביהכ"נ. אך בבית פרטי אין להקל בכך אפי' ביו"ט גם אם עושה זאת בגרמא, כיון שמה שיש להתיר הו"ד לצורך עונג יו"ט ולא לכל צורך מצוה. ולכן אף אם בשל כך יאכל ביו"ט בחושך או אינו יכול ללמוד תורה, אין להתיר לו להדליק בגרמא החשמל בביתו. ומה שיש להתיר לפתוח המקרר ביו"ט מטעם גרמא (אף כשהמנוע אינו פועל, מה שאינו מתיר הגרמ"א שליט"א בשבת אלא א"כ המנוע פועל), הוא משום שזה או"נ ממש, משא"כ תאורה שהתירוה בקושי דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך (אמנם לד' הגרשז"א במנח"ש ח"א סס"י י"ב עמ' ק"י, תאורה חשיבא ביו"ט כאו"נ ממש — מ.ה.). ומ"מ כשמותר להקדים ביו"ט ההדלקה ע"י גרמא, מותר הדבר אף אם החשמל היה עתיד להדלק אפי' רק במוצאי יו"ט. עכת"ד (ויש אצלנו עוד תשובות מדבריו בענין שע"ש. ויה"ר שה' יזכנו לכותבן לקמן בערך שע"ש. ואכמ"ל). וראה עוד ביבי"א (ח"א סי' י"ט סק"ז. ח"ב סי' כ"ו סקי"ד. ח"ג סי' ט"ו סק"ג, סי' י"ז ס"ק י"ז-י"ט, וסי' י"ח כולו, וסי' ל' ס"ק ד',ו'. וח"ז סי' ל"ח ומ"ב). שו"ת צי"א (ח"א סי' כ' פ"ד סקכ"ד ופ"ו סק"י. וח"ב סי' כ"ט), אג"מ (או"ח ח"ד סי' צ"א סק"ה, וחיו"ד ח"ג סי' י"ז סקי"ד). מנחי"צ (ח"ג סי' ל"ז), באנ"ת (עמ' תרע"ג ותרפ"ב), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד), לעיל בהערה ט' ענף 5, ולקמן בהערה כ"ה ולקמן בערך שע"ש.


[16]טז.

אם ניטרלו לפני שבת את הזרקור בכניסה לבית ואת צפצוף האזעקה אך לא ניטרלו את הגלאים (וכבר כתבנו לעיל שיש לנטרל את כל המערכת לפני שבת).

הענפים

1: הקדמה.

2-3: דין פעולה הנעשית ע"י עין אלקטרונית.

4: חומרת האיסור ללכת סמוך לגלאים לאור הנ"ל.

5: איסור כיבוי הגלאים מצד מוליד.

6: איסור כיבוי הגלאים מצד בונה - צדדים להקל.

7: המשך הענין הנ"ל - צדדים לאסור.

8: מסקנות לגבי האפשרויות לכיבוי הגלאים.

ענף 1: הקדמה:

במצב זה כל הליכה סמוך לפתח הבית או בתוך הבית במקום שישנם גלאי פתח או נפח, גורמת להדלקת נורות בגלאים עצמם או בלוח הפיקוד — הבקרה. וכן גורמת למצב שכל המערכת פועלת מלבד צפצוף האזעקה והדלקת הזרקור. ואין נ"מ אם ניטרלו חלק מנורות הביקורת או לא ניטרלו אותן כלל, שהרי כל כיבוי במערכת זו הינו כיבוי נורות ומעגלים חשמליים שאין בהם כלל חוט להט (ורק בזרקור יש חוט להט). וד"ז אמור הן בגלאי ההגנה הנפחית והן בחיישנים (המשמשים כמתגים) בהגנה הפיתחית. כפי שכתבנו לעיל בהערה ט', יש פה לכל היותר איסור כיבוי נורות ביקורת בלוח הפיקוד — הבקרה (שמראות שהמערכת דרוכה), ויש סוגי גלאים שבהם גם דולקות נורות ביקורת המראות על דריכות הגלאי (נוסף על הנורות המהבהבות בעת הפעלת האזעקה שכעת אינן דולקות כלל). בכל הנורות הללו אין כלל חוטי להט.

לאור כל זאת יש לברר בס"ד כמה דברים: תחילה יש לברר האם בכלל צריך לכבות את כל המערכת, או שדי לכבות את הזרקור (בכניסה לבית, שיש בו גש"מ דהוי מבעיר דאו') וצפצוף האזעקה (אף שאין בה גש"מ, מ"מ אם היא תופעל בשבת היא תפריע וירצו לכבותה). והיינו האם יש איסור בשבת ללכת סמוך לגלאי העין האלקטרונית (=עי"א) ולגרום להדלקת הנורות (לדים — ללא גש"מ) בלוח הפיקוד — הבקרה ובגלאים עצמם, ולמעשה לגרום להפעלת כל המערכת מלבד הזרקור והצפצוף, כמבואר לעיל בהערה י"ג.

לאחר מכן יש לברר, שגם אם יש איסור בדבר, האם יש איסור לנתק בשבת את המערכת, ואם אכן אסור, היש אופן שבכ"ז מותר הדבר, כגון ע"י גוי, קטן וכדו'. ויש לדעת שישנן שתי אפשרויות לפתור את הבעיה: א. כיבוי כל המערכת ע"י המתג הראשי בלוח הבקרה. ב. ע"י התקרבות לגלאים וכיסויים (דבר הגורם למצב שהמערכת כל הזמן "פועלת").

בענין הבירור הראשון — האיסור להפעיל המערכת כשהולך בסמוך לגלאים: יש לדון גבי אופן הפעולה (החשיב מעשה בידים, גרמא, שינוי וכדו') וגבי התוצאה. ובס"ד נפרט יותר: לגבי פעולה הנעשית ע"י עין אלקטרונית יש להסתכל משלושה שלבים (או היבטים) שונים: שלב א': האם הפעלת העין האלקטרונית עצמה כרוכה באיסור דאו' (כגון בונה לחזו"א. או מכב"פ, או שיש בה גש"מ והוי מבעיר). ואולי תלוי הדבר באיזה סוג מסוגי העיניים האלקטרוניות מדובר. שלב ב': האם הפעולה הנעשית ע"י העי"א נחשבת כמעשה בידים, גרמא וכדו'. שלב ג': האם התוצאה הנעשית ע"י העין האלקטרונית כרוכה באיסור דאו' (כגון הדלקת זרקור) או באיסור דרבנן (כגון פתיחת דלת. שלבי"צ הוי מוליד מדרבנן ולחזו"א בונה או סותר מדאו'). ונתחיל מהסוף. התוצאה של סגירת המעגל החשמלי, כפי שכתבנו בכמה מקומות, למ"ד מוליד (הבית יצחק) הוי איסור דרבנן [ואגב, ראה במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד) שלדעתו אין בהדלקת מעגל חשמלי ללא גש"מ משום איסור מוליד. וע"ע ע"כ לעיל (בהערה ט' ענף 3), ולקמן בנספחים נספח ד'במכתב הגר"א נבנצל שליט"א, בתשובה א']. למ"ד בונה (חזו"א) יש לצדד דהוי איסור דאו' (כהבנת הגרי"ש אלישיב והגר"מ אליהו, כדלקמן ובסמוך), אם כי ישנם הרבה צדדים להקל שאינו דאו', וכדלקמן בהמשך הערה זו (כגון דהוי בנין ארעי, והבנין השני אינו טוב מהראשון). ולמ"ד מבעיר אין במעשה זה דין הבערה כלל, דהא אין שום גש"מ בכל המערכת [ויש להוסיף שלמ"ד שבסגירת מעגל חשמלי יש איסור מכב"פ, האיסור הכא הינו לכאו' מדאו'. ולמ"ד מתקן מנא יתכן והאיסור הוא רק מדרבנן. ור' לעיל (בהערה ט' סוף ענף 2)]. וכמו שיבואר כ"ז בס"ד לקמן ערך זרם החשמל.

ענף 2: דין פעולה הנעשית ע"י עין אלקטרונית:

לגבי אופן הפעולה של דבר הנעשה ע"י עין אלקטרונית, יש להקדים שרבו הדעות בפוס' כיצד לקרוא המציאות של פעולה חשמלית הנעשית ע"י עי"א:

י"א שכאשר אדם מתקרב לאזור העי"א ועי"כ מפעיל פעולה חשמלית כהדלקת תאורה, פתיחת דלת, הפעלת אזעקה וכדו', ה"ז חשיב ממש כמעשה בידים. שכ"כ הגרי"י נויבירט שליט"א במכתבו המובא בשו"ת ושב ורפא (לרה"ג ר' רפאל אייפרס שליט"א, עמ' ס"ב). ולמד כן מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל בענין הדלקת נורת המקרר ע"י פתיחת הדלת, שכיון שכך דרכו של המכשיר ה"ז חשיב כמעשה בידיים ולא כגרמא או כדבר אחר (ר' מנח"ש ח"א סס"י ט' עמ' ע"ו), וכדלקמן (בהערה כ' ענף 4, ובהערה כ"ז ענפים 3,4,5). וה"ה בהדלקת האזעקה, כיון שכך דרכו של המכשיר להפעיל את נורת האזעקה עי"כ שבני אדם עוברים שם אי"ז פס"ר אלא מעשה ממש. והסביר שאי"ז גרמא כיון דהוה בידקא דמיא (ר' סנהדרין דע"ז,ב'), שבאותו רגע שאדם נכנס למעגל הוא נדלק. משא"כ גרמא דהוה דבר שאינו נעשה מידי, כמו בגדר כח שני, אך לא כן בהדלקת האזעקה ע"י מעבר האדם שם. עכת"ד [ויש להעיר שאמנם בשש"כ (פ"מ הערה כ"ז) כתב ש"מסתבר" דחשיב כמעשה בידים. אך שם (בפ"י סוף הערה מ"ה) וכן שם (בפל"א הערה א') כתב כן בשם הגרשז"א דוקא בלשון "אפשר" דחשיב כמעשה בידים. וכדלעיל בהערה י' ענף 5. ונראה שהגריי"נ תפש דכן הוא מעיקר הדין דהוי כמעשה בידים. ובאמת כן עולה מדברי הגרשז"א במנח"ש ח"א שם]. וכ"כ בס' קיצור הל' שבת (פוזן, סי' ל"ח ס"ב) שזה לא חשיב גרמא אלא מעשה בידים. ע"כ (וע"ע שם בסי' ל"ז סכ"ו). וכ"כ בעטש"ל (ח"ג עמ' קכ"ד) בשם ס' גרם מלאכה בשבת (זה קונטרס שיצא לפני עשרות שנים בהוצאת הממט"ל) גבי דבר שנעשה ע"י אור ורוח. גם מדברי הגר"א נבנצל שליט"א (במכתבו לקמן בנספחים) מבואר שדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהפעלה חשמלית ע"י עי"א חשיב כעושה בידיים הואיל וזה מיוצר כך בכוונה, ולא חשיב אפי' כפס"ר אלא חמיר טפי. עיי"ש. וע"ע בשש"כ (פ"מ שם) בשם הגרשז"א, שכתב שכניסת גנב המפעילה אזעקה וזרקור (אמנם לא כתב בהדיא דמישתעי בעי"א) מסתבר דחשיבא כמבעיר ממש (ולא פס"ר) דרך מתעסק. עיי"ש [ואף את"ל דהוי כגרמא, הרי כבר מבואר במנח"ש (ח"ב עמ' פ') שיש להקל בגרמא רק כשהיא נעשית על דרך מקרה אך אין לנהוג כן בקביעות לכתחילה]. ועיין עוד לקמן בנספחים בתשו' הגר"י אריאל שליט"א שהפעלה ע"י עי"א לא חשיבא כפס"ר ולא גרמא המותרת, וספק אם אפשר להסתמך ע"כ דחשיב מניעת המונע. ורק גבי יציאה מהחדר הגורמת לכיבוי צידד להקל משום פס"ר דלניח"ל באיסור דרבנן של כיבוי גש"מ. אך גבי הדלקה נראה דנוטה להחשיבו כמעשה בידיים.

יש שכתבו לאסור משום דפעולה ע"י עי"א חשיבא ככח שני ודומה לבידקא דמיא. שכ"כ ביסי"ש (ח"ה עמ' ק"ס). וכתב כן גבי מעבר אדם הגורם להפסקת ההקרנה ועי"כ מסולקת המניעה להפעלת מכשיר חשמלי. ותלה זאת במחלו' הפוס' אי כח שני בשבת חייב או אינו חייב. שלתוס' (שבת דצ"ט,ב' ד"ה "או") לענין הוצאה נראה דאינו חייב, ואילו מהחזו"א נראה דחייב (ב"ק סי' י"ד סקי"ב). וקצת היה קשה לי על דבריו, דיוצא שהחזו"א חולק על ראשונים, וזה דבר שקשה לאומרו, ובפרט שמצינו בהרבה מקומות שהחזו"א עצמו כתב לבטל דעתנו מפני דעת הראשונים [ראה למשל חזו"א (או"ח סי' ס"ד וסי' קי"ב). ובאגרותיו (ח"א אגרת ל"ב, וח"ב אגרת י"ט). וע"ע חזו"א זרעים (סי' ט'). וצא וראה מש"כ כבר הנוב"י (קמא, חלק אה"ע סי' ע"ז ד"ה "ומה שהביא מתמורה"): וכי יש בנו כח לחלוק על תוס' במקום שלא מצינו מן הקדמונים שחולק עליהם. ואפי' בראיות גמורות אין בידינו לדחות דבריהם. עכ"ל. אמנם ק"ק לי, משום שמספר "ציצית - הלכה פסוקה" לרה"ג צבי כהן שליט"א (עמ' של"ב-של"ג) יוצא שהחזו"א (או"ח סי' ג' סק"ל) לכאו' חולק ע"ד המהרי"ל, האגור ועוד ראשו' גבי רוחב מינימלי של רצועות הט"ק. שהחזו"א מחמיר לכאו' כנגד כל הראשו'. וצ"ע. וע"ע בספרנו מקו"ד יו"כ (נספח ט' שאלה ב'). ואכמ"ל]. ונלע"ד שאין הכרח בני"ד לומר שהחזו"א חולק על התוס', כיון שהתוס' רק העמידו בעיא דרב מרדכי, אך גם לרב מרדכי לא איפשיטא דלא חייב. וא"כ יתכן שגם לתוס' חייב בכח שני בשבת. ומ"מ ציין עוד לד' האו"ש בשבת (פ"ט ה"ב). עיי"ש שכתב שלא שמענו שיתחייב על כח כוחו בשבת. וע"ע באב"נ (או"ח סי' ר"ל סק"ב) וביסי"ש (ח"ג עמ' מ"ב). ומשמע שם (בח"ה) בסו"ד שמצדד כחזו"א דחייב. וצ"ע מדוע צידד לחייב כחזו"א, הרי לדעתו התוס' לא ס"ל הכי, וגם האו"ש כתב לא כך. וראה באג"ט (מלאכת טוחן סק"ה) שבידקא דמיא בכח שני חשיב כגרמא. וכ"כ במנחי"צ (ח"א סי' ק"ט סק"ג עפ"י גמ' סנהדרין דע"ז). וכ"כ הגרש"ג במשמ"ל (ח"א עמ' שכ"ח). וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' ק"ז) שכתב הגרשז"א שכח שני חשיב בכל הש"ס כגרמא בעלמא (ראה למשל ברש"י חולין דט"ז, א' ד"ה "אבל" דגרמא בעלמא הוא. וכ"כ בשמו גם בשש"כ פי"ב הערה נ"א, שכ"ה אף כשודאי תיעשה המלאכה. ומ"מ כבר התבאר לעיל שלדעתו הפעלה ע"י עי"א חשיב כמעשה בידים ולא ככח שני). וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' ל"ה עמ' קס"ד ד"ה "אולם"). וראה באול"צ (ח"ב פמ"א הערה ב', שכח שני אסור מדרבנן, וגם גרמא אסורה מדרבנן, והסרת המונע קיל מגרמא ומותר בשבת). וראה בשש"כ (פכ"ג סנ"ג) שג"כ אסר בני"ד, ובהערה שם כתב שיל"ע אי הוי כמו כח שני ודומה לבידקא דמיא, דגם לענין שבת מצינו כח שני [ואמנם לא ביאר שם מהו דין כח שני, אך מדבריו בשש"כ (פי"ב הערה נ"א) עולה שלדעתו שרי אף באיסור דאו' כשאינו מתכוון. ומדבריו שם נראה שלמד כן מהמ"ב סי' שנ"ז סק"ח (אף שהמ"ב שם קאי באיסור דרבנן, כמבואר שם בסק"א, והיינו בגזרה שמא ישפוך בהדיא לרה"ר)]. ומ"מ ממכתבו הנ"ל לשו"ת שב ורפא (שנכתב מאוחר הרבה יותר) נראה שאינו מסתפק בכך אלא לדעתו ני"ד הוי כמעשה בידים ממש. וכן מבואר בדבריו בשש"כ (פ"מ הערה כ"ז) המובאים לעיל בסמוך, ולכאו' דבריו סותרים זא"ז. וראה לקמן בנספחים נספח ט"ו ששאלנוהו ע"כ, וכתב לנו שלהלכה ולמעשה ודאי שיש להחמיר, אבל הספק נשאר. עכ"ל (היינו שלמעשה חשיב כמעשה בידים לפחות מצד הספק). וע"ע בשש"כ (פל"ב הערה קכ"ב, שהחשיב פעולה דומה כפס"ר. ואמנם התם לא מישתעי בעי"א אלא בדריכה על משטח, ויש לדון גבי החילוק ביניהם, דאמנם גם התם המכשיר מתוכנן לפעול כך וזה אופן פעולתו, אך מאידך שם הוא פועל לא ע"י מעשה האדם אלא מחמת כובד גופו. ויש להאריך ואכ"מ. וע"ע בערך מעלית). וכן עיין בשערים המצוינים בהל' (סי' פ' סק"ב). ומ"מ יש מהפוס' שכתבו שאף בשבת כח שני שרי לפחות באיסורי דרבנן (ר' מ"ב סי' שנ"ז סק"ח). ועוד בענין כח שני ראה באנ"ת (חי"ח עמ' תרנ"ז הערות 65-68. עמ' תשס"ב הערות 70-71 ועמ' תשס"ט הערה 151. ובענין עין אלקטרונית עיי"ש בעמ' תרנ"ז בהערות 62-71). במעש"ח (ח"א עמ' קנ"ג) ובמוג"ב (לגרל"י הלפרין, עמ' 157-188. 134. 119-123). ואף שבעלמא אפושי פלוגתא לא מפשינן, מ"מ נראה שבני"ד זו מחלו' קיצונית, שי"א שמותר לכתחי', ומאידך י"א שחייב מדאו'. וכבר מצינו עוד דוגמאות כאלה, ואכמ"ל.

יש מהפוס' שכתבו שפעולה הנעשית ע"י עי"א חשיבא כגרמא בלבד. ראש וראשון להם הוא הגרל"י הלפרין שליט"א, שדן ע"כ בספריו מעליות בשב' (עמ' קע"ח-קפ"א, ק"צ-קצ"א, קצ"ה), כושב"ה (עמ' ר"פ) ובשו"ת מעש"ח (ח"א סי' י"ב). ושם חילק הוא בין סוגי העי"א. שגבי (סוג א') מנגנון אלקטרוני — גלי (הפועל ע"י גלים אלקטרו — מגנטיים או גלי לחץ, והיינו שהאדם העובר בפתח גורם לשינוי תדירות הגלים העוברים תדיר באזור הדלת ועי"כ גורם לפעולת המכשיר), כתב הוא, שיש לייחס את הפעולה לאדם. אך לא כתב בהדיא אי זה חשיב כגרמא או כמעשה בידים. ובמכתבו אלינו (ראה לקמן בנספחים) כתב שהפעולה מתייחסת במישרין לאדם, ומשמע דהוי כמעשה בידים. ואילו גבי (סוג ב') עי"א הפועלת ע"י מנגנון פוטו אלקטרי (היינו שמעבר האדם גורם להסתרת האור ממתקן העתיד לקולטו, וזה גורם לשינוי הזרם בקולט ולהפעלת המיתקן החשמלי) כתב הגרל"י הלפרין שזו גרמא מותרת (מעש"ח שם). והסביר שקרן האור הינה למעשה מורכבת מגלים רבים של אור וזה מצב המתחדש בכל רגע, ולכן כשהאדם עובר הוא אינו עושה מעשה בקרני האור שכבר עברו אלא חוצץ את הקרינה העתידה לבוא ומונע ממנה מלפעול, כך שאין זה נחשב כמעשה כלל אלא כגרמא (מעליות בשבת עמ' קע"ט וק"צ, וכושב"ה שם). אמנם הסכים (בכושב"ה שם) שאין קרן האור נראית כגלים גלים אלא כקרן אור אחת נמשכת (ולכן כתב דעדיף להקרין קרני אור בפולסים נפרדים). ועוד כ' (במעש"ח שם) שזה מותר בפרט כשאינו מתכוון, ושרי בצורך גדול (וראה במכתבו לקמן בנספחים שזה — הפוטוצל — נחשב כגרמא שבמקומות מסוימים יש להקל). והיינו שאין זה נחשב כמעשה כי הוא רק מונע (מעליות בשבת עמ' ק"פ), ואפי' משום גרמא אין לאוסרה [שם עמ' ק"צ. אמנם יש להעיר שלפחות למראית עין נראה שתוצאת פעולת העי"א הינה מיידית. וכבר נחלקו הפוס' אי חשיב גרמא כשהתוצאה נעשית אף מיד לאחר פעולת האדם, או דוקא לאחר זמן. ר' ע"כ למשל ביבי"א (ח"א סי' כ"א סקכ"א, וסי' ל"א סק"ח) ולקמן בסוף הערה כ'. ועוד כתבו כמה פוס' שדבר שנעשה באופן קבוע, אינו חשיב כגרמא. ר' בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס'), במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' פ' ד"ה "ודע". וע"ע בח"א עמ' ע"ו), וכדלקמן (בהערה כ"ז ענף 5), עיי"ש שהגרלי"ה שליט"א לא הסכים עם כך. וצ"ע אי יש לחלק בכלל זה בין גרמא רגילה לגרמא של מניעת המונע. ואכמ"ל]. ואילו גבי (סוג ג') עי"א הפועלת ע"י מנגנון אינפרא אדום דומם (המגלה את התקרבות האדם ע"י גילוי חום גופו, וכל עליה במקורות החום גורמת להפעלת המיתקן החשמלי), כתב הגרל"י הלפרין שדינו חמור לפחות כמנגנון אלקטרוני גלי הנ"ל (מעש"ח שם) משום שזה מעשה חיובי מצד האדם (מעליות בשבת עמ' ק"פ). עכת"ד. וראה בילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"ה) שכתב בסתמא בשם הגרלי"ה שמחשיב פעולה ע"י עי"א כמעשה ולא כגרמא. ולא נחית לדקדק ולחלק בדברים. והרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א אמר לי בע"פ, שכיון שהגרל"י הלפרין שליט"א מחלק בין סוגי העי"א, הרי שיש לחלק בין סוגי העי"א. ומה שבילקו"י לא חילק ביניהם הוא משום שאינו מצוי תחת ידיו ספר מעש"ח, וראה זאת בספר אחר בשם הגרלי"ה שליט"א. עכת"ד (ויש להעיר שעד כמה שידי יד כהה מגעת, לא מצאתי בספרי ההלכה דיון יותר מפורט ומעמיק בנושא זה, המחבר את הידע ההלכתי עם בירור המציאות הטכנולוגית, יותר ממאמריו של הגרל"י הלפרין שליט"א. אך כמובן שיש מקום לפוס' אחרים לחלוק על דבריו). וראה עוד בשו"ת ושב ורפא (אייפרס, עמ' ס"ב) שכ' שלד' כמה פוס' הפעלה ע"י עי"א אולי נחשבת כגרמא ולא כמעשה בידיים. וע"ע באנ"ת (חי"ח עמ' תרנ"ז הערות 69-70).

ענף 3: המשך הדיון הנ"ל:

שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי אדם שנכנס לתחום של גלאי, כגון בכניסה לבית, ומפעיל תאורה חשמלית (זרקור), או שמפעיל עי"כ מכשיר חשמלי אחר. רוב הגלאים היום פועלים ע"י מנגנון אלקטרוני - גלי או ע"י מנגנון אינפרא — אדום דומם (עפ"י אלקטרונאי מומחה). כשהגלאי פועל ע"י מנגנון אלקטרוני־גלי, היינו ע"י גלים אלקטרו־מגנטיים, המשדר מקרין גלים לאזור שלפני הדלת, והגלים הללו מוקרנים וחוזרים בתדירות קבועה. כאשר ישנה תנועה של אדם או גורם אחר הגלים נתקלים בגוף זה, וכיון שהגוף נכנס לאזור ההקרנה הרי שהגל הראשון חזר כעבור זמן מסוים והגל השני פוגע בגוף בזמן שונה מהגל הראשון, כי הגוף נכנס לאזור מעבר הגל, ולכן הגל השני חוזר בזמן שונה מהגל הראשון. וכן משתנה תדירות הגל עקב תנועת הגוף באזור המוקרן. שינוי התדירות מפעיל מנגנון חשמלי כתאורה ושאר מכשירים חשמליים, אך האדם לא עשה בידיו דבר ואף בגופו לא לחץ על דבר מלבד תזוזתו באזור הגלאי. האם זה נחשב כמעשה בידיים או כגרמא, כשינוי או הגדרה הלכתית אחרת. וענה הגריש"א שזה נקרא עשיה שלא כדרכה. ואמנם מצינו בעשיית כלי זכוכית שכשעושה הכלי רק ע"י ניפוח בפיו זו נקראת מלאכה אע"פ שלא עושה זאת בידיו [ראה כעין זאת בענין נופח בפיו בכריתות (ד"כ,א') וירו' שבת (פ"ב ה"ה) ולקמן (בהערה ל"ז ענף 3)]. אך שם הסיבה כי זו דרכו בכך (ור' גם יבי"א ח"ד סי' ל"ה סק"ו). אך במקרה שלנו אין הדרך להדליק האור או המכשיר החשמלי כך אלא ע"י מתג ביד ולכן זה נקרא מעשה בשינוי (והגר"א נבנצל שליט"א העיר דצ"ע, דהא מכשיר זה דרכו בכך. עכ"ד. וראה ע"כ לקמן בסמוך).

ועוד שאלתי את הגריש"א לגבי גלאי אינפרה־אדום דומם. והסברתי שהמנגנון פועל ע"י גילוי שינוי חום בסביבה. וכיון שגוף האדם פולט חום, הרי שהתקרבות האדם לגלאי או תזוזתו באזור הגלאי גורמת להפעלת המנגנון, כי קודם היה פחות חם שם, ועתה נהיה שם חם יותר (עמידה סטטית של האדם שם אינה גורמת לשינוי בחום הנקלט). וענה לי הגריש"א שגם זה נקרא עשיה שלא כדרכה, כמו המקרה הקודם (של גלאי אלקטרוני־גלי). ושאלתי האם זה אומר שניתן להקל בשני המיקרים האחרונים לגבי שבות דשבות בענין שבת שזה נחשב כשבות אחת, והגריש"א הסכים וענה שכן.

ועוד שאלתיו (לגבי מה שאמר שהדלקת זרקור או נורה אחרת ע"י גלאי נחשבת כשינוי כי אין דרך להדליק כך נורות), האם דבר זה משתנה ממקום למקום או מזמן לזמן כך שבמקום שהדבר שכיח זה לא יחשב כשינוי. ופתח הגריש"א שיש הבדל בין נורת רחוב הנדלקת ע"י גלאי המופעל ע"י הליכת אדם ברחוב, ונדלקות הנורות בגלל מערכות שאינן מענינות אותו ורחוקות ממנו, ואינו יודע ממציאותן ויתכן שגם לא צריך לדעת זאת, שזה לא נראה שאדם עושה זאת (וראה ע"כ לקמן בהערה כ"ו). וזה שונה מאדם שנכנס לבית שזה נראה שהוא ממש עושה ההדלקה והוא חלק מהמעשה וקשור לזה, ויודע שזה נדלק. לכן בזרקור שנדלק ע"י גלאי בכניסה לבית צריך שגוי יכנס לפני הישראל (והיה משמע מדבריו שלגבי נורות הנדלקות ע"י גלאי ברחוב א"צ שגוי ילך ברחוב לפני הישראל, ואפי' בחו"ל. ואמנם בשאלה סברנו שיחמיר יותר לגבי חו"ל כי שם לכאו' הדבר מצוי יותר ואין כל־כך שינוי בזה, אך היה משמע בהדיא מדבריו שכיום בכל המקומות זה נחשב כמלאכה שאינה כדרכה, ודוקא לגבי רחוב היקל יותר אפי' בחו"ל. ועלה מדבריו שפה בא להקל יותר ולומר שגם כשאין צורך גדול שרי אם זה לא ניכר שהאדם מדליק זאת וקשור לזה, וכגון ברחוב. וע"ע לקמן בענף 8 בסוף הערה זו המשך ההסבר מדוע ד"ז שרי לכתחי').

ושאלתיו (בהא שפעולה חשמלית הנעשית ע"י עין אלקטרונית נחשבת כמלאכה שלא כדרכה) האם דבר זה תלוי במציאות, היינו בזמן ובמקום. ואם יש מקום שגרים בו אנשים עשירים ששם שכיח הדבר שבהתקרב אדם אל פתח הבית או בהכנסו לחדר נפתחת הדלת ע"י עי"א. או אם בעתיד תהיה המציאות שיהיו רגילים לפתוח הדלתות או להדליק האור בכניסה לבית או החדר ע"י עי"א, וכן שאר פעולות חשמליות, האם במקום כזה או במציאות עתידית כזו זה כבר לא יהיה נחשב כשינוי. וענה הגרי"ש אלישיב שכיון שאין זו דרכה של המלאכה לעשותה ע"י הליכה, תמיד זה נחשב כשינוי, ואפי' אם רבים יעשו כך. והסביר שכשאדם הולך ברחוב, אף אם עי"כ תדלק נורת הרחוב, מ"מ כיון שאין הדרך להדליק כך האור, וכיון שיש עוד משמעות להליכתו, שהוא מתכוון ללכת ולא להדליק האור או מכשיר חשמלי אחר, לכן זה בגדר מלאכה שאינה כדרכה. וממילא גם במקום של עשירים שהדבר מצוי אצלם, או שבעתיד הרבה יעשו כך, תמיד זה נחשב מלאכה שאינה כדרכה.

ושאלתי את הגריש"א שליט"א מדוע הינו מתיר ללכת ברחוב כשעי"כ נדלקים הפנסים ע"י עין אלקטרונית, וכמובן כשמתקיימים כל הצירופים הנ"ל. ומאידך שמעתי שהוא מחמיר לגבי הליכה לכותל המערבי בשבת בגלל המצלמות המסריטות את העוברים ושבים (אמנם יש להעיר, ששמעתי מהרה"ג ר' יוסף אפרתי שליט"א - בחשון תשס"א, שהמשטרה התחייבה לעשות שינויים במערכת, והגריש"א היה מתיר ללכת לכותל בשבת. ע"כ. אמנם לאחר זמן התברר שהמציאות לא השתנתה והגריש"א חזר לאסור זאת). ולכאו' היה צריך להחמיר יותר בהליכה הגורמת לפנסים להדלק שה"ז כרוך באיסור הבערה בשבת שהוא דאו', משא"כ במצלמות שזו כתיבה שאינה מתקיימת ואיסורה רק מדרבנן. וענה הגריש"א שבמצלמות כרוך הדבר בכמה איסורים, כגון צילום, כתיבה, והדלקה. ושם (במשטרה) הם עושים את הפעולות הללו. ואילו גבי ההולך ברחוב ומדליק עי"כ את הפנסים, שייך בזה רק איסור הבערה וזה איסור אחד. עכת"ד. ועוד בענין המצלמות בדרך לכותל המערבי ר' בספר שלמי ניסן (קפלן, עמ' ש"מ, ויש להעיר על דבריו שם, וכגון שכתב דברים בשם גדולי הרבנים מבלי לשמוע זאת מפיהם. וקיי"ל שכלי שני אינו מבשל. ועוד, דכתב שם שמעבר ליד המצלמה המצלמת הוי ספק פס"ר לשעבר. וקשה, מדוע זה לשעבר, הרי מצלמים את כולם. ואף מה שאין נראה מיד על המסך הריהו מוקלט - ולא כמש"כ שם שרק חלק מוקלט. וממילא זה גם לא ספק, ועוד דהא לפוס' רבים אין זה פס"ר אלא חשיב כמעשה בידים, וכמש"כ למשל בשש"כ פל"א הערה א' בשם מרן הגרשז"א זצ"ל. וכ"כ במנח"ש ובכ"ד, דהא זה מתוכנן ובנוי כך, והוי כנורת המקרר וכמעבר סמוך לעין אלקטרונית. ואכמ"ל) ובתחומין (חלק כ"ה עמ' 441 ואילך).

א"כ לדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א הפעלת מכשיר חשמלי כתאורה, מזגן וכדו' ע"י עין אלקטרונית חשיב כעשיה שלא כדרכה, שאין דרך להדליקם כך. ע"כ. אמנם יש להעיר (כד' הגרא"נ דלעיל) שיתכן לומר שהדרך להפעיל אזעקה הינה דוקא ע"י עין אלקטרונית. ואמנם בעבר הדרך להפעיל האזעקה היתה ע"י פתיחת דלת או חלון הגורמת לפתיחת או סגירת מעגל חשמלי, אך כיום הדרך להפעילה הינה עפי"ר ע"י עי"א (בהגנה נפחית). ובס"ד י"ל עפי"ד הגריש"א דלעיל, שכיון שיש עוד משמעות להליכתו, שהוא מתכוון ללכת ולא להדליק את האזעקה או מכשיר חשמלי אחר, וה"ה כשהוא פותח החלון או הדלת ע"מ להכנס לבית ולגנוב, ה"ז חשיב מלאכה שאינה כדרכה. ומ"מ הנ"מ הינה בעיקר לגנב שהרי הפעלתה הינה רק ע"י הגנב, דהא בעה"ב לא ירצה להפעיל האזעקה בשבת, אלא לכל היותר ירצה לכבותה, לנטרלה (אם נזכר שאינה מנוטרלת) או להופכה לדרוכה (וספק אם מותר הדבר). ואמנם לבעה"ב הנ"מ הינה רק אם נאמר שיש פה צד של לפנ"ע, האם לפנ"ע זה הינו בהכשלת הגנב באיסור דאו' (אם נאמר דהפעלת האזעקה ע"י עי"א חשיבא כמעשה בידיים והתוצאה תהיה איסור דאו') או שמכשילו באיסור דרבנן (אי חשוב כשינוי). ומ"מ ר' לעיל בהערות י'-י"א שהפוס' ס"ל שאין בני"ד איסור לפנ"ע לבעל האזעקה ושרי להפעילה. ואמנם גבי אזעקה המפעילה מוקד של שומרים הבאים למקום הפרצה ר' לעיל בהערה י"א שיש סוברים שאכן יש בזה בעיה של לפנ"ע או מסייע. ואמנם לד' הגריש"א (דס"ל דבני"ד הוי כמלאכה שאינה כדרכה) אין לאסור אפי' גבי עי"א המפעילה מוקד של שומרים, כמבואר שם. ומ"מ אין ללמוד מזה גבי כניסה לבית המפעילה עי"א המדליקה זרקור שיש בו חוט להט (שזאת אסר הגריש"א, כדלקמן בהערה י"ח).

מתוך דברי הגריש"א שליט"א הנ"ל שאלנוהו שוב בענין מה שאמר שמותר ללכת ברחוב אם יש שם פנסי רחוב הנדלקים ע"י עי"א המגלות את מעבר האדם. והתיר זאת משום הטעמים שאמר לעיל, כגון שפנסים אלה אינם מענינים אותו ורחוקים ממנו, וכן לא נראה שהאדם מדליק אותן וגם אין דרך להדליק כך נורות, וכדו'. והגריש"א כבר אמר לנו כמה פעמים שלכן מותר לעבור שם בשבת. אך ת"ח חשוב אחד אמר לנו בשם הגריש"א שלמעשה הגריש"א לא מורה לרבים שהדבר מותר. ושאלתי מה למעשה לכתוב בספר. וענה הגריש"א שליט"א שבצירוף הטעמים שאמרנו, כגון שזה לא איכפת לו וכדומה, "אני מתיר זאת".

ועוד שאלנו (פעם חמישית באותו ענין) את הגריש"א שליט"א בענין פנסי הרחוב (הנדלקים ע"י מעבר האדם סמוך לעי"א) והזכרנו מה שאמר לנו שמותר הדבר למעשה כשיש את הצירופים שזה לא מעניין אותו, והפנסים רחוקים ממנו ואינו יודע ממציאות ויתכן שגם לא צריך לדעת זאת, ולא נראה שהאדם עושה זאת וגם אין דרך להדליק כך. ושזה שונה מאדם שנכנס לבית שזה ממש נראה שהאדם עושה ההדלקה והוא חלק מהמעשה וקשור לזה. והסכים הגריש"א שאם הצירופים הללו קיימים זה מותר. ושאלנו האם התנאי להתיר משום שהוא אינו יודע מהמציאות שהנורות תדלקנה בגלל שהוא עובר שם, האם זה לעיכובא בשביל להתיר המעבר שם. וענה הגריש"א שאם אינו יודע שהפנס ידלק "על זה אין שאלה בכלל". כל השאלה הינה כשהוא יודע שזה ידלק. ובכל אופן גם אז — כשיודע שהפנס ידלק — מותר לעבור שם אם יש את שאר הצירופים שאמרנו. עכת"ד. ועוד בענין מעבר ברחוב כשע"י גלאים נדלקים פנסי הרחוב, ראה בקובץ אור ישראל (יו"ל בארה"ב שנה ב' גליון ז'. אדר תשנ"ז. עמ' ט"ז) בשם הגר"ש ווזנר שליט"א, שכיון שהאדם אינו מוסיף אף תנועה לצורך המלאכה, אף שבגרמתו נדלק האור, כיון שאינו חושב ללכת כדי להדליק הפנסים אין מצרפים את הליכתו הרגילה לתוצאה, ואין כאן פעולה של מלאכה. וזה בכלל מש"כ הפוס' לענין מכב"פ, דישנם פרטים שכל זמן שאינם מכוונים בפירוש אינו בגדר אינו מתכוון אלא שאינו בגדר מלאכה כלל, כמבואר בהרה"מ ובמ"א. ובני"ד זה ק"ו משם. עיי"ש בעמ' י"ח-י"ט תשו' הגרא"ד הורוויץ שליט"א (חבר הבד"ץ העדה החרדית) שצידד לאסור בנידון זה, משום דניח"ל בזה וזה אינו בכלל גרמא משום שנעשה מיד. וע"ע בשו"ת חשב האפוד (ח"ג ספ"ג). ואכמ"ל.

ונשוב לני"ד. יש מהפוס' שהסתפקו בענין עי"א אי חשיב כגרמא או כמעשה בידים [ראה למשל ילקו"י (שבת כ"א עמ' של"ב, כ"ג עמ' נ"ה ונ"ו, ועמ' נ"ח הערה ל"ה. ועיי"ש בעמ' ס"א הערה ל"ו) ועוד. ואמנם לקמן בסמוך הבאנו בשם יבי"א (ח"ז במיל') דס"ל דהוי פס"ר. וצ"ע מדוע לא פסק כמותו].

יש מהפוס' דס"ל שהפעלת מכשיר חשמלי כתאורה, מזגן וכדו' ע"י עי"א חשיב כפס"ר. שכ"כ בשו"ת ושב ורפא (הנ"ל, עמ' נ"ו) בשם שו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' פ"ג, גבי הדלקת נורות רחוב. ואמתח"י. ואמנם הוסיף דהוי פס"ר דלא ניח"ל, אך לענ"ד צ"ע, דלכאו' הוי ניח"ל שיש אור ברחוב במקום הילוכו, וא"א גם לומר דזה לא איכפ"ל, דהא נהנה הוא מהאור, וכגון לראות אם המקום נקי או שלא ימעד. וצ"ע על דבריו). והוסיף שבעל שו"ת שרגא המאיר חלק ע"כ. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א במכתבו אלינו (לקמן בנספחים) דהוי פס"ר דלא ניח"ל אף כשרוצה להכנס לשירותים במלון, לתחום העי"א ועי"כ ידלקו נורה ומזגן. ורשאי להקל בזה לכתחי' כשיש צורך חשוב וכגון שצריך להכנס לשירותים. וטעמו, שבצורך כזה רשאי לסמוך על הערוך, ושכן גם ד' הרמב"ם לפי העמק שאלה, דפס"ר דלניח"ל שרי אפי' באיסור דאו'. עכת"ד. והיינו שבשעה"ד סומך על הערוך אף שהתוס' ורוה"פ חולקים ע"ד. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר שבמקום צער או מצוה תוס' מודים להערוך, ומסתמא הכניסה לשירותים והיציאה בכלל זה. עכ"ל. אמנם לא זכיתי להבין גם את הגר"ד ליאור שליט"א, דלכאו' גם בזה הוי פס"ר דניח"ל, דהא נהנה הוא מהאור לראות אם המקום נקי וכדו'. וראה עוד בילקו"י (שבת כ"ג עמ' ס"א הערה ל"ו) שכתב בשם הגר"ע יוסף שליט"א להקל ולסמוך על הערוך ולהקל בפס"ר דלניח"ל בדאו' במקום כבוד הבריות ועונג יו"ט (ומישתעי שהגיע לפתח הבנין ונפתחה הדלת, השרי להמשיך ולהכנס לבנין או שישאר שם). וגם ביבי"א (ח"ז במיל' תשובה מ') כתב הגרע"י גבי יציאה מהשירותים, כשבשל כך יכבה האור והמזגן, דהוי פס"ר דלניח"ל. ומשמע שגבי כניסתו לשם כשמדליק תאורה וכדו' הוי פס"ר דניח"ל (ואז גם התוצאה אסורה מדאו' משום מבעיר). וע"ע לקמן מש"כ בס"ד באורך בהערה כ"ו בענין היתר פס"ר דבעה"ע.

נראה לענ"ד עוד להעיר, שאף אם נאמר שפעולה ע"י עי"א חשיבא כמעשה בידים, ואף אם נאמר דהוי בונה, מ"מ גבי יו"ט יש לצרף מש"כ הפרישה (בסי' תק"ב סק"ח) דבנין ארעי שרי מדאו', ורבנן הוא דגזרו ביה, ובמקום כבוד הבריות לא גזרו. ולפי"ז ביו"ט יהיה מותר הן להכנס לשירותים והן לצאת מהם, דבתרי גווני אלה יש בזה כבוד הבריות. אמנם יש להעיר שהחזו"א לא ס"ל להקל בחשמל מדין בנין ארעי, ואילו הגרשז"א ס"ל כן להקל מצד זה, וכדלקמן בהערה זו.

בס"ד נמצאנו למדים שי"א שפעולה ע"י עי"א הוי (א) כמעשה בידים, (ב) י"א דהוי ככח שני בשבת (ואז יש מחלו' אי שרי, אסור או חייב), (ג) י"א דהוי גרמא, (ד) י"א דהוי כמלאכה שאינה כדרכה, (ה) וי"א דהוי פס"ר (ונחלקו אי הוי ניח"ל או לא ניח"ל). ויש מי שחקר ובדק (ו) וחילק בין סוגי העי"א (שמנגנון פוטו אלקטרי חשיב כגרמא, ומנגנון אלקטרוני גלי ומנגנון אינפרא אדום דומם חמורים טפי משום שהפעולה מתייחסת יותר לאדם).

יש מהפוס' שכתבו לאסור הפעלה חשמלית ע"י עי"א, אך לא כתבו טעם מפורש [ראה למשל מנוח"א (ח"א פכ"ד סי"ז, עפ"י מעליות בשבת עמ' קצ"ה), וילקו"י (שבת כ"ד עמ' ס"ו הערה ט"ז, גבי התקרבות לשירותים כשיורדים המים ע"י עי"א, וכן במכשיר חשמלי ליבוש ידיים)].

יש להעיר שפוס' רבים כתבו שאסור לפתוח או לסגור דלת כשעי"כ נדלק או כבה אור החשמל או נעשית פעולה חשמלית אחרת, אך לא כתבו באיזה אופן פועל הדבר, כך שלכאו' העיקר חסר מן הספר, וכמש"כ לעיל בסוף הערה ט'. שאמנם בהסתכלות כללית אולי היה אפשר ללמוד מהם אי חשיב כמעשה בידים, כגרמא, כפס"ר וכדו', אך אם לא מפורט כיצד הדבר פועל יתכן שבמציאות של עי"א הם היו פוסקים אחרת, ובפרט שמצינו שלמשל הגרל"י הלפרין שליט"א מחלק לדינא בין סוגי העי"א, וכ"ש שיש לחלק בין פעולה הנעשית ע"י עי"א או ע"י אופן אחר. בין הפוס' הללו, שרובם כתבו את פסקיהם לפני עשרות שנים רבות (טרם הומצאה העי"א) נמנים שו"ת מלמד להועיל (או"ח ח"א סי' נ'), שו"ת פני מבין (או"ח סי' נ"ו, שכתב שחייב בהדלקה ע"י פתיחת הדלת ופטור בכיבוי, וקאי בגש"מ. ומתיר בכניסה — הדלקה ע"י גוי), שו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"א סי' ק"כ סק"ד), כה"ח (סי' של"ח סקכ"ח), שו"ת אג"מ (יו"ד ח"א סי' קע"ג עמ' שמ"ז. שכתב גבי מכונה הפועלת ע"י צל האדם הנופל עליה, שאסור בשויו"ט אפי' אינו מתכוון אם הוא פס"ר אך לא פירט כיצד. ור' ביד משה — המפתח לאג"מ, שכתב שהפעולה נעשית ע"י קרן), ושו"ת חלק"י (ח"א סי' נ"ה, גבי פעמון המצלצל ע"י הכניסה ויש ניצוצות, דלדעתו עשיית הניצוצות הוי חשש איסור דאו', ומ"מ אופן העשיה הוי אינו מתכוון ומשאצל"ג וכלאח"י, אף שבסו"ד פקפק ע"כ דהוי כלאח"י, דמתחילה עשוי לכך. והסיק שלגבי שבת אין בידו להתיר. אך ביו"ט אפשר להקל דהוי חשש איסור מוליד מדרבנן, אם אי אפשר להכנס באופן אחר). ואמנם גם מפוסקי דורנו דנו בענינים אלה, מהם ביסי"ש (חלק ט"ל מלאכות, ח"ב עמ' 121, גבי כשפותח הדלת וספק אי מכבה ומדליק נורה), שו"ת מנחי"צ (ח"י סי' כ"ט), שו"ת שבט"ה (ח"ט, ס"ח-ס"ט, בענין המתקרב לדלת ועי"כ היא נפתחת ונדלקת נורה), שו"ת מנח"ש (ח"א עמ' תקמ"ט, בענין הנ"ל ע"י אדם שלא יודע שתדלק הנורה. וע"ע שם בח"ב עמ' קכ"ח גבי גוי שניטרלן בשבת). החב"ה (ח"ב עמ' 292-296, גבי הפעלת פעמון), שו"ת ושב ורפא (אייפרס. סי' ט"ז). קונטרס אור ישראל (יו"ל בארה"ב. שנה ב' חוברת ז'), פסתש"ו (סי' תק"ב הערה 12) וילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"ד סכ"ה ועמ' נ"ה סכ"ו. ועיי"ש בהערה ל"ה. וכ"ה עמ' רט"ז, ורי"ט-ר"כ סעי' ע"ד וע"ו). שבוי"צ (ח"ו עמ' קמ"ב) ושו"ת בא"מ (קוא"ל ח"ו, כ"ח). וע"ע שש"כ (פל"ב הערה קכ"ב), ובשערים המצוינים בהל' (סי' פ' סק"ב).

ענף 4: חומרת האיסור ללכת סמוך לגלאים לאור הנ"ל:

לאור הנ"ל עולה בס"ד (בענין האם שרי להמשיך וללכת בבית בשבת סמוך לגלאים, או שלכתחי' יש לנתק המערכת לפני שבת):

למ"ד שפעולה הנעשית ע"י עי"א חשיבא כמעשה בידים נראה שבני"ד אסור ללכת בסמוך לגלאים ועי"כ להפעיל המערכת, דהריהו עושה איסור דאו', או לפחות דרבנן. ואמנם אין כוונת האדם העובר שם להדליק הנורות ולהפעיל המערכת, אך מ"מ כיון שבהכרח תעשה המלאכה אין להקל בזה למ"ד דהוי כמעשה בידים (עפ"י רמב"ם פ"א משבת ה"ו. וע"ע שש"כ ח"ג, מבוא להלכות שבת, פ"א סעי' י"א וי"ב).

למ"ד דפעולה ע"י עי"א חשיבא ככח שני, הרי מצינו שדין כח שני שנוי במחלו', די"א דחייב (חזו"א), י"א דאינו חייב (או"ש), י"א דחשיב כגרמא בעלמא (גרשז"א במנח"ש) וי"א דשרי לכתחי' לפחות באיסורי דרבנן (מ"ב). ולפי"ז יוצא שלחזו"א שכח שני חייב, אף בני"ד אסור ללכת סמוך לגלאים לכתחי'. ולפוס' שאינו חייב צ"ע אי שרי בני"ד לכתחי'. ואמנם לפי"ד המ"ב (בסי' שנ"ז סק"ח) שכח שני באיסור דרבנן שרי יתכן שבני"ד אכן יהיה מותר לכתחי'. אך למ"ד שסגירת מעגל חשמלי הוי דאו' נראה שבכח שני יש לאסור לכל הדעות מהו דין כח שני, מלבד למ"ב שמתיר כח שני לכתחי' שאולי יהיה מותר אף אם סגירת המעגל הוי דאו' [ואמנם אנו לא יודעים מהי דעת מרן הח"ח לגבי הכח החשמלי, אי סגירת מעגל חשמלי ללא גש"מ הוי איסור דאו' או דרבנן. אך בס"ד הראוני בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד עמ' 267) מש"כ בשם בנו הג"ר לייב זצ"ל, שמרן הח"ח "השתמט תמיד מלהכניס עצמו בדברים שנתחדשו בימינו, כמו בשאלת ה"עלעקטריא" (חשמל) לדחוק בכפתור לפתיחת הדלת, וכמו כן בעיקר הבערה וכיבוי שלה, אם הוא אב מלאכה כמו הבערה וכיבוי הפשוטה, שהגיעו לנו כמה מכתבים וחקירות בענין הזה, ולא רצה להתעניין בזה ולהזכירו בחיבורו, באומרו לי כי בדבר שלא נזכר בגמרא קשה לקבוע יתד בזה בסברות... ומענהו היה לעיין בתשובות האחרונים שבדורנו שעמדו על מדוכה זו, כמו הרב הבערזאני בתשובותיו וחבריו". עכ"ל. ואף שאין ללמוד הלכות מספרי ביוגרפיה וכדו', מ"מ עולה מכאן שאין לנו לדעת מהי ד' מרן הח"ח בהא. וממילא א"א לדעת אי היה מתיר בני"ד מדין כח שני בדרבנן, או שלדעתו הוי דאו' וגם אז א"א לדעת אי היה מיקל בזה].

למ"ד שפעולה ע"י עי"א חשיבא גרמא, הרי מצינו מחלו' הפוס' אי גרמא בשבת שרי או אסור, ואף אם שרי האם כ"ה בכל מלאכות שבת, וכדלקמן בסוף הערה כ'. וכ"ז אם סגירת מעגל חשמלי נחשבת כאיסור דאו'. ואמנם הגרל"י הלפרין הוא דס"ל דפעולה ע"י עי"א חשיבא כגרמא, וכתב שמותר ללכת בסמוך לעי"א בפרט שאינו מתכוון להפעיל מערכת חשמלית וכשהוי צורך גדול. אלא שכתב כן רק גבי עי"א הפועלת ע"י מנגנון פוטו־אלקטרי, אך לא גבי עי"א הפועלת ע"י מנגנון אלקטרוני גלי ולא ע"י מנגנון אינפרה־אדום דומם שלדעתו דינן כמעשה בידים. וכיון שאדם רגיל אינו יכול לדעת ע"י איזה מנגנון פועלת העי"א שלפניו (וגם מומחה בדבר לא תמיד יוכל לדעת מהו המנגנון שלפניו), לכן נראה שבסתמא יש להמנע מלהתקרב לגלאים (אף שהגרל"י הלפרין התיר בצורך גדול. ולכן לכתחי' יש לנתק המערכת לפני שבת גם לדעתו). וראה לעיל בסוף הערה י"ג מה שהבאנו דברי הגרלי"ה שליט"א במעש"ח (ח"א עמ' קכ"ו וקכ"ח). אמנם גם בשו"ת ושב ורפא כתב שיש פוס' דס"ל שפעולה ע"י עי"א חשיבא כגרמא, וא"כ לכאו' לגנב שהרי אם זו פעולה דאו', דהא יש מתירים גרמא אף לכתחי', וכ"ש במקרה כני"ד דהוי דרבנן. אך באמת איני יודע לאיזה פוס' כוונתו, והאם לדעתם שרי אף לכתחי' ללכת סמוך לגלאים כשנעשית פעולה שאיסורה דרבנן.

גבי מ"ד שהפעולה הנעשית ע"י עי"א חשיבא שלא כדרכה, שזו דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א. הרי כפי שכבר כתבנו לקמן, דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שאף שמותר להתקרב אליה ולכסותה בשבת (אם לא ניטרלוה לפני שבת) הרי הוסיף שודאי לכתחילה יש לנטרל את כל המערכת לפני שבת. וא"כ לדעתו אין להקל ולהסתובב סתם כך בבית בסמוך לגלאים.

גבי מ"ד שפעולה הנעשית ע"י עי"א חשיבא פס"ר. זו ד' כמה פוס', מהם שו"ת חשב האפוד, אך אמתח"י ואינני יודע טעמו. כמו כן זו ד' הגר"ד ליאור שליט"א (במכתבו לקמן בנספחים), וכתב שבשעה"ד יכול לסמוך ע"ד הערוך דפס"ר דלניח"ל שרי אף בדאו'. אמנם מדבריו מבואר שהתיר כן רק בשעת צורך ולא סתם הליכה בעלמא סמוך לגלאים. אך מאידך התם מישתעי בהדלקת נורה שאיסורה מדאו', משא"כ בני"ד דהוי לדעתו דרבנן. ולפי המבואר ביבי"א (ח"ז סי' מ' במיל') עולה שגם לד' הגר"ע יוסף שליט"א פעולה ע"י עי"א חשיבא פס"ר, ואם אין לו הנאה מהפעולה הנעשית הו"ל פס"ר דלניח"ל. וא"כ בני"ד שהפעולה לדעתו הינה איסור דרבנן (דהא לא ס"ל כחזו"א דהוי בונה דאו', וכמבואר בכ"ד בספריו), ה"ז פס"ר דלניח"ל בדרבנן.

ואמנם יש דעות בפוס' אי פס"ר דלניח"ל בדרבנן שרי. י"א דפס"ר דלא ניח"ל שרי באיסור דרבנן [שכ"כ הבאר יצחק (ספקטור, סי' ט"ו ענף ה' ובמיל'), ווי העמודים (לגר"י טייב, דף ע'), ארעא דרבנן (מערכת פ' סי' קע"ח), שו"ת שואל ונשאל (ח"ז סי' כ"ב), החוו"ד (סי' צ"א סק"ח), אג"מ (חאו"ח סי' קל"ג), ומנח"ש (ח"א סי' י' עמ' פ"ו-פ"ז). הב"ד ופסק כמותם ביבי"א (ח"ד סי' ל"ד. ח"ה סי' כ"ז סק"ב. ח"ז סי' מ' סק"ז ובמיל' שם), ביחו"ד (ח"ב סי' מ"ו ונ"ב. וח"ו סי' נ"ג), ובלוי"ח (סי' ק"ב והתיר כן אפי' בפס"ר דלא איכפ"ל. וכ"כ בילקו"י (שבת כ"ה עמ' רל"ד), והגר"י אריאל שליט"א במכתבו בנספחים לקמן].

דעת המ"ב שפס"ר דלניח"ל בתרי דרבנן שרי (כ"כ המ"ב סי' שט"ז סקט"ו ושעה"צ סקי"ח. וסי' של"ז בשעה"צ סק"ב. ואמנם ר' במ"ב סי' של"ו סקכ"ה, סי' של"ז סקי"ד ובשעה"צ סק"י, וסי' של"ז מ"ב סקי"ט). ואילו גבי פס"ר דלניח"ל בחד דרבנן נראה מהמ"ב בכמה דוכתי דלא שרי לכתחי' אלא במקום מצוה או צורך [וע"ע בסי' של"ו (סקכ"ט ובשעה"צ שם) שנראה קצת שדעתו להקל בכל גווני. וע"ע שש"כ ח"ג במבוא, פ"א סי"ד ובפרט בהערה מ"ו, שהביא מקורות רבים בד' המ"ב וניסה ליישבם]. וע"ע באז"נ (ח"ז סי' ל"ט).

והחזו"א (סי' נ' סק"ה) כתב שפס"ר דלניח"ל בדרבנן אסור, מלבד שבות דהושענא (דמיעוט ענביו) שהוא שבות קל [הב"ד ביבי"א (ח"ז סי' מ' סק"ז), והוסיף שהחזו"א חזר בו (בסי' נ"ו סק"ה) והתיר אף בפס"ר דלניח"ל בחד דרבנן]. אמנם גבי פס"ר דלניח"ל בתרי דרבנן כ' החזו"א (בסי' נ"ב סקט"ו סו"ה "טור") בשם האחרו' שלא מחמרינן בהא. וכ"מ מדבריו (בסי' ס"א סק"א ד"ה "ובאותיות"). אלא שהוסיף (שם בד"ה "סי'") שעיקר ההיתר דתרי דרבנן אינו מוכרע ואין לו מקור בגמ'. ע"כ. וע"ע במעש"ח (ח"א פכ"ז), בכושב"ה (עמ' ש"ח), באול"צ (ח"ב פ"ל הערה ב' ופמ"א הערה ד'), בשש"כ (פ"י הערה מ"ה), ובפסתש"ו (מהדו' תשנ"ב סי' ש"ח הערה 123). ועוד בדיני פס"ר ראה בספר נתיבות שלום (גלבר. סי' ז') ולקמן (הערה כ"ו ענף 5).

ונשוב לני"ד. לפי המבואר לעיל יוצא שלבעל יבי"א פעולה חשמלית ע"י עי"א בשבת, כשאין למפעיל הנאה מהדבר הו"ל פס"ר דלניח"ל, ובני"ד הוי דרבנן. ולדידו פס"ר דלניח"ל בדרבנן שרי. ולפי"ז נראה לכאו' שלדעתו רשאי אדם לכתחי' ללכת בביתו ולהכנס לתוכו באופן חופשי כרצונו, ולא איכפת ליה בהדלקת הנורות ובהפעלת המערכת כשאין בה כלל גש"מ. אמנם מדבריו ביבי"א נראה שכל ההיתר הינו רק בשעת הצורך (כגון יציאה משירותים), אך יתכן שלכתחי' ודאי שעדיף שלא להכנס למצב כזה, ולכן גם לדעתו לפני שבת יש לנטרל את כל המערכת, ובפרט מצד זילותא דשבתא.

בס"ד נמצאנו למדים שאמנם להרבה פוס' אסור ללכת בשבת סמוך לגלאים, אף אם עי"כ מופעלת מערכת ללא גש"מ שיש בה לפחות איסור דרבנן, אך יש מעט פוס' שיתכן שיקלו בכך לפחות בשעת הצורך. אלא שגם הפוס' שמקילים מצד הדין יתכן שיאסרו מצד זילותא דשבתא. ואף אם בכ"ז יקלו, מסתבר שגם לדעתם עדיף לנטרל את כל המערכת לפני שבת כדי לא להכנס למצב שבו יצטרכו לסמוך על ההיתר.

ענף 5: איסור כיבוי הגלאי מצד מוליד:

ומעתה, מאחר שלרוה"פ יש לאסור מדינא הליכה בשבת סמוך לגלאים, עולה שלכתחי' ודאי יש לנטרל את כל המערכת לפני שבת. ומתוך כך יש לדון במקרה ולא ניתקו אלא את צפצוף האזעקה והזרקור אך לא את פעולת הגלאים והדלקת הלדים שבלוח הפיקוד ובגלאים עצמם, האם שרי לנטרל בשבת את כל המערכת מהזרם החשמלי. לשם כך יש לברר מהו האיסור בשבת לכבות מערכת חשמלית שאין בה גש"מ, כולל כיבוי הנורות שבגלאים (ללא גש"מ).

ראשית יש להזכיר מש"כ הגרשז"א לענין כלי חשמלי, דישנם הרבה צדדים לומר שאין בזה כלל איסור מוליד. שכתב במנח"ש (ח"א עמ' ע"ג) שאמנם מוליד הוי אף בדבר שאינו מתקיים זמן רב, כריח ואש, מ"מ ישנם כמה צדדים לומר שבני"ד לא חשיב מוליד: צד א', משום דמוליד הו"ד אם באמת נעשה דבר חדש כניצוץ. ואע"ג דהולדת ריח חשיבא מוליד, ואילו בהפעלת שעון (לא חשמלי) הפיכתו משעון עומד לשעון שהולך ופועל לא אמרינן דהוי מוליד אע"ג שהשינוי שם גדול יותר מריח, מ"מ כיון שזה תפקיד השעון ללכת וקולו נשמע אין זה נראה כדבר חדש ולא חשיב מוליד (מנח"ש ח"א עמ' ע"ג-ע"ד). ועוד צד להקל, דאפשר דמוליד הו"ד כשנולד דבר שהוא בר קיימא - אך במכשיר חשמלי ההולדה הינה לזמן מועט, כי לאחר גמר תשמישו מנתקים אותו או שהוא מתנתק מעצמו, ואח"כ שוב מפעילים אותו וחוזר חלילה (מנח"ש ח"א שם. ועוד בענין מוליד לשעה ר' במנחי"צ ח"ג סי' מ"א סק"ה). ועוד צד לומר שאין בזה מוליד, משום דקשה לחדש איסור מוליד שאינו נזכר בש"ס, דרק גבי אש וריחא אמרו דחשיב מוליד (מנח"ש ח"א שם וח"ב עמ' ע"ה). ועוד, דגזירת מוליד אפשר שהיתה רק על הולדת אש ולא אור (מנח"ש ח"א וח"ב שם).

ואף את"ל שבני"ד יש איסור מוליד, מ"מ למ"ד מוליד לא היה ברור לי כלל מהו איסור כיבויין, דלכאו' אין מלאכה הפכית למלאכת מוליד. לכן שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין כיבוי זרם חשמל, אם אנו סוברים שהדלקה אינה אסורה מדין בונה אלא רק מדין מוליד. וכגון שאין בכלי החשמלי חוט להט כך שאין גם מבעיר. א"כ מהו האיסור לכבות כלי חשמלי כזה, כגון מאוורר. ואמר שמ"מ הריהו מפסיק הזרם ופועל משהו בחוטים. והרי בחוטים יש חום, וא"כ הוי מכבה. ושאלתי, ואם אין שם חוט שלוהט ואפילו אין היס"ב, לכאו' אין בזה מכבה. וענה שא"כ צריך לבדוק כל מכשיר ומכשיר. ושאלתי, ואם יתברר שאין בזה הבערה ואין היס"ב. וענה שאפי' אם אין בזה מבעיר מדאו', מ"מ יש בכיבוי זה איסור מדרבנן (ולא פירש איזה איסור). ובפעם אחרת שאלתיו שוב, למ"ד שהדלקת חשמל אסורה בשבת משום מוליד, מה האיסור לכבות מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט, וכגון מאוורר, כך שאין בזה גם איסור מבעיר ומכבה. וענה לי הגריש"א שליט"א שאף שיש מיקרים שאנו פוסקים שהדלקת חשמל אסורה משום מוליד, מ"מ "צריך להתחשב בדעת החזו"א שסובר שהוא משום בונה, ולא רק שחוששים לדעתו" (ולעיל בהערה ט' ענף 4 הבאנו בס"ד ד' הגריש"א מתי פוסקים כחזו"א ומתי רק כבי"צ בענין בונה בחשמל). ואע"פ שאנו לא תמיד פוסקים כחזו"א שזה איסור בונה וסותר מדאו', מ"מ כיון שהוא עושה מצב חדש שאין זרם בחוטים, ה"ז סתירה מדרבנן, ובשעת הצורך מותר להקל בכך. והסביר שלכן יש להקל בשבות לצורך חולה גם אם אין מצב של פיקו"נ, אלא אפי' בחולה שאין בו סכנה. ושאלתיו, האם לפי"ז יהיה מותר למשל לכבות מאוורר כשהחולה אומר שזה מפריע לו ולא ניתן להזיז את המאוורר (ומדובר כמובן במכשיר שאין בו חוט להט — מ.ה.). וענה לי שיהיה מותר הדבר אם פעולת המאוורר מעיקה לחולה והוא ממש מצטער מכך, אך לא הפרעה קלה. ושאלתיו, המותר במקרה הנ"ל לכבותו אף בלי שינוי, או שההיתר לכבות הוא דוקא בשינוי, וכמו שפסק מרן בסי' שכ"ח (סי"ז) כדעה השלישית. וענה הגריש"א שאכן ההיתר לכבותו הוא דוקא בשינוי. וזה מדובר כשאין חוט להט ולצורך חולה כנ"ל. ושאלתי מה הדין במקרה שיש חוט להט במכשיר והריהו מכבה חוט להט. הרי בכ"ז זה דרבנן, שהרי אף כיבוי גחלת של עץ זה דרבנן, וכ"ש בגש"מ [עפ"י השו"ע (סס"י של"ד) שהיקל אף בשל עץ. ור' בהגהות וחידושי הרש"ש לשבת (דמ"ב,א') שכיבוי גש"מ חשיב שבות דשבות. הב"ד ופסק כמותו ביבי"א (ח"א עמ' ק"ט)]. וענה הגריש"א שכשיש גש"מ צריך להחמיר יותר כי זה כבר כיבוי של אש. ושאלתי, שהרי בכ"ז ג"ז איסור דרבנן, וענה שצריך להחמיר יותר כי זה נוגע לאיסור דאו', ולכן זה מותר רק עם עוד צירופים, כגון ע"י גוי. ושאלתי האם מותר לכבותו גם ע"י קטן ובשינוי. וענה שגם זה מותר. וכל זה אם מצטער מאוד [וראה במנחי"צ (ח"ג סי' קמ"ב) שהבין מהמ"א (סי' ש"ז סק"ז) שמצטער עדיף טפי מדבר מצוה]. ושאלתי גבי מש"כ הגר"י זילברשטיין שליט"א (במלאו"מ עמ' קכ"ג) שאם אזעקה החלה לצפצף בשבת וזה מפריע ליולדת תוך שלושים יום מהלידה, השרי לכבותה (עיי"ש במלאו"מ שאם האזעקה מפריעה לה לישון ואין שם גוי, התיר לישראל גדול לכבותה בשינוי). ולא רצה הגריש"א להקל כ"כ בזה, ואמר שזה לא נקרא צער. ולמרות שזה תלוי במציאות, בכ"ז בדר"כ זה לא נקרא צער. ושאלתי שהרי זה מפריע לעיתים לישון. אך הגריש"א לא הסכים עם זאת ואמר שזה לא נקרא צער. אך אם באמת במציאות זה מאוד מפריע לה מצד הרעש, אז מותר לפי מה שאמרנו לגבי חשאיב"ס — ותלוי אם יש חוט להט או אין. עכת"ד. ושאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א, למ"ד שהדלקת חשמל אסורה בשבת מדין מוליד בלבד, וכגון במכשיר חשמלי שאין בו חוט להט, כמאוורר וכדו', איזה איסור יש בכיבויו. וענה לי דלמ"ד שבהדלקה אסור מדרבנן משום מוליד, הרי שבכיבוי אין בו איסור כלשהו. עכת"ד (אך לדעתו למעשה זה אסור מדין סותר, כחזו"א). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שאין מלאכה הפכית לאיסור מוליד (כדלקמן בהערה כ"ג. עיי"ש). וע"ע לקמן בנספחים במכתב הגרי"י נויבירט שליט"א שכתב שגחלת של מתכת, אם לא משום סותר, עכ"פ אי אפשר לכתוב שמותר. ע"כ. ולכאו' כוונתו כשאין גש"מ. כי אם זו גש"מ האיסור הינו מכבה. ומ"מ מדבריו עולה שאין איסור בזה למ"ד מוליד, ורק אין להתיר לציבור אף שאין איסור ברור בזה [(ר' שו"ע (יו"ד רמ"ב,י') ושד"ח (כללים מע' ה' בפאה"ש סי' ל"ו). ואמנם כתב הש"ך שם (בסקי"ז) שאם החכם אומר טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר, מותר להורות להיתר אף דבר תמוה הנראה לרבים שהתיר את האסור. ע"כ. ולפי"ז לכאו' יש מקום להתיר גם בני"ד כשמפרסם הטעם. ונראה שהגריי"נ שליט"א ס"ל שכיון שכבר השתרש הדבר לאיסור לכן אף כשנותן טעם לכך אין להקל לרבים. וצ"ע. וראה עוד לקמן (הערה כ"ז ענף 3)]. והגר"ד ליאור כתב (במכתבו בנספחים) שהפסקת פעולתו של מאוורר ושאר מכשירי חשמל שאין בהם חוט להט, שאין בזה איסור מכבה מדרבנן, אולם מאידך גיסא אין להתיר לעשות פעולות כאלה בשבת, היות ובעיני הציבור זה נראה כמכבה, ויש כלל בהלכה שאין להורות בדבר שנראה לציבור שהתיר דבר האסור (עפ"י שו"ע יו"ד והש"ך שם). עכ"ד. וכעין זאת כתב גם הגר"י אריאל שליט"א (לקמן במכתבו בנספחים). עיי"ש שהסיק שבאמת אינו יודע מצד מוליד מה האיסור להפסיק פעולת מכשיר חשמלי כזה. וראה עוד ע"כ לעיל בהערה ט' ענף 4.

וא"כ לד' רוה"פ למ"ד מוליד אין איסור ברור לכבות מכשיר חשמלי בשבת אם אין בו חוט להט. אמנם לא מצינו ולו פוסק א' שיתיר זאת למעשה. ואף שיראתי לכתוב ד"ז מפני אותם מועטים המעקמים את התורה, ויתלו היתרים בקונטרס זה, ח"ו, עם כל זה לא השמטתיו, כמאמרם ז"ל בב"ב (דפ"ט,ב') בשם רבן יוחנן בן זכאי, דאמרה ומהאי קרא אמרה: "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (וכן מצינו שכ' מרן הח"ח בהל' לה"ר כלל ח' סעי' ז'). והנ"מ הינה אולי לצרף זאת לצדדים אחרים להקל בשעה"ד. אולם לעשות מעשה בקום ועשה ולהקל עפי"ז הס מלהזכיר. וכבר מצינו בפוס' דברים שמעיקר הדין היה מקום להתירם, אלא שמפני זילותא דשבתא וכדו' לא התירום ואף העם נהג בהם איסור. ר' למשל בשאילת יעבץ (ח"א סי' מ"א) שהחמיר גבי עריכת שעון בשבת רק משום שנראה בעיני הבריות כדבר האסור משום תיקון כלי. הב"ד במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד). וכעין זאת ר' בחזו"א [(סי' נ"ב סק"ו, שכתב שהדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום פרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות. עכ"ד. אמנם גבי מה שדן שם החזו"א בענין מטריה בשבת, ראה במנח"ש (ח"א עמ' ס"ה בהערה, עמ' ס"ח בשם הנוב"ת או"ח סי' ל' שאסר, ובעמ' צ"ח בשם הבית מאיר שצידד להתיר אף פתיחת המטריה בשבת עצמה. ובח"ב עמ' ס"ח, שהכרעת האחרונים היא שאם היא פתוחה מע"ש מותר לנושאה במקום שיש עירוב, ולא חיישינן למראית עין, כמו שכבר מבואר בפמ"ג סי' ש"א ובעוד גדולי המחברים. עיי"ש). וע"ע במנוח"א (להגה"צ ר' משה לוי זצ"ל, בח"א בהקדמה עמ' י', ובפכ"ד ס"ה). ואכמ"ל], וכן ראה במנח"ש (ח"א עמ' ע"ד) שכתב שאף שלדעתו אין איסור לחבר הטלפון עם הזרם, משום שאין בזה (בחיבור והפעלת מכשיר חשמלי ללא גש"מ) לא מבעיר ולא כיבוי, וכן לא מוליד ולא מכב"פ, מ"מ כיון שהמון העם עלולים לטעות ולהתיר להדליק גם חשמל (עם גש"מ) בשבת לכן אין להתיר כן אלא במקום צו"ג. וכעין זאת כתב גם בשאר"י (ח"ג סי' רנ"ב עמ' שע"ב). ויותר מזה מצינו, שחכם לא יתיר דבר הנראה לרבים כאסור, אע"ג שהוא באמת מותר כמבואר במרן (יו"ד שם) והשד"ח (שם). ובפרט שבני"ד ישנם פוס' רבים (החזו"א וסיעתו) דס"ל שהאיסור אינו משום מוליד אלא משום בונה שיש לו מלאכה הפכית — סותר. ואף למ"ד שאיסור ההדלקה משום מתקן מנא, שמא מלאכתו ההפכית הינה מקלקל ויהיה אסור עפ"י הבה"ל (סס"י ש"מ ד"ה "ולא נתכוון"). אמנם ראה במרכבת המשנה (פ"א משבת, דיני משאצל"ג, די"ז,א') שלר"ש במקלקל, אפי' צריך לקלקל כמו הסותר וצריך לפרצה נמי פטור. ועוד בענין גזירות על דברים שלא היה מושב בי"ד לגוזרן, ר' בשבוי"צ (ח"א - דיני שהיה, פכ"א) שדן ע"כ והביא דוגמאות לכך. וראה עוד בעטש"ל (ח"ז עמ' נ"ג), וכן מה שכתבנו לעיל בהקדמה ענפים א' וד' ולקמן בהערה כ"ז ענף 1.

ענף 6: איסור כיבוי הגלאים מצד בונה - צדדים להקל:

ואמנם מדין בונה, גם לאחר עיון בדברי החזו"א שסובר שבכיבוי מערכת חשמלית (ללא חוט להט) יש איסור סותר מדאו', מ"מ נלע"ד בס"ד, אני הקטן, שישנם כמה צדדים לומר שאינו אסור מדאו', אלא שזה כרוך רק באיסור דרבנן, כבהערות ט' וי"ד, וכן מכמה טעמים כדלקמן:

טעם 1: האם ני"ד חשיב כסותר ע"מ לבנות: שהרי הן בכיבוי אזעקה או ניטרולה לפני פעולתה, והן בכיבוי זרם חשמלי אחר, עפי"ר נעשית הפעולה לא לשם בניה חדשה אלא משום שעתה רוצה הוא בהפסקת פעולת המכשיר [וכן כתבנו בס"ד בקדוש"ה ח"ב במיל' (פ"ה ריש ענף 3) בשם הגריש"א שליט"א, גבי כיבוי נורת להט. וכן שם בח"ב במיל' גבי הרפיית מקש המקלדת במחשב]. וכגון שרוצה הוא עתה לישון ורוצה שהמכשיר החשמלי יפסיק להרעיש (כגון בכיבוי אזעקה), או שאור החשמל לא יפריע לו לישון. ואפי' שמכבהו רק כדי לחסוך חשמל (אמנם שמעתי מהגר"א נבנצל שליט"א סברא שהמכבה נורת להט גורם שיוכל להשתמש בנורה זו ימים רבים יותר, שהרי לכל נורה יש אורך חיים מסוים, ועי"כ יוכל להשתמש בנורה זו יותר ימים. עכת"ד. אך נלע"ד שמ"מ עפי"ר כשאדם מכבה נורה חשמלית אינו עושה כן מטעם זה. וכן עולה מדברי החזו"א בסוף מכתבו הראשון אל הגרשז"א שכתב שמכבים החשמל משום חשבון תשלומין וכיוצ"ב. וכ"כ באול"צ ח"ב פמ"א הערה ב'. וכן עולה מדברי הגרשז"א, שכלי שא"א לכבות אין לך קלקול גדול מזה. וא"כ אין מכבים החשמל ע"מ שיוכלו להדליקו). וראה ברמב"ם (פ"י משבת הט"ו) שכתב שחייב רק כשסותר ע"מ לבנות (ובענין מה שהוסיף שפטור דוקא כשעשה דרך השחתה, ר' ע"כ לקמן. ונראה שהכוונה שהתוצאה הינה הקלקול, והיינו שתלוי בנפעל, ולא שתלוי בפועל, והיינו בדרך ההשחתה, דבזה הרמב"ם ס"ל דחייב משום משאצל"ג).

ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א האם כיבוי מכשיר חשמלי בשבת הינו איסור דאו' של סותר לפי שיטת החזו"א, אע"פ שאינו סותר על מנת לבנות (שהרי אינו מכבה החשמל עתה כדי שיוכל להדליקו אח"כ, אלא יש לו צורך עצמי בכיבוי עתה). וענה שמ"מ גם סותר שלא ע"מ לבנות זה אסור, והנ"מ הינה שסותר ע"מ לבנות חייב גם סקילה. ואילו סותר שלא ע"מ לבנות הוי איסור דאו', אך ללא חיוב סקילה. ושאלני בתמיה, האם כשיש איסור סותר דאו' אפי' ללא חיוב סקילה אין זה חשוב. ושאלנו, מ"מ מהיכן נלמד ד"ז, הרי לכאו' בכל מלאכות שבת לא מצינו איסור דאו' שאין בו חיוב סקילה, כרת או חטאת. ואפי' על תולדות של מלאכות שבת חייבים סקילה, וכמש"כ הרמב"ם (ריש פ"ז דשבת) וש"פ. וענה הגריש"א שמצינו דין כזה גבי איסור חצי שיעור שיש בו לאו בלי סקילה [וראה בשו"ת חכ"צ (סי' פ"ו) שכתב שחצי שיעור בשבת אינו חייב מדאו'. הב"ד ביבי"א (ח"ד סי' ל"ג סקי"ז). עיי"ש שכ"כ עוד פוס'. ור' בלח"מ (ריש פכ"א משבת) דעל חצי שיעור עובר בעשה דתשבות. ובמנח"ש (ח"ב עמ' פ"ה) חלק עליו]. ושאלנו שמ"מ במלאכות שבת לא מצינו לאו בלי סקילה (היינו בחצי שיעור חייב כי למשל הוציא מרל"ר חצי שיעור, אך סו"ס עשה עקירה והנחה. אך אם רק עקר או רק הניח אפי' שיעור שלם אינו חייב כלל. וה"ה בני"ד אין מלאכה שלימה). וענה הגריש"א שכיון שכיבוי המכשיר פה הינו נוח לאדם לכן הסתירה פה היא כמו בנין. ושאלנו, א"כ שיהיה חייב גם סקילה. וענה הגריש"א, שכיון שלא ברור שסברא זו שהסתירה נחשבת כבונה הינה נכונה, לכן א"א לחייב ע"כ סקילה, למרות שיש בזה לאו לחזו"א. עכת"ד. ומשמע מדבריו שסתם סותר שלא ע"מ לבנות אין בו אפי' לאו. ומ"מ ק"ק לנו, דהא"א מבוטשאטש (בסי' שי"ד סק"ז) כ' שבסותר שלא ע"מ לבנות, אף אם נוח לאדם בכך אין בזה איסור תורה כלל (הב"ד במלאו"מ פ"ו הערה י"ג). ועוד קשה: שאם יש ספק אם סברא זו נכונה, ה"ז ספק הן לגבי הסקילה והן גבי הלאו, ומדוע לחלק ביניהם. וצ"ע. ומ"מ אפשר להוסיף שיש עוד איסור שבת שיש בו לאו בלי סקילה וכו', והוא איסור מחמר. אך בזה יש לימוד מיוחד בגמ' (שבת דקנ"ד,א'). ור' ברמב"ם (פ"כ משבת ה"א), שפירשו הרה"מ, דהוי לאו הבא מכלל עשה (ד"למען ינוח"), והרמב"ן הבין בד' הרמב"ם שאין במחמר לאו כלל אלא רק ביטול עשה דשבתון. ומ"מ רואים שיש מציאות של דרגת ביניים כזו של לאו שאין בו מיתה ואף לא מלקות (כהבנת הרה"מ). אלא שיש לדחות זאת דמ"מ מחמר לא חשיב בכלל ל"ט מלאכות והוא ע"י לימוד מיוחד עלה לדרגת לאו. אך באמת בל"ט מלאכות לא מצינו לאו שירד לדרגת חומרה כזו שאין בו סקילה. וצ"ע (ועוד בד' הגריש"א שליט"א בענין מחמר ר' בס' קובץ תשובות שהו"ל הרה"ג ר' חיים זייבלד שליט"א, או"ח סי' כ"ח, תשובת הגריש"א שליט"א אל הגר"א בקשי־דורון שליט"א).

אמנם לאחר מכן מצינו שמדברי הט"ז (סי' שי"ג סק"ה) והמ"א (סי' ש"ח סקכ"ד) משמע שסותר שלא ע"מ לבנות חייב כשעושה דרך תיקון ולא דרך השחתה (הבאנו דבריהם גם לקמן בענף 7 עפ"י ספר בנ"ש). וכ"כ המנ"ח (במוסך השבת, דיני סותר) בהבנת הרמב"ם, והוסיף שבאיזה תיקון שיהיה חייב משום סותר. עיי"ש. ומ"מ משמע מדבריו שיש בזה גם איסור דאו' וגם איסור סקילה.

וכעבור זמן שאלנו שוב את הגריש"א שליט"א בענין הסברו את ד' החזו"א שהמכבה מכשיר חשמלי ללא חוט להט חייב משום סותר. מדוע חייב ע"כ מדאו' ה"ז סותר שלא ע"מ לבנות. ואמר הגריש"א שלחזו"א חייב גם בסותר כי לדעתו בונה וסותר זה היינו הך (ולכאו' כך גם מורה לשון החזו"א בסי' נ' סק"ט, שכתב: ואחרי שהדלקה הוא בנין הכיבוי הוא סותר. עכ"ל. וע"ע בסי' ל"ח סק"ב. אך באמת קשה: הרי חז"ל חילקו בין בונה לבין סותר שלא ע"מ לבנות. ואולי החזו"א התכוון שהם שווים מצד סוג המלאכה, אך לא התכוון לחומרת המלאכה דהוי דאו'. כי בדבריו לא התייחס כלל אי הסותר הינו מדאו'. ואף שמסתימת לשונו יש אולי מקום לומר כן, מ"מ אין זה מוכרח כלל — מ.ה.). והטעם הינו משום שעם הכיבוי הוא מפסיק את החיות של המכשיר. ושאלנו, שהרי אמר לנו בעבר שהטעם שחייב הינו משום שהכיבוי הינו נוח לאדם ולכן הסתירה הינה בשבילו כמו בנין. אך הגריש"א חזר על הטעם דהוי משום הפסקת החיות של המכשיר (טעם זה אמר לנו גם גבי השאלה מה האיסור לכבות מכשיר חשמלי ללא גש"מ, למ"ד מוליד). ושאלנו, אך הרי סו"ס הינו סותר שלא ע"מ לבנות ומדוע הוא חייב מדאו'. וענה הגריש"א שליט"א שזה כמו הפותח בית צואר לבגד, שכיון שזהו תיקונו הרי חייב. אע"פ שהוא סותר שלא ע"מ לבנות [וכעין זאת מצאתי אח"כ בשבוי"צ (ח"ו עמ' קנ"א) שהכשרת הכלי (היינו השע"ש) למען יכבה אח"כ החשמל מאליו, חשיב בונה. אמנם לדעתו כל שינוי בתוכנית כלי חשמלי היא כעשיית כלי חדש דיש בו בונה גם בלי תקיעה. עיי"ש]. ושאלנו, שבעבר אמר לנו שלחזו"א המכבה מכשיר חשמלי ללא גש"מ הריהו עובר איסור מדאו' אך אינו מתחייב סקילה (כדלעיל), ולכאו' לא מצינו גדר כזה באיסורי שבת. וענה הגריש"א שבזה כבר ידונו הסנהדרין אם חייב ע"כ סקילה או לא. עכת"ד. וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (ח"ב. במילואים פ"ה ענף 2).

ועל דברי הגריש"א שליט"א בענין ההשוואה לקורע בית הצואר, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שלכאו' יש לחלק ולומר שאמנם במכשיר חשמלי הינו עושה רק הפסקת פעולה, אך בבית צואר הינו מתקנו לעולם. מ"מ הוסיף שזה מתאים לשיטת האב"נ בענין פתיחת דפי ספר שכתובות אותיות בחודי דפיו, והיינו דהוי סותר ע"מ לבנות משום ש"חושב" להדליק המכשיר לאחר זמן. עכת"ד. ועוד בענין סותר ע"מ לבנות, ר' במשמ"ל (ח"א עמ' ת'), בשו"ת מעש"ח (ח"ג עמ' רנ"ג. עיי"ש שדן מתי שרי בזה לכתחי'), בשבט"ה (ח"א סי' קי"ט, וח"ה סי' ל"ט סק"ב), ובעטש"ל (ח"ג עמ' ט"ו ואילך).

טעם 2: פתיחת מעגל חשמלי (הפסקת הזרם) אולי לא חשיבא כסותר מדאו', משום שהבנין השני לא עדיף מהבנין הראשון: כתבו התוס' בשבת (דצ"ד,א' ד"ה "ר"ש"): וכן סותר ע"מ לבנות לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופא אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחילה, כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון, כדמוכח בשמעתין. עכ"ל [וכעין זאת כתבו התוס' בשבת (דק"ו,א' סוד"ה "חוץ") גבי קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב. וע"ע (דל"א,ב' תוד"ה "וסותר") ובמרכבת המשנה (פ"א משבת, דיני משאצל"ג, דט"ז,א')]. ועולה מדבריהם שאם ע"י הסתירה עושה דבר יותר טוב מבתחילה, חייב. הלא"ה אינו חייב. ואכן בשו"ע הגר"ז (סי' שי"ג סי"ז) כתב שזו מחלו' אי חייב דוקא כשהבנין האחרון טוב מהראשון או אף בלא זה, והסיק שאמנם כ"א יחמיר לעצמו, אך א"צ למחות ביד המקילים דיש להם ע"מ שיסמוכו. הב"ד בספר בנין שבת (לרה"ג ר' חנן כהן שליט"א, ח"ב, פכ"א עמ' קנ"ה-קנ"ט) והסביר שכנראה שכוונת הגר"ז הינה כדברי המהרש"א (שבת דצ"ד,א') שכתב שזו מחלו' בין התוס' בדל"א,ב' ובין דצ"ד,א' הנ"ל (שלתוס' בדצ"ד חייב דוקא כשהבנין האחרון עדיף מהראשון, ולתוס' בדל"א אשכחן במשכן סתירה שאין מתקן בה יותר ממה שהיה בנוי קודם לכן). אלא שבמרכבת המשנה (פ"א משבת, דיני משאצל"ג, דט"ו,ב') דחה דברי המהרש"א וכ' דלכו"ע בעי שהבנין החדש יהיה טוב מהראשון. וכן בחידושי החת"ס (השלם, הוצ' מכון חת"ס, שבת דצ"ד,א') לא קיבל ד' המהרש"א הנ"ל וס"ל גם הוא דהסותר ע"מ לבנות כבתחילה (שאין הבנין האחרון טוב מהראשון) אינו חייב, ומה שחידשו התוס' בדל"א הוא שהתיקון שמתקנים בבנין האחרון יבוא ע"י הבנין הראשון. הב"ד בספר בנין שבת (שם), וכתב שלפי"ז בעל מרכה"מ והחת"ס לא ס"ל כהגר"ז. והסביר שם ד' הט"ז (סי' שי"ג סק"ה) והמ"א (סי' ש"ח סקכ"ב) שכתבו שהמסלק את החלון בשבת חייב, דאינו חייב לדעתם משום סותר ע"מ לבנות, דהר"ז סותר ע"מ לבנות כבתחילה ופטור, אלא שע"י הסילוק מתקן הבנין שיכנס בו יותר אויר. עכת"ד. ולפי"ז עולה שלרוה"פ אכן סותר ע"מ לבנות חייב דוקא כשהבנין האחרון עדיף מהראשון.

הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי גבי ני"ד (וגם רמז ע"כ במכתבו לקמן בנספחים) שי"א שהסותר ע"מ לבנות אינו חייב מדאו' אם הבנין הבא אינו יותר טוב מהבנין הקיים אלא הוא רק כמותו (או פחות ממנו). וציין שהאב"נ בתשובותיו מביא את הלבוש שאינו סובר כך, אך יש הסוברים כך ומקילים בזה [ומשעיינתי ראיתי שאכן האב"נ (או"ח סי' קפ"ו) הזכיר סברא זו עפ"י התוס' בשבת (דצ"ד,א' ד"ה ר"ש) והביא את הלבוש שאינו מיקל בזה. ואף שהתוס' הנ"ל וכן בדק"ו,א' (ד"ה "חוץ") כתבו סברא זו כטעמו של ר"ש להקל ולפטור (וע"ע בתוס' דל"א,ב' ד"ה "וסותר"), מ"מ יש להעיר שהט"ז (בסי' ש"מ) אף שהב"ד הלבוש וחלק על דינו (בענין פתיחת ספרים שאותיות בחודי הדפים), מ"מ לדינא היקל מטעם אחר ולא מהטעם הנ"ל. וכן באב"נ הנ"ל. ואף המנ"ח (במוסך השבת בדיני סותר) לא הזכיר להקל מצד זה]. ואמנם הוסיף הגר"א נבנצל, שממש"כ הפוס' שהקורע על מתו בשבת חייב, וכתבו טעמים שונים ולא כתבו הטעם משום דהוי קורע ע"מ לתפור שיכול לתקן אח"כ, אע"פ שידעו שאח"כ אפשר לשלול בגד זה, משמע דס"ל שאם יתקן אח"כ לא יהיה חייב כי הבנין החדש (כשישלול הבגד) לא יהיה עדיף מהראשון (לכאו' יש להקשות ע"כ, דהא אפי' אם ישלול הבגד שקרע הרי הקרע עדיין יהיה ניכר. שאם מתקנו לגמרי ה"ז איחוי אלכסנדרי ואסור, כדאיתא במו"ק דכ"ו,ב' ובתוס' שם ד"ה "ובאיחוי". וא"כ יתכן לומר שפטור דוקא כשקורע ע"מ לתפור תפר גרוע יותר, אך אם אח"כ יתפור תפר שווה לתפר הקודם, אע"ג שאינו טוב יותר, אולי יהיה חייב. וא"כ חייב גם כשהתפר החדש אינו עדיף על הראשון. וצ"ע). ובפעם אחרת אמר לי הגרא"נ שהטעם להקל בזה משום שאינו עושה דבר טוב יותר, ולכן כשסותר ע"מ לבנות כני"ד אינו מדאו' אלא מדרבנן. ולכן לפחות בשעת הדחק יש לסמוך ע"ד המקילים. עכת"ד.

לאור כל זאת שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א, הא די"א שאם הבנין הבא אינו יותר טוב מהבנין הקיים אלא הוא רק כמותו, הרי שהסותר ע"מ לבנות אינו מתחייב מדאו' אלא מדרבנן. ולכאו' גם בכיבוי מכשיר חשמלי הריהו סותר אך הבנין החדש לא יהיה יותר טוב מהבנין הקיים (ואף שנראה שבני"ד הוי סותר שלא ע"מ לבנות ומחלוקתם הינו בסותר ע"מ לבנות, א"כ כ"ש שבני"ד יש להקל). ולא הסכים הגריש"א להקל מטעם זה, ואמר שגם אם הבנין החדש לא יהיה עדיף מהבנין הקיים הרי הסותר חייב מדאו'. עכת"ד. והבנתי שזה משום שלדעתו אין זה טעם מספיק לפוטרו מדאו'. וע"ע בנתיבות שלום (גלבר. סי' ל"ח).

טעם 3: עוד צד להקל בני"ד הוא משום דהוי סתירת בנין העשוי לשעה (שדרכו לבנות ולסתור), ובפרט שא"צ גבורה ואומנות לסתירה: בירו' (פ"ז ורפי"ב בשבת) איתא שאע"פ שהבנין שהיה במשכן היה בנין לשעה, שהרי הקימוהו על דעת לפרקו, אפ"ה חשיב בנין. והיינו שבנין לשעה הוי בנין (הב"ד הרשב"א והמאירי ר"פ הבונה). ונחלקו האחרו' האם גם דעת הבבלי כמסקנת הירו' או לא [ראה חת"ס (או"ח סי' ע"ב), נוב"י (תנינא, חאו"ח סי' ל'), שביתת השבת (דיני מלאכה שאינה לקיום, סק"א), מנח"ש (ח"א עמ' פ"ה. וכתב שלהרבה מגדולי האחרו' בנין לשעה לא חשיב כלל בנין), שבט"ה (ח"א סי' קי"ט. עיי"ש שהב"ד החת"ס דבעינן דוקא בנין לעולם, כגמ' דילן ולא כירו'. ואילו בשבט"ה חלק ע"ד. וע"ע בשבט"ה ח"ג סי' ס"א), בשו"ת עטרת חכמים (סי' ו'-ז'), ובנ"ש (ח"א עמ' י')]. ואמנם בשו"ע (סי' שי"ג ס"ו) פסק שכלים שדרכם בהידוק ופירוק תמיד, אין בהם לא משום בונה ולא משום מכב"פ (וכן עולה מד' התוס' שבת דקכ"ו,א' ד"ה "והמונח"). ויש שהסבירו שד' הירו' אמורים דוקא כשאין הפירוק נחוץ לעצם השימוש, משא"כ בכלים שדרכם בהידוק ופירוק, כיון שהפירוק נחוץ לעצם שימוש הכלי ועשוי מלכתחי' לכך, בכה"ג לא חשיב בונה (בנ"ש שם עמ' י"א, שכ"מ מד' הגרשז"א במחברת כת"י. ונראה שהטעם משום שהפירוק הוא הכרחי בכה"ג). ולפי"ז נראה לכאו' שבהדלקת ובכיבוי מכשיר חשמלי בשבת, אם עשוי הוא (ביום חול) להדלקה וכיבוי פעמים רבות, אין בהדלקתו איסור דאו' של בונה. וכן עולה לגבי ני"ד מדברי הגרש"ג זצ"ל, כפי שכתב במחניים (חשון תשי"ט) ובמשמ"ל (ח"א עמ' רצ"ג, רצ"ה-רצ"ו, ש"ח, של"ח, שפ"ו-ת"ב) שבכלל בסגירת מעגל חשמלי אין איסור דאו' של בונה, וכן אין איסור מכב"פ ולא מתקן מנא, עפי"ד הט"ז (סי' שי"ג סק"ז) והפמ"ג (סי' שי"ג סק"ז), כיון שזה עשוי לפירוק תמידי והיינו שכן דרך שימושם ולכך הם עשויים מלכתחי', וכדלעיל בהערה ט' (ועוד הבאנו שם שחידש שאף לחזו"א אין בונה וסותר היכא שאין חוטי החשמל קבועים בקירות אלא הם מטולטלים. ולפי"ז יש עוד צד להקל באזעקת מכונית, שאין בה סותר כשמכבה האזעקה אף לפי החזו"א בהבנת הגרש"ג זצ"ל).

ולאור כ"ז יוצא לכאו' שאין בני"ד איסור בונה, וממילא בהפסקת מכשיר חשמלי (ללא חוט להט) אין איסור סותר, כי אם אין איסור בונה, אין גם איסור סותר. ובפרט יש לציין את ד' האבנ"ז (בסי' רי"א סק"כ. הב"ד בבנ"ש שם) שבנין לשעה הוי כשהבנין מחובר בלא מסמר או טיט, וא"צ אומן או גבורה כדי לפרק. ובכה"ג כשמחבר ע"מ לפרק י"ל שהחיבור והפירוק אחד הוא ולא חשיב כבונה.

אלא שמד' החזו"א לא נראה כן. שכתב (בסי' נ' סק"ט) גבי פתיחת החשמל שמכניסין הזרם בחוטים "ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם... ואחרי שהדלקה הוא בנין הכיבוי הוא סותר. והא דכתבו הט"ז והמ"א סי' שי"ג דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח... אין הכיסוי והכלי כחד אלא שני גשמים משתתפים בשימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידין ומטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה" (והוסיף שכן המתלמד השחזת סכין של שחיטה... אע"ג שבדעתו לפוגמו תיכף אחר השחיטה מ"מ חשיב בונה דבנין לשעה חשיב בונה). עכ"ל. ולפי"ז עולה שאין להקל בהדלקה וכיבוי מכשיר חשמלי מצד דהוי בנין לשעה (וראה במנח"ש ח"א עמ' צ"ט-ק' שהקשה ולא קיבל דברי החזו"א הללו). ועוד יש להעיר, שבשש"כ (פט"ז הערה נ"ג) כ' בשם הגרשז"א, שאפי' אם הבנין יכול להתקיים, מ"מ כיון שניכר וידוע לכל שאין הבנין שבנה עשוי לקיום כלל, אין זה נחשב אפי' כבנין ארעי ולא גזרו רבנן אטו קבע (שם קאי אבנין מאבני פלא). והיינו אע"פ שביכולת הבנין להתקיים זמן רב (כגון אם ישאירוהו לתצוגה על הארון), מ"מ כיון שהרגילות שמפרקים לאחר זמן לא רב דבר זה, לכן אינו אפי' בנין ארעי. ועוד יש אולי לצרף לני"ד מה שהביא הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' פ"ה) בשם המהרש"ם (בדע"ת או"ח סי' תק"ט) שאף לירו' דס"ל שבנין לשעה הוי בנין, מ"מ בכה"ג שיסתר בו ביום (ור' לקמן בענין בנין ארעי מה שכתבנו בשם המנחי"צ) לא הוי בונה (והוסיף שכ"ש כשהסתירה נעשית מאליה בו ביום לא הוי סותר). וע"ע שם בעמ' צ"ט שהוכיח כן עפי"ד השו"ע (בסי' שי"ד ס"י), וכן עפ"י האר"ח החדש בהגהות המהרש"ם (בסי' ש"ח ס"ט, דברגיל בכך בכל יום גם איסור דרבנן ליכא), וכן עפ"י שו"ע הגר"ז (סי' שי"ג סכ"א). ועיי"ש במנח"ש שדחה ד' החזו"א גם עפי"ד הפמ"ג במש"ז (סי' שי"ג סק"ז). וע"ע במנח"ש (ח"א עמ' ס"ט,ע'. ובח"ב עמ' מ"ז-מ"ח, ס"ד-ס"ח וע"ח). ואמנם אח"כ בס"ד מצאנו בס' שביתת השבת (בתחילתו, כללי מלאכות שבת, דיני מלאכה שאינה לקיום, ד"י ע"א הוצ' מאור הגליל) שהביא מחלו' האחרו' גבי בנין לשעה כשסותרו ביומו אי חשיב בנין. שלישי"ע הוי בנין ולכלכלת שבת לא הוי בנין. עיי"ש. וע"ע ביבי"א (ח"ז סי' נ"ה) ובילקו"י (שבת כ"ב עמ' תקט"ז, תקל"ב-תקל"ד. וחלק מועדים עמ' תע"ז-תע"ח).

ועוד בענין בנין לשעה ותיקון כלי לשעה ר' במנח"ש (ח"א עמ' פ"ה וצ"ט. ח"ב עמ' ס"ד - ס"ח, ע"ח).

טעם 4: עוד צד שיתכן להקל בני"ד הוא מצד בנין ארעי. והיינו שאין ביכולתו להתקיים זמן רב (ר' רש"י ביצה דל"ב,ב' ד"ה "בנין ארעי". ושונה הדבר מבנין לשעה הנ"ל, דהתם ישנו הפוטנציאל להתקיים אלא שדברים חיצוניים גורמים לו לא להתקיים, כציווי ה' לפרק המשכן, או רצון האדם לפרק הבנין. אך בני"ד מתחילת בנינו אין לו הפוטנציאל להתקיים זמן רב. אמנם מרש"י הנ"ל אין הוכחה לאמיתות חילוק זה). ולכאו' י"ל שאין להקל בני"ד מצד זה, משום שסגירת מעגל חשמלי הינו בנין העשוי להתקיים לאורך זמן, כל עוד לא כיבו המכשיר או לא פסק החשמל מתחנת הכח. אלא שכפי שנראה לקמן ישנם צדדים לומר שאין זה כך.

בענין בנין ארעי: שנינו במשנה שבת (דק"ב,ב'): כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת, חייב. ע"כ. הא אינה מתקיימת — פטור (וע"ע שעה"צ סי' ש"ג סקס"ח שהבין שלרמב"ם אף אם מתקיימת רק בשבת חייב, ולרש"י חייב רק כשמתקיימת תמיד). וכן מדברי הגמ' בביצה (דל"ב,ב') עולה שבנין ארעי אמנם אינו אסור בשבת מדאו', אך מ"מ יש בו איסור מדרבנן, ומה שהתירו שם לכתחי' לצדד אבני בית הכסא (להניח אבן על אבן בלא טיט) הו"ד מצד כבוד הבריות. ואף שהאב"נ (סי' רי"ד) הסתפק אי איכא בנתינת אבן בלא טיט משום שבות או דשרי לכתחי', ותלה זאת במחלו' רש"י והר"ן (דלדעתו מתירים) לעומת התוס' והריטב"א (דאוסרים), הנה כבר כתבו אחרו' אחרים דלכו"ע יש בזה איסור דרבנן [ר' שביתת השבת (דיני מלאכה שאינה לקיום, סק"א) ובנ"ש (ח"א עמ' ח')].

אף שבהסתכלות ראשו' נראה שבסגירת מעגל חשמלי לא שייך בנין ארעי, מ"מ מתוך דיוני האחרו' בענין בנין ארעי יש לצדד להקל בכמה צדדים גם בנידון בונה במעגל חשמלי:

כתב הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"א עמ' צ"ו ועמ' ק' ססק"ד. וכבר כתב כן במכתבו לחזו"א, סוף מכתב ב', כמובא בבנ"ש ח"א עמ' ס"ה) שאם אין הבנין מתקיים מאליו אלא זקוק תמיד לדבר הבא מן החוץ מסתבר שאין זה קרוי בנין. ולכן בסגירת מעגל חשמלי הרי הוא זקוק תמיד לחומר דלק או כח אחר אשר יסובב הגלגלים בתחנת הכח. וזה דומה לדבר שצריכים כל הזמן לאחוז בו. עכת"ד. אמנם ד"ז הינו דוקא אליבא דהגרשז"א, אך החזו"א מסתבר שלא קיבל טענה זו, דהא לא חזר בו מפסקו [וכן עולה ממכתבו השני אל הגרשז"א המובא במנח"ש (ח"א עמ' צ"ד), שענה לו שאמנם אם האדם מסובב מכונת החשמל אין בזה בונה, אך אם מכונת החשמל מסתובבת עכשיו בלי בעל הבחירה הוי סיבוב החשמל כטבע העולם כרוח מצויה. וע"ע ביבי"א (ח"ז סי' נ"ה) בענין איסור בנין ארעי כשהאדם צריך לתמוך בדפנות]. וע"ע בענין בנין ארעי בחשמל לקמן בהערה כ"ט (גבי זרם הנוצר ע"י מצבר או סוללה. ועיי"ש שלגרי"ש אלישיב שליט"א, שלא כגרשז"א זצ"ל, אין הדבר תלוי דוקא מצד הזמן אלא מצד איכות הבנין. דאפי' חיי שעה נחשבים כחיים. עיי"ש). ועוד בענין בנין ארעי בשבת ר' בשו"ת הר צבי (ח"א, בטל הרים, מלאכת בונה, עמ' רפ"ג-רפ"ה).

עוד יש להוסיף בני"ד מה שהבאנו לעיל ממנח"ש עפי"ד המהרש"ם, שאם הבנין נסתר בו ביום לא הוי בנין, וכ"ש אם הסתירה נעשית מאליה בו ביום דלא הוי סותר [כעין זאת אך לגבי כתיבה שאינה מתקיימת ר' במנחי"צ (ח"ז סי' י"ג), שלגרי"י וייס הו"ד כשאינה מתקיימת ביום שבת, ולגרשז"א כשאינה מתקיימת ג' ימים]. ועוד כתב הגרשז"א בקוב"מ (עמ' 23-24. והובאו הדברים גם במנח"ש ח"א סי' י' סק"ו) שאף לד' החזו"א הנ"ל, אם לאחר זמן מועט פעולת המכשיר החשמלי נפסקת מאליה, נמצא שכל בנינו הוא רק לשעה פורתא ואין בזה סרך בונה. ואע"ג שכ' החזו"א גבי זרם החשמל שאף תיקון לשעה חשיב בונה, היינו בכה"ג שצריך אח"כ מעשה לבטל הפעולה הקודמת, כמו בהדלקה שסובר דהוי בונה אע"ג שבדעתו וגם רגיל לכבותו לאחר זמן. עכת"ד (עיי"ש עוד טעם מדוע אין בזה סרך בונה). נמצאנו למדים שלפי"ז אם מכשיר חשמלי מתוכנן מלכתחי' להפסק מעצמו לאחר זמן מוגבל ולא ארוך, וכגון מקרר חשמלי (שעליו דיבר הגרשז"א) או אזעקת מכונית או בית המוגבלת לזמן לא ארוך, אין בזה משום בונה לד' הגרשז"א בהבנת החזו"א משום דהוי בנין ארעי. ומה שכתב הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"א עמ' ק' ססק"ד) שכלי חשמלי שאינו יכול להעצר, אין לך קלקול גדול מזה, והיינו שזו מעלה שיכול להפסיק פעולתו, אין זה סותר את דבריו הראשונים, משום שמ"מ הוי בנין ארעי כשעתיד להפסק מעצמו.

וכיון שעסקינן בני"ד בכיבוי אזעקה בשבת שהיא פתיחת מעגל חשמלי והפסקת הזרם. אם הוי בנין ארעי אזי יש אולי עוד מקום להקל ממש"כ הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' ק"א) דאף שיש מיקרים שהבנין אסור, מ"מ הסתירה אינה אסורה אפי' מדרבנן. עכת"ד. ובבנ"ש (ח"א עמ' ח') העמיד דבריו בפרט בסתירת בנין ארעי, כבני"ד. ועיי"ש עוד בבנ"ש (שכתב שאף בנין ארעי עצמו שרי אם עומד לסתירה מיד. ואולי בכיבוי אזעקה יש מקום לצרף גם זאת, כ"ש מהפעלתה). וע"ע יבי"א (ח"ז סי' נ"ה).

ועוד יש לצדד להקל בני"ד כשהדבר אמור במקום מצוה של עונג שבת. וכעין זאת כתבו להקל באיסור סותר בא"א (מבוטשאט"ש). הב"ד בשבט"ה (ח"ז סי' ל"ט. עיי"ש מש"כ בשם שע"ת או"ח סי' שי"ד).

ועוד נלע"ד צד להקל משום שהפעלת כלי חשמלי והפסקת פעולתו הינם דברים שרגילים לפרקם ולהחזירם, ובזה לא חשיב בנין ותיקון מנא. וכמש"כ כן גבי כלי חשמל הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"א עמ' ס"ט, ע' וצ"ט. וע"ע בח"ב עמ' מ"ז ומ"ח) עפי"ד הט"ז (סי' שי"ג סק"ז). וקבע שם המנח"ש דהו"ד בכלי שדרך תשמישו הוא שרגילים לפרקו מרצון טוב, אז אין בחזרתו משום מתקן. ועיי"ש במנח"ש ח"א שהסביר מדוע מצד כלל זה אין להקל גבי עריכת שעון שפסקה פעולתו בשבת. ומ"מ הוסיף שהפעלת כלי חשמלי כמאוורר קיל טפי מעריכת שעון ולכאו' אין בו איסור כיון שכך תשמישם תדיר שמכניסים בהם הזרם רק בשעה שרוצים להשתמש בהם ואח"כ מפסיקים את חיבורם. ואדרבא, מאוורר כזה שאי אפשר לסוגרו והוא מסתובב כל הזמן אין לך קלקול גדול מזה. עיי"ש במנח"ש. ולפי"ז אם אין בני"ד בנין גם אין סתירה. וע"ע בדברים אלה לעיל (בהערה ט' ענף 3), ולקמן (בחלק ב' במילואים פרק ה' ענף 3. עי"ש).

ענף 7: המשך הענין הנ"ל - צדדים לאסור:

ע"כ עסקנו בצדדים להקל בהדלקת או כיבוי מכשיר חשמלי (ללא חוט להט) מצד בונה (המכשירים בכלל, ובאזעקות בפרט). אך יש להעיר שישנם גם צדדים להחמיר: 1) אמנם כתבנו לעיל בסמוך הצד להקל משום דאין זה פשוט שפתיחת מעגל חשמלי חשיב כסותר ע"מ לבנות, מ"מ הרמב"ם (פ"י משבת הט"ו) כתב: הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור ע"מ לבנות. אבל אם סתר דרך השחתה פטור. עכ"ל. ולכאו' לא ברור מדבריו מה הדין כשסותר שלא ע"מ לבנות, אך בכ"ז אינו דרך השחתה (כבני"ד, שמכבה המכשיר משום שאינו צריך לו יותר. וכדלעיל בשם החזו"א והגרשז"א, שבני"ד אינו ע"מ להדליקו שוב. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שי"ל בני"ד דלגבי הבנין הוי דרך השחתה. עכ"ל). דמריש דברי הרמב"ם משמע שפטור, ומהסיפא משמע שחייב [ואמנם גבי מלאכת קורע מצינו מחלו' הפוס' האם חייב דוקא בקורע ע"מ לתפור, אך בקורע שלא ע"מ לתפור פטור אע"ג שעי"כ מתקן, כגון קורע בית הצוואר בבגד (ד' מרן בב"י סי' שי"ז). או שהקורע חייב בכל תיקון שהוא, ואפי' כשאינו ע"מ לתפור (ד' הגרע"א בפיהמ"ש שבת פ"ז מ"ב, ובגלהש"ס שבת דע"ג,ב'. הב"ד בבנ"ש ח"ב עמ' פ"ח. וכ"כ בבה"ל סי' ש"מ סי"ד ד"ה "ולא"). ואף גבי המתיר שלא ע"מ לקשור נחלקו הראשו' אי חייב או פטור (ר' במנ"ח מוסך השבת, בדיני המתיר. וע"ע שם בדיני הקורע ע"מ לתפור והמוחק ע"מ לכתוב, וכן בבה"ל סי' ש"מ ס"ג ד"ה "המוחק". ור' עוד תוס' שבת דע"ג,ב', ובקהילות יעקב עמ"ס שבת דל"ו, דס"ל שחייב רק במחיקה ע"מ לכתוב, ואם מחק שלא ע"מ לכתוב פטור אף כשיש תיקון במחיקה)]. אמנם גבי סותר נראה קצת מד' המ"א (סי' ש"ח ססקכ"ד) והט"ז (סי' שי"ג סק"ה) שחייב אף כשסותר שלא ע"מ לבנות אלא שסותר דרך תיקון ולא דרך השחתה (הב"ד בבנ"ש ח"ב עמ' קנ"ב, קנ"ד). וכ"כ המנ"ח (שם, דיני סותר) שחייב לא דוקא בע"מ לבנות אלא העיקר שלא יהיה דרך השחתה שהוא מקלקל. וכ"כ הבה"ל (סי' ש"מ ס"ג סוד"ה "המוחק") בהבנת הרמב"ם (אף שלענ"ד ק"ק לדייק מדברי הרמב"ם, וכדלעיל). וא"כ ד' הפוס' נוטה שבני"ד אע"ג שהוא סותר שלא ע"מ לבנות, מ"מ כיון שסו"ס הוי תיקון לו, חייב מדאו' (ור' לעיל בהערה זו בענף 6 שכתבנו בשם הגריש"א שליט"א, שאף שני"ד חשוב כסותר שלא ע"מ לבנות, מ"מ חייב מדאו'. עיי"ש). ועוד בענין מקלקל קלקול שיש בו תיקון ר' בס' נתיבות שלום (גלבר. סי' ל"ד).

2) אף שכתבנו לעיל צד להקל משום שבני"ד הינו סותר או בונה, כשהבנין השני אינו עדיף מהראשון, מ"מ כבר נחלקו הפוס' אי בכלל צריך לתנאי שיהיה סותר ע"מ לבנות במקומו, או אף שלא במקומו יהיה חייב. ונראה שיש צד לומר, שאם חייב כשסותר עמ"ל דוקא במקומו, הרי שאז שייך להקל ולומר שחייב דוקא כשהבנין החדש עדיף מהבנין הראשון, ואם לאו פטור. שהרי כ"ז מדובר כשבונה בנין חדש באותו מקום של הבנין הקודם. אך אם נאמר שחייב אף כשסותר עמ"ל במקום אחר, הרי חייב אף כשאין הבנין השני עדיף מהראשון שהרי אינו בא במקומו, ויש לו כבר רווח שבנה הבנין במקו"א אפי' שאינו עדיף ממנו. וצ"ע.

ובאשר לסותר ע"מ לבנות דוקא במקומו: הנה הגמ' בשבת (דל"א,ב') אמרה שסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר, וע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. ע"כ. ופרש"י, כיון דהוי מקלקל, ולא חשיב מלאכת סותר תיקון אא"כ סותר ע"מ לבנות במקומו. ע"כ. וכן פסקו המאירי והריטב"א (שבת שם). והרמב"ם ג"כ כתב דין זה בפ"א (משבת הי"ח). אלא שדנו האחרו' בדעתו משני צדדים: א. בפ"י (משבת הט"ו) כתב בסתמא שחייב בסותר ע"מ לבנות, ולא הזכיר דין מקומו. ב. לרמב"ם דס"ל שמשאצל"ג חייב כרבי יהודה, ולכן פסק שהקורע בחמתו חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו (פ"י ה"י) הרי שא"צ שהתיקון יהיה בגוף הדבר וא"כ גם כשיבנה במקום אחר הוי תיקון. וכבר האריכו האחרו' בהבנת הרמב"ם. ר' שו"ת אב"נ (סי' ק"ד סק"ה. והסביר שמה שהרמב"ם לא הזכיר בפ"י דין מקומו, משום שסמך על מש"כ בפ"א), קרן אורה (שבת דע"ג, תוד"ה הקושר), או"ש (פ"א הי"ח). ואבן האזל (פ"א הי"ח) וכולם פירשו את ד' הרמב"ם שחייב דוקא כשסותר ע"מ לבנות (או מוחק ע"מ לכתוב) במקומו. וכ"כ עוד פוס', כדלקמן בסמוך. אלא שיש שכתבו בדעת הרמב"ם שאף כשאינו ע"מ לבנות במקומו חייב אלא כל שהוא מקלקל שלא כדרך השחתה חייב. ראה ספר ראש יוסף (דל"א,ב') ומנ"ח (מוסך השבת דיני סותר). הב"ד בבנ"ש (ח"א פט"ז ופי"ז), והוסיף שכ"ד הפמ"ג (במש"ז סי' רנ"ג סקי"ח, וסי' שי"ד סק"א ד"ה "אגב". ובא"א סי' שי"ד סקי"א. והוא עפ"י שיטתו שיש לחוש לד' הרמב"ם שמשאצל"ג חייב כר"י. ראה במש"ז סס"י של"ד, ובא"א סי' של"ד סקל"א). והאב"נ (סי' ק"ד סק"ה) דחה ד' הראש יוסף הנ"ל. ואף המ"ב בבה"ל (ססי' ש"מ ס"ד סוד"ה "במשקין", ובסי"ג סוד"ה "אין") כתב שלד' הרמב"ם חייב רק כשסותר ע"מ לבנות במקומו. וע"ע בבנ"ש (פ' ט"ז וי"ז שהאריך בדברים הללו, ובעמ' קנ"ג-קנ"ד). ור' עוד לקמן בנספחים שאף הגרל"י הלפרין שליט"א ס"ל דבעי ע"מ לבנות במקומו כדי לחייבו (ואמנם כתב כן גבי מעגל חשמלי. ואילו הגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ שבמעגל חשמלי לעולם סותר ע"מ לבנות במקומו בזמן מאוחר יותר. ע"כ. ושמא י"ל שלעיתים אדם מכבה האור כאן ע"מ להדליק במקום סמוך אחר. אך זה לכאו' שייך בנורה אך לא במכשיר חשמלי. ואולי גם במכשיר חשמלי זה שייך, כעושה כן למנוע עומס יתר. וצ"ע. והגרא"נ לשיטתו שיש מקום לומר שמכבים הנורה כדי שיוכל להשתמש בה לאורך ימים רבים יותר, שהריהו חוסך עתה באורך החיים שלה. כנ"ל. ועיי"ש שכתבנו שמהחזו"א לא משמע כגרא"נ בהא. ועוד בענין סותר ע"מ לבנות במקומו ר' בשבט"ה (ח"א סי' קי"ט) ובנתיבות שלום (גלבר. סי' ל"ז). ובענין בונה ע"מ לסתור ר' בשבט"ה (ח"ו סי' כ"ט).

שמעתי שיש פוס' דס"ל שאין בחיבור זרם החשמל משום בונה משום שאין הדבר מושג בחושי הראות, השמע וכו' (ור' בצל"ח החדש בקונטרס אחרון למאמר א' שכתב כן לדחות ד' חותנו, בעל הבי"צ, גבי מוליד בחשמל). ואמנם החזו"א בדבריו (בסי' נ' סק"ט) הזכיר שבהדלקת החשמל יש בזה משום מתקן מנא, ויש שדחו זאת דאין זה מורגש בחושים. וכבר כתבנו ע"כ במכתבנו לקמן בנספחים, דהא גם טבילת כלים והפרשת תרו"מ אינם מורגשים בחוש ובכ"ז אסרום. וכן יש אוסרים לברך בשבת ברכת האילנות משום בורר הניצוצות, אע"ג שג"ז אינו מורגש בחוש. מ"מ ר' במנח"ש (ח"א עמ' ע"ג) שגם דבר שאינו מורגש בחושים שייך בו מתקן מנא (כתב כן גבי הכנסת זרם לברזל ע"מ למגנטו). ולפי"ז נדחית טענת החולקים על החזו"א מטעם החושים. ועוד, שהגר"א נבנצל שליט"א העיר שאם ח"ו יגע בחוט ישיג בחושים. וכן המגנט מושג בחוש הראות. עכ"ל.

בס"ד נמצאנו למדים לאור כל הנ"ל שישנם צדדים הן להקל והן להחמיר גבי דין בונה בהדלקת או כיבוי מכשיר חשמלי (ללא חוט להט). והנה מלשונו הזהב של החזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ב וסי' נ' סק"ט) עולה שבהדלקת מכשיר חשמלי, אף כשאין בו חוט להט, יש איסור דאו' של בונה, ובכיבוי איסור סותר. ומדברי הגרשז"א הנזכרים לעיל מבואר שמ"מ אף לשיטת החזו"א בכיבוי האיסור אינו אמור להיות מדאו' (ודעת הגרשז"א עצמו שאף בהדלקה ללא גש"מ אין איסור דאו' כיון שהבנין אינו מתקיים ועומד מעצמו אלא מצד כח חיצוני — הזרם הבא מתחנת הכח). וד' הגרי"ש אלישיב שליט"א, כפי שאמר לי פעמים רבות גבי מציאויות שונות, שהדלקת מכשיר חשמלי אף ללא חוט להט, לשיטת החזו"א דהוי בונה ה"ז אסור מדאו' מדין בונה, והכיבוי אסור מדאו' מדין סותר (אמנם הגריש"א לא ס"ל תמיד לדינא כחזו"א לאסור סגירת מעגל חשמלי מדין בונה, אלא לעיתים פוסק כבי"צ דהוי מוליד מדרבנן כדלעיל בהערה ט' ענף 4). עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלדעת הפוס' הדלקת מערכת חשמלית שיש בה חוט להט הינו איסור דאו'. ואילו כיבוי מערכת שיש בה חוט להט איסורו מצד מבעיר אינו מדאו', אך מדין בונה וסותר של המעגל החשמלי יש איסור דאו' (ומשמע אפי' בלא גש"מ — מ.ה.). עכת"ד. וכן עולה מיחו"ד (ח"א סי' ל"ב). וכן הורה לי הג"ר יעקב יוסף שליט"א, שלחזו"א איסור הדלקת וכיבוי חשמל ביו"ט ובשבת אסור מדאו' (אך הוא עצמו לא ס"ל כחזו"א). עכת"ד. וראה עוד לקמן בנספחים במכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א (אי בונה ביו"ט הוי דאו'). ואמנם מד' הגר"א נבנצל שליט"א הנ"ל עולה שאין בכיבוי איסור דאו' כיון שהבנין האחרון אינו טוב מהראשון. וכן ד' הגרלי"ה שליט"א במכתבו בנספחים, שכתב גבי כיבוי אזעקה בשבת, שגם לחזו"א הוי רק שבות משום שאינו סותר ע"מ לבנות במקומו. עכת"ד (אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שכיבוי מערכת חשמלית זה סותר שאח"כ כן בונה במקומו. שהריהו מדליק אח"כ את אותו מכשיר. עכ"ד. ושמא כוונת הגרלי"ה שהוא סותר שלא ע"מ לבנות, או שסותר שלא ע"מ לבנות בנין טוב יותר — מ.ה.). וא"כ הדבר שנוי במחלו'. אך כיון שד' הגריש"א והגרמ"א דהוי איסור דאו', יש לצדד כך הן גבי הדלקה והן גבי כיבוי. כך בס"ד נלע"ד [ואגב יש להעיר, שאף שד' הגר"מ אליהו שליט"א לפסוק כחזו"א את דין בונה, מ"מ לא ברור שכן דעת שני המאורות הספרדים האחרים בדורנו. שד' הגרע"י שליט"א שאין הלכה כחזו"א בזה, כמבואר ביבי"א (ח"א סי' ל"א סק"ג וח"ז סי' ל"ו סק"ג), וכן דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל ככתוב באול"צ (ח"ב פמ"א סק"ג) שלא ברור שהלכה כחזו"א בזה. ור' עוד ע"כ לקמן בערך זרם החשמל].

ומדין מבעיר ומכבה, כיון שבכל המערכת הנידונה אין חוטי להט, הרי שמדין הבערה וכיבוי אין איסור כלל. גם איסור ניתוק המערכת עצמה מהזרם החשמלי נראה שהוא שווה לאיסור כיבוי הנורות הנ"ל, שהרי גם בזה אין חוטי להט, וכנ"ל בהערה ט'. אלא שנראה שלד' הגרלי"ה (במעש"ח ח"א עמ' קכ"ב-קכ"ד) יש בכ"ז עוד בעיה של ניתוק האזעקה והזרקור ממקור המתח, אע"ג שכעת אינם מחוברים לזרם ואינם דולקים. ועוד יש להוסיף, שיתכן שע"י ניטרול המערכת תהבהבנה לכמה שניות נורות הביקורת שבגלאים (שאינן נורות להט), וד"ז תלוי בסוג המערכת (מפי אלקטרונאי מומחה).

לפי הנ"ל עולה, שלפוס' שהדלקה אסורה מדין מוליד הרי שכיבוי המערכת ע"י הורדת המתג הראשי כרוך לכל היותר באיסורי דרבנן, ואם יתקרב אל הגלאים ויכסה אותם (ואז תדלקנה נורות מסוימות) כרוך בתוצאה שאיסורה מדרבנן (ואגב ראה במנח"ש ח"א עמ' ע"ד, ולקמן בנספחים במכתב הגר"א נבנצל שליט"א, שלגרשז"א זצ"ל אין בהדלקת חשמל ללא גש"מ משום איסור מוליד. וע"ע ע"כ לקמן בערך זרם החשמל). ולפוס' כחזו"א יש לצדד (כהבנת הגריש"א שליט"א) שכיבוי המערכת ע"י המתג הראשי כרוך באיסור דאו', וכיסוי הגלאים הגורם להדלקת הנורות לכאו' כרוך בתוצאה שאיסורה בונה מדאו'.

ענף 8: מסקנות לגבי האפשרויות לכיבוי הגלאים:

ועתה נדון באפשרות הפתרון לכל אחת מהשיטות בשני המישורים (האם פעולה ע"י עי"א נחשבת כמעשה בידים, כח שני, גרמא וכדו'. והאם התוצאה הינה איסור דאו' או דרבנן):

הפתרון של התקרבות לגלאים וכיסוי העי"א, כשתוצאה מכך נדלקות הנורות (ללא גש"מ) בגלאים ובלוח הפיקוד:

למ"ד שפעולה ע"י עי"א נחשבת כמעשה בידים, כפי שכתבנו לעיל בענף 4, לחזו"א אם יתקרב לגלאים יהיה חייב מדאו', ולבי"צ ה"ז אסור מדרבנן.

למ"ד דהוי ככח שני: למ"ד שדין כח שני שחייב מדאו', לחזו"א בני"ד חייב מדאו', ולבי"צ אסור מדרבנן (כי התוצאה הינה איסור דרבנן). למ"ד שכח שני אסור מדרבנן, לפוס' כבי"צ שרי לכתחי', דהוי שבות דשבות לצורך גדול (החזו"א ס"ל שכח שני חייב בכל אופן). וכ"ש למ"ד שכח שני בשבת שרי שבני"ד ה"ז מותר (והחזו"א מחייב, כנ"ל).

למ"ד שפעולה ע"י עי"א חשיבא גרמא: אם אותם פוס' סוברים שגרמא בשבת אסורה מדרבנן, וגם סוברים שסגירת מעגל הוי חיוב דאו' (כחזו"א) הרי שבני"ד אסור מדרבנן. ואם יסברו כבי"צ דהוי מוליד, לכאו' בני"ד שרי (דהוי שבות דשבות בשעה"ד). ואם אותם פוס' סוברים שגרמא שרי לכתחי' אפי' באיסורי דאו', בכל מקרה שרי בני"ד (גם אם יסברו שסגירת מעגל חשיבא כבונה מדאו', דהא הוי גרמא דשרי).

למ"ד שפעולה ע"י עי"א הוי כמלאכה שלא כדרכה (ד' הגריש"א), בני"ד שרי להתקרב לגלאים ולכסות העי"א, וכדלקמן בסמוך.

למ"ד שפעולה ע"י עי"א הוי פס"ר (ד' הגרע"י והגר"ד ליאור שליט"א), הרי בני"ד הוי פס"ר דלניח"ל (וליתר דיוק דלא איכפ"ל, שלד' הבה"ל והגרע"י הוי כדין לניח"ל), ולדעתם כל האיסור אינו אלא מוליד מדרבנן (דהא אינם פוס' כחזו"א דהוי בונה), כך דהוי פס"ר דלניח"ל בדרבנן דשרי לדעתם לכתחי' (אך רק מצד זילותא דשבתא או שלא להתיר לרבים דבר שנראה כאסור אולי יחמירו בהא). וממה שהתיר הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ז במיל' סי' מ') לצאת מהשירותים, והגר"ד ליאור שליט"א שהתיר אף להכנס אליהם (כמבואר במכתבו בנספחים) יתכן שיתירו גם בני"ד, דאל"כ לא יוכלו ללכת בתוך הבית, וכן להכנס ולצאת ממנו.

כל מקום שכתבנו שהדין שחייב, יתכן שיש להקל ע"י גוי (היינו אם סומכים ע"ד בעה"ע והרמ"א בסי' רע"ו ס"ב להקל בשעה"ד בשבות א' דאמירה לגוי). ואמנם יש פוס' שיאסרו זאת אף ע"י גוי (כאחרו' שהחמירו שלא לסמוך על בעה"ע). וכ"מ שכתבנו שאסור מדרבנן, נראה שע"י גוי יש להקל (וכמש"כ מרן בסי' ש"ז ס"ה וסי' של"ח ס"ב. והרמ"א סי' רע"ו ס"ב). וכל מקום שכתבנו שמותר, ה"ז שרי אף ע"י ישראל.

נמצאנו למדים שי"א דשרי לישראל להתקרב בשבת אל הגלאים ולכסותם בשעה"ד כזו. י"א שאסור ע"י ישראל ושרי ע"י גוי (הן אותם הפוס' הסוברים שחייב אך סומכים על בעה"ע, והן אותם פוס' הסוברים שרק אסור ע"י ישראל). ויש מהפוס' שיתכן שיאסרו אפי' ע"י גוי.

ובאשר לאפשרות השניה של פתרון הבעיה, והיינו ע"י כיבוי המערכת ע"י המתג בלוח הבקרה:

דבר זה אינו תלוי בדעות השונות מה דין פעולה הנעשית ע"י עי"א, אלא רק האם פתיחת מעגל חשמלי אסורה מדאו' מדין בונה, כחזו"א, או מדרבנן מדין מוליד כבי"צ. שלסוברים כחזו"א יהיה חייב אם מכבנה (ושוב — אם סומך על בעה"ע שרי לעשות כן ע"י אמירה לגוי). ולסוברים כבי"צ ה"ז אסור לישראל מדרבנן, ומותר ע"י גוי (שבות דשבות בשעה"ד).

נמצאנו למדים שפתרון הבעיה ע"י כיבוי המערכת ע"י המתג הראשי, לד' פוס' רבים שרי לעשות כן ע"י גוי, וי"א שאף ע"י גוי אסור.

ובאשר לד' הגרי"ש אלישיב שליט"א בענינים אלה. שאלתי את הגריש"א שליט"א, אם בשבת גילו שאמנם האזעקה מכובה (היינו הצפצוף מנוטרל ואינו מסוגל לפעול בשבת) וכן הזרקור מכובה, אך העיניות של הגלאים דרוכות והנורות שבגלאים ובלוח הפיקוד נדלקות כשעוברים בפתחי הבית או בחדרים המוגנים. בנורות אלה אין חוטי להט (כך שאין בהדלקתן מבעיר מדאו' אלא מוליד מדרבנן או בונה), אך אם אדם מתקרב לגלאים נדלקות הנורות ויש בזה בונה לד' החזו"א. ומאידך בני הבית רוצים ללכת בתוך הבית וכן לצאת ולהכנס אליו, ולשם כך צריך להתקרב לגלאים כדי לכסותם (ע"מ שהנורות תשארנה דולקות ולא תדלקנה ותכבנה בכל מעבר של בני אדם סמוך להן), ובשל ההתקרבות אליהם תדלקנה הנורות הנ"ל. המותר להתקרב אליהן ולכסותן. וענה לי הגריש"א שמותר להתקרב בשבת ולכסות את עיניות הגלאים (כדי שלא ימשיכו להדלק ולהכבות בשבת בשל מעבר בני אדם בסביבה) למרות שזה יגרום שתדלקנה הנורות הללו, כיון שאין דרך להדליק כך נורות (וזה נחשב כשינוי). והוסיף שגם אין לו ענין בהדלקתן (היינו לא איכפת ליה — מ.ה.). ושאלנו, האם זה מותר למרות שזה לפחות פסיק רישא, ולחזו"א יש בזה איסור בונה. וענה שבכל אופן מותר. אך הוסיף שודאי לפני שבת צריך לכתחילה לנטרל את כל מערכת האזעקה.

ועוד שאלתיו, במקום לכסות את הגלאים האם מותר לכבות את כל המערכת, ולכאו' זה עדיף מכיסוי הגלאים שעי"כ נדלקות נורות (למרות שאין בהן חוט להט), ואילו בכיבוי הוא רק מכבה נורות ביקורת. וענה הגריש"א שאין לכבות את המערכת מדריכותה כי ע"י כיבוי המערכת הוא ממש עושה מעשה בידיו, משא"כ בכיסוי הגלאים (היינו שכבר כשמתקרב אליהם נדלקות הנורות באופן שאינו כדרכו, והכיסוי רק ממשיך הדלקתן). ואף לאחר שהערנו שניטרול המערכת ע"י כיסוי הגלאים כרוך בכיסוי כל גלאי וגלאי, משא"כ בכיבוי כללי של המערכת שכרוך רק בכיבוי המתג הראשי, חזר ואמר שיש לנטרל רק ע"י כיסוי הגלאים. עכת"ד. ועיקרון זה מצינו כמה פעמים בתשובות הגריש"א שליט"א, שיש הבדל גדול אם עושה המעשה בידיו, והיינו כדרכו, אם לאו. ועוד יש להעיר, שאולי דבריו בני"ד דומים למה שאסר להשתמש בטלפון גרמא אפי' כשיש חולה כזה שמותר לטלפן בשבת לצורכו, כיון שחשש שיבואו להשתמש בטלפון זה גם כשאין היתר לטלפן בשבת. ואולי ה"ה בני"ד, דחשש שמא יבואו להקל ולכבות מכשירי חשמל שונים ע"י המתג באופן ישיר גם כשאסור הדבר. וזאת אע"ג שבני"ד לכאו' מעיקר הדין היה צריך יותר להקל ע"י הורדת המתג. וצ"ע. וכעין זאת כתבנו לעיל בהערה זו בסוף ענף 5 בשם הגרשז"א בענין איסור הפעלת טלפון בשבת. ועוד צ"ע אי ישתנה הדין אי יכבה המתג הראשי בשינוי, דהוי ג' שבותים: א. רק כיבוי [ובפרט שלרש"ש (בשבת דמ"ב) כיבוי גש"מ חשיב כשבות דשבות. וכ"פ ביבי"א. וראה באסיא (גליון כסלו תשנ"ז, עמ' 30,49) מש"כ הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א בשם הגרשז"א זצ"ל, גבי איסור כיבוי חוט להט חשמלי, ואי יש להשוותו לכיבוי גש"מ ע"י שפיכת מים, כמו שדנו חז"ל. וע"ע בקוב"מ (עמ' 89-90) ובמנח"ש (ח"א סי' י"ב עמ' ק"ח סק"ג). ואכמ"ל]. ב. בני"ד אין אפי' גש"מ. ג. עושה בשינוי, כגון ע"י אחורי אצבעותיו. וכבר כתבנו לקמן בסוף הערה כ"ה שיש פוס' שהקלו בג' שבותים.

בס"ד לאור כל הדברים הללו אפשר להבין מדברי הגריש"א שליט"א כך: הפעלה חשמלית הנעשית ע" עין אלקטרונית בכל מקרה נחשבת כעשיה שלא כדרכה. לכן אם יש עוד צירוף אפשר להקל בשעת הדחק, וכגון שכתוצאה מכך נדלק מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט (שג"ז רק שבות וכגון כיסוי הגלאים), או שלא ניכר שהאדם מדליק זאת (כגון ברחוב, כנ"ל), או שזה צורך גדול (כגון בכניסה לשירותים), או שזה גורם לכיבוי שלא איכפת לו בכך ויש בכך צורך חשוב (כגון יציאה משירותים — דלא איכפת ליה אם ימשיך האור לדלוק). אך אם אין צירופים אלה (וכגון בזרקור בכניסה לבית) יש להקל בזה בשעת הצורך רק ע"י גוי — שבות דשבות. ואכן שאלנו את הגריש"א שליט"א האם הבננו נכון את דבריו, שהפעלת מכשיר או תאורה חשמלית ע"י עין אלקטרונית נחשבים תמיד כמלאכה שלא כדרכה, ואם יש צירוף כדלקמן ניתן להקל: כאשר נדלק ע"י העי"א מכשיר חשמלי שאין לו חוט להט, ולכן מותר להתקרב לגלאים ולכסותם אף אם עי"כ תדלק נורת הביקורת שאין בה חוט להט. והסכים הגריש"א עם כך (ונראה בס"ד שטעמו משום דחשיב שבות דשבות. ובמקום צורך כזה יש להתיר. ולפי"ז יתכן ויתיר בכ"מ שיש צורך גדול, היכא שאין גש"מ — מ.ה.). והמשכנו: כאשר נדלקת ע"י העי"א נורה עם חוט להט אך לא ניכר הדבר שאדם מדליק זאת, ולכן מותר ללכת ברחוב אם ע"י עי"א נדלקים פנסי הרחוב, והסכים הגריש"א ואמר שהרי כבר אמרנו זאת (כדלעיל בענף 3, עם הצירופים האמורים שם). והמשכנו לשאול: כאשר נדלקת ע"י העי"א נורה אך זה צורך גדול, ולכן מותר למשל להכנס לשירותים במקום ציבורי כשאין שירותים אחרים. ושאל הגריש"א מדוע להקל בזה. והסברנו שאדם נקלע למלון או לבית חולים והוא צריך להכנס לשירותים, אך כניסתו מדליקה תאורה או מזגן ע"י עי"א. ותחילה אמר הגריש"א שיש להקל בזה רק עם עוד צירופים הלכתיים. ושאל מדוע שלא יכנסו שני אנשים יחד (והיינו פעולה ע"י שנים שעשאוה). וענינו שאין הדבר מועיל, כיון שהקרן של העי"א תפגע תחילה באחד משני האנשים ותפעיל את המערכת החשמלית, ולא מועיל שיכנס עמו עוד אדם אחר (והדבר אמור בודאות הן במנגנון אלקטרוני — גלי והן במנגנון אלקטרוני פוטו — אלקטרי. ולגבי מנגנון אינפרא אדום דומם המגלה את התקרבות האדם ע"י גילוי חום גופו הרי זה ספק אם התקרבות של שני אנשים אל הגלאי משפיעה כבר ממרחק רב יותר מאשר אם היה מתקרב לשם רק אדם אחד. והיינו שיש ספק האם שני האנשים המתקרבים לגלאי משפיעים ממש שניהם על הגלאי ואכן הפעולה נעשית ע"י שנים שעשאוה. כך אמר לי אלקטרונאי מומחה. וכיון שכבר כתבנו שאדם רגיל, ולעיתים אפי' מומחה, אינו יודע לזהות איזה סוג של עי"א לפניו, הרי שבמציאות קשה להקל אפי' אם שני אנשים יכנסו יחדיו. וראה בילקו"י שבת כרך ג' עמ' ס' שהסתפק בכך אף מבלי לפרט כמו שפרטנו. מ"מ אנו כתבנו כ"ז עפי"ד אלקטרונאי מומחה, שאין שני בני אדם יכולים להפעיל העי"א יחדו). ושאל הגריש"א האם יודעים במי זה פוגע תחילה. וענינו שלא יודעים, אך בכל אופן זה פוגע תחילה רק באדם א' ואז זה כבר מפעיל את כל המערכת. ולמרות שאחד הנוכחים הציע שאותו אדם יעשה צרכיו בסיר וכדו' אך לא יכנס לשירותים, מ"מ הגריש"א לא קיבל זאת, אלא אמר הגריש"א למסקנה שא"כ מותר הדבר אך רק בדיעבד, ולכתחי' יסדרו את המערכת לפני שבת שהיא לא תפעל בשבת. והיה נראה שאין דעתו נוחה מכך, אך בשל כורח המציאות ניתן להקל בכך. והמשכנו לשאול גבי מקרה שהעי"א גורמת לכיבוי נורה ביציאת האדם ולא איכפת לו בכך דהוי כארעא דחבריה, ולכן שרי לצאת מהשירותים אם עי"כ יכבו האור והמזגן. וענה שגם זה מותר אך רק בדיעבד (למרות שזה פס"ר דלא איכפת ליה ואיסור כיבוי הוא לרוה"פ דרבנן — משאצל"ג. ולחזו"א יש לצדד שהוא פס"ר דלא איכפת ליה באיסור דאו' דסותר ע"מ לבנות). והמשכנו לשאול, הנכון שכאשר אין את הצירופים הנ"ל וכגון שכניסת האדם לבית תפעיל זרקור עם חוט להט, שאז שרי ע"י גוי. והסכים הגריש"א ואמר שע"י גוי ודאי מותר. עכת"ד.

אגב זאת אכתוב מה ששאלתי לפני כמה שנים את הגרי"ש אלישיב שליט"א גבי דלתות של שירותים וכדו', כפי שהיה אז בבתי מלון, בתי חולים ועוד, שבעת פתיחת הדלת בכניסת האדם נדלקים האור והמזגן בחדר, ובעת יציאתו דרך הדלת הם נכבים. ולא היה מדובר על עינים אלקטרוניות. האם מותר להכנס דרך דלת כזו בשבת, לפחות לצורך גדול כגון שצריך לעשות צרכיו. והאם מותר לצאת אם כשנכנס לא ידע שפתיחת הדלת גורמת להדלקה ולכיבוי. וענה הגריש"א שליט"א שאף לענין הכניסה דרך דלת כזו ישנם כמה צדדים להקל, כגון שאין זו דרך הדלקה של האור והמזגן — להדליקם ע"י פתיחת הדלת. לכן מותר להכנס דרך דלת זו כי זה נקרא שינוי, שאין זו דרך המלאכה. אך הדגיש שמותר הדבר רק לצורך גדול, וכגון שצריך להתפנות ואין אפשרות אחרת. ושאלתי האם יש להקל בזה משום שזה איסור דרבנן, וכמו שהקלו לטלטל אבנים (מדין מוקצה) בשבת לקנח לאחר עשיית צרכיו ולא גזרו ע"כ מדין כבוד הבריות. וענה לי שאין זה הטעם בני"ד, כי שם הקלו מדין מוקצה. ומ"מ אמר שבני"ד מותר להכנס, וגם לצאת מחדר כזה מותר, אע"פ שבשל יציאתו כשפותח הדלת נכבים התאורה והמזגן, אלא שלא איכפת לו והוי פס"ר דלא איכפת ליה. ושאלתי האם יש להכנס ולצאת ע"י שינוי, כגון שיפתח הדלת ע"י מרפקו או ע"י מקל וכדו'. וענה לי שאין צריך לכך, ומ"מ אם יכול לעשות בשינוי, אז שיעשה בשינוי, אך גם בלי שינוי מותר הדבר. עכת"ד. וע"ע במלאו"מ (עמ' רנ"ו ס"ח, עמ' תקכ"ד ותקכ"ה), ולקמן בהערה כ"ו. ואע"ג שלא פירטנו לגריש"א בשאלה כיצד פועל המנגנון הנידון, מ"מ נראה שניתן ללמוד מזה כמה עקרונות: בכניסה ההפעלה נחשבת כמלאכה שאינה כדרכה באיסור דאו' — הדלקת נורת להט. ויתכן דחשיב גם כפס"ר דניח"ל, אך משום דהוי שעה"ד גדולה התיר. וביציאה ג"כ חשיבא הפעולה כשבות — שעושה מלאכה שאינה כדרכה, ועוד דהוי פס"ר דלא איכפ"ל באיסור דרבנן — כיבוי גש"מ. וכן יש מקום לומר דהוי שעה"ד, שרוצה לצאת מביהכ"ס.

ונשוב לענין האזעקות: יש להעיר שישנו סוג אזעקה שונה לגמרי מכל הנ"ל, שהיא אזעקה פשוטה ללא לוח בקרה (והיינו בלי יחידת מחשב), המשמשת בדר"כ להגנה פתחית מקומית א' (היא נמכרת להרכבה עצמית שאפי' אלקטרונאי שאינו מומחה יכול להרכיבה). תיאורה בקיצור: ישנה יציאה א' מהמערכת. חיבורים וניתוקים חשמליים פשוטים. עפי"ר אין חוטי להט. ניתוקה כשאינה מצפצפת הינו ניתוק מעגל פתוח. יש נורת ביקורת למתח שדולקת גם כשהמערכת מנוטרלת, כך שהניטרול אינו מכבה אותה. יתכן שישנה נורה (לד, ללא חוט להט) המאותתת כלפי חוץ להרתעת הגנב, וניטרול המערכת מכבה אותה (עפי"ד אלקטרונאי מומחה). לכאו' דינה שווה לדין ניטרול או כיבוי מערכת האזעקה הנזכרת לעיל, ואיסורה אפי' קל מכיבוי וניטרול המערכת הקודמת (שבה ישנו לוח בקרה עם נורות וכו').


[17]יז.

מצד המציאות ני"ד דומה למקרה שניתקו הזרקור וצפצוף האזעקה ורק לא ניתקו הגלאים. כיון שניטרול הדריכות של צפצוף האזעקה הינו למעשה רק ניתוק מעגל חשמלי שכעת פתוח, ושאין בו חוטי להט כלל. וגם בני"ד יש לדון מצד כיסוי הגלאים ומצד כיבוי כללי של המערכת שעדיין דרוכה. מצד כיסוי הגלאים שונה ני"ד מהמקרה הנ"ל בכך שכיון שלא ניטרלו הצפצוף יגרום הכיסוי לצפצוף האזעקה ואז תהיה בעיה כיצד לכבותה בשבת. לכן נראה שבני"ד יש לדון מצד כיבוי המערכת שעדיין דרוכה. כפי שאמרנו, האיסורים בכיבוי בני"ד דומים לאיסורים במקרה הנ"ל. ולפי מה שאסר הגריש"א שליט"א שם לכבות המערכת ע"י מתג בשבת (ורק התיר לכסות הגלאים, מה שלא שייך בני"ד כי אז המערכת תצפצף) הרי שגם בני"ד לכאו' יש לאסור לעשות כן ע"י ישראל (אמנם יש מקום לומר ההיפך. והיינו שבאמת לא פשוט לאסור כיבוי המערכת, ובפרט אם עושה כן בשינוי, דהוי שבות דשבות, כבסוף הערה ט"ז, ואפי' לחזו"א. ולכן יתכן שכיון שא"א לכסות הגלאים, שהרי אם יכסם תתחיל האזעקה לצפצף, לכן אולי בני"ד עדיף לכבות המתג בלוח הפיקוד, ויעשה זאת בשינוי דהוי שבות דשבות. וצ"ע). ומ"מ בני"ד מיתווסף גם ניתוק מעגל חשמלי שכעת פתוח (ולכן האזעקה אינה מצפצפת), שמצד מוליד לא ברור כלל אם יש איסור בדבר, ומצד בונה וסותר ספק אם יש איסור בדבר, כפי שכבר כתבנו לעיל שיש מחלו' אליבא דהחזו"א גבי פתיחת מעגל חשמלי שכעת פתוח ועתיד להסגר (בני"ד אם יכנסו לאזור הגלאים ויפעילו את צופר האזעקה) אי יש בזה איסור סותר (מאורות נתן ועוד) או שאין בזה כלל איסור (ד' הגרשז"א זצ"ל והצי"א). נוסף לכך ישנם פה האיסורים הרגילים של כיבוי הגלאים עם כל מה שכרוך בכך, והיינו למ"ד שאיסור הדלקת זרם חשמל הינו מדין מוליד הרי שבכיבוי הגלאים אין איסור דאו' כלל אלא לכל היותר איסור דרבנן הן בכיבוי והן בהדלקת נורות הביקורת (אם בכלל הן נדלקות לזמן קצר), ולכן יהיה מותר לנטרל את המערכת (כולל כיבוי הנורות) ולמנוע ממנה לצפצף (כאשר יעברו אנשים בפתחי הבית או בתוך הבית במקומות שבהם ישנם גלאים) אם ינטרל אותה ע"י גוי (דחשיב כצורך גדול, שיוכלו בני הבית לנוע בבית). ואם לאו אזי אולי יש מקום להתיר לכבותה בשינוי דהוי שבות דשבות לצורך גדול שהתיר מרן בשו"ע (סי' ש"ז ס"ה). אך באמת מרן התיר, שם ע"י גוי, והכא הכל נעשה ע"י ישראל, ולכאו' אין להתיר איסור דרבנן ע"י שינוי אפי' לצורך מצוה, אא"כ נסבור כפוס' שמדמים שבותים זל"ז, כדלקמן בסוף הערה כ', או לפי הפוס' ששינוי עדיף מגוי (אף שלא משמע כן ממרן והרמ"א סי' שכ"ח סי"ז), שהרי כ"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל ועוד פוס' (וכדלקמן בהערה כ'. עיי"ש שיש המחלקים לגבי זה בין סוגי השינויים). ואמנם ראה במ"א (סי' ש"ז סק"ז) שהתיר במקום הפסד גדול לעשות שבות ע"י ישראל שלא כדרכו. וצ"ע אי יקל גם בני"ד דהוי מקום צער (ולשיטתו דאין מדמין שבותים, וכדלקמן בהערה כ'. עיי"ש). ובפרט לפי מש"כ המנחי"צ (ח"ג, קמ"ב) בשם המ"א (סי' ש"ז סק"ז) שמצטער קיל מדבר מצוה. ועוד, שהרי כבר כתבנו לעיל בהערה י"ד (עפ"י הגר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה, שו"ת המהר"ם מבריסק, ולוי"ח סי' ל"ה) שיש מקילים בשבות דשבות גם ע"י ישראל. עיי"ש. ומ"מ מיסתפינא להקל בזה, דהא לפי"ז יהיה מותר לישראל לעשות כל איסור דרבנן בשינוי לצורך מצוה. וצ"ע. ולסוברים כחזו"א יש לצדד שבני"ד האיסור הינו מדאו' מצד סותר. ואז לצורך מצוה, או שעה"ד גדולה יש אולי לצרף את סברת בעה"ע דשבות א' לצורך מצוה שרי (ראה שונה"ל סי' רע"ו סק"א), ובפרט אם זה לצורך רבים (כמש"כ המ"ב בסי' רע"ו סקכ"ה, ולוי"ח סי' י"ז, וכנ"ל), ולכן להקל ע"י אמירה לגוי, ועדיף שיאמר לו שיעשה בשינוי, די"א שזה חשיב עוד שבות [ראה שש"כ (פ"ל הערה מ"ו), אז"נ (ח"ה סי' נ"ד), פסתש"ו (סי' ש"ז ס"ה), ולקמן בנספחים תשובת הגר"א נבנצל שליט"א שכתב כן, והוסיף שאע"פ שלבסוף הגוי לא יעשה בשינוי לית לן בה. ור' ע"כ במנחי"צ (ח"ח סי' כ"א) ופסתש"ו (סי' ש"ז סק"ב). ועוד בענין אמירה לגוי לעשות בשינוי ראה בפמ"ג (א"א סי' תרנ"ה), שו"ת באר יצחק (סי' י"ד ענף ט', שאסר לומר לשני גויים לעשות מלאכה דאו' בשנים שעשאוה), במ"ב (סי' תקפ"ו סקפ"ד ושעה"צ שם), במנח"ש (ח"ב עמ' קנ"ב — לצורך מצוה), במנחי"צ (ח"ח סי' כ"א), בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו, ובתיקונים ח"ג ע"כ) באז"נ (ח"ה סי' נ"ד — למצוה), במלאו"מ (עמ' קנ"ז ס"ה, עמ' קע"ה ס"י ועמ' קצ"ז ס"ד) בפסתש"ו (סי' ש"ז ס"ק ב',ה'. וע"ע סי' שכ"ה סק"א)].

וכן יש מקילים דחשיב שבות דשבות שיאמר לגוי לומר לגוי אחר. שכ"כ בשו"ת חוו"י (סי' נ"ג). ובעל עבודת הגרשוני חלק ע"כ. ובשו"ת חת"ס (חחו"מ סי' קפ"ה) כ' שדברי החוו"י אמורים רק כשהגוי עשה כן שלא ע"ד ישראל. ובא"א (בוטשאטש. סי' שי"ד סק"ז) כתב שיש מקילים באמירה לאמירה וכ"ה על צד היותר טוב. וכ"כ להקל באמירה דאמירה בשעת צו"ג, גם ביבי"א (ח"א סי' כ' ססק"ט, גבי הרמת שפופרת הטלפון). וראה עוד מ"ב (סי' ש"ז סקכ"ד, שכתב בסו"ד בשם ספר החיים, שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילים), לוי"ח (עמ' כו), מנח"ש (ח"ב עמ' קנ"ב) ומש"כ בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה סי"ט, ובהערה נ"ד), ומש"כ במאה"ש (פי"ח הערה ס"ח*). והחת"ס (או"ח סי' ס') ס"ל דאמירה דאמירה שרי רק כשאומר בעש"ק ולא בשבת. הב"ד הגרצפ"פ זצ"ל בהר צבי (חאו"ח סי' ק"כ). ואגב נחלקו האחרו' אליבא מ"ד שמותרת אמירה דאמירה אי הו"ד כשהגוי השני אינו יודע שהמלאכה נעשית לצורך ישראל, או אפי' שיודע זאת שרי (ר' שו"ת חת"ס חחו"מ שם, שו"ת משנה שכיר סי' ע"ז, שו"ת מהרש"ג, ומלאו"מ פ"ח הערה א'). ועוד דנו הפוס' אי כששרי לומר לגוי שיעשה שבות למצוה, האם עליו להשתדל להקל מעליו את האיסור ולומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה השבות (ר' הגהות מהרש"ם לעירובין דס"ח, ומלאו"מ עמ' תקי"א_תקי"ב). ולעשות ע"י ישראל בשבות אחת למצוה כתב המ"ב (סי' רע"ו סקכ"א) עפ"י הגמ' בעירובין דודאי אסור.

ומ"מ בביה"ש אם יעשה בשינוי ולצורך מצוה או במקום דוחק ג"כ יש מקום להקל (עפ"י שו"ע סי' שמ"ב). וצורך מצוה לני"ד חשיב שיעור תורה. ואולי כ"ה גבי שלום זכר שאם לא ילך אליו יעלב אבי הבן [ראה ס' אוצר הברית (ח"א פ"ג סי' ב' סעי' ה', ובהערות י'-י"א) אי סעודת שלום זכר חשיבא כסעודת מצוה, ומה שקשה ע"כ מהגמ' חולין (דצ"ה,ב')]. וצ"ע אי טיול חשיב צורך מצוה [ראה רמ"א (סס"י רמ"ח) דטיול לא חשיב מצוה. ולעומת זאת ר' רמ"א (סי' תט"ו ס"א), בה"ל (סי' שמ"ב ד"ה "מותר") ושעה"צ (שם סק"ח) דטיול חשיב דבר מצוה לא רק גבי עירוב אלא אף גבי שבות בביה"ש, ונראה דה"ה לשאר דברים בשבת. ובס"ד נראה לחלק שטיול קצר בשבת כדי להנפש חשיב מצוה, אך טיול של כמה ימים לא חשיב כלל דבר מצוה אא"כ עולה לא"י, כבסי' רמ"ח. ואף בשבת מי שא"צ לטיול ויכול ללמוד תורה הוי מצוה מעליתא טפי ועונג טפי, וכמש"כ המושלים (כך שמעתי מאדוני אבי ז"ל בשם סבי, הג"ר משה אררה זצ"ל): שב"ת — ר"ת שינון בשבת תענוג (וזה פירוש הביטוי: שינה בשבת תענוג. ושמעתי שעד"ז אולי אין נ"מ בין מ"ד דלא איברי ליליא אלא לגירסא, לבין מ"ד דלא איברי ליליא אלא לשינתא. דשינתא הוי שינון והיינו גירסא. וצ"ע). וא"כ ל"ת זהו העונג האמיתי. ובענין אי עונג שבת הוי מצוה מדאו' או מדרבנן ר' יבי"א (ח"א סי' כ"ו סק"א). ואכמ"ל].

בס"ד נמצאנו למדים שבני"ד י"א דשרי ע"י גוי, ואם אין גוי יתכן ויתירו ע"י שינוי. והסוברים כחזו"א נראה שיחמירו אפי' ע"י גוי (דרבים חולקים על בעה"ע והכא הוי אמירה לגוי לעשות איסור שלדעתם הוא דאו'). ויש שיתירו ע"י גוי אם יאמרו לו שיאמר לגוי אחר לעשות זאת, או שיעשה גוי זה בשינוי. וראה לקמן בהערה כ' מה עדיף — אמירה דאמירה או גוי בשינוי.

ומה שכתבנו שד"ז אינו מצוי הוא משום שאם לא ניתקו הצפצוף הרי שכל כניסה לבית לפני שבת היתה גורמת לצפצוף האזעקה. לכן כמו שינתקו הזרקור מסתמא ניתקו האזעקה. ורק אם במשך היום האזעקה היתה מנוטרלת ע"י שע"ש ונדלקה בלילה משחזרו מביהכ"נ, הרי שתתכן מציאות כזו, אך אז דינו כדין אזעקה שנדלקת וכבה ע"י שע"ש. ור' דינו בהערה ט"ו.


[18]יח.

הענפים

1: כניסה אחרי גוי לבית שהזרקור בפתח דרוך.

2: דין המשכת מצב (ההדלקה).

3: בדיקת תגובות המערכת לפני הכניסה ע"י כניסת יהודים אחרים - הנאה ממעשיהם.

4: כיבוי (=ניטרול) דריכות הזרקור ע"י גוי.

5: כיבוי דריכות הזרקור ע"י ישראל.

6: זרקור שנשאר דולק לאחר שנכנסו לבית.

ענף 1: כניסה אחרי גוי לבית שהזרקור בפתח דרוך.

ע"כ עסקנו אם שכחו לנטרל האזעקה והגלאים שכפי שאמרנו אין בהם כלל חוטי להט, כך שרק לד' החזו"א יש לצדד שאיסור ניטרולם ע"י כיבוי המערכת או כיסוי הגלאים הינו מדאו' מדין בונה או סותר, ולש"פ אינו מדאו'. אך אם שכחו לנטרל זרקור בכניסה לבית, וכשאדם או גוף אחר ינוע באזור הכניסה לבית מבחוץ ידלק הזרקור שיש בו חוט להט ואיסור הדלקתו לכו"ע (מלבד פוס' מעטים, כדלעיל בהערה ט') מדאו' (מדין מבעיר, וי"א מבשל. ר' רמב"ם פי"ב משבת ה"א וראב"ד שם). ומדובר עפי"ר בהגנה נפחית שמערכת ההתראה שלה דומה מבחי' טכנולוגית לזו של האזעקה (כדלעיל בהערה ט', כמה סוגי מערכות התראה).

כפי שכתבנו לעיל בהערה ט"ז, אסור להפעיל בשבת מערכת חשמלית ע"י עי"א, ונחלקו הפוס' מהי חומרת האיסור: י"א דחשיב כעושה בידים, י"א דהוי כעושה בכח שני בשבת (ובזה יש מחלו' אי אסור בשבת). י"א דהוי כעושה בגרמא, י"א דהוי כמלאכה שאינה כדרכה, וי"א דהוי פס"ר. ויש מי שחילק בין סוגי העי"א (שמנגנון פוטו אלקטרי חשיב כגרמא, ואילו מנגנון אלקטרוני גלי ומנגנון אינפרא אדום דומם חמורים טפי כי הפעולה מתייחסת לאדם). וכיון שבני"ד המעבר סמוך לגלאים גורם לתוצאה שהינה לרוב ככל הפוס' איסור דאו' מדין מבעיר — הדלקת הזרקור — יש לדון אי שרי לעשות כן ע"י גוי. והיינו לומר לגוי להכנס דרך פתח זה ומיד לאחריו יכנס הישראל (ר' גם לקמן בהערה כ"ו שדננו ע"כ). דלמ"ד דעי"א חשיב כמעשה בידים, לכאו' אסור לומר לו להכנס לאזור ההקרנה ולהדליק הזרקור משום דהוי שבות א'. ואמנם בני"ד הוי צורך גדול (דאל"כ לא יוכל להכנס לביתו או לצאת ממנו), ושמא י"ל שבמקרה כזה אכן אין לנו אלא לסמוך על בעה"ע שמתיר אפי' בשבות א' לצורך מצוה. והכא הוי צורך גדול וגם צורך מצוה של עונג שבת. ומ"מ כיון שדעת הרבה מאוד פוס' שאין לסמוך כלל ע"ד בעה"ע, אלא לכל היותר בשעה"ד גדולה, כבר כתבנו בכמה דוכתי שאנו סומכים על דבריו רק כשיש עוד צירופים. ופשוט שאם יש לו דרך אחרת להכנס לבית שאינה כרוכה בהדלקת זרקור אלא רק בהפעלת אזעקה גרידא, עליו להכנס עם הגוי משם, ואז הגוי יכבנה בתוך הבית במתג הראשי. ולמ"ד דעשיה ע"י עי"א חשיב כגרמא או כמלאכה שאינה כדרכה, י"א דע"י גוי חשיב שבות דשבות בשעה"ד (ר' ע"כ לקמן בהערה כ"ו). ולמ"ד דהוי כפס"ר נראה שיש להקל (כדלקמן בהערה כ"ו עפ"י הרמ"א סי' רנ"ג ס"ה והמ"ב סקצ"ט).

לאור זאת שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי מערכת התראה, שבהתקרב אדם אל כניסת הבית נדלק זרקור לכיוון הנכנס. אם שכחו לנטרל את הזרקור לפני שבת, וכעת רוצים להכנס (כגון שחוזרים בליל שבת מבית הכנסת), או שרוצים להתקרב לגלאי ע"מ לכסותו, ועי"כ ידלק הזרקור, המותר לעשות כן, שהרי בזרקור יש חוט להט (והוי מבעיר מדאו'). ולא רצה הגריש"א להקל בזה, ואמר שזה יותר חמור מהמקרה של נורות שנדלקות ללא חוט להט כי פה יש חוטי להט, ולכן צריך למצוא עיצה לזה, אם אין כניסה אחרת להכנס לבית. ושאלתי המועיל לתת לגוי להכנס תחילה לאזור המוגן ע"י הגלאים בכניסה לבית כך שהזרקור ידלק בגלל הגוי, ואחריו מיד יכנס הישראל (ולכאו' אף מותר לכתחילה לומר לו לעשות כן שה"ז שבות — הדלקה ע"י עי"א שלגריש"א חשיב מלאכה שלא כדרכה, דשבות — אמירה לגוי, וא"צ לחכות שיבוא גוי מעצמו. וראה לעיל בהערה י"ז אי מהני שהגוי עושה בשינוי). וענה הגריש"א שזו אכן עיצה טובה, והזכיר שבחו"ל יש הרבה מקומות שישנה בעיה זו שכשאדם עובר ברחוב נדלקות הנורות, אך לא אמר מה הדין לדידם (וראה ע"כ לעיל בהערה ט"ז ענף 3 ד' הגריש"א שליט"א).

ענף 2: דין המשכת מצב (ההדלקה):

ועוד שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מה שאמר (כמובא לקמן בהערה כ') שאין גדר גרמא אם בהכרח יקרה הדבר שהתכוונו שיהיה, וכן אם מדובר במכשיר שאופן פעולתו הוא ע"י גרמא (וראה בהערה כ"ז שזו מחלו', ויש מתירים גם בכך משום גרמא). האם כדי להתיר דבר מסוים צריך שלא יתקיימו שני התנאים הנ"ל, והיינו שגם אין הכרח שהתוצאה תהיה כרצונו (וכגון שכדי החרס יכבו את השריפה. ראה סי' של"ד סכ"ב) וגם אין המכשיר בנוי לכתחילה באופן שיפעל בגרמא. או שדי שאחד משני התנאים אינו מתקיים ואז יהיה מותר הדבר. וענה הגריש"א שאי אפשר להתיר מעשה גרמא אם המכשיר בנוי לכתחילה לפעול ע"י גרמא. ורק אם אינו בנוי לפעול ע"י גרמא אפשר לומר שזו גרמא. ושאלתי האם צריך גם את התנאי השני, שאין הכרח שכוונתו אכן תתבצע. וענה שזה היינו הך (וראה לקמן בהערה כ' שנראה שזו מחלו' אי חשיב גרמא גם כשודאי כוונתו תתבצע). ושאלתיו, א"כ מדוע אמר לנו שמותר להכנס לתוך בית שבעת התקרבות האדם אליו נדלק זרקור בכניסה לבית, אם גוי נכנס לבית ועי"כ נדלק הזרקור, והישראל רק נכנס אחר הגוי, באופן שהזרקור נדלק ע"י הגוי, והישראל רק ממשיך את מצב ההדלקה (זו גרמא של המשכת מצב כפי שמשתמשים בה במכון צומ"ת. אמנם לד' רבני מכון צומ"ת המשכת מצב אינה אפי' גרמא. ר' בתחומין ח"ב עמ' 80,95, ולקמן בהערה כ"ז). הרי במקרה זה יש הכרח שכוונתו תתבצע (כגון מצב של המשך פתיחת הדלת כשהישראל עובר לאחר הגוי) ואין זו גרמא המותרת. ועוד, שהרי אמר לנו שאין להקל באופני הגרמא הפועלים ע"י גרמא של המשכת המצב, כגון כרטיס מגנטי בכניסה לחדר במלון (שמעגל חשמלי המאפשר פתיחת הדלת נסגר רק כל כדקה למשך כמה חלקיקי שניה בלבד, דבר שלמעשה אינו מאפשר את פתיחתה. ואילו ע"י הכנסת הכרטיס המגנטי נמשך מצב הפתיחה בגרמא למשך כמה וכמה שניות, ע"מ שיוכלו לפתוח הדלת, וכמו שפיתחו במכון צומ"ת. וכ"ז כולל הן את קריאת הכרטיס המגנטי ע"י מערכת אלקטרונית, והן את הפעלת הזרם המאפשר פתיחת הדלת). לכאו' זה בדיוק מה שקורה בני"ד, שהישראל נכנס לבנין מיד לאחר הדלקת הזרקור ע"י כניסת הגוי (שנכנס כמובן בלי כרטיס מגנטי), וא"כ יוצא שהישראל גורם להמשכת מצב ההדלקה של הזרקור. וענה לי הגריש"א שמותר לישראל להכנס לבנין אחרי הגוי כי לישראל אין ענין שהזרקור ידלוק, אלא הוא רק רוצה שהזרקור לא ידלק בשל כניסתו. ואם הגוי היה ממשיך לעמוד במקום הכניסה היה הישראל שמח בכך, כי אין לישראל ענין שדוקא הוא ימשיך את פעולת ההדלקה. משא"כ בגרמא של המשכת המצב בכרטיס מגנטי הרי הישראל שהכניס הכרטיס המגנטי מעונין בהמשכת המצב ונהנה מכך שהזרם נמשך והמעגל החשמלי ממשיך להיות סגור, לכן זה אסור. עכת"ד. והבנתי שבכרטיס מגנטי יש לו ענין שתתחיל הפעולה ותמשך, ולא משנה ע"י מי, משא"כ בזרקור אין לו ענין לא בהתחלת הפעולה ולא בהמשכה אלא רק שלא ידלק על ידו, וגם אם לא היה נדלק כלל הוא היה שמח.

ויש להעיר, שכיון שבכניסה לבית הגורמת להדלקת זרקור ישנה עי"א הפועלת ע"י הגנה נפחית, והיינו הרגישה לשינויים באזור שלפני הדלת, הרי צריך שהישראל יכנס ממש סמוך לגוי, כדי שלא יכבה הזרקור בינתים. ומאידך לא יכנס הישראל ממש יחד עם הגוי, שמא הפעלת הזרקור הינה ע"י קרן אחת (כגון מנגנון אלקטרוני — גלי) והקרן תפגע תחילה בישראל (אך נראה שאין זה מצוי שהזרקור יופעל ע"י מנגנון זה). ולדברי מומחה שהתייעצתי עמו ע"כ, כיון שישנן אפשרויות שונות של פתיחת הדלת ע"י עי"א, עדיף שבכל מקרה לפני שקורא לגוי, יבדוק הישראל את אופן התגובה של העי"א באותו מקום ע"י הסתכלות מה קורה כשאנשים אחרים נכנסים לשם (כמובן במקום שאפשרי הדבר, וכגון בכניסה למלון). אם התגובה של הפעולה הינה אפי' כשהאדם עדיין רחוק מדלת הכניסה או דוקא כשהינו כבר קרוב אליה. וזאת כדי לדעת עד היכן יכול הישראל להתקרב לבדו אל הדלת ומהיכן עליו ללכת עם הגוי, וכן עד כמה עליו להתרחק מהגוי כדי שהפעולה לא תיעשה גם בגינו, והיינו שהדלת לא תפתח והזרקור לא ידלק בגינו. וכן יבדוק אם הדלת נסגרת והזרקור כבה מיד כשהאדם נכנס לבית או רק לאחר זמן, ולפי"ז ידע אם לעבור את הפתח כשהוא בקרבת הגוי או אפי' קצת רחוק ממנו, משום שעדיף שלא יווצר מצב שהישראל טרם עבר והדלת כבר היתה נסגרת והזרקור כבה אילולא הישראל היה בתחום הגלאים.

ענף 3: בדיקת תגובות המערכת לפני הכניסה ע"י כניסת יהודים אחרים - הנאה ממעשיהם:

באשר למה שכתבנו שעדיף שיבדוק זאת ע"י כניסתם של אנשים אחרים, הרי שלכאו' יש בעיה של הנאה מחי"ש של ישראלים. ועוד, שאם נהנה הוא מכך שישראלים אחרים מחללים שבת, הרי שיש לעיין אי יכול הוא כבר להכנס עמם. ובאמת שאפשר לומר שיבדוק זאת בעצמו כבר בעש"ק. או שיבדוק זאת בשבת עצמה ע"י כניסת גויים (במקום שמצויים גויים ויוכל אח"כ להכנס עם גוי אחר). ובאשר לכניסתו עם יהודים המחללים שבת בכניסתם, בהסתכלות ראשונה אסור הדבר דהריהו נהנה בשבת עצמה מחי"ש של ישראל. אלא שיש בזה כמה צדדים להקל, וכגון שכיון שי"א שפעולה הנעשית ע"י עי"א חשיבה כמלאכה שאינה כדרכה או גרמא (וכן למ"ד דהוי ככח שני, וכח שני י"א שאינו מדאו' בשבת) והוי רק איסור דרבנן, וכן היכא דהתוצאה אסורה רק מדרבנן (וכגון שאין זרקור), הרי שלד' הגר"א (שהביא הבה"ל רס"י שי"ח ד"ה "המבשל" והמ"ב סק"ג) בין שוגג בין מזיד שרי ליהנות בזה אפי' בשבת עצמה (עיי"ש בבה"ל שגבי מזיד נשאר בצ"ע). ושכ"ד הרמב"ם והח"א (גבי שוגג). וא"כ אותם הישראלים הנכנסים לשם לפחות בשוגג (ולגר"א אולי אפי' במזיד) שרי ליהנות מהם אפי' בשבת ולראות את השפעת כניסת האדם על הזרקור ופתיחת הדלת, ואולי אפי' להכנס עמהם, וכ"ז למ"ד שפעולה ע"י עי"א אינה מדאו'. ועוי"ל, שאם לא ידעו אותם ישראלים הנכנסים לשם שהזרקור ידלק והדלת תפתח ע"י פעולה חשמלית שמא חשיבא כמתעסק (ודין הנאה ממתעסק לכאו' תלוי אי מתעסק חשיב מ"מ כעבירה, וכמו שכתבנו לעיל בהערה י' ענף 2. וע"ע לקמן בהערה כ"ו ענף 6, ובילקו"י שבת כ"ג עמ' נ"א ורמ"ד, וכ"ה עמ' רכ"ד). ואף אם נאמר שפעולת העי"א חשיבא כמעשה בידים באיסור דאו' (כגון בהדלקת הזרקור, או לחזו"א אפי' בפתיחת הדלת ע"י סגירת מעגל חשמלי) הרי שיש לעיין בזה אם נדון את אותם ישראלים מחללי שבת בדורנו כתינוקות שנשבו [עפ"י חזו"א (יו"ד סס"י א', וסי' ב' ס"ק ט"ז וכ"ח). וע"ע במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' י"ז סק"י ועמ' ס"ג סק"ה) שמשמע דלא ס"ל שהמכונים "חילונים" בדורנו דינם כתינוקות שנשבו. וגם הגר"מ מלכה זצ"ל, רבה של פ"ת, כ' בתחומין (ח"ח עמ' 56-57) שאין דינם בדורנו כתינוק שנשבה לבין הגויים, ולא עליהם דיבר החזו"א, משום שהיה להם ממי ללמוד, שמהם למדו בנעוריהם בישיבות, וגם במדינת ישראל למדו בבי"ס וידעו על תורה שבכתב ותורה שבע"פ ועל מצוות התורה, ושומעים הם ברדיו וקוראים בעיתונים על דת ישראל ועל תורת ישראל. עכת"ד. וצע"ק ע"כ, דהא ממה שהם שומעים ברדיו וקוראים בעיתונים לכאו' מחנך אותם דוקא לא להתקרב לדת ישראל. ובאמת לא הסבירו להם מעולם בצורה ישרה ואמיתית על תורת ישראל. ואכמ"ל. וע"ע בפי' הג"ר יוסף קאפח (שליט"א) זצ"ל ליד החזקה (עירובין פ"ב עמ' תרע"ד. והל' ממרים פ"ג עמ' ל"ב) שחלק על החזו"א. וד' הגראי"ה קוק זצ"ל ר' במאמרי ראי"ה (ח"א עמ' 89. מאמר "על במותינו חללים"), ובס' בהלכות ראי"ה (עמ' 505, מאמר הג"ר אברהם שרמן שליט"א). ור' עוד בשו"ת אחיעזר (ח"ד סי' ג'), בשבט"ה (ח"א סי' קכ"א סק"ד), ובתחומין (ח"ב עמ' 56). ובענין הגדרת "חילוני" שאינו מצטרף למנין, ר' מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' פורים (פ"א הערה ס"א. ובנספחים שם במכתבי הגר"ש גורן והגר"ש מן-ההר זצ"ל, ובמכתב הגר"ד ליאור שליט"א)]. לפי"ד הגר"א (הב"ד המ"ב סי' שי"ח סק"ז) אף באיסור דאו' מותר להם עצמם ליהנות בשבת מאותה מלאכה, וא"כ כ"ש שלאחרים שרי (דלא חשיב שעשו בשבילו, דהא לצורך עצמם הם עוברים באותה כניסה). ומ"מ כ"ז אליבא דהגר"א (ר' במ"ב סק"ז שהכריע שבמקום צורך יש לסמוך ע"ד הגר"א באיסור דאו' בשוגג). אך מרן שם החמיר כרבי יהודה, ושכ"פ הרי"ף, הרמב"ם והגאונים. וכ"כ בילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח עמ' יח ס"ג), שאין לספרדים להקל בזה באיסורי דאו' אפי' במקום ששגג אפי' במקום צו"ג. ורק באיסורי דרבנן בשוגג יש להקל. ועדיין צריך להתיישב בדבר אי אכן שרי בני"ד להקל וליהנות מאותם ישראלים שנכנסים לשם לפחות כשעושים כן בשוגג, דהא י"א דכ"ז רק איסור מדרבנן (כשאין חוט להט), וגם מעשה שבת קיי"ל שאסור רק מדרבנן [ושלא כמש"כ הלבוש (סי' רמ"ד ס"ג וסי' שי"ח ס"א), וע"ע בדמש"א (פ"ק דחולין, סס"י י"ט דל"ו,א'), יד מלאכי (כללי הריש סי' תקס"ד), שו"ת הר צבי (או"ח סי' קפ"ג) וילקו"י (שבת כ"ג עמ' ט'-י'). ואכמ"ל]. ובפרט דאל"כ יבוא בני"ד לידי קולא שיצטרך לומר לגוי להכנס לפניו, דעובר על שבות דאמירה. ולמעשה מסתפינא להקל וליהנות בני"ד מחי"ש של ישראל, דקשה לומר דהוי שוגג שהריהו רואה שהדלת שלפניו נפתחת אוטומטית, ועפי"ר זו פעולה חשמלית. ואולי למ"ד דכל האיסור של עי"א הינו דרבנן, יש להקל בזה לאשכנזים אפי' כשהתוצאה הינה איסור דאו' של הדלקת הזרקור (שלגר"א אף במזיד שרי) כיון שסו"ס עובר על איסור דרבנן. אך לספרדים נראה שאסור, דהוי מזיד בדרבנן (ור' מ"ב סי' שי"ח סק"ג ובה"ל ד"ה "המבשל"). וכאשר התוצאה הינה רק איסור דרבנן, והיינו כשאין גש"מ אלא רק סגירת או פתיחת מעגל חשמלי, בזה נראה שיש להקל יותר ולהכנס עם ישראלים שעוברים שם. וצ"ע (לפחות מצד זילותא דשבתא וחילול ש"ש). ועוד בענין איסור מעשה שבת והנאה מחי"ש של אחר, ר' בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערות צ"ז וצ"ח).

ובענין כניסה עם גוי נמצאנו למדים שלפוס' שהפעלה ע"י עי"א נחשבת כגרמא או שינוי שרי לומר לגוי שיכנס תחילה ומיד אחריו יכנס הישראל, דהוי שבות דשבות לצורך גדול (ואע"ג דלאו לכו"ע עשיית גוי בשינוי חשיבא כשבות דשבות, מ"מ כבר התיר זאת בני"ד הגרי"ש אלישיב שליט"א). וכ"ה למ"ד דהוי פס"ר דשרי אמירה לגוי בפס"ר. ואע"ג שמחמירים לעיתים לא לעשות שינוי בכל איסור דרבנן, נראה שבני"ד דהוי צורך גדול יש להתיר. ואילו למ"ד דהוי כמעשה בידים יש מקום להקל לעשות כן ע"י גוי רק אם סומכים על בעה"ע. ואע"ג שרוה"פ חלקו ע"ד, מ"מ יתכן שהפוס' דס"ל דהוי כמעשה בידים יקלו כמותו בני"ד דהוי צורך גדול. ומ"מ לא כתבנו בהלכות שיש מחמירים, דהוי ספק אי אכן יש מחמירים [ובפרט שיתכן אולי לומר שבני"ד הוי ס"ס. ספק הלכה כמ"ד שפעולה ע"י עי"א הוי כמעשה בידים או פס"ר והוי כדאו', או דהוי גרמא, מלאכה שאינה כדרכה וכדו' דחשיב כדרבנן. ואת"ל דהוי כמעשה בידים, ספק הלכה כבעה"ע. ור' ביבי"א (ח"ו עמ' רכ"ב) דפלוגתא דרבוותא חשיב כספיקא. וצ"ע גבי ני"ד]. ויש להעיר שבני"ד אין נ"מ אי הגלאים בתוך הבית מנוטרלים או לא, שהרי לעצם הכניסה לבית אין נ"מ בזה.

עד כאן עסקנו בשלב הכניסה לתוך הבית, כשעי"כ ידלק הזרקור בכניסה לבית, שפתרונה מעבר לאחר וסמוך לגוי. אמנם קשה להניח שכל פעם שירצו בני הבית להכנס, שימצאו גוי שיכנס לפניהם (אא"כ הדבר אמור בחו"ל, או בבית מלון וכדו'). לכן מסתבר שאם כבר הגוי נכנס לבית, הרי רצוי שינטרל את כל המערכת ע"מ שיוכלו להכנס ולצאת באופן חופשי, וכדלקמן.

ועוד יש להעיר, שמה שעסקנו ע"כ גבי כניסה לבית, לכאו' ה"ה גבי יציאה ממנו. אך בזה מסתבר שעוד יותר קשה יהיה למצוא גוי. ומ"מ נראה שגבי הרוצים לצאת מהבית עדיף שינטרלו את פעולת הגלאים והזרקור מלוח הבקרה שבתוך הבית ע"י הגוי (אם הינו בבית) מאשר שיצאו אחריו, וכדלקמן.

ענף 4: כיבוי (=ניטרול) דריכות הזרקור ע"י גוי:

מצד המציאות, זמן קצר לאחר יציאת האדם מאיזור הגלאים (למשל כשכבר נכנס לבית בהילוכו אחר הגוי) עפי"ר מתוכנן הזרקור להכבות (עפי"ד אלקטרונאי מומחה). ותחילה יש להקדים בס"ד שני דברים: 1) אם הישראל יוצא אחרון מאזור הגלאים, שהריהו הולך אחר הגוי, ה"ז גורם לכך שהישראל כיבה הזרקור. לכן הטוב ביותר שהישראל יכנס לאזור הגלאים לאחר הגוי, אך כשהם ביחד באזור זה אזי עדיף שהישראל יצא משם ראשון, והיינו שהגוי יעמוד רגע והישראל יעברנו כך שיציאת הגוי מאזור ההקרנה תגרום לכיבוי הזרקור. אך אם הגוי ימשיך ללכת כדרכו ויצא ראשון מאזור ההקרנה, כך שיציאת הישראל מהאזור תגרום לכיבוי הזרקור, ה"ז כרוך לכל היותר באיסור דרבנן — של כיבוי גש"מ (אם פעולה ע"י עי"א חשיבא כמעשה בידים. ואם כגרמא או כמלאכה שאינה כדרכה ה"ז תרי דרבנן), ולחזו"א ה"ז לכל היותר איסור דאו' של סותר (שג"ז לא ברור שזה דאו', דיתכן להקל מהרבה צדדים, כנ"ל בהערה ט"ז. ובפרט שיתכן שפעולה ע"י עי"א אינה כמעשה בידים אלא חשיבא כגרמא וכדו' שאז גם לחזו"א אין בזה איסור דאו'). לכן מצד עצם יציאת הישראל מאזור הגלאים והמשכת הליכתו לתוך הבית יש בזה בעיה, וכבר דננו ע"כ בס"ד לקמן בהערה כ"ו. קחנו משם. 2) ניטרול הזרקור אחר שכבה כרוך בשני דברים: פתיחת מעגל פתוח — כיון שהזרקור כבר אינו דולק ורק כניסה נוספת לאזור הגלאים תדליק אותו. ופתיחת מעגל סגור — והיינו הגלאים והנורות שבהם ובלוח הפיקוד, מצד פתיחת מעגל פתוח נראה שיש להקל אליבא דהבי"צ ושאר השיטות, מלבד לחזו"א וסיעתו שנחלקו הפוס' אי לדידו יש איסור בדבר (והגרשז"א זצ"ל והצי"א מקילים בזה אף אליבא דהחזו"א). והיינו שגם בזה המיקל יש לו ע"מ לסמוך. ומצד ניטרול שאר המערכת, והיינו פתיחת מעגל סגור של הגלאים וכדו', ה"ז כדין ניטרול כל מערכת אף שאין בה גש"מ, שה"ז כרוך בפתיחת מעגל חשמלי ללא גש"מ. והיינו שלפוס' כבי"צ ה"ז לכל היותר איסור דרבנן, וע"י גוי יהיה מותר לנטרלה, כדלעיל בהערה ט"ז, משום שבות דשבות לצורך גדול, שאילולא כן יצטרכו תמיד להמתין לגוי שיכנס ויצא לפניהם. ואמנם לפי החזו"א יש לצדד דהניטרול הינו איסור דאו' של סותר, וזה אסור אף ע"י גוי אא"כ סומכים על בעה"ע דשבות א' לצו"ג שרי (וכבר כתבנו בכמה דוכתי שנראה לסמוך על בעה"ע כשיש עוד צירופים להקל, ור' לעיל בהערה ט"ז שהבאנו צדדים רבים להקל ולומר שבכיבוי מערכת חשמלית ללא גש"מ אין איסור סותר מדאו'. ובפרט בני"ד יש לצרף הא דעפי"ר הוי שעה"ד גדולה). ולדעתם עדיף שיאמר לגוי שיעשה זאת בשינוי, או שהגוי יאמר לגוי אחר לעשות כן, וכדלעיל בהערה י"ז. ולכאו' אפשר לפתור בעיה זו אם בעת המעבר סמוך לגלאי היו מכסים אותו, כך שהזרקור ישאר דולק כל השבת ויוכלו לעבור שם ללא איסור. אלא שיש לבדוק הדבר. משום שאם הוא נכנס דרך הדלת הראשית הרי שיש שם גלאי לנפח המזהה תנועה. ואף שיכסוהו הרי שהזרקור יכבה כעבור כמה שניות (כיון שלא תורגש תנועה בגלאי כי הוא יהיה מכוסה). אמנם זה יאפשר להמשיך ולעבור שם כל השבת, כיון שהגלאי לא ירגיש שום תנועה. ואם הוא נכנס דרך חניון המכונית, הרי ששם יש גלאי הפועל ע"י קטיעת קרן, ואם הגוי יקדים לעבור שם לא מהני שישראל יעבור אחריו אא"כ יעבור מיד, שהרי מיד בתום מעבר הגוי תפסק השפעתו. ומ"מ אם הגוי יעבור וידלק הזרקור ואז הגוי גם יכסה את מקום יציאת הקרן מהגלאי אכן הזרקור ישאר דולק כל השבת ותהיה אפשרות לעבור שם כל השבת. ור' עוד לקמן בסמוך גבי זרקור שנשאר דולק.

ענף 5: כיבוי דריכות הזרקור על ידי ישראל:

במציאות שאין גוי שינטרל הזרקור, ויש אפשרות שישראל ינטרל הזרקור לפני המעבר באזור הגלאים (כגון שבני הבית בבית והתברר להם בשבת שהזרקור דרוך לפעולה, ואין גוי בבית כך שאינם יכולים לצאת מהבית לאחר גוי כי אין גוי בבית, וממילא גם אין גוי שינטרל זאת, ומאידך כיון שהם בתוך הבית יש באפשרותם לנטרל את הדלקת הזרקור בלוח הפיקוד. האם רשאים הם עצמם לנטרל את הזרקור בשינוי. כפי שאמרנו ניטרולו כרוך בפתיחת מעגל חשמלי שכבר פתוח, שזה שרי לרוה"פ. וגם בפתיחת מעגל סגור שאין בו גש"מ, והיינו בשל ניטרול הגלאי שבכניסה לבית, שלעיתים ניטרולו כרוך בכיבוי לד בגלאי עצמו או בלוח הפיקוד, ה"ז כרוך לרוה"פ לכל היותר באיסור דרבנן. וג"ז לא ברור מהו האיסור (ר' לעיל הערות ט' וט"ז). ואם נסבור כפוס' שמדמים שבותים זל"ז (כבסוף הערה כ'), ובפרט שיש מדמים בשבות דשבות, הרי בני"ד יש מקום להקל בשבות של שינוי (כגון אחורי אצבעותיו) לכבות את דריכות הזרקור (שלהרבה פוס' לא ברור שיש בזה אפי' איסור דרבנן, מלבד החזו"א וסיעתו), ע"מ שיוכלו במשך השבת לצאת מהבית. וצויי"מ. והגר"א נבנצל שליט"א הסכים שמותר יהיה במקרה כזה, וכשאין גוי, שהישראל ינטרל את האזעקה בשינוי, וכגון באחורי אצבעותיו, ובעיקר בגלל הטעם שכיון שזו פתיחת מעגל חשמלי שכרגע הוא כבר פתוח במקום אחר, הרי שלד' הגרשז"א זצ"ל אין בזה איסור אף לשיטת החזו"א. עכת"ד (אך יתכן ולא התייחס לפתיחת המעגל הסגור הכרוך בניטרול הגלאי).

ענף 6: זרקור שנשאר דולק לאחר שנכנסו לבית:

מצוי אולי לעיתים רחוקות זרקור, שלאחר שהעי"א הדליקה אותו בכניסה לבית הוא אינו כבה באופן אוטומטי אלא יש לכבותו ידנית. מצד האמת נראה שאין פה כלל בעיה הלכתית אם הזרקור ימשיך לדלוק כל השבת, שהרי מעתה ועד צאת השבת יכולים בני הבית לצאת ולהכנס לבית כרצונם ואינם מפעילים כלל מערכת חשמלית (אא"כ המערכת בנויה באופן שגם כשהזרקור נשאר דולק הגלאים יפעלו כל פעם שאדם עובר שם, ועי"כ ידלקו לדים בלוח הפיקוד ולעיתים גם בגלאי). אך יש בזה בעיה של הפמ"ר, ואולי גם ממעט בהרתעת הגנב והפתעתו בהתקרבו לכניסת הבית. ומאידך יש צד לומר שדוקא זרקור דולק בכניסה לבית מרתיע את הגנב. ומ"מ אם גוי יכבה הזרקור ה"ז שבות דשבות לצורך גדול וגם בהפמ"ר ולכאו' שרי [והוי שבות דשבות משום אמירה לגוי וכיבוי גש"מ, וכמש"כ מרן (בסס"י של"ד). ולרש"ש בשבת (דמ"ב) כיבוי גש"מ אפי' ע"י ישראל הינו שבות דשבות. וכ"פ ביבי"א (ח"א עמ' ק"ט), ושלא כגרב"צ אבא שאול זצ"ל, וכמו שכתבנו בכמה דוכתי בקונט' זה). אמנם נראה שלמעשה פוסק הגרע"י שליט"א שכיבוי חשמל חשיב כשבות א' (כמבואר ביחו"ד ח"א סי' ל"ב ויבי"א ח"א סי' ל"א). ומאידך לא ס"ל כבי"צ (חיו"ד סי' ק"כ) שכתב שכיבוי נורת חשמל בשבת חייב מדאו' כיון דאיכא שלהבת. הב"ד גם במאורי אש (דנ"ה, א'). ואכמ"ל. וראה בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סי' ל') שתחילה צידד דג"כ הוי שבות דשבות משום משאצל"ג, אך אח"כ חזר בו משום דמשאצל"ג חמור משאר שבות. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקי"ד הערה 7.) אמנם יש להעיר, שאף את"ל כרש"ש הנ"ל, יתכן דלא אמרינן בני"ד שכשעושה ע"י גוי חשיב כג' שבותין (שבזה היקל הגרע"י ביבי"א ח"א סי' ל"א סק"ה וסי' ל"ב ססק"ה עפ"י כמה פוס'), משום שכ"א מהשבותים הללו י"א דהוו מדאו' (וכמש"כ ביבי"א שם סקי"א להחמיר בכגון דא). ור' בשו"ת קרן לדוד (סי' פ') שכ' להתיר כיבוי חשמל בשבת ע"י גוי, כיון דהוי כיבוי גש"מ דהוי שבות, וגם משאצל"ג, וע"י גוי וא"כ חשיב כג' שבותים דשרי אפי' שלא במקום הפמ"ר (הב"ד ביבי"א שם סק"ה). וע"ע לקמן סוף הערה כ"ה]. ולפוס' כחזו"א יש לצדד דהוי רק שבות א', כך שרק אם סומכים על בעה"ע שרי בני"ד. ולכאו' תלוי אי חשיב כצורך גדול. ור' לקמן בהערה כ"ט (שהגרי"ש אלישיב שליט"א התיר לכבות אזעקת מכונית בשעה"ד ע"י גוי אף שנדלקות שם נורות להט והוי הבערה מדאו') ובסוף הערה ל"ב (שגוי שפתח המקרר לצורך ישראל והנורה דולקת, לד' הגריש"א שליט"א שרי לומר לגוי שינתק הנורה ע"מ שיוכלו אח"כ להוציא ולהכניס האוכל למקרר. אך עיי"ש שצירף עוד טעמים להיתר).

יש להעיר שכ"ז מדובר כשהתוצאה הינה איסור דאו' (הדלקת זרקור, דיש בו גש"מ). אך כאשר התוצאה הינה רק איסור דרבנן (כהדלקת או כיבוי אזעקה, לפוס' שלא כחזו"א) יש להקל טפי, וכמו שאמר לנו הגרי"ש אלישיב שליט"א. וזה פשוט.






[19]יט.

בענין כיבוי האזעקה בשבת כשהיא כבר מצפצפת יש להקדים שמדובר בצער גדול דרבים. ואמנם אין זה צער הגוף, אך מ"מ זה צער נפשי גדול המפריע וגוזל שינה דרבים, ולעיתים עלול לגרום ללחץ נפשי גדול, אם הצפצוף נמשך זמן רב. ובפרט אמור הדבר בשכונת מגורים בה גרים זקנים, חולים ותינוקות. וכבר כתבו הפוס' בסתמא שיש להקל טפי בצערא דרבים [ראה פמ"ג (סי' רע"ח) בה"ל (אותו סי' ד"ה "החולה"), מנח"ש (ח"א עמ' מ"ג וח"ב עמ' קנ"ג. וכ' שיתכן שלרא"ש בנזקא דרבים יש להקל אפי' כשרק חוששים לנזק, ואילו בנזק דיחיד יש להקל רק כשהנזק כבר החל. ועיי"ש שמסתפק אי יש נ"מ בין צער רוחני לצער גשמי), וע"ע בספר עטש"ל (ח"ב עמ' כ"ב). ובמנחי"צ (ח"ג,קמ"ב) כתב שמצטער קיל מדבר מצוה. ואכן גבי צער הגוף דנו הפוס' אי מצטער מאוד דינו כחולה במקצת, וכמש"כ בהגהות רע"א (או"ח סי' ש"ז סק"ה) וכלכלת שבת (דיני אמירה לגוי ס"ז,א'). או שדינו כחשאיב"ס, וכמש"כ המו"ק (סי' שכ"ח על המ"א סק"ט) והבא"ח (ש"ש פר' "תצוה" ס"א). או שתלוי הדבר במציאות ובמזגו של האדם, וכמש"כ בשש"כ (פל"ד ס"ב והערה ד'). וע"ע באורחות חיים (סי' שכ"ח סקכ"ז), מנחי"צ (ח"ג סי' ל"ב-ל"ה), צי"א (ח"ח סי' ט"ו פט"ו), אול"צ (ח"ב עמ' רנ"ז) ואנצי' רפואית (שטיינברג. ערך שבת הערות 186-188)]. ולכן גם מצינו שבני"ד צידדו הרבה פוס' להקל (ראה לקמן בסמוך בתשובות הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א, ולקמן בנספחים במכתבי הגר"א נבנצל, הגר"ד ליאור, הגרי"י נויבירט והגר"י אריאל שליט"א). וע"ע בתשו' חוו"י (סי' קצ"א) בענין צער בגופו או צער רוחני, ובהא דלא גזרו חכמים במקום צער. הב"ד לקמן בהערה ל"ב. וע"ע לקמן בהערה כ"ד. ויתכן שאזעקה המצפצפת בלילה אף מבעיתה הקטנים בשנתם. וכבר מצינו להקל בכגון דא ביומא (דפ"ד,ב') גבי תינוק שננעלה הדלת בפניו בשבת, דשוברה ומוציאו, מפני שהוא נבעת (כדפרש"י שם). וכן מצינו בפוס' דשרי לחלל שבת גבי קטן שדלת המעלית ננעלה בפניו בכניסת שבת. ואכמ"ל. וע"ע בכה"ח (סי' ת"ו סק"ו) דבמקום צערא ופחד לא גזרו רבנן. וכן ראה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה סוף הערה נ"ד), שיש מי שמיקל לומר בשבת לגוי להדליק החשמל שכבה בבית, מטעם שהקטנים מפחדים להיות בחושך. וע"ע בבה"ל (סי' תקי"ד ס"ה ד"ה "נר") ושש"כ (פי"ג הערה י"ט ופל"ח סכ"ו). עיי"ש. ומ"מ אם צפצוף האזעקה נמשך רק זמן קצר (כמה דקות) ואינו עתיד לחזור ולפעול שוב, הרי שדינו מבואר לקמן בסעיף כ"ח.

נוסף ע"כ נזכיר מש"כ הרשב"א בשבת (דמ"ב,א') בשם הגאונים שמותר לעשות אפי' מלאכה דאו' (מישתעי בצידת נחש) משום היזקא דרבים. אמנם התם קאי שדרכו להזיק ורבים ניזוקים בו וחשיב כסכנת נפשות. ואף מרן (בסס"י של"ד) היקל בזה רק באיסור דרבנן. ר' גם בתחומין (ח"ב עמ' 82).

ועוד יש להוסיף, שבני"ד ישנה נ"מ גדולה בין כיבוי אזעקה של בית או חנות, לבין כיבוי אזעקה של מכונית. וזה מצד המציאות כיון שכיבוי אזעקה בבית ובחנות אינו כרוך כלל בהדלקת נורות להט, משא"כ כיבוי אזעקת מכונית בימינו כרוך באיסור מדאו' של הבערה, שהרי בכיבויה ע"י השלט — רחוק אמנם הוא מכבה האזעקה, אך נוסף ע"כ ברוב המכוניות הוא גם מדליק לכמה שניות לפחות ארבע נורות להט בארבעת פינות המכונית, ולכאו' זה איסור דאו' מדין מבעיר. ושמא יש להקל קצת בדבר אם נאמר שהדלקה וכיבוי ע"י שלט — רחוק לא נחשבים כמעשה ממש בידיים (ולד' הגרי"ש אלישיב והגרל"י הלפרין שליט"א זה נחשב כמעשה בידים. ור' ע"כ לקמן בהערה כ"ט, וכן בערך שלט — רחוק). אלא שחלק מהפוס' שדנו ע"כ לא שמו ליבם לחלק חילוק זה, או שבזמנם המציאות היתה שונה ולא היתה נ"מ בין כיבויה בבית למכונית [ראה למשל בספר מלכים אומניך (פ"י ס"ו. ומ"מ עיי"ש בפ"ה ס"ג אי יש להקל אפי' באיסור דאו'). ילקו"י (ח"ד כ"ב עמ' רע"ד שמ"ח) ועוד, כדלקמן]. ויש שהתייחסו רק להדלקת הנורה כתוצאה מפתיחת הדלת. ואף לחזו"א נראה שכיבוי האזעקה במכונית חמיר טפי, מפני שהוא כרוך גם בבונה, נוסף לאיסור סותר שיש בכיבוי אזעקה בבית. אמנם יש להעיר שיש מכוניות מעטות בהן הפסקת צפצוף האזעקה אינה גורמת להדלקת נורות מחוץ למכונית (בעיקר מכוניות ישנות, אך גם בחדשות). ויתכן שיש מכוניות שאם מכבה האזעקה דוקא כשאינה מצפצפת אז לא תדלקנה נורות הלהט מחוץ למכונית. ור' ע"כ לקמן בסעי' כ"ז ובהערה שם. ומאידך יש צד להקל בכיבוי אזעקת מכונית דהזרם שם בא ממצבר, שבזה יש מקום להקל יותר מזרם הבא מתחנת כח, וכדלקמן בהערה כ"ט.

לאור כ"ז חילקנו את ענין כיבוי אזעקה שמצפצפת לשתי קטגוריות שונות: כיבוי אזעקה בבית ובחנות, וכיבויה במכונית. וברור שאם המציאות תשתנה במשך השנים יש לדון בכל מקרה לפי הענין — אי הדבר כרוך באיסורי דאו' או דרבנן.


[20]כ.

בענין אזעקה שמצפצפת בבית ובחנות, כיבויה ע"י גוי (שישראל אומר או רומז לגוי לכבותה):

הענפים:

1: כיבוי אזעקה ע"י גוי.

2: עדיפויות בשבותים - גוי כנגד גרמא.

3: המשך - גוי, שינוי, קטן, מלאכה שאצל"ג וב' שעשאוה.

4: דעת רבני דורנו לגבי עדיפויות השבותים.

5: דין גרמא ודימוי שבותים זה לזה.

ענף 1: כיבוי אזעקה ע"י גוי:

בס"ד נראה שלד' רוב ככל הפוס' שרי לכבותה בשבת ע"י גוי, והטעם משום שלמ"ד מוליד הרי כיבויה אסור לכל היותר מדרבנן (וגם זה לא ברור כ"כ מדוע). וא"כ הוי שבות דשבות לצורך גדול שהיקל מרן (בסי' ש"ז ס"ה). ואף לד' החזו"א דס"ל משום סותר, כבר כתבנו לעיל (כגון בהערה ט"ז) שיש מחלו' אי בני"ד הוי איסור דאו' או דרבנן (משום דהוי סותר עמ"ל בנין לשעה או בנין ארעי וכדו'. וד' רוה"פ דלשיטתו הוי דאו'), ובכגון דא אולי יש לסמוך על בעה"ע ולהקל בשבות א' והיינו ע"י גוי, וכדלקמן (בהערה כ"ט), עפ"י הרמ"א (סי' רע"ו ס"ב), משום דהוי שעה"ד (וכבר כתבנו שיש לסמוך על בעה"ע כשיש עוד צירופים). ולמעשה כ"פ בני"ד בס' מלאו"מ [(פ"ה ס"ג ובהערה ח') כשמפריע הדבר ליולדת תוך שלושים ללידה שדינה כחשאיב"ס (כמבואר במרן סי' ש"ל ס"ד), דשרי ע"י גוי אפי' באיסור דאו'. וכ"כ שם (בפ"י ס"ו) גם כשאין חולה, אם השכנים שעדיין אינם שומרי שבת מאיימים לקרוא למשטרה ויגרם עי"כ חי"ש רב יותר]. וכ"כ בילקו"י [(שבת כ"ב עמ' רע"ד סמ"ח, וכ"ה עמ' ר"ט סל"ט). וכתב כן גבי מכונית דשרי ע"י גוי. ולא הוי הנאה ישירה ממלאכת גוי אלא רק סילוק הנזק]. וכן הורה לי הגרי"ש אלישיב שליט"א, דכל שהאזעקה מצפצפת בחנות, בבית וכדומה, וגורמת סבל לדיירי הסביבה, וכגון שמצפצפת בלילה ומעירה התושבים, דשרי לכבותה ע"י גוי. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שהעדיף ביותר הוא לקרוא לגוי שיפסיק צפצוף האזעקה. וסיפר לי שכן עשו כשהחלה האזעקה שבמכוניתו לצפצף באחת השבתות. עכת"ד. וכן הורו לי לגבי ני"ד (כמובא לקמן בנספחים במכתבי הרבנים) הגר"א נבנצל שליט"א (אך הוסיף שיאמר לגוי לעשות בשינוי, דאז הוי שבות דשבות לצורך מצוה. ואף אם הגוי יפסיק את הצפצוף כדרכו לית לן בה. וכתב כן אף לגבי כיבוי אזעקה במכונית שצריך לפתוח הדלת, ואז נדלקת הנורה. עכת"ד. ויש להעיר שבכיבוי אזעקת בית וכדו' הוי שלושה שבותים: גוי, שינוי, ופתיחת מעגל חשמלי ללא גש"מ, שלבי"צ כלל לא ברור האיסור. ולחזו"א יש לצדד דהוי דאו'). וכ"כ הגרי"י נויבירט שליט"א להקל באמירה לגוי בני"ד (כשאין בזה נורה), והגר"י אריאל שליט"א (דהפסקת האזעקה שבות והוי שבות דשבות במקום צער גדול כזה). וע"ע בנספחים בתשו' הגרל"י הלפרין והגר"ד ליאור שליט"א. נמצאנו למדים שלדעת פוס' רבים יש להקל לכבות ע"י גוי אזעקה של בית או חנות המצפצפת בשבת. ואמנם לד' החזו"א שיש לצדד דהכיבוי הוי איסור דאו' הרי הדבר חמור הרבה יותר, ויתכן שבשני"ד יש לסמוך על בעה"ע כדלעיל, ויאמר לגוי שיכבנה, או שיאמר לגוי שיכבנה בשינוי או שיאמר הגוי לגוי אחר לכבותה, כמבואר לעיל בהערה י"ז. אך פתרונות אלה הינם דחוקים (בפרט לסמוך על בעה"ע אליבא דהחזו"א שכתבנו שרק כשיש עוד צירופים יש להקל כמותו), ואין להשתמש בהם אלא בשעת הדחק באמת. ובפרט שבני"ד הוי מקום צער, וכתבו הפוס' שיש להקל במקום צער, וכדלעיל בהערה י"ט. ואמנם אין להעלים מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנח"ש (ח"ב עמ' קנ"א-קנ"ב) שאינו מבין כלל ההיתר לומר לגוי אפי' ברמז של ציווי לעשות מלאכה בשבת. עיי"ש דברים כדורבנות.

ענף 2: עדיפויות בשבותים - גוי כנגד גרמא:

ואולי פה המקום להעיר שישנן דעות שונות בפוס' גבי סדרי העדיפויות לעשיית דבר בשעה"ד בשבת, אי עדיף לעשות ע"י גוי, ע"י קטן, בגרמא (ומה נחשב גרמא), בשינוי (ומה נחשב כשינוי. ור' בחזו"א סי' נ"ו סק"ד שאין להשוות שינוי א' לשינוי אחר. ועוד דנו הפוס' מתי עשיה ביד שמאל חשיבה שינוי), בשנים שעשאוה, משאצל"ג וכדו'.

בס"ד נביא מקצת מהדעות בנושא זה:

לדעת פוס' רבים השבות היותר קלה הינה אמירה לגוי. ותחילה עלינו לדעת שגבי איסור אמירה לגוי נאמרו כמה טעמים: י"א כדי שלא תהא שבת קלה בעיני ישראל ויבואו לעשות בעצמם (רמב"ם פ"ו משבת ה"א). י"א משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" (רש"י מס' ע"ז דט"ו,א'). וי"א משום סרך שליחות אם יש שליחות לנכרי לחומרא [ר' גמ' ב"מ (ד"ע,ב'), הגמ"י (פ"ו משבת), לבוש (או"ח סי' רע"ו ושל"ד), שו"ת פני יהושע (יו"ד סי' ה'). הב"ד בשו"ת שבט"ה (ח"ז סי' ל"ט. ועיי"ש גם בח"ג סי' כ"ב)].

כפי שכתבנו, י"א שהשבות היותר קלה הינה אמירה לגוי. כ"כ הפמ"ג בא"א (סי' ש"ז סק"ז), המהר"ם שיק, השד"ח (בכללים מערכת א' ס"ק קע"ב. בפאת השדה חלק הכללים מע' א' סקט"ז, ובכללים מע' כ' כלל ק"י), וכן דעת הגרי"ש אלישיב והגר"מ אליהו שליט"א (כדלקמן בסמוך), וכן אמר לי הג"ר יעקב יוסף שליט"א, וכעין זאת כתבו עוד פוס', שאמירה לגוי קילא מגרמא, שכן עולה משו"ת בית אפרים (חיו"ד סס"י ס"ב) ומשו"ת חת"ס (חאה"ע סי' כ'), וכ"כ בשו"ת בי"צ (חיו"ד סי' קמ"ב סק"ו) ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סס"י כ"ב) בשם ספר יהושע (סי' מ"א). ושו"ת באר משה (קוא"ל ח"ו סי' מ"ג). הב"ד יבי"א (ח"א חאו"ח סי' י"ט ס"ק ד' וה' ובמיל' שם. ובח"ד חאו"ח סי' כ"ו סק"ט ואילך). וע"ע בילקו"י (כ"ה עמ' ר"ט סקי"א). והטעמים שכתבו הפוס' להקל דוקא באמירה לגוי: 1) משום שאין הישראל עושה בעצמו מעשה האיסור בידים אלא דיבור גרידא וקרינן ליה בגמ' שבות שאין בו מעשה, משא"כ בגרמא שעושה הישראל פעולה בידיו (הפוס' הנ"ל. ובפרט ר' במנח"ש ח"ב עמ' פ"ג-פ"ד). 2) בגרמא המלאכה ודאי תעשה מחמת גרמתו, משא"כ באמירה לגוי לא ברור כלל בשעת האמירה שהגוי ישמע לו. 3) הגוי לאו בר חיובא הוא כלל. 4) יש שכתבו שגרמא מותרת רק במקום הפסד, וכ"פ הרמ"א (סי' של"ד סכ"ב). אך ק"ק לנו ע"כ, שהרי בניד"ז אמירה לגוי ג"כ אסורה ואפי' במקום הפסד, כמבואר בשו"ע (סי' של"ד סכ"ה) ובמ"ב (סקס"ג). וכמבואר לקמן בדעת המעדיפים גרמא על גוי. 5) הא דאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל משום דקא מבטל כלי מהיכנו ועי"כ גורם לסרך של בונה או סותר. ומבואר בכמה דוכתי דאיסור זה חמיר טפי (כ"ז עפ"י מנח"ש ח"ב עמ' פ"ג-פ"ד. וע"ע בסמוך בדחיות החולקים מס' 6). 6) יש מי שכתב שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד (שו"ת חת"ס שם).

יש מי שאומר שאמירה לגוי בשבת קילא מאמירה לו ביו"ט (שו"ת ציץ הקודש, להגה"צ ר' צבי מיכל שפירא זצ"ל, ח"ב סי' י"ב סק"ד). והגר"א נבנצל שליט"א (שהפנה אותי לשם) אמר לי שאין הלכה כן. עכת"ד.

אמנם י"א שגרמא עדיפא על אמירה לגוי. שכ"כ בשו"ת רע"א (סס"י ס"ד), וכ"מ משו"ת קול אליהו. הב"ד ביבי"א (שם). וראה עוד בשו"ת בשמים ראש (סי' של"ד, שאמירה לגוי אפשר דלא גרע מגרמא. אמנם כבר ידוע שרבו המפקפקים אם הכתוב בשו"ת זה הינו מדברי רבינו הרא"ש. ואכמ"ל). וכ"כ הגרשז"א זצ"ל (מנח"ש ח"ב עמ' פ"ג_פ"ד וקס"ו. וע"ע בח"א עמ' ע"ו ובעטש"ל ח"ד במכתב הראשון של הגרשז"א זצ"ל). וטעמיו והוכחותיו: 1) בגמ' (שבת דק"כ,ב') אמרו שגרמא שרי, ונפישי רבוואתי דסברי דשרי אף מדרבנן אפי' שלא במקום הפסד (ר' שעה"צ סי' תקי"ד סקל"א). 2) למרות שיש מהפוס' שהחמירו בגרמא שלא במקום הפסד, מ"מ אין איסור גרמא מפורש בש"ס. 3) מצינו בתוס' ביצה (דכ"ב,א') דגרם כיבוי ביו"ט שרי, ואילו שבות דאמירה לגוי נוהג לכו"ע בחוה"מ וכ"ש ביו"ט. 4) מצינו דגרם כיבוי שרי במקום פסידא, אך אמירה לגוי מפורש תנן דאסור גבי כיבוי דליקה בשבת. 5) כשאומר לגוי לעשות יש ע"ז שם מלאכה, משא"כ ע"י גרמא רואין אותה כנעשתה מאליה ואין ע"ז כלל שם מלאכה. ולכן מותר לגרום בעש"ק למלאכה שתעשה בשבת, ואילו אמירה לגוי גם בעש"ק אסורה אם אומר לו לעשות בשבת. 6) הא דאין נותנין בשבת כלי תחת התרנגולת לקבל דהא מבטל כלי מהיכנו והטעם משום דגורם בהעמדתו לסרך של בונה או סותר, אין זו אלא גזירה מיוחדת. דאם רק משום גרמא היה צ"ל מותר עכ"פ במקום הפסד. 7) הגוי חשיב כשלוחו משא"כ גרמא. 8) אין להקשות ולומר שגרמא חמורה ומה שהתירו גרם כיבוי שאני דהוי משאצל"ג, דזה אינו, דהא גם רבי יהודה (וכן הרמב"ם שפסק כמותו) דמחייב במשאצל"ג מ"מ שרי גרם כיבוי. וכן המאירי בשבת ((דק"כ,ב') כ' דאף גרם הבערה שרי. 9) תני בבכורות (דל"ה,א') דאין לומר לנכרי להטיל בה מום, וע"י "זה הכלל" ריבו גרמא. משמע דגרמא קיל טפי. עכת"ד. גם הגר"ש ישראלי זצ"ל (בחוו"ב ח"א עמ' ר"כ) כתב שגרמא היא האפשרות העדיפה ביותר. אם לאו יעשה כלאח"י, ואז שרי רק במקום פסידא או בדבר השווה לו. ועדיף לעשות כן בצנעה. ואם אינו יכול לעשות כלאח"י שרי ע"י גוי, בתנאים המפורטים בשו"ע. עכת"ד. ור' מש"כ בס"ד בשמו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד) שיש להעדיף אמירה לגוי מאשר עשיה ע"י ישראל בגרמא (גבי הדלקת חשמל בשבת ויוה"כ ע"י שע"ש) וכן קטן שעושה בגרמא. ועדיף שהקטן יעשה גם בשינוי. עיי"ש. ולכאו' אין דבריו בחוו"ב עולים בקנה א' עם מש"כ בשמו במקו"ד שם. ומ"מ לאחר פטירתו אמר לי בן תורה אחד שגם הוא שאל את הגר"ש ישראלי בהא ופסק לו להלכה ולמעשה כנזכר במקו"ד. ונראה שלא טעינו בזה. וצ"ע. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שיש להעדיף משאר השבותים את הגרמא, ובפרט שיש מתירים גרמא לכתחי' (אף שלא נראה שדעתו כדבריהם). אח"כ יש להעדיף אמירה לגוי, ואח"כ שאר השבותים. עכת"ד. וע"ע במקו"ד (הל' יוה"כ פ"ה הערה נ"ד). ועוד בענין עדיפות אמירה לגוי או גרמא ר' במנ"ח (מצוה רפ"ז), בשו"ת מחזה אברהם (רס"י קי"ט), בשו"ת עין אליעזר (סי' כ"ו), בספר כפי אהרן תנינא (זסלנסקי, עמ' נ"א-פ'. עיי"ש שהביא הרבה הוכחות לכאן ולכאן. והביא עוד דברי הגרצפ"פ והגרשז"א זצ"ל בענין זה), בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' צ"ט), ביבי"א (שם), בתחומין (חי"ט עמ' 343), בילקו"י (כ"ה עמ' ר"א הערה י"ט), בשו"ת באר משה קוא"ל ח"ו, מ"ג) ובמקו"ד (הל' יוה"כ עמ' קי"ח הערה נ"ד).

ענף 3: המשך הנ"ל - גוי, שינוי, קטן, מלאכה שאצל"ג וב' שעשאוה:

ועוד דנו הפוס' האם עדיפא אמירה לגוי או עשיה בשינוי. ראשית נקדים בס"ד הקדמה קצרה בענין עשיה בשינוי בשבת.

הנה ידוע שהעושה בשבת מלאכה האסורה מדאו', אך בשינוי, אינו חייב מדאו' אלא איסורו מדרבנן. כמבואר במשנה שבת (דצ"ב,א') גבי הוצאה. ובשבת (דק"ד,ב') גבי כותב. ובגמ' כתובות (ד"ס,א') לענין מפרק ומתקן. בפסחים (דס"ו,ב'), בכורות (דכ"ה,א') ועוד. וכ"פ הרמב"ם בכ"ד, כגון בשבת (פי"א הי"ד, פי"ב הי"ג), וכן כתב מרן בשו"ע (סי' ש"א ס"ז. סי' ש"מ ס"א. ועיי"ש במ"ב סק"ב) ועוד. ומצינו כמה דברים האסורים מדרבנן דשרי לכתחי' לעשותם בשינוי (ר' תוספ' שבת פט"ו הי"ג, וביצה פ"א הי"ג. ב"י סי' שכ"א ד"ה "כתב האגור". שו"ע סי' שכ"ד ס"ג. סי' שכ"ח סל"ה. סי' של"ו ס"ט ועוד).

יש מהראשו' שכתבו שאיסור מד"ס זה לעשות מלאכה שלא כדרך עשייתה בחול הינו קל יותר משאר איסורי שבת האסורים מדרבנן, והקלו בו במקום צער הגוף או מקום הפסד (בחלק מהמיקרים הקלו רק כאשר עושה בשינוי דבר שאיסורו מדרבנן), משא"כ בשאר איסורי דרבנן [שכ"כ הרשב"א (בחידושיו לשבת דקכ"ט,ב') בשם הרמב"ן. וכ"פ מרן (סי' שכ"ח סי"ז). וכ"כ כבר הר"ן (בשבת דקמ"ה,א' בתירוץ השני). הב"ד בב"י (סי' של"ד). וכ"מ מרש"י (פסחים דס"ו,ב' ד"ה "שיש לו"), מהתוס' והרא"ש בבכורות (דכ"ה,א') ועוד פוס'. הב"ד ביבי"א (ח"ה סי' ל"ג סק"ג) ובמנוח"א (ח"ב פ"א סכ"א)].

אמנם ישנם כמה סוגי שינויים. גבי שינוי ע"י עשיה כלאחר יד ר' משנה שבת (דק"ד,ב'), רמב"ם (פי"א משבת הי"ד) שפטור אם עשה כלאח"י ברגלו, בפיו או במרפקו. וכן מצינו זאת גבי הוצאה [במשנה שבת (דצ"ב,א'). ברמב"ם (פי"ב משבת הי"ג). וכן מוכח מהמ"ב (סי' ש"מ סקכ"ב אות ז'). וע"ע בחזו"א (או"ח סי' מ"ז סקי"ג), בחוו"ב (ח"א עמ' רט"ז) ובילקו"י (שבת כ"ה עמ' רכ"ב ס"ב)]. וכן גבי טלטול מוקצה בגופו [טור וב"י (סי' שי"א), מרן (סי' שי"א ס"ח), מ"א (סי' ש"ה סק"ט), המ"ב (סי' ש"ח סקי"ג) ובבה"ל (סי' רס"ו סי"ג ד"ה "פן") וכה"ח (סי' שי"א סקס"ח). וע"ע חזו"א (או"ח סי' מ"ז סקי"ב)]. גבי עשיה ע"י חפץ בידו (טלטול מוקצה מהצד, ובני"ד הדלקת חשמל ע"י חפץ, כפי שאמר לי לני"ד הגר"מ אליהו שליט"א) ר' שו"ע (שי"א ס"ח). וכן מצינו שינוי ע"י עשיה ביד שמאלו. אך בזה חוץ ממלאכת כתיבה (וי"א גם מחיקה) לד' רוב ככל הפוס' לא חשיב שינוי בשאר מלאכות (כמבואר במ"ב סי' ש"מ ססקכ"ב. וראה גם במנח"ש ח"ב עמ' צ"ג). וראה עוד באג"ט (בפתיחה לל"ט מלאכות בסופה, סק"ג) שמחלק בין אם השינוי הינו באיכות הנפעל (היינו בתוצאה) כגון הזורע בעציץ שאינו נקוב, אף שבאיכות הפועל לא היה שינוי. ובין אם השינוי הינו באיכות הפועל, כגון שכותב בשמאלו, אף שהנפעל, היינו הכתב, נעשה כראוי. וכן מוציא מרל"ר כלאח"י. שבאופן הראשון לאו כלום הוא, ואין חילוק בזה בין שבת לשאר דברים. ובאופן השני ראוי היה להתחייב דהא הפעולה נגמרה כראוי, אך מ"מ בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה התורה. עיי"ש.

ונשוב לני"ד. נראה שלרוה"פ אמירה לגוי עדיפא וקלה מעשיה בשינוי. שכ"כ בבדה"ש (סי' קל"ד סק"ו) שכן דעת הרי"ף, ר"י, הגמ"ר, המהרש"א עפ"י תוס' פסחים (דס"ו,ב'), ושכן ד' שו"ע הגר"ז. ע"כ. וכ"כ בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו) בשם הגרשז"א זצ"ל שכן עולה מהשו"ע (סי' שכ"ח סי"ז) שהתירו לחשאיב"ס ע"י גוי, אך לא תמיד ע"י שינוי. וכן עפ"י שעה"צ (סי' תצ"ו סק"ט, שצ"ע אי שרי ע"י שינוי, ואילו ע"י גוי כבר התיר הרמ"א שם בס"ב). עכ"ד. וכן עולה מהחזו"א (סי' נ"ו סק"ד. ור' מלאו"מ פ"א הערה ב', ושש"כ שם). וע"ע במנחי"צ (ח"ז סס"י י"ט שמשמע שגוי עדיף על כלאח"י, והוסיף דהיינו בשמאל. וע"ע בח"י סי' ל"א סק"ד שגוי עדיף מכלאח"י, אך כ' כן גבי טיפול של רופא. והוסיף שי"א שעדיף טיפול ע"י ישראל, והוא עפ"י מנחי"צ ח"א סי' כ"ח. ובח"י שם כ' שמסקנתו בח"ז שם דשינוי לא עדיף מגוי, ומה שמותר לעשות לחולה ע"י שינוי שרי גם ע"י גוי. וע"ע בהערותיו לס' תוה"י לפרק ל"ד עמ' קנ"ט). וגם בשבט"ה (ח"ח סי' פ') הב"ד המ"א שלר"ן ע"י גוי קיל משינוי ע"י ישראל. וכ"פ למעשה בשבט"ה (ח"ח סי' צ"ג) שאמירה לגוי עדיפא על שינוי ע"י ישראל. עיי"ש מש"כ בשם שעה"צ.

לעומת זאת י"א שכלאח"י עדיף מאמירה לגוי. שכ"כ בבדה"ש (שם) בשם שביתת השבת עפ"י שבה"ל, ושכן ד' הרמב"ן (וכ"כ בשם הרמב"ן גם בשבט"ה ח"ח סי' פ'). וכ"כ החזו"א (סי' נ"ו סק"ד) בשם הר"ן (עיי"ש בחזו"א שכתב שזה תמוה מסברא. ור' לעיל מש"כ בשם שבט"ה בשם הר"ן. וצ"ע). וכ"כ בספר צור יעקב (שארית יעקב סי' י"א). הב"ד במלאו"מ (שם. וכ' שיתכן שדבריו נכונים, חוץ ממלאכת הוצאה. והוא עפי"ד הפמ"ג במש"ז סי' רמ"ג סק"ג שאמירה לגוי שיוציא מרל"ר קילא מאמירה לו שיבשל וכדו'). וכ"פ בס' תהל"ד (בסי' ש"ז סק"ה וסי' שכ"ח סקנ"ז. עיי"ש שהביא הדעות השונות, והקשה ע"ד המ"א דסותר עצמו בסי' שכ"ח מסקי"ב לסק"מ. ובשבט"ה הנ"ל הסכים עם קושייתו). וע"ע בד"מ (סי' שכ"ח סק"ט), במ"א (סי' ש"ז סק"ז) ובמחה"ש שם, בחזו"א (או"ח סי' נ"ו סק"ד), בשבט"ה (ח"ח סי' פ' וצ"ג), מנחי"צ (ח"י סי' ל"א סק"ד), שו"ת השיב משה (סי' י'), באר משה (קוא"ל ח"ו סי' מ"ג), במלאו"מ (עמ' כ' הערה ב' ועמ' קל"א הערה ט"ו) ובמכתב הגרלי"ה שליט"א בנספחים לקמן.

בענין דברי האג"ט הנ"ל (שיש שני סוגי שינוי) ר' במנח"ש (ח"ב עמ' קנ"ב) ששינוי הוי אפי' לא בעצם המלאכה אלא שנעשה ע"י שינוי. ובמלאו"מ (עמ' כ') כתב שאפשר לומר שאם השינוי הינו בנפעל הרי דהוא קיל מאמירה לגוי. ואם השינוי הינו בפועל הרי אמירה לגוי עדיפא.

יש מי שאומר ששבות כלאח"י קילא כשבות דאמירה לגוי (לוי"ח סי' ל"ה). ועוד בענין מלאכה כלאח"י ר' בנתיבות שלום (גרבר. סי' מ"ב).

אמירה לגוי עדיפא מאמירה לקטן (כ"מ מרוה"פ. וכ"כ באול"צ ח"ב פמ"א ס"ג). וי"א שאמירה לגוי חמירא משאר שבותים (שד"ח שם בשם כמה פוס'. ור' ד' הגר"ש ישראלי דלעיל).

אי עדיף אמירה לגוי שיעשה בשינוי או אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר, ר' מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (עמ' קי"ח) בשם הגר"א נבנצל שליט"א שעדיף לומר לגוי לעשות המלאכה בשינוי או בגרמא מאשר שהגוי יאמר לגוי אחר לעשות המלאכה ללא שינוי (עיי"ש בהערה נ"ד שהבאנו מחלו' הפוס' אי אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר חשיב שבות דשבות. וכ"כ כאן בקונטרסנו בהערה י"ז). ולכאו' היה מקום לדון בני"ד מצד המחלוקת מה עדיף — שישראל יעשה בשינוי או שיאמר לגוי לעשות. ר' לעיל בהערה י"ז. אך באמת שיש לחלק ואין ללמוד משם. דהא י"א שבגוי לא שייך שינוי ואילו בישראל לכו"ע שייך להקל משום שינוי. ומאידך בישראל האומר לגוי ודאי קיל מאילו עשה הישראל בעצמו, ואילו גוי האומר לגוי י"א דלא מהני.

ואי הישראל אמר לגוי שיעשה בשינוי ולבסוף עשה הגוי כדרכו, ר' בה"ל (סי' שט"ז סי"ב ד"ה "דאסור") שכתב בשם הזכ"ל שהב"ד הגחיד"א במחב"ר דבדיעבד לית לן בה. וע"ע בא"א (בוטשאטש, סי' ש"ז סק"ה), בשו"ת מנחי"צ (ח"ח סי' כ"א), בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו) ובפסתש"ו (סי' ש"ז סק"ב).

גבי מלאכה שאצל"ג, כבר כתבנו לקמן בסוף הערה כ"ה שנחלקו הפוס' אי לר"ש הוי איסור דרבנן גרידא, או שאף לר"ש עובר בלאו אלא שרק פטור מחטאת (ד' הפנ"י בביצה). אך כבר כתב הגרשז"א במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' קנ"ד) שדברי הפנ"י תמוהים מכמה מקומות, והיינו שאסור רק מדרבנן. וכד' הגרשז"א כתב גם ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ז סק"ד ובמילואים שם). ומ"מ כתבו הפוס' שמשאצל"ג הוי איסור דרבנן חמור [ר' תוס' שבת (דמ"ז,ב' ד"ה "מפני"), שמלאכה שאצל"ג הוי שבות חמור. וע"ע ר"ן (על הרי"ף פכ"ב דשבת דס"א,א' בדפי הרי"ף, ד"ה "ובמקום"). ובפרט שהרמב"ם (פ"א משבת) פסק כרבי יהודה שמשאצל"ג חייב. וכן עולה מדברי הרבה אחרו' שזה חמור טפי, כגון הגר"א (סי' שי"ד סוף ס"א בהא דתה"ד), שו"ת ארץ צבי (ח"ב סי' ל'), המ"ב (ברס"י שמ"ב. אמנם בסי' של"ד סקפ"ה היקל המ"ב בזה). וכ"כ במנח"ש (ח"ב עמ' קנ"ד), והשש"כ (ח"ג, מבוא לה' שבת, פ"א הערה ו'. ובח"א פ"י הערה מ"ה). ור' עוד בהרה"מ על הרמב"ם שם שהביא סעד לדברי הרמב"ם לחייב, אלא שבסו"ד כ' שד' האחרו' ז"ל כר"ש. והיינו כראב"ד שחלק על הרמב"ם בזה. וראה עוד לקמן בסמוך ד' הגרי"ש אלישיב והגר"מ אליהו שליט"א]. ועוד בענין משאצל"ג ר' בשו"ע (סס"י של"ד), מנח"ש (ח"ב עמ' קס"ו), יבי"א (ח"א עמ' ק"ח. וח"ד סי' כ"ז סק"ד), עטש"ל (ח"ג עמ' כ"ב), שבט"ה (ח"ז סי' ס"ט וח"ט סי' פ"א), אג"מ (או"ח ח"א סי' קכ"א), משמ"ל (ח"א עמ' תי"א), שבוי"צ (ח"ו פי"ב ס"א בהערה), ילקו"י (שבת כ"ה עמ' רל"ט-רמ"ה), ולקמן בנספח א' (בחלק השאלות שאלה ג' ס"ק 2). ובענין הנ"מ בין משאצל"ג לדבר שאינו מתכוון ר' בס' נתיבות שלום (גלבר, סי' ג'). ובענין הנ"מ בין משאצל"ג לפס"ר ר' יבי"א (ח"א סי' כ"א סק"ג. ח"ד סי' ל"ג סק"ח) ועטש"ל (ח"ג עמ' כ"ד-כ"ה).

גבי שינוי של ב' שעשאוה מצינו במשנה ובגמ' בשבת (דצ"ב,ב') דקיל ופטור (וכן הוא שם בגמ' ד"ג,א' ודצ"ג,א'). וכ"פ הרמב"ם (פ"א משבת הל' ט"ו וט"ז), ומרן (סי' שט"ז ס"ה). וכ"פ בשו"ת אב"נ (יו"ד סי' שצ"ג ס"ק ט',י'. וע"ע באו"ח סי' מ"ה ס"ק ה'-ז'), שו"ת דברי מרדכי (סי' ס"ב), שו"ת חוקי חיים (סי' ג'), שו"ת לבושי מרדכי (סי' קל"ז), ושו"ת יבי"א (ח"ה סי' ל"ב סק"ז) וילקו"י (שבת כ"ג עמ 'ס'). וע"ע ח"א (כלל ט' סי' ט', דשנים שעשאוה גרע טפי מחצי שיעור שאסור מה"ת). ונראה שכ"ד רוה"פ, וכן עיקר לדינא. אמנם יש שכתבו שאיסורו מדאו'. ולפי"ז כתבו שיש לאסור לומר לשני גויים לעשות יחד מלאכה דאו' אף אם כ"א יכול לעשותה לבדו, דלא חשיב שבות דשבות [שו"ת באר יצחק (סי' י"ד), דזה רק שבות א'. וכן מצא במקור חיים דב' שעשאוה פטורים מחטאת, אך מ"מ איסור תורה יש בזה (הב"ד פסתש"ו סי' ש"ז הערה 28). וכ"כ בשו"ת שם אריה (חאה"ע סס"י צ"ה, אך מצד ביטול עשה דשבתון), ובמשך חכמה (סוף פר' "בהר" ד"ה "את שבתתי")]. וע"ע במקור חיים (לבעל הנתיבות, על מ"א סי' רס"ו ד"ה "והנה", שהחמיר גבי לאו דמחמר ושביתת בהמתו), בגליון רע"א על הרמב"ם (פ"א משבת הט"ז, מהדו' פרנקל ואל המקורות), בפנ"י (שבת ד"ג,א') ושפת אמת (על שבת שם), בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו), ושם בח"ג במבוא להל' שבת (עמ' י"ג-י"ד הערה ע"ז), שלמ"י (בפתיחה עמ' כ"א) ויבי"א (ח"ה שם)].

ענף 4: דעת רבני דורנו לגבי עדיפויות השבותים:

וכדי שלא אהיה מאריך טרחא בזה אביא רק עוד מעט את ד' רבני דורנו שליט"א, ודי בזה: את ד' הגרשז"א זצ"ל ר' במנח"ש (ח"א עמ' ע"ו, ח"ב עמ' פ"ג-פ"ד, כנ"ל) ובעטש"ל (ח"ד, במכתב הראשון של הגרשז"א זצ"ל). וד' הגר"ש ישראלי זצ"ל ר' בחוו"ב (שם וכנ"ל). ודעת ש"פ: שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א מהו סדר העדיפות, שכאשר יש צורך בשבת לעשות מלאכה, כיצד יש לנהוג מדין הקל הקל תחילה. וענה לי שהקל ביותר הוא (א) לעשות מלאכה ע"י אמירה לגוי. אם אין אפשרות ע"י גוי יעשה (ב) ע"י אמירה לקטן, אך לא קטן שלו אלא ילד של אחר. אם לאו, יעשה (ג) ע"י גרמא, אך גרמא שהינה באמת גרמא (שד' הגריש"א שליט"א שלא כל מה שאומרים היום שזה גרמא זה באמת גרמא, וכדלקמן בסמוך). אם לאו, יעשה (ד) בשינוי. אם לאו, יעשה (ה) בשנים שעשאוה, אך זה לא כ"כ קל כי רק חלק מהפוס' מקילים בזה (ור' ע"כ גם במנח"ש ח"ב מהדו"ק עמ' פ"ה). ואם לאו, רשאי לעשות זאת בלי כל הנ"ל, אם שייך בזה (ו) מלאכה שא"צ לגופה, וזה האופן האחרון בדירוג, שהרי לרמב"ם הוי איסור דאו' ואין להקל בזה (וראה לעיל בסמוך, ולקמן סוף הערה כ"ה מש"כ בזה). עכת"ד. וכן עולה מתשובות הגריש"א שליט"א גבי כיבוי אזעקות שונות, שתמיד היקל יותר ע"י גוי גם כשלא התיר בשאר אופנים, דגוי קיל טפי.

ועוד שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מש"כ הבה"ל (בסי' של"ד סכ"ב ד"ה "דגרם") שכל גרמא מותרת תמיד, גם אם אינה משאצל"ג, והוא עפ"י הגמ' בשבת (דק"כ), ושכ"ה לספרדים הפוסקים עפ"י השו"ע, ואילו האשכנזים מקילים בזה רק במקום הפסד. האם אכן ניתן להקל עפי"ז בכל מקרה של גרמא, כיון שיש חולקים ע"כ (כגון האב"נ). וענה לי שהוא מסכים עם דברי הבה"ל (וראה בשו"ת אול"צ ח"ב פמ"ג הערה ו', שרק גרם כיבוי שרי. והיינו שלא כמאירי שהיקל אף בגרם הבערה - מ.ה.). והוסיף הגריש"א שכ"ז מדובר רק בגרמא הנזכרת בגמ' שהיא רחוקה מצד המציאות, כגון שהכדים מתפוצצים, ולזה התכוון המ"ב. ושאלתיו מהי הגדרת גרמא, והסביר דהיינו שדבר אחד גורם לדבר שני, ושני לשלישי וכו', שעד שהכדים מתפוצצים, וספק אם יתפוצצו, וגם אז כמה כבר הם יכולים לכבות. והיינו שיש הרבה גורמים עד שיכבה וזו גרמא רחוקה, וגם כשיכבו כמה כבר יכולים הם לכבות, וכנ"ל [נראה שכוונתו שאין הכרח שכוונת האדם לכבות את כל השריפה תושג. ואף שהריהו עושה איסור כיבוי גם כשמכבה מעט אש, ולכאו' אין נ"מ בין כיבוי אש במעט אם ברב. ואדרבא, אם כיבה רק חלק מהשריפה ולא גמר לכבותה יכולה היא להתפשט שוב ולא הועיל במעשיו. ואם נשאל מדוע שיהיה מותר לו לכבות אפי' בגרמא. י"ל שכיון שיתכן שיצליח לכבותה לגמרי לכן התירו לו בגרמא. ובפרט בשריפה שאדם בהול על ממונו. ואם יש ספק פיקו"נ אפי' בלא גרמא הרי שרי - מ.ה.].

ובפעם אחרת חזרנו לפני הגריש"א שליט"א על הדברים הנ"ל, והסכים לכך. ושאלנוהו מדוע כדי שיחשב הדבר לגרמא צריך לתנאי שספק אם הכדים יתפוצצו, הרי הרמב"ם (פי"ב משבת ה"ד), הטור (בסי' של"ד) והשו"ע (שם סכ"ב) כתבו דהוי גרמא מותרת אפי' מכבה בכלי חרס חדשים מלאים מים "שודאי יתבקעו" (וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנח"ש ח"ב ריש עמ' פ"ד, שבגרמא "המלאכה תעשה בודאי מחמת גרמתו". וע"ע בתחומין חי"א עמ' 139. ובענין ד' הרמב"ם ר' עוד לקמן בסמוך). ואמנם מדברי הרמב"ן (בחידושיו לשבת דק"כ סוד"ה "הא דאר"י") משמע שגרמא הו"ד כשיש ספק אם המלאכה תתבצע, וכן משמע מהרשב"א (שבת שם), אך סוף סוף הרי פוסקים כשו"ע שמיקל דחשיב גרמא אף כשודאי יתבקעו (ובפרט שכ"פ גם הרמב"ם והטור. וע"ע בשלטי הגיבורים בדק"כ,א' שכתב להקל אף בודאי יתבקעו, אך הו"ד כשאינו מתכוון לכבותה. וע"ע במרכה"מ על הרמב"ם שם). וענה הגריש"א שיש הבדל בין הגרמא הנזכרת בשו"ע למכשירי גרמא, כיון שבמכשירי הגרמא החשמליים המכשיר מתוכנן מלכתחילה לפעול כך ולכן זה אסור. ושאלנו, אך מה לגבי עקרון דין הגרמא, האם אכן דבר נחשב כגרמא רק אם ספק אם כוונתו תצא לפועל, או שלמעשה יש לפסוק כשו"ע שאף כשודאי הכדים יתפוצצו זה גרמא. וענה שברור שזה נחשב גרמא גם כשודאי הכדים יתפוצצו, וכמש"כ השו"ע. אך בגרמא זו של הכדי חרס ישנם הרבה גורמים עד שהגרמא תצא לפועל, ואם ימנעו את אחד מהגורמים הללו הרי שהתוצאה לא תצא לפועל. וכגון שמישהו יזיז את הכדים. אך בכלי הגרמא החשמליים כשהוא לוחץ על הכפתור הזרם ודאי יעשה את הפעולה [הבננו שכוונת הגריש"א הינה שבמכשירי הגרמא החשמליים הכל מכשיר אחד שמלכתחי' נעשה לפעול בצורה זו, ולכן לא משנה איזה תהליכי משנה נעשים בתוך המכשיר, מ"מ הכל נחשב כפעולה א'. ולמרות שגרמא בסתמא הוי גם כשודאי יתבקעו הכדים - ואולי אף כשודאי תושג התוצאה - כרמב"ם, מ"מ בכלי החשמל אין אפשרות שהפעולה לא תצא לפועל, משא"כ בכדי חרס שיש אפשרות למנוע התוצאה. ועוד נלע"ד, שמלשון הרמב"ם (בפי"ב שם) מבואר דחשיב גרמא לא רק אם ודאי הכדים יתפוצצו אלא אף בודאי יכבו, שכתב: "שודאי מתבקעין ומכבים". וזה לכאו' לא כד' המהדיר של חידושי הרמב"ן עמ"ס שבת (הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם. שכתב שם הגר"מ הרשלר זצ"ל בדק"כ,א' הערה 74, שלדעת הרמב"ם והטור אמנם הכדים ודאי יתבקעו, אך ספק אם יכבו הדליקה). וראה עוד לקמן בנספחים נספח י"ג בתשובת הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכתב לנו דהיכא שמותרת גרמא ה"ז מותר גם כשבהכרח תצא מחשבתו לפועל. ומ"מ לא דן גבי מכשירי הגרמא אלא גבי עקרון הגרמא - מ.ה.]. והמשיך הגריש"א, שרק אופני הגרמא שאמרנו הינם מותרים, כי אם לא כן הרי יוכלו לעשות את הכל ע"י גרמא. ושאלתי האם כוונתו שתפרץ חומת השבת, והסכים לכך. ושאלתיו, אם גרמא הינה מותרת לגמרי, מדוע אמר לי שאמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת, ואפי' אמירה לקטן (שאינו שלו), עדיפות על גרמא, הרי אמירה לגוי למשל אסורה משום שבות, ואילו גרמא מותרת לכתחי'. וענה לי שכיון שבאמירה לגוי היהודי אינו עושה דבר ורק הגוי עושה, לכן זה עדיף מגרמא כי זה לא נחשב שהיהודי עושה מעשה (כמבואר בעירובין דס"ח,א', וזאת אע"פ שהוא אומר לו בפיו לעשות. ור' בגמ' ב"מ ד"צ,ב' מחלו' רבי יוחנן ור"ל אי דיבור חשיב כמעשה, וע"ע לקמן בהערה ל"ז ענף 13 - מ.ה.). עכת"ד. וא"כ ס"ל לגריש"א שליט"א שאמירה לגוי קילא טפי מגרמא, אע"ג שגבי גרמא נקטה הגמ' לשון שרי, ואילו גבי אמירה לגוי אמרו שהוא שבות. ואכן גם מטעם זה ס"ל לגרש"ז אוירבך זצ"ל להקל יותר בגרמא מאשר באמירה לגוי. ומ"מ לא נראה לומר שטעמא דהגריש"א משום שחושש שיבוא להקל אף בגרמא שאינה מותרת, דהא הגריש"א אמר מפורשות שאמירה לגוי קילא אף מגרמא אמיתית, וא"כ אף גרמא אמיתית חמירא מאמירה לגוי. וע"ע לקמן בהערה כ"ז דעת הגריש"א גבי ההמצאות הטכנולוגיות השונות הפועלות ע"י גרמא בשבת.

ושאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א מהו סדר העדיפויות שיש לעשות בשבת כשיש צורך הלכתי להקל: אמירה לגוי, אמירה לקטן — בנו של האומר או בן של אחר, גרמא, שינוי, שנים שעשאוה, ומשאצל"ג (שהמ"ב בסי' שמ"ב סק"א כ' שהוא חמור). וענה לי שהקל ביותר הינו אמירה לגוי. אח"כ אמירה לקטן שאינו בנו. גרמא ושינוי הינם שווים (ותלוי באיזה זמן מדובר — כדלקמן בסמוך). והסביר שכל גרמא הופכת את האיסור לאיסור דרבנן. והצד הבא להקל הינו שנים שעשאוה. ואע"פ שזו מחלו' אי הוי דאו' או דרבנן, מ"מ לדעת הגר"מ אליהו הוי דרבנן. ומ"מ זה יותר חמור מגרמא ושינוי. ועדיפות אחרונה זו מלאכה שאצל"ג, שהרי לרמב"ם הוי דאו'. עכת"ד. וע"ע בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד עמ' קי"ט) שאמר שעדיף גוי, ואם לאו אזי יעשה קטן בשינוי, ואם יכול יעשה גם בגרמא [שם מישתעי בהקדמת ההדלקה ע"י שע"ש, שיעשה שידלק רק בעוד זמן מה, דהוי גרמא. ואגב ענין אמירה לגוי, אמר לי הגר"מ אליהו שמותר לקרוא לגוי להדליק החשמל בשבת אם היה קילקול וכבה החשמל בחדר אוכל של מוסד כישיבה וכדו'. והיינו שמותר פה שבות אחת לצורך מצוה דרבים. דאע"פ שהגוי עושה מלאכה שאיסורה מדאו', מ"מ כיון שזה צורך רבים וגם צורך גדול יש להתיר בשבות אחת. ומדובר שיש חושך בחד"א ולא סתם באיזה מסדרון. ושאלתיו מה נחשב כחושך לענין זה כך שיהיה מותר לקרוא לגוי שידליק האור. האם כשיש אור שבוקע מהמסדרון ואפשר בדוחק לאכול את האוכל זה נחשב כחושך. וענה לי שאם אי אפשר לראות את התולעים שבאוכל זה נחשב כחושך, ואפי' אם זה אוכל שאין בו חשש תולעים. ומ"מ לגבי בית פרטי הגדר של רבים שמקילים בו בשבותים כמצוה לרבים שאם ישנה משפחה אחת בבית, בין אם בני הבית מועטים או מרובים אין זה נחשב כרבים. אך אם ישנה עוד משפחה שמתארחת שם זה כבר נחשב כרבים, מהטעם של אי נעימות. ומ"מ בזה יש להקל רק בשבות דשבות (ור' במלאו"מ, פ"י ס"ה, שכשכבה האור בחד"א שרי לומר לקטן שיאמר לגוי להדליק. ואכמ"ל)]. ובפעמים אחרות פירט לי יותר הגר"מ אליהו, שלדעתו בשבת ויוה"כ שינוי עדיף על גרמא, ואילו ביו"ט גרמא עדיפא על שינוי ומותרת רק באיסורי דרבנן. ולכן מותר לדעתו לפתוח מקרר ביו"ט אף כשאין המנוע פועל, משא"כ בשבת (כמבואר כאן גם בהערה כ"ה). ומה שהבה"ל (סי' של"ד סכ"ב ד"ה "דגרם") היקל בגרמא בכל המלאכות אין זה להלכה אפי' לספרדים (שמקילים בגרמא אף בלא הפמ"ר). וכשהערתי שיש מי שהיקל לספרדים עפי"ד הבה"ל הללו, ולכן התיר להשתמש במדיח כלים בשבת ע"י שע"ש, לא קיבל זאת הגר"מ אליהו כלל. ושאלתיו, מדוע לפי"ז הוא מיקל לפתוח מקרר ביו"ט אף בשעה שאין המנוע פועל, ה"ז לכאו' גרמא בדאו' שהרי לפי דעתו זה איסור דאו' דבונה. ואכן הסכים הגר"מ אליהו שהדלקת חשמל, הן ביו"ט והן בשבת כרוכה באיסור בונה מדאו', נוסף להיכן שיש גש"מ דהוי איסור מבעיר. והוסיף שהוא מחמיר יותר מהחזו"א, וס"ל שיש בזה גם איסור תוקע שלדעתו הינו איסור דאו' אפי' ביו"ט [וגבי איסור תוקע ר' באנ"ת (חלק י"ח עמ' תרנ"ה הערות 50-51), מאמר הגרמ"א שליט"א בקונטרס אור תורה (ניסן תשנ"ד), ובדף פרשת שבוע "קול צופיך" (לגרמ"א שליט"א. פר' במדבר, תש"ס). ואף שתמיד לא זכיתי להבין דב"ק מדוע יש בזה משום תוקע, הא קיי"ל שתוקע הוי דוקא כשתוקע בחוזקה. וראה לקמן בערך זרם החשמל שהרביתי להקשות על דב"ק בזה. מ"מ בס"ד מצאתי עוד גדול המסייע ליה. שאמנם כתב הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' ק') בשם פסקי הרי"ד שתקיעה הו"ד במעשה אומן (עיי"ש עוד בענין זה), אך מאידך הוסיף במנח"ש (ח"א עמ' ע"ג) שבלחיצה קלה על כפתור החשמל, אף שנראה בעיני הבריות כמילתא זוטרתא, מ"מ לענין שבת כיון שחסר כאן מעשה רב, דרק ע"י הזרם שנוצר היא עיקר חיות הכלי ובלא"ה הוי כגוף בלי נשמה, לכן אפשר דחשיב שפיר כתקיעת יתדות בחוזק. עיי"ש. ומאידך ר' בשו"ת שמש ומגן (לגר"ש משאש שליט"א. ח"ג סי' ה') שחלק ע"ד הגר"מ אליהו בזה].

ולפי"ז שוב שאלתי את הגר"מ אליהו מדוע מיקל הוא בפתיחת מקרר ביו"ט כנ"ל, האם הוא מיקל לכתחי' בגרמא באיסור דאו', או שלדעתו בונה ביו"ט הוי איסור דרבנן (וזו מחלו'. ר' תוס' שבת דצ"ה,א' ותוס' ביצה דכ"ב,א' ד"ה "והמסתפק", וב"ח סי' תצ"ה, וכדלקמן בהערה כ"ה), או שהאיסור במקרר אינו משום בונה. וענה לי שיש שני סוגי בונה. סוג אחד הוא לפי התוס' בשבת הנ"ל שהתירו מדאו' לבנות בית ביו"ט לצורך יו"ט למרות שגם בלי הבית היה יכול לאכול — מחוץ לבית. ואילו סוג שני הוא במקרר שזו הנאה ישירה לצורך האכילה, ועוד שבמקרר זו רק גרמא (והעיר שיש חולקים ע"ד התוס'). ובגרמא ביו"ט אפשר להקל בכל איסורי דרבנן. ואמנם במקרר זה איסור בונה דאו', אך כיון שזה גרמא וזה בונה מסוג קל יותר, יש להקל בכך [וכעין זאת מצינו במ"ב (בסי' תק"י סקכ"ג) שיש מקילים לעשות חמאה ביו"ט ע"י גוי. ואע"ג שי"א (הרשב"א) דבורר ביו"ט הוי מדאו', מ"מ בצירוף של אמירה לגוי היקלו. וכעין זאת במיקרים רבים]. ובפעם אחרת אמר הגרמ"א שכיון שזה גורם ישירות לאכילה, וכיון שיש מחלו' אי בונה לצורך אכילה ביו"ט הוי דאו' או דרבנן, אנו מתייחסים לזה כאילו זה גרמא באיסור דרבנן. ועוד אמר גבי שבת (היה מדובר על מילוי מים והפעלת מכשיר אדים במקרה שמותר לעשות כן בשבת בצרוף של עוד שבות), שעדיף לעשות בשינוי ואפי' ביד שמאל כשאי אפשר לעשות בשינוי אחר מאשר לעשות בשניים שעשאוה (וזאת אע"פ שלדעתו ולד' רוה"פ, חוץ ממלאכת כתיבה, עשיה בשמאל לא חשיבא שינוי, כמבואר במ"ב סי' ש"מ ססקכ"ב, בשעה"צ סקנ"ב, בשם הח"א. והטעם לחילוק בין כותב לשאר מלאכות ר' בחידושי הר"ן לשבת דק"ג,ב' ד"ה "אמר אביי", ובשבוי"צ ח"ו עמ' ק"ז בהערה. וע"ע במנח"ש ח"ב עמ' צ"ג, ולקמן בנספחים בתשובות הגר"א נבנצל והגר"ד ליאור שליט"א). ועדיף שיעשוה השנים ביד שמאל. ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו, מדוע אינו פוסק כד' הבה"ל (סי' של"ד סכ"ב ד"ה "דגרם") שיש להקל בגרמא בכל מלאכות שבת. וענה לי שפעולת הגרמא הינה איסור דרבנן לדעת רוב הפוס'. ורק בצירוף של צדדים אחרים אפשר להקל בגרמא. עכת"ד (ר' עוד בדבריו לקמן הערה כ"ה). והיינו שלא כדברי הבה"ל שם שכתב שלאו דוקא במלאכה שאצל"ג יש להקל בגרמא, אלא גם בלי צדדי היתר אחרים יש להקל בגרמא לגמרי.

ושאלתי גם את הגר"ח קנייבסקי שליט"א, האם כשיש כמה אפשרויות, מהו סדר העדיפויות: אמירה לגוי, עשיה בגרמא, אמירה לקטן שהוא בנו או לא בנו, ושנים שעשאוה. ובתשובתו לא פירט, אך ענה לי ש"אמירה לבנו קטן יש איסור דאורייתא". עכ"ל (כמובא לקמן בנספח י"ג). ולא חילק בין אם מדובר שהקטן עשה איסור דאו' או דרבנן. ור' ע"כ בשונה"ל סי' שמ"ג ס"ב ולקמן בהערה כ"א ענף 5. ובפעם אחרת ששאלתיו על סדרי עדיפויות השבותים ענה לי, שכמדומה שאמירה לגוי קילא מכולהו (כדלקמן בנספח י"ד).

ענף 5: דין גרמא ודימוי שבותים זה לזה:

ובאמת שנחלקו הפוס' בדברי הגמ' בשבת (דק"כ) דגרמא שרי, אי גרמא שרי לגמרי או דהכוונה רק דפטור אבל אסור מדבריהם. די"א דשרי רק מדאו' ואסור מדרבנן: ראה תוס' ביצה (דכ"ב,א' ד"ה "והמסתפק") שכתבו דגבי יו"ט גרם כיבוי שרי, ובשבת נמי אינו חייב. וע"ע ברא"ש בביצה (פ"ב סי' י"ז), טור וב"י (סי' של"ד ותקי"ד שהביאו ד' כמה ראשו' שאף גרם כיבוי אסור בשבת). וכ"פ החזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ה. עיי"ש שהסביר מדוע גרם מחיקת השם שרי ואילו בשבת גרמא כזו אסורה), בשו"ת חלק"י (ח"א נ"ח וח"ב סי' מ"ה), ביבי"א (ח"ג סי' כ' סק"ח. וח"ד סי' ל"ה ס"ק ד'-ה' וי"ט), ובמנח"ש (ח"ב עמ' ל"ה, ע"ב ופ"ד, ובסי' כ"ו אות ו' סק"א. אמנם ממש"כ בשמו בשש"כ פי"ג סוף הערה צ"ה, משמע שמתיר לכתחי' ובלבד שיהיה במקום הפסד, כרמ"א). וכ"כ באול"צ (ח"ב פמ"א הערה ב', שגרמא אסורה מדרבנן. וכ"כ בפמ"ג הערה ו', שרק גרם כיבוי שרי), וכ"כ בילקו"י (שבת כ"ה עמ' רל"ה סט"ז ועמ' רל"ז ס"כ. וע"ע בח"א סס"י ט' וסי' י' סק"ו). וכ"מ מיבי"א (ח"ג סי' י"ז ס"ק י"ז וי"ט). וע"ע לקמן (בהערה כ"ה ענף 7). ואמנם הרה"ג אלישע אבינר חלק על הבנתנו בחלק מהפוס' הנ"ל עפי"ד הפני יהושע, השפת אמת והחזו"א, בדבריהם על התוס' בביצה הנ"ל.

וי"א דגרמא שרי אף מדבריהם. כ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א חאו"ח סי' מ"ד. עיי"ש שחילק בין היכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק עושה מעשה ורק אח"כ נעשית המלאכה מאליה ע"י דבר אחר דשרי, ובין כשהמלאכה נעשית עכשיו ע"י פעולתו, אפי' בסיוע דבר אחר דומיא דזורה ע"י הרוח שבזה חייב). וכ"כ להקל בשו"ת ימי יוסף (ידיד. מהדו"ב או"ח סי' י"ב. ואמתח"י. ותולה הדבר אי יש סיוע דבר אחר). הב"ד ביחו"ד (ח"א סי' ל') וצירף את דבריהם להקל ובפרט ביו"ט. וע"ע ביבי"א (ח"א סי' י"ט סק"ב ואילך). וכ"כ לצרף זאת להקל בילקו"י (שבת כ"ב עמ' תקט"ז. וח"ה — מועדים, עמ' תע"ט). וכ"מ באמת מפשט דברי מרן [בב"י ובשו"ע (בסי' של"ד סכ"ב וסכ"ג) גבי כיבוי תיבה, שעושין מחיצה בכל הכלים וכן גבי טלית. ולא ידעתי מדוע כ' ביבי"א (ח"ד סי' ל"ה סק"ה) שאין כן דעת מרן בב"י, הא מרן כתב בב"י (סי' של"ד ד"ה "תיבה שאחז") שמשמע בגמ' שהלכה כרבי שמעון בן ננס. וכן מבואר בדבריו אח"כ (בד"ה "וטלית"), שכתב בהדיא גבי נתינת משקין על טלית דשרי דהוי גרם כיבוי, דהא אינו עושה מעשה בגוף הדליקה. וצ"ע. ואדרבא גם בשו"ע (סי' של"ד סכ"ד) פסק בהדיא להקל בזה, למרות שד' הרי"ף והרא"ש נראות שיש להחמיר בגרמא כעין זאת, וכמש"כ בב"י. ומ"מ בב"י צידד להקל גם בזה, וכ"פ גם בשו"ע, וכנ"ל. ולא זכיתי להבין מדוע מרן פסק פה להקל שלא כשנים מתוך שלושה עמודי ההוראה. וניחא למ"ד שמרן הינו פוסק. אך למ"ד שמרן מכריע קשה. ושמא משום שהרי"ף והרא"ש רק שתקו, ולא גילו דעתם בהדיא. ועוי"ל שהרי ישנם הרבה ראשו' שהקלו בזה כנגד ד' הרי"ף והרא"ש, מהם הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן (כמש"כ בב"י סי' של"ד ד"ה והרי"ף). ומרן הרי כתב בהקדמתו לב"י שאם רוב חכמי ישראל חולקים על דעת שנים מתוך שלושה עמודי הוראה, שאז אינו פוסק כמותם]. וכ"כ הבה"ל (סי' של"ד סכ"ב ד"ה "שודאי" וד"ה "דגרם") שגרמא שרי ממש. והוסיף שהדין כן לאו דוקא במלאכת כיבוי שהיא משאצל"ג אלא ה"ה בשאר מלאכות, אף כשהיא מלאכה שצריכה לגופא. וכ"כ בשעה"צ (סי' תקי"ד סקל"א) בשם הא"ר והמטה יהודה. וע"ע בבה"ל (סי' רע"ז ד"ה "הרוח"). ואמנם הם דיברו על גרם כיבוי, אך המנח"ש (ח"ב עמ' פ"ג-פ"ד) הבין שלדעתם גרמא שרי בכל המלאכות. וע"ע לקמן בהערה כ"ז ענף 7.

ואגב זאת שאלתי את הגרל"י הלפרין שליט"א כיצד הוא רואה את ד' הבה"ל (ד"ה "דגרם") שבכל המלאכות שרי גרמא. דלפי"ז יהיה אפשר להפעיל בשבת כל מכשיר חשמלי בגרמא, וכגון טייפ, מאוורר וכדו', ואז ח"ו תפרץ חומת השבת. וענה לי הגרלי"ה שליט"א שאכן ההלכה כפשט הבה"ל. עכת"ד. אמנם כפי שהיה נראה לי, למעשה מחמיר הגרלי"ה שליט"א, ומתיר רק בגרמא של מניעת המונע, שלדעתו היא קלה מגרמא רגילה, וגם זה במקרים מיוחדים ולא בכל מקרה, וכמבואר בספריו.

וכן מבואר בדברי הגר"ש משאש שליט"א במכתבו (לקמן בנספחים) דגרמא שרי לכתחי' הן בשבת והן ביו"ט. עיי"ש. וכן שאלתי את הגר"ש משאש שליט"א, האם יש להקל בגרמא הן במלאכה דאו' והן במלאכה דרבנן, עפ"י מש"כ בגמ' (שבת דק"כ,ב') שגרמא שרי, ולפי"ז מותר לעשות לכתחי' אף מלאכה מדאו'. או שכיון שיש הרבה פוס' שכתבו שזה מותר רק מדאו', אך מ"מ אסור מדרבנן, יש לאסור מדרבנן. וענה לי הגר"ש משאש שאנו פוסקים שגרמא מותרת אף לכתחי' וגם במלאכה מדאו'. וכמו שבגמ' אמרו שמותר אף לכתחי' למחוק את השם ע"י גרמא, כך יש ללמוד גם לשאר הדברים שזה מותר בשבת לכתחי'. ואף משהערתי שהחזו"א (סי' ל"ח סק"ה) הסביר שיש לחלק בין גרמא במחיקת השם שמותרת לכתחי' לבין גרמא בשבת, לא קיבל זאת הגרש"מ ואמר שמותרת גרמא בשבת לכתחי'. עכת"ד. כן הזכיר ד' המקילים במנח"ש (ח"ב עמ' פ"ד). וכן ד' הגר"א נבנצל שליט"א כפי שהבאנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (עמ' קי"ט). עיי"ש. וכן שמעתי ממנו דשרי לספרדים (בלבד) להשתמש בשבת במדיח כלים ע"י גרמא (אך מדובר שהוא מתוכנן מעש"ק לפעול בשבת. והיינו להניח הכלים בתוכו בשבת ואח"כ ע"י שע"ש יודחו הכלים. ואמנם ישנן בעיות רבות בכך, מדין בישול שיירי האוכל שעל הכלים, סגירת דלת המדיח הגורמת שאח"כ יסגר המעגל החשמלי ע"י שע"ש. וזו מחלו' אליבא דהחזו"א אי הוי בונה בכך. ועוד בעיות בכך, וכדלקמן בערך מדיח כלים. ואכמ"ל). וסמך ע"ד השו"ע (סי' של"ד סכ"ב) והבה"ל הנ"ל. עכת"ד.

אמנם היה קשה לי מדוע היקל הגרא"נ שליט"א בזה, הרי מורו ורבו, הגרשז"א זצ"ל, החמיר בזה אף ביו"ט, כמבואר במנח"ש ח"ב סי' כ'. וכתב שם כמה טעמים לאסור כן אף ביו"ט, והוסיף שאף מה שהתירו גרמא ביו"ט הו"ד לצורך אך לא לנוחיות. עיי"ש. ומששאלתי שוב ע"כ את הגר"א נבנצל שליט"א, אמר שנראה שכל זה מדובר רק לאשכנזים שמחמירים בדיני גרמא, וכמש"כ הרמ"א שיש להקל רק בהפמ"ר (סי' של"ד סכ"ב), והיינו שלדידם גרמא אינה מותרת לגמרי מדרבנן. אך לספרדים נראה שיש להקל בזה וכמש"כ מרן בפשטות (שם) להקל בדיני גרמא. ושאלתיו האין להחמיר בזה גם לספרדים מצד מש"כ במנח"ש (ח"ב עמ' פ') שאין להקל בגרמא אלא כשנעשה על דרך המקרה, אך אין לנהוג כן בקביעות לכתחילה. וענה הגרא"נ שגם זה נראה שמדובר רק לאשכנזים. ושאלתיו לגבי מש"כ במנח"ש (ח"ב עמ' צ"ג) שגרמא זה רק כלאח"י ולא כדרך המלאכה. האם מצד זה אין הספרדים צריכים להחמיר. ותחילה צידד שאכן יש להחמיר להם בשל כך, אך לאחר עיון אמר שבאמת גם בני"ד אין זה כדרך המלאכה. שהרי ביום חול הוא שם את הכלים במדיח ואח"כ לוחץ על כפתור והמדיח רוחץ הכלים, משא"כ בשבת שהריהו שם הכלים במדיח וכעבור זמן המדיח מתחיל לפעול ע"י שע"ש ללא לחיצה על כפתור. לכן זה לא נחשב כדרך המלאכה, ושרי. ואמנם כשהערתי שיש מאחרוני הספרדים שמחמירים בשבת בגרמא וסוברים שאסורה מדרבנן, וכגון הגר"ע יוסף שליט"א (למשל ביבי"א ח"ג סי' י"ז ס"ק י"ז וי"ט), והגר"מ אליהו שליט"א (כפי שאמר לי, וכנ"ל), ומאידך יש מהם שמקילים (כגר"ש משאש שליט"א, וכדלקמן בנספחים, וכנ"ל בסמוך). אמר הגר"א נבנצל שליט"א שא"כ גם לספרדים אין להקל להשתמש במדיח כלים בשבת אף שנעשה באופן גרמא, אלא לאותם שנוהגים כפסקי הגר"ש משאש ושאר פוס' המקילים. אך הנוהגים ללכת לפי פסקי הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שליט"א, להם אסור הדבר. עכת"ד.

וע"ע בענין גרמא ברא"ש (ב"ק ד"ס,א'. וכתב שדבר שדרכו בכך חייב חטאת אף בגרמא. ואולי לדעתו אם לא כדרכו שרי לכתחי'. עיין בשו"ת ימי יוסף הנ"ל מה שהבין מדבריו), בשה"ג על הרי"ף (על שבת דק"כ, גבי שאר המלאכות מלבד כיבוי), באב"נ (סי' ר"ל_רל"ב, גבי גרם כיבוי), בשואל ומשיב תנינא (ח"ד סי' כ"ד), בשעה"צ (סי' שט"ז דקי"ג), בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' ק"כ), בשו"ת הרב"ז שאפרן (חאו"ח סי' קל"ו), בתבו"ש (חאו"ח סי' ג',ד'), מנחי"צ (ח"א סי' ק"ט סק"ג וח"ב סי' ט"ז. עיי"ש בח"ב שהביא ששה סוגי גרמא. וע"ע בח"ט סי' נ"ה סק"ג), צי"א (כרך א' סי' כ' פ"ה, וכרך י"ז סי' ט"ז), שבט"ה (ח"ה סי' ל"ו וח"ז סי' צ"א), מנוח"א (ח"א פכ"ג ס"ח. פכ"ד הערה 86, וח"ב פ"א סעי' י"ג-י"ד) ובספרו שו"ת תפיל"מ (ח"ב סי' כ"ג), שו"ת משמ"ל (ח"א עמ' שכ"ז-שכ"ט), שבוי"צ (ח"ו פרקים י"ב-ט"ז), עטש"ל (ח"א, ל"ה וח"ג עמ' י"ג), יבי"א (ח"א סי' י"ט דע"ו,ב'. ח"ג סי' י"ז עמ' מ"ו. ח"ד סי' ל"ה סק"ה. עיי"ש אי גרמא הוי דרבנן וכו'), שו"ת בצה"ח (ח"ב סי' ל"ב ס"ק א',ב'), בשש"כ (ח"א פי"ג סכ"ז. ח"ג חא"מ פ"א סעי' כ"ד-כ"ח), במוג"ב (לגרלי"ה עמ' 21-38, 8-14), בתחומין (ח"א עמ' 515 ואילך. ח"ב עמ' 55,78-80, ח"ה עמ' 74, וחי"א עמ' 138-141. ובענין גרמא דגרמא עיי"ש בחי"א עמ' 173), בשו"ת חמדה גנוזה (ח"ב סי' מ"ב ס"ק כ"א, כ"ח, ל') ובמקו"ד הל' יוה"כ (עמ' קי"ח-קי"ט) מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו שליט"א בענינים אלה].

יש מהפוס' שכתבו, שכשם שגרמא של כיבוי מותרת, כמבואר בהדיא בש"ס (שבת דק"כ), כך שרי גם גרם הבערה, אע"ג דהוי צריכה לגופא. שכ"כ המאירי בשבת (דק"כ), בשו"ת שואל ומשיב (תנינא סי' ה'. בתשובתו למהר"ם שיק שהתיר רק גרם כיבוי. והוכיח בעל שו"מ הא מהירו' פ"ב דשבת ה"א, וכמש"כ הנימו"י), וכ"נ מהאחיעזר (ח"ג סי' ס"ג, שדחה ד' המחזה אברהם באו"ח סי' מ"ב, שכתב שאפשר לומר שבהבערה גרמא אסורה, משום שהבערה נלמדה מפס' "לא תבערו אש" ולא מ"לא תעשה מלאכה" שממנו למדו היתר גרמא. והאחיעזר כ' שם דכ"ז לפלפולא בעלמא, אך לדינא אין נ"מ בין הבערה לשאר מלאכות). וכ"כ במנח"ש (ח"א עמ' פ"ה) ויבי"א (ח"א דס"ז,ב'). וע"ע תחומין (ח"ב עמ' 79-80).

יש להעיר שמד' החזו"א (בסי' ל"ח סק"ה) והמנח"ש (ח"א סי' י"ג) עולה שיש לחלק בין גרמא שהפעולה מתחילה מיד (כמו מחיקת השם שמתחילה מיד משנכנס למים, ונמשך אט אט במשך הזמן עד שנמחק), שכתב החזו"א שבמלאכת שבת יתחייב ע"כ מדין כח ראשון, לבין גרמא שמתחילה הפעולה רק לאחר זמן. ויש לעיין אם זו כוונת הזר"א הנ"ל. וע"ע בשביתת השבת (טוחן סקנ"ז) מש"כ בשם הגרצ"פ פרנק שגרמא הו"ד כשאין הפעולה נעשית מיד. וכ"כ הגרשז"א במנח"ש (ח"ב עמ' ק"א ובעוד כמה דוכתי) שגרמא הו"ד כשהתוצאה לא נעשית מיד. ולעומת זאת ר' ביבי"א (ח"א עמ' ע"ח סקכ"א ועמ' ק"ח סק"ח) שי"א שחשיב גרמא אף כשהתוצאה של הפעולה הינה מיד. עיי"ש. ואמנם מדבריו בח"א (סי' י"ט סק"ב) משמע שלדעתו גרמא הוי דוקא כשאינו נעשה מיד. עיי"ש. וע"ע בשביתת השבת (בכללי מלאכות שבת, דין גרם מלאכה, די"ג,ב' בהוצ' מאור הגליל, מש"כ בשם הגרצ"פ פראנק זצ"ל), בחזו"א (ב"ק סי' י"ד סקי"ב, ואו"ח סי' ל"ו סק"א), ושבוי"צ (ח"ו עמ' קי"ב וקי"ט).

אף היכא שהותרה גרמא לכתחילה בשבת, נחלקו הפוס' אי שרי גרמא דוקא במקום הפמ"ר. אמנם המרדכי (פרק ט"ז סי' שצ"ט) בשם רבינו יואל כתב (שלא כרוב הראשו' שלא הוסיפו זאת) שהיתר גרמא הו"ד במקום פסידא. וכ"פ הר"ן (בחידושיו לשבת דק"כ), האו"ז (ח"ב הל' ע"ש סי' כ"ח), וכ"מ באורחות חיים (הל' שבת סי' ר"ז) ובמאירי (שבת דק"כ ד"ה המשנה השלישית), וכ"כ מרן בב"י (סס"י רס"ה) בשם המהרי"ל (סי' ל"ב). הב"ד ביבי"א (ח"א סי' כ"א סקי"ג ואילך) ובשבוי"צ (ח"ו עמ' קכ"ג). וכ"פ הרמ"א (סי' של"ד סכ"ב). וכ"כ האחרו' האשכנזים. וזה לא כמש"כ המ"ב בשעה"צ (סי' תקי"ד סקל"א) בשם הט"ז, שהגהה זו דהרמ"א אין לה מקור מלבד המרדכי. והוסיף בשעה"צ שגם המ"א כ' שהרא"ש לא ס"ל כך. ושכ"כ להקל הא"ר והמט"י. והב"ד גם בבה"ל (סי' רע"ז ס"א ד"ה "הרוח"). ואכן עוד אחרו' הקשו מנין זאת למרדכי שמסוגית הגמ' בשבת (דק"כ,ב') גבי מחיקת השם הכתוב על בשרו, וכן מהגמ' שבת (דמ"ז,ב') גבי כלי עם מים תחת הנר לקלוט הניצוצות מוכח לכאו' דלרבנן שרי אף שלא במקום פסידא (ר' זר"א ח"א סי' מ"ד). ועיין מה שתירץ האב"נ (או"ח סי' רל"א), ומש"כ בחוו"ב (ח"א עמ' רי"ח). וכדברי המרדכי פסק גם ביבי"א (ח"א סי' ל"א סק"ה. וצ"ע מדוע לא פסק כמרן להקל, שהרי דרכו ליזיל בתר ד' מרן להקל ולהחמיר). וע"ע במעש"ח [(ח"א עמ' ק"נ) שכ' בשם הט"ז (סי' של"ד סק"ו. ולא מצאתי שם) שבשעת צורך קצת, אפי' אינו צורך גדול, יש להקל שלא כרבינו יואל, שלא מצינו לו חבר. עיי"ש במעש"ח שכ' שד"ז חזי לצרופי להקל]. וע"ע במ"א (סי' תקי"ד סק"ז), בקרבן נתנאל לביצה (דכ"ב), קרן אורה (לשבת דק"כ,ב') שו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סי' נ"ו), שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ה), שו"ת האלף לך שלמה (סי' קל"ה), בשעה"צ (סי' תקי"ד סקל"א) חזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ז), תחומין (ח"א עמ' 518), במנח"ש (ח"א עמ' ע"ו ופ"ה, שלדעתו הו"ד באיסורי דאו'. וע"ע בח"ב עמ' צ"ח שהב"ד הזר"א הנ"ל) ובצי"א (ח"א סי' כ' פ"ח סק"א).

י"א שמה שאסר רבינו יואל גרמא שלא במקום פסידא, הו"ד במתכוון, גזירה שמא יעשה בידים בלי גרמא. אך באינו מתכוון לא גזרו [ר' קוב"מ (עמ' 25) ומעש"ח (ח"א עמ' ק"נ)].

גבי גרמא באיסור דרבנן באינו מתכוון, ר' מעש"ח (ח"א עמ' רס"ו) שכתב דשרי. אמנם יש שלמדו מד' הט"ז ביו"ד (סי' ש"א סק"ו) דדבר שאינו מתכוין, שייך רק בדבר שהוא לפי שעה, אך אין לעשות כן תמיד. שכיוון שהדבר עשוי לכך ה"ז מתכוון (כ"כ הגרי"י קנטרוביץ זצ"ל). ויש חולקים ע"כ ומקילים (יבי"א ח"א סי' כ"א סקכ"ב. עיי"ש).

כתב בשש"כ (פי"ג הערה צ"א) בשם הגרשז"א זצ"ל, שגרם כיבוי שרי לכתחי' במקום מצוה או חשאיב"ס. וכן מבואר כבר במנח"ש (ח"א סי' י"ג. וח"ב עמ' פ', פ"א ופ"ג. עיי"ש גם גבי כבוד השבת). וע"ע בשש"כ (פי"ג סעי' כ"ח וכ"ט. עיי"ש בפרט בהערה ק"ג*).

לד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל ישנם כמה תנאים כדי שהדבר יחשב כגרמא: א. ההיתר של גרמא הוא רק ע"ד המקרה, אך אין לנהוג כן בקביעות לכתחי' (מנח"ש ח"א עמ' ע"ו. ח"ב עמ' פ'. שש"כ פי"ג הערה נ"ח. ועיי"ש בח"ב עמ' צ"ח שמשמע שגבי חליבה מיקל אף באופן קבוע. וע"ע בח"א שם שלא הכריע גבי חליבה. וע"ע בח"ב סוף עמ' ע"ב שכתב שיתכן דחשיב גרמא גם אם דרך פעולתו בכך, ובלבד שהתוצאה אינה מיידית אלא בהשהייה מסויימת. ועוי"ל, שכתב כן דוקא בלשון "אפשר", אך לא הכריע בהדיא להקל בזה). ב. גרמא שרי מדרבנן רק כשנעשה גם ע"י שינוי. אבל כל שהוא כדרכו ודאי אסור (מנח"ש ח"ב מהדו"ק עמ' פ"ד, צ"ג, צ"ח וק"ח). וכ"ז אף כשעושה במקום הפסד. ג. גרמא הוי גם כשודאי תעשה המלאכה מחמת גרמתו (ח"ב עמ' פ"ד. ור' לעיל בהערה י"ח ובהערתנו שיש חולקים). וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' ק"א-ק"ב). ד. רק במלאכה דאו' יש צורך גם בתנאי דהפסד כדי להתיר הגרמא. אך במלאכה דרבנן שרי גרמא אף שלא במקום הפסד (מנח"ש ח"א עמ' פ"ה). ה. כשעושה מלאכה בגרמא וטורח דוקא כל היום שייך לומר (לרמב"ן ועוד) שעובר על עשה דשבתון, וכמש"כ במנח"ש (ח"ב עמ' פ"ה. וכן העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א). וראה עוד ע"כ במכתב הגר"י אריאל שליט"א בנספחים לקמן.

בענין גרמא באיסור שעיקרו מדרבנן, ר' מנח"ש (ח"א עמ' ע"ו, פ"ה-פ"ו), ושבוי"צ (ח"ו פי"ג סק"ג). ועוד בעניני גרמא ר' בספר נתיבות שלום (גלבר. סי' מ"ג ואילך).

עד כאן בענין הגרמא.

ועוד דנו הפוס' אי מדמים שבות לשבות. וכגון שאם התירו אמירה לגוי בדבר א', יתירוהו גם במקרה אחר דומה. או שאם התירו שבות דשבות למצוה כששבות א' הינה ע"י גוי, האם שרי באותו מקרה אף ע"י ישראל כשמתווספת שבות נוספת. שכתבו הרשב"א (בתשובותיו ח"א סי' רצ"ז ותש"ט, ובחידושיו לשבת דק"ל,ב'), הרמב"ן (לשבת דק"ל,ב') והרה"מ (בפ"ו משבת ה"ט), שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין, ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים. דלגבי מילה שהיא בכרת לא התירו שבות גמור, ולגבי לוקח בית בא"י שהוא נראה כדבר קל התירו. ע"כ. והב"ד בב"י (סי' ש"ז ד"ה "אבל התוס'"), בד"מ (סי' של"א), המ"א (סי' ש"ז ס"ק ז' וח') והמ"ב (שם סקכ"א).

אלא שמקור דברי הרה"מ הוא גם בחידושי הרמב"ן (כנ"ל). ואילו שם כתב עוד ליישב דשאני לוקח בית בא"י שהוא תועלת לכל ישראל שלא תחרב א"י ע"י הגויים, ושלא תשאר הארץ הקדושה בידי הגויים (ובפרט אמורים הדברים לדורנו!!! — מ.ה.). וכ"כ הריב"ש בתשובותיו (סי' שפ"ז). הב"ד בלוי"ח (סי' ל"ה), והוסיף שמאחר ויש הסבר וטעם לדבר הרי שאין הכרח לומר שאין לדמות שבותים, וכמש"כ הרמב"ן בספר הזכות (גיטין דל"ו,א'), שבשל דבריהם אנו מדמים ועושים מעשה. ע"כ. וכ"כ כבר האג"ט (טוחן סי"ז בהערה דצ"ב,ב'). שהרמב"ן חזר בו מזה בספר תורת האדם, שעשה כללים בהיתר שבות לחולה שאיב"ס. עיי"ש. ולכן פסק דקיי"ל להלכה שכן מדמים שבותים. וראה בלוי"ח (שם) שהסיק דעכ"פ זהו רק לגבי שבות א', אבל שבות דשבות שמותר במקום מצוה או הפסד גדול, כל האחרו' מדמים ומקילים בדבר. עיי"ש (וק"ק, דהא המ"א בסו"ד שם דיבר על שבות דשבות, ובכ"ז כתב שאין לדמות. ועוד, דהמ"ב הנ"ל הב"ד הרה"מ שאין מדמים, על דברי מרן שדיבר על שבות דשבות. ועוד קשה, דאם לגרע"י מדמים שבותים אף בשבות א', הרי שלשיטת בעה"ע דשרי שבות א' דאמירה לגוי למצוה, ושכ"פ הרמ"א בסי' רע"ו, א"כ לא רק שבות דאמירה לגוי שרי אלא כל שבות שרי לצורך מצוה. והא קמ"ל לא כך, כמבואר בעירובין דס"ח, ובמ"ב סי' רע"ו סקכ"א. ואף את"ל דלא קיי"ל כבעה"ע, מ"מ לגרע"י בלוי"ח יש להקל באמירה לגוי במצוה דרבים. ולפי"ז יש להקל בכל שבות לצורך מצוה דרבים, וגם בזה הרי לא קיי"ל הכי. וצ"ע). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שאין לדמות שבותין בשני נושאים שונים. וכגון מדין יו"ט לדין חוה"מ. אך מותר למשל בדיני יו"ט לדמות שבות א' לשניה, וכגון מדין אמירה לגוי ללמוד דין היתר בשינוי, ובלבד שהוא באותו נושא (כגון יו"ט). עכת"ד.

הפוס' הסוברים שיש לדמות שבותים, וגם סוברים שיש סדר עדיפויות בשבותים (גוי, שינוי, גרמא וכו'), צ"ע האם כוונתם שאמנם ישנן דרגות בחומרת השבותים ועדיף לכתחילה לעשות הקל הקל תחילה, אלא שמ"מ כשלא ניתן לעשות בשבות א' קלה (כאמירה לגוי, ואין גוי) שרי לעשות בשבות אחרת. אך זה חידוש לומר זאת, דמנין לנו להתיר את השבות החמורה בגלל שמצינו שהתירו שבות קלה יותר. וא"ת שכוונתם ללמוד להקל בשבות קלה במקום שהתירו אף שבות חמורה, א"כ אין בזה חידוש כ"כ.

ומ"מ למסקנה נראה, שהאשכנזים צריכים להחמיר בדימוי שבותים, דהא המ"א, מרן המ"ב והחזו"א (או"ח סי' נ"ו סק"ד) החמירו בהא. ואמנם אף מהם המיקל יש לו על מה לסמוך (האג"ט). ולמרות שמרן בב"י הביא דברי המחמירים, מ"מ נראה שהאחרו' הספרדים נוטים להקל בזה.

ועוד בענין עדיפויות דשבותים ר' בתוה"י (פי"ט) שכתב שהעדיף ביותר (מדובר גבי פתיחת דלת מכונית ליולדת כשעי"כ נדלקת נורה) לבקש מגוי שיפתח הדלת. אם אין גוי, עדיף לבקש מישראל גדול שאינו יודע שתדלק הנורה (היינו מתעסק). אם לאו, יבקש מקטן שאינו בנו. ועדיף שיפתחנה בשינוי. אם לאו, יפתחנה בעצמו בשינוי, כגון באחורי אצבעותיו או ע"י כלי. ואם לאו יפתחנה ע"י שנים שעשאוה (ולא הבנתי מדוע לא עדיף לכתחי' לעשות בשנים שעשאוה בשינוי, אם אין קטן. הרי תמיד יוכל לעשות בשינוי — מ.ה.). עכת"ד.

מה שכתבנו שכ"ז מדובר כשהאזעקה מצפצפת לאורך זמן, היא עפ"י מש"כ לקמן בסעיף כ"ח. וה"ה לכל הסעיפים הבאים שהדין כן כשמצפצפת לאורך זמן.


[21]כא.

בענין כיבוי האזעקה ע"י קטן:

הענפים:

1: דין ספי ליה בידים בכלל, ובני"ד.

2: המשך - עוד צדדים להקל ולהחמיר בני"ד.

3: המשך הדיון ומסקנה לגבי אמירה לקטן לכבות האזעקה.

4: פירוט דין קטן אוכל נבלות.

5: צדדים להקל בני"ד גבי קטן אוכל נבלות.

6: מסקנה לגבי כיבוי האזעקה כשהקטן מכבנה מעצמו.

7: המותר להביא את הקטן למצב שיכבה האזעקה מעצמו (ועוד מדיני קטן).

ענף 1: דין ספי ליה בידים בכלל, ובני"ד:

תחילה עלינו לדעת, שיש לחלק לגבי האומר לקטן לעשות האיסור או המונע ממנו לעשותו, אם הוא אביו או אחר, וכן יש לחלק בין ספי ליה בידים לבין כשהקטן עושה האיסור בעצמו, וכן לחלק בין איסור דאו' לאיסור דרבנן. וכן לחלק בין קטן שהגיע לחינוך לבין שטרם הגיע לגיל זה אך הגיע להיות בר הבנה, או שאפי' לא הגיע להיות בר הבנה. וכן לחלק אם הקטן עושה כן לדעת אביו או גדול אחר אם לאו. וכן אם מדובר באיסורי שבת או בשאר איסורים.

בענין ספי ליה בידים:

את האיסור לגדולים לגרום שהקטן יעשה איסור (והיינו למיספי ליה בידים — להאכילו בידים), למדו חז"ל ביבמות (דקי"ד, א') ממש"כ בשרצים "לא תאכלום", וקרא יתירא הוא. וקיבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים. וכן בדם כתיב "כל נפש מכם לא תאכל דם", וקיבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים. וכן בטומאת כהנים כתיב "אמור"..."ואמרת", ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. ומשלוש מצוות אלה למדו לכל התורה כולה שכל איסורי תורה אסור להאכיל קטנים או לצוותם שיעברו עליהם [עפ"י הגמ' הנ"ל. ב"י (סי' שמ"ג ד"ה "ודע"). מ"ב (סי' שמ"ג סק"ד) וש"פ].

כתבו הפוס' שאמירה לקטן לעשות איסור, אע"פ שאינו מאכילו איסור בידים חשיב כספי ליה [עפ"י גמ' יבמות (דקי"ד, א') ובריטב"א (שם). ערוך לנר (ביבמות שם) ועוד פוס'. ושלא כמש"כ הגרש"ק בשו"ת קנאת סופרים (בהשמטות לשנות חיים סי' קל"ד), אלא כמו שכתב כשחזר בו (בשו"ת הנ"ל בהשמטות לספרו טוב טעם ודעת, סי' מ"ז). הב"ד בלוי"ח (עמ' רנ"ב). וכ"מ מהמ"ב (סי' שמ"ג ססק"ד)]. ואם מישתעינן באיסור דאו' הרי ד' רוב ככל הפוס' שאין להקל בזה כלל, ואפי' אם יעשה זאת הקטן לצורך עצמו [ראה רמב"ם (פי"ז ממאא"ס הכ"ז) ומרן (סי' שמ"ג). וכ"פ במנוח"א (ח"א פ"כ הערה 4). ור' בתוה"י (פי"ט הערה ג') שכתב שאם האומר לקטן לעשות איסור דאו' אינו אביו של הקטן, ה"ז אינו אסור מדאו'. ולמד כן משעה"צ (סי' של"ד סקנ"ד) אע"ג דהתם מישתעי באפרושי ולכאו' אין ללמוד מהתם]. וראה עוד ע"כ לקמן. ואגב, בענין אי שייך לפנ"ע באמירה ר' בשד"ח (כללים מערכת ו' כלל כ"ו סקל"ב) שי"א דהו"ד במעשה ולא באמירה. ורוה"פ מחמירים בזה. ועוד עיי"ש (בסקל"ה) שיש מי שהסתפק אי איכא לפנ"ע בנותן איסור לקטן, מצד דלאו בר עונשין הוא. וע"ע שם מש"כ בשם התהל"ד (סי' שמ"ג סק"ו) עוד צדדים להקל בלפנ"ע גבי קטן.

ובאשר לאיסורי דרבנן (ובני"ד הכוונה לכיבוי אזעקה בבית ובחנות, למ"ד שפתיחת וסגירת מעגל אסורות משום מוליד או מתקן מנא, או אפי' למ"ד משום בונה וסותר, אם עושה כן הקטן בשינוי. וה"ה אולי למכבה אזעקת מכונית, דהוי מבעיר כמה נורות להט במכונית, אם עושה כן בשינוי. אך זה כבר קרוב לאיסורי דאו'. וכעין זאת אמר לי להחמיר הגרי"ש אלישיב שליט"א אף לגבי כיבוי גש"מ בשבת, וכמש"כ בס"ד בהערה ט"ז ענף 5). עפי"ד המכילתא (יתרו פר' ז') והגמ' בשבת (דקכ"א,א') כתבו הרבה ראשו' שאפי' באיסורי דרבנן אסור לגדול לומר לקטן לעשותם [שכ"פ הרמב"ם (בהל' מאא"ס שם), וכ"מ מהתוס' והמרדכי (רה"ש דל"ג,א'). וכ"כ תוס' חד מקמאי ביבמות (דקי"ד,א'), הריטב"א (שם) שכן ד' הרא"ה בשם רבו הרמב"ן. וכ"כ ההשלמה, המאירי (בשבת דקל"ט,א וביבמות דקי"ד,א') ועוד ראשו']. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שמ"ג ס"א) והאחרו'. וראה עוד לקמן שיש חולקים ע"כ. ואם האיסור רק משום חומרא או מנהג, יש מהפוס' שכתבו דשרי להאכילו [חנול"נ (פ"ו הערה ה'). הקוה"ל (ח"א פ"ה ס"ב בשם האו"ח)]. ויש מי שכתב שאסור למיספי אף כשמחמיר מתורת חסידות [לוי"ח (עמ' רנ"ב) עפ"י הריטב"א. משום דאתי למיסרך. והוסיף דהו"ד כשיש לגזור משום מין אחר, כדין כישות בחו"ל. עיי"ש]. ונחלקו הפוס' אי שרי להאכילו דבר האסור משום גזירה (דע"ת סי' שמ"ג עמ' רפ"ט. והקוה"ל שם ס"ב ובהערה מ"א בשם כמה אחרו').

אמנם אם הדבר הינו לצורך הקטן (שבני"ד האזעקה הן של הבית והן של המכונית מפריעה לקטן מאוד ויכבנה לצורך עצמו), בזה נחלקו הראשו'. שלרוב הראשו' גם בזה אסור הדבר (שכן עולה מדברי כל הראשו' הנ"ל, דלא חילקו כלל אי הוי לצורכו או לצורך אחרים). וכן ד' מרן (שם). אלא שהרשב"א בחידושיו ליבמות (דקי"ד,א') ובעוד מקומות, כדלקמן, חידש שמותר (לאדם אחר שאינו אביו) לומר לקטן לעשות בשבת איסור מד"ס, והו"ד אם יש בו צורך לקטן, דאז לא חיישינן דילמא אתי למיסרך. והוכיח כן ממש"כ בשבת (דקל"ט,א') דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי שיזרע ליה כישות בכרם. ופריך בגמ', וליתן לתינוק ישראל, ומשני דאתי למיסרך לכשיגדל. והיינו היכא דאין טעם זה שרי לצורכו של קטן. ועוד כ' שם, דמהא שלמ"ד בשל תורה בי"ד מצווין להפרישו, בשל סופרים אין בי"ד מצווין להפרישו, וכיון שקיי"ל שאף בשל תורה אין בי"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירים דרגה א' יותר ומתירים לו אפי' לאכול. ולכן הסיק שלא העמידו דבריהם אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם. דלצורך הקטן לא חיישינן לסרוכי. עכת"ד. וכעין זאת כ' הרשב"א גם בחידושיו לשבת דקכ"א,א' (דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו — אסור, אבל לצורך עצמו שרי). וכן בחידושיו בדקל"ט,א' (גבי טעימת כוס ברכת הזמן ביוה"כ, דאסור משום דאתי למיסרך דזה צריך לדידן. ובהני הוא דוקא דחיישינן דאתי למיסרך. אך במידי דצריך לתינוק לא חיישינן דאתי למיסרך. וכ"ה בעירובין ד"מ,ב'). וכ"כ בדקנ"ג,ב' (ד"בשל דבריהם אפי' לכתחי' ספינן ליה". ולא חילק בין צורכו לצורכנו. והוסיף שבכ"מ דאתי למיסרך אסור כשעושה מחמת הגדול, מ"מ פה התירו — גבי טלטול ברה"ר, כדי שלא יבוא הגדול לעשות בעצמו האיסור בידים. ע"כ. עיי"ש שהריטב"א חולק ע"כ). ועוד כ' הרשב"א ברה"ש (דל"ג,א', שקטן מאכילים אותו בידים איסור דרבנן, ואפי' בשהגיע לחינוך. ומיהו אפשר דהא לאו דרך ממש של תינוק הוא, ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש. ועיין במהדו' הוצאת מכון ירושלים, הערה 291). וע"ע בחידושיו לנידה (דמ"ו,ב', דמישתעי גבי גיל הקטן). נמצאנו למדים שהרשב"א בכ"ד שפתיו ברור מיללו שמתיר הוא למיספי ליה לקטן איסור דרבנן לצורך הקטן עצמו. וכ"כ בשמו הר"ן (בחידושיו לרה"ש דל"ג,א', ובהלכות רפ"ח דיומא ור"פ כ"ד דשבת). אלא שהרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' צ"ב) כ' לתלמידו (השואל) שדבריו בחידושיו ליבמות הינם להלכה ולא למעשה. וא"כ הרשב"א למסקנה אינו מתיר למיספי לקטן אפי' איסור דרבנן לצורכו. וכן הבינו דבריו מרן בב"י (סס"י שמ"ג), הגרע"י ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' י"א סק"ב), בס' מנוח"א (ח"א פ"כ ס"ב הערה 5), והגר"א זלזניק שליט"א (מהדיר תשו' הרשב"א, מהדו' מכון ירושלים, בהקדמתו, עמ' 13). ואמנם יש להעיר שלכאו' ניתן לפרש דברי התשובה באופן שגם למעשה הוא מתיר למיספי לקטן איסור דרבנן לצורכו, וזאת מכמה טעמים: הן מתחילת התשובה והן מהמשכה נראה שהתלמיד השואל הבין שבכל מקרה מתיר הרשב"א למיספי לקטן איסור דרבנן, בין לצורך הקטן ובין לצורך גדול, מדלא חילק בהא. לכן יתכן שהרשב"א רצה להעמיד דבריו על אמיתתם ולהסביר שמה שהתיר אינו אלא לצורך הקטן, ולכן בהמשך התשו' מביא הוא חיזוק לדבריו, כדלקמן. שכבר בתחילת התשובה, לאחר שאמר שדבריו אינם להלכה, מ"מ מזכיר הוא את חידושיו ליבמות ולרה"ש, ואומר ששם כבר ביאר הוא היטב שמותר להאכילו לצורכו, וכנ"ל. ועוד חוזר הרשב"א וכותב בתשובה שלא אמרינן דאתי למיסרך בדבר שאנו עושים לתקנתו של תינוק. והסביר שלכן לא מתירים ליונק שפירש, לינוק אחר כ"ד חודש אע"ג דהוי רק איסור דרבנן, משום דאז חשיב כגדול לענין זה, ובכדי לא ספינן ליה איסור דרבנן. אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילים אותו. ועוד מבואר בתשובה (וגם בחידושים), שהיה מתיר למיספי לקטן אף לצורך הגדול אלמלא טעמא דאתי למיסרך (וכ"כ גם בתשו' הרשב"א הוצאת מכון ירושלים, הערה 11). ולכן לכאו' היה מקום לומר שלצורך הקטן מתיר הרשב"א אף למעשה.

ומ"מ כיון שמרן בב"י וש"פ הנ"ל הבינו מהתשו' הנ"ל שהרשב"א למעשה אוסר למיספי אפי' איסור דרבנן ולצורכו, הרי שכן עיקר. ושמא הפוס' שהקלו וסמכו על דברי הרשב"א הבינו התשובה כמו שהסברנו, שהוא למעשה מתיר, או שסמכו ע"ד הר"ן. וגבי דברי הר"ן צ"ע אי ראה גם את התשו' שהרי תשובה זו הינה בחלק א' מתשו' הרשב"א, שהוא החלק הנפוץ יותר. או שאכן הר"ן לא ראה התשובה אלא רק את ד' הרשב"א בחידושיו ולכן סמך להקל, אך אם היה רואה התשו' היה למעשה מחמיר. וכן יש לצדד מהא דלא הזכיר את התשובה אלא רק את הכתוב בחידושים (ומהא דהר"ן בחידושיו לא מרבה להזכיר את תשובות הרשב"א אין לדייק בכה"ג שראה אותה ולא הזכירה). ובפרט שפוס' מסוימים (שאמנם היו אחרי הר"ן, כב"י) הבינו את תשו' הרשב"א שלמעשה יש להחמיר, הרי שהר"ן היה צריך להתייחס לתשובה ולפרשה כהבנתו שאפ"ה יש להקל. וצ"ע.

ולמעשה אף מהפוס' הנ"ל שהבינו שהרשב"א לא פסק דבריו למעשה, ואינו מתיר למיספי לקטן איסור דרבנן לצורכו, גם מהם כתבו שלמעשה בשעה"ד יש לסמוך ע"ד הרשב"א בחידושיו ולהקל בזה (כדלקמן).

עוד יש להעיר, שכ' הרשב"א בחידושיו לשבת (דקנ"ג,ב') שבשבת יש איסור נוסף על האב והוא "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" וגו'. ועולה מכך שמ"מ על אבי הבן יש איסור למיספי לקטן איסור דרבנן אף לצורכו. ולכן כתבנו בריש דברינו שאף לרשב"א שמיקל, הו"ד לאדם שאינו אביו.

יש שכתבו שאף הרשב"א לא היקל (היינו בחידושיו) אלא בדבר שאין לו עיקר מה"ת [ר' שו"ת יהודה יעלה (חאו"ח סי' פ"ד), שו"ת אב"נ (חיו"ד סי' קכ"ז)]. ויש שחלקו ע"כ וכתבו שאין לחלק בזה [יבי"א (ח"ה חיו"ד סי' י"א סק"ג), ובספרו לוי"ח (עמ' רנ"א)].

ועוד בענין זה ר' בספר אשי ישראל (בתשו' הגר"ח קנייבסקי שליט"א, סעיף שי"ז), שקטן יכול להביא ס"ת לביהכ"נ אם גם הוא ישמע את קה"ת, ובתנאי שיהא ניכר שמביא לצורך עצמו. עכ"ד. ולא מובן לי כ"כ כיצד אפשר לעשות שיהא זה ניכר. ועוד, הרי קה"ת הוי חיוב לכל הציבור (מבלי להכנס למחלו' אי החיוב על הציבור או על היחידים), וא"כ ודאי שניכר שעושה גם לצורך האחרים, ובעיקר לצורכם, שהם בני מצוה. וכן ודאי הוא עושה גם על דעתם. וצ"ע.

ונחזור לעיקר הדין. אף שרוב הראשו' ומרן לא הקלו בזה, וא"כ כך העיקר לדינא, מ"מ כבר כתבו כמה אחרו' שבשעה"ד גדולה יש לסמוך על המקילים [כ"כ המ"א (סי' שמ"ג סק"ד), הא"ר, התו"ש, הגר"ז ועוד]. ובתשו' רע"א (סס"י ט"ו) הוסיף לחדש שאע"ג שלרשב"א ספינן רק לצורך הקטן ולא לצורכנו, מ"מ אי עושה הקטן לצורכו מותר גם לגדול ליהנות מכך (שם קאי אטלטול ספרים לביהכ"נ כשאין עירוב). והב"ד הבה"ל (סי' שמ"ג ד"ה "מד"ס").

לאור הנ"ל עולה שלספרדים, לפי פשט דברי מרן (בסי' שמ"ג), יש להחמיר גם כשהקטן עושה זאת לצורכו. ולפי"ז אם ספרדי רוצה לומר לאשכנזי שיאמר לקטן אשכנזי להקל בזה, לכאו' זה תלוי במחלו' הפוס' אי שרי למי שמחמיר בדבר לספות למי שמיקל בו [ר' למשל במנח"ש (ח"א סי' מ"ד)]. אלא שבאמת כבר מצאנו אף מחכמי דורנו הספרדים, ומהם כל שלושת גדולי הדור, המקילים כרשב"א לפחות בשעה"ד. שכ"ד הגאון הגדול רב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אול"צ (ח"ב פמ"א הערה ג'), דהיקל גבי פתיחת מקרר בשבת כששכחו לנתק את הנורה שבתוכו מעש"ק. וכ' שהספרדים יכולים לסמוך ע"ד הרשב"א כשאין אוכל אחר, ורשאי הקטן לפתוח המקרר לצורכו. ואף שמרן לא פסק כרשב"א, מ"מ במקרה הנ"ל כשאינו מתכוון ולא ניח"ל (בהדלקת הנורה) יש להתיר בשעה"ד אף דהוי פס"ר. והוסיף שהאשכנזים יכולים לסמוך על הרשב"א בכל אופן ואפי' כשיש אוכל אחר, ובלבד שהקטן יפתח המקרר לצורכו. עכת"ד (וע"ע בספר חלק הלוי עמ' קכ"ט-ק"ל, וכן לקמן בהערה זו בסוף ענף 7 בענין פתרון ע"י קטן למקרר ששכחו לנתק הנורה בע"ש). ור' מש"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד עמ' קי"ט), שגם הגר"מ אליהו שליט"א סמך ע"ד הרשב"א וכשכבה האור בביהכ"נ (ואין גוי בנמצא) היקל לומר לקטן להדליק האור בשינוי בביהכ"נ ביוה"כ (שהוא שבת שבתון. ואף שאין בו סקילה מ"מ יש בו כרת והוא חמור מיו"ט). ושאלתיו מדוע גם הספרדים מקילים כרשב"א לומר לקטן לעשות איסורי דרבנן, הרי מרן בשו"ע פסק כרמב"ם להחמיר בזה. ואף שהגרע"א והמ"ב פסקו להקל, ולכן מקילים האשכנזים (בענין ד' הגרי"ש אלישיב שליט"א ר' לקמן), אך הספרדים לכאו' צריכים להחמיר בזה כמרן שלא חילק אם הקטן נהנה מכך אם לאו. וענה הגרמ"א שליט"א שהספרדים אינם מקילים בזה כרשב"א אלא רק כשיש צורך גדול. ואע"פ שמרן לא חילק בהא מ"מ משמע שלצורך הקטן עצמו שרי. ושאלתיו האם הכוונה שאף לד' מרן עצמו יש להקל במיקרים אלה. וענה שאף לד' מרן יש להקל בזה אם מתקיימים שני תנאים: כשהקטן עושה לצורך עצמו וגם לצורך מצוה. עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו בשמו ובשם הגרי"ש אלישיב שליט"א לקמן בסוף הערה זו בענף 7. ואמנם נראה מדברי האול"צ שלגרב"צ א"ש זצ"ל עדיף במיקרים אלה שאשכנזי גדול יאמר לקטן לעשות זאת, ואילו הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלדעתו אין נ"מ בזה בין אשכנזים לספרדים, וא"צ להעדיף דוקא אשכנזי, כיון שאף למרן יש להקל במיקרים אלה. עכת"ד. וכ"כ להקל כרשב"א בשעה"ד גם הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' י"א ס"ק א'-ג'). עיי"ש (בסק"ב) שכתב שאע"ג שהרשב"א בתשובתו כ' שדבריו להלכה ולא למעשה, אנו סומכים ע"ד למעשה. עיי"ש שהב"ד הפמ"ג, ושכ"כ האב"נ (ביו"ד סי' קכ"ז) לסמוך ע"ד הרשב"א לצורך הקטן. והוסיף ביבי"א (שם סק"ג) שיש להקל בזה אף באיסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו'. וכנ"ל. והניף ידו שנית לסמוך ע"ד הרשב"א בלוי"ח (סי' קכ"ח). וע"ע ביבי"א (חי"א חיו"ד סי' ד' סק"ד, שהסביר שהרשב"א מיקל בכך כי ס"ל שאיסורי דרבנן זה איסור גברא ולכן שרי לקטנים). וכ"כ להקל כרשב"א בשעה"ד במנוח"א (ח"א פ"כ ס"ב), ובשו"ת באר משה (שטרן. ח"ח סי' קס"ו. אלא שהיקל להדליק אש ביו"ט ע"י קטן לצורך שמחת יו"ט, כשא"א ע"י גוי, וזאת בגלל שסמך ע"ד הברכ"י שאם א"א להמציא אש בעיו"ט שרי להמציאה ביו"ט. אלא שהמנחי"צ ח"ד סי' צ"ט כתב שהברכ"י כתב להקל דוקא כשהיה בעיו"ט במדבר או במאסר. אך אם כבתה האש ביו"ט אף לברכ"י יש לאסור, וכמש"כ כבר בהערה ל"ד). וע"ע בענינים אלה בב"י (סי' רס"ט), בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' י"ג, דלמיספי לקטן לצרכנו אפי' למצוה אסור, ורק לצורך הקטן שרי), בלוי"ח (סי' קכ"ח), בשש"כ (פט"ז ס"ג ופי"ח סנ"ד), בילקו"י (שבת כ"ב עמ' שס"ה-שס"ו), לקמן בסמוך בדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א, ומש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד).

יוצא שלענין ספי ליה בידיים, אם מדובר באיסור דאו' אסור אף לאחרים להאכילו איסור (שבזה אף הר"ן והריב"ש מודים). ובאיסור דרבנן נחלקו הראשו' אי שרי לומר לו לעשות איסור כשעושה כן לצורכו. ונראה שהאשכנזים יכולים להקל בהא (ולסמוך ע"ד הגרע"א והבה"ל). ואמנם מרן פסק להחמיר כרוב הראשו', וכ"פ הרבה אחרו', אלא שיש מהאחרו' שמקילים כר"ן, ואף מהספרדים המחמירים יש הסומכים עליו בשעה"ד.



ובאשר לגיל הקטן שאסור למיספי איסור בידים:

ככלל ישנן ג' קבוצות גיל בקטנים: א. קטן שעדיין אינו בר הבנה. ב. בר הבנה שטרם הגיע לגיל חינוך. ג. הגיע לגיל חינוך עד גיל מצוות.

והגדר לכך: קטן שטרם הגיע לגיל הבנה, כתבו הפוס' שהוא בערך עד גיל שלוש שנים [מנוח"א (ח"א פ"כ ס"ח), ברי"ע (זילבר, דיני אמירה לגוי, סי' כ"ב סק"ו), פסתש"ו (סי' שמ"ג). ור' בהקוה"ל (ח"א עמ' קט"ו) שי"א שהוא גיל שנתיים־שלוש שנים, וי"א שלוש עד ארבע שנים. ובשש"כ (מהדו"ק פל"ב סל"ב עפ"י שבת דקכ"א,א' תוד"ה "ש"מ") כ' שהוא שנתיים עד שלוש שנים (והיינו לפום חורפיה. ובחינוך למ"ע תלוי הדבר גם באיזו מצוה מדובר, עפ"י סוכה דמ"ב,א')]. קטן בר הבנה היינו שמבין כשאומרים לו שאסור לעשות כן (שש"כ שם) אך טרם הגיע לגיל חינוך. וגיל חינוך היינו כשהקטן כבן חמש או שש שנים [מרן (סי' תר"מ ס"ב). מ"ב (סק"ד). ותלוי הדבר לפי חריפות שכלו. אך ר' במ"ב (סי' רס"ט סק"א) שכתב דהוא גיל שש־שבע שנים. וכ"כ בשש"כ (מהדו"ק שם), אך בספרו חינוך הבנים למצוות (סל"ח) פסק כמרן בסי' תר"מ. עיי"ש]. ובאמת שגבי איסור מיספי בידים כמעט אין נ"מ באיזה גיל של קטן מדובר. דכתבו הפוס' שקטן שאינו בר הבנה כלל, אסור לכל אדם להאכילו איסור דאו' [ר' שד"ח (כללים מע' קוף כלל נ'). מ"ב (סי' שמ"ג סק"ד) וש"פ]. וגם גבי איסור דרבנן ד' רוה"פ שאסור להאכילו [ר' שד"ח (שם) ומ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) ושעה"צ (שם סק"ו) ושש"כ (שם סל"ב)]. ולפי"ז כ"ש שאסור למיספי הן איסור דאו' והן דרבנן לקטן שהוא בר הבנה, וכ"ש כשהגיע לגיל חינוך. וכ"כ הרבה אחרו' [מ"א (סי' שמ"ג סק"ב), שו"ע הגר"ז (שם ס"ה), פר"ח (סי' תרי"א, לפי מה שהעיר ע"ד מרן בב"י), שו"ת בית יהודה, מ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג' וד') ושעה"צ (שם). כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק י"ב, י"ט, כ'), מנוח"א (ח"א פ"כ ס"ב) וש"פ]. וד"ז אמור לכל אדם ולא רק לאביו (מ"ב סי' שמ"ג סק"ד בשם האחרו'), לפחות גבי איסורי דאו'.

אגב הדיון בגיל הקטן שאסור למיספי ליה בידים, אביא מה שהסתפקתי בענין ביהכ"נ שכבה בו האור, כשמותר לומר לקטן להדליק את אור החשמל. דהא מצד א' עדיף לומר זאת לילד כמה שיותר קטן, אם אפשר אפי' שאינו בר הבנה, ואם לאו אזי לפחות שאינו בגיל חינוך. אך מאידך כיון שרצוננו שהקטן יהנה בעצמו מהאור (וכגון לד' הר"ן, רע"א והבה"ל — באיסור דרבנן, וכגון דמישתעי בהדלקת אור ביו"ט שאיסורה להרבה פוס' רק איסור דרבנן של מבעיר ביו"ט), לכן עדיף שידע קטן זה לקרוא מהסידור. ומ"מ נראה שאף סתם הנאת אורה חשיבא הנאה לגבי קטן, אף שאינו יודע לקרוא, כיון שהקטנים מפחדים להיות בחושך (ר' בה"ל סי' תקי"ד ס"ה ד"ה "נר". פסתש"ו סי' תקי"ד סקי"א. ובענין הא דלא גזרו במקום פחד ר' בכה"ח סי' תק"ו סק"ו, ולעיל הערה י"ט). ולפי"ז עדיף ליקח קטן שאינו בר הבנה. ומ"מ ברור שהקטן צריך ליהנות מהאור שמדליק (דאל"כ צריך להפרישו אפי' אם עושה כן מעצמו, כמבואר בשו"ע סי' של"ד סכ"ה ובמ"ב ס"ק ד"ס-ס"ו, ובסי' שמ"ג). ולפי"ז שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א מה עדיף, הלומר לקטן שהגיע לגיל חינוך אך הוא יודע לקרוא ויוכל ליהנות מהאור ע"י קריאה מהסידור, או לומר לקטן שטרם הגיע לגיל חינוך אך לא יוכל ליהנות מהאור ע"י הקריאה. וענה לי הגרמ"א שליט"א שדינם שווה בזה. עכת"ד. ומ"מ אם יש קטן שטרם הגיע לגיל חינוך אך כבר יודע לקרוא ודאי הוא עדיף.

ענף 2: המשך - עוד צדדים להקל ולהחמיר בני"ד:

ע"כ עסקנו מעיקר הדין. אך יש עוד צדדים להחמיר ולהקל. הצד להחמיר בני"ד, דאף אם הקטן רוצה לכבות האזעקה לצורך עצמו משום שהיא מפריעה לשינתו וכדו', לפי שמה שהסתפק הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' מלאו"מ (פ"ו סוף הערה ז') אי שרי לומר לקטן לעשות דבר לצורך עצמו אם גם הציבור נהנה מזה, דיתכן שמה שהתירו זה כשעושה דוקא לעצמו וממילא אח"כ מצטרף גדול עמו. משא"כ כשכוונתו לצורך כל הציבור אלא שגם הוא מצטרף עמהם דיתכן שיש לאסור (הב"ד הקוה"ל ח"א פי"ט הערה ב'. וכסברא זו מצאתי בעוד פוס'). ומסתבר שכאשר קטן מכבה אזעקה המצפצפת בשבת הוא יודע שעי"כ הוא חוסך צער גדול מציבור שלם וכוונתו הינה גם לצורך הציבור.

ומאידך ישנם כמה צדדים להקל בענינים אלה:

יש שכתבו דבאקראי אף הרמב"ם ומרן יודו דשרי למיספי לקטן איסור דרבנן לצורכו, כרשב"א הנ"ל [שכ"כ בלוי"ח (עמ' רמ"ז ואילך) בשם שו"ת בית אפרים, שו"ת מחזה אברהם, שו"ת יד מאיר ועוד אחרו]. ור' עוד לקמן מש"כ בשם שו"ע הגר"ז. אמנם יש להעיר שהריטב"א ביבמות (דקי"ד,א') כתב שאף שטרם הגיע לחינוך אין להאכילו בידים אפי' איסורי דרבנן, לא משום אתי למיסרך אלא כדי שלא להקל באיסורים דרבנן.

בתשו' כת"ס (סי' מ"ז) כתב שהמיקל לומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך מצוה, ואפי' שלא לצורך הקטן עצמו, אין מזניחין אותו (הב"ד כה"ח סי' שמ"ג סקכ"ז). ולפי"ז בני"ד יש להקל דהא מונע הוא צער מרבים.

אולי עוד יש לצרף מעין זאת גם את ד' הגאון הפמ"ג (במש"ז סי' שמ"ו סק"ו) עפי"ד הט"ז. שכ' הט"ז (סי' שמ"ו ססק"ו) שמדברי המרדכי משמע שמותר להביא מפתח לביהכ"נ בשבת ע"י קטן כדשרי ע"י גוי. והטעם משום דהוא רק מכרמלית לרה"י. ומה שמהגמ' (פ' חרש) משמע דאסור ה"ז דוקא מרה"ר לרה"י. וכ' ע"כ הפמ"ג שאע"ג שאסור להאכיל הקטן בידים אפי' איסור דרבנן, כבסי' שמ"ג, מ"מ אפשר שלמצוה לביהכ"נ יש להתיר כמו דשרי שבות דשבות ע"י גוי במקום מצוה, ואע"ג דלא דמי זל"ז. וצ"ע. וה"ה לומר לקטן להביא סידור וחומש לביהכ"נ במקום שאין עירוב. עכת"ד. וא"כ לפמ"ג יש צד להתיר שבות דשבות למצוה אף בקטן כבגוי (היינו לדעתו גם השו"ע יסכים שלצורך מצוה שרי להאכילו איסור דרבנן). ומ"מ נשאר שם הפמ"ג בצ"ע. הב"ד בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' י"ג), המהרש"ם בדע"ת (סי' שמ"ו), כה"ח (סי' שמ"ו סקמ"ט), לוי"ח (עמ' רמ"ג-רמ"ד. עיי"ש), והקוה"ל [(ח"א עמ' רל"ג הערה ב'). ומש"כ בהקוה"ל שהמהרש"ם השמיט תיבות "צ"ע" שכתב הפמ"ג, לא ידעתי מדוע כתב כן. שהרי המהרש"ם בדע"ת לא הזכיר כלל ד' הפמ"ג אלא החת"ס. וג"ז רק בציון דבריו ולא הבאתם (דהתוספת ציטוט היא מנכדו זצ"ל). ואף שהמהרש"ם היה נוטה להקל עפי"ר בפסקיו, מ"מ היה נאמן לאמת, וזה פשוט, ולא היה משמיט תיבות הכרחיות (עיי"ש מש"כ בשם הד"מ סי' שכ"ה, שנהגו לומר לקטן להביא דרך רה"ר שלנו). ובענין מש"כ הדרכ"ת (בהקדמתו) אי שרי לסמוך ע"ד המהרש"ם, ר' בספר בשדה הראי"ה (עמ' 257), שהגראי"ה קוק זצ"ל דחה טענת המסתייגים מפסקי המהרש"ם, זצ"ל בשל פסיקותיו המקילות, וכשהעירוהו פעם א' מדוע פסק בדבר מסוים כמהרש"ם, הלא הגאון הדרכ"ת הדגיש בספרו שלא להקל כמהרש"ם, אמר הגראי"ה: ישנם שני סוגי גאונים: גאונים יוצרים וגאונים מאספים. ומי עדיף — הוה אומר הגאונים היוצרים. לכן ראוי לנו לקבל דעתו של בעל דע"ת שהוא גאון יוצר, יותר מדעתו של הדרכ"ת. עכת"ד. עיי"ש בשדה הראי"ה. וכבר הובאו הדברים בס' מגדולי התורה והחסידות (ספר כ"א עמ' ר').

ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לענין מש"כ הדרכ"ת בהקדמתו (כנ"ל) על המהרש"ם, האכן אין פוסקים כמהרש"ם. וענה הגריש"א שליט"א שכן פוסקים כמהרש"ם (והיינו שאין עיקרון שלא לפסוק כמותו). עכת"ד. וכעבור זמן שאלתי ע"כ גם את הגר"א שפירא שליט"א, ואמר לי שהדרכ"ת כתב כן על המהרש"ם כי המהרש"ם כתב הרבה פסקים להקל על אף שהיה עדיין צעיר יחסית, ולכן הקפיד ע"כ הדרכ"ת. אך משבא המהרש"ם אל בעל הדרכ"ת והסביר לו מדוע הוא מקיל (והוא עפ"י הג"ר יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב, ואכמ"ל), נתרצה הדרכ"ת. ובאמת במשך השנים נתבררה גדלותו של המהרש"ם ולא ערערו על פסקיו (והוסיף הגרא"ש שליט"א, שבפרט בדורות אלה החלושים יש להקל לציבור. ואכן שואלים בעיקר את הגדולים הידועים כמקילים, וממילא שאלו הרבה גם את המהרש"ם). עכת"ד. והוא כמש"כ בגמ' פסחים (דנ"ב,ב') עה"פ "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו", שכל המיקל לו מגיד לו. ע"כ. וכפי' ר"ח שם, דהוי לחיוב. ור' בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' י"ג) שדרש זאת לגנאי. ואכמ"ל].

וכעין דברי הפמ"ג הנ"ל (להקל ע"י קטן בשבות דשבות למצוה) כתב גם האו"ח (באזהרות סי' י"א) ובשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' פ"ד).

כתב המ"א (סי' רס"ט סק"א) בשם הרשב"א (סי' ש"ג), דמילתא דלאו בקביעותא שרי להאכילו. ומדובר שם בשתיית יין בקידוש בביהכ"נ כשאינו אוכל שם אח"כ בליל שבת. וטעמו דזימנין דאיכא אורחים ולא מטעימים לינוקא. עכת"ד. ולפי"ז אע"ג שיתכן שעפי"ר ליכא אורחים, מ"מ כיון דזימנין איכא אורחים, ה"ז לא חשיב כקביעותא ושרי. וא"כ כ"ש בני"ד שיש להקל, דהרי צפצוף אזעקה בשבת הוי דבר שכמעט אינו מצוי באופן שמפריע לכל הסביבה, וכ"ש שאינו בקביעותא.

ובדומה לזה כתב בשו"ע הגר"ז (סי' שמ"ג ס"ק ו',ח') שמותר לומר לקטן לעשות איסור דרבנן אפי' לצורך הגדול, אם עושה למצוה או לעונג שבת, ובתנאי שאינו עושה כן בקביעות תדיר שיש לחוש שמא יתרגל התינוק ויסרך באיסור זה. עכת"ד. וכעין זאת כ' גם בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה, ח"א סי' קי"ז. הב"ד בלוי"ח עמ' ר"נ). וכתבנו כעין זאת לעיל בשם כמה פוס'. וסמך ע"ד הגר"ז גם בשש"כ (פ"י הערה ל"ח). ואף שבאז"נ (ח"ג סי' כ"ט) כתב שקשה למעשה להקל בזה, מ"מ ראיתי כמה אחרו' שסמכו על דברי הגר"ז.

וא"כ מצינו כמה וכמה פוס' דס"ל שמותר או שלפחות יש מקום להקל לומר לקטן לעשות איסור דרבנן גם כשאינו לצורכו אלא לצורך גדול.

לאור זאת שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א, לפי מש"כ המש"ז (סי' שמ"ו סק"ו) עפי"ד הט"ז, שאע"פ שאין מאכילין איסור בידים לקטן, ואפי' לא איסור דרבנן, מ"מ אפשר שלמצוה דביהכ"נ שרי לומר לקטן לטלטל מפתח ביהכ"נ מהכרמלית לרה"י. וזאת עפי"ד הט"ז (סי' שמ"ו סק"ו) שמש"נ בגמ' ביבמות (הנ"ל) שרבי פדת אסר לומר לקטנים להביא המפתח, זה משום ששם מישתעי מרה"ר לרה"י. אך אצלנו שאין רה"ר אלא כרמלית הרי שמותר לומר לקטנים להביא המפתח מכרמלית לרה"י. האם אכן מותר לומר לקטן לצורך מצוה דרבים לעשות איסור דרבנן. ושאלני הגריש"א האם ראיתי ע"כ מש"כ בשו"ת רע"א שהביא הבה"ל בסי' שמ"ג. והערתי שבעצם רע"א סמך ע"ד הרשב"א שאם התינוק צריך לכך מותר אפי' לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן, אך הרשב"א כתב כן בחידושיו (ליבמות שם), ואילו בתשובותיו (ח"א סי' צ"ב, הנ"ל) כתב שמה שהיקל בחידושיו הוא דוקא להלכה אך לא למעשה. ואמנם הר"ן העתיק להלכה את ד' הרשב"א בחידושיו, אך כנראה לא ראה את מש"כ בתשו' הרשב"א. ואמר הגריש"א שאכן נכון הדבר, ולכן אנו מחמירים בזה. ולמרות שהמ"ב בבה"ל הב"ד הרשב"א להלכה, מ"מ אין פוסקים כך. והמשכתי לשאול לגבי דברי הפמ"ג שכתב שאמירה לקטן זה כעין שבות דשבות דאמירה לגוי, אך כתב זאת בלשון "אפשר", האם ניתן להקל כמותו. וענה הגריש"א שאין מקילים כדברי הפמ"ג הללו, ורק לתת לקטן לשחק בכרמלית מותר, ואז יביא המפתח מעצמו. וכמו שהתירו בגמ', אך אין מקילים יותר (ואע"ג שבגמ' מפורש דהא דרבי פדת מישתעי ברה"ר דאו', וכהבנת הט"ז, מ"מ נראה שלגריש"א הלכה כמו שאומרת הגמ' בסוף בשם אביי דהו"ד בכרמלית דרבנן. ור' רש"י ביבמות שם שפירש שאין לומר לתינוק להביא המפתח דוקא דרך רה"ר, ולפי"ז אסור למיספי איסור דאו'. ואילו מדברי אביי בהמשך עולה שאף כשעושה איסור דאו' מעצמו יש לאפרושי, ורק כשעושה איסור דרבנן א"צ להפרישו, אך משמע שלמיספי מכל מקום אסור. וע"ע ברמב"ם פכ"ד משבת הי"א, בהרה"מ, ובכס"מ שם, שלאפרושי אפי' מאיסור דאו' א"צ להפרישו. וע"ע לקמן בענף 4. ואכמ"ל — מ.ה.). והמשיך הגריש"א, שאין לומר לו בהדיא להביא המפתח אפי' כשזה לצורך מצוה דרבים — מפתח ביהכ"נ (והיה נראה שהגריש"א לא ס"ל כלל דברי הפמ"ג הללו, ולא בגלל שהפמ"ג כתב כן רק בלשון "אפשר". ובכלל הרי יש מהפוס' שכתבו שגם כשפוסק כותב בלשון "אפשר" או "דילמא" הו"ד ממידת ענוה, אך באמת לדעתו אינו ספק. ר' שד"ח, כללי הפוס' רס"י ט"ז. ויבי"א ח"ב חיו"ד רס"י ז'. ושאלתיו, האם בכ"ז ניתן לצרף את דברי הפמ"ג הללו כסניף לעוד צדדים להקל. וענה שאכן ניתן לצרפם כסניף להקל. עכת"ד. ועלה מדבריו שלמרות שהט"ז חילק וכתב שהגמ' דיברה על רה"ר דאו' ואילו אצלנו שאין לנו אלא כרמלית מדרבנן יש מקום להקל ולומר בהדיא לקטן להביא המפתח, בכ"ז לגריש"א גם במציאות שלנו אין להקל יותר מלהביא הקטנים לשחק שם, אך לא לומר להם בהדיא להביא המפתח. ויוצא מדברים הללו (אף דלא אמר בהדיא) שודאי אין להקל כד' הגר"ז הנזכרים לעיל. וראה עוד לעיל בהערה ט"ז ענף 5 שאף לצורך חולה שאיב"ס התיר לכבות מכשיר חשמלי שיש בו גש"מ ע"י קטן רק בשינוי. ומ"מ שם החמיר דוקא ע"י קטן משום דהוי איסור הנוגע לאיסור דאו'.

ועוד צדדים להקל בני"ד: י"א שטעם הרמב"ם משום דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון (שו"ת מחזה אברהם ולוי"ח שם). ולפי"ז בדבר שאין לו עיקר מדאו' לא אמרינן כל דתקון רבנן וכו' (לוי"ח שם). וא"כ בני"ד כשמדובר בכיבוי אזעקה בבית (והיינו ללא גש"מ) — לפוס' שלא כחזו"א ה"ז לכל היותר איסור דרבנן ושייך להקל מצד זה. וכיון שכתבנו כבר לעיל (בהערה ט' ובעוד מקומות) שלא ברור לענ"ד מה איסור יש בפתיחת מעגל חשמלי שאין בו גש"מ, אולי יש לדמות זאת למש"כ כמה פוס' שבמקרה שאין היתר בשופי לעשות דבר ויש להחמיר היכא דאפשר, אפ"ה שרי לומר לקטן לעשות כן [ר' שו"ע (סי' רס"ו ס"ה), רמ"א (סי' רנ"ט ס"ז) ומ"ב (סקכ"ב). מ"א (סי' רס"ט סק"א וסי' ש"ה סקי"ב), חק"ל (סי' ס"ט וע"ט), שו"ת אחיעזר (ח"ג סס"י ל"ד), שש"כ (פ"י הערה ל"ח) וחנל"נ (פ"ו סעי' ה',ז')]. ומ"מ צ"ע אי שייך להקל למעשה בני"ד מצד זה. וכן ישנם מיקרים שבהם מקילים לעשות איסורי דרבנן, ואפי' איסורי דאו', לצורך חינוך הקטן למצוות [ר' למשל באנ"ת (חט"ז עמ' קצ"ט הערה 554) וחנל"נ (פ"ו הערות י"ג וי"ד)]. ולכאו' היה מקום לצרף זאת לני"ד — לצורך מצוות עונג שבת, שלא תופרע מנוחתו בשל הרעש המתמשך של האזעקה. אך באמת מצד הסברא נראה שגם משום כך קשה להקל בני"ד.

ענף 3: המשך הדיון ומסקנה לגבי אמירה לקטן לכבות האזעקה:

ויש להעיר שלפי הפוס' המקילים הנ"ל, או לפחות לפי חלקם, משמע שאיסור אמירה לקטן בשבת הינו מדרבנן. ובאמת שדנו הפוס' אי איסור מיספי ליה בידים הינו דאו' או דרבנן. שאמנם בגמ' ביבמות (דקי"ד ע"א) מצינו שגבי שרצים נא' "לא תאכלום", ודרשו "לא תאכילום" והוא מדאו'. וכן הובאו בגמ' שם פסוקים גבי דם וטומאת כהנים. אך גבי שאר איסורים כ' מרן בב"י (סי' שמ"ג) בד' הטור שהם דרבנן, דהאיסורים הנ"ל הינם ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה הכוללת ח"ב סק"ט). וזאת אע"ג שבגמ' אמרו ששלושתם נצרכים. עיי"ש בגמ' ובב"י. ואף על עצם הדרשה דלא תאכילום דנו האחרו' אי הוי דאו' או אסמכתא בעלמא. שהמש"ז (או"ח סי' שמ"ג. וע"ע בפתיחה הכוללת ח"ב סק"ט) כ' בד' הטור דהוי דרבנן. וכ"כ בקרית ספר (פי"ז ממאא"ס) בד' הרמב"ם. וכ"כ הנוב"י (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ז). ומאידך ר' בנובי"ת (או"ח סי' א') שמשמע שהבין מדברי הב"י בד' הטור דהוי מדאו', וע"ע בט"ז ומ"א (סי' שמ"ג), באנ"ת (חט"ז עמ' קצ"ה הערות 506-508), בשש"כ (מהדו"ק פל"ב הערה קט"ז), ובהקוה"ל (ח"א פ"ה הערה א') שהביאו מחלו' זו, מערכה מול מערכה. ובמ"ב (סי' שמ"ג סק"ד) מבואר דהוי דאו' (וראה עוד שעה"צ סי' של"ד סקנ"ד). ויש לזכור שגם אם נסביר שבשאר האיסורים האיסור לומר לקטן הינו רק מדרבנן, אך בני"ד דקאי אשבת יש מקום לומר שאם מדובר בבנו לכו"ע הוי דאו' מדין "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" וגו'. אלא שראה במנ"ח (סי' ל"ב סוף מוסך השבת, בדין מחמר, סקי"ט במהדו' מכון ירושלים) שכ' שזו מחלו' ראשו' אי חיוב הפרשתו הינו מדאו'. שלחינוך ולרמב"ן הוא מדאו', וא"כ כ"ש כשאומר לו לעשות האיסור הוי דאו' לדידם. עיי"ש (וע"ע לקמן מש"כ ערה"ש בשם הרי"ד ושה"ג). וצ"ע אי לדידם הוי דאו' גם כשאומר לו לעשות איסורי דרבנן (וכבר כתבנו שמשעה"צ סי' של"ד סקנ"ד משמע שאפי' באיסורי דרבנן עובר האב על איסור דאו' של שביתת בנו. ור' עוד ע"כ לקמן בענף 5. וצ"ע). וע"ע במקו"ד הל' יו"כ (פ"ה עמ' קי"ט). ומ"מ ק"ק לי על כל הנ"ל, דאי אמרינן שהאמירה לקטן הוי שבות, וכשהוא עושה איסור דרבנן הוי שבות דשבות, הרי לכאו' כל מה שהקטן עושה זה עבורו רק איסור דרבנן, וא"כ תמיד זה יהיה שבות דשבות. ונראה שכוונתם כשהוא עושה איסור שלגדול הוי דרבנן. וכיון שלגביו כל האיסורים הינם רק מדרבנן, שהרי התורה לא חייבתו [כמש"כ בס' חנוך לנער (פ"ב הערות א' וב') ובמנוח"א (ח"א עמ' תי"ח הערה 10)], ולכן האומר לו לעשות זאת איסורו רק מדרבנן לפוס' אלה. וצ"ע (דהא לפי"ז יהיה מותר לגמרי לומר לגוי לעשות מלאכה שהרי לגוי שרי לגמרי לעשות מלאכה. אלא י"ל שזו גופא הגזירה — שאסור לומר לגוי, וא"כ ה"ה בקטן שאסור). ומ"מ יש מחלו' אי מצוות חינוך מוטלת על אביו או גם אמו (כדלקמן בסוף ענף 6), וכן אם המצוה הינה על הקטן עצמו, שחייב לעשות המצוות מדין חינוך, או שרק הוריו חייבים לחנכו למצוות, אך הוא עצמו אינו חייב במצוות [ר' מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ח)].

לפי שו"ע הגר"ז וש"פ המקילים הללו יוצא שאף אם הקטן יעשה זאת לצורך אחרים מותר לאחרים לומר לו לכבות האזעקה בבית ובחנות (ולא במכונית), דכיבויה לפוס' שלא כחזו"א הינו לכל היותר דרבנן, וא"כ ישנם כמה פוס' המצדדים להקל לצורך מצוה דחשיב שבות דשבות גם בקטן העושה לצורך אחרים. וצ"ע למעשה. ולחזו"א, דיש לצדד שאיסור כיבויה לדעתו הינו מדאו' מדין סותר (וגם זה אינו ודאי מדאו', כדלעיל בהערה ט"ז), אם יאמרו לקטן שיעשה הכיבוי בשינוי ה"ז ג"כ חשיב כשבות דשבות ושרי. אמנם ד"ז הינו חידוש ואינו נראה (וודאי שאינו כד' מרן בשו"ע והרמ"א שקיבלנו הוראותיהם, אא"כ נסבור כפמ"ג שמסביר זאת גם לדעתם שיש להקל לצורך מצוה דרבים כמצות ביהכ"נ) דא"כ יהיה מותר לומר לקטן שאינו בנו לעשות את כל איסורי דאו' בשינוי כשעושה לצורך מצוה או עונג שבת, ועי"כ תפרץ חומת השבת כליל, ח"ו. ועוד, דלפי"ז יהיה מותר לכבות כל שריפה בשינוי ע"י קטן, ומדוע במשנה שבת דקכ"א,א' ובפוס' סתמו שאין לכבות שריפה ע"י קטן, ולא הוסיפו שבשינוי שרי. לכן גבי אזעקה בבית, במפעל ובחנות שאין בה חוטי להט, צ"ע אי שרי לומר לקטן שאינו בנו לכבותה, ובפרט כשיכבנה בשינוי (שאז גם למ"ד סותר אינו אסור מדאו'). ומה גם שראיתי בפוס' (ואיני זוכר היכן), שאין זה פשוט ששייך בקטן לעשות בשינוי. ונראה שלמדו כן מפשט המשנה הנ"ל. ומאידך ישנם מרבני דורנו שהורו שבמיקרים מסוימים שרי ע"י קטן בשינוי. וראה למשל בספר עם כלביא (ח"א עמ' 94-95) שכתב שבשעה"ד גדולה ניתן להקל ע"י קטן אפי' במלאכות דאו' אם עושה בשינוי גדול ומשמעותי. וצירף לכך גם את היתרו של שו"ע הגר"ז הנ"ל, והיינו כשעושה כן שלא בקביעות. ומ"מ הוסיף שעפי"ר קשה הדבר לביצוע ע"י קטן. עיי"ש.

ויותר מזה, לגבי כיבוי אזעקת מכונית שכרוך הדבר בהדלקת כמה נורות להט שאיסורן מדאו' לרוב ככל הפוס' מדין מבעיר או מבשל (אף שגם בזה י"א דהוי איסור דרבנן בלבד, כגר"ש גורן זצ"ל, כדלעיל. אך אין כן ד' רוה"פ. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רמ"ו). אם הקטן היה מכבה האזעקה ע"י השלט בשינוי, הרי אפי' אם עושה לצורך אחרים, לפי הפוס' המקילים הנ"ל היה מקום להתיר לומר לו לכבותה, דהוי שבות דשבות לצורך גדול, וכמו שהתיר שו"ע הגר"ז גבי עונג שבת (וכבר כתבנו לעיל אי מניעת צער עדיפא טפי מעונג שבת). אלא שמסתפינא אפי' לצדד להקל בזה שהרי פה מדובר על פעולה שכמעט אין חולקים שאיסורה מדאו' (שלא כפתיחת מעגל חשמלי ללא גש"מ), וא"כ כל איסור דאו' נאמר לקטנים לעשות בשינוי אי הוי לצורך מצוה או עונג שבת, ועי"כ תפרץ ח"ו חומת השבת, כנ"ל. ואם יאמרו לקטן לצאת לשחק עם השלט מחוץ לבית סמוך למכונית (דהוי רק איסור מוקצה, והיינו איסור דרבנן, שלגר"ז יש להקל, כנ"ל), והוא מעצמו ישחק עמה וילחץ על הכפתור ואז תכבה האזעקה, לכאו' בזה היה מקום להקל. וראה מג"א (סי' שמ"ג סק"ג) מה שאסר לתת לו לשחק עם מאכל איסור. ולכאו' לפי"ז אסור בני"ד לתת לו לשחק עם השלט. אך ראה בשו"ע הגר"ז (סי' שמ"ג סק"י) דהו"ד במאכלי איסור, משא"כ בשאר איסורים שרשאי לתת לו לשחק עמם אפי' אם ידוע שיעשה בהם איסור. עכת"ד (ונראה שהסברא לחלק ולהקל בני"ד, דהא כשילחץ על כפתור השלט והאזעקה תכבה יהיה זה לדידו לא יותר ממתעסק, דלא ידע שע"י מעשיו תכבה האזעקה. אך אם אוכל הוא איסור אין זה מתעסק דהא כוונתו לאוכלו. ובפרט שמדובר על אכילת איסור, מצד מה דקיי"ל שמתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה מכך). ומשמע מהגר"ז שמיקל לתת לו לשחק אפי' אם התוצאה הינה איסור דאו' כני"ד. וכ"כ בפסתש"ו (סי' שמ"ג הערה 8), אך העיר שהדוגמא שהביא שם בשו"ע הגר"ז הינה דוקא איסור דרבנן, ונשאר בפסתש"ו בצ"ע. אך באמת נראה מלשון הגר"ז דשרי כן אף באיסור דאו', וכמש"כ הפסתש"ו עצמו שם. ור' בחזו"א (סי' ס"א סק"א ד"ה "ומש"כ המ"ב") דמשמע ממנו שאלולא היה זה כתב שאינו מתקיים היה בשבירת האותיות חיוב (ובאמת צ"ע מדוע יש בזה חיוב מדאו' הרי סו"ס אין זה מוחק ע"מ לכתוב). וא"כ יש אולי מקום לומר שאף הדוגמא שהביא הגר"ז הינה איסור דאו'. וצ"ע. וע"ע במ"ב (סי' ש"מ ס"ק ט"ו וי"ז). ולמעשה מסתפינא להקל אף בזה, ויש לעשות שאלת חכם. ובפרט שעל עצם טלטול השלט — מוקצה, הרי הרבה פוסקים אינם מסכימים עם דברי הגר"ז. וע"ע לקמן בענף 7.

ולמסקנה לגבי ני"ד: באזעקה בבית, בחנות וכדו', לד' החזו"א וסיעתו (דיש בזה איסור סותר, שיש לצדד שבני"ד הוי דאו') אסור לומר לקטן לכבות האזעקה, ואפי' לקטן שאינו בר הבנה באיסורי שבת (כדלעיל בסוף ענף 1). ולד' ש"פ דס"ל שהוא איסור דרבנן (ואולי גם לד' החזו"א אי יעשה הקטן בשינוי), אי עושה כן לצורכו (כגון שאמר שהאזעקה בבית מפריעה לו לישון), נחלקו הפוס' אי מותר לומר לקטן לכבותה. וכיון שרבים הם המתירים בשעת צורך גדול, הרי שהמיקל לומר לקטן לכבותה יש לו על מה לסמוך. ושוב, דוקא כשהקטן רוצה לכבותה לצורך עצמו, ואינו עושה כן לדעת גדול. "ולדעת גדול" היינו (עפ"י רש"י ביבמות דקי"ד) שיודע להבחין שכיבוי זה נוח לגדול ועושה בשבילו, אע"פ שלו היא אינה מפריעה. וכ"ז דוקא כשגדול שאינו אביו אומר לו לכבותה, וכמ"ש לקמן גבי קטן אוכל נבלות. עיי"ש. ויש לזכור שאם הקטן הגיע לחינוך י"א שכל אדם צריך להפרישו מכך, וכ"ש שאסור לומר לו לכבותה. ואם הקטן רוצה לכבותה לדעת הגדולים, באמת לדעת רוה"פ אסור הדבר לגמרי, אך המיקל לומר לקטן שאינו בנו שיכבנה, ובפרט שיכבנה בשינוי, כשהיא באמת מפריעה לכל הסביבה אין מזניחין אותו (ובענין חיוב האם בחינוך בזה, ה"ז מחלו' אי חייבת. ר' ע"כ מש"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ו הערה ג').

ולגבי אזעקה של מכונית, שכיבויה כרוך בהדלקת כמה נורות להט שאיסורה מדאו', בזה ודאי שאין לומר לקטן לכבותה. וכן הורה לי לדינא הגרי"ש אלישיב שליט"א. ואם הקטן יעשה זאת לצורך עצמו ובשינוי דהוי שבות, לכאו' תלוי הדבר במחלו' הרמב"ם והרשב"א הנ"ל, וכפי שכתבנו, בשעה"ד יש גם בזה לצדד קצת להיתר לומר לו לכבותה בשינוי (כגון ע"י אחורי אצבעותיו) אם הוא מתלונן שהיא מפריעה לו עצמו וניכר שהוא עושה זאת רק לצורך עצמו (כדין הבה"ל בשם רע"א, שמביא חומש לעצמו). ואף שבמשנה שבת (דקכ"א) ובפוס' לא מצינו שיהיה מותר לכבות הדליקה בשינוי, ובני"ד אדרבא, כרוך הדבר אף בהדלקה דהוי ממש דאו', מ"מ התם בדליקה נראה ברור שעושה כן ע"ד הגדולים הרוצים בכיבויה. משא"כ בני"ד שיתכן שעושה כן רק לצורך עצמו. אך מ"מ נראה שגם בני"ד יש לחשוש שהוא עושה זאת גם לצורך הגדולים וזה באמת יהיה אסור. ואכן גם בזה כבר הורה לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להקל לומר לקטן לכבות אזעקת מכונית (הכרוכה בהדלקת נורות להט ע"י השלט שנחשב לדעתו כמעשה בידיים באיסור דאו', וכדלקמן בהערה כ"ט). והוסיף שאסור גם אם הקטן אינו בנו. עכת"ד. וכדלקמן בהערה כ"ט. וראה מה שכתבנו לעיל אי יש להקל אם הקטן יעשה זאת בשינוי או שישחק עם השלט סמוך למכונית ומעצמו יכבנה. והגר"א נבנצל שליט"א כתב בהערותיו לקונטרס זה, שאם יש חולה בסביבה, אפי' אין בו סכנה, או אדם שאם לא יישן לא יתפקד, לכאורה יש להתיר לומר לקטן לכבות האזעקה. עכ"ל. ובעל פה הסביר לי, שכ"ה אף לגבי כיבוי אעקת מכונית. ואם אי אפשר שיכבנה בשינוי, יכבנה בלא שינוי. והטעם, משום שהוא מתכוון רק לכבות האזעקה, והיינו רק פתיחת מעגל חשמלי. ומה שבאזעקת המכונית נדלקות נורות להט בשל הכיבוי ע"י השלט, הרי אין הקטן מתכוון לזה כלל ודעתו אינה עליהן והוא בגדר של מתעסק לגבי הנורות, ולא חשיב כעושה איסור דאו' של הבערה. עכת"ד. וע"ע לקמן סוף ענף 6.

ענף 4: פירוט דין קטן אוכל נבלות:

(היינו שעושה האיסור מעצמו מבלי שגדול יאכילהו האיסור או יאמר לו לאוכלו):

כשהקטן עושה ע"ד עצמו (ולא משום שיודע שהדבר נוח לאביו או לאחר):

באיסור דאו':

אביו: חייב להפרישו [מרן (סי' שמ"ג ס"א). מ"ב (סי' שס"ב סקמ"ד) וש"פ].

בי"ד: א"צ להפריש את הקטן עצמו [כ"כ הרמב"ם (פי"ב משבת ה"ז ופכ"ד הי"א. ופי"ז ממאא"ס הכ"ז. ופ"ג מאבל הי"ב). וכ"כ הרה"מ (פכ"ד משבת הי"א), וכ"מ ממרן בכס"מ (פכ"ד משבת הי"א) ובשו"ע (סי' שמ"ג ס"א), ומהרמ"א (יו"ד סי' שע"ג ס"א). וראה בטור (רס"י שמ"ג) שהבין מדברי הרמב"ם שאין בי"ד מצווין להפרישו רק כשעושה איסור דרבנן. ולד' הטור הדין כן אף כשעושה איסור דאו']. וכ"ש שאחרים (סתם בני אדם) א"צ להפריש הקטן (ור' מ"ב סי' שס"ב סקמ"ד). וי"א שאם הגיע לגיל חינוך חייב כל אדם להפרישו [רמ"א (סי' שמ"ג). מ"ב (סק"ז) ועוד פוס' בהבנת הרמ"א] . וע"ע בהקוה"ל (פ"ה הערה מ"ד), ולקמן. ובענין גיל חינוך ר' לעיל בסוף ענף 1, ובעיקר לקמן בענף 5. ומ"מ בי"ד חייבים למחות באב להפרישו אם אביו מניחו ואינו מפרישו [מרן בכס"מ (פכ"ד משבת שם ופי"ז ממאא"ס שם). מ"ב (סי' שמ"ג סק"ג)]. וי"א דלא שייך חינוך אלא לאב בלבד ולא לבי"ד [כן ד' כמה ראשו', והב"ד הרמ"א (בסי' שמ"ג). ור' בהקוה"ל (פ"ה הערה מ"ה ומ"ז)]. ויש מהאחרו' שכתבו שמש"נ "בי"ד" זה לאו דוקא אלא כ"א מישראל, רק שהבי"ד שליחים של ישראל [הקוה"ל (פ"ה שם)].

באיסורי דרבנן:

אביו: חייב להפרישו [ט"ז. מ"א. מ"ב (סי' שמ"ג סק"ג וסי' שס"ב סקמ"ד). וע"ע באור לציון (ח"ב פמ"א ס"ג) וש"א].

בי"ד: א"צ למחות באב להפרישו אם אביו מניחו [רמב"ם וכס"מ (פכ"ד משבת הי"א ופי"ז ממאא"ס הכ"ז). מרן בב"י. מ"ב (סי' שמ"ג סק"ג). ור' בהקוה"ל (ח"א פ"ה הערה מ"ב ומ"ז)]. וא"צ הבי"ד למחות בקטן להפרישו [רמב"ם (פכ"ד משבת הי"א). וע"ע בהקוה"ל (ח"א פ"ה הערה מ"ז)]. וכ"ש שאחרים (סתם בני אדם) א"צ להפרישו (כ"ש מאיסור דאו'). וי"א שאם הגיע לחינוך חייב כל אדם להפרישו, וכדלקמן.

כשהקטן עושה ע"ד אביו [וראה בשפ"א לשבת (דקכ"א,א') שסתם קטן מסתמא עושה ע"ד אביו. וע"ע בב"ח (סי' שמ"ג ד"ה "וא"ת לדעת") שאיננו בקיאים להבין בקטן אם עושה לדעת אביו אם לאו, ולפיעך צריך למחות בכל קטן שלא הגיע לחינוך. והוסיף שכ"ד הרי"ף והרא"ש].

באיסור דאו':

אביו חייב להפרישו [רמב"ם (פי"ב משבת ה"ז. ולשיטתו שגם כיבוי דהוי משאצל"ג הוי דאו'). מ"ב (סי' שמ"ג סק"א וסי' שס"ב סקמ"ד. וכ"מ מסי' של"ד סקס"ה). וע"ע במנוח"א (ח"א פ"כ הערה 22)]. ויש דיעות אי חייב אביו להפרישו מדאו' או מדרבנן, וכדלקמן.

באיסור דרבנן:

אביו חייב להפרישו [מרן (סי' של"ד סכ"ה). מ"ב (סי' של"ד סקס"ה וסי' שמ"ג סק"א)]. וכ"ה משהקטן בר הבנה (שעה"צ סי' שמ"ג סקט"ו). וגם בזה יש דיעות אי חייב להפרישו מדאו' או מדרבנן, כדלקמן.

ובענין אי חייב אדם אחר להפרישו ומאיזה גיל ראה לקמן בסמוך.

כשהקטן עושה ע"ד אחרים:

באיסור דאו':

האחר שעושים עבורו חייב להפריש הקטן [ב"י בשם רי"ו. מ"ב (סי' שמ"ג סק"א וסי' שס"ב סקמ"ד. וכ"מ מסי' של"ד סקס"ה שהבין שכ"ז גם גבי דאו'). וע"ע במנוח"א (שם). ובפרט שכ"ש שיש להחמיר ממה שמחמירים בדרבנן].

באיסור דרבנן:

חייב אותו אחר להפרישו [ב"י. מ"ב (סי' של"ד סקס"ו וסי' שמ"ג סק"א)]. וכתב בשעה"צ (סי' של"ד סקנ"ד) דחיובו מדרבנן. וע"ע ע"כ לקמן. וע"ע לקמן גבי מי שלא נעשה עבורו האיסור, אי חייב להפריש הקטן ומאיזה גיל של קטן.

ויש להעיר שכ"ז בשאר איסורים. אך באיסורי שבת אביו מצווה מכל מקום להפריש את בנו, ככתוב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" וגו'. אך אם הקטן טרם הגיע לגיל הבנה (עד גיל שלוש שנים) אף אביו א"צ להפרישו, ואפי' מאיסורי דאו' בשבת, וכמבואר במ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) ולקמן בענף 5. וע"ע בשפ"א על שבת (דקכ"א,א' ד"ה "ש"מ") שכ' בשם הנימו"י גבי כל קטן שאין לאו מיוחד בשבת גבי בנו שלו. עיי"ש מה שהקשה, ונשאר בצ"ע.

ועוד יש להעיר, גבי קטן העושה לצורך עצמו, שלענין ספי ליה בידים ישנה מחלו' (בין הרמב"ם לבין הרשב"א והר"ן, וכנ"ל. אמנם כבר כתבנו לעיל שבאמת הרשב"א הבהיר שאין להקל בזה למעשה) אי שרי לאחרים לומר לו לעשות כשמדובר באיסור דרבנן (ומרן פסק לאיסור). ואילו גבי קטן האוכל נבלות מעצמו, דקיל טפי, כשעושה איסור דרבנן, נפסק שאחרים א"צ להפרישו ואפי' בי"ד אינם מוחים באביו, וכנ"ל. ומאידך כיון שבזה מ"מ אביו חייב להפרישו (ר' שה"ג ביבמות דקי"ד שלדעתו אביו חייב להפרישו רק כשהקטן מתמיד באיסורי דאו'. ואין כן דעת רוה"פ), נראה שכ"ש שאסור לאביו לומר לו לעשות איסור דרבנן אפי' לצורך הקטן, אף לדעת הרשב"א והר"ן, ולאו דוקא בדיני שבת. וצ"ע (ובאמת שלפי"ז צריך אביו אף להפרישו מאיסורי הדרבנן, ולא רק שאסור לו למיספי, אלא שלא מצאתי בפוס' מפורש שאסור לאביו לומר לו לעשות כן, וכ"ש גבי לאפרושי).

ענף 5: צדדים להקל בני"ד גבי קטן אוכל נבלות:

גבי קטן העושה מעצמו איסור לדעת אביו. כתב הרי"ד בפסקיו לשבת (ר"פ "מי שהחשיך", דקנ"ג,ב') דקטן העושה ע"ד אביו אינו אסור אלא מדרבנן. דמדאו' עד דאמר ליה בהדיא שיעשה האיסור. ולכן אסור לומר בפירוש לקטן הולך כיס זה, מפני שיש בו איסור תורה, ולא התירו גבי כיס כי אם איסור דרבנן. ולכן אינו נותנו לו אלא מוליכו מדעתו. ואע"ג שעושה ע"ד אביו ואסרנו דבר זה בדליקה, מ"מ בכיס התירו זאת. עכת"ד. והב"ד נכדו, הריא"ז בפסקיו (ר"פ מי שהחשיך הל' א'), שלא יאמר לקטן להוליך הכיס אלא נותנו לו סתם והקטן מוליכו מאליו. ואע"ג שהקטן עושה ע"ד אביו שרואה שנוח לו לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו, אין איסורו אלא מד"ס, והתירו איסור של סופרים אצל כיס. אלא שהוסיף שרבינו יוסף בן משה (הוא רבינו יוסף פורת שחי בזמן ר"ת) אומר שלא התירו לתיתו לקטן אלא בשעה שהוא מהלך, וכשהקטן רוצה לעמוד נוטלו מהקטן כדי שהקטן לא יעשה עקירה והנחה. וסיים שכן נראה לו עיקר, כריב"ם ולא כזקנו הרי"ד (וכ"כ התוס' ר"פ "מי שהחשיך"). וא"כ לריא"ז לא ס"ל הך קולא דזקנו הרי"ד. ומהר"י טייב בערה"ש (סי' רס"ו סק"ה) כתב שאף הרמב"ן, הרשב"א והר"ן חלקו ע"ד הרי"ד בזה. אמנם הוסיף בערה"ש שדברי הרמ"א (בסי' רס"ו ס"ו, שכשנותן לחש"ו הכיס מבעו"י מותר לתיתו להם בכל ענין וא"צ להניחו עליהם כשהם מהלכים וליטלו כשהם עומדים) הינם למעשה דברי הריא"ז (נראה שכוונתו לריא"ז בשם הרי"ד. דהא הריא"ז עצמו חלק ע"ד הרי"ד. וכן מבואר בהמשך ד' מהר"י טייב שם). ולפי"ז גם ד' הרמ"א להקל כרי"ד. [אמנם י"א שמה שהיקל הרמ"א הוא מטעם דכשנותנו לפני שבת זה אינו נקרא כלל מאכיל בידים, דעתה לית ביה איסורא, כמש"כ המ"ב שם (סקט"ו). עיי"ש. ועיי"ש בבה"ל שהזכיר דברי שה"ג בשם הריא"ז הנ"ל. ואגב יש להעיר שמרן כתב את הדעה המחמירה בשם "י"א" ולא כתב זאת בסתמא. ואמנם ביד מלאכי (כללי השו"ע והרמ"א סקי"ב) כתב בשם ספר בני יעקב שכשמרן כתב בלשון וי"א ולא הביא דעה חולקת משמע שאין שום חולק, והא בני"ד יש חולקים ע"כ ומתירים בכל ענין כשנותן מבעו"י (כרמ"א, ובפרט שבני"ד נראה שהדעות שהביא בסעיפים הקודמים לא ס"ל הכי, והיינו שחולקות ע"כ. ונראה שאכן לאו מילתא פסיקתא היא דברי ספר בני יעקב. דהא אפי' כשכתב מרן בלשון "יש מי שאומר" כתב היד מלאכי שם דלאו מילתא פסיקתא היא. והא דהרמ"א לא כתב דבריו בלשון "וי"א", דנראה כאילו מרן מודה לדבריו, זה אינו. אלא באמת אין דבריהם שווים (ר' יד מלאכי שם סקי"ט שכתב כן עפ"י הפר"ח ביו"ד סי' ע"ב סק"ו, הש"ך ועוד אחרו')].

ונשוב לני"ד. בערה"ש (טייב סי' של"ד סק"ז) כתב שגם ד' הרמב"ם כריא"ז (בשם הרי"ד) דקטן העושה ע"ד אביו אינו אסור אלא מד"ס. והוסיף שלפי"ז אפשר דבאיסור דרבנן קטן העושה ע"ד אביו מותר, דהו"ל תרי דרבנן. וכ"כ בשה"ג בד' הרמב"ם שקטן העושה ע"ד אביו א"צ להפרישו אלא מאיסור תורה. אלא שסיים בערה"ש (סי' של"ד שם) שמתשו' הרשב"א שהביא בב"י (סי' ד"ש), וכן מרוה"פ מוכח דחשיב כמאכילו בידים ואסור מדאו'. ולכן הסיק דגם באיסור דרבנן צריך להפרישו אי עושה משום דחושב שנוח לגדול בכך [הב"ד במנוח"א (שם הערה 22)]. והמ"ב כ' שבקטן העושה לדעת אביו, חייב אביו מדאו' למחות בידו (ומשמע שאפי' על איסור דרבנן, ור' לקמן בסמוך), ואם עושה לד' אחרים, חייבים האחרים שנעשה עבורם למחות בו עכ"פ מדרבנן (שעה"צ סי' של"ד סקנ"ד). וע"ע לקמן בסמוך דצ"ע ע"כ.

כתב האו"ש (פכ"ד משבת הי"א) שקטן שעושה אפי' שלא ע"ד אביו, חייב אביו להפרישו ואי אינו מפרישו עובר אדאו' (הב"ד השש"כ ח"ג במבוא, פ"א הערה קמ"ג). אמנם נלע"ד שמד' החת"ס בתשובותיו (או"ח סס"י פ"ג) משמע דלא כאו"ש, ובזה אינו חייב מדאו'. וכן עולה מד' הערוך לנר (ביבמות דקי"ד,א'. מהדו' חדשה עמ' שי"ב ד"ה "והיוצא") ומשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' פ"א סק"ח, עמ' רי"א) שלא כאו"ש.

ובענין גיל הקטן שאוכל נבלות שחייבים להפרישו: קטן שטרם הגיע לגיל הבנה (בערך גיל שלוש שנים, כנ"ל בסוף ענף 1) ועושה איסור, בין איסור דאו' ובין איסור דרבנן, א"צ להפרישו [שכ"כ מהר"ם בתשובה (סי' ר'), האו"ה (כלל מ"ח סק"ח), המ"א (סי' שמ"ג סק"ב), תו"ש, מ"ב (סי' שמ"ג סק"ג), כה"ח (סקי"א), שש"כ (מהדו"ק פל"ב סל"ב), מנוחא"ה (ח"א פ"כ ס"ח), ילקו"י (שבת כ"ב עמ' שס"ו) וש"א]. ובין אביו וכ"ש אחרים א"צ להפרישו (או"ה, מ"א, תו"ש, כה"ח, ילקו"י וש"פ. ולמדו כן מהא דלאו בר הבנה יונק אפי' מבהמה טמאה. ומ"מ ד"ז מזיק לתינוק). וכ"ה אפי' באיסורי שבת (מ"ב שם). וע"ע בהקוה"ל (בריש הספר) תשו' הגרח"ק שליט"א, שמגיל שמבין הבן צריך אביו להפרישו מאיסור מוקצה בשבת.

ואם הקטן בר הבנה אך טרם הגיע לגיל חינוך, חייב אביו להפרישו בין מאיסור דאו' ובין מאיסור דרבנן (הראשו' והאחרו' הנ"ל). ואדם אחר א"צ להפרישו אפי' מאיסור דאו' (כן עולה מהמ"ב סי' שמ"ג סק"ז. וכ"כ בשש"כ מהדו"ק פל"ב הערה קי"ט).

קטן שהגיע לגיל חינוך: אביו חייב להפרישו הן מאיסורי דאו' והן מאיסורי דרבנן, וכ"ש מהא דקטן בר הבנה שטרם הגיע לגיל חינוך. וכן עולה מדברי מרן (סי' שמ"ג) שכתב שאביו חייב להפרישו. ואם לא תימא דבקטן בר חינוך מישתעי, באיזה קטן מישתעי. וגם מש"כ הרמ"א שם דהו"ד מאיסורי דאו', עיי"ש במ"ב (סק"ג) דה"ה באיסורי דרבנן. עיי"ש טעמו.

ואם גם אחרים צריכים להפריש הקטן (שהגיע לגיל חינוך), הן מאיסורי דאו' והן מאיסורי דרבנן, נחלקו דעות הפוס' בזה. ולכאו' מדובר כשהקטן עושה ע"ד עצמו, או שעושה ע"ד אדם מסוים שאז השאלה האם אדם אחר שלא נעשה עבורו צריך להפרישו. בנידון זה י"א שאדם אחר (שגם אינו אביו) א"צ להפרישו ואפי' מאיסורי דאו' [שכ"כ מרן בב"י (סי' שמ"ג), וכ"מ בשו"ע שכתב שרק אביו מצווה להפרישו. וכן מבואר במ"ב (סק"ח) שכן ד' מרן. והביא דעה זו גם הרמ"א (בסי' שמ"ג) בשם י"א. וכ"כ בב"י (סי' שמ"ג) בדעת הרמב"ם (שלא כב"ח). ור' בערה"ש (טייב. סי' שמ"ג סק"ד)]. וי"א שאף אדם אחר צריך להפרישו ואפי' מאיסורי דרבנן [הרמ"א (סי' שמ"ג) בשם י"א. והוא מדברי התוס' בשבת (דקכ"ב), ורי"ו (נתיב א'), הב"ח בדעת הרמב"ם, הרא"ם בד' בה"ג והרמב"ם, ועוד פוס'. ר' ערה"ש (טייב. שם). והטעם, דכיון שהגיע לחינוך מצוה על כל אדם להפרישו. והא דקיי"ל שא"צ להפרישו הוא בשלא הגיע לחינוך (ח"א כלל ס"ו ס"ג. שעה"צ סי' שמ"ג סקי"ד ושכ"מ ברי"ו)]. ודעה אמצעית היא שאחרים צריכים להפרישו רק מאיסורי דאו' (ח"א שם. וכ"מ ממסקנת המ"ב שם סק"ז). ויש עוד דעות בהא, ואכמ"ל [ר' כה"ח (סי' שמ"ג סקכ"ח) והקוה"ל (ח"א פ"ה הערה מ"ז)].

כפי שכתבנו, מדברי מרן משמע דס"ל שאפי' מאיסור דאו' א"צ אחר להפריש קטן זה, אף שהגיע לגיל חינוך. ומדברי המ"ב משמע שמאיסורי דרבנן א"צ להפרישו אך מאיסור דאו' כן צריך להפרישו. וכה"ח הסיק שאם אין האב שם מצוה על אחרים להפרישו אפי' מאיסור דרבנן. ומשמע דמ"מ אינו חובה. ומ"מ לדינא נראה שלספרדים דאזלינן בתר ד' מרן אין אחרים חייבים להפרישו כלל, אפי' מאיסורי דאו' ואפי' הגיע לגיל חינוך. ואילו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, מהא דהביא ד' המחמירים ואח"כ הב"ד המקילים (שהיא למעשה ד' מרן, וכמש"כ המ"ב סק"ח), נראה שאין כ"כ הכרע בדבר, ולכן באמת יש לצדד כמש"כ המ"ב בהבנת הח"א שבאיסורי דאו' גם אחרים יפרישוהו משהגיע לגיל חינוך (וכ"כ בשש"כ מהדו"ק פל"ב סל"ב). ויש להעיר שי"א דמאי דכתיב בי"ד הוא לאו דוקא, אלא כ"א מישראל, והבי"ד הם רק שליחים של ישראל [ר' שו"ת מהר"ץ חיות (ח"ב סי' י"ח-כ') ושו"ת חת"ס (חחו"מ סי' קע"ז). הב"ד הקוה"ל (ח"א עמ' קט"ז הערה מ"ה)].

יש להבין גבי גילאים אלה, על איזה מקרה מדובר — קטן העושה ע"ד עצמו, ע"ד אביו או ע"ד אחרים דבעי להפרישו. או לחילופין, האם כל החילוקים של קטן העושה ע"ד עצמו, אביו או אחרים, האם כ"ז שייך לבר הבנה עד גיל חינוך, אך קטן מגיל חינוך לא שנא על דעת מי עושה, תמיד אביו מצווה להפרישו, ואילו אחרים תלוי הדבר במחלוקת הנ"ל — אם מישתעי באיסור דאו', או גם דרבנן, או שבשום איסור א"צ אדם אחר להפרישו.

בס"ד נראה שחיוב לאפרושי מאיסורא קטן העושה ע"ד עצמו, הכוונה דוקא מבר הבנה עד גיל חינוך. וכ"ה בקטן העושה ע"ד אביו או ע"ד אחרים, שחייב אותו אדם שנעשה הדבר עבורו (והיינו שהקטן עשה לדעת אותו אדם) להפריש הקטן דוקא משהוא בר הבנה [כן עולה מדברי המ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) וש"פ שהבאנו לעיל בענף זה, שכתבו שהחינוך בל"ת, בין של תורה, בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למונעו כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. ע"כ. ומשמע שאפי' כשעושה ע"ד אביו א"צ להפרישו, דאין טעם להפרישו. וכ"מ משעה"צ שם סקט"ו. עיי"ש]. ואם הקטן כבר הגיע לגיל חינוך זה דין מיוחד, ומה שדנו הפוס' אי חייבים אחרים להפרישו, ואי מאיסורי דאו' או אף דרבנן, גם בזה אין זה משנה על דעת מי עשה אותו קטן, שבין עושה ע"ד עצמו, אביו או אחרים, בכל אופן מישתעי באחר שלא נעשה האיסור עבורו, שבזה י"א שגם סתם אחר צריך להפרישו. וזה בס"ד ברור לענ"ד. ולפי"ז יוצא שכל מה שדננו לעיל גבי קטן העושה ע"ד עצמו, אביו או אחרים, מישתעי בבר הבנה שטרם הגיע לחינוך. וכ"ש אם הגיע לחינוך שצריך להפרישו. ומ"מ אם הגיע לחינוך יש דין מיוחד, שבו יש מחמירים יותר (שלא כמרן) שאף אחרים צריכים להפרישו (ונחלקו אי יפרישוהו מאיסורי דאו' או אף דרבנן). ושוב, כ"ז גבי לאפרושי, אך למיספי אסור אפי' בקטן בן יומו (כמש"כ המ"ב סי' שמ"ג סק"ג).

בענין חומרת קטן העושה לדעת אביו, הבה"ל (סי' רס"ו ס"ו ד"ה הג"ה) כ' שאם אביו אינו מוחה בו הריהו עובר על איסור דרבנן, דרק אם מצוהו בפירוש עובר על איסור דאו'. ואילו בשעה"צ (סי' של"ד סקנ"ד) כ' שאפי' כשעושה הבן איסור דרבנן (של כיבוי דליקה שהוא משאצל"ג. ושהמ"ב עצמו סס"י של"ד פסק דהוא דרבנן, אע"ג שהוא שבות חמור, כמש"כ ברס"י שמ"ב), שאביו מחוייב מדאו' למחות בו כיון שהוא עושה לדעתו כדי שלא יעבור על "לא תעשה...ובנך ובתך". וצ"ע. ואח"כ ראיתי שכבר עמד ע"כ בשונה"ל (סי' שמ"ג ס"ב). וע"ע בשפ"א לשבת (דקכ"א,א' סוד"ה "ש"מ") ולקמן בנספח י"ג. ועוד צריך להבין ד' שעה"צ הנ"ל כיצד אביו עובר על ל"ת מה"ת, הרי אילו היה עושה כן בעצמו היה עובר רק על איסור מד"ס, וכ"ש בנו שהוא חייב בזה רק מדין חינוך דהוי תרי דרבנן (הא דכיבוי הינו דרבנן, והא דאף על איסור דאו' אינו חייב הקטן אלא מד"ס). וא"כ כיצד האב עובר על איסור דאו' של "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" אם זה רק דרבנן והתורה לא אסרה כן אפי' אותו בעצמו, וכן את בנו ובתו. וגם מדברי הרשב"א שהביא הב"י (בסי' ש"ד) משמע שהאב עובר מדאו' רק כשגם הבן עובר על איסור דאו'. שכן מבואר בתשו' הרשב"א (ח"א סי' נ"ט) דקאי על הדלקת הנר. וקשה הדבר אע"ג שמצינו אמנם מחלו' הפוס' בענין מכשיל חבירו באיסור דרבנן, אי עובר על לפנ"ע מדאו'. דהתם למ"ד דעובר מדאו' הוא משום דלא גרע ממשיאו עיצה רעה. וגם לא דמי לענין עדות שקר במילי דרבנן, שיש שרצו ללמוד מהמשנה בריש מכות שהמעידים על בן חלוצה (שאיסורו מדרבנן) שלוקים מדאו', משום דהתם ג"כ עכ"פ העיד שקר, משא"כ הכא בקטן, לכן לא זכיתי להבין דברי מרן הח"ח בשעה"צ הנ"ל (ואח"כ ראיתי שהקשה ע"כ גם בשש"כ מהדו"ק פל"ב הערה קי"ב). ויש מי שניסה לתרץ שהרי קטן נסמך לבהמה בפסוק הנ"ל. וכמו שבבהמה האיסור הוא על עצם המלאכה ולא על תנאיה, שהרי בהמה שעושה מלאכה מבחינתה היא משאצל"ג, כך גם אצל הבן האיסור הינו על עצם המלאכה ולא על תנאיה. עכ"ד. וצ"ע.

ענף 6: מסקנה לגבי כיבוי האזעקה כשהקטן מכבנה מעצמו:

בס"ד למסקנה בני"ד (כשהקטן מכבה האזעקה מעצמו):

גבי אזעקה בבית, בחנות וכדו'. בכל קטן שהוא בר הבנה (בערך מגיל שלוש שנים, כנ"ל), אביו חייב להפרישו מלכבותה, בין אם עושה ע"ד עצמו, ע"ד אביו או ע"ד אחרים. ואילו לגבי אחרים שיפרישוהו, אם הקטן הולך לכבותה מדעתו ורק לצורך עצמו א"צ אחרים להפרישו, בין לבי"צ (דהוי איסור דרבנן) ובין לחזו"א (שיש לצדד דהוי דאו'). אך נראה שדבר זה קצת נדיר שהקטן יכבנה מעצמו ורק לצורך עצמו שהרי סו"ס הוא יודע שזה מפריע גם לאחרים. ואם הגיע כבר לגיל חינוך ממילא י"א שחייב כל אדם להפרישו. ואם מכבנה מעצמו ע"ד אחרים, צריכים אותם שמכבה עבורם להפרישו. ולגבי אחרים שאינו עושה עבורם, נראה שאין מציאות כזו, שהריהו יודע שכל הסביבה סובלת מרעש האזעקה. ומ"מ אם ישנם אנשים כאלה הרי שי"א שאינם צריכים להפרישו (בין לבי"צ ובין לחזו"א), וי"א שאם הגיע לגיל חינוך חייב כל אדם להפרישו.

ויש להעיר, שכיון שמצינו אף לגבי אמירה (למיספי) לקטן שיש מתירים לומר לו לעשות איסור דרבנן כשעושה לצורך מצוה (כפמ"ג) או גם לעונג שבת (כגר"ז), מדין שבות דשבות בקטן, הרי כ"ש שגם בני"ד (כשאוכל נבלות) יש מקום לומר שהמיקל בזה אין גוערין בו. ועוד י"ל בני"ד שבות דשבות, והיינו שבות אחת בכיבוי אזעקה בבית לד' הבי"צ (מוליד), או אפי' לחזו"א (סותר) אי יעשה הקטן בשינוי (אך קשה למצוא מציאות שהקטן ירצה לכבותה לצורך עצמו או אחרים מבלי שיאמרו לו לעשות כן, ועוד ידע מעצמו שצריך לעשות כן בשינוי. וצ"ע אי כשאביו רואהו שהולך לעשות כן מעצמו בלי שינוי, אי שרי לומר לו: "אם אתה כבר עושה כן, אז תעשה זאת לפחות בשינוי". ואמנם לפי"ד שעה"צ בסי' של"ד סקנ"ד שכתב שאם עושה לצורך אדם אחר, חייב אותו אדם מדרבנן למחות בו, ומישתעי גבי כיבוי דהוי משאצל"ג. יתכן שגם בני"ד יאסור לעשות כן בשינוי, אף ששינוי לרוה"פ קיל ממשאצל"ג. ומ"מ ברור שאם הקטן יעשה כן בשינוי, הרי שיעבור לכל היותר על איסור דרבנן). ושבות שניה הינה הא דאביו או אחר נמנעים מלהפרישו שלד' הרי"ד ושה"ג בד' הרמב"ם הוא רק איסור דרבנן (ולד' הרי"ד אפי' אביו אינו עובר על איסור דאו'). ואמנם ד"ז אינו מוסכם על רוה"פ. ומ"מ עוי"ל, שגם לד' הרשב"א (בתשובותיו ח"א סי' נ"ט) בני"ד אולי הוי שבות. ומש"כ שם שחייב להפרישו מדאו' הו"ד כשגם הקטן עושה איסור דאו' (כמש"כ גבי הדלקת הנר). אך אם הבן יעשה איסור דרבנן גם חיוב הפרשתו מכך הוא מדרבנן [שלא כדמשמע בד' המ"ב בשעה"צ (סי' של"ד סקנ"ד), אלא כמש"כ בבה"ל (סי' רס"ו ס"ו ד"ה הג"ה)]. ועוי"ל לפי"ד שעה"צ (סי' של"ד סקנ"ד) שבכל מקרה שהקטן עושה ע"ד אחרים שאינם אביו, כשנמנע אותו אחר מלהפריש הקטן לא הוי אלא דרבנן (ושם דיבר על כיבוי דהוי משאצל"ג ואיסורה מדרבנן), וא"כ כשהקטן עושה רק איסור דרבנן, כבני"ד, הוי שבות דשבות ושרי לפוס' הנ"ל. ואף שכל הדברים הללו מבוססים על צירוף של קולות, מ"מ נראה שבשעה"ד גדולה הסומך ע"כ אין מזניחין אותו. והגר"א נבנצל שליט"א הסכים לכך לדינא.

אמנם העירוני שמצינו כמה פעמים שאף כשיש כמה צירופים להקל, מ"מ נקטינן להחמיר. שכן מצינו במ"ב (סי' שי"ד סקי"א) שמחמירים גבי עושה נקב בכותל דהוי משאצל"ג, פס"ר, מקלקל, וכלאח"י. וכן מצינו במ"ב (סי' ש"כ סקנ"ז) גבי צביעת המפה מידיו המלוכלכות שלכאו' הוי צביעה כלאח"י, ואינו מתכוון לצבוע, ומקלקל, והוי פס"ר דלניח"ל, והמ"ב פסק שמ"מ איסורא איכא [ויש להעיר שהשו"ע נקט לשון "צריך להזהר", והא י"א שאינו מדינא (ר' למשל בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר פ"ז הערה ס"ח, ופ"ט הערות ל"ז ונ"ד). ואילו המ"ב הנ"ל כתב דהוי איסורא. ושמא לאו דוקא, אלא שר"ל שאין בזה היתר]. ועוד מצינו במ"ב (של"ז סקי"ד) שאסר במקרה של מכבדות העשויות מקיסמין אע"ג דהוי מקלקל, וכלאח"י שאין דרך לשבור כך קיסמין, וגם הוי רק כעין סותר, ובפרט שאינו ע"מ לבנות. ובשעה"צ (סק"י) הוסיף דהוי גם פס"ר. וכן שם (בסקי"ט) החמיר מדרבנן כשעושה דרך קלקול, וכלאח"י ומשאצל"ג. וכן במ"ב (סי' ש"מ סקי"ז) התיר רק כששובר האותיות שעל העוגה דרך אכילה. הא לא"ה אסר אע"ג דהוי מוחק שלא ע"מ לכתוב, ואינו מתכוון דהוי פס"ר (ור' עוד ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ד הערה א' עמ' קי"ד). ועפ"י כל זה יש מי שרצה לחלק ולומר שכשהאיסור הינו מדרבנן מצד גדרי המלאכות, וכגון בנין ארעי, שבזה מקילים כשיש כמה צירופים. אך היכא דהוי רק מדרבנן בגלל גדרי מעשה המלאכה, ואפ"ה הוי מלאכת מחשבת, בזה יש לאסור אף בכמה צירופים של דרבנן. עכ"ת דברי המעירים. אך נלע"ד בס"ד שבני"ד אין להקשות כן, משום דאנן מישתעי בקטן שכל איסורו הוא רק מדין חינוך, וא"כ שורש הדבר אינו מדאו' אלא מדרבנן. נוסף לכך י"ל שאין תמיד לנקוט לדינא רק לפי כללי הפסיקה הרגילים, דלעיתים הוי שעה"ד שיש להקל (כגון צפצוף אזעקה שמטריד ציבור שלם ולעיתים אף בשעות השינה), ולעיתים צריך דוקא לסתום פירצה ולהחמיר. והכל לפי ראות עיני הדיין עפ"י דעת תורה אמיתית היודעת להתמודד עם כל מציאות משתנה, ע"י ידע תורני רב וע"י שימוש ת"ח. וכ"ז מתוך יראת שמים טהורה המזכה אותו בסיעתא דשמיא. וצד להקל בשעה"ד מצינו עפ"י מש"כ למשל באג"מ [(אוח"ד סי' ס"ב), שבספיקא דרבוותא סומכים בשעה"ד על דעת יחיד, ולב"ח שהובא בש"ך יו"ד סס"י רמ"ב, והט"ז סי' רצ"ג סק"ד, הדין כן אף באיסור דאו'. והש"ך מודה באיסור דרבנן. משא"כ בספק קטן, כגון יחיד כנגד רבים או קטן כנגד גדול שלא נחשב ד"ז לספק. עיי"ש באג"מ. וכ"ז הו"ד בספיקא דרבוותא, אך לא בספק במציאות, וכמש"כ הבה"ל (סי' שמ"ב ד"ה "ביה"ש") בשם הפמ"ג, דספק חסרון ידיעת המציאות לאו ספק הוא. אך ראה בשד"ח (ח"א בכללים, פאה"ש מע' ב' סי' ב') שכתב בשם מהר"ח או"ז שספק יום ספק ביה"ש דינו כספק ספיקא. וא"כ יש מהראשו' הסובר שאף בספק במציאות מקילים ואמרינן ספק. וע"ע בבה"ל (רס"י רס"א ד"ה "ואין מדליקין") ובאג"מ (או"ח ח"ד סי' ס"ב ד"ה "והנה לדידי"), שמשמע שמשווים בין ספק במציאות לספק דרבוותא]. וכן עפ"י מש"כ ביבי"א (ח"ד סי' ל"ב סק"א) בשם המצפה איתן לשבת (דס"ד,ב') דבדרבנן לא אזלינן בתר רוב האוסרים. ועפי"ז כתב הגרע"י שליט"א שלפחות בשעה"ד או למצוה אפשר להקל כמיעוט הפוס'. ועוד הביא שם ביבי"א דברי הש"ך (ביו"ד סי' ס"ה סק"ז) שאפי' בדאו' מצינו שהמנהג להקל כמיעוט הפוס' כנגד הרוב. עיי"ש. ומ"מ ברור שאנו לא באנו לגבב קולות, כיון שחומרת קדושת השבת עומדת כנגד עינינו. אלא באנו להראות צדדים להקל, כך שבשעה"ד יהיה להם על מי לסמוך.

ונחזור לני"ד. לפי הנ"ל יוצא שכשהקטן עושה מעצמו (בלי שיאמרו לו כלל) ורק לצורך עצמו, אביו מפרישו ואחרים א"צ להפרישו. עשה ע"ד אביו, חייב אביו להפרישו. ואם עושה ע"ד אחרים (שיודע שנוח להם הדבר), אותם שעשה לצורכם צריכים להפרישו, בין לבי"צ ובין לחזו"א (והמיקל גם בזה אין מזניחין אותו), ואחרים א"צ להפרישו. ובכל המיקרים אם הגיע הקטן לגיל חינוך י"א שכל אדם צריך להפרישו (ובעיקר כשעושה איסור דאו', כגון לד' החזו"א בני"ד). ואם הקטן טרם הגיע לגיל הבנה (והיינו עד גיל שלוש שנים), כבר כתבנו לעיל בנעף 5 בשם הפוס', שא"צ להפרישו, אפי' מאיסור דאו', ואפי' אביו. והדין כן אף באיסורי שבת. עיי"ש.

ולגבי אזעקת מכונית, שכיבויה כרוך בהדלקת כמה נורות להט דהוי איסור דאו'. לכאו' בדין אפרושי אין כמעט נ"מ בין איסורי דאו' לדרבנן (מלבד כשעושה ע"ד עצמו, שבי"ד מוחין באביו להפרישו), ולפי"ז אין הבדל בין כיבוי אזעקת בית לאזעקת מכונית. אלא מה שכתבנו לגבי המקילים מדין שבות דשבות, נראה שבני"ד חמור טפי דבבית רק לחזו"א יש חשש דאו' (וגם בזה יש צדדים לומר שאינו מדאו', כמש"כ בהערה ט"ז), משא"כ במכונית דקיי"ל דהוי הדלקה מדאו' (ואף אם יעשה בשינוי כדי שיהא שבות, כבר כתבנו שאין זה כ"כ מעשי שיעשה כן מעצמו. והיינו באמת מצד הדין אפרושי קיל טפי מאמירה לקטן לכבותה בשינוי, אך מצד המציאות אין זה מצוי). ואולי יש צד קצת להקל דהדלקת הנורות במכונית הוי לפחות עבור הקטן פס"ר דלא איכפ"ל, דגם אם נאמר שלגדול נוח שהנורות נדלקות (אף שג"ז לא ברור, דהא שומעים שהאזעקה חדלה מלצפצף, וממילא יודעים שהקטן אכן כיבה אותה), הרי הקטן אינו מבין דבר ולא איכפ"ל אי כשהפסיק הצפצוף גם גרם להדלקת הנורות. וע"ע לעיל בסוף ענף 3 שכעין זאת אמר הגר"א נבנצל שליט"א גבי ני"ד. וע"ע לקמן בהערה ל' שיש כמה פוס' שמקילים בכך מטעם זה ומעוד טעמים.

אי דברים אלה אמורים לאפרושי גם הבת או רק הבן. אמנם מרן והרמ"א (בסי' שמ"ג) לא דנו בזה, אך ר' בה"ט (סי' שמ"ג סק"ב), מ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ב' וג', שמשמע שכ"ה גם גבי בת), לוי"ח (סי' קכ"ו, שחייב בחינוך בנותיו כבניו), ומש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ו הערה ג'). ומ"מ נראה שמה שדנו בזה הפוס' הו"ד גבי שאר איסורים, אך גבי איסורי שבת נראה שדין הבת כדין הבן, דהא בפס' נא' "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" [וראה בשפ"א על שבת (דקכ"א,א' ד"ה "שמעת מינה") שמשמע שאין נ"מ בין בנו לבתו. וע"ע שם שרצה לומר שאין נ"מ בין שבת לשאר איסורים, ואף גבי בן. אך נשאר בצ"ע, דא"כ אמאי איצטריך לכתוב "ובנך" גבי שבת. עיי"ש]. ובענין אי חיוב החינוך הינו גם על האם או רק על האב, ר' מחלוקת במ"ב (סי' שמ"ג סק"ב, וסי' תרט"ז סק"ה), כה"ח (באותו סי' סק"ט) ומקו"ד ליל הסדר (פ"ו הערה ג'). וכיון שזו מחלו', נראה שבשעה"ד כשאין אחר עדיף שהאם תאמר לקטן ולא אביו.

ענף 7: המותר להביא את הקטן למצב שיכבה האזעקה מעצמו:

בענין מה שכתבנו לעיל (בענף 3) לתת לקטן לשחק עם השלט ועי"כ יכבה האזעקה, יש לדון גבי אזעקה בבית ואזעקת מכונית כשהתינוק אפי' אינו בר הבנה (שאז אפי' אביו אינו חייב להפרישו כשעושה מעצמו, כנ"ל), האם שרי באזעקה בבית שאביו ירים אותו סמוך למתגי לוח הבקרה והוא ישחק עם המתגים ועי"כ יכבנה. וכן להביא הקטן סמוך לשלט־רחוק של אזעקת המכונית, וכשיקחנו לקחת אותו יד ביד דרך הילוכו ולצאת עמו החוצה סמוך למקום המכונית (או ממקום אחר, אפי' מתוך הבית, שבו ניתן לכבות האזעקה ע"י השלט) ושם להניח לו לשחק עם השלט עד שילחץ על הכפתור ויכבה האזעקה (וצריך שילחץ על הכפתור כשהשלט מכוון כלפי המכונית). שהרי מיקרים אלה שאביו מביאו למצב שיעשה מעצמו הינם מיקרים אמצעיים בין הא שאביו אומר לו לכבותה, לבין אם עושה הכל מעצמו שאביו א"צ להפרישו, וחמיר טפי מההיא טליא וטליתא דיבמות. ומאידך יש מקום לומר דהתם בני הבנה הוו (ר' בראשו' על הסוגיה). וראה בערה"ש (טייב, סי' רס"ו ס"ה) בשם הריא"ז, דהנותן כיס סתם לקטן והוא מוליכו מדעתו, אע"ג דעכשיו עושה ע"ד הנותן לו, אינו אלא איסור דרבנן, דמדאו' עד שיאמר לו בהדיא לעשות האיסור, ולגבי כיס התירו איסור זה. עיי"ש שכן גם דעת הרמב"ם. והוסיף שלפי"ז אפשר שבאיסור דרבנן קטן העושה ע"ד אביו מותר דהוי תרי דרבנן. ומ"מ סיים בערה"ש שאין כן דעת רוה"פ. עיי"ש. ואולי גם משו"ע הגר"ז הנ"ל (סי' שמ"ג סק"י) יש מקום להקל, דהתיר לתת לו שאר איסורים (מלבד איסורי אכילה) לשחק עמם אפי' אם ידוע שיעשה בהם איסור. וע"ע בספר משנה הלכה (סי' של"ד סכ"ה) שכ' תחילה דשרי להעמידו במקום שיודע שישחק שם ועי"כ יכבה (הדליקה). אלא שבשל ד' המ"ב (בסי' שמ"ג סק"ד) חזר בו וכתב להקל רק בכה"ג שאין הקטן יודע כלל שע"י פעולתו תכבה הדליקה דאז אפשר דשרי. וקטן שעושה ע"ד אביו די במחאת אביו, דאז ממילא עושה ע"ד עצמו וא"צ להפרישו. עיי"ש. ומאידך ר' בחק"ל (סי' ע') שכ' שאף שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו, מ"מ אסור להתנהג בערמומיות ולגרום שקטן יעבור על איסור אפי' באינו בנו. והא דיבמות שהקלו גבי ביהמ"ד, שאני ביטול ביהמ"ד שהתירו (הב"ד בהקוה"ל ח"א עמ' קט"ז הערה מ"ה. וציין עוד להמאיר לעולם ח"ב סי' קט"ז). וצ"ע אי בני"ד דהוי צערא דרבים ג"כ יש לדעתו להקל. וע"ע בענין זה לעיל בענף 3, ומה שהערנו שם על דברי הפסתש"ו.

וכעבור זמן (בשנת תשס"ג) שאלנו את הגר"מ אליהו זצ"ל בענינים אלה, ועלה מדבריו שכאשר האב גורם לקטן, אפי' שאינו בר הבנה, לעשות איסור, חשוב הדבר כעושה על דעת אביו. ר' ע"כ באורך מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (חלק ב'. במילואים פ"ג אמצע ענף 2).

ועוד יש לעיין, אי נאמר כשהקטן שעושה דברים אלה חשיב מתעסק, האם כשגדול היה עושה כן החשיב כעובר עבירה. דלחוו"ד בספרו מקור חיים (סי' ת"ל) נראה קצת שלא חשיב עבירה (אך חילק בין עבירה שיש בה מעשה או אין בה מעשה), ולרע"א (בתשובות מהדו"ק סי' ח') לכאו' חשיב עבירה מדרבנן. ובפרט שבני"ד שעשה הקטן מה שהתכוון, באותו חפץ ובאותו כלי, רק שלא ידע שיש איסור בזה, ודמי לכאו' להתכוון להרים (ולא לחתוך) התלוש ותלש המחובר. ואמנם קטן זה לא ידע שיש בזה איסור לא מצד חסרון ידיעה אלא מצד חסרון הדעת. ועוד יש לדון, אי בני"ד חשיב שרק הקטן עושה כן, או שכיון שאביו מביאו למצב כזה הריהם כאחד, ובפרט שבשבת אמנם מקילינן מצד מתעסק אך מחמרינן מצד שביתת בנו ופה אביו מביאו לכתחי' לעשות כן. וע"ע בתשו' רע"א (שם) ובשש"כ (ח"ג, מבוא להל' שבת, עמ' כ"א-כ"ב). ועוד חזון למועד.

עוד בעניני קטן ר' בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ"ד). שכתבנו בס"ד גבי ביכ"נ שכבה החשמל בשבת בשל טעות בכיוונון השע"ש, שהגר"מ אליהו שליט"א התיר להקדים ההדלקה ע"י גוי, ואם לאו אז בקטן שיעשה בשינוי, ועדיף שיעשה כן גם בגרמא, אך אין זו חובה אלא העיקר שיעשה הקטן בשינוי. ושכ"ה רק בביכ"נ, אך בבית פרטי שרי רק ע"י גוי ואפי' לצורך רבים. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שאם ביו"ט כבה החשמל בביכ"נ בשל קצר וכדו', אמנם אסור לישראל גדול ללחוץ על פקק הבטחון ע"מ לתקן התקלה, משום מכה בפטיש, תוקע וכו'. וע"י גוי מותר. וע"י קטן ג"כ יהיה מותר הדבר, ובלבד שיעשה זאת בשינוי (אף שלדעתו באופן כללי ביו"ט יש להקל יותר בגרמא מאשר בשינוי, מ"מ בני"ד לכאו' אי אפשר לתקן זאת בגרמא — מ.ה.). עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל התיר להקדים ההדלקה ע"י שע"ש בשבת ע"י גוי, ואם לאו אז ע"י קטן, ולצורך מצוה בלבד. ואם אין זה לצורך מצוה אסור אף לצורך רבים. וכ"ה בין בביכ"נ ובין בבית. וטוב לעשות בשינוי אך אין חובה בכך. עכת"ד. עיי"ש). ושאלתי גם את הגרי"ש אלישיב שליט"א גבי שעת הדחק גדולה, כגון ביכ"נ שכבה בו החשמל בליל ראש השנה, המותר לומר לקטן להדליק שם החשמל, שה"ז יו"ט (שהמבעיר בו איסורו לרוה"פ רק מדרבנן), וזה גם לצורך הקטן, לצורך מצוה ולצורך רבים (רצינו להוסיף שממה שאמר לנו בעבר שאסור לומר לקטן להביא את מפתח ביהכ"נ בשבת אפי' דרך כרמלית, ולמרות שזו מצוה דרבים — תפילה בביהכ"נ, וזה רק איסור דרבנן של טלטול בכרמלית וזה גם לצורכו. ולפי"ז יוצא שגם בני"ד צריך לאסור). והגריש"א הביע אי שביעות רצון להקל בכך למרות שזה רק יו"ט. ושאלנו, אם מדובר שאין גוי בנמצא, ומדובר שההדלקה הינה גם לצורך הקטן, ולמצוה דרבים, ואילולא שידליק לא יוכל הציבור להתפלל שה"ז תפילת ערבית של רה"ש (שאין הכל בקיאים בה בע"פ), האין בכל אופן להקל בכך. ובכל זאת לא רצה הגריש"א להקל, ואמר שזה נראה כמו חילול יו"ט. והוסיף, שאם מדובר שהקטן הוא בנו ודאי שאסור לאביו לומר לו. ואפי' בקטן של אחר ג"כ זה נראה כזלזול ביו"ט. וכן מצינו שלא התירו לומר לגוי להדליק האור לצורך תפילה דרבים של נעילה ביו"כ (ואע"ג ששם זה שבת ואסור מדאו' ובנ"ד מדובר בהבערה ביו"ט שאיסורה לרוה"פ מדרבנן, בכ"ז הגריש"א הישווה ביניהם מצד שנראה כזלזול בקדושת היום — מ.ה.). וחזר לומר שזה "לא נראה טוב, זה נראה כמו זלזול ביו"ט". וילדות היתה בי, ושאלתיו אם הוא היה בביכ"נ כזה בליל רה"ש, האם למעשה לא היה מתיר זאת לקטן במקרה שאין גוי ואי אפשר להתפלל בחושך. וענה לי שהוא לא היה מתיר זאת. עכת"ד. וע"ע לעיל בענף 1 מש"כ בענין פתרון ע"י קטן כששכחו לנתק נורת המקרר.

בתוה"י (פי"ט הערה ג') דן גבי סדרי עדיפויות של קטן מתעסק. וכתב שעדיף לבקש מגדול שהינו מתעסק מאשר מבנו של המבקש שגם הוא מתעסק, כדי שלא יעבור על איסור שביתת בנו. ואם הקטן אינו בנו והינו מתעסק, ודאי שעדיף לבקש ממנו מאשר מגדול המתעסק. והסתפק אי עדיף קטן שאינו בנו ואינו מתעסק, מאשר מגדול המתעסק. וכ"ז כמובן במקרים שמותר לבקש זאת מאחרים. עיי"ש.


[22]כב.

כאשר שכנים שאינם שומרי שבת (עדיין) דוחקים בבעל המקום שהאזעקה מצפצפת שם שיכבנה, ואם לאו יקראו הם למשטרה שתבוא ותכבה האזעקה. כמובן שקריאה למשטרה כרוכה באיסורים רבים, בהם איסור הודעה למשטרה, מהמשטרה הודעה לניידת, נסיעת השוטרים למקום שגורמת להבערת דלק במשך הנסיעה, הפעלת סירנה ונורות מהבהבות בגג הניידת, כיבוי פנסי הניידת והמנוע בהגיעם למקום. הדלקת המנוע והפנסים לצורך המשך הנסיעה, פריצת המקום וכיבוי האזעקה. כמו כן יש חשש סביר של רישומים שונים במטה המשטרה ומילוי דו"ח ע"י השוטרים.

ישנן ג' אפשרויות בפני בעל האזעקה השומר שבת: א) סירוב מוחלט לכבותה או לסייע לכבותה. ב) כיבוי האזעקה בעצמו (וע"כ בסעיף הבא). ג) נתינת אפשרות לשכנים לכבות האזעקה בעצמם ע"י מסירת המפתח או השלט — מרחוק לידיהם, או לפחות לומר להם את מיקום המפתח או השלט ונתינת רשות לכבות האזעקה (כשלפני כן כמובן מנסה להשפיע עליהם בדרכי נועם להמנע מכיבויה ע"י הסבר נאות על חשיבות שמירת השבת וקדושתה. ואם רואה שדבריו אינם נושאים פרי אזי יאמר להם שאם הם בכל אופן רוצים לכבותה, הרי שהמפתח נמצא במקום פלוני).

בענין האפשרויות הראשונה והשלישית, האם רשאי לומר לשכנים היכן המפתח ויכבו האזעקה בעצמם, או שאסור הדבר ועליו לסרב לגמרי לסייע להם בכך, נראה שלדעת כמה פוס' מותר הדבר. ושוב, יש להדגיש שמדובר בכיבוי אזעקה שאין בה חוטי להט, ואין הדבר כרוך בהדלקת נורות. דעת הספרים המתירים היא דעת ספר מלאו"מ (פ"ה ס"ג ובהערה ח'. ופ"י ס"ו ובהערה י"א) שכתב שינסה להשפיע עליהם שלא יעשו דבר, ואם דבריו לא הועילו רשאי לומר להם היכן המפתח לכיבוי האזעקה. וטעמו, דאע"ג שיש בזה לפנ"ע, אפ"ה שרי דבזה מיקל מעליהם חומר האיסור ומונע אותם מלהרבות באיסורים. ולמד כן מהגהות רע"א (יו"ד סי' קפ"א) והתפארת שמואל על הרא"ש (פרק איזהו נשך סי' מ"ב סק"ג). וכעין זאת פסק הוא עצמו בספרו תוה"י (פל"ט סי"ד). וכ' דבפרט שבני"ד יתכן שביטול אזעקה אסורה רק מדרבנן (ור' לעיל מה שכתבנו בס"ד אליבא דהחזו"א). ומ"מ הוסיף שעדיף ע"י גוי. עכת"ד. וממש כעין זאת כ' גם בספר ילקו"י (שבת כ"ב עמ' רע"ד סמ"ח, וכ"ה עמ' ר"ט סל"ט), שהב"ד המלאו"מ והסכים עמו. והוסיף שיש בזה לדעתו איסור דרבנן, ושגם אביו הגר"ע יוסף שליט"א הסכים להקל בני"ד לומר להם היכן המפתח אם אינם משתכנעים להמנע מלכבותה. עכת"ד.

גם כמה מהפוסקים ששאלתי אותם בני"ד העלו להקל בזה. שכן הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי בענין אזעקה שהחלה לצפצף במשך השבת (לסימן של נסיון לגנוב או בשל תקלה במערכת האזעקה. ומדובר בכיבוי אזעקה בבית, חנות וכדו' שאינו כרוך בהדלקת נורות להט. ושלא ככיבוי אזעקות המכוניות כיום), שהטוב ביותר לקרוא לגוי שיפסיק האזעקה. ושאלתי האם כשאין גוי והשכנים באים ואומרים שאם לא יפסיקנה הם יקראו למשטרה ויגרם עי"כ חילול שבת רב. המותר להראות לשכנים היכן המפתח והיכן מנתקים את האזעקה, וזאת כדי למעט חילול שבת. וענה לי שיש לדון בכך לפי"ד התוס' בשבת (ד"ד,א' ד"ה "וכי") שאומרים לאדם חטא איסורא קלילא ולא ליעבד אדם אחר איסורא רבא אם החטא נגרם ע"י האדם הראשון. אך שם מדובר שמי שנגרם הדבר בגללו הוא יעשה האיסור. ופה האדם שבגללו נגרם האיסור רוצה לומר לאחרים (לשכנים) שיעשו האיסור, למרות שהדבר לא נגרם בגללם. ושאלתי, שהרי אינו אומר להם לעשות כן ולנתק האזעקה, אלא רק אומר להם שאם הם רוצים לנתק אזי המפתח נמצא במקום פלוני וכפתור ניתוק האזעקה נמצא במקום אלמוני. וענה לי תחילה שזה מותר לומר רק לגוי, אך לא ליהודי. ועוד, שיש בכך חילול ש"ש אם אומר ליהודי אחר לעשות זאת ולא הוא עצמו עושה כן, למרות שהוא הגורם לדבר. שהשכנים יאמרו: וכי אתה רוצה שאנו נעשה את עבודתך. אלא שבאמת ניתן להקל ולומר כן אף לשכנים יהודים, כי הוא יכול לומר להם שזה לא מפריע לו בעצמו, ועוד שהוא אנוס בדבר, וגם בשל הטעם שיש לעשות זאת כדי למנוע מהם לעשות עבירה יותר גדולה של הזעקת המשטרה, וגם בצירוף סברת הש"ך ביו"ד (סי' קנ"א סק"ו) שאין איסור "לפני עיוור" (נראה שכוונתו לאיסור מסייע - מ.ה.) כשמכשיל מומר (וכבר כתבנו לעיל בהערה י"ח אי אותם המכונים חילונים, דינם כמומרים, שוגגים או תינוקות שנשבו. וע"ע במנח"ש ח"ב עמ' י"ז סק"י ועמ' ס"ג סק"ה), אע"פ שלדעת הגר"מ אליהו אין לפסוק כדעת הש"ך בזה, מ"מ בצירוף סברא זו לני"ד ובשל העובדה שהוא בעל האזעקה והוא המקור לבעיה לכן מותר לו לעשות איסור קטן כדי שהאחר לא יעשה איסור גדול, ולהראות להם היכן מפתח האזעקה. ויוסיף לומר להם שיעשו זאת בשינוי. ושאלתי, מדוע שבכלל יאמר להם לעשות בשינוי, שלא יאמר להם כלל לעשות אלא רק יראה להם היכן המפתח והיכן מנתקים את האזעקה בלי לומר שיעשו זאת, ואם הם רוצים לעשות זאת שיעשו מעצמם. וענה לי שאין להתחכם כלפי שמיא. ורק בגוי מצינו את ענין האמירה שתלוי כיצד אומר לו לעשות. ובשמים יודעים שלמרות שלא אמרת ליהודי לכבות ה"ז הכוונה שלך. ומ"מ הסכים הגר"מ אליהו שהטוב ביותר לומר לו כך: רוצה אני למנוע חילול שבת, שלא תזמין משטרה וכו'. לכן אם אתה רוצה הרי שהמפתח במקום זה וכו', ואם אתה רוצה תפתח ותנתק האזעקה, ואם תעשה זאת אז תעשה בשינוי. עכת"ד. ונראה שכוונתו, שלמרות שגם גבי גוי יודעים בשמים ובכ"ז התירו ברמז, מ"מ שם מצינו בחז"ל ובפוס' דמהני רמז שלא בלשון ציווי. ר' במ"ב (סי' ש"ז סקע"ו. ועיי"ש ובסקי"א מש"כ מצד הנאה מאיסור שבת), משא"כ גבי ישראל, שלא מצינו צד להקל באמירה ברמז אפי' שלא בלשון ציווי. וע"ע בדבריו שהובאו לקמן הערה ל"א.

גם מדברי הגר"א נבנצל שליט"א (במכתבו לקמן בנספחים) משמע שמותר הדבר, שכתב שאם נדלקת נורה אסור הדבר (וכמו שהדבר קיים במכונית). וא"כ באזעקה בבית או בחנות, אם אין נדלקות נורות יוצא שמותר לומר לשכנים היכן המפתח לכיבוי האזעקה. ומששאלתיו ע"כ אכן אישר לי שלדינא מותר הדבר (וראה דבריו לקמן בהערה כ"ג גבי כיבויה ע"י בעל הרכב עצמו). וראה עוד לקמן בסמוך לענין כיבוי האזעקה ע"י בעל האזעקה עצמו, מש"כ הגרל"י הלפרין, הגרי"י נויבירט, הגר"ד ליאור והגר"י אריאל שליט"א.

ומה שכתבנו שיציע לשכנים לקרוא לגוי שיכבנה, אמנם הפוס' הנ"ל לא אמרו זאת, אך נראה פשוט שזה עדיף מאשר שיכבוה השכנים הישראלים.

ואמנם שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין אזעקה של מכונית או חנות (בשלב זה לא הבהרתי עדיין לגריש"א שכיבוי אזעקת מכונית כרוכה בהדלקת נורות להט) שמתחילה לצפצף בשבת ואינה מפסיקה, כך שהיא גורמת סבל לדיירי הסביבה, וכגון שמצפצפת בלילה ומעירה את התושבים, ובפרט זקנים שקשה להם להרדם שוב, או תינוקות. המותר לקרוא לגוי שיכבה את האזעקה בשבת. וענה שע"י גוי מותר. ושאלתיו, שיש פוס' הסוברים, שאם ישנם שכנים שאינם שומרי שבת, והם אומרים לבעל המכונית שומר השבת שאם הוא לא יכבנה בעצמו הם יקראו למשטרה, ועי"כ יהיה חילול שבת הרבה יותר גדול, בשל נסיעת מכונית המשטרה, וכן בשל טלפונים וקשר אלחוטי לניידת וכדו'. לכן הקלו אותם פוס' שבעל המכונית שומר השבת יאמר לשכנים שבאמת אסור לכבות את האזעקה בשבת, אך אם הם רוצים לכבותה אזי מפתח המכונית נמצא במקום מסוים בבית, וכפתור ניטרול האזעקה נמצא במקום מסוים במכונית, ואם רצונם בכך יקחו המפתח ויכבו האזעקה. האם יש להקל כך. וענה לי הגריש"א שליט"א שאין להקל בכך, משום שיש בזה חילול השם שאנו לא מכבים זאת ואומרים להם לכבות זאת. ושאלתיו, אך הרי בשל כך יהיה חילול שבת רב יותר, כנ"ל (ובפרט שבעל האזעקה גרם לכל הענין, ובמקרה כזה אומרים לאדם חטא מעט בכדי שלא יחטא חברך חטא גדול יותר, כדאי' בתוס' שבת שם, וכנ"ל בשם הגר"מ אליהו שליט"א — מ.ה.). ושאלני הגריש"א האם יהיה לבעל החנות או המכונית היזק ממוני רב אם יקראו למשטרה והשוטרים יפרצו את המכונית ע"מ לכבות האזעקה. ועניתי שנראה שלא יהיה לו היזק ממוני רב. וענה לי שאין לומר לשכנים היכן המפתח לכבות האזעקה, אף אם יגרום הדבר לחילול שבת רב יותר, ובמקרה זה אומרים "הלעיטהו לרשע" וגו' (עפ"י הגמ' ב"ק דס"ט). ובפעם אחרת ששאלתיו שוב ע"כ, הזכרנו שבעבר אסר לתת להם המפתח כי אמרנו בטעות שבכיבוי ע"י המשטרה אין הפמ"ר. אך עתה שנודע לנו שיהיה הפמ"ר בכיבויה ע"י המשטרה (בשל הפריצה לחנות או למפעל ע"מ לכבותה) השרי להקל בכך ולומר להם היכן המפתח. וענה הגריש"א שכל הדין שמקילים בהפמ"ר זה דוקא בכיבוי שריפה שאומר לגוי "כל המכבה אינו מפסיד" (ר' מרן סי' של"ד סכ"ו), אך אין זה אמור בישראל. דבישראל לא שייכת הקולא של הפמ"ר [אמנם יש להעיר שבכלכלת שבת (כללי מוקצה, סעי' י"ב סק"ג דין ג') כתב שבמקום הפסד מותר לטלטל מוקצה להדיא. עיי"ש כמה דוגמאות. הב"ד בילקו"י (שבת כ"ב עמ' של"ז). אך מדברי מרן (בסי' של"ד ס"ב) עולה לא כך. ועיי"ש במ"ב (סק"ז). ואף לד' הכלכלת שבת ה"ז דוקא במוקצה, אך בסתם מלאכות שבת גם לדידו אין להקל — מ.ה.]. ולכן לבעל האזעקה אסור לעשות כלום אפי' אם שוטרים יהודים יחללו שבת לכבותה ויהיה לו הפמ"ר בשל כך. עכת"ד.

ונראה שהפו' דס"ל שכיבוי אזעקה הוי סותר (פתיחת מעגל חשמלי) ג"כ יחמירו בני"ד מדין לפנ"ע באיסור דאו' (אף דמישתעי במומר לשבת. וי"ל ואכ"מ).

בס"ד נמצאנו למדים שיש מתירים לומר להם היכן המפתח והיכן מתג הכיבוי (דעת ס' מלאו"מ וילקו"י, וד' הגרא"נ שליט"א). ויש מתירים כן ובלבד שיוסיף שאם עושים זאת, שיעשו זאת בשינוי (ד' הגר"מ אליהו שליט"א). ויש אוסרים זאת מכל וכל (ד' הגרי"ש אלישיב שליט"א).


[23]כג.

באשר לכיבוי האזעקה ע"י בעל האזעקה עצמו או יהודי אחר, מצינו בזה דעות שונות בפוס', שרבים הם האוסרים, ומ"מ יש שצידדו להקל כשעושה זאת בשינוי או אפי' בלא שינוי. דעת גדולי הדור האוסרים היא דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א, ששאלתיו שחכ"א אמר (גבי כיבוי אזעקה שכרוך בכיבוי חוט להט) שעפי"ד המ"ב בבה"ל (בסס"י רע"ח) בשם הפמ"ג, שמותר לכבות נר בשבת לצורך חולים רבים שאין בהם סכנה, ולכן התירו לכבות גחלת של מתכת (ואפי' של עץ) בשבת במקום רבים, הרי שעפי"ז מותר אף לבעל האזעקה שומר השבת לכבות האזעקה, דהוי כיבוי גחלת של מתכת במקום היזק לרבים, ובפרט לחולים, זקנים ותינוקות (אף שבמציאות באזעקה של בית אין כלל חוט להט, ואזעקת מכונית כיבויה כרוך בהדלקת חוט להט ולא בכיבויו). ודחה זאת הגריש"א מכל וכל ולא הסכים להקל כלל (אף שלא שמעתי טעם הלכתי לדחיה זו).

ופעם אחרת שאלתיו, במקרה ואותו אדם לא יכבה האזעקה והשכנים יקראו למשטרה ע"מ שתכבה זאת ויהיה נזק לאותו אדם, כי הם יפרצו את החנות כדי לכבות את האזעקה ויקלקלו את המנעול או ישברו זכוכית ואולי גם האזעקה תתקלקל. האם בשל כך יהיה מותר לו עצמו לכבותה, וכגון שיעשה זאת בשינוי. ושאלני הגריש"א כמה יהא ערך הנזק. ועניתי שזה בערך כמה מאות ש"ח. ואמר הגריש"א שליט"א שלפי החזו"א ודאי אסור הדבר, שהריהו סותר. ולמ"ד שההדלקה אסורה מדין מוליד, אם יעשה זאת בשינוי, הסתפק בכך ולא אמר במפורש שמותר לאדם עצמו לכבותה (ואף שלכאו' היה מקום להקל ממש"כ מרן בסי' ש"ז ס"ה דשבות דשבות במקום צורך הרבה שרי. מ"מ עיי"ש במ"ב שנחלקו האחרו' אי שרי גם בהפסד גדול. ובפרט שבני"ד עסקינן בשבות דשבות שנעשות שתיהן ע"י ישראל, שבזה לא דיבר מרן. וכבר כתבנו לעיל בהערה י"ד אי יש להקל בשבות דשבות אף ע"י ישראל, ואכמ"ל. ומ"מ גם אם מדינא יש מקום להקל, מ"מ מצינו כמה וכמה פעמים שהגריש"א שליט"א לא רצה להקל מצד זילותא דשבתא וכדו'). ולא הסכים הגריש"א להתיר אפי' לתת את המפתח לשכנים כדי שיכבוה בעצמם, גם אם הדבר כרוך בהפמ"ר (וכדלעיל בסוף הערה כ"ב). עכת"ד. וכן הורה לי לאיסור הגר"מ אליהו שליט"א, ששאלתיו גבי אזעקה של חנות או מכונית המצפצפת ללא הפסקה ומעירה את אנשי השכונה. האם מותר לבעל המכונית או החנות שאזעקתה מצפצפת, לכבות אותה בעצמו, עפי"ד הבה"ל (סס"י רע"ח) בשם הפמ"ג שמותר לכבות נר בשבת בשביל חולים רבים, אע"ג שאין בהם סכנה. ולכן התירו בסס"י של"ד לכבות גחלת של מתכת במקום היזק דרבים. וא"כ גם בני"ד לכאו' יש להקל לכבות האזעקה במקום היזק דרבים. וענה לי שיש נ"מ בין הדברים. כי כיבוי נר הוי משאצל"ג, אך בענין האזעקה ה"ז סותר. והעיר חכ"א שיש בכיבוי אזעקת מכונית גם איסור בונה (ובעצם, ובעיקר, גם איסור מבעיר — מ.ה.), שהרי כשמכבנה ע"י שלט (אף שיש דרך לכבותה שלא ע"י שלט אלא מתוך תא המנוע, וכמש"כ לעיל ולקמן בהערה כ"ט. ואז לא נדלקות נורות בעת הכיבוי — מ.ה.), וכן ע"י הפסקת האזעקה נדלקות נורות הן בשלט והן במכונית עצמה מצדדיה. והסכים עם כך הגר"מ אליהו. ולכן אמר שבכיבוי האזעקה יש מלאכות כעין דאו' או ממש דאו', ואילו בכיבוי הנר זו רק מלאכה דרבנן, ולכן אין להתיר לכבות האזעקה. עכת"ד. ואע"ג שרק כיבוי האזעקה שבמכונית כרוך בהדלקת נורות להט ולא בכיבוי אזעקה שבבית ובחנות שבו עסקינן, מ"מ מצד טעמיה דהוי סותר לחזו"א, ושהגר"מ אליהו פוסק כמותו גבי פתיחת וסגירת מעגל חשמלי וניתוק וחיבור זרם החשמל, יוצא שאוסר גם בני"ד אף שאין בזה חוט להט כלל. גם מדברי ספר מלאו"מ (פ"ה הערה ח') עולה לאסור בני"ד, מדכתב להתיר לומר לשכנים היכן המפתח לכיבוי האזעקה אע"ג שיש בזה איסור שהם יכבוה (והוסיף שם שיש בזה גם לפנ"ע, והיינו שהכיבוי אסור, אך כיון שמציל אותם מאיסור חמור יותר לכן התיר לומר היכן המפתח). וכתב שדבריו אמורים אע"ג שיתכן שכל איסור כיבויה הינו מדרבנן. והתיר לכבות האזעקה בשינוי, כגון כלאח"י או בפיו, רק כאשר ישנה שם יולדת תוך שלושים ללידה שדינה כחשאיב"ס, וכ"מ מדבריו שם בפ"י ס"ו. ומשמע שבסתמא לדעתו אין להקל בזה, ואין לראות את אנשי הסביבה כחולים לענין זה. וממש כעין זאת כתב גם בילקו"י (שבת כ"ב עמ' רע"ד סמ"ח), וכתב שאיסור כיבוי האזעקה הינו איסור מדרבנן (ואף שלא כתב בהדיא לאסור בצירופים שונים, כגון בשינוי וכיו"ב, מ"מ מדבריו שם עולה שאילולא שכנים הדוחקים לכבותה אין לכבותה כלל, ואפי' בשינוי וכדו'). עיי"ש שהסכים הגר"ע יוסף שליט"א עם דבריו שם.

יש להעיר, שגם אם אדם יכבה את האזעקה הן של בית והן של מכונית, בדרך קלקול, לכאו' לא ישתנה דינו והוא כאילו עשה זאת בדרך הטובה, עפ"י הבה"ל (סס"י ש"מ ד"ה "ולא נתכוון") דהוי מקלקל שמכוון לצורך איזה דבר תיקון. עיי"ש. ואע"ג שיש מקום לחלק, דבקורע בית הצואר הקריעה הינה התיקון עצמו ולא בא אחריה כלום, משא"כ בני"ד שמפסיק הצפצוף ע"י קלקול, הרי יצטרף אח"כ לתקן המערכת, ולכאו' קיל טפי. מ"מ נראה שלדינא ג"ז חשיב כתיקון.

ומאידך ישנם כמה פוסקים שצידדו להקל בני"ד בתנאים מסוימים, וכמבואר לקמן בנספחים במכתביהם. שמדברי הגרל"י הלפרין שליט"א עולה שמותר לכבות האזעקה בשינוי, משום שיש לדון בזה כדין צורך גדול, ועפ"י מש"כ בשו"ע (או"ח סי' ש"ז. וצ"ל סעי' ה') שמותר לעשות שבות דשבות במקום מצוה, צער וצורך גדול (וע"ע מרן סי' תקפ"ו ס"ח שג"כ פסק דשבות דשבות למצוה שרי. ולא כהי"א שהביא בסי' ש"ז שם להחמיר. וע"ע ברמ"א סי' שכ"ה סי"א, ומש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ פ"ה הערה נ"ד). ועפ"י המבואר במכתבו בענין איסור הפסקת כח החשמל, ואפי' לד' החזו"א עפ"י הבנת הגרלי"ה אינו יותר משבות (משום שאינו סותר ע"מ לבנות במקומו), א"כ נראה שיהיה מותר שבות ע"י שינוי, ולכן שרי לכבותה בשינוי. עיי"ש. גם הגרי"י נויבירט שליט"א כ' דיתכן שיש להקל לכבותה כלאחר יד כשאין נורה [ונראה אולי שכוונתו כשאין הדבר כרוך ב"הדלקת" נורה. שהרי כשמכבה נורה ע"י כיבוי האזעקה הוי לדעתו לכל היותר איסור שבות. דכיבוי גחלת של מתכת הוי דרבנן לכו"ע, וק"ו כיבוי נורה ללא חוט להט, שהרי כ' שם שאין פוסקים כחזו"א — "דלא נקטינן כוותיה עכ"פ בדיעבד" (הגר"א נבנצל שליט"א העיר שכנראה הכוונה בשעת הדחק, דלא שייך בזה בדיעבד). וכיון שלפי"ז אין בזה אלא שבות, הרי כשמכבה כלאח"י הוי שבות דשבות לצורך גדול דשרי. וגם כיון שלא כתב שרק בדיעבד לא פוסקים כחזו"א אלא "עכ"פ בדיעבד", והיינו לא רק בדיעבד, נראה שבני"ד דהוי שעה"ד ג"כ יש להקל אף שנחלקו הפוס' אי שעה"ד כדיעבד דמי. ואכמ"ל. לכן נראה אולי שכוונתו כשאין כרוכה בזה "הדלקת" נורה]. וכן הגר"י אריאל שליט"א כ' דיש לראות זאת כאיסור דרבנן (גם כשנדלק אור ע"י פתיחת הדלת כדי לכבותה מתוך תא הנהג, הוי פס"ר דלא ניח"ל, אא"כ צריך לאור בלילה), ולכן הסיק שיש מקום לכבותה בשינוי, דדין השכנים שאינם יכולים לישון בלילה מחמת האזעקה כדין חשאיב"ס, כי מי שכל הלילה לא ישן אינו יכול לתפקד ביום כהלכה ודינו כחולה שנפל למשכב שמותר לעשות עבורו מלאכה דרבנן בשינוי (כמו שפסקו רוה"פ בסי' שכ"ח סי"ז). וראה עוד לקמן בהערה ל"ב שהארכנו להביא סימוכין למ"ד שניתן להקל בני"ד ע"י שינוי, ואפי' לד' החזו"א. עיי"ש. וע"ע בשאר"י (ח"ג עמ' ת"ח) שהסתפק אי כשאין גוי, השרי לכבות אזעקה כשאין כרוך הדבר בהדלקת נורות או כיבוין. וצד הסתפקותו, משום שמא תפרץ חומת השבת, אע"ג דהוי עשיה בשינוי באיסור דרבנן. עכת"ד. ואכתי קשה לי מנ"מ בין אם הדבר כרוך בכיבוי נורות, ואפי' נורות להט, או שאינו כרוך בכיבוי נורות, הרי לכל היותר זה איסור דרבנן, דהוי כיבוי גש"מ וכמש"כ מרן בסס"י של"ד, וכיון שעושה בשינוי הוי שבות דשבות, ובפרט שלגר"ע יוסף שליט"א מקילינן בשבות דשבות אף כששניהם ע"י ישראל. הדבר כרוך בכיבוי נורות הרי לא ברור כלל מה איסור יש בזה, דהא הילקו"י לא ס"ל כד' החזו"א דהוי משום בונה וסותר (ואולי ס"ל מצד ניצוצות, וכמו שכתב במקו"א, אך גם ע"כ יש להשיב, דהא לרוב ככל הפוס' אין איסור בניצוצות אלה, דהוי פס"ר דלא ניח"ל בהם. ואדרבא, רצונו שהם לא יהיו כלל שהריהם מקלקלים המכשיר. ועוד טעמים אחרים שכתבו הפוס' שלכן אין בזה בעיה כלל. וכמבואר לקמן בערך זרם החשמל). ועוד דקשה לי על מה שלא העיר על דברי הרב המעיר שם שמערבב דברים ואינו מגדיר מה איסורו מדאו' ומה מדרבנן. כמו כן אינו מפרט באיזו אזעקה מדובר — של בית או של מכונית (דבר שגם הילקו"י עצמו אינו מפרט, וזה כשלעצמו אינו נכון). ואינו מסביר מה הקשר בין כיבוי אזעקה לכיבוי שעון מעורר הפועל ע"י בטריה (שבזה יש מקילים הרבה יותר מצד פעולת הבטריה. ואין זה קשור לכיבוי אזעקה בבית הפועלת ע"י זרם החשמל, אא"כ הגנב ניתק את זרם החשמל לבית, שאז האזעקה פועלת ע"י מצבר. אך עפי"ר אין הדבר כן). ועוד, שהרב המעיר כותב שניתן לכבות אזעקת מכונית ע"י בעיטה בדלת. ובאמת לא שמענו על פתרון מסוג זה במכוניות כיום. ועוד כותב שם המעיר, שכיבוי אזעקת מכונית קיל מכיבוי אש רגיל אלא זו הפסקת זרם. ותימה, הרי כיבוי אזעקת מכונית כרוך בהדלקת כמה נורות להט שאיסורן לרוה"פ דאו' מדין מבעיר (וכן ד' הגר"ע יוסף עצמו, וכן ד' הילקו"י עצמו בכמה דוכתי). ואכן הרה"ג יצחק יוסף שליט"א השיב לי לגבי השאלה הראשונה שהינו מסכים שאף אם כרוך הדבר בכיבוי גש"מ ה"ז שבות דשבות — כשעושה בשינוי. דהא כיבוי גש"מ הוי שבות, כבשו"ע סס"י של"ד. וכיון שזו מניעת צער מהסביבה ה"ז צורך מצוה של עונג שבת. וא"כ לכאו' אכן אין נ"מ בין אם יש נורות להט או לא — אם מדובר בכיבוי. ומ"מ למעשה אמר שצ"ע לדינא ועוד חזון למועד. וגם לגבי שתי השאלות האחרונות הסכים שיש לדון שוב בדברים אלה להלכה ולמעשה, בגלל שהמציאות כיום שונה מזו המתוארת בספר הנ"ל (ומ"מ אין בהכרח שיסכים לדינא עם מה שהעלנו אנו פה). עכת"ד (לגבי השאלות האמצעיות לא ענה).

ונשוב לני"ד. כפי שכתבנו, יש שפסקו להקל בני"ד ולא הזכירו כלל ענין השינוי. שכ"כ (במכתבו לקמן בנספחים) הגר"א נבנצל שליט"א להתיר לכבות האזעקה, ואפי' בשביל אדם א' (שמפריעה לו) שרי, כשאין הדבר כרוך בהדלקת נורה. ולא הזכיר כלל ענין השינוי. וגם בהערותיו כשעבר על הקונטרס הזה, כתב הגרא"נ: לא ברור לי איזו מלאכה יש בזה אם לא לחזו"א. עכ"ל. ומששאלתיו היש להקל בזה למעשה משום דהוי תרי דרבנן: כיבוי וגם שאין בזה נורת להט, אמר לי שא"צ לטעם זה, אלא "לכאורה יהיה מותר לכבות האזעקה בעצמו כי אין בה גש"מ ואין בזה שום איסור לחולקים על החזו"א. ועדיף שיכבנה בשינוי", אך אין זו חובה. ושאלתיו האין להחמיר מטעם הבית יצחק שההדלקה אסורה משום מוליד. וענה לי שראשית אין איסור הפכי למוליד. ועוד, וזה העיקר, הגרש"ז אוירבך זצ"ל לא קיבל את טעמו של הבי"צ שאיסור הדלקת כלי חשמלי בשבת אסור משום מוליד. אלא הגרש"ז אוירבך רק חשש לטעם החזו"א דבונה, וזה מצד כבודו של החזו"א. ושאלתיו, א"כ מי שלא מקבל את טעמו של החזו"א, המותר לו בשבת להדליק מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט, וכגון מאוורר. שהרי אין לאסור זאת לא מטעם מוליד ולא מטעם בונה. וענה לי שמצד החשש לכבודו של החזו"א לא נתיר לו. ולכן למעשה אין להתיר זאת (וכן כתבנו בשמו לעיל בהערה ט' ענף 3. וע"ע לקמן במכתבו בנפסחים). ומ"מ לענין כיבוי אזעקה דעתו של הגר"א נבנצל כנ"ל. ושאלתיו, א"כ אם השכנים ירצו לכבות האזעקה בשבת, המותר לו לומר להם כיצד מכבים אותה והיכן המפתח (ולא מדובר על אזעקת מכונית שכיבויה כרוך בהדלקת נורות להט). וענה לי הגרא"נ, שמה שמותר לאדם עצמו מותר גם לשכנים. וזה פשוט. עכת"ד. וכשקרא הגר"א נבנצל שליט"א את הדברים, הוסיף: חשמל הוא גש"מ לענין זה שאינו נעשה פחם בכיבויו. לענין הבערתו החשיבו הגרש"ז אוירבך זללה"ה לגחלת של עץ, כי הוא מקור חום כמו גחלת של עץ, בניגוד לגחלת של מתכת שקולטת חום מבחוץ. עכ"ל. וע"ע בדבריו לקמן בנספחים, ומה שהערנו ע"כ.

וגם הגר"ד ליאור שליט"א כתב (לקמן בנספחים) שמותר לכבותה בידיים כדין כיבוי הנר לחולים רבים, דכיון שזה מפריע לשינה יש להם גדר של חולים. ועדיף שיעשה ע"י ישראל שומר שבת ולא לומר לאחרים. עכת"ד. עיי"ש בנספחים. ובתשובה בע"פ הוסיף הגרד"ל שמותר הדבר לא רק בשעות השינה ביום אלא בכל שעות היום, גם כשאנשים אינם רגילים לישון, משום דאיכא בזה צערא דרבים (ר' בה"ל סס"י רע"ח שכ' הטעם משום צערא דרבים. אמנם במ"ב סס"י של"ד כ' הטעם בשם המ"א משום היזקא דרבים בגופם. ושמא אחרון עיקר, דסוגיא בדוכתא עדיפא — מ.ה.). ועוד הוסיף הגרד"ל, שיעשה כן ישראל שומר שבת ולא אחרים, הן משום שאף לו מותר לעשות כן, והן משום שאם יתן לאחרים לעשות כן עלול להיות בזה חילול ש"ש, ח"ו. עכת"ד.

וראה עוד במנח"ש (ח"א עמ' מ"ג), שמשמע שמתיר לכבות נר כשיש ג' בני אדם שיש להם מזה צער הגוף (וצ"ע אי בני"ד ג"כ יקל, והיינו אי מניעת שינה הוי צער הגוף. ומאידך הסתפק בדעת הרא"ש אי יש להקל אפי' כשיש רק חולה א' אם הדבר המזיק כבר מצערו. וע"ע שם בח"ב עמ' קנ"ד שדן מה אינו נחשב כצער הגוף, וקצת משמע שבני"ד יש להקל. ומ"מ לא כתב בהדיא לגבי ני"ד וקשה ללמוד מהתם להכא. ועוד בענין אי צער רוחני נחשב צער, ר' בשו"ת חוו"י סי' קצ"א. וע"ע ע"כ בהערה ל"ב). וע"ע במשמ"ל (ח"א עמ' ש"נ, ת"ט-תכ"א) שמשמע שמתיר כל איסור דרבנן במקום חשש נזק לרבים, כולל הפעלת מכשיר חשמלי (כגון מכשיר קשר הפועל ע"י סוללה, ונראה שלדעתו הדין כן אף שיש בו חוט להט, שהרי לדבריו ג"ז אסור רק מדרבנן). ומ"מ גם הוא לא כתב אלא גבי נזק הגוף, וצ"ע אי לדעתו ני"ד חשיב כנזק הגוף.

והעולה מהאמור שלדעת גדולי הפוס' אין להקל ולכבות האזעקה המצפצפת בשבת. ואמנם לדעת כמה פוס' אחרים יש להקל ולכבותה בשינוי אם מפריעה היא לשינת השכנים בליל שבת (וזאת אפי' לד' החזו"א), ויש מתירים לכבותה אף בלא שינוי.


[24]כד.

הענפים:

1: השוואת דין כיבוי האזעקה בשבת ביום לכיבויה בלילה.

2: כיבוי האזעקה בביה"ש.

3: חישוב זמן ביה"ש לענין מלאכה, מילה ושבותים.

4: צורכי מצוה שונים, הגדרתם ודינם בביה"ש.

5: כיבוי חשמל בביה"ש למצוה.

ענף 1: השוואת דין כיבוי האזעקה בשבת ביום לכיבויה בלילה:

בענין אי שווה דין יום השבת ללילו בני"ד, והיינו אותם שהקלו כפי שהקלו לגבי אזעקה המצפצפת בליל שב"ק, האם יקלו כן גם אם היא מצפצפת רק ביום השבת.

ישנן ג' קבוצות בד"ז: יש שלא התייחסו לחילוק בין יום ללילה. יש שמבואר בדבריהם שדינם שווה, ויש שהחמירו יותר ביום.

אותם שלא התייחסו לנ"מ זו, יש שקצת משמע מדבריהם להקל דוקא בלילה, והיינו בגלל שזה זמן השינה של בני האדם ואז עיקר ההפרעה (ראה בספרים מלאו"מ וילקו"י הנ"ל. ואף שבילקו"י כ' זאת לגבי ליל שבת, אך נראה שלאו דוקא ולא דק בדבריו. שהרי כתב זאת בשם מלאו"מ, ובמלאו"מ לא נזכר שד"ז אמור דוקא בלילה). ויש מהם שמשמע שגם ביום הדין כן, כל עוד מפריע הדבר לשלוות האנשים (כ"מ ממכתב הגרלי"ה שליט"א דלקמן). ויש שלא התייחסו לנ"מ ואין ללמוד מדבריהם.

מאידך יש שפסקו בהדיא שאין נ"מ בדברים אלה בין ליל שבת ליומו. שכן מבואר בדברי הגר"מ אליהו שליט"א, ששאלתיו האם יש להקל בענין כיבוי האזעקה ע"י גוי או ע"י השכנים כנ"ל, גם אם האזעקה החלה לצפצף במשך יום השבת ולא בלילה. שהרי ביום יש פחות חשש שזה מעיר את אנשי הסביבה. וענה לי שההיתר הנ"ל (של גוי או שכנים בלבד) אמור גם בשבת ביום. עכת"ד. וכן נראה מדברי הגר"א נבנצל שליט"א, שכתב דין היום כמש"כ דין הלילה. וכ"כ בהדיא הגר"ד ליאור שליט"א.

ולעומתם כ' רק פוסק א' שיש להחמיר בני"ד ביום יותר מהלילה (כ"כ הגר"י אריאל, שאם האזעקה מצפצפת בשבת ביום שרי לדעתו לכבותה רק בשנים שעשאוה בשינוי, ואם לאו אזי יכבנה קטן בשינוי).

נמצאנו למדים שרוה"פ נוטים להשוות דין היום לדין הלילה בני"ד, אם כי באמת יש מקום לומר שצער ההפרעה לשינת הלילה גדול יותר מההפרעה לשינת היום. וכנראה שבשל העובדה שבשבת רובא דעלמא רגילים לנוח גם ביום, בין ת"ח ובין בעלי בתים, לכן הבינו הפוס' שמניעת שינת היום בשבת הינה ג"כ צער גדול לאנשים. אמנם יש להעיר שכל האפשרות לתת לשכנים שאינם שומרי שבת (עדיין) לכבות האזעקה, נראה לכאו' שבזה דין היום והלילה שווה, דמה לי אם יקראו למשטרה ביום או בלילה, להם זה מפריע תמיד, ובין כך ובין כך יקראו למשטרה, אא"כ נאמר שהם רק רוצים למצוא אמתלא לטענתם, ומה שמפריע להם זה שאותו שומר שבת אינו מכבנה (כמו שאמר לי אחד הרבנים), ואז אין להקל ביום כבלילה.

ענף 2: כיבוי האזעקה בביה"ש:

שנינו בתוספתא (פ"ב דשבת): כלל א"ר שמעון בן אלעזר: דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אין עושין אותו בביה"ש. ודבר שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת עושים אותו בביה"ש. ע"כ. וכ"ד רבי (בעירובין דל"ב,ב'), שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בביה"ש. וחכמים סוברים שגזרו גם על שבות בביה"ש. ופסקו הרמב"ם (פכ"ד משבת ה"י) ומרן בשו"ע (סי' ש"ז סכ"ב, ושמ"ב ס"א) שהלכה כרבי.

נחלקו הראשו' גבי ד' רבי. י"א שלרבי כל שבות מותרת בביה"ש (ומה שאמרו במשנה שבת דל"ד,א' שאין מעשרין את הודאי ואין מטבילין הכלים, הוא לרבנן דרבי. רש"י בשבת שם). וי"א שרבי התיר רק לצורך מצוה או דוחק וכגון שהיה טרוד ונצרך לדבר, אך לעשר הודאי ולהטביל הכלים אף לרבי אסור (רמב"ם ושו"ע שם). וי"א שרבי לא התיר לעשות מעשה האסור משום שבות, ולא התיר אלא עירוב שהניחוהו במקום שא"א ליטול אלא ע"י איסור שבות, נחשב הדבר כאילו יכול ליטלו ואין העירוב נפסל בכך (ריטב"א בעירובין דל"ב,א' בשם הראב"ד. הב"ד באנ"ת ח"ג עמ' קכ"ח-קכ"ט).

דנו הפוס' בגדר האיסורים המותרים בביה"ש. נוסף לאיסורים המוזכרים במשנה בשבת (דל"ד,א') ושפסק בשו"ע (סי' רס"א ס"א. וע"ע בסי' ש"ז סכ"ב), כתבו כמה רוא"ח שאין לעבור על שבות שבקל עלול הוא לבוא לידי מלאכה גמורה מדאו' (ונ"מ לני"ד אי שרי לכבות האזעקה בשינוי וכדו', ובפרט אליבא דהחזו"א). שכ"כ התוס' בעירובין (דל"ד,א' ד"ה "ואמאי"), הרא"ש בעירובין (פ"ד סי' ד'), וכ"כ הרה"מ (פ"ו מעירובין ה"ח) בשם הרשב"א גבי העברת פחות פחות מד"א. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' ת"ט ס"ג), המ"ב (סי' שמ"ב סק"א). הב"ד באנ"ת (שם). ור' עוד בשו"ע (סי' רס"ו ס"ז) ובה"ל (סס"י רס"ו ד"ה "מצא" וד"ה "אסור"). גם גבי משאצל"ג החמירו כמה ראשו' על הסוגיה בשבת (דמ"ז,ב'), הפמ"ג (סי' שמ"ב), המ"ב (שם) ובמנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' קנ"ד. אמנם הוסיף שם הגרשז"א זצ"ל, שהינו מסופק גבי כיבוי חשמל בביה"ש כיון דהוי כגחלת של מתכת, אא"כ לחזו"א דחשיב לו כסותר. עיי"ש). ואילו הגרע"י בלוי"ח (סי' קכ"ג) ג"כ החמיר בהא אך צידד להקל במקום מצוה או צורך גדול. ונ"מ לדידן לגבי כיבוי האזעקה, אם כרוך הדבר רק בכיבוי נורות להט (ולא בהדלקתן, כבמכונית). וע"ע במנח"ש (שם) שכתב שהוא מסופק גבי כיבוי חשמל בביה"ש, כיון דהוי כגש"מ דהוא דרבנן (ולרש"ש בשבת דמ"ב הוי שבות דשבות), אא"כ לחזו"א דהוי כסותר. עיי"ש.

ועוד נראה צד להקל בני"ד גבי ביה"ש, אם טרם קיבל ע"ע השבת [ר' בה"ל (סי' רס"א ד"ה "אין מערבין"), ומ"ב (סקכ"ח, וסי' שמ"ב ססק"א), ובלוי"ח (סי' קכ"ד) מה נקרא קיבל ע"ע שבת. דהא אם קיבל ע"ע שבת לא מהני קולא דביה"ש, כמבואר במ"ב (סי' רס"א ס"ק י"ח וכ"ח, וסי' שמ"ב סק"א) ובש"פ. אמנם יש להעיר, שבסי' רס"א חולק מרן הח"ח במ"ב (שם) ובבה"ל (ד"ה "אין מערבין") בין קב"ש ע"י הציבור, דאז חמיר מביה"ש, לבין קב"ש דיחיד שלא חמיר מביה"ש. וזאת עפ"י כמה אחרו' בישוב הסתירה בדברי מרן בין סי' רס"א ס"ד לסי' שצ"ג ס"ב. ואילו בסי' שמ"ב (שם) לא חילק בין ציבור ליחיד ומחמיר בשניהם לגבי ביה"ש. ואדרבא, ממש"כ "ואפי' אם רק הציבור קיבלו", משמע שיחיד שקיבל ע"ע חמיר טפי. ושמא י"ל שאפי' הציבור קיבל ולא הוא עצמו, ג"כ אסור. אף שבאמת דציבור חמיר טפי. ומ"מ מוכח שלא חילק בין קב"ש דציבור ליחיד ושניהם חמיר מביה"ש. וצ"ע. וע"ע מרן (סי' רס"ג סי"ז), רמ"א (סי' רס"א ס"א), במ"ב (סי' רס"א ס"ק י"ז וי"ח), במנח"ש (ח"ב עמ' קמ"ב), שש"כ (פ"כ הערה קפ"ד ופמ"ג הערה קי"א), אז"נ (ח"א, ע"ט), ופסתש"ו (סי' רע"ז סק"ד). ובענין יו"ט ר' שבט"ה (ח"ט, נ"ד)] הרי שבזה יש להקל מצד מה שיש פה כמה ספקות: א. יתכן שהלכה כר"ת ולא כגאונים, וכמש"כ מרן באו"ח (סי' רס"א ס"ב. ושלא כמש"כ ביו"ד סי' רס"ב סעי' ה',ו'. ור' מקו"ד הל' יוה"כ פי"ב הערה ט"ז. ואכמ"ל). ואם הלכה כר"ת ישנן שלוש מחלוקות בדעת ר"ת: האם ר"ת סובר שזמן ביה"ש הינו ד' מילין או ה' מילין. מהו אורך מיל, ויש שלוש שיטות בכך. האם לחשב בשעות שוות או זמניות. וכמבואר בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פי"ב הערה ט"ז) בשם הגר"א נבנצל שליט"א. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר בני"ד, בהערותיו על הקונטרס: כמדומני הגרש"ז אוירבך זללה"ה לא היה מצרף דעת ר"ת בא"י דקיבלו דעת הגר"א. וגם הוא תמוה לענ"ד לצרף בע"ש דעת ר"ת לס"ס, ובמוצ"ש דעת הגר"א, והוו תרי קולי דסתרי אהדדי. ובפרט למי שאינו נוהג במוצ"ש כדעת ר"ת. ועל פסק הגר"ע יוסף בענין נד' (ר"ל נדה) בזה ערערו רבים. עכ"ל. ור' טהרת הבית (ח"ב עמ' רס"ה ותקנ"ג). ור' עוד בהערות הגר"א נבנצל שליט"א למקו"ד הל' פורים (פ"ד הערה י"ד) בשם הגרשז"א זצ"ל, שאסור לעשות בעש"ק מלאכה אחר כניסת שבת לשיטת הגאונים, ולומר שהוא מצרף כספק את שיטת ר"ת בצה"כ, וכמו שמצרפים בספק את מ"ד שאין בישול אחר בישול. והטעם, דנותנים לו חומרי המקום פה בא"י. עכ"ד. ועיי"ש במקו"ד פורים בנספח א' במכתב הגרשז"א זצ"ל, ובמקו"ד הל' יוה"כ שם. ב. ישנן כמה דעות כמה הוא זמן שלושת רבעי מיל לחישוב זמן ביה"ש אף לשיטת הגאונים. ג. עפ"י מש"כ הגר"ע איגר שבביה"ש כל רגע הינו ספק שמא הוא המעבר בין היום ללילה, עפ"י התוס' בשבת (דל"ד,ב' ד"ה "ספק"). וע"ע בה"ל (רס"י תק"ג ד"ה "ביו"ט"), אג"מ (או"ח ח"ה סי' ע"ה סקל"ג), פסתש"ו (סי' תק"ג סק"ג) ולעיל הערה י"ד [ועי' בהגהות רע"א (סי' תצ"ה), בס' גנזי רע"א (סי' כ"א) ובחידושי רע"א עמ"ס נדרים (דס"ט, ב') שדן להחמיר בשל כך שלא לעשות פעולה בביה"ש של מוצ"ש אף אם יהנה ממנה עוד בביה"ש, דשמא בשעת המלאכה עדיין יום ובשעת ההנאה כבר לילה. אמנם סיים: "וחידוש כזה לא הוו שבקי הפוס' מלהודיענו, וצ"ע לדינא". ועפי"ז דנו האחרו' אי אכן צריך להחמיר בהא, די"א שיש להחמיר רק באיסורי דאו', יש שהקלו רק לצורך קטן, יש שהקלו רק במלאכות שהנאתן באה מיד (כהדלקת נר מנר ביו"ט לתאורה) ויש שכתבו שאין לפרסם איסור בזה, כמבואר כ"ז בפסתש"ו (שם) בשם האחרו'. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שבתוך שלוש עשרה הדקות שלאחר השקיעה אין להחמיר בזה, ולאחר מכן יש להחמיר בזה מספק. כי בתוך י"ג הדקות חשיב כודאי יום או ודאי לילה, ואז ממ"נ זה מותר, דאם עושה ביום גם נהנה מכך ביום, וה"ה אי הוי לילה. עכת"ד. וא"כ לא ס"ל כתוס' הנ"ל בשבת]. ד. ספק הלכה כרבי יוסי שביה"ש כהרף עין ובסוף זמן שלושת רבעי המיל. וע"ע לעיל בהערה י"ד, ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ, הל' פורים והלכות ליל הסדר. וקיצרנו.

כפי שכתבנו לעיל, מרן פסק (בסי' שמ"ב) שלא גזרו בביה"ש על הדברים האסורים מד"ס, והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק, וכן אם הוא טרוד או נחפז לדבר. ע"כ. לגבי כיבוי אזעקה בבית, בחנות וכדו', שאין בה גש"מ, הרי שכיבויה כרוך לחזו"א באיסור סותר, שלחזו"א (סי' נ' סק"ט) הוי איסור דאו', אם כי כבר כתבנו בס"ד לעיל בהערה ט"ז שישנם כמה וכמה צדדים לומר שבחשמל בכלל ובני"ד בפרט אין זה איסור דאו'. ולפי"ז אם יכבנה בשינוי או בשנים שעשאוה לכאו' יש מקום לומר דשרי בשעת הדחק, אך אין זה פשוט (וכדלקמן). למ"ד מוליד איסור כיבוי האזקה הנ"ל הינו לכל היותר מדרבנן, ואין זה ברור שבכלל יש איסור. ולגבי אזעקת מכונית בביה"ש, לחזו"א הוי בונה, שיש לצדד כנ"ל שהוא מדאו'. לבי"צ הוי מוליד מדרבנן. ומצד הבערת נורות הלהט הוי לרוב ככל הפוס' מבעיר מדאו'. באיסורי דרבנן הנ"ל נראה שיש להקל לפי השו"ע הנ"ל (אם הינם שייכים לצדדים המותרים המבוארים בשו"ע). באיסורי דאו' יש מקום לדון אי יש להקל כשעושה בשינוי. לפוס' שאינם סוברים כחזו"א (בונה) הבעיה הינה רק באזעקת מכונית — מבעיר. אמנם גם שם יש צדדים להקל (כגון הא שהזרם נוצר במצבר ולא בתחנת כח. ועוד שיש פוס' דס"ל שאף בהדלקת נורת להט אין מבעיר מדאו'. ועוד דהוי פס"ר דלא איכפת ליה), אך באמת קשה להקל בהא, אף אם יעשה בשינוי. וראה לעיל בהערה כ"א ענף 6 שדננו אי מהני לצרף כמה איסורי דרבנן, כולל שינוי, ע"מ להקל. ושבאמת תלוי הדבר כפי ראות עיני הדיין.

וכפי שאמרנו, כ"ז הו"ד במיקרים מיוחדים — מצוה, דוחק או טרוד ונחפז. לפי האמור במקו"א בקונטרס זה, אם הדבר מאוד מטריד את אנשי הסביבה נראה שיש במניעת טירדה גדולה זו בשבת משום מצוה. וכן הוי מקום דוחק שגם בו היקל מרן בשו"ע. ואם הקלו בביה"ש לצורך תוספת עונג דחשיב מצוה (וכמש"כ הבה"ל סס"י שמ"ב ובשעה"צ שם), כ"ש אם הדבר מטריד מאוד את אנשי הסביבה. וכ"מ מדברי המ"ב (סי' רס"א סקט"ז) בשם הרש"ל, דשרי אמירה לגוי בביה"ש לצורך כל דבר שאם לא יעשה הרי שהוא יצטער בשבת. אמנם יש להעיר שהוא היקל דוקא בשבות דאמירה לגוי. וכבר הבאנו לעיל בסוף הערה כ' המחלו' אם ה"ה לשאר שבותים (ואם אינו מטריד מאוד ואינו נמשך זמן כה רב לכאו' אין מקום להקל, כדלקמן בסעיף כ"ח). ואמנם אח"כ מצאתי בלוי"ח (סי' קכ"ג) שבמקום צער יש להקל יותר מאשר נחפז או טרוד, שבהם התירו אפי' שבות כדרכו. עיי"ש. ומישתעי אפי' בשבות ע"י ישראל. ור' לקמן בריש הערה כ"ה אי ני"ד חשיב כבמקום צער, אע"ג דלכאו' הוי רק צער רוחני. וע"ע לעיל בהערה י"ט ולקמן בהערה ל"ב מה שכתבנו בשם חוו"י (בענין הא דלא גזרו במקום צער).

ענף 3: חישוב זמן ביה"ש לענין מלאכה, מילה ושבותים:

אגב דמישתעינן בדיני ביה"ש, אביא מה ששאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א בדיני ביה"ש. ששאלתיו גבי מי ששכח לכבות את האור בחדר ההורים לצורך תשה"מ, או ששכח לחבר את התקע של הפלטה לשקע, הרשאי לעשות כן בביה"ש, בשינוי, כגון במרפק, או ע"י שניים שעשאוה, עפי"ד השו"ע (בסי' שמ"ב) שלא גזרו על שבות בביה"ש לצורך מצוה (דמצד בונה הוי שבות א' בביה"ש, ומצד מוליד לכל היותר הוי שבות דשבות. ומצד מבעיר הוי שבות בביה"ש, ולרש"ש בשבת דמ"ב הוי שבות דשבות ובביה"ש ודאי שרי — מ.ה.). וענה הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להקל בזה משום שבאמת אין אנו יודעים מתי הוא זמן ביה"ש האמיתי. והיינו שאנו לא יודעים זאת מבחינת המציאות. אלא שמותר לעשות זאת בביה"ש שלנו רק ע"י גוי. ושאלנו, מדוע שיהא אסור אף ליהודי לעשות כן בביה"ש המקובל כיום (כשיטת הגאונים — מ.ה.), הרי אם האיסור של סגירת מעגל חשמלי הינו רק מצד מוליד (משא"כ הדלקת פלטה שאיסורה מדאו' משום מבעיר מצד הדלקת חוטי הלהט שבה), א"כ זו לכל היותר שבות לצורך מצוה. וענה הגריש"א שמ"מ מתחשבים גם בדעת החזו"א דהוי בונה (למרות שפסק לנו שבשעה"ד יש להקל ולפסוק כבי"צ, ושתלוי הדבר בשיקול הדעת של הפוסק, לפי המצב ולפי המציאות, וכדלעיל בהערה ט' ענף 4). ולכן אין להקל בזה אפי' אם עושה כן במרפק ושאר שינויים, וגם לא בשנים שעשאוה, אלא רק ע"י גוי (ולכאו' צ"ע מדוע זה אסור בשינוי וכדו'. הרי אפי' לחזו"א דס"ל משום בונה יהיה בני"ד שבות א' ושרי. ואכן מצינו כמה פעמים שהגריש"א היקל רק ע"י גוי כשמותר היה לעשות ע"י שבות א' בלבד. והיה נראה תחילה משום שלא פשוט להקל בכל איסורי דאו' ע"י שינוי בביה"ש. דאל"כ יוכלו לעשות את כל המלאכות בביה"ש, אלא שיעשו אותן בשינוי. ומאידך ממש"כ המ"ב ועוד פוס' שאין להקל בביה"ש באיסורים מד"ס הקרובים לבוא ליד מלאכה גמורה מדאו', וכן לעשות מלאכה שאצל"ג בביה"ש, משמע דמלאכה דאו' ע"י שינוי שרי. וע"ע בלוי"ח סי' קכ"ג שצידד להקל אפי' במשאצל"ג בבביה"ש אם הוא במקום צער, ושכ"פ להקל החוו"י בספרו מקו"ח. וא"כ כ"ש שיש להקל בשינוי, שלרוה"פ קיל ממשאצל"ג, אא"כ נאמר שגם העושה בשינוי קרוב לבוא לידי מלאכה דאו'. אך באמת אין הכרח לומר זאת, ויש מקום להקל בזה. וע"ע בהערה כ"א ענף 6 אי מצרפים שבותים כדי להקל. וע"ע לקמן בסוף הערה זו מש"כ בשם הגר"מ אליהו שליט"א ע"כ).

ובפעם אחרת שדנתי לפניו גבי מה שאמר שאין להקל בביה"ש כי אנו לא יודעים מתי חל ביה"ש מצד המציאות, שאלתי שהרי אנו לא פוסקים כיראים לענין ביה"ש (ר' ע"כ למשל במקו"ד הל' ליל הסדר פ"א הערה כ"ח), וא"כ בשקיעה שלנו מתחיל ביה"ש לשיטת הגאונים, ולר"ת הוי עדיין יום גמור וא"כ יש להקל אף לפי החזו"א שזה בונה וסותר, כי עושה בשינוי. וענה לנו הגריש"א שליט"א שבכל אופן אין להקל בכך כי אנו לא יודעים בבירור מתי מתחיל ביה"ש. והוכחה לכך, שהרי ביה"ש הוא זמן של שלוש עשרה דקות (וחזר ואמר שזה שלוש עשרה דקות). וא"כ במוצ"ש היה מספיק לחכות מתחילת השקיעה כפי שכתוב בלוחות הזמנים שלנו — רק לכל היותר עשרים דקות אחר השקיעה, ודי היה בכך להתיר לעשות מלאכות האסורות בשבת. אלא שאנו מחכים במוצ"ש שלושים וחמש דקות, כי אנו לא יודעים מתי מתחיל בין השמשות, כי יתכן שהשקיעה הינה כמה דקות מאוחר יותר ממה שנראה לנו. והיינו שאין אנו סומכים על הראיה שלנו מתי מתחיל ביה"ש. זה ספק של "חוסר ידיעת המציאות" [ואח"כ ראינו שכעין זאת כתב בשמו גם בשבוי"צ (הל' פסח עמ' קנ"ה). אמנם שם כתב שלענין תינוק שנולד בכניסת שבת, מלים אותו בשבת רק אם נולד יותר משלושים דקות אחר השקיעה (ובשיעור לפני שנים רבות שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א שתינוק שנולד בע"ש כעשרים דקות לאחר השקיעה, שיש למולו בשבת. ואח"כ מצאתי שכ"כ ביבי"א ח"ז סי' מ"א. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שביום בינוני הדין כן כשנולד עשרים וחמש דקות אחר השקיעה. וכן מצאתי שכתב בשש"כ פמ"ו הערה מ"ה. והוסיף הגרא"נ דהו"ד ביום בינוני, וזה עפ"י מרא דאתרא דירושלם, הגר"ש סלאנט זצ"ל. ובקיץ זמן זה מתארך עד עשרים ושמונה דקות, ובחורף מתקצר עד עשרים ושתים דקות. ואומרים בשם החזו"א דהו"ד בתינוק שנולד שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה בע"ש. ומסתבר שזה ביום בינוני. עכת"ד, וכמו שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ פי"ב הערה ט"ז. וכן כתב לי הגרא"נ שליט"א כשקרא קונטרס זה). ואילו לענין עשיית מלאכה במוצ"ש אמר לנו הגריש"א שהוא שלושים וחמש דקות. עכת"ד. (ולא שלושים דקות כמש"כ בשבוי"צ לענין מילה). ולכאו' היה צד להחמיר יותר לענין ברית, שה"ז כרוך באיסור דאו' אם עושה בשבת והברית שלא בזמנה, ואילו העושה מלאכה במוצ"ש לאחר יותר משלושים דק' הוי חשש רחוק יותר דחשיב שעושה מלאכה בשבת. ומאידך בכניסת שבת יש לו חזקה של יום חול, משא"כ במוצ"ש יש לו חזקה של שבת, וכמש"כ המ"ב (סי' שמ"ב סק"ב) וש"א שם. ובאמת ענין זה משתנה בין הקיץ שאז צאת השבת לעיתים אפי' יותר משלושים וחמש דקות לאחר השקיעה, לבין החורף שאז צאת השבת לעיתים פחות משלושים דקות אחר השקיעה, לבין אמצע האביב והסתו שאז צאת השבת הינו שלושים דקות לאחר השקיעה. ועוד יש להוסיף, לגבי מה שאמר הגריש"א שאין אנו סומכים על ראייתנו וזה ספק של "חוסר ידיעת המציאות", ר' בשד"ח שדן מדוע ביה"ש נחשב כספק ה"ז מחמת חסרון ידיעה (שד"ח כללים מערכת סמ"ך כלל נ"ב). ועוד בענין חישוב זמן מוצ"ש, כגאונים, ר' בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ז)]. ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א, הרי אם נמצאים במקום גבוה, וכגון בשכונת גבעת שאול פה בירושלים, שניתן לראות מתי כדור השמש שוקע ומתחיל להעלם. א"כ יודעים ורואים מתי מתחילה השקיעה. וענה לי הגריש"א שוב שאין אנו סומכים על מה שאנו רואים ולכן אין להקל בזה, וכנ"ל [וראה גם במ"ב (סי' שמ"ב סק"ב) ובבה"ל (שם ד"ה "ביה"ש") שכתב בשם הבית מאיר וגם מדיליה שאין אנו בקיאים בזמן ביה"ש מתי מתחיל הזמן שאיננו ודאי יום. וכ"כ בבה"ל (סי' רס"א ס"ב ד"ה "מתחילת"). ומאידך במ"ב (סי' רס"א סקכ"ג) משמע שאפשר לסמוך על ראייתנו והשקיעה מזמן שהחמה נתכסתה מעינינו].

ושוב שאלנו את הגריש"א שליט"א, שלפי האמור הספק הוא מתי מתחיל ביה"ש, והיינו האם השקיעה הינה בזמן שהיא נראית לנו או דוקא מאוחר יותר. אך לכאו' ברור שאינה מתחילה קודם, לפני השקיעה הנראית לנו והכתובה בלוחות. ולכן דוקא מאחרים את זמן צאת השבת, דחוששים שהיא מאוחרת יותר אך לא מוקדמת יותר, וא"כ יהיה מותר לעשות שבות לצורך מצוה בכל שלוש עשרה הדקות שמיד לאחר השקיעה, שאז זה ודאי מותר לפחות כדין ביה"ש. וענה הגריש"א שאמנם יתכן שהשקיעה הינה מאוחרת יותר מהשקיעה הנראית לנו, ואז בזמן שמיד אחר השקיעה הכתובה בלוחות זה יום גמור ואז זה ודאי טוב ואפשר להקל בשלוש עשרה הדק' שלאחר השקיעה. ואם זה ביה"ש זה ג"כ טוב ואפשר להקל כפי דיני ביה"ש. אך בכ"ז כיון שיש דעות שכבר לפני הזמן שאנו רואים את השקיעה זה כבר לילה (וכ"כ בשמו בשבוי"צ שם), לכן אין להקל בזה בכל שלוש עשרה הדקות. ובכל אופן בזמן קצר שלאחר השקיעה כפי שהיא כתובה בלוחות לפי הגרי"מ טוקצ'ינסקי, אפשר להקל כדין ביה"ש, מפני שגם אם השקיעה מתחילה באמת לפני השקיעה הכתובה בלוחות בכל אופן ביה"ש נגמר לאחר השקיעה הכתובה בלוחות. ושאלנוהו האם לפי"ז אפשר יהיה להקל כדיני ביה"ש בחמש דקות הראשונות (כך שאלתי. וראה לקמן שלאו דוקא חמש דקות) שלאחר השקיעה הכתובה בלוחות. וענה שחמש דקות לאחר זמן השקיעה הכתוב בלוח הגרי"מ טוקצ'ינסקי אפשר להחשיבו עדיין כדין שלוש עשרה הדקות של ביה"ש. עכת"ד.

ושאלתי פעם נוספת את הגרי"ש אלישיב שליט"א גבי חישוב זמן השקיעה הן לענין כניסת שבת והן לענין יציאתה, הן לענין עשיית מלאכה והן לענין זמן לידת תינוק לצורך קביעת יום המילה. שבעבר הבנתי שדעתו שיש לחשוש לפוס' האומרים שביה"ש מתחיל לפני השקיעה הכתובה בלוחות, ואף אמר שלענין עשיית שבות בביה"ש מחשבים את זמן ביה"ש, שהוא שלוש עשרה דקות, כמתחיל לפני השקיעה הכתובה בלוחות ונגמר דקות מעטות (כחמש דקות) לאחר השקיעה הכתובה בלוחות. ומאידך שמעתי בשמו שלענין עשיית מלאכה בכניסת שבת מחשבים את השקיעה כדקה עד שתי דקות (ובשבוי"צ שם כתב שלוש דקות) לפני הזמן הכתוב בלוחות (ורק מצד תוספת שבת מקדימים יותר את זמן איסור המלאכה). וא"כ זמן ביה"ש נגמר יותר מעשר דקות לאחר זמן השקיעה הכתוב בלוחות. וענה לי הגריש"א שלענין ברית מילה לתינוק שנולד ביום חול, אם נולד עד שתי דקות לפני השקיעה הכתובה בלוחות נחשב שנולד ביום. אך אם נולד בתוך שתי הדקות הסמוכות לשקיעה הכתובה בלוחות ה"ז ספק ולכן ימולוהו כדין הנולד ביום המחרת. ולגבי תינוק שנולד בשבת אחה"צ סמוך לשקיעה: אם נולד חמש דקות לפני השקיעה של מוצ"ש זה ודאי יום, ולכן ימולוהו בשבת. ואם נולד בתוך חמשת הדקות הסמוכות לשקיעה של מוצ"ש יש למולו ביום ראשון, ומחמירים בזה יותר מיום חול כי זו בעיה של איסור דאו'. ולענין עשיית מלאכה בע"ש: עד שלוש דקות לפני השקיעה זה ודאי יום ששי והיה מותר לעשות אז מלאכה אלמלא דין תוספת שבת (וכ"כ בשבוי"צ שם). ושאלתיו, לפי"ז צריך לחשב את ביה"ש עד עשר דקות לאחר השקיעה, ויהיה מותר עד אז לעשות איסורי שבות לצורך מצוה (כמש"כ מרן בסי' שמ"ב), שהרי חוששים לכך שמזמן שלוש הדקות שלפני השקיעה הכתובה בלוחות מתחיל ביה"ש, ונמשך שלוש עשרה דק'. א"כ נותרו לפחות עשר דקות לאחר השקיעה שדינן כביה"ש. והסכים לזה הגריש"א ואמר שאה"נ, שעשר הדקות שלאחר השקיעה דינן כביה"ש לענין עשיית שבות בביה"ש לצורך מצוה. עכת"ד. בס"ד נמצאנו למדים שד' הגריש"א שליט"א, שלענין איסור מלאכה בע"ש יש לחוש לפוס' הסוברים שהשקיעה הינה כשלוש דקות לפני הזמן הכתוב בלוח הגרימ"ט. ומאידך כיון שרואים שצה"כ מתאחר יותר משלוש עשרה דקות מהשקיעה הכתובה בלוחות, לכך לענין צאת השבת מחמירים כשלושים עד שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה שבלוחות. ועיי"ש עוד בשבוי"צ מש"כ בשם הגרשז"א זצ"ל, ובאג"מ (או"ח ח"ד סי' ס"ב). ועוד בענין חישוב זמן צה"כ במוצ"ש, בשעה"ד ובזמן רגיל, וכן גבי זמן ר"ת אז, ר' בספרנו מקו"ד יוה"כ (פי"ב הערות ט"ו וט"ז).

ובפעם אחרת ששאלתי את הגריש"א גבי סוג האיסורים המותרים בביה"ש (השאלה היתה גבי שימוש בדוד שמש) אמר הגריש"א שקודם כל נמנעו מלגזור רק על דברים שהם לצורך מצוה או לצורך גדול (ובענין הגדר לזה ר' עוד לקמן בסמוך). נוסף ע"כ הרי לא התירו כל דבר שהוא מדרבנן. ובמקרה זה השורש של האיסור הוא מדאו', שהריהו בישול, ולכן זה אסור. ושאלנו האם כוונתו כמו מש"כ המ"ב (בסי' שמ"ב) בשם הרה"מ בשם הרשב"א שלא כל הדברים שאיסורם מד"ס התירום חכמים בביה"ש, אלא דברים שהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאו' ג"כ גזרו עליהם, והגריש"א שליט"א אישר זאת. עכת"ד (אע"פ שבאמת הרשב"א דיבר על דברים שעלול להגיע על ידם לאיסור דאו' כגון שיעביר יותר מד' אמות, או שיעבור על איסור תחומין, והיינו המשכיות הפעולה המותרת, ופה אם משתמש במים מהדו"ש לא יגיע לאיסור דאו', אלא לכל היותר לאיסור דרבנן של בישול בתולדות חמה, מ"מ כנראה לדעת הגריש"א דבר שהשורש שלו הוא דאו' — כגון איסור בישול, עלולים להגיע בו גם לאיסור זה של בישול מדאו'. ולפי דברי הגריש"א שליט"א יוצא שכל בישול שאיסורו מדרבנן אסור לעשותו בביה"ש, וכן כל שאר המלאכות מדרבנן שהשורש שלהן הוא מדאו'. ואולי לפי"ז יוצא שרוב המלאכות דרבנן אסורות בביה"ש. וצ"ע). ומ"מ כד' הרשב"א כתבו כמה רוא"ח, כדלעיל. וראה עוד לקמן בסוף ענף 5 מש"כ בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א.

ענף 4: צורכי מצוה שונים, הגדרתם ודינם בביה"ש:

וגם את הגר"מ אליהו שליט"א שאלתי בעניני ביה"ש. ששאלתיו בענין מש"כ מרן (בסי' שמ"ב) שלא גזרו על שבות בביה"ש, האם הכוונה גם לביה"ש של מוצאי שבת. וענה לי שכשם שיש להקל בביה"ש של כניסת שבת כך יש להקל בביה"ש של יציאתה. ואף משהערתי שיש מחלקים מהטעם שבכניסת השבת יש חזקה של יום חול, משא"כ ביציאתה שיש חזקה של שבת (ראה מ"ב שם סק"ב ובה"ל ד"ה "ביה"ש"), בכל אופן אמר לי שכיון שמרן כתב זאת בסתמא לגבי ביה"ש ולא כתב דוקא גבי כניסת שבת משמע דה"ה אף במוצ"ש [ויתכן שהטעמים לדעות אלה, שלמ"ד שיש שלהקל בביה"ש של מוצ"ש כביה"ש של ליל שבת, משום שכל זמן ביה"ש הינו זמן בפ"ע ואינו קשור למה שקדם לו, וממילא אין שום צורך להוציא מחזקת היום הקודם שהוא שבת. ומ"ד שמחמיר וסובר שביה"ש דמוצ"ש אינו כביה"ש דליל שבת, הוא משום שסובר שביה"ש אינו זמן בפ"ע אלא הוא זמן דביני וביני - בין היום ללילה, ולכן בע"ש מקילים כי הוא נמשך מהיום שלפניו, אך במוצ"ש אכן צריך להוציאו מחזקת היום שלפניו - השבת. ור' עוד ע"כ במשמרת חיים (ח"א עמ' מ'-מ"א, עמ"ס שבת ד"י), שני טעמים שלא לחלק — מ.ה.].

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין מש"כ הרה"מ (פ"ו מעירובין ה"ח) בשם הרשב"א, ושכן פסק המ"ב (בסי' שמ"ב סק"א) שמש"כ דשרי בביה"ש של עש"ק לעשות איסור שבות לצורך מצוה, מ"מ אם מדובר באיסור שבות שקרוב לאיסור דאו' — אסור לעשותו בביה"ש. ולכן כתב הרשב"א לגבי עירוב שהניחו במרחק שמונה אמות ממקום שביתתו, דחיישינן שלא ילך פחות פחות מד"א, אלא ילך ד"א שלימות. ושאלתיו האם אכן כך פוסקים גם הספרדים להלכה להחמיר, והאם לפי"ז מותר או אסור לעשות בביה"ש לצורך מצוה מלאכה דאו' אך בשינוי — כגון במרפק, או בשנים שעשאוה, או בגרמא, או בפס"ר ואינו מתכוון (ראה מ"ב שם שכתב שאין להקל במשאצל"ג). ובפרט שבעבר אמר לי שלד' כמה אחרו' יש להחמיר בשנים שעשאוה, האם פוסקים את דבריהם להלכה, הרי בני"ד מישתעי לצורך מצוה, וכגון להדליק את הפלטה החשמלית — אם שכח להדליקה לפני ביה"ש — וזאת כדי שיהיה למשפחתו אוכל חם בשבת, או למשל לכבות את מנורת החשמל בחדר השינה כדי שיוכל לקיים מצות תשה"מ (וכיבוי זה אמנם לחזו"א הינו איסור סותר, שיש לצדד שהוא מדאו'. אך לש"פ הוי איסור דרבנן של כיבוי חוט להט, כמבואר בסס"י של"ד — מ.ה.). וענה לי שלא ניחא לו כ"כ לפסוק בזה כרשב"א, כיון שמרן לא הזכיר ד"ז בשו"ע להחמיר בדבר שקרוב לדאו'. ולכן אמר שיש להקל בביה"ש אף בדבר דרבנן שקרוב לדאו'. והזכיר דברי מרן בסי' רס"א ס"א, ואמר שמש"כ שם שאסור לעשר הודאי (אפי' פירות שחיובן מדרבנן) הוא משום גזירה שנראה כתיקון. ושאלתי, שמא מרן לא החמיר כרשב"א משום שלא ראה את דבריו [וכמש"כ הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ה בהקדמה. ובח"ו חאו"ח סי' כ"ו סק"ה) וביחו"ד (ח"א בכללי השו"ע סק"ד). והוא כעין דברי מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' מ"ו סקי"א) ובשו"ת חיים שאל (סי' נ"ו). וזה שלא כמש"כ בנו של מרן הגאון הח"ח בספר תולדות הח"ח (דף פ"ח) בשם אביו זצ"ל, שאף במקרה כזה אין לזוז מדברי מרן השו"ע. וכ"כ גם כמה מגאוני תוניס שכיון שקיבלנו הוראות מרן אין לזוז מהם גם כשניגלו דברי ראשונים הסוברים להיפך. הב"ד הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א בספרו ברית יעקב (עמ' ש"י), והוסיף שכן אמר לו הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל. וע"ע בספר עונג שבת (להרה"ג ר' ליאור שמש שליט"א), שאף הגר"ש משאש שליט"א בהסכמתו לספר דחה דברי הגר"ע יוסף שליט"א בענין זה. וע"ע שם (בעמ' ל"ג-ל"ד). ואכמ"ל]. ודחה זאת הגר"מ אליהו מכל וכל, ואמר שאין אומרים שאם מרן היה רואה את דברי הרשב"א היה מחמיר כמותו. והוסיף לציין דברי מרן בסי' ש"ז סכ"ב. ולכן חזר ואמר שהוא אינו מחמיר בזה. ואע"פ שהאחרו' כתבו להחמיר כרשב"א, מ"מ כיון שמרן לא החמיר לכן כל איסור דרבנן שרי לעשות בביה"ש לצורך מצוה, וכמרן. ושאלתיו, לפי"ז המותר בביה"ש לעשות איסור דאו' לצורך מצוה אם עושהו בשנים שעשאוה בלבד, דהוי שבות. ולכן אם שכח לחבר התקע של הפלטה ונזכר בזה בביה"ש, יהיה מותר לחברו בשנים שעשאוה. וענה לי שצורך אכילת אוכל חם בשבת אינו צורך מצוה. ושאלתיו מדוע אינו מצוה, ה"ז עונג שבת והוא מדברי קבלה (ומרן בסי' תרצ"ו ס"ז כתב שהם כד"ת. וע"ע באהגר"א ריש הלכות פורים ויבי"א ח"א סי' כ"ו סק"א). וענה לי שמה שמקילים לצורך מצוה הו"ד כשאין לו מה לאכול, אך לא בשביל עונג. שהרי אסור לומר לגוי בשבת שיחמם לו האוכל. ואע"פ שיש מהאשכנזים המקילים בכך (ר' מ"ב סי' שכ"ה סק"ס - מ.ה.), הרי הספרדים מחמירים בזה (וכדלקמן. ושמורות אצלי בס"ד עוד תשובות מהגרמ"א שליט"א בנושאים שונים, שאמר כן. ועוד חזון למועד — מ.ה.). וא"כ אין להתיר דברים בשבת לצורך אוכל, וצורך מצוה שאני.

ושאלתי את הגרמ"א שליט"א מדוע אין זו מצוה לאכול בשבת דוקא אוכל חם, הרי בעל המאור כ' בפ' כירה (דט"ז,ב' בדפי הרי"ף) שכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין וכו'. וצריך להזמין, לבשל, להטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין (הב"ד המ"ב סס"י רנ"ז). וכ"כ הרא"ש (פ"ג בשבת משנה ראשו') שישראל אדוקים במצוה זו של עונג שבת (היינו של אכילת חמין בשבת). וא"כ זו כן מצוה. וענה לי שאכן אם הכין האוכל כראוי מע"ש זו מצוה. וזה בא לאפוקי מה שטוענים הקראים שאסור כלל שתהיה אש בשבת. אך אין זה מתיר למשל לומר לגוי לבשל אוכל בשבת, או לחמם אוכל מבושל לצורך עונג שבת. ואע"פ שיש מהאשכנזים המקילים לומר לגוי בשבת שיחמם האוכל בשבת, ושאם החמין נשרף שיוסיף מים לחמין. והוא משום מצות שבת ועונג שבת. אך אנו חולקים ע"כ ואומרים שאף לרמ"א אין להקל בכך, ומסבירים שעונג שבת פירושו שאם אין לו מה לאכול אז לצורך עונג שבת מותר לו להכין אוכל לשבת (כמובן לא לבשל בשבת או שאר איסורי שבת). אך אם יש כבר אוכל ורק שהוא קר, אזי אין לחממו למצות עונג שבת. כי אם האוכל קר או חם אין זה מענין אותנו (ק"ק לי, לד' הגר"מ אליהו שאסור אפי' לחמם ע"י גוי באופן האסור ליהודי בשבת, ואפי' לצורך עונג שבת, מנ"מ בין אם אין לו אוכל כלל או שיש לו אך הוא קר. הרי בשניהם אסור לומר לגוי לבשל או לחמם. ושמא כוונת הגרמ"א שליט"א שלא רק היתר האמירה לגוי קובע אם דבר נחשב כעונג שבת. ומסביר הוא את דברי בעל המאור גבי הכנה מע"ש, שהכוונה דוקא למי שאוסר בכלל לאכול אוכל חם בשבת אפי' שבישלו וחיממו בע"ש, ולא מי שקרתה לו תקלה ונאלץ לאכול אוכל קר בשבת, שזה לא נחשב כביטול מצות עונג שבת — מ.ה.). ולדעת הגר"מ אליהו מה שהאשכנזים מקילים לחמם ע"י גוי, אין לזה מקור בהלכה. ורק שהם עושים כך לפי הבנתם במגן אברהם [אולי כוונת הגרמ"א שליט"א לרמ"א (סי' רנ"ג ס"ה), מ"א (סקל"ז) ובה"ל (ד"ה "להחם". עיי"ש מש"כ להקל לכתחי' בשבת עצמה ע"י גוי, וזאת בשם הגחיד"א, שהיה כידוע ספרדי). ומ"ב (סי' רנ"ז סקמ"ט. ומבואר שם דמ"מ אוכל חם נחשב כעונג שבת). ורמ"א (סי' רנ"ט ס"ז), ומ"א (סקי"ב) ומ"ב (סי' ש"כ סק"ס. וגם בזה היקל לעשות ע"י גוי לכתחי' בשבת לצורך אכילת אוכל חם בשבת). חזו"א (או"ח סי' ל"ז סקכ"א), ומלאו"מ (עמ' ס"ג הערה י' בשם שו"ת מהרש"ג ח"ב, קמ"ה. ועו"ש במלאו"מ עמ' ר"א)]. אך לדעת הגרמ"א אין זה נכון ואין ללמוד משם. ואע"פ שלאכול חם בשבת זו מצות עונג שבת, מ"מ זה בתנאי שאינו פוגע כלל בקדושת השבת, ואפי' לא פוגע בביה"ש.

ובהזדמנות אחרת שאלתי שוב את הגרמ"א שליט"א מדוע לדעתו אכילת אוכל דוקא חם אינה מצוה (לענין שבות בביה"ש לצורך מצוה, כמבואר בסי' שמ"ב), הרי הרמ"א בהל' עירובין (סי' תט"ו ס"א) כתב שאף המטייל בפרדס ביו"ט או בשבת, שיש בטיול זה שמחה, מיקרי דבר מצוה. וא"כ כ"ש לצורך אכילת אוכל חם בשבת, ובפרט בחורף, הוי מצוה. וענה לי דשאני ענין עירובי תחומין שמקילים בו יותר, ולדבר כלשהו כבר מקילים (אך ראה בבה"ל סס"י שמ"ב ד"ה "מותר ביה"ש" שכתב להשוות דין עירוב לדין ביה"ש. והוכיח כן מד' הרה"מ פכ"ד משבת ה"י. וצ"ע). ושאלתיו, הרי בכל אופן אם בחורף אין אוכל חם ושתיה חמה לכל המשפחה ה"ז צער להם, ואם יש להם שתיה ואוכל חמים בשבת עי"כ שהכניס את תקע הפלטה לשקע בביה"ש ה"ז לכאו' מצוה. וענה לי שהכלל הוא שכל דבר שאדם רוצה לאכול או ליהנות ממנו בגלל שבת, ולכן הוא רוצה לעשות פעולת שבות בביה"ש, אומרת לו השבת שלא יעשה הפעולה בביה"ש ולא יגרום צער לשבת [ק"ק לי ע"כ, דהא כבר כתב המהר"ח או"ז דכבוד ועונג שבת חשיב מצוה (הב"ד ילקו"י שבת כ"ב עמ' תקט"ז), וא"כ שרי לכך שבות בביה"ש. ועוד קשה, דהא הבה"ל בסס"י של"ד הוכיח מהרמ"א בסי' תט"ו שדבר שהוא לצורך השבת, אף שאפשר לו בלעדם, רק שיתווסף לו עונג, חשיב מצוה ושרי בביה"ש. וכ"כ בשעה"צ שם סק"ח. ובמ"ב סק"ז הוסיף שאף למרן שרי לומר לגוי שידליק נר אפי' רק בחדר השינה ולאו דוקא לצורך הסעודה. ולפי"ז קשה — מ.ה.]. אך אם האדם מצטער אם לא יהיה לו דבר מסוים, ואינו רוצהו בגלל השבת, ה"ז שאני. והדוגמא לכך היא שאם אדם רוצה לאכול בשבת אוכל חם, כגון חמין חם בשבת, והוא רוצה זאת משום עונג שבת אומרת לו ההלכה שעדיף שלא יאכלהו בשבת ולא יעשה שבות לשם כך בביה"ש (וק"ק לי משעה"צ סס"י שמ"ב סק"ח שאף לעונג שרי שבות ביה"ש. וכן כנ"ל בשם מהר"ח או"ז — מ.ה.). אך אם לא יעשה שבות מסוימת בביה"ש ובשל כך ישאר רעב כי לא יהיה לו כלל מה לאכול, הרי שאין אכילה זו מדין עונג שבת אלא מדין רעבונו, ולכך שרי לעשות שבות בביה"ש (וק"ק לי: שעולה מדברי הגרמ"א שליט"א שאין לחמם את האוכל הקר באיסור שבות בביה"ש. אך הרי בחורף זה צער לאכול אוכל קר, ולעיתים אפי' בקיץ זה צער לאכול חמין קר — מ.ה.).

ענף 5: כיבוי חשמל בביה"ש למצוה:

ועוד שאלתי את הגרמ"א שליט"א, האם שרי לכבות החשמל בביה"ש בחדר השינה לצורך תשה"מ (לפחות בשינוי וכדו'), אם שכחו לכבותו לפני ביה"ש. האם זה נקרא מצוה. שהרי מרן כתב שתשה"מ הינו עונג שבת (שו"ע סי' ר"פ ס"א. ויש להעיר דבעי שינוי רק אליבא דהחזו"א שהכיבוי אסור מדאו' מדין סותר. אך לחולקים עליו זה אסור רק מדרבנן מדין כיבוי גש"מ ולכאו' א"צ כלל שינוי. וגם למ"ד שהאיסור משום בונה יתכן שאין סתירה זו מדאו', כדלעיל בהערה ט"ז ענף 6. וצ"ע). וענה לי שלזה יהיה מותר בביה"ש לכבות החשמל, אך לא משום עונג אלא משום מצוה (מצות עונה או מצות פו"ר — מ.ה.). ולכן לתשה"מ שרי לכבות החשמל בשינוי, או בשנים שעשאוה בלי תוספת שינוי (ור' לעיל בהערה כ' שנחלקו הפוס' אי שנים שעשאוה איסורו מדרבנן, או שאסור מדאו' ורק פטור מחטאת). וכן כל שבות מותר לעשות בביה"ש לצורך מצוה, ואפי' דבר שעיקרו מדאו' ועושהו בשינוי, חוץ ממה שכתוב בפירוש שאסור לעשות בביה"ש כגון לעשר, כנ"ל. ואף שבעיון בשו"ע סי' רס"א ס"א וסי' שמ"ב ס"א ניסה הגרמ"א שליט"א לחלק בין דבר שאסור משום שבות או שאסור מד"ס, מ"מ למסקנה אמר שמותר בביה"ש לכבות החשמל בחדר השינה לצורך מצוה כתשה"מ. ולכן הסכים שאשה שנשארה בבית בביה"ש (וטרם קיבלה שבת בהדלקת נרות וכדומה — מ.ה.), רשאית היא לכבותו לבדה בביה"ש בשינוי לצורך תשה"מ, או שתעשה כן בשנים שעשאוה (אמנם נראה שבשנים שעשאוה יש בעיה של צניעות אם יסבירו מדוע מכבים החשמל. ואם לא יסבירו, עלולים האנשים לתמוה מדוע מותר לעשות כן, ומ"מ הגרמ"א שליט"א דיבר מצד הדין — מ.ה.), והוסיף שמותר הדבר בפרט שלא מדובר על הדלקת חשמל אלא רק על כיבוי החשמל [שלמ"ד משום מבעיר ה"ז רק דרבנן, דהוי משאצל"ג וזה כיבוי גש"מ ולא של עץ. ובפרט שלרש"ש בשבת (דמ"ב) ה"ז חשיב שבות דשבות. ואמנם לחזו"א (או"ח סי' ל"ח, וסי' נ' סק"ט) שהגרמ"א פוסק כמותו, ה"ז איסור דאו' של סותר]. דהא כל איסור דאו' כשעושהו בשינוי שרי בביה"ש ובלבד שיהיה לצורך מצוה, וכנ"ל (אמנם לפי"ז יוצא שיהיה מותר לכבות בשינוי אף לחזו"א — מ.ה.). ועוד אמר הגרמ"א, שגם מה שמותר לעשות בביה"ש הו"ד אם באותו מקום, והיינו בקהילה שלו, בביהכ"נ שלו — טרם קיבלו שבת [וכ"כ מרן (בסי' רס"א ס"ד), המ"ב (סי' שמ"ב סק"א) וכה"ח (סק"ג). וכבר דנו הפוס' האם מי שקיבל ע"ע שבת לאחר פלג המנחה חמיר טפי ממי שטרם קיבל הוא או הציבור את השבת אך כבר הגיע זמן ביה"ש. ר' בה"ל (סי' רס"א ד"ה "אין"), מ"ב (שם סקכ"ח, וסי' שמ"ב סק"א), מנח"ש (ח"ב עמ' קמ"ב), שש"כ (פ"כ הערה קפ"ד), פסתש"ו (סי' רע"ז סק"ד), שו"ת אז"נ (ח"א,ע"ט) ועוד פוס'. וע"ע בלוי"ח (סי' קכ"ד) שכתב לחלק בין אם קיבל שבת ביחיד, שמותר בשבות בביה"ש, לבין אם קיבל שבת עם הציבור, שאסור בשבות בביה"ש. וע"ע בבה"ל (סי' רס"א שם). ואכמ"ל]. וזה יתכן כגון בביכ"נ שמתפללים מנחה מאוחר, כך שמסיימים אותה לאחר השקיעה (היינו אומרים קב"ש אחר השקיעה, שבזה מקבלים שבת באמירת "בואי כלה" ב"לכה דודי". ובדורות קודמים שלא אמרו זאת, קיבלו באמירת "מזמור שיר" או ב"ברכו", כמבואר כ"ז בשו"ע סי' רס"ב ס"ג ובמ"ב סס"י רס"א — מ.ה.). ולגבי עשיית מלאכה דאו' בביה"ש כשאינו מתכוין, אמר לי שאין להקל בביה"ש כיון שא"א לומר שבני"ד המציאות היא שאינו מתכוון שיהיה האיסור של הדלקת החשמל וכדו', אלא הוא כן מתכוון. עכת"ד.

ושאלתי גם את הגר"ח קנייבסקי שליט"א גבי גדרי השבותים המותרים בביה"ש בכלל, וגבי כיבוי חשמל בביה"ש בפרט. ולא רצה להקל לכבות חשמל בביה"ש אפי' בשינוי או בשנים שעשאוה, ואפי' לא לצורך מצוה כתשה"מ בליל טבילה שחל בליל שבת, וכתב: רבים סוברים שלא התירו אלא שבות דאמירה לגוי וח"ו להקל. עכ"ל (כדלקמן במכתבו שבנספחים נספח י"ד).

יש להעיר שבענינים שמקילים בזמן ביה"ש, וכגון ביה"ש דכניסת שבת לענין שבות למצוה, יתכן ויש להחמיר בחורף (שבו שעה זמנית קצרה יותר משעה רגילה) שזמן זה הינו פחות משלוש עשרה דקות. משום שי"א שכל הזמנים הללו מחשבינן בשעות זמניות (ר' ע"כ בבה"ל סי' רס"א ד"ה "שהוא". מ"ב סי' של"א סקי"ד. מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"א הערות י"ז, י"ט וכ"ח. והל' יוה"כ פי"ב הערות ט"ו וט"ז). אך לא שמעתי מאף פוסק שיש להחמיר בזה. ומ"מ מטעם זה כ' הגרימ"ט זצ"ל שבירושת"ו המנהג להחמיר בכניסת שבת ארבעים דק' קודם השקיעה, דבימי הקיץ הדקות הזמניות ארוכות יותר. שכ"כ הגרמי"ל זק"ש בספרו על המועדים. וכ"כ ביבי"א (ח"ה סי' כ"א עמ' ע"ז). וע"ע בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סקכ"ט). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שהגרש"ז אוירבך זללה"ה אמר שטעם המנהג כדי שיספיקו לילך לביהכ"נ ולהתפלל מנחה וקבלת שבת קודם השקיעה. עכ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה כ"ח) ובהל' יוה"כ (פ"ד הערה ט"ז. ובקונטרס ברה"ש פי"ז).

בענין זמן שהוא ספק יום ספק ביה"ש כתב המ"א (רס"י רס"א) בשם הב"ח דאסור. והב"ח דייק כן מלשון רש"י. ואע"ג דהוי ס"ס, ספק יום, ואת"ל ביה"ש הריהו גופיה ספק יום, אפ"ה אסור. וכתבו האחרו' שאמנם מה שהוא מסופק אי כבר החל ביה"ש הוי ספק חסרון ידיעה דלא חשיב ספק, אך הספק של ביה"ש הוי ספק לכל העולם ולא חשיב ספק חסרון ידיעה. ומאידך שני הספקות שבני"ד הוי ספק ספיקא משם אחד (ר' מחה"ש שם ובה"ל סי' רס"א ד"ה "ביה"ש" וד"ה "עירובי חצרות"). לעומת זאת השד"ח (ח"א בכללים, פאה"ש מע' ב' סי' ב') כ' שמצא בס' מנחת קנאות בשם המהר"ח או"ז (סי' ר"ל) שספק יום ספק ביה"ש הוא ספק ספיקא גמור. עכ"ל. וא"כ מצינו א' מהראשו' שמיקל בזה. ואף שבעלמא נראה שבמחלו' רש"י ומהר"ח או"ז יש לפסוק כרש"י, אך כיון שרש"י לא כתב כן בהדיא אלא רק רבינו הב"ח דייק כן מדבריו, היה מקום להקל בזה כמהר"ח או"ז (ובפרט שצ"ע אי בכלל הוי דאו'). ומ"מ למעשה כיון שהמ"א, המ"ב (רס"י רס"א), כה"ח (סק"ב) וש"א פסקו להחמיר בזה, נראה שכן יש לנהוג למעשה. ולגבי זמן דאיכא דעות בין הפוס' אי חשיב ביה"ש, ר' בה"ל (שם ד"ה "ואין מדליקין").

ועוד בהא דבעי לפרוש קודם זמן ביה"ש, ר' בה"ל (סי' שמ"ב ד"ה "מותר"), מ"ב (סי' רס"א סקס"ג) וכה"ח (סי' רס"א סקט"ז).

ועוד בענין ביה"ש ר' בטור (סי' רצ"ג), שו"ע (סי' רס"א ס"ב ובנו"כ שם), בספר ביה"ש לגרי"מ טוקצ'ינסקי, בשד"ח (כללים, ח"א, פאה"ש מע' ב' סי' א'), אג"מ (או"ח ח"ד סי' ס"ב), טהרת הבית (ח"ב עמ' רס"ה), בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (עפ"י המפתח. ובפרט בפ"ד הערה ט"ז ובקונטרס ברכות השחר פי"ז), במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ב הערה ע"ז), ובמקו"ד הל' חנוכה (פ"ז סעי' ו').


[25]כה.

הענפים

1: להקל ביו"ט באיסורי בונה וסותר לניטרול וכיבוי אזעקה.

2: להקל בהנ"ל מדין אוכל נפש.

3: להקל בהנ"ל מדין "מתוך".

4: להקל ביו"ט באיסורי מבעיר וכיבוי.

5: להקל בהנ"ל מדין אוכל נפש.

6: להקל בהנ"ל מדין "מתוך".

7: להקל בני"ד מצד גרם כיבוי.

בענין אזעקה דרוכה או מצפצפת ביו"ט, בס"ד נראה שיש להקל בזה יותר מבשבת, הן מצד ניטרולה כשהיא רק דרוכה (והיינו שהמעגל פתוח והאדם פותח בעוד מקום, די"א שלחזו"א הוי סותר), הן מצד כיסוי הגלאים הגורם להדלקת נורות שאין בהן גש"מ, ואפי' מצד הדלקת או כיבוי זרקור דהוי גש"מ, משום שחלק מטעמי האיסור פחות חמורים ביו"ט. ויש לדון בזה מכמה צדדים: א. איזה מלאכות הותרו ביו"ט לצורך או"נ, והיינו האם גם מלאכות בונה, סותר מבעיר, מוליד וכו'. ב. האם בני"ד יש להקל מצד או"נ (היינו האם ני"ד חשיב או"נ, או שיש להקל לפחות מצד מכשירין). ג. היש להקל בני"ד משום "מתוך שהותרה" וכו'.

ענף 1: להקל ביו"ט באיסורי בונה וסותר לניטרול וכיבוי אזעקה:

מצד טעמיה דהחזו"א שהאיסור משום סותר, הרי מצינו מחלו' ראשו' אי איסור סותר ביו"ט הינו מדאו', או שאסור רק מדרבנן משום עובדין דחול. שבתוס' שבת (דצ"ה,א' ד"ה "והרודה") כתבו שלר"י איסור בנית בית שנפל ביו"ט, ע"מ לאכול בו ביו"ט הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול (וראה מנחי"צ ח"ג סי' קמ"ב דשבות דעובדין דחול כשאין שחיקת סממנים שרי במצטער. ולפי"ז אולי בני"ד שרי לכתחי'). והתוס' בביצה (ד"ג,א' ד"ה "גזרה") כתבו שלירו' רק מלאכות משימור ואילך, והיינו מלישה הן המותרות ביו"ט. ולפי"ז אף בנין וסתירה ביו"ט איסורן מדאו'. וכ"כ הרה"מ (פ"א מיו"ט ה"ד) בד' הרמב"ם שמלאכות שאינן לצורך אכילה, אפי' עשאן לאכילה — לוקה. וא"כ גם בונה וסותר אסור מדאו' אפי' כשעושה לאכילה (הב"ד מרן בב"י סי' תצ"ה, והמ"א ומחה"ש רס"י תקי"ח). וע"ע מש"כ הפמ"ג (בפתיחה להל' יו"ט, פ"א סקי"ב) דהרה"מ לשיטתו שהרמב"ם פסק כרבנן דר"י לענין מכשירי או"נ. אך לרבי יהודה דשרי אף מכשירין אם אי אפשר לעשותן מעיו"ט, אינו לוקה מדאו' ומישרא נמי שרי בבנין וסתירה (ע"ע בהרה"מ שם פ"ד ה"ח וה"ט, ופסתש"ו סי' תק"ז הערה 7). ואמנם הב"ח (סי' תצ"ה) הב"ד הסמ"ג בשם ר"י בר שמואל (וסתם ר"י בתוס' הוא ר"י בר שמואל), שאף מלאכות שכתובות קודם לישה אסורות מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול, ולפי"ז קשה על מש"כ בשמו בתוס' בשבת הנ"ל. עיי"ש בב"ח מה שתירץ. וע"ע בשו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקונטרס אחרון סק"ד) דמשמע שמחמיר וס"ל דאין להקל בבונה וסותר אפי' כשעושה לצורך אכילה, ומתיר רק במלאכות הקשורות ממש לאכילה, ולא כתוס' בשבת הנ"ל. אמנם ראה במ"ב (סי' תצ"ה סק"ז) ובשעה"צ (סק"ה) דס"ל שאף לפי"ד ר"י בתוס' שבת שם י"ל דהאיסור הינו מדרבנן אף לגבי דבר שאינו מפיג טעם ולא יתקלקל אם יעשוהו כבר מעיו"ט, ושכ"ה אף באו"נ עצמו ולא רק במכשירי או"נ. וכתב שם שכ"ד רוה"פ (ויש להעיר שמרן הח"ח כלל לא הזכיר דברי הב"ח בשם הסמ"ג אליבא דר"י בר שמואל). ונראה קצת שכן גם ד' הרמ"א שם (בסי' תצ"ה ס"א). ויש להעיר שהמ"א (סי' תק"א סקי"ג) כ' דהותרה ביו"ט סתירה לצורך, באופן שאין הסתירה מלאכה בפ"ע. וע"ע במעש"ח (ח"ג עמ' רנ"ד).

פוס' רבים גם מבני דורנו ס"ל דבונה אפי' ביו"ט איסורו מדאו'. שהגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי שבונה ביו"ט הוי איסור דאו' (ובפעם אחרת שעסקתי עמו בנושא זה חזר ע"כ. ודעתו בענין הדלקת זרם החשמל בשבת וביו"ט אי אסור משום מוליד או בונה, ר' לעיל בהערה ט' ענף 4. וכשעסקנו עמו ע"כ שאל אותנו הגריש"א מנ"מ אם זה מוליד או בונה, הרי ממילא זה אסור. וענינו שיש נ"מ לענין שבות דשבות לצורך מצוה. והיה נראה שהסכים עם כך). עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלשיטת החזו"א שהדלקת וכיבוי זרם החשמל אסורה מדין בונה וסותר הרי שאיסור ההדלקה ביו"ט לחזו"א הינו מדאו'. והוכיח כן ממשמעות הגמ' בביצה (דל"א,ב') ומד' רש"י במשנה ובגמ' שם. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בענינים אלה שאמנם יש לאסור ביו"ט הדלקת חשמל (עם חוט להט — מ.ה.) מדין הבערה, אך באמת שמסתברת גם סברת החזו"א שהדלקת זרם החשמל בשבת ויו"ט (גם כשאין חוט להט — מ.ה.) אסורה מדין בונה. והזכיר את ד' התוס' בשבת (דצ"ה,א') אך לא רצה להכריע האם לפי החזו"א גם ביו"ט איסור הדלקת הזרם הוי דאו'. עכת"ד. והגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד (ח"א סי' ל"ב עמ' צ"ז) כ' שלחזו"א שס"ל שאיסור הדלקת וכיבוי החשמל מדין בונה וסותר הרי שהאיסור גם ביו"ט הינו מדאו'. וגם הכיבוי הוי מדאו' מדין סותר ע"מ לבנות (עיי"ש ביחו"ד, וביבי"א ח"א סי' ל"א, דלגרע"י עצמו איסור כיבוי חשמל הן בשבת והן ביו"ט הינו רק מדרבנן). עכת"ד. וכן דעת בנו הג"ר יעקב יוסף שליט"א כפי שאמר לי. ואף הגר"ח קנייבסקי שליט"א (במכתבו המובא לקמן בנספחים) כתב שכמדומה שדעת רוה"פ שאיסור בונה וסותר ביו"ט הינו מדאו' (ולא התייחס דוקא לענין החשמל). עכת"ד. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תק"ב ססק"ב) ובילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח עמ' 3 הערה ע"ג) שלחזו"א הדלקת וכיבוי החשמל ביו"ט הינם מדאו'. ע"כ.

ענף 2: להקל בהנ"ל מדין אוכל נפש:

עד כאן דננו האם בונה וסותר ביו"ט הינם מדאו', או שאלולא צד עובדין דחול יש להתירם לצורך או"נ. אך גם אם שרי יש לדון גבי ני"ד — כיבוי אזעקה למניעת הטרדה וצער גדול מאנשי הסביבה — החשיב כצורכי או"נ ביו"ט. ואכן נראה לצדד קצת שגם ני"ד חשיב כצורכי או"נ משום דהוי מניעת צער גדול. ולא מיבעי דוקא בלילה דהצפצוף גוזל שינה מרבים והוי צער גדול, ואילו הכיבוי מונעו, אלא אפי' ביו"ט ביום חשיב כצורכי או"נ, דהוי מניעת צער גדול של הטרדה רצופה, ועלול להביא את אנשי הסביבה לפקיעת עצבים ואולי אף להתמוטטות (וכמש"כ הגר"י אריאל שליט"א לקמן במכתבו, בנספחים). ואצ"ל שיש צד להקל בזה ביו"ט דשבועות ביום, כשרבים ישנים לאחר הלימוד בלילה. ולפי ד' הב"ח ומשמעות הרשב"א בעבוה"ק (הב"ד המ"ב ברס"י תקי"א) דכל מידי דהנאת הגוף בכלל או"נ הוי, ורק שיהא שווה לכל נפש, משמע שגם בני"ד חשיב כצורך או"נ דהוי צורך גופו. ואם רק לתוספת אורה דהוי שמחת יו"ט התירו להדליק נר מנר ביו"ט [כמבואר במ"ב (סי' תקי"ד סק"ל), ביבי"א (ח"א סי' ל"ג סקי"ב. וח"ב עמ' צ"ז סק"ב, שתאורה בכלל או"נ), במנח"ש (ח"א עמ' ק"י סס"י י"ב) ובשש"כ (פי"ג הערות מ"א וס"ח) בשם הגרשז"א זצ"ל, עפ"י רע"א (סס"י ת"ק ד"ה "שם")], נראה שכ"ש בני"ד דחשיב גם צורך גופו וגם צורך יו"ט, דמניעת צער לכאו' חשיבא טפי משמחה [אמנם יש להעיר שמד' המ"ב ברס"י תקי"א בהבנת הר"ן נראה שאין להקל בני"ד משום או"נ. אך ממש"כ בצי"א (ח"א סי' כ' פ"ג ס"ק ד',ו') משמע קצת שאף בני"ד יש להקל מדין או"נ, דכתב שלר"ן כל שהדבר גורם לו צערא דגופא מיקרי כאו"נ עצמו, ואולי עוד מכ"ש אם מניעת עשיית הדבר תגרום לו צער. ע"כ. עיי"ש בצי"א גם בס"ק ז', י"א-י"ד כמה צדדים להקל גם בני"ד. ואכמ"ל]. וא"כ לפי"ד המקילים נראה שיש מקום לומר שאף בני"ד חשיב כאו"נ. וע"ע לקמן בהערה זו, גבי מבעיר ומכבה (ס"ק 2) שהבאנו עוד צדדים שבני"ד חשיב או"נ.

עוד יש להוסיף הא די"א שלאו דוקא או"נ הותר ביו"ט אלא אף הנאה, דכתיב "אשר יאכל לכל נפש", וקיי"ל (בפסחים דכ"א,ב') כ"מ שנא' לא יאכל, בין איסור אכילה, בין איסור הנאה. שכ"כ היראים (סי' קי"ג), הרוקח (סי' רצ"ז), הרמב"ם בפיהמ"ש לביצה (דכ"א,ב'), האורחות חיים (דפ"ה), הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בחידושיהם לשבת (דל"ט,ב') ועוד. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ג סקי"ב. עיי"ש שעפי"ז דן אי להתיר עישון ביו"ט).

ענף 3: להקל בהנ"ל מדין "מתוך":

ומ"מ גם אם ני"ד לא חשיב כצורכי או"נ, שמא יש מקום להקל בני"ד גם למ"ד בונה וסותר, ולהתיר כיבוי האזעקה מדין "מתוך". שאמנם לפי"ד התוס' בשבת (דצ"ה,א' ד"ה "והרודה") עולה דאמרינן מתוך בבונה [ור' בב"ח (סי' תצ"ה) מש"כ בשם הסמ"ג בשם ר"י, והקשה ע"כ ממש"כ התוס' בשם ר"י. וכנ"ל. עיי"ש בב"ח מה שתירץ. ומד' המ"ב (בסי' תצ"ה סק"ז) ושעה"צ (שם סק"ה) משמע דלא ס"ל כב"ח. ואכמ"ל]. וכן מד' הפנ"י בביצה (דכ"ג ד"ה "שם") מתבאר שלא בכל המלאכות שהותרו ביו"ט אמרינן מתוך, אלא רק מלאכות הבערה, שחיטה, אפיה ובישול שעיקרן לצורך או"נ אמרינן שהותרו גם שלא לצורך או"נ אם יש בהן קצת צורך יו"ט. וכן עולה מד' המ"ב (סי' תקי"ח סק"א). הב"ד בפסתש"ו (סי' תקי"ח סק"א). וע"ע בח"א (כלל פ' בנשמ"א סי' א'). ועוד כ' בפסתש"ו (סי' תקי"ח הערה 2) עפי"ד החת"ס (בחידושיו לביצה די"ב) והאבנ"ז (סי' תתי"ב) שלא אמרינן מתוך במלאכת בונה וסותר (אע"ג דהותר לגבן גבינה ביו"ט דהוא תולדה דבונה).

ועוד יש להוסיף, שהמ"א (סי' תקי"ד סק"כ) כתב בהדיא שגבי כיבוי לא אמרינן מתוך. וע"ע שעה"צ (שם סקנ"ז) ושש"כ (פי"ג הערה ס"ח).

ובענין מהו גדר או"נ ומהו גדר מכשירי או"נ, ר' שו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א סק"ד) שהביא מחלו' הראשו' בזה (נ"מ לני"ד). ואי אמרינן מתוך גם במכשירי או"נ או רק באו"נ, הנה נחלקו הראשו' בזה. שלד' רש"י, הרמב"ם והר"ן אמרינן מתוך בכל מכשירי או"נ, אך לד' רוה"פ לא אמרינן מתוך במכשירי או"נ, דא"כ יותרו רוב המלאכות ביו"ט. ורק במלאכות שעיקרן לצורך או"נ (כהוצאה, הבערה ובישול) אמרינן מתוך גם במכשיריהן. ר' בשו"ת חת"ס (סי' קמ"ז), שו"ת אב"נ (סי' ת"ט), מ"ב (סי' תק"ט בהקדמה לסימן), ס' מאורי אש (פ"א) ופסתש"ו (סי' תק"ט ס"א). וע"ע ברא"ש לביצה (פ"א סי' י"ח ופ"ב סי' י"ט בשם התוס' בכתובות ד"ז,א' ד"ה "אמר ליה"). וע"ע ברמ"א (סי' תקי"א ס"ב) ובמ"ב (סי' תק"ט סקכ"ו), ובשש"כ (סוף פ"ב).

וא"כ לפי כל הנ"ל עולה שאף שיש קצת לצדד להקל בני"ד ביו"ט יותר מבשבת (מצד בונה וסותר), מ"מ אין היתר זה בשופי.

מצד איסור מוליד כבר כתבנו לעיל שאף בשבת לא ברור כלל מהו איסור כיבוי מכשיר חשמלי ללא חוט להט. וגם לגבי הדלקת מכשיר חשמלי ביו"ט למ"ד דהוי מוליד, הרי נחלקו הפוס' אי אף לצורך או"נ אסרו מוליד ביו"ט, או שאסרוהו רק כשעושה דבר חדש (ר' פסתש"ו סי' תצ"ה סק"י. וצ"ע אי לד' המתירים יש להקל גם בני"ד).

ענף 4: להקל ביו"ט באיסורי מבעיר וכיבוי:

ואף אם תהיה בני"ד מציאות של הדלקת או כיבוי נורת להט, והיינו הדלקת או כיבוי גש"מ, ישנם כמה צדדים להקל:

1) איסור הבערת אש ביו"ט חמור פחות מבשבת. שאמנם הט"ז (רס"י תק"ב) כ' שאף ביו"ט איסור הבערה הינו מדאו', משום דהתורה לא התירה להוליד יש מאין. אך רוב ככל הפוס' לא קיבלו דבריו וכתבו שאיסור הבערת אש ביו"ט מדרבנן. שכ"כ שו"ת ומצור דבש (סי' ט'. והביא הרבה רוא"ח דס"ל דהוי מדרבנן), וכ"פ מהר"י טייב בערה"ש, הגרשז"א במאורי אש (ריש פ"א), הגרע"י ביבי"א (ח"ב סי' כ"ו), מנחי"צ (ח"ד סי' צ"ט) ועוד פוס'. וע"ע בבה"ל (רס"י תק"ב), באנ"ת (כרך כ"ב עמ' תרי"א הערה 370 ואילך, שי"א שהבערה מותרת ביו"ט), וכן כאן לקמן בנספחים (שלגר"ש משאש שליט"א שרי מעיקר הדין להדליק ביו"ט גפרור וחשמל. אך גם הוא מודה שאין להדליק אש חדשה ביו"ט ומתיר רק ע"י גפרור. עיי"ש טעמו). ועפי"ז כתבו הרבה אחרו' שאיסור הדלקת מכשיר חשמלי, ואפי' נורת להט שיש בה גש"מ — איסורו ביו"ט הינו מדרבנן ולא מדאו'. שכ"כ בשו"ת עצי הלבנון (סי' י') שו"ת התעוררות תשובה (סי' תרע"ג), חלקת יעקב (ח"א סי' נ"א, נ"ג ונ"ה), מאורות נתן (פ"א סק"ע), שו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ס"ד), מלמד להועיל (או"ח סי' מ"ט), החל"ה, אג"מ (או"ח ח"ד סי' ק"ד. וע"ע באו"ח ח"ג עמ' שמ"ג), יבי"א (ח"א סי' י"ט וח"ב סי' כ"ו). וכ"ד הגרשז"א זצ"ל (הב"ד בספר נשמת אברהם סי' תק"ב ובפסתש"ו סי' תק"ב הערה 6. וע"ע בקוב"מ עמ' 45 שהב"ד מ"ד דהוי דאו'). וכן הורה לי לדינא הג"ר יעקב יוסף שליט"א. וכ"מ מהשש"כ (פי"ג הערה ק'). וע"ע בהחב"ה (ח"ב פ"ה) ובאנ"ת (כרך י"ח עמ' קע"א הערה 175 ועמ' קע"ז-קע"ח) ובספר הל' המועדים (פ"ח הערה ח'). ואף שכמה אחרו' כתבו שלפי"ד הט"ז הנ"ל הוי איסור דאו' גם ביו"ט (וראה שו"ת מחזה אברהם, או"ח סי' מ"א-מ"ב, ושו"ת צפנת פענח מהדו' הגרמ"מ כשר סי' ק"ו שכתב שזה בגדר "לא תעשה מלאכה"), מ"מ רוה"פ פסקו דהוי דרבנן. ובני"ד שמא יש להקל מצד דהוי צערא דרבים, שהיקל בזה מרן (בסס"י של"ד) בשבות של כיבוי גחלת של עץ. וכמו שהסביר הבה"ל (בסי' רע"ח). וראה עוד בפסתש"ו (סי' תק"ב הערה 6) שהב"ד הגרשז"א הנזכרים בנשמת אברהם, דשרי לטלפן ביו"ט לצורך חולה אף שאיב"ס, גם אם תדלק בשל כך נורה במרכזיה, והיינו איסור דרבנן לחשיב"ס. ואף שבני"ד לא עסקינן בחולה ממש, מ"מ הוי ודאי צערא דרבים. וכבר כתבנו במקו"א בקונטרס זה, שי"א שמצטער דינו כחולה שאיב"ס. וצ"ע. ואגב צ"ע מש"כ הרב אפרים פאדאווער שליט"א בספרו פסקי הל' יו"ט (ריש פ"ז) שכמעט כל דיני החשמל ביו"ט שווים לדיני החשמל בשבת, מלבד כמה דוגמאות מעטות שהביא שם. ולכאו' זה אינו. דבשבת לרוב הפוס' הדלקת נורת להט הוי איסור דאו'. אך ביו"ט לרוה"פ הוי איסור מדרבנן [ואמנם מצינו כמה פוס' שכתבו שאף בשבת איסור הדלקת נורת להט הינו רק מדרבנן, הלא המה שו"ת מי יהודה (חאו"ח סי' ל"ה), ושו"ת לבושי מרדכי (ח"א סי' מ"ז-מ"ח. וכ"כ בהסכמתו לספר קרן לדוד). הב"ד ביבי"א (ח"ז סי' ל"ו סק"ג). וראה בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רמ"ו) שהסתפק אם אינו דרבנן. עיי"ש שכ' הרבה טעמים שאינו איסור דאו' (הב"ד החשמל בהלכה ח"ב עמ' 50. ולכאו' כתב שם טעמים שונים בשמו. וצ"ע). ואף הגר"ש גורן זצ"ל כתב בקובץ סיני (שנת תש"ט כרך כ"ד) שהדלקת חשמל בשבת איסורה רק מדרבנן. הוב"ד גם בקובץ הפרדס (שנה כ"ג חוברת י"ב). אמנם עיי"ש בפרדס (שנה כ"ד חוברת ב') שהתקבלו במערכת מכתבים מגאוני א"י וחו"ל שחלקו על הגר"ש גורן. וכ"כ נגד דעה זו הגרי"א הרצוג זצ"ל בפסקים וכתבים (חאו"ח ח"ב סי' ס"ז). וכ"נ שדעת הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' ע"א, ועיי"ש גם בסי' ס"ז, ס"ט וע', שסובר ההיפך מהגרש"ג, וכותב שאף כשאין גש"מ הוי איסור דאו'), וכ"ד רוה"פ שהדלקת אור חשמל בשבת עם גש"מ הוי איסור דאו'. וראה בשו"ת חמדה גנוזה (ח"ב סי' מ"ב סקמ"ג) שכתב שהבערת גש"מ אסורה בשבת רק מדרבנן. ואמנם אח"כ (בסקנ"ב) חזר בו ופקפק ע"כ. וע"ע בספר החב"ה שם, לעיל בהערה ט' ענף 3, ולקמן בערך זרם החשמל. ואכמ"ל].

ועוד בענין איסור הדלקת חשמל ביו"ט ר' בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס' וח"ד סי' ו').

ואגב דין מבעיר ביו"ט יש להזכיר כאן מה שהבאנו לעיל בהערה ט', שלד' הגראי"ה קוק זצ"ל ולד' הגר"ש משאש שליט"א הדלקת מכשיר חשמלי אף ללא גש"מ כרוכה באיסור מבעיר (שלא כשאר הפוס' דס"ל שאין בזה מבעיר). אלא שהגראי"ה הוסיף שם (באורח משפט סי' ע"א) שאין להקל משום כך ולהדליק חשמל ביו"ט, כי אין אש ממשית בחוטי החשמל, ואילו לגר"ש משאש שליט"א מהטעם הנ"ל שרי אף להדליק החשמל ביו"ט, וכדלעיל בהערה ט' ולקמן בנספחים.

2) גם מצד כיבוי אש נראה דיו"ט קיל משבת. שאמנם אסור לכבות אש ביו"ט [מרן (סי' תקי"ד סעי' א' וב'). וראה שו"ת יבי"א (ח"א סי' ל"א), יחו"ד (ח"א סי' ל"ב), שו"ת מים חיים (משאש, ח"ב) ושו"ת צי"א (ח"א סי' כ' סוף פ"ה)]. וכתבו האחרו' שבכלל זה כיבוי מכשירים חשמליים ביו"ט. אך מ"מ נחלקו הראשו' אי כיבוי לצורך או"נ ביו"ט מותר או אסור [ר' מש"כ ע"כ שו"ע הגר"ז (בקונט' אחרון סי' תצ"ה שם), ובה"ל (סי' תק"ז ס"ד ד"ה "כך"). ושו"ת דברי חזקיה (ח"ב סי' ג'), משפטי עוזיאל (או"ח ח"א סי' י"ט), אג"מ (או"ח ח"א סי' קט"ו), ישכיל עבדי (ח"ו דשל"ז,א'), ויבי"א (ח"א סי' ל"א)]. ומרן בשו"ע פסק דכיבוי שרי לצורך או"נ (סי' תק"ז ס"ד). וראה בפנ"י (ביצה דכ"ג ד"ה שם), ח"א (כלל פ' בנשמ"א סי' א') מ"ב (סי' תקי"ח סק"א), בכה"ח (סי' תק"ז סקל"ז) מש"כ בשם הברכ"י, ובפסתש"ו (סי' תק"ז סק"א, ובפרט בהערה 6). ואי שרי כיבוי ביו"ט לצורך תשה"מ ר' מ"ב (סי' תקי"ד סק"ה) ובבה"ל (ריש הסי' הנ"ל).

ענף 5: להקל בהנ"ל מדין אוכל נפש:

כבר כתבנו לעיל בסמוך (גבי בונה וסותר) עפ"י הרבה פוס', שיש לצדד שגם ני"ד חשיב כצורכי או"נ. ויש להוסיף מצד כיבוי, דאע"ג שבפסתש"ו (סי' תק"ז הערה 3) כתב שאין היתר הכיבוי מצד או"נ אלא בהנאה חיובית לגוף, אבל כיבוי בשביל העדר צער לא התירו, ולמד כן מהבה"ל (סי' תקי"ד ס"א ד"ה "אבל"), מ"מ נראה דאינו קשה. ראשית, שכבר הוכחנו לעיל (גבי בונה וסותר ביו"ט) שגם מניעת צער חשיבא כאו"נ. שנית, הבה"ל מישתעי דהתם מישתעי בכיבוי שריפה בביתו ורוצה לכבותה משום הפסד ממונו, וכמש"כ הרמ"א שם, ורק בצורה עקיפה זה משפיע על גופו [ור' מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ז הערה ח'), דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל ויבלחטו"א הגר"א נבנצל שליט"א, אי יש לחלל שבת כאשר אדם מסתכן רק בעקיפין, וכגון שהינו חולה לב ואם ישמע שבית החרושת שלו נשרף בשבת הוא עלול למות מהתקף לב, האם יכבו השריפה בשבת. עיי"ש. וע"ע במנח"ש (ח"ב עמ' קכ"ג סקט"ו)]. אך בני"ד הרי צפצוף האזעקה משפיע ישירות על גוף האדם (והיינו על אוזניו ועצביו) ולא רק על ממונו. לכן נראה שיש להקל בזה מדין צורך גופו. וכן התירו להדליק נר מנר ביו"ט אם מפחד לישון בחושך (בה"ל סי' תקי"ד ס"ה ד"ה "נר"). ועוד יש שהתירו לכבות החשמל כשהאור מפריע לישון [שו"ת צי"א (ח"א סיד' כ' פ"ה). ספר הלכות המועדים (פ"ט ס"ו. עיי"ש במסקנתו). וראה ברש"ש לשבת (דמ"ב) שכיבוי גש"מ בשבת חשיב שבות דשבות. ומאידך ראה במכתב הנ"ל מהגר"ש משאש שליט"א שהתיר לכבות אור החשמל ביו"ט רק ע"י גוי, כשאינו יכול לישון, דהוי עונג יו"ט ובשו"ת קרן לדוד (סי' פ') היקל לכבות החשמל ע"י גוי אפי' בשבת, דלדעתו חשיב כשלושה שבותים. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"א סק"ה). ולפי"ז גם בני"ד יש להקל ע"י גוי]. ואמנם יש שהקלו בכיבוי רק ביוט"ב [שו"ת ארץ צבי (ח"ב סי' ל') ור' בשו"ת דובב מישרים (סס"י פ"ז) שאסר אפי' בגרמא. הב"ד ביבי"א (ח"א שם בהערה) וחלק עליו והסיק להקל]. ויש שאסרו מכל וכל (מאורי אש לגרשז"א עמ' 10. ובשמו בשש"כ פ"ב הערה ל"ו). הב"ד פסתש"ו (סי' תקי"ד סק"א. ומשמע מדבריו שהמקילים מקילים אף בכיבוי למניעת צער. וצ"ע מדבריו לעיל מסי' תק"ז שכתב דהיתר או"נ הו"ד בהנאה חיובית לגוף). וע"ע במנח"ש (ח"א סי' י"ב) ובשש"כ שם. ומ"מ לד' המקילים בזה נראה דה"ה לני"ד, דמה לי מניעת שינה מצד חוש הראיה או מצד חוש השמע. וראה עוד בפמ"ג (סי' רע"ח) ובה"ל (אותו סי' ד"ה "החולה") שיש להקל בשבת באיסור דרבנן במקום צערא דרבים (והיינו חשש נזקא דרבים). וע"ע מנחי"צ (ח"ג סי' קמ"ב) דמצטער קיל מלצורך מצוה. ובמנח"ש הסתפק אי יש נ"מ בין צער רוחני לגשמי (ר' ח"א עמ' מ"ג וח"ב עמ' קנ"ג).

ענף 6: להקל בהנ"ל מדין "מתוך":

ואף את"ל שני"ד לא חשיב כאו"נ, הרי נחלקו הראשו' אי גם גבי כיבוי אמרינן "מתוך" ביו"ט ושרי אפי' שלא לצורך. שלרשב"א גם בכיבוי אומרים מתוך, ולרמב"ם (פ"ד מיו"ט ה"ב) לא אמרינן מתוך גבי כיבוי [ר' פמ"ג (בפתיחה להל' יו"ט, פ"א) שו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה בקו"א סק"ד). ושעה"צ (סי' תק"ז סקל"ז)]. ואף דקיי"ל להלכה להחמיר שכיבוי אסור שלא לצורך או"נ, מ"מ זה חזי לאיצטרופי.

לאור הנ"ל היה נראה לענ"ד שיש קצת לצדד להקל יותר ביו"ט בכיבוי אזעקה שמצפצפת. ויש לזכור שעד כה דננו מצד הבערת וכיבוי דבר שאיסור הבערתו בשבת מדאו'. אך בני"ד מישתעי לא בגחלת של עץ ואפי' לא בגש"מ אלא בהפסקת הזרם בלבד. ור' מש"כ הגר"ד ליאור שליט"א (במכתבו לקמן בנספחים) שאין להקל בני"ד ביו"ט יותר מבשבת, דלרמב"ם לא הותר כיבוי ביו"ט לצורך או"נ, ולרא"ש רק לצורך או"נ שרי. עכת"ד. אך לא התייחס למצב שאין גש"מ שאז אסור רק מצד מוליד או בונה, וכן לא התייחס גם גבי הבערה לשאר הצדדים שכתבנו לעיל. וע"ע בנספחים שלגר"י אריאל שליט"א אין להקל ביו"ט יותר מבשבת, אך כ' כן רק גבי הבערה (אם כי גם בהבערה לכאו' פשוט שיש להקל יותר, וכמש"כ הוא עצמו שם שהבערת אש ביו"ט אסורה רק מדרבנן משא"כ בשבת שאסורה מדאו'. וגם גבי בונה יש בראשו' דעה להקל יותר ביו"ט מבשבת). ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א כתב (ג"ז לקמן בנספחים, גבי כניסה ויציאה מחדר כשהמנורה והמזגן נדלקים ונכבים על ידי כך, ולכאו' ה"ה בני"ד), שביו"ט יש להקל יותר בענינים אלה.

ענף 7: להקל בני"ד מצד גרם כיבוי:

גם בענין כיבוי ע"י גרמא כתבו הרבה פוס' דשרי טפי ביו"ט מבשבת (ובני"ד הוי כשמכבנה ע"י שע"ש שמנתקה מהחשמל. והיינו שהאזעקה הינה דרוכה רק בשעות מסוימות ע"י שע"ש מעיו"ט, ועתה הוא מקרב את כיבויה, לפי אותם הפוס' המקילים לקרב הכיבוי ביו"ט ע"י שע"ש). שכתבו התוס' בביצה (דכ"ב,א' ד"ה "והמסתפק") דגרם כיבוי ביו"ט שרי ובשבת נמי אינו חייב. והסבירו שמה שאסור ביו"ט להסתפק מהשמן שבנר הוא משום שעי"כ מכהה את אורו מיד. ע"כ. ומשמע מלשונם שביו"ט מותר לכבות בגרמא אף לכתחי' משא"כ בשבת דפטור אבל אסור. והרא"ש (פ"ב דביצה סי' י"ז) חלק ע"ד התוס' וסובר שאף אם אינו מכהה או מגביר את אור הנר אסור להוסיף או להוציא שמן מהנר, משום דהוי גרם כיבוי ואסור אף ביו"ט, וכ"ש בשבת (ר' גם ב"י סי' תקי"ד וט"ז סק"ו). והרמ"א (בסי' תקי"ד ס"ג) פסק כתוס', וכתב להקל ביו"ט בגרם כיבוי (משא"כ לענין שבת התיר רק בהפמ"ר, כמש"כ בסי' של"ד סכ"ב). ומה שהקשה המ"א (סי' תקי"ד סק"י) דכיצד התיר הרמ"א ביו"ט גרם כיבוי הא החמיר בזה בשבת, כנ"ל, תירץ המאמ"ר עפ"י התוס' הנ"ל שיש לחלק בין שבת ליו"ט, כנ"ל. וכ"כ הנה"ש, סי' שיירי טהרה, וערוה"ש. וכ"כ כבר בפתה"ד (סי' רס"ה סק"ב) בשם מהר"ש ויטאל, והב"ד בשו"ת ציץ הקודש. וע"ע בביאהג"ר שג"כ הסביר ד' הרמ"א דגרם כיבוי הוא בעלמא ושרי. וע"ע במ"א (סי' תקי"ד סק"ז), בשעה"צ (סי' תקי"ד סקל"א) וכה"ח (סקנ"ז). ואע"ג שמדברי מרן (בסי' תקי"ד ס"ג) עולה שאסור לגרום כיבוי ביו"ט אחר שהדליק הנר, וזאת אע"ג שלענין שבת היקל מרן בגרם כיבוי אף שלא במקום פסידא (בסי' של"ד סכ"ב), כבר כתבו האחרו' שבסי' תקי"ד החמיר משום שנוגע בדבר הדולק בעצמו, משא"כ כשאינו נוגע בדבר הדולק שרי בגרמא (ר' מ"ב סי' תקי"ד סק"כ וצי"א ח"א סי' כ' פ"ה סקט"ו). ואמנם כתבו כמה ראשו' להחמיר בגרם כיבוי ביו"ט כבשבת ולהתיר רק במקום פסידא [האו"ז (ח"ב סי' כ"ח) בשם הערוך והריב"א. וכן המאירי (בשבת דק"כ ע"א). וע"ע בסי' העיתים (סי' י"ב עמ' י"ח)]. וכ"כ כמה אחרו' לחשוש לדברי הראשו' המחמירים [שו"ע הגר"ז (סי' תקי"ד ס"י), ח"א (כלל צ"ה ס"ה), קיצוש"ע (סי' צ"ח סכ"ה) ושו"ת חלק"י (ח"א סי' נ'). וע"ע באב"נ (סי' רל"א סק"ו), מנחי"צ (ח"א סי' נ"ו), אול"צ (ח"ב פמ"ג סמ"ו) ובפסתש"ו (סי' תקי"ד הערה 48)]. והביא דברים אלה ביבי"א (ח"ג סי' י"ז ס"ק י"ז-י"ט). אלא שכבר פסקו להקל בגרם כיבוי ביו"ט כל האחרו' דלעיל, וכן המ"א (סי' תקי"ד סקי"ט), המאמ"ר, ס' מאור החשמל (הב"ד החב"ה ח"ב עמ' 48), המ"ב (סי' תקי"ד סקכ"ה. ועיי"ש גם בסק"כ), ונוספו עליהם יבי"א (ח"ג סי' י"ז שם. וע"ע בח"א סי' כ"א ס"ק י"ח וכ', בח"ג סי' י"ח סק"ו וסי' ל' סק"ד), הצי"א (ח"א סי' כ' פ"ה סקי"ט) שש"כ (פי"ג הערה נ"ח בשם הגרשז"א, כשהוא על דרך המקרה) ועוד אחרו'. וע"ע בשעה"צ (סי' תקי"ד סקל"א), בשד"ח (מע' יו"ט סי' א' סקכ"ה), בחזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ו), באנ"ת (חי"ח עמ' תרע"ה), במנח"ש (ח"א סי' י"ג), ולעיל (הערה כ' ענף 5). ועוד בענין גרמא ביו"ט ראה במנחי"צ (ח"ג סי' קל"ז וח"י סי' מ"ב סק"י), שש"כ (פי"ג סעי' י"ג, כ"ז ול"ג), שבט"ה (ח"ז, צ"א), מנוח"א (ח"א פכ"ד הערה 86), אנ"ת (עמ' תרע"א - תרע"ב), ילקו"י (שבת כ"ה עמ' קפ"ו ס"ג), אז"נ (ח"ג, כ"ו וח"ו, נ"א), פסתש"ו (סי' תק"ב ס"ג ובהערה 14 וסי' תקי"ד ס"ט), שו"ת בא"מ (קוא"ל ח"ו סי' מ"ט סק"א). וכן מצויה בידי תשובה מהגר"ש גורן זצ"ל שמתיר לכבות גז ביו"ט ע"י הנחת סיר מים ע"ג הגז, וכאשר המים ירתחו ויגלשו הם יכבו הגז (וכמבואר כ"ז בפוס'. ובתנאי שישתה תה, קפה וכדו' ממים אלה).

ואף הגר"מ אליהו שליט"א סובר דביו"ט גרם כיבוי שרי, עפ"י התוס' בביצה הנ"ל. ולכן לדעתו שרי לפתוח דלת המקרר ביו"ט אף כשהמנוע אינו פועל דהוי גרמא בלבד, משא"כ בשבת שמתיר לפותחו רק כשהמנוע פועל, אא"כ יש תינוק עד גיל שנתיים הצריך לאוכל שבמקרר ובוכה בשל כך. ועוד אמר לי שאם כבה החשמל בביהכ"נ ביו"ט באמצע התפילה, אמנם מותר להדליקו ביו"ט בביהכ"נ ע"י גרמא (כגון הקדמת זמן ההדלקה הקרוב ע"י השע"ש). ועדיף לעשות זאת גם בשינוי, אך אינו חייב מעיקר הדין לעשות גם בשינוי. ומ"מ אינו רשאי להדליק החשמל ביו"ט בביכ"נ רק ע"י שינוי, ללא גרמא. והוא עפ"י המ"ב בסי' תצ"ה סקי"ג בשם האחרו', וכ"פ כה"ח באותו סי' סקכ"ה בשם כמה אחרו' (וראה בשו"ע סי' תקי"ד ס"ג דמ"מ אף ביו"ט גרם כיבוי בעלמא אסור לאחר שהדליק). ולדעת הגר"מ אליהו בשבת ויוה"כ דוקא ע"י שינוי יש יותר להקל. ואילו ביו"ט יש להקל ע"י גרמא. והסביר שיש לחלק בין שבת לבין יו"ט, משום שביו"ט דיברו על עניני גרמא, כגון דברי התוס' במס' ביצה (ר' דכ"ב,א' ד"ה "והמסתפק"). ומש"כ במס' שבת (דק"כ,ב') גבי שבת שמעשה אסור אך גרמא מותר, הוא משום שבשבת אין גרמא מותרת אלא היכן שחכמים אמרו במפורש, וכגון גבי חולה, הפסד מרובה או כיבוי ע"י כלים וכדו'. אך אין גרמא מותרת בשבת בכל ענין. ומ"מ כאשר יו"ט חל בשבת, אמר שיש לנהוג בזה רק כדין שבת, וא"צ להחמיר גם בגרמא וגם בשינוי. והוא עפ"י תשו' הגרי"ח בשו"ת רפ"ע (ח"א סי' ל') גבי דין מוקצה ביו"ט שחל בשבת, שמקילים בו כדין שבת ואין מחמירים בו כמוקצה ביו"ט, וה"ה לני"ד. ובהזדמנות אחרת אמר לי שמה שמרן (בסי' של"ד סכ"ב) התיר בשבת גרם כיבוי, הוא משום ששריפה שאני. ושאלתיו שהרי הח"ח בבה"ל שם (ד"ה "דגרם") כתב דה"ה בכל המלאכות, האם הוא חולק ע"ד המ"ב בזה (ור' לעיל בסוף הערה כ' שהבאנו כמה פוס', וכגון במנח"ש ח"א עמ' פ"ה, שמתירים גרמא לא רק בכיבוי שריפה). וענה לי שלדעתו אמרו כך בשריפה ולא בשאר המלאכות, ואינו סובר בכך כמ"ב. עכת"ד (וע"ע בדבריו לעיל סוף הערה כ').

ואף שבשש"כ (פי"ג סכ"ז ופכ"ג סכ"ב) מחמיר בגרם כיבוי ביו"ט, מ"מ הזכיר (בפי"ג הערה צ"א) את דברי היבי"א שאפי' בשבת שרי גרם כיבוי לצורך מצוה וחשאיב"ס (עיי"ש ביבי"א שלא התיר בני"ד למצוה). ולמרות שבני"ד ישנם צדדים נוספים להחמיר, כגון הא די"א שכיבוי אע"ג דהוי משאצל"ג מ"מ החמירו בה כשל תורה [כמש"כ ר"ן (שבת דקמ"ה,א'). וע"ע רש"י (יומא דפ"ה,א' ד"ה "אבל") ותוס' (שבת דמ"ז ע"ב)]. ועוד, די"א דאף כיבוי גש"מ הוי מדאו' [ראה רשב"א ור"ן (שבת דמ"ב,א') בשם בה"ג, רב האי גאון ורבינו חננאל. וע"ע בשו"ת בי"צ (חיו"ד ח"א סי' ק"כ, שכתב שכיבוי חשמל בשבת אסור מדאו' משום שיש בו שלהבת, ושאני מגש"מ. וע"ע שם בח"ב סי' ל"א סק"ח), ויסי"ש (חלק ט"ל מלאכות, ח"ב עמ' 149). ומיהו התם מישתעי במכבה ע"י מים ששייך שם צירוף, וכמו שכתב ביבי"א (ח"א סי' ל"א סקי"א, ח"ג חאו"ח סי' ל' סק"ו)]. ומ"מ למעשה נראה שבני"ד יש להקל, לא רק מצד דהוי גרמא בדרבנן שיש פוס' המתירים זאת לכתחי' [ראה למשל בשו"ת ביכורי יעקב לר"י זריהן (סי' ח' דל"ז ע"ג). וע"ע במנח"ש (ח"א עמ' ע"ו, פ"ה-פ"ו) ושבוי"צ (ח"ו פי"ג סק"ג). ובספר מנוח"א (ח"ב פ"א סט"ו) צידד להקל בזה אפי' בשבת אע"ג שבסתם גרמא מחמיר הוא בשבת)], אלא גם משום שבני"ד הוי כמה צדדים להקל: משאצל"ג, גש"מ (וחשיב כתרי דרבנן. ור' יבי"א ח"א סי' ל"א סק"ה, וסקי"ב בהערה) גרמא, ועוד דהוי יו"ט (שאף הבערה לרוה"פ דרבנן. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שזה דוקא בהבערה, ואין זה ענין לכיבוי. עכ"ל. וכן כוונתנו) ובפרט לרש"ש (בשבת דמ"ב) שאפי' בשבת כיבוי גש"מ הוי שבות דשבות (וראה עוד בשו"ת ארץ צבי, ח"ב סי' ל', שג"כ צידד כן בתחילת דבריו). וכ"פ כרש"ש הגרע"י ביבי"א (ח"א שם), דסתם כיבוי אפי' גחלת של עץ הוי משאצל"ג שהיקל בזה מרן [בשו"ע (סי' של"ד סכ"ז). ואע"ג שהביא שם גם את דברי הרמב"ם שמחייב, מ"מ קיי"ל דסתם וי"א הלכה כסתם בשו"ע. וכבר כתבנו שנחלקו הרב כה"ח והגר"ע יוסף אי כשמרן הביא הדעה המקילה בסתם והמחמירה כיש אומרים, אי הביא הדעה המחמירה רק לכבוד או לבטל סברתה (כיבי"א) או שכשיכול יש להחמיר כי"א (ככה"ח). ר' כה"ח (סי' י"ג סק"ז וסי' תע"ב סקס"ו) ויבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ט' סק"ז וח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב) בשם הרמ"ע מפאנו. וע"ע במש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה ל') והל' ליל הסדר (פ"ב הערה נ"ח ופ"ד הערה מ"ו). עיי"ש שיש גם נ"מ בין סתם וי"א לבין סתם ויש מי שאומר או שמביא דעה יחידית. וידידי הרה"ג ר' דוד נבון שליט"א העיר, שיתכן לתלות מחלו' זו בדיון האם מרן השו"ע הינו פוסק או רק מכריע (ר' ע"כ באול"צ במבוא לח"ב). דא"ת שמרן הינו פוסק הרי שא"צ לחוש לדעה השניה והביאה רק לכבוד, אך אם הינו מכריע הרי שיש לחוש לדעה השניה היכא דאפשר. ע"כ. ובאמת שנראה שזו גם ד' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שם באול"צ (עיי"ש בעמ' ו'), שכיון שלדעתו מרן הינו מכריע ולא פוסק, לכן אף במקום שפסק כדעה אחת מ"מ חשש לדברי החולקים. ועוד בענין סתם וי"א בשו"ע, אי לכתחי' צריך להחמיר, ר' בספר עונג שבת, בתחילתו, בהערות הרה"ג המפורסם ר' יצחק יוסף שליט"א. ואכמ"ל]. וכ"פ להקל בשבת במשאצל"ג המ"ב [(סי' של"ד סקפ"ה). והגר"א נבנצל שליט"א העיר שהמ"ב פסק כך שם רק בהיזקא דרבים. עכ"ל. ומ"מ נלע"ד שכיון שלא גילה דעתו במפורש ההיפך במיקרים אחרים שהוא מדאו', כך הלכה לדידו. וע"ע (בסי' שמ"ב סק"א) שכ' שמשאצל"ג חמור משאר איסורי דרבנן ואין להקל בה בביה"ש. ומ"מ לא כתב שהוא מדאו'. וכ"כ במנח"ש (ח"א עמ' פ"ה) שמבואר בראשו' שמשאצל"ג חמירא טפי ונחשבת כדאו'. וכן ד' הרבה פוס' שאין משאצל"ג כשאר שבותים, ובפרט שהבאנו לעיל שיש מהראשו' דס"ל שהוא איסור דאו'. וכן נטו להחמיר באופן כללי במשאצל"ג הגרי"ש אלישיב והגר"מ אליהו, דהוא חמור מאמירה לגוי או לקטן, משינוי ומגרמא, כמו שהורו לי, משום דחיישינן לרמב"ם, וכמש"כ לעיל בהערה כ'). ועוד ראה במנח"ש (ח"א עמ' פ"ה) שאע"ג שגרם כיבוי אסור הוא משום דהוי משאצל"ג, אך גרם כיבוי גש"מ מותר גם שלא במקום הפסד. ע"כ. וא"כ כ"ש בני"ד דכיבוי אזעקה בבית ובחנות אינו כרוך אפי' בכיבוי גחלת של מתכת אלא בכיבוי הזרם לבד, ורק אם מכבה הזרקור הוי כיבוי גש"מ. אך כיבוי גחלת עץ לא שייך פה כלל. ובאמת שכבר כתבו כמה אחרו' להקל כשיש ג' שבותים, וכגון מחה"ש (ע"ד המ"א סי' שי"ד גבי הסרת סכין התקועה בחבית בשבת). וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סי' פ'), וכ"מ משו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קל"א). הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"א סק"ה וסקי"א, וסי' ל"ב ססק"ה) והיקל כמותם. אמנם הוסיף, דאף היכא שיש ג' שבותים, אי בכ"א מהם י"א דהוי מדאו', אין להקל בזה בשופי. ועיי"ש במילואים שתלה זאת במחלוקת האחרו' בסס"י שמ"ט אי שרי לילך פחות פחות מד"א בכרמלית בביה"ש. ומ"מ נטה להקל בני"ד, דהא ביה"ש חמיר מסתם שבות, דהוי ספיקא דאו' ולכן החמירו בו. עיי"ש. וע"ע במ"א (סי' שי"ד סק"ה וסי' של"ז סק"א), בדגמ"ר (סי' ש"מ ס"ג, גבי שבירת עוגה), וכושב"ה (עמ' ש"ז). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שמותר לדמות שבותין אפי' מענין א' לשני (כגון מיו"ט לשבת — מ.ה.) אם יש שלושה שבותים, משום שזה קל מאוד. עכת"ד (ובסוף הערה כ' כתבנו בשמו דשרי לדמות שבותים באותו ענין אף כשאין ג' שבותים). וע"ע לעיל בסוף הערה י"ח. וראה ביבי"א (ח"ג סי' י"ז סקי"ט) שג"כ היקל בגרם כיבוי ביו"ט מג' צדדי ההיתר הנ"ל. וע"ע בענין גרמא ביו"ט לקמן בערך שע"ש, ובאנ"ת (חי"ח עמ' תרע"א הערות 94-95, ועמ' תרע"ה הערות 21-25).

לאור כ"ז נראה שבגרמא ודאי שיש להקל בני"ד (למתירים לשנות את זמן זרימת החשמל ע"י שע"ש). ולא עוד אלא אף בסתמא יש להקל בכיבוי האזעקה ואף הזרקור ביו"ט יותר מבשבת. ובוודאי שביו"ט ניתן לסמוך על הדעות המקילות לענין שבת. ואמנם לפוס' כחזו"א צ"ע אי יש להקל בני"ד ביו"ט יותר מבשבת (ומ"מ ר' בברי"ע לגרב"י זילבר שליט"א, דיני אמירה לגוי סי' ד' ס"ט, שהתיר לומר לגוי להדליק החשמל בביכ"נ ביו"ט לצורך תפילה דרבים, דסמך על בעה"ע והרמ"א).


[26]כו.

הענפים

1: הקדמה, ומעבר סמוך לגלאי לאחר גוי.

2: מעבר במקום שיתכן שגלאי יעשה פעולה חשמלית.

3: יציאה מחדר הגורמת לכיבוי החשמל.

4: טעה ונכנס לאזור הגלאי, יציאה משם הגורמת לפעולה חשמלית.

5: המשך הנ"ל, ודיון בדברי הערוך בפס"ר דלניח"ל.

6: הנאה ממערכת חשמלית שהודלקה בטעות ע"י עין אלקטרונית.

ענף 1: הקדמה, ודין מעבר סמוך לגלאי לאחר גוי:

כבר כתבנו לעיל בהערה ט"ז, שאסור בשבת להפעיל מערכת חשמלית ע"י עי"א. ונחלקו הפוס' מהי חומרת האיסור. י"א דחשיב כעושה כן בידים, י"א דהוי כעושה בכח שני בשבת (ובזה יש מחלו' גבי חומרת איסור הדבר). י"א דהוי כעושה בגרמא, י"א דהוי כעשיה שלא כדרכה, וי"א דהוי פס"ר (ונחלקו אי הוי ניח"ל או לא ניח"ל). ויש מי שחילק בין סוגי העי"א (שמנגנון פוטו אלקטרי חשיב כגרמא, ואילו מנגנון אלקטרוני גלי ומנגנון אינפרא־אדום דומם חמורים טפי משום שהפעולה מתייחסת יותר לאדם). נוסף לכך תלוי גם איזו מערכת חשמלית מופעלת, האם זו מערכת שתוצאת הדלקתה הינו איסור דאו' (כגון זרקור או נורת להט אחרת) או מדרבנן (כגון מזגן, שאמנם לחזו"א וסיעתו יש לצדד שאיסורו מדאו' מדין בונה, אך לש"פ הוי רק דרבנן מדין מוליד, דהא אף נורת הביקורת שבו הינה לד ואינה נורת להט, מלבד במזגנים הישנים שבהם יש נורת להט). וכן תלוי אם הדבר כרוך בהדלקה, או בכיבוי מערכת חשמלית שאיסורו קיל טפי מהדלקה (שגם אם יש במכשיר גש"מ הוי הכיבוי רק מדרבנן אף לרמב"ם, וכמש"כ מרן בסס"י של"ד).

בענין מעבר סמוך לגלאי לאחר גוי:

מעבר דרך אזור שיש בו הקרנה של עי"א, אם אומר לגוי להכנס לפניו לאזור ההקרנה, הרי לפני הנ"ל, למ"ד הראשון הוי איסור אמירה לגוי לעשות מעשה בידים, שאם התוצאה אסורה מדאו' אסור הדבר לרוה"פ (ולבעה"ע ולסיעתו שרי לדבר מצוה. וכ"פ הרמ"א בסי' רע"ו ס"ב. אך המ"ב ורוה"פ חולקים ומחמירים, כמבואר בהערה ל"ב ובעוד מקומות). ואי הוי איסור דרבנן ה"ז שרי לצורך מצוה או לצורך הרבה או במקום מקצת חולי (כמש"כ מרן בסי' ש"ז ס"ה). ולמ"ד שהאיסור ע"י העי"א הינו כעושה בגרמא או כעשיה שלא כדרכה, הרי שאף אם עי"כ עושה פעולה חשמלית שאסורה מדאו' יש מקום לומר דחשיב כשבות דשבות (אמירה לגוי לעשות איסור בגרמא או בשינוי) דשרי כנ"ל למצוה, לצורך גדול או במקצת חולי. ויש בזה פנים לכאן ולכאן. ר' במנח"ש (ח"ב עמ' קנ"ב) ובשש"כ (פ"ל הערה מ"ו) ובהערותיו ע"כ (בח"ג), שהגרשז"א זצ"ל פקפק על היתר עשיה ע"י גוי בשינוי עפ"י כמה פוס' (ומישתעי בשינוי ולא על גרמא). וע"ע בפסתש"ו (סי' ש"ז סק"ה) ואכמ"ל. וכ"ש שיש מקום להקל כשהפעולה הנעשית אסורה מדרבנן (אך ר' במנח"ש שם שגם באיסור דרבנן נשאר בצ"ע). ואף למ"ד שהאיסור ע"י עי"א הינו פס"ר נראה דשרי לומר לגוי להכנס לאזור העי"א לפני הישראל גם כשהפעולה גורמת לאיסור דאו', משום דאמירה לגוי בפס"ר אפי' באיסור דאו' כתבו הרבה פוס' דשרי. שכ"כ הרמ"א (סי' רנ"ג ס"ה) והמ"ב (שם סקצ"ט. ועיי"ש בס"ק נ"א וק'). וכ"כ במ"ב (סי' רנ"ט סקכ"א. סי' רע"ז סקט"ו וסי' של"ז סק"י), ושעה"צ (סי' רנ"ה סק"א), ובשש"כ (פל"א הערה א'. עיי"ש שהביא עוד פוס' המקילים, ומאידך הביא ד' הגר"א בסס"י רנ"ג שמחמיר. ולפי הסבר הגרשז"א זצ"ל שם גם בני"ד יחמיר הגר"א, דהא נוח הדבר לישראל. ועוד עולה מהתם, שלגרשז"א גם בני"ד אפשר דחשיב כמעשה בידים ולא כפס"ר דהא באופן קבוע ומתוכנן נעשית הפעולה החשמלית ע"י העי"א). וע"ע במ"א (סי' רנ"ג ס"ק י"ח ומ"א, וסי' רע"ז סק"ז), שבט"ה (ח"ז סי' ל"ט) ומנח"ש (ח"א עמ' פ"ו וח"ב עמ' קמ"ז). וגבי אמירה לגוי בפס"ר כשאינו מתכוון ר' מ"א (סי' רע"ז ס"ז וסי' שי"ד סק"ה) ובא"מ (ח"ו קוא"ל סי' ט' סק"א). וע"ע לקמן בנספחים במכתב הגר"י אריאל שליט"א שכתב שבני"ד אין היתר של אמירה לגוי בפס"ר כיון שזה מתוכנן כך. ומ"מ התיר שם בשעה"ד באמירה לגוי מצד בעה"ע. עכת"ד. וגם למ"ד שהאיסור הינו מדין כח שני, נלע"ד שכיון שממילא זו מחלו' אי אסור מדאו' אף לגבי ישראל, ובפרט שי"א דאף בישראל שרי לכתחי', נראה שודאי אפשר להקל ע"י גוי.

וראה לעיל בהערות ט"ז וי"ח מש"כ בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שמותר להכנס דרך אזור הקרנה של עי"א מיד לאחר שנכנס גוי כשעי"כ מופעלת מערכת חשמלית שכרוכה באיסור דאו' או דרבנן. ועיי"ש בהערה י"ח, מה יש לבדוק לפני שנכנס עם הגוי. ויש להוסיף מש"כ בני"ד בספר מלאו"מ (עמ' רנ"ו-רנ"ז), שאם נקלע אדם למלון שדלתותיו נפתחות ע"י עי"א, ואינו יכול לצאת אא"כ יפעיל מעגל חשמלי, שמותר לו לומר לגוי שיבטל את מערכת החשמל בדרך קלקול ושבירה, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה, שיוכל לקיים מצוות היום וסעודת השבת. וכן אפשר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיבטל את מערכת החשמל מבלי לקלקלה. עכת"ד. ובאמת צ"ע מאי מהני לומר לגוי לקלקלה, הרי קלקולו זהו תיקונו, וכמש"כ הבה"ל (סס"י ש"מ ד"ה "ולא נתכוון"). ועיי"ש במלאו"מ (פ"ו הערה י"ג) שכנראה הרגיש בשאלה זו. עיי"ש מה שהסביר. ומ"מ נלע"ד בס"ד שעדיף יותר לבטל את דריכות המערכת ע"י שהגוי יתקרב לעי"א ואז יכסוה. שאם מבטלה דרך קלקול — מצד בונה הרי יש מקום לומר דהוי דאו' — שהקלקול הוא תיקונו. ואם מנטרלה ע"י כיסוי הגלאי לכאו' לא עושה בזה שום איסור, שהרי הגוי ממילא צריך להתקרב לשם — גם כשבא לקלקלה כדעת המלאו"מ, ומה שאנו מכסים אח"כ את הגלאי לכאו' אין בזה שום איסור. ודו"ק. וע"ע במלאו"מ (בעמ' תקכ"ד) שכתב גבי עי"א המפעילה פעמון בכניסה להודיע על כניסתו, שיאמר לגוי להכנס לפניו, דהגוי עושה כן לצורך הגוי איש המלון, ולא לצורך הישראל. ע"כ. וע"ע בתוה"י (פ"ט הערה י"א) בענין כניסה לבנין כששומר גוי פותח את הדלת ע"י זרם חשמל, לצורך ישראל. ואכמ"ל.

וע"ע בילקו"י (כ"א עמ' של"ב-של"ג) שכתב שאם רוצה להכנס דרך דלת שפתיחתה נעשית ע"י עי"א ימתין עד שיכנס שם גוי ואז יכנס עמו, וכן יעשה ביציאתו. והוסיף בשם הגר"ע יוסף שליט"א, שאם אינו יכול להמתין עד שיכנס גוי, אזי הרוצה להקל ולומר לגוי שיפתח לו הדלת יש לו ע"מ לסמוך, אם ישנה ממילא אפשרות להכנס לבנין דרך דלת אחרת שאינה חשמלית. עכת"ד (עיי"ש שבהלכות כתב להקל דוקא אם הנכרי בא ופתח הדלת במיוחד עבור הישראל, ומשמע מעצמו, ובמקורות כתב "הרוצה להקל שהנכרי יפתח לו הדלת", דמשמע שקרא לנכרי). ומ"מ לא ירד לדון באיזו עין אלקטרונית מדובר, או כיצד נפתחת הדלת ע"י דריכה על המשטח שלפניה. ואולי לא בדק את המציאות וממילא לא ירד לחלק בין סוגי העי"א כפי שדן בזה הגרל"י הלפרין שליט"א. ושמא משום שסובר דחשיב כפס"ר, וא"כ ע"י גוי שרי (כמבואר במ"ב סי'י רנ"ג סקצ"ט). וע"ע בילקו"י (כ"ה עמ' ר"ז פל"ב). וע"ע בכעין זה במנח"ש (ח"א עמ' י"ט-כ', וח"ב עמ' נ"ד ונ"ז). בספר נתיבות שלום (גלבר, סי' ו' סק"ג) כ' שאדם המתקרב אל דלת אוטומטית ושעי"כ היא נפתחת חשיב כמתכוון, דהא עיקר כוונתו לכך. ודחה דברי מי שכתב דהוי דבר שאינו מתכוון. עיי"ש.

ענף 2: מעבר במקום שיתכן שגלאי יעשה פעולה חשמלית:

כאשר יש לאדם ספק אם במקום מסוים יש עי"א, ואם פתיחת הדלת או התקרבותו לשם תגרום לעי"א לעשות פעולה חשמלית, יש מהפוס' שכתבו להקל להתקרב למקום הנ"ל, משום דאינו מתכוון וספק פס"ר [ראה מלמד להועיל (ח"א או"ח סי' נ') ויסי"ש (ח"ה עמ' ק"ל). וראה בה"ל (סי' שט"ז ס"ג ד"ה "אין במינו") מש"כ גבי ספק פס"ר בלשעבר. וע"ע בצי"א (חי"ז סי' י"ג) ועטש"ל (ח"ג,כ"ב) גבי פס"ר כשאפשר שלא יעשה איסור. וע"ע בריטב"א כתובות (ד"ה,ב') דכל שאפשר שלא יעשה איסור, אפי' בצד רחוק, לא חשיב פס"ר ולא ימות, ולשון פס"ר ולא ימות מוכיח כן. עיי"ש. וא"כ ס"ל דכל היכא דאין הכרח גמור שתהיה התוצאה האסורה אינו פס"ר. והגרלי"ה שליט"א במעש"ח (ח"א עמ' קס"א-קס"ד) כתב להוכיח שכד' הריטב"א ס"ל להקל גם הרשב"א בשבת (דק"כ,ב' ד"ה "נר שאחורי הדלת"), הרמב"ם (פ"ה משבת הי"ז) והריב"ש (סי' שצ"ד)]. ומאידך יש מהפוס' דס"ל שאף כשאין ודאות גמורה שתהיה התוצאה האסורה, אלא זה קרוב מאוד לזה ויש רק סיכוי רחוק שלא תהיה התוצאה, אפ"ה חשיב כפס"ר [כ"כ הגרלי"ה שליט"א במעש"ח (ח"א שם) בשם כמה אחרו' בדעת רש"י התוס', הרא"ש, הטור והשו"ע (סי' רע"ז ס"א)]. וע"ע ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ל"ז סק"ו), במנוח"א (ח"ב פ"א הערה 12) שדנו גבי פס"ר כשאינו ודאי שיעשה, וכן לקמן בענף 5 עוד פוס' שדנו בדין ספק פס"ר. ועוד בענין ספק פס"ר ר' ביבי"א (ח"ג סי' כ' סק"י).

ומ"מ למ"ד שעשיית פעולה חשמלית ע"י עי"א הוי כמעשה בידים, אם התוצאה של הפעולה החשמלית הינה איסור דאו' (כגון הדלקת נורת להט) נראה שאסור הדבר דהוי ספק דאו' ולחומרא. ולמ"ד דעי"א חשיב שינוי, גרמא וכו' נראה שבמקום ספק כזה יש להתיר לפחות בשעת הצורך גם כשהתוצאה הינה איסור דאו', משום דהוי ספק דרבנן ולקולא.

כאשר יש ספק אם העי"א מפעילה נורת להט או מכשיר חשמלי אחר שיש בו גש"מ, או שהיא רק מפעילה נורה או מכשיר שהינם ללא חוט להט, הרי שגם אם ההפעלה ע"י עי"א נחשבת כמעשה בידים, לכל היותר האיסור כרוך בספק דאו' (כי זה ספק מצד המציאות, ומישתעינן כשלא ניתן לברר זאת). ואם נאמר (כנ"ל) שהפעלה זו נחשבת רק כגרמא, כשינוי או כפס"ר (בפרט דלניח"ל) ודאי שיש יותר מקום להקל [ור' ביבי"א (ח"ד סי' ל"ד סק"ב) ויחו"ד (ח"ו סי' כ"ד) גבי פס"ר במלאכה דאו' אי הוי איסור דאו'. ופה הוי ספק מלאכה דאו'. וגבי פס"ר במלאכה דרבנן ר' לקמן בהערה זו]. ולענין ני"ד כתב הגר"א נבנצל שליט"א שאכן יש להקל יותר כשיש ספק כזה (ולא פירט עד כמה להקל). והגר"ד ליאור שליט"א כתב שזה פס"ר למפרע, שהמ"ב בסי' שט"ז מביא הרבה פוס' שמקילים, ויש לצרף זאת גם לני"ד ולהקל. וכמבואר כ"ז במכתביהם שבנספחים לקמן (ונראה שכוונתו של הגרד"ל למ"ב בסי' שט"ז סקט"ז ובה"ל שם ד"ה "אין במינו". אך ק"ק לי, דשם דיברו כשיש ספק אי יש בכלל איסור במלאכתו, וכגון שיתכן שאין כלל צבי בחדר ואין כלל פעולת צידה, משא"כ בני"ד שהספק רק אי הוי דאו' או דרבנן, אך ודאי שיש איסור כלשהו. וצ"ע). ויש להדגיש, שכ"ז אליבא דהפוס' החולקים על החזו"א. אך לחזו"א גם כשאין גש"מ כרוך הדבר באיסור דאו' של בונה.

ענף 3: יציאה מחדר הגורמת לכיבוי החשמל

ויש לדון במקרה שאדם עבר את אזור ההקרנה של העי"א ונכנס לחדר, ובשל כניסתו הודלקו מכשירי חשמל כתאורה ומזגן ע"י עי"א, אי שרי לצאת מהחדר כשברצונו לצאת משם, אם בשל יציאתו יכבו מכשירי החשמל הללו בגלל שעבר שוב את אזור ההקרנה. וכן אי הגיע לאזור העי"א ונפתחה דלת כניסה, אי שרי לצאת מאזור ההקרנה ולהמשיך הלאה כשעי"כ תסגר הדלת ע"י פעולה חשמלית.

באשר למקרה הראשון, כאשר כבר נכנס לחדר, אי שרי לצאת אם עי"כ יכבו האור והמזגן, כמובן שתלוי הדבר בדעות הנ"ל בהערה ט"ז, אם מעשה ע"י כניסת האדם לאזור ההקרנה של עי"א נחשב כמעשה בידים, מעשה בכח שני, בגרמא, במלאכה שאינה כדרכה, בפס"ר או שתלוי הדבר בכל סוג וסוג של עי"א. ועוד תלוי הדבר אי ע"י יציאתו גורם לכיבוי גש"מ (כגון נורת להט) שזה איסור מדרבנן (ולרש"ש בשבת דמ"ב הוי תרי דרבנן — שכיבוי גחלת של עץ הוי דרבנן, ועוד דהוי גש"מ. ומאידך לבי"צ כיבוי נורת להט הוי איסור דאו'. וע"ע ביבי"א ח"א סי' ל"א), או שע"י יציאתו גורם לכיבוי מזגן שאין בו כלל חוט להט והוי בכלל ספק איסור דרבנן, שלא ברור (לפי הבי"צ) מהו האיסור לכבות מכשיר חשמלי שאין בו גש"מ, דהוי מלאכה הפכית של מוליד. וגם לחזו"א אולי יש מקום לומר שיש נ"מ בין כיבוי גש"מ או של לד שאין בו גש"מ (לטעם א' דהחזו"א, דהוא משום הרכבת הפרקים פיסית זה עם זה. שהרי בלד הינו בונה מעגל שפיזית הוא אינו סגור לגמרי שהרי בחלקו יש רק אויר בלא חוט כלל. ומ"מ הגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע, דסו"ס הוא פועל כך. עכ"ל. וגם מדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א לעיל בהערה ט' נראה שלדינא כיבוי לד לפי החזו"א הוי דאו'). ועוד שלטעם החזו"א יש לצרף בני"ד מה שכבר כתבנו לעיל בהערה ט"ז, שלפרישה (סי' תק"ב סק"ח) כיון שבנין ארעי שרי מדאו', לא גזרו ביה רבנן (ביו"ט) במקום כבוד הבריות. אף שהחזו"א ס"ל דאין להקל בחשמל מצד בנין ארעי. ולגרשז"א יש להקל מצד זה, וכמש"כ לעיל בהערה ט"ז. וכן לכאו' תלוי הדבר אם זה בביתו של האדם שאז איכפת ליה שיכבו האור והמזגן, או דהוי במלון וכדו' דהוי כארעא דחבריה (ר' שבת דק"ג,א'). וא"כ תלוי הדבר בגורמים רבים.

ומ"מ נראה שדעת הפוס' להקל בזה. שהגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי שמותר לצאת מחדר כזה אעפ"י שבשל יציאתו נכבים התאורה והמזגן, והטעם משום שלא איכפת לו והוי פס"ר דלא איכפת ליה. והוסיף שאף אם לא עושה כן בשינוי מותר. עכת"ד, וכדלעיל בהערה ט"ז. וכן העלה להקל הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ז סי' מ' במיל') מטעם דהוי פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן, משום שאין לו שום הנאה מכיבוי האור (ולדעתו פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי, כמבואר ביבי"א ח"ד סי' ל"ד, וח"ה סי' כ"ז סק"ב, וח"ז סי' מ' סק"ז. וביחו"ד ח"ב סי' מ"ו ונ"ב, וח"ו סי' נ"ג. וע"ע במ"ב סי' שט"ז סקט"ז). ולכן לדעת הגרע"י שרי לצאת למשל מביהכ"ס אע"ג שיודע שעי"כ יכבה האור (וקצת משמע מדבריו שאם זה בביתו, והתשלום עבור החשמל מוטל עליו הוי פס"ר דניח"ל, ואין להקל כ"כ). וסמך בזה ע"ד שו"ת פני מבין (סי' נ"ו), והזכיר גם ד' שו"ת מי יהודה (חאו"ח סס"י ל"ה), ואת הסכמתו שלו עצמו לשו"ת מגיד תשובה (ח"ב). עכת"ד (ועוד בענין פס"ר דלניח"ל בדרבנן ר' ביבי"א ח"ד סי' ל"ג ול"ד, וח"ה סי' כ"ז-ל', ולקמן בהערה זו בסופה). גם הגר"ד ליאור שליט"א העלה (לקמן במכתבו בנספחים) להקל לצאת משירותים, אם אינו יכול להשאר שם עד צאת השבת, וטעמו דיסמוך על שיטת הערוך, ושכן גם ד' הרמב"ם לפי העמק שאלה (ר' פר' אמור, שאילתא ק"ה סק"ה), דפס"ר דלא ניח"ל שרי אף באיסור דאו'. ונכון שיצא בשינוי (שם קאי שע"י פתיחת הדלת נדלק ונכבה החשמל). עכת"ד [גם הגר"ח הלוי מבריסק בחידושיו (לפ"י מהל' שבת) כ' שד' הרמב"ם כד' הערוך. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' כ"א ס"ק ג',ד',ו'). ור' עוד ביבי"א (ח"ד סי' ל"ג סק"ח) שכתב בשם ספר לשון לימודים (הל' שבת סס"י קנ"ז) שהרמב"ם ס"ל כערוך, ולכן פס"ר שאינו נהנה שרי לכתחי'. אמנם ר' ביבי"א (ח"א סי' כ"א שם) שכתב שאין הכרח שד' הרמב"ם כערוך, ואדרבא, הביא ראיה להיפך בדעת הרמב"ם. עיי"ש]. גם הגר"י אריאל שליט"א במכתבו לקמן בנספחים העלה להקל בני"ד מטעם דהוי פס"ר דלא ניח"ל ושמדובר בכיבוי שאסור רק מדרבנן. והו"ד כשלא מדובר בביתו שהוצאות החשמל על חשבונו, אלא במלון דהוי ארעא דחבריה (עפ"י שבת דק"ג,א'). ואם נכנס בטעות לשירותים יש בזה גם צד דכבוד הבריות, שיש בזה בזיון גדול אם נאלץ להשאר שם זמן רב, וגם צער גדול כרוך בכך, ולכן העלה להתיר לצאת. עכת"ד ( מש"כ בענין פס"ר דלניח"ל בדרבנן במקום צער, ר' מ"ב סי' שט"ז סק"ה דשרי. ומש"כ שמשום כבוד הבריות התירו במלאכות דרבנן, כבסי' שי"ב ס"א, יש להעיר שפוס' רבים כתבו דהו"ד בטלטול אבנים לקינוח, דהקלו משום מוקצה וטלטול בכרמלית או מכרמלית לרה"י, משא"כ שאר איסורי דרבנן שלא הקלו בהם משום כבוד הבריות. ומ"מ הכא משום צירוף פס"ר דלניח"ל היקל). וכן בילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"ה וכ"ה עמ' רי"ט) כתב שאם יכול לקרוא לגוי יקרא לגוי שיכנס לחדר ותוך כדי כך יצא הישראל. ואם אין שם גוי, הרי שהיוצא מהחדר יש לו ע"מ לסמוך, בפרט אם עושה כן לצורך עונג שבת או כדי להתפלל בציבור וכדו', משום דהוי פס"ר דלא איכפת ליה בדרבנן. ואמנם אי ניחא ליה בכיבוי האור או המזגן שרי רק ע"י גוי. עכת"ד. וא"כ דעת רוב ככל הפוס' להקל בזה, אי לא איכפת לו שיכבה החשמל, משום שאין התשלום על חשבונו ואין לו ענין שהחשמל יכבה או ישאר דולק. ובפרט יש להקל בזה אי רוצה לצאת מחדר השירותים (דמצטרף צד דכבוד הבריות). יש להוסיף, שהגר"י זילברשטיין שליט"א במלאו"מ (פ"י ס"ח, עמ' רנ"ו) כ' שאם בשבת אינו יכול לצאת מחדרו במלון בגלל שהדלת נפתחת ע"י עי"א, מותר לו לומר לגוי שיבטל את מערכת החשמל בדרך קלקול ושבירה. ע"כ. וטעמו משום דהוי שבות דשבות למצות עונג שבת. ונלע"ד להעיר כמה דברים: א. אף בעל מלון לא יסכים לקלקל את מערכת החשמל לשם כך. ואפי' את העי"א לא יסכים לקלקל, אלא ילכו ויפתחו לו הדלת כדרכו ע"י מעבר סמוך לעי"א [ועל הנאה ממקרה שהגוי היה צריך לעשות בשינוי ועשה כדרכו, ר' במנחי"צ (ח"ח סי' כ"א), בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו) ובפסתש"ו (סי' ש"ז סק"ב)]. ב. לדעת הפוס' שפעולה ע"י עי"א חשיבא כגרמא או שלא כדרכה וכדו' ה"ז איסור דרבנן, ולכאו' שרי לומר לגוי לעשות איסור דרבנן לצורך מצוה, וא"צ לשבור את מערכת החשמל לשם כך (אף שבענף 1 הבאנו ד' המנח"ש שפקפק על היתר העשיה בשינוי. מ"מ לא כתב בהדיא לאסור). ג. מאידך, לפי הבה"ל (סס"י ש"מ ד"ה "ולא נתכוון") גם כששובר, קורע וכדו' אך הדבר נעשה באופן שזה התיקון ה"ז חייב, וכמו שכתבנו כבר לעיל. וא"כ מה מהני שיקלקל דרך שבירה, ה"ז הוא תיקונו, שיכול לצאת ולהכנס כרצונו. וצ"ע. ומ"מ הוסיף במלאו"מ שיכול גם לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיבטל את מערכת החשמל מבלי שיקלקל (וג"ז נלע"ד שעדיף שרק יאמר לו לפתוח הדלת, ולא לבטל את כל מערכת החשמל. ולעיל בענף 1 הבאנו בשם הגרשז"א במנח"ש ובשש"כ שפקפק גם על היתר זה דאמירה לאמירה). ועוד כתב (שם בעמ' תקכ"ד) שיתכן שמותר לומר לגוי בדרך סיפור: "איני יכול לצאת מחדרי כי אסור לי להפעיל עין אלקטרונית שבת" ואז אם הגוי יבוא לבטל את העי"א א"צ הישראל למחות בידו אע"פ שהחדר שכור לו. עיי"ש טעמו.

יש להעיר שבדברי המלאו"מ לא מבואר איזה תוצאות תהיינה כאשר תפתח הדלת. האם בשל כך גם יכבה האור והמזגן, או פעולה חשמלית אחרת. וכן לא מבואר באיזו עי"א מדובר (שיש מחלקים בין סוגי העי"א אי הוי כגרמא או כמעשה בידים). ומאידך דיבר על יציאה מהחדר, שעפי"ר גורמת לכיבוי המערכות החשמליות. אך יש להדגיש שאם רוצה להכנס לחדר הרי שבשל כך תדלקנה מערכות חשמליות וזה חמור הרבה יותר.

ענף 4: טעה ונכנס לאזור הגלאי, יציאה משם הגורמת לפעולה חשמלית:

ובאשר למקרה השני, השרי לצאת מאזור הקרנת העי"א לאחר שכבר נכנס לשם, אם עי"כ משפיע על פעולה חשמלית כסגירת דלת וכדו'. לכאו' נראה לדון בזה בס"ד בכל סוג של עי"א לגופו. שבמנגנון אלקטרוני־גלי (המפעיל מערכת חשמלית כשמשתנה תדירות הגלים בשל תנועת האדם) הרי שלאו דווקא יציאת האדם מהאזור המוקרן גורמת לפעולה החשמלית אלא כל תנועה שלו מפעילה את המערכת. וממילא גם תנועה בכיוון היציאה מפעילה אותה, ולכאו' אין נ"מ בין כניסה לאזור המוקרן או יציאה ממנו, בשניהם לכאו' הדין שווה שאסור לעשות כן. ואם המדובר במנגנון אלקטרוני פוטו אלקטרי (היינו תא פוטו אלקטרי הפועל ע"י הסתרת אור ממיתקן קליטה עקב מעבר האדם) בזה לכאו' יש לדון כפעולה הנעשית כמעשה בידים, שהריהו מביא פולסים לפעולה חדשה הגורמת לשינוי במערכת החשמלית. וא"כ תלוי מהו השינוי. אם השינוי הינו כיבוי זרקור בכניסה, לכאו' יש לדון בזה מצד כיבוי גש"מ דהוא מדרבנן (ואמנם לחזו"א יש לצדד שיש בזה גם איסור סותר מדאו'). אך יתכן והשינוי הינו סגירת דלת חשמלית, שאולי כרוך בסגירת מעגל חשמלי שלבי"צ הוי מוליד מדרבנן ולחזו"א בונה מדאו'. ואם המערכת פועלת ע"י מנגנון אינפרא־אדום דומם (ששינויים במקורות החום, כחום גוף האדם שהתקרב, גורמים להפעלת המערכת החשמלית), לכאו' זה דומה לסוג המערכת הראשונה — המנגנון האלקטרוני גלי, שרק ע"י תזוזת האדם מופעלת המערכת, ואין נ"מ אם הוא נכנס לאזור המוקרן, זז בו, או יוצא ממנו. שכל תזוזה של האדם באזור המוקרן מפעילה המערכת. כך בס"ד נלע"ד. אלא שבטלה דעתי ביחס למש"כ הפוס' (אף שבאמת לא כולם ירדו לחקור את המציאות כנדרש), ועתה נבוא לראות מש"כ הם בהא:

באנ"ת (חי"ח עמ' תרנ"ז הערה 71) כ' בשם הגרלי"ה שליט"א במעש"ח (סי' י"ב), שאם התקרב והפסיק את קרן האור ועי"כ נפתחה דלת, אסור לו לעזוב את מקומו, כיון שבעזיבתו יגרום לקרן האור להגיע לתא הפוטו אלקטרי ולסגור הדלת, וה"ז כבידקא דמיא בכח ראשון. ע"כ. וא"כ דיברו רק על תא פוטו אלקטרי, והחמירו בו. ואמנם לא מצאתי דברים מפורשים כנ"ל בשו"ת מעש"ח, אך בספרו של הגרלי"ה מעליות בשבת (עמ' ק"צ-קצ"א) כ' גבי תא פוטו אלקטרי שע"י עזיבתו יגרום לקרן האור להגיע לתא הפוטו אלקטרי והדלת תסגר, והוי מעשה ממש ומתייחס לאדם. אך עיי"ש אם למעשה אין זה פס"ר דלא איכפת ליה ואינו מתכוון, ואולי כ"ז באיסורי דרבנן, ואז זה שרי. עיי"ש. ור' במכתבו של הגרלי"ה לקמן בנספחים שכתב שיש להתייחס לכל מכשיר לעצמו ולאיזה צורך, ואין להכליל ענין זה. ובאופן כללי התוצאה של ההפסקה קלה יותר, אמנם הפעולה יתכן והיא חמורה יותר, וכמו יציאה מפוטוצל (היינו תא פוטו אלקטרי) שע"י היציאה האדם מביא פולסים להפסקה (נראה שצ"ל להפעלה), ובכח ראשון שכאן היא פעולה. עכ"ד. וא"כ נראה כמו שכתבנו בס"ד לעיל, שתלוי באיזה סוג של עי"א מדובר.

ור' בילקו"י (שבת כ"ג עמ' ס"א הערה ל"ו. והועתק בכ"ה עמ' ר"ט סל"ח) שמי שהתקרב בשבת לדלת הנפתחת ע"י עי"א [והוסיף שכ"ה אם נפתחת ע"י דריכה על משטח שלפניה. אך באמת תלוי הדבר כיצד פועל המשטח, וכמש"כ בשו"ת מעש"ח (ח"א סי' י"ב). ונראה שלרה"ג המחבר ספרי ילקו"י טרם נודע על שינויים אלה במציאות]. ואם יכנס לבנין יגרום לסגירת הדלת ע"י פעולה חשמלית, יקרא לגוי שיעמוד במקומו או שיעמיד איזה חפץ גדול ואז יכנס לבנין. ואם אין שם גוי או חפץ גדול, המיקל להכנס לבנין יש לו ע"מ לסמוך. וטעמו משום שבמקום כבוד הבריות כעין זה ומניעת עונג שבת הסומך ע"ד הערוך דפס"ר דלא ניח"ל שרי אף במלאכה דאו' יש לו ע"מ לסמוך. והביא סמך לדבריו מד' תוה"י (עמ' ק"ס בהערה, אלא שבתוה"י סיים דצ"ע לדינא). וכן סמך ע"ד אביו, הגר"ע יוסף שליט"א שהסכים שבמקום כבוד הבריות כזה ומניעת עונג שבת יש לסמוך על סברת הערוך (והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף שגם התוס' מודו בזה. עכ"ל. ונראה שכוונתו למה שכתבו התוס' בשבת דק"ג,א', דבמקום צערא הלכה כערוך דפס"ר דלניח"ל שרי לכתחי'), ובפרט שהגאון הנצי"ב כתב שכן גם ד' הרי"ף (אולי כוונתו לרמב"ם — מ.ה.), וכן סוברים עוד ראשו' (ר' גם בחידושי הגר"ח הלוי, פ"י משבת הי"ז שכתב שגם לרמב"ם פס"ר דלניח"ל שרי כערוך. הב"ד גם השש"כ בח"ג, מבוא, פ"א הערה מ"ו. אמנם ביבי"א ח"א סי' כ"א ס"ק ג',ד' כתב שאין הכרח כלל שהרמב"ם ס"ל כערוך, ואדרבא, הביא ראיה להיפך. כדלעיל בענף 3. ולפי"ז לא ידוע לי על עוד ראשו' דס"ל כערוך). עכת"ד (וראה עוד בילקו"י שבת כ"א עמ' של"ב-של"ג, וכרך ג' עמ' נ"ט).

ולא זכיתי להבין כ"כ דברי הרה"ג המח"ס ילקו"י בני"ד בענין הפתרון שיעמיד שם חפץ כגון כסא, והוא יכנס לבנין. הרי מדובר שיש עי"א נסתרת, וגם אם אינה נסתרת הרי אדם רגיל (ולעיתים אפי' מומחה) אינו יכול לדעת איזה סוג של עי"א פועל במקום. ואם מדובר בעי"א עם מנגנון הפועל ע"י שינוי תנועה, כגון מנגנון אלקטרוני גלי (שתנועה באזור ההקרנה משנה את תדירות הגלים וגורמת לפתיחת וסגירת הדלת) או מנגנון אינפרא־אדום דומם (המגלה שינויי חום ע"י תזוזת האדם המקרין חום מגופו), הרי אפי' יניח שם חפץ ענק לא יועיל הדבר והוי כאילו לא הניח דבר. ורק בעי"א עם מנגנון פוטו אלקטרי (הפועלת ע"י הסתרת האור ע"י מעבר האדם) יועיל לשים חפץ (וגם זה בתנאי שהוא יהיה לפחות בגובה הקרן). אך יש לציין שבכניסה לבנין וכדו' משמשות דוקא העיניים האלקטרוניות משני הסוגים הראשונים (שהן ע"י פריסה רחבה של קרני אור, ועי"כ העי"א מגלה את האדם המתקרב כבר ממרחק). ואילו במעליות וכדו' משמשת העי"א מהסוג השלישי, כדי שהדלתות לא תסגרנה על האדם ולכן הן ממש במקום הכניסה ולא לפניו. אך על מציאות זו לא דן בילקו"י בסעיף זה. וממילא לא שייך הפתרון שכתוב שם בענין הנחת חפץ בציור שדיבר עליו. ועוד קשה על מה שכתוב בילקו"י שיעמיד שם איזה חפץ גדול "כמו כסא וכדומה". שנראה שדוקא כסא הינו חפץ לא מעליא לכגון דא, דשטח פניו בהסתכלות מהצד הינו קטן, דרגליו דקות והקרן של המנגנון הפוטו אלקטרי העוברת ממילא במקום נמוך עפי"ר לא תפגע ברגלי הכסא אלא תמשיך הלאה. וא"כ לא מהני דבר זה. וגם קצ"ע כיצד אדם שנמצא עומד בכניסה לבנין, או קצת לפני הכניסה, יכול להביא למקומו חפץ גדול (אא"כ אדם אחר רואהו, מבין מה רצונו, והולך להביא לו חפץ כנ"ל). ור' לקמן בנספחים שאכן אמר לי הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, שכיון שהמציאות השתנתה בשנים האחרונות מאז כתיבת ספרי ילקו"י ושאר"י, לכן באמת צריך לבדוק המציאות מחדש לגבי מש"כ בילקו"י ובשאר"י. עכת"ד.

ובענין מי שהתקרב לדלת הכניסה וע"י עי"א היא נפתחה, המותר לו להמשיך ולהכנס לבית מצד הנאה מחי"ש, ר' בילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"ט) שצידד להקל בזה מצד דהוי מתעסק, וגם דהוי כמבריח את הארי, וגם הוי רק מניעת המניעה. ושכ"כ בתוה"י (עמ' ק"ס). אלא שיש לדון בזה מצד חילול השם. והוסיף שמד' האג"מ (ח"ב חאו"ח סי' ע"ז) משמע שהנאה מפתיחת דלת בשבת חשיב הנאה גמורה. ומ"מ נראה שדעתו להקל היכא דממילא יש דלת צדדית אחרת שניתן להכנס דרכה.

בענין הליכה ברחוב בסמוך לעי"א, כשעי"כ נדלקים פנסי הרחוב, ר' לעיל בהערה ט"ז ענף 3.

ענף 5: המשך הנ"ל ודיון בדברי הערוך בפס"ר דלניח"ל:

ואגב הדיון עד כמה ומתי ניתן לסמוך ע"ד הערוך, ולפחות כשקשה לו הדבר, או בספק או באיסורי דרבנן, בניח"ל ובדלא ניח"ל. הנה ד"ז רבו פארותיו, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואף בדברי מרן השו"ע אין הדברים ברורים [ר' מרן ורמ"א (סי' שי"ד ס"א) ומ"ב (ס"ק י' וי"א). מרן (סי' שט"ו סי"ב) ושעה"צ (סקנ"ג). מרן (סי' שט"ז ס"ג), בה"ל (ד"ה "ולכן" וד"ה "ויש"), מ"ב (סקט"ז) ושעה"צ (סקי"ח). מרן (סי' ש"כ סי"ח), מ"ב ובה"ל שם. ומרן (סי' של"ו ס"ג) מ"ב ובה"ל שם. והמעיין יראה שאין ד' מרן ברורה בזה. ואע"ג שיש סוברים בפשטות שמרן מחמיר, המעיין יראה שאין הדבר ברור כלל. וע"ע ברמ"א (סי' ש"מ ס"ג) ומ"ב (סקי"ז)]. לאור זאת שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א עד כמה ניתן לסמוך ע"ד הערוך שמתיר פס"ר דלא ניח"ל באיסורי דאו' (ר' שו"ע סי' ש"כ סי"ח). וענה הגריש"א שאין להקל כדעת הערוך. ושאלתי הניתן להקל בכך אם התוצאה האסורה הינה קשה לו והוא ממש לא רוצה שזה יקרה, ולא רק שלא איכפת לו שזה יקרה, וכמו שהיקל המאירי (ר' מאירי שבת דק"ג,א'. והב"ד ביבי"א ח"א עמ' ע"ד, ס"ק כ"ה_כ"ו). וכ"ז באיסורי דאו'. וענה הגריש"א שאפשר לסמוך ע"ד המאירי להקל באיסורי דאו' רק כשיש צירוף של עוד קולא נוספת. ושאלתי בענין פס"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן, האם מותר הדבר בשבת לכתחי' (ר' מ"ב סי' שי"ד סקי"א שכתב אליבא דהרמ"א שאסור. וע"ע לוי"ח עמ' מ"ח, ועוד מקורות לקמן בסמוך). ושאלני הגריש"א למנ"מ, באיזה מקרה מדובר. ועניתי שמדובר למשל שמכבה חשמל שאיסורו דרבנן ובאופן שהוא רק פס"ר, וגם אין זה בביתו אלא במקום אחר שהוא כארעא דחבריה ולכן לא ניח"ל (או לא איכפת ליה) בכיבוי. ואמר הגריש"א שפס"ר דרבנן דלא ניח"ל מותר רק אם יש צרוף של עוד צדדים להקל, וכמו בענין שגורר אדם מיטה, כסא וספסל, שמותר בגלל שיש שם הרבה צירופים להקל. ושאלתי האם מותר בשבת פס"ר באיסור דרבנן אפי' אם כן ניח"ל הדבר. וענה הגריש"א, שאף שמחמירים בזה יותר מפס"ר דלניח"ל, מ"מ גם זה מותר כשיש עוד צירופים. ועוד שאלתי, היש להקל כט"ז בספק פס"ר בלשעבר, ולא רק בספק פס"ר בלהבא (ר' מ"ב סי' שט"ז סקט"ז, ובה"ל שם ד"ה "ולכן יש"). והיינו במקרה של סגירת תיבה שספק אם יש בה זבובים. וענה הגריש"א שמותר לסגור התיבה שספק אם נשארו בה עוד זבובים, אך הטעם אינו משום פס"ר, אלא משום שאין ודאות שיש שם זבובים. עכת"ד [ושמא כוונתו דהוי ספק פס"ר, ודינו לא כפס"ר. ר' מחלו' האחרו' ע"כ ביחו"ד (ח"ה עמ' קמ"ב-קמ"ג) ולעיל (בהערה זו ענף 2). או שרצה להדגיש שמקילים לא מצד הפס"ר דרבנן אלא מצד הספק. ואכן יש עוד להעיר שדברי הט"ז מדוברים בפס"ר דרבנן, דהא זבובים אין במינם ניצוד, כמבואר בפוס']. וראה לקמן בנספחים שלגר"ד ליאור יש לסמוך על הערוך דפס"ר דלניח"ל שרי, במקרה שיש עי"א בכניסה לשירותים המדליקה נורה ומזגן, והוא צריך לעשות צרכיו. וה"ה אם רוצה לצאת מהשירותים "ואינו יכול להשאר שם עד צאת השבת" (אמנם לא הגדיר מה הכוונה "אינו יכול"). ובפרט שיש לצרף סברת הערוך כשיש ספק אם יש חוט להט, דזה הוי פס"ר למפרע, שהמ"ב (סי' שט"ז) מביא הרבה פוס' שמקילים. עכת"ד. ומדברי הגר"י אריאל (לקמן בנספחים) עולה שאין להקל כערוך אלא באיסורי דרבנן.

ועוד בעניני פס"ר דלניח"ל ר' בערוך (ערך סבר), תוס' בכתובות (ד"ו,א' ד"ה "האי") ובשבת (דק"ג,א' ד"ה "לא צריכא"). הרא"ש בשבת (שם). מ"א (סי' ש"כ סקכ"א). ס' בתי כהונה (סי' י"ח דע"ח), ספר ארעא דרבנן (סי' קע"ח), ספר ברכת שלמה (סס"י ס'. הב"ד במנח"ש ח"א עמ' פ"ז), שד"ח (ח"ב בכללים מע' דל"ת כלל ל"א. וח"ה בכללים מע' הפ"ה כלל כ"ז ואילך). אורח משפט (סי' ס"ט עמ' ע"ט, שקשה לסמוך על היתר דפס"ר דלניח"ל, דמבואר בדברי הפוס' בסי' ש"כ סי"ח שאין טענה זו חזקה ואין סומכים על זה כ"א בצירוף דברי היתר אחרים. ע"כ) וע"ע שו"ת משפטי עוזיאל (או"ח סי' י"ט פ"א ס"ג, שמיקל). חלק"י (ח"א סי' נ"ה). לוי"ח (סי' ל"ט-מ"א ונ"ט). יבי"א (ח"א סי' י"ט ס"ק י"ב, י"ד וט"ו, וסי' כ"א ס"ק כ"ב ואילך. ח"ג סס"י כ', ח"ד סי' כ"ו ס"ק ג'-ח', וסי' ל"ב סק"י, וסי' ל"ג ול"ד. ח"ה חאו"ח סי' כ"ט-ל), מנח"ש (ח"א עמ' ע"ו פ"ג-פ"ז,צ', צ"א. וח"ב עמ' ע"ח-פ') וש"פ.

ולתועלת המעיינים נוסיף כמה מקורות לעניני פס"ר ממה שמצאה ידינו (ונעזרתי ע"כ בשעתו ע"י הרה"ג אריאל אדרי שליט"א):

נ"מ בין משאצל"ג לבין פס"ר — כס"מ (פ"א משבת ה"ז). מרכבת המשנה (רפ"א משבת, דיני דשא"מ ופס"ר), מחה"ש (סי' רע"ח), מנח"ש (ח"א עמ' פ"ד), עטש"ל (ח"ג, כ"ד-כ"ה), יבי"א (ח"א סי' כ"א סק"ג, וח"ד סי' ל"ב ס"ק ט' וי' וסי' ל"ג סק"ח). עיי"ש שיש שכתבו שבמלאכה שאצל"ג האדם מתכוון לגוף המלאכה אך לא מתכוון לתכליתה. לכן מחשבתו מוציאה מכלל מלאכה. אך בפס"ר אינו מתכוון למלאכה אך היא נעשית בהכרח, ולא שייך האי טעמא שמחשבתו מוציאה מכלל המלאכה ולכן חייב. וע"ע בילקו"י (שבת כרך ה' עמ' קל"א הערה ח).

פס"ר בתרי דרבנן — ר' לעיל בהערה ט"ז ענף 4.

פס"ר כשאפשר שלא יעשה איסור — ט"ז (סי' שט"ז סק"ג). שו"ע הגר"ז (סי' רע"ז בקו"א סק"א) ובמ"ב (סק"ז, ובסי' שט"ז סקט"ז ובבה"ל ס"ג ד"ה "ולכן"). שד"ח (כללים מע' פ' כלל מ"ד). צי"א (חי"ז,י"ג). עטש"ל (ח"ג,כ"ב). חימום מים בשבת (פ"ז סק"ז). יבי"א (ח"ד סי' ל"ז סק"ג). בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' י"ז) ולעיל בענף 2.

נ"מ בין פס"ר דלניח"ל ולא איכפת ליה — מאירי (שבת דכ"ט,ב'. וסוכה דל"ג,ב'). בה"ל (סס"י ש"כ). חלק"י (ח"א סי' נ"ה סק"ב). מנח"ש (ח"א עמ' פ"ד), יבי"א (ח"ד סי' ל"ג סק"ד, ובססק"ח בשם ספר המנורה הטהורה).

אמרינן פס"ר דלא ניח"ל רק היכא דלא ניח"ל בזה גם ביום חול. אך אם רק בשבת זה לא ניח"ל, והיינו מצד ההלכה, כהדלקת נורת המקרר, זה לא חשיב כלא ניח"ל — מנח"ש (ח"א עמ' תקמ"ח, תקמ"ט ותקס"ב. וח"ב עמ' קמ"ח).

פס"ר דלניח"ל וניכר רק אח"כ — מכתב הגר"י אריאל שליט"א (לקמן בנספחים). באר משה (קוא"ל ח"ו, סקי"ח). וראה מנח"ש (ח"א סי' י' ס"ק ח',ט').

פס"ר באיסור דאו' אי הוי דאו' — שד"ח (ח"ה בכללים מע' פ' כלל כל"ז). יבי"א (ח"ד סי' ל"ד סק"ב), יחו"ד (ח"ו,כ"ד). ספר עונג שבת (שמש. עמ' שי"ח).

פס"ר במלאכה דרבנן — תה"ד (סי' ל"ד). מאירי (שבת דכ"ז). ר"ן (ספ"ד דביצה). מרן ורמ"א (סי' שי"ד ס"א). מ"א (שם ס"ה). מ"ב (שם ס"ק י',י"א). מרן (סי' שט"ו סי"ב), מ"ב (סקמ"ה) ושעה"צ (סקנ"ג). שעה"צ (סי' שכ"א סקס"ח). שו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"מ). שד"ח (כללים מע' פ' כלל כ"ח ומ"ד). שו"ת באר יצחק (במפתחות או"ח סי' ט"ו ובהשמטות שם לדף ל"ז). מ"ב (סי' שכ"א סקנ"ז, וסי' ש"מ סקי"ז), שביתת השבת (בתחילתו, כללי מלאכות שבת, סעי' י' והערה ד'), שו"ת הר צבי (ח"א סי' קפ"ח, ובהררי בשדה שם), שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רכ"ט). שו"ת חלק"י (ח"א סי' נ"ה). מנח"ש (ח"א עמ' פ"ז וח"ב עמ' קמ"ז) יבי"א (ח"ד סי' ל"ד ובמילואים שם. ח"ז סי' מ' סק"ו ובמיל' שם). לוי"ח (עמ' מ"ח). שש"כ (פכ"ו הערה ל"א). מעש"ח (ח"א עמ' ק"נ). עטש"ל (ח"ג סי' כ"ה). שו"ת חמדה גנוזה (ח"ב סי' מ"ב ס"ק ל"ב,ל"ג,ל"ו). מכתב הגר"י אריאל שליט"א (לקמן בנספחים).

פס"ר דלניח"ל באיסור דרבנן — יבי"א (ח"ד סי' ל"ד. ח"ה סי' כ"ז סק"ב וסי' ל' סק"ז. ח"ז סי' מ' סק"ז). יחו"ד (ח"ב סי' מ"ו ונ"ב. וח"ו סי' נ"ג). ילקו"י (שבת כ"ה עמ' רל"ד). עיי"ש שמתיר, ומביא שכ"ד פוס' רבים. ור' בחזו"א (או"ח סי' נ' סק"ה) שמחמיר. וע"ע לעיל (בהערה ט"ז ענף 4).

פס"ר דלניח"ל ואינו מתכוון — שביתת השבת (בתחילתו, כללי מלאכות שבת ס"י וסק"ד. דף י"ח בהוצ' מאור הגליל). מנח"ש (ח"א עמ' פ"ד). אז"נ (ח"ו,ב'). עטש"ל (ח"ג,כ"ו).

פס"ר דלניח"ל בדרבנן במקום צער — מ"ב (סי' שט"ז סק"ה, דשרי).

פס"ר באינו מתכוון — מ"ב (סי' שי"ד סק"י). שבט"ה (ח"ז,נ"ז). עטש"ל (ח"ג,כ"ו).

פס"ר ע"י אמירה לגוי — רמ"א (סי' רנ"ג ס"ה). ומג"א (שם סקמ"א. וסי' רע"ז סק"ז. וסי' שי"ד סק"ה). מ"ב (סי' רנ"ג סקצ"ט). יבי"א (ח"ד סי' ל"ו ססק"ז. וח"ז סי' ל"ח סק"ג). מכתב הגר"י אריאל שליט"א (לקמן בנספחים) ולעיל בהערה זו (בענף 1).

עוד חקירות בענין פס"ר דלא ניח"ל ר' בס' נתיבות שלום (גלבר. סי' ז'). וע"ע בענין פס"ר לעיל בהערה ט"ז (ענף 4).

ונשוב לני"ד: באשר למש"כ הילקו"י (שם כ"ג עמ' ס"א) לפתור הבעיה ע"י גוי. אכן פתרון זה יותר טוב, כיון שהוא מועיל הן בעי"א הפועלת ע"י מנגנון פוטו אלקטרי (שהגוי חוסם את קרן האור בגופו כישראל), והן ע"י עי"א הפועלת ע"י מנגנון הרגיש לשינוי תנועה או שינוי חום (כשני המנגנונים הראשונים הנ"ל). אך יש לזכור שזה מועיל רק אם הגוי כבר נכנס לאזור ההקרנה וממשיך לזוז שם. דאם הישראל יצא לפני שהגוי נכנס לאזור ההקרנה או שהגוי נכנס אך אינו זז שם הרי לא הועיל הגוי דבר ואסור לישראל לצאת משם. ויש להעיר שבמנגנונים הקיימים היום והפועלים ע"י שינוי תנועה או חום, אם האדם לא יזוז זמן קצר מסוים הרי שעפי"ר הדלתות תסגרנה בחזרה, ואז חוזרת שוב המציאות שכל תזוזה שלו תפתח את הדלתות באיסור (אא"כ נסמוך על הערוך, שאז גם יכול האדם לצאת מאזור ההקרנה). ולפי"ז היה לכאו' צ"ל שאם אדם הגיע לאזור ההקרנה הוא היה צריך לנוע כל הזמן, כדי שהדלתות לא תסגרנה שוב, אא"כ נאמר שאין איסור שהן תסגרנה כי אזי הוא עשה זאת בשוא"ת גמור (ואפי' משקל גופו אינו משפיע פה) ולכאו' אין איסור בכך (כ"ז כתבנו עפ"י התייעצות עם אלקטרונאי מומחה).

נמצאנו למדים שאם אדם הגיע לאזור ההקרנה ע"י עי"א לפני דלת של בנין וכדו', ובשל התקרבותו נפתחה הדלת, תלוי הדבר באיזה סוג של עי"א מדובר. ועדיף שאכן יקרא לגוי שיכנס לאזור ההקרנה של העי"א ומיד כשהגוי יכנס לאזור יצא הישראל, ואם אין שם גוי לכאו' צריך להחמיר בזה ולחכות עד שיבוא גוי (ואם יבוא ישראל לכאו' צריך בכלל להזהירו מבעוד מועד שלא יכנס לאזור ההקרנה. אמנם אם נאמר שהעובר שם לתומו חשיב כמתעסק, הרי למ"ד שאין עבירה במתעסק לא יצטרכו להזהירו. ואף מצד "ואהבת לרעך כמוך" — שלא יצטרך להשאר שם אותו אדם השני — אולי א"צ להזהירו, שהרי גם ביציאתו משם הוא אולי יהיה מתעסק, דיתכן ואינו יודע כלל ממערכת הגלאים שם ולא עולה על דעתו שביציאתו הוא גורם לסגירת הדלת. ומאידך יתכן שכאשר הדלת נפתחת בכניסתו, הרי מסתבר שהוא ישים לבו לכך, וממילא יבין שביציאתו מאזור ההקרנה היא תסגר, ואז לא חשיב ביציאתו כמתעסק ויצטרכו להודיעו שלא יכנס לאזור הגלאים). אך כיון דהוי צער גדול להמתין שם זמן רב ובלתי ידוע, הרי שהמיקל להכנס וסומך ע"ד הגר"ע יוסף ודאי שיש לו ע"מ לסמוך.

ענף 6: הנאה ממערכת חשמלית שהודלקה בטעות ע"י עין אלקטרונית:

ובענין אדם שנכנס בטעות לאזור ההקרנה של עי"א ובכניסתו לחדר הפעיל תאורה, מזגן וכדו', השרי ליה ליהנות מכך. י"ל שתלוי הדבר בכמה גורמים: תלוי במחלו' הנ"ל בהערה ט"ז אי פעולה חשמלית הנעשית ע"י עי"א חשיבא כמעשה בידים, מעשה בכח שני, בגרמא, מלאכה שאינה כדרכה, כפס"ר, או שתלוי הדבר באיזה סוג של עי"א מדובר. וכן תלוי הדבר מה היתה תוצאת ההפעלה ע"י העי"א, והיינו הנעשית פעולה שאיסורה מדאו' (כגון הדלקת נורת להט, ואולי גם הדלקת פלורוצנט איסורה מדאו'. ותלוי הדבר אי חוט הלהט בה אכן מתלהט. ומ"מ מקובל לחשוב שאיסור הדלקתה מדאו', משא"כ נורת נאון — שהיא נורת ביקורת במכשירי חשמל שונים, ואין בה גש"מ — שאיסורה ודאי דרבנן, כמבואר באנ"ת חי"ח עמ' תשט"ו הערה 71, מלבד לחזו"א שאיסור הדלקתה הינו מדאו' משום בונה מצד סגירת מעגל חשמלי. ולעיל בהערה ט' דננו בכך), או שע"י העי"א נעשתה פעולה שאיסורה רק מדרבנן (כהדלקת מזגן שלרוה"פ הוי מצד מוליד מדרבנן, ולחזו"א איסורה משום בונה מדאו'). ור' ברס"י שי"ח דיני הנאה ממלאכת יהודי בשבת, שתלוי הדבר אי ההנאה הינה לו או לאחרים, וגם באחרים תלוי אי הוי באחרים שנעשה בשבילם או שלא נעשה בשבילם, ואי האיסור שנעשה הינו מדאו' או מדרבנן וכו'. ומ"מ בני"ד כ' בילקו"י (שבת כ"ג עמ' נ"ד סכ"ה) שאם לא ידע שכניסתו גורמת להדלקת האור והמזגן אזי אם אין לו אפשרות לשהות בחדר אחר יכול להקל לשהות באותו חדר, ליהנות מהמזגן וגם לקרוא לאור החשמל. וטעמו דהוא עדיף ממתעסק, דלא ידע כלל מהדבר. וכיון שי"א שמתעסק לא חשיב כמעשה עבירה כלל (כמבואר בס"ד לעיל בהערה י' ריש ענף 2), הרי שלענין הנאה ממעשה שבת סמכינן על הפוס' המקילים הללו ומתירים ליהנות מכל דבר שנעשה דרך מתעסק. ועוד בצירוף ד' הפוס' שמקילים ליהנות בשבת מעושה בשוגג מלאכה דאו'.

ועוד כ' שם בילקו"י שאם ידע שכניסתו לחדר זה תגרום להדלקה ואפ"ה נכנס לחדר, אסור לו ליהנות מהמזגן, מהאור ומכל מה שהודלק בחדר זה בשל כניסתו.

ואם נכנס לשם בשוגג (ואינו מתעסק, אלא שידע שכניסתו לחדר זה תגרום להדלקה אך נכנס לשם כהרגלו בימי החול, כמבואר שם עמ' נ"ד הערה ל"א) כ' בילקו"י שם שאסור לו ליהנות מהאור שהודלק עי"כ, אך מותר לו ליהנות מהמזגן אם אין בו מנורה. וטעמו כיון שהדלקת המזגן הינה איסור דרבנן, ויש לסמוך ע"ד הגר"א וסיעתו דשרי ליהנות מאיסורי דרבנן בשוגג אפי' בשבת עצמה ואפי' לאותו אדם עצמו. עכת"ד.

ויש לכאו' להעיר על דבריו במש"כ שאם במזגן יש נורה יש לאסור ליהנות, ועולה מדבריו משום דהוי הנאה לא מאיסור דרבנן אלא מאיסור דאו'. לכאו' לא דק בזה, שהרי בכל המזגנים שהותקנו בשנים האחרונות הנורה שבמזגן הינה נורת ביקורת והינה לד שאין בו חוט להט ואיסור הדלקתו רק מדרבנן (אא"כ נפסוק כחזו"א דהוי בונה מדאו'. אך הילקו"י לא פוסק כחזו"א בהא דבונה). ועוד, שגם במזגנים שנעשו לפני יותר מעשר שנים ושבהם בנורת הביקורת יש חוט להט, הרי שהדלקת נורה זו לכאו' הינה פס"ר דלא איכפת ליה, ואף את"ל דהוי פס"ר דניח"ל, דלעיתים הנורה מסמנת אם פועל הקירור או האיוורור, שמא י"ל שהנאתו אינה מהנורה אלא מפעולת המזגן. וצ"ע (כל התיאור הטכני עפ"י אלקטרונאי מומחה). וגם בלוח הבקרה של המזגן יתכן שאין בו לדים אלא נורות נאון, אך גם בהן אין חוט להט. וא"כ אין נ"מ בין אם יש או אין נורה במזגן, אלא לפי דרכו של הילקו"י היה צריך להתיר ליהנות בדיעבד בשני המיקרים.

בענין הליכה ברחוב בסמוך לעי"א, כשעי"כ נדלקים פנסי הרחוב, ר' לעיל בהערה ט"ז ענף, 3. עוד בעניני עי"א ר' בהחב"ה (ח"ב עמ' 38-39) בשם קונטרס גרם מלאכה בשבת — באמצעות אור ורוח (קונטרס זה הינו בהוצאת המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה), מסקנות רבות וחשובות בענינים אלה. וכן בספר רואים עולם כהלכה (לידידי הרה"ג עקיבא כ"ץ שליט"א, עמ' 69-71). ויש להעיר על כמה מדבריו שם. ומ"מ כתב בהקדמה שאין לפסוק בשום אופן מספרו. ונוסיף, שהגר"מ אליהו שליט"א כתב שם בהערותיו שאסור להשתמש בשבת בדלתות אוטומטיות וכן במפתחות (כרטיסים מגנטיים) אוטומטיים. ולכן עליו לדאוג מע"ש לכניסה אחרת לחדר. עכת"ד.
























[27]כז.

הענפים

1: הקדמה.

2: תיאור מפסק הגרמא ע"י מניעת המונע ומיהם המתירים.

3-4: דעת האוסרים שימוש בשבת במפסק גרמא זה.

5-6: פוסקים שדעתם לא ברורה בכך.

7: תאור מפסק הגרמא ע"י המשכת מצב ומיהם המתירים.

8: דעת האוסרים שימוש בשבת במפסק גרמא זה.

ענף 1: הקדמה

בשנים האחרונות הומצאו מכשירים חשמליים שונים אשר לדעת ממציאיהם חיבורם למכשיר חשמלי קיים הופך את הפעלת המכשיר להפעלה באופן גרמא (ראה לעיל בהערות י"ח וכ'). פירוש הדבר שהפעלת המכשיר לעולם לא תהיה כרוכה באיסור דאו' אלא לכל היותר באיסורי דרבנן, ולעיתים תהיה מותרת אף לכתחי'. מכשירים אלה פועלים בשטחים שונים, כגון בדלתות אוטומטיות (בכניסה לבתי מלון וכדו'. ר' מעש"ח עמ' ק"נ), בטלפון שבת (מעש"ח ח"א סי' ג', ו', ז'. ובתחומין ח"א עמ' 515, ח"ב עמ' 55, חי"ג עמ' 139, חט"ז עמ' 34), במכונה להדחת כלים (כושב"ה, חלק הכשרות חלק ב'), במכשיר קריאת החולה לאחות בביהח"ל (אסיא, חשון תשל"ט. עטש"ל ח"א, מאמר הגרלי"ה שליט"א) ועוד. בין השאר הופעל מפסק הגרמא גם במכשירי אזעקה (ר' מעש"ח ח"א סי' י').

ישנם כיום שני סוגים עיקריים של מפסקי גרמא: אחד של המכון המדעי טכנולוגי להלכה שבירושלים (לקמן — הממט"ל) הפועל ע"י עיקרון של מניעת המונע (כדלקמן), והשני של מכון צומ"ת (בגוש עציון המשוחררת) הפועל ע"י עקרון של המשכת מצב (ג"ז כדלקמן).

בענין היתר השימוש בשני סוגי מפסקי גרמא אלה: ישנם פוסקים גדולים המתירים את השימוש בהם בשבת (או לפחות את אחד המפסקים הללו), לעיתים רק לצורך חולים, זקנים וכדו', ולעיתים אף לצורך כלל האוכלוסיה. ולעומתם רבים מגדולי הפוסקים בדורנו אוסרים את השימוש בהם, וזאת בעיקר משני צדדים: א. מהצד ההלכתי גרידא (כולל זילותא דשבתא. ר' למשל תחומין חי"א עמ' 173, ושו"ת עשה לך רב ח"ג סי' כ"ג וח"ו סי' כ"ז). ב. מההיבט הכללי של חשש פירצה בחומת השבת [שאותו מצינו למשל בחזו"א (סי' נ"ב סק"ו), גבי מטריה, שכתב שהדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום פירצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות. עיי"ש. הב"ד לעיל (בהערה ט"ז ענף 5). עיי"ש עוד פוס' דס"ל להחמיר בכגון דא. ואכמ"ל].

כיון שאין זה הנושא העיקרי שלנו בערך אזעקה, לכן נסביר פה בס"ד את הדברים בקצרה, ואידך זיל גמור בערך "מפסק גרמא" (ה' יתברך יזכנו לכותבו ולהדפיסו). פה נדון לחוד בכל סוג ממכשירי גרמא אלה, נביא הסבר תמציתי על פעולתו, ומי הם המתירים והאוסרים. אך יש להדגיש שפה הבאנו רק מעט מהנימוקים ההלכתיים, ואילו את עיקר הדיון ההלכתי נביא בס"ד בערך הנ"ל.

ענף 2: תיאור מפסק הגרמא ע"י מניעת המונע ומיהם המתירים:

מכשיר (מפסק) הגרמא הפועל באופן של מניעת המונע:

מפסק זה מורכב משני מיתקנים: מיתקן חשמלי המופעל לפני השבת והחג, באופן שאם לא תהיה הפרעה יעשה הוא את הפעולה הנדרשת (צלצול החולה בחדר האחות בביהח"ל, הפסקת דריכות האזעקה, דריכתה מחדש, וכן הפסקת צפצופה, ועוד). מיתקן שני מייצר פולסי אור קצרים כל כמה שניות ומשלחם לעבר תא פוטואלקטרי שבמתקן הראשון ומונע ממנו את עשיית הפעולה.

מבחינה טכנית פועלים המיתקנים כך: יש קבל חשמלי המחובר למתח והצריך להתמלא ולעשות פעולה חשמלית. הקבל צריך זמן מסוים לשם מילויו ולאחר שהתמלא יפרוץ הזרם החוצה ויעשה הפעולה הנדרשת. הקבל מחובר להארקה ע"י מעביר זרם גרוע (שהוא התא הפוטו אלקטרי) וממילא אינו מתרוקן אלא מתמלא. נוסף לכך ישנו מיתקן שג"כ מחובר למתח מעש"ק, והוא מייצר פולסי אור ושולח אותם לעבר חוט ההארקה הנ"ל (היינו הפולסים נשלחים אל התא הפוטו אלקטרי) בתדירות גבוהה יותר מזמן מילוי הקבל. הדבר גורם לחוט ההארקה (=התא הפוטו אלקטרי) להיות מעביר — זרם טוב ומרוקן את הקבל כך שלא יוכל להתמלא, ממילא הזרם לא יוכל לפרוץ החוצה, והפעולה החשמלית לא תיעשה. לחיצה על מפסק הגרמא גורמת באופן מכני (ולא חשמלי!!) להורדת מכסה בין המיתקן השולח את הפולסים לבין התא הפוטו אלקטרי (העתיד לעשות הפעולה החשמלית), ועי"כ מונע מהפולסים הנוצרים להגיע למתקן החשמלי ולהפריע לו לעשות הפעולה החשמלית (היינו מונע מהפולסים למנוע את הפעולה החשמלית = מניעת המניעה). יוצא שאין האדם עושה ישירות את הפעולה החשמלית, אלא עושה זאת באופן עקיף. דברים אלה מבוארים בספרים מוג"ב (ח"ד פי"ג), כושב"ה (עמ' רע"ט-רפ"א), מעש"ח (ח"א עמ' ס"ד-ס"ה, קי"ח-קכ"ב), אנ""ת (חי"ח עמ' תרנ"ט), אסיא (תשמ"א, עמ' 167), אספקלריא (תשמ"ב עמ' 23), ומע"ל (עמ' רמ"א).



תאור טכני של מפסק גרמא של מניעת המונע

התאור והציור של המעגל משמשים לתאור של אופן פעולת מעגל הגרמא באופן לוגי־סכמטי, אך קיצרנו והשמטנו פרטים רבים שאינם משמעותיים לעניינינו. ואף כי מימוש המעגל באופן מעשי מורכב יותר ומתאפשר בווריאציות שונות — אך אין בכך דבר כל זמן שעקרון הפעולה הלוגי נשמר.

נגד (R) הוא רכיב המתנגד למעבר חשמל. מידת ההתנגדות נמדדת באוהם (W). נגד־אור (=נגד פוטואלקטרי, תא פוטואלקטרי, פוטו־סֵל) הוא נגד אשר התנגדותו משתנה על פי עוצמת האור המוקרנת עליו: התנגדות גבוהה בחושך, ונמוכה באור.

קבל (C) הוא רכיב המקבל (נטען) בחשמל. מעין בטריה נטענת בעלת קיבולת קטנטנה, אמנם הוא פועל על פי עקרונות פיזיקליים אחרים, לפיכך, במימושים המקובלים זמן הטעינה/פריקה שלו הוא בין חלקיקי שניות למספר שניות בלבד.

טרנזיסטור (T) הוא רכיב בעל 3 רגלים. הזרם העיקרי עובר דרכו דרך שתי רגלים בלבד: נכנס ברגל C ויוצא ברגל E. הרגל השלישית — רגל B — 'הבסיס' — משמשת לבקרת הזרימה: כאשר המתח בבסיס חיובי ומעל מתח מסויים — יזרום הזרם דרך C—E (ואז הטרנזיסטור במצב "הולכה"), וכאשר המתח בבסיס מתחת למתח המינימלי הדרוש — לא יזרום זרם דרך C—E (ואז הטרנזיסטור במצב "קיטעון").

המימסר המיוצג על ידי סליל אלקטרומגנט (L) ומתג (S) מייצג את ההתקן שמאפשר למעגל האלטרוני על ידי האלקטרומגנט לסגור מתג חשמלי של מעגל אחר נפרד. למשל כדי שמעגל שמופעל ע"י בטריה יפעיל או יכבה מתג של מכשיר חשמל ביתי המחובר לרשת החשמל.





תאור המעגל

סליל הממסר המפעיל את מתג המכשיר החשמלי מחובר דרך הטרנזיסטור למקור המתח. על מנת שהמכשיר החשמלי יפעל צריך שהטרנזיסטור יהיה במצב הולכה. כאמור, לשם כך צריך שהמתח בבסיס יהיה חיובי ומעל סף מסויים. כפי שנראה בתרשים, המתח בבסיס מגיע מהנקודה המסומנת P . אם המתח בנקודה זאת יהיה גבוה דיו בשביל הטרנזיסטור — הטרנזיסטור יוליך. ואם יהיה נמוך מידי — הוא יהיה בקיטעון. נקודה זאת היא לב המעגל בזמן פעולתו. היא נמצאת באיזון עדין בין מקור המתח החיובי ובין השלילי (כשהשלילי מייצג גם את "מתח הייחוס" או "הארקה"). נגד בינוני R1 (למשל 5KW) מחבר אותה למקור המתח החיובי, ונגד־ אור R2, שהתנגדותו בחושך הינה גבוהה ובאור נמוכה (למשל 6KWו 1KW), מחבר אותה לשלילי. כאשר מואר נגד־האור, התנגדותו של

נגד־האור R2 תהיה נמוכה בהרבה מהנגד המחבר לחיובי R1, המתח בנקודה P יהיה נמוך והטרנזיסטור לא יוליך. וכאשר נגד־האור לא יהיה מואר, התנגדותו תהיה גבוהה מעט יותר מהנגד R1, ונקודה P תהיה מעט מעל המתח הדרוש לטרנזיסטור, והוא יוליך.

אולם כדי שהפעולה לא תהיה מיידית, ותחשב כגרמא, מחברים לנקודה P גם קבל. כך שגם כאשר החשכנו את נגד־האור, והמתח בנקודה P עלה מעט מעל המתח הדרוש לטרנזיסטור — לא יתחיל הטרנזיסטור להוליך אלא הקבל 'יקח' את הזרם החיובי ויתחיל להיטען בו, ורק כאשר הקבל יהיה טעון — הוא יפסיק לקחת את הזרם החיובי מנקודה P , ורק אז הזרם יגיע לטרנזיסטור והוא יוליך.

#1



אופן פעולת מעגל הגרמא

לשם פעולת מעגל הגרמא משתמשים בהתקן נוסף אשר יוצר איתותי אור קצרים בקצב קבוע המאירים על נגד־האור, למשל כל 3 שניות.

יש להשתמש בקבל גדול מספיק שבמעגל הנתון יקח לו להיטען יותר זמן מתדירות האיתותים, למשל 5 שניות.

במצב זה, לא יצליח הקבל להיטען לעולם, כי לפני שהוא מספיק להיטען (5 שניות) מאיר איתות אור על נגד האור, אשר מוליך מתח שלילי לנקודה P , והוא פורק את הקבל, ושוב צריך הקבל לחזור ולהתחיל להיטען שנית. וחוזר חלילה.

כאשר לוחצים על הכפתור של מפסק הגרמא הוא מכניס באופן מכני תריס המסתיר את נגד־האור ממקור איתותי האור. כעת הקבל יצליח להיטען, וכעבור 5 שניות יתחיל הטרנזיסטור להוליך ויסגור את המתג החשמלי באמצעות המימסר.



כל זה מתאר את תהליך סגירת המתג והפעלת המכשיר. כדי לאפשר גם פתיחת המתג לניתוק המכשיר באופן של מניעת המונע ניתן לשכלל את המעגל בדרכים שונות, וכן לשלבו במנגנונים מורכבים יותר, ותמיד לשמור על כך שכל פתיחת או סגירת מעגל תתבצע על פי העיקרון של המעגל הנ"ל של מניעת המונע.

[התאור הטכני והציור נעשו ע"י הר"ר משה טורם נ"י]

תחילה יש להעיר שתי הערות: ראשונה, שאף שמכשירים אלה נקראים מכשירי גרמא, מ"מ אין זה מדויק. שהרי עיקרון פעולתם אינו לפי הגרמא הנזכרת בגמ' ובפוס'. שלגבי מכשירי הגרמא של הממט"ל (הפועלים ע"י עיקרון מניעת המונע) כתב הגרלי"ה בכושב"ה (עמ' ר"פ) שאין במניעה זו משום מעשה ולא כגרמא האסורה שלא במקום הפסד (הנזכרת ברמ"א סי' של"ד סכ"ב), משום שאינו בזה אלא מונע ממונע מלבוא למנוע עשיית הפעולה מאליה. ועוד הוסיף שם שיש בזה דמיון לסגירת חלון בפני הרוח שתגרום להגדלת או הקטנת שלהבת נר שמול החלון, וזה "גם לא בגדר גרמא" [ונראה לצדד שאכן מצד נוסף ני"ד קיל מגרמא, משום שבני"ד אינו עושה פעולה בגוף הדבר כמו בגרמא הנזכרת בפוס', וכגון פורס עור גדי ע"ג תיבה בוערת, אלא רק מונע מפולס חדש להשלח לכיוון הקבל, דבר שאינו עושה שום פעולה בגוף הדבר הנפעל. אמנם קשה על מה שכתוב בכושב"ה שם, שהישווה מצב שהאש כבר קיימת ורק מונעים את המונע מלהגדילה (וכמש"כ מרן בסי' רע"ז), למצב של עשיית אש חדשה שאינה דולקת עכשו ורק יש חומר דליק שעתיד להדלק. וע"ע ע"כ באנ"ת (חי"ח עמ' ר"ס). אך אכמ"ל דהא הקדמנו שאת הדיון ההלכתי בס"ד נכתוב לקמן בערך "מפסק גרמא"]. גם מכשירי הגרמא של מכון צומ"ת (המבוססים על עיקרון המשכת המצב) למעשה אינם הגרמא הנזכרת בפוס', וכדלקמן בענף 7. מ"מ אנו קראנו למכשירי המכונים הנ"ל מכשירי גרמא משום שמכונים אלה עצמם קוראים כך למכשיריהם. ונראה שזאת משום שאין הפעולות הללו נעשות באופן ישיר כפעולות בידים, אלא רק גורמות לפעולה להעשות באופן עקיף. ושנית יש להעיר, שגרמא זו של הממט"ל אינה באופן של הסרת המונע (כפי שחשבו כמה פוס' בני דורנו), אלא הינה מניעת המונע (שכתב הגרלי"ה שליט"א שהינה קלה יותר. ועל ההבדל ביניהם ר' במוג"ב עמ' 148-151).

דעת המתירים מפסק גרמא זה:

ראש וראשון למתירים גרמא זו הינו אבי שיטה זו, הלא הוא הגאון המפו', הרל"י הלפרין שליט"א, ראש המכון המדעי טכנולוגי להלכה בירושלים, שכ"כ בספריו מוג"ב (שם), כושב"ה (שם), שו"ת מעש"ח (ח"א שם, ח"ב עמ' כ"ג-כ"ה, כ"ז-כ"ט. וח"ג עמ' קצ"ד). וכ"כ באסיא (חשון תשל"ט, גבי מכשירי איתות לאחות בביח"ל) ובעטש"ל (ח"א עמ' ל"ה). וראה עוד במעש"ח (ח"א עמ' קכ"ד) שכ' שגרמא במניעת המונע עדיפא מניתוק וחיבור קו גם אם הוא בלי מתח. וע"ע שם (עמ' קנ"ט וק"ע) פתרון לעי"א עם מנגנון אלקטרוני גלי, ושם (בעמ' קע"א) פתרון לעי"א פוטו אלקטרית. וע"ע באנ"ת (חי"ח עמ' תרנ"ט הערות 83-89). ויש להעיר שלגבי מכשיר הגרמאזעקה (של מר אברהם הלוי, כדלקמן) הפועל באופן של מניעת המונע, כתב הגרלי"ה שליט"א בהסכמתו כמה תנאים: 1) שבעת ניטרול המערכת היא תהיה מנוטרלת לגמרי ולא יהיה בה שום מתח וזרימה חשמלית. 2) במקום שיש סכנה, ואפי' חשש רחוק של סכנה, מותר להשתמש במערכת גם כשהפעולות נעשות במתכוון (שפירושו ראה בסמוך). 3) במקום חשש רציני לגנבות ס"ת ניתן להשתמש גם במתכוון, משום דהוי ביזוי הקודש, ויש בזה פסידא ודבר מצוה. 4) אם הפעולה תיעשה ללא כוונת הפעלה מיוחדת ניתן להשתמש במערכת הנ"ל לכל אחד שחושש אפי' רק מגניבות. אך אם האזור מועד לגניבות ע"י אנשים מסוכנים מותר להפעיל המערכת גם במתכוון. עכת"ד. ואמנם לא ביאר שם מה הכוונה למתכוון או אינו מתכוון, אך ר' בספרו מעש"ח (ח"א עמ' קכ"ב) שהסביר גבי אזעקות שאינו מתכוון פירושו שמתקינים את מתג הגרמא במנעול הדלת, שהמעשה ייעשה עבור עצם פתיחת וסגירת המנעול (עיי"ש בעמ' קי"ט ואילך שהיתר מניעת המונע לדעתו שרי אפי במתכוון). ובעל פה הסביר לי הגרל"י הלפרין שליט"א שבמתכוון הכוונה שהוא משנה את זמני הדריכות של המערכת ע"י לוח הבקרה באופן ישיר, ובידיעה שהוא משנה את זמני הדריכות. משא"כ כשפעולת הדריכות נעשית שלא ביודעין ע"י לוח הבקרה אלא נעשית ע"י פתיחת דלת וכדו', כך שהאדם הנכנס או היוצא אינו מתכוון לדורכה ע"י מעשיו. וכמבואר כ"ז לקמן בענף 6.

נוסף לגרלי"ה שליט"א הקלו בזה עוד פוס': הגרי"י נויבירט שליט"א (כמבואר בהסכמתו לגרמאזעקה, כפי שישנה תחת ידי. אמנם קשה לנו ע"כ מדבריו במקומות אחרים, וכדלקמן בסמוך בסוף ענף זה). וכן מצוי אצלי אישור מהרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א לגרמאזעקה, ושאביו הגאון ג"כ מסכים לזה. אמנם ראה מש"כ הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ד סי' ל"ה סק"ה, וסי' ל"ו ססק"ו. ועיי"ש גם בס"ק א'-י"א) שאין להקל ולומר שהסרת המונע חשיב כגרמא (וזה לכאו' ההיפך מדעת הגרלי"ה דס"ל דקיל מגרמא, בפרט שלא ברור שלגרע"י יש נ"מ בין הסרת המונע למניעת המונע). ומאידך כ' (בח"א סי' כ"א סק"כ) שהסרת המונע אסורה רק מדרבנן. ובצירוף של אינו מתכוון שרי לכתחי'. עיי"ש מש"כ בשם שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רי"ד). וע"ע ביבי"א (ח"א שם סקכ"ב).

וראה עוד בד' המתירים את הגרמא (של מכון צומ"ת) הפועלת ע"י המשכת מצב, שנוסף לגר"ע יוסף גם הגר"ש גורן זצ"ל התיר פנס וטלפון המיוחדים לשבת, וכן הגר"ש ישראלי זצ"ל הסכים להפעלת הקלנוע (עגלת נכים חשמלית הפועלת ע"י גרמא של מכון צומ"ת). אמנם איני יודע אם הגר"ש גורן והגר"ש ישראלי זצ"ל, והגרע"י שליט"א התירו שימוש בכל מכשירי הגרמא של מכון צומ"ת (הן מצד רמת הגרמא והן מצד הצורך הגדול שבשימושם). ואף אם כן, האם התירו הגרש"ג והגרש"י גם את מכשירי הגרמא של הממט"ל הפועלים ע"י מניעת המונע שהיא גרמא שונה לחלוטין.

את דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, הגרב"צ אבא־שאול זצ"ל, והיסו"ש, ראה לקמן. כפי שכתבנו לעיל בסמוך, גם הגרי"י נויבירט שליט"א נתן את הסכמתו למכשיר הגרמאזעקה של מר אברהם הלוי. והוסיף שהוא בתנאי ששומרים על הכללים של הגרלי"ה, כדלעיל. אמנם היה לנו קצת קשה ע"ד הגרי"י נויבירט הן מדברי מורו ורבו, הגרשז"א זצ"ל, והן מדברי עצמו. שאלנו את הגריי"נ שליט"א, שהרי הגרשז"א זצ"ל כ' במנח"ש (ח"א עמ' ע"ו וח"ב מהדו"ק עמ' פ') שגרמא חשיב רק כשנעשה הדבר על דרך המקרה, אך לא אם הדבר נעשה באופן קבוע לכתחי' כך. ולפי"ז אין להקל להשתמש במכשיר הגרמאזעקה שנעשה במיוחד להפעלה קבועה בכל שבת (כדברי הממציא והמשווק, כדלקמן בענף 6) או לפחות כמעט בכל שבת. ולכאו' יש לחלק ולומר כמש"כ הגרלי"ה בספריו, שדרך פעולת הגרמאזעקה ע"י מניעת המונע קלה מגרמא רגילה, וזאת לא אסר הגרשז"א זצ"ל. אך מ"מ הגרשז"א לא חילק זאת בספריו, וגם רוח הדברים הינה שאין לחלק. וכן מבואר לקמן סוף ענף 4 עפ"י הצי"א, וכן בסוף ענף 5 בשם הגרלי"ה, שאף הוא לא חילק כך. וא"כ קשה. ועוד שאלנו, שבספר שבוי"צ (ח"ו עמ' קל"ט-ק"מ) הב"ד כמה ת"ח שהעידו שהגרשז"א זצ"ל לא הסכים להתיר מכשירי גרמא אלה בשבת. ועוד שאלנו את הגרי"י נויבירט שליט"א ממש"כ הוא עצמו בשש"כ (פי"ג הערה נ"ח) שהיתר הגרמא הוא על דרך המקרה, אבל לא לנהוג כן בקביעות לכתחי' [וכעין זאת כתב הגריי"נ בהערותיו על שו"ת ושב ורפא (אייפרס, עמ' ס"ב), שהגרשז"א ס"ל שכיון שכך דרכו של המכשיר להפעיל את נורת האזעקה אין זה פס"ר אלא מעשה ממש. ואמנם דובר שם על מעבר סמוך לעי"א המפעילה את האזעקה, ולא מדובר שם על מכשיר גרמא. וכ"כ הגריי"נ בשש"כ (פ"י הערה מ"ה, ופ"ל הערה א') בשם הגרשז"א זצ"ל גבי פתיחת דלת המקרר הגורמת להדלקת נורה, דאפשר דחשיב כמעשה בידים ולא פס"ר כי זו הדרך להדליק נורה זו. ומ"מ קשה מהכלל שנקט שם, שכל שכך דרכו של המכשיר לפעול ה"ז מעשה ממש. אמנם על שאלה זו יש אפשרות לתרץ דמשום שמכשיר הגרמא אינו מפעיל מיידית את המעגל החשמלי, אלא הפעולה נעשית בהשהיה מסוימת, לאחר מילוי הקבל, ולכן יש להקל בזה]. אך מ"מ מדברי הגרשז"א במנח"ש (שם), הגריי"נ עצמו בשש"כ, וספר שבוי"צ נשאר לנו קשה. וכן הזכרנו את דעת הגרמ"פ שאסר מכשירים אלה. כ"ז (ועוד שאלות נוספות, כנזכר במקומות אחרים בקונטרס זה) שאלנו באגרת את הגריי"נ שליט"א, אך השיב לנו בע"פ שלצערו אינו יכול לענות לנו מפאת חוסר זמן.

ענף 3: דעת האוסרים שימוש בשבת במפסק גרמא זה:

כמשקל נגד לדעת המתירים עומדים כמה מעמודי ההוראה וגדולי הפוסקים של הדור הקודם ודורנו אנו. שהאחיעזר (ח"ג סי' ס') כתב, ש"באופן שהמלאכה היא תמיד ע"י גרמא, זהו חשוב מלאכת מחשבת". ע"כ. ומבואר בדבריו שאיסורו אף מדאו'. ומזה למד