נספח טו: קונטרס שיעור כזית

כבר דנו והאריכו רבות הפוס' מהו שיעור הכזית, וקולמוסים רבים נשתברו כדי להוכיח שיטתו של מי היא הנכונה, בעיקר בשל ההשלכות הנובעות מכך לשטחי הלכה רבים. וכיון שמצוות אכילת כזית מקרבן הפסח, כזית מרור (בזמן ביהמ"ק) וכזית מצה בליל הסדר הינן חלק מהמצוות מדאו' שמקיימים בלילה זה, לכן חשבנו בס"ד לבאר מעט את ענין שיעור הכזית, כדלקמן:

חלק א': השתלשלות המחלוקת לגבי מידות הביצה:

א. דברי הגמ'. ב. שיטות הגאונים, הרמב"ם ופוסקי אשכנז.

חלק ב': היחס בין הביצה לכזית, והאם מחשבים את שיעור הביצה עם קליפתה:

הסתירה בדברי הגמ', ולפי זה שיטת התוס', שיטת הרמב"ם, ודעת שאר הפוס' על כך.

חלק ג': האם קטנו השיעורים במשך הדורות:

שיטת הרמב"ם, השו"ע והגרא"ח נאה, כנגד שיטת הנוב"י והחזו"א.

חלק ד': האם מחשבים את המידות בנפח או במשקל.

חלק ה': שיעור כזית המצה למעשה, לשיטות הגרא"ח נאה והחזו"א:

בחיוב דאורייתא ובחיוב דרבנן, לחומרא ולקולא.

חלק ו': מהו המנהג כיום:

א. מנהג העולם לגבי השיעורים בכלל. ב. מהו מנהג ירושלים ת"ו מאז ומתמיד. ג. דעת רבני דורנו לגבי שיעור כזית מצה.

חלק א': השתלשלות המחלוקת לגבי מידות הביצה:

א. דברי הגמ':

איתא בברכות (דף מ"א ע"א) על הפס': "ארץ חטה ושעורה... ארץ זית שמן ודבש", שכל הפס' כולו לשיעורין נאמר... "ארץ זית שמן" - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. (ושאלו בגמ':) כל שיעוריה סלקא דעתך, והא איכא הנך דאמרן. אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. ע"כ.

ואמנם בגמ' לא פירשו בהדיא מהו שיעור כזית, אך ניתן ללמוד זאת מכמה מקומות בש"ס.

איתא בשבת (דף צ"א ע"א): בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא, מהו. למאי. אי לענין שבת, כגרוגרת בעינן, וכו'. ע"כ. מכאן דכזית קטן מגרוגרת. ובעירובין (דף פ' ע"ב) סתמו ואמרו, דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות.

ועוד אמרו בגמ' יומא (דף פ' ע"א), דשיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. ובגמ' כריתות (דף י"ד ע"א) אמרו, דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים.

ע"כ דברי הגמ'. ואת דברי הראשונים בפירוש הגמ' הללו נביא לקמן בחלק ב'.

ב. שיטות הגאונים, הרמב"ם ופוסקי אשכנז:

כתב רב שרירא גאון בשם רב הילאי גאון, שמשקל ביצה הינה שישה עשר כספים ושני שלישי כסף של בבל [והב"ד בספר האשכול. וכ"כ בשמו הרי"ץ גיאת ואף כמה גאונים. ראה אוצה"ג (ריש ביצה), וספר מוש"ת (פי"ג סעי' א')]. ולשיטתם, ביצה הוי ששה עשר דרהם ושני שלישי הדרהם [מוש"ת (שם ס"א). ואת שיעור מידת הדרהם ראה לקמן בסמוך].

לפי שיטת בעל השאילתות (פר' "בשלח" שאילתא מ"ח), הלוג הוא ריטל בן י"ב אונקיות. ויש שכתבו, דלפי"ז ביצה הינה כעשרים דרהם. וכ"ה שיטת רגמ"ה ורש"י [מוש"ת (פי"ג ס"ב)].

בתשובות הגאונים "גנזי ירושלים" (סי' צ"א) כתבו, שהקב משקלו קמ"ד דרהם. וכתב במוש"ת (פי"ג ס"ג), דלפי"ז משקל הביצה הינו כ"ד דרהם. כשיטת גאונים זו כתב גם הר"ח, וי"א שכן גם דעת רב האי גאון [ובענין שיטת הרי"ף, ראה בשיש"ת (סי' ב' סק"ז) ומוש"ת (שם)].

שיטת גאונים נוספת סוברת ששיעור הביצה הינו שבעה עשר וחצי דרהם [שיעו"ת (עמ' 108) עפי"ד בה"ג. עיי"ש שכתב שלרמב"ם הוי בערך י"ח דרהם].

ובאשר לשיעור הדרהם, י"א שהוא 3.205 גר'. י"א שהוא 3.2 גר'. י"א שהוא 3.12 גר', וי"א שהוא פחות מ-3.1 גר' [ראה שיעו"ת (עמ' 149), יחו"ד (ח"ד סי' נ"ד), ומוש"ת בחשבונותיו שם].

ובאשר לשיטת הרמב"ם.

הרמב"ם חישב את שיעורי המידות עפ"י מידת אגודל, ובפיהמ"ש (עדויות פ"א מ"ב) כתב: ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק, ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים דרה"ם בערבי. ומן המים קרוב לכ"ז דרהם. ע"כ. ושיעור זה קרוב לשיעור רב הילאי [מוש"ת (פי"ד ס"ד)]. וביד החזקה (פ"א מהל' עירובין הי"ב) כתב הרמב"ם: והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינר וחצי בקירוב. ע"כ. וכתב במוש"ת (שם הערה 24) שהם כ"ו ורבע דרהם [עיי"ש בהערה אם שיעורי הרמב"ם בשני המקומות הללו הינם זהים, ומש"כ ע"כ פתה"ד (סי' ק"צ), ובשיעו"ת (עמ' ע"א)]. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה) דהוא כ"ז דרהם בקירוב. וכיון שרביעית הוי ביצה וחצי, הרי ביצה הוי י"ח דרהם.

י"א שביצה לרמב"ם הינה בערך חמישים סמ"ק [מוש"ת (פי"ג ס"ד), ובמקורות (שם)]. וי"א דלשיטתו ביצה הוי כחמישים וששה סמ"ק [שיעו"ת (עמ' ק"נ)]. וראה לקמן (בח"ד) אם מחשבים בנפח את במשקל.

ודעת פוסקי אשכנז: רבי אברהם הלוי הורוביץ (אביו של השל"ה הקדוש) כתב, שמדד שיעור חלה, ומצאו פינט א' של מדינת פיהם. וכן בעל תיו"ט כתב, ששיעור מידת חלה הינו פינט של פרג [ספר יש נוחלין. מוש"ת (פי"ג ס"ה)]. וכתב במוש"ת (שם) שלפי דבריהם שיעור ביצה הינו ארבעים וששה סמ"ק.

הט"ז (באו"ח סי' תר"ו סק"ו) כתב, שמצא כתוב ששיעור ט' קבין הינו ט"ו קווארט פולניש. וכתב במוש"ת (שם) דלפי"ז ביצה הוי 46.4 סמ"ק.

הש"ך ביו"ד (סי' שכ"ד סק"ג) כתב, ששיעור חלה הינו מעט פחות מג' קווארט. והמ"א בשם מהרי"ך (או"ח סי' תנ"ו סק"ב) כתב שהוא ג' קווארט ורבע. ויש מי שכתב שהוא כשיעור פינט הנ"ל, והיינו כדעת רבי אברהם הלוי הורביץ והתיו"ט (ראה מוש"ת שם). נמצאנו למדים שלדעת פוסקי אשכנז אלה, שיעור ביצה הוי בערך 46 סמ"ק.

חלק ב': היחס בין הביצה לכזית, והאם מחשבים את שיעור הביצה עם קליפתה:

הסתירה בדברי הגמ', ולפי"ז שיטת התוס', שיטת הרמב"ם ודעת שאר הפוס' ע"כ:

כפי שכתבנו (בריש חלק א'), עולה מדברי הגמ' ביומא ובכריתות גבי שיעור בית הבליעה, ששיעור ביצה הוי כשני כזיתים. אלא שהקשה ר"ת [תוס' עירובין (ד"פ, ב' ד"ה "אגב"), ויומא (ד"פ, א' ד"ה "ושיערו")], דמדברי הגמ' בעירובין (בדף פ') עולה ששיעור ב' סעודות הוי י"ח גרוגרות, ומהגמ' שם (בדפ"ב, ב'), מההיא דר"ש, עולה ששיעור ב' סעודות הוי חמש ביצים ושליש ביצה. ולפי"ז יוצא ששיעור ביצה הוי ג' גרוגרות ושלוש שמיניות הגרוגרת. ומכיון שמצינו במס' שבת (שם) דגרוגרת גדולה מכזית, הרי ביצה הוי יותר מג' זיתים ושלוש שמיניות הזית. ולא כמו שראינו ביומא ובכריתות דביצה הוי ב' זיתים.

סתירה זו הולידה מחלו' בין הראשו', ולאחר מכן גם בין האחרו', האם שיעור ביצה הוי ב' או ג' זיתים (ויש עוד דעות אחרות). שלדעת ר"ת בתוס' יומא שם, הגמ' ביומא ובכריתות היא העיקרית, ואין סתירה מזל"ז. ולכן ביצה הוי ב' זיתים, ומדובר שהזיתים יש להם גרעינים, וקשים הם ועגולין, ואילו הגרוגרות הנזכרות בעירובין הינן רכות ונמעכות, בלי גרעינים ונוחות לאכילה. וממילא יתכן ששיעור ביצה הוא כשיעור ב' זיתים קשים שהם כשיעור ג' גרוגרות ויותר כשהן רכות. ומ"ש בגמ' בשבת, דלפי"ז גרוגרת גדולה מכזית, מדובר בגרוגרות גדולות, ולא כגרוגרות דעירובין.

וכשיטת ר"ת פסקו גם הראבי"ה (בפסחים סי' תקכ"ה), המרדכי (בסוף פסחים, סדר ההגדה), האגודה (בפע"פ סעי' צ"ז), תה"ד (ח"א סי' קל"ט ובכתבים סי' כ"ו), המהרי"ל בדרשותיו (בדיני חלה ובסדר ההגדה), מהרי"ו (סי' קצ"ג), וכ"כ מרן בב"י (סי' תפ"ו) בדעת התוס' בחולין (דף ק"ג ע"ב ד"ה "חלקו"), ובשו"ע (בסי' תפ"ו) בשם י"א. וכ"כ הרש"ל ביש"ש (חולין פ"ג סי' פ"ח), שכן קבלה בידינו מבעלי התוס'.

ואף לדעה זו, יש שכתבו שאין הכוונה לחצי ביצה בצמצום, אלא קצת פחות. שהרי כותבת שהיא פחותה מכביצה, יש בה שני זיתים. ואף שנחלקו האמוראים בכך, כן נפסק להלכה [כ"כ המ"א והפר"ח (בסי' תפ"ו) בדעת התוס' ומרן, שכזית הינו מעט פחות מחצי ביצה. אך בפסקי מהרא"י כתב דהוא חצי ביצה בצמצום. ראה אנ"ת (כרך י"ב עמ' קל"ג הערה 74)].

ויש לדעת, שכזית שאמרו, לא אמרו בזית גדול ולא בקטן, אלא בבינוני [כלים (פי"ז מ"ח). רמב"ם (מאכ"א פי"ד ה"א)]. ואע"פ שבימינו אין הזיתים בגודל חצי ביצה, זאת משום שפירות ז' המינים שנשתבחה בהם א"י היו משונים בגודלם מטבעם עכשו [יש"ש (שם). והב"ד הט"ז (ביו"ד סי' מ"ד סקי"ב). וראה מה שהעיר ע"כ בשיעו"ת (סי' ב' סק"ה), ובמוש"ת (עמ' רנ"ו הערה 123)].

ואמנם יש שחלקו ע"כ, ואמרו שמ"ש שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, אין הכוונה אלא לומר שאינו מחזיק שלושה זיתים. ואין להוכיח מכאן אלא שכזית הינו יותר משליש ביצה [מאירי (עירובין ד"פ, ב'). וראה כה"ח (סי' תפ"ו סק"א). ויש שכתבו שדוקא בזיתים שיש בהם גרעינים וקשים הם ועגולים. ואינם נדבקים בבית הבליעה, בהם אמרו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים. אך כאשר הזיתים מרוסקים ורכים אפשר לבלוע ג' זיתים בב"א. ראה במרדכי (סוף פסחים בסדר של פסח), עפ"י מש"נ בפסחים שהלל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחד. וראה דעת ר"ת (בתוס' יומא ד"פ, ב' שם), וכנ"ל. וראה עוד דברי ר"י (בתוס' ישנים שם). ומ"א (סי' תע"ה סק"ד)].

ומרן בשו"ע בסי' ת"ט (סעי' ז') כתב, ששיעור עירובי תחומין הינו ב' סעודות בינוניות שהם כששה ביצים מפת. ובסי' שס"ח (סעי' ג') כתב ששיעור העירוב לכל היותר הוי י"ח גרוגרות שהם ששה ביצים, וי"א דהוי שמונה ביצים. וכתב הגרא"ח נאה, דמשמע מסי' ת"ט דמרן ס"ל דכזית, שהוא קטן מגרוגרת, הוי מעט פחות משליש ביצה [שיעו"ת (עמ' ק"צ הערה כ"ד). ולענין דינא, כמה ביצים הוי, ראה מ"ב (סי' שס"ח ס"ק י"א וי"ב), וכה"ח (ס"ק י"ז, י"ט וכ'). ומ"ב (סי' ת"ט ס"ק ל"ג ול"ד) וכה"ח (סקמ"ה). ומתוך כך ניתן לחשב כמה גרוגרות וכמה זיתים הוי ביצה. וראה גם בחזו"א (או"ח סי' ק' סק"ו)]. לעומת זאת כתב מרן בסי' תפ"ו, ששיעור כזית י"א דהוי כחצי ביצה. ויש שלמדו מכאן, שלדעת מרן בשו"ע יש להחמיר בדאו' ולמדוד כזית שיהא כחצי ביצה, ובדרבנן הוי כשליש ביצה (שיעו"ת שם).

והמ"א [(סי' תפ"ו). והב"ד המ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"א)] כתב שלדעת הרמב"ם כזית הינו פחות משליש ביצה (ואין ד"ז מפורש ברמב"ם, אך כתבו הפוס' שכן מוכח מדבריו). ומדברי הרשב"א במשמרת הבית (דף צ"ו ע"א) עולה שכזית הינו פחות מרבע ביצה. שכתב שם שיש בחתיכה עשר רביעיות שהן ט"ו ביצים שהן הרבה מ-ס' זיתים [ובשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ל"ו) עמד על דבר זה, וכתב ע"כ: והנה טעות סופר נפל בחשבון זה, וכדי לבטל כזית רוטב צריך עשרים זיתים בשר לפי חשבון שכזית הוא רביעית דהיינו ג' זיתים. ע"כ. וכן נראה מדברי הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ד) שכן דעתו בזה. עיי"ש שדחה דברי המשחא דרבותא בכך, וסיים שם דצ"ע. ובמוש"ת (עמ' רנ"ה הערה 118) השיג על דבריהם. עיי"ש]. והרב שבח פסח (בדיני מצה סעי' ח') האריך להוכיח שלדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שיעור כזית הינו כשליש ביצה, ותמה על מרן בשו"ע שלדעתו סתם בזה כדברי התוס'. ולכן העלה להקל במקום צער, כגון מי שחולה קצת או דחליש ליביה, שיכול לסמוך על הפוס' דס"ל דסגי בשליש ביצה, ובפרט במרור דרבנן, וכ"ש בכורך. והב"ד בחזו"ע (שם עמ' קמ"ג). ועוד הביא שם דברי השו"ג שכתב שלדעת הרמב"ם ביצה הוי י"ב דרהם, ודלא כרי"ף דס"ל דהוי י"ח דרהם. ודחה בחזו"ע את דבריו בזה, וכתב להשוות דעת הרמב"ם לדעת הרי"ף, וששניהם ס"ל דהוי י"ח דרהם, וכזית הוי ששה דרהם. עיי"ש. וראה בשו"ע הגר"ז (סי' תפ"ו סק"א) שכתב שבדאו' יש להחמיר ולשער כזית כחצי ביצה, ובדרבנן יש לסמוך על הפוס' דס"ל דהוי שליש ביצה. וראה עוד שע"ת באותו סי', במ"ב שם, ובשיעו"ת (סי' ג' סעי' י"ג).

והמ"ב כתב, שלענין דאו', כגון כזית ראשון דמצה, יש להחמיר ולאכול חצי ביצה, והיינו בקליפתה (שלא כרוה"פ, כנ"ל). ורק חולה שקשה לו סגי בשליש מצה, דרשאי לסמוך על הרמב"ם דס"ל דכזית הוי שליש מצה. וכן לענין ברכה אחרו' יש לחשב כזית דהוי חצי ביצה, משום סב"ל. וכדי שלא להכנס למחלו' יאכל עד שליש ביצה, או יותר מחצי ביצה. והוסיף, שלענין דברים שחיובם מדרבנן (כגון שאר הכזיתות, מלבד הכזית הראשון, וכן לענין מרור בזה"ז), יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה. אלא שלענין מרור, כיון שצריך לברך על אכילתו, נראה לכתחי' שאין להקל בזה, אם לא שהוא חלש וקשה לו [מ"ב (סי' ק"צ סק"י, וסי' תנ"ו סק"ב, וסי' תפ"ו סק"א)].

והגאון רא"ח נאה זצ"ל בספרו שיעו"ת (סי' ב' סעי' ד' עמ' קכ"ח ואילך) הביא דעת התוס' דזית הוי חצי ביצה בל"ק, וד' הרמב"ם דהוי מעט פחות משליש ביצה בקליפתה [עיי"ש שחישב את המידות במשקל, וכדלקמן (בחלק ד')]. והסיק שם (בעמ' ק"צ), שכל דבר דאו', כגון אכילת כזית מצה ואכילת כזית בסוכה, וכן לשיעור ברכה אחרו' (דסב"ל), אזלינן לחומרא דכזית הוא כחצי ביצה בל"ק. ורק צריך להוסיף כנגד מה שנשאר דבוק בין השיניים. ושיעור אכילת כזית לדבר שהוא מדרבנן, כתב שם (בעמ' קצ"ד), שלמי שקשה לו, יש לשער פחות מעט משליש ביצה בקליפתה. עכת"ד.

והגרי"י קנייבסקי זצ"ל (בעל הקהילות יעקב וגיסו של החזו"א, אשר כתב את ספרו "שיעורין של תורה" כדי לתת סימוכין לשיטת הצל"ח והחזו"א) כתב בשיש"ת (רס"י י"א), שהנה באמת החזו"א עירובין (סי' ל"ו) נוטה יותר לפסוק כשו"ע סי' תפ"ו שהכזית הינו חצי ביצה (בלא קליפתה). ובקונטרס השיעורין כנראה שחזר בו והכריע שאפשר לסמוך על שיטת הרמב"ם ז"ל לשער הכזית כשליש ביצה. וכתב שם שלא קיבל מהחזו"א טעמו ונימוקו בזה. ובהמשך דבריו כתב, שמלבד הרמב"ם, הרי גם הרי"ף, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, ה"ה, האו"ז, הרי"ו (ולדעתו גם ר"ת) והתו"י ס"ל דכזית הוי פחות משליש ביצה. וע"ע מש"ש שם בשיש"ת (סי' ב' וסי' י"א) בענין שיעור הכזית והביצה.

ולענין הלכה למעשה ראה לקמן (בחלקים ה', ו').

בענין האם נמסר הדבר לחכמים שבכל דור למדוד את השיעורים בכלל, ושיעור ביצה בפרט, ראה בשיש"ת (סי' ט' וי'). ועיי"ש עוד (בסי' ט') אי משערינן בבינוני שבכל דור, או בבינוני שבזמן חז"ל.

ובענין האם הביצה נמדדת עם או בלי קליפתה: הנה בשו"ת נוב"י קמא (חאו"ח סי' ל"ח) כתב, שלדעת הסוברים שכזית הינו כשליש ביצה, יש לשער הביצה עם קליפתה. ואילו לסוברים שכזית הוי כחצי ביצה, היינו ביצה בלא קליפתה. וכ"כ תוספת שבת (סי' שס"ח), הגר"א בביאורו (סי' תפ"ו), החזו"א (חאו"ח סי' ק' ס"ק ו', ז'), ובשיעו"ת (עמ' קל"ג וק"צ. עיי"ש. אך ראה שם מש"כ בסי' ב' סק"ג, ובעמ' קצ"ג הערה כ"ח). וההסבר לכך, משום שהסוברים שזית הוי כשליש ביצה למדו זאת מדין גרוגרת, שנלמדת משיעור סעודה, והיינו פרס, ששיעורו נלמד משיעור קב הנמדד בביצים בקליפתם. והסוברים שכזית הוי חצי ביצה לומדים זאת משיעור בליעת הביצה, והיא נמדדת בלא קליפתה [מוש"ת (עמ' רנ"ו הערה 119). וראה אנ"ת (ע' זית הערה 75)].

אלא שיש חולקים ע"כ, וסוברים שאף למ"ד שכזית הוי חצי ביצה, הוי ביצה עם קליפתה [מ"ב (סי' תפ"ו סק"א). ובאנ"ת (שם הערה 76) כתב שכ"מ מהח"א (כלל נ' ססע"י י"ב), מהבכור שור (סוטה ד"ה, א'), ומהשיעו"ת בשם כמה מחכמי הספרדים. עיי"ש]. והחזו"א [בקונטרס השיעורים. או"ח (סי' ל"ט סקי"ז)] כתב ע"ד המ"ב, דליכא מאן דסבר הכי. וגם הגר"ש מן-ההר זצ"ל אמר לי, שנראה שהמ"ב לא דק בזה. וראה במוש"ת (שם הערה 119) מש"כ בענין מקור דברי המ"ב בזה [וע"ע במ"ב (סי' קנ"ח ססק"ט) בשם הדגמ"ר, דאפי' לענין ברכה ענט"י אמרינן דביצה הוי ביצה בל"ק לכו"ע. וצ"ע].

ועוד בענין זה ראה בחזו"א (סי' ק' שם. ושם סק"ה. וסי' ל"ט שם), שיעו"ת [שם ובפתחי שיעורים (עמ' 37 סק"ז. וכן בעמ' קנ"ד וקפ"ה). ובשיעו"צ (עמ' ס"ט הערה 4)], שיש"ת (עמ' ס"ח) ומוש"ת (עמ' רל"ז, רל"ח).

בענין מידת הקליפה ראה כה"ח (סי' שס"ח סקי"ח), בשיעו"ת (שם ועמ' קע"ז, קפ"ה וקפ"ו), אנ"ת ע' ביצה (הערה 25) ומוש"ת (עמ' רל"ט). והחזו"א (או"ח סי' ל"ט סקי"ז) כתב ששיעור הקליפה משתנה, וככל שהביצה גדולה יותר אחוז הקליפה מתמעט. ומ"מ יש להתחשב באויר שבין הקליפה לביצה. עיי"ש.

בענין שיעור הביצה ראה ח"א (כלל קכ"ח סעי' ט"ו), כה"ח (סי' י"א ס"ק י"ד וט"ו, סי' פ"א סק"ג, סי' ר"י סק"ח, סי' תנ"ו ס"ק י"א-י"ג). שיעו"ת (פתחי שיעורים עמ' 37 ס"ק ה' וז', ושם עמ' קע"ז-קפ"ו). שיעו"מ (עמ' קפ"א סעי' ג'). שיעו"צ (עמ' ס"ט סעי' ז', ח'). שיש"ת (עמ' ס"ה סעי' כ"א). חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח הערה ב'). מוש"ת (עמ' רמ"ט). אנ"ת (ערך ביצה).

חלק ג': האם קטנו השיעורים במשך הדורות:

שיטת הרמב"ם, השו"ע והגרא"ח נאה, כנגד שיטת הנוב"י והחזו"א:

כתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' ביכורים הט"ו), ששיעור קמח החייב בחלה הוא עשירית האיפה, ושיעורו במידה המכילה מ"ג ביצים וחומש ביצה, משקל חמש מאות ועשרים דרהם קמח. ואף מרן בשו"ע או"ח (סי' תנ"ו ס"א) חזר וכתב כדברי הרמב"ם, ששיעור חלה הינו מ"ג ביצים וחומש ביצה, שהם תק"כ דרהם בקירוב. והניף ידו שנית ביו"ד (סע' שכ"ד ס"א), וכתב גם שם שהוא תק"כ דרהם. נמצאנו למדים, שלא חל שום שינוי במשקל הדרהם מזמנו של הרמב"ם עד זמן מרן השו"ע [וראה ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה, עמ' רפ"א), שהוכיח כן גם מדברי הרמב"ם שם, ומש"כ ע"כ מרן בכס"מ שם, ושכן פסק מרן גם בשו"ע (ביו"ד סי' ש"ה ס"א)].

אף במשך הדורות שלאחר מכן המשיכו גדולי האחרו' ללכת לאורם של הרמב"ם ומרן בשו"ע, וכתבו את שיעורי הרביעית, הביצה וכיו"ב כרמב"ם ומרן. בין פוס' אלה נימנים החס"ל, שהיה סבו של מרן הגחיד"א, המהר"ש ויטאל [הב"ד פתה"ד (ח"ב סי' ק"צ)], שו"ת בי"ד, השו"ג, הראשל"צ רבי מיוחס בכר שמואל בספריו מזבח אדמה ופרי האדמה. וכ"כ מרן הגחיד"א בספרו עבודת הקודש, מהר"א חביליו בספרו המון חוגג, הרח"ף [בתשובה שהובאה בפתה"ד (ח"א דף רי"ד)], הג"ר אברהם ניסים אשכנזי (הב"ד בפתה"ד שם), וכ"כ הרב פתה"ד בעצמו. וכ"פ בספר נר מצוה, הרב חסד לאלפים, ומרן הג"ר יוסף חיים בספרו בא"ח (ש"ר סוף פר' "צו", ובעוד מקומות). כמבואר כל זה ביחו"ד (ח"ד שם). נמצאנו למדים, שדור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו, כל הפוס' הספרדים חזרו וכתבו את שיעור הדרהם בכל המידות והשיעורים של תורה כפי שכתבו הרמב"ם, ומרן בשו"ע. ולכאו' הדבר ברור, שאילו היה שינוי במידת הדרהם בתקופה כל שהיא, מיד היו הגאונים הנ"ל מתריעים ומודיעים על השיעור החדש, כדי שלא יכשל העם בענינים אלה.

אלא שלפני כשש מאות שנה [ואולי אף לפני כן. ראה בהקדמת מוש"ת (עמ' ט"ז)] התעוררה בעית אי התאמתם של מידות הנפח למידות האורך. שכן לפי הגמ' בפסחים (דף ק"ט ע"א) מידת רביעית הלוג, שהיא ביצה ומחצה, הינה אצבעיים על אצבעיים בגובה אצבעיים וחצי וחומש אצבע. אך אם נמדוד את רביעית הלוג לפי הגמ' הנזכרת בשיעורי אצבעות ימינו, עולה מידתה לשלוש ביצים של ימינו. שאלה זו נידונה ע"י גדולי הדורות מאז עורר אותה בעל התשב"ץ (ח"ג סי' ל"ג), ובשל כך היו שסברו שמידת האגודל השתנתה, והיו שסברו ששיעורי הביצים השתנו מכפי שהם בגמ'.

התשב"ץ עצמו (שם) תלה דבר זה משום שהביצים אינן שוות בכל המקומות. וכ"כ ביבין שמועה (מאמר חמץ דף ל"א). וכאשר נשלחה למרן הב"י ולמבי"ט שאלה בדבר מקוה בסוריה, שמצאו שאין התאמה בין מדידה בביצים, עפ"י משקל המים שכתב הרמב"ם, לבין מדידה באצבעות, כתב מרן בתשובותיו (ראה באבקת רוכל סי' נ"ב ונ"ג): ומ"מ אין לנו לסמוך על המשקל (לפי ביצים) במקום שיהיה סותר למידה, כי המידה היא העיקר ויתד תקועה. ע"כ. וכעין זאת כתב המבי"ט (בתשובותיו ח"א סי' קמ"ג). וראה עוד בשו"ת באר מים חיים (משנת ת"ל, שאלה פ"ח), מש"כ מהר"ש ויטאל ע"כ. ובספר פחד יצחק (ערך מקוה), ובעיקרי הד"ט (יו"ד סי' כ"ב סעי' ח') הביאו מחלוקת שפרצה בשל כך בעיר פירנצה בשנת תפ"ח.

ואמנם בספר בית דוד (חיו"ד סי' ק"ב) כתב לענין מקוה דאזלינן בתר משקל המים. וכתב ע"כ הגחיד"א [חיים שאל (סי' ע"ד סעי' י"ח), ובשיו"ב (סי' ר"א סק"ב)] שאין לסמוך ע"כ, אלא יש למדוד באצבעות. וכ"כ בספר ברכות המים (דף ע"ב).

ואף שמצינו שרבים מהגדולים הנזכרים החמירו לענין שיעור מקוה למדוד בנפח עפ"י אצבעות, ולא במשקל, ובשל כך להגדיל המידה, מ"מ לענין שיעור החלה שיערו במשקל תק"כ דרה"ם, כמש"כ הרמב"ם, ולא אמרו שקטנו הביצים, והמשיכו לכתוב שהביצה י"ח דרהם והרביעית כ"ז דרהם.

ואמנם בפתה"ד (סי' ק"צ) הביא בשם רבי משה כהן, נכדו של הרח"ף, שחישב זאת עפ"י האגודלים (היינו הנפח), ועלה לחשבונו שרביעית הוי נ"ד דרהם. ואמנם הרח"ף כתב ע"כ שלמדידתו הוי קרוב למ' דרהם. אלא שכיון שנהגו גדולי הדורות להורות על כ"ז דרהם, כן יש להורות הלכה למעשה. ועיי"ש בפתה"ד שהביא שנים עשר פוס' שכתבו שרביעית הוי כ"ז דרהם. וכמבואר כל זה במוש"ת (פי"ד). עיי"ש. וראה עוד בזב"צ לג"ר עבדללה סומך זצ"ל (ח"ג יו"ד סי' כ"ט) מש"כ בזה.

עד לפני כמאתים שנה לא מצאנו במדינות אשכנז מי שעמד על אי ההתאמה הנ"ל בין מידות הנפח למידות האורך. עד שביום מן הימים נשאו לבו של אחד מגדולי אחרוני האשכנזים, הוא הנוב"י (הידוע גם עפ"י ספרי הצל"ח והדגמ"ר), ומדד את שיעורי החלה עפ"י אגודליו. וראה שמידת קודמיו שמדדו לפי שיעור הביצים, הינה כמחצית המידה. לכן הסיק, שהביצים התקטנו בכדי מחצית משיעור הביצים בדורות קודמים, וכתב: ולכן אני מזהיר, שעל פינט קמח יקח החלה בלי ברכה... אבל הברכה לא יברכו עד שיהיה שני פינט מחוקים ומעט יותר (צל"ח פסחים דף קט"ז).

לפי דבריו עולה שרוחב אגודל הינו בערך 2.34 ס"מ, ביצה שיעורה בערך תשעים ושלושה סמ"ק, ושיעור חלה 4,006 סמ"ק. וראה בשיש"ת (סי' א') שהאריך להוכיח שהברואים מתקטנים במשך הדורות, אך לא כל הברואים משתנים במידה שווה. ושכ"כ החת"ס. ובשיעו"ת בהקדמה כתב הגרא"ח נאה להוכיח מהמציאות שאין הדבר נכון. והאריך עו"ש בפתחי שיעורים (שער א'-ג'). עיי"ש. וראה עוד ע"כ בח"א (כלל קכ"ח סעי' ט"ו). וערוה"ש (סי' קס"ח סעי' י"ג).

החת"ס (בתשובותיו או"ח סי' קכ"ז) כתב שמדד שיעור חלה כנוב"י עפ"י רוחב גודל "והוא מחזיק ט"ו זיידל עסטרייכר". לפי"ז שיעור חלה 4,005 סמ"ק, ואגודל הינו 2.34 ס"מ [ובספר ליקוטי חבר בן-חיים הביא לשון החת"ס: יגענו ומצאנו השיעור חלה ז' זיידלך מהגדולים שנקראים במדינת מעהרן גרעשיען זיידלך". והוא מתאריך ניסן תקמ"ו. והב"ד במוש"ת (עמ' רכ"ב הערה 40), וכתב שלאחר מכן הכפיל החת"ס את המידות כנוב"י. עיי"ש].

וכתב תלמיד הגר"א במעשה רב (סעי' ק"ה): מדדנו לפניו שיעור חלה ונמצא ז' קווארט. ויש לשער לחומרא לפי חשבון זה לענין רביעית וכזית בפסח. ע"כ. וכתב במוש"ת (עמ' רכ"ב) שאם זהו הקוורט פולניש, הרי ששיעורו 4,673 סמ"ק, הביצה שיעורה 108 סמ"ק, והאגודל הינו 2.47 ס"מ (עיי"ש הערה 43).

הח"א (הל' פסח, כלל קכ"ח סעי' ט"ו) כתב בשם י"א ששיעור חלה במידה הגדולה הינו ו' קווראט. ע"כ. וכתב במוש"ת (שם) שאם הוא הקוורט הנ"ל, שיעורו 4,006 סמ"ק, והיינו כנוב"י וכחת"ס.

החזו"א בקונטרס השיעורין (או"ח סי' ל"ט) כתב, שיש למדוד את מידות הנפח עפ"י האגודלים, והוא כשיטת הנוב"י. וכיון שלשיטתו רוחב אגודל הינו 2.4 ס"מ, הרי שרביעית הינה 149.3 סמ"ק, והביצה כ-100 סמ"ק. ובספר שיש"ת האריך הגרי"י קנייבסקי זצ"ל להוכיח שיטת רבו החזו"א זצ"ל.

אלא שבמכתב שנדפס בהקדמת הספר שיעו"מ, עולה מדברי החזו"א שם שלגבי שיעור אכילת כזית יש לשער בזית שבימינו. והיינו שא"צ להכפיל השיעורים. ולכאו' אין זה כמש"כ בקונטרס השיעורין ובעוקצין (סי' ג' סק"ז). וכבר העיר ע"כ במוש"ת (עמ' ל"ה ועמ' רע"ט), והוסיף ששאל את הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואמר לו שהחזו"א כתב להכפיל את השיעורים מחומרא בלבד, אבל מעיקר הדין סבר שא"צ להכפיל את שיעור הכזית. עיי"ש. וכן עולה ממכתבו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א אלינו, כמובא כאן בסוף הספר בנספחים.

יש לציין, שהפוס' הנ"ל [הצל"ח (שם), מע"ר, והחזו"א בקונטרס השיעורים (סקט"ו) לעניין דאו'] כתבו ששיעוריהם אמורים לענין חומרא. אך כאשר המדידה לפי השיעור הגדול מביאה לידי קולא, יש לנהוג לפי השיעור הקטן, וכדלקמן.

ועוד יש להדגיש, שישנם פוסקים, ובראשם החת"ס בתשובותיו (סי' קפ"א), כתבו שאף אותם פוסקים שכתבו להכפיל השיעורים, מ"מ גבי אתרוג יסברו שאין צריך להכפיל השיעורים. וכ"כ עוד פוס' [ראה במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ה סעיף ע"ב)].

והנה בשנת תש"ג הוציא הגרא"ח נאה את ספרו שיעורי תורה (מהדו"ק), בו ביאר את שיעורי התורה במשקל הדרהמים והגרמים ובמידת הס"מ הלכה למעשה. בספרו זה ביאר הגרא"ח נאה שאין להחמיר כשיטת הנוב"י ולהכפיל את השיעורים, אלא נפח הביצה בימינו לא השתנה בנפחה בכל הדורות. ומה שאינו מתאים לרוחב האגודלים שלנו, צ"ל שא"א לסמוך על האגודלים שלנו, שאין אנו יודעים מיהו אדם בינוני. לכן כתב לסמוך על מידת זרוע היד שהיא 48 ס"מ שהיא האמה. ולפי"ז עולה האגודל 2 ס"מ, והביצה שיעורה 57.6 סמ"ק.

הגרא"ח נאה הסתמך בדבריו ע"ד הרמב"ם הנ"ל. הוא הוכיח את שיטתו מכך שכל הפוס' הספרדים מהרמב"ם עד השד"ח, ביניהם מרן בשו"ע, כתבו את שיעוריהם עפ"י הדרה"ם שכתב הרמב"ם, ולא שינו את השיעור הקבוע על פיו, וכמבואר לעיל. ולפי"ז לא השתנה הדרה"ם, ויכולים אנו להמשיך ולמדוד עפ"י השיעורים שכתבו הרמב"ם והשו"ע [ראה כל זה בשיעורי תורה (עמ' ע"ז ואילך), ושיעורי מקוה (עמ' מ"ו) ושיעו"צ]. כשיטת הגרא"ח נאה פוסקים גם גדולי דורנו הספרדים, מהם הגר"מ אליהו זצ"ל (כפי שהורה לי) והגר"ע יוסף שליט"א (כמוכח מספריו. וכן שמעתי ממנו), וכן כמה מגדולי האשכנזים, וכדלקמן [וראה במוש"ת (עמ' ט"ז) שכתב שכן היה המנהג באירופה לפני הנוב"י ולאחריו. ולעומת זאת כתב שם, שגם בארצות המזרח היו שנהגו בשיעור הגדול. ע"כ. ומ"מ היום המנהג אצל הספרדים כגרא"ח נאה וכדלקמן].

יש להעיר, שתלמידו של הנוב"י, הג"ר אליעזר פלקלש, כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סי' ת"ז): אבל חלילה חלילה להקל בעבור חשבון זה בשיעור אכילה ביו"כ שהיא כביצה (נראה שצ"ל ככותבת - מ.ה.). כי מ"ו הגאון נ"ע לא בא להקל של תורה אלא להחמיר. ולענ"ד מ"ו הגאון נ"ע חשב לפי אגודל שלו, והוא היה ארוך בדורו משכמו ומעלה לכל מי שהיה זוכה להכירו. ובאגודלו היה ראוי לחשוב שיעור כתם. וכדברים אלה אמרתי למ"ו נ"ע והיה מנענע בראשו ושחק. ע"כ. וראה במוש"ת (עמ' ס"ז הערה 29), אם אכן נראה שהודה הנוב"י לתלמידו, אם לאו. ושמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שמדברים אלה אמנם קצת נראה שהנוב"י הודה לתלמידו בזה, כיון שלא ענה לו. אך למעשה אין אנו יכולים ללמוד שאכן הודה לו ושחזר בו. ע"כ.

ובהערות מרן הגראי"ה קוק זצ"ל על אוצר הגאונים מס' ביצה, חלק התשובות (סי' א', נדפסה הערתו לאחר אוצר הפירושים שם), כתב ששמע נאמנה שמצאו בזמנו ביצי תרנגולות כשהן חנוטות, "וגודלם הוא כמו הביצים שבזמננו". וכתב שזה חיזוק גדול לדברי רבינו שרירא גאון ז"ל. עיי"ש. והיינו דלא כצל"ח, אלא כגרא"ח נאה.

וראה בחזו"ע ח"א (עמ' תקי"ז-תקי"ח), שלאחר שהב"ד הצל"ח והחזו"א שנתקטנו הביצים בזמננו עד למחצה ממה שהיו בזמן חז"ל, כתב שמ"מ המנהג פשוט אצל הספרדים לשקול ולמדוד שיעורי תורה עפ"י השיעורים שכתבו האחרו' הספרדים, "ולית דחש להא דהצל"ח וסיעתו". והוסיף, שמעולם לא חל שינוי במשקל הדרהם. והביא עו"ש דברי הרב שבט הלוי (ח"ו סי' ו'), שסתימת השו"ע וגדולי אחרוני הספרדים, שלא נתקטנו השיעורים והביצים כלל, וכ"ש לפי חשבון הדרהם שנהגו בו בכל הדורות. ושכן מוכח להדיא במ"א וש"א כפשטות השו"ע להלכה ולמעשה. ובשום אופן אין להעלות על הדעת שאחר סתימת דברי השו"ע עד היום התקטנו הביצים עד למחצה, דבר שהחוש והדעת מכחישו, וברור שכל גדולי הפוס' ומרן השו"ע לא נחתי להכי כלל. ע"כ. וכתב שם בחזו"ע בסו"ד, שכן המנהג פשוט, וכן העיקר הלכה למעשה. וראה עוד מש"כ לקמן בשמו בחלק ו' [וקצ"ע ע"ד הילקו"י (ח"א, הל' ציצית סעי' י'), שכתב שטוב להחמיר ממידת חסידות כדעת האומרים שהאמה היא ששים ס"מ. ולכאו' אין זה עולה בקנה א' עם מש"כ הגר"ע יוסף שליט"א בחזו"ע הנ"ל, ש"לית דחש להא דהצל"ח וסיעתו". וראה לקמן (בח"ו סק"א) מה שאמר לי הגר"ע יוסף שליט"א בניד"ז].

ואמנם בספר מוש"ת (בעמ' רכ"ג ובעמ' תס"ב) יצא לומר שהגרא"ח נאה זצ"ל טעה בשיעוריו, כיון שהדרהם שמדד בו הגרא"ח נאה היה דרהם טורקי, ואילו הדרהם שהשתמש בו הרמב"ם היה דרהם מצרי. ולדעתו, הראשון משקלו כ-3.2 גר', והשני משקלו 2.83 גר'. אלא שמדברי כה"ח (בסי' שס"ח סק"כ) עולה, שאין לומר שהגרא"ח נאה טעה בזה. שכיון שהיתה מסורת במשך הדורות, ודאי שידעו באיזו מטבע מדובר, ומהו שיעורה, ולא היו מחליפים בסוגי המטבעות בהא. עכת"ד. וכן עולה מדברי הגר"א שפירא זצ"ל ממכתבו אלינו, כמובא כאן בנספחים. וכן עולה מדברי הגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד שם, ומדברי הגר"מ אליהו זצ"ל, כדלקמן. וראה עוד ע"כ לקמן (בחלק ו' סעי' א').

חלק ד': האם מחשבים את המידות בנפח או במשקל:

לדעת רוב ככל הראשונים יש למדוד את שיעורי התורה לפי מידות הנפח [תשובות הגאונים הרכבי (סי' רס"ח). רמב"ם (פ"ה מהל' חו"מ הי"ב), ובפיהמ"ש (לטהרות פ"ג מ"ד) ומפי' הרע"ב שם. ספר אוהל מועד, הל' יוה"כ, וכן עולה מדברי האשכול (עמ' 52 הוצ' אלבק) בשם ר"ש גאון. והרה"מ (הל' עירובין פ"א הי"ב). וכ"כ עוד ראשו' רבים, כמבואר כ"ז באורך וברוחב בשיעו"ת (סי' א' הערה א'). וראה עוד משנה כלים (פי"ז מ"ו), עוקצין (פ"ב מ"ח), ירו' יומא (פ"ח ה"ב), ושיעו"ת (סי' ג' הערה י"ז)]. והדברים אמורים לשיעורי איסור, טומאה, מצוה ושאר שיעורי מאכלים [מוש"ת (עמ' קצ"ד ואילך). ועיי"ש (בהערה 1) שכתב בשם כמה ראשו', מהם שב"ל (סי' רי"ב), ספר תניא (סי' מ"ה) בשם ר' יהודאי גאון. מחזור ויטרי (סי' ק"ה) וסידור רש"י (עמ' 232), שיש לשער דוקא במשקל. אך הגרא"ח נאה בשיעו"ת (סי' א' הערה א') כתב שדבריהם אמורים רק לגבי חלה. עיי"ש הטעם]. ואמנם יש דברים שלכו"ע נמדדים במשקל, והם משקל הסממנים שבשמן המשחה ובקטורת הסמים, משקל המטבעות, משקל אבן להוצאת שבת ועוד [ראה מוש"ת (עמ' קצ"ה), וכן שיעו"ת (שם)]. ויש מי שנתן טעם לכך, משום ששיעורי האוכלים חשיבותם ואופן הנאתם נקבע לפי נפחם, לכן בזה מודדים אותם עפ"י הנפח. אך כאשר כוונת השיעור אינה דוקא לשעת האכילה, נתנו חז"ל את השיעור עפ"י המחיר או המשקל (מוש"ת שם).

אלא שבשו"ת בי"ד (סי' פ"ב), שהיה לפני כמאתים וחמישים שנה, כתב לשער שיעור ג' או ד' ביצים שנאמר לגבי עירוב (סי' שס"ח ס"ג), דהוא משקל נ"ד דרהם או ע"ב דרהם בהתאם. ועוד כתב שם, דלפי"ז יש ללמוד כן גם לגבי שיעור אכילת פת הבאה בכיסנין, דאין לאכול שיעור שבין נ"ד דרהם לע"ב דרהם. וכתבו הפוס', דמוכח מדבריו דחישב שיעורים אלה במשקל ולא בנפח.

ואמנם מצינו כמה מגדולי הפוס' הספרדים בדורות האחרונים שנגררו בתר דעת הבי"ד בזה, וכתבו שיש למדוד השיעורים עפ"י המשקל. שכ"כ הרב כה"ח (בסי' קס"ח ס"ק מ"ה ומ"ו) בשם המט"י והבי"מ, דשיעור כזית לברכה אחרו' הוא במשקל ולא בנפח. והוסיף שכ"כ הגחיד"א שמשערין במשקל [שו"ת חיים שאל (סי' ע"ה). מחב"ר (סי' קס"ח סק"ו)], ושכ"כ פתה"ד בשם כמה פוס', ושכן דעתו בזה. ואף הרב כה"ח כתב בכמה מקומות (סי' פ"א סק"ג, סי' קס"ח סקמ"ו, סי' שס"ח סק"כ וסי' תפ"ו ס"ק א' וג'. וראה סי' תנ"ו סק"י לענין חלה) שכן המנהג, לשער כל השיעורים, ככזית מצה ומרור, כזית לברכה אחרו', שיעור אתרוג, עירובי חצרות וכדו', כולם עפ"י מידות המשקל לפי חשבון הביצה שהוא י"ח דרהם, וכזית דהוי ט' דרה"ם. (ועיי"ש גם בסי' ק"צ סקט"ז). וראה עוד מש"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל, רבה של ת"א-יפו, ב"עשה לך רב" (ח"ו עמ' 342). עיי"ש.

ואמנם לראשונה מצינו שלענין כזית מצה דמשערינן במשקל, כתב כן בספר חמדת ימים. ואחריו נגררו כמה מהפוס' הספרדים [הרב בא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' ל"ד). יפ"ל (ח"ג סי' תע"א סק"א), ועוד]. וכבר כתבנו במקראי קודש הל' חנוכה (פרק א' הערה י"א) דברים חמורים על ספר "חמדת ימים", אשר לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אין לסמוך כלל על דבריו, שמקורו במקור טומאה, ומחברו הוא נתן העזתי שר"י, תלמידו המובהק של משיח השקר שבתי צבי שר"י. ועירב דברי אמת בדברי שקר כדי למשוך את תמימי ישראל אחר דרכו הרעה, וכל מטרתו היתה להטותם מדרך האמת, וכמש"כ באורך וברוחב בספר מנחת יהודה (על ספר ישעיהו פרק ל'). ושמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שהרבנים בא"ח והיפ"ל היו מצטטים דברי החמ"י כיון שלא הכירו את רמאותו וזהותו האמיתית. ועוד סיפר, שאחד האדמורי"ם סירב פעם להכנס לבית מארחו עד שיוציא את הספר הזה מביתו. ראה עוד ע"כ בספר מנחת יהודה שם, בא"ח (פר' "וילך" סעי' י"ג), נתיבי עם (רס"י תרי"ט), ומה שכתבנו במקראי קודש הל' חנוכה (שם), שיש המפקפקים על דברי המנחת יהודה בזה, ו"מכשירים" את ספר חמ"י. וראה עוד בספר בירור הלכה (סי' תע"ה) שכתב שדברי הגאונים הספרדים שכתבו ששיעור כזית הוא במשקל, מקורם בספר חמדת ימים המפוקפק, ואין לסמוך על דבריו. ובספר תענית בכורים (עמ' קל"א) כתב שגם הריעב"ץ קרא תגר על ספר חמדת ימים. ראה עוד בספר חמישה מאמרות להגרח"א ממונקטש (מאמר ג'), זוהר חי (שמות פל"ח פס' ב'), והסה"ע (עמ' תנ"ט הערה 32). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז, ממהדו' אלול תשע"ד ואילך). ואכמ"ל.

אלא שמ"מ רוב רובם של הפוס' הספרדים נטו למדוד את שיעורי האוכלין לברכות לפי משקל עפי"ד הבי"ד, וכנ"ל. וטעמם משום שקשה לעמוד על נפח כל דבר, וקיל טפי לשקול הדבר, ולכן פסקו למדוד עפ"י המשקל. ואמנם בדברים הכבדים מן המים הודו שאין לשער במשקל, דהוי קולא [עיי"ש בבי"ד, בפתה"ד, ובמוש"ת (עמ' קצ"ד הערה 2, ועמ' רע"ו). ומספר זה הבאנו עיקר הדברים הנ"ל]. וכן מצאתי להגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת חזו"ע (פסח חלק א' כרך ב' סס"י כ"ח, עמ' תקי"ח בהערה), שלאחר שהב"ד הרמב"ם בפיהמ"ש וביד החזקה דמשערינן לפי נפח, והמשער במשקל הוא טועה, והוסיף שאף לגבי ביטול איסור בששים למדו האחרו' מהתוספ' בנזיר שהשיעור הוא בנפח ולא במשקל, ושכן פרש"י בחולין (דף ק"ח ע"ב), וכדלקמן בסמוך. מ"מ כתב שם דלענין ברכות כתב הבי"ד שיש לשער במשקל. והביא שם בחזו"ע את דברי הרב פתה"ד, "דה"ט משום שאע"פ שלכתחי' אין לשער במשקל, זהו קודם שנתברר לנו שיעור כזית וכביצה בכמות ובמידה. אבל לאחר שנתברר לנו שיעורם בכמות, ונמסר לנו המשקל לפי הדרהם אין מקום עוד לטעות, ולכן נהגו מימי עולם זקני ת"ח באכילת כזית מצה של ליל פסח, ששוקלים במשקל תשעה דרהם, ומנהגם יפה עפ"י הדין". ע"כ. וכתב שם הגר"ע יוסף שליט"א, שאמנם כתבו בשם החזו"א שיש לשער בכמות והיינו בנפח ולא במשקל, אלא שבספר שיעו"ת לא כתב כן. ולכן סיים, דאפשר שבמצות שלנו שאינן דקות כ"כ אין לגרוע ממשקל שלושים גר'. והמחמיר תע"ב. עכ"ד [וכן מצאתי בקונט' "כי בא מועד" (פסח ח"ב) שהביא פסק בכת"י של הגרע"י זצ"ל שכ' וז"ל: אמנם השיעורים בנפח, אבל כבר כתבו הפוס' השיעורים במשקל כזית תשעה דרהם, כביצה שמונה עשר דרהם. כל דרהם שלושה גרם. עכ"ל]. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שיש למדוד במשקל (גר') ולא בנפח (סמ"ק), משום שא"א לעמוד על השיעורים כשמודדים בנפח. ושאלתיו, האם א"א למדוד בנפח, או שזה קשה בלבד. וענה לי שאין הדבר אפשרי. ושאלתיו, א"כ כיצד בדורות קודמים מדדו בנפח. וענה לי, שהם ידעו כיצד למדוד את הנפח במדויק, ואנו איננו יודעים. וכן כתבנו בספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ (עמ' צ') בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שמעיקר הדין אזלינן בתר הנפח במדידת שיעורי האוכלין, אלא שבדורות אלה החלו למדוד במשקל. ומצאתי בילקו"י (ח"ג עמ' ש"ה סי"ז), שכתב שמודדים שיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, כתבו הפוסקים שמודדים במשקל, כי מן המשקל ידע את הנפח בקירוב (עיי"ש בהערה י"ז). וראה לקמן מה שעוד הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ושהגר"ע יוסף שליט"א כתב בחזו"ע את שיעור הכזית במשקל. וראה עוד מש"כ ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה).

אך אחטא לאמת אם לא אזכיר, שאף מבין פוסקי דורנו הספרדים ישנם הסוברים שיש לחשב השיעורים לפי הנפח, הלא המה הני תרי צנטרי דדהבא, הגאון הגדול הר"ר שלום משאש זצ"ל והגאון הגדול הר"ר בן-ציון אבא-שאול זצ"ל. שהגאון רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של ירושלים עיקו"ת, בספרו מזרח שמש (סי' צ"ח ס"א) יצא להאיר כשמש את קצוות כל הארץ, והוכיח בדברים ישרים למוצאיהם שיש לחשב בנפח ולא במשקל. וכתב שד"ז פשוט מצד השכל והסברא. ודבריו שם אמורים לגבי ביטול בשישים, שהרי עי"כ הטעם של האיסור מתפשט בכל חלקי התבשיל, וכל חלק לוקח מעט מהאיסור ומבטלו. וכיצד יתכן לומר שדבר כבד יקח יותר מהאיסור מפאת כובדו. ועוד, דא"כ הדברים הכבדים שלקחו חלק גדול יותר מכמותם ישאר בהם טעם איסור ויאסרו. והב"ד הפר"ח שמצא לבעל הל"ח שהמשערים ע"י משקל, טועים הם. ושכ"כ בתשו' הר"ש בן הרשב"ץ, והרב שע"א, והרב עה"ג ובתשו' חב"י. וכ"כ המ"י. ולכן תמה הגר"ש משאש זצ"ל על מה שנתפשט המנהג לשער תמיד במשקל, ואין משגיחין בכמות כלל. והוא היפך הסברא, והיפך כל הפוס' רוא"ח. וכתב שנראה שעיקר הטעות נמשך ממה שהיו משערין במשקל במינים שווים לגמרי, כגון מים במים או חלב בשומן. דבזה אין נ"מ בין נפח למשקל. ומזה נמשך הטעות לשער במשקל גם בשאינו מינו. והוסיף ש"באמת ראוי לכל מורי הוראה שיזהרו הרבה בזה להחזיר הדבר לעיקר הדין הגמור". עיי"ש שהב"ד עוד פוס' שכתבו כך. ואף שעולה מדבריו שהמנהג היה לשער במשקל, מ"מ הוכיח במישור דבעי לשער בנפח ולא במשקל. ונראה שלדעתו אין לחלק ולומר דהו"ד גבי או"ה, אך לא כן גבי שיעור כזית מצה ומרור וברכה אחרו', שלא כן עולה ממש"כ הגר"ש משאש זצ"ל בהסכמתו להגדש"פ "כה-לחי" להג"ר יצחק חזן זצ"ל, שדן שם גבי שיעור כזית מצה, וכתב גם שם שיש לחשבו בנפח. וכעבור זמן נפגשתי עמו והורה לי בהדיא שאין לחלק בין או"ה לבין שיעור כזית מצה, מרור ושאר דברים, אלא הכל לפי נפח, וכ"כ במפורש במכתבו המצורף פה בנספחים [ובאמת שדעת הגר"ע יוסף שליט"א לכאורה אינה כן. דאמנם הביא בחזו"ע (ח"א עמ' תקי"ח) את דברי הרמב"ם (כנ"ל) שיש לשער בנפח ולא במשקל, והוסיף שלפי"ד רש"י, הפר"ח ועוד אחרו' אמרינן שיש לשער ביטול איסור בששים עפ"י נפח ולא משקל (עיי"ש שכתב בשם עבה"ג שכ"כ הב"י בשם המרדכי). וכתב שם שאמנם הגר"ש גארמיזן בשו"ת משפטי צדק כתב שלדינא אין זה מעכב, ובין במידה ובין במשקל בטל בששים. אלא כיון דתנן בתרומות (פ"ד) שהשוקל משובח, משמע שלכתחי' השוקל עדיף, שהוא מוציא מידי ספק, ומיהו הכל לפי הענין. עיי"ש בחזו"ע. ומיהו כתב דלענין ברכות פסקינן עפי"ד הבי"ד ופתה"ד הנזכרים לעיל, ומשמע שדעתו לחלק בין או"ה לבין מילי דברכות לאוכלין. עכת"ד. וכן שמעתי ממנו לגבי ביטול בששים של כף חולבת שהוכנסה לתבשיל בשרי, שיש לשער לפי נפח. והסביר בשיעור כיצד יש לתרגם ממשקל לנפח את סוגי המתכות שמהם עשויה הכף. ומ"מ לענין מצה מצינו בדבריו ששיעורה במשקל כשלושים גר'].

ואף הגאון רבי ב"צ אבא-שאול זצ"ל אמר באחד מהשיעורים הרבים ששמעתי ממנו בישיבת "פורת יוסף" פעיה"ק (והתיר לי לפרסם זאת כאן), שאכן העיקר לדינא לשער בנפחים [ואמר עוד אז, ששיעור כותבת (לענין יוה"כ) הינו בערך 40 גר'. שביצה קלופה שיעורה שלושה עשר וחצי דרהם. ונוהגים לתת לחולה שלושים גר' אוכל. וזה דוקא באוכל רך. אך באוכלים שנפחם גדול יותר יחסית למשקלם, מורידים בערך שליש. שכן מצינו שכוס של מאתים סמ"ק מכילה כמאה ועשרים גר' קמח. ולכן באוכל יבש כדאי לתת לחולה ביו"כ רק עשרים גרם מהאוכל. עכת"ד]. וע"ע באור לציון (ח"ג בהקדמה. וכן שם (פרק ג' תשובה ב').

ואף הג"ר יצחק חזן זצ"ל העלה כן לדינא בהלכותיו להגדה (שם עמ' קי"ז). נמצאנו למדים, שאף בין רבני הספרדים יש המודדים השיעורים במידות הנפח. וכן פסק כבר הרב בתי כנסיות [שהיה ספרדי (בסי' תפ"ו)]. והב"ד במוש"ת (עמ' קצ"ח). וכ"כ הג"ר ידידיה מונסוניגו זצ"ל בשו"ת דבר אמת (או"ח סי' א'), דאזלינן בתר נפח (וראה גם במרומי שדה על פסחים דף ל"ט). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן היה צריך לנהוג מעיקר הדין ולשער בנפח, אלא שרוצים להקל על העם ולכן מחשבים זאת במשקל. עכת"ד. אך למעשה כבר הורונו הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף שליט"א שיש לשער זאת במידות המשקל. ומ"מ מוכח מהנ"ל שספרדי המשער במידות הנפח ודאי שאינו טועה [ובס"ד כן נלע"ד. שהרי המברך על אוכל לפי שיעור משקל, יוצא שלעיתים מברך ח"ו ברכה אחרונה לבטלה (כשאכל כזית מאוכל הכבד ממים, אך אין בזה כזית בנפח ויש כזית במשקל), ולעיתים אוכל הוא ואינו מברך ברכה אחרונה (כשאכל אוכל קצת פחות ממשקל כזית באוכל הקל ממים אך יש בו כזית בנפח). וכשהקשיתי זאת לגאון הגדול הגר"מ אליהו זצ"ל, לא זכיתי ברוב קטנותי לקבל ממנו תשובה שהתיישבה על לבי].

ולמנהג האשכנזים נראה, שרוב ככל הפוס' כתבו שיש למדוד לפי נפח. שכ"כ הרמ"א (בסי' תפ"ו), וכ"כ הצל"ח, הגר"א, הגר"ח מוולוז'ין, הגר"ע איגר, החת"ס, וכן עולה מהמ"ב (סי' ר"י סק"א וסי' תנ"ו סק"ג וסי' תפ"ו ס"ק א' וג' ובעוד מקומות). וכ"כ הרב שיש"ת בכל ספרו, וכ"כ בפשטות באנ"ת (ערך זית). וכ"כ בשש"כ [(פל"ט הערה ע"ב) וכ"כ שם לגבי שיעור כותבת הגסה, שהוא בנפח. ומש"כ שם במשקל שיעור ביצה, הוא כדי לתת אומדנא מהי ביצה בינונית]. וכן הורו לי לדינא הגאונים הגדולים הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה" פעיה"ק ירושת"ו. וכן הג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א, הג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל, רב שכונת בית-וגן פעיה"ק ירושת"ו, הגר"ד ליאור שליט"א, רב העיר חברון ת"ו, וכן הג"ר אביגדור נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה (כמו שכתבנו בשמו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ, עמ' כ"א). וראה עוד במוש"ת (פרקים ד', י"א וי"ז) שהאריך הדיבור בענינים אלה.

והגרא"ח נאה בספרו שיעו"ת (בריש סי' א' עמ' ע') כתב וז"ל: ידוע ומפורסם בספרי הפוס' ראשו' ואחרו' שכל שיעורי התורה כגון שיעור חלה, רביעית, ביצה, כזית וכו', אינם נחשבים במשקל רק עפ"י מידת הגודל בכמות, כמפורש ברמב"ם (ועיי"ש בהערה א'). ואין אתנו יודע לשער גודל השיעורים בכמותם במידה מצומצמת בכדי שנוכל אח"כ לעמוד על משקל כל דבר ודבר. אבל כבר האיר עינינו רבינו הרמב"ם ז"ל, והודיע לנו כמה שיעורים בערך משקלם עפ"י מה ששקל ובחן בעצמו. ודבריו הקדושים הם לנו יסוד לדון מהם על יתר השיעורים. עכ"ל. ומבואר בדבריו בהדיא דבעי למיזל בתר הנפח ולא בתר המשקל [והגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר בתשובה לשאלתי, שאמנם אנן אזלינן בתר הנפח, שכן כך צ"ל מעיקר הדין. ומה שכתב הגרא"ח נאה את השיעורים בספרו במידות המשקל, הוא מפני שקשה לאנשים לאמוד את הנפח בדיוק, ובמיוחד במצה שהיא שטוחה. ומאידך לאנשים יש משקל בבית. לכן כדי להקל עליהם הוא מדד את מידות הנפח ותרגמן למשקל. אך גם הוא סובר שמעיקר הדין צ"ל בנפח. ואגב זאת שאלתי את הגרש"ז אוירבך זצ"ל, האם נכון הדבר מש"כ בשמו בספר הסה"ע (עמ' תנ"ט הערה 32), שהגרא"ח נאה אמר לו שיש לשער כזית מצה בנפח ולא במשקל, ולא כמש"כ בספרו שיעו"ת. ע"כ. וענה לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שבאמת אין הדבר נכון, והגרא"ח נאה לא אמר לו כזאת מעולם. אלא שלדעתו אכן כך צ"ל מעיקר הדין. וכנ"ל].

אלא שבאותו ספר [(עמ' ק"צ-קצ"ג). וכן בשיעו"מ (עמ' קפ"ב) ושיעו"צ (עמ' ע')] כתב הגרא"ח נאה את שיעור בכזית במשקל, ואמר ששיעורו במים משקל 25.6 גר', ובשטח 25.6 סמ"ק. והוסיף, שכן השיעור במצה ובפת. ולכאו' קשה, שהרי משקלה הסגולי של המצה הינו פחות בהרבה מזה של המים. ולפי"ז צ"ל שנפח כזית מצה הינו 25.6 סמ"ק, אך משקל כזית ממנה פחות מכך, בגלל משקלה הסגולי הנמוך. אך כבר כתב שם הגרא"ח נאה (בסי' ג' סק"ח, עמ' קפ"ב), ששיעור כביצה מן הלחם, אם הלחם ספוגי כמו פת שלנו, משקל הביצה הוא 57.6 גר'. וכן יש לחשב המשקל "בלחם דרוס ובעוט". ושם (בהערה י"ז) כתב: "ואני שקלתי לחם רך, שנתתי אותו לתוך כוס בדוחק עצום, והיה משקלו כמשקל המים". עכ"ל.

ולגבי מצה כתב שם (בהערה י"ח), שאמנם היא קלה תמיד מן הלחם, מפני שאין בה תערובת מלח, ומפני שנתייבשו המים שבתוכה בעת האפיה. ומ"מ היא קלה רק מעט מן הלחם, וא"א לצמצם כמה הוא, ולכן צריך לחשב את שיעור המצה כשיעור הלחם. ואע"ג שהלחם קל מן המים, שהריהו צף עליהם, מ"מ ג"ז בשיעור מועט, והגאונים העמידו שיעורו כשיעור המים לחומרא. עכת"ד.

וכבר כתבנו לעיל שהגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר לנו, שבאמת מעיקר הדין צריך למדוד לפי נפח. והגרא"ח נאה רק תרגם זאת למשקל ע"מ להקל על האנשים. ושאלנו את הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהרי הגרא"ח נאה זצ"ל כתב שהנפח של כזית פת ומצה הינו כעשרים וששה סמ"ק (כנ"ל), ושבמדידה עלה לו שהוא כעשרים וששה גרם. ואמנם כתב (שם בדף קפ"ד סוף הערה י"ז) שדחס את הפת, אך כיצד יתכן לומר שכ"ה גם במצה, הרי לדברי פוסקים בדורנו משקלה הסגולי של מצה הינו בין שליש לחצי מהמשקל הסגולי של המים, וכפי שעולה ממדידות. וכן רואים בחוש, כשמפוררים בפסח את המצות לתוך כוס קפה, הרי חתיכות המצה צפות למעלה. ואמנם בפת כתב שם בשיעו"ת שדרס ובעט עד שהגיע למ"ס כזה של המים. אך כיצד אפשר לומר כן גם במצה. והרהר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וענה לי שכיון שהגרא"ח נאה דחס את הפת באופן כזה שהגיע למצב שהמשקל הסגולי שלה היה כשל המים, הרי הוא הדין גם למצה, שאם ידחסו אותה באופן דומה יגיע המשקל הסגולי שלה לשל המים, לאחר כתישה ודחיסה דומה. וכיון שהמרכיבים של המצה ושל הלחם, שהם קמח ומים, הינם דומים, הרי המשקל הסגולי שלהם שווה. והוסיף בתשובה לשאלתי, שאמנם בלחם יש גם שמרים וחומרים נוספים, אך הם יחסית בכמות קטנה. וכך אפשר להסביר את דברי הגרא"ח נאה שמשקל כזית מצה הינו כמשקל כזית מים. ואמנם הזכיר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש דעה בפוס' שכזית הינו רק כשליש מצת מכונה (מבלי להתייחס לכשרות מצת מכונה). עכת"ד.

ובהציעי את דברי הגרא"ח נאה הללו לגר"ש ישראלי זצ"ל, אמר לי שכיון שהגרא"ח נאה דחק הלחם בכוס והגיע לשיעורו כנ"ל, שמשקלו הסגולי קרוב למשקל המים, לכן יש לחשב הכזית מצה כשיעור זה שכתב שם בגרמים, שהרי כזית מצה שוקל כעשרים ושמונה גר' אם דחסוהו כך לתוך נפח 28 סמ"ק.

ואכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל לדינא, שיש ללכת בענין השיעורים אחר שיטת הגרא"ח נאה, כיון שהוא בירר וחקר את מנהג ירושלים כפי שהיה מדורי דורות, ופסק לפי מנהג זה. וראה בהגדה מבית לוי, [(עמ' צ"א) והב"ד בהסה"ע (עמ' תנ"ט הערה 32)], שהגרי"ז מבריסק היה מזהיר את האוכלים מצת מכונה, שידקדקו בכזית משקל ולא בנפח (ועיי"ש שגם לענין ברכה אחרו' באכילת עוגה שיש בה נפח גדול, כמו טורט, היה מזהיר להקפיד על שיעור כזית במשקל).

וכשדנתי בענין זה בפני הג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א, אמר לי שבכל עניני השיעורים יש לילך מעיקר הדין לפי מידות נפח. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשמו לקמן (בחלק ו' ס"ק ג'). ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שבענין הכזית השיעור הינו בנפח. עכת"ד.

ויש לציין, שכ"ז אמור לגבי דברים מוצקים. אך לענין משקים, לא ראיתי מי שאמר למדוד במשקל. אלא נראה דלכו"ע מודדים בנפח. וכן כתבנו לעיל (בפרק ד') לגבי שיעור רביעית לארבע כוסות.

חלק ה': שיעור כזית המצה למעשה, לשיטות הגרא"ח נאה והחזו"א:

ענף א': בחיוב דאו', לחומרא ולקולא:

המ"ב כתב (בסי' תפ"ו סק"א), דמש"כ בשו"ע שכזית הוי חצי ביצה, לאו מילתא פסיקתא היא. דיש מהאחרו' (הצל"ח והחת"ס) שהוכיחו שהביצים התקטנו הרבה עד למחצה ממה שהיו בימי חז"ל. והביא דברי השע"ת שיש לחלק בין דבר שחיובו מדאו' לבין דבר שחיובו מדרבנן, כגון מרור בזה"ז, ואפיקומן וד' כוסות. ולכן בזה"ז יש לאכול כזית מצה (הראשון) בשיעור ביצה בזמננו, ומרור יצא בדיעבד אף אם אכל רק כשליש ביצה. ובסי' רע"א (סקס"ח) כתב המ"ב ד"נכון לחוש לדבריהם" של הצל"ח וסיעתו בדבריו שהם מדאו' כקידוש ליל שבת. ובבה"ל שם האריך הרחיב בענין זה, והסיק גם שם דלמעשה לענין דאו' כגון כזית מצה בליל פסח "יש להחמיר כדבריהם", וכן לענין הקידוש, וכנ"ל, ג"כ נכון לחוש לכתחי' לדברי הצל"ח. אך לענין קידוש שחרית דשבת וכן בשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגים כמבואר במ"א, בפמ"ג ובש"א. עכת"ד. והיינו גילה דעתו שאכן מנהג העולם שלא כצל"ח [וראה ע"כ בהקדמת שיש"ת שפקפק על התולים עצמם בדברים הללו. הן מצד מהו כוחו של מנהג כנגד דברי הפוס'. והן מצד שהמנהג לדעתו היה בדברים דרבנן, ואין ללמוד מכך לדברים דאו'. עיי"ש. וראה עוד בהערות הגר"א נבנצל שליט"א על ספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ, שאמר שהמ"ב כתב רק שיש להחמיר כצל"ח בליל שבת בקידוש, אך לא הכריע כך לדינא. ושאלתיו, מדוע א"כ המ"ב לא כתב שיש להחמיר בכך רק אם אפשרי הדבר, אך בשעה"ד או מי שקשה לו, א"צ להחמיר בכך. וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, דמ"מ המ"ב כתב שרק טוב לנהוג בקידוש ליל שבת כצל"ח, אך אין זו הכרעה לדינא. ושאלתיו, הרי הפוס' כחזו"א, כגון הגרי"י קנייבסקי בהקדמתו לשיש"ת, נתלים בדברי המ"ב הללו, ואומרים שהוא פסק כדבריהם. וענה לי שאין זה סמך לדבריהם, דא"כ מדוע כתב זאת רק לענין ליל שבת (וכזית מצה), הרי היה צריך לפסוק זאת גם לגבי קידוש היום בשבת, שהרי אף מצוות דרבנן צריך לקיימן כתיקונן. אלא שבאמת המ"ב לא הכריע כצל"ח, אלא רק אמר שיש להחמיר בכך. עכת"ד. עיי"ש (בסוף הערה ה'). וכעבור זמן מצאתי שממש כדברים הללו כתב כבר הגרא"ח נאה בשיעו"מ (עמ' קמ"ד). ולפי"ז מה שהביא המ"ב (בסי' תפ"ו) שם את דברי השע"ת, וכתב ד"נמצא לפי"ז בזמננו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה", כוונתו לומר שכ"ה לפי"ד השע"ת. או שרק טוב לנהוג כן ולהחמיר בכך משום ספיקא דאו', אך אין זה מעיקר הדין. וראה לעיל שכתבנו, שמשמע מדברי השיש"ת בהקדמתו, שדברי המ"ב בבה"ל שם הינם מעיקר הדין ממש]. ומש"כ המ"ב לענין הפרשת חלה ראה בסי' תנ"ו (סק"ג).

ועפ"י דברים אלה יש מהאחרו' שכתבו, שלדעת המ"ב שיעור כזית ראשון שחיובו מדאו' הוי קרוב לעשרים גר' [ספ"כ (עמ' ק"ו). עיי"ש]. אך לענין אכילת ב' כזיתים, אפשר לאכול ב' כזיתים קטנים, שבשניהם ביחד יש שיעור כזית גדול, כיון שרק בכזית הראשון יש להחמיר כצל"ח. ולפי"ז יהיו ב' הכזיתים יחד כעשרים עד עשרים ואחד גר' [ספ"כ (עמ' ק"ח וקט"ו) בביאור שיטת הצל"ח עפ"י המ"ב. ונראה שנקט כעשרים עד עשרים ואחד גר', ולא כתב קרוב לעשרים גר', דלדעתו שיעור כזית קטן הינו עשרה גר'. עיי"ש (עמ' קכ"ז). וראה לקמן מה שכתבנו על דבריו]. ויש שכתבו, שעפ"י המ"ב יש לאכול מצה בשיעור 21 גר', וגם לדעתם שיעור ב' הכזיתים הראשונים יהיה כשיעור כזית א' גדול שהוא 21 גר', ורק יוסיף 2 גר' למה שנשאר בין השיניים [הסה"ע (עמ' תנ"ט סעי' ט')].

ודעת הרב כה"ח, כפי שכתב בכמה מקומות, שלהלכה יש להחמיר שכזית הוי כחצי ביצה, והוא ט' דרהם [כה"ח (סי' פ"א סק"ג, סי' קנ"ח סקי"ב, סי' קס"ח סקמ"ו וסי' תפ"ו סק"א)]. והיינו שיעורו בערך מעט פחות משלושים גר'. ועוד כתב (בסי' תפ"ו שם), שכ"ז הוא לחומרא, כגון לענין כזית מצה ומרור [כתב כן אף שמרור הוא מדרבנן בזה"ז. והיינו לכה"ח אין נ"מ בין מצוות דאו' ודרבנן. או שבמרור הדין כן בגלל סב"ל, וכדלעיל (בפרק ח' הערה מ"ה). וראה עוד לקמן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף שליט"א], וכן לענין ברכה אחרו', שאין לברך עד שיאכל חצי ביצה דוקא. ושכ"כ הכס"א והא"א. ועל מש"כ הגר"ז דבמרור סגי בכשליש ביצה דהוא מד"ס, כתב כה"ח דהו"ד שיוצא בדיעבד אם אין לו כחצי ביצה או שאינו יכול לאכול יותר משליש ביצה. אך אין לברך ברכת המרור עד שיאכל כחצי ביצה (כמ"ב הנ"ל). ולכן הסיק כדברי הכס"א, דמ"מ לכתחי' יש למדוד כזית מצה ומרור וברכה אחרו' דוקא כחצי ביצה דהוא משקל ט' דרהם. והוסיף שכן המנהג, כדי לצאת י"ח המצוה לכו"ע, וגם משום סב"ל.

ועוד כתב שם בשם הגר"ז, שכדי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה, יש לאכול הרבה פחות מכשליש ביצה במקום שאינו חייב לאכול כזית, או שיאכל יותר מחצי ביצה. ובדבר שהשיעור הגדול הוא קולא והשיעור הקטן הוא חומרא יש להזהר ולהחמיר, וכדברי הפוס' בריש הערה זו. עכת"ד. וא"כ מצינו שלדעת הרב כה"ח אין הלכה כצל"ח, אלא כמנהג הספרדים מזה דורות עפי"ד הרמב"ם (וכשיטת הגרא"ח נאה, כבסמוך). ושאין נ"מ בין דבר שחיובו מדאו' לדבר שחיובו מדרבנן. ובכל מקום אזלינן לחומרא בין שליש לחצי ביצה. וראה עוד כה"ח (סי' ק"צ סקט"ז).

וכבר כתבנו לעיל, שהגרא"ח נאה כתב בספרו שיעו"ת (עמ' ק"צ), שבכל דבר דאו', כגון אכילת כזית מצה ואכילת כזית בסוכה, וכן לשיעור ברכה אחרו' (דסב"ל) אזלינן לחומרא דכזית הוא כחצי ביצה בל"ק, ושיעורו במים משקל 25.6 גר', ובנפח 25.6 סמ"ק, ושכן השיעור במצה ובלחם. אך במיני פירות, בשר ודגים, יש לשער לפי ערך שינוי משקלם ממשקל המים, או לשערם בנפח 25.6 סמ"ק, כנ"ל. ואם הם דברים שצפים ע"פ המים, אזי במשקל 25.6 גר' הוי ודאי כזית. והוסיף שמ"מ צריך להוסיף קצת כנגד מה שנשאר דבוק בין השיניים דאינו מצטרף לשיעור הכזית לא למצה, לא לסוכה ולא לברכה אחרו' (וראה בענין זה לקמן בסמוך), על כן טוב לקחת לכזית מצה 28.8 גר', וכן לברכה אחרו'.

ועוד כתב שם, שיש להזהר שלא לאכול ספק כזית, כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה אחרו'. ובגדר ספק כזית נחשב מ-14.4 גר' עד 25.6 גר', חוץ ממה שנשאר בין השיניים. ושיעור כזית לדבר שהוא מדרבנן, כתב שם (עמ' קצ"ד), שלמי שקשה לו לאכול 25.6 גר', יש להקל למשל באכילת מרור כמ"ד דכזית הוא פחות מעט משליש ביצה בקליפתה, ומשקלו מן המים 17.3 גר'. וכבר כתבנו לעיל (בחלק ב'), שכסברא זו כתבו גם שו"ע הגר"ז, השע"ת ועוד אחרו'. והעלים של החזרת שקורין חסה הינם קלים מהמים, ולכן במשקל 17.3 יש בהם קצת יותר מכזית. אך הקלח של החזרת כשהוא מקולף הוא כבד קצת יותר מן המים, ולכן יש לחשב כזית מן הקלח 19.2 גר'. ונכון להוסיף עוד שני גר' למה שנדבק בין השיניים. עכת"ד הגרא"ח נאה בשיעו"ת.

אלא שדברים אלה יצאו לאור בשנת תש"ז (במהדורה השניה של ספרו). ואילו בשנת תש"ט הוציא הגרא"ח נאה את ספרו שיעורי ציון, וכתב שם (בעמ' ע') ששיעור כזית י"א שהוא כחצי ביצה בל"ק, וי"א שהוא פחות מעט משליש ביצה, וצריך להחמיר בשל תורה. וכזית מצה וכזית לחם בסוכה, וכזית לחם לברכה אחרו' משקלו עשרים ושבעה גר', ומיני פירות ובשר ודגים שהם כבדים מן המים הוי משקל הכזית 30 גר', ומה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לשיעור הכזית. ויש להזהר שלא לאכול ספק כזית, שלא יכניס עצמו בספק חיוב ברכה אחרו'. ובגדר ספק כזית נחשב מן 15 גר' עד 27 גר' בלחם, או מן 16.5 גר' עד שלושים גר' בבשר ודגים, כנ"ל. וכזית מרור, שהוא מצוה מדרבנן, הוא כשליש ביצה, וחזרת שקורין חסה הוי כזית מן העלים משקל 17 גר', ומן הקלח משקל 19 גר'. עכת"ד.

ואף בספרו שיעורי מקוה, שהו"ל בשנת תשי"א, חזר ושנה על שיעוריו בספרו שיעו"צ, וכתב שכזית של מצה ולחם, וכן לענין ברכה אחרו', הוי 27 גר'. מיני פירות בשר ודגים, שהם כבדים מן המים, הכזית מהם 30 גר'. ובגדר ספק כזית נחשב מ-15 עד 27 גר' בלחם. ומי שקשה לו לאכול מרור יש לחשב כזית במשקל 19 גר'. וכן העתיקוהו האחרו' (ספ"כ, מוש"ת, הסה"ע ועוד).

וכבר עמד על סתירה זו בספר מוש"ת (עמ' ער"ה הערה 3), וכתב שם שהגרא"ח נאה בספרו שיעו"צ חזר בו ממש"כ בספרו שיעו"ת. וראה מש"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ, שההולך לפי שיטת הגרא"ח נאה זצ"ל, יוצא שמחמיר בענין כזית מצה בפסח, משום שהגרא"ח נאה משער שיעור המצה ללא האויר שבה. ע"כ. ודעת הגרא"ח נאה לענין פת, מצה או עוגה ספוגית, אם וכמה צריך לדוחקן, ראה לעיל (בסוף חלק ד' בקונטרס זה, וכן בפרק ז' הערות צ"ב וצ"ג).

והנה הגאון החזו"א כתב בקונטרס השיעורים שלו (או"ח סי' ל"ט סקי"ז), שאת שיעור המצה צריך לקבוע עפ"י אומד העין. אך קשה לקבוע משקל, כיון שהמשקל משתנה בין יבש גמור ללח קצת, ובין ספוג לעב. וגם א"א לשער במים שהוא מפיל (מהכלי בהכנסתו לתוכו), שאין לחם מפיל כ"כ מים כמו ביצה משום שהוא בולע יותר מים מביצה. ואם המצה מפילה ב' שלישי ביצה יהיה הכזית גדול ביותר. ומ"מ אפשר לקבוע עפ"י משקל, שיעור שלא יהיה בו ספק שיהיה כזית ודאי, אלא שיהיה בזה חומרא שיהיה ע"כ יותר מכזית מצומצם. ע"כ. והיינו שלדעתו יש לסמוך על הרמב"ם בהא, וסגי בב' שלישי ביצה שלנו היום, משום דזית הוי שליש ביצה שבזמן הגמ'.

ובסי' ק' שם (ס"ק ו' וז') כתב, שלדינא כזית הוא חצי ביצה בלא קליפה, ואף בכזית מצה יש להקל (לחשב בל"ק). ולדעת הרמב"ם לפי' הגר"א הוא פחות משליש ביצה בקליפתה. והוסיף, שכיון שכבר כתבו האחרו' שהביצים בזמננו נתקטנו עד פלגא (והיינו דס"ל כצל"ח וסיעתו), לכן כזית לדידן הוי ביצה קלופה (עיי"ש בהערה), ולדעת הרמב"ם הוי ב' שלישי ביצה עם קליפתה. ע"כ. והיינו שאין לפסוק כד' הרמב"ם, אלא כזית לדינא הוי כביצה שלימה שלנו היום.

וכבר כתבנו לעיל (בחלק ב' סעי' א'), שהגרי"י קנייבסקי עמד על סתירה זו בשיש"ת (סי' י"א עמ' ס"ח), וכתב שכנראה החזו"א חזר בו בקונטרס השיעורין, והכריע שאפשר לסמוך על הרמב"ם לשער הכזית כשליש ביצה. אלא שהוא זצ"ל לא קיבל מהחזו"א טעמו ונימוקו בזה [וראה ע"כ במנחת יצחק (ח"ח סי' צ"ב) שכ', שמש"כ בקוה"ש הוא משום דתרי חומרי לא עבדינן]. ובשיש"ת (שם בעמ' ס"ו סעי' כ"ד) כתב שהזית לענין אכילת מצוה וברהמ"ז, צריך שיהא בו כשני שלישי ביצה בינונית של זמננו עם קליפתה. והוסיף שלדעת הי"א [כוונתו לד' הי"א שהביא מרן (בסי' תפ"ו)] צריך כביצה שלימה בלא קליפתה. וראה שו"ע (סי' תפ"ו), מ"א (שם), ובחזו"א (הנ"ל). ומ"מ אפי' אכל פת רק כמו כזית הרגיל בזמננו, אסור שיהא בלא ברהמ"ז, וצריך להוסיף לאכול עד שיהא כשיעור הנ"ל ולברך ברהמ"ז (והטעם שהכפיל השיעורים משום שהביצים קטנו, וכמש"כ בהקדמתו. עיי"ש).

ולענין שיעור כזית מצה כתב שם (סעי' כ"ו), שעפ"י מדידת החזו"א התברר כי בחצי מצת מכונה רגילה יש כזית מצה בריווח. אלא שהוסיף בהערה שם, שכן מדדו שנים רבות לפני כן. ולאחר מכן מדדו שוב, והתברר שחצי מצה טחונה אינה ממלאת כלי המחזיק 50 גר', ויש שם חסרון ניכר. וע"כ שלא כל המצות שוות בכמות הקמח שבתוכן, ומאחר שהוא מצוה דאו' ראוי שיהא הכזית הראשון בערך שני שלישי מצה, כדי לצאת ידי כל הדעות [וראה שם (בסעי' כ"ז) דמשמע דס"ל דכזית הוי חצי ביצה]. והוסיף (בסס"י י"א) שכאשר שיעורים אלה מביאים לידי קולא, יש להחמיר ולשער כזית בשיעור כשליש ביצה שלנו היום, ואפי' פחות מזה, עד כדי מידת כזית בזמננו. עיי"ש. ונראה דהו"ד בדבר של דאו'. וכן משמע מהמשך דבריו.

ובהסה"ע (עמ' תנ"ט הערה 32) כתב, שהגרי"י קנייבסקי היה מודד ואוכל שיעור כזית מצה של יד בגודל כף ידו שלו.

ענף ב': בחיוב דרבנן, לחומרא ולקולא.

ולענין שיעור כזית לדבר שחיובו מדרבנן, כמרור בזה"ז, מדברי הגרא"ח נאה בשיעו"ת (עמ' קצ"ד) עולה שלכתחי' בעי ליקח כשיעור כזית דאו'. ואם לאו, יקח פחות מעט משליש ביצה, והיינו כשבעה עשר סמ"ק, וזאת מלבד מה שנשאר בין השיניים. וגם מדברי השיש"ת (סס"י י"א) עולה שלכתחי' בעי ליקח לכזית דרבנן שיעור של כזית דאו', והיינו כשיעור הגדול. אלא שגם הוא הוסיף, שמי שקשה עליו אכילת כזית גדול, ודאי יכול לסמוך על הוראות הגר"ח ז"ל מוולוז'ין, ולשער בכזית של זמננו, שהוא לכל היותר כשליש ביצה של זמננו. עיי"ש שכתב בשם ספר שערי רחמים, שלד' הגר"ח מוולוז'ין שיעור כזית הינו "למעשה כזית בינוני של זמננו". ואמנם בספר ספ"כ (עמ' קמ"א) כתב, שהחזו"א היה לוקח למרור כזית בשיעור שבעה עשר סמ"ק. וראה לעיל (פרק ח' סעיף ט"ז). ולמעשה עולה מדברי הגרא"ח נאה והגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שגם בשיעורי דרבנן יש לכתחי' ליקח השיעור הגדול של כזית, והיינו כחצי ביצה (ומ"מ לחזו"א א"צ ליקח שיעור כפול של כזית). ומי שקשה לו, לדעת שניהם יכול להקל וליקח כזית בשיעור של שליש ביצה.

ובענין שיעור כזית בכזיתים של ימינו, כבר כתב גם בהסה"ע (עמ' תנ"ט הערה 32) שבעל האב"נ היה מחלק כזיתים בשיעור קטן, ואמר ששיעור לצאת י"ח מצה הוא בגודל כזית כפשוטו, שהוא שיעור קטן. ע"כ. ומשמע שסבר שכ"ה גם למצוות דאו'. וכן סיפר לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל ביושבי אצלו, ששמע מחתנו של בעל החלקת יואב, שפעם אחת באיזה אירוע היה בעל החלקת יואב (או שמא היה זה בעל האבני נזר, ובעל החלקת יואב היה גם הוא באותו מעמד-זאת לא זכר הגרש"ז זצ"ל) וחילק כזית מאכל לכל א' מהמסובים, ואמר להם שעליהם לברך ע"כ ברכה אחרונה. ומשהעז אחד מהמסובים ושאל: האם זה שיעור כזית, ה"ז שיעור קטן כ"כ. אמר לו בעל החלקת יואב (או בעל האב"נ): האם ראית זית מימיך? והראה הגרש"ז אוירבך זצ"ל על חציה העליון של הבוהן, להראות שהוא שיעור קטן. ועלה מדבריו, שלדעתו של הרב שחילק, שיעור הכזית ההלכתי הינו כשיעור הזית שלנו היום. עכת"ד. והערנו, שכ"כ הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בסוף שיש"ת בשם הגר"ח מוולוז'ין (כנ"ל), ואישר זאת הגרש"ז אוירבך זצ"ל. אך לא אמר זאת דוקא לגבי שיעור כזית למצוות שחיובן מדרבנן, אלא בסתמא [ובאמת שהסתפקנו בענין זה. דאם נאמר שכזית הינו כזית בינוני של זמננו, כמהר"ח מוולוז'ין, הרי יוצא ששיעור כותבת הגסה לחולה ביוה"כ הינו קטן ביותר. שהרי כותבת הגסה הינה פחות מכביצה, ויותר משני שלישי ביצה (שו"ע סי' תרי"ב ס"א, וסי' תרי"ח ס"ז). ולענין יוה"כ מחמירים שכותבת הינה כשני שלישי ביצה (כמש"כ בשיש"ת עמ' ס"ה). וכיון שביצה הוי כשנים או כשלושה זיתים (לפי מחלו' התוס' והרמב"ם), הרי ששיעור כותבת הוי כזית ושליש. ובפרט לפי מש"כ החזו"א זצ"ל (קונט' השיעורין סקט"ו), שלגבי שיעור אכילה לחולה ביוה"כ יש להחמיר בשיעור הקטן (היינו שהביצים לא התקטנו). ושאלתי זאת את הגר"י זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, וענה לי שבאמת א"צ להחמיר כ"כ בזה, שהרי חז"ל אמרו שהשיעור הינו ככותבת הגסה. ואנו מחמירים בשני שלישי ביצה. ואם ביצה בינונית בימינו בל"ק הוי כארבעים וחמישה סמ"ק, הרי ששני שליש הוי כשלושים סמ"ק. וגם זה הינו חומרא. ובפרט שאמרו שכותבת זו צ"ל גסה. לכן נראה שאין שיעורה קטן כ"כ כמו שעלה לנו, כנ"ל. עכת"ד]. ועוד בענין שיעור כזית לדברים שחיובם מדרבנן ראה לעיל (פרק ח' הערות מ"ה, מ"ו, קי"ב וקי"ג). עיי"ש.

וכבר כתבנו לעיל, שלדעת החזו"א [בקוה"ש (סקט"ו)] במקום שהשיעור הגדול הוא קולא בדבר שחיובו מדאו', יש להיות מיראי הוראה ולהחמיר כשיעור הקטן, כגון שיעור אכילה לחולה ביוה"כ.

יש מהאחרו' שכתבו בשם החזו"א, ששיעור כזית ראשון של המצה הינו 15-16 גר' מצה, שהם 45-50 סמ"ק מצה [ספ"כ (עמ' ק"ו). הסה"ע (עמ' תנ"ט סעי' ט'). עיי"ש שכתב שראוי להוסיף עוד שני גר' בשל מה שנשאר בין השיניים וכמבואר לקמן בסמוך]. ושיעור שני הכזיתים הראשונים (שהראשון דאו' והשני דרבנן) לדעתם ג"כ הינו בסה"כ 15-16 גר' לשני הזיתים יחדו [ספ"כ (עמ' קט"ו). הסה"ע (שם הערה 34). וכנ"ל לגבי השיניים]. ויש מי שאומר שלדעת החזו"א יש ליקח לכזית הראשון 45-47.5 סמ"ק שהם 25-27.5 גר' מצה [מוש"ת (עמ' רע"ז). עיי"ש. וכן ראה (בעמ' רע"ח) מה שקשה על דבריו]. ולענין השיעור הקטן, והיינו כשליש ביצה בקליפתה, לדעת החזו"א הוי 33 סמ"ק (שם עמ' רנ"ז). וכתב שלענין שני הכזיתים אכן בעי ליקח שיעור זה לכל אחת מן המצות. ורק כתב בשם י"א דסגי בלקיחת שיעור כזית קטן, והיינו 13 גר' לכל אחד מהכזיתים. ובהצטרפם יחד יהיו כזית א' גדול לשיטת החזו"א, והיינו לסברתו 25-27.5 גר' [שם (עמ' רע"ט) בשם ספ"כ. וראה ע"כ לקמן בסוף חלק זה]. ונראה שההבדל ביניהם אינו בהגדרת נפח הכזית, אלא במדידת המשקל הסגולי של המצה.

ואחר כל זאת, יש להעיר מה שהביא הגרא"ח נאה בהקדמתו לשיעו"מ (עמ' ד'), מכתב מאת החזו"א, בו כותב לו החזו"א, שלענין המידות החזיק הוא בהיותו בגולה את המקובל שם. ומהשהגיע לארץ שמע שאין דברי הרמב"ם מתאימים עם חשבון המידה של הגולה. ומהמשך מכתבו נראה שלדעתו אכן אין צריך להכפיל את שיעור הכזית כפי שהיה נהוג בחו"ל, אלא אכן יש להורות שכזית הוי כשליש או כחצי ביצה שלנו היום, ותו לא. והביא דברים אלה במוש"ת (עמ' ל"ה הערה 31 ועמ' רע"ט הערה 16), וכתב שם את הקושיה העולה מאליה, שלא כן משמע מדברי החזו"א בקוה"ש, שכתב שם להכפיל את השיעורים, וכן ממש"כ (בסי' ק'), וכנ"ל. וכבר הבאנו לעיל (בחלק ג') את דברי הרב מוש"ת ששאל את פי הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א (בנו של הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בעל שיש"ת), ואמר לו שהחזו"א כתב כן מחומרא בלבד. אבל בעיקר הדין סבר שאין צורך להכפיל את שיעור הכזית. עכ"ד. וכן עולה ממכתבו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א אלינו, כמובא כאן בנספחים.

ועוד בענין המחלוקת בין הגרא"ח נאה והשיש"ת, ראה בקונטרס אבני צדק (שבסוף ספר שיעו"צ, עיי"ש), ובשיש"ת (עמ' ע"ב ואילך). וראה עוד בענינים אלה בערוה"ש (חאו"ח סי' קס"ח וחיו"ד סי' שכ"ד), ובשד"ח (ח"ו מע' ארבע מינים סי' א' סק"א).

ענף ג': המסקנה.

לאור הדברים הללו רואים אנו שישנן ארבע שיטות עיקריות בפוס' לענין שיעור כזית ראשון (דאו') בליל הסדר [ולענין שיעור כזית למצוות שחיובן מדרבנן, ראה לעיל בגוף ספרנו (בפרק ח' הערות מ"ה, מ"ו, קי"ב וקי"ג)]:

1) שיטת הגרא"ח נאה (משקל חצי ביצה שלנו כיום): עשרים ושבעה גר' [כמבואר בשיעו"מ ושיעו"צ. וכ"כ ספ"כ (עמ' ק"ז), והסה"ע (עמ' תנ"ט). וראה במוש"ת (עמ' רכ"ג- רכ"ד, ער"ה-רע"ז) שכתב שהוא 28.8 סמ"ק, והיינו 13.5-15 גר'. ואין דבריו נראים, שהרי מסתמא הגרא"ח נאה ידע את מה שהקשה ובכ"ז שיער זאת 27 גר']. וכן הוא מנהג הספרדים [עפי"ד כה"ח (הנ"ל), ומוש"ת (עמ' רע"ו). והוסיף, שלענין השיעור הקטן של כזית יש למדוד 17.3 סמ"ק. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף שליט"א ראה לקמן (בחלק ו')].

2) שיטת החזו"א (נפח ביצה שלימה שלנו בל"ק): כחמישים סמ"ק. וי"א שהם חמישה עשר עד ששה עשר גר' [כ"כ בשיש"ת (עמ' ס"ו), שכן התברר במדידה שעשה עם החזו"א עצמו (ועיי"ש שכתב שכיון שזו מצוה דאו', וכן כיון שבמדידתו השניה של הגרי"י קנייבסקי מצא שאין זה מדויק, לכן ראוי שיהא הכזית הראשון בערך שני שלישי מצה, כדי לצאת ידי כל הדעות. והוא בערך 20 גר'). וכ"כ ספ"כ (עמ' ק"ו) והסה"ע (עמ' תנ"ט עיי"ש שכ' 15-17 גר'). ובמוש"ת כ' שהוא 45-47.5 סמ"ק (עמ' רנ"ז. ועיי"ש עמ' ער"ה) דהוי 25-27.5 גר' (עמ' רע"ז). והשיעור הקטן של כזית, כתב שהוא 33 סמ"ק לדעת החזו"א. עיי"ש. וראה עוד בהגדש"פ מועדים וזמנים (עמ' 42)].

3) שיטת המ"ב (נפח ביצה שלימה שלנו עם קליפה): כתבו האחרו' שהוא בערך עשרים גר' [בספ"כ (שם) כתב דהוי קרוב לעשרים גר'. ובהסה"ע כתב 21 גר'. וראה מוש"ת (עמ' רכ"ד ורמ"ו)].

4) שיטת הסוברים את שיעורי הגרא"ח נאה בנפח (היינו נפח חצי ביצה שלנו): תשעה גר' מצת מכונה, או אחד עשר גר' ממצת יד [ספ"כ (עמ' ק"ז). הסה"ע (עמ' תנ"ט). ובמוש"ת (עמ' רע"ז) כתב דהוי 13.5-15 גר'. והוסיף שאין הבדל משמעותי בין מצת יד למכונה. עיי"ש]. וראה מה שכתבנו לעיל (בסוף חלק ד'), ולקמן (בחלק ו') לגבי המנהג כיום.

ענף ד': עוד בענינים הנ"ל.

ולענין אי צריך להוסיף על המידות הנ"ל בשל הצטברות שאריות מצה בין השיניים, הנה מבואר ברש"י חולין (דף ק"ג ע"ב) בפירושו לגמ', שלמסקנת הגמ' עפי"ד רב פפא, האוכל הנשאר בין השיניים לכו"ע אינו מצטרף, שהרי אינו נהנה לא בגרונו ולא במעיו, שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה. וכ"כ במנ"ח (ריש מצוה ו' ומצוה י'), שאין האוכל הנשאר בין השיניים מצטרף לשיעור האכילה. וכ"כ הגרא"ח נאה בשיעו"ת (סי' ג' הערה כ"ו), ובשיעו"צ (עמ' ע' הערה 7). וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"ח), במוש"ת (עמ' רע"ט סעי' ג'), ובהסה"ע (עמ' תנ"ט סעי' י'). ומשמע שם בשיעו"ת שלכן צריך להוסיף 3.2 גר' (דהוא דרהם א') לשיעור כזית המצה, ויעמוד על 28.8 גר' [וראה מה שכתבנו לעיל שבשיעו"מ ובשיעו"צ חזר וכתב שיעור 27 גר' לכזית מצה. ולענין החזרת כתב (שם בעמ' קצ"ז), דנכון להוסיף עוד שני גר' כנגד מה שנדבק בין השיניים]. ובהסה"ע כתב שנכון להחמיר ולהוסיף בשל כך כשני גר' על שיעור הכזית. ועיי"ש בספ"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, ששיעור הכזית שאמר לי, הן בדאו' והן בדרבנן, כוללים גם את מה שנשאר בין השיניים ובין החניכיים, וא"צ להוסיף ע"כ. עכת"ד.

ובענין אי בעי להוסיף על השיעור בשל מה שנשאר בין החניכיים, הנה עולה מהגמ' חולין (שם) שהמחלוקת בין רבי יוחנן לר"ל הינה לענין האוכל הנשאר בין החניכיים, דלר"י מצטרף לשיעור האכילה, שהרי נהנה בגרונו, ולר"ל אינו מצטרף, משום שאינו נהנה במעיו. וכתב הא"א (סי' ר"י סק"א) דלברכה אחרו' מסתמא בעינן הנאת מעיו בכזית, וא"כ גם מה שנשאר בין החניכיים אינו מצטרף. ובמחה"ש (סי' תע"ה) כתב דבאכילת מצה לכו"ע בעינן הנאת מעיו. אלא שהחת"ס (חאו"ח סי' קכ"ז) כתב, דבמצה מצטרף מה שנשאר בין החניכיים. ורק לענין כותבת ביוה"כ אינו מצטרף. וכ"כ במנ"ח (שם) דלענין אכילת מצוה סגי בהנאת גרונו, ולכן מצטרף מה שבין החניכיים. וכ"כ הכת"ס (ס' צ"ו) ושו"ת מהר"ם שיק (סי' ר"נ ורנ"ז). והגרש"ק בשו"ת קנאת סופרים (סי' ס"ח) כתב דכזית במעיו בעינן. והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב הערה ח'), וכתב שכן עולה מדברי האמרי בינה (דיני פסח סי' ר"ג) דהנאת מעיו בעינן, ושהוכיח כן מדברי הלבוש. וכ"מ בשו"ת לב ים (סס"י ב') ושו"ת הר צבי (חיו"ד סי' רנ"ה). עיי"ש בחזו"ע מש"כ בשם מכתב לחזקיהו ובשם ש"א. ונראה דס"ל דבעינן הנאת גרונו [וראה לעיל בספרנו (בפרק ז' הערה ק"ה)]. וכן נראה מדברי עוד אחרו', דמה שנשאר בין החניכיים מצטרף לשיעור כזית, וא"צ להוסיף עוד לשיעור עבור זה [כ"כ בספ"כ (עמ' ק"ט, ועיי"ש בהערה 30). וכ"כ במוש"ת (עמ' רע"ט סעי' ג'). והוסיף שם בשם האמרי יושר, דמ"מ אינו נכון ליקח כזית מצומצם. וכ"כ בהסה"ע (עמ' תנ"ט סעי' י'). וכ"נ משיעו"ת (סי' ג' הערה כ"ו). וכ"נ ממש"כ שם שאינו מצטרף מה שבין השיניים]. וראה עוד בשד"ח (כללים. מע' יוה"כ, באסיפת דינים מע' אכילה ס"ק י' וי"א). בספר אמרי אש (סי' ל"ג), אנ"ת (ערך אכילה), ומה שכתבנו במקראי קודש (הל' יוה"כ פ"ו סוף הערה ט').

וכיון דאתינן להכי, שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בדין מי שגמר את סעודתו ובירך, ולאחר הברכה שם לב שנשאר לו אוכל בין השיניים או בין החניכיים. האם כשבולע שאריות אלה צריך לברך שוב ברכה ראשונה. וציין הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם יש מחלוקת ע"כ. ולמעשה אמר, שהשאריות שבין השיניים אינן מצטרפות לשיעור כזית הן לענין מצוות, ברכות וכדו', והן לענין איסורים. ורק מה שבין החניכיים מצטרף לשיעור לענין הברכות והאיסורין. והוסיף שלכן אם לאחר הברכה מצא אוכל בין השיניים ורוצה לאוכלו, צריך לברך עליו ברכה ראשו', שהרי אינו חלק מהאוכל. אך אם מצא אז אוכל בין החניכיים, רשאי לאוכלו בלא ברכה. עכת"ד. וראה עוד בחולין (דק"ג, ב' ודק"ה, א'), ברמב"ם (פי"ד ממאכלות אסורות ה"ג), בשיעו"ת (עמ' קצ"ג הערה כ"ו), וכ"כ בהדיא בערוה"ש (סי' ר"ב סעי' ט').

ובענין שיעור שני הכזיתים הראשונים שא' מהם מדאו' והשני מדרבנן. הנה בספר סידור פסח כהלכתו (עמ' ק"ז סעי' ג') יצא לחדש, שכיון שהכזית השני אינו מדאו', וצריך לאוכלו רק מצד הברכות, ואף המ"ב בבה"ל הקשה על מש"כ מרן (ברס"י תע"ה) דבעי לאכול שני כזיתים, לכן א"צ לקחת שני כזיתים בשיעור הגדול, וגם לא צריך לקחת כזית א' בשיעור הגדול וכזית א' בשיעור הקטן, אלא די שיקח שני כזיתים בשיעור הקטן, שהם ביחד כזית א' בשיעור הגדול (היינו לפי שיטת הצל"ח וסיעתו שיש להכפיל השיעורים), ויוצא בכך י"ח שני הכזיתים. וכתב שעי"כ מרויח כמה ענינים (ר"ל דיכול יותר בקלות לבלוע ב' כזיתים יחדו). והוסיף שהסכימו לכך הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"נ קרליץ שליט"א. ולכן הסיק שם, שלשיטת החזו"א סגי לקחת לצורך ב' הכזיתים בסה"כ 15-16 גר' מצה, ולשיטת המ"ב סגי לשניהם יחד 20-21 גר'. ולשיטת הגרא"ח נאה אפשר להקל עד כדי 15 גר' ממצת מכונה. [(עיי"ש גם בדקט"ו) ויצוין שהגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי, ששיעור כזית מצה למצוה דאו' הינו עשרים גרם. וכזית מצה למצוה דרבנן הוי חמישה עשר גרם. עכת"ד. - מ.ה.]. וכן העתיק בהסה"ע (עמ' תנ"ה סעי' ג') וכתב, שדי שבשני הכזיתים יהיה שיעור 15-17 גר', ולחומרא 21 גר'. ועוד כתב שם (בעמ' תנ"ח הערה 27), שי"א שיש מקום להקל בשני הכזיתים יחד שיהיו שני שלישי ביצה בלבד (עפ"י מוריה שנה ד' גליון א' עמ' נ"ז). ובמוש"ת (עמ' רע"ט) כתב שלשיטת החזו"א יש ליטול מכל אחת משתי המצות 25-27.5 גר' (ולא חילק בין שיעור דאו' לדרבנן). ורק הוסיף שי"א דסגי ליטול כזית קטן שלשיטת החזו"א הוי כ13- גר', כך שביחד יהיו כשיעור כזית גדול לחזו"א (ובמקורות כתב שכן דעת ספ"כ).

ולכאו' צ"ע בזה. דמה שביטל הרב ספ"כ את הצורך לקחת ב' כזיתים גדולים, ראשית כל פשוט הוא שאינו שייך לא לפי מרן השו"ע, ואף לא לפי הגרא"ח נאה. ונראה שאף הוא עצמו מודה בכך. שהרי מרן (בסי' תפ"ו), כשכתב שיעור כזית לענין מצה לא חילק כלל בין כזית לחיוב דאו' לבין כזית לחיוב דרבנן, ודבר זה רק חילקו חלק מהאחרו'. ובפרט (שבסי' תע"ה ס"א) כתב מרן במפורש דבעי לאכול ב' כזיתים, ולא חילק ולא הזכיר זאת אף ברמז, נראה שדעתו שלא לחלק לענין זה בין דאו' לדרבנן (ובאמת שאפשר להקשות כן גם ע"ד המ"ב ושיעו"ת שכתבו לחלק בזה). ואף אם ניזיל בתר הגרא"ח נאה בשיעו"ת (עמ' ק"צ הערה כ"ד, וכן שם בעמ' קצ"ד סי"ג), שחילק כן בדעת מרן (ושם דיבר אם להחמיר בדאו' בשיעור כזית גדול שהוא חצי ביצה או שליש ביצה. ולא מצד אם להכפיל השיעורים), מ"מ הרי הרב ספ"כ עצמו לא ניסה לומר זאת אליבא דהגרא"ח נאה. דפשוט שהגרא"ח נאה לא יאמר להקל בכך, שהרי לדעתו אין צריך כלל להכפיל השיעורים, ואפי' בכזית דאו', שהרי השיעורים לדעתו לא קטנו, ומדוע שיקל לומר שלכן די ליקח כזית א' שהוא כבר כפול, עבור ב' כזיתים הראשונים.

ואף אם נלך בתר המ"ב, שכתב שיש לחלק בין כזית דאו' לדרבנן (ואין זו דעת כל האחרונים, כדלקמן) הרי הוא עצמו בבה"ל, כשהקשה ע"ד מרן (ברס"י תע"ה) דבעי לאכול ב' כזיתים, הו"ל לומר שמפני חומרא זו יש להקל וליקח כזית א' גדול ודיו. ואף כשמרן הח"ח חילק (בסי' רע"א סי"ג בבה"ל ד"ה "של") בין שיעורי דאו' ודרבנן, והזכיר בהדיא בדבריו את שיעור כזית המצה הראשון, לא כתב להקל בזאת, אלא כתב רק שלכזית ראשון יש ליקח כזית בשיעור הכפול. וכן לא מצינו אף א' מהאחרו' שחידש זאת והיקל בכך. ואדרבא, מדכתב המ"ב (בסי' רע"א שם ובסי' תפ"ו סק"א) שיעור כזית לדאו' ושיעור לחיוב דרבנן משמע שלדעתו לכל היותר שרי להקל וליקח לכזית א' השיעור הגדול ולכזית השני השיעור הקטן. אך לצמצם ולחברם לכזית א' לא שמענו כזאת מעולם. ואף הצל"ח, שכתב השיעור הגדול, לא הזכיר קולא זו. וא"ת, דכיון דלא פשיטא לן דהלכה כצל"ח ולכן דיינו שהחמרנו בשיעור הגדול הכפול של הצל"ח, דיתכן שאנו לוקחים לכל כזית באמת שיעור ביצה שהיא שני כזיתים, לכן נקל ונאמר שדי בכזית א' כזה. הרי דבכ"ז גם החזו"א שנקט כשיעור הכפול של הצל"ח לחומרא בלבד ולא מעיקר הדין, כדברי המוש"ת עפ"י הגר"ח קנייבסקי שליט"א (כדלעיל בחלק זה), מ"מ גם החזו"א לא הזכיר כלל קולא זו. ומדוע לחדש זאת מדעתנו.

ובפרט שרצה הרב ספ"כ להרויח שיוכל לבלוע ב' כזיתים יחד. והרי מרן לא כתב כלל דבר זה בשו"ע. אלא כתב (בסי' תע"ה ס"א) דבעי לאוכלם בהסבה "ביחד". ורק חלק מהאחרו' פירשוהו דהיינו לבלוע יחד. שהרי יש מהאחרו' שכתבו שא"צ כלל לבלוע יחד, אלא הכוונה שיאכלם בזה אחר זה בהסבה. ואדרבא, לדעתם אין זו דרך אכילה לבלוע ב' כזיתים יחד. והרי בעי לאכול דרך חירות בלילה זה, ולא דרך בליעה. וכמש"כ בהדיא כמה פוס' שהבאנו דבריהם לעיל (בפ"ז הערות ל"ז ול"ח), ושכן דעת הגר"ע יוסף שליט"א, וכן כתבנו שם בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שבאמת יוצא י"ח לכתחי' אם אוכלם במהירות, כל שהוא בכדי א"פ, וא"צ ממש לבלוע אותם יחד. ואמנם למנהג האשכנזים כתבנו להלכה את פירוש המ"ב והרבה אחרו' דבעי לבולעם לכתחי' יחד. אף שגם מהם ישנם שאינם מצריכים לנהוג כן. אך האם נלך להקל בשיעור אכילת מצה שכתבו מרן במפורש בשו"ע דבעי ב' כזיתים, בשביל להקל בדבר שלא כתבו במפורש, וגם המ"ב שנשאר בצ"ע (בבה"ל) על מרן, בכ"ז לא חידש דבר כזה. וגם למ"ב דבעי מדינא לבולעם יחד, מנין שלדעתו ניתן להקל לשם כך ולבטל כזית המצה מדרבנן.

ואמנם משדנתי עם הגר"א נבנצל שליט"א לגבי חיוב אכילת ד' כזיתים בלילה זה (ראה לעיל פרק ז' הערה י"ז), אמר לי שלדעתו מי שמחמיר בשיעור כזית דאו' לפי שיטת החזו"א יצא בזה י"ח ב' כזיתים ראשונים. ועוד, מי שאוכל מצת מכונה שלימה, והיינו שלושים גרם, לשם אפיקומן, יצא בזה י"ח ב' כזיתים קטנים. ושאלתי, שהרי לפי החזו"א כל כזית הינו כשני שליש מצת מכונה (שכך עלה במדידה שעשה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, וכנ"ל בקוה"ש בחלק זה). וענה לי, דמ"מ לענין ההידור של אפיקומן ליקח ב' כזיתים, די בכזית של חצי מצה. ובפרט לפי דברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבו אלינו, שאמר שיעור קטן מחצי מצה. כך שלפחות לגבי כזית של חצי מצה די בכך לגבי ענינים של דרבנן. ומי שאכל חצי כזית מהמצה העליונה וחצי כזית מהאמצעית, והיינו מצת מכונה אחת שלימה, או שלושים סמ"ק ממצת יד, יצא י"ח ב' כזיתים אף לדעת השו"ע. ואע"פ שבמקרה זה ישנה חומרא שכזית ראשון דאו' והשני דרבנן, ובאפיקומן שניהם מדרבנן, מ"מ יש במקרה זה גם צד להקל יותר מהאפיקומן, כיון שכזית א' הינו מעיקר הדין והשני הינו חומרא בעלמא. עכת"ד.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ולאחר שעיין בספר ספ"כ הורה לי שאין להקל כמש"כ שם, אלא לדינא יש לקחת לשיעור שני הכזיתים, ממש שני כזיתים כשיעוריהם וכדיניהם, ולא סגי לקחת שיעור גדול לשיטה מסוימת הכולל בתוכו שני שיעורים קטנים, ודברי הרב ספ"כ הינם נגד דברי השו"ע. וזו טעות. והכל נובע מכך שלאשכנזים קשה מדוע פסק מרן דבעי ב' כזיתים. ומ"מ אין זה ספק דאו' אלא ספק במנהגא. ורק לחולה יש להקל שיקח לכל כזית 19 גר'. וכנ"ל. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שצריך לאכול שיעור שני כזיתים ממש, פ"א שיעור כזית דאו' ופעם ב' שיעור כזית דרבנן, וזאת עפי"ד הגרא"ח נאה. ולא הסכים עם דברי ספ"כ. ע"כ.

חלק ו': מהו המנהג כיום:

ענף א. מנהג העולם לגבי השיעורים בכלל:

מנהג הספרדים:

הנה לגבי מהו המנהג מתוך ארבע השיטות שהבאנו, נראה שמנהג הספרדים עפ"י דעת גדולי דורנו הוא שיש לנהוג כשיטת הגרא"ח נאה, בין להקל ובין להחמיר, בין בדבר של דאו' ובין דבר שהוא מדרבנן. שכן דעת הגר"ע יוסף שליט"א בספרו יחו"ד (ח"א סי' ט"ז), שכתב בפשטות ששיעור ביצה הינו י"ח דרהם. וכתב דהוא עפ"י הרי"ף בפסחים (דף ק"ט ע"א), ששיעור רביעית הינו כביצה ומחצה. ושכ"כ הרא"ש בתשובה, ושכן מבואר בפיהמ"ש לרמב"ם ששיעור רביעית הינו כ"ז דרהם מים. ולפי"ז שיעור ביצה הוא י"ח דרהם. ושכ"כ בשו"ת בי"ד, הגחיד"א בברכ"י, הרח"ף, הבא"ח ועוד. ולפי"ז כזית שהוא חצי ביצה שיעורו תשעה דרהם. והביא עוד פוס' רבים דס"ל הכי. ואף שהביא שם גם את דעת הפוס' שסוברים בדעת הרמב"ם דכזית הוא שליש ביצה, מ"מ הלכה למעשה העלה שם שיש למדוד את השיעורים לפי מידת ביצה שהיא י"ח דרהם, וכזית לכתחי' הינו חצי ביצה, והיינו כשיטת הגרא"ח נאה, וכמש"כ בהדיא בסו"ד.

ושמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שהרי הרמב"ם ז"ל כתב תמיד את השיעורים במידת הדרהם. ואילו החזו"א אמר שהדרהם השתנה במשך הדורות. והוכיח הגר"ע יוסף שליט"א ששיעור הדרהם לא השתנה כלל, שהרי מרן בשו"ע כתב כדברי הרמב"ם, ששיעור החלה הינו תק"כ דרהם. ומרן לא שינה את מספר הדרהם דבעי לחיוב חלה. וא"כ לא היה שינוי בזה בין תקופת הרמב"ם למרן, והיינו במשך כמה מאות שנים. ולאחר מכן היתה מסורת של רבנים בענין השיעורים, שאותם החזו"א לא ראה, כגון רבי יוסף דוד, מח"ס בית דוד, שהיה אב"ד בשלוניקי כמאה וחמישים שנה לאחר מרן השו"ע. והוא חזר על השיעורים שכתב מרן בשו"ע מבלי לשנות את מספר הדרהם. וכתב ששיעור הכזית ט' דרהם. שיעור החלה תק"כ דרה"ם ועוד. וא"כ לא היה שינוי אף עד זמן הרב בי"ד. לאחר כמאה שנה היה הגחיד"א, ואף הוא חזר על אותם השיעורים. לאחר כמאה שנה נוספות היה רבי יוסף חיים, מחבר הספר בא"ח, ואף הוא כתב כדברי מרן. א"כ, שאל הגר"ע יוסף שליט"א, כיצד אפשר לומר שהשתנו השיעורים. וכיצד אפשר להתעלם ממסורת של גדולי עולם כאילו לא היתה קיימת. והרי הגרא"ח נאה הביא לחזו"א ראיות לשיטת הספרדים, ואפ"ה לא חזר בו החזו"א מדעתו. וכן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, גיסו של החזו"א, הלך בעקבותיו, וחיבר את ספר שיעורין דאורייתא (הוא שיעורין של תורה), שלדעת הגר"ע יוסף שליט"א אינו מחוור להלכה. בספר זה הוא בא לקיים דברי החזו"א, ואינו מקבל את מסורת הספרדים, וכתב שם שיש להכפיל השיעורים. ובמקום כזית שהוא בערך 30 גר', לדעתו הוא בערך 50 גר'. וכן הגדיל שיעור הביצה והרביעית. וכל זה נבע בשל עובדת היות הנוב"י בפראג שבצ'כוסלובקיה, ששם לא ידעו מהו שיעור הדרהם. רק בארצות המזרח השתמשו בדרהם, אך הנוב"י לא ידע מהו שיעור זה. שיעור חלה עפ"י הגמ' הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה, והרמב"ם כתב שהוא תק"כ דרהם. הנוב"י חישב זאת עפ"י מש"כ הרי"ף בפסחים שביצה ומחצה הוי רביעית. ולפי מ"ש בגמ' מהו שיעור הרביעית באצבעות, חישב עפ"י האצבעות שלו, במקום הרחב באגודל, וכמש"כ הרמב"ם, ומצא שעפ"י מ"ש שרביעית הוי אצבעיים אורך, ואצבעיים רוחב, בגובה אצבעיים ושליש אצבע וששית (או וחומש) אצבע. ויצא לו שיעור גדול בהרבה מזה של הספרדים, ולכן פסק שמשיעור חלה שכתב הרב תיו"ט שהיה לפניו בצ'כוסלוקיה, יפרישו בלא ברכה, ובברכה יפרישו רק מהשיעור שמצא הנוב"י עצמו. ואמנם תלמידו, הרב "תשובה מאהבה" הקשה עליו, שהרי אצבעותיו היו גדולות מאצבע של אדם בינוני, וקיי"ל דבעי למדוד באדם בינוני. אלא הרב נוב"י חייך ולא ענה לו. אך חיוכו אינו מעלה ואינו מוריד. וכן הגר"א מוילנה שלא ידע שיעור הדרהם, מדד בעצמו ומצא שיעור קרוב לזה של הנוב"י. וכן קרה אצל החת"ס. וכל זה נבע מהעובדה שלא ידעו באשכנז את שיעור הדרהם, ולמרות שלרמב"ם יצא שרביעית הוי כ"ז דרהם, להם יצא דהוי הרבה יותר.

והמשיך הגר"ע יוסף, שגם החזו"א בא ממקום סמוך לוילנה. ומשהגיע לא"י המשיך להורות כנוב"י, אף שהגרא"ח נאה בא אליו והוכיח לו שהשיעור צריך להיות שונה. וידוע שבזמן המנדט הבריטי היו שוקלים באוקיות, ולא בקילו. אוקיה היתה מאתים וארבעים גר', שהם שבעים וחמישה דרהם. וכל הצורפים היו משתמשים בשיעור דרהם כדי לשקול זהב וכסף, והיו שוקלים זאת במטבע הנקרא "מיל", שהיה שוקל בדיוק דרהם. ואת משקל הדרהם ידעו עפ"י מש"כ הרמב"ם, שכל דרהם הינו משקל ששים וארבע שעורים. וכל דינר של הגמ' הינו דרהם וחצי, שמשקלו תשעים ושש שעורים. וכך ידעו כמה שיעור הדרהם. וכן הגרא"ח נאה מדד בעצמו ויצאו לו שיעורים אלה, כמש"כ הרמב"ם. וכשהראו זאת לחזו"א, אמר שהשעורים (מל' שעורה) נחלשו והתקטנו מהשעורים שבזמן הגמ'. ודחה הגר"ע יוסף שליט"א טענה זו. שהרי כל זה עולה כדברי הרמב"ם במדויק. וכן יוצא שכל דרהם הינו 3.2 גר'. וכן הראונו כל רבותינו הספרדים, כגון רבי שמואל ויטאל, ולאחריו רבי אברהם אזולאי, בעל חסד לאברהם (שהגחיד"א היה מצאצאיו, כמבואר בשם הגדולים ערך מה' אברהם אזולאי - מ.ה.), וכן כל גדולי הספרדים שחיו בארצות המזרח וידעו מהו שיעור הדרהם. כולם ללא יוצא מן הכלל פסקו כך. ולא יתכן שהטורקים שינו את מידת הדרהם [ולפי"ז גם לדעת הגר"ע יוסף שליט"א לא טעה הגרא"ח נאה זצ"ל שכאילו החליף את הדרהם המצרי בדרהם הטורקי, כמו שטען במוש"ת (עמ' רכ"ג)]. לכן משהאשכנזים באו לכאן לארה"ק צריכים הם לנהוג כמסורת הספרדים. והאריך הגר"ע יוסף שליט"א בכך, שבמקומו של החזו"א לא שמעו ולא הכירו את ספרי גדולי הספרדים, כגון ספרי הגחיד"א, הרב חק"ל (שנקרא "שאגת אריה" הספרדי), ועוד גדולים רבים ועצומים. ולכן גם לא פסקו כמותם [וע"ע בזה באורך וברוחב בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' נ"ה), והבאנו מקצת דבריו לעיל (בחלק ג')]. ובפרט חרה לו על דברי החזו"א בענין כשרותם של ספרי התורה הכתובים באותיות כמנהג האר"י והספרדים, שאף החת"ס בתשובותיו הכשירם. אך אין פה המקום להאריך בזה. עכת"ד.

וכשדנתי בענינים אלה לפני הגר"ע יוסף שליט"א, שאלתיו שהרי כתב בחזו"ע (ח"א עמ' תקי"ז, תקי"ח) ש"לית דחש להא דהצל"ח" לענין השיעורים. ואילו בילקוט יוסף (ח"א הל' ציצית סעי' י') כתוב שטוב להחמיר ממידת חסידות כמ"ד שאמה הוי 60 ס"מ. והיינו כצל"ח. וענה לי, שמעיקר הדין קיי"ל כגרא"ח נאה. ורק במצוות דאו', כסוכה וכדומה, יש מקום להחמיר ממידת חסידות ולנהוג עפ"י מידות הצל"ח. אך במצוות דרבנן אין אפי' צורך ממידת חסידות להחמיר ולנהוג עפ"י מידת החזו"א. עכת"ד. ונראה היה מדבריו, שאף במצוות דאו', ההולך בתר מידות הצל"ח אין זו אלא חומרא בעלמא.

אמנם לא אכחד שבשנים האחרונות חזר בו הגרע"י זצ"ל מבחינה מסוימת גבי ענין השיעורים. ואמנם המשיך לדבוק בשיטת הגרא"ח נאה בשעורים, אך כשהוכיחו לו ששיעור הדרה"ם בזמן הרמב"ם ובמקומו של הרמב"ם היה לכל היותר שלושה גרמים (ולא 3.12 גרם, כפי שחישבו בשנים הקודמות), אכן החל הגרע"י זצ"ל לחשב את שיעור חדש זה בספריו ובשיעוריו. ראה למשל בחזו"ע הל' פסח [(בח"ב – דיני ההגדה ש"פ, בדיני הכרפס סעי' ד') שכתב שם שששה דרהם הינם 18 גרם], וביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' ק"ב סק"ה), בחזו"ע הל' ברכות (עמ' ס') בס' מאור ישראל (ח"ג עמ' ס"ח, ס"ט) ובשאר ספריו המאוחרים.

ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמנהג הספרדים לענין השיעורים כגרא"ח נאה, אלא שלענין כזית יש להוסיף על שיעורו 1-2 גר' נוספים, ולכן די בכעשרים ושמונה גר' מצה (והעיר שבעצם הגרא"ח נאה קבע את השיעורים עפ"י מנהגי הספרדים). וכן בשאר עניני השיעורים פוסקים הספרדים כשיטת הגרא"ח נאה הן בדאו' והן בדרבנן, ואף אם שיעורו מביא לידי קולא בדבר שהוא מדאו'. עכת"ד. וראה בהערותיו לספר הלכות צבא, להרה"ג זכריה בן שלמה שליט"א (עמ' 8), שכתב שם הגר"מ אליהו זצ"ל שמקור החישוב לנפח ומשקל הינו פיהמ"ש לרמב"ם למס' עדויות, וחישובו הוא לפי דרהם שאנו עד היום יודעים את משקלו, ולפיכך אין לחשוש לחשבון אחר (נראה שכוונתו לשיטת הצל"ח והחזו"א).

ולענין מנהג האשכנזים:

בדברי עם הגרש"ז אוירבך זצ"ל בענין השיעורים, כאיזו שיטה יש לפסוק, האם כגרא"ח נאה או כחזו"א, אמנם לא הכריע בדבר, אך אמר לי שבאמת יש לו קושיה: שכן אמרו בגמ' [כנראה שכוונתו לגמ' שבת (די"ד, א') גבי אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני - מ.ה.], בענין טומאה, שאפשר להכניס משקין לפה בשיעור רביעית [ראה רמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאות הי"א, ופ"ד מהל' טומאת אוכלין ה"ב) - מ.ה.], ועוד להוסיף לכך אוכל. ואמר, דלפי שיעורי החזו"א ברור שאי אפשר לנהוג כן. דמי יוכל להכניס לפיו 150 סמ"ק משקים ועוד מעט אוכל. הרי יאלץ לפלוט מיד הכל מפיו. ואף לפי שיטת הגרא"ח נאה קשה מאוד לעשות זאת. לכן קשה לגרש"ז אוירבך זצ"ל קביעת השיעורים לפי שיטות אלה. ומ"מ לא רצה להכריע בדבר, אלא סיפר לנו המקרה עם בעל החלקת יואב שהבאנו לעיל (באמצע חלק ה'). עכת"ד. והבננו מרוח דבריו, שאינו נוטה לפסוק כשיטת החזו"א, אך מ"מ לא אמר זאת במפורש. ורצה לומר, שעפ"י המעשה עם בעל החלקת יואב ודאי מובנת הגמ' הנ"ל. ואח"כ מצאתי בשו"ת מנחת שלמה (סי' צ"א סק"ז) שכתב שם הגרש"ז אוירבך זצ"ל כעין הדברים שאמר לנו. עיי"ש.

את דעת הגר"א שפירא ראה באריכות לקמן בסמוך (בסוף ענף ב').

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי דלענין השיעורים אזלינן בתר שיטת הגרא"ח נאה, ולא כצל"ח, כיון שכך היה מנהג ירושלים ת"ו. ואע"פ שהמ"ב פסק בדאו' להחמיר כצל"ח, מ"מ אין אנו פוסקים כך. עכת"ד.

והג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א אמר לי, שלדינא יש לילך בתר דברי המ"ב, שפסק שבדברים שחיובם מדרבנן אפשר להקל כמידות הגרא"ח נאה, ובדאורייתא יש להחמיר כמידות הצל"ח. ושאלתיו, האם אי אפשר להקל גם במצוות דאו' ולילך בתר מידות הגרא"ח נאה, בגלל שכך היה מנהג ירושלים. וענה לי שכיון שהמ"ב פסק כך, יש לנהוג כך למעשה. עכת"ד.

והגר"ש מן-ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית-וגן פעיה"ק ירושת"ו, אמר לי, שצריכים האשכנזים ללכת תמיד לפי פסקי המ"ב, כיון שהוא התקבל כרוב מנין ורוב בנין. ואפי' א"ת שהיו יותר גדולים ממנו, מ"מ ודאי שהוא התקבל יותר מכולם. והוכחה לכך, שהרי ספרי המ"ב נקנים יותר משאר ספרי הפוס'. ואף אם ישנה מחלוקת בין המ"ב לבין לוח א"י לגבי המנהג, יש ללכת לפי מש"כ המ"ב, כיון שלוח א"י כתב המנהג רק לגבי הפרושים שהיו בירושלים, אך לא לכל העדות ולכל הזרמים. ואף לא כל הפרושים נהגו כמש"כ שם, שהרי יוצאי גרמניה לא נהגו כמותו. ולכן כשישנה מחלוקת לגבי המנהג בין המ"ב ללוח א"י יש לשאול מורה הוראה כיצד המנהג באותו ענין. ומ"מ כשרק המ"ב כתב המנהג, יש ללכת לפיו, למרות שהוא כתב המנהג לגבי תקופתו, ולמרות שלא ידע המנהג בא"י אלא בראדין. ולגבי ענין השיעורים פה בירושת"ו נהגו מאז ומתמיד כגרא"ח נאה, ולא כצל"ח. ומ"מ לענין הלכה יש ללכת כמש"כ המ"ב, שבדברים מדרבנן יש ללכת כשיעור הקטן, והיינו כגרא"ח נאה, ובדאו' צריך להחמיר כשיעורי הצל"ח [וסיפר בבדיחותא, שהיום אחד מצאצאי החפץ חיים, שגביעו של הח"ח בידו, אינו מוכן לקדש על גביע זה, כיון שלדעתו הוא קטן מדי (וראה מש"כ ע"כ בשמו בספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ)]. ואגב זאת הוסיף, שכאשר ישנה מחלוקת בין הגרצ"פ פראנק זצ"ל לחזו"א זצ"ל, יש ללכת לפי הגרצ"פ פראנק. והוסיף, שהחזו"א היה פוסק פסק אחיד לכל שואליו. אך הגרצ"פ פראנק היה אומר לכל אדם את פסק ההלכה המתאים לו. עכת"ד. ולענין דעתו לשיעור כזית ראה לקמן בסמוך.

והגר"ד ליאור שליט"א, רב העיר קרית ארבע היא חברון ת"ו, אמר לי, שיש ללכת לפי שיטת הגרא"ח נאה. שכך היה המנהג בירושלים ת"ו מדורי דורות, וכדמוכח בספרו של הגרא"ח נאה, ובמוש"ת להרה"ג חיים באניש. ואף שהצל"ח היקשה על שיטה זו, מ"מ בשל קושיתו אין משנים את ההלכה בזה. והוסיף שיש לנהוג כגרא"ח נאה, אע"פ שהמ"ב כתב שבדאו' יש להחמיר כצל"ח, מ"מ אף בדאו' אנו פוסקים כגרא"ח נאה, וכן נהגו גם האשכנזים בירושת"ו. עכת"ד. וראה עוד לקמן בסמוך.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהמנהג בירושלים ת"ו הינו כפי שיטת הגרא"ח נאה. ושיעור זה הינו בנפח, ויש אומרים שהוא 27 גר'. והוסיף, שמי שאוכל חצי מצה מהמצה העליונה, וחצי מצה מהאמצעית, יוצא י"ח ב' כזיתים ראשונים לשיטת החזו"א. עכת"ד.

ואמנם לדעת פוסקים אשכנזים רבים בדורנו יש ללכת לפי שיטת החזו"א. שכן דעת גדולים רבים, ובפרט שכן המנהג בבני-ברק ת"ו, אתריה דהחזו"א, וכמו שפסק כבר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בשיש"ת, וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א (בהערותיו על ספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ). וכן אמר לי הגר"י זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שבעיר זו אזלינן בתר החזו"א אף במקום שחולק ע"ד המ"ב, כיון שהחזו"א הינו מרא דאתרא התם. ע"כ. וכן אמר לי הגרב"ש סולומון זצ"ל, רבה של פתח תקוה, שאף שלענין זמן הדלקת נרות שב"ק נהגו בעירו כמנהג ירושת"ו, מ"מ בהרבה דברים נוהגים שם כחזו"א הן לחומרא והן לקולא [חומרא, למשל לענין שימוש בחשמל בשבת, שבהרבה ישיבות שם מחמירים בזה (כדלעיל בפ"ו הערה ב'). ולקולא בענין השקה במקוואות לטבילת הנשים, שישנם שם כמה מקואות העשויים ע"י זריעה וללא השקה, ולדעת הגרב"ש סולומון אין לשנותם, כיון שהחזו"א זצ"ל פיקח על בנייתן של מקואות אלה, ומה אנו שנוסיף על דבריו]. עכת"ד. וכבר מצינו בספרים שש"כ, ארבעת המינים, מוש"ת (עיי"ש בהקדמה עמ' ט"ז), ספ"כ, הסה"ע, ועוד ספרים רבים בדורנו שהביאו להלכה הן את שיטת הגרא"ח נאה והן את שיטת החזו"א, משום שמנהג העולם אינו אחיד בזה, וכ"א הולך כמנהגו. ולמפורסמות א"צ ראיה.

נמצאנו למדים, שמנהג הספרדים עפי"ד גדולי דורנו הספרדים, שיש ללכת לפי שיטת הגרא"ח נאה, אשר למעשה קבע את שיטתו עפ"י מנהג הספרדים מקדמת דנא. ואילו לאשכנזים בדורנו, אין מנהג אחד לכולם. שיש הנוהגים עפ"י שיטת החזו"א, ויש הנוהגים עפ"י שיטת הגרא"ח נאה (ומחזקים טענתם שכך היה המנהג פה בירושת"ו אף לאשכנזים, וכדלקמן).

ענף ב. מהו מנהג ירושלים ת"ו מאז ומתמיד:

כתב הגרע"י שלזינגר במאסף תל תלפיות (חודש שבט תרס"א), שמנהג ירושלים הינו כשיעור הקטן (זה הקרוי היום שיעור הגרא"ח נאה), ולא כשיטת הצל"ח, וכן הרב כה"ח (בסי' קס"ח סקמ"ו) כתב, "שכן המנהג עכשו פשוט אצל בעלי הוראה לשער כל השיעורים... במשקל לפי חשבון ביצה י"ח דרהם, ואין לשנות". ע"כ. ועולה מדבריו דנקטו כמידת הגרא"ח נאה, כמבואר לעיל. וכ"מ מעוד מקומות בכה"ח (ראה סי' פ"א סק"ג, סי' קנ"ח סקי"ב, סי' ק"צ סקט"ז, וסי' תפ"ו סק"א). וכידוע, הרב כה"ח כתב את ספרו פה בירושלים ת"ו.

והגרא"ח נאה, בתחילת הקדמתו לספרו שיעורי ציון, כתב שקבע שיעוריו "כפי המקובל בציון כלילת יופי משנות דור ודור, וכאמור: שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". ע"כ. ושם (בעמ' ה' סעי' 4) כתב: "כמנהג ירושלם בחלה וברביעית נהגו משנות דור ודור עפ"י המסורה, מהר"מ (ר"ל הרמב"ם) ז"ל איש מפי איש, בכל ערי א"י וערי טורקיאה ואיטליא וערי המערב ומצרים וסוריה ותימן". ויותר מכן כתב שם וז"ל: וגם האשכנזים אשר באו לפני מאות שנים לא"י עזבו את מנהג השיעורים שהיה להם בחו"ל, וקיבלו עליהם מנהג א"י בלי שום פקפוק, אפי' תלמידי הגר"א ז"ל ותלמידי החת"ס ז"ל, שפסקו כחומרת הצל"ח, בבואם לירושלם עה"ק ת"ו התחילו לנהוג כמנהג ירושלם, בידעם ששורש המנהג הוא מסורה קדומה מהר"מ והשו"ע, אשר על דבריהם אין להוסיף ואין לגרוע, ומעולם לא נשמע שום פוצה ומצפצף נגד השיעורים, מהגאונים הנוראים ארזי הלבנון אדירי התורה אריות אשר עלו מחו"ל וקבעו ישיבתם בעה"ק ירושלם ת"ו, מזמן השל"ה ז"ל דור אחר דור עד היום. עכ"ל.

ובהקדמתו לספרו שיעו"מ, הביא הגרא"ח נאה את מכתבו של הגרי"א הרצוג זצ"ל, ראש הרבנים לישראל דאז, שהעיד שכך מקובל בירושלים מימי רבנן גאוני קשישאי זי"ע שהשיעורים לחלה בברכה הינו משיעור עיסה שנעשתה משבע אוקיות (שהוא כשיעור הגרא"ח נאה, שהרי כ"כ הרמב"ם והשו"ע, שהם תק"כ דרהם. ולפי"ז יוצא ששיעור רביעית הוי 86 סמ"ק, אגודל הוי 2 ס"מ, ואמה הינה 48 ס"מ). וחלילה לשנות. והוסיף, שתקותו שאלה החדשים אשר מקרוב באו, המעוררים והנוקפים, ישימו אל לבם לחוש מלהיכוות ח"ו בגחלתם של אותם צדיקי וגאוני עולם זיע"א, וירכינו ראשם בפניהם. עכ"ד.

ועוד הביא שם מכתבי רבני וגאוני ירושלים, מהם הגרצ"פ פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, שכתב שמאז ומעולם נהגו למעשה בירושלים ת"ו להפריש חלה בברכה משבע אוקיות קמח, וכנ"ל. והוסיף, שכן היה מוחזק ונהוג בירושלם בזמן נוכחותם של גאוני ארץ, תקיפי דארעא קדישא, וחלילה למי שהוא לשנות דבר מכל שהיה נהוג בימי הגאונים הנזכרים שמחויבים להזהר מגחלתם של צדיקים הקרואים חיים, וכן יקום. עכ"ד. וכן העיד במכתבו הג"ר שלמה סובול שכן הורה לו הג"ר יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. וכן העיד במכתבו הג"ר זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, שהיה הראב"ד למקהלות האשכנזים פעיה"ק ירושת"ו. וכ"כ הג"ר יוסף גרשון הורוויץ זצ"ל, דומ"ץ פעיה"ק ירושת"ו. וכ"כ הג"ר ישראל זאב מינצברג זצ"ל, שהיה רב ומו"צ פעיה"ק, והג"ר דוד בהר"ן זצ"ל. ואף הגאון הגדול רבי עובדיה הדאיה זצ"ל האריך הרחיב למעניתו להוכיח ששיעור זה הוא הנכון והמקובל בירושת"ו, ושכ"כ הרב פרי האדמה זצ"ל, שהיה מארי דארעא דישראל ושל עיה"ק ירושת"ו, שלאורו אנו הולכים בכל עניני המנהגים בעיה"ק ירושת"ו. ושכן העיד כבר הגחיד"א בברכ"י ובמחב"ר. ושכן נהגו ופסקו כל הפוס' מתקופת מרן הב"י ועד לתקופתנו. עיי"ש שדחה בטענות רבות דברי הגרי"י קנייבסקי בשיש"ת.

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת, בראותנו עדותם של תקיפי ארעא דישראל וגדולי ירושלים, שהן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים היה המנהג בירושלים ת"ו כשיטת הגרא"ח נאה כבר מדורי דורות, ראינו גם את דברי החזו"א בקונטרס השיעורין (סק"ה) שכתב וז"ל: וכתב לי נאמן, שמסר לו הרב"צ ידלר שליט"א, ממונה על תיקון עירובין בירושלים, שגם הגרש"ס (=הג"ר שמואל סלנט) זצ"ל, זקן ההוראה של ירושלים, היה מיקיל פרצה עד עשר אמות, לחשוב הטפח 10 ס"מ כשלא היה אפשר לתקן, ואמנם היה מחמיר במקום דאפשר, למחשב הטפח 8 ס"מ, ואמנם זה שהיה מחמיר אין זו הוראה אלא מדה טובה ועין יפה, אבל זה שלא היה אוסר בשעה שלא היה אפשר לגדור (והיו אלפי רבבות ישראל מיקירי ירושלים נושאים משא בחוצות ירושלים ע"פ הוראת רבם באין מוחה ומערער). זו היא עיקר הוראה כדעת הנו"ב והח"ס, והרי מנהג ירושלים כמנהג חו"ל. עכ"ל החזו"א.

וכדברי החזו"א כתב גם גיסו, הגרי"י קנייבסקי בהקדמתו לספרו שיש"ת. שכתב שם שבירושלים עיה"ק עצמה היה נהוג בענין האמה לחשוב כמש"כ החזו"א בקוה"ש, שהעידו לפניו שבשעה"ד היה הגר"ש סלנט ז"ל מורה ובא לענין פירצה בתיקון עירובין לחשוב האמה 60 ס"מ (וכנ"ל). והוסיף, שמצא בספר ארץ חיים למוהר"ח סתהון זצ"ל (חיו"ד סי' ר"א) בענין המקוה שעשו בירושלים ת"ו בדור שלפניהם, וחשבו האמה 60 ס"מ, ולא מפאת חומרא דמקוה בלבד, שהרי חשבו שם סתמא את האמה 60 ס"מ, ולא הוזכר שהוא משום חומרא דמקוה, אלא כתבו את השיעור כאילו הוא דבר פשוט ומפורסם בלא פקפוק, אע"פ שהיו שם ארבעה שיעורי מקוה באותה מקוה, וחשבוהו עפ"י חשבון של 60 ס"מ האמה. עכת"ד.

ולכאו' אין ראית החזו"א מוכרחת, דאפשר לדחות זאת ולהסביר אחרת. שאכן היה המנהג בירושלים כגרא"ח נאה, אלא שבשעה"ד סמכו על שיטת הצל"ח להקל במקרה זה של איסור דרבנן. דאפשר שסברו שטוב לנקוט כשיטת הצל"ח במקום שהיא חומרא ואפשרי הדבר. אך מעיקר הדין יש לילך כשיטת הגרא"ח נאה. ורק במקום שאין אפשרות אחרת, כני"ד ש"לא אפשר היה לתקן", הקלו כשיטת הצל"ח, ובאיסור דרבנן בלבד (וסברא זו, להקל באיסורי דרבנן כשיטת הצל"ח, מצינו גם אצל החזו"א). ובפרט שהגר"ש סלנט זצ"ל יכל להקל בכך ולהורות בשעת הדחק כשיטת הצל"ח, אף שהמנהג הפשוט לא היה כך, כיון שהרי הגר"ש סלנט היה מתלמידי דתלמידי דהגר"א, והגר"א הרי סמך ידיו על שיעור הצל"ח. וממילא יכל להקל בכך, אף שהגרא"ח נאה כתב בספרו שיעורי מקוה, שתלמידי הגר"א משבאו לירושלים עזבו מנהגם ונהגו כשאר תושבי ירושלים כשיטת השו"ע והגרא"ח נאה. מ"מ שעה"ד שאני, שהרי א"א היה לתקן, ולכן היקל. וגם נראה בס"ד שפה מדובר באיסור דרבנן, כיון שהרי יש מחלוקת אם רה"ר בזמננו הינה מדאו' או מדרבנן. ולמ"ד שסגי בעירוב של עמודים להתירה, זה משום שסובר שאין לנו רה"ר מדאו'. ואין נראה שמדובר ברה"ר מדאו', ושנפרצה חומת העיר העתיקה, שהיא מועילה אף לרה"ר דאו', שהרי אין זה שכיח כ"כ שתעשה פרצה באמצע השבת (והיינו כשלא אפשר היה לתקן) בחומת האבן, אלא טפי שכיח שיקרע העירוב העשוי מחוטים. לכן נראה שמדובר שנפרץ העירוב של העיר החדשה, דשם י"א שמועיל העירוב. וא"כ מדובר באיסור דרבנן. וראה עוד בשיעו"ת (עמ' ש"ד סק"ז) מש"כ לדחות בזה ראיית החזו"א.

וגם ראיית הגרי"י קנייבסקי זצ"ל קשה קצת. האם משום דיוק בדברי מהר"ח סיתהון זצ"ל, שכידוע התגורר בעיה"ק צפת"ו, נבטל את דבריהם של גדולי ירושלים שהתגוררו בה שנים הרבה, והעידו במפורש שכן היה המנהג פשוט מדורי דורות, ושלא נשמע פוצה פה ומצפצף על המנהג (ובפרט שהגרא"ח נאה כתב שאף תלמידי הגר"א והחת"ס שינוי מנהגם משהגיעו לירושת"ו ונהגו כמו שהיה המנהג בה, והיינו כשיטת הגרא"ח נאה). והאם משום שמועה איש מפי איש, נבטל דבריהם הישירים, המפורשים והברורים של כל אותם רבנים שהיו בקיאים במנהגי ירושלים, החל מהרב פרי האדמה, וכן הגחיד"א, הג"ר זעליג ראובן בענגיס, הגרי"ח זוננפלד, הגרצ"פ פראנק, הגר"ע הדאיה וכל שאר הרבנים.

יתר על כן בסוף המאמר הנ"ל בתל תלפיות, כתב הערה מהראב"ד [ובמוש"ת (עמ' רכ"ג הערה 54) כתב דאפשר שהכוונה לגר"ש סלנט זצ"ל בעצמו], שמסביר שיטתו שמחמיר משום שגם המידה המקובלת בירושלים גדולה היא יותר מדי עפ"י הביצים, והיות ולא רצה לפחות ממנה החמיר במידה הכפולה, והגרע"י שלזינגר כתב ע"כ בגוף המאמר, דמש"כ היינו הלכה למעשה לו ולביתו. והב"ד במוש"ת שם. וכתב שם (בעמ' ט"ז ורכ"ד) בפשטות שמנהג ירושלים היה כשיטת הגרא"ח נאה. וכבר כתבנו לעיל בשם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, שהיה הרב הראשי לישראל וגם רבה של ירושלים ת"ו, שהביא חיזוק לכך ששיעורי הביצים לא התקטנו.

ועוד ניתן לדחות ראית שיש"ת, משום שכשדיברתי עם א' מגדולי דורנו, והערתי שכך הוכיח השיש"ת שמנהג ירושת"ו היה כשיטת הצל"ח, אמר לי שבדיני מקוואות נוהגים להחמיר בכל הענינים, וממילא החמירו גם בענין השיעור כשיעור הצל"ח (ונראה דס"ל, שאע"ג שכתב מוהר"ח סיתהון את דבריו בסתמא, מ"מ באמת הוא משום חומרא דמקוה). וכעבור זמן אמר לי סברא זו גם הגר"מ אליהו זצ"ל.

ולענין מעשה, שאלתי את הגרש"ז אוירבך זצ"ל מהו מנהג ירושלים לענין השיעורים. וענה לי שהמנהג כגרא"ח נאה. ולא יסף. ומשהמשכתי לשאול: האם גם בדברים דאו', וכאשר זה מביא לידי קולא, אזלינן כגרא"ח נאה. ענה לי: קשה לדעת. והוסיף, במקוואות נהגו לחשב אמה כששים ס"מ. עכת"ד. והיינו כצל"ח. והבנתי מדבריו באותו מעמד, שאכן נוטה יותר הגרש"ז אוירבך זצ"ל לומר שהמנהג בירושלים גם בדאו' היה כגרא"ח נאה, אך לא אמר כן במפורש. ומ"מ הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך, שאכן מנהג ירושלים לענין השיעורים הינו כגרא"ח נאה. וראה מה שכתבנו לעיל בענין ההוכחה מדיני מקוואות.

ובאמת שכבר הורה לי בענין זה הגר"א שפירא זצ"ל, שמנהג ירושלים היה כגרא"ח נאה זצ"ל. והעיר שאין זה מנהג הגרא"ח נאה, אלא שהוא בדק את המנהג פעיה"ק וכתב כך. וכן היה המנהג פה גם לאשכנזים. ועוד אמר, שמזמן הרב ב"י לא פסקה פה בירושלים ת"ו מסורת של רבנים גדולים. דור אחר דור, והם העבירו במסורת את הדבר. ואמנם מסורת זו לא היתה מזמן הרמב"ם, אך כיון שהרב ב"י כתב את השיעורים כרמב"ם, הרי שהמנהג בירושלים היה כרמב"ם. ולא יתכן שהרבנים הגדולים שהיו פה בירושלים לא ידעו ששיעור הדרהם השתנה, או שיעורי האצבעות והביצים התקטנו. אמנם היו צרות גדולות ליהודי ירושלים במשך הדורות, אך לא היה שמד והפסק של הישוב היהודי, ולכן מסורת זו נמשכה ואפשר לסמוך עליה. לא ידוע מקום אחר בעולם שהיתה לו מסורת כה אמינה ונמשכת כבירושלים. ואמנם הנוב"י כתב שכל מה שנהגו עד זמנו היה בטעות, אך זה נבע בשל העובדה שבאירופה לא ידעו את שיעור הדרהם. לעומת זאת, פה בירושלים היתה מסורת, ולכן י"ל שלא היתה זו טעות.

ובאמת גם באירופה נהגו כשיטת הגרא"ח נאה, הן לפני הנוב"י והן לאחריו (וכן עולה מדברי הבה"ל סי' רע"א סי"ג סד"ה "של רביעית" שכתב גבי השיעור הקטן – הנקרא היום "שיעור הגרא"ח נאה" – שהוא "מנהג העולם" – מ.ה.) וידוע שבעל התשובה מאהבה תלמידו של הנוב"י, כבר הקשה עליו.

ובתשובה לשאלתי אמר הגר"א שפירא זצ"ל, שאין לומר שהגרא"ח נאה טעה במה שמדד את הדרהם עפ"י דרהם טורקי, ואילו הרמב"ם חישב זאת בדרהם מצרי, שכיון שהיתה מסורת במשך הדורות, וכנ"ל, ודאי ידעו באיזה מטבע מדובר, ומהו השיעור (ועי"כ נדחית קושית ספר מידות ושיעורי תורה עמ' רכ"ג סעי' ז' – מ.ה.).

ועוד אמר לי הגר"א שפירא זצ"ל, שבאמת המסורת בירושלים היתה רק לגבי כך ששיעור הדרהם לא השתנה, אך לא לגבי הענין אם מודדים בנפח או במשקל. והמסורת היתה רק לגבי הדרהם שהיה נהוג פה בארץ ישראל (ר"ל בין אם מבחינת המציאות היה פה דרהם מצרי או טורקי – מ.ה.). ואף שנובע מכך ששיעור האצבעות והביצים היה קטן (והיינו כגרא"ח נאה - מ.ה.), אך המסורת לא היתה ממש גם לגבי שיעור האצבעות והביצים. ובתשובה נוספת אמר, שכיוון שהמנהג פה בירושלים היה כגרא"ח נאה זצ"ל, לכן לדינא סגי פה לחשב בסוכה את שיעור האמה שהיא בת 48 ס"מ, כגרא"ח נאה. וכן הדין למשל לשיעור ציצית. ופשוט שהנוהג כן וגם מברך ע"כ, אינו מברך ברכה לבטלה. עכת"ד הגר"א שפירא זצ"ל.

ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאכן מנהג ירושלים היה כדברי הגרא"ח נאה, שבדק וחקר את המנהג בזה, ולכן יש לסמוך עליו הלכה למעשה (ולכן פסק הגר"ש ישראלי זצ"ל שיש ללכת אחר שיטת הגרא"ח נאה גם לגבי שיעור כזית המצה, וכנ"ל). והג"ר יצחק קוליץ זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו אמר לי, שאכן בעבר היה המנהג פה בירושלים בענין השיעורים כשיטת הגר"ח נאה, וכמש"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל ושאר גדולי ירושלים. אך היום אי אפשר לומר שיש מנהג קבוע בזה, כיון שישנם פעיה"ק כמה חוגים המחמירים כשיטת החזו"א, ולכן מגדילים את שיעור הרביעית לכוס של ברכה וכו'. עכת"ד.

והג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית-וגן פעיה"ק ירושת"ו, אמר לי שהמנהג בירושלים מאז ומתמיד היה כגרא"ח נאה, ולא כצל"ח. וכן אמר לי הגר"ד ליאור שליט"א, רבה של חברון ת"ו, שמדורי דורות היה המנהג בירושלים אף לאשכנזים כגרא"ח נאה.

ולגבי מנהג הספרדים אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאכן המנהג בירושלים היה והינו כגרא"ח נאה. והג"ר אביגדור נבנצל שליט"א, רבה של ירושלים העתיקה, אמר לי אף הוא בשם רבו, הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שמנהג ירושלים הינו כשיטת הגרא"ח נאה [וכתבנו זאת כבר בשמו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ].

ואמנם ישנם היום פעיה"ק כאלה ההולכים אחר שיטת החזו"א, אך נראה שאין זה מצד מנהג המקום, אלא שקיבלו עליהם חומרת הצל"ח והחזו"א בהא. ומ"מ עדותם של גדולי הדור הקודם מורה שהמנהג היה כגרא"ח נאה, וכן מורים היום גדולי הרבנים האשכנזים והספרדים פעיה"ק ירושת"ו הלכה למעשה כשיטת הגרא"ח נאה. [ומה שכתבנו לעיל (בחלק ו' סק"א) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לנהוג כפסק המ"ב בניד"ז, אין זה מצד המנהג, אלא מצד הדין כפי שפסק הוא. עיי"ש]. ולאור כל זאת עולה, שאכן המנהג פה בירושלים ת"ו, כאז כן היום, כשיטת הגרא"ח נאה, ולא זכיתי להבין את ד"ק של החזו"א והשיש"ת בזה [ובאשר לתוקפו של מנהג ירושלים ראה מש"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א, רבה של ירושלים העתיקה, בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פי"א סט"ז). וזכורני ששמעתי בעבר מהגר"מ אליהו זצ"ל, שכל מקום שכתבו בעבר ספרי המנהגים את מנהג ירושלים, הכוונה שכן היה המנהג בכל א"י באותה תקופה. ע"כ. ומ"מ אין להקשות מכאן, שא"כ היה צריך להיות גם בצפת המנהג כגרא"ח נאה עפ"י המנהג הקדום. ולפי"ז מהר"ח סיתהון היה צריך לכתוב כמותו. ומדוע כתב במקוה כשיעור הצל"ח. די"ל שמהר"ח סיתהון כתב כן מצד מה שמחמירים במקואות, וכנ"ל בשם כמה רבנים שאמרו שלא כשיש"ת].

ענף ג. דעת רבני דורנו לגבי שיעור כזית מצה:

מנהג הספרדים:

דעת הגר"ע יוסף שליט"א, כפי שכתב ביחו"ד (ח"א סי' ט"ז), שיש להחמיר כדעת מרן, "וצריך לאכול כזית של מצה בליל פסח כשיעור חצי ביצה... נמצא ששיעור כזית שהוא תשעה דרהם שווה לעשרים ותשעה גרם". עכ"ל. ועוד כתב שם, שלמנהג הספרדים, כיון שקיבלו הוראות מרן, יש לקחת אף לכזית מרור שיעור זה של עשרים ותשעה גר' (וראה חזו"ע ח"ב עמ' רס"ב). וכן בכל המצות שחיובן מדרבנן. ורק לחולה או לזקן שאינם יכולים לאכול השיעור הנזכר, יש להקל להם שכזית הוי ששה דרהם, דהיינו תשעה עשר גר'. ובפרט שיש להקל להם במרור ובכזיתים האחרונים (מלבד הכזית הראשון). והוסיף, שכיון שכך, יש לנהוג כן לגבי ברכה אחרונה, ולברך רק אם אכל עשרים ותשעה גר'. ומ"מ לא יכנס לספק, וימנע לאכול שיעור שבין 19 גר' ובין 28 גר'. עכת"ד.

וכשדנתי לפניו בענינים אלה, שאלתיו שהרי בחזו"ע (ח"א עמ' תקט"ז, וח"ב עמ' קע"ב) כתב שחולה וזקן לא יברכו על מצה ומרור את ברכת המצוות, אם אוכלים כזית בשיעור שליש ביצה. ואילו ביחו"ד (ח"א סי' ט"ז עמ' נ"ב) סתם דבריו, ורק התיר להם לאכול כזית בשיעור שליש ביצה, ומשמע שאף יכולים לברך על כך. וענה לי הגר"ע יוסף שליט"א, שבאמת אינם רשאים לברך על כזית בשיעור שליש ביצה, מדין סב"ל. ומה שכתב ביחו"ד אינו אמור לענין הברכה. ולכן העיקר לדינא כמש"כ בחזו"ע. וסב"ל.

ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי כמה פעמים, ששיעור כזית ראשון של המצה שחיובו מדאו', הינו כשיעור הגרא"ח נאה, אלא שיש להוסיף עוד 1-2 גר', ולכן צריך כעשרים ושמונה גרם. וכך השיעור, למרות שהחזו"א היקל בכך ואמר שזה שני שליש מצה רגילה, מ"מ אנו לא פוסקים כך. אך אותם שקשה להם לאכול את המצות, כגון חולה או זקן, יש להקל להם יותר, ולכן די להם בשני שלישי מצה, והיינו כעשרים גר'. ואף לגבי כזית למצוות שחיובן מדרבנן, כמרור בזה"ז וכן ג' (או ד') כזיתים אחרונים של המצה, או אפי' כזית ראשון ביו"ט שני של גלויות, השיעור הוא כעשרים ושמונה גר' לכזית, כדין כזית דאו'. וכן חולה וזקן, דינם בשאר הכזיתים שהם מדרבנן, כדינם בכזית דאו'. ואין הלכה כפוס' שהקלו בשיעורים דרבנן והקטינו אותם יותר מכזית דאו'. וכ"ה לגבי יו"ט שני של גלויות, שאין להקל ולהקטין השיעורים. וגם בחיובי דרבנן אנו מודדים במשקל ולא בנפח. ושאלתיו עוד, מדוע אנו מקילים לחולה ולזקן שדי להם בכעשרים גר', ואף יכולים הם לברך ע"כ את ברכת "על אכילת מצה". מדוע לא נאמר סב"ל. שהרי י"א שכזית הינו חצי ביצה, ופה אנו סומכים על מ"ד שכזית הוי רק שליש ביצה. וענה לי, שכיון שממילא יש מחלוקת נוספת אם מודדים הכזית בנפח או במשקל. וי"א שמודדים בנפח, ואז זה יוצא בשיעור קטן יותר. לכן אנו יכולים לסמוך גם ע"כ ולהקל לפחות לחולה ולזקן. וכן מקילים להם במרור. עכת"ד. וראה עוד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קי"ג).

נמצאנו למדים, שלמנהג הספרדים, עפי"ד גדולי דורנו, שיעור כזית ראשון של המצה (שחיובו מדאו') הינו כעשרים ותשעה גר' (וליתר דיוק קצת יותר מ-28 גר'). וכן הדין במידת שאר הכזיתים של המצה וכן במרור, אף שחיובם מדרבנן [ולענין שיעור כל כזית בכורך, שאינו אלא לזכר בלבד, ראה חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשנ"ח) שהיקל בזה. ולעיל (פרק ח' הערות קי"ב וקי"ג)]. ולדעתם, מי שקשה לו לאכול שיעור זה, יכול להקל ולאכול רק כתשעה עשר גר' מצה אף בכזית הראשון. ולמעשה מודדים כל שיעורים אלה במשקל ולא בנפח (אף שמעיקר הדין היה צריך למדוד זאת בנפח). ולענין מהו השיעור שיוצאים בו ידי חובה בדיעבד, ראה לעיל (פרק ז' הערה מ', ופרק ח' הערה מ"ה). עיי"ש.

ולענין מנהג האשכנזים:

בדברי עם הגרש"ז אוירבך זצ"ל בענין השיעורים, כאיזו שיטה יש לפסוק לגבי שיעור כזית מצה, האם כגרא"ח נאה או כחזו"א, לא הכריע בדבר. ואמנם בהמשך השיחה הזכיר שיש דעה הסוברת שכזית הינו שליש מצה (מכונה. אך לא התייחס לעצם דין כשרות מצת מכונה), אך לא אמר כן כדרך פסיקת דין, אלא כדרך לימוד בעלמא (יצויין, שגם לענין שיעור זמן כא"פ לא רצה להכריע לי, רק אמר שמנהגו לא לבלוע את כזית המצה בבת אחת, אלא לאכול באופן רגיל ובלא הפסקה). ע"כ. וראה לעיל שאמר שקשה לו מהגמ' על שיעורי הכזית שכתבו הפוסקים, וסיפר את הסיפור על בעל החלקת יואב (או בעל האב"נ) דס"ל ששיעור כזית הינו כמו זית בינוני שלנו כיום.

ולדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל יש לפסוק ששיעור כזית הינו כמש"כ הגרא"ח נאה, כיון שהוא חקר את מנהגי ירושלים, וכתב עפי"ז. ואע"פ שהמ"ב כתב שבשל דאו' יש לנהוג כדעת הצל"ח, מ"מ לדינא לא פסקינן כך. וכן כבר כתב הנצי"ב במשיב דבר (ראה שם חאו"ח סי' כ"ד) שיעורים קטנים משיעורי הצל"ח. ואף שלכאו' צריך לחשב את כל השיעורים בנפח, מ"מ כיון שהגרא"ח נאה כתב שיעור הכזית במשקל גרמים, יש לנהוג כמו שכתב. עכת"ד. וכבר כתבנו לעיל שלדעת הגרא"ח נאה שיעור כזית ראשון, שחיובו מדאו', הינו 27 גר'. ושאר הכזיתים של המצה, וכן כזית המרור בזה"ז, שחיובם מדרבנן, הינו כשיעור כזית מצה דאו'. ולמי שקשה לו, יש להקל לחשב כל כזית בערך 19 גר' [עפ"י שיעו"מ (עמ' קפ"ב), ושיעו"צ (עמ' ע'), וכנ"ל].

והג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א אמר לי ששיעור כזית גם למצוות דאורייתא הינו עשרים גרם. ולכן די לכזית מצה ליקח עשרים גרם מצת מכונה. וזאת עפ"י מה שמדדו לשיטת החזו"א ויצא להם שכזית הינו כשני שליש מצת מכונה. ואם כל מצה הוי כשלושים גרם, אזי כל כזית הינו כעשרים גרם. ואמנם בכל השיעורים יש לילך בתר מידות הנפח, אך הם בדקו ומצאו שמצה בנפח כזית שוקלת כעשרים גרם מצת מכונה. ואמנם בפעם אחרת כשדנתי לפני הגרי"ש אלישיב שליט"א בני"ד, הוסיף ואמר שדעתו בענינים אלה שלא כרבים אחרים. ובאמת עשרים גרם זה הרבה יותר מכזית, אלא שבפסח, לענין כזית שהוא מצוה מדאו', מחמירים לחשב הכזית כעשרים גרם. ולגבי השיטה שכזית הינו 30 גר', אין לזה מקום כלל. ולמצות מרור די בחמישה עשר גרם לכזית. עכת"ד.

ודעת הג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל, כפי שהורה לי, שלמרות שבירושלים תמיד נהגו כשיטות הגרא"ח נאה, ולא כצל"ח, מ"מ לדינא די לקחת לשם כזית מצת מצוה כשליש מצת מכונה רגילה. שהרי משקל המצה הינו בערך 30 גר', ושליש ממנה הוא בערך 11 גר'. וסיפר לי שעשה ניסוי, וחילק מצה לשלושה חלקים שווים. הרטיב קצת את שליש המצה וגלגל אותו, ומצא שנפחו היה כנפח של ביצה שלנו כיום, שלשיטת הצל"ח הינה שיעור הכזית. ועשה מדידה זו כך, ולא ע"י כתישת המצה לפירורים. והסביר, שלדעתו יש לפסוק בזה כצל"ח, כיון שהמ"ב (בבה"ל סי' רע"א) כתב שיש להחמיר כמותו בדברים שחיובם מדאו'. ושאלתיו מדוע לא פסק כמ"ב (בסי' תפ"ו), שכתב בהדיא ששיעור כזית הינו חצי ביצה עם קליפתה. והרי לשיטת הצל"ח הוי חצי ביצה ללא קליפתה והרי הפוס' אמרו ששיעור הקליפה הינו בערך עשירית משיעור הביצה (וי"א אף שיעור הרבה יותר גדול מזה). וענה לי, שבכ"ז יש לנהוג כמו שאמר, כיון שכך יוצא כשיעור הביצה שלנו כיום. וזהו כשיטת הצל"ח. ומ"מ אין לפסוק בזה כגרא"ח נאה, וכנ"ל בחלק זה (סעי' א'). ועוד אמר לי, שהרוצה להחמיר יקח לכזית המצה 14 גר' מצת מכונה, שכך יוצא השיעור אם לא מתחשבים בחללים שבמצה, שאז נפחה קטן, ובשביל אותו נפח של ביצה צריך לקחת יותר מצה, כיון שמשקלה הסגולי גדל. ולענין שיעורי דרבנן, אמר לי הגר"ש מן-ההר זצ"ל, דסגי ליקח ששית מצה לכל כזית. כיון שלפי המ"ב מקילים בדרבנן כשיעורי הפוסקים כגרא"ח נאה, וא"צ להכפיל את השיעור, אלא כזית הינו חצי מהביצה שלנו כיום [ראה במ"ב (סי' תפ"ו סק"א) שכתב שבדרבנן די בכזית בשיעור של שליש ביצה - מ.ה.]. ורק בשיעורי דאו' מחשבים כזית שהוא חצי ביצה שלנו כפול שנים. ובהזדמנות אחרת אמר לי הגר"ש מן-ההר זצ"ל, שלמעשה בשביל שני הכזיתים הראשונים סגי ליקח רק שליש מצת מכונה. ואין צריך ליקח שליש מצה עבור הכזית דאו', ועוד שישית מצה עבור הכזית השני שחיובו מדרבנן. שהרי בכזית דאו' אמנם אזלינן בתר שיטת הצל"ח, אך זה רק מספק, שהמ"ב כתב להחמיר בכך. והיינו שזו חומרא. לכן מספיק ליקח כזית אחד בשיעור הגדול שהוא מכיל שני כזיתים בשיעור הקטן. והיינו שליש מצה שהוא כולל שתי שישיות מצת מכונה. ושאלתיו, שלכאו' ה"ז לא כמש"כ מרן בשו"ע דבעי שני כזיתים. וענה לי, שזה כדברי השו"ע, משום שבשו"ע לא כתוב אם מדובר בכזיתים בשיעור הגדול או הקטן [אך ראה בשו"ע (או"ח סי' תנ"ו סעי' א'), ויו"ד סי' שכ"ד סעי' א', דמוכח לכאו' כשיטת הגרא"ח נאה, וכמש"כ ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה). עיי"ש - מ.ה.]. ומ"מ מחמירים ליקח כזית א' בשיעור גדול השווה לשיעור ב' כזיתים קטנים. וממ"נ, יכוון שיוצא י"ח אכילת השיעור הגדול שהוא השיעור מדאו', ומאידך יכוון גם שיוצא י"ח מש"כ בשו"ע דבעי שני כזיתים. והוסיף בענין הכוונה במצוות, שאכן קיי"ל דבמצוות דאו' בעי כוונה, אף שגם בזה יש ספק, אלא שכך נפסק להלכה. ובמצוות דרבנן אין הדבר כן. ועוד אמר, שלכן הא דבכזיתים שחיובם מדרבנן סגי שישית מצת מכונה, הו"ד בכזית השלישי והרביעי. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהמנהג לחשב שיעור הכזית כשיטת הגרא"ח נאה (אך הדגיש שאינו בא להכריע במחלו' זו, אלא שכך המנהג). עכת"ד.

ודעת הגר"ד ליאור שליט"א, שפוסקים בזה כגרא"ח נאה, אך יש למדוד שיעורים אלה בנפח ולא במשקל. ולכן יש לקחת לכזית מצה שחיובו מדאו', חצי מצת מכונה רגילה, שכן השיעור הוא עשרים ושבעה סמ"ק, וא"צ יותר. והגיע לשיעור זה ע"י כתישת המצה ומדידתה. והוסיף, שלענין הכזיתים שחיובם מדרבנן, כיון שבשיעו"ת (עמ' קצ"ד) הגרא"ח נאה כתב ששיעור הכזית מרור למי שקשה לו, הוא כשבעה עשר עד תשעה עשר גר', לכן מסתבר שגם בכזיתים של המצה שחיובם מדרבנן, שיעור כל כזית (למי שקשה לו) הינו כשבעה עשר עד תשעה עשר סמ"ק (לשיטתו דס"ל שיש לתרגם את שיעורי הגרא"ח נאה לנפח). והסכים לכך, דלפי"ז די לכל כזית מצה שחיובו מדרבנן (למי שקשה לו) כשליש מצה לערך. עכת"ד.

והג"ר שמחה קוק שליט"א, רבה של רחובות, אמר לי, שיש לנהוג בזה כשיטת החזו"א. ומ"מ מנהג הספרדים, וכן המנהג בירושלים, הוא כשיטת הגרא"ח נאה (שבני"ד הינו חומרא - מ.ה.). עכת"ד.

נמצאנו למדים, שבדעת רבני דורנו האשכנזים ישנן ג' שיטות מהו שיעור כזית המצה:

א. דעת הסוברים כשיטת הגרא"ח נאה. ולכך צריך לכזית הראשון ולשאר הכזיתים עשרים ושבעה גר' מצה. ומי שקשה לו, כגון חולה, יכול להקל וליקח בשאר הכזיתים (ולא בראשון. ולד' המ"ב גם בראשון) תשעה עשר גר' בלבד לכל כזית. ולשאר הכזיתים די בכתשעה עשר גר'. וראה עוד ע"כ לעיל (בפרק ח' הערה מ"ו). ועיי"ש שהגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאף אדם בריא יוצא בדיעבד י"ח גם במצוות דאורייתא בכזית ששיעורו שליש ביצה, וכ"ש במצוות דרבנן. ואמר זאת עפ"י המ"ב (בסי' תפ"ו).

ב. דעת הסוברים שיש לילך בתר שיטת הצל"ח והחזו"א, והיינו ששיעור כזית ראשון הינו כנפח ביצה שלנו, שהוא לדעת החזו"א 50 סמ"ק. והגר"ש מן-ההר זצ"ל סובר ששיעור כזית לצל"ח הינו 11 גר', והיינו כשליש מצת מכונה. ובשיש"ת (עמ' ס"ו) כתב שבמדידה עם החזו"א מצאו שהוא 15-16 גר' מצה, והיינו כחצי מצת מכונה. ואף שהגרי"י קנייבסקי זצ"ל הוסיף שם שבמדידה מאוחרת, לאחר פטירת החזו"א זצ"ל, מדדו שוב ומצאו דהוא יותר מחצי מצה, ותלה זאת בכך שאין כל המצות שוות בכמות הקמח שבהן, ולכן כתב ש"ראוי" ליקח שני שלישי מצה, "כדי לצאת כל הדעות", נראה שאף לדעתו זו חומרא, ואינה מעיקר הדין. וראה במוש"ת (עמ' רע"ח הערה 15), ובנפסחים פה בסוף ספרנו מה שכתב אלינו הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א.

ולפי"ד המ"ב בבה"ל (סי' רע"א סי"ג) עולה, שלשאר הכזיתים (שחיובם מדרבנן) יש ליקח מחצית משיעור הכזית הראשון, כיון שא"צ להכפיל השיעורים של הביצים, ולכן כזית מצה הינו בנפח חצי ביצה שלנו. ולדעת הגר"ש מן-ההר זצ"ל הוא שיעור ששית מצת מכונה (מלבד הכזית השני הכלול בראשון, וכנ"ל). ולענין שאר הכזיתים שחיובם מדרבנן, נראה שדעת המ"ב שיצא בדיעבד אף אם אכל רק שליש ביצה. ומ"מ לא ברורה לי דעתו לענין לכתחי'. שממש"כ דהוא בדיעבד, משמע דלכתחי' אין להקל בכך אלא בעי חצי ביצה. אך ממש"כ בהמשך שבמרור אין להקל בזה (מלבד לחולה) כיון שמברך עליו, משמע שבשאר זיתים שאין מברך עליהם, כגון כורך ואפיקומן, רשאי להקל בכך לכתחי' לכל אדם שיאכל שליש ביצה ודיו. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאכן רק בדיעבד יצא בשליש ביצה ולכתחי' בעי חצי ביצה. ובמרור החידוש הוא שחולה וזקן יכולים אפי' לברך על שיעור של שליש ביצה. עכת"ד (וראה לעיל פ"ח הערה ס"ג). ועוד ראה לעיל (בפרק ח' הערה מ"ו), שממה שכתב בספר ספ"כ נראה שלדעת החזו"א שיעור כזית דרבנן (אף במרור שמברכים עליו) הינו 17 סמ"ק. עיי"ש מש"כ בזה.

ג. דעת הסוברים שיש לילך אחר שיטת הגרא"ח נאה, אך לשער לפי הנפח. והיינו שכזית הינו בנפח של חצי ביצה שלנו, שהוא עשרים ושבעה סמ"ק. יש שכתבו שהוא כשליש מצת מכונה [ספ"כ (עמ' ק"ז), והסה"ע, וכנ"ל (בסוף חלק ה')], וי"א שהוא כחצי מצת מכונה [מוש"ת (שם בסוף חלק ה'), וכ"ד הגר"ד ליאור שליט"א]. ולשיטה זו חולה יכול לקחת לשאר הכזיתים תשעה עשר סמ"ק. ועולה מכך, שבכל אחת משתי השיטות האחרונות י"א שכזית הראשון הינו חצי מצת מכונה, וי"א שהוא שליש מצת מכונה. וכן כתבנו בהלכות. ויש לדעת שישנן עוד שיטות אחרות במדידת שיעורי כזית מצה. וראה עוד בספר עם כלביא (עמ' 337), ובשש"כ (ח"ב עמ' צ"ד) מש"כ מנהג חו"ל בשם הקיצוש"ע.

ואע"ג שאנו איננו זזים כמעט מדברי מרן הח"ח באשר לפסקי האשכנזים, שהרי הוא התקבל כמאורם של פוסקי אשכנז בדורות האחרו', ומגדול ועד קטן הולכים לאורו, ואף גדולי הדור נזהרים מלחלוק על דברי קודשו, מ"מ הכא לא כתבנו לנהוג כמותו בדבר זה ולחשב כזית מצה כנפח ביצה שלימה עם קליפתה, כיון שהפוס' בדורנו לא כתבו כן, ואף הקשו על דבריו אלה, וכמו שכתבנו לעיל (בסוף חלק ב') בשם החזו"א ועוד אחרו' (שלמ"ד כזית הוי חצי ביצה היינו חצי ביצה בל"ק. ולכן אם מכפילים שיעור זה, צ"ל ביצה שלימה בל"ק). לכן נראה שהפוס' לא נגררו אחר דברי מרן הח"ח בד"ז, ובמסקנתנו כתבנו רק את שלוש השיטות האחרות [וכן מצינו בעוד מקומות מעטים שלא נהגו כדברי מרן הח"ח במ"ב. כגון לעיל (בפ"ו הערה ס"ג), שלא נוהגים לקרוא את תיבת "ונאמר" (במאמר "ונאמר לפניו שירה חדשה") כפי שכתב המ"ב (בסגול בנו"ן) אלא בחולם חסר. וכן מצינו שלא נהגו כמ"ב במה שכתב שצ"ע אם לומר "כן עשה הלל" לפני אכילת הכורך, אלא לדעתו יש לומר זאת לאחר אכילת הכורך. וכפי שכתבנו לעיל (בפרק ח' הערה ק'), הרי אף מנהג האשכנזים לומר זאת קודם אכילת הכורך. וכן אין המנהג כיום לומר "והעמידנו מלכנו לחיים" כשהלמ"ד מנוקדת בפת"ח, וכמש"כ המ"ב (בסי' תקפ"ב סקט"ז), אלא אנו אומרים זאת כשהלמ"ד מנוקדת בשווא. וכן מצינו שכתב המ"ב (בסי' תרע"ו סק"א) שיש לומר בברכת "שהחיינו" את תיבת "לזמן" כשהלמ"ד מנוקדת בחיריק ולא בפתח. אך כבר אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שאין נוהגים כן, אלא נוהגים לאומרה בפתח. עכת"ד (וראה עוד מה שכתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' חנוכה, פרק ח' סעי' ב'). ועוד יש לציין, שלדעת המ"ב מי שעשה צרכיו הגדולים באמצע הסעודה צריך לברך שוב "ענט"י", והגר"ש ישראלי זצ"ל תחילה הורה לי, שלא נהגו בזה כמ"ב. אמנם כעבור זמן שאלתיו שוב, וענה לי שמי שעושה כך ומברך הריהו נוהג כמ"ב, אך באמת שזו מחלו', ואין זה אלא שהמ"ב עשה פשרה והכריע כך, ולכן מי שאינו נוהג כך ואינו מברך יכול לומר שאינו סובר כמ"ב בכך, כיון שמידי מחלוקת לא יצאנו. ומ"מ הגר"ש ישראלי זצ"ל עצמו לא רצה להכריע בזה. עכת"ד. וכן המ"ב (בסי' ל"א סק"ח) כתב להניח תפילין בחוה"מ ולכוון שמניחם על תנאי. וכיום רוב ככל האשכנזים (לפחות כאן בארה"ק) אינם מניחים כלל תפילין בחוה"מ. וע"ע במקראי קודש הל' פורים (פ"ד סעי' י"ט) וא"כ מצינו שיש לעיתים מקרים מיוחדים שלא נהגו כמש"כ מרן הח"ח. ומ"מ ראה בשמעתין (32 עמ' 37), במאמרי ראי"ה (ח"א עמ' 132), ועולת ראי"ה (ח"א בהערות הגרצ"י קוק זצ"ל עמ' ט'), בקונטרס "גן נעול" (אבינר. עמ' 54) בשם הגרח"ע גרודזינסקי, הגר"א ווסרמן, ועוד, שהמ"ב הוא הפוסק האחרון]. ומ"מ נראה, דאע"ג שהגרא"ח נאה והגרי"י קנייבסקי זצ"ל לא כתבו שיש להקל בכזית דאו' לחולה או למי שקשה לו דסגי כזית של שליש ביצה, מ"מ כיון שהמ"ב (בסי' תפ"ו סק"א) כתב כן לגבי דידם, יש להקל בזה בשעת הצורך. וכן מצאתי שכתב בספ"כ (עמ' ק"ח סעי' ה') בסתמא לאשכנזים. וכמו שכתבנו כן לספרדים. ויש לזכור מה שכתב הראבי"ה (סוס"י ק"ז), שלפי שאין אנו בקיאים בשיעור הכזית, לכן בכ"מ שצריך לאכול כזית, צריך שיהא המאכל בהרווחה כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. והב"ד באנ"ת (ערך זית הערה 86). ועוד בענין השיעורים ראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערה ט'), מה שכתבנו בס"ד.