מקראי קודש

אודות בית

פרק ג: הלכות תפילת ליל ראש השנה

א. טרם התקדש החג לובשים בגדי חג (אך לא בגדים מפוארים מדי, כבגדי משי ורקמה), ובתחילת הלילה מתפללים את תפילת ערבית בנעימה. הספרדים וחלק מהאשכנזים נוהגים לפני תפילת ערבית לומר את הפיוט "אחות קטנה", שבו מזכירים שתכלה השנה וקללותיה, ומסיימים אותו במילים "תחל שנה וברכותיה". לאחר מכן מוסיפים הספרדים לומר את מזמור "למנצח על הגִתית לאסף" (תהילים פרק פ"א) העוסק בענין ראש השנה, את פסוקי "ימלוך" וחצי קדיש.


ב. אחר אמירת "ברכו" מתפללים תפילת ערבית בכוונה, כשבברכת "השכיבנו" אומרים "ופרוש עלינו" כבכל ליל שבת ויום טוב. הספרדים מוסיפים לומר את פסוק "וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו', ואילו רבים מהאשכנזים מוסיפים לומר את פסוק "תקעו בחודש שופר" וגו' ופסוק "כי חק לישראל הוא" וגו'. למנהג כולם אומרים חצי קדיש ומתחילים את תפילת העמידה.


ג. מליל יום טוב ראשון של ראש השנה, ובמשך כל עשרת ימי תשובה, ישנם כמה שינויים בתפילת העמידה. במקום לסיים את הברכה השלישית במילים: "ברוך אתה ה', הא־ל הקדוש", אומרים "ובכן תן פחדך... ברוך אתה ה', המלך הקדוש".


ד. מי שטעה וסיים את הברכה השלישית במילים "הא-ל הקדוש" במקום במילים "המלך הקדוש", אם יכול להתחיל לתקן זאת תוך כדי דיבור (היינו תוך כדי זמן אמירת המילים "שלום עליך רבי") מעת שסיים לומר "הא-ל הקדוש", יאמר מיד "המלך הקדוש", ויצא ידי חובה בכך. אך אם החל לומר "המלך הקדוש" לאחר זמן זה, או שכבר החל לומר את הברכה הבאה ואפילו תוך כדי דיבור, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור לתחילת תפילת העמידה. ויש מהפוסקים הספרדים הסוברים, שאם לא החל לומר את הברכה הבאה, אזי אפילו אם שהה יותר מכדי דיבור יאמר "המלך הקדוש", ואינו צריך לשוב לתחילת תפילת העמידה אלא ימשיך את התפילה כדרכו מהמילים "אתה בחרתנו".


ה. מי שאינו זוכר אם סיים כראוי במילים "המלך הקדוש", או שטעה וסיים כהרגלו בשאר ימות השנה, דינו כמי שטעה, וינהג כמבואר לעיל. ומכל מקום אם לא התפלל בעל-פה אלא מתוך המחזור, ולפני סיום הברכה במילים "ברוך אתה ה'" אמר "לדור ודור המליכו לא־ל", "ובכן תן פחדך" ושאר סדר התפילה, ורק מסופק הוא אם סיים את הברכה כראוי, אינו צריך לחזור על תפילתו, אלא ימשיכנה.


ו. נוסף לשינויים הנ"ל, ישנן בימים אלה גם כמה תוספות בתפילת העמידה. בסוף הברכה הראשונה (ברכת אבות) מוסיפים לומר "זכרנו לחיים" וכו'. בסוף הברכה השניה (ברכת "מחיה המתים") מוסיפים "מי כמוך" וכו'. באמצע ברכת "מודים" אומרים "וכתוב לחיים טובים" וכו', ובסיום הברכה האחרונה (ברכת "שים שלום") מוסיפים לומר "ובספר חיים ברכה ושלום" וכו'. ויש בנוסח תוספות אלה מנהגים שונים, וכל אחד יעשה כמנהגו.


ז. מי שטעה ולא אמר אחת או כמה מארבע תוספות אלה. אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בסיום הברכה (של אותה תוספת) יחזור ויתפלל ממקום שבו טעה, וימשיך את הברכה כתיקונה. אך אם נזכר בכך לאחר שאמר את שם ה' בסיום אותה ברכה, לא יחזור אלא יסיים את הברכה וימשיך בתפילתו. ובמקרה זה אינו רשאי לסיים את הברכה במילים "למדני חוקיך" (כדי שיראה כאומר פסוק, ויוכל לשוב ולהתפלל ממקום שטעה), וכן אינו רשאי לומר את התוספת בסיום הברכה לפני שיתחיל את הברכה הבאה, אלא ימשיך את התפילה כדרכו, וטוב שיאמר זאת בסוף "אלוקי, נצור" לפני הפסוק "יהיו לרצון" וגו'.


ח. מי שטעה באחת מתפילות ראש השנה, וסיים אמנם את הברכה השלישית במילים "המלך הקדוש", אך שכח לומר "ובכן יתקדש" או שאר התוספות שבברכה השלישית. אם עדיין לא אמר "ברוך אתה ה'" בסיום הברכה, יחזור ויתפלל ממקום שבו טעה, וימשיך את הברכה כתיקונה. אך אם נזכר בכך לאחר שאמר את שם ה' בסיום אותה הברכה, לא יחזור אלא יסיים את הברכה וימשיך בתפילתו. ובמקרה זה אינו רשאי לסיים את הברכה במילים "למדני חוקיך" (כדי שיֵראה כאומר פסוק ויוכל לשוב ולהתפלל ממקום שטעה), וכן אינו רשאי לומר את התוספת בסיום הברכה לפני שיתחיל את הברכה הבאה, אלא ימשיך את התפילה כדרכו. וטוב שיאמר זאת בסוף "אלקי, נצור", לפני הפסוק "יהיו לרצון" וגו'.


ט. נוהגים בראש השנה (ובשאר עשרת ימי תשובה) לומר בסוף תפילת העמידה "עושה השלום במרומיו" (בתוספת האות ה"א). ויש מהספרדים המסיימים כך אף ב"עושה שלום" שבסוף קדיש "תתקבל" שלאחר תפילת העמידה בשחרית ובמנחה. והאשכנזים נוהגים כך הן בסיום תפילת העמידה והן בכל הקדישים. וכל אחד יעשה כמנהגו.


י. עוד מדיני תפילת עמידה זו ודין הטועה בה, ראה כאן במקורות.


יא. לאחר תפילת העמידה נוהגים הספרדים לומר קדיש "תתקבל", מזמור "הללוי-ה הללו א־ל בקדשו", מזמור "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה", בקשת "יהי רצון" על הפרנסה, ומסיימים את התפילה באמירת קדיש, "ברכו", "עלינו לשבח" ו"יגדל אלקים חי". ואילו מנהג רוב האשכנזים לומר את מזמור "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה", וגם שאר האשכנזים אומרים קדיש "תתקבל", "עלינו לשבח" וקדיש יתום. כשהמתפללים בנוסח ספרד מוסיפים לומר "ברכו", והמתפללים בנוסח אשכנז מוסיפים לומר מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי". ולמנהג כולם מסיימים באמירת "אדון עולם" או "יגדל אלקים חי".


יב. לאחר גמר התפילה נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם" (ויש מהאשכנזים שאינם אומרים זאת ביום השני של ראש השנה). וחלק מהספרדים נוהגים לברך בברכת "תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות".


דיני ערבית של ראש השנה שחל בשבת:


יג. כאשר ראש השנה חל בשבת, אומרים קבלת שבת לפני תפילת ערבית. האשכנזים המתפללים בנוסח אשכנז אומרים "מזמור שיר ליום השבת" וגו', מזמור "ה' מלך גאות לבש", וקדיש יתום. והמתפללים בנוסח ספרד מוסיפים קודם לכן לומר "מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים" וגו', "אנא בכח" וכו', ותחילת "לכה דודי" וסופו. והספרדים, יש מהם המתחילים מ"מזמור לדוד, הבו לה'" וממשיכים כהרגלם בשאר שבתות השנה, ויש מהם שאינם מקצרים, אלא אומרים את קבלת שבת במלואה.


יד. בקבלת שבת זו אין אומרים את פרק "במה מדליקין".


טו. כשחל ראש השנה בשבת, מוסיפים הספרדים וחלק מהאשכנזים לומר את פסוקי "ושמרו" לאחר ברכת "השכיבנו". בתפילת העמידה מזכירים את השבת בברכה האמצעית, ומסיימים אותה במילים: "ברוך... מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הזכרון". ועוד מדיני תפילת העמידה בשבת זו, ודיני הטועה בה, ראה כאן במקורות.


טז. לאחר תפילת העמידה אומרים "ויכֻלו" וברכה מעין שבע. ובברכה מעין שבע אין שליח הציבור אומר כבכל שבת "הא־ל הקדוש שאין כמוהו", אלא אומר "המלך הקדוש שאין כמוהו" (ואם טעה, ראה דינו במקורות). לאחר מכן מוסיפים הספרדים וחלק מהאשכנזים לומר "מזמור לדוד, ה' רועי", ולמנהג כולם ממשיכים את התפילה כדרכם.


יז. כאשר מתפללים בשבת זו במקום שלא ייחדוהו לבית כנסת לכל ימות השנה, אלא רק לראש השנה בלבד, יש שאינם אומרים כלל ברכה מעין שבע.


דיני ערבית של ראש השנה במוצאי שבת:


יח. כאשר חל ליל יום טוב שני של ראש השנה במוצאי שבת, מוסיפים לומר "ותודיענו" בתפילת העמידה בברכה האמצעית. ובעת אמירת תוספת זו יש להפסיק מעט בין המילים "מששת ימי המעשה קדשת", לבין המילים "(ו)הבדלת וקדשת את עמך ישראל". ואם שכח לאומרה במקומה, יאמרנה כל עוד לא אמר "ברוך אתה ה'" בסיום ברכה זו (ויש מי שאומר שאם החל לומר "ותתן לנו" לא יאמרנה עד "אלקי, נצור"). אך אם כבר אמר מילים אלה, והזכיר את שם ה', יאמר "ותודיענו" ב"אלקי, נצור", לפני הפסוק "יהיו לרצון" השני. ואם גם אז לא אמרה, ימשיך ויתפלל כדרכו (וראה עוד במקורות). ובמקרה זה, אם רצונו לעשות לפני הקידוש מלאכה האסורה בשבת והמותרת ביום טוב, יאמר את המילים "ברוך המבדיל בין קֹדש לקֹדש (ובכל מקרה אין לאכול לפני ברכת ההבדלה שאומרים בעת הקידוש).


דינים כלליים לתפילות ראש השנה:


יט. נוהגים האשכנזים בעשרת ימי תשובה לכפול בקדישים את המילה "לעילא", ולומר "לעילא (ו)לעילא". ובמקום לומר "מן כל ברכתא" כבשאר ימות השנה, אומרים הם "מכל ברכתא". והספרדים ממשיכים במנהגם כבשאר ימות השנה.


כ. נוהגים האשכנזים בעשרת ימי תשובה לומר בסיום התפילה את המזמור "לדוד, ה' אורי וישעי" (תהילים פרק כ"ז). יש מהם הנוהגים לאומרו לאחר תפילות שחרית ומנחה, ויש מהם הנוהגים כן לאחר שחרית וערבית (ונוהגים כן כבר מראש חודש אלול). והספרדים, יש מהם האומרים מזמור זה בסיום תפילת שחרית ולפני תפילת ערבית במשך כל ימות השנה, ויש שאינם אומרים אותו כלל.


כא. יש להתפלל את תפילות ראש השנה ביראה ובהכנעה יותר משאר ימות השנה. יש אומרים שטוב לבכות בעת תפילות אלה, ומי שאינו בוכה ביום זה אין זה סימן טוב עבורו. ויש חולקים ואומרים שרק אם מתחיל הוא לבכות מעצמו אין איסור בכך. ואחרים אומרים שעדיף להתפלל תפילות אלה דוקא מתוך שמחה ונעימה קדושה.


כב. יש מהאשכנזים הנוהגים להגביה מעט את קולם בתפילות הלחש של ראש השנה, כדי להתפלל ביתר כוונה, ומכל מקום לא יגביהו את קולם יותר מדי. ומנהג הספרדים ושאר האשכנזים שלא להגביה כלל את קולם בתפילות אלה יותר מהרגלם. ולמנהגם של אלה, יש מהם האומרים שצריך להתפלל באופן שישמע הוא עצמו את תפילתו (אך אחרים לא ישמעוהו), ויש מהם הסוברים שאף הוא עצמו לא ישמע את תפילתו (ומחלוקת זו, אם צריך שישמע בעצמו את תפילתו, שנויה לגבי תפילות העמידה אף בשאר ימות השנה).


כג. לדעת רוב הפוסקים עדיף שבראש השנה (וביום הכיפורים) יהיה שליח ציבור (ותוקע) המקבל שכר, מאשר שיהיה שליח ציבור העובר לפני התיבה בחינם (ופוסקים רבים מתירים לתת לו שכר רק אם הינו שליח ציבור או תוקע גם בימות החול). ודין מי כשר ומי פסול להיות ש"ץ ראה לקמן בנספחים (נספחים ח' וט').


כד. כתבו הפוסקים, שיש הנוהגים להתפלל את תפילות העמידה בראש השנה בכריעת הראש והגוף. אך בדורנו כמעט ואין נוהגים בכך. ומכל מקום אותם המתפללים כך, צריכים להזדקף לפני תחילת כל ברכה וסופה, מלבד בברכת אבות ("מגן אברהם") ו"מודים", שבהן יש להזדקף כמה מילים לפני המילה "ברוך" שבסיומן, ולאחר מכן כורעים ומשתחוים בהן כבשאר ימות השנה.


כה. יש אומרים שראוי שבחורי ישיבה ספרדים הלומדים בישיבות של האשכנזים, יתפללו בימים הנוראים במנין מיוחד כנוסח עדתם. וכן בישובים קטנים שכל השנה מתפללים בני כל העדות יחד, לפחות בימים אלה יתפלל כל אחד בנוסח עדתו (ובתנאי שיתפלל גם במנין, ושלא יתפלל בשל כך ביחידות). ומכל מקום בחור ישיבה המעדיף להתפלל בישיבה בה הוא לומד כל השנה אף על פי שמתפללים שם בנוסח אחר, וכן בני ישובים קטנים שאין בהם די אנשים כך שיוכלו להתחלק לכמה מנינים, רשאים להתפלל עם בני עדה אחרת, ובלבד שינהגו כמו שכתבנו לעיל בפרק א' סעיף י"ח.


כו. כיצד יש לנהוג כשכבה החשמל בבית הכנסת בעת תפילת ליל ראש השנה, ראה כאן במקורות.


הערות

[1]א. מה שכתבנו שלובשים בגדי חג הוא עפי"ד המט"מ, הט"ז (סי' תקפ"א סק"ה) וש"א.


ומה שכתבנו שמ"מ לא ילבש בגדים מפוארים כבגדי משי ורקמה, ג"ז כתב הט"ז (שם). והוסיף, שלא ילבשם כבשאר יו"ט שלובשים בגדים נאים יותר, וזאת כדי שיהא מורא הדין עליו. ולכן ילבש בגדים לבנים נאים. והמט"מ כתב, שהמדקדקין נוהגין ללבוש הקיטל, שהוא לבן וגם לבוש מתים. וכ"כ הב"ח הטעם ללבישת לבן, דמראה הסליחה, ע"ד "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". והמ"א (רס"י תקצ"ז) כתב, שאף במקום שאין נוהגין ללבוש לבנים, עכ"פ לא ילבש בגדים חשובים כ"כ. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ה) וכה"ח (סקע"ט).


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שברה"ש יש ללבוש בגדי חג (כמובן לא מפוארים מדי, וכנ"ל - מ. ה.). ולמד זאת מדברי השונה"ל (סי' תקפ"א ס"כ). וזאת בניגוד ליוה"כ שיש ללבוש בגדי שבת (ובגדי יו"ט צריכים להיות טובים יותר מבגדי שבת, וכמש"כ מרן בסי' תקכ"ט ס"א. וע"ע ברמ"א סי' תע"א ס"ג, וכה"ח באותו סימן סקמ"ב - מ. ה.). והוסיף, שכ"ז כמובן אם יש לו בגדי יו"ט השונים מבגדי שבת. עכת"ד. וכ"כ כבר המ"ב (סי' תקכ"ט סקי"ב), שיקח ליו"ט בגדים טובים יותר דוקא אם ידו משגת. והב"ד בס"ד במקו"ד יוה"כ (פ"ה הערה א'). וע"ע מה שכתבנו בספרנו מקו"ד הלכות ליל הסדר (פ"ב הערה פ"ד).


ועוד בענין לבישת קיטל ראה מ"ב (סי' תר"י סקט"ז), כה"ח (סי' תקפ"א סקע"ט), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סעי' א'. ועיי"ש בסכ"ו בענין לבישת קיטל לאבל) והל' יוה"כ (פ"ה הערה ב'). ולכאו' נראה בס"ד שברה"ש אבל רשאי ללבוש קיטל כביוה"כ, שהרי הטעם הינו משום אימת הדין (או ביוה"כ להדמות למלאכים), וזה שייך גם ברה"ש. וראה במ"ב (סי' תר"י סקי"ח) שלבישת הקיטל לאבל תוך יב"ח תלוי במנהג המקומות. ומ"מ אבל הלובשו ודאי שאין מוחין בידו (דיש לו ע"מ לסמוך וגם ק"ו מליל הסדר שהתם הטעם אחר ולכן אינו לובשו, ואפ"ה הלובשו אין מוחין בידו וכ"ש בני"ד). ובענין לבישת בגדי חג ראה רמ"א (סי' תרצ"ה ס"ב) ומ"ב (באותו סימן סק"ג, ובסי' תר"י סק"ט). ילקו"י (עמ' פ"ז), ובספרו מקו"ד הל' פורים (פ"י הערה א'). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אצלנו נהגו שבר"ה לובשים הקיטל רק לתפילות הבקר. עכ"ל.


[2]ב. מה שכתבנו שמתפללים בתחילת הלילה, לאפוקי ריש הסעי' דקאי טרם התקדש החג. ונראה שזמן ערבית זו כשאר תפילת ערבית דיו"ט, דאין רגילין לאחרה כבימות החול, משום הסעודה. ואין ענין להקדימה (כביוה"כ שמקדימין "כל נדרי" קודם השקיעה, כמבואר במקו"ד הל' יוה"כ פ"ה ס"ד). וכן אין ענין לאחרה כבליל שבועות. הגר"א נבנצל שליט"א העיר: כמדומני כתב המהרי"ל דאין להקדים בר"ה מפלג המנחה, כדי שלא להוסיף על יום הדין, אבל אולי דיבר רק על הקידוש ולא על התפילה. מ"מ חיילים ורופאים וכדומה, שלא יוכלו לסעוד בלילה, יקדשו ויסעדו מפלג המנחה. עכ"ל. ועוד בענין להתפלל ערבית דיו"ט מבעו"י ראה בשו"ת דברי משה (ח"א דל"ב ודל"ג), ובספרנו מקראי קודש (הל' ליל הסדר ריש פ"ג).


בענין זמן תפילת ערבית בכל ימות השנה. הגר"מ אליהו זצ"ל כתב בספר הלכה שלו (ח"ב עמ' 137 ס"א) וכן בסידורו קול אליהו (ריש תפילת ערבית), שזמן תפילת ערבית הינו לאחר עשרים דקות מהשקיעה. ושאלתיו, שהרי הוא אזיל בעניני הזמנים בתר ספר מעשה ניסים (לגר"נ כצ'ורי זצ"ל) ושם כתב (בעמ' קנ"ו-קנ"ז) שלכתחילה ימתינו לק"ש דערבית שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה. וא"כ מדוע הגרמ"א מיקל בזה ודי לו בעשרים דק'. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שלדעתו לדינא יש להמתין בקיץ עד כעשרים ושש דקות לאחר השקיעה, ומה שכתוב בספרו שצריך להמתין עשרים דקות הכוונה ליום ממוצע, שהיום והלילה שווים. והוסיף שבענין זה אינו פוסק כספר מעשה ניסים. עכת"ד. וע"ע כה"ח (סי' רל"ג סקי"ב).


ומה שכתבנו שמתפללין בנעימה, הוא עפ"י ספר בית השואבה. הב"ד בחזו"ע (פסח. ח"ב עמ' ק"ה. וכתבו כן גבי פסח. ונראה דה"ה לני"ד). והוא עפ"י גמ' בערכין (די"א, א') שדרשו הפס' "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה", זו שירה. ע"כ. ומ"מ יש להזהר שבמקום גילה שם תהא רעדה. וראה עוד בשו"ע (סי' נ"ג סי"א), בכה"ח (סקנ"ז) ביבי"א (ח"ד סי' כ"ו סק"ב) ובספרנו מקראי קודש הלכות ליל הסדר (רפ"ג) והלכות סוכות (בכת"י. פרק י"ג הערה ב', ופט"ו הערה א').


במהרי"ל כתב שיש מקומות שנוהגין לומר מערבית (סוגי פיוטים שחוברו ע"י פייטני צרפת ואשכנז, והיו אומרים אותם קהילות האשכנזים באמצע ברכות ק"ש של ערבית. ראה ע"כ במחזור לסוכות, גולדשמיט, הוצאת קורן) בשני הלילות של רה"ש. והד"מ כתב שאין נוהגין כן במקומם, לפי שהוא שירות ותשבחות (הב"ד מ"ב רס"י תקפ"ב).


אף מי שלא עשה התרת נדרים בערב רה"ש (כנ"ל בפרק ב'), לא יתיר הנדרים ברה"ש עצמו, אא"כ מתיר לצורך יו"ט ראשון של רה"ש או לצורך מצוה [עפ"י השו"ע (או"ח סי' שמ"א ס"א). וכ"כ המ"ב (סי' שמ"א סק"א וסי' תרי"ט סק"ה) וכה"ח (סקכ"ה) עפי"ד הב"ח, וכ"כ בספר הל' המועדים (דיני יו"ט, פ"א סל"א). וכן מסתבר, דאין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד, ואם בשבת התירו זאת כ"ש ביו"ט. ואין ללמוד מהשו"ע (סי' תקכ"ד ס"א) שכתב שאין לדון ביו"ט, שהרי כבר כתב הש"ך (ביו"ד סי' רכ"ח סק"ז) שנדרים לאו דין הוא]. ולא יעשה כן ביו"ט א' אף לצורך יו"ט שני דרה"ש, דהוי כיו"ט אריכתא רק לחומרא ולא לקולא. וכדלקמן. ולכן לצורך יו"ט ב' יתיר ביו"ט ב'. וכן נראה שמותר להתיר ביו"ט דרה"ש לצורך מצוה (עפ"י שו"ע או"ח סי' שמ"א). ומ"מ נראה שאם בכ"ז עבר והתיר נדרים ביו"ט, מה שעשה עשוי, ואפי' עשה במזיד (ראה טור ורמ"א סי' תקכ"ד, ושו"ע סי' של"ט ס"ד). וצ"ע אם יש נ"מ בזה בין אם מבטל נדרים של להבא, או מתיר רק את מה שעבר. דיתכן שאם גם ביטל ביו"ט נדרים של להבא, אומרים לו שלכתחי' יבטלם שוב לאחר יו"ט (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע לענ"ד אם בטול נדרים דלהבא אסור בשבת וביו"ט. עכ"ל). וצ"ע אם גם בדיעבד, לאחר יו"ט, אפשר לסמוך על מה שביטל ביו"ט עצמו נדרים שהאיסור שלהם יתבצע בעתיד (כגון שנדר לפני שבת שאחר שבת יאסר עליו לחם שנאפה במוצ"ש, מחשש חילול שבת). ועוד יש לדון אם אפשר לסמוך על מה שביטל ביו"ט נדרים שידור בעתיד (והיינו מסירת מודעה), ואח"כ נדר ורוצה להקל על סמך הביטול שהיה ביו"ט. ונראה בס"ד שלגבי הדבר האחרון יש להקל.


ולענין התרת נדרים (שלא לצורך יו"ט) בביה"ש שבכניסת החג, לכאו' תלוי הדבר אם התרת נדרים בשויו"ט איסורה מדאו' או מדרבנן. והלבוש כתב שהוא משום ממצוא חפצך. הב"ד כה"ח (סי' שמ"א סק"א). וא"כ זה מדברי קבלה. וראה בביאור הגר"א ריש הל' מגילה שכתב שנחלקו הבבלי והירו' אי ד"ק כד"ת או כד"ס. וכן נחלקו הראשו' בזה לגבי קרהמ"ג ובעוד ענינים. ועפי"ד השו"ע סי' שמ"ב שדברים שאסורים רק מד"ס לא גזרו עליהם בביה"ש, אם הם לצורך מצוה - לכאו' אם נאמר שד"ק הינם ממש כד"ס הרי שיהיה מותר להתיר נדרים ביה"ש. אך נראה שמ"מ אין זה שבות גמור, ואף שבות גמור אין זה פשוט להתיר בביה"ש, וכמו שכתבו האחרו' (בסי' שמ"ג), וכמו שכתבנו בס"ד בקונטרס חשמל שכבה בביכ"נ בשבת ויום טוב (הודפסה בספרו של מו"ז זצ"ל, כתבי מהר"ם איררה. ומסקנותיו כתובות בס"ד בפרקנו בהערה נ'). ועוד לכאו' תלוי הדבר בכך, שגם אם נאמר דהוי כדאו', הרי שאולי תלוי הדבר עפ"י מה שדנו הפוס' אי ספק דאו' לחומרא הינו לחומרא מדאו' או מדרבנן [ר' ע"כ ביבי"א (ח"א עמ' א' ועמ' קכ"ה, ח"ו עמ' ס"א, רכ"א ורפ"א), ויחו"ד (ח"ו עמ' נ"א)]. וכן אולי תלוי הדבר אי ספק בד"ק אזלינן לחומרא כשל תורה (ראה מחלו' ראשו' ע"כ ביחו"ד ח"ה עמ' ס"ו-ס"ז), ואולי גם ניתן לצרף לכאן ספק נוסף, אם נאמר שקביעת זמן ביה"ש הינו ספק ספיקא בפ"ע, דספק אי הינו יום או לילה, וספק הלכה כגאונים או כר"ת (ראה ע"כ ביבי"א ח"ו עמ' רי"ח, ויחו"ד ח"ו סי' ל"א). ומ"מ מה שהתירו שבות בביה"ש הו"ד לצורך מצוה או דוחק (והיינו צורך גדול, כמבואר במ"ב שם). דאם לאו, אסור אף בביה"ש. ולמעשה נראה שיש לצדד להחמיר, בפרט לפי מה שפסק מרן בשו"ע (סי' תרצ"ו ס"ז) שד"ק כד"ת. וברור שיש להחמיר בזה לפחות בביה"ש של מוצאי החג, שבזה י"א שאין ההיתר של שבות בביה"ש (ראה מ"ב סי' שמ"ב סק"ב). ובמקרה כזה בכלל יכול להמתין עפי"ר עד אחר צה"כ ואז להתיר הנדר. וראה עוד ברמ"א (סי' תרי"ט ס"א). וקיצרתי.


בענין הפרת נדרים ביו"ט אב לבתו או בעל לאשתו, ראה שו"ע יו"ד (סי' רל"ד סכ"ד).


[3]ג. מה שכתבנו שאומרים פיוט "אחות קטנה", כ"כ בלוח א"י (בסופו, מנהגים לפי נוסח ספרד בא"י), וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי ה"חסידים" - בעלז), וכ"כ במחזורים נוסח האשכנזים - ספרד, ונוסח הספרדים (והוסיף בדבי"ב, שבפיוט זה נשמט בית ד' המדבר בצרת הגלות. אך ראה במחזורי הספרדים שכתוב בהם גם בית זה, והוא מתחיל במילים: "הקם משפלות לראש ממלכת" וכו').


ומה שכתבנו בענין מזמור "למנצח על הגתית", כ"כ היפ"ל וכה"ח (סי' תקפ"ב סקכ"ה, וראה גם סי' תפ"ז סק"ג), וכ"כ במחזורי הספרדים (והאשכנזים אינם נוהגים לאומרו). והטעם לזה, משום שנא' בו "תקעו בחֹדש שופר, בכסה ליום חגנו". ואמרו בגמ' (רה"ש ד"ח, א') דאיזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה רה"ש (ומתכסה היינו שהלבנה אינה נראית בו, דהוא בתחילת החודש. כמבואר בדעת מקרא על תהילים פרק פ"א פס' ד'. עיי"ש. וכן חודש זה הינו מכוסה, שאין מכריזין עליו בשבת שקודם לו כבשאר החודשים. ראה מ"ב רס"י תי"ז וכה"ח סק"ד. וראה עוד ברש"י ותוס' רה"ש ד"ח, א' וביצה דט"ז, א' עוד פירושים ע"כ). ועוי"ל, דכתיב בו "כי חֹק לישראל הוא, משפט" וגו', והיינו שבו דן מלך המשפט את כל העולם, כדתנן ברפ"ק דר"ה (יפ"ל וכה"ח שם). וראה במחזור בית דין (לג"ר אברהם חמוי, עמ' י"ד-ט"ו) עוד טעמים לעצם אמירת מזמור לפני ערבית של יו"ט.


ומה שכתבנו בענין אמירת פסוקי "ימלוך" והקדיש, הוא עפ"י כה"ח (סי' רס"א סקכ"ח, וסי' תפ"ז סק"ג. והוסיף שאומרים גם "לשם יחוד"), וכן הוא במחזורים.


ועוד בענין הצורך לומר "לשם יחוד", ראה מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערה כ"ב).


[4]ד. הא דמקדימים "ברכו" לערבית, הוא כבכל ערבית, וכ"כ כה"ח (סי' תפ"ז סק"ג).


ומה שכתבנו שיתפלל בכוונה, הוא עפ"י מ"ש ברה"ש (דט"ז), שכל שנה שהיא רשה בתחילתה, מתעשרת היא בסופה. ופרש"י, שישראל עושין עצמן כרשים להתפלל בתחנונים.


ומה שכתבנו שמסיימים "השכיבנו" ב"ופרוש עלינו", הוא עפ"י כה"ח (סי' תפ"ז סק"א), וכמבואר בשו"ע (סי' רס"ז ס"ג) גבי שבת. ונוסח הספרדים שונה מזה של האשכנזים, ומקוצר יותר, וכמבואר במ"ב שם (סק"ח).


ואם טעה (בשבת, ונראה דה"ה ביו"ט) וחתם כביום חול. אם נזכר בכך (ויכול לתקן זאת, והיינו שלא המשיך לומר את תפילתו, ואף לא עבר תכ"ד) יאמר מיד "הפורש סוכת שלום" וכו'. ואם המשיך בתפילתו (היינו שהחל לומר הפסוקים, או לנוסח אחר שכבר החל לומר "ה', שפתי תפתח" והגר"א נבנצל שליט"א העיר: או חצי קדיש. עכ"ל.) או שעבר זמן תכ"ד (ויתכן שיש מקילים בזה, כדלקמן בפרקנו בסעי' ד'. ומ"מ י"א שבלי קשר לענין תכ"ד, אלא כל שטועה בברכה מסוימת ואומר ג' מילים שאינן מענין הברכה הנצרכת, כבר אינו יכול לתקן זאת), לא יתקן זאת, ויצא בדיעבד י"ח [עפ"י המ"ב (סי' רס"ז סק"ט) וכה"ח (סק"ט). וראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ד')]. ויש מי שאומר שמ"מ יחזור במקרה זה לומר "ופרוש סוכת" וכו' עד סוף הברכה בלא שם ומלכות בחתימתה (כה"ח סי' רס"ז שם. ומ"מ פשוט שכוונתו שטרם החל תפילת העמידה).


בענין הקלטת תפילות רה"ש ביום חול (ללא הזכרת ש"ש בברכות) והשמעתה ברה"ש (ע"י שע"ש) לזקן עיוור שאינו יכול ללכת לביהכ"נ, כדי שיוכל לחזור על מה ששומע ולהתפלל בביתו ברה"ש, ר' ע"כ בשו"ת תרומת הגורן (הל' רה"ש).


[5]ה. עיקר ד"ז דאמירת הפסוקים לאחר "השכיבנו" קודם הקדיש כתבוהו הלבוש (סי' תפ"ז ותקפ"ב), הש"ץ ועוד אחרו'. והוסיפו, שכשם שכתב הטור (סי' רס"ז) דלא הוי הפסק לומר בשבת פסוק "ושמרו", לפי שאם ישמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, לכן הוי מעין גאולה, וכך י"ל בהני קראי דמועדות דהווין מעין גאולה, שאם ישמרו ויקיימו את המועדות הרי נגאלין מיד (הב"ד המש"ז סי' רס"ז, המ"ב סי' תקפ"ב סק"א, כה"ח סי' רס"ז סקי"ז וסי' תפ"ז סק"א, וש"א). וראה עוד באנ"ת (ח"ד ערך ברכות ק"ש, עמ' ת"ט) שהביא הסבר לכך.


ומה שכתבנו בענין מנהג הספרדים, כ"כ כה"ח (סי' רס"ז ותפ"ז שם) בשם האחרו' הספרדים. וכן המנהג.


ומה שכתבנו שאף מהאשכנזים יש האומרים פסוקים לאחר "השכיבנו", כ"כ הלבוש, המש"ז, המ"ב (סי' רס"ז סק"ט וסי' תקפ"ב סק"א. וזאת אע"ג שמרן הח"ח נהג כמנהגי אשכנז, וכדלקמן). והב"ד גם כה"ח (שם). וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי (בסוף הלוח, במנהגים נוסח ספרד), בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז), וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שמנהג חלק מהאשכנזים אף כיום. עכת"ד.


ומ"מ אין זה מנהג כל האשכנזים, שכן הנוהגים עפ"י מנהגי הגר"א א"א פסוקים אלה. ואמר לי הגר"א נבנצל שרק הנוהגים עפ"י הגר"א נמנעים מלומר פס' אלה, אך שאר האשכנזים המתפללים בנוסח אשכנז כן נוהגים לאומרו. עכת"ד. ונראה דהוא עפ"י מש"כ במע"ר (סי' ס"ז). וכ"כ בלוח א"י (דיני רה"ש ושבת שובה), וכן רואה אני פעיקו"ת ירושת"ו שיש בתי כנסיות של האשכנזים שאין נוהגים כלל לומר פסוקים אלה בליל רה"ש. וראה עוד באנ"ת (ח"ד עמ' ת"ט, ת"י) שהביא עוד שיטות בדבר.


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהנוהגים לומר פסוקים אלה אומרים אותם בעצמם, ואינם מסתפקים בשמיעתם מהש"ץ. עכת"ד. הבאנו דבריו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ה. עיי"ש באורך). וע"ע במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ה') ולקמן בפרקנו (בהערה ל"ג. עיי"ש).


[6]ו. כבכל ערבית. ובענין עמידה וישיבה בתפילה, ר' שו"ת אג"מ (או"ח ח"ה ק"כ, ד').


[7]ז. עיקר ד"ז ד"המלך הקדוש" איתא בברכות (דף י"ב), וכ"פ הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תקפ"ב ס"א). והטעם לשינוי זה, משום שימים אלה הינם ימי דין, שהקב"ה יושב ודן את כל העולם, ומראה מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה (לבוש. מ"ב סק"ב וכה"ח סק"א). ויש מוסיפים דההוא יומא יו"ט דרה"ש, וקב"ה דאין עלמא. וכדין אמר לה אלישע, "היש לדבר לך אל המלך", דא קב"ה דכדין איקרי מלך - "מלך הקדוש", "מלך המשפט" (זוה"ק פר' "נח". כה"ח שם). וע"ע בנפה"ח (שער ב' רפי"א) שכתב שנוסח תפילת רה"ש מסודר כולו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו, שתתעלה כבתחילה קודם חטא אדה"ר. ע"כ.


[8]ח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תקפ"ב סעי' א' וב'). ומה שכתבנו דמחשבינן שיעור תכ"ד מעת שסיים לומר "הא-ל הקדוש", כ"כ המ"ב (שם סק"ז) וכה"ח (סק"ט).


בענין זמן "תוך כדי דיבור" נחלקו הפוסקים. אמנם לכו"ע זהו זמן שאילת שלום תלמיד לרב, שכן איתא בגמ' (ב"ק דע"ג ע"ב, ב"ב דקכ"ט ע"ב ועוד). והוסיפו שם (לגירסתנו) שהוא כדי אמירת "שלום עליך רבי ומורי". וכ"כ מרן בב"י בשם שב"ל שפירושו כדי אמירת "שלום עליך רבי ומורי". וכ"כ הלבוש, וכ"כ הט"ז (בסי' ר"ו סק"ג). אך השכנה"ג בהגב"י (באותו סי' סק"ו) כתב, דהוא כדי אמירת "שלום עליך רבי" בלבד. והוסיף, שמש"כ שב"ל והלבוש תיבת "ומורי", ט"ס הוא. וכ"כ עו"ת, המ"א (באותו סי' סק"ד), הא"ר, שו"ע הגר"ז, החס"ל, והבא"ח. והב"ד כה"ח (בסי' ר"ו סקט"ו). וכ"כ המ"ב (בסי' ר"ו סקי"ב) בשם רוב האחרונים. עיי"ש. ואף בני"ד הכריע כן המ"ב (בסי' תקפ"ב סק"ז), וכן נראית דעת כה"ח באותו סי' (סק"ט. מדהזכיר מסקנתו בסי' ר"ו). וראה עוד בבה"ל (סי' תפ"ז סעי' א' ד"ה "תוך"), ובשד"ח (חלק ד', כללים, מערכת תי"ו כלל ח') שהביא שיטות הרוא"ח בזה, מערכה לקראת מערכה, וכן בחזו"ע (פסח. ח"ב עמ' ק"ז ס"ג), באנ"ת (ח"ד ערך ברכות עמ' ש"ו-ש"ט ות"י-תי"א), וכן בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג ס"ג והערה י"ד). וע"ע במ"ב (סי' רס"ז סק"ט) שכתב שהוא שיעור אמירת "שלום עליך רבי ומורי", וצ"ע מדבריו (בסי' ר"ו סקי"ב ובסי' תפ"ז סק"ד) שכתב שהוא שיעור אמירת "שלום עליך רבי" ותו לא. וכבר הערנו ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר שם. עיי"ש.


ובענין מדוע קבעו שזמן תוך כדי דיבור הינו דווקא זמן של שאילת שלום של תלמיד לרב, בס"ד נלע"ד משום שכשתלמיד שואל בשלום רבו הינו שואל תמיד בניחותא, דאף אחד לא מדבר אל רבו במהירות, אלא בנחת ובכבוד. וע"ע בתוס' ב"ב (דקכ"ט,ב' ד"ה "והלכתא") מש"כ בשם ר"ת (הסבר מדוע תכ"ד ד"שלום עליך רבי" כדיבור דמי).


בס"ד יש לדון בני"ד טובא. שאמנם לכאו' נראה שלד' רוה"פ שיעור תכ"ד הינו כדי אמירת "שלום עליך רבי", אך מ"מ רבו הפוס' דס"ל דהוי "שלום עליך רבי ומורי". ואם נאמר שאין הכרע ברור בכך בפוס', הרי שיש לדון בני"ד מצד סב"ל. אך גם בזה לא ברור הדבר מהו סב"ל. דמצד א' עדיף שימשיך תפילתו ולא יחזור על ג' ברכות ראשונות מצד סב"ל. ומצד שני הרי מי שמחסיר בתפילת העמידה אפי' רק ברכה א' כתבו פוס' רבים שכל שאר ברכותיו הוי לבטלה. ולפי"ז אם ימשיך תפילתו ובאמת צריך הוא לחזור הרי שכל ברכותיו תהיינה לבטלה. וכבר מצינו מחלו' אי אמרינן סב"ל בתפילת העמידה. ר' לקמן בפרקנו (הערה כ"ז ס"ק 26). ומ"מ אנו כתבנו כמ"ד "שלום עליך רבי" כיון שבני"ד נראה שרוה"פ פסקו עפ"י מ"ד זה למרות כל החשבונות הנ"ל.


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם הפוס' כתבו בלשון "אם נזכר בכך תכ"ד", אך למעשה צריך לכתוב: "אם יכול להספיק להתחיל תכ"ד". כי אין המחשבה פה קובעת, אלא המעשה שמתחיל לתקן טעותו (וכן כתבנו בהמשך הסעיף: אך אם החל לומר "המלך הקדוש" לאחר זמן זה. וכן משמע מהשו"ע סי' תפ"ז סעי' א' ומ"ב סק"ד. ושו"ע סי' תקפ"ב סעי' ב', מ"ב סק"ז וכה"ח סקט"ו - מ.ה.). ועוד אמר שאין לכתוב "אם התחיל", אלא יש לכתוב בלשון עתיד, שהרי אנן משתעי פה כיצד עליו לנהוג גם לכתחי'. ועוד אמר לי, שלדעתו אם לאחר טעותו טרם המשיך אותו אדם להתפלל, ולא החל את הברכה הבאה, ויכול הוא לתקן זאת תוך זמן של אמירת שלוש וחצי תיבות, שאכן יתקן זאת, דבני"ד אפשר לסמוך על מ"ד שתכ"ד הוי ארבע תיבות (וזאת כדי שלא יצטרך לברך שוב הברכות שכבר בירך - מ.ה.). והוסיף, שכ"ש בברכת "המלך המשפט" שהדין כן (אף לאומרים שצריך לחזור בה - מ.ה.), דשם מצטרפת דעת האומרים שא"צ לחזור בה, דאינה לעיכובא. ומ"מ אם כבר התחיל את הברכה הבאה לא מהני שיתקן זאת תכ"ד, אף ב"המלך הקדוש". עכת"ד. וכעין זאת מצאנו אח"כ שכתב הגרא"נ שליט"א בהערות ביצחק יקרא על המ"ב (סי' תקפ"ב סק"ז). וע"ע בענין שיעור תכ"ד בשו"ת דברי יציב (הלברשטאם. ח"א-א', סי' ס"ד סק"ג).


[9]ט. כתבו הפוס', דבמקרה זה יצא י"ח, אע"פ שבעת שאמר תיבות בא"ה לא זכר שהם עשי"ת, ודעתו היתה לסיים בטעות (מ"א, א"א, ביאור הגר"א, מט"א, שע"ת, מ"ב שם סק"ח וכה"ח סקי"א). וראה עוד בענינים אלה בסי' ר"ט ובנו"כ שם.


[10]י. כך פשט דברי מרן, מדכתב שם שהנזכר תכ"ד ואמר "המלך הקדוש" א"צ לחזור, הא אם נזכר לאחר מכן צריך לחזור. ונראה דלא קאי אמקרה שהמשיך להתפלל. וכ"כ המ"ב (שם סק"ז) וכה"ח (סק"ט בשם מט"י), וכ"כ בספר ילקו"י (עמ' 63 בהערה ב') בשם הגר"ע יוסף זצ"ל, שכתב כן על גליון ספר כה"ח שלו.


מי שאמר "הא-ל הקדוש", ונזכר ואמר "המלך הקדוש", והסתפק אם החל לתקן זאת תכ"ד או לאחר זמן רב יותר, יש מי שאומר שימשיך בתפילתו (לוח דבי"ב - בעלז). וראה לעיל בהערהח'.


מי שטעה ואמר "הא־ל" אך לא המשיך "הקדוש" אלא אמר "המלך הקדוש" ואפי' לאחר זמן תכ"ד, יצא י"ח (אלהמ"ג סי' תקפ"ב סקט"ז. לוח דבי"ב - בעלז, דיני רה"ש).


[11]יא. כ"כ המט"י, שע"ת (רס"י תקפ"ב), המט"א, המ"ב (שם סק"ז. הב"ד כה"ח סק"י) ולוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי. וראה עוד בבה"ל (סי' תפ"ז ד"ה "תכ"ד").


[12]יב. כ"כ הפוס' הנ"ל. וראה עוד בכה"ח (סי' ר"ו סקי"ז וסי' תפ"ז סקי"ג).


[13]יג. הא דלא יצא י"ח כתבנו עפ"י מרן (בסי' תקפ"ב סעי' א' וב'). ולמד זאת מדברי רב במס' ברכות (דף י"ב, מדפליג ר"א עליה ואמר דיצא, משמע דלרב לא יצא). וכ"פ כבר הרי"ף, הרמב"ם (פ"י מהל' תפילה הי"ג) והרא"ש. ואמנם הראבי"ה והאגור בשם ריא"ז, וכן בעל המאור והראב"ד (בהשגות על הרמב"ם שם) ס"ל דמעיקר הדין אם אמר "הא-ל הקדוש" א"צ לחזור (הב"ד זכ"ל וכה"ח סק"ו), מ"מ כבר רבו הראשו' דחולקים וס"ל שחוזר, וכ"פ מרן כנ"ל. וכן הוסיף כה"ח (שם) שאין המנהג כראבי"ה וסיעתו (ועיי"ש דמ"מ היכא דאיכא עוד ספק י"ל דא"צ לחזור משום סב"ל). וראה עוד באורך בענין זה בכה"ח (סי' קי"ח סק"א).


ומה שכתבנו שחוזר לראש התפילה, ג"ז כתב מרן (שם בסעי' א'). וראה בילקו"י (עמ' 62 הערה א') מש"כ בענין זה. והטעם שחוזר לראש, משום דשלוש ברכות ראשונות חשובות כאחת. ראה ברכות (דף ל"ד ע"א), ותוס' שם (ד"ה "אמצעיות"), ב"י (סי' קי"ד). וכ"כ מרן (בסי' ק"ד סעי' ט') ובמ"ב שם, וכ"כ הרמ"א (סי' קי"ד ס"ו), המ"א (באותו סי' סק"ט), א"ר (סק"ט) וכה"ח (סקמ"ד). וכ"כ בני"ד המ"ב (סי' תקפ"ב סק"ד) וכה"ח (סק"ה).


כתבו הפוס', שאף כשחוזר לראש התפילה, מ"מ לא יאמר פסוק "ה', שפתי תפתח", אלא יתחיל מתיבת "ברוך" [שע"ת (סי' קי"ד סק"ו) בשם חידושי הריטב"א לתענית (ד"ג ע"ב). מ"ב (באותו סימן סקכ"א)]. ואמנם יש המפקפקים ע"כ, ובערוה"ש פסק שצריך שוב לאומרו (הב"ד לוח א"י, דיני ערבית של רה"ש).


יש מי שכתב, שמי שטעה וחתם בתיבות "הא-ל הקדוש", כך שצריך לחזור לראש תפילת העמידה, וחזר רק מ"אתה קדוש" וחתם "המלך הקדוש", לא יצא י"ח, וצריך לשוב להתפלל מתחילת תפילת העמידה (לוח דבי"ב - בעלז). אמנם לענ"ד לא ברירא הך דינא. דהא יש מהפוס' (כגון הגר"ע יוסף זצ"ל) דס"ל שאם הש"ץ טעה, די שלכתחילה יחזור רק מתיבות "אתה קדוש". ולפי"ז צ"ע שמא גם ביחיד הדין כן עכ"פ בדיעבד שיצא י"ח. וצ"ע.


ובענין מי שטעה בני"ד וצריך לחזור על תפילתו, אי בעי להתפלל שוב בציבור, משום דהוי כאילו לא התפלל כלל ובעי להתפלל שוב בציבור. יתכן לתלות זאת במחלו' הפוס' גבי מי ששכח לומר "יעו"י" בתפילת מנחה של ר"ח שחל בע"ש. שדנו הפוס' האם יתפלל פעמיים תפילת ערבית, משום דהוי כאילו לא התפלל כלל מנחה, ואף תפילת נדבה אינו רשאי להתפלל בשבת, או שלא יתפלל פעמיים ערבית, שהרי ממילא אינו יכול להשלים את "יעו"י", והחסרון הינו רק ב"יעו"י" ולא בכל תפילת מנחה, דחשיב שהתפלל ורק החסיר "יעו"י" ראה מ"ב (סי' ק"ח סקל"ו). ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ע"א). ובאמת עלה בס"ד בדעתנו לומר שבמקרה זה יהיה אותו אדם ש"ץ בערבית של שבת, ויאמר את ברכה מעין שבע, שלפי"ד האריז"ל דינה כחזרת הש"ץ, ויחשב לו כאילו התפלל עוד תפילת העמידה. אמנם את ענין הזכרת ר"ח לא יתקן בכך. ולכאו' יכול הוא להוסיף בברכה מעין שבע לאחר המילים "מקדש השבת" ולומר "וראשי חודשים". וכן בחתימה לומר "מקדש השבת ישראל וראשי חודשים" ועי"כ להזכיר גם את ראש חודש. אך באמת נראה שאין לעשות כן כלל, בפרט דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים. אך בס"ד נראה שבלי להוסיף תוספות אלה אכן עדיף שישמש כש"ץ ויכוין לצאת י"ח בברכה מעין שבע. ואם נזכר בכך בביה"ש מיד אחר השקיעה, צ"ע אי יכול הוא להתפלל שוב שמו"ע של חול לפני צה"כ, אם טרם קיבל ע"ע שבת, לפחות למ"ד שביום חול שרי להתחיל להתפלל מנחה בביה"ש. וכן לפוס' דשרי להתחיל סעודה שלישית בשבת אחר השקיעה. וכן לפוס' שמתירים שבות אחת רק בביה"ש של כניסת שבת, דביה"ש הולך לפי היום שלפניו. וצ"ע, דיוצא שבני"ד מתפלל תפילה של חול לאחר השקיעה בשבת (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: עדיף להוסיף מהחול על הקודש. עכ"ל. אמנם נראה לענ"ד שגם אם מתפלל תפילה זו אחר השקיעה, עדיין יש מקום לומר שמוסיף מחול על הקודש אם יקבל שבת קודם צה"כ, אף שלכתחי' יש להוסיף מחול על הקודש עוד לפני השקיעה. וצ"ע)]. וראה עוד מש"כ הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' כ"ג) גבי "יעו"י" בר"ח. ויתכן דה"ה לני"ד, והיינו שאף אם לא יצא י"ח כל התפילה, אפ"ה יתכן שיצא י"ח תפילה בציבור, וכמש"כ שם למסקנה להקל למי ששכח "יעו"י" בר"ח בעבודה. ולכן למעשה נראה שיש להקל בזה, משום שספק אם לא יצא רק בחלק זה של התפילה או שלא יצא בכל התפילה. ואפי' אם לא יצא בכל התפילה ה"ז ספק אי לא יצא י"ח תפילה בציבור. ועל כל זה יש להוסיף שדין תפילה בציבור אינו חיוב גמור, אלא צריך להשתדל בזה (וכמש"כ מרן סי' צ' ס"ט. ועיי"ש בסט"ז). ואמנם באג"מ כתב דאע"ג שמרן כתב כך מ"מ ה"ז ממש חיוב. ראה אג"מ (או"ח ח"א סי' ל"א. או"ח ח"ב סי' כ"ז. ואו"ח ח"ג סי' ז').


כתב הח"א בשם מהר"א פאסוועליר, שאם טעה בליל רה"ש ולא אמר "המלך הקדוש", שא"צ לחזור, כדין "יעלה ויבא" בליל ר"ח, שאין מקדשין החודש בלילה (ראה כעין זאת לקמן בפרקנו הערה כ"ז ס"ק 27). אך כבר דחוהו האחרו' שהרי ממ"נ אם הוא יו"ט דרה"ש הרי צריך לחזור. ואם לאו, שהוא עדיין חול, הרי צריך להתפלל שמו"ע. ופה הריהו ממשיך בשל יו"ט ואינו דומה לליל ר"ח ששכח יעו"י (שו"ת בית הלוי ח"א סס"י מ"ב. שו"ת מים חיים ועוד אחרו'. הב"ד בשעה"צ סי' תקפ"ב סק"ד, כה"ח ססק"ג).


בענין אמירת תשעים פעם נוסח "המלך הקדוש" ע"מ שבספק לא יצטרך לחזור על תפילתו, ראה לקמן בסמוך בהערה ט"ו.


מי שטעה בתפילות בשאר ימות השנה ואמר "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש", יצא י"ח, וא"צ לחזור ולהתפלל [כנה"ג, עו"ת, בה"ט ושע"ת (סי' קי"ח). ילקו"י (מועדים, עמ' 115). הב"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פי"ב הערה ז')]. ויש שכתבו שאם יתפלל תפילת נדבה תע"ב. ומ"מ נראה שאם נזכר בכך תכ"ד, או אף לאחר תכ"ד אך טרם החל הברכה הבאה, ישוב לסיים הברכה כראוי ויאמר "הא-ל הקדוש".


עוד בענין הטועה בליל רה"ש ולא אמר "המלך הקדוש" ראה בשו"ת צי"א (חי"ח פרק ס"ו סק"ג).


דין אשה הטועה בתפילתה, ר' בשו"ת דברי יציב (הלברשטאם. ח"א-א', סי' ס"ב).


[14]יד. כ"כ כה"ח (סי' תקפ"ב סק"ט). וטעמו, משום דבלא"ה יש מהראשו' דס"ל שאם טעה ואמר "הא-ל הקדוש" דיצא י"ח, היכא דאיכא עוד ספק סומכים עליהם משום סב"ל, וכנ"ל. וראה עוד בכה"ח סי' ר"ו סקט"ז וסי' תפ"ז סקי"ב. וכבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ח') שאין כן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, והוסיף שאין כן דעת מרן, ושאף המעיין בתשו' הרשב"א (שהוא מקור דין זה) יראה שהעיקר לדינא להחמיר בזה, ולא כמש"כ כה"ח כאן. עכת"ד. ואע"ג דאמרינן סב"ל גם כנגד מרן, מ"מ גבי תפילת העמידה ד' הגרע"י דלא אמרינן סב"ל (כדלקמן בפרקנו בהערה כ"ז ס"ק 26). וכן בני"ד, שהרי ממ"נ הספק הינו לשני הצדדים - דאם לא יצא הרי כל ברכותיו מכאן ואילך הינן לבטלה. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי כמש"כ הרב כה"ח, שמי שטעה ואמר "הא-ל הקדוש", יכול לתקן זאת ולומר "המלך הקדוש" אף אם עבר זמן תכ"ד, ובלבד שלא החל עדיין בברכה הבאה. והוסיף דאע"פ שאין כן דעת מרן, מ"מ בענין זה פוסקים לדינא כדברי כה"ח הנ"ל. עכת"ד. וכן כתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה י"ב).


מי שאמר "מלך הקדוש" במקום "המלך הקדוש" (בלא האות ה"א), כתב הזכ"ל שיצא י"ח בדיעבד. וכ"כ כה"ח (סי' קי"ח ססק"ב) ויבי"א (ח"ב סי' כ"ט סק"א). ואע"פ שמרן בב"י (סי' תקפ"ב) כתב בשם האו"ח שהב"ד הראב"ד שלא יצא אם אמר "מלך המשפט" (בלא ה"א), וא"כ כ"ש הכא שי"ל שלדעתם לא יצא אפי' בדיעבד, שהרי "המלך הקדוש" חמיר טפי. וכן היה נראה בס"ד לענ"ד עפי"ד התוס' ברכות (ד"מ,ב' ד"ה "אמר") שאמרו דמלך לבד אינו מלכות, ולפי"ז ה"ה בני"ד, דלכאו' יש ח"ו עוד מלך קדוש. אך יש לדחות זאת ולחלק בין המיקרים (בשל מחלתי אין דעתי מיושבת). ומ"מ לדינא לא יחזור, משום שכבר רבו הפוס' שכתבו שאף באומר "מלך המשפט" שיצא י"ח (שכ"מ מרש"י בברכות די"ב,ב' ובתשובותיו סי' י"ח, וכ"כ הפר"ח ויבי"א שם). וגם בני"ד כתבו כמה פוס' שיי"ח בדיעבד (זכ"ל, הגחיד"א, המ"ב, כה"ח, יבי"א שם וש"א). ומ"מ נראה שאם יכול לתקן תכ"ד, יתקן.


[15]טו. מה שכתבנו שדין המסופק אם אמר "המלך הקדוש" כדין מי שבודאי טעה, דכ"כ מרן (בסי' תקפ"ב סעי' א'), שהשוה דינם שאם טעה בכך צריך לחזור, וכ"כ ש"א. ומסתבר דאם נזכר תכ"ד, או לדעת כה"ח אם עדיין לא החל הברכה הבאה, רשאי לומר כראוי ויצא י"ח, דלא גרע המסופק ממי שבודאי טעה. וכן בכל שאר הענינים שוה דינם.


והטעם שהחמירו במסופק שדינו כודאי טעה, אע"פ דהוי מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, כבר כתבו התוס' (ברכות דף י"ב ע"ב) שכשם שהמסופק אם הזכיר "טל ומטר", כל שלושים יום הראשונים בחזקת שלא אמר כראוי, שודאי אמר כפי שהיה למוד להתפלל עד עתה (והוא מירו' פ"ק דתענית). וה"ה לני"ד. וכיון שבעשי"ת ליכא ל' יום, לכן צריך לחזור דמסתמא לא אמר כראוי. וכ"כ טעם זה הב"י, הלבוש, מ"ב (סי' תקפ"ב סק"ג) וכה"ח (סק"ד. למרות שבססק"ו כתב דהיכא דאיכא עוד ספק י"ל דא"צ לחזור, משום סב"ל. מ"מ בני"ד כיון דחזקה שלא אמר כראוי, דינו כודאי טעה).


ובענין מה שכתבנו שאם התפלל מתוך הסידור, וידוע לו שהתפלל כסדר התפילה, רק שמסופק הוא לגבי סיום הברכה אם אמר "המלך הקדוש", שא"צ לחזור, הוא עפ"י תשו' מים חיים (חאו"ח סי' כ"ב), שכתב דאפשר שבזה א"צ לחזור, דאולי לא שייך בזה כהרגל לשונו כל השנה, כיון שמוסיף תוספת קודם סיום הברכה. וכ"כ הח"א, שו"ת בית הלוי (ח"א סס"י מ"ב), המ"ב (סי' תקפ"ב סק"ד), וכה"ח (סק"ו). והוסיף כה"ח, שיש לצרף בכגון דא את דעת הראשו' דס"ל דמעיקר הדין אם אמר "הא-ל הקדוש" יי"ח וא"צ לחזור. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ג ס"ו). יש לציין שהגר"א נבנצל שליט"א כשעבר על הכתוב כאן בהלכות, ציין בסוגריים את המילים בהלכות: "לא התפלל בעל פה אלא מתוך המחזור". ונראה שלדעתו אין נ"מ אם התפלל מתוך המחזור או בע"פ, אלא כל זמן שאמר "לדור ודור" "ובכן תן פחדך" וכו' די בזה שלא יחזור על תפילתו אם הוא מסופק הוא אם סיים את הברכה כראוי.


ועוד בענין זה:


יש אומרים, שאם אמר לפחות תשעים פעמים "ברוך אתה השם (מבלי להזכיר את שם ה') המלך הקדוש", ולאחר מכן הסתפק באמצע תפילתו אם אמר "המלך הקדוש" או "הא-ל הקדוש", רשאי להמשיך בתפילתו כדין מי שאמר "המלך הקדוש" [כ"כ בני"ד הפר"ח והברכ"י, והב"ד שעה"צ (בסי' תקפ"ב סק"ב) וכה"ח (סק"ג). וראה עוד מש"כ מרן (בסי' קי"ד סעי' ט') לענין "מוריד הטל". והמ"ב (באותו סי' ס"ק מ"א) כתב בשם תשו' החת"ס דאין דבר זה מועיל אא"כ אמר מאה ואחת פעמים. וראה עו"ש במ"ב (שם ס"ק מ"ב)]. ויש חולקים ואומרים, שאף אם אמר זאת תשעים פעמים, ואף יותר, אין זה מועיל, אלא דינו ככל מסופק אחר שלא אמר זאת כלל [כ"כ המ"א (סי' תקפ"ב סק"א), וכ"כ הש"ץ בש"ח, השע"ת, א"ר, שו"ע הגר"ז, הח"א, ושו"ת לב חיים (ח"ב דף קנ"ו). והב"ד המ"ב (סי' תקפ"ב סק"ג) וכה"ח (סק"ג). וכתב המ"א הטעם, כיון שאינו רשאי לומר ברכה זו בהזכרת ש"ש, דהוי ברכה לבטלה. ואם יאמר בלא הזכרת השם, לכשיאמר השם בתפילה יחזור להרגלו ויסיים בתיבות "הא-ל הקדוש". הלכך לית ליה תקנתא. ע"כ. וראה עוד בשעה"צ (שם סק"ג)]. והנה הרב מט"א כתב, שאם אמר זאת תשעים פעמים, כמובן בלא הזכרת ש"ש, ועתה הנהו מסופק, יחזור ויתפלל תפילת נדבה. והב"ד כה"ח שם. והסיק הרב כה"ח, שכיון דיש בכך מחלוקת הפוס', לכן אין לומר זאת צ' פעמים, כדי שלא יכנס למחלוקת זו אם אכן יסתפק בכך. עכ"ד. וראה עוד בבה"ל (סס"י קי"ד, שכתב שלגר"א אין מועילה תקנת תשעים פעם אף לגבי "מוריד הטל", וס"ל כשיטת רבינו פרץ המובאת בטור. אך באמת שרוב האחרו' מסכימים לדעת מרן דמהני תקנה זו התם).


ולענין הלכה נראה עיקר כדעה השניה, דלא מהני ד"ז לני"ד, שכ"פ להלכה המ"א והמ"ב שם, וכ"פ להלכה ילקו"י (עמ' 63 סעי' ב'. ועיי"ש בהערה ד'). ולכאו' טוב לחוש למש"כ הרב כה"ח שאין לומר זאת לכתחילה צ' פעמים, כדי שלא להכנס למחלוקת זו, דנראים דבריו. אך מאידך יש צד כן לומר תשעים פעמים כדי לצאת מספקות מסוימים, כגון אם לא החל הברכה הבאה, שרק מעט פוס' הקלו בזה שיכול לתקן עדיין ויש מי שהציע לומר זאת פעמים רבות אך פחות מתשעים פעם, כדי שלשונו תתרגל לומר כראוי, ומאידך לא יכנס לספק הנ"ל של כה"ח. וצ"ע, דשמא לא מועיל כלום אפי' להרגל לשונו.


[16]טז. עיקר דין תוספות אלה לא נזכר בש"ס, אלא נכתב לראשונה במס' סופרים (פי"ט ה"ח). דאיתא שם, שאין מזכירים "זכרנו" בשלוש ברכות ראשונות אלא ברה"ש וביוה"כ. ואף באלו התירו בקושי. ע"כ. והביאו זאת שב"ל (בסי' ש"ל), הרמב"ן בחידושיו למס' רה"ש (דף ל"ב ד"ה "הא דתנן"), והר"ן שם במס' רה"ש בשם הרמב"ן. וכתב שב"ל (ברס"י רפ"ו) בשם רב האי גאון, דלא מצינו זכר במשנה ובתלמוד לארבע תוספות הללו, אלא מנהגא הוא. ויש נמנעים מלאומרו, משום דאין לשאול צרכים בברכות אלה. ואמנם המשיך שב"ל וכתב, שמצא בשם רב עמרם גאון ורב צדק גאון, שכן היו רגילים לומר תוספות אלה. והא דלא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, הוא דוקא בצרכי יחיד, אך צרכי רבים רשאי לשאול. וכן אמר רב פלטוי גאון, וכן מצא בשם ר"ת. עכת"ד. וכ"כ בספר הפרדס לרש"י (דף מ"ד ע"א) בשם רב האי גאון, והוסיף שם, שבתשובה אחרת כתב דצרכי רבים שאני. ורב פלטוי גאון אמר דאיכא מרבנן דלא מדכרי "זכרנו", ואיכא דמדכרי, ואמרי דצרכי רבים שואל. ע"כ. וכן בתשו' הגאונים "שערי תשובה" (סי' קנ"א) הובאה תשו' רב האי גאון לחלק בין ציבור ליחיד. וראה עוד בריטב"א בחידושיו למס' רה"ש (דף ל"ב) מש"כ בענין זה. והרא"ש ספ"ק דברכות כתב שתקנת הגאונים היא זו. וכ"כ הטור (בסי' תקפ"ב). ואמנם בשו"ת בית דוד (סי' שס"ה) תמה ע"ד הרא"ש וכתב דהרי מס' סופרים מימי התנאים היא. והשיג עליו הגחיד"א בברכ"י (סי' תקפ"ב סק"ז) וכתב, שלדעת הרא"ש אכן מס' סופרים חוברה בימי הגאונים. ע"כ. וראה עוד בחיבור התשובה לרבינו המאירי (עמ' רס"ב) שכתב שמחלוקת הגאונים היא אם אכן ראוי לומר "זכרנו" וכו'. ומ"מ מרן והרמ"א בשו"ע (סי' תקפ"ב ס"ד) כתבו לומר ארבע תוספות אלה. וראה עוד בשב"ל (סי' ש"ה), באו"ז (סי' ק"ד) ובהגמי"י (ספ"ב מהל' תפילה).


[17]יז. עצם הזכרת ד' תוספות אלה במקומות שכתבנו ראה במ"ב (סי' תקפ"ב סקט"ו), ובכה"ח (סי' תר"ב סק"ב).


כתבו הפוס' שצריך לומר תיבת "זכרנו" ותיבת "כתבנו" בחטף-קמץ (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: בקמץ קטן. עכ"ל), דהוי לשון בקשה. ולא יאמרן בחולם, שאז אין פירושו בקשה אלא שם תואר [והיינו זוכר שלנו או כותב שלנו. כ"כ הלבוש, המט"מ, המ"א (סי' תקפ"ב סק"ד) וכה"ח (סקל"ג). והסבירו לי הבקיאים בכך, שהנ"מ היא שכיון שיש לקרוא זאת בחטף-קמץ (קמץ קטן) הרי שהשוא שתחת הכ"ף ב"זכרנו", וכן בתי"ו שב"כתבנו", הינו שוא מרחף הנהגה כשוא נח, ואינו נשמע בקריאה. ואם היינו צריכים לקרוא את הזיי"ן בחולם הרי שהאות כ"ף היתה נקראת בשוא נע, והיינו שבעת הקריאה משמיעים את קריאת השוא. ולמתפללים בהברה אשכנזית, תימנית וספרדית יש עוד נ"מ. וחכ"א העיר לי שעיקר ההבדל בין חולם לקמץ קטן הינו שהחולם שהוא תנועה גדולה ארוך יותר מהקמץ קטן שהוא תנועה קטנה. ואכמ"ל].


ועוד כתבו הפוסקים, שיש לקרוא את הלמ"ד בתיבת "לחיים" בשוא ולא בפתח (טור בשם המהר"ם מרוטנבורג, לבוש, מט"מ, מ"א שם, מ"ב באותו סימן סקט"ז וכה"ח שם). והטעם, דאם קוראו בפתח משמע לאחיים והיינו לא חיים, כדאיתא בנדרים (די"א,א') גבי לחולין (בפתח) דהוא כמו לא חולין. והטעם שהמהר"ם מרוטנבורג שינה ד"ז הוא עפ"י מש"כ במשנה נדרים (פ"א מ"ג): "לחולין שאוכל לך". וכמו שפירש שם הרא"ש, שהלמד נקודה בפתח, והוי כמו "לא חולין". וכן פירשו תוס' רי"ד, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המאירי ועוד ראשו' (אמנם ראה מש"כ הריעב"ץ בפירושו למשנה לחם שמים ע"ד רבינו עובדיה מברטנורא, שכל זה הו"ד לאותם שאינם מחלקים בקריאה בין פתח לקמץ. ובמשנה צריך לקרוא בקמץ שקריאתה לפי מנהג אשכנז הוא כמו תיבת השלילה "לא". אך מי שקורא זאת בפתח אינו נאסר לבקיאי לשון. ואכמ"ל).


ועפ"י כ"ז כתב המהר"ם מרוטנבורג שגם בני"ד יש לקרוא "לחיים" כשהלמ"ד מנוקדת בשו"א, שלא ישתמע "לא חיים". ואמנם היו שהקשו על דבריו (כגון הריעב"ץ במו"ק סי' תקפ"ב, וכ"כ כבר רבינו אברהם מפרג, רבי שבתי סופר ורבי זלמן הענא. ר' ב"ח סי' תקפ"ב ושאר נו"כ במהדו' מכון ירושלים, עמ' שכ"ז. ובסידור רבי שבתי סופר, בהקדמה פרטית ס"ק כ"ט, בסידור שערי תפילה, ועוד). מ"מ השינוי של המהר"ם מרוטנבורג התקבל כמעט אצל כל הפוס' ומדפיסי הסידורים מכל העדות, כולל אלה המבחינים בקריאה בין קמץ לפתח (בכ"ז נעזרתי ברב אוריאל פרנק שליט"א).


אמנם יש שהגבילו זאת, וכתבו שדוקא ברה"ש יש לדקדק בדברים הללו, כיון שימים אלה הינם ימי דין, ולכן צריך לפרט ולדקדק בתפילתו. אך בשאר ימות השנה אין חוששים, שהרי אחר כוונת הלב הם הדברים, ולכן אומרים (ב"השכיבנו") "והעמידנו מלכנו לחיים" בפתח תחת הלמד [מ"ב וכה"ח (שם). ומ"מ כבר כתבנו במקו"ד הל' ליל הסדר (בסוף קונט' שיעור כזית) שהמנהג לומר בכל ימות השנה "והעמידנו מלכנו לחיים" בשו"א תחת הלמד. ושאין המנהג כמש"כ בזה מרן הח"ח]. ונראה שלאו דוקא ברה"ש יש לדקדק בכך, אלא בכל עשי"ת, שהרי כולם ימי דין. ועוד נראה, שלענין ביאור רצונו המדויק בתפילה, זאת יש לו לאדם לפרט ולבאר בכל ימות השנה. ולא יאמר בסתמא שה' ימלא משאלות לבו לטובה, אלא יפרט ויאמר שה' יתן לו בנים זכרים בעלי מידות לעבודתו יתברך, וכן שאר המשאלות. וכעין זאת איתא בתענית (דף ד' ע"א), עיי"ש. וכן פסקו בהדיא המ"ב (בסי' קי"ט סק"ב) וכה"ח (סק"ב). עיי"ש. אך לענין דקדוק המילים בניקודם הברור, אע"פ שעלולה תפילתו להשתמע לשתי פנים, וכעין לחיים בשו"א או בפת"ח, ע"כ אין להקפיד ביותר אלא בימי הדין. כך נלע"ד. ויש עוד לעיין בדבר. וראה מ"ב (סי' קט"ז סק"א, וסי' תרע"ו סק"א).


בענין נוסח "זכרנו" וכוונת הדברים עד"ה, ראה בכה"ח (שם ססקל"ג).


ועוד כתבו הפוס', שיש לומר בקשות "זכרנו" ו"מי כמוך" אף בשבת. וכן המנהג פשוט. ושלא כאותם שכתבו שלא לאומרן בשבת (ילקו"י עמ' 69 סעי' י"ב עפי"ד המאירי שהובא בשו"ת יחו"ד ח"א סי' נ"ד עמ' ק"ס).


[18]יח. יש לומר "זכרנו לחיים" מבלי להוסיף תיבת "טובים", ויאמר "חיים טובים" רק ב"וכתוב לחיים", כי המבקש צריך לבקש תחילה דבר מועט ורק אח"כ מוסיף והולך (מ"ב סי' תקפ"ב סקט"ז).


[19]יט. כתב כה"ח (בסי' תקפ"ב סקל"ד) בשם שעהכ"ו: בתפילות ערבית שחרית ומנחה י"ל "מי כמוך אב הרחמן", ובתפילת המוספין של רה"ש, יו"כ או שבת צ"ל "אב הרחמים", וכן במנחת שבת ונעילה דיוה"כ. ע"כ (ועיי"ש כוונת הדברים). וכן הוא מנהג הספרדים. ומנהג האשכנזים המתפללים בנוסח אשכנז לומר בכל התפילות "מי כמוך אב הרחמים". ומנהג האשכנזים המתפללים בנוסח ספרד, שאמנם בדר"כ אומרים הם "אב הרחמים", מלבד מעט מהתפילות שאומרים הם "אב הרחמן" (ואין מנהג ברור בכך, כמו שיראה המעיין בסידורים). ועיי"ש בכה"ח, שכוונת תיבות "מי כמוך" וגו' הוא שביום רה"ש נידונין כל הנשמות העתידות לחזור בגלגול בעוה"ז, וזה מ"ש "זוכר יצוריו ברחמים לחיים", ולא אמר "זוכר אותנו" כשם שאמר "וזכרנו לחיים". דהכא קאי שזוכרם ברחמיו להחזירם לחיים. ולכן תיקנו תוספת זו דוקא בברכת "מחיה המתים".


נוסף לכך, ישנם עוד הבדלי נוסחאות בתוספות אלה בין מנהגי העדות השונות, וכן ישנם חילוקי מנהגים היכן לאומרן (כגון התוספת בברכת "מודים"), כנראה למעיין בסידורים. וכל אחד יתפלל כמנהג אבותיו.


[20]כ. עיקר הדין שאם לא סיים הברכה, שחוזר ומתפלל כראוי, כתבוהו הא"א (סי' תקפ"ב סק"ד), המ"ב (סקט"ז) וכה"ח (סקל"א). והוא עפ"י הרמ"א (בסי' תקפ"ב ס"ה) שכתב שרק אם סיים הברכה אין מחזירין אותו.


ומה שכתבנו דהוא דוקא אם עדיין לא הזכיר ש"ש בחתימת הברכה, ג"ז כתבו הא"א, המ"ב וכה"ח שם. והיינו אפי' שנזכר בין תיבת אתה ל"השם" (כה"ח שם עפ"י שו"ע סי' תרפ"ב ס"א). והוסיפו שיחזור ויאמר זאת כראוי, אע"פ שבשל חזרתו אומר הוא שוב כמה שמות (כגון "הא-ל ישועתנו... הא-ל הטוב"). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל. וטעמו, משום שאומר זאת כתפילה, ואינה לשון ברכה. וראה בטור (או"ח סי' ס"א) מש"כ בשם הרמ"ה, ובילקו"י (עמ' 68 הערה י"ד). וראה עוד כעין זאת במ"ב (סי' קי"ט סקט"ז), ביחו"ד (ח"ה סימן מ"ט), ובספרנו מקו"ד הל' חנוכה (פי"ב הערה ג') ופורים (פ"י הערה ט"ו). ועולה מכך, שאם אמר רק תיבות "ברוך אתה", צריך לחזור. וכ"כ כה"ח (שם סקל"א), ולמד זאת מדברי מרן (בסי' תרפ"ב ס"א). עיי"ש. וע"ע בתשובות הרשב"א (ח"א סי' ל"ה).


ומה שכתבנו שישוב במקרה זה להתפלל ממקום שבו טעה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ופירט, כגון ששכח לומר "מי כמוך", וטרם הזכיר ש"ש בברכת "מחיה המתים", הריהו חוזר להתפלל מתיבות "מי כמוך" ואילך, אומר שוב תיבות "ונאמן אתה להחיות מתים", וממשיך כסדר. ואינו צריך לשוב ולהתפלל מתחילת הברכה שטעה בה. עכת"ד. וכן מסתבר. דא"ל תימא הכי הרי יצטרך לחזור לריש הברכה, ואם שכח לומר "זכרנו" יצטרך להתחיל ברכה ראשונה שוב אף שמתחילה בתיבות "בא"ה". והרי קיי"ל שבתוספות אלה שאינן לעיכובא אין חוזרים על הברכה. ועוד מצינו שאם טעה בברכה מעין שבע, הריהו חוזר מהמילים "המלך הקדוש שאין כמוהו", וכדלקמן בסעי' ט"ז. וראה שו"ע (סי' ק"ד ס"ה), בה"ל (סי' קי"ד בסעי' ו' ד"ה "במקום" וד"ה "ובכל") ומ"ב (סי' ק"ד ס"ק י"ח-כ"א, ובסי' קי"ט סקי"ד).


[21]כא. נחלקו הפוס' בדין מי שלא אמר תוספות אלה, אי בעי לחזור על תפילתו. דעת התוס' בברכות (דף י"ב ע"ב ודף ל"ד ע"ב), כפי שכתבו בשם ר"י, שאם לא אמר "זכרנו" ו"מי כמוך", חוזר על תפילתו והוי לעיכובא. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' נ"ד), וכ"כ בשמו בתשב"ץ (סי' קי"ט). אך הרא"ש בספ"ק דברכות תמה על דברי ר"י וכתב שאינו חוזר כיון דאינה אלא מתקנת הגאונים. והב"ד הטור, והוסיף שכ"כ הרמב"ן בשם הגאונים, שבין יחיד ובין ש"ץ אינו חוזר. ע"כ. וכ"כ בהגמי"י (ספ"ב מהל' תפילה) בשם מורו (והוא המהר"ם) שאין לחזור על תפילתו (ולפי"ז קשה, דהרי התשב"ץ כתב בשם המהר"ם, וכן איתא בתשובות המהר"ם, שחוזר. וראה מש"כ בענין זה הברכ"י סי' תקפ"ב סק"ז). ובתוס' ר"י החסיד (בספ"ק דברכות, וכן שם בדף ל"ד) כתב שחוזר, ובהגמי"י כתב בשמו שאינו חוזר. וג"ז צריך ליישב. ואף הר"ן (במס' רה"ש דף ל"ב) כתב שאינו חוזר. וכ"כ המאירי בחיבור התשובה (דף רס"ב) דאינו חוזר כיון שהיא מחלוקת בין הגאונים. ע"כ. וכ"כ בהגמי"י שם בשם ר"ת, ושכן פירש הראבי"ה, ושכן משמע בבה"ג. ותמה על ר"י שכתב שחוזר, שהרי כתוב במס' סופרים שאומרים זאת רק ברה"ש ויוה"כ, וג"ז בקושי, ומנין שצריך לחזור אם שכחם. ע"כ. וכתב בב"י שכ"כ הר"ן (שם) ובשו"ת תה"ד (בסי' קמ"ד).


ונמצאנו למדים, שרוב הראשונים העלו שאין תוספות אלה לעיכובא, ואם שכח ולא אמרן אינו חוזר. וכ"כ מרן בב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם (בפ"ב ופ"י מהל' תפילה). וא"כ שנים משלושת עמודי ההוראה (הרמב"ם והרא"ש) ס"ל דא"צ לחזור. וכן פסק מרן בשו"ע (סי' תקפ"ב סעי' ה') שאם לא אמר "זכרנו" ו"מי כמוך" אין מחזירין אותו, והוסיף הרמ"א דה"ה לענין "וכתוב" ולענין "ובספר". וכן פסקו בני"ד רבים מן האחרונים, מהם הלבוש, הב"ח, המ"ב (סי' תקפ"ב סקט"ו), כה"ח (סקכ"ז) וש"א. וכן עיקר.


והטעם לכך, כמו שכתבנו לעיל בשם הפוס', משום דאינו מדינא דגמ' אלא תקנת הגאונים. ואף במס' סופרים, שהיא מקור הדין, כתבו שיש לומר "זכרנו" רק ברה"ש ויוה"כ, ואף זאת לא הותר אלא בקושי.


ואמנם הרמ"א (שם) כתב בשם תה"ד ד"אפילו לא עקר רגליו עדיין, רק שסיים אותה ברכה" לא יחזור על תפילתו, כדי לומר את מה ששכח. אך כבר כתבנו בהערה הקודמת בשם הא"א, המ"ב וכה"ח, דאפי' רק הזכיר ש"ש בחתימת הברכה לא יחזור עוד. וכתבו הפוסקים, שאף למ"ד בסי' רצ"ד שאם לא החל הברכה הבאה רשאי לומר "אתה חוננתנו", מ"מ הכא יודו שאף שלא החל הברכה הבאה א"צ לחזור, דאינו אלא מתקנת הגאונים (מי"ט. א"ר. כה"ח סי' תקפ"ב סק"ל). וראה עוד במרן (סי' רצ"ד סעי' ד'), ובכה"ח (שם סקי"ז).


כתבו הפוס', דהא דאמרינן שאם שכח ולא אמר תוספות אלה אינו חוזר, היינו אפי' אם ירצה לחזור אינו רשאי לעשות כן (ד"מ. מ"א. כה"ח שם סקכ"ח). ואפי' אם רוצה לשוב ולהתפלל כנדבה, י"א שאינו רשאי (מחה"ש. כה"ח שם. וראה מש"כ כה"ח בסי' ק"ז סק"כ. וכבר כתבנו ע"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ פרק א' הערה כ"ג. ואכמ"ל).


[22]כב. כ"כ בני"ד הרח"ף ברו"ח, וכ"כ הרי"ח הטוב בבא"ח (פר' נצבים סעי' כ'), והב"ד כה"ח (בסי' תקפ"ב סקל"א). וכ"כ בילקו"י (עמ' 68 הערה י"ד). וראה בבה"ל (סי' קי"ד סעי' ו' ד"ה "בלא"), ובמ"ב (סי' תכ"ב סק"ה), ביבי"א (ח"ג סס"י ל"ו), וביחו"ד (ח"ה סי' מ"ט, ובהערה שם).


[23]כג. כ"כ מי"ט, הא"ר, כה"ח (שם סק"ל), וכ"כ בילקו"י (שם הערה י"ד). והוסיפו, דאף למ"ד (בסי' רצ"ד ס"ד) דהו"ד כשהתחיל הברכה השניה, הכא שאני דאינו אלא מתקנת הגאונים. וראה עוד בכה"ח (סי' רצ"ד סקי"ז), במרן (סי' קי"ד סעי' ו'), במ"ב (סקל"ב) ובבה"ל שם (ד"ה "בלא"), במ"ב (סי' קי"ז סקי"ט, ובסי' קי"ט סקט"ז), במרן (סי' תכ"ב סעי' א') ובמ"ב (סק"ה), ועוד. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שבכל דבר שאינו לעיכובא אין לאומרו בסיום הברכה, אף שטרם החל הברכה הבאה. וכ"כ ביחו"ד (ח"ה סי' מ"ט). וע"ע במקו"ד חנוכה (פי"ב הערה י') ופורים (פ"י הערה י"ח).


[24]כד. כ"כ כה"ח (בסי' תקפ"ב ס"ק כ"ז ול"ב) בשם האחרונים. עיי"ש. ואמנם הרב בא"ח (בפר' "נצבים" סעי' כ') כתב בשם ס' "תורה לשמה" (שיש המייחסים אותו לגרי"ח עצמו) שאם לא אמר "זכרנו" בברכה ראשונה, יש לו לומר זאת בברכת "שומע תפילה". ובשבת תשובה וכן ברה"ש יאמר זאת בסוף תפילתו קודם שיעקור רגליו. אך אם שכח "מי כמוך" אין לו תשלומין, דאינה בקשת רחמים שיכול לאומרה בברכת ש"ת. ואם שכח לומר "וכתוב לחיים" וכו' או "ובספר חיים" וכו' יאמרם קודם שיעקור רגליו. ע"כ. והב"ד כה"ח שם, והוסיף שמשאר דברי האחרונים נראה שאין לחלק, ובכולם אם שכחם יאמרם קודם שיעקור רגליו. ע"כ. וראה בס' ילקו"י (מועדים. עמ' 67 בהערה י"ג) שכתב שדברי הרב כה"ח אינם מוכרחים בזה. אמנם הוסיף שם בילקו"י שקשה על דברי הבא"ח מדברי ר"י (שהזכיר שם) דלמה אמרו שהשוכח א' מתוספות אלה צריך לחזור, הרי לפי"ז יכול לומר תוספת זו בברכת ש"ת, דהוי כשאילת טל ומטר שיכול להשלימה בברכת ש"ת. וראה עוד בענינים אלה בילקו"י (עמ' 67-68 בהערות י"ד וט"ו).


ועוד הלכות בענין זה:


מי שטעה ואמר "ובספר חיים" וכו' בברכת מודים, במקום לומר שם "וכתוב לחיים", ונזכר בכך כשאוחז בתפילתו בברכת "שים שלום", יש אומרים שאינו חוזר שוב לומר "ובספר חיים" וכו', כיון שכבר אמרו קודם לכן (ילקו"י עמ' 68 סעי' ט'. ועיי"ש בהערה ט"ז).


מי שלא אמר בתפילתו "זכרנו" או "מי כמוך", וסיים את התפילה. וכיון שטעה בהלכה חשב שצריך לחזור על תפילתו, וכן עשה והתפלל שוב. ובאמצע תפילתו נזכר בדין שבאמת א"צ לחזור ולהתפלל, יפסיק את תפילתו ואפי' שעומד הוא באמצע ברכה. וכן אינו יכול לסיים תפילתו כתפילת נדבה [ילקו"י (עמ' 69 סעי' י') בשם אחרונים. עיי"ש בהערה י"ז. ונראים דבריהם עפי"ד מרן (בסי' ק"ז סעי' א'). וכ"נ עפ"י כה"ח (סי' תרפ"ו סק"ו). וע"ע בילקו"י (עמ' 239 ס"ג). וראה ביבי"א (ח"א סי' כ"ב סקט"ו), שיצא לחלק בזה בין ערבית לשאר תפילות. דכיון שערבית מעיקרה הינה רשות, ימשיך בתפילתו ויכוון שתהא זו תפילת נדבה, ויחדש בה דבר. ומ"מ גבי שבת ויו"ט ודאי דלא שייך הא, דאין תפילת נדבה בשבת ויו"ט. וגם הגר"ע יוסף זצ"ל ודאי מסכים לזה]. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' חנוכה (פי"ב ס"ד) ובמקו"ד הל' פורים (פ"י ס"ו), שכתבנו עפ"י הפוס' שאם לאחר שאמר המילים "בא"ה" באחת מברכות התפילה נזכר בכך שטעה וא"צ להתפלל, צריך להמשיך ולומר מיד "למדני חוקיך", ולהוסיף ולומר גם "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו'.


ועוד בענין הטועה בד' תוספות אלה, ראה בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א סעי' ז', ח').


[25]כה. עיקר ד"ז שאינו חוזר על תפילתו אם דילג "ובכן" ושאר תוספות שבברכה שלישית, כתבוהו הפר"ח, המט"י, המאמ"ר, הש"ץ, הזכ"ל, הח"א, המ"ב (סי' תקפ"ב סקי"ז) כה"ח (סקכ"ט), יחו"ד (ח"ה סי' מ"ט) ועוד אחרו'.


ואת פרטי הדינים בזה, שאם עדיין לא הזכיר ש"ש בחתימת הברכה, שיחזור ויתפלל, ואם נזכר לאחר מכן, שימשיך התפילה כדרכו, ולא יחזור, וכן לא יאמר "למדני חוקיך", ואת מה שהחסיר לא יאמר לפני תחילת הברכה הבאה, כל זה כתבנו עפ"י כה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק ל' ול"א), ושאר הפוס' הנזכרים בסעיף הקודם, שכתבו דינים אלה גבי כל דבר שאינו לעיכובא. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א ס"ח) חנוכה (פי"ב סעי' ב' וג') ופורים (פ"י סעי' ד' וה') ובמקורות שם.


ובענין מי שטעה בני"ד, וחשב דהתוספות באמצע הברכה הינן לעיכובא, ולכן משגמר תפילתו החל שוב תפילת העמידה, ראה דינו לעיל בהערה כ"ד.


[26]כו. מקור דין זה הינו בשעה"כ (דף צ'). וכ"כ בס' פע"ח, והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב סקט"ו). ואמנם בשעה"כ כתב דין זה רק לסוף תפילת העמידה, אך הרח"ף בספרו מל"ח (סי' י"ג ס"ק ס"א) כתב לומר כך גם בקדיש "תתקבל" שלאחר העמידה, וכן הסיקו הרב כה"ח (בסי' נ"ו ס"ק ל"ח) ובילקו"י (מועדים, עמ' 26). וטעמם, ד"עושה שלום" בסוף קדיש "תתקבל" שלאחר החזרה הינו במקום "עושה שלום" שבסוף העמידה. ולכן אף שם צ"ל בימים אלה "עושה השלום". ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם נהגו הספרדים לומר "עושה השלום" גם בקדיש "תתקבל", אך באמת עדיף שלא לומר כך אלא בתפילת העמידה בלבד. ואילו בקדישים יאמר "עושה שלום" כבשאר ימות השנה. ואף גילה הגר"מ אליהו לאוזני, שבאומרו בימים אלה "קדיש תתקבל", אומר הוא "עושה שלום" בלא האות ה"א (וכעבור שנים כשהחלו להדפיס את המחזור שלו "קול יעקב", מצאתי שגם שם כתוב בקדיש תתקבל ובשאר הקדישים תיבת "שלום" בלא האות ה"א. וראה בכה"ח סי' נ"ו ס"ק ל"ו ול"ח, וביבי"א ח"ה סי' ט', בענין השוואת הקדישים לעמידה - מ.ה.). ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו, שהרי לפי הטעם שאומרים "השלום" בקדיש "תתקבל" משום דהוי המשך של חזרת הש"ץ, כפי שהוא עצמו אמר לי, לפי"ז אין לומר "השלום" בקדיש "תתקבל" בערבית, משום שאז אין גם חזרת הש"ץ. ואכן הסכים עם זאת הגר"מ אליהו, ואמר שבאמת בערבית אין לומר "השלום" בקדיש, אלא "עושה שלום" כבשאר ימות השנה. עכת"ד. וכן מצאתי בכה"ח (סי' נ"ו סקל"ח) עפי"ד הפוס' שהישוו קדיש "תתקבל" לחזרת הש"ץ. וכ"כ בילקו"י (עמ' 26 סי"ח) שיש לומר "עושה השלום" בסוף קדיש "תתקבל" דוקא בשחרית ובמנחה, דיש בהן חזרת הש"ץ. והוסיף, שהאומרים "השלום" אף בקדיש "תתקבל" בערבית של שבת, לאחר ברכה מעין שבע, יש להם ע"מ לסמוך. ע"כ. והיינו כיון שברכה מעין שבע הינה מעין חזרת הש"ץ. ואף במחזור של יוה"כ "חזון עובדיה", המוגה ומדוקדק עפ"י הגר"ע יוסף זצ"ל, כתב שם בתפילת ערבית בלבד לומר "עושה שלום" בסוף קדיש "תתקבל". ואמנם במחזור "אור ודרך" נראה שלא דקדקו בזה, וכתבו לומר גם בערבית "עושה השלום".


וראה עוד ביבי"א (ח"ה סי' ט') בענין השוואת הקדישים לתפילת העמידה.


ואת מנהג האשכנזים לומר "עושה השלום" בסוף העמידה ובכל הקדישים כתב הקצש"ע (בסי' קכ"ט סעי' ו'). וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י. וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים - בעלז), שהן בסיום "אלקי, נצור" והן בסיום הקדישים אומרים "עושה השלום". וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהמנהג לומר זאת בכל הקדישים בעשי"ת, ולאו דוקא בקדיש "תתקבל". עכת"ד. וכן נמצא בסידורי האשכנזים לומר זאת בסוף תפילת עמידה ובכל הקדישים. וראה במחזור גולדשמיט (לימים נוראים) שכתב שיש נוהגים לומר כן רק בקדיש "תתקבל" (אך לא בסיום תפילת העמידה). וע"ע בסידור אזור אליהו (מנהג הגר"א. עמ' ע"ג).


ומ"מ פשוט שכ"ז אינו לעיכובא. וכעין זאת כתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א ס"ט).


ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, לפי האמור, האם בסיום קדיש "תתקבל" בערבית בכל ימות השנה, אין לפסוע ג' צעדים לאחור כשאומר "עושה שלום", כשם שעושה בשחרית ומנחה. שהרי אין אז חזרת הש"ץ. והסכים עם זאת, שלפי המנהג הנ"ל בערבית א"צ לפסוע לאחור בסוף קדיש "תתקבל". עכת"ד. ושמעתי שמנהג יוצאי מרוקו לפסוע לאחור בסיום קדיש "תתקבל", קדיש "על ישראל" וקדיש "יהא שלמא" בכל התפילות, כולל בתפילת ערבית. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שלמנהג האשכנזים בכל ימות השנה נוהגים לפסוע לאחור בסיום קדיש "תתקבל" גם בתפילת ערבית, אע"פ שאין אז חזרת הש"ץ. עכת"ד. ואמנם הגר"ש ישראלי התייחס דוקא לקדיש "תתקבל", אך לפי הנראה מנהג האשכנזים פשוט לפסוע לאחור באמירת "עושה שלום" אף בשאר הקדישים, ולכן הם פוסעים לאחור אף בערבית, דאין זה משנה שאין חזרת הש"ץ בערבית.


[27]כז. בענין ברכה שלישית ורביעית של תפילת העמידה ברה"ש:


בענין הברכה השלישית:


1) נוסחתה: בפיסקה "ובכן תן פחדך", י"א שי"ל "ויעשו כולם אגודה אחת", כשהאלף בתיבת "אחת" מנוקדת בסגול (כ"כ שכנה"ג שכן מסורת בידינו מאבותינו), וי"א לקוראה בפתח (מהרי"ל, פר"ח, מט"י ועוד פוס'. הב"ד כה"ח סי' תקפ"ב סקל"ז. וכ"כ במחזור רדלהיים ישן המצוי בידי). ונראה, דאע"ג שרוה"פ כתבו לקוראה בפתח, מ"מ מנהג רבים בישראל כיום, הן ספרדים והן אשכנזים לקוראה בסגול [שכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז), וכ"כ במחזורים רבים (כמחזורים עפ"י הגר"ע יוסף, והגר"מ אליהו זצ"ל. וכן במחזורים אשכנזים כסידור אשי ישראל - עפ"י הגר"א, סידור מנחת ירושלים ועוד). אמנם מצאתי שבמחזור ליוורנו - הספרדי, במהדורותיו השונות כתוב זאת בפתח. והעירו לי שכן מנהג רוב ככל יהודי צפון אפריקה לומר זאת בפתח, ושכ"כ במחזור נר יצחק (כמנהג מרוקו). וראה בספר שלחן לחם הפנים (סי' תקפ"ב, ושם בעמ' קי"א-קי"ד) שהב"ד פוס' רבים לקוראה בפתח. וע"ע בסידור אזור אליהו (עמ' שס"ו)].


י"א שי"ל "שהשלטן לפניך" כשהשי"ן בתיבת "שלטן" מנוקדת בחטף קמץ, י"א לקוראה בחיריק וי"א לקוראה בשורוק (כה"ח שם בשם פוס'). צ"ל "ותקוה טובה לדורשיך" (כה"ח שם עפ"י שעהכ"ו. משום דצריך לפרט ולבאר תפילתו תכלית הביאור). בפיסקה "ובכן צדיקים" י"ג "וכל הרשעה" (לבוש. מט"מ), י"ג "וכל הרשעה כולה" (מט"א), וי"ג "והרשעה כולה" (שכנה"ג. פר"ח. סידור הרש"ש. הב"ד כה"ח שם). תיבת "הרשעה", י"ג בחיריק תחת הרי"ש והשי"ן בשו"א, וי"ג אחרת (כה"ח שם בשם פוס').


י"ג "בעשן תכלה" (פר"ח. ח"א, וכ"כ המט"י בשם הח"י. וכ"כ בסידור הרש"ש), וי"ג "כעשן תכלה" (מהרי"ל בתפילות רה"ש. הגר"א במע"ר סי' ר"ג, ועוד פוס'). וי"ג "כעשן בעשן תכלה" (מנהג בעלז. דבי"ב. וכן נוהגים חלק מיוצאי מרוקו). וכ"א יעשה בדברים אלה כמנהגו.


2) טעם מדוע אומרים ד"פ "ובכן" וכו' ראה בכה"ח (שם סקל"ה). הגר"א נבנצל שליט"א העיר: האשכנזים אומרים רק ג' פעמים. וכן הוא בזוהר בשלח דף נ"ב ע"א. ועיי"ש ניצוצי זוהר אות ב'. ולענ"ד י"ל עוד: ובכן בגי' ג"פ שם הוי"ה, ושלוש פעמים הן נגד ט' פעמים שהי' כה"ג מזכיר השם המפורש ביוה"כ: ג' בוידוי ראשון, וג' בוידוי שני, וג' בוידוי שעיר המשתלח, וכנגד הפעם העשירית שבהגרלה חתמינן בפסוק ויגבה, דהוא בגי' הוי"ה. וממו"ר הגאון ה' יונה מרצבך זצ"ל שמעתי דאמרינן "ובכן" להזכיר זכות אסתר המלכה שאמרה "ובכן אבוא אל המלך". עכ"ל הגר"א נבנצל שליט"א.


3) כתב הגחיד"א בברכ"י שי"ל "ותמלוך אתה ה' לבדך", ולא "אתה הוא ה' לבדך" (הב"ד המ"ב סי' תקפ"ב סקכ"ג). ומ"מ נראה שברוב המחזורים גורסים "ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה" וכו', עם תיבת "הוא". וכ"כ בנתי"ע (סי' תקפ"ב ס"ה) שכן המנהג עפ"י התיקונים. וכפי שכתוב במחזורים בימינו, הרי שלמנהג האשכנזים נוסח אשכנז אומרים: "ותמלוך אתה ה' לבדך". ומנהג האשכנזים נוסח ספרד לומר: "ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה לבדך".


ובענין ברכה רביעית של תפילת העמידה ברה"ש:


4) שכח לומר "אתה בחרתנו" ואמר "יעו"י", יצא (מרן סי' תפ"ז ס"ג). והטעם, דמזכיר ענינו של יום ב"יעו"י". ומיירי שחתם כל הברכה כדין (מ"ב סי' תפ"ז סקי"א. עיי"ש). יש מי שאומר דהא דיצא, אפי' אם נזכר קודם שחתם הברכה א"צ לחזור ל"אתה בחרתנו" (דה"ח). ויש המסתפקים בכך [פמ"ג. שעה"צ (שם סק"ט). הב"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ'). ואכן נלע"ד שיחזור מ"אתה בחרתנו" ואילך, וכמו שכתבנו בפרקנו (בס"ח)].


5) אומר בתפילה "ותתן לנו את יום הזכרון הזה" ואינו מזכיר ר"ח (מרן סי' תקפ"ב ס"ו). דקיי"ל דזכרון א' עולה לכאן ולכאן, וכשאומר "את יום הזכרון הזה" גם ר"ח בכלל (גמ' עירובין. טור. ב"י. מ"ב סקי"ח). ויש מי שהוסיף הטעם שלא להזכיר ר"ח מפני ערבוב השטן (לבוש. והמט"י דחה ד"ז. הב"ד כה"ח סקמ"ה).


6) בפיסקה "ותתן לנו ה' אלקינו" נוהגים הספרדים לומר "את יום טוב מקרא קודש הזה". והאשכנזים אינם אומרים משפט זה [מחלו' מרן והרמ"א (סי' ת"צ ס"ג). והזכירו חילוקי מנהגים אלה הטור (סי' תקפ"ב) הב"י והדרישה (רס"י תפ"ז), וכה"ח (סי' ת"צ סקט"ז וסי' תקפ"ב סקנ"ו). וכתב הב"ח (הב"ד כה"ח סימן תקפ"ב שם) שכיום אף באשכנז השתנה המנהג שאומרים מ"מ תיבות "מקרא קודש". וא"כ יוצא שבספרד נוהגים לומר "את יו"ט מקרא קודש הזה", ואח"כ מוסיפים (למשל ברה"ש) "יום תרועה מקרא קודש". ואילו האשכנזים אומרים רק התוספת [ראה מ"ב (סי' תפ"ז סק"ו), וכה"ח (סקט"ז. וכן בסי' תקפ"ב שם). וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ו')].


7) כשרה"ש חל בחול אומר "יום תרועה מקרא קודש" (מס' סופרים. רא"ש. טוש"ע סי' תקפ"ב ס"ז). ואפי' בערבית ובקידוש אומר כן, אע"ג שאין תוקעין בלילה, מ"מ ההוא יומא זמן תרועה הוא, דלמחר בודאי יתקעו (ב"י בשם תה"ד. מ"ב סקי"ט, כה"ח סקמ"ו וש"פ). ובדיעבד אם אמר "זכרון תרועה" (כמו שצ"ל כשרה"ש חל בשבת) וכבר סיים הברכה, אינו חוזר, דהא בתורה כתיב "זכרון תרועה" (פר"ח. מש"ז. מ"ב שם. כה"ח סקמ"ז וש"א). ונראה שאף אם אמר תיבות "בא"ה" שבסיום ברכה רביעית, דימשיך בתפילתו ואינו חוזר (כנ"ל בסעיפים הקודמים בפרקנו). ואם טרם הזכיר ש"ש בחתימת הברכה, יחזור (כ"מ מהמ"ב וש"פ). ומהיכן יחזור, ר' לקמן בפרקנו (הערה ל"ה ס"ק 9).


8) ובענין אי אומרים תיבת "באהבה" במשפט "ותתן לנו ה' אלקינו", וכן לפני תיבות "מקרא קודש", או שאין אומרים תיבת "באהבה":


באשר למשפט "ותתן לנו ה' אלקינו" ישנן ג' דעות בפוס': י"א שאין אומרים תיבת "באהבה" כלל [כ"כ כה"ח (סי' תקפ"ב סקמ"א) שכ"מ ממרן (בסי' תקפ"ב ס"ו ובסי' תפ"ז ס"א), ושכ"כ הרמב"ם והכלבו. ובסי' תפ"ז (סק"ד) כתב כה"ח שכ"כ בספר פסח מעובין)]. וי"א שאומרים תיבה זו רק כשרה"ש חל בשבת (לבוש. הב"ד כה"ח סי' תפ"ז ותקפ"ב שם. ובסי' תרי"ט סקל"א). וי"א לאומרה אף כשרה"ש חל בחול (האבודרהם. המ"א. הח"י. הא"ר. הגחיד"א במחב"ר. הגר"ז. בי"ד. יפ"ל, ועוד כמה אחרו'. הב"ד כה"ח בסימנים הנ"ל. וכ"כ המ"ב בסי' תפ"ז סק"א. וכה"ח בסי' תפ"ז שם כתב שכן מנהג הספרדים).


ובאשר למשפט "זכרון תרועה באהבה מקרא קודש", גם בזה נחלקו הפוס'. שי"א שאין לומר כלל תיבת "באהבה" (לבוש. הב"ד הט"ז, המט"י וכה"ח סי' תקפ"ב שם, וכ"כ המ"ב סי' תקפ"ב סקט"ז. ואמנם בסי' תפ"ז סק"א כתב המ"ב שי"א לאומרה, ובסי' תרי"ט סק"ז כתב עפ"י המט"א שבמקומות שנוהגים לאומרה, אין לשנות). וי"א לאומרה רק בשבת [כ"כ הא"א שכ"מ מהמ"א. וכ"כ הח"י והא"ר. הב"ד כה"ח (סי' תפ"ז ותקפ"ב). וכ"כ המ"ב (סי' תפ"ז סק"א) בשם י"א]. וי"א לאומרה תמיד, אף כשרה"ש חל בחול [כה"ח (סי' תקפ"ב ותרי"ט) בשם הרמב"ם, הכלבו והאבודרהם. והוסיף שכ"מ מהשו"ע. ושכ"כ הא"ר, הרו"ח, הבי"ד והנו"ש. ובסי' תפ"ז שם הוסיף שכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר, וכ"כ היפ"ל, ושכן מנהג הספרדים]. וראה עוד בילקו"י (עמ' 103 סי"א), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ו) והל' ליל הסדר (פ"ג הערה ו'), ולקמן בקונטרס זה (פרק ד' הערה ח').


וראה עוד בענינים אלה בשע"ת (סי' תקפ"ב, ע"ד השו"ע בסעי' ו'), מש"כ בשם הדגמ"ר.


9) מי שאמר "יעלה ויבוא" בעמידה ברה"ש כראוי, אך לא התרכז בתפילתו ומצא עצמו בסוף ברכת "רצה" או אף לאחר מכן, ואינו זוכר אם המשיך כפי שצריך להמשיך ("או"א מלוך על כל העולם" וכו') או שטעה והמשיך אחר "יעו"י" את סוף ברכת "רצה", כהרגלו בחוה"מ ובר"ח. לדעת פוס' רבים מסתמא אשיגרת לישניה נקיט, ולא חתם ברכה רביעית בשל יו"ט, אלא המשיך את סיום ברכת "רצה" כבשאר ימות השנה, ולכן בני"ד הוי לעיכובא וחוזר על תפילתו. כ"כ הגיו"ר, שו"ת פרח שושן, ספר בית השואבה והש"ץ. וכ"פ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ח ס"ד). וכתב כה"ח (סי' תפ"ז סק"ל) דהו"ד אם התפלל בע"פ, אך אם התפלל מתוך הסידור מסתבר שהתפלל ככתוב שם, וחתם כראוי. וראה עוד ביבי"א (ח"ב סי' ט' סקי"ד), ומה שכתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ'. עיי"ש מה שהשגנו בקטנותנו ע"ד הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א בילקו"י).


10) נחלקו הפוס' אי בעינן לומר "מלוך על כל העולם כולו", או שיש להשמיט תיבת "כל". שהלבוש כתב להשמיט תיבה זו, שהרי אח"כ אומר "כולו", אך הט"ז, הא"ר והגחיד"א כתבו שיש לאומרה, ושכן גירסת הראשו' (הב"ד כה"ח סי' תקפ"ב סק"נ). ונראה שהמנהג כט"ז. וכ"כ בלוח דבי"ב.


11) כתבו הפוס', שיש להפסיק מעט בין תיבות "כל אשר נשמה באפו" לתיבות "ה' אלקי ישראל" (לוח דבי"ב, הל' רה"ש).


12) נחלקו הראשו' והאחרו' אי בסיום ברכה רביעית לפני החתימה צ"ל "ודברך מלכנו אמת" או "ודברך אמת" (ראה כה"ח סי' תקפ"ב סקנ"ה). ומנהג האשכנזים לומר "ודברך אמת" (רמ"א סי' תקפ"ב ס"ח. הגר"ז. מ"ב ססקט"ז. וכ"ה במחזורים). ומנהג הספרדים לומר "ודברך מלכנו אמת" (הגחיד"א בברכ"י, והוסיף שנראה שכך נוסחת האריז"ל. וכ"כ כה"ח שם, ועוד אחרו').


13) בתפילות רה"ש אין אומרים "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" (טוש"ע סי' תקפ"ב ס"ח, מ"ב סקי"א וכה"ח סקנ"א. ושלא כדעת כמה פוס' שהביא הטור דס"ל שיש לאומרם). והטעם שלא לאומרם, דרה"ש ויוה"כ לא ניתנו לששון ולשמחה (יתירה. הערת הגר"א נבנצל שליט"א) אלא לדון ברואי עולם ולשוב בתשובה. ב"ח. מט"י. כה"ח שם).


14) וכן א"א ברה"ש "והשיאנו" (מרן שם ס"ח. ראה הטעם בכה"ח שם סקנ"ב). וכן א"א "ואין אנחנו יכולין לעלות ולראות" (טור. כה"ח שם. מאותו טעם).


15) מי שטעה בתפילת שבת (וכן תפילת יו"ט או יו"ט שחל בשבת), והתחיל להתפלל כביום חול, כתב מרן (בסי' רס"ח ס"ב) שגומר את אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת. לא שנא שנזכר בברכת "אתה חונן", ל"ש נזכר בברכה אחרת, בין בערבית, בין בשחרית, מוסף ומנחה. וי"א שבמוסף פוסק אפי' באמצע הברכה (ראה ע"כ עוד לקמן בפרק יב, בדיני תפילת מוסף).


והוסיף מרן (שם ס"ג), שאם היה סבור שהוא יום חול, והתחיל אדעתא דחול, ומיד בתחילת הברכה הרביעית כשאמר תיבת "אתה" נזכר בכך קודם שאמר תיבת "חונן", הרי הוא כהתחיל בשל חול וגומר אותה הברכה. אבל אם היה יודע שהוא שבת (ובני"ד - יו"ט), ושלא בכוונה התחיל תיבת "אתה", (אפי' אם הוא בתפילת שחרית שאינה פותחת בתיבת "אתה", אינו גומר ברכת "אתה חונן", שנחשב הדבר כטועה בתפילת שבת בין זו לזו (וברה"ש ממילא כל התפילות מתחילות בתיבות "אתה בחרתנו"). והוסיף הרמ"א: שהרי יכול לומר "אתה קדשת" או "אתה אחד". וראה במ"ב (סק"ו) שלמ"א, לפמ"ג ולדה"ח אכן ימשיך בערבית "אתה קדשת" או במנחה "אתה אחד" אם אמר רק תיבת "אתה" אף כשחשב שהוא יום חול (ובני"ד לכאו' יאמר "אתה בחרתנו". אך באמת אם לא זכר שהוא רה"ש הרי גם לא אמר "המלך הקדוש" אלא "הא־ל הקדוש" וממילא בעי להפסיק מיד ולחזור לראש התפילה. כך נלע"ד). וראה עו"ש בנו"כ על השו"ע.


ולפי"ז אם התפלל תפילת העמידה של יום חול, ולפני "רצה" נזכר בכך, ומדובר שאכן סיים "המלך הקדוש" כראוי (למרות שאז קשה מדוע המשיך תפילת חול), ישלים או לא ישלים הברכה שעומד בה (כנ"ל) ויחזור לאתה בחרתנו. ואם נזכר בתוך "רצה", יאמר בה "יעו"י" וימשיך התפילה כדרכו (והטעם, משום שמעיקר הדין היה צריך לומר תפילת י"ח גם ביו"ט כמו בחול, אלא שחכמים ז"ל לא הטריחוהו להתפלל כל הי"ח ברכות. גר"ז סי' תפ"ז ס"ב). ואם נזכר בכך רק אחר "המחזיר שכינתו לציון" וקודם שהתחיל "מודים", אומר "יעו"י" קודם "מודים" ומזכיר של יו"ט וגומר התפילה ויוצא ידי חובה (והיינו כדברי הבית יהודה שיוצא ידי חובה אע"פ שלא קבע ברכה בפני עצמה. הב"ד כה"ח סי' תפ"ז סק"ו). ואם התחיל "מודים" ואח"כ נזכר שלא התפלל תפילת יו"ט ואף לא אמר יעו"י ב"רצה", וטרם אמר "יהיו לרצון" שלפני "עושה שלום" חוזר ל"אתה בחרתנו" וגומר התפילה. ואם כבר עקר רגליו, או שאמר "יהל"ר" השני אף שטרם עקר רגליו, חוזר ומתפלל את כל התפילה של יו"ט כראוי [כל זה עפ"י הבית יהודה, הגר"ז, סידור דה"ח (דש"א ע"א) בדיני תפילת יו"ט, וכ"כ בשמו בסידור שער השמים לשל"ה (עמ' 477). כה"ח (סי' תפ"ז סק"ו) ואורחות רבינו (ח"ב עמ' פ"ט) וראה גם בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ')]. וכ"ז הו"ד אם אמר "המלך הקדוש" כראוי. הא לא"ה צריך לחזור בכל מקרה לתחילת תפילת העמידה (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: עי' לעיל עמ' קל"ג (סוף הערה י"ג) ד"ה כתב הח"א, דלדעה הנזכרת שם, בערבית לא יחזור, לפחות בליל א', ואולי אף בליל ב'. עכ"ל).


ועוד כתבו הפוס' הנ"ל, שכ"ז הו"ד אם התפלל תפילת העמידה של חול. אך אם התפלל ג' ראשונות, וברכה אמצעית של יו"ט ובה טעה באופן שמעכב וצריך לחזור, לא מהני שיאמר "יעו"י" ב"רצה" או לפני "מודים", כיון שלא התפלל כל הברכות האמצעיות של חול ויוצא שלא התפלל תפילת העמידה של חול כמו שהיה צריך להיות מעיקר הדין, ומאידך גם לא התפלל תפילת יו"ט כראוי, לכן לא יצא. דמה שהיקלו לומר "יעו"י" בעבודה או לפני "מודים" הו"ד למתפלל עמידה של חול, משום שמעיקר הדין היו צריכים להתפלל בשויו"ט תפילת י"ח כבחול, אלא דחכמים הקלו וקיצרו לשבע ברכות. ולכן בדיעבד אם התפלל י"ח כבחול יצא, ובלבד שביו"ט יאמר יעו"י ויזכיר את שם המועד, ואם יו"ט חל בשבת, צריך להזכיר ביעו"י גם את שבת (דה"ח וש"פ הנ"ל, עפי"ד מרן בסי' רס"ח ס"ד). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכשטעה ביו"ט ואמר תפילת י"ח של חול, אם אמר יעו"י ב"רצה", יצא י"ח. אך אם אמר תפילת יו"ט אך טעה בה, לא מהני שיאמר ב"רצה" יעו"י. והיינו כדה"ח וכה"ח. אלא שלגבי יו"ט שחל בשבת אמר לי הגר"מ אליהו שאם התפלל שמו"ע ונזכר בטעותו כשהגיע ל"רצה", לא מהני שיאמר יעו"י ב"רצה" אע"ג שמזכיר את השבת ביעו"י, כיון שתיקנו לומר יעו"י רק ביו"ט ולא בשבת. ואע"ג שכשיו"ט חל בשבת אומרים יעו"י ומזכירים בו שבת, אך כיון שאומרים יעו"י מדין יו"ט ולא מדין שבת, לא מהני לתקן טעותו כשיו"ט חל בשבת ע"י אמירת יעו"י. עכת"ד. ועולה מדבריו שכ"ש אם טעה בתפילת שבת (רגילה, שלא חל בה יו"ט) שלא מהני אם יוסיף ב"רצה" משפט שמזכיר בו שבת, כגון "או"א רצה נא במנוחתנו ביום השבת הזה" וכדו'). וע"ע בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ'). ועפי"ז יש להבין את דברי המ"ב (בסי' תפ"ז סקי"א), שאם טעה בתפילת יו"ט לא מהני לומר יעו"י בעבודה. וראה עוד במ"א (סי' רס"ח סק"ה וסי' תפ"ז סק"ב. ובדה"ח שם כתב שהמ"א חולק על הנ"ל. ונלע"ד, אני הקטן, שאינו מוכרח שחולק).


ויש להעיר, שמטעם שכתב דה"ח משמע שכל זה קאי בין כשרה"ש חל בחול ובין שחל בשבת. ויוצא י"ח בשבת אם הזכיר ביעו"י גם שבת נוסף ליו"ט (ואע"ג שהאשכנזים אינם מוסיפים שבת ביעו"י, מ"מ בני"ד אשכנזי ינהג כספרדים ויזכיר גם שבת, דאל"ה לא יצא כלל. ר' מרן סי' רס"ח ס"ד). וזה שלא כדעת הגר"מ אליהו שהחמיר כדלעיל.


שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל מדוע הפוס' לא כתבו שבכל מקרה שביו"ט התפלל את תפילת יו"ט אך טעה בה באופן שצריך לחזור על תפילתו, שיאמר יעו"י בעבודה, ויוצא י"ח. האם בגלל שזו מחלו', ואין תיקון זה מוסכם לכו"ע, או שתיקון זה עולה רק למי שהתפלל תפילת שמו"ע של חול, אך אם התפלל של יו"ט וטעה בה, לא מהני תיקון זה. וענה לי הגרש"י זצ"ל שאין לראות זאת דוקא כמחלו' בין הפוס' שאמרו זאת לבין הפוס' שלא אמרו זאת לגבי שאר הטעויות, אלא יש לחלק בין שבת ליו"ט, ולומר ששבת כיון שהינה מקודשת מעצמה לכן יש יותר להקל בזה ודי אם הזכיר את השבת באמצע הברכה, וכמש"כ מרן בסי' רס"ח. אך לגבי יו"ט, כיון שאנו מקדשים את המועדים הרי שאינו יוצא י"ח אם לא הזכיר בהדיא בחתימה את יו"ט. ולכן לא די לחתום "מקדש ישראל", מבלי להזכיר גם את "יום הזכרון", או שאר המועדים. עכת"ד. וראה בבה"ל (סי' תפ"ז ס"א ד"ה "מקדש") שהביא סברה הפוכה.


ועוד כתבו הפוס', שאם ביו"ט שחל בחול טעה והתחיל העמידה בנוסח של שבת, יפסיק מיד ויתחיל הנוסח של יו"ט, ולא הפסיד ג' ברכות ראשונות [פסתש"ו (סי' תפ"ז ס"א סק"ג) עפ"י כה"ח (סי' רס"ח סק"ח). וע"ע בסידור שער השמים (עמ' 477 סק"ב)].


ועוד גבי ענינים כעין אלה ר' לקמן בהערה זו (ס"ק 27).


16) מי שחתם ברכה רביעית כראוי והזכיר באמצעה שזה יו"ט, אך לא הזכיר כלל את שם החג בתוך הברכה, אלא רק אמר "את יו"ט מקרא קודש הזה" (למנהג הספרדים), נחלקו הפוס' אי יצא י"ח. שלדעת הבית יהודה יצא, כיון שאמר "את יו"ט מקרא קודש הזה" והחתימה היתה כתיקנה. וכ"כ הגר"ע איגר (בסי' תפ"ז) וערוה"ש (באותו סי' סק"ד). ואילו הגחיד"א בברכ"י (סי' תפ"ז) דחה דבריהם. ואף דה"ח כתב שלא יצא. הב"ד המ"ב (סי' תפ"ז סקי"א. עיי"ש שהפמ"ג הסתפק בזה. וכן המ"ב עצמו). וע"ע כה"ח (סי' תפ"ז סק"ה), יבי"א (ח"ד סי' נ"א סק"ג) ופסתש"ו (סי' תפ"ז סק"א הערה 3. עיי"ש שכתב שמהמ"ב סקי"א משמע דלדה"ח והמ"ב לא יצא).


17) אי חתם כראוי במקרה הנ"ל, אך לא הזכיר כלל באמצעה שזה יו"ט, עיי"ש בכה"ח (בסקט"ז) שהביא מחלו' אי יצא. וראה עוד כה"ח (סי' תקפ"ב סקכ"ט ומ"ב), ביבי"א (ח"ד שם וס"ק ה' וט'), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ').


18) מי שהתפלל התפילה כראוי, אך הזכיר שם של יו"ט אחר (וכגון שאמר ברה"ש "את יום הכיפורים הזה"). אם עדיין לא סיים את הברכה האמצעית, יחזור ממקום שטעה (מ"ותתן לנו". וראה לקמן בפרקנו הערה ל"ה ס"ק 9), ויאמרנה כראוי. אך אם כבר החל את הברכה החמישית (ברכת "רצה", ונראה דה"ה אם חתם ברכה רביעית), י"א שיצא וא"צ לחזור [הגר"ע איגר (בסי' תפ"ז) בשם בית יהודה. וכ"כ הח"א (כלל כ"ה). הב"ד המ"ב (סי' ק"ח סקל"ח). וראה במ"ב (סי' תרס"ח סק"ב, שהביא מחלו' בזה. אך שם הו"ד גבי טעה בשמיני עצרת והזכיר סוכות, שיש מקילים בזה טפי משאר מועדים)]. וי"א שלא יצא וצריך לחזור על תפילתו [ערוה"ש (סי' תפ"ז ס"ד). ברכ"י (סי' תרס"ח). מאמ"ר. מהרש"ם באורחות חיים. שו"ת שנות חיים. שד"ח (מע' יו"ט סי' ב' סק"ב). יבי"א (ח"ד סי' נ"א). פסתש"ו (רס"י תפ"ז)].


19) בענין סדר חתימת הברכה הרביעית. מקדימים הזכרת ישראל להזכרת יום הזכרון, כיון שה' מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את יום הזכרון ושאר הזמנים ע"י בי"ד שקובעים אותם [עפ"י כה"ח (סי' תפ"ז סק"ח) עפ"י הרד"א והלבוש. עיי"ש הטעם].


בענין מי ששינה בנוסח חתימת הברכה הרביעית:


20) אם חתם "מקדש ישראל ויום הזכרון" בלא תיבות "מלך על כל הארץ", נחלקו הפוס' אם יצא. שלדעת המט"א לא יצא, וצריך לחזור על תפילת העמידה, אם סיימה. ואם טרם עקר רגליו יחזור לתחילת הברכה הרביעית ואילך. ולדעת הש"ץ ועוד פוס' יצא בדיעבד. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק כ"ט ומ"ד). והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שלדעתו לא יצא כיון שלא הזכיר ענין "מלך". עכת"ד. ומדברי הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (הל' ערבית דיוה"כ), משמע שיצא. ומ"מ נראה דלכו"ע אם יכול לתקן זאת תכ"ד, יתקן ויצא י"ח. וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערה ל"ה ס"ק 11), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ו).


21) אם חתם "מקדש ישראל והזמנים", כתב מרן הגחיד"א במחב"ר (סי' תקפ"ב סק"ה) שלא יצא י"ח. והב"ד השע"ת, הג' הרח"ף במל"ח, הש"ץ וכה"ח (סי' תקפ"ב סקמ"ג). וכ"מ מקיצור הל' המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א. ואמנם מדברי הגחיד"א שם שכתב שכ"ה אם אמר רק "ברוך...מקדש ישראל והזמנים", משמע שהו"ד אם לא אמר גם תיבות "מלך על כל הארץ". אך מהטעם שכתב שם, דסירכא דלשון חתימת הרגל קאמר, ולא הזכיר בחתימה את רה"ש, וכן משום דלא ידע דרה"ש בכלל "זמנים" הוי, לכן לא יצא, ומשמע מדבריו שאף אם אמר "מלך על כל הארץ", מ"מ כיון שלא הזכיר בחתימה את יום הזכרון, לא מהני וצריך לחזור על תפילתו. וכ"מ מיבי"א (ח"ד סי' נ"א סק"ט), דלא יצא משום ששינה מטבע שטבעו חכמים. וכ"מ מדברי ש"פ, דהוא משום שלא הזכיר יו"ט דרה"ש, אע"ג שהזכיר רה"ש בתוך הברכה הרביעית. ולפי הפוס' דלעיל שאע"ג שהזכיר רה"ש בחתימה, אם החסיר רק "מלך על כל הארץ", לא יצא, כ"ש בני"ד. וראה עוד כה"ח (סי' תפ"ז סקט"ו), ומש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ו), והל' ליל הסדר (פ"ג סעי' ג' והערה ז').


22) מי שחתם ברה"ש שחל בחול, את הברכה הרביעית בתיבות "מקדש השבת". אם עדיין לא החל את הברכה הבאה, ותכ"ד (היינו זמן אמירת המילים "שלום עליך רבי". ור' לעיל בפרקנו הערה ח') מעת שסיים את הברכה החל לומר מיד "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון", יצא י"ח בכך. ואם החל כבר את הברכה הבאה, או שלא הספיק לתקן זאת תכ"ד, לא יצא י"ח, ויחזור לתחילת הברכה הרביעית. ואם כבר אמר פס' "יהיו לרצון" שלאחר "אלקי, נצור", יחזור לראש תפילת העמידה. ויש מהספרדים האומרים שרשאי להתחיל ולתקן זאת אפי' לאחר תכ"ד, אם לא החל עדיין את הברכה הבאה, אע"ג שכשאמר "בא"ה" לא זכר שאותו יום אינו שבת אלא חג. אך אם החל כבר את הברכה הבאה, לדעת כולם לא יי"ח [עפ"י מרן (סי' תפ"ז ס"א), והנו"כ שם, יבי"א (ח"ד סי' נ"א ססק"ז), וספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ו) והל' ליל הסדר (פ"ג ס"ג)].


23) כשרה"ש חל בחול, וסיים ברכה רביעית בתיבות "מקדש השבת" ותוך כדי דיבור (כנ"ל בפרקנו בהערה ח') תיקן והוסיף: "ישראל ויום הזכרון" (היינו שיוצא שהוסיף תיבת "השבת"). נחלקו הפוס' אי מועיל בדיעבד (ראה כה"ח סי' תפ"ז סקי"א, שלא"א לא מהני, ואילו לדעת כה"ח מועיל בדיעבד). עיי"ש שמשמע שלא"א לא יצא אף אם בני"ד יוסיף ויאמר "מלך על כל הארץ" וכו', דהא מ"מ הזכיר שבת ואין זה שבת. וע"ע בשו"ע (סי' ק"ח סי"ב), מ"ב (שם ס"ק ל"ז ול"ח), ולעיל בהערה זו (ס"ק 20).


בס"ד נראה (שכשרה"ש חל בחול) שכן הדין לא רק אם החל לומר רק "מקדש השבת" ואח"כ הוסיף מיד תיבות "וישראל ויום הזיכרון", אלא כך אכן חשב לומר מלכתחילה, ואכן אמר ברציפות תיבות "מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון". עיי"ש בטעמי הא"א וכה"ח (בסי' תפ"ז סקי"א). ואדרבא הוי ריעותא טפי, משום שהוסיף לכתחילה תיבה שאינה נכונה, והוי משנה בכוונה ממטבע שטבעו חכמים ובזה יתכן שאף כה"ח יודה שלא יצא י"ח [וכ"ש אי גם חשב שאותו יום שבת, דלפי"ד מרן (בסי' תפ"ז ס"א) הוי ריעותא טפי]. ואף למ"א (בסי' תפ"ז סק"ב) דס"ל שאף אם אמר "מקדש השבת" בלבד, שיצא (ודווקא כשהזכיר באמצע הברכה הרביעית את יו"ט), משום דיו"ט נמי מיקרי שבת, יתכן שיסבור שבכה"ג שהזכיר גם שבת וגם יו"ט לא יצא, דגילה דעתו שנוסף להזכרת יו"ט יש להוסיף גם שבת.


ואם כשרה"ש חל בחול חתם בתיבות "מקדש ישראל, השבת והזמנים". ר' לקמן בפרקנו (בהערה ל"ה ס"ק נ"ח), שכשרה"ש חל בשבת ה"ז מחלו' אי יצא י"ח בדיעבד, שהרי שינה את הסדר. וא"כ בני"ד, שרה"ש חל בחול, הריהו נכנס לב' מחלוקות: המחלו' דלקמן גבי רה"ש שחל בשבת, וזה מצד שינוי הסדר. ואף את"ל כמ"ד התם שיצא (כמהר"י טייב בערה"ש והח"א) הרי שבני"ד גם הוסיף תיבת "שבת" וה"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים, וכל המוסיף גורע. ולכן ספק גדול מאוד אי בכה"ג יצא י"ח. וצ"ע.


24) אם אמר את כל הברכה הרביעית כתיקונה, ורק בחתימת הברכה השמיט תיבת "ישראל" ואמר "מקדש יום הזכרון". נחלקו הפוס' אי יצא י"ח (ראה יבי"א ח"ד סי' נ"א ססק"ז). ולענין הלכה ראה לקמן בהערה זו (ס"ק 26).


25) אם חתם רק בתיבות "מקדש ישראל", גם בזה נחלקו הפוס' אי יצא י"ח (המ"א, הא"א והחוק יוסף ס"ל דיצא, ואילו לדעת הא"ר והחוק יעקב לא יצא. הב"ד כה"ח סי' תפ"ז סקי"ז). ונראה שלמ"ד שאף אם אמר "מקדש ישראל והזמנים" לא יצא, כ"ש שבני"ד לא יצא. וכן למ"ד שהחסיר תיבות "מלך על כל הארץ" שלא יצא, כ"ש שבני"ד לא יצא. וראה עוד בפרקנו (הערה ל"ה ס"ק 14). ולענין הלכה ראה לקמן בהערה זו (ס"ק 26).


26) בכל המקרים הללו שטעה בחתימת הברכה ונחלקו הפוס' אי יצא בדיעבד או דלא יצא ובעי לחזור על תפילתו. אי יכול לתקן זאת תכ"ד, ודאי שעליו לתקן זאת. ואם עבר תכ"ד ועדיין לא החל הברכה הבאה, נראה שיתקן זאת מיד, ויסמוך על הפוס' שכל שלא החל הברכה הבאה, מהני לתקן זאת. ואמנם הפוס' האשכנזים לא פסקו דמהני לתקן לאחר תכ"ד, מ"מ הכא בצירוף הא שי"א שבכלל יצא י"ח, אולי אף הם יודו לצרף זאת ולומר שיתקן ויצא י"ח. ואם כבר החל הברכה הבאה, נראה שתלוי הדבר מיהם הסוברים שיצא. וכן תלוי הדבר אי רק פוסק א' ס"ל שיצא, שאז לא אמרינן סב"ל ובעי לחזור, או שכמה פוס' ס"ל שיחזור. ומ"מ נחלקו הפוס' אי אמרינן סב"ל גבי תפילת העמידה. ראה כה"ח (סי' תפ"ז ססקי"ב וסי' תקפ"ב ססק"ו), דס"ל שאומרים סב"ל אף גבי תפילת העמידה. ואילו לדעת הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, כפי ששמעתי מהם, אין אומרים סב"ל גבי תפילת העמידה. וכן מבואר ביבי"א (ח"ב סי' ט'. עיי"ש שהב"ד אחרו' שחולקים וס"ל שאומרים סב"ל בני"ד). וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ל"ח) בדברי הגר"א נבנצל שליט"א שהזכיר מחלו' זו. וע"ע לקמן בפרקנו (סוף הערה ל"ו).


27) מי שבתפילת ערבית של רה"ש לא הזכיר כלל את החג, חוזר על תפילתו [מרן בב"י (סי' תקפ"ב). מרן הגחיד"א בברכ"י. כה"ח (סי' תקפ"ב סקמ"ב), ושכ"מ מסתמיות דברי הפוס'. ושלא כרבינו יונה שכתב שי"א שדיינינן ליה כר"ח (וכעין זאת ראה לעיל בפרקנו בסוף הערה י"ג בשם מהר"א פאסוועליר. עיי"ש), אלא אלימא טפי כיו"ט דאסור במלאכה. וכן אין מזכירין ברה"ש ענין ר"ח]. וראה לעיל בהערה זו (ס"ק 15).


28) כתב המהרי"ל (בחלק המנהגים, הל' תפילת רה"ש) שבימים אלה יש לחתום ברכת "שים שלום" בתיבות "בא"ה עושה השלום". וכ"כ השל"ה בסידורו שער השמים. וכ"כ הא"ר (סי' תקפ"ב סקי"ב), בסידור צלותא דאברהם (עיי"ש בעמק הברכה, סוף תפילת שחרית). הקיצוש"ע (סי קכ"ט ס"ו), וכ"כ במחזורי רדלהיים ישנים הנמצאים תח"י, וכ"כ במחזור גולדשמיט (וראה עוד בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ'). אך כבר כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י שיש לחתום בתיבות "המברך את עמו ישראל בשלום" כבשאר ימות השנה. ע"כ. וכן המנהג פשוט היום פה בא"י, ולא שמענו מי שנוהג כדברי הקיצוש"ע בזה. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבחו"ל היה המנהג לסיים ברכה זו כמש"כ בקיצוש"ע, אך מ"מ פה בא"י מסיימים ככל ימות השנה. עכת"ד. הבאנו דבריו בהל' יוה"כ (פ"א סוף הערה כ"ו). וכן מצאנו בסידור הגר"א "אשי ישראל", שכתוב גבי עשי"ת תיבות "עושה השלום" בסוגריים, והוסיפו שהמנהג בא"י לומר "המברך את עמו ישראל בשלום". וכ"כ בסידור אזור אליהו (נוסח הגר"א) בשם פאת השלחן (סי' ב' סעי' י"ז) ובבית ישראל (שם ססק"ד).


29) בענין שינוי מנהגים ונוסחאות תפילה, נחלקו הפוס' אי שרי ועדיף לשנות כשהמנהג החדש עדיף מהראשון (ראה כה"ח סי' תקפ"ב סקל"ח. וראה עוד סי' תרי"ט סקכ"ט דרשאים הרבנים המורים לחדש מנהג, ואין בזה משום פגם לראשו', דמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו).


30) שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, המותר להוסיף בקשות פרטיות בתפילות העמידה של ראש השנה, אך לא רק ב"אלוקי, נצור" (כמו שמותר בשבת), אלא אף באמצע הברכות האמצעיות. וענה לי הגרמ"א זצ"ל, שמותר להוסיף בקשות פרטיות בברכות האמצעיות של ראש השנה, אך מ"מ שלא יתפללו שם תפילות של צער. ואין זה כמו שבת (שבתפילות שבה אין להוסיף בברכה האמצעית). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: עי' זוהר בשלח דף מ"ד ע"ב. עכ"ל. ורמז לכך שבפרט ברה"ש לא יפרוש מן הציבור אף מצד תפילותיו, אלא שיכליל את בקשותיו עם בקשות הכלל.


וכעבור זמן הראוני שהמט"א (סי' תקפ"ד סכ"ה) כתב שמותר וראוי להתפלל על החולים ברה"ש ויוה"כ אף כשחלים בשבת, ואין לחשוש משום איסור בקשת רחמים ושאילת צרכיו בשבת ויו"ט. ואף באמירת "מי שבירך" א"צ להוסיף "שבת היא מלזעוק" או "יו"ט הוא מלזעוק", משא"כ בשאר בקשות פרטיות. ור' שו"ע (סי' תרי"ט) ששאר סליחות ותחנונים אומרים אף ביוה"כ שחל בשבת. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקפ"ב סק"ז ובהערות). וציין גם לשו"ת אז"נ (חי"ד סי' כ"א) שהסיק גם הוא להיתרא. ויותר מזה הביא בשם אורחות רבינו (ח"ב עמ' קפ"א) בשם הגרח"ק שליט"א בשם החזו"א זצ"ל דשרי ברה"ש לבקש כל הבקשות הפרטיות והכלליות, לפי שימים אלה הוקבעו לבקשות ותחנונים לפני ממ"ה הקב"ה. ובשמו"ע יבקש הבקשות הפרטיות בסוף התפילה, בין יהל"ר הראשון לשני, כמבואר במ"ב סס"י קכ"ב. עכת"ד. וע"ע בספר הליכות שלמה (תפילה. פי"ז סי"א) שג"כ כ' בשם הגרשז"א זצ"ל להיתר גם ברה"ש שחב"ש, דשרי להוסיף בקשות פרטיות בעמידה ב"אלקי, נצור". ועוד בענין איסור אמירת בקשות פרטיות בעמידה בשבת, ר' בס' אשי ישראל (פל"ו הערה ס"ג) ובהליכות שלמה (שם).


עוד בענין טעויות בתפילות יו"ט, ראה בספר מנח"ש (ח"ב מהדורה קמא עמ' קמ"ט ס"ק י' וי"א).


[28]כח. מה שכתבנו שאומרים קדיש "תתקבל" ומזמור "הללוי-ה, הללו א־ל בקודשו", כ"כ במחזורים, וכן המנהג.


ומה שכתבנו שאומרים "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה", כ"כ בפע"ח, הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב סקי"ז). והוסיף, שע"י כוונת ניקוד השם (כפי שכתב שם) לא יחסרו מזונותיו כל השנה. ולכן אומרים הספרדים גם נוסח היה"ר על הפרנסה מיד לאחר מזמור זה.


ומה שכתבנו שאומרים קדיש ("יהא שלמא"), "ברכו" וכו', כ"כ במחזורים וכן המנהג.


[29]כט. מה שכתבנו שגם האשכנזים אומרים "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה", כ"כ בפע"ח, המט"א (סי' תרי"ט סי"ח), כה"ח (סי' תקפ"ב סקי"ז), וכ"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בספר קיצור הל' המועדים (והוסיף שיש הנוהגים לאומרו פס' בפס' עם הש"ץ). וכ"כ בלוח דבי"ב (והוסיף שמנהג בעלז שהש"ץ אומר פס' ראשון בקול ואח"כ אומר הקהל כל המזמור). ואמרו לי שמנהג יוצאי מרוקו שהש"ץ אומרו מתחילתו ועד סופו, ואחר אומרים אותו הקהל.


ומה שכתבנו שכן מנהג רוב האשכנזים, היינו המתפללים בנוסח ספרד, וחלק מהמתפללים בנוסח אשכנז. וראה בלוח א"י (מנהגי אשכנז) שלא כתב לאומרו. ואותם שאינם נוהגים לאומרו, טעמם משום שאמירת מזמור זה בליל רה"ש מקורה בדברי האריז"ל, והינה תוספת מאוחרת שאינה נזכרת בש"ס ובמקורות הקדמונים, ולכן אין לומר זאת כחלק מהתפילה. וזהו טעמם של הגר"א והנוהגים כמותו. כך שמעתי מידידי הרה"ג ר' דוד כהן שליט"א, ר"מ בישיבת עטרת כהנים בירושלים שבין החומות. והראני שכעין זאת כתב בפעולת שכיר על מע"ר (סי' קע"ז. עיי"ש). וכן עולה מדבריו של הגר"מ הלברשטאם זצ"ל במכתבו המובא בספר הליכות עולם (להרה"ג ר' דב זאב סלונים שליט"א). וכ"כ הרה"ג דוד כהן הנ"ל בספרו עבודת המקדש (ח"ג עמ' ש"א. עיי"ש).


ומה שכתבנו בענין קדיש "תתקבל", "עלינו" וקדיש יתום, כ"כ במחזורים.


ומה שכתבנו שלנוסח "ספרד" י"ל "ברכו", כ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי ה"חסידים"). והוא עפ"י האריז"ל, כמבואר בכה"ח (סי' קל"ג סק"א וסי' רל"ז סק"ב). ושלא כמש"כ מרן (בסי' קל"ג). עיי"ש בכה"ח (בסי' קל"ג) הטעם לשני הצדדים. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה י') מש"כ ע"ד סידור רינת ישראל.


ומה שכתבנו שלנוסח אשכנז י"ל מזמור "לדוד, ה' אורי", הוא כבכל תפילת ערבית בעשי"ת, עפ"י הקיצוש"ע (סי' קכ"ח ס"ב), המ"ב (סי' תקפ"א סק"ב), לוח א"י ועוד פוס', וכדלקמן בפרקנו (סעי' כ'). וראה גם בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה מ"א).


ומה שכתבנו שאומרים "אדון עולם", כ"כ בלוח א"י ובלוח דבי"ב (מנהגי ה"חסידים"). וכ"כ ברוב המחזורים.


ומה שכתבנו שיש האומרים "יגדל אלקים חי", כ"כ הרב אביגדור אונא (מובא בילקוט מנהגים, הוצאת הסתדרות המורים הדתיים, דיני רה"ש), וכתב דהוא עפ"י מנהג יהודי דרום מע' גרמניה, וששרים זאת בניגון של הימים הנוראים. ע"כ. ומנהג הרבה ספרדים ג"כ לומר "יגדל". וראה עוד מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ט). אמנם יש להעיר, שלדעת האריז"ל אין לומר פיוט זה, דמחברו לא היה בקי בח"ן וממילא פיוט זה אינו נכון עד"ה (כמובא בשער הכוונות סוף תפילת שחרית, אחר "עלינו").


[30]ל. עיקר ד"ז כתבוהו הטור והרמ"א (בסס"י תקפ"ב), שכן נוהגין באשכנז.


ובענין נוסח ברכה זו. כתב הטור (שם) שכ"א מבקש לחבירו ואומר לו "תכתב בשנה טובה". והפרישה (בסקט"ו) דן מדוע נקט "בשנה" ולא "לשנה", וכתב דאפשר שהספר (נראה דר"ל ספרן של הצדיקים) נקרא כן (היינו שמו ספר שנה טובה). וכמש"כ מהרי"ל שהספר נקרא מחילה וסליחה. א"נ דאין לומר "תכתב לשנה טובה" או "לשנה טובה תכתב" דהוי ר"ת תל"ט או לט"ת שהוא לשון קללה. אלא שהרמ"א (סס"י תקפ"ב) כתב הנוסח "לשנה טובה תכתב".


וכעין דברי הפרישה כתב גם מהר"א אזולאי (אלא שהקפיד רק על ר"ת תל"ט, ולא חש כפרישה לנוסח שכתב הרמ"א) דהוי כעין מה שהקפידו חז"ל שלא לומר "אכול בשמחה לחמך" שהוא ר"ת אבל. והגחיד"א כתב בברכ"י דאדרבא, מה שהיה בר"ת קללה יהפך במילוי המילים לשנה טובה. והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב סקס"א), וכתב דלפי מש"כ הפוס' דברה"ש יש להקפיד יותר משאר ימות השנה, גם בדברים הללו יש להזהר (ולכן לא יאמר "היום תפקדנו לחיים טובים" או "תכתבנו לחיים טובים", ושכ"כ הרח"ף ברו"ח). עכת"ד. ונראה דלכל הפחות הנוסח שכתב הרמ"א (כנ"ל), מלבד הפרישה (שאף הוא אין דעתו נחרצת להקפיד בזה, מדהביא בסו"ד את ד' הרמ"א) אין מי שסובר להקפיד ע"כ. ואף לשאר הנוסחאות (ר"ת תל"ט) המיקל יש לו ע"מ לסמוך. ומ"מ נראה שמנהג העולם לומר כסדר התיבות שבנוסח הרמ"א (וכ"כ כבר המהרי"ל בדרשותיו שיוסיף באגרת ששולח משנכנס אלול. הב"ד כה"ח סי' תקפ"א סקי"ח).


ובענין אי מוסיף תיבת "ותחתם". כתב המ"צ דיש להוסיף תיבת "ותחתם". וכתב ע"כ המ"א שכן נכון, כדי שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים. אלא שבסוף הסימן (תקפ"ב) כתב המ"א בשם ספר עשרה מאמרות שגם הצדיקים נחתמים רק ביוה"כ, ורק שנכתבים ברה"ש. ולפי"ז יש לומר רק "ותכתב", וכמש"כ הלבוש. וכ"כ הגר"א בביאורו, וכ"כ הגר"ז. והב"ד המ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סקס"ג). והוסיף כה"ח דמפשט הגמ' ברה"ש (דט"ז, ב') דצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד, משמע דקאי אעוה"ז. ושכ"כ הר"ן. ואף לסוברים דלא קאי אעוה"ז, ואין נחתמים עד יוה"כ, מ"מ יכול לברכו כן דהוי כבקשת רחמים (שיחתמוהו לטובה מתי שחותמים). וכ"כ הח"א והמט"א לומר גם "ותחתם", וכ"נ מסקנת הרב כה"ח שם. ובלוח דבי"ב כתב שהמנהג לומר "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום". ע"כ. ונראה דיש לנהוג בזה כ"א לפי מנהג מקומו. הגר"א נבנצל שליט"א העיר: מנהגנו דמאחר שחרית ביום א' בר"ה אומרים גמר חתימה טובה. עכ"ל.


כתבו הפוס' שהמברך אשה יאמר בלשון "תכתבי" (א"א. מ"ב שם וכה"ח סקס"ב. ופשוט).


ובענין זמן אמירת ברכת "תכתב". כתב הלבוש שביו"ט א' דרה"ש אחר התפילה (בשחרית) אין לומר לשנה טובה תכתב, דהכתיבה לצדיקים הינה כבר בג' שעות ראשונות של היום, ואין ראוי שיאמר לחבירו בלשון המורה שאינו צדיק אלא בינוני. ואילו המ"א כתב דיכול לאומרו עד חצות. והמ"ב (בסקכ"ה) הביא רק את דברי המ"א, ומשמע דס"ל הכי. וכה"ח (בסקס"ד) פשט דנהרא נהרא ופשטיה.


ועוד דנו הפוס' עד מתי יאמר ברכת "ותחתם" (לאומרים כן). שהא"א כתב שביום אחר חצות י"ל "לשנה טובה תחתם". הב"ד כה"ח (סקס"ה), וכתב דלמפרשים את הגמ' דצדיקים גמורים אף נחתמים מיד לחיי העוה"ז (כנ"ל) אין לומר כן לאחר חצות, דיש להחזיק חבירו לצדיק שנחתם כבר.


ולגבי יו"ט ב' דרה"ש. הט"ז כתב דאף בליל ב' יש לומר "לשנה טובה תכתב", דיום שני דמי ליום א' וגם בו אומרים זמן. ואילו הא"ר כתב דכיון דבקיאינן בקביעא דירחא, עיקר הוא יום ראשון, ולכן אין לומר כן לחבירו ביום ב'. הב"ד המ"ב (שם) וכה"ח (שם סקס"ד). והוסיף כה"ח שמהגר"ז משמע דיכול לומר כן עד חצות היום ביום ב'. והסיק דנהרא נהרא ופשטיה. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין אומרים ברכת "תכתב ותחתם" ביו"ט שני דרה"ש. עכת"ד.


בשבת יש להקדים אמירת "שבת שלום" לברכת רה"ש [וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א גבי כלל המועדים. והוסיף שמקיימים באמירת "שבת שלום" מצות "זכור את יום השבת לקדשו". עכת"ד. והבאנו דבריו במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה י"ג). ונראה דס"ל כרשב"א שהביאו הגחיד"א וכה"ח (סי' רע"א סק"ג)].


בלוח דבי"ב (מנהגי ה"חסידים", סוף דיני ערבית דרה"ש) כתב שמנהג רבותיהם לברך את כל הקהל כאחד בסוף תפילה זו.


ובענין מנהג הספרדים. הנה הרב כה"ח לא הזכיר כלל שמנהג הספרדים שונה מזה של האשכנזים. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאף מנהג הספרדים ברה"ש ויוה"כ לברך איש את רעהו בברכת "תכתב ותחתם" וכו', או בברכת "כתיבה וחתימה טובה", ולא בברכת "תזכו לשנים רבות נעימות וטובות". ואמר שגם ביו"ט שני דרה"ש מברכים הספרדים ברכה זו, ואינם נוהגים כאותם אשכנזים שאינם אומרים אותה ביו"ט שני, שמא חבירו כבר נחתם ביוט"א. ואת ברכת "תזכו לשנים רבות" וכו' נוהגים הספרדים לברך בכל שאר החגים חוץ מרה"ש ויוה"כ. אך מי שרוצה להוסיף ולאומרה גם ברה"ש ויוה"כ אין קפידא בכך. וכשחל רה"ש בשבת אין הספרדים מזכירים כלל בברכה את השבת, ואינם מוסיפים לברכתם את המילים "שבת שלום". עכת"ד. ואמנם יש להעיר שת"ח א' אמר לי שמנהג יוצאי צפון אפריקה לומר ברה"ש דוקא ברכת "תזכו לשנים רבות" וכו'.


וראה עוד בענינים אלה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה י"ג).


[31]לא. בענין מה שכתבנו שאומרים קב"ש זו קודם ערבית. לפי מנהג האשכנזים (נוסח ספרד) אומרים זאת לאחר הפיוט "אחות קטנה" (כ"כ במחזורים. וכ"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים עמ' כ"ב סק"ט. והיינו לאותם הנוהגים לומר פיוט זה, וכנ"ל בפרקנו בהערה ג'). והמתפללים בנוסח אשכנז אומרים קב"ש לפני "ברכו".


ולמנהג הספרדים, יש מהם האומרים זאת לפני הפיוט "אחות קטנה" (כ"כ שיש לנהוג בילקו"י מועדים עמ' 23. וכ"כ בחלק מהמחזורים), ויש מהם האומרים זאת לאחר "אחות קטנה" (כ"כ בחלק מהמחזורים). וטעמם, כדי ש"תכלה שנה וקללותיה" לפני שמקבל השבת ומכניס השנה החדשה (הגר"ש דבליצקי שם). ובבא"ח וכה"ח לא מצאתי שדיברו ע"כ. ואמנם מצאתי שכ"כ במחזור בית דין לג"ר אברהם חמוי זצ"ל. וכתב כן בשם החמדת ימים. אלא שכבר כתבנו בכמה דוכתי, שאין לסמוך על ספר זה כלל, ולפחות מצד הספק יש להתרחק ממנו מאוד. ראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה כ"ז, ובקונטרס השיעורים שם חלק ד'), ובמקו"ד חנוכה (פ"א הערה י"א). וכבר רבים חשדו במחבר ספר זה שהינו נתן העזתי שר"י, תלמידו של שבתאי צבי שר"י. שכ"כ הגאון היעב"ץ בספרו ציצת נובל צבי, ובתשובותיו (שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קכ"ד). ודחה את טענות המכשירים חמ"י. וכן בספר קהל חסידות כתב שהבעש"ט "מאס בספר".


ואמנם היו גם גדולים רבים שלא פסלו ספר זה והביאו מדבריו, מהם יסוש"ה (בצוואה סק"ג), הח"א (כלל קמ"ג סעי' כ' וכ"ג), הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ע"ד סקצ"א) הבא"ח (ש"א פר' "וישב") והגר"ז מרגליות בספר עוללות אפרים (בתחילתו). והרמ"מ הלפרין זצ"ל כתב ספר "כבוד חכמים", להפריך טענותיו של הגר"י עמדין. וכן צידד להכשיר ספר זה גם הג"ר משה צוריאל שליט"א בספרו מגדל עוז (עמ' 61. עיי"ש שהביא דברי הפוסלים והמכשירים הנ"ל). ואף שגם הרח"ף בספרו כל החיים (איזמיר תרל"ד, ערך השגה) כתב לזכות הספר הנ"ל, ושאדרבא יש לנו לברך בשמו, והוסיף שם שאף על שבתאי צבי (שר"י) אין לדבר מטוב עד רע. מ"מ הרי בדורותינו כו"ע מודו שהש"ץ הנ"ל יש לגנותו בתכלית הגינוי, ושאלפי יהודים התאסלמו בגינו ובגין דעותיו הכוזבות. ומי לנו כיום שיקום ויסנגר על אותו רשע. אדרבא, שמעתי דברים חוצבי להבות נגדו מפי הגר"ע יוסף זצ"ל. וכבר אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאע"פ שהרח"ף והבא"ח הביאו מדברי ספר חמ"י, אין זאת אלא משום שהם לא הכירו ברמאותו ואת זהותו האמיתית. ולא התפרסם באופן ברור ד"ז עד שלא גילהו הגר"י פתיה זצוק"ל. עכת"ד.


וכן ראה מש"כ הגאון המקובל רבי יהודה פתיה זצ"ל בספרו "בית לחם יהודה" (פירוש על עץ חיים) ובספרו "רוחות מספרות" (ספר ישעיהו פרק ל'), שהאריך להוכיח שמחבר ספר זה אינו אלא נתן העזתי שר"י, תלמידו המובהק של ש"ץ שר"י, והוסיף שם שהיתה לו התגלות נשמת מח"ס חמ"י, ומתוך כך ג"כ ידע שאכן היה זה נתן העזתי שר"י. וגילה לו שלא חיבר ספר זה אלא כדי למשוך את תמימי ישראל אחר דרכו הרעה של ש"ץ שר"י (אמנם יש להעיר שהיו דברים אלה בחלום ולא בהקיץ. ובדר"כ אין ראיה מחלומות - מ.ה.). וכן שמעתי מהרב שמשון צבי לוינגר שליט"א, שאף שהרח"ף הושיב חבורת ת"ח לברר ולבדוק את הטענות על ספר חמ"י, ומצאוהו כשר, אין זאת אלא משום שאמנם היו גדולים הם בתורה, אך לא היו בקיאים בסממני תנועת השבתאות, ולכן לא גילו את שורש הרעה שבספר הנ"ל. עכת"ד. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' חנוכה (פ"א הערה י"א) וליל הסדר (פ"ט הערה כ"ז, ובקונטרס השיעורים רפ"ד), שכתבנו שהגר"מ אליהו האריך באזננו בדברים חריפים נגד ספר זה, וסיפר שאחד האדמו"רים סירב פעם להכנס לבית מארחו עד שהלה יוציא ספר זה מביתו. עכת"ד.


ועוד מצאנו בס"ד מש"כ הרה"ג ר' יוסף חיים מזרחי שליט"א, העורך והמבל"ד את סידור "עוד יוסף חי" (עפ"י פסקי מהרי"ח הטוב) שהסביר בהקדמה שם מדוע השמיט הרבה תפילות שמקורן בספר חמ"י הנ"ל. וכתב שם שכיום ידוע שחובר ע"י מי שהיתה בתוכו דעה אחת עם כת צבי המודח (ש"ץ שר"י)... ורואים פה ושם בתוך הספר לדעות שבתאיות ברמזים בולטים ללא צל של ספק, ואף בתפילות שובצו דעות כוזבות אלו, והעולם בתמימותם רודפים אחר בקשות ותחינות אלו, וכאילו יצאו מספרי האר"י ז"ל, והזכיר גם הוא שכבר יצא על ספר זה בחריפות רבה הגאון יעב"ץ בספרו "תורת הקנאות". ועוד כתב הרב עורך הסידור עוי"ח, שהרה"ג המקובל הירושלמי ר' מנחם מנכין הלפרין זצוק"ל מח"ס "כבוד חכמים" אשר שיבח את ס' חמ"י, לא היו לו יד ושם בתורת השבתאיות, ומרוב תמימותו נדחק לברר דברים שברורים הם למי שמבין קצת בתורת השבתאיות. והוסיף, שמעין זה כתב בספר עשרה מאמרות במאמר משיב מפני הכבוד (והיינו כדברינו דלעיל). ואף שהסופר א' יערי כתב ספר וקרא שמו "תעלומת ספר" אשר סבר שגילה את התעלומה הנסתרת מיהו מחבר הספר, וכתב שהוא המקובל הצפתי ר' בנימין הלוי זצוק"ל, כבר דחוהו בשתי ידים במאמרים שנכתבו ב"קרית ספר", והוכיחו בעליל בכמה ראיות חותכות שבאמת זה אינו ר' בנימין הלוי הנזכר, אלא שיצא ספר זה מידי מי שהיה נמנה על חבורת שבתאים.


ולכן הסיק שם בסידור עוי"ח שאין לומר את התפילות אשר חוברו ע"י בעל חמ"י, דהיוצא מן הטמא - טמא. ושכן שמע מהרה"ג ר' בן ציון מוצפי שליט"א, שמר אביו הגאון המקובל הרב סלמאן מוצפי זצוק"ל אמר שאין לומר בשום פנים את התפילות שנכתבו ע"י מחבר חמ"י, משום שאין קטגור נעשה סנגור. והוסיף שכן דעת הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל (כפי ששמע מבנו הרה"ג ר' אליהו אבא-שאול שליט"א). וכן אמר לו הגר"מ אליהו זצ"ל. ועוד שמע מהרה"ג יוסף עזרא זליכה שליט"א, ששמע שיש עדיין כת"י מהגרי"ח זתע"א הכוללים תפילות נוספות, וכל זה עשה כדי שלא יאמרו הבקשות שנלקחו מחמ"י. ע"כ שמע. והוסיף הרהמ"ח שאכן כן מסתבר שהגרי"ח לא היה אומר התפילות הנדפסות בס' הנ"ל, דאל"כ מדוע הוצרך לכתוב תפילה לעילוי נשמות בחודש ניסן, ולמה שתק בספרו אורח חיים (הגדש"פ עם הלכות מר"ח ניסן ואילך), ולמרות שכתב שיש לקרוא פר' הנשיאים בחודש זה, אך לא הזכיר התפילות שכתב החמ"י לאומרן אחר קריאת פר' הנשיאים. ועיי"ש שהאריך להוכיח שאין להתפלל מסידורים שאפי' רק הודפסו ע"י אפיקורסים, וכ"ש שאין להתפלל תפילות שחיברו אפיקורסים. וצדק בכל דבריו.


וצא וראה מש"כ הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל בשו"ת דברי משה (ח"א סי' ל"ד) שהגה"ק ר' חיים מצאנז לא היה אומר מזמור "לדוד, ה' אורי" בחודש אלול ועשי"ת, וזאת בגלל שבעל חמ"י הוא זה שקבע לאומרו אז בתפילות. והיינו שכ"כ החמירו בזה, שלא רק התפילות שחיבר, אלא אף מה שרק ייסד לומר פרקי תהילים בזמנים קצובים, גם לזה התנגד הגאון הקדוש מצאנז.


אמנם מש"כ הרה"ג העורך והמבל"ד שם לחלק בין התפילות שנתחברו ע"י מחבר חמ"י לבין לימוד ההלכות הכתובות בספר הנ"ל, זה אינו נראה לענ"ד כלל. שכתב שם שלפחות מצד הספק אין להתפלל התפילות, אך לימוד מותר בו מצד הספק. ולא זכיתי להבין מנ"מ בין האי להאי. אם כל היוצא מן הטמא - טמא, הרי שגם ללמוד מספר טמא שנכתב בטומאה וכוונתו היתה רעה (כפי שכבר הוכיח הגר"י פתיה זצוק"ל) אסור הדבר. ואמנם ד"ת אינם מקבלים טומאה, אך האם מותר יהיה ללמוד ממקור טמא. ואע"ג שמצינו שרבי מאיר למד תורה מאלישע בן אבויה אף לאחר שהתקלקל, כבר אמרו בגמ' דשאני ר"מ. ועוד אמרו ז"ל, שרק אם דומה הרב למלאך ה' צבא-ות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. ומיהו זה ואיזהו אשר יוכל לומר שבעמח"ס חמ"י היה טמא (ולכן אין להתפלל מתפילותיו), אך מ"צד הספק" מותר ללמוד תורה מדבריו. ואע"ג שכתב שם ששמע שהגה"צ חכם סלמאן מוצפי זצוק"ל אסר להתפלל התפילות שמספר זה, אך התיר ללמוד ממנו, לא זכיתי להבינו. גברא קא חזית, סברא לא קא חזית. ועל כגון דא אמרו: אם קבלה, נקבל. אם סברא, יש להשיב ע"ד.


וגם מה שרצה להוכיח הרה"ג העורך הנ"ל, והביא ראיה לחילוק זה מהג"ר אלכסנדר זיסקינד זצ"ל בעהמח"ס יסוש"ה שכותב בצואתו (בסוף הספר) לבניו שילמדו מס' חמ"י, אף שבספרו יסוש"ה הביא תפילות שחיבר הוא עצמו, למרות שבס' חמ"י ישנם כמה סוגי תפילות. ומזה רצה ללמוד שאין להתפלל התפילות, אך שרי ללמוד הספר. וק"ק לי ראיה זו. דהאם ממה שמצא לנכון הרהמ"ח יסוש"ה לכתוב נוסחאות תפילה, ניתן ללמוד שפסל הוא את תפילות החמ"י. ושמא ראה צורך לכתוב נוסחאות אחרות משום שמצא שאותן התפילות של החמ"י אינן מדויקות כ"כ, הן מצד הדקדוק והן עפ"י דרך הסוד. ולכן רצה לזכות את הרבים בתפילות מועילות יותר שיגיעו לרקיעים גבוהים יותר. אך אין זו הוכחה מוחלטת לחילוק הנ"ל.


וראה עוד בזוהר חי (שמות פל"ח פס' ב'), ספר בירור הלכה (סי' תע"ה), ס' תענית בכורות (עמ' קל"א), ובס' הסדר הערוך (ח"א עמ' תנ"ט הערה 32) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז, ונספח ט"ז פי"ז) ובשאר ספרינו. עד כאן בענין ספר חמ"י הנ"ל.


ועוד בענין זמן קב"ש במועדים ראה בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ג). וכעת עמד קנה במקומו.


ומה שכתבנו שבני"ד נוהגים לקצר את קב"ש, הוא עפ"י הא"א (רס"י תפ"ח), המ"ב (סי' רס"ב סק"י, וראה גם בסי' תרי"ט סקי"ב), כה"ח (סי' ע"ר סק"ה, סי' תפ"ז סק"ג וסי' תרי"ט ס"ק ל"ז ול"ח), ומה שכתבנו במקו"ד (הל' יוה"כ פ"ה ס"י, והל' ליל הסדר פ"ג ס"ז), וכדלקמן בסמוך.


בענין מנהג האשכנזים.


מה שכתבנו לגבי המתפללים בנוסח אשכנז הוא עפ"י הא"א (סי' תפ"ח סק"א), המט"א (סי' תקפ"ב ס"ב), לוח א"י (שנת תש"נ), קיצור הל' המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א (עמ' ר"ב. והוסיף שישנם בתי כנסת בודדים גם בנוסח אשכנז שאומרים כל הקב"ש), וכ"כ במחזורים (כגון מחזור רבא) ובסידור רינת ישראל (בסופו, בלוח דבר יום ביומו). וראה עוד בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (אחרונות, סי' י"ח), במט"א (סי' תרי"ט סקי"ג), במ"ב (סי' רס"ב ותרי"ט שם) כה"ח (סי' תפ"ז ותרי"ט שם), ומקו"ד (שם). ואמנם מדברי המ"ב ולוח א"י (שם) משמע לכאו' שא"א אף מזמור "ה' מלך", אלא רק מזמור ליוה"ש. אלא שהמט"א (סי' תקפ"ב ס"ב) כתב שי"ל גם מזמור "ה' מלך" (וראה גם בסי' תרי"ט סי"ג ותרכ"ה סמ"א, ובאלף המגן סי' תרי"ט סקכ"ג). וכ"כ הגר"ש דבליצקי בקיצור הל' המועדים (עמ' כ"ב וצ"ה). וכ"כ במחזורים, וכן המנהג פשוט. וראה גם בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ד).


ומה שכתבנו שלנוסח ספרד מוסיפים לומר מזמור "הבו לה'" (תהילים פרק כ"ט), "אנא בכח" וכו' ותחילת "לכה דודי" וסופו (והיינו "לכה דודי", "שמור", "לקראת", "ימין", "בואי בשלום"), ג"ז כתוב במט"א (סי' תקפ"ב שם). וכתב לומר ב"לכה דודי" רק "בואי בשלום" (וכ"כ בלוח דבי"ב, וכדלקמן). אך אנו כתבנו כמש"כ באלף המגן (שם סק"ט), בקיצור הלכות המועדים (דבליצקי. שם, לנוסח ספרד), בלוח "דבר יום ביומו" שבסוף סידור "רינת ישראל", וכ"כ במחזורים (מחזור חת"ס, ומחזור עיון תפילה). וכ"מ קצת מהמ"ב (סי' רס"ב ססק"י). והטעם למנהג זה, כתב באלהמ"ג (בסי' תרכ"ה סקנ"ו) דהוא עד"ה.


ובענין "לכה דודי" ישנם כמה מנהגים. בפמ"ג (בא"א רס"י תפ"ח) כתב שיש מקומות שאומרים "לכה דודי" אלא שמדלגים "התנערי" [הב"ד כה"ח (סי' תפ"ז), בקיצור הל' המועדים (שם) ובחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ה). והוסיף בחזו"ע, שמשמע משום שלא לערב שמחת יו"ט באמירת "התנערי מעפר", שמזכירין שפלותה של ירושלים וכנסת ישראל]. ויש נוהגים לומר רק הבית "בואי בשלום" (מט"א וקיצור הל' המועדים שם. וכ"כ בלוח דבי"ב - מנהגי בעלז). ויש המוסיפים גם בית ראשון (קיצור הל' המועדים שם). וראה עוד בלוח דבר בעתו (שנת תש"נ, דיני ערבית של רה"ש), שכתב שרבו המנהגים בהשמטת חרוזי העצב מ"לכה דודי", ונהרא נהרא ופשטיה. ומ"מ נוהגים לומר "ברינה בשמחה ובצהלה". ויש המדלגים תיבת בשמחה (לוח דבי"ב - בעלז).


בשו"ת בי"ד (חאו"ח סי' רס"ד) כתב מפי השמועה, שיש שאינם אומרים כלל "לכה דודי", והוא משום שלא לבייש את היו"ט, שמקבלים רק את השבת. עכת"ד. הב"ד שע"ת (סי' ע"ר), כה"ח (סי' ע"ר סק"ה ותפ"ז סק"ג), וחזו"ע שם. וראה לקמן בסמוך.


הנוהגים כדעת החת"ס, אומרים את מזמורי קב"ש בליל יו"ט שחל בשבת כשאר שבתות השנה, ואינם משמיטים דבר (כך אמר לי הרה"ג ר' יעקב שמריהו דויטש זצ"ל, מי שהיה רב ביהכ"נ חוג חת"ס בפתח תקוה. והוסיף, שכן ידוע לו שהמנהג גם בבני ברק ובת"א, הנוהגים עפ"י מנהגי החת"ס. ואף בשאר החגים נוהגים כן, מלבד בליל יוה"כ שחל בשבת. עכת"ד. והב"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ג הערה כ"ב). ואמנם מצאנו במחזור החת"ס, שאומרים בקב"ש רק מזמור "הבו לה'" ואילך.


ובענין מנהג הספרדים.


יש מהם הנוהגים לומר רק ממזמור "הבו לה'" ואילך (כ"כ במחזורים, כגון במחזור בית דין, חלק רה"ש, לג"ר אברהם חמוי מאר"ץ), ויש מהם שאומרים את כל קב"ש, כבשאר שבתות השנה (כ"כ כה"ח סי' רס"ב סקל"ג בשם הרח"ף ברו"ח. וכך כתוב במחזור קול יעקב לגר"מ אליהו זצ"ל). ויש מהמחזורים שכתוב בהם לומר בני"ד מזמור "ה' מלך ירגזו עמים" וגו', "מזמור לתודה" וגו' וממשיכים מזמור "הבו לה'" ואילך (מחזור תפילת ישרים, אור ודרך). וראה עוד בכה"ח (סי' תפ"ז סק"ג) שהביא עוד מנהגים של הספרדים בני"ד. וראה עוד לקמן בסמוך מה שכתבנו בשם כה"ח בענין חסידי בית א־ל. ולגבי יוה"כ שחל בשבת, ראה בכה"ח (סי' תרי"ט סקל"ז) שמשמע ממנו שיש מהספרדים שנהגו להתחיל מ"מזמור שיר ליום השבת" (שכ"כ מרן החבי"ף בשכנה"ג) ויש האומרים אז את כל קבלת השבת, כבשאר שבתות השנה (כה"ח שם סקל"ח).


ומ"מ למנהג כל הספרדים (מלבד אולי המנהג הנ"ל בשם שכנה"ג) נוהגים לומר פיוט "לכה דודי" בשלימותו, ואין מחלקים אותו. ואמנם כפי שכתבנו לעיל בשם הבי"ד, ששמע שיש שאינם אומרים זאת כלל, כדי שלא לבייש את יו"ט שאומרים "פני שבת נקבלה" ולא מזכירין יו"ט. אלא שהוסיף הבי"ד שם, דנראה שאין להקפיד ע"כ משום דשבת א"צ קידוש של בית דין, וממילא קאתי, ולפיכך צריך לצאת לקראתה לקבלה, אך יו"ט אנו מקדשין אותו ומביאין אותו, וליכא ביוש ואדרבא עדיף טפי [הב"ד הא"א (בסי' תפ"ח), שע"ת (סי' ע"ר), כה"ח (סי' ע"ר ותפ"ז שם) וחזו"ע (שם)]. וכדעה זו פסקו עוד כמה אחרו' (הברכ"י, הש"ץ, הרו"ח, כה"ח וחזו"ע). וראה לעיל שהבאנו דעות מהפוס' האשכנזים לומר רק חלק מפיוט זה. אלא שנחטא לאמת אם לא נזכיר מש"כ הרב כה"ח (בסי' רס"א סקכ"ח, רס"ב סקל"ב, וע"ר סק"ד) שלדעת האריז"ל בכל שבתות השנה י"ל ד' דברים אלו בלבד לשם קב"ש: מזמור "הבו לה'", ב"פ "בואי כלה" ובפעם השלישית לומר בלחש "בואי כלה שבת מלכתא". "מזמור שיר ליום השבת" ומזמור "ה' מלך". ומשמע שם שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע.


יש לציין שמהקדיש שלאחר מזמור "ה' מלך" מתחילים האשכנזים לשנות ולומר "לעילא ולעילא מכל ברכתא" בלא תיבות "מן כל" (עפ"י דבי"ב - בעלז).


בענין אמירת שיר השירים בכניסת השבת כשיו"ט חל בשבת, ובפרט כשרה"ש חל בשבת. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מה המנהג בכך, וענה לי שאותם הנוהגים לומר תמיד שיה"ש יאמרו גם בכניסת שבת זו. והוסיף שלגבי הספרדים פה בארץ ישראל ישנם שני מנהגים לגבי אמירת שיה"ש בכניסת שבת. יש אומרים שיה"ש כל השנה (בכניסת השבת), ויש שאומרים זאת רק מפסח עד עצרת. יוצאי מרוקו אומרים זאת כל השנה. לעומתם הספניולים (היינו הספרדים דוברי ספניולית=לדינו, וכגון השלוניקאים) אינם אומרים כל השנה. הספרדים הירושלמים חלקם אומרים כל השנה וחלקם אינם אומרים כל השנה. ושאלתי היש גם הבדלי מנהגים מתי אומרים זאת, כשאומרים זאת. וענה לי שהוא מורה לומר שיה"ש לפני מנחה, כי לאחר מנחה כבר מגיע זמן השבת. ואם רואים שכבר השבת מתקרבת (וטרם אמרו זאת - מ.ה.), אז לאחר מנחה יאמרו: "הריני מקבל עלי תוספת שבת", ואז יאמרו שיה"ש, כדי שיקבלו שבת לפני השקיעה (כי אם יאמרו קודם שיה"ש בינתים תשקע החמה). עכת"ד.


יש מהאחרו' שכתבו, שבליל רה"ש שחב"ש מותר לקרות יחידי לאור הנר, והיינו כמו בליל יוה"כ שחב"ש, דאימת יום הדין עליה [ערך לחם. רו"ח. כה"ח (סי' תקצ"ט סק"ד. וראה עוד סי' ער"ה סקכ"ח)].


[32]לב. הרד"א (בסדר ערבית של ליל שבת) כתב בשם אבן הירחי שבצרפת נהגו שלא לאומרו ביו"ט שחל בעש"ק. והוסיף, שבספרד נהגו לאומרו. ואמנם כבר כתב הטור (בסי' ע"ר) שא"א אותו ביו"ט שחל בעש"ק, מפני שאין יכולין לומר "עשרתן". ומרן כתב שם בב"י טעם אחר, ופסק כן בשו"ע (סי' ע"ר ס"ב), אך לא הזכיר דין יו"ט שחב"ש עצמה. ומ"מ הרמ"א (שם בסי' ע"ר) כתב (עפי"ד המהרא"ק - רבי אברהם קלויזנר. הב"ד המהרי"ל בהל' סוכה, בסדר תפילות החג סעי' י') דה"ה שא"א אותו ביו"ט שחב"ש (והמהרא"ק כתב הטעם, גזירה משום יו"ט שחל בע"ש). וכ"כ התוספת שבת (סי' ע"ר סק"ב) והמ"ב (סק"ג), והוסיפו דהוא משום דלא פלוג בין כשחל בע"ש או בשבת (והיינו שיש דמיון בין כשחב"ש או בע"ש, אע"פ שאין הטעם שווה בשניהם. ומ"מ ראה במהרי"ל עצמו שם שחלק ע"ד המהרא"ק, וכתב שכשחל יו"ט בשבת כן צ"ל פ' ב"מ. וכתב שכן המנהג. אמנם הרמ"א בד"מ כתב בשם המהרי"ל שאין לאמרו. ונראה שכוונתו למהרא"ק). ואמנם בשכנה"ג (הגב"י סעי' ע"ר) כתב שאף ביו"ט שחב"ש נוהגין לומר פ' ב"מ. וכן עולה מדברי הב"ח (סי' ע"ר) שכתב בשם הרש"ל ביש"ש שיש לאומרו לעולם, אף כשיו"ט חל בע"ש (הב"ד כה"ח סי' ע"ר ס"ק ח' וי"ב). וכן נמצא בשו"ת הרש"ל (סי' ס"ד), וכן מצאנו בס"ד במחזור לרה"ש "בית-דין" למהר"א חמוי, שכתב שיש לומר פ' ב"מ ברה"ש שחב"ש (אך הוסיף שם שיש מדלגין אותו). אלא שמ"מ נראה שהיום המנהג לא לומר פ' ב"מ ביו"ט שחל בשבת, הן אצל האשכנזים, שכ"כ כבר רי"א טירנא (בספר המנהגים, סדר ערבית של שבת. הב"ד הב"ח והרש"ל שם). וכ"כ המ"ב (שם), לוח א"י, והגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (עמ' כ"ג). וכן המנהג אצל הספרדים. ואע"פ שמדברי מרן (שם) משמע שכשיו"ט חב"ש כן צריך לאומרו, מ"מ במחזור בית דין הנ"ל הזכיר המנהג שלא לאומרו, וכ"כ בספר נהר מצרים, וכ"כ בנתיבי עם (סי' ע"ר ס"ב) שמנהג ירושלים שלא לאומרו ביו"ט שחב"ש, וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי כל ליל יו"ט בכלל ורה"ש בפרט כשחלו בשבת, שאין אומרים פ' ב"מ. עכת"ד. וכ"כ במחזורים (תפילת ישרים ואור ודרך).


וראה עוד בענין זה בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ד).


ובענין אמירת "כגוונא" (לאשכנזים נוסח ספרד האומרים כן כל שבתות השנה) נראה שיש חילוקי מנהגים בדבר. שבסידור הריעב"ץ כתב שא"א "כגוונא" בליל יו"ט שחב"ש. וכ"כ בליקוטי מהרי"ח (ליל א' דפסח), וכן במנהגי תורה (מונקאטש) בשם הרה"ק מרופשיץ והבני יששכר. וטעמם, משום שנא' בו "כד עייל שבתא איהי אתייחדת וכו' וכל שולטני רוגזין", ויש בזה קצת פגיעה בקדושת יו"ט שהרי גם בלא שבת אין רוגז ביו"ט (הב"ד בפסתש"ו סי' תפ"ז סק"ג). אמנם בסידור הרב (שער הכולל) וכן המט"א (סי' תקפ"ב ס"ב) ולוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתבו כן לומר זאת. ואילו בדיני סוכות (סי' תרכ"ה סמ"א) כתב המט"א שא"א זאת. וכ"כ באלף המגן (סי' תקפ"ב סק"י), בקצה המטה (סק"ז), ובקונטרס עיון תפילה. וכ"כ בסידור רינת ישראל (בסופו, בלוח דבר יום ביומו). ובקיצור הל' המועדים (עמ' כ"ג) כתב שיש חילוקי מנהגים בזה. ובלוח דבר בעתו (שנת תש"נ) כ' שלמנהג צפת מתחילים מ"ואנפהא נהירין". וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (שם), וליל הסדר (פ"ג הערה כ"ו).


[33]לג. עיקר ד"ז כתבוהו הטור (בסי' רס"ז), שכנה"ג, הפמ"ג, המ"ב (באותו סי' סק"ט), כה"ח (סי' רס"ז סקט"ז, ובסי' תפ"ז סק"ב) וש"א.


והטעם, כדי לומר שאם ישמרו ישראל את השבת, אינם צריכים שמירה. ואין זה הפסק בין "גאל ישראל" לעמידה (שצריך לסמוך גאולה לתפילה), דהוא ג"כ מעין גאולה, שאם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין (טור שם). ובשעהכ"ו הביא טעם עד"ה, שאומרים פס' "ושמרו" לפי שהלילה הינו בבחינת "שמור" (הב"ד כה"ח סי' רס"ז שם).


ומה שכתבנו שאומרים דוקא פסוקי "ושמרו בני ישראל" וגו', כ"כ הטור, המ"ב, כה"ח (שם) וש"פ. וכ"כ בסידורים ובמחזורים, וכן המנהג.


וכתבנו שכן מנהג הספרדים, שלמרות שמרן בשו"ע לא כתב ד"ז (אע"ג שכבר הזכירו הטור), מ"מ כך המנהג עפ"י שעהכ"ו, שכנה"ג, כה"ח (הנ"ל) וש"פ הספרדים. ואף האשכנזים נוהגים כן עפי"ד הטור, למרות שהרמ"א במפה לא הזכירו, מ"מ כתבו כן הפמ"ג, המ"ב (הנ"ל), לוח דבי"ב (בעלז) ועוד פוס' אשכנזים. ומ"מ אין זה מנהג כל האשכנזים אלא רק למנהג "ספרד" וחלק מהמתפללים בנוסח "אשכנז", כיון שההולכים לפי מנהג הגר"א אינם אומרים כן [עפ"י מע"ר (סי' ס"ז), וכ"כ בלוח א"י. וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א לגבי אמירת פס' "כי ביום הזה" לפני העמידה בליל כיפור, וכמבואר במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ"ה). עיי"ש. וכן נראה קצת מהא שהמ"ב הזכיר ד"ז בפשטות בסי' רס"ז, אע"ג שהוא עצמו התפלל בנוסח "אשכנז" ולא בנוסח "ספרד", אם כי אין זו הוכחה גמורה. וכבר כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית, חלק ו' סק"א) בשם הגר"ש מן-ההר זצ"ל, שאין דברי הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י מראים על מנהג כל ה"פרושים" (היינו מתפללי נוסח אשכנז), וישנם הרבה מיוצאי גרמניה שמתפללים בנוסח אשכנז ולא נהגו כדברי לוח א"י. עכת"ד. ונראה משום שלוח א"י אזיל בתר מנהג הגאון ז"ל, והם לא ס"ל כוותיה. וראה בלוח דבר בעיתו (שנת תש"נ) שכתב שלמנהג ליטא, מנהג חב"ד והפרושים א"א פס' אלה].


כשיו"ט חל בשבת מקדימים לומר פסוקי שבת לפני פס' המועדים (כנה"ג. כה"ח סי' תפ"ז שם, חזו"ע ח"ב עמ' ק"ו. לוח דבי"ב - מנהגי בעלז וש"א. וכ"כ במחזורים).


וראה עוד בענין זה באנ"ת (ח"ד ערך ברכות ק"ש עמ' ת"ח-ת"ט), בחזו"ע (שם), בספרנו מקו"ד (הל' יוה"כ פ"ה הערה ל"ה והל' ליל הסדר פ"ג הערה ה') ולעיל בפרקנו (בהערה ה'. עיי"ש).


[34]לד. מה שכתבנו בענין הזכרת השבת בתוך הברכה הרביעית, הוא עפ"י הגמ' בביצה (די"ז ע"א), שו"ע (סי' תפ"ז ס"א), מ"ב (סק"ו) וכה"ח (סקי"ח). וכן מ"ב (סי' תרי"ט ס"ק ז' וט'), כה"ח (ס"ק ל"ב ול"ג), וכ"כ בלוח א"י ובמחזורים. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ו) וליל הסדר (פ"ג הערות כ"ח-כ"ט).


ומה שכתבנו שכן הוא נוסח חתימת הברכה, הוא עפ"י הגמ' בברכות (דמ"ט ע"א) וביצה (שם), ומרן (סי' תפ"ז ס"א), וכ"כ במחזורים. והטעם שמקדים "שבת" ל"ישראל", לפי שהשבת מקדשא וקיימא מששת ימי בראשית (ביצה שם. כה"ח סי' תפ"ז סקי"ט).


ובענין נוסח החתימה, נחלקו הפוס' אי אמרינן "מקדש השבת, ישראל והזמנים" כשתיבת "ישראל" עם וא"ו או בלי וא"ו. מרן (בסי' תפ"ז ס"א) כתב "וישראל" (עם וא"ו). ואילו הרש"ל (פ"ב דביצה) כתב לומר בלא האות וא"ו. והא"ר (סי' תפ"ז סק"ז) כתב שאכן ישנן נוסחאות שונות בדבר, ושתי הנוסחאות יש להן לסמוך על גדולי הפוס'. ע"כ. ומ"מ נראה שדעת רוה"פ שצ"ל עם וא"ו, שכ"כ הלבוש, חוק יוסף, הגר"ז (אף שהזכיר שיש נוסחאות אחרות), הח"א, המ"ב (בסי' תפ"ז סק"ח, שכן המנהג), וכה"ח (סקכ"א). וכן הנוסח במחזורים. וראה עוד במקו"ד (יוה"כ פ"ה הערה ל"ו, וליל הסדר פ"ג הערה כ"ט).


[35]לה. בענין נוסחאות התפילה:


1) הטעם שאומרים ביו"ט שחב"ש "אתה בחרתנו", משום שלא יפול יפה עירוב שבת ויו"ט בנוסח תפילות השבת, משא"כ בברכת "אתה בחרתנו" (חזו"ע ח"ב עמ' ק"ט בשם המאירי והאו"ח. הבאנו דבריו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ג הערה ו').


2) בתחילת הפיסקה "ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה", אי גרסינן תיבת "באהבה", נחלקו בזה הפוס', כדלעיל בפרקנו (הערה כ"ז ס"ק 8).


3) במשפט הנ"ל, אי אמרינן "את יום המנוח הזה" או "את יום השבת הזה". רש"י (בביצה די"ז, א') כתב הגירסא "את יום המנוח הזה". וכ"כ הרמב"ם (בסדר תפילות השנה), הטור, השו"ע (סי' תפ"ז ס"א) והרשב"ץ. אך המהרי"ל (בדרשותיו, סדר תפילת יו"ט) כתב שי"ל "את יום השבת הזה", ותמה ע"ד רש"י דהניח לשון המקרא "זכור את יום השבת". וכי תימא יו"ט נמי מיתקרי שבת, מ"מ יום השבת לא מיתקרי. ע"כ. וכ"כ האגודה, הכלבו, ובמנהגי מהר"ש.


וכדברי המהרי"ל כתבו עוד הרבה אחרו', מהם הלבוש, הח"י, והחוק יוסף. ואף שבפסח מעובין כתב שהמנהג בקושטא לומר "את יום המנוח הזה", ואף מרן הגחיד"א כתב במחב"ר בשם ספר מנחה בלולה שהספרדים אומרים "את יום המנוח", מ"מ כבר כתב בספר נגיד ומצוה בשם האריז"ל שבשבת ויו"ט אין לומר ביום המנוח הזה כ"א "ביום השבת". וכ"כ בפע"ח (ונתנו רמז לדבר, עפ"י מ"ש חז"ל בברכות שמנוח עם הארץ היה. והיינו שהאומר כן ה"ז ע"ה. ומ"מ ברור שאין כוונתם ח"ו לגדולי עולם כרש"י וסיעתו). והכס"א כתב שכמעט ברוב העולם שגור בפיהם לומר "את יום השבת". הב"ד כה"ח (סי' תפ"ז סקי"ח). וכ"כ הגר"ז (סי' תפ"ז ס"ג. אף שהזכיר שיש נוהגים אחרת), וכ"כ המ"ב (סי' תפ"ז סק"ו וסי' תרי"ט סק"ט) שכן המנהג, וכ"כ כה"ח (סי' תפ"ז שם), חזו"ע (ח"ב עמ' ק"ו, עיי"ש בהערה ו'), נתיבי עם, וכ"כ במחזורי הספרדים והאשכנזים. וראה ע"כ גם במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה כ"ח). וראה לקמן בנספחים (נספח י"א) אי שייכת מנוחה ברה"ש.


4) כשחל רה"ש בשבת א"א "יום תרועה" אלא "זכרון תרועה" (מס' סופרים פי"ט. רא"ש סוף רה"ש. טוש"ע סי' תקפ"ב ס"ז). והטעם, לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין, משום גזירה (רא"ש. ב"י שם). ראה לקמן (פ"ט סעי' ג').


5) בסוף הפיסקא "ותתן לנו", אי גרסינן בשבת "זכרון תרועה באהבה מקרא קודש", או שמשמיטין תיבת "באהבה", נחלקו בזה הפוס' (שלדעת הלבוש א"א תיבה זו כלל. והב"ד הט"ז והמט"י. וכ"נ דעת המ"ב בסי' תקפ"ב. ואילו הא"א כתב שמהמ"א משמע שיש לאומרה בשבת, וכ"כ הח"י והא"ר. ואף מרן הח"ח כתב בסי' תפ"ז ותרי"ט שי"א לאומרה, ושלא ישנו ממנהגם. ואמנם י"א לאומרה אף כשחל בחול, וכמבואר כל זה לעיל בהערה כ"ז ס"ק 8). ומ"מ לפי הנראה במחזורים הספרדים והאשכנזים יש לאומרה בשבת, וכן המנהג (ויש מהם שנראה שיש לאומרה אף בחול). וע"ע באג"מ (או"ח ח"ה סי' ל"ח סק"ז).


6) מנהג הספרדים להזכיר שבת ב"יעו"י", ואילו האשכנזים א"א זאת (עפ"י הב"י סי' תפ"ז ד"ה "כתב באורחות חיים" והד"מ שם סק"א. עיי"ש שזו מחלו' ראשו'. וכ"כ המ"ב בסי' תפ"ז סקט"ו. וכ"כ במחזורים. וכן העיר הגר"א נבנצל שליט"א שיש חילוקי מנהגים בהא. עכ"ד. הב"ד במקו"ד הל' יוה"כ פ"ה הערה ל"ז).


7) בדורנו ישנם חילוקי מנהגים לגבי יו"ט שחל בשבת, אם לפני הפיסקא "קדשנו במצוותיך" צריך להוסיף ולומר את המילים "אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו" (ויש שאין אומרים "נא". הערת הגר"א נבנצל שליט"א). בס"ד דננו על כך לקמן בנספחים (נספח י"א), וראינו שבנוסחאות התפילה של גדולי הגאונים והראשונים לא מצאנו מי שסובר שצריך לומר תוספת זו, מלבד בספר המנהגים למהרי"א טירנא שכתוב במקום אחד בספר זה שצריך לאומרה. אך באמת נראה שזו גירסא משובשת ותוספת של המעתיק, משום שבשלושה מקומות אחרים בספר זה לא כתוב שצריך להוסיף תוספת זו, למרות שכתב בהם את שאר התוספות שיש להוסיף ביו"ט שחל בשבת. וכך גם לגבי שאר הגאונים והראשו' הנ"ל, שאמנם כתבו את התוספות שיש לומר ביו"ט אם הוא חל בשבת, ואילו את תוספת זו הם לא הזכירו.


אמנם הלבוש היה הראשון מבין האחרו' שכתבו לדינא להוסיף תוספת זו. וכ"כ עוד אחרו' אשכנזים, מהם המ"א, מחה"ש, המט"א, המ"ב ועוד אחרו'. אך מאידך הגר"א לא נהג לומר תוספת זו. והמט"א כתב שיש שאינם אומרים כן ברה"ש, כיון שאין מנוחה גמורה ברה"ש מחמת אימת הדין. וכן במחזורים אשכנזים עתיקים (משנות רצ"ו, ש"ט, שכ"ח ושנ"ט) לא הוזכרה תוספת זו. ורק במחזורים אשכנזים מאוחרים יותר הוזכרה תוספת זו בשינויים רבים (כגון רק במוסף, ובמקומות שונים שם). ואע"פ שבמחזורים המאוחרים (כגון זה המפורסם שנערך ע"י ר' וולף היידנהיים, משנת תקצ"ט, המצוי בידי) כן כתובה תוספת זו, מ"מ נראה שע"כ ניתן לכתוב את דברי הב"ח (בסי' מ"ו) שאין ראיה ממש"כ במחזורים, ואין להחיל את דבריו על דברי הגאונים והראשו' הנ"ל (למשל כרמב"ם) שלא כתבו תוספת זו, שהריהם גאונים וראשו' ומדייקים בכל דבריהם ותיבותיהם.


לאור כ"ז נראה שאשכנזי שנמנע מלומר תיבות אלה יש לו ע"מ לסמוך, ולעניות דעתנו נראה שכן עדיף לעשות. אך כיון שנהגו הם כבר מקדמת דנא להוסיף תיבות אלה, נראה שקשה לבטל את המנהג.


ובאשר למנהג הספרדים.


בזה לכאו' ברור יותר שאין להוסיף תוספת זו. דלא רק שאף גאון ואף ראשון ספרדי לא כתב להוסיף תוספת זו, אלא אף אחד מראשוני האחרונים הספרדים לא כתב לומר כן. והדבר החל רק ע"י מדפיסי המחזורים בעירק לפני כמאה שנה. אך לפני כן בכל מחזורי הספרדים לא הוזכרה תוספת זו מעולם, בשום מקום, בשום תפילה, ובשום יו"ט שחל בשבת. הן במחזורים העתיקים והן החדשים. הן אותם שבכת"י והן אותם שבדפוס, הן לפי מנהגי הספרדים, והן האיטליאנים והתימנים. והגר"ש משאש זצ"ל העיד (כאן בנספחים, נספח ד') שאף במרוקו לא נהגו כלל להוסיף תוספת זו. ורק במחזור הספרדי חוקת עולם נדפסה תוספת זו לראשונה מבין המחזורים הספרדים, ואחריו העתיקו זאת המו"לים של מחזורי יהודי בבל.


ואכן רבים מבין פוסקי הספרדים התנגדו לאמירת תוספת זו. מהם מהרי"י אלגזי. הרב בעל מחזור אהלי יעקב. הג"ר בצמ"ח עוזיאל. הגר"ע אבורביע (בספרו נתיבי עם. וכתב שם שאצל הספרדים הירושלמים וכן אצל כל עדות המזרח בכלל, חוץ מיהודי עירק, אין אומרים קטע זה באף יו"ט. ובכל סידורי הספרדים שנדפסו בליוורנו, בוינה ובשלוניקי לא כתובה תוספת זו. וכן בכל סידורי הספרדים שנדפסו בדור הקודם לו, ומימיו לא שמע ש"ץ שהעיז לומר תוספת זו. ורק יהודי עירק נהגו בדבר זה כאשכנזים כיון שבתקופה מסוימת היו תחת השפעת גאון אשכנזי, ואין לשאר הספרדים להגרר אחריהם. ואותם חזנים שטועים ואומרים זאת "עלינו למחות בידם". עיי"ש שהאריך למעניתו בזה). וכן דעת הגרח"ד הלוי זצ"ל, רבה של ת"א.


אמנם לא אכחד שהגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"א סי' ל"ח) דחה את דברי הרב נתיבי עם הנ"ל, והסיק שיש לומר תוספת זו בכל יו"ט שחל בשבת, מלבד ביוה"כ שחב"ש שנכון יותר שלא לאומרו (והוסיף שאם כבר נהגו לאומרו אף אז, אין לשנות ממנהגם מפני המחלוקת. ואם יש ברצון הקהל לשנות המנהג ולא לאומרו ביוה"כ שחב"ש אין בזה משום חשש בל תיטוש). ומ"מ לדעתו אם ידוע שמנהג המקום שלא לומר תוספת זו, לא יאמרוה. עיי"ש. וראה בנספח י"א שקצת דננו בדבריו של גאון עוזנו הנ"ל. ואף שאני עפר ואפר תחת רגליו של הגאון הנ"ל, מ"מ אין כופין על האמת פסכתר. ולכן בס"ד הסקנו שלאור כל דברי הגאונים, וכל הראשונים הספרדים, ורוב האחרונים הספרדים, נראה שהמנהג העדיף לספרדים שלא לומר תוספת זו, ובפרט שכן היה הנוסח בכל המחזורים הספרדים (עד לפני כמאה שנה, ובעירק בלבד), שלא לומר תוספת זו. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל שסובר שלכתחי' צריך לומר זאת, כתב (במילואים ליבי"א ח"א סי' ל"ח) שמעיקר הדין אין צריך לומר תוספת זו. ובס"ד כן עיקר הלכה למעשה.


8) למנהג האשכנזים, בסיום הברכה הרביעית (לפני המילים "וטהר לבנו לעבדך באמת") מוסיפים לומר "והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך" [עפ"י הלבוש, הגר"ז, המט"א, והמ"ב (סי' תרי"ט סק"ז). הב"ד כה"ח (סקל"ג). וכ"כ במחזורי האשכנזים. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ויש שאין אומרים "כל". עכ"ל]. ומנהג הספרדים שלא לומר כלל ברה"ש תוספת זו (כה"ח שם. וכ"כ במחזורים. והוסיף כה"ח, שפשוט שאינו מעכב, כיון שכבר מזכיר שבת במקו"א בתוך הברכה ובחתימתה). הב"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה שם). וראה לקמן בנספחים (נספח י"א ענפים 4,6) אי שייכת מנוחה ברה"ש.


ועוד בענין שאר התוספות בתפילת העמידה, ראה במחזורים. ונהרא נהרא ופשטיה.


ובענין הטועה בתפילת העמידה ברה"ש שחל בשבת:


9) מי שטעה, ובמקום לומר בשבת "זכרון תרועה" אמר "יום תרועה", יצא י"ח (פר"ח. מש"ז. מחה"ש. ח"א. מ"ב סי' תקפ"ב סקי"ט. כה"ח סקמ"ז וש"א). והו"ד אם סיים הברכה (מ"ב שם בשם האחרו'). ומשמע אם לא סיים הברכה הרביעית, והיינו טרם הזכיר ש"ש ואמר "ברוך אתה ה'", יחזור לומר מ"ותתן לנו ה"א" וכו' [כך כתבנו עפ"י המ"ב (סי' תרס"ח סק"ב). אמנם יש מקום לדון אי יאמר מאותו מקום ואילך, או שיאמר רק את הקטע שבו טעה, והיינו "ותתן לנו". ר' בה"ל (סי' קי"ד ס"ו ד"ה "במקום"), ומ"ב (באותו סימן סקכ"ט, ובסי' קי"ז סקט"ו). ומדברי המ"ב הללו משמע שעדיף בנידון דידן לומר מ"ותתן לנו" ולהמשיך שוב התפילה כסדרה. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: לדעת אדמו"ר זלה"ה – היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל – כמדומני במוסף א"צ לחזור ולומר ומפני חטאינו וכו' ועלינו לשבח וכו'. עכ"ל]. וזאת אע"פ שיוצא שחוזר על ש"ש בתוך הברכה עצמה, לפני חתימתה. וכעין זאת מצינו גם בטועה ושכח לומר "עה"נ" בחנוכה ופורים, שחוזר אע"פ שמזכיר שוב ש"ש ואומר "הא־ל ישועתנו... הא־ל הטוב" [ראה שו"ע (סי' תרפ"ב ס"א), רמ"א (סי' תרצ"ג ס"ב) ובנו"כ. מ"ב (סי' קי"ט סקט"ז וסי' תקפ"ב סקט"ז). יחו"ד (ח"ה סי' מ"ט), ובספרנו מקו"ד הל' חנוכה (פי"ב הערה ג') והל' פורים (פ"י ס"ד ובהערה ט"ו). וראה לקמן (בנספח י"א).


10) כתב הרמ"א (בסי' תפ"ז ס"ג): אף ביו"ט שחל בשבת, אם התפלל תפילה של יו"ט אך שכח לומר "אתה בחרתנו" ואמר "יעו"י" והזכיר בו את השבת, יצא י"ח. וכתב המ"ב (סקי"ג), דכיון שלא אמר "אתה בחרתנו" ולא "ותתן לנו", דממילא לא הזכיר שבת, מ"מ כיון שחזר והזכירו ב"יעו"י", שאמר: "ביום השבת הזה וביום חג פלוני הזה" יצא, דהא עכ"פ הזכיר של שבת בתוך הברכה (וראה מש"כ בס"ד ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ג הערה מ', שהמ"ב שם הקשה דהרי אף כשלא מזכירה ב"יעו"י", הרי סו"ס מזכירה ב"והשיאנו"). ועוד כתב הרמ"א שם: ואם אמר "אתה בחרתנו" והזכיר בו שבת, אפ"ה צריך לחזור ולהזכירו ב"יעו"י". מיהו אם לא הזכירו ב"יעו"י", א"צ לחזור (עיי"ש מ"ב ס"ק י"ד וט"ו). וראה עוד בכה"ח (סי' תפ"ז ס"ק כ"ו-כ"ט ול"א־ל"ג)]. וגבי מקרה הפוך ראה לקמן בסמוך (בהערה זו ס"ק 18).


11) טעה בתפילת עמידה זו, ואמר אמנם את הברכה הרביעית כתיקונה, אלא שבמקום לסיימה במילים "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון" אמר "מקדש השבת" בלבד. אם יכול להמשיך ולומר כראוי תוך כדי דיבור מעת שסיים את הברכה, וגם לא החל עדיין את הברכה הבאה, ימשיך מיד לומר "וישראל ויום הזכרון". ואם לא הספיק להתחיל לומר זאת תוך כדי דיבור, או שכבר החל את הברכה הבאה, יצא בדיעבד י"ח (עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר, פ"ג סעי' י'. ועיקר ד"ז שיצא בדיעבד י"ח, הינו עפ"י הגר"ז, המ"ב סי' תפ"ז סק"ז ובה"ל שם ד"ה "מקדש", כה"ח שם סק"כ, חזו"ע ח"ב עמ' ק"ז ודברי הגר"מ אליהו זצ"ל במקו"ד הל' ליל הסדר שם בהערות ל"ד ול"ה). וראה בפר"ח (סי' תפ"ז ס"א), דס"ל שלא יצא.


ויש להעיר, שאף שלא מצאתי בפוס' בהדיא לגבי ני"ד, מ"מ יש לעיין אי כ"ז קאי גם אם לא אמר אף תיבות "מלך על כל הארץ", נוסף להשמטת תיבות "וישראל ויום הזכרון". וראה לעיל בפרקנו (הערה כ"ז ס"ק 20) שנחלקו האחרו' אי יצא י"ח אף אם אמר שאר חתימת הברכה כתיקונה ורק השמיט תיבות "מלך" וכו'. ופשוט שלמ"ד שלא יצא שם, כ"ש שלא יצא בני"ד. ורק צ"ע למ"ד שיצא שם, אי בני"ד השמיט גם תיבות "וישראל ויום הזיכרון", אי בכ"ז יצא. דיתכן שלסוברים שיצא בני"ד י"ח (ושהלכה כמותם), כ"ה אף אם לא אמר תיבות "מלך על כל הארץ". שהרי טעמם הינו משום שכבר הזכיר שבת ויו"ט בתוך הברכה, והזכיר א' מהם בחתימה, ודי בכך בדיעבד [כ"כ לגבי שאר יו"ט (שאין אומרים בו "מלך על כל הארץ") הגר"ז (סי' תפ"ז סק"ג), והוסיף שכ"ה בגלל סב"ל. וכ"כ הח"א (בכלל כ"ח ס"י), והוסיף עפ"י הירו', שכ"ה כשחתם בא' מהם אע"פ שאינו העיקרי. וע"ע בבה"ל (סי' תפ"ז ד"ה "מקדש"). אך כיון שהם דנו לגבי שאר יו"ט, יתכן שיודו שלגבי רה"ש בעי להזכיר "מלך", והוי לעיכובא. ולבי נוטה לומר שאם שכח להזכיר גם "מלך על כל הארץ" וגם שבת או יו"ט בחתימה, אע"ג שהזכירם בתוך הברכה הרביעית, מ"מ בעי לחזור והוי לעיכובא. דהוי תרי ספיקי).


ועוד צ"ע אם לדעת הסוברים (הפר"ח) שלא יצא י"ח בני"ד (ששכח להזכיר בחתימה יו"ט), אם כ"ה אף כשהקדים ואמר "מלך על כל הארץ" והמשיך "מקדש השבת", אי אמירת "מלך על כל הארץ" הוי כהזכרת "יום הזכרון", משום שדוקא ברה"ש מלכות ה' מתגלית יותר בכל העולם. או שמאידך בעי לומר דוקא יום הזכרון בהדיא. וכן משום דשינה ממטבע שטבעו חכמים. וצ"ע.


ועוד יש להעיר, שלסוברים שבעשי"ת אפשר לתקן ולומר "המלך הקדוש" אף לאחר כ"ד, אם לא החל עדיין את הברכה הבאה (כדלעיל בפרקנו, וכמש"כ גם בהל' ליל הסדר פ"ג ס"ג), לדידם אף בני"ד אפשר לתקן זאת לאחר כ"ד כל עוד לא החל הברכה הבאה. ואע"ג דהתם הדבר הינו לעיכובא והכא אינו לעיכובא, שהיה מקום לומר שדוקא שם יש להקל בכך ע"מ שלא יצטרך לברך שוב ג' ברכות, מ"מ אין לחלק בכך וגם הכא יתקן זאת אם לא החל בברכת "רצה". וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל (כמובא במקראי קודש הל' ליל הסדר, פ"ג הערה ל"ד).


12) ואם טעה בתפילת העמידה הנ"ל, ובמקום לסיים את הברכה הרביעית במילים "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון" אמר "מקדש ישראל ויום הזכרון" בלא תיבת "השבת". אם יכול להתחיל ולומר כראוי תוך כדי דיבור מעת שסיים את הברכה, וגם לא החל עדיין את הברכה הבאה, ישוב מיד ויאמר "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון". ואם לא הספיק להתחיל לומר זאת תוך כדי דיבור, או שכבר החל את הברכה הבאה, נחלקו הפוסקים האשכנזים אם בדיעבד יצא י"ח (ולדעת הסוברים שלא יצא י"ח, צריך הוא לחזור לתחילת הברכה הרביעית, מהמילים "אתה בחרתנו". ואם כבר אמר פס' "יהיו לרצון" שבסוף "אלקי, נצור" יחזור לתחילת תפילת העמידה). ולמנהג הספרדים, יש אומרים שאף במקרה זה יצא בדיעבד ידי חובה (ויש מהם הסוברים שרשאי לתקן ולומר כראוי את סיום הברכה, והיינו את המילים "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון", גם לאחר זמן כדי דיבור, כל עוד לא החל את הברכה הבאה). כך מבואר עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר [(פ"ג סעי' ג'). והוא בעיקר עפ"י הגר"ז (סי' תפ"ז ס"ג), המ"ב (סי' תפ"ז סק"ז וסקי"א), בה"ל (שם ד"ה "מקדש"), כה"ח (סי' תפ"ז סק"כ וסי' תרי"ט סקל"ג), חזו"ע (ח"ב עמ' ק"ז), ודברי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהבאנו דבריו במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ל"ט). וכן כתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ז)]. אמנם ספרדי שחוזר על תפילתו בני"ד יש לו ע"מ לסמוך (עפ"ד הפר"ח. מהר"ם גלאנטי. מהר"י אלפנדרי. מהר"ש רודיטי. והגחיד"א בברכ"י. הב"ד כה"ח שם). ולכן אם החל להתפלל שוב, ונזכר או שאמרו לו באמצע תפילתו שלהלכה א"צ לחזור, נראה שעליו לסיים תפילתו, ולא יפסיק באמצעה כדין מי שהחל להתפלל בטעות. משום דהכא רבו הגדולים דס"ל שצריך לחזור.


ונראה, שלדעת הסוברים שבדיעבד יצא בני"ד י"ח, כ"ה אף אם לא אמר כלל תיבות "מלך על כל הארץ", וכנ"ל בהערה זו בס"ק הקודם. ולדעת הסוברים שלא יצא י"ח, כ"ה אף אם אמר "מלך על כל הארץ", כיון שלא הזכיר כלל השבת, ואמירת "מלך על כל הארץ" אינה מעלה ואינה מורידה כלום לגבי הזכרת השבת (בניגוד למקרה שבס"ק הקודם, דהתם החסרון היה בהזכרת רה"ש, ולגביו יש מקום לומר שאמירת תיבות אלה משלימה החסרון).


13) טעה בחתימה, וסיימה במילים "מקדש ישראל והשבת ויום הזכרון" (במקום להקדים השבת לישראל, וכמש"כ בגמ' בביצה די"ז. עיי"ש הטעם). לדעת הפר"ח (סי' תפ"ז) הוי לעיכובא וחוזר על תפילתו (אם לא תיקן זאת בזמן הראוי) משום דהוי כמשנה מטבע שטבעו חכמים. ולדעת מהר"י טייב בערה"ש (סי' תפ"ז סק"ב) יצא בדיעבד י"ח. וכ"כ שיצא, גם הח"א (כלל כ"ח ס"י. ואמנם עיי"ש בנשמ"א שלא דחה לגמרי את ד' הפר"ח, אלא שדבריו אינם מוכרחים. וא"כ ס"ל שיצא רק משום סב"ל). וראה בגר"ז (סי' תפ"ז ס"ג) שכתב שיש להזהר בד"ז רק לכתחי', ולא כתב אם בדיעבד יצא (ולא זכיתי להבין את הרב כה"ח סי' תפ"ז ססק"כ, שמשמע ממנו שלד' הגר"ז יצא אף בני"ד. ואמנם הגר"ז כתב שם בסוף הסעיף שיצא, אך זה קאי דוקא גבי המסיים בשבת לבד או ביו"ט לבד, דממ"נ הוי מטבע שטבעו חכמים. אך בני"ד ה"ז ממש מטבע שאמרו חכמים לא לאומרו, וא"כ מדברי הגר"ז יתכן שלא יצא אף בדיעבד. וא"כ קשה מדוע כה"ח כותב בשמו שאף בדיעבד יצא י"ח. וצ"ע ע"ד כה"ח). ומ"מ נראה שיכול לתקן זאת תכ"ד, ויצא לכו"ע, ובפרט אם לא החל הברכה הבאה (עפ"י פסתש"ו סי' תפ"ז הערה 6). ולמעשה נראה העיקר להקל בזה, שאם לא תיקן תכ"ד יצא בדיעבד, הן משום שבדברים הללו לא פסקו רוה"פ כפר"ח (מהר"י טייב והח"א), והן משום סב"ל (אם נאמר סב"ל גם בתפילת העמידה). ותימה מדוע בפסתש"ו (שם) פסק כפר"ח ולא כערה"ש והח"א. ושמא לא ראה אותם.


14) טעה בחתימת הברכה הרביעית בשבת זו ואמר רק "מקדש ישראל". נחלקו הפוס' בזה אם יצא. ראה בח"א (כלל כ"ח ס"י), במ"ב (סי' תפ"ז סק"ב), כה"ח (אותו סי' בסקי"ז) וחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ו), בספרנו מקו"ד (הל' ליל הסדר פ"ג הערה ז'), ולעיל בפרקנו (הערה כ"ז ס"ק 25). וד"ז אינו שכיח.


15) מי שבתפילת עמידה זו בשבת לא הזכיר כלל שבת בברכה רביעית, או שמסופק אם הזכיר. אם נזכר בכך לאחר שסיים את הברכה הרביעית קודם שעקר רגליו, יחזור ל"אתה בחרתנו". ואם נזכר בכך לאחר שעקר רגליו יחזור על כל תפילת העמידה (עפ"י המ"א. מ"ב סי' תרכ"ג סק"ו. כה"ח סקי"ז בשם אחרו' רבים. וכ"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים). ומהי עקירת רגלים, ראה בשו"ע (רס"י קכ"ב) ובנו"כ, וכן בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ט"ו), ובהל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ז).


16) כתבו הפוס' לגבי יו"ט שחל בשבת, שאם התפלל תפילה של שבת לבד ולא הזכיר יו"ט, או שהתפלל תפילה של יו"ט ולא הזכיר של שבת (והיינו בברכה רביעית), אע"פ שחתם כראוי את הברכה הרביעית לא יצא י"ח [כך עולה מדברי הפוס' הנ"ל. וכ"כ למשל בפסתש"ו (סי' תפ"ז סק"ב)].


ומ"מ מי שחזר והתפלל רק התפילה שהחסיר (היינו שבפעם הראשונה התפלל רק של שבת ולא הזכיר כלל את יו"ט, וסיים התפילה, ושוב חזר והתפלל תפילה רק של יו"ט, ולא הזכיר בה שבת, וממילא לא התפלל של יו"ט שחב"ש. וכ"ה אם החסיר שבת וחזר והתפלל רק של שבת בלא הזכרת יו"ט), נחלקו הפוס' אי צריך לחזור ולהתפלל בשלישית את העמידה, כשהוא כולל גם את שבת וגם את יו"ט. שלגחיד"א במחב"ר יצא בדיעבד. וכ"כ האורחות חיים, שו"ת התעוררות תשובה ואג"מ (ח"ד חאו"ח סי' ע'). ואילו למט"א (סי' תקפ"ב סכ"א) לא יצא. הב"ד בפסתש"ו (סי' תפ"ז ס"ב). וראה בכעין זאת בילקו"י (ח"ג עמ' של"ט ס"ד), ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ע"א), שיתכן שתלוי הדבר בדין מי ששכח במנחה של ר"ח לומר "יעו"י", אי יחזור במוצאי ר"ח להתפלל ערבית פעמים. היינו האם חסרון "יעו"י" הוי כאילו לא התפלל כלל או שזה חסרון רק באמירת "יעו"י". וראה עוד כה"ח (סי' קפ"ח סקל"ו). ולגבי בעיה זו כשר"ח חל רק בע"ש, ראה מה שכתבנו לעיל בפרקנו (הערה י"ג). וראה כעין ענין זה במה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ', בד"ה "מי שטעה ולא הזכיר כלל שם החג", וכו').


מי ששכח ולא הזכיר כלל את השבת בתפילת עמידה זו, לא מהני שישמע מהש"ץ ברכה מעין שבע, אלא יתפלל שוב [הריעב"ץ בסידורו. מט"א. בה"ל (סס"י רס"ח ד"ה "יצא"). כה"ח (סי' תרי"ט סק"מ) וש"א. וראה שו"ע (סי' רס"ח סעי' ד', ה' וי"ג). עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: לדברי מהר"א פאסוועליר הנ"ל (סוף הערה י"ג) לכאורה בדיעבד יצא גם בזה. עכ"ל. והיינו בערבית]. והטעם שאינו יוצא י"ח בברכה מעין שבע, משום שאינו מזכיר יו"ט בברכת מעין שבע (א"ר. בה"ל שם). וכ"ה אף אם הוא עצמו הש"ץ [הגר"ש דבליצקי בקיצור הל' המועדים, דיני ערבית דיו"כ. והיינו שלא יסמוך ע"כ כדין חזרת הש"ץ רגילה, וכמש"כ מרן (בסי' קכ"ו ס"ד). ואף בשבת רגילה נחלקו הפוס' אי יכול לסמוך ע"כ אם טעה בג' ראשונות, וכמבואר שם בשו"ע ובנו"כ. ומ"מ ודאי שאינו יכול לצאת בכך, שהרי לא מזכיר יו"ט, וכנ"ל. ואגב זאת ראה בספר זה השלחן לגר"ש דבליצקי שליט"א (ח"א וח"ב בסי' רס"ח ס"ג), גבי הא דיוצא י"ח תפילה ע"י ברכה מעין שבע, שצריך לומר מילה במילה עם הש"ץ וכמש"כ האחרו', ושחזר בו ממש"כ בח"א שאסור לו לומר עם הש"ץ דהוי ברכה לבטלה, אלא רק שישמע. וא"כ לדעתו אכן י"ל עם הש"ץ מילה במילה מתחילת הברכה ועד סופה].


אמנם לענ"ד יש לעיין בעיקר ד"ז. דהא לעיל בסמוך כתבנו שי"א שאם בתפילה ראשונה הזכיר רק יו"ט, ובשניה הזכיר רק שבת, שלגחיד"א וסיעתו יצא י"ח. ולכאו' ה"ה בני"ד. ושמא אף המקילים שם מודים שלכתחי' אין להכנס למצב שיתפלל תפילה שלא מזכיר בה גם שבת וגם יו"ט.


17) מי שבירך בשבת זו את כל הברכה הרביעית בעמידה כראוי, אך דילג בחתימה על תיבות "מלך על כל הארץ" (ושאר נוסח הברכה אמר כראוי. ושלא כדלעיל בהערה זו ס"ק 11). נראה שלד' הפר"ח (סי' תפ"ז ס"א) לא יצא י"ח, דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים (שהרי גם אם סיים ביו"ט שחב"ש "מקדש ישראל והשבת והזמנים" ס"ל שחוזר. והתם רק שינה הסדר. וא"כ לכאו' כ"ש בני"ד שהחסיר כמה תיבות מהברכה. ואין לומר שהתם לא יצא לפר"ח משום ששינה את משמעות הברכה, דישראל קדשינהו לזמנים ולא לשבת, ומדברי הטועה משמע שישראל קדשינהו גם לשבת. ואילו בני"ד אין בזה שינוי משמעות, דהשמטת "מלך על כל הארץ" אינה שינוי ועיוות המשפט. דכל זה אינו. אלא לפר"ח כל ששינה ממטבע שטבעו חכמים, בכל אופן שהוא, אע"ג שלא משנה את משמעות המשפט, לא יצא י"ח. כך נלע"ד). אמנם לדעת הח"א (כלל כ"ח ס"י), המ"ב (סי' תפ"ז סק"ז) ובבה"ל (שם ד"ה "מקדש") נראה שבני"ד יצא, שהרי אף אם החסיר תיבות "ישראל והזמנים" יצא (וכן הלכה, כנ"ל), למרות שלא הזכיר כלל יו"ט. וכ"ש בני"ד שהזכיר שניהם. ושמא אף לדידם לא יצא, דרה"ש ענינו המלכת ה' בעולם, וזה לא הזכיר שה' מלך על כל הארץ. ומ"מ למעשה נראה העיקר להקל בזה.


18) מי שטעה ביו"ט שחב"ש, והתפלל תפילה רק של שבת, אך ב"רצה" אמר "יעו"י" והזכיר שם החג. יש מי שאומר שיצא י"ח ולא יחזור להתפלל (הגרי"י קנייבסקי זצ"ל באורחות רבנו ח"ב עמ' פ"ט. והוא מדין סב"ל. הב"ד בפסתש"ו סי' תפ"ז הערה 9). ויש מי שאומר שלא יי"ח ובעי לחזור על תפילתו [כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א. ואמר לי שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל צריך להזכיר בברכה רביעית גם שבת וגם יו"ט. ולכן כששאלו את הגר"א נבנצל בענין מי שביו"ט שחב"ש הזכיר בתוך ובחתימת ברכה רביעית רק בשבת, ונזכר ב"רצה" ואמר שם "יעו"י" והזכיר שם יו"ט. האם צריך להתפלל שוב בשחרית תפילת תשלומין. וענה הגר"א נבנצל שאכן צריך הוא מדינא לחזור ולהתפלל תשלומין בשחרית, כיון שלא הזכיר יו"ט בברכה רביעית. ואם היה מתפלל תפילה של חול ואומר "יעו"י" ב"רצה" ומזכיר שם שבת ויו"ט אז כן היה יוצא (עפ"י שו"ע סי' רס"ח ס"ד - מ.ה.). אך כאן כיון שהזכיר בברכה רביעית רק שבת, נראה שאומר שהוא רק שבת ולא יו"ט, ולכן לא יצא י"ח. ואמר שיתכן שתלוי ד"ז במחלו' ב"ש וב"ה אם ביו"ט שחב"ש צריך ברכה מיוחדת לשבת וברכה שניה מיוחדת ליו"ט. שלב"ה די בברכה א' לשניהם, וכן הלכה כב"ה. ושאלתיו, האם בדיעבד אין לסמוך על ב"ש, וסגי שיפצל את שבת לברכה א', ואת יו"ט לברכה שניה, שבני"ד הוי ב"רצה". וענה לי שכיון שאין הלכה כב"ש לכן צריך לחזור ולהתפלל שוב. עכת"ד. וראה ע"כ ברכות (דמ"ט, א'), ביצה (די"ז, א') ובה"ל (סי' תפ"ז ד"ה "מקדש השבת")]. ולגבי מקרה הפוך ראה לעיל בסמוך (בהערה זו ס"ק 10).


19) בענין אמירת "קדשנו במצוותיך, שים חלקנו בתורתך", בס"ד נלע"ד שעיקר הכוונה גבי מצוותיך הוא מצד פו"ר. דמי שמקדש עצמו בענין שמירת הברית זוכה לקבלת צינורות השפע ובעיקר מצד הצלחה בלימוד התורה הקדושה. ובפרט שעי"כ יוולדו לו בעזה"י בנים צדיקים ובריאים ולא יצטרך כ"כ לבטל תורה עבור גידולם וחינוכם. וע"ע בענין הסדר הזה בצי"א (חי"ג סי' ל"ז).


20) יש מי שכתב, שאדם המאריך בתפילתו, וכשמתחיל הש"ץ לומר "ויכלו" נמצא הוא עדיין ב"אלקי, נצור", לא יאמר עמהם "ויכלו" אף כשאמר כבר "יהל"ר" הראשון (לנוהגים לאומרו. ראה מחלו' מרן ורמ"א רס"י קכ"ב). ורק לאחר שאמר "יהל"ר" השני רשאי לומר עמהם "ויכלו", למרות שטרם עקר רגליו (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים הל' יוה"כ, עפ"י המ"ב סי' קכ"ב סק"ו). וכן נראה ללמוד מדברי כה"ח (סי' קכ"ב ססק"א) בשם המאמ"ר והחס"ל. וכן מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הלכה (ח"ב עמ' 162 הערה כ"ב). ועוד הוסיף שם, שיש מי שמתיר לומר "ויכלו" עם הציבור לאחר "יהל"ר" הראשון (שם בשם לבושי מרדכי וינקלר. וראה מ"ב סי' קכ"ב סק"ב).


עוד מדיני תפילת יו"ט שחל בשבת וטעויות בה, ראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה מ').


[36]לו. מה שכתבנו שלאחר העמידה אומרים "ויכלו" הוא עפ"י שו"ע (סי' רס"ח סעי' ז', וסי' תרי"ט ס"ג), מ"ב (תפ"ז סק"ט) וכה"ח (סי' תפ"ז סקכ"ג). ועיקר דין אמירת "ויכלו" נזכר בגמ' שבת (דקי"ט ע"ב) ושו"ע (סי' רס"ח ס"א).


הטעם שאומר "ויכלו" בכל ליל שבת לאחר תפילת העמידה, למרות שכבר אמרו בתפילת העמידה, משום יו"ט שחב"ש שאין אומרים אותו אז בעמידה (מרן שם ס"ז). ואגב שבת זו תקנו לכל השבתות (מ"ב סקי"ח). וא"כ בני"ד יש חיובא טפי לאומרו מאשר בשבת רגילה (והנ"מ הינה למי שרגיל להאריך בתפילתו, שלכאורה יש ענין שלא להאריך בעמידה, ע"מ שיוכל לאומרה עם כל הציבור, וכמש"כ המ"א והמ"ב סי' רס"ח סקי"ט. ומאידך יש ענין דוקא להאריך ולכוון בעמידה זו, שהיא תפילת העמידה הראשונה בשנה). ועוד טעם שחוזרים ואומרים "ויכולו" לאחר חזרת הש"ץ, כדי להוציא למי שאינו יודע לאומרו בתפילה (מרן שם). וראה בכה"ח (באותו סי' ס"ק ג' ול"ג) שיש גם טעם עד"ה. ועיי"ש בכה"ח (סקל"ד) כמה טעמים מדוע צריך לאומרו (בשבת רגילה) ג"פ בליל שבת.


כתב מרן (בסי' רס"ח שם) שאומרים "ויכלו" בקול רם מעומד.


יש מהפוס' שכתבו שבכל ליל שבת י"ל "ויכלו" ג"פ (כנ"ל). וצ"ע אם לדעתם ה"ה כשיו"ט חב"ש, שאז אין אומרים זאת בתפילת העמידה [ראה א"ר (סי' רס"ח סקי"ב). מ"ב (סי' רע"א סקמ"ה) בשם הרוקח וכה"ח (סי' רס"ח ס"ק ג', ל"ד ול"ה). וראה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ח), שמדברי הגר"א נבנצל שליט"א עולה, שהרוצה להחמיר ולקיים את דברי הראשו' הנ"ל יאמר גם בליל יו"ט שחב"ש ג"פ "ויכלו". ע"כ].


ובענין ברכה מעין שבע:


עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' רס"ח ס"ח, ולגבי יוה"כ בסי' תרי"ט ס"ג), וכ"כ גבי ליל רה"ש הרמ"א (בסי' תקפ"ב ס"ג). והטעם, משום סכנת מזיקין, שבתי כנסיות שבזמנם היו בשדות, ותיקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לביהכ"נ שלא ישארו יחידים בביהכ"נ בשדה, אלא שיסיימו גם הם תפילתם בעוד הש"ץ מאריך בה (גמ' שבת דכ"ד,ב'. טור. ט"ז. מ"ב סי' רס"ח סק"כ). וגם האידנא לא זזה תקנה ממקומה (מ"ב שם, לוח א"י שנת תש"נ, וש"פ). וזה ע"ד הפשט. אבל ידוע שכל דברי חז"ל הם עפ"י הסוד, ויש בהם סודות עמוקים, אלא שמלבישים אותם בדרך הפשט. והאריז"ל בשעהכ"ו נתן טעם עד"ה לברכה מעין שבע והיא כמו חזרת העמידה (כה"ח סי' רס"ח סקל"ח. וכן מסתבר. דאל"כ תימה מדוע היו צריכים לתקן ברכה לצורך זה, הלא סגי באמירת מזמור וכדו'. אלא שי"ל שצריך דוקא ברכה זו שהיא כעין ברכות חזרת הש"ץ). ועוד בענין אי בטל הטעם בטלה גם התקנה, ר' לקמן בנספחים (נספח ח' ענף 16).


כשרה"ש חב"ש אינו מזכיר את רה"ש בברכה מעין שבע (מרן סי' רס"ח ס"ט, רמ"א סי' תקפ"ב ס"ג וכה"ח סק"מ. וכ"כ מרן גבי יוה"כ בסי' תרי"ט ס"ג). והטעם, דהלא ברכה זו אינה באה בשביל יו"ט, ואלמלא שבת אין ש"ץ יורד לומר ברכה זו (גמ' שבת שם. ב"י סי' תרי"ט. לבוש. כה"ח סי' תרי"ט סקמ"א). והטור כתב והיינו דבדין הוא שאפי' בשבת לא בעי למימריה, ורבנן הוא דתקון משום סכנה. מאי דתקון תקון, ומאי דלא תקון לא תקון [סי' רס"ח בהסבר הגמ' בשבת. ט"ז. מ"ב (סי' רס"ח סקכ"ג) וכה"ח (סקמ"ה). והוסיף כה"ח, שגם עפ"י סודם של דברים לא שייך להזכיר בה יו"ט. וראה עוד בב"י (סי' תרי"ט) ושעה"צ (סי' תרי"ט סקט"ז)].


יש מי שכתב, שאף אותם שבשבת שחל בה יו"ט אינם אומרים בתפילת העמידה "או"א רצה (נא) במנוחתנו", מ"מ אומרים כן בברכה מעין שבע (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים. וכתב שהוא לא כדברי דה"ח. והטעם לומר כן, דטופס ברכות כך הוא. וראה במגה"א סי' תקצ"ט סק"ב). והיינו שמ"מ להג' דה"ח אין לומר תיבות אלה בברכה מעין שבע, אותם שאינם אומרים תיבות אלה בתפילה העמידה. וא"כ זו מחלוקת (ומ"מ לא שמעתי שבברכה מעין שבע השמיטו תיבות אלה).


כתב בלוח א"י (ערבית דרה"ש, תש"נ) שבביהמ"ד הישנים שבירושלים נוהגים שרק הש"ץ אומר "מגן אבות" ולא הקהל, כגר"א זצ"ל.


עוד מדיני "ויכלו" וברכה מעין שבע ראה בשו"ע (סי' רס"ח סעי' ח'-י"ג), במ"ב (סקי"ט ואילך), כה"ח (סקל"ה ואילך) ושאר נו"כ. וראה עוד בדברים אלה במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ל') ויוה"כ (פ"ה הערה ל"ח).


ובענין מה שכתבנו שבשבת זו אומר בברכה מעין שבע "המלך הקדוש", כ"כ הרמ"א (סי' תקפ"ב ס"ג), מ"ב (סקי"א) וכה"ח (סקי"ט). וכ"כ גבי יוה"כ במ"ב (סי' תרי"ט סק"י) ובכה"ח (סקל"ט).


ואם טעה הש"ץ ואמר בברכה מעין ז' "הא-ל הקדוש". אם עדיין לא אמר בסיום הברכה את המילים "ברוך אתה ה'", ישוב לומר מהמילים "המלך הקדוש" ואילך [מ"ב (סי' תקפ"ב סק"י), כה"ח (סקי"ח) וש"א]. ואם כבר הזכיר את שם ה' בסיום הברכה, יש אומרים שימשיך את התפילה כדרכו. ויש אומרים שאף אם סיים את הברכה, או אפי' אמר רק "ברוך אתה ה', מקדש", צריך לשוב ולומר את ברכה מעין שבע ממש מתחילתה כתיקונה. ולדעה זו, אם עדיין לא סיים את הברכה, אלא אמר רק "ברוך אתה ה'", ימשיך לומר "למדני חוקיך", וישוב לומר מהמילים "המלך הקדוש" ואילך [כ"ז עפ"י המ"ב וכה"ח (שם). יבי"א (ח"ב סי' כ"ה סק"א וסי' כ"ט, וח"ה סי' ה'). ומבואר כל ענין זה באורך בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערות מ"ז-מ"ט). עיי"ש פרטי דינים בזה וטעמי הפוס' לכל דעה. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאם טעה הש"ץ בברכה מעין שבע ואמר "הא-ל הקדוש" וחתם כבר הברכה, שצריך לחזור. ואגב זאת נזכיר מה ששאלתיו לפני שנים, אם לדעתו בתפילת העמידה מי שחתם "הא־ל הקדוש" אינו צריך לחזור אם לא החל הברכה הבאה, אפי' שעבר כבר יותר מכדי דיבור, מדוע בני"ד צריך לחזור הרי אין פה ברכה הבאה. וענה הגרמ"א לנו שהקדיש שבא אחר ברכה מעין שבע דינו כברכה הבאה. עכת"ד. אמנם יש להעיר, שיש מקום לומר שהקושיה לא מתחילה כי בברכה מעין שבע צ"ל זאת בתוך הברכה ולא בחתימה, וממילא לא שייך פה תכ"ד של סיום הברכה, אלא שייך רק הדין של סיום הברכה בתיבות "בא"ה"]. ואגב יש להעיר, שלדעת האריז"ל שברכה מעין ז' הינה חובה מעיקר הדין, דהוי כחזרת הש"ץ, וכנ"ל בהערה זו, אולי יש לתלות זאת אי אמרינן בזה סב"ל, במחלו' הפוס' אי אמרינן סב"ל בתפילת העמידה, וכמו שכתבנו ע"כ לעיל בפרקנו (בהערה כ"ז ס"ק 26) שלדעת הרב כה"ח נראה שאמרינן סב"ל, עפ"י סי' תפ"ז סקי"ב וסי' תקפ"ב ססק"ו. ולדעת הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל לא אמרינן סב"ל בתפילת העמידה. ובפרט י"ל בני"ד, שאף את"ל דלא אמרינן סב"ל בשמו"ע ה"ז בגלל שאם לא יחזור על הברכות המסופקות הריהו נכנס לחשש איסור ברכה לבטלה על כל ברכה שיאמר מעכשיו עד סוף שמו"ע. אך בני"ד הרי אינו אומר ברכות אחרות לבטלה כי זו הברכה היחידה שאומר, ולכן אף לסוברים שבשמו"ע לא אמרינן סב"ל, מ"מ בברכה מעין שבע יתכן שיודו שאמרינן סב"ל. וכ"ז אם אכן נסבור שדין ברכה מעין שבע כדין תפילת העמידה. ז"א שיש פה כמה ספקות: א. אי ברכה מעין ז' דינה כשמו"ע. ב. אם בשמו"ע אמרינן סב"ל או לא. ג. גם אם בשמו"ע לא אמרינן סב"ל, יתכן שבני"ד כן אומרים סב"ל כי אין ברכות אחרות הקשורות לברכה מעין ז'. וראה עוד ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ג הערה ל"ח).


[37]לז. מה שכתבנו שהספרדים אומרים "מזמור לדוד, ה' רועי", הוא עפ"י המחזורים, וכבכל ליל שבת. ואילו מנהג האשכנזים שנוי במחלוקת. יש שלא נוהגים לאומרו באף ליל שבת (עפ"י לוח א"י והמחזורים), ויש מהם שכן נוהגים לאומרו אף כשרה"ש חל בשבת (לוח דבי"ב - מנהגי הסידים - בעלז).


לאחר מכן למנהג כולם אומרים קדיש (עפ"י מ"ב סי' תפ"ז סק"ט, כה"ח סקכ"ג וש"א). האשכנזים אומרים לאחר ברכה מעין ז' מזמור "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה" וגו', יש מהם האומרים בקשה על הפרנסה, קדיש "תתקבל" ("ברכו" למנהג ספרד) ו"עלינו". ואילו הספרדים לאחר ברכה מעין ז' אומרים ק"ת, "מזמור לדוד, ה' רועי", מזמור "הללויה הללו א־ל", ומזמור "לה' הארץ ומלואה", בקשה על הפרנסה, קדיש "יהא שלמא" ו"עלינו".


וראה עוד ע"כ במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ט) והל' ליל הסדר (פ"ג הערות ל"ב ול"ג. עיי"ש בהערה ל"ג, מש"כ ע"ד סידור רינת ישראל).


[38]לח. זאת עפי"ד מרן (בסי' רס"ח סעי' י'). וכן משמע מהט"ז (בסק"ח), וכ"כ המ"ב (סקכ"ד), וכ"כ כה"ח (סק"נ) בשם שכנה"ג, המט"י, בי"ד והגחיד"א בברכ"י. ואף שמרן כתב זאת בענין בית חתנים ואבלים, אך לפי טעמו שם, "דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין", למדו האחרו' גם לגבי מקרים דומים, כמבואר בפוס' הנ"ל.


ויש להעיר שמצד א' לפי הטעם דמאחרין הרי שכיום בבתי הכנסת שלנו איננו צריכים לומר ברכה זו. וא"ת שנאמר משום שגם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה [וראה ע"כ לקמן בנספחים, נספח ח' אמצע ענף 16 ס"ק 12)], לפי"ז גם במנין לא קבוע, כגון של אברכים בימים נוראים, שיאמרו גם הם ברכה זו. אך ראה מש"כ הטור (סי' רס"ח), דאנן דלית לן סכנה, לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. ע"כ. והוא מתשו' הרשב"א. ולפי"ז התקנה נשארה כמעיקרא, והיינו רק לבתי כנסת קבועים.


ומה שכתבנו שד"ז תליא בביהכ"נ, אמנם המ"ב שם הזכיר זאת לגבי מנין שאינו קבוע, אך מדברי הפוס' שהביא כה"ח שם נראה שדבר זה תלוי בביהכ"נ, ולא בקביעות של מנין המתפללים. ואכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, לגבי אותם הנוסעים להשלים מנין בישובים שאוכלוסיתם אינה שומרת תורה ומצוות, אך רוצים להתפלל במנין בימים הנוראים כרה"ש ויוה"כ. וענה לי, שאכן לפי"ד המ"ב הנ"ל אין להם לומר ברכה מעין שבע אם רה"ש או יוה"כ חלו בשבת (ונראה דה"ה אם רה"ש חל בימי ה' וו', שלא יאמרו בליל שב"ק זו. ור' מרן סי' רס"ח סי"א שהשווה דין שבת רגילה לדין שבת שחלה במוצאי יו"ט - מ.ה.). ובתשובה אחרת לשאלתי אמר לי, שכן הדין באותם הרוצים להקים מנין לאברכים החפצים להתפלל בימים אלה ביתר כוונה ובתפילה איטית יותר, ולכן מתפללים בימים אלה במקומות שאין רגילות להתפלל שם כל השנה.


ולשאלתי, האם דין זה תלוי בקביעות בית הכנסת או בקביעות מנין האנשים המתפללים שם בשאר ימות השנה, ענה לי הגר"ש ישראלי שד"ז תלוי בקביעות בית הכנסת. ולכן אם נוסעים להתפלל בימים נוראים בישוב שיש בו כל השנה בית כנסת קבוע, אף שאין מתפללים בו אנשים, ה"ז לעניננו נחשב כבית כנסת קבוע, כי יכולים הם לחזור בתשובה ולהתפלל שם כל ימות השנה. עכת"ד (ומאידך לא התייחס למקרה שבמשך שנים מתפללים באופן קבוע את תפילות רה"ש ויוה"כ, או אפי' כל שבת, בכיתת בית ספר, או בחניון המכוניות של בנין דירות, כפי שמצוי בדורנו).


ומה שכתבנו שכן הדין אם קובעים את התפילה לראש השנה בלבד, ראה בט"ז (שם בסי' רס"ח) שכתב, שאותם שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוה דומה לביהכ"נ קבוע ואומרים שם ברכה זו. עכ"ל. וכעין זאת כתב המ"ב (אלא שהוסיף בשם הא"ר שצריך שיהיה שם ס"ת). ולפי"ז נראה לכאו' שאם קובעים מקום להתפלל בכל עשי"ת, דהיינו ברה"ש, יוה"כ וכל הימים שביניהם, ה"ז ביהכ"נ קבוע כאותם בתי הכנסת שבירידים. אך הגר"ש ישראלי אמר לי, שאפ"ה כשמתפללים שם כל עשי"ת, כולל רה"ש ויוה"כ, אין זה נחשב לביהכ"נ קבוע, והא דבתי הכנסת שבירידים שהם נחשבים כבתי כנסת קבועים, זה משום שכל ימי שהותם שם מקום זה מיוחד לביהכ"נ. אך בישובים או בערים שממילא יושביהם נמצאים שם כל ימות השנה, ורק בעשי"ת מקימים שם ביהכ"נ, אין זה נחשב כביכ"נ קבוע. עכת"ד. ולפי דבריו יוצא שכ"ש אם מתפללים שם רק ברה"ש ויוה"כ, דאינו ביכ"נ קבוע. וראה מש"כ כה"ח שם בשם בי"ד.


ומה שכתבנו שכן הדין הן לחלק מהאשכנזים והן לחלק מהספרדים, משום שכ"כ המ"ב שם, וכ"כ האחרו' הספרדים הנ"ל כשכנה"ג והגחיד"א. אלא שלדעת כה"ח שם בכל מקרה יש לומר ברכה זו, והוסיף שכן נראה עפי"ד האריז"ל, הש"ץ והבא"ח. ואמנם לפי"ז נראה שמנהג כל האשכנזים שלא לומר ברכה מעין שבע בני"ד. אך מ"מ כתבנו שכ"ה לחלק מהאשכנזים, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שגם האשכנזים בירושלים נוהגים לומר ברכה מעין שבע, אף אם מתפללים בביכ"נ לא קבוע. ולכן יש לכתוב: יש שאינם אומרים ברכה מעין שבע במקום שלא ייחדוהו לביכ"נ כל ימות השנה. והיינו בין ספרדים ובין אשכנזים.


מתוך כך, שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, כיצד נקבע מהו המנהג. האם ד"ז עובר מאב לבן, או מרב לתלמיד, או שנלמד הדבר מן הספרים, או משניהם יחד. שהרי אמירת "ברכה מעין שבע" בביכ"נ שאינו קבוע, זה דבר שאינו שכיח, וכיצד יודעים מהו המנהג [ובפרט שהפוס' כתבו שלגבי דבר שאינו שכיח אין לומר שיש מנהג לגביו. ר' ע"כ למשל ביבי"א (ח"ה, חאו"ח סי' ל"ח סק"ה. וח"ה חיו"ד סי' י"ח סק"ב. וח"י חאו"ח סי' נ"ה), בספר מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד, הערה צ"ו) ומה שכתבנו בס"ד בשאר ספרי מקראי קודש וקדושת השבת]. וענה לי, שבאמת אין דבר זה נדיר כ"כ, שהרי מתפללים בביכ"נ לא קבוע כשיש חתן, או רח"ל אבל. וכן ישנם אנשים הנוהגים להתפלל בימים הנוראים במנינים שבבתיהם. ובענין קביעת המנהגים, הרי שד"ז נקבע ע"י רבנים גדולים. וכבר אמר ר"ת, שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם. והג"ר עובדיה יוסף זצ"ל אומר, ש"מנהג" הוא אותיות "גהנם" [ר' שו"ת בעלי התוס' (סי' י"א), שמנהג זה גהנם למפרע... ואפי' מנהג הגון אינו עוקר הלכה אא"כ רופפת - מ.ה.]. והמילה "מנהג" נזכרת בתנ"ך רק פעם א': "והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי, כי בשגעון ינהג" (מלכים ב' פרק ט' פס' כ'). לכן תלוי הדבר מהו המנהג. אם זה מנהג המיוסד על אנשים גדולים, או להיפך - מנהג של קלי דעת. המנהג להתפלל מנחה לאחר השקיעה הינו מנהג גרוע, ואין לקרוא לכך בשם "מנהג". וכן לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אין ליטול ידים לסעודה שלישית לאחר השקיעה. ולמרות שהמ"ב התיר זאת, ה"ז בגלל שהמ"ב כתב לפי אופק ראדין, ואין זה נכון לפי האופק שלנו. ומשהערתי לגר"א נבנצל שהגר"ע יוסף מתיר ליטול ידים לסעודה שלישית בשבת לאחר השקיעה (ראה לוי"ח סי' כ"ז, שהתיר זאת עד שלוש עשרה דקות אחר השקיעה - מ.ה.), שהוא מצרף כמה סברות לקולא (והיינו אף דעות הדחויות מההלכה. ראה יבי"א ח"א חיו"ד סי' כ"ו סק"ו, ח"ב חיו"ד סי' י"ד סק"א, וסי' ה' סק"א, וח"ג חאו"ח סי' כ"ח ססקי"ז, וח"ד חיו"ד סי' כ"ג ססק"ב, וחאו"ח סי' ל"ג ס"ק א' וט"ז. וח"ו חאה"ע סי' ג' סק"ח. וחאו"ח סי' ט' סק"ט. ויחו"ד ח"ה עמ' רל"ח ורמ"ז). ענה לי, שכן הגר"ע יוסף מצרף קולות אף לדברים אחרים, כגון להפסק טהרה של נידה לאחר השקיעה, כפי שכתב בירחון "אור תורה". והגר"א נבנצל השיג עליו בזה. שלדעתו אין להקל בכך לאנשים שכל מוצאי שבת אינם ממתינים לצה"כ לדעת ר"ת, אלא כותבים ועושים שאר איסורי שבת מדאו'. ויותר מכך. כיצד ניתן להקל בכך לאשה שתעשה הפסק טהרה לאחר השקיעה, ושבוע לאחר מכן היא תטבול לפני זמן ר"ת, ותסמוך על שיטת הגר"א. ה"ז לאחוז את החבל בשני הקצוות. אלא שבאמת הגר"ע יוסף מצרף שם עוד סברות להקל, ואינו סומך על שיטת ר"ת בלבד. ואף ששיטת ר"ת אינה שיטה דחויה מההלכה, מ"מ אין להקל בכך כאשר זה תרתי דסתרי.


ולעניננו, המשיך הגר"א נבנצל, אנו סומכים על מנהגים אף אם ראינו אותם אצל עמי ארצות, אלא שרב גדול הנהיגם. כגון מה שנהגו בקהילה מסוימת בגרמניה לאכול חֵלֶב מסוים שגברא רבא סבר שאינו חלב [ראה ברמ"א (יו"ד סי' ס"ד סעי' ט')]. הרי שהם נהגו עפ"י פוסק גדול (ראה כעין זה באג"מ או"ח ח"ד סי' י"ז). וכן בבריסק נהגו להקל באיסור חדש בחו"ל, כיון שהמרא דאתרא סבר שאיסור חדש לא נוהג בחו"ל (שכן פסקו להקל הב"ח, שלגר"א נבנצל שליט"א כמדומה שהוא המרא דאתרא הנ"ל, והשאג"א – מ.ה.). וכן סומכים אנו על מנהגים הכתובים בספרים, אם גברא רבא כתבם. עכת"ד הגר"א נבנצל שליט"א.


ואמנם בענין מנהג ירושלים, ראה מש"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (הל' יוה"כ, דיני תפילת ערבית סעי' מ"ג), שמנהג ירושלים לומר ברכה מעין שבע גם במנין שאינו קבוע. והוסיף, שמנין קבוע נקרא אם הינו קבוע לפחות לערבית ושחרית בשבתות. ע"כ. כ"כ הגר"ש דבליצקי בספר הנ"ל. ואמנם בפגישתי עמו העיר לי, שאין להשוות כלל בין מש"כ הפוס' להיתר נפילת אפים בירושלים בכל ימות השנה אף בביכ"נ שאין בו ס"ת, לבין מה שי"א שיש לברך בירושלים בליל שב"ק ברכה מעין שבע אף בביכ"נ שאינו קבוע, והראני שהוא כותב קונטרס מיוחד ע"כ. ובפעם אחרת שדיברתי עמו ע"כ, אמר לי שאמנם הרלב"ח כתב שלא נהגו לומר ברכה מעין שבע בביכ"נ שאינו קבוע, אך רבי מיוחס רפאל ב"ר שמואל (בעל מזבח אדמה ופרי האדמה) כתב שאכן בדורו כן נהגו לומר פה בירושלים ברכה מעין שבע אף בביכ"נ שאינו קבוע, וזאת עפי"ד המקובלים בביכ"נ בית א־ל פעיה"ק. והעיר הגר"ש דבליצקי, שבספר שש"כ אמנם כתב, שדברי לוח א"י שבירושלים נהגו לומר ברכה מעין שבע גם בבית שאין בו ס"ת, יש מי שאומר דאפשר שרק בתוך חומות העיר העתיקה הדין כן, דבגלל הקדושה חשיב ביכ"נ (עיי"ש בשש"כ פס"ה הערה נ"ח בשם א' מגדולי הדור שליט"א), אך לדעת הגר"ש דבליצקי אין הדבר כן. דאין לתלות ד"ז מצד הקדושה של ירושלים, אלא דבר זה היה נהוג בירושלים בגלל מקובלי ביכ"נ בית א־ל, ואנשי ירושלים לקחו את מנהגם מהמקובלים הללו וכך התפשט המנהג בכל ירושלים. ובעיקר הספרדים לקחו את מנהגיהם מאנשי ביכ"נ בית א־ל. וכמו שנהגו למשל לומר גם "ויהי נועם" במוצש"ק אף אם יו"ט חל באמצע השבוע [ראה כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק א', ז' וט', וסי' תצ"ה ס"ק ה'). והוי מנהג כל הספרדים היום פה בירושת"ו, עפ"י הסוד ועפי"ד הגחיד"א. ואמנם ראה בטור (סי' רצ"ה) שיש מנהג שלישי, והוא מנהג חלק מהספרדים היום (כגון יוצאי מרוקו), שבמוצש"ק כזו שיו"ט חל באמצע השבוע, מתחילים רק מפס' "אורך ימים אשביעהו" וגו' וממשיכים מיד "ואתה קדוש" ואילך. והיינו ללא אמירת "יושב בסתר וגו']. ואם היו אז יהודים למשל גם בנתניה, והיו גם הם נוהגים כאנשי ביכ"נ בית א־ל, הרי שכן היה המנהג גם בנתניה. וה"ה בשאר המקומות בארץ. אך אין זה תלוי בקדושת ירושלים. וממילא אין זה שייך רק לירושלים שבין החומות. ומכל זה מובן ממילא שדין אמירת ברכה מעין שבע אינו שייך לדין אמירת נפ"א במקום שאין בו ס"ת. דגבי נפ"א אכן נהגו לומר נפ"א רק בירושלים מצד הקדושה שבה (דחשיבא כביכ"נ). ושם אכן יש לדון אם ד"ז שייך גם בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה, אך הבנתי מדבריו שגם שם אומרים נפ"א גם במקום שאין ס"ת. ואגב זאת סיפר, שלפני שנים רבות התפלל הוא בביהכ"נ של הגרי"ז מבריסק פה בירושלים, ואמרו שם ברכה מעין שבע בליל שבת, אע"פ שלא היה זה ביכ"נ קבוע. ואע"פ שהיה זה מעט לאחר פטירתו, מ"מ נראה שכן היה המנהג גם בזמנו. אך הוסיף שאולי אין ללמוד משם, כיון שהיה זה ביכ"נ שהתפללו בו תמיד בשבתות (ולדעתו חשיב מנין קבוע, וכנ"ל בשם ספרו). ולסיום אמר שהיום אכן המנהג בירושלים ת"ו לומר ברכה מעין שבע אף במנין שאינו קבוע. עכת"ד. וכן נראה מדברי כה"ח (סי' רס"ח סק"נ) כדברי הגר"ש דבליצקי הנ"ל, שאין זה תלוי כלל בירושלים.


וראה עוד בשו"ת אול"צ (ח"ב פי"ט ס"ה) שהב"ד מרן הגחיד"א זצ"ל בברכ"י (סי' רס"ח סק"ד) שאומרים ברכה זו רק במקום שיש בו ס"ת. והוסיף באול"צ, שכן נהגו בהרבה מקומות. והבא"ח כ' שמ"מ בירושת"ו נהגו תמיד לברך ברכה זו. עכת"ד האול"צ. וצ"ע אי לפי מה שאמר לי בעבר הגר"מ אליהו זצ"ל, שמנהג ירושת"ו קובע למעשה את מנהג כל ארץ הקודש, האם גם בני"ד יהיה מנהג כל ארץ ישראל כן. והדעת נוטה שבני"ד אין הדבר כן, אלא הדבר אמור רק גבי ירושת"ו. וע"ע בענין ברכה מעין ז' מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג סוף הערה ל"א). ובענין קביעת מנהגים ותקנות בירושלים ר' בצי"א (חלק כ"א סי' כ"א).


בענין אמירת ברכה מעין שבע בחדר הסמוך לביהכ"נ, ר' ביבי"א (ח"ב סי' כ"ט סק"ז).


ובמקום שאין לומר ברכה מעין שבע, אם יש למחות ביד הנוהגים לאומרה, ראה מ"ב (סי' רס"ח סקכ"ה) מחלו' הפוס' בזה.


ודברים אלה הובאו ברובם בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה ל"ח).


[39]לט. עיקר דין אמירת הבדלה במוצ"ש בתפילה (נוסף להבדלה על הכוס) הוא מגמ' ברכות (דל"ג עמ' א' וב'). וכ"פ הטוש"ע (סי' רצ"ד ס"א) המ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ז) וש"פ.


ואי עיקר דין הבדלה הינו מדאו' או מדרבנן, נחלקו בזה הראשו'. שלרמב"ם (פכ"ט משבת ה"א. ובסהמ"צ מ"ע קנ"ה) חיובה מדאו', והיא בכלל "זכור את יום השבת לקדשו", שצריך לקדש השבת בכניסתה וביציאתה. וכ"כ הסמ"ג (עשין כ"ט. עיי"ש שלמד זאת משינוי הכתוב בין דברות ראשו' לשניות), הרה"מ, התוס' (שבת ד"ט, ב'), החינוך ועוד ראשו'. ואילו הרה"מ (על הרמב"ם שם) בשם "יש מפרשים", ר"ת (בתוס' ריה"ח ותוס' רא"ש בברכות ד"כ), האורחות חיים, האבודרהם, המאירי (ברכות ד"כ) בשם יש מפרשים, הרשב"ץ, הריטב"א, הסמ"ק (סי' רפ"ג), שב"ל (סי' ק"ל), ועוד ראשו' ס"ל שחיובה מדרבנן [ראה מ"א, מ"ב וכה"ח (רס"י רצ"ו). אנ"ת (ח"ח ערך הבדלה עמ' ס"ח)].


דין אמירת "ותודיענו" איתא בגמ' ברכות (שם), וכ"פ מרן (בסי' תצ"א ס"ב וסי' תקצ"ט ס"א) והאחרו'.


ומה שכתבנו שדין אמירת "ותודיענו" ברה"ש הו"ד בליל ב', משום דליל א' לא יעלה במוצ"ש, דלא אד"ו ראש (מרן רס"י תכ"ח. כה"ח סי' תקצ"ט סק"א).


הטעם שאומרים "ותודיענו" דוקא בברכה רביעית, ודוקא בתחילתה, נראה שהוא עפ"י מש"כ המ"א (רס"י רצ"ד, הב"ד כה"ח רס"י רצ"ד), דאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. וכשם שאמרו כן גבי הבדלה במוצ"ש רגילה, ה"ה בני"ד, שהרי מבקשים אנו בברכת "אתה בחרתנו" ש"יעלה ויבא...ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו... לפליטה לטובה... לחיים ולשלום". וכן "מלוך על כל העולם... והנשא על כל הארץ... וידע כל פעול כי אתה פעלתו" וכו'. "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו'. וכ"ז אין לבקש קודם שמבדילים. והגר"א נבנצל שליט"א הקשה: הרי זה אומרים גם בשבת. עכ"ל. ור"ל שאומרים בקשות אלה גם ברה"ש שחל בשבת אע"ג דהוי ממש שבת. ולכן חוזרני בי מהתירוץ הנ"ל.


ומה שכתבנו שיש להפסיק בין תיבת "קדשת" לבין תיבות "והבדלת וקדשת", הוא עפ"י תוס' פסחים (דק"ד ע"א ד"ה "בעי"), וכ"פ בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ה בהערה).


מה שכתבנו "והבדלת" כשהאות וא"ו בסוגרים, משום שמנהג הספרדים לומר עם האות וא"ו, וכגי' הרד"א (הב"ד כה"ח סי' תע"ג סקי"ט). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ד). ומנהג האשכנזים לומר תיבה זו בלא וא"ו, וכגי' התוס' בפסחים (דק"ד ע"א ד"ה "בעי"). וכן כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ה).


ומה שאומרים "ותודיענו" בליל רה"ש שחל במוצ"ש, אע"ג שאומרים בו "וחגיגת הרגל", ורה"ש אינו רגל, מ"מ כי היכי דאמרינן במוצאי יו"ט בהבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה, ה"נ סדר תיקון הוא מונה (טור סי' תקצ"ט. לבוש. מ"ב באותו סי' סק"ב. כה"ח סק"ב וש"א).


ומה שכתבנו בדין השוכח לומר "ותודיענו", הוא עפי"ד מרן (בסי' רצ"ד ס"א), שכתב גבי הבדלה במוצ"ש רגילה שאם טעה ולא הבדיל משלים תפילתו ואינו חוזר מפני שצריך להבדיל על הכוס (וסומך ע"כ. מ"ב סק"ג). והוסיף שם (בסעי' ד'), שבמקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל מיד כשסיים הברכה, אין לו לחזור אע"פ שלא פתח עדיין בברכה שלאחריה. וכ"כ בני"ד המ"ב (סי' תצ"א סק"ד), בה"ל (סי' רצ"ד ס"א ד"ה "ואם טעה"), כה"ח (בסי' רצ"ד סקי"ז, בסי' תצ"א סק"י, ובסי' תקצ"ט סק"ג), יחו"ד (ח"א סי' צ"א סט"ו), ושש"כ (ח"ב פנ"ח ס"י. ועיי"ש בהערות ט"ז כ"ד ול"ד, ובסעי' ט"ו. וכ"כ בפס"ב ס"י. עיי"ש בסי"א).


ואמנם נחלקו הפוס' לגבי ני"ד. י"א שאם התחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" וכו', שוב לא יאמר "ותודיענו" (מט"א סי' תקצ"ט ס"ז). וי"א שכל זמן שלא סיים ברכה רביעית חוזר ל"ותודיענו" (יחו"ד ח"א סי' צ"א). וי"א שיכול לאומרה היכן שנזכר, כל עוד לא סיים ברכה רביעית (הגר"ש דבליצקי שליט"א בהערותיו למחזור לרה"ש מהדו' אור הספר. הב"ד בפסתש"ו סי' תצ"א ס"ה). ובס"ד יש לדון לדעת כל הפוס' הללו (בפרט למט"א דס"ל שאם לא אמרה במקומה שוב א"צ לומר "ותודיענו"), אי יאמר זאת ב"אלקי, נצור". דמצד א' שרי לומר כל דבר מעין זה אחר "יהל"ר" הראשון. ומאידך אין זו בקשה, וב"אלקי, נצור" כולו אמירת בקשות ואף שלכאו' נראה שאין איסור לומר שם גם שבחים). ואמנם גבי השוכח "אתה חוננתנו" במוצ"ש רגילה דנו הפוס' אי יאמרנה ב"שומע תפילה", דהתם הוי חלקו שבח וחלקו בקשה. אך בני"ד כולו שבח. ואף שאין איסור בדבר, מ"מ השאלה הינה אי שייך לומר שבח כזה ב"אלקי, נצור". וצ"ע.


כתבו הפוס', שמש"כ מרן (כנ"ל) שאם סיים הברכה וא"צ לחזור, שכ"ה אף אם טרם החל הברכה הבאה, היינו אף אם רוצה אינו רשאי לחזור, ואם חזר הוי ברכה לבטלה (מט"י. כה"ח סי' רצ"ד סקי"ח). ואם חזר הוי הפסק (תו"ש. כה"ח שם סקי"ט. ונראה דה"ה אף אם רק אומר שם התוספת שדילג הוי הפסק. וראה מרן בסי' ק"ח סעי' י"ב, ובמ"ב שם סקל"ח). וכ"ה בכל מקום שאין חייב לחזור לראש מיד כשסיים הברכה, שלא יחזור, דאל"כ הוי הפסק (תו"ש וכה"ח שם ובסקכ"א).


וכן אם טעה וכבר סיים התפילה, אם א"צ לחזור לכאו' גם אסור בני"ד לחזור, דהא חשיב כנדבה, וביו"ט אין תפילת נדבה (עפ"י מ"ב סי' רצ"ד סק"ח וכה"ח סק"כ, דביו"ט אין תפילת נדבה).


דין מי שטעה ולא הבדיל בתפילה, ואין לו כוס בלילה, ראה בשו"ע (סי' רצ"ד ס"ב), מ"ב (ס"ק ה', ו') וכה"ח (ס"ק י"ד-ט"ז).


דין מי ששכח להתפלל ערבית, אם וכיצד ישלים ההבדלה בתפילה, ראה מ"ב (סי' רצ"ד סק"ב) וכה"ח (ס"ק ג' וי').


ומה שכתבנו שאם לא אמר "ותודיענו" ורוצה הוא לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט), שיאמר התיבות "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", זאת עפי"ד מרן (בסי' רצ"ט ס"י), המ"ב (סי' רצ"ד סק"ג וסי' רצ"ט סקל"ו), כה"ח (סי' רצ"ד סק"ו וסי' רצ"ט ס"ק נ"ו ונ"ח) ויחו"ד (ח"א סי' צ"א סט"ו). וראה עוד בשש"כ (פס"ב סי"א). ומ"מ אומר "ברוך המבדיל" בלא שו"מ [אף שזו מחלו'. ראה ב"י (סי' רצ"ט) וכה"ח (סי' רצ"ט סקנ"ו)]. ואף אם טעה ואמר עם שו"מ בלא כוס, אפ"ה צריך לחזור ולברכה בשם ומלכות כשמבדיל על הכוס (פמ"ג בא"א. כה"ח שם). וע"ע בענין זה לעיל (פ"ב הערה כ').


כתבו האחרו', שהמנהג שמתפללין ערבית בליל רה"ש מתוך הסידור, אע"ג שטרם ברכו ברכת "מאורי האש". והטעם, משום שאין זו הנאה גמורה, דקצת שגורה התפילה בפיו. ואף שיש מחמירים בזה, מ"מ המחמיר יחמיר לעצמו (שלא ליהנות מהאור כל עוד לא בירך ברכת "מאורי האש" על הנר), אך אין להורות כן לאחרים לאיסור (עפ"י הברכ"י. הב"ד שע"ת, מט"א ומ"ב רס"י תקצ"ט, כה"ח סק"ו). ומ"מ פשוט שאין להדליק נר להבדלה כל עוד לא יצאה השבת. ואף לאחר שיצאה השבת יש לומר קודם ההדלקה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" אם טרם הבדיל בתפילה [עפ"י מרן והרמ"א (סס"י רצ"ט). מ"א. כה"ח (סקנ"ח). ועיי"ש ברמ"א אי לצורך הדלקת הנר בעי לומר תיבות אלה. ומ"מ כבר כתבו האחרו' להחמיר אף בזה (מ"א. פר"ח. מ"ב סקל"ט. כה"ח ס"ק נ"ב וס"ג וש"א). ואף מרן בב"י והרמ"א עצמו בשו"ע כתבו שהעיקר לדינא להחמיר בזה. ובענין נוסח הברכה שכתבנו, הוא כדלעיל בסמוך]. וראה עוד בכה"ח (סי' תרצ"ג סק"י) ובספרנו מקו"ד (הל' פורים פ"י הערה מ"ה) גבי פורים שחל במוצ"ש אי להקדים ברכת הנר לקרהמ"ג. וכ"כ הפוס' גבי ט"ב שחל במוצ"ש, לענין קריאת מגילת איכה (והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: אלא שבט"ב אין כוס, משא"כ בפורים. עכ"ל).


נחלקו הפוס' גבי מי שבירך כבר את ברכת הנר במוצ"ש (כגון בני"ד שמחמיר על עצמו ומברך על הנר לפני ערבית) ורוצה אח"כ להבדיל לבני ביתו (ובני"ד לומר גם ברכת "מאורי האש" בקידוש - יקנה"ז). י"א שיכול לחזור ולברך במ"ה ולהוציא בני ביתו (מ"ב סי' רצ"ח סקל"ו בשם הברכ"י, דה"ח והשע"ת). וי"א שיברך הוא את כל ברכות ההבדלה (ובני"ד גם את ברכות הקידוש), ואילו אחד מבני ביתו או אחד השומעים האחרים את ההבדלה יברכו את ברכת "מאורי האש" ויוציא את שאר השומעים (עפ"י כה"ח סי' תרצ"ג סקי"א. ושכ"כ גם הרח"ף ברו"ח). וראה עוד בענין אי עיכוב ברכת במ"ה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ל').


לעצם חיוב ברכת "מאורי האש" לנשים ראה בה"ל (סי' רצ"ו ס"ח ד"ה "לא יבדילו"), כה"ח (סי' רצ"ו סקנ"ה), יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ג וכ"ד ס"ק ז'-ט', וח"ו סי' מ"ח סקי"ב) יחו"ד (ח"ד סי' כ"ז), לוי"ח (סי' כ"ה), ילקו"י (ח"ד כ"א סי' רצ"ו סי"ג), ושש"כ (פנ"ח סעי' י"ד וט"ו, ופס"א סכ"ד).


וכל זה לענין עשיית מלאכה. ואיתא בזוה"ק, דמאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא (היינו "ואתה קדוש" ב"ובא לציון גואל"), גרם בישא לגרמייהו. ומ"מ יש שלימדו זכות על שמש ביהכ"נ, שמותר לו להדליק נר (ובני"ד להעביר אש) לאחר שהבדיל בתפילה (ובני"ד אמר "ותודיענו") או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", וזאת בשביל כבוד הציבור [מ"ב (סי' רצ"ט סק"מ). כה"ח (סקנ"ג). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: ובשביל להדליק נר הבדלה, בדליכא נר תמיד. עכ"ל. ושמא גבי ני"ד לא מדוברים דברי הזוה"ק, שהוא רק מעביר אש מאש ולא מדליק אש חדשה, דהוי יו"ט. ומ"מ נראה שלא טוב עושים אותם גבאים במוצ"ש רגילה, שלפני שהציבור מגיע לקדושה דסידרא מעבירים את שעון השבת ממצב "שבת" למצב "חול", דאין בזה שום כבוד הציבור, וצריכים הם להמתין לאחר הקדושה וגם להבדיל בתפילה או לומר "ברוך המבדיל" וכו'. וראה כה"ח (סי' רצ"ט סקס"ד). וראיתי בתי כנסת שאכן נזהרים בזה].


ומ"מ טלטול הנר שרי לכו"ע קודם קדושא דסדרא, אם כבר הבדיל בתפילה וכדו' (מ"א. מ"ב שם).


להביא יין בליל יו"ט שני מותר לאחר שאמרו הציבור "ברכו", וזאת אף אם טרם התפלל ערבית ואף לא אמר ברכת ההבדלה, דהא אין בזה משום מלאכה אלא רק הכנה מיו"ט לחבירו, וכיון שנתקדש היום, שרי (שע"ת ומ"ב סס"י רצ"ט). ומ"מ צ"ע אי שרי ד"ז משבת ליו"ט במוצ"ש, דשמא לענין שבת מחמירים טפי. והגר"ש ישראלי זצ"ל תחילה אמר לי בני"ד, שלכאו' מיו"ט א' לחבירו יש צד להחמיר טפי, משום שא' מהם הינו חול, וא"כ יש חשש שמכין מיו"ט ראשון ליום אחר שהוא חול, משא"כ משבת ליו"ט (שאז כ"ש שיהיה שרי). ומששאלתיו שהרי ברה"ש יו"ט שני ודאי אינו חול, ענה שמ"מ יו"ט א' הוי מדאו' והשני מדרבנן (ולכן גם אם יו"ט א' לא חל בשבת הוי כמכין מיום שחיובו מדאו' ליו"ט ב' דהוי דרבנן). ולמעשה הסיק שכדין יו"ט א' לב' כך הדין משבת ליו"ט. עכת"ד. והיינו כשם שהתירו לעשות כן מיו"ט א' לב' כן שרי משבת ליו"ט.


ומה שכתבנו גבי איסור אכילה עד שיבדיל על הכוס בקידוש (יקנה"ז), הוא עפ"י מרן (סי' רצ"ט ס"א). וכ"כ המ"ב (סי' רצ"ט סקל"ו) וכה"ח (סקנ"ז). וכ"ה אפי' טעימה מועטת (כה"ח שם סק"ב). ואמרו בגמ' פסחים (דק"ה, א') שכל הטועם קודם ההבדלה מיתתו באסכרה (הב"ד הב"י וכה"ח סי' רצ"ט סק"ב). ואי שרי לשתות קודם ההבדלה על הכוס, ראה בשו"ע (סי' רצ"ט שם) ובנו"כ, שמ"מ מים שרי. ועיי"ש בשו"ע עוד פרטי דינים בזה, אי החל לאכול בשבת קודם שחשכה, ונכנס יו"ט. ומ"מ כבר העיר הגר"א נבנצל שליט"א גבי יו"ט במוצ"ש: אי אפשר לשתות מים קודם קידוש. עכ"ל.


שכח להבדיל בתפילת העמידה ("ותודיענו") וטעם קודם שהבדיל על הכוס, כתב מרן (בסי' רצ"ד ס"א) שצריך לחזור ולהבדיל בתפילה. ואע"ג דקיי"ל (בסי' רצ"ט ס"ה) שאם טעה ואכל קודם ההבדלה על הכוס, שיכול וצריך להבדיל אח"כ, מ"מ התם מדובר שהבדיל בשמו"ע דערבית, אך כאן דטעה גם בתפילה קנסינן ליה וצריך לחזור ולהתפלל את תפילת העמידה ולהבדיל בתפילה (תר"י. טור וב"י סי' רצ"ד. מ"ב סק"ד, כה"ח סק"ט וש"א). וראה עוד כה"ח (סי' רצ"ד ס"ק ח' וי"א, סי' תקצ"ט סק"ג), ומש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סל"א). ואגב, לפי"ז יוצא שלעיתים אדם מברך כעשרים וארבע או עשרים וחמש ברכות על אכילת "כזית" אפרסק וכדו'. וכגון שאכלו במוצאי שבת לאחר ערבית ולפני ההבדלה, ושכח "אתה חוננתנו" בשמו"ע דערבית. ובשביל לאכול הפרי בירך על הפרשת תרו"מ (לפחות ברכה אחת, ולעתים גם "על פדיון מעשר שני"). כמו כן מברך על הפרי "הנותן ריח טוב בפירות" (אם נטלו להריח, ואינו קשור לאכילה), וכן אם צריך מברך גם "שהחיינו", ומברך "בורא פרי העץ" ו"בורא נפשות". והוסיף ע"כ עוד תשע עשרה ברכות של שמו"ע שצריך לחזור ולהתפלל.


ובענין עישון לפני ההבדלה על הכוס. הגיו"ר (כלל ג' סי' כ"ה) כתב שמותר לעשן קודם ההבדלה [והוסיף דלאו מלאכה היא. וצ"ע מדוע אין בזה מלאכה, ה"ז לכאו' מבעיר את הטבק, וגם עושה כן באופן שרגילים לעשותו, והיינו ע"י פיו. והוי כמו נופח זכוכית בפיו. ואין לומר שמה שהיקל הגיוו"ר זה משום שעישון לא חשיב כמלאכה גמורה, דהא מה שהיקלו במלאכה שאינה גמורה, שמותר לעשותה אפי' מבלי לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", זה דווקא הרמ"א (בסי' רצ"ט סעי' י'). אך כידוע הג"ר אברהם הלוי זצ"ל, בעל הגיוו"ר, היה אב"ד במצרים, והיה ספרדי. ומרן הרי לא היקל בזה. ואף הרמ"א כתב שם בסו"ד שהעיקר כסברא הראשונה שמחמירה אף במלאכה שאינה גמורה. וא"כ אין להקל מצד זה. ושוב חוזרת השאלה מדוע הגאון גיוו"ר היקל בזה]. ובס' עיון תפילה כתב דמותר לעשן קודם ההבדלה רק אם הבדיל בתפילה והיינו שאמר "ותודיענו" (והיינו שיש בזה איסור מלאכה, אך אין דינו כאכילה או שתיה). וכ"כ הזכ"ל שבעישון אין איסור הנאה מן האור ומותר לעשן לפני ברכת "בורא מאורי האש". והרח"ף בכה"ח כתב שאין למחות ביד המקילים, דיש להם ע"מ לסמוך, אך בעל נפש יחמיר שלא לעשן עד שיבדיל על הכוס (הב"ד כה"ח סי' רצ"ט סקס"ה). וכל זה לזמנם. אך בזמננו שכבר ידוע ופשוט עפ"י כל הרופאים שהעישון מזיק מאוד לבריאות, וזה כתוב במפורש אפי' על קופסת החבלה עצמה, הרי שרבו הפוס' האוסרים לעשן אף לאחר ההבדלה, וכ"ש לפניה. ור' בדברי הגר"א נבנצל שהבאנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה נ"ג). והוסיף כאן הגר"א נבנצל שליט"א והעיר, שאסור הדבר בני"ד: הן מצד יו"ט והן מצד פיקוח נפש. עכ"ד.


[40]מ. מה שכתבנו בענין מנהג האשכנזים, כ"כ הלבוש, וכ"כ מ"א (סי' תקפ"ב סק"ד), המט"א (רס"י תקפ"ב) והמ"ב (באותו סי' סקט"ז). וכתב שאומרים זאת בכל הקדישים. וכן המנהג. וראה בסידור אזור אליהו (מנהג הגר"א. עמ' ל"א).


ומה שכתבנו תיבת "ולעילא" כשהאות וא"ו בסוגרים, משום שאף בין האשכנזים ישנם חילוקי מנהגים בהא, דיש נוהגים לאומרה עם וא"ו (כ"כ בכמה מחזורים ישנים שבידי, מחזורי רעדעלהיים, משנת תר"מ, תרס"ג וכו'. וכ"כ בלוח דבי"ב - מנהגי החסידים. וכ"כ בחלק מהמחזורים, כגון בסידור אשי ישראל - נוסח הגר"א). ויש נוהגים לאומרה בלא וא"ו (כ"כ המט"א סי' תקפ"ב סק"א בשם תשובה מאהבה, שכתב שמצא בנוסחאות ישנות לומר בלא וא"ו. וכ"כ בלוח א"י בשמו ובשם הריעב"ץ. וכ"כ בחלק מהמחזורים, כגון במחזור לרה"ש הוצאת קורן - נוסח ספרד, וכן במחזור גולדשמיט - מנהגי אשכנז מזרח ומערב). והמ"א והמ"ב (שם) סתמו, ורק כתבו שכופלין תיבה זו.


יש מי שהעיר שאת תיבת "לעילא" יש לבטא במלעיל ולא במלרע, וכמש"כ בספר דניאל פרק ו' פס' ג' (הרב אוריאל פרנק שליט"א).


ומה שכתבנו בענין מנהג הספרדים, כ"כ הרח"ף במל"ח (סי' י"ג ס"ק י"ט), כ"כ כה"ח (סופר. בסי' תקפ"ב סקל"ט עפי"ד בסי' נ"ו סקכ"ט), וכ"כ בילקו"י (עמ' 26 סעי' י"ח), וכן המנהג פשוט. ומ"מ צריך להבין מדוע אין הספרדים נוהגים כאשכנזים. שהרי כתב כה"ח הטעם, משום שאין להוסיף על כ"ח התיבות שמתיבות "יהא שמיה רבא", עד תיבות "דאמירן בעלמא", שכן הוא עפי"ד האר"י ז"ל לפי הסוד (ונתן רמז לכך עפ"י הגמ' בשבת דף קי"ט ע"ב, שכל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כחו, קורעין לו גזר דינו. דבכל כחו היינו כ"ח תיבות). ומ"מ אם ינהגו הספרדים כמנהג האשכנזים, שאמנם מוסיפים את תיבת "ולעילא", אך אומרים "מכל ברכתא" במקום "מן כל ברכתא", הרי ממילא ימשיכו לומר כ"ח תיבות, לא פחות ולא יותר [וראה בכה"ח (בסי' נ"ו סקכ"ט) שכתב אמנם הנוסח "מכל ברכתא", אך שם בסקי"ג, במקום שדן בענין זה בפרטות, כתב שיש לומר דוקא "מן כל ברכתא". וכ"כ בילקו"י (מועדים, הלכות תפילות רה"ש עמ' 27 סעי' י"ח) די"ל "מן כל ברכתא")]. ולכן נראה שכוונתם אולי שאין הסיבה למנהג הספרדים מצד שינוי מספר התיבות, אלא רק מצד שכך הוא הנוסח שהתקבל למנהג הספרדים עפ"י האר"י ז"ל, וכיון שלא חילק בין עשי"ת לשאר ימות השנה, לכן נהגו שלא לשנות (וג"ז כתב כה"ח שם בסי' תקפ"ב). ומ"מ ברור שיש להם להמשיך במנהגם. וראה עוד במל"ח (סי' י"ג סעי' י"ט). והבאנו דברים אלה גם במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה מ').


[41]מא. מה שכתבנו שיש חילוקי מנהגים אצל האשכנזים באלו תפילות אומרים מזמור זה, ראה בקצש"ע (סי' קכ"ח סעי' ב'), ובמ"ב (סי' תקפ"א סק"ב), בסידור "עולת ראיה" (ח"א סוף תפילת שחרית), בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים, בעלז). במאמרו של הרב אביגדור אונא על מנהגי יהדות אשכנז (מנהגי דרום גרמניה. הודפס בקונטרס ילקוט מנהגים), ובסידור "רינת ישראל" בסופו (בחלק "דבר יום ביומו"), בסידור הוצאת קורן, ובסידור "תפילת כל פה", שיש נוהגים לומר זאת שחרית ומנחה (מנהג ספרד) ויש הנוהגים כן בשחרית וערבית (כן הוא מנהג אשכנז, וכמש"כ בלוח א"י. וזאת למרות שמרן הח"ח כתב במ"ב שם שאומרים זאת במנחה. וראה בלוח א"י, שהוסיף, שבחצר ר"י החסיד ז"ל אין אומרים מזמור זה לא בלילה ולא בשבת).


ואף לגבי מקום אמירת מזמור זה בשחרית ישנם מנהגים שונים בין האשכנזים. יש הנוהגים לאומרו לאחר הקדיש שלאחר שיר של יום, לפני "אין כאלקינו" (מנהג החסידים. לוח דבי"ב). ויש הנוהגים לאומרו בסוף התפילה ממש [מנהג אשכנז. לוח א"י. וכ"כ הרב אביגדור אונא במאמרו מנהגי יהדות אשכנז - מנהגי דרום גרמניה (הודפס בקונטרס ילקוט מנהגים). והיינו בחודש אלול לאחר התקיעות. ולאחר רה"ש, כשאין תוקעים בשחרית, אחר פיטום הקטורת]. ועוד כתב במ"ב (שם), שביום שיש בו מוסף אומר זאת אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך". ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה בר"ח, יש להקדים מזמור "ברכי נפשי". וכן במקומות שנוהגים לאומרו אחר תפילת שחרית, ונוהגים הם לומר גם מזמור שיר של יום אחר שחרית, יש להקדים שש"י למזמור זה (מ"ב שם עפ"י האחרו').


גם לגבי סוף זמן אמירת מזמור זה ישנם מנהגים שונים אצל האשכנזים: יש שנהגו לאומרו עד יוה"כ בלבד. יש שנוהגים לאומרו עד הושענא - רבא, ויש שנוהגים לאומרו אף בשמיני עצרת [הפוס' הנ"ל. והרב אביגדור אונא כתב (בקונטרס ילקוט מנהגים הנ"ל) שמנהג יהודי דרום גרמניה היה לאומרו עד אחר שחרית של הושענא רבה. ובספר קצש"ע עם פסקי המ"ב (סי' קכ"ח שם) העיר המהדיר, שמה שבא"י אין אומרים בשמיני עצרת מזמור זה, אפשר ששייך ד"ז רק לחו"ל שיושבים אז עדיין בסוכה, וע"כ אומרים "כי יצפנני בסכה". וראה בסידור עולת ראיה (שם), שהגרצ"י קוק זצ"ל העיר שיש לאומרו גם בשמיני עצרת (היינו גם בא"י), ועפי"ר פסקי הגרצ"י קוק זצ"ל מבוססים עפי"ד המ"ב, כמבואר בהקדמה שם].


הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל כתב (מכתבו מובא בריש ספר הליכות עולם, לרה"ג ר' דב זאב סלונים שליט"א), שיש מה"חסידים" שאינם נוהגים כלל להוסיף מזמור זה לתפילות חודש אלול והימים הנוראים. וכן נהגו כמה מגדולי הצדיקים שלא לאומרו כלל. עיי"ש בדבריו, ובהערות הרה"ג המחבר ע"ד הגר"מ הלברשטאם. ונראה שמ"מ רובם המכריע של האשכנזים נוהגים לומר מזמור זה.


ומה שכתבנו שיש מהספרדים הנוהגים לאומרו בכל ימות השנה, כך המנהג בבתי כנסת רבים כאן בירושת"ו. ולגבי אמירת מזמור זה בשחרית אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם לדעת האר"י ז"ל א"צ לומר זאת (שהרי התפילה מסתיימת מעיקר הדין בשיר של יום, פיטום הקטורת ו"עלינו לשבח", וכמ"ש הפוס' בסי' קל"ב, וכ"כ מהרח"ו בשעה"כ), אך עפי"ד הגחיד"א נהגו להוסיף זאת בסוף התפילה, לא כחובה אלא כרשות. עכת"ד. ונראה דה"ה לגבי אמירתו בערבית, שכן כתוב שהאר"י ז"ל לא היה אומר אותם המזמורים הכתובים לפני או אחרי ערבית, אלא מתחיל מפס' "ה' צבאו-ת עמנו" וגו' (כמבואר בכה"ח סי' רל"ה סק"ה, וסי' רל"ז ס"ק ב' וג'). ומ"מ כפי שכתבנו, רבים נוהגים כיום לאומרו גם בערבית. ושמעתי שמנהג יוצאי מרוקו שאומרים מזמור זה בחודש אלול בשבת בשחרית, לאחר "אין כא-להינו". וכמבואר כ"ז במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה מ"א, ופ"ה הערה כ"ט). וכן כתבנו לעיל (בפרק א' הערה ב').


[42]מב. מה שכתבנו שיש להתפלל את תפילות רה"ש ביתר יראה והכנעה, כ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רמ"ד). והב"ד האחרו'. וכן עולה מדברי מרן (בסי' תקפ"ב ס"ח) שכתב שברה"ש אין אומרים בעמידה "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון", וכמו שפירשו זאת האחרו', דיום זה לא ניתן לשמחה ולששון כשאר מועדים, אלא לדון לברואי עולם ולשוב בתשובה ניתן (הב"ח ע"ד הטור בסי' תקפ"ב. מט"י. כה"ח סקנ"א). וכן איתא בגמ' רה"ש (דל"ב) בשם רבי אבהו (ופסק זאת מרן ברס"י תקפ"ד) שא"א הלל ברה"ש, משום שספרי החיים והמתים פתוחים, ואיך יאמר שירה (מ"ב שם וש"א). ועוד כתבו הפוס', שהטעם שיש המתפללים ברה"ש בכריעה לפי שאנו תלויים בדין, ולפיכך יש להתפלל מתוך אימה ויראה (מ"ב סי' תקפ"ב סקי"ג וש"א. וכדלקמן בפרקנו סעיף כ"ד). וכן שאין ללבוש בגדי משי ורקמה כבשאר יו"ט, כדי שיהא מורא הדין עליו (ט"ז, מ"ב סי' תקפ"א סקכ"ה וש"א. וכנ"ל בריש פרקנו). וכן י"א שא"א ברה"ש שחב"ש תיבות "או"א רצה נא במנוחתנו", מהטעם דאינו יום מנוחה אלא יום דין ויראה (כדלקמן בנספח י"א ענפים 4,6). והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שכיון שגם בשאר ימות השנה יש לכוון בתפילה ולהתפלל בהכנעה, לכן ברה"ש יש להתפלל ביתר כוונה וביתר יראה והכנעה משאר הימים. עכת"ד.


ואמנם כתב מרן (ברס"י תקצ"ז) שאוכלים ושותים ושמחים ברה"ש (הב"ד לקמן ריש פרק י"ג), ואיתא במדרש מגילת אסתר (עה"פ "להביא את ושתי" וגו'), דא"ר איבו: כפרתן של ישראל כשישראל אוכלים ושותים ושמחים וכו' (הב"ד כה"ח סי' תקצ"ז סק"ב). ומ"מ בס"ד נראה שאין הדברים סותרים. די"ל שיש אמנם מידת שמחה ברה"ש אך מ"מ אין זו שמחה שלימה מפני פחד הדין. ונראה ראיה לזה עפי"ד הטור (סס"י תקפ"א) בשם רבי חנינא ורבי יהושע, שאין אומה כעם ישראל שיודעת מנהגיו ודיניו של א-להיה. שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, וכו'. והסביר הרש"ל, דמ"מ אין לובשין בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן דא"כ אין כאן הוכחה שבטוח בו יתברך, כי שמא אינו מפחד מיום הדין כלל ואינו חש. אך כשלובש לבנים זוכר יום המיתה (הב"ד הב"ח שם על הטור). והיינו אף שיש בו שמחה, מ"מ יש בו מידת היראה ולכן אין מראין בו שמחה שלימה. וכעין זאת כתב גם הט"ז (סי' תקפ"ב סק"ה), דאף שבטוחים אנו שיוציא לצדק משפטנו, ולכן מסתפרים ומכבסים בערה"ש, מ"מ יהיה מורא הדין עליו. ועוי"ל, שאמנם כל פרט ופרט צריך שתהיה לו אימה ויראה מיום הדין שדנים כאו"א בפ"ע, וכל באי עולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון. אך מצד כלל ישראל בטוחים אנו שיצא זכאי בדין (כך שמעתי בעבר מהג"ר מרדכי שטרנברג שליט"א). וכעין זאת מצאתי שכתב כבר הגר"א נבנצל שליט"א (בשיחות לרה"ש, פרק עיון תפילה, עמ' קע"ו) בשם הפוס', דמצד כל יחיד, חייב כ"א לדאוג לעצמו שמא לא יצא זכאי ח"ו. אך בדין של כלל ישראל, במה שנוגע למשפט שבין כלל ישראל לשאר אומות העולם, בזה אנו בטוחים שיצא כאור דיננו, ושבכל שנה יוצא עם ישראל זכאי, ושהקב"ה בוחר בו ומוצא אותו ראוי מכל העמים. ועל כך שמחתנו ברה"ש, על הידיעה שעם ישראל לא יאבד לעולם, ושתמיד מובטחת לו התקומה הסופית. ועוד הסביר שם (בעמ' ע"ח), שאמנם בימים אלה שייכת מידת היראה מפני מלכו של עולם מתקרב אלינו ודן אותנו. אך מאידך חייבים גם לשמוח בימים אלה, ודוקא מאותה הסיבה, שהרי מלכו של עולם מתקרב אלינו וזו זכות גדולה שא"א שלא להתמלא ממנה חדוה. עכת"ד. עיי"ש.


מה שכתבנו שי"א שטוב לבכות בעת תפילות אלה, הוא עפ"י מש"כ בשעהכ"ו (ד"צ, א'), שהאריז"ל היה נוהג לבכות הרבה בתפילת רה"ש אפי' שהוא יו"ט (ומכ"ש בתפילת יוה"כ). והיה אומר, כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. ואדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפילה, הוא הוראה שנידון באותה השעה למעלה (ונראה דהו"ד בתפילות היום, ולא בערבית. שרק ביום דנים. ומשו"ה יש ענין להיות נעורים ביום רה"ש כבר מעה"ש, וכדלקמן בפרקים הבאים). עכת"ד. וכ"כ בפע"ח, וכ"כ השל"ה, שבעת הוידוי שמתוודה בין התקיעות יבכה ויתחרט מאוד. וכ"כ גם המט"א, דנוהגין לבכות בתפילות רה"ש. והוסיף שכ"ה אף כשרה"ש חל בשבת. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב סק"ס וסי' תקפ"ד סק"ו), וכתב שכן המנהג. וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז), שנוהגים לבכות ולהוריד דמעות בתפילות רה"ש ויוה"כ אף כשחל בשבת. וכן כתב הגחיד"א במחב"ר (סי' א') גבי תפילות כל השנה, שאם מוריד דמעות בתפילתו היא מקובלת ביותר (הב"ד כה"ח סי' א' סקכ"ו). ונראה דהוא עפ"י הגמ' בב"מ (דנ"ט ע"א) דשערי דמעה לא ננעלו (וע"ע שערי אורה סוף שער ב'). ומ"מ יש להוסיף, דאם האדם חולה עינים או זקן וירא מלהוריד דמעות דמחליש כח הראיה, יש מקום להמנע מלהוריד דמעות (הגחיד"א בשיו"ב עפ"י הרדב"ז בתשובותיו. הב"ד כה"ח סי' א' שם).


ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי, שאמנם יש להתפלל בקול בכי, אך אין להיות עצוב בלבו. ולמד זאת מהפס' "שמע ה' קול בכיי". שדוקא הקול צ"ל של בכי. עכת"ד. ויתכן שזו גם כוונת הרח"ף ברו"ח, שבין באבל בין בתפילות ימים נוראים טוב עשות קול בכי, עפ"י הפס' הנ"ל. ומ"מ הוסיף דרחמנא לבא בעי, לב נשבר (הב"ד כה"ח סי' א' שם).


ומה שכתבנו שי"א שיש להתפלל את תפילות רה"ש בשמחה, הוא עפ"י מנהג הגר"א, וכמש"כ במע"ר (סי' ר"ז), שאין לבכות ברה"ש, כמבואר בספר עזרא שנא' "אל תבכו" וגו'. ועוד כתב שם, שהקפיד לפעמים לנגן הקדיש שלאחר מוסף לכבוד יו"ט. ע"כ. וכן מצאנו כתוב בס' כל הכתוב לחיים (עמ' קמ"ב) שכן היה מנהג הגר"ח מוולוז'ין שלא לבכות כלל בראש השנה (לפי גירסא אחת של הגרי"ז מסלנט ורבותיו. וראה עוד לקמן בסמוך).


ואמנם הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"א סי' ל"ו סקי"ב) וביחו"ד (ח"ב סי' ס"ט) הב"ד המע"ר הנ"ל שלכאו' ממנו משמע בפשטות שאין לבכות כלל ברה"ש, וכתב שלדעתו אינם סותרים את ד' האריז"ל, דלא יתכן שהאריז"ל יסתור מקרא מפורש. דבאמת שאין להביא עצמו לידי בכיה ועצבות, אך המתעורר מעצמו בתוך תפילתו מחמת התלהבות קודש, לבכות מרוב כוונה קדושה, אין שום איסור בזה אע"פ שהוא יו"ט. וכתב להוכיח כן מד' הרמ"א (בסי' רפ"ח ס"ב), שכתב שמי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת. וכתב הט"ז שם (סק"ב) דאיתא במדרש שמצאו תלמידי ר"ע אותו שהיה בוכה בשבת, ואמר עונג הוא לי בזה. ונ"ל שמרוב דביקותו של ר"ע בקב"ה היו עיניו זולגות דמעות, וכמ"ש בז"ח בר"ע שהיה בוכה מאוד כשהיה אומר שה"ש ביודעו עד היכן הדברים מגיעים. והוסיף הט"ז שכן מצוי במתפללים בכוונה. ע"כ (אמנם ראה במ"ב שם סק"ד שכ' בשם הא"ר והתו"ש דשרי לבכות בשבת אף בסתם כדי שיצא הצער מלבו, וכפשטות ד' הרמ"א. וכ"מ מד' יבי"א שם שיש לצדד להקל כאחרו', ולא כט"ז). ולפי"ז כתב גם ביבי"א, שהאריז"ל שהיה עמוד העולם בקבלה האלקית, והתפלל בכוונה עצומה, לגודל התלהבות קדושתו התפלל בבכיה רבה. ואף כל אדם ראוי שתיפול עליו בכיה בימים נוראים אלה. ובזה ניחא גם מש"נ אצל חנה שבכתה בעת תפילתה, ומבואר בגמ' (רה"ש די"א, א') שהיה זה ברה"ש, שאז נפקדה. והיינו שע"י תפילתה התעוררה בבכיה. והוסיף ביבי"א שכ"כ הגה"צ ר' יוסף זונדל מסלנט (וראה ע"כ לקמן בסמוך). אך לבכות כדי שיביא עצמו לכך, ע"י שיעורר עצמו בקול בכי, אין להתיר. ע"כ. וכן מצאתי בס' כל הכתוב לחיים (מנהגי הגר"ח מוולוז'ין, עמ' קמ"ב) שאכן לפי נוסח א' כתוב בשם הגרי"ז מסלנט ורבותיו, שלדעת הגר"ח מוולוז'ין, אם מעצמו הלך בבכיה בעת תפילת רה"ש, מותר הדבר, כמש"כ "ובכה תבכה", וזולת התפילה יהיה בשמחה ובהכנעה. ע"כ.


ומאידך כתב בספר קהלת יצחק (בדרוש לרה"ש דצ"ב) בשם הגה"צ ר' ישראל מסלנט, שמי שדמעתו מצויה, ומכל דבר שמתפעל מתעורר בבכיה, דוקא הוא לא יבכה ברה"ש. והסביר הגמ' ברה"ש (דכ"ו, ב') שלאנשים אלה יש לכפות עצמם שלא יבכו מאחר שטבעם לבכות. אך אנשים שקשה להם לבכות, הם צריכים לכוף עצמם לבכות [הב"ד ביבי"א ויחו"ד שם וחלק ע"ד. ולכאו' צ"ע כיצד הג"ר ישראל מסלנט יחלוק ע"ד הג"ר יוסף זונדל מסלנט שהיה לכאו' רביה].


ואמנם ישנה לכאו' עוד דעה בפוס' בני"ד. שבס' תרועת מלך (סי' ל"ד) כ' לחלק לענין תענית ברה"ש, בין זמן שביהמ"ק קיים שלגביו נא' "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם", שאז טעם הקרבן אסר התענית, לבין זמן שאין ביהמ"ק קיים, דליכא טעם קרבן ושפיר פסקו הגאונים שמצוה להתענות ברה"ש. והב"ד ביבי"א (במיל' שם), וכתב דלפי"ז יש לחלק גם לענין הבכיה ברה"ש בין זמן ביהמ"ק לבין זמן החורבן. שבזמן הבית יש להיות בחדוה, ואילו עתה בזמן החורבן יש לבכות ברה"ש [עיי"ש ביבי"א שאמנם דחה זאת כיון דס"ל שאין הלכה כגאונים, אלא גם בזה"ז אסור להתענות. וראה בגמ' פסחים (ד"נ,ב') דאין לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות, ויש שכתבו הטעם משום דאינו דין שתעשה מלאכתך וקרבנך קרב (ירו' ר"פ מקום שנהגו). ואף שבעל המאור כתב שבזה"ז שאין קרבן, דין הוא שע"פ כשאר עיו"ט שאין בו איסור מלאכה, מ"מ הראב"ד כתב בהשגותיו שהרי"ף לא אמר כן, וכדבריו אנו עושין, ובכל מקום אמרו: מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כו"כ (רה"ש ד"ל,א'). ודברים שאסרו במנין מי עמד והתירן. וכ"פ הרמב"ן במלחמות שהעיקר כד' הרי"ף. וכ"פ מרן (בסי' תס"ח שם). הב"ד בחזו"ע (פסח. ח"ב הל' עשיית מלאכה בע"פ עמ' פ"ג סעי' א'). ולכאו' יש לחלק, דהתם מישתעי באיסור, ובזה שייך דברים שנאסרו במנין מי עמד וכו'. אך בני"ד גבי אכילה או שמחה אין בזה איסור גמור אי נוהג להיפך. ורק שייך בזה הטעם שמא יאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו'. ויש להאריך ואכ"מ].


על מה שכתבנו לעיל בסמוך בשם הגאון יבי"א, שבזמן הבית אין לבכות, הקשה הגר"א נבנצל שליט"א: חנה היתה בזמן הקרבנות בשילה. עכ"ל. והיינו שבכל זאת בכתה.


נמצאנו למדים שבני"ד ישנן כמה דעות בדבר:


1) מנהג האריז"ל שיש לבכות ברה"ש (שעהכ"ו). ושכ"כ השל"ה, המט"א ועוד אחרו'.


2) יש לבכות ברה"ש בזה"ז שביהמ"ק חרב (ספר תרועת מלך בהבנת הגר"ע יוסף זצ"ל).


3) מי שדמעתו מצויה, שלא יבכה. ומי שאינו בוכה בנקל יכוף עצמו לבכות (הג"ר ישראל מסלנט, כמובא בספר קהלת יצחק).


4) טוב להתפלל בקול בכי, אך אין להיות עצוב בלבו (הגר"מ אליהו זצ"ל. ויתכן שכן דעת הג' הרח"ף ברו"ח).


5) אין להביא עצמו לידי בכי ברה"ש אף בתפילות. ומ"מ מי שמרוב דבקותו בה' נפלה עליו בכיה מעצמו בתפילה לא ימנע מלבכות (הג"ר יוסף זונדל מסלנט. הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א ויחו"ד. ועיי"ש שניסה ע"י חילוק זה ליישב את השיטות השונות. מ"מ נלע"ד דמדסתמו האריז"ל, הגר"א וש"פ את דבריהם, נראה שאין לדעתם לחלק כך).


6) אין לבכות כלל ברה"ש, ואף בתפילות יהא בשמחה (כ"כ במעשה רב בשם הגר"א).


ומורם מכל, שאמנם ישנם ברה"ש פנים לכאן ולכאן, וכמש"כ לעיל שיש צד שמחה ויש צד יראת הדין. ממילא מובן בס"ד שכל מה שכתבו הפוס' הנ"ל, כולם דברי אלקים חיים. ורק כ"א מדגיש צד מסוים. ומ"מ לדינא נראה שהדעות העיקריות הינן דעת האריז"ל, שיש לבכות ברה"ש בעיקר בתפילות, והוי מעליותא טפי, משום שעי"כ ניכר שנשמתו מתוקנת. ולעומתו דעת הגר"א שאין לבכות אפי' בתפילות, ואדרבא יש להיות בשמחה ובחדוה. ואמנם הוספנו את הדעה האמצעית הסוברת שלכתחי' לא יביא עצמו לידי בכיה, אך אם נפלה עליו בכיה מעצמו לית לן בה (והגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו על ספרנו זה כתב על ג' הדעות המובאות כאן בהלכות: אין זו סתירה. עכ"ל). וראה עוד במ"א (רס"י תקצ"ז), שהביא דברי כמה גדולים שציערו עצמם מעט ברה"ש. ועוד בענין אהבה אפי' בדין ר' בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ה סי' ל"ח סק"ז).


[43]מג. ראשית יש להקדים בענין איסור התפילה בקו"ר, והיינו דוקא בתפילת העמידה. איתא בברכות (דכ"ד, ב'): המשמיע קולו בתפילתו ה"ז מקטני אמנה. המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר. ופרש"י שה"ז מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת הלחש. וה"ז מנביאי השקר דכתיב "ויקראו בקול גדול". ע"כ. וכן מצינו בחנה שקולה לא נשמע בתפילתה. וכ"כ הטור (סי' ק"א), וכ"פ מרן בשו"ע (סי' ק"א ס"ב. עיי"ש שחילק בין אם יכול לכוון כשמתפלל בלחש, ובין מתפלל ביחיד או בציבור, וכדלקמן). וכן מדברי התיקונים משמע שנאחזים בתפילה זו החיצונים. וכ"כ האריז"ל עד"ה, דתפילת העמידה צ"ל בלחש, דיש בה פחד מאחיזה בחיצונים. משא"כ בתפילת החזרה דאין לחשוש לזה (הב"ד כה"ח סי' ק"א סק"ז). וכ"פ המ"ב (סי' ק"א סקכ"ד) שאין להתפלל העמידה בקו"ר, וכ"פ ש"א.


אלא שלגבי תפילות רה"ש ויוה"כ כתב מרן (בסי' תקפ"ב סעי' ט'): אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בר"ה ויוה"כ נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישי' כיון שמצויי' בידם מחזורים. ע"כ. ובסי' ק"א (ס"ג) כתב זאת בשם י"א. ע"כ. והוא עפי"ד המרדכי ביומא. וכתב ע"כ הלבוש, שע"י הרמת הקול יוכלו להתפלל יותר בכוונה. והב"ד המ"ב (שם סקכ"ד), ומסתימת דבריו נראה שפוסק כן להלכה (וראה בהערה הבאה). וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שמנהג האשכנזים היום להגביה את קולם בתפילות יוה"כ יותר מהרגיל. עכת"ד. וכן רואה אני מידי שנה בראש השנה. ומ"מ, כתבו מהרי"ו, הרמ"א (בסי' ק"א ס"ג), השל"ה, הא"ר והמ"ב (סי' תקפ"ב סקכ"ד), שלא יגביה קולו יותר מדי. ונראה שטעמם כדי שלא יפריע לסובבים אותו. ואמנם כתבנו שיש מהאשכנזים הנוהגים כן, והיינו שאין זה מנהג כולם, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלא כל האשכנזים נוהגים להגביה קולם בתפילות הלחש, כיון שיש גם מהם החוששים לד' הזוה"ק. לכן יש לכתוב שיש מהאשכנזים הנוהגים להגביה קולם. עכת"ד. וכן ראה עוד בענין זה בבאור הגר"א (סימן תקפ"ב סעיף ט'), שמשמע ממנו שאין העיקר כמנהג זה. וראה גם במע"ר (מנהגי הגר"א, הלכות ימים נוראים), ולקמן בהערה מ"ה.


[44]מד. מה שכתבנו לגבי מנהג הספרדים, הוא עפי"ד הפר"ח, שכתב שעפ"י הזוה"ק אין להתפלל בקו"ר, אלא יש להתפלל בלחש. וכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר, דלפי טעם הזוה"ק והאריז"ל כ"ש שצריך להזהר בזה ברה"ש ויוה"כ, דדינא יתיב. וכ"כ הש"ץ בש"ח, והחס"ל, וכ"פ הרב כה"ח [(בסי' ק"א ס"ק ח', ט' וט"ו), עיי"ש שכתב שאותם הנוהגים שהש"ץ אומר תפילת העמידה (-לא החזרה) בקו"ר לא טוב עושים, וזה ההיפך מד' הזוה"ק והאריז"ל. ומנהג ירושת"ו שאין אומרים אף תפילת לחש בקו"ר. וכ"פ בסי' תקפ"ב (ס"ק נ"ז ונ"ח)]. וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל (כדלקמן בהערה הבאה), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ז עמ' ק"צ), וכן רואה אני מדי שנה בשנה שכן מנהג הספרדים.


ומה שכתבנו גבי מנהג האשכנזים, הוא עפי"ד השל"ה, וכ"כ המ"א (סי' ק"א סק"ד) דלפי הזוה"ק משמע דאסור להשמיע קולו בתפילה אפי' ברה"ש ויוה"כ. ולכן הסיק שאם יכול לכוון בלחש, עדיף טפי. וכ"כ הפמ"ג בא"א, הא"ר, הגר"א (מע"ר סי' ר"ג, שאין להגביה יותר משאר ימות השנה. ועיין בביאורו על השו"ע סי' תקפ"ב ס"ק י"א וכ"ב), וכ"כ הקיצוש"ע (כלל קכ"ט ס"ב), המט"א, והח"א (כלל קל"ט ס"ב. עיי"ש שכתב שלמרות שכתבו הפוס' שמותר הדבר, מ"מ ירא שמים יתפלל בלחש כמו בכל השנה. הב"ד כה"ח סי' ק"א סקט"ו וסי' תקפ"ב סקנ"ז). ואע"פ שמדברי המ"ב בסי' תקפ"ב נראה שנוטה כדעת הסוברים שברה"ש ויוה"כ מגביהים קולם מעט, מ"מ מדבריו בסי' ק"א (סקי"א) נראה שעדיף טפי להתפלל בלחש אף בימים אלה, מדהביא בסו"ד את ד' המ"א דמסיק שיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוון, והוסיף שכ"כ הרבה אחרו'. ולכאו' זו סתירה בדברי מרן המ"ב, והיה מקום לומר שסוגיא בדוכתא עדיפא, והיינו מש"כ בסי' ק"א ששם דן בענין הגבהת הקול בתפילות בכלל, וברה"ש בפרט. ואכן מצאנו לנו עזר ואחיסמך בדברי הגאון שי"ח קנייבסקי בשונה"ל (סי' ק"א ס"ה וסי' תקפ"ב סי"א), שכתב שאמנם יש הנוהגים להתפלל ברה"ש ויוה"כ בקו"ר, ומ"מ לא יגביה קולו יותר מידי. אך יותר טוב להתפלל בלחש כמו בשאר ימות השנה, אם יוכל לכוון. עכת"ד. והיינו כדברי המ"א שהביא המ"ב בסי' ק"א. וא"כ בסי' תקפ"ב רק נחת לפרש דברי מרן. אך עיקר דעתו גילה בסי' ק"א. ומצאנו שאף בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים - בעלז) כתב שנוהגים להתפלל ברה"ש ויוה"כ בלחש כבשאר ימות השנה. וראה עוד ע"כ בהערה הקודמת ובהערה הבאה.


ועוד כתב המט"א (סי' תקפ"ב ס"ז), שמי שיכול להנהיג בעירו להתפלל בלחש ולמחות באותם המרימים קולם, מוטב, ואם אין בידו למחות שבודאי לא יקבלו ממנו, מוטב שיהיו שוגגים (הב"ד כה"ח סי' תקפ"ב סקנ"ח).


מה שנוהגים לפי"ד מרן (רס"י ס"ט) שמי שלא הספיק לענות קדושה עם הציבור, שאז הוא מגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ברכות ראשו' בקו"ר כדי שישמעו הציבור ויענו עמו קדושה, ולאחר ג' ברכות ראשו' ממשיך תפילתו בלחש, לא נכנס זה בגדר המשמיע קולו בתפילתו, שעליו נא' במס' ברכות (דכ"ד,ב') דהוי מקטני אמנה, וכן לא הוי מאותם המגביהים קולם בתפילה שאמרו שם שהר"ז מנביאי השקר. ובנידון זה מותר הדבר כיון שהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת האחרים כדי שיענו קדושה, הרי שמצוה זו תגן לבל יתאחזו בה החיצונים (שבזוה"ק כתבו שהמשמיע קולו בתפילתו הקליפה אוחזת בתפילתו, וכנ"ל בריש הערה מ"ג בשם התיקונים), ומנהגם של ישראל תורה היא (כה"ח סי' ק"א ססק"ז).


אותם הנוהגים לומר כל הציבור את כל החזרה של העמידה ומוסף עם שליח הציבור (כך היה מנהג היהודים יוצאי מרוקו), כתב ע"כ הרב בי"ד דאע"ג שנתבאר בסי' קכ"ד שצריכין הציבור לשתוק, מ"מ י"ל שאין איסור אלא כשאומרים כן כל השנה. אבל אם אומרים כן רק ברה"ש ויוה"כ, ובשאר יומי לא עבדי הכי לית לן בה. וכתב ע"כ השע"ת שבמדינותיהם לא ראה מנהג זה, אלא הציבור שותק ושומע את הש"ץ, ורק בפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות יש האומרים עם הש"ץ בלחש (הב"ד כה"ח סי' תקפ"ב סקנ"ט. עיי"ש).


[45]מה. כתב הטור (סי' ק"א), שבד"ז נחלקו הפוס'. שי"א דהא דאמר שלא ישמע קולו בתפילתו, שצריכה שתהיה בלחש עד שלא ישמענה אפי' באזניו. ומביאין ראיה מהתוספ', דאמרו שם יכול יהא משמיע לאוזניו, כבר פירש בחנה "וקולה לא ישמע". ומיהו בגמ' דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו, דמשמע שמשמיע קולו לאחרים, אבל לאוזניו יכול להשמיע. והכי איתא בהדיא בירו'. והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוון יותר. וכ"כ הרמב"ם שמשמיע לאוזניו בלחש. ע"כ.


וכדעת הרמב"ם פסק גם מרן בב"י ובשו"ע (סי' ק"א ס"ב), שמשמיע לאוזניו בלחש ולא ישמיע קולו. אמנם בבד"ה כתב מרן, שמהזוה"ק שהביא בסי' קמ"א משמע שמסכים לדברי התוספ' הנ"ל, "וראוי לחוש לו". ע"כ. וכן מדברי הזוה"ק (פר' "ויקהל") משמע שלא ישמיע קולו לא לאחרים ולא לאוזנו, שכתב דאי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה. וכ"כ מהרח"ו בעו"ת, שהתפילה אינה נכנסת לשום רקיע כ"א אותה התפילה דלא אשתמעת לאודנין, אך אם נשמעה לאוזניו לא סלקא, כי אז שומעים לה החיצונים. אבל כשהיא בלחש שאינה נשמעת לאוזניו אז היא רוחנית מאוד מגדר טבע רוח האדם (הב"ד כה"ח סי' ק"א סק"ח).


וגם האחרו' נחלקו בד"ז. שהפר"ח (סי' ק"א) כתב כדברי הזוה"ק והתוספ', וכ"כ הפמ"ג בא"א. וגם הגחיד"א בברכ"י, לאחר שהב"ד מרן בבד"ה והפר"ח, כתב ששמע שכ"כ גם גורי האריז"ל וסיים שהכרעת האריז"ל מכרעת. וכ"כ בספרו קש"ג ומחב"ר. וכ"כ הש"ץ, החס"ל, והמט"א (סי' תקפ"ב סכ"ז). הב"ד כה"ח (סי' ק"א סק"ח וסי' תקפ"ב סקנ"ז) והכריע כדברי מהרח"ו. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שיש להתפלל תפילות אלה בלחש, ולא ישמיע התפילה אף לאוזנו. עכת"ד.


אלא שיש מהאחרו' שכתבו דשרי להשמיע לאזניו. שכן דעת המ"א, שכתב שאין ראיה מהזוה"ק שלא ישמיע לאזניו. וכ"כ הגר"א בביאורו, שאף דעת הזוה"ק הינה כמש"כ בשו"ע (שישמיע לאזניו). וע"ע באוצרות הגר"א (עמ' 232-233). וכ"כ הגר"ז והח"א שטוב יותר לכתחי' שישמיע לאזניו. הב"ד המ"ב (בסי' ק"א סק"ה), ונראה מדבריו שמסכים לדבריהם דשרי להשמיע לאזניו. ואף המט"י ובסידור בי"ע (דיני תפילת י"ח) לא כתבו כדברי מהרח"ו בעו"ת (אמנם הגחיד"א במחב"ר סי' תקפ"ב דחה דברי המט"י. ואף כה"ח בסי' ק"א שם דחה דברי סידור בי"ע, וכתב דנראה דלא ראה דברי מהרח"ו. דאי היה רואה דבריו לא היה כותב כן, דמי לנו גדול ממהרח"ו אשר סמך עליו האריז"ל יותר משאר בני החבורה). והגר"ע יוסף זצ"ל אמנם לא גילה דעתו בזה ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ז), אך בנו בילקו"י (מועדים. הל' תפילות רה"ש. עמ' 23 סי"א) כתב שצריך להשמיע התפילה לאוזנו אף ברה"ש ויוה"כ, כבשאר ימות השנה.


ויש להעיר, שכמה מהאחרו' כתבו, שאמנם יש להתפלל בלחש שאף לא ישמיע לאזניו. אך כ"ז נא' דוקא למישרים אורחותם. אך להמון העם די אם לא ישמיעו תפילתם לאחר העומד בסמוך להם (הגחיד"א במחב"ר. הש"ץ, הנו"ש והשע"ת. הב"ד כה"ח סי' ק"א סק"ט).


ולמעשה נראה בס"ד לומר, שאם אכן היתה זו מחלו' בין הפשטנים, ולכו"ע עד"ה היה צריך להתפלל כשאינו משמיע אף לאזניו, היינו נוקטים את הכלל שבמקרה כזה תבוא הקבלה ותכריע, וכמש"כ המ"ב (בסי' כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה). אלא שבני"ד נחלקו אף אליבא דהזוה"ק. שלפי"ד מהרח"ו וסיעתו אין להשמיע אף לאזניו, ולפי"ד המ"א, הגר"א והגר"ז דברי הזוה"ק מכוונים כדברי מרן דבעי להשמיע לאזניו. לכן לכאו' אין הכרע בד"ז. ומ"מ אין לדחות את הכלל הנ"ל ולומר שאינו שייך לני"ד, כי כל הפשטנים פסקו שאין להשמיע לאזניו. דהרי מצינו שמרן בב"י הב"ד הרשב"א בברכות דל"א,א' שנראה שנטה לפסוק שלא ישמיע אף לאוזניו, עפי"ד תוספתא מפורשת (אף שיש גורסים שם אחרת בתוספתא. ר' בטור השלם בהערות סק"ג). וא"כ יש גם מהפשטנים שפסקו בני"ד כהבנת בדק הבית ומהרח"ו בזוה"ק. וא"כ זו מחלו' גם בין הפשטנים. ומ"מ נראה שרוב האחרו' הספרדים נטו לפסוק כדברי מרן בבדק הבית ומהרח"ו בהבנת הזוה"ק שאין להשמיע לאוזניו (שכ"ד הפר"ח, הגחיד"א, הש"ץ, החס"ל, כה"ח והגר"מ אליהו זצ"ל), ואילו רוה"פ האשכנזים נטו לפסוק כד' השו"ע בזה (הטור, המ"א, הגר"א, הגר"ז, הח"א והמ"ב. ושלא כמט"א).


אף שאין להתפלל תפילת העמידה בקול, מ"מ כתב מרן (סי' ק"א ס"ב) שאם אינו יכול לכוון בלחש, מותר להגביה קולו. וזה דוקא כשמתפלל ביחיד. אך אם מתפלל בציבור אסור להגביה קולו, שמא יטריד את שאר המתפללים. עכת"ד. ומשמע שבמתפלל ביחיד רשאי להתפלל אף בקול ממש, כך שאילו היו עמו עוד מתפללים היה הקול מפריע להם. וראה כה"ח (סקי"ג) שמשמע שאינו מתיר בכל אופן להתפלל בקול. ומדבריו בסי' תקפ"ב (ססקנ"ז) משמע דמ"מ היכא דאי אפשר, רשאי להשמיע לאזניו. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמי שאינו יכול לכוון כשמתפלל באופן שאינו משמיע לאוזניו, רשאי להשמיע התפילה לאוזניו. ושאלתיו, האם רשאי להשמיע לאזניו אף כשאז משמיע קצת לאחרים את תפילתו. וענה לי, שאינו רשאי בשום אופן להשמיע התפילה לאחרים כיון שזה מפריע להם. ואם אינו יכול לכוון אא"כ ישמיע התפילה לסובבים אותו, עליו להתפלל בביתו ביחידות, והעיקר שלא יפריע לאחרים בתפילתו. ומ"מ אם יכול הוא להתפלל בבית הכנסת בפינה שאין בה איש, כך שלא יפריע לאף אחד, רשאי הוא מעיקר הדין להתפלל שם אפי' ממש בקול רם, אם אינו יכול לכוון באופן אחר, ואע"פ שלא טוב לעשות כן כיון שזה נגד דברי המקובלים. והעיקר בדברים אלה שלא יפריע לאחרים בתפילתם. עכת"ד. וראה עוד ע"כ במ"ב (סי' ק"א ס"ק ו', ח'-י'), וכה"ח (סקי"ג).


וכתבנו שכל זה אמור לא רק לגבי תפילות רה"ש וימים נוראים, אלא אף לגבי תפילות שאר ימי השנה, שהרי דברי הפוס' הללו הובאו בשו"ע בהל' תפילות השנה (סי' ק"א). ורק לגבי דין הגבהת הקול ברה"ש, אי רשאי בכלל להגביה קולו או שצריך להתפלל בלחש, דנו הפוס' בזה בהל' רה"ש (סי' תקפ"ב).


ויש לציין שכ"ז אמור רק לגבי תפילת הלחש. אך בשאר התפילה א"צ להתפלל בלחש. וכמש"כ הא"ר בא"ז בשם המי"ט (הב"ד כה"ח סי' ק"א סקי"ב). ועוד כתב בא"ר, שנוהגים בארצותם שאת הפיוטים וכדו' אומרים כשמגביהין קולם וצועקים בקול גדול. ומצא ברמב"ן (סוף פר' "בא") סמך לזה, שכתב רוממות הקולות בתפילות וכו' כמ"ש רז"ל ויקראו אל האלקים בחזקה. מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול (הב"ד כה"ח שם). ומ"מ האריז"ל לא התפלל בקול רם אפי' הזמירות, להורות הכנעה ואימה ויראה לפני ה'. וביום שבת היה מרים מעט קולו בנעימה בתפילה דמיושב לכבוד שבת (שעהכ"ו. מחב"ר. כה"ח סי' א' סקכ"ז).


וראה עוד בענין זה בשל"ה (רה"ש סעי' י"א בהגה"ה) מש"כ שמ"מ ברה"ש ויוה"כ בתפילה פרטית לא ישמיע קולו. וראה כה"ח (סי' ק"א סק"י) מש"כ גבי תפילה פרטית בשאר ימות השנה.


[46]מו. בני"ד יש לדון בס"ד גבי ב' צדדים: א. עצם לקיחת ש"ץ בשכר, והיינו אף לימי חול. ב. השכרת הש"ץ (או התוקע) לשבת ויו"ט בכלל, ולרה"ש בפרט.


גבי השכרת ש"ץ לימי החול בשכר, כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' ת"נ ותרצ"א, וח"ג סי' תל"ט) שיותר ראוי ליקח ש"ץ בשכר מאשר ליקח בנדבה, שבמקום שלוקח שכר מן הקהל אין פרץ ואין צוחה, ואין שום א' שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו לעבור לפני התיבה להתפלל, ואילו היה הדבר בנדבה הרשות נתונה לכל... וגם הש"ץ נזהר עי"ז בתפילתו כי שכור הוא להם. והחולק משוה לכל הקהילות כטועים, שבכל מקום שוכרים ש"ץ. עכת"ד. וכ"כ מרן בב"י (סי' נ"ג), ופסק כן בשו"ע (סי' נ"ג סכ"ב, וסי' נ"ה סכ"ב). וכ"כ המ"ב (סי' נ"ג סקס"ג וסי' נ"ה סקע"ב) וכה"ח (סי' נ"ג סקצ"ה). והוסיף המ"ב (שם) בשם הפמ"ג, שאף אם יש ש"ץ המוכן לשמש בחינם, מ"מ צריכים כולם, ואף העניים, ליתן מעות לשכירות ש"ץ בשכר, דש"ץ בשכר עדיף. ע"כ. וראה בשו"ע (סי' נ"ה סכ"ב) שכופין את בני הישוב לשלם כדי לממן את השלמת המנין ע"י הבאת אנשים מבחוץ לימים נוראים. עייש במ"ב (סקע"א).


בענין אופן גביית התשלום עבור החזן או השלמת המנין, ראה שו"ע ורמ"א (סי' נ"ג סעי' כ"ב וכ"ג. ועיי"ש בבאור הגר"א). ובשו"ע (סי' נ"ה סכ"א).


ובענין כשאין להם די ממון, מה עדיף, רב לקהילה או ש"ץ, ראה שו"ע (סי' נ"ג סכ"ד) ובה"ל (שם ד"ה "שליח ציבור"). ובערוה"ש (סי' נ"ג סכ"ה) כתב שתמיד עדיף ליקח רב.


ואמנם גבי לקיחת ש"ץ ותוקע לרה"ש יש לדון בזה גם מצד שכר שבת ויו"ט.


תניא בגמ' ב"מ (דנ"ח, א'): השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, נותנים לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ע"כ (עיי"ש בפרש"י). מכאן למדו איסור שכר שבת אף לדברים המותרים בשבת, אם השכר אינו בהבלעה.


ועוד איתא בכתובות (דס"ד,א') דמורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, והמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלושה דינרין בשבת. ואמרו שהנ"מ ביניהם, משום דאיהי מיפחת קא פחית לא מחזי כשכר שבת. איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ופרש"י, דהוי כמשתכר בשבת וגזירה משום מקח וממכר.


וכתב המרדכי (בכתובות ס"פ אע"פ), דפסק רבי ברוך, מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת. והר"ר שמואל אומר דאין איסור, דהא נותנין לו שכר לקיים המצוה להתפלל. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סי' תתס"ז). והאגודה (ס"פ אע"פ) כתב שטעם המתירים דהא נוהגים לקיים המצוה להתפלל לפעמים בלא שכר.


הטור (או"ח סס"י תקפ"ה) כתב בשם אחיו הר"ר יחיאל, שמנהג אשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז יותר, משא"כ בספרד, ולכן צריכים הם לשכור א' מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה, כי נ"ל דאסור, כדתניא גבי השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק שאין נותנים לו שכר שבת, אלמא שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה. ע"כ. ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קי"ד) כתב ששמע בשם מהרי"ו, שהתיר למילדת ליטול שכר שבת. וראה במרדכי הנ"ל בשם רבינו שמואל. והעיד (מהרי"ו) שמהר"י מולין השכיר חזן להתפלל בשבת. ומש"כ הטור בשם הר"ר יחיאל, אולי ס"ל כהר"ר ברוך, אך אנו סוברים כרבינו שמואל. ואולי אף הר"ר יחיאל לא אמר אלא כשאפשר בגדולים הבקיאים וברחו ממצוה זו, והוצרכו להשכיר דוקא לרה"ש לכן הו"ל איסורא, אך חזן המושכר לשבתות לא חשיב איסור דלא ניחא להו להתפלל ש"ץ כל השבוע וחשיב כאי אפשר, להכי אף לכתחי' שרי. ע"כ.


ומרן בב"י (סי' תקפ"ה) הב"ד המרדכי וכתב דלכאו' יש לתמוה ע"ד הר"ר שמואל, דאטו כדי לקיים מצוה נחלל שבת ליטול שכר שבת. ותירץ שבגמ' בכתובות הנ"ל אמרו ד"מחזי" כשכר שבת, ומשמע דאפי' אי מוסיף לא הוי איסור דרבנן, דהא מקח וממכר עצמו אסור רק מדרבנן, והיכי גזרינן גזרה לגזרה. אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן, אלא דלתקן להוסיף לכתחי' לא רצו חכמים משום דהוה מחזי לאינשי כשכר שבת. והוכיח כן מגמ' פסחים (ד"נ,ב') דשכר מתורגמנים אין בו סימן ברכה, ומשמע שרק אין בו סימן ברכה, הא איסורא ליתא, ורק יש לחוש לכתחי' היכא דאפשר, ובמקום מצוה לא חששו כלל. וזהו דעת הר"ר שמואל, ושלא כדברי הר"ר יחיאל. עכת"ד (אמנם ק"ק לענ"ד על תירוץ זה. דלפי התירוץ יוצא שבאמת מעיקר הדין אין איסור בשכר שבת, ורק אין בזה סימן ברכה. אך חכמים לא גזרו ע"כ אלא רק על מקח וממכר עצמו. ואילו בדברי הר"ר שמואל מבואר לכאורה ששכר החזנים אין זה שכר שבת, אך באמת יש איסור ממשי בשכר שבת ולא רק חשש דמיחזי. ומה שהתירו בחזנים זה כדי לקיים המצוה להתפלל. וא"כ לכאו' חזרה הקושיה לדוכתא. ומ"מ רבינו הגדול ז"ל לא הבין כך, אלא שכוונת הר"ר שמואל שאף בשכר שבת ממשי אין איסור גמור, ואפי' לא מדרבנן, אלא רק חששא. ומ"מ ק"ק לי, דמדברי מרן שכתב שלא רצו לתקן שיוסיף "דמחזי לאינשי כשכר שבת", משמע שאכן יש איסור בשכר שבת. וצ"ע בכ"ז). וע"ע בחידושי אנשי שם על המרדכי שם שהסביר את דברי הר"ר שמואל בענין אחר, וכ' שא"צ לדחוק כדברי מרן בב"י.


ואמנם מדברי מרן בשו"ע נראה לכאו' סתירה בני"ד. שבסי' ש"ו (ס"ה) כתב מרן ש"אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת. ויש מי שמתיר". ואילו בסי' תקפ"ה (ס"ה) כתב מרן ש"הנוטל שכר לתקוע שופר ברה"ש או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות ויו"ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה". והסבירו האחרו', שעפי"ד מרן בב"י הנ"ל, כוונתו בסי' תקפ"ה דאיסורא ליכא כיון שלצורך מצוה הוא (ב"ח סי' ש"ו, מ"א סי' תקפ"ה סקי"ב וש"א). ולפי"ז קשה, דלפי מה דקיי"ל שסתם ויש אומרים בשו"ע הלכה כסתם (כמש"כ הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' צ"ז. וכ"כ עוד הרבה אחרו'), יוצא שבסי' ש"ו פסק מרן לאיסור, ואילו בסי' תקפ"ה דעתו להקל בזה.


ולאור זאת נחלקו האחרו' בדין. יש שכתבו שלהלכה יש להקל, משום שהלכה כמשנה אחרונה (וכעין מש"כ מרן הגחיד"א בשיו"ב יו"ד סי' ק"י סק"ד, גבי ד' מרן באותו סי' ס"א, דאפי' דבר שבמנין חד בתרי בטיל, ושחזר בו ממש"כ ביו"ד סי' פ"ו ס"ג שביצת נבלה וטרפה אפי' נתערבה באלף כולן אסורות דהוי דבר שבמנין. וכ"כ גם הפר"ח בסי' ק"י סק"ט. וכ"כ בזב"צ ועוד אחרו'. הב"ד ביבי"א ח"ה סי' כ"ה סק"ה). והטעם, משום דמרן חזר בו ופסק להתיר. שכ"פ בספר בני חיי (סי' רמ"ה), וכ"כ שנהגו להקל הכנה"ג (או"ח סי' ש"ו), השו"ג (סי' תקפ"ה), וכ"פ הגרש"ק בשו"ת ובחרת בחיים ובספרו האלף לך שלמה, שכל העושים לצורך מצוה אין לחוש לשכר שבת. וכ"נ דעת הב"ח (בסי' ש"ו) שחיזק ד' מרן בב"י בסי' תקפ"ה. וכ"פ בשו"ת שואל ומשיב, בשו"ת הרי בשמים ובשו"ת פקודת אלעזר. וכ"כ הגאב"ד דחברון, רבי רחמים יוסף פראנקו זצ"ל בשו"ת שערי רחמים (ח"א סי' י"ד), וכן הגאב"ד דירושלים, רבי משה פארדו זצ"ל בשו"ת שמו משה (סי' ה'), שכתבו שכן המנהג להקל בזה. וכ"פ רבי אברהם הכהן משלוניקי בשו"ת מעט מים (סי' ט"ז). הב"ד הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (שם) וביחו"ד (ח"א סי' נ"ג). וכ"פ הוא עצמו שם. והוסיף, שכבר מצינו מעין זאת גבי מש"כ מרן בסי' רס"ח (ס"ו), שהטועה בתפילת שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר. וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף, חוזר. ע"כ. וכ' ביבי"א שהב"ח שם כתב, שדעת השו"ע לפסוק כי"א, חדא משום סב"ל. ועוד, משום שרבים הם וכמש"כ בב"י [ויש להעיר שדברי הב"ח הללו מדוברים ע"ד הטור בסי' רס"ח גבי מי שהחל להתפלל בטעות תפילת חול בתפילת מוסף של שבת. וע"כ כ' הב"ח שמשום סב"ל אם החל הברכה של חול במוסף לא יגמרנה, כד' הי"א בשו"ע, וכן משום דרבים הם וכו'. אך גבי ני"ד, שהחליף תפילת שבת זו בזו, אדרבא, משום סב"ל צריך היה לפסוק כמו סתם ולא כי"א בשו"ע. וכנראה שזו כוונת הגר"ע יוסף זצ"ל להביא את הב"ח גבי מש"כ בשו"ע (בסי' רס"ח) בסעי' ב', ולא בסעי' ו'. ונראה שהמקור לזה הינו בספר יד מלאכי (כללי השו"ע סקי"ז, דיני סתם וי"א) עפי"ד שכנה"ג. ועיי"ש שמ"מ עוד פוס' דס"ל שסתם וי"א אין הלכה דוקא כסתם. ומ"מ ברור שד' רוה"פ שהלכה כסתם]. וכ"כ בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' נ"ד) שהעיקר שם כסברת הי"א, מאחר שמרן בב"י כ' שלא יצא, בלי שום חולק. וכיון שהמהריק"ש והמהריט"ץ כפי שהביאם ביד מלאכי (כללי השו"ע סי ב') כתבו שחיבור הב"י עיקר, הרי העיקר להלכה כדבריו בב"י. עכת"ד החק"ל (ואמנם הגחיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' ס"ט פקפק ע"ד החק"ל, אך כ' שם ביבי"א שאפ"ה בני"ד יודה הגחיד"א שהלכה כמשנה אחרו', וכמ"ש בשיו"ב הנ"ל, משום שבני"ד פסק מרן עצמו להתיר בסי' תקפ"ה. ונלע"ד שצע"ק, מנין שבכל מקום יורה מרן הגחיד"א שהלכה כמשנה בתרא. שמא כשזה בא בניגוד לכלל שסתם וי"א הלכה כסתם, יורה לפסוק כסתם. ובפרט שלקמן בסמוך הבאנו דברי מרן הגחיד"א שהקשה ע"ד המתירין. ועוד יש להקשות, שהרי מרן הגחיד"א זצ"ל בהקדמתו לספרו ברכ"י כתב שאין דבריו בברכ"י ובשיו"ב הכרעה להלכה. וא"כ לכאו' העיקר כמש"כ בשו"ת יוסף אומץ. וצ"ע).


ואמנם היו מהפוס' שכתבו לאסור זאת. שכ"פ הפר"ח (סס"י תקפ"ה) שהב"ד המ"א שכתב שכוונת מרן דרק אינו רואה סי' ברכה, אך איסורא ליכא. וכתב עליו הפר"ח דליתא, דהא בשו"ע בסי' ש"ו כתב בסתם לאסור. וכן מחה"ש (סי' תקפ"ה סקי"ב) העיר ע"ד המ"א, דקיי"ל שהלכה כסתם ולא כי"א. ומש"כ מרן בסי' תקפ"ה שאינו רואה סימן ברכה, אינו ראיה, דמילתא פסיקתא נקט לכו"ע (שהן לאוסרים והן למתירים אינו רואה סי' ברכה). משא"כ לענין איסורא תליא בפלוגתא דסי' ש"ו. וכן בס' תוספת שבת (סי' ש"ו), כתב דבסי' תקפ"ה נקט מרן לשון הש"ס בפסחים, והיינו לכ"א כדאית ליה, להר"ר ברוך דקיי"ל כוותיה איסורא נמי איכא, ולהר"ר שמואל שרי במקום מצוה. וכ"כ עוד אחרו', מהם בס' בתי כנסיות (סי' ש"ו), המטה יהודה (סי' תקפ"ה), בס' עושה שלום ובשו"ת שאלת יעב"ץ. וכן מרן הגחיד"א בברכ"י (סס"י תקפ"ה) הקשה ע"ד המהרח"א ורבי יונה נבון (רבו של מרן הגחיד"א) בנחפה בכסף, שכתבו שמש"כ מרן בסי' תקפ"ה כוונתו דאיסורא ליתא. אלא שאפשר לומר בדוחק, שמש"כ מרן בב"י שאינו רואה סי' ברכה הו"ד לדעת הר"ר שמואל ליתובי דעתיה, אך לדידיה נקיט כרמב"ם בדין המוכר ס"ת שאינו רואה סי' ברכה, דמשמע ליה דאיסורא נמי איכא, וכמש"כ בב"י (יו"ד סי' ע"ר). עכת"ד (וראה עוד ע"כ בשו"ת אות לטובה סי' נ"ב סק"כ). וכן בספר בית המלך העלה בני"ד לאיסור (עיי"ש ביבי"א בסק"ו שדחה דבריו במילתא דמסתברא). הב"ד ביבי"א (ח"ה סי' כ"ה סק"ו). וכ"כ לאיסור בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' י"ט).


וא"כ נמצא להקת פוס' חבל רוא"ח שכתבו בני"ד לאיסור, והסבירו האחרו' את סתירת מרן בשו"ע איש איש כדרכו. אלא שבאמת נראה, שדעת רוב האחרו' להקל בזה, וכמו שהבאנו לעיל. ועוד יש להוסיף עליהם את הגאונים הא"ר (סי' ש"ו סקט"ו וסי' תקפ"ה סקי"ז), שו"ע הגר"ז (סי' ש"ו, שכתב בסו"ד שכן המנהג להקל), וכן בס' תורת השבת נטה להקל בזה (דכשעושה לשם מצוה ואגב יבוא לו שכר ע"כ מותר במקום צורך). וכן בערוה"ש כתב ללמד זכות על המנהג להקל. וכן מצאנו בצי"א (ח"ז סי' כ"ח) שג"כ העלה בני"ד להקל, ושכוונת מרן בסי' תקפ"ה להתיר מעיקר הדין, ושאין לומר בסי' ש"ו הכלל דסתם וי"א הלכה כסתם. וכ"כ להקל בשו"ת יבי"א (ח"ה חאו"ח סי' כ"ה) וביחו"ד (ח"א סי' נ"ג), וכ"כ בנו בתוה"מ (סי' ג' הערה ב'), וכ"כ בשונה"ל (סי' תקפ"א סכ"ד) שנוהגים להקל לשכור חזנים להתפלל בשבת ויו"ט או לשכור תוקע, שסומכים על הסוברים דבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת בזה. והחושש לדברי האוסרים לא יקצוב בתחילה, ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה. וראה עוד בח"א (כלל ס' סי' ח', שכתב שהמנהג להקל, אע"פ שיש לפקפק ע"כ). לכן כתבנו שנראה שלדעת רוה"פ אכן יש להקל בזה (ולפחות למדו זכות על המנהג). ועל כגון זה י"ל מה שאמרו בירו' (פ"ז דפאה ה"ה) שכל הלכה שהיא רופפת בידך ואי אתה יודע מה טיבה, צא וראה כיצד הציבור נוהג ונהג כן. ומ"מ ישנם רוא"ח רבים שכתבו לאסור, ולכן הזכרנו דעה זו גם בהלכה. והגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו על ספרנו כאן כתב: יש נוהגים שהחזן המתפלל בימים נוראים יתפלל גם לילה ראשון של סליחות, כדי שתהא הבלעה. עכ"ל. וראה עוד בענין זה בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה עמ' מ"ז סי' ש"ו סק"ה).


ומ"מ אף לדעת המתירים, צריך שישכירנו לפני שבת או המועד (ב"י סי' תקפ"ה. מ"ב סי' ש"ו סקכ"ג. כה"ח סקל"ו וש"א). ואף לדעתם אינו רואה סי' ברכה [ב"י (סי' תקפ"ה) מהא דפסחים (ד"נ) גבי שכר מתורגמנים. וכ"כ מ"ב (סי' ש"ו סקכ"ג), כה"ח (סקל"ח) וש"א].


ומה שכתבנו שאם שכרו אף לימות החול, לכו"ע שרי, הוא עפ"י הברייתא בב"מ (דנ"ח,א'), מרן (בסי' ש"ו ס"ד), הרמ"א (סי' ש"ו ס"ה) כה"ח (סי' ש"ו סקל"ט) וש"פ.


ועוד בענין זה ראה בשו"ת מלמד להועיל (סי' מ'), שו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' קכ"ח), שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קס"ב), שו"ת אמרי כהן (סי' ט'), שו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' ק"ב), שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' ל"ח) ושו"ת רבב"א (ח"א סי' ר"ל).


המתפלל כש"ץ צריך לומר את נוסח התפילה (לפחות בימים נוראים) כמנהגם של ישראל באותו מקום, אף אם מנהגו כשמתפלל ביחיד שלא לומר דברים מסוימים (כה"ח סי' קי"ב ססק"ג בשם מהר"ם מרוטנבורג ומהרח"ו, שכשהיו יורדים לפני התיבה היו אומרים וידויים או פיוטים שלא היו אומרים אותם בדרך כלל).


ועוד מדיני הש"ץ ראה בשו"ע (סי' נ"ג) ובנו"כ, ולקמן בנספחים (נספחים ח',ט'). וכ"ש שיש להקפיד ע"כ ברה"ש שהוא יום הדין.


[47]מז. מה שכתבנו שיש המתפללים תפילות אלה בכריעת הראש והגוף, זאת עפ"י מנהגי המהרי"ל (תפילות רה"ש ס"ו), הטור (בסי' תקפ"ב), מרן (בסי' תקפ"ב סעי' ד'), מ"ב (שם סקי"ג) כה"ח (סקכ"א) וש"א. וכתבנו זאת בשם יש נוהגים, דלאו כו"ע הוו נהיגי בהכי, משום שהטור כתב שבאשכנז נוהגים בכך, ולכן כתב מרן בשו"ע שיש נוהגים בזה, דלאו כו"ע נהיגי בכך (כה"ח סקכ"ב).


והטעם לכריעה זו, לפי שאנו תלויין בדין לפיכך יכוון להתפלל באימה וביראה (טור. לבוש. מ"ב סקי"ג. כה"ח סקכ"א). ובס"ד נראה לי הקטן הטעם עפ"י הגמ' בברכות (דל"ד,ב') גבי שחיית וכריעת כה"ג ומלך, דפרש"י שם שכל מה שאדם גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו. ע"כ. וכיון שברה"ש ישראל יותר קרובים לקב"ה משאר ימים לכן צריכים הם להכניע ולהשפיל עצמם יותר משאר ימים. דככל שאדם עניו יותר כך הוא קרוב יותר לה'. וגם אפשר לפרש את ד' רש"י שם, שמשום שבאדם גדול וחשוב יש יותר חשש גאוה, לכן צריך הוא יותר להשפיל עצמו. וה"ה ישראל שמתפללים הרבה ברה"ש לקב"ה, ואומרים כמה פעמים "מקדש ישראל ויום הזכרון". דוקא ישראל. ורק ישראל מקדשים את הזמנים ויום הזכרון. לכן כדי שלא תזוח דעתם בשל כך, יש להם לזכור את אימת הדין ולכרוע בתפילה, וצ"ע.


מה שכתבנו שנוהגים הם להתפלל בכריעת הראש והגוף בלבד. הנה מלשון הטוש"ע הנ"ל, שכתבו שיש הנוהגים להתפלל ב"כריעה", משמע דכיון שאנו תלויים בדין, צריך להתפלל בכריעה על ברכיו כשלמה ודניאל. אך מ"מ אין נוהגים כן, אלא יתפלל בכריעת הראש והגוף בלבד (ב"ח. מ"ב וכה"ח שם). וראה עוד בבאור הגר"א (סימן תקפ"ב סעיף ד'), שכתב שאין עיקר כמנהג זה.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם מש"כ מרן שיש המתפללים תפילות אלה בכריעת הראש והגוף, האם הכוונה דוקא לתפילות העמידה, או לכל משך התפילה, כולל פסד"ז, ברכות ק"ש וכדו'. וראה בב"י (סי' תקפ"ד) שסתם בענין כוונת הדברים. ומהתוס' בברכות (די"ב ע"ב ד"ה "כרע") שכתבו: "ובר"ה ויו"כ שאנו שוחין כל שעה בתפילה" וכו', לכאו' יש מקום לומר ששוחין גם בברכות יוצר ושאר התפילה, ולא רק בתפילת העמידה. ואילו מדברי התוס' שם (בדף ל"א ע"א ד"ה "ומוצאו") משמע דדוקא בתפילת העמידה מישתעי. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכוונת מרן בשו"ע הינה דוקא לתפילות העמידה, ולא לכל שאר סדר התפילה. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל, לאחר עיון בדברי התוס' הנ"ל אמר לי, שבאמת הכוונה דוקא לתפילת העמידה. וכן הכוונה גם בתוס' הנ"ל. והוסיף, שאין טעם לשחות כל התפילה, נוסף לתפילת העמידה, וכן לא ראינו שעושים כן. עכת"ד.


ומה שכתבנו שאין נוהגים בדורנו להתפלל בכריעת הראש והגוף, כך אמר לי הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו. וכן רואה אני מדי שנה כמה וכמה מגדולי דורנו (כגון הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו, הגר"ש ישראלי זצ"ל), שאינם כורעים כלל בתפילות רה"ש ויוה"כ. ונראה לענ"ד, שיש להליץ על כך שאין נוהגים כן בעת התפילות בדורות אלה, משום שירדה חולשה לעולם, וסומכים על דברי המט"א שהביא בשעה"צ (סי' תרי"ט סקי"ח). וכבר כתבו האחרו' שמאחר שירדה חולשה לעולם, יותר טוב להתפלל באיברים זקופים ולב כפוף ובכוונה רצויה, כי אין חפץ לה' לכוף כאגמון ולבו בל עמו [ח"א (כלל קל"ט ס"א). קצש"ע (סי' קכ"ט ס"ב). הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ב סקכ"ג) וש"א]. ובפרט אמור הדבר לפי הפוס' שכתבו שאף באמצע ברכות תפילת העמידה אין לשחות מדינא, ולכן אף בתפילות רה"ש אין לשחות בתפילת העמידה (ראה בהערה הבאה מש"כ בשם היפ"מ, הכנה"ג, המ"א, החס"ל וכה"ח).


המהרי"ל נהג לשחות כשהיה מזכיר בתפילתו את ירושלים [ראה מנהגי המהרי"ל (הל' תפילות רה"ש). הב"ד הא"ר (סי' קי"ג ס"ג), הא"א (סי' קי"ג סק"ד), וכ"כ בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ז) בשם הגר"א נבנצל שליט"א. וראה עוד ע"כ בהערה הבאה].


ובענין אי בעי לשחות בתפילות רה"ש, ראה עוד בשל"ה (הל' רה"ש סקי"א).


אותם המתפללים ברה"ש בכריעה, אם עשו כן פעם א' ודעתם לעשות כן כל ימיהם, במקרה שרוצים להפסיק זאת צריכים לעשות התרת נדרים [עפ"י מהרי"ו, כנה"ג, א"ר, מט"א, ר"ז ושש"א. והב"ד שעה"צ (בסי' תרי"ט סקי"ח) וכה"ח (סקמ"ח). וראה עוד שו"ע יו"ד (סי' רי"ד)]. ונראה שהוא דוקא אם דעתו להפסיק מנהג זה לגמרי. אך אם חשב להפסיק זאת לזמן מוגבל ה"ז מחלו' אי צריך התרה. ראה ש"ך ודגמ"ר ביו"ד (סי' רי"ד). מ"א, א"ר ודה"ח באו"ח (סי' תקפ"א). מ"ב (סי' רמ"ט סקכ"ב, ובסי' תקפ"א סקי"ט שהביא מחלוקת ע"כ) ובשעה"צ (סקי"ג), כה"ח (סי' ת"ע סק"י, סימן תק"נ סק"ב, סי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). יבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל' ס"ק ה', ו'). ומה שכתבנו במקו"ד הל' פורים (פרק א' סעי' י"ט ובפרט בהערה מ"ו). במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ט) וכן בקונטרס זה (לעיל פ"ב הערה י', ולקמן פ"י הערה ד').


[48]מח. עיקר ד"ז שאין לשוח בתחילת וסוף הברכות, איתא בגמ' ברכות (דל"ד, א'), שאם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' קי"ג ס"א גבי תחילת וסיום הברכות בתפילת כל יום, ושם בסעי' ב' גבי סוף ב' ברכות ראשו' ברה"ש, ובסי' תקפ"ב ס"ד גבי סיום כל הברכות ברה"ש), המ"ב (סי' קי"ג ס"ק א' וה', ובסי' תקפ"ב סקי"ד), כה"ח (סי' קי"ג ס"ק ט', י') וש"א.


הא דאין לשחות בתחילת הברכה, פי' לאו דוקא בברכה המתחילה ב"ברוך" (ברכת אבות), אלא אף כשאומר "אתה חונן", "השיבנו" וכדו' (ח"א. כה"ח סי' קי"ג סק"ו).


וגבי פירוש סוף הברכה. כתב הבה"ל (רס"י קי"ג), שמדברי הא"ר מוכח דהו"ד בתיבות "ברוך אתה" שבחתימת הברכה. אך בתיבות האחרונות של הברכה (כגון תיבות "הטוב שמך ולך נאה להודות") יכול לשחות. והפמ"ג פקפק בזה. וכתב הבה"ל שמדברי רש"י (בברכות שם ד"ה "תחילה וסוף") שפי' דסוף הוא "ולך נאה להודות", משמע כפמ"ג. אך הוסיף דאין זה מוכרח, דשמא רש"י ס"ל כרמב"ם דסוף הברכה היינו "בא"ה הטוב" וגו'. ראה אמנם בא"ר (סי' קי"ג ס"ג), שכתב שהמהרי"ל היה שוחה בתחילת וסוף ברכת ירושלים, ושהד"מ כתב שאין לנהוג כן. והעיר הא"ר שמצא בתשב"ץ ובתשו' המהר"ם מינץ שהסבירו שהמהרי"ל שחה רק בתיבה אחרו' של הברכה. והיינו דזה שרי, והאיסור הינו כך בתיבות "בא"ה". והפמ"ג בא"א (סי' קי"ג סק"ד) הקשה, דכמו שמלמדין אותו שאין לשחות בתחילת כל הברכות, אף שרק הראשו' מתחילה בתיבות "בא"ה", ומשמע דהקפידא לאו דוקא בתיבות אלה, א"כ ה"ה גם בסוף הקפידא לאו דוקא בתיבות אלה. עכת"ד. אך יש להעיר, שמדברי הא"ר (בסי' תקפ"ב סק"ז), שכתב שיכפוף עד שיגיע ל"ברוך", וישאר זקוף עד התחלת "אתה קדוש". משמע שהקפידא הינה בכל הברכה, מתיבת "ברוך" עד סיום "מחיה המתים", ולאו דוקא בתיבות "בא"ה" בלבד. ואין לומר דלא דקדק לענין אילו תיבות יש לשחות, שה"ז כל ענינו שם. ויש להתישב בדבר). וראה עוד במ"ב (סי' תקפ"ב סקי"ד), שכתב שיש לזקוף קודם שיאמר תיבות "ברוך אתה". והיינו דלא ס"ל שיש לזקוף רק בתיבות האחרו' של הברכה (אמנם לא גילה דעתו אי בעי לזקוף רק בתיבות "בא"ה" או גם בהמשך). ומדברי כה"ח (סי' תקפ"ב סקכ"ג) משמע שיש לזקוף מתיבת "ברוך" ואילך. וראה עוד לקמן.


הטעם שזוקפים בתחילת הברכות ולפני סופן, כדי שלא יבואו לעקור דברי חכמים שאמרו שיש לשוח רק בתחילת אבות ו"מודים" ובסופן. שלא יאמרו כ"א מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים. ועוד, משום דמחזי כיוהרא שמחזיק עצמו כשר יותר משאר הציבור [תוס'. רבינו יונה. ב"י. ט"ז. מ"ב (סי' קי"ג סק"ב וסי' תקפ"ב סקי"ד), כה"ח (סי' קי"ג סק"ז) וש"א].


מה שכתבנו שבסוף ברכת אבות יש לזקוף לפני שמגיע לתיבת "ברוך", והיינו בסוף "זכרנו", כ"כ הרמ"א (סי' קי"ג ס"ב) וכה"ח (סי' תקפ"ב רס"ק כ"ג). והוסיפו, שהוא כדי שיהיה ניכר שהוא כורע מצד חיוב. ולפי"ז נראה דה"ה בהודאה. והיינו הטעם משום שהשחיה הראשו' היתה מצד רשות. ועוד טעם שצריך לזקוף, כדי לכרוע אח"כ ב"ברוך" ולזקוף בשם (מ"ב סי' קי"ג סק"ז).


לענין אופן הזקיפה, כתב השל"ה (דרי"ג, ב'), שאף כשזוקף לא יהיה בקומה זקופה רק בכובד ראש ובכפיפה, ואין זה בכלל השתחויה אף כשהראש כפוף. וגם בשאר ימות השנה ראוי לנהוג כן, וכ"ש בימים נוראים. וכ"כ האחרו' (א"ר. מט"א. כה"ח סי' תקפ"ב סקכ"ד).


ומה שכתבנו דמ"מ באמצע הברכות שרי לשחות, כ"כ מרן (בסי' קי"ג ס"א). ואמנם בס' יפה מראה (פ"ק דברכות סי' י"ח) גמגם לומר מדקדוק הירו' שאפי' באמצעותן אינו יכול לשחות, וכ"כ הכנה"ג, המ"א (רס"י קי"ג), החס"ל, וכה"ח (סי' קי"ג ס"ק ח' וי"א. וכ"מ מדבריו בסי' תקפ"ב ססקכ"ג). ומשמע שדעתם קצת נוטה לכך. אך יש מהאחרו' שסתמו כד' מרן, וכ"פ המג"ג והמ"ב (סי' קי"ג סק"ג). והטעם, משום שבזה אין לחוש שמא יבואו עי"כ לעקור תקנת חכמים, כיון שחכמים לא תיקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה (מ"ב שם סק"ד. ונראה לכאו', שכ"ז מהני לטעם הראשו' הנ"ל גבי שוחה בתחילת וסוף הברכות. אך לטעם ב' שאמרו שם, דמחזי כיוהרא, לכאו' גם בני"ד יש לאסור. וא"כ מדוע התירו לשחות באמצען. וצ"ע).


נמצאנו למדים בס"ד, שלאומרים דשרי לשחות באמצע ברכות תפילת העמידה יש לנהוג כך: מתחיל ברכת אבות בשחיה בתיבות "בא"ה", לאחר שהזדקף בתיבת "ה'" ימתין מעט ואז ישחה שוב עד תיבות "מלך עוזר" שאז יזקוף. בתיבות "בא"ה" שוחה כדין משום חיוב ונשאר זקוף כשאומר "מגן אברהם", עד "מחיה מתים אתה רב להושיע" שאז שוחה שוב עד לפני תיבות "בא"ה" ד"מחיה המתים", בהן הוא מזדקף עד לאחר התחלת "אתה קדוש". וכשאומר תיבות "ושמך קדוש" או "וקדושים בכל יום יהללוך" שוחה שוב עד לפני תיבת ברוך שבסיום ברכה זו. אז מזדקף עד לאחר תחילת ברכת "אתה חונן" וכן הלאה. ולפני תיבות "בא"ה" שבסיום ברכת "רצה" מזדקף עד תיבות "מודים אנחנו לך" שבהן שוחה כדין משום חיוב, מזדקף כשאומר את שם ה', ושוב חוזר לשחות עד לפני תיבות "הא-ל ישועתנו" שאז מזדקף, ושוב שוחה כדין בתיבות "בא"ה" של ברכת "הטוב שמך", משום חיוב ונשאר זקוף עד לאחר שכבר התחיל ברכת "שים שלום", ולאחר מכן שוחה עד לפני שיאמר "בא"ה" של ברכת "המברך את עמו ישראל בשלום" שאומרה בזקיפה [כ"ז עפ"י הט"ז (סי' קי"ג סק"ג), א"ר (סי' תקפ"ב סק"ז). מ"ב (סי' קי"ג סק"ג וסק"ו). כה"ח (סי' קי"ג סקי"א וסי' תקפ"ב סקכ"ג), ודברי הגר"א נבנצל שליט"א שיש להזדקף לפני תחילת כל ברכה וסופה גם בברכות שאין כורעין בהן, ולא ממש בתחילת הברכה ובסופה. הב"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה נ')].


לגבי כריעה בשאר ברכות מלבד תפילת העמידה, כתב הל"ח שאין לכרוע בהן. וראה מש"כ ע"כ בבה"ל (רס"י קי"ג ד"ה "בסוף"), ובכה"ח (סי' קי"ג סקי"ב).


בענין אופן כריעות החיוב בתפילת העמידה ראה שו"ע (סי' קי"ג) ובנו"כ.


[49]מט. מה שכתבנו גבי בחורי ישיבה ספרדים, שבימים הנוראים יתפללו כנוסח עדתם, הוא עפי"ד יבי"א (ח"ו סי' י') עפ"י הירו' (ספ"ג דעירובין) שאין לשנות מנהג אבות. ושכ"כ כבר בהגמ"י (סוף סדר תפילות השנה, סק"ה), המ"א (רס"י ס"ח), הח"י (סי' תפ"ט סקי"א) ועוד אחרו' רבים. ואמנם הם כתבו כן לגבי כל ימות השנה, אך בילקו"י (ח"א הל' תפילה, סעי' ל"ט) כתב כן גבי ימים נוראים, שבחורי ישיבה ספרדים הלומדים בישיבות של האשכנזים, ואינם יכולים לארגן מנין לעצמם כנוסח אבותיהם, יתפללו בימים נוראים עם הוריהם כמנהג אבותיהם. וסיים, שעל ראשי הישיבות לאפשר להם זאת. ע"כ. וראה עוד ביחו"ד (ח"ג סי' ו').


ומה שכתבנו שאף בישובים קטנים, שבשאר ימות השנה מתפללים יחד בני כל העדות, שמ"מ בימים אלה יתפלל כ"א בנוסח עדתו, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואמר שלפחות ברה"ש ויוה"כ יש לנהוג כך. עכת"ד. ומ"מ פשוט שאם בשל הצורך להתפלל בנוסחים שונים, נוצר מצב שתהיה עדה שאין להם עשרה אנשים למנין, הרי שאין בני עדה אלה רשאים לפרוש ולהקים מנין לעצמם, כיון שהתפילה במנין חשובה הרבה יותר מאשר הצורך להתפלל בנוסח אבותיו.


ומה שכתבנו גבי בחור ישיבה המעדיף להתפלל בישיבה בה הוא לומד, אע"ג ששם אין מתפללים כנוסח אבותיו, שרשאי הוא להתפלל שם אם ינהג כמו שכתבנו לעיל בפרק א' סי"ח, ג"ז הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והיינו שחייב הוא להתפלל כנוסח אבותיו לפחות את תפילת הלחש. וכן הדין גם לבני הישובים הקטנים שלא ניתן לקיים כמה מנינים, אלא כולם מתפללים במנין אחד, שאז חייבים להקפיד שכ"א יתפלל לפחות את תפילת העמידה כנוסח אבותיו. ואם למשל ספרדי מתפלל כש"ץ במנין של אשכנזים, הרי שיתפלל את תפילת הלחש בנוסח הספרדים, ואת חזרת הש"ץ יתפלל כנוסח האשכנזים, וזאת אע"פ שהאשכנזים רגילים לעשות הרבה הפסקות בחזרת הש"ץ (נראה שכוונתו לתוספות והפיוטים שהקהל אומר עם הש"ץ - מ.ה.). והסכים עם כך שמש"כ הרמ"א (בסי' תרי"ט ס"א) שאדם לא ישנה מנוסח הציבור, שהכוונה דוקא לש"ץ. עכת"ד הגרמ"א זצ"ל. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שמש"כ הרמ"א בסי' תרי"ט ס"א, ד"ז קאי דוקא על ש"ץ, וכן גבאי המעלה לתורה וכו', כך שהוא מוציא את הציבור בתפילתו (והוסיף, שלכן צריך הוא לומר למשל את נוסח הקדושה בחזרת הש"ץ כמנהג הציבור). אך אדם פרטי שמתפלל בתוך הציבור רשאי להתפלל בנוסח אבותיו, דאין זה מפריע לאיש. עכת"ד. ואילו דעת הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ו סי' י' סק"ח), וכ"כ בשמו בילקו"י (ח"א הל' תפילה, מהדו"ק סעי' מ"ב) שאם ספרדי אבל ורוצה לעבור לפני התיבה, אך האשכנזים אינם רוצים שהוא יתפלל בביהכ"נ שלהם בנוסח הספרדים ומבטאם, הרי ששוא"ת עדיף, ולא ישמש כש"ץ. עכת"ד (וע"ע ע"כ באורך לקמן בנספחים נספח י'). וא"כ כ"ש בני"ד.


ולענין קריאת התורה, ברה"ש, שהמתפללים בביכ"נ שאינו כנוסח עדתם שומעים קריאה שאינה כנוסח עדתם הן מבחינת ההברה והן מבחינת נגינת הטעמים, וכן מבחינת סה"ת [שישנם הבדלי נוסחאות בתיבת "דכה" (דברים פכ"ג פס' ב') בין הספרדים והאשכנזים (אמנם כיום גם האשכנזים כותבים תיבת דכה בה"א ולא באל"ף כבעבר). וכן ישנם הבדלי נוסחאות גם ביניהם לבין יוצאי תימן]. ראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים (פ"א סי"ז), שלענין פר' "זכור" (שי"א שחיוב קריאתה דוקא באותה שבת הינו מדאו'. ויש פוס' דס"ל שאין חיובה מדאו' דוקא באותה שבת, אלא די שיקראנה פ"א בשנה), יש הסוברים שלכתחי' כל אדם יקפיד לשמוע קריאת פרשה זו במבטא כמבטא אבותיו, וכן מתוך ס"ת הכתוב בכתב ובנוסחאות כנוסח עדתו. ולכן לדעתם ראוי שבני ישיבה ספרדים הלומדים בישיבות הקדושות של האשכנזים, ילכו באותה שבת לשמוע את קה"ת בבתי כנסת ספרדים. וכן להיפך. ויש חולקים ואומרים שאין צורך בכך, אלא אף ספרדים יכולים לשמוע לכתחי' את קריאת פר' "זכור" בביכ"נ שקוראים בו בס"ת הכתוב בכתב ובנוסח אשכנזי, וכן במבטא ובטעמים כמנהג האשכנזים. וכן אשכנזי אצל הספרדים. ומ"מ אף לד' המחמירים, מי ששמע את קה"ת בביכ"נ שאינו כנוסח עדתו, בדיעבד יצא י"ח. ע"כ דברינו משם. וראה עוד בשו"ת תרומת הגורן (לגר"ש גורן זצ"ל סי' קכ"ז, בפרט בעמ' 318-319), שבן עידה אחת יוצא י"ח כששומע (גם תקיעת שופר) מבן עידה אחרת כמנהג עידה אחרת.


[50]נ. לפני כעשר שנים (בערך בשנת תשנ"ו) החילונו בס"ד לכתוב את המהדורה השניה לקונטרס זה של הל' ראש השנה. ואז כתבנו קונטרס בענין חשמל שכבה בביהכ"נ ברה"ש. בשנים שלאחר מכן זיכנו הקב"ה להוציא לאור את קונטרס קדושת השבת (חלק א' וחלק ב'), ובינתים החכמנו מעט בענין החשמל בשבת וביו"ט. כעת אנו מדפיסים פה את המסקנות שהסקנו בני"ד לפני כעשר שנים אך ללא הקונטרס הנ"ל (מחמת ארכו, שהינו יותר ממאה עמודים). ומ"מ השארנו את ציוני המקורות לקונטרס הנ"ל, כיון שבשנת תשס"ח הדפסנו בס"ד את כל הקונטרס בסוף ספרו של מו"ז זצ"ל הנקרא "כתבי מהר"ם איררה". והרוצה לעיין בגוף הדברים ולראות המקורות לפסקי ההלכה המסוכמים כאן, יקחנו משם.


הגר"א נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים תובב"א, קרא את כל המסקנות הללו, כפי שעבר על כל ספרנו זה, והעיר את הערותיו החשובות, כפי המודפס כאן.


יש להדגיש שכל ההלכות הכתובות כאן נכונות רק לגבי יום טוב ולגבי בית כנסת שמתפללים בו. אך אין ללמוד מכאן לגבי הלכות שבת או לגבי בית פרטי וכדו', אלא אם כן כתוב הדבר במפורש.


איסור הדלקת חשמל ביום טוב:


1) לדעת רוב ככל הפוסקים בדורנו אסור להדליק חשמל ביו"ט (פרק ה' בקונטרס הנ"ל), ואיסורו מדרבנן (פרק ו'). יש אומרים שלדעת החזון איש איסורו ביו"ט מדאורייתא מדין בונה (פרק ז'). והגר"א נבנצל שליט"א, כשעבר על פרק זה כאן (ולא על כל הקונטרס הנ"ל), העיר: כמדומני לדעת הנחל יצחק אליבא דחלק מהראשונים, אין בנין לצורך יו"ט ביו"ט אסו' מה"ת, מתוך שהותרה עשיית גבינה. עכ"ל. וכבר כתבנו זאת בשם התוס' בשבת (דצ"ה,א' ד"ה "והרודה"). ואכמ"ל.


סדרי עדיפויות בהדלקת הנורות השונות:


2) בשעת הצורך וכשמותר הדבר (כגון במציאות של פיקוח נפש), יש לכתחילה להדליק (הן בשבת והן ביו"ט) את הנורות הפלואורסצנטיות (שבהן יש נתיך מתכת, ונדלקות בקצותיהן ניצוצות בעת ההדלקה, וספק אם האלקטרודות שבהן לוהטות בעת ההדלקה). ואם לאו, ידליק את נורות הלהט (היינו הנורות האגסיות הרגילות שיש בתוכן חוט להט דק). ודברים אלה אמורים אף לגבי כיבוי הנורות (היינו שעדיף לכבות את נורות הפלואורסצנט, ואם לאו אזי יכבה את נורות הלהט. כמבואר שם בפרק ח').


מי עדיף שידליק את החשמל בשעת הצורך:


3) אם כבה החשמל בבית הכנסת ביום טוב (בשל תקלה חשמלית בשעון השבת או במערכת החשמל בביהכ"נ, וכן בשל טעות בכיוון שעון השבת), כך שאין אפשרות להתפלל שם בשל חוסר תאורה, הטוב ביותר לומר לגוי שידליק את החשמל בבית הכנסת. ועדיף לומר לגוי אחד שיאמר לגוי אחר שידליק. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: לענ"ד עדיף לומר לגוי להדליק בשינוי או בגרמא, ואם הגוי יעשה בלי שינוי לית לן בה. עכ"ל. ויש להעיר, שכפי שכבר כתבנו בקונטרס קדושת השבת (חלק א' הערה כ' ענף 4), הרי שישנה מחלו' הפוס', שכאשר מותר לעשות דבר ע"י שבות, האם עדיף לעשותו ע"י אמירה לגוי או לעשותו בגרמא. עיי"ש שלדעת הגרש"ז אוירבך ועוד פוס' זצ"ל עדיפא גרמא. וטעמם, כפי שכ' הגרשז"א זצ"ל, משום שגבי גרמא נקטה הגמ' בשבת (דק"כ) בלשון "שרי" (אע"ג שנקטינן דהוי איסור שבות, וכמש"כ התוס' בביצה דכ"ב, א' ד"ה "והמסתפק"), ואילו גבי אמירה לגוי אמרו בגמ' שהוא שבות. ואילו לגריש"א, לגר"מ אליהו זצ"ל ועוד פוס', אמירה לגוי עדיפא מגרמא, משום שבאמירה לגוי סו"ס אין הישראל עושה מעשה. עיי"ש בקדושת השבת. אך צ"ע אי מחלו' זו שייכת לני"ד, כי סו"ס מדובר בני"ד שבכל מקרה הגוי עושה הדבר, אלא השאלה הינה אם יאמר לגוי אחר לעשות זאת או שהגוי עצמו יעשה בגרמא או בשינוי. וע"ע שם (בהערה י"ז, וכן בהערה כ' ענף 3) שדננו ע"כ יותר בהרחבה. ואכמ"ל.


4) במקרה הנ"ל, כשאין כלל גוי שיכול להדליק את החשמל, לדעת פוסקים רבים מותר לומר לילד קטן שידליק את החשמל בבית הכנסת, ויעשה זאת בשינוי (באופן המבואר לקמן). ועדיף שיעשה שהחשמל ידלק רק בעוד זמן מה (כגון שיכוון ששעון השבת ידליקנו כמה דקות מאוחר יותר), ולא שידלק מיד. ולכתחילה צריך שהאומר זאת לילד קטן, יאמר לילד שאינו בנו. וכן יאמרו זאת דוקא לילד שאינו בגיל חינוך (היינו קטן מגיל שש שנים), אך רצוי (ואינו חובה) שילד זה כבר ידע לקרוא, ויתפלל לפחות קצת מסידור לאור החשמל שהדליק, ואם אינו יודע לקרוא אזי חובה שיהנה באופן אחר מהחשמל שהדליק.


שינוי בפעולת שעון השבת:


ויש לדעת, שלדעת גדולי הפוסקים הספרדים (השלחן ערוך) אסור כלל לומר לילד קטן לעשות מה שכתבנו, ולכן אם ניתן הדבר, יש לעשות זאת ע"י ילד אשכנזי, וגם האדם האומר לו לעשות כן יהיה אשכנזי (כל זה עפ"י פרק י"ב).


5) אם שעון השבת כיבה את התאורה ביום טוב בבית הכנסת באמצע התפילה (כגון שהגבאי טעה בכיוונון השעון), והשעון ממשיך לפעול ולהסתובב לו סביב צירו, לדעת פוסקים רבים מותר אף ליהודי מעל בר מצוה להזיז את לוח שעון השבת ולקרב את ההדלקה, כך שהחשמל ידלק בעוד כמה דקות (אך יזהר שלא יקרב יותר מדי את ההדלקה כך שהחשמל ידלק מיד). ויש אוסרים לקרב ביום טוב את ההדלקה (פרק י"ד).


6) לדעת פוסקים רבים מותר לכבות את מתגי התאורה, וכן את המתגים של כיבוי המזגנים (ולגבי הוצאת התקעים של המזגנים יש לדון גם מצד מוקצה, ובפרט שאין בזה ההיתר של מוקצה במחובר, אף למ"ד שמיקל בטלטול כלי חשמל המחוברים לשקע מטעם זה. ולכאו' התקעים פה הינם כלי שמלאכתו לאיסור, ואין בזה לצורך גו"מ. ור' שש"כ פרק י' הערה ל"ט, שלכאו' יש צד להקל, ואכמ"ל), וכל זאת בעת שהחשמל בבית הכנסת מכובה בשל התקלה החשמלית (פעולות אלה נצרכות כדי שלכשידליקו את החשמל הוא לא יכבה שוב מיד בשל עומס יתר על מערכת החשמל). ורצוי מאוד לעשות זאת כלאחר יד, והיינו על ידי המרפק וכדו'. ואף שיש מהפוסקים המחמירים ואוסרים זאת מכל וכל, מכל מקום דעת רוב הפוסקים להקל, לפחות כשעושה זאת כלאחר יד, וכנ"ל (פרק ט"ו. ושם כתבנו עוד שזו מחלוקת אם מותר להדליק את מתגי התאורה כשהחשמל אינו פועל, אך עתיד להדלק).


7) בעת שזרם החשמל מנותק ע"י שעון השבת, והוא עתיד להתחבר לאחר זמן, לדעת רוב הפוסקים מותר ביום טוב ללחוץ על המתג בלוח שעון השבת, כדי לחזור ולנתק את הזרם זמן מה לאחר חיבורו (כדי שלא ידלק כל הלילה). ויש שאוסרים לעשות כן (פרק ט"ו).


8) כאשר רואים שהחשמל עומד להכבות בקרוב בשל טעות בכיוונון שעון השבת מלפני החג, לדעת רוב הפוסקים מותר לדחות את כיבוי החשמל ע"י שעון השבת, כל עוד לא כבה החשמל. ויש מחמירים אף בכך (פרק ט"ז).


9) אף לדעת המתירים להקדים את ההדלקה או לאחר את הכיבוי, אסור לעשות כן בשעון שבת כזה שצריך לשם כך לשחרר בורג המחובר ללוח השעון, ולהזיזו למקום אחר. ומה שהם התירו הוא רק על ידי שעון כזה שיש מתגים המחוברים ללוח השעון, ומזיזים אותם עי"כ שלוחצים עליהם ואז הם משתחררים וניתנים להזזה למקום אחר, ואז מרפה מהם. וכן לדעתם מותר לעשות כן על ידי שעון שלחצנים קטנים מחוברים ללוח השעות שבו (לכל חצי שעה יש לחצן מיוחד), ולחיצה על הלחצן או הרמתו גורמת לחשמל להדלק או להכבות באותו פרק זמן (ויש מי שאוסר ללחוץ או להרים לחצנים אלה בשבת ובחג. פרק י"ז).


אף אם בשל פעולת שעון השבת החשמל היה עתיד להדלק רק במוצאי החג, יש מי שאומר שמותר לגרום להקדמת הדלקת החשמל (פרק י"ד).


הדלקה בשינוי:


10) אסור להדליק את החשמל בבית הכנסת בחג אף אם עושה זאת באופן שונה מהדרך הרגילה (סעיף י"ח). ורק אם מדליק זאת בשינוי ומצרף לכך עוד קולא (כגון בבין השמשות, וכדלקמן) מותר הדבר (פרק י"ח).


11) שינוי נחשב אם שני בני אדם עושים יחד מלאכה שכל אחד מהם היה יכול לעשותה לבדו (ויש חולקים ואוסרים זאת מדאו'). וכן אם אדם אחד עושה את המלאכה על ידי המרפק, או כלאחר ידו (היינו על ידי גב היד), או על ידי אחורי אצבעותיו (הצד שבו הצפרניים). ויש מי שאומר, שאף אם מדליק את החשמל על ידי חפץ (כגון על ידי מקל כביסה) נחשב הדבר כשינוי. ומכל מקום אין זה נחשב שינוי אם אדם אחד עושה את המלאכה בשתי ידיו, אף על פי שהיה יכול לעשותה בידו האחת. וכן אין זה שינוי אם עושה מלאכה ביד שמאלו, למרות שהוא רגיל לעשותה ביד ימינו (פרק י"ט). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: תלוי באיזו מלאכה. כתיבה בשמאל הויא שינוי, ואולי ה"ה תפירה וכדומה. עכ"ל. ועיי"ש בקונטרס הנ"ל שהרחבנו בכך.


הדלקה בבין השמשות וקודם לכן:


12) אם כבה החשמל בבית הכנסת בזמן בין השמשות של כניסת החג (והיינו תוך שלוש עשרה הדקות הראשונות שלאחר השקיעה, כמבואר בסעיף כ"א), מותר להדליק את החשמל בבית הכנסת לצורך התפילה, אך רצוי לעשות זאת בדרך שונה מהרגלו, וכנ"ל. ויש מהפוסקים הסוברים שחובה לעשות זאת בשינוי (סעיף כ'). ובכל אופן מותר לעשות כן בבין השמשות רק אם ישתמשו באור החשמל לתפילה, לימוד תורה וכדו', לפני תום שלוש עשרה הדקות הללו (ואין בזה איסור הכנה. כמבואר שם בפרק כ"ז).


13) עד כעשר דקות לפני השקיעה בכניסת החג ניתן להדליק ולתקן את החשמל בבית הכנסת כפי שרגילים לתקן ולהדליק ביום חול (כמובן כשאין ערב החג חל בשבת, דבר שאינו יכול להיות בראש השנה). ומזמן עשר דקות לפני השקיעה ועד השקיעה יש להחמיר לכתחילה ולנהוג כדין בין השמשות (פרק כ"ג).


14) מי שהקדים וקיבל על עצמו את החג לפני כניסת החג (מפלג המנחה ואילך), למנהג האשכנזים אינו רשאי להקל בדיני זמן בין השמשות האמורים לעיל, אלא רק לענין אמירה לגוי. וזאת בין אם קיבל את החג בעצמו, ובין שאנשי הציבור במקומו קיבלו כבר את החג. ויש מהאשכנזים הסוברים שאם אמר שמקבל על עצמו רק את "תוספת שבת", רשאי להקל אף בבין השמשות כשאר האנשים. ויש מהספרדים הסוברים שאם קיבל על עצמו את החג מבעוד יום ביחיד, רשאי להקל בבית השמשות כדין שאר האנשים. אך אם כבר קיבל את החג עם הציבור, אינו רשאי להקל בדיני בין השמשות הנזכרים לעיל (פרק כ"ב).


15) למנהג רוב הספרדים יש להקל בדיני בין השמשות אף בבין השמשות שבמוצאי החג (כשאינו חל בשבת). ויש מהם שאינם מקילים לענין מוצאי החג. ואילו למנהג האשכנזים אין להקל בדיני בין השמשות בבין השמשות של מוצאי החג, אך אשכנזי שמיקל גם אז בכך יש לו על מה לסמוך (סעיף כ"ד). ולגבי מוצאי שבת יש לחשב את זמן בין השמשות בערך כשלושים וחמש הדקות שלאחר השקיעה (פרק כ"ה).


16) למרות שביום טוב שני של ראש השנה יש מקום להקל יותר בענינים אלה מאשר ביום טוב ראשון, מ"מ יש מי שאומר שאין להקל בו יותר מיו"ט ראשון (פרק כ"ט).


17) דין יום טוב שני של גלויות לעניננו כדין יום טוב ראשון. ומכל מקום אם נמצא שם (בבית הכנסת בחו"ל) יהודי מארץ ישראל, עדיף שידליק הוא את החשמל, אך באופן המותר אף לבני חו"ל (פרק כ"ח).


הנאה בדיעבד מחשמל שהודלק באיסור:


18) אם הדליקו את החשמל בחג בבית הכנסת באופן שאסור להדליקו (ולא באופנים שכתבנו לעיל), לדעת רוב הפוסקים מותר מעיקר הדין ליהנות מהחשמל, להתפלל וללמוד תורה לאורו, אף אם עשו כן במזיד. ואם עשו כן בשוגג ודאי שמותר להשתמש לאור החשמל. ומכל מקום אם רב בית הכנסת הורה להם לכתחילה שלא להדליק את החשמל, או להדליקו באופן מסוים, ולא שמעו בקולו והלכו והדליקוהו שלא כהוראת הרב, רשאי הרב לאסור על המתפללים להשתמש בחשמל אף בדיעבד (פרק ל"ד).


שימוש בחשמל פה בארץ ישראל בשבת ובחג:


19) נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בשבת ובחג פה בארץ ישראל בחשמל המיוצר על ידי חילול שבת וחג. וכבר נהגו רוב שומרי התורה להקל בכך (ולדעת החזון איש אסור הדבר ובשל דעתו ישנם המשתמשים בשבת ויו"ט בחשמל מגנרטורים שכונתיים. וכן אני מחמיר בס"ד בל"נ בביתי). ואף מבין המחמירים בכך בשבת, היו מביניהם שהקלו בכך בחג (פרק ל"ה).


מדיני חג שחל בשבת:


20) אם כבה החשמל בחג שחל בשבת, מותר להדליקו רק באופן המותר בשבת (שהוא חמור יותר מהחג), וכמבואר בסעיפים הבאים.


21) נחלקו הפוסקים אם מותר בשבת לומר לגוי להדליק את החשמל על מנת שיוכלו המתפללים לקרוא את נוסח התפילה מהמחזורים. ואף מבין האוסרים, יש בחלקם המתירים לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות כן, ויש האוסרים אף זאת (פרק ל"ו).


22) אם כבה החשמל בבית הכנסת בחג שחל בשבת, בשל טעות בכיוונון שעון השבת, נחלקו הפוסקים אם מותר ליהודי החייב במצוות, להקדים את הדלקת החשמל על ידי שעון שבת בבית הכנסת לצורך התפילה. ואף לדעת המתירים יש לעשות שהחשמל ידלק רק כעבור כמה דקות, ולא מיד (פרק ל"ו).


23) במקרה הנ"ל (שהחג חל בשבת), יש מתירים לומר לילד שידליק את החשמל לפי התנאים הכתובים לעיל בסעיף 4. וראה שם שכתבנו שאם ניתן הדבר יעשה זאת דוקא ילד אשכנזי, וגם האדם האומר לו לעשות כן יהיה אשכנזי (על פי פרק י"ב ול"ו).


דין תיקון מערכת מיזוג האויר:


24) אם לא הופעלה לפני שבת מערכת מיזוג האויר (חימום ע"י חשמל), או שקרתה תקלה במערכת זו והיא הפסיקה לפעול, וקר מאוד בבית הכנסת, כך שהרבה אנשים סובלים מכך, אף שאין לחשוש שיהיו חולים בשל הקור, מותר לומר לגוי להפעילה ביום טוב [הקונטרס הנ"ל פרק י"א בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. וע"ע בשש"כ (פכ"ג הערה פ'), באג"מ ובמנחי"צ המצויינים לקמן בסמוך].


25) אם לא הפעילו את מערכת מיזוג האויר (קירור ע"י חשמל) או שקרתה תקלה במערכת זו והיא הפסיקה לפעול כך שחם מאוד בבית הכנסת והדבר מפריע מאוד למתפללים, מותר לומר ביו"ט לגוי להפעיל את מערכת המזגנים על מנת שתקרר [ראה שש"כ (פי"ג סל"ד, פ"ל סי"א, פל"ח ס"ט) שהיקל אפי' גבי שבת לצורך אדם פרטי. ואמנם יש בזה צד להקל משום שאין לו לאן ללכת, אך מאידך זה לא לצורך מצוה. ומ"מ בני"ד יש כמה צדדים להקל משום דהוי כמה שבותים: אמירה לגוי, הדלקת מזגן הוי שבות. וכ"ז לצורך מצוה דרבים שאפי' בשבת למ"ב ולגרע"י זצ"ל בלוי"ח שרי אפי' בשבות אחת. וכ"פ להיתר בני"ד הגר"מ אליהו זצ"ל. כמבואר בקונטרס הנ"ל פרק י"א). וע"ע באג"מ (חיו"ד ח"ג סי' מ"ז סק"ב וחאו"ח ח"ג סי' מ"ג), ומנחי"צ (ח"ג סי' כ"ג)].


26) כאשר חשבו שיהיה חם בחג, והפעילו לפני החג את מערכת מיזוג האויר (הקרור), אך קרה שביו"ט עצמו לא היה חם אלא אדרבא, היה יום קריר. ובשל פעולת המזגנים ישנו קור גדול בבית הכנסת ורבים מהמתפללים רוצים בשל כך לעזוב את בית הכנסת ולהתפלל בבתיהם (אף שהנשארים לא יהיו חולים בשל הקור), מותר לומר ביו"ט לגוי שיכבה את המזגנים (פרק י"א).


כמה הלכות ועצות כלליות:


27) אסור לתקן בחג (וכן בשבת) את פקק הבטחון (וה"ה המפסק) או להחליפו. והדבר אמור הן כשמתקנו על ידי לחיצה על כפתור, והן על ידי החלפת הנתיך החשמלי או הרמת המתג (פרק ל"ז).


28) כל ההלכות הכתובות כאן נכונות רק לגבי חג ולגבי בית כנסת שמתפללים בו. אך אין ללמוד מכאן לגבי הלכות שבת או לגבי בית פרטי וכדו', אלא אם כן כתוב הדבר במפורש.


29) כמה עצות בענין קלקול החשמל:


כחלק מההכנות לשבת יש לבדוק ולוודא שאכן שעון השבת פועל כתיקונו ומכוון לשעה הנכונה.


כמו כן רצוי להתקין מכשירי תאורה המופעלים באופן אוטומטי כשמערכת החשמל הכללית אינה פועלת, וזאת כדי שאף כשיש תקלה במערכת החשמל בבית הכנסת יוכלו להמשיך ולהתפלל ללא הפרעה.


וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א ענף 7 והערה ל"ד) בענינים אלה.