פרק כ: ביעור יבולי השביעית מהבית מהזמן שנגמרו בשדה
פתיחה - מהו ביעור יבולי השביעית
א. כתוב בתורה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה: כל זמן שהחיה אוכלת ממין זה מן השדה - אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה - חייב אתה לבער (את) אותו המין מן הבית.
ב. והיינו בהגיע זמן הביעור צריך כל אדם להוציא מביתו את פירות השביעית שנותרו ברשותו מאותו סוג פרי, ירק וכדומה, ולבערם (כפי שבס"ד יוסבר לקמן בסעיף י"א ואילך).
על מה חלה חובת הביעור
ג. חובת הביעור חלה על כל דבר שיש בו קדושת שביעית. דבר זה כולל מאכל אדם, מאכל בהמה, וכן על מוצרים שהופקו מהם, כגון ריבות, יין וכדומה.
ד. לגבי פירות שבשעת הביעור היו ב"אוצר בית דין", האם חלה עליהם חובת ביעור, ראה לעיל (בפרק י"ד סעיף י"א).
ה. כשם שחלה חובת הביעור על מאכלי השביעית, כן יש לבער את מטבעות הכסף שיש להם קדושת שביעית (כנ"ל בפרק י"ב).
ו. המבשל או כובש יבולי שביעית החייבים בביעור יחד עם דברי מאכל שאין בהם קדושת שביעית ואינם חייבים בביעור, הרי שאם אותם החייבים בביעור נתנו טעם בשאר דברי המאכל, יש לבער את כל התערובת. וראה עוד במקורות.
ז. אם ישנם יבולי שביעית מאותו סוג, אך חלקם, ואפילו מקצת קצתם קדושים בקדושת שביעית, וחלקם אינם קדושים (כגון אפרסקים שחלקם מהארץ וחלקם בקופסאות שימורים מחו"ל), כל התערובת חייבת בביעור.
קביעת זמן הביעור
ח. כאמור לעיל, חובת הביעור הינה בכל מין לפי תכונת גידולו ואכילתו על ידי חית השדה. וכיום מתפרסמים לוחות המורים על כל סוג וסוג של יבול מתי זמן ביעורו. ודבר זה מחושב לפי כללי פסיקה מיוחדים.
מי חייב לבער
ט. חובת הביעור חלה רק על אדם שיש ברשותו יבולי שביעית בכמות העולה על מה שנצרך לכל אחד מבני ביתו לשלוש סעודות. כיוון שכמות זו (של שלושת הסעודות) רשאי הוא להשאיר בביתו ולא לבערה.
י. במקרה הנ"ל, יכול הוא להשאיר כמות זו (של שלושת הסעודות) למשך זמן כרצונו, ואינו חייב לאוכלו מיד בסעודות הקרובות. וכן רשאי הוא להשאיר ולתת כמות כזו לכל יהודי שאין לו כמות כזו של אוכל. אך למרות הכל, אם נשארו לו יבולים יותר מהכמות הנ"ל, חייב הוא לבערם כדין.
אופן הביעור
יא. נחלקו הפוסקים כיצד מבערים: יש מגדולי הפוסקים שאומרים שצריך ממש לבער ולשרוף את היבולים הללו שצריך לבערם. ויש חולקים ואומרים שמספיק להפקיר יבולים אלה לכל מי שרוצה לקחתם. יש אומרים שהמנהג פה בארץ הקודש להקל כדעה השניה, ויש מהספרדים הסוברים שצריך ממש לשורפם, כדעה הראשונה.
בסעיפים הבאים נדון לפי הדעה הסוברת שהביעור מתבצע על ידי הפקרה, ולא כדעה שצריך ממש לשרוף את היבול.
יב. לכתחילה צריך אדם להוציא מביתו ומרשותו (כולל חצרו) את החייב ביעור, וזאת בפני שלושה יהודים. יש אומרים שאם אינו יכול להוציא מרשותו, יביא לביתו ולרשותו שלושה יהודים ויפקיר בפניהם.
יג. מותר לאדם להפקיר זאת אף בפני שלושה מחבריו, גם אם יודע שהם לא יקחו מהיבול. ולאחר שקיים את מצוות הביעור רשאי הוא לזכות שוב באותם יבולים.
יד. בשעת הדחק, כשבשום אופן אין לאדם אפשרות להפקיר בפני שלושה אנשים, ואפילו חבריו, מותר לו לקחת את היבולים שצריך לבערם, להוציאם לרשות הרבים או לחצר שאינה סגורה ומשתמרת, ולהפקירם אפילו בשעה שאין שם אדם. ולאחר מכן מותר לו לשוב ולזכות בהם מחדש.
טו. מצוות ההפקרה (לדעת המקילים שדי להפקיר ושאין חובה ממש לשרוף) הינה שיאמר בפיו שהם מופקרים לכל אדם. ורצוי לומר נוסח זה: "אחינו בית ישראל: כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול".
טז. לכתחילה פעולת ההפקר צריכה להיעשות על ידי הבעלים עצמם. ובשעת הצורך ניתן להפקיר גם על ידי שליח.
יז. כשיש ספק מהו זמן הביעור, יש להפקיר את היבולים בזמן בו מתחיל הספק, ולאחר מכן לנהוג כמבואר כאן במקורות.
יח. חובת הביעור אינה רק על היבול עצמו, אלא גם אם מכר יבולי שביעית באופן שקדושת השביעית נתפסה בכסף, והיינו עברה לכסף - חלה חובת הביעור גם על הכסף. וזמן ביעור הכסף הינו לפי זמן ביעור היבולים המקוריים שמכרם והיה צריך עתה לבערם. וכיצד יבער את הכסף הזה, ראה כאן במקורות.
יט. הכובש כמה סוגי יבולי שביעית יחדיו, והגיע שעת הביעור של אחד מהם או חלקם, עליו להוציא את הפרי או הירק הזה מהתערובת ולבערו כדין, ואת שאר התערובת ישאירנה בביתו ויאכלנה כרגיל. אך אם כבש סוג זה של יבול עם שאר המינים לאחר שעת ביעורו - יש לבער את כל התערובת.
דין מי שלא ביער את הנצרך ביעור
כ. מי שלא נהג כראוי, ולא ביער והפקיר את הטעון הפקר - נאסרו כל הפירות והירקות הללו באכילה. אך אם לא ביער מחמת אונס - לא נאסרו יבולים אלה, ויפקירם מיד כשיוכל. וראה עוד בסעיף הבא.
כא. מי שקיבל פירות מאדם אחר, ומסתפק הוא אם ביערו אותם בזמנם, יפקירם מיד, ואז רשאי לאוכלם.
עוד מדיני הביעור
כב. גם לאחר הביעור נשארים היבולים בקדושתם, ויש לנהוג בהם בכל דיני קדושת השביעית (כנ"ל בפרקים ח'-י').
כג. כלי שבישלו בו יבולי שביעית שהגיע זמן ביעורם, אינו חייב הכשרה בהגיע זמן הביעור.