[1]א. בענין שיעור טפח ראה מרן (סי' תקפ"ו ס"ט), ובבה"ל (סימן תקפ"ו סעיף ט'). ובענין ג' טפחים, כ"כ בילקוט יוסף, (מועדים בהלכות השופר). והביא (בהערה א') מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובה כת"י. עיי"ש באורך. אך כתבנו זאת בשם י"א, כיון שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אינה כן, אלא הורה לי שאין נ"מ בין שופר שאורכו טפח או ג"ט, וציין שזה רק יותר יפה. עכת"ד.

בענין רוחב השופר, כתב באלה"מ (סי' תקפ"ו סקי"ח) שלד' הרה"מ (פי"ז משופר) בעי גם שיעור לרוחב השופר ועוביו. ומהר"ן (פ"ג מרה"ש) משמע דלא בעי שיעור לרוחבו ועוביו (הב"ד השד"ח). ובפוס' והאחרו' לא נמצא כלל דין רוחב השופר. אמנם לענין עוביו (בדופנו) מבואר בפוס' שאף אם היה דק כגלד כשר, והוא עפי"ש המט"א (סי' תקפ"ו סכ"ב). עכת"ד האלה"מ.

[2]ב. ג"ז שם בילקוט יוסף (מועדים, הערה ב'), בשם תשובת הגר"ע יוסף זצ"ל בכת"י. ומ"מ הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שזה תלוי במחלוקת אם זו הלמ"מ, וכן במחלוקת האם זה לעיכובא, וסיכם שהשד"ח נטה להקל בכך. עכת"ד.

[3]ג. הא דכל הקולות כשרים, כ"כ מרן (בסימן תקפ"ו סעיף ו'), והוא מדינא דגמ' רה"ש (דכ"ז,ב') וראה עוד ע"כ לקמן (בפרק י"א סל"ג).

ומה שכתבנו שעדיף שופר שקולו חזק, כך שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו ששופר כזה מעורר יותר את שומעיו לחזור בתשובה (ור' מש"כ לעיל שלרמב"ם יש גם טעם בתקיעת שופר לעורר את השומע לתשובה).

[4]ד. שנינו במס' רה"ש (דכ"ז,א') ששופר שנסדק ודיבקו, פסול. וכתבו הפוס' שכ"ה דווקא בנסדק מעבר לעבר, ואע"פ שאין בו חיסרון וגם לא נשתנה קולו [מ"ב (שם סקל"ח) וש"פ]. ונחלקו הראשו' מהו שיעור הסדק הפוסלה.

לד' הרא"ש שם בשם יש מפרשים, הריהו פסול אפי' בכל שהוא, והטעם משום שמחמת רוח הנשיפה בו וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו. וכל העומד להסדק כסדוק דמי [מ"ב (שם סקל"ט)]. ומ"מ אם הידקו היטב וחזק בחוט או במשיחה [ועי"כ מעמידו שלא יתבקע יותר (מ"ב שם סק"מ)] ה"ז כשר [וי"א דווקא אם נשתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. רמ"א שם. ועיי"ש במ"ב (סקמ"א) שהרבה אחרו' מקילים כל זמן שלא נשתנה קולו ע"י ההידוק].

אמנם יש מהראשו' שחולקים ע"כ ומקילים יותר. שכ' הטור (בסי' תקפ"ו) בשם הרמב"ן, שאין השופר פסול אא"כ נסדק ברובו והטעם משום דרובו ככולו [מ"ב (ס"ק מ"ג)]. ואפי' אם נסדק רק מצד אחד, אבל אם לא נסדק רובו אפי' לא נשתייר שיעור תקיעה, כשר [מ"ב (סי' תקפ"ו סקמ"ג)].

ואכן מרן בשו"ע הביא את ב' הדעות הללו בשם יש אומרים. די"א שאפי' סדוק בכל שהוא פסול, וי"א שדווקא בנסדק ברובו פסול. ולפי מה דקיי"ל שכשמרן מביא ב' דעות כי"א וי"א, הלכה כי"א בתרא, אזי לכאו' כאן הלכה כמקילים [אמנם יש להוסיף, שבס' עין יצחק (יוסף. כללי מרן. מהדו' תשס"ח עמ' תס"א) כ' עפ"י יבי"א (ח"ו חחו"מ סי' ב') שרבים ס"ל שאין אומרים שהלכה כי"א בתרא אלא זה ספק. ועפ"י יבי"א (ח"ז חאה"ע סי' י"ג סק"ב) כתב שבאמת אין בזה הכרעה גמורה. עכת"ד. אמנם בפשטות ברור שרוה"פ כן נוקטים להלכה שקיי"ל שי"א וי"א הלכה כי"א בתרא. וכ"כ מרן הח"ח בבה"ל (סי' תרכ"ו ס"א ד"ה "וי"א") שידוע הכלל שבשני י"א פסק השו"ע כשני. ורק הוסיף עפי"ד הא"ר והגר"ז שבשעה"ד יש לסמוך על סברא ראשונה. עיי"ש. וכ"כ הבה"ל (בסי' תרכ"ז ס"ג ד"ה "ויש מכשירים") שסתם וי"א הלכה כסתם. עיי"ש. אמנם כבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי שיש מחלו' בין הרמ"ע מפאנו וסיעתו לבין כה"ח ועוד פוס', אי את הדעה השניה שאינה העיקרית להלכה, האם הביאה מרן רק לכבוד או לסמוך עליה בשעה"ד. ואכמ"ל].

ובאמת ישנה עוד דעה שלישית בראשונים, והיא שרק אם נסדק כל השופר הריהו פסול [וזו ד' רש"י ותוס' והמרדכי והסמ"ק והרוקח. הב"ד בבה"ל (שם ד"ה "וי"א דווקא ברובו")]. וכ' בבה"ל (שם) שכיוון שמרן לא הביא דעה זו משמע דלא ס"ל הכי. וכ' בבה"ל שבמקום הדחק גדול שא"א להשיג שופר אחר יש לסמוך על דעה זו (והיינו כל עוד נשאר מעט שאינו סדוק) ולתקוע בו בלא ברכה.

ומ"מ אם נסדק השופר לא ברובו אלא רק במיעוטו (כדעה השניה של השו"ע) נחלקו הפוס' אי יברך ע"כ. הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ה סימן מ"ב) פסק להקל בכך, וכ"כ בשמו בילקוט יוסף (מועדים, הל' שופר, עמ' מ"ד הערה ג'). וכ"נ מדברי הערות איש מצליח על המ"ב (סקמ"ג). וכ"מ מדברי המ"ב עצמו (בסקמ"ג), שכ' בסתמא שבשעה"ד ניתן לסמוך על דעה זו. ומשמע אף לברך ע"כ, ושלא כמש"כ בבה"ל שם לסמוך על הדעה השלישית (המקילה כל עוד לא נסדק כולו) שבה פירש שמ"מ לא יברך ע"כ. ומשמע דהכא יברך, וצ"ע. ומ"מ הוסיף הגר"ע יוסף שם, שאם יכול למצוא שופר אחר טוב לחוש לדעת המחמירים לברך על שופר אחר, ולתקוע בשופר האחר תקיעות דמיושב, ואח"כ יתקע תקיעות דמעומד בשופר הסדוק. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל, הורה לי שאין לברך ע"כ, ואפי' אין שופר אחר עמו, וטעמו כיון דחיישינן שמא סדוק באמצעו. עכת"ד.

ומ"מ הוסיף מרן (בסי' תקפ"ו ס"ח), שאף אם נסדק השופר ברובו, מ"מ אם דיבקו, כשר. ע"כ. עיי"ש באיזה דבק שרי לדבקו ע"מ להכשירו. וכל זה הוא דווקא אם אינו ניכר הדבק בין החלקים המודבקים. עיי"ש. וע"ע במ"ב (סקמ"ד ואילך) ובשאר הנו"כ.

ומ"מ אם השופר לא נסדק אלא רק נפגם, כשר אם נפגם רק בכלשהו [א"ר. ח"א. מ"ב (ס"ק ל"ז)]. ונפגם פי' שיש בו חסרון. והוא עדיף מנסדק שפסול אע"פ שאין בו חסרון, שכן הסדק שאין בו חסרון דרכו להמשיך ולהסדק עוד. אך פגימה שיש בה חסרון, דרכה להישאר כמות שהיא [א"ר (סקי"ב)].

ובאשר לשופר שניקב וסתמוהו, ראה לקמן בפרקנו (בהערה י"א).

וכ"כ באיש מצליח (שם) עפי"ד כה"ח סקע"ו), אם כי לדעתי אין כ"כ הכרח לכך.

[5]ה. ד"ז שנוי במחלו' גדולה בין הפוס' אי אמרינן סב"ל כאשר הספק הינו בשל מחלו' האם יי"ח במצווה, אך אין מחלו' דווקא על הברכה. שלד' הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' רכ"ט) ל"א סב"ל כשהספק הינו במצווה ולא על הברכה. וטעמו, דהא גבי תפילין נחלקו רש"י ור"ת, "ולא ראינו שום פוסק שפקפק בברכה זו, וגם ברוב המצוות שכיחי בהו פלוגתא דרבוותא, ולא היה ראוי לברך" כמעט שום ברכה. וכ"כ עוד פוס' והסכימו לכלל זה דהרדב"ז, וכוחם מכוח כמה קושיות [שכ"כ גם מרן הגחיד"א בס' לדוד אמת (בקונט' אחרון סי' כ"א), וכ"כ הגרע"י זצ"ל ביבי"א (למשל בח"ה סי' מ"ב ס"ק ד' – ה'. ובח"י סי' כ' עמ' כ"ח. ובש"ד)].

אמנם לא כל הפוס' הסכימו לכללו של הרדב"ז. ועיקר טענתם דמה לי ספק משום מחלו' במצוה ומה לי מחלו' בברכה, סו"ס הדבר נתון בספק ומשו"ה אין לברך משום סב"ל. וזו גם דעת מרן הח"ח במ"ב (למשל בשעה"צ סי' תרל"ט סקפ"ו), וכ"ד כה"ח בכ"ד (למשל בסי' י"ג סק"ז וסי' תרכ"ו סקי"ג). וי"א שזו גם דעת מרן עצמו בשו"ע בכ"ד (למשל בסי' י"ד ס"ב, סי' צ"ב ס"ה, סי' קנ"ח ס"ד, סי' תע"ג ס"ו, ועוד). ראה בס' הלכה ברורה (יוסף. בבירור הלכה לסי' ט' ס"ו), ובעין יצחק (ח"ג, כללי קבלת מרן. מהדו"ק דרח"ץ).

ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד כאן בהל' רה"ש (פ"ז הערה י"ב, בפ"ח הערה ה', ופ"ט הערה ב'), וכן במקראי קודש הל' סוכה (פ"ג הערה צ"ז ענף 3, פ"ו הערה ל ענף 4 והערה ס"ב ופ"ז הערה כ"ב ופי"ג הערה א'), במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה קמ"ה, פ"ז הערות ע"ו, ק"ג, וק"ט. ופ"ח הערות נ"ג ונ"ד), ובשאר ספרים. קיצרנו.

[6]ו. ענין איסור טלטול שופר ברה"ש שחל בשבת, כתב הרמ"א (בסימן תקפ"ח סעיף ה') בשם האו"ז והג"א (ספ"ב דשבת). והטעם כתב בהג"א משום דשופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור. ולכן בעלמא אסור לטלטלו כדין מוקצה שמלאכתו לאיסור, ומ"מ מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, דלא הוקצה למצותו כיון שאין תוקעים אז (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אצלנו מקפידים ואין נותנים לתינוק לשתות בשופר, הלכך הוי לדידן מוקצה מחמת חסרון כיס. כך הורה אדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל – מ.ה.). עכ"ל. אך אם חל רה"ש בחול כיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש בו כדין מוקצה מחמת מצוה, והיינו לטלטלו לצורך גופו כגון לשאוב בו מים וכה"ג, אך מ"מ כיון שזה חול אין לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן מותר לטלטלו לא רק לצורך מקומו אלא כל טלטול שאינו לצורך גופו. כ"כ המ"א, א"ר, שו"ע הגר"ז, מט"א, מ"ב (סימן תקפ"ח סקט"ו) וכה"ח (שם סקל"ב).

[7]ז. כ"כ מט"א, והב"ד כה"ח (סימן תקפ"ח סקל"ב). והטעם דדמי לאתרוג שיש אוסרים משום הכנה, כמש"כ בסימן תרס"ה (ס"א).

[8]ח. שו"ע (סי' תקפ"ו סכ"ג) עפ"י רה"ש (דל"ב,ב'). והיינו דלא אמרינן דקא מתקן מנא [רש"י (שם). ב"י לבוש. כה"ח (ס"ק קנ"ה) וש"א]. ומ"מ מיו"ט ראשון לשני אסור [כה"ח (שם) עפ"י השו"ע (סי' תקצ"ו). וע"ע כה"ח (סי' תקצ"ו סק"ה). והיינו דמכין מיו"ט א' לחברו]. והגחיד"א זצ"ל בברכ"י (סי' תקפ"ו) הוסיף דה"ה להוסיף עראק.

[9]ט. שופר של רה"ש אין מחללין עליו יו"ט אפי' בדבר שיש בו משום שבות [מרן (סי' תקפ"ו סכ"א. עיי"ש ובסעי' כ"ב עוד פרטי דינים בהא]. וע"ע בשו"ע (סי' תרנ"ה ס"א) ובמכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל אלינו, המובא בס"ד בספרנו מקו"ד הל' פורים (נספח א') מה שלמד מכך. וע"ע לקמן (בפרק י' הערה י').

שנינו במשנה מס' רה"ש (פ"ג משנה ג'-ה'): שופר של רה"ש של יעל פשוט... בתעניות בשל זכרים כפופים... שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעים בשל זכרים, וביובל בשל יעלים. ע"כ. וכ' רס"ג (בסידורו עמ' רי"ז) וז"ל: וחג ראש השנה חובה עלינו בו שתי תוספות: התקיעה בשופר ותיאור מלכות ה'. והשופר אשר נתקע בו לא יהא אלא קרן כבש ואסור לשנותו מצורתו. עכ"ל. הב"ד הג"ר יוסף קאפח זצ"ל בפירושו על הרמב"ם (פ"א משופר ה"א. עמ' י"ד).

גם הרמב"ם הזכיר את ענין הכיפוף בשופר, וכ' (פ"א משופר ה"א): ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. עכ"ל. וכ' ע"כ הגר"י קאפח זצ"ל בפירושו שם, שלכאו' תמוה מדוע נזקקו חז"ל לציין של זכרים כפופים, הרי אין במציאות קרן של איל שאינו כפוף, ודי היה לכתוב "בשל זכרים". ולכן הסביר שם שכפוף היינו בצורתו הטבעית כפי שבראו הקב"ה. והוסיף, שחז"ל באו בזה להוציא מידי מעשה "האומנים השוטים" אשר כדי להקל על עצמם את חרירת השופר שיוכלו לתקוע בו, לכן הם פושטים אותו ומיישרים אותו, ודבר זה נעשה בקלות ע"י הרתחתו במים במעלות מסוימות, וכשמוציאים אותו הריהו מתקשה כשהוא ישר, ואז קל לקדוח בו את החור ע"מ שיוכלו לתקוע בו. משא"כ כשהוא כפוף ואינו מיושר, קשה לקדוח בו אלא צריך לכך אומנות, סבלנות ואיטיות מרובה. ואותם האומנים המפשטים ומיישרים אותו אינם אומנים, ועושים כן מחוסר ידע. ובאמת כל פשיטה ויישור של השופר מקלקלת אותו ומוציאה אותו מידי שופר, ומעבירתו לגדר חצוצרה. ולכן כתב הרמב"ם "קרן הכבשים הכפוף" בהא הידיעה, והיינו בכפיפתו הטבעית. ועפי"ד הרס"ג הנ"ל כתב שכן היא גם מסורת הגאונים, שלא לשנותו מצורתו הטבעית כלל. וכן מורה גם לשון מרן בשו"ע (סי' תקפ"ו) שכתב "וכפוף". וא"כ לדעת הרמב"ם ומרן אין להכנס לשיעורים ואמידות עד איזה גבול נקרא השופר כפוף, דאל"כ נתת תורת כל א' בידו, שכל א' יטען: גם שלי כפוף. ולכן בתימן, למרות שידעו את סוד הפישוט היישור של השופר, אפ"ה לא נגעו בו כלל והניחוהו כצורתו. והסיק הגר"י קאפח, שלכן ירא שמים יתרחק ממעשה האומנים ויתקע בשופר של איל המחורר כפי שהוא בצורתו הטבעית. עכת"ד הגר"י קאפח זצ"ל בפירושו על הרמב"ם שם.

ויש להוסיף, שאחד מת"ח פעיה"ק ירושת"ו שהינו גם מוכר שופרות, סיפר לי שלפני כמה שנים בא אליו שליח מאת אחד מגדולי דורנו שליט"א ע"מ לקנות ממנו שופר בצורתו הטבעית, והיינו שלא יישרוהו כלל.

לאור כ"ז שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ע"כ, ואמר לי ש"אין לחשוש לכך". והוספתי לשאול מדוע לא, הרי אדם גדול כרס"ג כתב כן, ומדבריו משמע שאפי' בדיעבד לא יוצאים י"ח. וחזר שוב הגרמ"א זצ"ל על דבריו הנ"ל. ושאלתיו מדוע, האם כיון שזה לא נפסק להלכה בשו"ע. והסכים לכך הגרמ"א ואמר שאכן כך. עכת"ד. ונראה שהגרמ"א ושאר הפוס' שלא החמירו בכך מבינים שמש"כ מרן (ברס"י תקפ"ו) "בשל איל וכפוף", הרי שהכוונה שצריך שהשופר ישאר כפוף אף אם מיישרים אותו כדי לקדוח בו החור לצורך התקיעה. והיינו שלא יישרוהו יותר מידי. אך אין כוונת מרן שלא יישרוהו ויפשטוהו כלל. ואכן לא ראינו שכלל ישראל החמירו בזה (זולת אולי בתימן).

וראה עוד כעין ענין זה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' נ"ד).

[10]י. בענין קניית שופר מכספי מעשר כספים [לפני שבס"ד נדון ע"כ, נזכיר שדיני מעשר כספים נידונו בהרחבה בשו"ת צי"א, (ח"ט סי' א'), וקצת במקראי קודש הל' ד' המינים (פרק י' הערות פ"ח ופ"ט), והל' פורים (פ"ב הערה ע')].

בס"ד יש לדון בדבר מכמה צדדים:

ראשית י"ל, שדין נתינת מעש"כ שנוי במחלו' אם הינו חיוב, והאם הינו חיוב מדאו' או מדרבנן או שאינו אלא מנהג או מידת חסידות. ומחלוקת זו מעוגנת כבר בדברי הראשו', עפ"י דברי חז"ל. ואם אמרינן שזה מתוקף מנהג בלבד, הרי שישנם ג' סוגים של מנהג בכך: האם זה מנהג שאדם נוהג עפ"י דעתו, או שתלוי הדבר במנהג המקום (כגון מנהג ירושלים תובב"א), או שתלוי הדבר במנהג כל ישראל (כגון הלל בר"ח). עיי"ש במקראי קודש הל' ד' המינים (ענף 2).

ועוד דנו הפוס' לאלו צרכים מותר להשתמש בכספי מעשר הכספים. י"א שמותר לתת את כספי המעש"כ רק לצורכי צדקה לעניים. וי"א דשרי לתיתם אף לצורכי מצווה אחרים [עיי"ש (בענף 3). ועיי"ש שלכאו' ישנה גם דעה שלישית, והיא ד' הט"ז, שמותר לקנות מכספי מעש"כ מצוות בביהכ"נ, אם מלכתחי' דעתו היתה בעת הקניה לקחתן ממעש"כ. עיי"ש].

לאור הנ"ל עולה, שלמ"ד (המהרי"ל, הרמ"א ועוד) שיש ליתן את כספי המעשר דווקא לעניים, הרי שאסור לקנות שופר מכספים אלה אא"כ קונה אותו כדי לתקוע (באופן קבוע) לעניים. וכגון שיתקע בבית יתומים וכדו'.

אך למ"ד דשרי להשתמש בכספי מעשר לכל מצווה שהיא (הדרישה בשם הר"ר מנחם, השכנה"ג ועוד), לכאו' יהיה מותר לקנות שופר מכספי מעש"כ, אך אף המקילים הוסיפו תנאי והוא דשרי רק אם לא היתה יכולת בידו לקנות זאת בלא מעות המעשר. ומ"מ ברור שאין לקנות לעצמו דברים או לקנות מצוות שחייב בהן, דהוי פורע חובו ממעות מעשר, דאסור.

ואכן יש מהפוס' שכתבו דשרי לקנות ספרי קודש ממעות מעש"כ [ר' ט"ז (יו"ד סי' רמ"ט סק"א)]. וכתבו דהוא בתנאי שיכתוב על הספר שהוא נקנה ממעות מעש"כ. אמנם בערוה"ש (ביו"ד שם סעי' י') פקפק על כל דין זה של היתר קניית הספרים, ושאל דא"כ נתיר לו לקנות תפילין ממעות מעשר, וכן טלית, ושאחרים ג"כ יתפללו בהם. וכן נתיר לו לקנות שופר, אתרוג וסוכה ממעות מעשר, וגם אחרים ישתמשו בהם. ועוד הקשה בעל ערוה"ש, דאם נתיר לו לקנותם מכספי מעש"כ וישאירם בביתו, הרי שהדין נותן שיוכלו אחרים לומר לו שלא ישהה הספרים בביתו אלא יביאם לביהמ"ד וכל הרוצה ילמוד בהם. ולכן סיים בערוה"ש שראוי להתרחק מהיתר זה של קניית ספרים מכספי מעשר.

וא"כ לפי"ד ערוה"ש אין ראוי לקנות שופר מכספי מעש"כ, וזאת אף אם נותן לאחרים להשתמש בו ולא לוקחו רק לעצמו.

אמנם בשו"ת צי"א (ח"ט סי' א' פרק ב' סק"ה) הקשה שתי קושיות ע"ד ערוה"ש הנ"ל: 1) אה"נ, מי שאין לו יכולת אחרת יוכל שפיר לקנות מכספי מעש"כ גם צורכי מצוות האמורים (ובדרך האמורה שכתב שם). 2) לפי באר הגולה יש לחלק בין ספרים לצורכי מצוות, משום שהמצוות כשופר, סוכה וד' מינים הריהו מחוייב ועומד בהן כדבר שבחובה וכופין אותו על קיומו, משא"כ בענין קניית ספרים.

עוד הביא שם בצי"א את דברי שו"ת באר שבע (סי' ע"ו) שתחילה נטה קו להחמיר גבי קניית ספרים עפי"ד הרא"ש שכ"א חייב שיהיו לו ספרים ללמוד מהם, וא"כ קניית ספרים לא מיקרי צדקה דהא חייב לקנותם. אלא שמאידך בעל שו"ת באר שבע מצא בתשו' מהר"ר מנחם שהורה להתיר לקנות ספרי קודש מכספי מעש"כ ע"מ שגם משאילם לאחרים ללמוד בהם, אם אין ביכולתו לקנותם בלא"ה. ולכן הסיק בשו"ת באר שבע להקל בזה.

וגם על הטענה, דא"כ יאמרו לו אחרים מדוע הינו משאיר הספרים בביתו, הריהו צריך להביאם לביהמ"ד ע"מ שישתמשו בהם אחרים, השיב בצי"א (שם) עפ"י ספר נחלת שבעה (סי' ח' סק"ז) שאין לומר שאם קנה ספרים מכספי המעשר שאינו רשאי להחזיק בהם כלל, דהא כ' בפירוש בס' חסידים דדי בכך במה שמשאילם לאחרים, ואינו מחזיק בהם כאילו הם שלו לגמרי.

וגם על הטענה שצריך ליתן את כספי המעשר לעניים, כ' שם בצי"א (בסק"ו) עפי"ד השכנה"ג שדי שהמעות יגיעו גם לידם של העניים, עיי"ש עוד באורך בצי"א.

ומ"מ גבי ני"ד בס"ד נראה למעשה שיש נ"מ בין קניית ספרים לבין קניית שופר. דהא שופר זו מצווה חיובית המוטלת עכאו"א בימים מסוימים. ואם אין לו שופר כיצד יקיים המצווה. משא"כ קנית ספרים הרי כיום כמעט אין מקום בעולם שאין בו ספרים ע"מ שיוכל לקיים מצוות תלמוד תורה (ואם בכדי לברר הלכה במציאות מסוימת, לפי"ז כ"א צריך שיהא לו ספר שו"ע עם נו"כ, וא"כ אין לדבר סוף). וא"כ אף לד' הרא"ש הנ"ל לכאו' כיום יש נ"מ בין ספרים לשופר. אמנם חכ"א שליט"א העיר, שמאידך פעמים רבות עיקרו לזיכוי הרבים, וכגון שאין לקהילה שופר והוא קונה לתקוע להם. וכן אותם צדיקים המזכים את הרבים בתקיעות לחולים בבתיהם או ברחובות ובשווקים כדי לזכות הרבים. וא"כ אף שהשופר כל השנה בביתו הריהו עפי"ר נועד לזכות את הכלל. עכת"ד.

עוד נוסיף, שד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ככתוב בקובץ תשובות, ח"ג סי' קמ"ז) הינה שרק אם התנה כשהחל להפריש מעשר כספים, שנותן הוא זאת בלי נדר, אזי רשאי הוא לקנות בהם מצוות מסוימות, כגון תרומה לביהכ"נ (אף שיש לו טובת הנאה מכך, כגון שעולה לתורה), וכן לקנות ספרים כשמשאילם לאחרים. אך לקנות מצוות עבור עצמו, כתפילין, אתרוג, שופר ומזוזות וכיוצ"ב אין לקנותם ממעות מעש"כ.

ומשמע מדברי הגריש"א זצ"ל שאם קונה שופר באופן שהוא גם משאילו לאחרים, ה"ז ש"ד, דמאי שנא מספרי קודש.

ועוד הוסיף שם הגריש"א זצ"ל, שאם נותן הוא למעשר כספים חמישית (ולא רק עשירית) מנכסיו, הרי דשרי מתוספת העשירית השניה לקנות בזה שופר וכדו'. עכת"ד.

והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שמי שקונה ספרי קודש ממעש"כ, לא רק שצריך לכתוב על הספר כנ"ל, אלא שחייב הוא להשאילם לכל הרוצה ללמוד בהם. והוסיף, שמ"מ אם למשל קנה את חידושי הרשב"א על מס' שבת, ועתה לומדים בישיבה את מס' שבת, הרי שכולם רשאים ללמוד מאותו ספר. אך אם גם מי שקנה את הספר רוצה ללמוד בו באותו זמן, הרי שהוא קודם לכל שאר האנשים. עכת"ד.

לאור כל הנ"ל בס"ד עולה, שאם אין לאדם אפשרות לצאת י"ח מצוות שמיעת קול שופר, נראה דשרי לקנות לעצמו שופר ממעות מעש"כ.

ואף אם יש לו אפשרות כזו, מ"מ בס"ד נראה שאם תוקע הוא באופן קבוע בבית כנסת כלשהו, ורוצה הוא לתקוע דווקא בשופר שמתאים לו ושבאופן מיוחד נוח לו לתקוע בו, לכאו' ג"כ שרי, דחשיב לצורך הרבים. אלא שבכל אופן צריך הוא לאפשר לכל יהודי לתקוע בשופר שקנה (או לתקוע בעצמו לאותו יהודי, או לאותם יהודים שרוצים לשמוע התקיעה מאותו יהודי). ורק אם גם הוא וגם אחר רוצים לתקוע בשופר זה באותו זמן, הריהו קודם לאחר.

ומ"מ כדי לצאת י"ח מ"ד שמעש"כ מיועד דווקא לצורך עניים, נראה שרצוי שאותו אדם יתקע גם בבית יתומים וכדו', דלכאו' חשיבי כעניים (שיתפלל עמהם ועי"כ גם ישבר לבו בראותו יתומים, ותפילתו תהיה זכה יותר). או שיתפלל במנין אחר מוקדם, ואח"כ ילך לתקוע להם. כך בס"ד נלע"ד, וה' יצילנו משגיאות.

[11]יא. בס"ד יש לדון גבי שופר שניקב, מה דינו אם סתמוהו אם לאו. ולצערנו יש מקומות שזו מציאות שכיחה בימינו [בפרט, כפי שאמרו לי, שבמקום מסוים שישנם בו הרבה שופרות, ושופרות אלה יובאו מחו"ל, ואינם משתמרים באותו מקום כראוי, כך שישנם בהם תולעים רבות מאוד המנקבות את השופרות. ובחצי בדיחותא סיפרו לי שכאשר תוקעים לראשונה באותה שנה בשופר, עפות ממנו הרבה תולעים].

שנינו במשנה ברה"ש (דכ"ז,ב'): ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה, פסול, ואם לאו, כשר. עכת"ד. והיינו אם לאחר שסתמוהו אין הקול יוצא כפי שהיה קודם שסתמוהו, (בגלל שלא החליק את הסתימה כראוי, כך שהקול לא חזר לקולו הטבעי), פסול, ואם סתמו בצורה מושלמת כך שלא השתנה קולו כפי שהיה, כשר.

ואמרו בברייתא בגמ' (שם): ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו, פסול. רבי נתן אומר: במינו כשר, שלא במינו פסול. ע"כ.

ונחלקו הראשו' על מה נסובה מחלו' חכמים ורבי נתן. לד' הרמב"ם (פ"א משופר ה"ה) וסיעתו מחלו' חכמים ורבי נתן קאי על מקרה שסתם היטב את הנקב ואינו מעכב התקיעה (היינו שקול השופר חזר לכמות שהיה קודם שניקב). ואפ"ה מצריך רבי נתן לסותמו דווקא במינו [וכ"נ שזו גם ד' רש"י (דכ"ז,ב' ד"ה "במינו כשר"), הרמב"ן ועוד ראשו']. ולד' חכמים שכל סתימה שהיא פוסלת השופר מפני שצריך לתקוע בשופר בלחוד ולא בשופר ובדבר נוסף [ר' תוס' שם (ד"ה "ניקב") והרא"ש (שם סי' ה'), ששופר א' אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר לקול השופר]. ולפי"ז רבי נתן מכשיר דווקא במינו, וכגון שדיבק שברי שופרות ע"י האור, ואז לא נחשב כתוקע בשופר ובדבר נוסף.

מאידך לד' הרא"ש (רה"ש פ"ג סי' ה'), התוס' וסיעתם, מחלו' רבי נתן וחכמים קאי אתחילת המשנה, שסתם באופן שמעכב התקיעה (והיינו שלא חזר קולו לכמות שהיה). ובזה סברו חכמים שבין סתם במינו ובין שלא במינו, פסול, ורבי נתן ס"ל שאם סתם במינו ה"ז כשר אע"פ שלא סתמו היטב וקולו השתנה. וכן אם סתם היטב שאינו מעכב התקיעה (שלא השתנה קולו), ה"ז כשר אע"פ שסתמו במין אחר, משום שבטל לשופר ואינו פסול משום תקיעה בשופר ובדבר אחר.

ולפי האמור לעיל לשיטת הרמב"ם בעי ג' תנאים: 1) בזמן שניקב נשאר רוב השופר שלם. 2) שהסתימה תיעשה במין השופר (ולא למשל בדבק). 3) הסתימה אינה מעכבת התקיעה (שלא השתנה קולו מכפי שהיה קודם לכן).

ולשיטת הרא"ש בעינן רק תרי תנאים. תנאי אחד הכרחי הוא שישאר רוב השופר שלם [כך הבין הטור בד' הרא"ש, שאם לא נשתייר רובו פסול בכל אופן, ואילו רבינו ירוחם הבין בד' הרא"ש שאם הסתימה אינה מעכבת התקיעה, השופר כשר אפי' לא נשתייר רובו. ורק אם הסתימה מעכבת קולו בעי שישתייר רובו. ר' בה"ל (סי' תקפ"ו ס"ז ד"ה "אע"פ")], וצריך להצטרף לכך תנאי נוסף: או שאין קולו השתנה בשל הסתימה, או שסתמו במינו [מ"ב (סקל"ו)].

ומרן בשו"ע (סי' תקפ"ו ס"ז) פסק שהעיקר כד' הרמב"ם, דבעי את כל ג' התנאים. אך הוסיף שבשעה"ד ניתן לסמוך על שיטת הרא"ש, שדי שנשתייר רובו, וצריך לצרף עוד תנאי א': או שחזר לכמות שהיה או שסתמו במינו.

ובאשר להגדרת "שנשתייר רובו שלם", כתבו הפוס' דהיינו באורך השופר לצד פיו [ב"ח. פר"ח. מ"ב (סקל"ג)] והסבירו, שאם למשל אורך השופר הינו 50 ס"מ, אזי בעי שיהיו יותר מ25 ס"מ הסמוכים לפיו ללא נקבים. וכשיש נקב בשופר, הרי כל רוחבו של השופר במקום הנקב אינו מן החשבון [מ"ב – עוז"ו (על סקל"ג) עיי"ש ציון ע"א וע"ב].

ובאשר להגדרת מין במינו. מה נחשב מינו.

נחלקו הראשו' בכך. רבנו המאירי (ברה"ש דכ"ז,ב' ד"ה "סתימה") כתב בשם קצת מפרשים, שמינו היינו כל מיני שופר, הן כשרים והן פסולים. ואינו מינו היינו זפת, שעוה וכיוצ"ב. אך המאירי עצמו שם כתב ששופר פסול אינו חשוב מינו, ולגבי שופר כשר ממין בהמה אחרת או ממין חיה אחרת, מספקא ליה למאירי אי חשוב מינו, או שרק שופר מאותו מין בהמה או חיה חשוב מינו, ואילו בחיבור התשובה (עמ' שכ"ד) כתב המאירי ששופר מכל מיני בהמה או חיה כשרים נחשב מינו, והסתפק אם שופר ממין שאינו כשר נחשב מינו. ובעל לקט יושר כ' (עמ' קכ"ה ענין ב') שרק מאותו מין נחשב מינו, אבל אם תיקן שופר של איל בשופר של עז וכדו' ה"ז נחשב כאינו מינו [הב"ד מ"ב – דירשו (סי' תקפ"ו ציון 36)].

יש מהפוס' שכתבו, שהסותם את הנקבים בידיו בזמן התקיעה, ה"ז כסותם באינו מינו [קצה המטה על המט"א (סי' תקפ"ו סקי"ב). מ"ב דירשו (שם)].

ופה שומה עלינו להעיר הערה חשובה:

כל מה שדיברנו עד עתה הוא גבי האפשרות שסתם הנקב. אך אם היה נקב ולא סתמוהו, אע"פ שהשתנה קולו בשל הנקב ה"ז כשר [ירו' רה"ש (פ"ג ה"ו). וכ"כ התוס' (בדכ"ז,ב' ד"ה "ניקב") והרא"ש (פ"ג סי' ה'). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ו ס"ז). וזה שלא כריטב"א (שם בדכ"ז ד"ה "וסתמו") שכתב שכ"ז לפי הירו', אך לפי הבבלי אין לתקוע בשופר נקוב. ומ"ש שכל הקולות כשרים בשופר הכוונה שאין בו ריעותא של נקבים. הב"ד בבה"ל (ס"ז ד"ה "אע"פ")].

ואכן הרמ"א (שם בסעי' ז') כ' שאם יש שופר אחר אין לתקוע בשופר נקוב (אם ישנם בו כל דיני פסול של נקוב), כי י"א שאין לתקוע בשופר נקוב [שכ"כ מרן בב"י (ד"ה "ומ"ש שכל זמן") בשם הכלבו (סי' ס"ד) ותשו' הרא"ש (כלל כ"ד סי' ח'). ובבה"ל (שם ד"ה "שאין") הוסיף שכן עולה מד' הרמב"ם בפיהמ"ש שלכחי' צריך לסתום הנקב. ושכ"כ הריטב"א דלעיל. ועיי"ש בבה"ל].

ומ"מ נראה שהעיקר לדינא, בין למרן ובין לרמ"א, שאם לא סתם הנקב, ה"ז כשר (ולרמ"א כשאין שופר אחר).

ואכן כ' בשו"ת שבט"ה (ח"ח סי' קל"ג סק"ד) שמה שנוהגים שלא לתקוע בשופר שיש בו נקב, ואפי' בנקב הקטן ביותר, ואף בודקים את השופר שאין בו נקבים עי"כ שמכניסים לתוכו מים כדי לראות שאינם יוצאים דרך חור נסתר, כל זה אינו מעיקר הדין אלא הוי הידור בעלמא. ורמז למנהג זה מצא בשבט"ה ממש"כ בפסיקתא רבתי (פיסקא ל"ט. הביאה בביאור הגר"א) בטעם פסול שופר שניקב ממש"כ בזכריה (פ"ט פס' י"ד) "וה' אלקים בשופר יתקע", ודרשו חז"ל, מה שופרו של הקב"ה הוא שלם אף שופר של רה"ש יהא שלם. ע"כ. והיינו ללא פגם [הב"ד במ"ב – דירשו (סי' תקפ"ו הערה38)].

ובאשר למש"כ מרן שבשעה"ד ניתן לסמוך על שיטת הרא"ש שדי בב' תנאים, כתבו האחרו' שהכוונה דווקא שלא נזכר בכך עד כניסת החג, דאז אסור ליטול הסתימה, משום דהוי כתיקון כלי דעי"כ מכשיר השופר. אך אם נזכר קודם יו"ט יטול הסתימה, ודינו כאילו לא סתמו, וכשר [מ"ב (סקל"ג)]. ויש שכתבו שאפי' לרמ"א דס"ל שכשיש שופר אחר לא יתקע בנקוב, עדיף ליקח נקוב, ולא נסמוך על שופר שכשר לד' הרא"ש אך פסול לד' הרמב"ם [מ"ב עוז"ו (על סקל"ג)].

לאחר כל זה נביא את מה ששאלתי בס"ד את הרה"ג ר' יהודה גיאת שליט"א גבי המציאות בימינו: האם מציאות של נקבים בשופרות הינה שכיחה. כיצד נעשים נקבים בשופרות. וכיצד בפועל סותמים נקבים אלה. ועוד שאלות.

ואמר הרה"ג הנ"ל שליט"א: מציאות של נקבים בשופרות מצויה בעיקר בשלבי יצור ועיבוד השופרות. שלעיתים תוך כדי קדיחה בעשיית השופר נעשה בו חור אצל היצרן. כמו כן במציאות שאין משמרין היטב את השופרות אזי יש בו תולעים וחרקים המכרסמים אתו ויוצרים בו נקבים. וזה קורה בעיקר במקומות לחים. לכן העיצה היעוצה הינה לשים נפטלין בשופר וזה ממית ומונע את מציאות העש האוכל את השופר. מלבד מציאויות אלה אין זה מצוי כ"כ שיהיו נקבים בשופר.

ובאשר לאופן ההדבקה והתיקון של נקב כפי שנעשה כיום:

מה שכתבו הפוס' (ראה למשל מרן בסי' תקפ"ו ס"ח) לדבק השופר בעצמו והיינו לחממו באש עד שנפשר ואז יחבר קצותיו, דבר זה אינו מועיל למעשה כיוון שחלקי השופר בפועל אינם נדבקים כמו שלמשל לא ניתן לחבר שני חלקי עץ ע"י חימומם.

ישנם אנשים שמציגים עצמם כמתקני שופרות, אשר בפועל הינם עושים דברים שלגמרי אינם כהלכה, משום שהם שמים דבק במקום הנקב ועי"כ סותמים אותו. דבר זה נקרא "כימי – בונד", והוא מורכב מדבק אחד שהינו דבק יסוד, וחומר נוסף שהינו מקשה את הדבק. מערבים שני חומרים אלה ואז הדבק מתייבש ונעשה כמו אבן. שני צבעים ישנם לדבק: צבע אחד שהינו שקוף, כצבע השופר (וזה צבע אמריקאי), וצבע שני הינו אפור כהה. למעשה רבים מאנשי התעשיה סותמים את כל הנקבים, אך באמת כל שימוש בדבק זה על מנת לסתום נקבים הינו נוגד את ההלכה [ראה למשל מ"ב (סי' תקפ"ו סקמ"ו) שפוסל הדבקה בדבק לצורך סתימת נקבים בשופר]. ויש מחלוקת בין המומחים בדורנו אם ניתן לגלות מציאות של סתימת נקבים בשופרות.

לכן הטוב ביותר מצד המציאות הוא הפיתרון לסתום את הנקב באופן שנקרא "השתלה". פירוש הדבר שלוקחים חלק משופר אחר, מנסרים ומשייפים אותו כדי שיהיה באותו גודל של הנקב, ואז מדביקים אותו במקום הנקב וכך נסתם הנקב. מבחינה הלכתית זה לכאו' הפתרון הטוב ביותר. אך גם פה ישנה מציאות של סתימה ע"י מעט דבק שנחשב כאינו מינו. עוד אפשרות שמשתמשים בה לסתימת נקבים הינה שמערבים מעט דבק עם אבק של שופרות (היינו שייפו חלק משופר וזהו אבק שופרות). באופן זה סותמים בדר"כ נקבים קטנים בשופר. אך ספק אם פתרון זה טוב מבחינה הלכתית.

נמצאנו למדים שכדי למנוע יצירת נקבים בשופרות ניתן לשים בהם כדורי נפטלין. ואם כבר נעשו נקבים בשופר, העדיף ביותר הוא לסותמם ע"י הדבקת חלק של שופר בגודל המתאים לנקב.

עוד בענין זה סיפר לי הרה"ג יהודה גיאת, שישנם הרוצים להבריק את השופר, ואז הם מורחים לקה על השופר. וכשראה זאת הגר"מ אליהו זצ"ל הוא תמה האם נכון לעשות כן, שמא זה גורם לשינוי בקול השופר. ועוד ישנם כאלה הרוצים להבריק את השופר ולכן הם משייפים את השופר מבחוץ ע"י מכשיר שהינו כמו מקדחה, שבקצהו מלופפים לבדים לא חלקים המשייפים את השופר. אך על גבי לבדים אלה שמים קצת סבון קשה כדי להחליק את השופר. וגם על זה תמה הגר"מ אליהו זצ"ל, אם הסבון שנקלט מעט בגוף השופר אינו גורם לשינוי קול השופר.

עד כאן תורף דברי הרה"ג יהודה גיאת שליט"א.

[12]* פרק זה, ותחילת הפרק הבא, נערכו והוכנסו אליהם התוספות למהדו' תשס"ה, כשידי כבולות באזיקים בהיותי עצור בשל המאבק בנסיגה מצפון השומרון, במצב גופני קשה, ובס"ד במצב רוחני מעולה.